0ef2594f8dd82775a85bdf83bff0c50012932139cc6f9d9f91444ec0749de2f3

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "והקשה שם רט\"ז סק\"ח, א\"כ רמי בר דיקולא שצלה הטחלי בפורצני, ושאל לו רב חסדא דלמא מיי\"נ הוה. והשיב לו לאחר יב\"ח הוה [כחולין ק\"י ע\"א]. וקשה מה מהני, דעכ\"פ מי יודע שתמדן עכו\"ם במים תחלה. ואת\"ל דכך היו רגילין, ותולין במצוי בין להקל בין להחמיר אפילו בספק איסור דאורייתא [כי\"ד סי' ל\"ב ס\"ז וע\"ש קכ\"ח ס\"ב]. עכ\"פ ק\"ל מה קא\"ל רב חסדא דלמא דיי\"נ הוה, וכי יי\"נ רוב הוא. או וכי קיי\"ל כר\"מ דחיישינן למיעוטא. והרי ע\"כ יי\"נ מעוטא הוא, דאל\"כ למה אצטרכו ב\"ש וב\"ה למגזר אסתם יינם בי\"ח דבר, הרי פשוט דאסור דספיקא דאורייתא לחומרא [ועי' מ\"ש לעיל סי' י\"ג]. ונ\"ל דמ\"ש דלמא דיי\"נ היה ל\"ד, אלא ר\"ל דלמא מסתם יינן הוה כמ\"ש הר\"ן [בע\"ז שם ה\"ב] דכל היכא דתני יי\"נ, כולל נמי סתם יינם, חוץ מהיכא דפירש דמיירי ביי\"נ שנתנסך ממש. וא\"כ ה\"נ גם סתם יינם, אסור בהנאה, ולבשל בפורצני שלהן הו\"ל כדרך הנאתן. א\"כ גם קושית רט\"ז יתורץ דבסתם יינן א\"צ תימוד במים תחילה. ומה\"ט מקשי שפיר דלמא דגזל הוה, דאע\"ג דישראל מעוטא, בממון אין הולכין אחר הרוב. ואף דלעניין תביעת ממון היכא דליכא חזקה אזלינן בת\"ר [כתוס' ב\"ב כ\"ג ע\"ב ד\"ה חוץ], עכ\"פ לעניין איסור גזל, דהרי לא אבדן אדם רק הניחן שם, י\"ל דאסור (דאזלינן) [דלא אזלינן] בת\"ר: ",
+            "[ונ\"ל [דוואלכשע קעזע] שלנו, שמעמידין ישראל החלב עם [לאב], והוא חלב שבקיבת עגלים, שהגבינות מותרות, אע\"ג שעמד הלאב בהקיבה ימים רבים, עכ\"פ הרי יש ס' בחלב נגד הלאב. ואת\"ל מעמיד לא בטל. י\"ל הרי הלאב הקרושה פירשא בעלמא הוא, והוא רק הוא המעמיד, ומעט החלב הצלול שהיה שם שאינו מעמיד בטל בס' [כש\"ך פ\"ז סקל\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ הו\"ל מבטל איסור לכתחילה במזיד, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כי\"ד סי' צ\"ט], ואם עשה כן במזיד אסור למי שנתערב בשבילו, כמו באיסור דאורייתא. ורמ\"א דמיקל [בי\"ד פ\"ז ס\"י], ע\"כ היינו רק בעשה כן בשוגג. ותו דעכ\"פ הישראלים העומדים על החליבה אינן בני תורה, ויש לחוש שלא ידקדקו שיהיה [הלאב] רק מחלב קרוש, ושמא הצלול [שבהלאב] העמידוה בהקיבה מעל\"ע, וכשיתנו הצלול בהחלב, מבטל איסור לכתחילה. אפ\"ה עכ\"פ ספק ספיקא הוה, דשמא לא היה שם [לאב] צלול כלל, או שמא לא העמידוה בהקיבה כ\"ד שעות. ותו הרי אפילו היה וודאי שם קצת צלול, כמו שרגיל להיות, אפ\"ה לא מחשב מבטל איסור לכתחלה. מדאין כוונתו לבטל הצלול רק הקרוש, וכמו שמותר לטחון חיטין מתולעים מה\"ט [כש\"ך פ\"ד סק\"מ ועי' שפתי דעת סי' צ\"ב סק\"ב]. ואי\"ל דעכ\"פ הו\"ל פסיק רישא דהו\"ל כמתכוון, בכל איסור שבתורה אפילו באינו מאיסור מלאכה של שבת [כשבת קל\"ג א']. י\"ל דהרי כבר כתב הר\"ן [גיד הנשה דרצ\"א א'], דדוקא במעשה האסור אמרינן פ\"ר. ולא בהנאה אסורה, ונ\"ל טעמו, דדוקא כשהמעשה העצמה אסורה, והותרה רק מדאינו מתכוון לה, להכי כיון שידע בתחלה שתעשה המעשה לבסוף ואי אפשר בלעדה, הו\"ל כאילו התכוון לה. משא\"כ דבר האסור משום הנאה, אף דע\"י פ\"ר ידע בתחלה שתהיה בסוף, אפ\"ה כיון דרק ההנאה אסורה, לפיכך מדאינו רוצה ליהנות, הו\"ל כלא נהנה. ומה\"ט בשעטנז, מוכרי כסות מוכרין כדרכן להראות לקונים ובלבד שלא יתכוין מפני החמה או מפני הגשמים [כב\"ק דקי\"ג א']. דאע\"ג דיש שם מעשה האסור אפ\"ה כיון דצריך נמי שיחשוב ליהנות, וכיון דלא נהנה לבסוף ברצון, הנאה בע\"כ לא שמה הנאה, וכ\"כ הר\"ן שם להדיא. ובהא מתורץ נמי לע\"ד מה דאמרינן בע\"ז [די\"ב א ] דבנתפזרו לו מעות לפני ע\"ז, דאינו אסור לשחות ולהגביהם רק מדנראה כמשתחווה לע\"ז. ואמאי הרי בל\"ז לתסר משום פ\"ר שמשתחווה לע\"ז, אע\"כ כרבינו הר\"ן הנ\"ל, דכל שהמעשה בעצמה אינה אסורה רק כשיצטרף עמה בשעת מעשה מחשבה שבלב. כבשעטנז, הנ\"ל. א\"כ השתחוויה לע\"ז נמי תלוי רק בלב [סנהדרין דס\"ב א' וכריתות ד\"ג א'] והרי המגביה המעות לא רוצה לעבדה בהשתחוויתו זאת, והרי ההשתחוויה בלי הכוונה זאת אינה אסורה, ולא די במה שיתכוון להמעשה שעושה, רק שיתכוון נמי למחשבה אחרת לע\"ז ודו\"ק. וא\"כ בטחינת התולעים ובעירוב [הלאב] ג\"כ הדין כך, כיון שבכל מבטל איסור לכתחילה דאסור, לא די שיתכוון לבטל, רק שיתכוון שע\"י שיבטל האיסור יהנה מגוף האיסור בעצמו, א\"כ בתולעים וצלול שבהלאב שאינו נהנה בתערובותם כלל, ורק מדא\"א בלעדן יבטלן. לפיכך בכל כה\"ג אינו נאסר ע\"י פ\"ר. ואף את\"ל דגם הצלול [שבהלאב] מועיל להעמיד החלב, וכיון דרגיל להיות שם צלול. א\"כ לא נשאר לנו רק חד ספק, אם העמידו הצלול מעל\"ע בהקיבה או לא. אפ\"ה י\"ל דהרי כבר החליט המשבצת [בי\"ד ססי' פ\"ז] דבמעמיד קיי\"ל דרק מדרבנן אסור, א\"כ הו\"ל ספק דרבנן. ואף לרמג\"א [תמ\"ב סק\"ט] דמעמיד אסור מדאורייתא, עכ\"פ ספיקא דפלוגתא מצטרף לס\"ס היכא דיש ספק אם יש שם איסור כלל [כש\"ך י\"ד סי' ס\"ו ססק\"י. ועי' תוס' ב\"ב דל\"ב ב' ד\"ה והלכתא]. וכ\"ש בהעמידו [בלאב] שבקיבת כשירה, הו\"ל ספק כבוש בבו\"ח דאינו רק ספיקא דרבנן ולקולא. ותו נ\"ל דאפילו העמידו בצלול שבקיבת נבילה, עכ\"פ מדמערבין [הלאב] עם יי\"ש קודם שיעמודו בה החלב, וגם היי\"ש מהני להעמיד, א\"כ הו\"ל זוז\"ג ומותר והרי כאן אין [הלאב] הצלולה הכרח גדול לסייע להעמיד, דבכה\"ג לא הוה אמרינן זוז\"ג מותר [כרט\"ז י\"ד קמ\"ב סק\"ד]. דהרי יכול להעמיד בקרוש או בדבר אחר המותר. ואף את\"ל הכא יש כח [בלאב] לבד להעמיד. רק שע\"י היי\"ש ימהר להעמיד, ובכה\"ג לא הוה זוז\"ג. עכ\"פ הרי גם בזה היקל המרדכי, וכמ\"ש הש\"ך בשמו [בי\"ד סי' פ\"ז פקל\"ו]: ",
+            "ובהג\"א ברא\"ש ע\"ז סי' מ\"א, כתב וז\"ל דכלבית הוא דג טהור שקורין ברבוטא, וכ' עוד שר' יודא חסיד אמר שהאוכל ברבוטא לא יזכה מלאכל מלויתן, ופעם א' רצה רבינו אפרים להתירו, והראוהו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו. וכל הפוסק מלאכלו ינוחו ברכות על ראשו, עכ\"ל. והנה אבותינו ספרו לנו שזה כנ' או ס' שנה שרצה גדול הדור א' תנצבה\"ח להתיר דג א' שנקרא בל\"א [קוואפפע], מחמת שראה [במיקראסקאפ], והוא זכוכית המגדיל, שיש לו קשקשין. ואיוש עליה כולה עלמא, ונפק שופרא דידהו לאיסורא ונשתקע ההיתר. ולפע\"ד אף דבכל מילי שנהגו בטעות, אין כאן איסור משום מה דקיי\"ל דדברים שנהגו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן [פסחים דנ\"א א'], וא\"כ לכאורה יפה התירה הגאון הנ\"ל [הקוואפפע] ודאף כנהגו בה איסור, היינו משום שלא ידעי שיש לה קשקשת. עכ\"פ לולי שידעו רבותינו מהו [בארבאט] שהזכיר הג\"א הנ\"ל, לא היה אז לחם בשערים במלחמת תנופה. דרבותינו הרשב\"ם וחביריו אנשי צרפת היו, ובלשון צרפת דג [הקוואפפע] נקרא [בארבאט], ומדכתב�� שהוא דג טהור, ש\"מ שכבר ידעו רבותינו מקשקשיו הקטנים ואפ\"ה נאסר במניין. ול\"מ היה נ\"ל דכל שאין נראה בלי זכוכית לא נקרא קשקשת, דצריך שיהיה לבוש [כנדה דנ\"א ב], וזה אינו רק נקודה קטנה שלא שלטה בו העין, וודאי לא נקרא לבוש. תדע דב' שערות של קטנה שתחשב על ידן כגדולה, שצריך שיהיה כדי לכוף ראשן לעיקרן, וכי ס\"ד דבנראין בזכוכית המגדיל שהן גדולים כך, תחשב גדולה. או האוכל חתיכת חלב שנראה בזכוכית המגדיל שהוא כזית, וכי ס\"ד שיתחייב. וכ\"כ בשיעור ד' מינין בלולב, ובכל אותן האיברים שבבהמה שיש שיעור לנקיבתן ובשאר שיעורים. לא ס\"ד שנלך בתר השיעור הנראה בהזכוכית הנ\"ל, דכל מה שנראה כך אינו באמת כפי שנראה, והתורה אמרה לנו רק לסמוך על הדבר הנראה בלי זכוכית. ולא דמי כלל לעובדי דמייתי הש\"ס הכא [ל\"ט א] יע\"ש. וכן אנו רואין [בהאאל] קשקשים קטנים בזכוכית המגדיל, וכי ס\"ד להתירו ח\"ו משום זה. ע\"כ יפה כתבו רבותינו שישתקע הדבר ולא יאמר התירו: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,31 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "והקשה שם רט\"ז סק\"ח, א\"כ רמי בר דיקולא שצלה הטחלי בפורצני, ושאל לו רב חסדא דלמא מיי\"נ הוה. והשיב לו לאחר יב\"ח הוה [כחולין ק\"י ע\"א]. וקשה מה מהני, דעכ\"פ מי יודע שתמדן עכו\"ם במים תחלה. ואת\"ל דכך היו רגילין, ותולין במצוי בין להקל בין להחמיר אפילו בספק איסור דאורייתא [כי\"ד סי' ל\"ב ס\"ז וע\"ש קכ\"ח ס\"ב]. עכ\"פ ק\"ל מה קא\"ל רב חסדא דלמא דיי\"נ הוה, וכי יי\"נ רוב הוא. או וכי קיי\"ל כר\"מ דחיישינן למיעוטא. והרי ע\"כ יי\"נ מעוטא הוא, דאל\"כ למה אצטרכו ב\"ש וב\"ה למגזר אסתם יינם בי\"ח דבר, הרי פשוט דאסור דספיקא דאורייתא לחומרא [ועי' מ\"ש לעיל סי' י\"ג]. ונ\"ל דמ\"ש דלמא דיי\"נ היה ל\"ד, אלא ר\"ל דלמא מסתם יינן הוה כמ\"ש הר\"ן [בע\"ז שם ה\"ב] דכל היכא דתני יי\"נ, כולל נמי סתם יינם, חוץ מהיכא דפירש דמיירי ביי\"נ שנתנסך ממש. וא\"כ ה\"נ גם סתם יינם, אסור בהנאה, ולבשל בפורצני שלהן הו\"ל כדרך הנאתן. א\"כ גם קושית רט\"ז יתורץ דבסתם יינן א\"צ תימוד במים תחילה. ומה\"ט מקשי שפיר דלמא דגזל הוה, דאע\"ג דישראל מעוטא, בממון אין הולכין אחר הרוב. ואף דלעניין תביעת ממון היכא דליכא חזקה אזלינן בת\"ר [כתוס' ב\"ב כ\"ג ע\"ב ד\"ה חוץ], עכ\"פ לעניין איסור גזל, דהרי לא אבדן אדם רק הניחן שם, י\"ל דאסור (דאזלינן) [דלא אזלינן] בת\"ר: ",
+            "[ונ\"ל [דוואלכשע קעזע] שלנו, שמעמידין ישראל החלב עם [לאב], והוא חלב שבקיבת עגלים, שהגבינות מותרות, אע\"ג שעמד הלאב בהקיבה ימים רבים, עכ\"פ הרי יש ס' בחלב נגד הלאב. ואת\"ל מעמיד לא בטל. י\"ל הרי הלאב הקרושה פירשא בעלמא הוא, והוא רק הוא המעמיד, ומעט החלב הצלול שהיה שם שאינו מעמיד בטל בס' [כש\"ך פ\"ז סקל\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ הו\"ל מבטל איסור לכתחילה במזיד, דאסור אפילו באיסור דרבנן [כי\"ד סי' צ\"ט], ואם עשה כן במזיד אסור למי שנתערב בשבילו, כמו באיסור דאורייתא. ורמ\"א דמיקל [בי\"ד פ\"ז ס\"י], ע\"כ היינו רק בעשה כן בשוגג. ותו דעכ\"פ הישראלים העומדים על החליבה אינן בני תורה, ויש לחוש שלא ידקדקו שיהיה [הלאב] רק מחלב קרוש, ושמא הצלול [שבהלאב] העמידוה בהקיבה מעל\"ע, וכשיתנו הצלול בהחלב, מבטל איסור לכתחילה. אפ\"ה עכ\"פ ספק ספיקא הוה, דשמא לא היה שם [לאב] צלול כלל, או שמא לא העמידוה בהקיבה כ\"ד שעות. ותו הרי אפילו היה וודאי שם קצת צלול, כמו שרגיל להיות, אפ\"ה לא מחשב מבטל איסור לכתחלה. מדאין כוונתו לבטל הצלול רק הקרוש, וכמו שמותר לטחון חיטין מתולעים מה\"ט [כש\"ך פ\"ד סק\"מ ועי' שפתי דעת סי' צ\"ב סק\"ב]. ואי\"ל דעכ\"פ הו\"ל פסיק רישא דהו\"ל כמתכוון, בכל איסור שבתורה אפילו באינו מאיסור מלאכה של שבת [כשבת קל\"ג א']. י\"ל דהרי כבר כתב הר\"ן [גיד הנשה דרצ\"א א'], דדוקא במעשה האסור אמרינן פ\"ר. ולא בהנאה אסורה, ונ\"ל טעמו, דדוקא כשהמעשה העצמה אסורה, והותרה רק מדאינו מתכוון לה, להכי כיון שידע בתחלה שתעשה המעשה לבסוף ואי אפשר בלעדה, הו\"ל כאילו התכוון לה. משא\"כ דבר האסור משום הנאה, אף דע\"י פ\"ר ידע בתחלה שתהיה בסוף, אפ\"ה כיון דרק ההנאה אסורה, לפיכך מדאינו רוצה ליהנות, הו\"ל כלא נהנה. ומה\"ט בשעטנז, מוכרי כסות מוכרין כדרכן להראות לקונים ובלבד שלא יתכוין מפני החמה או מפני הגשמים [כב\"ק דקי\"ג א']. דאע\"ג דיש שם מעשה האסור אפ\"ה כיון דצריך נמי שיחשוב ליהנות, וכיון דלא נהנה לבסוף ברצון, הנאה בע\"כ לא שמה הנאה, וכ\"כ הר\"ן שם להדיא. ובהא מתורץ נמי לע\"ד מה דאמרינן בע\"ז [די\"ב א ] דבנתפזרו לו מעות לפני ע\"ז, דאינו אסור לשחות ולהגביהם רק מדנראה כמשתחווה לע\"ז. ואמאי הרי בל\"ז לתסר משום פ\"ר שמשתחווה לע\"ז, אע\"כ כרבינו הר\"ן הנ\"ל, דכל שהמעשה בעצמה אינה אסורה רק כשיצטרף עמה בשעת מעשה מחשבה שבלב. כבשעטנז, הנ\"ל. א\"כ השתחוויה לע\"ז נמי תלוי רק בלב [סנהדרין דס\"ב א' וכריתות ד\"ג א'] והרי המגביה המעות לא רוצה לעבדה בהשתחוויתו זאת, והרי ההשתחוויה בלי הכוונה זאת אינה אסורה, ולא די במה שיתכוון להמעשה שעושה, רק שיתכוון נמי למחשבה אחרת לע\"ז ודו\"ק. וא\"כ בטחינת התולעים ובעירוב [הלאב] ג\"כ הדין כך, כיון שבכל מבטל איסור לכתחילה דאסור, לא די שיתכוון לבטל, רק שיתכוון שע\"י שיבטל האיסור יהנה מגוף האיסור בעצמו, א\"כ בתולעים וצלול שבהלאב שאינו נהנה בתערובותם כלל, ורק מדא\"א בלעדן יבטלן. לפיכך בכל כה\"ג אינו נאסר ע\"י פ\"ר. ואף את\"ל דגם הצלול [שבהלאב] מועיל להעמיד החלב, וכיון דרגיל להיות שם צלול. א\"כ לא נשאר לנו רק חד ספק, אם העמידו הצלול מעל\"ע בהקיבה או לא. אפ\"ה י\"ל דהרי כבר החליט המשבצת [בי\"ד ססי' פ\"ז] דבמעמיד קיי\"ל דרק מדרבנן אסור, א\"כ הו\"ל ספק דרבנן. ואף לרמג\"א [תמ\"ב סק\"ט] דמעמיד אסור מדאורייתא, עכ\"פ ספיקא דפלוגתא מצטרף לס\"ס היכא דיש ספק אם יש שם איסור כלל [כש\"ך י\"ד סי' ס\"ו ססק\"י. ועי' תוס' ב\"ב דל\"ב ב' ד\"ה והלכתא]. וכ\"ש בהעמידו [בלאב] שבקיבת כשירה, הו\"ל ספק כבוש בבו\"ח דאינו רק ספיקא דרבנן ולקולא. ותו נ\"ל דאפילו העמידו בצלול שבקיבת נבילה, עכ\"פ מדמערבין [הלאב] עם יי\"ש קודם שיעמודו בה החלב, וגם היי\"ש מהני להעמיד, א\"כ הו\"ל זוז\"ג ומותר והרי כאן אין [הלאב] הצלולה הכרח גדול לסייע להעמיד, דבכה\"ג לא הוה אמרינן זוז\"ג מותר [כרט\"ז י\"ד קמ\"ב סק\"ד]. דהרי יכול להעמיד בקרוש או בדבר אחר המותר. ואף את\"ל הכא יש כח [בלאב] לבד להעמיד. רק שע\"י היי\"ש ימהר להעמיד, ובכה\"ג לא הוה זוז\"ג. עכ\"פ הרי גם בזה היקל המרדכי, וכמ\"ש הש\"ך בשמו [בי\"ד סי' פ\"ז פקל\"ו]: ",
+            "ובהג\"א ברא\"ש ע\"ז סי' מ\"א, כתב וז\"ל דכלבית הוא דג טהור שקורין ברבוטא, וכ' עוד שר' יודא חסיד אמר שהאוכל ברבוטא לא יזכה מלאכל מלויתן, ופעם א' רצה רבינו אפרים להתירו, והראוהו בחלום שהתיר שרצים, וחזר בו ואסרו. וכל הפוסק מלאכלו ינוחו ברכות על ראשו, עכ\"ל. והנה אבותינו ספרו לנו שזה כנ' או ס' שנה שרצה גדול הדור א' תנצבה\"ח להתיר דג א' שנקרא בל\"א [קוואפפע], מחמת שראה [במיקראסקאפ], והוא זכוכית המגדיל, שיש לו קשקשין. ואיוש עליה כולה עלמא, ונפק שופרא דידהו לאיסורא ונשתקע ההיתר. ולפע\"ד אף דבכל מילי שנהגו בטעות, אין כאן איסור משום מה דקיי\"ל דדברים שנהגו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן [פסחים דנ\"א א'], וא\"כ לכאורה יפה התירה הגאון הנ\"ל [הקוואפפע] ודאף כנהגו בה איסור, היינו משום שלא ידעי שיש לה קשקשת. עכ\"פ לולי שידעו רבותינו מהו [בארבאט] שהזכיר הג\"א הנ\"ל, לא היה אז לחם בשערים במלחמת תנופה. דרבותינו הרשב\"ם וחביריו אנשי צרפת היו, ובלשון צרפת דג [הקוואפפע] נקרא [בארבאט], ומדכתבו שהוא דג טהור, ש\"מ שכבר ידעו רבותינו מקשקשיו הקטנים ואפ\"ה נאסר במניין. ול\"מ היה נ\"ל דכל שאין נראה בלי זכוכית לא נקרא קשקשת, דצריך שיהיה לבוש [כנדה דנ\"א ב], וזה אינו רק נקודה קטנה שלא שלטה בו העין, וודאי לא נקרא לבוש. תדע דב' שערות של קטנה שתחשב על ידן כגדולה, שצריך שיהיה כדי לכוף ראשן לעיקרן, וכי ס\"ד דבנראין בז��וכית המגדיל שהן גדולים כך, תחשב גדולה. או האוכל חתיכת חלב שנראה בזכוכית המגדיל שהוא כזית, וכי ס\"ד שיתחייב. וכ\"כ בשיעור ד' מינין בלולב, ובכל אותן האיברים שבבהמה שיש שיעור לנקיבתן ובשאר שיעורים. לא ס\"ד שנלך בתר השיעור הנראה בהזכוכית הנ\"ל, דכל מה שנראה כך אינו באמת כפי שנראה, והתורה אמרה לנו רק לסמוך על הדבר הנראה בלי זכוכית. ולא דמי כלל לעובדי דמייתי הש\"ס הכא [ל\"ט א] יע\"ש. וכן אנו רואין [בהאאל] קשקשים קטנים בזכוכית המגדיל, וכי ס\"ד להתירו ח\"ו משום זה. ע\"כ יפה כתבו רבותינו שישתקע הדבר ולא יאמר התירו: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק ממ\"נ, אם לא נגמר הדין עדיין, אין דין הזמה עדיין [כמכות פ\"א מ\"ו], ואם כבר נגמר הדין, הרי מדמוחזק בקרקע, נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה [כש\"ס מ\"ט] . י\"ל בממון עונשין מן הדין [וכ\"כ תוס' ב\"ק ד\"ב א' ד\"ה ולא זה]. והרי לרמב\"ם [פ\"כ מעדות ה\"ב], אפילו במלקות עונשין מן הדין ואפילו למכילתא שהביאו תוס' [ב\"ק הנ\"ל], דס\"ל דגם בממון אין עונשין מה\"ד, י\"ל דבממון דאפשר בחזרה. לא שייך בו כאשר עשה [כתוס' ב\"ק ד\"ד ב' ד\"ה ועדים]. ועונ\"ל מדקיי\"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת [כב\"ק קי\"ז ב'] א\"כ אין כאן כאשר עשה. אמנם הריטב\"א תי' דמיירי שכשנגמר הדין היה חוץ מהקרקע. והקשה עליו רמל\"מ [פכ\"א מעדות ה\"ד] ממ\"ש הרמב\"ם שם בהעידו שהפיל שן עבדו ואח\"כ סימא עינו, והוזמו, משלמין להאדון דמי עבד ודמי עינו, וק' ואמאי הרי התם העבד ודאי תפוס בעצמו, והו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם. והניח בצ\"ע. ולפע\"ד מדצריך גט שחרור אע\"ג שיוצא בשן ועין [כרמב\"ם פ\"ה מעבדים ה\"ד]. א\"כ עדיין אינו מוחזק בעצמו עד שיקבל הגט שחרור [ועי' תוס' כתובות מ\"ב א' ודו\"ק] . ומ\"ש רמל\"מ שם עוד אמאי כ' הרמב\"ם שמשלמין לאדון דמי עבד, והרי צריך גט שחרור, ונתקשו בהבנת דבריו. ולפעד\"נ דר\"ל הרי מצו עדים למימר לא רצינו רק לחייבו שיתן לעבדו גט שחרור, כדאמרי' בסנהדרין [דמ\"א א'] דמצו אמרי לאסרה על בעלה באנו. והכי נמי העדתן בעצמו אינו הפסד. רק מביאו ע\"י גלגול להפסד, ואם כן להוי כמעידין בו שהוא חלל שודאי מפסידין אותו מתרומה, אפ\"ה כיון דעיקר העדות לאו הפסדת ממון הוה רק על ידי גלגול, להכי פטורים מממון וחייבין מלקות [כרמב\"ם שם פ\"כ ה\"ח], אמנם מה שתירץ רמל\"מ שם על זה דגט שחרור אינו רק להתירו בבת ישראל, אחמ\"כ אינו מדוייק ממ\"ש הרמב\"ם [פ\"ד מחובל הי\"א]. שגם אינו מוציא מאחרים דמי חבלתו קודם שקיבל הגט שחרור מרבו. ומשם ג\"כ מוכח להדיא כדברינו הנ\"ל שקודם שקבל גט שחרור עדיין לא קנה נפשו: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק ממ\"נ, אם לא נגמר הדין עדיין, אין דין הזמה עדיין [כמכות פ\"א מ\"ו], ואם כבר נגמר הדין, הרי מדמוחזק בקרקע, נימא כאשר זמם ולא כאשר עשה [כש\"ס מ\"ט] . י\"ל בממון עונשין מן הדין [וכ\"כ תוס' ב\"ק ד\"ב א' ד\"ה ולא זה]. והרי לרמב\"ם [פ\"כ מעדות ה\"ב], אפילו במלקות עונשין מן הדין ואפילו למכילתא שהביאו תוס' [ב\"ק הנ\"ל], דס\"ל דגם בממון אין עונשין מה\"ד, י\"ל דבממון דאפשר בחזרה. לא שייך בו כאשר עשה [כתוס' ב\"ק ד\"ד ב' ד\"ה ועדים]. ועונ\"ל מדקיי\"ל קרקע בחזקת בעליה עומדת [כב\"ק קי\"ז ב'] א\"כ אין כאן כאשר עשה. אמנם הריטב\"א תי' דמיירי שכשנגמר הדין היה חוץ מהקרקע. והקשה עליו רמל\"מ [פכ\"א מעדות ה\"ד] ממ\"ש הרמב\"ם שם בהעידו שהפיל שן עבדו ואח\"כ סימא עינו, והוזמו, משלמין להאדון דמי עבד ודמי עינו, וק' ואמאי הרי התם העבד ודאי תפוס בעצמו, והו\"ל כאשר עשה ולא כאשר זמם. והניח בצ\"ע. ולפע\"ד מדצריך גט שחרור אע\"ג שיוצא בשן ועין [כרמב\"ם פ\"ה מעבדים ה\"ד]. א\"כ עדיין אינו מוחזק בעצמו עד שיקבל הגט שחרור [ועי' תוס' כתובות מ\"ב א' ודו\"ק] . ומ\"ש רמל\"מ שם עוד אמאי כ' הרמב\"ם שמשלמין לאדון דמי עבד, והרי צריך גט שחרור, ונתקשו בהבנת דבריו. ולפעד\"נ דר\"ל הרי מצו עדים למימר לא רצינו רק לחייבו שיתן לעבדו גט שחרור, כדאמרי' בסנהדרין [דמ\"א א'] דמצו אמרי לאסרה על בעלה באנו. והכי נמי העדתן בעצמו אינו הפסד. רק מביאו ע\"י גלגול להפסד, ואם כן להוי כמעידין בו שהוא חלל שודאי מפסידין אותו מתרומה, אפ\"ה כיון דעיקר העדות לאו הפסדת ממון הוה רק על ידי גלגול, להכי פטורים מממון וחייבין מלקות [כרמב\"ם שם פ\"כ ה\"ח], אמנם מה שתירץ רמל\"מ שם על זה דגט שחרור אינו רק להתירו בבת ישראל, אחמ\"כ אינו מדוייק ממ\"ש הרמב\"ם [פ\"ד מחובל הי\"א]. שגם אינו מוציא מאחרים דמי חבלתו קודם שקיבל הגט שחרור מרבו. ומשם ג\"כ מוכח להדיא כדברינו הנ\"ל שקודם שקבל גט שחרור עדיין לא קנה נפשו: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו לגנוב מעכו\"ם או להטעותו, לרמב\"ם [פ\"ז מגניבה] אסור מדאורייתא, ולרש\"י [סנהדרין נ\"ז א'] אסור מדרבנן, ואפילו טעות שטעה עכו\"ם מעצמו, או כשנמצא אבידתו, אסור לעכבן. וכן כתב באר הגולה [ח\"מ שמ\"ח סק\"ה], וז\"ל ואני כותב זה לדורות, שראיתי רבים העשירו א\"ע מטעות עכו\"ם, ולא הצליחו וירדו מנכסיהם ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות עכו\"ם בדבר חשוב, גדלו והצליחו והעשירו. והניחו יתרם לעולליהם, וכ\"כ בספר חסידים [תתרע\"ד] ואם זה בעכו\"ם, שהיה ממונינו וחיינו בעיניהם הפקר כמ\"ש חז\"ל, בניך עולפו וגו' כתוא מכמר [ב\"ק קי\"ז א'], ק\"ו מעתה שכמה מהחיוב עלינו לאלו אחינו מהאומות המכירין ה' אחד ומכבדין תורתו, ומאמינים בה שהיא אלהית, וקורין אותה [הייליגע שריפט], ומשמרין כפי המחוייב עליהן מדין תורתינו דהיינו הז' מצות, וגם אינן מניחין לעקם לנו אפילו שערה קטנה אפילו מגדול שבגדולים שלהן, ופשתה כהה שבנו לא יכבוה, ולא זו בלבד אלא שעושין, ג\"כ ג\"ח רבות עם עניי' שלנו, דכמה וכמה מתפרנסים רק מנדבת ידם, וא\"כ איך נוכל להיות כפויי טובה ח\"ו, ולא נאמר כיוסף שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלהים]: "
+        ],
+        [
+            "ומקשים בש\"ס, א\"כ בר קטלא הוא. ונ\"ל דר\"ל ופשיטא דחייב בכופר, וכדאמרינן (ב\"ק דמ\"ג א') דכל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כשהוא מועד, ומשני, שבכל פעם הפיל א\"ע להבור לאכל ירק שם. והרג אדם שלא בכוונה. כך נ\"ל פי' הסוגי' ל\"מ. אולם רש\"י כ' דקושית הש\"ס א\"כ בר קטלא הוא, והאיך אפשר שיהיה מועד, ואי\"ל כשברח וכדומה (כפ\"ד כ\"ה), דא\"כ מי העלהו מהבור, ותו דקלא אית להו למלתא כשיעלוהו, ואיך יוזמו מזימיו: אבל תמהני מי לא עסקינן שהעלהו בעליו ומערק ליה כלעיל (דמ\"ה א') וצ\"ע: ",
+            "הכי מוקי לה בש\"ס (דמ\"ט א'), והקשה לי הרב מו\"ה אלעזר אויערבאך שליט\"א דהכא אמרינן דרק מבכרת מסתכנס ובכתובות (דפ\"ג ב') אמרינן מיתה שכיחה, והרי קשה הרי גם בדידיה שכיחה מיתה. וע\"כ צ\"ל כתוס' דרק בדידה שכיחה מיתה דהרבה פעמיה מסתכנת בלידה, הרי דגם באינה מבכרת מסתכנת. והשבתי אם כן תקשה טפי דהרי לקושיתו מצינן לתרץ דלמא רק רשב\"ג מחלק בין מבכרת לאינה מבכרת. אבל הרי גם לת\"ק קשה דהרי התם קאמרינן דכולן מסתכנות בלידה, א\"כ כולן כשילדו משבחות. אבל באמת אין כאן קושיא כלל, דבאמת מדכולן מסתכנות בלידה דמי האשה קלין יותר קודם שתלד מאח\"כ, אבל לענין דמי העוברים, שנשום אותה אגבה, בודאי לאחר לידה חסרו דמיה, מדכבר יצאו ילדיה, ורשב\"ג ס\"ל דעכ\"פ מבכרת מסתכנת ומתה קודם שיולדו הולדות ויפסיד האם והולדות א\"כ משילדה משבחת): ",
+            "ולא נקט היתה משוחררת, דעכ\"פ מיירי שאין לה שאר בנים שהורתן בקדושה, דאל\"כ היו הן יורשים את אביהן הגר, להכי קאמר, היחה שפחה, ר\"ל עתה מקרוב היתה שפחה, כך כ' רש\"י, וק\"ל א\"כ לנקוט נמי היתה גויה ונתגיירה, וי\"ל. אמנם ל\"מ נ\"ל ע\"פ מ\"ד בש\"ס (ב\"ק מ\"�� א'), דשפחה מעוברת דמי וולדות לרבה, א\"כ בהיתה שפחה מעוברת, כיון דהרב זכי בוולדות, כשנשתחררה א\"א לעובר לזכות בעצמו, דהרי המזכה לעובר אפילו אמר כשיוולד, לא קנה, (כח\"מ ר\"י), ואי\"ל דזיכה לו ע\"י אמו, ליתא, דהרי אין עבד מקבל גט לחבירו ע\"י רבו שלו (כגיטין כ\"ג ב'), ודוחק לומר דמיירי ששחררה תחלה בלי הולד דמהני (כקידושין נ\"ג), ואח\"כ זיכה גם העובר ע\"י אחר או ע\"י אמו, ליתא דמשחרר הולד לא נקט הכא כלל, אלא האמת דרק אגב אמו נשתחרר גם הולד, דעובר ירך אמו (כרמב\"ם פ\"ז מעבדים ה\"ה, וי\"ד רס\"ז סס\"א וש\"ך שם), א\"כ הכא סד\"א דאותו זכות שהיה לרב בוולדות, נתן להשפחה כששחררה ומדעובר ירך אמו, הו\"ל כהזיק גופה, וישלם לאמו דמי וולדות, קמ\"ל, וה\"ק היתה שפחה ר\"ל היתה מעוברת כשהיא שפחה ונשתחררה כנ\"ל, אפ\"ה פטור מדמי וולדות. א\"כ שפחה ונשתחררה, גם בלא נשאת מצי מיירי]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ולב\"י י\"ד רע\"ז, מותר גם ליתן בידים דמדאסור לו הממון לא יחזיקו לו טובה, וק\"ל הרי אפשר ליהנות מהנכסים כבסיפא ע\"י שילוה מאחרים. ואי\"ל דסיפא רק בעני שרי, הרי הב\"י בעצמו כתב בכסף משנה פ\"ה מנדרים. וז\"ל ואם אינו רוצה וכו', אלמא דגם בנודר ברצונו תליא. והא דלא נקט לה מתני' כדנקטה בגזלן [במ\"ט], כבר תרצו תוס' הכא, דבשלמא בגזלן אצטריך למתני אינו רוצה, דאפשר שרוצה מדחפץ לעשות תשובה מעליא, משא\"כ בנודר מהיכא תיתי יהיה רוצה, להכי לא צריך למתניא. וא\"כ צ\"ע לרב\"י: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,42 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "מיהו לגנוב מעכו\"ם או להטעותו, לרמב\"ם [פ\"ז מגניבה] אסור מדאורייתא, ולרש\"י [סנהדרין נ\"ז א'] אסור מדרבנן, ואפילו טעות שטעה עכו\"ם מעצמו, או כשנמצא אבידתו, אסור לעכבן. וכן כתב באר הגולה [ח\"מ שמ\"ח סק\"ה], וז\"ל ואני כותב זה לדורות, שראיתי רבים העשירו א\"ע מטעות עכו\"ם, ולא הצליחו וירדו מנכסיהם ולא הניחו אחריהם ברכה, ורבים אשר קדשו ה' והחזירו טעות עכו\"ם בדבר חשוב, גדלו והצליחו והעשירו. והניחו יתרם לעולליהם, וכ\"כ בספר חסידים [תתרע\"ד] ואם זה בעכו\"ם, שהיה ממונינו וחיינו בעיניהם הפקר כמ\"ש חז\"ל, בניך עולפו וגו' כתוא מכמר [ב\"ק קי\"ז א'], ק\"ו מעתה שכמה מהחיוב עלינו לאלו אחינו מהאומות המכירין ה' אחד ומכבדין תורתו, ומאמינים בה שהיא אלהית, וקורין אותה [הייליגע שריפט], ומשמרין כפי המחוייב עליהן מדין תורתינו דהיינו הז' מצות, וגם אינן מניחין לעקם לנו אפילו שערה קטנה אפילו מגדול שבגדולים שלהן, ופשתה כהה שבנו לא יכבוה, ולא זו בלבד אלא שעושין, ג\"כ ג\"ח רבות עם עניי' שלנו, דכמה וכמה מתפרנסים רק מנדבת ידם, וא\"כ איך נוכל להיות כפויי טובה ח\"ו, ולא נאמר כיוסף שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה וחטאתי לאלהים]: "
+        ],
+        [
+            "ומקשים בש\"ס, א\"כ בר קטלא הוא. ונ\"ל דר\"ל ופשיטא דחייב בכופר, וכדאמרינן (ב\"ק דמ\"ג א') דכל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר כשהוא מועד, ומשני, שבכל פעם הפיל א\"ע להבור לאכל ירק שם. והרג אדם שלא בכוונה. כך נ\"ל פי' הסוגי' ל\"מ. אולם רש\"י כ' דקושית הש\"ס א\"כ בר קטלא הוא, והאיך אפשר שיהיה מועד, ואי\"ל כשברח וכדומה (כפ\"ד כ\"ה), דא\"כ מי העלהו מהבור, ותו דקלא אית להו למלתא כשיעלוהו, ואיך יוזמו מזימיו: אבל תמהני מי לא עסקינן שהעלהו בעליו ומערק ליה כלעיל (דמ\"ה א') וצ\"ע: ",
+            "הכי מוקי לה בש\"ס (דמ\"ט א'), והקשה לי הרב מו\"ה אלעזר אויערבאך שליט\"א דהכא אמרינן דרק מבכרת מסתכנס ובכתובות (דפ\"ג ב') אמרינן מיתה שכיחה, והרי קשה הרי גם בדידיה שכיחה מיתה. וע\"כ צ\"ל כתוס' דרק בדידה שכיחה מיתה דהרבה פעמיה מסתכנת בלידה, הרי דגם באינה מבכרת מסתכנת. והשבתי אם כן תקשה טפי דהרי לקושיתו מצינן לתרץ דלמא רק רשב\"ג מחלק בין מבכרת לאינה מבכרת. אבל הרי גם לת\"ק קשה דהרי התם קאמרינן דכולן מסתכנות בלידה, א\"כ כולן כשילדו משבחות. אבל באמת אין כאן קושיא כלל, דבאמת מדכולן מסתכנות בלידה דמי האשה קלין יותר קודם שתלד מאח\"כ, אבל לענין דמי העוברים, שנשום אותה אגבה, בודאי לאחר לידה חסרו דמיה, מדכבר יצאו ילדיה, ורשב\"ג ס\"ל דעכ\"פ מבכרת מסתכנת ומתה קודם שיולדו הולדות ויפסיד האם והולדות א\"כ משילדה משבחת): ",
+            "ולא נקט היתה משוחררת, דעכ\"פ מיירי שאין לה שאר בנים שהורתן בקדושה, דאל\"כ היו הן יורשים את אביהן הגר, להכי קאמר, היחה שפחה, ר\"ל עתה מקרוב היתה שפחה, כך כ' רש\"י, וק\"ל א\"כ לנקוט נמי היתה גויה ונתגיירה, וי\"ל. אמנם ל\"מ נ\"ל ע\"פ מ\"ד בש\"ס (ב\"ק מ\"ט א'), דשפחה מעוברת דמי וולדות לרבה, א\"כ בהיתה שפחה מעוברת, כיון דהרב זכי בוולדות, כשנשתחררה א\"א לעובר לזכות בעצמו, דהרי המזכה לעובר אפילו אמר כשיוולד, לא קנה, (כח\"מ ר\"י), ואי\"ל דזיכה לו ע\"י אמו, ליתא, דהרי אין עבד מקבל גט לחבירו ע\"י רבו שלו (כגיטין כ\"ג ב'), ודוחק לומר דמיירי ששחררה תחלה בלי הולד דמהני (כקידושין ��\"ג), ואח\"כ זיכה גם העובר ע\"י אחר או ע\"י אמו, ליתא דמשחרר הולד לא נקט הכא כלל, אלא האמת דרק אגב אמו נשתחרר גם הולד, דעובר ירך אמו (כרמב\"ם פ\"ז מעבדים ה\"ה, וי\"ד רס\"ז סס\"א וש\"ך שם), א\"כ הכא סד\"א דאותו זכות שהיה לרב בוולדות, נתן להשפחה כששחררה ומדעובר ירך אמו, הו\"ל כהזיק גופה, וישלם לאמו דמי וולדות, קמ\"ל, וה\"ק היתה שפחה ר\"ל היתה מעוברת כשהיא שפחה ונשתחררה כנ\"ל, אפ\"ה פטור מדמי וולדות. א\"כ שפחה ונשתחררה, גם בלא נשאת מצי מיירי]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ולב\"י י\"ד רע\"ז, מותר גם ליתן בידים דמדאסור לו הממון לא יחזיקו לו טובה, וק\"ל הרי אפשר ליהנות מהנכסים כבסיפא ע\"י שילוה מאחרים. ואי\"ל דסיפא רק בעני שרי, הרי הב\"י בעצמו כתב בכסף משנה פ\"ה מנדרים. וז\"ל ואם אינו רוצה וכו', אלמא דגם בנודר ברצונו תליא. והא דלא נקט לה מתני' כדנקטה בגזלן [במ\"ט], כבר תרצו תוס' הכא, דבשלמא בגזלן אצטריך למתני אינו רוצה, דאפשר שרוצה מדחפץ לעשות תשובה מעליא, משא\"כ בנודר מהיכא תיתי יהיה רוצה, להכי לא צריך למתניא. וא\"כ צ\"ע לרב\"י: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "[והגאון מהו' מנשה איליער זצוק\"ל אמר, דכולה מתני' בבא. חדא היא, דרק במציאה איירי כלהו, וה\"ק זה אומר אני מצאתיה וכו' אז כך הוא הדין, אם זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע וכו', ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע וכו'. ודפח\"ח, אבל אין זה כשיטתן בש\"ס, דבש\"ס אמרי' דטענה דכולה שלי מיירי במו\"מ [ועי' רתוי\"ט נזיר פ\"ה מ\"ה]. מיהו לא מצי איירי דנקט זוזי רק מחד מנהון. דממ\"נ, אם מודים ממי לקח המעות, או שיש עדים על כך, אמרי' דמסתמא אליו נתרצה המוכר, ולפיכך אפילו יאמר המוכר שנתרצה להאחר, אינו נאמן, ואף שמקחו בידו שיש לו מגו שהיה נותנו לזה, אפ\"ה מגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה, ואי דאין עדים ממי נטל המעות, וכל א' אומר ממני לקח, והמוכר ידע ממי לקח, ממ\"נ, במקחו בידו, נאמן המוכר אפי' לומר שנתרצה להאחר שלא נתן המעות, במגו שלא הודה שקבל המעות מזה, ואי אין מקחו בידו, הו\"ל מוכר עכ\"פ כע\"א, שיפטור משבועה לאותו שמסייעו ולחייב שבועה דאו' לשכנגדו, ואי\"ל עכ\"פ לדידן דנתקן היסת, הרי המוכר חייב היסת לשכנגדו, שישבע שאף שנתן לו המעות לא נתרצה לו, וכל עד שצריך שבועה אינו עד [כח\"מ קכ\"א ט'] . י\"ל ממ\"נ, אם טוען שכנגדו שכבר משך מהמוכר, א\"כ אין לו עוד שום תביעה עליו, בשחטפו האחר מיד הלוקח, ואם טען שלא משכו מהמוכר, א\"כ כשיחזור בו אין לו עליו רק מי שפרע, ובכה\"ג מחשב שפיר עד. ולש\"ך מצי איירי בטוען שמשכו מהמוכר וחזר והחזירו לו ויש לו שפיר היסת עליו, ומה\"ט באמת אינו עד עד שיפטרו שכנגדו מההיסת. וגם לא מצו איירי הכא בלא ידע גם המוכר ממי לקח המעות, וכל א' אומר ממני לקח, דבכה\"ג פשיטא שיחלוקו בשבועה, דהרי ודאי איכא רמאי, ודמי לזה אומר אני ארגתיה וכו' וכלעיל, ואף דיש לחלק קצת, עכ\"פ גם באין מקחו בידו אינו רגיל שישכח המוכר כל כך מהר ממי קבל המעות, כך נ\"ל ל\"מ מרמב\"ן במלחמות. ועש\"ך [רכ\"ב סק\"א וב']. ואמרינן בש\"ס דהא דאוקמינן רישא במציאה וסיפא במו\"מ, אצטריך תרווייהו, דאי תנא מציאה הו\"א דוקא במציאה צריך שבועה, מדמורי היתירה לתפוס גם שלא כדין, מדאינו מפסיד לחבירו, אבל במו\"מ, הרי חבירו צריך לה, מדמחזיר אחריה לקנותה, סד\"א לא חשדינן ליה לתפוס בה שלא כדין, אלא ודאי טועה הוא וסבר שאליו נתרצה המוכר, ומדסובר כן לא יפרוש מהשבועה. ואי תנא מקח סד\"א רק במקח מורה היתירה, מדנותן מעות כמו חבירו, אבל במציאה לא חשדינן לי' שיחטפנה מחבירו אחר שזכה בה, רק טועה הוא דסבור שהוא הגביהו, ולא נשבעינן לי' קמ\"ל. והקשו רבותינו קמאי, כיון דלמסקנא זו בתרוויי' יש הוראת היתר, א\"כ מה מקשה הש\"ס מרבי יוסי, התם ליכא הוראת היתר. משא\"כ הכא. ותו למה צריך ר' יוחנן לומר [לקמן ד\"ה ב'] דשבועה זו כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית חבירו, נימא משום הוראת היתר הוא. ונדחקו רבותינו בתירוץ קושיות אלה. ול\"מ נ\"ל דבל\"ז ק\"ל לפי מה דמסיק הש\"ס לרב פפא, דהאי כולה שלי מיירי במקח, א\"כ למה בא��ת לא נקט' מתני' אני קניתיה. תו ק\"ל במה שכתבנו לעיל [והוא מדברי רש\"י ד\"ב סוף ע\"א] דלהכי לא מוקמינן להאי כולה שלי שזה אומר אני ארגתיה, משום דבכה\"ג פשיטא שישבע מדודאי איכא רמאי, וק' הרי איכא נמי סברא איפכא דבודאי איכא רמאי מאן דחשיד אממונ' חשיד אשבועתא, ככופר בפקדון דפסול לעדות [כלקמן ד\"ה ב'], והרי קיי\"ל באמת דגם באני ארגתיה ישבע [כח\"מ קכ\"ב] א\"כ למה לא אשמעינן הא במתני'. אע\"כ דבאמת מה\"ט נקט סתם כולה שלי, למכלל מו\"מ ואני ארגתיה [רק דהש\"ס לא נקט רק מו\"מ, היינו לפי מה דקיי\"ל באמת דמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה], מו\"מ אע\"ג דמורה התיר', ואני ארגתיה אע\"ג דודאי רמאי לא חשיד אשבועתה, א\"כ מקשה שפיר לר' יוסי מאני ארגתיה, וגם ר' יוחנן משום אני ארגתיה צריך לטעם שלא יהא כל א' תוקף וכו'. אב\"י ואפשר עוד למ\"ש ע\"ר שליט\"א לעיל בשם הגאון מהר\"מ זצוק\"ל דמתני' רק חדא בבא היא, זה אומר אני מצאתיה וכו' או כך הוא הדין כו', א\"כ י\"ל דמה דמקשה הש\"ס לרבי יוסי, היינו אי ס\"ל דכולה מתני' חדא בבא היא, וה\"ע נמי דצריך ר' יוחנן לטעמ' שלא יהא כ\"א תוקף כו'] ",
+            "[ואילה\"ק (נאמן על הרביע לטלו בלא שבוע', במגו דהוה אמר כולה שלי. ואע\"ג דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' [כח\"מ צ\"ג ב'], היינו במגו דהעזה, אבל במגו מעלי' לא [כש\"ך ח\"מ פ\"ב בכללי מגו ו'] והכא הרי הו\"ל מהעזה להעזה, דהו\"ל מגו מעליא. ותו דבשבועה שבתקנת חכמים כי הכא. אפי' במגו דהעזה אמרי' מגו לאפטורי משבועה [כש\"ך צ\"ג סק\"ד]. י\"ל הרי אף בדהוה אמר כולה שלי נמי היה צריך שבועה, וניחא לי' טפי ליטל רביע בלי שבועה, מליטל חציה בשבוע'. ואי\"ל עכ\"כ יטול בשבועה אותו חצי שטוען, במגו דכולה שלי. י\"ל כיון דבאותה חצי שמחולקין עלי', הו\"ל כמוחזקין שניהן בו, אי יטול מכח מגו כטענתו, הו\"ל מגו להוציא, דלא אמרי' לה, רק במסייע חזקה, או שטר, או ברי נגד שמא [וסי' חשב], כמ\"ש הש\"ך בכללי מגו [כלל א'] ואפילו למ\"ד דאמרינן מגו להוציא בכל גוונא [כח\"מ פ\"ב י\"ב]. עכ\"פ מממון לממון ל\"א מגו, כי הכא דנימ' שנאמן על המעט דאי בעי הוה טעין יותר, ואף לש\"ך [כללי מגו י\"ג] דאף מממון לממון אמרי' מגו. עכ\"פ הכא ניחא לי' טפי לומר חצי' שלי ויטול כל טענתו, משיאמר כולה שלי ולא יטול רק החצי, ולא הוה מגו]: ",
+            "[והקשו תוט' דלמא נמלך דמתני' לא שנמלך השתא, רק מעיקרא, ועי\"ז לא חשש לשמרו ונאבד, והשתא שוב רוצה לגרשה בגט זה. ושמא אינו שלה, ולהכי אפילו אמר תנו לא יחזיר, והא דלא נקטה מתני' טעמא שמא גט אחר הוא, ה\"ט דאי לאו טעמא דנמלך, רק שגרשה כבר באמת, אפילו זה גט אחר הוא, יחזירוהו לה לראי'. ונ\"ל לתרץ דגמרא דייק מדלא כלל במתני' נמי שט\"ח, על כרחך משום דבשט\"ח אפילו באמר תנו אין נותנין [כלעיל בש\"ס י\"ב ב'], משא\"כ הנהו. מיהו באמר תנו שמחזירין, לא חיישינן שכתב בניסן ולא נתן עד תשרי, וכשיחזירם השתא יפסידו עי\"ז לקוחות שביני ביני, ליתא, דבגט ושחרור, שיש קול שלא נמסר ביום הכתיבה, יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת קבלת גיטך. ואף דבשטר שנמצא חיישינן שהוא מוקדם, ולא אמרי' שיאמרו לו לקוחות כן. התם כיון דרק לגוביינא הוא, יחשבו לקוחות אי לא הוה נודע לב\"ד שוודאי אינו מוקדם, לא החזירוהו לו, לפיכך לא יאמרו אייתי ראייה וכו', משא\"כ בגט יחשבו לקוחות לעולם אפשר דמוקדם הוא ואפ\"ה החזירוהו לה ב\"ד כדי שתנשא בו. ובדייתקי נמי לא חיישינן שהוא מוקדם, מדיכול שכ\"מ לחזור בו, א\"כ אי נמי נתנו ביני ביני לאחר, יזכה בהמתנה אותו שזמנו מאוחר, ובמתנה נמי, מ��ירי שכתוב בו מהיום כשלא אתחרט, דאז דינו כמתנת שכ\"מ, שאוחו שזמנו מאוחר זוכה, ולא מפסיד מידי. ובשובר ודאי אינו מפסיד ע\"י חזרתו, דאי נמי מכר המלוה השטר ביני ביני לאחר, הרי קיי\"ל המוכר שט\"ח וחזר ומחלו, מחול, וא\"כ כשיאמר עכשיו תנו, הו\"ל כמחילה]: "
+        ],
+        [
+            "[תמוה דלשון סורסי הוא זה, וטפי הו\"ל לתנא למנקט גפה ונדר ושבילין גבי הדדי. הן אמת דלא הוה מצי למנקט גוזלות מקושרין תחלה [כח\"מ ר\"ס י'] דהיינו, מצא גוזלות מקושרין אחר הגפה וכו', דאז סד\"א דלא שייכי אהדדי, רק או או קתני, וה\"ק, מצא גוזלות מקושרין בכל מקום, דמדהן מקושרין חיישינן להנוח [דסד\"א דלא מיירי במדדין], או שמצא שום דבר אחר הגפה או גדר או שביל, כטלית וקורדם דקאמר הש\"ס, דהוה ודאי הנוח, להכי לא יגע בהן, אבל עכ\"פ ק\"ל דהו\"ל למנקט גוזלות מקושרין לבסוף, דהיינו מצא אחר הגפה, גדר, שבילין שבשדות, גוזלות מקושרין וכו', דאז תו ליכא למטעי מידי, דבכה\"ג דלא הסמיך מלת מצא לגוזלות, ודאי מלת גוזלות אכולהו תלת קאי. ונ\"ל משום דבש\"ס מוקמינן למתניתין במדדין דאל\"כ גם בלי גפה וכו' הוה מקום סימן, וא\"כ אי הוה נקט שבילין קודם גוזלות, סד\"א דמדלא מפליג מתני' בין תוך או יותר מנ' אמה משובכין דעלמא, ש\"מ דמיירי אפי' ביותר מנ' אמה, אפ\"ה דוקא בהן מקושרין חיישינן להנוח, מדאין דרך מדדה משובך דעלמא להיות מקושר, כרש\"י בסוגיין. אבל באינו מקושר אפילו ביותר מנ' משובכין דעלמא חיישינן דדידה מהשובכין, והוה של מוצאה, דאף דכל המדדה אין מדדה יותר מנ', הרי אמרי' בב\"ב [דכ\"ג א'] דבשדות וכרמים מדדה אף יותר מנ' מהשובך. וא\"כ לפ\"ז סד\"א גוזלות מקושרין דנקט מתני' רק אשבילין שבשדות קאי, אבל בגפה וגדר סד\"א א\"צ מקושרין, דאפילו אינן מקושרין, אם מונחי' חוץ לנ' משובכין דעלמא, ודאי הונחו שם, דהרי א\"א שירדו משובכין דעלמא, מדמונחין חוץ לנ' אמה משובכין דעלמא, הכי ס\"ד, והרי באמת כל זה ליתא, דכבר הוכיח הש\"ך [בח\"מ ר\"ס סקכ\"ח] דכולהו מתניתין רק במצאן תוך חמשים אמה משובכין דעלמא מיירי. להכי נקט שפיר גוזלות מקושרין בתר גפה וגדר, לאשמועינן דגם בהנך תוך נ' מיירי, וצריך שיהיו מקושרין דוקא, דאז דוקא חיישינן להנוח. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ונ\"ל דנקט הנך ד', משום דכל חטאיי האדם יש להן ד' סבות (א) ע\"י תאות הארציות, כדור המבול, דאף שלא נחתם גז\"ד רק על הגזל, זה היה רק ממלא סאתן, אבל עיקר חטאתם היה מפני שנבלעו בבולמס התאוה, כמ\"ש הכתוב, ויראו בני אלהים את בנות האדם ר\"ל בני שת שנולד בדמות וצלם אלהים ראו והזדווגו לבנות קין זרע ארור, שהיו יושבי ארץ נוד במדברות וגוזלים לעוברים ושבים, וע\"י הזדווגם להם למדו בני שת מהן לעשות כמעשיהן [כבמעשה פעור], נמצא כי סבת השחתתם היה תאות המשגל, וכן כתוב כי השחית כל בשר דרכו, דהיינו דבר ערוה, וגם החמס שבכפיהם היה למען התאוה, למען אכול ושתות, והיינו דאמרי' [סנהדרין ק\"ח ב'] ברותחין קלקלו, היינו רתיחות הדם, ברותחין נדונו. (ב) סבה הב' לחטוא הוא הכבוד, כאנשי דור ההפלגה שאמרו ונעשה לנו שם, לכבוש כל אדם תחת רגלינו. (ג) סבה הג' הוא חמדת הממון, כאנשי סדום חטאים בממונם וכמ\"ש [ביחזקאל ט\"ז] יד עני ואביון לא החזיקה, וכן אמרי' מפורש כש\"ס [סנהדרין דק\"ט א']. (ד) סבה הד' לחטוא, הוא הכחשת ההשגחה, ובזה חטא פרעה שאמר מי ה', ואיש כזה חוטא ביד רמה אף שאין לו שום תאוה לחטוא, מדחושב שאין מנהיג לבירה. והבני אדם כדגים הנאחזים במצודה, וגדול בולע את הקטן, וכל ��אלם גבר. כל אלה הד' כתות השחתו והשחיתו חברת האנושי ופרצו גדרות עולם ע\"י ד' סבות שזכרנו, ונשפך עליהן משמים ד' מיני עונשים נוראים. ולכן מי שאינו עומד בדיבורו, ויהיה מאיזה מהד' סבות שזכרנו, עי\"ז תפסק האמונה מבני אדם, ויקרע וינתק קשר חברת האנושי כהמס דונג מפני אש. ולכן מזכירין אותו בכל הנ\"ל, וא\"ל מי שפרע מאלה הד' כתות במשפטים גדולים ונוראים באש ובמים, יפרע ג\"כ ממי שאינו עומד בדבורו, ויהיה מאיזה סיבה שיהיה: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם הרבה יש לדקדק במשנתינו למה חילק התנא המשנה לג' בבות, ולא כללם יחד. דהיינו כל המתנה ע\"מ שכב\"ת, וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו. או שאי אפשר לו לקיימו בסופו תנאו בטל. ואת\"ל משום דבכל בבא איכא פלוגתא לחוד. דבמתנה עמ\"ש בתורה גם ר' יהודה ס\"ל דבטל', היכא דאין התנאי בדבר שבממון, ושצריך שלא יהיה מעשה בתחלתו, רק ר\"מ ס\"ל כן ושצריך שיהיה אפשר לקיימו בסופו, רק דברי ר' יהודה בן תימא הוא כדאמר בש\"ס. עכ\"פ ק\"ל מה נשתנה בבא ג' מב' בבות הראשונות דנקע להו באופן שיתבטל התנאי, ובבא ג' נקט לה תנא באופן שיהיה התנאי קיים. ותו נרגיש הארכת לשון בבא ג' ללא צורך כלל לכאורה, דלא הול\"ל אלא וכל תנאי שאפשר לו לקיימו, תנאו קיים. אמנם רבותינו בעתו\"ס וביותר מזה רבותינו בשטה מקובצת, הם שהאירו עיני להבין המשנה הזאת. דבבא ג' נקט לה תנא לדבר והפוכה נגד ב' בבי דרישא, דנגד מה שאמר בבא קמא המתנה ע\"מ שכב\"ת תנאו בטל, קאמר בבא ג' דכל המתנה דבר שאפשר לקיימו תנאו קיים. והא דאצטריך תנא למנקט דבר והפוכה דממילא שמעינן לה. יש לומר דטעמא קיהיב תנא, מ\"ט המתנה ע\"מ שכב\"ת תנאו בטל, לא משום דאמרינן דהתכוון באמת שיעשה הלה איסור וקנסוהו רבנן, אלא משום דהוה בכלל מתנה תנאי שא\"א לקיים, דאינו אלא כמפליגו בדברים [ורק מדקתני \"כל וכו' דייק ר\"נ בש\"ס דמתני' אתיא כבן תימא] ואגב דנקט ההיפך מבבא א' נקט נמי ההיפך מבבא ב' בתנאי מתחלתו. כך כתבו רבותינו. ולפעד\"נ לפמ\"ש רמל\"מ [פ\"ו מאישות], דפליגי רש\"י ותוס'. דלרש\"י א\"צ תנאי קודם למעשה רק בחלק הראשון מהתנאי, אבל בכפילות התנאי א\"צ תנאי קודם למעשה. וכתב שאינו יודע מנ\"ל לרש\"י הא. ולפעד\"נ דרש\"י הוכיח כן מבבא זו דמשנתינו דמיותרת, אע\"כ דה\"ק תנא כל תנאי שהתנה עליו בתחלתו, דהיינו בתחלת חלק הראשון מהתנאי. אף דבכפילות התנאי לא היה תנאי קודם למעשה סגי. אבל אילה\"ק, כיון דמתניתין כר\"מ היא, וכדקאמר בש\"ס, א\"כ למה לא נקט נמי שאר דיני תנאי הכא, כתנאי כפול, הן קודם ללאו, דהרי ר\"מ הכי ס\"ל [בקדושין פ\"ג מ\"ד] דבעינן כתנאי ב\"נ וב\"ר. י\"ל דתנא דידן לא ס\"ל כר\"מ רק בשיש מעשה בתחלתו, מדמסתבר ליה שלא יהיה תנאי, והרי רש\"י כתב בגיטין [ד' ע\"ה] דבהא כ\"ע מודו. ואף לתוספות הכא דפליג ארש\"י, י\"ל דעכ\"פ איכא למימר דתנא ס\"ל כוותי' דר\"מ בהא משא\"כ באינך: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס [דצ\"ד ב'] אמרינן דשבוי' בשואל ילפינן מדכתיב ונשבר או מת, והוי סגי בדכתיב בלי או. אלא או לרבות שבויה. ומקשינן תו הניחא לר' יונתן, אלא לר' יאשי' ק', דתניא, ומקלל אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, כל א' לבד מנלן, ת\"ל אביו ואמו קלל, דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כא' ומשמע כ\"א בפ\"ע, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, וכו'. הנה מ\"ש רבי יונתן משמע שניהן כא' ומשמע כ\"א בפ\"ע, אי\"ל דה\"פ דיוכל להיות משמע כך או כך, ולפיכך בכל שאר דוכתא לפעמים משמע כך ולפעמים כך, הכל לפי המקובל או לפי המסתבר, ליתא, דא\"כ ל\"ל יחדו. ואי\"ל ��יחדו צריך היכא דמסתבר איפכא, ליתא דא\"כ במקלל דלא כתיב יחדו, ע\"כ דאזלינן בתר המסתבר, וזה א\"א לומר שיהיה מסתבר שהתורה חייבתו סקילה, אפילו במקלל א', דלמא דוקא בקלל שניהן החמירה תורה בעונש המקלל יותר מבעונש המכה. אע\"כ מ\"ש ר' יונתן משמע וכו' ומשמע וכו' ר\"ל בין שקלל שניהן או שקלל א' חייב סקילה [ועי' תוס' יומא דנ\"ח א' ד\"ה רבי, שלא כתבו כן]. א\"כ ק\"ל מ\"ש בתורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' דלא כתיב גבי' יחדיו, וכי ס\"ד דלר' יונתן יהא סגי בא'. ואת\"ל התם מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה [כמנחות כ\"ז א'] והיינו בין בתמות הפרי או המינים, ולר' יאשיה דבל\"ז משמע כולם יחדיו צריך לקיחה תמה לתמות הפרי, עכ\"פ ק\"ל כיון דלקיחה תמה של הפרי א\"צ רק ביום ראשון [כסוכה ל\"ו ב'], א\"כ לקיחה תמה של המינין נמי יהיה יוכל לצאת בשאר הימים בא' מהמינין. ואת\"ל באמת לר' יונתן יוצא בשאר ימים במין א' [וכ\"כ י\"מ חוס' מנחות כ\"ז א' ד\"ה ולקחתם], ולא קיי\"ל כוותיה. עכ\"פ הרי כתיב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות וגו', והרי אף דאין מעכבין זא\"ז, דהא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים [כמנחות דל\"ו] היינו כשרוצה ללבוש שתיהן, ילבוש תחלה של יד [כתוס' ערכין ד\"ג ב'], והרי עכ\"פ שניהן צריכין יחד למצוה ומנ\"ל. אמנם ראיתי בשטה מקובצת כאן שכתב וז\"ל קבלנו מרבותינו דפלוגתת ר' יאשי' ורבי יונתן אינו רק בדבר שיש בו מניעה כלא תחרוש ולא תקלל אבל לא בעשה. א\"כ נחה דעתינו במקצת דברוב ל\"ת שכתובים בויו כבר העירו די רבעתוס' [ב\"מ קט\"ו ב' ד\"ה שנאמר, ובמנחות דנ\"ח ב' ד\"ה אין]. [אב\"י נבהלתי משמוע הרי גמרא ערוכה היא יומא. [נ\"ז ב'] בולקח מדם הפר ומדם השעיר דפליגי רי\"ו וריא\"ש גם בעשה. ותו הרי במנחות [ד\"צ ע\"ב] במן הבקר ומן הצאן דגם שם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן במצות עשה. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א אי משום קושיתך במנחות בעינא הוה למימר לך דהתם אינה עשה מחוייבת כתפילין ולולב וכדומה, דהרי בנדבה מיירי קרא, והיינו עשה דמצוה ולא עשה של חיוב, תדע, דהרי בונשבר ומת נמי ס\"ד דפליגי, אף דהוי נמי עשה. אע\"כ דהתם עכ\"פ אינה עשה של חיוב. אמנם משום קושיתך ביומא מוכרחני לקיים קבלת רבותינו בשטה מקובצת דבקדשי' לא קמיירי כלל זה. דהרי בכל התורה חולין מקדשים לא גמרינן, ואף שנראה קצת כמלתא בלא טעמא, אפ\"ה כך קבלו רבותינו ז\"ל]. אולם כמדומה עדיין נשארים לנו עוד כמה ל\"ת שלא הביאום רבעתו\"ס, כגון שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכי ס\"ד דלא עבר רק בגרע שלשתן יחד. ואף את\"ל דלשון גרוע מהכלל משמע, ואין גרוע בלי שארית, כמו גורע בפדיונה ויוצאת [קדושין דט\"ז א'] , עכ\"פ הרי קמן קושי' חזקה לר' יאשי' דמה נעשה ביום שידובר בנו מהכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, דלא כתיב בתרי' אביו הכה אמו הכה, וכי ס\"ד דלהכי אינו חייב רק בשיכה שניהן. והניחא למ\"ד מקשינן הכאה לקללה [כסנהדרין דפ\"ה ב'], א\"כ י\"ל אין היקש למחצה [ככריתות כ\"ב ב'], אלא למ\"ד לא מקשינן, מאכ\"ל. ואת\"ל דר' יאשי' ס\"ל באמת כמ\"ד דמקשינן. עכ\"פ שעו עיני מיני דעת דהיכא ס\"ד דאי לא כתיב אביו קלל אמו קלל דהוה משמע שניהן כא', הרי כ' גם קרא אחרינא, איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, ואי ס\"ד דמשמע שניהן כאחד את את ל\"ל. והקב\"ה יאיר עיני להבין כל סתום ועמום מעינים כהות בתורתו הקדושה: ",
+            "ומקשה בש\"ס אמאי, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. ולפי דברי הר\"ב כאן קו' הש\"ס היא, דהרי הו\"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורים. ותמהני הרי בט\"ח והלב\"ש הטעם דפטור אי משום שהנתבע משטה בהתובע, ��י משום מחילה, דמדלא תבע התובע השעורין ש\"מ דמחל לו, ובין לטעם זה או זה כופר הכל הוא [רא\"ש פ\"ג דב\"ק סי' ט\"ו], וא\"כ הכא לא מחילה ולא משטה איכא למימר, דהאיך נימא דמשטה בו הנתבע הרי מודה לו שקיבל ב' פרות א' שאולה וא' שכורה, ומה שטוי יש כאן בשאומר להתובע ב' פרות קבלתי כמו שאמרת, רק מה שאמרת שהשאולה מתה אני אומר שהשכורה מתה. ונהוי כטוענו נ' מסרתי בידך פקדון ונ' הלואה, ואבדת הנ' של הלואה, ואידך משיבו אמת קבלתי ממך נ' הלואה ונ' פקדון, ונאנס ממני נ' פקדון, דודאי אפילו לראב\"ד דס\"ל דהלואה ופקדון הו\"ל כחיטין ושעורין, היינו בטענו הלואה ומודה לו פקדון או איפכא [כרמב\"ם פ\"ג מטוען], אבל במודה לו שקבל כמו שאמר, רק שאומר שאידך נאבד, האיך ס\"ד שיהיה כטוענו חיטין והלב\"ש. וכ\"ש דקשה לטעמא דמחילת התובע, האיך נימא דמחל לו אידך פרה, הרי תובעו שניהן. ואת\"ל דטעמא דמשטה או מחילה הם רק אפטור ממון בט\"ח והלב\"ש, אבל דלפטור משבועה גם בלי הנך טעמא פטור, דגזירת הכתוב הוא, דכתיב כי הוא זה, עכ\"פ ק\"ל כיון שאומר שבזמן שהיתה שכורה מתה. הרי לא מודה לו כלום. ומה טוענו חיטין והלב\"ש יש כאן. ואפילו בבבא שטוענו ב' פרות, שאולה ושכורה, ומודה לו בשכורה, לא מבעיי' דלא הו\"ל כטוענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהן, אלא אפילו כטוענו חיטין והלב\"ש לא הוה. דהרי אותה שמודה, קיימא קמן. והילך הוא, ועל אידך הא קאמר שאינה כלל בעולם, ושהוא פטור מלשלם אותה, א\"כ כופר הכל הוא ממש, ומה טוענו חיטין והלב\"ש יש כאו. ולולא מסתאפינא נ\"ל דלשון הש\"ס דקאמר בכפל, מה שטענו לא הוד\"ל ומה דהוד\"ל ל\"ט, משמע טפי דקו' הש\"ס הוא הרי כופר בכל הוא. ועל הא תירץ עולא, דנשבע ע\"י גלגול דא\"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, ומגו דמשתבעת אהא תשבע נמי דשכורה מתה [עי' רש\"י]. ולפעד\"נ דהכא לא צרכינן לאוקמא שמודה לו בשאולה אחרת שמתה. כברישא, ועי\"ז מתחייב שבועה, דהכא בל\"ז חייב שבועה, דא\"ל אפילו כדבריך ששכורה מתה, אתה חייב שבועה שכדרכה מתה. ועי\"ז יגלגל עליו שישבע ששכור' מתה. וקשה אמאי יהיה חייב לשבע, עיקר השבועה דכדרכה מתה, על פרה שכורה שלא תבעה עליה הלה מעולם, ולא הודה לו כלום. דאף את\"ל דטענת כדרכה מתה כהודאה היא, מדמחייב על טענה כזו שבועה כבמודה במקצת, עכ\"פ על פרה זו לא תבעו, וחיטין ושעורין הוא. ואף לבתר שכתבנו לעיל דכל כה\"ג לא הוה חטו\"ש, היינו לענין שבועת מודה במקצת, דהרי תבעו שניהן אבל לעניין שבועה כדרכה מתה, ודאי הו\"ל חיטים ושעורים דשאלו שאולה מתה ואידך אומר שכורה מתה. ואם תמצא לומר כמו דאמרינן דשאלה ופקדון לא הוו חיטין ושעורין מדאפשר לשאלה שיהיה פקדון [כח\"מ פ\"ח י\"ט], כ\"כ ה\"נ שאולה ושכורה לא מחשבו חיטין ושעורין מה\"ט מדאפשר לשאולה שתהיה שכורה. עכ\"פ לראב\"ד [פ\"ג מטוען] דס\"ל דהלואה ופקדון הו\"ל כחיטין ושעורין, א\"כ ה\"נ אף אם נימא דטענתו דשכורה מתה כדרכה, כהודאה היא, עכ\"פ הרי הוא טוענו דשאולה מתה כדרכה. ולהוי לראב\"ד כחיטין ושעורין. ותי' הרשב\"א דהכא מיירי בטוענין על פרה מסויימת, שזה אומר פרה אדומה זאת היתה בידך בשאילה, וזה אומר בשכירות היתה בידי, ומדטוענין על גוף א' לא מחשב חיטין ושעורין. דבכה\"ג גם בפקדון והלואה גם לראב\"ד לא מחשב כחיטין ושעורין. ורמב\"ן תי' דגם אי נימא כראב\"ד, דוקא מלוה ופקדון הוה כחיטין ושעורין, דחלוקות הן לגמרי, דמלוה יכול להוציאה משא\"כ פקדון, אבל שאלה ושכירות חדא מלתא היא, דתובע ונתבע לא פליגי במידי, רק שהתובע אומר שקיבל עליו ��מירה מעולה להתחייב גם באונסין, ונתבע אמר שקיבל עליו שמירה פחותה להתחייב רק בגניבה ואבידה, לפיכך ממין הטענה הוא: "
+        ],
+        [
+            "ועי' מה שהקשיתי על זה במסכת שבת [פ\"ג סי' נ']. ולולא מסתפינא היה נ\"ל איפכא דקש הוא הדק הנשאר בשבולת, והוא לשון רדוד, כמו מקשה תעשה, ותבן הוא הנשאר בארץ. שהוא לשון בנין, שעליו נבנה התבואה ע\"י יניקתו מהארץ, ומלבד ראיותי שם [כמ\"ש פ\"ג דשבת הנ\"ל], ג\"כ לא מצאנו תבן שע\"ג המטה, רק קש שע\"ג המטה, [שבת פ\"כ מ\"ה], דמדראש הדק רך, מיוחד לשכיבה, ומסתבר ג\"כ ממקראות שדברו בו חכמים הכא בלשון תורה, כדכתיב יאכלמו כקש, דמדהוא דק יותר מהתבן הנשאר בארץ, מתלהב מהר, וכ\"כ מה\"ט כקש לפני רוח, מדדק וקל הוא, וכ\"כ לקושש קש לתבן. ר\"ל לע\"ד שהיו רגילין ליטל תבן ללושו בטיט. שעל ידי עביו אוגד יותר חלקי הטיט שבלבינה זא\"ז שלא תתפרר הלבינה, רק מדלא הניחום המצריי' לילך בשדותיהן לעקור התבן, הוצרכו לקושש קש נדף המפוזר בשווקים וברחובות, ולקחוהו תחת תבן. משא\"כ תבן ומספוא רב עמנו, דאותו שנשאר בארץ בתחתית השבולת, מדקרוב לקרקע מוטעם יותר לבהמה באכילתה. ועל הריחוק התבן מהשבולת, אמר הכתוב מה לתבן את הבר נאם ה', ר\"ל ששפל ורחוק ממנו [ירמיה כ\"ג] ",
+            "ואף דבחשדינן ליה דטעין בדדמי, ל\"א מגו, דהרי באמרה מת בעלי במלחמה, אמרינן דלא מהימנא במגו דמת על מטתו, משום דאמרי' דאמרה בדדמי [כיבמות קי\"ד ב']. י\"ל דהכא לא מחזקינן לי' דשכח כ\"כ עד שסבר באמת שפרע, רק חשדינן ליה שמסופק בפריעה, ואפ\"ה טוען ברי בשקר ולהכי שפיר אית ליה מיגו. משא\"כ ביבמות חשדינן לה דסברה ודאי שמת, דאם לא כן איך תרצה להנשא מספק, להכי לא מהני לה מגו [כך נ\"ל כוונת תוס' שבועות דמ\"ה ב' ד\"ה מתוך]. והר\"ן רפ\"ז דשבועות תי', דבשלמא במת במלחמה אי אפשר כלל שתטעון ברי, דמחמת בהילות לא דייקא כלל. משא\"כ בשכיר אפשר שפיר שלא שכח הבעה\"ב הפרעון, רק שחכמים שיערו שאינו מצוי שיזכור, ולהכי באית לי' מגו מוכח דלא טעין בדדמי ושמסופק רק ברי גמור טעין, דאי בדמי לא הוה טעין טענה דמספקי בה רבנן ויתלו בטרדה, רק הוה טעין טענה מעלייתא דלא שכרו כלל, עכ\"ל. מיהו אי\"ל מדתלינן דמסופק בדעתו, למה ישבע שכיר. נתקן שישבע הב\"ב, דהרי במסופק לא ישבע לשקר, דחשיד אממונא לא חשיד אשבועת'. נ\"ל דמשום תקנתא דבעה\"ב אמרינן שישבע שכיר, שחששו שהשכיר יתבע שלא כדין, בידעו שב\"ב עלול להסתפק, ולא יוכל לשבע ויצטרך לשלם. אמנם בכתובות [דפ\"ז ב'] הקשו תוס' דבפוגמת למה תשבע נהימנה במגו כי הכא. והניחו בקושיא. ונ\"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת נמי תלינן ששכח' כל כך עד שסברה באמת שלא פרע רק מקצת. ליתא, דא\"כ מה מהני דרמינן שבועה עלה, הרי מדשכח' כל כך, ודאי תשבע לשקר. ולולא מסתאפינא נ\"ל לתרץ קושיתם, דבל\"ז ק' למה בפוגמת רמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, בשכיר נמי נתקן שישבע ב\"ב וע\"י השבועה ידייק. אע\"כ הא דאמרי' בפוגמת דתידק לא דתידק בשעת השבועה, רק דתידק בשעת פרעון, ולא תבוא לידי שכח' כלל, משא\"כ הכא ע\"י טרדתו ע\"כ ישכח, א\"כ מתורץ קושיתם מפוגמת, דלעולם בפוגמת נמי מחזקינן לה דשכח' לגמרי, ולהכי שפיר לית לה מגו, ואת\"ל א\"כ לא נשביעה, ליתא דע\"י השבועה שנשביע לבסוף. תדייק מתחלה ולא תשכח, אבל אי נהימנה במגו שלא להשביעה לבסוף, א\"כ לא תדייק בתחלה: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,50 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": [
+        [
+            "[והגאון מהו' מנשה איליער זצוק\"ל אמר, דכולה מתני' בבא. חדא היא, דרק במציאה איירי כלהו, וה\"ק זה אומר אני מצאתיה וכו' אז כך הוא הדין, אם זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע וכו', ואם זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה ישבע וכו'. ודפח\"ח, אבל אין זה כשיטתן בש\"ס, דבש\"ס אמרי' דטענה דכולה שלי מיירי במו\"מ [ועי' רתוי\"ט נזיר פ\"ה מ\"ה]. מיהו לא מצי איירי דנקט זוזי רק מחד מנהון. דממ\"נ, אם מודים ממי לקח המעות, או שיש עדים על כך, אמרי' דמסתמא אליו נתרצה המוכר, ולפיכך אפילו יאמר המוכר שנתרצה להאחר, אינו נאמן, ואף שמקחו בידו שיש לו מגו שהיה נותנו לזה, אפ\"ה מגו במקום עדים הוא, דאנן סהדי דלאותו שנתן המעות נתרצה, ואי דאין עדים ממי נטל המעות, וכל א' אומר ממני לקח, והמוכר ידע ממי לקח, ממ\"נ, במקחו בידו, נאמן המוכר אפי' לומר שנתרצה להאחר שלא נתן המעות, במגו שלא הודה שקבל המעות מזה, ואי אין מקחו בידו, הו\"ל מוכר עכ\"פ כע\"א, שיפטור משבועה לאותו שמסייעו ולחייב שבועה דאו' לשכנגדו, ואי\"ל עכ\"פ לדידן דנתקן היסת, הרי המוכר חייב היסת לשכנגדו, שישבע שאף שנתן לו המעות לא נתרצה לו, וכל עד שצריך שבועה אינו עד [כח\"מ קכ\"א ט'] . י\"ל ממ\"נ, אם טוען שכנגדו שכבר משך מהמוכר, א\"כ אין לו עוד שום תביעה עליו, בשחטפו האחר מיד הלוקח, ואם טען שלא משכו מהמוכר, א\"כ כשיחזור בו אין לו עליו רק מי שפרע, ובכה\"ג מחשב שפיר עד. ולש\"ך מצי איירי בטוען שמשכו מהמוכר וחזר והחזירו לו ויש לו שפיר היסת עליו, ומה\"ט באמת אינו עד עד שיפטרו שכנגדו מההיסת. וגם לא מצו איירי הכא בלא ידע גם המוכר ממי לקח המעות, וכל א' אומר ממני לקח, דבכה\"ג פשיטא שיחלוקו בשבועה, דהרי ודאי איכא רמאי, ודמי לזה אומר אני ארגתיה וכו' וכלעיל, ואף דיש לחלק קצת, עכ\"פ גם באין מקחו בידו אינו רגיל שישכח המוכר כל כך מהר ממי קבל המעות, כך נ\"ל ל\"מ מרמב\"ן במלחמות. ועש\"ך [רכ\"ב סק\"א וב']. ואמרינן בש\"ס דהא דאוקמינן רישא במציאה וסיפא במו\"מ, אצטריך תרווייהו, דאי תנא מציאה הו\"א דוקא במציאה צריך שבועה, מדמורי היתירה לתפוס גם שלא כדין, מדאינו מפסיד לחבירו, אבל במו\"מ, הרי חבירו צריך לה, מדמחזיר אחריה לקנותה, סד\"א לא חשדינן ליה לתפוס בה שלא כדין, אלא ודאי טועה הוא וסבר שאליו נתרצה המוכר, ומדסובר כן לא יפרוש מהשבועה. ואי תנא מקח סד\"א רק במקח מורה היתירה, מדנותן מעות כמו חבירו, אבל במציאה לא חשדינן לי' שיחטפנה מחבירו אחר שזכה בה, רק טועה הוא דסבור שהוא הגביהו, ולא נשבעינן לי' קמ\"ל. והקשו רבותינו קמאי, כיון דלמסקנא זו בתרוויי' יש הוראת היתר, א\"כ מה מקשה הש\"ס מרבי יוסי, התם ליכא הוראת היתר. משא\"כ הכא. ותו למה צריך ר' יוחנן לומר [לקמן ד\"ה ב'] דשבועה זו כדי שלא יהא כל א' תוקף בטלית חבירו, נימא משום הוראת היתר הוא. ונדחקו רבותינו בתירוץ קושיות אלה. ול\"מ נ\"ל דבל\"ז ק\"ל לפי מה דמסיק הש\"ס לרב פפא, דהאי כולה שלי מיירי במקח, א\"כ למה באמת לא נקט' מתני' אני קניתיה. תו ק\"ל במה שכתבנו לעיל [והוא מדברי רש\"י ד\"ב סוף ע\"א] דלהכי לא מוקמינן להאי כולה שלי שזה אומר אני ארגתיה, משום דבכה\"ג פשיטא שישבע מדודאי איכא רמאי, וק' הרי איכא נמי סברא איפכא דבודאי איכא רמאי מאן דחשיד אממונ' חשיד אשבועתא, ככופר בפקדון דפסול לעדות [כלקמן ד\"ה ב'], והרי קיי\"ל באמת דגם ב��ני ארגתיה ישבע [כח\"מ קכ\"ב] א\"כ למה לא אשמעינן הא במתני'. אע\"כ דבאמת מה\"ט נקט סתם כולה שלי, למכלל מו\"מ ואני ארגתיה [רק דהש\"ס לא נקט רק מו\"מ, היינו לפי מה דקיי\"ל באמת דמאן דחשיד אממונא לא חשיד אשבועה], מו\"מ אע\"ג דמורה התיר', ואני ארגתיה אע\"ג דודאי רמאי לא חשיד אשבועתה, א\"כ מקשה שפיר לר' יוסי מאני ארגתיה, וגם ר' יוחנן משום אני ארגתיה צריך לטעם שלא יהא כל א' תוקף וכו'. אב\"י ואפשר עוד למ\"ש ע\"ר שליט\"א לעיל בשם הגאון מהר\"מ זצוק\"ל דמתני' רק חדא בבא היא, זה אומר אני מצאתיה וכו' או כך הוא הדין כו', א\"כ י\"ל דמה דמקשה הש\"ס לרבי יוסי, היינו אי ס\"ל דכולה מתני' חדא בבא היא, וה\"ע נמי דצריך ר' יוחנן לטעמ' שלא יהא כ\"א תוקף כו'] ",
+            "[ואילה\"ק (נאמן על הרביע לטלו בלא שבוע', במגו דהוה אמר כולה שלי. ואע\"ג דמגו לאפטורי משבועה לא אמרי' [כח\"מ צ\"ג ב'], היינו במגו דהעזה, אבל במגו מעלי' לא [כש\"ך ח\"מ פ\"ב בכללי מגו ו'] והכא הרי הו\"ל מהעזה להעזה, דהו\"ל מגו מעליא. ותו דבשבועה שבתקנת חכמים כי הכא. אפי' במגו דהעזה אמרי' מגו לאפטורי משבועה [כש\"ך צ\"ג סק\"ד]. י\"ל הרי אף בדהוה אמר כולה שלי נמי היה צריך שבועה, וניחא לי' טפי ליטל רביע בלי שבועה, מליטל חציה בשבוע'. ואי\"ל עכ\"כ יטול בשבועה אותו חצי שטוען, במגו דכולה שלי. י\"ל כיון דבאותה חצי שמחולקין עלי', הו\"ל כמוחזקין שניהן בו, אי יטול מכח מגו כטענתו, הו\"ל מגו להוציא, דלא אמרי' לה, רק במסייע חזקה, או שטר, או ברי נגד שמא [וסי' חשב], כמ\"ש הש\"ך בכללי מגו [כלל א'] ואפילו למ\"ד דאמרינן מגו להוציא בכל גוונא [כח\"מ פ\"ב י\"ב]. עכ\"פ מממון לממון ל\"א מגו, כי הכא דנימ' שנאמן על המעט דאי בעי הוה טעין יותר, ואף לש\"ך [כללי מגו י\"ג] דאף מממון לממון אמרי' מגו. עכ\"פ הכא ניחא לי' טפי לומר חצי' שלי ויטול כל טענתו, משיאמר כולה שלי ולא יטול רק החצי, ולא הוה מגו]: ",
+            "[והקשו תוט' דלמא נמלך דמתני' לא שנמלך השתא, רק מעיקרא, ועי\"ז לא חשש לשמרו ונאבד, והשתא שוב רוצה לגרשה בגט זה. ושמא אינו שלה, ולהכי אפילו אמר תנו לא יחזיר, והא דלא נקטה מתני' טעמא שמא גט אחר הוא, ה\"ט דאי לאו טעמא דנמלך, רק שגרשה כבר באמת, אפילו זה גט אחר הוא, יחזירוהו לה לראי'. ונ\"ל לתרץ דגמרא דייק מדלא כלל במתני' נמי שט\"ח, על כרחך משום דבשט\"ח אפילו באמר תנו אין נותנין [כלעיל בש\"ס י\"ב ב'], משא\"כ הנהו. מיהו באמר תנו שמחזירין, לא חיישינן שכתב בניסן ולא נתן עד תשרי, וכשיחזירם השתא יפסידו עי\"ז לקוחות שביני ביני, ליתא, דבגט ושחרור, שיש קול שלא נמסר ביום הכתיבה, יאמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת קבלת גיטך. ואף דבשטר שנמצא חיישינן שהוא מוקדם, ולא אמרי' שיאמרו לו לקוחות כן. התם כיון דרק לגוביינא הוא, יחשבו לקוחות אי לא הוה נודע לב\"ד שוודאי אינו מוקדם, לא החזירוהו לו, לפיכך לא יאמרו אייתי ראייה וכו', משא\"כ בגט יחשבו לקוחות לעולם אפשר דמוקדם הוא ואפ\"ה החזירוהו לה ב\"ד כדי שתנשא בו. ובדייתקי נמי לא חיישינן שהוא מוקדם, מדיכול שכ\"מ לחזור בו, א\"כ אי נמי נתנו ביני ביני לאחר, יזכה בהמתנה אותו שזמנו מאוחר, ובמתנה נמי, מיירי שכתוב בו מהיום כשלא אתחרט, דאז דינו כמתנת שכ\"מ, שאוחו שזמנו מאוחר זוכה, ולא מפסיד מידי. ובשובר ודאי אינו מפסיד ע\"י חזרתו, דאי נמי מכר המלוה השטר ביני ביני לאחר, הרי קיי\"ל המוכר שט\"ח וחזר ומחלו, מחול, וא\"כ כשיאמר עכשיו תנו, הו\"ל כמחילה]: "
+        ],
+        [
+            "[תמוה דלשון סורסי הוא זה, וטפי הו\"ל לתנא למנקט גפ�� ונדר ושבילין גבי הדדי. הן אמת דלא הוה מצי למנקט גוזלות מקושרין תחלה [כח\"מ ר\"ס י'] דהיינו, מצא גוזלות מקושרין אחר הגפה וכו', דאז סד\"א דלא שייכי אהדדי, רק או או קתני, וה\"ק, מצא גוזלות מקושרין בכל מקום, דמדהן מקושרין חיישינן להנוח [דסד\"א דלא מיירי במדדין], או שמצא שום דבר אחר הגפה או גדר או שביל, כטלית וקורדם דקאמר הש\"ס, דהוה ודאי הנוח, להכי לא יגע בהן, אבל עכ\"פ ק\"ל דהו\"ל למנקט גוזלות מקושרין לבסוף, דהיינו מצא אחר הגפה, גדר, שבילין שבשדות, גוזלות מקושרין וכו', דאז תו ליכא למטעי מידי, דבכה\"ג דלא הסמיך מלת מצא לגוזלות, ודאי מלת גוזלות אכולהו תלת קאי. ונ\"ל משום דבש\"ס מוקמינן למתניתין במדדין דאל\"כ גם בלי גפה וכו' הוה מקום סימן, וא\"כ אי הוה נקט שבילין קודם גוזלות, סד\"א דמדלא מפליג מתני' בין תוך או יותר מנ' אמה משובכין דעלמא, ש\"מ דמיירי אפי' ביותר מנ' אמה, אפ\"ה דוקא בהן מקושרין חיישינן להנוח, מדאין דרך מדדה משובך דעלמא להיות מקושר, כרש\"י בסוגיין. אבל באינו מקושר אפילו ביותר מנ' משובכין דעלמא חיישינן דדידה מהשובכין, והוה של מוצאה, דאף דכל המדדה אין מדדה יותר מנ', הרי אמרי' בב\"ב [דכ\"ג א'] דבשדות וכרמים מדדה אף יותר מנ' מהשובך. וא\"כ לפ\"ז סד\"א גוזלות מקושרין דנקט מתני' רק אשבילין שבשדות קאי, אבל בגפה וגדר סד\"א א\"צ מקושרין, דאפילו אינן מקושרין, אם מונחי' חוץ לנ' משובכין דעלמא, ודאי הונחו שם, דהרי א\"א שירדו משובכין דעלמא, מדמונחין חוץ לנ' אמה משובכין דעלמא, הכי ס\"ד, והרי באמת כל זה ליתא, דכבר הוכיח הש\"ך [בח\"מ ר\"ס סקכ\"ח] דכולהו מתניתין רק במצאן תוך חמשים אמה משובכין דעלמא מיירי. להכי נקט שפיר גוזלות מקושרין בתר גפה וגדר, לאשמועינן דגם בהנך תוך נ' מיירי, וצריך שיהיו מקושרין דוקא, דאז דוקא חיישינן להנוח. ודו\"ק]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ונ\"ל דנקט הנך ד', משום דכל חטאיי האדם יש להן ד' סבות (א) ע\"י תאות הארציות, כדור המבול, דאף שלא נחתם גז\"ד רק על הגזל, זה היה רק ממלא סאתן, אבל עיקר חטאתם היה מפני שנבלעו בבולמס התאוה, כמ\"ש הכתוב, ויראו בני אלהים את בנות האדם ר\"ל בני שת שנולד בדמות וצלם אלהים ראו והזדווגו לבנות קין זרע ארור, שהיו יושבי ארץ נוד במדברות וגוזלים לעוברים ושבים, וע\"י הזדווגם להם למדו בני שת מהן לעשות כמעשיהן [כבמעשה פעור], נמצא כי סבת השחתתם היה תאות המשגל, וכן כתוב כי השחית כל בשר דרכו, דהיינו דבר ערוה, וגם החמס שבכפיהם היה למען התאוה, למען אכול ושתות, והיינו דאמרי' [סנהדרין ק\"ח ב'] ברותחין קלקלו, היינו רתיחות הדם, ברותחין נדונו. (ב) סבה הב' לחטוא הוא הכבוד, כאנשי דור ההפלגה שאמרו ונעשה לנו שם, לכבוש כל אדם תחת רגלינו. (ג) סבה הג' הוא חמדת הממון, כאנשי סדום חטאים בממונם וכמ\"ש [ביחזקאל ט\"ז] יד עני ואביון לא החזיקה, וכן אמרי' מפורש כש\"ס [סנהדרין דק\"ט א']. (ד) סבה הד' לחטוא, הוא הכחשת ההשגחה, ובזה חטא פרעה שאמר מי ה', ואיש כזה חוטא ביד רמה אף שאין לו שום תאוה לחטוא, מדחושב שאין מנהיג לבירה. והבני אדם כדגים הנאחזים במצודה, וגדול בולע את הקטן, וכל דאלם גבר. כל אלה הד' כתות השחתו והשחיתו חברת האנושי ופרצו גדרות עולם ע\"י ד' סבות שזכרנו, ונשפך עליהן משמים ד' מיני עונשים נוראים. ולכן מי שאינו עומד בדיבורו, ויהיה מאיזה מהד' סבות שזכרנו, עי\"ז תפסק האמונה מבני אדם, ויקרע וינתק קשר חברת האנושי כהמס דונג מפני אש. ולכן מזכירין אותו בכל הנ\"ל, וא\"ל מי שפרע מאלה הד' כ��ות במשפטים גדולים ונוראים באש ובמים, יפרע ג\"כ ממי שאינו עומד בדבורו, ויהיה מאיזה סיבה שיהיה: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "אמנם הרבה יש לדקדק במשנתינו למה חילק התנא המשנה לג' בבות, ולא כללם יחד. דהיינו כל המתנה ע\"מ שכב\"ת, וכל תנאי שיש מעשה בתחלתו. או שאי אפשר לו לקיימו בסופו תנאו בטל. ואת\"ל משום דבכל בבא איכא פלוגתא לחוד. דבמתנה עמ\"ש בתורה גם ר' יהודה ס\"ל דבטל', היכא דאין התנאי בדבר שבממון, ושצריך שלא יהיה מעשה בתחלתו, רק ר\"מ ס\"ל כן ושצריך שיהיה אפשר לקיימו בסופו, רק דברי ר' יהודה בן תימא הוא כדאמר בש\"ס. עכ\"פ ק\"ל מה נשתנה בבא ג' מב' בבות הראשונות דנקע להו באופן שיתבטל התנאי, ובבא ג' נקט לה תנא באופן שיהיה התנאי קיים. ותו נרגיש הארכת לשון בבא ג' ללא צורך כלל לכאורה, דלא הול\"ל אלא וכל תנאי שאפשר לו לקיימו, תנאו קיים. אמנם רבותינו בעתו\"ס וביותר מזה רבותינו בשטה מקובצת, הם שהאירו עיני להבין המשנה הזאת. דבבא ג' נקט לה תנא לדבר והפוכה נגד ב' בבי דרישא, דנגד מה שאמר בבא קמא המתנה ע\"מ שכב\"ת תנאו בטל, קאמר בבא ג' דכל המתנה דבר שאפשר לקיימו תנאו קיים. והא דאצטריך תנא למנקט דבר והפוכה דממילא שמעינן לה. יש לומר דטעמא קיהיב תנא, מ\"ט המתנה ע\"מ שכב\"ת תנאו בטל, לא משום דאמרינן דהתכוון באמת שיעשה הלה איסור וקנסוהו רבנן, אלא משום דהוה בכלל מתנה תנאי שא\"א לקיים, דאינו אלא כמפליגו בדברים [ורק מדקתני \"כל וכו' דייק ר\"נ בש\"ס דמתני' אתיא כבן תימא] ואגב דנקט ההיפך מבבא א' נקט נמי ההיפך מבבא ב' בתנאי מתחלתו. כך כתבו רבותינו. ולפעד\"נ לפמ\"ש רמל\"מ [פ\"ו מאישות], דפליגי רש\"י ותוס'. דלרש\"י א\"צ תנאי קודם למעשה רק בחלק הראשון מהתנאי, אבל בכפילות התנאי א\"צ תנאי קודם למעשה. וכתב שאינו יודע מנ\"ל לרש\"י הא. ולפעד\"נ דרש\"י הוכיח כן מבבא זו דמשנתינו דמיותרת, אע\"כ דה\"ק תנא כל תנאי שהתנה עליו בתחלתו, דהיינו בתחלת חלק הראשון מהתנאי. אף דבכפילות התנאי לא היה תנאי קודם למעשה סגי. אבל אילה\"ק, כיון דמתניתין כר\"מ היא, וכדקאמר בש\"ס, א\"כ למה לא נקט נמי שאר דיני תנאי הכא, כתנאי כפול, הן קודם ללאו, דהרי ר\"מ הכי ס\"ל [בקדושין פ\"ג מ\"ד] דבעינן כתנאי ב\"נ וב\"ר. י\"ל דתנא דידן לא ס\"ל כר\"מ רק בשיש מעשה בתחלתו, מדמסתבר ליה שלא יהיה תנאי, והרי רש\"י כתב בגיטין [ד' ע\"ה] דבהא כ\"ע מודו. ואף לתוספות הכא דפליג ארש\"י, י\"ל דעכ\"פ איכא למימר דתנא ס\"ל כוותי' דר\"מ בהא משא\"כ באינך: "
+        ],
+        [
+            "ובש\"ס [דצ\"ד ב'] אמרינן דשבוי' בשואל ילפינן מדכתיב ונשבר או מת, והוי סגי בדכתיב בלי או. אלא או לרבות שבויה. ומקשינן תו הניחא לר' יונתן, אלא לר' יאשי' ק', דתניא, ומקלל אביו ואמו, אין לי אלא אביו ואמו, כל א' לבד מנלן, ת\"ל אביו ואמו קלל, דברי ר' יאשי', ר' יונתן אומר משמע שניהן כא' ומשמע כ\"א בפ\"ע, עד שיפרוט לך הכתוב יחדו, וכו'. הנה מ\"ש רבי יונתן משמע שניהן כא' ומשמע כ\"א בפ\"ע, אי\"ל דה\"פ דיוכל להיות משמע כך או כך, ולפיכך בכל שאר דוכתא לפעמים משמע כך ולפעמים כך, הכל לפי המקובל או לפי המסתבר, ליתא, דא\"כ ל\"ל יחדו. ואי\"ל דיחדו צריך היכא דמסתבר איפכא, ליתא דא\"כ במקלל דלא כתיב יחדו, ע\"כ דאזלינן בתר המסתבר, וזה א\"א לומר שיהיה מסתבר שהתורה חייבתו סקילה, אפילו במקלל א', דלמא דוקא בקלל שניהן החמירה תורה בעונש המקלל יותר מבעונש המכה. אע\"כ מ\"ש ר' יונתן משמע וכו' ומשמע וכו' ר\"ל בין שקלל שניהן או שקלל א' חייב סקילה [ועי' תוס' יומא דנ\"ח א' ד\"ה רבי, שלא כתבו כן]. א\"כ ק\"ל מ\"ש בתורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו' דלא כתיב גבי' יחדיו, וכי ס\"ד דלר' יונתן יהא סגי בא'. ואת\"ל התם מדכתיב ולקחתם לקיחה תמה [כמנחות כ\"ז א'] והיינו בין בתמות הפרי או המינים, ולר' יאשיה דבל\"ז משמע כולם יחדיו צריך לקיחה תמה לתמות הפרי, עכ\"פ ק\"ל כיון דלקיחה תמה של הפרי א\"צ רק ביום ראשון [כסוכה ל\"ו ב'], א\"כ לקיחה תמה של המינין נמי יהיה יוכל לצאת בשאר הימים בא' מהמינין. ואת\"ל באמת לר' יונתן יוצא בשאר ימים במין א' [וכ\"כ י\"מ חוס' מנחות כ\"ז א' ד\"ה ולקחתם], ולא קיי\"ל כוותיה. עכ\"פ הרי כתיב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות וגו', והרי אף דאין מעכבין זא\"ז, דהא דכל זמן שבין עיניך יהיו שתים [כמנחות דל\"ו] היינו כשרוצה ללבוש שתיהן, ילבוש תחלה של יד [כתוס' ערכין ד\"ג ב'], והרי עכ\"פ שניהן צריכין יחד למצוה ומנ\"ל. אמנם ראיתי בשטה מקובצת כאן שכתב וז\"ל קבלנו מרבותינו דפלוגתת ר' יאשי' ורבי יונתן אינו רק בדבר שיש בו מניעה כלא תחרוש ולא תקלל אבל לא בעשה. א\"כ נחה דעתינו במקצת דברוב ל\"ת שכתובים בויו כבר העירו די רבעתוס' [ב\"מ קט\"ו ב' ד\"ה שנאמר, ובמנחות דנ\"ח ב' ד\"ה אין]. [אב\"י נבהלתי משמוע הרי גמרא ערוכה היא יומא. [נ\"ז ב'] בולקח מדם הפר ומדם השעיר דפליגי רי\"ו וריא\"ש גם בעשה. ותו הרי במנחות [ד\"צ ע\"ב] במן הבקר ומן הצאן דגם שם פליגי ר' יאשי' ור' יונתן במצות עשה. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א אי משום קושיתך במנחות בעינא הוה למימר לך דהתם אינה עשה מחוייבת כתפילין ולולב וכדומה, דהרי בנדבה מיירי קרא, והיינו עשה דמצוה ולא עשה של חיוב, תדע, דהרי בונשבר ומת נמי ס\"ד דפליגי, אף דהוי נמי עשה. אע\"כ דהתם עכ\"פ אינה עשה של חיוב. אמנם משום קושיתך ביומא מוכרחני לקיים קבלת רבותינו בשטה מקובצת דבקדשי' לא קמיירי כלל זה. דהרי בכל התורה חולין מקדשים לא גמרינן, ואף שנראה קצת כמלתא בלא טעמא, אפ\"ה כך קבלו רבותינו ז\"ל]. אולם כמדומה עדיין נשארים לנו עוד כמה ל\"ת שלא הביאום רבעתו\"ס, כגון שארה כסותה ועונתה לא יגרע וכי ס\"ד דלא עבר רק בגרע שלשתן יחד. ואף את\"ל דלשון גרוע מהכלל משמע, ואין גרוע בלי שארית, כמו גורע בפדיונה ויוצאת [קדושין דט\"ז א'] , עכ\"פ הרי קמן קושי' חזקה לר' יאשי' דמה נעשה ביום שידובר בנו מהכתוב מכה אביו ואמו מות יומת, דלא כתיב בתרי' אביו הכה אמו הכה, וכי ס\"ד דלהכי אינו חייב רק בשיכה שניהן. והניחא למ\"ד מקשינן הכאה לקללה [כסנהדרין דפ\"ה ב'], א\"כ י\"ל אין היקש למחצה [ככריתות כ\"ב ב'], אלא למ\"ד לא מקשינן, מאכ\"ל. ואת\"ל דר' יאשי' ס\"ל באמת כמ\"ד דמקשינן. עכ\"פ שעו עיני מיני דעת דהיכא ס\"ד דאי לא כתיב אביו קלל אמו קלל דהוה משמע שניהן כא', הרי כ' גם קרא אחרינא, איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, ואי ס\"ד דמשמע שניהן כאחד את את ל\"ל. והקב\"ה יאיר עיני להבין כל סתום ועמום מעינים כהות בתורתו הקדושה: ",
+            "ומקשה בש\"ס אמאי, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. ולפי דברי הר\"ב כאן קו' הש\"ס היא, דהרי הו\"ל כטענו חיטין והודה לו בשעורים. ותמהני הרי בט\"ח והלב\"ש הטעם דפטור אי משום שהנתבע משטה בהתובע, אי משום מחילה, דמדלא תבע התובע השעורין ש\"מ דמחל לו, ובין לטעם זה או זה כופר הכל הוא [רא\"ש פ\"ג דב\"ק סי' ט\"ו], וא\"כ הכא לא מחילה ולא משטה איכא למימר, דהאיך נימא דמשטה בו הנתבע הרי מודה לו שקיבל ב' פרות א' שאולה וא' שכורה, ומה שטוי יש כאן בשאומר להתובע ב' פרות קבלתי כמו שאמרת, רק מה שאמרת שהשאולה מתה אני אומר שהשכורה מתה. ונהוי כטוענו נ' מסרתי בידך פקדון ונ' הלואה, ואבדת הנ' של הלואה, ואידך משיבו אמת קבלתי ממך נ' הלואה ונ' פקדון, ונאנס ממני נ' פקדון, דודאי אפילו לראב\"ד דס\"ל דהלואה ופקדון הו\"ל כחיטין ושעורין, היינו בטענו הלואה ומודה לו פקדון או איפכא [כרמב\"ם פ\"ג מטוען], אבל במודה לו שקבל כמו שאמר, רק שאומר שאידך נאבד, האיך ס\"ד שיהיה כטוענו חיטין והלב\"ש. וכ\"ש דקשה לטעמא דמחילת התובע, האיך נימא דמחל לו אידך פרה, הרי תובעו שניהן. ואת\"ל דטעמא דמשטה או מחילה הם רק אפטור ממון בט\"ח והלב\"ש, אבל דלפטור משבועה גם בלי הנך טעמא פטור, דגזירת הכתוב הוא, דכתיב כי הוא זה, עכ\"פ ק\"ל כיון שאומר שבזמן שהיתה שכורה מתה. הרי לא מודה לו כלום. ומה טוענו חיטין והלב\"ש יש כאן. ואפילו בבבא שטוענו ב' פרות, שאולה ושכורה, ומודה לו בשכורה, לא מבעיי' דלא הו\"ל כטוענו חיטין ושעורין והודה לו בא' מהן, אלא אפילו כטוענו חיטין והלב\"ש לא הוה. דהרי אותה שמודה, קיימא קמן. והילך הוא, ועל אידך הא קאמר שאינה כלל בעולם, ושהוא פטור מלשלם אותה, א\"כ כופר הכל הוא ממש, ומה טוענו חיטין והלב\"ש יש כאו. ולולא מסתאפינא נ\"ל דלשון הש\"ס דקאמר בכפל, מה שטענו לא הוד\"ל ומה דהוד\"ל ל\"ט, משמע טפי דקו' הש\"ס הוא הרי כופר בכל הוא. ועל הא תירץ עולא, דנשבע ע\"י גלגול דא\"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה, ומגו דמשתבעת אהא תשבע נמי דשכורה מתה [עי' רש\"י]. ולפעד\"נ דהכא לא צרכינן לאוקמא שמודה לו בשאולה אחרת שמתה. כברישא, ועי\"ז מתחייב שבועה, דהכא בל\"ז חייב שבועה, דא\"ל אפילו כדבריך ששכורה מתה, אתה חייב שבועה שכדרכה מתה. ועי\"ז יגלגל עליו שישבע ששכור' מתה. וקשה אמאי יהיה חייב לשבע, עיקר השבועה דכדרכה מתה, על פרה שכורה שלא תבעה עליה הלה מעולם, ולא הודה לו כלום. דאף את\"ל דטענת כדרכה מתה כהודאה היא, מדמחייב על טענה כזו שבועה כבמודה במקצת, עכ\"פ על פרה זו לא תבעו, וחיטין ושעורין הוא. ואף לבתר שכתבנו לעיל דכל כה\"ג לא הוה חטו\"ש, היינו לענין שבועת מודה במקצת, דהרי תבעו שניהן אבל לעניין שבועה כדרכה מתה, ודאי הו\"ל חיטים ושעורים דשאלו שאולה מתה ואידך אומר שכורה מתה. ואם תמצא לומר כמו דאמרינן דשאלה ופקדון לא הוו חיטין ושעורין מדאפשר לשאלה שיהיה פקדון [כח\"מ פ\"ח י\"ט], כ\"כ ה\"נ שאולה ושכורה לא מחשבו חיטין ושעורין מה\"ט מדאפשר לשאולה שתהיה שכורה. עכ\"פ לראב\"ד [פ\"ג מטוען] דס\"ל דהלואה ופקדון הו\"ל כחיטין ושעורין, א\"כ ה\"נ אף אם נימא דטענתו דשכורה מתה כדרכה, כהודאה היא, עכ\"פ הרי הוא טוענו דשאולה מתה כדרכה. ולהוי לראב\"ד כחיטין ושעורין. ותי' הרשב\"א דהכא מיירי בטוענין על פרה מסויימת, שזה אומר פרה אדומה זאת היתה בידך בשאילה, וזה אומר בשכירות היתה בידי, ומדטוענין על גוף א' לא מחשב חיטין ושעורין. דבכה\"ג גם בפקדון והלואה גם לראב\"ד לא מחשב כחיטין ושעורין. ורמב\"ן תי' דגם אי נימא כראב\"ד, דוקא מלוה ופקדון הוה כחיטין ושעורין, דחלוקות הן לגמרי, דמלוה יכול להוציאה משא\"כ פקדון, אבל שאלה ושכירות חדא מלתא היא, דתובע ונתבע לא פליגי במידי, רק שהתובע אומר שקיבל עליו שמירה מעולה להתחייב גם באונסין, ונתבע אמר שקיבל עליו שמירה פחותה להתחייב רק בגניבה ואבידה, לפיכך ממין הטענה הוא: "
+        ],
+        [
+            "ועי' מה שהקשיתי על זה במסכת שבת [פ\"ג סי' נ']. ולולא מסתפינא היה נ\"ל איפכא דקש הוא הדק הנשאר בשבולת, והוא לשון רדוד, כמו מקשה תעשה, ותבן הוא הנשאר בארץ. שהוא לשון בנין, שעליו נבנה ��תבואה ע\"י יניקתו מהארץ, ומלבד ראיותי שם [כמ\"ש פ\"ג דשבת הנ\"ל], ג\"כ לא מצאנו תבן שע\"ג המטה, רק קש שע\"ג המטה, [שבת פ\"כ מ\"ה], דמדראש הדק רך, מיוחד לשכיבה, ומסתבר ג\"כ ממקראות שדברו בו חכמים הכא בלשון תורה, כדכתיב יאכלמו כקש, דמדהוא דק יותר מהתבן הנשאר בארץ, מתלהב מהר, וכ\"כ מה\"ט כקש לפני רוח, מדדק וקל הוא, וכ\"כ לקושש קש לתבן. ר\"ל לע\"ד שהיו רגילין ליטל תבן ללושו בטיט. שעל ידי עביו אוגד יותר חלקי הטיט שבלבינה זא\"ז שלא תתפרר הלבינה, רק מדלא הניחום המצריי' לילך בשדותיהן לעקור התבן, הוצרכו לקושש קש נדף המפוזר בשווקים וברחובות, ולקחוהו תחת תבן. משא\"כ תבן ומספוא רב עמנו, דאותו שנשאר בארץ בתחתית השבולת, מדקרוב לקרקע מוטעם יותר לבהמה באכילתה. ועל הריחוק התבן מהשבולת, אמר הכתוב מה לתבן את הבר נאם ה', ר\"ל ששפל ורחוק ממנו [ירמיה כ\"ג] ",
+            "ואף דבחשדינן ליה דטעין בדדמי, ל\"א מגו, דהרי באמרה מת בעלי במלחמה, אמרינן דלא מהימנא במגו דמת על מטתו, משום דאמרי' דאמרה בדדמי [כיבמות קי\"ד ב']. י\"ל דהכא לא מחזקינן לי' דשכח כ\"כ עד שסבר באמת שפרע, רק חשדינן ליה שמסופק בפריעה, ואפ\"ה טוען ברי בשקר ולהכי שפיר אית ליה מיגו. משא\"כ ביבמות חשדינן לה דסברה ודאי שמת, דאם לא כן איך תרצה להנשא מספק, להכי לא מהני לה מגו [כך נ\"ל כוונת תוס' שבועות דמ\"ה ב' ד\"ה מתוך]. והר\"ן רפ\"ז דשבועות תי', דבשלמא במת במלחמה אי אפשר כלל שתטעון ברי, דמחמת בהילות לא דייקא כלל. משא\"כ בשכיר אפשר שפיר שלא שכח הבעה\"ב הפרעון, רק שחכמים שיערו שאינו מצוי שיזכור, ולהכי באית לי' מגו מוכח דלא טעין בדדמי ושמסופק רק ברי גמור טעין, דאי בדמי לא הוה טעין טענה דמספקי בה רבנן ויתלו בטרדה, רק הוה טעין טענה מעלייתא דלא שכרו כלל, עכ\"ל. מיהו אי\"ל מדתלינן דמסופק בדעתו, למה ישבע שכיר. נתקן שישבע הב\"ב, דהרי במסופק לא ישבע לשקר, דחשיד אממונא לא חשיד אשבועת'. נ\"ל דמשום תקנתא דבעה\"ב אמרינן שישבע שכיר, שחששו שהשכיר יתבע שלא כדין, בידעו שב\"ב עלול להסתפק, ולא יוכל לשבע ויצטרך לשלם. אמנם בכתובות [דפ\"ז ב'] הקשו תוס' דבפוגמת למה תשבע נהימנה במגו כי הכא. והניחו בקושיא. ונ\"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת נמי תלינן ששכח' כל כך עד שסברה באמת שלא פרע רק מקצת. ליתא, דא\"כ מה מהני דרמינן שבועה עלה, הרי מדשכח' כל כך, ודאי תשבע לשקר. ולולא מסתאפינא נ\"ל לתרץ קושיתם, דבל\"ז ק' למה בפוגמת רמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, בשכיר נמי נתקן שישבע ב\"ב וע\"י השבועה ידייק. אע\"כ הא דאמרי' בפוגמת דתידק לא דתידק בשעת השבועה, רק דתידק בשעת פרעון, ולא תבוא לידי שכח' כלל, משא\"כ הכא ע\"י טרדתו ע\"כ ישכח, א\"כ מתורץ קושיתם מפוגמת, דלעולם בפוגמת נמי מחזקינן לה דשכח' לגמרי, ולהכי שפיר לית לה מגו, ואת\"ל א\"כ לא נשביעה, ליתא דע\"י השבועה שנשביע לבסוף. תדייק מתחלה ולא תשכח, אבל אי נהימנה במגו שלא להשביעה לבסוף, א\"כ לא תדייק בתחלה: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Horayot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דלא חלה עליו שבועה אפילו בעדות שיכול להעיד, קיהה בו י\"נ הרב המאה\"ג מהו' ליזר מדריזן שליט\"א, דאי בד\"נ אין בו ממון ופטור מקרבן, ואי בדיני ממון, הרי אינו בר עדות. ונ\"ל דלאו ביכול להעיד מדינא קאמר התוי\"ט, רק ביכול להעיד מדיודע העדות. ואפשר עוד ע\"פ מ\"ש תוס' [סנהדרין די\"ח ב'], דבעדות שבאפרושי מאיסורא, גם מלך מעיד, א\"כ משכח\"ל דמלך מעיד בממון במשביע עד סוטה, דהו\"ל ג\"כ עדות ממון מדמפסידה כתובתה [כשבועות דל\"ב א'], והו\"ל נמי אפרושי מאסורא דכשנבעלה אסור לבעלה לבוא עליה, ואע\"ג דבל\"ז נאסרה מקנוי וסתירה, י\"ל דמיירי שכבר שתתה ולא בדקוה המים, דכשיש עד טומאה אין המים בודקין אותה [סוטה ד\"ו א'], והשביע למלך שידע שנטמאת, ועל זה קאמר רתוי\"ט דפטור מקרבן, דמדסתם ר\"ע וקאמר דאין המלך חייב בשמיעת קול, משמע דבכל גונא ס\"ל לר\"ע דמלך פטור, מדאינו שייך בעדות ממון. ורק אחר חייב כה\"ג: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,29 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דלא חלה עליו שבועה אפילו בעדות שיכול להעיד, קיהה בו י\"נ הרב המאה\"ג מהו' ליזר מדריזן שליט\"א, דאי בד\"נ אין בו ממון ופטור מקרבן, ואי בדיני ממון, הרי אינו בר עדות. ונ\"ל דלאו ביכול להעיד מדינא קאמר התוי\"ט, רק ביכול להעיד מדיודע העדות. ואפשר עוד ע\"פ מ\"ש תוס' [סנהדרין די\"ח ב'], דבעדות שבאפרושי מאיסורא, גם מלך מעיד, א\"כ משכח\"ל דמלך מעיד בממון במשביע עד סוטה, דהו\"ל ג\"כ עדות ממון מדמפסידה כתובתה [כשבועות דל\"ב א'], והו\"ל נמי אפרושי מאסורא דכשנבעלה אסור לבעלה לבוא עליה, ואע\"ג דבל\"ז נאסרה מקנוי וסתירה, י\"ל דמיירי שכבר שתתה ולא בדקוה המים, דכשיש עד טומאה אין המים בודקין אותה [סוטה ד\"ו א'], והשביע למלך שידע שנטמאת, ועל זה קאמר רתוי\"ט דפטור מקרבן, דמדסתם ר\"ע וקאמר דאין המלך חייב בשמיעת קול, משמע דבכל גונא ס\"ל לר\"ע דמלך פטור, מדאינו שייך בעדות ממון. ורק אחר חייב כה\"ג: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ותמה רלח\"מ דהרמב\"ם פסק בחמץ כר\"י [רפ\"א מחמץ ה\"ט], וה\"נ פסקינן בא\"ח [תמ\"ג], והכא בעדות פסק כרבנן. ונ\"ל ממ\"ד בסנהדרין [דס\"ט א'], דמהא דתנינן א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת, שמעינן דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות. וק\"ל הרי סתם משנה ר\"מ, ומלבד זה, מדפליג ר\"מ בסיפא במחולקים בשעות, ש\"מ ברישא מודה, ומטעמא דקאמר הש\"ס דאזלינן בתר רובא, והרי ר\"מ חייש למיעוטא לחוד בכל דוכתא, וכ\"ש הכא דאכ\"ל סמוך מיעוטא שאינן טועין לחזקת כשרות של הנידון, ונימא דמכחישין העדים זא\"ז. ואע\"ג שלעדים ג\"כ חזקת כשרות יש. עכ\"פ אי נימא שמכחישין זא\"ז לא נפסל עי\"ז שום אדם ידוע מהן, משא\"כ אי נימא דאין מכחישין זא\"ז, מרעינן חזקת כשרות של הנידון וודאי. ועוד דמסייע נמי הכא סברת ספק נפשות להקל, ואנן ניקום ונקטול להנידון. ואת\"ל מדמכוונין ליום א' בשבוע, דאנן ידעינן דאותו יום בשבוע הי' כחד מנייהו, ש\"מ דאידך טעי בעיבור' דירח', וכעין שכ' תוס' לתרץ קו' אחרח [סנהדרין דמ\"א ב'] א\"כ ה\"נ מה\"ט מסתבר טפי שאינו מהמיעוט שאינן טועין. עכ\"פ ק\"ל בסיפא בא' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה לד\"ה, על כרחך ליכא למימר משום דליכא דטעי בהכי כלל, דהיכא אפשר שלא יהיה מיעוט בעולם דטועין, גם בב' ימים בחודש' ואת\"ל דהן מיעוטא דמיעוטא, ובמיעוטא דמיעוטא גם ר\"מ מודה [כע\"ז ל\"ד ב'], עכ\"פ הכא מדמכוונין ליום א' בשבוע, נימא דע\"כ דא' מהן הוא מהמיעט דטעו גם בהכי. ואת\"ל ממ\"ש תוס' [חולין פ\"ו ב'] דהיכא דאיכא חזקה בהדי רוב גם ר\"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא, א\"כ ה\"נ בג' וה' כיון דאיכא חזקת כשרות של הנידון בהדי הרוב שאינן טועין בהכי, טפי מסתבר לומר דטעי בימי השבוע וסותר א\"ע עם העד הב' מדנימא דטועה בימי החודש, או דהו\"ל אמירתו באותו יום בשבוע כחוזר ומגיד, אף שהוא תכ\"ד. עכ\"פ ק\"ל בסיפא כשא' אומר בשעה ב' והשני אומר בשעה ג'. עדותן קיימת לד\"ה. ובהא ודאי ק' אמאי והרי ר\"מ חייש למעוטא. דבהא אי\"ל מדמכוונין ביום א', דבשלמא במחולקין בימי חודש, י\"ל מדכוונו על יום א' מוכרח דטעו בימי חודש, אבל במחולקין בשעות, מה יועיל שכיוונו יחד ליום א' דנימא עי\"ז שהן מהרוב דטעו בשעות. וגם דוחק לתרץ דרק מעוט דמעוטא לא טעו בשעה א', הא וודאי ליתא ואת\"ל דר\"מ כרב אחא ס\"ל, דגם בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא [כתוס' שבועות דל\"ד א ]. א\"כ ה\"נ מדכיוונו שניהן על אדם א' ויום א ופעולה א', אף שמכחישין זא\"ז בשעה א', מסתבר שא' מהן הוא מהרוב הטועין בשעות. עכ\"פ ק\"ל הא תינח בעדות שיש שם כיון היום והגוף, אבל הרי גם בחמץ פליג ר\"מ [פסחים די\"א ב'], ובשלמא בטעות דשעה א'. י\"ל דאף ע\"ג דאיכא מיעוטא דלא טעו בהכי, עכ\"פ הרי אכילו נימא דר\"מ חייש למעוטא מדאורייתא, אפ\"ה מידי ספיקא לא נפקא, ואזל גבי חמץ לחומרא, אבל בטעות בב' שעות. דס\"ל לר\"י דרובא טעו הכי וא\"כ לר'\"מ וודאי מעוטא איכא דטעו בהכי, והאיך ניקל ולא ניחש למיעוטא. ואפילו לירושלמי פ\"ק דפסח��ם בהך סוגיא, דקאמר דס\"ל לר\"מ דחמץ עד הלילה מדרבנן, אי\"ל דלהכי לא חייש למעוטא בטעוח דב' שעות, מדהו\"ל ספיקא דרבנן, דא\"כ ק' בטעות דשעה א' נמי ניחש למעוטא וניקל מה\"ט. ומכ\"ש לש\"ס דלן דס\"ל לכ\"ע חמץ משש שעות אסור מדאוריתא. א\"כ למה ניקל. בטעות דב' שעות, ניחש לחומרא למעיטא דטעו גם בב' שעות. ואי\"ל בחמץ נמי איכא חזקת היתר אכילת חמץ נגד המיעוט הטועים בב' שעות, ליתא דהך חזקה עשויה להשתנות שאינה חזקה, לא לבד כשהשתא וודאי נשתנה [כי\"ד שצ\"ב רט\"ז שם סק\"ב, ותוס' יבמות ס\"ח א' ד\"ה רישא], וגם לא לבד כשעדיין השתא הוא בספק, כי הכא [כרמג\"א א\"ח ח' סקי\"א], אלא אפילו כשהיה מתחלה שלם, וגם השתא נמצא שלם, כיון שעשוי להשתנות חיישינן שמא השתנה ביני ביני [כי\"ד ר\"א סס\"ה], והרי התם היתה המקוה מתחלה שלימה וגם השתא נמצאת שלימה [כש\"ך שם], ואפ\"ה מדעשויי' להשתנות אינה חזקה, מכ\"ש הכא דבשעת האכילה עדיין בספק הוא. ואת\"ל דחזקה העשוייה להשתנות היינו בדבר התלוי במקרה שיוכל להקרות כל שעה, משא\"כ חמץ, שעת האיסור לא יקרה אלא בזמנה, להכי לא מחשב חזקה העשויי' להשתנות, עכ\"פ ק\"ל, א\"כ שזו חזקה מעליא היא, א\"כ בטעות דשעה א', דמחמיר ר\"מ בחמץ מדאיכא רוב בנ\"א טועין בשעה א', עכ\"פ רוב ומיעוט לר\"מ כמחצה על מחצה. ומדאיכא נמי חזקת היתר אכילת חמץ בהדי מיעוט, נימא דאיתרע לה רובא ולשתרי. ואפילו נימא דלר\"מ רק מעוטא דמעוטי. טעו בב' שעות, ולמעוטי דמעוטי גם ר\"מ לא חייש [כע\"ז ד\"ל ב'], אפ\"ה לא יתיישב, דעכ\"פ חמץ לכל מסור ואותן המעוטי דמעוטי ישנן תוך הרוב, והאיך ניקל ולא ניחש להני. על כרחך צ\"ל דר\"מ ס\"ל דבב' שעות ליכא דטעו כלל. מיהו לדידן וודאי לא ימלט שיהיו עכ\"פ מיעוט דטעו בהכי. ואפילו יהיה רק מיעוטי דמעוטי עכ\"פ מדחמץ לכל מסור, יהיה המעוט בכלל הרוב, להכי לא דמי לעדות, ושפיר פסק הרמב\"ם משום חומרא דחמץ, דחיישינן אולי יש מעוט דטעי גם בב' שעות. ואי\"ל א\"כ מה מקשינן בפסחים [די\"ב ב'] פשיט' דכדפליגי בעדות פליגי בחמץ. ומה קושיא, הרי טובא קמ\"ל, דפליג ר\"מ גם בחמץ, דאי מעדות סד\"א דטעמא דר\"מ דלהכי (בב' וג') [בג' וה'] שעות עדותן בטיל, מדהוו הטועין רק מעוטי דמעוטי, דגם ר\"מ לא חייש לי' וא\"כ בחמץ דהמיעוט הוא תוך כלל הרוב, גם ר\"מ ממודה דחיישינן לטעות גם בב' שעות, להכי קמ\"ל שפיר דגם בחמץ פליג ר\"מ דלא חיישינן לטעות ב' שעות, א\"כ וודאי ס\"ל דאפילו מיעוט דמיעוטא לא טעו בהכי. י\"ל הרי בל\"ז ק' מה מקשי הש\"ס, הרי טובא קמ\"ל, דבשלמא התם הו\"א דטעמי' דר\"מ דמשום הצלת נפשות לא חיישי' למעוטי דטעו גם (בב)[בג']שעות להכי אצטריך לאשמעינן דגם בחמץ לקלא לא חייש ר\"מ למעוטי. אע\"כ דרק לר\"י פריך, דחייש התם לטעות (ב') [ג'] שעות אפי' במקום הצלות נפשות, מכ\"ש הכא בחמץ להחמיר, וכך כ' רש\"י התם [פסחים ד\"י ע\"ב] ד\"ה כמחלוקת, וע\"ש: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ולא הבנתי דברי הר\"ן [ע\"ז דשל\"א ב'] וכ\"כ כ' בש\"ע [י\"ד סו' קע\"ח] בשם מהרי\"ק, דלא אסרו אלא דברים שנהגו לשם ע\"ז או לפריצות. ולדברי רבותינו הנ\"ל ק', ל\"ל לש\"ס הכא לומר דה\"ט דשרי להרגו בסייף מדכתיב כן בתורה, ואין בו משום ובחוקותיהם, הול\"ל מדאינו חק לע\"ז שיהרגו כן שרי. ואת\"ל דעכ\"פ גם זה בכלל פריצות הוא. דעב\"פ ק' לר\"ן שלא הזכיר לאסור רק בשהוא חק לע\"ז, ק'.*) גם מלבד זה ק' דרבותינו הנ\"ל כתבו דשריפה על המלכים שרי מדאינו חק לע\"ז. רק מדהוא דרך כבוד, כלומר אין אדם ראוי להשתמש בכליהם. ובש\"ס הכא קאמר, דשריפה על המלכים שרי מדכתיב באורייתא. ונ\"ל דהכי כוונת רבותינו דמה\"ט התירה תורה כמה דברים אף שהם מנהג האומות, מדאין חק לע\"ז. עוד י\"ל כיון דעכו\"ם מענישין כך לרוצח מדחושבין שכך צותה ע\"ז שלהן, אסור לנו לעשות מצות סריגה כדרך שהן עושין והיינו חוק ע\"ז: ",
+            "[כך נ\"ל כוונת הרמב\"ם פ\"ו מע\"ז ה\"ג. והיינו דקאמר בש\"ס דרך העברה בעינן. ר\"ל מדלא כתוב לא תוליך בנך למולך, ש\"מ דרך העברה בעינן, כמעביר חפץ ממקום למקום שנשאו, והא דקאמר רבא משוורתא דפורי', היינו משום דהכי אורתה שנושא אותה וקופץ, אבל באמת גם בנשאו על כתפו והולך, גם זה דרך העברה הוא, זהו לרמב\"ם. מיהו לרש\"י אינו חייב רק כשישאוהו הכומרים ויקפצו עמו ממעל לבור שהאש בתוכו. אמנם בין לרש\"י בין לרמב\"ם לא היה הבן נשרף. אבל היה ג\"כ עבודה שנשרף הבן ממש אבל לא למולך רק לאלהי ספרוים [ועי' ש\"ס]. אמנם לרמב\"ן ואברבנאל. גם בעבודת המולך נשרף הבן ממש וכ\"כ רש\"י [ירמיה ז' פל\"א. וע\"ש], והא דאמרי' בש\"ס דמעביר עצמו פטור, ואי נשרף ממש מה פטור שייך ביה הרי מת. תי' הרמב\"ן דכששלט האש בא' מאבריו, נקרא מעביר למולך וחייב. ולפעד\"נ עוד דנ\"מ לקברו בין רשעים גמורים [כיבמות ל\"ב ב' וסנהדרין מ\"ז א'], עוד נ\"ל מדחייב כרת, שגם לאחר שמת, נענש בידי שמים, קמ\"ל דמעביר את עצמו פטור אף דבעה\"ז לא נ\"מ בזה מידי]: ",
+            "אולם כגון דא וודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון (מהר\"ש אלגאזי)*) זצוק\"ל בעץ החיים. וז\"ל בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו. לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו נחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת, לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקת. והעיר עוד הגאון הנ\"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו. וכל איש נאמן אמור יאמר רק כך שמעתי, אבל אין אומר ואין דובר דברים \"כך ראיתי\" ולכן עכשיו כל עניינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ\"ל שכתב כן לפני ב' מאות שנים: ",
+            "אמרה בקי, אני בריה קלה ודקה. לישועת ה' פה אני עומד ומחכה, כי משנה י' היא משנה חמורה. ורבותינו המפרשים נ\"ע, שמטו הדד מפי עוללים ויונקים העטופים ברעב לידע ולהבין דברי המשנה הקדושה על בוריין. דהרבה יש לדקדק בהן, (א) במה שפירש הר\"ב דלהכי נקטה מתני' זה הדיוט המסית, למעוטי נביא המסית, והמסית להדיוט דנקט, היינו למעוטי מסית לרבים, וב' הנמעטין דינן בחנק. וזה תמוה, דהיינו לס\"ד דש\"ס, אבל במסקנא מוקמינן כולה כרבנן דאין חילוק. וכפי הנראה הר\"ב העתיק וסמך עצמו על רש\"י שפירש כן במשנה, אבל הרי ידענו שכן דרך רבינו לפרש המתני' כס\"ד דש\"ס. כדי שיהא שייך אח\"כ על זה השקלא וטריא דש\"ס, אבל אנן בפירוש המשניות צריך לן דרך סלולה. מרוקד בי\"ג נפה כמסקנא כלולה. (ב) הא דקאמר תנא האומר יש יראה במקום פלוני וכו', הוא פסוקא יתמא דלא אשמעינן תנא דינו במה. ואם ר\"ל דזהו מסיח, אין זה אמת, רק דהאומר כך זהו מגדף [כרמב\"ם ע\"ז פ\"ב ה\"ו], ואינו נקרא מסיח רק שיפתהו בפירוש לך עבוד ע\"ז [ועי' רכ\"מ בע\"ז פ\"ה ה\"ב]. (ג) למה הפסיק התנא בין דברי המסיח. עם דיני הכמנה באמצע. ולמה זאת. (ד) דקאמר האומר אעבוד, אלך ואעבוד וכו' זהו מסית. והרי אין הדבר כן, דבאמר כן אינו מסית. עד שיפ��הו לאתר לע\"ז. וכבר נתקשה בזה רכ\"מ (שם), והוצרך להדחק דה\"ק המסית, אעבוד ואח\"כ תעבוד גם אתה, ואחר מ\"כ זה דוחק, דאיך נקט התנא מלת אעבוד שא\"צ כלל, ועיקר ההסחה דהיינו ואחר כך תעבוד, חסר מהספר. (ה) דנקט תנא תרתי אעבוד, אלך ואעבוד, הנה אלה לכאורה דברי מותר, דשניהן ענין א', ומה חילוק יש ביניהן. ובצערי שוטטאי לארבע פינות, וארא כי רבותינו חמקו עברו, והניחוני כתולעה ערומה בעמק, וכבני עורב אשר יקראו על קן רטושה, למען יתאמצו בעצמן בקטנותן היתומים בחיי האב לבקש בעצמן אוכל למו. לכן אנו ליה וליה עינינו מיחלות. ואפרשה כפי אל ה', והנה נפתחו השמים וארא מראת אלהים, ויה\"ר דאימא מלתא דתתקבל לעילא ולתתא כפי שהורוני משמים. ונקדים רק עוד תמיה א', דרש\"י כתב בגמרא במסקנא דרבינא תירץ סיפא דמתני', ורב פפא תירץ הרישא. ואומר מי יגלה עפר מעיני רבינו מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל, דהרי תלמידי תלמידיו אומרים דזה אחמ\"כ דוחק, דא\"כ הו\"ל לבעל הש\"ס למנקטינהו איפכא. מימרא דר\"פ דקאי ארישא, קודם מימרא דרבינא דקאי אסיפא. ובקוצר השקפתינו לא מצינו במהירות בת בוקתא בש\"ס לפרש תחלה הסיפא ואח\"כ הרישא. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל. דלרב פפא לא צרכינן תו לתרוצא דרבינא, דס\"ל לר\"פ דכמו דהדיוט המסית ברישא, מקלינן בחייו בהכמנה, וכמו שפירש רש\"י, כ\"כ במסית להדיוט בסיפא מקלינן נמי בחייו, דאף דכל האומר אלך ואעבוד ע\"ז, פטור, דדוקא עובד חייב ולא האומר [כסנהדרין ס\"א א'], אפ\"ה זה רק באינו מסית. אבל במסית לאחר, מקלינן בחייו, דמיד שאמר המוסת אעבוד, חייב. והא דלא נקט כן ר\"פ בפירוש בדבריו. ה\"ט, מדאינו צריך לכך, דבשלמא במסית צריך היה ר\"פ לפרש לענין מה יהיה דינו כהדיוט ר\"ל שנקל בחייו, דהיינו שלא יצטרך התראה דאינו מפורש במתני' כן, דאף דמפרש במתני' הכמנה, מאן יימר דא\"צ התראה, דלמא באמת צריך התראה ממוסת [כמכות פ\"א מ\"ט], ואף שלא נזכר במשנה. מה בכך, וכי בכל דוכתא דתני דחייב מיתה, תני גביה דצריך התראה, דדבר זה פשיטא ומשנה שא\"צ היא. דודאי כל חייב מיתה צריך התראה, וה\"נ הכי, לפיכך צריך היה ר\"פ לפרש דלענין זה מסית קיל דא\"צ התראה. אבל לענין מה שמקלינן בחיי המוסת א\"צ ר\"פ לפרש, דהרי מפורש במתני' בסיפא מבואר, דכשאומר אלך ואעבוד חייב, ואפשר עוד דתרוצא דרב פפא דהקולא היא ההכמנה ובלי התראה, אתרווייהו קאי. דמסית ומוסת שניהן א\"צ. התראה. ועתה נבוא לפרש המשנה בס\"ד: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ורש\"י כתב משום דהוה התראת ספק. ותמוה הרי קיימא לן כר\"י לגבי ר\"ל לבר מתלת [כיבמות דל\"ו א'], ור\"י הרי ס\"ל התראת ספק שמה התראה [מכות ד' ט\"ו ב'], וכן פסק הרמב\"ם [פט\"ז מסנהדרין ופ\"ה משבועות]. ונ\"ל דאף לבתר מ\"ש תוס' [פסחים דס\"ג ב'], וכן כתבו [שבועות ל\"ז א'], דכל שיש להסתפק בדעת המותרה, הוה התראתו ספק דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, עכ\"פ יש ששה מיני ספיקות בהתראה. (א) כשהספק תלוי בשני פעולות, כלוקח האם על הבנים, דפליגי בה ר' יוחנן ור\"ל [מכות ט\"ו ב'] דיש שם ב' פעולות שיחייב על ידיהן, דהיינו, לקיחת האם, ושימיתה, בהא סבירא ליה לר' יוחנן דאף בפעולה הראשונה, דהיינו כשלקת האם, היה להעדים ספק בדעת המותרה, אולי לא ימיתה ולא יבטל להעשה אבל יקיים העשה שישלתה עדיין, עכ\"פ כשרואין העדים שעושה גם הפעולה השנייה והמיתה להאם וגמר להאיסור, ליכא עוד שום ספק, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ\"כ בשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים [חולין דף פ\"א א'] דכשרואין העדים הפעולה ר��שונה דהיינו השחיטה, עדיין אינן יודעין שיזרוק הדם כדינו, דהיינו הפעולה השנייה, להכי רק רבא דסבירא ליה כריש לקיש דהתראת ספק ל\"ש התראה פטור, אבל לר' יוחנן בכהאי גוונא חייב. וב\"כ באמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו [שבועות כ\"ח ב'], ואכל האיסור ואחר כך התנאי (או איפכא), אף שכשהתרו בו בשעת הפעולה הראשונה, דהיינו כשאכל האיסור. עדיין אינן יודעים אם יעשה גם הפעולה השנייה דהיינו שיאכל התנאי, עכ\"פ כשראוהו אוכל גם השנייה, הרי יודעין שחייב ודאי, דכולהו דמי לראוהו אורג שתי חוטין בשבת. והתרו בו קודם אריגח חוט הראשון. אף שעדיין ספק אם יארוג גם חוט השני בצדו, עכ\"פ כשראוהו אורג גם חוט הב', הרי נגמר חיובו וחייב. ואפילו שכשרואין העדים ב' הפעולות יסתפקו באיזה מהן יתחייב. כגון ספק בן חשעה לראשון או בן ז' לאחרון. והכה זה וחזר והנה זה [מכות דט\"ז א'], אף דבפעולה הראשונה אינן יודעין אם בא בזה לכלל חיוב, עכ\"פ כשעשה הפעולה הב', שהכה גם השני. תו לא נשאר עוד ספק כלל בחיובו, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ\"כ בגיד הנשה דלא ידעינן באיזה מהן חייב, אי בימין אי בשמאל, ואכל שניהן [חולין פ\"ב א'] ס\"ל לר' יוחנן דחייב, דאף דכשאכל הגיד הראשון, עדיין יש ספק בחיובו, עכ\"פ כשראו שאכל גם השני אין עוד שום ספק כלל. אמנם כשהפעולה הב' הוא לפטרו מחיוב שעליו מהפעולה א', כנון הדביק פת בתנור [שבת ד\"ד א ], דיש התראת ספק שמא ירדנו להפת קודם שיאפה, וכ\"כ נזיר ששתה יין, שיש ספק שמא יתיר נזירותו [כתוס' מכות ט\"ו ב'], וכ\"ש כשחסרים ב' פעולות לפטורו מחיובו שבפעולה א', כגון הבא על אשת איש שיש ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו, דאז יעקרו הקידושין למפרע [כתוס' גיטין ל\"ג א'], בכל הנהו כיון שנגמר חיובו בהפעולה ראשונה, ורק לפוטרו צריך פעולה שנייה, להכי אפילו לריש לקיש, הנ\"ל הוה כהתראת וודאי. (ב) מין ספק השני דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, היינו כשהספק תלוי בפעולה ובמן, כשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום, ולא אכלו [שבועות דף כ\"א א'], וכ\"כ המותיר בפסח [מכות דט\"ז א'], דבשניהן אינו חייב משום מניעת אכילתו, עד שיעבור הזמן. ובשניהם אף דיכלו להתרות בו ברגע כמימרא קודם התחלת שיעור זמן אכילתו, כגון בככר שנשבע שיאכלנו היום, וצריך לאכילתו חצי שעה, ואם כן יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהיה אם כן התראת וודאי. ליתא, דלעולם צריך שיתרו בו קודם שיתחיל לעשות האיסור [כן משמע מרש\"י מכות ט\"ו ב' ד\"ה וריש לקיש, ומרש\"י תמורה ד\"ג ב' ד\"ה וכי האי ודו\"ק], אם כן ה\"נ צריך שיתרו בו תיכף כשנשבע ורואין שאינו חושש לאכלו מיד, וכ\"כ בנותר צריך שיתרוהו כשרואין שמתעצל מלאכלו מיד, ואחר כך כשעבר הזמן ולא אכלו מצי למימר שכחתי ההתראה. בכל כי הא, אף דבשעת ההתראה כשראוהו שמתחיל להתעצל מלאכלו, עדיין ספק הוא, שמא עדיין יאכלנו, עכ\"פ כשרואין שהגיע הרגע האחרון מהזמן ולא אכלו, ודאי רואין שעובר, להכי בכולהו ס\"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ג) מין ספק השלישי דפליגי בה, היינו בתלוי החיוב בפעולה, ובעוד גוף אחר, כגון בשוחט פסח בעזרה. ויש לו חמץ בביתו [פסחים דף ס\"ג ב], וודאי אילו יודעים העדים שיש לו חמץ בביתו, ואומרים לו כן, לא תשחט הפסח מדיש לך חמץ בביתך. אפילו הוא אומר לא ידעתי, או אפילו אומר ברי לי שאין לי חמץ בביתי, עכ\"פ מדא\"ל ב' עדים כן, היה לו למנוע מלשחוט, ואם התרו בו ואף על פי כן שחט, חייב מלקות, דהתראת ודאי היא, אף על גב שיש ספק למותרה, כודאי מחשב, מדא\"ל כן ב' עדים [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין ה\"ו]. וזה כוונת רש\"י [פסחים ס\"ג ב'], ומתורץ קושית תוס' שם. ואילה\"ק דאף שראו העדים החמץ אצלו אכילו הכי הוה התראת ספק, דלמא חמץ של אחר הוא ואינו עובר עליו כששוחט הפסח, כרש\"י שם סוף ע\"א. ליתא, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו [כח\"מ סימן צ\"ט ס\"א], והרי סוקלין ושורפין אחזקות [כקידושין ד\"פ ע\"א]. ואי\"ל דאכתי הוה התראת ספק, דמצי למימר בטלתיה, דאז אינו עובר עליו בבל יראה [כפסחים ד\"ד ב'], אם כן הוא הדין לענין שתיטת הפסח. דליכא למימר דשאני שחיטת פסח, דהרי בחמץ בדעתו לבערו, אינו עובר בב\"י [כתוס' פסחים דכ\"ט ב'], ונ\"ל ראיה לדבריהם ממוצא חמץ בביתו ביו\"ט דכופה עליו כלי [כפסחים ד\"ו, א'] ואי ס\"ד דעבר בב\"י מדאו', האיך לא יתירו לו לטלטל מוקצה דרבנן כדי להנצל מב\"י דאוריי'. ואת\"ל כרמג\"א [א\"ח תמ\"ו ס\"ב] דשב ואל תעשה שאני, ליתא, דהרי התירו רדיית הפת דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה [כשבת ד\"ד, א'] ואת\"ל סקילה חמורה שאני, ליתא, דהרי התירו נמי לבטל כלי מהיכנו דרבנן כדי להנצל מאיסור צעב\"ח דאוריי' [כשבת קכ\"ח ב']. אע\"כ כתוס' דבדעתו לבערו אינו עובר בב\"י, ואפ\"ה בשוחט הפסח על החמץ, ודאי לא ס\"ד דבדעתו לבערו לא יעבור בששחט הפסח עליו, א\"כ דלמא ה\"נ לענין ביטול, אף שכשמבטלו אינו עובר בב\"י, עכ\"פ בששחט הפסח עליו אף שביטלו חייב, דאף שביטלו לא דמי לחמץ של אחר. וליתא, דהרי ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטלו בלבו [כפסחים דמ\"ט א'] אלמא דגם לענין שחיטת פסח על החמץ בבטול בעלמא סגי, וא\"כ אפילו התרו בו העדים על חמץ שבידו, אפ\"ה הו\"ל התראת ספק, דאולי בטלו, והתראה בשוחט פסח על החמץ הינא משכח\"ל. דהרי גם בחמץ ידוע מהני ביטול, מדמקשינן [פסחים ד\"ו ב'] וכי משכח\"ל לבטליה. [כרכ\"מ בפ\"ב ממצה ה\"ב]. ודוחק לומר דהכח שהוא בידו ממש בשעת שחיטה גרע מאילו החמץ בביתו, ולא מהני אז ביטול, דמנ\"ל לחלק. י\"ל דגם זה נגד חזקה, דכיון דאין התראה מועלת, עד שיאמר על מנת כן [כסנהדרין דמ\"א א' ודע\"ב ב'], א\"כ ה\"נ ע\"כ באמר על מנת כן מיירי, וא'\"כ הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה גם ב\"ה ס\"ל [כתוס' מנחות דק\"ג א' ד\"ה הא מני], מכ\"ש בהתראת עדים, דודאי עדיף מאתם עדי, שאז אינו יכול לטעון משטה הייתי בך [כח\"מ פ\"א סכ\"ד]. אמנם אפילו אם העדים מסופקין אם יש לו חמץ בביתו, רק שכמדומה להם כן, והתרו בו. דהו\"ל ודאי התראת ספק, עכ\"פ כיון שההתראה היא בפעולה, דהיינו בשחיטת הפסח, ובעוד גוף אחר דהיינו החמץ. והוא קיבל ההתראה. ומצאו אח\"כ החמץ שהיה בביתו בשעת שחיטה, הרי וודאי עבר. להכי בכולהו ס\"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ד) מין ספק הד', היינו כשהספק תלוי בפעולה עצמה, בזה יש חילוק, אם הדבר תלוי במקרה, כגון בזרק אבן להרוג בהמה והרג אדם, או בזרק אבן לגו. והרג ישראל. דבשעה שהתרו בו קודם שיצא האבן מידו, עדיין הדבר מסופק ותלוי במקרה למי יפגש, להכי אף שקבל ההתראה, אפ\"ה אפילו לר' יוחנן התראת ספק כי הך ל\"ש התראה [וזה נ\"ל כוונת תוס הכא ובכתובות דט\"ו א']. אבל אם הדבר מבורר ועומד, רק שגם הוא גם העדים אינן יודעים, כגון שרוצה לאכול חתיכה אחת, והעדים התרו בו ואמרו אל תאכלנו שכמדומה לנו שהוא חלב, והוא קבל ההתראה ואכלו, לר' יוחנן ודאי חייב, דלא גרע משחיטת פסח על החמץ לעיל, אלא אפילו לר\"ל נמי הוה כהתראת וודאי וחייב, דלא דמי לשוחט פסח על חמץ שבביתו לעיל דפטר ר\"ל, דהתם גם הוא גם העדים לא ראו בשעת מעשה את החמץ שיתחייב על ידו, משא\"כ הכא הרי ראו גוף החלב שא��לו, רק שלא ידעו בבירור שהוא חלב, להכי כשנודע להם אח\"כ שהוא חלב חייב. תדע דמ\"ש זה מכל מעשה שחייב עליו, כמחלל שבת וכדומה, שהעדים וגם העובר אינן בני תורה, דאטו כ\"ע דיני גמירי [כגיטין דנ\"ה א'], ובמורגל אינן יודעין בבירור, רק כמדומה להן שחייב על דבר זה, ומתרין בו מספק, ואפ\"ה כשהב\"ד שואלין אח\"כ את המחלל שבת איזה מלאכה עשה והאיך עשה, ובע\"ז מי עבד ובמה עבד, ומצאו שחייב על ידי זה, חייב [כסנהדרין ד\"מ ע\"ב ורמב\"ם פ\"א מעדות ה\"ד], א\"כ ה\"נ הכא. וזה נ\"ל כוונת הרמב\"ם [פ\"ה משבועות ה\"ב], שכ' בנשבע שיאכל אחר, אינו לוקה משום שבועת שוא, דשמא יתרצה האחר לאכול, והו\"ל התראת ספק, דאינו לוקה עליו רק בלאו המפורש בתורה עכ\"ל רבינו, *)ונתקשו בו הרבה רבותינו קמאי ובתראי מנ\"ל חילוק זה. ומה כוונתו בלאו מפירש בתורה. ועוד הרי הוא בכבודו ובעצמו פסק [בפט\"ז מסנהדרין] דהתראת ספק שמה התראה. ולפי דברינו יפה כ' רבינו זלה\"ה, דהרמב\"ם נקט רק החילוק בהספק שבפעולה עצמה, שנשבע שיאכל אחר. סד\"א שילקה על אותה שבועה, והיינו הפעולה, משום שבועת שוא, ועל זה תירוץ דאין לוקין על התראה זו, מדתליא בדעת האחר, שמא יתרצה לאכול, והו\"ל כהתראת ספק במקרה, שמא יקרה שיתרצה האחר לאכל, ומסיק הרמב\"ם דבכל ספק שבפעולה אין לוקין עליו רק כשהלאו מפורש בתורה ר\"ל כחילול שבת או ע\"ז או כדומה, שהעדים שאינן בני תורה אינן יודעין בבירור אם חייב או לא, אפ\"ה, כשהתרו בו שאפשר שיתחייב, וקבל ההתראה. והב\"ד דנו אח\"כ שחייב על פעולה כזאת, אז חייב. ובהא מתורץ נמי קו' התוס' [חולין די\"א ב'] אדרצה הש\"ס שם להוכיח דאזלינן בתר רובא, דאל\"כ היכא קטלינן לי' לרוצח, דלמא נרצח טריפה הוה. ואת\"ל דבדקינן לי', עכ\"פ דלמא במקום סייף נקב הוה והקשו בתוס' שם. מאי קאמר וכ\"ת דבדקינן ליה, הרי עכ\"פ הו\"ל התראת ספר, והאיך נחייביה. נ\"ל כוונתם דאף דקיי\"ל כר' יוחנן דהסשה\"ת, עכ\"פ לר\"ל דס\"ל לשה\"ת, (מנ\"ל) [מוכח] דאזלינן בת\"ר. ותרצו דשמא קסבר שמה התראה. ר\"ל שמא באמת מהא מוכח רב כהנא דלא כר\"ל. אמנם תרוצם תמוה, דא\"כ דרב כהנא ס\"ל שמה התראה. הדרא קו' רש\"י [שבועות דל\"ז א'] לדוכתה, שהקשה שם, למה דבעי רב כהנא בהזיד בשבועת הפקדון, למה לא בעי בהזיד בשבועות העדות. ותיי' רש\"י דבעדות הו\"ל התראת ספק דמי יודע שיודעין לו עדות, ואי כרבעתוס' הנ\"ל הרי רב כהנא בעצמו ס\"ל בחולין התראת ספק שמה התראה. ואפשר י\"ל דבהתראת ספק שבעדות. שלא יתברר הדבר לעולם שיודעין לו עדות בשעה שהשביען, להכי אפילו נימא דרב כהנא ס\"ל בשאר דוכתא כר\"י דשמה התראה, בעדות על כרחך ס\"ל ל\"ש התראה. ועכ\"פ נשארה קושיתם בחולין אליבא דר\"ל. ולדברינו הנ\"ל גם לר\"ל לא קשה, דכל שהספק בהפעולה לא מחשב התראת ספק אפילו לר\"ל, וה\"נ ברוצח שהספק הוא אם הנרצח טריפה, הו\"ל כספק בחתיכה אם חלב או שומן ובכה\"ג לכ\"ע בשהתרו בו וקיבל ההתראה, כשיתברר אח\"כ שלא היה טריפה. חייב לכ\"ע. ומה שהקשו עוד שם, דלמה לא קאמר הש\"ס דלמא רוצח טריפה, דא\"א לבדקו, והרי בכה\"ג נמי רוצח פטור [כסנהדרין ע\"ח א']. נ\"ל, א) דמלבד די\"ל דאיכא לאוקמה קרא שהרג בפמ ב\"ד, שחייב אפילו טריפה שהרג [כסנהדרין שם]. מלבד זה י\"ל דבכה\"ג המעשה ודאי לחיוב מיתה היא, דהרי הרג בן קיימא, רק דהפטור ספק, שמא הרוצח טריפה, בכה\"ג אין ספק מוציא מידי ודאי [כפסחים ד\"ט א', ונדה דט\"ו ב'], משא\"כ בנרצח טריפה הו\"ל המעשה ספק חיוב מיתה, ושפיר פטור אי לאו רובא. (ה) מיהו כל זה כשהתברר אח\"כ שעשה האיסר, ורק בשעת ההתראה לא היה מבורר, אבל ביש רוב נגד ההתראת ספק, כגון בן י\"ב ויום א' שלא הביא עדיין ב\"ש, והקדיש שום דבר, ואכלו אחרים, גם לר\"ל ס\"ל דלוקין [כנדה דמ\"ו ב'], אפילו לא התברר עדיין שהיה גדול בשעה שהקדיש, ולא מחשב התראת ספק, מדרוב מביאין ב' שערות כשהן בני י\"ג ויום א' [כתוס' שם]. ונ\"ל ראי' ברורה לדבריהן מסנהדרין [דס\"ט א'] דאזלינן בכה\"ג בת\"ר בדיני נפשות, בבעל אשת איש שנתקדשה פחותה מבת ג\"ש, דחייב. ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ויתבטלו הקדושין, וא\"כ הו\"ל התראת ספק, ליתא דעכ\"פ הרי רובן לאו איילונית הן. (ו) מין ספק הששי ביש ספק בהפועל אם הוא בר חיובא כגון בן י\"ב ויום א' שאכל חלב, ואח\"כ נולדו בו סימני סריס [יבמות ד\"פ ע\"א]. דלכ\"ע הו\"ל גדול למפרע, ולא מחשב התראת ספק אפילו לר\"ל. וטעמו של דבר נ\"ל, מדדמי למין הספק השני שבסי' ד' הנ\"ל, דהרי אינו תלוי במקרה, ומש\"ה אמרינן בתרווייהו אגלאי מלתא למפרע. תדע דאלת\"ה, כל עושה עבירה התראת ספק הוא שמא העובר קרוב לעדים, והאוכל איסור אולי יברר שהוא מסוכן ואינו בר חיובא, אלא כל כה\"ג לא מחשב התראת ספק. וברוך אתה ה' פוקח עברים עוורים שהארת עיני הכהויים בכל זה]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אב״י ומ״ש רתוי״ט כאן ד״ה מה, דלהתראתו צריך ב׳ נביאים, תמהני דהרי קיי״ל התראת ספק שמה התראה כשהיא רק ספק למתרה, וודאי למותרה כתוספות שבועות [דל״ז א׳ ד״ה הזיד]. השבתי לבני שליט״א מ״ש רתוי״ט, אין כוונתי שיתרו בו ב׳ נביאים ומשום התראת ספק כדבריך, דהרי בל״ז אין צריך שהעדים יתרו בו [וכמכות פ״א מ״ט]. אלא ר״ל שאם אין כאן ב' נביאים שאומרים שאמר להם הקב׳׳ה בפירוש שזה מתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, מי זולתן יכול להכחיש לזה, והיכי ס״ד להתרות בו כדי להענישו כשיעידו עליו בב״ד אח״כ, והיאך נוכל להמיתו דלמא באמת שפיר קאמר. ותמוה בזה דברי תרגום יונתן [דברים י׳׳ח כ׳] שכתב שמיתתו בסייף והרי בש״ס [דפ״ט א׳] אמרינן דכל מיתה סתם הוא בחנק:\n"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ותמה רלח\"מ דהרמב\"ם פסק בחמץ כר\"י [רפ\"א מחמץ ה\"ט], וה\"נ פסקינן בא\"ח [תמ\"ג], והכא בעדות פסק כרבנן. ונ\"ל ממ\"ד בסנהדרין [דס\"ט א'], דמהא דתנינן א' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת, שמעינן דאזלינן בתר רובא בדיני נפשות. וק\"ל הרי סתם משנה ר\"מ, ומלבד זה, מדפליג ר\"מ בסיפא במחולקים בשעות, ש\"מ ברישא מודה, ומטעמא דקאמר הש\"ס דאזלינן בתר רובא, והרי ר\"מ חייש למיעוטא לחוד בכל דוכתא, וכ\"ש הכא דאכ\"ל סמוך מיעוטא שאינן טועין לחזקת כשרות של הנידון, ונימא דמכחישין העדים זא\"ז. ואע\"ג שלעדים ג\"כ חזקת כשרות יש. עכ\"פ אי נימא שמכחישין זא\"ז לא נפסל עי\"ז שום אדם ידוע מהן, משא\"כ אי נימא דאין מכחישין זא\"ז, מרעינן חזקת כשרות של הנידון וודאי. ועוד דמסייע נמי הכא סברת ספק נפשות להקל, ואנן ניקום ונקטול להנידון. ואת\"ל מדמכוונין ליום א' בשבוע, דאנן ידעינן דאותו יום בשבוע הי' כחד מנייהו, ש\"מ דאידך טעי בעיבור' דירח', וכעין שכ' תוס' לתרץ קו' אחרח [סנהדרין דמ\"א ב'] א\"כ ה\"נ מה\"ט מסתבר טפי שאינו מהמיעוט שאינן טועין. עכ\"פ ק\"ל בסיפא בא' אומר בג' וא' אומר בה' עדותן בטילה לד\"ה, על כרחך ליכא למימר משום דליכא דטעי בהכי כלל, דהיכא אפשר שלא יהיה מיעוט בעולם דטועין, גם בב' ימים בחודש' ואת\"ל דהן מיעוטא דמיעוטא, ובמיעוטא דמיעוטא גם ר\"מ מודה [כע\"ז ל\"ד ב'], עכ\"פ הכא מדמכוונין ליום א' בשבוע, נימא דע\"כ דא' מהן הוא מהמיעט דטעו גם בהכי. ואת\"ל ממ\"ש תוס' [חולין פ\"ו ב'] דהיכא דאיכא חזקה בהדי רוב גם ר\"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא, א\"כ ה\"נ בג' וה' כיון דאיכא חזקת כשרות של הנידון בהדי הרוב שאינן טועין בהכי, טפי מסתבר לומר דטעי בימי השבוע וסותר א\"ע עם העד הב' מדנימא דטועה בימי החודש, או דהו\"ל אמירתו באותו יום בשבוע כחוזר ומגיד, אף שהוא תכ\"ד. עכ\"פ ק\"ל בסיפא כשא' אומר בשעה ב' והשני אומר בשעה ג'. עדותן קיימת לד\"ה. ובהא ודאי ק' אמאי והרי ר\"מ חייש למעוטא. דבהא אי\"ל מדמכוונין ביום א', דבשלמא במחולקין בימי חודש, י\"ל מדכוונו על יום א' מוכרח דטעו בימי חודש, אבל במחולקין בשעות, מה יועיל שכיוונו יחד ליום א' דנימא עי\"ז שהן מהרוב דטעו בשעות. וגם דוחק לתרץ דרק מעוט דמעוטא לא טעו בשעה א', הא וודאי ליתא ואת\"ל דר\"מ כרב אחא ס\"ל, דגם בדיני נפשות אזלינן בתר אומדנא [כתוס' שבועות דל\"ד א ]. א\"כ ה\"נ מדכיוונו שניהן על אדם א' ויום א ופעולה א', אף שמכחישין זא\"ז בשעה א', מסתבר שא' מהן הוא מהרוב הטועין בשעות. עכ\"פ ק\"ל הא תינח בעדות שיש שם כיון היום והגוף, אבל הרי גם בחמץ פליג ר\"מ [פסחים די\"א ב'], ובשלמא בטעות דשעה א'. י\"ל דאף ע\"ג דאיכא מיעוטא דלא טעו בהכי, עכ\"פ הרי אכילו נימא דר\"מ חייש למעוטא מדאורייתא, אפ\"ה מידי ספיקא לא נפקא, ואזל גבי חמץ לחומרא, אבל בטעות בב' שעות. דס\"ל לר\"י דרובא טעו הכי וא\"כ לר'\"מ וודאי מעוטא איכא דטעו בהכי, והאיך ניקל ולא ניחש למיעוטא. ואפילו לירושלמי פ\"ק דפסחים בהך סוגיא, דקאמר דס\"ל לר\"מ דחמץ עד הלילה מדרבנן, אי\"ל דלהכי לא חייש למעוטא בטעוח דב' שעות, מדהו\"ל ספיקא דרבנן, דא\"כ ק' בטעות דשעה א' נמי ניחש למעוטא וניקל מה\"ט. ומכ\"ש לש\"ס דלן דס\"ל לכ\"ע חמץ משש שעות אסור מדאוריתא. א\"כ למה ניקל. בטעות דב' שעות, ניחש לחומרא למעיטא דטעו גם בב' שעות. ואי\"ל בחמץ נמי איכא חזקת היתר ��כילת חמץ נגד המיעוט הטועים בב' שעות, ליתא דהך חזקה עשויה להשתנות שאינה חזקה, לא לבד כשהשתא וודאי נשתנה [כי\"ד שצ\"ב רט\"ז שם סק\"ב, ותוס' יבמות ס\"ח א' ד\"ה רישא], וגם לא לבד כשעדיין השתא הוא בספק, כי הכא [כרמג\"א א\"ח ח' סקי\"א], אלא אפילו כשהיה מתחלה שלם, וגם השתא נמצא שלם, כיון שעשוי להשתנות חיישינן שמא השתנה ביני ביני [כי\"ד ר\"א סס\"ה], והרי התם היתה המקוה מתחלה שלימה וגם השתא נמצאת שלימה [כש\"ך שם], ואפ\"ה מדעשויי' להשתנות אינה חזקה, מכ\"ש הכא דבשעת האכילה עדיין בספק הוא. ואת\"ל דחזקה העשוייה להשתנות היינו בדבר התלוי במקרה שיוכל להקרות כל שעה, משא\"כ חמץ, שעת האיסור לא יקרה אלא בזמנה, להכי לא מחשב חזקה העשויי' להשתנות, עכ\"פ ק\"ל, א\"כ שזו חזקה מעליא היא, א\"כ בטעות דשעה א', דמחמיר ר\"מ בחמץ מדאיכא רוב בנ\"א טועין בשעה א', עכ\"פ רוב ומיעוט לר\"מ כמחצה על מחצה. ומדאיכא נמי חזקת היתר אכילת חמץ בהדי מיעוט, נימא דאיתרע לה רובא ולשתרי. ואפילו נימא דלר\"מ רק מעוטא דמעוטי. טעו בב' שעות, ולמעוטי דמעוטי גם ר\"מ לא חייש [כע\"ז ד\"ל ב'], אפ\"ה לא יתיישב, דעכ\"פ חמץ לכל מסור ואותן המעוטי דמעוטי ישנן תוך הרוב, והאיך ניקל ולא ניחש להני. על כרחך צ\"ל דר\"מ ס\"ל דבב' שעות ליכא דטעו כלל. מיהו לדידן וודאי לא ימלט שיהיו עכ\"פ מיעוט דטעו בהכי. ואפילו יהיה רק מיעוטי דמעוטי עכ\"פ מדחמץ לכל מסור, יהיה המעוט בכלל הרוב, להכי לא דמי לעדות, ושפיר פסק הרמב\"ם משום חומרא דחמץ, דחיישינן אולי יש מעוט דטעי גם בב' שעות. ואי\"ל א\"כ מה מקשינן בפסחים [די\"ב ב'] פשיט' דכדפליגי בעדות פליגי בחמץ. ומה קושיא, הרי טובא קמ\"ל, דפליג ר\"מ גם בחמץ, דאי מעדות סד\"א דטעמא דר\"מ דלהכי (בב' וג') [בג' וה'] שעות עדותן בטיל, מדהוו הטועין רק מעוטי דמעוטי, דגם ר\"מ לא חייש לי' וא\"כ בחמץ דהמיעוט הוא תוך כלל הרוב, גם ר\"מ ממודה דחיישינן לטעות גם בב' שעות, להכי קמ\"ל שפיר דגם בחמץ פליג ר\"מ דלא חיישינן לטעות ב' שעות, א\"כ וודאי ס\"ל דאפילו מיעוט דמיעוטא לא טעו בהכי. י\"ל הרי בל\"ז ק' מה מקשי הש\"ס, הרי טובא קמ\"ל, דבשלמא התם הו\"א דטעמי' דר\"מ דמשום הצלת נפשות לא חיישי' למעוטי דטעו גם (בב)[בג']שעות להכי אצטריך לאשמעינן דגם בחמץ לקלא לא חייש ר\"מ למעוטי. אע\"כ דרק לר\"י פריך, דחייש התם לטעות (ב') [ג'] שעות אפי' במקום הצלות נפשות, מכ\"ש הכא בחמץ להחמיר, וכך כ' רש\"י התם [פסחים ד\"י ע\"ב] ד\"ה כמחלוקת, וע\"ש: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ולא הבנתי דברי הר\"ן [ע\"ז דשל\"א ב'] וכ\"כ כ' בש\"ע [י\"ד סו' קע\"ח] בשם מהרי\"ק, דלא אסרו אלא דברים שנהגו לשם ע\"ז או לפריצות. ולדברי רבותינו הנ\"ל ק', ל\"ל לש\"ס הכא לומר דה\"ט דשרי להרגו בסייף מדכתיב כן בתורה, ואין בו משום ובחוקותיהם, הול\"ל מדאינו חק לע\"ז שיהרגו כן שרי. ואת\"ל דעכ\"פ גם זה בכלל פריצות הוא. דעב\"פ ק' לר\"ן שלא הזכיר לאסור רק בשהוא חק לע\"ז, ק'.*) גם מלבד זה ק' דרבותינו הנ\"ל כתבו דשריפה על המלכים שרי מדאינו חק לע\"ז. רק מדהוא דרך כבוד, כלומר אין אדם ראוי להשתמש בכליהם. ובש\"ס הכא קאמר, דשריפה על המלכים שרי מדכתיב באורייתא. ונ\"ל דהכי כוונת רבותינו דמה\"ט התירה תורה כמה דברים אף שהם מנהג האומות, מדאין חק לע\"ז. עוד י\"ל כיון דעכו\"ם מענישין כך לרוצח מדחושבין שכך צותה ע\"ז שלהן, אסור לנו לעשות מצות סריגה כדרך שהן עושין והיינו חוק ע\"ז: ",
+            "[כך נ\"ל כוונת הרמב\"ם פ\"ו מע\"ז ה\"ג. והיינו דקאמר בש\"ס דרך העברה בעינן. ר\"ל מדלא כתוב לא תוליך בנך למולך, ש\"מ דרך העברה בעינן, כמעביר חפץ ממקום למקום שנשאו, והא דקאמר רבא משוורתא דפורי', היינו משום דהכי אורתה שנושא אותה וקופץ, אבל באמת גם בנשאו על כתפו והולך, גם זה דרך העברה הוא, זהו לרמב\"ם. מיהו לרש\"י אינו חייב רק כשישאוהו הכומרים ויקפצו עמו ממעל לבור שהאש בתוכו. אמנם בין לרש\"י בין לרמב\"ם לא היה הבן נשרף. אבל היה ג\"כ עבודה שנשרף הבן ממש אבל לא למולך רק לאלהי ספרוים [ועי' ש\"ס]. אמנם לרמב\"ן ואברבנאל. גם בעבודת המולך נשרף הבן ממש וכ\"כ רש\"י [ירמיה ז' פל\"א. וע\"ש], והא דאמרי' בש\"ס דמעביר עצמו פטור, ואי נשרף ממש מה פטור שייך ביה הרי מת. תי' הרמב\"ן דכששלט האש בא' מאבריו, נקרא מעביר למולך וחייב. ולפעד\"נ עוד דנ\"מ לקברו בין רשעים גמורים [כיבמות ל\"ב ב' וסנהדרין מ\"ז א'], עוד נ\"ל מדחייב כרת, שגם לאחר שמת, נענש בידי שמים, קמ\"ל דמעביר את עצמו פטור אף דבעה\"ז לא נ\"מ בזה מידי]: ",
+            "אולם כגון דא וודאי מצוה להודיע, דיפה כתב כאן רבינו הגאון (מהר\"ש אלגאזי)*) זצוק\"ל בעץ החיים. וז\"ל בקיצור, דעתה קרוב לאחרית הימים שיתפשט האור האלהית על כל בשר, וראו כל בשר כי אין עוד מלבדו. לכן האור הזה כבר הבקיע ומאיר ובא, והטומאה כליל תחלוף, וכבר גער ד' בשטן ונתבטלו נחות הטומאה אלו, וכל בעלי אומניות באלו יבש ידם, הכל סר יחדיו נאלחו, ואין גם אחד אשר כח בידו לכשף או לנשף, והאמונה באלה ובכח הכישוף כעת, לא תקונן רק במוחי השוטים והתינוקת. והעיר עוד הגאון הנ\"ל בשם גדול הדור אחר, כי חפשו אנשי שם בתורה וביראה בכל קצוות הארץ, ולא מצאו כל אנשי חיל אפילו רק שמץ ממשות מדברים אלו. וכל איש נאמן אמור יאמר רק כך שמעתי, אבל אין אומר ואין דובר דברים \"כך ראיתי\" ולכן עכשיו כל עניינים האלו רק דמיונות כוזבות, והבל ורעות רוח. עד כאן תוכן דברי הגאון הנ\"ל שכתב כן לפני ב' מאות שנים: ",
+            "אמרה בקי, אני בריה קלה ודקה. לישועת ה' פה אני עומד ומחכה, כי משנה י' היא משנה חמורה. ורבותינו המפרשים נ\"ע, שמטו הדד מפי עוללים ויונקים העטופים ברעב לידע ולהבין דברי המשנה הקדושה על בוריין. דהרבה יש לדקדק בהן, (א) במה שפירש הר\"ב דלהכי נקטה מתני' זה הדיוט המסית, למעוטי נביא המסית, והמסית להדיוט דנקט, היינו למעוטי מסית לרבים, וב' הנמעטין דינן בחנק. וזה תמוה, דהיינו לס\"ד דש\"ס, אבל במסקנא מוקמינן כולה כרבנן דאין חילוק. וכפי הנראה הר\"ב העתיק וסמך עצמו על רש\"י שפירש כן במשנה, אבל הרי ידענו שכן דרך רבינו לפרש המתני' כס\"ד דש\"ס. כדי שיהא שייך אח\"כ על זה השקלא וטריא דש\"ס, אבל אנן בפירוש המשניות צריך לן דרך סלולה. מרוקד בי\"ג נפה כמסקנא כלולה. (ב) הא דקאמר תנא האומר יש יראה במקום פלוני וכו', הוא פסוקא יתמא דלא אשמעינן תנא דינו במה. ואם ר\"ל דזהו מסיח, אין זה אמת, רק דהאומר כך זהו מגדף [כרמב\"ם ע\"ז פ\"ב ה\"ו], ואינו נקרא מסיח רק שיפתהו בפירוש לך עבוד ע\"ז [ועי' רכ\"מ בע\"ז פ\"ה ה\"ב]. (ג) למה הפסיק התנא בין דברי המסיח. עם דיני הכמנה באמצע. ולמה זאת. (ד) דקאמר האומר אעבוד, אלך ואעבוד וכו' זהו מסית. והרי אין הדבר כן, דבאמר כן אינו מסית. עד שיפתהו לאתר לע\"ז. וכבר נתקשה בזה רכ\"מ (שם), והוצרך להדחק דה\"ק המסית, אעבוד ואח\"כ תעבוד גם אתה, ואחר מ\"כ זה דוחק, דאיך נקט התנא מלת אעבוד שא\"צ כלל, ועיקר ההסחה דהיינו ואחר כך תעבוד, חסר מהספר. (ה) דנקט תנא תרתי אעבוד, אלך ואעבוד, הנה אלה לכאורה דברי מותר, דשניהן ענין א', ומה חילוק יש ביניהן. ובצערי שוטטאי לארבע פינות, ��ארא כי רבותינו חמקו עברו, והניחוני כתולעה ערומה בעמק, וכבני עורב אשר יקראו על קן רטושה, למען יתאמצו בעצמן בקטנותן היתומים בחיי האב לבקש בעצמן אוכל למו. לכן אנו ליה וליה עינינו מיחלות. ואפרשה כפי אל ה', והנה נפתחו השמים וארא מראת אלהים, ויה\"ר דאימא מלתא דתתקבל לעילא ולתתא כפי שהורוני משמים. ונקדים רק עוד תמיה א', דרש\"י כתב בגמרא במסקנא דרבינא תירץ סיפא דמתני', ורב פפא תירץ הרישא. ואומר מי יגלה עפר מעיני רבינו מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל, דהרי תלמידי תלמידיו אומרים דזה אחמ\"כ דוחק, דא\"כ הו\"ל לבעל הש\"ס למנקטינהו איפכא. מימרא דר\"פ דקאי ארישא, קודם מימרא דרבינא דקאי אסיפא. ובקוצר השקפתינו לא מצינו במהירות בת בוקתא בש\"ס לפרש תחלה הסיפא ואח\"כ הרישא. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל. דלרב פפא לא צרכינן תו לתרוצא דרבינא, דס\"ל לר\"פ דכמו דהדיוט המסית ברישא, מקלינן בחייו בהכמנה, וכמו שפירש רש\"י, כ\"כ במסית להדיוט בסיפא מקלינן נמי בחייו, דאף דכל האומר אלך ואעבוד ע\"ז, פטור, דדוקא עובד חייב ולא האומר [כסנהדרין ס\"א א'], אפ\"ה זה רק באינו מסית. אבל במסית לאחר, מקלינן בחייו, דמיד שאמר המוסת אעבוד, חייב. והא דלא נקט כן ר\"פ בפירוש בדבריו. ה\"ט, מדאינו צריך לכך, דבשלמא במסית צריך היה ר\"פ לפרש לענין מה יהיה דינו כהדיוט ר\"ל שנקל בחייו, דהיינו שלא יצטרך התראה דאינו מפורש במתני' כן, דאף דמפרש במתני' הכמנה, מאן יימר דא\"צ התראה, דלמא באמת צריך התראה ממוסת [כמכות פ\"א מ\"ט], ואף שלא נזכר במשנה. מה בכך, וכי בכל דוכתא דתני דחייב מיתה, תני גביה דצריך התראה, דדבר זה פשיטא ומשנה שא\"צ היא. דודאי כל חייב מיתה צריך התראה, וה\"נ הכי, לפיכך צריך היה ר\"פ לפרש דלענין זה מסית קיל דא\"צ התראה. אבל לענין מה שמקלינן בחיי המוסת א\"צ ר\"פ לפרש, דהרי מפורש במתני' בסיפא מבואר, דכשאומר אלך ואעבוד חייב, ואפשר עוד דתרוצא דרב פפא דהקולא היא ההכמנה ובלי התראה, אתרווייהו קאי. דמסית ומוסת שניהן א\"צ. התראה. ועתה נבוא לפרש המשנה בס\"ד: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ורש\"י כתב משום דהוה התראת ספק. ותמוה הרי קיימא לן כר\"י לגבי ר\"ל לבר מתלת [כיבמות דל\"ו א'], ור\"י הרי ס\"ל התראת ספק שמה התראה [מכות ד' ט\"ו ב'], וכן פסק הרמב\"ם [פט\"ז מסנהדרין ופ\"ה משבועות]. ונ\"ל דאף לבתר מ\"ש תוס' [פסחים דס\"ג ב'], וכן כתבו [שבועות ל\"ז א'], דכל שיש להסתפק בדעת המותרה, הוה התראתו ספק דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, עכ\"פ יש ששה מיני ספיקות בהתראה. (א) כשהספק תלוי בשני פעולות, כלוקח האם על הבנים, דפליגי בה ר' יוחנן ור\"ל [מכות ט\"ו ב'] דיש שם ב' פעולות שיחייב על ידיהן, דהיינו, לקיחת האם, ושימיתה, בהא סבירא ליה לר' יוחנן דאף בפעולה הראשונה, דהיינו כשלקת האם, היה להעדים ספק בדעת המותרה, אולי לא ימיתה ולא יבטל להעשה אבל יקיים העשה שישלתה עדיין, עכ\"פ כשרואין העדים שעושה גם הפעולה השנייה והמיתה להאם וגמר להאיסור, ליכא עוד שום ספק, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ\"כ בשוחט אותו ואת בנו קדשים בפנים [חולין דף פ\"א א'] דכשרואין העדים הפעולה ראשונה דהיינו השחיטה, עדיין אינן יודעין שיזרוק הדם כדינו, דהיינו הפעולה השנייה, להכי רק רבא דסבירא ליה כריש לקיש דהתראת ספק ל\"ש התראה פטור, אבל לר' יוחנן בכהאי גוונא חייב. וב\"כ באמר שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו [שבועות כ\"ח ב'], ואכל האיסור ואחר כך התנאי (או איפכא), אף שכשהתרו בו בשעת הפעולה הראשונה, דהיינו כשאכל האיסור. עדיין אינן יודעים אם יעשה גם הפעולה השנייה דהיינו שיאכל התנאי, עכ\"פ כשראוהו אוכל גם השנייה, הרי יודעין שחייב ודאי, דכולהו דמי לראוהו אורג שתי חוטין בשבת. והתרו בו קודם אריגח חוט הראשון. אף שעדיין ספק אם יארוג גם חוט השני בצדו, עכ\"פ כשראוהו אורג גם חוט הב', הרי נגמר חיובו וחייב. ואפילו שכשרואין העדים ב' הפעולות יסתפקו באיזה מהן יתחייב. כגון ספק בן חשעה לראשון או בן ז' לאחרון. והכה זה וחזר והנה זה [מכות דט\"ז א'], אף דבפעולה הראשונה אינן יודעין אם בא בזה לכלל חיוב, עכ\"פ כשעשה הפעולה הב', שהכה גם השני. תו לא נשאר עוד ספק כלל בחיובו, ולהכי סבירא ליה לר' יוחנן דבכהאי גוונא חייב. וכ\"כ בגיד הנשה דלא ידעינן באיזה מהן חייב, אי בימין אי בשמאל, ואכל שניהן [חולין פ\"ב א'] ס\"ל לר' יוחנן דחייב, דאף דכשאכל הגיד הראשון, עדיין יש ספק בחיובו, עכ\"פ כשראו שאכל גם השני אין עוד שום ספק כלל. אמנם כשהפעולה הב' הוא לפטרו מחיוב שעליו מהפעולה א', כנון הדביק פת בתנור [שבת ד\"ד א ], דיש התראת ספק שמא ירדנו להפת קודם שיאפה, וכ\"כ נזיר ששתה יין, שיש ספק שמא יתיר נזירותו [כתוס' מכות ט\"ו ב'], וכ\"ש כשחסרים ב' פעולות לפטורו מחיובו שבפעולה א', כגון הבא על אשת איש שיש ספק שמא ישלח לה בעלה גט ויבטלנו, דאז יעקרו הקידושין למפרע [כתוס' גיטין ל\"ג א'], בכל הנהו כיון שנגמר חיובו בהפעולה ראשונה, ורק לפוטרו צריך פעולה שנייה, להכי אפילו לריש לקיש, הנ\"ל הוה כהתראת וודאי. (ב) מין ספק השני דפליגי בה ר' יוחנן וריש לקיש, היינו כשהספק תלוי בפעולה ובמן, כשבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום, ולא אכלו [שבועות דף כ\"א א'], וכ\"כ המותיר בפסח [מכות דט\"ז א'], דבשניהן אינו חייב משום מניעת אכילתו, עד שיעבור הזמן. ובשניהם אף דיכלו להתרות בו ברגע כמימרא קודם התחלת שיעור זמן אכילתו, כגון בככר שנשבע שיאכלנו היום, וצריך לאכילתו חצי שעה, ואם כן יוכל להתרות בו חצי שעה קודם שקיעת החמה ויהיה אם כן התראת וודאי. ליתא, דלעולם צריך שיתרו בו קודם שיתחיל לעשות האיסור [כן משמע מרש\"י מכות ט\"ו ב' ד\"ה וריש לקיש, ומרש\"י תמורה ד\"ג ב' ד\"ה וכי האי ודו\"ק], אם כן ה\"נ צריך שיתרו בו תיכף כשנשבע ורואין שאינו חושש לאכלו מיד, וכ\"כ בנותר צריך שיתרוהו כשרואין שמתעצל מלאכלו מיד, ואחר כך כשעבר הזמן ולא אכלו מצי למימר שכחתי ההתראה. בכל כי הא, אף דבשעת ההתראה כשראוהו שמתחיל להתעצל מלאכלו, עדיין ספק הוא, שמא עדיין יאכלנו, עכ\"פ כשרואין שהגיע הרגע האחרון מהזמן ולא אכלו, ודאי רואין שעובר, להכי בכולהו ס\"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ג) מין ספק השלישי דפליגי בה, היינו בתלוי החיוב בפעולה, ובעוד גוף אחר, כגון בשוחט פסח בעזרה. ויש לו חמץ בביתו [פסחים דף ס\"ג ב], וודאי אילו יודעים העדים שיש לו חמץ בביתו, ואומרים לו כן, לא תשחט הפסח מדיש לך חמץ בביתך. אפילו הוא אומר לא ידעתי, או אפילו אומר ברי לי שאין לי חמץ בביתי, עכ\"פ מדא\"ל ב' עדים כן, היה לו למנוע מלשחוט, ואם התרו בו ואף על פי כן שחט, חייב מלקות, דהתראת ודאי היא, אף על גב שיש ספק למותרה, כודאי מחשב, מדא\"ל כן ב' עדים [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין ה\"ו]. וזה כוונת רש\"י [פסחים ס\"ג ב'], ומתורץ קושית תוס' שם. ואילה\"ק דאף שראו העדים החמץ אצלו אכילו הכי הוה התראת ספק, דלמא חמץ של אחר הוא ואינו עובר עליו כששוחט הפסח, כרש\"י שם סוף ע\"א. ליתא, דחזקה דכל מה שביד האדם הוא שלו [כח\"מ סימן צ\"ט ס\"א], והרי סוקלין ושורפין אחזקות [כקידושין ד\"פ ע\"א]. ואי\"ל דאכתי הוה התראת ספק, דמצי למימר בטלתיה, דאז אינו עובר עליו בבל יראה [כפסחים ד\"ד ב'], אם כן הוא הדין לענין שתיטת הפסח. דליכא למימר דשאני שחיטת פסח, דהרי בחמץ בדעתו לבערו, אינו עובר בב\"י [כתוס' פסחים דכ\"ט ב'], ונ\"ל ראיה לדבריהם ממוצא חמץ בביתו ביו\"ט דכופה עליו כלי [כפסחים ד\"ו, א'] ואי ס\"ד דעבר בב\"י מדאו', האיך לא יתירו לו לטלטל מוקצה דרבנן כדי להנצל מב\"י דאוריי'. ואת\"ל כרמג\"א [א\"ח תמ\"ו ס\"ב] דשב ואל תעשה שאני, ליתא, דהרי התירו רדיית הפת דרבנן כדי שלא יבוא לידי איסור סקילה [כשבת ד\"ד, א'] ואת\"ל סקילה חמורה שאני, ליתא, דהרי התירו נמי לבטל כלי מהיכנו דרבנן כדי להנצל מאיסור צעב\"ח דאוריי' [כשבת קכ\"ח ב']. אע\"כ כתוס' דבדעתו לבערו אינו עובר בב\"י, ואפ\"ה בשוחט הפסח על החמץ, ודאי לא ס\"ד דבדעתו לבערו לא יעבור בששחט הפסח עליו, א\"כ דלמא ה\"נ לענין ביטול, אף שכשמבטלו אינו עובר בב\"י, עכ\"פ בששחט הפסח עליו אף שביטלו חייב, דאף שביטלו לא דמי לחמץ של אחר. וליתא, דהרי ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בביתו, מבטלו בלבו [כפסחים דמ\"ט א'] אלמא דגם לענין שחיטת פסח על החמץ בבטול בעלמא סגי, וא\"כ אפילו התרו בו העדים על חמץ שבידו, אפ\"ה הו\"ל התראת ספק, דאולי בטלו, והתראה בשוחט פסח על החמץ הינא משכח\"ל. דהרי גם בחמץ ידוע מהני ביטול, מדמקשינן [פסחים ד\"ו ב'] וכי משכח\"ל לבטליה. [כרכ\"מ בפ\"ב ממצה ה\"ב]. ודוחק לומר דהכח שהוא בידו ממש בשעת שחיטה גרע מאילו החמץ בביתו, ולא מהני אז ביטול, דמנ\"ל לחלק. י\"ל דגם זה נגד חזקה, דכיון דאין התראה מועלת, עד שיאמר על מנת כן [כסנהדרין דמ\"א א' ודע\"ב ב'], א\"כ ה\"נ ע\"כ באמר על מנת כן מיירי, וא'\"כ הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה גם ב\"ה ס\"ל [כתוס' מנחות דק\"ג א' ד\"ה הא מני], מכ\"ש בהתראת עדים, דודאי עדיף מאתם עדי, שאז אינו יכול לטעון משטה הייתי בך [כח\"מ פ\"א סכ\"ד]. אמנם אפילו אם העדים מסופקין אם יש לו חמץ בביתו, רק שכמדומה להם כן, והתרו בו. דהו\"ל ודאי התראת ספק, עכ\"פ כיון שההתראה היא בפעולה, דהיינו בשחיטת הפסח, ובעוד גוף אחר דהיינו החמץ. והוא קיבל ההתראה. ומצאו אח\"כ החמץ שהיה בביתו בשעת שחיטה, הרי וודאי עבר. להכי בכולהו ס\"ל לר' יוחנן שמה התראה. (ד) מין ספק הד', היינו כשהספק תלוי בפעולה עצמה, בזה יש חילוק, אם הדבר תלוי במקרה, כגון בזרק אבן להרוג בהמה והרג אדם, או בזרק אבן לגו. והרג ישראל. דבשעה שהתרו בו קודם שיצא האבן מידו, עדיין הדבר מסופק ותלוי במקרה למי יפגש, להכי אף שקבל ההתראה, אפ\"ה אפילו לר' יוחנן התראת ספק כי הך ל\"ש התראה [וזה נ\"ל כוונת תוס הכא ובכתובות דט\"ו א']. אבל אם הדבר מבורר ועומד, רק שגם הוא גם העדים אינן יודעים, כגון שרוצה לאכול חתיכה אחת, והעדים התרו בו ואמרו אל תאכלנו שכמדומה לנו שהוא חלב, והוא קבל ההתראה ואכלו, לר' יוחנן ודאי חייב, דלא גרע משחיטת פסח על החמץ לעיל, אלא אפילו לר\"ל נמי הוה כהתראת וודאי וחייב, דלא דמי לשוחט פסח על חמץ שבביתו לעיל דפטר ר\"ל, דהתם גם הוא גם העדים לא ראו בשעת מעשה את החמץ שיתחייב על ידו, משא\"כ הכא הרי ראו גוף החלב שאכלו, רק שלא ידעו בבירור שהוא חלב, להכי כשנודע להם אח\"כ שהוא חלב חייב. תדע דמ\"ש זה מכל מעשה שחייב עליו, כמחלל שבת וכדומה, שהעדים וגם העובר אינן בני תורה, דאטו כ\"ע דיני גמירי [כגיטין דנ\"ה א'], ובמורגל אינן יודעין בבירור, רק כמדומה להן שחייב על דבר זה, ומתרין בו מספק, ואפ\"ה כשהב\"ד שואלין אח\"כ את המחלל שבת איזה מלאכ�� עשה והאיך עשה, ובע\"ז מי עבד ובמה עבד, ומצאו שחייב על ידי זה, חייב [כסנהדרין ד\"מ ע\"ב ורמב\"ם פ\"א מעדות ה\"ד], א\"כ ה\"נ הכא. וזה נ\"ל כוונת הרמב\"ם [פ\"ה משבועות ה\"ב], שכ' בנשבע שיאכל אחר, אינו לוקה משום שבועת שוא, דשמא יתרצה האחר לאכול, והו\"ל התראת ספק, דאינו לוקה עליו רק בלאו המפורש בתורה עכ\"ל רבינו, *)ונתקשו בו הרבה רבותינו קמאי ובתראי מנ\"ל חילוק זה. ומה כוונתו בלאו מפירש בתורה. ועוד הרי הוא בכבודו ובעצמו פסק [בפט\"ז מסנהדרין] דהתראת ספק שמה התראה. ולפי דברינו יפה כ' רבינו זלה\"ה, דהרמב\"ם נקט רק החילוק בהספק שבפעולה עצמה, שנשבע שיאכל אחר. סד\"א שילקה על אותה שבועה, והיינו הפעולה, משום שבועת שוא, ועל זה תירוץ דאין לוקין על התראה זו, מדתליא בדעת האחר, שמא יתרצה לאכול, והו\"ל כהתראת ספק במקרה, שמא יקרה שיתרצה האחר לאכל, ומסיק הרמב\"ם דבכל ספק שבפעולה אין לוקין עליו רק כשהלאו מפורש בתורה ר\"ל כחילול שבת או ע\"ז או כדומה, שהעדים שאינן בני תורה אינן יודעין בבירור אם חייב או לא, אפ\"ה, כשהתרו בו שאפשר שיתחייב, וקבל ההתראה. והב\"ד דנו אח\"כ שחייב על פעולה כזאת, אז חייב. ובהא מתורץ נמי קו' התוס' [חולין די\"א ב'] אדרצה הש\"ס שם להוכיח דאזלינן בתר רובא, דאל\"כ היכא קטלינן לי' לרוצח, דלמא נרצח טריפה הוה. ואת\"ל דבדקינן לי', עכ\"פ דלמא במקום סייף נקב הוה והקשו בתוס' שם. מאי קאמר וכ\"ת דבדקינן ליה, הרי עכ\"פ הו\"ל התראת ספר, והאיך נחייביה. נ\"ל כוונתם דאף דקיי\"ל כר' יוחנן דהסשה\"ת, עכ\"פ לר\"ל דס\"ל לשה\"ת, (מנ\"ל) [מוכח] דאזלינן בת\"ר. ותרצו דשמא קסבר שמה התראה. ר\"ל שמא באמת מהא מוכח רב כהנא דלא כר\"ל. אמנם תרוצם תמוה, דא\"כ דרב כהנא ס\"ל שמה התראה. הדרא קו' רש\"י [שבועות דל\"ז א'] לדוכתה, שהקשה שם, למה דבעי רב כהנא בהזיד בשבועת הפקדון, למה לא בעי בהזיד בשבועות העדות. ותיי' רש\"י דבעדות הו\"ל התראת ספק דמי יודע שיודעין לו עדות, ואי כרבעתוס' הנ\"ל הרי רב כהנא בעצמו ס\"ל בחולין התראת ספק שמה התראה. ואפשר י\"ל דבהתראת ספק שבעדות. שלא יתברר הדבר לעולם שיודעין לו עדות בשעה שהשביען, להכי אפילו נימא דרב כהנא ס\"ל בשאר דוכתא כר\"י דשמה התראה, בעדות על כרחך ס\"ל ל\"ש התראה. ועכ\"פ נשארה קושיתם בחולין אליבא דר\"ל. ולדברינו הנ\"ל גם לר\"ל לא קשה, דכל שהספק בהפעולה לא מחשב התראת ספק אפילו לר\"ל, וה\"נ ברוצח שהספק הוא אם הנרצח טריפה, הו\"ל כספק בחתיכה אם חלב או שומן ובכה\"ג לכ\"ע בשהתרו בו וקיבל ההתראה, כשיתברר אח\"כ שלא היה טריפה. חייב לכ\"ע. ומה שהקשו עוד שם, דלמה לא קאמר הש\"ס דלמא רוצח טריפה, דא\"א לבדקו, והרי בכה\"ג נמי רוצח פטור [כסנהדרין ע\"ח א']. נ\"ל, א) דמלבד די\"ל דאיכא לאוקמה קרא שהרג בפמ ב\"ד, שחייב אפילו טריפה שהרג [כסנהדרין שם]. מלבד זה י\"ל דבכה\"ג המעשה ודאי לחיוב מיתה היא, דהרי הרג בן קיימא, רק דהפטור ספק, שמא הרוצח טריפה, בכה\"ג אין ספק מוציא מידי ודאי [כפסחים ד\"ט א', ונדה דט\"ו ב'], משא\"כ בנרצח טריפה הו\"ל המעשה ספק חיוב מיתה, ושפיר פטור אי לאו רובא. (ה) מיהו כל זה כשהתברר אח\"כ שעשה האיסר, ורק בשעת ההתראה לא היה מבורר, אבל ביש רוב נגד ההתראת ספק, כגון בן י\"ב ויום א' שלא הביא עדיין ב\"ש, והקדיש שום דבר, ואכלו אחרים, גם לר\"ל ס\"ל דלוקין [כנדה דמ\"ו ב'], אפילו לא התברר עדיין שהיה גדול בשעה שהקדיש, ולא מחשב התראת ספק, מדרוב מביאין ב' שערות כשהן בני י\"ג ויום א' [כתוס' שם]. ונ\"ל ראי' ברורה לדבריהן מסנהדרין [דס\"ט א'] דאזלינן בכה\"ג ��ת\"ר בדיני נפשות, בבעל אשת איש שנתקדשה פחותה מבת ג\"ש, דחייב. ולא חיישינן שמא תמצא איילונית ויתבטלו הקדושין, וא\"כ הו\"ל התראת ספק, ליתא דעכ\"פ הרי רובן לאו איילונית הן. (ו) מין ספק הששי ביש ספק בהפועל אם הוא בר חיובא כגון בן י\"ב ויום א' שאכל חלב, ואח\"כ נולדו בו סימני סריס [יבמות ד\"פ ע\"א]. דלכ\"ע הו\"ל גדול למפרע, ולא מחשב התראת ספק אפילו לר\"ל. וטעמו של דבר נ\"ל, מדדמי למין הספק השני שבסי' ד' הנ\"ל, דהרי אינו תלוי במקרה, ומש\"ה אמרינן בתרווייהו אגלאי מלתא למפרע. תדע דאלת\"ה, כל עושה עבירה התראת ספק הוא שמא העובר קרוב לעדים, והאוכל איסור אולי יברר שהוא מסוכן ואינו בר חיובא, אלא כל כה\"ג לא מחשב התראת ספק. וברוך אתה ה' פוקח עברים עוורים שהארת עיני הכהויים בכל זה]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אב״י ומ״ש רתוי״ט כאן ד״ה מה, דלהתראתו צריך ב׳ נביאים, תמהני דהרי קיי״ל התראת ספק שמה התראה כשהיא רק ספק למתרה, וודאי למותרה כתוספות שבועות [דל״ז א׳ ד״ה הזיד]. השבתי לבני שליט״א מ״ש רתוי״ט, אין כוונתי שיתרו בו ב׳ נביאים ומשום התראת ספק כדבריך, דהרי בל״ז אין צריך שהעדים יתרו בו [וכמכות פ״א מ״ט]. אלא ר״ל שאם אין כאן ב' נביאים שאומרים שאמר להם הקב׳׳ה בפירוש שזה מתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו, מי זולתן יכול להכחיש לזה, והיכי ס״ד להתרות בו כדי להענישו כשיעידו עליו בב״ד אח״כ, והיאך נוכל להמיתו דלמא באמת שפיר קאמר. ותמוה בזה דברי תרגום יונתן [דברים י׳׳ח כ׳] שכתב שמיתתו בסייף והרי בש״ס [דפ״ט א׳] אמרינן דכל מיתה סתם הוא בחנק:\n"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וכלל בזה ה' כללים להצלחות תלמוד ולזכרון. והם (א) שלא תלמוד דרך עראי, בין עראי ועצלות הגוף דהיינו דרך שכיבה, או יושב פרקדון, ידא אפותא דרגא לשינתא [פסחים קי\"ב א'] או לטמון ידו בצלחת בחורף. וקרו לי' בר מיחם תנורא [פסחים מ\"ט א'], דכולן מיישנים המחשבות לבלי להבין הדבר יפה. וכ\"ש לבלי לאכול או להתעסק במלאכה בשעת הלימוד. ובין עראי של המחשבות, לחשוב בדברים אחרים בשעה שלומד. ואין לך דבר שמרטט ומבלה ההשגה והשכל והזכרון, כפיזור המחשבות. ולכן תקנה לזה שילמוד בקול, שעי\"ז יתפזרו שאר המחשבות. ומלבד זה, הלימוד בקול עושה רושם בנפש טפי ונשאר יותר בהזכרון, וה\"נ אמרינן [עירובין נ\"ד ב'] בהאי תלמיד דהוה גרס בלחישא, לאחר ג' שנים שכח תלמודו. וביותר מזיק להזכרון מחשבת הדאגות, כמשחז\"ל [סנהדרין כ\"ו א'] מחשבה מועלת לד\"ת, ופי' רש\"י דאגה משכחת הלימוד. וכן אמרי' נמי [מנחות ק\"ב ב] , דלא הוה ידע להשיבו על שאלתו מדהוה סמיך אפלטירא. ואמרו עוד [עירובין ס\"ה א], שמעתתא בעי צילותא. ולא די מחשבת יגון, אלא אפי' מחשבת שמחה יתירה ג\"כ מזיק לשכל ולזכרון מה שלומד אז. וכדאמרינן [ביצה כ\"א א] אני היום סמכוני באשישות ובעא מנאי מלתא דבעי טעמא. אולם השמחה בהדבר עצמו שלומד, הוא הוא המחזק כח השכל והזכרון, כמ\"ש בחוקותיך אשתעשע, ר\"ל כשיהיה לי למודי לשעשוע ונחת אז לא אשכח דבריך. ועל כל אלה אמר, עשה תורתך קבע ולא עראי. (ב) יש ג\"כ במשמעות מלת קבע, עניין מנוחה, ור\"ל מנוחת הנפש. שלא ילמוד במקום המולה ממדבריים רבים או קול דופק, או שאר עניין מרעיש, שכל אלו משביתים ההבנה והתפיסה והזכרון. רק יהי' לו מקום התבודדת והשקטה ללימודו, דזה מועיל מאד להבנה ולזכרון בעהש\"י. ולכן טוב שילמוד בחדר מרווח ויפה, עם רבוי חלונות. וגם בספר יפה. ודפוס נאה [כפסחים קי\"ב א'], כי כל אלה, יתנו מנוחה ושמחה להנפש ומרחיבין דעת האדם [כברכות נ\"ז ב'] להניח לו מעצבו, ועי\"ז ישתרשו בלבו הדברים היטב. (ג) יש ג\"כ במשמעות מלת קבע, עניין המשך, שלא יהא לימודו פסקי פסקי, ללמוד מעט ולהפסיק, ללמוד מעט ולהפסיק, כי ההפסקות הללו משמשות להשכיח הלימוד. ומה\"ט לא יהיה סדר לימודו בעניינים הרבה ליום, רק יהיה קבוע ומוחזק לכל היותר בג' עניינים, כמשחז\"ל [עירובין נ\"ד ב'] העושה תורתו חבילות חבילות מתמעט. דע\"י שידלוג הרבה מעניין לעניין, לא יהיה תנאי למה שלמד להשתרש יפה בהנפש, שכל מחשבה דוחקת חבירתה, ונבערו שניהן יחדיו. ואפי' בעניין א' לא ישנה מדפוס לדפוס, ומחדר לחדר, או אפי' ממקום למקום באותו חדר. ואפי' רק מזמן לזמן לא ישנה אלא יהא רגיל לקבוע שעה מיוחד קבוע ללימוד זה, ושעה אחרת מיוחדת ללימוד האחר. כי כל סידור נאות יחזק כח הזכרון, וכל שנוי יחלישו. (ד) יש נמי במשמעות מלת קבע, עניין חוזק ובירור, שתעשה חיזוק ללימודך, ולא תזוז מהעניין עד שתרגיש שהוא קבוע בך כבמסמר, וגם בהיר לפניך בלי שום עימום וגמגום. ואז תחזור עליו כרגע יפה יפה בע\"פ, עד שי��י' שגור בכיך בלי עיון בספר. וכמ\"ש החכם חזור חזור ואל תצטרך לבלזור. ואחר שבועות שתים שוב תנסה א\"ע, אם עוד תזכור הכל או קצת מהעניין. וכשתצטרך, תשקיף שוב קצת בספר ותשוב לחזור בע\"פ. כי בחון ומנוסה שגם הזכרון מונח תחת ההרגל, וביותר מועיל ההרגל זה בימי הילדות, לכן טוב להרגיל הילד לחזור בע\"פ מה שלמד. ומ\"כ דאם ירצה אדם לדרוש ברבים וכדומה, יחזור על העניין בעיון היטב איזה פעמים בלילה תיכף וסמוך ללכתו לישן, דאז לא יהיה הדבר נדחק מעניין אחר שיחשוב אח\"כ. ושוב בבוקר תיכף ומיד לקומו שוב יחזור עליו איזה פעמים ויהיה ככותב על נייר חדש, שלא ימחק כ\"כ מהרה. וכולו האי ואולי, דלאוקמא גירסא סיעתא דשמיא [כמגילה ד\"ו ב']. (ה) ואפשר עוד דכלל תנא במלת קבע לשון חטיפה, כמו היקבע אדם אלהים [ר\"ה כ\"ו ב']. ור\"ל מדצרכי הגוף מרובים, לכן במורגל שכשישב ללמוד יזדמנו לפניו בטולים, לכן יחטף א\"ע בחזקה מבין המון טרדותיו וילך למקום צנוע שא\"א לבוא שם עליו בטולין. והבא לטהר מסייעין לו [יומא דל\"ח ב'] [ועי' עוד לקמן פ\"ב סי' ל\"י ובסי' קכ\"ט]: "
+        ],
+        [
+            "ונקרא בכל מקום רבי סתם. מדהיה רבן של כל ישראל [כרשב\"ם ב\"ב ד\"נ א']. דמפני שינק מדד א' עם אנטונינוס פיאוס [כתוס' ע\"ז ד\"י ע\"ב], לכן אהבו זל\"ז מאד, ותמכו הקיסר לפרנסת החכמים מאוצרותיו [כע\"ז שם], גם בעצמו היה עשיר גדול יותר ממלך פרס [כב\"מ דפ\"ד א' וגיטין נ\"ט]. וע\"י כן היה ביכלתו לאסוף כל גדולי הדור וליתן פרנסתן [כר\"ש סוף תרומות ועירובין נ\"ג ב'], ואמר כ\"א לפניו בבהמ\"ד מה ששמע מרבותיו, וסידר רבי דבריהן בששה סדרי משנה בכתב [כך כתב רמב\"ם בהקדמתו ליד החזקה]. ולולא שעשה כן, כבר נשתכחה תורה מישראל ח\"ו. [אולם מרש\"י [ב\"מ דל\"ג א'] משמע שרבי לא סידר המשנה רק בע\"פ, שהרי רש\"י כתב שם שהמשנה והגמ' לא נכתבו עד דורות האחרונים]. ובתוס' [ב\"ק צ\"ד ב'] כ' שהמשניות היו קודם רבי, רק שרבי סדרם. והא דאמרי' [ע\"ז ד\"ו ב'] אין סדר למשנה היינו רק לענין סתם ואח\"כ מחלוקת דרבי הי' לומד עם תלמידיו כל מסכת שהיו חפצים. ולפעמים בחרו להקדים המאוחר בהסדר. אבל רבי לא סידר רק המסכתות זא\"ז, אבל כל מסכת סדורה הי' כבר, כסוף כלים]. ונקרא גם רבינו הקדוש, מדנהג בחסידות יתירה, שלא שלח ידו ערומה למטה מחגורו [כשבת קי\"ח]: ",
+            "ואפשר עוד דלעניין חזרה על הלימוד קאמר. דחובה על כל הרוצה להצליח בלימודו, לחזור איזה פעמים על כל עניין שלומד, וכמאמר חז\"ל תנא מני' מ' זמנין ודמי לי' כמנח בכיסתיה [מגילה ד\"ז ע\"ב], דמלבד שע\"י החזרה הרבה פעמים, מבין הדבר יותר, וכמו שדרשו חז\"ל [ברכות ס\"ג ב'] על הפסוק הסכת ושמע ישראל, דתורה נמשלה לבשר דכל מה שהאדם כוססו יותר, מוצא בו טעם יותר. [ובדרך זה פי' מ\"ש חז\"ל [פסחים מ\"ט ב'] כל הלומד תורה בפני ע\"ה כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, א\"ת מורשה אלא מאורסה. דנ\"ל דמה\"ט נמשלה תורה לארוסה, דכמו ארוסה צנועה אין דרכה להראות פנימיות הוד יפיה, ולגלות מצפוני סודותיה לארוס שלה, עד שתהיה גיסה עמו טפי, וכל עוד שתבוא עמו יחד יותר, יאבד מראה נכריותו בעיניה אחת לאחת עד שלבסוף כשתהיה נשואה לו, אז תגלה לעיניו כל סתרי יפיה והיו שניהן ערומים יחד ולא יתבוששו, מה שאינו ראוי לעשות כן לעיני נכרי. כן דרך המשתדל פעם ראשונה להתעסק בענין מה בתה\"ק אז פעם ראשונה ושנייה היא מתראה בעיניו כנכרייה והיא מתנכרת ולא תניח לו עדיין להשקיף על יפיה הפנימי וסודותיה הנעלמים תחת מסך דביר משכבה, עד שיחזיר להתעסק עמה פעמים הרבה כל עוד יותר אחת לאחת, תיקרהו אהבתה ותגלה לעיניו סודות תעלומותיה והוד יפיה אשר עין לא ראתה. עד שלבסוף כאשר זכה שתקרא כבר תורתו [כע\"ז י\"ט א'] אז מדבר אשה לאיש, ויפתחו עליו ארובות השמים ותחזינה עיניו כל מסתוריה יחד. ולכן יפה אמרו חז\"ל הלומד תורה בפני ע\"ה, אשר בקמטיה טמונים אגדות ומעשייות שח\"ו לומר שהם מובנים כפשוטם, וידוע שאין תוכן כברן וסודות קדושות טמונים בהן, והע\"ה אף שיקיים מצות התורה, הוא רק כארוס לה, והמראה לו מסתוריה דברים שכסה עתיק יומין, הרי זה כבועל ארוסתו בפניו, שמה שיהיה בין הנשואין בסתר לעונג וכבוד שיתראו זה לזה, יהיה בעיני נכרי הזה לבוז, שילגלג עליהן. וכמ\"ש החכם באזני כסיל לא תדבר חכמה וגו']. וגם מועיל יותר לזכרון, וכל לימוד בלי חזרה הוא כזרע בלי מטר. וביחוד דבר זה הוא חובה על כל מחבר ספר, לעשות מהדורא על החיבור. ולפשפש בסדקיו ובזויות העמומים והכהים. ומי לנו גדול מרז\"ל, והרי גם רב אשי עשה מהדורא על הש\"ס [כב\"ב קנ\"ז ב']. וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין. כריתות, תמורה, מעילה, תמיד, נחטפה השעה ולא נעשה עליהן מהדורא, ולכן באמת לשון מסכתות הללו אינן כסגנון שאר הש\"ס [ועי' תוס' נדרים ד\"ז ע\"א]. ולכן הזהיר התנא שלא יתעצל אדם בחזרת לימודו לדחותו מיום ליום, והיינו דקאמר לכשאפנה אשנה, ר\"ל כמ\"ש שחייב לשנותה למגילה ביום דהיינו לחזרה [כמגילה ד\"ד א'] ה\"נ יתעצל מלחזור לימוד עד שיהיה לו פנאי: ",
+            "שלשול הנשיאים כך הוא. שמעון הצדיק היה הנשיא הראשון, ואחריו אנטיגנוס, יוסי בן יועזר. רבי יהושע בן פרחיה, רבי יהודה בן טבאי, שמעיה חבירו של אבטליון. אלו הששה נזכר שלשולם בפ\"ק דמכילתן ובחגיגה [פ\"ב מ\"ב]. אח\"כ נתמנו בנשיאות ר' יהודה בן בתירא ואחיו ר' יהושע בן בתירא, [וכמדומה שלא האריכו ימים בנשיאות, ולהכי לא נזכר נשיאותם במשנה]. וכשעלה הלל מבבל, שהיה תלמיד שמעיה ואבטליון, מחלו לו בני בתירא נשיאותם. ע\"י מעשה שהיה [כפסחים ס\"ו א']. ואחריו רבן שמעון בנו. ואחריו רבן גמליאל בנו, הוא רבן גמלאיל הזקן. ואחריו רשב\"ג בנו. אלו הג' מזרע הלל, ונהגו נשיאתן ק' שנים האחרונים קודם חורבן הבית [כשבת ט\"ו א'] . ונהרג רשב\"ג זה ביבנה בזמן החורבן, והוא א' מעשרה הרוגי מלכות. ונתמנה רבן יוחנן זכאי תלמיד הלל [כסוכה דכ\"ח א'] . ונ\"ל דלהכי לא מינו לנשיא את רבן גמליאל בן רשב\"ג הנהרג, מיד אחר שנהרג אביו. משום גזירת המלכות שהיה עדיין על כל בית אביו שנגזר על כולן הריגה, לולא שבקש רבן יוחנן בן זכאי מהקיסר להחיותם, ונעתר לו [כגיטין נ\"ו ב']. או משום שהיה רבן גמליאל בשעת הריגת אביו עדיין ילד רך [כמשמע מתוס' ביצה דכ\"ג א' ד\"ה תליסר] . ונהג רבן יוחנן נשיאותו מ' שנה, מן קודם חורבן עד לאחריו [כר\"ה ל\"א ב']. ולכל הפחות היה נוהג נשיאות שנה או שנתיים אחר החורבן [תוס' שבת נ\"ד ב' ד\"ה הוה]. [ואחמכ\"ר רוב שנות נשיאת ריב\"ז כמעט כולם היו אחר החורבן דהרי ק' שנים האחרונים של ביהמ\"ק היה הנשיאות להלל וזרעו [כשבת ט\"ו א']. ותו נ\"ל דבק' שנים הללו, נהג בהן הלל נשיאותו ס' שנה או יותר, דהרי ריב\"ז תלמיד הלל היה [כסוכה כ\"ב א'] ולמד מ' שנה [כר\"ה ל\"א ב'], ותיכף כשגמר מ' שנות לימודו, עלה לנשיאות ולימד מ' שנה, דא\"כ לכה\"פ שנה או שנתיים לפני הלל למד, ול\"ח או ל\"ט שנה הנשארים למד לפני שמעון וגמליאל, ושמעון מזרע הלל, וא\"כ את\"ל שהלל מת קודם מ' לפני החורבן, וא\"כ ריב\"ז התחיל ללמוד עוד איזה שנים קודם לזה לפני הלל, וא\"כ כלו ימי מ' שנות למודו כמה שנים קודם החורבן, ותיכף נהג נשיאותו בפני הבית, וא\"כ האיך אמרי' בשבת [ט\"ו א'] דק' שנה האחרונים של ביהמ\"ק היו מיוחדים לנשיאות הלל וזרעו. אלא ע\"כ שהלל חי עד מ' לפני החורבן. וריב\"ז למד אצלו שנה או שנתים וכשכלו מ' שנות למודו שנה או שנתים קודם החורבן, אוקמוהו לנשיאות, ומדהיו ימי נשיאותו לפני הבית רק שנה א' או ב' להכי לא חשב להו בשבת בשנים האחרונים של ביהמ\"ק]. אחריו מינו את רבן גמליאל בן רשב\"ג הנהרג. הוא ר\"ג שהיה לו מחלוקת עם ר' יהושע בעניין תפלת ערבית [ברכות כ\"ז ב], הוא רבי יהושע בן חנניה שהיה לוי משורר בביהמ\"ק על הדוכן [כעירובין די\"א ב], הוא ר' יהושע שהי' אב\"ד בימי רבן גמליאל [כב\"ק דע\"ד ב'], גם הוא סתם רבי יהושע שבש\"ס והיה תוכן גדול [כהוריות ד\"י א'] ואפ\"ה היה עני גדול, ובעל מלאכה לעשות מחטין [ירושלמי ברכות די\"ד ב'] והיה כבן בית אצל הקיסר [ברכות נ\"ו א' וחולין נ\"ט א', ותענית ד\"ז א' ובשאר דוכתי טובא]. והיה לו לרבן גמלואל ג\"כ מחלוקת עם גיסו ר\"א בן הורקנס [כב\"מ דנ\"ט ב'], הוא ר\"א הגדול שנזכר בכל מקום במשנה סתם בשם ר\"א. ושניהן, ר\"א ור' יהושע היו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי [גיטין דנ\"ו א']. והיה רבי יהושע תמיד באהבה בחברת ר\"ג [כמע\"ש פ\"ה מ\"ט. ועירובין פ\"ד מ\"א, וכריתות פ\"ג מ\"ז, וסוכה דמ\"א ב', והוריות ד\"י ע\"ב], עד האי מעשה שנחלקו בתפלת ערבית רשות, שנתהווה ביניהן מחלוקת גדולה, והושיבו לראב\"ע עמו בנשיאות [כברכות כ\"ז ב']. וכשנפטר רבן גמליאל זה, מנו בנשיאות את בנו, הוא רשב\"ג השני. הוא רשב\"ג שהיה לו מחלוקת עם ר\"מ ור' נתן תלמידי ר\"ע [הוריות י\"ג ב']. הוא רשב\"ג שהלכה כמותו בכל מקום [כב\"ב קע\"ד א'] ורק הלכה כרבי בנו נגדו [כרש\"י סנהדרין כ\"ג ב' ורא\"ש אלו מגלחין סי' ע\"ט]. וכשנפטר רשב\"ג זה, מנו בנו ר' יהודה הנשיא תחתיו, הוא רבינו הקדוש. ואחריו נתמנה בנו רבן גמליאל [כתובות דק\"ג ע\"ב]. ומסופק הש\"ס אם היה ר\"ש אחיו נשיא אחריו [כגיטין דט\"ו א']. ואחריו נתמנה ר' יהודה נשיאה תלמיד רב אמי, והוא היה כבר בתחלת האמוראים [כע\"ז דל\"ג ב'. ותוס' ר\"ה ד\"כ ע\"א]. ואחריו נתמנה הלל בנו. והוא היה כבר בסוף כל האמוראים אחר אביי ורבא. וכפי הנראה. ר\"י נשיאה אביו האריך ימים הרבה מתחלת האמוראים עד סופן. וגזרה המלכות גזירה בימי הלל הזה שכל הסומך יהרג. ולכן היה הוא הנשיא האחרון, עשירי להלל הראשון. וכשראה הנשיא הזה שיפוצו הגליות. להן כתב המסורה לתורה, ומסר להכל גם העברונות לחשבון המועדות, שעד ימיו היה בסוד להנשיא ובית דינו, והיו מקדשין ע\"פ ראייה, ובא הוא ומסר להכל החשבון. אבל אותו הלל שתקן הפרוזבל. הלל הראשון היה [כרש\"י גיטין דל\"ו א' ד\"ה בשביעית בזה\"ז]. ובכל זה שגה מהר\"מ קונץ בהקדמתו למשניות שנדפסו בהעתקה אשכנזית בווין שנת תקע\"ז] . "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש ואגב דאתא לידן, נימא בה מלתא שמצוה לפרסמו, דמימי נתקשיתי במאמר זה של חז\"ל ביבמות [שם], דאמרי' התם אתם קרויין אדם ואין אה\"ע קרויין אדם. דק' וכי ס\"ד שחז\"ל יאמרו על עכו\"ם שיש לו צלם אלהים כפי שביררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה. ותו, דא\"כ מה זה דקאמר קב\"ה והייתם לי סגולה מכל העמים. ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהי' מאמר זה רק כאומר והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם. ותו, דא\"כ יהיה כל מעשיהם מעשה בהמה. שאינו בעלת שכר ועונש, והרי דבר זה סותר למה דקיי\"ל חסידי אוה\"ע יש להן חלעה\"ב [כסנהדרין ק\"ה ורמב\"ם פ\"ח ממלכים]. והרי גם לולא פה קדוש של רז\"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית. ומאמינין בתה\"ק שהיא אלהית, ועושין ג\"ח גם לישראל, וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא הפאקקענאימפפונג, שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין, ודראקא שהביא הקארטאפפעל לאייראפא, שמעכב כמה פעמים הרעב. וגוטענבערג שהמציא את הדפוס. וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעה\"ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי\"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רס\"ב ע\"י הסתת המומר פפעפפערקארן ש\"ט עם הכומרים קשר של רשעים שלו. ורייכלין הנ\"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ\"ל לחזרה, ועי\"ז רדפוהו רובו וימררוהו אייביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו. וכי ס\"ד שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעה\"ב לאחר הפרגוד ח\"ו והרי הקב\"ה אין מקפח שכר כל בריה. ואת\"ל דאף אלו החסידים הנ\"ל אע\"ג שקיימו הז' מצות של בני נח [כסנהדרין נ\"ו ב], אפ\"ה אין דינם כגרי תושב, מדלא קבלום בפני ג' חבירים [כע\"ז דס\"ד ב]. ובל\"ז ג\"כ אין מקבלין גרי תושב רק בזמן שהיובל נוהג [כערכין כ\"ט א]. אפ\"ה מדלא עשו מעשה עשו. יש להם חלעה\"ב [כע\"ז ד\"י]. עכ\"פ ק' דהרי זה פשוט שגם היותר חסיד שלהן אינו מטמא באוהל, מדלא נקרא אדם. וק' שפיר אמאי, הרי יש לו צלם אלהים, וגם צדיק וחסיד במעשיו היה, ויש לו ג\"כ חלעה\"ב. א\"כ למה לא יקרא אדם. אמנם עוד ק\"ל אמאי שכתבו תוס' הנ\"ל דעכ\"פ מקרי האדם. ותמוה דאם אינן בכלל אדם איך יהיה נאות להן שם האדם בהא הידיעה. וכ\"כ אמריי בש\"ס [בגיטין דמ\"ז ב], דבכלל והארץ נתן לבני אדם, נכללו ג\"כ עכו\"ם. ותמוה, דאם אבותיהן אינן בכלל אדם, איך יכללו הם בכלל בני אדם. אולם האיר ה' עיני, שדבר גדול אחז\"ל בזה. דכשנתבונן היטב מעמד ישראל עכשו, ומעמד שאר האומות עכשו. נראה שיש ביניהן ב' חילוקים גדולים. דהנה אז כשהיו ישראל במצרים. היו כל באי העולם כישראל כשאר אומות, כיתומים ואין אב, בחשיכה אפילה שכנו כולם יחד. ולא ידעו את ה'. ולא פרעה בלבד אמר לא ידעתי את ה', אלא אפי' ישראל לא הכירו את אביהם שבשמים כלל, עד שהוצרך משרע\"ה לשאל להקב\"ה והיה כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ואפי' כשעברו אח\"כ בים סוף, עדיין היתה האמונה רפופה בידם, והיתה ע\"ז באותה שעה בחיקם. כמ\"ש [סנהדרין ק\"ג ב'] על פסוק ועבר בים צרה, שפסל של מיכה עבר בים. מזה מוכח שהיו אז משוקעים בכל טינופי תועבות נמרצות כמצריים וכמנהגיהם, ולא ידעו כלל מחיוביהם לה' ולחביריהם, ולעצמן. וכ\"ש שהיו כן שאר האומות, שאפי' היותר נבונים מהם, כיוונים וכדומה. היו כל עבודתם תועבות נמרצות, לשור ולחמור יחדו, ולשאר חיתו יער ובהמות בהררי אלף, ומתפללים לצמחים ולאילנות לעץ ולאבן, להרים ונהרות, כאילו הם אלהות, גם בניהם ובנותיהם יזבחו לשדים וכל הרריהם העלו עשן מדם אדם. ויזכר אלהים את העולם כולו, ואת בריתו את אברהם עבדו, ויבחר בזרעו אחריו שיהיו הם ככהנים ומלמדין לשאר באי עולם. וירד ה' כ\"י מן השמים בתוככי מצרים, ארץ החכמה בזמן ההיא, בין העם הגואל ומגואל, ויפתח בצבת עיניהם האטומים, בהכותו את פרעה ואת ארצו במכות גדולות ונוראות לעיניהם. ובהיותו מונח תחת השבט, שמעו הם שצעקו אליו מן השמים, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ [השגחה]. בעבור תדע כי אין כמוני בכל האר�� [יכולת]. למען תדע כי לה' הארץ [שכר ועונש]. אז פתחו הבנים הסכלים עיניהם, וראו מי הוא המנהיג לבירה. ומה שחסר להם עוד בידיעת ה' ודרכיו, הציצו המשכיליים ביתר עוז בקריעת. ים סוף, אז הורו באצבע עליו, ואמרו זה אלי ואנוהו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ועוד לא הי' די. עד שהתגלה עליהן בפומבי גדול במראה נפלאה ונוראה על סיני. ומבין להבות אש עד לב השמים חושך ענן וערפל השמיעם מצותיו חוקותיו ותורותיו, הכוללים כל חיובי האדם. גם למדם אח\"כ סדורי הנהגות ישרות, בחלוק המחנות, ובנקיות, ודגלים, וחצוצרות התרועה. וכלי הקודש וכדומה. באופן שכל סבת הצלחתם בזה ובבא לא נודע להם מכח סכלם, רק ע\"י הקב\"ה בכבודו ובעצמו. אבל לא כן שאר האומות. דאף דאז בכל הזמן ההוא שקרב הקב\"ה את ישראל להשלמתן, עדיין היו כל באי עולם הוזים שוכבים בתרדמת אולת ובתהום תועבות נוראות. עכ\"פ כל מה שהשיגו אח\"כ בסבות הצלחתם בזה ובבא, נתהווה להם ע\"י הם עצמן, באופן שנוכל לומר הן עשו את עצמן. דהרבה שאבו ולמדו מתורת ה' באר הישראלי, בזמן הרב מאז ועד עתה. והרבה מחיובי האדם ומדרך המדות והמוסר, למדו ע\"י אורך הזמן והטבע. ע\"י שבקע עליהן אור השכל מעט מעט כאור נוגה הולך ואור. עד שכשנסתכל היום על היותר גרוע שבאומות, אפ\"ה הוא מובחר יותר גם מהמוברר שבהן שלפני זה אלפים שנה שלא יגיע לקרסוליו. ורק בזמן רב, ובטרחה רבה עשו הן את עצמן. נמצא שיש לישראל ולהאומות האחרות, לכל א' מעלה לבדיית. המעלה לאומות על ישראל, שהן בבחירתם החפשית ובכח עצמן ממש עשו את עצמן, וזה וודאי יותר מעלה מאשר לישראל, שנמשכו בפאת ראשם בכח אלהים להשלמתן. ואין להם להחזיק טובה לעצמן, דמה שהפליא ה' להשלים אותן יד ה' היתה עמם בכל אלה, ורק בזכות אבותיהם. אמנם אעפ\"כ יש מעלה לבדיית ג\"כ לישראל דהאומות ע\"י שכל מה שהשיגו לא השיגו רק בכח שכלם, לכן יש מצות רבות בתורה שמרוממים מאד משכל האנושי, ככל חוקי התורה, עדיין לא יעשום כי לא יבינום [עד אחרית הימים כשישפוך ה' רוחו על כל בשר]. ועוד דמשום שכל מה שהשיגו, לא השיגו רק בשכל אנושי, לכן מי ומי מהם שהתרשל מלפתוח עיניו באורך הזמן. עדיין הוא שקוע בטנוף תועבות הראשונות. כרוב תושבי אפריקא, וגם באזיען ואמעריקא יש אומות רבות הולכות עדיין בחשכה ועובדים אלילים אלמים וזובחים בניהם לשדים כאבותיהם מעולם. כי לא ידעו את ה' ואת תורתו לא הכירו. לא כן ישראל, הם שומרים כל חוקי התורה אף אותן שלמעלה משכל האנושי. וגם כל העם מקטן ועד גדול באמונתו יחיו, כסכל כבער מנעוריו יינק שדי תורת ה', והיא תכריחו לפתוח עיניו לראות דרך החיים. וזהו שאמר הכתוב ע ם זו יצרתי לי. ר\"ל אני עשיתים, כמ\"ש הוא עשנו ולא אנחנו, לכן תהלתי יספרו, אותי נאה שישבחו. ולא שיתפארו את עצמן בזה. וכן הוא אומר ועמך כול ם צדיקים דאפי' הסכלים שבהם לעולם יירשו ארץ החיים. כירושה בלי יגיעה. וכל זה מפני שהם נצר מטעי, שאני בעצמי יצרתיו אף עשיתיו, ומעשה ידיהם להתפאר. לפ\"ז יש להם לישראל בעניין מעלתם והשלמתן, דוגמא לאדם הראשון. דכל אדם כשבא לעולם, הוא נברא חסר דעת, עד שהזמן והלימוד והשכל יתפתחו קמטיהם בו לעשותו איש. לא כן אדם הראשון בקומתו וצביונו נברא [ר\"ה י\"א א'] , ותיכף כשנפחו בו רוח חיים, הוה לרוח ממללא בהשכל ודעת, יודע חיוביו כולם. וזה, מפני שג\"כ היה שוה במשפטיו עם ישראל, שהרי גם הוא היה יציר כפיו של הקב\"ה בעצמו כמוהם. והנה כל שמקרה הבן ומעשיו, דומין למקריות ומעשה אביו, יקראוהו בשם אביו, כמ\"ש בזאת יבוא אהרן אל הקודש, דר\"ל כל כה\"ג שמזרעו אחריו, וכ\"כ להיות בריתי את לוי [מלאכי ב' פ\"ד], דר\"ל כל זרעו אחריו. וכ\"כ ובקשו את ה' אלהיהם ודוד מלכם [הושע ג'] , דר\"ל המלך שהוא מזרעו, וכ\"כ ועבדי דוד מלך עליהם [יחזקאל ל\"ז], שהכוונה על מלך המשיח שהוא מזרעו. וכ\"כ נקראת אומתינו הקדושה בשם ישראל על שם אביהם, לא בלבד מפני שכל מטתו שלימה, ולא יצא ממנו שום אומה אחרת. כ\"א גם מפני שכל מה שקרה לאבינו הזקן הזה. לסבול רדיפות ומרעין בישין מנעוריו עד ימי זקנתו. כ\"כ רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וגו'. לכן נקראו על שמו. ולפ\"ז אין נכון לקרוא לכל באי עולם בשם אדם, דאדה\"ר היה נקרא כך מדנוצר מאדמה, אבל כל זרעו הרי מבשר ודם נוצרו. אבל רק ישראל נאות להם שם זה, לא בעבור כבודם, רק מדמקרותם והשלמתן השיגו מידי הקב\"ה בעצמו כמו אדה\"ר ולא מכח עצמן. ולפיכך כל מקום שנאמר בתורה אדם הכוונה רק על ישראל. כמו אדם כי יקריב, דמיירי רק בישראל, כדאמרי' [חולין די\"ג ב'], מכם ולא כולכם. להוציא מומר. מכם, בכם חלקתי ולא באומות. ואצטרך בש\"ס קרא אחרינא, דאיש איש לקבל נדרים ונדבות גם מאומות. אבל שם אדם. אין נאות להן, דהם בטרחה רבה עשו את עצמן, ואין דומין כלל בזה לאדה\"ר. אבל כל מקום שכתוב בני אדם גם אומות העולם בכלל, שכולן בניו ונכדיו של אדה\"ר הן כמונו. וכ\"כ כל מקום שכתוב האדם בהא הידיעה וודאי זה אינו שם של אדה\"ר. בהיה שם עצם פרטי שלו אדם. דהרי כל שם עצם פרטי לא יבוא לעולם בהא הידיעה, כמו דלא נוכל לומר האברהם היצחק והישראל, כ\"כ לא נוכל לומר האדם על שם אדה\"ר. אלא וודאי דבכה\"ג פירושו [מענש] בל\"א. ונקרא בהשאלת הלשון אדם. ובכה\"ג וודאי גם האומות בכלל, שכולן הם בריאות שכליות עם צלם אלהים כמונו. היוצא מדברינו שמה שנקרא רק הישראלי אדם אינו להם שם של שבח כל כך, רק מעיד עליהם שלא הם בעצמן קלפו הקליפה הגסה מהלב האטום, אלא בעבור שהיו כחומר ביד היוצר ב\"ה: ",
+            "זהו מדרש פלאי. והארכתי לפרשו בספרי הארוך למסכת זו [ראשי אבות] . וכאן לקצר אני צריך. ונאמר דידוע למשכילים כי כל העולם והברואים מהיותר קטן עד היותר גדול שבו, עם כל אבריהם ומעשיהם והרכבת יסודותיהם, עומדים קשורים ואחוזים יחד בסידור ושלשול נפלא [ועי' לעיל פ\"ב סי' י\"א] ראכפארט בל\"א, כולן מתאימות זו בזו כגלגלי [אוהרווערק], כל א' צריך לחבירו וחבירו לחבירו. וכולן אליו והוא אליהם, עמוק עמוק מאד הרבה יותר מהשגת האדם, עד שכמה דברים ידומה לעינינו שהיה יכולים להבראות באופן אחר יותר טוב, למשל שיהיה לאדם כנפים ככנפי החסידה, ולסוס יהיה מושב רך על גביו, וכדומה הרבה. אבל כל שאלות כאלה אין בהם תבונה, ונאותים רק לקוצר שכלינו, שאין לנו הבטה כללית סבובית על כלל בניין העולם והאיך משוער כל אבר נגד חבירו וכל ברי' נגד חברתה. אבל הקב\"ה ה' אלהים הוא יודע, שהוא עצמות החכמה. עשה כל אבר שבגוף. לפי יחוס שאר אברי הברי' שנברא בו האבר. ועשה כל ברייה לפי יחוס חביריו הברואים, והכל בכללן לפי הנאות לכל אחד שישיגו כולה הצלחתן בזה ובבא. ועל זה אמר דוד (תהלים ק\"ד כ\"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. ואיוב ביאר עמקה יותר. ואמר (איוב כ\"ח י\"ב) והחכמה מאין תמצא ואיה מקום בינה, אלהים הבין דרכה והוא ידע מקומה. וא\"כ כיון שסידור הברואים. ושלשולן והרכבתם ויחוסם יחד הכל נבנה באופן שיהיה נאות להאדם להשיג שלימות ההצלחה. ושלימות ההצלחה א\"א שישיג האדם רק ע\"י שמירת החיובים לה', ולחבירו. ולעצ��ו. ואלה החיובים הם הרשומים בתורת אלהים חי, לכל מין אדם לפי מדריגתה, כאנשים, נשים, כהנים, לויים, ישראלים ובלתי ישראלים, כל א' נרשמים בתורה מעשיו שעל ידן ישיג הצלחתו. א\"כ היה צריך הקב\"ה לסדר בחכמתו הנשגבה בניין כל בריה ובריה אבריו והרכבת יסודותיו, והכל יחד, כפי הנאות לאדם למעשיו שיעשה כפי התורה שרק על ידן ישיג הצלחתו שאמרנו, מדזה היא מטחוי הבורא בה בבריאת העולם. וזהו עומק כוונת המדרש הנ\"ל, בתורתו ראה, ר\"ל שהתבונן הקב\"ה עסק הפעולות שחייבתן התורה ועד כמה מחוייב ויכול האדם למלאות חיובו בהן. וברא את העולם. ר\"ל לפיהן הרבה את שלימות סידור הבריאה, כל א' בתמונתו תארו וטבעו, שיהיה כל א' סבה לחבירו, וחבירו לחבירו, עד למעלה למעלה מהשגתינו עד להפלא. "
+        ],
+        [
+            "אולם לפע\"ד אפשר דכלל נמי תנא בלימוד הזה שאמר איזהו חכם הלומד מכל אדם, ר\"ל דבכל אדם שיפגש ילמד ממנו, שיתבונן היטב על כל ענייניו, שאם הם בהשכל ובמוסר, יתמה על נוי שלהן וילמדם ממנו. ואם ימצא חטא סכלות וחסרון בדבריו ותנועותיו, מלבושיו או מעשיו, יראה איך נמבזה ונמאס העושה כן, ויהיה נזהר ונשמר לעצמו מלעשות כמוהו. וכן בכל מדה נכונה, כעס. וגאוה, קמצנות, וזוללות. ושכרות, ועצלות, וכדומה. ועליו אמר שהמע\"ה [משלי כ\"ד פ\"ל] על שדה איש עצל עברתי ועל כרס חסר לב. ר\"ל הצצתי על המתעצל מלהשלים נפשו בין בשעוסק בדברים שהן צרכיו, כחורש שדהו, ובין כשעוסק בתענוגיו, כנוטע כרמו, הצצתי הגידולין שנתהוו בעצלותו בשדהו ובכרמו, וארא והנה עלה כולו קמשונים וגו' ואחזה ואשית לבי וגו'. וכ\"כ כשיפגע אדם באוהבו, וישבחהו בדבר מה. יתבונן היטב על עצמו, אם לא יטעה בו אוהבו לשבחו בדבר שאין בו, ויתעמל שיהיה השבח ההוא ראוי לו. אמנם ביותר יש לו להמשכיל להשגיח על דברי שונאו שמחרפו ומגדפו וירים בקולו. אז יעשה אזנו כאפרכסת להקשיב היטב ברוח שקט על כל גדוף קטן וגדול שיאמרו לו אלו המוכיחים הנאמנים. ועל זה אמרתי פ\"א בדרשותי, על הפסוקים כל גוים סבבוני וגו' סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הארכתי לפרש ג' מיני אויבים שיש לו לאדם. ופה נפרש רק כת אויבים השלישי, שהם כדבורים מביאים דבש לכוורתינו וקול רעש שיעשה בדעכם כאש קוצים בקול חרופיהם וגדופיהם סביב לנו, בזה היה אור במושבותינו דבזה ייטיבו לנו אויבינו יותר מאוהבינו. כי האוהבים שלנו. על כל פשעינו תכסה אהבתם. ולפיכך חסרונותינו הגדולים יראו כקטנים, ויתרונותינו הקטנים יראו כגדולים, כי עינם כהה מאור האהבה, והתבוננותם משוכר מיין ידידותם לנו. ועי\"ז יישנו על ברכיהם השתדלותינו להשלים א\"ע. אולם אלה שונאינו הם המלמדים הנאמנים, לא יקחו עלה זית על פיהם, וכל חסרונותינו בשפתם ברור מללו. לכן כי יפגשך אחי, אויב מר היורה זיקים חצים ומות סביבך. החרש. לא תתקוטט עמו, למען לא יתעכר בענן הכעס אספקלריא ההתבוננת אצלך. שמע, והקשב יפה על כל דבריו, הן אמת, יאמר לך כמה דברים שאינן בך. אבל מבינות לדבריו, תשמע ג\"כ עניינים אשר אם בעל נפש אתה. תאמר בפנימיותיך, בזה צדקו דבריו, זה החסרון ישנו בי. ואם כי כל נקודה קטנה שבחסרונותיך יגדילוהו כבזכוכית המגדיל. תשמח על זה, כדי שתדע איך שהבריות כבר ידעוהו, תתעמל להסירו מעליך. ובזה פירשתי הפסוק ותבט עיני בשורי, ר\"ל כשאבוא בין בנ\"א זרים שלא יכירוני עדיין, ועי\"ז הם מביטים על כל תנועותי ועל דברי, למען לשפוט עלי ועל מדותי, תבט גם עיני עליהם, איזה פרצוף פנים יעשה עלי, למען אדע לתקן את אשר חסר בי עדיין. אולם בקמים עלי מרעים מרעימים בגידופיהם, לא אענה אותם, אבל רק תשמענה אזני יפה לקול אלה המלמדים הגדולים. ועי\"ז צדיק כתמר יפרח, הפירות שלא גדלו בי עדיין. מעליא רזיא לאילנא, והיה דברי אלה המקניטים כגשם נדבות עלי. ויציץ נפשי ציץ ופרחים חדשים לכונן דרכי, ויגמול שקדי מדות יקרות, וכארז בלבנון ישגה: ",
+            "ולשון גולה, היינו שיעזוב אביו ואמו ומשפחתו וכל מחמדי רווח הצטרכותיו, וילך למקום שיחסרו לו כל אלה. ואף כי קשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו, לטובתו היא. דדבר מסוגל הוא להצלחת האדם, דכמו שהעשב לא יצליח במקום שנזרע תחלה, רק הגנן יעקרו ממקום שנזרע תחלה ונטענו במקום אחר, כן האדם לא יצליח, הן במדות, הן בתורה [והן בכבודו], רק במקום שאינו מקום מולדתו. וזה לג' טעמים, א) דהרבה שעשוע ילדות וחבירים ששמחו נפשו בשחרית ימיו, מוכרח לעזבם ברצותו לעלות בסולם ההשכלה. ובביתו ההרגל יכריחו לבלי לפרוש מהם. ב) בבית אביו ישאר תמיד ילד, דבשבתו על חיק אבותיו. רחמי יולדיו ישכרוהו באהבתם, ויישנוהו על ברכי תפנוקיהם, וישכח גם הוא תכליתו להתחזק להיות איש. ג) הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות טוב מתוך חפשיות. ממה שיעשה ע\"י הכרח מאחרי'. אולם בעודו בבית אביו. לא תתאמץ נפש הבן המשכיל להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות, בידעו כי אבותיו ישגיחו עליו, וידריכוהו במתג ורסן תוכחותיהם, אולם אעפ\"כ יצר לב האדם רע מנעוריו, וכעיר פרא לפעמים לא אבה לעצתם, ותוכחת נאץ לבו. אבל בראותו את עצמו עזוב לעצמו מכל משגיח ומדריך ואין לו מי שיזרזנו למלאכתו, אם עיני שכל לו יפתחם ויזדרז למלאכתו ויט שכמו לסבול עול הזהב, להצליח א\"ע בעצמו. ויהו שאמר הכתוב [איוב ח' פי\"ח] , אם יבלענו ממקומו, וכיחש בו לא ראיתיך הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו. [אמר יצמחו לשון רבים, שלא כרישא דקרא המתחיל בלשון יחיד. אבל ר\"ל הרי רוב הגידולים יצמחו רק מעפר אחר, וכדברינו הנ\"ל]. *)מריחמים יפריח (ר\"ל כשלא יהיה לו מים ממש, שישפכו אבותיו על תלמי לבו יום יום, ולא ישאר לו רק ריח מים כאשר ירעב לדברי תוכחותיהם במכתבים שיכתבו לו אבותיו וגם אשר ישאר בזכרונו מדברי תוכחותיהם, מהזמן אשר היה תחת צל כנפיהם. ריח זכרון זה יפעל בו יותר מגוף המים, ויוציא עליו פרחי המדע) ועשה קציר כמו נטע (ר\"ל כאילן שיעקרוהו ויקצרוהו ממקומו ויושיבוהו במקום אחר. ושם יעשה פרי יותר). וכן מצינו באאע\"ה שאמר לו הקב\"ה לך לך וגו', וכן משרע\"ה הסיב הקב\"ה שיעזוב מקום מולדתו, ובארץ אחרת גדלו. וכן מצינו ברבותינו חכמי הש\"ס. דאף שהיו חכמים רבים במקומותם, אפ\"ה עזבום והלכו לבי רב (ככתובות דס\"ב ב). וזהו שאמר הכתוב. (אם) אבי ואמי יעזבוני (אז) וה' יאספני: "
+        ],
+        [
+            "מיהו נ\"ל דהנ\"מ בדידעי ליה. אבל שרי ליה לצ\"מ לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעי ליה (כנדרים דס\"ב). ומה\"ט שדר ליה שמואל לר' יוחנן י\"ג גמלי ספק טריפתא [כחולין צ\"ה ב']. וכ\"כ רשאי הרב להטעות תלמידיו בתשובותיו (כברכות דל\"ג ב'). אמנם הא דבעי רבא*) (חולין ד\"ע ע\"א) כרכו בסיב מהו וכו'. בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו. הדביק ב' רחמים ויצא מזל\"ז. וכדומה בש\"ס. נ\"ל דאף דממש אי אפשר שיקרה כך, אפ\"ה אין אלו שאלות של הבל ח\"ו, ולא דמי להך דמנחות (דל\"ז א') ששאל פלימי מרבי באדם שיש לו ב' ראשים באיזה יניח תפילין, דא\"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא. וכ\"כ בר' ירמיה שהיה רגיל לשאול דברים שאינן במציאות (ר\"ה די\"ג א' וסוטה דט\"ז א') וכדומה, וכדבעי ברגלו א' תוך נ' אמה ורגלו א' חוץ לנ' אמה, ואפקוהו מבי מדרשא (כב\"ב דכ\"ג ב'), ולא הדר עיילוהו עד שדבר בהכנעה יתירה, אני איני כדאי ששלחתם אלי (כב\"ב קס\"ה ב') . דכל הנהו אגב שיטפא שאלו שלא כהוגן אבל בעיי דרבא הנ\"ל, לא משום דרצה לידע הדין בהנך גוונא, רק רצה לידע טעם הדין בכל פטר רחם, אי תלה בשפת רחם, או בחלל, או באותו וולד או בגוונא אחריתא. וכ\"כ בהך דאמרינן (יבמות נ\"ד א') דבעי בנפל מהגג ונתקע ביבמתו. ונתפקרו בה המינים שבזמנינו. אבל לא הציצו אלה הרשעים אורה של תורה, דהרי חזינן מהש\"ס הנ\"ל דהוה מענשי מאד למאן דבעי דבר שאינו במציאות. רק גם התם לא רצה לידע הדין בהך גוונא, רק רצה לידע אם ביאה קונה ביבמה אפילו בלא התכוון לשום ביאה בעולם: ",
+            "והר\"ב כ' דה\"פ דכשפוסק הדין מסברא לא יאמר כך שמעתי מרבי' ונתקשה עליו רתוי\"ט, הרי בל\"ז אסור לשקר, מכ\"ש כשפוסק דין, הרי אפשר שיש סתירה לסברתו ונמצא מכשיל הרבים. עכ\"ל. ולפע\"ד ק' איפכא, דהרי התירו פרושים הדבר, ואדרבה יעצו לעשות כן, וכדאמרינן (פסחים קי\"ב א') אם תרצה להחנק, התלה באילן גדול. ואת\"ל התם ר\"ל שילמוד לפני רב גדול ויאמר שמועותיו משמו כמ\"ש רשב\"ם, התם. עכ\"פ ק\"ל הרי רב פפא אמר בשם רבא דהלכה כב\"ה, אף דידע שלא אמר כן (כברכות דמ\"ג ב'). וא\"כ ק' לר\"ב שכתב שאין זה מדת חכם, וכ\"ש לרתוי\"ט שכתב דאיסורא נמי איכא. אמנם נ\"ל דבל\"ז ק\"ל היכא הוה רב פפא רשאי לעשוח כן, הרי אמרינן (ברכות כ\"ז ב') דכל האומר דבר בשם רבו מה שלא שמע ממנו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואת\"ל משום כיסופא שלא יתבייש על מה שעשה ולאו אדעתיה, שרי לעשות כן, דהרי גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת שבתורה (כברכות די\"ט ב'). עכ\"פ ק\"ל מהך דאפכוה ושדרוה קמיה דרב, ואמרו סברת קרנא כאילו אמרה שמואל (כקידושין דמ\"ד ב'). ואת\"ל התם רק לשעה עשו כן כדי לבחון דעתו, ורצו להודיעו בתר הכי מאן אמרה. עכ\"פ ק\"ל משמואל דאמר מלתא דרבי בשם רבנן, מדהוה ס\"ל דבהא הלכה כרבי (פסחים כ\"ז א'). ואת\"ל כיון דהזכיר שם רבנן, והרי רבי נמי בכלל רבנן, וכיון דקיי\"ל כוותיה שרי לכנותו כך*), כדאשכחנא כמה זמנין דנקיט רבי גופיה מלתא דיחיד בשם חכמים כי היכא דליקו כוותיה. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד (חולין קי\"א ב'). דשמואל אמר לר\"א מלתא בשם רב, ורב לא אמרה (עי' מ\"ש עדיות פ\"ד סי' נ\"ד). ונ\"ל כיון דעיקר הטעם דאסור לומר כן, הוא משום דשמא יש לפקפק על דבר זה שאומר ונמצא מבזה רבו (כמ\"ש בדברי חמודות ברכות פ\"ד אות כ\"ד). א\"כ כשברור לו שהלכה כן, שרי לומר בשם רבו כדי ליתן חיזוק להדבר. וכ\"כ באומר בשם איש גדול שאינו רבו, ויש לו שום צורך בדבר, אפילו אין ברור לו שכן הלכה, שרי, דאע\"ג דעי\"ז אפשר שיפחת כבוד חבירו, והרי אסור להתכבד בקלון חבירו. אפ\"ה רק ספק גרמא בעלמא הוא ושרי. ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Beitzah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,83 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>שאור  בכזית וכו' כי כל אוכל מחמצת וכו' ע\"ש. </b> דע דגם ברש\"י ז' ע\"ב איתא כך ד\"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא וסיים בחמץ כי כל אוכל (מחמצת) וה\"ל לכתוב כי כל אוכל שאור וכו' וכתבתי בתכ\"ש לכאורה צ\"ע דהא מחמצת דכתיב היינו שאור וכן כתב רש\"י בנימוקי חומש פ' בא י\"ב י\"ט בזה\"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לענוש כרת על השאור והלא כבר ענש על החמץ אלא שלא תאמר חמץ שראוי ענש עליו שאור שאינו וכו' לכך נאמרו שניהם עכ\"ל. ורבי זירא דאמר להדיא דסיים בחמץ ופירש\"י שעליו שהעתקתי למעלה יתנגדו לפירש\"י בחומש ואף אם יש בזה קצת להעלות ארוכה. מ\"מ קשה טפי שלא כתב מן המוקדם פסוק ט\"ו תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה שהרי להדיא ופשוט דפתח בשאור וסיים בחמץ. ולולא דמסתפינא ה\"א דכך צ\"ל ברש\"י פתח הכתוב בשאור תשביתו שאור מבתיכם וסיים בחמץ כל אוכל חמץ וה\"ל למכתב כי כל אוכל שאור וכו' אח\"כ מצאתי בקצת פוסקים איתא ברש\"י וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ וה\"ל למכתב וכו' והנאני דמצאתי מקצת דברי מכווין ובכן גם דברי הרב צריכין תיקון על אופן זה: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ביצה  שנולדה וכו' והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פרושו שבת שאחר יו\"ט וכו' ע\"ש. </b> לולא תירוצו קצת לפקפק בו. הוי אמינא [ודע דלאוקימתא דרב נחמן דטעמא דב\"ה משום מוקצה. לא קשיא מידי דלדידיה דוקא ביו\"ט ס\"ל לב\"ה דלא תאכל משום מוקצה אבל בשבת קי\"ל כרש\"י דמוקצה שרי וגם לשארי אמוראי (דאוקי למתני' בגוונא אחרינא) ג\"כ לא קשיא דליתני ביצה שנולדה בשבת. באשר] לפי המבואר בסוגיא ג' ע\"א כולהו כרב נחמן לא אמרו (משום מוקצה. רש\"י) כי קושיין (כדפרכינן לעיל לפלגו בתרווייהו. רש\"י) הרי דנידחה מימרא דרב נחמן ולא אמרינן טעמייהו דב\"ש וב\"ה משום מוקצה משום קושיא דנפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל וב\"ה אומרים לא תאכל (כדאיתא בסוגיא ב' ע\"ב) והשתא אי הוי תני במשנה ביצה שנולדה בשבת הוי אמרינן כרב נחמן משום מוקצה וליכא למיפרך ליפלגי בתרנגולת דהא בתרנגולת אי אפשר לומר תאכל דמחוסרת שחיטה וא\"א למישחט בשבת. ולהכי תנא ביצה שנולדה ביו\"ט ונדע שפיר לאפוקי מדר\"נ מדלא פליגי בתרנגולת. וזה ברור. ורציתי לומר דס\"ל להתוי\"ט דמאן דאית ליה הכנה ושהוא מדאורייתא כמו דס\"ל לרבה מדכתיב והיה ביום הששי וכו' ודאי דעדיפא ליה לאוקמי המשנה בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום הכנה מלאוקמי כרב נחמן. ומאי דקאמר הש\"ס כולהו כרב נחמן לא אמרו כי קושיין היינו רב יוסף ורב יצחק נאדו בשביל הך קושיין אבל רבה דס\"ל בעלמא להדיא הכנה דאורייתא אף בלא קושיין עדיפא ליה לאוקמי מתני' טעם המבואר משום הכנה ולפיכך לא מצינו למימר (עכשיו דעוסק התוי\"ט בטעמא משום הכנה כרבה) דלכך תנן ביצה שנולדה ביו\"ט לאפוקי מדר\"נ כנ\"ל שהרי בלאו הכי נמי מוקמינן משום הכנה. אמנם ראיתי רש\"י שכתב להדיא ד\"ה כלהו רבה דאוקי מתני' משום הכנה ורב יוסף ��רב יצחק דאוקמו משום גזרה כרב נחמן לא אמרי משום מוקצה כי קושיין וכו'. צא ולמד דדעת רש\"י דלולא קושיין הוי נמי רבה קיימא בטעמא דרב נחמן משום מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ומיושב שפיר קושי' התוי\"ט כדאמרן:  <br><b>מיהו </b> להרי\"ף והרמב\"ם הביאם הטור א\"ח סי' תנ\"ה שכתבו דקי\"ל [כרב נחמן ושדברי רב נחמן מוכרחים] מכח סתמא דמשניות שלא יהיו סותרין מחוייבים אנו לומר דבשבת מוקצה שרי וביו\"ט אסור המוקצה [ודלא כבעל ה\"ג ורש\"י ור\"י ור\"ת דדחו דברי ר\"נ לגמרי אלא דבין בשבת ובין ביו\"ט מוקצה שרי והוסיף הרא\"ש סוף מס' ביצה דלא אשכחן דמפליג אלא רב נחמן נדחק לחלק להעמיד אוקימתא דידיה אבל לשאר אמוראי אין צריך לחלק ולא חיישינן להך לישנא דקאמר מכדי מאן סתמא למתני' רבי מ\"ש בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י דבכמה דוכתי חזינן דפליגי סתמא אהדדי וכו' ע\"ש] מקשה התוי\"ט שפיר דליתני ביצה שנולדה בשבת וממילא ידענא טעמא משום הכנה כדרבה דאלו בעומדת לגדל ביצים וכרב נחמן אין לומר שהרי בשבת ליכא איסור מוקצה (וא\"כ גם בלא קושיין דליפלגי בתרנגולת ידענא דטעמא דמתני' משום הכנה ולזה העירני גם מחו' הרבני הנבון מהר\"ז נ\"י). אפס לתירוצו של התוי\"ט מלבד הדוחק והפקפוק דברים יש להתעורר עוד נהי דלרב נחמן לא קשיא דלא תנא שנולדה בשבת משום דבשבת דחמירא לא גזרו על מוקצה ומותר. אבל לרב יוסף ולרב יצחק דמפרשו משום גזירה קשיא הא דלא נקט שנולדה בשבת ויש ליישב דמשום דרצה להורות דפלוגתיי' דב\"ש וב\"ה בנולדה דוקא אבל במעי אמן ד\"ה שרי כדמסיק הש\"ס ו' ע\"ב והילכך הוצרך למתני' ביום טוב דאי הוי תני בשבת לא הוי ידעינן דה\"א אפי' במעי אמן פליגי דהא דקתני שנולדה בשבת לא שכיחי כלל למצוא במעי אמן (כי אם שנשחטה לצורך חולה) אבל השתא דתני ביו\"ט ואפ\"ה פליגי בנולדה ידעינן שפיר דבמעי אמן שרי ולא גזרינן. ברם השתא דאתינן להכי שפיר איכא ליישב קושית התוי\"ט גם לשיטת רבה כדאמרן. ובתוך הדברים יתבאר הסוגיא במאי אוקימתא בתרנגולת וכו' ע\"ש להודיעך כחן דב\"ש וכו' ולפלגי בתרנגולת להודיעך כחן דב\"ה וכו' וכתב כח דהתירא עדיף וכו' ע\"ש לכאורה צריכה פנים שהרי סברת המקשן ולפלוגי בתרנגולת להודיעך כחן דב\"ה אע\"ג דכבר תירץ הש\"ס להודיעך כחן דב\"ש [וז\"ל הרשב\"ם בב\"ב ק\"י ע\"ב ד\"ה אמר ליה רב פפא כו' ואין זה שיטת הגמ' שיכחיש המקשה סברת המתרץ בלא טענה אלא א\"כ מקשה לו מצד אחר ע\"כ. וכ\"כ תוס' סוכה ט\"ו ע\"ב ד\"ה והא אפשר וכו'] מהנראה דבא המקשן בטענה חזקה דמן הראוי ה\"ל לתנא להודיע אליבא דב\"ה דקי\"ל ב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה [והארכתי בזה במקום אחר בס\"ד] והשתא דכל זה עיקר כוונת המקשן קשה מאי האי דמסיים וכתב כח דהיתירא עדיף הלא בפלוגתא דב\"ש נגד ב\"ה לא שייך לומר הכי דקי\"ל דאינה משנה שוב ראיתי שכתב המהרש\"א בתו' ב' ע\"א ד\"ה ביצה וכו' בזה\"ל אע\"ג דאמרינן כח דהיתירא עדיף לאוקימתא כרב נחמן לא ניחא למימר לשארי אמוראי דבכמה דוכתין אמרינן ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ע\"כ:  <br><b>ובאמת </b> נפלאת זאת היא בעיני דמ\"ש לרב נחמן נימא הכי ומאי דוחקי' דש\"ס למימר הכי אליבא דרב נחמן נגד כל סוגית הש\"ס. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דקושטא הכי הוא דאין סברא כלל להודיע אליבא דב\"ש. ברם הכא הוי נפקותא לב\"ה והיינו בזה דתנא פלוגתא בביצה שנולדה קשה קושית הש\"ס לעיל והא נולד הוא ומהכרח לומר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד [כתירוצו של ר\"נ] דמוקצה ונולד שקולים הם וב\"ה דאסרו היינו מטעם מוקצה והשתא לרבי דסתם בשבת דעת ב\"ה מוקצה כב\"ש דשרי אבל ביצה שנולדה בשבת אפ\"ה לב\"ה מותר ועל זה סובב כוונת האומר וכ\"ת כלומר דלהכי תניא פלוגתא בביצה שנולדה להודיעך כח דהיתירא לב\"ה דביצה שנולדה בשבת שרי [משא\"כ אי הוי תני פלוגתי' בתרנגולת ה\"א כסברת המקשן לעיל דאפילו מאן דשרי במוקצה בנולד אסור] ואף דביו\"ט עצמו אין נפקותא לב\"ה דעכ\"פ ידעינן דב\"ש בביצה אסרה רק בנולדה בשבת ה\"א דאסורה ג\"כ הביצה מטעם נולד וכאשר זכינו לסדר אותו דכוונת וכ\"ת כח דהיתירא עדיף היינו לב\"ה שפיר מסיים עלה ונפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל ובה\"א לא תאכל. דנדע תרתי לבית הלל. הראשון דאית ליה לב\"ה מוקצה ממאי דתני תרנגולת. השני נדע דלית ליה איסור חדש מחמת נולד ונמי נשמע דלא פליגי אב\"ש בזה דמוקצה ונולד שווין וכנ\"ל אבל השתא דלא תני אף בתרנגולת י\"ל דב\"ה לית ליה מוקצה והא דאסרו ביצה מטעם נולד אסרו ופליגי ב\"ש וב\"ה רק בנולד לחוד אבל במוקצה לא פליגי ומודו תרווייהו דשרי. דבשלמא אי אשמעינין אף בתרנגולת לידע דב\"ה אסרו מוקצה שפיר נדע דאף ב\"ה לא ס\"ל איסור מחודש בשביל נולד דמה\"ת למצוא פלוגתא חדתא דפליגי ב\"ה אף בהא על ב\"ש ומוטב לומר דמטעם מוקצה אסרו וא\"כ נדע [דבשבת דמוקצה שרי] ביצה שנולדה בשבת מותרת. אמנם במה דתנא פלוגתא רק בביצה נוכל לומר להשוות ב\"ש וב\"ה בדיני מוקצה דלכ\"ע שרי. וב\"ה לא אסרו אלא מטעם נולד. ועפ\"י הדברים האלה יש ליישב קושית תוס' ד\"ה ונפלוג בתרווייהו תימא ובכל מקום כו' די\"ל כו' דפריך הכא הכי לפלוג בתרווייהו וכו' כדי דנשמע העיקר כח דהיתירא. כאשר למעלה אמורה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>סנדל  וכו' ומימרא דאביי הוא וכו' ע\"ש. </b> כל הדברים האלה אין מובן להם ובלתי ספק נשמט בדפוס שורות שתים או יותר ובכן לצורך התיקון צריך אני להעתיק מה דאמר אביי בסוגיא דביצה ט\"ו ע\"א סנדל המסומר אסור לנעלו משום מעשה שהיה (במס' שבת דף ס\"ב ע\"א. רש\"י) ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין דאי סלקא דעתיה אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבע\"י ע\"כ. ודע עוד במשנה דשבת ס' ע\"א לא יצא איש בסנדל המסומר וכו' וכן במימרא שם סנדל המסומר מ\"ט אמר שמואל שלפי הגזרה היו וכו' דחקו זה בזה וכו' וכן באותו שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר הרי דמשמע דדוקא שלא יצא דאי אמרינן דאפי' לנעלו אסור מאי אריא דתנא לא יצא וכו' אפי' בביתו אסור. וכן הלשון דמסיים במימרא דמעשה שהיו הורגים זה את זה באותו שעה אמרו אל יצא אדם משמע דדוקא בענין זה גזרו וא\"כ קשה על הרב שכתב ד\"ה סנדל וכו' שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו\"ט [וכ\"כ רש\"י בפי' המשנה אלא דהרב סמיך אמימרא דאביי בסוגיא דביצה שהעתקתי לעיל]. ועל אביי לא קשה דאיהו הוכיח דאל יצא לאו דוקא ואפילו בביתו אסור מכח הברייתא דמייתי הש\"ס בשבת (והיא תוספתא פ\"ה וביומא פ\"ד) דף ס' ע\"ב לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה וכו' וכאשר תמה התוי\"ט על הרמב\"ם שהשמיט דין דאביי והברייתא וגם אחר העיון בהר\"ן דשבת ובתוס' דשבת ס' ע\"א ושייך לעמוד ב' ד\"ה לא סנדל המסומר ולא מנעל וכו' ומעתה בין תבין את אשר לפניך. ובחדושי בס\"ד הארכתי ושם יאירו עיניך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ואדם  בשבת וכו' ובימות הגשמים וכו' בגמ' ע\"ש. </b> ה��ה בגמ' שם י\"ח ע\"ב מקשה עוד תינח בשבת ביום הכיפורים (שאסור ברחיצה משום עינוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן. רש\"י] מאי איכא למימר (הא ודאי מוכחא מילתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר. רש\"י) אמר רבא מי איכא מידי וכו' וראיתי בספר פני יהושע כתב אהא דאמר הא תינח בשבת ביוה\"כ מאי איכא למימר ותמיה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא\"כ דף ע\"ז ע\"ב דאם הי' מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה\"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק וכו' ואבקש מטו מאת פני הגאון המפורסם זצ\"ל כי לא ידענא למה זה תמיה ליה טובא וגברא חזינא ותיובתא לא קא חזינא. בסוגיא דיומא ע\"ז ע\"ב הכי איתא ת\"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו [ידיו כך הגירסא בהרא\"ש וכן הוא מבואר בשו\"ע סי' תרי\"ג וכן משמע בכל הפוסקים] מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ע\"כ. ומדבריו של בריבי הגאון הנ\"ל ניכר שהיה סבר דפי' בברייתא כדרכו היינו כל הגוף ולפיכך תמה תמה קרא. אמנם קושטא קאי דרוחץ כדרכו דאיתמר היינו רק אותו האבר שמלוכלך שרי אבל לא שרי בשביל אבר אחד לרחוץ כל הגוף וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מהלכות שביתת עשור דין ב' בזה\"ל מי שהיה מלוכלך בצואה או טיט רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ע\"כ וכן משמע להדיא מלשון הטור ריש סי' תרי\"ג שכתב בזה\"ל אסור לרחוץ ביום הכיפורים וכו' ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן ע\"כ. דקדק לרוחצן משמעותו דקאי על ידיו לבד וכ\"כ המג\"א סק\"א ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד כ\"מ ברמב\"ם ע\"כ. הרי מבואר היטב דקאמר התינח שבת כלומר בשבת שפיר אמרינן פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' אף שבמקומות המגולין כגון פניו ידיו ושאר איבריו הנראים אין רואין בו משום ליכלוך אמרינן דבאבר הסמוכה יש בו לכלוך טיט או צואה ולפיכך כונס כל גופו במים אבל ביוה\"כ [דליכא למימר הכי דהא טובל כל גופו ואינו שרי לרחוץ רק אבר המלוכלך] מאי איכא למימר. וכל המעיין בצדק ודובר אמת בלבבו יסכים ויאמר:  <br><b>עוד </b> יש לומר עפ\"מ שנשאלתי מכבר הא דלא קאמר הש\"ס על הקושיא אדם נמי ה\"ל לשנויי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' והשבתי דלא תלינן אלא במידי דשכיח ומבואר בב\"ק ו' ע\"א ששופכין ביבותיהן לר\"ה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ופירש\"י בימות החמה אין להם רשות מפני שהרחוב נאה אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות וכו' ע\"ש נמצא בימות הגשמים אפשר לומר ולמתלי שאדם בא מלוכלך אבל בימות החמה דמלתא דלא שכיח הוא אין תולין בכך לפיכך הוצרך לומר דוקא שנראה כמיקר וזה ברור. והנה בנדרים ס\"ב ע\"ב ובתענית ו' ע\"ב לכ\"ע בנודר עד הגשמים או עד שיהיה הגשמים אינו אסור אלא עד ג' במרחשון והשתא ביוה\"כ עדיין רחובות נאות ליכא למיתלי אלא רק מפני שנראה כמיקר וזה מדוקדק בלשון רש\"י ביוה\"כ וכו' מאי איכא למימר וכו' ולא כמיקר ע\"כ נקט בלשון דוקא כמיקר אע\"ג דבש\"ס איתא זה על פעמים שאדם בא וכו':  ",
+                "שם  בא\"ד <b>ובדברי  הרמב\"ם יש לי מבוכה גדולה שבפרושו דהכא מפרש וכו' ע\"ש. </b> גם המהרש\"א בסוגיא י\"ח ע\"א ד\"ה רב ביבי אומר גזירה שמא ישהה וכו' כתב מסתירת הרמב\"ם ומיישבו בצירוף גם דעת הרי\"ף שכתב טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמי' דרב יוסף ע\"ש ובעיקרא דנפקותא הוי מצי התוי\"ט לאשכוחי נמי כגון שנטמא הכלי ביו\"ט דמשום תיקון איכא ומשום שמא ישהה ליכא. ויש אתי אריכות דברים בזה בחדושי: ",
+                "שם בא\"ד <b>וראיתי  בים של שלמה שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים מ��ום שמא ישהה כו' כצ\"ל ומלת ואע\"ג דליכא בהו הנדפס טעות הוא [א\"ה </b> בתוי\"ט בדפוסים הראשונים ליתא כל זה. והב\"ד הגי' כן ועי' מ\"ש בת\"ח] וכן דקדקתי בים של שלמה עצמו דליתא לכל זה וע\"ש כי שקיל וטרי בענין זה טובא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין  (כלומר ב\"ש וב\"ה) שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן </b> פי' הר\"ב מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא בהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקום מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים וכו' וטהרו. נשאלתי הלא במקואות\"ד מ\"ו תנן ב\"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן וכו' ולא יפים ברעים וכו' הרי דלב\"ש אין משיקים מים יפים ברעים והיאך תנן הכא ושווין שמשיקין וכו'. והשבתי לפום רהיטא יש לומר דאע\"ג דבעלמא ס\"ל לב\"ש דאין מטבילין יפים ברעים מטעם שכתב הר\"ש או מטעם שפי' הרמב\"ם [כמו שאביאם לקמן בסמוך] מ\"מ הכא משום עונג י\"ט [למאן דמוקי למתני' בי\"ט] או משום עונג שבת [למאן דמוקי למתניתין בשבת] שאין לו מה לשתות התירו בית שמאי אע\"ג דבעלמא אסור לכתחלה לדעת ב\"ש מ\"מ כדי שלא יהיה צמא לשתות בשבת או ביו\"ט התירו אפי' לכתחלה ולא חיישי לדילמא חייס עלייהו [והא דפריך הש\"ס בריש הסוגיא ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין וכו' ואם איתא נגזר השקה אטו הטבלה. דע דאין לדמות גזירות חכמים אהדדי כמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וקצת ראיה מאוקימתא דרבא דטעמא דכלים בשבת וי\"ט דלא דנראה כמתקן א\"כ למה התירו השקת מים בשבת וי\"ט הלא מים הטמאים שנטהרו ע\"י השקה נראין כמתקן. ואם בזה יש לדחוק ולדחות. עכ\"פ יש ראיה יותר מהאוקימתא דרב ביבי דמפרש גזירה שמא ישהה ולא חיישי' להכי גבי השקת מים והדברים ערוכים כי באו באורך בחידושי בס\"ד וכעת לגודל הנחיצה אין כאן מקום לקבל אריך]: <br><b>שוב </b> נמצא כי מארי דודי זקני מהר\"ם שי\"ף טמן קושיא זו ותירוצה ברמז בקיצור נמרץ בזה\"ל ושוין שמשיקין כו' במים מלוחים ס\"ל דלא מיקרי זה יפה ברעות כדאיתא סוף מקואות עכ\"ל אמנם לא יספיקו דבריו לפמ\"ש הרב מים מלוחים או עכורים וכו'. והנה ודאי עכורים הוי יפים ברעים [וכן הרמב\"ם בפירושו כתב דמה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הן מתוקין ומי המקוה אינן ראוין לשתות] וא\"כ נשארה הקושיא אדוכתא. ותו שהרי סדר המשנה במקואות כך היא ב\"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין ולא יפים ברעים ולא רעים ביפים [בה\"א מטבילין] ופי' הר\"ש בזה\"ל חמין בצונן בית שמאי גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב\"ה לא גזרו עכ\"ל הנה חזינן דאפילו חמין בצונן שאפשר לתקנו בקל אם יצטננו החמין או יחמו הצונן יש לתקנם בקל ואפ\"ה גזרו ב\"ש דחייס עלייהו ולא ינגעו בהדדי על אחת כו\"כ לטבול במים מלוחין שיש לחוש דחייס עלייהו על המים מתוקים הנטבלים שלא ינגעו בהדי מלוחים שאינם ראוי' לשתיה. ועוד יותר קשיא עדיין לפי' הרמב\"ם שכתב בזה\"ל דדעת ב\"ש שבעת טהרת המים הטמאים לא יטהרו אלא במקוה ממינו שאם היה מים חמים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' חמים ואם היה מים מרים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' מרים כי הכוונה בטהרת המים שהוא ישיב עם מי המקוה כדבר אחד וכו' עכ\"ל הנה נתבאר מתוך פירושו דגם מים מתוקים במים מלוחים אינם עולים מידי טומאתם שאינם כדבר אחד שהרי מרים אינם טהרתם אלא דוקא במים מרים ולא במתוקים ק\"ו בן בנו של ק\"ו דמתוקים אינם בטלים במרים או במלוחים שאינו ממינו. וא\"כ לפי' הרמב\"ם נשאר סתירת דעת ב\"ש ממשנה דמקואות אמתני' דביצה אדוכתא. גם הרא\"ש בפיר��שו למקואות מקשה על פי' הר\"ש ומסיים בזה\"ל ונראה לי לפרש טעמא של ב\"ש משום דאוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה אלא טהרת המים בהשקה הוא משום דבטילו אגב מי המקוה וסבירי ב\"ש דלא בטילי אלא במים כיוצא בהם עכ\"ל. הרי דהסכים הרא\"ש לפי' הרמב\"ם ודוחה לפי' הר\"ש וא\"כ גם לפי' הרא\"ש נשאר סתירת בית שמאי אהדדי. גם הר\"ב מברטנורה במקואות ד\"ה בית שמאי אומרין אין מטבילין חמין בצונן וכו' כתב בזה\"ל ואין השקה מועלת אלא במין עם מינו חמין בחמין ויפים ביפים ומרים במרים אבל מין בשאינו מינו אין השקה מועלת ולא נטהרו המים. הרי דגם דעת הר\"ב כפי' הרמב\"ם וא\"כ גם לשטתיה יהיו ב\"ש סותרים [ודע דמ\"ש מארי דודי זקני התוי\"ט במקואות בזה\"ל ומה שכתב הר\"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו דב\"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב\"ה לא גזרו. הר\"ש עכ\"ל. לכאורה דבריו נפלאים למאד דהאיך הרכיב פי' הר\"ש אל הדברים שכתב הר\"ב והלא הר\"ב מפרש כפי' הרמב\"ם נגד פי' הר\"ש אם לא דחסרון ע\"י קלקול הדפוס איתרמי בדבריו]: <br><b>שוב </b> מצאתי שכתב הפני יהושע אהא דקאמר הש\"ס בסוגיין דביצה י\"ח ע\"א ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל\"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע\"ג דבתרא דמקואות תנן דב\"ש סברי אין משיקין יפין ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינם ראוים כלל לשתי' דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר\"ש בפי' המשניות דטעמא דב\"ש דילמא חייס עלייהו ולא עבד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתות וכו' עכ\"ל. הנה יהיו לרצון אמרי פ\"י דהכא איירי שהרעים ראוים קצת לשתיה. מעתה י\"ל קצת בדחיקת גדול דחמין בצונן או צונן בחמין מיגרע טפי. אבל מה יענה במ\"ש הר\"ב שהעתקתי לעיל ונותנים במקוה מים מלוחין או עכורים וכן רש\"י בפירושו במשנה ביצה דהכא ד\"ה ושוין שמשיקין וכו' כתב בזה\"ל מי שיש לו מים יפין לשתות וכו' ונותנם במקוה מים מלוחין וכו' וכן הרמב\"ם בפירושו דהכא שהעתקתי לעיל שכתב ומי המקוה שאינם ראוים לשתיה משמע דלא חזי כלל: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ומטבילין  מגב לגב וכו' ובדו ע\"ג גיתו וכו' ודלא כרש\"י שגורס כדו בכ\"ף כו' ע\"ש. </b> לא אוכל להלום דמי אילימא כדו בכ\"ף דאי' ברש\"י מכדו דאיתא לפנינו בברייתא ואפ\"ה לפי גרסת הרמב\"ם והר\"ב [וגם בערוך ערך גב ב'] צריך להיות בדו בבי\"ת וע\"כ טעות נפל בדפוס ומלתא דשכיחי טובא בי\"ת בכ\"ף מחלפי וא\"כ גם בדפוסי רש\"י אתרמי טעות זה והראיה גדולה דהא הך ברייתא היא תוספתא ביצה פרק שני ושם איתא ג\"כ גתו ע\"ג בדו ובדו ע\"ג גתו ואם כוונת התוי\"ט להוכיח זה דרש\"י גורס כדו בכ\"ף ממ\"ש התוי\"ט לקמן בדסמוך ד\"ה מחבורה לחבורה וכו' כך פירש\"י וכו' והך טבילה וכו' וכ\"כ רש\"י ומיהו איהו לטעמיה וכו' אבל הר\"ב דתפס גרסת הרמב\"ם אכתי אינו מוכרח לומר דטבילה שצריכה היא דהא שפיר נוכל לומר מגתו לבדו ושניהם של מעשר או שניהם של תרומה הן וטבילה שאינה צריכה היא [ועדיפא ה\"ל להתוי\"ט לומר דהרי הר\"ב כתב להדיא צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה וכן אם הטביל וכו' צריכין טבילה שנים לשם קודש] וצ\"ע מהתוי\"ט דתלי תניא בדלא תניא עכ\"פ היוצא מזה דגם אם גירסת רש\"י כמו בתוספתא וערוך והרמב\"ם והר\"ב גתו ע\"ג בדו עדיין שפיר י\"ל דטבילה שא\"צ היא דגת ובד שניהם מעשר או תרומה הן. ובמופלא שבערכין ערך גב כתבתי דצ\"ע על כל גדולי המפרשים שהעלימו עיניהם מלשון התוספתא בפ\"ב דביצה כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע\"ג בדו ובדו ע\"ג עי��תו הרי זה טובל בו ביום כיצד מחבורה לחבורה הרוצה שלא לעשות בדו ע\"ג עיסתו של חבירו ה\"ז מטביל את כליו ולמה לא פירשוהו על דרך התוספתא ועי' בערוך מ\"ש בשם הירושלמי:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אבל  לא עולות וכו' ואפי' עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו\"ט דרחמנא אמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם לכם ולא לגבוה. </b> וגם במ\"ג פ\"ב דחגיגה כתב הר\"ב אבל לא עולות יחיד ואפי' עולות ראיה שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל דאמר קרא עצרת תהיה לכם ולא לגבוה אמנם פשטא דתלמודא משמע לכם דכתיב בשמות י\"ב פט\"ז הוא לבדו יעשה לכם וכ\"כ רש\"י בפרושו על המשנה י\"ט ע\"א אבל לא עולת וכו' לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב שמות י\"ב יעשה לכם ולא לגבוה וכ\"כ רש\"י במשנה דחגיגה י\"ז ע\"א אבל לא מביא עולות דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכן משמע בסוגיא דביצה לקמן כ\"ח ע\"ב וסוגיא מגילה ז' ע\"ב דלכם דדרשינן היינו קרא דשמות י\"ב הוא לבדו יעשה לכם וכן במ\"ש הר\"ב דהכא ובחגיגה ד\"ה וב\"ה אומרים וכו' דכתיב עצרת יהיה לה' כל דלד' דע דרש\"י בסוגיא דביצה כ' ע\"ב ד\"ה והלא כבר נאמר לה' דכתיב וחגותם אותו חג לה' וידעתי שדברי הר\"ב לקוחים מפי' הרמב\"ם במשנה דביצה. אבל גם על הרמב\"ם בעי טעמא דלא פי' מקרא המוקדם וכדמוכח בסוגיא שזכרתי. [ומה גם לפי' הרמב\"ם והר\"ב איכא למידק שארי רגלים דלא כתיב בהו עצרת מנ\"ל ויש ליישב]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לא  יטול כו'. </b> ובנר כתב ב\"י סי' תקט\"ו הא לא נגע כו' ע\"ש. המעיין בב\"י שם יראה ביאור הדברים על נכון היטב:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>יש  שהות ביום ז\"ל הר\"ב וכו' ולא ידעתי מה הוסיף וכו' ע\"ש. </b> דע כלשון הר\"ב הכי נמי איתא בפירש\"י ובהר\"ן ותחל תלונות התוי\"ט על רש\"י והר\"ן ג\"כ. שוב מצאתי כתב בא\"ר סי' תצ\"ח סקי\"א ליישב דה\"ק וצריך שיודע בבירור שיש שהות ולא באומדן הדעת כמו דאמרינן בשחיטות רוב הנראה לעינים בי\"ד סי' כ\"א ע\"כ וזה דוחק אמנם בפשיטות י\"ל דכפי הנראה מלשון ולא ישחוט אא\"כ יש שהות ביום לאכול ה\"א דדוקא כשהוא אוכל ממנה ביו\"ט שרי לישחט (ומלת לאכול הוא בפועל) להכי פירש\"י והר\"ב אא\"כ יודע וכו' כלומר אע\"ג שהוא אינו אוכל רק שיש זמן שראוי לאכול היינו אי מקלע אורחים שרי דקי\"ל דאמרי' הואיל והאמת עד לעצמו דבנוסחת המשנה שכתב הרי\"ף והרא\"ש והב\"י סימן תצ\"ח כך איתא בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א\"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע\"י וז\"ל הר\"ן לא ישחוט אלא א\"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי ומוכח באלו עוברין דאף ע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולישנא דמתני' הכי דייק ע\"כ. הרי דשפתי הר\"ן ברור מלילו דמדקתני אא\"כ יודע וכו' מוכח דאע\"פ שאינו אוכל אלא שיש שהות בלחוד שרי. ודע דבסוגיא דפסחים דמייתי בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע\"י ודייק מינה יכול לאכול אע\"ג דלא בעי לאכול שם דאמרי' הואיל ע\"ש ולא מצי לדקדק ממתני' דהכא בביצה משום דמתני' דהכא הא דלאכול פירושו לאכול ממש. אבל בברייתא דתני יכול לאכול שפיר דייק. ומעתה פרש\"י והר\"ב במשנה דהכא היינו ע\"פ המבואר בברייתא דפסחים:  ",
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>מבית  טביחתה וכו' ואין הלכה כר\"ע כו' ע\"ש. </b> וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"א מהל' יו\"ט כת\"ק. וראיתי בט\"ז סי' תצ\"ח ס\"ק ה' שהניח דברי הרמב\"ם בתימא דפסק דלא כר\"ע דהא קי\"ל הלכה כר\"ע אפי' מחביריו פי' אפי' רבים חולקים עליו ע\"כ. ולא זכיתי להבין דאכתי לא שמענו בעירובין מ\"ו ע\"ב אלא דהלכה כר\"ע מחבירו וכר' יוסי מחביריו ע\"ש אבל כר\"ע מחביריו דהיינו נגד רבים לא. שוב מצאתי כי גם על זה עמד הא\"ר והוסיף דגם נגד סתם משנה אין הלכה כר\"ע מיהו בזה י\"ל כיון דחולק ר\"ע באותו משנה לא הוי דברי ת\"ק כסתם ע\"כ. אכן אין בזה מעלה ארוכה להבין תמיהת הט\"ז דאכתי שפיר הוי דברי ת\"ק כרבים כמ\"ש תוס' ריש ביצה ב' ע\"ב ד\"ה גבי שבת וכו' ע\"ש וכ\"מ בכמה דוכתיה דסתמא דת\"ק כרבים הוי וא\"כ הדרי קושיא לדוכתא דאין הלכה כר\"ע נגד רבים. והילכך שפיר פסק הרמב\"ם כת\"ק [מלבד זה עוד י\"ל לפמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מאכלות אסורות דאסור לאכול בשר חי אא\"כ מולחו יפה יפה לא מצינן לומר הכי כר\"ע דשרי אם יש שהות לאכול כזית חי וכו'. ובכך הארכתי בזה בס\"ד בחדושי. וגם התוי\"ט בד\"ה רע\"א אפילו כזית חי כתב עמ\"ש בזה בסוף מ\"ז פי\"א דמנחות ע\"כ. ושם במנחות לא הערה כלום ממשנה דהכא. אלא כוונתו לפמ\"ש שם במנחות דמה דתנן התם הבבלים אוכלין אותם כשהוא חי. שפירושו לדעת הרמב\"ם חי אחר שמולחו יפה יפה ע\"ש. וה\"נ במתני' דהכא דר\"ע אומר לאכול חי אין השגה על הרמב\"ם דנוכל לומר שפרושו חי ע\"י מליחה יפה. ועי\"כ אפשר לכוין דלכאורה לא ידענא במאי פליגי ת\"ק ור\"ע. ולמה לא התיר הת\"ק כמו ר\"ע. אבל לפמ\"ש י\"ל דת\"ק מקפיד דוקא בצלי דהואיל ומיקלע אורחים וחזי להו. ור\"ע מפריז על המדה דאפילו כדי לאכול חי שרי הואיל ומיקלע אורחים דאוכלים בשר חי כמו שרגילים הבבלים נמי אמרינן:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  נמנין וכו' ובפ\"ה דף ל\"ו ע\"ב אמתני' דלא מקדישין כו' פירש\"י וכו'. </b> במשנה דהכא שהוא כ\"ז ע\"ב פירש\"י דמקח וממכר בשבת אסור בס' עזרא נחמיה סי' י\"ג אבל במשנה דפ\"ה דף ל\"ו ע\"ב לא תמצא בפירש\"י כלום אלא בגמ' ל\"ז ע\"א בפיסקא לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין אמר הש\"ס גזירה משום מקח וממכר ועל זה פירש\"י דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש מקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר וכו' ואל תתמה מה שפירש\"י הכא מקרא דעזרא והתם מקרא דישעיה וגם התם פירש עוד טעם אחר משום גזירה שמא יכתוב וכו' והכא לא פי' כך. דע שכן דרך רש\"י ברוב פעמים אין מספר וע\"פ הרוב המה מצויינים בהלכה בתכ\"ש בס\"ד גם תמצא בתכ\"ש כמה וכמה תמיהות שהניחו תוס' במסכת זו בתימה ובמס' אחרת כתבו תוס' תירוץ אחד גם שנים על אותו תימא ויותר מזה רשום שם שרש\"י כתב לא ידעתי פירושו ובמקום אחר כתב פי' נכון והגון ואין כאן מקום להאריך בדוגמות האלו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ולא  מן הקורה וכו' וש\"מ דסתם מתני' כר' יהודה וכו' ע\"ש. </b> צ\"ע במשנה א' דתנן בערמת התבן מתחילין בה וכתב הר\"ב ואף שלא זימנה מבעוד יום דלית ליה להאי תנא מוקצה וא\"כ קשיא ליה סתמא אסתמא. בשלמא לולא פרושם ה\"א כלישנא אחרינא בסוגיא דמתני' לדרב כהנא אדסיפא ומתני' ר\"י היא והא דתנן מתחילין בערמת התבן אתוקמי בתיבנא סרי' ואפי' ר' יהודה מודה וללישנא קמא דמוקי למשנה א' כולה כר' שמעון ס\"ל דמשנה זו דאין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט אפי' ר\"ש מודה משום דעומדת לבנין כמ\"ש הר\"ב והוי מוקצה מחמת חסרון כיס ומשנה לא זו אף זו קתני לא מבעי מן הקורות דעומדת וחזי עדיין לבנין אלא אפילו אם נשברה ביו\"ט דעכשיו לא חזי לבנין אפ\"ה משום דאתקצי לבין השמשות מ' חסרון כיס איתקצי לכולי יומא ופליג הך לישנא על רב נחמן לעיל ב' ע\"ב [ועי' היטב תוס' ל\"א ע\"ב ד\"ה ונפחת נוטל וכו' ואם תאמר מאי קאמר לעיל בריש מכילתין וכו'] או דהך משנה אתיא כר' יוסי בר' יהודה כדאמרינן שבת קנ\"ז ע\"א דר' יוחנן מתני לה בדר' יוסי בר' יהודה ע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>שאור  בכזית וכו' כי כל אוכל מחמצת וכו' ע\"ש. </b> דע דגם ברש\"י ז' ע\"ב איתא כך ד\"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא וסיים בחמץ כי כל אוכל (מחמצת) וה\"ל לכתוב כי כל אוכל שאור וכו' וכתבתי בתכ\"ש לכאורה צ\"ע דהא מחמצת דכתיב היינו שאור וכן כתב רש\"י בנימוקי חומש פ' בא י\"ב י\"ט בזה\"ל כי כל אוכל מחמצת ונכרתה לענוש כרת על השאור והלא כבר ענש על החמץ אלא שלא תאמר חמץ שראוי ענש עליו שאור שאינו וכו' לכך נאמרו שניהם עכ\"ל. ורבי זירא דאמר להדיא דסיים בחמץ ופירש\"י שעליו שהעתקתי למעלה יתנגדו לפירש\"י בחומש ואף אם יש בזה קצת להעלות ארוכה. מ\"מ קשה טפי שלא כתב מן המוקדם פסוק ט\"ו תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה שהרי להדיא ופשוט דפתח בשאור וסיים בחמץ. ולולא דמסתפינא ה\"א דכך צ\"ל ברש\"י פתח הכתוב בשאור תשביתו שאור מבתיכם וסיים בחמץ כל אוכל חמץ וה\"ל למכתב כי כל אוכל שאור וכו' אח\"כ מצאתי בקצת פוסקים איתא ברש\"י וסיים בחמץ כי כל אוכל חמץ וה\"ל למכתב וכו' והנאני דמצאתי מקצת דברי מכווין ובכן גם דברי הרב צריכין תיקון על אופן זה: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ביצה  שנולדה וכו' והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פרושו שבת שאחר יו\"ט וכו' ע\"ש. </b> לולא תירוצו קצת לפקפק בו. הוי אמינא [ודע דלאוקימתא דרב נחמן דטעמא דב\"ה משום מוקצה. לא קשיא מידי דלדידיה דוקא ביו\"ט ס\"ל לב\"ה דלא תאכל משום מוקצה אבל בשבת קי\"ל כרש\"י דמוקצה שרי וגם לשארי אמוראי (דאוקי למתני' בגוונא אחרינא) ג\"כ לא קשיא דליתני ביצה שנולדה בשבת. באשר] לפי המבואר בסוגיא ג' ע\"א כולהו כרב נחמן לא אמרו (משום מוקצה. רש\"י) כי קושיין (כדפרכינן לעיל לפלגו בתרווייהו. רש\"י) הרי דנידחה מימרא דרב נחמן ולא אמרינן טעמייהו דב\"ש וב\"ה משום מוקצה משום קושיא דנפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל וב\"ה אומרים לא תאכל (כדאיתא בסוגיא ב' ע\"ב) והשתא אי הוי תני במשנה ביצה שנולדה בשבת הוי אמרינן כרב נחמן משום מוקצה וליכא למיפרך ליפלגי בתרנגולת דהא בתרנגולת אי אפשר לומר תאכל דמחוסרת שחיטה וא\"א למישחט בשבת. ולהכי תנא ביצה שנולדה ביו\"ט ונדע שפיר לאפוקי מדר\"נ מדלא פליגי בתרנגולת. וזה ברור. ורציתי לומר דס\"ל להתוי\"ט דמאן דאית ליה הכנה ושהוא מדאורייתא כמו דס\"ל לרבה מדכתיב והיה ביום הששי וכו' ודאי דעדיפא ליה לאוקמי המשנה בתרנגולת העומדת לאכילה ומשום הכנה מלאוקמי כרב נחמן. ומאי דקאמר הש\"ס כולהו כרב נחמן לא אמרו כי קושיין היינו רב יוסף ורב יצחק נאדו בשביל הך קושיין אבל רבה דס\"ל בעלמא להדיא הכנה דאורייתא אף בלא קושיין עדיפא ליה לאוקמי מתני' טעם המבואר משום הכנה ולפיכך לא מצינו למימר (עכשיו דעוסק התוי\"ט בטעמא משום הכנה כרבה) דלכך תנן ביצה שנולדה ביו\"ט לאפוקי מדר\"נ כנ\"ל שהרי בלאו הכי נמי מוקמינן משום הכנה. אמנם ראיתי רש\"י שכתב להדיא ד\"ה כלהו רבה דאוקי מתני' משום הכנה ורב יוסף ורב יצחק דאוקמו משום גזרה כרב נחמן לא אמרי משום מוקצה כי קושיין וכו'. צא ולמד דדעת רש\"י דלולא קושיין הוי נמי רבה קיימא בטעמא דרב נחמן משום מוקצה ובתרנגולת העומדת לגדל ביצים. ומיושב שפיר קושי' התוי\"ט כדאמרן:  <br><b>מיהו </b> להרי\"ף והרמב\"ם הביאם הטור א\"ח סי' תנ\"ה שכתבו דקי\"ל [כרב נחמן ושדב��י רב נחמן מוכרחים] מכח סתמא דמשניות שלא יהיו סותרין מחוייבים אנו לומר דבשבת מוקצה שרי וביו\"ט אסור המוקצה [ודלא כבעל ה\"ג ורש\"י ור\"י ור\"ת דדחו דברי ר\"נ לגמרי אלא דבין בשבת ובין ביו\"ט מוקצה שרי והוסיף הרא\"ש סוף מס' ביצה דלא אשכחן דמפליג אלא רב נחמן נדחק לחלק להעמיד אוקימתא דידיה אבל לשאר אמוראי אין צריך לחלק ולא חיישינן להך לישנא דקאמר מכדי מאן סתמא למתני' רבי מ\"ש בשבת דסתם לן כר\"ש ומ\"ש ביו\"ט דסתם לן כר\"י דבכמה דוכתי חזינן דפליגי סתמא אהדדי וכו' ע\"ש] מקשה התוי\"ט שפיר דליתני ביצה שנולדה בשבת וממילא ידענא טעמא משום הכנה כדרבה דאלו בעומדת לגדל ביצים וכרב נחמן אין לומר שהרי בשבת ליכא איסור מוקצה (וא\"כ גם בלא קושיין דליפלגי בתרנגולת ידענא דטעמא דמתני' משום הכנה ולזה העירני גם מחו' הרבני הנבון מהר\"ז נ\"י). אפס לתירוצו של התוי\"ט מלבד הדוחק והפקפוק דברים יש להתעורר עוד נהי דלרב נחמן לא קשיא דלא תנא שנולדה בשבת משום דבשבת דחמירא לא גזרו על מוקצה ומותר. אבל לרב יוסף ולרב יצחק דמפרשו משום גזירה קשיא הא דלא נקט שנולדה בשבת ויש ליישב דמשום דרצה להורות דפלוגתיי' דב\"ש וב\"ה בנולדה דוקא אבל במעי אמן ד\"ה שרי כדמסיק הש\"ס ו' ע\"ב והילכך הוצרך למתני' ביום טוב דאי הוי תני בשבת לא הוי ידעינן דה\"א אפי' במעי אמן פליגי דהא דקתני שנולדה בשבת לא שכיחי כלל למצוא במעי אמן (כי אם שנשחטה לצורך חולה) אבל השתא דתני ביו\"ט ואפ\"ה פליגי בנולדה ידעינן שפיר דבמעי אמן שרי ולא גזרינן. ברם השתא דאתינן להכי שפיר איכא ליישב קושית התוי\"ט גם לשיטת רבה כדאמרן. ובתוך הדברים יתבאר הסוגיא במאי אוקימתא בתרנגולת וכו' ע\"ש להודיעך כחן דב\"ש וכו' ולפלגי בתרנגולת להודיעך כחן דב\"ה וכו' וכתב כח דהתירא עדיף וכו' ע\"ש לכאורה צריכה פנים שהרי סברת המקשן ולפלוגי בתרנגולת להודיעך כחן דב\"ה אע\"ג דכבר תירץ הש\"ס להודיעך כחן דב\"ש [וז\"ל הרשב\"ם בב\"ב ק\"י ע\"ב ד\"ה אמר ליה רב פפא כו' ואין זה שיטת הגמ' שיכחיש המקשה סברת המתרץ בלא טענה אלא א\"כ מקשה לו מצד אחר ע\"כ. וכ\"כ תוס' סוכה ט\"ו ע\"ב ד\"ה והא אפשר וכו'] מהנראה דבא המקשן בטענה חזקה דמן הראוי ה\"ל לתנא להודיע אליבא דב\"ה דקי\"ל ב\"ש במקום ב\"ה אינו משנה [והארכתי בזה במקום אחר בס\"ד] והשתא דכל זה עיקר כוונת המקשן קשה מאי האי דמסיים וכתב כח דהיתירא עדיף הלא בפלוגתא דב\"ש נגד ב\"ה לא שייך לומר הכי דקי\"ל דאינה משנה שוב ראיתי שכתב המהרש\"א בתו' ב' ע\"א ד\"ה ביצה וכו' בזה\"ל אע\"ג דאמרינן כח דהיתירא עדיף לאוקימתא כרב נחמן לא ניחא למימר לשארי אמוראי דבכמה דוכתין אמרינן ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ע\"כ:  <br><b>ובאמת </b> נפלאת זאת היא בעיני דמ\"ש לרב נחמן נימא הכי ומאי דוחקי' דש\"ס למימר הכי אליבא דרב נחמן נגד כל סוגית הש\"ס. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב דקושטא הכי הוא דאין סברא כלל להודיע אליבא דב\"ש. ברם הכא הוי נפקותא לב\"ה והיינו בזה דתנא פלוגתא בביצה שנולדה קשה קושית הש\"ס לעיל והא נולד הוא ומהכרח לומר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד [כתירוצו של ר\"נ] דמוקצה ונולד שקולים הם וב\"ה דאסרו היינו מטעם מוקצה והשתא לרבי דסתם בשבת דעת ב\"ה מוקצה כב\"ש דשרי אבל ביצה שנולדה בשבת אפ\"ה לב\"ה מותר ועל זה סובב כוונת האומר וכ\"ת כלומר דלהכי תניא פלוגתא בביצה שנולדה להודיעך כח דהיתירא לב\"ה דביצה שנולדה בשבת שרי [משא\"כ אי הוי תני פלוגתי' בתרנגולת ה\"א כסברת המקשן לעיל דאפילו מאן דשרי במוקצה בנו��ד אסור] ואף דביו\"ט עצמו אין נפקותא לב\"ה דעכ\"פ ידעינן דב\"ש בביצה אסרה רק בנולדה בשבת ה\"א דאסורה ג\"כ הביצה מטעם נולד וכאשר זכינו לסדר אותו דכוונת וכ\"ת כח דהיתירא עדיף היינו לב\"ה שפיר מסיים עלה ונפליג בתרווייהו תרנגולת העומדת לגדל ביצים היא וביצתה בש\"א תאכל ובה\"א לא תאכל. דנדע תרתי לבית הלל. הראשון דאית ליה לב\"ה מוקצה ממאי דתני תרנגולת. השני נדע דלית ליה איסור חדש מחמת נולד ונמי נשמע דלא פליגי אב\"ש בזה דמוקצה ונולד שווין וכנ\"ל אבל השתא דלא תני אף בתרנגולת י\"ל דב\"ה לית ליה מוקצה והא דאסרו ביצה מטעם נולד אסרו ופליגי ב\"ש וב\"ה רק בנולד לחוד אבל במוקצה לא פליגי ומודו תרווייהו דשרי. דבשלמא אי אשמעינין אף בתרנגולת לידע דב\"ה אסרו מוקצה שפיר נדע דאף ב\"ה לא ס\"ל איסור מחודש בשביל נולד דמה\"ת למצוא פלוגתא חדתא דפליגי ב\"ה אף בהא על ב\"ש ומוטב לומר דמטעם מוקצה אסרו וא\"כ נדע [דבשבת דמוקצה שרי] ביצה שנולדה בשבת מותרת. אמנם במה דתנא פלוגתא רק בביצה נוכל לומר להשוות ב\"ש וב\"ה בדיני מוקצה דלכ\"ע שרי. וב\"ה לא אסרו אלא מטעם נולד. ועפ\"י הדברים האלה יש ליישב קושית תוס' ד\"ה ונפלוג בתרווייהו תימא ובכל מקום כו' די\"ל כו' דפריך הכא הכי לפלוג בתרווייהו וכו' כדי דנשמע העיקר כח דהיתירא. כאשר למעלה אמורה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>סנדל  וכו' ומימרא דאביי הוא וכו' ע\"ש. </b> כל הדברים האלה אין מובן להם ובלתי ספק נשמט בדפוס שורות שתים או יותר ובכן לצורך התיקון צריך אני להעתיק מה דאמר אביי בסוגיא דביצה ט\"ו ע\"א סנדל המסומר אסור לנעלו משום מעשה שהיה (במס' שבת דף ס\"ב ע\"א. רש\"י) ומותר לטלטלו מדקתני אין משלחין דאי סלקא דעתיה אסור לטלטלו השתא לטלטולי אסור משלחין מבע\"י ע\"כ. ודע עוד במשנה דשבת ס' ע\"א לא יצא איש בסנדל המסומר וכו' וכן במימרא שם סנדל המסומר מ\"ט אמר שמואל שלפי הגזרה היו וכו' דחקו זה בזה וכו' וכן באותו שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר הרי דמשמע דדוקא שלא יצא דאי אמרינן דאפי' לנעלו אסור מאי אריא דתנא לא יצא וכו' אפי' בביתו אסור. וכן הלשון דמסיים במימרא דמעשה שהיו הורגים זה את זה באותו שעה אמרו אל יצא אדם משמע דדוקא בענין זה גזרו וא\"כ קשה על הרב שכתב ד\"ה סנדל וכו' שגזרו חכמים עליו שלא לנעלו בשבת ויו\"ט [וכ\"כ רש\"י בפי' המשנה אלא דהרב סמיך אמימרא דאביי בסוגיא דביצה שהעתקתי לעיל]. ועל אביי לא קשה דאיהו הוכיח דאל יצא לאו דוקא ואפילו בביתו אסור מכח הברייתא דמייתי הש\"ס בשבת (והיא תוספתא פ\"ה וביומא פ\"ד) דף ס' ע\"ב לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה וכו' וכאשר תמה התוי\"ט על הרמב\"ם שהשמיט דין דאביי והברייתא וגם אחר העיון בהר\"ן דשבת ובתוס' דשבת ס' ע\"א ושייך לעמוד ב' ד\"ה לא סנדל המסומר ולא מנעל וכו' ומעתה בין תבין את אשר לפניך. ובחדושי בס\"ד הארכתי ושם יאירו עיניך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ואדם  בשבת וכו' ובימות הגשמים וכו' בגמ' ע\"ש. </b> הנה בגמ' שם י\"ח ע\"ב מקשה עוד תינח בשבת ביום הכיפורים (שאסור ברחיצה משום עינוי ומותר בטבילת מצוה כדלקמן. רש\"י] מאי איכא למימר (הא ודאי מוכחא מילתא דלטבילה מתכוין ולא כמיקר. רש\"י) אמר רבא מי איכא מידי וכו' וראיתי בספר פני יהושע כתב אהא דאמר הא תינח בשבת ביוה\"כ מאי איכא למימר ותמיה לי טובא הא איתא להדיא בברייתא\"כ דף ע\"ז ע\"ב דאם הי' מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ביוה\"כ ואינו חושש ויש ליישב בדוחק וכו' ואבקש מטו מאת פני הגאון המפורסם זצ\"ל כי לא ידענא למה זה תמיה ליה טובא וגברא חזינא ותיובתא לא קא חזינא. בסוגיא דיומא ע\"ז ע\"ב הכי איתא ת\"ר אסור לרחוץ מקצת גופו ככל גופו ואם היו [ידיו כך הגירסא בהרא\"ש וכן הוא מבואר בשו\"ע סי' תרי\"ג וכן משמע בכל הפוסקים] מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ע\"כ. ומדבריו של בריבי הגאון הנ\"ל ניכר שהיה סבר דפי' בברייתא כדרכו היינו כל הגוף ולפיכך תמה תמה קרא. אמנם קושטא קאי דרוחץ כדרכו דאיתמר היינו רק אותו האבר שמלוכלך שרי אבל לא שרי בשביל אבר אחד לרחוץ כל הגוף וכ\"כ הרמב\"ם פ\"ג מהלכות שביתת עשור דין ב' בזה\"ל מי שהיה מלוכלך בצואה או טיט רוחץ מקום הטינופת כדרכו ואינו חושש ע\"כ וכן משמע להדיא מלשון הטור ריש סי' תרי\"ג שכתב בזה\"ל אסור לרחוץ ביום הכיפורים וכו' ואם היו ידיו מלוכלכות בטיט וצואה מותר לרוחצן ע\"כ. דקדק לרוחצן משמעותו דקאי על ידיו לבד וכ\"כ המג\"א סק\"א ויזהר שלא יטול אלא מקום המטונף בלבד כ\"מ ברמב\"ם ע\"כ. הרי מבואר היטב דקאמר התינח שבת כלומר בשבת שפיר אמרינן פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' אף שבמקומות המגולין כגון פניו ידיו ושאר איבריו הנראים אין רואין בו משום ליכלוך אמרינן דבאבר הסמוכה יש בו לכלוך טיט או צואה ולפיכך כונס כל גופו במים אבל ביוה\"כ [דליכא למימר הכי דהא טובל כל גופו ואינו שרי לרחוץ רק אבר המלוכלך] מאי איכא למימר. וכל המעיין בצדק ודובר אמת בלבבו יסכים ויאמר:  <br><b>עוד </b> יש לומר עפ\"מ שנשאלתי מכבר הא דלא קאמר הש\"ס על הקושיא אדם נמי ה\"ל לשנויי פעמים שאדם בא מן השדה מלוכלך וכו' והשבתי דלא תלינן אלא במידי דשכיח ומבואר בב\"ק ו' ע\"א ששופכין ביבותיהן לר\"ה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ופירש\"י בימות החמה אין להם רשות מפני שהרחוב נאה אבל בימות הגשמים שהרחובות מלוכלכות וכו' ע\"ש נמצא בימות הגשמים אפשר לומר ולמתלי שאדם בא מלוכלך אבל בימות החמה דמלתא דלא שכיח הוא אין תולין בכך לפיכך הוצרך לומר דוקא שנראה כמיקר וזה ברור. והנה בנדרים ס\"ב ע\"ב ובתענית ו' ע\"ב לכ\"ע בנודר עד הגשמים או עד שיהיה הגשמים אינו אסור אלא עד ג' במרחשון והשתא ביוה\"כ עדיין רחובות נאות ליכא למיתלי אלא רק מפני שנראה כמיקר וזה מדוקדק בלשון רש\"י ביוה\"כ וכו' מאי איכא למימר וכו' ולא כמיקר ע\"כ נקט בלשון דוקא כמיקר אע\"ג דבש\"ס איתא זה על פעמים שאדם בא וכו':  ",
+                "שם  בא\"ד <b>ובדברי  הרמב\"ם יש לי מבוכה גדולה שבפרושו דהכא מפרש וכו' ע\"ש. </b> גם המהרש\"א בסוגיא י\"ח ע\"א ד\"ה רב ביבי אומר גזירה שמא ישהה וכו' כתב מסתירת הרמב\"ם ומיישבו בצירוף גם דעת הרי\"ף שכתב טעם דרב ביבי משום דתניא כוותיה והביא נמי טעמי' דרב יוסף ע\"ש ובעיקרא דנפקותא הוי מצי התוי\"ט לאשכוחי נמי כגון שנטמא הכלי ביו\"ט דמשום תיקון איכא ומשום שמא ישהה ליכא. ויש אתי אריכות דברים בזה בחדושי: ",
+                "שם בא\"ד <b>וראיתי  בים של שלמה שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה כו' כצ\"ל ומלת ואע\"ג דליכא בהו הנדפס טעות הוא [א\"ה </b> בתוי\"ט בדפוסים הראשונים ליתא כל זה. והב\"ד הגי' כן ועי' מ\"ש בת\"ח] וכן דקדקתי בים של שלמה עצמו דליתא לכל זה וע\"ש כי שקיל וטרי בענין זה טובא:  "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוין  (כלומר ב\"ש וב\"ה) שמשיקין את המים בכלי אבן לטהר�� </b> פי' הר\"ב מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו ממלא בהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקום מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים וכו' וטהרו. נשאלתי הלא במקואות\"ד מ\"ו תנן ב\"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן וכו' ולא יפים ברעים וכו' הרי דלב\"ש אין משיקים מים יפים ברעים והיאך תנן הכא ושווין שמשיקין וכו'. והשבתי לפום רהיטא יש לומר דאע\"ג דבעלמא ס\"ל לב\"ש דאין מטבילין יפים ברעים מטעם שכתב הר\"ש או מטעם שפי' הרמב\"ם [כמו שאביאם לקמן בסמוך] מ\"מ הכא משום עונג י\"ט [למאן דמוקי למתני' בי\"ט] או משום עונג שבת [למאן דמוקי למתניתין בשבת] שאין לו מה לשתות התירו בית שמאי אע\"ג דבעלמא אסור לכתחלה לדעת ב\"ש מ\"מ כדי שלא יהיה צמא לשתות בשבת או ביו\"ט התירו אפי' לכתחלה ולא חיישי לדילמא חייס עלייהו [והא דפריך הש\"ס בריש הסוגיא ומי גזרינן והא תנן ושוין שמשיקין וכו' ואם איתא נגזר השקה אטו הטבלה. דע דאין לדמות גזירות חכמים אהדדי כמ\"ש תוס' בכמה דוכתי וקצת ראיה מאוקימתא דרבא דטעמא דכלים בשבת וי\"ט דלא דנראה כמתקן א\"כ למה התירו השקת מים בשבת וי\"ט הלא מים הטמאים שנטהרו ע\"י השקה נראין כמתקן. ואם בזה יש לדחוק ולדחות. עכ\"פ יש ראיה יותר מהאוקימתא דרב ביבי דמפרש גזירה שמא ישהה ולא חיישי' להכי גבי השקת מים והדברים ערוכים כי באו באורך בחידושי בס\"ד וכעת לגודל הנחיצה אין כאן מקום לקבל אריך]: <br><b>שוב </b> נמצא כי מארי דודי זקני מהר\"ם שי\"ף טמן קושיא זו ותירוצה ברמז בקיצור נמרץ בזה\"ל ושוין שמשיקין כו' במים מלוחים ס\"ל דלא מיקרי זה יפה ברעות כדאיתא סוף מקואות עכ\"ל אמנם לא יספיקו דבריו לפמ\"ש הרב מים מלוחים או עכורים וכו'. והנה ודאי עכורים הוי יפים ברעים [וכן הרמב\"ם בפירושו כתב דמה שהצריכו לטהר המים לפי שהמים הטמאים הן מתוקין ומי המקוה אינן ראוין לשתות] וא\"כ נשארה הקושיא אדוכתא. ותו שהרי סדר המשנה במקואות כך היא ב\"ש אומרים אין מטבילין חמין בצונן ולא צונן בחמין ולא יפים ברעים ולא רעים ביפים [בה\"א מטבילין] ופי' הר\"ש בזה\"ל חמין בצונן בית שמאי גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב\"ה לא גזרו עכ\"ל הנה חזינן דאפילו חמין בצונן שאפשר לתקנו בקל אם יצטננו החמין או יחמו הצונן יש לתקנם בקל ואפ\"ה גזרו ב\"ש דחייס עלייהו ולא ינגעו בהדדי על אחת כו\"כ לטבול במים מלוחין שיש לחוש דחייס עלייהו על המים מתוקים הנטבלים שלא ינגעו בהדי מלוחים שאינם ראוי' לשתיה. ועוד יותר קשיא עדיין לפי' הרמב\"ם שכתב בזה\"ל דדעת ב\"ש שבעת טהרת המים הטמאים לא יטהרו אלא במקוה ממינו שאם היה מים חמים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' חמים ואם היה מים מרים הנה טהרתם במקוה שיהיו מימי' מרים כי הכוונה בטהרת המים שהוא ישיב עם מי המקוה כדבר אחד וכו' עכ\"ל הנה נתבאר מתוך פירושו דגם מים מתוקים במים מלוחים אינם עולים מידי טומאתם שאינם כדבר אחד שהרי מרים אינם טהרתם אלא דוקא במים מרים ולא במתוקים ק\"ו בן בנו של ק\"ו דמתוקים אינם בטלים במרים או במלוחים שאינו ממינו. וא\"כ לפי' הרמב\"ם נשאר סתירת דעת ב\"ש ממשנה דמקואות אמתני' דביצה אדוכתא. גם הרא\"ש בפירושו למקואות מקשה על פי' הר\"ש ומסיים בזה\"ל ונראה לי לפרש טעמא של ב\"ש משום דאוכלין ומשקין אין להם טהרה במקוה אלא טהרת המים בהשקה הוא משום דבטילו אגב מי המקוה וסבירי ב\"ש דלא בטילי אלא במים כיוצא בהם עכ\"ל. הרי דהסכים הרא\"ש לפי' הרמב\"ם ודוחה לפי' הר\"ש וא\"כ גם לפי' הרא\"ש נשאר סתירת בית שמאי אהדדי. גם הר\"ב מברטנורה במקואות ד\"ה בית שמאי אומרין אין מטבילין חמין בצונן וכו' כתב בזה\"ל ואין השקה מועלת אלא במין עם מינו חמין בחמין ויפים ביפים ומרים במרים אבל מין בשאינו מינו אין השקה מועלת ולא נטהרו המים. הרי דגם דעת הר\"ב כפי' הרמב\"ם וא\"כ גם לשטתיה יהיו ב\"ש סותרים [ודע דמ\"ש מארי דודי זקני התוי\"ט במקואות בזה\"ל ומה שכתב הר\"ב אין השקה מועלת אלא במין עם מינו דב\"ש גזרי דילמא חייס עלייהו ולא נגעו בהדדי וב\"ה לא גזרו. הר\"ש עכ\"ל. לכאורה דבריו נפלאים למאד דהאיך הרכיב פי' הר\"ש אל הדברים שכתב הר\"ב והלא הר\"ב מפרש כפי' הרמב\"ם נגד פי' הר\"ש אם לא דחסרון ע\"י קלקול הדפוס איתרמי בדבריו]: <br><b>שוב </b> מצאתי שכתב הפני יהושע אהא דקאמר הש\"ס בסוגיין דביצה י\"ח ע\"א ותסברא אי אית ליה מים יפין הני ל\"ל למיעבד השקה אלא דלית ליה כו' אע\"ג דבתרא דמקואות תנן דב\"ש סברי אין משיקין יפין ברעים נראה דהתם ברעים לגמרי שאינם ראוים כלל לשתי' דעכירי וסריחי וכן נראה מהטעם שכתב שם הר\"ש בפי' המשניות דטעמא דב\"ש דילמא חייס עלייהו ולא עבד השקה מעליא כדי שלא יתערבו הרעים לתוך היפים אבל הכא מיירי שהרעים ראוים קצת לשתות וכו' עכ\"ל. הנה יהיו לרצון אמרי פ\"י דהכא איירי שהרעים ראוים קצת לשתיה. מעתה י\"ל קצת בדחיקת גדול דחמין בצונן או צונן בחמין מיגרע טפי. אבל מה יענה במ\"ש הר\"ב שהעתקתי לעיל ונותנים במקוה מים מלוחין או עכורים וכן רש\"י בפירושו במשנה ביצה דהכא ד\"ה ושוין שמשיקין וכו' כתב בזה\"ל מי שיש לו מים יפין לשתות וכו' ונותנם במקוה מים מלוחין וכו' וכן הרמב\"ם בפירושו דהכא שהעתקתי לעיל שכתב ומי המקוה שאינם ראוים לשתיה משמע דלא חזי כלל: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ומטבילין  מגב לגב וכו' ובדו ע\"ג גיתו וכו' ודלא כרש\"י שגורס כדו בכ\"ף כו' ע\"ש. </b> לא אוכל להלום דמי אילימא כדו בכ\"ף דאי' ברש\"י מכדו דאיתא לפנינו בברייתא ואפ\"ה לפי גרסת הרמב\"ם והר\"ב [וגם בערוך ערך גב ב'] צריך להיות בדו בבי\"ת וע\"כ טעות נפל בדפוס ומלתא דשכיחי טובא בי\"ת בכ\"ף מחלפי וא\"כ גם בדפוסי רש\"י אתרמי טעות זה והראיה גדולה דהא הך ברייתא היא תוספתא ביצה פרק שני ושם איתא ג\"כ גתו ע\"ג בדו ובדו ע\"ג גתו ואם כוונת התוי\"ט להוכיח זה דרש\"י גורס כדו בכ\"ף ממ\"ש התוי\"ט לקמן בדסמוך ד\"ה מחבורה לחבורה וכו' כך פירש\"י וכו' והך טבילה וכו' וכ\"כ רש\"י ומיהו איהו לטעמיה וכו' אבל הר\"ב דתפס גרסת הרמב\"ם אכתי אינו מוכרח לומר דטבילה שצריכה היא דהא שפיר נוכל לומר מגתו לבדו ושניהם של מעשר או שניהם של תרומה הן וטבילה שאינה צריכה היא [ועדיפא ה\"ל להתוי\"ט לומר דהרי הר\"ב כתב להדיא צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה וכן אם הטביל וכו' צריכין טבילה שנים לשם קודש] וצ\"ע מהתוי\"ט דתלי תניא בדלא תניא עכ\"פ היוצא מזה דגם אם גירסת רש\"י כמו בתוספתא וערוך והרמב\"ם והר\"ב גתו ע\"ג בדו עדיין שפיר י\"ל דטבילה שא\"צ היא דגת ובד שניהם מעשר או תרומה הן. ובמופלא שבערכין ערך גב כתבתי דצ\"ע על כל גדולי המפרשים שהעלימו עיניהם מלשון התוספתא בפ\"ב דביצה כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע\"ג בדו ובדו ע\"ג עיסתו הרי זה טובל בו ביום כיצד מחבורה לחבורה הרוצה שלא לעשות בדו ע\"ג עיסתו של חבירו ה\"ז מטביל את כליו ולמה לא פירשוהו על דרך התוספתא ועי' בערוך מ\"ש בשם הירושלמי:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אבל  לא עולות וכו' ואפי' עולות ראיה קרבות בשאר ימות הרגל ולא ביו\"ט דרחמנא אמר (במדבר כ״ט:ל״ה) עצרת תהיה לכם לכם ולא לגבוה. </b> וגם במ\"ג פ\"ב דחגיגה כתב הר\"ב אבל לא עולות יחיד ואפי' עולות ראיה שהרי יכול להקריבה בשאר ימות הרגל דאמר קרא עצרת תהיה לכם ולא לגבוה אמנם פשטא דתלמודא משמע לכם דכתיב בשמות י\"ב פט\"ז הוא לבדו יעשה לכם וכ\"כ רש\"י בפרושו על המשנה י\"ט ע\"א אבל לא עולת וכו' לפי שאין בה אכילת הדיוט וכתיב שמות י\"ב יעשה לכם ולא לגבוה וכ\"כ רש\"י במשנה דחגיגה י\"ז ע\"א אבל לא מביא עולות דכתיב הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה וכן משמע בסוגיא דביצה לקמן כ\"ח ע\"ב וסוגיא מגילה ז' ע\"ב דלכם דדרשינן היינו קרא דשמות י\"ב הוא לבדו יעשה לכם וכן במ\"ש הר\"ב דהכא ובחגיגה ד\"ה וב\"ה אומרים וכו' דכתיב עצרת יהיה לה' כל דלד' דע דרש\"י בסוגיא דביצה כ' ע\"ב ד\"ה והלא כבר נאמר לה' דכתיב וחגותם אותו חג לה' וידעתי שדברי הר\"ב לקוחים מפי' הרמב\"ם במשנה דביצה. אבל גם על הרמב\"ם בעי טעמא דלא פי' מקרא המוקדם וכדמוכח בסוגיא שזכרתי. [ומה גם לפי' הרמב\"ם והר\"ב איכא למידק שארי רגלים דלא כתיב בהו עצרת מנ\"ל ויש ליישב]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לא  יטול כו'. </b> ובנר כתב ב\"י סי' תקט\"ו הא לא נגע כו' ע\"ש. המעיין בב\"י שם יראה ביאור הדברים על נכון היטב:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>יש  שהות ביום ז\"ל הר\"ב וכו' ולא ידעתי מה הוסיף וכו' ע\"ש. </b> דע כלשון הר\"ב הכי נמי איתא בפירש\"י ובהר\"ן ותחל תלונות התוי\"ט על רש\"י והר\"ן ג\"כ. שוב מצאתי כתב בא\"ר סי' תצ\"ח סקי\"א ליישב דה\"ק וצריך שיודע בבירור שיש שהות ולא באומדן הדעת כמו דאמרינן בשחיטות רוב הנראה לעינים בי\"ד סי' כ\"א ע\"כ וזה דוחק אמנם בפשיטות י\"ל דכפי הנראה מלשון ולא ישחוט אא\"כ יש שהות ביום לאכול ה\"א דדוקא כשהוא אוכל ממנה ביו\"ט שרי לישחט (ומלת לאכול הוא בפועל) להכי פירש\"י והר\"ב אא\"כ יודע וכו' כלומר אע\"ג שהוא אינו אוכל רק שיש זמן שראוי לאכול היינו אי מקלע אורחים שרי דקי\"ל דאמרי' הואיל והאמת עד לעצמו דבנוסחת המשנה שכתב הרי\"ף והרא\"ש והב\"י סימן תצ\"ח כך איתא בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא א\"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע\"י וז\"ל הר\"ן לא ישחוט אלא א\"כ יודע שיש שהות ביום לאכול ממנה כזית צלי ומוכח באלו עוברין דאף ע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי ולישנא דמתני' הכי דייק ע\"כ. הרי דשפתי הר\"ן ברור מלילו דמדקתני אא\"כ יודע וכו' מוכח דאע\"פ שאינו אוכל אלא שיש שהות בלחוד שרי. ודע דבסוגיא דפסחים דמייתי בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיכול לאכול הימנה כזית צלי מבע\"י ודייק מינה יכול לאכול אע\"ג דלא בעי לאכול שם דאמרי' הואיל ע\"ש ולא מצי לדקדק ממתני' דהכא בביצה משום דמתני' דהכא הא דלאכול פירושו לאכול ממש. אבל בברייתא דתני יכול לאכול שפיר דייק. ומעתה פרש\"י והר\"ב במשנה דהכא היינו ע\"פ המבואר בברייתא דפסחים:  ",
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>מבית  טביחתה וכו' ואין הלכה כר\"ע כו' ע\"ש. </b> וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"א מהל' יו\"ט כת\"ק. וראיתי בט\"ז סי' תצ\"ח ס\"ק ה' שהניח דברי הרמב\"ם בתימא דפסק דלא כר\"ע דהא קי\"ל הלכה כר\"ע אפי' מחביריו פי' אפי' רבים חולקים עליו ע\"כ. ולא זכיתי להבין דאכתי לא שמענו בעירובין מ\"ו ע\"ב אלא דהלכה כר\"ע מחבירו וכר' יוסי מחביריו ע\"ש אבל כר\"ע מחביריו דהיינו נגד רבים לא. שוב מצאתי כי גם על זה עמד הא\"ר והוסיף דגם נגד סתם משנה אין הלכה כר\"ע מיהו בזה י\"ל כיון דחולק ר\"ע באותו משנה לא הוי דברי ת\"ק כסתם ע\"כ. אכן אין בזה מעלה ארוכה להבין תמיהת הט\"ז דאכתי שפיר הוי דברי ת\"ק כרבים כמ\"ש תוס' ריש ביצה ב' ע\"ב ד\"ה גבי שבת וכו' ע\"ש וכ\"מ בכמה דוכתיה דסתמא דת\"ק כרבים הוי וא\"כ הדרי קושיא לדוכתא דאין הלכה כר\"ע נגד רבים. והילכך שפיר פסק הרמב\"ם כת\"ק [מלבד זה עוד י\"ל לפמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מאכלות אסורות דאסור לאכול בשר חי אא\"כ מולחו יפה יפה לא מצינן לומר הכי כר\"ע דשרי אם יש שהות לאכול כזית חי וכו'. ובכך הארכתי בזה בס\"ד בחדושי. וגם התוי\"ט בד\"ה רע\"א אפילו כזית חי כתב עמ\"ש בזה בסוף מ\"ז פי\"א דמנחות ע\"כ. ושם במנחות לא הערה כלום ממשנה דהכא. אלא כוונתו לפמ\"ש שם במנחות דמה דתנן התם הבבלים אוכלין אותם כשהוא חי. שפירושו לדעת הרמב\"ם חי אחר שמולחו יפה יפה ע\"ש. וה\"נ במתני' דהכא דר\"ע אומר לאכול חי אין השגה על הרמב\"ם דנוכל לומר שפרושו חי ע\"י מליחה יפה. ועי\"כ אפשר לכוין דלכאורה לא ידענא במאי פליגי ת\"ק ור\"ע. ולמה לא התיר הת\"ק כמו ר\"ע. אבל לפמ\"ש י\"ל דת\"ק מקפיד דוקא בצלי דהואיל ומיקלע אורחים וחזי להו. ור\"ע מפריז על המדה דאפילו כדי לאכול חי שרי הואיל ומיקלע אורחים דאוכלים בשר חי כמו שרגילים הבבלים נמי אמרינן:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  נמנין וכו' ובפ\"ה דף ל\"ו ע\"ב אמתני' דלא מקדישין כו' פירש\"י וכו'. </b> במשנה דהכא שהוא כ\"ז ע\"ב פירש\"י דמקח וממכר בשבת אסור בס' עזרא נחמיה סי' י\"ג אבל במשנה דפ\"ה דף ל\"ו ע\"ב לא תמצא בפירש\"י כלום אלא בגמ' ל\"ז ע\"א בפיסקא לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין אמר הש\"ס גזירה משום מקח וממכר ועל זה פירש\"י דלמקח וממכר דמו שמוציא מרשותו לרשות הקדש מקח וממכר אסור מן המקרא דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר וכו' ואל תתמה מה שפירש\"י הכא מקרא דעזרא והתם מקרא דישעיה וגם התם פירש עוד טעם אחר משום גזירה שמא יכתוב וכו' והכא לא פי' כך. דע שכן דרך רש\"י ברוב פעמים אין מספר וע\"פ הרוב המה מצויינים בהלכה בתכ\"ש בס\"ד גם תמצא בתכ\"ש כמה וכמה תמיהות שהניחו תוס' במסכת זו בתימה ובמס' אחרת כתבו תוס' תירוץ אחד גם שנים על אותו תימא ויותר מזה רשום שם שרש\"י כתב לא ידעתי פירושו ובמקום אחר כתב פי' נכון והגון ואין כאן מקום להאריך בדוגמות האלו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ולא  מן הקורה וכו' וש\"מ דסתם מתני' כר' יהודה וכו' ע\"ש. </b> צ\"ע במשנה א' דתנן בערמת התבן מתחילין בה וכתב הר\"ב ואף שלא זימנה מבעוד יום דלית ליה להאי תנא מוקצה וא\"כ קשיא ליה סתמא אסתמא. בשלמא לולא פרושם ה\"א כלישנא אחרינא בסוגיא דמתני' לדרב כהנא אדסיפא ומתני' ר\"י היא והא דתנן מתחילין בערמת התבן אתוקמי בתיבנא סרי' ואפי' ר' יהודה מודה וללישנא קמא דמוקי למשנה א' כולה כר' שמעון ס\"ל דמשנה זו דאין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט אפי' ר\"ש מודה משום דעומדת לבנין כמ\"ש הר\"ב והוי מוקצה מחמת חסרון כיס ומשנה לא זו אף זו קתני לא מבעי מן הקורות דעומדת וחזי עדיין לבנין אלא אפילו אם נשברה ביו\"ט דעכשיו לא חזי לבנין אפ\"ה משום דאתקצי לבין השמשות מ' חסרון כיס איתקצי לכולי יומא ופליג הך לישנא על רב נחמן לעיל ב' ע\"ב [ועי' היטב תוס' ל\"א ע\"ב ד\"ה ונפחת נוטל וכו' ואם תאמר מאי קאמר לעיל בריש מכילתין וכו'] או דהך משנה אתיא כר' יוסי בר' יהודה כדאמרינן שבת קנ\"ז ע\"א דר' יוחנן מתני לה בדר' יוסי בר' יהודה ע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Chagigah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,63 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הכל  חייבין בראי' וכו' ואמרינן בגמרא וכו' וזהו שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י וכו' ובשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים כו' ע\"ש. </b> הנה התוי\"ט ברפ\"ח דפסחים ד\"ה לא יאכל משל רבו וכו' האריך קצת יותר להגדיל הפליאה על הר\"ב וכתב עליו בזה\"ל ומ\"ש הר\"ב אבל משל עצמו יאכל וכו' וכפירש\"י בגמ' ומחלפי' שיטתי' בר\"פ קמא דחגיגה דאדרבה וכו' והוא פירושו של הרמב\"ם במשנתינו ע\"כ. ודע דמ\"ש התוי\"ט בטעם הרמב\"ם ופרושו לא תמצא זה מבואר להדיא וכבר רצה הכ\"מ בפ\"ב מהל' קרבן פסח דין י\"ג לפרש דעת הרמב\"ם באופן הנאות עד שמצא אח\"כ כתוב שנשאל הר\"ר אברהם בנו של רבינו והשיב לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציא מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו ידי חובתו לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך וכו' אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה וכו' אבל למשנה הראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה ובמצות שהוא חייב בהן מספק מד\"ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני' בפ\"ק דחגיגה והא דקאמר התם הכל חייבין בראיה לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא מקמי הא דרבינא עכ\"ל. ועפ\"ז יתבארו דברי רבינו שבפי' המשנה עכ\"ל הכ\"מ. ודע עוד דהלח\"מ פ\"ב מהל' חגיגה דין א' ד\"ה מי שח\"ע וחב\"ח וכו' לפי פירש\"י ורוב המפרשים סיפא דקאמר ועבדים שאינן משוחררין דפטור ח\"ע וחב\"ח הוי כמשנה ראשונה ורישא דקאמר הכל חייבין לאתויי ח\"ע וחב\"ח הוי כמשנה אחרונה וכו' וכן בפ' האשה בפסחים גבי פסח וכו' גם שם פירשו המפרשים כה\"ג דלמשנה אחרונה יאכל משלו דכיון דכופין לרבו לשחררו הוי כבן חורין ועפ\"י פירוש זה השיג הראב\"ד על רבינו בהל' ק\"פ והכא אבל רבינו ז\"ל ממ\"ש כאן בפי' המשנה בפ\"ק דחגיגה וז\"ל ואמרו הכל חייבין בראיה להביא מי שח\"ע וחב\"ח וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלינו שלא נניח אדם ח\"ע וחב\"ח שלא נגמר פדיונו ע\"כ. וכיוצא בזה בפי' המשנה בשה בפסחים נראה מדברים אלו דהוא מפרש הפך מפרש\"י ומפרשים דלמשנה אחרונה פטור ולמשנה ראשונה חייב וכו' ומ\"מ פי' רבינו הוא דחוק וכבר תמה על דבריו הרב בעל כ\"מ וכתב לשון בנו לפרש דברי רבינו ודברי הרב בנו ז\"ל תמוהים יותר בעיני שהוא כתב שם דמן התורה פטור מקרבן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכדאמרו בסיפא חוץ מעבדים שאינן משוחררים וכו' דסיפא הוי כמשנה אחרונה אלא שלמשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות וכו' וכן בקרבן פסח נראה מדבריו שם דמן התורה הוא פטור מקרבן אלא דרבנן עבדו ליה תקנתא לחייבו משל עצמו למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנתא שמא יהיה זה גורם לעכב שחרורו ושבקינן ליה אדין תורה כן נראה מפשט לשונו. וקשיא בהו טובא חדא דאם הוא פטור מן התורה בין בפסח בין בעולת ראיה לא ה\"ל לרבנן לתקן להקריב קרבן דלהוי חולין בעזרה וכו' וכ\"ת דיקריב הקרבן על תנאי וכו' אפילו תאמר כן קשה מקרבן פסח דלא שייך בו תנאי וכו' ואולי י\"ל דרבנן עשאוהו כבן חורין גמור לענין פסח כדי לתקנו ויש להם כח בכך דהפקר ב\"ד היה הפקר והפקירו ממונו של זה לעשותו כבן חורין גמור אבל קשה דמנין לנו פטור לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמיעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנלן ואולי דילפינן מהתם דכי היכא דפטרו קרא לענין עולת ראיה ה\"ה לענין פסח [ולא הבינותי דמי הכריחו לדוחק גדול כזה ולחדש ילפותא פסח מעולת ראיה מה שלא ראינו עד כה דהא בלאו דברי בנו של רבינו נוכל לדקדק בזה גם לפירש\"י דלמשנה ראשונה אפילו משל עצמו ומכ\"ש משל רבו דלא יאכל מנ\"ל אלא ודאי דלא מצינו חיובא לעבד לעשות פסח אלא מגז\"ש לה לה מאשה וכמו דקי\"ל נשים בראשון חובה כמבואר פסחים צ\"א ע\"ב ודוחה את השבת וכן פסק הרמב\"ם פ\"ה מהל' ק\"פ ד\"ח אבל מי שח\"ע וחב\"ח דכבר בארתי לעיל מסוגיא דחגיגה דאין זה בכלל ג\"ש מאשה וא\"כ פטור מפסח ולכך אסור לאכול וזה ברור] אבל קשה דהיכי קאמר דחייבוהו רבנן מספק מאי ספק איכא כיון דהתורה פטרתו בהדיא מקרא דאל פני האדון ויש לומר וכו' והתוס' הקשו בפ\"ק דחגיגה דהיכי פשיטא לן דלא מקרי אדון ורבינו ז\"ל נראה לו לומר משום הך קושיא דלא פשיט לן הכא מידי וכו' אבל לפי האמת ספיקא הוי ולכך חייבוהו רבנן מספק ועשו בו תקנה וכו' כל זה נראה לי ליישב דברי רבינו הגם כי הדברים דחוקים קצת וכו' עכ\"ל. העתקתי רוב דברי הל\"מ מה שיש עיקר צורך בו ומזו תבין דעת הרמב\"ם [כפי שמפרש הרב בנו] את אשר הביא התוי\"ט. וגם מדבריו של הל\"מ נרפא פליאת התוי\"ט על הר\"ב מברטנורה והוא הדבר אשר דבר המשנה למלך פ\"ב מהל' ק\"פ דין י\"ג ד\"ה תנן התם ב\"ה אומרים וכו' ותוכן דבריו להרב מברטנורה היה קשה קושית הל\"מ דהיאך התירו לח\"ע וחב\"ח בחולין לעזרה ולפיכך בפסחים גבי פסח שאי אפשר להתנות כתב כפירש\"י אבל בחגיגה דאפשר להתנות וכמ\"ש הל\"מ הילכך פי' הר\"ב כהרמב\"ם ע\"כ כוונתו בקוצר. וצריך אני להוסיף עוד ליתן טעם אחר דבפסחים בחר הר\"ב כדפירש רש\"י למה עזב דרכו מזה בפירושו בחגיגה אך דע כי לפירש\"י הוי רישא דמתני' הכל חייבין בראייה וכו' כמשנה אחרונה והסיפא דתנן עבדים שאינן משוחררין וכו' כמשנה ראשונה וזה דחוק טובא אבל לפי' הרמב\"ם ניחא דרישא דמתני' כמשנה ראשונה. וסיפא כמשנה אחרונה. ולפיכך פי' הר\"ב סביב דגם הרמב\"ם בפירושו יחנה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ועבדים  וכו' מפורש בריש פ\"ג דברכות כו' ע\"ש. </b> קצת מזה איתא בפ\"ג דברכות מ\"ג אבל לא בריש הם שם לא נמצא מפורש אלא דהתוי\"ט כתב דילפי לה לה מאשה וזו יותר מבואר הכי בסוגיא דקיימינן בי' חגיגה ד' ע\"א וזה תארו פיסקא נשים ועבדים שאינן משוחררין כו' בשלמא נשים כדאמרן (זכור להוציא את הנשים. רש\"י). אלא עבדים מנלן אמר רב הונא אמר קרא אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר. ופריך הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כל המצוה שאין האשה חייבת בה אין עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני עבדים שאינן משוחררים ליתני עבדים סתמא אלא לאו כו' ש\"מ. ומעתה מ\"ש הר\"ב ועבדים שאינן משוחררין דפטורין דיליף לה לה מאשה צריכין עיון דהא בש\"ס מסיק להדיא דעבדים שאינן משוחררין דדייק דמיירי בחציו עבד וחציו בן חורין דלא מצי יליף לה גזירה שוה לה לה מאשה אלא עבד ג��ור שאינו משוחרר כלל אבל ח\"ע וחצי בן חורין לא ידעי' אלא מקרא אל פני האדון ה' וכל זה מבואר להדיא מסוגיא שהעתקתי וכ\"כ תוס' להדיא ד\"ה לא נצרכה ע\"ש. ויותר קשה במה שהוסיף הר\"ב בזה\"ל ועוד הוא אומר בבוא כל ישראל לראות ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו ע\"כ ומזה לא נזכר שום דבר בגמ' ואם ילפותא נכונה היא מקרא בבוא כל ישראל יפלא על המקשן ששאל עבדים מנלן וגם על המתרץ שלא השיב כך. ותו דקושית הש\"ס הא למה לי קרא (אל פני האדון ה') במקומה עומדת דהא ידעינן מקרא בבוא כל ישראל ובדקתי בפי' הרמב\"ם ראיתי שכתב בריש המשנה א' בזה\"ל ואמר את פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון א' יצא עבד ולפיכך העבדים פטורין ע\"כ. אשר ע\"כ פירושו של הרב מתחילתן עד סופן צריכין ביאור. ומד\"ז הגאון התוי\"ט מדשתק אודויי אודי ליה ולא הראה והערה בזה כלום. שוב ראיתי בלשון הרמב\"ם בחיבורו פ\"ב מהל' חגיגה דין א' וז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו ומנין שכל אלו פטורין מן הראיה הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים ע\"כ. ולא ראיתי אחד מנושאי כליו שכתבו ישוב או שום הערה דלכאורה כל דברי הרמב\"ם נגד סוגיא דילן כמו שהבאתי לעיל. ולפיכך אני אומר מקום הניחו לי. ואען ואומר דזה שכתב הרמב\"ם בתחילת דבריו מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו כלומר מפני שבו צד עבדות שיש לו אדון ופטור מקרא אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו אדון אחר ואח\"כ שאל הרמב\"ם ומנין שכל אלו פטורין מן הראי' [כלומר דלמא לעולם מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וקרא אל פני האדון מורה על עבד גמור אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין יהיה חייב מצד חירות שלו שאין לו אלא אדון אחד] על זה כתב הרי הוא אומר וכו' אין העבדים חייבים בה. א\"כ משם כבר ידענו דעבד גמור פטור וע\"כ קרא אל פני האדון איצטרך למי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור מצד עבדות שיש לו אדון. וסיים עוד דעבדים גמורים פטורים הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים כלומר עבדים גמורים ידענו כבר דפטורים מקרא בבוא כל ישראל וא\"כ קרא דלפני האדון ממעט למי שחציו עבד וחציו בן חורין ומעתה הרב אשר העתיק ככתבו וכלשונו של הרמב\"ם בחיבורו הלך על דרך שאמרתי. איברא אע\"ג דקצת דחוק ממה דלא זכרו הרמב\"ם בחיבורו שום רמז מקרא אל פני האדון מ\"מ לצאת י\"ח ביאור בהרמב\"ם בחיבורו על כרחינו ממה שראינו בפירושו של הרמב\"ם במשנה (שהעתקתי לעיל) כתב להדיא ילפותא אל פני האדון ומה\"ת יחזיר בלי שום אמתלא בחיבורו ממה שהחליט בפירושו. שוב ראיתי ז\"ל הלח\"מ שילהי ד\"ה מי שחציו עבד וכו' ומ\"ש הרמב\"ם ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל וזו ראיה מן הפסוק הזה לא נזכר בגמ' ואולי באיזה מקום נמצא ראיה זו עכ\"ל מצינו למידן דס\"ל להל\"מ דמקרא בבוא כל ישראל ממעטינן חציו עבד וחציו בן חורין ובכן ממה שכתבתי למעלה בכוונת הרמב\"ם במ\"ש ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל וכו' הדרני בי ואומר דכוונת הרמב\"ם בזה למילף למי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור [וכל שאר דברים שכתבתי לעיל על מעמדן עומדים] מיהו יש להפליא מאי ניחותא שכתב הל\"מ ואולי באיזה מקום נמצא ראיה זו. אכתי קשה למה לא הזכירו בגמ' ראיה זו. וניחא לי לומר דהרמב\"ם לשטתיה שכתב פ\"ב מהל' ק\"פ דין ו' שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכפי המבואר דפסיק הרמב\"ם כרב חסדא בסוגיא דפסחים ס\"א ע\"ב דס\"ל וכל ערל לא יאכל בו עד דאיכא כולה ערלות וכו' ע\"ש. אבל הראב\"ד חולק על הרמב\"ם ופסק כרב אשי דהוא בתרא ולרב אשי ס\"ל וכל ערל אפילו מקצת ערלה וכו' וכ\"ז תמצא בכ\"מ הטעם דפסק הרמב\"ם נגד רב אשי נמצאת למידן דהרמב\"ם דפסק כרב חסדא ברור הדבר היכי דכתיב כה\"ג הכי דיינין ליה [ועיין בל\"מ שהאריך וכתב כמה וכמה סוגיות ואחת מהנה מדפליגי רבנן עליה דרבי יהודה בן בתירה בסנהדרין ע\"ח ע\"א וס\"ל איש כי יכה כל נפש כוליה משמע ומהאי טעמא פסק הרמב\"ם דלא כרב אשי אלא כרב חסדא וע\"ע שם תמצא כמה דברים נאים ויראת האריכות גרמא שלא העתקתי כל האמור] אמור מעתה לפמ\"ש הלח\"מ באיזה מקום נמצא ראיה זו ובכן החזיק הרמב\"ם הכתוב בבוא כל ישראל עד דאיכא כולה ישראל ושפיר ממעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא כולה ישראל הוא. אכן בש\"ס דילן דרבינא רוצה לומר אליבא דרב אשי דליכא למילף מהך קרא הוכרח לומר מקרא אל פני האדון אבל הרמב\"ם לא ניחא ליה לפום קושטא דמלתא משום דבגיטין מ\"ב ע\"ב מספקא להו להש\"ס וכמ\"ש תוס' ד\"ה לא נצרכה אם רבו של חציו עבד וחציו בן חורין אדון מיקרי או לאו לכך בחר במה שמצא וזכה במציאה לזכות נפשי' ולשיטתיה בקרא בבוא כל ישראל. וחזי לאצטרופי מה שנשאלתי מאחי הרב הצדיק מ\"ו הירש דיין צדק בליסא וכן העירני בעל בתי הרבני ומשכיל האברך מ\"ו יהושע נ\"י על מ\"ש תוס' ב\"ק פ\"ח ע\"א ד\"ה יהא עבד וכו' וכי תימא הא ילפינן בכל דוכתי ג\"ש דלה לה מאשה וכו' וי\"ל דכי גמרינן וכו' ונתקשו להו סוגיא דחגיגה דפריך למה ליה קרא מכדי כל מצוה וכו' דגמר לה לה וכו' הרי דגבי ראיה לפטרו והוי לגרעו מאיש אפ\"ה ילפינן לה ג\"ש מאשה. והשיבותי להם שאלה הגונה שאלתם דאין לדחות דקושית הש\"ס הוא למה לי קרא בנשים לפטור נילף מעבד חדא דמשמעות הש\"ס אי אפשר לסובלו. ותו דאיצטרך בנשים דלא נילף ראיה ראי' מהקהל כדאי' לעיל בסוגיא והא עדיפא למילף מהקהל דלחומרא מקשינן. אכן לקושטא דמלתא אחרי שנניח יסוד אמיתי כי מצד הפשוט והנכון אין שייכות לעבד בשום מצוה ממצות רק במה שנצטוו עליהן בני נח וכמ\"ש הרמב\"ם בהל' מילה וכן בהלכות מלכים אבל במצות שנצטוו עליהן ישראל באיזה אופן יהיה חלים על העבדים אלא מכח הג\"ש לה לה מאשה. מצינו שהעבדים נתחייבו על אותן מצות שנצטוו נשים בהם וזה כוונת התוס' דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת [כלומר דלולי ג\"ש היינו פוטרים לעבד מכל המצות כדאמרן ולהכי כתיב הגז\"ש להחמיר עליו] אבל לגרעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה זה לא אמרינן [ר\"ל דלא באה הג\"ש בזה לעשותו העבד כאשה אחרי שהוא איש ומפני היותו איש כשר לעדות ותדע דאפי' עובד כוכבי' הוי כשר מכח שהוא איש (עי' נזיר ס\"א ע\"ב ס\"ב ע\"א חולין י\"ג ע\"ב תמורה ב' מנחות ע\"ג ע\"ב ובערכין ה' ע\"ב מרבינן ממלת איש דעובד כוכבים נערך ופירש\"י איש משמע כל דהו אפי' עובד כוכבים ולא קפדה התורה אלא שיהיה קרוי איש בכל מקום) דכתיב ועמדו שני אנשים ולא כתיב ישראל] אלא קרא ענה באחיו פוסלו לעובד כוכבים לפי שאין בו שום צד אחוה אבל עבד דאית ביה צד אחוה במצות הרי הוא ככל איש. ואחר העיון ברור שזה כוונת התוס' ומדויק בדבריהם שכתבו בתחלת דבריהם הלשון להחמיר וכו' וסיימו הלשון לגרעו ומהנכון ה\"ל לתוס' לסיים מעין הפתיחה אבל לא להקל אלא ודאי כדאמרן דלאו משום קולא וחומרא הדברים אמורין אבל לא כשעלה על הדעת דמצד חומרא וקולא כוונו התוס' דא\"כ לא יהיה דברי תוס' אלא דברי נביאות לחלק בגז\"ש לומר דדוקא לחומרא ילפינן ולא לקולא ודבר זה לא מצינו בגז\"ש אלא דקי\"ל אין גז\"ש למחצה בין לקולא ובין לחומרא ולכן ברור מה שכתבתי בכוונת התוס'. אמור מעתה בסוגיא דחגיגה דלענין מצות ראיה ודאי העבד פטור ככל גויי הארץ ולא נבוא עליו לחייב רק במה שהאשה חייבת מכח ג\"ש לה לה ובכן הכא בראיה שהאשה פטורה נשאר עבד על דינו מעיקרא כנכרי בעלמא דודאי פטור מן הראיה ובזה מדויק קצת מה שהקדים לומר מכדי כל מצוה שהאשה חייבת וכו'. ברם אי קשיא הא קשיא לי לפי מסקנת הש\"ס לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין ומבואר דגז\"ש לה לה לא קאי על חציו עבד וחציו בן חורין וכ\"כ תוס' א\"כ אין מקום לקושית תוס' ב\"ק הנזכר דהא שפיר י\"ל דהוכרח הסוגיא דב\"ק ללמוד מק\"ו או מקרא לפסול נמי למי שחציו עבד וחציו בן חורין וזה לא הוי ידעינן מגזירה שוה לה לה אבל מקל וחומר דאמר הש\"ס מה אשה שכשרה לבוא בקהל וכו' ידעינן שפיר דחציו עבד וחציו בן חורין דאיהו נמי פסול לבוא [בקהל וגם לישא] בת חורין אינו יכול וכן מקרא דמייתי הש\"ס ע\"ש ממועט נמי חציו עבד וחציו בן חורין ולמה לא תירצו התוספות בבבא קמא על דרך זה ובשבועות ל' ע\"א הניחו דבר זה בצ\"ע בקושיא וכן בזבחים ק\"ג ע\"א תירצו באופן היותר רחוק ע\"ש. ובחדושי הארכתי ליישב זה. וגם מה דשאל הש\"ס מתחילה עבדים מנלן ואיהו ידע בעצמו זה כפי מה ששאל אח\"כ מכדי וכו' וכל מצוה וכו' דגמרי' לה לה מאשה. ועוד אמרתי בתירוצו של רבינא לא נצרכה וכו' כיוון אל האמור בגיטין מ\"ב ע\"ב נגחו שור למי שחציו עבד וחציו בן חורין ביום של רבו לרבו אבל ביום של עצמו לעצמו. ופריך אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן וז\"ל רש\"י איסורא לא קאמרינן דתהוי לחצאין אבל כל זכיות ממון כי היכי דמלאכתו תלוי בימים כן כל שבח ממון והשתא ה\"א דביום שהוא לעצמו יהיה חייב בראי' ולא יהיה זה קל מממון ולפיכך הוצרך למעט מאל פני האדון וכו' ולא זה שיש לו אדון אחר אפי' ביום מחר. ונתתי באותן דברים עוד טעם בתבלין לשבח ומפני אורך הדברים אקצר באמורים:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>זה  הבא וכו' ומסיימי התוס' אבל רוצח וגזלן וכו' ונ\"ל דמלת וגזל וצ\"ל וע\"ז וכו' ע\"ש. </b> המהרש\"א כתב על דהתוס' ד\"ה זה הבע\"ה בזה\"ל גזל בכדי נקטו דהא בלאו האי טעמא קאמרי' במתני' דמעוות יוכל לתקן הוא ואולי בגזל הרבים קאמרו דאין לו תקנה שלימה כדאיתא פ' הגוזל ע\"כ. נמצא לפירושו של המהרש\"א אא\"צ להגהות התוי\"ט. אכן לכאורה הראי' שכתב המהרש\"א מל מסתם סתם לן לאיזה ענין אשר מכווין עליו וברור דדעתו מהא דאיתא בפ' הגוזל עצים צ\"ד ע\"ב הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין ושאין מכירין מעלה בהן צרכי רבים ע\"כ. אמנם אין ראיה גמורה מזה די\"ל ודאי תשובה מעליא היא כמו בשאר גזל רק תשובתו קשה שצריך לעשות בורות שיחין ומערות כדמסיק רב חסדא וזה טורח גדול וקשה לעשותו [וכוונת מלת קשה כמו דאמרינן חולין פ\"ט ע\"א קשה גזל הנאכל וכו'] תדע דבביצה כ\"ט ע\"א דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צורכי רבים ומשמע קצת התם דהשבה ותקנה מעליא היא. [שוב ראיתי ב\"ב פ\"ח ע\"ב אהא דאמר ר' לוי קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות וכו' ומסיק דעריות אפשר בתשובה ומדות אי אפשר בתשובה. כתב הרשב\"ם עריות מועלת תשובה אי עביד לי' תשובה מעלייתא כדכתיב שובו בנים וגו' ואמרינן ��מי כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל מדות שגזל את הרבים אי אפשר לו בתשובה שהרי תשובתן תלוי בהשבת אבידת גזילה דכתיב והשיב את הגזילה והוא אינו יודע למי יחזיר ואע\"ג דאמרינן יעשה בהן צורכי רבים אין זו תשובה מעליותא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שבררו לו המוטב ע\"כ] ולכאורה איכא למידק מי הכריחו לו לחלק בכך דהא שפיר י\"ל עריות אפשר בתשובה היינו בוידוי דברים כמו בכל עבירות שבין אדם למקום וגם אם לקה נפטר מידי כריתות כמ\"ש הוא בעצמו. אבל מדות לא סגי ליה תשובה לבדו כלומר בוידוי דברים ואף כשלקה לא נפטר אלא בחזרת ממון עד שירצה את חבירו [ואפי' תשובה ויוה\"כ אינו מכפר עד שירצה כמבואר יומא פ\"ה ע\"ב] מצורף לזה לומר דודאי בשעת עבירה דהיינו בשעה שעובר על עוול המדות הוא קשה מעריות דבעיוול מדות אינו יודע אם יהיה סיפוק בידו אחר זמן [כשיבקש לעשות תשובה להחזיר בשלימות את הגזילה למי שגזל] ואולי לא יהיה לו נכסים וממון לעשות צורכי רבים. ועיין עוד לקמן. וז\"ל תוס' ד\"ה התם אפשר בתשובה ודוקא בעריות שאין בה ממזרות אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן או שאר עריות שיש בהן ממזרות זהו מעוות שלא יוכל לתקן כדאמר ביבמות (דף כ\"א) ואי אפשר בתשובה. והר\"ר חיים אומר אע\"ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ\"מ אפשר בתשובה וכו' אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזילה וגו' והיכי דגזל לרבים ואינו יודע למי שישיב דאע\"ג דאמרינן בב\"ק (דף צ\"ד ע\"ב) יעשה בהן צורכי רבים מכל מקום לאו תשובה מעלייתא היא עכ\"ל וכתבתי בתכ\"ש דמה דאיתא בתוס' כדאמר ביבמות טעות הדפוס היא וצ\"ל כדאמר בחגיגה ט' ע\"א וכו' והיינו המשנה דאמר ר\"ש בן מנסיא איזה מעוות זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר וכו' אבל מסוגיא דיבמות אי אפשר שכתבו תוס' לראיה אדרבה משם בסוגיא כ\"ב ע\"ב משמע להפך דפריך אהא דממזר חייב על הכאתו לאביו אמאי איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור כו' ומשני בשעשה תשובה. ופריך והתנן ר\"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ומשני השתא מיהו עושה מעשה עמך הוא ופירש\"י נהי דעונו גלוי ונזכר [וניכר כך מצאתי בפירש\"י בע\"י] כל זמן שהממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא ע\"כ. וכתב הכותב בזה\"ל כלל גדול אז\"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה אפי' כפר בעיקר ח\"ו כי כן ביאורו פה שאפי' הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר כשעושה תשובה עושה מעשה עמך הוא ומה שאמרו מעוות לא יכול לתקן הוא מצד הממזר הנולד שמזכיר עונו תמיד אבל כבר הועילה לו תשובתו כמו שפירש\"י לעיל. ולדעתי מלת כדאמר ביבמות שייך למה שכתבו תוס' אח\"כ וה\"ר חיים אמר אע\"ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מכל מקום אפשר בתשובה כדאמר ביבמות כ\"ב ע\"ב ובמ\"ש תוס' אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן וכו' יש לדקדק דהא הבא על אשת איש אף בלא הוליד ממנה בן קאמר ר\"ש בן מנסיא חגיגה ט' ע\"ב דזהו מעוות וגו' הואיל ואסרה על בעלה והארכתי בזה במקום אחר. ואשובה אל הראשונות דגם תוס' בחגיגה ט' ע\"א שכתבו ד\"ה זה הבא על הערוה דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עבירות רוצח וגזלן אין עידיו לפניו ע\"כ. ס\"ל כה\"ר חיים דאפשר בתשובה אף כשהוליד ממנה ממזר. ומה דאמר ר\"ש בן מנסיא לא יוכל לתקן היינו דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם ולולא זאת יהא הבא על הערוה והוליד ממנה כמו שאר עבירות כי על כולם כתיב שובו בנים שובבים וכמ\"ש בהכותב בהחלט והשתא הא דסיים ר\"ש בן מנסיא אם תאמר בגונב וגוזל יכול להחזירו ולתקן ולא אמר דבגונב וגוזל אין בושתו ניכר אלא דרצה להוכיח דאפילו בגונב וגוזל דבר המסוים שניכר לרבים שבגזל בא לידו אפ\"ה אינו בכלל לא יכול לתקן דבידו הוא כל שעה להחזירו והשתא לפום סברת תוס' שהחליטו דבר זה [כסברת הר\"ר חיים ודעת הכותב] דאין לך דבר שעומד בפני התשובה וגדולה התשובה מכ\"ש כשהוא עושה מה שיכול לתקן ולעשות צורכי רבים כשגזל את הרבים דעושה מעשה עמך מיקרי וכמו שכתבתי מסוגיא דביצה וא\"כ גוזל את הרבים או גוזל את היחיד בסוג אחד הן וכבר מלת גזלן נזכר במשנה דיוכל לתקן ואשר על כן לפי סברת תוס' דהכא שפיר הוכרח התוי\"ט להגי' דצ\"ל ועבודה זרה ופי' שהתוס' רצה לתרץ הא דנקט ר\"ש ב\"מ אם בגונב וגוזל ולא קתני אם תאמר רוצח וע\"ז שהם יותר חמורות על זה תירצו תוס' אין עדיו לפניו משא\"כ בגונב וגוזל דבר המסוים עדיו לפניו ולהכי קאמר ר\"ש בן מנסיא אם תאמר בגונב וגוזל שהרי עדיו לפניו מ\"מ יכול הוא לתקן וכדאמרן:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אבל  לא עולת יחיד וכו' דאמר קרא עצרת תהיה לכם ולא לגבוה כו' ע\"ש. </b> עיי' מ\"ש כבר מ\"ד פ\"ב דביצה:  ",
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>וב\"ה  אומרים כו' אבל נדרים בין עולות וכו' </b> צ\"ל אבל נדרים ונדבות בין עולות וכן לשון הר\"ב מ\"ד פ\"ב דביצה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הזהרו  שלא תגעו בו כו' דבהדיא איתא בגמ' דתנא דידן לא תני מנורה וכו' אלא משום תמיד דכתיב בי' וכלים דשולחן לא מעכבי וכו' כצ\"ל כו' ע\"ש. </b> ודע דבגמ' עלה דהך מתני' כ\"ו ע\"ב תנא הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ותנא דידן מ\"ט לא תני מנורה שולחן כתיב תמיד וכו' ופריך ותיפוק ליה [דאי נמי נגעו בשולחן לא מטמא ליה. רש\"י] דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא וכו'. כמו שהעתיקו התוי\"ט בקוצר. ויש לדקדק דאמאי נטר הש\"ס עד דמייתי הברייתא ולמה לא הקשה מיד על המשנה דתנן הזהרו בשולחן ותיפוק לי' דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכו'. ונראה לומר דעל המשנה ה\"א דנהי דשולחן עצמו אינו מקבל טומאה דכלי עץ העשוי לנחת הוא. מ\"מ הזהרו שלא תגעו בשולחן משום סייג וגדר שלא יבאו ע\"י כך ליגע בלחם הפנים ויטמאו הלחם [ואין טבילה מועיל לאוכלין שנטמא כנודע] אבל לבתר דמסיק דתנא דידן דלא קחשיב מנורה משום דלא כתיב בי' תמיד [ויכול לסלקה ולהטבילה עיין רש\"י ד\"ה מנורה וכו'] ואי אמרינן דגבי שולחן טעמא דתנא דידן משום גדר דלחם הפנים היו מזהירין. יקשה ולתני נמי מנורה ומשום סייג שלא יטמאו השמן. א\"ו דלא חששו אלא לגוף הדבר בעצמו הלכך מקשה שפיר ותיפוק לי' דכלי עץ וכו'. ואין לפרוך דילמא לעולם משום סייג הוזהרו והא דלא הוזהרו גם במנורה משום דגבי שמן אין לחוש להכי דמשקה בי מדבחייא דכן הוא. אך דע לפי הסוגיא בפסחים י\"ז ע\"א דפליגי בהו רב ושמואל ע\"ש אתי שפיר דממה נפשך לרב דס\"ל דמשקה אפילו טומאת עצמן אין בהם. אכן ס\"ל לרב משקה בי מטבחייא דוקא והיינו דם אבל שמן הוי בכלל שאר משקין ומקבלין טומאה. גם לשמואל דתני בי מדבחיי' דכן הוא והוי שמן בכלל. אכן ס\"ל לשמואל התם דדכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהם. כמבואר להמעיין שם. וע\"פ אותו סוגיא הייתי מיישב לתורניי מופלג אחד ששאלני בענין ניסא דחנוכה שטמאו כל השמנים כמבואר בסוגיא דשבת כ\"א ע\"ב ולמ\"ד משקה בי מדבחיי' דכן הוא היה להם להדליק באותן השמנים ואמאי היו צריכין דוקא לאותו פך שהיה מונח בחותם של כהן גדול. והראיתי לו את סוגיא דפסחים הנ\"ל דבין לרב ובין לשמואל לא קשה מידי ע\"פ ממ\"נ שכתבתי. ובמ\"ג פ\"ב דכלים תמצא עריכת נר בענייני דחנוכה אשר ערכתי:  סליק מסכת חגיגה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,60 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הכל  חייבין בראי' וכו' ואמרינן בגמרא וכו' וזהו שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י וכו' ובשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים כו' ע\"ש. </b> הנה התוי\"ט ברפ\"ח דפסחים ד\"ה לא יאכל משל רבו וכו' האריך קצת יותר להגדיל הפליאה על הר\"ב וכתב עליו בזה\"ל ומ\"ש הר\"ב אבל משל עצמו יאכל וכו' וכפירש\"י בגמ' ומחלפי' שיטתי' בר\"פ קמא דחגיגה דאדרבה וכו' והוא פירושו של הרמב\"ם במשנתינו ע\"כ. ודע דמ\"ש התוי\"ט בטעם הרמב\"ם ופרושו לא תמצא זה מבואר להדיא וכבר רצה הכ\"מ בפ\"ב מהל' קרבן פסח דין י\"ג לפרש דעת הרמב\"ם באופן הנאות עד שמצא אח\"כ כתוב שנשאל הר\"ר אברהם בנו של רבינו והשיב לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציא מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע\"פ שזו היא תקנתו להוציאו ידי חובתו לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו אלא אומרים לרבו זה אינו אוכל משלך וכו' אלא מהר ושחררו כדי שלא ימנע מן המצוה וכו' אבל למשנה הראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה ובמצות שהוא חייב בהן מספק מד\"ס דאילו מן התורה פטור כדדייק רבינו ממתני' בפ\"ק דחגיגה והא דקאמר התם הכל חייבין בראיה לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא מקמי הא דרבינא עכ\"ל. ועפ\"ז יתבארו דברי רבינו שבפי' המשנה עכ\"ל הכ\"מ. ודע עוד דהלח\"מ פ\"ב מהל' חגיגה דין א' ד\"ה מי שח\"ע וחב\"ח וכו' לפי פירש\"י ורוב המפרשים סיפא דקאמר ועבדים שאינן משוחררין דפטור ח\"ע וחב\"ח הוי כמשנה ראשונה ורישא דקאמר הכל חייבין לאתויי ח\"ע וחב\"ח הוי כמשנה אחרונה וכו' וכן בפ' האשה בפסחים גבי פסח וכו' גם שם פירשו המפרשים כה\"ג דלמשנה אחרונה יאכל משלו דכיון דכופין לרבו לשחררו הוי כבן חורין ועפ\"י פירוש זה השיג הראב\"ד על רבינו בהל' ק\"פ והכא אבל רבינו ז\"ל ממ\"ש כאן בפי' המשנה בפ\"ק דחגיגה וז\"ל ואמרו הכל חייבין בראיה להביא מי שח\"ע וחב\"ח וכבר הודעתיך כי חזר מזה הדעת והדין אצלינו שלא נניח אדם ח\"ע וחב\"ח שלא נגמר פדיונו ע\"כ. וכיוצא בזה בפי' המשנה בשה בפסחים נראה מדברים אלו דהוא מפרש הפך מפרש\"י ומפרשים דלמשנה אחרונה פטור ולמשנה ראשונה חייב וכו' ומ\"מ פי' רבינו הוא דחוק וכבר תמה על דבריו הרב בעל כ\"מ וכתב לשון בנו לפרש דברי רבינו ודברי הרב בנו ז\"ל תמוהים יותר בעיני שהוא כתב שם דמן התורה פטור מקרבן מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכדאמרו בסיפא חוץ מעבדים שאינן משוחררים וכו' דסיפא הוי כמשנה אחרונה אלא שלמשנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות וכו' וכן בקרבן פסח נראה מדבריו שם דמן התורה הוא פטור מקרבן אלא דרבנן עבדו ליה תקנתא לחייבו משל עצמו למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנתא שמא יהיה זה גורם לעכב שחרורו ושבקינן ליה אדין תורה כן נראה מפשט לשונו. וקשיא בהו טובא חדא דאם הוא פטור מן התורה בין בפסח בין בעולת ראיה לא ה\"ל לרבנן לתקן להקריב קרבן דלהוי חולין בעזרה וכו' וכ\"ת דיקריב הקרבן על תנאי וכו' אפילו תאמר כן קשה מקרבן פסח דלא שייך בו תנאי וכו' ואולי י\"ל דרבנן עשאוהו כבן חורין גמור לענין פסח כדי לתקנו ויש להם כח בכך דהפקר ב\"ד היה הפקר והפקירו ממונו של זה לעשותו כבן חורין גמור אבל קשה דמנין לנו פטור לענין פסח בשלמא בעולת ראיה אית לן קרא דאת פני האדון דמיעטו מפני שיש לו אדון אחר אבל לענין קרבן פסח מנלן ואולי דילפינן מהתם דכי היכא דפטרו קרא לענין עולת ראיה ה\"ה לענין פסח [ולא הבינותי דמי הכריחו לדוחק גדול כזה ולחדש ילפותא פסח מעולת ראיה מה שלא ראינו עד כה דהא בלאו דברי בנו של רבינו נוכל לדקדק בזה גם לפירש\"י דלמשנה ראשונה אפילו משל עצמו ומכ\"ש משל רבו דלא יאכל מנ\"ל אלא ודאי דלא מצינו חיובא לעבד לעשות פסח אלא מגז\"ש לה לה מאשה וכמו דקי\"ל נשים בראשון חובה כמבואר פסחים צ\"א ע\"ב ודוחה את השבת וכן פסק הרמב\"ם פ\"ה מהל' ק\"פ ד\"ח אבל מי שח\"ע וחב\"ח דכבר בארתי לעיל מסוגיא דחגיגה דאין זה בכלל ג\"ש מאשה וא\"כ פטור מפסח ולכך אסור לאכול וזה ברור] אבל קשה דהיכי קאמר דחייבוהו רבנן מספק מאי ספק איכא כיון דהתורה פטרתו בהדיא מקרא דאל פני האדון ויש לומר וכו' והתוס' הקשו בפ\"ק דחגיגה דהיכי פשיטא לן דלא מקרי אדון ורבינו ז\"ל נראה לו לומר משום הך קושיא דלא פשיט לן הכא מידי וכו' אבל לפי האמת ספיקא הוי ולכך חייבוהו רבנן מספק ועשו בו תקנה וכו' כל זה נראה לי ליישב דברי רבינו הגם כי הדברים דחוקים קצת וכו' עכ\"ל. העתקתי רוב דברי הל\"מ מה שיש עיקר צורך בו ומזו תבין דעת הרמב\"ם [כפי שמפרש הרב בנו] את אשר הביא התוי\"ט. וגם מדבריו של הל\"מ נרפא פליאת התוי\"ט על הר\"ב מברטנורה והוא הדבר אשר דבר המשנה למלך פ\"ב מהל' ק\"פ דין י\"ג ד\"ה תנן התם ב\"ה אומרים וכו' ותוכן דבריו להרב מברטנורה היה קשה קושית הל\"מ דהיאך התירו לח\"ע וחב\"ח בחולין לעזרה ולפיכך בפסחים גבי פסח שאי אפשר להתנות כתב כפירש\"י אבל בחגיגה דאפשר להתנות וכמ\"ש הל\"מ הילכך פי' הר\"ב כהרמב\"ם ע\"כ כוונתו בקוצר. וצריך אני להוסיף עוד ליתן טעם אחר דבפסחים בחר הר\"ב כדפירש רש\"י למה עזב דרכו מזה בפירושו בחגיגה אך דע כי לפירש\"י הוי רישא דמתני' הכל חייבין בראייה וכו' כמשנה אחרונה והסיפא דתנן עבדים שאינן משוחררין וכו' כמשנה ראשונה וזה דחוק טובא אבל לפי' הרמב\"ם ניחא דרישא דמתני' כמשנה ראשונה. וסיפא כמשנה אחרונה. ולפיכך פי' הר\"ב סביב דגם הרמב\"ם בפירושו יחנה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ועבדים  וכו' מפורש בריש פ\"ג דברכות כו' ע\"ש. </b> קצת מזה איתא בפ\"ג דברכות מ\"ג אבל לא בריש הם שם לא נמצא מפורש אלא דהתוי\"ט כתב דילפי לה לה מאשה וזו יותר מבואר הכי בסוגיא דקיימינן בי' חגיגה ד' ע\"א וזה תארו פיסקא נשים ועבדים שאינן משוחררין כו' בשלמא נשים כדאמרן (זכור להוציא את הנשים. רש\"י). אלא עבדים מנלן אמר רב הונא אמר קרא אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר. ופריך הא למה לי קרא מכדי כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כל המצוה שאין האשה חייבת בה אין עבד חייב בה דגמר לה לה מאשה ומשני אמר רבינא לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני עבדים שאינן משוחררים ליתני עבדים סתמא אלא לאו כו' ש\"מ. ומעתה מ\"ש הר\"ב ועבדים שאינן משוחררין דפטורין דיליף לה לה מאשה צריכין עיון דהא בש\"ס מסיק להדיא דעבדים שאינן משוחררין דדייק דמיירי בחציו עבד וחציו בן חורין דלא מצי יליף לה גזירה שוה לה לה מאשה אלא עבד גמור שאינו משוחרר כלל אבל ח\"ע וחצי בן חורין לא ידעי' אלא מקרא אל פני האדון ה' וכל זה מבואר להדיא מסוגיא שהעתקתי וכ\"כ תוס' להדיא ד\"ה לא נצרכה ע\"ש. ויותר קשה במה שהוסיף הר\"ב בזה\"ל ועוד הוא אומר בבוא כל ישראל לראות ועבדים לאו בכלל ישראל נינהו ע\"כ ומזה לא נזכר שום דבר בגמ' ואם ילפותא נכונה ה��א מקרא בבוא כל ישראל יפלא על המקשן ששאל עבדים מנלן וגם על המתרץ שלא השיב כך. ותו דקושית הש\"ס הא למה לי קרא (אל פני האדון ה') במקומה עומדת דהא ידעינן מקרא בבוא כל ישראל ובדקתי בפי' הרמב\"ם ראיתי שכתב בריש המשנה א' בזה\"ל ואמר את פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון א' יצא עבד ולפיכך העבדים פטורין ע\"כ. אשר ע\"כ פירושו של הרב מתחילתן עד סופן צריכין ביאור. ומד\"ז הגאון התוי\"ט מדשתק אודויי אודי ליה ולא הראה והערה בזה כלום. שוב ראיתי בלשון הרמב\"ם בחיבורו פ\"ב מהל' חגיגה דין א' וז\"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו ומנין שכל אלו פטורין מן הראיה הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה אין העבדים חייבין בה ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים ע\"כ. ולא ראיתי אחד מנושאי כליו שכתבו ישוב או שום הערה דלכאורה כל דברי הרמב\"ם נגד סוגיא דילן כמו שהבאתי לעיל. ולפיכך אני אומר מקום הניחו לי. ואען ואומר דזה שכתב הרמב\"ם בתחילת דבריו מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו כלומר מפני שבו צד עבדות שיש לו אדון ופטור מקרא אל פני האדון ה' יצא זה שיש לו אדון אחר ואח\"כ שאל הרמב\"ם ומנין שכל אלו פטורין מן הראי' [כלומר דלמא לעולם מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב וקרא אל פני האדון מורה על עבד גמור אבל מי שחציו עבד וחציו בן חורין יהיה חייב מצד חירות שלו שאין לו אלא אדון אחד] על זה כתב הרי הוא אומר וכו' אין העבדים חייבים בה. א\"כ משם כבר ידענו דעבד גמור פטור וע\"כ קרא אל פני האדון איצטרך למי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור מצד עבדות שיש לו אדון. וסיים עוד דעבדים גמורים פטורים הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים כלומר עבדים גמורים ידענו כבר דפטורים מקרא בבוא כל ישראל וא\"כ קרא דלפני האדון ממעט למי שחציו עבד וחציו בן חורין ומעתה הרב אשר העתיק ככתבו וכלשונו של הרמב\"ם בחיבורו הלך על דרך שאמרתי. איברא אע\"ג דקצת דחוק ממה דלא זכרו הרמב\"ם בחיבורו שום רמז מקרא אל פני האדון מ\"מ לצאת י\"ח ביאור בהרמב\"ם בחיבורו על כרחינו ממה שראינו בפירושו של הרמב\"ם במשנה (שהעתקתי לעיל) כתב להדיא ילפותא אל פני האדון ומה\"ת יחזיר בלי שום אמתלא בחיבורו ממה שהחליט בפירושו. שוב ראיתי ז\"ל הלח\"מ שילהי ד\"ה מי שחציו עבד וכו' ומ\"ש הרמב\"ם ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל וזו ראיה מן הפסוק הזה לא נזכר בגמ' ואולי באיזה מקום נמצא ראיה זו עכ\"ל מצינו למידן דס\"ל להל\"מ דמקרא בבוא כל ישראל ממעטינן חציו עבד וחציו בן חורין ובכן ממה שכתבתי למעלה בכוונת הרמב\"ם במ\"ש ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל וכו' הדרני בי ואומר דכוונת הרמב\"ם בזה למילף למי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור [וכל שאר דברים שכתבתי לעיל על מעמדן עומדים] מיהו יש להפליא מאי ניחותא שכתב הל\"מ ואולי באיזה מקום נמצא ראיה זו. אכתי קשה למה לא הזכירו בגמ' ראיה זו. וניחא לי לומר דהרמב\"ם לשטתיה שכתב פ\"ב מהל' ק\"פ דין ו' שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול וכפי המבואר דפסיק הרמב\"ם כרב חסדא בסוגיא דפסחים ס\"א ע\"ב דס\"ל וכל ערל לא יאכל בו עד דאיכא כולה ערלות וכו' ע\"ש. אבל הראב\"ד חולק על הרמב\"ם ופסק כרב אשי דהוא בתרא ולרב אשי ס\"ל וכל ערל אפילו מקצת ערלה וכו' וכ\"ז תמצא בכ\"מ הטעם דפסק הרמב\"ם נגד רב אשי נמצאת למידן דהרמב\"ם דפסק כרב חסדא ברור הדבר היכי דכתיב כה\"ג הכי דיינין ליה [ועיין בל\"מ שהאריך וכתב כמ�� וכמה סוגיות ואחת מהנה מדפליגי רבנן עליה דרבי יהודה בן בתירה בסנהדרין ע\"ח ע\"א וס\"ל איש כי יכה כל נפש כוליה משמע ומהאי טעמא פסק הרמב\"ם דלא כרב אשי אלא כרב חסדא וע\"ע שם תמצא כמה דברים נאים ויראת האריכות גרמא שלא העתקתי כל האמור] אמור מעתה לפמ\"ש הלח\"מ באיזה מקום נמצא ראיה זו ובכן החזיק הרמב\"ם הכתוב בבוא כל ישראל עד דאיכא כולה ישראל ושפיר ממעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין דלא כולה ישראל הוא. אכן בש\"ס דילן דרבינא רוצה לומר אליבא דרב אשי דליכא למילף מהך קרא הוכרח לומר מקרא אל פני האדון אבל הרמב\"ם לא ניחא ליה לפום קושטא דמלתא משום דבגיטין מ\"ב ע\"ב מספקא להו להש\"ס וכמ\"ש תוס' ד\"ה לא נצרכה אם רבו של חציו עבד וחציו בן חורין אדון מיקרי או לאו לכך בחר במה שמצא וזכה במציאה לזכות נפשי' ולשיטתיה בקרא בבוא כל ישראל. וחזי לאצטרופי מה שנשאלתי מאחי הרב הצדיק מ\"ו הירש דיין צדק בליסא וכן העירני בעל בתי הרבני ומשכיל האברך מ\"ו יהושע נ\"י על מ\"ש תוס' ב\"ק פ\"ח ע\"א ד\"ה יהא עבד וכו' וכי תימא הא ילפינן בכל דוכתי ג\"ש דלה לה מאשה וכו' וי\"ל דכי גמרינן וכו' ונתקשו להו סוגיא דחגיגה דפריך למה ליה קרא מכדי כל מצוה וכו' דגמר לה לה וכו' הרי דגבי ראיה לפטרו והוי לגרעו מאיש אפ\"ה ילפינן לה ג\"ש מאשה. והשיבותי להם שאלה הגונה שאלתם דאין לדחות דקושית הש\"ס הוא למה לי קרא בנשים לפטור נילף מעבד חדא דמשמעות הש\"ס אי אפשר לסובלו. ותו דאיצטרך בנשים דלא נילף ראיה ראי' מהקהל כדאי' לעיל בסוגיא והא עדיפא למילף מהקהל דלחומרא מקשינן. אכן לקושטא דמלתא אחרי שנניח יסוד אמיתי כי מצד הפשוט והנכון אין שייכות לעבד בשום מצוה ממצות רק במה שנצטוו עליהן בני נח וכמ\"ש הרמב\"ם בהל' מילה וכן בהלכות מלכים אבל במצות שנצטוו עליהן ישראל באיזה אופן יהיה חלים על העבדים אלא מכח הג\"ש לה לה מאשה. מצינו שהעבדים נתחייבו על אותן מצות שנצטוו נשים בהם וזה כוונת התוס' דכי גמרינן לה לה מאשה היינו להחמיר על העבד לעשותו כישראל לכל הפחות במצות שהאשה חייבת [כלומר דלולי ג\"ש היינו פוטרים לעבד מכל המצות כדאמרן ולהכי כתיב הגז\"ש להחמיר עליו] אבל לגרעו מאיש ולפסלו לעדות כאשה זה לא אמרינן [ר\"ל דלא באה הג\"ש בזה לעשותו העבד כאשה אחרי שהוא איש ומפני היותו איש כשר לעדות ותדע דאפי' עובד כוכבי' הוי כשר מכח שהוא איש (עי' נזיר ס\"א ע\"ב ס\"ב ע\"א חולין י\"ג ע\"ב תמורה ב' מנחות ע\"ג ע\"ב ובערכין ה' ע\"ב מרבינן ממלת איש דעובד כוכבים נערך ופירש\"י איש משמע כל דהו אפי' עובד כוכבים ולא קפדה התורה אלא שיהיה קרוי איש בכל מקום) דכתיב ועמדו שני אנשים ולא כתיב ישראל] אלא קרא ענה באחיו פוסלו לעובד כוכבים לפי שאין בו שום צד אחוה אבל עבד דאית ביה צד אחוה במצות הרי הוא ככל איש. ואחר העיון ברור שזה כוונת התוס' ומדויק בדבריהם שכתבו בתחלת דבריהם הלשון להחמיר וכו' וסיימו הלשון לגרעו ומהנכון ה\"ל לתוס' לסיים מעין הפתיחה אבל לא להקל אלא ודאי כדאמרן דלאו משום קולא וחומרא הדברים אמורין אבל לא כשעלה על הדעת דמצד חומרא וקולא כוונו התוס' דא\"כ לא יהיה דברי תוס' אלא דברי נביאות לחלק בגז\"ש לומר דדוקא לחומרא ילפינן ולא לקולא ודבר זה לא מצינו בגז\"ש אלא דקי\"ל אין גז\"ש למחצה בין לקולא ובין לחומרא ולכן ברור מה שכתבתי בכוונת התוס'. אמור מעתה בסוגיא דחגיגה דלענין מצות ראיה ודאי העבד פטור ככל גויי הארץ ולא נבוא עליו לחייב רק במה שהאשה חייבת מכח ג\"ש לה לה ובכן הכא ��ראיה שהאשה פטורה נשאר עבד על דינו מעיקרא כנכרי בעלמא דודאי פטור מן הראיה ובזה מדויק קצת מה שהקדים לומר מכדי כל מצוה שהאשה חייבת וכו'. ברם אי קשיא הא קשיא לי לפי מסקנת הש\"ס לא נצרכה אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין ומבואר דגז\"ש לה לה לא קאי על חציו עבד וחציו בן חורין וכ\"כ תוס' א\"כ אין מקום לקושית תוס' ב\"ק הנזכר דהא שפיר י\"ל דהוכרח הסוגיא דב\"ק ללמוד מק\"ו או מקרא לפסול נמי למי שחציו עבד וחציו בן חורין וזה לא הוי ידעינן מגזירה שוה לה לה אבל מקל וחומר דאמר הש\"ס מה אשה שכשרה לבוא בקהל וכו' ידעינן שפיר דחציו עבד וחציו בן חורין דאיהו נמי פסול לבוא [בקהל וגם לישא] בת חורין אינו יכול וכן מקרא דמייתי הש\"ס ע\"ש ממועט נמי חציו עבד וחציו בן חורין ולמה לא תירצו התוספות בבבא קמא על דרך זה ובשבועות ל' ע\"א הניחו דבר זה בצ\"ע בקושיא וכן בזבחים ק\"ג ע\"א תירצו באופן היותר רחוק ע\"ש. ובחדושי הארכתי ליישב זה. וגם מה דשאל הש\"ס מתחילה עבדים מנלן ואיהו ידע בעצמו זה כפי מה ששאל אח\"כ מכדי וכו' וכל מצוה וכו' דגמרי' לה לה מאשה. ועוד אמרתי בתירוצו של רבינא לא נצרכה וכו' כיוון אל האמור בגיטין מ\"ב ע\"ב נגחו שור למי שחציו עבד וחציו בן חורין ביום של רבו לרבו אבל ביום של עצמו לעצמו. ופריך אלא מעתה יום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא בת חורין ומשני איסורא לא קאמרינן וז\"ל רש\"י איסורא לא קאמרינן דתהוי לחצאין אבל כל זכיות ממון כי היכי דמלאכתו תלוי בימים כן כל שבח ממון והשתא ה\"א דביום שהוא לעצמו יהיה חייב בראי' ולא יהיה זה קל מממון ולפיכך הוצרך למעט מאל פני האדון וכו' ולא זה שיש לו אדון אחר אפי' ביום מחר. ונתתי באותן דברים עוד טעם בתבלין לשבח ומפני אורך הדברים אקצר באמורים:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>זה  הבא וכו' ומסיימי התוס' אבל רוצח וגזלן וכו' ונ\"ל דמלת וגזל וצ\"ל וע\"ז וכו' ע\"ש. </b> המהרש\"א כתב על דהתוס' ד\"ה זה הבע\"ה בזה\"ל גזל בכדי נקטו דהא בלאו האי טעמא קאמרי' במתני' דמעוות יוכל לתקן הוא ואולי בגזל הרבים קאמרו דאין לו תקנה שלימה כדאיתא פ' הגוזל ע\"כ. נמצא לפירושו של המהרש\"א אא\"צ להגהות התוי\"ט. אכן לכאורה הראי' שכתב המהרש\"א מל מסתם סתם לן לאיזה ענין אשר מכווין עליו וברור דדעתו מהא דאיתא בפ' הגוזל עצים צ\"ד ע\"ב הרועים והגבאין והמוכסין תשובתן קשה ומחזירין למכירין ושאין מכירין מעלה בהן צרכי רבים ע\"כ. אמנם אין ראיה גמורה מזה די\"ל ודאי תשובה מעליא היא כמו בשאר גזל רק תשובתו קשה שצריך לעשות בורות שיחין ומערות כדמסיק רב חסדא וזה טורח גדול וקשה לעשותו [וכוונת מלת קשה כמו דאמרינן חולין פ\"ט ע\"א קשה גזל הנאכל וכו'] תדע דבביצה כ\"ט ע\"א דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צורכי רבים ומשמע קצת התם דהשבה ותקנה מעליא היא. [שוב ראיתי ב\"ב פ\"ח ע\"ב אהא דאמר ר' לוי קשה עונשין של מדות יותר מעונשין של עריות וכו' ומסיק דעריות אפשר בתשובה ומדות אי אפשר בתשובה. כתב הרשב\"ם עריות מועלת תשובה אי עביד לי' תשובה מעלייתא כדכתיב שובו בנים וגו' ואמרינן נמי כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן אבל מדות שגזל את הרבים אי אפשר לו בתשובה שהרי תשובתן תלוי בהשבת אבידת גזילה דכתיב והשיב את הגזילה והוא אינו יודע למי יחזיר ואע\"ג דאמרינן יעשה בהן צורכי רבים אין זו תשובה מעליותא מאחר שאינו משיב לבעלים אלא שבררו לו המוטב ע\"כ] ולכאורה איכא למידק מי הכריחו לו לחלק בכך דהא שפיר י\"ל עריות אפשר בתשובה היינו בוידוי דברים כמו בכל עבירות שבין אדם למקום וגם אם לקה נפטר מידי כריתות כמ\"ש הוא בעצמו. אבל מדות לא סגי ליה תשובה לבדו כלומר בוידוי דברים ואף כשלקה לא נפטר אלא בחזרת ממון עד שירצה את חבירו [ואפי' תשובה ויוה\"כ אינו מכפר עד שירצה כמבואר יומא פ\"ה ע\"ב] מצורף לזה לומר דודאי בשעת עבירה דהיינו בשעה שעובר על עוול המדות הוא קשה מעריות דבעיוול מדות אינו יודע אם יהיה סיפוק בידו אחר זמן [כשיבקש לעשות תשובה להחזיר בשלימות את הגזילה למי שגזל] ואולי לא יהיה לו נכסים וממון לעשות צורכי רבים. ועיין עוד לקמן. וז\"ל תוס' ד\"ה התם אפשר בתשובה ודוקא בעריות שאין בה ממזרות אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן או שאר עריות שיש בהן ממזרות זהו מעוות שלא יוכל לתקן כדאמר ביבמות (דף כ\"א) ואי אפשר בתשובה. והר\"ר חיים אומר אע\"ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ\"מ אפשר בתשובה וכו' אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזילה וגו' והיכי דגזל לרבים ואינו יודע למי שישיב דאע\"ג דאמרינן בב\"ק (דף צ\"ד ע\"ב) יעשה בהן צורכי רבים מכל מקום לאו תשובה מעלייתא היא עכ\"ל וכתבתי בתכ\"ש דמה דאיתא בתוס' כדאמר ביבמות טעות הדפוס היא וצ\"ל כדאמר בחגיגה ט' ע\"א וכו' והיינו המשנה דאמר ר\"ש בן מנסיא איזה מעוות זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר וכו' אבל מסוגיא דיבמות אי אפשר שכתבו תוס' לראיה אדרבה משם בסוגיא כ\"ב ע\"ב משמע להפך דפריך אהא דממזר חייב על הכאתו לאביו אמאי איקרי כאן ונשיא בעמך לא תאור כו' ומשני בשעשה תשובה. ופריך והתנן ר\"ש בן מנסיא אומר איזהו מעוות לא יוכל לתקן זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ומשני השתא מיהו עושה מעשה עמך הוא ופירש\"י נהי דעונו גלוי ונזכר [וניכר כך מצאתי בפירש\"י בע\"י] כל זמן שהממזר קיים מיהו מתשובה ואילך בכלל עושה מעשה עמך הוא ע\"כ. וכתב הכותב בזה\"ל כלל גדול אז\"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה אפי' כפר בעיקר ח\"ו כי כן ביאורו פה שאפי' הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר כשעושה תשובה עושה מעשה עמך הוא ומה שאמרו מעוות לא יכול לתקן הוא מצד הממזר הנולד שמזכיר עונו תמיד אבל כבר הועילה לו תשובתו כמו שפירש\"י לעיל. ולדעתי מלת כדאמר ביבמות שייך למה שכתבו תוס' אח\"כ וה\"ר חיים אמר אע\"ג שהוא מעוות לא יוכל לתקן מכל מקום אפשר בתשובה כדאמר ביבמות כ\"ב ע\"ב ובמ\"ש תוס' אבל הבא על אשת איש והוליד ממנה בן וכו' יש לדקדק דהא הבא על אשת איש אף בלא הוליד ממנה בן קאמר ר\"ש בן מנסיא חגיגה ט' ע\"ב דזהו מעוות וגו' הואיל ואסרה על בעלה והארכתי בזה במקום אחר. ואשובה אל הראשונות דגם תוס' בחגיגה ט' ע\"א שכתבו ד\"ה זה הבא על הערוה דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם אבל שאר עבירות רוצח וגזלן אין עידיו לפניו ע\"כ. ס\"ל כה\"ר חיים דאפשר בתשובה אף כשהוליד ממנה ממזר. ומה דאמר ר\"ש בן מנסיא לא יוכל לתקן היינו דטפי בושתו ניכר שהממזר נראה לעולם ולולא זאת יהא הבא על הערוה והוליד ממנה כמו שאר עבירות כי על כולם כתיב שובו בנים שובבים וכמ\"ש בהכותב בהחלט והשתא הא דסיים ר\"ש בן מנסיא אם תאמר בגונב וגוזל יכול להחזירו ולתקן ולא אמר דבגונב וגוזל אין בושתו ניכר אלא דרצה להוכיח דאפילו בגונב וגוזל דבר המסוים שניכר לרבים שבגזל בא לידו אפ\"ה אינו בכלל לא יכול לתקן דבידו הוא כל שעה להחזירו והשתא לפום סברת תוס' שהחליטו דבר זה [כסברת הר\"ר חיים ודעת הכותב] דאין לך דבר שעומד בפני התשובה וגדולה התשובה מכ\"ש כשהוא עושה מה שיכול לתקן ולעשות צורכי רבים כשגזל את הרבים דעושה מעשה עמך מיקרי וכמו שכתבתי מסוגיא דביצה וא\"כ גוזל את הרבים או גוזל את היחיד בסוג אחד הן וכבר מלת גזלן נזכר במשנה דיוכל לתקן ואשר על כן לפי סברת תוס' דהכא שפיר הוכרח התוי\"ט להגי' דצ\"ל ועבודה זרה ופי' שהתוס' רצה לתרץ הא דנקט ר\"ש ב\"מ אם בגונב וגוזל ולא קתני אם תאמר רוצח וע\"ז שהם יותר חמורות על זה תירצו תוס' אין עדיו לפניו משא\"כ בגונב וגוזל דבר המסוים עדיו לפניו ולהכי קאמר ר\"ש בן מנסיא אם תאמר בגונב וגוזל שהרי עדיו לפניו מ\"מ יכול הוא לתקן וכדאמרן:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אבל  לא עולת יחיד וכו' דאמר קרא עצרת תהיה לכם ולא לגבוה כו' ע\"ש. </b> עיי' מ\"ש כבר מ\"ד פ\"ב דביצה:  ",
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>וב\"ה  אומרים כו' אבל נדרים בין עולות וכו' </b> צ\"ל אבל נדרים ונדבות בין עולות וכן לשון הר\"ב מ\"ד פ\"ב דביצה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הזהרו  שלא תגעו בו כו' דבהדיא איתא בגמ' דתנא דידן לא תני מנורה וכו' אלא משום תמיד דכתיב בי' וכלים דשולחן לא מעכבי וכו' כצ\"ל כו' ע\"ש. </b> ודע דבגמ' עלה דהך מתני' כ\"ו ע\"ב תנא הזהרו שמא תגעו בשולחן ובמנורה ותנא דידן מ\"ט לא תני מנורה שולחן כתיב תמיד וכו' ופריך ותיפוק ליה [דאי נמי נגעו בשולחן לא מטמא ליה. רש\"י] דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכל כלי עץ העשוי לנחת לא מטמא וכו'. כמו שהעתיקו התוי\"ט בקוצר. ויש לדקדק דאמאי נטר הש\"ס עד דמייתי הברייתא ולמה לא הקשה מיד על המשנה דתנן הזהרו בשולחן ותיפוק לי' דכלי עץ העשוי לנחת הוא וכו'. ונראה לומר דעל המשנה ה\"א דנהי דשולחן עצמו אינו מקבל טומאה דכלי עץ העשוי לנחת הוא. מ\"מ הזהרו שלא תגעו בשולחן משום סייג וגדר שלא יבאו ע\"י כך ליגע בלחם הפנים ויטמאו הלחם [ואין טבילה מועיל לאוכלין שנטמא כנודע] אבל לבתר דמסיק דתנא דידן דלא קחשיב מנורה משום דלא כתיב בי' תמיד [ויכול לסלקה ולהטבילה עיין רש\"י ד\"ה מנורה וכו'] ואי אמרינן דגבי שולחן טעמא דתנא דידן משום גדר דלחם הפנים היו מזהירין. יקשה ולתני נמי מנורה ומשום סייג שלא יטמאו השמן. א\"ו דלא חששו אלא לגוף הדבר בעצמו הלכך מקשה שפיר ותיפוק לי' דכלי עץ וכו'. ואין לפרוך דילמא לעולם משום סייג הוזהרו והא דלא הוזהרו גם במנורה משום דגבי שמן אין לחוש להכי דמשקה בי מדבחייא דכן הוא. אך דע לפי הסוגיא בפסחים י\"ז ע\"א דפליגי בהו רב ושמואל ע\"ש אתי שפיר דממה נפשך לרב דס\"ל דמשקה אפילו טומאת עצמן אין בהם. אכן ס\"ל לרב משקה בי מטבחייא דוקא והיינו דם אבל שמן הוי בכלל שאר משקין ומקבלין טומאה. גם לשמואל דתני בי מדבחיי' דכן הוא והוי שמן בכלל. אכן ס\"ל לשמואל התם דדכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהם. כמבואר להמעיין שם. וע\"פ אותו סוגיא הייתי מיישב לתורניי מופלג אחד ששאלני בענין ניסא דחנוכה שטמאו כל השמנים כמבואר בסוגיא דשבת כ\"א ע\"ב ולמ\"ד משקה בי מדבחיי' דכן הוא היה להם להדליק באותן השמנים ואמאי היו צריכין דוקא לאותו פך שהיה מונח בחותם של כהן גדול. והראיתי לו את סוגיא דפסחים הנ\"ל דבין לרב ובין לשמואל לא קשה מידי ע\"פ ממ\"נ שכתבתי. ובמ\"ג פ\"ב דכלים תמצא עריכת נר בענייני דחנוכה אשר ערכתי:  סליק מסכת חגיגה "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Eruvin/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,144 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לא  נחלקו וכו' ותמיהני וכו' וצריך לעיין ע\"ש. </b> הנה גם המהרש\"א הקשה קצת על דרך זה הא דלא קשיא להו לעיל מיניה וכו' ומתרץ דלא קשיא לן הכי בעלמא וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן אלא במילתא דפליגי ב\"ש אדב\"ה כי הכא בדברי ר' עקיבא על זה ועל זה נחלקו אבל ר' ישמעאל דאמר לא נחלקו ב\"ש בדבר זה לא קשיא כלל וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן דאשמועינן שפיר דבדבר הזה מודו ב\"ש לב\"ה ע\"כ ובתירוצו של מהרש\"א יתיישב גם דרך התמיה שהניח התוי\"ט בצ\"ע. והסברא שכתב מהרש\"א מבואר בתוי\"ט כמה פעמים וזה יצא ראשונה בתוי\"ט רפ\"ג דפאה ד\"ה ומודים ב\"ש לב\"ה וכו' ואע\"ג דאין הלכה כב\"ש ולא נ\"מ בהודאתם וכו' [וכבר כתבתי שם דברים היוצאים בגדר הזה בס\"ד] ומלבד כל דין יתבאר תמיהת התוי\"ט מתוך מה דאיכא למידק טובא דנטר תוס' לכתוב דבריהם בפסקא י\"ג. ולא כתבו כל זה לעיל י\"א: על המשנה ויתכן כשנבא על העיון הא דדייק הש\"ס י\"ב. וכמה אמר רב אחלי וכו' דלכאורה מאי קא קשיא דנחית לדייק וכמה. דילמא כל אפיא שווין. ונכון לומר דמיתורא דאמר ר' ישמעאל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו' דה\"ל לבחור לשון ערומים ולומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שאין בה ארבע אמות וכו' כדרך הנשנית בכל מקום [וכן דייק רבא לקמן פ\"ח: מתני' קשיתיה מאי אריא דתני פחותה ליתני חצר שאין בה ד' וכו'] אלא ודאי דיש שיעור אחת למטה דא\"צ כלום ולהכי מבלי יכולת למתני על מבוי שאין בה ד\"א. והוכרח למתני על מבוי שהוא פחות מד\"א כלומר מפחות מד' אמות דוקא [אבל כשהוא פחות מד' טפחים כמסקנת רב אחלי א\"צ כלום] וזה מבואר בלשון רש\"י שדייק בד\"ה וכמה יהא פחות רחבו מד\"א ויהא צריך תיקון. והמשכיל יבין הרמז שרמז רש\"י דבשביל דנקט ר' ישמעאל הך לישנא דייק הש\"ס וכמה. מעתה זכינו לדין דר' ישמעאל גם לב\"ה השמיע בזה דפחות מד\"א א\"צ כלום. ולפיכך לא מצי התוס' להקשות לעיל במשנה. משום די\"ל דר\"ע דאמר ע\"ז וע\"ז נחלקו היינו דפליג על ר' ישמעאל דהורה דפחות מד\"ט ופחות מד\"א א\"צ כלום ועליו פליג ר\"ע ואמר ע\"ז וע\"ז נחלקו כלומר דפחות מד\"ט ופחות מד\"א שווין הן ונחלקו אתרווייהו [וזאת לדעת דהא דפסק הרמב\"ם בפי\"ז מהל' עירובין דבפחות מג\"ט א\"צ כלום ובפחות מד\"ט צריך הכשר ודלא כרב אחלי הטעם דפחות מג\"ט ידוע לכל משום דלכבוד הוא ע\"ש בהרב המגיד] ברם בפיסקא י\"ג. דמשני הש\"ס איכא ביניהו דרב אחלי ולא מסיימי ואי אמרינן בכוונת ר\"ע כמו שכתבתי א\"כ מסיימו דר\"ע לא ס\"ל הא דרב אחלי אע\"כ דסוגי' הש\"ס ממאן בפירוש הזה. ולכן שפיר לפי שעה דברי תוס' ל\"ש למימר הכא וכו' ותירצו כיון דאמר ת\"ק וכו' כלומר דר' ישמעאל שפיר הורה לדעת ב\"ה דבפחות מד\"ט אין צריך כלום וכדאמרן בדין הוא שיש לר\"ע להשיב ולומר נחלקו בין בפחות מד\"א ובין ביותר מד\"א וממילא רווחא שמעתי' בטוב. ביישוב תמיהת התוס' יום טוב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובלבד  וכו'. שני שלישי אצבע על שני שלישי אצבע שהן ד' שלישי אצבע. </b> לא הבינותי דהא לפי חשבון מבואר כי שני שלישי על שני שלישי עולה ד' תשעיות 9/4 ומעתה יצדק לחשוב ד\"פ ארבע תשעיות יעלו ט\"ז תשעיות שהם א' אצבע ושבע חלקי תשעיות 9/7 ואל יבהל להשיב מי שאינו בקי אלא מי שבקי ויודע בטיב החשבון. ישכיל ויבין:  ",
+                " דף ל\"ו ול\"ז בכל דברי ופרושו של התוי\"ט. הגהתי עד מקום שידי מגהת בפנים החיבור כמה וכמה דברים ואינני מוצא תועלת להעתיקם פה עוד הפעם וכן עשיתי בכל שארי הגהות בתוך תוכו מנעתי מלכפלם פה:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>עקרבנין  ירק שעלין וכו'. </b> ואני שמעתי סיב הגדל סביבת הדקל כו' ע\"ש. איכא למידק מאי ואני שמעתי דקאמר הלא כך מבואר כ\"ו: בגמ' מאי ערקבלין אמר ר\"ל אצוותא חרוזיאתא ופירש\"י סיב הגדל סביב הדקל וכו' ודע דהרמב\"ם בפירושו כתב ערקבלין והם עלין בצורת העקרב. וקצת בעי עיון בפי' הר\"ב [והרמב\"ם מ\"ב פ\"ז דשביעית ד\"ה ערקבלין רבותי מפרשי' וכו']:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>לחוץ לעשות מחיצה וכו' ולא נקט כהן אלא להודיע כחו דר' יהודה כו' </b> ע\"ש. לכאורה לרבנן עצמן הוי רבותא דאפי' שהוא כהן מותר בבית הפרס:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נתנו  במגדל וכו'. וכגון שהמנעול קשור וכו' והואיל ואיכא תרתי וכו' אפילו לרבי וכו' ע\"ש. </b> מאי דאיכא למידק על פי' הר\"ב מסוגיא דלעיל ל\"ב: דמסיק הש\"ס לעולם בר\"ה ורבי היא וכו' עיי' ברש\"י שם הרי מבואר דס\"ל לרבי גם בשני שבותין שרי וגם לעיל גבי למטה מעשרה ה\"ז ערוב שפי' הרב דמוציא מכרמלית ע\"ש ולא כתב להשבות דמשתמש באילן. את הכל מצאתי שעמד עליה כבר הגאון ש\"א בתשובה ק\"ו וע\"ש מה שמיישב על צד ההכרח:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b> שישן וכו'. ר' אליעזר אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאיזה וכו' ע\"ש. לא אוכל לכוין דעת הר\"ב שסתם ולא כתב הלכה כמאן גם בפירוש הרמב\"ם לא מצאתי. הגם דהכא במשנה זו לא נ\"מ מידי דכבר פסק הלכה כר' יוחנן בן נורי מ\"מ נפקותא רבה איכא במי שהוציאוהו נכרים דנישנית בריש משנה א' [ועי' תוס' ד\"ה ר' אליעזר וכו' וה\"ה לתרי בבא דבמשנה קמייתא ע\"כ. והאמת אתו כמבואר בהרא\"ש] הגם ממ\"ש הר\"ב ריש מ\"ו היו שנים עומדים רחוק זה מזה שש אמות וכו' נתברר דלית הלכתא כר\"א אבל אכתי לא ידעינן אם הלכה כר' יהודה ומיירי באותו רוח שהתרצה לילך דיש לו ד' אמות או הלכתא כחכמים דיש לו ד\"א לכל רוח דהיינו ח' על ח' [עי' תוי\"ט ד\"ה ומודה ר' יהודה] ודע דחכמים דמתני' היינו ר' מאיר הנזכר בברייתא בגמ' מ\"ח. תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר' מאיר וגם בש\"ע סי' שמ\"ט כתב כל אדם יש לו ד' אמות בר\"ה שיכול לטלטל בי' ובגמ' מ\"ח. מסיק רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל ד\"ה ד' אמות אין טפי לא. והטור בסי' שצ\"ו כתב שהרי\"ף פסק שאין לו אלא ד' אמות והוא באמצעו והרז\"ה פסק ד\"א לכל רוח שהן ח' על ח'. ועיין ב\"י וכן בהרא\"ש. והרמ\"א סי' שצ\"ו כתב שני דיעות האלו וכתב המ\"א דהרי\"ף ס\"ל דבורר לאיזה צד שירצה והיינו כר' יהודה ושכן דעת הרמב\"ם ועי' ט\"ז מה שתמה על מ\"ש הטור בשם הרי\"ף ואין כאן מקום להאריך מקום שעמדו בו כבר אבות העולם וגדולי הפוסקים עכ\"פ בזה עמדתי כי יפלא ממך דבר שלא הערה בו הכא כדרכו בכל מקום לכתוב פסק הלכה וגם מה זה שתיקה ששתק התוי\"ט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי  שיצא לילך בעיר שמערבין בה כו' </b> ע\"ש. גירסת רש\"ל שמערבין לה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעתי  שמקדרין כו' </b> ע\"ש. גירסת הערוך שמקדדין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין  מודדין אלא מן המומחה. </b> ופי' הר\"ב אדם הבקי במדידה וגאון פירש מומחה לשון ומחה אל כתף ים כנרת כלומר וכו' מן המקום השוה וכו' ע\"ש. ז\"ל רש\"י במשנה נח: ה\"ג אין מודדין אלא מומחה בקי במדידה ע\"כ נראה להדיא דלפי' בקי במדידה אין לגרוס תיבת מן אלא ה\"ג אין מודדין אלא מומחה ובכן קצ\"ע בפי' הר\"ב שהעתיקו מן המומחה ואפ\"ה כתב [כפירש\"י] אדם הבקי. ודע שהתוס' שכתבו בפי' רבינו חננאל דרך ישרה ומכוננת וכו' ציינו בתחילת דבורם אין מודדין אלא מן המומחה וזה ברור שכפי הנוסחאות יעלו פרושיהם. וכן הערוך כתב נוסחת המשנה מן המומחה פי' מקום מיושר [והתשבי בשורש ממחה כתב על דברי הערוך שאינו יודע לכוין דמיונו וכו' הרואה שם יראה שמדבריו ניכר שלא עיין שפיר אלא דברי הערוך והוא פי' גאון ור\"ח שכתבו הר\"ב ותוס' עולים יפה למאוד] כ\"כ הב\"י סי' שצ\"א ד\"ה לא ימדוד אלא אדם מומחה וכו' וכתב רש\"י ה\"ג אין מודדין אלא מומחה אדם בקי במדידה וכך הם דברי הרמב\"ם אבל הרי\"ף גורס אין מודדין אלא מן המומחה ופי' מומחה מלשון ממחה כלומר מקום שוה ומישור ורבינו הטור כתב לעיל כפי' הרי\"ף וכאן כתב כפירש\"י למימרא דיש לחוש לדברי שניהם ע\"כ. והחכם הרב מוסף הערוך כתב על פירש\"י ולא נהירא דא\"כ ה\"ל לומר אין מודד אלא מומחה ע\"כ. ומהנראה דבטלה תיובתא כי כן מצינו לעיל משנה ד' אין מודדין אלא בחבל של חמישי' וכו' [ולא תניא אין מודד] היה מודד והגיע וכו'. אלא האמת יורה דרכו דלעיקר המדידה צריכין שנים לאחוז החבל בתרין ראשין אחד מצד זה והשני מצד אחר וכן במקדרין תחתון כנגד לבו עליון כנגד מרגלותיו כמבואר נ\"ח: ולזה היתה שהאחד מן המודדים צריך להיות מומחה בקי במדידה כדי שעל פיו יבאו ועל פיו יצאו אמנם השני המסייע לו וחבירו בעיקר המדידה א\"צ שיהיה ג\"כ בקי אלא ישמע לקול הראשון הבקי. ובזה פירש\"י ברור ומכל סיג נקי:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמודד  שאמרו נותנין לו אלפים שאפי' סוף וכו' </b> ע\"ש. יתכן לגרוס כמו שהועתק משנה זו לעיל בסוגיא נ\"ב: ולמודד וכו' אפי' סוף וכו' וברי\"ף איתא ואפילו סוף וכו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין  השותפין שהיו אוכלין וכו' </b> ע\"ש. במשב\"ג איתא האחין שהיו אוכלין וכתב רש\"י השותפין לא גרסינן אמנם הרמב\"ם בפירושו גריס ליה כמ\"ש הר\"ב:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור  שבין וכו'. אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים [נ\"א בין מלמעלה] ובין מלמטה וכו' </b> ע\"ש. הנה בסוגיא דסוכה ט\"ז. הועתק משנה זו כצורתה בין מלמעלה ובין מלמטה וכבר הערה מזה התוי\"ט. אבל לא הערה שיש עוד השתנות גדול בהעתקת רשב\"ג דשם בסוכה הועתק רשב\"ג אומר בש\"א מלמעלה ובה\"א מלמטה ויוצא מזה נפקותא גדולה לדינא לפמ\"ש התוי\"ט לקמן דהלכה כרשב\"ג. ודע דתו' בסוכה ט\"ז: ד\"ה ב\"ש כתבו בכל הספרים גרסי' איפכא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל  שופך מגג לגג כו' </b> ע\"ש. במשב\"ג שופך הוא לגג ועי' תוס' י\"ט:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לכלים  ששבתו לתוכן כו' </b> ע\"ש. בפירוש רש\"י ובפי' הר\"ב ובתוי\"ט איתא בתוכן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חצר  גדולה שנפרצה לקטנה וכו' </b> ע\"ש גירסת הרא\"ש חצר קטנה שנפרצה לגדולה. וכן הועתק משנה זו בסוגיא ח' ט': ובסוגיא דאתי לידן אודיע כי לא בכח יגבר איש וכבר האריך בתשובת חוט השני סי' כ' שגגות גדולים הרבה ושאין ילוד אשה ימלט משגיאה כמאמר המשורר שגיאות מי יבין. כי כן אפילו בקום ועשה שגג הגדול בעל עין משפט אשר צדקתו עומדת לעד וזכות הרבים תלוי בו. הנה האמור בסוגיא צ\"ב: אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת. לא נזכר ברמב\"ם וטוש\"ע ולא מצאתי. וראיתי עדותו של העין משפט שציין אות קטן א' מיי' פ\"ה מהל' גירושין וטוש\"ע סי' קל\"ט. אבל שם וגם בשאר מקום לא נמצא. אמנם בזה דבר השמטה בהרמב\"ם וטוש\"ע. השיב לי גיסי הגאון המפורסם אב\"ד ק\"ק פיורדא ז\"ל ותמצא בספרו זכרון יוסף דף ע\"ה עמוד ג' באריכות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>מכניסן  זוג זוג. </b> פי' הר\"ב קסבר שבת זמן תפילין וכו'. ותימה דהכא פסק וכו' אכתי קשיא לי הלכה פסוקה אחרת מהרא\"ש הביאו הטור וכו' להניח ב' זוגות חד דרש\"י וחד דר\"ת וכו' ע\"ש. ראיתי כתב המג\"א סי' ש\"א סקנ\"ד זוג זוג הקשה בתוי\"ט וכו' נ\"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ\"ש סי' ל\"ד ואם יניח שלא במקומו יהיה משאוי לכן לא יניח אלא זוג אחד וכו' ע\"כ. ולקוצר דעתי שותא דאמרן המג\"א לא הבינותי דהלא הטור בשם הרא\"ש בסי' ל\"ד החליטו דבר זה בזה\"ל לפי שנחלקו גאוני עולם ותפילין אלו פסולין לאלו וכו' ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן בזרוע לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה ב' זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותן שהם אליבא דהילכתא אני יוצא י\"ח והשאר הם כרצועות בעלמא וכו' ע\"כ. הרי להדיא דבקיאין לכוון המקום [דאם יהיה שום ספק היאך יחליטו דירא שמים יניח שניהם. ולא חששו דאותן שהם אליבא דהילכתא יהיה מונחים שלא במקומן ויהי אותו ירא שמים קרקפתא דלא מנח תפילין ח\"ו] והשתא שפיר כתב התוי\"ט אכתי קשה לי וכו' מהרא\"ש שהביא הטור וכו' [גם לדעת הסמ\"ג והתרומה שהעתיקם הב\"י והביאם בש\"ע סי' הנ\"ל סעיף ג'] ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד וכו'. אין מזה ראיה דאנן לא בקיאין. אלא על מעוטא דמעוטא כתבו הכי דאם אינו יודע אבל ודאי רובם ככולם יודעין לכווין המקום. ותו דהמג\"א עצמו לעיל ל\"ד סק\"ד כתב דהכי פירושו ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד פי' כשיהדקם בבת אחת לא יוכל לכוין המקום וצריך לקשרם זה אחר זה וכו' הרי העיד בעצמו דבזה אחר זה דהיינו שיניח זוג אחד ואח\"כ כשעודן עליו יוכל לכוין ולהניח גם הזוג השניה סמוך להזוג שהניח ראשונה זה ע\"ז. ע\"ש היטב ותמצא מבואר כך [ומ\"ש בש\"ע ויסלקם מיד. נמחק מן הגירסא לדעת הרמ\"א]. וזה הדבר שהחוש ג\"כ מעיד דכמו שיודע לכוין מקום הנחת תפילין לזוג אחד כך ברור דיוכל לכוין גם בזוג השניה לפי דקי\"ל מקום יש בראש וכו' וכן מבואר בתוס' עירובין צ\"ה ע\"ב ד\"ה מקום וכו' ואומר ר\"י דמצא במדרש וכו' וא\"כ במוצא תפילין יוכל להכניס ב' זוגות וכקושית התוי\"ט דהיינו שיניח מתחילה הזוג אחד ואח\"כ הזוג השניה סמוך להזוג הראשונה ויכניסם לביתו. סוף דבר דברי הגאון מג\"א בזה צריכין ביאור טובא. ודע דכמו דמקשה תוי\"ט כך התעורר הט\"ז סי' ל\"ד סק\"ב ד\"ה תשובה נראה דצריך וכו' דלפי הנראה דהך מילתא שהביאו הפוסקים דמקום יש בראש להניח בו תפילין לאו הלכה ברורה וכו' וראיה דהא בפ' בתרא דעירובין וכו' ולפי' ק' הילכתא אהילכתא דהא פסקו שם כל הפוסקים כת\"ק וכן הטור סי' ש\"א וכבר כתב הטור סי' ל\"א שבת לאו זמן תפילין הוא וע\"כ צ\"ל דהפוסקים וכו' אלא כלישנא קמא דמקום יש בראש וכו' וכן משמע בתוס' שם דף צ\"ו ד\"ה לא ס\"ד וצ\"ל דלא מתרצי וכו' ואין להקשות הא כתבו הפוסקים בהנך תפילין דרש\"י ור\"ת דמקום יש בראש וכו' לקמן דהם אמרו כן עצהי\"ט דממ\"נ לא הוי בל תוסיף וכו' עכ\"ל. ודברי הטור אחר העיון לא יכולתי להעמידם ובזה דסיי' אפתח דאותו ממ\"נ שכתב קשה הדבר לומר דמצאו תקנה לירא שמים להניח תפילין דרש\"י ור\"ת בבת אחת משום דתפילין של אלו פסולין לאלו [כמו שהעתקתי למעלה לשון הרא\"ש והטור] והך תקנה קלקלה היא דילמא תפילין הפסולין מונחים על מקום הראוי ותפילין הכשרים במקום שאינו ראוי וא\"כ יהיה אותו ירא שמים קרקפתא דלא מנח תפילין. אלא ברור מדכתבו תקנה זו ודאי דתקנה מעליותא היא לפי שאמרו חכמים מקום יש בראש בהחלט ולא על צד הספק. ותו מ\"ש הט\"ז וכן משמע בתוס' וכל הרואה בתו' יראה דנהפך הוא דהא כתבו ליישב קושית הר\"ר י\"ט מאי\"ן דניחא ליה טפי למימר דההיא דברכות דלא כר' מאיר משום דלא מתרצי מילתיה דר\"ה וכו' ואי אמרי' כמו שסובר הט\"ז בכוונת התוס' א\"כ תשאר קושית ה\"ר י\"ט מאי\"ן אדכתיב. אלא ברור דתלו תוס' דבריהם בדתניא כלומר דזה ליכא למימר דר\"מ לא ס\"ל הא דר\"ש בר יצחק ויחלקו במציאות [ועוד דמימרא דרשב\"י מכרח וכדבעינא למימר לקמן] ולפיכך ע\"כ דר\"מ דאמר זוג אין טפי לא היינו משום דסבר שבת זמן תפילין ושפיר מתורץ קושית ה\"ר י\"ט מאי\"ן ושיעור דברי תוס' על הכונה שפשוט הוא וכן על דרך אמיתי זו כתב התוי\"ט ואפילו אם נתרץ דברי הפוסקים וכו' הנה מלבד דכ\"ז דוחק ואין זה במשמע גם בתוס' בדף צ\"ו ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דת\"ק [דהיינו ר\"מ כמבואר להדיא בסוגיא צ\"ה ע\"ב אמר רבא אפילו תימא ה\"מ וכו'] לית ליה דרב ושמואל וכו'. ולפום כן השתא דדברי הט\"ז אינם מוכרחין ואדרבה שצריכין ביאור טובא א\"כ תשאר תמיהת התוי\"ט בתקפו. ודע עוד כשהגעתי לחינוך סמוך לבן י\"ג שנים והייתי שונה הלכות תפילין שאלתי למארא אבא הגאון יחיד בדורו זצ\"ל אהא דכתב הב\"י סי' כ\"ז בד\"ה ומקום תפילין של ראש מתחלת מעקרי השיער וכו' אבל הרמב\"ם כתב מניחן אותם על הקדקד וכו' והא דאמרי' מקום יש בראש להניח שתי תפילין אפשר דלא זה על זה קאמר אלא סמוכים זה אצל זה ברוחב הראש שכנגד בין העינים וכו' ע\"כ. דלכאורה אי אפשר לומר הכי מהא דקאמר הש\"ס בע\"ז מ\"ד. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי וכו' מאי עדותה אר\"י בן לוי שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו [ופירש\"י עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות כו' ע\"ש] והא בעי אנוחי תפילין אמר ר\"ש ב\"י מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין ע\"ש. והנה בשלמא אי אמרינן כמו דסבירא לן דמקום יש בראש וכו' היינו זה ע\"ז קאמר שפיר מצינו לומר דדוד היה מניח תפילין וע\"ג למעלה היה מניח הכתר והולמתו שיושבת בראשו יפה. ומכוונת למדת ראשו [עיין רש\"י ותוס' ד\"ה שהיה מניחה וכו'] אבל אי אמרינן כפי' הרמב\"ם דזה אצל זה סמוכים ברוחב הראש קאמר מקום יש בראש. א\"כ מאי משני הש\"ס מקום יש בראש וכו' דהא התפילין שהיה מניח היה מעכב שלא היה יכול להניח הכתר במקום התפילין. וא\"א הגאון אמיתי זצ\"ל השיב לי על דרך עמוק עמוק ובחריצות גדול. עכ\"פ מתוך הסוגיא יתבאר כי דברי רב שמואל דמק��ם יש בראש מוכרחים מן הפסוק זאת היתה לי וכו'. וא\"כ אי אפשר לומר דפליג אחד ע\"ז והשתא ע\"כ מאי דמסיק הש\"ס אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו אי שבת זמן תפילין וא\"כ תשאר קושית התוי\"ט. אלא להחזיק טיבותא לתירוץ השני שכתב המג\"א בשם המהרש\"א והר\"ן ע\"ש [סי' ש\"א סקנ\"ד הנ\"ל]. שוב ראיתי שכתב האליהו רבה ריש סי' ל\"ד אהא דכתב בש\"ע מקום יש בראש וכו' תימה א\"כ למה פסקו בסי' ש\"א במוצא תפילין וכו' ועוד מצאתי בתוי\"ט פ' במה אשה שתמה על דברי הטור בסי' ל\"א הנ\"ל מסי' ש\"א שכתב הטעם אלו יצא בתפילין דילמא אתי לאתויי בר\"ה דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות אלמא דס\"ל דשבת זמן תפילין הוא וכו'. ונלענ\"ד דשלש מחלוקת בדבר דמאי דאמרינן שבת זמן תפילין היינו דמצוה נמי להניחן בשבת וכו' ולמ\"ד ושמרת את החקה ולא בשבת וי\"ט יש איסור כשמניח תפילין ולר\"ע דלמד מלך לאות יצאו שבת ויו\"ט שהן גופן אות אין איסור כשמניח תפילין בשבת וא\"כ אנן קי\"ל כר\"ע כמבואר בסי' ל\"א לכך קי\"ל דלא יוציא רק זוג אחד דכיון שאין איסור להניח תפילין אף שאינו אלא רשות מ\"מ אסור להוסיף ומשוי להו כמשאוי לכן הוצרך הטור בסי' ש\"א לטעם שמא אתי לאתויי ברה\"ר דל\"ש לומר הטעם משום משאוי דהא אין איסור להניחן בשבת ודו\"ק דבזה ניחא הכל בס\"ד עכ\"ל הא\"ר [הנה מתחלת דבריו של בריבי הא\"ר משמע שראה מ\"ש התוי\"ט בפ' במה אשה משנה ב' ולא ראה שהתוי\"ט מקשה כל דבריו בתרא דעירובין] ולא ידעתי מאי ניחותא והאיך אפשר דהטור ס\"ל דאין איסור להניח תפילין בשבת. שהרי לשון הטור שכתב סי' ל\"א שבת ויו\"ט לאו זמן תפילין וחולו של המועד יש מסתפקין בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותן בלא ברכה. משמע דבשבת יש איסור להניח מדלא כתב דמניחין אותן בלא ברכה גם בשבת אם רוצה להניחן. ואם נדחוק בזה אמנם שפתי הב\"י ברור מללו בש\"ע סי' ל\"א בשבת וי\"ט אסור להניח תפילין מפני שהן עצמן אות ואם מניח בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם וכו'. ולפיכך במה שכתב הא\"ר אנן קי\"ל כר\"ע כמבואר בסי' ל\"א וכו' הביא ראיה לסתור ומשם ראיה נגדו דהא הב\"י שכתב כדבריו של ר\"ע יצא שבת ויו\"ט שהן גופן אות ופסק כהר\"י דאיסור איכא להניח [וא\"כ להב\"י שכתב כך להדיא כל התמיהות לפי פסקיו בסי' ל\"א ובסי' ש\"א סעיף ז'. סעיף מ\"ב נשארו אדוכתייהו] ויותר תמוה מסוגית הש\"ס דעירובין דף צ\"ו ע\"ב דמקשה הש\"ס וסבר ר\"ע שבת זמן תפילין והתניא רע\"א יכול יניח אדם תפילין בשבתות ויו\"ט והיה לך לאות על ידך מי שמצריכין אות יצאו אלו שהן גופן אות ע\"ש ואי כדברי הא\"ר דר\"ע ס\"ל רק דאין חובה להניחן וא\"כ הת\"ק שפיר מצי סבר כר\"ע [אבל כר' יוסי הגלילי לא מצי סבר דהא ר' יוסי הגלילי מפיק מן ושמרת את החוקה וגו' ואסור להניח כמ\"ש הא\"ר וא\"כ שתי זוגות נמי שרי] כדאמרינן בתחילת הסוגיא ולכך אין מכניס אלא זוג אחת דכיון דאין איסור להניחן אף שאינו אלא רשות וכו' כמ\"ש הא\"ר. אלא ברור דגם לרבי עקיבא איסור איכא כמ\"ש הב\"י להדיא. ורש\"י ותוס' והר\"ן סוף פ\"ק דביצה ט\"ו ע\"א שכתבו מטעם אות דאם הניח תפילין בשבת ויו\"ט ליכא איסורא על כרחך דלא תקשה להו מסוגית הש\"ס דהכא דלא מוקי הש\"ס לת\"ק כר\"ע כמו שהקשיתי לעיל דאם רשות היא אינו עובר בבל תוסיף ודלא כסברת הא\"ר. ובכן כל דבריו של גדול האלי' רבה. צריכין ביאור טוב. וקצרתי אף שיש לי עוד דברים הרבה מפני שהמלאכה מרובה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>וכן </b> אשפה בר\"ה גבוה י' טפחים רשות היח��ד היא כו' ע\"ש. לפום רהיטא איכא למידק דהא קי\"ל גבוה י\"ט ברה\"ר מקום פטור הוא. וכ\"כ הר\"ב ריש פי\"א דשבת וכ\"כ לעיל בסמוך ריש משנה זו וחולייתו וכו'. ויש ליישב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> פי' פטמין </b> בערוך פי' מוכרי עופות ועיין רש\"י ביצה כ\"ט ע\"ב ד\"ה פטם כו' ע\"ש: ",
+                "<b>פסכתר. </b> גירסת הערוך פסקטר וע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לא  נחלקו וכו' ותמיהני וכו' וצריך לעיין ע\"ש. </b> הנה גם המהרש\"א הקשה קצת על דרך זה הא דלא קשיא להו לעיל מיניה וכו' ומתרץ דלא קשיא לן הכי בעלמא וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן אלא במילתא דפליגי ב\"ש אדב\"ה כי הכא בדברי ר' עקיבא על זה ועל זה נחלקו אבל ר' ישמעאל דאמר לא נחלקו ב\"ש בדבר זה לא קשיא כלל וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמועינן דאשמועינן שפיר דבדבר הזה מודו ב\"ש לב\"ה ע\"כ ובתירוצו של מהרש\"א יתיישב גם דרך התמיה שהניח התוי\"ט בצ\"ע. והסברא שכתב מהרש\"א מבואר בתוי\"ט כמה פעמים וזה יצא ראשונה בתוי\"ט רפ\"ג דפאה ד\"ה ומודים ב\"ש לב\"ה וכו' ואע\"ג דאין הלכה כב\"ש ולא נ\"מ בהודאתם וכו' [וכבר כתבתי שם דברים היוצאים בגדר הזה בס\"ד] ומלבד כל דין יתבאר תמיהת התוי\"ט מתוך מה דאיכא למידק טובא דנטר תוס' לכתוב דבריהם בפסקא י\"ג. ולא כתבו כל זה לעיל י\"א: על המשנה ויתכן כשנבא על העיון הא דדייק הש\"ס י\"ב. וכמה אמר רב אחלי וכו' דלכאורה מאי קא קשיא דנחית לדייק וכמה. דילמא כל אפיא שווין. ונכון לומר דמיתורא דאמר ר' ישמעאל לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שהוא פחות מארבע אמות וכו' דה\"ל לבחור לשון ערומים ולומר לא נחלקו ב\"ש וב\"ה על מבוי שאין בה ארבע אמות וכו' כדרך הנשנית בכל מקום [וכן דייק רבא לקמן פ\"ח: מתני' קשיתיה מאי אריא דתני פחותה ליתני חצר שאין בה ד' וכו'] אלא ודאי דיש שיעור אחת למטה דא\"צ כלום ולהכי מבלי יכולת למתני על מבוי שאין בה ד\"א. והוכרח למתני על מבוי שהוא פחות מד\"א כלומר מפחות מד' אמות דוקא [אבל כשהוא פחות מד' טפחים כמסקנת רב אחלי א\"צ כלום] וזה מבואר בלשון רש\"י שדייק בד\"ה וכמה יהא פחות רחבו מד\"א ויהא צריך תיקון. והמשכיל יבין הרמז שרמז רש\"י דבשביל דנקט ר' ישמעאל הך לישנא דייק הש\"ס וכמה. מעתה זכינו לדין דר' ישמעאל גם לב\"ה השמיע בזה דפחות מד\"א א\"צ כלום. ולפיכך לא מצי התוס' להקשות לעיל במשנה. משום די\"ל דר\"ע דאמר ע\"ז וע\"ז נחלקו היינו דפליג על ר' ישמעאל דהורה דפחות מד\"ט ופחות מד\"א א\"צ כלום ועליו פליג ר\"ע ואמר ע\"ז וע\"ז נחלקו כלומר דפחות מד\"ט ופחות מד\"א שווין הן ונחלקו אתרווייהו [וזאת לדעת דהא דפסק הרמב\"ם בפי\"ז מהל' עירובין דבפחות מג\"ט א\"צ כלום ובפחות מד\"ט צריך הכשר ודלא כרב אחלי הטעם דפחות מג\"ט ידוע לכל משום דלכבוד הוא ע\"ש בהרב המגיד] ברם בפיסקא י\"ג. דמשני הש\"ס איכא ביניהו דרב אחלי ולא מסיימי ואי אמרינן בכוונת ר\"ע כמו שכתבתי א\"כ מסיימו דר\"ע לא ס\"ל הא דרב אחלי אע\"כ דסוגי' הש\"ס ממאן בפירוש הזה. ולכן שפיר לפי שעה דברי תוס' ל\"ש למימר הכא וכו' ותירצו כיון דאמר ת\"ק וכו' כלומר דר' ישמעאל שפיר הורה לדעת ב\"ה דבפחות מד\"ט אין צריך כלום וכדאמרן בדין הוא שיש לר\"ע להשיב ולומר נחלקו בין בפחות מד\"א ובין ביותר מד\"א וממילא רווחא שמעתי' בטוב. ביישוב תמיהת התוס' יום טוב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ובלבד  וכו'. שני שלישי אצבע על שני שלישי אצבע שהן ד' שלישי אצבע. </b> לא הבינותי דהא לפי חשבון מבואר כי שני שלישי על שני שלישי עולה ד' תשעיות 9/4 ומעתה יצדק לחשוב ד\"פ ארבע תשעיות יעלו ט\"ז תשעיות שהם א' אצבע ושבע חלקי תשעיות 9/7 ואל יבהל להשיב מי שאינו בקי אלא מי שבקי ויוד�� בטיב החשבון. ישכיל ויבין:  ",
+                " דף ל\"ו ול\"ז בכל דברי ופרושו של התוי\"ט. הגהתי עד מקום שידי מגהת בפנים החיבור כמה וכמה דברים ואינני מוצא תועלת להעתיקם פה עוד הפעם וכן עשיתי בכל שארי הגהות בתוך תוכו מנעתי מלכפלם פה:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>עקרבנין  ירק שעלין וכו'. </b> ואני שמעתי סיב הגדל סביבת הדקל כו' ע\"ש. איכא למידק מאי ואני שמעתי דקאמר הלא כך מבואר כ\"ו: בגמ' מאי ערקבלין אמר ר\"ל אצוותא חרוזיאתא ופירש\"י סיב הגדל סביב הדקל וכו' ודע דהרמב\"ם בפירושו כתב ערקבלין והם עלין בצורת העקרב. וקצת בעי עיון בפי' הר\"ב [והרמב\"ם מ\"ב פ\"ז דשביעית ד\"ה ערקבלין רבותי מפרשי' וכו']:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>לחוץ לעשות מחיצה וכו' ולא נקט כהן אלא להודיע כחו דר' יהודה כו' </b> ע\"ש. לכאורה לרבנן עצמן הוי רבותא דאפי' שהוא כהן מותר בבית הפרס:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>נתנו  במגדל וכו'. וכגון שהמנעול קשור וכו' והואיל ואיכא תרתי וכו' אפילו לרבי וכו' ע\"ש. </b> מאי דאיכא למידק על פי' הר\"ב מסוגיא דלעיל ל\"ב: דמסיק הש\"ס לעולם בר\"ה ורבי היא וכו' עיי' ברש\"י שם הרי מבואר דס\"ל לרבי גם בשני שבותין שרי וגם לעיל גבי למטה מעשרה ה\"ז ערוב שפי' הרב דמוציא מכרמלית ע\"ש ולא כתב להשבות דמשתמש באילן. את הכל מצאתי שעמד עליה כבר הגאון ש\"א בתשובה ק\"ו וע\"ש מה שמיישב על צד ההכרח:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי </b> שישן וכו'. ר' אליעזר אומר והוא באמצען ר' יהודה אומר לאיזה וכו' ע\"ש. לא אוכל לכוין דעת הר\"ב שסתם ולא כתב הלכה כמאן גם בפירוש הרמב\"ם לא מצאתי. הגם דהכא במשנה זו לא נ\"מ מידי דכבר פסק הלכה כר' יוחנן בן נורי מ\"מ נפקותא רבה איכא במי שהוציאוהו נכרים דנישנית בריש משנה א' [ועי' תוס' ד\"ה ר' אליעזר וכו' וה\"ה לתרי בבא דבמשנה קמייתא ע\"כ. והאמת אתו כמבואר בהרא\"ש] הגם ממ\"ש הר\"ב ריש מ\"ו היו שנים עומדים רחוק זה מזה שש אמות וכו' נתברר דלית הלכתא כר\"א אבל אכתי לא ידעינן אם הלכה כר' יהודה ומיירי באותו רוח שהתרצה לילך דיש לו ד' אמות או הלכתא כחכמים דיש לו ד\"א לכל רוח דהיינו ח' על ח' [עי' תוי\"ט ד\"ה ומודה ר' יהודה] ודע דחכמים דמתני' היינו ר' מאיר הנזכר בברייתא בגמ' מ\"ח. תניא נמי הכי יש לו שמונה על שמונה דברי ר' מאיר וגם בש\"ע סי' שמ\"ט כתב כל אדם יש לו ד' אמות בר\"ה שיכול לטלטל בי' ובגמ' מ\"ח. מסיק רבא מחלוקת להלך אבל לטלטל ד\"ה ד' אמות אין טפי לא. והטור בסי' שצ\"ו כתב שהרי\"ף פסק שאין לו אלא ד' אמות והוא באמצעו והרז\"ה פסק ד\"א לכל רוח שהן ח' על ח'. ועיין ב\"י וכן בהרא\"ש. והרמ\"א סי' שצ\"ו כתב שני דיעות האלו וכתב המ\"א דהרי\"ף ס\"ל דבורר לאיזה צד שירצה והיינו כר' יהודה ושכן דעת הרמב\"ם ועי' ט\"ז מה שתמה על מ\"ש הטור בשם הרי\"ף ואין כאן מקום להאריך מקום שעמדו בו כבר אבות העולם וגדולי הפוסקים עכ\"פ בזה עמדתי כי יפלא ממך דבר שלא הערה בו הכא כדרכו בכל מקום לכתוב פסק הלכה וגם מה זה שתיקה ששתק התוי\"ט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מי  שיצא לילך בעיר שמערבין בה כו' </b> ע\"ש. גירסת רש\"ל שמערבין לה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעתי  שמקדרין כו' </b> ע\"ש. גירסת הערוך שמקדדין:  "
+            ],
+            [
+                "<b>אין  מודדין אלא מן המומחה. </b> ופי' הר\"ב אדם ��בקי במדידה וגאון פירש מומחה לשון ומחה אל כתף ים כנרת כלומר וכו' מן המקום השוה וכו' ע\"ש. ז\"ל רש\"י במשנה נח: ה\"ג אין מודדין אלא מומחה בקי במדידה ע\"כ נראה להדיא דלפי' בקי במדידה אין לגרוס תיבת מן אלא ה\"ג אין מודדין אלא מומחה ובכן קצ\"ע בפי' הר\"ב שהעתיקו מן המומחה ואפ\"ה כתב [כפירש\"י] אדם הבקי. ודע שהתוס' שכתבו בפי' רבינו חננאל דרך ישרה ומכוננת וכו' ציינו בתחילת דבורם אין מודדין אלא מן המומחה וזה ברור שכפי הנוסחאות יעלו פרושיהם. וכן הערוך כתב נוסחת המשנה מן המומחה פי' מקום מיושר [והתשבי בשורש ממחה כתב על דברי הערוך שאינו יודע לכוין דמיונו וכו' הרואה שם יראה שמדבריו ניכר שלא עיין שפיר אלא דברי הערוך והוא פי' גאון ור\"ח שכתבו הר\"ב ותוס' עולים יפה למאוד] כ\"כ הב\"י סי' שצ\"א ד\"ה לא ימדוד אלא אדם מומחה וכו' וכתב רש\"י ה\"ג אין מודדין אלא מומחה אדם בקי במדידה וכך הם דברי הרמב\"ם אבל הרי\"ף גורס אין מודדין אלא מן המומחה ופי' מומחה מלשון ממחה כלומר מקום שוה ומישור ורבינו הטור כתב לעיל כפי' הרי\"ף וכאן כתב כפירש\"י למימרא דיש לחוש לדברי שניהם ע\"כ. והחכם הרב מוסף הערוך כתב על פירש\"י ולא נהירא דא\"כ ה\"ל לומר אין מודד אלא מומחה ע\"כ. ומהנראה דבטלה תיובתא כי כן מצינו לעיל משנה ד' אין מודדין אלא בחבל של חמישי' וכו' [ולא תניא אין מודד] היה מודד והגיע וכו'. אלא האמת יורה דרכו דלעיקר המדידה צריכין שנים לאחוז החבל בתרין ראשין אחד מצד זה והשני מצד אחר וכן במקדרין תחתון כנגד לבו עליון כנגד מרגלותיו כמבואר נ\"ח: ולזה היתה שהאחד מן המודדים צריך להיות מומחה בקי במדידה כדי שעל פיו יבאו ועל פיו יצאו אמנם השני המסייע לו וחבירו בעיקר המדידה א\"צ שיהיה ג\"כ בקי אלא ישמע לקול הראשון הבקי. ובזה פירש\"י ברור ומכל סיג נקי:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ולמודד  שאמרו נותנין לו אלפים שאפי' סוף וכו' </b> ע\"ש. יתכן לגרוס כמו שהועתק משנה זו לעיל בסוגיא נ\"ב: ולמודד וכו' אפי' סוף וכו' וברי\"ף איתא ואפילו סוף וכו':  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האחין  השותפין שהיו אוכלין וכו' </b> ע\"ש. במשב\"ג איתא האחין שהיו אוכלין וכתב רש\"י השותפין לא גרסינן אמנם הרמב\"ם בפירושו גריס ליה כמ\"ש הר\"ב:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בור  שבין וכו'. אא\"כ עשו לה מחיצה גבוה עשרה טפחים [נ\"א בין מלמעלה] ובין מלמטה וכו' </b> ע\"ש. הנה בסוגיא דסוכה ט\"ז. הועתק משנה זו כצורתה בין מלמעלה ובין מלמטה וכבר הערה מזה התוי\"ט. אבל לא הערה שיש עוד השתנות גדול בהעתקת רשב\"ג דשם בסוכה הועתק רשב\"ג אומר בש\"א מלמעלה ובה\"א מלמטה ויוצא מזה נפקותא גדולה לדינא לפמ\"ש התוי\"ט לקמן דהלכה כרשב\"ג. ודע דתו' בסוכה ט\"ז: ד\"ה ב\"ש כתבו בכל הספרים גרסי' איפכא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל  שופך מגג לגג כו' </b> ע\"ש. במשב\"ג שופך הוא לגג ועי' תוס' י\"ט:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לכלים  ששבתו לתוכן כו' </b> ע\"ש. בפירוש רש\"י ובפי' הר\"ב ובתוי\"ט איתא בתוכן:  "
+            ],
+            [
+                "<b>חצר  גדולה שנפרצה לקטנה וכו' </b> ע\"ש גירסת הרא\"ש חצר קטנה שנפרצה לגדולה. וכן הועתק משנה זו בסוגיא ח' ט': ובסוגיא דאתי לידן אודיע כי לא בכח יגבר איש וכבר האריך בתשובת חוט השני סי' כ' שגגות גדולים הרבה ושאין ילוד אשה ימלט משגיאה כמאמר המשורר שגיאות מי יבין. כי כן אפילו בקום ועשה שגג הגדול בעל עין משפט אשר צדקתו עומדת לעד וזכות הרבים תלוי בו. הנה האמור בסוגיא צ\"ב: אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת. לא נזכר ברמב\"ם וטוש\"ע ולא מצאתי. וראיתי עדותו של העין משפט שציין אות קטן א' מיי' פ\"ה מהל' גירושין וטוש\"ע סי' קל\"ט. אבל שם וגם בשאר מקום לא נמצא. אמנם בזה דבר השמטה בהרמב\"ם וטוש\"ע. השיב לי גיסי הגאון המפורסם אב\"ד ק\"ק פיורדא ז\"ל ותמצא בספרו זכרון יוסף דף ע\"ה עמוד ג' באריכות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>מכניסן  זוג זוג. </b> פי' הר\"ב קסבר שבת זמן תפילין וכו'. ותימה דהכא פסק וכו' אכתי קשיא לי הלכה פסוקה אחרת מהרא\"ש הביאו הטור וכו' להניח ב' זוגות חד דרש\"י וחד דר\"ת וכו' ע\"ש. ראיתי כתב המג\"א סי' ש\"א סקנ\"ד זוג זוג הקשה בתוי\"ט וכו' נ\"ל כיון דאנן לא בקיאין לכוין המקום כמ\"ש סי' ל\"ד ואם יניח שלא במקומו יהיה משאוי לכן לא יניח אלא זוג אחד וכו' ע\"כ. ולקוצר דעתי שותא דאמרן המג\"א לא הבינותי דהלא הטור בשם הרא\"ש בסי' ל\"ד החליטו דבר זה בזה\"ל לפי שנחלקו גאוני עולם ותפילין אלו פסולין לאלו וכו' ואמרו חכמים מקום יש בראש להניח בו שני תפילין וכן בזרוע לכן ירא שמים יצא ידי שניהם ויעשה ב' זוגות תפילין ויניח שניהם ויכוין בהנחתן באותן שהם אליבא דהילכתא אני יוצא י\"ח והשאר הם כרצועות בעלמא וכו' ע\"כ. הרי להדיא דבקיאין לכוון המקום [דאם יהיה שום ספק היאך יחליטו דירא שמים יניח שניהם. ולא חששו דאותן שהם אליבא דהילכתא יהיה מונחים שלא במקומן ויהי אותו ירא שמים קרקפתא דלא מנח תפילין ח\"ו] והשתא שפיר כתב התוי\"ט אכתי קשה לי וכו' מהרא\"ש שהביא הטור וכו' [גם לדעת הסמ\"ג והתרומה שהעתיקם הב\"י והביאם בש\"ע סי' הנ\"ל סעיף ג'] ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד וכו'. אין מזה ראיה דאנן לא בקיאין. אלא על מעוטא דמעוטא כתבו הכי דאם אינו יודע אבל ודאי רובם ככולם יודעין לכווין המקום. ותו דהמג\"א עצמו לעיל ל\"ד סק\"ד כתב דהכי פירושו ואם אינו יודע לכוין המקום ולהניח שניהם יחד פי' כשיהדקם בבת אחת לא יוכל לכוין המקום וצריך לקשרם זה אחר זה וכו' הרי העיד בעצמו דבזה אחר זה דהיינו שיניח זוג אחד ואח\"כ כשעודן עליו יוכל לכוין ולהניח גם הזוג השניה סמוך להזוג שהניח ראשונה זה ע\"ז. ע\"ש היטב ותמצא מבואר כך [ומ\"ש בש\"ע ויסלקם מיד. נמחק מן הגירסא לדעת הרמ\"א]. וזה הדבר שהחוש ג\"כ מעיד דכמו שיודע לכוין מקום הנחת תפילין לזוג אחד כך ברור דיוכל לכוין גם בזוג השניה לפי דקי\"ל מקום יש בראש וכו' וכן מבואר בתוס' עירובין צ\"ה ע\"ב ד\"ה מקום וכו' ואומר ר\"י דמצא במדרש וכו' וא\"כ במוצא תפילין יוכל להכניס ב' זוגות וכקושית התוי\"ט דהיינו שיניח מתחילה הזוג אחד ואח\"כ הזוג השניה סמוך להזוג הראשונה ויכניסם לביתו. סוף דבר דברי הגאון מג\"א בזה צריכין ביאור טובא. ודע דכמו דמקשה תוי\"ט כך התעורר הט\"ז סי' ל\"ד סק\"ב ד\"ה תשובה נראה דצריך וכו' דלפי הנראה דהך מילתא שהביאו הפוסקים דמקום יש בראש להניח בו תפילין לאו הלכה ברורה וכו' וראיה דהא בפ' בתרא דעירובין וכו' ולפי' ק' הילכתא אהילכתא דהא פסקו שם כל הפוסקים כת\"ק וכן הטור סי' ש\"א וכבר כתב הטור סי' ל\"א שבת לאו זמן תפילין הוא וע\"כ צ\"ל דהפוסקים וכו' אלא כלישנא קמא דמקום יש בראש וכו' וכן משמע בתוס' שם דף צ\"ו ד\"ה לא ס\"ד וצ\"ל דלא מתרצי וכו' ואין להקשות הא כתבו הפוסקים בהנך תפילין דרש\"י ור\"ת דמקום יש בראש וכו' לקמן דהם אמרו כן עצהי\"ט דממ\"נ לא הוי בל תוסיף וכו' עכ\"ל. ודברי הטור אחר העיון לא יכולתי להעמידם ובזה דסיי' אפתח דאותו ממ\"נ שכתב קשה הדבר לומר דמצאו תקנה לירא שמים להניח תפילין דרש\"י ור\"ת בבת אחת משום דתפילין של אלו פסולין לאלו [כמו שהעתקתי למעלה לשון הרא\"ש והטור] והך תקנה קלקלה היא דילמא תפילין הפסולין מונחים על מקום הראוי ותפילין הכשרים במקום שאינו ראוי וא\"כ יהיה אותו ירא שמים קרקפתא דלא מנח תפילין. אלא ברור מדכתבו תקנה זו ודאי דתקנה מעליותא היא לפי שאמרו חכמים מקום יש בראש בהחלט ולא על צד הספק. ותו מ\"ש הט\"ז וכן משמע בתוס' וכל הרואה בתו' יראה דנהפך הוא דהא כתבו ליישב קושית הר\"ר י\"ט מאי\"ן דניחא ליה טפי למימר דההיא דברכות דלא כר' מאיר משום דלא מתרצי מילתיה דר\"ה וכו' ואי אמרי' כמו שסובר הט\"ז בכוונת התוס' א\"כ תשאר קושית ה\"ר י\"ט מאי\"ן אדכתיב. אלא ברור דתלו תוס' דבריהם בדתניא כלומר דזה ליכא למימר דר\"מ לא ס\"ל הא דר\"ש בר יצחק ויחלקו במציאות [ועוד דמימרא דרשב\"י מכרח וכדבעינא למימר לקמן] ולפיכך ע\"כ דר\"מ דאמר זוג אין טפי לא היינו משום דסבר שבת זמן תפילין ושפיר מתורץ קושית ה\"ר י\"ט מאי\"ן ושיעור דברי תוס' על הכונה שפשוט הוא וכן על דרך אמיתי זו כתב התוי\"ט ואפילו אם נתרץ דברי הפוסקים וכו' הנה מלבד דכ\"ז דוחק ואין זה במשמע גם בתוס' בדף צ\"ו ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דת\"ק [דהיינו ר\"מ כמבואר להדיא בסוגיא צ\"ה ע\"ב אמר רבא אפילו תימא ה\"מ וכו'] לית ליה דרב ושמואל וכו'. ולפום כן השתא דדברי הט\"ז אינם מוכרחין ואדרבה שצריכין ביאור טובא א\"כ תשאר תמיהת התוי\"ט בתקפו. ודע עוד כשהגעתי לחינוך סמוך לבן י\"ג שנים והייתי שונה הלכות תפילין שאלתי למארא אבא הגאון יחיד בדורו זצ\"ל אהא דכתב הב\"י סי' כ\"ז בד\"ה ומקום תפילין של ראש מתחלת מעקרי השיער וכו' אבל הרמב\"ם כתב מניחן אותם על הקדקד וכו' והא דאמרי' מקום יש בראש להניח שתי תפילין אפשר דלא זה על זה קאמר אלא סמוכים זה אצל זה ברוחב הראש שכנגד בין העינים וכו' ע\"כ. דלכאורה אי אפשר לומר הכי מהא דקאמר הש\"ס בע\"ז מ\"ד. זאת היתה לי כי פקודיך נצרתי וכו' מאי עדותה אר\"י בן לוי שהיה מניחה במקום תפילין והולמתו [ופירש\"י עטרה זו מעידה עלי שאני הגון למלכות כו' ע\"ש] והא בעי אנוחי תפילין אמר ר\"ש ב\"י מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין ע\"ש. והנה בשלמא אי אמרינן כמו דסבירא לן דמקום יש בראש וכו' היינו זה ע\"ז קאמר שפיר מצינו לומר דדוד היה מניח תפילין וע\"ג למעלה היה מניח הכתר והולמתו שיושבת בראשו יפה. ומכוונת למדת ראשו [עיין רש\"י ותוס' ד\"ה שהיה מניחה וכו'] אבל אי אמרינן כפי' הרמב\"ם דזה אצל זה סמוכים ברוחב הראש קאמר מקום יש בראש. א\"כ מאי משני הש\"ס מקום יש בראש וכו' דהא התפילין שהיה מניח היה מעכב שלא היה יכול להניח הכתר במקום התפילין. וא\"א הגאון אמיתי זצ\"ל השיב לי על דרך עמוק עמוק ובחריצות גדול. עכ\"פ מתוך הסוגיא יתבאר כי דברי רב שמואל דמקום יש בראש מוכרחים מן הפסוק זאת היתה לי וכו'. וא\"כ אי אפשר לומר דפליג אחד ע\"ז והשתא ע\"כ מאי דמסיק הש\"ס אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא היינו אי שבת זמן תפילין וא\"כ תשאר קושית התוי\"ט. אלא להחזיק טיבותא לתירוץ השני שכתב המג\"א בשם המהרש\"א והר\"ן ע\"ש [סי' ש\"א סקנ\"ד הנ\"ל]. שוב ראיתי שכתב האליהו רבה ריש סי' ל\"ד אהא דכתב בש\"ע מקום יש בראש וכו' תימה א\"כ למה פסקו בסי' ש\"א במוצא תפילין וכו' ועוד מצאתי בתוי\"ט פ' במה אשה שתמה על דברי הטור בסי' ל\"א הנ\"ל מסי' ש\"א שכתב הטעם אלו יצא בתפילין דילמא אתי לאתויי בר\"ה דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות אלמא דס\"ל דשבת זמן תפילין הוא וכו'. ונלענ\"ד דשלש מחלוקת בדבר דמאי דאמרינן שבת זמן תפילין היינו דמצוה נמי להניחן בשבת וכו' ולמ\"ד ושמרת את החקה ולא בשבת וי\"ט יש איסור כשמניח תפילין ולר\"ע דלמד מלך לאות יצאו שבת ויו\"ט שהן גופן אות אין איסור כשמניח תפילין בשבת וא\"כ אנן קי\"ל כר\"ע כמבואר בסי' ל\"א לכך קי\"ל דלא יוציא רק זוג אחד דכיון שאין איסור להניח תפילין אף שאינו אלא רשות מ\"מ אסור להוסיף ומשוי להו כמשאוי לכן הוצרך הטור בסי' ש\"א לטעם שמא אתי לאתויי ברה\"ר דל\"ש לומר הטעם משום משאוי דהא אין איסור להניחן בשבת ודו\"ק דבזה ניחא הכל בס\"ד עכ\"ל הא\"ר [הנה מתחלת דבריו של בריבי הא\"ר משמע שראה מ\"ש התוי\"ט בפ' במה אשה משנה ב' ולא ראה שהתוי\"ט מקשה כל דבריו בתרא דעירובין] ולא ידעתי מאי ניחותא והאיך אפשר דהטור ס\"ל דאין איסור להניח תפילין בשבת. שהרי לשון הטור שכתב סי' ל\"א שבת ויו\"ט לאו זמן תפילין וחולו של המועד יש מסתפקין בו אם הוא זמן תפילין ומניחין אותן בלא ברכה. משמע דבשבת יש איסור להניח מדלא כתב דמניחין אותן בלא ברכה גם בשבת אם רוצה להניחן. ואם נדחוק בזה אמנם שפתי הב\"י ברור מללו בש\"ע סי' ל\"א בשבת וי\"ט אסור להניח תפילין מפני שהן עצמן אות ואם מניח בהם אות אחר היה זלזול לאות שלהם וכו'. ולפיכך במה שכתב הא\"ר אנן קי\"ל כר\"ע כמבואר בסי' ל\"א וכו' הביא ראיה לסתור ומשם ראיה נגדו דהא הב\"י שכתב כדבריו של ר\"ע יצא שבת ויו\"ט שהן גופן אות ופסק כהר\"י דאיסור איכא להניח [וא\"כ להב\"י שכתב כך להדיא כל התמיהות לפי פסקיו בסי' ל\"א ובסי' ש\"א סעיף ז'. סעיף מ\"ב נשארו אדוכתייהו] ויותר תמוה מסוגית הש\"ס דעירובין דף צ\"ו ע\"ב דמקשה הש\"ס וסבר ר\"ע שבת זמן תפילין והתניא רע\"א יכול יניח אדם תפילין בשבתות ויו\"ט והיה לך לאות על ידך מי שמצריכין אות יצאו אלו שהן גופן אות ע\"ש ואי כדברי הא\"ר דר\"ע ס\"ל רק דאין חובה להניחן וא\"כ הת\"ק שפיר מצי סבר כר\"ע [אבל כר' יוסי הגלילי לא מצי סבר דהא ר' יוסי הגלילי מפיק מן ושמרת את החוקה וגו' ואסור להניח כמ\"ש הא\"ר וא\"כ שתי זוגות נמי שרי] כדאמרינן בתחילת הסוגיא ולכך אין מכניס אלא זוג אחת דכיון דאין איסור להניחן אף שאינו אלא רשות וכו' כמ\"ש הא\"ר. אלא ברור דגם לרבי עקיבא איסור איכא כמ\"ש הב\"י להדיא. ורש\"י ותוס' והר\"ן סוף פ\"ק דביצה ט\"ו ע\"א שכתבו מטעם אות דאם הניח תפילין בשבת ויו\"ט ליכא איסורא על כרחך דלא תקשה להו מסוגית הש\"ס דהכא דלא מוקי הש\"ס לת\"ק כר\"ע כמו שהקשיתי לעיל דאם רשות היא אינו עובר בבל תוסיף ודלא כסברת הא\"ר. ובכן כל דבריו של גדול האלי' רבה. צריכין ביאור טוב. וקצרתי אף שיש לי עוד דברים הרבה מפני שהמלאכה מרובה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>וכן </b> אשפה בר\"ה גבוה י' טפחים רשות היחיד היא כו' ע\"ש. לפום רהיטא איכא למידק דהא קי\"ל גבוה י\"ט ברה\"ר מקום פטור הוא. וכ\"כ הר\"ב ריש פי\"א דשבת וכ\"כ לעיל בסמוך ריש משנה זו וחולייתו וכו'. ויש ליישב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> פי' פטמין </b> בערוך פי' מוכרי עופות ועיין רש\"י ביצה כ\"ט ע\"ב ד\"ה פטם כו' ע\"ש: ",
+                "<b>פסכתר. </b> גירסת הערוך פסקטר וע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בע\"ש כתב הר\"ב וכו' וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת וכו' אבל בקריאת הלל לא קשיא דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו כו' ע\"ש. </b> מאי דפשיטא ליה קמבעי לי לפמ\"ש תוס' בתמורה י\"ד ע\"ב ד\"ה דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע\"פ ואם תאמר היכי קאמרי' מזמורים על פה וי\"ל דאין להקפיד רק מה שכתב בחומש אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי\"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן ע\"כ. הנה לפי תירוץ הראשון איכא למימר דהלל שרי אבל לתירוץ השני בשעה שהוא מקרא את ההלל [כמו דתנן מ\"ז פ\"ד דר\"ה ראשון מקרא את ההלל וכתב התוי\"ט בשם הר\"ן ולא קתני קורא לפי שהוא מקרא לציבור וכדאמרי' הוא אומר הללו וכו' וע\"ע מ\"י פ\"ג דסוכה שכתב התוי\"ט בשם הר\"ן שדרך ההלל להקרות אפי' לבקיאים] אסור להקרות בע\"פ וכללו של דבר לפי פסק שו\"ע א\"ח סי' מ\"ט ופסקו האחרונים אין לקרות אפילו שגור ורגיל רק ק\"ש וברכת הכהנים ופרשת התמיד ע\"ש. ובמ\"ש התוי\"ט דרשאין לקרות בעל פה אין תועלת חדש יוצא מזה כיון שהחליט לומר דרגילין בו א\"כ שוב אין לחוש שילך אצל בקי ללמוד. ותו דהא ודאי נמצאין הרבה בני אדם שאינם רגילין ויותר מהמה שאינם יודעין לקרות בע\"פ והדרא קושיא לדוכתה. ותו לפ\"מ שהקשה דבס\"ת ניחוש לשמא ילך אצל בקי וא\"כ מיירי באדם שרוצה לקרות והוא אינו בקי. והשתא מאי ניחוש שכתב ע\"פ דעת הטור שצריך לסדר אותה פעמים ושלש וכו'. היא עצמה בתוך החששא וכנוס מתוך שאינו בקי אינו יודע לסדר אותה ג\"כ. [ואולי בזה על צד הדחוק י\"ל דס\"ל דצריך לסדר אותה מבערב שבת. אכן דבר זה לא מצינו בטור ולא בשו\"ע סי' קל\"ט ממשמעות לשונם דגם בשבת רשאי לסדר ע\"ש] ובמה שסיים התוי\"ט דומיא לתירוץ ב' של תוס' דאין אדם מל אא\"כ בקי. הנה י\"ל גם לדעת הר\"ן שכתב גבי מילה דחיוב רק על אביו א\"כ אחרים מדכרי ליה. הביאותיו בארוכה לעיל מ\"ב פ\"ו דפסחים ע\"ש. ג\"כ ניחא דבס\"ת דעיקרו נתקן בציבור והאחד קורא והאחרים יוצאים בכוונת השמיעה מדכרי אהדדי:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חל  להיות בשבת וכו' ולפיכך הכא דוקא בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה דאל\"כ כשיחול פורים וכו' ע\"ש. </b> איברא לדעת רבינו חננאל שהביא התוי\"ט פ\"ה דסוכה מ\"ה שהדחיות מסורות הלמ\"ס ואף בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה לא היו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. אין תירוצו של התוי\"ט מספיק. מיהו בזה י\"ל דכוונת התוי\"ט דבזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה אין הכרח לכללא דמילתא דאע\"ג שחל פורים בשבת אפ\"ה אין הכרח שיחול יוה\"כ בערב שבת שהרי ע\"פ הראיה מקדשין והעיקר כשנראית הלבנה בתחלת תשרי אכן כקושית התוי\"ט דהכא איכא למידק במשנה וגמרא דחגיגה י\"ז ע\"א ומודים שאם חל עצרת להיות בשבת שיום טבוח וכו' היאך אפשר שהיה עצרת בשבת שהרי אז בהחלט מטעם ספירת שבעה שבועות הוה י\"ט ראשון של פסח בששי בשבת וזה א\"א ע\"פ הקביעות לא בד\"ו פסח. ויקשה מזה לרבינו חננאל. וגם לדעת ר\"י שכתבו תוס' בפסחים נ\"ח ע\"ב ד\"ה כאלו וכו' דאע\"ג דהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרים שלא יבואו תרי שבי בהדי הדדי ע\"ש. ולכן לולא דבריו של גדול התוי\"ט ז\"ל ה\"א דזה שכתבו תוס' בשבת קי\"ד ד\"ה חלבו וכו' אומר ר\"י דכל היכי דקתני תרי שבי דהוו בהדי הדדי דאתיא כאחרים וכו' והכי מפרש הש\"ס בסוכה הנה אחרי שגלוי ומפורש בש\"ס דסוכה לא ידענו מה הוסיף ומה חידש ר\"י בזה אחרי שהקדימו ש\"ס ערוכה בסוכה. וגם מ\"ש דכל היכי וכו' צריך ביאור קצת וע\"כ כל מן דין סמוכו לנו דר\"י לשטתיה בפסחים נ\"ח ע\"ב הנ\"ל דאפילו בזמן שהיו מקדשין ע\"פ הראיה היו נזהרין על הקביעות. לכן כללא כייל דבכל מקומות דמצינו תרי שבי בהדי הדדי אתיא [כאחרים] כלומר כמו דהש\"ס בסוכה מפרש למתני' דחלבי שבת וכו' דאתיא כאחרים ה\"נ בכל שאר דוכתי דהיינו משנה דחגיגה י\"ז ע\"א שזכרתי וכן משנה דמגילה נקראת אל יקשה עלינו. אלא הטוב והישר לומר דאתיא כאחרים וזה מבואר בלשון ר\"י דו\"ק ותשכח. והנה על משנה דמגילה בלאו הכי שפיר אמרינן בריש הסוגיא אמר ר\"י זו דברי ר' עקיבא וכו' ואנן חזינן דר\"ע ס\"ל להדיא גבי חלבי שבת וכו' דהוו תרי שבי בהדי הדדי. ובזה יתיישב היטב בפשיטות קושיות מד\"ז התוי\"ט. ואגב גררא ראיתי להתעורר לדעת ר\"ח ור\"י שכתבתי למעלה איכא למידק בסוגיא נדה ס\"ז ע\"א אשה חופפת בערב שבת וטובלת במוצאי שני ימים טובים של ראש השנה שחל להיות אחר השבת הגם שהדין דאמר רב הונא דחופפת באחד בשבת וטובלת בחמישי בשבת וכו' יוכל להתקיים שכן אשה חופפת בערב ר\"ה שחל ר\"ה להיות בחמישי ובששי וטובלת ליל מוצאי שבת אמנם מדנקט ר\"ה להדיא במוצאי שני ימים טובים של ר\"ה שחל להיות אחר השבת וכן נקט רב יימר בלשונו שם מוכח להדיא דעכ\"פ נמצא ר\"ה ביום ראשון בשבת והיינו כשהיו מקדשין ע\"פ הראיה וכסברת רש\"י בפסחים נ\"ח ע\"ב שזכרתי למעלה ואין לומר דסוגיא דנדה ס\"ל דמצינו שכן חופפת וכו' אליביה דאחרים דס\"ל דאין בין ר\"ה לר\"ה אלא ד' ימים כדאי' ר\"ה ו' ע\"ב כ' ע\"א ובשאר דוכתא אכן זה ליתא שהרי אליבא דאחרים לא מצינו ר\"ה רק יום אחד בלבד ולא שני ימים:  "
+            ],
+            [
+                "<b>באלו  אמרו מקדימין ולא מאחרין אבל זמן עצי כהנים ותשעה באב וחגיגה והקהל וכו'. </b> מצוה ליתן טעם על שהקדים ת\"ב שהיא באב קודם לחגיגה שהיא בניסן ובעצרת. ועי' תוי\"ט לקמן מ\"ה פ\"ב בתוך ד\"ה לקריאת המגילה וכו' באריכות וכ\"כ עוד התוי\"ט לקמן מ\"ו פ\"ג שהאריך ליתן טעם על הסדר שם וכאן במוקדם לא הערה כלום וגם מה שמתרץ בשני מקומות הנ\"ל אין להם שייכות לענין דהכא:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ולא  מקדימין וכו' ופי' הר\"ן וכו'. </b> קיצר במובן כי ז\"ל הר\"ן ד\"ה והקהל וכו' והיו עושין כן בכל שנה ראשונה של שמיטה במוצאי י\"ט הראשון של חג כדאיתא בסוטהלו נאמרין וכו' וכל העם חייבין לבוא ולהביא טפם ולא דוחה שבת ופירש טעמא בירושלמי מפני הבימה ויעשו אותה מאתמול כדי שלא לדחוק העזרה הילכך מאחרין ולא מקדימין ע\"כ:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>נדר  פירש הר\"ב כו' ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכי מתו או נאבדו. </b> לפי המובן טוב לתקן דצ\"ל ובסדר המשנה שבירושלמי וכו' או נגנבו ואמת יש לו רגלים דכן הוא הגירסא בירושלמי שלפני:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>הקורא  את המגילה למפרע לא יצא וכו'. </b> ודע דזה לשון הרמב\"ם בפירושו כתיב במגילה נזכרים ונעשים כמו שאי אפשר לאדם לעשות מלאכה בזמן שעבר אם לא עשאה כמו כן אין ראוי לקרות את המגילה אחר זמן קריאתה ע\"כ. הנה פליאה גדולה לכאורה פי' הרמב\"ם שמפרש ענין למפרע דהיינו אחר זמן קריאתה כלומר בט\"ז או בי\"ז באדר וזה ידענו כבר ממקרא מלא דולא יעבור כתיב בריש סוגיא דמגילה ולזה הערני ג\"כ ידידי הרבני מופלג מהר\"מ מ\"ם נר\"י. ודוחק גדול לחלק בין יחיד לצבור. ולפום רהיטא ה\"א דהכוונה בזה דאף אם עבר ע\"י סיבה שלא קראו המגילה בזמנו אפ\"ה אין רשאי לקרות אחר זמנו בתורת חיוב קריאתה לצאת בה. ולזה מטין דברי הרמב\"ם אין ראוי לקרות את המגילה וכו'. ברם יהיה כונתו איך שיהיה לא ידעתי למה לא פי' הכא ענין למפרע על דרך הנודע וכמו שפי' הרמב\"ם בעצמו מ\"ג פ\"ב דברכות גבי קריאת שמע הקורא למפרע לא יצא בזה\"ל למפרע פירוש הפוך והוא שיקרא פסוק ואחר כן שלפניו ואחריו השלישי שלפניו ע\"כ וצ\"ע גם הר\"ב שקיצר הכא סמך עצמו על מה שביאר כבר במשנה דברכות גבי ק\"ש הנ\"ל בזה\"ל הקורא למפרע הקדים פסוק שלישי לשני ושני לראשון וכיוצא בזה ע\"כ. ובדרך זו קי\"ל להלכה שכתבו הטור שו\"ע א\"ח סי' תר\"צ סעיף ו' הקורא את המגילה למפרע לא יצא קרא פסוק אחד ודילג השני וקרא שלישי ואח\"כ חזר וקרא השני לא יצא מפני שקרא למפרע פסוק אחר וכו' ע\"כ. וראיתי בתשבי שורש פרע כתב בזה\"ל הקורא את המגילה למפרע פי' לאחור וכו' ע\"כ [וק\"ק שלא כתב התשבי את המוקדם בברכות] ומצאתי פי' מחודש במוסף הערוך ערך פרע בזה\"ל תרגום סרו מהר סטו בפריע ויתכן שנגזר מזה הקורא למפרע כי הוא קורא במהרה ולא כסדר ע\"כ ויש לעיין קצת מזה בפסחים ל' ע\"ב בעל חוב למפרע הוא גובה ובפירש\"י שם וכן ב\"ק ע\"ב ב' וסנהדרין כ\"ז ע\"א עד זומם למפרע וכו' וכן ברכות מ\"ה ע\"ב אין זימון למפרע:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ויושב  וכו' </b> כביכול [ונאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן] חסרון הניכר יש דבסיומא דמלתא צ\"ל לשון רש\"י כי דברים אלו כתב רש\"י בסוגיא כ\"א ע\"א והתוי\"ט בסנהדרין פ\"ו מ\"ה העתיק דברי רש\"י אלו ועע\"ש מ\"ש התוי\"ט בשם התשבי ודע דעל פי' הרגיל בפי רבים לומר כביכול פי' התורה שנתנה בכ\"ב אותיות יכולה לומר כן אבל לנו אי אפשר לאומרו כתב התשבי סתירות הרבה ע\"ש. ועי' מ\"ש רש\"י ביומא ד' ע\"ב ד\"ה כביכול אני שמעתי וכו' ואני אומר לפי שדבר קשה וכו' אמר כביכול כלומר על כרחינו יאמר כן וכו':  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ביום  טוב חמשה וכו'. </b> יום טוב דאיכא ביטול מלאכה כו' ע\"ש צריך תיקון וצ\"ל יו\"ט דאסור בעשיית מלאכה כהלשון בגמרא כ\"ב ע\"ב או טוב יותר לתקן דצ\"ל יו\"ט דליכא ביטול מלאכה [וז\"ל רש\"י במשנה ואין מוסיפין בראשי חדשים ובחולו של מועד דאיכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבד מותרת]:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ואין  קורין בתורה וכו' וליתא דקרא דהבדלו בקרח כתיב וכו' ונ\"ל לתקן לשון הר\"ן וכו' ויש לתקן ג\"כ לשון הר\"ב כו' ע\"ש. </b> אמת כמו שהגיה התוי\"ט בהר\"ן והר\"ב כך איתא להדיא לפנינו בסוגיא זו דמגילה כ\"ג ע\"ב דאמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל כו' אתיא תוך דהכא מתוך דהתם דכתיב הבדלו מתוך העדה (במדבר ט״ז:כ״א) ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת (במדבר י״ד:כ״ז) מה להלן עשרה אף כאן עשרה. וחידוש קצת דלא מייתי התוי\"ט סוגיא דמבואר כל דבריו בתוכה ואודיעך כי כמ\"ש הר\"ן והר\"ב כך איתא בסוגיא ברכות כ\"א ע\"ב ובסנהדרין ע\"ד ע\"ב [ע\"ש שינוי המאמרים כי במגילה איתא תני ר' חייא ובברכות איתא תני רבנאי אחוה דר' חייא בר אבא ובסנהדרין איתא תני רב ינאי אחוה דרבי חייא בר אבא] אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת מה להלן עשרה וכו'. וכתבתי בתכ\"ש בס\"ד דבסוגיא דברכות ובסנהדרין צריכין אנו להגיה ולגרוס כמו שאמרו במגילה דהא ברור דקרא הבדלו מתוך העדה הזאת דכתיב במעשה דקרח לאו עשרה הוי אלא רובו ככולו של ישראל. אבל לפי דאיתמר במגילה דילפינן עדה דכתיב גבי קרח מעדה דכתיב גבי מרגלים אתי שפיר דאהני הגזרה שוה להורות דגם עשרה מישראל נקראו עדה. ודע דמ\"ש רש\"י במגילה ד\"ה עדה אין פחותה מעשרה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת יצאו יהושע וכלב קצת צריך ביאור אהיכא קאי ועל מה ציין וכן מ\"ש רש\"י בסנהדרין בזה\"ל להלן במרגלים קצת צריך הבנה ומבין יבין. ומאת אשר שמתי לפניך בין תבין:  <br><b>ודע </b> עוד כי בתוס' דסוטה ל\"ד ע\"א כתבו בשם הירושלמי על דעתיה דר' ישמעאל שנים עשר מרגלים היו שמונה באשכול ארבעה בתאנים ורימונים על דעתיה דר\"ע עשרים וארבעה היו דדריש לשונות כפולים דכתיב איש איש אחד ט\"ז באשכול שמונה בתאנים ורימונים ע\"ש. ולא מצינו לומר דר\"ע יחלוק על דבר שבקדושה דקי\"ל בברכות ובמגילה בעשרה וכן לענין פרהסיא לענין יהרג ואל יעבור דקי\"ל בסנהדרין בעשרה וכ\"פ כל הגדולים ובשו\"ע. ואם היה ר\"ע לשיטתיה דכ\"ד מרגלים הוו א\"כ נשאר עדה בלא יהושע וכלב מספר כ\"ב. וקי\"ל הלכתא כר\"ע לגבי רבי ישמעאל. אמנם דגם לר\"ע מדלא הזכיר בתורה שמותן אלא להנך הנקובים שמוע בן זכור וכיוצא בו ברור כי הם אשר הוציאו דבת הארץ והם אשר נאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה אשר הם מלינים עלי פי' שגורמים לישראל שילינו עי' רש\"י וש\"ח. אבל כל אותן שלא נזכרו ונקבו בשמות אע\"ג שנטלו מאשכול ורימון לא לרעה נתכוונו כמו גם יהושע וכלב שנטלו לדעת הירושלמי הנ\"ל ומה\"ט ניחא שלא נזכרו בשמות כמו השאר. ויתכן לפ\"ז דנפקא ליה לר\"ע דסנהדרין קטנה היה של כ\"ג דכתיב ושפטו העדה וכ\"מ מבואר במס' סנהדרין פ\"א (גבי) ולא מצינו שום חולק:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>תשעה  וכהן וכו'. ובגמ' חד לגופה וחד למעוטי ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט כו' ע\"ש. </b> לא נחית לדקדק אלא העתיק הגמרא כמו שהיא לפנינו בסוגיא כ\"ג ע\"ב אבל דע כי תיבות וח\"ד למעוט\"י טעות הדפוס היא כי אין להם מובן דהא הוא בכלל מה שסיים ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. וקושטא קאי דבסנהדרין ט\"ו ע\"א ליתא מלות וחד למעוטי אלא הכי איתא שם חד לגופיה הנך הוי מיעוט אחר מיעוט וכו' וכן בפירש\"י דשם. שוב מצאתי שבסוף מסכת נדפס הערה מזה בהגה\"ה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>פוחח  בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ ערום ויחף מתרגמינן פוחח ויחף כו' ע\"ש. </b> אבל רש\"י בפי' כ\"ד ע\"א ז\"ל פוחח במס' סופרים מפרש כל שכרעיו נראין ערום ויחף מתרגמינן ערטלאי ופחח. ע\"כ. והרמב\"ם בפי' ז\"ל פוחח הוא שיהיה הבגד שעליו נקרע העליון ממנו עד שכתפיו ולבו נראין ערומין ומתרגמינן ערום ויחף פחח ויחף ע\"כ וז\"ל הרא\"ש פוחח פי' שלובש בגד קרוע וכתפיו וזרועותיו ערומות שנמצא בגדו שעליו כעין אזור תחת אצילי ידיו ולמטה כגון זה נקרא פוחח ערום ויחף ומתרגמי' פחח ויחף הא למדת שפוחח הוא החוגר על מתניו ומניח כתפותיו וזרועותיו ערומות ובירושלמי וכו' אמר נעשה כפוחח ע\"כ. ודע הדבר אשר נסתייע רש\"י מן מס' סופרים שם במ\"ש פי\"ד הלכה ט\"ו פוחח הנראים כרעיו או בגדיו פרומים פורם אבל לא בראשו מגולה וכו'. מיהו כלשון הר\"ב כן קצת לשון הטור או\"ח סי' נ\"ג פוחח אינו עובר לפני התיבה וזהו מי שלובש בגדיו קרועים בכתפיו וזרועותיו מגולות. ולשון המחבר סעיף י\"ג פוחח הוא מי שבגדו קרוע וזרועותיו מגולים לא ירד לפני התיבה. ובערך פחח כתב הערוך פוחח פורס על שמע פי' לבוש בגד קרוע ואין בבגדיו בתי ידים אלא ידיו ערומות כדמתרגם וכו' ערום ויחף פחח ו��חף הרי לפניך שינוי נוסחא וחלופי פירושיהם אחר העיון בדברי כל אחד מהמפרשים. ובזה יתבאר מ\"ש תוס' כ\"ד ע\"א ד\"ה פוחח ערום ויחף מתרגמי' עירטלאי ופחי וליתא דפחי הוא תרגום של ערום וכו' ולכאורה קצת מחוסר הבנה דהא לפי הסדר שהעתיקו נראה דמתרגם ערטילאי על הסדר מילת ערום בעברי ואח\"כ פחי. בהחלט מתרגם על מלת יחף בעברי. אמנם עיקר כוונת תוס' במה שכתבו וליתא כלומר דליתא כך כלל בתרגום אלא דמתרגם פחח ויחף [כי כן איתא בתרגום שלפנינו וכ\"כ רש\"י בפרושו (ישעיה כ') ערום פי' פחח ורצו תוס' להשיג בזה על רש\"י שפי' כרעיו נראין נקרא פוחח מדמתרגמינן על יחף פחח וביומא ע\"ז ע\"א מבואר דיחף היינו מנעילת הסנדל אף דמתחלה רצה הש\"ס לדחות דילמא במנעלים המטלאים אבל לפי המסקנא ליתא אלא מנעילת הסנדל ע\"ש ולפיכך סיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי דפחי זהו אותו שלובש בגדים קרועין והוי יודע דמה שסיימו תוס' וכן פי' הרב אלפסי והכי נמי משמע בפ\"ק דמסכת קידושין. לא מצאתי עד הנה. אי' איפוא מקומו הוא חונה:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או </b> על פס ידו הרי זו דרך המינות במשב\"ג הרי זו דרך הקראים ופירש\"י הרי זו דרך הקראים שמבזין מדרש חכמים והולכין אחר המשמע כמשמען בין עיניך ממש ועל ידך ממש ורבותינו דרשו במנחות וכו' אכן בפי' הרמב\"ם גורס הרי זו דרך טועים לפי שהוא הולך אחר לשון התורה ממש לפי דעתו ע\"כ:  ",
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>דרך  החיצונים כו' קרוב למין הוא וכו' ע\"ש. </b> אמנם דע דברישא דמתני' בסמוך משנה ט' גירסת הרמב\"ם בפירושו האומר יברכוך טובים הרי זו דרך החיצונים והחיצונים הם הכופרים בתורה בכל ואינם מאמינים ממנה לא תורה שבכתב ולא תורה שבע\"פ ע\"כ ובפרושי דבבא זו האומר יברכוך טובים וכו' הארכתי מ\"ג פ\"ה דברכות קחנו משם:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>האומר  כו' משתקין אותו וכו' ומצאתי בערוך וכו' ונראה ודאי וכו' ע\"ש. </b> המהרש\"א בח\"א כתב בזה\"ל לפירש\"י נראה דבא תנא דבי ר' ישמעאל לפרש המתני' דמשתקין אותו מלומר כן דהכתוב מדבר בישראל הבא כו' אלא דהכתוב מדבר במעביר בנו באש אבל מדברי הערוך בערך (אדם צ\"ל) ארם נראה דבא תנא דר\"י לפרש דקושטא הוא דהכתוב מדבר בישראל הבא על הכותית כו' ומתני' דקתני משתקין אותו היינו דאומר דהכתוב אינו מדבר אלא בארמיותה שמעבירין זרעם למולך ע\"ש ולדבריו יתיישב דברי התרגום יונתן שהוא פי' המקרא לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין כו' ע\"ש עכ\"ל המהרש\"א. ולפ\"מ שהבין המהרש\"א בפי' הערוך. לכאורה פליאה שיפרש תנא דבי ר\"י המקרא בהכי ויצא לידון בדבר חדש שלא נשמע שיהיה מחויב כרת על המזיד וחטאת על השוגג לבא על העובדת כוכבים [וגם דחוק דכל הני משניות וברייתות דתנן בהו הנותן מזרעו למולך חייב סקילה ודריש לה בסנהדרין ס\"ד ע\"א מהך קרא דכתיב ומזרעך לא תתן וגו' לא אתיא כתנא דר\"י] והוי יודע דגם בחדושי הלכות מהרש\"א במגילה כ\"ה ע\"א בד\"ה מפני שעושה מדותיו וכו' כתב בזה\"ל ויותר מזה קשה בפרשת אחרי בפסוק ומזרעך לא תתן להעביר למולך פי' בת\"י ומזרעך לא תתן בתשמישתה לצד בת עממין גי' שזה הפך משנתינו בשמעתין דקתני דמאן דמפרשי לה הכי משתקין אותו בנזיפה ובערוך ערך [אדם צ\"ל] ארם יתיישב התרגום לפרושו. ע\"ש עכ\"ל. הנה לא ארד לדקדק במה שכתב בשמעתא וכופלו עוד באגדתא. אבל במה שכתבתי למעלה נראה דאי אפשר דדעת הערוך כפי פירושו של המהרש\"א. ולכן בהפלאה שבערכין כתבתי יפה פרושו של מד\"ז התוי\"ט בכוונת רבינו הערוך. וטעמו ברוך:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>מעשה  עגל השני וכו' ופסוק ויגוף וכו' משום יקרא דאהרן כו' ע\"ש. </b> וכן הוא לשון הרמב\"ם בפרושו ענין עגל השני הוא מה שנשנה מענינו והוא מפסוק ויאמר משה אל אהרן עד פסוק וירא משה את העם וגו'. וכמו כן ויגוף ה' את העם ואלו הפסוקים אינן מתרגמינן על ראש הציבור מפני כבוד אהרן ע\"כ. אכן רש\"י כתב הטעם דעגל השני לא מתרגם פן יטעו עמי הארץ ויאמרו ממש היה בו שיצא מאליו דפרושו של העגל השני היינו מה שחזר אהרן וספר המעשה והוא שכתוב בו ויצא העגל הזה. וז\"ל תוס' כ\"ה ע\"ב ד\"ה מעשה עגל השני נקרא ולא מתרגם פי' רש\"י שלא יאמרו ממשות היה בו מדקאמר אהרן ויצא העגל הזה וקשה דהא בירושלמי פליגי אמוראי ואיכא מאן דאמר מן ויאמר עד לשמצה בקמיהם (היה צ\"ל) היא מעשה עגל השני והיינו סיפא דקרא (דוירד צ\"ל) דוירא משה ולפירש\"י לא היה לומר אלא עד תחלת הפסוק לכן נראה כדמפרש בירושלמי דהטעם לפי שאין דומה גנאי של יחיד ביחיד או של ציבור בציבור לגנאי של יחיד בציבור משום כבודו של אהרן לא רצו לתרגם ע\"כ. ובעד רש\"י יש להליץ דרש\"י מפרש לפום גמ' דילן דקאמר בסוגיא כ\"ה ע\"ב איזהו מעשה עגל השני מן ויאמר משה עד וירא משה והנה על כרחך הכוונה עד ולא עד בכלל דאל תהא קשה הל\"ל עד לשמצה בקמיהם. והילכך נמי מייתי הש\"ס ע\"ז תניא רשב\"א אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המעררים [העיזו פניהם לומר יש ממש בע\"ז. רש\"י] שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. ע\"כ. והשתא פירש\"י מוכרח דאי ס\"ל לש\"ס דילן משום כבודו של אהרן הל\"ל עד לשמצה בקמיהם אע\"כ לפרש שלא יאמרו ממש יש בע\"ז וניחא נמי הא דלא קחשיב בכללא דלא מתרגמינן פסוק ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן [ומ\"ש התוי\"ט בשם הכ\"מ דה\"ה ויגוף דלא מתרגם ובגמ' לא חששו אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא היא דחוקה שהרי הפסוקים הרבה משמשות מפסוק כ\"ו ויעמוד משה בשער המחנה וגו' שימו איש חרבו וגו' וישב משה אל ה' וגו' ויאמר ה' אל משה וגו' פוק ועיין כמה עניינים עד שנאמר בפסוק ל\"ה ויגוף ה' את העם וגו'] משום דלטעמא שכתב רש\"י הובא לתרגם הך קרא ויגוף וגו' על אשר עשו את העגל דבזה ידעו שאין ממש בע\"ז. וגם לפי טעמא דאמר בש\"ס דילן מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ליחוש לכבודן של ישראל קמ\"ל כל שכן דניחא להו דה\"ל כפרה ע\"כ וחזינן דגבי אהרן לא אמרינן הכי דניחא ליה וכו' מוכח מכל זה כפירש\"י. אמנם הירושלמי דפליג אש\"ס דילן גם במעשה עגל הראשון מפרש טעם אחרינא דאין גנאי לישראל משום דאין דומה גנאי של ציבור בציבור שפיר מפרש נמי במעשה עגל השני משום כבודו של אהרן ופליג נמי בזה אש\"ס דילן וס\"ל דמעשה עגל השני הוי ועד בכלל עד לשמצה בקמיהם. והארכתי עוד בחדושי ולא רציתי להציג פה אלא הנוגע בביאור פי' רש\"י:  ",
+                "ד\"ה <b>ברכת </b> כהנים כו' ובפי' הרמב\"ם ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן כו' ע\"ש. וכן איתא בירושלמי ברכת כהנים נקראים ולא מתרגמינן ועיין בספר קרבן העדה ע\"ש:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,49 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בית  השלחין כו' ע\"ש. </b> וכתבו תוס' עיף יגע צמא למים כדכתיב ונפש עיפה למים ולא מצאתי וכו'. וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה משלי כ\"ה כ\"ה ע\"ש ביומא ע\"ז ע\"א רחיצה דאיקרי עינוי מנלן מהכא דכתיב ולאביתר וכו' רעב מלחם וצמא למים עיף ממאי לאו מרחיצה ודילמא מנעילת הסנדל אלא מהכא מים קרים על נפש עיפה ודילמא משתיה מי כתיב בנפש על נפש עיפה כתיב (אלמא מרחיצה מקרי עיף. רש\"י) נמצא למדין מדכתיב על נפש דלאו בצמא דלאו לשתייה איקרי וא\"כ מפסוק זה דכתיב מים קרים על נפש עיפה אין ראיה למ\"ש תוס' עיף ויגע צמא למים. ויש ליישב קצת. והראוני ש\"ס חדשים הנדפס ע\"י האחים פרופס באמ\"ש כתב כך בתוס' עיף ויגע צמא למים כדכתיב הרויתי נפש עיפה [ירמיה ל\"א] ואולי מפני שלא מצא אותו פסוק ונפש עיפה למים בדה המדפיס או המגיה מלבו קרא הרויתי וגו'. אבל לא לבד שלא ראה מ\"ש התוי\"ט אלא גם יטול מה שחידש. כי אחרי שכל עיקר שרצו תוס' למצוא קרא שמפורש עיף היינו צמא למים ולא משאר דברים וא\"כ פסוק הרויתי נפש עיפה אינו מורה כלל דהוא עיף למים. ויש לפרש עי\"כ רעב ללחם או לשאר דברים כי כך מצינו נמי שם באותו סי' דירמיה פי\"ד ורויתי נפש הכהנים דשן וכן מחלב זבחיך לא הרויתני [ישעיה מ\"ג פכ\"ט] ודוגמתו עוד וכאשר כי שלחו יד להגי' ה\"א דטוב היה לומר פסוק בתהלים ס\"ג ב' ועיף בלי מים או פסוק באיוב כ\"ב ז' לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם. ולולא יראתי האריכות כתבתי עוד בזה. ואת זה אודיע מה דאיתא בסוגיא דמ\"ק ב' ע\"א ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח) ומתרגמינא ואת (ניטלה צ\"ל) משלהי ולאי ע\"כ הא מילתא קשיא לי כמה וכמה שנים דלא אמר הש\"ס מן המוקדם הרבה דכתיב והוא עיף ות\"א והוא משלהי (בראשית כ\"ה) ולמה דוקא אמרת מסוף התורה עד זכיתי לראות פני הערוך ערך שלח וגרסתו [והוא אמת] דכתיב והוא עיף תרגומו והוא משלהי:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>וכל  העולים כו' וכלי פשתן אפילו של כל אדם כו' מיטנפי מיד וכו' ע\"ש. </b> אכן בפירש\"י י\"ח ע\"ב איתא כלי פשתן לא נפיש טרחא הילכך שרי אבל דשאר מינים כגון דצמר דנפיש טרחא הילכך אסור ודע עוד דאפי' בכלי פשתן אסור מצד המנהג כמבואר בשו\"ע סי' תקל\"ד וכ\"כ הרא\"ש אתו' י\"ח ע\"ב ד\"ה מתקיף לה משמע דאפילו מדינא אסור ואביי חולק על ר' יוחנן ולא תירץ כלום וגם משמע קצת דגם רבא דמקשה על ר' יוחנן דס\"ל דמדינא אסור וכן פסקו כמה גדולים. וקצ\"ע שמדברי הר\"ב משמע היתר גמור והתוי\"ט לא העיר כלום בזה:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>שטרי  ברירה שבררו להן דיינין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכותבין שלא יחזרו בהן הבעלי דינים כו' ע\"ש. </b> בטוש\"ע ח\"מ סי' י\"ג סעיף ב' כתבו בזה\"ל כותבין פלוני בירר את פלוני וכו' וכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם. וכתב הב\"י בזה\"ל בספ\"ק דב\"מ כ' ע\"א תנן מצא אגרת שום ��כו' ושטרי ברורין וכו' הרי זה יחזור ובגמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ופירש\"י כשבוררים להם דיינים כותבים להם זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם וכתב הרא\"ש זה בורר לו אחד כו' שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהם לחזור וכו' וז\"ל נמוקי יוסף זה בורר לו כו' פרש\"י שהיו כותבין כן כדי שלא יוכלו לחזור בהם משמע דקודם כתיבה אע\"פ שביררו יכולין לחזור ואפשר שדעת הרי\"ף שכתב בתשובה שיכול לחזור בו עד שיגמור הדין מיירי בשלא נכתב אבל אם נכתב לא. ואיכא מאן דאמר דאע\"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהם ואע\"פ שלא קבלו ולא קנו וכן משמע בירושלמי וכו' ומיהו כל הני מילי בשלא קנו מידם אבל קנו מידם אינם יכולים לחזור וכו' דאין לאחר קנין כלום ע\"כ. ודעת הנ\"י הובא להלכה בהגה\"ה. ומהשתא איכא למידק דלמה התירו במועד לכתוב שטרי ברורין ואי משום טעמא שלא יחזרו בהן הבעלי דינים. הלא יש תקנה מעולה לקנות מידם ואינם יכולין לחזור דאין לאחר קנין כלום [ואין לדקדק נמי נעביד תקנה שיטענו בפניהם דבכה\"ג שוב אינם יכולין לחזור. דאיכא למידחי דמיירי כגון שדחוקה להם השעה ואין פנאי לסדר טענותיהם אלא לאחר המועד. אבל לקבל קנין מהם על ברירותם ודאי אפשר וא\"כ למה התירו לכתוב במועד] ויתכן לומר עפמ\"ש הר\"ן בפי' משנה דהכא בזה\"ל ד\"ה מזון בעל שקבל עליו לזון בת אשתו ואם העדים הולכים להם ולא כתבו שטר הקנין יכחיש הבעל הקנין ע\"כ. ודע דתוס' ד\"ה ואלו כותבין במועד כתבו בזה\"ל ונראה בכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או בית דין או ילכו למדינת הים ע\"כ והר\"ן לא חפץ בטעם פן ימות הנותן וכו' לפי דקי\"ל דלמיתה לא חיישינן כמפורש במקומות אחרים לכן לא כתב הר\"ן אלא טעמא דשמא ילכו העדים. אמור מעתה דמתני' איירי בקנין ואפ\"ה התירו לכתוב במועד שמא ילכו העדים למדינת הים ויכחיש הקנין. וזהו נמי אפשר וקמכווין הר\"ב בפירושו וכותבין שטר שלא יחזרו בהן הבעלי דינים כלומר מי שרוצה מהם לחזור והוא מתחרט על אשר ברר. יכחיש הקנין. ונוכל לומר שזהו ג\"כ בכוונת רש\"י בפירושו בב\"מ כ' ע\"א [שהביאו הב\"י הנ\"ל] כשבוררים להם הדיינים [ואע\"ג שעושים טצדקי דאית למיעבד לקיים הדבר כגון בקנין אפ\"ה כל כמה דלא נכתב שטר ברורין. לא אהני מעשה כשילכו העדים למרחוק. הרוצה לחזור יכחיש הקנין] כותבין להם זה בורר וכו' שלא יוכל לחזור בהם כלומר ע\"י הכחשת הקנין. ודאתינן להכי שוב אין הכרע לומר דרש\"י ס\"ל דענין החזרה תלוי בכתיבה משכתבו אין יכולין לחזור אפי' בלא קנין [וטעמא בעי דמהני כתיבה בלחוד בלא קנין] ובזה נמי יתבאר דעת הרי\"ף בתשובה. דדחיק הנ\"י אנפשיה דדעת הרי\"ף דוקא בשלא נכתב אבל אם נכתב לא. והרי הרי\"ף בסתמא כתב. ואדרבה מדנקט עד שיגמור הדין ולא נקט נמי עד שיכתוב. מסתברא לומר דעת הרי\"ף בתשובה דכתיבה בלחוד לא מהני אלא כשנעשה קנין בתחילה יש תועלת בכתיבה שלא יכחיש הקנין. ולכך כותבין שטרי ברורין אפילו במועד. וזה הדבר כשעשו קנין לא איצטרך ליה להרי\"ף למנקט דכבר גלוי דאין לאחר קנין כלום. המורם מהם כיוצא בהם במ\"ש הר\"ב ד\"ה מתנת בריא ואי לא כתב לי' מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן ע\"כ כלומר אע\"ג דהמתנה נעשה בקנין. דאי לאו הכי אף בכתב יכול לחזור מ\"מ חיישינן שיכחיש הקנין. וכן פי' התוי\"ט לדברי הר\"ב שיחזור ממה שהיה וכו' ע\"ש [דהיינו שיכחיש הקנין לגמרי] וז\"ל הר\"ן ואם לא נכתב ��דותן יאמר הנותן לא היה כך ע\"ש. ברם דברי הר\"ן צריכין פי' דהא איכא עדים ולחזי עדים מאי קאמרי ולמה צריך לכתוב עדותן. ובעל כרחך דלהכי כותבין דחיישינן שילכו העדים למרחוק. וא\"כ קצת קשה שלא כתב הכא בביאור כמ\"ש לקמן גבי אגרת מזון שהעתקתי לעיל לשונו ואם העדים הולכים להם וכו' יכחיש וכו'. עכ\"פ יכול נוכל לה ליישב תמיהות התוי\"ט בד\"ה ואגרת מזון וכו' וקשיא מי גרע ממתנה ומאי קמ\"ל ע\"כ דאיצטרך דלא נימא דדוקא לגבי אחר חיישינן שמא יכחיש. אבל לזון בת אשתו שכל מעשיו הוא עושה לכבוד אשתו וכל לגבי אשתו דעתו קרובה וגם בוש הוא לכחש מה שהיא יודעת ויקל בעיני' כבודו קמ\"ל דאפ\"ה התירו. הן כל אלה יפעל לפי' הר\"ב והר\"ן והתוי\"ט ואשובה ואראה פי' רש\"י במשנה דהכא י\"ח ע\"ב בזה\"ל שטרי ברורים ביררו ב\"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה ע\"כ. ולכאורה פליאה דברר רש\"י דרך לעצמו נגד שתי סוגיות בב\"מ כ' ע\"א ובב\"ב קס\"ח ע\"א מאי שטרי ברורין הכא תרגימו שטרי טענתא ר' ירמיה אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והנה מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בפירושם במשנה דהכא במ\"ק וכן בב\"מ מ\"ח פ\"א כתבו הר\"ב והרמב\"ם שטרי ברורין זה בורר לו אחד וכו' ולא כתבו כהכא תרגמו שטרי טענתא כתבתי בס\"ד ישוב נכון בב\"ב מ\"ד פ\"י קחנו משם. אבל על רש\"י שלא פי' זה בורר לו אחד אלא חידש פי' מחודש זהו פליאה וחדוש. ורחש לבי [לקבוע מסמורים מדלא קבעי הש\"ס נמי הכי בסוגיא עלה דמתני' לפרש מאי שטרי ברורין כמו שסידר הש\"ס בב\"מ ובב\"ב. אלא] דהכא במ\"ק אין רצונו לפרש שטרי ברורין זה בורר לו אחד וכו' משום דקשיא למה התירו לכתוב במועד. ואי מטעם שלא יחזרו בהן קשיא ועשה קנין ואין אחר הקנין כלום. ומ\"ש למעלה בנתינת טעמא שמא ילכו העדים למרחוק. ס\"ל לרש\"י שהוא דחוק דאיהו פסק כאיכא מ\"ד שכתב הנ\"י דמשטענו לפניהם אין יכולין לחזור וקשיא למה כותבין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד הלא סגי שיטענו לפניהם וצ\"ל כמ\"ש למעלה דהשעה דחוקה ואין פנאי עד אחר המועד לתת טענותיהם וא\"כ ע\"כ שישארו אותן ב\"ד המובררים במקומם גם אחר המועד וא\"כ אכתי קשה יעשו הקנין בפני אותן הדיינים שביררו להם בשלמא במזון האשה י\"ל דחיישינן שילכו העדים אבל בזה בורר לו אחד לא מצינן לומר הכי כדאמרן. ובעבור זה פירש\"י דמתני' דהכא במ\"ק דתנא שטרי ברורין שכותבין במועד היינו שביררו ב\"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה. ואתה קורא משכיל דרוש ולא תבזה. ולחכימה די ברמיזה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וחכמים  אומרים וכו'. ודינין הנהוגין בגזרת שבעה שכתבן הרב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנא' התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וכו'. הנה בגמרא דמ\"ק ט\"ו ע\"ב הכי איתא אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ע\"כ. </b> וז\"ל רש\"י ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ומעתה יפלא שהעלים התוי\"ט עיניו ממה שפי' רש\"י. והוי יודע דלכאורה פי' רש\"י צ\"ע שהרי ביומא ע\"ו ע\"ב גבי יוה\"כ דאסור ברחיצה וסיכה מפיק הש\"ס סיכה מדניאל דאמר וסוך לא סכתי וקאמר עלה אשכחן סיכה רחיצה מנלן אמר קרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה וכו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקראי שמיע ליה [מרבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למיכתב ולא סכתי רש\"י] והנה בפי' רש\"י יש לנו לומר דכן דרך רש\"י בכמה מקומות לפרש כס\"ד דבגמרא וכמ\"ש התוי\"ט בכמה דוכתי. אכן לפום קושטא דמלתא מסקנת רב אשי דלא ידעינן גבי יוה\"כ דרחיצה אסורה אלא רק מרבויא וסוך לא סכתי קשיא דמהשתא גבי אבל מנ\"ל דרחיצה אסורה. וגם לתירוצא דאי בעית אימא דאיתא ביומא ע\"ז ע\"א דכתיב ולאביתר הכהן וכו' קשיא נמי גבי אבל מנלן [ואל תטעה דילפינן אבל מיוה\"כ כי הוא שבות גמור. דלכל הני דאבל אסור בהן כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איצטריך הש\"ס לאתויי מקרא דכתיבין גבי אבל] אבל לפי' התוי\"ט ניחא. ודע דהפי' שכתב התוי\"ט לא מלבו ודעת עצמו הוא. אלא שכן כתב הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אבל דין ג' בזה\"ל מנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת ע\"כ. ואולי מטעם שכתבתי גם להרמב\"ם היה קשה לפרש כפירש\"י לכן אסברי' בפנים חדשות שהרחיצה קודמת לסיכה וכו'. שוב ראיתי בלחם משנה כתב בזה\"ל שנאמר ורחצת וסכת לא ידעתי למה לא כתב הראיה האמור בגמרא שאיתא שם ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' וכתב פסוק של ורחצת וסכת ואולי היה לו גירסא כך בגמ'. ולגירסתנו קשה דביומא\"כ בעו בגמרא לאתויי מהאי קרא דרחיצה כסיכה ודחו ליה משום דהא תנא איפכא נסיב לה מנין לסיכה שהיא כשתי' שנאמר ותבא כמים בקרבו וגו' ומש\"ה נייד התם ומייתי ליה מקרא אחרינא והיכי מייתי ליה בפ' ואלו מגלחין מהך קרא ולרבינו ג\"כ קשה דאמאי לא מייתי ביומא מקרא דורחצת וסכת וצ\"ע. ע\"כ. וחידוש גדול מריש דבריו של הל\"מ נראה דלו היה גירסא כך בגמ' דכתיב ותבא כמים וכו' וזה ליתא אלא פי' רש\"י הוא אבל בגמרא שלפנינו ליתא שום ראיה אלא סתמא איתמר ורחיצה בכלל סיכה ורש\"י הוא דקא מפרש דכתיב ותבא כמים. והילכך בחר הרמב\"ם לו פי' אחר ולא ניחא לו כמו שפירש רש\"י משום דקשיא ליה סוגי' דיומא וכדאמרן. גם מה שהניח הל\"מ בצ\"ע על הרמב\"ם דלמה לא מייתי ביומא מקרא דורחצת וסכת. נראה לומר דעדיפא ודאי לאתויי מהך קרא בעצמו דאיירי בי' וסוך לא סכתי ולא הביא ממרחק ממילתא אחרינא. וזה פשוט וברור [ועמ\"ש עוד לקמן בס\"ד]. וכאשר החלותי להראות את ידו החזקה של הרמב\"ם כן אוסיף תת ליתן הודעה את אשר מצאתי בלבוש י\"ד סי' שפ\"א הרכיב שני הפרושים יחד בזה\"ל. רחיצה מנלן דכתיב וישלח יואב וגו' ואל תסוכי שמן וכו' הרי סיכה בפירוש אסור ואז\"ל דרחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו לפיכך בכ\"מ שסיכה אסורה גם רחיצה אסורה מפני שאין סיכה בלא רחיצה ותכלית הרחיצה היתה בימיהם כדי לסוך אח\"כ בשמן טוב דכתיב ורחצת וסכת וגו' לפיכך אסרו גם רחיצה באבל ולפי שהרחיצה כדי לסוך אח\"כ וכו' ע\"כ. הנה תחלת דבריו בפירש\"י ומערב עירובא בתוכו פי' הרמב\"ם ואם בפירש\"י לחוד לא הוי ניחא ליה להלבוש מטעמא שכתבתי עפ\"י סוגיא דיומא למה הביאו כלל וקצ\"ע. ויש כדי ליתן טעם הא דרש\"י לא רצה לפרש כהרמב\"ם. משום דתליא סברת הרמב\"ם בגירסא דגרסי' בשבת מ\"א ע\"א רחץ ולא סך [מעיקרא] דומה למים ע\"ג חבית וז\"ל תוס' ד\"ה רחץ ולא סך ולא גרסי' מעיקרא דהא בכוליה הש\"ס רחיצה קודם סיכה כדאי' פ\"ק דקדושין רחצו סכו וקרא כתיב ורחצת וסכת מיהו קרא איכא לאוקמיה בסיכה שהיתה מתקשטת עצמה לריח טוב לכן לא היתה סיכה בתחלה שעל ידי רחיצה היתה מעברת הסיכה מעליה ע\"כ וכ\"כ תוס' ב\"ב נ\"ג ע\"ב ד\"ה הרחיצו וסכו בפ' כירה דאמר רחץ ולא סך מעיקרא וכו' ע\"ש. וישמע חכם ויוסף לקח דאולי גם באשה שאמר לה יואב ואל תסוכי שמן דדייק שמן והיינו כדרך הנשים המתקשטות. אמנם באנשים דלא הוי סיכה דרך קישוט אלא לנקות את עצמו מלכלוך הוי הרחיצה אחר סיכה כדאמרי' בשבת רחץ ולא סך מעיקרא. והשתא גבי דניאל שאמר על עצמו וסוך לא סכתי נוכל שפיר לומר דסיכה קודם לרחיצה ולכך הוכרח הש\"ס להוכיח דוקא מרבויא דקרא דה\"ל לומר ולא סכתי ובזה יתורץ נכונה קושית הלחם משנה שהניח דצריך עיונא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,46 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בית  השלחין כו' ע\"ש. </b> וכתבו תוס' עיף יגע צמא למים כדכתיב ונפש עיפה למים ולא מצאתי וכו'. וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה משלי כ\"ה כ\"ה ע\"ש ביומא ע\"ז ע\"א רחיצה דאיקרי עינוי מנלן מהכא דכתיב ולאביתר וכו' רעב מלחם וצמא למים עיף ממאי לאו מרחיצה ודילמא מנעילת הסנדל אלא מהכא מים קרים על נפש עיפה ודילמא משתיה מי כתיב בנפש על נפש עיפה כתיב (אלמא מרחיצה מקרי עיף. רש\"י) נמצא למדין מדכתיב על נפש דלאו בצמא דלאו לשתייה איקרי וא\"כ מפסוק זה דכתיב מים קרים על נפש עיפה אין ראיה למ\"ש תוס' עיף ויגע צמא למים. ויש ליישב קצת. והראוני ש\"ס חדשים הנדפס ע\"י האחים פרופס באמ\"ש כתב כך בתוס' עיף ויגע צמא למים כדכתיב הרויתי נפש עיפה [ירמיה ל\"א] ואולי מפני שלא מצא אותו פסוק ונפש עיפה למים בדה המדפיס או המגיה מלבו קרא הרויתי וגו'. אבל לא לבד שלא ראה מ\"ש התוי\"ט אלא גם יטול מה שחידש. כי אחרי שכל עיקר שרצו תוס' למצוא קרא שמפורש עיף היינו צמא למים ולא משאר דברים וא\"כ פסוק הרויתי נפש עיפה אינו מורה כלל דהוא עיף למים. ויש לפרש עי\"כ רעב ללחם או לשאר דברים כי כך מצינו נמי שם באותו סי' דירמיה פי\"ד ורויתי נפש הכהנים דשן וכן מחלב זבחיך לא הרויתני [ישעיה מ\"ג פכ\"ט] ודוגמתו עוד וכאשר כי שלחו יד להגי' ה\"א דטוב היה לומר פסוק בתהלים ס\"ג ב' ועיף בלי מים או פסוק באיוב כ\"ב ז' לא מים עיף תשקה ומרעב תמנע לחם. ולולא יראתי האריכות כתבתי עוד בזה. ואת זה אודיע מה דאיתא בסוגיא דמ\"ק ב' ע\"א ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע (דברים כ״ה:י״ח) ומתרגמינא ואת (ניטלה צ\"ל) משלהי ולאי ע\"כ הא מילתא קשיא לי כמה וכמה שנים דלא אמר הש\"ס מן המוקדם הרבה דכתיב והוא עיף ות\"א והוא משלהי (בראשית כ\"ה) ולמה דוקא אמרת מסוף התורה עד זכיתי לראות פני הערוך ערך שלח וגרסתו [והוא אמת] דכתיב והוא עיף תרגומו והוא משלהי:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>וכל  העולים כו' וכלי פשתן אפילו של כל אדם כו' מיטנפי מיד וכו' ע\"ש. </b> אכן בפירש\"י י\"ח ע\"ב איתא כלי פשתן לא נפיש טרחא הילכך שרי אבל דשאר מינים כגון דצמר דנפיש טרחא הילכך אסור ודע עוד דאפי' בכלי פשתן אסור מצד המנהג כמבואר בשו\"ע סי' תקל\"ד וכ\"כ הרא\"ש אתו' י\"ח ע\"ב ד\"ה מתקיף לה משמע דאפילו מדינא אסור ואביי חולק על ר' יוחנן ולא תירץ כלום וגם משמע קצת דגם רבא דמקשה על ר' יוחנן דס\"ל דמדינא אסור וכן פסקו כמה גדולים. וקצ\"ע שמדברי הר\"ב משמע היתר גמור והתוי\"ט לא העיר כלום בזה:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>שטרי  ברירה שבררו להן דיינין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכותבין שלא יחזרו בהן הבעלי דינים כו' ע\"ש. </b> בטוש\"ע ח\"מ סי' י\"ג סעיף ב' כתבו בזה\"ל כותבין פלוני בירר את פלוני וכו' וכל זמן שלא כתבו יכולין לחזור בהם. וכתב הב\"י בזה\"ל בספ\"ק דב\"מ כ' ע\"א תנן מצא אגרת שום וכו' ושטרי ברורין וכו' הרי זה יחזור ובגמ' מאי שטרי ברורין הכא תרגמו שטרי טענתא ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ופירש\"י כשבוררים להם דיינים כותבים להם זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם וכתב הרא\"ש זה בורר לו אחד כו' שבעוד שלא נכתב יכול כל אחד מהם לחזור ��כו' וז\"ל נמוקי יוסף זה בורר לו כו' פרש\"י שהיו כותבין כן כדי שלא יוכלו לחזור בהם משמע דקודם כתיבה אע\"פ שביררו יכולין לחזור ואפשר שדעת הרי\"ף שכתב בתשובה שיכול לחזור בו עד שיגמור הדין מיירי בשלא נכתב אבל אם נכתב לא. ואיכא מאן דאמר דאע\"פ שלא נכתב משטענו בפניהם אינם יכולין לחזור בהם ואע\"פ שלא קבלו ולא קנו וכן משמע בירושלמי וכו' ומיהו כל הני מילי בשלא קנו מידם אבל קנו מידם אינם יכולים לחזור וכו' דאין לאחר קנין כלום ע\"כ. ודעת הנ\"י הובא להלכה בהגה\"ה. ומהשתא איכא למידק דלמה התירו במועד לכתוב שטרי ברורין ואי משום טעמא שלא יחזרו בהן הבעלי דינים. הלא יש תקנה מעולה לקנות מידם ואינם יכולין לחזור דאין לאחר קנין כלום [ואין לדקדק נמי נעביד תקנה שיטענו בפניהם דבכה\"ג שוב אינם יכולין לחזור. דאיכא למידחי דמיירי כגון שדחוקה להם השעה ואין פנאי לסדר טענותיהם אלא לאחר המועד. אבל לקבל קנין מהם על ברירותם ודאי אפשר וא\"כ למה התירו לכתוב במועד] ויתכן לומר עפמ\"ש הר\"ן בפי' משנה דהכא בזה\"ל ד\"ה מזון בעל שקבל עליו לזון בת אשתו ואם העדים הולכים להם ולא כתבו שטר הקנין יכחיש הבעל הקנין ע\"כ. ודע דתוס' ד\"ה ואלו כותבין במועד כתבו בזה\"ל ונראה בכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או בית דין או ילכו למדינת הים ע\"כ והר\"ן לא חפץ בטעם פן ימות הנותן וכו' לפי דקי\"ל דלמיתה לא חיישינן כמפורש במקומות אחרים לכן לא כתב הר\"ן אלא טעמא דשמא ילכו העדים. אמור מעתה דמתני' איירי בקנין ואפ\"ה התירו לכתוב במועד שמא ילכו העדים למדינת הים ויכחיש הקנין. וזהו נמי אפשר וקמכווין הר\"ב בפירושו וכותבין שטר שלא יחזרו בהן הבעלי דינים כלומר מי שרוצה מהם לחזור והוא מתחרט על אשר ברר. יכחיש הקנין. ונוכל לומר שזהו ג\"כ בכוונת רש\"י בפירושו בב\"מ כ' ע\"א [שהביאו הב\"י הנ\"ל] כשבוררים להם הדיינים [ואע\"ג שעושים טצדקי דאית למיעבד לקיים הדבר כגון בקנין אפ\"ה כל כמה דלא נכתב שטר ברורין. לא אהני מעשה כשילכו העדים למרחוק. הרוצה לחזור יכחיש הקנין] כותבין להם זה בורר וכו' שלא יוכל לחזור בהם כלומר ע\"י הכחשת הקנין. ודאתינן להכי שוב אין הכרע לומר דרש\"י ס\"ל דענין החזרה תלוי בכתיבה משכתבו אין יכולין לחזור אפי' בלא קנין [וטעמא בעי דמהני כתיבה בלחוד בלא קנין] ובזה נמי יתבאר דעת הרי\"ף בתשובה. דדחיק הנ\"י אנפשיה דדעת הרי\"ף דוקא בשלא נכתב אבל אם נכתב לא. והרי הרי\"ף בסתמא כתב. ואדרבה מדנקט עד שיגמור הדין ולא נקט נמי עד שיכתוב. מסתברא לומר דעת הרי\"ף בתשובה דכתיבה בלחוד לא מהני אלא כשנעשה קנין בתחילה יש תועלת בכתיבה שלא יכחיש הקנין. ולכך כותבין שטרי ברורין אפילו במועד. וזה הדבר כשעשו קנין לא איצטרך ליה להרי\"ף למנקט דכבר גלוי דאין לאחר קנין כלום. המורם מהם כיוצא בהם במ\"ש הר\"ב ד\"ה מתנת בריא ואי לא כתב לי' מפסיד המקבל דשמא יחזור בו הנותן ע\"כ כלומר אע\"ג דהמתנה נעשה בקנין. דאי לאו הכי אף בכתב יכול לחזור מ\"מ חיישינן שיכחיש הקנין. וכן פי' התוי\"ט לדברי הר\"ב שיחזור ממה שהיה וכו' ע\"ש [דהיינו שיכחיש הקנין לגמרי] וז\"ל הר\"ן ואם לא נכתב עדותן יאמר הנותן לא היה כך ע\"ש. ברם דברי הר\"ן צריכין פי' דהא איכא עדים ולחזי עדים מאי קאמרי ולמה צריך לכתוב עדותן. ובעל כרחך דלהכי כותבין דחיישינן שילכו העדים למרחוק. וא\"כ קצת קשה שלא כתב הכא בביאור כמ\"ש לקמן גבי אגרת מזון שהעתקתי לעיל לשונו ואם העדים הולכים להם וכו' יכחיש וכו'. עכ\"פ יכול נוכל לה ליישב תמיהות התוי\"ט בד\"ה ואגרת מזון וכו' וקשיא מי גרע ממתנה ומאי קמ\"ל ע\"כ דאיצטרך דלא נימא דדוקא לגבי אחר חיישינן שמא יכחיש. אבל לזון בת אשתו שכל מעשיו הוא עושה לכבוד אשתו וכל לגבי אשתו דעתו קרובה וגם בוש הוא לכחש מה שהיא יודעת ויקל בעיני' כבודו קמ\"ל דאפ\"ה התירו. הן כל אלה יפעל לפי' הר\"ב והר\"ן והתוי\"ט ואשובה ואראה פי' רש\"י במשנה דהכא י\"ח ע\"ב בזה\"ל שטרי ברורים ביררו ב\"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה ע\"כ. ולכאורה פליאה דברר רש\"י דרך לעצמו נגד שתי סוגיות בב\"מ כ' ע\"א ובב\"ב קס\"ח ע\"א מאי שטרי ברורין הכא תרגימו שטרי טענתא ר' ירמיה אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. והנה מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בפירושם במשנה דהכא במ\"ק וכן בב\"מ מ\"ח פ\"א כתבו הר\"ב והרמב\"ם שטרי ברורין זה בורר לו אחד וכו' ולא כתבו כהכא תרגמו שטרי טענתא כתבתי בס\"ד ישוב נכון בב\"ב מ\"ד פ\"י קחנו משם. אבל על רש\"י שלא פי' זה בורר לו אחד אלא חידש פי' מחודש זהו פליאה וחדוש. ורחש לבי [לקבוע מסמורים מדלא קבעי הש\"ס נמי הכי בסוגיא עלה דמתני' לפרש מאי שטרי ברורין כמו שסידר הש\"ס בב\"מ ובב\"ב. אלא] דהכא במ\"ק אין רצונו לפרש שטרי ברורין זה בורר לו אחד וכו' משום דקשיא למה התירו לכתוב במועד. ואי מטעם שלא יחזרו בהן קשיא ועשה קנין ואין אחר הקנין כלום. ומ\"ש למעלה בנתינת טעמא שמא ילכו העדים למרחוק. ס\"ל לרש\"י שהוא דחוק דאיהו פסק כאיכא מ\"ד שכתב הנ\"י דמשטענו לפניהם אין יכולין לחזור וקשיא למה כותבין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד הלא סגי שיטענו לפניהם וצ\"ל כמ\"ש למעלה דהשעה דחוקה ואין פנאי עד אחר המועד לתת טענותיהם וא\"כ ע\"כ שישארו אותן ב\"ד המובררים במקומם גם אחר המועד וא\"כ אכתי קשה יעשו הקנין בפני אותן הדיינים שביררו להם בשלמא במזון האשה י\"ל דחיישינן שילכו העדים אבל בזה בורר לו אחד לא מצינן לומר הכי כדאמרן. ובעבור זה פירש\"י דמתני' דהכא במ\"ק דתנא שטרי ברורין שכותבין במועד היינו שביררו ב\"ד חלק זה לזה וחלק זה לזה. ואתה קורא משכיל דרוש ולא תבזה. ולחכימה די ברמיזה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>וחכמים  אומרים וכו'. ודינין הנהוגין בגזרת שבעה שכתבן הרב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנא' התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וכו'. הנה בגמרא דמ\"ק ט\"ו ע\"ב הכי איתא אבל אסור ברחיצה דכתיב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה ע\"כ. </b> וז\"ל רש\"י ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו. ומעתה יפלא שהעלים התוי\"ט עיניו ממה שפי' רש\"י. והוי יודע דלכאורה פי' רש\"י צ\"ע שהרי ביומא ע\"ו ע\"ב גבי יוה\"כ דאסור ברחיצה וסיכה מפיק הש\"ס סיכה מדניאל דאמר וסוך לא סכתי וקאמר עלה אשכחן סיכה רחיצה מנלן אמר קרא ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ופריך והא תנא איפכא קא נסיב לה וכו' אלא אמר רב אשי רחיצה מגופיה דקראי שמיע ליה [מרבויא דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למיכתב ולא סכתי רש\"י] והנה בפי' רש\"י יש לנו לומר דכן דרך רש\"י בכמה מקומות לפרש כס\"ד דבגמרא וכמ\"ש התוי\"ט בכמה דוכתי. אכן לפום קושטא דמלתא מסקנת רב אשי דלא ידעינן גבי יוה\"כ דרחיצה אסורה אלא רק מרבויא וסוך לא סכתי קשיא דמהשתא גבי אבל מנ\"ל דרחיצה אסורה. וגם לתירוצא דאי בעית אימא דאיתא ביומא ע\"ז ע\"א דכתיב ולאביתר הכהן וכו' קשיא נמי גבי אבל מנלן [ואל תטעה דילפינן אבל מיוה\"כ כי הוא שבות גמור. דלכל הני דאבל אסור בהן כגון סיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה איצטריך הש\"ס לאתויי מקרא דכתיבין גבי אבל] אבל לפי' התוי\"ט ניחא. ודע דהפי' שכתב התוי\"ט לא מלבו ודעת עצמו הוא. אלא שכן כתב הרמב\"ם בפ\"ה מהל' אבל דין ג' בזה\"ל מנין שהאבל אסור לכבס בגדיו ולרחוץ גופו ולסוך שנאמר התאבלי נא ולבשי בגדי אבל ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכה שנאמר ורחצת וסכת ע\"כ. ואולי מטעם שכתבתי גם להרמב\"ם היה קשה לפרש כפירש\"י לכן אסברי' בפנים חדשות שהרחיצה קודמת לסיכה וכו'. שוב ראיתי בלחם משנה כתב בזה\"ל שנאמר ורחצת וסכת לא ידעתי למה לא כתב הראיה האמור בגמרא שאיתא שם ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' וכתב פסוק של ורחצת וסכת ואולי היה לו גירסא כך בגמ'. ולגירסתנו קשה דביומא\"כ בעו בגמרא לאתויי מהאי קרא דרחיצה כסיכה ודחו ליה משום דהא תנא איפכא נסיב לה מנין לסיכה שהיא כשתי' שנאמר ותבא כמים בקרבו וגו' ומש\"ה נייד התם ומייתי ליה מקרא אחרינא והיכי מייתי ליה בפ' ואלו מגלחין מהך קרא ולרבינו ג\"כ קשה דאמאי לא מייתי ביומא מקרא דורחצת וסכת וצ\"ע. ע\"כ. וחידוש גדול מריש דבריו של הל\"מ נראה דלו היה גירסא כך בגמ' דכתיב ותבא כמים וכו' וזה ליתא אלא פי' רש\"י הוא אבל בגמרא שלפנינו ליתא שום ראיה אלא סתמא איתמר ורחיצה בכלל סיכה ורש\"י הוא דקא מפרש דכתיב ותבא כמים. והילכך בחר הרמב\"ם לו פי' אחר ולא ניחא לו כמו שפירש רש\"י משום דקשיא ליה סוגי' דיומא וכדאמרן. גם מה שהניח הל\"מ בצ\"ע על הרמב\"ם דלמה לא מייתי ביומא מקרא דורחצת וסכת. נראה לומר דעדיפא ודאי לאתויי מהך קרא בעצמו דאיירי בי' וסוך לא סכתי ולא הביא ממרחק ממילתא אחרינא. וזה פשוט וברור [ועמ\"ש עוד לקמן בס\"ד]. וכאשר החלותי להראות את ידו החזקה של הרמב\"ם כן אוסיף תת ליתן הודעה את אשר מצאתי בלבוש י\"ד סי' שפ\"א הרכיב שני הפרושים יחד בזה\"ל. רחיצה מנלן דכתיב וישלח יואב וגו' ואל תסוכי שמן וכו' הרי סיכה בפירוש אסור ואז\"ל דרחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו לפיכך בכ\"מ שסיכה אסורה גם רחיצה אסורה מפני שאין סיכה בלא רחיצה ותכלית הרחיצה היתה בימיהם כדי לסוך אח\"כ בשמן טוב דכתיב ורחצת וסכת וגו' לפיכך אסרו גם רחיצה באבל ולפי שהרחיצה כדי לסוך אח\"כ וכו' ע\"כ. הנה תחלת דבריו בפירש\"י ומערב עירובא בתוכו פי' הרמב\"ם ואם בפירש\"י לחוד לא הוי ניחא ליה להלבוש מטעמא שכתבתי עפ\"י סוגיא דיומא למה הביאו כלל וקצ\"ע. ויש כדי ליתן טעם הא דרש\"י לא רצה לפרש כהרמב\"ם. משום דתליא סברת הרמב\"ם בגירסא דגרסי' בשבת מ\"א ע\"א רחץ ולא סך [מעיקרא] דומה למים ע\"ג חבית וז\"ל תוס' ד\"ה רחץ ולא סך ולא גרסי' מעיקרא דהא בכוליה הש\"ס רחיצה קודם סיכה כדאי' פ\"ק דקדושין רחצו סכו וקרא כתיב ורחצת וסכת מיהו קרא איכא לאוקמיה בסיכה שהיתה מתקשטת עצמה לריח טוב לכן לא היתה סיכה בתחלה שעל ידי רחיצה היתה מעברת הסיכה מעליה ע\"כ וכ\"כ תוס' ב\"ב נ\"ג ע\"ב ד\"ה הרחיצו וסכו בפ' כירה דאמר רחץ ולא סך מעיקרא וכו' ע\"ש. וישמע חכם ויוסף לקח דאולי גם באשה שאמר לה יואב ואל תסוכי שמן דדייק שמן והיינו כדרך הנשים המתקשטות. אמנם באנשים דלא הוי סיכה דרך קישוט אלא לנקות את עצמו מלכלוך הוי הרחיצה אחר סיכה כדאמרי' בשבת רחץ ולא סך מעיקרא. והשתא גבי דניאל שאמר על עצמו וסוך לא סכתי נוכל שפיר לומר דסיכה קודם לרחיצה ולכך הוכרח הש\"ס להוכיח דוקא מרבויא דקרא דה\"ל לומר ולא סכתי ובזה יתורץ נכונה קושית ה��חם משנה שהניח דצריך עיונא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,85 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>לשנים  לשני מלכי אומות כדפרישית לעיל ע\"כ. </b> כוונתו שפי' לעיל בתחלת המשנה באחד בניסן ר\"ה למלכים מלכי ישראל מונין להם מניסן וכו' ולמלכי א\"ה מונין מתשרי והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ר\"ה לשנים כלומר לשנים של מלכי א\"ה וכו' ע\"כ. והנה בסוגיא ח' ע\"א פסקא בא' בתשרי ר\"ה לשנים למאי הלכתא אמר רב פפא לשטרות וכו' [ופריך] והתנן באחד בניסן ר\"ה למלכים ואמרינן למאי הלכתא ואמר רב חסדא לשטרות [ומשני] לא קשיא כאן למלכי ישראל כאן למלכי א\"ה ופריך אלא הא דאמר רב חסדא [לעיל ג' ע\"א] לא שנו אלא למלכי ישראל וכו' ואי בעית אימא [לית ליה הא דרב פפא דפריש ר\"ה לשנים דהכא לשטרות אלא כר' זירא וכו' רש\"י] כר' זירא מתני לה דר\"ז אמר לתקופה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר [ר\"ה לשנים דתנן הכא] לדין דכתיב מראשית השנה וכו'. ולפום כן לא ידענא מי הכריחו להר\"ב לפרש דוקא כרב פפא הלא מצי נמי לפרש כר' זירא או כר\"נ ב\"י ועיינתי בפי' הרמב\"ם כתב בזה\"ל למלכים רוצה בו למלכי ישראל וכו' ואמרו [באחד בתשרי] ר\"ה לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת בו לידיעת מנין השטרות ג\"כ ע\"כ. וקצת י\"ל דניחא להרב לפרש הכי משום דגם רבינא בסוגיא דע\"ז דף יו\"ד. החליט פי' זה דאיתא התם מתקיף לה וכו' אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יוונים בלבד וכו' אמר רבינא מתני' נמי דיקא [דמלכות יון מנינן. רש\"י] דתנן באחד בניסן ר\"ה למלכים וכו' למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות ותנן באחד בתשרי ר\"ה לשנים וכו' ואמר רב חסדא לשטרות קשיא שטרות אהדדי ומשנינן כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם וכו'. ודע דזה דאיתא בע\"ז שם ר\"ה לשנים ואמר ר\"ח לשטרות. אף אם רצונו דר\"ח נמי אמרה מה שאמר רב פפא בר\"ה ח' ע\"א אמנם אי אפשר שאמר רב חסדא דבר זה מעולם שהרי לתירוץ אי בעית אימא ר\"ח דאמר כר' זירא לתקופה. על כרחך דר\"ח לא ס\"ל כרב פפא ופשיטא דלא אמר דבר זה ולכן כתבתי בתקוני כלי שר\"ת אולי נפל טעות וצ\"ל ואמר רב פפא לשטרות. [עוד י\"ל עפמ\"ש הבאר שבע בסוטה ל\"ח ע\"א דתרי רב חסדא הוי וקבעתי בה מסמורת מסוגיא דע\"ז מ\"ט ע\"ב א\"ר חסדא אמר לי אבא בר רב חסדא וכו'] ודרך אגב איכא למידק נמי לדעת רש\"י דסתם רב נחמן הנזכר בכולהו ש\"ס היינו ר\"נ בר יצחק [ועי' בתוס' גיטין ל\"א ע\"ב] א\"כ לשיטת רב נחמן האומר בגולה אין מונין וכו' זה שאמר רבינא מתני' נמי דיקא וכו' צריך קצת ביאור. שהרי לשיטת ר\"נ אין ראיה ממתני' כלל שהרי ר\"נ ב\"י גופא מפרש באחד בתשרי ר\"ה לשנים היינו לדין. אגב גררא מצוה למיקום עלה הא דקאמר הש\"ס ואיבעית אימא ר\"ח דאמר כר' זירא וכו' למה נקט הש\"ס דווקא כר' זירא הלא גם אי סבר ר\"ח כר\"נ בר יצחק נמי אתא שפיר ועוד אקח מועד בס\"ד לעיין יהיה זה זכרון בספר: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לנטיעה  וכו' ומה שכתב הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה וכו'. </b> נשאלתי בשם הגאון המפורסם מהורר\"ט אבדק\"ק ליסא דלפ\"ז מאי מקשה הש\"ס פסחים נ\"ה ע\"א לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים וכו' נימא על דרך זה דשלשה היינו בר מן היום הראשון. והשבתי לפום רהיטא י\"ל דלפי הגירסא בשביעית מ\"ו פ\"ב כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים משמע אותו יום עמו וראיה לדבר היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י\"ט פט\"ו) ואותו יום בהדייהו. משא\"כ ר' יוסי ור\"ש שהוא ביבמות פ\"ג ע\"א ובר\"ה י' ע\"ב ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות שפיר יתכן לומר מלבד אותו יום הנטיעה. ועי' תוס' בר\"ה וביבמות שם:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אלו  הן וכו' וא\"כ לכ\"ע גזלן וכו' ע\"ש </b> מלת לכ\"ע אין לו מובן קצת ויותר טוב לגרוס וא\"כ גזלן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ואם </b> צודה להם אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה כו' (שמואל א כ״ד:י״ב). וכן לשון רש\"י בפי' המשנה כ\"ב וכתבתי בתכ\"ש דבעי טעמא שלא הביאו ראיה מהתורה שמות כ\"א פי\"ג ואשר לא צדה ופירושו אורב כי כן תרגום אונקלוס וְדִי לֹא כָּמִין לֵיה. וכ\"כ רש\"י שם להוכיח בכמה ראיות שפירושו של צודה הוא אורב (ואם מפני החולקים שהביא רש\"י שם הלא הן הנה חולקים בפירושם גם בקרא דשמואל). והאמת עד לעצמו דבערך צד ג' כתב הערוך פירושו ומקרא דשמות ואשר לא צדה לראיה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>כמה  היה גבוה כו' אעפ\"כ בנוסח ברכת הלבנה וכו' ע\"ש. </b> הנה בחולין ס' ע\"ב אמרה ירח וכו' אמר לה וכו' וכן כמה פעמים מכנה הלבנה בלשון נקבה וז\"ל תוס' ד\"ה אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר דכתיב וירח עמד (חבקוק ג' וצ\"ל) יהושע יו\"ד פי\"ג עכ\"ל. משמע מתוס' דבלשון תורה לחוד מיקרי לשון זכר אבל בלשון חכמים מיקרי בלשון נקבה ולשון חכמים לחוד (עיין חולין קל\"ז ע\"ב) וא\"כ נוסח ברכת הלבנה שתקנוהו חכמים (עיין סנהדרין מ\"ב ע\"א) אתי שפיר ועל דברי תו' יש לדקדק קצת דלא מייתי קרא המאור הקטן (כמ\"ש התוי\"ט) וק\"ק ג\"כ על התוי\"ט שלא כתב כל דברים האלו לעיל פ\"א מ\"ה בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל ולא תנן בין שנראית. ומיהו בגוף הענין אפשר לומר דלשון משנה לחוד ולשון אמוראי לחוד כמ\"ש תוס' חולין נ\"ד ע\"א ד\"ה אלימא וכו'. אמנם מדבריו של התוי\"ט על שם שהיא מקבלת וכו' יבא על נכון פתרון יעקב של השמש והירח הבא נבא אני ואמך ודעת לנבון נקל. ובשכל הקודש ישקל:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בקרן  היובל וכו'. </b> פירש\"י איקרי קרן כדאמרן וכו' ואיקרי שופר דכתיב בשמעכם קול השופר וכו' ע\"ש.  לפנינו לית כן ברש\"י אלא ז\"ל רש\"י ואיקרי שופר דכתיב במתן תורה (שמות י״ט:י״ט) במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר וכן העתיקו תוס' ד\"ה איקרי וכו' פירש\"י איקרי קרן כדאמרן ואיקרי שופר דכתיב ויהי במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר. וע\"ז כתבו תוס' יש מקשי' אמאי לא הביא וכתיב ויהי קול השופר [ר\"ל רש\"י] בפירושו האי קרא דמתני' במשוך בקרן היובל בשמעכם קול השופר להוכיח דכל השופרות איקרי שופר ותירצו תוס' אדרבה מהאי קרא מוכח דשופר איקרי קרן ובכן לא ידעתי לכוין כפי שהעתיק התוי\"ט בפירש\"י דכתיב בשמעכם קול השופר [והאי קרא ביהושע ו' סיפא דוהי' במשוך היובל בשמעכם את קול השופר]. שוב כתבו תוס' לתרץ שם ועוד צריך להוכיח בעלמא שופרות איקרי שופר ע\"כ. והמהרש\"א נדחק בפירושו ע\"ש. ואפריון נמטיה להתוי\"ט שהעתיק לשון התוס' ועוד צריך להוכיח דבעלמא איקרי שופרות בלא קרן וזה מבואר ועולה יפה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  יעל פשוט וכו'. ובערוך פי' שהיא כבשה (קטנה צ\"ל) נגבה וקרן הכבשה וכו' ובירושלמי נמי מוכח וכו' ואי כפי' הערוך וכו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין כתבתי מלבד השגות תוס' על רבינו הערוך צל\"ע מתוספתא דר\"ה' דתניא בר\"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינה מצוי לשאינה מצוי ע\"כ. הכוונה דשל יעלים אינו מצוי לכך תוקעין בו ביובל שהוא אינו מצוי. ואי כפי' רבינו הערוך דיעל הוא כבשה קטנה דהא מצוי למאוד [ובסוגיא דר\"ה בענין זו כתבתי בחדושי בס\"ד]. שוב ראיתי שגם מן הירושלמי הקשה התוי\"ט על הערוך על דרך הזה ע\"ש. והנה בתשובת חכם צבי סי' צ\"ח כתב על התוי\"ט דנתעלמה ממנו סוגיא דבכורות מ\"ד ע\"א דסלקא אדעתיה רחל שיש לה קרנים הוי מום וא\"כ אף שהכבשה מצויה מ\"מ קרנים אין מצוין זהו תורף דברי הגאון ח\"צ ע\"ש:  <br><b>ונתחוורו </b> אצלי השגת תוי\"ט לפמ\"ש הערוך בזה\"ל יעל כבשה נקבה ולעולם הוא פשוט משמע דזה הוא בתולדתה ואורחייהו בהכי. דעל דבר שאינו שכיח לגמרי רק בשינוי הטבע (כמ\"ש הח\"צ) לא שייך לומר ולעולם הוא פשוט (דמי הודיע לו זה ואינו אלא דברי נביאים) ומכ\"ש לפי מה שהעתיקו תוס' לדברי הערוך בזה\"ל וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט משמע להדיא דזהו רגיל מנהג בטבע התולדה דכל כבשים קרן יש להם. ולפיכך יפה כתב התוי\"ט לפי דבריו של הערוך דמיניה ומלשונו מוכח שהעיד דכל הכבשים הנולדים במינם יש להם קרן וא\"כ הוא דבר המצוי למאוד. ועל דרך זה גם השגה מתוספתא שכתבתי ג\"כ ראיה לפירש\"י ותוס' נגד רבינו הערוך [וכדי שלא יהיה קשה על הערוך] בעדותו מסוגיא דבכורות צ\"ל דברור דנאמן רבינו הערוך (וכדי שלא יהיה קשה) כבי מאה וכל הנקראים כבשים יש להם קרן אמנם יש מין מהם שאין להם קרן לפי טבעם רחל מיקרי. ולפיכך נקט רב חסדא בסוגיא דבכורות מ\"ד ע\"א רחל שיש לה קרנים וכו' ולא נקט כבש. משום דמין כבש יש לה קרנים בטבע. ומהם מין שאין להם קרנים נקרא רחל. הגם שזה קצת דחוק. אבל זהו ברור דלולא זאת אין התלונה של הגאון ח\"צ על התוי\"ט לבדו אלא יותר הוי ליה לתמוה על הערוך ששפתיו ברור מללו דכבש יש לה קרנים כמו שכתבתי לעיל. ואדרבה בעד התוי\"ט יש להליץ ששפיר כתב לשיטתו ללשון הערוך כדאמרן. וכגון זה צריך לאודועא דמן זמנינו עכשיו בטבע הכבשים אין ראיה כלל על הימים הראשונים וכמ\"ש תוס' בע\"ז כ\"ד ע\"ב ד\"ה פרה וכו' דודאי עתה נשתנו העת מכמו שהיה. וכן בענוניתא דורדא בחולין מ\"ז ע\"א כתבו תוס' ד\"ה כל הני וכו' דאין ראיה מבהמות שלנו ועוד ענין שנשתנה תמצא בתוס' חולין ק\"ז ע\"ב ד\"ה התם. ויותר מזה תמצא בתוס' מ\"ק י\"א ע\"א דעתה נשתנו הרבה דברים ע\"ש. [וע\"ע מ\"ש הב\"י בשם התשב\"ץ והביאו הרמ\"א בא\"ע סי' קנ\"ו סעיף ג' שעכשיו נשתנה הענין וכן הוא בכמה דברים וכו' וע\"ע מ\"ש המג\"א ר\"ס קע\"ג]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אמרו  לו וכו' איכא בין אמרו לו לת\"ק וכו' ואמרו לו סברי וכו' ב\"ד קבוע כמו ביבנה וכו' והלכה כאמרו לו. </b> פי' הרב לקוחין מפרש\"י בר\"ה כ\"ט ע\"ב ד\"ה בית דין דאקראי לת\"ק תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בית דין קבוע דומיא דיבנה ע\"כ. אכן הרמב\"ם בפירושו כתב להיפך וז\"ל ואמרו אחד ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו ב\"ד ר\"ל כי אפי' כשהיו ב\"ד עוברים ממקום למקום ונתארחו במקום מן המקומות לא על דעת להתיישב שם יש להם לתקוע שם ה��ופר ואין הלכה וכו'. הנה לענין הלכה השוה הרב דעתו לדעת הרמב\"ם בפירושו אבל לענין פירוש חולק הרב ופי' כמ\"ש רש\"י. גם בענין הלכה שפסק הרמב\"ם לפי פירושו לפסוק כת\"ק [עפ\"י דרכו בכ\"מ דת\"ק חשיב כרבים וסתם משנה] אכן על הרב קצת איכא למידק מנא ליה דהלכה כאמרו לו נגד הת\"ק ומצוה לעיין בזה. והנה הא דנאדי הרמב\"ם בפירושו נגד רש\"י והר\"ב. מצאתי [מה שעלה בס\"ד על דעתי ג\"כ] בלחם משנה בפ\"ב מהל' שופר דין ט' כתב זה הלשון ובמה שאמרו בגמרא איכא בינייהו ב\"ד דאקראי סובר דלא כפי' רש\"י דלרש\"י לסברת אמרו לו בעי ב\"ד קבוע ולת\"ק בב\"ד דאקראי סגי ורבינו סובר דאדרבא מה שאמרו אמרו לו אחד יבנה ואחד כ\"מ שיש בו ב\"ד משמע לאסופי כל ב\"ד דאקראי וכן פי' הוא ז\"ל בפי' המשנה ולת\"ק בעינן ב\"ד קבוע והוא פסק כת\"ק עכ\"ל הל\"מ ומבלעדו הוספתי עוד לפי מה דקי\"ל דכל התנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי כדאי' ב\"ב צ\"ג ע\"ב [עי' תוס' שבת כ\"ד ע\"ב ד\"ה איכא בינייהו וכו' ותירוצם אינו שייך לדהכא] הילכך בחר הרמב\"ם בפירושו דאמרו לו דהיינו תנא בתרא לטפויי אתא דאפי' ב\"ד דאקראי:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ונתקלקלו  הלוים בשיר וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' </b> צ\"ע מ\"ש הגאון ש\"א בתשובה סי' למ\"ד כתב ישוב ע\"ז ובתוך הדברים מיישב ג\"כ קושית הבאר שבע על הטור שכתב שלא אמרו שיר בתמיד של בין הערבים וע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  מזכירין זכרון מלכות וכו' ובסדר המשנה שבגמ' גרס מלכות זכרון ושופר כו' ע\"ש. </b> עדותו נאמנה ודאי שהיה לפניו כך [ועי' רפ\"ה דמכשירין נראה שלמד התוי\"ט מתוך הש\"ס נדפס בסיליאה. ואין עתה מצוי לפני] אבל במשב\"ג שלפני דפוס פראנקפורט דמיין איתא כגי' הספר אין מזכירין זכרון מלכות ושופר. וכתבתי בתכ\"ש דע דגירסת הרי\"ף והרא\"ש ובסדר המשנה שבירושלמי איתא מלכות זכרונות ושופרות. וכן נמי לעיל בדסמוך משנה ה' וריש משנה זו תנן על הסדר ובלשון זו מלכות זכרונות שופרות. אמנם בזה דאיבעי' להו (בסוגיא ל\"ב ע\"א) היכי קתני שלש מן התורה שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים כו' או דילמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכו'. איכא למידק דלא נחית על הסדר שהרי קי\"ל במשנה דהכא מתחיל בתורה ומשלים בנביא וכ\"כ הר\"ב וכל המפרשים דאחר התורה מתחיל בכתובים ואח\"כ בנביאים וכתבו תוס' ד\"ה מתחיל וכו' בטעם לשבח [אע\"ג דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיף מכתובים] משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים העתיקם התוי\"ט וגם טעמא שכתב הר\"ן. ולכן מצוה לתת טעם על דנקט הש\"ס שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים וכו' ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים. נגד סדר האמיתי:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ודבר  שהוא משום שבות וכו' ואיכא דמתני איפכא וכו' ע\"ש. </b> בסוגיא ל\"ג ע\"א איתא משום שבות מגלא [שאין דרך לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ\"א בלע\"ז ותיקון כלאחר יד היא ואין בו אלא משום שבות. רש\"י] לא תעשה סכינא [דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה. רש\"י] ע\"כ לא נזכר שום גירסא או לשון אחרת אכן גירסת הרי\"ף משום שבות סכינא [שאין דרך בו לחתוך שופרות כגון מגלא שרפ\"א בלע\"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות. כך לשון פי' הנדפס על שם רש\"י] משום לא תעשה מגלא [דרכו בכך והוי מלאכה גמורה. לשון פי' הנ\"ל על שם רש\"י] וכ\"כ הר\"ן משום שבות סכינא שאין דרך לחתוך בו שופרות וכל מלאכה שהיא נעשית בכלי שאין דרכו לעשות בו לא הוי אלא מש��ם שבות אבל מגלא שדרכו לחתוך בחול הוי מלאכה דאורייתא וזו ואין צריך לומר זו קתני וכו' ע\"כ. וכן הגי' בהרא\"ש משום שבות סכינא ל\"ת מגלא. וז\"ל הרמב\"ם בפרושו דבר שהוא משום שבות כמו שיחתוך אותו בסכין ומשום לא תעשה כמו שיחתוך אותו במגירה שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה ע\"כ. ובכן מ\"ש הר\"ב ואיכא דמתני וכו' כלומר איכא דגרסי והיינו שינוי הנוסחאות שזכרתי למעלה. וחידוש שלא נזכר מגירסא אחרת שגרסו כל הגדולים הנ\"ל שום רמז בש\"ס שלפנינו:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  מעבירין כו' גמ' מ\"ט שופר עשה הוא וי\"ט עשה [תשבתו צ\"ל] שבתון ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה כו' ע\"ש. </b> לא מצאתי שכתב גבי י\"ט של ר\"ה לא תעשה כל מלאכה. אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו כתיב בויקרא כ\"ג וכן במדבר כ\"ט וה\"ה בכל הימים טובים כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו [אלא גבי חג המצות שמות י\"ב פט\"ז כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וקי\"ל דדוקא מלאכת עבודה כנודע] ואשר על כן לכאורה נראה דכך צ\"ל ול\"ת כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שכן בתוס' דר\"ה כ\"ט ע\"ב ד\"ה כל מלאכת עבודה לא תעשו בי\"ט כתיב וה\"מ לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע\"ג דלא כתיב ביה עבודה ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש לכאורה צריך תיקון כי לא מצינו גבי שבת בנוסחא זו אלא צ\"ל לא תעשה כל מלאכה (שמות כ' פ\"י) דאף ביום שבת לא איתסר:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,82 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>לשנים  לשני מלכי אומות כדפרישית לעיל ע\"כ. </b> כוונתו שפי' לעיל בתחלת המשנה באחד בניסן ר\"ה למלכים מלכי ישראל מונין להם מניסן וכו' ולמלכי א\"ה מונין מתשרי והיינו דתנן לקמן בסמוך באחד בתשרי ר\"ה לשנים כלומר לשנים של מלכי א\"ה וכו' ע\"כ. והנה בסוגיא ח' ע\"א פסקא בא' בתשרי ר\"ה לשנים למאי הלכתא אמר רב פפא לשטרות וכו' [ופריך] והתנן באחד בניסן ר\"ה למלכים ואמרינן למאי הלכתא ואמר רב חסדא לשטרות [ומשני] לא קשיא כאן למלכי ישראל כאן למלכי א\"ה ופריך אלא הא דאמר רב חסדא [לעיל ג' ע\"א] לא שנו אלא למלכי ישראל וכו' ואי בעית אימא [לית ליה הא דרב פפא דפריש ר\"ה לשנים דהכא לשטרות אלא כר' זירא וכו' רש\"י] כר' זירא מתני לה דר\"ז אמר לתקופה וכו' רב נחמן בר יצחק אמר [ר\"ה לשנים דתנן הכא] לדין דכתיב מראשית השנה וכו'. ולפום כן לא ידענא מי הכריחו להר\"ב לפרש דוקא כרב פפא הלא מצי נמי לפרש כר' זירא או כר\"נ ב\"י ועיינתי בפי' הרמב\"ם כתב בזה\"ל למלכים רוצה בו למלכי ישראל וכו' ואמרו [באחד בתשרי] ר\"ה לשנים רוצה בו למנין היצירה והתועלת בו לידיעת מנין השטרות ג\"כ ע\"כ. וקצת י\"ל דניחא להרב לפרש הכי משום דגם רבינא בסוגיא דע\"ז דף יו\"ד. החליט פי' זה דאיתא התם מתקיף לה וכו' אמר רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יוונים בלבד וכו' אמר רבינא מתני' נמי דיקא [דמלכות יון מנינן. רש\"י] דתנן באחד בניסן ר\"ה למלכים וכו' למאי הלכתא אמר רב חסדא לשטרות ותנן באחד בתשרי ר\"ה לשנים וכו' ואמר רב חסדא לשטרות קשיא שטרות אהדדי ומשנינן כאן למלכי ישראל כאן למלכי אומות העולם וכו'. ודע דזה דאיתא בע\"ז שם ר\"ה לשנים ואמר ר\"ח לשטרות. אף אם רצונו דר\"ח נמי אמרה מה שאמר רב פפא בר\"ה ח' ע\"א אמנם אי אפשר שאמר רב חסדא דבר זה מעולם שהרי לתירוץ אי בעית אימא ר\"ח דאמר כר' זירא לתקופה. על כרחך דר\"ח לא ס\"ל כרב פפא ופשיטא דלא אמר דבר זה ולכן כתבתי בתקוני כלי שר\"ת אולי נפל טעות וצ\"ל ואמר רב פפא לשטרות. [עוד י\"ל עפמ\"ש הבאר שבע בסוטה ל\"ח ע\"א דתרי רב חסדא הוי וקבעתי בה מסמורת מסוגיא דע\"ז מ\"ט ע\"ב א\"ר חסדא אמר לי אבא בר רב חסדא וכו'] ודרך אגב איכא למידק נמי לדעת רש\"י דסתם רב נחמן הנזכר בכולהו ש\"ס היינו ר\"נ בר יצחק [ועי' בתוס' גיטין ל\"א ע\"ב] א\"כ לשיטת רב נחמן האומר בגולה אין מונין וכו' זה שאמר רבינא מתני' נמי דיקא וכו' צריך קצת ביאור. שהרי לשיטת ר\"נ אין ראיה ממתני' כלל שהרי ר\"נ ב\"י גופא מפרש באחד בתשרי ר\"ה לשנים היינו לדין. אגב גררא מצוה למיקום עלה הא דקאמר הש\"ס ואיבעית אימא ר\"ח דאמר כר' זירא וכו' למה נקט הש\"ס דווקא כר' זירא הלא גם אי סבר ר\"ח כר\"נ בר יצחק נמי אתא שפיר ועוד אקח מועד בס\"ד לעיין יהיה זה זכרון בספר: ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>לנטיעה  וכו' ומה שכתב הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה וכו'. </b> נשאלתי בשם הגאון המפורסם מהורר\"ט אבדק\"ק ליסא דלפ\"ז מאי מקשה הש\"ס פסחים נ\"ה ע\"א לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים וכו' נימא על דרך זה דשלשה היינו בר מן היום הראשון. והשבתי לפום רהיטא י\"ל דלפי הגירסא בשביעית מ\"ו פ\"ב כל הרכבה שאינה קולטת לשלשה ימים משמע אותו יום עמו וראיה לדבר היו נכונים לשלשת ימים (יתרו י\"ט פט\"ו) ואותו יום בהדייהו. משא\"כ ר' יוסי ור\"ש שהוא ביבמות פ\"ג ע\"א ובר\"ה י' ע\"ב ר' יוסי ור' שמעון אומרים שתי שבתות שפיר יתכן לומר מלבד אותו יום הנטיעה. ועי' תוס' בר\"ה וביבמות שם:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אלו  הן וכו' וא\"כ לכ\"ע גזלן וכו' ע\"ש </b> מלת לכ\"ע אין לו מובן קצת ויותר טוב לגרוס וא\"כ גזלן וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ואם </b> צודה להם אורב כמו ואתה צודה את נפשי לקחתה כו' (שמואל א כ״ד:י״ב). וכן לשון רש\"י בפי' המשנה כ\"ב וכתבתי בתכ\"ש דבעי טעמא שלא הביאו ראיה מהתורה שמות כ\"א פי\"ג ואשר לא צדה ופירושו אורב כי כן תרגום אונקלוס וְדִי לֹא כָּמִין לֵיה. וכ\"כ רש\"י שם להוכיח בכמה ראיות שפירושו של צודה הוא אורב (ואם מפני החולקים שהביא רש\"י שם הלא הן הנה חולקים בפירושם גם בקרא דשמואל). והאמת עד לעצמו דבערך צד ג' כתב הערוך פירושו ומקרא דשמות ואשר לא צדה לראיה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>כמה  היה גבוה כו' אעפ\"כ בנוסח ברכת הלבנה וכו' ע\"ש. </b> הנה בחולין ס' ע\"ב אמרה ירח וכו' אמר לה וכו' וכן כמה פעמים מכנה הלבנה בלשון נקבה וז\"ל תוס' ד\"ה אמרה ירח בלשון תורה לשון זכר דכתיב וירח עמד (חבקוק ג' וצ\"ל) יהושע יו\"ד פי\"ג עכ\"ל. משמע מתוס' דבלשון תורה לחוד מיקרי לשון זכר אבל בלשון חכמים מיקרי בלשון נקבה ולשון חכמים לחוד (עיין חולין קל\"ז ע\"ב) וא\"כ נוסח ברכת הלבנה שתקנוהו חכמים (עיין סנהדרין מ\"ב ע\"א) אתי שפיר ועל דברי תו' יש לדקדק קצת דלא מייתי קרא המאור הקטן (כמ\"ש התוי\"ט) וק\"ק ג\"כ על התוי\"ט שלא כתב כל דברים האלו לעיל פ\"א מ\"ה בין שנראה בעליל בין שלא נראה בעליל ולא תנן בין שנראית. ומיהו בגוף הענין אפשר לומר דלשון משנה לחוד ולשון אמוראי לחוד כמ\"ש תוס' חולין נ\"ד ע\"א ד\"ה אלימא וכו'. אמנם מדבריו של התוי\"ט על שם שהיא מקבלת וכו' יבא על נכון פתרון יעקב של השמש והירח הבא נבא אני ואמך ודעת לנבון נקל. ובשכל הקודש ישקל:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בקרן  היובל וכו'. </b> פירש\"י איקרי קרן כדאמרן וכו' ואיקרי שופר דכתיב בשמעכם קול השופר וכו' ע\"ש.  לפנינו לית כן ברש\"י אלא ז\"ל רש\"י ואיקרי שופר דכתיב במתן תורה (שמות י״ט:י״ט) במשוך היובל וגו' וכתיב ויהי קול השופר וכן העתיקו תוס' ד\"ה איקרי וכו' פירש\"י איקרי קרן כדאמרן ואיקרי שופר דכתיב ויהי במשוך היובל וכתיב ויהי קול השופר. וע\"ז כתבו תוס' יש מקשי' אמאי לא הביא וכתיב ויהי קול השופר [ר\"ל רש\"י] בפירושו האי קרא דמתני' במשוך בקרן היובל בשמעכם קול השופר להוכיח דכל השופרות איקרי שופר ותירצו תוס' אדרבה מהאי קרא מוכח דשופר איקרי קרן ובכן לא ידעתי לכוין כפי שהעתיק התוי\"ט בפירש\"י דכתיב בשמעכם קול השופר [והאי קרא ביהושע ו' סיפא דוהי' במשוך היובל בשמעכם את קול השופר]. שוב כתבו תוס' לתרץ שם ועוד צריך להוכיח בעלמא שופרות איקרי שופר ע\"כ. והמהרש\"א נדחק בפירושו ע\"ש. ואפריון נמטיה להתוי\"ט שהעתיק לשון התוס' ועוד צריך להוכיח דבעלמא איקרי שופרות בלא קרן וזה מבואר ועולה יפה:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>של  יעל פשוט וכו'. ובערוך פי' שהיא כבשה (קטנה צ\"ל) נגבה וקרן הכבשה וכו' ובירושלמי נמי מוכח וכו' ואי כפי' הערוך וכו' ע\"ש. </b> בהפלאה שבערכין כתבתי מלבד השגות תוס' על רבינו הערוך צל\"ע מתוספתא דר\"ה' דתניא בר\"ה תוקעין בשל זכרים וביובל בשל יעלים נתנו חכמים את המצוי למצוי ואת שאינה מצוי לשאינה מצוי ע\"כ. הכוונה דשל יעלים אינו מצוי לכך תוקעין בו ביובל שהוא אינו מצוי. ואי כפי' רבינו הערוך דיעל הוא כבשה קטנה דהא מצוי למאוד [ובסוגיא דר\"ה בענין זו כתבתי בחדושי בס\"ד]. שוב ראיתי שגם מן הירושלמי הקשה התוי\"ט על הערוך על דרך הזה ע\"ש. והנה בתשובת חכם צבי סי' צ\"ח כתב על התוי\"ט דנתעלמה ממנו סוגיא דבכורות מ\"ד ע\"א דסלקא אדעתיה רחל שיש לה קרנים הוי מום וא\"כ אף שהכבשה מצויה מ\"מ קרנים אין מצוין זהו תורף דברי הגאון ח\"צ ע\"ש:  <br><b>ונתחוורו </b> אצלי השגת תוי\"ט לפמ\"ש הערוך בזה\"ל יעל כבשה נקבה ולעולם הוא פשוט משמע דזה הוא בתולדתה ואורחייהו בהכי. דעל דבר שאינו שכיח לגמרי רק בשינוי הטבע (כמ\"ש הח\"צ) לא שייך לומר ולעולם הוא פשוט (דמי הודיע לו זה ואינו אלא דברי נביאים) ומכ\"ש לפי מה שהעתיקו תוס' לדברי הערוך בזה\"ל וקרן הכבשה רגיל להיות פשוט משמע להדיא דזהו רגיל מנהג בטבע התולדה דכל כבשים קרן יש להם. ולפיכך יפה כתב התוי\"ט לפי דבריו של הערוך דמיניה ומלשונו מוכח שהעיד דכל הכבשים הנולדים במינם יש להם קרן וא\"כ הוא דבר המצוי למאוד. ועל דרך זה גם השגה מתוספתא שכתבתי ג\"כ ראיה לפירש\"י ותוס' נגד רבינו הערוך [וכדי שלא יהיה קשה על הערוך] בעדותו מסוגיא דבכורות צ\"ל דברור דנאמן רבינו הערוך (וכדי שלא יהיה קשה) כבי מאה וכל הנקראים כבשים יש להם קרן אמנם יש מין מהם שאין להם קרן לפי טבעם רחל מיקרי. ולפיכך נקט רב חסדא בסוגיא דבכורות מ\"ד ע\"א רחל שיש לה קרנים וכו' ולא נקט כבש. משום דמין כבש יש לה קרנים בטבע. ומהם מין שאין להם קרנים נקרא רחל. הגם שזה קצת דחוק. אבל זהו ברור דלולא זאת אין התלונה של הגאון ח\"צ על התוי\"ט לבדו אלא יותר הוי ליה לתמוה על הערוך ששפתיו ברור מללו דכבש יש לה קרנים כמו שכתבתי לעיל. ואדרבה בעד התוי\"ט יש להליץ ששפיר כתב לשיטתו ללשון הערוך כדאמרן. וכגון זה צריך לאודועא דמן זמנינו עכשיו בטבע הכבשים אין ראיה כלל על הימים הראשונים וכמ\"ש תוס' בע\"ז כ\"ד ע\"ב ד\"ה פרה וכו' דודאי עתה נשתנו העת מכמו שהיה. וכן בענוניתא דורדא בחולין מ\"ז ע\"א כתבו תוס' ד\"ה כל הני וכו' דאין ראיה מבהמות שלנו ועוד ענין שנשתנה תמצא בתוס' חולין ק\"ז ע\"ב ד\"ה התם. ויותר מזה תמצא בתוס' מ\"ק י\"א ע\"א דעתה נשתנו הרבה דברים ע\"ש. [וע\"ע מ\"ש הב\"י בשם התשב\"ץ והביאו הרמ\"א בא\"ע סי' קנ\"ו סעיף ג' שעכשיו נשתנה הענין וכן הוא בכמה דברים וכו' וע\"ע מ\"ש המג\"א ר\"ס קע\"ג]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אמרו  לו וכו' איכא בין אמרו לו לת\"ק וכו' ואמרו לו סברי וכו' ב\"ד קבוע כמו ביבנה וכו' והלכה כאמרו לו. </b> פי' הרב לקוחין מפרש\"י בר\"ה כ\"ט ע\"ב ד\"ה בית דין דאקראי לת\"ק תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בית דין קבוע דומיא דיבנה ע\"כ. אכן הרמב\"ם בפירושו כתב להיפך וז\"ל ואמרו אחד ביבנה ואחד בכל מקום שיש בו ב\"ד ר\"ל כי אפי' כשהיו ב\"ד עוברים ממקום למקום ונתארחו במקום מן המקומות לא על דעת להתיישב שם יש להם לתקוע שם השופר ואין הלכה וכו'. הנה לענין הלכה השוה הרב דעתו לדעת הרמב\"ם בפירושו אבל לענין פירוש חולק הרב ופי' כמ\"ש רש\"י. גם בענין הלכה שפסק הרמב\"ם לפי פירושו לפסוק כת\"ק [עפ\"י דרכו בכ\"מ דת\"ק חשיב כרבים וסתם משנה] אכן על הרב קצת איכא למידק מנא ליה דהלכה כאמרו לו נגד הת\"ק ומצוה לעיין בזה. והנה הא דנ��די הרמב\"ם בפירושו נגד רש\"י והר\"ב. מצאתי [מה שעלה בס\"ד על דעתי ג\"כ] בלחם משנה בפ\"ב מהל' שופר דין ט' כתב זה הלשון ובמה שאמרו בגמרא איכא בינייהו ב\"ד דאקראי סובר דלא כפי' רש\"י דלרש\"י לסברת אמרו לו בעי ב\"ד קבוע ולת\"ק בב\"ד דאקראי סגי ורבינו סובר דאדרבא מה שאמרו אמרו לו אחד יבנה ואחד כ\"מ שיש בו ב\"ד משמע לאסופי כל ב\"ד דאקראי וכן פי' הוא ז\"ל בפי' המשנה ולת\"ק בעינן ב\"ד קבוע והוא פסק כת\"ק עכ\"ל הל\"מ ומבלעדו הוספתי עוד לפי מה דקי\"ל דכל התנא בתרא לטפויי מילתא קא אתי כדאי' ב\"ב צ\"ג ע\"ב [עי' תוס' שבת כ\"ד ע\"ב ד\"ה איכא בינייהו וכו' ותירוצם אינו שייך לדהכא] הילכך בחר הרמב\"ם בפירושו דאמרו לו דהיינו תנא בתרא לטפויי אתא דאפי' ב\"ד דאקראי:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ונתקלקלו  הלוים בשיר וכו' אבל הרמב\"ם כתב וכו' </b> צ\"ע מ\"ש הגאון ש\"א בתשובה סי' למ\"ד כתב ישוב ע\"ז ובתוך הדברים מיישב ג\"כ קושית הבאר שבע על הטור שכתב שלא אמרו שיר בתמיד של בין הערבים וע\"ש:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  מזכירין זכרון מלכות וכו' ובסדר המשנה שבגמ' גרס מלכות זכרון ושופר כו' ע\"ש. </b> עדותו נאמנה ודאי שהיה לפניו כך [ועי' רפ\"ה דמכשירין נראה שלמד התוי\"ט מתוך הש\"ס נדפס בסיליאה. ואין עתה מצוי לפני] אבל במשב\"ג שלפני דפוס פראנקפורט דמיין איתא כגי' הספר אין מזכירין זכרון מלכות ושופר. וכתבתי בתכ\"ש דע דגירסת הרי\"ף והרא\"ש ובסדר המשנה שבירושלמי איתא מלכות זכרונות ושופרות. וכן נמי לעיל בדסמוך משנה ה' וריש משנה זו תנן על הסדר ובלשון זו מלכות זכרונות שופרות. אמנם בזה דאיבעי' להו (בסוגיא ל\"ב ע\"א) היכי קתני שלש מן התורה שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים כו' או דילמא אחד מן התורה ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים וכו'. איכא למידק דלא נחית על הסדר שהרי קי\"ל במשנה דהכא מתחיל בתורה ומשלים בנביא וכ\"כ הר\"ב וכל המפרשים דאחר התורה מתחיל בכתובים ואח\"כ בנביאים וכתבו תוס' ד\"ה מתחיל וכו' בטעם לשבח [אע\"ג דבכל דוכתא משמע דנביאי עדיף מכתובים] משום דקראי דתהלים משלי ואיוב קדמו לנביאים העתיקם התוי\"ט וגם טעמא שכתב הר\"ן. ולכן מצוה לתת טעם על דנקט הש\"ס שלש מן הנביאים ושלש מן הכתובים וכו' ואחד מן הנביאים ואחד מן הכתובים. נגד סדר האמיתי:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ודבר  שהוא משום שבות וכו' ואיכא דמתני איפכא וכו' ע\"ש. </b> בסוגיא ל\"ג ע\"א איתא משום שבות מגלא [שאין דרך לחתוך בו שופרות כגון מגלא שרפ\"א בלע\"ז ותיקון כלאחר יד היא ואין בו אלא משום שבות. רש\"י] לא תעשה סכינא [דדרכו בכך והוי מלאכה גמורה. רש\"י] ע\"כ לא נזכר שום גירסא או לשון אחרת אכן גירסת הרי\"ף משום שבות סכינא [שאין דרך בו לחתוך שופרות כגון מגלא שרפ\"א בלע\"ז דתיקון כלאחר יד הוא ואין בו אלא משום שבות. כך לשון פי' הנדפס על שם רש\"י] משום לא תעשה מגלא [דרכו בכך והוי מלאכה גמורה. לשון פי' הנ\"ל על שם רש\"י] וכ\"כ הר\"ן משום שבות סכינא שאין דרך לחתוך בו שופרות וכל מלאכה שהיא נעשית בכלי שאין דרכו לעשות בו לא הוי אלא משום שבות אבל מגלא שדרכו לחתוך בחול הוי מלאכה דאורייתא וזו ואין צריך לומר זו קתני וכו' ע\"כ. וכן הגי' בהרא\"ש משום שבות סכינא ל\"ת מגלא. וז\"ל הרמב\"ם בפרושו דבר שהוא משום שבות כמו שיחתוך אותו בסכין ומשום לא תעשה כמו שיחתוך אותו במגירה שהיא מלאכת חרושת עץ גמורה ע\"כ. ובכן מ\"ש הר\"ב ואיכא דמתני וכו' כלומר איכא דגרסי והיינו שינוי הנוסחאות שזכרתי למעלה. וחידוש שלא נזכר מגירסא אחרת שגרסו כל הגדולים הנ\"ל שום רמז בש\"ס שלפנינו:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אין  מעבירין כו' גמ' מ\"ט שופר עשה הוא וי\"ט עשה [תשבתו צ\"ל] שבתון ולא תעשה דלא תעשה כל מלאכה כו' ע\"ש. </b> לא מצאתי שכתב גבי י\"ט של ר\"ה לא תעשה כל מלאכה. אלא כל מלאכת עבודה לא תעשו כתיב בויקרא כ\"ג וכן במדבר כ\"ט וה\"ה בכל הימים טובים כתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו [אלא גבי חג המצות שמות י\"ב פט\"ז כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וקי\"ל דדוקא מלאכת עבודה כנודע] ואשר על כן לכאורה נראה דכך צ\"ל ול\"ת כל מלאכת עבודה לא תעשו. ודע שכן בתוס' דר\"ה כ\"ט ע\"ב ד\"ה כל מלאכת עבודה לא תעשו בי\"ט כתיב וה\"מ לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע\"ג דלא כתיב ביה עבודה ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש לכאורה צריך תיקון כי לא מצינו גבי שבת בנוסחא זו אלא צ\"ל לא תעשה כל מלאכה (שמות כ' פ\"י) דאף ביום שבת לא איתסר:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shekalim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ועל  הכלאים וכו'. </b> ומצאתי בפ\"ו דב\"ב [דף צ\"ד ע\"א] וכ' בתוס'רון דמס' ע\"ז [דף ס\"ה ע\"ב ד\"ה הבגד] וכו' וכי הא דכתב הרא\"ש [בפ\"ק צ\"ל] בפ' בתרא דעבודה זרה בההוא דעכברא שנפל לגו חביתא וכו' ע\"ש. ואחרי תקנתי הדרכים לדעת מוצאיהם לא אכחד דנעלם ממני מאי דסמיך התוי\"ט ראשו ורובו על הרא\"ש הלא כך איתא להדיא בסוגיא דגמרא חולין ק\"ח ע\"א בשר בחלב חדוש וע\"ש בתוס' ויותר מפורש עוד בסוגיא פסחים מ\"ד ע\"ב ובנזיר ל\"ז ע\"א דמבשר וחלב לא גמרינן דחידוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלבא שרי בשיל לי' בשולי אסור ולזה בין ר\"ע ובין חכמים מודו דבשר בחלב חידוש וגם אביי בחולין ק\"ח ע\"א הדר ביה כמ\"ש שם התוס' וא\"כ מה מצא התוי\"ט בהרא\"ש יותר מבטור: ד\"ה <b>כל  כהן וכו'. ועיין מ\"ב פ\"ט [דעירוכין צ\"ל] דעירובין ופ\"ד דביצה וכו'' דמכילתין כו' </b> ע\"ש. ועיין תוס' יומא ל\"ה ע\"ב ד\"ה ניחוש וכו' כתבו דאפילו אי ס\"ל לבן בוכרי כרבנן דפליגי על ר' יוסי בשומרי ספיחים [לקמן ריש פ\"ד] ומפרש הש\"ס בב\"מ קי\"ח ע\"א טעמייהו דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה הכא גבי שקלים אפילו רבנן מודה כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לציבור יפה יפה וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר  לא לכם ולנו לבנות את בית אלקינו כו' </b> ע\"ש. וכן הועתק בלשון הזה בערכין ה' ע\"ב וכן העתיק התוי\"ט שם. אבל בכל הני תלתא זימני צריך תיקון וצ\"ל שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו ופסוק הוא בעזרא ד':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>האחין  והשותפין וכו' וכן גירסת הספר בספ\"ק דחולין ומ\"ג פ\"ט דבכורות כו' </b> ע\"ש. וגם בסוגיא דביצה ל\"ט ע\"ב הועתק משנה זו האחין והשותפין ולמה השמיטו התוי\"ט. גם במ\"ש בסמוך דלהרמב\"ם גרסי' בחולין ובבכורות האחין והשותפין ולא הזכיר שגם בביצה צריכין אנו להגיה לדעת הרמב\"ם. ודע דבסדר המשנה שבירושלמי איתא האחין והשותפין אכן בגמ' ירושלמי לא משמע הכי וע\"ש:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בן  בבי על הפקיע ונ\"ל דמ\"ש הר\"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במ\"ב פ\"ק דמדות כו' </b> ע\"ש. ודאי מצינו כהנים שלוקין מן הממונה כשהיו מוציאין גודל בפייסות כמבואר ביומא כ\"ג ע\"א וזה שדייק התוי\"ט על הרב דלא דק היינו במ\"ש ד\"ה על הפקיע להלקות כהנים והלוים וכו' כדאמרן במס' מדות וכו' ובמדות לא נזכר אלא גבי לוים:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חוץ  מבן אחי' כו' ותימא כו' ויחידים הם כו' </b> ע\"ש. לכאורה יש לומר דהיה אחר עם פתחי' וכן בנחוניא היה אחר עמו והאי דלא קחשיב משום כבודו דפתחי' וכן גבי נחוניא [כמו שתירץ הש\"ס בר\"ה כ\"ב ע\"ב בעובדא דר' נהוראי ע\"ש] ולזה תנן במשנה ואין עושין שררה על הציבור פחות משנים וכו' להודיע דכל הממונין שנים שנים היו. שוב ראיתי בסוף קונטרס אחרון בתשובת שער אפרים מבן המחבר תירוץ על תמיהת התוי\"ט כי פתחי' שעל הקינין הי' ממונה על הוראת איסור והיתר וכמ\"ש הר\"ב לעיל ריש מ\"א והיה צריך שיתמנה ע\"ז חכם גדול ובקי וכן נחוניא לא היה ממונה על דבר שבממון אלא על חופרי שיחין כו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מפני  הרמאין וכו' וכתב בכ\"מ וכו' </b> ע\"ש. נהירנא כד הוינא טלי' פלפלתי בחכמה עם חבריי. ועתה לא אחדול להעתיק דברי הראשונים. ומהם ילמדו האחרונים. כי ז\"ל הרמב\"ם בפירושו. ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או (לידעי' צ\"ל) לאחי' או ליוחנן ויגבה בו או יקח חותם אחת ויניחנו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו. ע\"כ. ובחבורו בפ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב כתב בזה\"ל מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב וכו' ושם כל היום כתוב על החותם מפני הרמאין שלא ישהא החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים ע\"כ. ובהשגות עד שיוקרו הנסכים אמר אברהם לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ע\"כ. וז\"ל הכ\"מ ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם כו'. עד שיוקרו הנסכים במשנה ושם כל היום כתב עליהן מפני הרמאין ופירש רבינו בה נכון. וכן פי' בפי' המשנה וכתב שם עוד פי' אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחי' או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כל כך משום דא\"כ למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותם ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדם מבעי' ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציאו אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא וכו' בהיות פי' רבינו מתיישב גם כן עכ\"ל הכ\"מ. ובמה דסיים אפתח בהצלה תחלה דהא דכתב הראב\"ד לא כי אלא וכו' דלא מסתבר ליה פרושו של הרמב\"ם שפי' שלא ישהא החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים. דקשיא לי' וכי נביא הוא הקונה היום שיתייקר השער. ואם לזול או ליוקר. בידי שמים הוא. ותו דלהסיר חשש זו. היה די לכתוב סכום המעות אשר נתן [וכמו שדקדק הכ\"מ שהיה די לכתוב שם הבעלים וכו' ה\"נ יש לדקדק דסגי לכתוב סך המעות] ודע עוד דמה דתנן ושם היום. כתב וכו'. בשם עצם היום בלחוד כגון כך וכך ימים בחדש פלוני לא סגי. לכל הפרושים. דיש לחוש שישהא אצלו עד לשנה אחרת למועד זה ובאותו יום. אלא ברור דגם השנה שעומד בו היה כותב ויצאו בזה מכל הספיקות. אכן במה שחקר הכ\"מ דה\"ל לכתוב שם בעלים ואסברה התוס' יום טוב דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן איכא לתמוה דהא גם אם בזמן מועט ובעיר אחת אין חוששין. אמנם לזמן מרובה ובמקום שהשיירות מצויות אע\"ג שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן כמבואר בסוגיא ב\"מ י\"ח ע\"ב גיטין כ\"ז ע\"א ופשיטא בירושלים שהיה העם מרובין ובאין לשם מכל כנפי הארץ דיש לחוש לתרי יוסף בן שמעון. ותו דבכתיבת שם הבעלים בלחוד יש לחוש שמא ימצא אחד חותם שנפל מאחי' ועל אותו כבר נכתב שם בעליו כשיצא מתחת יד יוחנן. או בעליו עמו ימצא חותם זה והך חששא שיאבד מאחי' הלא כתובה בפי' הראשון שכתב הרמב\"ם. ומפני יראת האריכות בתחבולת הרמאים קצרתי בזה. ברם לפום קושטא דמיל��א אמינא. לולי דמסתפינא דזה שהרמב\"ם בחיבורו בחר בפי' השני והפי' הראשון וגם פי' הראב\"ד לא מצאה חן בעיניו. דא\"כ ה\"ל למיתני ושם היום כתוב מפני הגנבים וגזלנים [כדתנן בסנהדרין ל\"ח ע\"א] ולכל הפרושים עצת גנבים הוא עושה. ולפיכך בחר בדרך הטוב דעיקר חששא שמא יניח אצלו עד שיוקר השער. וזהו רשע לא מיקרי אלא שנהג מנהג הרמאות. ובכן יוחש לטובה אות. והשם יראנו בתורתו נפלאות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>על  של שיש מניחין את האברים ולא עשאום של כסף וכו' והשיש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח ולא היו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם כו' ע\"ש. </b> איכא למידק דלא כתב הר\"ב כל זה אדלעיל ברישא דתניא שמונה של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים [וכן לשון הר\"ב מ\"ה פ\"ג דתמיד ד\"ה על שולחנות של שיש וכו' שעליהן מדיחין את הקרבים והיה אפשר לעשותן של זהב שאין עניות במקום עשירות וכו' והשיש מקרר ומצנן שלא יסריח וכ\"כ עוד סוף מ\"ה פ\"ג דמדות] ואולי משום סיומא דמילתא שכתב הר\"ב ולא היו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם והיינו דוקא באברים אבל הקרבים דתנא ברישא אפשר דאינו בכלל זה. ודוחק דע\"פ תחלת דבריו ה\"ל לכתוב ברישא דמתני' ויותר דחוק שהרי קרבים בכלל בשר כמבואר נדרים נ\"ז ע\"ב ומעילה כ' ע\"ב והכי קי\"ל לענין נדרים: <br><b>ודע </b> דבירושלמי על הך מתני' איתמר תני של כסף [ושולחן של אולם דתנן במתני' של שיש תני בברייתא שהיה של כסף ויש אומרים אכל הני דשל שיש קאי. ר' אלי' פערקאן] ר' יוסי בשם רשב\"י ר' חנניה מטיבה משמיה דר' יוחנן לית כאן של כסף [לא גרסי' בשל כסף לפי שהכסף מרתיח. רא\"פ] מפני שהוא מרתיח [ופריך] לא כן תני [וא\"כ שפיר מצי להניחן על של כסף רא\"פ] זה אחד מן הניסים שנעשו בבהמ\"ק שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום וכו' ר\"י בן לוי אמר אין מזכירין מעשה ניסים [לסמוך עליהן רא\"פ] וכבר כתבתי בס\"ד בריש דמאי טעם נכון על שבירושלמי פ\"ק דיומא משני נמי לחלק בין מקדש ראשון לשני דבבית שני לא נעשה נס. והכא בשקלים לא משני אלא השנוי הא' דאין סומכין על הנס ע\"ש. אבל פה אתעוררה לפי הי\"א שכ' רא\"פ דאכל הני דשל שיש קאי וכ\"מ קצת לישנא דירושלמי דנקט בסתמא תני של כסף משמע דעל כל השנה תני הכי. ויש לתמוה דלפי זה למה לא מקשה הירושלמי גם ארישא דתנן ושנים במערב הכבש אחד של שיש ואחד של כסף על של שיש נותנין את האיברין וכו'. ולמה לא עשאו של כסף ואי משום כדי שלא יסריח. הא תנן זה אחד מן הניסים שנעשו בבהמ\"ק שלא הסריח בשר הקודש מעולם. וזהו מפורש במתני' דאבות. משא\"כ ניסא דלחם הפנים אינו אלא מימרא דאמוראי יומא כ\"א ע\"א וע\"ש. ובכן שפיר עביד בעל ק\"ה שלא פי' אלא כפי' הראשון דהיינו על של אולם וכו' כמו שהעתקתי בשמו בריש דמאי. ושבח ותודה. לבעל קרבן העדה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שמעלין  וכו'. </b> בפירש\"י במגילה ר\"פ בני העיר [דף כ\"ו ע\"א] בשם תוספתא מעלין בקודש וכו' ע\"ש. בתכ\"ש כתבתי בס\"ד ובמנחות צ\"ט ע\"א יליף הש\"ס דאין מורידין דכתיב ויקם משה את המשכן וכו' ומנלן דמעלין דכתיב את מחתות וכו' ע\"ש בפירש\"י וקצ\"ע. ועוד צריך ביאור דמייתי רש\"י התוספתא ולא אמרה משמיה דגמ' דמנחות הנ\"ל. עוד דע דביומא י\"ב ע\"ב מגילה ט' ע\"א וכ\"א ע\"א והוריות י\"ב ע\"ב מצאתי דמעלין בקודש ולא מורידין אמנם בברכות כ\"ח איתא גמירי מעלין בקודש ולא מורידין וקצת משמע כמו רוב גמירי שבש\"ס דפרושו בקבלה או הלכה למ\"ס אבל במנחות הנזכר מפיק לה מקראי ואקצר אף במקום שאמרו להאריך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בהר  הבית וכו' כך כתבו תוס' ב\"מ דף כ\"ו ע\"א דאין אסור וכו' אבל בידו כו' ע\"ש </b> בתוס' שלפני נדפס בצידו ס\"א אבל בצנעה בכיסו אפילו הם של חולין מותר לכנוס ע\"כ. וראיה קצת יש לגרסא ס\"א כי כמו כן כתבו התוס' בפסחים ז' ע\"א ד\"ה בהר הבית כו' ע\"ש. ואפריון נמטי לגירסת ס\"א שקשה הדבר לומר דמותר ליכנוס במעות שבידו אפילו הם של חולין דהשתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כו' וכמו שאסור ליכנוס במנעל ובאבק שברגליו מכ\"ש שאסור ליכנס במעות של חולין שבידו אשר ע\"כ מסתברא כנוסחות ספרים אחרים:  "
+            ],
+            [
+                "שם ד\"ה <b>זה  וזה בין שנמצא בעזרה וכו' לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין באכילה כו' ע\"ש. </b> דע דבחגיגה כ\"א ע\"א כתבו תוס' ד\"ה האונן וכו' בשם הר\"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק היכי שהיה בידו ואסח דעתו הימנה אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך היסח הדעת ליפסל והביא הר\"ר אלחנן סעד לדבריו מ' דשקלים מ\"ג דאמר התם נמצא בעזרה איברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש. דזה שכתבו מהנשה וציין המורה במקומות דף צ\"ה ע\"א הנה בהנשה וכן בכל הש\"ס לא נמצא דבר זה. אלא צריך להיות מפרק מעות שנמצא והיינו משנה ג' פ\"ז דשקלים. איברא לפי' הר\"ב דמטעם היסח הדעת סיים במשנה זה וזה תעובר צורתו. א\"כ הביא הר\"ר אלחנן עזר כנגדו וראיה לסתור ואדרבה מהך משנה דשקלים דתנן דיוצא לבית השריפה. מוכח נגד דעת הר\"י. ואף אם כה יאמר דהר\"י אלחנן ס\"ל כפי' הרמב\"ם והביאו התוי\"ט דהטעם דתעובר צורתו ויוצא לבית השריפה שמא עבר זמנו והוא נותר. מ\"מ נהי דסתירה מהך משנה ליכא. אבל ראיה מנ\"ל. ומאי סעד מצא הר\"ר אלחנן לדעת הר\"י מהך מתני' דשקלים דהא בלא דעת הר\"י. איכא לפרושי מתני' שפיר טפי. דמטעם היסח הדעת תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה וכפי' הר\"ב. ומפני חומר הקושיא אמרתי להעתיק לשון הרמב\"ם בפירושו [אשר העתיקו התוי\"ט בקוצר גדול] ובזה ירחיב השם לנו. ז\"ל הרמב\"ם בפי' המשנה ואמר זה וזה ר\"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו ענינו שיניחהו עד שיפסיד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת ע\"כ. הנה בזה שכתב נמצא שבדברינו תועלת וכו'. שפתי צדיק ידעון רצון. שלא תקשה לאיזה נפקותא נתן התנא בהם סימנים לידע איזה עולות ואיזה חטאת ואיזה שלמים. אחרי דהכל הולך אחר החתום זה וזה תעובר צורתן ויוצא לבית השריפה. שוב אין תועלת בזה לידע איזה עולות וכו' וה\"ל למיתני בקצרה בשר הנמצא בעזרה וכן בירושלים תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. לזה כתב הרמב\"ם דיש תועלת להתנא להודיע לענין אם עבר אדם ואכלו וכו'. וכן מבואר בחיבורו פי\"ט מהל' פסולי מוקדשין דין ד' בזה\"ל בשר הנמצא בעזרה איברים עולות וכו' ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא א\"כ מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל ע\"כ. וז\"ל הכ\"מ בשר הנמצא בעזרה כו' בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפי' המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותה חתיכות ודי לעשותה אברים וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום. וכתב הראב\"ד למי שעבר ואכל. אמר אברהם לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהן קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהן קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ\"ד דכריתות תנא קמא סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי עכ\"ל הכ\"מ. וקצת איכא למידק עדיין לשיטת הרמב\"ם מאי נ\"מ בהא דתנן חתיכות חטאת כלומר חטאת ודאי. הלא אפילו אם ספיקו שמא עולה שמא חטאת נמי אינו מביא קרבן מעילות כדקי\"ל דאין מביאין ספק קרבן מעילות. דהיינו כחכמים דפליגי על ר' עקיבא בריש פ\"ה דכריתות כ\"ב ע\"א. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' שגגות ופ\"א מהל' מעילה דאם נסתפק לו אם מעל אם לא מעל אינו מביא אשם תלוי. וגם ההודעה שמסר התנא שזה חטאת וזה שלמים. לא נ\"מ מידי דבשניהם אין בהם דין קרבן מעילה להכי הוכיח הר\"ר אלחנן לפרש דאע\"ג דתנא זה וזה תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. אפ\"ה הודיע ומסר התנא כל אלו סמנין בין עולה לחטאת דנ\"מ טובא לענין אם נתכבד העזרה ונבדק מאתמול שלא נשתייר שום בשר בעזרה והיום נמצא בשר בעזרה שהרי עכשיו ליכא למיחש שמא לנו ולפיכך אם מצאו איברים מקריבין לשם עולה ואם מצא חתיכות יאכל בקדושת חטאת ליום ולילה. ובירושלים [דאע\"ג דשוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום כדאיתא בפסחים ז' ע\"א ובגמ' כ\"ו ע\"א אפ\"ה חיישינן שמא היום נאבד בשר שהיה מונח בבית בעליו עד עכשיו ועבר זמנו. וזה מוכרח במובן לדעת הרמב\"ם] שלמים. ואע\"ג דבאכילה אסורה דשמא עבר זמנו. נ\"מ לענין אם נמצא הבשר והוא עודנו חם. או בית השחיטה עדיין רותח היא וא\"כ ברור שהיום נשחט מותר לאכול אותו בשר הנמצא כל זמן אכילת שלמים לשני ימים ולילה אחת ולא יותר. ומעתה לאותו נפקותא דהודיע התנא מוכרח דהיסח הדעת לא פסלה. וסייעתא לדעת הר\"י ולא ניחוש להר\"ר אלחנן לומר כמו שהעתיק הכ\"מ בשם פי' הרמב\"ם במשנה דלענין חיוב נפקא מיניה ומשמעות פשוטי הדברים [וזולת פי' הראב\"ד] עולים לענין חיוב ופטור המלקות קאמר. אכן אי אפשר לומר הכי לפי מה דקי\"ל דאין לוקין על התראת ספק. וגדולה מזו לשיטת הרמב\"ם בסוף הל' כלאים ופ\"ט דין י\"ב מהלכות טומאות דכל ספק דאורייתא מן התורה מותר. א\"כ אם אכל פשיטא דאין לחייבו מלקות. והשתא שפיר י\"ל דס\"ל להר\"ר אלחנן כדעת הרמב\"ם וסייעתו דספק דאורייתא מותר מן התורה ולא מצינו נפקותא במאי דתנן איברים עולות חתיכות חטאת שלא בגוונא דאם יודע בבירור שלא לנו ולא עבר זמנו מותר להקריבו לשום עולה והכל כדאמרן. עוד רציתי לומר ע\"פ הסוגיא דפסחים ל\"ד ע\"א דריש לקיש אמר היסח הדעת פסול הגוף הוא שאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו איתיביה ר' יוחנן לר\"ל ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה אומר לול קטן היה וכו' אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אלי' ויטהרנה אלא אי אמרת פסול הגוף למה לי עיבור צורה [והתנן צ\"ל] והתניא [והיא תוספתא'] זה הכלל וכו' אמר ליה האי תנא תנא דבי רבה ב\"א הוא דאמר אפילו פיגול טעון עיבור צורה וכו'. והשתא לר\"ל קשיא ממשנה דשקלים נמצא איברים עולות וכו' זה וזה טעון עיבור צורה וכו' למה לי עיבור צורה דהא נפסל מכח היסח הדעת א\"ו דבאבד לא שייך פסול היסח הדעת. והוי שפיר סעד להר\"י. אכן ��ם לזה כיון הר\"ר אלחנן א\"כ העיקר חסר ולא עוד דמה דנקט בלשונו ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל אין להם מובן עדיין וגם שפיר איכא למידחי דאין ראיה מזה דהא י\"ל דר\"ל מוקמי המשנה דשקלים ג\"כ כתנא דבי רבה ב\"א דאפי' פיגול טעון עיבור צורה וגם ר' יוחנן דלא הקשה רק מברייתא דר\"י בנו של ריב\"ב [ולא כמו שמצינו במסורת הש\"ס מדות'. דליתא במדות לול קטן אלא התם תנן רבובה. ועוד עיקרא דמילתא דמותיב מיניה היינו ממה דתניא תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. וכל זה ליתא במשנה במדות] ולא קא מותיב ממשנה דשקלים. נמי אין ראיה די\"ל דעדיפא ליה לפרוך מברייתא דבמשנה שקלים הוי מצי ר\"ל לתרוצי דבאבד אין שייך פיסול דהיסח הדעת אבל מ\"מ לפום קושטא דמילתא איכא הוכחה ברורה להחליט חלוק זה ממשנה דשקלים אפי' לר\"ל דאיהו מוקמי משנה דשקלים כתני דבי רבה ב\"א. ופשיטא לשיטת ר' יוחנן דאין ראיה ודברים האלו מוכרחים לומר כדי שלא יפלא לפי' הר\"ב דטעם משום היסח הדעת במשנה דשקלים. א\"כ קשיא לר\"ל דלמה לי עיבור צורה. וגם לר' יוחנן דלא קמותיב ממתני' אלא כדאמרן. מיהו אי קשיא ליה בפי' הר\"ב משום היסח הדעת וא\"כ ע\"כ דלא ס\"ל כהר\"י דבאבד אין שייך פסול היסח הדעת אלא ס\"ל להר\"ב דאין לחלק. והיאך מצי הר\"ב לפרש משנה דשקלים לקמן פ\"ח מ\"ג סכין שנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד וכו' הלא נפסל בהיסח הדעת כמו שהקשה הר\"ר אלי' בתוס' דחגיגה הנ\"ל ליפסול האי סכין בהיסח הדעת וע\"ז תי' הר\"י דלא שייך היסח הדעת לפסול היכי שאין בידו כגון שאבד ע\"ש. אבל לפי' הר\"ב נשארה הקושיא ממתני' דסכין היאך שוחט בה מיד לפסול האי סכין בהיסח הדעת וצ\"ע. והוי יודע דבירושלמי הכי איתא בשר שנמצא כו' ר' אלעזר בשם ר' הושעיה היסח הדעת טעון עיבור צורה אמר ר' הושעיה מתני' אמרה כן תעובר צורתה ויצא לבית השריפה אמר ר' יוסי ויאות לאוכלה אין את יכול שמא נתקלקלה צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ע\"כ. ופי' רא\"פ מתני' אמרה כן כי כל דבר שאסור באכילה תעובר צורתו והכי נמי היסח הדעת שאסור באכילה דילמא נטמא טעון עיבור צורה. ויאות ושפיר הוא וכו' ע\"ש. מיהו הגאון בעל קרבן העדה פי' בזה\"ל ויאות בתמי' וכו' שפיר קאמרת דילמא במתני' אין הטעם משום היסח הדעת דכל שהוא בעזרה לא מיקרי היסח הדעת דליכא למיחש לשום טומאה והכא היינו טעמא דפסול שמא כבר נתעברה צורתו לפיכך טעון עיבור צורה ודאי אבל כל שנפסל בהיסח הדעת בודאי אפילו עיבור צורה אין צריך עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף דעת הגאון [המפרש בזה נגד פי' רא\"פ] דנהי דבעזרה איכא למימר דל\"ש היסח הדעת דלא מצוי שם שום טומאה. מ\"מ ממה דתנן נמי ובירושלים ותני נמי דטעון עיבור צורה אע\"ג דבירושלים ודאי שייך היסח הדעת ולמה טעון עיבור צורה אלא ודאי דגם היסח הדעת טעון עיבור צורה. עכ\"פ תראה שפי' הרמב\"ם וגם פי' הר\"ב זכרוה בירושלמי ולא הערו נושאי כלים בזה והוא פלא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג  אומר משום ר\"ש בן הסגן כו' ע\"ש. </b> בחולין צ' ע\"ב ובתמיד כ\"ט ע\"א ליתא מילת בן אלא ר\"ש הסגן:  סליק מסכת שקלים  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ועל  הכלאים וכו'. </b> ומצאתי בפ\"ו דב\"ב [דף צ\"ד ע\"א] וכ' בתוס'רון דמס' ע\"ז [דף ס\"ה ע\"ב ד\"ה הבגד] וכו' וכי הא דכתב הרא\"ש [בפ\"ק צ\"ל] בפ' בתרא דעבודה זרה בההוא דעכברא שנפל לגו חביתא וכו' ע\"ש. ואחרי תקנתי הדרכים לדעת מוצאיהם לא אכחד דנעלם ממני מאי דסמיך התוי\"ט ראשו ורובו על הרא\"ש הלא כך איתא להדיא בסוגיא דגמרא חולין ק\"ח ע\"א בשר בחלב חדוש וע\"ש בתוס' ויותר מפורש עוד בסוגיא פסחים מ\"ד ע\"ב ובנזיר ל\"ז ע\"א דמבשר וחלב לא גמרינן דחידוש הוא דאי תרי כולי יומא בחלבא שרי בשיל לי' בשולי אסור ולזה בין ר\"ע ובין חכמים מודו דבשר בחלב חידוש וגם אביי בחולין ק\"ח ע\"א הדר ביה כמ\"ש שם התוס' וא\"כ מה מצא התוי\"ט בהרא\"ש יותר מבטור: ד\"ה <b>כל  כהן וכו'. ועיין מ\"ב פ\"ט [דעירוכין צ\"ל] דעירובין ופ\"ד דביצה וכו'' דמכילתין כו' </b> ע\"ש. ועיין תוס' יומא ל\"ה ע\"ב ד\"ה ניחוש וכו' כתבו דאפילו אי ס\"ל לבן בוכרי כרבנן דפליגי על ר' יוסי בשומרי ספיחים [לקמן ריש פ\"ד] ומפרש הש\"ס בב\"מ קי\"ח ע\"א טעמייהו דחיישינן שמא לא ימסרם לציבור יפה יפה הכא גבי שקלים אפילו רבנן מודה כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לציבור יפה יפה וכו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנאמר  לא לכם ולנו לבנות את בית אלקינו כו' </b> ע\"ש. וכן הועתק בלשון הזה בערכין ה' ע\"ב וכן העתיק התוי\"ט שם. אבל בכל הני תלתא זימני צריך תיקון וצ\"ל שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו ופסוק הוא בעזרא ד':  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>האחין  והשותפין וכו' וכן גירסת הספר בספ\"ק דחולין ומ\"ג פ\"ט דבכורות כו' </b> ע\"ש. וגם בסוגיא דביצה ל\"ט ע\"ב הועתק משנה זו האחין והשותפין ולמה השמיטו התוי\"ט. גם במ\"ש בסמוך דלהרמב\"ם גרסי' בחולין ובבכורות האחין והשותפין ולא הזכיר שגם בביצה צריכין אנו להגיה לדעת הרמב\"ם. ודע דבסדר המשנה שבירושלמי איתא האחין והשותפין אכן בגמ' ירושלמי לא משמע הכי וע\"ש:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בן  בבי על הפקיע ונ\"ל דמ\"ש הר\"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במ\"ב פ\"ק דמדות כו' </b> ע\"ש. ודאי מצינו כהנים שלוקין מן הממונה כשהיו מוציאין גודל בפייסות כמבואר ביומא כ\"ג ע\"א וזה שדייק התוי\"ט על הרב דלא דק היינו במ\"ש ד\"ה על הפקיע להלקות כהנים והלוים וכו' כדאמרן במס' מדות וכו' ובמדות לא נזכר אלא גבי לוים:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>חוץ  מבן אחי' כו' ותימא כו' ויחידים הם כו' </b> ע\"ש. לכאורה יש לומר דהיה אחר עם פתחי' וכן בנחוניא היה אחר עמו והאי דלא קחשיב משום כבודו דפתחי' וכן גבי נחוניא [כמו שתירץ הש\"ס בר\"ה כ\"ב ע\"ב בעובדא דר' נהוראי ע\"ש] ולזה תנן במשנה ואין עושין שררה על הציבור פחות משנים וכו' להודיע דכל הממונין שנים שנים היו. שוב ראיתי בסוף קונטרס אחרון בתשובת שער אפרים מבן המחבר תירוץ על תמיהת התוי\"ט כי פתחי' שעל הקינין הי' ממונה על הוראת איסור והיתר וכמ\"ש הר\"ב לעיל ריש מ\"א והיה צריך שיתמנה ע\"ז חכם גדול ובקי וכן נחוניא לא היה ממונה על דבר שבממון אלא על חופרי שיחין כו':  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מפני  הרמאין וכו' וכתב בכ\"מ וכו' </b> ע\"ש. נהירנא כד הוינא טלי' פלפלתי בחכמה עם חבריי. ועתה לא אחדול להעתיק דברי הראשונים. ומהם ילמדו האחרונים. כי ז\"ל הרמב\"ם בפירושו. ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או (לידעי' צ\"ל) לאחי' או ליוחנן ויגבה בו או יקח חותם אחת ויניחנו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו. ע\"כ. ובחבורו בפ\"ז מהל' כלי המקדש דין י\"ב כתב בזה\"ל מי שאבד חותמו ממתינין לו עד הערב וכו' ושם כל היום כתוב על החותם מפני הרמאין שלא ישהא החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים ע\"כ. ובהשגות עד שיוקרו הנסכים אמר אברהם לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותמו ע\"כ. וז\"ל הכ\"מ ומ\"ש רבינו ושם כל היום כתוב על החותם כו'. עד שיוקרו הנסכים במשנה ושם כל היום כתב עליהן מפני הרמאין ופירש רבינו בה נכון. וכן פי' בפי' המשנה וכתב שם עוד פי' אחר והוא כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחי' או ליוחנן ויגבה בו ואין אותו פי' נכון כל כך משום דא\"כ למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי והראב\"ד כתב על דברי רבינו לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויבא לידי אחר ויוציא חותם ואין לומר שהוא מפרש כאותו פי' אחר שכתב רבינו בפי' המשנה דא\"כ מאי שמא יעשנו אובד דקאמר שמא יאבדם מבעי' ליה ויש ספר שהוגה בהשגת הראב\"ד ליום אחר במקום לידי אחר וטעמו לומר שמא יצניענו ויאמר שאבד ממנו ויתבע מהממונין שיחזירו לו הדמים שנתן וימצאו דמי החותם ההוא יתר על החותמות הנמצאים ויחזירום לו וביום אחר יוציאו אותו חותם ויתנו לו נסכים כדי אותו חותם. ומ\"מ יש לתמוה גם בהשגה זו גם בקודמת למה דחה פי' רבינו לומר לא כי אלא וכו' בהיות פי' רבינו מתיישב גם כן עכ\"ל הכ\"מ. ובמה דסיים אפתח בהצלה תחלה דהא דכתב הראב\"ד לא כי אלא וכו' דלא מסתבר ליה פרושו של הרמב\"ם שפי' שלא ישהא החותם אצלו עד שיוקרו הנסכים. דקשיא לי' וכי נביא הוא הקונה היום שיתייקר השער. ואם לזול או ליוקר. בידי שמים הוא. ותו דלהסיר חשש זו. היה די לכתוב סכום המעות אשר נתן [וכמו שדקדק הכ\"מ שהיה די לכתוב שם הבעלים וכו' ה\"נ יש לדקדק דסגי לכתוב סך המעות] ודע עוד דמה דתנן ושם היום. כתב וכו'. בשם עצם היום בלחוד כגון כך וכך ימים בחדש פלוני לא סגי. לכל הפרושים. דיש לחוש שישהא אצלו עד לשנה אחרת למועד זה ובאותו יום. אלא ברור דגם השנה שעומד בו היה כותב ויצאו בזה מכל הספיקות. אכן במה שחקר הכ\"מ דה\"ל לכתוב שם בעלים ואסברה התוס' יום טוב דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן איכא לתמוה דהא גם אם בזמן מועט ובעיר אחת אין חוששין. אמנם לזמן מרובה ובמקום שהשיירות מצויות אע\"ג שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן כמבואר בסוגיא ב\"מ י\"ח ע\"ב גיטין כ\"ז ע\"א ופשיטא בירושלים שהיה העם מרובין ובאין לשם מכל כנפי הארץ דיש לחוש לתרי יוסף בן שמעון. ותו דבכתיבת שם הבעלים בלחוד יש לחוש שמא ימצא אחד חותם שנפל מאחי' ועל אותו כבר נכתב שם בעליו כשיצא מתחת יד יוחנן. או בעליו עמו ימצא חותם זה והך חששא שיאבד מאחי' הלא כתובה בפי' הראשון שכתב הרמב\"ם. ומפני יראת האריכות בתחבולת הרמאים קצרתי בזה. ברם לפום קושטא דמילתא אמינא. לולי דמסתפינא דזה שהרמב\"ם בחיבורו בחר בפי' השני והפי' הראשון וגם פי' הראב\"ד לא מצאה חן בעיניו. דא\"כ ה\"ל למיתני ושם היום כתוב מפני הגנבים וגזלנים [כדתנן בסנהדרין ל\"ח ע\"א] ולכל הפרושים עצת גנבים הוא עושה. ולפיכך בחר בדרך הטוב דעיקר חששא שמא יניח אצלו עד שיוקר השער. וזהו רשע לא מיקרי אלא שנהג מנהג הרמאות. ובכן יוחש לטובה אות. והשם יראנו בתורתו נפלאות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>על  של שיש מניחין את האברים ולא עשאום של כסף וכו' והשיש מצנן ושומר הבשר שלא יסריח ולא היו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם כו' ע\"ש. </b> איכא למידק דלא כתב הר\"ב כל זה אדלעיל ברישא דתניא שמונה של שיש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים [וכן לשון הר\"ב מ\"ה פ\"ג דתמיד ד\"ה על שולחנות של שיש וכו' שעליהן מדיחין את הקרבים והיה אפשר לעשותן של זהב שאין עניות במקום עשירות וכו' והשיש מקרר ומצנן שלא יסריח וכ\"כ עוד סוף מ\"ה פ\"ג דמדות] ואולי משום סיומא דמילתא שכתב הר\"ב ולא היו סומכין על הנס שלא הסריח בשר הקודש מעולם והיינו דוקא באברים אבל הקרבים דתנא ברישא אפשר דאינו בכלל זה. ודוחק דע\"פ תחלת דבריו ה\"ל לכתוב ברישא דמתני' ויותר דחוק שהרי קרבים בכלל בשר כמבואר נדרים נ\"ז ע\"ב ומעילה כ' ע\"ב והכי קי\"ל לענין נדרים: <br><b>ודע </b> דבירושלמי על הך מתני' איתמר תני של כסף [ושולחן של אולם דתנן במתני' של שיש תני בברייתא שהיה של כסף ויש אומרים אכל הני דשל שיש קאי. ר' אלי' פערקאן] ר' יוסי בשם רשב\"י ר' חנניה מטיבה משמיה דר' יוחנן לית כאן של כסף [לא גרסי' בשל כסף לפי שהכסף מרתיח. רא\"פ] מפני שהוא מרתיח [ופריך] לא כן תני [וא\"כ שפיר מצי להניחן על של כסף רא\"פ] זה אחד מן הניסים שנעשו בבהמ\"ק שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום וכו' ר\"י בן לוי אמר אין מזכירין מעשה ניסים [לסמוך עליהן רא\"פ] וכבר כתבתי בס\"ד בריש דמאי טעם נכון על שבירושלמי פ\"ק דיומא משני נמי לחלק בין מקדש ראשון לשני דבבית שני לא נעשה נס. והכא בשקלים לא משני אלא השנוי הא' דאין סומכין על הנס ע\"ש. אבל פה אתעוררה לפי הי\"א שכ' רא\"פ דאכל הני דשל שיש קאי וכ\"מ קצת לישנא דירושלמי דנקט בסתמא תני של כסף משמע דעל כל השנה תני הכי. ויש לתמוה דלפי זה למה לא מקשה הירושלמי גם ארישא דתנן ושנים במערב הכבש אחד של שיש ואחד של כסף על של שיש נותנין את האיברין וכו'. ולמה לא עשאו של כסף ואי משום כדי שלא יסריח. הא תנן זה אחד מן הניסים שנעשו בבהמ\"ק שלא הסריח בשר הקודש מעולם. וזהו מפורש במתני' דאבות. משא\"כ ניסא דלחם הפנים אינו אלא מימרא דאמוראי יומא כ\"א ע\"א וע\"ש. ובכן שפיר עביד בעל ק\"ה שלא פי' אלא כפי' הראשון דהיינו על של אולם וכו' כמו שהעתקתי בשמו בריש דמאי. ושבח ותודה. לבעל קרבן העדה:  ",
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>שמעלין  וכו'. </b> בפירש\"י במגילה ר\"פ בני העיר [דף כ\"ו ע\"א] בשם תוספתא מעלין בקודש וכו' ע\"ש. בתכ\"ש כתבתי בס\"ד ובמנחות צ\"ט ע\"א יליף הש\"ס דאין מורידין דכתיב ויקם משה את המשכן וכו' ומנלן דמעלין דכתיב את מחתות וכו' ע\"ש בפירש\"י וקצ\"ע. ועוד צריך ביאור דמייתי רש\"י התוספתא ולא אמרה משמיה דגמ' דמנחות הנ\"ל. עוד דע דביומא י\"ב ע\"ב מגילה ט' ע\"א וכ\"א ע\"א והוריות י\"ב ע\"ב מצאתי דמעלין בקודש ולא מורידין אמנם בברכות כ\"ח איתא גמירי מעלין בקודש ולא מורידין וקצת משמע כמו רוב גמירי שבש\"ס דפרושו בקבלה או הלכה למ\"ס אבל במנחות הנזכר מפיק לה מקראי ואקצר אף במקום שאמרו להאריך:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בהר  הבית וכו' כך כתבו תוס' ב\"מ דף כ\"ו ע\"א דאין אסור וכו' אבל בידו כו' ע\"ש </b> בתוס' שלפני נדפס בצידו ס\"א אבל בצנעה בכיסו אפילו הם של חולין מותר לכנוס ע\"כ. ו��איה קצת יש לגרסא ס\"א כי כמו כן כתבו התוס' בפסחים ז' ע\"א ד\"ה בהר הבית כו' ע\"ש. ואפריון נמטי לגירסת ס\"א שקשה הדבר לומר דמותר ליכנוס במעות שבידו אפילו הם של חולין דהשתא לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כו' וכמו שאסור ליכנוס במנעל ובאבק שברגליו מכ\"ש שאסור ליכנס במעות של חולין שבידו אשר ע\"כ מסתברא כנוסחות ספרים אחרים:  "
+            ],
+            [
+                "שם ד\"ה <b>זה  וזה בין שנמצא בעזרה וכו' לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורין באכילה כו' ע\"ש. </b> דע דבחגיגה כ\"א ע\"א כתבו תוס' ד\"ה האונן וכו' בשם הר\"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק היכי שהיה בידו ואסח דעתו הימנה אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך היסח הדעת ליפסל והביא הר\"ר אלחנן סעד לדבריו מ' דשקלים מ\"ג דאמר התם נמצא בעזרה איברים עולות חתיכות חטאות ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל ולא מיפסלה בהיסח הדעת ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש. דזה שכתבו מהנשה וציין המורה במקומות דף צ\"ה ע\"א הנה בהנשה וכן בכל הש\"ס לא נמצא דבר זה. אלא צריך להיות מפרק מעות שנמצא והיינו משנה ג' פ\"ז דשקלים. איברא לפי' הר\"ב דמטעם היסח הדעת סיים במשנה זה וזה תעובר צורתו. א\"כ הביא הר\"ר אלחנן עזר כנגדו וראיה לסתור ואדרבה מהך משנה דשקלים דתנן דיוצא לבית השריפה. מוכח נגד דעת הר\"י. ואף אם כה יאמר דהר\"י אלחנן ס\"ל כפי' הרמב\"ם והביאו התוי\"ט דהטעם דתעובר צורתו ויוצא לבית השריפה שמא עבר זמנו והוא נותר. מ\"מ נהי דסתירה מהך משנה ליכא. אבל ראיה מנ\"ל. ומאי סעד מצא הר\"ר אלחנן לדעת הר\"י מהך מתני' דשקלים דהא בלא דעת הר\"י. איכא לפרושי מתני' שפיר טפי. דמטעם היסח הדעת תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה וכפי' הר\"ב. ומפני חומר הקושיא אמרתי להעתיק לשון הרמב\"ם בפירושו [אשר העתיקו התוי\"ט בקוצר גדול] ובזה ירחיב השם לנו. ז\"ל הרמב\"ם בפי' המשנה ואמר זה וזה ר\"ל בשר הנמצא בעזרה ובשר הנמצא בירושלים תעובר צורתו ענינו שיניחהו עד שיפסיד וישרף מפני חשש שמא עבר זמנו והוא נותר נמצא שבדברינו תועלת כי אם הבשר עולה או חטאת או שלמים ועבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצא בעזרה אינו חייב כלום לפי שהוא חטאת ע\"כ. הנה בזה שכתב נמצא שבדברינו תועלת וכו'. שפתי צדיק ידעון רצון. שלא תקשה לאיזה נפקותא נתן התנא בהם סימנים לידע איזה עולות ואיזה חטאת ואיזה שלמים. אחרי דהכל הולך אחר החתום זה וזה תעובר צורתן ויוצא לבית השריפה. שוב אין תועלת בזה לידע איזה עולות וכו' וה\"ל למיתני בקצרה בשר הנמצא בעזרה וכן בירושלים תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. לזה כתב הרמב\"ם דיש תועלת להתנא להודיע לענין אם עבר אדם ואכלו וכו'. וכן מבואר בחיבורו פי\"ט מהל' פסולי מוקדשין דין ד' בזה\"ל בשר הנמצא בעזרה איברים עולות וכו' ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא א\"כ מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים למי שעבר ואכל ע\"כ. וז\"ל הכ\"מ בשר הנמצא בעזרה כו' בפ\"ז דשקלים וכתב רבינו בפי' המשנה העולה כולה כליל ולפיכך אין חותכין אותה חתיכות ודי לעשותה אברים וכתב דנ\"מ לאם עבר אדם ואכלו אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים ואם אכל כהן חתיכות הנמצאים בעזרה אינו חייב כלום. וכתב הראב\"ד למי שעבר ואכל. אמר אברהם לספק מעילה עכ\"ל. נראה דהיינו לומר שאם הוא חטאת או שלמים אינו חייב עליהן קרבן מעילה שהרי הם מותרים לזרים ואם הוא עולה חייב קרבן מעילה ומשמע מדקדוק דברי הראב\"ד לכאורה דאיברים שנמצאו בעזרה אע\"פ שהם בחזקת עולה אין חייבין עליהן קרבן מעילה ודאית אלא קרבן ספק מעילה אבל א\"א לומר כן משום דבפ\"ד דכריתות תנא קמא סבר דאין חייב על ספק מעילות אשם תלוי עכ\"ל הכ\"מ. וקצת איכא למידק עדיין לשיטת הרמב\"ם מאי נ\"מ בהא דתנן חתיכות חטאת כלומר חטאת ודאי. הלא אפילו אם ספיקו שמא עולה שמא חטאת נמי אינו מביא קרבן מעילות כדקי\"ל דאין מביאין ספק קרבן מעילות. דהיינו כחכמים דפליגי על ר' עקיבא בריש פ\"ה דכריתות כ\"ב ע\"א. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ט מהל' שגגות ופ\"א מהל' מעילה דאם נסתפק לו אם מעל אם לא מעל אינו מביא אשם תלוי. וגם ההודעה שמסר התנא שזה חטאת וזה שלמים. לא נ\"מ מידי דבשניהם אין בהם דין קרבן מעילה להכי הוכיח הר\"ר אלחנן לפרש דאע\"ג דתנא זה וזה תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה. אפ\"ה הודיע ומסר התנא כל אלו סמנין בין עולה לחטאת דנ\"מ טובא לענין אם נתכבד העזרה ונבדק מאתמול שלא נשתייר שום בשר בעזרה והיום נמצא בשר בעזרה שהרי עכשיו ליכא למיחש שמא לנו ולפיכך אם מצאו איברים מקריבין לשם עולה ואם מצא חתיכות יאכל בקדושת חטאת ליום ולילה. ובירושלים [דאע\"ג דשוקי ירושלים עשוין להתכבד בכל יום כדאיתא בפסחים ז' ע\"א ובגמ' כ\"ו ע\"א אפ\"ה חיישינן שמא היום נאבד בשר שהיה מונח בבית בעליו עד עכשיו ועבר זמנו. וזה מוכרח במובן לדעת הרמב\"ם] שלמים. ואע\"ג דבאכילה אסורה דשמא עבר זמנו. נ\"מ לענין אם נמצא הבשר והוא עודנו חם. או בית השחיטה עדיין רותח היא וא\"כ ברור שהיום נשחט מותר לאכול אותו בשר הנמצא כל זמן אכילת שלמים לשני ימים ולילה אחת ולא יותר. ומעתה לאותו נפקותא דהודיע התנא מוכרח דהיסח הדעת לא פסלה. וסייעתא לדעת הר\"י ולא ניחוש להר\"ר אלחנן לומר כמו שהעתיק הכ\"מ בשם פי' הרמב\"ם במשנה דלענין חיוב נפקא מיניה ומשמעות פשוטי הדברים [וזולת פי' הראב\"ד] עולים לענין חיוב ופטור המלקות קאמר. אכן אי אפשר לומר הכי לפי מה דקי\"ל דאין לוקין על התראת ספק. וגדולה מזו לשיטת הרמב\"ם בסוף הל' כלאים ופ\"ט דין י\"ב מהלכות טומאות דכל ספק דאורייתא מן התורה מותר. א\"כ אם אכל פשיטא דאין לחייבו מלקות. והשתא שפיר י\"ל דס\"ל להר\"ר אלחנן כדעת הרמב\"ם וסייעתו דספק דאורייתא מותר מן התורה ולא מצינו נפקותא במאי דתנן איברים עולות חתיכות חטאת שלא בגוונא דאם יודע בבירור שלא לנו ולא עבר זמנו מותר להקריבו לשום עולה והכל כדאמרן. עוד רציתי לומר ע\"פ הסוגיא דפסחים ל\"ד ע\"א דריש לקיש אמר היסח הדעת פסול הגוף הוא שאם יבא אליהו ויטהרנה אין שומעין לו איתיביה ר' יוחנן לר\"ל ר' ישמעאל בנו של ר\"י בן ברוקה אומר לול קטן היה וכו' אי אמרת בשלמא פסול טומאה הוי משום הכי בעי עיבור צורה שמא יבא אלי' ויטהרנה אלא אי אמרת פסול הגוף למה לי עיבור צורה [והתנן צ\"ל] והתניא [והיא תוספתא'] זה הכלל וכו' אמר ליה האי תנא תנא דבי רבה ב\"א הוא דאמר אפילו פיגול טעון עיבור צורה וכו'. והשתא לר\"ל קשיא ממשנה דשקלים נמצא איברים עולות וכו' זה וזה טעון עיבור צורה וכו' למה לי עיבור צורה דהא נפסל מכח היסח הדעת א\"ו דבאבד לא שייך פסול היסח הדעת. והוי שפיר סעד להר\"י. אכן אם לזה כיון הר\"ר אלחנן א\"כ העיקר חסר ולא עוד דמה דנקט בלשונו ומשמע שעולה נקריבה וחטאת תאכל אין להם מובן עדיין וגם שפיר איכא למידחי דאין ראיה מזה דהא י\"ל דר\"ל מוקמי המשנה דשקלים ג\"כ כתנא דבי רבה ב\"א דאפי' פיגול טעון עיבור צורה וגם ר' יוחנן דלא הקשה רק מברייתא דר\"י בנו של ריב\"ב [ולא כמו ��מצינו במסורת הש\"ס מדות'. דליתא במדות לול קטן אלא התם תנן רבובה. ועוד עיקרא דמילתא דמותיב מיניה היינו ממה דתניא תעובר צורתן ויוצאין לבית השריפה. וכל זה ליתא במשנה במדות] ולא קא מותיב ממשנה דשקלים. נמי אין ראיה די\"ל דעדיפא ליה לפרוך מברייתא דבמשנה שקלים הוי מצי ר\"ל לתרוצי דבאבד אין שייך פיסול דהיסח הדעת אבל מ\"מ לפום קושטא דמילתא איכא הוכחה ברורה להחליט חלוק זה ממשנה דשקלים אפי' לר\"ל דאיהו מוקמי משנה דשקלים כתני דבי רבה ב\"א. ופשיטא לשיטת ר' יוחנן דאין ראיה ודברים האלו מוכרחים לומר כדי שלא יפלא לפי' הר\"ב דטעם משום היסח הדעת במשנה דשקלים. א\"כ קשיא לר\"ל דלמה לי עיבור צורה. וגם לר' יוחנן דלא קמותיב ממתני' אלא כדאמרן. מיהו אי קשיא ליה בפי' הר\"ב משום היסח הדעת וא\"כ ע\"כ דלא ס\"ל כהר\"י דבאבד אין שייך פסול היסח הדעת אלא ס\"ל להר\"ב דאין לחלק. והיאך מצי הר\"ב לפרש משנה דשקלים לקמן פ\"ח מ\"ג סכין שנמצא בארבעה עשר שוחט בה מיד וכו' הלא נפסל בהיסח הדעת כמו שהקשה הר\"ר אלי' בתוס' דחגיגה הנ\"ל ליפסול האי סכין בהיסח הדעת וע\"ז תי' הר\"י דלא שייך היסח הדעת לפסול היכי שאין בידו כגון שאבד ע\"ש. אבל לפי' הר\"ב נשארה הקושיא ממתני' דסכין היאך שוחט בה מיד לפסול האי סכין בהיסח הדעת וצ\"ע. והוי יודע דבירושלמי הכי איתא בשר שנמצא כו' ר' אלעזר בשם ר' הושעיה היסח הדעת טעון עיבור צורה אמר ר' הושעיה מתני' אמרה כן תעובר צורתה ויצא לבית השריפה אמר ר' יוסי ויאות לאוכלה אין את יכול שמא נתקלקלה צורתו לפום כן צריך מימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ע\"כ. ופי' רא\"פ מתני' אמרה כן כי כל דבר שאסור באכילה תעובר צורתו והכי נמי היסח הדעת שאסור באכילה דילמא נטמא טעון עיבור צורה. ויאות ושפיר הוא וכו' ע\"ש. מיהו הגאון בעל קרבן העדה פי' בזה\"ל ויאות בתמי' וכו' שפיר קאמרת דילמא במתני' אין הטעם משום היסח הדעת דכל שהוא בעזרה לא מיקרי היסח הדעת דליכא למיחש לשום טומאה והכא היינו טעמא דפסול שמא כבר נתעברה צורתו לפיכך טעון עיבור צורה ודאי אבל כל שנפסל בהיסח הדעת בודאי אפילו עיבור צורה אין צריך עכ\"ל. ולא ירדתי לסוף דעת הגאון [המפרש בזה נגד פי' רא\"פ] דנהי דבעזרה איכא למימר דל\"ש היסח הדעת דלא מצוי שם שום טומאה. מ\"מ ממה דתנן נמי ובירושלים ותני נמי דטעון עיבור צורה אע\"ג דבירושלים ודאי שייך היסח הדעת ולמה טעון עיבור צורה אלא ודאי דגם היסח הדעת טעון עיבור צורה. עכ\"פ תראה שפי' הרמב\"ם וגם פי' הר\"ב זכרוה בירושלמי ולא הערו נושאי כלים בזה והוא פלא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רשב\"ג  אומר משום ר\"ש בן הסגן כו' ע\"ש. </b> בחולין צ' ע\"ב ובתמיד כ\"ט ע\"א ליתא מילת בן אלא ר\"ש הסגן:  סליק מסכת שקלים  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Yoma/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,131 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפרישין  כו' ע\"ש. </b> על מלת מביתו דתנן לא פי' הר\"ב שום דבר. והוי סגי לתנא לומר מפרישין כ\"ג ללשכת וכו'. אמנם בסוגיא ו' ע\"א מקשה הש\"ס מביתו למה פירש [מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו וכו' רש\"י] ומשני תניא ר\"י ב\"ב אומר שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו'. וזה שכתב התוי\"ט ד\"ה מביתו פי' הרמב\"ם מאשתו וכו' בדין ה\"ל לאומרו משמיה דגמרא אלא מפני שרצה לפרש דרך אגב כוונת הרמב\"ם בפירושו. לפיכך התחיל לכתוב פי' הרמב\"ם וכו' וקצת י\"ל דלדעת ר' יוחנן לעיל ג' ע\"ב דיליף ממלואים דכתיב לעשות לכפר זה מעשה יוה\"כ דטעון פרישת שבעה הקשה לר\"ל דיליף מסיני [דזה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה] והא אנן תנן שבעה והשיב ר\"ל מתניתין ר\"י ב\"ב היא דחייש לטומאת ביתו [שמא אם יזקק לאשתו וכו' רש\"י] משמע דר' יוחנן לא מוקי מתני' כריב\"ב דא\"ל הכי לא הוי מקשה מידי לר\"ל וא\"כ על כרחך לר' יוחנן מלת מביתו דתנן אורחיה דמילתא נקט. והנה הרב שמפרש למשנתנו כר' יוחנן לעשות לכפר שכתב והפרשה זו נפקא לן מדכתיב וכו' והיינו ממש כר\"י להכי לא נחית לדקדק במלת לביתו:  <br><b>והוי </b> יודע דבסוגיא ו' ע\"ב מקשה עוד ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו. רש\"י] הפרישהו מטומאת המת [ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. רש\"י] אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור [כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וביוה\"כ כולו קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבועה וקרבנו תלוי בו. רש\"י] רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בציבור טומאת המת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחי. ואיכא למידק לתי' של רבינא יקשה לר' יהודה דאמר בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ומפרשינן בגמ' י\"ג ע\"א דחכמים דפליגי עלה דר\"י דמיתה לא שכיחי ור' יהודה חייש למיתה דחדא ע\"ש. והוי ליה לר\"י לאפלוגי גם ברישא [דתנן מפרישין מביתו דוקא אבל שאר כל אדם נכנסים ויוצאין אצלו] דמפרישין מטומאת המת. ויתכן לומר דלשיטת רבי יהודה דאמרינן בפסחים ע\"ז ע\"א דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה וכו'. גם רבינא ס\"ל כתירוצו של רבא רק במילתא דת\"ק הוא דפליגי דרבא מפרש דגם ת\"ק ס\"ל טומאה הותרה בציבור ורבינא דוחה סברת רבא אליבא דת\"ק אפילו תימא טומאת המת דחויה וכו'. מיהו לפמ\"ש תוס' ד\"ה ארת\"ח משמיה דרבא וכו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ\"ד טומאה הותרה הוא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך דאילו של אהרן אע\"ג דזימנא קבועה ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מ\"מ כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין וכו'. הדרי קושיין לדוכתה דאמאי לא פליג ר\"י ברישא וא\"ל דר\"י לשיטתיה ס\"ל טומאה הותרה בציבור דאכתי קשה הפרישהו מטומאת המת דכשימות מת ��ליו ואיכא משום אילו של כ\"ג ביוה\"כ דאינו בא בשותפות והוי טומאה דחויה. הן אמת דמיני' ובי' איכא למידק בהא דמשני משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה. כלומר דאי הוי דחויה בציבור היו צריכין להפרישו ג\"כ מטומאת מת וקשה דהא לזאת אומרת דטומאה הותרה וכו' מי ניחא דעדיין צריכין לאפרושי מטומאת מת בשביל אילו ופרו של כ\"ג דבא משל עצמו ולא בשותפות ומהדרינן אטהרה בשלמא לתי' ראשון שכתבו תוס' בשם ר\"י זאת אומרת וליה לא ס\"ל אתי שפיר דמוקמי מתני' דטומאה הותרה בציבור דכל קרבן דקביעי ליה זמן וכמ\"ש נמי ברש\"י ד\"ה הותרה וכו' וקרבן שלו וכו'. וא\"כ גם פרו ואילו של כ\"ג בכלל דהותרה ולא מהדרינן כלל אטהרה והילכך כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו ולא חיישינן שמא ימות מת עליו דטומאה הותרה וכדאמרן. אבל לתי' השני שכתבו תוס' דגם בזמנו קביעי ליה מהדרינן אטהרה קשיא דה\"ל לאפרושי מטומאת מת ומאי הועיל תירוצו של רב תחליפא משמיה דרבא. וגם לפום רהיטא צ\"ל לפמ\"ש תוס' לקמן ז' ע\"א ד\"ה כיון דיחיד וכו' דלמ\"ד טומאה דחויה היינו מדאורייתא חייבא להדר אטהרה ולמ\"ד טומאה הותרה מ\"מ מדרבנן מהדרי' אטהרה ע\"ש. והלכך אמר משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה ולא מהדרי' בכל מקום אטהרה מדאורייתא אלא מדרבנן והם אמרו דגבי כ\"ג שצער הוא לו לישב בדד לא גזרו ואוקמי' אדאורייתא. וכ\"ז עולה יפה לתי' ר\"י והוא תי' ראשון זאת אומרת וליה לא ס\"ל אבל לתי' שני אין לומר הכי דהא רבא ס\"ל בהדיא טומאה דחוי' והיינו מדאורייתא מהדרינן אטהרה. עוד רציתי לומר למ\"ש תוס' לקמן ח' ע\"א ד\"ה אי סבר וכו' תימא לימא דאיצטרך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה\"כ דכיון דיחיד הוא מהדרין אטהרה וי\"ל דהנ\"מ היכי דנטמא בידו טומאה ודאית אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר הוא בציבור לא הוי מצרכי מידי אפי' ביחיד וכו'. וא\"כ י\"ל לכאורה ה\"נ שלא היו מפרישין אותו מטומאת מת אפילו מחמת פרו ואילו דגבי חששא לא מהדרינן אפילו ביחיד. אמנם יפלא לפ\"ז שלא כתבו תוס' לכל זה לעיל במוקדם. וגם אין הנושאים שווים דגבי הזאה דחששא בעלמא הוא שמא נטמא כבר אע\"ג שיודע שהוא טהור ודאי אפ\"ה מעלה עשו להזות עליו שפיר כתבו התוס' התם אבל בחששא בעלמא וכו'. אכן גבי הפרשה דאם ימות מת עליו הוי ודאי טמא שפיר י\"ל דמהדרינן. ותו דכל ז\"ש תוס' היינו למ\"ד טומאה הותרה אבל לרבא דס\"ל גבי פסח. כדמוכח בזבחים. וכן מוכח מרבא בפסחים ע\"ט ע\"א דאי' שם אמר רב חסדא ל\"ש וכו' קסבר ר\"ח טומאה דחויה וכו' ורבא אמר אפילו טמאין וכו' דכתיב וכו'. הרי להדיא דרבא ס\"ל דחויה מדאורייתא ע\"ש ובאמת דה\"מ תוס' להקשות ארבא דאמר זאת אומרת טומאה הותרה אדרבא בפסחים דאמר דחויה מדאורייתא ברור דאין חילוק בין חששא ובין ודאי וה\"ה בפרו ועגל של אהרן דכוותיה דאין לחלק ואם כה נאמר בכוונת במ\"ש ול\"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס\"ל כסתם מתני' אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי וכו' דרצונם לומר דלא פליג רבא בכולהו על המשנה דס\"ל הותרה ואיהו ס\"ל בסוגיא דזבחים דדחויה כמו שתירץ ר\"י אבל מיהת בהא פליג דמתני' ס\"ל דאפי' בקרבן יחיד כשזמנו קבוע הותרה בציבור ורבא לא ס\"ל הכי. ברם אין דוחק גדול מזה דעכ\"פ אפי' כשמודה במקצת צ\"ל פירושו דזאת אומרת וליה לא ס\"ל וא\"כ מה הרויחו תוס' בתירוצם השני. ואשר על כן דברי תוס' בתירוצם השני צריכין ביאור ובתוס' זבחים ל\"ג ע\"א ד\"ה ה\"ג לא כתבו אלא תי' הראשון. עוד יש להקשות לפי החילוק שכתבו תוס' בתי' השני לא מקשה הש\"ס מידי ב��נהדרין י\"ב ע\"ב על ר' יהודה דאמר מעברין מפני הטומאה [כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח וכו' רש\"י] אלמא אית ליה לר' יהודה טומאה דחויה היא בציבור [כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה. רש\"י]. והא תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודו על מצחו מרצה אין עודו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כ\"ג ביה\"כ [בבואו לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע טומאה בקדשים מרצה. רש\"י] יוכיח שאינו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור [שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא. רש\"י] ומאי רומיה דהא אע\"ג דס\"ל לר' יהודה ביוה\"כ ובשאר קרבנות ציבור דהותרה מ\"מ שפיר אמר דמעברין מפני הטומאה לעשות הפסח בטהרה דלגבי פסח לכ\"ע דחוי' הואיל ולית בשותפות של כל ישראל וכמ\"ש תוס' אליבא דרבא ה\"נ י\"ל לר' יהודה. וע\"ע מ\"ש בס\"ד ריש מ\"ה פ\"א דהוריות. ואשר על כן נראה לומר דלר' יהודה פריך שפיר דע\"כ אינו מחלק בכך ממה דהשיב ר' יהודה לר' שמעון הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור. וקשה דאכתי שפיר קאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח וכו' דהיינו מפרו של כ\"ג. נהי דמעגל של אהרן והיא עולתו של כ\"ג ליכא לאקשויי משום שהיא נעשית בחוץ בבגדי זהב והציץ מרצה. אבל מפרו דנעשית בפנים בבגדי לבן יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. וע\"ז אין להשיב הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור שהרי פרו של כ\"ג משלו הוא מביא ואין לכל ישראל שותפות בו אע\"כ דר\"י ס\"ל דאף פרו הותרה והיינו שיש לו דין קרבן ציבור משום דקביע ליה זמנו. ודאתינן להכי הוי פסח נמי בדין ק\"צ ממש דקביע זמנו והותרה לגמרי. ומק' הש\"ס שפיר רומיה ר\"י אדר' יהודה ומזה יצא התועלת דלר' יהודה דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו וחייש למיתה אפ\"ה לא פליג ארישא דמילתא. דלשיטתיה אזיל דגם פרו ועגל של כ\"ג הותרה משום דקביעי להו זמנם. ומהכוללת כל הדברים הנ\"ל אמרתי לולא דברי תו' יש לפרש הסוגיא באופן שיונח דלא תקשי רבא דהכא אדרבא בזבחים. וגם ליישב כוונת השאלה ששאל הש\"ס הפרישהו מטומאת המת דלכאורה איכא למידק שהרי הת\"ק לא חייש למיתה שהרי בשביל כך פליג דאין מתקנין לו אשה אחרת ומבואר לקמן י\"ג ע\"א דרבנן לא חיישו למיתה. עוד יש לדקדק לישנא דרבינא דאמר אפי' תימא טומאת המת דחויה וכו' ולא אמר לעולם טומאת המת דחויה כדרך הש\"ס ברוב מקומות דקאמר לעולם ונוכל לומר דכל עיקר השאלה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת היינו לר' יהודה דחייש למיתה למה לא פליג ג\"כ דמפרישין שלא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאים אצלו. ומשני רבא זאת אומרת כלומר לדעת ר' יהודה דטומאה הותרה בציבור [ואע\"ג דשמעינן ליה לר' יהודה דהשיב כך בברייתא הנח ליוה\"כ דטומאה וכו' מ\"מ אמר רבא זאת אומרת וכו' דמן המשנה דהכא מוכח נמי דס\"ל לר\"י הכי. ומה גם דבברייתא אינו מפורש דס\"ל לר\"י דאפי' בפרו ועגל של כ\"ג הותרה דכבר אפשר לומר דמודה ר\"י באם נטמא פרו ועגל ויש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא הוא אומרין לו הוי פקח ושתוק ועיין תוס' ז' ע\"ב ד\"ה מכלל דר\"ש סבר וכו'] וע\"ז השיב רבינא אפי' תימא וכו' כלומר דממתני' דהכא אין ראיה דס\"ל לר\"י דהותרה דאפילו תימא דס\"ל לר\"י דחויה נמי אתי שפיר טומאת המת לא שכיחא ועד כאן לא שמענו דר\"י חייש למיתה אלא באשתו והי��נו דבנשים שכיחא כמ\"ש תוס' בכתובות נ\"ב ע\"א ד\"ה רצה וכו' בשם הירושלמי וכ\"כ עוד שם פ\"ג ע\"ב ד\"ה מיתה וכו' אבל בגברי מודה ר\"י דלא שכיחי. ודע דמ\"ש רש\"י ו' ע\"ב ד\"ה הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וכו' משמע דכל קרבנות ציבור מפסח ילפינן צ\"ע דבפסחים ע\"ז ע\"א מסיק להדיא דבכל קרבנות ציבור צריכין קרא אלה תעשו לה' במועדיכם ומפסח לא ילפינן דענוש כרת. ויש עוד דברים הדברים בענין זה והארכתי במקום אחר:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעליית  בית </b> אבטינס כו'.  במשב\"ג ליתא מלת לעליית וכן נראה מפי' הר\"ב קצת שהתחיל בדיבורו בית אבטינוס [וכמעט זכר לדבר דתרתי למה לי ובחד מהן סגי כמו במשנה דשבת י\"ג ע\"ב בעלית חנניה] אמנם בתוי\"ט התחיל לציין והעלוהו לעלית בית אבטינס ואולי מפני שאמר והעלוהו יתכן קצת לגרוס עליית ועי' נדרים נ\"ו ע\"א ומנחות כ\"ח ע\"ב ומאי עלייה מעולה שבבתים:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והפג  וכו' רש\"י פ\"ה מ\"ה כו' </b> ע\"ש. דע דז\"ל רש\"י לקמן פ\"ג מ\"ה והוא בדף ל\"א ע\"ב ד\"ה שתפיג צינתן במקצת כמו ויפג לבו [בראשית מ\"ה] מפיג טעמו [ביצה י\"ד] וריחו לא נמר [ירמיה מ\"ח] מתרגמי' וריחו לא פג והתוי\"ט נקט המאוחר שבכולן לעיקר. ועל רש\"י ק\"ק שלא ביאר כל זה. על משנה דהכא והיא דף י\"ט ע\"ב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ארבע  פייסות וכו' שהרי הר\"ב בריש פ\"א וסוף' ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה וכן פי' ריב\"א בתו' דף כ\"א כו' </b> ע\"ש. המעיין בתוס' סוף ד\"ה משום חולשא וכו' יראה דריב\"א לא גרס כהן גדול אלא ה\"ג משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהא חלש וכו' אבל ר\"י אומר דשפיר גרס כ\"ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר המערכה ולסלק האיברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש ע\"כ ובכן נראה דצ\"ל וכן פירש ר\"י בתוס' דף כ\"א ע\"א:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>אם  רצה וקשיא לי וכו' ע\"ש. </b> כל יודעי ד\"ת לא יכחדו שיש רשות ביד בעלים ליתן קרבנו לאיזה כהן שירצה באותו משמר שיהיה מקריב קרבנו כמבואר בכמה דוכתי דטובת הנאה לבעלים ונוטל דמיה אפילו ליתן לבן בתו כהן. ועי' תוס' יומא י\"ט ע\"ב [וקדושין כ\"ג ע\"ב] אי אמר בעל הקרבן לא בעינא שיקריב שבאותו משמר אלא כהן אחר וכו' ע\"ש. אמנם התוי\"ט לישנא דמתני' קא דייק דתני אם רצה להקריב מקריב משמע להדיא דרשות ביד כהן וכגון דליתא בעלים לקמן כגון ששלח קרבנו או שלא בירר לו לאיזה כהן שיקריב אלא נתנו בסתמא וכן מוכרח מלשון רש\"י והר\"ב שכתבו אם רצה להקריב כהן יחידי ובלא פייס. ואם שהבעלים בררו להם כהן נראה את אשר בירר לו אם כהן יחידי או שנים ושלשה כהנים. להכי כתיב התוי\"ט וקשיא לי כו'. ודע דבסוגיא דלעיל ב' ע\"ב לכפר אלו מעשה פרה דפריך ואימא כפרה דקרבנות [כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן רש\"י] ומשני הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי ליה פרישה. ופירש\"י מי ידעינן הי מתרמי. והלא ע\"י פייס היו עובדין כדאיתא לקמן ע\"כ. ודברי רש\"י נפלאים דהא בקרבן יחיד לא הוי פייס כלל כמבואר במשנה דהכא. ולפום רהיטא רציתי לומר האל\"ף לך שלמה וכן צ\"ל והא לא ע\"י פייס וכו' והיינו דאם היה קרבן יחיד ע\"י פייס נשארה הקושיא שיהיו מפיסין ז' ימים מקודם שיקריב הקרבן יחיד ובעי כהן שזכה בפייס הפרשה מזמן ההו��. והילכך פירש\"י והא לא ע\"י פייס וכו'. אמנם גם בתיקון ע\"י הגה\"ה הזו להשלים האל\"ף לא נתקררה דעתי. לפי שכתבתי למעלה דברור שרשות ביד בעלים לבחור איזה כהן שירצה [מאותו בית אב או גם מכל המשמר ואין כאן מקום להאריך בזה] ותו דאכתי קשה קרבנות ציבור דהיה ע\"י פייס נשארה קושית המקשין דנבעי פרישה ויפייסו ז' ימים מקודם. עוד איכא למידק בלשון רש\"י ד\"ה ואימא כפרה דקרבנות כגון קרבנות דיחיד וכו' למה דקדק לפרש דוקא קרבנות יחיד דהא שפיר מצינן לומר ואימא כפרה דקרבנות היינו קרבנות ציבור דכתיב בהו וכפר עליהם הכהן [ויקרא ד' כ'] וכן כל שעירי חטאת לכפרה היו באין. ואשר על כן נראה קצת דכוונת רש\"י שכתב כגון קרבנות יחיד לא לאפוקי קרבנות ציבור כתב הכי. אלא כוונתו קרבנות יחיד נמי כלומר אפי' קרבנות יחיד נמי בכלל לכפר שיהיה טעון פרישה ועל זה מתרץ הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי והלא ע\"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן כ\"ב ע\"א והלכך אין לומר דלכפר קאי אכפרה דקרבנות שהרי בקרבנות ציבור דכתיב וכפר אי אפשר שהיה ע\"י פייס. אע\"כ דמה דכתיב לכפר קאי איום הכיפורים [גם מצינן לומר דאין סברא דקרבנות יחיד בעי פרישה וקרבנות ציבור דקדושתן מרובה לא בעי פרישה וכמו דאמרינן קצת על דרך בסמוך בסוגיא ולאו ק\"ו הוא דבר שאין וכו' רב אשי אמר מי איכא מידי. אלא דאין צורך לזה ועדיפא לומר כמו שכתבתי לעיל דממה דקרבנות ציבור אי אפשר. א\"כ על כרחך דזה דכתיב לכפר לא קאי אכפרה דקרבנות שהרי נמי בקרבנות ציבור כתיב וכפר. ודי בזה למשכיל] וזה הדבר שנתעלם מעיוני בעיקר הענין דהא כל הפייסות שהיו שם לא היה אלא מצד התקנה כמבואר במשנה דלקמן רפ\"ב דף כ\"ב ע\"א ובגמ' דשם. אבל מן התורה כל הקודם במצוה זכה. וא\"כ מה משני הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי והלא ע\"י פייס וכו' דהא הקושיא היא על מלת לכפר דכתיב בתורה פירושו כפרה דקרבנות. עוד נתעלמה ממני לפי שעה בסוגיא זו יליף צוה צוה כתיב הכא צוה ה' לעשות וכתיב זאת חוקת התורה אשר צוה ה' וכו' ואימא צוה דקרבנות דכתיב ביום צותו את בני ישראל ומשני דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה ע\"כ. והנה בקרא ויקרא ז' ל\"ח הכי כתיב אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. הרי שלך לפניך באותו קרא דמייתי הש\"ס דכתיב ביום צותו כתיב ביה אשר צוה וא\"כ יש לדון צוה צוה [כמו דיליף מאשר צוה דכתיב בפרה זאת חקת וגו'] וכעת כי טרידנא. לבא אל עומק הענין לא מצינא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הממונה  וכו'. ותו' במנחות דף ק ע\"א דחו זה הפי' כו' ע\"ש. </b> וגם במכילתא לעיל ט\"ו ע\"ב ד\"ה אמר וכו' דחו פי' זה וע\"ע תוס' סוטה מ\"ב ע\"א ד\"ה סגן:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ומירק  אחר. וגמר כהן אחר בשחיטה לפי שאין וכו' ע\"ש. </b> גם לשון רש\"י במשנה דהכא וכן בחולין כ\"ט ע\"ב כך הוא ומירק אחר כהן אחר. ברם לכאורה איכא למיקם עלה דהא מילתא דהא קי\"ל שחיטה בזר כשרה ונפקא לן מקרא דכתיב בעולה ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה כמבואר ברכות ל\"א ע\"ב פסחים ס\"ד ע\"ב זבחים ל\"ב ע\"א מנחות י\"ט ע\"א [והנה ביה\"כ דכל עבודת היום אינה כשירה אלא בכ\"ג אין חילוק בין כהן הדיוט לזר] ואפילו תחלת שחיטת תמיד שהוא בכ\"ג אינו אלא מדרבנן בעלמא כדמוכח וכמ\"ש תוס' לקמן ל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ וכו' ע\"ש. אבל סוף השחיטה דהיינו אחר שחיטת רובו לא ידעתי מנ\"ל לרש\"י ולהרב דבעי כהן הדיוט ומה לי כהן ומה לי ישראל ומאי שנא. ומ\"ש תוס' לקמן בשם ר\"י מאורליינש לקמן באותו דיבור אינו ענין לכאן. חדא דהא רש\"י בעצמו כתב בכל דוכתא דשחיטה לאו עבודה משום דכשרה בזר כמבואר בתוס' לקמן מ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה וכ\"כ תוס' זבחים י\"ד ע\"ב ע\"ש ותו דכל הענין שחדשו תוס' היינו לפי הס\"ד דאי לא מירק יהיה פסול ואף לאותו ס\"ד הוצרך כ\"ג דוקא. אבל לפי המסקנא והאמת דאם לא מירק כשר אין שום שייכות לומר דצריך כהן למרק. ומה גם סתמא דמתני' דתנא מירק אחר וכו' משמע יהיה מי שיהיה ובדקתי בהרמב\"ם בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ לא העתיק אלא כלשון המשנה ומירק אחר שחיטה על ידו. ולא התנה שיהיה כהן דוקא: <br><b>ובכן </b> אמרתי בחדא מחתא ליישב ג\"כ במאי דאיכא למידק דמאי טעמא לקמן מ\"ג פ\"ד גבי פרו של אהרן תנן שחטו וקבל במזרק את דמו. וכן במ\"ד פ\"ה דלקמן הביאו לו את השעיר שחטו וקבל דמו במזרק וכו' ולא תנא בתרווייהו כמו דתנא גבי תמיד ומירק אחר שחיטה על ידו. ומ\"ש התוי\"ט גבי פרו של אהרן ושעיר אין ה\"נ דקרצו ומירק אחר על ידו אלא שקצר התנא וסמך אדלעיל. מלבד שהוא דחוק למאוד אלא דנשאר ודאי בקושי על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' עי\"כ שכתב כל סדר עבודת היום כסדר שנעשה בכל דבר ולא קיצר באחת מהנה. ואפ\"ה רק גבי תמיד דקדק לכתוב ומירק אחר על ידו. אבל גבי פרו וגבי שעיר לא כתב כלום שיהיה ממרק אחר על ידו. וכן גבי אילו ואיל העם ושבעת הכבשים ושעיר הנעשה בחוץ לא נזכר מזה שיהיה אחר ממרק על ידו. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב לומר דס\"ל לרש\"י והרב נהי דקי\"ל שחיטה כשרה בזר מ\"מ בשבת ויוה\"כ אסור לזר לשחוט ודוקא לכהן דניתן שבת לדחות אצלו בלאו הכי בכל שאר העבודות כגון הפשט והקטרה והטבת הנרות וכיוצא בזה הותרה שחיטה נמי אבל לא לגבי זר הותר לחלל שבת בשחיטת קדשים וכן מוכח מפירש\"י יבמות ל\"ג ע\"ב אהא דאיתא התם זר ששימש בשבת וכו' יש כאן משום זרות ומשום שבת וקפריך הש\"ס זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרשינן שחיטה בזר כשרה ואין כאן משום זרות ע\"כ. ומדלא פירש\"י ואין כאן משום זרות ומשום שבת. מוכרח דס\"ל דאם שחט זר בשבת חייב משום שבת עכ\"פ וכדאמרן והיינו כדעת רבי חייא בסוגיא דהתם ל\"ב ע\"ב בזר ששימש [עבודה ממש] בשבת חייב שתים משום זרות ומשום שבת ואסברה לה שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת [ודלא כבר קפרא דאמר אינו חייב אלא משום זרות ונתן טעם כשהותרה במקדש הותרה סתם הילכך אין כאן אלא משום זרות שהרי מילתא דבר קפרא איתותב מהך ברייתא זר ששימש בשבת וכו' ויש כאן משום זרות ומשום שבת ע\"ש] היוצא מזה דבשבת או ביוה\"כ שחיטה בזר אסורה משום שבת וכר' חייא דאצל כהנים הותרה וכדמוכח נמי מפירש\"י שכתבתי לעיל [ודע דמ\"ד שחיטת פרו של אהרן כשרה בזר יומא מ\"ב] לאו לכתחילה קאמר. וכן מוכח נמי דנהי דחוקה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא עכ\"פ ושחט אהרן כתיב למצוה בכ\"ג. ורק אם שחטה זר פרו של אהרן מיירי רב התם דכשירה ואחר העיון תמצא דברי נכונים] וע\"פ קושט דברים הללו יתבאר הילקוט ריש ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קודש שלא יהיו אומרים הואיל ואנו מותרים לעשות מלאכה בשבת [פי' הזית רענן היינו קרבן תמיד] נהא מותרין לעשות מלאכה בגבולין ת\"ל וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם יהיה קודש ולמקום חול ע\"כ. והיא פליאה דהיאך יעלה על הדעת דבגבולין ג\"כ מותר לעשות מלאכה בשבת א\"כ כל ענייני שבת באיסור עשיית מלאכה שהזהירה התו��ה לא תעשה כל מלאכה היכי משכחת וכן מצאתי הקשה המג\"א בזה\"ל תימא א\"כ עקרת כל דיני שבת שנאמר בעשרת הדברות ומה שתירץ על זה. המעיין שם יראה דבריו בזה דחוקים עד מאוד. אבל לפמ\"ש נכון לומר דהכהנים יאמרו הכי הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה בבית המקדש דהיינו בעבודת התמיד וקרבנות המוספין נהא מותרין לעשות מלאכה בגבולין [על דרך דאי' מנחות מ\"ה ע\"א איצטרך סד\"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטריפה כו'] אבל ישראלים גמורים שלא הותר להם מלאכה במקדש לגמרי ואפילו בשחיטה אסורים כמו שבארתי למעלה. ודאי דלא מצי לומר הואיל ואנו מותרין לעשות וכו' והשתא ידרשו הכהנים כל הני קראי דכתיבי לא תעשה כל מלאכה על ישראלים גמורים נאמרו. ולא לכהנים לכך איצטריך יהיה לכם קדש. ואשובה אל הראשונות דיתכן לומר דגבי פרו של אהרן ושעיר ושארי קרבנות הנעשים ביה\"כ לא תנא במשנה ולא בהרמב\"ם ומירק אחר על ידו. דאי אפשר מטעם חילול יוה\"כ ואפילו בכהן הדיוט אי אפשר דכהן הדיוט הוי כזר כדמסיק בסוגיא יבמות ל\"ג ע\"ב אמר ר\"א בר יעקב וכו' ואפילו כהן הדיוט זר אצלו ביוה\"כ ע\"ש משום דכל עבודת היום דאתי לחובת היום קאי עליה אהרן וחוקה ופסולים בכל כהן רק הכהן גדול כשר בהם וז\"ל תוס' יומא ל\"ב ע\"ב ד\"ה אם ה\"ל עבודה באחר וכו' וא\"ת ומאי קשיא ליה מעבודה באחר הא איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר ואפילו מאן דפוסל היינו דוקא פרו דאתי לחובת היום דקאי עלי' אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה\"כ לא קאי עלי' אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא וי\"ל דמ\"מ פסול מדרבנן וכו' ע\"כ. אמנם גבי תמיד של שחר שפיר תנא ומירק אחר על ידו דתמיד של שחר שאינו לחובת היום וכשרה בכהן הדיוט רק משום מעלה בעלמא אמרו רבנן שיהיה השחיטה בכ\"ג והם אמרו דמצוה למרק כדי להוציא הדם יפה כדאמרינן בסוגיא דיומא ל\"ג ע\"ב מצוה למרק ע\"ש ושרי שפיר בכהן הדיוט דניתן יוה\"כ לדחות אצלו דמן התורה מותר בכל עבודת התמיד שאינו לחובת יוה\"כ ולפיכך להך מעלה שעשו רבנן בתמיד שישחטהו הכהן גדול והוא ג\"כ צריך לקבל דם התמיד הוכרחו רבנן להתיר שישחוט כו' רובו. ולעשות המירוק ע\"י כהן הדיוט. ונמצא קבלת הדם ע\"י כהן גדול בהחלט. ובזה דכהן הדיוט מירק על ידו הניחוהו רבנן אדין דאורייתא דניתן יוה\"כ לדחות אצלו בקרבן תמיד. משא\"כ בפר ושעיר ואינך הבאין לחובת יוה\"כ וכהן כמו זר יחשב אי אפשר שיהיה המירוק ע\"י כהן אחר. ויבא הכל על נכון בביאור כמו שחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הפרוה  כו' וכ\"כ בשם הערוך כו' </b> ע\"ש. בהפלאה שבערכין כתבתי בס\"ד ישוב נכון לפי פירוש הערוך מה שלכאורה פליאה דנטר הש\"ס לפרש [מאי פרוה אמר רב יוסף פרוה אמגושי] עד הכא ל\"ה ע\"א ובמשנה לעיל בן דף ל' דתנן על בית הפרוה ה\"ל להקדים ולפרש מאי פרוה וכו' ומפני טורח העתקה לא אכפלם:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ובין  הערבים בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה כו' ע\"ש. </b> קצ\"ע שלא פי' הרב זה לעיל בדברי ר' מאיר בין הערבים וכו' וכן בפירש\"י פי' תחלה בין הערבים בגדים שלובש להוציא את כף ומחתה ואח\"כ פירש\"י הנדוין שהיו מפשתן של ארץ הנדוין והיא ארץ כוש וכו' ואולי טעות הדפוס נפל בפירוש הר\"ב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשכרוע  כתב הרמב\"ם והוא בלשון עברי כו' ע\"ש </b> ומפני שקצת נדפס שלא כהוגן אוציע נא אתהן כדי להאיר עיני הקורא ז\"ל הרמב\"ם ברפ\"ב דנגעים תרגום ברוש תדהר ��תאשור בירוק מרגא ואשכרועי ולשון הר\"ב שם אשכרוע מין של ארז בוש\"ו בלע\"ז תרגום תאשור אשכרוע ע\"כ:  <br><b>אמנם </b> הערוך העתיק לשון התרגום מורנין ואשכריהן ובלשון לעז בוש\"ו. ודע דמה דאיתא לפנינו ב\"ב פ\"ט ע\"ב של שקמה של אשברוע ופי' הרשב\"ם בויישב\"ל צ\"ל אשכרוע וכן הוא נמי בערוך:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הגרוס  וכו' ואני תמה על שלא מצא הגרוס בן לוי ג\"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו' ע\"ש. </b> וראיתי בתשובת שער אפרים סי' ט\"ז מבן המחבר כתב דאין מקום לתמיהת התוי\"ט דהא גמ' ערוכה היא ביומא דף ל\"ח ע\"ב כולן מצאו תשובה לדבריהם בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו ומשמע להדיא דגם הגרוס בן לוי הוא בכלל מן אותם שמצאו תשובה לדבריהם ואם בעבור שמבואר בגמ' ששאלו לבית גרמו ולבית אבטינוס ומצאו תשובה לדבריהם משא\"כ גבי הגרוס חדא דמאן יימר לן דלא מצא תשובה דמאחר שלא שאלו לו לא השיב וכי איהו חלים ואיהו מוכשר ובאמת אם היו שואלים לו גם הוא היה מוצא תשובה לדבר שלא ילמד אדם וכו' ובזה ניחא על ששאלו לבן קמצר ולא שאלו להגרוס לפי שתשובתו ידעו מבית גרמו ומשא\"כ בבן קמצר לא שייך האי טעמא וכמ\"ש ביפה מראה הביאו התוי\"ט ע\"ש ותו הא הוכחנו לעיל מגמ' דגם הוגרס הוא מן אותם שמצאו תשובה לדבריהם אשר נאמר עליהם זכר צדיק לברכה ובזה נסתלק תמיהת הרב בעל תוי\"ט עכ\"ל. ומפני שאין גוף הספר מצוי ביד כל אדם העתקתיו אות באות. ואחר העיון אמרתי דעיקר תמיהת התוי\"ט הוא על לשון הר\"ב שהוא מפרש על הראשונים דהיינו בן גמלא ובן קטין וכו' נאמר זכר צדיק לברכה ועל האחרונים בית גרמו ובית אבטינוס והגרוס בן לוי ובן קמצר נאמר ושם ר\"י והוסיף הר\"ב ואע\"ג דבית גרמו ובית אבטינוס נתנו טעם לדבריהם שלא רצו ללמד שמא ילמוד וכו' לא קבלו חכמים את דבריהם ע\"כ. וטעמא רבה בעי אחרי שנתנו טעם לשבח למה לא קבלו חכמים את טעמם. אלא ברור מפני שמחמת מניעתם שלא רצו ללמד הוכרחו חכמים ליתן להם שכר בכל מה שהיו רוצים כמבואר ל\"ח ע\"א שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להן שכרן ובאו בכל יום היו נוטלין י\"ב מנה והיום כ\"ד מנה ע\"ש כה עשו בית גרמו וכן עשו בית אבטינוס ולפיכך על שלא עשו כשורה ע\"ש ב\"ב קל\"ג ע\"ב [בבנו של יוסף בן יועזר הוציא שבע מכלל דלא שפיר עביד מכ\"ש הנהו של בית גרמו ובית אבטינוס שהוציא מהקדש כפלים בשכרן] אמרו רבנן בטעמא שנתנו כי לפגם הוא ולא לשבח דאי הוו עיקר טעמא לשם שמים שמא ילמד אדם שאינו הגון וכו' למה נטלו כפלים בשכרן אע\"כ לכבוד עצמן הם דורשין שלא ללמד כדי להרבות שכרן. ואחר ברורים דברים אלו בבן קמצר שלא מצינו שנתן עיניו בממון ליקח כפל בשכרו ולפיכך אם היה מוצא תשובה על שלא רצה ללמד לא היה בכלל שר\"י וזהו כוונת הברייתא ל\"ח ע\"ב ת\"ר בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב וכו' אמרו לו מה ראית שלא ללמד כולן מצאו תשובה לדבריהן ובן קמצר לא מצא תשובה לדבריו על הראשונים [דהיינו לפי' הר\"ב כגון בן גמלא ובן קטינא וכו'] נאמר זכר צדיק לברכה ועל בן קמצר נאמר ושר\"י הרי שקראו על בן קמצר ושר\"י רק מפני שלא מצא תשובה אבל בית גרמו ובית אבטינוס אף שמצאו תשובה לא נתקבלו דבריהם מפני שנראה בעליל שפיהם ולבם אין שווין שהרי בשביל כך הוכרחו חכמים לתן להם שכרן כפליים. ומעתה הגרוס בן לוי שחשבו הר\"ב בכלל ושר\"י אילו מצא תשובה ברור שלא היה בכלל כמו בבן קמצר כדאמרן שהרי גם הגרוס לא היה חפץ לקבל שכרו ביותר וע\"ז שפיר תמה התוי\"ט על שלא מצא הגרוס תשובה לדבריו שמא ילמוד וכו' ואמרתי זה הדבר יציל התוי\"ט מהשגת הרב בן המחבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>עויתי  כו' ומהו זה שאמר משה וכו' כך אמר משה וכו' ע\"ש. </b> בגמ' ל\"ו ע\"ב כיצד מתודה וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה וכו'. וכתבתי בתכ\"ש דמה שמציין בתורה אור במדבר י\"ד טעות הוא כי שם בתפלה למשה בחטא המרגלים לא כתיב אלא נושא עון ופשע ונקה וגו'. וצ\"ל שמות ל\"ד. והוא בענין מעשה העגל. אכן לכאורה ממשמעות הפסוקים וממשמעות הגמ' ר\"ה י\"ז ע\"ב ד' ד' אני הוא קודם שיחטא וכו' וכ\"כ תו' בשם רבינו ניסים ד\"ה שלש עשרה וכו' דהכי קאמר קרא הקב\"ה בשמו ד' וקראו ד' רחום וחנון וכו' ע\"ש וא\"כ היאך אמרו ביומא בסוגיא וכן במשה הוא אומר עוד יותר מבואר אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות והוא תמוה דבכל הסוגיא משמעות להדיא דמשה אמר הדברים האלו נגד הסוגיא ותו' דר\"ה. ולכאורה י\"ל דזה דדריש ר' יוחנן בר\"ה שם ויעבור ה' על פניו ויקרא אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב\"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר התפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ולא ידענו בבירור מאיזה סיבה הכריח לר' יוחנן לפרש במאי שאי אפשר לאמרו אלמלא כתוב ולא פירשו כפשטא דקרא. אבל נראה לומר דהיה קשה לר' יוחנן דה\"ל להקדים חטא קודם לעון ופשע [כסדר שאמרו חכמים ביומא] אע\"כ שנתעטף וכו' יעשו לפני כסדר הזה כלומר דהמתפלל יאמר נושא עון ופשע וחטאה שיעשה להם זדונות כשגגות ומעתה בלב נבון ינוח חכמה במעשה דמרגלים דלא אמר משה אלא נושא עון ופשע ולא הזכיר חטאה ובחדושי הארכתי עוד בס\"ד ליישב קו' הרי\"ף ורק זה [לא אכסה כי גם במכות כ\"ד] איתא אמר ריב\"ח ד' גזירות גזר משה וכו' משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה הנפש החוטאת וכו' והנה קרא פוקד עון אבות וגו' כתב בפרשת וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר וגו' שמות כ' ישמע חכם ויוסף לקח:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בשל  כסף פירש הר\"ב דהתורה חסה על ממונן של ישראל וכו' לא של כסף וכו'. </b> פירוש כוונת התוי\"ט שהוא אסבורי אסברה לדברי הר\"ב שפי' התורה חסה וכו' ואע\"ג דבתורה לא נזכר כלום אם צריך לחתות בשל כסף או של זהב על זה כתב דניחא כדפרש\"י וכו' כלומר הואיל שמצינו במקום אחר שהתורה חסה לכן תקנו חכמים על דרך הזה דאנן נמי חסינן ולפיכך אינו חותה בשל זהב והנה הראיה שכתב רש\"י [והביאו התוי\"ט] לעיל ד\"ה התורה חסה כו' שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה התורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה וכו' א\"כ חסה על ממונן של [צרי עין צ\"ל] קל וחומר על ממונן של צדיקים ע\"כ. כך כתב רש\"י ג\"כ בחולין מ\"ט ע\"א בשם הת\"כ בכמה וכמה שנוי' ע\"ש וקצת איכא למידק דלא כתב רש\"י כך ממשנה ערוכה נגעים פי\"ב מ\"ה. עוד ה\"ל לרש\"י לאתויי מש\"ס דילן מנחות ע\"ו ע\"ב התורה חסה על ממונן של ישראל והיכן רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם מיהו בזה לכאורה ה\"א דממנחות יש ראיה לממון של רבים והענין בחולין דהוא ממון של יחיד התורה חסה שנאמר וצוה הכהן וכו' אמנם בסוגיא דיומא ל\"ט ע\"א וכן בר\"ה כ\"ז ע\"א דגם שם מייתי רש\"י התורה חסה דכתיב וצוה הכהן וכו' ע\"ש ליכא למימר הכי [ובמנחות פ\"ו ע\"ב פ\"ח ע\"ב פ\"ט ע\"א לא פירש\"י כלום] עכ\"פ יפה עשה הר\"ב שכתב התורה חסה על ממונן של ישראל ולא כתב שום ראיה לדבריו דסמיך על הנישנית במשנה דנגעים פי\"ב:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והיום  מן הקיתון של זהב דאמר בפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב דבכלי צ\"ל] דבכל כלי שרת מקדש דכתיב ורחצו לרבות שאר כלי המקדש ריב\"א תוס' דף מ\"ד ע\"ב כו' ע\"ש. </b> הנה העתיק דברי תוס' כמו שנדפס לפנינו. ברם בתכ\"ש כתבתי בס\"ד דצ\"ל ירחצו לרבות כלי שרת ומלת ורחצו נדפס בטעות כי להדיא אמר הש\"ס בזבחים כ\"ב ע\"א ירחצו לרבות כלי שרת וז\"ל רש\"י ובקרבתם אל המזבח ירחצו קרא יתירה הוא האי ירחצו דהא כתוב לעיל מיניה ורחצו ממנו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "משנה א ד\"ה <b>נטל  את המחתה בימינו לפי שהיא כבידה וחמה וכף הקטורת קלה הימנה לכך מחתה בימינו וכף בשמאלו כו' ע\"ש. </b> פתח בתרתי גבי מחתה שהיא כבדה וחמה וסיים בחדא גבי הכף שהיא קלה וטעמא מאי לא כתב נמי שהיא צוננת. ובגמ' מ\"ז ע\"א יהיב טעמא שנטל המחתה בימין בשביל שזו מרובה [וכבידה ליקח צריכים ימין. רש\"י] וכף בשמאלו שזו מועטת ואפי' בזמן ששניהם שוין [כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפ\"ה כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל. רש\"י] וכמעשה דר' ישמעאל בן קמחית זו חמה וזו צוננת אמרו עליו על ר\"י בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלא חפניו וכו' ע\"כ. ולכאורה לטעם שכתב רש\"י כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים וכו' לא הוי צריך הש\"ס לטעמא דזו חמה וזו צוננת וגם לטעמא דיהיב הש\"ס זו חמה וזו צוננת לא הוי צריך רש\"י לחדש טעמא כיון דברוב כהנים גדולים וכו' אכן לפמ\"ש המהרש\"א ד\"ה וכמעשה דר\"י ב\"ק וכו' נ\"ל דלשון קושיא וכמעשה דר\"י ב\"ל דאדרבה זו של כסף היה מרובה של ד' קבין כדלקמן שהיו חופין ד' קבין וכו' וזו של מחתה לא היה רק של ג' קבין ואמאי קתני סתמא נוטל את המחתה בימין וכו' ומשני דזו חמה דהיינו של מחתה שהיה בה גחלים וצריכה ימין אפילו מועטת וזה הכף היתה צוננת וסגי לה בשמאל אפילו במרובה וק\"ל עכ\"ל. א\"כ עולה דברי רש\"י כהוגן שכתב טעמו יפה על בזמן ששניהם שווין דוקא. אבל ברור לפום מסקנא דמלתא דמתני' סתמא קתני אפילו בכ\"ג שחופן ד' קבין מוכרחין אנו לטעמא דיהיב הש\"ס זו חמה וזו צוננת ובטלה הטעם זו מרובה וכו' ולפיכך לשון הר\"ב צ\"ע:  <br><b>ודע </b> דהרמב\"ם בפירושו לא כתב שום טעם אבל בחבורו פ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כתב מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ע\"כ. ולכאורה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב רק טעם האחרון שהיא חמה כדי שנדע דאף בכ\"ג שחופן יותר משלשה קבין וכו' ובטעם הראשון שכתב נמי יש מקום לטעות ויש עוד דברים וכעת אקצר באמרים:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>כמצליף  וכו' וכתב רש\"י כמצליף לא ידעתי לשונו ע\"כ. ובערוך הביא וכו' ע\"ש. </b> פי' הערוך כבר נתגלה בבי מדרשא של תוס' לעיל ט\"ו ע\"א ד\"ה כמצליף וכו' וכמו שפי' בערוך וכו' ע\"ש. ובהפלאה שבערכין כתבתי בזה בס\"ד:  ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אחת  ואחת שאם לא ימנה כו' פעמים שיטעה וימנה כו' </b> ע\"ש בגמ' נ\"ה ע\"א ת\"ר אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' אחת ושבע דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אחת אחת ואחת שתים ואחת כו' שבע ואחת ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתריה דכ\"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת. מ\"ט ר\"א אומר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת\"ל יזה וכו' למד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת [וכתיבא חוקה לעיכובא. רש\"י] מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה ע\"כ. הנה לדעת ר' יוחנן גזירת הכתוב היא אע\"ג דלא טעה הזאתו פסולה. ולכאורה מלבד שר' יוחנן מחמיר עוד מסתברא לומר דהילכתא כר' יוחנן שהיה רבו של ר' אלעזר וכן בכ\"מ דפליגי ר' אלעזר ור' יוחנן קי\"ל כר' יוחנן כמבואר בה\"ע ומעתה פי' הר\"ב צ\"ע. שוב ראיתי שגם הרמב\"ם בפרושו כתב בזה\"ל והיה מחזיר פעמיים מלה אחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם יתברך אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואח\"כ מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באר הקבלה וכאילו הוא העיקר ע\"כ. ועיינתי עוד בחיבורו פ\"ג מהלכות עבודת יוה\"כ כתב וכך היה מונה אחת. אחת ואחת. אחת ושתים כו' ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה ע\"כ. והיה תמוה בעיני על כל הדברים האלה שכתב דלא כר' יוחנן. עד שמצאתי כי כבר עמד על זה הלח\"מ ותירץ דבירושלמי אמרו בשם ר' יוחנן הך טעמא דשמא ישכח וכיון דבגמ' דידן ובגמ' דירושלמי פליגי בסברת ר' יוחנן ור' אלעזר אית ליה בבירור הכי דטעמא משום שמא ישכח ולא שבקינן מה דא\"ר אלעזר בודאי משום מאי דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן ע\"כ. הנה תיובתא וגברא קא חזינא ופרוקא למאוד דחוקה. הן לו יהי כדבריו דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן מ\"מ ה\"ל לפסוק לחומרא [בספיקא] שהוא מן התורה כי שמא מאי דאמר ר' יוחנן בגמ' דילן היא עיקר. אשר על כן אמינא דהוי קשיא להו להרמב\"ם ולהר\"ב הקו' עצומה סתירת ר\"י בירושלמי נגד דברי עצמו בגמרא דילן [ודחיקא טובא לומר תרי אמוראי נינהו ואליבא דר\"י] תו יש לדקדק הא דהקדים הש\"ס לומר דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה וכו' ולא שאל בקיצור מאי טעמא. ותו למה דוקא על הברייתא דפליג ר\"מ ור\"י סידר הש\"ס מאי טעמא. ולא סידרו חקירת מאי טעמא לעיל על המשנה י\"ג ע\"ב דתנן וכך היה מונה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. ועוד איכא למידק דבמנחות ק\"ז ע\"א במשנה האומר הרי עלי עולה יביא כבש [פחות שבעולות. רש\"י] ר\"א בן עזריה אומר תור או בן יונה. וכתבו תוס' ד\"ה ראב\"ע וכו' בגמ' אמרינן דלא פליגי דמר כי אתריה וכו' ואע\"פ שהיו רגילין לקנות הקרבנות בירושלים וכו' מ\"מ דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע\"כ. והנה הכא דכל עבודת יוה\"כ והזיית האלו אינן אלא במקדש שבירושלים קשה קושיא התוס' דהרי ברור דכהן גדול צריך למנות כמנהג ירושלים. וא\"כ מה דקאמר הש\"ס ולא פליגי מר כאתריה וכו' ופירש\"י באתריה דר\"מ מונין מנין כלל תחילה ואח\"כ פרט וכו' ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה וכו' אינו מובן דהא ודאי דלא איכפת במנין שמונין בני העיר שמשם בא הכהן גדול כ\"א כמנין הנהוג בירושלים. כך צריך למנות:  <br><b>ויתבאר </b> כל זה ע\"פ מה דאיתמר בירושלמי על מתני' וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושלש. אמר ר' יוחנן כדי שלא יטעה אמר ר' זעירא כדי שיגמור הזיתו מתוך שבע [כשיסיים הזאה אחרונה יאמר שבע] ואלו לא מנה הראשונה בפני עצמה היה צריך שיאמר בסוף שמונה (פי' קרבן העדה) [ופריך] והא קתני שבע ואחת [והא תני בברייתא דר' יהודה אומר שמונה שבע ואחת וא\"כ לא סיים בשבע ואפ\"ה מונה אחת בפני עצמה (פי' קרבן העדה) אמר ר' בון כתיב אל פני הכפורת יזה שבע מה ת\"ל יזה כדי שתהא הזיה ראשונה נימנית עמהן. ע\"כ. הנה ודאי ר' זעירא לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא לא משני מידי בזה שאמר כדי שיגמור הזייותיו מתוך שבע. דעדיין קושיא דלא לימני הזאה ראשונה עם הזיות שלמטה לא אי. אלא ברור דקשיא ליה לזעירא על פירוקא של ר' יוח��ן כמו שהקשה הר\"ב דימנה הזאה ראשונה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה עד שמנה דתו ליכא חששא שמא יטעה. ולכך הוסיף ר' זעירא בדעתו של ר' יוחנן ואסבריה כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והשתא על נכון איתמר אמר זעירא [ולא ר' זעירא אומר] מטעם כי ר' זעירא לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי מילתא דר' יוחנן הוסיף זעירא למיהב תבלין בטעמא וכדאמרן. ומעתה בין תבין כי כל מה שכתב הר\"ב לקוחים היטב הדק מן הירושלמי אכן מה דאמר ר' בון בירושלמי כתיב אל פני הכפורת יזה וכו'. השמיטו הר\"ב משום דר' בון נמי לא אמר זה אלא כדי למצוא טעמא אליבא דר' יהודה דס\"ל דמסיים שבע ואחת וליכא למימר כר' יוחנן ובמה שהוסיף ר' זעירא כדי שיגמור וכו'. הילכך משני ר' בון דטעמא דר' יהודה דכתיב יזה אבל אליבא דת\"ק מודה ר' בון דטעמא כר' יוחנן וזעירא וכמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב [ויתבאר לקמן הסיבה שמוכרח לחלק ולומר דת\"ק לא ס\"ל דמן התורה היא] מעתה זכינו דר' יוחנן בירושלמי ובבלי מרועה אחד ניתנו ופרנס אחד אמרן דהנה בירושלמי דלא תנן אלא סתמא דמשנה וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושבע [ופלוגתא דר' יהודה לא נזכר כלל] שפיר פי' ר' יוחנן טעמא שלא יטעה וכדאסברי' זעירא. אמנם בגמ' דילן דאיתמר הך ברייתא דפליג ר' יהודה שפיר קאמר ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דמן התורה הוא דכתיב יזה. אמור מעתה יתבאר היטב דלא סידר הש\"ס טעמא דר' אלעזר ור' יוחנן לעיל עליה דמשנה נ\"ג ע\"ב משום דהתם ידע שפיר טעמא כדי שלא יטעה וסגי בהך טעמא. אבל עלי' דברייתא נ\"ה ע\"א הוכרח המסדר הש\"ס לסדר גם תירוצו של ר' יוחנן ולהכי דקדק הש\"ס היטב דכ\"ע מיהת וכו' ועכשיו אחר שחקר הש\"ס טעמא דת\"ק ור' יהודה. בא גם על החקירה מאי בינייהו. כלומר בין ר\"מ ור' יהודה. דהא ודאי דמחוייב למנות כמנהג בירושלים [וכמו שכתבתי למעלה]. וא\"כ אין שום נפקותא יוצאה מדברי ר\"מ ור' יהודה והשיב איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. וזה מרומז הדק היטב בפלוגתא דר' יהודה דאמר שבע ואחת השמיע דמן התורה הוא. משא\"כ לר' מאיר דוקא אחת ושבע הוא דמונה כדי לגמור הזיותיו בשבע. ולא יסיים בשום ענין במלת ואחת אלא בשבע דוקא. אמור מעתה יפה כתב הרמב\"ם הטעם כדי שלא יטעה מפני שהוא כתב כסתמא דמתני' וכך היה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. והיינו כת\"ק וכבר בררתי דלת\"ק גם ר' יוחנן ס\"ל דטעמא כדי שלא יטעה כמבואר סברת ר' יוחנן בירושלמי וזכי לנפשך הקורא המשכיל ההכרחיי של ר' יוחנן בשנותו את טעמו בין הת\"ק ובין ר' יהודה כדי להמציא האיכא בינייהו כמבואר למעלה. והדרך הנ\"ל שכתבתי לשיטת הרמב\"ם [שפירשו במה דאמר הש\"ס כדי שלא יטעה דהיינו שמא ימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה] הכי נמי נוכל לומר גם לפירש\"י שכתב ד\"ה שלא יטעה שיהא לו שהות בנתיים לתת לבו למנין שלא יטעה ע\"כ. דהא ניחא לת\"ק שפיר י\"ל דלפיכך מונה בכל פעם אחת כדי שיהא לו שהות בנתיים כלומר בעוד שהוא אומר אחת יש לו פנאי ליתן על לבו המספר שימנה אח\"כ. אמנם לר' יהודה נהי די\"ל בעוד שהוא אומר ואחת יתן על לבו מה ימנה אח\"כ ולפיכך הוא מונה שתים ואחת שלש ואחת וכו'. מ\"מ קשה מלת ואחת דמסיים אחר שבע. הוא ללא תועלת וצורך לגמרי שהרי כבר מנה שבע אע\"כ דטעמא דר' יהודה כדאמר ר' יוחנן דכתיב יזה. והשתא דאתינא להכי ניחא נמי כל הקושיות שכתבתי גם לשיטת רש\"י כמו לשיטת הרמב\"ם והר\"ב ובעין הקורא שיחי יערב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מחטא  כו' כדאמרינן בחולין כ\"ד ע\"א דכתיב תחטאני באזוב ואטהר כו' ע\"ש. </b> בגמ' שלפני איתא בחולין כ\"ז ע\"א ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית [ויקרא י\"ד] ואב\"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר [תלים נ\"א] ובכן טעמא בעי למה בחר התוי\"ט בקרא המאוחר והוא בכתובים ולא נקט קרא קמא וכן בנדה ל\"א ע\"ב מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ומתרגמינן וידכי ית ביתא ואי ב\"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר וכתבתי (בקו' שטרי המאוחרין) ובתכ\"ש דקרא וחטא את הבית הוא ויקרא י\"ד פסוק נ\"ב וה\"ל להקדם מפסוק מ\"ט. ולקח לחטא את הבית ומתרגמי' ויסב לדכאה ית ביתא. ולא עוד גם ההפרש שבין סוגיא דנדה דמייתי הש\"ס ומתרגמי' וכו' לבין סוגיא דחולין דלא אמר הש\"ס הכי ואין מקום להאריך. ודע עוד דכמ\"ש רש\"י ביומא להביא ראיה ממנחות ס\"ו ע\"ב. כן במנחות על מלת ונתחטא הביא ראיה מיומא אכן בבכורות נ\"ז ע\"ב ד\"ה והא כתיב וכו' כתב רש\"י נתחטא לשון ירידה וחבירו במס' תענית דף י\"ט ע\"א בן המתחטא לפני אביו ע\"כ. ודע דקצת חידוש שלא הערה התוי\"ט ממ\"ש רש\"י בעצמו זבחים י\"ג ע\"א ד\"ה מחטא ויורד לשון הכתוב הכהן המחטא אותה ויקרא ו':  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה  באלו נשאלין וכו' אברהם יצחק ויעקב ושבטי יה כו' ע\"ש.  בגמ' ע\"ג ע\"ב והא לא כתיב טי\"ת א\"ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ע\"כ. וראיתי בירושלמי דכתב שבטי ישראל. אכן הרמב\"ם בפירושו וכן בחיבורו פ\"ט דין ז' מהל' כלי המקדש כתב שבטי יה ותמה עליו הכ\"מ דלא כתב שבטי ישראל כדעת הירושלמי או שבטי ישורון כדעת הגמרא דידן וי\"ל כיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמ' כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתי למימר אלא דכתיב טי\"ת וכיון שכן עדיף למימר דהוה כתיב שבטי יה וכו' ע\"ש. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ד\"ה הא לא כתיב צדי' כו' ובירושל' פריך והא לית חי\"ת בשבטים ולא ק' בשבטים ומשני דכ' אברהם יצחק ויעקב והא לית טי\"ת בשבטים ומשני דכתב שבטי ישראל והתימא מתלמודנו דנקט שבטי ישורון ולא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן ויש ליישב לפי תלמוד שלנו דשם ישראל היינו שם יעקב אבל ישורון הוא שם המקום ב\"ה כדפירש\"י בחומש ומצטרף שמו ית' ב\"ה עם האבות והשבטים ולפ\"ז היו בחושן ע\"ב אותיות נגד שם של ע\"ב כמ\"ש המקובלים ובנימין היה מלא כמ\"ש במס' סוטה לגבי אפוד ודו\"ק עכ\"ל. הנה במ\"ש המהרש\"א ולא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן. רצונו שלא תקשה נמי דלא נקט שבטי יה ולזה סיים לומר דדוקא משבטי ישראל איכא למידק דלא נקט דכמה קראי כתיבי כן אבל משבטי יה ליכא למידק דלאו כמה קראי כתיבי כן אלא אחת היא בתהלים קכ\"ב לזה רמז הגאון מהרש\"א בלשונו. ברם מה שהעיד המהרש\"א בשם פירש\"י בחומש דמלת ישורון הוא שמו של המקום ב\"ה וכו' ומצטרף שמו וכו' לא זכיתי להמצא אי' איפוא שכתב רש\"י זה הפירוש אדרבה בפ' האזינו ל\"ב ט\"ו על וישמן ישורון ויבעט ת\"א ועתר ישראל ובעט ועוד שם בפ' וזאת הברכה ל\"ג ה' ויהי בישורון מלך ת\"א והוה בישראל מלכא וכ\"כ רש\"י ויהי הקב\"ה בישורון מלך תמיד עול מלכות עליהם. עוד שם ל\"ג כו' אין כאל ישורון ת\"א לית אלקא אלא אלקא דישראל וכן פירש\"י דע לך ישראל שאין כאל בכל אלקי העמים ולא כצורינו צורם. וכבר כתבתי בגליון פי' המחזור בסדר התפלה אבל אנחנו עמך בני בריתך וגו' קראת את שמו ישראל וישורון הטעם שנקרא ישורון כתב הרמב\"ן בפי' החומש דברים ב' פ' י\"ב בזה\"ל השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר וכן יעשו לשבח כמו יעקב שה��א לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקרא אותן ישרון מן תם וישר ע\"כ. עוד כתב הרמב\"ן בתחלת פרשת עקב ולכן יקרא יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור וכו' ע\"ש. ובכן דברי מהרש\"א צדיק ותמים. ממני לפי שעה נעלמים. והצעת צדיק אשר הציע בשם המקובלים עושים רושם לכוין דעת הש\"ס דילן דלא נקט שבטי יה דכתיב עכ\"פ בתהלים קכ\"ב ונקטו שבטי ישרון דלא כתיב בתנ\"ך שום פעם אכן מהאי טעמא נקט הש\"ס שבטי ישורון משום שהיה מקובל להם ע\"ב אותיות בחשן והא דלא נקט שבטי ישראל דכתיב חמשה פעמים בתורה ומספר האותיות שלהן משלימין ג\"כ המספר ע\"ב אותיות נכון לומר משום דכתיב יעקב לכך סמיך ליה ישורון כי הפך העקוב למישור כמ\"ש בשם הרמב\"ן. ובזה הכל מובן:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אסור </b> באכילה וכו' ובתוס' כתבו דרוב ספרים גרסי' ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם וטעמא דמקרא דובעשור מני' נפקא לן וכו' והיינו ההוא קרא דובעשור וכו' ע\"ש כצ\"ל כמו שהעתקתי. ובדפוס נפלו איזה טעיות אבל צ\"ע דהיא גופה קשיא דלמה לא יליף לעיל פירושו דעינוי מדכתיב בפרשת אחרי תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב ואל תעשה וכו' ואי משום דבפ' פנחס כתיב ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו לא איתברר מאי אולמא קרא דפנחס יותר מקרא דפרשת אחרי והאמת יש לו רגלים דבגמ' דלעיל ע\"ד ע\"א דריש לה מקרא דפ' אחרי שהוא מוקדם והכי איתא לעיל ת\"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה וכו' ת\"ל וכל מלאכה לא תעשו וכו' מה מלאכה שב ואל תעשה וכו' הרי להדיא דדריש מן תענו וגו' והיינו קרא דכתיב בפ' אחרי [וסייעתא לזה קצת ג\"כ דהרב בעל תולדות אהרן ציין לזה אקרא דפ' אחרי]:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>בולמס  וכו' וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא כו' ע\"ש. </b> בגמ' פ\"ג ע\"א תנו רבנן מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא [משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע. רש\"י] ובביאורי על תוספתא דאיתא שם להך ברייתא כתבתי בס\"ד מלת היו אין לו מובן. ושמחתי שמצאתי בהרא\"ש שהעתיק ברייתא זו מנין יודעין שהאירו וכו' ובכן מהראוי לתקן גם בגמ' ובתוספתא ובזה אודיע כי לא מצאתי נזכר תו' זו שהביא הש\"ס ואביי מפרש לה ובטעמא. לא בהרי\"ף ולא בהרמב\"ם וסמ\"ג והטור וב\"י ובש\"ע וכל הגדולים לא העתיקו אלא המשנה כצורתה גם כל האחרונים הב\"ח וט\"ז ומג\"א ואלי' רבה הסתירו כולם ולא גילו סוד נאה מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בטעמא כדאמר אביי ואין חולק עליו והוי בכלל מסוכן ומאכילין אותו עד שיבחין בין תבשיל יפה וא\"כ יש בהודעה זאת צורכי רבים וצורך גדול ובפרט אם רצונו לפרש דהפי' בברייתא מנין היו יודעין וכו' כגון בסומא וכיוצא פשיטא דהוי להו לגדולי הפוסקים לכתבו ומי יתן אבחין טעמו של זה דבר השמיטה מכל הגדולים זולתי אחד מהן הוא הרא\"ש שהזכיר את זה ולמה עשו ככה. ולמנוע מתלמידיהן דבר הלכה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Moed/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מפרישין  כו' ע\"ש. </b> על מלת מביתו דתנן לא פי' הר\"ב שום דבר. והוי סגי לתנא לומר מפרישין כ\"ג ללשכת וכו'. אמנם בסוגיא ו' ע\"א מקשה הש\"ס מביתו למה פירש [מאשתו למה פירש תבא אשתו עמו וכו' רש\"י] ומשני תניא ר\"י ב\"ב אומר שמא תמצא אשתו ספק נדה וכו'. וזה שכתב התוי\"ט ד\"ה מביתו פי' הרמב\"ם מאשתו וכו' בדין ה\"ל לאומרו משמיה דגמרא אלא מפני שרצה לפרש דרך אגב כוונת הרמב\"ם בפירושו. לפיכך התחיל לכתוב פי' הרמב\"ם וכו' וקצת י\"ל דלדעת ר' יוחנן לעיל ג' ע\"ב דיליף ממלואים דכתיב לעשות לכפר זה מעשה יוה\"כ דטעון פרישת שבעה הקשה לר\"ל דיליף מסיני [דזה בנה אב שכל הנכנס במחנה שכינה טעון פרישת ששה] והא אנן תנן שבעה והשיב ר\"ל מתניתין ר\"י ב\"ב היא דחייש לטומאת ביתו [שמא אם יזקק לאשתו וכו' רש\"י] משמע דר' יוחנן לא מוקי מתני' כריב\"ב דא\"ל הכי לא הוי מקשה מידי לר\"ל וא\"כ על כרחך לר' יוחנן מלת מביתו דתנן אורחיה דמילתא נקט. והנה הרב שמפרש למשנתנו כר' יוחנן לעשות לכפר שכתב והפרשה זו נפקא לן מדכתיב וכו' והיינו ממש כר\"י להכי לא נחית לדקדק במלת לביתו:  <br><b>והוי </b> יודע דבסוגיא ו' ע\"ב מקשה עוד ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו [ושאר כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו. רש\"י] הפרישהו מטומאת המת [ולא יהיה כל אדם נכנסים ויוצאים אצלו שמא ימות מת עליו. רש\"י] אמר רב תחליפא משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה היא בציבור [כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וביוה\"כ כולו קרבן ציבור ואף קרבן שלו דוחה את הטומאה שהרי זמנו קבועה וקרבנו תלוי בו. רש\"י] רבינא אמר אפילו תימא טומאת המת דחויה היא בציבור טומאת המת לא שכיחי טומאת ביתו שכיחי. ואיכא למידק לתי' של רבינא יקשה לר' יהודה דאמר בסיפא אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ומפרשינן בגמ' י\"ג ע\"א דחכמים דפליגי עלה דר\"י דמיתה לא שכיחי ור' יהודה חייש למיתה דחדא ע\"ש. והוי ליה לר\"י לאפלוגי גם ברישא [דתנן מפרישין מביתו דוקא אבל שאר כל אדם נכנסים ויוצאין אצלו] דמפרישין מטומאת המת. ויתכן לומר דלשיטת רבי יהודה דאמרינן בפסחים ע\"ז ע\"א דליכא תנא דשמעית ליה דאמר טומאה הותרה בציבור אלא ר' יהודה וכו'. גם רבינא ס\"ל כתירוצו של רבא רק במילתא דת\"ק הוא דפליגי דרבא מפרש דגם ת\"ק ס\"ל טומאה הותרה בציבור ורבינא דוחה סברת רבא אליבא דת\"ק אפילו תימא טומאת המת דחויה וכו'. מיהו לפמ\"ש תוס' ד\"ה ארת\"ח משמיה דרבא וכו' נהי דפסח כיון דאתי בכנופיא חשיב כקרבן ציבור ודוחה את השבת ואת הטומאה מ\"מ כיון דלאו כל ישראל מייתי חד פסח בשותפות מהדרינן אטהורין אפילו למ\"ד טומאה הותרה הוא בקרבן ציבור גמור הבא בשותפות וכן משמע לקמן בסמוך דאילו של אהרן אע\"ג דזימנא קבועה ליה ודחי את השבת ואת הטומאה כקרבן ציבור מ\"מ כיון דקרבן יחיד הוא מהדרינן אטהורין וכו'. הדרי קושיין לדוכתה דאמאי לא פליג ר\"י ברישא וא\"ל דר\"י לשיטתיה ס\"ל טומאה הותרה בציבור דאכתי קשה הפרישהו מטומאת המת דכשימות מת עליו ואיכא משום אילו של כ\"ג ביוה\"כ דאינו בא בשותפות והוי טומאה דחויה. הן אמת דמיני' ובי' איכא למידק בהא דמשני משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה. כלומר דאי הוי דחויה בציבור היו צריכין להפרישו ג\"כ מטומאת מת וקשה דהא לזאת אומרת דטומאה הותרה וכו' מי ניחא דעדיין צריכין לאפרושי מטומאת מת בשב��ל אילו ופרו של כ\"ג דבא משל עצמו ולא בשותפות ומהדרינן אטהרה בשלמא לתי' ראשון שכתבו תוס' בשם ר\"י זאת אומרת וליה לא ס\"ל אתי שפיר דמוקמי מתני' דטומאה הותרה בציבור דכל קרבן דקביעי ליה זמן וכמ\"ש נמי ברש\"י ד\"ה הותרה וכו' וקרבן שלו וכו'. וא\"כ גם פרו ואילו של כ\"ג בכלל דהותרה ולא מהדרינן כלל אטהרה והילכך כל אדם נכנסין ויוצאין אצלו ולא חיישינן שמא ימות מת עליו דטומאה הותרה וכדאמרן. אבל לתי' השני שכתבו תוס' דגם בזמנו קביעי ליה מהדרינן אטהרה קשיא דה\"ל לאפרושי מטומאת מת ומאי הועיל תירוצו של רב תחליפא משמיה דרבא. וגם לפום רהיטא צ\"ל לפמ\"ש תוס' לקמן ז' ע\"א ד\"ה כיון דיחיד וכו' דלמ\"ד טומאה דחויה היינו מדאורייתא חייבא להדר אטהרה ולמ\"ד טומאה הותרה מ\"מ מדרבנן מהדרי' אטהרה ע\"ש. והלכך אמר משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה ולא מהדרי' בכל מקום אטהרה מדאורייתא אלא מדרבנן והם אמרו דגבי כ\"ג שצער הוא לו לישב בדד לא גזרו ואוקמי' אדאורייתא. וכ\"ז עולה יפה לתי' ר\"י והוא תי' ראשון זאת אומרת וליה לא ס\"ל אבל לתי' שני אין לומר הכי דהא רבא ס\"ל בהדיא טומאה דחוי' והיינו מדאורייתא מהדרינן אטהרה. עוד רציתי לומר למ\"ש תוס' לקמן ח' ע\"א ד\"ה אי סבר וכו' תימא לימא דאיצטרך הזאה משום אילו של אהרן הקרב ביוה\"כ דכיון דיחיד הוא מהדרין אטהרה וי\"ל דהנ\"מ היכי דנטמא בידו טומאה ודאית אבל בחששא בעלמא כי הכא ודאי למאן דמיקל ואמר היתר הוא בציבור לא הוי מצרכי מידי אפי' ביחיד וכו'. וא\"כ י\"ל לכאורה ה\"נ שלא היו מפרישין אותו מטומאת מת אפילו מחמת פרו ואילו דגבי חששא לא מהדרינן אפילו ביחיד. אמנם יפלא לפ\"ז שלא כתבו תוס' לכל זה לעיל במוקדם. וגם אין הנושאים שווים דגבי הזאה דחששא בעלמא הוא שמא נטמא כבר אע\"ג שיודע שהוא טהור ודאי אפ\"ה מעלה עשו להזות עליו שפיר כתבו התוס' התם אבל בחששא בעלמא וכו'. אכן גבי הפרשה דאם ימות מת עליו הוי ודאי טמא שפיר י\"ל דמהדרינן. ותו דכל ז\"ש תוס' היינו למ\"ד טומאה הותרה אבל לרבא דס\"ל גבי פסח. כדמוכח בזבחים. וכן מוכח מרבא בפסחים ע\"ט ע\"א דאי' שם אמר רב חסדא ל\"ש וכו' קסבר ר\"ח טומאה דחויה וכו' ורבא אמר אפילו טמאין וכו' דכתיב וכו'. הרי להדיא דרבא ס\"ל דחויה מדאורייתא ע\"ש ובאמת דה\"מ תוס' להקשות ארבא דאמר זאת אומרת טומאה הותרה אדרבא בפסחים דאמר דחויה מדאורייתא ברור דאין חילוק בין חששא ובין ודאי וה\"ה בפרו ועגל של אהרן דכוותיה דאין לחלק ואם כה נאמר בכוונת במ\"ש ול\"נ דאין אנו צריכין לומר דלא ס\"ל כסתם מתני' אלא ההיא דהתם לענין פסח איירי וכו' דרצונם לומר דלא פליג רבא בכולהו על המשנה דס\"ל הותרה ואיהו ס\"ל בסוגיא דזבחים דדחויה כמו שתירץ ר\"י אבל מיהת בהא פליג דמתני' ס\"ל דאפי' בקרבן יחיד כשזמנו קבוע הותרה בציבור ורבא לא ס\"ל הכי. ברם אין דוחק גדול מזה דעכ\"פ אפי' כשמודה במקצת צ\"ל פירושו דזאת אומרת וליה לא ס\"ל וא\"כ מה הרויחו תוס' בתירוצם השני. ואשר על כן דברי תוס' בתירוצם השני צריכין ביאור ובתוס' זבחים ל\"ג ע\"א ד\"ה ה\"ג לא כתבו אלא תי' הראשון. עוד יש להקשות לפי החילוק שכתבו תוס' בתי' השני לא מקשה הש\"ס מידי בסנהדרין י\"ב ע\"ב על ר' יהודה דאמר מעברין מפני הטומאה [כגון שהיה נשיא חולה ואמדוהו למות ערב הפסח וכו' רש\"י] אלמא אית ליה לר' יהודה טומאה דחויה היא בציבור [כלומר בקושי הותרה טומאה בציבור וכל כמה דאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין ולכך מעברין כדי שיעשו בטהרה. רש\"י]. והא תניא ציץ בין שישנו על מצחו ובין שאינו על מצחו מרצה דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודו על מצחו מרצה אין עודו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כ\"ג ביה\"כ [בבואו לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב ואם אירע טומאה בקדשים מרצה. רש\"י] יוכיח שאינו על מצחו ומרצה אמר לו ר' יהודה הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור [שכולו עבודת ציבור הוא וטומאה הותרה בקרבן ציבור כטהרה גמורה ואין צריך ציץ לרצות אלמא היתר גמור הוא. רש\"י] ומאי רומיה דהא אע\"ג דס\"ל לר' יהודה ביוה\"כ ובשאר קרבנות ציבור דהותרה מ\"מ שפיר אמר דמעברין מפני הטומאה לעשות הפסח בטהרה דלגבי פסח לכ\"ע דחוי' הואיל ולית בשותפות של כל ישראל וכמ\"ש תוס' אליבא דרבא ה\"נ י\"ל לר' יהודה. וע\"ע מ\"ש בס\"ד ריש מ\"ה פ\"א דהוריות. ואשר על כן נראה לומר דלר' יהודה פריך שפיר דע\"כ אינו מחלק בכך ממה דהשיב ר' יהודה לר' שמעון הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור. וקשה דאכתי שפיר קאמר ליה ר\"ש כ\"ג ביוה\"כ יוכיח וכו' דהיינו מפרו של כ\"ג. נהי דמעגל של אהרן והיא עולתו של כ\"ג ליכא לאקשויי משום שהיא נעשית בחוץ בבגדי זהב והציץ מרצה. אבל מפרו דנעשית בפנים בבגדי לבן יוכיח שאינו על מצחו ומרצה. וע\"ז אין להשיב הנח ליוה\"כ שטומאה הותרה בציבור שהרי פרו של כ\"ג משלו הוא מביא ואין לכל ישראל שותפות בו אע\"כ דר\"י ס\"ל דאף פרו הותרה והיינו שיש לו דין קרבן ציבור משום דקביע ליה זמנו. ודאתינן להכי הוי פסח נמי בדין ק\"צ ממש דקביע זמנו והותרה לגמרי. ומק' הש\"ס שפיר רומיה ר\"י אדר' יהודה ומזה יצא התועלת דלר' יהודה דאמר אף אשה אחרת מתקינין לו וחייש למיתה אפ\"ה לא פליג ארישא דמילתא. דלשיטתיה אזיל דגם פרו ועגל של כ\"ג הותרה משום דקביעי להו זמנם. ומהכוללת כל הדברים הנ\"ל אמרתי לולא דברי תו' יש לפרש הסוגיא באופן שיונח דלא תקשי רבא דהכא אדרבא בזבחים. וגם ליישב כוונת השאלה ששאל הש\"ס הפרישהו מטומאת המת דלכאורה איכא למידק שהרי הת\"ק לא חייש למיתה שהרי בשביל כך פליג דאין מתקנין לו אשה אחרת ומבואר לקמן י\"ג ע\"א דרבנן לא חיישו למיתה. עוד יש לדקדק לישנא דרבינא דאמר אפי' תימא טומאת המת דחויה וכו' ולא אמר לעולם טומאת המת דחויה כדרך הש\"ס ברוב מקומות דקאמר לעולם ונוכל לומר דכל עיקר השאלה ועד שאתה מפרישו מטומאת ביתו הפרישהו מטומאת המת היינו לר' יהודה דחייש למיתה למה לא פליג ג\"כ דמפרישין שלא יהיו כל אדם נכנסין ויוצאים אצלו. ומשני רבא זאת אומרת כלומר לדעת ר' יהודה דטומאה הותרה בציבור [ואע\"ג דשמעינן ליה לר' יהודה דהשיב כך בברייתא הנח ליוה\"כ דטומאה וכו' מ\"מ אמר רבא זאת אומרת וכו' דמן המשנה דהכא מוכח נמי דס\"ל לר\"י הכי. ומה גם דבברייתא אינו מפורש דס\"ל לר\"י דאפי' בפרו ועגל של כ\"ג הותרה דכבר אפשר לומר דמודה ר\"י באם נטמא פרו ועגל ויש אחרת אומר ומביאין אחרת תחתיה ואם אין שם אלא הוא אומרין לו הוי פקח ושתוק ועיין תוס' ז' ע\"ב ד\"ה מכלל דר\"ש סבר וכו'] וע\"ז השיב רבינא אפי' תימא וכו' כלומר דממתני' דהכא אין ראיה דס\"ל לר\"י דהותרה דאפילו תימא דס\"ל לר\"י דחויה נמי אתי שפיר טומאת המת לא שכיחא ועד כאן לא שמענו דר\"י חייש למיתה אלא באשתו והיינו דבנשים שכיחא כמ\"ש תוס' בכתובות נ\"ב ע\"א ד\"ה רצה וכו' בשם הירושלמי וכ\"כ עוד שם פ\"ג ע\"ב ד\"ה מיתה וכו' אבל בגברי מודה ר\"י דלא שכיחי. ודע דמ\"ש רש\"י ו' ע\"ב ד\"ה הותרה היא בציבור כדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחה וכו' משמע דכל קרבנות ציבור מפסח ילפינן צ\"ע דבפסחים ע\"ז ע\"א מסיק להדיא דבכל קרבנות ציבור צריכין קרא אלה תעשו לה' במועדיכם ומפסח לא ילפינן דענוש כרת. ויש עוד דברים הדברים בענין זה והארכתי במקום אחר:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לעליית  בית </b> אבטינס כו'.  במשב\"ג ליתא מלת לעליית וכן נראה מפי' הר\"ב קצת שהתחיל בדיבורו בית אבטינוס [וכמעט זכר לדבר דתרתי למה לי ובחד מהן סגי כמו במשנה דשבת י\"ג ע\"ב בעלית חנניה] אמנם בתוי\"ט התחיל לציין והעלוהו לעלית בית אבטינס ואולי מפני שאמר והעלוהו יתכן קצת לגרוס עליית ועי' נדרים נ\"ו ע\"א ומנחות כ\"ח ע\"ב ומאי עלייה מעולה שבבתים:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והפג  וכו' רש\"י פ\"ה מ\"ה כו' </b> ע\"ש. דע דז\"ל רש\"י לקמן פ\"ג מ\"ה והוא בדף ל\"א ע\"ב ד\"ה שתפיג צינתן במקצת כמו ויפג לבו [בראשית מ\"ה] מפיג טעמו [ביצה י\"ד] וריחו לא נמר [ירמיה מ\"ח] מתרגמי' וריחו לא פג והתוי\"ט נקט המאוחר שבכולן לעיקר. ועל רש\"י ק\"ק שלא ביאר כל זה. על משנה דהכא והיא דף י\"ט ע\"ב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>ארבע  פייסות וכו' שהרי הר\"ב בריש פ\"א וסוף' ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה וכן פי' ריב\"א בתו' דף כ\"א כו' </b> ע\"ש. המעיין בתוס' סוף ד\"ה משום חולשא וכו' יראה דריב\"א לא גרס כהן גדול אלא ה\"ג משום חולשא דכהן קודם שהכהן התורם יהא חלש וכו' אבל ר\"י אומר דשפיר גרס כ\"ג דלהכי מקדמי לתרום ולסדר המערכה ולסלק האיברים שלא נתעכלו כדי שימצא כהן גדול מזומן כל מה שצריך מיד כשיעלה עמוד השחר קודם שיהיה רעב וחלש ע\"כ ובכן נראה דצ\"ל וכן פירש ר\"י בתוס' דף כ\"א ע\"א:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט ד\"ה <b>אם  רצה וקשיא לי וכו' ע\"ש. </b> כל יודעי ד\"ת לא יכחדו שיש רשות ביד בעלים ליתן קרבנו לאיזה כהן שירצה באותו משמר שיהיה מקריב קרבנו כמבואר בכמה דוכתי דטובת הנאה לבעלים ונוטל דמיה אפילו ליתן לבן בתו כהן. ועי' תוס' יומא י\"ט ע\"ב [וקדושין כ\"ג ע\"ב] אי אמר בעל הקרבן לא בעינא שיקריב שבאותו משמר אלא כהן אחר וכו' ע\"ש. אמנם התוי\"ט לישנא דמתני' קא דייק דתני אם רצה להקריב מקריב משמע להדיא דרשות ביד כהן וכגון דליתא בעלים לקמן כגון ששלח קרבנו או שלא בירר לו לאיזה כהן שיקריב אלא נתנו בסתמא וכן מוכרח מלשון רש\"י והר\"ב שכתבו אם רצה להקריב כהן יחידי ובלא פייס. ואם שהבעלים בררו להם כהן נראה את אשר בירר לו אם כהן יחידי או שנים ושלשה כהנים. להכי כתיב התוי\"ט וקשיא לי כו'. ודע דבסוגיא דלעיל ב' ע\"ב לכפר אלו מעשה פרה דפריך ואימא כפרה דקרבנות [כגון קרבנות יחיד דכתיב בהן בכמה מקומות וכפר עליו הכהן רש\"י] ומשני הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי דבעי ליה פרישה. ופירש\"י מי ידעינן הי מתרמי. והלא ע\"י פייס היו עובדין כדאיתא לקמן ע\"כ. ודברי רש\"י נפלאים דהא בקרבן יחיד לא הוי פייס כלל כמבואר במשנה דהכא. ולפום רהיטא רציתי לומר האל\"ף לך שלמה וכן צ\"ל והא לא ע\"י פייס וכו' והיינו דאם היה קרבן יחיד ע\"י פייס נשארה הקושיא שיהיו מפיסין ז' ימים מקודם שיקריב הקרבן יחיד ובעי כהן שזכה בפייס הפרשה מזמן ההוא. והילכך פירש\"י והא לא ע\"י פייס וכו'. אמנם גם בתיקון ע\"י הגה\"ה הזו להשלים האל\"ף לא נתקררה דעתי. לפי שכתבתי למעלה דברור שרשות ביד בעלים לבחור איזה כהן שירצה [מאותו בית אב או גם מכל המשמר ואין כאן מקום להאריך בזה] ותו דאכתי קשה קרבנות ציבור דהיה ע\"י פייס נשארה קושית המקשין דנבעי פרישה וי��ייסו ז' ימים מקודם. עוד איכא למידק בלשון רש\"י ד\"ה ואימא כפרה דקרבנות כגון קרבנות דיחיד וכו' למה דקדק לפרש דוקא קרבנות יחיד דהא שפיר מצינן לומר ואימא כפרה דקרבנות היינו קרבנות ציבור דכתיב בהו וכפר עליהם הכהן [ויקרא ד' כ'] וכן כל שעירי חטאת לכפרה היו באין. ואשר על כן נראה קצת דכוונת רש\"י שכתב כגון קרבנות יחיד לא לאפוקי קרבנות ציבור כתב הכי. אלא כוונתו קרבנות יחיד נמי כלומר אפי' קרבנות יחיד נמי בכלל לכפר שיהיה טעון פרישה ועל זה מתרץ הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי והלא ע\"י פייס היו עובדין כדאמרינן לקמן כ\"ב ע\"א והלכך אין לומר דלכפר קאי אכפרה דקרבנות שהרי בקרבנות ציבור דכתיב וכפר אי אפשר שהיה ע\"י פייס. אע\"כ דמה דכתיב לכפר קאי איום הכיפורים [גם מצינן לומר דאין סברא דקרבנות יחיד בעי פרישה וקרבנות ציבור דקדושתן מרובה לא בעי פרישה וכמו דאמרינן קצת על דרך בסמוך בסוגיא ולאו ק\"ו הוא דבר שאין וכו' רב אשי אמר מי איכא מידי. אלא דאין צורך לזה ועדיפא לומר כמו שכתבתי לעיל דממה דקרבנות ציבור אי אפשר. א\"כ על כרחך דזה דכתיב לכפר לא קאי אכפרה דקרבנות שהרי נמי בקרבנות ציבור כתיב וכפר. ודי בזה למשכיל] וזה הדבר שנתעלם מעיוני בעיקר הענין דהא כל הפייסות שהיו שם לא היה אלא מצד התקנה כמבואר במשנה דלקמן רפ\"ב דף כ\"ב ע\"א ובגמ' דשם. אבל מן התורה כל הקודם במצוה זכה. וא\"כ מה משני הש\"ס מי ידעינן הי כהן מתרמי והלא ע\"י פייס וכו' דהא הקושיא היא על מלת לכפר דכתיב בתורה פירושו כפרה דקרבנות. עוד נתעלמה ממני לפי שעה בסוגיא זו יליף צוה צוה כתיב הכא צוה ה' לעשות וכתיב זאת חוקת התורה אשר צוה ה' וכו' ואימא צוה דקרבנות דכתיב ביום צותו את בני ישראל ומשני דנין צוה מצוה ואין דנין צותו מצוה ע\"כ. והנה בקרא ויקרא ז' ל\"ח הכי כתיב אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם. הרי שלך לפניך באותו קרא דמייתי הש\"ס דכתיב ביום צותו כתיב ביה אשר צוה וא\"כ יש לדון צוה צוה [כמו דיליף מאשר צוה דכתיב בפרה זאת חקת וגו'] וכעת כי טרידנא. לבא אל עומק הענין לא מצינא:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הממונה  וכו'. ותו' במנחות דף ק ע\"א דחו זה הפי' כו' ע\"ש. </b> וגם במכילתא לעיל ט\"ו ע\"ב ד\"ה אמר וכו' דחו פי' זה וע\"ע תוס' סוטה מ\"ב ע\"א ד\"ה סגן:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ומירק  אחר. וגמר כהן אחר בשחיטה לפי שאין וכו' ע\"ש. </b> גם לשון רש\"י במשנה דהכא וכן בחולין כ\"ט ע\"ב כך הוא ומירק אחר כהן אחר. ברם לכאורה איכא למיקם עלה דהא מילתא דהא קי\"ל שחיטה בזר כשרה ונפקא לן מקרא דכתיב בעולה ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן וכו' מקבלה ואילך מצות כהונה כמבואר ברכות ל\"א ע\"ב פסחים ס\"ד ע\"ב זבחים ל\"ב ע\"א מנחות י\"ט ע\"א [והנה ביה\"כ דכל עבודת היום אינה כשירה אלא בכ\"ג אין חילוק בין כהן הדיוט לזר] ואפילו תחלת שחיטת תמיד שהוא בכ\"ג אינו אלא מדרבנן בעלמא כדמוכח וכמ\"ש תוס' לקמן ל\"ב ע\"ב ד\"ה א\"כ וכו' ע\"ש. אבל סוף השחיטה דהיינו אחר שחיטת רובו לא ידעתי מנ\"ל לרש\"י ולהרב דבעי כהן הדיוט ומה לי כהן ומה לי ישראל ומאי שנא. ומ\"ש תוס' לקמן בשם ר\"י מאורליינש לקמן באותו דיבור אינו ענין לכאן. חדא דהא רש\"י בעצמו כתב בכל דוכתא דשחיטה לאו עבודה משום דכשרה בזר כמבואר בתוס' לקמן מ\"ב ע\"א ד\"ה שחיטה וכ\"כ תוס' זבחים י\"ד ע\"ב ע\"ש ותו דכל הענין שחדשו תוס' היינו לפי הס\"ד דאי לא מירק יהיה פסול ואף לאותו ס\"ד הוצרך כ\"ג דוקא. אבל לפי המסקנא והאמת דאם לא מירק כשר אין שום שייכות לומר דצריך כהן למרק. ומה גם סתמא דמתני' דתנא מירק אחר וכו' משמע יהיה מי שיהיה ובדקתי בהרמב\"ם בפ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ לא העתיק אלא כלשון המשנה ומירק אחר שחיטה על ידו. ולא התנה שיהיה כהן דוקא: <br><b>ובכן </b> אמרתי בחדא מחתא ליישב ג\"כ במאי דאיכא למידק דמאי טעמא לקמן מ\"ג פ\"ד גבי פרו של אהרן תנן שחטו וקבל במזרק את דמו. וכן במ\"ד פ\"ה דלקמן הביאו לו את השעיר שחטו וקבל דמו במזרק וכו' ולא תנא בתרווייהו כמו דתנא גבי תמיד ומירק אחר שחיטה על ידו. ומ\"ש התוי\"ט גבי פרו של אהרן ושעיר אין ה\"נ דקרצו ומירק אחר על ידו אלא שקצר התנא וסמך אדלעיל. מלבד שהוא דחוק למאוד אלא דנשאר ודאי בקושי על הרמב\"ם בפ\"ד מהל' עי\"כ שכתב כל סדר עבודת היום כסדר שנעשה בכל דבר ולא קיצר באחת מהנה. ואפ\"ה רק גבי תמיד דקדק לכתוב ומירק אחר על ידו. אבל גבי פרו וגבי שעיר לא כתב כלום שיהיה ממרק אחר על ידו. וכן גבי אילו ואיל העם ושבעת הכבשים ושעיר הנעשה בחוץ לא נזכר מזה שיהיה אחר ממרק על ידו. ואשר על כן רחש לבי דבר טוב לומר דס\"ל לרש\"י והרב נהי דקי\"ל שחיטה כשרה בזר מ\"מ בשבת ויוה\"כ אסור לזר לשחוט ודוקא לכהן דניתן שבת לדחות אצלו בלאו הכי בכל שאר העבודות כגון הפשט והקטרה והטבת הנרות וכיוצא בזה הותרה שחיטה נמי אבל לא לגבי זר הותר לחלל שבת בשחיטת קדשים וכן מוכח מפירש\"י יבמות ל\"ג ע\"ב אהא דאיתא התם זר ששימש בשבת וכו' יש כאן משום זרות ומשום שבת וקפריך הש\"ס זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשרה ופרשינן שחיטה בזר כשרה ואין כאן משום זרות ע\"כ. ומדלא פירש\"י ואין כאן משום זרות ומשום שבת. מוכרח דס\"ל דאם שחט זר בשבת חייב משום שבת עכ\"פ וכדאמרן והיינו כדעת רבי חייא בסוגיא דהתם ל\"ב ע\"ב בזר ששימש [עבודה ממש] בשבת חייב שתים משום זרות ומשום שבת ואסברה לה שבת לכל נאסרה כשהותרה במקדש אצל כהנים הותרה לכהנים הותרה ולא לזרים יש כאן משום זרות ויש כאן משום שבת [ודלא כבר קפרא דאמר אינו חייב אלא משום זרות ונתן טעם כשהותרה במקדש הותרה סתם הילכך אין כאן אלא משום זרות שהרי מילתא דבר קפרא איתותב מהך ברייתא זר ששימש בשבת וכו' ויש כאן משום זרות ומשום שבת ע\"ש] היוצא מזה דבשבת או ביוה\"כ שחיטה בזר אסורה משום שבת וכר' חייא דאצל כהנים הותרה וכדמוכח נמי מפירש\"י שכתבתי לעיל [ודע דמ\"ד שחיטת פרו של אהרן כשרה בזר יומא מ\"ב] לאו לכתחילה קאמר. וכן מוכח נמי דנהי דחוקה לא קאי אשחיטה דלאו עבודה היא עכ\"פ ושחט אהרן כתיב למצוה בכ\"ג. ורק אם שחטה זר פרו של אהרן מיירי רב התם דכשירה ואחר העיון תמצא דברי נכונים] וע\"פ קושט דברים הללו יתבאר הילקוט ריש ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קודש שלא יהיו אומרים הואיל ואנו מותרים לעשות מלאכה בשבת [פי' הזית רענן היינו קרבן תמיד] נהא מותרין לעשות מלאכה בגבולין ת\"ל וביום השביעי יהיה לכם קודש לכם יהיה קודש ולמקום חול ע\"כ. והיא פליאה דהיאך יעלה על הדעת דבגבולין ג\"כ מותר לעשות מלאכה בשבת א\"כ כל ענייני שבת באיסור עשיית מלאכה שהזהירה התורה לא תעשה כל מלאכה היכי משכחת וכן מצאתי הקשה המג\"א בזה\"ל תימא א\"כ עקרת כל דיני שבת שנאמר בעשרת הדברות ומה שתירץ על זה. המעיין שם יראה דבריו בזה דחוקים עד מאוד. אבל לפמ\"ש נכון לומר דהכהנים יאמרו הכי הואיל ואנו מותרין לעשות מלאכה בבית המקדש דהיינו בעבודת התמיד וקרבנות המוספין נהא מותר��ן לעשות מלאכה בגבולין [על דרך דאי' מנחות מ\"ה ע\"א איצטרך סד\"א הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטריפה כו'] אבל ישראלים גמורים שלא הותר להם מלאכה במקדש לגמרי ואפילו בשחיטה אסורים כמו שבארתי למעלה. ודאי דלא מצי לומר הואיל ואנו מותרין לעשות וכו' והשתא ידרשו הכהנים כל הני קראי דכתיבי לא תעשה כל מלאכה על ישראלים גמורים נאמרו. ולא לכהנים לכך איצטריך יהיה לכם קדש. ואשובה אל הראשונות דיתכן לומר דגבי פרו של אהרן ושעיר ושארי קרבנות הנעשים ביה\"כ לא תנא במשנה ולא בהרמב\"ם ומירק אחר על ידו. דאי אפשר מטעם חילול יוה\"כ ואפילו בכהן הדיוט אי אפשר דכהן הדיוט הוי כזר כדמסיק בסוגיא יבמות ל\"ג ע\"ב אמר ר\"א בר יעקב וכו' ואפילו כהן הדיוט זר אצלו ביוה\"כ ע\"ש משום דכל עבודת היום דאתי לחובת היום קאי עליה אהרן וחוקה ופסולים בכל כהן רק הכהן גדול כשר בהם וז\"ל תוס' יומא ל\"ב ע\"ב ד\"ה אם ה\"ל עבודה באחר וכו' וא\"ת ומאי קשיא ליה מעבודה באחר הא איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו בזר ואפילו מאן דפוסל היינו דוקא פרו דאתי לחובת היום דקאי עלי' אהרן וחוקה אבל תמיד דלא שייך לחובת יוה\"כ לא קאי עלי' אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא וי\"ל דמ\"מ פסול מדרבנן וכו' ע\"כ. אמנם גבי תמיד של שחר שפיר תנא ומירק אחר על ידו דתמיד של שחר שאינו לחובת היום וכשרה בכהן הדיוט רק משום מעלה בעלמא אמרו רבנן שיהיה השחיטה בכ\"ג והם אמרו דמצוה למרק כדי להוציא הדם יפה כדאמרינן בסוגיא דיומא ל\"ג ע\"ב מצוה למרק ע\"ש ושרי שפיר בכהן הדיוט דניתן יוה\"כ לדחות אצלו דמן התורה מותר בכל עבודת התמיד שאינו לחובת יוה\"כ ולפיכך להך מעלה שעשו רבנן בתמיד שישחטהו הכהן גדול והוא ג\"כ צריך לקבל דם התמיד הוכרחו רבנן להתיר שישחוט כו' רובו. ולעשות המירוק ע\"י כהן הדיוט. ונמצא קבלת הדם ע\"י כהן גדול בהחלט. ובזה דכהן הדיוט מירק על ידו הניחוהו רבנן אדין דאורייתא דניתן יוה\"כ לדחות אצלו בקרבן תמיד. משא\"כ בפר ושעיר ואינך הבאין לחובת יוה\"כ וכהן כמו זר יחשב אי אפשר שיהיה המירוק ע\"י כהן אחר. ויבא הכל על נכון בביאור כמו שחר:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הפרוה  כו' וכ\"כ בשם הערוך כו' </b> ע\"ש. בהפלאה שבערכין כתבתי בס\"ד ישוב נכון לפי פירוש הערוך מה שלכאורה פליאה דנטר הש\"ס לפרש [מאי פרוה אמר רב יוסף פרוה אמגושי] עד הכא ל\"ה ע\"א ובמשנה לעיל בן דף ל' דתנן על בית הפרוה ה\"ל להקדים ולפרש מאי פרוה וכו' ומפני טורח העתקה לא אכפלם:  "
+            ],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>ובין  הערבים בגדים שלובש להוצאת כף ומחתה כו' ע\"ש. </b> קצ\"ע שלא פי' הרב זה לעיל בדברי ר' מאיר בין הערבים וכו' וכן בפירש\"י פי' תחלה בין הערבים בגדים שלובש להוציא את כף ומחתה ואח\"כ פירש\"י הנדוין שהיו מפשתן של ארץ הנדוין והיא ארץ כוש וכו' ואולי טעות הדפוס נפל בפירוש הר\"ב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אשכרוע  כתב הרמב\"ם והוא בלשון עברי כו' ע\"ש </b> ומפני שקצת נדפס שלא כהוגן אוציע נא אתהן כדי להאיר עיני הקורא ז\"ל הרמב\"ם ברפ\"ב דנגעים תרגום ברוש תדהר ותאשור בירוק מרגא ואשכרועי ולשון הר\"ב שם אשכרוע מין של ארז בוש\"ו בלע\"ז תרגום תאשור אשכרוע ע\"כ:  <br><b>אמנם </b> הערוך העתיק לשון התרגום מורנין ואשכריהן ובלשון לעז בוש\"ו. ודע דמה דאיתא לפנינו ב\"ב פ\"ט ע\"ב של שקמה של אשברוע ופי' הרשב\"ם בויישב\"ל צ\"ל אשכרוע וכן הוא נמי בערוך:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>הגרוס  וכו' ואני תמה על שלא מצא הגרוס בן לוי ג\"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו' ע\"ש. </b> וראיתי בתשובת שער אפרים סי' ט\"ז מבן המחבר כתב דאין מקום לתמיהת התוי\"ט דהא גמ' ערוכה היא ביומא דף ל\"ח ע\"ב כולן מצאו תשובה לדבריהם בן קמצר לא מצא תשובה לדבריו ומשמע להדיא דגם הגרוס בן לוי הוא בכלל מן אותם שמצאו תשובה לדבריהם ואם בעבור שמבואר בגמ' ששאלו לבית גרמו ולבית אבטינוס ומצאו תשובה לדבריהם משא\"כ גבי הגרוס חדא דמאן יימר לן דלא מצא תשובה דמאחר שלא שאלו לו לא השיב וכי איהו חלים ואיהו מוכשר ובאמת אם היו שואלים לו גם הוא היה מוצא תשובה לדבר שלא ילמד אדם וכו' ובזה ניחא על ששאלו לבן קמצר ולא שאלו להגרוס לפי שתשובתו ידעו מבית גרמו ומשא\"כ בבן קמצר לא שייך האי טעמא וכמ\"ש ביפה מראה הביאו התוי\"ט ע\"ש ותו הא הוכחנו לעיל מגמ' דגם הוגרס הוא מן אותם שמצאו תשובה לדבריהם אשר נאמר עליהם זכר צדיק לברכה ובזה נסתלק תמיהת הרב בעל תוי\"ט עכ\"ל. ומפני שאין גוף הספר מצוי ביד כל אדם העתקתיו אות באות. ואחר העיון אמרתי דעיקר תמיהת התוי\"ט הוא על לשון הר\"ב שהוא מפרש על הראשונים דהיינו בן גמלא ובן קטין וכו' נאמר זכר צדיק לברכה ועל האחרונים בית גרמו ובית אבטינוס והגרוס בן לוי ובן קמצר נאמר ושם ר\"י והוסיף הר\"ב ואע\"ג דבית גרמו ובית אבטינוס נתנו טעם לדבריהם שלא רצו ללמד שמא ילמוד וכו' לא קבלו חכמים את דבריהם ע\"כ. וטעמא רבה בעי אחרי שנתנו טעם לשבח למה לא קבלו חכמים את טעמם. אלא ברור מפני שמחמת מניעתם שלא רצו ללמד הוכרחו חכמים ליתן להם שכר בכל מה שהיו רוצים כמבואר ל\"ח ע\"א שלחו להם חכמים ולא באו כפלו להן שכרן ובאו בכל יום היו נוטלין י\"ב מנה והיום כ\"ד מנה ע\"ש כה עשו בית גרמו וכן עשו בית אבטינוס ולפיכך על שלא עשו כשורה ע\"ש ב\"ב קל\"ג ע\"ב [בבנו של יוסף בן יועזר הוציא שבע מכלל דלא שפיר עביד מכ\"ש הנהו של בית גרמו ובית אבטינוס שהוציא מהקדש כפלים בשכרן] אמרו רבנן בטעמא שנתנו כי לפגם הוא ולא לשבח דאי הוו עיקר טעמא לשם שמים שמא ילמד אדם שאינו הגון וכו' למה נטלו כפלים בשכרן אע\"כ לכבוד עצמן הם דורשין שלא ללמד כדי להרבות שכרן. ואחר ברורים דברים אלו בבן קמצר שלא מצינו שנתן עיניו בממון ליקח כפל בשכרו ולפיכך אם היה מוצא תשובה על שלא רצה ללמד לא היה בכלל שר\"י וזהו כוונת הברייתא ל\"ח ע\"ב ת\"ר בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב וכו' אמרו לו מה ראית שלא ללמד כולן מצאו תשובה לדבריהן ובן קמצר לא מצא תשובה לדבריו על הראשונים [דהיינו לפי' הר\"ב כגון בן גמלא ובן קטינא וכו'] נאמר זכר צדיק לברכה ועל בן קמצר נאמר ושר\"י הרי שקראו על בן קמצר ושר\"י רק מפני שלא מצא תשובה אבל בית גרמו ובית אבטינוס אף שמצאו תשובה לא נתקבלו דבריהם מפני שנראה בעליל שפיהם ולבם אין שווין שהרי בשביל כך הוכרחו חכמים לתן להם שכרן כפליים. ומעתה הגרוס בן לוי שחשבו הר\"ב בכלל ושר\"י אילו מצא תשובה ברור שלא היה בכלל כמו בבן קמצר כדאמרן שהרי גם הגרוס לא היה חפץ לקבל שכרו ביותר וע\"ז שפיר תמה התוי\"ט על שלא מצא הגרוס תשובה לדבריו שמא ילמוד וכו' ואמרתי זה הדבר יציל התוי\"ט מהשגת הרב בן המחבר:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "הר\"ב  ד\"ה <b>עויתי  כו' ומהו זה שאמר משה וכו' כך אמר משה וכו' ע\"ש. </b> בגמ' ל\"ו ע\"ב כיצד מתודה וכו' וכן במשה הוא אומר נושא עון ופשע וחטאה וכו'. וכתבתי בתכ\"ש דמה ש��ציין בתורה אור במדבר י\"ד טעות הוא כי שם בתפלה למשה בחטא המרגלים לא כתיב אלא נושא עון ופשע ונקה וגו'. וצ\"ל שמות ל\"ד. והוא בענין מעשה העגל. אכן לכאורה ממשמעות הפסוקים וממשמעות הגמ' ר\"ה י\"ז ע\"ב ד' ד' אני הוא קודם שיחטא וכו' וכ\"כ תו' בשם רבינו ניסים ד\"ה שלש עשרה וכו' דהכי קאמר קרא הקב\"ה בשמו ד' וקראו ד' רחום וחנון וכו' ע\"ש וא\"כ היאך אמרו ביומא בסוגיא וכן במשה הוא אומר עוד יותר מבואר אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב\"ה רבש\"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות והוא תמוה דבכל הסוגיא משמעות להדיא דמשה אמר הדברים האלו נגד הסוגיא ותו' דר\"ה. ולכאורה י\"ל דזה דדריש ר' יוחנן בר\"ה שם ויעבור ה' על פניו ויקרא אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו מלמד שנתעטף הקב\"ה כשליח ציבור והראה לו למשה סדר התפלה אמר לו כל זמן שישראל חוטאין יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם ולא ידענו בבירור מאיזה סיבה הכריח לר' יוחנן לפרש במאי שאי אפשר לאמרו אלמלא כתוב ולא פירשו כפשטא דקרא. אבל נראה לומר דהיה קשה לר' יוחנן דה\"ל להקדים חטא קודם לעון ופשע [כסדר שאמרו חכמים ביומא] אע\"כ שנתעטף וכו' יעשו לפני כסדר הזה כלומר דהמתפלל יאמר נושא עון ופשע וחטאה שיעשה להם זדונות כשגגות ומעתה בלב נבון ינוח חכמה במעשה דמרגלים דלא אמר משה אלא נושא עון ופשע ולא הזכיר חטאה ובחדושי הארכתי עוד בס\"ד ליישב קו' הרי\"ף ורק זה [לא אכסה כי גם במכות כ\"ד] איתא אמר ריב\"ח ד' גזירות גזר משה וכו' משה אמר פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה הנפש החוטאת וכו' והנה קרא פוקד עון אבות וגו' כתב בפרשת וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר וגו' שמות כ' ישמע חכם ויוסף לקח:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>בשל  כסף פירש הר\"ב דהתורה חסה על ממונן של ישראל וכו' לא של כסף וכו'. </b> פירוש כוונת התוי\"ט שהוא אסבורי אסברה לדברי הר\"ב שפי' התורה חסה וכו' ואע\"ג דבתורה לא נזכר כלום אם צריך לחתות בשל כסף או של זהב על זה כתב דניחא כדפרש\"י וכו' כלומר הואיל שמצינו במקום אחר שהתורה חסה לכן תקנו חכמים על דרך הזה דאנן נמי חסינן ולפיכך אינו חותה בשל זהב והנה הראיה שכתב רש\"י [והביאו התוי\"ט] לעיל ד\"ה התורה חסה כו' שנאמר וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה התורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה וכו' א\"כ חסה על ממונן של [צרי עין צ\"ל] קל וחומר על ממונן של צדיקים ע\"כ. כך כתב רש\"י ג\"כ בחולין מ\"ט ע\"א בשם הת\"כ בכמה וכמה שנוי' ע\"ש וקצת איכא למידק דלא כתב רש\"י כך ממשנה ערוכה נגעים פי\"ב מ\"ה. עוד ה\"ל לרש\"י לאתויי מש\"ס דילן מנחות ע\"ו ע\"ב התורה חסה על ממונן של ישראל והיכן רמיזא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם מיהו בזה לכאורה ה\"א דממנחות יש ראיה לממון של רבים והענין בחולין דהוא ממון של יחיד התורה חסה שנאמר וצוה הכהן וכו' אמנם בסוגיא דיומא ל\"ט ע\"א וכן בר\"ה כ\"ז ע\"א דגם שם מייתי רש\"י התורה חסה דכתיב וצוה הכהן וכו' ע\"ש ליכא למימר הכי [ובמנחות פ\"ו ע\"ב פ\"ח ע\"ב פ\"ט ע\"א לא פירש\"י כלום] עכ\"פ יפה עשה הר\"ב שכתב התורה חסה על ממונן של ישראל ולא כתב שום ראיה לדבריו דסמיך על הנישנית במשנה דנגעים פי\"ב:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>והיום  מן הקיתון של זהב דאמר בפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב דבכלי צ\"ל] דבכל כלי שרת מקדש דכתיב ורחצו לרבות שאר כלי המקדש ריב\"א תוס' דף מ\"ד ע\"ב כו' ע\"ש. </b> הנה העתיק דברי תוס' כמו שנדפס לפנינו. ברם בתכ\"ש כתבתי בס\"ד דצ\"ל ירחצו לרבות כלי שרת ומלת ורחצו נדפס בטעות כי להדיא אמר הש\"ס בזבחים כ\"ב ע\"א ירחצו לרבות כלי שרת וז\"ל רש\"י ובקרבתם אל המזבח ירחצו קרא יתירה הוא האי ירחצו דהא כתוב לעיל מיניה ורחצו ממנו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "משנה א ד\"ה <b>נטל  את המחתה בימינו לפי שהיא כבידה וחמה וכף הקטורת קלה הימנה לכך מחתה בימינו וכף בשמאלו כו' ע\"ש. </b> פתח בתרתי גבי מחתה שהיא כבדה וחמה וסיים בחדא גבי הכף שהיא קלה וטעמא מאי לא כתב נמי שהיא צוננת. ובגמ' מ\"ז ע\"א יהיב טעמא שנטל המחתה בימין בשביל שזו מרובה [וכבידה ליקח צריכים ימין. רש\"י] וכף בשמאלו שזו מועטת ואפי' בזמן ששניהם שוין [כהן שחפניו גדולים וחופן שלשת קבין אפ\"ה כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים מחפניו נוטל כף בשמאל. רש\"י] וכמעשה דר' ישמעאל בן קמחית זו חמה וזו צוננת אמרו עליו על ר\"י בן קמחית שהיה חופן ארבעת קבין במלא חפניו וכו' ע\"כ. ולכאורה לטעם שכתב רש\"י כיון דברוב כהנים גדולים גחלים מרובים וכו' לא הוי צריך הש\"ס לטעמא דזו חמה וזו צוננת וגם לטעמא דיהיב הש\"ס זו חמה וזו צוננת לא הוי צריך רש\"י לחדש טעמא כיון דברוב כהנים גדולים וכו' אכן לפמ\"ש המהרש\"א ד\"ה וכמעשה דר\"י ב\"ק וכו' נ\"ל דלשון קושיא וכמעשה דר\"י ב\"ל דאדרבה זו של כסף היה מרובה של ד' קבין כדלקמן שהיו חופין ד' קבין וכו' וזו של מחתה לא היה רק של ג' קבין ואמאי קתני סתמא נוטל את המחתה בימין וכו' ומשני דזו חמה דהיינו של מחתה שהיה בה גחלים וצריכה ימין אפילו מועטת וזה הכף היתה צוננת וסגי לה בשמאל אפילו במרובה וק\"ל עכ\"ל. א\"כ עולה דברי רש\"י כהוגן שכתב טעמו יפה על בזמן ששניהם שווין דוקא. אבל ברור לפום מסקנא דמלתא דמתני' סתמא קתני אפילו בכ\"ג שחופן ד' קבין מוכרחין אנו לטעמא דיהיב הש\"ס זו חמה וזו צוננת ובטלה הטעם זו מרובה וכו' ולפיכך לשון הר\"ב צ\"ע:  <br><b>ודע </b> דהרמב\"ם בפירושו לא כתב שום טעם אבל בחבורו פ\"ד מהל' עבודת יוה\"כ כתב מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה אינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו ע\"כ. ולכאורה ה\"ל להרמב\"ם לכתוב רק טעם האחרון שהיא חמה כדי שנדע דאף בכ\"ג שחופן יותר משלשה קבין וכו' ובטעם הראשון שכתב נמי יש מקום לטעות ויש עוד דברים וכעת אקצר באמרים:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>כמצליף  וכו' וכתב רש\"י כמצליף לא ידעתי לשונו ע\"כ. ובערוך הביא וכו' ע\"ש. </b> פי' הערוך כבר נתגלה בבי מדרשא של תוס' לעיל ט\"ו ע\"א ד\"ה כמצליף וכו' וכמו שפי' בערוך וכו' ע\"ש. ובהפלאה שבערכין כתבתי בזה בס\"ד:  ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אחת  ואחת שאם לא ימנה כו' פעמים שיטעה וימנה כו' </b> ע\"ש בגמ' נ\"ה ע\"א ת\"ר אחת אחת ואחת אחת ושתים וכו' אחת ושבע דברי ר\"מ ר' יהודה אומר אחת אחת ואחת שתים ואחת כו' שבע ואחת ולא פליגי מר כי אתרי' ומר כי אתריה דכ\"ע מיהת הזאה ראשונה צריכה מנין עם כל אחת ואחת. מ\"ט ר\"א אומר שלא יטעה בהזאות ר' יוחנן אמר אמר קרא ולפני הכפורת יזה שאין ת\"ל יזה וכו' למד על הזאה ראשונה שצריכה מנין עם כל אחת ואחת [וכתיבא חוקה לעיכובא. רש\"י] מאי בינייהו איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה ע\"כ. הנה לדעת ר' יוחנן גזירת הכתוב היא אע\"ג דלא טעה הזאתו פסולה. ולכאורה מלבד שר' יוחנן מחמיר עוד מסתברא לומר דהילכתא כר' יוחנן שהיה רבו של ר' אלעזר וכן בכ\"מ דפליגי ר' אלעזר ור' יוחנן קי\"ל כר' יוחנן כמבואר בה\"ע ומעתה פי' הר\"ב צ\"ע. שוב ראיתי שגם הרמב\"ם בפרושו כתב בזה\"ל והיה מחזיר פעמיים מלה אחת כדי שלא יטעה במנין והיה מונה ההזאה הראשונה מכלל שבע של מטה והשם יתברך אמר והזה באצבעו והיא ההזאה הראשונה ואח\"כ מן הדם באצבעו שבע פעמים כך באר הקבלה וכאילו הוא העיקר ע\"כ. ועיינתי עוד בחיבורו פ\"ג מהלכות עבודת יוה\"כ כתב וכך היה מונה אחת. אחת ואחת. אחת ושתים כו' ולמה מונה ככה שמא ישכח וימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה ע\"כ. והיה תמוה בעיני על כל הדברים האלה שכתב דלא כר' יוחנן. עד שמצאתי כי כבר עמד על זה הלח\"מ ותירץ דבירושלמי אמרו בשם ר' יוחנן הך טעמא דשמא ישכח וכיון דבגמ' דידן ובגמ' דירושלמי פליגי בסברת ר' יוחנן ור' אלעזר אית ליה בבירור הכי דטעמא משום שמא ישכח ולא שבקינן מה דא\"ר אלעזר בודאי משום מאי דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן ע\"כ. הנה תיובתא וגברא קא חזינא ופרוקא למאוד דחוקה. הן לו יהי כדבריו דמספקא לן אדאמר ר' יוחנן מ\"מ ה\"ל לפסוק לחומרא [בספיקא] שהוא מן התורה כי שמא מאי דאמר ר' יוחנן בגמ' דילן היא עיקר. אשר על כן אמינא דהוי קשיא להו להרמב\"ם ולהר\"ב הקו' עצומה סתירת ר\"י בירושלמי נגד דברי עצמו בגמרא דילן [ודחיקא טובא לומר תרי אמוראי נינהו ואליבא דר\"י] תו יש לדקדק הא דהקדים הש\"ס לומר דכולי עלמא מיהת הזאה ראשונה וכו' ולא שאל בקיצור מאי טעמא. ותו למה דוקא על הברייתא דפליג ר\"מ ור\"י סידר הש\"ס מאי טעמא. ולא סידרו חקירת מאי טעמא לעיל על המשנה י\"ג ע\"ב דתנן וכך היה מונה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. ועוד איכא למידק דבמנחות ק\"ז ע\"א במשנה האומר הרי עלי עולה יביא כבש [פחות שבעולות. רש\"י] ר\"א בן עזריה אומר תור או בן יונה. וכתבו תוס' ד\"ה ראב\"ע וכו' בגמ' אמרינן דלא פליגי דמר כי אתריה וכו' ואע\"פ שהיו רגילין לקנות הקרבנות בירושלים וכו' מ\"מ דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע\"כ. והנה הכא דכל עבודת יוה\"כ והזיית האלו אינן אלא במקדש שבירושלים קשה קושיא התוס' דהרי ברור דכהן גדול צריך למנות כמנהג ירושלים. וא\"כ מה דקאמר הש\"ס ולא פליגי מר כאתריה וכו' ופירש\"י באתריה דר\"מ מונין מנין כלל תחילה ואח\"כ פרט וכו' ובאתריה דר' יהודה פרט תחילה וכו' אינו מובן דהא ודאי דלא איכפת במנין שמונין בני העיר שמשם בא הכהן גדול כ\"א כמנין הנהוג בירושלים. כך צריך למנות:  <br><b>ויתבאר </b> כל זה ע\"פ מה דאיתמר בירושלמי על מתני' וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושלש. אמר ר' יוחנן כדי שלא יטעה אמר ר' זעירא כדי שיגמור הזיתו מתוך שבע [כשיסיים הזאה אחרונה יאמר שבע] ואלו לא מנה הראשונה בפני עצמה היה צריך שיאמר בסוף שמונה (פי' קרבן העדה) [ופריך] והא קתני שבע ואחת [והא תני בברייתא דר' יהודה אומר שמונה שבע ואחת וא\"כ לא סיים בשבע ואפ\"ה מונה אחת בפני עצמה (פי' קרבן העדה) אמר ר' בון כתיב אל פני הכפורת יזה שבע מה ת\"ל יזה כדי שתהא הזיה ראשונה נימנית עמהן. ע\"כ. הנה ודאי ר' זעירא לאו טעמא דנפשיה קאמר דהא לא משני מידי בזה שאמר כדי שיגמור הזייותיו מתוך שבע. דעדיין קושיא דלא לימני הזאה ראשונה עם הזיות שלמטה לא אי. אלא ברור דקשיא ליה לזעירא על פירוקא של ר' יוחנן כמו שהקשה הר\"ב דימנה הזאה ראשונה שלמעלה עם שבע שלמטה וימנה עד שמנה דתו ליכא חששא שמא יטעה. ולכך הוסיף ר' זעירא בדעתו של ר' יוחנן ואסבריה כדי שיגמור הזיותיו מתוך שבע. והשתא על נכון איתמר אמר זעירא [ולא ר' זעירא אומר] מטעם כי ר' זעירא לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי מילתא דר' יוחנן הוסיף זעיר�� למיהב תבלין בטעמא וכדאמרן. ומעתה בין תבין כי כל מה שכתב הר\"ב לקוחים היטב הדק מן הירושלמי אכן מה דאמר ר' בון בירושלמי כתיב אל פני הכפורת יזה וכו'. השמיטו הר\"ב משום דר' בון נמי לא אמר זה אלא כדי למצוא טעמא אליבא דר' יהודה דס\"ל דמסיים שבע ואחת וליכא למימר כר' יוחנן ובמה שהוסיף ר' זעירא כדי שיגמור וכו'. הילכך משני ר' בון דטעמא דר' יהודה דכתיב יזה אבל אליבא דת\"ק מודה ר' בון דטעמא כר' יוחנן וזעירא וכמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב [ויתבאר לקמן הסיבה שמוכרח לחלק ולומר דת\"ק לא ס\"ל דמן התורה היא] מעתה זכינו דר' יוחנן בירושלמי ובבלי מרועה אחד ניתנו ופרנס אחד אמרן דהנה בירושלמי דלא תנן אלא סתמא דמשנה וכך היה מונה וכו' אחת ושתים וכו' אחת ושבע [ופלוגתא דר' יהודה לא נזכר כלל] שפיר פי' ר' יוחנן טעמא שלא יטעה וכדאסברי' זעירא. אמנם בגמ' דילן דאיתמר הך ברייתא דפליג ר' יהודה שפיר קאמר ר' יוחנן טעמא דר' יהודה דמן התורה הוא דכתיב יזה. אמור מעתה יתבאר היטב דלא סידר הש\"ס טעמא דר' אלעזר ור' יוחנן לעיל עליה דמשנה נ\"ג ע\"ב משום דהתם ידע שפיר טעמא כדי שלא יטעה וסגי בהך טעמא. אבל עלי' דברייתא נ\"ה ע\"א הוכרח המסדר הש\"ס לסדר גם תירוצו של ר' יוחנן ולהכי דקדק הש\"ס היטב דכ\"ע מיהת וכו' ועכשיו אחר שחקר הש\"ס טעמא דת\"ק ור' יהודה. בא גם על החקירה מאי בינייהו. כלומר בין ר\"מ ור' יהודה. דהא ודאי דמחוייב למנות כמנהג בירושלים [וכמו שכתבתי למעלה]. וא\"כ אין שום נפקותא יוצאה מדברי ר\"מ ור' יהודה והשיב איכא בינייהו דלא מנה ולא טעה. וזה מרומז הדק היטב בפלוגתא דר' יהודה דאמר שבע ואחת השמיע דמן התורה הוא. משא\"כ לר' מאיר דוקא אחת ושבע הוא דמונה כדי לגמור הזיותיו בשבע. ולא יסיים בשום ענין במלת ואחת אלא בשבע דוקא. אמור מעתה יפה כתב הרמב\"ם הטעם כדי שלא יטעה מפני שהוא כתב כסתמא דמתני' וכך היה וכו' אחת ושתים אחת ושלש וכו'. והיינו כת\"ק וכבר בררתי דלת\"ק גם ר' יוחנן ס\"ל דטעמא כדי שלא יטעה כמבואר סברת ר' יוחנן בירושלמי וזכי לנפשך הקורא המשכיל ההכרחיי של ר' יוחנן בשנותו את טעמו בין הת\"ק ובין ר' יהודה כדי להמציא האיכא בינייהו כמבואר למעלה. והדרך הנ\"ל שכתבתי לשיטת הרמב\"ם [שפירשו במה דאמר הש\"ס כדי שלא יטעה דהיינו שמא ימנה הזייה ראשונה מכלל השבעה] הכי נמי נוכל לומר גם לפירש\"י שכתב ד\"ה שלא יטעה שיהא לו שהות בנתיים לתת לבו למנין שלא יטעה ע\"כ. דהא ניחא לת\"ק שפיר י\"ל דלפיכך מונה בכל פעם אחת כדי שיהא לו שהות בנתיים כלומר בעוד שהוא אומר אחת יש לו פנאי ליתן על לבו המספר שימנה אח\"כ. אמנם לר' יהודה נהי די\"ל בעוד שהוא אומר ואחת יתן על לבו מה ימנה אח\"כ ולפיכך הוא מונה שתים ואחת שלש ואחת וכו'. מ\"מ קשה מלת ואחת דמסיים אחר שבע. הוא ללא תועלת וצורך לגמרי שהרי כבר מנה שבע אע\"כ דטעמא דר' יהודה כדאמר ר' יוחנן דכתיב יזה. והשתא דאתינא להכי ניחא נמי כל הקושיות שכתבתי גם לשיטת רש\"י כמו לשיטת הרמב\"ם והר\"ב ובעין הקורא שיחי יערב:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>מחטא  כו' כדאמרינן בחולין כ\"ד ע\"א דכתיב תחטאני באזוב ואטהר כו' ע\"ש. </b> בגמ' שלפני איתא בחולין כ\"ז ע\"א ממאי דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית [ויקרא י\"ד] ואב\"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר [תלים נ\"א] ובכן טעמא בעי למה בחר התוי\"ט בקרא המאוחר והוא בכתובים ולא נקט קרא קמא וכן בנדה ל\"א ע\"ב מאי משמע דהאי חטא לישנא דדכויי הוא דכתיב וחטא את הבית ומתרגמינן וידכי ית ביתא ואי ב\"א מהכא תחטאני באזוב ואטהר וכתבתי (בקו' שטרי המאוחרין) ובתכ\"ש דקרא וחטא את הבית הוא ויקרא י\"ד פסוק נ\"ב וה\"ל להקדם מפסוק מ\"ט. ולקח לחטא את הבית ומתרגמי' ויסב לדכאה ית ביתא. ולא עוד גם ההפרש שבין סוגיא דנדה דמייתי הש\"ס ומתרגמי' וכו' לבין סוגיא דחולין דלא אמר הש\"ס הכי ואין מקום להאריך. ודע עוד דכמ\"ש רש\"י ביומא להביא ראיה ממנחות ס\"ו ע\"ב. כן במנחות על מלת ונתחטא הביא ראיה מיומא אכן בבכורות נ\"ז ע\"ב ד\"ה והא כתיב וכו' כתב רש\"י נתחטא לשון ירידה וחבירו במס' תענית דף י\"ט ע\"א בן המתחטא לפני אביו ע\"כ. ודע דקצת חידוש שלא הערה התוי\"ט ממ\"ש רש\"י בעצמו זבחים י\"ג ע\"א ד\"ה מחטא ויורד לשון הכתוב הכהן המחטא אותה ויקרא ו':  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה  באלו נשאלין וכו' אברהם יצחק ויעקב ושבטי יה כו' ע\"ש.  בגמ' ע\"ג ע\"ב והא לא כתיב טי\"ת א\"ר אחא בר יעקב שבטי ישורון כתיב שם ע\"כ. וראיתי בירושלמי דכתב שבטי ישראל. אכן הרמב\"ם בפירושו וכן בחיבורו פ\"ט דין ז' מהל' כלי המקדש כתב שבטי יה ותמה עליו הכ\"מ דלא כתב שבטי ישראל כדעת הירושלמי או שבטי ישורון כדעת הגמרא דידן וי\"ל כיון דבחד גמרא כתיב הכי ובאידך גמ' כתיב הכי משמע דישראל וישורון לאו דוקא דלא אתי למימר אלא דכתיב טי\"ת וכיון שכן עדיף למימר דהוה כתיב שבטי יה וכו' ע\"ש. וז\"ל המהרש\"א בח\"א ד\"ה הא לא כתיב צדי' כו' ובירושל' פריך והא לית חי\"ת בשבטים ולא ק' בשבטים ומשני דכ' אברהם יצחק ויעקב והא לית טי\"ת בשבטים ומשני דכתב שבטי ישראל והתימא מתלמודנו דנקט שבטי ישורון ולא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן ויש ליישב לפי תלמוד שלנו דשם ישראל היינו שם יעקב אבל ישורון הוא שם המקום ב\"ה כדפירש\"י בחומש ומצטרף שמו ית' ב\"ה עם האבות והשבטים ולפ\"ז היו בחושן ע\"ב אותיות נגד שם של ע\"ב כמ\"ש המקובלים ובנימין היה מלא כמ\"ש במס' סוטה לגבי אפוד ודו\"ק עכ\"ל. הנה במ\"ש המהרש\"א ולא נקט שבטי ישראל דכמה קראי כתיבי כן. רצונו שלא תקשה נמי דלא נקט שבטי יה ולזה סיים לומר דדוקא משבטי ישראל איכא למידק דלא נקט דכמה קראי כתיבי כן אבל משבטי יה ליכא למידק דלאו כמה קראי כתיבי כן אלא אחת היא בתהלים קכ\"ב לזה רמז הגאון מהרש\"א בלשונו. ברם מה שהעיד המהרש\"א בשם פירש\"י בחומש דמלת ישורון הוא שמו של המקום ב\"ה וכו' ומצטרף שמו וכו' לא זכיתי להמצא אי' איפוא שכתב רש\"י זה הפירוש אדרבה בפ' האזינו ל\"ב ט\"ו על וישמן ישורון ויבעט ת\"א ועתר ישראל ובעט ועוד שם בפ' וזאת הברכה ל\"ג ה' ויהי בישורון מלך ת\"א והוה בישראל מלכא וכ\"כ רש\"י ויהי הקב\"ה בישורון מלך תמיד עול מלכות עליהם. עוד שם ל\"ג כו' אין כאל ישורון ת\"א לית אלקא אלא אלקא דישראל וכן פירש\"י דע לך ישראל שאין כאל בכל אלקי העמים ולא כצורינו צורם. וכבר כתבתי בגליון פי' המחזור בסדר התפלה אבל אנחנו עמך בני בריתך וגו' קראת את שמו ישראל וישורון הטעם שנקרא ישורון כתב הרמב\"ן בפי' החומש דברים ב' פ' י\"ב בזה\"ל השמות ישמרו הטעם ויחליפו המלות כמו זרח וצחר וכן יעשו לשבח כמו יעקב שהוא לשון מרמה או לשון עקלקלות ויקרא אותן ישרון מן תם וישר ע\"כ. עוד כתב הרמב\"ן בתחלת פרשת עקב ולכן יקרא יעקב ישורון כי הפך העקוב למישור וכו' ע\"ש. ובכן דברי מהרש\"א צדיק ותמים. ממני לפי שעה נעלמים. והצעת צדיק אשר הציע בשם המקובלים עושים רושם לכוין דעת הש\"ס דילן דלא נקט שבטי יה דכתיב עכ\"פ בת��לים קכ\"ב ונקטו שבטי ישרון דלא כתיב בתנ\"ך שום פעם אכן מהאי טעמא נקט הש\"ס שבטי ישורון משום שהיה מקובל להם ע\"ב אותיות בחשן והא דלא נקט שבטי ישראל דכתיב חמשה פעמים בתורה ומספר האותיות שלהן משלימין ג\"כ המספר ע\"ב אותיות נכון לומר משום דכתיב יעקב לכך סמיך ליה ישורון כי הפך העקוב למישור כמ\"ש בשם הרמב\"ן. ובזה הכל מובן:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "תוי\"ט ד\"ה <b>אסור </b> באכילה וכו' ובתוס' כתבו דרוב ספרים גרסי' ובעשור אך בעשור שבת שבתון ושבת שבתון והיתה לכם וטעמא דמקרא דובעשור מני' נפקא לן וכו' והיינו ההוא קרא דובעשור וכו' ע\"ש כצ\"ל כמו שהעתקתי. ובדפוס נפלו איזה טעיות אבל צ\"ע דהיא גופה קשיא דלמה לא יליף לעיל פירושו דעינוי מדכתיב בפרשת אחרי תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו מה מלאכה שב ואל תעשה וכו' ואי משום דבפ' פנחס כתיב ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו לא איתברר מאי אולמא קרא דפנחס יותר מקרא דפרשת אחרי והאמת יש לו רגלים דבגמ' דלעיל ע\"ד ע\"א דריש לה מקרא דפ' אחרי שהוא מוקדם והכי איתא לעיל ת\"ר תענו את נפשותיכם יכול ישב בחמה וכו' ת\"ל וכל מלאכה לא תעשו וכו' מה מלאכה שב ואל תעשה וכו' הרי להדיא דדריש מן תענו וגו' והיינו קרא דכתיב בפ' אחרי [וסייעתא לזה קצת ג\"כ דהרב בעל תולדות אהרן ציין לזה אקרא דפ' אחרי]:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "הר\"ב ד\"ה <b>בולמס  וכו' וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא כו' ע\"ש. </b> בגמ' פ\"ג ע\"א תנו רבנן מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא [משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע. רש\"י] ובביאורי על תוספתא דאיתא שם להך ברייתא כתבתי בס\"ד מלת היו אין לו מובן. ושמחתי שמצאתי בהרא\"ש שהעתיק ברייתא זו מנין יודעין שהאירו וכו' ובכן מהראוי לתקן גם בגמ' ובתוספתא ובזה אודיע כי לא מצאתי נזכר תו' זו שהביא הש\"ס ואביי מפרש לה ובטעמא. לא בהרי\"ף ולא בהרמב\"ם וסמ\"ג והטור וב\"י ובש\"ע וכל הגדולים לא העתיקו אלא המשנה כצורתה גם כל האחרונים הב\"ח וט\"ז ומג\"א ואלי' רבה הסתירו כולם ולא גילו סוד נאה מנין היו יודעין שהאירו עיניו משיבחין בטעמא כדאמר אביי ואין חולק עליו והוי בכלל מסוכן ומאכילין אותו עד שיבחין בין תבשיל יפה וא\"כ יש בהודעה זאת צורכי רבים וצורך גדול ובפרט אם רצונו לפרש דהפי' בברייתא מנין היו יודעין וכו' כגון בסומא וכיוצא פשיטא דהוי להו לגדולי הפוסקים לכתבו ומי יתן אבחין טעמו של זה דבר השמיטה מכל הגדולים זולתי אחד מהן הוא הרא\"ש שהזכיר את זה ולמה עשו ככה. ולמנוע מתלמידיהן דבר הלכה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,55 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגר  מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו ואם היתה אמו מישראל וכו' </b> ע\"ש. לכאורה צ\"ע דהוה מצי ליתן טעם שאינו יכול לומר אשר נתת לי כמו דתנן לקמן מ\"ה האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי. וטפי קשה דלטעם זה שאינו יכול לומר אשר נתת לי אפילו היתה אמו מישראל נמי אינו קורא דאע\"ג דמצי לומר אשר נשבע לאבותינו מ\"מ אין יכול לומר אשר נתת לי מפני שהגרים לא נטלו חלק בארץ. ואמאי תנן גבי גר אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. גם פסק הרמב\"ם שהעתיק הר\"ב דאין הלכה כמשנה זו אלא הגר מביא וקורא וכו' מפני שהארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. בלתי מובן שהרי אפילו כהנים ולוים אילמלא שהיו להם ערי מגרש לא היו קורין כמו שכתבתי בפ\"ג מ\"ג דברכות בשם הרמב\"ם מכ\"ש גרים. עוד קשה דלפסק הרמב\"ם דהכא הוה נמי גבי ודוי מעשר לומר דגרים מתודים. והא ליתא שהרי לעיל מי\"ד פ\"ה דמעשר שני משנה מפורשת דגרים אינם מתודין שאינם יכולין לומר ואת האדמה אשר נתת לנו. ושם לא העיר הר\"ב והרמב\"ם לכתוב דאינה הלכה ובהיות כי גם דברי מד\"ז התי\"ט בד\"ה הגר מביא ובד\"ה ואם היתה אמו וכו' צריכין קצת ביאור. וגם לא ביאר כל ההכרח בהבנת פי' משנה זו ופסק הרמב\"ם לכן קמתי ואתעודד להעתיק דברי הראשונים הנה הר\"ש שהעתיק דברי הירושלמי וגם התוספתא ע\"ש סמך על המבין המעמיק וקיצר למאד. גם קצת דברים צריכין תיקון מטעות הדפוס. אבל תוספות בב\"ב פ\"א כתבו ככל הצורך להבנת הענין וז\"ל בד\"ה למעוטי וכו' דגר עצמו בר הבאה הוא כדתנן אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר (נשבעת צ\"ל) נשבע לאבותינו לתת לנו ומכח ההיא משנה לא הי' מניח ר\"ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה וכו' ולר\"י נראה דשפיר מצי אמר גר לאבותינו ולא קי\"ל כההיא משנה אלא כר' יהודה דפליג עלה כדאיתא בירושלמי בכורים פ\"א תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מ\"ט דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו'. ר\"י בן לוי אמר הלכה כר' יהודה וכו' והא דאמר במכות י\"ט כיון דאיכא גר דבעי' למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר אתי שפיר כר' יהודה וסמוך אלתת לנו דסיפא דקרא והא דאמר ר' יהודה בירושלמי דמביא וקורא דוקא גר מבני קיני חותן משה דמצי אמר לתת שנטלו חלק בארץ וכו' והכי נמי תניא בתוספתא דבכורים ר' יהודה אומר כל הגרים מביאים ואינם קורים ובני קיני חותן משה מביאים וקורים ור\"ת אומר דההיא דירושלמי משבשתא היא דהכי מצי למימר גר קורא אפילו מבני קיני ארמי אובד אבי דהיינו יעקב [וע' בפי' הרשב\"ם בפי' החומש ארמי אובד אבי. אברהם ארמי הי' אובד וגולה וכו'] וירד מצרימה וירעו אותנו ויוציאנו וההיא דתוספתא מוקי באמו מישראל דמצי אמר לאבותינו וכן לתת לנו אם הוא מבני קיני ופליג אמתני' דמס' בכורים דקתני באמו מישראל מביא וקורא. ולר\"י נראה דמתני' נמי מיירי בבני קיני ולא פליג משום דאמו מישראל לא מהני לי' למימר לתת לנו דהא אמו עצמה אינה קוראה כדתנן במתני' האשה וכו' אינן קורין דלא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו אע\"פ שהי' להן חלק ע\"י ירושה כ\"ש הוא דלא קרי דלא עדיף מאמו ע\"כ. וכן בפי' שנדפס בכתב קטן תוך פי' הר\"ש והוא מחיבור הרא\"ש במשנה דהכא כתב פלוגתא שבין ר\"ת ור\"י והאריך קצת יותר ובביאור טפי בישוב הדברים וכתב עוד שבה\"ג פסק כר\"ת קחנו משם. היוצא מזה דבין לר\"ת ובין לר\"י גר מכל האומות אינו קורא אפילו כשאמו מישראל ומתני' דהכא דתנן אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. לפי' ר\"י איירי דוקא בבני קיני חותן משה ועכ\"פ מתני' דהכא הלכתא היא בין לר\"ת ובין לר\"י ולא פליג ר\"י אר\"ת אלא בהא טעמא דתנן במתני' שאינו יכול לומר לאבותינו על זה כתב ר\"י דליתא אלא דיכול לומר לאבותינו כדאי' בירושלמי דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו' ולפיכך יש לגרים לברך ברכת הזימון דיכול לומר לאבותינו אבל ודאי דאינו קורא מצד שאינו יכול לומר לתת לנו כמבואר במכות י\"ט כמו שהביא ר\"י בעצמו ופשיטא לר\"ת דאינו קורא שמשבש הירושלמי. ותן לחכם ויחכם עוד דעלה דמתני' הגר מביא ואינו קורא שאין יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו וכו' איתמר עלה בגמ' ירושלמי ר' יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר' יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך. ופי' הר\"א פערקאן משום דקשיא לן מה בכך היתה אמו מישראל הרי אשה גופה תנן לקמן שאינה קוראת דלא נטלה חלק בארץ ואינה יכולה לומר נתת לי אלא בגר קיני מיירי שנטלו חלק בארץ ואפ\"ה צריך גם כן אמו מישראל כדי לקיים ג\"כ לאבותינו שלא נשבע הקב\"ה ליתרו אלא לאברהם יצחק ויעקב והן לא היו אבותיו של יתרו אבל אם היתה אמו מישראל יכול לומר לאבותינו וכוונתו לאבות אמו וכן הוא בתוספתא בהדיא גר קיני מביא וקורא ומה שלא פירשו במתני' פירש בתוספתא ותרוייהו בעינן אמו מישראל וגם גר קיני [וחידוש קצת שלא הערה רא\"פ מכל דברי ר\"ת ור\"י כלום] וגם מ\"ש הר\"ש במתני' דהכא הגר וכו' ובירושלמי קאמר וכו' בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ע\"כ. צ\"ע דאין זה פירכא אלא סיומא דמילת' היא כמ\"ש הרא\"פ וכו' והמוכרח לכאורה. <br><b>ואחר </b> כל הדברים האלה לא איתברר פסק הר\"ב שכתב בשם הרמב\"ם דהגר מביא וקורא ומצי לומר לאבותינו מפני שארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. מאי מהני בזה נהי דמצי לומר לאבותינו אבל מ\"מ היאך מצי לומר לתת לנו ופשיטא דלא מצי לומר אשר נתת לי. ומה\"ט האשה ואפוטרופוס אינו קורא מכ\"ש גר. ועיינתי שוב בחיבורו פ\"ד מהל' בכורים דין ג' כתב בזה\"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב המון לכל העולם שנכנסין תחת כנפי שכינה ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ ע\"כ וז\"ל הכ\"מ ומ\"ש הגר מביא וקורא כו' בירושלמי איפסקא הלכתא כר' יהודה דאמר הכי ומ\"ש לאברהם היתה השבועה כו' כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה כו'. נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע\"כ [ובהעתקה זו יתבאר לך כוונת התי\"ט ד\"ה הגר וכו' אבל כ\"ע מודו דלא נתחלק הארץ לגרים וזה ביאור בחיבורו מטעם שבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם ע\"כ] ועדיין ��א נתקרר' דעתי דהיאך מצי הגר קורא לתת לנו ואשר נתת לי הלא הרמב\"ם בעצמו לפי הפי' שכתב הכ\"מ והתי\"ט כתב הכא דגרים לא נטלו חלק בארץ. והנה שני דברים דבדיבור אחד נאמרו דגרים לא נטלו כלל חלק בארץ ושיהיה הגר מביא וקורא סותר את זה. והרמב\"ם לעיל בסמוך דין ב' נמי כתב להדי' אלו מביאין ולא קורין. האשה והאפוטרופוס ושליח והעבד לפי שאין יכולין לומר אשר נתת לי. ובכן ראיתי להעתיק בקוצר [הצריך לענין דהכא וגם קצת לענין שכתבתי מ\"ג פ\"ג דברכות ז\"ל הרשב\"א בחדושיו למס' ב\"ב' דף פ\"א ד\"ה ומי כתיב אדמתך וכו' ומיהו איכא וכו' בירושלמי תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים וכו' וכן פסק הרב ר' משה ספרדי ז\"ל וכו' ותמיה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו ויש אומרים דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה וכו' והי' הטוב כו' וכיון שאברהם אב לכל העולם ונטלו חלק בארץ קורים לר' יהודה והלכה כמותו ואע\"ג דכתיב בפ' בכורים ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם ויש ששואלים היאך מוציאין שאר הגרים [כלומר שאינם מבני קיני חותן משה] את הרבים ידי חובתן בברכת המזון אעפ\"י שאמו ישראל שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברכת המזון וטעמא דמילתא משום דלאו בת נחלה היא וא\"ת אין ה\"נ שאין מוציאין אחרים ידי חובתן בשאכלו שיעורא דאורייתא א\"כ כהנים נמי לא יוציאו דתני' בתוספתא הכהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפשר משום דקי\"ל כר' יוסי ולר' מאיר נמי אפשר דס\"ל שאין בה\"מ תלוי' בחלק הארץ ובעיין דברכות אליבא דר' יוסי ולפ\"ז צריך להזהר שלא יברך גר לישראל כשאכל שיעורא דאורייתא כדרך האשה. ויש מפרש פי' אחר באותה שמועה שבמסכת ברכות [כוונת הרשב\"א כמ\"ש תוס' שם והוא נמי כ\"כ שם בברכות בשם יש מי שמפרש דאיבעי' דנשים היינו משום ברית ותורה] ובירושלמי לא משמע כי הך סברא אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ\"כ הרי הם כשאר כל אדם ע\"כ. וכ\"כ הנמוקי יוסף בפ\"ה דב\"ב [דפוס ז\"ב דף קצ\"ה] כיון דאיפסק בירושלמי כר' יהודה דגר מביא וקורא קי\"ל כוותיה וכן פסק הרמב\"ם וכתבו המפרשים דמוציאין אחרים ידי חובתן אפילו כשאכלו אחרים שיעורא דאורייתא שהיא כדי שביעה ואע\"ג דאמרינן בברכות דנשים אינם חייבין אלא מדרבנן משום דלאו בנות נחלה נינהו וא\"כ גרים נמי לא נטלו חלק בארץ. י\"ל דגרים שהם בני אברהם ראויים לירושה שלהן ובני נחלה נינהו אלא שלא נחלקה הארץ אלא ליוצאי מצרים ודמי לטפלים דאמרי' בש נוחלין לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבן כ' ולא הי' להם שום מוריש כגון אב ודוד ואח שכולן מתו במדבר שלא נטלו חלק בה אפ\"ה ודאי מוציאין לאחרים ידי חובתן בברכת המזון וטעמא דכל הני בני נחלה וירושה נינהו אבל נשי לאו בנות נחלה נינהו כלל. ע\"כ. [ובב\"י א\"ח סי' נ\"ג ד\"ה כתב במרדכי וכו' ופסק הר\"ן בספינה כדברי ר\"י וכתב שלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ע\"ש. והנה בכל דפוסי הרי\"ף לא נמצא פי' הר\"ן אלא פי' נ\"י וכבר העתקתי לשון הנ\"י ולא זכר כלל מדעת הרמב\"ן והרשב\"א. ובזה צ\"ע גם במ\"ש הב\"י לקמן בא\"ח סי' קצ\"ט ד\"ה ומ\"ש רבינו בשם ר\"ת וכו' ע\"ש] מעתה נוכל לומר דהרמב\"ם ס\"ל כהרשב\"א בטעמי' בסוף דבריו דמן הירושלמי משמע דר' יהודה בכל גרים אפילו אותן שאינם מבני קיני קאמר דקורין ואפסיק הלכתא בירושלמי כוותיה. והטעם דקורין משום דהוי כטפלים. ודע דמדברי הרשב\"א שהעתקתי למעלה המה במקצת דברים מתנגדים למ\"ש הרשב\"א בברכות כ' ד\"ה בעיא מיני' רבינא מרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וא\"ת מאי קא מיבעיא לי' והא מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא פירש\"י משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ וא\"ת א\"כ אף בעבדים כן שאף הן לא נטלו חלק בארץ ולבעיא מיני' נשים ועבדים וי\"ל דשאני עבדים שהן זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ [וע\"פ הדברים האלו איכא למידק בתוס' דברכות כ' בד\"ה נשים וכו' פי' הקונטרס וכו' משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ותימה כהנים ולוים נמי תבעי וכו' ע\"ש. וקשה ממ\"נ אי לא ס\"ל כתירוצו של הרשב\"א דשם זכרים נטלו חלק בארץ. ה\"ל לתוס' להקשות בקיצור דעבדים דתנן נמי במתני' נמי תבעי ואי ס\"ל כתירוצו דשם זכרים וכו' א\"כ מכהנים ולוים נמי לא קשיא. ואולי דתוס' לא כיוונו להקשות על בעל האיבעיא די\"ל דחדא מתרתי נקט ואטו כרוכלא ליחשוב. וקרוב לומר דתוס' מקשו לשיטתו דס\"ל דלפי המסקנא נשאר נשים בתיקו דלא איפשטא כמ\"ש הטור בשם בסי' קפ\"ו ודלא כהראב\"ד שכתב דחייבים מן התורה וכן הרשב\"א הביאו הב\"י שכתב דקי\"ל כרבא נגד רבינא וס\"ל דנשים מדאורייתא וא\"כ גם כהנים ולוים הם בספק זו ומעתה כהנים ולוים לא יוציאו אחרים ידי חובתן והא ליתא דהלא הלכה רווחת בישראל דכהנים מוציאין כמ\"ש הרשב\"א דמוכח מרב חסדא דכהן וברך בי ריש גלותא [ועובדא דרב חסדא תמצא בסוגיא דברכות מ\"ט ושהיה רב חסדא כהן תמצא בברכות מ\"ד וכ\"מ מסוגיא חולין מ\"ד ומ\"ש רש\"י שם רב חסדא כהן הוי כדאמרינן בגיטין בהניזקין שמונים זוגות וכו' כתבתי בתכ\"ש דצריך תיקון וצ\"ל כדאיתא בברכותצד מברכין דף מ\"ד. מיהו לפמ\"ש הבאר שבע בסוטה ל\"ט דתרי רב חסדא הוו. אזדא ראי' זו. וכבר נדפס משמי קצת דברים בס' זכרון יוסף דף י\"ז ע\"ב מזה הענין] ויש מפרש דמסתפקא לי' משום דאמרינן לקמן מ\"ט דכל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה אף הן אינן חייבות דאורייתא ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים ע\"כ הרשב\"א. ועיינתי שוב במ\"ל כתב ד\"ה הגר מביא וקורא וכו' תמי' לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולין לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינם קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש. ורבינו עצמו כ' בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינם מתודים מפני שאין להם חלק בארץ ועוד אני תמה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות דף י\"ט קאמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע וכו'. הנה קושיא אחרונה שהניח בצ\"ע מיושב שפיר לפמ\"ש הרא\"ש בהגהות הר\"ש שהעתקתי למעלה מקצת דבריו וכתב עוד שם דרב אשי במכות י\"ט אליבא דר' יוסי התם קאי דאמר ר' יוסי שם שלשה דברים משום שלשה זקנים ופליג עלה ר' יהודה והלכה כר' יהודה כדפסק בירושלמי וכו' ע\"ש. ולקושי' הראשונה רומיא מוידוי מעשר כתב בעל הג\"ה תירוץ בשם מהר\"ם נ' חביב דהחילוק הוא דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר (נשבעת צ\"ל) נשבע לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו מ\"מ לעתיד לבא יטלו נחלה הגרים בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וכו' וטעמא דמלתא דהגרים בבבל שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו (ד') כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי כיון שלא נטל חלק בארץ וכו' ע\"כ. ואשיב' רגלי אל עדותי לידון בדבר חדש אשר לא מצאתי בכל אותן ראשונים שזכרתי אותם למעלה וגם אחר העיון בהגהות הרא\"ש בפ\"ה דב\"ב שהזכיר ג\"כ פלוגתא של ר\"ת ור\"י ושבה\"ג פוסק כר\"ת. ורבינו שמשון אומר אע\"ג דאמו מישראל נהי דמצי למימר לאבותינו מ\"מ אין חייב מן התורה בבהמ\"ז (מן התורה) ואין יכול להוציא את אחרים דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ולא היה לו חלק בארץ ומהאי טעמא מספקא לי' לגמרא אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה. וסיים הג\"א בשם מהרי\"ח דלא נהירא דלגבי נשים הוי טעמא לפי שאין ברית בנשים ולאו משום דכתיב אשר נתן לך ע\"כ. גם בהג\"א בברכות פרק מ\"ש כתב בזה\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר יכול לומר בברכת המזון שהנחלת את אבותינו דפסקינן כר' (שמעון צ\"ל) יהודה דאמר גר עצמו מביא וקורא וכו' כי אב המון גוים וכו' מ\"מ איך יוצא ידי חובתו כיון שלא הי' לגרים חלק בארץ כמו לנשים דאמר הכא דאין מוציאין את אחרים דאכלו שיעורא דאורייתא ודוחק לומר ולחלק דשאני גרים שהם זכרים וזכרים נטלו חלק בארץ וכו' ומפרש דהכא מיבעיא משום דלא מצי אמרי ברית ותורה וכו' ע\"ש. וגם במ\"ש הב\"י א\"ח סי' קצ\"ט [אהא שכתב הטור פלוגתא שבין ר\"ת ור\"י] ד\"ה ומ\"ש רבינו בשם ר\"ת וכו' ור\"י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו וכו' וכבר כתבתי בסי' נ\"ג שדעת הרמב\"ן והרמב\"ם והרשב\"א והר\"ן ז\"ל כדעת ר\"י והכי נקטינן ע\"כ. הנה מה שהעיד שם הרמב\"ם דהיינו בפ\"ד מהל' בכורים שכתב דגר מביא וקורא לכאורה אין ראיה לברכת המזון דשאני בכורים דהוא אומר לישנא דלעתיד וכמ\"ש מהר\"ם ן' חביב משא\"כ בברכת המזון י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל כר\"ת דהוה כמו גבי וידוי מעשר. אולם בכל אלה לא רציתי להאריך. אכן במה שיש להקשות אמילתיה דר\"ת שלא הי' מניח לגר לברך ברכת המזון. והיא פליאה שהרי באוכל כזית דגן דאינו אלא מדרבנן מוציא אחרים ולמה נגרע הגר דעכ\"פ מדרבנן מיהא מחייב [כמו נשים דאע\"ג שאינם יכולין לומר על הארץ הטובה או ברית ותורה אפ\"ה מדרבנן מחייבי] ולכן שפיר קדמי להחוי' דר\"ת ס\"ל כרש\"י בנדה י\"ג דגרים אינם בכלל ערבות וכמ\"ש בס\"ד באריכות מ\"ג פ\"ג דברכות [מיהו אכתי איכא למידק דלא הו\"ל לר\"ת להניח נמי לישראל שאכל כזית לברך ברכת המזון להוציא הגרים שאכלו כדי שביעה] ומצוה ליתן עין עיון. במיטב הגיון:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>וטומטום </b> ואנדרוגינוס וכו' תמיהני דבכל דוכתי וכו' ע\"ש לכאורה י\"ל דודאי קרא דכתיב איש לפי פקודיו לגופי' אתיא למעט נקבות מנחלת ארץ ישראל. וא\"כ עיקר תמיהת התי\"ט אינו אלא להר\"ב [וכן הרמב\"ם בפירושו] שכתב וכתיב איש לפי פקודיו וכו' דלמה לי' לאתויי מקרא ה\"ל לומר הטעם דהוי ספק. מיהו בזה שפיר י\"ל דניחא ליה להר\"ב לאתויי מה שנודע מקרא להדי' דאיש ודאי נטל חלק בארץ כדי דלא נימא דילמא היה תנאי חלוקת הארץ אף לספק. אבל השתא דידעינן מאיש לפי פקודיו ממילא ממועט טומטום שהוא ספק והלכך נמי שפיר כתב הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' בכורים דין ב' ואלו מביאין ולא קורין האשה והטומטום והאנדרוגינוס לפי שהן ספק אשה ואין יכולין לומר אשר נתת לי ד'. ורא��תי בשער אפרים סי' י\"ד מבן המחבר שכתב ליישב תמיהות התי\"ט וע\"ש. מיהו במ\"ש ליישב מסוגיא דמ\"ק ד' דמוקי אביי כשביציו מבחוץ וכו' ע\"ש. לכאורה לפמ\"ש רש\"י במ\"ק שם ד\"ה כשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך וכו' ע\"ש לא ידענא אם טומטום כה\"ג ממועט מאיש וצריך עיון קצת בזה:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב יבש  המעיין שהאילן חי וגדל ממנו ונקצץ האילן והוא שיבש ונקצץ קודם שהפריש. אבל אם הפריש קודם הואיל ונראו לקריאה ונדחו ירקבו וכו'  ע\"ש. סברת ופי' הר\"ב שכתב ג\"כ הר\"ש. מוכרח נמי מהירושלמי שהביאו התי\"ט לקמן בסמוך מ\"ז ד\"ה הפריש וכו' דבירושלמי מוקים למתני' וכו'. ומזה הוי תיובתא לכאורה לרש\"י בברכות מ' ב' שכתב בפירושו אמתני' דהכא יבש המעיין ונקצץ האילן בזה\"ל. הי' לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואח\"כ יבש המעיין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח\"כ נקצץ האילן וכו' ע\"כ. ולא עוד גם מסוגיא דמכות י\"ח דאיתמר הפריש בכורים לפני החג ועבר עליהם החג ירקבו משום דקודם החג הוי חזו לקריאה ואחר החג לא חזו וכו' כמו שהביאו תוס' ב\"ב פ\"ב ד\"ה בצרן וכו' ע\"ש. קשיא לפרש\"י שכתב וקצר בכורים ממנו ואח\"כ יבש המעיין וכו'. שהרי בהפריש תחילה הוו חזי לקריאה ואח\"כ כשיבש או נקצץ נדחה. וא\"כ ירקבו. ולמה תנא מביא. ונראין דברי רש\"י כהוגן אחרי ראי כי גם הרמב\"ם פ\"ד מהלכות בכורים דין י\"ב כתב הפריש בכורים ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמו שאין לו קרקע שהרי אבדה. המביא בכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אע\"פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא וכו' ע\"כ. וכתב הכ\"מ ומ\"ש רבינו אע\"פ שהפרישם קודם החג כו' יש לתמוה דהא בפ' אלו הן הלוקין אמר הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג ירקבו ויהב טעמא בגמרא וכו' וצ\"ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דגיטין מ\"ז דאמר ר\"י ב\"ח בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא ולקחת והבאת עד שתהי' לקיטה והבאה כאחד ואע\"ג דבירושלמי מוקי לה בשלקטן לשלחן ע\"י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחנו ביד אחר שכל הבכורים שנראו להתיר בקריאה אינן נתרים אלא בקריאה. מאחר דבגמרא דידן מייתי להא דריב\"ח בבבא בתרא פ\"א ובגיטין מ\"ז סתמא ואי הוי סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוי שתיק מלפלוגי בהכי. וכגמ' דידן נקטינן. ועוד דמתני' דהפריש בכוריו ואח\"כ מכר שדהו ומתני' דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתני סתמא אתי כר\"י ב\"ח ואע\"ג דבירושלמי משני להו שנויא דחיקא הוא ולא סמכינן עלה ע\"כ. ואין להקשות נהי דסוגיא דילן פליג עם הירושלמי מ\"מ מי הכריח רש\"י לפרש דוקא כשהפריש בכוריו קודם שיבש המעיין או קודם שנקצץ ולא ניחא ליה לפרש בכל גוונא. והיינו אף שהפריש אחר שיבש או אחר שנקצץ. דיש לומר דבלא\"ה לפי' הירושלמי שמפרש למתני' דהכא יבש האילן או נקצץ אינו קורא כשיבש משעה ראשונה [עיין תוס' בב\"ב פ\"ה שהעתיקו הירושלמי בלשון זה] לא איתברר מה טעמא יהיה מביא לפי סוגיא דילן בברכות מ\"ם דמוקי מתני' דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא דעיקר אילן ארעא הוא וכר' יהודה דמתני' דהכא דאמר מביא וקורא. אבל חכמים דפליגי ואמרו מביא ואינו קורא דס\"ל דעיקר אילן לא ארעא היא. וא\"כ כשיבש האילן או נקצץ דשוב אין לו באילן כלל למה יהא מביא והלכך הוכרח לפרש לפום אותו סוגיא שהפריש קודם שיבש וחזי להביא משעת הפרשה ושוב אינו נדחה. לפיכך מביא ומה שאינו קורא היינו טעמא כמו שביאר רש\"י בסוגיא דברכות שם בזה\"ל ואינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי כיון דיבש המעיין ונקצץ האילן בטלה לה ארעא ור' יהודה אומר מביא וקורא שהארץ היא עיקר ע\"כ. אמנם הירושלמי לשטתי' דמפרש דמתני' דברכות דבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא דברי הכל היא וכבר כתבתי לעיל בביאור המשנה ב' פ\"ו דמאן דאמר דברי הכל היא היינו עפ\"י היש מפרשים שכתבו תו' ד\"ה יבש המעיין י\"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב\"ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע\"כ. וא\"כ הסברא דעיקר אילן ארעא הוא ס\"ל נמי לת\"ק כמו לר\"י רק דפליגי לענין קריאה דר\"י לא חייש שנראה כקובל וא\"כ שפיר מפרש הירושלמי כשיבש או נקצץ ואח\"כ הפריש וס\"ל לת\"ק דמביא דעיקר אילן ארעא הוא:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>נבזזו  וכו' </b> ועל הרמב\"ם בחיבורו אני תמה שבפ\"ד מהל' בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל. בזה שהוסיף התי\"ט לכתוב דדלמא אבדו גריע וכו' כיון לאלם תמיהתו. כדי דלא נימא הא דהרמב\"ם לא פרט הכא אלא אחת מהנה. משום שכבר בסוף פ\"ב כתב המפריש בכורים ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אחרים תחתיהם וכו'. לפיכך אסברי' התי\"ט תמיהתו. כלומר אי הוה נקט הרמב\"ם אחד מהנשארים לא הי' תמה. משום דשפיר י\"ל כנ\"ל כו'. אבל בהא דנקט אבדו יש לתמוה. דבזה יש מקום לטעות לומר דדוקא אבדו כגון שנאבדו מן העולם דגריע כיון שאינן כלל אינו קורא. אבל בהנך כגון נמקו או נבזזו או שנגנבו או שנטמאו אכתי יש מקום לטעות דקורא והלכך עדיפא ה\"ל להרמב\"ם למנקט אחד מהשאר: <br><b>שוב </b> ראיתי נדפס בהג\"ה ברמב\"ם פ\"ד מהל' בכורים דין ט' בזה\"ל. התי\"ט תמה על רבינו איך השמיט נבזזו נמקו נגנבו וכו' ואני אומר שאין מקום לתמיהתו דהרמב\"ם סמך על מ\"ש למעלה בסוף פ\"ב שכתב שם כל החלוקים השנויים במשנה ובכאן חדא מינייהו נקט עכ\"ל. אכן כוונת התי\"ט נכון לפי מה שכתבתי למעלה וזה ברור:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש  בבכורים וכו'. </b> ע\"ש נשאלתי אמאי לא קחשיב בכל הני מתני' נמי דיש במעשר שהיא נפדית חוץ לירושלים משא\"כ בתרומה ובכורים. השבתי לו שאלת ראשונים שאלת וכבר השיב הרשב\"א על זה בתשובה סי' רפ\"ט אחר שהאריך קצת ויש לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלים ולא חייבה התורה להביא גופו של מעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאין טעון הבאת מקום והיכי דמי כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ע\"כ: <br><b>עוד </b> אתן תודע שכתב הרשב\"א עוד שם ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורים משא\"כ בתרומה ובמעשר שהבכורים נקנים במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתני' ומייתינן לה בקדושין דף ס\"ב האומר פירות ערוגה זו וכו' לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנים במחובר לקרקע מיד משא\"כ בתרומה אלא באומר כשיתלשו ונתלשו ע\"כ. ולולא תירוצו ה\"א דניחא דהא דאסברי' הר\"ב בפירושו בזה\"ל נקנים במחובר לקרקע דכתיב בכורי כל אשר בארצך בשעה שהם מחוברים בארצך ובכורים הם והכי תנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו כו' קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ע\"כ. רצונו לומר דבכורים מצוה להפריש במחובר והכי תנן להדיא בריש פ\"ג כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' והיינו כפי הטעם בס' החינוך מצוה ע\"ב כדי להעלות וכו' ראשית הפרי המתבשל וכו' ע\"ש. משא\"כ בתרומה ודאי דאינו מצוה כלל וכלל במחובר. וע' מנחות ע' א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע וכו' [וכתבתי בתכ\"ש לא ידעתי עדיין באיזה מקום במשנה או בברייתא דאיתא דבר זה לא מצינו תרומה במחובר לקרקע] ולפי מסקנא כי תניא לענין אחיובי מיתה וחומש כלומר דבכל תרומה במחובר אינו חייב מיתה וחומש ע\"ש ואין כאן מקום להאריך:  לפנים מן המודיעים. נשלם סדר זרעים. בעזרת הטוב ומטיב לטובים ורעים. והוא יצילני מכל מיני פגעים. ואל ימשלו זדים ורשעים. ונזכה לעלות לציון עם הנושעים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הגר  מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו ואם היתה אמו מישראל וכו' </b> ע\"ש. לכאורה צ\"ע דהוה מצי ליתן טעם שאינו יכול לומר אשר נתת לי כמו דתנן לקמן מ\"ה האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר אשר נתת לי. וטפי קשה דלטעם זה שאינו יכול לומר אשר נתת לי אפילו היתה אמו מישראל נמי אינו קורא דאע\"ג דמצי לומר אשר נשבע לאבותינו מ\"מ אין יכול לומר אשר נתת לי מפני שהגרים לא נטלו חלק בארץ. ואמאי תנן גבי גר אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. גם פסק הרמב\"ם שהעתיק הר\"ב דאין הלכה כמשנה זו אלא הגר מביא וקורא וכו' מפני שהארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. בלתי מובן שהרי אפילו כהנים ולוים אילמלא שהיו להם ערי מגרש לא היו קורין כמו שכתבתי בפ\"ג מ\"ג דברכות בשם הרמב\"ם מכ\"ש גרים. עוד קשה דלפסק הרמב\"ם דהכא הוה נמי גבי ודוי מעשר לומר דגרים מתודים. והא ליתא שהרי לעיל מי\"ד פ\"ה דמעשר שני משנה מפורשת דגרים אינם מתודין שאינם יכולין לומר ואת האדמה אשר נתת לנו. ושם לא העיר הר\"ב והרמב\"ם לכתוב דאינה הלכה ובהיות כי גם דברי מד\"ז התי\"ט בד\"ה הגר מביא ובד\"ה ואם היתה אמו וכו' צריכין קצת ביאור. וגם לא ביאר כל ההכרח בהבנת פי' משנה זו ופסק הרמב\"ם לכן קמתי ואתעודד להעתיק דברי הראשונים הנה הר\"ש שהעתיק דברי הירושלמי וגם התוספתא ע\"ש סמך על המבין המעמיק וקיצר למאד. גם קצת דברים צריכין תיקון מטעות הדפוס. אבל תוספות בב\"ב פ\"א כתבו ככל הצורך להבנת הענין וז\"ל בד\"ה למעוטי וכו' דגר עצמו בר הבאה הוא כדתנן אלו מביאין ולא קורין הגר מביא ואינו קורא לפי שאינו יכול לומר אשר (נשבעת צ\"ל) נשבע לאבותינו לתת לנו ומכח ההיא משנה לא הי' מניח ר\"ת לגרים לברך ברכת הזימון לפי שאינו יכול לומר שהנחלת לאבותינו ארץ טובה וכו' ולר\"י נראה דשפיר מצי אמר גר לאבותינו ולא קי\"ל כההיא משנה אלא כר' יהודה דפליג עלה כדאיתא בירושלמי בכורים פ\"א תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מ\"ט דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו'. ר\"י בן לוי אמר הלכה כר' יהודה וכו' והא דאמר במכות י\"ט כיון דאיכא גר דבעי' למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר אתי שפיר כר' יהודה וסמוך אלתת לנו דסיפא דקרא והא דאמר ר' יהודה בירושלמי דמביא וקורא דוקא גר מבני קיני חותן משה דמצי אמר לתת שנטלו חלק בארץ וכו' והכי נמי תניא בתוספתא דבכורים ר' יהודה אומר כל הגרים מביאים ואינם קורים ובני קיני חותן משה מביאים וקורים ור\"ת אומר דההיא דירושלמי משבשתא היא דהכי מצי למימר גר קורא אפילו מבני קיני ארמי אובד אבי דהיינו יעקב [וע' בפי' הרשב\"ם בפי' החומש ארמי אובד אבי. אברהם ארמי הי' אובד וגולה וכו'] וירד מצרימה וירעו אותנו ויוציאנו וההיא דתוספתא מוקי באמו מישראל דמצי אמר לאבותינו וכן לתת לנו אם הוא מבני קיני ופליג אמתני' דמס' בכורים דקתני באמו מישראל מביא וקורא. ולר\"י נראה דמתני' נמי מיירי בבני קיני ולא פליג משום דאמו מישראל לא מהני לי' למימר לתת לנו דהא אמו עצמה אינה קוראה כדתנן במתני' האשה וכו' אינן קורין דלא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו אע\"פ שהי' להן חלק ע\"י ירושה כ\"ש הוא דלא קרי דלא עדיף מאמו ע\"כ. וכן בפי' שנדפס בכתב קטן תוך פי' הר\"ש והוא מחיבור הרא\"ש במשנה דהכא כתב פלוגתא שבין ר\"ת ור\"י והאריך קצת יותר ובביאור טפי בישוב הדברים וכתב עוד שבה\"ג פסק כר\"ת קחנו משם. היוצא מזה דבין לר\"ת ובין לר\"י גר מכל האומות אינו קורא אפילו כשאמו מישראל ומתני' דהכא דתנן אם היתה אמו מישראל מביא וקורא. לפי' ר\"י איירי דוקא בבני קיני חותן משה ועכ\"פ מתני' דהכא הלכתא היא בין לר\"ת ובין לר\"י ולא פליג ר\"י אר\"ת אלא בהא טעמא דתנן במתני' שאינו יכול לומר לאבותינו על זה כתב ר\"י דליתא אלא דיכול לומר לאבותינו כדאי' בירושלמי דאמר קרא כי אב המון גוים נתתיך וכו' ולפיכך יש לגרים לברך ברכת הזימון דיכול לומר לאבותינו אבל ודאי דאינו קורא מצד שאינו יכול לומר לתת לנו כמבואר במכות י\"ט כמו שהביא ר\"י בעצמו ופשיטא לר\"ת דאינו קורא שמשבש הירושלמי. ותן לחכם ויחכם עוד דעלה דמתני' הגר מביא ואינו קורא שאין יכול לומר אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו וכו' איתמר עלה בגמ' ירושלמי ר' יונה ור' יוסי תרויהון בשם ר' שמואל בר' יצחק בבני קיני חותן משה היא מתני' ובני קני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך. ופי' הר\"א פערקאן משום דקשיא לן מה בכך היתה אמו מישראל הרי אשה גופה תנן לקמן שאינה קוראת דלא נטלה חלק בארץ ואינה יכולה לומר נתת לי אלא בגר קיני מיירי שנטלו חלק בארץ ואפ\"ה צריך גם כן אמו מישראל כדי לקיים ג\"כ לאבותינו שלא נשבע הקב\"ה ליתרו אלא לאברהם יצחק ויעקב והן לא היו אבותיו של יתרו אבל אם היתה אמו מישראל יכול לומר לאבותינו וכוונתו לאבות אמו וכן הוא בתוספתא בהדיא גר קיני מביא וקורא ומה שלא פירשו במתני' פירש בתוספתא ותרוייהו בעינן אמו מישראל וגם גר קיני [וחידוש קצת שלא הערה רא\"פ מכל דברי ר\"ת ור\"י כלום] וגם מ\"ש הר\"ש במתני' דהכא הגר וכו' ובירושלמי קאמר וכו' בבני קיני חותן משה היא מתני' ופריך עלה ובני קיני חותן משה מביאין וקורין דכתיב לכה אתנו והטבנו לך ע\"כ. צ\"ע דאין זה פירכא אלא סיומא דמילת' היא כמ\"ש הרא\"פ וכו' והמוכרח לכאורה. <br><b>ואחר </b> כל הדברים האלה לא איתברר פסק הר\"ב שכתב בשם הרמב\"ם דהגר מביא וקורא ומצי לומר לאבותינו מפני שארץ ניתנה לאברהם והוא אב לגרים וכו'. מאי מהני בזה נהי דמצי לומר לאבותינו אבל מ\"מ היאך מצי לומר לתת לנו ופשיטא דלא מצי לומר אשר נתת לי. ומה\"ט האשה ואפוטרופוס אינו קורא מכ\"ש גר. ועיינתי שוב בחיבורו פ\"ד מהל' בכורים דין ג' כתב בזה\"ל הגר מביא וקורא שנאמר לאברהם אב המון גוים נתתיך הרי הוא אב המון לכל העולם שנכנסין תחת כנפי שכינה ולאברהם היתה השבועה תחילה שירשו בניו את הארץ ע\"כ וז\"ל הכ\"מ ומ\"ש הגר מביא וקורא כו' בירושלמי איפסקא הלכתא כר' יהודה דאמר הכי ומ\"ש לאברהם היתה השבועה כו' כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחילה קודם שנאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה כו'. נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע\"כ [ובהעתקה זו יתבאר לך כוונת התי\"ט ד\"ה הגר וכו' אבל כ\"ע מודו דלא נתחלק הארץ לגרים וזה ביאור בחיבורו מטעם שבועה שנשבע לאברהם היתה קודם שנקרא אברהם ע\"כ] ועדיין לא נתקרר' דעתי דהיאך מצי הגר קורא לתת לנו ואשר נתת לי הלא הרמב\"ם בעצמו לפי הפי' שכתב הכ\"מ והתי\"ט כתב הכא דגרים לא נטלו חלק בארץ. והנה שני דברים דבדיבור אחד נאמרו דגרים לא נטלו כלל חלק בארץ ושיהיה הגר מביא וקורא סותר את זה. והרמב\"ם לעיל בסמוך דין ב' נמי כתב להדי' אלו מביאין ולא קורין. האשה והאפוטרופוס ושליח והעבד לפי שאין יכולין לומר אשר נתת לי. ובכן ראיתי להעתיק בקוצר [הצריך לענין דהכא וגם קצת לענין שכתבתי מ\"ג פ\"ג דברכות ז\"ל הרשב\"א בחדושיו למס' ב\"ב' דף פ\"א ד\"ה ומי כתיב אדמתך וכו' ומיהו איכא וכו' בירושלמי תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים וכו' וכן פסק הרב ר' משה ספרדי ז\"ל וכו' ותמיה הוא היאך יקרא והלא אינו יכול לומר לתת לנו ויש אומרים דהא דקאמר בירושלמי קורא בבני קיני חותן משה וכו' והי' הטוב כו' וכיון שאברהם אב לכל העולם ונטלו חלק בארץ קורים לר' יהודה והלכה כמותו ואע\"ג דכתיב בפ' בכורים ארמי אובד אבי שלשה אבות העולם היו כאברהם ויש ששואלים היאך מוציאין שאר הגרים [כלומר שאינם מבני קיני חותן משה] את הרבים ידי חובתן בברכת המזון אעפ\"י שאמו ישראל שהרי לא נטלו חלק בארץ ומדרבנן נינהו כדאמרינן במס' ברכות דנשים בברכת המזון וטעמא דמילתא משום דלאו בת נחלה היא וא\"ת אין ה\"נ שאין מוציאין אחרים ידי חובתן בשאכלו שיעורא דאורייתא א\"כ כהנים נמי לא יוציאו דתני' בתוספתא הכהנים מביאין ולא קורין לפי שלא נטלו חלק בארץ ר' יוסי אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים ורב חסדא כהן הוה ובריך בי ריש גלותא ואין ספק שמוציאין את הרבים ידי חובתן ואפשר משום דקי\"ל כר' יוסי ולר' מאיר נמי אפשר דס\"ל שאין בה\"מ תלוי' בחלק הארץ ובעיין דברכות אליבא דר' יוסי ולפ\"ז צריך להזהר שלא יברך גר לישראל כשאכל שיעורא דאורייתא כדרך האשה. ויש מפרש פי' אחר באותה שמועה שבמסכת ברכות [כוונת הרשב\"א כמ\"ש תוס' שם והוא נמי כ\"כ שם בברכות בשם יש מי שמפרש דאיבעי' דנשים היינו משום ברית ותורה] ובירושלמי לא משמע כי הך סברא אלא בכל גרים קאמר ר' יהודה קורין מפני שהן בני אברהם וראוין היו לירושה שלו אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים והרי הן כטפלים שראוין לירש ואין להם אעפ\"כ הרי הם כשאר כל אדם ע\"כ. וכ\"כ הנמוקי יוסף בפ\"ה דב\"ב [דפוס ז\"ב דף קצ\"ה] כיון דאיפסק בירושלמי כר' יהודה דגר מביא וקורא קי\"ל כוותיה וכן פסק הרמב\"ם וכתבו המפרשים דמוציאין אחרים ידי חובתן אפילו כשאכלו אחרים שיעורא דאורייתא שהיא כדי שביעה ואע\"ג דאמרינן בברכות דנשים אינם חייבין אלא מדרבנן משום דלאו בנות נחלה נינהו וא\"כ גרים נמי לא נטלו חלק בארץ. י\"ל דגרים שהם בני אברהם ראויים לירושה שלהן ובני נחלה נינהו אלא שלא נחלקה הארץ אלא ליוצאי מצרים ודמי לטפלים דאמרי' בש נוחלין לאלה תחלק הארץ למעוטי טפלים שהם פחותים מבן כ' ולא הי' להם שום מוריש כגון אב ודוד ואח שכולן מתו במדבר שלא נטלו חלק בה אפ\"ה ודאי מוציאין לאחרים ידי חובתן בברכת המזון וטעמא דכל הני בני נחלה וירושה נינהו אבל נשי לאו בנות נחלה נינהו כלל. ע\"כ. [ובב\"י א\"ח סי' נ\"ג ד\"ה כתב במרדכי וכו' ופסק הר\"ן בספינה כדברי ר\"י וכתב שלזה הסכימו הרמב\"ן והרשב\"א וכו' ע\"ש. והנה בכל דפוסי הרי\"ף לא נמצא פי' הר\"ן אלא פי' נ\"י וכבר העתקתי לשון הנ\"י ולא זכר כלל מדעת הרמב\"ן והרשב\"א. ובזה צ\"ע גם במ\"ש הב\"י לקמן בא\"ח סי' קצ\"ט ד\"ה ומ\"ש רבינו בשם ר\"ת וכו' ע\"ש] מעתה נוכל לומר דהרמב\"ם ס\"ל כהרשב\"א בטעמי' בסוף דבריו דמן הירושלמי משמע דר' יהודה בכל גרים אפילו אותן שאינם מבני קיני קאמר דקורין ואפסיק הלכתא בירושלמי כוותיה. והטעם דקורין משום דהוי כטפלים. ודע דמדברי הרשב\"א שהעתקתי למעלה המה במקצת דברים מתנגדים למ\"ש הרשב\"א בברכות כ' ד\"ה בעיא מיני' רבינא מרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וא\"ת מאי קא מיבעיא לי' והא מצות עשה שלא הזמן גרמא הוא פירש\"י משום דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ וא\"ת א\"כ אף בעבדים כן שאף הן לא נטלו חלק בארץ ולבעיא מיני' נשים ועבדים וי\"ל דשאני עבדים שהן זכרים ושם זכרים נטלו חלק בארץ [וע\"פ הדברים האלו איכא למידק בתוס' דברכות כ' בד\"ה נשים וכו' פי' הקונטרס וכו' משום דכתיב על הארץ הטובה ונשים לא נטלו חלק בארץ ותימה כהנים ולוים נמי תבעי וכו' ע\"ש. וקשה ממ\"נ אי לא ס\"ל כתירוצו של הרשב\"א דשם זכרים נטלו חלק בארץ. ה\"ל לתוס' להקשות בקיצור דעבדים דתנן נמי במתני' נמי תבעי ואי ס\"ל כתירוצו דשם זכרים וכו' א\"כ מכהנים ולוים נמי לא קשיא. ואולי דתוס' לא כיוונו להקשות על בעל האיבעיא די\"ל דחדא מתרתי נקט ואטו כרוכלא ליחשוב. וקרוב לומר דתוס' מקשו לשיטתו דס\"ל דלפי המסקנא נשאר נשים בתיקו דלא איפשטא כמ\"ש הטור בשם בסי' קפ\"ו ודלא כהראב\"ד שכתב דחייבים מן התורה וכן הרשב\"א הביאו הב\"י שכתב דקי\"ל כרבא נגד רבינא וס\"ל דנשים מדאורייתא וא\"כ גם כהנים ולוים הם בספק זו ומעתה כהנים ולוים לא יוציאו אחרים ידי חובתן והא ליתא דהלא הלכה רווחת בישראל דכהנים מוציאין כמ\"ש הרשב\"א דמוכח מרב חסדא דכהן וברך בי ריש גלותא [ועובדא דרב חסדא תמצא בסוגיא דברכות מ\"ט ושהיה רב חסדא כהן תמצא בברכות מ\"ד וכ\"מ מסוגיא חולין מ\"ד ומ\"ש רש\"י שם רב חסדא כהן הוי כדאמרינן בגיטין בהניזקין שמונים זוגות וכו' כתבתי בתכ\"ש דצריך תיקון וצ\"ל כדאיתא בברכותצד מברכין דף מ\"ד. מיהו לפמ\"ש הבאר שבע בסוטה ל\"ט דתרי רב חסדא הוו. אזדא ראי' זו. וכבר נדפס משמי קצת דברים בס' זכרון יוסף דף י\"ז ע\"ב מזה הענין] ויש מפרש דמסתפקא לי' משום דאמרינן לקמן מ\"ט דכל שלא אמר ברית ותורה לא יצא ידי חובתו והלכך נשים דלא אפשר להו למימר ברית ותורה אף הן אינן חייבות דאורייתא ולית ליה הא דרב דאמר התם יצא לפי שאינו בנשים ע\"כ הרשב\"א. ועיינתי שוב במ\"ל כתב ד\"ה הגר מביא וקורא וכו' תמי' לי דאף שיכולין לומר לאבותינו מ\"מ כיון שלא נטלו חלק בארץ אינם יכולין לומר אשר נתת לי דומיא דאשה וכהנים ולוים אינם קורין אלא מפני שיש להם ערי מגרש. ורבינו עצמו כ' בסוף הלכות מעשר שני דגרים אינם מתודים מפני שאין להם חלק בארץ ועוד אני תמה למה פסק כדברי הירושלמי מאחר דבפ\"ג דמכות דף י\"ט קאמר רב אשי כיון דאיכא בכורי הגר דבעי למימר אשר נשבעת לאבותינו ולא מצי אמר היכי שביק תלמודא דידן ופסק כהירושלמי וצ\"ע וכו'. הנה קושיא אחרונה שהניח בצ\"ע מיושב שפיר לפמ\"ש הרא\"ש בהגהות הר\"ש שהעתקתי למעלה מקצת דבריו וכתב עוד שם דרב אשי במכות י\"ט אליבא דר' יוסי התם קאי דאמר ר' יוסי שם שלשה דברים משום שלשה זקנים ופליג עלה ר' יהודה והלכה כר' יהודה כדפסק בירושלמי וכו' ע\"ש. ולקושי' הראשונה רומיא מוידוי מעשר כתב בעל הג\"ה תירוץ בשם מהר\"ם נ' חביב דהחילוק הוא דגבי בכורים נקט קרא לישנא דלעתיד דכתיב אשר (נשבעת צ\"ל) נשבע לתת לנו וכיון שכן יכול הגר לומר כן דאע\"ג דלא נטלו מ\"מ לעתיד לבא יטלו נחלה הגרים בתוך בני ישראל כמבואר ביחזקאל ס\"ס מ\"ז וכו' וטעמא דמלתא דהגרים בבבל שנתגיירו בעוד ישראל בגלות הם גירי צדק ולא דמו לאותם גרים שנתגיירו כשיצאו ישראל ממצרים דהיינו ברום המעלות ולא היתה כוונתם לשמה מש\"ה אותם לא נטלו חלק בארץ אבל גבי וידוי מעשר דכתיב אשר נתת לנו (ד') כאשר נשבעת לאבותינו אין הגר יכול לומר וידוי כיון שלא נטל ��לק בארץ וכו' ע\"כ. ואשיב' רגלי אל עדותי לידון בדבר חדש אשר לא מצאתי בכל אותן ראשונים שזכרתי אותם למעלה וגם אחר העיון בהגהות הרא\"ש בפ\"ה דב\"ב שהזכיר ג\"כ פלוגתא של ר\"ת ור\"י ושבה\"ג פוסק כר\"ת. ורבינו שמשון אומר אע\"ג דאמו מישראל נהי דמצי למימר לאבותינו מ\"מ אין חייב מן התורה בבהמ\"ז (מן התורה) ואין יכול להוציא את אחרים דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ולא היה לו חלק בארץ ומהאי טעמא מספקא לי' לגמרא אם נשים חייבות בברכת המזון מן התורה. וסיים הג\"א בשם מהרי\"ח דלא נהירא דלגבי נשים הוי טעמא לפי שאין ברית בנשים ולאו משום דכתיב אשר נתן לך ע\"כ. גם בהג\"א בברכות פרק מ\"ש כתב בזה\"ל ותימה על הר' אלחנן נהי דגר יכול לומר בברכת המזון שהנחלת את אבותינו דפסקינן כר' (שמעון צ\"ל) יהודה דאמר גר עצמו מביא וקורא וכו' כי אב המון גוים וכו' מ\"מ איך יוצא ידי חובתו כיון שלא הי' לגרים חלק בארץ כמו לנשים דאמר הכא דאין מוציאין את אחרים דאכלו שיעורא דאורייתא ודוחק לומר ולחלק דשאני גרים שהם זכרים וזכרים נטלו חלק בארץ וכו' ומפרש דהכא מיבעיא משום דלא מצי אמרי ברית ותורה וכו' ע\"ש. וגם במ\"ש הב\"י א\"ח סי' קצ\"ט [אהא שכתב הטור פלוגתא שבין ר\"ת ור\"י] ד\"ה ומ\"ש רבינו בשם ר\"ת וכו' ור\"י כתב שיכול לברך שיכול לומר לאבותינו וכו' וכבר כתבתי בסי' נ\"ג שדעת הרמב\"ן והרמב\"ם והרשב\"א והר\"ן ז\"ל כדעת ר\"י והכי נקטינן ע\"כ. הנה מה שהעיד שם הרמב\"ם דהיינו בפ\"ד מהל' בכורים שכתב דגר מביא וקורא לכאורה אין ראיה לברכת המזון דשאני בכורים דהוא אומר לישנא דלעתיד וכמ\"ש מהר\"ם ן' חביב משא\"כ בברכת המזון י\"ל דהרמב\"ם ס\"ל כר\"ת דהוה כמו גבי וידוי מעשר. אולם בכל אלה לא רציתי להאריך. אכן במה שיש להקשות אמילתיה דר\"ת שלא הי' מניח לגר לברך ברכת המזון. והיא פליאה שהרי באוכל כזית דגן דאינו אלא מדרבנן מוציא אחרים ולמה נגרע הגר דעכ\"פ מדרבנן מיהא מחייב [כמו נשים דאע\"ג שאינם יכולין לומר על הארץ הטובה או ברית ותורה אפ\"ה מדרבנן מחייבי] ולכן שפיר קדמי להחוי' דר\"ת ס\"ל כרש\"י בנדה י\"ג דגרים אינם בכלל ערבות וכמ\"ש בס\"ד באריכות מ\"ג פ\"ג דברכות [מיהו אכתי איכא למידק דלא הו\"ל לר\"ת להניח נמי לישראל שאכל כזית לברך ברכת המזון להוציא הגרים שאכלו כדי שביעה] ומצוה ליתן עין עיון. במיטב הגיון:  "
+            ],
+            [
+                "תוי\"ט  ד\"ה <b>וטומטום </b> ואנדרוגינוס וכו' תמיהני דבכל דוכתי וכו' ע\"ש לכאורה י\"ל דודאי קרא דכתיב איש לפי פקודיו לגופי' אתיא למעט נקבות מנחלת ארץ ישראל. וא\"כ עיקר תמיהת התי\"ט אינו אלא להר\"ב [וכן הרמב\"ם בפירושו] שכתב וכתיב איש לפי פקודיו וכו' דלמה לי' לאתויי מקרא ה\"ל לומר הטעם דהוי ספק. מיהו בזה שפיר י\"ל דניחא ליה להר\"ב לאתויי מה שנודע מקרא להדי' דאיש ודאי נטל חלק בארץ כדי דלא נימא דילמא היה תנאי חלוקת הארץ אף לספק. אבל השתא דידעינן מאיש לפי פקודיו ממילא ממועט טומטום שהוא ספק והלכך נמי שפיר כתב הרמב\"ם בחיבורו פ\"ד מהל' בכורים דין ב' ואלו מביאין ולא קורין האשה והטומטום והאנדרוגינוס לפי שהן ספק אשה ואין יכולין לומר אשר נתת לי ד'. וראיתי בשער אפרים סי' י\"ד מבן המחבר שכתב ליישב תמיהות התי\"ט וע\"ש. מיהו במ\"ש ליישב מסוגיא דמ\"ק ד' דמוקי אביי כשביציו מבחוץ וכו' ע\"ש. לכאורה לפמ\"ש רש\"י במ\"ק שם ד\"ה כשביציו מבחוץ אלא שהגיד טמון דהא ודאי זכר הוא הלכך וכו' ע\"ש לא ידענא אם טומטום כה\"ג ממועט מאיש וצריך עיון קצת בזה:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב יבש  המעיין שהאילן חי וגדל ממנו ונקצץ האילן והוא שיבש ונקצץ קודם שהפריש. אבל אם הפריש קודם הואיל ונראו לקריאה ונדחו ירקבו וכו'  ע\"ש. סברת ופי' הר\"ב שכתב ג\"כ הר\"ש. מוכרח נמי מהירושלמי שהביאו התי\"ט לקמן בסמוך מ\"ז ד\"ה הפריש וכו' דבירושלמי מוקים למתני' וכו'. ומזה הוי תיובתא לכאורה לרש\"י בברכות מ' ב' שכתב בפירושו אמתני' דהכא יבש המעיין ונקצץ האילן בזה\"ל. הי' לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקהו ממנו וקצר בכורים ממנו ואח\"כ יבש המעיין וכן שדה האילן וקצץ בכורים ממנו ואח\"כ נקצץ האילן וכו' ע\"כ. ולא עוד גם מסוגיא דמכות י\"ח דאיתמר הפריש בכורים לפני החג ועבר עליהם החג ירקבו משום דקודם החג הוי חזו לקריאה ואחר החג לא חזו וכו' כמו שהביאו תוס' ב\"ב פ\"ב ד\"ה בצרן וכו' ע\"ש. קשיא לפרש\"י שכתב וקצר בכורים ממנו ואח\"כ יבש המעיין וכו'. שהרי בהפריש תחילה הוו חזי לקריאה ואח\"כ כשיבש או נקצץ נדחה. וא\"כ ירקבו. ולמה תנא מביא. ונראין דברי רש\"י כהוגן אחרי ראי כי גם הרמב\"ם פ\"ד מהלכות בכורים דין י\"ב כתב הפריש בכורים ויבש המעיין או שנקצץ האילן מביא ואינו קורא לפי שזה כמו שאין לו קרקע שהרי אבדה. המביא בכורים מאחר חג הסוכות ועד חנוכה אע\"פ שהפרישן קודם החג מביא ואינו קורא וכו' ע\"כ. וכתב הכ\"מ ומ\"ש רבינו אע\"פ שהפרישם קודם החג כו' יש לתמוה דהא בפ' אלו הן הלוקין אמר הפריש בכורים קודם לחג ועבר עליהן החג ירקבו ויהב טעמא בגמרא וכו' וצ\"ל שדחאה רבינו לזו מהלכה מקמי ההיא דגיטין מ\"ז דאמר ר\"י ב\"ח בצרן ושיגרן ביד שליח ומת שליח בדרך מביא ואינו קורא ולקחת והבאת עד שתהי' לקיטה והבאה כאחד ואע\"ג דבירושלמי מוקי לה בשלקטן לשלחן ע\"י שליח אבל ליקטן להביאן הוא לא ישלחנו ביד אחר שכל הבכורים שנראו להתיר בקריאה אינן נתרים אלא בקריאה. מאחר דבגמרא דידן מייתי להא דריב\"ח בבבא בתרא פ\"א ובגיטין מ\"ז סתמא ואי הוי סבר גמרא דידן כירושלמי לא הוי שתיק מלפלוגי בהכי. וכגמ' דידן נקטינן. ועוד דמתני' דהפריש בכוריו ואח\"כ מכר שדהו ומתני' דיבש המעיין ונקצץ האילן דמיתני סתמא אתי כר\"י ב\"ח ואע\"ג דבירושלמי משני להו שנויא דחיקא הוא ולא סמכינן עלה ע\"כ. ואין להקשות נהי דסוגיא דילן פליג עם הירושלמי מ\"מ מי הכריח רש\"י לפרש דוקא כשהפריש בכוריו קודם שיבש המעיין או קודם שנקצץ ולא ניחא ליה לפרש בכל גוונא. והיינו אף שהפריש אחר שיבש או אחר שנקצץ. דיש לומר דבלא\"ה לפי' הירושלמי שמפרש למתני' דהכא יבש האילן או נקצץ אינו קורא כשיבש משעה ראשונה [עיין תוס' בב\"ב פ\"ה שהעתיקו הירושלמי בלשון זה] לא איתברר מה טעמא יהיה מביא לפי סוגיא דילן בברכות מ\"ם דמוקי מתני' דאם בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא דעיקר אילן ארעא הוא וכר' יהודה דמתני' דהכא דאמר מביא וקורא. אבל חכמים דפליגי ואמרו מביא ואינו קורא דס\"ל דעיקר אילן לא ארעא היא. וא\"כ כשיבש האילן או נקצץ דשוב אין לו באילן כלל למה יהא מביא והלכך הוכרח לפרש לפום אותו סוגיא שהפריש קודם שיבש וחזי להביא משעת הפרשה ושוב אינו נדחה. לפיכך מביא ומה שאינו קורא היינו טעמא כמו שביאר רש\"י בסוגיא דברכות שם בזה\"ל ואינו קורא שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי כיון דיבש המעיין ונקצץ האילן בטלה לה ארעא ור' יהודה אומר מביא וקורא שהארץ היא עיקר ע\"כ. אמנם הירושלמי לשטתי' דמפרש דמתני' דברכות דבירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא דברי הכל היא וכבר כתבתי לעיל בביאור המשנה ב' פ\"ו דמאן דאמר דברי הכל היא היינו עפ\"י היש מפרשים שכתבו תו' ד\"ה יבש המעיין י\"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב\"ה אלא כקובל על מה שנתן לו אדמה שאינה ראויה לפירות ע\"כ. וא\"כ הסברא דעיקר אילן ארעא הוא ס\"ל נמי לת\"ק כמו לר\"י רק דפליגי לענין קריאה דר\"י לא חייש שנראה כקובל וא\"כ שפיר מפרש הירושלמי כשיבש או נקצץ ואח\"כ הפריש וס\"ל לת\"ק דמביא דעיקר אילן ארעא הוא:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>נבזזו  וכו' </b> ועל הרמב\"ם בחיבורו אני תמה שבפ\"ד מהל' בכורים השמיט לכל אלו הג' ולא ידעתי למה דדלמא אבדו גריע כיון שאינן כלל. בזה שהוסיף התי\"ט לכתוב דדלמא אבדו גריע וכו' כיון לאלם תמיהתו. כדי דלא נימא הא דהרמב\"ם לא פרט הכא אלא אחת מהנה. משום שכבר בסוף פ\"ב כתב המפריש בכורים ונמקו או נבזזו או אבדו או שנגנבו או שנטמאו חייב להפריש אחרים תחתיהם וכו'. לפיכך אסברי' התי\"ט תמיהתו. כלומר אי הוה נקט הרמב\"ם אחד מהנשארים לא הי' תמה. משום דשפיר י\"ל כנ\"ל כו'. אבל בהא דנקט אבדו יש לתמוה. דבזה יש מקום לטעות לומר דדוקא אבדו כגון שנאבדו מן העולם דגריע כיון שאינן כלל אינו קורא. אבל בהנך כגון נמקו או נבזזו או שנגנבו או שנטמאו אכתי יש מקום לטעות דקורא והלכך עדיפא ה\"ל להרמב\"ם למנקט אחד מהשאר: <br><b>שוב </b> ראיתי נדפס בהג\"ה ברמב\"ם פ\"ד מהל' בכורים דין ט' בזה\"ל. התי\"ט תמה על רבינו איך השמיט נבזזו נמקו נגנבו וכו' ואני אומר שאין מקום לתמיהתו דהרמב\"ם סמך על מ\"ש למעלה בסוף פ\"ב שכתב שם כל החלוקים השנויים במשנה ובכאן חדא מינייהו נקט עכ\"ל. אכן כוונת התי\"ט נכון לפי מה שכתבתי למעלה וזה ברור:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש  בבכורים וכו'. </b> ע\"ש נשאלתי אמאי לא קחשיב בכל הני מתני' נמי דיש במעשר שהיא נפדית חוץ לירושלים משא\"כ בתרומה ובכורים. השבתי לו שאלת ראשונים שאלת וכבר השיב הרשב\"א על זה בתשובה סי' רפ\"ט אחר שהאריך קצת ויש לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלים ולא חייבה התורה להביא גופו של מעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאין טעון הבאת מקום והיכי דמי כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ע\"כ: <br><b>עוד </b> אתן תודע שכתב הרשב\"א עוד שם ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורים משא\"כ בתרומה ובמעשר שהבכורים נקנים במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתני' ומייתינן לה בקדושין דף ס\"ב האומר פירות ערוגה זו וכו' לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנים במחובר לקרקע מיד משא\"כ בתרומה אלא באומר כשיתלשו ונתלשו ע\"כ. ולולא תירוצו ה\"א דניחא דהא דאסברי' הר\"ב בפירושו בזה\"ל נקנים במחובר לקרקע דכתיב בכורי כל אשר בארצך בשעה שהם מחוברים בארצך ובכורים הם והכי תנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו כו' קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים ע\"כ. רצונו לומר דבכורים מצוה להפריש במחובר והכי תנן להדיא בריש פ\"ג כיצד מפרישין הבכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה וכו' והיינו כפי הטעם בס' החינוך מצוה ע\"ב כדי להעלות וכו' ראשית הפרי המתבשל וכו' ע\"ש. משא\"כ בתרומה ודאי דאינו מצוה כלל וכלל במחובר. וע' מנחות ע' א\"כ מצינו תרומה במחובר לקרקע וכו' [וכתבתי בתכ\"ש לא ידעתי עדיין באיזה מקום במשנה או בברייתא דא��תא דבר זה לא מצינו תרומה במחובר לקרקע] ולפי מסקנא כי תניא לענין אחיובי מיתה וחומש כלומר דבכל תרומה במחובר אינו חייב מיתה וחומש ע\"ש ואין כאן מקום להאריך:  לפנים מן המודיעים. נשלם סדר זרעים. בעזרת הטוב ומטיב לטובים ורעים. והוא יצילני מכל מיני פגעים. ואל ימשלו זדים ורשעים. ונזכה לעלות לציון עם הנושעים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Challah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,69 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Challah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ואסורין  לזרים וכו' וקשה לי וכו' ובירושלמי מצאתי וכו' וצ\"ל מתניתין פליגא לר\"י וכו' </b> וע\"ש. ראיתי נכון להציב פה מקצת ממ\"ש בהפלאה שבערכין בס\"ד ערך טען ז\"ל הערוך בבכורים פ\"ב התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים וכו' ואסורין לזרים ירושלמי פתר לה פחות מכשיעור פי' אחר ואסורים לזרים אפילו ע\"י פדיי' וכו' ע\"כ. דע ביבמות ע\"ג בעו מיני' מרב ששת ערל מהו במעשר וכו' אמר להו תניתוהו התרומה והבכורים חייבים עלי' מיתה וחומש וכו' הרי אלו בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר. שייר דקא תני בסיפא יש במעשר וכו' עוד שם בסוף הסוגיא אמר רב אשי מרישא נמי שמעת מיני' דתני ושייר מדלא קתני ונוהגין בשאר שני שבוע ואין להם פדיון משא\"כ במעשר ש\"מ. וז\"ל תוס' ד\"ה ואסורים לזרים. וא\"ת כיון דקתני דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים כו' דהא במס' חלה קתני (התרומה והבכורים צ\"ל) החלה והתרומה וכו' ותי' בערך ערך (טעם צ\"ל) טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפילו ע\"י פדיון. ואין נראה פי' זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר ע\"כ. וע\"ע תוס' ב\"מ נ\"ג ואתעסק בהצלה תחילה במקום שיש מצילין הר\"ש והר\"ב מהשגות התי\"ט עליהם. הנה אשר הגי' התי\"ט בירושלמי דצ\"ל מתני' פליגי לר' יוחנן וכו' גם הגדול ר\"א פערקאן הגי' הכי. אמנם הר\"ש שלא שלח ידו והעתיק הירושלמי כמו שכתוב' לפנינו מתני' מסייע לר\"י ואסורין לזרים פתר לה פחות מכשיעור ע\"כ. ולכך הוכרח הר\"ש לפרש בכוונת הירושלמי דמתני' מסייע לר\"י. היינו משום דתנא ואסורה לזרים דלא איצטריך [דהא כבר תנא חייבים עליהם מיתה וחומש] אלא לחצי שיעור. וזה סייעתא לר\"י דס\"ל חצי שיעור מן התורה אסור. אבל לריש לקיש ביומא ע\"ד דפליג על ר\"י וס\"ל חצי שיעור מותר מן התורה הקושיא נשאר במקומ' דלא איצטריך למתני ואסורה לזרים ואין לומר דלהורות אתי על חצי שיעור שאסורה מדרבנן [כמ\"ש התי\"ט] דאכתי קשה פשיט' והיאך תעלה על הדעת דנשתנה חלה ותרומה להקל משאר אסורין והלא בכל האסורין דינא הכי דחצי שיעור אסורה מדרבנן. ומדוע יגרע כח האיסור של חלה ותרומה שחייבין מיתה. ואתיא בק\"ו משאר אסורים דחצי שיעור שלהן עכ\"פ אסור' מדרבנן. אבל לר' יוחנן ניחא דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא בכל האסורין. שפיר איצטריך דלא נימא נהי דבחצי שיעור אין בו חיוב מלקות אבל עכ\"פ בדין חומש איתא [כמו שיתחייב באוכל בשוגג לשלם לבעלים הקרן ואת החומש לכל כהן שירצה] לכך תני ואסורין לזרים כלומר בחצי שיעור אע\"ג שהיא מדאורייתא באיסור כמו בשיעור שלם מ\"מ אינו אלא באיסור אבל לא בחיוב מיתה וחומש. וזה שדקדק הר\"ב בלשונו ולר\"י דאמר חצי שיעור מדאורייתא מצינו למימר דתנא אסורה לזרים [ר\"ל הגם שממילא נ��דע כמו בשאר אסורין] לח\"ש שאין בו לא מיתה ולא חומש ע\"כ כלומר להורות לח\"ש שפטור ממיתה וחומש ואין בו אלא איסור בלבד וכוונה זו תמצא מבואר היטב בלשון הר\"ב מ\"א פ\"ב דבכורים שכתב בזה\"ל ולר\"י דאמר חצי שיעור וכו' מצינו למימר וכו' לחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין בו לא מיתה ולא חומש ע\"כ והשתא הוי סייעתא ממש לר\"י [דאי לר\"ל דחצי שיעור מותר באכילה בכל האסורין אפילו תינוקות של בית רבן יודעין דאין כאן לא מיתה ולא חומש וגם עיקר דינא שהחלה והתרומה אסורין מדרבנן מלתא דפשיטא היא וכדאמרן] אמור מעתה פי' הר\"ש והר\"ב ברורין. ומהשגת התי\"ט בשלום נפטרין. וגם הגירסא בירושלמי ככתובין וכמסורין. והוי יודע דמ\"ש תוס' [והביאו התי\"ט ותי' בערוך וכו' למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא וכו'. איננו מדברי הערוך בעצמו כלל כמו שמבואר לפנינו בערוך שלא כתב לזה. אלא דדברים הללו אסבורי אסברי תוס' לפי' הערוך ורצו התוס' בזה כמ\"ש ג\"כ התי\"ט לאוקמי המשנה בין לר\"י ובין לר\"ל דפליגי בחצי שיעור. ועל פי דרכם אשר דרכו שפיר השיגו על הערוך במה שפי' בלשון אחר ואסור לזרים אפילו ע\"י פדיון. שכתבו ואין נראה זה דאין להם פדיון אמרי' לקמן דשייר. איברא לפמ\"ש למעלה בישוב דעת הר\"ש והר\"ב. הנה כי כן יבורך. גם שיטת הערוך. על זה הדרך. והמשך דבריו כך היא ירושלמי פתר לה פחות מכשיעור [והיינו כר' יוחנן דוקא וסייעתא לר\"י והכל כמו שנתבאר למעלה] פי' אחר [כלומר לשיטת ר\"ל דהוה הך מתני' תיובתא עליו] ואסורין לזרים אפי' ע\"י פדיון ע\"כ. והשתא דכל פי' אחר שכתב הערוך לא בא אלא לדעת ריש לקיש שלא יהיה מתני' זו תיובתא ניחא רב אשי לקמן דאמר מרישא נמי. שמעית מינה דתנא ושייר וכו' ואין להם פדיון וכו' שפיר קאמר לשיטתו דס\"ל לר\"א כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה [עיין תוס' שבועות כ\"ב ד\"ה אהיתר' וכו' דמסתמא ר\"א ס\"ל כר' יוחנן וכו'] וא\"כ מתני' דתנא ואסורים לזרים אתיא כפשטא דמלתא בחצי שיעור והוי שיורא דמשייר דלא קתני נמי דאין להם פדיון. והוכרח ר\"א לזה לומר נגד ר\"ל ולא סגי לי' לומר ונוהגין בשאר שני שבוע ומה שייר דהאי שייר אע\"כ דערל מותר במעשר ותנא ושייר הך דערל. הלכך כדי דלא תפשוט האיבעיא הוכרח ר\"א לומר דשייר שני דברים ואליבא דהלכתא כר\"י וכשיטת ר\"א בעצמו דס\"ל כר' יוחנן. איברא לר\"ל שפיר י\"ל הא דלא תני ונוהג בשאר שני שבוע [אף דאין להם פדיון לאו שיורא הוא] משום דערל מותר במעשר והוא תנא ושייר שני דברים נוהג בשאר שני שבוע וכן ערל. או דס\"ל לר\"ל כשנוי' קמא דבגמרא שייר דקתני סיפא. ובכותבת דמייתב' דעתא שאמרנו. ניחא פירושא שכתב הערוך רבינו. ואם אמנם הארכתי עוד שם בהפש\"ב טוב' למענו לא הצגתי פה אלא ההכרח לפי ענינו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>אחד  מכ\"ד וכו' והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה וכו' </b> ע\"ש. דע את אשר אודיעך דזה שכתב הר\"ב והתורה אמרה וכו' לאו דוקא שיהי' שיעור החלה אחד מכ\"ד וכו' מן התורה דהא קיי\"ל דמן התורה כל שהוא פוטר את העיסה כמבואר בהרמב\"ם ובטוש\"ע י\"ד סי' שכ\"ב ומקרא מלא הוא בפ' שלח ט\"ו פ' כ' ראשית עריסתיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן וגו' פרש\"י כתרומת גרן שלא נאמר בו שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור אבל חכמים נתנו בו שיעור וכו' ומש\"כ רש\"י שם פ' כ\"א תתנו לד' תרומה לפי שלא שמענו שיעור חלה נאמר תתנו שיהי' בו כדי נתינה. כבר ביאר המזרחי ואין זה אלא אסמכתא בעלמא שהרי גבי תרומת גרן נמי כתיב נתינה ועכ\"ז אמרו שאין לה שיעור מן התורה אלא חטה אחת פוטרת וכו' ע\"ש וכ\"כ בסמ\"ג עשין קמ\"א תני' בספרי תתנו לד' תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אמרו שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה וכו' ואסמכתא בעלמא היא כאשר בארנו למעלה שמן התורה אין לה שיעור ע\"כ. וכבר משנים קדמניות נשאל משמי בכמה בתי מדרשות שהקשיתי בפלוגתא דר\"א ור' יהושע בפסחים מ\"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט. ובברייתא בסוגיא דהתם מ\"ח דאמר ר\"י לר' אליעזר לדבריך עובר משום לא תעשה כל מלאכה. ור\"א אמר לר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ע\"ש. הנה ללישנא קמא דרב יהודה דפחות מכזית אינו חייב לבער עיין פסחים מ\"ה [וכמה גדולים דפסקו הכי] קשה על ר\"א ור' יהושע דפליגי כדי שלא יעבור על איסור תורה. הלא אפשר למצוא תקנה מעליותא דיפריש כל שהוא לחלה דיוצא בזה כדאמרן ואינו עובר כלל על בל יראה בפחות מכזית ושקלו וטרו בזה בעלי תורה הרבה. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ח פ\"ה דאבות ביתר ביאור:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אריסטון  הביא בכוריו מאפמי' וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסורי' כקונה בפרוור שבירושלים. </b> ע\"ש. לכאורה זה דתני מפני שאמרו וכו' בא ליתן טעם על שקיבלו ביכורים מאריסטון שהביא בכוריו מאפמיא והוא שם מקום בסוריא. ואי לאו דאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה וכו' לא היו מקבלין ממנו כמו שאין מקבלין ממי שמביא בכורים מחוץ לארץ. והנה בגיטין ח' תנו רבנן בשלשה דרכים שוותה סורי' לארץ ישראל. חייבת במעשר ובשביעית כא\"י וכו' והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים וכו'. ופריך הש\"ס הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו [שטר מכירה וכו'. רש\"י] ואפי' בשבת [אם לקחו מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת. רש\"י] ופריך בשבת ס\"ד ומשני כדאמר רבא [במס' שבת דף קכ\"ט. רש\"י. וכתבתי בתכ\"ש דלפנינו בשבת קכ\"ט לא נזכר רבא כלל אלא רב המנונא הוא דאמר הכי וכן בביצה כ\"ב. איתא רב המנונא ע\"ש] אומר לעובד כוכבים ועושה הכי נמי אומר לעובד כוכבים ועושה אע\"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א\"י [לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה. רש\"י] לא גזרו רבנן ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מה פריך למאי הלכתא הלא כפי משנה ערוכה דהכא נ\"מ לענין בכורים. וגם על רב ששת שהמציא לומר שכותבין וכו' ולא משני כדתנן הכא במשנה. ונראה דבלאו הכי צריכין אנו לבא בעומקא וסודה של משנה דהכא. דמשמעה נראה דלכתחילה אין מביאין בכורים מסורי' רק באריסטון שעשה מעשה והביאו הלכך קבלו ממנו וקשה לפי טעמא דתנן מפני שאמרו הקונה וכו' למה אין מחייבין גם לכתחילה לכל הדרים בסוריא שיביאו בכורים. אשר ע\"כ י\"ל טעם הגון עפ\"י משנה יו\"ד פ\"א דבכורים ואלו מביאין וקורין וכו' מעבר הירדן [מפירות של עבר הירדן נמי מביאים בכורים אעפ\"י שאינו ארץ זבת חלב ודבש כיון שנתנה הקב\"ה לישראל קרינן ביה פרי האדמה אשר נתתה לי. הר\"ב] ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש. ופסק הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כר' יוסי וכתב הר\"ש ארץ זבת חלב ודבש בירושלמי תנא אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי [ואלו עבר הירדן נטלתי מעצמי. הר\"א פערקאן] מה ביניהן אמר ר' בון חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר אשר נתת ��י ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם [שהרי לא הוזכרו בשאלה ששאלו משה רבינו ליתן להם עבר הירדן אלא משה מעצמו נתן להם בלתי שאלה וה\"ל כנותן להם מה שאין כן בני גד ובני ראובן שאלו בפיהם א\"כ שפיר מביאין וקורין אבל לטעמיה דמתני' אף הן לא מביאים שהרי אינה נקראת ארץ זבת חלב ודבש. רא\"פ] מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש ע\"כ היוצא לתועלת דאפילו לת\"ק דס\"ל דבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה מביאין וקורין דעבר הירדן מיקרי אשר נתת לי מ\"מ מודה ודאי בסוריא שכבשה דוד דמפר' בספרי הביאו תוס' גיטין ח. ושייך ח: ד\"ה כיבוש יחיד וכו' ותוס' בע\"ז כ\"א דנאמר לו לדוד בתוכחת מוסר סמוך לפלטותא שלך לא הורשת' פי' יבוסי שהי' סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה וכו' ע\"ש. דאינו מביא וקורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי כי דוד שלא ע\"פ דיבור כבשוה. אמור מעתה טעמא מבואר הא דאין מביאין מסורי' אמנם אותן חכמים שקבלו מאריסטון שעשה מעשה להביא בכורים מסורי' התירו דיעבד מפני שאמרו הקונה בסורי' וכו' כלומר הואיל ולשאר מילי אמרו הקונה בסוריא כקונה וכו' והילכך התירו נמי הכא לקבל דיעבד שכבר הביא בכוריו. ולפ\"ז בעינן לאשכוחי למאי הלכתא כלומר באיזה ענין אמרו דבר זה שהקונה בסוריא כקונה וכו' והשיב רב ששת לענין לכתוב עליו אונו אפילו בשבת התירו בקונה בסוריא כמו מי שקונה בארץ ישראל דקיי\"ל בב\"ק פ' מימרא ערוכה בזה\"ל הלוקח בית בא\"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת בשבת ס\"ד אלא כדאמר רבא התם אומר לעובד כוכבים ה\"נ וכו'. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דמה דאיתא בב\"ק בית. ובגיטין איתא שדה. דאולי בדוק' נקט הכי והיינו בסוריא דוקא כשקנה שדה דאיתא בי' תרתי מעשר וחניית קרקע התירו לכתוב אונו אפילו בשבת אבל בית דלית ביה אלא חדא (כמבואר בע\"ז כ\"א ע\"ש) לא התירו. אבל בארץ ישראל עצמה התירו אפילו בבית ויתבאר בזה הא דמקשה והקונה שדה בסוריא וכו' למאי הלכתא כוונתו למאי הלכתא נקט הקונה שדה וכו' ולא נקט סתם הקונה בסוריא וכו' כמו דתנן במשנה בסוף חלה ומשני רב ששת לומר שכותבין עליו אונו וכו' ולפיכך נקט הקונה שדה בדוקא. דבבית דלית ביה אלא חדא לא התירו בסוריא. אמנם בטלתי רצוני מפני דברי הרמב\"ם שכתב בפ\"ו מהל' שבת דין י\"א בזה\"ל הלוקח בית בארץ ישראל מן העובד כוכבים מותר לו לומר לעובד כוכבים לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לעובד כוכבים בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה ע\"כ. הרי דגם בסוריא דינו ממש אפילו בבית כארץ ישראל ומפני כך מש\"כ הב\"י א\"ח סי' ש\"ו בזה\"ל כתב בהגה\"ת אשרי פ\"ב דמ\"ק בשם א\"ז מותר לקנות בתים מן העובד כוכבים בשבת כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינר והעובד כוכבים חותם ומעלה לערכאות ע\"כ ונראה דבקונה בארץ ישראל מיירי וכדאמרי' בגיטין ובס\"פ מרובה עכ\"ל הב\"י יש לדקדק קצת למה לא כתב נמי סוריא והכי הל\"ל ונראה דבקונה בארץ ישראל ובסוריא מיירי. ואי הוה ס\"ל להב\"י כמו שרציתי לומר דבדוקא נקט גבי סורי' מלת שדה משום דבית בסורי' אסור לכתוב אונו. הוי אתי שפיר. אבל מסתמא לא יפלוג הב\"י על הרמב\"ם. והוי יודע דהרי\"ף בגיטין ובב\"ק לא הזכיר מזה כלום גם הרא\"ש בגיטין לא הביא מזה. אבל בב\"ק ס\"פ מרובה ז\"ל הרא\"ש והלוקח בית בא\"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת וכו' אע\"ג דאמיר' לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו. ודוקא משום ישוב א\"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי' אמירה לעובד כוכבים וכו' ע\"כ. אבל ממלתא דסורי' לא הזכיר כלום. גם הטור בסי' ש\"ו לא כתב כלום מדינא דהקונה בתים בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפי' בשבת. ולכאורה טעמם ונימוקם עמם דס\"ל להרי\"ף והרא\"ש והטור דמשום ישוב א\"י אינו אלא בזמן שישראל שרוין על אדמתן אבל עכשיו בעונותינו שרבו מאי ישוב ארץ ישראל שייכי [ועיין בטוש\"ע ח\"מ סי' ת\"ט לענין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל עכשיו] והרא\"ש שהעתיק הסוגיא שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. היינו משום דרוצה לבאר דיני דאמירה לעובד כוכבים במצוה אחרת ע\"ש לפיכך מדהשמיטו הרי\"ף והטור נראה דבזה\"ז שזרים משלו שם ובידיהם לגרש את ישראל בכל מקום שהם יושבים ופשיטא לדעת רבינו חיים שכתבו תוס' בכתובות ק\"י ד\"ה הוא אומר וכו' דעכשיו אינה מצוה לדור בארץ ישראל ע\"ש לא התירו לכתוב אונו אפי' בשבת דמאי אמרת משום ישוב ארץ ישראל ופרש\"י לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה ע\"כ עכשיו בעונותינו נהפוך הוא כנודע. איברא בסי' ש\"ו סי\"א כתב המחבר מותר לקנות בית בארץ ישראל מן העובד כוכבים בשבת וחותם ומעלה בערכאות. והוסיף הרמ\"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (א\"ז) ע\"כ. נראה דגם בזה הזמן התירו. ולקוצר דעתי צ\"ע לדינא מכל הני טעמי' האמורים למעלה. ותו איכא למידק דהשמיט המחבר דינא דסורי' ולמה נקט דוקא הקונה בא\"י וה\"ל לכתוב הקונה בא\"י ובסורי'. ולכאורה משום קושית המג\"א ס\"ק כ' שכתב בזה\"ל בא\"י. וסורי' כארץ ישראל לדבר זה (רמב\"ם פ\"ו) פ\"ק דגיטין דקדק וכתב לדבר זה דאילו מדינא סורי' חו\"ל היא כמ\"ש הרמב\"ם ריש הל' תרומות וז\"ל ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כארץ ישראל וכו' והכל (כסורי' צ\"ל) בסורי' מד\"ס כו' איזהו סורי' וכו' כל יד פרת וכו' אבל עכו חו\"ל כאשקלון עכ\"ל מ\"מ צ\"ע דהא ברייתא ס\"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא\"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב\"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן. וביותר קשה דהא מסקי' בי\"ד סי' קנ\"א דאפילו לכתחילה מוכרין בתים לעובדי כוכבים בסורי'. וק\"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ\"ע ואפשר דס\"ל דעכ\"פ איכא קצת מצוה בקנית בתים וכו' ע\"כ ומעתה יש התנצלות למה שהשמיט המחבר דינא דסוריא משום דקיימא לן בי\"ד דאפילו לכתחילה וכו' וק\"ו שלא לקנות מהם. אכן עדיין נשאר בקושי' למה השמיט המחבר לכתוב בהקונה שדות מעובד כוכבים בסוריא דקיימא לן בי\"ד שם דאין מוכרין שדות בסוריא [משום דאי' בי' תרתי כמו שכתבתי לעיל] דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. וגם קושיא הראשונה של המג\"א דהא ברייתא ס\"ל כיבוש וכו' עדיפא מזה ה\"ל להקשות על הרמב\"ם שכתב ריש הל' תרומות דין ד' סורי' יש דברים שהוא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהוא בהן כחוצה לארץ והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסורי' מדברי סופרים ע\"כ ובהא ברייתא דגיטין חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל מפרש הש\"ס קסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש וא\"כ להרמב\"ם דס\"ל דלא שמיה כיבוש למה יתחייב בתרומות ומעשרות. ובכן דע דז\"ל הכ\"מ סוריא יש דברים וכו' ומ\"ש והכל בסורי' מד\"ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סורי' במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפילו למ\"ד מדאוריי��א פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו אלא מדברי סופרים ושמא י\"ל דה\"מ למימר הכי אלא דבעי ליתובי אפילו תימא דחייב' דאורייתא וכו' ע\"כ והשתא שיתבאר דהש\"ס דמפרש כיבוש יחיד שמיה כיבוש רצה לאוקמי הברייתא בכל אופן כלומר אפילו אם פירושא דחייבת היינו מדאורייתא ופשיטא דבעינן נמי לאוקמי אם פירושא דחייבת היינו מדברי סופרים ואז מפרשינן הברייתא דקסבר כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש [והכי קיי\"ל כר' יוסי בע\"ז כ\"א ובטוש\"ע י\"ד סי' קנ\"א וכן פסק הרמב\"ם פ\"ו מהל' ע\"ז כמו דפסק רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואליבא דר' יוסי מסקינן שם בע\"ז דס\"ל דלא שמי' כיבוש] נמצא לאותה החלוקה דחייב' מדברי סופרים וכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואפ\"ה תנא בברייתא דהקונה שדה בסורי' כקונה בפרוארי ירושלים לענין שכותבין עליו אונו. ברור דהם אמרו והם אמרו [ועד כאן לא אמרינן למה נדחה דרבנן מפני דרבנן כמו שהעיר המג\"א שהעתקתי לעיל וכ\"כ עוד רסי' תרנ\"ה בשם הר\"ש ע\"ש אלא היכא דלא מצינו דבר זה בגמרא אבל הכא לאותה חלוקה דחייבת במעשרות ובשביעית דתנא מדברי סופרים היא מפורש ושום שכל דאע\"ג דמדברי סופרים היא התירו חכמים לדחות שבות אמירה לעובד כוכבים מפני מצוה דרבנן] ובדברים הנוגעים אל גוף הדין בכתיבת בגופן שלהן או כתב משיט\"א וגמא בשבת אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן עמ\"ש בס\"ד מ\"ג\"ב דמסכת שבת:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Challah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Challah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Challah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ואסורין  לזרים וכו' וקשה לי וכו' ובירושלמי מצאתי וכו' וצ\"ל מתניתין פליגא לר\"י וכו' </b> וע\"ש. ראיתי נכון להציב פה מקצת ממ\"ש בהפלאה שבערכין בס\"ד ערך טען ז\"ל הערוך בבכורים פ\"ב התרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש ואסורין לזרים וכו' ואסורין לזרים ירושלמי פתר לה פחות מכשיעור פי' אחר ואסורים לזרים אפילו ע\"י פדיי' וכו' ע\"כ. דע ביבמות ע\"ג בעו מיני' מרב ששת ערל מהו במעשר וכו' אמר להו תניתוהו התרומה והבכורים חייבים עלי' מיתה וחומש וכו' הרי אלו בתרומה ובכורים מה שאין כן במעשר תנא ושייר ומאי שייר דהאי שייר. שייר דקא תני בסיפא יש במעשר וכו' עוד שם בסוף הסוגיא אמר רב אשי מרישא נמי שמעת מיני' דתני ושייר מדלא קתני ונוהגין בשאר שני שבוע ואין להם פדיון משא\"כ במעשר ש\"מ. וז\"ל תוס' ד\"ה ואסורים לזרים. וא\"ת כיון דקתני דחייבין חומש אמאי איצטריך תו למתני ואסורים לזרים כו' דהא במס' חלה קתני (התרומה והבכורים צ\"ל) החלה והתרומה וכו' ותי' בערך ערך (טעם צ\"ל) טען דאסור לזרים איצטריך לחצי שיעור למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא עוד פי' לשון אחר ואסור לזרים אפילו ע\"י פדיון. ואין נראה פי' זה דאין להם פדיון אמרינן לקמן דשייר ע\"כ. וע\"ע תוס' ב\"מ נ\"ג ואתעסק בהצלה תחילה במקום שיש מצילין הר\"ש והר\"ב מהשגות התי\"ט עליהם. הנה אשר הגי' התי\"ט בירושלמי דצ\"ל מתני' פליגי לר' יוחנן וכו' גם הגדול ר\"א פערקאן הגי' הכי. אמנם הר\"ש שלא שלח ידו והעתיק הירושלמי כמו שכתוב' לפנינו מתני' מסייע לר\"י ואסורין לזרים פתר לה פחות מכשיעור ע\"כ. ולכך הוכרח הר\"ש לפרש בכוונת הירושלמי דמתני' מסייע לר\"י. היינו משום דתנא ואסורה לזרים דלא איצטריך [דהא כבר תנא חייבים עליהם מיתה וחומש] אלא לחצי שיעור. וזה סייעתא לר\"י דס\"ל חצי שיעור מן התורה אסור. אבל לריש לקיש ביומא ע\"ד דפליג על ר\"י וס\"ל חצי שיעור מותר מן התורה הקושיא נשאר במקומ' דלא איצטריך למתני ואסורה לזרים ואין לומר דלהורות אתי על חצי שיעור שאסורה מדרבנן [כמ\"ש התי\"ט] דאכתי קשה פשיט' והיאך תעלה על הדעת דנשתנה חלה ותרומה להקל משאר אסורין והלא בכל האסורין דינא הכי דחצי שיעור אסורה מדרבנן. ומדוע יגרע כח האיסור של חלה ותרומה שחייבין מיתה. ואתיא בק\"ו משאר אסורים דחצי שיעור שלהן עכ\"פ אסור' מדרבנן. אבל לר' יוחנן ניחא דס\"ל דחצי שיעור אסור מדאורייתא בכל האסורין. שפיר איצטריך דלא נימא נהי דבחצי שיעור אין בו חיוב מלקות אבל עכ\"פ בדין חומש איתא [כמו שיתחייב באוכל בשוגג לשלם לבעלים הקרן ואת החומש לכל כהן שירצה] לכך תני ואסורין לזרים כלומר בחצי שיעור אע\"ג שהיא מדאורייתא באיסור כמו בשיעור שלם מ\"מ אינו אלא באיסור אבל לא בחיוב מיתה וחומש. וזה שדקדק הר\"ב בלשונו ולר\"י דאמר חצי שיעור מדאורייתא מצינו למימר דתנא אסורה לזרים [ר\"ל הגם שממילא נודע כמו בשאר אסורין] לח\"ש שאין בו לא מיתה ולא חומש ע\"כ כלומר להורות לח\"ש שפטור ממיתה וחומש ואין בו אלא איסור בלבד וכוונה זו תמצא מבואר היטב בלשון הר\"ב מ\"א פ\"ב דבכורים שכתב בזה\"ל ולר\"י דאמר חצי שיעור וכו' מצינו למימר וכו' לחצי שיעור שהוא אסור מן התורה ואין בו לא מיתה ולא חומש ע\"כ והשתא הוי סייעתא ממש לר\"י [דאי לר\"ל דחצי שיעור מותר באכילה בכל האסורין אפילו תינוקות של בית רבן יודעין דאין כאן לא מיתה ולא חומש וגם עיקר דינא שהחלה והתרומה אסורין מדרבנן מלתא דפשיטא היא וכדאמרן] אמור מעתה פי' הר\"ש והר\"ב ברורין. ומהשגת התי\"ט בשלום נפטרין. וגם הגירסא בירושלמי ככתובין וכמסורין. והוי יודע דמ\"ש תוס' [והביאו התי\"ט ותי' בערוך וכו' למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא וכו'. איננו מדברי הערוך בעצמו כלל כמו שמבואר לפנינו בערוך שלא כתב לזה. אלא דדברים הללו אסבורי אסברי תוס' לפי' הערוך ורצו התוס' בזה כמ\"ש ג\"כ התי\"ט לאוקמי המשנה בין לר\"י ובין לר\"ל דפליגי בחצי שיעור. ועל פי דרכם אשר דרכו שפיר השיגו על הערוך במה שפי' בלשון אחר ואסור לזרים אפילו ע\"י פדיון. שכתבו ואין נראה זה דאין להם פדיון אמרי' לקמן דשייר. איברא לפמ\"ש למעלה בישוב דעת הר\"ש והר\"ב. הנה כי כן יבורך. גם שיטת הערוך. על זה הדרך. והמשך דבריו כך היא ירושלמי פתר לה פחות מכשיעור [והיינו כר' יוחנן דוקא וסייעתא לר\"י והכל כמו שנתבאר למעלה] פי' אחר [כלומר לשיטת ר\"ל דהוה הך מתני' תיובתא עליו] ואסורין לזרים אפי' ע\"י פדיון ע\"כ. והשתא דכל פי' אחר שכתב הערוך לא בא אלא לדעת ריש לקיש שלא יהיה מתני' זו תיובתא ניחא רב אשי לקמן דאמר מרישא נמי. שמעית מינה דתנא ושייר וכו' ואין להם פדיון וכו' שפיר קאמר לשיטתו דס\"ל לר\"א כר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה [עיין תוס' שבועות כ\"ב ד\"ה אהיתר' וכו' דמסתמא ר\"א ס\"ל כר' יוחנן וכו'] וא\"כ מתני' דתנא ואסורים לזרים אתיא כפשטא דמלתא בחצי שיעור והוי שיורא דמשייר דלא קתני נמי דאין להם פדיון. והוכרח ר\"א לזה לומר נגד ר\"ל ולא סגי לי' לומר ונוהגין בשאר שני שבוע ומה שייר דהאי שייר אע\"כ דערל מותר במעשר ותנא ושייר הך דערל. הלכך כדי דלא תפשוט האיבעיא הוכרח ר\"א לומר דשייר שני דברים ואליבא דהלכתא כר\"י וכשיטת ר\"א בעצמו דס\"ל כר' יוחנן. איברא לר\"ל שפיר י\"ל הא דלא תני ונוהג בשאר שני שבוע [אף דאין להם פדיון לאו שיורא הוא] משום דערל מותר במעשר והוא תנא ושייר שני דברים נוהג בשאר שני שבוע וכן ערל. או דס\"ל לר\"ל כשנוי' קמא דבגמרא שייר דקתני סיפא. ובכותבת דמייתב' דעתא שאמרנו. ניחא פירושא שכתב הערוך רבינו. ואם אמנם הארכתי עוד שם בהפש\"ב טוב' למענו לא הצגתי פה אלא ההכרח לפי ענינו:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>אחד  מכ\"ד וכו' והתורה אמרה תתנו שיהא בו כדי נתינה וכו' </b> ע\"ש. דע את אשר אודיעך דזה שכתב הר\"ב והתורה אמרה וכו' לאו דוקא שיהי' שיעור החלה אחד מכ\"ד וכו' מן התורה דהא קיי\"ל דמן התורה כל שהוא פוטר את העיסה כמבואר בהרמב\"ם ובטוש\"ע י\"ד סי' שכ\"ב ומקרא מלא הוא בפ' שלח ט\"ו פ' כ' ראשית עריסתיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן וגו' פרש\"י כתרומת גרן שלא נאמר בו שיעור ולא כתרומת מעשר שנאמר בה שיעור אבל חכמים נתנו בו שיעור וכו' ומש\"כ רש\"י שם פ' כ\"א תתנו לד' תרומה לפי שלא שמענו שיעור חלה נאמר תתנו שיהי' בו כדי נתינה. כבר ביאר המזרחי ואין זה אלא אסמכתא בעלמא שהרי גבי תרומת גרן נמי כתיב נתינה ועכ\"ז אמרו שאין לה שיעור מן התורה אלא חטה אחת פוטרת וכו' ע\"ש וכ\"כ בסמ\"ג עשין קמ\"א תני' בספרי תתנו לד' תרומה עד שיהא בה כדי מתנה לכהן מכאן אמרו שיעור חלה של בעל הבית אחד מעשרים וארבעה וכו' ואסמכתא בעלמא היא כאשר בארנו למעלה שמן התורה אין לה שיעור ע\"כ. וכבר משנים קדמניות נשאל משמי בכמה בתי מדרשות שהקשיתי בפלוגתא דר\"א ור' יהושע בפסחים מ\"ו כיצד מפרישין חלה בטומאה בי\"ט. ובברייתא בסוגיא דהתם מ\"ח דאמר ר\"י לר' אליעזר לדבריך עובר משום לא תעשה כל מלאכה. ור\"א אמר לר' יהושע לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה ובל ימצא ע\"ש. הנה ללישנא קמא דרב יהודה דפחות מכזית אינו חייב לבער עיין פסחים מ\"ה [וכמה גדולים דפסקו הכי] קשה על ר\"א ור' יהושע דפליגי כדי שלא יעבור על איסור תורה. הלא אפשר למצוא תקנה מעליותא דיפריש כל שהוא לחלה דיוצא בזה כדאמרן ואינו עובר כלל על בל יראה בפחות מכזית ושקלו וטרו בזה בעלי תורה הרבה. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ח פ\"ה דאבות ביתר ביאור:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אריסטון  הביא בכוריו מאפמי' וקבלו ממנו מפני שאמרו הקונה בסורי' כקונה בפרוור שבירושלים. </b> ע\"ש. לכאורה זה דתני מפני שאמרו וכו' בא ליתן טעם על שקיבלו ביכורים מאריסטון שהביא בכוריו מאפמיא והוא שם מקום בסוריא. ואי לאו דאמרו הקונה שדה בסוריא כקונה וכו' לא היו מקבלין ממנו כמו שאין מקבלין ממי שמביא בכורים מחוץ לארץ. והנה בגיטין ח' תנו רבנן בשלשה דרכים שוותה סורי' לארץ ישראל. חייבת במעשר ובשביעית כא\"י וכו' והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים וכו'. ופריך הש\"ס הקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שכותבין עליו אונו [שטר מכירה וכו'. רש\"י] ואפי' בשבת [אם לקחו מן העובד כוכבים ורוצה לילך לדרכו בשבת. רש\"י] ופריך בשבת ס\"ד ומשני כדאמר רבא [במס' שבת דף קכ\"ט. רש\"י. וכתבתי בתכ\"ש דלפנינו בשבת קכ\"ט לא נזכר רבא כלל אלא רב המנונא הוא דאמר הכי וכן בביצה כ\"ב. איתא רב המנונא ע\"ש] אומר לעובד כוכבים ועושה הכי נמי אומר לעובד כוכבים ועושה אע\"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות משום ישוב א\"י [לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה. רש\"י] לא גזרו רבנן ע\"כ. ולכאורה איכא למידק מה פריך למאי הלכתא הלא כפי משנה ערוכה דהכא נ\"מ לענין בכורים. וגם על רב ששת שהמציא לומר שכותבין וכו' ולא משני כדתנן הכא במשנה. ונראה דבלאו הכי צריכין אנו לבא בעומקא וסודה של משנה דהכא. דמשמעה נראה דלכתחילה אין מביאין בכורים מסורי' רק באריסטון שעשה מעשה והביאו הלכך קבלו ממנו וקשה לפי טעמא דתנן מפני שאמרו הקונה וכו' למה אין מחייבין גם לכתחילה לכל הדרים בסוריא שיביאו בכורים. אשר ע\"כ י\"ל טעם הגון עפ\"י משנה יו\"ד פ\"א דבכורים ואלו מביאין וקורין וכו' מעבר הירדן [מפירות של עבר הירדן נמי מביאים בכורים אעפ\"י שאינו ארץ זבת חלב ודבש כיון שנתנה הקב\"ה לישראל קרינן ביה פרי האדמה אשר נתתה לי. הר\"ב] ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאין בכורים מעבר הירדן שאינו ארץ זבת חלב ודבש. ופסק הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כר' יוסי וכתב הר\"ש ארץ זבת חלב ודבש בירושלמי תנא אשר נתתה לי ולא שנטלתי מעצמי [ואלו עבר הירדן נטלתי מעצמי. הר\"א פערקאן] מה ביניהן אמר ר' בון חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמם [שהרי לא הוזכרו בשאלה ששאלו משה רבינו ליתן להם עבר הירדן אלא משה מעצמו נתן להם בלתי שאלה וה\"ל כנותן להם מה שאין כן בני גד ובני ראובן שאלו בפיהם א\"כ שפיר מביאין וקורין אבל לטעמיה דמתני' אף הן לא מביאים שהרי אינה נקראת ארץ זבת חלב ודבש. רא\"פ] מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש ע\"כ היוצא לתועלת דאפילו לת\"ק דס\"ל דבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה מביאין וקורין דעבר הירדן מיקרי אשר נתת לי מ\"מ מודה ודאי בסוריא שכבשה דוד דמפר' בספרי הביאו תוס' גיטין ח. ושייך ח: ד\"ה כיבוש יחיד וכו' ותוס' בע\"ז כ\"א דנאמר לו לדוד בתוכחת מוסר סמוך לפלטותא שלך לא הורשת' פי' יבוסי שהי' סמוך לירושלים ואתה הולך וכובש ארם נהרים וארם צובה וכו' ע\"ש. דאינו מביא וקורא שאינו יכול לומר אשר נתת לי כי דוד שלא ע\"פ דיבור כבשוה. אמור מעתה טעמא מבואר הא דאין מביאין מסורי' אמנם אותן חכמים שקבלו מאריסטון שעשה מעשה להביא בכורים מסורי' התירו דיעבד מפני שאמרו הקונה בסורי' וכו' כלומר הואיל ולשאר מילי אמרו הקונה בסוריא כקונה וכו' והילכך התירו נמי הכא לקבל דיעבד שכבר הביא בכוריו. ולפ\"ז בעינן לאשכוחי למאי הלכתא כלומר באיזה ענין אמרו דבר זה שהקונה בסוריא כקונה וכו' והשיב רב ששת לענין לכתוב עליו אונו אפילו בשבת התירו בקונה בסוריא כמו מי שקונה בארץ ישראל דקיי\"ל בב\"ק פ' מימרא ערוכה בזה\"ל הלוקח בית בא\"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת בשבת ס\"ד אלא כדאמר רבא התם אומר לעובד כוכבים ה\"נ וכו'. ובהשקפה ראשונה רציתי לומר דמה דאיתא בב\"ק בית. ובגיטין איתא שדה. דאולי בדוק' נקט הכי והיינו בסוריא דוקא כשקנה שדה דאיתא בי' תרתי מעשר וחניית קרקע התירו לכתוב אונו אפילו בשבת אבל בית דלית ביה אלא חדא (כמבואר בע\"ז כ\"א ע\"ש) לא התירו. אבל בארץ ישראל עצמה התירו אפילו בבית ויתבאר בזה הא דמקשה והקונה שדה בסוריא וכו' למאי הלכתא כוונתו למאי הלכתא נקט הקונה שדה וכו' ולא נקט סתם הקונה בסוריא וכו' כמו דתנן במשנה בסוף חלה ומשני רב ששת לומר שכותבין עליו אונו וכו' ולפיכך נקט הקונה שדה בדוקא. דבבית דלית ביה אלא חדא לא התירו בסוריא. אמנם בטלתי רצוני מפני דברי הרמב\"ם שכתב בפ\"ו מהל' שבת דין י\"א בזה\"ל הלוקח בית בארץ ישראל מן העובד כוכבים מותר לו לומר לעובד כוכבים לכתוב לו שטר בשבת שאמירה לעובד כוכבים בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה. וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה ע\"כ. הרי דגם בסוריא דינו ממש אפילו בבית כארץ ישראל ומפני כך מש\"כ הב\"י א\"ח סי' ש\"ו בזה\"ל כתב בהגה\"ת אשרי פ\"ב דמ\"ק בשם א\"ז מותר לקנות בתים מן העובד כוכבים בשבת כיצד הוא עושה מראה לו כיסים של דינר והעובד כוכבים חותם ומעלה לערכאות ע\"כ ונראה דבקונה בארץ ישראל מיירי וכדאמרי' בגיטין ובס\"פ מרובה עכ\"ל הב\"י יש לדקדק קצת למה לא כתב נמי סוריא והכי הל\"ל ונראה דבקונה בארץ ישראל ובסוריא מיירי. ואי הוה ס\"ל להב\"י כמו שרציתי לומר דבדוקא נקט גבי סורי' מלת שדה משום דבית בסורי' אסור לכתוב אונו. הוי אתי שפיר. אבל מסתמא לא יפלוג הב\"י על הרמב\"ם. והוי יודע דהרי\"ף בגיטין ובב\"ק לא הזכיר מזה כלום גם הרא\"ש בגיטין לא הביא מזה. אבל בב\"ק ס\"פ מרובה ז\"ל הרא\"ש והלוקח בית בא\"י כותבין עליו אונו אפילו בשבת וכו' אע\"ג דאמיר' לעובד כוכבים שבות משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו. ודוקא משום ישוב א\"י אבל לצורך מצוה אחרת לא שרי' אמירה לעובד כוכבים וכו' ע\"כ. אבל ממלתא דסורי' לא הזכיר כלום. גם הטור בסי' ש\"ו לא כתב כלום מדינא דהקונה בתים בארץ ישראל שכותבין עליו אונו אפי' בשבת. ולכאורה טעמם ונימוקם עמם דס\"ל להרי\"ף והרא\"ש והטור דמשום ישוב א\"י אינו אלא בזמן שישראל שרוין על אדמתן אבל עכשיו בעונותינו שרבו מאי ישוב ארץ ישראל שייכי [ועיין בטוש\"ע ח\"מ סי' ת\"ט לענין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל עכשיו] והרא\"ש שהעתיק הסוגיא שכותבין עליו אונו אפילו בשבת. היינו משום דרוצה לבאר דיני דאמירה לעובד כוכבים במצוה אחרת ע\"ש לפיכך מדהשמיטו הרי\"ף והטור נראה דבזה\"ז שזרים משלו שם ובידיהם לגרש את ישראל בכל מקום שהם יושבים ופשיטא לדעת רבינו חיים שכתבו תוס' בכתובות ק\"י ד\"ה הוא אומר וכו' דעכשיו אינה מצוה לדור בארץ ישראל ע\"ש לא התירו לכתוב אונו אפי' בשבת דמאי אמרת משום ישוב ארץ ישראל ופרש\"י לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה ע\"כ עכשיו בעונותינו נהפוך הוא כנודע. איברא בסי' ש\"ו סי\"א כתב המחבר מותר לקנות בית בארץ ישראל מן העובד כוכבים בשבת וחותם ומעלה בערכאות. והוסיף הרמ\"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו (א\"ז) ע\"כ. נראה דגם בזה הזמן התירו. ולקוצר דעתי צ\"ע לדינא מכל הני טעמי' האמורים למעלה. ותו איכא למידק דהשמיט המחבר דינא דסורי' ולמה נקט דוקא הקונה בא\"י וה\"ל לכתוב הקונה בא\"י ובסורי'. ולכאורה משום קושית המג\"א ס\"ק כ' שכתב בזה\"ל בא\"י. וסורי' כארץ ישראל לדבר זה (רמב\"ם פ\"ו) פ\"ק דגיטין דקדק וכתב לדבר זה דאילו מדינא סורי' חו\"ל היא כמ\"ש הרמב\"ם ריש הל' תרומות וז\"ל ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כארץ ישראל וכו' והכל (כסורי' צ\"ל) בסורי' מד\"ס כו' איזהו סורי' וכו' כל יד פרת וכו' אבל עכו חו\"ל כאשקלון עכ\"ל מ\"מ צ\"ע דהא ברייתא ס\"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא\"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב\"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן. וביותר קשה דהא מסקי' בי\"ד סי' קנ\"א דאפילו לכתחילה מוכרין בתים לעובדי כוכבים בסורי'. וק\"ו שלא לקנות מהם בשבת וצ\"ע ואפשר דס\"ל דעכ\"פ איכא קצת מצוה בקנית בתים וכו' ע\"כ ומעתה יש התנצלות למה שהשמיט המחבר דינא דסוריא משום דקיימא לן בי\"ד דאפילו לכתחילה וכו' וק\"ו שלא לקנות מהם. אכן עדיין נשאר בקושי' למה השמיט המחבר לכתוב בהקונה שדות מעובד כוכבים בסוריא דקיימא לן בי\"ד שם דאין מוכרין שדות בסוריא [משום דאי' בי' תרתי כמו שכתבתי לעיל] דכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. וגם קושיא הראשונה של המג\"א דהא ברייתא ס\"ל כיבוש וכו' עדיפא מזה ה\"ל להקשות על הרמב\"ם שכתב ריש הל' תרומות דין ד' סורי' יש דברים שהוא בהן כארץ ישראל ויש דברים שהוא בהן כחוצה לארץ והקונה בה קרקע כקונה בארץ ישראל לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסורי' מדברי סופרים ע\"כ ובהא ברייתא דגיטין חייבת במעשר ובשביעית כארץ ישראל מפרש הש\"ס קסבר כיבוש יחיד שמי' כיבוש וא\"כ להרמב\"ם דס\"ל דלא שמיה כיבוש למה יתחייב בתרומות ומעשרות. ובכן דע דז\"ל הכ\"מ סוריא יש דברים וכו' ומ\"ש והכל בסורי' מד\"ס כלומר דאילו מדין תורה פטורה כיון שאינה מן הארץ שניתנה לאברהם וקשיא לי למה הוצרכו ליתן טעם בפ\"ק דגיטין לחיוב סורי' במעשרות ובשביעית משום דקסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש הל\"ל דאפילו למ\"ד מדאורייתא פטורה דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש לא אמרו אלא מדברי סופרים ושמא י\"ל דה\"מ למימר הכי אלא דבעי ליתובי אפילו תימא דחייב' דאורייתא וכו' ע\"כ והשתא שיתבאר דהש\"ס דמפרש כיבוש יחיד שמיה כיבוש רצה לאוקמי הברייתא בכל אופן כלומר אפילו אם פירושא דחייבת היינו מדאורייתא ופשיטא דבעינן נמי לאוקמי ��ם פירושא דחייבת היינו מדברי סופרים ואז מפרשינן הברייתא דקסבר כיבוש יחיד לא שמי' כיבוש [והכי קיי\"ל כר' יוסי בע\"ז כ\"א ובטוש\"ע י\"ד סי' קנ\"א וכן פסק הרמב\"ם פ\"ו מהל' ע\"ז כמו דפסק רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי ואליבא דר' יוסי מסקינן שם בע\"ז דס\"ל דלא שמי' כיבוש] נמצא לאותה החלוקה דחייב' מדברי סופרים וכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש ואפ\"ה תנא בברייתא דהקונה שדה בסורי' כקונה בפרוארי ירושלים לענין שכותבין עליו אונו. ברור דהם אמרו והם אמרו [ועד כאן לא אמרינן למה נדחה דרבנן מפני דרבנן כמו שהעיר המג\"א שהעתקתי לעיל וכ\"כ עוד רסי' תרנ\"ה בשם הר\"ש ע\"ש אלא היכא דלא מצינו דבר זה בגמרא אבל הכא לאותה חלוקה דחייבת במעשרות ובשביעית דתנא מדברי סופרים היא מפורש ושום שכל דאע\"ג דמדברי סופרים היא התירו חכמים לדחות שבות אמירה לעובד כוכבים מפני מצוה דרבנן] ובדברים הנוגעים אל גוף הדין בכתיבת בגופן שלהן או כתב משיט\"א וגמא בשבת אי הוי איסור דאורייתא או דרבנן עמ\"ש בס\"ד מ\"ג\"ב דמסכת שבת:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה חלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Demai/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Demai",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>דמאי  וכו' </b> אלא בלאו לא גזרו וכו' ע\"ש ולכאורה אפילו לאו אין כאן בלוקח מע\"ה דהא קי\"ל ב\"מ פ\"ח עשר תעשר ואכלת (תרי קראי דסמיכי להדדי. רש\"י) ולא מוכר. תבואת זרעך ולא לוקח (ובתכ\"ש כתבתי דאיכא למידק דלא דריש הש\"ס כפי סדר הפסוקים דפרשת ראה י\"ד פסוק כ\"ב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ופסוק כ\"ג כתיב ואכלת לפני ה' וגו'. ואין כאן מקומו) ואף לפי' ר\"ת שכתבו תוס' בסוגיא (עמוד א') ד\"ה תבואת זרעך וכו' וגם בבכורות י\"א ד\"ה מעשרן וכו' וד\"ה טבלים וכו' מסיק דכשקונה קודם המירוח חייב הלוקח מדאורייתא אבל כשקנה אחר המירוח פטור מן התורה ע\"ש. הרי הכא בדמאי היינו חבר הלוקח מע\"ה ודאי אחר מירוח הוא [דאי קודם המירוח אין כאן שייכו' ספק אם עישר רק ברור גם ודאי דלא עישר שהרי אכתי לא אתי לידי חיוב מעשר כל זמן שלא נתמרח] וכ\"כ תוס' בסוגיא דב\"מ שם דאפילו ידוע שלא עישר אינו חייב רק מדרבנן לעשר ודאי ע\"ש. וכן פסק הרמב\"ם דין ב' בפ\"ב מהל' מעשר. ופשיט' לדעת הראב\"ד שם דס\"ל שהלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור כמבואר בכ\"מ ע\"ש. וכבר ג\"כ ביאר במשנה למלך דין י\"א בפ\"א מהל' תרומות דלוקח פטור מן התורה אפילו מתרומה ותרומת מעשר. ובכן כל חיוב' דתרומ' ות\"מ ושאר מעשרות בכל עניני דמאי הנשנית במסכתא זו בלוקח מע\"ה. אין עיקרם מדאורייתא כלל. ר\"ל אפילו כשידוע לנו בודאי שלא עישר פטור מן התורה לדעת ר\"ת והרמב\"ם ופשיטא לשיטת הראב\"ד כדאמרן. רק לדעת ריב\"א הנזכר בתוס' ה\"ג בלוקח שאין ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח כשהוא ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה וכו' ע\"ש. ברם כעין החילוק שכתב התי\"ט צריכין אנו לומר לשיטת ר\"ת וסייעתו כדי שלא תקשה אליבייהו מ\"ש תרומת מעשר דמחוייב הלוקח ליתן וחייבוהו מדרבנן אף בלוקח ומ\"ש מעשר ראשון ומעשר עני דלא חייבוהו רבנן אלא ודאי דכל היכא דאיכא חיוב מיתה בשאינו לוקח גזרו רבנן וחייבו אף בלוקח מה שאין כן הכא דגם בשאינו לקוח ליכא רק איסור לאו לא חייבו רבנן בלקוח וזה ברור. ובחדושי הארכתי ברוחב הענין. באמת הבנין: ",
+                " שם בסד\"ה <b>והחומץ  כו' ואין סומכין על הנס כו' ע\"ש אם סומכין או לאו. </b> מתוך דברי ר\"ת ביומא כ\"א ד\"ה נבלעין וכו' משמע דקרא סמיך אניסא. אכן התוס' שקלו וטרו בזה. בהן ולאו ורפי' בידם ע\"ש. ודע בירושלמי ביומא' על המשנה ערב יוה\"כ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול חלב וכו' פריך ולא מן הנסים שהיו נעשין בבהמ\"ק הן [שלא ראה הכה\"ג קרי ביוה\"כ ולמה היו צריכין לשמרו כל כך. קרבן העדה] אמר ר' אבין על שם לא תנסון [כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. קרבן העדה] אר\"י ב\"ר בון כאן בראשון כאן בשני [האי דתנן שלא ראה הכה\"ג קרי מעולם היינו במקדש הראשון ומתני' במקדש שני. קה\"ע] הנה ברור הי' דלא הקשה הכי הירושלמי אמתני' דרישן דתנן ומתקינין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול. משום דשפיר איכא למימר דחיישינן שמא יארע בו פסול דתנן היינו משאר טומאות המעכבין מלבא למקדש וכן לשון רש\"י במשנה ריש יומא. והנס הוי רק שלא יארע קרי כמשמעות לשון הר\"ב פ\"ה מ\"ה דאבות לפי שהוא טומאה היוצא מגופו הוא דבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאה. וכפי' הר\"ב מוכרח מדנקט לא אירע קרי וכו' ולא תני לא אירע פסול בכ\"ג כמו דתנא גבי עומר ושתי הלחם] ורש\"י והר\"ב בריש יומא דנקטו נמי אם יארע לו קרי. היינו כמסקנת הירושלמי דבבית שני לא נשנית כל הני עשרה נסים שנעשו וכו' או גם משום לא תנסון איכא למיחש נמי משום קרי. אבל התי\"ט שרוצה להוכיח בזה\"ל דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מס' יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול אע\"ג דתנן במס' אבות וכו' ולכאורה אין שום ראיה דהתם ביומא שמתקינים כהן אחר היינו שמא יארע בו פסול ע\"י נגיעת אונס במת או בשאר טומאה שאין יוצאין מגופו. מיהו בעיקר קושי' התי\"ט מספ\"ד דשקלים לענין מספקין לנסכים וכו' אנו אין לנו כתירוץ הראשון של הירושלמי על שם לא תנסון דאין סומכין על הנס (כמ\"ש התי\"ט) אבל ודאי דגם בבית שני הי' הנס הזה וכן דייק לישנא דרב נחמן בפסחים מ\"ב שהביאו התי\"ט דכל זמן ימי משך הבאת הנסכים לא הי' יינם מחמיץ. ומסתברא לומר דרק בכ\"ג נשתנה הנס משום שהם קלקלו בבית שני [והרי לשכת פרהדרין הי' נקראת בשביל שכלם רשעים היו שהיו לוקחים הכהונה גדולה בדמים כמבואר יומא ט' ע\"ש] אבל שארי נסים דתנן במשנה דאבות דלאו בכ\"ג תליא אלא בשביל זכות כל ישראל. היו נעשים גם בבית שני. ובזה מובן השקלא וטרי'. בתוס' דיומא כ\"א נבלעין וכו' דלא מוקי להך דאפר הדשן. בבית שני. א\"ו כדאמרן. ותדע דהירושלמי בפ\"ו דשקלים הלכה ג' [עלה דמתני' י\"ג שולחנות היו במקדש שמנה וכו' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים וכו' על של שייש נותנין את האיברין וכו' על של שייש נותנין את לחם הפנים וכו'] קאמר בגמרא לית כאן של כסף וכו' מפני שהוא מרתיח [לא הי' באולם של כסף אלא כדתנן של שייש דשל כסף מרתיח ומחמם הלחם ויש לחוש שיתעפש. קה\"ע] לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשו בבהמ\"ק שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום [שהי' נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבאה א\"כ למה הי' מתעפש אפילו היו מניחין על שולחן של כסף. קה\"ע] ריב\"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים [כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע. קה\"ע] וכתירוץ הזה כתב הר\"ב בשקלים. ועמ\"ש בס\"ד צע\"ג. הנה נראה דהירושלמי לא משני אלא שאין סומכין על הנס. אבל לא רצה לחלק בין מקדש ראשון ובין מקדש שני אלא כדאמרן וזה ברור:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>הסיטונית  וכו' בלשון יון וכו' </b> ע\"ש וכ\"כ הערוך ערך סטן עוד מפרש מוכרין קטניות ושמן פי' אחר בעלי חניות ע\"ש. וכתבתי בהפלאה שבערכין לפי' הערוך והרשב\"ם וכן לפירש\"י שפי' בב\"מ מ\"ח ד\"ה נתנה לסיטון. סיטון חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנווני' וכו' נשאר קושי' תוס' ב\"מ מ\"ח. ולוקמי' בסיטון נכרי ע\"ש אדוכתא ומצוה לבא על העיון:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>נוטל  אחד מל\"ג ושליש וכו' שחולק המאה לג' חלקים ומכל חלק נוטל עשירית העשירית וכל זה קל יותר וכו' לפי שהחלוקה ההיא קלה ביותר וכו' </b> ע\"ש מה אעשה והקלות דומות עלי כחמורות שהרי לפי דרך אשר בחר בו צריך לחלק מתחילה לששה חלקים ואח\"כ יצטרך עוד לחלק כל חלק לעשירית העשירית דהיינו למאה חל��ים. והיא יותר חמור' וטורח מן השני דרכים שזכר שאינו מחלק אלא פעם אחת. ומאן דמתרגם לי על נכון אמצא נחת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>מעשר  ונותן לו וכו' והר\"ב לא כתב אם הלכה כן וכו' </b> ע\"ש. נעלם ממני הטעם דנטר התי\"ט עד הכא ולא הערה דבריו כאלו לעיל פאה פ\"ה מ\"ה. וכן בדמאי פ\"ה מ\"ה שלא כתב הר\"ב כלום והרמב\"ם כתב בשני המקומות דהלכה כר' יהודה שהוא מבאר ומפרש דברי חכמים ע\"ש. אלא בע\"כ צריכין לומר דסמך הר\"ב על מ\"ש כבר מ\"ה פ\"ג דפאה בזה\"ל ור' יהודה לפרושי מילת' דת\"ק אתא וכן הלכה. ולפיכך לא הכפיל הדברים בשני מקומות שזכרתי אותם לעיל. אמור מעתה דגם הכא סמך הר\"ב על מ\"ש פ\"ג דפאה וזה יצא ראשונה ולמדין ממנה בכל המקומות שנזכר בדר' יהודה אימתי שבא לפרש וזה ברור: <br><b>ועל </b> הדרך הזה ניח' נמי בחלה מ\"ב פ\"ב דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכו' שלא כתב הר\"ב כלום משום דסמיך עצמו במה שכתב בתחלת סדר זה. אכן בסדר מועד שבת מ\"ב פי\"ח אמר ר\"י אימתי בזמן שהוא נוטל אחת וכו' ביאר הר\"ב וכ\"מ שאמר ר\"י אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים הלכך הלכת' כוותיה ע\"כ. אבל במגילה מ\"ג פ\"א אר\"י אימתי מקום שנכנסין בשני וחמישי וכו' לא הערה הר\"ב כלום והיינו מטעמ' כי בסדר אחד סמיך א\"ע אמ\"ש בתחלת אותו הסדר. והרמב\"ם בפירושו במשנה דמגילה סיים ור' יהודה מפרש דברי חכמים שקדם זכרם וכ\"כ בחיבורו מהל' מגילה פ\"א דין ח' בזמן שאין נכנסין בו בשני וחמישי אין קוראין אותה אלא בי\"ד וכו' וכתב הכ\"מ דפסק כר\"י דידוע כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים [ובדין ט' כתב הרמב\"ם בד\"א שמקדימין וקוראין ביום הכניסה בזמן שהי' להם לישראל מלכות אבל בזמן הזה אין קוראין אותה אלא בזמנה והוא כדברי חכמים כמבואר שם ע\"כ. וקצ\"ע דהרמב\"ם ארכבי' להא מילתא אתרי ריכשי. דהא למסקנת רב אשי במגילה ב' על כרחך ר' יהודה דאמר אימתי מקום שנכנסין בשני וחמישי וכו' ס\"ל דגם בזמן הזה קורין בי\"א בי\"ב בי\"ג במקום שנכנסין בב' וה' ולפיכך הך ברייתא דאימתי בזמן שהשנים כתקנן וכו' מיתוקמי כר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"ש וא\"כ מנ\"ל לומר לשיטת ר' יוסי בר\"י דמחלק בין מקום שנכנסין בב' וה' ויש ליישב ואין מקומו כאן להאריך] ודע דזה שדקדק הר\"ב בשבת מ\"ב פי\"ח שזכרתי שכתב וכו' שאר\"י אימתי במשנה וכו' נקט במשנה להורו' אבל לא בברייתא כמ\"ש תוס' עירובין פא: ד\"ה ה\"ג אמר ריב\"ל כ\"מ ששנה ר' יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים וכן נראה כספרים דגרס' במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דר' יהודה לחלוק וכו' וכ\"כ תוס' ביצה ט' ד\"ה ולא היא דר' יהודה טעמא דת\"ק מפרש וא\"ת והא כו' דתני במה לחלוק. וי\"ל דהיינו במשנה ולא בברייתא [ולכאורה הוי מצי תוס' לתירוצי דסוגיא אזלא אליבא דהלכתא דקי\"ל כריב\"ל נגד ר' יוחנן [דאמר בסנהדרין כ\"ה אימתי לפרש ובמה לחלוק] ואיהו ס\"ל דגם במה לפרש כמו אימתי אכן יותר ניחא להו לתו' לומר ע\"פ האמת כגרסת הספרים דדוקא במשנתינו ולא בברייתא. ובזה יתיישב ג\"כ דעת בני ר' חייא וגם מה דהוכרח הש\"ס להוכיח סברת דר' יהודה לפרש בא מדקתני מוליכין את הסולם וכו' משום דכל כללא זו של אימתי ובמה אינו אלא במשנה אבל בברייתא נוכל לומר על אותו הצד הקרוב אל הכוונה או לחלוק או לפרש] הנה הושווה תוס' בתרי דוכתי וגם הר\"ב דהך כללא ליתא רק במשנה אבל לא בברייתא ברם לכאורה צ\"ע מסוגיא דמגילה שזכרתי קצת למעלה דאית' התם אמר רבב\"ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתא' וכו' אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר' יהודה אימתי [הקלו חכמים על הכפרים. רש\"י] בזמן שהשנים כתקנן וכו' ר' יהודה אליבא דמאן אילימא אליבא דר\"ע אפילו בזמן הזה אית' להא תקנתא אלא לאו אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתקנן וכו' מיהא קרינן תיובתא דר' יוחנן תיובתא ע\"כ. ולפי סברת תוס' והר\"ב קשה טובא מה מקשה מהא דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהשנים וכו' דהיא ברייתא והשתא אפילו לר' יוחנן שהוא מרא דשמעת' דהכא דאמר זו דברי ר' עקיבא וכו' ואיהו ס\"ל אימתי לפרש לא אמר הכי אלא על אימתי השנוי במשנה אבל הך אימתי בזמן שהשנים וכו' שנשנית בברייתא שפיר נוכל לומר דפליג על ר\"ע דאמר אפילו בזמן הזה הקילו חכמים על הכפרים ור' יהודה פליג עליו ואמר אימתי וכו' דבזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אלא בזמנו [ועל אופן זה נמי מצינו לומר דקאי אליבא דרבנן ופליג עליהן ובחדושי הארכתי בזה עוד ולמקצת דבריי כוון דעת בן דודי הרבני החכם השלם הג' המפורסם מ\"ו דוד ווערטהיים נר\"ו לדעתי] גם מסוגיא זו דתענית י\"ד דמקשה מיתיבי א\"ר יהודה אימתי בזמן וכו' ומשני ממתנית' רמית עליה דרבי וכו' ע\"ש ולמאי דס\"ל לתוס' ולהר\"ב לא מקשה הש\"ס מידי מהך ברייתא דאימתי דר' יהודה לחלוק ורבי ס\"ל כת\"ק. בשלמא לספרים דלא גרסי במשנתינו. וכן לפנינו בסנהדרין כ\"ה דליתא מלת במשנתינו אתי שפיר. אבל לגרסת תוס' שהחליטו כגרסת הספרים במשנתינו וכן למ\"ש הר\"ב קשיא כדאמרן. והוי יודע בחולין פ\"ח כתבו התוס' ד\"ה רבנן סברי וכו' ואע\"ג דאמרינן בפ' זה בורר דף כ\"ה. דאימתי דר\"י לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסי' בסוףלון פ\"א כל מקום שאר\"י במשנתינו אימתי כו'. ואומר ר\"ת דהכא הלכתא כר' יהודה דמתניתין אתיא כוותיה דאע\"ג דבברייתא ע\"כ בא לחלוק במתני' אתא לפרש. ומיהו לרמי בר חמא ורב חסדא [וכבר כתבתי בתכ\"ש דבכל הסוגיא בסנהדרין לא נזכר רב חסדא כלל. הן אמת דבפסחים ק\"ב מוכח דרב חסדא ס\"ל דמה שאמר ר' יהודה במה הוא לחלוק עיין רשב\"ם ד\"ה אמר ר\"י וכו' כרב חסדא דאמר ר\"י כל מקום שאמר ר' יהודה במה לחלוק אימתי לפרש דברי חכמים ע\"כ. אבל ענין אימתי שפיר נוכל לומר דרב חסדא בכולהו מילתא כר' יוחנן ס\"ל דאימתי לפרש ומסכים לדעת ריב\"ל וצ\"ע] משמע בזה בורר דף כ\"ה דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכי דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי רבנן. ולר' ירמיה בפ\"ק דגיטין הוי לחלוק אע\"ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי (ירמי' וצ\"ל) יהודה והא רבנן והיא משנה במסכת חלה ויש ספרים וכו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא בא לפרש וכו' ע\"כ. הנה מסיומא משמע דהלכה זו רופפת בידם ונוכל לומר כגרסא שלפנינו בסנהדרין כ\"ה דלא נזכר במשנתינו ובזה יתיישב מ\"ש לעיל בחולין פ\"ג תוס' ד\"ה ומודה ר' יהודה תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש הוא כדאיתא בסנהדריןבורר ע\"כ. ולא כתבו מן המוקדם בעירובין פ\"א. וי\"ל דלכאורה לק\"מ למאן מודה וכו' דאימתי וכו' שהרי הם בעצמם כתבו לקמן פ\"ח שהעתקתי דהיכא דאיכא הוכחה אימתי לחלוק. ומכ\"ש הכא במשנה ששוברו מתוכו דתני ומודה ר' יהודה דמצידי' תברא ע\"כ הוכחה דאימתי דאמר ר' יהודה בא לחלוק ולפיכך השכיל לאתויי ראי' מסוגיא דסנהדרין דמשם ראי' דריב\"ל ור' יוחנן דאמרי התם דאימתי לפרש ע\"כ דרך חיוב אמרו בלי שום שיור כלומר ואפילו במקום שיש הוכחה נגדו דאל\"כ אמאי דחק הש\"ס התם לומר גברא אגברא קא רמית והני דרמי בר חמא פליג אריב\"ל ור' יוח��ן עדיפא הוי לי' להש\"ס לתרץ היכא דמוכח שאני שהרי מברייתא דמייתי בין שיש לו אומנות וכו' הרי זה פסול מוכח דאימתי דר\"י במשנה הוא לחלוק ומדלא משני הש\"ס הכי ע\"כ דריב\"ל ור\"י על הכלל כולו יצא וכל מקום דנמצא הכי בדברי ר' יהודה לכלול דלפרש בא והקשו תוס' שפיר תימה למאן מודה: <br><b>שוב </b> ראיתי שכתב מד\"ז התי\"ט מ\"ג פ\"ה דחולין בזה הלשון ומודה ר' יהודה כתבו התוס' תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש ועיין בתוס'לקמן לרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפ' זה בורר דהיכא דמוכח הוי לחלוק א\"כ הכי נמי מדתני ומודה מוכח דלחלוק אבל כל הפוסקים פסקו כר\"י ע\"כ. וזאת נפלאת היא בעיני על שלא הרגיש כלל בהעתקת רב חסדא מה שלא נמצא כלל לפנינו כמ\"ש לעיל. גם לפי מ\"ש בס\"ד אתיא כל הפוסקים דפסקו כר' יהודה לפי דקי\"ל כריב\"ל ור' יוחנן דבכל מקום וליכא שיורא. איברא לדעת התי\"ט דלכ\"ע אמרינן היכא דמוכח שאני קשה טובא לאיזה צורך הוכרח הש\"ס בסנהדרין בסוגיא כ\"ה. לעשות ריוח בין הדבקים לחדש דרמי בר חמא פליג על ריב\"ל דהוי קשיש טובא ונזכר בין התנאים [עמ\"ש בס\"ד בסוף עוקצין] וגם על ר' יוחנן. עדיפא הוי ליה לתרץ היכא דמוכח שאני מכח הברייתא דהתם. ואז ג\"כ אין מהצורך לדחוק טובא דהאי ר' יהודה משמיה דר' טרפון ע\"ש. נמצא לפי פסקן של דברי תוס' הוי ד' מחלוקות בדבר. דריב\"ל סבר כל מקום ששנה אימתי ובמה לפרש. ור' יוחנן סבר אימתי לפרש ובמה לחלוק ורמי בר חמא בסנהדרין סבר היכא דלא מוכח או כריב\"ל או כר' יוחנן אבל היכא דמוכח אפילו אימתי וכ\"ש במה לחלוק. ור' ירמיה בגיטין סבר אפילו היכא דליכא הוכחה אמרינן אימתי לחלוק והדבר שקול אם יש לחלוק בין אימתי ובמה דקתני במשנה דוקא ולא בברייתא או אמרינן דברייתא ומשנה שוין בזה. [צא ולמד לפי הגרס' במשנתינו כתבו התוס' בהחלט דאתי לאפוקי הברייתא והדבר מבואר דמלת במשנתינו דאיתמר בכל מקום אתי לאפוקי ברייתות כדאיתא ברכות י\"ט ובעירובין י\"ג ע\"ש ובמנחות ל\"א. החליט הדבר זו ביתד שלא תמוט. וכבר בענין דאיתמר כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו הארכתי דבמשנה דוקא וכן כתב הרשב\"ם בבא בתרא קע\"ד. כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו ולא בברייתא ע\"כ. וכתבתי השגה גדולה על גאון הש\"ך בח\"מ סי' קע\"א סק\"ט כתב דבתו'נשך דף ס\"ט ד\"ה אלא שיטה איתמר מוכח להדיא דה\"ה בברייתא ע\"כ. והעלים עיניו כי הך מילתא דרשב\"ג דנזכר בברייתא ס\"ח נזכר גם במשנה להדי' ס\"ט ועל אותה משנה כיוונו תו'. גם החוות יאיר דף צ\"ד ע\"ב סי' צ\"ד בד\"ה ומ\"ש מחבירו וכו' כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' לכן צריך לעיין על תוס' דבב\"מ ריש דף ס\"ט וכו' ע\"ש נכשל אחריו ובמחילה מכבודם אגב שיטפם רהטו להו המשנה דמעבר לדף ולא הביטו אלא במה שלפניהם בברייתא ס\"ח. והאמת יורה דרכם דר\"ת דאמר זו בב\"מ ס\"ט הנזכר ס\"ל דבמשנתינו דוקא במשנה ולא בברייתא לפמ\"ש הר\"ת בשבת י\"ז בד\"ה אין נותנין וכו' ומביא ראי' מסוף פ\"ק דע\"ז דאמר רשב\"ג וכו' קי\"ל כרשב\"ג דסתם וכו' ע\"ש. משמע להדיא דס\"ל לר\"ת דלית הילכתא כרשב\"ג בברייתא והארכתי בזה עוד וכאן אין מקום להאריך] ברם לפי דברי תוס' בגיטין ז' אינן אלא שלש מחלוקות כי זה לשונם בד\"ה אר\"י אימתי משמע דאימתי דר\"י בא לחלוק וא\"ת בעירובין ובזה בורר אריב\"ל כל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק אלמא לכולי עלמא אימתי לפרש וי\"ל דר' ירמיה דהכא סבר כרמי בר חמא דאפילו אימתי לחלוק וכו' ועוד י\"ל דנראה כספרים דגרסי בלון דף פ\"א כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי ובמה כו' ודוקא במשנה וכו' ותרי תנאי אליבא דר' יהודא והכא ברייתא היא וכו' נהי דמתני' דחלה בא לפרש בברייתא בא לחלוק. אבל קשיא דבפ' חלון ובפ' זה בורר פריך מכח ברייתא וכו' וי\"ל דהוי מצי לשנויי כו' וכן צ\"ל דדוקא במשנה אימתי לפרש דבפ' כיסוי הדם דף פ\"ח תניא וכסהו וכו' ע\"כ והרי מבואר דרמי בר חמא ור' ירמי' בחדא שיט' קיימא דאפילו במקום דליכא שום הוכחה אמרינן אפילו במשנה דאימתי לחלוק והני לתירוץ הראשון שכתבו התוס' מיהו לתירוץ השני דנראה כגרסת הספרים וכו' איכא למידק דמכל מקום מנ\"ל לר' ירמיה דר' יהודה בברייתא לחלוק אתי. נהי דמלת במשנתינו אתי לאפוקי דלא אמרינן בברייתא הך כללא בהחלט אבל מכל מקום אינו מן ההכרח דבברייתא ודאי לחלוק אלא הכל לפי הענין וכמ\"ש למעלה. וא\"כ הכא דחזינן במשנה דחלה דאמר ר' יהודה והוא לפרש טוב לומר המסתבר' דגם בברייתא לפרש בא ושלא לחלוק השוים במשנה. ומהיכי תיתי ג\"כ לומר דברייתא חולק [ודוחק לומר דר' ירמיה הוכיח דברייתא חולק דאל\"כ הך דתנא בה המביא גט בספינה כמביא בחו\"ל אמאן תרמיי'. אולם משום הך קושיא לא נדונה דעדיפא טפי לומר שלא לחלוק את השוין דאיירי באינה גוששת וכדמוקי לה אביי]. וכן בדברי אביי דאמר הא והא ר' יהודה היא ולא קשיא וכו' איכא למידק קצת לפי מה דאוקי איהו דברייתות לא קשין אהדדי כאן בזמן שהספינה גוששת וכו'. והשתא ברירי מילתא דברייתא דתני עפר חו\"ל הבא בספינה וכו' והמשנה דחלה דתנן אר\"י אימתי וכו' דר' יהודה לפרש בא וא\"כ למה נקט אביי הא והא ר' יהודה וכו' הו\"ל ע\"פ האמת הא והא ככ\"ע [וי\"ל דהיא היא דהיינו כר' יהודה דמפרש מילת' דת\"ק והוי ככ\"ע]. ואם כה נאמר דר' ירמיה הוכיח דבברייתא עפר חו\"ל וכו' לחלוק קאתי דקמסיים בה ר' יהודה אבל אין הספינה גוששת פטור ואי לפרושי קאתי לא הי' צריך לכפול הדברים שהרי כבר ביאר אימתי בזמן שהספינה גוששת. וכמו שלא אמר דבר והיפוכו במשנה דחלה משום דלפרש קאתי ומבואר כבר בדברי הת\"ק. ברם בכמה דוכתי במשנה דאמר ר\"י אימתי וכופל הדברים. כמו במשנה דעסיקנא בה ברפ\"ו דדמאי וכן רובם ככולם לומר דבר והיפוכו ע\"כ דאין לדקדק בזה. וגם כבר מצינו ע\"פ רוב וכל הני חיובי דברייתא אית להו דמוסיף דברים על המשנה וכזה מבואר בתי\"ט מ\"ז פ\"ג דסנהדרין ובשאר רוב מקומות ואפ\"ה כוונתו עולה בקנה אחד הברייתא והמשנה. אבל לתירוץ ראשון שכתבו התוס' עולה הכל על נכון. נמצא למדין דר' ירמיה ס\"ל דגם במשנה אימתי לחלוק אפילו בלתי הוכחה ומייתי המשנה דחלה עפר ח\"ל וכו' ואין לדקדק על הוספה דמסיים אבל אין הספינה גוששת פטור כי ידוע מ\"ש תוס' נזיר נ\"ה. ד\"ה מתיב וכו' אומר ר\"י דהיינו משנה אף דהחליף את הלשון וכן כתב בשאר דוכתי [וגם אתי שפיר הא דאיתא דתנן עפר חו\"ל וכו' ולפי תירוץ השני הו\"ל לומר דתני'] אבל לאביי דס\"ל כריב\"ל ור' יוחנן דאימתי לפרש ולכך משני כאן בספינה גוששת וכו'. ובזה יתיישב הרמב\"ם שפסק בפ\"א מהל' תרומה דין כ\"ג כר\"י דוקא בזמן שהספינה גוששת וע\"ש בכ\"מ. ודע עוד שכתב הכ\"מ בפי\"ב מהלכות שחיטה דין ט\"ו על מה שפסק הרמב\"ם כר' יהודה דביש לו אין צריך להודיע [הוזכר בחולין מ\"ג פ\"ה] בזה\"ל וידוע דכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו אלא לפרש ע\"כ וכן כתב בטוש\"ע י\"ד סי' ט\"ז כר\"י ע\"ש וכן בדין שאמר ר\"י מ\"ו פ\"ו דחולין אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכו' פסק הרמב\"ם\"ד מהלכות שחיטה דין ז' כר' יהודה ואף שהראב\"ד משיג עליו מהא דחולין פ\"ח דקאמר הש\"ס דפליגי בקראי מ\"מ כתב הכ\"מ דקי\"ל כ\"מ ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש וכו' ע\"ש. וכ\"כ הגמי\"י שם כ\"מ שאר\"י אימתי דמשנה בא לפרש כריב\"ל ור' יוחנן דאמרו הכי בלון וכן פי' ר\"ח וכל רבותינו שוין בדבר. ודלא כרמי בר חמא בבורר ור' ירמיה בפ\"ק דגיטין דאמר אימתי לחלוק ע\"כ. ומזה הטעם קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' כ\"ח סעי' ט\"ו כר' יהודה ע\"ש ובאהלות מ\"ד פ\"ז פסק הרמב\"ם והר\"ב כר' יהודה דאמר אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפיים. ואסברי' התי\"ט דכ\"מ דאר\"י אימתי אינו אלא לפרש וכן מ\"א פ\"ו דמקואות אר\"י אימתי וכתב הרמב\"ם והר\"ב דברי ר\"י אמת ולפרש בא וכן פסק בחיבורו פ\"ח מהל' מקואות דין ז' עוד מ\"ג פי\"ב דטבול יום דאר\"י אימתי כתב הרמב\"ם וביאר ר' יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות הביאו התי\"ט אכן הר\"ב לא כתב כלום. וצא\"ל דסמיך עצמו על מה שכבר כתב מקודם בסדר זה. כמה שכתבתי בתחילה במשנה דעסקינן בה. הנה בארתי כל חמיר' די חזיתי. בענין אימתי. הצבתי אותו פה. וכאשר אגיע אל מקום כל אחת ואחת שנשנית שם אר\"י אימתי. אראה מקומן על מה שכתבתי הכא. ולאותו טעם וסיבה אברר ג\"כ אופן במה דברים אמורים. דע דע\"פ מ\"ש תו' עירובין ס\"ב. ד\"ה ור' יוחנן וכו' עוד שם ס\"ה ד\"ה איקלעו וכו' ותוס' גיטין ל\"ט ד\"ה הלכה וכו' ותוס' בע\"ז ל\"ה ד\"ה חדא קתני עוד שם נ\"ז ד\"ה לאפוקי. וכן כתבו בשאר דוכתא דהלכה כריב\"ל נגד ר' יוחנן והארכתי בענין זה בס\"ד בכמה דברים של טעם ולא רציתי להאריך כאן. הנה גם בזה דאריב\"ל כ\"מ שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש. הלכתא כוותיה ומטעם זה שפיר פסקו כל הגדולים בהא דאמר ר' יהודה מי\"א פ\"ז דעירובין במד\"א תחומין וכו' דהלכתא כוותי' וכ\"כ הר\"ב שם הלכה כר' יהודה ומה\"ט פסקו ג\"כ נגד רב חסדא בסוגיא דעירובין פ' דאמר דהא דקתני במשנה שם נתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע וכו' דחלוקין חכמים על ר' יהודה אפילו בחצר של מבוי אחד ע\"ש. ונפסק להלכה ברי\"ף וברמב\"ם וטוש\"ע א\"ח סי' שס\"ח דהני מילי בבית שפתוח לשתי חצירות דאיכא למימר שמא לא ניחא להו לערב אלו עם אלו אבל אם אינו פתוח אלא לזה החצר אין צריך להודיעם. וכתב הב\"י משום דקי\"ל כריב\"ל דכ\"מ שאר\"י בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ע\"ש. וכן יש ידים מוכיחות מפי' הר\"ב שכתב במ\"זנ\"ל נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות וכו' אבל אם אין לו אלא פתח למבוי זה שנשתתפו בו תחילה אין צריך להודיע דזכין לאדם שלא בפניו ע\"כ והיינו כמסקנא אליבא דריב\"ל דבמה ד\"א של ר' יהודה הוא לפרש משא\"כ לשמואל דאמר בסוגיא פ\"א. הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי. ורב שיזבי אמר רב חסדא נמי אמר על דרך זה חולקין עליו חביריו על ר' יהודה ברור דאע\"ג דע\"פ הלכה כר' יהודה הדין כך דהא דצריך דוקא בחצר שבין מבואות. אבל ג\"ז ברור דהפי' של התנא דאמר נתוספו עליהם דצריך להודיע [שהוא ת\"ק של ר' יהודה] מיירי אפי' בפתוח למבוי אחד. ולכן לא נתחוורו אצלי מ\"ש התי\"ט שם מי\"א ד\"ה אבל בעירובי חצירות וכו' ואי נמי פליג וכו' להכי שפיר לעיל דוקא בכה\"ג וכו' וצריך ישוב. והוי יודע דזה שכתב הרמב\"ם בפירושו במשנה דעירובין הנ\"ל נותן אדם וכו' ור' יהודה חולק כאשר תראה והלכה כר' יהודה. דאל\"כ קשה חדא מאיזה טעם יאמר נגד הכלל של ריב\"ל ותו מאי זו סמיכה דהא אם רבי יהודה אינו חולק פשיטא דהלכה כר' יהודה. ומזה תמה תמה אקרא להודיע לרבים את אשר נעלם ממני בפסק הרמב\"ם פכ\"ג מהלכות כלים דין ח' תפר המטלית על הבגד כשטלאה מרוח אחת או שתי רוחות כמין גאם אינו חיבור וכו' וכתב הכ\"מ דפסק כחכמים ע\"כ. והנה במ\"ז פכ\"ח דכלים אהא דחכמים מטהרין אמר ר' יהודה במה ד\"א בטלית אבל בחלוק מלמעלן חיבור ומלמטן אינו חיבור וכתב הרמב\"ם שם בפי' המשנה והלכה כחכמים. ואין הלכה כר\"י. וכן כתב הר\"ב. ולא ראיתי שום מתעורר לא בתי\"ט ולא בכל נושאי כליו של הרמב\"ם מ\"ט אין הלכה כר' יהודה אחרי שלא בא אלא לפרש כדקי\"ל כריב\"ל נגד ר' יוחנן דבמה דברים אמורים שאמר ר' יהודה דכל מקום אינו אלא לפרש וכמ\"ש למעלה. ומכל מה שבררתי עד כה בענין אימתי ובמה לא מצאתי שוב נשנית במשנה דאמר ר' יהודה עוד אימתי או במה. והנה לפי הגרס' שרצו להחליטו דגר' במשנתינו. יצאתי ידי חובתי בס\"ד. אמנם לאותן ספרים דלא גרסו במשנתינו וא\"כ גם בכל אותן ברייתות שאמר ר' יהודה בהא אימתי או במה. לפי דקי\"ל כריב\"ל יהיה בכל אותן מקומות הלכתא כר' יהודה ושבא לפרש. וזאת מן הקורא המשכיל עוד אדרוש. אם חפץ לבא על העיקר ושורש. יביט נא במה שכתבתי בפ' בא במיני תרגימא בשום שכל ומפורש. כי לו פורש:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>מזגו </b> לו וכו' וכדאיתא בירושלמי וצריך להחליט בשפתיו וק\"ק וכו' ע\"ש הר\"ש העתיק הירושלמי וצריך להחליט בשפתיו. ולעיל שפיר איצטריך דבמשנה א' לא תני אלא אומר מערב שבת והוי אמינא דבשבת אין צריך לומר כלום. ולפ\"ז מ\"ש התי\"ט וק\"ק דמתני' היא וכו' רצונו לומר דגם במשנה א' לא הי' הירושלמי צריך לפרש הכי משום דידעינן מסיפא. דהיינו ממשנה ב' דתנן אומר מה שאני עתיד וכו' מיהו לפ\"ז ה\"ל להתי\"ט לתירוצי דה\"א דמשנה ב' מיירי כשלא התנה מע\"ש. ועדיפא לומר זה ממאי דדחיק אנפשי' טובא לומר דמ\"ב מיירי בחול שאינו לגמרי מענין משנה א' רישא דמילתא. עוד נוכל לומר לפמ\"ש רש\"י בנזיר יו\"ד. ד\"ה כסבורה פרה זו היינו דקתני אמרה פרה שכן מצינו מהמחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו [תהלים ט\"ו] ויאמר עשו בלבו [בראשית כ\"ז] וא\"כ מיושב שפיר קושיית התי\"ט. אמנם במ\"ש התי\"ט דה\"א דבחול שנוי' וכו'. אנחית לן תמיה גדולה לפי מאי שפי' הר\"ש על הירושלמי דתני אמר ר' צריך שיהיה זכור בלב לתנאי למחר בשבת בשעת אכילה. ושמעון בר בא אמר ר' יוחנן דלא סגי בזכור [פי' בזכירה בלב] אלא צריך להתנות עוד הפעם בשבת בלחישת שפתיו. ועל זה הקשה ר' ירמיה כיון דאמירה בעי הוי ליה כמתקן בשבת. א\"ל אדחי תנא כלומר אסמיי' ואדחה את התנא. ועוד יש לפרש אדהתנא הכל תיבה אחת וכלומר בשביל שהתנה עליו מע\"ש מותר להלחיש בשבת עכ\"ל. הנה לפי' הראשון שכתב הר\"ש אדחי תנא כלומר אסמיי' וכו' הרי דאסור להלחיש בשבת דהוי לי' מתקן. קשה טובא דהא במשנה ב' תנן להדיא מזגו לו וכו' אומר וכו'. ובכן צא\"ל דהס\"ד שכתב התי\"ט דה\"א דבחול שנוי'. הכי ס\"ל להך דאמר אדחי תנא לפום קושטא דמילתא דהמשנה ב' מזגו לו וכו' אומר וכו'. מיירי בחול דוקא כמו שהעיד התי\"ט בשם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהל' מעשר העתיקה לענין חול שכן וכו' ואתן תודע דלפי מ\"ש הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהלכות מעשר דצריך להלחיש בשבת ע\"ש. הרי דס\"ל כפי' שני של הר\"ש. וא\"כ מי דוחקו לו להרמב\"ם לפרש המשנה ב' דאיירי בחול היפך ממשנה א'. ואשר לולי עדותו של התי\"ט מוטב לומר דהרמב\"ם בחיבורו אין רצונו לפרש המשנה דהכא. אלא סידורו נקט לענין דינא. אבל בעיקר פי' המשנה ב' לא זז ידו ממאי שפי' בעצמו בזה. אחר שהקדים התנאי מע\"ש על דרך כלל כמו שנתבאר בהלכה ראשונה ישנהו כשימזגו לו את הכוס כמו שזכר בכאן כי לא אמר זה אלא מע\"ש על דרך כלל כדי שלא יוציא מעשרות לכתחילה בשבת. וע\"כ יקדים הדיבור מע\"ש כמו שזכר בהלכה ראשונה עכ\"ל:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Demai/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,59 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Demai",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Demai",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>דמאי  וכו' </b> אלא בלאו לא גזרו וכו' ע\"ש ולכאורה אפילו לאו אין כאן בלוקח מע\"ה דהא קי\"ל ב\"מ פ\"ח עשר תעשר ואכלת (תרי קראי דסמיכי להדדי. רש\"י) ולא מוכר. תבואת זרעך ולא לוקח (ובתכ\"ש כתבתי דאיכא למידק דלא דריש הש\"ס כפי סדר הפסוקים דפרשת ראה י\"ד פסוק כ\"ב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ופסוק כ\"ג כתיב ואכלת לפני ה' וגו'. ואין כאן מקומו) ואף לפי' ר\"ת שכתבו תוס' בסוגיא (עמוד א') ד\"ה תבואת זרעך וכו' וגם בבכורות י\"א ד\"ה מעשרן וכו' וד\"ה טבלים וכו' מסיק דכשקונה קודם המירוח חייב הלוקח מדאורייתא אבל כשקנה אחר המירוח פטור מן התורה ע\"ש. הרי הכא בדמאי היינו חבר הלוקח מע\"ה ודאי אחר מירוח הוא [דאי קודם המירוח אין כאן שייכו' ספק אם עישר רק ברור גם ודאי דלא עישר שהרי אכתי לא אתי לידי חיוב מעשר כל זמן שלא נתמרח] וכ\"כ תוס' בסוגיא דב\"מ שם דאפילו ידוע שלא עישר אינו חייב רק מדרבנן לעשר ודאי ע\"ש. וכן פסק הרמב\"ם דין ב' בפ\"ב מהל' מעשר. ופשיט' לדעת הראב\"ד שם דס\"ל שהלוקח בין קודם שנמרח בין אחר שנמרח פטור כמבואר בכ\"מ ע\"ש. וכבר ג\"כ ביאר במשנה למלך דין י\"א בפ\"א מהל' תרומות דלוקח פטור מן התורה אפילו מתרומה ותרומת מעשר. ובכן כל חיוב' דתרומ' ות\"מ ושאר מעשרות בכל עניני דמאי הנשנית במסכתא זו בלוקח מע\"ה. אין עיקרם מדאורייתא כלל. ר\"ל אפילו כשידוע לנו בודאי שלא עישר פטור מן התורה לדעת ר\"ת והרמב\"ם ופשיטא לשיטת הראב\"ד כדאמרן. רק לדעת ריב\"א הנזכר בתוס' ה\"ג בלוקח שאין ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח כשהוא ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה וכו' ע\"ש. ברם כעין החילוק שכתב התי\"ט צריכין אנו לומר לשיטת ר\"ת וסייעתו כדי שלא תקשה אליבייהו מ\"ש תרומת מעשר דמחוייב הלוקח ליתן וחייבוהו מדרבנן אף בלוקח ומ\"ש מעשר ראשון ומעשר עני דלא חייבוהו רבנן אלא ודאי דכל היכא דאיכא חיוב מיתה בשאינו לוקח גזרו רבנן וחייבו אף בלוקח מה שאין כן הכא דגם בשאינו לקוח ליכא רק איסור לאו לא חייבו רבנן בלקוח וזה ברור. ובחדושי הארכתי ברוחב הענין. באמת הבנין: ",
+                " שם בסד\"ה <b>והחומץ  כו' ואין סומכין על הנס כו' ע\"ש אם סומכין או לאו. </b> מתוך דברי ר\"ת ביומא כ\"א ד\"ה נבלעין וכו' משמע דקרא סמיך אניסא. אכן התוס' שקלו וטרו בזה. בהן ולאו ורפי' בידם ע\"ש. ודע בירושלמי ביומא' על המשנה ערב יוה\"כ עם חשיכה לא היו מניחין אותו לאכול חלב וכו' פריך ולא מן הנסים שהיו נעשין בבהמ\"ק הן [שלא ראה הכה\"ג קרי ביוה\"כ ולמה היו צריכין לשמרו כל כך. קרבן העדה] אמר ר' אבין על שם לא תנסון [כלומר דלכתחילה אין סומכין על הנס. קרבן העדה] אר\"י ב\"ר בון כאן בראשון כאן בשני [האי דתנן שלא ראה הכה\"ג קרי מעולם היינו במקדש הראשון ומתני' במקדש שני. קה\"ע] הנה ברור הי' דלא הקשה הכי הירושלמי אמתני' דרישן דתנן ומתקינין לו כהן אחר שמא יארע בו פסול. משום דשפיר איכא למימר דחיישינן שמא יארע בו פסול דתנן היינו משאר טומאות המעכבין מלבא למקדש וכן לשון רש\"י במשנה ריש יומא. והנס הוי רק שלא יארע קרי כמשמעות לשון הר\"ב פ\"ה מ\"ה דאבות לפי שהוא טומאה היוצא מגופו הוא דבר מגונה ומכוער יותר משאר טומאה. וכפי' הר\"ב מוכרח מדנקט לא אירע קרי וכו' ולא תני לא אירע פסול בכ\"ג כמו דתנא גבי עו��ר ושתי הלחם] ורש\"י והר\"ב בריש יומא דנקטו נמי אם יארע לו קרי. היינו כמסקנת הירושלמי דבבית שני לא נשנית כל הני עשרה נסים שנעשו וכו' או גם משום לא תנסון איכא למיחש נמי משום קרי. אבל התי\"ט שרוצה להוכיח בזה\"ל דאין סומכין על הנס כדאשכחן בריש מס' יומא שהיו מתקינים כהן אחר שמא יארע בו פסול אע\"ג דתנן במס' אבות וכו' ולכאורה אין שום ראיה דהתם ביומא שמתקינים כהן אחר היינו שמא יארע בו פסול ע\"י נגיעת אונס במת או בשאר טומאה שאין יוצאין מגופו. מיהו בעיקר קושי' התי\"ט מספ\"ד דשקלים לענין מספקין לנסכים וכו' אנו אין לנו כתירוץ הראשון של הירושלמי על שם לא תנסון דאין סומכין על הנס (כמ\"ש התי\"ט) אבל ודאי דגם בבית שני הי' הנס הזה וכן דייק לישנא דרב נחמן בפסחים מ\"ב שהביאו התי\"ט דכל זמן ימי משך הבאת הנסכים לא הי' יינם מחמיץ. ומסתברא לומר דרק בכ\"ג נשתנה הנס משום שהם קלקלו בבית שני [והרי לשכת פרהדרין הי' נקראת בשביל שכלם רשעים היו שהיו לוקחים הכהונה גדולה בדמים כמבואר יומא ט' ע\"ש] אבל שארי נסים דתנן במשנה דאבות דלאו בכ\"ג תליא אלא בשביל זכות כל ישראל. היו נעשים גם בבית שני. ובזה מובן השקלא וטרי'. בתוס' דיומא כ\"א נבלעין וכו' דלא מוקי להך דאפר הדשן. בבית שני. א\"ו כדאמרן. ותדע דהירושלמי בפ\"ו דשקלים הלכה ג' [עלה דמתני' י\"ג שולחנות היו במקדש שמנה וכו' של שייש בבית המטבחיים שעליהן מדיחין את הקרבים וכו' על של שייש נותנין את האיברין וכו' על של שייש נותנין את לחם הפנים וכו'] קאמר בגמרא לית כאן של כסף וכו' מפני שהוא מרתיח [לא הי' באולם של כסף אלא כדתנן של שייש דשל כסף מרתיח ומחמם הלחם ויש לחוש שיתעפש. קה\"ע] לא כן תני זה אחד מן הנסים שנעשו בבהמ\"ק שכשם שהיו מניחין אותו חום כך היו מוציאין אותו חום [שהי' נשמר חום הלחם עד שעת סילוקו בשבת הבאה א\"כ למה הי' מתעפש אפילו היו מניחין על שולחן של כסף. קה\"ע] ריב\"ל אמר אין מזכירין מעשה נסים [כלומר אין סומכין על הנס ועושין הכל שלא יתעפש בדרך הטבע. קה\"ע] וכתירוץ הזה כתב הר\"ב בשקלים. ועמ\"ש בס\"ד צע\"ג. הנה נראה דהירושלמי לא משני אלא שאין סומכין על הנס. אבל לא רצה לחלק בין מקדש ראשון ובין מקדש שני אלא כדאמרן וזה ברור:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>הסיטונית  וכו' בלשון יון וכו' </b> ע\"ש וכ\"כ הערוך ערך סטן עוד מפרש מוכרין קטניות ושמן פי' אחר בעלי חניות ע\"ש. וכתבתי בהפלאה שבערכין לפי' הערוך והרשב\"ם וכן לפירש\"י שפי' בב\"מ מ\"ח ד\"ה נתנה לסיטון. סיטון חנוני גדול ומוכר פירות הרבה לחנווני' וכו' נשאר קושי' תוס' ב\"מ מ\"ח. ולוקמי' בסיטון נכרי ע\"ש אדוכתא ומצוה לבא על העיון:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>נוטל  אחד מל\"ג ושליש וכו' שחולק המאה לג' חלקים ומכל חלק נוטל עשירית העשירית וכל זה קל יותר וכו' לפי שהחלוקה ההיא קלה ביותר וכו' </b> ע\"ש מה אעשה והקלות דומות עלי כחמורות שהרי לפי דרך אשר בחר בו צריך לחלק מתחילה לששה חלקים ואח\"כ יצטרך עוד לחלק כל חלק לעשירית העשירית דהיינו למאה חלקים. והיא יותר חמור' וטורח מן השני דרכים שזכר שאינו מחלק אלא פעם אחת. ומאן דמתרגם לי על נכון אמצא נחת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>מעשר  ונותן לו וכו' והר\"ב לא כתב אם הלכה כן וכו' </b> ע\"ש. נעלם ממני הטעם דנטר התי\"ט עד הכא ולא הערה דבריו כאלו לעיל פאה פ\"ה מ\"ה. וכן בדמא�� פ\"ה מ\"ה שלא כתב הר\"ב כלום והרמב\"ם כתב בשני המקומות דהלכה כר' יהודה שהוא מבאר ומפרש דברי חכמים ע\"ש. אלא בע\"כ צריכין לומר דסמך הר\"ב על מ\"ש כבר מ\"ה פ\"ג דפאה בזה\"ל ור' יהודה לפרושי מילת' דת\"ק אתא וכן הלכה. ולפיכך לא הכפיל הדברים בשני מקומות שזכרתי אותם לעיל. אמור מעתה דגם הכא סמך הר\"ב על מ\"ש פ\"ג דפאה וזה יצא ראשונה ולמדין ממנה בכל המקומות שנזכר בדר' יהודה אימתי שבא לפרש וזה ברור: <br><b>ועל </b> הדרך הזה ניח' נמי בחלה מ\"ב פ\"ב דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת וכו' שלא כתב הר\"ב כלום משום דסמיך עצמו במה שכתב בתחלת סדר זה. אכן בסדר מועד שבת מ\"ב פי\"ח אמר ר\"י אימתי בזמן שהוא נוטל אחת וכו' ביאר הר\"ב וכ\"מ שאמר ר\"י אימתי במשנה לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים הלכך הלכת' כוותיה ע\"כ. אבל במגילה מ\"ג פ\"א אר\"י אימתי מקום שנכנסין בשני וחמישי וכו' לא הערה הר\"ב כלום והיינו מטעמ' כי בסדר אחד סמיך א\"ע אמ\"ש בתחלת אותו הסדר. והרמב\"ם בפירושו במשנה דמגילה סיים ור' יהודה מפרש דברי חכמים שקדם זכרם וכ\"כ בחיבורו מהל' מגילה פ\"א דין ח' בזמן שאין נכנסין בו בשני וחמישי אין קוראין אותה אלא בי\"ד וכו' וכתב הכ\"מ דפסק כר\"י דידוע כ\"מ שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים [ובדין ט' כתב הרמב\"ם בד\"א שמקדימין וקוראין ביום הכניסה בזמן שהי' להם לישראל מלכות אבל בזמן הזה אין קוראין אותה אלא בזמנה והוא כדברי חכמים כמבואר שם ע\"כ. וקצ\"ע דהרמב\"ם ארכבי' להא מילתא אתרי ריכשי. דהא למסקנת רב אשי במגילה ב' על כרחך ר' יהודה דאמר אימתי מקום שנכנסין בשני וחמישי וכו' ס\"ל דגם בזמן הזה קורין בי\"א בי\"ב בי\"ג במקום שנכנסין בב' וה' ולפיכך הך ברייתא דאימתי בזמן שהשנים כתקנן וכו' מיתוקמי כר' יוסי ב\"ר יהודה ע\"ש וא\"כ מנ\"ל לומר לשיטת ר' יוסי בר\"י דמחלק בין מקום שנכנסין בב' וה' ויש ליישב ואין מקומו כאן להאריך] ודע דזה שדקדק הר\"ב בשבת מ\"ב פי\"ח שזכרתי שכתב וכו' שאר\"י אימתי במשנה וכו' נקט במשנה להורו' אבל לא בברייתא כמ\"ש תוס' עירובין פא: ד\"ה ה\"ג אמר ריב\"ל כ\"מ ששנה ר' יהודה אימתי ובמה במשנתינו אינו אלא לפרש דברי חכמים וכן נראה כספרים דגרס' במשנתינו דבברייתא מצינו דאימתי דר' יהודה לחלוק וכו' וכ\"כ תוס' ביצה ט' ד\"ה ולא היא דר' יהודה טעמא דת\"ק מפרש וא\"ת והא כו' דתני במה לחלוק. וי\"ל דהיינו במשנה ולא בברייתא [ולכאורה הוי מצי תוס' לתירוצי דסוגיא אזלא אליבא דהלכתא דקי\"ל כריב\"ל נגד ר' יוחנן [דאמר בסנהדרין כ\"ה אימתי לפרש ובמה לחלוק] ואיהו ס\"ל דגם במה לפרש כמו אימתי אכן יותר ניחא להו לתו' לומר ע\"פ האמת כגרסת הספרים דדוקא במשנתינו ולא בברייתא. ובזה יתיישב ג\"כ דעת בני ר' חייא וגם מה דהוכרח הש\"ס להוכיח סברת דר' יהודה לפרש בא מדקתני מוליכין את הסולם וכו' משום דכל כללא זו של אימתי ובמה אינו אלא במשנה אבל בברייתא נוכל לומר על אותו הצד הקרוב אל הכוונה או לחלוק או לפרש] הנה הושווה תוס' בתרי דוכתי וגם הר\"ב דהך כללא ליתא רק במשנה אבל לא בברייתא ברם לכאורה צ\"ע מסוגיא דמגילה שזכרתי קצת למעלה דאית' התם אמר רבב\"ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר' עקיבא סתימתא' וכו' אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי אמר ר' יהודה אימתי [הקלו חכמים על הכפרים. רש\"י] בזמן שהשנים כתקנן וכו' ר' יהודה אליבא דמאן אילימא אליבא דר\"ע אפילו בזמן הזה אית' להא תקנתא אלא לאו אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתקנן וכו' מיהא קרינן תיובתא דר' יוחנן תיובת�� ע\"כ. ולפי סברת תוס' והר\"ב קשה טובא מה מקשה מהא דאמר ר' יהודה אימתי בזמן שהשנים וכו' דהיא ברייתא והשתא אפילו לר' יוחנן שהוא מרא דשמעת' דהכא דאמר זו דברי ר' עקיבא וכו' ואיהו ס\"ל אימתי לפרש לא אמר הכי אלא על אימתי השנוי במשנה אבל הך אימתי בזמן שהשנים וכו' שנשנית בברייתא שפיר נוכל לומר דפליג על ר\"ע דאמר אפילו בזמן הזה הקילו חכמים על הכפרים ור' יהודה פליג עליו ואמר אימתי וכו' דבזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אלא בזמנו [ועל אופן זה נמי מצינו לומר דקאי אליבא דרבנן ופליג עליהן ובחדושי הארכתי בזה עוד ולמקצת דבריי כוון דעת בן דודי הרבני החכם השלם הג' המפורסם מ\"ו דוד ווערטהיים נר\"ו לדעתי] גם מסוגיא זו דתענית י\"ד דמקשה מיתיבי א\"ר יהודה אימתי בזמן וכו' ומשני ממתנית' רמית עליה דרבי וכו' ע\"ש ולמאי דס\"ל לתוס' ולהר\"ב לא מקשה הש\"ס מידי מהך ברייתא דאימתי דר' יהודה לחלוק ורבי ס\"ל כת\"ק. בשלמא לספרים דלא גרסי במשנתינו. וכן לפנינו בסנהדרין כ\"ה דליתא מלת במשנתינו אתי שפיר. אבל לגרסת תוס' שהחליטו כגרסת הספרים במשנתינו וכן למ\"ש הר\"ב קשיא כדאמרן. והוי יודע בחולין פ\"ח כתבו התוס' ד\"ה רבנן סברי וכו' ואע\"ג דאמרינן בפ' זה בורר דף כ\"ה. דאימתי דר\"י לפרש היינו דוקא במשנה אבל בברייתא לא דבכל הספרים גרסי' בסוףלון פ\"א כל מקום שאר\"י במשנתינו אימתי כו'. ואומר ר\"ת דהכא הלכתא כר' יהודה דמתניתין אתיא כוותיה דאע\"ג דבברייתא ע\"כ בא לחלוק במתני' אתא לפרש. ומיהו לרמי בר חמא ורב חסדא [וכבר כתבתי בתכ\"ש דבכל הסוגיא בסנהדרין לא נזכר רב חסדא כלל. הן אמת דבפסחים ק\"ב מוכח דרב חסדא ס\"ל דמה שאמר ר' יהודה במה הוא לחלוק עיין רשב\"ם ד\"ה אמר ר\"י וכו' כרב חסדא דאמר ר\"י כל מקום שאמר ר' יהודה במה לחלוק אימתי לפרש דברי חכמים ע\"כ. אבל ענין אימתי שפיר נוכל לומר דרב חסדא בכולהו מילתא כר' יוחנן ס\"ל דאימתי לפרש ומסכים לדעת ריב\"ל וצ\"ע] משמע בזה בורר דף כ\"ה דאף במשנה הוי אימתי לחלוק היכי דמוכח והכא מוכח כיון דבברייתא בהדיא פליגי רבנן. ולר' ירמיה בפ\"ק דגיטין הוי לחלוק אע\"ג דלא מוכח גבי ספינה דמשני הא רבי (ירמי' וצ\"ל) יהודה והא רבנן והיא משנה במסכת חלה ויש ספרים וכו' ולפי גירסא זו יכול להיות דברייתא בא לפרש וכו' ע\"כ. הנה מסיומא משמע דהלכה זו רופפת בידם ונוכל לומר כגרסא שלפנינו בסנהדרין כ\"ה דלא נזכר במשנתינו ובזה יתיישב מ\"ש לעיל בחולין פ\"ג תוס' ד\"ה ומודה ר' יהודה תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש הוא כדאיתא בסנהדריןבורר ע\"כ. ולא כתבו מן המוקדם בעירובין פ\"א. וי\"ל דלכאורה לק\"מ למאן מודה וכו' דאימתי וכו' שהרי הם בעצמם כתבו לקמן פ\"ח שהעתקתי דהיכא דאיכא הוכחה אימתי לחלוק. ומכ\"ש הכא במשנה ששוברו מתוכו דתני ומודה ר' יהודה דמצידי' תברא ע\"כ הוכחה דאימתי דאמר ר' יהודה בא לחלוק ולפיכך השכיל לאתויי ראי' מסוגיא דסנהדרין דמשם ראי' דריב\"ל ור' יוחנן דאמרי התם דאימתי לפרש ע\"כ דרך חיוב אמרו בלי שום שיור כלומר ואפילו במקום שיש הוכחה נגדו דאל\"כ אמאי דחק הש\"ס התם לומר גברא אגברא קא רמית והני דרמי בר חמא פליג אריב\"ל ור' יוחנן עדיפא הוי לי' להש\"ס לתרץ היכא דמוכח שאני שהרי מברייתא דמייתי בין שיש לו אומנות וכו' הרי זה פסול מוכח דאימתי דר\"י במשנה הוא לחלוק ומדלא משני הש\"ס הכי ע\"כ דריב\"ל ור\"י על הכלל כולו יצא וכל מקום דנמצא הכי בדברי ר' יהודה לכלול דלפרש בא והקשו תוס' שפיר תימה למאן מודה: <br><b>שוב </b> ראיתי שכתב מד\"ז התי\"ט מ\"ג פ\"ה דחולין בזה הלשון ומודה ר' יהודה כתבו התוס' תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש ועיין בתוס'לקמן לרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפ' זה בורר דהיכא דמוכח הוי לחלוק א\"כ הכי נמי מדתני ומודה מוכח דלחלוק אבל כל הפוסקים פסקו כר\"י ע\"כ. וזאת נפלאת היא בעיני על שלא הרגיש כלל בהעתקת רב חסדא מה שלא נמצא כלל לפנינו כמ\"ש לעיל. גם לפי מ\"ש בס\"ד אתיא כל הפוסקים דפסקו כר' יהודה לפי דקי\"ל כריב\"ל ור' יוחנן דבכל מקום וליכא שיורא. איברא לדעת התי\"ט דלכ\"ע אמרינן היכא דמוכח שאני קשה טובא לאיזה צורך הוכרח הש\"ס בסנהדרין בסוגיא כ\"ה. לעשות ריוח בין הדבקים לחדש דרמי בר חמא פליג על ריב\"ל דהוי קשיש טובא ונזכר בין התנאים [עמ\"ש בס\"ד בסוף עוקצין] וגם על ר' יוחנן. עדיפא הוי ליה לתרץ היכא דמוכח שאני מכח הברייתא דהתם. ואז ג\"כ אין מהצורך לדחוק טובא דהאי ר' יהודה משמיה דר' טרפון ע\"ש. נמצא לפי פסקן של דברי תוס' הוי ד' מחלוקות בדבר. דריב\"ל סבר כל מקום ששנה אימתי ובמה לפרש. ור' יוחנן סבר אימתי לפרש ובמה לחלוק ורמי בר חמא בסנהדרין סבר היכא דלא מוכח או כריב\"ל או כר' יוחנן אבל היכא דמוכח אפילו אימתי וכ\"ש במה לחלוק. ור' ירמיה בגיטין סבר אפילו היכא דליכא הוכחה אמרינן אימתי לחלוק והדבר שקול אם יש לחלוק בין אימתי ובמה דקתני במשנה דוקא ולא בברייתא או אמרינן דברייתא ומשנה שוין בזה. [צא ולמד לפי הגרס' במשנתינו כתבו התוס' בהחלט דאתי לאפוקי הברייתא והדבר מבואר דמלת במשנתינו דאיתמר בכל מקום אתי לאפוקי ברייתות כדאיתא ברכות י\"ט ובעירובין י\"ג ע\"ש ובמנחות ל\"א. החליט הדבר זו ביתד שלא תמוט. וכבר בענין דאיתמר כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו הארכתי דבמשנה דוקא וכן כתב הרשב\"ם בבא בתרא קע\"ד. כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו ולא בברייתא ע\"כ. וכתבתי השגה גדולה על גאון הש\"ך בח\"מ סי' קע\"א סק\"ט כתב דבתו'נשך דף ס\"ט ד\"ה אלא שיטה איתמר מוכח להדיא דה\"ה בברייתא ע\"כ. והעלים עיניו כי הך מילתא דרשב\"ג דנזכר בברייתא ס\"ח נזכר גם במשנה להדי' ס\"ט ועל אותה משנה כיוונו תו'. גם החוות יאיר דף צ\"ד ע\"ב סי' צ\"ד בד\"ה ומ\"ש מחבירו וכו' כל מקום ששנה רשב\"ג וכו' לכן צריך לעיין על תוס' דבב\"מ ריש דף ס\"ט וכו' ע\"ש נכשל אחריו ובמחילה מכבודם אגב שיטפם רהטו להו המשנה דמעבר לדף ולא הביטו אלא במה שלפניהם בברייתא ס\"ח. והאמת יורה דרכם דר\"ת דאמר זו בב\"מ ס\"ט הנזכר ס\"ל דבמשנתינו דוקא במשנה ולא בברייתא לפמ\"ש הר\"ת בשבת י\"ז בד\"ה אין נותנין וכו' ומביא ראי' מסוף פ\"ק דע\"ז דאמר רשב\"ג וכו' קי\"ל כרשב\"ג דסתם וכו' ע\"ש. משמע להדיא דס\"ל לר\"ת דלית הילכתא כרשב\"ג בברייתא והארכתי בזה עוד וכאן אין מקום להאריך] ברם לפי דברי תוס' בגיטין ז' אינן אלא שלש מחלוקות כי זה לשונם בד\"ה אר\"י אימתי משמע דאימתי דר\"י בא לחלוק וא\"ת בעירובין ובזה בורר אריב\"ל כל מקום שאמר ר\"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש ור' יוחנן אמר אימתי לפרש ובמה לחלוק אלמא לכולי עלמא אימתי לפרש וי\"ל דר' ירמיה דהכא סבר כרמי בר חמא דאפילו אימתי לחלוק וכו' ועוד י\"ל דנראה כספרים דגרסי בלון דף פ\"א כל מקום שאמר ר' יהודה במשנתינו אימתי ובמה כו' ודוקא במשנה וכו' ותרי תנאי אליבא דר' יהודא והכא ברייתא היא וכו' נהי דמתני' דחלה בא לפרש בברייתא בא לחלוק. אבל קשיא דבפ' חלון ובפ' זה בורר פריך מכח ברייתא וכו' וי\"ל דהוי מצי לשנויי כו' וכן צ\"ל דדוקא במשנה אימתי לפרש דבפ' כיסוי הדם דף פ\"ח תניא וכסהו וכו' ע\"כ ��הרי מבואר דרמי בר חמא ור' ירמי' בחדא שיט' קיימא דאפילו במקום דליכא שום הוכחה אמרינן אפילו במשנה דאימתי לחלוק והני לתירוץ הראשון שכתבו התוס' מיהו לתירוץ השני דנראה כגרסת הספרים וכו' איכא למידק דמכל מקום מנ\"ל לר' ירמיה דר' יהודה בברייתא לחלוק אתי. נהי דמלת במשנתינו אתי לאפוקי דלא אמרינן בברייתא הך כללא בהחלט אבל מכל מקום אינו מן ההכרח דבברייתא ודאי לחלוק אלא הכל לפי הענין וכמ\"ש למעלה. וא\"כ הכא דחזינן במשנה דחלה דאמר ר' יהודה והוא לפרש טוב לומר המסתבר' דגם בברייתא לפרש בא ושלא לחלוק השוים במשנה. ומהיכי תיתי ג\"כ לומר דברייתא חולק [ודוחק לומר דר' ירמיה הוכיח דברייתא חולק דאל\"כ הך דתנא בה המביא גט בספינה כמביא בחו\"ל אמאן תרמיי'. אולם משום הך קושיא לא נדונה דעדיפא טפי לומר שלא לחלוק את השוין דאיירי באינה גוששת וכדמוקי לה אביי]. וכן בדברי אביי דאמר הא והא ר' יהודה היא ולא קשיא וכו' איכא למידק קצת לפי מה דאוקי איהו דברייתות לא קשין אהדדי כאן בזמן שהספינה גוששת וכו'. והשתא ברירי מילתא דברייתא דתני עפר חו\"ל הבא בספינה וכו' והמשנה דחלה דתנן אר\"י אימתי וכו' דר' יהודה לפרש בא וא\"כ למה נקט אביי הא והא ר' יהודה וכו' הו\"ל ע\"פ האמת הא והא ככ\"ע [וי\"ל דהיא היא דהיינו כר' יהודה דמפרש מילת' דת\"ק והוי ככ\"ע]. ואם כה נאמר דר' ירמיה הוכיח דבברייתא עפר חו\"ל וכו' לחלוק קאתי דקמסיים בה ר' יהודה אבל אין הספינה גוששת פטור ואי לפרושי קאתי לא הי' צריך לכפול הדברים שהרי כבר ביאר אימתי בזמן שהספינה גוששת. וכמו שלא אמר דבר והיפוכו במשנה דחלה משום דלפרש קאתי ומבואר כבר בדברי הת\"ק. ברם בכמה דוכתי במשנה דאמר ר\"י אימתי וכופל הדברים. כמו במשנה דעסיקנא בה ברפ\"ו דדמאי וכן רובם ככולם לומר דבר והיפוכו ע\"כ דאין לדקדק בזה. וגם כבר מצינו ע\"פ רוב וכל הני חיובי דברייתא אית להו דמוסיף דברים על המשנה וכזה מבואר בתי\"ט מ\"ז פ\"ג דסנהדרין ובשאר רוב מקומות ואפ\"ה כוונתו עולה בקנה אחד הברייתא והמשנה. אבל לתירוץ ראשון שכתבו התוס' עולה הכל על נכון. נמצא למדין דר' ירמיה ס\"ל דגם במשנה אימתי לחלוק אפילו בלתי הוכחה ומייתי המשנה דחלה עפר ח\"ל וכו' ואין לדקדק על הוספה דמסיים אבל אין הספינה גוששת פטור כי ידוע מ\"ש תוס' נזיר נ\"ה. ד\"ה מתיב וכו' אומר ר\"י דהיינו משנה אף דהחליף את הלשון וכן כתב בשאר דוכתי [וגם אתי שפיר הא דאיתא דתנן עפר חו\"ל וכו' ולפי תירוץ השני הו\"ל לומר דתני'] אבל לאביי דס\"ל כריב\"ל ור' יוחנן דאימתי לפרש ולכך משני כאן בספינה גוששת וכו'. ובזה יתיישב הרמב\"ם שפסק בפ\"א מהל' תרומה דין כ\"ג כר\"י דוקא בזמן שהספינה גוששת וע\"ש בכ\"מ. ודע עוד שכתב הכ\"מ בפי\"ב מהלכות שחיטה דין ט\"ו על מה שפסק הרמב\"ם כר' יהודה דביש לו אין צריך להודיע [הוזכר בחולין מ\"ג פ\"ה] בזה\"ל וידוע דכל מקום שאמר ר\"י אימתי אינו אלא לפרש ע\"כ וכן כתב בטוש\"ע י\"ד סי' ט\"ז כר\"י ע\"ש וכן בדין שאמר ר\"י מ\"ו פ\"ו דחולין אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא וכו' פסק הרמב\"ם\"ד מהלכות שחיטה דין ז' כר' יהודה ואף שהראב\"ד משיג עליו מהא דחולין פ\"ח דקאמר הש\"ס דפליגי בקראי מ\"מ כתב הכ\"מ דקי\"ל כ\"מ ששנה ר' יהודה אימתי אינו אלא לפרש וכו' ע\"ש. וכ\"כ הגמי\"י שם כ\"מ שאר\"י אימתי דמשנה בא לפרש כריב\"ל ור' יוחנן דאמרו הכי בלון וכן פי' ר\"ח וכל רבותינו שוין בדבר. ודלא כרמי בר חמא בבורר ור' ירמיה בפ\"ק דגיטין דאמר אימתי לחלוק ע\"כ. ומזה הטעם קי\"ל בטוש\"ע י\"ד סי' כ\"ח סעי' ט\"ו כר' יהודה ע\"ש ובאהלות מ\"ד פ\"ז פסק הרמב\"ם והר\"ב כר' יהודה דאמר אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפיים. ואסברי' התי\"ט דכ\"מ דאר\"י אימתי אינו אלא לפרש וכן מ\"א פ\"ו דמקואות אר\"י אימתי וכתב הרמב\"ם והר\"ב דברי ר\"י אמת ולפרש בא וכן פסק בחיבורו פ\"ח מהל' מקואות דין ז' עוד מ\"ג פי\"ב דטבול יום דאר\"י אימתי כתב הרמב\"ם וביאר ר' יהודה קיים וכמוהו ראוי לעשות הביאו התי\"ט אכן הר\"ב לא כתב כלום. וצא\"ל דסמיך עצמו על מה שכבר כתב מקודם בסדר זה. כמה שכתבתי בתחילה במשנה דעסקינן בה. הנה בארתי כל חמיר' די חזיתי. בענין אימתי. הצבתי אותו פה. וכאשר אגיע אל מקום כל אחת ואחת שנשנית שם אר\"י אימתי. אראה מקומן על מה שכתבתי הכא. ולאותו טעם וסיבה אברר ג\"כ אופן במה דברים אמורים. דע דע\"פ מ\"ש תו' עירובין ס\"ב. ד\"ה ור' יוחנן וכו' עוד שם ס\"ה ד\"ה איקלעו וכו' ותוס' גיטין ל\"ט ד\"ה הלכה וכו' ותוס' בע\"ז ל\"ה ד\"ה חדא קתני עוד שם נ\"ז ד\"ה לאפוקי. וכן כתבו בשאר דוכתא דהלכה כריב\"ל נגד ר' יוחנן והארכתי בענין זה בס\"ד בכמה דברים של טעם ולא רציתי להאריך כאן. הנה גם בזה דאריב\"ל כ\"מ שאמר ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש. הלכתא כוותיה ומטעם זה שפיר פסקו כל הגדולים בהא דאמר ר' יהודה מי\"א פ\"ז דעירובין במד\"א תחומין וכו' דהלכתא כוותי' וכ\"כ הר\"ב שם הלכה כר' יהודה ומה\"ט פסקו ג\"כ נגד רב חסדא בסוגיא דעירובין פ' דאמר דהא דקתני במשנה שם נתוספו עליהן מוסיף ומזכה וצריך להודיע וכו' דחלוקין חכמים על ר' יהודה אפילו בחצר של מבוי אחד ע\"ש. ונפסק להלכה ברי\"ף וברמב\"ם וטוש\"ע א\"ח סי' שס\"ח דהני מילי בבית שפתוח לשתי חצירות דאיכא למימר שמא לא ניחא להו לערב אלו עם אלו אבל אם אינו פתוח אלא לזה החצר אין צריך להודיעם. וכתב הב\"י משום דקי\"ל כריב\"ל דכ\"מ שאר\"י בד\"א אינו אלא לפרש דברי חכמים ע\"ש. וכן יש ידים מוכיחות מפי' הר\"ב שכתב במ\"זנ\"ל נתוספו עליהם דיורין מוסיף ומזכה וצריך להודיע ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות וכו' אבל אם אין לו אלא פתח למבוי זה שנשתתפו בו תחילה אין צריך להודיע דזכין לאדם שלא בפניו ע\"כ והיינו כמסקנא אליבא דריב\"ל דבמה ד\"א של ר' יהודה הוא לפרש משא\"כ לשמואל דאמר בסוגיא פ\"א. הלכה כר' יהודה מכלל דפליגי. ורב שיזבי אמר רב חסדא נמי אמר על דרך זה חולקין עליו חביריו על ר' יהודה ברור דאע\"ג דע\"פ הלכה כר' יהודה הדין כך דהא דצריך דוקא בחצר שבין מבואות. אבל ג\"ז ברור דהפי' של התנא דאמר נתוספו עליהם דצריך להודיע [שהוא ת\"ק של ר' יהודה] מיירי אפי' בפתוח למבוי אחד. ולכן לא נתחוורו אצלי מ\"ש התי\"ט שם מי\"א ד\"ה אבל בעירובי חצירות וכו' ואי נמי פליג וכו' להכי שפיר לעיל דוקא בכה\"ג וכו' וצריך ישוב. והוי יודע דזה שכתב הרמב\"ם בפירושו במשנה דעירובין הנ\"ל נותן אדם וכו' ור' יהודה חולק כאשר תראה והלכה כר' יהודה. דאל\"כ קשה חדא מאיזה טעם יאמר נגד הכלל של ריב\"ל ותו מאי זו סמיכה דהא אם רבי יהודה אינו חולק פשיטא דהלכה כר' יהודה. ומזה תמה תמה אקרא להודיע לרבים את אשר נעלם ממני בפסק הרמב\"ם פכ\"ג מהלכות כלים דין ח' תפר המטלית על הבגד כשטלאה מרוח אחת או שתי רוחות כמין גאם אינו חיבור וכו' וכתב הכ\"מ דפסק כחכמים ע\"כ. והנה במ\"ז פכ\"ח דכלים אהא דחכמים מטהרין אמר ר' יהודה במה ד\"א בטלית אבל בחלוק מלמעלן חיבור ומלמטן אינו חיבור וכתב הרמב\"ם שם בפי' המשנה והלכה כחכמים. ואין הלכה כר\"י. וכן כתב הר\"ב. ולא ראיתי שום מתעורר לא בתי\"ט ולא בכל נושאי כליו של הרמב\"ם מ\"ט אין הלכה כר' יהודה אחרי שלא בא אלא לפרש כדקי\"ל כריב\"ל נגד ר' יוחנן דבמה דברים אמורים שאמר ר' יהודה דכל מקום אינו אלא לפרש וכמ\"ש למעלה. ומכל מה שבררתי עד כה בענין אימתי ובמה לא מצאתי שוב נשנית במשנה דאמר ר' יהודה עוד אימתי או במה. והנה לפי הגרס' שרצו להחליטו דגר' במשנתינו. יצאתי ידי חובתי בס\"ד. אמנם לאותן ספרים דלא גרסו במשנתינו וא\"כ גם בכל אותן ברייתות שאמר ר' יהודה בהא אימתי או במה. לפי דקי\"ל כריב\"ל יהיה בכל אותן מקומות הלכתא כר' יהודה ושבא לפרש. וזאת מן הקורא המשכיל עוד אדרוש. אם חפץ לבא על העיקר ושורש. יביט נא במה שכתבתי בפ' בא במיני תרגימא בשום שכל ומפורש. כי לו פורש:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>מזגו </b> לו וכו' וכדאיתא בירושלמי וצריך להחליט בשפתיו וק\"ק וכו' ע\"ש הר\"ש העתיק הירושלמי וצריך להחליט בשפתיו. ולעיל שפיר איצטריך דבמשנה א' לא תני אלא אומר מערב שבת והוי אמינא דבשבת אין צריך לומר כלום. ולפ\"ז מ\"ש התי\"ט וק\"ק דמתני' היא וכו' רצונו לומר דגם במשנה א' לא הי' הירושלמי צריך לפרש הכי משום דידעינן מסיפא. דהיינו ממשנה ב' דתנן אומר מה שאני עתיד וכו' מיהו לפ\"ז ה\"ל להתי\"ט לתירוצי דה\"א דמשנה ב' מיירי כשלא התנה מע\"ש. ועדיפא לומר זה ממאי דדחיק אנפשי' טובא לומר דמ\"ב מיירי בחול שאינו לגמרי מענין משנה א' רישא דמילתא. עוד נוכל לומר לפמ\"ש רש\"י בנזיר יו\"ד. ד\"ה כסבורה פרה זו היינו דקתני אמרה פרה שכן מצינו מהמחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו [תהלים ט\"ו] ויאמר עשו בלבו [בראשית כ\"ז] וא\"כ מיושב שפיר קושיית התי\"ט. אמנם במ\"ש התי\"ט דה\"א דבחול שנוי' וכו'. אנחית לן תמיה גדולה לפי מאי שפי' הר\"ש על הירושלמי דתני אמר ר' צריך שיהיה זכור בלב לתנאי למחר בשבת בשעת אכילה. ושמעון בר בא אמר ר' יוחנן דלא סגי בזכור [פי' בזכירה בלב] אלא צריך להתנות עוד הפעם בשבת בלחישת שפתיו. ועל זה הקשה ר' ירמיה כיון דאמירה בעי הוי ליה כמתקן בשבת. א\"ל אדחי תנא כלומר אסמיי' ואדחה את התנא. ועוד יש לפרש אדהתנא הכל תיבה אחת וכלומר בשביל שהתנה עליו מע\"ש מותר להלחיש בשבת עכ\"ל. הנה לפי' הראשון שכתב הר\"ש אדחי תנא כלומר אסמיי' וכו' הרי דאסור להלחיש בשבת דהוי לי' מתקן. קשה טובא דהא במשנה ב' תנן להדיא מזגו לו וכו' אומר וכו'. ובכן צא\"ל דהס\"ד שכתב התי\"ט דה\"א דבחול שנוי'. הכי ס\"ל להך דאמר אדחי תנא לפום קושטא דמילתא דהמשנה ב' מזגו לו וכו' אומר וכו'. מיירי בחול דוקא כמו שהעיד התי\"ט בשם הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהל' מעשר העתיקה לענין חול שכן וכו' ואתן תודע דלפי מ\"ש הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהלכות מעשר דצריך להלחיש בשבת ע\"ש. הרי דס\"ל כפי' שני של הר\"ש. וא\"כ מי דוחקו לו להרמב\"ם לפרש המשנה ב' דאיירי בחול היפך ממשנה א'. ואשר לולי עדותו של התי\"ט מוטב לומר דהרמב\"ם בחיבורו אין רצונו לפרש המשנה דהכא. אלא סידורו נקט לענין דינא. אבל בעיקר פי' המשנה ב' לא זז ידו ממאי שפי' בעצמו בזה. אחר שהקדים התנאי מע\"ש על דרך כלל כמו שנתבאר בהלכה ראשונה ישנהו כשימזגו לו את הכוס כמו שזכר בכאן כי לא אמר זה אלא מע\"ש על דרך כלל כדי שלא יוציא מעשרות לכתחילה בשבת. וע\"כ יקדים הדיבור מע\"ש כמו שזכר בהלכה ראשונה עכ\"ל:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה דמאי",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Kilayim/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,87 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Kilayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אינם </b> כלאים כתבו הר\"ב והא דאמרינן במנחות (פרק עשירי מ\"ז) והכוסמין כו' הני מילי לענין חלה כו' ע\"ש בפי' הר\"ב וכן עיין בפ\"ד ממסכת חלה עכ\"ל וכו' ע\"ש לא יאמן כי יסביר מד\"ז הגאון תי\"ט דמ\"ש הר\"ב דהא דאמרינן במנחות היינו במשנה ז' פ\"י אלא תלמיד אחד כתבו והכותב ההוא טעה בדבר משנה כי לא נמצא דבר זה דהכוסמין מין חיטים ושיפון מין שעורים בשום משנה אלא ברייתא הביא הש\"ס בגמרא מנחות ע' ופסחים ל\"ה וגם מלת והכוסמין טעות דלא שייך הכא בהעתקת לשון הר\"ב אלא מלת הכוסמין. אשר ע\"כ להישר דברי מד\"ז הגאון תי\"ט נראה דכך צ\"ל אינם כלאים זה בזה כתב הר\"ב. והא דאמרי' במנחות (פרק עשירי דף ע') הכוסמין כו' הנ\"מ לענין חלה וכו' וע\"ש (פ\"י משנה ז') בפי' הר\"ב וכן עיין בריש פ\"א ובפ\"ד מ\"ב דחלה כצ\"ל וכן ראוי ונכון לכל מעיין אשר לא יכזב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה ימעט ירושלמי וכו' וכה וכו'  ע\"ש. פי' והכא. ובירושלמי שלפני דאמ\"ש איתא ברם הכא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אין </b>מחייבין אותו וכו' וזה שכתבו התוס' משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב\"ם וכו' ע\"ש המהרש\"א כתב פירוש לדבריהם דאין מחייבין משמע שאינו אסור בהנאה אף לא יטלם לעתיד ועוד לפירושו אף יטלם לעתיד יהיה אסור בהנאה כיון שמתייאש ומתעצל כמו לכשאחזור ואלקטנו דאסור ע\"כ. ובזה בין תבין מאשר לפניך דברי התי\"ט. והוי יודע דבסוגיא דב\"ק פ\"א למימר' דתלתן מעלה לה עשבים. ורמינהו תלתן שעלתה עם מיני עשבין אין מחייבין אותו לעקור וכו' הנה במסורת הש\"ס לא ציין שום מראה מקום על תלתן שעלתה וכו' ואני בתיקוני כלי שר\"ת הצבתי ציון להראות מקומו. כלאים פ\"ב מ\"ה. הגם דבמשנה דכלאים תנן קצת בנוסח' אחרת. תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש. מ\"מ היא היא. וכבר כתבו תוס' בכורות כ\"ז. ד\"ה וכי הזאה וכו' דרך הש\"ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון וכו' וכ\"כ תוס' סוכה ד' ד\"ה בית וכו' שדרך הש\"ס לקצר משניות של סדר טהרות וכו'. ואין לומר דהך דמייתי הכא ברייתא היא דאין לו להביא מן הברייתא כיון שיכול להביא מן המשנה וכו' ע\"ש [ואתן תוד' מול הקורא ענין שיוצא לתועלת לתרוצי סוגיא דעלמא. דזה שכתבו תוס' בזרעים וטהרות. לא תימא דוקא כתבו הכי שהרי בשבועות י\"ט ד\"ה שבועות שתים כתבו תוס' דרך הגמ' לקצר משנה וכו' ע\"ש. והתם איירינן משנה דנדרים. וכ\"כ תוס' בעירובין ע\"ח ד\"ה והתנן וכו' והש\"ס מביאה בקוצר וכן דרך הש\"ס בכמה מקומות. ואין לומר דהך דאימתי ברייתא היא. דאין להביא ברייתא כיון שיכול להביא המשנה. ובתוס' דעירובין וכן בתוס' דסוכה ה\"ג איכא למידק קצת דלא הוכיחו דמשנה היא ממאי דאמר והתנן ואי הוי ברייתא הוי ליה לומר והתניא. ובמקומות אחרים הארכתי. וכ\"כ תוס' נזיר ל\"ד ד\"ה והתניא. וכ\"כ הר\"ן בנדרים י\"ט ומוחק הגירסא ע\"ש ד\"ה ליטמא ושלא להאריך בע��ק שאינו מענין החיבור הלזה אמרתי לקצר פה] ואשר ע\"כ המעיין לא יכזב דהך דתלתן דמייתי הש\"ס אע\"ג דנשתנה בלישנא קצת מלשון המשנה דכלאים מ\"מ ע\"כ דלאותו המשנה נתכוון הש\"ס דאין לו להניח משנה ולהביא ברייתא כמבואר למעלה. וגם מצאתי עד אחד נאמן כבי מאה הר\"ש שכתב במשנה זו תלתן שהעלה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש דסופו לעקרו בעל כורחו דקשה להו. ובשילהי מרובה פריך מעשרה תנאים שהתנה יהושע דמלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן אלמא תלתן מעלי להו עשבים ומשני לה התם עכ\"ל [קצת יש לתמוה הפיר' שכתב הר\"ש היינו כפירש\"י שלא השגיח בזה שהשיגו תוס' [דמייתי התי\"ט] ולא אידכר בתרי תמיהו' שהקשו על פירש\"י] המורם מן האמורים למעלה איכא לתמוה קצת במ\"ש תוס' שם בא\"ד אין מחייבין אותו לעקור וכו' והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים. ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים וכו'. דמשמע מדבריהם דמאי דמייתי הש\"ס ורמינהי תלתן וכו' אינה מן המשנה דתנן בכלאים לפ\"ז קשיא למה הניח הש\"ס המשנה וכדאמרן. עוד בהנך עייננו שכתבו תוס' ד\"ה כאן לזירין וכו' וא\"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקוט והא אמר במועד קטן דף ו' שתיקנו שיהיו מפקירין כל השדות שיש בו כלאים וי\"ל דהכא בדליכא שיעורא. כדתנן במס' כלאים פ\"ב ומייתי לה בהמוכר פירות דף צ\"ד כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ע\"כ. כתבתי בתכ\"ש דאיכא למידק דלא כתבו תוס' ומייתי לה במועד קטן ו' באותו סוגיא שהזכירו תוך כדי דיבורם וגם יש לבא על העיון שהרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזקי ממון כתב ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן. ולא ירד לחלק דדוקא בדליכא שיעורא (כמו שהכריחו תוס' והביאו הרמב\"ם בסוף פרק שני מהל' כלאים) וכל נושאי כליו מזה לא הערו:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך  גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קדש וחייב באחריותו. </b> ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ודע דביבמות פ\"ג הובא משנה דהכא המסכך וכו' חייב באחריותו דברי ר' מאיר ר' יוסי ור\"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכתבתי בתכ\"ש דאותן ג' תיבות דברי ר' מאיר שגגות הדפוס היא שהרי במשנה וכן במשנה שבירושלמי וכן בהרא\"ש שם סוףערל סי' ח' לא נזכר דברי ר' מאיר כלל. [אלא סתמא דת\"ק היא] ואע\"ג דבתוס' שם ביבמות כתבו ד\"ה המסכך נקט המסכך משום רבותא דר\"מ וכו'. כבר התחכם בזה מוד\"ז הגאון התי\"ט ד\"ה המסכך את גפנו כו' וכתב בזה\"ל כתבו תוס' בס\"פ הערל וכו' נקט מסכך משום רבותא דת\"ק וכו' ומה גם לפי הנדפס לפנינו בתוס' משום רבותא דר\"מ וכו' אין ראיה שהיה גרסתם דברי ר\"מ דשפיר י\"ל משום דכתבו תוס' לעיל בסמוך ד\"ה קדוש דתנן כו' אע\"ג דפסקינן בהגוזל כהך דר\"מ דדאין דינא דגרמי וכו'. והנה בהגוזל דף ק' כתבו תוס' להדיא ד\"ה מחיצת הכרם וכו' דת\"ק דר' יוסי ור\"ש היינו ר\"מ דסתם משנה ר' מאיר ע\"ש. כ\"כ תוס' עוד בב\"ב ב' ד\"ה כדתני' וכו' מתניתין דכלאים דמייתי התם המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו קדש וחייב באחריותו וההיא סתם משנה וכו'. ע\"ש מכל אלו מוכח דזה דאי' בסוגיא דב\"ק דברי ר' מאיר שגגת תלמיד טועה הוא. ודברי תוס' שהעתקתי לעיל הטעתו. גם בתוספתא לא מצאתיה. והוי יודע דזה שכתב הר\"ב ד\"ה וחייב באחריות לשלם לו את תבואתו אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקעביד מעשה בידים ע\"כ. אין הכוונה לאוקמא מתני' הכא בהחלט כמ\"ד דלא דאין דינא דגרמי שהרי הר\"ב בפי' בריש פ\"ג דסנהדרין ס\"ל דדאין דינא דגרמי אלא כתב הר\"ב הכי עפ\"י סוגיא דבב\"ק ק'. דאמר שם ר' מאיר הוא דדאין דינא דגרמי וס\"ל כוותיה ופריך הי ר' מאיר ורצה הש\"ס לומר הא ר' מאיר דתנן המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קדש וחייב. ודחה לה התם [טעמא] דקעביד בידים (כלומר לעולם אע\"ג דסתם מתני' ר' מאיר אין ראיה דס\"ל למתני' דדאין דד\"ג אלא הא דחייב באחריות היינו טעמא משום דקעביד בידים] מעתה חזינן דהש\"ס מוקי טעמא להך מתני' המסכך וכו' וחייב באחריות משום דקעביד בידים ולהכי פי' הר\"ב ואפי' למאן דלא דאין וכו'. שוב ראיתי נמי שלשון הר\"ב לקוחים מפירוש הר\"ש שכתב בזה\"ל וחייב באחריותו לשלם התבואה ואפילו מאן דלא דד\"ג דהא עביד בידים כדאמרינן בהגוזל קמא ע\"כ. אולם ברור ראיתי לפי דמסיק הש\"ס התם בב\"ק מיד בסמוך לה אלא הא ר\"מ דתני' מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו' נתיאש ממנה ולא גדרה ה\"ז קדש וחייב באחריותו ע\"כ. ודברים אלו אין להם מובן כי אם ע\"י הפירוש שכתבו התוס' ד\"ה מחיצת הכרם שנפרצה כו' אומר ר\"ת שאין משנה בשום מקום אלא ברייתא היא. ומ\"מ דייקא דאתי' כר' מאיר מכח המשנה דהמסכך דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור' שמעון ואמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא\"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר\"י ור\"ש לא אתיא אלא כת\"ק דידהו דהיינו כר' מאיר דסתם מתני' ר\"מ היא וכו' ע\"כ. ומעתה חזינן אף היכא דלא עביד שום מעשה כמו מחיצת הכרם שנפרצה וכו' מחייב ר' מאיר והנה המשנה דאתמר כר\"מ כדמסיק הש\"ס דדאין דד\"ג אתיא ודאי שפיר אפילו אם הך דמסכך לא מיקרי שום מעשה. ותדע דהא דקאמר הש\"ס בתחילה התם נמי דקעביד בידים אינו אלא דרך דחי' אבל לפום קושטא דמלתא ע\"כ דאין זה בהחלט אלא כמ\"ש תוס' ד\"ה שאני התם דמסכך גפנו לא מזיק כ\"כ בידים כמו בצמר לצבע וכו' דאי לא תימא הכי קשה למה נקט מסכך כלל הא אפילו בלא מעשה ויש ליישב. אך אי קשיא לי לדינא הא קשיא לי שפסק המחבר ביו\"ד סי' רצ\"ו סעי' ד' אין מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה של חבירו וכו' ע\"כ והיינו כמ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהל' כלאים דין ח' אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכו' [דלא כרמב\"ם בפירושו וכן הר\"ב דפסקו כת\"ק וכתב התי\"ט ריש מ' וי\"ו בסמוך דהרמב\"ם בחיבורו חזר (ופסק כר' יוסי) וכעובדא דר\"ע] אכן ראיתי להרא\"ש בפ' הערל סי' ח' פסק בהחלט דאין הלכה כר' יוסי ור\"ש והביא ראי' ע\"ש ולפי הכללים שכתב הש\"ך בי\"ד סי' דאזלינן בתר בתראי אף בפוסקים וכפי שכתב נמי טפי במהרי\"ק שרש פ\"ד דף ב' דיש להלך אחר דעת פוסקים האחרונים שודאי ראו דברי הראשונים ודאי טעמא חזו לחלוק על הראשונים ואין צורך האריכות לענינו שהרא\"ש אשר ראה וידע בכל דברי הרמב\"ם ואפי' הכי פסק בהחלט כת\"ק דאדם מקדש דבר שאינו שלו והמסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש. והאיך פסק המחבר נגד פוסק האחרון. ולא עוד אלא שיצא להקל נגד הרא\"ש המחמיר. ואפילו בדרך יש אומרים לא הזכיר דעת הרא\"ש בפ' הערל וקצת יש להליץ דהב\"י לשיטתי' שכתב בא\"ח סי' יו\"ד ד' ווילהמרש דארף ד' ח' ע\"ג בזה\"ל ולענין הלכה נראה דאע\"ג דהרא\"ש כפירש\"י כיון דרש\"י מפרש הוא ולא פסקן ה\"ל הרמב\"ם והרא\"ש חד לגבי חד. והלכה כהרמב\"ם וכו' אכן כד דייקינן שפיר בב\"י שכתב (על בסמוך ממש) דמסתבר טעמי' דבנתכוין לאסופי פסול וכו' ועוד שדברי ר' פפא מפרשי שפיר טפי אליב' ממה דמפרשי אליבא דרש\"י ע\"כ הרי דמהני טעמי בתראי דוקא בחר הב\"י בדעת הרמב\"ם ועי' עוד שם בד\"מ שמשיג גם עלה דפסק כהרא\"ש ואוי לי אם אומר שלא ראה המחבר את מ\"ש הרא\"ש בזה הדבר. והלכך לדינא קידש תבואתו של חבר. כמו שהרא\"ש גמר וסבר: ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אין  אדם מקדש דבר שאינו שלו ולא דמי לשאר אסורין כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בישל בשר בחלב של חבירו דאסורין דשאני כלאים דכתיב כרמך ולא כרם אחר ורבנן אמרי וכו' ת\"ל כלאים מ\"מ וכו' </b> והעיד התי\"ט שזה שכתב הר\"ב כלאים מ\"מ הוא מהירושלמי וכו' ע\"ש. והוי יודע דזה לשון תוס' ביבמות פ\"ג ד\"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא\"ת מ\"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואור\"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דס\"פ ב' דחולין דף מ' דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטו איכא למ\"ד לא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה וכו'. ולכאורה פליאה שלא כתבו תוס' (כמ\"ש הר\"ב) כדאיתמר להדיא בירושלמי ותו דתירוצם שכתבו איננו מספיק כי הר\"ש שדי בי' נרגא שכתב במשנה דהכא ד\"ה אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אע\"ג דבשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה מיה' קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע לגבוה. ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורין דכלאים תלויין בניחות' דבעלים כדתנן לעיל בפ\"ה גבי הרואה ירק בכרם דמחלק בין כשמגיע שם אלקטנו וכו' והיינו טעמא גבי ע\"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בס\"פ ב' דחולין שתלוי במחשבה שמחשבתו לע\"ז ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלמא אוסר אע\"ג דתלוי במחשבה וכו' אלא כל הני היינו טעמא גבי ע\"ז לאו שמי' תקרובת ע\"ז כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה וכו' וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה (של צ\"ל) בשל אחרים שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דת\"ק. בירושלמי מקרא דאמרינן לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת\"ל כלאים ע\"כ [ודע דע\"כ חסרון הדפוס יש כאן וצ\"ל בשל אחרים אי נמי שאני הכא דכתיב וכו']:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " בר\"ב  ד\"ה <b>ואדם </b> מותר עם כולן דכתיב לא תחרוש בשור וחמור וכו' ע\"ש גם הרמב\"ם בפירושו כתב כן ואמרו בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם באדם וחמור ע\"כ וכ\"כ הר\"ש ואדם מותר בכולן בספרי פ' כי תצא א\"כ למה נאמר בשור וחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה ע\"כ. וכן הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהל' כלאים דין יו\"ד כתב בזה\"ל מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד כגון שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדיו ולא באדם וחמור או באדם ושור ע\"כ. יש לדקדק אכל הנביאי' הנזכרים העולים בסיגנון אחד מדרשת הספרי. ולא הערו ממאי דאיתמר בגמ' דילן ב\"ק נ\"ד אהא דפריך א\"ה (דכלאים משבת ילפינן. רש\"י) אפילו אדם נמי לתסר (למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר בבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך רש\"י) אלמא תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך אמר ר' פפא וכו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי' [עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר. רש\"י] ולא לדבר אחר ע\"כ ובפרט לדעת הרמב\"ם והר\"ב שכתב התי\"ט לעיל ריש משנה ב' דדוקא טהור וטמא הוי מן התורה דומיא דשור וחמור דוקא ע\"ש. א\"כ אין ראיה ממה שכתב הספרי א\"כ למה נאמר בשור וחמור וכו'. דהא שפיר איצטריך להורות דדוקא כשהאחד טמא והשני טהור וז\"ל הספרי לא תחרוש בשור וחמור (יחדיו) יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח שורך וחמורך (כמוך) שור וחמור עושין מלאכה א\"כ למה נאמר (לא תחרוש) בשור וחמור (זה עם זה) אין לי אלא שור וחמור מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף (כיוצא בשור) ת\"ל לא תחרוש מ\"מ א\"כ למה נאמר בשור וחמור. בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם וחמור (דבר אחר) לא תחרוש אין לי אלא חורש מנין לרבות את הדש והיושב בקרון והיוצא והמנהיג ת\"ל יחדיו מ\"מ ר' מאיר פוטר ביושב ע\"כ [והעתיקו הילקוט רמז תתקלא וכל מה ששמתי בין חצאי אריחים ליתא בספרי שלפני ואי' בילקוט ומפני שנוסחא שלפני בספרי מחוסר הבנה לכן העתקתי כפי שהוא בילקוט על נכון] הנה ראינו דהסיפרי מרבה שאר בהמה וחיה ועוף דכתיב לא תחרוש מ\"מ אבל הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש ריש מ\"ב ד\"ה בהמה עם בהמה וכו' כתבו אע\"ג דלא תחרוש בשור וחמור אמר רחמנא ילפינן שור שור משבת דה\"ה לכל בהמה חיה ועוף ע\"כ. הרי דבחרו במאי דאמרינן בגמ' דילן ב\"ק נ\"ד. ודחו ילפות' דספרי מקמי דגמ' דילן. ולכן בעי טעמא דלמה הכא גבי אדם עזבו ילפות' דגמ' דידן דכתיב למען ינוח להנחה הקשתי'. ובחרו בילפות' שכתב הספרי ומדברי הספרי שהעתקתי מצאתי התועלת בסוגי' דב\"מ צ\"ד. דתני' אביו ואמו קילל (ולכאורה טעות בדפוס וז\"ל דתני' איש אשר יקלל את אביו ואת אמו והיינו קרא דכתיב בפ' קדושים כ' פ\"ט וזה ברור וכן איתא בסנהדרין פ\"ה. שבועות כ\"ז. חולין י\"ח. ודע דבסנהדרין ס\"ו איתא ת\"ר איש מה ת\"ל איש איש לרבות וכו'. אשר יקלל אביו ואמו וכו' איתרמי ג\"כ טעות וצ\"ל אשר יקלל את אביו ואת אמו) אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת\"ל אביו קלל אמו קלל [בתחילתו סמך קללה לאביו בסופה סמך קללה לאמו. רש\"י] ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [כמו שפרט לך הכתוב בחורש בשור וחמור דמדאצטריך למכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתב' הוי משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור. רש\"י] ולכאורה קשה בפירש\"י. דאי לא כתב' הוי משמע וכו'. האיך הי' אפשר להעלות על דעת דבשור לחוד' ובהמה לחוד' אסור דא\"כ למען ינוח שורך וחמורך גבי שבת ל\"ל וכמו שביאר בספרי יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח וכו' ואם כה יאמר דה\"א דכל שאר מלאכות שרי בשור לחוד' וכן חמור לחוד' רק בחרישה הוי משמע שלא יחרוש לא בשור וכו' א\"כ קשה על הספרי דמנ\"ל למדרש מדכתיב שור וחמור זה עם זה דוקא ולהכי אייתר לי' לספרי יחדיו ודריש יחדיו לרבות את הדש והיושב בקרון וכו' הלא יחדיו לגופא איצטריך דלא נימא דבחרישה אפי' שור או חמור לבדו אסור. <br><b>והנה </b> בסנהדרין ס\"ו ז\"ל רש\"י ר' יונתן אומר מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין הראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתב בו לא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וחמור לבדו. וכתבו תוס' ד\"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פ\"ה כדרך שפרט בכלאים ותימה א\"כ לר' יאשיה אמאי כתיב בהו יחדיו אע\"כ אי לאו יחדיו ה\"א דלא יחרוש בשור וחמור כאחד אע\"פ שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר ושל פשתים אעפ\"י שאינן קשורין ותפורין כדדרשינן תכיפה א' אינה חיבור שתי תכיפות חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ומהנראה להציל רש\"י מהשגה זו שכתבו תוס' י\"ל דרש\"י לא ניחא בתירוצו של תוס' דמסברא קאמר וכו' דהא אדרבה מסברא עדיפא לומר דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון והוי לפשוטו של קרא אשר יקלל את אביו ואת אמו שניהם יחד ולזה הקדים רש\"י דאע\"ג דוי\"ו וכו'. ולהכי מההכרח לומר דהחלט ר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו. היינו מדאיצטריך יחדיו גבי לא תחרוש. וס\"ל לר' יונתן הוא מיותר דלגופי' לא איצטריך. דאם אינן קשורין דמותר בשור וחמור ידעינן מקרא דכתיבא בשבת למען ינוח שורך וחמורך מכלל דבחול שור וחמור כה\"ג עושים מלאכה [וכמו דתניא בספרי וסתם ספרי ר' שמעון כדאי' בסנהדרין פ\"ו ור' שמעון אית לי' במנחות י\"ט וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וע\"ע במנחות בתוס' נ\"א ד\"ה וי\"ו וכו' והוא מכוין בלשון ספרי היטב לקורא המשכיל. מיהו בזה פליג ר' יונתן דלא ס\"ל במה דתני בספרי מנין לרבות את הדש וכו' ת\"ל יחדיו] אלא להורות אתי דכל מקום דלא כתב יחדיו שיהי' משמעו אחד בפני עצמו [וזה שכתב רש\"י שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וכו' לדוגמא נקט. כלומר דלהכי כתיב יחדיו להורות דבעלמא היכא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו. ודעת לנבון נקל. ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל על פירש\"י] ויתכן בזה דלא נקט רש\"י נמי כדרך שהוצרך בכלאי בגדים דכתיב צמר ופשתים יחדיו משום דגבי צמר ופשתים ודאי איצטריך יחדיו לגופיה אבל בכלאי הבהמה שכתוב בו לא תחרוש בשור וחמור שפיר מוכח דבעלמא דלא כתיב יחדיו אמרינן אחד בפ\"ע דייתור' דיחדיו ע\"כ אתי להורות על שאר מקומות דלגופי' לא איצטריך כדאמרן. אבל ר' יאשיה סבירא ליה נמי בהא כספרי דמלת יחדיו לרבות אתי הדש והיושב בקרון א\"כ ליכא שום יתור'. ואמרינן בעלמא כמסתברא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון. וכן הוא הדין גבי מקלל דאינו חייב עד שיקלל שניהם אי לאו דאמר אביו קלל אמו קלל. ובזה ירדתי להציל רש\"י מתמיהת התוס' הכא וכן כתבו להשיגו בחולין ע\"ח: <br><b>ובשעה </b> שעסקתי בהלכה זו נתעלמה ממני לפי שעה לר' יאשיה תינח במקלל דאהדרי' רחמנא לכתוב אביו ואמו קלל דנדע דמקלל אחד מהם אביו או אמו דחייב אבל גבי הכאה דכתיב פרשת משפטים פ\"א פט\"ו ומכה אביו ואמו וגו' ומנ\"ל דאחד אחד בפני עצמו נימא דוקא כשהכה אביו ואמו דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון. ולא אשתמיט בשום דוכתא לומר הכי. ותו אי פליג ר' יאשיה במכה אביו ואמו לומר עד שיכה שניהם. הו\"ל לאפלוגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי המוקדם דכתיב מכה אביו ואמו פ' משפטים ולמה איחרו והאריכו פלוגתייהו במקלל דכתיב בפ' קדושים ויותר קשה שהרי אביי בב\"מ צ\"ה ס\"ל כר' יאשיה [דאמר בעינן חלוק ואע\"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסיק עלייהו דין או איסור. רש\"י] ואי איתא דלשיטת ר' יאשיה במכה אביו ואמו אינו חייב על אחד מהם. א\"כ אביי היאך מצי סבר כר' יאשיה הלא ממתני' דסנהדרין פ\"ה. דתנן זה חומר במקלל מבמכה. שהמקלל לאחר מיתה חייב. והמכה לאחר מיתה פטור. ולא תנן נמי וחומר במקלל שהמקלל לאביו או לאמו חייב [מקראי אביו ואמו קלל כדדריש ר' יאשיה] והמכה אינו חייב עד שיכה את שניהם ע\"כ דס\"ל למתני' דגם במכה חייב על אחד מהם ואין לומר דהיינו טעמא דמקשינן הכאה לקללה ומזה יצא לר' יאשיה ולאביי דגם במכה חייב על אחד מהם כמו מקלל. אכן זה ליתא דע\"כ לא קאמר בסוגי' פה. מר סבר מקשינן הכאה לקללה אלא לענין שגם בהכאה אינו חייב אלא בעושה מעשה עמך דגבי הכאה לא כתיב בי' עמך. וה\"א אפילו כשאינו עושה מעשה עמך חייבי' הלכך ילפינן הכאה מקללה. ובקללה כתיב בי' עמך עיין רש\"י ד\"ה מכה שעשה וכו'. אבל בהא דכתיב ומכה אביו ואמו וי\"ו מוסיף על ענין ראשון דגילה רחמנא להדי' לשיטת ר' יאשיה דהוי כאלו כתיב יחדיו ודאי דליכא למילף ממקלל. שוב בינותי בספרים מצאתי במכילתא פרשתא ה' הביאו ילקוט רמז שכ\"ז ומכה אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין הרי אתה דן הואיל ומכה חייב והמקלל חייב מה המקלל אחד אחד בפני עצמו אף המכה אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים לפיכך אינו חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ת\"ל ומכה אדם יומת אפילו אחד מהם [כך הגרסא נכונה כמ\"ש הזית רענן בשם המזרחי ע\"ש] דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב אחד ע\"כ. הנה אנחית לי חדא אחרי ראי דר' יאשיה ור' יונתן גם במוקדם ערכו דבריהם. אבל אקשית לי חדא בסוגיא דב\"מ צ\"ד. ושבועות כ\"ז וחולין ע\"ח דמייתי הש\"ס הניחא לר' יאשיה וכו' דתניא איש איש אשר יקלל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר וכו' למה לא מייתי הש\"ס פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי במוקדם גבי מכה אביו ואמו ודע בסוגיא דמנחות אהא דאמר ר' יונתן שם צ\"ו לפי שנאמר אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת\"ל מן הבקר או מן הצאן. פריך הש\"ס ור' יונתן למה לי קראי [לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. רש\"י] האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [הכי נמי מן הבקר מן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק. רש\"י] ומשני הש\"ס איצטריך דסד\"א הואיל וכתב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. וז\"ל רש\"י הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן כיון דהו\"ל למיכתב מן הצאן וכתב ומן הצאן כמו דכתב יחדיו דמי וגבי אביו ואמו אע\"ג דכתב ואמו לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי\"ו דהיכי לכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו ע\"כ והנה מפירש\"י נראה כאילו פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי דכתיב בפ' משפטים ומקלל אביו ואמו מות יומת אכן מכל הסוגיא שזכרתי ראינו כי פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן אקראי דכתיב בפ' קדושים איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל. וא\"כ אין שייכות לכל אשר כתב רש\"י אע\"ג דכתיב ואמו כו' חדא דהא כתיב ואת אמו ותו במ\"ש רש\"י עוד דהיכי לכתוב וכו' הא השתא קיימינן דלכתוב אשר יקלל את אביו את אמו ושוב אין שייך לומר מ\"ש רש\"י משמע אביו קלל אמו שהרי כתיב את אביו את אמו וא\"כ מדכתב ואת אמו הוי ממש כמו מן הבקר ומן הצאן דהוי כמו דכתיב יחדיו. ותו דגם רש\"י גופי' בסנהדרין ס\"ו שהעתקתי למעלה כתב בד\"ה ר' יונתן וכו' ואע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון וכו' א\"כ משמע דהוי מצי למיכתב בלא וי\"ו ובכן דברי רש\"י במנחות צע\"ג. <br><b>ובתוך </b> הדברים יובן כפל הדברים דאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחד וכו' שהרי בזה לא הוסיף שום חידוש דהא ר' יאשיה נמי אמרה והוי סגיא ליה לר' יונתן לומר משמע נמי אחד אחד בפני עצמו אלא דר' יונתן רצה לתקן בזה כי היכי דלא תקשה יתורה דוי\"ו הלכך אמר דמשמע שניהם כאחד ואי לאו יתור' דוי\"ו הו\"א דדוקא אחד אחד בפני עצמו הואיל דלא כתיב יחדיו. אבל כשקלל שניהם פטור דאין עונשין מן הדין כמבואר להדיא מכות ה' להכי איצטריך וי\"ו להורות נמי דשניהם כאחד ומשיכה מפורשת דברי תורה אחד נמשך בחבירו ומחידוש לו ילפינן את זה שהעתק��י בשם רש\"י מנחות צ\"א שכתב כיון דה\"ל לכתוב מן הצאן וכתב ומן כמו דכתיב יחדיו דמי וכו' אבל דע דביומא נ\"ז העתיקו תוס' ד\"ה תניא וכו' לשון רש\"י במנחות באופן אחר לגמרי שכתבו בזה\"ל אבל תימה אמאי קסבר ר' יונתן אין מערבין לקרנות וכו' כיון דכתיב מדם הפר ומדם השעיר נימא מערבין דאמר במנחות דלר' יונתן דאיצטריך למיכתב גבי נסכים מן הבקר או מן הצאן דלא תימא כיון דכתיב בויקרא מן הבקר ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי ורש\"י פי' התם דלאו מוי\"ו קא דריש אלא מדשני קרא בדיבורי' דברישא כתיב מן הבהמה ומן הבקר והדר כתיב ומן הצאן ולא כתיב ומן הבקר ומן הצאן ש\"מ לערב בקר וצאן וכו' [ומה שיש להתעורר מפרושי של תוס' ביומא במה שכתבו לפרש הסוגיא דמנחות נגד מה שכתבו תוס' במנחות צ\"א ד\"ה הואיל וכו' ע' היטב ואין כאן מקום להאריך] אמור מעתה לפי פירש\"י שהעתיקו תוס' יתיישב מה שהקשיתי למעלה ושפיר איצטריך לר' יאשיה מכה אדם יומת. ובדברי תו' דיומא אגב דאתי לידן לא אכחד מה ששאלתי בימים קדמוניות בזה שכתבו תוס' דר' יהודה דריש מין במינו לא בטל מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר דס\"ל כר' יונתן דלא בעי או לחלק ע\"ש. קשה מסוגיא דב\"ק ס'. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש ואיית' קמה לרבות כל בעלי קומה. אע\"ג דלרבנן נפקא להו מאו ס\"ל לר' יהודה דאו לחלק איצטריך ע\"ש. בשלמא הסוגיא דבב\"ק נ\"ד ע\"ש ובתו' שם ד\"ה או וכו' אין להקשות די\"ל דהש\"ס רצה ליישב אף אי ס\"ל לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב מעתה ס\"ל כר' יאשיה אכן בסוגיא ס' שזכרתי דבהחלט מוכרח דאתי או לחלק צ\"ע. ולהשית על לב רעיון [וע\"ע תוס' ב\"מ קט\"ו ד\"ה שנאמר לא יחבול. ותו' מנחות נ\"ח ד\"ה שנאמר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b> הכרים  והכסתות וכו'. </b> ספ\"ד דשבת פי' הר\"ב ענין כר וכסת והתי\"ט האריך קצת. ובמ\"ב פ\"י דמקוואות האריך לבאר איזה מהן גדול ע\"ש. ובעי טעמא שלא פי' הר\"ב הכא (שהיא מוקדם). ודע דבערוך ערך כר כתב אמשנה דהכא פי' כסת הוא קטן שמשים תחת מראשותיו וכר הוא ששוכב עליו כדאמרי' בגיטין מ\"ז אמרה לי' ברתי' לא בעית מידי למזגא אמר לה כרסי כרי ע\"כ. וזה ראי' גמורה ותיובתא למאן דמפרש דשניהם מניחין תחת הראש ויש לעיין בזה עוד:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>תכריכי  המת שהמת נקבר בהם אין בהם משום כלאים דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכו' </b> ע\"ש בנדה ס\"א. ת\"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א\"ל אביי ואיתימא רב דימי והא א\"ר מני א\"ר ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. א\"ל לאו אתמר עלה אמר ר' יוחנן אפילו לקברו. ור' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע\"כ [ואגב גררא אודיע מה שכתבתי בתקוני כלי שר\"ת. דבשבת קנ\"א אי' דא\"ר יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' אבל בשבת למ\"ד איתא כמו בנדה ס\"א דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי וכו' וז\"ל רש\"י דא\"ר יוחנן קרא קא דריש במתים חפשי ע\"כ. והיא פליאה לכאורה הלכך ברור דהי' הגרסא לפני רש\"י דאמר ר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' כמו דאי' לקמן קנ\"א] והנה הר\"ב שכתב שהמת נקבר בהם וכו' פירש אליבא דר' יוחנן דאפילו לקברו וכן פסק בטוש\"ע י\"ד סי' ש\"א סעיף ז' ובריש סי' שנ\"א תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו אותן שקברו אותן בהן. וז\"ל הב\"י סי' ש\"א ומ\"ש אפילו א��תם שקוברין בהם בפ\"ט דנדה א\"ר יוסף אהא דתניא דעושין מכלאים תכריכין למת. זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א\"ל אביי והא א\"ר אמי א\"ר ינאי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור א\"ל לאו איתמר עלה א\"ר יוחנן אפילו לקברו ור' יוחנן לטעמיה וכו' ופסק הרא\"ש הלכה כר' יוחנן. וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שכתב מתני' סתם ולא חילק. והקשה הרא\"ש דליתסר משום לועג לרש כדאמרינן בענין ציצית בפ' התכלת ותירץ דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסור דלא מתהני כלל ע\"כ. ולקוצר דעתי עמדתי משתאה דהיאך פסקו כר' יוחנן נגד ר' ינאי רבו. ובכל דוכתא פסקינן כר' ינאי נגד ר' יוחנן וכמבואר ג\"כ כלל זה בהליכת עולם ומוסכם בכמה מקומות ואין לומר משום דרבי מני כפי הגירסא בגמ' או ר' אמי כפי הגירסא שכתב הב\"י אמרה משמיה דר' ינאי ולא אשכחן דפליג ר' ינאי בהדי ר' יוחנן בהא מילתא הלכך פסקו כר' יוחנן. אבל אי אפשר לומר שהרי הרא\"ש בעצמו כתב בפ\"א דב\"ק סי' ח' דלא מסתבר לומר הכי וכי אין כדאי לסמוך על זה שהעיד דהכי אמר רבו ע\"ש. ורציתי לומר מדהסכים רב יוסף למלתא דר' יוחנן פסקינן כוותי'. אך גם בזה לא נתקרר דעתי דמצינו כמה פעמים זאת אומרת לא ס\"ל. אולם ברור ראיתי הרא\"ש בפ\"ט דנדה בהלכות כלאים כתב בזה\"ל תכריכי המת וכו' אין בהן משום כלאים וכו' בפ' האשה פליגי בה אמר ר' אמי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקברו מותר דכתיב במתים חפשי וכו' והלכה כר' יוחנן שהי' רבו של רבי אמי ע\"כ. הנה נתברר לפי הגרס' שהי' לפני הרא\"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן בנה יסודו דהלכתא כר' יוחנן שהי' רבו של ר' אמי. אכן לפי גרסת הב\"י דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן ה\"ל לפסוק כר' ינאי. והאמת יש לו רגלים כפי שהעתיק הדרישה ס\"ס שנ\"א לשון הרוקח כתב רבינו יב\"ק שהטלית שיש לאדם אם ימות יתנו סביבותיו ולהניח ציצותיו בידו וכו' כדאיתא בפ' התכלת ובנדהשה בגד שאבד בו כלאים עושה ממנו תכריכים למת וא\"ר ינאי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור דמצות אין בטלות לעתיד לבא ולא קי\"ל כר' יוחנן דאמר מצות בטלות ע\"כ. מעתה נראה בעליל לאר\"ש מזוקק שבעתים דלפי הגירס' שהי' לפני רבינו יב\"ק דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן פסק כר' ינאי רבו דר' יוחנן. וממילא רווחא שמעתתא דהרא\"ש והטור והר\"ב שפסקו דאפילו לקברו מותר משום דהי' גרסתם דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. ובכן דברי הב\"י שהעתיק הגרסא כמו שהיא לפנינו בגמ' דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן צריכין ביאור דהיאך פסק כר' יוחנן נגד ר' ינאי. וכן יש לדקדק בתוס' דע\"ז ס\"ה ד\"ה אבל וכו' שהעתיקו פלוגתא דר' ינאי ור' יוחנן בנדה ס\"א ופסקו כר' יוחנן וצ\"ע. וגם מה שכתבו תו' שם דשמואל לטעמיה דאית ליה מצות אין בטלות לעתיד לבא ע\"ש. לא ידעתי היכא אמר שמואל דבר זה. ותו הא דאי' במנחות האי שעתא ודאי רמינן ליה הרואה שם יראה דלאו שמואל קאמר' אלא סתמא דגמרא היא וצ\"ע. גם בתוס' בב\"ב ע\"ד וע\"ע תוס' ברכות י\"ח ותוס' פסחים מ'. גם מה שנסתייע הב\"י מדברי הרמב\"ם שכתב מתני' סתם ולא חילק. לא הבנתי כי ז\"ל הרמב\"ם פ\"י מהל' כלאים דין כ\"ה מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה ע\"כ. וכתב הכ\"מ מה שכתב מותר לעשות מן הכלאים וכו' משנה בכלאים תכריכי המת אין בהן משום כלאים ע\"כ. וז\"ל תוס' נדה ס\"א ד\"ה אמר ר' יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתני' דכלאים דתנן בהדי' תכריכין למת אין בהן משום כלאים וי\"ל דמהך מתני' לא משמע אלא שכל זמן שמת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכים מכלאים אפשר שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושים שנקבר בהן ש\"מ שמצות בטלות לעתיד לבא. ע\"כ. הרי מפורש דמתני' דכלאים איירי כל זמן שהוא מת וכו' וא\"כ הרמב\"ם שהעתיק המשנה כצורתה נמי הכי איירי ואדרבה מדלא כתב הרמב\"ם להדיא דאפילו לקוברו. משמע קצת דלקוברו ס\"ל דאסור וכר' ינאי כפי הגרסא שלפנינו וכמ\"ש נמי הרוקח שזכרתי למעלה וזה נמי שדקדק הרמב\"ם לסיים שאין על המתים מצוה. אבל כשיחיו לעתיד ויהיו חיים לא כלל בדין זה וא\"כ ממילא נשמע דלקוברו אסור. ולכן הטור דכתב כח דהיתר' פרושי מפרש בזה\"ל בסי' ש\"א תכריכי המת מותר לעשותן כלאים אפילו אותן שקוברין בהן ע\"כ שפתיו ברור מללו תכריכי המת וכו' כלומר באותן שסופדין אותן בהם ומפשיטין אותן אחר ההספד. ואח\"כ כתב אפי' אותן שקוברין וכו' וכן מצאתי בב\"ח שכתב על הטור בזה\"ל תכריכי המת וכו' הכי אסיקנ' בפ\"ט דנדה כר' יוחנן דלא מיבעיא באותן התכריכים שסופדין אותן בהם ואחר ההספד מפשיטין אותן וקוברין בתכריכי' אחרים אלא אפילו באותן דקוברין אותן בהן שהרי הן חוזרות לעתיד לבא לעמוד בלבושיהן נמי שרי דמצות בטלות לעתיד לבא דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע\"כ. הרי דלולא שפרט הטור להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' ה\"א דמ\"ש ברישא תכריכי המת וכו' כוונתו רק על התכריכים שמפשיטין מהם אחר ההספד קודם הקבורה. וא\"כ שפיר נוכל לומר הכי בכוונת הרמב\"ם שלא פרש להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' דעיקר דשרי היינו באותן שישנו עליו קודם הקבורה וכדאמרן ומתוך שזכרתי דברי הב\"ח אמרתי אזכור צדיק לברכה דבר נאה ומתקבל. שכתב עוד שם בזה\"ל והתו' האריכו לתרץ היאך לובשים כלאים למת והאיכא משום לועג לרש כדאמר בברכות לגבי ציצית וקצת מדבריהם הביא ב\"י. ולפע\"ד נראה מלישנא דברייתא דלא התירו במת אלא דומיא דבגד שאבד בו כלאים וכיוצא בזה דאין ניכר הכלאים לכל אדם וליכא משום לועג לרש אלא בדבר הניכר ומפורסם לכל כגון התם דקא\"ל דליי' לכנפיך כו' וכגון שמלביש בגד שיש בו ד' כנפות ואין שם ציצית כלל ומש\"ה אין אנו חוששין ופוסלין הציצית בטלית של מתים ולית בי' משום לועג לרש כיון שאינו ניכר ואינו מפורסם אלא דממ\"ש רבינו וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים וכדמשמע מדברי תו' ושאר מפרשים ואני כתבתי הנלע\"ד שאין להקל במת כשהכלאים ניכרים ע\"כ. ומתוך דבריו של גדול שהעתקתי זכיתי להבין התוספתא דתנן ב' דכלאים בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לכותי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור ר\"ש ב\"א אומר לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת אבל יעשה הימנו תכריך למתים. הנה ברור דברייתא דמייתי בנדה שזכרתי למעלה היינו התוספתא זו ור\"ש בן אלעזר לא פליג את\"ק. והת\"ק לא פליג אר' שמעון בן אלעזר ולפיכך מייתי הש\"ס בקצרה וכן שכיחי פעמים אין מספר כאשר בארתי בס\"ד בחבורי על התוספתא. ונקרא תנא תוספאה. ובאין ספק כך פירושא. ר\"ש בן אלעזר אומר לא יעשה הימנו אימרא [משום דהוה לועג לרש] אבל יעשה הימנו תכריך [כלומר שאינו מפורסם ואינו נראה לכל ואז לא הוה לועג לרש וכמו שכתב הב\"ח] למתים. ומלת למתים מושך עצמו ואחר עמו דקאי נמי אדלעיל אימר' המפורסמת למתים. והא קשיא לי בדברי הב\"ח דמדייק מלשון הטור דממ\"ש וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת וכו' הלא כזה מוכח ממשנה דכלאים דהכא דתנן תכריכי המת ומרדעת של חמור וכו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים ואפ\"ה תנן דאין משום כלאים ונשאר קושית תו' בתקפו והרי הוה לועג לרש וצריך אני לומר כתירוצי וכתי' הרא\"ש שהעתיק הב\"י בזה\"ל דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסיר דלא מתהני כלל [ולכאורה מה שכתב הב\"י בשם הרא\"ש צ\"ל הר\"ש כי הר\"ש במתני' כתב הכי אבל הרא\"ש בהג\"ה שם כתב כמ\"ש תוס' דהכא שהקשו על הרשב\"ם שתירץ דכלאים לא הוי לועג לרש דבחי דומיא דמת לא אסיר. וקשה הא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה וכו' ומפרש ר\"ת דדוקא בציצית שייך לועג לרש משום דשקולה כנגד כל המצות ע\"ש] ועכ\"פ בין לרשב\"ם ובין לר\"ת איכא למידק בהא דקאמר ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי כו' משמע דלמ\"ד דלקוברו אסור לית ליה הך דרשא כיון שמת אדם נעשה חפשי וקשה דא\"כ לסופדו אמאי שרי. ואם כה יאמר דאע\"ג דלית ליה הך דרש' אפילו הכי לספדו שרי מטעם שאין המת נהנה ממנו ואין איסור כלאים שייך אלא כשמתחמם וכמ\"ש ולקוברו אסור משום לועג לרש דמצות אינם בטילות יקשה דלמה אמר ור' יוחנן לטעמיה וכו' הרי אף אם ר' יוחנן לא ס\"ל הך דמתים חפשי אתי נמי שפיר דר' יוחנן דאזדא כר' יוסף דמצות בטילות לעתיד לבא הלכך בין לספדו בין לקוברו מותר ושאינו מתחמם אפילו בחי שרי ואי משום לע\"ל ס\"ל לר' יוחנן מצות בטילות ואם רצינו לומר דמהך קראי דבמתים חפשי מפיק לה דמצות בטילות לעתיד לבא קשה ל\"ל לר' יוסף להוכיח הכי מברייתא ולא מפיק לה מקרא דר' יוחנן. ותו דמשמעות הש\"ס בשבת ל' וקנ\"א דמייתי להא דר' יוחנן נראה להדי' דקאי אעודו בקברו ולא לאחר התחי' ע\"ש. ותו קשיא ר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן בסנהדרין צ' דאמר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים וכו' אלא מלמד שעתיד להחיות וישראל נותנין לו תרומה וכו' הרי מבואר [דלעתיד אפילו מצות עשה לא בטילה וכ\"ש הלא תעשה וא\"כ ס\"ל לר' יוחנן] דמצות אינן בטילות לעתיד לבא: <br><b>שוב </b> מצאתי בספר בית הלל סי' שנ\"א כתב קושיא זו ותירץ בזה\"ל וי\"ל דהא דאמר ר' יוחנן בפ' חלק מנין לתחיית המתים וכו' דמצות אינן בטילות אליבא דרבי' ר' ינאי קאמר. וסובר ר' ינאי דמצות לא בטילות לעתיד לבא אבל לדידיה יש לו למודים אחרים על תחיית המתים כשאר מ\"ד דאיתא שם בפ' חלק וק\"ל ע\"כ. אמנם דבריו של גדול לא נתחוורו דלא מצינו בשום דוכתא דמתרץ הש\"ס הא דידי' הא דרבי' אלא היכא דאיתמר אמר ר' פלוני משום ר' פלוני אבל הכא דמתני בלא גברא ואיתמר להדי' א\"ר יוחנן מניין לתחיית המתים וכו' אי אפשר לומר הא דרבי' דא\"כ היה מהחיוב לומר א\"ר יוחנן א\"ר ינאי. ותו אף לתירוצו עכ\"פ לגר' הרא\"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. נשאר הסתירה בר' יוחנן. דאין לומר דאליביה דרבו אמר ר' יוחנן בסנהדרין גבי תרומ' כך. שהרי ר' אמי אינו רבו אלא תלמידו דר' יוחנן כמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש. [גם הלום ראיתי בבאר היטב עי\"ש סי' שנ\"א ס\"ק נ\"א ד\"ה מכלאים אפילו לקוברו בהם וכו' ואפשר דאפילו למ\"ד אין מצות בטילות לעתיד לבא נמי מותר לקבור בכלאים דס\"ל כרבי דאמר בירושלמי בפ\"ט דכלאים לא כמה דבר אינש אזל תמן אתי אלא מי שהביא את הדור הוא מלבישן ובזה יש ליישב מה שהקשה בבית הלל ר' יוחנן אדר' יוחנן ע\"כ. במחילה מכבודו לא עיין שפיר בסוגיא דנדרים ס\"א שאנו עסוקים בו דקאמר להדיא ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי וכמ\"ש ר' יוסף דזאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא כמבואר למבין מתוך הסוגיא. וא\"כ ס\"ל לר' יוחנן גופיה דמצות בטילות לעתיד לבא וסותר למאי דא\"ר יוחנן בסנהדרין הנזכר דלעתיד לבא יתנו תרומה לאהרן הכהן דנשאר הסתירה אדוכתי' וכמו שהקשה ג\"כ הבית הלל]. גם במ\"ש אבל לדידיה וכו' כשאר מ\"ד וכו' במחילה מכבודו לא דק דעדיפא הו\"ל דמצינו להדי' בפ' חלק צ\"א אמר ר\"ח בר אבא א\"ר יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר קול צופיך נשאו קול וכו' ודאתינן עלה דע דנהי דלא קשיא מהא דא\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יוחאי מנין שהקב\"ה מחיה מתים וכו' שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' ע\"ש צ' דבזה שפיר י\"ל הא דידיה הא דרבי' דאמר משום רשב\"י ולדידי' בעצמו ס\"ל מקרא דכתיב קול צופיך [וזה מצינו בכמה מקומות הא דידיה הא דרבי' וכבר כתבתי במקום אחר בס\"ד דלשון משום סובל או דלא ראה זא\"ז כמ\"ש רש\"י בחולין קי\"ג ד\"ה הא דרבי' ע\"ש ואם ראו זא\"ז נראה דלשון משום מורה דלדידי' לא ס\"ל הכי ואין כאן מקום להאריך] מ\"מ קשיא ר' יוחנן דאמר צ' ונתתם לאהרן הכהן וכו' אדר' יוחנן דאמר צ\"א מדכתיב קול צופיך וכו'. ואשר על כן נראה העיקר כמו שהובא בעין יעקב מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם לאהרן הכהן וכו' ונזכר המימרא זו בסתמא דש\"ס [ולא נזכר ר' יוחנן כלל] מעתה לק\"מ ואדרבה קצת לומר דכל האומרים בחלק ובתוכם גם ר' יוחנן למודי' אחרים ולא אמרו מקרא דכתיב ונתתם לאהרן. היינו משום דלכולהו ס\"ל דמצות בטילות לעתיד לבא. וא\"כ ע\"כ ונתתם לאהרן הכהן מיבעי לי' כדתנא דבי ר' ישמעאל בסוגיא צ' לאהרן כאהרן. מה אהרן חבר וכו' שאין נותנין תרומה לכהן ע\"ה. ותוס' בכתובות קי\"ב אהא דאתמר עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן כתבו בזה\"ל ד\"ה בלבושיהן משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין. אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן. משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכים אלא בלבושיהן מחיי' ע\"כ. וחידש שלא כתבו תוס' מן המוקדם ולהורות נמי דלהדיא פליגי נמי בירושלמי פ\"ט דכלאים הכי איתא תכריכי המת וכו' דכתיב במתים חפשי כיון שאדם וכו' רבי צוה ג' דברים וכו' אל תרבו עלי בתכריכין וכו' בסדין אחד נקבר רבי דרבי אמר לא כך דבר אינש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי במה דבר אינש אזיל הוא אתי תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו וכו' עוד שם רבי אמר מי שהוא מביא את הדור הוא מלבישן והרי דרבנן ור' נתן ס\"ל שיעמדו באותן תכריכין שנקברו. והיינו כסוגיא דכתובות. ורבי ס\"ל שהקב\"ה יעשה להן מלבושים והיינו תתהפך כחומר חותם [לאחר שתתהפך כחומר חותם] ויתיצבו כמו לבוש [הוא עושה להם מלבושים] וע\"ש ובכן נמי מה שכתבו התוס' שעתידים צדיקים שלא יעמדו אלא בלבושיהן החיים לא משמע כן מירושלמי פ\"ט דכלאים. וקצ\"ע. ומעתה נבא אל הראשונות דר' יוסף שהשיב לאו איתמר עלה וכו' הוכרח לאתויי נמי דר' יוחנן לטעמי' וכו' דבלאו הך סיומא מצינו לומר דלעולם מצות אינן בטילות לעתיד לבא. והא דשרי ר' יוחנן אפילו לקברו היינו משום דס\"ל כר' בירושלמי דמי שהביא את הדור הוא מלבישו. או כמ\"ש תוס' בכתובו' הנ\"ל שיעמדו בלבושיהן מחיים. ויש בזה כדי להוסיף נופך ממה שראיתי בעין יעקב פ' שני דנדה אהא דאמר להו ר' ינאי אל תקברוני לא בכלים שחורים שמא לא אזכה וכו' כתב הבונה בזה\"ל צוואה זו של ר' ינאי אין אצלי מן הספק שעושה להגיד חוזק האמנתו בתחיית המתים. לפי שאמרו בפי\"ג דכתובות עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק\"ו מחטה לכן הראו להקפ��ד על המלבושים במותם וכמ\"ש בירושלמי דכלאים. ר' יוחנן מפקד אלבישוני קורדיקא לא חיורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקייא לא נבהת אין קמית בין רשיעיא לא נבהת וכו'. כל זה להראות בטחונם וכו'. אלא שתמהתי מאד על מה שפירש\"י ז\"ל שמא אזכה לג\"ע והצדיקים מלובשים לבנים שלא מצינו מי שאמר שישבו הצדיקים בנשמותיהן בגן עדן בלבושין שנקבר גופן באדמה. אם לא שרצה לומר שמא אזכה לג\"ע ואהי' נמנה עם הצדיקים שלעת התחיה יהיו מלובשים לבנים וכו' ע\"כ. היוצא מדברים האלו ר' יוחנן שצוה בירושלמי כמו שצוה ר' ינאי ג\"כ וכדעת החלטה של הבונה שלעת התחיה וכו' א\"כ מוכח דר' יוחנן ס\"ל כרבנן ור' נתן שזכרתי למעלה שיעמדו בלבושין שנקברין בהן. וכדי שלא יהיה קשה לר' יוחנן דמתיר לקבור בכלאים בסוגיא ואמאי הרי יעמדו לעת התחיה באלו הבגדים לזה סיים ר' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי. אמנם דע את אשר אודיעך בירושלמי שלפני דפוס אמ\"ש ע\"ת לפ\"ק בפ\"ט דכלאים דף כ\"ג איתא כזה ור\"י מפקד אלבישוני וכו' כתבתי על הגליון בעין יעקב חלק ב' העתיק הירושלמי זו ר' יוחנן מפקד אלבישוני וכו' וכן בפי' שכתב הכותב איתא נמי ר' יוחנן ועל מה דאיתא עוד שם בסמוך דר' יאשיה מפקד אלבישוני חוורין. אמרן ליה מה אתה טב מן רבך וכו' פי' הכותב דר' יאשיה תלמידו של ר' יוחנן צוה וכו' ואמרן לי' וכי אתה טב מר' יוחנן רבך וכו' ע\"ש וכתבתי בחדושי לכאורה פירושו קצת דחוק שהרי ודאי דר' יאשיה סתמא שהוא תנא ונזכר פעמים הרבה בברייתא לא הי' תלמידו של ר' יוחנן ולכן טפי מוטב לומר דר\"ת של ר\"י הם ר' ינאי וכדאית' להדיא בש\"ס דילן שבת קי\"ד נדה כ'. ומעתה כל מדה נכונה לומר דמה דאיתא בירושלמי בסמוך ר' יאשיה היה כתוב בראשי תיבות ר\"י וסבר המדפיס לתקן שהוא ר' יאשיה אבל טוב לומר שהוא ר' יוחנן ונודע דר' יוחנן הי' תלמיד דר' ינאי כדאיתא בב\"ב קנ\"ד יכפור בר' ינאי רבי' וכו' וכן בשאר מקומות. ובחבורי על התוספתא בנדרים פ\"ב דתניא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכים חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים וכן פסק בטוש\"ע י\"ד סי' רכ\"א. כתבתי דמשמע מן התוספתא כפי' הרשב\"ם והארכתי שם. ומפני יראת אריכות אמרתי לקצר. ואת זה אגיד את הרשום אצלי בהפלאה שבערכין והיא קרובה על האמת. בערך גא כתב הערך בזה\"ל בסוףלו טריפות ס\"ז ר' יוסי בן דורמסקין אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים אלו קשקשים שבו תחתיו חדודי חרש אלה סנפירין שפורח בהן פי' למה הוצרך לומר שהוא טהור מפני שהוקש לנחש. דכתיב ולויתן נחש בריח. סד\"א הואיל והוקש לדבר טמא. טמא הוא קמ\"ל ע\"כ. והנה המהרש\"א בחדושי אגדות כתב בזה\"ל ואין ספק אם הוא דג טמא היאך יאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא אלא הספק אם הוא דג טהור או עוף טהור הגדל במים כמו בר אווזא וקל עכ\"ל. ומלבד הדוחק שנכנס בו המהרש\"א יש לדקדק דלאיזה צורך תני טהור שהרי כל עיקר בא להודיענו דדג ולא עוף הוא. ויותר קשה מה בא ר' יוסי להודיע זה ומה נפקותא יש אם הוא דג או עוף [ואפילו במה דנ\"מ לדינא לעתיד לבא אמרינן ביומא ה' דאין צורך לנו. כשיבא משה ואהרן נדע זה ומכ\"ש בדבר לויתן הזוכה בחלקו לעתיד לבא יערב לו מאיזה מין שיהיה ברם לפי מה שכתב רבינו הערוך נפקותא רבא לדינא. לפי הס\"ד לויתן הוא דג טמא מדאיתקש לנחש וכפי המבואר בפסוקים שהצדיקים יאכלוהו לעתיד לבא [וכמ\"ש המהרש\"א] מדכתיב יכרו עליו חבירים כדדרשינן בב\"ב ע\"ה יהיה מהכרח לומר דמצות בטילות לע\"ל ומותר לקברו בכלאים ולהכי השמיע ר' יוסי דדג טהור הוא והלכך יכרו עליו חבירים ואין מצות בטילות לעתיד לבא ואסור לקברו בכלאים וכה\"ג וזה הילכתא רבתא לדינא. ועולה הכל נכונה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>והקופה וכו' ודלא כההיא דמשנה וכו'. </b> כלומר דלא כפי' הר\"ב שם שכתב קופה סל עשוי מנצרים וכו' וכן השיג התי\"ט עליו התם מהך דהכא. מיהו ודאי מצינו קופה שפירושו סל כמבואר בערוך והכל לפי עניינו השייכי:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Kilayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,84 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Kilayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Kilayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אינם </b> כלאים כתבו הר\"ב והא דאמרינן במנחות (פרק עשירי מ\"ז) והכוסמין כו' הני מילי לענין חלה כו' ע\"ש בפי' הר\"ב וכן עיין בפ\"ד ממסכת חלה עכ\"ל וכו' ע\"ש לא יאמן כי יסביר מד\"ז הגאון תי\"ט דמ\"ש הר\"ב דהא דאמרינן במנחות היינו במשנה ז' פ\"י אלא תלמיד אחד כתבו והכותב ההוא טעה בדבר משנה כי לא נמצא דבר זה דהכוסמין מין חיטים ושיפון מין שעורים בשום משנה אלא ברייתא הביא הש\"ס בגמרא מנחות ע' ופסחים ל\"ה וגם מלת והכוסמין טעות דלא שייך הכא בהעתקת לשון הר\"ב אלא מלת הכוסמין. אשר ע\"כ להישר דברי מד\"ז הגאון תי\"ט נראה דכך צ\"ל אינם כלאים זה בזה כתב הר\"ב. והא דאמרי' במנחות (פרק עשירי דף ע') הכוסמין כו' הנ\"מ לענין חלה וכו' וע\"ש (פ\"י משנה ז') בפי' הר\"ב וכן עיין בריש פ\"א ובפ\"ד מ\"ב דחלה כצ\"ל וכן ראוי ונכון לכל מעיין אשר לא יכזב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה ימעט ירושלמי וכו' וכה וכו'  ע\"ש. פי' והכא. ובירושלמי שלפני דאמ\"ש איתא ברם הכא:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אין </b>מחייבין אותו וכו' וזה שכתבו התוס' משמע שאין איסור בהנאתו שיטת הרשב\"ם וכו' ע\"ש המהרש\"א כתב פירוש לדבריהם דאין מחייבין משמע שאינו אסור בהנאה אף לא יטלם לעתיד ועוד לפירושו אף יטלם לעתיד יהיה אסור בהנאה כיון שמתייאש ומתעצל כמו לכשאחזור ואלקטנו דאסור ע\"כ. ובזה בין תבין מאשר לפניך דברי התי\"ט. והוי יודע דבסוגיא דב\"ק פ\"א למימר' דתלתן מעלה לה עשבים. ורמינהו תלתן שעלתה עם מיני עשבין אין מחייבין אותו לעקור וכו' הנה במסורת הש\"ס לא ציין שום מראה מקום על תלתן שעלתה וכו' ואני בתיקוני כלי שר\"ת הצבתי ציון להראות מקומו. כלאים פ\"ב מ\"ה. הגם דבמשנה דכלאים תנן קצת בנוסח' אחרת. תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבין אותו לנכש. מ\"מ היא היא. וכבר כתבו תוס' בכורות כ\"ז. ד\"ה וכי הזאה וכו' דרך הש\"ס להאריך ולקצר כשמביא משניות מטהרות ומזרעים ומשנה הלשון וכו' וכ\"כ תוס' סוכה ד' ד\"ה בית וכו' שדרך הש\"ס לקצר משניות של סדר טהרות וכו'. ואין לומר דהך דמייתי הכא ברייתא היא דאין לו להביא מן הברייתא כיון שיכול להביא מן המשנה וכו' ע\"ש [ואתן תוד' מול הקורא ענין שיוצא לתועלת לתרוצי סוגיא דעלמא. דזה שכתבו תוס' בזרעים וטהרות. לא תימא דוקא כתבו הכי שהרי בשבועות י\"ט ד\"ה שבועות שתים כתבו תוס' דרך הגמ' לקצר משנה וכו' ע\"ש. והתם איירינן משנה דנדרים. וכ\"כ תוס' בעירובין ע\"ח ד\"ה והתנן וכו' והש\"ס מביאה בקוצר וכן דרך הש\"ס בכמה מקומות. ואין לומר דהך דאימתי ברייתא היא. דאין להביא ברייתא כיון שיכול להביא המשנה. ובתוס' דעירובין וכן בתוס' דסוכה ה\"ג איכא למידק קצת דלא הוכיחו דמשנה היא ממאי דאמר והתנן ואי הוי ברייתא הוי ליה לומר והתניא. ובמקומות אחרים הארכתי. וכ\"כ תוס' נזיר ל\"ד ד\"ה והתניא. וכ\"כ הר\"ן בנדרים י\"ט ומוחק הגירסא ע\"ש ד\"ה ליטמא ושלא להאריך בעסק שאינו מענין החיבור הלזה אמרתי לקצר פה] ואשר ע\"כ המעיין לא יכזב דהך דתלתן דמייתי הש\"ס אע\"ג דנשתנה בלישנא קצת מלשון המשנה דכלאים מ\"מ ע\"כ דלאותו המשנה נתכוון הש\"ס דאין לו להניח משנה ולהביא ברייתא כמבואר למעלה. וגם מצאתי עד אחד נאמן כבי מאה הר\"ש שכתב במשנה זו תלתן שהעלה מיני צמחים אין ��חייבין אותו לנכש דסופו לעקרו בעל כורחו דקשה להו. ובשילהי מרובה פריך מעשרה תנאים שהתנה יהושע דמלקטין עשבים בכל מקום חוץ משדה תלתן אלמא תלתן מעלי להו עשבים ומשני לה התם עכ\"ל [קצת יש לתמוה הפיר' שכתב הר\"ש היינו כפירש\"י שלא השגיח בזה שהשיגו תוס' [דמייתי התי\"ט] ולא אידכר בתרי תמיהו' שהקשו על פירש\"י] המורם מן האמורים למעלה איכא לתמוה קצת במ\"ש תוס' שם בא\"ד אין מחייבין אותו לעקור וכו' והא דנקט תלתן שעלתה עם מיני עשבים. ולא נקט תלתן שעלו עמו עשבים וכו'. דמשמע מדבריהם דמאי דמייתי הש\"ס ורמינהי תלתן וכו' אינה מן המשנה דתנן בכלאים לפ\"ז קשיא למה הניח הש\"ס המשנה וכדאמרן. עוד בהנך עייננו שכתבו תוס' ד\"ה כאן לזירין וכו' וא\"ת כיון דאיכא איסור כלאים אמאי אסור ללקוט והא אמר במועד קטן דף ו' שתיקנו שיהיו מפקירין כל השדות שיש בו כלאים וי\"ל דהכא בדליכא שיעורא. כדתנן במס' כלאים פ\"ב ומייתי לה בהמוכר פירות דף צ\"ד כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט ע\"כ. כתבתי בתכ\"ש דאיכא למידק דלא כתבו תוס' ומייתי לה במועד קטן ו' באותו סוגיא שהזכירו תוך כדי דיבורם וגם יש לבא על העיון שהרמב\"ם בפ\"ה מהל' נזקי ממון כתב ומלקטין עשבים בכל מקום חוץ מתלתן. ולא ירד לחלק דדוקא בדליכא שיעורא (כמו שהכריחו תוס' והביאו הרמב\"ם בסוף פרק שני מהל' כלאים) וכל נושאי כליו מזה לא הערו:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המסכך  גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קדש וחייב באחריותו. </b> ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. ודע דביבמות פ\"ג הובא משנה דהכא המסכך וכו' חייב באחריותו דברי ר' מאיר ר' יוסי ור\"ש אומרים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וכתבתי בתכ\"ש דאותן ג' תיבות דברי ר' מאיר שגגות הדפוס היא שהרי במשנה וכן במשנה שבירושלמי וכן בהרא\"ש שם סוףערל סי' ח' לא נזכר דברי ר' מאיר כלל. [אלא סתמא דת\"ק היא] ואע\"ג דבתוס' שם ביבמות כתבו ד\"ה המסכך נקט המסכך משום רבותא דר\"מ וכו'. כבר התחכם בזה מוד\"ז הגאון התי\"ט ד\"ה המסכך את גפנו כו' וכתב בזה\"ל כתבו תוס' בס\"פ הערל וכו' נקט מסכך משום רבותא דת\"ק וכו' ומה גם לפי הנדפס לפנינו בתוס' משום רבותא דר\"מ וכו' אין ראיה שהיה גרסתם דברי ר\"מ דשפיר י\"ל משום דכתבו תוס' לעיל בסמוך ד\"ה קדוש דתנן כו' אע\"ג דפסקינן בהגוזל כהך דר\"מ דדאין דינא דגרמי וכו'. והנה בהגוזל דף ק' כתבו תוס' להדיא ד\"ה מחיצת הכרם וכו' דת\"ק דר' יוסי ור\"ש היינו ר\"מ דסתם משנה ר' מאיר ע\"ש. כ\"כ תוס' עוד בב\"ב ב' ד\"ה כדתני' וכו' מתניתין דכלאים דמייתי התם המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו קדש וחייב באחריותו וההיא סתם משנה וכו'. ע\"ש מכל אלו מוכח דזה דאי' בסוגיא דב\"ק דברי ר' מאיר שגגת תלמיד טועה הוא. ודברי תוס' שהעתקתי לעיל הטעתו. גם בתוספתא לא מצאתיה. והוי יודע דזה שכתב הר\"ב ד\"ה וחייב באחריות לשלם לו את תבואתו אפי' למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקעביד מעשה בידים ע\"כ. אין הכוונה לאוקמא מתני' הכא בהחלט כמ\"ד דלא דאין דינא דגרמי שהרי הר\"ב בפי' בריש פ\"ג דסנהדרין ס\"ל דדאין דינא דגרמי אלא כתב הר\"ב הכי עפ\"י סוגיא דבב\"ק ק'. דאמר שם ר' מאיר הוא דדאין דינא דגרמי וס\"ל כוותיה ופריך הי ר' מאיר ורצה הש\"ס לומר הא ר' מאיר דתנן המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קדש וחייב. ודחה לה התם [טעמא] דקעביד בידים (כלומר לעולם אע\"ג דסתם מתני' ר' מאיר אין ראיה דס\"ל למתני' דד��ין דד\"ג אלא הא דחייב באחריות היינו טעמא משום דקעביד בידים] מעתה חזינן דהש\"ס מוקי טעמא להך מתני' המסכך וכו' וחייב באחריות משום דקעביד בידים ולהכי פי' הר\"ב ואפי' למאן דלא דאין וכו'. שוב ראיתי נמי שלשון הר\"ב לקוחים מפירוש הר\"ש שכתב בזה\"ל וחייב באחריותו לשלם התבואה ואפילו מאן דלא דד\"ג דהא עביד בידים כדאמרינן בהגוזל קמא ע\"כ. אולם ברור ראיתי לפי דמסיק הש\"ס התם בב\"ק מיד בסמוך לה אלא הא ר\"מ דתני' מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור וכו' נתיאש ממנה ולא גדרה ה\"ז קדש וחייב באחריותו ע\"כ. ודברים אלו אין להם מובן כי אם ע\"י הפירוש שכתבו התוס' ד\"ה מחיצת הכרם שנפרצה כו' אומר ר\"ת שאין משנה בשום מקום אלא ברייתא היא. ומ\"מ דייקא דאתי' כר' מאיר מכח המשנה דהמסכך דפליגי התם בסיפא ר' יוסי ור' שמעון ואמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וא\"כ ברייתא דמחיצת הכרם כר\"י ור\"ש לא אתיא אלא כת\"ק דידהו דהיינו כר' מאיר דסתם מתני' ר\"מ היא וכו' ע\"כ. ומעתה חזינן אף היכא דלא עביד שום מעשה כמו מחיצת הכרם שנפרצה וכו' מחייב ר' מאיר והנה המשנה דאתמר כר\"מ כדמסיק הש\"ס דדאין דד\"ג אתיא ודאי שפיר אפילו אם הך דמסכך לא מיקרי שום מעשה. ותדע דהא דקאמר הש\"ס בתחילה התם נמי דקעביד בידים אינו אלא דרך דחי' אבל לפום קושטא דמלתא ע\"כ דאין זה בהחלט אלא כמ\"ש תוס' ד\"ה שאני התם דמסכך גפנו לא מזיק כ\"כ בידים כמו בצמר לצבע וכו' דאי לא תימא הכי קשה למה נקט מסכך כלל הא אפילו בלא מעשה ויש ליישב. אך אי קשיא לי לדינא הא קשיא לי שפסק המחבר ביו\"ד סי' רצ\"ו סעי' ד' אין מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה של חבירו וכו' ע\"כ והיינו כמ\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ה מהל' כלאים דין ח' אין אדם מקדש דבר שאינו שלו וכו' [דלא כרמב\"ם בפירושו וכן הר\"ב דפסקו כת\"ק וכתב התי\"ט ריש מ' וי\"ו בסמוך דהרמב\"ם בחיבורו חזר (ופסק כר' יוסי) וכעובדא דר\"ע] אכן ראיתי להרא\"ש בפ' הערל סי' ח' פסק בהחלט דאין הלכה כר' יוסי ור\"ש והביא ראי' ע\"ש ולפי הכללים שכתב הש\"ך בי\"ד סי' דאזלינן בתר בתראי אף בפוסקים וכפי שכתב נמי טפי במהרי\"ק שרש פ\"ד דף ב' דיש להלך אחר דעת פוסקים האחרונים שודאי ראו דברי הראשונים ודאי טעמא חזו לחלוק על הראשונים ואין צורך האריכות לענינו שהרא\"ש אשר ראה וידע בכל דברי הרמב\"ם ואפי' הכי פסק בהחלט כת\"ק דאדם מקדש דבר שאינו שלו והמסכך גפנו ע\"ג תבואתו של חבירו ה\"ז קידש. והאיך פסק המחבר נגד פוסק האחרון. ולא עוד אלא שיצא להקל נגד הרא\"ש המחמיר. ואפילו בדרך יש אומרים לא הזכיר דעת הרא\"ש בפ' הערל וקצת יש להליץ דהב\"י לשיטתי' שכתב בא\"ח סי' יו\"ד ד' ווילהמרש דארף ד' ח' ע\"ג בזה\"ל ולענין הלכה נראה דאע\"ג דהרא\"ש כפירש\"י כיון דרש\"י מפרש הוא ולא פסקן ה\"ל הרמב\"ם והרא\"ש חד לגבי חד. והלכה כהרמב\"ם וכו' אכן כד דייקינן שפיר בב\"י שכתב (על בסמוך ממש) דמסתבר טעמי' דבנתכוין לאסופי פסול וכו' ועוד שדברי ר' פפא מפרשי שפיר טפי אליב' ממה דמפרשי אליבא דרש\"י ע\"כ הרי דמהני טעמי בתראי דוקא בחר הב\"י בדעת הרמב\"ם ועי' עוד שם בד\"מ שמשיג גם עלה דפסק כהרא\"ש ואוי לי אם אומר שלא ראה המחבר את מ\"ש הרא\"ש בזה הדבר. והלכך לדינא קידש תבואתו של חבר. כמו שהרא\"ש גמר וסבר: ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b>אין  אדם מקדש דבר שאינו שלו ולא דמי לשאר אסורין כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בישל בשר בחלב של חבירו דאסורין דשאני כלאים דכתיב כרמך ולא כרם אחר ורבנן אמרי וכו' ת\"ל כלאים מ\"מ וכו' </b> והעיד התי\"ט שזה שכתב הר\"ב כלאים מ\"מ הוא מהירושלמי וכו' ע\"ש. והוי יודע דזה לשון תוס' ביבמות פ\"ג ד\"ה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וא\"ת מ\"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר ואור\"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חבירו דס\"פ ב' דחולין דף מ' דאפילו עשה בה מעשה כגון ששחטו איכא למ\"ד לא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה וכו'. ולכאורה פליאה שלא כתבו תוס' (כמ\"ש הר\"ב) כדאיתמר להדיא בירושלמי ותו דתירוצם שכתבו איננו מספיק כי הר\"ש שדי בי' נרגא שכתב במשנה דהכא ד\"ה אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אע\"ג דבשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה מיה' קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע לגבוה. ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורין דכלאים תלויין בניחות' דבעלים כדתנן לעיל בפ\"ה גבי הרואה ירק בכרם דמחלק בין כשמגיע שם אלקטנו וכו' והיינו טעמא גבי ע\"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בס\"פ ב' דחולין שתלוי במחשבה שמחשבתו לע\"ז ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים אלמא אוסר אע\"ג דתלוי במחשבה וכו' אלא כל הני היינו טעמא גבי ע\"ז לאו שמי' תקרובת ע\"ז כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה וכו' וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה (של צ\"ל) בשל אחרים שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דת\"ק. בירושלמי מקרא דאמרינן לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת\"ל כלאים ע\"כ [ודע דע\"כ חסרון הדפוס יש כאן וצ\"ל בשל אחרים אי נמי שאני הכא דכתיב וכו']:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " בר\"ב  ד\"ה <b>ואדם </b> מותר עם כולן דכתיב לא תחרוש בשור וחמור וכו' ע\"ש גם הרמב\"ם בפירושו כתב כן ואמרו בספרי בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם באדם וחמור ע\"כ וכ\"כ הר\"ש ואדם מותר בכולן בספרי פ' כי תצא א\"כ למה נאמר בשור וחמור בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש באדם ובהמה ע\"כ. וכן הרמב\"ם בחיבורו פ\"ט מהל' כלאים דין יו\"ד כתב בזה\"ל מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה או חיה כאחד כגון שחורש עם השור או מושך עגלה עם חמור וכיוצא בזה שנאמר בשור ובחמור יחדיו ולא באדם וחמור או באדם ושור ע\"כ. יש לדקדק אכל הנביאי' הנזכרים העולים בסיגנון אחד מדרשת הספרי. ולא הערו ממאי דאיתמר בגמ' דילן ב\"ק נ\"ד אהא דפריך א\"ה (דכלאים משבת ילפינן. רש\"י) אפילו אדם נמי לתסר (למשוך בקרון עם הבהמה. דהא גבי שבת מוזהר בבהמה דכתיב ועבדך ואמתך ובהמתך רש\"י) אלמא תנן אדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך אמר ר' פפא וכו' למען ינוח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשתי' [עבד ואמה לבהמה אבל לא לענין איסור אחר. רש\"י] ולא לדבר אחר ע\"כ ובפרט לדעת הרמב\"ם והר\"ב שכתב התי\"ט לעיל ריש משנה ב' דדוקא טהור וטמא הוי מן התורה דומיא דשור וחמור דוקא ע\"ש. א\"כ אין ראיה ממה שכתב הספרי א\"כ למה נאמר בשור וחמור וכו'. דהא שפיר איצטריך להורות דדוקא כשהאחד טמא והשני טהור וז\"ל הספרי לא תחרוש בשור וחמור (יחדיו) יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח שורך וחמורך (כמוך) שור וחמור עושין מלאכה א\"כ למה נאמר (לא תחרוש) בשור וחמור (זה עם זה) אין לי אלא שור וחמור מנין לרבות שאר בהמה וחיה ועוף (כיוצא בשור) ת\"ל לא תחרוש מ\"מ א\"כ למה נאמר בשור וחמור. בשור וחמור אי אתה חורש אבל ��תה חורש באדם וחמור (דבר אחר) לא תחרוש אין לי אלא חורש מנין לרבות את הדש והיושב בקרון והיוצא והמנהיג ת\"ל יחדיו מ\"מ ר' מאיר פוטר ביושב ע\"כ [והעתיקו הילקוט רמז תתקלא וכל מה ששמתי בין חצאי אריחים ליתא בספרי שלפני ואי' בילקוט ומפני שנוסחא שלפני בספרי מחוסר הבנה לכן העתקתי כפי שהוא בילקוט על נכון] הנה ראינו דהסיפרי מרבה שאר בהמה וחיה ועוף דכתיב לא תחרוש מ\"מ אבל הר\"ב והרמב\"ם והר\"ש ריש מ\"ב ד\"ה בהמה עם בהמה וכו' כתבו אע\"ג דלא תחרוש בשור וחמור אמר רחמנא ילפינן שור שור משבת דה\"ה לכל בהמה חיה ועוף ע\"כ. הרי דבחרו במאי דאמרינן בגמ' דילן ב\"ק נ\"ד. ודחו ילפות' דספרי מקמי דגמ' דילן. ולכן בעי טעמא דלמה הכא גבי אדם עזבו ילפות' דגמ' דידן דכתיב למען ינוח להנחה הקשתי'. ובחרו בילפות' שכתב הספרי ומדברי הספרי שהעתקתי מצאתי התועלת בסוגי' דב\"מ צ\"ד. דתני' אביו ואמו קילל (ולכאורה טעות בדפוס וז\"ל דתני' איש אשר יקלל את אביו ואת אמו והיינו קרא דכתיב בפ' קדושים כ' פ\"ט וזה ברור וכן איתא בסנהדרין פ\"ה. שבועות כ\"ז. חולין י\"ח. ודע דבסנהדרין ס\"ו איתא ת\"ר איש מה ת\"ל איש איש לרבות וכו'. אשר יקלל אביו ואמו וכו' איתרמי ג\"כ טעות וצ\"ל אשר יקלל את אביו ואת אמו) אין לי אלא אביו ואמו אביו בלא אמו אמו בלא אביו מנין ת\"ל אביו קלל אמו קלל [בתחילתו סמך קללה לאביו בסופה סמך קללה לאמו. רש\"י] ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד בפ\"ע עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [כמו שפרט לך הכתוב בחורש בשור וחמור דמדאצטריך למכתב יחדיו שמעינן דאי לא כתב' הוי משמע שלא יחרוש לא בשור ולא בחמור. רש\"י] ולכאורה קשה בפירש\"י. דאי לא כתב' הוי משמע וכו'. האיך הי' אפשר להעלות על דעת דבשור לחוד' ובהמה לחוד' אסור דא\"כ למען ינוח שורך וחמורך גבי שבת ל\"ל וכמו שביאר בספרי יכול לעולם כשהוא אומר למען ינוח וכו' ואם כה יאמר דה\"א דכל שאר מלאכות שרי בשור לחוד' וכן חמור לחוד' רק בחרישה הוי משמע שלא יחרוש לא בשור וכו' א\"כ קשה על הספרי דמנ\"ל למדרש מדכתיב שור וחמור זה עם זה דוקא ולהכי אייתר לי' לספרי יחדיו ודריש יחדיו לרבות את הדש והיושב בקרון וכו' הלא יחדיו לגופא איצטריך דלא נימא דבחרישה אפי' שור או חמור לבדו אסור. <br><b>והנה </b> בסנהדרין ס\"ו ז\"ל רש\"י ר' יונתן אומר מתחילת המקרא משמע את אביו ואת אמו דאע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין הראשון משמע נמי אחד מהם עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שהוצרך לפרוט בכלאים שכתב בו לא תחרוש בשור וחמור ופרט בו יחדיו שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וחמור לבדו. וכתבו תוס' ד\"ה עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו פ\"ה כדרך שפרט בכלאים ותימה א\"כ לר' יאשיה אמאי כתיב בהו יחדיו אע\"כ אי לאו יחדיו ה\"א דלא יחרוש בשור וחמור כאחד אע\"פ שאין קשורין ולא ילבש בגד של צמר ושל פשתים אעפ\"י שאינן קשורין ותפורין כדדרשינן תכיפה א' אינה חיבור שתי תכיפות חיבור והיינו מדכתיב יחדיו אלא מסברא קאמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו ע\"כ ומהנראה להציל רש\"י מהשגה זו שכתבו תוס' י\"ל דרש\"י לא ניחא בתירוצו של תוס' דמסברא קאמר וכו' דהא אדרבה מסברא עדיפא לומר דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון והוי לפשוטו של קרא אשר יקלל את אביו ואת אמו שניהם יחד ולזה הקדים רש\"י דאע\"ג דוי\"ו וכו'. ולהכי מההכרח לומר דהחלט ר' יונתן דמשמע אחד בפני עצמו. היינו מדאיצטריך יחדיו גבי לא תחרוש. וס\"ל לר' יונתן הוא מיותר דלגופי' לא איצטריך. דאם אינן קשורין דמותר בשור וחמור ידעינן מקרא דכתיבא בשבת למע�� ינוח שורך וחמורך מכלל דבחול שור וחמור כה\"ג עושים מלאכה [וכמו דתניא בספרי וסתם ספרי ר' שמעון כדאי' בסנהדרין פ\"ו ור' שמעון אית לי' במנחות י\"ט וי\"ו מוסיף על ענין ראשון וע\"ע במנחות בתוס' נ\"א ד\"ה וי\"ו וכו' והוא מכוין בלשון ספרי היטב לקורא המשכיל. מיהו בזה פליג ר' יונתן דלא ס\"ל במה דתני בספרי מנין לרבות את הדש וכו' ת\"ל יחדיו] אלא להורות אתי דכל מקום דלא כתב יחדיו שיהי' משמעו אחד בפני עצמו [וזה שכתב רש\"י שלא תאמר אסור לחרוש בשור לבדו וכו' לדוגמא נקט. כלומר דלהכי כתיב יחדיו להורות דבעלמא היכא דלא כתיב יחדיו דמשמע אחד בפני עצמו. ודעת לנבון נקל. ומיושב בזה מה שהקשיתי לעיל על פירש\"י] ויתכן בזה דלא נקט רש\"י נמי כדרך שהוצרך בכלאי בגדים דכתיב צמר ופשתים יחדיו משום דגבי צמר ופשתים ודאי איצטריך יחדיו לגופיה אבל בכלאי הבהמה שכתוב בו לא תחרוש בשור וחמור שפיר מוכח דבעלמא דלא כתיב יחדיו אמרינן אחד בפ\"ע דייתור' דיחדיו ע\"כ אתי להורות על שאר מקומות דלגופי' לא איצטריך כדאמרן. אבל ר' יאשיה סבירא ליה נמי בהא כספרי דמלת יחדיו לרבות אתי הדש והיושב בקרון א\"כ ליכא שום יתור'. ואמרינן בעלמא כמסתברא דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון. וכן הוא הדין גבי מקלל דאינו חייב עד שיקלל שניהם אי לאו דאמר אביו קלל אמו קלל. ובזה ירדתי להציל רש\"י מתמיהת התוס' הכא וכן כתבו להשיגו בחולין ע\"ח: <br><b>ובשעה </b> שעסקתי בהלכה זו נתעלמה ממני לפי שעה לר' יאשיה תינח במקלל דאהדרי' רחמנא לכתוב אביו ואמו קלל דנדע דמקלל אחד מהם אביו או אמו דחייב אבל גבי הכאה דכתיב פרשת משפטים פ\"א פט\"ו ומכה אביו ואמו וגו' ומנ\"ל דאחד אחד בפני עצמו נימא דוקא כשהכה אביו ואמו דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון. ולא אשתמיט בשום דוכתא לומר הכי. ותו אי פליג ר' יאשיה במכה אביו ואמו לומר עד שיכה שניהם. הו\"ל לאפלוגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי המוקדם דכתיב מכה אביו ואמו פ' משפטים ולמה איחרו והאריכו פלוגתייהו במקלל דכתיב בפ' קדושים ויותר קשה שהרי אביי בב\"מ צ\"ה ס\"ל כר' יאשיה [דאמר בעינן חלוק ואע\"ג דלא כתיב יחדיו כמאן דכתיב דמי ולא משמע ליה לפרושי אחד אחד בפני עצמו בכל מקום שהזכיר שני דברים ופסיק עלייהו דין או איסור. רש\"י] ואי איתא דלשיטת ר' יאשיה במכה אביו ואמו אינו חייב על אחד מהם. א\"כ אביי היאך מצי סבר כר' יאשיה הלא ממתני' דסנהדרין פ\"ה. דתנן זה חומר במקלל מבמכה. שהמקלל לאחר מיתה חייב. והמכה לאחר מיתה פטור. ולא תנן נמי וחומר במקלל שהמקלל לאביו או לאמו חייב [מקראי אביו ואמו קלל כדדריש ר' יאשיה] והמכה אינו חייב עד שיכה את שניהם ע\"כ דס\"ל למתני' דגם במכה חייב על אחד מהם ואין לומר דהיינו טעמא דמקשינן הכאה לקללה ומזה יצא לר' יאשיה ולאביי דגם במכה חייב על אחד מהם כמו מקלל. אכן זה ליתא דע\"כ לא קאמר בסוגי' פה. מר סבר מקשינן הכאה לקללה אלא לענין שגם בהכאה אינו חייב אלא בעושה מעשה עמך דגבי הכאה לא כתיב בי' עמך. וה\"א אפילו כשאינו עושה מעשה עמך חייבי' הלכך ילפינן הכאה מקללה. ובקללה כתיב בי' עמך עיין רש\"י ד\"ה מכה שעשה וכו'. אבל בהא דכתיב ומכה אביו ואמו וי\"ו מוסיף על ענין ראשון דגילה רחמנא להדי' לשיטת ר' יאשיה דהוי כאלו כתיב יחדיו ודאי דליכא למילף ממקלל. שוב בינותי בספרים מצאתי במכילתא פרשתא ה' הביאו ילקוט רמז שכ\"ז ומכה אביו ואמו אין לי אלא אביו ואמו. אביו שלא אמו אמו שלא אביו מנין הרי אתה דן הואיל ומכה חייב והמקלל חייב מה המקלל אחד אחד בפני עצמו אף המכה אחד אחד בפני עצמו. לא אם אמרת במקלל שהוא חייב על המתים כחיים לפיכך הוא חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו תאמר במכה שאינו חייב על המתים כחיים לפיכך אינו חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו ת\"ל ומכה אדם יומת אפילו אחד מהם [כך הגרסא נכונה כמ\"ש הזית רענן בשם המזרחי ע\"ש] דברי ר' יאשיה ור' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד ואחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב אחד ע\"כ. הנה אנחית לי חדא אחרי ראי דר' יאשיה ור' יונתן גם במוקדם ערכו דבריהם. אבל אקשית לי חדא בסוגיא דב\"מ צ\"ד. ושבועות כ\"ז וחולין ע\"ח דמייתי הש\"ס הניחא לר' יאשיה וכו' דתניא איש איש אשר יקלל וכו' דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר וכו' למה לא מייתי הש\"ס פלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דפליגי במוקדם גבי מכה אביו ואמו ודע בסוגיא דמנחות אהא דאמר ר' יונתן שם צ\"ו לפי שנאמר אדם כי יקריב וגו' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם ת\"ל מן הבקר או מן הצאן. פריך הש\"ס ור' יונתן למה לי קראי [לחלק מן הבקר או מן הצאן הא גבי מקלל אביו ואמו אמר כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי אחד אחד עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו. רש\"י] האמר עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו [הכי נמי מן הבקר מן הצאן כיון דלא כתיב בהו יחדיו משמע נמי כל אחד בפני עצמו ולא איצטריך קרא לחלק. רש\"י] ומשני הש\"ס איצטריך דסד\"א הואיל וכתב ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי. וז\"ל רש\"י הואיל דכתיב בויקרא ומן הצאן כיון דהו\"ל למיכתב מן הצאן וכתב ומן הצאן כמו דכתב יחדיו דמי וגבי אביו ואמו אע\"ג דכתב ואמו לא משמע יחדיו משום דהתם לא אפשר בלא וי\"ו דהיכי לכתוב ומקלל אביו אמו משמע אביו קלל אמו ע\"כ והנה מפירש\"י נראה כאילו פליגי ר' יאשיה ור' יונתן בקראי דכתיב בפ' משפטים ומקלל אביו ואמו מות יומת אכן מכל הסוגיא שזכרתי ראינו כי פלוגתא דרבי יאשיה ור' יונתן אקראי דכתיב בפ' קדושים איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל. וא\"כ אין שייכות לכל אשר כתב רש\"י אע\"ג דכתיב ואמו כו' חדא דהא כתיב ואת אמו ותו במ\"ש רש\"י עוד דהיכי לכתוב וכו' הא השתא קיימינן דלכתוב אשר יקלל את אביו את אמו ושוב אין שייך לומר מ\"ש רש\"י משמע אביו קלל אמו שהרי כתיב את אביו את אמו וא\"כ מדכתב ואת אמו הוי ממש כמו מן הבקר ומן הצאן דהוי כמו דכתיב יחדיו. ותו דגם רש\"י גופי' בסנהדרין ס\"ו שהעתקתי למעלה כתב בד\"ה ר' יונתן וכו' ואע\"ג דוי\"ו מוסיף על ענין ראשון וכו' א\"כ משמע דהוי מצי למיכתב בלא וי\"ו ובכן דברי רש\"י במנחות צע\"ג. <br><b>ובתוך </b> הדברים יובן כפל הדברים דאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחד וכו' שהרי בזה לא הוסיף שום חידוש דהא ר' יאשיה נמי אמרה והוי סגיא ליה לר' יונתן לומר משמע נמי אחד אחד בפני עצמו אלא דר' יונתן רצה לתקן בזה כי היכי דלא תקשה יתורה דוי\"ו הלכך אמר דמשמע שניהם כאחד ואי לאו יתור' דוי\"ו הו\"א דדוקא אחד אחד בפני עצמו הואיל דלא כתיב יחדיו. אבל כשקלל שניהם פטור דאין עונשין מן הדין כמבואר להדיא מכות ה' להכי איצטריך וי\"ו להורות נמי דשניהם כאחד ומשיכה מפורשת דברי תורה אחד נמשך בחבירו ומחידוש לו ילפינן את זה שהעתקתי בשם רש\"י מנחות צ\"א שכתב כיון דה\"ל לכתוב מן הצאן וכתב ומן כמו דכתיב יחדיו דמי וכו' אבל דע דביומא נ\"ז העתיקו תוס' ד\"ה תניא וכו' לשון רש\"י במנחות באופן אחר לגמרי שכתבו בזה\"ל אבל תימה אמאי קסבר ר' יונתן אין מערבין לקרנות וכו' כיון דכתיב מדם הפר ומדם השעיר נימא מערבין דאמר במנחות דלר' יונת�� דאיצטריך למיכתב גבי נסכים מן הבקר או מן הצאן דלא תימא כיון דכתיב בויקרא מן הבקר ומן הצאן כמאן דכתיב יחדיו דמי ורש\"י פי' התם דלאו מוי\"ו קא דריש אלא מדשני קרא בדיבורי' דברישא כתיב מן הבהמה ומן הבקר והדר כתיב ומן הצאן ולא כתיב ומן הבקר ומן הצאן ש\"מ לערב בקר וצאן וכו' [ומה שיש להתעורר מפרושי של תוס' ביומא במה שכתבו לפרש הסוגיא דמנחות נגד מה שכתבו תוס' במנחות צ\"א ד\"ה הואיל וכו' ע' היטב ואין כאן מקום להאריך] אמור מעתה לפי פירש\"י שהעתיקו תוס' יתיישב מה שהקשיתי למעלה ושפיר איצטריך לר' יאשיה מכה אדם יומת. ובדברי תו' דיומא אגב דאתי לידן לא אכחד מה ששאלתי בימים קדמוניות בזה שכתבו תוס' דר' יהודה דריש מין במינו לא בטל מדכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר דס\"ל כר' יונתן דלא בעי או לחלק ע\"ש. קשה מסוגיא דב\"ק ס'. דר' יהודה מחייב על נזקי טמון באש ואיית' קמה לרבות כל בעלי קומה. אע\"ג דלרבנן נפקא להו מאו ס\"ל לר' יהודה דאו לחלק איצטריך ע\"ש. בשלמא הסוגיא דבב\"ק נ\"ד ע\"ש ובתו' שם ד\"ה או וכו' אין להקשות די\"ל דהש\"ס רצה ליישב אף אי ס\"ל לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב מעתה ס\"ל כר' יאשיה אכן בסוגיא ס' שזכרתי דבהחלט מוכרח דאתי או לחלק צ\"ע. ולהשית על לב רעיון [וע\"ע תוס' ב\"מ קט\"ו ד\"ה שנאמר לא יחבול. ותו' מנחות נ\"ח ד\"ה שנאמר]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b> הכרים  והכסתות וכו'. </b> ספ\"ד דשבת פי' הר\"ב ענין כר וכסת והתי\"ט האריך קצת. ובמ\"ב פ\"י דמקוואות האריך לבאר איזה מהן גדול ע\"ש. ובעי טעמא שלא פי' הר\"ב הכא (שהיא מוקדם). ודע דבערוך ערך כר כתב אמשנה דהכא פי' כסת הוא קטן שמשים תחת מראשותיו וכר הוא ששוכב עליו כדאמרי' בגיטין מ\"ז אמרה לי' ברתי' לא בעית מידי למזגא אמר לה כרסי כרי ע\"כ. וזה ראי' גמורה ותיובתא למאן דמפרש דשניהם מניחין תחת הראש ויש לעיין בזה עוד:  "
+            ],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>תכריכי  המת שהמת נקבר בהם אין בהם משום כלאים דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות וכו' </b> ע\"ש בנדה ס\"א. ת\"ר בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרים ולא יעשנו מרדעת לחמור אבל עושין ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א\"ל אביי ואיתימא רב דימי והא א\"ר מני א\"ר ינאי לא שנו אלא לספדו אבל לקברו אסור. א\"ל לאו אתמר עלה אמר ר' יוחנן אפילו לקברו. ור' יוחנן לטעמיה דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע\"כ [ואגב גררא אודיע מה שכתבתי בתקוני כלי שר\"ת. דבשבת קנ\"א אי' דא\"ר יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' אבל בשבת למ\"ד איתא כמו בנדה ס\"א דאמר ר' יוחנן מאי דכתיב במתים חפשי וכו' וז\"ל רש\"י דא\"ר יוחנן קרא קא דריש במתים חפשי ע\"כ. והיא פליאה לכאורה הלכך ברור דהי' הגרסא לפני רש\"י דאמר ר' יוחנן במתים חפשי כיון שמת וכו' כמו דאי' לקמן קנ\"א] והנה הר\"ב שכתב שהמת נקבר בהם וכו' פירש אליבא דר' יוחנן דאפילו לקברו וכן פסק בטוש\"ע י\"ד סי' ש\"א סעיף ז' ובריש סי' שנ\"א תכריכי המת מותר לעשותן מכלאים אפילו אותן שקברו אותן בהן. וז\"ל הב\"י סי' ש\"א ומ\"ש אפילו אותם שקוברין בהם בפ\"ט דנדה א\"ר יוסף אהא דתניא דעושין מכלאים תכריכין למת. זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא א\"ל אביי והא א\"ר אמי א\"ר ינאי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור א\"ל לאו איתמר עלה א\"ר יוחנן אפילו לקברו ור' יוחנן לטעמיה וכו' ופסק הרא\"ש הלכה כר' יוחנן. וכ\"נ מדברי הרמב\"ם שכתב מתני' סתם ולא ��ילק. והקשה הרא\"ש דליתסר משום לועג לרש כדאמרינן בענין ציצית בפ' התכלת ותירץ דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסור דלא מתהני כלל ע\"כ. ולקוצר דעתי עמדתי משתאה דהיאך פסקו כר' יוחנן נגד ר' ינאי רבו. ובכל דוכתא פסקינן כר' ינאי נגד ר' יוחנן וכמבואר ג\"כ כלל זה בהליכת עולם ומוסכם בכמה מקומות ואין לומר משום דרבי מני כפי הגירסא בגמ' או ר' אמי כפי הגירסא שכתב הב\"י אמרה משמיה דר' ינאי ולא אשכחן דפליג ר' ינאי בהדי ר' יוחנן בהא מילתא הלכך פסקו כר' יוחנן. אבל אי אפשר לומר שהרי הרא\"ש בעצמו כתב בפ\"א דב\"ק סי' ח' דלא מסתבר לומר הכי וכי אין כדאי לסמוך על זה שהעיד דהכי אמר רבו ע\"ש. ורציתי לומר מדהסכים רב יוסף למלתא דר' יוחנן פסקינן כוותי'. אך גם בזה לא נתקרר דעתי דמצינו כמה פעמים זאת אומרת לא ס\"ל. אולם ברור ראיתי הרא\"ש בפ\"ט דנדה בהלכות כלאים כתב בזה\"ל תכריכי המת וכו' אין בהן משום כלאים וכו' בפ' האשה פליגי בה אמר ר' אמי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור ור' יוחנן אמר אפילו לקברו מותר דכתיב במתים חפשי וכו' והלכה כר' יוחנן שהי' רבו של רבי אמי ע\"כ. הנה נתברר לפי הגרס' שהי' לפני הרא\"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן בנה יסודו דהלכתא כר' יוחנן שהי' רבו של ר' אמי. אכן לפי גרסת הב\"י דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן ה\"ל לפסוק כר' ינאי. והאמת יש לו רגלים כפי שהעתיק הדרישה ס\"ס שנ\"א לשון הרוקח כתב רבינו יב\"ק שהטלית שיש לאדם אם ימות יתנו סביבותיו ולהניח ציצותיו בידו וכו' כדאיתא בפ' התכלת ובנדהשה בגד שאבד בו כלאים עושה ממנו תכריכים למת וא\"ר ינאי ל\"ש אלא לספדו אבל לקברו אסור דמצות אין בטלות לעתיד לבא ולא קי\"ל כר' יוחנן דאמר מצות בטלות ע\"כ. מעתה נראה בעליל לאר\"ש מזוקק שבעתים דלפי הגירס' שהי' לפני רבינו יב\"ק דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן פסק כר' ינאי רבו דר' יוחנן. וממילא רווחא שמעתתא דהרא\"ש והטור והר\"ב שפסקו דאפילו לקברו מותר משום דהי' גרסתם דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. ובכן דברי הב\"י שהעתיק הגרסא כמו שהיא לפנינו בגמ' דפליגי ר' ינאי ור' יוחנן צריכין ביאור דהיאך פסק כר' יוחנן נגד ר' ינאי. וכן יש לדקדק בתוס' דע\"ז ס\"ה ד\"ה אבל וכו' שהעתיקו פלוגתא דר' ינאי ור' יוחנן בנדה ס\"א ופסקו כר' יוחנן וצ\"ע. וגם מה שכתבו תו' שם דשמואל לטעמיה דאית ליה מצות אין בטלות לעתיד לבא ע\"ש. לא ידעתי היכא אמר שמואל דבר זה. ותו הא דאי' במנחות האי שעתא ודאי רמינן ליה הרואה שם יראה דלאו שמואל קאמר' אלא סתמא דגמרא היא וצ\"ע. גם בתוס' בב\"ב ע\"ד וע\"ע תוס' ברכות י\"ח ותוס' פסחים מ'. גם מה שנסתייע הב\"י מדברי הרמב\"ם שכתב מתני' סתם ולא חילק. לא הבנתי כי ז\"ל הרמב\"ם פ\"י מהל' כלאים דין כ\"ה מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה ע\"כ. וכתב הכ\"מ מה שכתב מותר לעשות מן הכלאים וכו' משנה בכלאים תכריכי המת אין בהן משום כלאים ע\"כ. וז\"ל תוס' נדה ס\"א ד\"ה אמר ר' יוסף זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא תימה אמאי לא קאמר רב יוסף מילתיה אמתני' דכלאים דתנן בהדי' תכריכין למת אין בהן משום כלאים וי\"ל דמהך מתני' לא משמע אלא שכל זמן שמת אין עליו משום איסור כלאים אבל הך דקתני דלכתחילה עושה לו תכריכים מכלאים אפשר שכשיעמוד לעתיד יעמוד במלבושים שנקבר בהן ש\"מ שמצות בטלות לעתיד לבא. ע\"כ. הרי מפורש דמתני' דכלאים איירי כל זמן שהוא מת וכו' וא\"כ הרמב\"ם שהעתיק המשנה כצורתה נמי הכי איירי ואדרבה מדלא כתב הרמב\"ם להדיא דאפילו לקוברו. מש��ע קצת דלקוברו ס\"ל דאסור וכר' ינאי כפי הגרסא שלפנינו וכמ\"ש נמי הרוקח שזכרתי למעלה וזה נמי שדקדק הרמב\"ם לסיים שאין על המתים מצוה. אבל כשיחיו לעתיד ויהיו חיים לא כלל בדין זה וא\"כ ממילא נשמע דלקוברו אסור. ולכן הטור דכתב כח דהיתר' פרושי מפרש בזה\"ל בסי' ש\"א תכריכי המת מותר לעשותן כלאים אפילו אותן שקוברין בהן ע\"כ שפתיו ברור מללו תכריכי המת וכו' כלומר באותן שסופדין אותן בהם ומפשיטין אותן אחר ההספד. ואח\"כ כתב אפי' אותן שקוברין וכו' וכן מצאתי בב\"ח שכתב על הטור בזה\"ל תכריכי המת וכו' הכי אסיקנ' בפ\"ט דנדה כר' יוחנן דלא מיבעיא באותן התכריכים שסופדין אותן בהם ואחר ההספד מפשיטין אותן וקוברין בתכריכי' אחרים אלא אפילו באותן דקוברין אותן בהן שהרי הן חוזרות לעתיד לבא לעמוד בלבושיהן נמי שרי דמצות בטלות לעתיד לבא דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות ע\"כ. הרי דלולא שפרט הטור להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' ה\"א דמ\"ש ברישא תכריכי המת וכו' כוונתו רק על התכריכים שמפשיטין מהם אחר ההספד קודם הקבורה. וא\"כ שפיר נוכל לומר הכי בכוונת הרמב\"ם שלא פרש להדיא אפילו אותן שקוברין וכו' דעיקר דשרי היינו באותן שישנו עליו קודם הקבורה וכדאמרן ומתוך שזכרתי דברי הב\"ח אמרתי אזכור צדיק לברכה דבר נאה ומתקבל. שכתב עוד שם בזה\"ל והתו' האריכו לתרץ היאך לובשים כלאים למת והאיכא משום לועג לרש כדאמר בברכות לגבי ציצית וקצת מדבריהם הביא ב\"י. ולפע\"ד נראה מלישנא דברייתא דלא התירו במת אלא דומיא דבגד שאבד בו כלאים וכיוצא בזה דאין ניכר הכלאים לכל אדם וליכא משום לועג לרש אלא בדבר הניכר ומפורסם לכל כגון התם דקא\"ל דליי' לכנפיך כו' וכגון שמלביש בגד שיש בו ד' כנפות ואין שם ציצית כלל ומש\"ה אין אנו חוששין ופוסלין הציצית בטלית של מתים ולית בי' משום לועג לרש כיון שאינו ניכר ואינו מפורסם אלא דממ\"ש רבינו וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים וכדמשמע מדברי תו' ושאר מפרשים ואני כתבתי הנלע\"ד שאין להקל במת כשהכלאים ניכרים ע\"כ. ומתוך דבריו של גדול שהעתקתי זכיתי להבין התוספתא דתנן ב' דכלאים בגד שאבד בו כלאים לא ימכרנו לכותי ולא יעשה ממנו מרדעת לחמור ר\"ש ב\"א אומר לא יעשה הימנו אימרא המפורסמת אבל יעשה הימנו תכריך למתים. הנה ברור דברייתא דמייתי בנדה שזכרתי למעלה היינו התוספתא זו ור\"ש בן אלעזר לא פליג את\"ק. והת\"ק לא פליג אר' שמעון בן אלעזר ולפיכך מייתי הש\"ס בקצרה וכן שכיחי פעמים אין מספר כאשר בארתי בס\"ד בחבורי על התוספתא. ונקרא תנא תוספאה. ובאין ספק כך פירושא. ר\"ש בן אלעזר אומר לא יעשה הימנו אימרא [משום דהוה לועג לרש] אבל יעשה הימנו תכריך [כלומר שאינו מפורסם ואינו נראה לכל ואז לא הוה לועג לרש וכמו שכתב הב\"ח] למתים. ומלת למתים מושך עצמו ואחר עמו דקאי נמי אדלעיל אימר' המפורסמת למתים. והא קשיא לי בדברי הב\"ח דמדייק מלשון הטור דממ\"ש וכן מרדעת כו' וכיון דמרדעת וכו' הלא כזה מוכח ממשנה דכלאים דהכא דתנן תכריכי המת ומרדעת של חמור וכו' וכיון דמרדעת מיירי כשהכלאים ניכרים אלמא משמע דבתכריכי מתים נמי מיירי בכלאים ניכרים ואפ\"ה תנן דאין משום כלאים ונשאר קושית תו' בתקפו והרי הוה לועג לרש וצריך אני לומר כתירוצי וכתי' הרא\"ש שהעתיק הב\"י בזה\"ל דשאני מצות ציצית ששקולה כנגד כל המצות אי נמי שאני כלאים דבחי דומיא דמת לא אסיר דלא מתהני כלל [ולכאורה מה שכתב הב\"י בשם הרא\"ש צ\"ל הר\"ש כי הר\"ש במתני' כתב הכי אבל הרא\"ש בהג\"ה שם כתב כמ\"ש תוס' דהכא שהקשו על הרשב\"ם שתירץ דכלאים לא הוי לועג לרש דבחי דומיא דמת לא אסיר. וקשה הא ציצית נמי אין החי חייב בו אם אין בו הנאת לבישה וכו' ומפרש ר\"ת דדוקא בציצית שייך לועג לרש משום דשקולה כנגד כל המצות ע\"ש] ועכ\"פ בין לרשב\"ם ובין לר\"ת איכא למידק בהא דקאמר ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי כו' משמע דלמ\"ד דלקוברו אסור לית ליה הך דרשא כיון שמת אדם נעשה חפשי וקשה דא\"כ לסופדו אמאי שרי. ואם כה יאמר דאע\"ג דלית ליה הך דרש' אפילו הכי לספדו שרי מטעם שאין המת נהנה ממנו ואין איסור כלאים שייך אלא כשמתחמם וכמ\"ש ולקוברו אסור משום לועג לרש דמצות אינם בטילות יקשה דלמה אמר ור' יוחנן לטעמיה וכו' הרי אף אם ר' יוחנן לא ס\"ל הך דמתים חפשי אתי נמי שפיר דר' יוחנן דאזדא כר' יוסף דמצות בטילות לעתיד לבא הלכך בין לספדו בין לקוברו מותר ושאינו מתחמם אפילו בחי שרי ואי משום לע\"ל ס\"ל לר' יוחנן מצות בטילות ואם רצינו לומר דמהך קראי דבמתים חפשי מפיק לה דמצות בטילות לעתיד לבא קשה ל\"ל לר' יוסף להוכיח הכי מברייתא ולא מפיק לה מקרא דר' יוחנן. ותו דמשמעות הש\"ס בשבת ל' וקנ\"א דמייתי להא דר' יוחנן נראה להדי' דקאי אעודו בקברו ולא לאחר התחי' ע\"ש. ותו קשיא ר' יוחנן דהכא אדר' יוחנן בסנהדרין צ' דאמר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים וכו' אלא מלמד שעתיד להחיות וישראל נותנין לו תרומה וכו' הרי מבואר [דלעתיד אפילו מצות עשה לא בטילה וכ\"ש הלא תעשה וא\"כ ס\"ל לר' יוחנן] דמצות אינן בטילות לעתיד לבא: <br><b>שוב </b> מצאתי בספר בית הלל סי' שנ\"א כתב קושיא זו ותירץ בזה\"ל וי\"ל דהא דאמר ר' יוחנן בפ' חלק מנין לתחיית המתים וכו' דמצות אינן בטילות אליבא דרבי' ר' ינאי קאמר. וסובר ר' ינאי דמצות לא בטילות לעתיד לבא אבל לדידיה יש לו למודים אחרים על תחיית המתים כשאר מ\"ד דאיתא שם בפ' חלק וק\"ל ע\"כ. אמנם דבריו של גדול לא נתחוורו דלא מצינו בשום דוכתא דמתרץ הש\"ס הא דידי' הא דרבי' אלא היכא דאיתמר אמר ר' פלוני משום ר' פלוני אבל הכא דמתני בלא גברא ואיתמר להדי' א\"ר יוחנן מניין לתחיית המתים וכו' אי אפשר לומר הא דרבי' דא\"כ היה מהחיוב לומר א\"ר יוחנן א\"ר ינאי. ותו אף לתירוצו עכ\"פ לגר' הרא\"ש דפליגי ר' אמי ור' יוחנן. נשאר הסתירה בר' יוחנן. דאין לומר דאליביה דרבו אמר ר' יוחנן בסנהדרין גבי תרומ' כך. שהרי ר' אמי אינו רבו אלא תלמידו דר' יוחנן כמ\"ש לעיל בשם הרא\"ש. [גם הלום ראיתי בבאר היטב עי\"ש סי' שנ\"א ס\"ק נ\"א ד\"ה מכלאים אפילו לקוברו בהם וכו' ואפשר דאפילו למ\"ד אין מצות בטילות לעתיד לבא נמי מותר לקבור בכלאים דס\"ל כרבי דאמר בירושלמי בפ\"ט דכלאים לא כמה דבר אינש אזל תמן אתי אלא מי שהביא את הדור הוא מלבישן ובזה יש ליישב מה שהקשה בבית הלל ר' יוחנן אדר' יוחנן ע\"כ. במחילה מכבודו לא עיין שפיר בסוגיא דנדרים ס\"א שאנו עסוקים בו דקאמר להדיא ור' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי וכמ\"ש ר' יוסף דזאת אומרת מצות בטילות לעתיד לבא כמבואר למבין מתוך הסוגיא. וא\"כ ס\"ל לר' יוחנן גופיה דמצות בטילות לעתיד לבא וסותר למאי דא\"ר יוחנן בסנהדרין הנזכר דלעתיד לבא יתנו תרומה לאהרן הכהן דנשאר הסתירה אדוכתי' וכמו שהקשה ג\"כ הבית הלל]. גם במ\"ש אבל לדידיה וכו' כשאר מ\"ד וכו' במחילה מכבודו לא דק דעדיפא הו\"ל דמצינו להדי' בפ' חלק צ\"א אמר ר\"ח בר אבא א\"ר יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר קול צופיך נשאו קול וכו' ודאתינן עלה דע דנהי דלא קשיא מהא דא\"ר יוחנן משום ר\"ש בן יוחאי מנין שהקב\"ה מחיה מתים וכו' שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם וכו' ע\"ש צ' דבזה שפיר י\"ל הא דידיה הא דרבי' דאמר משום רשב\"י ולדידי' בעצמו ס\"ל מקרא דכתיב קול צופיך [וזה מצינו בכמה מקומות הא דידיה הא דרבי' וכבר כתבתי במקום אחר בס\"ד דלשון משום סובל או דלא ראה זא\"ז כמ\"ש רש\"י בחולין קי\"ג ד\"ה הא דרבי' ע\"ש ואם ראו זא\"ז נראה דלשון משום מורה דלדידי' לא ס\"ל הכי ואין כאן מקום להאריך] מ\"מ קשיא ר' יוחנן דאמר צ' ונתתם לאהרן הכהן וכו' אדר' יוחנן דאמר צ\"א מדכתיב קול צופיך וכו'. ואשר על כן נראה העיקר כמו שהובא בעין יעקב מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם לאהרן הכהן וכו' ונזכר המימרא זו בסתמא דש\"ס [ולא נזכר ר' יוחנן כלל] מעתה לק\"מ ואדרבה קצת לומר דכל האומרים בחלק ובתוכם גם ר' יוחנן למודי' אחרים ולא אמרו מקרא דכתיב ונתתם לאהרן. היינו משום דלכולהו ס\"ל דמצות בטילות לעתיד לבא. וא\"כ ע\"כ ונתתם לאהרן הכהן מיבעי לי' כדתנא דבי ר' ישמעאל בסוגיא צ' לאהרן כאהרן. מה אהרן חבר וכו' שאין נותנין תרומה לכהן ע\"ה. ותוס' בכתובות קי\"ב אהא דאתמר עתידים צדיקים שיעמדו במלבושיהן כתבו בזה\"ל ד\"ה בלבושיהן משמע בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין. אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן. משמע מיעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שלא יעמדו בתכריכים אלא בלבושיהן מחיי' ע\"כ. וחידש שלא כתבו תוס' מן המוקדם ולהורות נמי דלהדיא פליגי נמי בירושלמי פ\"ט דכלאים הכי איתא תכריכי המת וכו' דכתיב במתים חפשי כיון שאדם וכו' רבי צוה ג' דברים וכו' אל תרבו עלי בתכריכין וכו' בסדין אחד נקבר רבי דרבי אמר לא כך דבר אינש אזיל הוא אתי ורבנן אמרי במה דבר אינש אזיל הוא אתי תני בשם ר' נתן כסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו וכו' עוד שם רבי אמר מי שהוא מביא את הדור הוא מלבישן והרי דרבנן ור' נתן ס\"ל שיעמדו באותן תכריכין שנקברו. והיינו כסוגיא דכתובות. ורבי ס\"ל שהקב\"ה יעשה להן מלבושים והיינו תתהפך כחומר חותם [לאחר שתתהפך כחומר חותם] ויתיצבו כמו לבוש [הוא עושה להם מלבושים] וע\"ש ובכן נמי מה שכתבו התוס' שעתידים צדיקים שלא יעמדו אלא בלבושיהן החיים לא משמע כן מירושלמי פ\"ט דכלאים. וקצ\"ע. ומעתה נבא אל הראשונות דר' יוסף שהשיב לאו איתמר עלה וכו' הוכרח לאתויי נמי דר' יוחנן לטעמי' וכו' דבלאו הך סיומא מצינו לומר דלעולם מצות אינן בטילות לעתיד לבא. והא דשרי ר' יוחנן אפילו לקברו היינו משום דס\"ל כר' בירושלמי דמי שהביא את הדור הוא מלבישו. או כמ\"ש תוס' בכתובו' הנ\"ל שיעמדו בלבושיהן מחיים. ויש בזה כדי להוסיף נופך ממה שראיתי בעין יעקב פ' שני דנדה אהא דאמר להו ר' ינאי אל תקברוני לא בכלים שחורים שמא לא אזכה וכו' כתב הבונה בזה\"ל צוואה זו של ר' ינאי אין אצלי מן הספק שעושה להגיד חוזק האמנתו בתחיית המתים. לפי שאמרו בפי\"ג דכתובות עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהן ק\"ו מחטה לכן הראו להקפיד על המלבושים במותם וכמ\"ש בירושלמי דכלאים. ר' יוחנן מפקד אלבישוני קורדיקא לא חיורין ולא אוכמין אין קמית ביני צדיקייא לא נבהת אין קמית בין רשיעיא לא נבהת וכו'. כל זה להראות בטחונם וכו'. אלא שתמהתי מאד על מה שפירש\"י ז\"ל שמא אזכה לג\"ע והצדיקים מלובשים לבנים שלא מצינו מי שאמר שישבו הצדיקי�� בנשמותיהן בגן עדן בלבושין שנקבר גופן באדמה. אם לא שרצה לומר שמא אזכה לג\"ע ואהי' נמנה עם הצדיקים שלעת התחיה יהיו מלובשים לבנים וכו' ע\"כ. היוצא מדברים האלו ר' יוחנן שצוה בירושלמי כמו שצוה ר' ינאי ג\"כ וכדעת החלטה של הבונה שלעת התחיה וכו' א\"כ מוכח דר' יוחנן ס\"ל כרבנן ור' נתן שזכרתי למעלה שיעמדו בלבושין שנקברין בהן. וכדי שלא יהיה קשה לר' יוחנן דמתיר לקבור בכלאים בסוגיא ואמאי הרי יעמדו לעת התחיה באלו הבגדים לזה סיים ר' יוחנן לטעמיה דאמר במתים חפשי. אמנם דע את אשר אודיעך בירושלמי שלפני דפוס אמ\"ש ע\"ת לפ\"ק בפ\"ט דכלאים דף כ\"ג איתא כזה ור\"י מפקד אלבישוני וכו' כתבתי על הגליון בעין יעקב חלק ב' העתיק הירושלמי זו ר' יוחנן מפקד אלבישוני וכו' וכן בפי' שכתב הכותב איתא נמי ר' יוחנן ועל מה דאיתא עוד שם בסמוך דר' יאשיה מפקד אלבישוני חוורין. אמרן ליה מה אתה טב מן רבך וכו' פי' הכותב דר' יאשיה תלמידו של ר' יוחנן צוה וכו' ואמרן לי' וכי אתה טב מר' יוחנן רבך וכו' ע\"ש וכתבתי בחדושי לכאורה פירושו קצת דחוק שהרי ודאי דר' יאשיה סתמא שהוא תנא ונזכר פעמים הרבה בברייתא לא הי' תלמידו של ר' יוחנן ולכן טפי מוטב לומר דר\"ת של ר\"י הם ר' ינאי וכדאית' להדיא בש\"ס דילן שבת קי\"ד נדה כ'. ומעתה כל מדה נכונה לומר דמה דאיתא בירושלמי בסמוך ר' יאשיה היה כתוב בראשי תיבות ר\"י וסבר המדפיס לתקן שהוא ר' יאשיה אבל טוב לומר שהוא ר' יוחנן ונודע דר' יוחנן הי' תלמיד דר' ינאי כדאיתא בב\"ב קנ\"ד יכפור בר' ינאי רבי' וכו' וכן בשאר מקומות. ובחבורי על התוספתא בנדרים פ\"ב דתניא המודר הנאה מחבירו ומת מביא לו ארון ותכריכים חלילין ומקוננות שאין הנאה למתים וכן פסק בטוש\"ע י\"ד סי' רכ\"א. כתבתי דמשמע מן התוספתא כפי' הרשב\"ם והארכתי שם. ומפני יראת אריכות אמרתי לקצר. ואת זה אגיד את הרשום אצלי בהפלאה שבערכין והיא קרובה על האמת. בערך גא כתב הערך בזה\"ל בסוףלו טריפות ס\"ז ר' יוסי בן דורמסקין אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר גאוה אפיקי מגינים אלו קשקשים שבו תחתיו חדודי חרש אלה סנפירין שפורח בהן פי' למה הוצרך לומר שהוא טהור מפני שהוקש לנחש. דכתיב ולויתן נחש בריח. סד\"א הואיל והוקש לדבר טמא. טמא הוא קמ\"ל ע\"כ. והנה המהרש\"א בחדושי אגדות כתב בזה\"ל ואין ספק אם הוא דג טמא היאך יאכלוהו הצדיקים לעתיד לבא אלא הספק אם הוא דג טהור או עוף טהור הגדל במים כמו בר אווזא וקל עכ\"ל. ומלבד הדוחק שנכנס בו המהרש\"א יש לדקדק דלאיזה צורך תני טהור שהרי כל עיקר בא להודיענו דדג ולא עוף הוא. ויותר קשה מה בא ר' יוסי להודיע זה ומה נפקותא יש אם הוא דג או עוף [ואפילו במה דנ\"מ לדינא לעתיד לבא אמרינן ביומא ה' דאין צורך לנו. כשיבא משה ואהרן נדע זה ומכ\"ש בדבר לויתן הזוכה בחלקו לעתיד לבא יערב לו מאיזה מין שיהיה ברם לפי מה שכתב רבינו הערוך נפקותא רבא לדינא. לפי הס\"ד לויתן הוא דג טמא מדאיתקש לנחש וכפי המבואר בפסוקים שהצדיקים יאכלוהו לעתיד לבא [וכמ\"ש המהרש\"א] מדכתיב יכרו עליו חבירים כדדרשינן בב\"ב ע\"ה יהיה מהכרח לומר דמצות בטילות לע\"ל ומותר לקברו בכלאים ולהכי השמיע ר' יוסי דדג טהור הוא והלכך יכרו עליו חבירים ואין מצות בטילות לעתיד לבא ואסור לקברו בכלאים וכה\"ג וזה הילכתא רבתא לדינא. ועולה הכל נכונה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>והקופה וכו' ודלא כההיא דמשנה וכו'. </b> כלומר דלא כפי' הר\"ב שם שכתב קופה ��ל עשוי מנצרים וכו' וכן השיג התי\"ט עליו התם מהך דהכא. מיהו ודאי מצינו קופה שפירושו סל כמבואר בערוך והכל לפי עניינו השייכי:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה כלאים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,74 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>וב\"ה אומרים וכו' </b> ע\"ש בפי' הר\"ש שהעתיק עם הגהות מפירוש שהזכרתי. אבל הרוצה לעמוד על עיקרן של דברים. עיין בר\"ש שנדפס בפ\"פ דמיין ימצא רוב ההגהות כלולים שם ויראה עוד איזה שנויים ותקונים שלא נזכרו בתי\"ט. עוד צריך אני להודיע במה שהתרעם התי\"ט על הכ\"מ שלא גלה קושי' הרא\"ש וגם כל ענין שהזכיר התי\"ט בסוף דבריו והסכים עם פי' הר\"ש נגד הכ\"מ כל זה גרם לו שלא הי' לפניו ובימיו עדיין לא יצא לאור פי' הרא\"ש אבל שבח להשם כי זכינו להנות מאורו אחרי שמצא הרב המדפיס ש\"ס בפ\"פ דמיין כל פי' הרא\"ש על זרעים באוצר של הגאון אב\"ד דק\"ק פראג כמבואר בהקדמה לסדר זרעים ויותר מבואר בהקדמת המדפיס למס' שבת ומשם בארה שהוא מדפיס דברי הרא\"ש בתוך פי' הר\"ש כל מקום שמצא בדברי הרא\"ש שמהו לדברי הרא\"ש בין שני חצאי מרובעים בכתב הנשתוון ר\"ל בכתב קטן. ובכן דע נא את אשר לפנינו אחר שהשלים בפי' הר\"ש נדפס כזה [כך פי' רבינו שמשון ולבי מגמגם כיון דתיקון ע\"ה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינים לו שקצת פירותיו מתוקנים א\"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנים יהיו כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתיקון אלו הפירות המעוטים וחוזר ומערבם עם הטבל. אם לא שנאמר שדעתו הי' לתקן ממקום אחר עליו אם הי' אוכלו. עוד קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות של ע\"ה כי מה שע\"ה לוקח מעם הארץ חבירו אינו מתוקן. וכיון שראוהו מחלל מעשר שני ע\"כ משלו הפרישו א\"כ ודאי הוא. והרמב\"ם ז\"ל פירש המניח איסור של מעשר שני וכו' עד ועשירתו הוא פחות משוה פרוטה. וקשה לי על פי' זה דהיאך מזלזלין בו להוציא לכתחילה לחולין פחות משוה פרוטה. הא אמרינן באמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחוללין על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון הראשון וכשמתחלל איסור זה אין צריך להוסיף חומש. ועוד בירושלמי מביא על המשנה זו דר' אלעזר הוא דאמר נאמן על הראשון נאמן על השני ומוכח דלא כפי' זה המאיר לעולם יאיר עינינו במאור תורתו הנה העתקתי כל דברי הרא\"ש כדי שיהיה מצוי לכל אדם אשר אין לו כי אם ש\"ס בדפוס הישנים ואתה תחזה במ\"ש הכ\"מ בפ\"ח מהלכות מ\"ש דין י\"ד אחר שהביא פי' הרמב\"ם כתב הכ\"מ בזה\"ל ורא\"ש הקשה על פי' זה דאיך נתיר לזלזל וכו' דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה וכו' ועוד דהא קיי\"ל דאין מוסיפין חומש וכו' ועוד שאמרו בירושלמי וכו' וע\"ז כתב הכ\"מ תירוץ מספיק לכל הג' קושיות ע\"ש אמור מעתה דשפיר מסיים הכ\"מ דהר\"ר עובדי' לא כתב אלא לפי' הרמב\"ם אעפ\"י שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פי' הר\"ש וטעמו ונימוקו דפי' הר\"ש נשאר בקושי' שניה שהחליט הרא\"ש עליו כמו שהעתקתי למעלה מהש\"ס שלפני אבל לפי' הרמב\"ם אע\"פ שגם עליו הקשה הרא\"ש ג' קושיות. מ\"מ הרי כתב הכ\"מ תירוץ מספיק עליהם ולכן שפיר דרך הר\"ב אחרי עקבותיו של הרמב\"ם בפי' למשנה זו וזה ברור. ודע דמה שסיים התי\"ט ועוד שכ\"מ מביא ראיה וכו' מלת ועוד קצת אין לו מובן ואולי צ\"ל וע\"ד שהכ\"מ מביא ראיה וכו' [ר\"ת ועד היינו ועל דבר]:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא  כלי וכו' ד' דמאי. </b> פי' הר\"ב לקוח מעם הארץ וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מ\"ש דין ו' ד' דמאי. אכן ביבמות קט\"ו איתא דמוע ופירש\"י חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן [וכן פי' הר\"ש] וצע\"ק נפל פיתא בבירא דאם כתב עליו ד' אינו יודע מה היא. אם דמאי ונאכל כשיפריש ממנו כדינו וגם לאכסנאי או אם היא דמוע לכהן דוקא נאכל:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>הנלקט  וכו' וכתב בפירוש שהזכרתי וכו'. </b> חידוש שלא כתב כן בשם תוס' דב\"ק ס\"ט שכתבו סוף ד\"ה כל הנלקט וכו' ככל זה והוסיפו עוד אי נמי לפי שלא הי' מועיל חלול למה שיגדל אחרי כן. ע\"כ:  "
+            ],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ותנאי  הי' </b> בדבר וכו' שיבנה בהמ\"ק ב\"ב ולא יהיה אותו ב\"ד וכו' כי אולי לא יהיו גדולים מזה הב\"ד וכו' וכ\"ש קודם לתחיית המתים וכו'  ע\"ש צע\"ק מסוגיא דיומא ה' כיצד מלבישין לעתיד לבא ומסיק הש\"ס לע\"ל נמי לכשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם ע\"ש. הרי להדיא דכשיבנה בהמ\"ק יהיה ב\"ד גדול ומי לנו גדול ממשה ודע גם התי\"ט ביומא פ\"ה סוף ד\"ה מקרן מזרחית וכו' כתב והדבר ידוע וכו' כשיבנה בהמ\"ק במהרה כבר בא אלי' והתיר כל הספיקות ע\"ש. וע\"ע סוף משנה בשלהי סוטה ותחיית המתים בא ע\"י אלי' וכ\"כ התי\"ט. ובירושלמי תחיית המתים מביא לידי אלי' ע\"ש. ומפני שהדברים אלו עומדין ברומו של עולם וכבר נחלקו אבות העולם הרמב\"ם והרמב\"ן וגם התורת חיים כתב לראי' ממה דאמרי' אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים והדברים ארוכים מארץ מדה. לכן קצרתי ולמעמיקים סודה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן </b> אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים [ומזה יש לעיין קצת במ\"ש האחרונים בדעת הטור י\"ד ריש סי' א' בהשגת הב\"י בעבדים משוחררים. והט\"ז כתב דמשנה דתנא נשים ועבדים שוחטין דמיירי במשוחררים ואפילו משוחרר אינו כישראל גמור ע\"ש ואין להאריך] שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש וכו' ע\"ש. הנה במה שלא הערה הר\"ב דאין הלכה כמשנה זו לענין גרים אלא דמתודין כמ\"ש הר\"ב לקמן מ\"ד פ\"א דבכורים כמ\"ש הרמב\"ם שמצי הגר לומר לאבותינו לתת לנו מפני שהארץ ניתנה לאברהם וכו' הלא תטיב לך לעיין במ\"ש שם בס\"ד. ואציגה פה לשון התוספת' פ\"א דבכורים ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ. ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין בדבר מרובה בין בדבר מועט ע\"כ. והמרדכי בפרק מי שמתו סעיף ס\"ב העתיק תוספתא זו בזה\"ל ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ. ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בשדה מגרש ע\"כ. [העתקתי כל שאר דברי המרדכי בזה בס\"ד דבכורים ע\"ש] מצינו למדין לפני חכמים דבלוים גם ר' מאיר ס\"ל דקורין שיש להם שדה מגרש. רק באדמת כהנים לבדם פליגי דר\"מ ס\"ל דלא נטלו חלק בשדה מגרש ור' יוסי ס\"ל דגם כהנים הי' להם חלק בשדה מגרש. ומעתה משנתינו דהכא דאמר ר' מאיר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. קשה תינח כהנים אבל לוים אמאי כולל בהדייהו. הלא בתוספתא גבי בכורים הנ\"ל מוכח דבלוים לא פליגי כלל. ומהכרח לומר דתרי תנאי אליבא דר' מאיר ובזה יהיה מדוקדק לישנא דתוספתא דתנא ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר וכו' ולא תנא אמר ר' יוסי הי' ר\"מ וכו'. אלא לת\"ק דר' יוסי והוא תנא דמשנתינו ס\"ל דר\"מ אומר כהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ אכן ר' יוסי פליג אתנא דמשנתינו ואומר בשם ר' מאיר כהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ אבל בלויים מודה ר' מאיר:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>היה  פטיש מכה בירושלים חרשי נחשת וברזל וכו' </b> ע\"ש ככל הלשון הזה כתב הר\"ב ג\"כ בסוטה מ\"י פ\"ט. ורש\"י כתב שם דף מ\"ז בזה\"ל עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק ואין הכל יודעין שהוא לדבר האבד והכי אמרי' לה במ\"ק ע\"כ. וכן הר\"ש במשנה זו כתב הפי' כלשון רש\"י בלתי גרעון והוספה. ודע במועד קטן י\"א פיסקא הציר והצינור והקור והמנעול והמפתח שנשברו ותקנן במועד ורמינהו עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים עד ימיו אין מכאן ואילך לא [וז\"ל רש\"י עד ימיו של יוחנן כהן גדול הי' פטיש מכה בחולו של מועד והוא גזר עליו ובטלו אלמא אסור ומתני' קתני ומתקני' מנעול ומפתח] לא קשיא כאן בדנפחי כאן בדנגרי [מתני' דמתקנין אלו בחולו של מועד בדנגרי במנעול של עץ דלא הוי קלא רבה. בדנפחין דפטיש היינו קורנס אסור דהוי קלא רבה ואולודי קלא אסור. רש\"י] מתקיף לה רב חסדא יאמרו קלא רבה אסור זוטרי שרי אלא אמר ר\"ח לא קשיא הא במגלי וכו' רב פפא אמר כאן קודם גזירה כאן לאחר גזירה. רב אשי אמר הא ר' יהודה הא ר' יוסי [מתני' דשרי הכא כל הני בלא שינוי ר' יוסי היא. רש\"י] העתקתי כל הסוגיא למען יהיה תלמוד ערוך לעיני הקורא כי הך חלוקא בין דנפחי ושל דנגרי נתבטל לגמרי מכח אתקפתא של רב חסדא וכל האמוראים בסוגיא מסכימים בשפה אחת דר' יוחנן כ\"ג ביטל כל מלאכת פטיש בין דנפחי ובין דנגרי. ולכן נעלם ממני כוונת המפרשים ובפרט פי' הר\"ב אשר על פי מנהגו זה דרכו הכרחי לפרש בכל מקום כמסקנת הש\"ס. [עי' תי\"ט' דפאה מ\"ב ובשאר דוכתי טובא] ודע עוד דהרמב\"ם פ\"ח מהלכות י\"ט דין ז' כתב הציר וכו' והמפתח שנשברו מתקנין במועד כדרכו בין בשל ברזל בין בשל עץ וכו' וכתב הרב המגיד משנה הציר וכו' ואוקימנא לה בגמרא כר' יוסי דאמר לא בעינן שינוי בדבר האבד וקי\"ל כותי' וכ\"כ הטוש\"ע א\"ח סי' תק\"מ סעיף ד' ע\"ש והיינו כתירוצו של רב אשי דהוא בתראה [ועמ\"ש בהפלאה שבערכין ערך פטיש בס\"ד] ובעבור זה אמרתי יפה כתב הרמב\"ם בפירושו בזה\"ל ועד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים רוצה בזה כלומר בחולו של מועד והוא הסיר זה המעשה ומנע אותן שהי' מכה בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד ע\"כ. הרי שפי' פטיש בכל מיני מלאכה דפטיש סתמא קאמר וכפירוק' דרב אשי. אכן פירושם של שארי הגדולים שזכרתי לא יכולתי להלום אפילו בקושי:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,71 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>וב\"ה אומרים וכו' </b> ע\"ש בפי' הר\"ש שהעתיק עם הגהות מפירוש שהזכרתי. אבל הרוצה לעמוד על עיקרן של דברים. עיין בר\"ש שנדפס בפ\"פ דמיין ימצא רוב ההגהות כלולים שם ויראה עוד איזה שנויים ותקונים שלא נזכרו בתי\"ט. עוד צריך אני להודיע במה שהתרעם התי\"ט על הכ\"מ שלא גלה קושי' הרא\"ש וגם כל ענין שהזכיר התי\"ט בסוף דבריו והסכים עם פי' הר\"ש נגד הכ\"מ כל זה גרם לו שלא הי' לפניו ובימיו עדיין לא יצא לאור פי' הרא\"ש אבל שבח להשם כי זכינו להנות מאורו אחרי שמצא הרב המדפיס ש\"ס בפ\"פ דמיין כל פי' הרא\"ש על זרעים באוצר של הגאון אב\"ד דק\"ק פראג כמבואר בהקדמה לסדר זרעים ויותר מבואר בהקדמת המדפיס למס' שבת ומשם בארה שהוא מדפיס דברי הרא\"ש בתוך פי' הר\"ש כל מקום שמצא בדברי הרא\"ש שמהו לדברי הרא\"ש בין שני חצאי מרובעים בכתב הנשתוון ר\"ל בכתב קטן. ובכן דע נא את אשר לפנינו אחר שהשלים בפי' הר\"ש נדפס כזה [כך פי' רבינו שמשון ולבי מגמגם כיון דתיקון ע\"ה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינים לו שקצת פירותיו מתוקנים א\"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנים יהיו כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתיקון אלו הפירות המעוטים וחוזר ומערבם עם הטבל. אם לא שנאמר שדעתו הי' לתקן ממקום אחר עליו אם הי' אוכלו. עוד קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות של ע\"ה כי מה שע\"ה לוקח מעם הארץ חבירו אינו מתוקן. וכיון שראוהו מחלל מעשר שני ע\"כ משלו הפרישו א\"כ ודאי הוא. והרמב\"ם ז\"ל פירש המניח איסור של מעשר שני וכו' עד ועשירתו הוא פחות משוה פרוטה. וקשה לי על פי' זה דהיאך מזלזלין בו להוציא לכתחילה לחולין פחות משוה פרוטה. הא אמרינן באמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה אומר הוא וחומשו מחוללין על מעות הראשונות לפי שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו. ועוד דמ\"ש אין מוסיפין חומש בפדיונו אלא בפדיון הראשון וכשמתחלל איסור זה אין צריך להוסיף חומש. ועוד בירושלמי מביא על המשנה זו דר' אלעזר הוא דאמר נאמן על הראשון נאמן על השני ומוכח דלא כפי' זה המאיר לעולם יאיר עינינו במאור תורתו הנה העתקתי כל דברי הרא\"ש כדי שיהיה מצוי לכל אדם אשר אין לו כי אם ש\"ס בדפוס הישנים ואתה תחזה במ\"ש הכ\"מ בפ\"ח מהלכות מ\"ש דין י\"ד אחר שהביא פי' הרמב\"ם כתב הכ\"מ בזה\"ל ורא\"ש הקשה על פי' זה דאיך נתיר לזלזל וכו' דהא אמר חזקיה מעשר שני שאין בו שוה פרוטה וכו' ועוד דהא קיי\"ל דאין מוסיפין חומש וכו' ועוד שאמרו בירושלמי וכו' וע\"ז כתב הכ\"מ תירוץ מספיק לכל הג' קושיות ע\"ש אמור מעתה דשפיר מסיים הכ\"מ דהר\"ר עובדי' לא כתב אלא לפי' הרמב\"ם אעפ\"י שבמקומות אחרים דרכו למשוך אחר פי' הר\"ש וטעמו ונימוקו דפי' הר\"ש נשאר בקושי' שניה שהחליט הרא\"ש עליו כמו שהעתקתי למעלה מהש\"ס שלפני אבל לפי' הרמב\"ם אע\"פ שגם עליו הקשה הרא\"ש ג' קושיות. מ\"מ הרי כתב הכ\"מ תירוץ מספיק עליהם ולכן שפיר דרך הר\"ב אחרי עקבותיו של הרמב\"ם בפי' למשנה זו וזה ברור. ודע דמה שסיים התי\"ט ועוד שכ\"מ מביא ראיה וכו' מלת ועוד קצת אין לו מובן ואולי צ\"ל וע\"ד שהכ\"מ מביא ראיה וכו' [ר\"ת ועד היינו ועל דבר]:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוצא  כלי וכו' ד' דמאי. </b> פי' הר\"ב לקוח מעם הארץ וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ו מהל' מ\"ש דין ו' ד' דמאי. אכן ביבמות קט\"ו איתא דמוע ופירש\"י חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהן [וכן פי' הר\"ש] וצע\"ק נפל פיתא בבירא דאם כתב עליו ד' אינו יודע מה היא. אם דמאי ונאכל כשיפריש ממנו כדינו וגם לאכסנאי או אם היא דמוע לכהן דוקא נאכל:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>הנלקט  וכו' וכתב בפירוש שהזכרתי וכו'. </b> חידוש שלא כתב כן בשם תוס' דב\"ק ס\"ט שכתבו סוף ד\"ה כל הנלקט וכו' ככל זה והוסיפו עוד אי נמי לפי שלא הי' מועיל חלול למה שיגדל אחרי כן. ע\"כ:  "
+            ],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ותנאי  הי' </b> בדבר וכו' שיבנה בהמ\"ק ב\"ב ולא יהיה אותו ב\"ד וכו' כי אולי לא יהיו גדולים מזה הב\"ד וכו' וכ\"ש קודם לתחיית המתים וכו'  ע\"ש צע\"ק מסוגיא דיומא ה' כיצד מלבישין לעתיד לבא ומסיק הש\"ס לע\"ל נמי לכשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם ע\"ש. הרי להדיא דכשיבנה בהמ\"ק יהיה ב\"ד גדול ומי לנו גדול ממשה ודע גם התי\"ט ביומא פ\"ה סוף ד\"ה מקרן מזרחית וכו' כתב והדבר ידוע וכו' כשיבנה בהמ\"ק במהרה כבר בא אלי' והתיר כל הספיקות ע\"ש. וע\"ע סוף משנה בשלהי סוטה ותחיית המתים בא ע\"י אלי' וכ\"כ התי\"ט. ובירושלמי תחיית המתים מביא לידי אלי' ע\"ש. ומפני שהדברים אלו עומדין ברומו של עולם וכבר נחלקו אבות העולם הרמב\"ם והרמב\"ן וגם התורת חיים כתב לראי' ממה דאמרי' אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ואין דומה לך מושיענו לתחיית המתים והדברים ארוכים מארץ מדה. לכן קצרתי ולמעמיקים סודה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכאן </b> אמרו ישראל וממזרים מתודים אבל לא גרים ועבדים משוחררים [ומזה יש לעיין קצת במ\"ש האחרונים בדעת הטור י\"ד ריש סי' א' בהשגת הב\"י בעבדים משוחררים. והט\"ז כתב דמשנה דתנא נשים ועבדים שוחטין דמיירי במשוחררים ואפילו משוחרר אינו כישראל גמור ע\"ש ואין להאריך] שאין להם חלק בארץ. ר' מאיר אומר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש וכו' ע\"ש. הנה במה שלא הערה הר\"ב דאין הלכה כמשנה זו לענין גרים אלא דמתודין כמ\"ש הר\"ב לקמן מ\"ד פ\"א דבכורים כמ\"ש הרמב\"ם שמצי הגר לומר לאבותינו לתת לנו מפני שהארץ ניתנה לאברהם וכו' הלא תטיב לך לעיין במ\"ש שם בס\"ד. ואציגה פה לשון התוספת' פ\"א דבכורים ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ. ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בין בדבר מרובה בין בדבר מועט ע\"כ. והמרדכי בפרק מי שמתו סעיף ס\"ב העתיק תוספתא זו בזה\"ל ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר כהנים מביאין ולא קורין מפני שלא נטלו חלק בארץ. ואני אומר כשם שנטלו לוים כך נטלו כהנים בשדה מגרש ע\"כ. [העתקתי כל שאר דברי המרדכי בזה בס\"ד דבכורים ע\"ש] מצינו למדין לפני חכמים דבלוים גם ר' מאיר ס\"ל דקורין שיש להם שדה מגרש. רק באדמת כהנים לבדם פליגי דר\"מ ס\"ל דלא נטלו חלק בשדה מגרש ור' יוסי ס\"ל דגם כהנים הי' להם חלק בשדה מגרש. ומעתה משנתינו דהכא דאמר ר' מאיר אף לא כהנים ולוים שלא נטלו חלק בארץ. קשה תינח כהנים אבל לוים אמאי כולל בהדייהו. הלא בתוספתא גבי בכורים הנ\"ל מוכח דבלוים לא פליגי כלל. ומהכרח לומר דתרי תנאי אליבא דר' מאיר ובזה יהיה מדוקדק לישנא דתוספתא דתנא ר' יוסי אומר הי' ר' מאיר אומר וכו' ולא תנא אמר ר' יוסי הי' ר\"מ וכו'. אלא לת\"ק דר' יוסי והוא תנא דמשנתינו ס\"ל דר\"מ אומר כהנים ולוים לא נטלו חלק בארץ אכן ר' יוסי פליג אתנא דמשנתינו ואומר בשם ר' מאיר כהנים מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ אבל בלויים מודה ר' מאיר:  "
+            ],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>היה  פטיש מכה בירושלים חרשי נחשת וברזל וכו' </b> ע\"ש ככל הלשון הזה כתב הר\"ב ג\"כ בסוטה מ\"י פ\"ט. ורש\"י כתב שם דף מ\"ז בזה\"ל עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים בבית הנפחים בחולו של מועד לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק ואין הכל יודעין שהוא לדבר האבד והכי אמרי' לה במ\"ק ע\"כ. וכן הר\"ש במשנה זו כתב הפי' כלשון רש\"י בלתי גרעון והוספה. ודע במועד קטן י\"א פיסקא הציר והצינור והקור והמנעול והמפתח שנשברו ותקנן במועד ורמינהו עד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים עד ימיו אין מכאן ואילך לא [וז\"ל רש\"י עד ימיו של יוחנן כהן גדול הי' פטיש מכה בחולו של מועד והוא גזר עליו ובטלו אלמא אסור ומתני' קתני ומתקני' מנעול ומפתח] לא קשיא כאן בדנפחי כאן בדנגרי [מתני' דמתקנין אלו בחולו של מועד בדנגרי במנעול של עץ דלא הוי קלא רבה. בדנפחין דפטיש היינו קורנס אסור דהוי קלא רבה ואולודי קלא אסור. רש\"י] מתקיף לה רב חסדא יאמרו קלא רבה אסור זוטרי שרי אלא אמר ר\"ח לא קשיא הא במגלי וכו' רב פפא אמר כאן קודם גזירה כאן לאחר גזירה. רב אשי אמר הא ר' יהודה הא ר' יוסי [מתני' דשרי הכא כל הני בלא שינוי ר' יוסי היא. רש\"י] העתקתי כל הסוגיא למען יהיה תלמוד ערוך לעיני הקורא כי הך חלוקא בין דנפחי ושל דנגרי נתבטל לגמרי מכח אתקפתא של רב חסדא וכל האמוראים בסוגיא מסכימים בשפה אחת דר' יוחנן כ\"ג ביטל כל מלאכת פטיש בין דנפחי ובין דנגרי. ולכן נעלם ממני כוונת המפרשים ובפרט פי' הר\"ב אשר על פי מנהגו זה דרכו הכרחי לפרש בכל מקום כמסקנת הש\"ס. [עי' תי\"ט' דפאה מ\"ב ובשאר דוכתי טובא] ודע עוד דהרמב\"ם פ\"ח מהלכות י\"ט דין ז' כתב הציר וכו' והמפתח שנשברו מתקנין במועד כדרכו בין בשל ברזל בין בשל עץ וכו' וכתב הרב המגיד משנה הציר וכו' ואוקימנא לה בגמרא כר' יוסי דאמר לא בעינן שינוי בדבר האבד וקי\"ל כותי' וכ\"כ הטוש\"ע א\"ח סי' תק\"מ סעיף ד' ע\"ש והיינו כתירוצו של רב אשי דהוא בתראה [ועמ\"ש בהפלאה שבערכין ערך פטיש בס\"ד] ובעבור זה אמרתי יפה כתב הרמב\"ם בפירושו בזה\"ל ועד ימיו הי' פטיש מכה בירושלים רוצה בזה כלומר בחולו של מועד והוא הסיר זה המעשה ומנע אותן שהי' מכה בפטיש שלא יעשו מלאכתן בחולו של מועד ע\"כ. הרי שפי' פטיש בכל מיני מלאכה דפטיש סתמא קאמר וכפירוק' דרב אשי. אכן פירושם של שארי הגדולים שזכרתי לא יכולתי להלום אפילו בקושי:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maasrot/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>כלל  אמרו וכו' ונשמר וכו' וגדולו מן הארץ וכו' וכל הני ילפינן מקרא דכתיב עשר וכו' זרעך המיוחד לך וכו'. </b> פשטן דברי הר\"ב נראה זה שכתב ילפינן מקרא וכו' א\"כ כל הני דתנן במשנה דין דאורייתא הוא. אבל דע כי כבר האריכו תו' ר\"ה י\"ב. ובבכורות נ\"ד. וכן האריך הר\"ש דכל זה אינו אלא מדרבנן ומה דאי' בספרי ובירושלמי דדרשי לה מקראי אינו אלא אסמכתא אבל מן התורה אינו חייב בתרומה ובמעשרות אלא דגן ותירוש ויצהר וכן דעת ס' החינוך מצוה שס\"א וכן דעת הראב\"ד פ\"ט מהל' מעשר וכן דעת רש\"י קדושין ג' ואולי הר\"ב נטה בזה אחר דעת הרמב\"ם ריש פ\"ב מהלכות תרומות דכל פירות האילן חייב במעשר מן התורה. וס\"ל דדרש הספרי דרשה גמורה היא ויתר ביאור בזה עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דע\"ז:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>ובירק וכו'  ובפירות האילן התפוחים והאתרוגין חייבין בין גדולים בין קטנים וכו' והן נאכלין בין גדולים בין קטנים. </b> ר' שמעון פוטר את האתרוגין בקטנן דס\"ל שאין נאכלים קטנים ולא הוי תחלתן אוכל וכו' ע\"ש בסוגיא דסוכה ל\"ו אתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין אמר רבה ר' עקיבא [דאמר דעד גמר בישולי' לא הוי אתרוג פרי. רש\"י] ור' שמעון אמרו דבר אחד ר' עקיבא הא דאמרן. ר' שמעון מאי היא דתניא ר\"ש פוטר את האתרוגים בקוטנן (מן המעשרות. רש\"י) אמר לו אביי דילמא לא היא ע\"כ לא קאמר ר\"ע הכא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן ס\"ל [דחייבין במעשר דפרי הוא ותחלתן וסופן אוכל. רש\"י] א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ש התם אלא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [פרי העשוי לצמוח ולא משכחת לה אלא בבשל כל צרכו וכו'. רש\"י] אבל הכא כרבנן ס\"ל ותו לא מידי [אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר\"ש כר\"ע ולא ר\"ע כר\"ש. רש\"י] וכתבתי בתיקוני כלי שרת החסרון שלא נדפס המראה מקום דנשנית ר\"ש פוטר את האתרוגין בקוטנן שהיא משנה ד' פ\"א דמעשרות. גוררת עוד חסרון הניכר שנדפס דתני' וצ\"ל דתנן. עכ\"פ היוצא מן הסוגיא דסתם מסדר הש\"ס ותו לא מידי כלומר דעיקר טעמא דר\"ש משום קרא עשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ובכן מי הכריח הר\"ב לפרש דר\"ש ורבנן פליגי במציאות אם אתרוגין בקוטנן נאכלין או לא דזה דבר נראה אם אוכלין אם לאו. ולמה נאדו מפירוש שהסכים סתמא דש\"ס דאפילו ר\"ש מודה דנאכל ואינו מכחיש לזה. ולפיכך גבי אתרוג ס\"ל כרבנן דכשר ושפיר איקרי לכם לדין אכילה שיש בו. רק גבי מעשר בעינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [וטעם זה הר\"ב בעצמו מפרש לה לעיל מ\"ג גבי התלתן משתצמח וכו' ודרשינן לה מדכתיב עשר תעשר וכו' וכן בפ\"א דחלה מ\"ג גבי תבואה שלא הביאה שליש כתב הר\"ב דפטורה מן המעשרות דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך דבר שזורעים אותו וצומח] וכ\"כ הר\"ש טעמי' דר\"ש דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שב\"א מוציאין לזריעה ואתרוגין קטנים מן הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליג דאע\"פ שלא וכו' וטעמא דת\"ק כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ע\"כ. וטעם הר\"ב שלא פי' כסתמא דש\"ס וכפי' הר\"ש. וששתיק התי\"ט מכל זה נעלם ממני. ונסתר מנגד עיני:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובערי </b> מקלט הכל הולך אחר הנוף ובירושלים הכל הולך אחר הנוף וכו'. ע\"ש בסוגיא דמכות י\"ב ורמי ממעשר אמעשר דתנא בירושלים הלך אחר הנוף ובערי מקלט הלך אחר הנוף. וכתבתי בתכ\"ש דצ\"ל דתנן בירושלים וכו' והיינו משנה דהכא. דאין לומר דברייתא היא דתיקשה למה הניח המשנה ומייתי ברייתא. [ואע\"ג דהקדים המאוחר ואיחר המוקדם ולא מייתי לה כסדר הנשנית במשנה. מ\"מ ברור דהמכוון על המשנה. ובע\"כ שינוי הסדר לא מעכב הכא נמצא לפעמים כמו הני שהארכתי במקומות אחרים]. ובמסורת הש\"ס נדפס על הגליון שם. יורה כאילו היא במעשר שני פ\"ג שציין לעיל מזה על דמייתי הש\"ס אילן שהוא עומד וכו'. וטעות הוא אלא מקומו הראוי לה היא פ\"ג דמעשרות מ\"י דהכא. ומ\"ש רש\"י י\"ב ד\"ה באילן הלך אחר נופו וכו' וברייתא ר' יהודה היא וכו' ע\"ש. אע\"ג דקאי על המשנה נקט רש\"י לישנא ברייתא ואל תתמה על זה כי כך נמצא פעמים הרבה דקרי לברייתא בשם משנה [לבד מהיכא דאיתמר במשנתינו אתי לאפוקי ברייתא] וה\"ה איפכא. ע' רש\"י מגילה ט' ד\"ה גופן וכו' וברייתא וכו' והיא משנה ה' פ\"ד ידים. וכן רש\"י בשבת צ\"ו ד\"ה אחד המרבה כתב רש\"י ברייתא היא. אע\"ג דהיא משנה סוף מנחות. ומצאתי בשם גופי הלכות דקרא לפעמים בגמרא למתניתין בשם ברייתא כלומר משנה חיצונית וכה\"ג בריש פ\"ג דשבועות י\"ט כך דפריך ממתני' דהתם אמתני' דפ\"ב דנדרים. וקרי להאי דנדרים ברייתא מלשון ברא במקום אחר. ע\"כ. וכתבתי בגליון ריש סוגיו' התלמוד הנדפס בכרך ברכות. דמ\"ש בשם הרא\"ש בב\"ק ע\"ה ע\"ב. לא מצאתי. גם ראי' משבועות שכתב. אמנם תוס' בשבועות י\"ט מחקו מלת ברייתא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,51 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>כלל  אמרו וכו' ונשמר וכו' וגדולו מן הארץ וכו' וכל הני ילפינן מקרא דכתיב עשר וכו' זרעך המיוחד לך וכו'. </b> פשטן דברי הר\"ב נראה זה שכתב ילפינן מקרא וכו' א\"כ כל הני דתנן במשנה דין דאורייתא הוא. אבל דע כי כבר האריכו תו' ר\"ה י\"ב. ובבכורות נ\"ד. וכן האריך הר\"ש דכל זה אינו אלא מדרבנן ומה דאי' בספרי ובירושלמי דדרשי לה מקראי אינו אלא אסמכתא אבל מן התורה אינו חייב בתרומה ובמעשרות אלא דגן ותירוש ויצהר וכן דעת ס' החינוך מצוה שס\"א וכן דעת הראב\"ד פ\"ט מהל' מעשר וכן דעת רש\"י קדושין ג' ואולי הר\"ב נטה בזה אחר דעת הרמב\"ם ריש פ\"ב מהלכות תרומות דכל פירות האילן חייב במעשר מן התורה. וס\"ל דדרש הספרי דרשה גמורה היא ויתר ביאור בזה עמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"א דע\"ז:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>ובירק וכו'  ובפירות האילן התפוחים והאתרוגין חייבין בין גדולים בין קטנים וכו' והן נאכלין בין גדולים בין קטנים. </b> ר' שמעון פוטר את האתרוגין בקטנן דס\"ל שאין נאכלים קטנים ולא הוי תחלתן אוכל וכו' ע\"ש בסוגיא דסוכה ל\"ו אתרוג הבוסר ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין אמר רבה ר' עקיבא [דאמר דעד גמר בישולי' לא הוי אתרוג פרי. רש\"י] ור' שמעון אמרו דבר אחד ר' עקיבא הא דאמרן. ר' שמעון מאי היא דתניא ר\"ש פוטר את האתרוגים בקוטנן (מן המעשרות. רש\"י) אמר לו אביי דילמא לא היא ע\"כ לא קאמר ר\"ע הכא דבעינן הדר וליכא אבל התם כרבנן ס\"ל [דחייבין במעשר דפרי הוא ותחלתן וסופן אוכל. רש\"י] א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ש התם אלא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [פרי העשוי לצמוח ולא משכחת לה אלא בבשל כל צרכו וכו'. רש\"י] אבל הכא כרבנן ס\"ל ותו לא מידי [אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר\"ש כר\"ע ולא ר\"ע כר\"ש. רש\"י] וכתבתי בתיקוני כלי שרת החסרון שלא נדפס המראה מקום דנשנית ר\"ש פוטר את האתרוגין בקוטנן שהיא משנה ד' פ\"א דמעשרות. גוררת עוד חסרון הניכר שנדפס דתני' וצ\"ל דתנן. עכ\"פ היוצא מן הסוגיא דסתם מסדר הש\"ס ותו לא מידי כלומר דעיקר טעמא דר\"ש משום קרא עשר תעשר כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ובכן מי הכריח הר\"ב לפרש דר\"ש ורבנן פליגי במציאות אם אתרוגין בקוטנן נאכלין או לא דזה דבר נראה אם אוכלין אם לאו. ולמה נאדו מפירוש שהסכים סתמא דש\"ס דאפילו ר\"ש מודה דנאכל ואינו מכחיש לזה. ולפיכך גבי אתרוג ס\"ל כרבנן דכשר ושפיר איקרי לכם לדין אכילה שיש בו. רק גבי מעשר בעינן כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה [וטעם זה הר\"ב בעצמו מפרש לה לעיל מ\"ג גבי התלתן משתצמח וכו' ודרשינן לה מדכתיב עשר תעשר וכו' וכן בפ\"א דחלה מ\"ג גבי תבואה שלא הביאה שליש כתב הר\"ב דפטורה מן המעשרות דכתיב עשר תעשר תבואת זרעך דבר שזורעים אותו וצומח] וכ\"כ הר\"ש טעמי' דר\"ש דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שב\"א מוציאין לזריעה ואתרוגין קטנים מן הנטועים צומחים אבל בתפוחים לא פליג דאע\"פ שלא וכו' וטעמא דת\"ק כדתני רישא כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל ע\"כ. וטעם הר\"ב שלא פי' כסתמא דש\"ס וכפי' הר\"ש. וששתיק התי\"ט מכל זה נעלם ממני. ונסתר מנגד עיני:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובערי </b> מקלט הכל הולך אחר הנוף ובירושלים הכל הולך אחר הנוף וכו'. ע\"ש בסוגיא דמכות י\"ב ורמי ממעשר אמעשר דתנא בירושלים הלך אחר הנוף ובערי מקלט הלך אחר הנוף. וכתבתי בתכ\"ש דצ\"ל דתנן בירושלים וכו' והיינו משנה דהכא. דאין לומר דברייתא היא דתיקשה למה הניח המשנה ומייתי ברייתא. [ואע\"ג דהקדים המאוחר ואיחר המוקדם ולא מייתי לה כסדר הנשנית במשנה. מ\"מ ברור דהמכוון על המשנה. ובע\"כ שינוי הסדר לא מעכב הכא נמצא לפעמים כמו הני שהארכתי במקומות אחרים]. ובמסורת הש\"ס נדפס על הגליון שם. יורה כאילו היא במעשר שני פ\"ג שציין לעיל מזה על דמייתי הש\"ס אילן שהוא עומד וכו'. וטעות הוא אלא מקומו הראוי לה היא פ\"ג דמעשרות מ\"י דהכא. ומ\"ש רש\"י י\"ב ד\"ה באילן הלך אחר נופו וכו' וברייתא ר' יהודה היא וכו' ע\"ש. אע\"ג דקאי על המשנה נקט רש\"י לישנא ברייתא ואל תתמה על זה כי כך נמצא פעמים הרבה דקרי לברייתא בשם משנה [לבד מהיכא דאיתמר במשנתינו אתי לאפוקי ברייתא] וה\"ה איפכא. ע' רש\"י מגילה ט' ד\"ה גופן וכו' וברייתא וכו' והיא משנה ה' פ\"ד ידים. וכן רש\"י בשבת צ\"ו ד\"ה אחד המרבה כתב רש\"י ברייתא היא. אע\"ג דהיא משנה סוף מנחות. ומצאתי בשם גופי הלכות דקרא לפעמים בגמרא למתניתין בשם ברייתא כלומר משנה חיצונית וכה\"ג בריש פ\"ג דשבועות י\"ט כך דפריך ממתני' דהתם אמתני' דפ\"ב דנדרים. וקרי להאי דנדרים ברייתא מלשון ברא במקום אחר. ע\"כ. וכתבתי בגליון ריש סוגיו' התלמוד הנדפס בכרך ברכות. דמ\"ש בשם הרא\"ש בב\"ק ע\"ה ע\"ב. לא מצאתי. גם ראי' משבועות שכתב. אמנם תוס' בשבועות י\"ט מחקו מלת ברייתא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Orlah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,40 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Orlah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>והחיצון  פטור בירושלמי מפרש טעמא ממשמע שנאמר לא יאכל אנו יודעים שבעץ מאכל הכתוב מדבר מה ת\"ל כל עץ מאכל וכו' אי נמי מדכתיב תאכלו את פריו אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר וכו' </b> ע\"ש. בסוכה ל\"ה הי' ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע וכו' הנה בברכות ל\"ו וביומא פ\"א איתא הי' ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע וכו' נראה להדיא דר\"מ דריש ממלת פריו דבאילן מאכל משתעי. ובכן ע\"כ לומר דסוגיא דסוכה נסיב רישא דקרא ונטעתם. אבל עיקר הכוונה מסיפא דכתיב את פריו וכדדייק לה ביומא וברכות וכן דרך הש\"ס בכמה מקומות דנקט רישא וסמך אסיפא [עיין תוס' ע\"ז ל\"ו ד\"ה לא תחתון] ועל דרך זה אפשר להשוות הסוגיא דסוכה עם סוגיא דברכות ויומא. ולולא כן יהיה סתירת הסוגיא פליאה עצומה. ברם דברי רש\"י בסוגיא דסוכה ד\"ה ממשמע שנאמר ונטעתם וכתיב בסיפא לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קראי עכ\"ל. צריכין פנים חדא דפרושו סותר על האמור להדיא לר' מאיר בסוגיא דברכות ויומא. ותו אף אם לא נאמר ראוי לומר מהך דאת פריו דריש לה ר' מאיר. דהא ברור דבאילן מאכל משתעי כי באילן סרק אין שייכות לכתוב פריו [כדתנן כלאים פ\"ו מ\"ה איזה אילן סרק כל שאינו עושה פירות וכן נזכר בכמה דוכתי]. וגם את פריו מוקדם בקרא. ומ\"ט נסיב רש\"י לדרוש מן המאוחר דכתיב לא יאכל. ועוד הראיה שכתב רש\"י ניחא אי הוי כתיב לא יאכל. אבל השתא דכתיב לא יֵאָכֵל דאסורה אפילו בהנאה [שלא יהיה בו היתר הנאה המביאה לידי אכילה ע' רש\"י פסחים כ\"א ד\"ה לא יאכל] א\"כ שפיר נוכל לומר דה\"א דבין אילן סרק ובין אילן מאכל אסורין [באכילה] ובהנאה להכי איצטריך עץ מאכל להורות דדוקא בעץ מאכל נוהג דין ערלה לאסור בין באכילה בין בהנאה אבל עץ סרק אין בו דין ערלה ומותר בהנאה. ואכתי מנ\"ל לר' מאיר למדרש מקרא דעץ מאכל דפלפלין חייב בערלה. והנה הקושיא אחרונה יש לדון ג\"כ על הירושלמי ללשון הראשון דדייק ונסיב ממשמע שנאמר לא יאכל וכו' דהפנימי חייב והחיצון פטור. מנ\"ל למידרש הכא דהמקרא דלא יאכל אין הכרח וכדאמרן. ובחדושי כתבתי בס\"ד ביאור ארוכה על כל הדברים משם בארה הערה על הרמב\"ם שלא כתב בהל' מעשר שני ונטע רבעי מדין פלפלין כלל דחייב בערלה מקרא דדריש ר' מאיר וגם אין חולק עליו בזה. ואפשר ליתן טעם לשבח דלשיטת ר' יוסי דהכא דאמר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור ודריש להא מדכתיב כל עץ מאכל כדמפרש הירושלמי א\"כ אין ראיה דפלפלין חייב בערלה ועדיפא לומר דפטורה מסברא מפני שהוא עץ שפל כמ\"ש הרש\"י בסוכה או מהטעם שכתבו התוס' שם ואי משום דרשה דר' מאיר מה ת\"ל עץ מאכל וכו' שפיר י\"ל דאיצטריך כמו שדרשה ר' יוסי. והנה לפנינו מבואר מתוך שיטת הרמב\"ם בחיבורו וכמ\"ש התי\"ט דפסק בפ' יו\"ד מהל' מעשר שני כר' יוסי ולפיכך שפיר השמיט הרמב\"ם דין דפלפלין בערלה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>בגד </b> שצבעו בקליפי ערלה ידלקו וכו' שאסור בהנאה דכתיב וערלתם ערלתו שלא יהנה ולא יצבע ולא ידליק בו את הנר. והתעורר התי\"ט בזה\"ל הא דיליף הכא מוערלתם בקדושין פ\"ב מ\"ט מפורש בענין אחר ע\"ש לכאורה סתירת הר\"ב צ\"ע דבקדושין מפרש דילפינין דערלה אסור בהנאה דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עכ\"ל [ועמ\"ש התי\"ט שם ומ\"ש שם בס\"ד] והיינו כר' אבהו וגם חזקיה מודה בלא יאכל דמשמע איסור הנאה ג\"כ. והכא פי' הר\"ב מדכתיב וערלתם ערלתו וכו' דלכאורה אפשר לומר עפ\"י סוגיא דפסחים כ\"ב דפריך והרי ערלה וכו' ותניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת\"ל וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל לרבות את כולן. משמע מזה מדכתיב ג' פעמים ערלים באו לרבות ג' אסורים דהיינו הנאה ואיסור צביעה ואיסור הדלקה [איצטריך איסור צביעה והדלקה אע\"ג דנפקא לן דאסור בהנאה מבואר בתוס' והביאו התי\"ט בדיבור זה דצביעה ה\"א דשרי דחזותא בעלמא היא וכן הדלקה איצטריך ע\"ש. ומפני כך הקשה הר\"י מקורבי\"ל אמאי איצטריך ג' ערלים וכו' וכמ\"ש תו' שם ד\"ה לכם וכו'] אמנם בקדושין נ\"ו אהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת דתני' ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מניין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת\"ל וערלתם ערלתו לרבות את כולם. משמעות הברייתא זו דלא יליף אלא ב' ערלים דכתיב בקרא [וחדא לגופי'] ולפיכך פי' רש\"י מניין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצבע בו וכו' משמע מפי' רש\"י דהך הנאה דקתני בברייתא היינו הנאת צביעה והיא חזותא בעלמא איצטריך ריבוי אבל הנאה ממש דרשינן מלא יאכל והוכיח לפרש כך לפי משמעות הברייתא דלא תני אלא ב' ערלים ותו מלת הנאה דוחקתו דהכי הו\"ל לברייתא למתני אין לי אלא באכילה מניין שלא יהנה וכו' אלא מדתני הנאה מניין שלא יהנה ולא יצבע בו וכו' [וגם אולי הי' גירסת הרש\"י שלא יהנה ולא יצבע בו וכו' כמו דאיתא הגירסא בפסחים] הלכך הוזקק רש\"י לפרש על אופן זה שלא יהנה כגון שלא יצבע. עכ\"פ היוצא מזה דאיסור צביעה דחזות' בעלמא הוא וודאי איצטריך ערלים לאוסרו לפיכך במשנה דהכא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכו' הוזקק הר\"ב לפרש דכתיב וערלתם וכו'. אבל תמן בקדושין דלענין הנאה עצמו ממש מפרש לה הר\"ב מדכתיב לא יאכל וכו'. מיהו עדיי' קשה הדבר לאמרה ולפרש בקידושין משום דכתיב לא יאכל מה שלא רצה הגמרא לפרש הכי אלא מפיק בערלה מנ\"ל דאינה מקודשת דתני' ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה וכו' משמע להדיא דדוקא מדכתיב ערלים מפיק להא דתנן המקדש בערלה שאינה מקודשת אבל מן לא יאכל לא רצה ולא מצי לאכוחי איסור הנאה משום קרא דלכם שלכם יהא כדמפרש בסוגיא דפסחים שם כ\"ב ותו מדכתב הר\"ב הכא דכתיב וערלתם ערלתו שלא יהנה ולא יצבע וכו' משמע דגם שלא יהנה מפיק מדכתיב וערלתם. והוי יודע דלפום משמעות לשון הברייתא בקדושין (ובפירש\"י) דלא קא יליף אלא מן ב' ערלים וחד אתי לגופא א\"כ הברייתא דמייתי בפסחים כ\"ב [וכן בב\"ק ק\"א דמסיים תלמוד לומר וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כולם] ודקדק הש\"ס טעמא דכתב רחמנא וערלתם ערלתו ערלים הא לאו הכי הו\"א לא יאכל איסור אכילה משמע ואיסור הנאה לא משמע. ע\"כ דברייתא אחריתי היא ולא אותה ברייתא דמייתי בקדושין וכאילו ס\"ל דמלא יאכל מפקינן איסור הנאה משום קרא דלכם כמסקנא דפסחים. מיהו בהא פליגי דברייתא בפסחים איצטריך תלתא ערלים חד להנאה וחד לצביעה וחד להדלקה אבל ברייתא דקדושין מפיק הנאה מחד ערלים ומאידך ערלים מפיק צביעה והדלקה. והי מינייהו מפקה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Orlah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Orlah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Orlah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>והחיצון  פטור בירושלמי מפרש טעמא ממשמע שנאמר לא יאכל אנו יודעים שבעץ מאכל הכתוב מדבר מה ת\"ל כל עץ מאכל וכו' אי נמי מדכתיב תאכלו את פריו אני יודע שבאילן מאכל הכתוב מדבר וכו' </b> ע\"ש. בסוכה ל\"ה הי' ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר ונטעתם כל עץ איני יודע וכו' הנה בברכות ל\"ו וביומא פ\"א איתא הי' ר' מאיר אומר ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע וכו' נראה להדיא דר\"מ דריש ממלת פריו דבאילן מאכל משתעי. ובכן ע\"כ לומר דסוגיא דסוכה נסיב רישא דקרא ונטעתם. אבל עיקר הכוונה מסיפא דכתיב את פריו וכדדייק לה ביומא וברכות וכן דרך הש\"ס בכמה מקומות דנקט רישא וסמך אסיפא [עיין תוס' ע\"ז ל\"ו ד\"ה לא תחתון] ועל דרך זה אפשר להשוות הסוגיא דסוכה עם סוגיא דברכות ויומא. ולולא כן יהיה סתירת הסוגיא פליאה עצומה. ברם דברי רש\"י בסוגיא דסוכה ד\"ה ממשמע שנאמר ונטעתם וכתיב בסיפא לא יאכל איני יודע דבעץ מאכל משתעי קראי עכ\"ל. צריכין פנים חדא דפרושו סותר על האמור להדיא לר' מאיר בסוגיא דברכות ויומא. ותו אף אם לא נאמר ראוי לומר מהך דאת פריו דריש לה ר' מאיר. דהא ברור דבאילן מאכל משתעי כי באילן סרק אין שייכות לכתוב פריו [כדתנן כלאים פ\"ו מ\"ה איזה אילן סרק כל שאינו עושה פירות וכן נזכר בכמה דוכתי]. וגם את פריו מוקדם בקרא. ומ\"ט נסיב רש\"י לדרוש מן המאוחר דכתיב לא יאכל. ועוד הראיה שכתב רש\"י ניחא אי הוי כתיב לא יאכל. אבל השתא דכתיב לא יֵאָכֵל דאסורה אפילו בהנאה [שלא יהיה בו היתר הנאה המביאה לידי אכילה ע' רש\"י פסחים כ\"א ד\"ה לא יאכל] א\"כ שפיר נוכל לומר דה\"א דבין אילן סרק ובין אילן מאכל אסורין [באכילה] ובהנאה להכי איצטריך עץ מאכל להורות דדוקא בעץ מאכל נוהג דין ערלה לאסור בין באכילה בין בהנאה אבל עץ סרק אין בו דין ערלה ומותר בהנאה. ואכתי מנ\"ל לר' מאיר למדרש מקרא דעץ מאכל דפלפלין חייב בערלה. והנה הקושיא אחרונה יש לדון ג\"כ על הירושלמי ללשון הראשון דדייק ונסיב ממשמע שנאמר לא יאכל וכו' דהפנימי חייב והחיצון פטור. מנ\"ל למידרש הכא דהמקרא דלא יאכל אין הכרח וכדאמרן. ובחדושי כתבתי בס\"ד ביאור ארוכה על כל הדברים משם בארה הערה על הרמב\"ם שלא כתב בהל' מעשר שני ונטע רבעי מדין פלפלין כלל דחייב בערלה מקרא דדריש ר' מאיר וגם אין חולק עליו בזה. ואפשר ליתן טעם לשבח דלשיטת ר' יוסי דהכא דאמר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור ודריש להא מדכתיב כל עץ מאכל כדמפרש הירושלמי א\"כ אין ראיה דפלפלין חייב בערלה ועדיפא לומר דפטורה מסברא מפני שהוא עץ שפל כמ\"ש הרש\"י בסוכה או מהטעם שכתבו התוס' שם ואי משום דרשה דר' מאיר מה ת\"ל עץ מאכל וכו' שפיר י\"ל דאיצטריך כמו שדרשה ר' יוסי. והנה לפנינו מבואר מתוך שיטת הרמב\"ם בחיבורו וכמ\"ש התי\"ט דפסק בפ' יו\"ד מהל' מעשר שני כר' יוסי ולפיכך שפיר השמיט הרמב\"ם דין דפלפלין בערלה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>בגד </b> שצבעו בקליפי ערלה ידלקו וכו' שאסור בהנאה דכתיב וערלתם ערלתו שלא יהנה ולא יצבע ולא ידליק בו את הנר. והתעורר התי\"ט בזה\"ל הא דיליף הכא מוערלתם בקדושין פ\"ב מ\"ט מפורש בענין אחר ע\"ש לכאורה סתירת הר\"ב צ\"ע דבקדושין מפרש דילפינין דערלה אסור בהנאה דכתיב לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עכ\"ל [ועמ\"ש התי\"ט שם ומ\"ש שם בס\"ד] והיינו כר' אבהו וגם חזקיה מודה בלא יאכל דמשמע איסור הנאה ג\"כ. והכא פי' הר\"ב מדכתיב וערלתם ערלתו וכו' דלכאורה אפשר לומר עפ\"י סוגיא דפסחים כ\"ב דפריך והרי ערלה וכו' ותניא ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה מניין שלא יהנה ממנו שלא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת\"ל וערלתם ערלתו ערלים לא יאכל לרבות את כולן. משמע מזה מדכתיב ג' פעמים ערלים באו לרבות ג' אסורים דהיינו הנאה ואיסור צביעה ואיסור הדלקה [איצטריך איסור צביעה והדלקה אע\"ג דנפקא לן דאסור בהנאה מבואר בתוס' והביאו התי\"ט בדיבור זה דצביעה ה\"א דשרי דחזותא בעלמא היא וכן הדלקה איצטריך ע\"ש. ומפני כך הקשה הר\"י מקורבי\"ל אמאי איצטריך ג' ערלים וכו' וכמ\"ש תו' שם ד\"ה לכם וכו'] אמנם בקדושין נ\"ו אהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת דתני' ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה הנאה מניין שלא יהנה ממנו ולא יצבע בו ולא ידליק בו את הנר ת\"ל וערלתם ערלתו לרבות את כולם. משמעות הברייתא זו דלא יליף אלא ב' ערלים דכתיב בקרא [וחדא לגופי'] ולפיכך פי' רש\"י מניין שלא יהנה ממנו כגון שלא יצבע בו וכו' משמע מפי' רש\"י דהך הנאה דקתני בברייתא היינו הנאת צביעה והיא חזותא בעלמא איצטריך ריבוי אבל הנאה ממש דרשינן מלא יאכל והוכיח לפרש כך לפי משמעות הברייתא דלא תני אלא ב' ערלים ותו מלת הנאה דוחקתו דהכי הו\"ל לברייתא למתני אין לי אלא באכילה מניין שלא יהנה וכו' אלא מדתני הנאה מניין שלא יהנה ולא יצבע בו וכו' [וגם אולי הי' גירסת הרש\"י שלא יהנה ולא יצבע בו וכו' כמו דאיתא הגירסא בפסחים] הלכך הוזקק רש\"י לפרש על אופן זה שלא יהנה כגון שלא יצבע. עכ\"פ היוצא מזה דאיסור צביעה דחזות' בעלמא הוא וודאי איצטריך ערלים לאוסרו לפיכך במשנה דהכא בגד שצבעו בקליפי ערלה וכו' הוזקק הר\"ב לפרש דכתיב וערלתם וכו'. אבל תמן בקדושין דלענין הנאה עצמו ממש מפרש לה הר\"ב מדכתיב לא יאכל וכו'. מיהו עדיי' קשה הדבר לאמרה ולפרש בקידושין משום דכתיב לא יאכל מה שלא רצה הגמרא לפרש הכי אלא מפיק בערלה מנ\"ל דאינה מקודשת דתני' ערלים לא יאכל אין לי אלא איסור אכילה וכו' משמע להדיא דדוקא מדכתיב ערלים מפיק להא דתנן המקדש בערלה שאינה מקודשת אבל מן לא יאכל לא רצה ולא מצי לאכוחי איסור הנאה משום קרא דלכם שלכם יהא כדמפרש בסוגיא דפסחים שם כ\"ב ותו מדכתב הר\"ב הכא דכתיב וערלתם ערלתו שלא יהנה ולא יצבע וכו' משמע דגם שלא יהנה מפיק מדכתיב וערלתם. והוי יודע דלפום משמעות לשון הברייתא בקדושין (ובפירש\"י) דלא קא יליף אלא מן ב' ערלים וחד אתי לגופא א\"כ הברייתא דמייתי בפסחים כ\"ב [וכן בב\"ק ק\"א דמסיים תלמוד לומר וערלתם ערלתו את פריו ערלים לא יאכל לרבות את כולם] ודקדק הש\"ס טעמא דכתב רחמנא וערלתם ערלתו ערלים הא לאו הכי הו\"א לא יאכל איסור אכילה משמע ואיסור הנאה לא משמע. ע\"כ דברייתא אחריתי היא ולא אותה ברייתא דמייתי בקדושין וכאילו ס\"ל דמלא יאכל מפקינן איסור הנאה משום קרא דלכם כמסקנא דפסחים. מיהו בהא פליגי דברייתא בפסחים איצטריך תלתא ערלים חד להנאה וחד לצביעה וחד להדלקה אבל ברייתא דקדושין מפיק הנאה מחד ערלים ומאידך ערלים מפיק צביעה והדלקה. והי מינייהו מפקה:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה ערלה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Peah/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,80 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Peah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> כלל  אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' </b> ע\"ש ראיתי להתעורר כמה דברים בפי' הר\"ב והתי\"ט. והניחו להתגדר בהן. ראשון תחלה נאמר זה שכתב הר\"ב כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס שאע\"פ שהן אוכל ע\"י הדחק לאו אוכל מקרי ע\"כ. הנה בסוגי' שבת ס\"ח פסחים נ\"ו נדה נ' מפרש הש\"ס אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [ופירש\"י בשבת סטיס ווישד\"א. קוצה וורנצ\"א. אבל בפסחים פירש\"י סטיס מוריק\"א. קוצה וויישר\"א. ובנדה פירש\"י קרו\"ג. קוצה גוויטר\"א. ושינוי פרושים האלו קשין להולמן וכבר נחית תו' לדקדק בשנוי פי' המלות לרש\"י בחולין נ\"ט ד\"ה עיקר' דמרידתא וכו' ובארתי בס\"ד בתכ\"ש ואין כאן מקומה. ולשון הר\"ש סטיס וויישר\"א. קוצה וודציצ\"ה. וע' בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דכלאים ורפ\"ז דשביעית. והוא כפי' הערוך ערך אסטס] וכעת בעי טעמא דשביק הר\"ב מלת וקוצה תו זה שכתב הר\"ב דכתיב ובקצרכם ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה וכו' וכן עוד כתב איזה פעמים מלת דכתיב וכו'. נראה דמן התורה היא. אבל דע דפסחים נ\"ו ד\"ה כלל אמרו וכו' כתבו תוס' דמן התורה אינו חייב בפיאה אלא זית וכרם ושדה דכתיבי בהדיא בקרא ואחרינא תקנתא דרבנן נינהו ושאין מכניסו לקיום לא רצו לתקן פיאה דאינו דבר חשוב ותאנה וכל דדמי ליה אע\"ג דחשיב איכא ביטול עניים לפי שאין לקיטתן כאחד והפסד יתר על הריוח וכו' וכ\"כ תו' בשבת ובנדה ע\"ש וכן החליט הר\"ש דכל הני אינו אלא מדרבנן. וכל קראי דנשנית בת\"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא ע\"ש וכ\"כ תוס' הנ\"ל. ומעתה נכון לומר דגם מ\"ש רש\"י בשבת ס\"ח ד\"ה כל שהוא אוכל כו' דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו ע\"כ אינו אלא אסמכתא. ועל כרחינו לומר הכי גם בפי' הר\"ב. דאי כמשמעות לשונו דהוי מדאוריית' קשה דמאי טעמא פטרו ספיחי אסטיס וקוצה. ואי מטעם שכתב הר\"ב דאוכל ע\"י הדחק לא שמיה אכילה קשיא למ\"ד בשבת ע\"ו דאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ח מהל' שבת [וכתבתי בתכ\"ש דלפי הנוסחא שלפנינו בגמרא דפליגי ר' יוחנן אמר פטור דאכילה ע\"י הדחק לא שמה אכילה וריש לקיש אמר שמה אכילה. יפלא פסק הרמב\"ם בזה דהלא הלכה מרווחת דהלכתא כר\"י לגבי ר\"ל. אבל דע דנוסחת הרמב\"ם הי' ר' אושעיא אמר חייב וכ\"כ הכ\"מ דפסק הרמב\"ם כר' אושעיא לגבי ר' יוחנן] ואי מדאורייתא כל המינים חייבין בפאה קשיא היאך עקרו רבנן לפטור בספיחי אסטס וקוצה. אבל לפום קושטא דכל שאר המינים חוץ מתבואה ותירוש ויצהר אינם חייבין מן התורה רק מדרבנן כמ\"ש תו' והר\"ש אתי שפיר דהם אמרו והם אמרו בספיחי אסטס וקוצה הואיל דלא הוי אלא אכילה ע\"י הדחק אין בזה ריוח לעניים הלכך פטור מן הפאה. ובסוגי' דפסחים נ\"ו על אנשי יריחו שהיו נותנין פאה לירק פריך ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק וכו'. רציתי לומר אע\"ג דכל הני מדרבנן בעלמא נינהו ואנשי יריחו שהיו בזמן הבית ור\"מ ור' יהודה פליגי אליבייהו. ומאי קושיא ולית להו הא דתנן וכו' דילמא האמת כך היא דלית להו. ותו דילמא באמת מהאי טעמא מיחו בידם חכמים ואינהו אנשי יריחו קודם שמיחו בהם חכמים לא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. ויתכן לומר דאי לית להו או שלא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. קשה למה דוקא מירק היו נותנים. ולא היו נותנים ג\"כ מתאינים ומספיחי סטיס וקוצה וכן מכמהין ופטריות. א\"ו דקים להו כלל דתנן. ומקשה שפיר ותירץ הש\"ס דפליגי במכניסו לקיום ע\"י דבר אחר. ובדברי קדשו של מד\"ז התי\"ט ז\"ל. אחרי שתשים עינך עליו הדק היטב. דע דברש\"י דשבת מסיים והא דנקט הני ולא נקט שארי מינין שאין ראוי לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו ע\"כ. ודע עוד דגם הר\"ש סיים ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין דשורש שלהן עיקר היא ע\"כ. ויותר מכל אלו דע דהעלים עיניו מכל מ\"ש רש\"י בפסחים נ\"ו בזה\"ל ספיחי סטיס וקוצה קשין לאכילה אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה וכו' ע\"כ. אכן ברש\"י בנדה שהביא התי\"ט. ז\"ל ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראוים לאכילה ע\"כ. ובין תבין מה שיש להתעורר בפרושי דרש\"י. וקצרתי לסמוך על זה שכתבתי בחדושי. עוד זאת אדרוש שכתבו תוס' בנדה נ' ד\"ה וגדולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות בפ' כיצד מברכין דף מ' פריך והא תניא אם אמר כל גדולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות. ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני. תני כל דבר שאינו יונק מן הארץ. א\"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ ע\"כ. והנה דבריהם ברור מללו דמשנה שלפנינו צריך תיקון ולמתני ויונק מן הארץ. אבל מן וגדולו מן הארץ דאיתא לפנינו ליכא למעט כלל כמהים ופטריות שהרי הם נמי גדולו מן הארץ. ולא התעורר בזה התי\"ט לא הכא במשנה ולא במשנה ג' דפ\"ו דברכות על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו' דצריך למיתני על דבר שאין יונק מן הארץ כדמסיק הש\"ס ברכות מ' תני על דבר שאין יונק מן הארץ:  "
+            ],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>האוג  וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא וכו' </b> ע\"ש (ע' רל\"צ). ודע דז\"ל הרמב\"ם בפרושו במתני' דהכא אוג הוא הסומאק אשר בארץ הצבי והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכולות כאשכלות הגפן ויאכלו ע\"כ. וברפ\"ק דדמאי ז\"ל הרמב\"ם והאוג נקרא סומאק של ארץ ישראל והם אילנות עושין אשכלות אדומות ויאכלו ע\"כ. וכדי שלא יהיו דברי הרמב\"ם סותרים בפרושו וגם לפי מאי דאסברי' התי\"ט דצמח דהכא ג\"כ אילן. מלבד שהוא דחיק' טובא למאוד דקשה תו ומי סני ליה לקראו הכא אילן כמו שקראו רפ\"ק דדמאי. אכן בהג\"ה קלה יובן למאוד דלפי משמעות הלשון שכתב בארץ הצבי כו' משמע דמין זה ר\"ל אוג אינו בנמצא רק בארץ הצבי דהיינו ארץ ישראל [כמבואר ברפ\"ק דדמאי הרבה מינים שאינם גדילין רק בא\"י] ויתכן לומר דוי\"ו יתירה. וכך צ\"ל אוג הוא הסומיאק אשר בארץ הצבי הוא צמח אבל אינו צומח וגדל בשאר ארצות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט סד\"ה <b>שאינה </b> יכולה להקצר כאחת וכו' ועוד יש תימה בדברי הר\"ב מה שפסק הלכה כר' יהודה ולעולם הלכה כת\"ק דסתם לן רבי כוותיה וכו' דמפרש כשיטת הר\"ש דת\"ק ור' יהודה פליגי ה\"ל לפסוק כת\"ק ע\"כ ע\"ש וקצת י\"ל עפ\"י מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בשבת בפ' כל הכלים סי' ה' דאומר בעל הלכות משמיה דרב צמח גאון דהילכתא כר' יהודה נגד הת\"ק דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה [וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והאי טעמא לא מסתבר ולא דוקא דכי אמרינן ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ה\"מ היכא דפליגי בהדיא אבל היכא דדברי ר\"מ סתם ור\"י הוא דפליג בהדי' לא אמרינן הלכה כר\"י אלא הלכה כסתם דאע\"ג דפליג בהדיא בברייתא כיון דסתם לן תנא כר\"מ הלכתא כוותיה ולא חיישינן למחלוקת דברייתא ע\"כ] ואולי נטה הר\"ב בעקבות דרב צמח גאון. ודע דבמ\"ה פ\"ט דפרה כתב התי\"ט ד\"ה ר' יהודה אומר וכו' ונמצא כתוב בתשובת הגאונים בשם רב צמח בר פלטוי דסתם מתני' ר\"מ. ור' מאיר ור\"י הלכה כר\"י ע\"כ. ותימה הן בעיני דא\"כ כל היכא דפליג ר\"י על סתם מתני' הלכה כמותו והא ודאי דליתא דלא איתמר הך כללא אלא היכא דלא סתם לן רבי עכ\"ל התי\"ט. ופלא שלא הביא דברי הרי\"ף והרא\"ש שהעתקתי למעלה [ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ב דתרומות ועוד בשאר מקומות] איברא סברת רב צמח גאון צ\"ע. נהי דממ\"ש תוס' ריש ביצה ד\"ה גבי שבת וכו' דמוכח מסוגיא דהתם דקרי לי' סתם דהילכתא הכי אע\"ג דר' יהודה פליג באותה משנה גופיה ע\"ש. וכן כתבו בשאר דוכתי. דצריכין אנו לומר בגדר הדחוק. כדי ליישב דעת רב צמח גאון. אמנם מסוגיא מפורש ביבמות דף מ' קשיא לי [דאיתמר התם על המשנה דתנן הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ר' יהודה אומר בין כך ובין כך וכו'] תני תנא קמי' דרב נחמן אין הלכה כר' יהודה אמר ליה אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' [ע\"ש גם במה דאמר עולא וכה\"ג] הרי מפורש להדי' דסתמא דת\"ק חשיב רבי' לגמרי והם רבים החולקים עם ר' יהודה [ובתוך אותן הרבים הי' ג\"כ ר\"מ בתוכם. עי' מ\"ב פ\"ז דברכות מה שהשבתי לתורני אחד ע\"פ מ\"ש רש\"י פסחים י\"א ד\"ה רבנן אדרבנן וכו'] וכעת עיון גדול אצלי טעון. לברר דעת ר\"צ גאון. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דגיטין קצת ראי' לר' צמח גאון וישוב קצת לפליאה כאשר יאות בעיני הרואה. [ורואה אני לכאורה מילתא דרצ\"ג ודעת הרי\"ף והרא\"ש במחלוקת שנוי' היא בירושלמי ריש פ' החולץ אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן (פי' כ\"מ ששנה רבי סתם משנה היא דעת חכמים דהיינו רבים. קה\"ע) עד שיפרש לו רבו (שהן אתיין כיחידאה) ר\"ש בן לקיש אומר כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו וע\"ש כל דברי הירושלמי מתחילת הענין עד סופו ותמצא ככל הצורך באם שנזכר סתם ת\"ק וברייתא נזכר דברי ר' מאיר. ואני בטרדותי אי אפשר להציגו פה. גם הירושלמי עם פי' קרבן העדה הלא לכל מצוי למצוא חפצו]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ומודים  וכו'. </b> ולא נ\"מ בהודאתם וכו' ע\"ש כתבו תוס' בסוכה ט' ד\"ה ואם עשאה וכו' ואפילו נפקא מינה אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב\"ש ולא נפקא מינה מידי בפלוגתא אליבא דב\"ה כי האי דשבת דף קל\"ה ובפ' ד' אחין דף כ\"ח ובפ\"ק דביצה דף ו' וכולן פרשנו במקומם ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש דקצת צ\"ע מ\"ש דמ' אחין קשיא הלא ביבמות כ\"ח. ד\"ה ר\"א וכו' כתבו ישוב נכון ופשוט למאד ע\"ש וגם לולא דבריהם יש ליישב עוד בפשיטות גמורה על הדרך שמשני הש\"ס ביבמות קכ\"ב דאי משכחת סתמא וכו' ב\"ש היא ואין הלכה כאותו סתם. ותו' עצמם מיישב בדרך הזה בברכות מ\"ז ובעירובין ט' וסוכה ל\"ה אהא דקאמר ר\"ה תנא ב\"ש אמרי' אין מאכילין וכו'. [ומ\"ש תוס' עוד ובפ\"ק דביצה וכולן פרשנו במקומם. לא ידעתי לפום רהיטא כוונתם וגם פרושם לא מצאתי בביצה אם לא קצת בדרך רחוקה אפשר לכוין] אמנם ראיה גדולה לדברי תוס' מסוגיא דמ\"ק ג' וכמ\"ש תוס' שם להדיא ד\"ה וקרובין וכו' ולאשמעינן מלתייהו דב\"ש פי' הכי. אכן במה שהחליט תוס' דלא פליגי תנאי אליבא דב\"ש היכא דלא נ\"מ מידי לב\"ה. קצת צ\"ע מפ\"ב דאהלות מ\"ג דתנן ובגלגולת בש\"א כמלא מקדח ובה\"א כדי שינטל מן החי וימות [ובגמרא בכורות ל\"ז ובחולין מ\"ב. וכן בהרב מברטנור' מפורש דהיינו חסרון כסלע] באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגדול של לשכה. והרי דלא פליגי ר\"מ וחכמים אלא אליבא דב\"ש. בשלמא במשנה ד' פ\"ה דתרומה דפליגי ר\"א וחכמים אפשר למדחי קצת דר\"א מתלמידי ב\"ש ע' שבת ק\"ל ברש\"י ותוס' ועוד דנ\"מ בין לב\"ש ובין לב\"ה באותה סאה תרומה טמאה אי תרום ותשרף או בטלה לגמרי וא\"צ להעלותו ע\"ש. אבל ממשנה דאהלות ראיה גמורה לכאורה. ונפלאתי על מ\"ד זקני הגאון תי\"ט שלא הער' כלום מכל מ\"ש תוס' בסוכה שזכרתי [ובמאי שיש להתבונן בדרכים. מקום שאמרו להודיעך כחן דב\"ש (ביצה ב' ו') אע\"ג שיש לטעות קצת בדברי ב\"ה אפ\"ה נקט התנא להודיעך כח דב\"ש ויש לשאול וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמעינן. ויותר בהא דכתובות נ\"ט: דשקיל וטרי הש\"ס לימא מתני' דלא כב\"ש יש לחקור דלמה הש\"ס כולי האי לאוקמי כב\"ש ואנן קי\"ל בכל דוכת' ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. בררתי בחידושי בס\"ד ואין כאן מקומו]:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אם </b> באת רשות וכו' שלא להצטרף שלא יהיה שכוח וכו' ע\"ש שמור הטעמים כשאין רשות העני מועלת בו אז מצטרף ולא הוי בכלל שכחה. וקצת צריך תיקון. וטוב לגרוס לפיכך אין רשות העני מועלת בו אלא מצטרף שלא יהא שכוח או דיש לגרוס לפיכך אין רשות העני מועלת בו שלא להצטרף שיהיה שכחה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט ד\"ה <b>ואין  נאמנין וכו' [ולא על הפת וכו' </b> במאי מיתקן] כל הג\"ה זו צריכא ביאור ובדקתי בספרים אחרים ליתא לכל זה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> מי  שיש לו מזון שתי סעודות וכו' </b> ע\"ש כתבו תו' בבא בתרא ט' ד\"ה שבת נותנין לו מזון ג' סעודות פי' בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקן וכו' וקשה להרשב\"א הא דתנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא\"כ כי אזיל ריקם אזיל. וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד ע\"כ. והנה הרמב\"ם בפירושו וגם הר\"ב לא כתבו מזה כלום והניחו הדבר על משמעותי' מי שיש לו מזון ב' סעודות וכו' בסתמא דבין הכל יש לו מזון ב' סעודות ולא יותר ולא השגיחו לקושי' הרשב\"א. ונראה דלא ניחא להו בפי' הרשב\"א. דקשיא להו סתימת לשון המשנה ולדברי הרשב\"א מוטב הוה למתני מי שיש לו מזון שלש סעודות וכו'. אלא ברור דהכי פירושא במשנה מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו'. לעני הדר ותושב באותה העיר [דומי' למה דתניא מי שיש לו מזון י\"ד סעודות לא יטול מן הקופה וכו' וקופה; מתחלקת מע\"ש לע\"ש לעניי העיר וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד] לא יטול היום מן התמחוי אלא למחר כשיצטרך יקח מן התמחוי וכן מטין דברי רש\"י בשבת קי\"ח שכתב תמחוי קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום. קופה מעות הן לפרנס עניים בני טובי' דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע\"ש לע\"ש. י\"ד סעודות לא יטול מן הקופה שהרי יכול להמתין לע\"ש הבא וכו'. ע\"כ לשון רש\"י. והרי דמחלק רש\"י דקופה היינו מעות המתחלק לבני טובי' דזיל להו וכו'. אבל תמחוי מתחלקת לשאינם זיל להו. והני כולהו בני העיר נינהו כדאמרי' ב\"ב ח' קופה לעניי אותה העיר. ואע\"ג דאמרי' נמי התם תמחוי לעניי עולם ולאו לאפוקי דאין מחלקין מתמחוי גם לבני העיר במי שצריך לו. דודאי עניי העיר קודמין במי שאין לו. האם נאמר שימתין עד ערב שבת ובין כך יהיה מוטל ברעב. אלא ברור דזה דאיתמר תמחוי לעניי עולם היינו שנותנין מתמחוי גם לעניי עולם לאפוקי מקופה שאין נותנין אלא לעניי העיר ולבני טובים דזיל להו ליטול מן התמחוי ומעתה יתיישב על נכון קושית הרשב\"א ולכן סתמו כל מפרשי המשנה ה\"ה רש\"י בשבת הנזכר והרמב\"ם והר\"ב והניחו המשנה כמשמעה וחוקה. שתי סעודות דוקא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Peah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,77 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Peah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Peah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> כלל  אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' </b> ע\"ש ראיתי להתעורר כמה דברים בפי' הר\"ב והתי\"ט. והניחו להתגדר בהן. ראשון תחלה נאמר זה שכתב הר\"ב כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי סטיס שאע\"פ שהן אוכל ע\"י הדחק לאו אוכל מקרי ע\"כ. הנה בסוגי' שבת ס\"ח פסחים נ\"ו נדה נ' מפרש הש\"ס אוכל למעוטי ספיחי סטיס וקוצה [ופירש\"י בשבת סטיס ווישד\"א. קוצה וורנצ\"א. אבל בפסחים פירש\"י סטיס מוריק\"א. קוצה וויישר\"א. ובנדה פירש\"י קרו\"ג. קוצה גוויטר\"א. ושינוי פרושים האלו קשין להולמן וכבר נחית תו' לדקדק בשנוי פי' המלות לרש\"י בחולין נ\"ט ד\"ה עיקר' דמרידתא וכו' ובארתי בס\"ד בתכ\"ש ואין כאן מקומה. ולשון הר\"ש סטיס וויישר\"א. קוצה וודציצ\"ה. וע' בפי' הר\"ב מ\"ה פ\"ב דכלאים ורפ\"ז דשביעית. והוא כפי' הערוך ערך אסטס] וכעת בעי טעמא דשביק הר\"ב מלת וקוצה תו זה שכתב הר\"ב דכתיב ובקצרכם ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה וכו' וכן עוד כתב איזה פעמים מלת דכתיב וכו'. נראה דמן התורה היא. אבל דע דפסחים נ\"ו ד\"ה כלל אמרו וכו' כתבו תוס' דמן התורה אינו חייב בפיאה אלא זית וכרם ושדה דכתיבי בהדיא בקרא ואחרינא תקנתא דרבנן נינהו ושאין מכניסו לקיום לא רצו לתקן פיאה דאינו דבר חשוב ותאנה וכל דדמי ליה אע\"ג דחשיב איכא ביטול עניים לפי שאין לקיטתן כאחד והפסד יתר על הריוח וכו' וכ\"כ תו' בשבת ובנדה ע\"ש וכן החליט הר\"ש דכל הני אינו אלא מדרבנן. וכל קראי דנשנית בת\"כ אינו אלא אסמכתא בעלמא ע\"ש וכ\"כ תוס' הנ\"ל. ומעתה נכון לומר דגם מ\"ש רש\"י בשבת ס\"ח ד\"ה כל שהוא אוכל כו' דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו ע\"כ אינו אלא אסמכתא. ועל כרחינו לומר הכי גם בפי' הר\"ב. דאי כמשמעות לשונו דהוי מדאוריית' קשה דמאי טעמא פטרו ספיחי אסטיס וקוצה. ואי מטעם שכתב הר\"ב דאוכל ע\"י הדחק לא שמיה אכילה קשיא למ\"ד בשבת ע\"ו דאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה וכן פסק הרמב\"ם בפי\"ח מהל' שבת [וכתבתי בתכ\"ש דלפי הנוסחא שלפנינו בגמרא דפליגי ר' יוחנן אמר פטור דאכילה ע\"י הדחק לא שמה אכילה וריש לקיש אמר שמה אכילה. יפלא פסק הרמב\"ם בזה דהלא הלכה מרווחת דהלכתא כר\"י לגבי ר\"ל. אבל דע דנוסחת הרמב\"ם הי' ר' אושעיא אמר חייב וכ\"כ הכ\"מ דפסק הרמב\"ם כר' אושעיא לגבי ר' יוחנן] ואי מדאורייתא כל המינים חייבין בפאה קשיא היאך עקרו רבנן לפטור בספיחי אסטס וקוצה. אבל לפום קושטא דכל שאר המינים חוץ מתבואה ותירוש ויצהר אינם חייבין מן התורה רק מדרבנן כמ\"ש תו' והר\"ש אתי שפיר דהם אמרו והם אמרו בספיחי אסטס וקוצה הואיל דלא הוי אלא אכילה ע\"י הדחק אין בזה ריוח לעניים הלכך פטור מן הפאה. ובסוגי' דפסחים נ\"ו על אנשי יריחו שהיו נותנין פאה לירק פריך ולית להו לאנשי יריחו הא דתנן כלל אמרו בפאה כל שהוא אוכל וכו' ומכניסו לקיום פרט לירק וכו'. רציתי לומר אע\"ג דכל הני מדרבנן בעלמא נינהו ואנשי יריחו שהיו בזמן הבית ור\"מ ור' יהודה פליגי אליבייהו. ומאי קושיא ולית להו הא דתנן וכו' דילמא האמת כך היא דלית להו. ותו דילמא באמת מהאי טעמא מיחו בידם חכמים ואינהו אנשי יריחו קודם שמיחו בהם חכמים לא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. ויתכן לומר דאי לית להו או שלא ידעו מהנך כללא דכללו רבנן. קשה למה דוקא מירק היו נותנים. ולא היו נותנים ג\"כ מתאינים ומ��פיחי סטיס וקוצה וכן מכמהין ופטריות. א\"ו דקים להו כלל דתנן. ומקשה שפיר ותירץ הש\"ס דפליגי במכניסו לקיום ע\"י דבר אחר. ובדברי קדשו של מד\"ז התי\"ט ז\"ל. אחרי שתשים עינך עליו הדק היטב. דע דברש\"י דשבת מסיים והא דנקט הני ולא נקט שארי מינין שאין ראוי לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו ע\"כ. ודע עוד דגם הר\"ש סיים ויש מפרשים משום דאין דרך ללקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ארבע וחמש שנים משהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין דשורש שלהן עיקר היא ע\"כ. ויותר מכל אלו דע דהעלים עיניו מכל מ\"ש רש\"י בפסחים נ\"ו בזה\"ל ספיחי סטיס וקוצה קשין לאכילה אבל סטיס וקוצה שאינם ספיחים חזו לאכילה וכו' ע\"כ. אכן ברש\"י בנדה שהביא התי\"ט. ז\"ל ולא ידענא אמאי נקט ספיחים וכמדומה לי שהראשונים ראוים לאכילה ע\"כ. ובין תבין מה שיש להתעורר בפרושי דרש\"י. וקצרתי לסמוך על זה שכתבתי בחדושי. עוד זאת אדרוש שכתבו תוס' בנדה נ' ד\"ה וגדולו מן הארץ למעוטי כמהין ופטריות בפ' כיצד מברכין דף מ' פריך והא תניא אם אמר כל גדולי קרקע עלי קונם אסור בכמהים ופטריות. ומשני מירבא רבו מארעא מינק לא ינקי מארעא והא כל דבר שאין גידולו מן הארץ קתני. תני כל דבר שאינו יונק מן הארץ. א\"כ נמי בשמעתין צריך למיתני יונק מן הארץ ע\"כ. והנה דבריהם ברור מללו דמשנה שלפנינו צריך תיקון ולמתני ויונק מן הארץ. אבל מן וגדולו מן הארץ דאיתא לפנינו ליכא למעט כלל כמהים ופטריות שהרי הם נמי גדולו מן הארץ. ולא התעורר בזה התי\"ט לא הכא במשנה ולא במשנה ג' דפ\"ו דברכות על דבר שאין גידולו מן הארץ וכו' דצריך למיתני על דבר שאין יונק מן הארץ כדמסיק הש\"ס ברכות מ' תני על דבר שאין יונק מן הארץ:  "
+            ],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>האוג  וכו' ולכך יש לפרש צמח דהכא וכו' </b> ע\"ש (ע' רל\"צ). ודע דז\"ל הרמב\"ם בפרושו במתני' דהכא אוג הוא הסומאק אשר בארץ הצבי והוא צמח שיעבדו בו העורות ויש לו אשכולות כאשכלות הגפן ויאכלו ע\"כ. וברפ\"ק דדמאי ז\"ל הרמב\"ם והאוג נקרא סומאק של ארץ ישראל והם אילנות עושין אשכלות אדומות ויאכלו ע\"כ. וכדי שלא יהיו דברי הרמב\"ם סותרים בפרושו וגם לפי מאי דאסברי' התי\"ט דצמח דהכא ג\"כ אילן. מלבד שהוא דחיק' טובא למאוד דקשה תו ומי סני ליה לקראו הכא אילן כמו שקראו רפ\"ק דדמאי. אכן בהג\"ה קלה יובן למאוד דלפי משמעות הלשון שכתב בארץ הצבי כו' משמע דמין זה ר\"ל אוג אינו בנמצא רק בארץ הצבי דהיינו ארץ ישראל [כמבואר ברפ\"ק דדמאי הרבה מינים שאינם גדילין רק בא\"י] ויתכן לומר דוי\"ו יתירה. וכך צ\"ל אוג הוא הסומיאק אשר בארץ הצבי הוא צמח אבל אינו צומח וגדל בשאר ארצות:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                " תי\"ט סד\"ה <b>שאינה </b> יכולה להקצר כאחת וכו' ועוד יש תימה בדברי הר\"ב מה שפסק הלכה כר' יהודה ולעולם הלכה כת\"ק דסתם לן רבי כוותיה וכו' דמפרש כשיטת הר\"ש דת\"ק ור' יהודה פליגי ה\"ל לפסוק כת\"ק ע\"כ ע\"ש וקצת י\"ל עפ\"י מ\"ש הרי\"ף והרא\"ש בשבת בפ' כל הכלים סי' ה' דאומר בעל הלכות משמיה דרב צמח גאון דהילכתא כר' יהודה נגד הת\"ק דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר' יהודה [וכתבו הרי\"ף והרא\"ש והאי טעמא לא מסתבר ולא דוקא דכי אמרינן ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י ה\"מ היכא דפליגי בהדיא אבל היכא דדברי ר\"מ סתם ור\"י הוא דפליג בהדי' לא אמרינן הלכה כר\"י אלא הלכה כסתם דאע\"ג דפליג בהדיא בברייתא כיון דסתם לן תנא כר\"מ הלכתא כוותיה ולא חיישינן למחלוקת דברייתא ��\"כ] ואולי נטה הר\"ב בעקבות דרב צמח גאון. ודע דבמ\"ה פ\"ט דפרה כתב התי\"ט ד\"ה ר' יהודה אומר וכו' ונמצא כתוב בתשובת הגאונים בשם רב צמח בר פלטוי דסתם מתני' ר\"מ. ור' מאיר ור\"י הלכה כר\"י ע\"כ. ותימה הן בעיני דא\"כ כל היכא דפליג ר\"י על סתם מתני' הלכה כמותו והא ודאי דליתא דלא איתמר הך כללא אלא היכא דלא סתם לן רבי עכ\"ל התי\"ט. ופלא שלא הביא דברי הרי\"ף והרא\"ש שהעתקתי למעלה [ועמ\"ש בס\"ד מ\"ג פ\"ב דתרומות ועוד בשאר מקומות] איברא סברת רב צמח גאון צ\"ע. נהי דממ\"ש תוס' ריש ביצה ד\"ה גבי שבת וכו' דמוכח מסוגיא דהתם דקרי לי' סתם דהילכתא הכי אע\"ג דר' יהודה פליג באותה משנה גופיה ע\"ש. וכן כתבו בשאר דוכתי. דצריכין אנו לומר בגדר הדחוק. כדי ליישב דעת רב צמח גאון. אמנם מסוגיא מפורש ביבמות דף מ' קשיא לי [דאיתמר התם על המשנה דתנן הכונס את יבמתו זכה בנכסים של אחיו ר' יהודה אומר בין כך ובין כך וכו'] תני תנא קמי' דרב נחמן אין הלכה כר' יהודה אמר ליה אלא כמאן כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים וכו' [ע\"ש גם במה דאמר עולא וכה\"ג] הרי מפורש להדי' דסתמא דת\"ק חשיב רבי' לגמרי והם רבים החולקים עם ר' יהודה [ובתוך אותן הרבים הי' ג\"כ ר\"מ בתוכם. עי' מ\"ב פ\"ז דברכות מה שהשבתי לתורני אחד ע\"פ מ\"ש רש\"י פסחים י\"א ד\"ה רבנן אדרבנן וכו'] וכעת עיון גדול אצלי טעון. לברר דעת ר\"צ גאון. ועמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ז דגיטין קצת ראי' לר' צמח גאון וישוב קצת לפליאה כאשר יאות בעיני הרואה. [ורואה אני לכאורה מילתא דרצ\"ג ודעת הרי\"ף והרא\"ש במחלוקת שנוי' היא בירושלמי ריש פ' החולץ אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה סתם משניות דרבנן (פי' כ\"מ ששנה רבי סתם משנה היא דעת חכמים דהיינו רבים. קה\"ע) עד שיפרש לו רבו (שהן אתיין כיחידאה) ר\"ש בן לקיש אומר כל סתם משניות דר' מאיר עד שיפרש לו רבו וע\"ש כל דברי הירושלמי מתחילת הענין עד סופו ותמצא ככל הצורך באם שנזכר סתם ת\"ק וברייתא נזכר דברי ר' מאיר. ואני בטרדותי אי אפשר להציגו פה. גם הירושלמי עם פי' קרבן העדה הלא לכל מצוי למצוא חפצו]:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>ומודים  וכו'. </b> ולא נ\"מ בהודאתם וכו' ע\"ש כתבו תוס' בסוכה ט' ד\"ה ואם עשאה וכו' ואפילו נפקא מינה אלא לב\"ש יש לו לתנא לפרש במה נחלקו ולא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמעינן אלא היכא דפליגי תנאי אליבא דב\"ש ולא נפקא מינה מידי בפלוגתא אליבא דב\"ה כי האי דשבת דף קל\"ה ובפ' ד' אחין דף כ\"ח ובפ\"ק דביצה דף ו' וכולן פרשנו במקומם ע\"כ. וכתבתי בתכ\"ש דקצת צ\"ע מ\"ש דמ' אחין קשיא הלא ביבמות כ\"ח. ד\"ה ר\"א וכו' כתבו ישוב נכון ופשוט למאד ע\"ש וגם לולא דבריהם יש ליישב עוד בפשיטות גמורה על הדרך שמשני הש\"ס ביבמות קכ\"ב דאי משכחת סתמא וכו' ב\"ש היא ואין הלכה כאותו סתם. ותו' עצמם מיישב בדרך הזה בברכות מ\"ז ובעירובין ט' וסוכה ל\"ה אהא דקאמר ר\"ה תנא ב\"ש אמרי' אין מאכילין וכו'. [ומ\"ש תוס' עוד ובפ\"ק דביצה וכולן פרשנו במקומם. לא ידעתי לפום רהיטא כוונתם וגם פרושם לא מצאתי בביצה אם לא קצת בדרך רחוקה אפשר לכוין] אמנם ראיה גדולה לדברי תוס' מסוגיא דמ\"ק ג' וכמ\"ש תוס' שם להדיא ד\"ה וקרובין וכו' ולאשמעינן מלתייהו דב\"ש פי' הכי. אכן במה שהחליט תוס' דלא פליגי תנאי אליבא דב\"ש היכא דלא נ\"מ מידי לב\"ה. קצת צ\"ע מפ\"ב דאהלות מ\"ג דתנן ובגלגולת בש\"א כמלא מקדח ובה\"א כדי שינטל מן החי וימות [ובגמרא בכורות ל\"ז ובחולין מ\"ב. וכן בהרב מברטנור' מפורש דהיינו חסרון כסלע] באיזה מקדח אמרו בקטן ש�� רופאים דברי ר\"מ וחכמים אומרים בגדול של לשכה. והרי דלא פליגי ר\"מ וחכמים אלא אליבא דב\"ש. בשלמא במשנה ד' פ\"ה דתרומה דפליגי ר\"א וחכמים אפשר למדחי קצת דר\"א מתלמידי ב\"ש ע' שבת ק\"ל ברש\"י ותוס' ועוד דנ\"מ בין לב\"ש ובין לב\"ה באותה סאה תרומה טמאה אי תרום ותשרף או בטלה לגמרי וא\"צ להעלותו ע\"ש. אבל ממשנה דאהלות ראיה גמורה לכאורה. ונפלאתי על מ\"ד זקני הגאון תי\"ט שלא הער' כלום מכל מ\"ש תוס' בסוכה שזכרתי [ובמאי שיש להתבונן בדרכים. מקום שאמרו להודיעך כחן דב\"ש (ביצה ב' ו') אע\"ג שיש לטעות קצת בדברי ב\"ה אפ\"ה נקט התנא להודיעך כח דב\"ש ויש לשאול וכי טעמא דב\"ש אתי לאשמעינן. ויותר בהא דכתובות נ\"ט: דשקיל וטרי הש\"ס לימא מתני' דלא כב\"ש יש לחקור דלמה הש\"ס כולי האי לאוקמי כב\"ש ואנן קי\"ל בכל דוכת' ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. בררתי בחידושי בס\"ד ואין כאן מקומו]:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט  ד\"ה <b>אם </b> באת רשות וכו' שלא להצטרף שלא יהיה שכוח וכו' ע\"ש שמור הטעמים כשאין רשות העני מועלת בו אז מצטרף ולא הוי בכלל שכחה. וקצת צריך תיקון. וטוב לגרוס לפיכך אין רשות העני מועלת בו אלא מצטרף שלא יהא שכוח או דיש לגרוס לפיכך אין רשות העני מועלת בו שלא להצטרף שיהיה שכחה:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                " תי\"ט ד\"ה <b>ואין  נאמנין וכו' [ולא על הפת וכו' </b> במאי מיתקן] כל הג\"ה זו צריכא ביאור ובדקתי בספרים אחרים ליתא לכל זה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> מי  שיש לו מזון שתי סעודות וכו' </b> ע\"ש כתבו תו' בבא בתרא ט' ד\"ה שבת נותנין לו מזון ג' סעודות פי' בשבת בצהרים אותן שתי סעודות שנתן לו אתמול בערב שבת אכל ליל שבת ושבת שחרית ושלש סעודות שנותנין לו בשבת יאכל אחת בשבת בסעודה שלישית ואחת למוצאי שבת ושלישית ישאר לו למחר בדרך שלא ילך ריקן וכו' וקשה להרשב\"א הא דתנן מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי ואמאי הא אחד יאכל מיד ואחד בלילה וא\"כ כי אזיל ריקם אזיל. וצריך לפרש דמזון שתי סעודות דקאמר היינו בלא אותה שיש לו לאכול מיד ע\"כ. והנה הרמב\"ם בפירושו וגם הר\"ב לא כתבו מזה כלום והניחו הדבר על משמעותי' מי שיש לו מזון ב' סעודות וכו' בסתמא דבין הכל יש לו מזון ב' סעודות ולא יותר ולא השגיחו לקושי' הרשב\"א. ונראה דלא ניחא להו בפי' הרשב\"א. דקשיא להו סתימת לשון המשנה ולדברי הרשב\"א מוטב הוה למתני מי שיש לו מזון שלש סעודות וכו'. אלא ברור דהכי פירושא במשנה מי שיש לו מזון שתי סעודות וכו'. לעני הדר ותושב באותה העיר [דומי' למה דתניא מי שיש לו מזון י\"ד סעודות לא יטול מן הקופה וכו' וקופה; מתחלקת מע\"ש לע\"ש לעניי העיר וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד] לא יטול היום מן התמחוי אלא למחר כשיצטרך יקח מן התמחוי וכן מטין דברי רש\"י בשבת קי\"ח שכתב תמחוי קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום. קופה מעות הן לפרנס עניים בני טובי' דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע\"ש לע\"ש. י\"ד סעודות לא יטול מן הקופה שהרי יכול להמתין לע\"ש הבא וכו'. ע\"כ לשון רש\"י. והרי דמחלק רש\"י דקופה היינו מעות המתחלק לבני טובי' דזיל להו וכו'. אבל תמחוי מתחלקת לשאינם זיל להו. והני כולהו בני העיר נינהו כדאמרי' ב\"ב ח' קופה לעניי אותה העיר. ואע\"ג דאמרי' נמי ��תם תמחוי לעניי עולם ולאו לאפוקי דאין מחלקין מתמחוי גם לבני העיר במי שצריך לו. דודאי עניי העיר קודמין במי שאין לו. האם נאמר שימתין עד ערב שבת ובין כך יהיה מוטל ברעב. אלא ברור דזה דאיתמר תמחוי לעניי עולם היינו שנותנין מתמחוי גם לעניי עולם לאפוקי מקופה שאין נותנין אלא לעניי העיר ולבני טובים דזיל להו ליטול מן התמחוי ומעתה יתיישב על נכון קושית הרשב\"א ולכן סתמו כל מפרשי המשנה ה\"ה רש\"י בשבת הנזכר והרמב\"ם והר\"ב והניחו המשנה כמשמעה וחוקה. שתי סעודות דוקא:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה פאה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviit/Hebrew/Vilna, 1908-1909.json

@@ -0,0 +1,120 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI",
+    "versionTitle": "Vilna, 1908-1909",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "versionTitleInHebrew": "משניות דפוס ראם, ווילנא תרס\"ח",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בראשית  ממלאכת מסכת זו נשגבה ממני מכל דינים השנוים במסכת שביעית מצאתי ראיתי הרון בענין שמיטת כספים וכל דיני פרוזבול נזכרים בטוש\"ע ח\"מ סי' ס\"ז בכללותי' ופרטותי' ברם בכל תשעהם המדברים בענין שמיטת הארץ ר\"ל עבודות המותרו' והאסורו' בקרקעות לא ראיתי ולא מצאתי בטוש\"ע באחד המקומות. הן אמת כל הדינים השנויי' במסכת' המדברים בענין עבודת הארץ בשנה הששית הנכנסת לשביעית שפיר עבדו דלא זכרו. משום דקי\"ל כרבן גמליאל ובית דינו דבטלו תוספת שביעית כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה א'' ובסוף מ\"א פ\"ב וכמו שאבאר להבא בס\"ד. אמנם כל הדינים השנויי' בענין שביעית עצמו ובדיני ביעור לא ראיתי שום ביאור. רק הטוי\"ד סי' של\"א הער' בזה\"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודות קרקע. ובארץ ישראל האידנא מדרבנן. ויותר מזה לא מצאתי בטור. ובחבור הש\"ע גם את זה לא כתב. ואולם מדיני תרומות ומעשרות האריכו בדיניהם. ובסוף הסי' כתב הרמ\"א בהג\"ה דרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני וכו'. גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים וכו' ובבאר הגולה כתב ע\"ז. קצתם העתיק המחבר כפי שהי' נראה להמחבר יותר הכרחי ע\"כ. וכולם לא הערו שכל דיני שביתות הארץ בשביעית ודיני ביעור פירות שביעית נשמטו לגמרי. ועמדתי משתאה. לגודל הפליאה. ובחיפוש מחיפוש מציאה ממציאה. שאלות ראשונים שאלתי עיני ראהו בשל\"ה בשער האותיות. דף ל\"ז ע\"ב הניח זה דבר השמטה בתימה. והאריך בכל הדינים הללו בביאור שלם ולקיחה תמה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> שנאמר  בחריש ובקציר תשבות וכו' למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר </b> ע\"כ. ובמ\"ק ג' ובר\"ה ט' ובמכות ח' וכן במנחות ע\"ב. איתא יצא קציר העומר שהיא מצוה. וז\"ל הר\"ש ובפ' ראשון דר\"ה מפרש ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ\"ל יליף לה מיוה\"כ דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת וכו' וה\"ה שביעית וכו' ות\"ק דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני' התם בברייתא ומשמע סוגי' דהתם דקראי דיוה\"כ לא צריכי לר\"ע דיליף כולהו משביעית. ותימה ר' ישמעאל נמי נילף משביעית דבפ\"ק דמ\"ק אמרינן הילכתא בעשר נטיעות לר' ישמעאל וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותירץ ר\"ת דצריכ' קרא לר' ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין ק\"ו מהלכה וכ\"ת א\"כ לישני הכי לר\"ע בפ\"ק דמ\"ק דאע\"ג דאיכא הילכת' צריכ' קראי דבחריש וקציר לאגמרי אשבת ויוה\"כ ויו\"ט אם איתא דלא אתי אלא לאחרינא לא הוי לי' למיכתב קרא גבי שביעית כיון דלשביעית גופי' לא צריך. ע\"כ. וכ\"כ תוס' בר\"ה ט' ד\"ה ור' ישמעאל וכו' תימה לר\"ת הא אמרי' פ\"ק דמ\"ק הלכתא לר' ישמעאל קראי לר\"ע דעשר נטיעות הלמ\"ס וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותי' ר\"ת וכו' ובחנם דחק כיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה\"כ ויו\"ט דאין דנין ק\"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויו\"ט ואיצטריך הלכה למישרי ילדה והא דלא משני הכי במ\"ק לר\"ע דאיצטריך קרא וכו' דא\"כ לא הו\"ל למכתב קרא גבי שביעית וכו' ואחר שהעתקתי דברים הנזכרים דע כי בסוגי' דמ\"ק ג' אהא דאר\"א א\"ר יוחנן עשר נטיעות הללמ\"ס. פריך הש\"ס והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וכו' שיצא למוצאי שביעית וכו' וכתבתי בתכ\"ש אע\"ג דבמסור' הש\"ס מציין בצידו שביעית פ\"א. אפ\"ה שפיר אית' דתני'. ולא דתנן משום דלאו משנה היא שהרי התם לא נזכר ר\"ע אלא ת\"ק בסתמא. אבל בריית' היא דנשנית בשם ר' עקיב' וכמ\"ש הר\"ש הנ\"ל. איברא לכאורה היא גופ' קשי' דלמה הניח הש\"ס המשנה ומייתי הבריית' [ואין זה מדרך הש\"ס כמ\"ש תוס' שבת ק\"ה ד\"ה והתני' ע\"ש ובכמה דוכתי גם בסוגי' דר\"ה כ\"ח דקדק הגמ' ג\"כ מ\"ט שביק מתני' ומותיב מבריית' כו' וכן בגיטין כ\"ז וב\"מ י\"ח] להכי השכיל המקשה להביא הבריית' דתני' בה ר' עקיב' אומר אין צריך וכו' ולשיטת ר\"ע דס\"ל בנזיר מ\"ד פ\"ז ובגמ' שם נ\"ו דדנין ק\"ו מהלכה ע\"ש. אין לומר בקושי' הר\"ש ותוס' ופריך שפיר והני הילכתא וכו' דלר\"ע נוכל למילף שבת ויוה\"כ ויו\"ט מהילכת' דעשר נטיעות [לשיטתי' בנזיר הנ\"ל דבעי למילף רביעית דם מק\"ו מעצם כשעורה אע\"ג שהיא הלכה. והיאך מצי לומר הכי שהרי א\"כ קשה הך דהכא דלמה לי' בחריש ובקציר ועל הר\"ש ותוס' שכתבו בפשיטות דהוי מצי הש\"ס לתרץ אליבא דר\"ע במ\"ק צע\"ק]. ובזה יתכן ג\"כ בר\"ה ט' ובמכות ח' דאיתא דתניא ר\"ע אומר בחריש וכו' והוה מצי לומר דתנן בחריש וכו' מן המשנה דהכא משום שכבר כתבו תוס' נדה ס\"ב ד\"ה כבריית' כיון שסידר הש\"ס הכא הכי הוקבע נמי בשאר מקומות הכי ע\"ש וכ\"כ בשאר מקומות. ובסוגי' דמ\"ק שזכרתי דמסיק הש\"ס ד' דר\"ע לית לי' הלכתא אלא מקראי דבחריש ובקציר מפיק לתוספת שביעית ומעתה לא ידענא דמנ\"ל לר\"ע לחלק בין נטיעה או זקינה וכ\"ת ה\"נ דלר\"ע אין חולק שהרי במשנה ח'[והעתיקו תוס' בסוגי' דהכא במ\"ק ג' ד\"ה נטיעות] תנן עד אימתי נקראו נטיעות וכו' [פי' לענין דמותרין לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ר\"ה] ר' עקיב' אומר נטיעה כשמה אלמא דס\"ל לר' עקיב' דנטיעה דהיינו ילדה חלוק' מזקינה. וקשי' מנ\"ל לחלק וצ\"ע בשלמא לתירוצו של רב אשי בסוף הסוגי' במ\"ק ד' דכי גמירי הילכתא דתוספת שביעית דוקא בזמן שביהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים ע\"ש יש לומר כמ\"ש תוס' ר\"ה ט' שילהי ד\"ה ור\"ע האי ועניתם וכו' דגמירי הילכתא בזמן שביהמ\"ק קיים דומי' דניסוך המים ולפי אותו מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר' עקיבא וקראי לבזמן שאין בהמ\"ק קיים. וא\"כ אתי שפיר הא דאמר ר\"ע נטיעה כשמה דכל זמן שבני אדם קוראים לה נטיעה מותר עד ר\"ה אבל אח\"כ מיקרי זקינה ואסורה בתוספת שביעית. אבל לתירוצו של הסוגי' דלר\"ע לית לי' הלכתא בעשר נטיעות כלל צע\"ג. ודע דגם רש\"י בסוכה ל\"ד. שכתב עשר נטיעות וכו' הלמ\"ס חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר\"ה אע\"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ע\"ש הנכנס לשביעית ואסור לחרוש למ\"ד יום לפני ר\"ה כדאמרי' במ\"ק מקראי בנטיעות נאמר למשה בסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ר\"ה כדי שלא יבשו וכו' ובאילנות זקנים נאסר שלשים יום לפני ר\"ה כדאמרי' במ\"ק לר' ישמעאל מהלכתא ולר' עקיב' מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך וכו' ע\"כ ואחר הדיוק והעיון בדבריו נראה דאפילו מאן דאית ליה תו��פת שביעית מקראי בחריש ובקציר אית לי' נמי הלכת' והיינו כמ\"ש תוס' בר\"ה ואכתי צ\"ע ואין כאן מקום להאריך. אך הסתכל במ\"ש רש\"י שם בסוכה בתחילת דבריו בזה\"ל עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ\"ס אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלמ\"ס הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם. וכן שיעורין וחציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן כסדר ששמען ע\"כ. וצ\"ע דהא ממסקנא דרב אשי דר\"ג וב\"ד שהתירו זקינות עד ר\"ה משום דומי' דניסוך המים מוכרח דשלשה הלכות אלו נאמרו ביחד למשה בסיני וכ\"כ תוס' במ\"ק ד' ד\"ה אלא אמר ר' אשי וכו' וקא דייק ר\"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי וכו' א\"ו למילף סמכינהו רחמנא ע\"כ. ואי כפירש\"י בסוכה דשלשתן נשאלו בבה\"מ וכו' קשה מנ\"ל לר\"ג למידרש דומי' דניסוך דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא וכן איכא למידק דהשתא נמי אי אפשר לומר דר\"ע אית לי' נמי הלכתא דא\"כ קשי' קרא למה לי ומה שייכא תוספת' שביעית גבי ניסוך. והו\"ל למסור הלכה למשה בנטיעות בפני עצמה בלתי סמוכה לניסוך המים והוי ידעינן איסור תוספת' שביעית ח\"כ והוא במק' ח' ע\"א בכל זמן א\"ו דלר\"ע דדריש בחריש ובקציר לית לי' הלכתא כלל לשיטת רב אשי כמו לתירוץ ראשון שבסוגי' את כל אלה צריך ביאור וכאן אין מקום לקבל ארוך: <br><b>ואשר </b> ע\"כ נראה לומר בהעמק יסודה ככל צורכה יתוקן הכל גם מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף פ\"א ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה בת שנתה קרוי' נטיעה וכו' והלכה כר\"ע. לכאורה לא ידענא לאיזה תועלת כתבו דהלכה כר\"ע אחרי שכבר כתב הר\"ב דקי\"ל כר\"ג וב\"ד וכל האילנות בין זקינות בין נטיעות מותרין עד ר\"ה. ולכן דע ברורי דינים השנויי' בובריש פ\"ב יוצאים להענפים הללו. הנה שדה האילן אסור לחרוש בשנה ששית מעצרת ואילך. ושדה הלבן דהיינו שדה של תבואה וקטנית אסור אפילו מפסח בשנה ששית ואילך. ובשדה האילן יש תנאי בד\"א דמותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת. דוקא כשיש שלשה אילנות נטועים בבית סאה [ראוים לעשות ככר דבלה של ס' מנה וכו'] אבל פחות מכאן אין חורשין כל בית סאה אלא תחת האילן לבדו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וכו' וכל קרקע חשוב כשדה הלבן ואין חורשין אלא רק עד הפסח. עוד תנאי באילנות בד\"א דצריכין שיהיו ראוים לעשות הני מילי משלשה אילנות ועד תשעה אבל מעשרה אילנות ולמעלה אע\"פ שאין עושין ככר וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן. עד עצרת כדין שדה האילן. והנה הדינים הללו וכה\"ג הנזכרים עי' ב' ובפ\"ב הנה הנם מתקנות ב\"ש וב\"ה. דאפילו לת\"ק דבמשנה ד' שנאמר בחריש ובקציר וכו' דיש תוספת מן התורה מ\"מ זמן רב דפסח ועצרת לאיסור תוספת לא ידענא אלא מתקנת' דב\"ש וב\"ה. עוד התקינו בנטיעות דהיינו ילדות אין להם הדין זקינות לגמרי כמו דתנן במ\"ו עשר נטיעות מפוזרים כלומר דבזקינות כשנטועין ג' לבית סאה חורשין כל בית סאה עד עצרת אבל בילדות לא מהני. אלא דוקא עשרה ובפחות מעשרה ילדות אין חורשין אלא תחתיהן לבד וקרקע הנשאר דינו כשדה הלבן ואסור בתוספת מפסח וכמ\"ש הר\"ב רמ\"ו ד\"ה נטיעות ע\"ש. ואתה קורא המשכיל בקוצר ענפים הללו מבואר לפניך כל המשניות של. וכפי שפי' הר\"ב ברפ\"א שצריך להוסיף משנה ששית וכו' ולקמן ילפי' לה מקרא כלומר כר' עקיבא והוא הת\"ק דאמר לקמן במ\"ד שנאמר בחריש ובקציר וכו' [והוא לא ס\"ל הללמ\"ס כלל כמ\"ש כבר להדיא בסוגי' דמ\"ק אלא דריש לה מקראי מיהו לפי דין תורה הוי סגי בתוספת למ\"ד יום או פחות. ואתי ב\"ש וב\"ה ותקנו הזמנים של שדה האילן ושל שדה הלבן. ו��ם ההפרש שבין אילנות זקינות ובין נטיעות ילדות ואחר כל הדברים האלה נ\"מ עוד לידע עד אימתי נקראו נטיעות דלא סגי בשלשה לבית סאה אלא דוקא עשרה לבית סאה ופחות מעשרה אין חורשין להן אלא לצורכן וקרקע הנשאר אסור מפסח כדין שדה הלבן. ועל זה אמר ר' עקיבא נטיעה כשמה. בת שנתה קרוי' נטיעה. ואח\"כ קרוי' אילן וסגי בשלשה לבית סאה. ומתוך ברורי מדות הללו יתבארו דברי הר\"ב רמ\"ו היטב. ודלא כגדול אחד המיוחד בדורו שכתב על דברים הללו שכתב הר\"ב במשנה דעשר נטיעות שדרכו נסתרה שמסוגי' הש\"ס וירושלמי לא משמע כדבריו וכו' ולפמ\"ש בס\"ד דברי הר\"ב ברורים. ויתהלך במישרים. והוי יודע הא דלא כתב הר\"ב וגם הרמב\"ם בפירושו בפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא במתני' דהכא הלכה כדברי מי כדרכם בכל המקומות. היינו משום דאין נפקותא לדינ' דגם ר' ישמעאל ס\"ל דתוספת שביעית אסורה דהלכתא דעשר נטיעות עד ראש השנה מכלל דזקינה אסורה כדמסיק בסוגי' דמ\"ק ד' הלכתא לר' ישמעאל קראי לר' עקיבא ע\"ש. א\"כ בין למר ובין למר תוספת שביעית אסורה כשביעית עצמה. ותו מדכתבו הרמב\"ם בפירושו וכן הר\"ב לעיל במ\"א דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני' וכו' ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית וכ\"כ הר\"ב ע\"ש לקמן רפ\"ב ד\"ה ושדה אילן וכו' וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרי' שר\"ג ובית דינו נמנו וכו' ובטלום ומותר לחרוש עד ר\"ה של שביעית ע\"כ. שוב לא יצא לנו לתועלת אם הלכה כר\"ע או כר' ישמעאל לענין שביעית אלא סגי בזה דקי\"ל כר\"ג וב\"ד דתוספת שביעית לגמרי מותר. ברם לפי שר\"ג וב\"ד סבירא להו כר' ישמעאל דעשר נטיעות הילכתא היא [ולא כר\"ע דמפקי תוספת שביעית מקראי] וכי גמיר' הלכתא דומיא דניסוך המים בזמן שביהמ\"ק קיים כדמסיק רב אשי והוא בתראי. נמצא למידין דקי\"ל כר\"ג וב\"ד מוכרח דלא כר\"ע דדריש תוספת שביעית מקראי אלא כרבי ישמעאל דתוספת שביעית אתי' מהלכתא והלכך בזמן שאין ביהמ\"ק קיים מותר לחרוש עד ר\"ה כמבואר כל זה מתירוצו של רב אשי. וכ\"פ הרמב\"ם רפ\"ג מה' שמיטה עבוד' הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסור' הלמ\"ס ומפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שביהמ\"ק קיים וכו' ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה ע\"כ. וכ\"כ בפירושו ר\"פ דהכא בשם התוספת' ר\"ג וב\"ד התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה מפני שדעתן כדעת ר' ישמעאל שהוא מוציא מה שנאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה ה'. ואנחית לי בזה הא דפסק הרמב\"ם בפ\"ז מה' תמידין דין ט' דקצירת עומר דוחה שבת ואם אמנם כבר תמה ע\"ז הש\"ך בי\"ד סי' רס\"ב סק\"ב וגם הלחם משנה שהרי פסק נמי דנקצר בי\"ו כשר. וסוגי' הש\"ס במנחות ע\"ב דלמ\"ד נקצר בי\"ו כשר אין קצירת העומר דוחה שבת והניח בצ\"ע. ואחריו קם להתעורר עוד בזה בבה\"ז שואל ומשיב לגאון אחד ע\"ש. אבל בלאו סתיר' זו נמי צריכין אנו למידע מנ\"ל להרמב\"ם דין זה דדוחה שבת. ואי מסתמא דמתניתין דמנחות סוף פ\"י דתנן ודוחה את השבת הא אסיק בסוגי' ע\"ב שם דמה דתנא ודוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה. ונוסף לזה שהרי בכל מקומות פסק כר\"ע נגד רבי ישמעאל וא\"כ הו\"ל לפסוק כר\"ע דלא דריש מה חריש רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה. אבל ממה שכתבתי דגם במתני' דהכא פסק כר' ישמעאל נגד ר\"ע משום דר\"ג וב\"ד פסקו כר\"י. ניחא נמי התם. ויצא לנו עוד נפקותא לפי המתבאר בסוגי' דר\"ה ט' דקרא ועניתם את נפשותיכם דכתיב גבי יוה\"כ לדעת ר' ישמעאל אתי' להורו' לתוספת יוה\"כ ולשבת ויו\"ט. אבל לדעת ר\"ע אתי' להורות כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ותוספת שבת ויו\"ט ויוה\"כ יליף לה ר\"ע כולהו משביעית ע\"ש. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה ור\"ע וכו' יליף וכו' ועמ\"ש בס\"ד לקמן והנה הרמב\"ם בהלכות שביתת עשור לא כתב להא דאוכל ושותה בתשיעי וכו'. נראה לכאורה דלשיטתי' אזיל דפסיק כר' ישמעאל דתוספת שביעית הלכה היא ואין למדין ממנה כמ\"ש הר\"ש והתוס' שהעתקתי למעלה. וא\"כ איצטריך ועניתם להורות תוספת יוה\"כ. ברם הטור א\"ח סי' תר\"ד כתב תני ר\"ח ב\"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וכתב הב\"י וא\"ת הא האי קרא ועניתם איצטריך ללמד דמוסיפין מחול על הקדש. כדדריש לה ביומא פ\"א ובר\"ה ט'. ואין לומר דהטור סובר דתוספת מחול על הקדש לא הוי דאורייתא ומ\"ה אייתר לי' קרא לדתני ר\"ח ב\"ר מדפתי שהרי כתב בסימן תר\"ח דמקרא נפקא דצריך להוסיף מחול על הקדש. וי\"ל דהטור סובר כר\"ע דנפקא לי' שמוסיפין מחול על הקדש מקרא דבחריש ובקציר תשבות כדאי' בפ\"ק דר\"ה ע\"כ. ולכאורה סותר הב\"י דברי עצמו דלקמן סי' תר\"ח. אהא שכתב הטור ואוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות דמקרא נפקא שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב\"י דמקרא נפקא לן בפ' בתרא דיומא דף פ\"א ע\"כ. והנה בפ\"ב דיומא לא נזכר כלום מבחריש ובקציר. אלא רק ילפותא דועניתם את נפשותיכם. ותו לפי מה שבררתי למעלה דמר\"ג ובית דינו מוכרחין אנו לומר דהלכה כר' ישמעאל. וא\"כ לפום סוגי' דר\"ה ט' איצטריך ועניתם להורות שמוסיפין מחול על הקדש והשתא נשאר קושית הב\"י על הטור אדוכת' דאע\"ג דבכל דוכת' קי\"ל כר\"ע הכא יצא מן הכלל משום דפסקינין כר\"ג ובית דינו נגד ר\"ע. ואין לומר נהי דתוספת שביעית הלמ\"ס היא כר' ישמעאל. מ\"מ משום דקי\"ל כר\"ע כלומר כר\"ע דאמר בנזיר שזכרתי לעיל דלמדין ק\"ו מהלכה. דזה לית' דודאי הלכתא שם כר\"א ור' יהושע רבו דר\"ע דדחי לר\"ע דאין למדין מהלכה וכ\"פ שם הרמב\"ם והר\"ב דלא כר\"ע. גם חידוש שלא הזכיר הב\"י דדעת הטור כמר ברי' דרבינ' בפסחים ס\"ח דכולה שתא יתיב בתענית לבר ממעלי יומא דכפורי דתנא ר\"ח ב\"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו וכו' וכתבו תוס' בר\"ה ט' ד\"ה כאלו וכו' דמר ברי' דרבינ' ס\"ל כר\"ע דאי כר' ישמעאל לית לי' הך דרשא וכו' ע\"ש. מיהו בזה אין בו כדי לעלות ארוכה דשפיר י\"ל דמר ברי' דרבינא ס\"ל כאוקמתי' דר\"נ בר יצחק או כאוקמתא דר' יוחנן בסוגי' דמ\"ק ד' דמוקמי דר\"ג ובית דינו באופן אחר. אבל לתירוצו של רב אשי דהוא בתראי וקי\"ל כוותי' בכל מקום א\"כ לא אתי' דר\"ג ובית דינו רק לשיטת ר' ישמעאל נגד ר\"ע. והלכך אית לן למיפסק כוותי' דר' ישמעאל. ואשר ע\"כ לולא דברי הב\"י ה\"א דהטור פסק כסוגי' דיומא פ\"א דפריך הש\"ס ותנא דעצם עצם [מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין מחול על הקדש והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי'. רש\"י] האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' [ומשני הש\"ס] מיבעי לי' כדתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה וכו'. מצינו למדין למאן דאמר דגמר עצם עצם ידעינן תוספת מחול על הקדש מדאיצטרך למעוטי וכו' כמו שפירש\"י ואייתר ועניתם לומר כל המתענה בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' ועפ\"י הדברים האלו שפיר פסק הטור הכא בסי' תר\"ד וכן לקמן בסי' תר\"ח. [ואולי מ\"ש הב\"י בסי' תר\"ח דמקרא נפק' בתרא דיומא אף הוא יהי' מכוון לגמור השם דדעת הטור כדתנא דגמר עצם עצם. ומז�� ילפינן תוספת מחול על הקדש. וחזר קצת ממ\"ש בסי' תר\"ד מטעמ' דסבר הטור כר' עקיבא דליכא למימר הכי כדאמרן]. ובינותי בספרים וראיתי הט\"ז ר\"ס תר\"ח כתב לפרש דדעת הטור כמו שכתבתי בס\"ד דז\"ש הטור דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה היינו קרא דילפי' בפ\"ב דיומא גזירה שוה דעצם עצם וכו'. מיהו זה שתמה הט\"ז על הלבוש שכתב דילפי' תוספת מבחריש וקציר ותמה עליו הט\"ז דלמאן דיליף מזה ס\"ל ה\"ה נמי כל שבת ויו\"ט בעינן תוספת כדאי' בפ' י\"כ וא\"כ מ\"ט כתב הטור דוקא ביו\"כ יש תוספת ובשבת ויו\"ט לא כתב כלום בסי' רס\"א וכו' ע\"כ. מדבריו של גדול הט\"ז ניכר שלא ראה הכא כל מ\"ש הב\"י כאן. דאם ראה וידע הב\"י כתב דהטור פוסק כר\"ע ויליף תוספת מקרא דבחריש וקציר. עד שהוא מתמה על הלבוש שכתב ויש מפרשים דילפינן מבחריש וקציר [וכוונתו על מ\"ש הב\"י]. ה\"ל לט\"ז לתמוה על הב\"י שהחליט תירוץ זה בסי' ר\"ד כמו שהעתקתי למעלה. וגם דע דמ\"ש הט\"ז דלמאן דיליף מזה ס\"ל ה\"ה וכו' כדאי' בפ' י\"כ. טעו' נפל דבפ' יו\"כ ליתא אלא צ\"ל כדאי' בפ\"ק דר\"ה והיינו בדף ט'. שוב ראיתי כתב הרמב\"ם פ\"ג מה' נדרים דין ט' הנודר שיצום בשבת או ביו\"ט חייב לצום וכן הנודר שיצום יום א' או יום ג' כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא י\"ט או ערב יוה\"כ. הרי זה חייב לצום וכו'. וכתב הכ\"מ וי\"ל בדברי הרמב\"ם שנראה לכאורה שהוא סובר דבערב יוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דערב יוה\"כ היינו מדרש' ועניתם את נפשותיכם ויש לתמו' על ערב יוה\"כ דאטו משום דרש' ועניתם שהיא אסמכ' בעלמא לימא שהיא מדאורייתא. וי\"ל דאין הכי נמי שאינם אסורין אלא מדרבנן וכו' וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו הרמב\"ם סובר דערב יוה\"כ ור\"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן ואפי' הכי אין צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד\"ת וכו' ע\"כ. וכן כתב בספרו הגדול בב\"י א\"ח סי' תי\"ח אחר שהביא לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהל' נדרים הנ\"ל כתב ויש לדקדק בדברי הרמב\"ם וכו' דאטו משום דרש' דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לומר שהיא מדאוריית' וכו'. וכך נ\"ל דאין הכי נמי דאינם אסורין אלא מדרבנן אלא כיון דיש להם קצת סמך בתורה לא אתי לזלזל בהו וכו' וקצת צריך ביאור ממ\"ש הב\"י בכ\"מ שדעת נוטה לומר דהרמב\"ם סובר דערב יוה\"כ ור\"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן. אבל בש\"ע א\"ח סי' תי\"ח סעי' ד' כתב שדברי הרמב\"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא ע\"כ. ובש\"ע שם סי' תק\"ע סעי' ג' כתב שמדברי הרמב\"ם נראה שהם [כלומר ר\"ח וערב יוה\"כ] של תורה ע\"כ. הרי בשתי מקומות אלו החליט קצת דלא כמו שהחליט קצת בחיבורו כס\"מ. וי\"ל וכתב המג\"א סי' תק\"ע סק\"ט ד\"ה דה\"ה לר\"ח וכו' אלא ר\"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל ערב יוה\"כ מוכח שהוא מדאורייתא דהא ילפי' מקרא שמצוה לאכול. ומ\"ש הרב\"י דאסמכתא בעלמא הוא תימ' הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד לי' מיבעי לי' כו' א\"כ מוכח דדרשא גמור' היא דאל\"כ הקושי' במקומה עומדת וכו' וכ\"מ בר\"ה דקי\"ל כר\"ע דאית לי' להאי דרשא לדרשא גמורה ע\"ש. וכ\"מ בטור סי' תר\"ד שהוא מדאורייתא ע\"כ. ולכאורה אין תימ' על הרב\"י שהוא כתב דבריו לדעת הרמב\"ם וראה וידע מ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' ש\"ע דין ו' בזה\"ל כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב התחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינוי מעט מליל אחד ס��וך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם ע\"כ. הנך רואה פשטות דברי הרמב\"ם דמפיק תוספת עינוי מקרא דועניתם ולא ס\"ל כתנא דעצם ביומא פ\"א וא\"כ אין מקום לתמיהת המג\"א מסוגיא דיומא דהתם למאן דיליף תוספת מעצם שפיר קאמר הש\"ס דאיהו מיבעי לי' קרא דועניתם לכדתני חייא ב\"ר מדפתי לומר לך כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו'. אבל לשיטת הרמב\"ם דמפיק קרא דועניתם למילף תוספת עינוי ביוה\"כ. הרי ודאי דמעלה עליו הכתוב אינו מן התורה אלא מדרבנן דרך אסמכת' והשתא נמי מסוגי' דר\"ה ט' שהער' המג\"א דקי\"ל כר\"ע וכו' אין לתמוה על הב\"י דכבר בררתי בצדק דפלוגתא דהכא מוכרח דקי\"ל כר' ישמעאל וכר\"ג ובית דינו נגד ר\"ע וכמ\"ש נמי הרמב\"ם דתוספ' שביעית אתי' מהלכה למ\"ס דעשר נטיעות ולפי דאין למדין מהלכה איצטריך קרא דועניתם לתוספת יוה\"כ. ובכן ברור דהא דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' אינו אלא מדרבנן דרך אסמכתא כמו שהחליט הב\"י גם בכסף משנה שהדעת נוטה דס\"ל להרמב\"ם דערב יוה\"כ לא מיתסר אלא מדרבנן. גם בזה שכתב המג\"א דמשמע מהטור בסי' תר\"ד שהיא מדאורייתא אמנם לכאורה י\"ל דהטור ס\"ל ג\"כ כהרמב\"ם לדעת הב\"י דאכילת ערב יוה\"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דועניתם והלכך הביא הטור בסי' תר\"ד משום דעכ\"פ מצוה דרבנן היא. וממ\"ש הטור והכי קאמר קרא וכו' ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון עינוי וכו'. אין ראי' דמדברי תורה ממש קאמר. תדע שהרי כל דברי הטור הללו לקוחין ככתבו וכלשונו שכתב הרא\"ש בפ' יוה\"כ סי' כ\"ב. גם הטעם שצום הקב\"ה לאכול ולשתות ערב יוה\"כ כדי שלא להזיק התענית וכו' את הכל העתיק הטור מלשון אביו הרא\"ש. [דכתיב כל המכוין הזה מדעתי' ולא נזכר הא דתני ר\"ח מדפתא כל האוכל וכו'. כרב אלפס. משמע דלהרי\"ף אפי' מצוה דרבנן ליכא והך קרא דועניתם כתבו הרי\"ף אבריית' דדריש לה לתוספת יוה\"כ ושבת כמ\"ש נמי הרא\"ש בסי' ח'] והנה הרא\"ש גופי' שכתב באותו הפרק לעיל סי' ח' ת\"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת\"ל תשבות י\"ט מנין ת\"ל שבתכם כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייבין על התוספת ת\"ל והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה וכו'. יכול לא יהא עונש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא כרת על תוספת עינוי ת\"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום וכו'. הרי לפנינו דמקרא ועניתם דריש לתוספת יוה\"כ ושבת ויו\"ט וא\"כ ע\"כ כל הא דכתב בסי' כ\"ב לא כתב אלא מדרך אסמכתא. וע\"פ הדברים האלו מ\"ש הב\"י בסי' תר\"ד ליישב לדעת הטור דס\"ל כר\"ע דיליף תוספת יוה\"כ מבחריש וקציר כמו שהעתקתי למעלה. איכא למידק מה יענה הב\"י בסתיר' דברי הרא\"ש שכתב בסי' ח' דילפינן תוספת מועניתם ואפ\"ה כתב בסי' כ\"ב תניא ר\"ח בר רב מדפתי ועניתם וכו' וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב וכו' אלא ע\"כ לומר דמ\"ש הרא\"ש בסי' כ\"ב היינו רק מדרבנן א\"כ גם בדעת הטור ה\"ל לפרש הכי. איברא לפמ\"ש למעלה דהטור בסי' תר\"ח שפסק תוספת בין בעינוי בין באיסור מלאכה וגבי שבת ויו\"ט לא כתב כלום מאיסור תוספת. על כרח' דס\"ל כתנא דעצם עצם [דאי מקרא ועניתם לא ידענא איסור תוספת אלא גבי עינוי אבל במלאכה מנ\"ל] כלומר מדאיצטריך בעצם היום הזה גבי עינוי וכן גבי מלאכה ביוה\"כ דאינו עונש כרת מכלל דאסור עכ\"פ. א\"כ מוכרח דועניתם לא אתי' להורו' על איסור תוספת משני טעמים. חדא דלמה איצטריך גבי יוה\"כ הא כבר ידעינן מדאיצטריך בעצם. ותו דא\"כ הוי גם גבי שבת ��יו\"ט איסור תוספת מדאורייתא. והטור לא פסק הכי. ולכן מהכרח לומר דועניתם אתי' לכדתניא ר\"ח בר רב מדפתי דמעלה עליו הכתוב כאילו מתענה בתשיעי ועשירי והלכך שפיר כתב המג\"א דמשמע מטור סי' תר\"ד שעיו\"כ היא מדאורייתא. ברם ראיתי אהא שכתב הטור בסי' תר\"ח ואוכלין ומפסיקין קודם בה\"ש דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב\"י כן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש. אבל מדברי הרמב\"ם בפ\"א מהל' ש\"ע נראה שהוא סובר שאין תוספת ד\"ת אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה\"כ ולא בשבתות. וכבר האריך הרב המגיד לתת טעם להרמב\"ם ומ\"מ כתב שדעת המפרשים שתוספת יש מן התורה גם לעשיית מלאכה וכדמשמע מדברי הרי\"ף והרא\"ש ע\"כ. [והנה אחרי דדעת הרמב\"ם בטילה ברובה שכל המפרשים והרי\"ף והרא\"ש והטור פסקו במוחלט דגם במלאכה צריך להוסיף מן התורה נעלם ממני דבש\"ע סי' תר\"ח לא הזכיר כלום מתוספת דמלאכה רק כתב אוכלים ומפסיקים קודם בה\"ש שצריך להוסיף מחול על הקדש. משמע רק באכילה דהיינו עינוי צריך להוסיף. ולא ממלאכה. ויותר תמה המג\"א ריש הסי' כתב בזה\"ל תוספת עינוי דאורייתא אך אין בו כרת ע\"כ. ולמה השמיט תוספת מלאכה. עוד נעלם דעכ\"פ מדברי כולן נלמד דאין מצוה בתוספת רק באכילה ובמלאכה. אבל בשאר איסורין כגון רחיצה ונעילת הסנדל לא מצינו איסור תוספת. ואולם אהא שכתב הטור סי' תרי\"א כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה ומה הן הדברים האסורי' מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה וכו' זה לשון הב\"י כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה מדמפסקינן מבעוד יום משמע שלילו כיומו לכל דבר ע\"כ. וכן בבאר הגולה יוה\"כ לילו כיומו לכל דבר וכו' ציין א\"ק א' טור מהא דמפסיקין מבעוד יום וכו'. משמע דגם ברחיצה וסיכה וכה\"ג חייב בתוספת. ודבר זה לא נמצא] נמצא עכשיו שלשה מחלוקות בדבר. דלהרי\"ף ולהרא\"ש ולכל המפרשים דין תוספת מדאוריית' בכל דבר שנאמר בו שבות בין בשבת ויו\"ט ויוה\"כ כברייתא ביומא פ\"א דדריש נמי ר' ישמעאל בר\"ה ט' ועניתם מלמד שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת\"ל תשבתו יו\"ט מנין ת\"ל שבתכם כל מקום שיש בו משום שבות [ואתא לרבות שביעית. תוס' בר\"ה ט' ד\"ה כל מקום ולכאורה צא\"ל דתנא קאי לפרש לרבות שביעית. אע\"ג דידעינן גבי שביעית לר' ישמעאל מכח הילכתא דממילא שמעת מיניה דזקינה אסורה. מ\"מ כתבו תוס' לרבות שביעית כלומר תוספת שלאחריו וכדעת ר\"ת שכתבו תוס' לעיל] מוסיפין מחול על הקדש. ודעת הטור דבשבת ויו\"ט אין דין תוספת מן התורה ואפי' מדרבנן כמ\"ש הב\"י סי' רס\"א רק ביוה\"כ יש דין תוספת בין באכילה בין במלאכה. הדעת השלישי הרמב\"ם דאפילו ביוה\"כ אין דין תוספת רק באיסור אכילה. והנה באריכות הרב המגיד לתת טעם סוף דבריו דבפ\"ק בר\"ה אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור\"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר הרמב\"ם שהם חולקים וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. גם הלח\"מ אחר שבנה וסתר דמנ\"ל להרמב\"ם לעשות פשרה זו דדוקא ביוה\"כ גבי עינוי יש תוספת ולא גבי מלאכה ושבתות וי\"ט כתב בזה\"ל ונראה לתרץ דהרמב\"ם ודאי ראה דר\"ע ור' ישמעאל בפ\"ק דר\"ה פליגי לגמרי דלר\"ע לית לי' תוספת כלל אפי' בעינוי ולר' ישמעאל אית לי' תוספת בעינוי ובמלאכה ובשבתות וי\"ט וראוי הי' לפסוק כר\"ע מחבירו אלא משום דגבי עינוי אפסוק בגמ' דלא כוותי' דאמרו במסכת ביצה דף ל' דהא תוספת יוה\"כ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו כו' משמע דפשיטא לי' לגמרא דתוספת עינוי דאורייתא וע\"ש כי האריך. הנה שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד דר\"ע פליג על ר' ישמעאל גם בזה וס\"ל דאין איסור תוספת כלל בכל מקום שנאמר בו שבות רק גבי שביעית מקרא דבחריש ובקציר. ולא לבד שלא גלו דעתם מנ\"ל לאפושי בפלוגתא בין ר\"ע ור\"י ומנין לבא להקל באיסור תוספת אלא דאדרבה פשט' דסוגי' דר\"ה ט' מוכרח כמ\"ש תוס' שם ד\"ה ור\"ע וכו' דר\"ע הוה יליף שבת ויו\"ט ויוה\"כ משביעית וכמ\"ש נמי הר\"ש שהעתקתי בתחילת הענין. וזה ברור לכל הבא על ענין הסוגיא דכל השקלא וטריא דקאי אהאמור בברייתא ח' תניא אידך יובל היא וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין על קדש ת\"ל יובל היא וכו'. ועל זה קאמר ט' ודמוסיפין מחול על קדש מנ\"ל ומשני הש\"ס דנפקא לן מהא דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר וכו' אלא חריש של ערב שביעית וכו' ופריך ור' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ\"ל וכו' משמע דלכ\"ע ניחא דמפיק דמוסיפין לכל מקום מהא דשביעית ולהכי איצטריך יובל היא. אבל לשיטת הה\"מ ולח\"מ קשה אטו לר\"ע מי ניחא דלמה לי יובל היא. הא לא ס\"ל לר\"ע אלא דוקא היכא דגלי בשביעית ולא בשארי מקומות שנאמר בהם שבות. ואם כה יאמר דאי לאו קרא יובל היא ה\"א דגמרי' משביעית. א\"כ השתא ודאי שפיר לומר קושטא דמילתא דנילף שבת ויו\"ט ויוה\"כ מק\"ו דשביעית ורק גבי יובל מיעטה רחמנא יובל היא אבל שאר מקומות דכתיב בהן שבות אסורין בתוספת שלהן כמו שביעית מקל וחומר. ויש בזה עוד ידים מוכיחות אלא שאין הזמן גרמא להאריך. כללא של דבר פשטא דסוגי' מורה דר\"ע אית לי' תוספת בכל מקום דיליף משביעית וכמ\"ש הר\"ש ותוס' בד\"ה ור' עקיבא [מיהו מ\"ש תוס' באותו דיבור ועוד דר\"ג לית לי' תוספת כלל וכלל. אינו מוכרח שכבר כתבו תוס' במ\"ק ד' ד\"ה מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ואי קשי' וכו' דצריך לעשות תוספת גבי שבת וכו'. איכא למימר ההוא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי האי שיעורא נמי יהא מודה ר\"ג דצריך להוסיף ע\"כ] ומעתה קושי' הה\"מ ולח\"מ על הרמב\"ם קיימ' כדמעיקרא ורחש לבי דבר טוב ליתן טעם לשבח ע\"פ הסוגי' דיומא פ\"א דקאמר בשלמא רב פפא דאמר דדין יוה\"כ כשבת דלא ענש אלא א\"כ הזהיר דהיא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם לא אמר כרב אחא ב\"י דיליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף גבי יוה\"כ לא ענש אלא א\"כ הזהיר דקרא דכתיב בגופי' עדיף. אלא רב אחא ב\"י מאי טעמא לא אמר כרב פפא (ומשני) מיבעי ליה לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת\"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת\"ל בתשעה הא כיצד מתחילין ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת\"ל מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה\"כ (ימים טובים צ\"ל) שבתות מנין ת\"ל תשבתו אין לי אלא [ימים טובים שבתות צ\"ל] שבתות ימים טובים מנין ת\"ל שבתכם וכו'. נמצא לרב פפא דאיצטריך תשבתו שבתכם [עי' רש\"י ד\"ה תשבתו שבתכם ומשבת שבתון לא גמר וכו' להכי נקט תשבתו שבתכם דהיא יתירא דהוא גופי' איקרי שבת] להורות דהוי יוה\"כ כשבת לעונש ואזהרה א\"כ אין שום ריבוי לתוספת שבת ויו\"ט. רק ביוה\"כ גופי' ובעינוי ידעינן דצריך להוסיף מקרא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת\"ל בערב וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום וכו' ביציאתו מנין ת\"ל מערב ועד ערב כדאיתא ברישא דברייתא ומעתה ככל הדברים האלו העתיק הרמב\"ם על נכון בפ\"א מהל' ש\"ע כמו שהעתקתי לעיל לשונו. משום דפסק כרב פפא שהוא בתראי. וגם סתמא דתלמודא ��שבת קמ\"ח ובביצה למ\"ד אזלא אליבא דהלכתא כרב פפא ממה דאמרו שם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל וכו' סבור מינה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא [כך איתא בשבת ובביצה אי' קצת בנוסחא אחרינא ע\"ש] ולא היא ל\"ש בדרבנן ול\"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה\"כ דאורייתא היא וקא חזינין להו דקא אכלו ושתו עד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי ע\"כ. הנה ודאי דכמו דאכלו ושתו עד שתחשך ה\"נ ודאי דעושין מלאכה עד שתחשך. וקשה אמאי לא כלל הש\"ס לומר ולא היא וכו' דהא תוספת יוה\"כ דאורייתא וקא חזינן להו דקא אכלו ושתו ועושין מלאכה עד שתחשך. אלא דסתמא דתלמודא נקט כרב פפא ואין תוספת דאורייתא במלאכה רק באיסור אכילה ושתיה והיינו כפסק הרמב\"ם ממש. הנה הייתי כטוען ופורק וחזר וטען מענין לענין עד שבגלגולי העניינים הרחבתי מילין בס\"ד ועתה אשובה אל אישי הראשון דזה שכתב הר\"ב סוף משנה א' דהכא וכן לקמן סמ\"א פ\"ב שר\"ג וב\"ד נמנו על שנים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום ומותר לחרוש עד ר\"ה של שביעית ע\"כ. קצת צריך פנים. דאליבא דמאן אתי אי לתירוץ קמא דבסוגיא מ\"ק ג' דאמר ר' יצחק כי גמיר' הלכתא שלשים יום לפני ר\"ה ואתו ב\"ש וב\"ה תקנו מפסח ומעצרת ואתני בדידהו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע\"ש. א\"כ לא בטלו ר\"ג ובית דינו אלא תוספת מפסח ומעצרת אבל שלשים יום לפני ר\"ה אסור מצד הלמ\"ס. והיאך סיים הר\"ב ומותר לחרוש עד ר\"ה. אלא ודאי דהר\"ב אתי לתירוץ של רב אשי בסוגיא דשם ד'. ולרב אשי נמי צא\"ל דהילכתא היא שלשים יום לפני ר\"ה ותקנתא דב\"ש וב\"ה מפסח ומדעצרת הי' נמי דוקא בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שנאסר תוספת ע\"פ הלכה למ\"מ אבל ר\"ג ובית דינו אחר החורבן בטלו השלשים יום אפילו. ומכ\"ש מה שהוסיפו ב\"ש וב\"ה. וא\"כ ה\"ל להר\"ב לפרש שר\"ג וב\"ד נמנו על השלשים יום לפני ר\"ה ובטלום וממילא נשמע דמכ\"ש שנתבטל מאליו הטפל. כיון שנתבטל העיקר. והקורא משכיל עת לחקור. באמת ולא בשקר. ילקוט מפרי עטי אשר הבאתי עוד הון יקר. ולא יהיה בך מן התלמידים עקר בכורות מ\"ד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ר\"ע וכו'  אולי משום דהלכה כר\"ע מחבירו וכו' </b> ע\"ש. צריך ביאור דהא ידוע דר' עקיבא תלמידו של ר' יהושע הוה כמבואר בסנהדרין ס\"ח ובנדרים נ'. אזל קמי ר\"א ור' יהושע וכן בשאר דוכתי' והלשון שכתב התוי\"ט דהלכה כר\"ע מחבירו לא אתי שפיר ובפרט לאוקמת' בכתובות פ\"ד איבעי' אימא דכ\"ע הלכה כר\"ע מחבירו ולא מרבו. וא\"כ אין הלכה כר\"ע נגד ר' יהושע רבו. וכ\"כ התוי\"ט ריש מ\"ט פ\"ג דכריתות בשם הכ\"מ דאין הלכה כר\"ע נגד ר' יהושע משום דר\"ע הי' תלמידו של ר\"י. ותו דר\"ע דאמר נטיעה כשמה ולפי' הר\"ב בלשון הראשון בת שנתה קרוי' נטיעה ותו לא. והוי ר\"ע יחיד לגבי ר' יהושע ור\"א בן עזריה דלתרוייהו עד ד' או חמש שנים עכ\"פ נקראת נטיעה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>וקוטמין  וכו' ושני הפרושים ראיתי בערוך וכו' </b> ע\"ש. חידוש גדול שלא כתב דראה ג\"כ בהר\"ש שהביא שני פירושים האלו בשם הערוך גם קושי' שכתב בשם פי' שהזכרתי נדפס בין שני חצי אריח. שם בהר\"ש. וידוע דכל אותן הגהות הם דברי הרא\"ש ובהפלאה שבערכין כתבתי דרבינו הערוך שכתב פי' הראשון ולא חש להאי קושי' דהיינו מאבקין משום די\"ל דמאבקין שפירושו שמשליכין אבק על עיקר האילן כמ\"ש רבינו לעיל בסמוך וכן פי' הר\"ב. לא מוכח' מילתא בעיני הרואים אח\"כ בשביעית דבעלים הניחו האבק בכוונה. וב��א\"ה יאמרו דאבק מאליו הונח שם כי שכיחי אבק פורח בכל מקומות הגלויים אבל קיטמא שהוא אפר כירה מוכח' מילתא טפי דבעלים הניחו שם לתקן האילן וה\"א דאפי' קודם ר\"ה אסורה מפני הרואים אח\"כ בשביעית יש מראית העין שהבעלים עשו תיקון האילן באפר עכשיו בשביעית להכי איצטריך דשרי. ומאבקין דלעיל איצטריך דאפילו מאבקין לא שרי אלא עד ר\"ה ובכן פי' הערוך שכתבו גם הר\"ב. מעתה יערב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> ר' יוסי אומר משיקשור. </b> הרמב\"ם בפירושו כתב והלכה כר' יוסי וכ\"כ בחיבורו ריש פ\"ב מהל' שמיטה. ולא ידעתי ששתק הר\"ב. ומה זה שתיקה של התי\"ט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "ט  תוי\"ט  ד\"ה <b>והקבלן  וכו' והרמב\"ם בביאורו כתב ואפילו אבנים גדולות וכו' </b> ע\"ש. גם ברמב\"ם שלפני פ\"ב מהל' שמיטה דין י\"ב איתא כך אבל תמוה מאי ואפילו גדולות דקאמר אדרבה גדולות מסתברא להיתר טפי מקטנות כמבואר בכל הענין. אשר ע\"כ נראה דצ\"ל ואפילו אבנים קטנות: <br><b>עוד שם בתיו\"ט </b> והכ\"מ  לא הזכיר השגה זו.  אינו ר\"ל השגה ממש שהרי ודאי דגם ברמב\"ם צ\"ל קטנות וכדאמרינן. רק בזה התעורר התוי\"ט שלא כתב בכ\"מ דבריו אלא בשם הר\"ש וה\"ל להזכיר מ\"ש הראב\"ד בשם הירושלמי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב ד\"ה <b>משהבאישו  וכו' </b> ע\"ש. בפנינו במשנה לית' מלה זו ואולי בגרסת הר\"ב הי' כך. אכן מדשתיק התוי\"ט מזה והעתיק הבאיש פי' הר\"ב וכו'. משמע דטעות נפל בדפוס ולפני התוי\"ט היו כתובין דברי הר\"ב ביושר:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>האוכל  פת כותים וכו' אבל התוספות בחולין וכו' ושם דף י\"ג כתבו פתו וכו' הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיות כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו' וצ\"ל ג\"כ וכו' מהנך דאמרו לפני ר' עקיבא נתיסדו וכו' </b> ע\"ש. הנה ברור דז\"ש התוי\"ט שגזרו עליהם להיות כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אין כוונתו על מה דאיתמר בחולין ו' ר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' וספר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין וכו' דא\"כ למה לי' להתוי\"ט לכל האריכות הזה. הלא ודאי דאי אפשר לפרש המשנה ע\"פ הגזירה שגזרו ר' אמי ור' אסי שהיו בימי אמוראים. אלא הכוונה שכתב שגזרו עליהם וכו' היינו ממה שגזר רבן גמליאל על השחיטה מטעם שמצא להם דמות יונה בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים כדמסיק הש\"ס שם דר\"ג ובית דינו נמי כר' מאיר דגזר עליהם ס\"ל ולדעת תוס' שם ה' ד\"ה רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה היינו ר\"ג דיבנה ע\"ש וידוע דר' גמליאל דיבנה ור' אליעזר סתמא בכל הש\"ס שהוא ר\"א הגדול בן הורקנוס בדור א' הוו [וזה שסיים התוי\"ט לכל דבריהם לאו דוקא אלא סירכא דלישנא נקט] רק אל זה אביט אולי יעלה בידי אמיתת הענין בפי' משנה דהכא שנכנס התוי\"ט בדוחק וצריכין לפרש ג\"כ דהך דמכאן וכו' דבדר\"א מהנך דאמרו לפני ר\"ע נתייסדו ע\"כ והוא דוחק גדול שר\"ע משמי' דר\"א יחלוק על כל הנשנית בפ' דר\"א בזה ולכן קרוב הדבר לומר דהכא במשנתינו אמרו לפני ר\"ע אומר הי' ר\"א כל האוכל פת עובד כוכבים כאלו אוכל וכו' והיינו כפי גזירה שגזרו ב\"ש וב\"ה בי\"ח דבר כמבואר שבת י\"ז ובע\"ז ל\"ו ור\"ע השיב שתוקו לא אמר לכם מה שר\"א מיקל בו כיון שלא נתפשטו איסורו בכל ישראל ולא קיבלו כמ\"ש תוס' בע\"ז ל\"ה ד\"ה מכלל וכו'. ואל תתמה כי פעמים הרבה נמצא לפנינו עובד כוכבים או נכרי או מצרי והכוונה כותי וכן להיפך. ואפרט אחת מהנה בסוגיא [שעמד עליו התוי\"ט] בחולין י\"ג דתנן במשנה שחיטת נכרי נבלה ומסיק עלה בגמ' דאי ר\"א האמר סתם מחשבת כותי לע\"ז וכן באותו ענין בסוגיא דחולין ל\"ח דתנן במשנה השוחט לכותי שחיטתו כשרה ור\"א פוסל אמר ר' אלעזר אפילו שחטה לאכול לכותי וכו' שסתם מחשבת כותי לע\"ז. וכן בגמ' שם כמה פעמים שסתם מחשבת כותי ונזכר ג\"כ ענין זה שם קט\"ז ובגיטין מ\"ה ובכל אלה המכוון על נכרי עובד כוכבים כדאיתא נמי במשנה שבמשניות מ\"ז פ\"ב דחולין השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור\"א פוסל אפי' שחטה שיאכול הנכרי וכו' שסתם מחשבת נכרי לע\"ז. ורבים כאלה אם אמרתי אספרם מחול ירביון. ולא אעלים מה שקרה לי עם שר מלומד אחד ששאל מאתי הן לבי ולבך ידע שאין אתם שונאים לנו אדרב' ככם היום מתפללים ומבקשים שלומינו. אך בזאת יאות לי שתאמר אלי פירוש על המאמר טוב שבגוים הרוג. והי' תשובתי אליו דבר זה כבר נשאל וחכמי ישראל השיבו ע\"ז כמבואר בשבט יהודה. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת שכתבתי בס\"ד בפרושי למס' סופרים סוף פט\"ו תני ר\"ש ב\"י הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג ע\"כ. וכתבתי אין ספק כי הנוסח' ישרה היא הטוב שבמצרים הרוג. וכ\"כ רש\"י בנמוקי החומש פ' בשלח י\"ד פ\"ז וכל רכב מצרים ומהיכן הי' הבהמות הללו וכו' מהירא את דבר ד' מכאן הי' ר\"ש [והיינו רשב\"י כנודע דכל סתם ר\"ש היינו רשב\"י] אומר כשר שבמצרים (בשעת מלחמה) הרוג ע\"כ. והראיתי לו כמה מקומות בדפוסין ישנים שהחליפו עובד כוכבים למצרי ומצרי לעובד כוכבים. והכא ממקומו מוכרח דצ\"ל טוב שבמצרים דזיל בתר עיקרו דלא למד ר\"ש ב\"י דבר זה אלא ממה שעשו המצרים דאפי' הירא את דבר ד' נתן בהמותיו לרדוף אחר בנ\"י מרוב שנאתם עליהם ולהכי דייק הטוב [כלומר אפי' הירא את דבר ד'] שבמצרים הרוג. ואף גם זאת לא התיר אלא בשעת מלחמה שמרוב שנאתו לא יחמול ולא יכסה אפילו הטוב שבהם ר\"ל המצרים. והי' השר סר למשמעתי. ויאמר אהבתיך וגם את דבריך אהבתי. ודע דכתבתי עוד דבנוסח האמיתי ע\"פ רש\"י שזכרתי יתיישב קושי' תוס' בע\"ז כ\"ו ד\"ה ולא מורידין וכו' ע\"ש. נראה דלא הי' גרסתם במס' סופרים כמו שהיא לפנינו בהדיא במס' סופרים גופי' בשעת מלחמה. ויתכן דחכם אחד כתב מלות אלו בשעת מלחמה על הגליון ע\"פ דעת תוס' ונדפס אח\"כ בפנים כמו שאירעו בכמה עניינים. ועתה אשובה לחזק דברות הראשונות דברי תוס' בחולין ד' אשר העתיק התוי\"ט. דע דכן לשון תוס' בגיטין יו\"ד. אהא דתנן מצת כותי מותרת וכו' ר' אליעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. ד\"ה מצת כותי מותרת וא\"ת והלא גזרו על פתן כדאי' בפ' דר\"א לפי שהיו מבטלין בנין בהמ\"ק בימי עזר' וקתני התם מכאן אמר ר' אליעזר כל האוכל פת כותי וכו'. ובקדושין ע\"ו ד\"ה מצת כותי מותרת וא\"ת והא אמרינן בפ' דר\"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר וכו'. וכן הקשו תו' בחולין הנ\"ל. ולכאורה ה\"א דעל ת\"ק דאמר מצת כותי מותרת לא קשיא להו דמנ\"ל דת\"ק ס\"ל דגזרו על פת כותי. רק עיקר קושייתם היא לר' אליעזר דאוסר ותלי טעמא לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות משמע הא אם היו בקיאין הוי שרי וקשי' להו דר\"א אדר' אליעזר דאמר בפ' דר\"א מכאן אמר ר\"א כל האוכל וכו' אכן לפמ\"ש התוי\"ט דאליבי' דר' ע��יבא לא אזלי הך דתניא בפ' דר\"א. א\"כ לא מקשו תוס' כלום שהרי אפילו ר' אליעזר גופי' לא ס\"ל הכי [אליבא דר' עקיבא דהעיד שר' אליעזר מיקל בו] מכ\"ש שיש לומר הכי לדעת ת\"ק. אבל לפמ\"ש דבמשנה דהכא איירי בפת עובד כוכבים ולא בפת כותי מקשו תו' דר\"א אדר\"א. אמנם בגוף הנוסח' בדר\"א שהעתיקו בגיטין יו\"ד ובחולין ד' מכאן אמר ר\"א כל האוכל פת כותי וכו' אכן בחולין י\"ג העתיקו תוס' מכאן אמרו כל האוכל וכו' וצ\"ע ג\"כ בפ' דר\"א עצמו בפל\"ח אחר שהאריך בסיפור ענין הכותים שהריעו לישראל ועכבו מלאכת שמים תנא מה עשה עזרא זרובבל וכו' ומנדין את הכותי וכו' ובחרם ב\"ד התחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם מכאן אמר כל האוכל בשר כותי כאילו אוכל בשר חזיר ואל יתגייר אדם כותי וכו' ונוסח' כזה איתא בשני דפוסים רק בדפוס אחד איתא מכאן אמר כל האוכל בשר כותי וכו' ובדפוס אחר' איתא מכאן אמרו כל האוכל בשר כותי וכו' ועכ\"פ היה נח לי לפי אותו הנוסח' מאי דאיכא למידק לפי שהעתיקו התוס' מכאן אמר ר\"א כל האוכל פת כותי וכו'. קשיא מאי חידש בזה מעתה הלא להדיא גזרו ע\"ז עזרא וזרובבל. ומנדין אותן בחרם ב\"ד שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מעולם אבל לפי הנוסח' בשר כותי אתי שפיר והיינו שחיטת כותי [והיינו כמו שגזר ר\"ג דיבנה על שחיטת כותי] שוב עיינתי בילקוט מלכים רמז רל\"ד והעתיק ככל הכתוב בפ' דר\"א [בשם הפסיקתא] ובחרם ב\"ד העליון והתחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת וכו' על מה שהחרימו עזר' וזרובבל וסייעתם בפירוש שלא יאכל אדם מישראל וכו' כמ\"ש למעלה. ועתה הקורא את אשר הצבתי הנה. נבון תחבולות יקנה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> המודר  הנאה מחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה כו' </b> ע\"ש. הנה במשנה ה' פ\"ח דנדרים אי' עד הגשמים עד שיהיה הגשמים [באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפי' הר\"ב] עד שתרד רביעה שניה ע\"כ [ופי' על זה תמצא שם בתוי\"ט ומ\"ש שם בס\"ד] וכן בפיסקא שבגמרא נדרים ס\"ב עד הגשמים עד שיהיה הגשמים (אסור) עד שתרד רביעה שניה. אמנם בתענית ו' אהא דמקשה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי א\"ר זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים [דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים. רש\"י] עד שתרד רביעה שניה [בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכו'. רש\"י] כתבתי בתכ\"ש וצריך תיקון דהן במשנה דשביעי' וכן במשנה דנדרים לית' הכי ומלתא דאתיא לידן ויש תועלת גדול בזה אדרבה עוד בסוגיא דתענית שם רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' בזיתים משתרד רביעה שניה רב פפא אמר כדי להלך בשבילי הרשות דאמר מר מהלכין וכו' עד שתרד רביעה שניה ר\"נ ב\"י אמר לבער פירות שביעי' דתנן מאימתי נהנין וכו'. וכל כי האי מלתא בעי טעמא דרב פפא דמשני דאמר מר וכו' וליכא אלא מימרא בב\"ק פ\"א ולא משני מהמשנה דמייתי רב זביד דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' והיא משנה א' פ\"ח דפיאה וכזה ג\"כ איכא למידק על ר' זירא ור\"נ ב\"י דמייתי ממשנה ז' פ\"ט דשביעית ולא גבו מן המוקדם בפיאה ופשיטא דבעי טעמא מלתא דר\"נ ב\"י דמייתי סיפא דמתני' דהכא מאימתי נהנין והניח רישא דמתני' דמייתי ר' זירא והנודר מן הגשמים וכו'. גם בין לר' זירא ובין לר\"נ ב\"י ופשיטא לר\"פ למה לא אמרה ממשנה ו' בדתנן כמה עניינים דזמנן עד שתרד רביעה שניה כגון המגבב ביבש וכן בריש משנה ז' דמשכיר בית לחבירו וכו' ומצוה להשית לב על הפליאו' האלה. <br><b>ולפום </b> רהיטא אמרתי עפ\"י דאיתמר במ\"ק ה' רמז לציון קברות מן התורה מייתי ר\"ש בן פזי מקרא דיחזקאל ר' אבהו מייתי קרא מן התורה ויקרא י\"ג. אביי מייתי קרא ויקרא י\"ט. ר' פפא מייתי קרא מישעי' נ\"ו ואמר סלו סלו פנו דרך ר' חיננא מייתי [סיפא דקרא] הרימו מכשול מדרך עמי. ועי' עו\"ש כמה אמוראי מהם מייתי מנביאים וכתובים ומהם מייתי מן התורה וז\"ל תוס' שם ד\"ה ר\"פ אמר סלו סלו כל חד וחד נקט מה דהוה מסיק אדעתי' ולא פליגי אלא אורחא דמלתא דכל חד מסיק אדעתי' מאי דלא מסיק חברי' אדעתי' ע\"כ. והשתא אם בפסוקי' אמרי' הכי דכל חד מסיק אדעתי' וכו' מכ\"ש דנוכל לומר הכי במשנה דכל חד מסיק אדעתי' מה דלא אסיק חבריה אדעתיה ובזה מיושב קצת סוגי' דכתובות צ\"ט. וכן במעילה י\"א דדייק ששמעת מיניה מסיפא דמתני' ולא דייק מרישא עיין יסל\"מ משנה ד' פ\"ו דמעילה. אמנם דע דאין למדין מן הכללות רק במקום ההכרח גדול אמרינן הכי אבל היכא דאפשר לשנוי' משנינן וראיתי להתעורר הכ' במקומו' אשר ידעתי בהם לפי שעה דמייתי הש\"ס ראיה מן המאוחר וגם היכא דאייתו מן הנביאים או מן הכתובים והוי מצי לאתויי מן התורה. וכבר כתבו תוס' בקדושין ל\"ח ד\"ה ובני ישראל אכלו דאע\"ג דמפרש להדיא בנביאים ניחא לי לאתויי מן התורה ולכן בב\"ק ע\"ט דאיתמר גזלן היכי דמי אמר ר' אבהו כגון וכו' שנאמר ויגזול את החנית וכו' (שמואל ב כ״ג:כ״א) ר' יוחנן אמר כגון בעלי שכם שנאמר וכו' ויגזלו כל אשר יעבור עליהם (הדרך צ\"ל) בדרך (שופטים ט׳:כ״ה) ופריך ור' אבהו מ\"ט לא אמר מהאי ומשני א\"ל כיון וכו'. ומדלא משני דכל חד מסיק אדעתי' וכו' ש\"מ דהיכא דאפשר לשנויי בריוח משנינן. מיהא קצת איכא למדחי דגבי תלמיד במקום רבו ששמע מרבו מה דאמר ואפ\"ה בחר לו דרך לעצמו א\"ל הכי. ובזה אתי שפיר דר' אבהו הי' תלמידו דר' יוחנן. ולפיכך יתכן נמי מה דאיכא למידק אמאי לא פריך נמי התם בב\"ק ור' יוחנן מ\"ט לא אמר מהאי בלא\"ה יש לומר דלר' יוחנן לא קשיא דלא אמר כר' אבהו משום דניחא לי' לאתוי' קרא דכתיב במוקדם אבל על ר' אבהו דעזב קרא דשופטים והביא קרא דשמואל פריך שפיר. ובנדה ט\"ז אמר ר' יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא מאי קרא שנא' (איוב ג׳:ג׳) יאבד יום אולד וגו' והלילה אמר הורה גבר לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ריש לקיש אמר מהכא בוזה דרכיו יומת (משלי י\"ט) ור\"ל האי קרא דר' יוחנן מאי דריש בי' מיבעי לי לכדדריש ר\"ח בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו' ור' יוחנן א\"כ יכתוב קרא גבר הורה מאי אמר הורה גבר [מדסמיך הריון ללילה ש\"מ למידרש הכי לילה ניתן להריון ולא יום מדאסמכי' קרא שמעינן לר' יוחנן ומגופי' דקרא שמעינן להא דר\"ח ב\"פ. רש\"י] לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ור\"י האי קרא דר\"ל מאי דריש בי' מיבעי לי' וכו'. הנה ודאי קראי לא מייתר' דאיוב אמר על עצמו דרך קללה. ושלמה אמר זה דרך מוסר אכן גוף הענין דשאל ר\"ל מ\"ט לא אמר מקרא דר\"י ואח\"כ מהפך שאלתו ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל איכא למידק לפי מאי דקי\"ל ב\"ב י\"ד סידרן של כתובים תהלים איוב משלי א\"כ מאי מקשה הש\"ס על ר\"י דלא אמר כר\"ל דודאי עדיפא לי' לאתוי' קרא המוקדם באיוב. וצריך אתה לדעת דבלא\"ה כולה מוקשה דנקט הש\"ס בלשונם האי קרא דר\"י וכו' ור\"י וכו' כאילו הי' ר\"י בעצמו אמר הכי מקרא דלילה אמר הורה גבר והלא רב המנונא אמר הכי וא\"כ נוכל לומר דר\"י בעצמו סובר כמו שמפרש ר\"ל מקרא דבוזה דרכיו וכבר כתבתי בתכ\"ש גירסת הערוך כך הוא אסור לשמש מטתו ביום שנאמר ולילה אמר הורה גבר ר\"ל אמר מהכא ובוזה דרכיו יומת והשתא ר\"י בעצמו סיים שנאמר ולילה אמר הורה גבר. ופריך הש\"ס על ר\"ל משני טעמים חדא שהי' תלמידו וכבר שמע מרבו קרא דדריש מיני' ותו דלמה עזב קרא דמוקדם באיוב ודרש מקרא המאוחר במשלי. וגם על ר\"י מקשה שפיר דלשיטתי' בב\"ב ט\"ו דא' ר\"י איוב מעולי גולה הוי. ותוס' כתבו שם י\"ד ד\"ה בפרענותא וכו' וא\"ת למ\"ד מעולי גולה לכתוב לאיוב בסוף ותירצו דמש\"ה כתבו בהדי תהלי' ומשלי לפי שהוא מענין א' וכו' ע\"ש. וא\"כ מדלא מייתי ר\"י מקרא דמשלי אשר מחברו היה זמן רב ועצום קודם לאיוב שהי' מאוחר הרבה מעולי הגולה ע\"כ דמבעי לי' לדרשא אחרינא ובזה יתבאר פרש\"י ד\"ה מאי הורה גבר מדסמיך וכו' והעתקתי' למעלה ולכאורה אין מובן מי הכריח לרש\"י לכל זה אטו ר\"ח ב\"פ תנא הוא ונזכר במשנה או בברייתא ולא מצי לאפלוגי עליו ר\"י. איברא מאור עינינו רש\"י ז\"ל האיר עין בזה לפי דאמר ר' יוחנן בסנהדרין צ\"ו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם אר\"י אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר הורה גבר. הרי להדיא דר\"י ס\"ל דלילה אמר הורה גבר קאי על המלאך ויתחייב מזה דס\"ל כר\"ח ב\"פ והוכרח רש\"י לפרש דר\"י משמע תרתי מקרא זה וקצת יותר באריכות תמצא בהפלאה שבערכין עכ\"פ יש מקום עיון בר\"ה כ\"ח מ\"ט שביק מתני' ומותיב מבריי' וכו' ע\"ש משמע דאיכא קפידא בזה כן כתבו תוס' בכמה דוכתא דלא שבקינן מתני' וכו' ובסוגי' דב\"מ י' מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין. לכאורה בעי טעמא דלא מותיב פאה שהיא משנה מוקדמת אכן לפמ\"ש תו' במ\"ק הנ\"ל ניחא מיהו בלאו הכי איכא למימר דר' יעקב ב\"א לא רצה להקשות ממתני' דפאה דס\"ל כתירוצו של ר\"פ שם דבשדה דבעה\"ב לא תקינו לי' ארבע אמות לפיכך פריך ממתני' דנזיקין דד' אמות קונות לו בכל מקום ומדקאמר בכ\"מ משמע אפילו ברה\"ר כמו דדייק הש\"ס שם אפירוקא דרב ששת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>כוורת  דבורים וכו' כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר וכו' לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע וכו' </b> ע\"ש. התוי\"ט לא הערה מאין יצא לו להר\"ב לפרש הכי ובפי' הר\"ש והרמב\"ם דהכא לא נזכר שום דבר [ואדרבה הרשב\"ם בב\"ב ס\"ה אמתני' דהכא כוורת דבורים ר\"א אומר וכו' כתב כוורת דבורים מחוברת היא בקרקע בטיט. ומשמע מדבריו דאף במחובר בטיט בקרקע פליגי וע\"ש בתוס' ד\"ה הרי היא כקרקע וכו' דגם מדבריהם אין הכרע די\"ל דאפילו במחובר בטיט פליגו חכמים דהרודה חלת דבש בשבת דפטור כמו בהרודה פת מן התנור דלא מחייב אע\"ג דהתנור מחובר ע\"ש וכן לענין מקבלת טומאה אפילו במקומה כיון דלא בעי מחשבה וכמ\"ש תוס' וכן לענין פרוזבול סברו חכמים דאין כותבין מצי מיירי נמי שמחוברת בטיט. והיינו שהעמיד הכוורת בשדה אחר שלא ברשות הבעלים כמ\"ש הרא\"ש הנדפס בתוך פי' הר\"ש ע\"ש] שוב מצאתי ראיתי כתב הר\"ש סוף עוקצין תני' בתוספתא אמר ר\"י לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלת דבש שאינה מקבלת טומאה באיבהן וכו' על מה נחלקו על השבת ועל השביעית שר\"א אומר הרי היא כקרקע וחכמים אומרים הרי היא ככלי. ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר ע\"כ. ואולי מהתוספתא זו יצא להר\"ב לפרש הכי במתני' דידן. וזה שסיים הר\"ב לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע וכו' מדעתו הוסיף והיינו דעל כרח' דבאופן זה פליגי הגם דע\"כ ר' יהודה בתוספתא במאי דאמר לא נחלקו ר\"א וחכמים על חלת דבש שאין מקבלת טומאה וכו' ודאי פליג אמתני' דידן דתנא פלוגתא דר\"א וחכמים גם לענין מקבלת טומאה. מ\"מ סיפא דמילתא דר' יהודה ואם היתה מחוברת בטיט וכו' אפשר דגם תנא דידן במשנתינו מודה [איברא מפי' הרשב\"ם שהעתקתי לעיל שכתב כוורת דבורים מחוברת היא בקרקע בטיט נראה דס\"ל לפי תלמוד' דידן אי אפשר לומר כר' יהודה בתוספתא דאי מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר דטעמיה לא ידעינן לפי דכל עיקר טעמיה דר\"א מקרא דיערת הדבש. ואולם לחכמים דפליגי ולא דרשו הכי א\"כ אף במחובר בטיט למה יהיה הרודה בשבת חייב חטאת. לא יהיה זה חמור מהרודה פת מן התנור בשבת דאע\"ג דהתנור מחובר אפ\"ה פטור מחיוב חטאת כמבואר לעיל. ואגב אתן תודע בתוס' ריש ס\"ו שם המגי' בין שני חצאי אריחים כזה [ומקבלת טומאה במקומה] וא\"ת מאי טעם נקט גבי טומאה במקומה וכו'. ואומר ר\"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה וכו' סבר לתקן במה שהגיה להיות ד\"ה ומקבלת טומאה במקומה וקאי קושיות תו' וא\"ת מאי טעמא וכו' אליבא דחכמים. אמנם לא לבד שיקשה לפ\"ז היא גופה קשי' למה לא שאלו התוס' במוקדם על ר\"א מאי טעמי' נקט [ואינה מקבלת טומאה במקומה] דאין חילוק כו' אלא מתוך דבריו של ר\"ת שכתבו עיקר פשיטת לשונם מורה דקאי על ר\"א. כלו' דשלא במקומה מודה ר\"א דגזרו ביה רבנן ולפיכך אקרא אני על החכם המגיה בזה כל המוסיף גורע. ודבר זה שייך אמילתא דר\"א. והכל בדבור א' נאמרו עם מה שכתבו למעלה ד\"ה ה\"ה כקרקע ס\"ה שכתבו דלמסקנא דטעמא משום דאיתקיש ליער לא חיישי' בחבור הכוורת וכו' ועי' היטב. ועדים נאמנים ע\"ז גם דברי הרא\"ש הנדפסים בפי' הר\"ש דהכא מורין כן. גם התי\"ט בעוקצין בגמ' העתיק כל דברי ר\"א ואינה מקבלת טומאה במקומה ע\"ש וזה ברור. ועד יסכים הזמן. בסייעתא השם הנאמן. ארחיב עוד ידי לאמן: ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b> והרודה  מחלות דבש וכו' דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מאי ענין יער אצל דבש אלא וכו' </b> ע\"ש. גם במשנה י' פ\"ג דעוקצין פי' הר\"ב הכי וכן פירש הר\"ש ומבואר הך דרשא בשבת צ\"ה אר\"א מ\"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנה בשבת חייב חטאת אף חלת דבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת ע\"כ. ובל' זה ממש אי' נמי בב\"ב פ. בלי שום גרעון אכן בב\"ב ס\"ו אי' דאר\"א מ\"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת ע\"כ. וקיצר הש\"ס בטעמא וכי מה ענין יער אצל דבש אבל עכ\"פ ברור דעיקר ילפותא מכח הקושיא מה ענין וכו' וז\"ל רשב\"ם אר\"א מ\"ט דר\"א דחשיב לכוורת דבורים כמחובר דכתיב ויטבול אותה ביערת דבש ביהונתן כתיב ובדבש במקום גידולו מיירי וקרא לה יער והילכך חשיב ליה מחובר ואפי' אין הכוורת מחוברת ממש בקרקע ע\"כ. ולכאו' פליאה מ\"ש רש\"י בשמואל א' י\"ד כ\"ז בזה\"ל ויערת הדבש בקנה הדבש כמו ותשם בסוף דמתרגמי' ושויתי' ביערה. וסוף הם קנים של אגם. וכן אכלתי יערי עם דבשי [ש\"ה ה' א'] ובל' ישמעאל קורין לאותו דבש צוקרא בלע\"ז מפי ר' נתן הישמעאלי. וכן כתב רש\"י בפירושו בשה\"ש אכלתי יערי עם דבשי יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנא' ביערת הדבש ויערת היא לשון קנה כמו ותשם בסוף ושויתי' ביערה ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי וכו' ע\"כ. וכ\"כ תוס' ברכות ל\"ו ד\"ה ברטיבא וכו' ועל ציקר\"א מברכינן בפה\"ע כי יערי עם דבשי זה ציקר\"א וכו' ע\"כ. אמור מעתה דיערת הדבש היינו קנים שגדל בהן הדבש שהוא ציקר\"א. תו מאי קא קשי' לי' וכי מה ענין יערת וכו' ולגודל הפליאה. עמדתי משתאה. ואמרתי עוד דלפי הנראה מפשט' דסוגיא דמוכח הכא מקרא דהרודה ממנו בשבת חייב. צ\"ע לחכמים דפליגי עליו ואמרו הרודה ממנו בשבת פטור מאי דרשו בהך קרא. ולשיטתייהו [דחכמים] נשאר הקושי' וכי מה ענין יערת אצל דבש. ואשר ע\"כ אמת יורה דרכו לפי מה שראיתי במכלל יופי בפירושו לשה\"ש וכן בשמואל. כ' ביערת הדבש היא חלות הדבש קודם שיוציאו ממנו הדבש ברישק\"א בלע\"ז ע\"כ. מעתה י\"ל דלר' אליעזר ס\"ל כפי' המכלל יופי אבל החכמים ס\"ל כפירש\"י ותוספות שהעתקתי למעלה. ויתכן לפ\"ז דרש\"י בשמואל ובשה\"ש וכן תוס' בברכות מפרשים אליבא דחכמים דקי\"ל כוותיה וכמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כר\"א. וגם בחבורו פט\"ו מה' שבת ד\"ו לא כתב אלא שאסור לרדות וכתב הרב המגיד דפסק כחכמים. ויעלה הכל ישרים ותמימים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Yesh Seder LaMishnah/Seder Zeraim/Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,117 @@
+{
+    "title": "Yesh Seder LaMishnah on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Yesh_Seder_LaMishnah_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "בראשית  ממלאכת מסכת זו נשגבה ממני מכל דינים השנוים במסכת שביעית מצאתי ראיתי הרון בענין שמיטת כספים וכל דיני פרוזבול נזכרים בטוש\"ע ח\"מ סי' ס\"ז בכללותי' ופרטותי' ברם בכל תשעהם המדברים בענין שמיטת הארץ ר\"ל עבודות המותרו' והאסורו' בקרקעות לא ראיתי ולא מצאתי בטוש\"ע באחד המקומות. הן אמת כל הדינים השנויי' במסכת' המדברים בענין עבודת הארץ בשנה הששית הנכנסת לשביעית שפיר עבדו דלא זכרו. משום דקי\"ל כרבן גמליאל ובית דינו דבטלו תוספת שביעית כמ\"ש הר\"ב בסוף משנה א'' ובסוף מ\"א פ\"ב וכמו שאבאר להבא בס\"ד. אמנם כל הדינים השנויי' בענין שביעית עצמו ובדיני ביעור לא ראיתי שום ביאור. רק הטוי\"ד סי' של\"א הער' בזה\"ל ובשביעית היא שמיטה ואסור בחרישה ובזריעה ובכל עבודות קרקע. ובארץ ישראל האידנא מדרבנן. ויותר מזה לא מצאתי בטור. ובחבור הש\"ע גם את זה לא כתב. ואולם מדיני תרומות ומעשרות האריכו בדיניהם. ובסוף הסי' כתב הרמ\"א בהג\"ה דרב המחבר השמיט כל דיני מעשר עני וכו'. גם בדיני תרומות ומעשרות השמיט כמה דינים וכו' ובבאר הגולה כתב ע\"ז. קצתם העתיק המחבר כפי שהי' נראה להמחבר יותר הכרחי ע\"כ. וכולם לא הערו שכל דיני שביתות הארץ בשביעית ודיני ביעור פירות שביעית נשמטו לגמרי. ועמדתי משתאה. לגודל הפליאה. ובחיפוש מחיפוש מציאה ממציאה. שאלות ראשונים שאלתי עיני ראהו בשל\"ה בשער האותיות. דף ל\"ז ע\"ב הניח זה דבר השמטה בתימה. והאריך בכל הדינים הללו בביאור שלם ולקיחה תמה:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> שנאמר  בחריש ובקציר תשבות וכו' למוצאי שביעית ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות וכו' יצא קציר העומר </b> ע\"כ. ובמ\"ק ג' ובר\"ה ט' ובמכות ח' וכן במנחות ע\"ב. איתא יצא קציר העומר שהיא מצוה. וז\"ל הר\"ש ובפ' ראשון דר\"ה מפרש ור' ישמעאל דמוסיפין מחול על הקודש מנ\"ל יליף לה מיוה\"כ דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וגו' ומרבי שבת וכו' וה\"ה שביעית וכו' ות\"ק דמתני' דהכא היינו ר' עקיבא כדתני' התם בברייתא ומשמע סוגי' דהתם דקראי דיוה\"כ לא צריכי לר\"ע דיליף כולהו משביעית. ותימה ר' ישמעאל נמי נילף משביעית דבפ\"ק דמ\"ק אמרינן הילכתא בעשר נטיעות לר' ישמעאל וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותירץ ר\"ת דצריכ' קרא לר' ישמעאל משום תוספת דלאחריו ועל חנם דחק דמהלכה לא ילפינן כי היכי דאין דנין ק\"ו מהלכה וכ\"ת א\"כ לישני הכי לר\"ע בפ\"ק דמ\"ק דאע\"ג דאיכא הילכת' צריכ' קראי דבחריש וקציר לאגמרי אשבת ויוה\"כ ויו\"ט אם איתא דלא אתי אלא לאחרינא לא הוי לי' למיכתב קרא גבי שביעית כיון דלשביעית גופי' לא צריך. ע\"כ. וכ\"כ תוס' בר\"ה ט' ד\"ה ור' ישמעאל וכו' תימה לר\"ת הא אמרי' פ\"ק דמ\"ק הלכתא לר' ישמעאל קראי לר\"ע דעשר נטיעות הלמ\"ס וכיון דהילכתא למישרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותי' ר\"ת וכו' ובחנם דחק כיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת ויוה\"כ ויו\"ט דאין דנין ק\"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויו\"ט ואיצטריך הלכה למישרי ילדה והא דלא משני הכי במ\"ק לר\"ע דאיצטריך קרא וכו' דא\"כ לא הו\"ל למכתב קרא גבי שביעית וכו' ואחר שהעתקתי דברים הנזכרים דע כי בסוגי' דמ\"ק ג' אהא דאר\"א א\"ר יוחנן עשר נטיעות הללמ\"ס. פריך הש\"ס והני הילכתא נינהו קראי נינהו דתניא ב��ריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר אין צריך לומר חריש וכו' שיצא למוצאי שביעית וכו' וכתבתי בתכ\"ש אע\"ג דבמסור' הש\"ס מציין בצידו שביעית פ\"א. אפ\"ה שפיר אית' דתני'. ולא דתנן משום דלאו משנה היא שהרי התם לא נזכר ר\"ע אלא ת\"ק בסתמא. אבל בריית' היא דנשנית בשם ר' עקיב' וכמ\"ש הר\"ש הנ\"ל. איברא לכאורה היא גופ' קשי' דלמה הניח הש\"ס המשנה ומייתי הבריית' [ואין זה מדרך הש\"ס כמ\"ש תוס' שבת ק\"ה ד\"ה והתני' ע\"ש ובכמה דוכתי גם בסוגי' דר\"ה כ\"ח דקדק הגמ' ג\"כ מ\"ט שביק מתני' ומותיב מבריית' כו' וכן בגיטין כ\"ז וב\"מ י\"ח] להכי השכיל המקשה להביא הבריית' דתני' בה ר' עקיב' אומר אין צריך וכו' ולשיטת ר\"ע דס\"ל בנזיר מ\"ד פ\"ז ובגמ' שם נ\"ו דדנין ק\"ו מהלכה ע\"ש. אין לומר בקושי' הר\"ש ותוס' ופריך שפיר והני הילכתא וכו' דלר\"ע נוכל למילף שבת ויוה\"כ ויו\"ט מהילכת' דעשר נטיעות [לשיטתי' בנזיר הנ\"ל דבעי למילף רביעית דם מק\"ו מעצם כשעורה אע\"ג שהיא הלכה. והיאך מצי לומר הכי שהרי א\"כ קשה הך דהכא דלמה לי' בחריש ובקציר ועל הר\"ש ותוס' שכתבו בפשיטות דהוי מצי הש\"ס לתרץ אליבא דר\"ע במ\"ק צע\"ק]. ובזה יתכן ג\"כ בר\"ה ט' ובמכות ח' דאיתא דתניא ר\"ע אומר בחריש וכו' והוה מצי לומר דתנן בחריש וכו' מן המשנה דהכא משום שכבר כתבו תוס' נדה ס\"ב ד\"ה כבריית' כיון שסידר הש\"ס הכא הכי הוקבע נמי בשאר מקומות הכי ע\"ש וכ\"כ בשאר מקומות. ובסוגי' דמ\"ק שזכרתי דמסיק הש\"ס ד' דר\"ע לית לי' הלכתא אלא מקראי דבחריש ובקציר מפיק לתוספת שביעית ומעתה לא ידענא דמנ\"ל לר\"ע לחלק בין נטיעה או זקינה וכ\"ת ה\"נ דלר\"ע אין חולק שהרי במשנה ח'[והעתיקו תוס' בסוגי' דהכא במ\"ק ג' ד\"ה נטיעות] תנן עד אימתי נקראו נטיעות וכו' [פי' לענין דמותרין לחרוש כל בית סאה בשבילן עד ר\"ה] ר' עקיב' אומר נטיעה כשמה אלמא דס\"ל לר' עקיב' דנטיעה דהיינו ילדה חלוק' מזקינה. וקשי' מנ\"ל לחלק וצ\"ע בשלמא לתירוצו של רב אשי בסוף הסוגי' במ\"ק ד' דכי גמירי הילכתא דתוספת שביעית דוקא בזמן שביהמ\"ק קיים דומיא דניסוך המים ע\"ש יש לומר כמ\"ש תוס' ר\"ה ט' שילהי ד\"ה ור\"ע האי ועניתם וכו' דגמירי הילכתא בזמן שביהמ\"ק קיים דומי' דניסוך המים ולפי אותו מסקנא יתכן לפרש הלכתא כר' עקיבא וקראי לבזמן שאין בהמ\"ק קיים. וא\"כ אתי שפיר הא דאמר ר\"ע נטיעה כשמה דכל זמן שבני אדם קוראים לה נטיעה מותר עד ר\"ה אבל אח\"כ מיקרי זקינה ואסורה בתוספת שביעית. אבל לתירוצו של הסוגי' דלר\"ע לית לי' הלכתא בעשר נטיעות כלל צע\"ג. ודע דגם רש\"י בסוכה ל\"ד. שכתב עשר נטיעות וכו' הלמ\"ס חורשין כל בית סאה בשבילן ערב שביעית עד ר\"ה אע\"פ שמצוה מן התורה להוסיף מחול על הקודש כדנפקא לן מבחריש ובקציר תשבות חריש של ע\"ש הנכנס לשביעית ואסור לחרוש למ\"ד יום לפני ר\"ה כדאמרי' במ\"ק מקראי בנטיעות נאמר למשה בסיני שמותר לחרוש תחתיהן עד ר\"ה כדי שלא יבשו וכו' ובאילנות זקנים נאסר שלשים יום לפני ר\"ה כדאמרי' במ\"ק לר' ישמעאל מהלכתא ולר' עקיב' מקראי וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו בשדה הלבן מפסח ואילך ובשדה האילן בזקנים מעצרת ואילך וכו' ע\"כ ואחר הדיוק והעיון בדבריו נראה דאפילו מאן דאית ליה תוספת שביעית מקראי בחריש ובקציר אית לי' נמי הלכת' והיינו כמ\"ש תוס' בר\"ה ואכתי צ\"ע ואין כאן מקום להאריך. אך הסתכל במ\"ש רש\"י שם בסוכה בתחילת דבריו בזה\"ל עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למ\"ס אלו שלשה נשאלו בבית המדרש מנין להם מן התורה והשיבו שהלמ\"ס הם ושמע השומע וגרסם כסדר ששמעם. וכן שיעורי�� וחציצין ומחיצין שמען השומע וסדרן כסדר ששמען ע\"כ. וצ\"ע דהא ממסקנא דרב אשי דר\"ג וב\"ד שהתירו זקינות עד ר\"ה משום דומי' דניסוך המים מוכרח דשלשה הלכות אלו נאמרו ביחד למשה בסיני וכ\"כ תוס' במ\"ק ד' ד\"ה אלא אמר ר' אשי וכו' וקא דייק ר\"ג מה שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך שניתנו למשה גבי הדדי וכו' א\"ו למילף סמכינהו רחמנא ע\"כ. ואי כפירש\"י בסוכה דשלשתן נשאלו בבה\"מ וכו' קשה מנ\"ל לר\"ג למידרש דומי' דניסוך דילמא הא כדאיתא והא כדאיתא וכן איכא למידק דהשתא נמי אי אפשר לומר דר\"ע אית לי' נמי הלכתא דא\"כ קשי' קרא למה לי ומה שייכא תוספת' שביעית גבי ניסוך. והו\"ל למסור הלכה למשה בנטיעות בפני עצמה בלתי סמוכה לניסוך המים והוי ידעינן איסור תוספת' שביעית ח\"כ והוא במק' ח' ע\"א בכל זמן א\"ו דלר\"ע דדריש בחריש ובקציר לית לי' הלכתא כלל לשיטת רב אשי כמו לתירוץ ראשון שבסוגי' את כל אלה צריך ביאור וכאן אין מקום לקבל ארוך: <br><b>ואשר </b> ע\"כ נראה לומר בהעמק יסודה ככל צורכה יתוקן הכל גם מ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בסוף פ\"א ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה בת שנתה קרוי' נטיעה וכו' והלכה כר\"ע. לכאורה לא ידענא לאיזה תועלת כתבו דהלכה כר\"ע אחרי שכבר כתב הר\"ב דקי\"ל כר\"ג וב\"ד וכל האילנות בין זקינות בין נטיעות מותרין עד ר\"ה. ולכן דע ברורי דינים השנויי' בובריש פ\"ב יוצאים להענפים הללו. הנה שדה האילן אסור לחרוש בשנה ששית מעצרת ואילך. ושדה הלבן דהיינו שדה של תבואה וקטנית אסור אפילו מפסח בשנה ששית ואילך. ובשדה האילן יש תנאי בד\"א דמותר לחרוש כל בית סאה בשבילן עד העצרת. דוקא כשיש שלשה אילנות נטועים בבית סאה [ראוים לעשות ככר דבלה של ס' מנה וכו'] אבל פחות מכאן אין חורשין כל בית סאה אלא תחת האילן לבדו וחוצה לו כמלא אורה וסלו וכו' וכל קרקע חשוב כשדה הלבן ואין חורשין אלא רק עד הפסח. עוד תנאי באילנות בד\"א דצריכין שיהיו ראוים לעשות הני מילי משלשה אילנות ועד תשעה אבל מעשרה אילנות ולמעלה אע\"פ שאין עושין ככר וכו' חורשין כל בית סאה בשבילן. עד עצרת כדין שדה האילן. והנה הדינים הללו וכה\"ג הנזכרים עי' ב' ובפ\"ב הנה הנם מתקנות ב\"ש וב\"ה. דאפילו לת\"ק דבמשנה ד' שנאמר בחריש ובקציר וכו' דיש תוספת מן התורה מ\"מ זמן רב דפסח ועצרת לאיסור תוספת לא ידענא אלא מתקנת' דב\"ש וב\"ה. עוד התקינו בנטיעות דהיינו ילדות אין להם הדין זקינות לגמרי כמו דתנן במ\"ו עשר נטיעות מפוזרים כלומר דבזקינות כשנטועין ג' לבית סאה חורשין כל בית סאה עד עצרת אבל בילדות לא מהני. אלא דוקא עשרה ובפחות מעשרה ילדות אין חורשין אלא תחתיהן לבד וקרקע הנשאר דינו כשדה הלבן ואסור בתוספת מפסח וכמ\"ש הר\"ב רמ\"ו ד\"ה נטיעות ע\"ש. ואתה קורא המשכיל בקוצר ענפים הללו מבואר לפניך כל המשניות של. וכפי שפי' הר\"ב ברפ\"א שצריך להוסיף משנה ששית וכו' ולקמן ילפי' לה מקרא כלומר כר' עקיבא והוא הת\"ק דאמר לקמן במ\"ד שנאמר בחריש ובקציר וכו' [והוא לא ס\"ל הללמ\"ס כלל כמ\"ש כבר להדיא בסוגי' דמ\"ק אלא דריש לה מקראי מיהו לפי דין תורה הוי סגי בתוספת למ\"ד יום או פחות. ואתי ב\"ש וב\"ה ותקנו הזמנים של שדה האילן ושל שדה הלבן. וגם ההפרש שבין אילנות זקינות ובין נטיעות ילדות ואחר כל הדברים האלה נ\"מ עוד לידע עד אימתי נקראו נטיעות דלא סגי בשלשה לבית סאה אלא דוקא עשרה לבית סאה ופחות מעשרה אין חורשין להן אלא לצורכן וקרקע הנשאר אסור מפסח כדין שדה הלבן. ועל זה אמר ר' עקיבא נטיעה כשמה. בת שנתה קרוי' נטיעה. ואח\"כ קרוי' אי��ן וסגי בשלשה לבית סאה. ומתוך ברורי מדות הללו יתבארו דברי הר\"ב רמ\"ו היטב. ודלא כגדול אחד המיוחד בדורו שכתב על דברים הללו שכתב הר\"ב במשנה דעשר נטיעות שדרכו נסתרה שמסוגי' הש\"ס וירושלמי לא משמע כדבריו וכו' ולפמ\"ש בס\"ד דברי הר\"ב ברורים. ויתהלך במישרים. והוי יודע הא דלא כתב הר\"ב וגם הרמב\"ם בפירושו בפלוגת' דר' ישמעאל ור' עקיבא במתני' דהכא הלכה כדברי מי כדרכם בכל המקומות. היינו משום דאין נפקותא לדינ' דגם ר' ישמעאל ס\"ל דתוספת שביעית אסורה דהלכתא דעשר נטיעות עד ראש השנה מכלל דזקינה אסורה כדמסיק בסוגי' דמ\"ק ד' הלכתא לר' ישמעאל קראי לר' עקיבא ע\"ש. א\"כ בין למר ובין למר תוספת שביעית אסורה כשביעית עצמה. ותו מדכתבו הרמב\"ם בפירושו וכן הר\"ב לעיל במ\"א דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני' וכו' ומותר לחרוש עד ראש השנה של שביעית וכ\"כ הר\"ב ע\"ש לקמן רפ\"ב ד\"ה ושדה אילן וכו' וכל המשניות הללו דחויות הן כדאמרי' שר\"ג ובית דינו נמנו וכו' ובטלום ומותר לחרוש עד ר\"ה של שביעית ע\"כ. שוב לא יצא לנו לתועלת אם הלכה כר\"ע או כר' ישמעאל לענין שביעית אלא סגי בזה דקי\"ל כר\"ג וב\"ד דתוספת שביעית לגמרי מותר. ברם לפי שר\"ג וב\"ד סבירא להו כר' ישמעאל דעשר נטיעות הילכתא היא [ולא כר\"ע דמפקי תוספת שביעית מקראי] וכי גמיר' הלכתא דומיא דניסוך המים בזמן שביהמ\"ק קיים כדמסיק רב אשי והוא בתראי. נמצא למידין דקי\"ל כר\"ג וב\"ד מוכרח דלא כר\"ע דדריש תוספת שביעית מקראי אלא כרבי ישמעאל דתוספת שביעית אתי' מהלכתא והלכך בזמן שאין ביהמ\"ק קיים מותר לחרוש עד ר\"ה כמבואר כל זה מתירוצו של רב אשי. וכ\"פ הרמב\"ם רפ\"ג מה' שמיטה עבוד' הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסור' הלמ\"ס ומפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שביהמ\"ק קיים וכו' ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה כדין תורה ע\"כ. וכ\"כ בפירושו ר\"פ דהכא בשם התוספת' ר\"ג וב\"ד התקינו שיהיו מותרין בעבודת הארץ עד ר\"ה מפני שדעתן כדעת ר' ישמעאל שהוא מוציא מה שנאמר בחריש ובקציר לענין אחר כמו שיתבאר בזה ה'. ואנחית לי בזה הא דפסק הרמב\"ם בפ\"ז מה' תמידין דין ט' דקצירת עומר דוחה שבת ואם אמנם כבר תמה ע\"ז הש\"ך בי\"ד סי' רס\"ב סק\"ב וגם הלחם משנה שהרי פסק נמי דנקצר בי\"ו כשר. וסוגי' הש\"ס במנחות ע\"ב דלמ\"ד נקצר בי\"ו כשר אין קצירת העומר דוחה שבת והניח בצ\"ע. ואחריו קם להתעורר עוד בזה בבה\"ז שואל ומשיב לגאון אחד ע\"ש. אבל בלאו סתיר' זו נמי צריכין אנו למידע מנ\"ל להרמב\"ם דין זה דדוחה שבת. ואי מסתמא דמתניתין דמנחות סוף פ\"י דתנן ודוחה את השבת הא אסיק בסוגי' ע\"ב שם דמה דתנא ודוחה את השבת היינו להקרבה אבל לא לקצירה. ונוסף לזה שהרי בכל מקומות פסק כר\"ע נגד רבי ישמעאל וא\"כ הו\"ל לפסוק כר\"ע דלא דריש מה חריש רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה. אבל ממה שכתבתי דגם במתני' דהכא פסק כר' ישמעאל נגד ר\"ע משום דר\"ג וב\"ד פסקו כר\"י. ניחא נמי התם. ויצא לנו עוד נפקותא לפי המתבאר בסוגי' דר\"ה ט' דקרא ועניתם את נפשותיכם דכתיב גבי יוה\"כ לדעת ר' ישמעאל אתי' להורו' לתוספת יוה\"כ ולשבת ויו\"ט. אבל לדעת ר\"ע אתי' להורות כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. ותוספת שבת ויו\"ט ויוה\"כ יליף לה ר\"ע כולהו משביעית ע\"ש. וכ\"כ תוס' שם ד\"ה ור\"ע וכו' יליף וכו' ועמ\"ש בס\"ד לקמן והנה הרמב\"ם בהלכות שביתת עשור לא כתב להא דאוכל ושותה בתשיעי וכו'. נראה לכאורה דלשיטתי' אזיל דפסיק כר' ישמעאל דתוספת שב��עית הלכה היא ואין למדין ממנה כמ\"ש הר\"ש והתוס' שהעתקתי למעלה. וא\"כ איצטריך ועניתם להורות תוספת יוה\"כ. ברם הטור א\"ח סי' תר\"ד כתב תני ר\"ח ב\"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. וכתב הב\"י וא\"ת הא האי קרא ועניתם איצטריך ללמד דמוסיפין מחול על הקדש. כדדריש לה ביומא פ\"א ובר\"ה ט'. ואין לומר דהטור סובר דתוספת מחול על הקדש לא הוי דאורייתא ומ\"ה אייתר לי' קרא לדתני ר\"ח ב\"ר מדפתי שהרי כתב בסימן תר\"ח דמקרא נפקא דצריך להוסיף מחול על הקדש. וי\"ל דהטור סובר כר\"ע דנפקא לי' שמוסיפין מחול על הקדש מקרא דבחריש ובקציר תשבות כדאי' בפ\"ק דר\"ה ע\"כ. ולכאורה סותר הב\"י דברי עצמו דלקמן סי' תר\"ח. אהא שכתב הטור ואוכלין ומפסיקין קודם בין השמשות דמקרא נפקא שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב\"י דמקרא נפקא לן בפ' בתרא דיומא דף פ\"א ע\"כ. והנה בפ\"ב דיומא לא נזכר כלום מבחריש ובקציר. אלא רק ילפותא דועניתם את נפשותיכם. ותו לפי מה שבררתי למעלה דמר\"ג ובית דינו מוכרחין אנו לומר דהלכה כר' ישמעאל. וא\"כ לפום סוגי' דר\"ה ט' איצטריך ועניתם להורות שמוסיפין מחול על הקדש והשתא נשאר קושית הב\"י על הטור אדוכת' דאע\"ג דבכל דוכת' קי\"ל כר\"ע הכא יצא מן הכלל משום דפסקינין כר\"ג ובית דינו נגד ר\"ע. ואין לומר נהי דתוספת שביעית הלמ\"ס היא כר' ישמעאל. מ\"מ משום דקי\"ל כר\"ע כלומר כר\"ע דאמר בנזיר שזכרתי לעיל דלמדין ק\"ו מהלכה. דזה לית' דודאי הלכתא שם כר\"א ור' יהושע רבו דר\"ע דדחי לר\"ע דאין למדין מהלכה וכ\"פ שם הרמב\"ם והר\"ב דלא כר\"ע. גם חידוש שלא הזכיר הב\"י דדעת הטור כמר ברי' דרבינ' בפסחים ס\"ח דכולה שתא יתיב בתענית לבר ממעלי יומא דכפורי דתנא ר\"ח ב\"ר מדפתי ועניתם את נפשותיכם וכו' מעלה עליו וכו' וכתבו תוס' בר\"ה ט' ד\"ה כאלו וכו' דמר ברי' דרבינ' ס\"ל כר\"ע דאי כר' ישמעאל לית לי' הך דרשא וכו' ע\"ש. מיהו בזה אין בו כדי לעלות ארוכה דשפיר י\"ל דמר ברי' דרבינא ס\"ל כאוקמתי' דר\"נ בר יצחק או כאוקמתא דר' יוחנן בסוגי' דמ\"ק ד' דמוקמי דר\"ג ובית דינו באופן אחר. אבל לתירוצו של רב אשי דהוא בתראי וקי\"ל כוותי' בכל מקום א\"כ לא אתי' דר\"ג ובית דינו רק לשיטת ר' ישמעאל נגד ר\"ע. והלכך אית לן למיפסק כוותי' דר' ישמעאל. ואשר ע\"כ לולא דברי הב\"י ה\"א דהטור פסק כסוגי' דיומא פ\"א דפריך הש\"ס ותנא דעצם עצם [מדאיצטריך למעוטי לתוספת החול מעונש ומאזהרה ממילא שמעינן דמוסיפין מחול על הקדש והאי ועניתם בתשעה מאי עביד לי'. רש\"י] האי בתשעה לחדש מאי עביד לי' [ומשני הש\"ס] מיבעי לי' כדתני חייא בר רב מדפתי ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו התענה וכו'. מצינו למדין למאן דאמר דגמר עצם עצם ידעינן תוספת מחול על הקדש מדאיצטרך למעוטי וכו' כמו שפירש\"י ואייתר ועניתם לומר כל המתענה בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' ועפ\"י הדברים האלו שפיר פסק הטור הכא בסי' תר\"ד וכן לקמן בסי' תר\"ח. [ואולי מ\"ש הב\"י בסי' תר\"ח דמקרא נפק' בתרא דיומא אף הוא יהי' מכוון לגמור השם דדעת הטור כדתנא דגמר עצם עצם. ומזה ילפינן תוספת מחול על הקדש. וחזר קצת ממ\"ש בסי' תר\"ד מטעמ' דסבר הטור כר' עקיבא דליכא למימר הכי כדאמרן]. ובינותי בספרים וראיתי הט\"ז ר\"ס תר\"ח כתב לפרש דדעת הטור כמו שכתבתי בס\"ד דז\"ש הטור דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין באיסור עשיית מלאכה היינו קרא דילפי' בפ\"ב דיומא גזירה שוה דעצם עצם וכו'. מיהו זה שתמה הט\"ז על הלבוש שכתב דילפי' תוספת מבחריש וקציר ותמה עליו הט\"ז דלמאן דיליף מזה ס\"ל ה\"ה נמי כל שבת ויו\"ט בעינן תוספת כדאי' בפ' י\"כ וא\"כ מ\"ט כתב הטור דוקא ביו\"כ יש תוספת ובשבת ויו\"ט לא כתב כלום בסי' רס\"א וכו' ע\"כ. מדבריו של גדול הט\"ז ניכר שלא ראה הכא כל מ\"ש הב\"י כאן. דאם ראה וידע הב\"י כתב דהטור פוסק כר\"ע ויליף תוספת מקרא דבחריש וקציר. עד שהוא מתמה על הלבוש שכתב ויש מפרשים דילפינן מבחריש וקציר [וכוונתו על מ\"ש הב\"י]. ה\"ל לט\"ז לתמוה על הב\"י שהחליט תירוץ זה בסי' ר\"ד כמו שהעתקתי למעלה. וגם דע דמ\"ש הט\"ז דלמאן דיליף מזה ס\"ל ה\"ה וכו' כדאי' בפ' י\"כ. טעו' נפל דבפ' יו\"כ ליתא אלא צ\"ל כדאי' בפ\"ק דר\"ה והיינו בדף ט'. שוב ראיתי כתב הרמב\"ם פ\"ג מה' נדרים דין ט' הנודר שיצום בשבת או ביו\"ט חייב לצום וכן הנודר שיצום יום א' או יום ג' כל ימיו ופגע בו יום זה והרי הוא י\"ט או ערב יוה\"כ. הרי זה חייב לצום וכו'. וכתב הכ\"מ וי\"ל בדברי הרמב\"ם שנראה לכאורה שהוא סובר דבערב יוה\"כ ובר\"ח אסור להתענות מן התורה ומשמע דערב יוה\"כ היינו מדרש' ועניתם את נפשותיכם ויש לתמו' על ערב יוה\"כ דאטו משום דרש' ועניתם שהיא אסמכ' בעלמא לימא שהיא מדאורייתא. וי\"ל דאין הכי נמי שאינם אסורין אלא מדרבנן וכו' וכבר כתבתי שהדעת נוטה לומר שרבינו הרמב\"ם סובר דערב יוה\"כ ור\"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן ואפי' הכי אין צריכים חיזוק לפי שיש להם אסמכתא בד\"ת וכו' ע\"כ. וכן כתב בספרו הגדול בב\"י א\"ח סי' תי\"ח אחר שהביא לשון הרמב\"ם בפ\"ג מהל' נדרים הנ\"ל כתב ויש לדקדק בדברי הרמב\"ם וכו' דאטו משום דרש' דועניתם את נפשותיכם שהיא אסמכתא בעלמא לומר שהיא מדאוריית' וכו'. וכך נ\"ל דאין הכי נמי דאינם אסורין אלא מדרבנן אלא כיון דיש להם קצת סמך בתורה לא אתי לזלזל בהו וכו' וקצת צריך ביאור ממ\"ש הב\"י בכ\"מ שדעת נוטה לומר דהרמב\"ם סובר דערב יוה\"כ ור\"ח לא מיתסר' אלא מדרבנן. אבל בש\"ע א\"ח סי' תי\"ח סעי' ד' כתב שדברי הרמב\"ם נראה לכאורה שהוא מדאורייתא ע\"כ. ובש\"ע שם סי' תק\"ע סעי' ג' כתב שמדברי הרמב\"ם נראה שהם [כלומר ר\"ח וערב יוה\"כ] של תורה ע\"כ. הרי בשתי מקומות אלו החליט קצת דלא כמו שהחליט קצת בחיבורו כס\"מ. וי\"ל וכתב המג\"א סי' תק\"ע סק\"ט ד\"ה דה\"ה לר\"ח וכו' אלא ר\"ח הוא דרבנן שאסור להתענות בו אבל ערב יוה\"כ מוכח שהוא מדאורייתא דהא ילפי' מקרא שמצוה לאכול. ומ\"ש הרב\"י דאסמכתא בעלמא הוא תימ' הא אמרי' ביומא ותנא דעצם האי ועניתם מאי עביד לי' מיבעי לי' כו' א\"כ מוכח דדרשא גמור' היא דאל\"כ הקושי' במקומה עומדת וכו' וכ\"מ בר\"ה דקי\"ל כר\"ע דאית לי' להאי דרשא לדרשא גמורה ע\"ש. וכ\"מ בטור סי' תר\"ד שהוא מדאורייתא ע\"כ. ולכאורה אין תימ' על הרב\"י שהוא כתב דבריו לדעת הרמב\"ם וראה וידע מ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהל' ש\"ע דין ו' בזה\"ל כשם ששבות מלאכה בו בין ביום בין בלילה כך שבות לעינוי בין ביום בין בלילה וצריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנא' ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב התחיל לצום ולהתענות מערב תשיעי הסמוך לעשירי וכן ביציאה שוהה בעינוי מעט מליל אחד סמוך לעשירי שנאמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם ע\"כ. הנך רואה פשטות דברי הרמב\"ם דמפיק תוספת עינוי מקרא דועניתם ולא ס\"ל כתנא דעצם ביומא פ\"א וא\"כ אין מקום לתמיהת המג\"א מסוגיא דיומא דהתם למאן דיליף תוספת מעצם שפיר קאמר הש\"ס דאיהו מיבעי לי' קרא דועניתם לכדתני חייא ב\"ר מדפתי לומר לך כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו'. אבל לשיטת הרמב\"ם דמפיק קרא דועניתם למילף תוספת עינוי ביוה\"כ. הרי ודאי דמעלה עליו הכתוב אינו מן התורה אלא מדרבנן דרך אסמכת' והשתא נמי מסוגי' דר\"ה ט' שהער' המג\"א דקי\"ל כר\"ע וכו' אין לתמוה על הב\"י דכבר בררתי בצדק דפלוגתא דהכא מוכרח דקי\"ל כר' ישמעאל וכר\"ג ובית דינו נגד ר\"ע וכמ\"ש נמי הרמב\"ם דתוספ' שביעית אתי' מהלכה למ\"ס דעשר נטיעות ולפי דאין למדין מהלכה איצטריך קרא דועניתם לתוספת יוה\"כ. ובכן ברור דהא דכל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב וכו' אינו אלא מדרבנן דרך אסמכתא כמו שהחליט הב\"י גם בכסף משנה שהדעת נוטה דס\"ל להרמב\"ם דערב יוה\"כ לא מיתסר אלא מדרבנן. גם בזה שכתב המג\"א דמשמע מהטור בסי' תר\"ד שהיא מדאורייתא אמנם לכאורה י\"ל דהטור ס\"ל ג\"כ כהרמב\"ם לדעת הב\"י דאכילת ערב יוה\"כ אינו אלא מדרבנן ואסמכוה אקרא דועניתם והלכך הביא הטור בסי' תר\"ד משום דעכ\"פ מצוה דרבנן היא. וממ\"ש הטור והכי קאמר קרא וכו' ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון עינוי וכו'. אין ראי' דמדברי תורה ממש קאמר. תדע שהרי כל דברי הטור הללו לקוחין ככתבו וכלשונו שכתב הרא\"ש בפ' יוה\"כ סי' כ\"ב. גם הטעם שצום הקב\"ה לאכול ולשתות ערב יוה\"כ כדי שלא להזיק התענית וכו' את הכל העתיק הטור מלשון אביו הרא\"ש. [דכתיב כל המכוין הזה מדעתי' ולא נזכר הא דתני ר\"ח מדפתא כל האוכל וכו'. כרב אלפס. משמע דלהרי\"ף אפי' מצוה דרבנן ליכא והך קרא דועניתם כתבו הרי\"ף אבריית' דדריש לה לתוספת יוה\"כ ושבת כמ\"ש נמי הרא\"ש בסי' ח'] והנה הרא\"ש גופי' שכתב באותו הפרק לעיל סי' ח' ת\"ר ועניתם את נפשותיכם בתשעה וכו' מכאן שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת\"ל תשבות י\"ט מנין ת\"ל שבתכם כל שבת שאתה שובת אתה מוסיף לה בין מלפני' בין מלאחרי' יכול יהא חייבין על התוספת ת\"ל והנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה וכו'. יכול לא יהא עונש כרת על תוספת מלאכה אבל יהא כרת על תוספת עינוי ת\"ל כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה על עיצומו של יום וכו'. הרי לפנינו דמקרא ועניתם דריש לתוספת יוה\"כ ושבת ויו\"ט וא\"כ ע\"כ כל הא דכתב בסי' כ\"ב לא כתב אלא מדרך אסמכתא. וע\"פ הדברים האלו מ\"ש הב\"י בסי' תר\"ד ליישב לדעת הטור דס\"ל כר\"ע דיליף תוספת יוה\"כ מבחריש וקציר כמו שהעתקתי למעלה. איכא למידק מה יענה הב\"י בסתיר' דברי הרא\"ש שכתב בסי' ח' דילפינן תוספת מועניתם ואפ\"ה כתב בסי' כ\"ב תניא ר\"ח בר רב מדפתי ועניתם וכו' וכי בתשעה מתענין וכו' מעלה עליו הכתוב וכו' אלא ע\"כ לומר דמ\"ש הרא\"ש בסי' כ\"ב היינו רק מדרבנן א\"כ גם בדעת הטור ה\"ל לפרש הכי. איברא לפמ\"ש למעלה דהטור בסי' תר\"ח שפסק תוספת בין בעינוי בין באיסור מלאכה וגבי שבת ויו\"ט לא כתב כלום מאיסור תוספת. על כרח' דס\"ל כתנא דעצם עצם [דאי מקרא ועניתם לא ידענא איסור תוספת אלא גבי עינוי אבל במלאכה מנ\"ל] כלומר מדאיצטריך בעצם היום הזה גבי עינוי וכן גבי מלאכה ביוה\"כ דאינו עונש כרת מכלל דאסור עכ\"פ. א\"כ מוכרח דועניתם לא אתי' להורו' על איסור תוספת משני טעמים. חדא דלמה איצטריך גבי יוה\"כ הא כבר ידעינן מדאיצטריך בעצם. ותו דא\"כ הוי גם גבי שבת ויו\"ט איסור תוספת מדאורייתא. והטור לא פסק הכי. ולכן מהכרח לומר דועניתם אתי' לכדתניא ר\"ח בר רב מדפתי דמעלה עליו הכתוב כאילו מתענה בתשיעי ועשירי והלכך שפיר כתב המג\"א דמשמע מטור סי' תר\"ד שעיו\"כ היא מדאורייתא. ברם ראיתי אהא שכתב הטור בסי' תר\"ח ואוכלין ומפסיקין קודם בה\"ש דמקרא נפקא לן שצריך להוסיף מחול על הקדש בין באיסור אכילה בין בעשיית מלאכה. כתב הב\"י כן נראה מדברי הרי\"ף והרא\"ש. אבל מדברי הרמב\"ם בפ\"א מהל' ש\"ע נראה שהוא סובר שאין תוספת ד\"ת אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה\"כ ולא בשבתות. וכבר האריך הרב המגיד לתת טעם להרמב\"ם ומ\"מ כתב שדעת המפרשים שתוספת יש מן התורה גם לעשיית מלאכה וכדמשמע מדברי הרי\"ף והרא\"ש ע\"כ. [והנה אחרי דדעת הרמב\"ם בטילה ברובה שכל המפרשים והרי\"ף והרא\"ש והטור פסקו במוחלט דגם במלאכה צריך להוסיף מן התורה נעלם ממני דבש\"ע סי' תר\"ח לא הזכיר כלום מתוספת דמלאכה רק כתב אוכלים ומפסיקים קודם בה\"ש שצריך להוסיף מחול על הקדש. משמע רק באכילה דהיינו עינוי צריך להוסיף. ולא ממלאכה. ויותר תמה המג\"א ריש הסי' כתב בזה\"ל תוספת עינוי דאורייתא אך אין בו כרת ע\"כ. ולמה השמיט תוספת מלאכה. עוד נעלם דעכ\"פ מדברי כולן נלמד דאין מצוה בתוספת רק באכילה ובמלאכה. אבל בשאר איסורין כגון רחיצה ונעילת הסנדל לא מצינו איסור תוספת. ואולם אהא שכתב הטור סי' תרי\"א כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה ומה הן הדברים האסורי' מלאכה אכילה ושתיה רחיצה וסיכה וכו' זה לשון הב\"י כל הדברים האסורין בעיקר היום אסורין גם בלילה מדמפסקינן מבעוד יום משמע שלילו כיומו לכל דבר ע\"כ. וכן בבאר הגולה יוה\"כ לילו כיומו לכל דבר וכו' ציין א\"ק א' טור מהא דמפסיקין מבעוד יום וכו'. משמע דגם ברחיצה וסיכה וכה\"ג חייב בתוספת. ודבר זה לא נמצא] נמצא עכשיו שלשה מחלוקות בדבר. דלהרי\"ף ולהרא\"ש ולכל המפרשים דין תוספת מדאוריית' בכל דבר שנאמר בו שבות בין בשבת ויו\"ט ויוה\"כ כברייתא ביומא פ\"א דדריש נמי ר' ישמעאל בר\"ה ט' ועניתם מלמד שמוסיפין מחול על הקדש וכו' שבת מנין ת\"ל תשבתו יו\"ט מנין ת\"ל שבתכם כל מקום שיש בו משום שבות [ואתא לרבות שביעית. תוס' בר\"ה ט' ד\"ה כל מקום ולכאורה צא\"ל דתנא קאי לפרש לרבות שביעית. אע\"ג דידעינן גבי שביעית לר' ישמעאל מכח הילכתא דממילא שמעת מיניה דזקינה אסורה. מ\"מ כתבו תוס' לרבות שביעית כלומר תוספת שלאחריו וכדעת ר\"ת שכתבו תוס' לעיל] מוסיפין מחול על הקדש. ודעת הטור דבשבת ויו\"ט אין דין תוספת מן התורה ואפי' מדרבנן כמ\"ש הב\"י סי' רס\"א רק ביוה\"כ יש דין תוספת בין באכילה בין במלאכה. הדעת השלישי הרמב\"ם דאפילו ביוה\"כ אין דין תוספת רק באיסור אכילה. והנה באריכות הרב המגיד לתת טעם סוף דבריו דבפ\"ק בר\"ה אמרו דר' ישמעאל דורש תוספת מועניתם ור\"ע דורש לכל האוכל ושותה וסובר הרמב\"ם שהם חולקים וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. גם הלח\"מ אחר שבנה וסתר דמנ\"ל להרמב\"ם לעשות פשרה זו דדוקא ביוה\"כ גבי עינוי יש תוספת ולא גבי מלאכה ושבתות וי\"ט כתב בזה\"ל ונראה לתרץ דהרמב\"ם ודאי ראה דר\"ע ור' ישמעאל בפ\"ק דר\"ה פליגי לגמרי דלר\"ע לית לי' תוספת כלל אפי' בעינוי ולר' ישמעאל אית לי' תוספת בעינוי ובמלאכה ובשבתות וי\"ט וראוי הי' לפסוק כר\"ע מחבירו אלא משום דגבי עינוי אפסוק בגמ' דלא כוותי' דאמרו במסכת ביצה דף ל' דהא תוספת יוה\"כ דאורייתא וקא חזינן לנשי דאכלו ושתו כו' משמע דפשיטא לי' לגמרא דתוספת עינוי דאורייתא וע\"ש כי האריך. הנה שני נביאים מתנבאין בסגנון אחד דר\"ע פליג על ר' ישמעאל גם בזה וס\"ל דאין איסור תוספת כלל בכל מקום שנאמר בו שבות רק גבי שביעית מקרא דבחריש ובקציר. ולא לבד שלא גלו דעתם מנ\"ל לאפושי בפלוגתא בין ר\"ע ור\"י ומנין לבא להקל באיסור תוספת אלא דאדרבה פשט' דסוגי' דר\"ה ט' מוכרח כמ\"ש תוס' שם ד\"ה ור\"ע וכו' דר\"ע הוה יליף שבת ויו\"ט ויוה\"כ משביעית וכמ\"ש נמי הר\"ש שהעתקתי בתחילת הענין. וזה ברור לכל הבא על ענין הסוגיא דכל השקלא וטריא דקאי אהאמור בברייתא ח' תניא אידך יובל היא וכו' ואל תתמה שהרי מוסיפין על קדש ת\"ל יובל היא וכו'. ועל זה קאמר ט' ודמוסיפין מחול על קדש מנ\"ל ומשני הש\"ס דנפקא לן מהא דתניא בחריש ובקציר תשבות ר' עקיבא אומר וכו' אלא חריש של ערב שביעית וכו' ופריך ור' ישמעאל מוסיפין מחול על קדש מנ\"ל וכו' משמע דלכ\"ע ניחא דמפיק דמוסיפין לכל מקום מהא דשביעית ולהכי איצטריך יובל היא. אבל לשיטת הה\"מ ולח\"מ קשה אטו לר\"ע מי ניחא דלמה לי יובל היא. הא לא ס\"ל לר\"ע אלא דוקא היכא דגלי בשביעית ולא בשארי מקומות שנאמר בהם שבות. ואם כה יאמר דאי לאו קרא יובל היא ה\"א דגמרי' משביעית. א\"כ השתא ודאי שפיר לומר קושטא דמילתא דנילף שבת ויו\"ט ויוה\"כ מק\"ו דשביעית ורק גבי יובל מיעטה רחמנא יובל היא אבל שאר מקומות דכתיב בהן שבות אסורין בתוספת שלהן כמו שביעית מקל וחומר. ויש בזה עוד ידים מוכיחות אלא שאין הזמן גרמא להאריך. כללא של דבר פשטא דסוגי' מורה דר\"ע אית לי' תוספת בכל מקום דיליף משביעית וכמ\"ש הר\"ש ותוס' בד\"ה ור' עקיבא [מיהו מ\"ש תוס' באותו דיבור ועוד דר\"ג לית לי' תוספת כלל וכלל. אינו מוכרח שכבר כתבו תוס' במ\"ק ד' ד\"ה מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ואי קשי' וכו' דצריך לעשות תוספת גבי שבת וכו'. איכא למימר ההוא פורתא לא קחשיב כיון דלא הוי אלא כל שהוא וכי האי שיעורא נמי יהא מודה ר\"ג דצריך להוסיף ע\"כ] ומעתה קושי' הה\"מ ולח\"מ על הרמב\"ם קיימ' כדמעיקרא ורחש לבי דבר טוב ליתן טעם לשבח ע\"פ הסוגי' דיומא פ\"א דקאמר בשלמא רב פפא דאמר דדין יוה\"כ כשבת דלא ענש אלא א\"כ הזהיר דהיא גופי' שבת איקרי דכתיב תשבתו שבתכם לא אמר כרב אחא ב\"י דיליף שבת שבתון משבת בראשית מה להלן לא ענש אא\"כ הזהיר אף גבי יוה\"כ לא ענש אלא א\"כ הזהיר דקרא דכתיב בגופי' עדיף. אלא רב אחא ב\"י מאי טעמא לא אמר כרב פפא (ומשני) מיבעי ליה לכדתניא ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת\"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת\"ל בתשעה הא כיצד מתחילין ומתענה מבעוד יום מכאן שמוסיפין מחול על הקדש. ואין לי אלא בכניסתו ביציאתו מנין ת\"ל מערב עד ערב. ואין לי אלא יוה\"כ (ימים טובים צ\"ל) שבתות מנין ת\"ל תשבתו אין לי אלא [ימים טובים שבתות צ\"ל] שבתות ימים טובים מנין ת\"ל שבתכם וכו'. נמצא לרב פפא דאיצטריך תשבתו שבתכם [עי' רש\"י ד\"ה תשבתו שבתכם ומשבת שבתון לא גמר וכו' להכי נקט תשבתו שבתכם דהיא יתירא דהוא גופי' איקרי שבת] להורות דהוי יוה\"כ כשבת לעונש ואזהרה א\"כ אין שום ריבוי לתוספת שבת ויו\"ט. רק ביוה\"כ גופי' ובעינוי ידעינן דצריך להוסיף מקרא ועניתם את נפשותיכם בתשעה יכול יתחיל ויתענה בתשעה ת\"ל בערב וכו' הא כיצד מתחיל ומתענה מבעוד יום וכו' ביציאתו מנין ת\"ל מערב ועד ערב כדאיתא ברישא דברייתא ומעתה ככל הדברים האלו העתיק הרמב\"ם על נכון בפ\"א מהל' ש\"ע כמו שהעתקתי לעיל לשונו. משום דפסק כרב פפא שהוא בתראי. וגם סתמא דתלמודא בשבת קמ\"ח ובביצה למ\"ד אזלא אליבא דהלכתא כרב פפא ממה דאמרו שם הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל וכו' סבור מינה הני מילי בדרבנן אבל בדאורייתא לא [כך איתא בשבת ובביצה אי' קצת בנוסחא אחרינא ע\"ש] ולא היא ל\"ש בדרבנן ול\"ש בדאורייתא דהא תוספת דיוה\"כ דאורייתא היא וקא חזינין להו דקא אכלו ושתו ��ד שתחשך ולא אמרינן להו ולא מידי ע\"כ. הנה ודאי דכמו דאכלו ושתו עד שתחשך ה\"נ ודאי דעושין מלאכה עד שתחשך. וקשה אמאי לא כלל הש\"ס לומר ולא היא וכו' דהא תוספת יוה\"כ דאורייתא וקא חזינן להו דקא אכלו ושתו ועושין מלאכה עד שתחשך. אלא דסתמא דתלמודא נקט כרב פפא ואין תוספת דאורייתא במלאכה רק באיסור אכילה ושתיה והיינו כפסק הרמב\"ם ממש. הנה הייתי כטוען ופורק וחזר וטען מענין לענין עד שבגלגולי העניינים הרחבתי מילין בס\"ד ועתה אשובה אל אישי הראשון דזה שכתב הר\"ב סוף משנה א' דהכא וכן לקמן סמ\"א פ\"ב שר\"ג וב\"ד נמנו על שנים הללו שהם פסח ועצרת ובטלום ומותר לחרוש עד ר\"ה של שביעית ע\"כ. קצת צריך פנים. דאליבא דמאן אתי אי לתירוץ קמא דבסוגיא מ\"ק ג' דאמר ר' יצחק כי גמיר' הלכתא שלשים יום לפני ר\"ה ואתו ב\"ש וב\"ה תקנו מפסח ומעצרת ואתני בדידהו כל הרוצה לבטל יבא ויבטל ע\"ש. א\"כ לא בטלו ר\"ג ובית דינו אלא תוספת מפסח ומעצרת אבל שלשים יום לפני ר\"ה אסור מצד הלמ\"ס. והיאך סיים הר\"ב ומותר לחרוש עד ר\"ה. אלא ודאי דהר\"ב אתי לתירוץ של רב אשי בסוגיא דשם ד'. ולרב אשי נמי צא\"ל דהילכתא היא שלשים יום לפני ר\"ה ותקנתא דב\"ש וב\"ה מפסח ומדעצרת הי' נמי דוקא בזמן שבית המקדש קיים כל זמן שנאסר תוספת ע\"פ הלכה למ\"מ אבל ר\"ג ובית דינו אחר החורבן בטלו השלשים יום אפילו. ומכ\"ש מה שהוסיפו ב\"ש וב\"ה. וא\"כ ה\"ל להר\"ב לפרש שר\"ג וב\"ד נמנו על השלשים יום לפני ר\"ה ובטלום וממילא נשמע דמכ\"ש שנתבטל מאליו הטפל. כיון שנתבטל העיקר. והקורא משכיל עת לחקור. באמת ולא בשקר. ילקוט מפרי עטי אשר הבאתי עוד הון יקר. ולא יהיה בך מן התלמידים עקר בכורות מ\"ד:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>ר\"ע וכו'  אולי משום דהלכה כר\"ע מחבירו וכו' </b> ע\"ש. צריך ביאור דהא ידוע דר' עקיבא תלמידו של ר' יהושע הוה כמבואר בסנהדרין ס\"ח ובנדרים נ'. אזל קמי ר\"א ור' יהושע וכן בשאר דוכתי' והלשון שכתב התוי\"ט דהלכה כר\"ע מחבירו לא אתי שפיר ובפרט לאוקמת' בכתובות פ\"ד איבעי' אימא דכ\"ע הלכה כר\"ע מחבירו ולא מרבו. וא\"כ אין הלכה כר\"ע נגד ר' יהושע רבו. וכ\"כ התוי\"ט ריש מ\"ט פ\"ג דכריתות בשם הכ\"מ דאין הלכה כר\"ע נגד ר' יהושע משום דר\"ע הי' תלמידו של ר\"י. ותו דר\"ע דאמר נטיעה כשמה ולפי' הר\"ב בלשון הראשון בת שנתה קרוי' נטיעה ותו לא. והוי ר\"ע יחיד לגבי ר' יהושע ור\"א בן עזריה דלתרוייהו עד ד' או חמש שנים עכ\"פ נקראת נטיעה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>וקוטמין  וכו' ושני הפרושים ראיתי בערוך וכו' </b> ע\"ש. חידוש גדול שלא כתב דראה ג\"כ בהר\"ש שהביא שני פירושים האלו בשם הערוך גם קושי' שכתב בשם פי' שהזכרתי נדפס בין שני חצי אריח. שם בהר\"ש. וידוע דכל אותן הגהות הם דברי הרא\"ש ובהפלאה שבערכין כתבתי דרבינו הערוך שכתב פי' הראשון ולא חש להאי קושי' דהיינו מאבקין משום די\"ל דמאבקין שפירושו שמשליכין אבק על עיקר האילן כמ\"ש רבינו לעיל בסמוך וכן פי' הר\"ב. לא מוכח' מילתא בעיני הרואים אח\"כ בשביעית דבעלים הניחו האבק בכוונה. ובלא\"ה יאמרו דאבק מאליו הונח שם כי שכיחי אבק פורח בכל מקומות הגלויים אבל קיטמא שהוא אפר כירה מוכח' מילתא טפי דבעלים הניחו שם לתקן האילן וה\"א דאפי' קודם ר\"ה אסורה מפני הרואים אח\"כ בשביעית יש מראית העין שהבעלים עשו תיקון האילן באפר עכשיו בשביעית להכי איצטריך דשרי. ומאבקין דלעיל איצטריך דא��ילו מאבקין לא שרי אלא עד ר\"ה ובכן פי' הערוך שכתבו גם הר\"ב. מעתה יערב:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> ר' יוסי אומר משיקשור. </b> הרמב\"ם בפירושו כתב והלכה כר' יוסי וכ\"כ בחיבורו ריש פ\"ב מהל' שמיטה. ולא ידעתי ששתק הר\"ב. ומה זה שתיקה של התי\"ט:  "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "ט  תוי\"ט  ד\"ה <b>והקבלן  וכו' והרמב\"ם בביאורו כתב ואפילו אבנים גדולות וכו' </b> ע\"ש. גם ברמב\"ם שלפני פ\"ב מהל' שמיטה דין י\"ב איתא כך אבל תמוה מאי ואפילו גדולות דקאמר אדרבה גדולות מסתברא להיתר טפי מקטנות כמבואר בכל הענין. אשר ע\"כ נראה דצ\"ל ואפילו אבנים קטנות: <br><b>עוד שם בתיו\"ט </b> והכ\"מ  לא הזכיר השגה זו.  אינו ר\"ל השגה ממש שהרי ודאי דגם ברמב\"ם צ\"ל קטנות וכדאמרינן. רק בזה התעורר התוי\"ט שלא כתב בכ\"מ דבריו אלא בשם הר\"ש וה\"ל להזכיר מ\"ש הראב\"ד בשם הירושלמי:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב ד\"ה <b>משהבאישו  וכו' </b> ע\"ש. בפנינו במשנה לית' מלה זו ואולי בגרסת הר\"ב הי' כך. אכן מדשתיק התוי\"ט מזה והעתיק הבאיש פי' הר\"ב וכו'. משמע דטעות נפל בדפוס ולפני התוי\"ט היו כתובין דברי הר\"ב ביושר:  "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " תוי\"ט  ד\"ה <b>האוכל  פת כותים וכו' אבל התוספות בחולין וכו' ושם דף י\"ג כתבו פתו וכו' הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיות כעובדי כוכבים לכל דבריהם וכו' וצ\"ל ג\"כ וכו' מהנך דאמרו לפני ר' עקיבא נתיסדו וכו' </b> ע\"ש. הנה ברור דז\"ש התוי\"ט שגזרו עליהם להיות כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אין כוונתו על מה דאיתמר בחולין ו' ר' יצחק בר יוסף שדרי' ר' אבהו לאתויי חמרא מבי כותאי וכו' וספר דברים לפני ר' אמי ור' אסי ולא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין וכו' דא\"כ למה לי' להתוי\"ט לכל האריכות הזה. הלא ודאי דאי אפשר לפרש המשנה ע\"פ הגזירה שגזרו ר' אמי ור' אסי שהיו בימי אמוראים. אלא הכוונה שכתב שגזרו עליהם וכו' היינו ממה שגזר רבן גמליאל על השחיטה מטעם שמצא להם דמות יונה בהר גריזים ונעשו מומרים לעבודת כוכבים כדמסיק הש\"ס שם דר\"ג ובית דינו נמי כר' מאיר דגזר עליהם ס\"ל ולדעת תוס' שם ה' ד\"ה רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה היינו ר\"ג דיבנה ע\"ש וידוע דר' גמליאל דיבנה ור' אליעזר סתמא בכל הש\"ס שהוא ר\"א הגדול בן הורקנוס בדור א' הוו [וזה שסיים התוי\"ט לכל דבריהם לאו דוקא אלא סירכא דלישנא נקט] רק אל זה אביט אולי יעלה בידי אמיתת הענין בפי' משנה דהכא שנכנס התוי\"ט בדוחק וצריכין לפרש ג\"כ דהך דמכאן וכו' דבדר\"א מהנך דאמרו לפני ר\"ע נתייסדו ע\"כ והוא דוחק גדול שר\"ע משמי' דר\"א יחלוק על כל הנשנית בפ' דר\"א בזה ולכן קרוב הדבר לומר דהכא במשנתינו אמרו לפני ר\"ע אומר הי' ר\"א כל האוכל פת עובד כוכבים כאלו אוכל וכו' והיינו כפי גזירה שגזרו ב\"ש וב\"ה בי\"ח דבר כמבואר שבת י\"ז ובע\"ז ל\"ו ור\"ע השיב שתוקו לא אמר לכם מה שר\"א מיקל בו כיון שלא נתפשטו איסורו בכל ישראל ולא קיבלו כמ\"ש תוס' בע\"ז ל\"ה ד\"ה מכלל וכו'. ואל תתמה כי פעמים הרבה נמצא לפנינו עובד כוכבים או נכרי או מצרי והכוונה כותי וכן להיפך. ואפרט אחת מהנה בסוגיא [שעמד עליו התוי\"ט] בחולין י\"ג דתנן במשנה שחיטת נכרי נבלה ומסיק עלה בגמ' דאי ר\"א האמר סתם מחשבת כותי לע\"ז וכן באותו ענין בסוגיא דחולין ל\"ח דתנן במשנה השוחט לכותי שחיטתו כשרה ור\"א פוסל אמר ר' אלעזר אפילו שחטה לאכול לכותי וכו' שסתם מחשבת כותי לע\"ז. וכן בגמ' שם כמה פעמים שסתם מחשבת כותי ונזכר ג\"כ ענין זה שם קט\"ז ובגיטין מ\"ה ובכל אלה המכוון על נכרי עובד כוכבים כדאיתא נמי במשנה שבמשניות מ\"ז פ\"ב דחולין השוחט לנכרי שחיטתו כשרה ור\"א פוסל אפי' שחטה שיאכול הנכרי וכו' שסתם מחשבת נכרי לע\"ז. ורבים כאלה אם אמרתי אספרם מחול ירביון. ולא אעלים מה שקרה לי עם שר מלומד אחד ששאל מאתי הן לבי ולבך ידע שאין אתם שונאים לנו אדרב' ככם היום מתפללים ומבקשים שלומינו. אך בזאת יאות לי שתאמר אלי פירוש על המאמר טוב שבגוים הרוג. והי' תשובתי אליו דבר זה כבר נשאל וחכמי ישראל השיבו ע\"ז כמבואר בשבט יהודה. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת שכתבתי בס\"ד בפרושי למס' סופרים סוף פט\"ו תני ר\"ש ב\"י הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג ע\"כ. וכתבתי אין ספק כי הנוסח' ישרה היא הטוב שבמצרים הרוג. וכ\"כ רש\"י בנמוקי החומש פ' בשלח י\"ד פ\"ז וכל רכב מצרים ומהיכן הי' הבהמות הללו וכו' מהירא את דבר ד' מכאן הי' ר\"ש [והיינו רשב\"י כנודע דכל סתם ר\"ש היינו רשב\"י] אומר כשר שבמצרים (בשעת מלחמה) הרוג ע\"כ. והראיתי לו כמה מקומות בדפוסין ישנים שהחליפו עובד כוכבים למצרי ומצרי לעובד כוכבים. והכא ממקומו מוכרח דצ\"ל טוב שבמצרים דזיל בתר עיקרו דלא למד ר\"ש ב\"י דבר זה אלא ממה שעשו המצרים דאפי' הירא את דבר ד' נתן בהמותיו לרדוף אחר בנ\"י מרוב שנאתם עליהם ולהכי דייק הטוב [כלומר אפי' הירא את דבר ד'] שבמצרים הרוג. ואף גם זאת לא התיר אלא בשעת מלחמה שמרוב שנאתו לא יחמול ולא יכסה אפילו הטוב שבהם ר\"ל המצרים. והי' השר סר למשמעתי. ויאמר אהבתיך וגם את דבריך אהבתי. ודע דכתבתי עוד דבנוסח האמיתי ע\"פ רש\"י שזכרתי יתיישב קושי' תוס' בע\"ז כ\"ו ד\"ה ולא מורידין וכו' ע\"ש. נראה דלא הי' גרסתם במס' סופרים כמו שהיא לפנינו בהדיא במס' סופרים גופי' בשעת מלחמה. ויתכן דחכם אחד כתב מלות אלו בשעת מלחמה על הגליון ע\"פ דעת תוס' ונדפס אח\"כ בפנים כמו שאירעו בכמה עניינים. ועתה אשובה לחזק דברות הראשונות דברי תוס' בחולין ד' אשר העתיק התוי\"ט. דע דכן לשון תוס' בגיטין יו\"ד. אהא דתנן מצת כותי מותרת וכו' ר' אליעזר אוסר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל. ד\"ה מצת כותי מותרת וא\"ת והלא גזרו על פתן כדאי' בפ' דר\"א לפי שהיו מבטלין בנין בהמ\"ק בימי עזר' וקתני התם מכאן אמר ר' אליעזר כל האוכל פת כותי וכו'. ובקדושין ע\"ו ד\"ה מצת כותי מותרת וא\"ת והא אמרינן בפ' דר\"א כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר וכו'. וכן הקשו תו' בחולין הנ\"ל. ולכאורה ה\"א דעל ת\"ק דאמר מצת כותי מותרת לא קשיא להו דמנ\"ל דת\"ק ס\"ל דגזרו על פת כותי. רק עיקר קושייתם היא לר' אליעזר דאוסר ותלי טעמא לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות משמע הא אם היו בקיאין הוי שרי וקשי' להו דר\"א אדר' אליעזר דאמר בפ' דר\"א מכאן אמר ר\"א כל האוכל וכו' אכן לפמ\"ש התוי\"ט דאליבי' דר' עקיבא לא אזלי הך דתניא בפ' דר\"א. א\"כ לא מקשו תוס' כלום שהרי אפילו ר' אליעזר גופי' לא ס\"ל הכי [אליבא דר' עקיבא דהעיד שר' אליעזר מיקל בו] מכ\"ש שיש לומר הכי לדעת ת\"ק. אבל לפמ\"ש דבמשנה דהכא איירי בפת עובד כוכבים ולא בפת כותי מקשו תו' דר\"א אדר\"א. אמנם בגוף הנוסח' בדר\"א שהעתיקו בגיטין יו\"ד ובחולין ד' מכאן אמר ר\"א כל האוכל פת כותי וכו' אכן בחולין י\"ג העתיקו תוס' מכאן אמרו כל האוכל וכו' וצ\"ע ג\"כ בפ' דר\"א עצמו בפל\"ח אחר שהאריך בסיפור ענין הכותים שהריעו לישראל ועכבו מלאכת שמים תנא מה עשה עזרא זרובבל וכו' ומנדין את הכותי וכו' ובחרם ב\"ד התחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי עד עולם מכאן אמר כל האוכל בשר כותי כאילו אוכל בשר חזיר ואל יתגייר אדם כותי וכו' ונוסח' כזה איתא בשני דפוסים רק בדפוס אחד איתא מכאן אמר כל האוכל בשר כותי וכו' ובדפוס אחר' איתא מכאן אמרו כל האוכל בשר כותי וכו' ועכ\"פ היה נח לי לפי אותו הנוסח' מאי דאיכא למידק לפי שהעתיקו התוס' מכאן אמר ר\"א כל האוכל פת כותי וכו'. קשיא מאי חידש בזה מעתה הלא להדיא גזרו ע\"ז עזרא וזרובבל. ומנדין אותן בחרם ב\"ד שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מעולם אבל לפי הנוסח' בשר כותי אתי שפיר והיינו שחיטת כותי [והיינו כמו שגזר ר\"ג דיבנה על שחיטת כותי] שוב עיינתי בילקוט מלכים רמז רל\"ד והעתיק ככל הכתוב בפ' דר\"א [בשם הפסיקתא] ובחרם ב\"ד העליון והתחתון שלא יאכל אדם מישראל פת כותי מכאן אמרו כל האוכל פת וכו' על מה שהחרימו עזר' וזרובבל וסייעתם בפירוש שלא יאכל אדם מישראל וכו' כמ\"ש למעלה. ועתה הקורא את אשר הצבתי הנה. נבון תחבולות יקנה:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> המודר  הנאה מחבירו עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה כו' </b> ע\"ש. הנה במשנה ה' פ\"ח דנדרים אי' עד הגשמים עד שיהיה הגשמים [באיזה לשון משתי לשונות הללו שהוציא מפי' הר\"ב] עד שתרד רביעה שניה ע\"כ [ופי' על זה תמצא שם בתוי\"ט ומ\"ש שם בס\"ד] וכן בפיסקא שבגמרא נדרים ס\"ב עד הגשמים עד שיהיה הגשמים (אסור) עד שתרד רביעה שניה. אמנם בתענית ו' אהא דמקשה בשלמא רביעה ראשונה לשאול שלישית להתענות שניה למאי א\"ר זירא לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים משירדו גשמים [דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים. רש\"י] עד שתרד רביעה שניה [בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם וכו'. רש\"י] כתבתי בתכ\"ש וצריך תיקון דהן במשנה דשביעי' וכן במשנה דנדרים לית' הכי ומלתא דאתיא לידן ויש תועלת גדול בזה אדרבה עוד בסוגיא דתענית שם רב זביד אמר לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' בזיתים משתרד רביעה שניה רב פפא אמר כדי להלך בשבילי הרשות דאמר מר מהלכין וכו' עד שתרד רביעה שניה ר\"נ ב\"י אמר לבער פירות שביעי' דתנן מאימתי נהנין וכו'. וכל כי האי מלתא בעי טעמא דרב פפא דמשני דאמר מר וכו' וליכא אלא מימרא בב\"ק פ\"א ולא משני מהמשנה דמייתי רב זביד דתנן מאימתי כל אדם מותרין בלקט וכו' והיא משנה א' פ\"ח דפיאה וכזה ג\"כ איכא למידק על ר' זירא ור\"נ ב\"י דמייתי ממשנה ז' פ\"ט דשביעית ולא גבו מן המוקדם בפיאה ופשיטא דבעי טעמא מלתא דר\"נ ב\"י דמייתי סיפא דמתני' דהכא מאימתי נהנין והניח רישא דמתני' דמייתי ר' זירא והנודר מן הגשמים וכו'. גם בין לר' זירא ובין לר\"נ ב\"י ופשיטא לר\"פ למה לא אמרה ממשנה ו' בדתנן כמה עניינים דזמנן עד שתרד רביעה שניה כגון המגבב ביבש וכן בריש משנה ז' דמשכיר בית לחבירו וכו' ומצוה להשית לב על הפליאו' האלה. <br><b>ולפום </b> רהיטא אמרתי עפ\"י דאיתמר במ\"ק ה' רמז לציון קברות מן התורה מייתי ר\"ש בן פזי מקרא דיחזקאל ר' אבהו מייתי קרא מן התורה ויקרא י\"ג. אביי מייתי קרא ויקרא י\"ט. ר' פפא מייתי קרא מישעי' נ\"ו ואמר סלו סלו פנו דרך ר' חיננא מייתי [סיפא דקרא] הרימו מכשול מדרך עמי. ועי' עו\"ש כמה אמוראי מהם מייתי מנביאים וכתובים ומהם מייתי מן התורה וז\"ל תוס' שם ד\"ה ר\"פ אמר סלו סלו כל חד וחד נקט מה דהוה מסיק אדעתי' ולא פליגי אלא אורחא דמלתא דכל חד מסיק אדעתי' מאי דלא מסיק חברי' אדעתי' ע\"כ. והשתא אם בפסוקי' אמרי' הכי דכל חד מסיק אדעתי' וכו' מכ\"ש דנוכל לומר הכי במשנה דכל חד מסיק אדעתי' מה דלא אסיק חבריה אדעתיה ובזה מיושב קצת סוגי' דכתובות צ\"ט. וכן במעילה י\"א דדייק ששמעת מיניה מסיפא דמתני' ולא דייק מרישא עיין יסל\"מ משנה ד' פ\"ו דמעילה. אמנם דע דאין למדין מן הכללות רק במקום ההכרח גדול אמרינן הכי אבל היכא דאפשר לשנוי' משנינן וראיתי להתעורר הכ' במקומו' אשר ידעתי בהם לפי שעה דמייתי הש\"ס ראיה מן המאוחר וגם היכא דאייתו מן הנביאים או מן הכתובים והוי מצי לאתויי מן התורה. וכבר כתבו תוס' בקדושין ל\"ח ד\"ה ובני ישראל אכלו דאע\"ג דמפרש להדיא בנביאים ניחא לי לאתויי מן התורה ולכן בב\"ק ע\"ט דאיתמר גזלן היכי דמי אמר ר' אבהו כגון וכו' שנאמר ויגזול את החנית וכו' (שמואל ב כ״ג:כ״א) ר' יוחנן אמר כגון בעלי שכם שנאמר וכו' ויגזלו כל אשר יעבור עליהם (הדרך צ\"ל) בדרך (שופטים ט׳:כ״ה) ופריך ור' אבהו מ\"ט לא אמר מהאי ומשני א\"ל כיון וכו'. ומדלא משני דכל חד מסיק אדעתי' וכו' ש\"מ דהיכא דאפשר לשנויי בריוח משנינן. מיהא קצת איכא למדחי דגבי תלמיד במקום רבו ששמע מרבו מה דאמר ואפ\"ה בחר לו דרך לעצמו א\"ל הכי. ובזה אתי שפיר דר' אבהו הי' תלמידו דר' יוחנן. ולפיכך יתכן נמי מה דאיכא למידק אמאי לא פריך נמי התם בב\"ק ור' יוחנן מ\"ט לא אמר מהאי בלא\"ה יש לומר דלר' יוחנן לא קשיא דלא אמר כר' אבהו משום דניחא לי' לאתוי' קרא דכתיב במוקדם אבל על ר' אבהו דעזב קרא דשופטים והביא קרא דשמואל פריך שפיר. ובנדה ט\"ז אמר ר' יוחנן אסור לאדם שישמש מטתו ביום. אמר רב המנונא מאי קרא שנא' (איוב ג׳:ג׳) יאבד יום אולד וגו' והלילה אמר הורה גבר לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ריש לקיש אמר מהכא בוזה דרכיו יומת (משלי י\"ט) ור\"ל האי קרא דר' יוחנן מאי דריש בי' מיבעי לי לכדדריש ר\"ח בר פפא אותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו וכו' ור' יוחנן א\"כ יכתוב קרא גבר הורה מאי אמר הורה גבר [מדסמיך הריון ללילה ש\"מ למידרש הכי לילה ניתן להריון ולא יום מדאסמכי' קרא שמעינן לר' יוחנן ומגופי' דקרא שמעינן להא דר\"ח ב\"פ. רש\"י] לילה ניתן להריון ויום לא ניתן להריון ור\"י האי קרא דר\"ל מאי דריש בי' מיבעי לי' וכו'. הנה ודאי קראי לא מייתר' דאיוב אמר על עצמו דרך קללה. ושלמה אמר זה דרך מוסר אכן גוף הענין דשאל ר\"ל מ\"ט לא אמר מקרא דר\"י ואח\"כ מהפך שאלתו ר\"י מ\"ט לא אמר כר\"ל איכא למידק לפי מאי דקי\"ל ב\"ב י\"ד סידרן של כתובים תהלים איוב משלי א\"כ מאי מקשה הש\"ס על ר\"י דלא אמר כר\"ל דודאי עדיפא לי' לאתוי' קרא המוקדם באיוב. וצריך אתה לדעת דבלא\"ה כולה מוקשה דנקט הש\"ס בלשונם האי קרא דר\"י וכו' ור\"י וכו' כאילו הי' ר\"י בעצמו אמר הכי מקרא דלילה אמר הורה גבר והלא רב המנונא אמר הכי וא\"כ נוכל לומר דר\"י בעצמו סובר כמו שמפרש ר\"ל מקרא דבוזה דרכיו וכבר כתבתי בתכ\"ש גירסת הערוך כך הוא אסור לשמש מטתו ביום שנאמר ולילה אמר הורה גבר ר\"ל אמר מהכא ובוזה דרכיו יומת והשתא ר\"י בעצמו סיים שנאמר ולילה אמר הורה גבר. ופריך הש\"ס על ר\"ל משני טעמים חדא שהי' תלמידו וכבר שמע מרבו קרא דדריש מיני' ותו דלמה עזב קרא דמוקדם באיוב ודרש מקרא המאוחר במשלי. וגם על ר\"י מקשה שפיר דלשיטתי' בב\"ב ט\"ו דא' ר\"י איוב מעולי גולה הוי. ותוס' כתבו שם י\"ד ד\"ה בפרענותא וכו' וא\"ת למ\"ד מעולי גולה לכתוב לאיוב בסוף ותירצו דמש\"ה כתבו בהדי תהלי' ומשלי לפי שהוא מענין א' וכו' ע\"ש. וא\"כ מדלא מייתי ר\"י מקרא דמשלי אשר מחברו היה זמן רב ועצום קודם לאיוב שהי' מאוחר הרבה מעולי הגולה ע\"כ דמבעי לי' לדרשא אחרינא ובזה יתבאר פרש\"י ד\"ה מאי הורה גבר מדסמיך וכו' והעתקתי' למעלה ולכאורה אין מובן מי הכריח לרש\"י לכל זה אטו ר\"ח ב\"פ תנא הוא ונזכר במשנה או בברייתא ולא מצי לאפלוגי עליו ר\"י. איברא מאור עינינו רש\"י ז\"ל האיר עין בזה לפי דאמר ר' יוחנן בסנהדרין צ\"ו ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם אר\"י אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם לילה שמו שנאמר ולילה אמר הורה גבר. הרי להדיא דר\"י ס\"ל דלילה אמר הורה גבר קאי על המלאך ויתחייב מזה דס\"ל כר\"ח ב\"פ והוכרח רש\"י לפרש דר\"י משמע תרתי מקרא זה וקצת יותר באריכות תמצא בהפלאה שבערכין עכ\"פ יש מקום עיון בר\"ה כ\"ח מ\"ט שביק מתני' ומותיב מבריי' וכו' ע\"ש משמע דאיכא קפידא בזה כן כתבו תוס' בכמה דוכתא דלא שבקינן מתני' וכו' ובסוגי' דב\"מ י' מותיב ר' יעקב בר אידי נזיקין. לכאורה בעי טעמא דלא מותיב פאה שהיא משנה מוקדמת אכן לפמ\"ש תו' במ\"ק הנ\"ל ניחא מיהו בלאו הכי איכא למימר דר' יעקב ב\"א לא רצה להקשות ממתני' דפאה דס\"ל כתירוצו של ר\"פ שם דבשדה דבעה\"ב לא תקינו לי' ארבע אמות לפיכך פריך ממתני' דנזיקין דד' אמות קונות לו בכל מקום ומדקאמר בכ\"מ משמע אפילו ברה\"ר כמו דדייק הש\"ס שם אפירוקא דרב ששת:  "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                " הר\"ב  ד\"ה <b>כוורת  דבורים וכו' כשהיא מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר וכו' לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע וכו' </b> ע\"ש. התוי\"ט לא הערה מאין יצא לו להר\"ב לפרש הכי ובפי' הר\"ש והרמב\"ם דהכא לא נזכר שום דבר [ואדרבה הרשב\"ם בב\"ב ס\"ה אמתני' דהכא כוורת דבורים ר\"א אומר וכו' כתב כוורת דבורים מחוברת היא בקרקע בטיט. ומשמע מדבריו דאף במחובר בטיט בקרקע פליגי וע\"ש בתוס' ד\"ה הרי היא כקרקע וכו' דגם מדבריהם אין הכרע די\"ל דאפילו במחובר בטיט פליגו חכמים דהרודה חלת דבש בשבת דפטור כמו בהרודה פת מן התנור דלא מחייב אע\"ג דהתנור מחובר ע\"ש וכן לענין מקבלת טומאה אפילו במקומה כיון דלא בעי מחשבה וכמ\"ש תוס' וכן לענין פרוזבול סברו חכמים דאין כותבין מצי מיירי נמי שמחוברת בטיט. והיינו שהעמיד הכוורת בשדה אחר שלא ברשות הבעלים כמ\"ש הרא\"ש הנדפס בתוך פי' הר\"ש ע\"ש] שוב מצאתי ראיתי כתב הר\"ש סוף עוקצין תני' בתוספתא אמר ר\"י לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על חלת דבש שאינה מקבלת טומאה באיבהן וכו' על מה נחלקו על השבת ועל השביעית שר\"א אומר הרי היא כקרקע וחכמים אומרים הרי היא ככלי. ואם היתה מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר היתה נתונה על גבי שתי יתידות הכל מודים שהיא ככלי לכל דבר ע\"כ. ואולי מהתוספתא זו יצא להר\"ב לפרש הכי במתני' דידן. וזה שסיים הר\"ב לא נחלקו אלא שמונחת ע\"ג קרקע וכו' מדעתו הוסיף והיינו דעל כרח' דבאופן זה פליגי הגם דע\"כ ר' יהודה בתוספתא במאי דאמר לא נחלקו ר\"א וחכמים על חלת דבש שאין מקבלת טומאה וכו' ודאי פליג אמתני' דידן דתנא פלוגתא דר\"א וחכמים גם לענין מקבלת טומאה. מ\"מ סיפא דמילתא דר' יהודה ואם היתה מחוברת בטיט וכו' אפשר דגם תנא דידן במשנתינו מודה [איברא מפי' הרשב\"ם שהעתקתי לעיל שכתב כוורת דבורים מחוברת היא בקרקע בטיט נראה דס\"ל לפי תלמוד' דידן אי אפשר לומר כר' יהודה בתוספתא דאי מחוברת בטיט הכל מודים שהיא כקרקע לכל דבר דטעמיה לא ידעינן לפי דכל עיקר טעמיה דר\"א מקרא דיערת הדבש. ואולם לחכמים דפליגי ולא דרשו הכי א\"כ אף במחובר בטיט למה יהיה הרודה בשבת חייב חטאת. לא יהיה זה חמור מהרודה פת מן התנור בשבת דאע\"ג דהתנור מחובר אפ\"ה פטור מחיוב חטאת כמבואר לעיל. ואגב אתן תודע בתוס' ריש ס\"ו שם המגי' בין שני חצאי אריחים כזה [ומקבלת טומאה במקומה] וא\"ת מאי טעם נקט גבי טומאה במקומה וכו'. ואומר ר\"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה וכו' סבר לתקן במה שהגיה להיות ד\"ה ומקבלת טומאה במקומה וקאי קושיות תו' וא\"ת מאי טעמא וכו' אליבא דחכמים. אמנם לא לבד שיקשה לפ\"ז היא גופה קשי' למה לא שאלו התוס' במוקדם על ר\"א מאי טעמי' נקט [ואינה מקבלת טומאה במקומה] דאין חילוק כו' אלא מתוך דבריו של ר\"ת שכתבו עיקר פשיטת לשונם מורה דקאי על ר\"א. כלו' דשלא במקומה מודה ר\"א דגזרו ביה רבנן ולפיכך אקרא אני על החכם המגיה בזה כל המוסיף גורע. ודבר זה שייך אמילתא דר\"א. והכל בדבור א' נאמרו עם מה שכתבו למעלה ד\"ה ה\"ה כקרקע ס\"ה שכתבו דלמסקנא דטעמא משום דאיתקיש ליער לא חיישי' בחבור הכוורת וכו' ועי' היטב. ועדים נאמנים ע\"ז גם דברי הרא\"ש הנדפסים בפי' הר\"ש דהכא מורין כן. גם התי\"ט בעוקצין בגמ' העתיק כל דברי ר\"א ואינה מקבלת טומאה במקומה ע\"ש וזה ברור. ועד יסכים הזמן. בסייעתא השם הנאמן. ארחיב עוד ידי לאמן: ",
+                "הר\"ב ד\"ה <b> והרודה  מחלות דבש וכו' דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מאי ענין יער אצל דבש אלא וכו' </b> ע\"ש. גם במשנה י' פ\"ג דעוקצין פי' הר\"ב הכי וכן פירש הר\"ש ומבואר הך דרשא בשבת צ\"ה אר\"א מ\"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש וכי מה ענין יער אצל דבש אלא לומר לך מה יער התולש ממנה בשבת חייב חטאת אף חלת דבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת ע\"כ. ובל' זה ממש אי' נמי בב\"ב פ. בלי שום גרעון אכן בב\"ב ס\"ו אי' דאר\"א מ\"ט דר' אליעזר דכתיב ויטבול אותה ביערת הדבש מה יער התולש ממנו בשבת חייב חטאת אף דבש הרודה ממנה בשבת חייב חטאת ע\"כ. וקיצר הש\"ס בטעמא וכי מה ענין יער אצל דבש אבל עכ\"פ ברור דעיקר ילפותא מכח הקושיא מה ענין וכו' וז\"ל רשב\"ם אר\"א מ\"ט דר\"א דחשיב לכוורת דבורים כמחובר דכתיב ויטבול אותה ביערת דבש ביהונתן כתיב ובדבש במקום גידולו מיירי וקרא לה יער והילכך חשיב ליה מחובר ואפי' אין הכוורת מחוברת ממש בקרקע ע\"כ. ולכאו' פליאה מ\"ש רש\"י בשמואל א' י\"ד כ\"ז בזה\"ל ויערת הדבש בקנה הדבש כמו ותשם בסוף דמתרגמי' ושויתי' ביערה. וסוף הם קנים של אגם. וכן אכלתי יערי עם דבשי [ש\"ה ה' א'] ובל' ישמעאל קורין לאותו דבש צוקרא בלע\"ז מפי ר' נתן הישמעאלי. וכן כתב רש\"י בפירושו בשה\"ש אכלתי יערי עם דבשי יש דבש שהוא גדל בקנים כענין שנא' ביערת הדבש ויערת היא לשון קנה כמו ותשם בסוף ושויתי' ביערה ומוצצין הדבש ומשליכין העץ. ואני מרוב חיבה אכלתי יערי עם דבשי אכלתי הקנה עם הדבש. את שאינו ראוי עם הראוי וכו' ע\"כ. וכ\"כ תוס' ברכות ל\"ו ד\"ה ברטיבא וכו' ועל ציקר\"א מברכינן בפה\"ע כי יערי עם דבשי זה ציקר\"א וכו' ע\"כ. אמור מעתה דיערת הדבש היינו קנים שגדל בהן הדבש שהוא ציקר\"א. תו מאי קא קשי' לי' וכי מה ענין יערת וכו' ולגודל הפליאה. עמדתי משתאה. ואמרתי עוד דלפי הנראה מפשט' דסוגיא דמוכח הכא מקרא דהרודה ממנו בשבת חייב. צ\"ע לחכמים דפליגי עליו ואמרו הרודה ממנו בשב�� פטור מאי דרשו בהך קרא. ולשיטתייהו [דחכמים] נשאר הקושי' וכי מה ענין יערת אצל דבש. ואשר ע\"כ אמת יורה דרכו לפי מה שראיתי במכלל יופי בפירושו לשה\"ש וכן בשמואל. כ' ביערת הדבש היא חלות הדבש קודם שיוציאו ממנו הדבש ברישק\"א בלע\"ז ע\"כ. מעתה י\"ל דלר' אליעזר ס\"ל כפי' המכלל יופי אבל החכמים ס\"ל כפירש\"י ותוספות שהעתקתי למעלה. ויתכן לפ\"ז דרש\"י בשמואל ובשה\"ש וכן תוס' בברכות מפרשים אליבא דחכמים דקי\"ל כוותיה וכמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כר\"א. וגם בחבורו פט\"ו מה' שבת ד\"ו לא כתב אלא שאסור לרדות וכתב הרב המגיד דפסק כחכמים. ויעלה הכל ישרים ותמימים:  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Vilna, 1908-1909",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002016147/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "יש סדר למשנה על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Yesh Seder LaMishnah",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}