c49d94c881487c217867e6287e72edf87086ad750be627fc4358bfa78ff02a57

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Arakhin
+בועז על משנה ערכין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+כך כתבו תוס'. ותמוה הרי בש"ס יליף לה מקרא, מדכתיב גם יתירא. ונ"ל דלתוס' הוה ק"ל דאי נימא דגם דקרא לאתויי ולד שיהיה כגוף האשה, א"כ למה נקטה מתני' שיוצאה ליהרג, דמשמע שכבר נגמר דינה, אז אין ממתינין מלהרגה, נשמעינן רבותא טפי, דאשה מעוברת שחטאה אין ממתינין מלדונה עד שתלד. אלא ש"מ דבכה"ג באמת ממתינין לה, ורק בשכבר נגמר דינה אין ממתינין, כדי שלא לענות דינה [וכן משמע ברמב"ם בפי"ב מסנהדרין ה"ד]. ואפ"ה צריך קרא גם יתירא, לאשמעינן דולד כגוף האשה דמי, דאי לאו קרא, הו"א משום הפסד דבעל רשאין לענות דינה, כדמענין דינה בסיפא משום ולד מדהו"ל גוף אחר]: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כך משמעות המשנה פ"ג מ"ז בכתובות והקשו תוס' [כתובות ד"מ ע"ב] וכי פגם שפתה שנבעלה הוא כפגם אשה חשובה. ותרצו דוודאי שמין פגם מיוחסת כמותה כאילו היא נמכרת, רק נקט שפתה, מדאיצטריך למנקט עבד, שאין דרך להשיא לעבד רק שפתה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאיך אפשר לאמוד מכירת בת גדולים שלא תמכר בעד כל הון להשיאה לעבד. ואת"ל דשמין כאילו היה אביה עני עכ"פ ק' והאיך אפשר לאמדה והרי אסור להשיא בת חורין לעבד. ותו דא"כ הרי הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי היא בת עשיר, וכמו שאין שוה פחת בת גדולים לפחת שפחה, כמו כן אין שוה דמי פחת בת עשיר לפתת בת עני, ומה הועילו רבותינו בתרוצם. ותו ק' דאחמ"כ תלו תניא בדלא תניא, שכתבו דנקע שפתה מדאצטריך למנקט עבד, והרי עבד לא נזכר במתני' כלל. ותו כיון דלתוס' ישמוה באמת כמיוחסת הנמכרת, א"כ למה ישמוה כנמכרת לעבד, שהוא דבר שא"א, ישמוה כמה שוה לקנותה לעצמו כמה יתן להשיאה לעצמו כשהיא בתולה וכמה כשהיא בעולה. אמנם לפע"ד לכאורה אין מקום כלל לקושיתם. דמה לנו עוד בשומת דמי כבודה שהיא אשה חשובה א), והרי כבר שילם כבודה (כבר) כשנתן דמי בשתה. וכן כתב הרמב"ם פ"ב מנערה ששמין אותה לפי יפיה כאילו מכרו שפחה: 
+
+Chapter 4
+
+והקשו בתוס' למה לא ערבינהו ותנינהו, השנים והערכין בנערך. ותו ק"ל למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך. וכ"כ ק"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה"ק, א"כ למה לא הגיהו המשנה. ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא. ואם שי"ל, שגם כאשר באמת חס"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן. ולולא מסתפינא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוס' שלהי מגילה [דל"ב א] על השונה בלא זימרא, וכ"כ אמרי' [ביצה כ"ד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון. מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש"י ב"מ דל"ג א]. וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה"ט אף שהי' חשורי מחסרא הניחוה כך. מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה, שהוא ג"כ אמיתי בעצמו: 
+ועי' תוס' סוכה דל"א א' ד"ה ור"י. ואפי' לרש"י התם ד��ל המדות הלממ"ס לבר מק"ו. נ"ל דלא דוקא ק"ו, אלא ה"ה מה מצינו, דבתרווייהו צריך לשקול סברות ב' הצדדים נגד הדדי דאל"כ ק' לרש"י האיך רצה התנא הכא למפרך אמה מצינו, ממ"נ אי הכי גמירא. א"א למפרכיה, ואי אינו מקובל, האיך ס"ד למדרשיה להמה מצינו. ודוחק לומר דיהיב תנא טעמא למה לא מסרה לנו ההלממ"ש המה מצינו בזה ולמה צריך ג"ש, ועל זה תירץ המשנה, משום דאינן שוין, וליכא הכא מה מצינו כלל. אב"י ארשה לעצמי קידה לפני ע"ר שליט"א. דהרי רש"י בעצמו כ' [בר"ה ד' ע"א] בד"ה אי לאו ג"ש וכו', הייתי מביא הכל בהיקישא, כלומר מעצמי, עכ"ל רש"י, הרי שרש"י בעצמו כתב שגם היקש אדם דן מעצמו. אע"כ כיבין שמועה שהביאו דבריו בכללי הש"ס דרש"י בסוכה לא כ' כן רק אליבא דר' יהודה. השבתי צדקת בדבריך בני בבת עיני שליט"א, דהרי גם בגיטין [דמ"א ב'] כ' רש"י דלהכי ג"ש עדיף מהיקש. דג"ש אין אדם דן מעצמו, ש"מ דמשא"כ היקש. אמנם מ"ש בש"ס שם, דמ"ש ג"ש עדיף ומ"ס היקש עדיף, מזה אין קו' כלל, לרש"י סוכה הנ"ל. די"ל דאע"ג דשניהן מקובלין הלממ"ש, עכ"פ מדנתקבלו מסיני סתם [שבת קל"א ב' תוש' ד"ה סד"א], ולא נתפרש לעניין מה ישתוו ב' העניינים, להכי אי סתר חד לחבריה, אמרינן דהך שאינו עדיף כחבירו, לא לעניין זה נמסר]: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה"ז או קרקעות שבח"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב"ם קיי"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ"מ הוי ספיקא דדינא [רמב"ם פ"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב"י וק'"ל דבנדרים [די"ח ב'] אמרי' דלר"מ סתם תרם לבד"הב, ולר"י רק בגליל סתמא לבד"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע"כ מתני' דהכא דקיי"ל כרבנן [כרמב"ם פ"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט"א, התם ר"מ ור"י קיי"ל כר"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ"א [כנדרים ד"ל ע"ב ודמ"ע א']. משא"כ בהקדש, אע"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ"ד א' ד"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת"ח א"צ התרה [כנדרים ד"כ ע"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר"א ורבנו [בנדרים י"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ"א. משא"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה: 
+
+Chapter 9
+
+אב"י ק"ל מהכא לרט"ז [י"ד קי"ז ססק"א], דדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו, והחזיק רבינו בסברא זו גם בא"ח [תקפ"ח ססק"ה]. והרי כאן בצד א' ברבית דהתירה התורה בפירוש גבי בתי ערי חומה,. ואפ"ה אסרוה חכמים. והשבתי בני שליט"א. הך סברא דרט"ז, מצאתי לו חבר שכך כתבו רבעתוס' [חולין דל"ו ב' ד"ה מתיב רב יוסף] ואי משום קושיתך, שערי תרוצים לא ננעלו, די"ל. דע"כ לא קאמרי רבעתוס' ורע"ז, רק בדבר שהתירה תורה בכל דוכתא בכל ענין, אבל הך דילן, דלמא רק בערי החומה התירה התורה. שמקיים גביה מצוה דגאולה, ולא בשאר דוכתא. ובהא יתורץ מה שיש להקשות על זה בזרוע בשילה שהתירה תורה בפירוש לבעל איסור לכתתילה [כחולין צ"ח ב'] וחכמים אסרוה. י"ל ג"כ רק בזרוע בשילה התירתו תורה, ולא בעלמא, וכן בשאר דוכתא כתקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת [כיבמות ד"צ]. אבל ק"ל יבום [בכורות די"ג א'] דמה"ת מצות יבום קודם, ואתו רבנן ואמרו דלא. ואת"ל התם פתח פתחה תורה לפניו, שאם לא יחפוץ ליבמה יחלוץ, וא"כ כי אחר לא בעינא מי איתא לעשה כלל [כתובות ד"מ ע"א]. עכ"פ ק"ל בסדין בציצית (מנחות ד"מ ע"א) דאשרוה משום קלא אילן או משום כסות לילה. והרי אפי' לא אפשר במינן אסרוה, וי"ל: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,48 @@
+Boaz on Mishnah Arakhin
+בועז על משנה ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ערכין
+
+
+
+Chapter 1
+
+כך כתבו תוס'. ותמוה הרי בש"ס יליף לה מקרא, מדכתיב גם יתירא. ונ"ל דלתוס' הוה ק"ל דאי נימא דגם דקרא לאתויי ולד שיהיה כגוף האשה, א"כ למה נקטה מתני' שיוצאה ליהרג, דמשמע שכבר נגמר דינה, אז אין ממתינין מלהרגה, נשמעינן רבותא טפי, דאשה מעוברת שחטאה אין ממתינין מלדונה עד שתלד. אלא ש"מ דבכה"ג באמת ממתינין לה, ורק בשכבר נגמר דינה אין ממתינין, כדי שלא לענות דינה [וכן משמע ברמב"ם בפי"ב מסנהדרין ה"ד]. ואפ"ה צריך קרא גם יתירא, לאשמעינן דולד כגוף האשה דמי, דאי לאו קרא, הו"א משום הפסד דבעל רשאין לענות דינה, כדמענין דינה בסיפא משום ולד מדהו"ל גוף אחר]: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כך משמעות המשנה פ"ג מ"ז בכתובות והקשו תוס' [כתובות ד"מ ע"ב] וכי פגם שפתה שנבעלה הוא כפגם אשה חשובה. ותרצו דוודאי שמין פגם מיוחסת כמותה כאילו היא נמכרת, רק נקט שפתה, מדאיצטריך למנקט עבד, שאין דרך להשיא לעבד רק שפתה. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דאיך אפשר לאמוד מכירת בת גדולים שלא תמכר בעד כל הון להשיאה לעבד. ואת"ל דשמין כאילו היה אביה עני עכ"פ ק' והאיך אפשר לאמדה והרי אסור להשיא בת חורין לעבד. ותו דא"כ הרי הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי היא בת עשיר, וכמו שאין שוה פחת בת גדולים לפחת שפחה, כמו כן אין שוה דמי פחת בת עשיר לפתת בת עני, ומה הועילו רבותינו בתרוצם. ותו ק' דאחמ"כ תלו תניא בדלא תניא, שכתבו דנקע שפתה מדאצטריך למנקט עבד, והרי עבד לא נזכר במתני' כלל. ותו כיון דלתוס' ישמוה באמת כמיוחסת הנמכרת, א"כ למה ישמוה כנמכרת לעבד, שהוא דבר שא"א, ישמוה כמה שוה לקנותה לעצמו כמה יתן להשיאה לעצמו כשהיא בתולה וכמה כשהיא בעולה. אמנם לפע"ד לכאורה אין מקום כלל לקושיתם. דמה לנו עוד בשומת דמי כבודה שהיא אשה חשובה א), והרי כבר שילם כבודה (כבר) כשנתן דמי בשתה. וכן כתב הרמב"ם פ"ב מנערה ששמין אותה לפי יפיה כאילו מכרו שפחה: 
+
+Chapter 4
+
+והקשו בתוס' למה לא ערבינהו ותנינהו, השנים והערכין בנערך. ותו ק"ל למה שני בלישנא. ברישא נקט נידר ובסיפא נערך. וכ"כ ק"ל בכל דוכתא דתני חסורי מחסרא וה"ק, א"כ למה לא הגיהו המשנה. ולמה באמת הוה נקט תנא לישנא קטיעא. ואם שי"ל, שגם כאשר באמת חס"מ יש כוונה בהעניין באופן אחר, עכ"פ לא בכל דוכתא נוכל לתרץ כן. ולולא מסתפינא היה נ"ל ע"פ מ"ש תוס' שלהי מגילה [דל"ב א] על השונה בלא זימרא, וכ"כ אמרי' [ביצה כ"ד א] גמרא גמור זמורתא תהא, שהיו להן זמירות מיוחדין לכל משנה ומשנה. ולפע"ד היה זה כדי לחזק המשנה בכח הזכרון. מדהיו שונין המשניות על פה אפי' בימי רבי [כרש"י ב"מ דל"ג א]. וע"י הניגון נזכר היטב לישנא דמתני', באשר שהיה הזמר מסודר לפי המלות והבבות שבמשנה. ולכן כמה פעמים בחר התנא ג"כ במלה זאת ולפעמים באחר, הכל כפי הנאות לקול השיר המיוחד להמשנה. ומה"ט לפעמים נשנה בבא שנראית יתירה במשנה זו ואצ"ל זו, אבל היה כדי לשקול בבות המשנה כפי הבבות שבפרקי השיר. ומה"ט אף שהי' חשורי מחסרא הניחוה כך. מדמובן ממילא דאל"כ יהיה מעשה לסתור, ואם היו מבלבלים המלות יתבלבל השיר המיוחד לה ויתבלבל הזכרון, ותשתכח המשנה ח"ו, ובדבר זה יתורץ כמה קושיות ודקדוקים. ושמור זה, דאם גם ברוב פעמים מונחים פנינים יקרים בשינוי לשון התנא עכ"פ במקום שלא ידענו טעם אחר נסתפק א"ע בטעם זה, שהוא ג"כ אמיתי בעצמו: 
+ועי' תוס' סוכה דל"א א' ד"ה ור"י. ואפי' לרש"י התם דכל המדות הלממ"ס לבר מק"ו. נ"ל דלא דוקא ק"ו, אלא ה"ה מה מצינו, דבתרווייהו צריך לשקול סברות ב' הצדדים נגד הדדי דאל"כ ק' לרש"י האיך רצה התנא הכא למפרך אמה מצינו, ממ"נ אי הכי גמירא. א"א למפרכיה, ואי אינו מקובל, האיך ס"ד למדרשיה להמה מצינו. ודוחק לומר דיהיב תנא טעמא למה לא מסרה לנו ההלממ"ש המה מצינו בזה ולמה צריך ג"ש, ועל זה תירץ המשנה, משום דאינן שוין, וליכא הכא מה מצינו כלל. אב"י ארשה לעצמי קידה לפני ע"ר שליט"א. דהרי רש"י בעצמו כ' [בר"ה ד' ע"א] בד"ה אי לאו ג"ש וכו', הייתי מביא הכל בהיקישא, כלומר מעצמי, עכ"ל רש"י, הרי שרש"י בעצמו כתב שגם היקש אדם דן מעצמו. אע"כ כיבין שמועה שהביאו דבריו בכללי הש"ס דרש"י בסוכה לא כ' כן רק אליבא דר' יהודה. השבתי צדקת בדבריך בני בבת עיני שליט"א, דהרי גם בגיטין [דמ"א ב'] כ' רש"י דלהכי ג"ש עדיף מהיקש. דג"ש אין אדם דן מעצמו, ש"מ דמשא"כ היקש. אמנם מ"ש בש"ס שם, דמ"ש ג"ש עדיף ומ"ס היקש עדיף, מזה אין קו' כלל, לרש"י סוכה הנ"ל. די"ל דאע"ג דשניהן מקובלין הלממ"ש, עכ"פ מדנתקבלו מסיני סתם [שבת קל"א ב' תוש' ד"ה סד"א], ולא נתפרש לעניין מה ישתוו ב' העניינים, להכי אי סתר חד לחבריה, אמרינן דהך שאינו עדיף כחבירו, לא לעניין זה נמסר]: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+מיהו המחרים סתם מטלטלין בזה"ז או קרקעות שבח"ל שדינן כמטלטלין לעניין זה, לרמב"ם קיי"ל כחכמים, ונותן לכהנים. ולכ"מ הוי ספיקא דדינא [רמב"ם פ"ז מערכין]: אמנם בהקדיש בפירוש לבדק הבית בזמן החורבן, לא יפדה לכתתילה בפרוטה, רק בד' זוזין כדי לפרסם הפדיון, ולשדינהו לנהרא. אב"י וק'"ל דבנדרים [די"ח ב'] אמרי' דלר"מ סתם תרם לבד"הב, ולר"י רק בגליל סתמא לבד"הב מדאין מכירין בחרמי כהנים, אבל ביהודה סתמא לכהנים. וע"כ מתני' דהכא דקיי"ל כרבנן [כרמב"ם פ"ו מערכין] דבכל דוכתא סתם חרם לכהנים. דלא כמאן. השבתי לבני הרב שליט"א, התם ר"מ ור"י קיי"ל כר"י, אבל רק בנדר שהוא איסור הבא מעצמו, להכי בנדרים הלך אחר לשון בנ"א [כנדרים ד"ל ע"ב ודמ"ע א']. משא"כ בהקדש, אע"ג דמקדיש נמי רק נודר הוא, עכ"פ אין כוונתו לאסרו רק להקדישו, וכבר קצבה תורה אסורו, ומה"ע מחשב איסור הבא מאליו [ועי' תוס' שבועות כ"ד א' ד"ה באיסור], להכי אין הולכים בהקדש אחר לשון בנ"א, דמדהוא איסור שקצבתו תורה הולכין גביה אחר לשון תורה: תדע דהרי בנדרים במפרש דבריו, ואמר מה שנדרתי בחרם לא נדרתי אלא בחרמו של ים, ובקרבן שאמרתי לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים. בת"ח א"צ התרה [כנדרים ד"כ ע"א]. ובהקדש באמר. הרי שורי חרם או קרבן, לא ס"ד שנפרש הכי במחשבתו. אלא ה"ע דבהקדש הולכין אחר לשון תורה. אע"ג דבמקדיש נמי מצינו שהולכין אחר לשון בנ"א, דהרי עד כאן לא פליגי ר"א ורבנו [בנדרים י"ח ב'] רק במקדיש חיתו ובהמתו. דלרבנו אין כוי בכלל. מדלא מעייל נפשיה לספיקא. הא במקדיש חיתו. לכ"ע וודאי אין בהמה בכלל, אלמא דגם בהקדש הולכין אחר לשון ב"א דהרי בלשון תורה חיה בכלל בהמה ובהמה בכלל חיה [כחולין ע"א א']. התם לא קצבה לו תורה מה יקדיש, ורק בדעתו תליא אם חיה או בהמה להכי אחר כוונת הלב הן הן הדברים, והולכין בו אתר לשון בנ"א. משא"כ בהקדיש חרם או קרבן כבר אמרה התורה מה הן. והולכים בהן אחר לשון תורה: 
+
+Chapter 9
+
+אב"י ק"ל מהכא לרט"ז [י"ד קי"ז ססק"א], דדבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, אין כח ביד חכמים לאסרו, והחזיק רבינו בסברא זו גם בא"ח [תקפ"ח ססק"ה]. והרי כאן בצד א' ברבית דהתירה התורה בפירוש גבי בתי ערי חומה,. ואפ"ה אסרוה חכמים. והשבתי בני שליט"א. הך סברא דרט"ז, מצאתי לו חבר שכך כתבו רבעתוס' [חולין דל"ו ב' ד"ה מתיב רב יוסף] ואי משום קושיתך, שערי תרוצים לא ננעלו, די"ל. דע"כ לא קאמרי רבעתוס' ורע"ז, רק בדבר שהתירה תורה בכל דוכתא בכל ענין, אבל הך דילן, דלמא רק בערי החומה התירה התורה. שמקיים גביה מצוה דגאולה, ולא בשאר דוכתא. ובהא יתורץ מה שיש להקשות על זה בזרוע בשילה שהתירה תורה בפירוש לבעל איסור לכתתילה [כחולין צ"ח ב'] וחכמים אסרוה. י"ל ג"כ רק בזרוע בשילה התירתו תורה, ולא בעלמא, וכן בשאר דוכתא כתקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת [כיבמות ד"צ]. אבל ק"ל יבום [בכורות די"ג א'] דמה"ת מצות יבום קודם, ואתו רבנן ואמרו דלא. ואת"ל התם פתח פתחה תורה לפניו, שאם לא יחפוץ ליבמה יחלוץ, וא"כ כי אחר לא בעינא מי איתא לעשה כלל [כתובות ד"מ ע"א]. עכ"פ ק"ל בסדין בציצית (מנחות ד"מ ע"א) דאשרוה משום קלא אילן או משום כסות לילה. והרי אפי' לא אפשר במינן אסרוה, וי"ל: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,49 @@
+Boaz on Mishnah Bekhorot
+בועז על משנה בכורות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+ואילה"ק מ"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ"ה לרא"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש"ס ד"ז ב'). ובשלמא לרא"ש דפסק הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש"ס. אבל לרמב"ם דקיי"ל כוותיה. דס"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ"ש ממי רגלים. נ"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים: 
+ואע"ג דתנן באהלות [פי"א מ"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי"ד פ"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ"ט מ"ה) ששיעור עיכולה מעל"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס"ט ב') באמת מחלק הש"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע"ש ובתוס' שם ע"א ד"ה דבלע. ועי' בא"ח סי' תס"ז סי"ב. ועי' מ"ש בס"ד תמורה פ"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול: 
+ואף דר"א ס"ל היקישא (כלעיל סי' ל"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ"ח מ"ו). ואת"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי"ל דלא לכל אר"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט"ח. א"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן: 
+
+Chapter 2
+
+זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש"ס וברש"י הכא וכ"כ ברמב"ם בפ"ד מבכורות. ונ"ל דכ"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב"ם (בפ"ח מהל' מלוה הי"ב) לענין רבית. בכה"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א"צ ליתן לכהן. דהרי בש"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת והרווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ"ד ב'). והרי עכ"פ יש בכל צאן חשש ��זק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה"ט. נ"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות: 
+
+Chapter 3
+
+ובעדות עכומ"ז יש י' חלוקים (א) אין עכומ"ז נאמן אפילו במסל"ת. ואפילו אין לו הנאה בעדותו. באיסור דאורייתא. ואפילו להחמיר [י"ד קי"ח ש"ך סקל"ח. וסי' קכ"ז ש"ך סק"כ וססי' רצ"ד]. ואפילו יש אומדנא להחמיר שכדבריו כן הוא. אפ"ה אינו נאמן [ק"ל ס"ח]. ורק בהעלת מום בבכור נאמן להחמיר כשיש אומדנא כדבריו. משום דבל"ז בהטלת מום בבכור אזלינן בתר אומדנא [י"ד שי"ג ש"ך סק"ד]. (ב) וכ"ש שאינו נאמן להקל באיסור דאורייתא. אפילו לא אתחזק איסורא [י"ד ש"ך סימן צ"ח סק"ב. וקכ"ז ש"ך סק"כ]. (ג) אמנם במהימן ליה. אז אפילו אינו מסל"ת נאמן להחמיר [ש"ך סי' ט"ז סקכ"ד]. (ד) וכ"כ בדבר שמקחו בידו. נאמן להחמיר. מדאית ליה מגו דלא הוה מזבן ליה. [עי' לקמן סי' ח'] מיהו בי"ל שמתכוון להשביח מקחו. גם באית ליה הך מגו אינו נאמן אפילו להחמיר [תשו' רשב"א קי"ח]. (ה) מיהו בעדות אשה נאמן במסל"ת אפילו לקולא. וכל מסל"ת היינו שלא שאלו לו. אלא שמעצמו אמר כך [ב"ק קי"ד ב' ואה"ע סי' י"ז ס"ג. וקנ"ח ס"ג. ועי' בי"ד ססי' ט"ו]. (ו) וכ"כ באית ליה לעכומ"ז מגו נאמן ג"כ להקל בכל איסור דאורייתא במסל"ת. כמש"ל [הט"ז שט"ז סק"ד. ועי' ש"ך שם סק"ב]. (ז) וכ"כ באיכא למיקם עלה דמלתא. נאמן ג"כ להקל במסל"ת בכל איסור דאורייתא [ש"ך סי' צ"ח סק"ג]. (ח) אולם באיסור דרבנן כשלא אתחזק איסורא כגון שהביא לישראל ביצים ביו"ט ואומר מסל"ת שנולדו אתמול. אם לא ידע מנהג ישראל נאמן להקל. ורק בידע מנהג ישראל. אינו נאמן להקל דאמרינן להשביח מקחו אמר כן [א"ח תקי"ג. מג"א סקי"א]. וכ"כ ביו"ט שאחר שבת. ואומר שנולדו קודם שבת. אפילו לא ידע דנולד משבת ליו"ט אסור לישראל. אינו נאמן מדהו"ל איסור דאורייתא [שם]. (ט) וכ"כ אפילו אתחזק איסורא. והוא איסור דרבנן. כגון בשר שנתבשל. ואינו ידוע אם הדיחוהו אחר מליחה. ועכומ"ז מעיד שהדיחוהו. נאמן במסל"ת. אם מסתבר כדבריו. כגון התם דעכומ"ז אמנקיותא קפדי להדיח הבשר מהמלח שעליו. אבל בליכא סברא כדבריו. כגון שמעיד מסל"ת שהכשיר כלי. אע"פ שהוא רק איסור דרבנן. כיון דאתחזק איסורא אינו נאמן מסל"ת [י"ד קל"ז ש"ך סקי"ט]. (י) ואם בישראל אפילו קטן יוצא ונכנס. אז א"צ מסל"ת שלו. דמסתמא הדיח מדיודע דישראל עושין כך. מרתת מלשנות [סי' ס"ט ס"י]. ואפילו באיסור דאורייתא בכה"ג לא חיישינן שיכשילו כך. כגון בשר וחלב שעומדין ב' קדרות אצל האש לא חיישינן שעשה שם תערובות כשישראל יוצא ונכנס. אפילו קטן. מדמרתת [קי"ח י"א]. ועיין מ"ש בקופת הרוכלין בכללי הכנה בסימן ג' מש"ש בס"ד: 
+
+Chapter 4
+
+ובכאן נטה הר"ב בכידון על הרבנים והעדים שלוקחין שכר הרבה יותר מדאי בעבור סידור הגט ובעבור חתימתן. וקראן גזלנין. ושיש חשש פיסול בגט זה. כדתנן הכא הנוטל שכר לדון וכו'. אולם הרמ"א [באה"ע סי' קנ"ד] כתב באין בדברי הר"ב ממש. דהוא מדמה סידור הגט לדין. והא ליתא. דכל דין בין דיני ממונות או איסור והיתר הרב מורה הלכה על דבר שכבר קרה. והיינו ממש לימוד תורה שאסור בשכר. משא"כ סידור הגט. אינו לימוד רק עסק. שמתעסק בעניינו של המגרש. ושומר שלא יהיה בהעסק שום קלקול. וזה מותר. דלא חייבתן תורה שילך הרב לראות אם פלוני ק��בע מזוזתו יפה. או אם תפילין שלו כדינו. או אם מסדר גיטו כראוי. ורק אם יבואו לשאלו בכל אלה אם הוא מותר או אסור. מחוייב להורות בחנם. אבל שיהיה הוא שם ויראה אם עושה כדין. זו לא שמענו. רק שהחמירו גם בדורות הראשונים שהיו ממנים אדם גדול ובקי להיות אצל סידור הגט. כר' אחאי דהוה ממונה אגיטי [גיטין ד"ה ב']. וזה מפני חומר עניינו משום דבקל יוכל להתיר אשת איש לעלמא. אבל עכ"פ אין זה חובה המוטלת על הרב שיתעסק לראות בחנם בגט שיתן פלוני לאשתו. והרי גם שכר הזיה וקידוש דאסור. ואפ"ה שכר טרחת הבאה ומלוי שרי [כש"ס]. וכ"ש שהעדים מותרים ליטל שכר. דהרי אוסרים א"ע לישא הגרושה. ואפילו הם כהנים. עכ"פ מדמתנין עמהם שכשיקלקלו הגט בחתימתן ישלמוהו בעבור זה מותרים ליטל שכר [כאה"ע ק"ל]. ורתוי"ט כתב ג"כ בשם תשובות הרשב"א. דדוקא בנוטל שכר להעיד עדות שראה כבר. אבל לילך ולראות מעשה גט וקידושין וחליצה מי יכריחם לעשות זה בחנם. ותו דגם בדיין. דוקא בלא הוקבע לכך לעולם. י"ל דאסור ליטול שכר בעד דיניו. אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם. בחנם. ודאי בכה"ג רשאי להתנות בתחלה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך. דזה לא שכר הדין הוא. רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתיך. דאל"כ לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לענין זה בכל שעה. אמנם לפע"ד עכ"פ אין מן הראוי להכביד על הבריות יותר מדאי בכל עניני קיום התורה והמצוה. שהוא תכלית כל הבריאה [כע"ז ד"ג א']: 
+הכי אמרינן בש"ס. וק"ל דלפי מ"ש רש"י ור"ב דהקונה ממנו תבואה מעשרו דמאי משמע לא דחשוד להפריש המעשרות ורק שאינו נותנו או מוליכו לירושלים. אלא דחשוד שלא להפריש המעשר כלל. א"כ טפי הו"ל לש"ס למנקט דחומרא דמעשר הוא שחייב על טבלו מיתה. משא"כ שביעית. אם חשוד בעבודח קרקע. אינו רק בלאו. ואם חשוד בסחורה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. ואם חשוד לאכול ספיחין. אינו אסור רק מד"ס [כרמב"ם פ"ד משמיטה]. ובשלמא לרמב"ם [פ"י ממאכלות ה"כ] דאין טבל במיתה רק בטבול לת"ג ולתרומות מעשר והודה לו הראב"ד שם. א"כ בטבל של מעשר שני אינ במיתה. אבל לר"ן [נדרים דפ"ד ב']. דכל טבל אפילו של מעשר עני הוא במיתה. א"כ כ"ש טבל של מעשר שני. מדיש בו קדושה. ק' שפיר דהו"ל למנקט הא. אמנם באמת לא ידענא מה הכריח לרבינו רש"י ולהר"ב ז"ל הבא אחריו. לפרש דמיירי שחשוד שלא להפריש. ולמה לא פירשו באמת שחשוד להפרישם ולא לעשות עמם כדינן. וכדמשמע פשטותה דש"ס. דקאמר דבעי חומש. משמע שכבר הפרישו ולא מביאו לירושלים מדטריחא ליה. וצ"ע: 
+
+Chapter 5
+
+ותמהני א"כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי"ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ"ש דק' שהיה לנו עכ"פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה"ע קע"ז]. ואת"ל אע"ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי"ד קפ"ג וריב"ש תכ"ה. ועיין מנחת יעקב בי"ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה"ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש"ך י"ד קי"ט סקי"ט]. וא"כ ה"נ עכ"פ הו"ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת"ל דמשו"ה אינה חשודה לאותו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו' ריב"ש תכ"ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא"כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי"ד סי' ב' ס"ד]. והרי מה"ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה"ע כ"ב א']. ליתא דא"כ הא דקיי"ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי"ד קי"ט]. והיכא משכח"ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע"כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי' מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב' סכינים א' פגום וא' אינו פגום. אמרי' דבאינו פגום שחיט [כי"ד ב' ס"ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת"ל עכ"פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ"פ ק"ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א"א. ואת"ל זנות לא שכיח (כגיטין די"ז ב'). ומלתא דל"ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס"ג ב'). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת"ל עכ"פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד"ה ב'). ליתא. דהרי בכתובות (דל"ו ב') מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ"ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די"א ב'). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי' בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי"ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י"ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ"א ב'). ואע"ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה"ע סי' ד' סי"ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו"ל ספק סוטה כירושלמי פ"ק דכתובות. עוד י"ל דלכל אונס יש קול. רק י"א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי' מ"מ פי"ח מא"ב ה"י ועי' באה"ע סי' ו' סי"ב וקע"ח ס"ג ודו"ק ועי' ברא"ש בסוגיא דפתח פתוח מ"ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא"ש על זה וע"ש]. ותדע. דאל"כ ק' אהא דאמרי' (ביבמות ד"פ ע"ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב"ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א"כ הדרי כל קושיות התוס' לדוכתא (כקדושין דע"ג א" ד"ה מאי, וע"ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ"כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לומר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט"ו ב'). י"ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע"י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו"ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט"ו ב'). משא"כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע"י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד"ל ע"ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד"ו א') למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ"ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנ��צאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ"ל דתליה באשלי רברבי. די"א דהא דקיי"ל כר"ג דנאמנת (כאה"ע סי' ס"ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ"מ פט"ו מא"ב ה"י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ"ש רמל"מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור"ר יוסף קארא שליט"א. תי' דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי"ג ב' וקדושין דפ"א א'] א"כ י"ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא"כ בעל זה. אע"ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די"א ב']. עכ"פ מדידע שכבר נכשלה. כ"ש שיוסיף שמירה על שמירתו: 
+
+Chapter 6
+
+כך כ' הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש. ולא זכיתי להבין דברי רט"ז [י"ד ש"ט סק"ד] שכתב שסחוס הוא הקנארפעל שבאמצע אוזן. ותמהני שהרי אין לבהמה גדר באמצע אוזן. ורק באדם ישנו כן. ומה שיש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין מחיצה קטנה. נ"ל דמדעומד בעומק לא עדיף ממחיצת אמצעי שבחוטם. דהו"ל כמום שבסתר. וצ"ע: 
+
+Chapter 7
+
+אמר המפרש כך פירשתי ע"ד הר"ב. אמנם תמהני דמהר"ב משמע דאי הוה ס"ל א"צ לפרוט הנדר. שפיר הוה חיישינן שישקר לחכם לומר שלדבר מצוה נדר. אף דכה"ג וודאי דלא מהני התרת החכם. מדהטעהו ולא אדעתא דהכי התירו. א"כ ק"ל ממאי דקאמר בש"ס [דמ"ה ב'] הניחא למ"ד צריך לפרוט הנדר. אלא למ"ד א"צ מה יועיל שנדירו. אזל לגבי חכם ושרי ליה. ומשני. דמדרינן ליה ע"ד הרבים. עכ"ל הגמ'. ולפי דברי הר"ב הנ"ל. מה משני הש"ס. עכ"פ אי חשדינן ליה שישקר להחכם לומר שלדבר מצוה נדר. מכ"ש שנחשידנו שישתוק ולא יגלה להחכם שעל דעת הרבים נדר. דבכה"ג י"א דבדיעבד מהני התרתו [כרמ"א רכ"ח סכ"א. ועיין ש"ך שם. דלא קיי"ל כן]. ואת"ל אף למ"ד א"צ לפרוט. היינו דא"צ לומר לחכם ממה נדר. מכ"ש דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. אם לדבר מצוה או רשות. דהרי אפילו למ"ד צריך לפרוט. אפ"ה ס"ל לתוספת [ערכין דכ"ג א' ד"ה מר] דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. ואף דלא קיי"ל כן [כי"ד רכ"ח סי"ד]. עכ"פ למ"ד א"צ לפרוט. וודאי כ"ע מודו דא"צ לפרוט הסבה. דהרי אפילו גוף הנדר א"צ לדידיה לפרוט ממה נדר. ומה"ט אפילו פורט סבה בשקר. שאומר שלדבר מצוה נדר. י"ל דמהני התרתו. משא"כ מה שתולה באיכות גוף הנדר. כגון לומר להחכם האיך היה הנדר אם היה ע"ד פלוני או על דעת הרבים. גם למ"ד א"צ לפרט הנדר. וודאי צריך לפרטו. דכיון דכל עיקר טעמא דמ"ד א"צ לפרוט הנדר. הוא דלמא גייז ליה לדבוריה [כגיטין דל"ה ב']. ובאיכות לשון הנדר גופיה דלא שייך גביה דלמא גייז. להכי לכ"ע צריך לפורטו. עכ"פ ק"ל לפ"ז לר"ב מה משני הש"ס דמדיר ליה על דעת הרבים. הרי למ"ד דא"צ לפרוט. אכתי איכא למיחש שיאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. בשלמא לש"ס ל"ק מידי. די"ל דלא חיישינן שישקר. דבכה"ג לא יועיל לו התרת החכם. אבל להר"ב דס"ל דחיישינן להכי לולא סברת דצריך שיפרוט הנדר. א"כ נשארת הקושיא למ"ד א"צ לפרוט. ואת"ל דדוקא למ"ד צריך לפרוט. מתירין נדר שעל דעת הרבים כשיפרוט שנדר לדבר מצוה. דמדצריך לפרוט. ואיהו קאמר שלדבר מצוה נדר. וודאי קושטא קאמר. אבל למ"ד א"צ לפרוט הנדר והסיבה. הרי אמרינן לעיל דלדידיה אפילו שיקר ולא גילה להחכם הסיבה האמיתית מהני. א"כ אין מתירין שום נדר שעל דעת הרבים. ואפילו אומר שלדבר מצוה נדר. לא מהמנינן ליה. דמדא"צ לפרוט חיישינן שמא ישקר הסיבה. עכ"פ ק"ל לר"ב הרי כל מה שהכריח להש"ס לאוקמה בנדר שעל דעת הרבים. היינו רק למ"ד אין צריך לפרוט אבל למ"ד דצריך לפרוט לא צרכינן לאיקמא בנדר שעל דעת הרבים. וא"כ הר"ב שפסק דצריך לפרוט. ואפ"ה מצריך שידור על דעת הרבים. אוחז החבל בתרי ראשין. וביותר ק' על הרמב"ם [פ"ו מביאת מקדש] שפסק נמי שידור ע"ד הרבים. והרי איהו נמי ס"ל דקיי"ל דצריך לפרוט הנדר [כפ"ו דשבועות ה"ה]. והכי קיי"ל [באמת בי"ד רכ"ח י"ד]. דאפילו בדיעבד בלא פרט לא מהני. וק' טובא. דא"כ למה צריך שידור ע"ד הרבים. אמנם נ"ל לפי מאי דאשכחן בש"ס לישנא דצריך. דכמה פעמים משמע צריך ואין לו תקנה (כיומא ד"ס ע"א ועירובין מ"ח א'). ועוד אשכחנא טובא לישנא דצריך דמשמע רק לכתחלה (גיטין דט"ו א') דסד"א צריך לכתחלה. ובברכות (דט"ו ב'). סד"א צריך ואין לו תקנה. ומגילה (ד"כ ע"א) הקורא שמע צריך שישמיע לאזנו. ופירש רש"י שם דהיינו רק לכתחלה. ועי' תוס' חולין (ד"ג א) ד"ה אין השומר. ותוס' מגילה (דט"ז ב'). ומג"א סי' ל"ב סקמ"ז. והט"ז א"ח [סי' רי"ט סק"א]. א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דהאי צריך לפרוט הנדר דקאמר הש"ס. אף דהכי קיי"ל. עכ"פ רק צריך לכתחלה קאמר. וכן משמע לישנא דרמב"ם (פ"ו משבועות ה"ה) שכתב וז"ל וצריך שיאמר כך וכך נדרתי ומדלא כתב בש"ע (רכ"ח) דבדיעבד לא מהני. משמע דרק לכתחלה קאמר. ויש לי ראיה לדבריו. דהרי מעשים בכל יום שאומרים בהפרת נדרים שעושין בער"ה אך דעו נא רבותי שאי אפשר לי לפורטן כי רבים הם. ש"מ דבדיעבד מהני בלא פרטן. ומשו"ה הכא דרבים הם הו"ל כשעת הדחק שנחשב בכל דוכתא כדיעבד (כה"טז בי"ד סי' צ"א סק"ב. ועי' בי"ד ק"ח ס"ג). א"כ י"ל דלרמב"ם ור"ב כיון דאפשר לתקן. חיישינן שמא יתירו לו אף שלא פרטו והרי בדיעבד מהני. להכי תקנו שיאמר שנודר ע"ד הרבים. דבכה"ג אפילו בדיעבד לא מהני שלא במקום מצוה (כי"ד רכ"ח סקכ"א). ואילה"ק הרי הש"ס קאמר. הניחא למ"ד צריך לפרוט וכו'. והרי לדברינו דהאי צריך רק לכתחלה הוא. גם להך מ"ד ק' ניחוש שמא לא יפרוט. י"ל דכיון דאשכחנא נמי כ"פ לישנא דצריך ואפילו בדיעבד. וגם אכתי לא אסיק הש"ס הכא תקנתא דע"ד הרבים. קאמר הש"ס שפיר וי"ל דהך מ"ד ס"ל דלא חיישי שמא יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט. אבל למסקנא דאשכחן תקנתא דע"ד הרבים. וודאי דהכי שפיר טפי אפילו למ"ד צריך לפרוט. דבכה"ג ליכא חשש כלל. אפילו יטעה החכם בזה. אח"כ נזכרתי שגם רמג"א (קכ"ח סקנ"ח) הקשה קושיא זו. בשם בה"ז. ותירץ כיון דלא אפסקא הלכתא בש"ס כמאן. חיישינן שמא יטעה החכם לומר הלכתא כמ"ד א"צ. וזה כעין דברינו הנ"ל. אמנם ק"ל דהרי קיי"ל כרבא לגבי אביי דלא חיישינן לב"ד טועין (כיבמות דק"ו א'). ודוחק לחלק בין חכם יחיד לב"ד וזכר לדבר בקריאת אצל נר בשבת דבב' לא חיישינן שמא יטעו (כא"ח רע"ה ס"ב). אולם עוד הקשה רמג"א למה אשה שנודרת ליתומים נמי לא ניחש שמא יטעה החכם להדירה שלא ע"ד הרבים (כגיטין דל"ה ב'). ותירץ התם בממונא לא החמירו כל כך כי הכא באיסורא. או י"ל כיון דאיכא פלוגתא. דלתוס' (ערכין דכ"ג א'). אף למ"ד צריך לפרוט. עכ"פ א"צ לפרוט הסיבה מפני מה נדר. וא"כ בשלמא הכא בכהן. י"ל שמא יבא אצל חכם ויאמר נדרתי הנאה מאשתי פלונית הגרושה. ולא יגלה הסיבה דמפני שהוא כהן נדר ממנה. להכי צריך שיפרוט ע"ד הרבים. משא"כ באשה דעכ"פ צריך שתפרוט כל הנדר. לומר נדרתי שיאסרו עלי כל הפירות אם נהניתי מכתובתי. וכיון שישמע חכם כן לא יתיר לה. עכ"ל. ותמיהני דמלבד דלא קיי"ל כתוס' ההוא כמ"ש לעיל. ק' נמי מאי קאמר הש"ס הניחא למ"ד צריך לפרוט והאיך הוה הניחא. הרי גם לדידיה לא ניחא. דשמא לא יגלה להחכם. הסיבה דמפני שהוא כהן נדר. ויש ליישב דלס"ד ה"ק הניחא למ"ד צריך לפרוט י"ל דס"ל נמי דצריך לפרוט הסיבה. אבל במסקנא לא צריך לומר דס"ל כן. או י"ל דה"ק הש"ס ה��יחא למ"ד צריך לפרוט הנדר י"ל דמדרינן ליה בהך לישנא. הנני מודר הנאה מפלונית הפסולה לי וכיון דיפרוט לשון כל הנדר לא יתיר לו החכם. ואי"ל א"כ נתקן אנן שידור כך ולא יהא צריך ע"ד הרבים. י"ל דבאמת בנודר כה"ג נמי מהני. ורק חדא תקנתא נקטינן. וה"ה באופן אחר. ותו דהך תקנתא עדיפא. שמא באמת יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט או שמא יטעה הוא לבלי לפרוט כל הנדר. משא"כ ע"ד הרבים ידיע טפי לכל דאין לו התרה: 
+
+Chapter 8
+
+ובש"ס במשנה גרסינן אע"פ שהוציא ראשו חי וכ"כ הגי' ברא"ש הכא. וברי"ף בפרק י"נ. וקשה על מאי קאי מלת אעפ"י. אי לענין נחלה מה אע"פ שיצא ראשו חי דמשמע דכ"ש ביצא ראשו מת. שהבא אחריו בכור לנחלה. והרי אפילו ביצא כולו מת או חי. בכור הבא אחר נפל בכור לנחלה הוא [כסמ"ע ח"מ רע"ז סקי"ג] ולא נתבטל בכורה לנחלה רק בבא אחר בן תשעה שיצא רוב ראשו חי. ואפילו בבא אחר בן תשעה שיצא כולו מת. הוה ליה בכור לנחלה דכל שלא שהה ל' יום באדם הוה ליה נפל [כשבת קל"ה ב'] והבא אחריו הוה ליה כבא אחר נפלים [ועיין רט"ז ח"מ רסי' רע"ז]. וכ"ש דליכא למימר דכל שכן ביצא הנפל כולו חי שיהיה הבא אחריו בכור לנחלה. דזה אינו כ"ש. ואי נימא מלת אף על פי אאינו בכור לכהן קאי. מאי כ"ש. אי נימא דכ"ש ביצא ראשו מת. ליתא. דהרי בכה"ג באמת הבא אחריו חייב בפדיון. ואי נימא דהכ"ש דר"ל ביצא כולו חי. ג"כ ליתא. דהרי אפילו יצא כולו מת. הבא אחריו פטור מפדיון. מדיצא הנפל כולו. ונ"ל דלצדדין קתני מלת אע"פ דקאי אמלת חי לענין נחלה. ור"ל וכ"ש ביצא מת ואפילו כולו שהב' בכור לנחלה. וקאי נמי מלת אע"פ אמלת ראשו לענין בכור לכהן ור"ל וכ"ש בנולד כולו אפילו מת. אין הב' בכור לכהן: 
+אמר המפרש. לכאורה מסוגיא דש"ס [כתובות ק"ב א'] משמע דפירושא דמתניתין אינו עולה בקנה א' עם פירושינו הנ"ל. דהרי לפי מאי דקיי"ל כרבי יוחנן שם דהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה. חייב לשלם לו אף שלא לוה ממנו מעולם. [ח"מ מ']. ואפילו לא חתם שמו תחת הכתב. וגם לא הזכיר שמו בהכתב. רק כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה. חייב לשלם. [כח"מ ס"ט א']. א"כ מה"ט כשכתב להכהן שחייב לו הה' סלעים. חייב לשלם לו. ולא מטעם שכבר השתעבד לו מדאורייתא כמ"ש לעיל. ורק לר"ל אצטריך הש"ס לאוקמא הכי. והרי לא קיי"ל כוותיה. אמנם אעפ"כ אי אפשר לפרש כן. דהרי מתניתין דידן סתמא קתני. דמשמע אפילו כתב להכהן בהשטר או שאמר להכהן בשעה שנתן לו השטר שמתחייב לו הה' סלעים בעבור פדיון בנו [וכן כתב בפירוש בי"ד סי' ש"ה]. ובכה"ג ודאי ס"ל לרבי יוחנן הנ"ל. דעכ"פ מדפירש דרק בעבור הפדיון מתחייב. א"כ כשבנו אינו פדוי. אמאי יתחייב. ליתן להכהן. ואת"ל אף בדפירש כן. עכ"פ כיון דמדרבנן אין בנו פדוי הו"ל כמתנה על מ"ש בתורה. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דנ"ו א']. ובכה"ג תנאי בטל ומעשה קיים [כאה"ע ל"ח]. ליתא. דכבר הוכחנו במקום אחר דכל שלא אמר באם או על מנת. אינו תנאי כלל. רק פירוש וגמר דברים. תדע. דהרי מעשים בכל יום דאמרינן הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'. ואי נימא דכל כי האי לישנא הוה תנאי. והו"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך טבעת זו. וא"כ הו"ל כמעשה קודם לתנאי דג"כ תנאי בשל ומעשה קיים. אלא כל כה"ג מדלא אמר אם או ע"מ לא מחשב תנאי כלל רק פירש הדברים שאמר תחלה. וכשלא קשר ב' העניינים יחד במלת בשביל או באות ב [כמו בטבעת]. אם רצה המקבל מקיים ענין א' ומבטל השני. כהאי דאמר הבו ליה ת' זוז לפלניא ולנסיב ברתי. דאמרינן ת' זוז שקיל. וברתי' אי בעי לא נסיב [כביצה ד"כ ע"��]. ועי' מ"ש בפירושינו סוף פ"ו דפיאה מי"א בהחדושים [בועז אות ו]. ותו הרי אפילו בכל אומדנא דמוכח מפקינן ממונא ע"י דיין מומחה [כח"מ ט"ו ד']. וכ"כ בזבן ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק [כח"מ ר"ז ג'] דאמרינן גם לדידן כשלא נתקיים גמר דבריו בטל כל הענין. וא"כ מכ"ש הכא דאין כאן אומדנא רק דברים ברורים שלא נתן להכהן השט"ח רק בעבור הפדיון. ואי"ל דהך דהכא דמיא לפלוגתא דרב ושמואל [קדושין מ"ו ב'] במקדש אחותו. דקיי"ל כשמואל דמעות מתנה [אה"ע נ' א' ב']. ליתא. דזה דוקא באחותו. דדעתיה קרובה לגבה. ולא בנוכראה [כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ ססי' ל"ט]. ותו התם אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו. משא"כ הכא וכי ס"ד שאדם יודע דלא מהני פדיון שע"י שטר כזה. והרי מדאורייתא מהני פדיון כזה לעולא בש"ס. אע"כ דכשפירש בדבריו או בכתב שנותן לו השטר רק בעבור הפדיון. גם לר' יוחנן לא התחייב לתת לו הה' סלעים ורק לסלקא דעתיה דש"ס התם בכתובות הוה מוקי לה לר' יוחנן בנתן לו השטר סתם. ולהכי אף שבנו אינו פדוי אפ"ה כבר התחייב ליתן לו. דדברים שבלב אינן דברים. אבל במסקנא דלר"ל משו"ה חייב ליתן לו משום שהבן פדוי מדאורייתא. א"כ גם לר' יוחנן מתוקמי הכי. ואפילו פירש בדבריו שנותנו בעבור פדיון בנו. חייב ליתן לו כפי שהתחייב. משום דמדאורייתא בנוי פדוי. וכה"ג משני לרב [בקדושין מ"ו ב'] בתורם קישות ונמצא מרה [ע"ש] ועי' מ"ש תוס' כתובות ק"ב א' ד"ה ת"ש וד"ה אמאי]: 
+
+Chapter 9
+
+ויאמר התינוק שנמצא בצד העיסה. כך נדחקתי לפרש על דעת רבותינו רש"י ור"ב. אבל כל שעינים לו יראה כמה מהדוחק עדיין נשאר לנו בלישנא דמתניתין. אם נימא דהאי ואם לאו. יהיה פירושא של כשחייבין בקולבן. ויחזור התנא ויפרש הואם לאו דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. וא"כ האי בבא ואם לאו מיותר לגמרי. אמנם לולא מסתאפינא. היה נ"ל דודאי הך בבא דקנו מתפיסת הבית פירושא דרישא הוא. וכדאמרן. אבל רבותא קמ"ל. דלא מבעיא בירשו הבהמות להדיא מתפיסת הבית. ודאי חייבין במעשר. אלא אפילו קנו ולקחו בהמה ממעות ירושה שבתפיסת הבית. וילדו אצלן. אע"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי. [כב"מ דס"ט א']. והו"א דהו"ל כחלקו המעות וקנו הבהמות ונשתתפו ולפטרן ממעשר. קמ"ל דאפ"ה חייבין במעשר. דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי. היינו רק שיכול לחלוק בלי ידיעת חברו. אבל הכא שלא חלקו עדיין. הו"ל כאילו אביהן חי וקנה הבהמות והולידו אצלו. והדר קאמר ואם לאו. ר"ל ואם לא קנו הבהמות יחד מתפיסת הבית. רק כל א' קנה לבד בהמות ממעות שנטל מהירושה. צרפו אח"כ יחד הבהמות. פטורין. דשותפין פטורין ממעשר בהמה. ובתר הכי נקט רבותא טפי. דאפילו חלקו הבהמות להדיא וחזרו ונשתתפו. אף שהן עצמן הבהמות שירשו מאביהן אפ"ה פטורין ממעשר. דכיון שכבר חלקום. שותפין נינהו. 
+וא"ת מ"ש מטבל שנתערב בחולין שיעשר ממק"א לפי חשבון [כחלה פ"ג מ"ט]. וה"נ נהי דא"א ליקח חייבים מהשוק דהרי לקוח פטור ממעשר [כמ"ג] עכ"פ אם יש לו חייבים. למה לא יעשר מהם. י"ל דכיון דכל התערובות פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא. א"כ במפריש ממק"א הו"ל מפריש מחיוב על הפטור ומייתי חולין לעזרה. ותמהו רבעתו"ס [ב"מ ד"ו ב'] דלבטל הקופץ ברובא. והניחו בצ"ע. ונ"ל כוונתם דמדנתבטל ברובא הו"ל כאין הקופץ כלל בהתערובות. ולחייבו כולהו במעשר. דאין כאן חשש דמכניס חולין בעזרה. וגם לא משום אשר יעבור ולא כשכבר עבר. ולא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. דכיון דנתבטל ברוב. הו"ל כאילו אין הקופץ בדיר. וכולן מחוייבים ודאי. ולפע"ד תליא באשלי רברבא. דלרשב"א שהביא רפמ"ג בי"ד [בשער התערובות בחקירה ב'] כל היתר שנתבטל ברוב איסור. נתהפך כל התערובות לאיסור. וחייב מלקות או חטאת על כל א' מהן. אולם למנחת כהן שהביא שם סוף פרק א'. לא נתהפך כולו לאיסור. ורבי' פמ"ג הניח דבר זה בצ"ע. ולכאורה לפי המהירות נראה מכאן ראיה לרבינו מנחת כהן. דכמו שבכאן אין הפטור נתהפך לחיוב. כמו כן שם אין המותר מתהפך לאיסור. ועי' עוד מ"ש רבינו פמ"ג בי"ד בשפתי דעת [סי' ק"י ס"ק ל"ז] דכל המתבטל ברוב. עדיין שם ספק עליו. יע"ש: אמנם לכאורה היה נ"ל לתרץ קושית תוס' הנ"ל ממ"ד [מנחות דנ"ג א'] דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה. דבתר מבטל אזלינן. והרי א"א לשחוטה שהוא המבטל. שתעשה נבילה. והו"ל שפיר מין בשאינו מינו. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה. דהרי כשתסרח הנבילה תהיה מותרת כשחוטה. ומדאפשר להנבילה שתעשה כשחוטה הו"ל מין במינו ולא בטל. ורב חנינא ס"ל איפכא. דבתר בטל אזלינן. להכי שחוטה בטילה בנבלה. אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה ע"כ תוכן לה"ג. והנה סתמא דש"ס [בבכורות דכ"ג א'. וביצה דל"ח ב'] נקט כרב חסדא. ש"מ דהכי קיי"ל. וא"כ לכאורה ה"נ אין הקופץ בטל מה"ט בתוך המחוייבים מדאפשר להמחוייבים להיות כקופץ. כשיעשרם. לפיכך לא בטל. וכ"כ בכל היתר שנתערב ברוב איסור לא בטל. מדאפשר להאיסור שיהי' כההיתר כשיסרח. ואילה"ק הרי פלוגתא דרח"ס ורח"נ הנ"ל אינו רק אליבא דר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל. ומין בשאינו מינו בטל ברוב. וכן כתב רש"י [ביצה דל"ח ב']. וכ"כ גם הראב"ד [פ"א מאה"ט]. אבל אנן הא קיי"ל כרבנן. דמב"מ בטל ברוב ומין בשאינו מינו צריך ס'. נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן [נדרים דנ"ב א'] דבאמת גם רבנן ס"ל דכלי שהוא מין במינו ממש. באמת לא בטל. רק לדידהו כל תערובות איסור בהיתר לא אפשר שיהי' מב"מ. דמדזה איסור וזה היתר. אזלינן בתר שמא. והו"ל מין בשא"מ. ומזה דייק הר"ן דמה"ט בכל איסור שיש לו מתיריו גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל היתר בהיתר. שהוא כמין במינו: ופשוט לפע"ד דלר"ן הנ"ל הא דדשיל"מ לא בטל. היינו דמדאוריי' לא בטל. מדהו"ל מב"מ. וכ"כ רכ"מ בפ"ז דמעילה ה"ה. ואף לבתר מ"ש הר"ן [פסחים קל"ח א'] דדשיל"מ רק מדרבנן אסור. היינו בדאכתי לא ס"ד הך סברא שכ' הר"ן בנדרים מסברא דנפשיה. ואף למ"ש במשבצת [י"ד רסי' ק"ב] דאף לדברי הר"ן בנדרים הנ"ל. דשיל"מ אינו אסור רק מדרבנו עכ"פ י"ל דמדדמי למב"מ להכי החמירו בה כעין דאורייתא. וכדאשכחן בכמה איסורים כה"ג: ולדברי הר"ן בנדרים הנ"ל מתישב שפיר דמה"ט דשיל"מ אסור רק במב"מ. ואפשר דמה"ט בכל האיסורים שהחמירו בהן חכמים לאסרום אפי' יותר מס' כגון טבל תרומה ערלה ויי"נ וכה"ג דלא בטלי אפי' באלף ורק במינו (חוץ מחמץ בפסח שאפי' באינ"מ אינו בטל. מפני חומר איסורו (כפסחים ד"ל ע"א) דיש להקשות מה ראו חכמים להחמיר באלו במינו טפי מבא"מ. והרי לרבנן דקי"ל כותיי'. בכל דוכתא אינו מינו חמור טפי ממינו. ולר"ן הנ"ל מיושב שפיר. דלדבריו הרי לרבנן נמי בכל דוכתא מינו חמור טפי מאנ"מ. מדמחזק מין את מינו. רק דבכל דוכתא אין מב"מ בנמצא. מדזה איסור וזה היתר. מיהו בהנך מדראו חכמים מטעם חשיבות או מטעם אחר. לאסרן אפי' יותר מס'. הרי כל יותר מס' הו"ל כנתערב היתר בהיתר מדאינו נ"ט. והו"ל כמין במינו. וה"ת כשהוא באמת מין במינו. משא"כ במין בשאנ"מ. אף שהוא יותר מס' ונתבטל טעמו. עכ"פ ממשו הוא אנ"מ ואין זה מחזיק זה. ודו"ק]: ומה"ט נמי אפי' ספק דשיל"מ אסור (כי"ד ק"ב). אע"ג דכל ספק דרבנן לקולא. דשיל"מ שאני דהו"ל לר"ן ספק דאורייתא או כעין דאו'. דאי לשאר פוסקים דס"ל דמה"ט ספק דשיל"מ אסור מ��יוכל לאכלו בהיתר. ק' א"כ בספק מוכן ביוט"ש אמאי מותר [כא"ח תצ"ז]. ואמאי והרי יוכל לאכלו בהיתר. ואי"ל דהתם מדהו"ל ספק ספיקא. ליתא. דחדא דהרי אנן בקאינן בקביע דירחא [כביצה ד"ד ב'] ואין כאן רק ספק א'. ותו היכא משכח"ל גוונא דמחלקינן באיסור דרבנן בין ספק א' לב' ספיקות. אע"כ כר"ן הנ"ל דגם לרבנן דבר שהוא באמת מב"מ. מדאוריי' לא בטל. ולפיכך ספק מוכן שאני דהו"ל באמת מדרבנן. באמת מותר. וא"כ לר"ן הנ"ל דגם רבנן ס"ל דדבר שהוא באמת מב"מ לא בטל. דבר פשוט הוא לומר דמה דאמרי' בכל דוכתא מין במינו בטל ברוב. היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר. דלא אפשר שיהיה ההיתר כאיסור. משא"כ כשנתערב היתר באיסור מדאפשר להמבטל דהיינו האיסור שיהיה כהיתר. לכשיסרח. להכי גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל כמב"מ ממש. וא"כ כ"ש כשאפשר שיהיה המבטל כהבטל מבלי שיסרח. כתערובות טלאים הנ"ל. מכ"ש דמחשב כמב"מ. ולא ידענא שום חילוק בין דשיל"מ שזכר הר"ן דהו"ל מה"ט כמב"מ. להך דטלאים שאפשר שיותרו כולן בשיעשר עליהן ממקום אחר. ואי משום דבשאר דשיל"מ ממילא יותר מכח הזמן. כמו שחילק באמת הרש"ל. ליתא. דכבר יפה תמה עליו הש"ך [בי"ד סי' ק"ב סק"ח] דהרי גם בנדר מחשב דשיל"מ. והרי גם תרומה היה מחשב דשיל"מ לולא דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים נ"ט א']. אע"ג דאין היתירו בא ממילא. דהרי בשיתשל עלה הדרא לטבלא וצריך לעשר עלה ממק"א. והרי טבל מחשב מה"ט כדשיל"מ [כנדרים נ"ח א'] אע"ג דאין היתירו בא ממילא. אפ"ה מחשב לר"ן הנ"ל כמב"מ מדיש היתר לאיסורו. ואף לדעת המ"י [שם] דהיכא דאיכא קצת מצוה כהפרשת מעשרות מטבל וכ"ש להתיר נדר. אפי' מחוסר מעשה מחשב דשיל"מ. משא"כ באין מצוה דוקא בבא ההיתר ממילא מחשב דשיל"מ. עכ"פ הרי ה"נ בטלאים מצוה קעביד להפריש מעשר על עדרו ומתורץ קו' התוס'. אבל אילה"ק לר"ן הנ"ל דס"ל דגם לרבנן דרבי יהודה מב"מ ממש לא בטל. א"כ מאי האי דמסיק הש"ס (מנחות דנ"ג א') בתר דמייתי פלוגתא דר"ח ורח"נ הנ"ל. קאמר אליבא דמאן. אי אליבא דרבנן. הא אמרי רק עולין אין מבטלין זא"ז. הא מין במינו בטל. עכלה"ג. ואי לר"ן הנ"ל. הרי גם רבנן ס"ל מב"מ לא בטל. נ"ל דלר"ן מדילפי רבנן מדם הפר ודם השעיר. א"כ י"ל דדוקא במילי דלאו לאכילה קיימי. כדם. מחלקינן דווקא עולין אין מבטלין זא"ז. הא כל מין במינו בטל. וכעין זה כתבו תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה מכאן]. אבל במילי דאכילה מודו רבנן דכל מין במינו ממש לא בטל. ולא מקרא דדם פר ושעיר רק מדמסתבר שכל מין במינו מחזק חבירו ואינו מבטלו. וכן כתב הר"ן עצמו שם [בנדרים דנ"ב א']. או י"ל דכל עיקר קו' הש"ס במנחות הנ"ל אדמקשי אליבא דמאן וכו'. היינו רק להא דקאמר רח"נ דבתר בטל אזלינן. א"כ מקשי שפיר דמדאצטרכו רבנן לומר דלהכי הבטל דהיינו דם השעיר אינו מתבטל מדהו"ל עולין. תיפוק לה מדה"ל מב"מ. אלא ש"מ דבדהו"ל מב"מ מצד הבטל. מתבטל. אבל לרב חסדא דס"ל דהא דמב"מ לא בטל אזלינן בתר מבטל. י"ל דלרבנן לעולם דבדהוה מב"מ מצד מבטל. לא בטל. והא דאצטרכו למנקט טעם דעולין אין מתבטלין. היינו משום דרבנן לא איירי בהמבטל. רק בחשיבות הבטל דהיינו דם השעיר. ובדהוה הבטל מב"מ לא מעלה ולא מוריד. להכי שפיר נקטו טעמא דעולין אין מתבטלין. לרבותא. דאפי' אי לא היה מב"מ מצד המבטל. אפ"ה גם ע"י הבטל אפשר שלא יתבטל היינו אם הוא עולין. ודו"ק היטב. ואדרבה טפי נ"ל ראי' מסוגיא דמנחות הנ"ל לר"ן. דמב"מ ממש גם לרבנן לא בטל. מדמקשינן בסוף הסוגיא במנחות (שם) מדתניא תיבלה למצה של פסח בתבלין. יוצא בה יד"ח בפסח. וקס"ד דמיירי אפי' כשתבלין מרובין ממצה. ��שלמא למ"ד בתר בטל אזלינן. הרי מצה נמי כי עפשא הו"ל כתבלין. להכי הו"ל המצה בהתבלין כמב"מ ולא בטיל. ויוצא בה שפיר י"ח, אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן. תבלין מי אפשר למהווה כמצה. והו"ל כמבאנ"מ ואמאי יוצא בה יד"ח. ותמוה הרי גם לר' חנינא ק'. דאף דלרח"נ אזלינן בתר בטל. דבדאפשר שיהיה כהמבטל מחשב כמב"מ, היינו כשהוא באמת מב"מ. אבל כשהוא באמת מין בשאינו מינו כמצה בתבלין. מה מהני דאפשר להבטל שיהיה כהמבטל. הרי הו"ל באמת מין בשא"מ ובטל לר"י ברוב. ואמאי יוצא בה יד"ח בפסח. ואת"ל ע"פ מ"ש תוס' ביצה (דל"ט א') דתבלין מדבאין לתקן הקדירה מחשבו כמב"מ. וכן פסקינן בי"ד [סי' ק"ב] א"כ ה"נ מחשבו. מה"ט תבלין במצה דבאין לתקנה כמב"מ. עכ"פ ק' מה מקשי לר"ח. הרי ר"ח אליבא דר"י קאמר למילת'. ומנ"ל דהך ברייתא ר"י היא. דלמא רבנן. והרי לדידהו בשא"מ לא בטל ברוב. ולהכי אף דתבלין מרובין ממצה. עכ"פ מדא"א לתבלין להיות כמצה. הו"ל כאנ"מ ולא בטל מצה ברוב. ויוצא בה שפיר יד"ח. אע"כ כר"ן דדוקא במבשא"מ ממש ס"ל לרבנן דלא בטל ברוב. אבל כשהוא באמת מב"מ מכל צד. דהיינו מב"מ בעצם. או בתבלין שבאין לתקן הפת דמחשב כמב"מ בעצם. וגם במב"מ בשם איסור שאפשר שיתהוו שניהן שוין כשיסרח אחד מהן. להכי מדהו"ל מב"מ מכל צד. גם רבנן ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל. ולהכי מקשי הכא שפיר דה"ת אי נימא כרח"נ דבמב"מ בשם איסור בתר בטל אזלינן. שפיר במצה בתבלין מחשב גם מב"מ בשם איסור. מדאפשר למצה לכי עפשא שתהיה כתבלין ולהכי לא בטל מצה בתבלין. אלא אי נימא כר"ח. דבתר מבטל אזלינן. ק' הרי התבלין לא אפשר שיתהוו מצה ומה מועיל שהם מב"מ בעצם מדבאין לתקן זא"ז. עכ"פ בשם איסור אינן שוין. וא"כ כיון שהוכחנו כהר"ן. דגם לרבנן דר"י עכ"פ כשהוא מב"מ בעצם. וגם מב"מ בשם איסור שאפשר להמבטל שיתהווה כבטל. מחשב כמב"מ מכל צד ולא בטל. א"כ ה"נ אין הקופץ בטל בתערובות הטלאים. מדאפשר להמחוייבים שבתערובות להיות כהקופץ. כשיעשרם. ואין לחלק בין השיטות ולומר. דבשלמא בנבילה ושחוטה אם יניח התערובות כאשר הוא ויהיה סרוח. יהי כמין במינו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כחולין דפ"ג ב']. משא"כ בתערובות הטלאים. הרי אי אפשר שיהיה התערובות מב"מ רק כשיעשרם. והרי עליה אני דן. דמנ"ל דרשאי לעשרן. דלמא לא בטל ויכניס חולין לעזרה. וגם לעשרן ממקום אחר אי אפשר. דדלמא לא נתבטל הקופץ. והו"ל כל שה שבדיר ספק מעשר. דפטור [בכורות נ"ח ב'] וכשיעשר עליהן ממקום אחר. הו"ל כמפריש מהחיוב על הפטור. ואף לבתר מ"ש הר"ן בשם ר"ת בע"ז [דשס"ו סע"ב] דלהכי לא חשיב התם לטבל שנתערב בחולין דשיל"מ. דמיירי דאין לו טבל להפריש עליו ממק"א לפי חשבון. נ"ל דר"ל שאין לו טבל הטבול מדרבנן. דאי"ל דבטבל ממש מיירי. דאיך יפריש ממנו על הטבל שבהתערובות דבטל מדאורייתא ברוב. והרי יפריש מהחיוב על הפטור. וכן צריך לפרש נמי דברי הר"ן [נדרים דנ"ח א' ע"ש]. ליתא. דהכא לא על שעת התערבות אמר רב חסדא דאזלינן בתר מבטל. אבל בטלאים. כשיעשרן ממק"א וודאי מפריש מחיוב על הפטור. דכשאפשר להמבטל להיות כהבטל בשעה שכבר נתערב מחשב כמב"מ. רק על השעה שהיה כל א' בפ"ע. דאם אז היה אפשר להמבטל להיות כבטל. מחשב כמב"מ. תדע דאל"כ היכא קאמר בסוגיא דמנחות [שם] דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. הו"ל מב"מ ולא בטל. מדאפשר להמנחה שיהיה כקומץ. דכל פורתא מנה חזי למקמץ מנה. וק' הרי השתא כשכבר נתערב א"א למקמץ מנה. אע"כ דהא דאר"ח דבתר מבטל אזלינן היינו כשקודם שנתערבו היה אפשר להמבטל להיות כהבטל. וא"כ ה"נ קודם שנתערב הקופץ ה��ה אפשר להמחוייבים להיות כהקופץ. כשהיה מעשרן ממקום אחר ויהיו כולן פטורים. ואי"ל הרי גם כשיעשרן ממקום אחר תלוי בהזדמנות. דכשיכניסן לדיר עם הטלאים שיצרף להם ממק"א. אפשר שיצא עשירי מהמעורבין כבר. ונמצא שא' מהתערובות מעולם לא היה אפשר להיות כקופץ. ליתא. דא"כ קומץ במנחה הנ"ל נמי. ותו דהרי בדיעבד אפי' במצאן רבוצין או עומדים מהני [כבכורות פ"ט מ"ז]. וא"כ שפיר היה אפשר שיפטר כולן ע"י שיעשר עליהן טלאים ממקום אחר. ויהיו כולן פטורים כמו הקופץ. לפיכך הו"ל שפיר מב"מ עם הקופץ. ולא בטל הקופץ בהתערובות. אמנם בל"ז ק"ל לרב חסדא דקאמר דלכה"פ לר"י בכל מין במינו אזלינן בתר מבטל. דכשאפשר שיהיה כבטל הו"ל כמב"מ. ותמהני מאד דא"כ צא ופרנס הא דאר"י מב"מ לא בטל. היכא משכח"ל. לכל היותר לא משכח"ל רק בהקדש או בתרומה שנתערבו בחולין. דאפשר למתשל על התרומה של אותו החולין של החערובות. ולחזור ולעשות אותו חולין כולו תרומה על טבל אחר. לפיכך הו"ל כל התערובות כמב"מ. אבל הרי גם בזרוע בשילה [חולין דצ"ח ב']. וכ"כ גבי ציר דג טמא [חולין ד"ק ע"ב] וכדומה דוכתי טובא בש"ס. חשבינן לר"י כמב"מ ולא בטל. ואמאי. הרי בתר מבטל אזלינן. והוא א"א שיהיה אסור כהבטל. ותו הרי בדשיל"מ [בי"ד ק"ב]. קיי"ל דבשיש לו מתירין כשיפסד לא מחשב כדשיל"מ. וא"כ מה שנא הכא דחשבינן ליה כמב"מ מדאפשר שיתהפך כמינו כשיפסד ויתקלקל. והרי לר"ן [נדרים הנ"ל] כל דשיל"מ לא בטיל מטעם מב"מ והרי כ"ש הוא. ומאי כשיש היתר להתערובות ממקום אחר רק ההיתר ההוא לא יבוא רק כשיופסד ויתקלקל המאכל. אפ"ה לא מחשב כדשיל"מ. מכ"ש כשהעיקר האיסור הוא משום שיקלקל המאכל. מכ"ש דלא מחשב מה"ט כדשיל"מ. אע"כ צ"ל דדוקא לעניין טומאה ס"ל לרב חסדא אליבא דר"י. דצריך שיהיה המבטל דומה להבטל גם כשיפסד. משום דטומאה הו"ל דבר שחוץ מגופו. ואפשר דלר"ן נדרים הנ"ל גם רבנן מודו ליה בהא. משא"כ לעניין איסורא. כיון דעל אכילת גוף האיסור אנו דנין. והרי לא יניחנו עד שיתקלקל. דאז לא יהיה ראוי לאכילה. לפיכך בכל האיסורים גם ר"י ס"ל דא"צ שיהיה המבטל שוה להבטל גם כשיתקלקל. ומכ"ש לרבנן לר"ן הנ"ל גם הם לא ס"ל דיחשב מה"ט כדשיל"מ. ובזה יתורצו בס"ד כמה קו' תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה ור"י]. יע"ש. ואעפ"כ יתורץ קו' התוס' [ב"מ הנ"ל] דיתבטל הקופץ ברוב. די"ל דהתם מדאפשר להמבטל שיהיה כבטל. מבלי שיתקלקל המבטל. להכי לא בטל הקופץ. ובזה יתורץ נמי דברי רבינו הרשב"א שהבאנום בראש דברינו. שכתב דהיתר שנתערב ברוב איסור. כולו נהפך לאיסור. דק' ומ"ש מהקופץ דאמרי' דאין הפטור מתהפך לחיוב. וכולן נשארים בספק. די"ל בקופץ ה"ט מדהו"ל אפשר להמבטל שיהיה כבטל. ולהכי הו"ל כמב"מ. וכאילו אין כאן רוב כלל. ולא בטל. משא"כ בשאר היתר שנתערב באיסור. דלא מחשב כמב"מ מטעם כשיתקלקל יהיה כולו היתר. בטל שפיר ברוב. ומחשב ככולו איסור. ובזה ממילא נסתר דברי כו"פ שהביא רבינו פמ"ג [י"ד ק"י סקל"ז] דרצה לדמות דינא דקופץ שנשאר בספק. ה"ה לכל היתר שנתבטל ברוב. והרי עינינו ראו ולא זר שבמח"כ רצה לקרב המרוחקין בזרוע. דבקופץ מדהו"ל כמב"מ הו"ל נמי כאילו אין כאן רוב כלל כנגדו. אולם אם נימא כדעת הפוסקים דאפי' מחוסר מעשה ואין מצוה בהמעשה אפ"ה מחשב דשיל"מ. כפשטותא דש"ע [י"ד ק"ב] בכלי איסור שנתערב דהוה מחשב דשיל"מ בהגעלה. לולא שצריך להוציא הוצאות בהגעלתו. א"כ בלא דברי ר"ח במנחות הנ"ל יש לישב קו' התוס' ב"מ הנ"ל. דלהכי לא בטל הקופץ. מדהו"ל דשיל"מ. דאי בעי שדי מומא בכולה עדריה [כבכורות דנ"ג ב']. ואין בזה ��יסור כלל כרש"י שם: אבל אי"ל דמשו"ה לא בטל הקופץ. משום דאי בעי מתשיל על המעשר שהפריש על הקופץ. ויחזור לטבלי' כשאר הטלאים. והו"ל כדבר שיש לו מתירין או כמב"מ עמם. דליתא דהא אפי' תרומה לא מחשב מה"ט כדבר שיש לו מתירין מטעם דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ"ט א'] מכ"ש קדשים: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,52 @@
+Boaz on Mishnah Bekhorot
+בועז על משנה בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה בכורות
+
+
+
+Chapter 1
+
+ואילה"ק מ"ש ממי רגלים של בהמה טמאה דנמי אתא מעלמא. ואפ"ה לרא"ש ורוב הפוסקים אסורים [שם] ואמאי והרי הדבש שנשתנה מתחלתו תוך גוף הדבורה וודאי גרע ממי רגלים. דמיא עייל מיא נפק (כש"ס ד"ז ב'). ובשלמא לרא"ש דפסק הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב] דיליף לה מקרא. י"ל דטעם דבש דשרי היינו מגזירת הכתוב. וכדאמרינן בש"ס. אבל לרמב"ם דקיי"ל כוותיה. דס"ל מכח סתם משנה דמכשירין. מוכח דלית הלכתא (כראב"י) [כר' יעקב]. וטעם דבש דשרי משום דמעלמא אתא. ולא מגוף הדבורה. ומה"ט גם דבש צרעין וגיזין שרי. שפיר קשיא ומ"ש ממי רגלים. נ"ל דמי רגלים שאני דמעורב בהן תמצית דם של הבעל חי. כידוע להרופאים: 
+ואע"ג דתנן באהלות [פי"א מ"ו]. דבעופות ודגים אם שהה במעיו בכדי שינתן על האור וישרף הו"ל כמעוכל. היינו לעניין טומאה. ולא לעניין איסור [תוס']. וק"ל הרי חלב שנמצא בקיבת כשרה שינקה מטריפה. מותר (כחולין קט"ז). רק שאנו נוהגין לאסרו כל שאינו קרוש (כי"ד פ"א ו'). ודוחק לחלק. דחלב שהוא משקה מתעכל מהר. שגם במעיו מחשב כמעוכל. וכן היה נראה לכאורה מדלא מחלק התם בין שהה שיעור עיכול או לא. עכ"פ ק' מפרה ששתתה מי חטאת (פרה פ"ט מ"ה) ששיעור עיכולה מעל"ע. ותו קשיא דאם נתלק בין מאכל עב לדק. א"כ נחלק נמי בין בשר מת שלעסו לבשר דג שבלעו שלם והרי תוס' הכא כתבו דלא מסתבר לחלק בהכי. מיהו במנחות (דס"ט ב') באמת מחלק הש"ס וקאמר שאני בשר דרכיך. שאני בשר דאקושי (יע"ש ובתוס' שם ע"א ד"ה דבלע. ועי' בא"ח סי' תס"ז סי"ב. ועי' מ"ש בס"ד תמורה פ"ו סי' מ']. אמנם עוד תרצו תוס' הכא. דהכא מיירי דלא שהה שיעור עיכול: 
+ואף דר"א ס"ל היקישא (כלעיל סי' ל"ח). והרי בכור אדם כשמת אחר שלשים. אפילו לא נתן מחוייב ליתן (כלקמן פ"ח מ"ו). ואת"ל בפטר חמור הרשות היה בידו לערפו ולמפטר נפשיה מלפדותו. עכ"פ כשמת הפטר חמור משהפריש העלה הול"ל שיתן הטלה לכהן כי התם. ותו ק' קושית הש"ס. הרי בכור אדם מותר בהנאה קודם שנפדה. ולמה פטר חמור אסור בהנאה קודם שנפדה. וי"ל דלא לכל אר"א. דהוקשו אהדדי בכור אדם וחמור. ורק לפדייה הוקשו. ר"ל דכל עוד שהפטר חמור קיים. חייב באחריות פדיונו כבבן. אבל לעניין הנאת גופו קודם פדיון לא הוקשו. דבפט"ח אסור. וגם כשמת גוף הפט"ח. א"צ ליתן טלה שפדה בו אם לא נתנו עדיין להכהן: 
+
+Chapter 2
+
+זהו אופן א' של צאן ברזל הנזכר בש"ס וברש"י הכא וכ"כ ברמב"ם בפ"ד מבכורות. ונ"ל דכ"ש אופן הב' של צאן ברזל דהיינו שהנכרי שם בהמותיו בשויין. וישראל יטפל בהם איזה שנים כמו שהתנו. ואח"כ יחזירם לו. רק שהתנו שבאם ימותו או יוזלו תוך זמן זה יהיה ההפסד לישראל. אבל הגיזה והולדות שתוך זמן זה יהיו לחצאין. וזהו אופן של צאן ברזל דנקט הרמב"ם (בפ"ח מהל' מלוה הי"ב) לענין רבית. בכה"ג נמי ודאי הבכורות שילדו הולדות א"צ ליתן לכהן. דהרי בש"ס הכא מדמי דין בכורות לדין רבית. אלא דהרמב"ם נקט ברבית איפן הב' שזכרנו. דהיינו שמסר הבהמות לישראל להטפל בהן. לאשמעינן רבותא דאפילו בכה"ג שייך דין רבית. אף שלא הלוה הנותן להמקבל כלום. והכא נקט הרמב"ם באופן א' שזכרנו. דהיינו שמכר הבהמות לישראל. דאפילו בכה"ג שגוף הבהמות שייכי לישראל. אפ"ה פטורים מבכורות. והכא והתם רבותא קמ"ל. ואלו ב' האופנים נקראו צאן ברזל. משום שאם כל הצאן מעשרות בעליהן. שהוצאתן מועטת ו��רווחתן מרובה בגיזה וולדות וחלב (כחולין דפ"ד ב'). והרי עכ"פ יש בכל צאן חשש נזק כשימותו. אבל אלו הם צאן ברזל ובני קיום. שכשימותו יתן המקבל אחרים תחתיהן. ומה"ט. נ"ל עוד דאף שגם בבהמה גסה וחמור הדין כך. אפ"ה לא נקט הך דינא לעיל בפ"א גבי חמור. דדוקא גבי צאן שהרווחתן מרובה כלעיל. רגילין לתתן באופן זה. משא"כ חמור אין הרווחתן מרובה כדי תלוקה. גם בעלים צריך לו כל שעה לרכיבה ולמשא. ואיך ימכרנה או ימסרנה לאחר עד עשרה דורות: 
+
+Chapter 3
+
+ובעדות עכומ"ז יש י' חלוקים (א) אין עכומ"ז נאמן אפילו במסל"ת. ואפילו אין לו הנאה בעדותו. באיסור דאורייתא. ואפילו להחמיר [י"ד קי"ח ש"ך סקל"ח. וסי' קכ"ז ש"ך סק"כ וססי' רצ"ד]. ואפילו יש אומדנא להחמיר שכדבריו כן הוא. אפ"ה אינו נאמן [ק"ל ס"ח]. ורק בהעלת מום בבכור נאמן להחמיר כשיש אומדנא כדבריו. משום דבל"ז בהטלת מום בבכור אזלינן בתר אומדנא [י"ד שי"ג ש"ך סק"ד]. (ב) וכ"ש שאינו נאמן להקל באיסור דאורייתא. אפילו לא אתחזק איסורא [י"ד ש"ך סימן צ"ח סק"ב. וקכ"ז ש"ך סק"כ]. (ג) אמנם במהימן ליה. אז אפילו אינו מסל"ת נאמן להחמיר [ש"ך סי' ט"ז סקכ"ד]. (ד) וכ"כ בדבר שמקחו בידו. נאמן להחמיר. מדאית ליה מגו דלא הוה מזבן ליה. [עי' לקמן סי' ח'] מיהו בי"ל שמתכוון להשביח מקחו. גם באית ליה הך מגו אינו נאמן אפילו להחמיר [תשו' רשב"א קי"ח]. (ה) מיהו בעדות אשה נאמן במסל"ת אפילו לקולא. וכל מסל"ת היינו שלא שאלו לו. אלא שמעצמו אמר כך [ב"ק קי"ד ב' ואה"ע סי' י"ז ס"ג. וקנ"ח ס"ג. ועי' בי"ד ססי' ט"ו]. (ו) וכ"כ באית ליה לעכומ"ז מגו נאמן ג"כ להקל בכל איסור דאורייתא במסל"ת. כמש"ל [הט"ז שט"ז סק"ד. ועי' ש"ך שם סק"ב]. (ז) וכ"כ באיכא למיקם עלה דמלתא. נאמן ג"כ להקל במסל"ת בכל איסור דאורייתא [ש"ך סי' צ"ח סק"ג]. (ח) אולם באיסור דרבנן כשלא אתחזק איסורא כגון שהביא לישראל ביצים ביו"ט ואומר מסל"ת שנולדו אתמול. אם לא ידע מנהג ישראל נאמן להקל. ורק בידע מנהג ישראל. אינו נאמן להקל דאמרינן להשביח מקחו אמר כן [א"ח תקי"ג. מג"א סקי"א]. וכ"כ ביו"ט שאחר שבת. ואומר שנולדו קודם שבת. אפילו לא ידע דנולד משבת ליו"ט אסור לישראל. אינו נאמן מדהו"ל איסור דאורייתא [שם]. (ט) וכ"כ אפילו אתחזק איסורא. והוא איסור דרבנן. כגון בשר שנתבשל. ואינו ידוע אם הדיחוהו אחר מליחה. ועכומ"ז מעיד שהדיחוהו. נאמן במסל"ת. אם מסתבר כדבריו. כגון התם דעכומ"ז אמנקיותא קפדי להדיח הבשר מהמלח שעליו. אבל בליכא סברא כדבריו. כגון שמעיד מסל"ת שהכשיר כלי. אע"פ שהוא רק איסור דרבנן. כיון דאתחזק איסורא אינו נאמן מסל"ת [י"ד קל"ז ש"ך סקי"ט]. (י) ואם בישראל אפילו קטן יוצא ונכנס. אז א"צ מסל"ת שלו. דמסתמא הדיח מדיודע דישראל עושין כך. מרתת מלשנות [סי' ס"ט ס"י]. ואפילו באיסור דאורייתא בכה"ג לא חיישינן שיכשילו כך. כגון בשר וחלב שעומדין ב' קדרות אצל האש לא חיישינן שעשה שם תערובות כשישראל יוצא ונכנס. אפילו קטן. מדמרתת [קי"ח י"א]. ועיין מ"ש בקופת הרוכלין בכללי הכנה בסימן ג' מש"ש בס"ד: 
+
+Chapter 4
+
+ובכאן נטה הר"ב בכידון על הרבנים והעדים שלוקחין שכר הרבה יותר מדאי בעבור סידור הגט ובעבור חתימתן. וקראן גזלנין. ושיש חשש פיסול בגט זה. כדתנן הכא הנוטל שכר לדון וכו'. אולם הרמ"א [באה"ע סי' קנ"ד] כתב באין בדברי הר"ב ממש. דהוא מדמה סידור הגט לדין. והא ליתא. דכל דין בין דיני ממונות או איסור והיתר הרב מורה הלכה על דבר שכבר קרה. והיינו ממש לימוד תורה שאסור בשכר. משא"כ סידור הגט. אינו לימוד רק עסק. שמתעסק בעניינו של המגרש. ושומר שלא ��היה בהעסק שום קלקול. וזה מותר. דלא חייבתן תורה שילך הרב לראות אם פלוני קובע מזוזתו יפה. או אם תפילין שלו כדינו. או אם מסדר גיטו כראוי. ורק אם יבואו לשאלו בכל אלה אם הוא מותר או אסור. מחוייב להורות בחנם. אבל שיהיה הוא שם ויראה אם עושה כדין. זו לא שמענו. רק שהחמירו גם בדורות הראשונים שהיו ממנים אדם גדול ובקי להיות אצל סידור הגט. כר' אחאי דהוה ממונה אגיטי [גיטין ד"ה ב']. וזה מפני חומר עניינו משום דבקל יוכל להתיר אשת איש לעלמא. אבל עכ"פ אין זה חובה המוטלת על הרב שיתעסק לראות בחנם בגט שיתן פלוני לאשתו. והרי גם שכר הזיה וקידוש דאסור. ואפ"ה שכר טרחת הבאה ומלוי שרי [כש"ס]. וכ"ש שהעדים מותרים ליטל שכר. דהרי אוסרים א"ע לישא הגרושה. ואפילו הם כהנים. עכ"פ מדמתנין עמהם שכשיקלקלו הגט בחתימתן ישלמוהו בעבור זה מותרים ליטל שכר [כאה"ע ק"ל]. ורתוי"ט כתב ג"כ בשם תשובות הרשב"א. דדוקא בנוטל שכר להעיד עדות שראה כבר. אבל לילך ולראות מעשה גט וקידושין וחליצה מי יכריחם לעשות זה בחנם. ותו דגם בדיין. דוקא בלא הוקבע לכך לעולם. י"ל דאסור ליטול שכר בעד דיניו. אבל מי יכריחו להתרצות להיות קבוע בדבר זה לעולם. בחנם. ודאי בכה"ג רשאי להתנות בתחלה שיהיה לו בעד גט וחליצה כך וכך. דזה לא שכר הדין הוא. רק שכר בעבור שהתרצה להיות קבוע לדבר זה לעולם. ועת לעשות לה' הפרו תורתיך. דאל"כ לא ימצא מי שיתרצה להיות קבוע לענין זה בכל שעה. אמנם לפע"ד עכ"פ אין מן הראוי להכביד על הבריות יותר מדאי בכל עניני קיום התורה והמצוה. שהוא תכלית כל הבריאה [כע"ז ד"ג א']: 
+הכי אמרינן בש"ס. וק"ל דלפי מ"ש רש"י ור"ב דהקונה ממנו תבואה מעשרו דמאי משמע לא דחשוד להפריש המעשרות ורק שאינו נותנו או מוליכו לירושלים. אלא דחשוד שלא להפריש המעשר כלל. א"כ טפי הו"ל לש"ס למנקט דחומרא דמעשר הוא שחייב על טבלו מיתה. משא"כ שביעית. אם חשוד בעבודח קרקע. אינו רק בלאו. ואם חשוד בסחורה. אינו רק לאו הבא מכלל עשה. ואם חשוד לאכול ספיחין. אינו אסור רק מד"ס [כרמב"ם פ"ד משמיטה]. ובשלמא לרמב"ם [פ"י ממאכלות ה"כ] דאין טבל במיתה רק בטבול לת"ג ולתרומות מעשר והודה לו הראב"ד שם. א"כ בטבל של מעשר שני אינ במיתה. אבל לר"ן [נדרים דפ"ד ב']. דכל טבל אפילו של מעשר עני הוא במיתה. א"כ כ"ש טבל של מעשר שני. מדיש בו קדושה. ק' שפיר דהו"ל למנקט הא. אמנם באמת לא ידענא מה הכריח לרבינו רש"י ולהר"ב ז"ל הבא אחריו. לפרש דמיירי שחשוד שלא להפריש. ולמה לא פירשו באמת שחשוד להפרישם ולא לעשות עמם כדינן. וכדמשמע פשטותה דש"ס. דקאמר דבעי חומש. משמע שכבר הפרישו ולא מביאו לירושלים מדטריחא ליה. וצ"ע: 
+
+Chapter 5
+
+ותמהני א"כ בתולה מפותה שלא נזהרה באיסור נדה איך תהיה כשרה להנשא. והאיך נאמינה על איסור נדה שחשודה עליה. והרי הכא הוה כדבר של עצמה. דקיי"ל דהחשוד בדבר חשוד נמי בשלו להכשיל אחרים. וכ"ש דק' שהיה לנו עכ"פ למנוע שלא תנשא להמפתה בעצמו מדחשודים שניהם. והרי אדרבה טרחינן עמו שיעשה מצוה לכונסה [כאה"ע קע"ז]. ואת"ל אע"ג דבאמת אין חילוק באיסור נדה בין פנוייה לנשואה. דבכולם הבועל נדה חייב כרת [כי"ד קפ"ג וריב"ש תכ"ה. ועיין מנחת יעקב בי"ד שם]. על כל פנים לא משמע להו לאינשי שיהיה חמור כל כך. ולפיכך לא מקרי חשוד לאותו דבר. ליתא. דהרי אפילו בכה"ג בחשוד בדבר דלא משמע לאינשי שהוא עבירה. אינו נאמן עליו בשל עצמו רק בשבועה [כש"ך י"ד קי"ט סקי"ט]. וא"כ ה"נ עכ"פ הו"ל להשביעה שלא תכשיל בעלה באיסור נדות. ואת"ל דמשו"ה אינה חשודה לא��תו דבר. דדוקא קודם נשואין עברה. מדאין מורגלין הבתולות לטבול פן תזנה [כתשו' ריב"ש תכ"ה] ולפיכך מדלא היה היתר לאסורה. היתה להוטה לעבור. משא"כ אחר נישואין מדמותרת לבעלה לאחר זמן. לא שבקה היתירא [כי"ד סי' ב' ס"ד]. והרי מה"ט שרינן נמי לבעל להתיחד עם אשתו בנדתה. מדמותרת לו לאחר זמן [כאה"ע כ"ב א']. ליתא דא"כ הא דקיי"ל כל החשוד על הדבר אינו נאמן להעיד על של עצמו. אפילו להאכיל משלו לאחרים כי"ד קי"ט]. והיכא משכח"ל. הרי להוט יותר לאכול בעצמו איסור. מלהאכילו לאחרים. אע"כ דדוקא בשאינו חשוד אמרי' מדיש לו היתר לאחר זמן לא אלים יצריה. וגם הא דאמרינן גם בחשוד לא שביק היתירא ואכל איסורא היינו דוקא בשמוכן לפניו ההיתר. כחשוד לאכול נבילה. ויש לפניו ב' סכינים א' פגום וא' אינו פגום. אמרי' דבאינו פגום שחיט [כי"ד ב' ס"ד]. אבל באינו מוכן לפניו. אינו ממתין על ההיתר. ואת"ל עכ"פ הכא דאיכא תרתי לטיבותא. דחשודה רק על דבר דלא משמע לאינשי שהיא עבירה. וגם יש היתר לפניה לאחר זמן. מהימנא. עכ"פ ק"ל באשת איש שזינתה. תיאסר גם על בעל אחר. מדוודאי חשודה על איסור א"א. ואת"ל זנות לא שכיח (כגיטין די"ז ב'). ומלתא דל"ש לא גזרו בה רבנן (כעירובין ס"ג ב'). ליתא דהרי חוספת גיטין (שם) כתבו דדוקא בעדים והתראה לא שכיח. ואת"ל עכ"פ אם היא נחשדה. כל ישראל מי נחשדו (כמכות ד"ה ב'). ליתא. דהרי בכתובות (דל"ו ב') מחלקינן בהדיא בין זנות לשאר מילי. ואמרינן דפריצי שכיחי. ומכ"ש כשהנואף דר באותו מקום. אין אפוטרופוס לעריות (כחולין די"א ב'). ולכאורה היה נראה. דלא מבעי' בשלא ראו עדים שנבעלה. רק שהלך בעלה ממנה ונשתהה יותר מי"ב חודש. ונמצאת מעוברת. שפיר מצינן למימר אימר נאנסה ומותרת לעלמא. אלא אפילו במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה שהיה ברצון. נמי י"ל אימר תחלתה באונס וסופה ברצון היה (ככתובות דנ"א ב'). ואע"ג דלגבי בעלה כל שהיא מעוברת מאחר ולא טענה נאנסתי. לא תלינן דנאנסה. וכדמשמע פשטא דהלכתא (באה"ע סי' ד' סי"ד). ואפשר דגם בטוענת נאנסתי כל שלא ראינו האונס אסורה מדהו"ל ספק סוטה כירושלמי פ"ק דכתובות. עוד י"ל דלכל אונס יש קול. רק י"א דבטענת נאנסתי מותר לקיימא. [ועי' מ"מ פי"ח מא"ב ה"י ועי' באה"ע סי' ו' סי"ב וקע"ח ס"ג ודו"ק ועי' ברא"ש בסוגיא דפתח פתוח מ"ש בשם רבינו יונה דבאמרה נאנסתי נאמנת דברי ושמא ברי עדיף ופליג רא"ש על זה וע"ש]. ותדע. דאל"כ ק' אהא דאמרי' (ביבמות ד"פ ע"ב) בהיה נפרד בעלה ממנה יב"ח ונמצאת מעוברת. אימא אשתהויי אשתהי. נימא שמא נאנסה. ותו אי נימא דאף בלא אמרה נאנסתי טענינן לה אנן. א"כ הדרי כל קושיות התוס' לדוכתא (כקדושין דע"ג א" ד"ה מאי, וע"ש). אלא וודאי דלגבי שתאסר לבעלה לא טענינן לה אנן שנאנסה אי לא טענה איהי הכי. וכ"כ במצאוה עדים עם הנואף באמצע ביאה ברצון. והיא טוענת שהיה תחלתה באונס. וודאי כל שלא ראו מתחלה שהיה תחלתה באונס. לא תלינן בכך. ואינה נאמנת לומר שהיה תחלתה באונס. דאין ספק אונס מוציא מידי וודאי רצון (כנדה דט"ו ב'). י"ל דכל זה היינו דוקא שתהיה מותרת לבעלה. מדוודאי נבעלה ביאה האסורה. וע"י ספק אתה בא להתירה שמא באונס היה. אין ספק מוציא מידי וודאי, דהו"ל כחיוב וודאי ופטור ספק (כנדה דט"ו ב'). משא"כ להרע חזקת כשרות שלה לומר שתהיה חשודה. ולאסרה לעלמא. אמרינן מדנתגרשה בחזקת היתר לשוק עומדת. וע"י ספק אתה בא לאוסרה. דלמא ברצון. אל תאסרנה מספק (כיבמות ד"ל ע"ב). אמנם כל זה ליתא. דאדרבה כל שיש שייכות איסור מאותה ביאה לעלמא. וודאי גריעא עלמא מבעלה. כדאמרינן (סוטה ד"ו א') למותר לה נאסרה. לאסור לה עאכ"ו. ותו דאפילו לגבי בעלה בנמצאת מעוברת מאחר ואמרה בפירוש נאנסתי. נ"ל דתליה באשלי רברבי. די"א דהא דקיי"ל כר"ג דנאמנת (כאה"ע סי' ס"ח). היינו רק לענין ממון כתובתה. אבל לבעלה נשארת באיסורה [כמ"מ פט"ו מא"ב ה"י]. ויש סמוכין לזה מירושלמי [וכמ"ש רמל"מ שם]. ותו דהרי אפילו ידענו שהיה כל הביאה מתחלתה ועד סוף ברצון. לא מצינו בשום פוסק שאוסרה להנשא לעלמא. אולם חתני הרב מהור"ר יוסף קארא שליט"א. תי' דכיון דאדם בעלה משמרה [כיבמות קי"ג ב' וקדושין דפ"א א'] א"כ י"ל דבעל ראשון פשע שלא שמרה כראוי. משא"כ בעל זה. אע"ג דאין אפטרופוס לעריות [כחולין די"א ב']. עכ"פ מדידע שכבר נכשלה. כ"ש שיוסיף שמירה על שמירתו: 
+
+Chapter 6
+
+כך כ' הרמב"ם בפ"ז מביאת מקדש. ולא זכיתי להבין דברי רט"ז [י"ד ש"ט סק"ד] שכתב שסחוס הוא הקנארפעל שבאמצע אוזן. ותמהני שהרי אין לבהמה גדר באמצע אוזן. ורק באדם ישנו כן. ומה שיש לבהמה בתחתית עומק האוזן כעין מחיצה קטנה. נ"ל דמדעומד בעומק לא עדיף ממחיצת אמצעי שבחוטם. דהו"ל כמום שבסתר. וצ"ע: 
+
+Chapter 7
+
+אמר המפרש כך פירשתי ע"ד הר"ב. אמנם תמהני דמהר"ב משמע דאי הוה ס"ל א"צ לפרוט הנדר. שפיר הוה חיישינן שישקר לחכם לומר שלדבר מצוה נדר. אף דכה"ג וודאי דלא מהני התרת החכם. מדהטעהו ולא אדעתא דהכי התירו. א"כ ק"ל ממאי דקאמר בש"ס [דמ"ה ב'] הניחא למ"ד צריך לפרוט הנדר. אלא למ"ד א"צ מה יועיל שנדירו. אזל לגבי חכם ושרי ליה. ומשני. דמדרינן ליה ע"ד הרבים. עכ"ל הגמ'. ולפי דברי הר"ב הנ"ל. מה משני הש"ס. עכ"פ אי חשדינן ליה שישקר להחכם לומר שלדבר מצוה נדר. מכ"ש שנחשידנו שישתוק ולא יגלה להחכם שעל דעת הרבים נדר. דבכה"ג י"א דבדיעבד מהני התרתו [כרמ"א רכ"ח סכ"א. ועיין ש"ך שם. דלא קיי"ל כן]. ואת"ל אף למ"ד א"צ לפרוט. היינו דא"צ לומר לחכם ממה נדר. מכ"ש דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. אם לדבר מצוה או רשות. דהרי אפילו למ"ד צריך לפרוט. אפ"ה ס"ל לתוספת [ערכין דכ"ג א' ד"ה מר] דא"צ לומר להחכם לאיזה סיבה נדר. ואף דלא קיי"ל כן [כי"ד רכ"ח סי"ד]. עכ"פ למ"ד א"צ לפרוט. וודאי כ"ע מודו דא"צ לפרוט הסבה. דהרי אפילו גוף הנדר א"צ לדידיה לפרוט ממה נדר. ומה"ט אפילו פורט סבה בשקר. שאומר שלדבר מצוה נדר. י"ל דמהני התרתו. משא"כ מה שתולה באיכות גוף הנדר. כגון לומר להחכם האיך היה הנדר אם היה ע"ד פלוני או על דעת הרבים. גם למ"ד א"צ לפרט הנדר. וודאי צריך לפרטו. דכיון דכל עיקר טעמא דמ"ד א"צ לפרוט הנדר. הוא דלמא גייז ליה לדבוריה [כגיטין דל"ה ב']. ובאיכות לשון הנדר גופיה דלא שייך גביה דלמא גייז. להכי לכ"ע צריך לפורטו. עכ"פ ק"ל לפ"ז לר"ב מה משני הש"ס דמדיר ליה על דעת הרבים. הרי למ"ד דא"צ לפרוט. אכתי איכא למיחש שיאמר להחכם שלדבר מצוה נדר. בשלמא לש"ס ל"ק מידי. די"ל דלא חיישינן שישקר. דבכה"ג לא יועיל לו התרת החכם. אבל להר"ב דס"ל דחיישינן להכי לולא סברת דצריך שיפרוט הנדר. א"כ נשארת הקושיא למ"ד א"צ לפרוט. ואת"ל דדוקא למ"ד צריך לפרוט. מתירין נדר שעל דעת הרבים כשיפרוט שנדר לדבר מצוה. דמדצריך לפרוט. ואיהו קאמר שלדבר מצוה נדר. וודאי קושטא קאמר. אבל למ"ד א"צ לפרוט הנדר והסיבה. הרי אמרינן לעיל דלדידיה אפילו שיקר ולא גילה להחכם הסיבה האמיתית מהני. א"כ אין מתירין שום נדר שעל דעת הרבים. ואפילו אומר שלדבר מצוה נדר. לא מהמנינן ליה. דמדא"צ לפרוט חיישינן שמא ישקר הסיבה. עכ"פ ק"ל לר"ב הרי כל מה שהכריח להש"ס לאוקמה בנדר שעל דעת הרבים. היינו רק למ"ד אין צריך לפרוט אבל למ"ד דצריך לפרוט לא צרכינן לאיקמא בנדר שעל דעת הרבים. וא"כ הר"ב שפסק דצריך לפרוט. ואפ"ה מצריך שידור על דעת הרבים. אוחז החבל בתרי ראשין. וביותר ק' על הרמב"ם [פ"ו מביאת מקדש] שפסק נמי שידור ע"ד הרבים. והרי איהו נמי ס"ל דקיי"ל דצריך לפרוט הנדר [כפ"ו דשבועות ה"ה]. והכי קיי"ל [באמת בי"ד רכ"ח י"ד]. דאפילו בדיעבד בלא פרט לא מהני. וק' טובא. דא"כ למה צריך שידור ע"ד הרבים. אמנם נ"ל לפי מאי דאשכחן בש"ס לישנא דצריך. דכמה פעמים משמע צריך ואין לו תקנה (כיומא ד"ס ע"א ועירובין מ"ח א'). ועוד אשכחנא טובא לישנא דצריך דמשמע רק לכתחלה (גיטין דט"ו א') דסד"א צריך לכתחלה. ובברכות (דט"ו ב'). סד"א צריך ואין לו תקנה. ומגילה (ד"כ ע"א) הקורא שמע צריך שישמיע לאזנו. ופירש רש"י שם דהיינו רק לכתחלה. ועי' תוס' חולין (ד"ג א) ד"ה אין השומר. ותוס' מגילה (דט"ז ב'). ומג"א סי' ל"ב סקמ"ז. והט"ז א"ח [סי' רי"ט סק"א]. א"כ י"ל דהרמב"ם ס"ל דהאי צריך לפרוט הנדר דקאמר הש"ס. אף דהכי קיי"ל. עכ"פ רק צריך לכתחלה קאמר. וכן משמע לישנא דרמב"ם (פ"ו משבועות ה"ה) שכתב וז"ל וצריך שיאמר כך וכך נדרתי ומדלא כתב בש"ע (רכ"ח) דבדיעבד לא מהני. משמע דרק לכתחלה קאמר. ויש לי ראיה לדבריו. דהרי מעשים בכל יום שאומרים בהפרת נדרים שעושין בער"ה אך דעו נא רבותי שאי אפשר לי לפורטן כי רבים הם. ש"מ דבדיעבד מהני בלא פרטן. ומשו"ה הכא דרבים הם הו"ל כשעת הדחק שנחשב בכל דוכתא כדיעבד (כה"טז בי"ד סי' צ"א סק"ב. ועי' בי"ד ק"ח ס"ג). א"כ י"ל דלרמב"ם ור"ב כיון דאפשר לתקן. חיישינן שמא יתירו לו אף שלא פרטו והרי בדיעבד מהני. להכי תקנו שיאמר שנודר ע"ד הרבים. דבכה"ג אפילו בדיעבד לא מהני שלא במקום מצוה (כי"ד רכ"ח סקכ"א). ואילה"ק הרי הש"ס קאמר. הניחא למ"ד צריך לפרוט וכו'. והרי לדברינו דהאי צריך רק לכתחלה הוא. גם להך מ"ד ק' ניחוש שמא לא יפרוט. י"ל דכיון דאשכחנא נמי כ"פ לישנא דצריך ואפילו בדיעבד. וגם אכתי לא אסיק הש"ס הכא תקנתא דע"ד הרבים. קאמר הש"ס שפיר וי"ל דהך מ"ד ס"ל דלא חיישי שמא יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט. אבל למסקנא דאשכחן תקנתא דע"ד הרבים. וודאי דהכי שפיר טפי אפילו למ"ד צריך לפרוט. דבכה"ג ליכא חשש כלל. אפילו יטעה החכם בזה. אח"כ נזכרתי שגם רמג"א (קכ"ח סקנ"ח) הקשה קושיא זו. בשם בה"ז. ותירץ כיון דלא אפסקא הלכתא בש"ס כמאן. חיישינן שמא יטעה החכם לומר הלכתא כמ"ד א"צ. וזה כעין דברינו הנ"ל. אמנם ק"ל דהרי קיי"ל כרבא לגבי אביי דלא חיישינן לב"ד טועין (כיבמות דק"ו א'). ודוחק לחלק בין חכם יחיד לב"ד וזכר לדבר בקריאת אצל נר בשבת דבב' לא חיישינן שמא יטעו (כא"ח רע"ה ס"ב). אולם עוד הקשה רמג"א למה אשה שנודרת ליתומים נמי לא ניחש שמא יטעה החכם להדירה שלא ע"ד הרבים (כגיטין דל"ה ב'). ותירץ התם בממונא לא החמירו כל כך כי הכא באיסורא. או י"ל כיון דאיכא פלוגתא. דלתוס' (ערכין דכ"ג א'). אף למ"ד צריך לפרוט. עכ"פ א"צ לפרוט הסיבה מפני מה נדר. וא"כ בשלמא הכא בכהן. י"ל שמא יבא אצל חכם ויאמר נדרתי הנאה מאשתי פלונית הגרושה. ולא יגלה הסיבה דמפני שהוא כהן נדר ממנה. להכי צריך שיפרוט ע"ד הרבים. משא"כ באשה דעכ"פ צריך שתפרוט כל הנדר. לומר נדרתי שיאסרו עלי כל הפירות אם נהניתי מכתובתי. וכיון שישמע חכם כן לא יתיר לה. עכ"ל. ותמיהני דמלבד דלא קיי"ל כתוס' ההוא כמ"ש לעיל. ק' נמי מאי קאמר הש"ס הניחא למ"ד צריך לפרוט והאיך הוה הניחא. הרי גם לדידיה לא ניחא. דשמא לא יגלה להחכם. הסיבה דמפני שהוא כהן נדר. ויש ליישב דלס"ד ה"ק הניחא למ"ד צריך לפרוט י"ל דס"�� נמי דצריך לפרוט הסיבה. אבל במסקנא לא צריך לומר דס"ל כן. או י"ל דה"ק הש"ס הניחא למ"ד צריך לפרוט הנדר י"ל דמדרינן ליה בהך לישנא. הנני מודר הנאה מפלונית הפסולה לי וכיון דיפרוט לשון כל הנדר לא יתיר לו החכם. ואי"ל א"כ נתקן אנן שידור כך ולא יהא צריך ע"ד הרבים. י"ל דבאמת בנודר כה"ג נמי מהני. ורק חדא תקנתא נקטינן. וה"ה באופן אחר. ותו דהך תקנתא עדיפא. שמא באמת יטעה החכם להתיר אף שלא יפרוט או שמא יטעה הוא לבלי לפרוט כל הנדר. משא"כ ע"ד הרבים ידיע טפי לכל דאין לו התרה: 
+
+Chapter 8
+
+ובש"ס במשנה גרסינן אע"פ שהוציא ראשו חי וכ"כ הגי' ברא"ש הכא. וברי"ף בפרק י"נ. וקשה על מאי קאי מלת אעפ"י. אי לענין נחלה מה אע"פ שיצא ראשו חי דמשמע דכ"ש ביצא ראשו מת. שהבא אחריו בכור לנחלה. והרי אפילו ביצא כולו מת או חי. בכור הבא אחר נפל בכור לנחלה הוא [כסמ"ע ח"מ רע"ז סקי"ג] ולא נתבטל בכורה לנחלה רק בבא אחר בן תשעה שיצא רוב ראשו חי. ואפילו בבא אחר בן תשעה שיצא כולו מת. הוה ליה בכור לנחלה דכל שלא שהה ל' יום באדם הוה ליה נפל [כשבת קל"ה ב'] והבא אחריו הוה ליה כבא אחר נפלים [ועיין רט"ז ח"מ רסי' רע"ז]. וכ"ש דליכא למימר דכל שכן ביצא הנפל כולו חי שיהיה הבא אחריו בכור לנחלה. דזה אינו כ"ש. ואי נימא מלת אף על פי אאינו בכור לכהן קאי. מאי כ"ש. אי נימא דכ"ש ביצא ראשו מת. ליתא. דהרי בכה"ג באמת הבא אחריו חייב בפדיון. ואי נימא דהכ"ש דר"ל ביצא כולו חי. ג"כ ליתא. דהרי אפילו יצא כולו מת. הבא אחריו פטור מפדיון. מדיצא הנפל כולו. ונ"ל דלצדדין קתני מלת אע"פ דקאי אמלת חי לענין נחלה. ור"ל וכ"ש ביצא מת ואפילו כולו שהב' בכור לנחלה. וקאי נמי מלת אע"פ אמלת ראשו לענין בכור לכהן ור"ל וכ"ש בנולד כולו אפילו מת. אין הב' בכור לכהן: 
+אמר המפרש. לכאורה מסוגיא דש"ס [כתובות ק"ב א'] משמע דפירושא דמתניתין אינו עולה בקנה א' עם פירושינו הנ"ל. דהרי לפי מאי דקיי"ל כרבי יוחנן שם דהכותב לחבירו בשטר חייב אני לך מנה. חייב לשלם לו אף שלא לוה ממנו מעולם. [ח"מ מ']. ואפילו לא חתם שמו תחת הכתב. וגם לא הזכיר שמו בהכתב. רק כתב בכתב ידו אני חייב לפלוני מנה. חייב לשלם. [כח"מ ס"ט א']. א"כ מה"ט כשכתב להכהן שחייב לו הה' סלעים. חייב לשלם לו. ולא מטעם שכבר השתעבד לו מדאורייתא כמ"ש לעיל. ורק לר"ל אצטריך הש"ס לאוקמא הכי. והרי לא קיי"ל כוותיה. אמנם אעפ"כ אי אפשר לפרש כן. דהרי מתניתין דידן סתמא קתני. דמשמע אפילו כתב להכהן בהשטר או שאמר להכהן בשעה שנתן לו השטר שמתחייב לו הה' סלעים בעבור פדיון בנו [וכן כתב בפירוש בי"ד סי' ש"ה]. ובכה"ג ודאי ס"ל לרבי יוחנן הנ"ל. דעכ"פ מדפירש דרק בעבור הפדיון מתחייב. א"כ כשבנו אינו פדוי. אמאי יתחייב. ליתן להכהן. ואת"ל אף בדפירש כן. עכ"פ כיון דמדרבנן אין בנו פדוי הו"ל כמתנה על מ"ש בתורה. דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה [ככתובות דנ"ו א']. ובכה"ג תנאי בטל ומעשה קיים [כאה"ע ל"ח]. ליתא. דכבר הוכחנו במקום אחר דכל שלא אמר באם או על מנת. אינו תנאי כלל. רק פירוש וגמר דברים. תדע. דהרי מעשים בכל יום דאמרינן הרי את מקודשת לי בטבעת זו וכו'. ואי נימא דכל כי האי לישנא הוה תנאי. והו"ל כאילו אמר לה הרי את מקודשת לי על מנת שאתן לך טבעת זו. וא"כ הו"ל כמעשה קודם לתנאי דג"כ תנאי בשל ומעשה קיים. אלא כל כה"ג מדלא אמר אם או ע"מ לא מחשב תנאי כלל רק פירש הדברים שאמר תחלה. וכשלא קשר ב' העניינים יחד במלת בשביל או באות ב [כמו בטבעת]. אם רצה המקבל מקיים ענין א' ומבטל השני. כהאי דאמר הבו ליה ת' זוז לפלניא ולנסיב ברתי. דאמרינן ת' זוז שקיל. וברתי' אי בעי לא נסיב [כביצה ד"כ ע"א]. ועי' מ"ש בפירושינו סוף פ"ו דפיאה מי"א בהחדושים [בועז אות ו]. ותו הרי אפילו בכל אומדנא דמוכח מפקינן ממונא ע"י דיין מומחה [כח"מ ט"ו ד']. וכ"כ בזבן ארעא אדעתא למיסק לארעא דישראל ולא סליק [כח"מ ר"ז ג'] דאמרינן גם לדידן כשלא נתקיים גמר דבריו בטל כל הענין. וא"כ מכ"ש הכא דאין כאן אומדנא רק דברים ברורים שלא נתן להכהן השט"ח רק בעבור הפדיון. ואי"ל דהך דהכא דמיא לפלוגתא דרב ושמואל [קדושין מ"ו ב'] במקדש אחותו. דקיי"ל כשמואל דמעות מתנה [אה"ע נ' א' ב']. ליתא. דזה דוקא באחותו. דדעתיה קרובה לגבה. ולא בנוכראה [כמ"ש הרא"ש בפ"ק דב"מ ססי' ל"ט]. ותו התם אדם יודע שאין קידושין תופסין באחותו. משא"כ הכא וכי ס"ד שאדם יודע דלא מהני פדיון שע"י שטר כזה. והרי מדאורייתא מהני פדיון כזה לעולא בש"ס. אע"כ דכשפירש בדבריו או בכתב שנותן לו השטר רק בעבור הפדיון. גם לר' יוחנן לא התחייב לתת לו הה' סלעים ורק לסלקא דעתיה דש"ס התם בכתובות הוה מוקי לה לר' יוחנן בנתן לו השטר סתם. ולהכי אף שבנו אינו פדוי אפ"ה כבר התחייב ליתן לו. דדברים שבלב אינן דברים. אבל במסקנא דלר"ל משו"ה חייב ליתן לו משום שהבן פדוי מדאורייתא. א"כ גם לר' יוחנן מתוקמי הכי. ואפילו פירש בדבריו שנותנו בעבור פדיון בנו. חייב ליתן לו כפי שהתחייב. משום דמדאורייתא בנוי פדוי. וכה"ג משני לרב [בקדושין מ"ו ב'] בתורם קישות ונמצא מרה [ע"ש] ועי' מ"ש תוס' כתובות ק"ב א' ד"ה ת"ש וד"ה אמאי]: 
+
+Chapter 9
+
+ויאמר התינוק שנמצא בצד העיסה. כך נדחקתי לפרש על דעת רבותינו רש"י ור"ב. אבל כל שעינים לו יראה כמה מהדוחק עדיין נשאר לנו בלישנא דמתניתין. אם נימא דהאי ואם לאו. יהיה פירושא של כשחייבין בקולבן. ויחזור התנא ויפרש הואם לאו דהיינו כשחלקו וחזרו ונשתתפו. וא"כ האי בבא ואם לאו מיותר לגמרי. אמנם לולא מסתאפינא. היה נ"ל דודאי הך בבא דקנו מתפיסת הבית פירושא דרישא הוא. וכדאמרן. אבל רבותא קמ"ל. דלא מבעיא בירשו הבהמות להדיא מתפיסת הבית. ודאי חייבין במעשר. אלא אפילו קנו ולקחו בהמה ממעות ירושה שבתפיסת הבית. וילדו אצלן. אע"ג דזוזי כמאן דפליגי דמי. [כב"מ דס"ט א']. והו"א דהו"ל כחלקו המעות וקנו הבהמות ונשתתפו ולפטרן ממעשר. קמ"ל דאפ"ה חייבין במעשר. דהא דאמרינן זוזי כמאן דפליגי דמי. היינו רק שיכול לחלוק בלי ידיעת חברו. אבל הכא שלא חלקו עדיין. הו"ל כאילו אביהן חי וקנה הבהמות והולידו אצלו. והדר קאמר ואם לאו. ר"ל ואם לא קנו הבהמות יחד מתפיסת הבית. רק כל א' קנה לבד בהמות ממעות שנטל מהירושה. צרפו אח"כ יחד הבהמות. פטורין. דשותפין פטורין ממעשר בהמה. ובתר הכי נקט רבותא טפי. דאפילו חלקו הבהמות להדיא וחזרו ונשתתפו. אף שהן עצמן הבהמות שירשו מאביהן אפ"ה פטורין ממעשר. דכיון שכבר חלקום. שותפין נינהו. 
+וא"ת מ"ש מטבל שנתערב בחולין שיעשר ממק"א לפי חשבון [כחלה פ"ג מ"ט]. וה"נ נהי דא"א ליקח חייבים מהשוק דהרי לקוח פטור ממעשר [כמ"ג] עכ"פ אם יש לו חייבים. למה לא יעשר מהם. י"ל דכיון דכל התערובות פטור דעשירי ודאי אמר רחמנא. א"כ במפריש ממק"א הו"ל מפריש מחיוב על הפטור ומייתי חולין לעזרה. ותמהו רבעתו"ס [ב"מ ד"ו ב'] דלבטל הקופץ ברובא. והניחו בצ"ע. ונ"ל כוונתם דמדנתבטל ברובא הו"ל כאין הקופץ כלל בהתערובות. ולחייבו כולהו במעשר. דאין כאן חשש דמכניס חולין בעזרה. וגם לא משום אשר יעבור ולא כשכבר עבר. ולא משום עשירי ודאי ולא עשירי ספק. דכיון דנתבטל ברוב. הו"ל כאילו אין הקופץ בדיר. וכולן מחוייבים ודאי. ולפע"ד תליא באשלי רברבא. דלרשב"א שהביא רפמ"ג בי"ד [בשער התערובות בחקירה ב'] כל היתר שנתבטל ברוב איסור. נתהפך כל התערובות לאיסור. וחייב מלקות או חטאת על כל א' מהן. אולם למנחת כהן שהביא שם סוף פרק א'. לא נתהפך כולו לאיסור. ורבי' פמ"ג הניח דבר זה בצ"ע. ולכאורה לפי המהירות נראה מכאן ראיה לרבינו מנחת כהן. דכמו שבכאן אין הפטור נתהפך לחיוב. כמו כן שם אין המותר מתהפך לאיסור. ועי' עוד מ"ש רבינו פמ"ג בי"ד בשפתי דעת [סי' ק"י ס"ק ל"ז] דכל המתבטל ברוב. עדיין שם ספק עליו. יע"ש: אמנם לכאורה היה נ"ל לתרץ קושית תוס' הנ"ל ממ"ד [מנחות דנ"ג א'] דלרב חסדא נבילה בטילה בשחוטה. דבתר מבטל אזלינן. והרי א"א לשחוטה שהוא המבטל. שתעשה נבילה. והו"ל שפיר מין בשאינו מינו. אבל שחוטה אינה בטילה בנבילה. דהרי כשתסרח הנבילה תהיה מותרת כשחוטה. ומדאפשר להנבילה שתעשה כשחוטה הו"ל מין במינו ולא בטל. ורב חנינא ס"ל איפכא. דבתר בטל אזלינן. להכי שחוטה בטילה בנבלה. אבל נבילה אינה בטילה בשחוטה ע"כ תוכן לה"ג. והנה סתמא דש"ס [בבכורות דכ"ג א'. וביצה דל"ח ב'] נקט כרב חסדא. ש"מ דהכי קיי"ל. וא"כ לכאורה ה"נ אין הקופץ בטל מה"ט בתוך המחוייבים מדאפשר להמחוייבים להיות כקופץ. כשיעשרם. לפיכך לא בטל. וכ"כ בכל היתר שנתערב ברוב איסור לא בטל. מדאפשר להאיסור שיהי' כההיתר כשיסרח. ואילה"ק הרי פלוגתא דרח"ס ורח"נ הנ"ל אינו רק אליבא דר' יהודה דס"ל מין במינו לא בטל. ומין בשאינו מינו בטל ברוב. וכן כתב רש"י [ביצה דל"ח ב']. וכ"כ גם הראב"ד [פ"א מאה"ט]. אבל אנן הא קיי"ל כרבנן. דמב"מ בטל ברוב ומין בשאינו מינו צריך ס'. נ"ל ע"פ מ"ש הר"ן [נדרים דנ"ב א'] דבאמת גם רבנן ס"ל דכלי שהוא מין במינו ממש. באמת לא בטל. רק לדידהו כל תערובות איסור בהיתר לא אפשר שיהי' מב"מ. דמדזה איסור וזה היתר. אזלינן בתר שמא. והו"ל מין בשא"מ. ומזה דייק הר"ן דמה"ט בכל איסור שיש לו מתיריו גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל היתר בהיתר. שהוא כמין במינו: ופשוט לפע"ד דלר"ן הנ"ל הא דדשיל"מ לא בטל. היינו דמדאוריי' לא בטל. מדהו"ל מב"מ. וכ"כ רכ"מ בפ"ז דמעילה ה"ה. ואף לבתר מ"ש הר"ן [פסחים קל"ח א'] דדשיל"מ רק מדרבנן אסור. היינו בדאכתי לא ס"ד הך סברא שכ' הר"ן בנדרים מסברא דנפשיה. ואף למ"ש במשבצת [י"ד רסי' ק"ב] דאף לדברי הר"ן בנדרים הנ"ל. דשיל"מ אינו אסור רק מדרבנו עכ"פ י"ל דמדדמי למב"מ להכי החמירו בה כעין דאורייתא. וכדאשכחן בכמה איסורים כה"ג: ולדברי הר"ן בנדרים הנ"ל מתישב שפיר דמה"ט דשיל"מ אסור רק במב"מ. ואפשר דמה"ט בכל האיסורים שהחמירו בהן חכמים לאסרום אפי' יותר מס' כגון טבל תרומה ערלה ויי"נ וכה"ג דלא בטלי אפי' באלף ורק במינו (חוץ מחמץ בפסח שאפי' באינ"מ אינו בטל. מפני חומר איסורו (כפסחים ד"ל ע"א) דיש להקשות מה ראו חכמים להחמיר באלו במינו טפי מבא"מ. והרי לרבנן דקי"ל כותיי'. בכל דוכתא אינו מינו חמור טפי ממינו. ולר"ן הנ"ל מיושב שפיר. דלדבריו הרי לרבנן נמי בכל דוכתא מינו חמור טפי מאנ"מ. מדמחזק מין את מינו. רק דבכל דוכתא אין מב"מ בנמצא. מדזה איסור וזה היתר. מיהו בהנך מדראו חכמים מטעם חשיבות או מטעם אחר. לאסרן אפי' יותר מס'. הרי כל יותר מס' הו"ל כנתערב היתר בהיתר מדאינו נ"ט. והו"ל כמין במינו. וה"ת כשהוא באמת מין במינו. משא"כ במין בשאנ"מ. אף שהוא יותר מס' ונתבטל טעמו. עכ"פ ממשו הוא אנ"מ ואין זה מחזיק זה. ודו"ק]: ומה"ט נמי אפי' ספק דשיל"מ אסור (כי"ד ק"ב). אע"ג דכל ספק דרבנן לקולא. דשיל"מ שאני דהו"ל ל��"ן ספק דאורייתא או כעין דאו'. דאי לשאר פוסקים דס"ל דמה"ט ספק דשיל"מ אסור מדיוכל לאכלו בהיתר. ק' א"כ בספק מוכן ביוט"ש אמאי מותר [כא"ח תצ"ז]. ואמאי והרי יוכל לאכלו בהיתר. ואי"ל דהתם מדהו"ל ספק ספיקא. ליתא. דחדא דהרי אנן בקאינן בקביע דירחא [כביצה ד"ד ב'] ואין כאן רק ספק א'. ותו היכא משכח"ל גוונא דמחלקינן באיסור דרבנן בין ספק א' לב' ספיקות. אע"כ כר"ן הנ"ל דגם לרבנן דבר שהוא באמת מב"מ. מדאוריי' לא בטל. ולפיכך ספק מוכן שאני דהו"ל באמת מדרבנן. באמת מותר. וא"כ לר"ן הנ"ל דגם רבנן ס"ל דדבר שהוא באמת מב"מ לא בטל. דבר פשוט הוא לומר דמה דאמרי' בכל דוכתא מין במינו בטל ברוב. היינו דוקא בנתערב איסור בהיתר. דלא אפשר שיהיה ההיתר כאיסור. משא"כ כשנתערב היתר באיסור מדאפשר להמבטל דהיינו האיסור שיהיה כהיתר. לכשיסרח. להכי גם לרבנן לא בטל. מדהו"ל כמב"מ ממש. וא"כ כ"ש כשאפשר שיהיה המבטל כהבטל מבלי שיסרח. כתערובות טלאים הנ"ל. מכ"ש דמחשב כמב"מ. ולא ידענא שום חילוק בין דשיל"מ שזכר הר"ן דהו"ל מה"ט כמב"מ. להך דטלאים שאפשר שיותרו כולן בשיעשר עליהן ממקום אחר. ואי משום דבשאר דשיל"מ ממילא יותר מכח הזמן. כמו שחילק באמת הרש"ל. ליתא. דכבר יפה תמה עליו הש"ך [בי"ד סי' ק"ב סק"ח] דהרי גם בנדר מחשב דשיל"מ. והרי גם תרומה היה מחשב דשיל"מ לולא דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים נ"ט א']. אע"ג דאין היתירו בא ממילא. דהרי בשיתשל עלה הדרא לטבלא וצריך לעשר עלה ממק"א. והרי טבל מחשב מה"ט כדשיל"מ [כנדרים נ"ח א'] אע"ג דאין היתירו בא ממילא. אפ"ה מחשב לר"ן הנ"ל כמב"מ מדיש היתר לאיסורו. ואף לדעת המ"י [שם] דהיכא דאיכא קצת מצוה כהפרשת מעשרות מטבל וכ"ש להתיר נדר. אפי' מחוסר מעשה מחשב דשיל"מ. משא"כ באין מצוה דוקא בבא ההיתר ממילא מחשב דשיל"מ. עכ"פ הרי ה"נ בטלאים מצוה קעביד להפריש מעשר על עדרו ומתורץ קו' התוס'. אבל אילה"ק לר"ן הנ"ל דס"ל דגם לרבנן דרבי יהודה מב"מ ממש לא בטל. א"כ מאי האי דמסיק הש"ס (מנחות דנ"ג א') בתר דמייתי פלוגתא דר"ח ורח"נ הנ"ל. קאמר אליבא דמאן. אי אליבא דרבנן. הא אמרי רק עולין אין מבטלין זא"ז. הא מין במינו בטל. עכלה"ג. ואי לר"ן הנ"ל. הרי גם רבנן ס"ל מב"מ לא בטל. נ"ל דלר"ן מדילפי רבנן מדם הפר ודם השעיר. א"כ י"ל דדוקא במילי דלאו לאכילה קיימי. כדם. מחלקינן דווקא עולין אין מבטלין זא"ז. הא כל מין במינו בטל. וכעין זה כתבו תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה מכאן]. אבל במילי דאכילה מודו רבנן דכל מין במינו ממש לא בטל. ולא מקרא דדם פר ושעיר רק מדמסתבר שכל מין במינו מחזק חבירו ואינו מבטלו. וכן כתב הר"ן עצמו שם [בנדרים דנ"ב א']. או י"ל דכל עיקר קו' הש"ס במנחות הנ"ל אדמקשי אליבא דמאן וכו'. היינו רק להא דקאמר רח"נ דבתר בטל אזלינן. א"כ מקשי שפיר דמדאצטרכו רבנן לומר דלהכי הבטל דהיינו דם השעיר אינו מתבטל מדהו"ל עולין. תיפוק לה מדה"ל מב"מ. אלא ש"מ דבדהו"ל מב"מ מצד הבטל. מתבטל. אבל לרב חסדא דס"ל דהא דמב"מ לא בטל אזלינן בתר מבטל. י"ל דלרבנן לעולם דבדהוה מב"מ מצד מבטל. לא בטל. והא דאצטרכו למנקט טעם דעולין אין מתבטלין. היינו משום דרבנן לא איירי בהמבטל. רק בחשיבות הבטל דהיינו דם השעיר. ובדהוה הבטל מב"מ לא מעלה ולא מוריד. להכי שפיר נקטו טעמא דעולין אין מתבטלין. לרבותא. דאפי' אי לא היה מב"מ מצד המבטל. אפ"ה גם ע"י הבטל אפשר שלא יתבטל היינו אם הוא עולין. ודו"ק היטב. ואדרבה טפי נ"ל ראי' מסוגיא דמנחות הנ"ל לר"ן. דמב"מ ממש גם לרבנן לא בטל. מדמקשינן בסוף הסוגיא במנחות (שם) מדתניא תיבלה למצ�� של פסח בתבלין. יוצא בה יד"ח בפסח. וקס"ד דמיירי אפי' כשתבלין מרובין ממצה. בשלמא למ"ד בתר בטל אזלינן. הרי מצה נמי כי עפשא הו"ל כתבלין. להכי הו"ל המצה בהתבלין כמב"מ ולא בטיל. ויוצא בה שפיר י"ח, אלא למ"ד בתר מבטל אזלינן. תבלין מי אפשר למהווה כמצה. והו"ל כמבאנ"מ ואמאי יוצא בה יד"ח. ותמוה הרי גם לר' חנינא ק'. דאף דלרח"נ אזלינן בתר בטל. דבדאפשר שיהיה כהמבטל מחשב כמב"מ, היינו כשהוא באמת מב"מ. אבל כשהוא באמת מין בשאינו מינו כמצה בתבלין. מה מהני דאפשר להבטל שיהיה כהמבטל. הרי הו"ל באמת מין בשא"מ ובטל לר"י ברוב. ואמאי יוצא בה יד"ח בפסח. ואת"ל ע"פ מ"ש תוס' ביצה (דל"ט א') דתבלין מדבאין לתקן הקדירה מחשבו כמב"מ. וכן פסקינן בי"ד [סי' ק"ב] א"כ ה"נ מחשבו. מה"ט תבלין במצה דבאין לתקנה כמב"מ. עכ"פ ק' מה מקשי לר"ח. הרי ר"ח אליבא דר"י קאמר למילת'. ומנ"ל דהך ברייתא ר"י היא. דלמא רבנן. והרי לדידהו בשא"מ לא בטל ברוב. ולהכי אף דתבלין מרובין ממצה. עכ"פ מדא"א לתבלין להיות כמצה. הו"ל כאנ"מ ולא בטל מצה ברוב. ויוצא בה שפיר יד"ח. אע"כ כר"ן דדוקא במבשא"מ ממש ס"ל לרבנן דלא בטל ברוב. אבל כשהוא באמת מב"מ מכל צד. דהיינו מב"מ בעצם. או בתבלין שבאין לתקן הפת דמחשב כמב"מ בעצם. וגם במב"מ בשם איסור שאפשר שיתהוו שניהן שוין כשיסרח אחד מהן. להכי מדהו"ל מב"מ מכל צד. גם רבנן ס"ל כר"י דמב"מ לא בטל. ולהכי מקשי הכא שפיר דה"ת אי נימא כרח"נ דבמב"מ בשם איסור בתר בטל אזלינן. שפיר במצה בתבלין מחשב גם מב"מ בשם איסור. מדאפשר למצה לכי עפשא שתהיה כתבלין ולהכי לא בטל מצה בתבלין. אלא אי נימא כר"ח. דבתר מבטל אזלינן. ק' הרי התבלין לא אפשר שיתהוו מצה ומה מועיל שהם מב"מ בעצם מדבאין לתקן זא"ז. עכ"פ בשם איסור אינן שוין. וא"כ כיון שהוכחנו כהר"ן. דגם לרבנן דר"י עכ"פ כשהוא מב"מ בעצם. וגם מב"מ בשם איסור שאפשר להמבטל שיתהווה כבטל. מחשב כמב"מ מכל צד ולא בטל. א"כ ה"נ אין הקופץ בטל בתערובות הטלאים. מדאפשר להמחוייבים שבתערובות להיות כהקופץ. כשיעשרם. ואין לחלק בין השיטות ולומר. דבשלמא בנבילה ושחוטה אם יניח התערובות כאשר הוא ויהיה סרוח. יהי כמין במינו. וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כחולין דפ"ג ב']. משא"כ בתערובות הטלאים. הרי אי אפשר שיהיה התערובות מב"מ רק כשיעשרם. והרי עליה אני דן. דמנ"ל דרשאי לעשרן. דלמא לא בטל ויכניס חולין לעזרה. וגם לעשרן ממקום אחר אי אפשר. דדלמא לא נתבטל הקופץ. והו"ל כל שה שבדיר ספק מעשר. דפטור [בכורות נ"ח ב'] וכשיעשר עליהן ממקום אחר. הו"ל כמפריש מהחיוב על הפטור. ואף לבתר מ"ש הר"ן בשם ר"ת בע"ז [דשס"ו סע"ב] דלהכי לא חשיב התם לטבל שנתערב בחולין דשיל"מ. דמיירי דאין לו טבל להפריש עליו ממק"א לפי חשבון. נ"ל דר"ל שאין לו טבל הטבול מדרבנן. דאי"ל דבטבל ממש מיירי. דאיך יפריש ממנו על הטבל שבהתערובות דבטל מדאורייתא ברוב. והרי יפריש מהחיוב על הפטור. וכן צריך לפרש נמי דברי הר"ן [נדרים דנ"ח א' ע"ש]. ליתא. דהכא לא על שעת התערבות אמר רב חסדא דאזלינן בתר מבטל. אבל בטלאים. כשיעשרן ממק"א וודאי מפריש מחיוב על הפטור. דכשאפשר להמבטל להיות כהבטל בשעה שכבר נתערב מחשב כמב"מ. רק על השעה שהיה כל א' בפ"ע. דאם אז היה אפשר להמבטל להיות כבטל. מחשב כמב"מ. תדע דאל"כ היכא קאמר בסוגיא דמנחות [שם] דקומץ שנתערב במנחה שלא נקמצה. הו"ל מב"מ ולא בטל. מדאפשר להמנחה שיהיה כקומץ. דכל פורתא מנה חזי למקמץ מנה. וק' הרי השתא כשכבר נתערב א"א למקמץ מנה. אע"כ דהא דאר"ח דבתר מבטל אזלינן היינו כשקודם שנתערבו היה אפשר להמבטל להיות כהבטל. וא"כ ה"נ קודם שנתערב הקופץ היה אפשר להמחוייבים להיות כהקופץ. כשהיה מעשרן ממקום אחר ויהיו כולן פטורים. ואי"ל הרי גם כשיעשרן ממקום אחר תלוי בהזדמנות. דכשיכניסן לדיר עם הטלאים שיצרף להם ממק"א. אפשר שיצא עשירי מהמעורבין כבר. ונמצא שא' מהתערובות מעולם לא היה אפשר להיות כקופץ. ליתא. דא"כ קומץ במנחה הנ"ל נמי. ותו דהרי בדיעבד אפי' במצאן רבוצין או עומדים מהני [כבכורות פ"ט מ"ז]. וא"כ שפיר היה אפשר שיפטר כולן ע"י שיעשר עליהן טלאים ממקום אחר. ויהיו כולן פטורים כמו הקופץ. לפיכך הו"ל שפיר מב"מ עם הקופץ. ולא בטל הקופץ בהתערובות. אמנם בל"ז ק"ל לרב חסדא דקאמר דלכה"פ לר"י בכל מין במינו אזלינן בתר מבטל. דכשאפשר שיהיה כבטל הו"ל כמב"מ. ותמהני מאד דא"כ צא ופרנס הא דאר"י מב"מ לא בטל. היכא משכח"ל. לכל היותר לא משכח"ל רק בהקדש או בתרומה שנתערבו בחולין. דאפשר למתשל על התרומה של אותו החולין של החערובות. ולחזור ולעשות אותו חולין כולו תרומה על טבל אחר. לפיכך הו"ל כל התערובות כמב"מ. אבל הרי גם בזרוע בשילה [חולין דצ"ח ב']. וכ"כ גבי ציר דג טמא [חולין ד"ק ע"ב] וכדומה דוכתי טובא בש"ס. חשבינן לר"י כמב"מ ולא בטל. ואמאי. הרי בתר מבטל אזלינן. והוא א"א שיהיה אסור כהבטל. ותו הרי בדשיל"מ [בי"ד ק"ב]. קיי"ל דבשיש לו מתירין כשיפסד לא מחשב כדשיל"מ. וא"כ מה שנא הכא דחשבינן ליה כמב"מ מדאפשר שיתהפך כמינו כשיפסד ויתקלקל. והרי לר"ן [נדרים הנ"ל] כל דשיל"מ לא בטיל מטעם מב"מ והרי כ"ש הוא. ומאי כשיש היתר להתערובות ממקום אחר רק ההיתר ההוא לא יבוא רק כשיופסד ויתקלקל המאכל. אפ"ה לא מחשב כדשיל"מ. מכ"ש כשהעיקר האיסור הוא משום שיקלקל המאכל. מכ"ש דלא מחשב מה"ט כדשיל"מ. אע"כ צ"ל דדוקא לעניין טומאה ס"ל לרב חסדא אליבא דר"י. דצריך שיהיה המבטל דומה להבטל גם כשיפסד. משום דטומאה הו"ל דבר שחוץ מגופו. ואפשר דלר"ן נדרים הנ"ל גם רבנן מודו ליה בהא. משא"כ לעניין איסורא. כיון דעל אכילת גוף האיסור אנו דנין. והרי לא יניחנו עד שיתקלקל. דאז לא יהיה ראוי לאכילה. לפיכך בכל האיסורים גם ר"י ס"ל דא"צ שיהיה המבטל שוה להבטל גם כשיתקלקל. ומכ"ש לרבנן לר"ן הנ"ל גם הם לא ס"ל דיחשב מה"ט כדשיל"מ. ובזה יתורצו בס"ד כמה קו' תוס' [מנחות דכ"ב ב' ד"ה ור"י]. יע"ש. ואעפ"כ יתורץ קו' התוס' [ב"מ הנ"ל] דיתבטל הקופץ ברוב. די"ל דהתם מדאפשר להמבטל שיהיה כבטל. מבלי שיתקלקל המבטל. להכי לא בטל הקופץ. ובזה יתורץ נמי דברי רבינו הרשב"א שהבאנום בראש דברינו. שכתב דהיתר שנתערב ברוב איסור. כולו נהפך לאיסור. דק' ומ"ש מהקופץ דאמרי' דאין הפטור מתהפך לחיוב. וכולן נשארים בספק. די"ל בקופץ ה"ט מדהו"ל אפשר להמבטל שיהיה כבטל. ולהכי הו"ל כמב"מ. וכאילו אין כאן רוב כלל. ולא בטל. משא"כ בשאר היתר שנתערב באיסור. דלא מחשב כמב"מ מטעם כשיתקלקל יהיה כולו היתר. בטל שפיר ברוב. ומחשב ככולו איסור. ובזה ממילא נסתר דברי כו"פ שהביא רבינו פמ"ג [י"ד ק"י סקל"ז] דרצה לדמות דינא דקופץ שנשאר בספק. ה"ה לכל היתר שנתבטל ברוב. והרי עינינו ראו ולא זר שבמח"כ רצה לקרב המרוחקין בזרוע. דבקופץ מדהו"ל כמב"מ הו"ל נמי כאילו אין כאן רוב כלל כנגדו. אולם אם נימא כדעת הפוסקים דאפי' מחוסר מעשה ואין מצוה בהמעשה אפ"ה מחשב דשיל"מ. כפשטותא דש"ע [י"ד ק"ב] בכלי איסור שנתערב דהוה מחשב דשיל"מ בהגעלה. לולא שצריך להוציא הוצאות בהגעלתו. א"כ בלא דברי ר"ח במנחות הנ"ל יש לישב קו' התוס' ב"מ הנ"ל. דלהכי לא בטל הקופץ. מדהו"ל דשיל"מ. דאי בעי שדי מומא בכולה עדריה [כבכורות דנ"ג ב']. ואין בזה איסור כלל כרש"י שם: אבל אי"ל דמשו"ה לא בטל הקופץ. משום דאי בעי מתשיל על המעשר שהפריש על הקופץ. ויחזור לטבלי' כשאר הטלאים. והו"ל כדבר שיש לו מתירין או כמב"מ עמם. דליתא דהא אפי' תרומה לא מחשב מה"ט כדבר שיש לו מתירין מטעם דלאו מצוה לאתשולי עלה [כנדרים דנ"ט א'] מכ"ש קדשים: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,63 @@
+Boaz on Mishnah Chullin
+בועז על משנה חולין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+והקשה הרמב"ם למא לא תהא גם במזיד שחיטתו כשרה. והרי לא נעשה מומר רק אחר גמר שחיטתו. ותי'. דמיד כשמתחיל לשחוט הסימנים. כבר עשה חבורה ונעשה מומר. נמצא שגמר השחיטה בפסול. עכלה"ט. והקשה בני הגאבדק"ק לאגדסבערג שליט"א. דעכ"פ אם נחלק תחלת השחיטה מסופה. ונדון רק על החבורה שעשה הרי מקלקל הוא ופטור. מה אמרת הרי מקלקל ע"מ לתקן בהגמרו השחיטה. הרי אז כבר נגמרה השחיטה. ותרצתי לו. אהו' בני שליט"א. מי סברת סותר ע"מ לבנות אינו חייב רק כשבנה או כחס על השמן אינו חייב רק כשחזר והדליק. אלא כל מקלקל ע"מ לתקן. מתחייב מיד על קלקולו. וה"נ אם עשה חצי קנה פגום ושוב נמלך וגמר השחיטה לאחר שבת. כבר אתחייב על החבלה בשבת. מדהיה כוונתו כדי לשחטה. וכבר נעשה אז מומר. ואפי' נמלך אח"כ לבלי לשחטה כלל. מדהיה כוונתו בקלקולו כדי לתקן. ולפי מ"ש לעיל סי' ח' דאפי' בעשה איסור חילול שבת דרבנן נמי מחשב מומר לחלל שבתות. בל"ז לק"מ. 
+אב"י כך כ' רש"י בש"ס. וק"ל לפמ"ש תוס' [מנחות דל"ח א' ד"ה ואם]. דרק בקדשים צריך לשנות קרא לעכב. א"כ הכא בין שנלך בתר הלמד או בתר המלמד [כתמורה דכ"א ב'] א"צ שינה הכתוב. דהרי שניהן אינן קדשים דהרי הלמד שהוא עגלה ערופה ודאי חולין גמורים היא. ורק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה [כריתות כ"ה ע"א]. וגם המלמד דהיינו הפרה. אף דאמרינן ביומא [דמ"ב א']. ובשאר דוכתי. דפרה קדשי בה"ב היא עכ"פ הרי התוס' כתבו [יומא דס"ח א' ד"ה ד"ה תן לו] דאפ"ה לא מחשב כקדשים לענין דלא נילף גבה למד מלמד. א"כ ה"נ לענין שינה עליו הכתוב לעכב נמי אינו כקדשים וא"צ שישנה עליו קרא לעכב. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא דמי האי שינה עליו הכתוב דהכא לשינה עליו הכתוב דצריך לגבי קדשים. דגבי קדשים אי לאו דשינה עליו הכתוב. אמרינן דרק למצוה אמר קרא. אבל בדיעבד גם בל"ז כשר. ובכל כה"ג. א"צ בשאר מילי דלאו קדשים כפולות הקרא. משא"כ הכא צריך שישנה עליו הכתוב אפילו כשאינו קדשים. מדאיכא למטעי למדרש ק"ו. דשחיטה כשרה בעגלה מק"ו מפרה. וכדקאמר בש"ס. וכן דרך הש"ס בדוכתי טובא לומר. שיכול ומה וכו' ק"ו וכו'. ת"ל וכו': 
+
+Chapter 2
+
+ולולא מסתפינא נ"ל דרש"י נקט הנהו לרבותא. דאע"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו"ל כסי' ע"ה. וכ"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי (כערכין י"ד ב). והרי ע"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד"י ע"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס"ח טפי הו"ל למנקט הנך תרתי. אע"כ כדאמרן. ואי"ל א"כ מ"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע"ו. וכמו שאמר בש"ס התם אומר נדר בצנעא. א"כ אשם נמי. י"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא"ח ססתקס"ה]. משא"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ"ש תוס' הכא [ד"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ"ע. 
+אב"י ועי' בטא"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה"ר. וכ' הב"י הטעם בשם מהר"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע"ד נ"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה"ז לשם אשם נזיר. פסל מה"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ"ש אאמ"ו הגאנ"י דמפרסמ' מלתא ע"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק"ל על רבינו הטור בי"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא"ח דיאמר יה"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ"ש מהר"י אבוהב וא"כ ה"נ הול"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ"מ לי"ד [סי' ה' סק"ד בש"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק"ק קעמפען נ"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ"ג מ"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו"ל כנודר בביה"ק דפטור מאשם. אמנם לעד"נ. דהן אמת דבנזיר [די"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז"י יספרו לו [יחזקאל מ"ד]. ר"ל דא"א לומר אחר טהרתו ממש. דא"כ מה צריך לספור עוד ז"י. אלא אחר טהרתו ר"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז"ל. כך כתב רש"י ביחזקאל וז"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ"ק. וכ' הגאון הנ"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש"י. דבתלמוד בבלי מ"ק [ד"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ"ק ט"ו ב' ד"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע"ש. א"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א"ע מהמת נקרא טהור. וא"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ"ט לא אמרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע"כ צ"ל דה"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס"ל דמתני' מיירי כשהזה. א"ל תלמידיו מ"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ"א ב' תוס' ד"ה שמא. ורא"ש גיטין פ"ב סי' ד']. עכ"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש"ל. וא"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד"ק לאנדסבערג שליט"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב"ם [בפ"ו. מנזירות ה"י] פסק כשמואל. וע"כ מדס"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ"ה יש לישב דבריך. דבל"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר"ל שהזה ביני ביני. טפי הו"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח"מ שם לא כ' כן. ואעפ"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר"י אבוהב [בא"ח סי' הנ"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח"כ יה"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ"י שאנחנו טמאי מתים אפ"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ"'מ ספ"ב דנזירות ודלא כראב"ד שם]. עכ"פ הו"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא"י [כרמב"ם ספ"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק 
+
+Chapter 3
+
+ומזה הוכחתי בבואי לכאן ק"ק דאנציג וראיתי שלוקחין הדסים למצוה מענפי מין שעליו מריחין כהדס וקיימי ג' ג' בחד קיני ועליו חופין עצו. רק שהמין ההוא עלים שלהן קטנים כשעורה ואין העלין גדלין יותר באותו המין. ואשתומם על המראה. דאע"ג דיש בהן רי�� אסא עכ"פ מין ההוא ודאי לא נקרא אסא. דאל"כ למה לא הסתפק מהרי"ו לעניין טריפות גם בשיעור עלה כזו. ואעפ"כ לא אסרתים להם. משום דכפי הנראה הגאונים כ"ע שקדמוני גם הם ראו ולא מחו בהם. ואפשר וקרוב לוודאי שברצון חכמים היו עושין. ורק בטריפות מספקינן. אבל הכא רק עבות בעינן והא איכא. ופעם אחד ראיתי בגן מין אילן שעליו שלו גדולים ויפים וקיימי ג' ג' בחד קיני. ועליו חופין רוב עצו. רק שלא הי' לו ריח הדס כלל וכלל. ולכאורה עלה בדעתי להכשירו למצוה. דלמאי ניחש לה. אי משום ריחא דהדס שאין בו. הרי אמרינן [סוכה ל"ב ב] ואימא זיתא. ואימא דולבא. ואימא הרדופני. ומשני הש"ס בעינן עבות. וענפיו חופין עצו. ושלא יהי' סם המות לבהמה. משמע דאי איכא כל הני. אף ע"ג שעץ הזית וודאי אין עליו מריחין כהדס ריחא לאו מלתא היא. שבתי וראה הוא הרדופני. ואפי' חזינן שבהמתינו יאכלו ממנו ולא ימותו. אפ"ה שמא יש מין בהמה בעולם שכשתאכל ממנו תמות. ואע"ג דבש"ס [חולין נ"ח ב'] משמע דהרדופנא הוא עם המות לבהמות הכשרות המצויות שור כבש ועז. והרי אלו אוכלין מאלו העלין ואינן מתים. ש"מ דאין זה הרדופני. עכ"פ שמא זה המין ג"כ הוא סם המות אחר לשום מין בע"ח בעולם וספיקא דאורייתא לחומרא. או שמא הרדופנא הוא. ואע"ג דחזינן שהשתא אינו ממית לבהמה. דלמא כמו באדם השתא נשתנה הטבע [מג"א קע"ג. וססקע"ט. ושל"א]. כמו כן בבהמה [ועי' ד"מ בי"ד סשי"ו]. ואפ"ה מדהיה בזמן נתינת התורה ממית לבהמה. לא על זה צותה תורה. ומה"ט גם העלין הקטנים הנ"ל. אע"ג שהן עבות. עכ"פ מדהוכחנו שאינן אסא. דלמא הרדופני או שאר סם המות הוא: 
+כך כ' רתוי"ט. ולפעד"נ מדנקט ברישא גבי לב לבית חללו. ובהמסס וביהכ"ו נקט שנקבו לחוץ. על כרחך. אי משום דבהמסס וביהכ"ו שנקבו זל"ז הרי נמי נקבו לבית חללו והרי כשר. ואי משום דבהמסס וביהכ"ו מצוי טפי שינקב מבפנים לחוץ. דרוב בליעות דרך הושע. משא"כ בלב מצוי טפי שינקב מחוץ לפנים ע"י מחט. א"כ צריך לאשמועינן הכא שפיר בלב. דאי מרישא סד"א דהאי לבית חללו דנקט בלב לא שניקב מעל"ע. רק ר"ל למול חללו דהיינו שפי המחט נגד חללו. אף שלא ניקב מעל"ע יאסר. דהרי בכל דוכתה בניקב במחט מצד א' שלא מעל"ע. ויש קורט דם נגד פי המחט בצד האחר טריפה [כלעיל סי' ד']. א"כ סד"א דגבי לב נמי אף שניקב שלא לחללו נטרף. דהרי חללו מלא דם. ואולי יש קורט דם נגד פי המחט. קמ"ל הכא דכל שלא ניקב לחלל כשר. [ועי' ש"ך ססי' מ]. והא דלא נקט הכא נמי נקבו ג' חללי הלב זל"ז כשר. כדנקט גבי המסס וביה"כ. נ"ל משום דזהו פשיטא דהרי אבר א' הוא. משא"כ המסס וביהכ"ו ב' אברים הם וב' דפנות ביניהם א): 
+ותמוה דמדעכ"פ אסורה משום סכנה. מה נ"מ דמותרת משום טריפה. ואי"ל דנ"מ דבאכלו ממנה כמה בנ"א ולא הסתכנו. דמשום ספק סכנה מותרת. דמדלא מתו מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגופה. אבל משום ספק איסור היתה אסורה. ליתא. דהרי אמרי' (בע"ז ד"ל ע"א) דאפילו אכלו הרבה ממנה ולא מתו אסור משום סכנה. ודוחק לומר דנ"מ למלקות. דהרי הובא דין זה בי"ד (סי' ס' ס"ב) ומה נ"מ בזה לדידן. ונ'"ל דנ"מ לחומרא ולקולא. דספק ספיקא באיסורא לקולא. ובסכנה מחמרינין (כיומא דפ"ג א'). וכ"כ לענין בישול בס'. באיסורא לקולא. אבל בסכנה. לרט"ז (י"ד קט"ז סק"ב) לא מהני ביטול. ואפי' לרפ"ח (שם). ולתשובת חו"י (סי' ס"ד) דגם בסכנה בטל בס'. נ"ל דעכ"פ מודו דלא בטל ברוב ביבש ביבש. משא"כ באיסור בטל ברוב ביבש ביבש. אמנם יש עוד נ"מ לקולא. דבבליעת כלים. באיסורא טעם כעיקר דאורייתא. אבל בסכנה מקלינן בכה"ג (כי"ד צ"ה רט"ז סק"ג). וכ"כ ב��מלחו יחד באיסורא אסור. ובסכנה שרי (כת"ח כלל כ' דין ט"ו). מיהו בהנך תרתי יש לחלק. די"ל דוקא בהתירא בלע. כדגים בבשר. מקלינן בבליעת כלים ובמליחה. משא"כ הכא איסורא בלע: 
+
+Chapter 4
+
+ונ"ל דלת"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת"כ [עי' בילקוט ויקרא תע"א). אמנם ק"ל הא תינח לתוס' (סוכה ל"א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. א"כ מוכיח ריה"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת"ק. אבל לרש"י התם דכל הי"ג מדות הלממ"ס הן. חוץ מק"ו שניתן לדרוש מעצמו. א"כ ק' לפי הך דרשא דריה"ג. א"כ מה נעשה להיקישא דת"ק. ואף שי"ל שריה"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ"פ ק' דלקבלו מת"ק. וזה כעין קו' תו' בג"ש (שבת דצ"ז א'). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג"ש. ונ"ל ע"פ מ"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ"ב ב) דג"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג"ש לכ"ע אין אדם דן אא"כ קבלה מרבו א"כ למאי נ"מ אם מופנה היא או לאו. וע"כ צ"ל שג"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' (שבת קל"א ב ד"ה סד"א. ומנחות כ"ז א ד"ה לא). ומסתבר לע"ד דה"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ"ד בג"ש א' או בהיקש אחד. אפ"ה י"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע"ג דקיי"ל אין ג"ש למחצה (כזבחים דמ"ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ"ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס' יבמות דפ"ו א. ותוס' נדרים ד"ז א). לפיכך י"ל דחד מ"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג"ש וההיקש. ולא ס"ל בי' אין ג"ש והיקש למחצה. א"כ י"ל במתני' נמי. אף שגם ריה"ג ס"ל ההיקש של הת"ק. עכ"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס"ל לת"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י"ל מדיש כמה ג"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס' קידושין ד"כ ע"ב. ורש"י מ"ק ד"ד א). וכ"כ מגילה (ד"ב ב) ג"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ"ז א). א"כ אף אם נימא דת"ק וריה"ג ס"ל כמ"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' (כתוס' הכא). אפ"ה י"ל דהיקישא דהכא. וג"ש במסכת שבת הנ"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש"י סוכה הנ"ל. מדאמרינן (חולין דע"ח א) דילפינן או"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ"ס. אע"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ"כ אמרינן (גיטין מ"א ב) מר סבר ג"ש עדיף ומ"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ"ס. אע"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא: 
+וכ"כ נמי בנ"ב ס"כ. ובמהדורא בתרא שלו כ"ג. דבנדבקו כתולדתן א"צ בדיקה בניבין. ונ"ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג"כ חיישי' שם לנקיבת הריאה [ולב"ח ולש"ד חיישי' גם לעיכל ניבא שם. ואפ"ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ"מ. דמדנדבקו כתולדתן הו"ל כלא נשבר כלל. ומ"ש שם בש"ד בשם כרו"פ דחלילה להקל. במחכ"ת. כוונת הכרו"פ היינו להקל טפי מהש"ך להכשיר אף שלא בהפ"מ [ע"ש]. ועכ"פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א"צ בדיקה בריאה. דאל"כ א"א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע"כ דה"ט דבנדבק כתולדתו הו"ל כלא נשבר כלל. א"כ ה"נ בקולית בחזר ונקשר יפה א"צ בדיקה בניבין מה"ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ"ש בלא נדבקו כלל. אף ע"ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ"פ בהפ"מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ"ה סק"ה] דהרי רמ"א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ"מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש"ך דרמ"א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ"א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל"ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל"ז טריפה באין הפ"מ משום שבירת העצם שם. ואפי' היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור"ל שא"צ לבדוק הניבין. משא"כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ"מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ"פ לבדוק הניבין. וכ"כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ"ה סקי"ד] שכ' דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש"ך. דהרי כתב שם דצ"ע להכשיר כן. מדהו"ל ב' קולות. א' דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו'. עכ"ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ"ש דצ"ע להתיר מדהו"ל בי' קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי"ל ב' קולות לא מקלינן [כי"ד קצ"ט ז']. ומזה למד רט"ז [י"ד סס"י צ"א] לומר גם שם כן. ולפע"ד ילפי הך מלתא רבעתו"ס והרא"ש [נדה דס"ז ב]. ממה דקיי"ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי' ל"ז]. ולפע"ד גם זה מקורו א) בש"ס [תמורה דכ"א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו"ל תרתי לרעותא. וכמ"ש רש"י שם [סוף ע"ב]. אמנם ק"ל הרי בכל ב' לרעותא צריך שיעידו ב' הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב' הריעותות במקום אחד. וכמ"ש המשבצות בעצמו [בי"ד סי' ל"ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי"ד סי' קצ"ט] דלא מקלינן ב' קולות בחד טבילה. וכ"כ בב' הקולות באותה הבלוע [כרט"ז ססי' צ"א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ"ל דהמיקל בכה"ג כש"ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+והא דלא נקט ר"מ רבותא. דאף בחלב שהוא חמור ובכרת אפ"ה א"נ. דהרי קיי"ל דהחשוד לקל אינו חשוד לחמור [כי"ד קי"ט]. נ"ל דמשום דר"מ לטעמיה דס"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ולא שני לי' בין קל לחמור [כבכורות ד"ל ע"ב]. ואע"ג דע"כ הכא אין דינו כחשוד דעלמא. דא"כ גם אבשר כשר לא יהא נאמן לר"מ מה"ט. עכ"פ לר"מ דינו כחשוד בכל מלתא דאית ביה טרחא לבקשו. א"כ מדחשוד אטרחת גיד חשוד נמי אטרחת חלב. אע"ג דחמור ממנו. אבל נקט גיד לרבותא איפכא. דאפי' בגיד שיש ממנו שאסור רק מדרבנן. דהרי מן התורה אינו אסור רק מה שעל הכף [רמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות]. אפ"ה חיישינן בכולו ולא חשבינן ליה כספק דרבנן לקולא. והיינו אי נימא דחוטי וקרומי חלב ודם. אסורים מדאורייתא. רק דמחשבו כחצי שעור. אלא אפילו נימא דאסורים רק מד"ס וכמו שמסתפק הרמב"ם [פ"ז ממ"א הט"ז]. אפ"ה י"ל דנקט ר"מ גיד לרבותא. אע"ג שאין הטבח מרוויח ע"י שיניח הגידין בבשר שהרי גם כשיחשוב הקונה שהן גידין כשרין. לא יוסיף עי"ז בדמי המקח שהרי בין שהגיד כשר או אסור. דרך לזרקו [כתוס' פסחים פ"ג ב' ד"ה אי]. אפ"ה חשדינן להטבח שלא יטריח א"ע לחטטו. וכ"ש בחלב שמרוויח הטבח ע"י שיניחו בבשר כי יחשוב הקונה שהוא שומן. ויוסיף בדמי מקחו. מכ"ש שחשדינן להטבח שלא ינקרו. מדאיכא תרתי. טרחא והפסד ממון: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+והא דנקט שתחבן בקיסם. והרי כיון שנתק הב' חצאי זיתים מהעור שא"א תו לומר העור מבטלן. מטמאי גם בלי חיבור קיסם. י"ל דרצה רק לאשמעינן שהסיטן כאחת. לאפוקי בזא"ז. ונקט קיסם דוגמת עור דפליג ר"ע. קמ"ל דבקיסם מודה. כך כ' רבעתו"ס. ונ"ל דגם רש"י ס"ל דב' מגעות מצטרפות דהרי כ' במשנה א' לר' יהודה באלל מכונס דמטמאה. דמיירי שנגע בהאלל. וכלעיל סי' י"ח ונ"ל דדייק כן מדנקט ר"י סתמא. וגם מש"ס כאן [קכ"ד ב'] מוכח כן. דאמרינן בפירוש דר"ע ס"ל כרבנן דר' דוסא דב' מגעות מצטרפות. ואילה"ק מ"ש ממלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע מדא"א ליגע בהן בבת אחת מדאינן גוף אחד [כחולין קכ"ה ב']. אלמא ב' מגעות אין מצטרפות. נ"ל דזה דוקא בתרווד רקב שהוא אבק דק כקמח. ולפיכך א"א שיגע בכולו. דהרי אפילו ירדד ויפזר המלא תרווד רקב. ויגע בגופו בכולו בבת אחת. אפ"ה א"א שירדדו כל כך עד שיהיה כל קרטן וקרטן שבאבק ההוא מונח לבד ויגע בכולן. אבל בשאר מילי מגע ומגע מצטרף. ואע"ג דבתוספתא פ"ד דאהלות [והביאה הר"ש במשניות ספ"ב דאהלות] מדמה רבי יוסי ב' חצאי זיתים לתרווד רקב. דשניהן אמ"ט במגע. אלמא דאף בב' חצאי זיתים אף דאפשר שפיר ליגע בשניהן כאחת. אפ"ה אין מגען מצטרף. י"ל דהיינו לר' יוסי שם. אבל אנן הרי קיי"ל כרבנן דר' דוסא [אהלות פ"ג מ"א]. דבנגע בב' חצאי זיתים מצטרף. וכ"כ קיי"ל כרבנן ברובע קב עצמות שחוקים דמטמאין במגע [ועי' ר"ש פ"ב דאהלות מ"ב]. מכל זה מוכח דכל שאינו דק כאבק של תרווד רקב. ואפשר שיגע בכל קורט וקורט. מצטרף מגע ומגע. אמנם דברי הרמב"ם תמוה. דהרי [בפ"א מאה"ט הי"ב] פסק דב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אמ"ט במגע. וכפשטות משמעות המשנה דרק בהיסט מטמא. והן אמת. דלפ"ז שפיר נקטה מתני' שתחבן בקיסם לרבותא דדיוקא. דהא במגע אפילו תחבן בקיסם אמ"ט. דחיבורי אדם אינן חיבור. אבל התימה הוא דהכא פסק דמגע ומגע אמ"צ. וכן פסק נמי בתרווד רקב [בפ"ב מטו"מ הי"א]. דאמ"ט במגע מה"ט. וכפי הנראה גם בעצמות שחוקים ל"ל הכי. דהרי פסק [בפ"ב מטו"מ ה"ד] שמטמאין באוהל ובמשא. משמע אבל במגע לא. אלמא דס"ל דבין במת או בנבילה אמרי' דאפילו בגופי' שאינן דק כאבק. אפ"ה מגע ומגע אמ"צ. וק' הרי הוא עצמו פסק [בפ"ד מטו"מ הי"ד] דבנגע בב' חצאי זיתים. נטמא. אלמא דמגע ומגע מצטרף. ותו ק' דהרי הרמב"ם פסק בזה כר"ע מחבירו. וכך כ' גם רכ"מ. והרי בש"ס כאן [קכ"ד ב'] אמרינן בפירוש דר"ע כרבנן דר' דוסא ס"ל דב' מגעות מצטרפות. וצ"ע. אבל אילה"ק לרמב"ם שם דפתח ותנא דלהכי ב' חצאי זיתים שדבוקים בעור אמ"ט. משום שהעור מבטלן. וא"כ למה צריך הרמב"ם תו לומר טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. הרי בל"ז סגי בטעמא דהעור מבטלן. ואף דבש"ס [קכ"ד ב' ] נמי אמרינן הכי לר"ע דס"ל עור מבטלן. ואפ"ה נקט נמי ה"ט דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. כבר כ' רש"י שם [בד"ה לא בא] דרק לר' ישמעאל לשטתיה מהדר ר"ע. אבל לרמב"ם דפסק באמת כר"ע דעור מבטלן. תו לא אצטריך לטעמא דכל שאמ"ט וכו'. נ"ל דלהרמב"ם ר"ע לאו לשטתי' דר'. ישמעאל נקט הך טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. אלא איהו גופי' צריך להאי טעמא לעניין משא. דרק לעניין ב' מגעות סגי בטעמא שהעור המבדיל ביניהם מבטלן. מדנגע ב' חצאי זיתים. אבל לעניין משא. דעכ"פ נשא זית שלם לא שייך לומר שהעור מבטלן: 
+ורתוי"ט כתב כאן שזה טענה גדולה נגד מאמיני הקדמות. ולכאורה תמוה. דהרי הכא יש מיש הוא. ומה זו ראיה למאמיני התחלה שאומרין שהכל נברא יש מאין. אבל נ"ל דר"ל ד��רי בהדומם אין בו שום חיות. ואעפ"כ יתהווה ממנו חי וזה דוגמת מעשה בראשית שנוצרו כולם מהאדמה וכמ"ש תוציא הארץ נפש חיה למינה. ומאמיני הקדמות שכופרים בתורה אומרים שכך היה לעולמים חי מוליד חי. אולם אין להביא ראיה מכל ביצה. שאפרוח נולד מדומם. דהתם הך דומם גופיה יצא מחי. ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דצ"א א']. ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות. ושמו. לינק. בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד 327. שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טחעבאיס. ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס . ובל"א שפרינגמויז. אשר החלק שלפניה ראש וחזה וידיה מתוארים יפה. ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ. עד אחר איזה ימים. תתהפך כולה לבשר. ואומר. מה רבו מעשיך ה': 
+
+Chapter 10
+
+[ודוקא במתנות דכתיב סתמא סד"א למילף הך ק"ו [ועי' תוס' ד"ה הזרוע]. אבל אי"ל דלחייבי קדשים בבכורה מכח האי ק"ו. ליתא. דהרי פרט הכתוב בבכורה מצאנך. ולא בקדשים. ועוד תקדיש כתיב ולא שכבר קדש [ועי' רש"י הכא ד"ה פטורין מן הבכורה]. אמנם בש"ס מקשינן ל"ל קרא למפטר קדשים ממתנות. הרי הק"ו איכא למפרך. דמה לחולין שכן נכנס לדיר להתעשר. והקשו רבעתו"ס דהומ"ל כלאים וטריפה יוכיח. שאין נכנסין לדיר להתעשר וחייבין במתנות והקשה לי עליהן גיסי הרב המאה"ג מהו' אלחנן שליט"א דיינא דק"ק ברלין. הרי טריפה באמת פטור ממתנות [כלקמן קל"ו ב']. ונ"ל דה"ק רבעתו"ס טריפה יוכיח דאצטריך קרא למפטרה ממתנות. מדכתיב מאת זובחי הזבח [כספרי שהביא רב"י בי"ד סי' ס"א]. ואי נימא דחיוב מתנות בנכנסין לדיר להתעשר תלי'. ל"ל קרא למפטר טריפה ממתנות. הרי בל"ז פטורה מדאין נכנסת לדיר להתעשר. אולם תמוהין לפע"ד בזה דברי רש"י [לקמן קל"ו ב'] שכתב ומה"ט טריפה פטור ממתנות. מדכתיב תתן לו ולא לכלבו. ותמהני מנ"ל לרש"י הך ילפותא. והרי בספרי יליף לה מקרא דזובתי זבח. ואי"ל משום דש"ס דילן מפיק להך קרא דמאת זובחי הזבח למלתא אחריתא. לעניין שיהא הדין עם הטבח [כלקמן קל"ב ב']. ליתא. דוכי לא מצינן למימר דש"ס דילן כספרי ס"ל. ותרתי יליף מנה. דממלת מאת זובחי דרשינן שיהא דינו עם הטבח. וממלת זבח ילפינן דסתם זבח משמע שראוי לאכילה ולא טריפה שאינה נאכלת. ותו תמוה. דהאי קרא דתתן לו לא כתיב כלל גבי מתנות. רק גבי תרומה וראשית הגז. וילפינן מנה לעניין תרומה שלא יתרום מטמאה על הטהורה. דכתיב תתן לו ולא לאורו [כפסחים דל"ג א']. וכמו כן ילפינן מנה לענין ראשית הגז. חתן. שיהא כדי נתינה [חולין קל"ה א'] לו. ולא לשקו [חולין קל"ז א' ]. אבל האיך נדרשו לעניין מתנות דלא כתיבי בהך קרא כלל. ואת"ל דילפינן מתנות מתרומות וראשית הגז בהיקש מדסמוכין יחד. ק' הרי רש"י לשטתי' [סוכה דל"א א'] לא ניתן לדרש היקש אא"כ קבלו הלממ"ס. ואיה המקום שנזכר שנלמד זה ההיקש. ותו דאפי' נימא הכי. עכ'"פ מי עדיף הלמוד מהמלמד. דהרי בתרומה גופיה דכתיב גביה בפירוש תתן לו. אפ"ה כשכל הטבל טמא. חייב להפריש ממנו תרומה. ויהי' לכהן להסיקה תחת תבשילו. ולא דרשינן בכה"ג תתן לו ולא לאורו [כשבת דכ"ה א']. והאיך נימא במתנות דלא כתיב גבייהו בפירוש תתן לו. ואפ"ה נדרש. שכשכל הבהמה טריפה. תתן לו ולא לכלבו. ואפי' נימא כר"ן [חולין דש"ז ב'] שכתב דטריפה פטור ממתנות דכתיב ונתן לכהן. ק' דאף דזה יתיישב קצת טפי. דבאמת גבי מתנות כתיב ונתן לכהן. עכ"פ ק' דמ"ש גבי תרומה טמאה. דאע"ג דכתיב גבי תרומה תתן לו. והרי לא חזיא לאכילתו. אפ"ה חייב להפרישה. ולא דרשינן תתן לו ולא לאורו. ומ"ש גבי מתנות דטריפה דדרשי' ונתן לכהן ולא לכלבו. ודוחק לחלק בין מלת לו למלת לכהן. ואת"ל דהתם אפקי' קרא. מדכתיב את משמרת תרומותי בב' תרומות הכ' מדבר. אלמא אפשר נמי בתרומה טמאה. דלמא היינו בהופרשה ואח"כ נטמאה. דסד"א שלא יהנה בה. להכי אצטריך מלת לך. שלך יהא להסיקה תחת תבשילך [עי' תוס' שבת כ"ה א' ד"ה אחת]. אבל מנ"ל שיהא חייב להפריש כשהטבל טמא דמ"ש מבהמה טריפה דפטור ממתנות. וצ"ע. ותו תמה גם בני הרב המאה"ג מוה' ברוך יצחק שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. למה לא הביאו הרי"ף והרמב"ם (פ"ט מבכורים) הך דינא דטריפה פטור ממתנות. והוא תלמוד ערוך בלי שום פלוגתא [כלקמן דל"ו ב'. ונדה דנ"א א']. ולפע"ד יש קצת הכרעה לדין זה מתוספתא דמכילתן [פ"ט] דתנא דהנוחר והמעקר פטור ממתנות. משמע אבל טריפה חייבת במתנות. ואעפ"כ תמיה גדולה היא. דהרי הש"ס לא הביא הך התוספתא. וכבר כתב [של"ה דת"ב ב' ד"ה כשאינה. וכ"כ רבינו כ"מ פ"א מתמורה הי"ז] דכל תוספתא שלא הובא בש"ס אין לסמוך עלה. ולא עוד אלא שהש"ס בב' דוכתא הביא דלא כהתוספתא הנ"ל. וצ"ע]: 
+כך מסקנת הש"ס בסוגיין [דקל"ד א']. ולפ"ז הא דתנא בחלה דחייב. ר"ל דחייב להפרישה ואסורה לאכול. אבל לענין נתינתה להכהן. הו"ל ספק ממונא דלקולא. וכך כ' הירושלמי בפ"ג דחלה מ"ו הנ"ל. וכך כ' רמל"מ [פ"ח דבכורים ה"ט] שימכרנה לכהן. אולם מסתימת הפוסקים [הרמב"ם שם. וי"ד סי' ש"ל] משמע. דחייב לתנה לכהן. ולכאורה נ"ל דה"ט לפי מש"כ תוס' [ב"מ ד"ו ב' ד'ה והא] בספק בכור דכיון דאסור בגיזה ועבודה. עומד טפי בחזקת כהן. ולהכי כי תקפה אין מוציאין אתו ממנו. א"כ י"ל הכא דווקא בבכור דעכ"פ יש ספק שמא יומם ויהי' מותר לישראל. להכי צריך הכהן עכ"פ לתפסו. משא"כ בחלה דאסורא דרבע עלה לא פקע לעולם. מה אמרת דאפשר למתשל עלה. הרי הדרא אז לטבלה. להכי קיימי טפי בחזקת כהן. שצריך לתנה לו אף דלא תפסה. אבל ק"ל מ"ש מתרומה של המסופק אם הוא כהן. דמפריש התרומה והיא שלו [כסוף פי"א דיבמות]. ה"נ הו"ל להפריש החלה ולמכרה לכהן. ונ"ל ע"פ מ"ש במשבצות [י"ד פ"א סק"ג]. דאף דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא. עכ"פ היכא דליכא למיזל בתר חזקה דמעיקרא. א'לינן בתר חזקה דהשתא: א"כ אף לפי מ"ש לעיל דמשום האיסורא דרבע אחלה. מוקמינן לה בחזקת כהן טפי מבחזקת בעליה. היינו דוקא בגר. שהבעלים השתא בר חיובא. להכי אף דחזקתי' דמעיקרא לפטור היתה. עכ"פ בהעיסה גופה שעליה רבע האיסור. בה ליכא חזקה דמעיקרא לפטור. דאימא נלושה כשכבר היה גר. ומדאיכא נמי חזקת גברא השתא לחיוב. דומה לחיוב וודאי ופטור ספק דאין ספק מוציא מידי וודאי [כח"מ ע"ה ס"ט]. אבל בסוף פי"א דיבמות. אין הספק בהתרומה רק בהנותן. ולגביה אין חזקת חיוב מעולם. בין השתא בין מעיקרא. להכי שפיר אמרינן הממע"ה: 
+
+Chapter 11
+
+ובש"ס קאמר איסי מתני ליה לברי' דר' יוחנן. רחלים. א"ל ר' יוחנן אתניי' רחלות. א"ל כדכתיב. רחלים מאתים. א"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותמוה הרי אשכחנא גם בלשון חכמים [פ"ד דשבת מ"ד] אין הרחלים יוצאות חנונות. והרי התם מתלתא טעמי הו"ל למתני רחלות. חדא מדבאמת התם בנקיבות קמיירי. וכדקאמר בש"ס התם. אי הכי זכרים נמי. וכדמוכח נמי מלישנא דמתני' התם. דנקט לעיל מנה הזכרים יוצאים ש"מ דהך בבא דרחלים בנקיבות קמיירי ותו דהרי במין כבשים גם זכרים נקראו בלשון חכמים רחלות. וכדקאמר הכא. ותו דנקט לשון מסורס. רחלים יוצאות. דלא דמו לעזים דנקט נמי התם עזים יוצאות. דעזים שאני שהנקיבות נקראו במשקל זכרים כמו יונים. וכדומה. משא"כ בכבשים הרי הוא איפכא. דכל שאין מקפיד על המין אם זכר או נקיבה. נקראו בל' חכמים רחלות. וודאי ראוי למנקט רחלות יוצאות. ולא לשון מסורס. ואת"ל הרי עיקר טעמא דאסור התם. אינו משום דלמא נפל ואתא לאתויי *). דא"כ פשיטא. וכדקאמר התם בש"ס [דנ"ג א'] אלא הטעם דאסור. דמשום דאינה מצטערת הרבה מהתולעים שבראשה. הו"ל כלתענוג לה. וכל דרק לתענוג לבהמה אסור [וכש"ס דנ"ג ב' וא"ח של"ב]. א"כ י"ל דמה"ט נמי נקט תנא רחלים יוצאות בלשון מסורס. לגלויי. דרק בנקיבות חזקות כזכרים מיירי. שאינן מצטערות הרבה בהתולעים. הא במצטערות הרבה. הו"ל כרפואה ושרי [וכא"ח שם]. עכ"ל הרי נמי תנינן בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז. והרי התם נמי אין חילוק בין זכרים לנקיבות. ואפ"ה תני רחלים. ונ"ל דהתם נמי בכיוון נקט תנא לשון רחלים. לאשמעינן דדוקא בששערן קשה כזכרים קמיירי. ששערן קשה קצת יותר משל נקיבות. דאז אפשר שיתערב יפה עם צמר גמלים שג"כ קשה קצת. אבל בצמר רחלות נקיבות שרכות ביותר. לא בטל. דמדניכר במקומו בין צמר גמלים הקשה. כל כה"ג לא בטל [כי"ד צ"ט]. ואפשר עוד דמ"ש ר' יוחנן לשון תורה לחוד ול"ח לחוד. ר"ל דבלשון תורה נקראו בכל מקום רחלים. אבל בלשון חכמים נקראו לפעמים רחלים. ולפעמים רחלות. והכא נקט התנא לשון רחלות. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כהוריות פ"א מ"ג]. וזה היה כל הקפידא של ר' יוחנן על איסי: 
+
+Chapter 12
+
+והנה רבותינו מפרשי המשניות לא פירשו לנו מה הם ביצים מוזרות. וגם הערוך ערך מזר. הביא לשון המשנה ולא פירשה לנו. ומה שפירשנו שר"ל מושחתות. הוא על דעת הר"ן הכא ברי"ף. אמנם רש"י ברי"ף כ' וז"ל שישבה עליהם תרנגולת ואינן ראויין עוד. כוונת רבינו שע"י שישבה עליהן התרנגולת נשחתו. ולא זכיתי להבין. דאע"ג שכשישבה עליהן האם אינן ראויין לאכילה. עכ"פ בני קיימא הן. שיצאו מהם אפרוחים כשתשב עליהן אמן זמן זמנם זמניהם. וא"כ אמאי יפטור מלשלח. ולכאורה יש ליישב. ע"פ מ"ש [חולין דס"ד ב'] דאמרינן התם ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם. ופי' רש"י שם. ביצים הנולדות מדספנא מארעא וישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. ור"ל ע"י שישבה עליהן ימים רבים נשחתו מדהן מדספנא מארעא שאין אפרוח נולד מהן. וא"כ י"ל דזה נמי כוונת רש"י הכא בשליח הקן. וס"ל לרש"י דאם היו הביצים מדספנא מארעא ולא היו נשחתים. באמת היה חייב בשלוח הקן. מדראויין על כל פנים לאכילה. אבל מדישבה עליהן התרנגולת ונתקלקלו עד שאינן ראויין לאכילה. והרי גם להוציא אפרוחים אינן ראויין. להכי פטור מלשלח. אולם לפע"ד זה דוחק לפרש הכא בשלוח הקן דמיירי בדספנא מארעא. דבשלמא אי מיירי בכל ביעי דעלמא שנשחתו. אילה"ק דמי יודע אם הם נשחתות. די"ל דמיירי דעבר ולקח האם והביצים. או ששלחה וחזרה. ושבר הביצים ומצאן מושחתים. דאז פטור מלשלח האם. אבל אי נימא דמוזרות היינו דספנא מארעא שנשחתו. ק' דמאן לימא לן בעוף הפקר אם ביציו הן מדספנא מארעא או לא. ואפי' נדחק ונאמר דמיירי בתרנגולת בייתי שברחה כלעיל סי' ג'. ואין תרנגול זכר מצוי תוך ס' בתי [כביצה ד"ז ע"ב] עכ"פ למה צריך לאוקמא שנשחרו ע"י ישיבת אמן. אפי' לא נשחתו. כיון שהם מדספנא מארעא שאינן ראויין להוציא אפרוחים לפע"ד פטור מלשלח. מדאין הביצים דומיא דאפרוחין. והרי הוקשו אהדדי. ותו אפילו נימא דגם ספנא מארעא דוקא בנשחתו פטור מלשלח. עכ"פ ק' מה מכריח לרש"י לומר שנשחתו ע"י ישיבת אמן עליהן. אפילו נשחתו ע"י קור וחום ��כדומה נמי פטור מלשלח. דמ"ש מביצים דעלמא שכשנשחתו בכל גוונא. פטור מלשלח. ותו דגם בסוגיא דחולין הנ"ל [דס"ד ב'] אי אפשר לאוקמא בדספנא מארעא. דהרי קאמר בסיפא נמצא עליו קורט דם. זורק הדם ואוכל השאר. וקאמר עלה ר' ירמיה. דזהו דוקא בשלא נתפשט הדם חוץ לקשר. ור' חייא מחלק בין שנמצא דם על החלבון או על החלמון. דבשנמצא הדם חוץ לקשר או על החלבין. שדי תיכלא בכולה. וכולה אסור. ואי נימא דברייתא איירי בדספנא מארעא. אפילו בנתפשט הדם חוץ לקשר או גם על החלבון הול"ל דיזרוק הדם ויאכל השאר. דהרי אין אפרוח נולד ממנו. וכן פסק באמת הש"ך בי"ד [סי' ס"ו סקי"ד] ואת"ל דרש"י לא ס"ל בהא כש"ך הנ"ל. אלא מדסתם הש"ס משמע דאפילו בדספנא מארעא בנמצא שנתפשט הדם חוץ לקשר כולו אסור. דאע"ג שלא יהא אפרוח נוצר ממנו. עכ"פ מדהתפשט כל כך. סופו להתהפך כולו לדם. ודנינן לכולה ביצה כדם. דומיא דטריפות דאמרינן כל שסוכו לנקוב כנקוב דמי. א"כ הא דנקט רש"י התם דספנא מארעא. לרבותא נקט הכי. דגם בדספנא הדין כן דבנתפשט הדם חוץ לקשר כולה אסורה. עכ"פ הכא בשלוח הקן דליכא למימר דלרבותא נקט ספנא מארעא שנשחתו דפטור משלוח. דאדרבה. בביעי דעלמא איכא רבותא. אע"ג שקודם שנשחתו היו ראוין לגדל אפרוחים אפ"ה פטור מלשלח. ע"כ הא דנקט דספנא מארעא לדיוקא נקט הכי. וק' שפיר מה דחק לן לאוקמא הכא דוקא בדספנא מארעא שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. הרי אף שאר ביצים שנתקלקלו ע"י קור או חום וכדומה. כיון שאינן בני קיימא להוציא מהן אפרוחים פטור מלשלח. אע"כ דרש"י לא מיירי הכא בדספנא מארעא. וא"כ הדר ק' לדוכתא דל"ל לרש"י למנקט שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. דהאיך אפשר שיתקלקלו עי"ז מלהוציא אפרוחים. אדרבה. ודוחק לומר דמ"ש רש"י שישבה אמן עליהן נקט רק משום דאל"כ אפילו בביצים בריאות פטור מלשלח. מדכתיב והאם רובצת. אבל אי הכי. מאי קמ"ל רש"י. מתני' היא [לעיל מ"ג]. וצ"ע. אולם כל זה לפרש ענין מוזרות מה הוא דר"ל נשחתות. אבל גם פי' המלה לא פירשו לנו רבותינו. והערוך ערך זמר. הביא המדרש. למה נקרא שמו זמרי שהזמיר בשרו כביצה מוזרת. פי' שהחשיך מראיתו כביצה מוזרת. עכ"ל. ולא ידענא אם כוונת רבינו שגם ביצה מוזרת ר"ל שמראית הביצה חשוכה קליפתה. ככל ביצה מוסרחת שדרכה כך. וא"כ יהיה מלת זמר ומזר. כמלת כבש וכשב. שמלה שלמה. שאותיות השורש שלהן הפוכים. ואם כך כוונת רבינו לא ידענו איך יהיה משמעות המלה לשון חושך. [אב"י גם בבכורות [דנ"ז ב'] פי' רש"י מוזרתא טורניק בלע"ז. ולדעתי הוא מלת terne בלשון צרפית שפירושו מאטט, טריב. ונ"ל שמלת מוזר הוא כמו מוזהר. ור"ל (שאבד) [שהוסר] זוהר שלו. כמו ודשנו את המזבח שר"ל יסירו הדשן. עכ"ל בני שליט"א]. אמנם בי"ד [סי' ס"ו] פי' רמ"א שנעשו כעין מטווה. ונ"ל דהוא לפ"ז מלשון נשים המוזרות בלבנה [גיטין דפ"ט א']. שפי' רש"י שם טוות [אב"י כך כתב בפירוש הר"ן בפרק אלו טריפות. דביצים מוזרות. הוא מלשון מוזרות בלבנה. עכ"ל בני שליט"א]. וא"כ לפע"ד יהיה שורש המלה יזר רק דהתם נקוד המ"ם בחולם. מדהוא ההפעיל מנחי פ"א יו"ד. והכא נקוד המ"ם במלאפום מדהוא ההפעל. ור"ל שהחלבון והחלמון שזורים תוך הביצה כעין חוטים מגובלין ושזורים.. ככל דרך ביצה שנסרחה. אולם לפע"ד ל"מ יהיה שורש המלה זור. ונמצא ממש אצל ביצים. כמו ותשכת כי רגל תזורה [איוב ל"ט]. שפירשו המפרשים שם לשון כיבוש ודריכה. וה"נ ר"ל הכא שע"י שנסרחו הביצים נכבוש ונילוש החלבון והחלמון שבתוכה כעיסה מגובלת יחד: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,66 @@
+Boaz on Mishnah Chullin
+בועז על משנה חולין
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Chullin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה חולין
+
+
+
+Chapter 1
+
+והקשה הרמב"ם למא לא תהא גם במזיד שחיטתו כשרה. והרי לא נעשה מומר רק אחר גמר שחיטתו. ותי'. דמיד כשמתחיל לשחוט הסימנים. כבר עשה חבורה ונעשה מומר. נמצא שגמר השחיטה בפסול. עכלה"ט. והקשה בני הגאבדק"ק לאגדסבערג שליט"א. דעכ"פ אם נחלק תחלת השחיטה מסופה. ונדון רק על החבורה שעשה הרי מקלקל הוא ופטור. מה אמרת הרי מקלקל ע"מ לתקן בהגמרו השחיטה. הרי אז כבר נגמרה השחיטה. ותרצתי לו. אהו' בני שליט"א. מי סברת סותר ע"מ לבנות אינו חייב רק כשבנה או כחס על השמן אינו חייב רק כשחזר והדליק. אלא כל מקלקל ע"מ לתקן. מתחייב מיד על קלקולו. וה"נ אם עשה חצי קנה פגום ושוב נמלך וגמר השחיטה לאחר שבת. כבר אתחייב על החבלה בשבת. מדהיה כוונתו כדי לשחטה. וכבר נעשה אז מומר. ואפי' נמלך אח"כ לבלי לשחטה כלל. מדהיה כוונתו בקלקולו כדי לתקן. ולפי מ"ש לעיל סי' ח' דאפי' בעשה איסור חילול שבת דרבנן נמי מחשב מומר לחלל שבתות. בל"ז לק"מ. 
+אב"י כך כ' רש"י בש"ס. וק"ל לפמ"ש תוס' [מנחות דל"ח א' ד"ה ואם]. דרק בקדשים צריך לשנות קרא לעכב. א"כ הכא בין שנלך בתר הלמד או בתר המלמד [כתמורה דכ"א ב'] א"צ שינה הכתוב. דהרי שניהן אינן קדשים דהרי הלמד שהוא עגלה ערופה ודאי חולין גמורים היא. ורק ירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה [כריתות כ"ה ע"א]. וגם המלמד דהיינו הפרה. אף דאמרינן ביומא [דמ"ב א']. ובשאר דוכתי. דפרה קדשי בה"ב היא עכ"פ הרי התוס' כתבו [יומא דס"ח א' ד"ה ד"ה תן לו] דאפ"ה לא מחשב כקדשים לענין דלא נילף גבה למד מלמד. א"כ ה"נ לענין שינה עליו הכתוב לעכב נמי אינו כקדשים וא"צ שישנה עליו קרא לעכב. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא דמי האי שינה עליו הכתוב דהכא לשינה עליו הכתוב דצריך לגבי קדשים. דגבי קדשים אי לאו דשינה עליו הכתוב. אמרינן דרק למצוה אמר קרא. אבל בדיעבד גם בל"ז כשר. ובכל כה"ג. א"צ בשאר מילי דלאו קדשים כפולות הקרא. משא"כ הכא צריך שישנה עליו הכתוב אפילו כשאינו קדשים. מדאיכא למטעי למדרש ק"ו. דשחיטה כשרה בעגלה מק"ו מפרה. וכדקאמר בש"ס. וכן דרך הש"ס בדוכתי טובא לומר. שיכול ומה וכו' ק"ו וכו'. ת"ל וכו': 
+
+Chapter 2
+
+ולולא מסתפינא נ"ל דרש"י נקט הנהו לרבותא. דאע"ג דהנהו אפשר שנתחייבו בהן לפני שעה. ולא נתפרסם עדיין חטאן. אש"ה אמרינן אילו נתחייבו קלא הו"ל כסי' ע"ה. וכ"ש אשם מצורע. דנמי בא על חטא וודאי (כערכין י"ד ב). והרי ע"י שבדד ישב. ושב הכהן. ובא הכהן. ויצא הכהן. וודאי דע"ז היה מתפרסם מלתא אילו היה כדבריו. וידעו שמשקר. וכמו כן אשם נזיר דנמי בא על חטא וודאי [כנדרים ד"י ע"א] דקאמרינן התם דנזיר טמא שינה בחטא הרי הוא נמי כ"ש מאינך אשמות דהרי אם היה שנדר בנזיר. ונטמא. והוצרך למנות מחדש נמי הוה מפרסם לה מלתא. אלא וודאי ידעו הכל שמשקר. וכן מסתבר לע"ד דהנך ב' אשמות נכללו נמי באשם וודאי. דאל"כ למה נדחק תנא ברישא למנקט באיסור' רק אשם תלוי. והוא רק אליב' דיחידאי כלעיל סי' ס"ח טפי הו"ל למנקט הנך תרתי. אע"כ כדאמרן. ואי"ל א"כ מ"ש אשם נזירות דמותר בשחט לשמו. ומ"ש עולת נזיר דאסור בשחט לשמו כלקמן סי' ע"ו. וכמו שאמר בש"ס התם אומר נדר בצנעא. א"כ אשם נמי. י"ל דדוקא נזיר טהור נזהר מלפרסם חסידותו שנזר [כא"ח ססתקס"ה]. משא"כ בנטמא בנזירות. ממילא מתפרסם. וגם הוא בעצמו רגיל לפרסם שנכשל. כדי שישתמרו בני אדם מלהכשל כמותו. כדוגמת מ"ש תוס' הכא [ד"ה אימר] דבמעילה רגיל לפרסם הכשלו מה"ט. ועי' רתוי'ט כאן שהניח כל זה בצ"ע. 
+אב"י ועי' בטא"ח סי' א'. דאף אחר אמירת פרשת אשם יאמר יה"ר. וכ' הב"י הטעם בשם מהר"י אבוהב. דגם אשם הוא בא בנדבה בנזיר. והקשה רמג"א הרי אשם בא רק בנזיר שנטמא וזה תלוי במקרה ולא בנדבה. ותי' בתשו' כנסת יחזקאל. דהרי אנחנו כולנו טמאי מתים. וא"כ גם אשם נזיר בא בנדבה. דאי בעי מתנדב בנזיר. וממילא יתחייב אשם. ולפע"ד נ"מ לדינא גם בשחיטה. בשחט בזה"ז לשם אשם נזיר. פסל מה"ט. דהרי שפיר בא בנדבה וכמבואר. וליכא למימר כמ"ש אאמ"ו הגאנ"י דמפרסמ' מלתא ע"י שצריך למנות מחדש. ליתא. דהרי אנו טמאי מתים מעיקרא משעת קבלת הנזירות. אמנם ק"ל על רבינו הטור בי"ד שכתב סתם בשוחט לשם אשם וודאי. כשר. מדאינו בא בנדבה. והרי הוא עצמו כתב בא"ח דיאמר יה"ר אחר אשם. מדאשם נזיר בא בנדבה. כמ"ש מהר"י אבוהב וא"כ ה"נ הול"ל דבשחט לשם אשם נזיר פסול. ועי בפ"מ לי"ד [סי' ה' סק"ד בש"ד] שכ' בשם תבואת שור. דבאמר השוחט ששוחט לנזירתו. אפי' הוא טמא. ואפי' רואה ששותה יין כל היום. אפ"ה פסול. כיון שהנזירות בר נידב. וזה כמו שכתבתי. אך ק"ק לכאורה לשון דאפילו הוא טמא. דהרי אדרבא אז בר אשם הוא. ושייך טפי למימר דכששחט לשם אשם פסול. וי"ל. והנה ראיתי בארצות החיים מהגאבדק"ק קעמפען נ"י. שהקשה על תי' של רבינו כנסת יחזקאל. שדבריו הם נגד משנה ערוכה [נזיר פ"ג מ"ה]. דמי שנזר בבית הקברות. אפי' שהה שם ל' יום. אין עולין לו מן המניין. ואינו מביא קרבן טומאה. א"כ מדכולנו טמאי מתים כשנתנדב בנזירות. הו"ל כנודר בביה"ק דפטור מאשם. אמנם לעד"נ. דהן אמת דבנזיר [די"ט א'] אמרינן על הא דתנינן במתני' יצא ונכנס עולין לו מן המניין אמר שמואל כגון שיצא והזה ושנה וטבל. א"ל רב כהנא ורב אסא לרב מ"ט לא אפרשת לן כהלין מילי. א"ל אמינא דלמא לא צרכיתו. והנה מפשטות לשון הגמ' זה משמע וודאי דבנדר בביה"ק. אפי' יצא. כל זמן שלא הזה ושנה וטבל אינן עולין לו למניין ואינו מביא קרבן טומאה. לפ"ז לדידן מדכולנו טמאי מתים ואין לנו הזאה. א"א שנתחייב קרבן טומאה. אולם בירושלמי פ"ג דנזיר אמרינן על הא דתנינן נכנס ויוצא עולין לו למניין. ר' כהנא בעי קמי דרב. וכי אין צריך הזאה ג' וז'. א"ל תורה קראתה לפורש מקבר. טהור. דכתיב אחרי טהרתו ז"י יספרו לו [יחזקאל מ"ד]. ר"ל דא"א לומר אחר טהרתו ממש. דא"כ מה צריך לספור עוד ז"י. אלא אחר טהרתו ר"ל אחר פרישתו מהמת. דהתורה קראתו אז טהור לעניין שיעלו הז"י לנזיר למניין. וכשיחזור ויגע בטומא' יתחייב קרבן טומאה. ורבינו בעל קרבן העדה בפירושו לירושלמי כתב וז"ל. כך כתב רש"י ביחזקאל וז"ל אחרי טהרתו אחר פרישתו מהמת. וכך שנויי' במ"ק. וכ' הגאון הנ"ל דתלמיד טועה כ' כך ברש"י. דבתלמוד בבלי מ"ק [ד"ז ב']. מוקי להך קרא דשבעת ימים יספרו לו במצורע. ורק בירושלמי הכא דרש כן. עכ"ל הקרבן עדה. אולם המעיין בתוס' [מ"ק ט"ו ב' ד"ה אחרי]. יראה שגם הבבלי דרש כירושלמי. דדרש שבעת ימים היינו ימי הזאתו. יספרו לו היינו ימי סיפורו. יע"ש. א"כ גם בבלי אפשר דדרש כירושלמי. דאחר שפירש א"ע מהמת נקרא טהור. וא"כ הא דיוצא ונכנס עולין לו למניין ומביא קרבן טומאה דקתני מתני'. פלוגתא דרב ושמואל היא. דלרב בירושלמי תיכף כשיצא אף שלא הזה נקרא טהור. ולשמואל בבבלי דוקא אחר שהזה מביא קרבן טומאה. ואף דבבבלי משמע לכאורה דרב לא פליג אדשמואל. מדקא"ל רב כהנא ורב אסי לרב מ"ט לא אמרת לן כהא מלתא והשיב להן דלמא לא צרכיתו. ע"כ צ"ל דה"פ. דוודאי פשטא דמתני' משמע טפי אפילו לא הזה. ולא היה צריך לפרש שכך הוא פירושא דמתני'. אולם כששמעו דשמואל ס"ל דמתני' מיירי כשהזה. א"ל תלמידיו מ"ט לא פרשת לן דמתני' כפשוטה אף שלא הזה. ולאפוקי מדשמואל. והשיב להם. אמינא דלמא לא צרכיתו. ר"ל דלמא עדיין לא שמעתם שיש סובר דמתני. מיירי בכבר הזה אחר שיצא. ועל כרחך צריך לפרש כן. דאל"כ ק' דרב אדרב. דבבבלי נזיר ס"ל לרב כשמואל. והרי בירושלמי שפתיו ברור מללו דא"צ הזאה. ואף דמצינו דכוותי' טובא דסתרו בבלי וירושלמי [כפסחים צ"א ב' תוס' ד"ה שמא. ורא"ש גיטין פ"ב סי' ד']. עכ"פ היכא דאפשר להשוות בבלי וירושלמי טפי עדיף ומצינו ג"כ שדרך של רבי היה לקצר בדבריו כל שהיה יודע שיבינו התלמידים בעצמן [ועי' חולין דנ"ב ב' בענין נשתברו רוב צלעותיה]. וא"כ מדפליגו רב ושמואל בהא. הדרינן לכללא דהלכתא כרב באיסורי. ובפרט דהברייתא דמ"ק אפשר נמי לפרשה אליבא דרב שפיר. וכמש"ל. וא"כ מתורצין שפיר דברי רבינו כנ"י. מדאנחנו כולנו טמאי מתים וכיוצא ונכנס דמינן. דהרי פרשינן לפעמים מטומאה. לפיכך שייך שפיר גבן הבאת קרבן אשם בשנדר בנזיר. השבתי לבני הרב הגאבד"ק לאנדסבערג שליט"א. ראה בני דבריך טובים ונכוחים. ואפ"ה לך אפוא מה אעשה בני. דהרי רבינו הרמב"ם [בפ"ו. מנזירות ה"י] פסק כשמואל. וע"כ מדס"ל דמדשתיק רב בבבלי מלפלוג אדשמואל בהדיא ש"מ דהדר בי' לבסוף מהך דקאמר בירוש' משמו. ואפ"ה יש לישב דבריך. דבל"ז יש לדקדק מדקאמר במתני' שנדר בביה"ק. והוצרך לומר בסיפא יצא ונכנס וכו'. ואצטריך שמואל לדחוקי. דהאי יצא ונכנס ר"ל שהזה ביני ביני. טפי הו"ל לתנא למנקט ברישא היה טמא מת ונדר בנזיר. ומצי למנקט בסיפא הזה ושנה וטבל וכו'. אע"כ דתנא רצה לאשמוטינן דדוקא בנדר בביה"ק שהתטמא בטומאה שהנזיר מגלח עליו. אהא דוקא קאמר שמואל שצריך שיזה מקודם. ואז אם חזר ונכנס ונטמא שוב טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. אבל כשנדר בנזיר בשעה שהיה טמא טומאה שאין הנזיר מגלח עליו. בהא סגי כשפירש מטומאה ביני ביני וחזר ונטמא טומאה שהנזיר מגלח עליו. מביא קרבן טומאה. וידענא שפיר שרלח"מ שם לא כ' כן. ואעפ"כ לא מצינו הכרח לומר כדבריו. ואדרב' ממתני' משמע להיפך. וא"כ יש לישב שפיר דבר. רבינו כנ"י. דהרי כולנו טמאי מתים. וקיי"ל דנזירות חלה על טמא מת. ואף שאין ברור לנו שכבר נטמאנו בטומאה שהנזיר מגלח עליו. עכ"פ לאשר אין אנו נזהרים מלטמא להבא בטומאה שנזיר מגלח עליו אפשר שפיר שנבוא לידי חיוב קרבן אשם. אולם לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א. שכל ימי הייתי מצטער על תי' זה שהביא רבינו מהר"י אבוהב [בא"ח סי' הנ"ל]. דאיך אפשר שיהיה אשם נזיר בא בנדבה. ושיאמר אח"כ יה"ר וכו'. דבשלמא בעולה ושלמים שפיר מצי למימר יה"ר שיהא זה חשוב ומקובל כאילו נדרתי עולה והקרבתיה. וכן נמי בשלמים. אבל בנזיר דנהי שאעפ"י שאנחנו טמאי מתים אפ"ה מותר להזיר. רק שנהיה נזהרים מלהטמא להבא [כרכ"'מ ספ"ב דנזירות ודלא כראב"ד שם]. עכ"פ הו"ל כאומר שיהא זה חשוב כאילו נדרתי בנזירות ולאשר נטמאתי יהיה אמירת הפרשה כאילו הקרבתי אשם. ק' הרי אף שכולנו טמאי מתים. משנדר בנזיר אף שנטמא צריך ליזהר מטומאה ותגלחת ויין. וכופין אותו לעלות לא"י [כרמב"ם ספ"ב מנזירות] ומדלא עושה כל זה ש"מ שלא נדר. ויש ליישב בדוחק 
+
+Chapter 3
+
+ומזה הוכחתי בבואי לכאן ק"ק דאנציג וראיתי שלוקחין הדסים למצוה מענפי מין שעליו מריחין כהדס וקיימי ג' ג' בחד קיני ועליו חופין עצו. רק שהמין ההוא עלים שלהן קטנים כשעורה ואין העלין גדלין יותר באותו המין. ואשתומם על המראה. דאע"ג דיש בהן ריח אסא עכ"פ מין ההוא ודאי לא נקרא אסא. דאל"כ למה לא הסתפק מהרי"ו לעניין טריפות גם בשיעור עלה כזו. ואעפ"כ לא אסרתים להם. משום דכפי הנראה הגאונים כ"ע שקדמוני גם הם ראו ולא מחו בהם. ואפשר וקרוב לוודאי שברצון חכמים היו עושין. ורק בטריפות מספקינן. אבל הכא רק עבות בעינן והא איכא. ופעם אחד ראיתי בגן מין אילן שעליו שלו גדולים ויפים וקיימי ג' ג' בחד קיני. ועליו חופין רוב עצו. רק שלא הי' לו ריח הדס כלל וכלל. ולכאורה עלה בדעתי להכשירו למצוה. דלמאי ניחש לה. אי משום ריחא דהדס שאין בו. הרי אמרינן [סוכה ל"ב ב] ואימא זיתא. ואימא דולבא. ואימא הרדופני. ומשני הש"ס בעינן עבות. וענפיו חופין עצו. ושלא יהי' סם המות לבהמה. משמע דאי איכא כל הני. אף ע"ג שעץ הזית וודאי אין עליו מריחין כהדס ריחא לאו מלתא היא. שבתי וראה הוא הרדופני. ואפי' חזינן שבהמתינו יאכלו ממנו ולא ימותו. אפ"ה שמא יש מין בהמה בעולם שכשתאכל ממנו תמות. ואע"ג דבש"ס [חולין נ"ח ב'] משמע דהרדופנא הוא עם המות לבהמות הכשרות המצויות שור כבש ועז. והרי אלו אוכלין מאלו העלין ואינן מתים. ש"מ דאין זה הרדופני. עכ"פ שמא זה המין ג"כ הוא סם המות אחר לשום מין בע"ח בעולם וספיקא דאורייתא לחומרא. או שמא הרדופנא הוא. ואע"ג דחזינן שהשתא אינו ממית לבהמה. דלמא כמו באדם השתא נשתנה הטבע [מג"א קע"ג. וססקע"ט. ושל"א]. כמו כן בבהמה [ועי' ד"מ בי"ד סשי"ו]. ואפ"ה מדהיה בזמן נתינת התורה ממית לבהמה. לא על זה צותה תורה. ומה"ט גם העלין הקטנים הנ"ל. אע"ג שהן עבות. עכ"פ מדהוכחנו שאינן אסא. דלמא הרדופני או שאר סם המות הוא: 
+כך כ' רתוי"ט. ולפעד"נ מדנקט ברישא גבי לב לבית חללו. ובהמסס וביהכ"ו נקט שנקבו לחוץ. על כרחך. אי משום דבהמסס וביהכ"ו שנקבו זל"ז הרי נמי נקבו לבית חללו והרי כשר. ואי משום דבהמסס וביהכ"ו מצוי טפי שינקב מבפנים לחוץ. דרוב בליעות דרך הושע. משא"כ בלב מצוי טפי שינקב מחוץ לפנים ע"י מחט. א"כ צריך לאשמועינן הכא שפיר בלב. דאי מרישא סד"א דהאי לבית חללו דנקט בלב לא שניקב מעל"ע. רק ר"ל למול חללו דהיינו שפי המחט נגד חללו. אף שלא ניקב מעל"ע יאסר. דהרי בכל דוכתה בניקב במחט מצד א' שלא מעל"ע. ויש קורט דם נגד פי המחט בצד האחר טריפה [כלעיל סי' ד']. א"כ סד"א דגבי לב נמי אף שניקב שלא לחללו נטרף. דהרי חללו מלא דם. ואולי יש קורט דם נגד פי המחט. קמ"ל הכא דכל שלא ניקב לחלל כשר. [ועי' ש"ך ססי' מ]. והא דלא נקט הכא נמי נקבו ג' חללי הלב זל"ז כשר. כדנקט גבי המסס וביה"כ. נ"ל משום דזהו פשיטא דהרי אבר א' הוא. משא"כ המסס וביהכ"ו ב' אברים הם וב' דפנות ביניהם א): 
+ותמוה דמדעכ"פ אסורה משום סכנה. מה נ"מ דמותרת משום טריפה. ואי"ל דנ"מ דבאכלו ממנה כמה בנ"א ולא הסתכנו. דמשום ספק סכנה מותרת. דמדלא מתו מוכח שלא הפעיל הארס ולא נבלע בגופה. אבל משום ספק איסור היתה אסורה. ליתא. דהרי אמרי' (בע"ז ד"ל ע"א) דאפילו אכלו הרבה ממנה ולא מתו אסור משום סכנה. ודוחק לומר דנ"מ למלקות. דהרי הובא דין זה בי"ד (סי' ס' ס"ב) ומה נ"מ בזה לדידן. ונ'"ל דנ"מ לחומרא ולקולא. דספק ספיקא באיסורא לקולא. ובסכנה מחמרינין (כיומא דפ"ג א'). וכ"כ לענין בישול בס'. באיסורא לקולא. אבל בסכנה. לרט"ז (י"ד קט"ז סק"ב) לא מהני ביטול. ואפי' לרפ"ח (שם). ולתשובת חו"י (סי' ס"ד) דגם בסכנה בטל בס'. נ"ל דעכ"פ מודו דלא בטל ברוב ביבש ביבש. משא"כ באיסור בטל ברוב ביבש ביבש. אמנם יש עוד נ"מ לקולא. דבבליעת כלים. באי��ורא טעם כעיקר דאורייתא. אבל בסכנה מקלינן בכה"ג (כי"ד צ"ה רט"ז סק"ג). וכ"כ בנמלחו יחד באיסורא אסור. ובסכנה שרי (כת"ח כלל כ' דין ט"ו). מיהו בהנך תרתי יש לחלק. די"ל דוקא בהתירא בלע. כדגים בבשר. מקלינן בבליעת כלים ובמליחה. משא"כ הכא איסורא בלע: 
+
+Chapter 4
+
+ונ"ל דלת"ק אצטריך מלת טמאה לרבות קרנה ושערה בחיבורין שיטמאו כדאמרי' להדיא בת"כ [עי' בילקוט ויקרא תע"א). אמנם ק"ל הא תינח לתוס' (סוכה ל"א א) דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מג"ש. א"כ מוכיח ריה"ג שפיר מהך קרא דלא נידון ההיקישא דת"ק. אבל לרש"י התם דכל הי"ג מדות הלממ"ס הן. חוץ מק"ו שניתן לדרוש מעצמו. א"כ ק' לפי הך דרשא דריה"ג. א"כ מה נעשה להיקישא דת"ק. ואף שי"ל שריה"ג לא קבל הך היקש מרבוי. עכ"פ ק' דלקבלו מת"ק. וזה כעין קו' תו' בג"ש (שבת דצ"ז א'). ודוחק לומר שגם מניין ההיקשים היה מסור להם. כעין תי' התו' התם במניין הג"ש. ונ"ל ע"פ מ"ש במגילת סתרים שלי. במאי דאמרינן (נדה כ"ב ב) דג"ש שהיא מופנה מב' צדדי' למדין ואין משיבין. וכשמופנה מצ"א למדין ומשיבין. וכשאינה מופנה כלל אין למדין אותה כלל. וק' הרי ג"ש לכ"ע אין אדם דן אא"כ קבלה מרבו א"כ למאי נ"מ אם מופנה היא או לאו. וע"כ צ"ל שג"ש סתם נתנה מסיני. שכל מקום שנכתב מלה פלונית ילפינן להו מהדדי. אבל לא נמסר מסיני באיזה מקום ולעניין איזה דין נילף להו מהדדי. ויש רמז לזה בתוס' (שבת קל"א ב ד"ה סד"א. ומנחות כ"ז א ד"ה לא). ומסתבר לע"ד דה"ה היקש. סתם נמסר מסיני. ולא נמסר באיזה מקום ולאיזה עניין נילף להו מהדדי. ולפי זה אפי' במקום שמודים ב' מ"ד בג"ש א' או בהיקש אחד. אפ"ה י"ל דפליגי אם נילף להו מהדדי לעניין זה. דאע"ג דקיי"ל אין ג"ש למחצה (כזבחים דמ"ח) ואין היקש למחצה (ככריתות דכ"ב ב). היכא דלא מסתבר לא אמרינן הכי (כתוס' יבמות דפ"ו א. ותוס' נדרים ד"ז א). לפיכך י"ל דחד מ"ד לא מסתבר ליה למילף הך מלתא בהג"ש וההיקש. ולא ס"ל בי' אין ג"ש והיקש למחצה. א"כ י"ל במתני' נמי. אף שגם ריה"ג ס"ל ההיקש של הת"ק. עכ"פ מדהי' ההיקש רק סתם מקובל מסיני. דילפי טהורה וטמאה מהדדי. ס"ל לת"ק דלעניין זה ילפינן להו מהדדי שבשניהן יהי' הולד שמת במעיהן טהור. ולריה"ג לא השוו לעניין זה. מדכתיב נפש כי תגע בנבילת בהמה טמאה. על כרחך שההיקש הוא שנילף להו מהדדי לעניין אחר. עוד י"ל מדיש כמה ג"ש והיקישים שאינו רק אסמכתא בעלמא (כתוס' קידושין ד"כ ע"ב. ורש"י מ"ק ד"ד א). וכ"כ מגילה (ד"ב ב) ג"ש פרזי פרזי. וכן היקש מצינו כן (תענית כ"ז א). א"כ אף אם נימא דת"ק וריה"ג ס"ל כמ"ד דטומאה בלועה מטמא מדאו' (כתוס' הכא). אפ"ה י"ל דהיקישא דהכא. וג"ש במסכת שבת הנ"ל. כולן רק אסמכתא בעלמא הן. והדין שהיה מקובל להן מדאורייתא אסמכוהו אקרא. ובהא מתורץ נמי מה דק' ארש"י סוכה הנ"ל. מדאמרינן (חולין דע"ח א) דילפינן או"ב מקדשים בהיקש. ומקשינן דנקיש להו נמי לעניין כלאים שלא ינהג בהן חו"ב כבקדשים. וק' מה קו' דלמא משום דלעניין כלאים לא היה מקובל הלממ"ס. אע"כ דהאי היקישא נמי אסמכתא בעלמא הוא. או כמו שתרצנו בתירוץ קמא. וכ"כ אמרינן (גיטין מ"א ב) מר סבר ג"ש עדיף ומ"ס היקישא עדיף. וק' והאיך אפשר לומר כן והרי שניהם הלממ"ס. אע"כ או כתירוצנו קמא. או דמדיש מהן שהן אסמכתא בעלמא פליגי אי מסתבר טפי הך אסמכתא או אידך אסמכתא: 
+וכ"כ נמי בנ"ב ס"כ. ובמהדורא בתרא שלו כ"ג. דבנדבקו כתולדתן א"צ בדיקה בניבין. ונ"ל ראיה מגף שנשבר סמוך לגוף. דג"כ חיישי' שם לנקיבת הריאה [ולב"ח ולש"ד חיישי' גם לעיכל ניבא שם. ואפ"ה בחזרו השברים ונדבקו כתולדותן מכשרינן בהפ"מ. דמדנדבקו כתולדתן הו"ל כלא נשבר כלל. ומ"ש שם בש"ד בשם כרו"פ דחלילה להקל. במחכ"ת. כוונת הכרו"פ היינו להקל טפי מהש"ך להכשיר אף שלא בהפ"מ [ע"ש]. ועכ"פ שמעינן דבגף שנשבר וחזר. ונדבק כתולדתו א"צ בדיקה בריאה. דאל"כ א"א לבדוק אחר נקב בריאה שלא במקום ידוע. וע"כ דה"ט דבנדבק כתולדתו הו"ל כלא נשבר כלל. א"כ ה"נ בקולית בחזר ונקשר יפה א"צ בדיקה בניבין מה"ט. אבל בנדבקו יחד שלא כתולדתן וכ"ש בלא נדבקו כלל. אף ע"ג שעור ובשר שלימין סביב. דכשר עכ"פ בהפ"מ צריך על כל פנים לבדוק בניבין. וכן משמע משפתי דעת [נ"ה סק"ה] דהרי רמ"א שם כתב דקולית שנשבר סמוך לגוף טריפה שלא בהפ"מ אפילו חזרו ונדבקו השברים. דחיישינן דאיעכל ניבא. וכתב עליו הש"ך דרמ"א מיירי אף בנדבקו כתולדתן. והקשה עליו השפתי דעת. דפשיטא דבהכי מיירי רמ"א. דאי בלא נדבק כתולדתן. ל"ל טעמא דטריפה משום איעכל ניבא. הרי בל"ז טריפה באין הפ"מ משום שבירת העצם שם. ואפי' היה רחוק מהגוף. ותירץ דאי משום שבירת העצם הוה סגי בשעור ובשר שלימין. ור"ל שא"צ לבדוק הניבין. משא"כ בדחיישינן משום איעכול. כשמכשירין בהפ"מ בנדבקו שלא כתולדתן צריך עכ"פ לבדוק הניבין. וכ"כ מוכח מדברי השפתי דעת [נ"ה סקי"ד] שכ' דבנדבקו שלא כתולדתן צריך בדיקה בניבין לש"ך. דהרי כתב שם דצ"ע להכשיר כן. מדהו"ל ב' קולות. א' דנימא דבקיאינן בעיכול ניבא וכו'. עכ"ל. הרי דמצריך בפירוש בדיקה בניבין. אולם מ"ש דצ"ע להתיר מדהו"ל בי' קולות תמוה בעיני. דהן אמת דקיי"ל ב' קולות לא מקלינן [כי"ד קצ"ט ז']. ומזה למד רט"ז [י"ד סס"י צ"א] לומר גם שם כן. ולפע"ד ילפי הך מלתא רבעתו"ס והרא"ש [נדה דס"ז ב]. ממה דקיי"ל דכל תרתי לרעותא לחומרא [בסי' ל"ז]. ולפע"ד גם זה מקורו א) בש"ס [תמורה דכ"א ב] דלהכי רק בחטאת שאבדה ונמצאת גם בעלת מום תמות ולא תרעה. מדהו"ל תרתי לרעותא. וכמ"ש רש"י שם [סוף ע"ב]. אמנם ק"ל הרי בכל ב' לרעותא צריך שיעידו ב' הריעותות עדות מכוונת ושיעמדו ב' הריעותות במקום אחד. וכמ"ש המשבצות בעצמו [בי"ד סי' ל"ז בדיני תרתי לרעותא]. ומהא שפיר ילפינן [בי"ד סי' קצ"ט] דלא מקלינן ב' קולות בחד טבילה. וכ"כ בב' הקולות באותה הבלוע [כרט"ז ססי' צ"א]. אבל הכא הך קולא דנבדק באיעכל ניביה לא תלי כלל באידך קולא להקל בשהעור שלם. ואינן מענין אחד כלל. לכן נ"ל דהמיקל בכה"ג כש"ך. לעת הצורך והפסד קצת. לא הפסיד. 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+והא דלא נקט ר"מ רבותא. דאף בחלב שהוא חמור ובכרת אפ"ה א"נ. דהרי קיי"ל דהחשוד לקל אינו חשוד לחמור [כי"ד קי"ט]. נ"ל דמשום דר"מ לטעמיה דס"ל החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה ולא שני לי' בין קל לחמור [כבכורות ד"ל ע"ב]. ואע"ג דע"כ הכא אין דינו כחשוד דעלמא. דא"כ גם אבשר כשר לא יהא נאמן לר"מ מה"ט. עכ"פ לר"מ דינו כחשוד בכל מלתא דאית ביה טרחא לבקשו. א"כ מדחשוד אטרחת גיד חשוד נמי אטרחת חלב. אע"ג דחמור ממנו. אבל נקט גיד לרבותא איפכא. דאפי' בגיד שיש ממנו שאסור רק מדרבנן. דהרי מן התורה אינו אסור רק מה שעל הכף [רמב"ם פ"ח ממאכלות אסורות]. אפ"ה חיישינן בכולו ולא חשבינן ליה כספק דרבנן לקולא. והיינו אי נימא דחוטי וקרומי חלב ודם. אסורים מדאורייתא. רק דמחשבו כחצי שעור. אלא אפילו נימא דאסורים רק מד"ס וכמו שמסתפק הרמב"ם [פ"ז ממ"א הט"ז]. אפ"ה י"ל דנקט ר"מ גיד לרבותא. אע"ג שאין הטבח מרוויח ע"י שיניח הגידין בבשר שהרי גם כשיחשוב הקונה שהן גידין כשרין. לא יוסיף עי"ז בדמי המקח שהרי בין שהגיד כשר או אסור. דרך לזרקו [כתוס' פסחים פ"ג ב' ד"ה אי]. אפ"ה חשדינן להטבח שלא יטר��ח א"ע לחטטו. וכ"ש בחלב שמרוויח הטבח ע"י שיניחו בבשר כי יחשוב הקונה שהוא שומן. ויוסיף בדמי מקחו. מכ"ש שחשדינן להטבח שלא ינקרו. מדאיכא תרתי. טרחא והפסד ממון: 
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+והא דנקט שתחבן בקיסם. והרי כיון שנתק הב' חצאי זיתים מהעור שא"א תו לומר העור מבטלן. מטמאי גם בלי חיבור קיסם. י"ל דרצה רק לאשמעינן שהסיטן כאחת. לאפוקי בזא"ז. ונקט קיסם דוגמת עור דפליג ר"ע. קמ"ל דבקיסם מודה. כך כ' רבעתו"ס. ונ"ל דגם רש"י ס"ל דב' מגעות מצטרפות דהרי כ' במשנה א' לר' יהודה באלל מכונס דמטמאה. דמיירי שנגע בהאלל. וכלעיל סי' י"ח ונ"ל דדייק כן מדנקט ר"י סתמא. וגם מש"ס כאן [קכ"ד ב'] מוכח כן. דאמרינן בפירוש דר"ע ס"ל כרבנן דר' דוסא דב' מגעות מצטרפות. ואילה"ק מ"ש ממלא תרווד רקב שאינו מטמא במגע מדא"א ליגע בהן בבת אחת מדאינן גוף אחד [כחולין קכ"ה ב']. אלמא ב' מגעות אין מצטרפות. נ"ל דזה דוקא בתרווד רקב שהוא אבק דק כקמח. ולפיכך א"א שיגע בכולו. דהרי אפילו ירדד ויפזר המלא תרווד רקב. ויגע בגופו בכולו בבת אחת. אפ"ה א"א שירדדו כל כך עד שיהיה כל קרטן וקרטן שבאבק ההוא מונח לבד ויגע בכולן. אבל בשאר מילי מגע ומגע מצטרף. ואע"ג דבתוספתא פ"ד דאהלות [והביאה הר"ש במשניות ספ"ב דאהלות] מדמה רבי יוסי ב' חצאי זיתים לתרווד רקב. דשניהן אמ"ט במגע. אלמא דאף בב' חצאי זיתים אף דאפשר שפיר ליגע בשניהן כאחת. אפ"ה אין מגען מצטרף. י"ל דהיינו לר' יוסי שם. אבל אנן הרי קיי"ל כרבנן דר' דוסא [אהלות פ"ג מ"א]. דבנגע בב' חצאי זיתים מצטרף. וכ"כ קיי"ל כרבנן ברובע קב עצמות שחוקים דמטמאין במגע [ועי' ר"ש פ"ב דאהלות מ"ב]. מכל זה מוכח דכל שאינו דק כאבק של תרווד רקב. ואפשר שיגע בכל קורט וקורט. מצטרף מגע ומגע. אמנם דברי הרמב"ם תמוה. דהרי [בפ"א מאה"ט הי"ב] פסק דב' חצאי זיתים שתחבן בקיסם אמ"ט במגע. וכפשטות משמעות המשנה דרק בהיסט מטמא. והן אמת. דלפ"ז שפיר נקטה מתני' שתחבן בקיסם לרבותא דדיוקא. דהא במגע אפילו תחבן בקיסם אמ"ט. דחיבורי אדם אינן חיבור. אבל התימה הוא דהכא פסק דמגע ומגע אמ"צ. וכן פסק נמי בתרווד רקב [בפ"ב מטו"מ הי"א]. דאמ"ט במגע מה"ט. וכפי הנראה גם בעצמות שחוקים ל"ל הכי. דהרי פסק [בפ"ב מטו"מ ה"ד] שמטמאין באוהל ובמשא. משמע אבל במגע לא. אלמא דס"ל דבין במת או בנבילה אמרי' דאפילו בגופי' שאינן דק כאבק. אפ"ה מגע ומגע אמ"צ. וק' הרי הוא עצמו פסק [בפ"ד מטו"מ הי"ד] דבנגע בב' חצאי זיתים. נטמא. אלמא דמגע ומגע מצטרף. ותו ק' דהרי הרמב"ם פסק בזה כר"ע מחבירו. וכך כ' גם רכ"מ. והרי בש"ס כאן [קכ"ד ב'] אמרינן בפירוש דר"ע כרבנן דר' דוסא ס"ל דב' מגעות מצטרפות. וצ"ע. אבל אילה"ק לרמב"ם שם דפתח ותנא דלהכי ב' חצאי זיתים שדבוקים בעור אמ"ט. משום שהעור מבטלן. וא"כ למה צריך הרמב"ם תו לומר טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. הרי בל"ז סגי בטעמא דהעור מבטלן. ואף דבש"ס [קכ"ד ב' ] נמי אמרינן הכי לר"ע דס"ל עור מבטלן. ואפ"ה נקט נמי ה"ט דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. כבר כ' רש"י שם [בד"ה לא בא] דרק לר' ישמעאל לשטתיה מהדר ר"ע. אבל לרמב"ם דפסק באמת כר"ע דעור מבטלן. תו לא אצטריך לטעמא דכל שאמ"ט וכו'. נ"ל דלהרמב"ם ר"ע לאו לשטתי' דר'. ישמעאל נקט הך טעמא דכל שאמ"ט במגע אמ"ט במשא. אלא איהו גופי' צריך להאי טעמא לעניין משא. דרק לעניין ב' מגעות סגי בטעמא שהעור המבדיל ביניהם מבטלן. מדנגע ב' חצאי זיתים. אבל לעניין משא. דעכ"פ נשא זית שלם לא שייך לומר שהעור מבטלן: 
+ורתוי"ט כתב כאן שזה טענה גדולה נגד מאמיני הקדמות. ולכאורה תמוה. דהרי הכא יש מי�� הוא. ומה זו ראיה למאמיני התחלה שאומרין שהכל נברא יש מאין. אבל נ"ל דר"ל דהרי בהדומם אין בו שום חיות. ואעפ"כ יתהווה ממנו חי וזה דוגמת מעשה בראשית שנוצרו כולם מהאדמה וכמ"ש תוציא הארץ נפש חיה למינה. ומאמיני הקדמות שכופרים בתורה אומרים שכך היה לעולמים חי מוליד חי. אולם אין להביא ראיה מכל ביצה. שאפרוח נולד מדומם. דהתם הך דומם גופיה יצא מחי. ואני שמעתי אפיקורסים מלגלגין על בריה זו שנזכרת כאן ובסנהדרין [דצ"א א']. ומכחישים ואומרים שאינה במציאות כלל לכן ראיתי להזכיר כאן מה שמ"כ בספר אשכנזי שחיבר חכם אחד מפורסם בחכמי האומות. ושמו. לינק. בספרו הנקרא אורוועלט חלק א' עמוד 327. שנמצא בריה כזאת בארץ מצרים במחוז טחעבאיס. ונקראת העכבר ההיא בלשון מצרים דיפוס יאקולוס . ובל"א שפרינגמויז. אשר החלק שלפניה ראש וחזה וידיה מתוארים יפה. ואחוריה עדיין מגולמים ברגבי ארץ. עד אחר איזה ימים. תתהפך כולה לבשר. ואומר. מה רבו מעשיך ה': 
+
+Chapter 10
+
+[ודוקא במתנות דכתיב סתמא סד"א למילף הך ק"ו [ועי' תוס' ד"ה הזרוע]. אבל אי"ל דלחייבי קדשים בבכורה מכח האי ק"ו. ליתא. דהרי פרט הכתוב בבכורה מצאנך. ולא בקדשים. ועוד תקדיש כתיב ולא שכבר קדש [ועי' רש"י הכא ד"ה פטורין מן הבכורה]. אמנם בש"ס מקשינן ל"ל קרא למפטר קדשים ממתנות. הרי הק"ו איכא למפרך. דמה לחולין שכן נכנס לדיר להתעשר. והקשו רבעתו"ס דהומ"ל כלאים וטריפה יוכיח. שאין נכנסין לדיר להתעשר וחייבין במתנות והקשה לי עליהן גיסי הרב המאה"ג מהו' אלחנן שליט"א דיינא דק"ק ברלין. הרי טריפה באמת פטור ממתנות [כלקמן קל"ו ב']. ונ"ל דה"ק רבעתו"ס טריפה יוכיח דאצטריך קרא למפטרה ממתנות. מדכתיב מאת זובחי הזבח [כספרי שהביא רב"י בי"ד סי' ס"א]. ואי נימא דחיוב מתנות בנכנסין לדיר להתעשר תלי'. ל"ל קרא למפטר טריפה ממתנות. הרי בל"ז פטורה מדאין נכנסת לדיר להתעשר. אולם תמוהין לפע"ד בזה דברי רש"י [לקמן קל"ו ב'] שכתב ומה"ט טריפה פטור ממתנות. מדכתיב תתן לו ולא לכלבו. ותמהני מנ"ל לרש"י הך ילפותא. והרי בספרי יליף לה מקרא דזובתי זבח. ואי"ל משום דש"ס דילן מפיק להך קרא דמאת זובחי הזבח למלתא אחריתא. לעניין שיהא הדין עם הטבח [כלקמן קל"ב ב']. ליתא. דוכי לא מצינן למימר דש"ס דילן כספרי ס"ל. ותרתי יליף מנה. דממלת מאת זובחי דרשינן שיהא דינו עם הטבח. וממלת זבח ילפינן דסתם זבח משמע שראוי לאכילה ולא טריפה שאינה נאכלת. ותו תמוה. דהאי קרא דתתן לו לא כתיב כלל גבי מתנות. רק גבי תרומה וראשית הגז. וילפינן מנה לעניין תרומה שלא יתרום מטמאה על הטהורה. דכתיב תתן לו ולא לאורו [כפסחים דל"ג א']. וכמו כן ילפינן מנה לענין ראשית הגז. חתן. שיהא כדי נתינה [חולין קל"ה א'] לו. ולא לשקו [חולין קל"ז א' ]. אבל האיך נדרשו לעניין מתנות דלא כתיבי בהך קרא כלל. ואת"ל דילפינן מתנות מתרומות וראשית הגז בהיקש מדסמוכין יחד. ק' הרי רש"י לשטתי' [סוכה דל"א א'] לא ניתן לדרש היקש אא"כ קבלו הלממ"ס. ואיה המקום שנזכר שנלמד זה ההיקש. ותו דאפי' נימא הכי. עכ'"פ מי עדיף הלמוד מהמלמד. דהרי בתרומה גופיה דכתיב גביה בפירוש תתן לו. אפ"ה כשכל הטבל טמא. חייב להפריש ממנו תרומה. ויהי' לכהן להסיקה תחת תבשילו. ולא דרשינן בכה"ג תתן לו ולא לאורו [כשבת דכ"ה א']. והאיך נימא במתנות דלא כתיב גבייהו בפירוש תתן לו. ואפ"ה נדרש. שכשכל הבהמה טריפה. תתן לו ולא לכלבו. ואפי' נימא כר"ן [חולין דש"ז ב'] שכתב דטריפה פטור ממתנות דכתיב ונתן לכהן. ק' דאף דזה יתיישב קצת טפי. דבאמת גבי מתנות כתיב ונתן לכהן. עכ"פ ק' דמ"ש גבי תרומה טמאה. דאע"ג דכתיב גבי תרומה תתן לו. והרי לא חזיא לאכילתו. אפ"ה חייב להפרישה. ולא דרשינן תתן לו ולא לאורו. ומ"ש גבי מתנות דטריפה דדרשי' ונתן לכהן ולא לכלבו. ודוחק לחלק בין מלת לו למלת לכהן. ואת"ל דהתם אפקי' קרא. מדכתיב את משמרת תרומותי בב' תרומות הכ' מדבר. אלמא אפשר נמי בתרומה טמאה. דלמא היינו בהופרשה ואח"כ נטמאה. דסד"א שלא יהנה בה. להכי אצטריך מלת לך. שלך יהא להסיקה תחת תבשילך [עי' תוס' שבת כ"ה א' ד"ה אחת]. אבל מנ"ל שיהא חייב להפריש כשהטבל טמא דמ"ש מבהמה טריפה דפטור ממתנות. וצ"ע. ותו תמה גם בני הרב המאה"ג מוה' ברוך יצחק שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. למה לא הביאו הרי"ף והרמב"ם (פ"ט מבכורים) הך דינא דטריפה פטור ממתנות. והוא תלמוד ערוך בלי שום פלוגתא [כלקמן דל"ו ב'. ונדה דנ"א א']. ולפע"ד יש קצת הכרעה לדין זה מתוספתא דמכילתן [פ"ט] דתנא דהנוחר והמעקר פטור ממתנות. משמע אבל טריפה חייבת במתנות. ואעפ"כ תמיה גדולה היא. דהרי הש"ס לא הביא הך התוספתא. וכבר כתב [של"ה דת"ב ב' ד"ה כשאינה. וכ"כ רבינו כ"מ פ"א מתמורה הי"ז] דכל תוספתא שלא הובא בש"ס אין לסמוך עלה. ולא עוד אלא שהש"ס בב' דוכתא הביא דלא כהתוספתא הנ"ל. וצ"ע]: 
+כך מסקנת הש"ס בסוגיין [דקל"ד א']. ולפ"ז הא דתנא בחלה דחייב. ר"ל דחייב להפרישה ואסורה לאכול. אבל לענין נתינתה להכהן. הו"ל ספק ממונא דלקולא. וכך כ' הירושלמי בפ"ג דחלה מ"ו הנ"ל. וכך כ' רמל"מ [פ"ח דבכורים ה"ט] שימכרנה לכהן. אולם מסתימת הפוסקים [הרמב"ם שם. וי"ד סי' ש"ל] משמע. דחייב לתנה לכהן. ולכאורה נ"ל דה"ט לפי מש"כ תוס' [ב"מ ד"ו ב' ד'ה והא] בספק בכור דכיון דאסור בגיזה ועבודה. עומד טפי בחזקת כהן. ולהכי כי תקפה אין מוציאין אתו ממנו. א"כ י"ל הכא דווקא בבכור דעכ"פ יש ספק שמא יומם ויהי' מותר לישראל. להכי צריך הכהן עכ"פ לתפסו. משא"כ בחלה דאסורא דרבע עלה לא פקע לעולם. מה אמרת דאפשר למתשל עלה. הרי הדרא אז לטבלה. להכי קיימי טפי בחזקת כהן. שצריך לתנה לו אף דלא תפסה. אבל ק"ל מ"ש מתרומה של המסופק אם הוא כהן. דמפריש התרומה והיא שלו [כסוף פי"א דיבמות]. ה"נ הו"ל להפריש החלה ולמכרה לכהן. ונ"ל ע"פ מ"ש במשבצות [י"ד פ"א סק"ג]. דאף דבכל דוכתא חזקה דמעיקרא עדיף מחזקה דהשתא. עכ"פ היכא דליכא למיזל בתר חזקה דמעיקרא. א'לינן בתר חזקה דהשתא: א"כ אף לפי מ"ש לעיל דמשום האיסורא דרבע אחלה. מוקמינן לה בחזקת כהן טפי מבחזקת בעליה. היינו דוקא בגר. שהבעלים השתא בר חיובא. להכי אף דחזקתי' דמעיקרא לפטור היתה. עכ"פ בהעיסה גופה שעליה רבע האיסור. בה ליכא חזקה דמעיקרא לפטור. דאימא נלושה כשכבר היה גר. ומדאיכא נמי חזקת גברא השתא לחיוב. דומה לחיוב וודאי ופטור ספק דאין ספק מוציא מידי וודאי [כח"מ ע"ה ס"ט]. אבל בסוף פי"א דיבמות. אין הספק בהתרומה רק בהנותן. ולגביה אין חזקת חיוב מעולם. בין השתא בין מעיקרא. להכי שפיר אמרינן הממע"ה: 
+
+Chapter 11
+
+ובש"ס קאמר איסי מתני ליה לברי' דר' יוחנן. רחלים. א"ל ר' יוחנן אתניי' רחלות. א"ל כדכתיב. רחלים מאתים. א"ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ותמוה הרי אשכחנא גם בלשון חכמים [פ"ד דשבת מ"ד] אין הרחלים יוצאות חנונות. והרי התם מתלתא טעמי הו"ל למתני רחלות. חדא מדבאמת התם בנקיבות קמיירי. וכדקאמר בש"ס התם. אי הכי זכרים נמי. וכדמוכח נמי מלישנא דמתני' התם. דנקט לעיל מנה הזכרים יוצאים ש"מ דהך בבא דרחלים בנקיבות קמיירי ותו דהרי במין כבשים גם זכרים נקראו בלשון חכמים רחלות. וכדקאמר הכא. ותו דנקט לשון מסורס. רחלים יוצאות. דלא דמו לעזים דנקט נמי התם עזים יוצאות. דעזים שאני שהנקיבות נקראו במשקל זכרים כמו יונים. וכדומה. משא"כ בכבשים הרי הוא איפכא. דכל שאין מקפיד על המין אם זכר או נקיבה. נקראו בל' חכמים רחלות. וודאי ראוי למנקט רחלות יוצאות. ולא לשון מסורס. ואת"ל הרי עיקר טעמא דאסור התם. אינו משום דלמא נפל ואתא לאתויי *). דא"כ פשיטא. וכדקאמר התם בש"ס [דנ"ג א'] אלא הטעם דאסור. דמשום דאינה מצטערת הרבה מהתולעים שבראשה. הו"ל כלתענוג לה. וכל דרק לתענוג לבהמה אסור [וכש"ס דנ"ג ב' וא"ח של"ב]. א"כ י"ל דמה"ט נמי נקט תנא רחלים יוצאות בלשון מסורס. לגלויי. דרק בנקיבות חזקות כזכרים מיירי. שאינן מצטערות הרבה בהתולעים. הא במצטערות הרבה. הו"ל כרפואה ושרי [וכא"ח שם]. עכ"ל הרי נמי תנינן בפ"ט דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז. והרי התם נמי אין חילוק בין זכרים לנקיבות. ואפ"ה תני רחלים. ונ"ל דהתם נמי בכיוון נקט תנא לשון רחלים. לאשמעינן דדוקא בששערן קשה כזכרים קמיירי. ששערן קשה קצת יותר משל נקיבות. דאז אפשר שיתערב יפה עם צמר גמלים שג"כ קשה קצת. אבל בצמר רחלות נקיבות שרכות ביותר. לא בטל. דמדניכר במקומו בין צמר גמלים הקשה. כל כה"ג לא בטל [כי"ד צ"ט]. ואפשר עוד דמ"ש ר' יוחנן לשון תורה לחוד ול"ח לחוד. ר"ל דבלשון תורה נקראו בכל מקום רחלים. אבל בלשון חכמים נקראו לפעמים רחלים. ולפעמים רחלות. והכא נקט התנא לשון רחלות. והרי חייב אדם לומר בלשון רבו [כהוריות פ"א מ"ג]. וזה היה כל הקפידא של ר' יוחנן על איסי: 
+
+Chapter 12
+
+והנה רבותינו מפרשי המשניות לא פירשו לנו מה הם ביצים מוזרות. וגם הערוך ערך מזר. הביא לשון המשנה ולא פירשה לנו. ומה שפירשנו שר"ל מושחתות. הוא על דעת הר"ן הכא ברי"ף. אמנם רש"י ברי"ף כ' וז"ל שישבה עליהם תרנגולת ואינן ראויין עוד. כוונת רבינו שע"י שישבה עליהן התרנגולת נשחתו. ולא זכיתי להבין. דאע"ג שכשישבה עליהן האם אינן ראויין לאכילה. עכ"פ בני קיימא הן. שיצאו מהם אפרוחים כשתשב עליהן אמן זמן זמנם זמניהם. וא"כ אמאי יפטור מלשלח. ולכאורה יש ליישב. ע"פ מ"ש [חולין דס"ד ב'] דאמרינן התם ביצים המוזרות נפש היפה תאכלם. ופי' רש"י שם. ביצים הנולדות מדספנא מארעא וישבה עליהן התרנגולת ימים רבים. ור"ל ע"י שישבה עליהן ימים רבים נשחתו מדהן מדספנא מארעא שאין אפרוח נולד מהן. וא"כ י"ל דזה נמי כוונת רש"י הכא בשליח הקן. וס"ל לרש"י דאם היו הביצים מדספנא מארעא ולא היו נשחתים. באמת היה חייב בשלוח הקן. מדראויין על כל פנים לאכילה. אבל מדישבה עליהן התרנגולת ונתקלקלו עד שאינן ראויין לאכילה. והרי גם להוציא אפרוחים אינן ראויין. להכי פטור מלשלח. אולם לפע"ד זה דוחק לפרש הכא בשלוח הקן דמיירי בדספנא מארעא. דבשלמא אי מיירי בכל ביעי דעלמא שנשחתו. אילה"ק דמי יודע אם הם נשחתות. די"ל דמיירי דעבר ולקח האם והביצים. או ששלחה וחזרה. ושבר הביצים ומצאן מושחתים. דאז פטור מלשלח האם. אבל אי נימא דמוזרות היינו דספנא מארעא שנשחתו. ק' דמאן לימא לן בעוף הפקר אם ביציו הן מדספנא מארעא או לא. ואפי' נדחק ונאמר דמיירי בתרנגולת בייתי שברחה כלעיל סי' ג'. ואין תרנגול זכר מצוי תוך ס' בתי [כביצה ד"ז ע"ב] עכ"פ למה צריך לאוקמא שנשחרו ע"י ישיבת אמן. אפי' לא נשחתו. כיון שהם מדספנא מארעא שאינן ראויין להוציא אפרוחים לפע"ד פטור מלשלח. מדאין הביצים דומיא דאפרוחין. והרי הוקשו אהדדי. ותו אפילו נימא דגם ספנא מארעא דוקא בנשחתו פטור מלשלח. עכ"פ ק' מה מכריח לרש"י לומר שנשחתו ע"י ישיבת אמן עליהן. אפילו נשחתו ע"י קור וחום וכדומה נמי פטור מלשלח. דמ"ש מביצים דעלמא שכשנשחתו בכל גוונא. פטור מלשלח. ותו דגם בסוגיא דחולין הנ"ל [דס"ד ב'] אי אפשר לאוקמא בדספנא מארעא. דהרי קאמר בסיפא נמצא עליו קורט דם. זורק הדם ואוכל השאר. וקאמר עלה ר' ירמיה. דזהו דוקא בשלא נתפשט הדם חוץ לקשר. ור' חייא מחלק בין שנמצא דם על החלבון או על החלמון. דבשנמצא הדם חוץ לקשר או על החלבין. שדי תיכלא בכולה. וכולה אסור. ואי נימא דברייתא איירי בדספנא מארעא. אפילו בנתפשט הדם חוץ לקשר או גם על החלבון הול"ל דיזרוק הדם ויאכל השאר. דהרי אין אפרוח נולד ממנו. וכן פסק באמת הש"ך בי"ד [סי' ס"ו סקי"ד] ואת"ל דרש"י לא ס"ל בהא כש"ך הנ"ל. אלא מדסתם הש"ס משמע דאפילו בדספנא מארעא בנמצא שנתפשט הדם חוץ לקשר כולו אסור. דאע"ג שלא יהא אפרוח נוצר ממנו. עכ"פ מדהתפשט כל כך. סופו להתהפך כולו לדם. ודנינן לכולה ביצה כדם. דומיא דטריפות דאמרינן כל שסוכו לנקוב כנקוב דמי. א"כ הא דנקט רש"י התם דספנא מארעא. לרבותא נקט הכי. דגם בדספנא הדין כן דבנתפשט הדם חוץ לקשר כולה אסורה. עכ"פ הכא בשלוח הקן דליכא למימר דלרבותא נקט ספנא מארעא שנשחתו דפטור משלוח. דאדרבה. בביעי דעלמא איכא רבותא. אע"ג שקודם שנשחתו היו ראוין לגדל אפרוחים אפ"ה פטור מלשלח. ע"כ הא דנקט דספנא מארעא לדיוקא נקט הכי. וק' שפיר מה דחק לן לאוקמא הכא דוקא בדספנא מארעא שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. הרי אף שאר ביצים שנתקלקלו ע"י קור או חום וכדומה. כיון שאינן בני קיימא להוציא מהן אפרוחים פטור מלשלח. אע"כ דרש"י לא מיירי הכא בדספנא מארעא. וא"כ הדר ק' לדוכתא דל"ל לרש"י למנקט שנתקלקלו ע"י ישיבת אמן עליהן. דהאיך אפשר שיתקלקלו עי"ז מלהוציא אפרוחים. אדרבה. ודוחק לומר דמ"ש רש"י שישבה אמן עליהן נקט רק משום דאל"כ אפילו בביצים בריאות פטור מלשלח. מדכתיב והאם רובצת. אבל אי הכי. מאי קמ"ל רש"י. מתני' היא [לעיל מ"ג]. וצ"ע. אולם כל זה לפרש ענין מוזרות מה הוא דר"ל נשחתות. אבל גם פי' המלה לא פירשו לנו רבותינו. והערוך ערך זמר. הביא המדרש. למה נקרא שמו זמרי שהזמיר בשרו כביצה מוזרת. פי' שהחשיך מראיתו כביצה מוזרת. עכ"ל. ולא ידענא אם כוונת רבינו שגם ביצה מוזרת ר"ל שמראית הביצה חשוכה קליפתה. ככל ביצה מוסרחת שדרכה כך. וא"כ יהיה מלת זמר ומזר. כמלת כבש וכשב. שמלה שלמה. שאותיות השורש שלהן הפוכים. ואם כך כוונת רבינו לא ידענו איך יהיה משמעות המלה לשון חושך. [אב"י גם בבכורות [דנ"ז ב'] פי' רש"י מוזרתא טורניק בלע"ז. ולדעתי הוא מלת terne בלשון צרפית שפירושו מאטט, טריב. ונ"ל שמלת מוזר הוא כמו מוזהר. ור"ל (שאבד) [שהוסר] זוהר שלו. כמו ודשנו את המזבח שר"ל יסירו הדשן. עכ"ל בני שליט"א]. אמנם בי"ד [סי' ס"ו] פי' רמ"א שנעשו כעין מטווה. ונ"ל דהוא לפ"ז מלשון נשים המוזרות בלבנה [גיטין דפ"ט א']. שפי' רש"י שם טוות [אב"י כך כתב בפירוש הר"ן בפרק אלו טריפות. דביצים מוזרות. הוא מלשון מוזרות בלבנה. עכ"ל בני שליט"א]. וא"כ לפע"ד יהיה שורש המלה יזר רק דהתם נקוד המ"ם בחולם. מדהוא ההפעיל מנחי פ"א יו"ד. והכא נקוד המ"ם במלאפום מדהוא ההפעל. ור"ל שהחלבון והחלמון שזורים תוך הביצה כעין חוטים מגובלין ושזורים.. ככל דרך ביצה שנסרחה. אולם לפע"ד ל"מ יהיה שורש המלה זור. ונמצא ממש אצל ביצים. כמו ותשכת כי רגל תזורה [איוב ל"ט]. שפירשו המפרשים שם לשון כיבוש ודריכה. וה"נ ר"ל הכא שע"י שנסרחו הביצים נכבוש ונילוש החלבון והחלמון שבתוכה כעיסה מגובלת יחד: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Keritot
+בועז על משנה כריתות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י הקשה בש"ס (ד"ג ב') למה לא תני תרי העלאה, מוקטרי אברי פנים ומוקטרי אברי שחוטי חוץ. והקשו בתו' (זבחים ק"ז א' ד"ה דאיכא) דלשני דמתני' ריה"ג היא דפטר מוקטרי חוץ. ול"מ נ"ל דלא אפשר דהרי מניינא דל"ו כריתות דנקט ברישא דמתניתין. היינו לומר שאפילו עשאן כולן בהעלם א' חייב, וכש"ס כאן, והרי לריה"ג כששחטן בחוץ תו אינו חייב על העלאה בחוץ. והרי השוחט והמעלה חשיב במתני' בתרתי. ואומר, חכם בני וישמח לבי דאי"ל דשוחט ומעלה מיירי בב' גופים. ליתא דמדל"ק השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גלי תנא דעתיה דבקרבן א' קמיירי: 
+ונ"ל דא"צ שיאמר בפה שעושהו לסוך, אלא בחישב כן סגי שיתחייב קרבן. ואף לבתר מ"ש תוס' [ב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב] דבחושב לשלוח יד או לפגל קרבן, צריך דבור ממש ולא סגי במחשבת הלב. היינו רק היכא שאין עושה מעשה איסור דהרי גם במחשבת פגול, המעשה גופה מצוה היא. משא"כ הכא המעשה גופה אסור הוא אלא שאינה חייב עליה בלי מחשבה, להכי די במחשבה לחוד, ככל מזיד במעשה איסור שמחייב ע"י מחשבתו. [אולם רש"י סתר א"ע, דבקדושין [מ"ב ב' ד"ה לחייב], משמע דאמחשבה לחוד מחייב בפיגול, ובפסחים [ס"ג א' ד"ה והכא] כ' רש"י בפירוש דצריך דבור במפגל וצ"ע]. ומלת פטום. הוא לשון השמנה בלשון המשנה. כמו שור פטום [ביצה ל"ח א']. וכ"כ פטומי מילי בעלמא [ב"מ ס"ו א'], ר"ל משמין ענייניו במילין שאינן בדוקא. וה"נ ר"ל שמשמין את השמן עם ריח טוב: 
+אב"י הנה רתויו"ט בד"ה הבא, תמה על הסדר דנקט בכל הלאוין, מן טמא שאכל הקודש עד סוף המשנה. וה"נ נקט באותו סדר עצמו בפ"ג דמכות, והוא שלא כסדר שהוזכרו בתורה. ול"מ נ"ל, תחלה נקט תנא איסורי אכילה דמצוי טפי, ונקט בהדי כל חד מה שיש לו שייכות עמו. ואח"כ נקט שאר האיסורים והשייך עמהם. ובכל חד מהנך תרי בבא, נקט תחלה מוקדשים, ואח"כ שאינן מוקדשין. וזהו סידורן. טמא שאכל קודש. ואגביה נקט בהדיה הבא למקדש, דטומאת מקדש וקדשיו שייכים אהדדי. ואגביה נקט נותר ופגול שהם קדשים שנפסלו. רק אקדם ותנא תחלה חלב, משום דחלב הוא דבר הקרב ע"ג מזבח. ואיסורו חל קודם איסור נותר ופיגול. ואגב חלב נקט דם כלשון תורה, כל חלב וכל דם. ואקדים איסור נותר לפיגול, דלא כבכל דוכתא דנקט הפגול והנותר והטמא. ה"ט משום דהכא בעי לאשמעינן חיוב כרת דידהו, והרי כרת דפיגול ילפינן מנותר, בג"ש דעון עון. ומדאיירי בקרבנות, נקט השוחט והמעלה בחוץ. והדר תנא איסיר אכילה בשאינן מוקדשין. ופתח בחמץ דחמור שאסור אף בהנאה, וצריך ביעור. ואח"כ נקט איסור אכילה ביו"כ. ואגביה נקט נמי איסור מלאכה ביו"כ. אח"כ נקט תנא שאר חיובי כרת, שהם על מעשה. ונקט תחלה מעשה איסור במוקדשין, מפטם שמן ומפטם קטורת, כמו שהן סמוכים בתורה. והא דלא הסמיך סך גבי מפטם שמן, שהם תרווייהו בחד מלתא. ה"ט כדאמרינן בש"ס דרצה להסמיך מפטם שמן למפטם קטורת, לאשמעינן דמה מפטם קטורת לאו בפ"ע וחייבים עליו כרת, אף מפטם שמן וסך. לאו בפ"ע וחייבים עליו בפ"ע. ובסוף הכל נקט תנא, אותן שאין נכללים כלל בגדר הראשונים. מדהם מ"ע, מיהו הקדים מילה לכסיז, דהרי תנא תני מניינא שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד, ולהכי אע"ג דבפסח ומילה ליכא חטאת מדהן עשה, אפ"ה בעי לאשמעינן באופן שיתחייב על שניהן, כגון שבא תחלה כרת דפסח ואח"כ כרת דמילה, דאי איפכא שנולד ערל בביתו ולא מלו, פטור מלעשות פסח. ולמאי דקיי"ל דחיוב כרת רק על הבן [כי"ד רס"א], נקט תחלה פסח ואח"כ מילה, דבמילה אין הכרת חל מיד אחר עיכוב המצוה אלא לכשיגדל, להכי לא נקט לה תנא במתני' רק אחרון לכולם. 
+ואילה"ק דאע"ג שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ ע"א] , עכ"פ הכא שלא לצורך עקר ד"ת לגמרי, דטפי הו"ל למדרש להו דמדאניסי מחמת היוקר אינן עוברין בבל תאחר, דאונס רחמנא פטריה [כנדרים דכ"ז א'], ויביאו שאר הקינין לכשיזולו. ול"ל לפטרן לגמרי. נ"ל דמשום דאז לא היו שומעות העשירות מלהמתין, ולא יזלו הקינין עדיין. להכי בכל כה"ג אומרים לאדם חטא בקל להתבטל ממצות עשה, כדי שיזכה חבירך בחמור, שינצלו מכרת, היכא דלא פשע חבירו [כפסחים נ"ט א']. ואע"ג דהכא רכב"ג הוה. ואיהו לשטתיה לא ס"ל כן [כעירובין ל"ב ב']. י"ל דרשב"ג דהתם אביו של רבי היה, ופליג אזקנו דהכא. ובכל זה מתישב בס"ד גם קו' התוס' [ב"ב קס"ו א']. שמכח קושיתם רצה ר"ת למחוק מלת ואין, וצ"ל נכנס ודרש וכו' והשאר עליה חובה, ור"ל שהנשים טעו וחשבו, שצריכים להביא כל קנותיהן שנתחייבו, קודם שיותרו לאכול קדשים, ולכן נכשלו ולא הביאו אפילו קן א', דלפי דעתם לא הועיל להו הבאת קן א'. ולכן נכנס ודרש שאחר שהביאו רק קן א' מותרים לאכול קדשים, אבל השאר עליהן חובה לכשיוזלו. עוד כתבו שלגירסת הספר דגרס ואין השאר, וכו', צ"ל כפירוש האשכנזים. דרשב"ג פליג אבית שמאי ובית הלל [לקמן בש"ס ד"ט ב']. וס"ל דדמי לטבילה שכשחייבת ה' טבילות מה' טומאות, טובלת פעם אחת וטהורה, וה"נ לה' לידות מביאה רק קן א' ופטורה מהשאר, מדלא אתו על חטא. וע"ש: 
+
+Chapter 2
+
+כך פירשתי ע"ד הר"ב. אבל לרמב"ם [פ"א ממחוסכ"פ ה"ב] גם ת"ק מודה, דגר קודם הבאת קרבנותיו אסור בקדשים. וכן כ' נמי תוספות בריש מכילתן. ונ"ל דלרמב"ם ותוס' הא דקאמר בש"ס גר כי קא מייתי לאכשורי נפשיה למיעל בקהל, ר"ל מדאינו אסור בקדשים רק מדאינו עדיין ישראל גמור קודם שהביא קרבנותיו. להכי לא מקרי מחוסר כפורים, דלא חסר לו הכפורים רק כל שם ישראל חסר לו. ותמהני דלרמב"ם ותוס' במאי פליגי ת"ק וראב"י, ומה נ"מ אי מקרי מחוסר כפורים או לא. וגם לעיל [בש"ס ד"ב ב'] אמרינן דתנא מניינא לאפוקי דראב"י, ולרמב"ם ותוס' מאי לאפוקי איכא, הרי לא פליגי כלל. ואי"ל דלת"ק רק הנך ד' נקראו מחוסכ"פ, דבנכנסו לעזרת ישראל קודם הבאת קרבנן חייבים כרת [כפ"א דכלים מ"ח ומנחות כ"ז ב']. משא"כ גר קודם שהביא קרבנו. מדאינו עדיין כישראל גמור. כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, להכי כשנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת וקרבן. דאע"ג דעכומ"ז הן כזבים לכל דבריהן [כנדה ל"א א']. זהו רק מדרבנן. ואע"ג דכל עכומ"ז אסור לכנוס אפילו בחיל [ככלים פ"א מ"ח], זהו ג"כ מדרבנן, דהרי לא נצטוו רק בז' מצות [כסנהדרין נ"ו א'] וכ"כ ג"כ הר"ש [בפ"א דכלים מ"ח] דלא נצטוו בשלוח מחנות. אבל כל זה ליתא. דהרי בהדיא תנינן [יבמות מ"ז ב'], טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומה"ט א"א נמי לומר דכ"ע מודו דאסור בקדשים קודם הבאת קרבנותיו, ופליגי דלראב"י מותר לבוא בקהל קודם הבאת קרבנותיו ואפ"ה אסור בקדשים, להכי שפיר מקרי מחוסכ"פ, ולת"ק אסור בזה ובזה קודם הבאת קרבנותיו, ולא מחשב מחוסכ"פ, דמדאסור בקהל, אינו עוד ישראל גמור, ולא מחשב מחוסכ"פ. ולפ"ז נ"מ טובא בין ת"ק לראב"י, וקאמר שפיר בריש מכילתן לאפוקי מראב"י. ליתא, דהרי בסוגיא דיבמות הנ"ל אמרינן דלעניין זה כשטבל ועלה הרי היא כישראל לכל דבריו, דאפילו הדר ביה וקדש קדושיו קדושין. א"כ מכ"ש בלא הדר ביה. ואם גם נדחק לומר דעכ"פ לכתחילה אסור בבת ישראל. עכ"פ הרי גם בנזיר פליגי, ��הרי בנזיר לכ"ע קרבנו רק לשרוייה באיסורי נזיר קאמייתי, ולעניין מה פליגי אי נזיר מקרי מחוסכ"פ או לא. וא"כ גם לר"ב קשיא. ונ"ל דנ"מ אי נדר בנזיר על מנת שגר ונזיר מחוסכ"פ מקרי, לת"ק פטור מנזירות ולראב"י חייב. ולבני הרב המשכיל מהו' משה מרדכי שליט"א אשכחנא טובא בש"ס דפליגי אי מקרי כך או כך, אף שאין נ"מ לדינא, וכדתנן ארבע אבות נזיקין, למעוטי דר"ח ור' אושעיה [כב"ק ד"ה א'], ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה תני]. וכ"כ אמרינן [בע"ז דע"ד א'] הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש. למעוטי דבר שבמניין, ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה למעוטי] , ועוד דוכתי טובא: 
+ותמוהין דברי רלח"מ [פ"ט משגגות ה"ד] שהקשה ל"ל לרמב"ם למפטר למי שאמרו לו עדים בעלת שכחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי, דפטור מקרבן, מדהו"ל כאומר לא גמרתי ביאתי, והו"ל לרמב"ם למנקט טעמא דש"ס דנקט בכמה דוכתא דמצי למימר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, עכ"ל והאריך עוד. ודבריו תמוהין מאד דהרי בשפחה חרופה בין שוגג בין מזיד חייב, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו שם הלכה א'. ויש לדחוק ולומר דכוונת רלח"מ, דכיון דבשפחה חרופה צריך עכ"פ רצונה וכמ"ש הרמב"ם שם, מצי שפיר למימר אנסתיה, או שוגגת היתה, דאז פטור. ואף דעל כרחך באמרו לו בעלת שפחה חרופה היינו שאמרו לו שהיתה מזידה, דאל"כ פטור. עכ"פ מצי למימר שהיתה תחלתה באונס וסופה ברצון, דבכה"ג אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו, פטורה [ככתובות דנ"א ב'] . 
+
+Chapter 3
+
+כך פירשתי לתרץ קו' התוס' [די"ב א' ד"ה או דלמא] שהקשו לענין מה ר"מ מחייב חטאת, הרי לא ימשכנו אותו [כב"ק ד"מ]. ותרצו דהתם מיירי בשאמר דלא ניחא ליה בכפרה, אבל האי ניחא ליה בכפרה, אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו, עכ"ל. אמנם כל עיקר קושיתם תמוה. דמנ"ל דלר"מ ימשכנוהו, ואי משום דקאמר חייב, א"כ למה התעוררו רבותינו להקשות קושיתם זאת הכא יותר מבכל דוכתא שנזכר שם חיוב חטאת ואשם. והרי בכל דוכתי כמו בכאן נוכל לתרץ בפשיטות, דבא תנא להשמיענו הדין, דאם בא לפנינו ושואל אם מחוייב בחטאת או לא, נשיבהו שחייב. ואם גם נדחק ונאמר דהכא שאני דכיון דאיהו אמר לא אכלתי שוגג רק מזיד, בודאי לא יבא לב"ד לשאול מה יעשה, וא"כ יפה הקשו הכא דלענין מה נקטה מתני' שחייב. עכ"פ אם קושיתם קושיא אין תרוצם תרוץ, שהוא לכאורה ההיפוך מהסברא שכתבו, דבב"ק מיירי בדקאמר דלא ניחא ליה בכפרה, וזה תמוה דאדרבה מה"ט ימשכנו אותו. ותו מ"ש עוד אבל הכא אמר דניחא ליה בכפרה, רק שסבור שפטור, להכי ימשכנוהו. ותמוה דמנא ידעינן דניחא ליה בכפרה, ובפרט היכא דקאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אמנם ביבמות [דפ"ז ב'] תרצו ממש בהיפך, ע"ש. וכמדומה שהכא ט"ס יש בדבריהם, וצ"ל באמת בהיפוך. רק תמהני שרתוי"ט העתיק לשון התוס' כאן ובמחכ"ר לא חלי ולא מרגיש: 
+והנה רבעתוס' הכא כתבו דהאי ונכנס למקדש דנקט מתני', אאכל ושתה דברים טמאים נמי קאי. דאף דלא מחייב אכניסת מקדש באכילת טומאה, מדא"צ טבילה מן התורה [כפרה פי"א]. י"ל דמיירי שאכל נבילת עוף טהור או שתה דם שרץ*), דהנך צריכי טבילה מדאורייתא. עכת"ד. והן אמת דשותה דם שרץ. דהו"ל טמא שרץ. חייב כשנכנס למקדש, [כעירובין ק"ד ב'], וחייב דקאמר התם הש"ס, היינו כרת [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הט"ז] . אבל מ"ש עוד דאוכל נבילת עוף טהור יתחייב כרת כשנכנס, לא ידענא מנ"ל. דהרי כשנכנס כבר בלעו ואז אינו רק ראשון לטומאה. ואי משום כללא דמתני' דפרה [הנ"ל], דכל הטעון ביאת מים מן התורה, הרי כבר כתב רכ"מ [בפ"ג דביאת מקדש הי"ג] דלאו כללא דוקא הוא [יע"ש]. ותו הרי ��ראב"ד [שם] גם בהכניס שרץ, שהשרץ אב הטומאה, אפ"ה אינו חייב רק מלקות. ואפילו נימא דלרבעתוס' באכל נבלת עוף טהור או שתה דם שרץ ונכנס חייב כרת, אפ"ה לא הועילו שיהיו ב' דברים אלו, דהיינו אוכל דברים טמאים, ושותה יין, שניהן מיירי בענין א', דהרי שתה יין חייב מיתה בידי שמים. ורק בעבד עבודה, אבל טמא שנכנס חייב כרת ואפי' לא עבד. א"כ מה ידחיקנו להכניס ב' מילי אלו תחת סוג חיוב א', ולא נימא דאוכלין טמאין דנקט מתני' היינו לענין שיטמא גופו. ואפשר דלתוס' כולה מתני' מיירי שנכנס ולא עבד, ותיובא דמתני' היינו מלקות, ובשתוי שנכנס ס"ל לתוס' כרמב"ם הנ"ל דחייב מלקות כשנכנס ולא עבד. ובאכל דברים טמאים ונכנס ס"ל לתוס' כראב"ד. דטמא שרץ שנכנס חייב רק מלקות, א"כ אירעו כל הב' ענינים שפיר כאחד במתני'. ואפ"ה עדיין לא שקטה דעתי. דהרי גם בכה"ג לא אפשר למכלל הנך ב' מילי בסוג חיוב א', דהרי שתוי אינו חייב מלקות רק בנכנס ממזבח ולפנים [כרמב"ם פ"א מביאת מקדש], וטמא חייב אפילו בנכנס משער נקנור ולפנים [כפ"ג שם]: 
+כך נ"ל כוונת הש"ס, דהא דנקט הש"ס איתוסף איסור הנאה, היינו משום דבמעילה באמת בהנאה סגי שיתחייב. אבל אילו איתוסף איסור הנאה רק על החתיכה שנאסרה תחלה שלא היה שם כולל. לא הוה איסור מוסיף רק איסור חמור. ובאיסור חמור שאינו כולל או מוסיף או בת אתת, קיי"ל דאין איסור חל על איסור [ועי' תוס' חולין ק"א א']. ונ"ל שזה ג"כ כוונת תוס' [שבועות כ"ד ב'], יע"ש. וזה תוכן כוונת הרמב"ם [פ"ד ממ"א] שכתב דהנאה ג"כ חשוב איסור מוסיף: ואת"ל א"כ במבשל בשר נבילה בחלב. יחול נמי איסור בב"ח אאיסור נבילה מה"ט, דאיסור בו"ח הו"ל גם בהחלב איסור הנאה [ר"ל והרי אמרי' [חולין קי"ג ב] דבאכל חלב שנתבשל בחלב פטור]. כבר תירץ רבינו קו' זו במשניות הכא באריכות שקראה נקודה נפלאה. וכוונת דבריו, דבשלמא הקדש ודאי חייל על הבהמה, ומדחייל. נאסר נמי החלב בהנאה, להכי מחשב האיסור הנאה איסור מוסיף. משא"כ בב"ח שאמרנו, מאן יימר דחייל כלל איסור בב"ח על איסור נבילה שיהיה אסור בהנאה, דלמא לא חייל, ויהיה הנבילה שנתבשלה בחלב מותר בהנאה. 
+והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא"כ האיסור שבקדשים כיון דע"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א"ע במח"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש"ס [שבועות דכ"ד ב]. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש"א וברכת הזבח והניחו בצ"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק"ל אסוגיא דשבועות הנ"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי"ל משום דמצוה להקדיש הבכור [כערכין דכ"ט א] ליתא, דא"כ למה קאמר הש"ס איסור מוסיף, הול"ל שההקדש עם חלב איסור *) בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי בל"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס"ל [שבועות כ"ז ב] דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א"כ ק' מה תירץ ד��הכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א"כ ה"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת"ל כיון דבכה"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו"כ, דג"כ החיוב בא ע"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע"כ צ"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' [שבועות דכ"ז ב] הנ"ל. אבל סתמא דש"ס כריתות הנ"ל ס"ל כפי מאי דקיי"ל [רמב"ם ספ"ו משבועות] כאמימר [בשבועות שם] דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי"ל דמיירי בבכור עכ"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע"כ דכוונתם דאי"ל דקיי"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה"ט לא נקט שבועה, וא"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס"ד כל הקושיות הנ"ל. אולם מהא מוכח דלא כר"ן [נדרים דע"ח א] בד"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש"מ דאל"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברינו הנ"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ"ה נקט מלת אקדשי', ש"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ"ש תוס' הנ"ל. ובל"ז ק' להר"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימותו נתשל עלה. ונ"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ"ש הר"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ד משגגות ה"ג] שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ"מ ראייתו ממכילתן [די"ד ב] דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ"ל. וכ"כ תוס' קידושין [דע"ז ב] וכפי הנראה ה"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג"כ במוסיף. מיהו ה"ה בכולל. א"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו [עי זבחים דל"ד א] מי לא איירי ביו"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ"פ ק"ל מדאמרי' קידושין [דע"ז ב] דחללה שנעשת זונה, הו"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב"ם [בפי"ז מביאה ה"י]. וק' אמאי הרי עכ"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע"ג דהשתא אין לו ברא. וא"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ"ה עכ"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ"ש דהול"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא"כ לא הו"ל לש"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ"ל דעק"ל בהא דאמרי' [ביבמות דל"ב ב] דהיכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול"ל אחוותא, הרי לכה"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א"כ י"ל דוקא כשאי"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב"ם. משא"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל [כרמב"ם פי"ט מא"ב], אז א"צ שיתרבו ממש הבנ"א הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בפ"ד משבועות ה"י, יע"ש ודו"ק]: 
+והר"ב כ' נשאת לאחי אביו, מגו דאיתוסף וכו'. הו"ל א"א, מגו דאתוסף וכו'. וכ' עלה רתוי"ט. כלומר שמת אחי אביו ונשאת לאחר וכו'. ובחנם נדחק לפרש כן, דהא א"א חל בב"א עם איסור אשת אחי אביו וכו'.. עכ"ל. ולא זכיתי להבין מה הכריחו לרבינו לפרש במ"ש הר"ב הו"ל א"א דר"ל שמת אחי אביו, הרי גם בש"ס נקט הך לישנא. ואדמקשה אר"ב הו"ל לאקשויי כן אש"ס. אע"כ מה דקאמר הש"ס והר"ב הו"ל א"א, מיירי שלא מת אחי אביו, ואפ"ה צריך שיהיה גם איסור א"א איסור מוסיף, דאל"כ אף דא"א הו"ל איסור בת אחת עם איסור אשת אחי אביו, אפ"ה צריך שיהיה כל א' מהן איסור מוסיף על האיסורים הקודמין. תדע דהרי בסיפא בעבר הזקן ונשאה. דמיירי שהזקן חי, וכמ"ש רתוי"ט בעצמו. וחלו גבי' איסור א"א ואיסור אשת אביו בבת אחת, אפ"ה אצטריך הש"ס לאוקמא שיהיה איסור מוסיף באיסור אשת אביו, כגון דאית ליה ברא לסבא, ולא סגי לן במה שאיסור אשת אביו הו"ל אייסור בת א' עס איסור א"א שהוא וודאי איסור מוסיף. מדנאסרה אכ"ע כל ימי חיי הזקן. אע"כ דצריך שיהיו שניהן, כל א' איסור מוסיף על האיסורים הקודמין, אף שחלו שניהן כאחת. 
+והקשה רבינו ברוך בתוס' [ד"ה הבא] אמאי לא נקט נמי שהיתה רחל בת בתו של יעקב ובת בנה של לאה אשת יעקב, וכגון שניסת דינה בת יעקב ללבן שהיה בן אשת יעקב, וילדה דינה ללבן את רחל דה"ל רחל ליעקב, בת בתו ובת בן אשתו, ואח"כ נשא ראובן בן יעקב את רחל וכו' כלעיל. ונ"ל דתוס' הקשו כן רק לשטתיי' בד"ה ואחות, דל"ג בכולה בבי דמתני' אחות אשתו. דאי גרסי' לה אין מקום לקו' רבינו ברוך, דמה דמצי למנקט חד טפי במתני', דהיינו בת בנה, הדר בציר חד. דלא מצי למנקט תו שתהיה רחל גם אחות אשתו, דממ"נ אם נשא יעקב תחלה את אם חתנו, א"א שישא אח"כ את לאה בת חתנו לבן, מדהיא בת בנה. ואם נשא תחלה את לאה בת חתנו שמאשה אחרת, א"א שישא אח"כ אם חתנו, מדהיא אם אבי אשתו. דהרי שניהן עליו בכרת אפילו לאחר מיתת אשתו הראשונה [כרמב"ם פ"ב מא"ב ה"ז], ולא תפסו בהן קידושין, וא"כ איך אפשר שתהיה רחל בת בן אשתו וגם אחות אשתו. 
+ועי' ברתוי"ט ד"ה ר' יוסי, שהניח בתימה למה נקט הרמב"ם דאתיליד בן קטן, וע"ש. ולדברינו הכל מיושב על נכון ת"ל. ועוד הקשה שם ברתוי"ט דל"ל לש"ש למנקט דאית ליה בן לסבא, ולא נקט באחי כדנקט מקמי הכי, וכגון דאית ליה עוד אחי לסבא דמגו דאתוסף איסורא לגבי אחי, אתוסף נמי איסורא ליעקב ברי' דסבא. וגם זו הקושיא הניח בצ"ע: ולכאורה לדברינו הנ"ל י"ל דלהכי לא מצי הש"ס לתרוצי הכי, דהרי לאחי הזקן כבר אסורה היתה משום אשת אחיו גם קודם שנשאה הזקן, מנשואי אח הראשון של הזקן. אבל אחר העיון הא בורכא, דהרי מוקמינן לה בש"ס שנפלה ביבום להסבא, וא"כ כשמת האח הראשון בלי בנים הותר להם איסור אשת אח, דאף דמצוה בגדול ליבם, אם ייבם הקשן זכה. א"כ כשתזר ונשא הזקן שוב חל עליהן איסור אשת אח חדש, וק' שפיר קו' רתוי"ט דהל"ל דאגביה יחול נמי איסור אשת אב איעקב. אמנם במח"כ רתוי"ט גם קו' זו אין בה ממש, דכלל גדול הוא באיסור מוסיף דלא אמרי' מגו שנאסרה על זה נאסרה נמי על אחר, רק בשעונש שניהן שוה, וכן משמעות רש"י [יבמות דל"ב ב] למדייק בדבריו שם. וא"כ האיך נימא מגו דחייל על רחל איסור אשת אח לאחי הסבא, חייל נמי על יעקב איסור אשת אב. אתמהה. איסור אשת אח של אתי הזקן הוא רק איסור כרת. ואיך יחול אגב זה על יעקב איסור אשת אב שהוא בסקילה. להכי ניחא ליה למנקט, דאתילד ליה ברא לסבא, דעונש הך ברא ועונש יעקב שניהן בסקילה. ואע"ג דכלתו חשבינן לה איסור מוסיף במשנתינו, משום שכשנעשת כלתו נאסרה גם על שאר בניו, ואגבייהו נאסרה גם על יעקב באיסור כלתו. ולדברינו מה מוסיף איכא הכא, הרי לשאר בני יעקב היא רק בכרת. וליעקב עצמו היא בסקילה, ואין ענשם שוה. נ"ל דכמו למ"ד דלית ליה בכולל ואפ"ה כשהוא כולל וחמור חייל [כחולין ק"א א]. כ"כ לדידן כשאין האיסור מוסיף שוה בענשו דלא חייל, וכמש"ל, עכ"פ כשהוא ג"כ איסור חמור על קל חייל. א"כ בשלמא איסור כלתו שלא נתחייב מקודם רק משום אחות אשתו שהיא רק בכרת. ומשום בת בתו שהיא רק בשריפה [כסנהדרין ע"ה א']. חייל שפיר עלייהו איסור כלתו שהיא בסקילה [כסנהדרין נ"ג א']. משא"כ אח"כ כשנשאה הזקן. לא אמרינן שיחול איעקב איסור אשת אב אגב הכרת שנתחייבו עליהן אחי הזקן מדאין איסורם שוה. ואע"ג דאיסור אשת אב נמי בסקילה, לא מחשב נמי איסור חמור, מדכבר נתחייב סקילה משום כלתו. ולא הו"ל חמור על הקל. תדע ראיה מבוררת ת"ל לדברינו. דאי נימא שא"צ שיהיה עונש של אדם שנתוסף באיסור שוה לעונש יעקב א"כ למה צריך כלל לאוקמא בש"ס דאית ליה ברא לסבא. הרי גם אם לא יהיה להזקן בן או אח. נימא מגו דנאסרה *) באשת איש לעלמא ע"י נישואין של זקן, נאסרה נמי ליעקב באיסור אשת אב וא"א שחלין כאחת. אע"כ שלעולם צריך שיהיה עונש שניהם שוה. והרי א"א ענשו בחנק. ואשת אב בסקילה. ואילה"ק דלפ"ז ק' לכאורה מאי דאמרינן בש"ס הכא [דף י"ד א'] . הו"ל נותר. מגו דנאסר לגבוה נאסר נמי להדיוט. ולדברינו הרי אין איסור שניהן שוה. דהמקריב נותר לגבוה אינו אפילו במלקות. אלא בלאו הבא מכלל עשה. דהתורה אמרה שישרף. והדיוט שאכלו חייב כרת וקרבן. י"ל הרי בל"ז ק' דחשיב התם נמי איסור הנאה איסור מוסיף, והרי כבר כתב תוס' חולין [דף ק"א] דאיסור הנאה לא מחשב איסור מוסיף רק חומרא בעלמא הוא. אע"כ צ"ל דקדשים שאני. דאיסור חל על איסור בעלילה כל דהוא [כש"ס דף כ"ג ב']. א"כ ה"נ בהך איסור מוסיף אף שאין ענשן שוה. רק איסור חמור הוא חשבינן ליה איסור מוסיף. מדאיירינן בקדשים [וע' רמל"מ פי"ד ממאכלות הי"ט]. אבל בשאר מילי ל"א גבייהו אחע"א רק בכולל ומוסיף גמור. דהיינו בענשן שוה. או מחמור לקל. כדמוכח בחולין [דף פ"ט] דאמרינן דאיסור גיד חל על מוקדשין מדאסורו נוהג בבן נח. והרי בב"נ אזהרתם זו מיתתן [סנהדרין דף נ"ז א'] ולישראל רק מלקות בגיד, אע"כ דרק בשוין או מחמור לקל אמרינן אגב. אבל מקל לחמור לא. הן אמת שרבעתוס' [יבמות ל"ב ב'] מדדו לנו במדה טפופה. שכתבו דרק באיסור כולל צריך שיהיו שניהם משם א'. אבל באיסור מוסיף אף שאינן משם א' חל עכ"ל. ואי"ל דדוקא שם א' לא מצרכו במוסיף. דהיינו אף שיש לאוין חלוקים. אבל עכ"פ גם לתוס' צריך שיהיה עונש שניהן שוה. ליתא, דהרי כל עיקר ראיית תוס' הוא שכתבו שכן מוכח ממשנתינו זו. ואם שלא ביארו ראייתם, עכ"פ מוכח בבירור שנתכוונו על איסור כלתו. דאמרי' במשנתינו דחייל איעקב, אגב חיוב כרת שנתחייבו עליה שאר בני יעקב, מדנעשת בנשואי בן יעקב אשת אחיהם אע"ג דעונש יעקב ועונש בניו חלוקין זמ"ז. וגם הן ב' לאוין חלוקין. אבל כבר ישבנו לעיל בס"ד שאין ראיה מאיסור כלתו כלל. וגם בל"ז לא ידענא במה יפרנסו רבעתוס' לפי דבריהם גמרתנו דמקשה באיסור אשת אב מה מוסיף איכא. ואצטריך לתרוצי דאית ליה ברא לסבא, ול"ל כולה האי, הרי גם בל"ז איכא איסור מוסיף בנשואי הזקן, ע"י איסור א"א וכמש"ל. ותו דכל עיקר דבריהם תמוה דמ"ש איסור כולל דלא סגי בשעונש שניהן שוה, אלא צריך גם שיהיו ענשם מלאו א', ובאיסור מוסיף נרחיק המדה דאפי' הם מב' לאוין וגם ב' עונשים חלוקים אפ"ה נימא דחייל. מ"ש כולל ממוסיף. אע"כ כדברינו: 
+
+Chapter 4
+
+כך משמע מרמב"ם הנ"ל. וערלח"מ שם. ולתוס' דוקא בעשה מלאכה בביה"ש של מוצאי שבת. ועי' מ"ש בקופת הרוכלין דף י"א ע"ב (אות ו). ותמהני וכי צריך בשעת החטא איקבע איסורא אם רק השתא נודע שכבר איקבע איסורא, ר"ל שיהיה כאן איסורא וודאי, והרי פשוט כשהיה היום כאן שומן, ולמחר הוציאו השומן והכניסו חלב במקומו ואכל כאן חתיכה א', ואינו יודע אם אכל החתיכה ביום הקודם ונמצא שאכל שומן או שאכל החתיכה ביום ב' וחלב אכל, בכה"ג פשיטא דחייב, דאף דבשעה שהיה כאן השניי' לא היתה ראשונה כאן עכ"פ לא גרע מאכל עכומ"ז הראשונה ואכל ישראל השניי' דמחשב בש"ס איקבע איסורא, אף דבשעה שאכל ישראל שנייה לא נשארה רק חתיכה אחד של ספק ולא קיי"ל כרבא דאמר מצוות קרינן ופטור באכל עכומ"ז הראשונה [עי' בש"ס] וא"כ מכ"ש הכא דנשארה לבסוף חתיכת איסור וודאי, וא"כ ה"נ ביה"ש של ע"ש. ועי' ש"ס די"ח א' ורמג"א שמ"ב ודו"ק. 
+
+Chapter 5
+
+[והרבה תמהו רבותינו על הרמב"ם שכתב [בפ"ז ממאכלות] דאפי' כנסו בכלי מיתר לשתותו, והוא נגד ש"ס ערוך. ותרצו בדוחק מאד. דקשה, הרי לא הזכיר רבינו דבכנסו מותר רק ביש בו קשקשין ועי' ברמ"מ ורלח"מ שם. ולפעד"נ דעוק"ל דהרמב"ם כתב וז"ל, דם דגים וכו' אין חייבין עליו משום דם. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו. ואפי' כנסו בנלי מותר. ודם דגים טמאים אסור וכו'. עכ"ל. וק' מה לפיכך, וכי משום שאין חייבין עליו לפיכך מותר לכתחלה. ותו מדסתם רבינו ברישא דם דגים סתם, משמע ודאי בין טמאים או טהורים אין חייבין על דמן. ומנה הא איסורא איכא בתרווייהו. אע"כ דרבינו מילי מילי קתני, ורישא קתני דם דגים, ור"ל שכינס הדם בכלי, ואינו ניכר שהוא מדגים, אז אין חייבין עליו משום דם. ודייקינן שפיר אבל איסורא איכא מדרבנן, כמו בטמאים. והדר קאמר. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו, ור"ל דם הכנוס תוך חלל גופן [כלישנא דברייתא דמייתי הש"ס. דמוקי לה הש"ס הכי]. מותר לאכלו בהדי הדגים כשאכלן. והדר קאמר. ואפי' כנסו בכלי. אין ר"ל כנסו שאדם כנסו להדם בהכלי, רק ר"ל שאפי' הדגים כנסו הדם בהכלי שמונחין בו, מותר לשתותו מתוך אותו כלי, דהרי ניכר דדם דגים הוא. ולא היה צריך רבינו לפרש ברישא דבלא ניכר שהוא מדגים אסור. דהרי בכל דוכתא דינא הכי שכל היתר הנתדמה לאיסור אסור משום מראית עין. וסמך א"ע הכא מדכתב כן כבר בהלכות שבת [פכ"ב]: 
+אב"י ק"ל הרי מודה ר"ע לר"ט לעיל במ"ג במעילה מועטת, וא"כ הכא בחתיכה שמעילה מועטת היא, הול"ל שיבי' אשם וודאי עם הגזלה שנהנה ויתנה. וכן ק' לקמן [מעילה פ"ו מ"ו], דלר"ע כיון שהוציא הא' מעל, וכתבו תוס' במעילה [דכ"א ב, ד"ה פרוטה] דר"ע לטעמיה, דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי, עכ"ל, ג"כ ק"ל הרי פרוטה וודאי מעילה מועטת היא, וא"כ אף לר"ע הול"ל דיביא אשם (תלוי) ויתנה. השבתי לבני הגאב"ד שליט"א, מי סברת דבאמת מודה ר"ע לר"ט במ"ג, ר"ע לטעמא דר"ט קאמר ולי' לא ס"ל. וכן מוכח נמי מרש"י [שבת דע"א ב ד"ה למ"ד] , שכ' דלר"ע אשם בעי ידיעה בתחלה עכ"ל, וקשה לרש"י הרי מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת. אע"כ כדברינו דרק לטעמיה דר"ט השיב, והוכיח רש"י כן דאל"כ ק' ממשנה ד' כקושיתך, אלא ילמד עליו ריעו. 
+ותמוהין דברי רש"י, שפי' גסה דר"ל שאכל אכילה גסה, ר"ל שאכל הרבה עד ששוה פרוטה. וק"ל הרי בש"ס [די"ד א'] אמרי' דבחד כזית קמיירי דוקא, והרי הכי נמי הכא, ועל כרחך לא פחות מכזית היה מדחייב עלה משום חלב ונותר. ודוחק לומר דהא דקאמר לעיל בחד כזית קמיירי ל"ד. רק ר"ל שלא היה ב' זיתים, ומה שהיה יותר מכזית היינו דקרי ליה רש"י אכילה מרובה. עכ"פ גם בל"ז אחמ"כ רבינו לא מצינו בש"ס לשון גסה ודקה שיהיה משמע אכילה מרובה או מועטת. דאע"ג דמצינו לשון גסה דמשמע נמי מרובה, כמו היה מודד בגסה לא ימוד בדקה, דהיינו מדה מרובה ומועטת [כב"ב פ"ה מי"א]. זהו במדה, אבל באכילה לא משמע מרובה אם לא נכתב אצלו גם מלת אכילה, כמו אכילה גסה [יומא ד"פ ע"ב] וגם שם ר"ל רק אכילה גדולה יותר מדאי, דבכה"ג פטור על אכילתו. אבל ברוב דוכתי היכא דנקט סתמא משמע גסה ודקה וצ"ע. 
+
+Chapter 6
+
+ואילה"ק הרי הוה שבועת שוא, דהרי באמת לחנם נשבע. שהרי לא הניח��הו. ותו דגם שבועת שקר היה, דאפי' היו מניחין אותו. היה אסור לעבור על דבריהן, דהתורה אמרה א רי רבים להטות. ונ"ל דבאמת מה"ט נשבע בהך לישנא שאינה שבועה כלל [כי"ד רל"ז]. רק הבטחת דברים. ומה"ט גם רשב"ג נשבע כך [כלעיל פ"א מ"ו] מדתולה בדעת אחרים, דאולי לא יזולו השער בשביל דבריו, כמש"ל [שם]. וכ"כ ר' זכריה בן הקצב [פ"ב דכתובו' מ"ט] נשבע כך, מדנשבע לחנם, דהרי עד א"צ שבועה כלל. וכ"כ מצינו שהיו נשבעים בעבודה [גיטין נ"ח א', ב"ב י"א א', תענית כ"ד א']. וכן לאחר החורבן מצינו ברז"ל שהיו נשבעין בביהמ"ק, ואמרו אראה בנחמה [מכות ד"ה ב', וכתובית ס"ז א']. וכל אלו לא היו שבועות כלל, רק להבטחה בעלמא: 
+ואילה"ק א"כ איך היה נשבע שכשהיו מניחין אותו היה מקריבו הרי יפה א"ל חכמים. ונ"ל דעוק"ל כיון דלא אפשר חיוב אשם תלוי רק בג' דברים [וסימנך אבם] אכילות, בעילות, מלאכות, שחייב עליהן על הודע שלהן חטאת קבוע [כהוריות ד"ח ב'], וא"כ ביו"כ שאלה הג' איסורים מכל וכל, ל"ל שכל היום מכפר, הרי בל"ז א"א שיסתפק שעשה א' מהג' הנ"ל בידעו שלא עשה א' מאלה אפי' באופן המותר. ע"כ נ"ל שבחסידותו חשש שאע"ג שידע בעצמו שלא עשה מעשה כזאת שידמה בעיניו להיתר, אפ"ה חשש שמא שכח שעשה המעשה ההיא. וא"כ י"ל דגם ביום שאחר יו"כ פליגי בהא דקיי"ל [בח"מ ע"ח ס"ד] דאע"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ"ה בא"ל בסוף יום דמשלים זמניה כרעתיך ת"ז, נאמן במגו דפרעתיך היום בשחרית ושכחת, מדאדם רגיל לשכוח אחר י"ב שעות פעולה שעשה מקודם. ולהכי י"ל דבבא ס"ל שמא חטא באלה בליל שאחר יו"כ ושכח, מדאדם רגיל לשכוח כן. ורבנן ס"ל דאע"ג דבשיעור כזה לא הוה העזה בשטוען שכחת, היינו מדטען זה ברי, ועכ"פ אין מצוי שישכח אדם מעשה רבה בפחות מכ"ד שעות. אמנם ק"ל כיון דגם בסיפא פליגי רבנן עליה, מדנשבע שאם הניחוהו היה מקריב, א"כ מ"ש סיפא שלא הניחוהו ומ"ש רישא שהניחוהו להקריב בכל יום. ואי"ל משום דבשאר הימים היה הספק על זמן יותר מרובה, מהספק שנתהווה לו ביום שאחר יו"כ, דבהיום שאחר יו"כ לא היה הספק רק משעת צאת הכוכבים במוצאי יו"כ, דהרי כל היום מכפר, משא"כ בשאר ימים לא היה רשאי להקריב אשמו של אתמול אחר תמיד ביהע"ר. דעליה השלם כל הקרבנות כולן [כפסחים נ"ח ב'], והרי זמן שחיטת התמיד של ביהע"ר היה בח' ומחצה [כלשם ע"א], וא"כ מאז כבר היה בספק שמא נתחייב אשת"ל. עכ"פ הרי גם בהא רבים פליגי עלי' ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל מדהיה זקן ונכבד באפי המלך חשש לכבודו [כב"ב ד"ד א'] ולפיכך היה קשה לחכמים לבטלו ולמנעו מדעתו מכל וכל. ליתא, דהרי גם בכה"ג מצינו שימנעוהו חכמים בדרך כבוד כשרבים חולקים עליו [כיבמות דט"ז א'] ומלבד זה גם על בבא עצמו ק', דהרי חסיד וענוותן גדול היה [כנדרים דס"ו ב], וא"כ האיך עבר על דעת חביריו שרבו עליו [כשבת קי"ח ב], וכ"ש כשמחולק עמהם בד"ת, איסור גמור היה לעבור על דבריהם. שהתורה אמרה אחרי רבים להטות. וא"כ הקריב בכל יום נגד דעת רבים. ותו מי הכריח להכהנים להקריב ולאכול קרבנו, נגד רבים דפליגי עליה וס"ל שקרבנו הוא חולין בעזרה, ותו דהרי מצינו בבבא עצמו איפכא. דאע"ג שהוא היה מתלמידי ב"ש. עכ"פ אפ"ה היכא דידע דהלכה כב"ה, הכרע גם לאחרים לעשות כב"ה [כביצה ד"כ ע"א], ומ"ש הכא. ואת"ל דשאני הך דינא דהכא שכך קיבל מרבותיו, ואשכחן כה"ג בעקביא בן מהללאל שאמר לבנו דמה"ט ממאן לחזור נגד חכמים דפליגי עליה, מדשמע מפי רבים [כעדיות פ"ה מ"ז], א"כ שמא ה"נ הוה הכא. ליתא, דגם התם נ"ל דעקביא היה רק מלמד לדינא כדבריו, אבל לעניין מעשה הוה עביד כר��נן, מדרבים נינהו, דאל"כ ח"ו דינו כזקן ממרא [כרמב"ם פ"ד מממרים ה"א]. ומה"ט נמי נ"ל בתנור עכנאי [ב"מ נ"ט א'] דגם שם ח"ו שר"א עבר על מצוה שבתורה אחרי רבים להטות, רק שלדינא אמר כן, כהלכה ואין מורין כן. ואפ"ה נקמו בו חכמים כעכנא זו וברכוהו, מה שלא עשו כן לעקביא, וכדקאמרי' ח"ו שעקביא נתנדה. ה"ט משום שנעשו כמה אותות ומופתים כדבריו, וכדקאמר התם, להכי הוה חיישי רבנן שעי"ז אתו כ"ע למגרר אבתרי', כדחשו כה"ג [ברכות דס"ג ב'], להכי ברכוהו אחר כל הנסים והנפלאות ההם שנעשו, להורות שאין משגיחין על כל אלו. וא"כ הכא גם ברישא גם בסיפא ק', ברישא האיך הניחוהו להכניס חולין לעזרה, ובסיפא האיך היה נשבע שאם הניחוהו היה מקריב הרי גם בשיניחוהו היה אסור, שהרי רבים חולקין עליו. ונ"ל משום שברישא לא היה יחיד בדבר הזה, והרי ר"א ס"ל כוותיה, ואפשר גם כמה מחכמי ישראל היה אתו עמו, ועדיין לא עמדו למניין בדין זה, [אב"י עי' כריתות [די"ח א'], דגם ר"מ ס"ל כר"א]. ואפשר עוד שכך היה דעת ב"ש כוותיה, ומה"ט גם ר"א ס"ל כוותיה, דסתם ר"א שבש"ס הוא ר"א בן הורקנס [כתוס' לעיל די"ח א'], והוא היה מתלמידי ב"ש [כנדה ד"ז ב', ושבת דק"ל ע"ב, ועתוס' שם]. [אב"י היינו מדגרסינן הכא ר' אליעזר ביו"ד היינו ר"א בן הורקנס. אבל סתם ר"א בלא יוד היינו ר"א בן שמוע [כרש"י יבמות דע"ב ב' ד"ה ראיתי, וע"ש], ומיירי הכא קודם בת קול, דאז כל הרוצה לעשות כב"ש עושה [כעירובין ד"ו ב'], והכהנים המקריבים והאוכלים, וודאי הם מתלמידי ב"ש היו. ולפיכך לא מיחו בידם חכמים ברישא. משא"כ בסיפא שהיה יחיד בדבר זה, מיחו בידו. והוא נשבע שלולי שלא היו מוחין בידו, ר"ל שאם לא היו חולקין עליו רבים. אז כך היה דעתו נוטה בבירור בלי שום פקפוק ספק להביא גם אז אשמו: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,48 @@
+Boaz on Mishnah Keritot
+בועז על משנה כריתות
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Keritot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה כריתות
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י הקשה בש"ס (ד"ג ב') למה לא תני תרי העלאה, מוקטרי אברי פנים ומוקטרי אברי שחוטי חוץ. והקשו בתו' (זבחים ק"ז א' ד"ה דאיכא) דלשני דמתני' ריה"ג היא דפטר מוקטרי חוץ. ול"מ נ"ל דלא אפשר דהרי מניינא דל"ו כריתות דנקט ברישא דמתניתין. היינו לומר שאפילו עשאן כולן בהעלם א' חייב, וכש"ס כאן, והרי לריה"ג כששחטן בחוץ תו אינו חייב על העלאה בחוץ. והרי השוחט והמעלה חשיב במתני' בתרתי. ואומר, חכם בני וישמח לבי דאי"ל דשוחט ומעלה מיירי בב' גופים. ליתא דמדל"ק השוחט בחוץ והמעלה בחוץ גלי תנא דעתיה דבקרבן א' קמיירי: 
+ונ"ל דא"צ שיאמר בפה שעושהו לסוך, אלא בחישב כן סגי שיתחייב קרבן. ואף לבתר מ"ש תוס' [ב"מ מ"ג ב' ד"ה החושב] דבחושב לשלוח יד או לפגל קרבן, צריך דבור ממש ולא סגי במחשבת הלב. היינו רק היכא שאין עושה מעשה איסור דהרי גם במחשבת פגול, המעשה גופה מצוה היא. משא"כ הכא המעשה גופה אסור הוא אלא שאינה חייב עליה בלי מחשבה, להכי די במחשבה לחוד, ככל מזיד במעשה איסור שמחייב ע"י מחשבתו. [אולם רש"י סתר א"ע, דבקדושין [מ"ב ב' ד"ה לחייב], משמע דאמחשבה לחוד מחייב בפיגול, ובפסחים [ס"ג א' ד"ה והכא] כ' רש"י בפירוש דצריך דבור במפגל וצ"ע]. ומלת פטום. הוא לשון השמנה בלשון המשנה. כמו שור פטום [ביצה ל"ח א']. וכ"כ פטומי מילי בעלמא [ב"מ ס"ו א'], ר"ל משמין ענייניו במילין שאינן בדוקא. וה"נ ר"ל שמשמין את השמן עם ריח טוב: 
+אב"י הנה רתויו"ט בד"ה הבא, תמה על הסדר דנקט בכל הלאוין, מן טמא שאכל הקודש עד סוף המשנה. וה"נ נקט באותו סדר עצמו בפ"ג דמכות, והוא שלא כסדר שהוזכרו בתורה. ול"מ נ"ל, תחלה נקט תנא איסורי אכילה דמצוי טפי, ונקט בהדי כל חד מה שיש לו שייכות עמו. ואח"כ נקט שאר האיסורים והשייך עמהם. ובכל חד מהנך תרי בבא, נקט תחלה מוקדשים, ואח"כ שאינן מוקדשין. וזהו סידורן. טמא שאכל קודש. ואגביה נקט בהדיה הבא למקדש, דטומאת מקדש וקדשיו שייכים אהדדי. ואגביה נקט נותר ופגול שהם קדשים שנפסלו. רק אקדם ותנא תחלה חלב, משום דחלב הוא דבר הקרב ע"ג מזבח. ואיסורו חל קודם איסור נותר ופיגול. ואגב חלב נקט דם כלשון תורה, כל חלב וכל דם. ואקדים איסור נותר לפיגול, דלא כבכל דוכתא דנקט הפגול והנותר והטמא. ה"ט משום דהכא בעי לאשמעינן חיוב כרת דידהו, והרי כרת דפיגול ילפינן מנותר, בג"ש דעון עון. ומדאיירי בקרבנות, נקט השוחט והמעלה בחוץ. והדר תנא איסיר אכילה בשאינן מוקדשין. ופתח בחמץ דחמור שאסור אף בהנאה, וצריך ביעור. ואח"כ נקט איסור אכילה ביו"כ. ואגביה נקט נמי איסור מלאכה ביו"כ. אח"כ נקט תנא שאר חיובי כרת, שהם על מעשה. ונקט תחלה מעשה איסור במוקדשין, מפטם שמן ומפטם קטורת, כמו שהן סמוכים בתורה. והא דלא הסמיך סך גבי מפטם שמן, שהם תרווייהו בחד מלתא. ה"ט כדאמרינן בש"ס דרצה להסמיך מפטם שמן למפטם קטורת, לאשמעינן דמה מפטם קטורת לאו בפ"ע וחייבים עליו כרת, אף מפטם שמן וסך. לאו בפ"ע וחייבים עליו בפ"ע. ובסוף הכל נקט תנא, אותן שאין נכללים כלל בגדר הראשונים. מדהם מ"ע, מיהו הקדים מילה לכסיז, דהרי תנא תני מניינא שאם עשאן כולן בהעלם א' חייב על כל אחד ואחד, ולהכי אע"ג דבפסח ומילה ליכא חטאת מדהן עשה, אפ"ה בעי לאשמעינן באופן שיתחייב על שניהן, כגון שבא תחלה כרת דפסח ואח"כ כרת דמילה, דאי איפכא שנולד ערל בביתו ולא מלו, פטור מלעשות פסח. ולמאי דקיי"ל דחיוב כרת רק על הבן [כי"ד רס"א], נקט תחלה פסח ואח"כ מילה, דבמילה אין הכרת חל מיד אחר עיכוב המצוה אלא לכשיגדל, להכי לא נקט לה תנא במתני' רק אחרון לכולם. 
+ואילה"ק דאע"ג שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ ע"א] , עכ"פ הכא שלא לצורך עקר ד"ת לגמרי, דטפי הו"ל למדרש להו דמדאניסי מחמת היוקר אינן עוברין בבל תאחר, דאונס רחמנא פטריה [כנדרים דכ"ז א'], ויביאו שאר הקינין לכשיזולו. ול"ל לפטרן לגמרי. נ"ל דמשום דאז לא היו שומעות העשירות מלהמתין, ולא יזלו הקינין עדיין. להכי בכל כה"ג אומרים לאדם חטא בקל להתבטל ממצות עשה, כדי שיזכה חבירך בחמור, שינצלו מכרת, היכא דלא פשע חבירו [כפסחים נ"ט א']. ואע"ג דהכא רכב"ג הוה. ואיהו לשטתיה לא ס"ל כן [כעירובין ל"ב ב']. י"ל דרשב"ג דהתם אביו של רבי היה, ופליג אזקנו דהכא. ובכל זה מתישב בס"ד גם קו' התוס' [ב"ב קס"ו א']. שמכח קושיתם רצה ר"ת למחוק מלת ואין, וצ"ל נכנס ודרש וכו' והשאר עליה חובה, ור"ל שהנשים טעו וחשבו, שצריכים להביא כל קנותיהן שנתחייבו, קודם שיותרו לאכול קדשים, ולכן נכשלו ולא הביאו אפילו קן א', דלפי דעתם לא הועיל להו הבאת קן א'. ולכן נכנס ודרש שאחר שהביאו רק קן א' מותרים לאכול קדשים, אבל השאר עליהן חובה לכשיוזלו. עוד כתבו שלגירסת הספר דגרס ואין השאר, וכו', צ"ל כפירוש האשכנזים. דרשב"ג פליג אבית שמאי ובית הלל [לקמן בש"ס ד"ט ב']. וס"ל דדמי לטבילה שכשחייבת ה' טבילות מה' טומאות, טובלת פעם אחת וטהורה, וה"נ לה' לידות מביאה רק קן א' ופטורה מהשאר, מדלא אתו על חטא. וע"ש: 
+
+Chapter 2
+
+כך פירשתי ע"ד הר"ב. אבל לרמב"ם [פ"א ממחוסכ"פ ה"ב] גם ת"ק מודה, דגר קודם הבאת קרבנותיו אסור בקדשים. וכן כ' נמי תוספות בריש מכילתן. ונ"ל דלרמב"ם ותוס' הא דקאמר בש"ס גר כי קא מייתי לאכשורי נפשיה למיעל בקהל, ר"ל מדאינו אסור בקדשים רק מדאינו עדיין ישראל גמור קודם שהביא קרבנותיו. להכי לא מקרי מחוסר כפורים, דלא חסר לו הכפורים רק כל שם ישראל חסר לו. ותמהני דלרמב"ם ותוס' במאי פליגי ת"ק וראב"י, ומה נ"מ אי מקרי מחוסר כפורים או לא. וגם לעיל [בש"ס ד"ב ב'] אמרינן דתנא מניינא לאפוקי דראב"י, ולרמב"ם ותוס' מאי לאפוקי איכא, הרי לא פליגי כלל. ואי"ל דלת"ק רק הנך ד' נקראו מחוסכ"פ, דבנכנסו לעזרת ישראל קודם הבאת קרבנן חייבים כרת [כפ"א דכלים מ"ח ומנחות כ"ז ב']. משא"כ גר קודם שהביא קרבנו. מדאינו עדיין כישראל גמור. כמ"ש הרמב"ם הנ"ל, להכי כשנכנס לשם בטומאה אינו חייב כרת וקרבן. דאע"ג דעכומ"ז הן כזבים לכל דבריהן [כנדה ל"א א']. זהו רק מדרבנן. ואע"ג דכל עכומ"ז אסור לכנוס אפילו בחיל [ככלים פ"א מ"ח], זהו ג"כ מדרבנן, דהרי לא נצטוו רק בז' מצות [כסנהדרין נ"ו א'] וכ"כ ג"כ הר"ש [בפ"א דכלים מ"ח] דלא נצטוו בשלוח מחנות. אבל כל זה ליתא. דהרי בהדיא תנינן [יבמות מ"ז ב'], טבל ועלה הרי הוא כישראל לכל דבריו. ומה"ט א"א נמי לומר דכ"ע מודו דאסור בקדשים קודם הבאת קרבנותיו, ופליגי דלראב"י מותר לבוא בקהל קודם הבאת קרבנותיו ואפ"ה אסור בקדשים, להכי שפיר מקרי מחוסכ"פ, ולת"ק אסור בזה ובזה קודם הבאת קרבנותיו, ולא מחשב מחוסכ"פ, דמדאסור בקהל, אינו עוד ישראל גמור, ולא מחשב מחוסכ"פ. ולפ"ז נ"מ טובא בין ת"ק לראב"י, וקאמר שפיר בריש מכילתן לאפוקי מראב"י. ליתא, דהרי בסוגיא דיבמות הנ"ל אמרינן דלעניין זה כשטבל ועלה הרי היא כישראל לכל דבריו, דאפילו הדר ביה וקדש קדושיו קדושין. א"כ מכ"ש בלא הדר ביה. ואם גם נדחק לומר דעכ"פ לכתחילה אסור בבת ישראל. עכ"פ הרי גם בנזיר פליגי, והרי בנזיר לכ"ע קרבנו רק לשרוייה באיסורי נזיר קאמייתי, ולעניין מה פליגי אי נזיר מקרי מחוסכ"פ או לא. וא"כ גם לר"ב קשיא. ונ"ל דנ"מ אי נדר בנזיר על מנת שגר ונזיר מחוסכ"פ מקרי, לת"ק פטור מנזירות ולראב"י חייב. ולבני הרב המשכיל מהו' משה מרדכי שליט"א אשכחנא טובא בש"ס דפליגי אי מקרי כך או כך, אף שאין נ"מ לדינא, וכדתנן ארבע אבות נזיקין, למעוטי דר"ח ור' אושעיה [כב"ק ד"ה א'], ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה תני]. וכ"כ אמרינן [בע"ז דע"ד א'] הרי אלו אסורין ואוסרין בכ"ש. למעוטי דבר שבמניין, ולא פליגי כלל [וכתוס' שם ד"ה למעוטי] , ועוד דוכתי טובא: 
+ותמוהין דברי רלח"מ [פ"ט משגגות ה"ד] שהקשה ל"ל לרמב"ם למפטר למי שאמרו לו עדים בעלת שכחה חרופה, והוא אומר לא בעלתי, דפטור מקרבן, מדהו"ל כאומר לא גמרתי ביאתי, והו"ל לרמב"ם למנקט טעמא דש"ס דנקט בכמה דוכתא דמצי למימר לא בעלתי שוגג אלא מזיד, עכ"ל והאריך עוד. ודבריו תמוהין מאד דהרי בשפחה חרופה בין שוגג בין מזיד חייב, וכמ"ש הרמב"ם בעצמו שם הלכה א'. ויש לדחוק ולומר דכוונת רלח"מ, דכיון דבשפחה חרופה צריך עכ"פ רצונה וכמ"ש הרמב"ם שם, מצי שפיר למימר אנסתיה, או שוגגת היתה, דאז פטור. ואף דעל כרחך באמרו לו בעלת שפחה חרופה היינו שאמרו לו שהיתה מזידה, דאל"כ פטור. עכ"פ מצי למימר שהיתה תחלתה באונס וסופה ברצון, דבכה"ג אפילו אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו, פטורה [ככתובות דנ"א ב'] . 
+
+Chapter 3
+
+כך פירשתי לתרץ קו' התוס' [די"ב א' ד"ה או דלמא] שהקשו לענין מה ר"מ מחייב חטאת, הרי לא ימשכנו אותו [כב"ק ד"מ]. ותרצו דהתם מיירי בשאמר דלא ניחא ליה בכפרה, אבל האי ניחא ליה בכפרה, אלא שסבור להיות פטור ממשכנין אותו, עכ"ל. אמנם כל עיקר קושיתם תמוה. דמנ"ל דלר"מ ימשכנוהו, ואי משום דקאמר חייב, א"כ למה התעוררו רבותינו להקשות קושיתם זאת הכא יותר מבכל דוכתא שנזכר שם חיוב חטאת ואשם. והרי בכל דוכתי כמו בכאן נוכל לתרץ בפשיטות, דבא תנא להשמיענו הדין, דאם בא לפנינו ושואל אם מחוייב בחטאת או לא, נשיבהו שחייב. ואם גם נדחק ונאמר דהכא שאני דכיון דאיהו אמר לא אכלתי שוגג רק מזיד, בודאי לא יבא לב"ד לשאול מה יעשה, וא"כ יפה הקשו הכא דלענין מה נקטה מתני' שחייב. עכ"פ אם קושיתם קושיא אין תרוצם תרוץ, שהוא לכאורה ההיפוך מהסברא שכתבו, דבב"ק מיירי בדקאמר דלא ניחא ליה בכפרה, וזה תמוה דאדרבה מה"ט ימשכנו אותו. ותו מ"ש עוד אבל הכא אמר דניחא ליה בכפרה, רק שסבור שפטור, להכי ימשכנוהו. ותמוה דמנא ידעינן דניחא ליה בכפרה, ובפרט היכא דקאמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד. אמנם ביבמות [דפ"ז ב'] תרצו ממש בהיפך, ע"ש. וכמדומה שהכא ט"ס יש בדבריהם, וצ"ל באמת בהיפוך. רק תמהני שרתוי"ט העתיק לשון התוס' כאן ובמחכ"ר לא חלי ולא מרגיש: 
+והנה רבעתוס' הכא כתבו דהאי ונכנס למקדש דנקט מתני', אאכל ושתה דברים טמאים נמי קאי. דאף דלא מחייב אכניסת מקדש באכילת טומאה, מדא"צ טבילה מן התורה [כפרה פי"א]. י"ל דמיירי שאכל נבילת עוף טהור או שתה דם שרץ*), דהנך צריכי טבילה מדאורייתא. עכת"ד. והן אמת דשותה דם שרץ. דהו"ל טמא שרץ. חייב כשנכנס למקדש, [כעירובין ק"ד ב'], וחייב דקאמר התם הש"ס, היינו כרת [כרמב"ם פ"ג מביאת מקדש הט"ז] . אבל מ"ש עוד דאוכל נבילת עוף טהור יתחייב כרת כשנכנס, לא ידענא מנ"ל. דהרי כשנכנס כבר בלעו ואז אינו רק ראשון לטומאה. ואי משום כללא דמתני' דפרה [הנ"ל], דכל הטעון ביאת מים מן התורה, הרי כבר כתב רכ"מ [בפ"ג דביאת מקדש הי"ג] דלאו כללא דוקא הוא [יע"ש]. ותו הרי לראב"ד [שם] גם בהכניס שרץ, שהשרץ אב הטומאה, אפ"ה אינו חייב רק מלקות. ואפילו נימא דלרבעתוס' באכל נבלת עוף טהור או שתה דם שרץ ונכנס חייב כרת, אפ"ה לא הועילו שיהיו ב' דברים אלו, דהיינו אוכל דברים טמאים, ושותה יין, שניהן מיירי בענין א', דהרי שתה יין חייב מיתה בידי שמים. ורק בעבד עבודה, אבל טמא שנכנס חייב כרת ואפי' לא עבד. א"כ מה ידחיקנו להכניס ב' מילי אלו תחת סוג חיוב א', ולא נימא דאוכלין טמאין דנקט מתני' היינו לענין שיטמא גופו. ואפשר דלתוס' כולה מתני' מיירי שנכנס ולא עבד, ותיובא דמתני' היינו מלקות, ובשתוי שנכנס ס"ל לתוס' כרמב"ם הנ"ל דחייב מלקות כשנכנס ולא עבד. ובאכל דברים טמאים ונכנס ס"ל לתוס' כראב"ד. דטמא שרץ שנכנס חייב רק מלקות, א"כ אירעו כל הב' ענינים שפיר כאחד במתני'. ואפ"ה עדיין לא שקטה דעתי. דהרי גם בכה"ג לא אפשר למכלל הנך ב' מילי בסוג חיוב א', דהרי שתוי אינו חייב מלקות רק בנכנס ממזבח ולפנים [כרמב"ם פ"א מביאת מקדש], וטמא חייב אפילו בנכנס משער נקנור ולפנים [כפ"ג שם]: 
+כך נ"ל כוונת הש"ס, דהא דנקט הש"ס איתוסף איסור הנאה, היינו משום דבמעילה באמת בהנאה סגי שיתחייב. אבל אילו איתוסף איסור הנאה רק על החתיכה שנאסרה תחלה שלא היה שם כולל. לא הוה איסור מוסיף רק איסור חמור. ובאיסור חמור שאינו כולל או מוסיף או בת אתת, קיי"ל דאין איסור חל על איסור [ועי' תוס' חולין ק"א א']. ונ"ל שזה ג"כ כוונת תוס' [שבועות כ"ד ב'], יע"ש. וזה תוכן כוונת הרמב"ם [פ"ד ממ"א] שכתב דהנאה ג"כ חשוב איסור מוסיף: ואת"ל א"כ במבשל בשר נבילה בחלב. יחול נמי איסור בב"ח אאיסור נבילה מה"ט, דאיסור בו"ח הו"ל גם בהחלב איסור הנאה [ר"ל והרי אמרי' [חולין קי"ג ב] דבאכל חלב שנתבשל בחלב פטור]. כבר תירץ רבינו קו' זו במשניות הכא באריכות שקראה נקודה נפלאה. וכוונת דבריו, דבשלמא הקדש ודאי חייל על הבהמה, ומדחייל. נאסר נמי החלב בהנאה, להכי מחשב האיסור הנאה איסור מוסיף. משא"כ בב"ח שאמרנו, מאן יימר דחייל כלל איסור בב"ח על איסור נבילה שיהיה אסור בהנאה, דלמא לא חייל, ויהיה הנבילה שנתבשלה בחלב מותר בהנאה. 
+והא דלא נקט תנא נמי מקרבן עולה ויורד של שבועה, כגון שנשבע בכולל שלא יאכל חלב זה ותמרים. והרי ע"י כולל זה חלה שבועה על האיסור. י"ל דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני. מדיכול לשאול על שבועתו. ולא יהיה כאן חיוב חטאת. משא"כ האיסור שבקדשים כיון דע"כ כבר נזרק דמו, ליתא בשאלה. דאם ישאל על ההקדש הרי הביא חולין בעזרה. כך נ"ל כוונת תוס' הכא. ודבריהם תמוהין מאד. שעשו א"ע במח"כ כאילו לא ידעו שכבר הקשה ותירץ כן הש"ס [שבועות דכ"ד ב]. וכבר נתקשו בזה רבותינו המהרש"א וברכת הזבח והניחו בצ"ע. ותו דהתוס' תרצו דבקדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה. והרי בש"ס התם אמרי' בפירוש דאף בקדשים כשנזרק הדם עדיין איתא בשאלה. ותו דהם כתבו דליכא למימר דמיירי בבכור, והרי התם קאמר בפירוש דמיירי בבכור. אמנם באמת ק"ל אסוגיא דשבועות הנ"ל דאוקמי למתני' בבכור, והרי בסוגיא דידן אמרי' בפירוש אקדשה. ואי"ל משום דמצוה להקדיש הבכור [כערכין דכ"ט א] ליתא, דא"כ למה קאמר הש"ס איסור מוסיף, הול"ל שההקדש עם חלב איסור *) בת אחת. ותו למה צריך לאוקמה בבכור, הרי בל"ז כשנזרק דמו ליתא בשאלה. וברוך ה' שהאיר עיני הכהויים המחכים. להמציץ מחרכים דהרי בל"ז ק' הרי מרא דשמעתתא דהך תרוצא התם בשבועות הוא רבא, והרי איהו לשטתי' לא תירץ מידי, דהרי איהו ס"ל [��בועות כ"ז ב] דבאומר שבועה שלא אוכל ואכל כולה. ליתא בשאלה, א"כ ק' מה תירץ דלהכי לא נקט שבועה מדישנה בשאלה, עכ"פ לנקט בדקאמר שבועה שלא אוכל תמרים וחלב. ואכל כולה, דאז ליתא בשאלה לשטתיה. ואת"ל דהא דתירץ הכי, היינו לאי בעית אימא קמא דנקט בסוגיא דשבועה שלא אוכל הנ"ל, דקאמר לרבא דבאמר שלא אוכל אף שנתחייב מכזית קמא, עכ"פ מגו דמהני שאלה לכזית בתרא מהני נמי לכזית קמא. א"כ ה"נ כיון שאמר שלא אוכל תמרים וחלב, כיון דמהני שאלה לתמרים וחלב שעדיין לא אכל מהני נמי לתמרים וחלב שכבר אכל. ליתא, דאכתי הוה מצי למנקט שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב אלו דבכה"ג באכלן כולן ליתא בשאלה. ואת"ל כיון דבכה"ג אין החיוב בא משום אכילת החלב לבד, רק מדאכל גם התמרים, א"כ לא דמיא לאינך דנקט תנא, ומשו"ה לא נקט ליה נמי תנא. ליתא דהרי נקט נמי כותבת של יו"כ, דג"כ החיוב בא ע"י שאכל קצת יותר מכזית, ולא דמי לאינך אכילות דנקט. אע"כ צ"ל דמה דקאמר דישנה בשאלה, אינו ר"ל דבאמת ישנה בשאלה, רק הכוונה דשם שבועה איתא בשאלה. ואהא מקשי שפיר והרי הקדש, ר"ל אף דהך הקדש שנזרק דמו ליתא בשאלה, עכ"פ שם הקדש איתא בשאלה. ואצטריך לתרץ דמיירי בבכור, דשם הקדש שלו ליתא בשאלה אפילו קודם שנזרק דמו. מיהו כל זה לרבא לשטתי' [שבועות דכ"ז ב] הנ"ל. אבל סתמא דש"ס כריתות הנ"ל ס"ל כפי מאי דקיי"ל [רמב"ם ספ"ו משבועות] כאמימר [בשבועות שם] דאפי' אכלה כולה איתא בשאלה כל עוד שלא הביא קרבן שבועה, א"כ לאצרכינן לאוקמא בבכור, דמצינן שפיר למימר דלהכי לא נקט שבועה, משום דבאמת יכול לשאל עליה. אבל הקדש שפיר נקט לה, דהרי משנזרק דמו ליתא בשאלה. א"כ רחוקים ב' השיטות דשבועות וכריתות כרחוק מזרח ממערב, דשיטה דשבועות אליבא דרבא לשטתי', והכא בכריתות נקטינן אליבא דהלכתא כאמימר, ואהך שיטה דהכא כתבו דברי קושיתם דגם לאמימר קשיא קו' דש"ס בשבועות אליבא דרבא, ואצטריך לתרץ כדתרצינן דמידי דאיתא בשאלה ממש לא קתני. והיינו דכתבו עוד אבל אי"ל דמיירי בבכור עכ"ל, דלכאורה תמוה מה מרווחינן דנוקי בבכור, הרי על כרחך מיירי שכבר נזרק דמו, וא"כ למה נדחק לאוקמא בבכור הרי אפי' לא הוה בכור ליתא בשאלה. אע"כ דכוונתם דאי"ל דקיי"ל באמת כרבא דבאכלו כולו ליתא בשאלה, וא"כ לא תסגי לן בתרוצא שאחר שנזרק דמו ליתא בשאלה, דעכ"פ שם הקדש ישנו בשאלה, כמו שנצטרך לתרץ אליבא דרבא, דמה"ט לא נקט שבועה, וא"כ נצטרך לאוקמא הקדש דנקט במתני' בבכור. דשם הקדש שלו ליתא בשאלה. על זה תרצו דעל כרחך סוגיא דכריתות לא ס"ל כרבא, דהרי קאמר אקדשיה, והרי בכור קדוש מרחם. ונתיישבו בס"ד כל הקושיות הנ"ל. אולם מהא מוכח דלא כר"ן [נדרים דע"ח א] בד"ה לומר. שכ' שקדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה, אשר לכאורה היה מוכח כדבריו מסוגיא דשבועות הנ"ל דאצטריך לאוקמא בבכור, ש"מ דאל"כ כל קדשים אף שנזרק הדם ישנו בשאלה. אבל לפי דברינו הנ"ל רק אליבא דרבא לשטתי' אצטרכינן לאוקמה בשבועות בבכור. אבל סוגיא דכריתות שהיא אליבא דהלכתא, ואפ"ה נקט מלת אקדשי', ש"מ דבכל קדשים משנזרק הדם ליתא בשאלה, וכמ"ש תוס' הנ"ל. ובל"ז ק' להר"ן דדוחק לאוקמי לפי דבריו דחיוב כרת בשחוטי חוץ וה' חטאות המתות נוקמא כולן בשאין הבעלים כאן למתשיל עלה אי בשאין רוצין להתיר. וגם לתוס' דעכ"פ קודם זריקת דמן מצי למתשל עלה נהי דלא ק' משחוטי חוץ, מדכבר נשחט וכ"כ מוולד חטאת תמורת חטאת דאפשר לדחוקי דמיירי דכבר נזרק דם חטאת וכ"כ מתו בעליה הרי אינן כאן למתשיל עלה, אבל בכפרו בעליה ועברה שנתה למה ימ��תו נתשל עלה. ונ"ל כיון דלא מתשל רק משום דבר חדש שנתהווה, הרי אין מתירין בנולד. ומ"ש הר"ן דבשחוטי חוץ אינו לוקה רק בלא אתשיל עלה. היינו בלא אתשל עלה מחמת טעם אחר שאינו נולד. ודו"ק: אמנם יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ד משגגות ה"ג] שכתב שכל איסור מוסיף צריך שיהיה מוסיף ממש איסור על אדם שהוא בעולם ולא אמרי' אילו היו האנשים בעולם שתיאסר עליהן היה איסור מוסיף, הא לא אמרינן. והביא הכ"מ ראייתו ממכילתן [די"ד ב] דאמרי' כגון דאית ליה ברא לסבא, עכ"ל. וכ"כ תוס' קידושין [דע"ז ב] וכפי הנראה ה"ה באיסור כולל, צריך שיהיו בעולם החתיכות שנכללו באיסור הב', דמ"ש כולל או מוסיף, כמו דבמוסיף צריך שיהיו בנ"א בעולם שנאסרה עליהן חתיכה זו, כ"כ בכולל צריך שיהיו חתיכות בעולם שיאסרו על אדם זה. אלא דהרמב"ם נקט הך דינא במוסיף, מדאיירי בהלכה הקודמת רק במוסיף, להכי קאמר דין זה ג"כ במוסיף. מיהו ה"ה בכולל. א"כ ק' היכי קאמר הכא דכשנטמא הו"ל כולל מדנאסר בכל בשר קודש טהור וק' מאן יימר שיש בעזרה בשר קודש טהור אחר שנזרק דמו [עי זבחים דל"ד א] מי לא איירי ביו"כ שחרית קודם שנזרק דם התמיד. שאין מצוי שם בשר קודש טהור שיאסר עליו. ואת"ל מצוי שם בשר קודש טהור משל אתמול. עכ"פ ק"ל מדאמרי' קידושין [דע"ז ב] דחללה שנעשת זונה, הו"ל לכהן איסור מוסיף, משום דשם זנות פוסל בישראל כשזנתה אשתו תחתיו, וכן כתב הרמב"ם [בפי"ז מביאה ה"י]. וק' אמאי הרי עכ"פ באופן זה שנתהווה המעשה, שבעל הכהן את הזונה, אינו איסור מוסיף. אע"כ דלא בעינן שיהיה מוסיף ממש. והא דאמרינן בכריתות דאית ליה ברא לסבא היינו שאפשר שיהיה כך. אע"ג דהשתא אין לו ברא. וא"כ מה התם בקידושין בחללה שנעשת זונה, שא"א בשום גוונא שיהיה מוסיף אפ"ה עכ"פ מדיש מוסיף בשם זנות בגוונא אחריתא, מחשב מוסיף, מכ"ש באפשר מוסיף באותו זנות עצמו. רק דהשתא אינו מוסיף, מכ"ש דהול"ל דמחשב מוסיף. ודוחק לומר דבקדושין איירי שהיתה חללה שנשאת וזנתה תחת בעלה באמת. דא"כ לא הו"ל לש"ס לומר הואיל ושם זנות וכו', רק הול"ל. זנתה הואיל ונאסרת על בעלה, וכן כתב רש"י התם בפירוש, דלאו בזנתה תחת בעלה איירי. ונ"ל דעק"ל בהא דאמרי' [ביבמות דל"ב ב] דהיכא דנשא מת ואח"כ נשא חי, דחל איסור אחות אשה על איסור אשת אחיו, מדנאסרו עליו באיסור הב' שאר אחוותא. ול"ל אחוותא, הרי לכה"פ בעילת אחות אשה זנות הוא ונימא הואיל ושם זונה פסל בישראל, אע"כ דמשום הא לא מחשב מוסיף, דהרי שם זנות גם בהאיסור הראשון היה. א"כ י"ל דוקא כשאי"ל בהאיסור הב' הואיל ושם זנות וכו', אז צריך שיתרבו ממש אותן הבנ"א שנאסרים בהאיסור הב', וכרמב"ם. משא"כ כשאפשר לומר הואיל ושם זנות וכו' בהאיסור הב', כי הך דקידושין, דתחלה בשהיתה חללה לא היה שם זנות על אסורה, דאין זונה רק בלאו השוה בכל [כרמב"ם פי"ט מא"ב], אז א"צ שיתרבו ממש הבנ"א הנאסרים באיסור הב', משום דהשם עצמו ריבה האיסור הב'. אמנם נ"ל דדבר זה אם צריך שיהיה מוסיף ממש, תלי' בפלוגתא דרמב"ם וראב"ד בפ"ד משבועות ה"י, יע"ש ודו"ק]: 
+והר"ב כ' נשאת לאחי אביו, מגו דאיתוסף וכו'. הו"ל א"א, מגו דאתוסף וכו'. וכ' עלה רתוי"ט. כלומר שמת אחי אביו ונשאת לאחר וכו'. ובחנם נדחק לפרש כן, דהא א"א חל בב"א עם איסור אשת אחי אביו וכו'.. עכ"ל. ולא זכיתי להבין מה הכריחו לרבינו לפרש במ"ש הר"ב הו"ל א"א דר"ל שמת אחי אביו, הרי גם בש"ס נקט הך לישנא. ואדמקשה אר"ב הו"ל לאקשויי כן אש"ס. אע"כ מה דקאמר הש"ס והר"ב הו"ל א"א, מיירי שלא מת אחי אביו, ואפ"ה צריך שיהיה גם איסור א"א איסור מוסיף, דאל"כ אף דא"א הו"ל איסור בת אחת עם איסור אשת אחי אביו, אפ"ה צריך שיהיה כל א' מהן איסור מוסיף על האיסורים הקודמין. תדע דהרי בסיפא בעבר הזקן ונשאה. דמיירי שהזקן חי, וכמ"ש רתוי"ט בעצמו. וחלו גבי' איסור א"א ואיסור אשת אביו בבת אחת, אפ"ה אצטריך הש"ס לאוקמא שיהיה איסור מוסיף באיסור אשת אביו, כגון דאית ליה ברא לסבא, ולא סגי לן במה שאיסור אשת אביו הו"ל אייסור בת א' עס איסור א"א שהוא וודאי איסור מוסיף. מדנאסרה אכ"ע כל ימי חיי הזקן. אע"כ דצריך שיהיו שניהן, כל א' איסור מוסיף על האיסורים הקודמין, אף שחלו שניהן כאחת. 
+והקשה רבינו ברוך בתוס' [ד"ה הבא] אמאי לא נקט נמי שהיתה רחל בת בתו של יעקב ובת בנה של לאה אשת יעקב, וכגון שניסת דינה בת יעקב ללבן שהיה בן אשת יעקב, וילדה דינה ללבן את רחל דה"ל רחל ליעקב, בת בתו ובת בן אשתו, ואח"כ נשא ראובן בן יעקב את רחל וכו' כלעיל. ונ"ל דתוס' הקשו כן רק לשטתיי' בד"ה ואחות, דל"ג בכולה בבי דמתני' אחות אשתו. דאי גרסי' לה אין מקום לקו' רבינו ברוך, דמה דמצי למנקט חד טפי במתני', דהיינו בת בנה, הדר בציר חד. דלא מצי למנקט תו שתהיה רחל גם אחות אשתו, דממ"נ אם נשא יעקב תחלה את אם חתנו, א"א שישא אח"כ את לאה בת חתנו לבן, מדהיא בת בנה. ואם נשא תחלה את לאה בת חתנו שמאשה אחרת, א"א שישא אח"כ אם חתנו, מדהיא אם אבי אשתו. דהרי שניהן עליו בכרת אפילו לאחר מיתת אשתו הראשונה [כרמב"ם פ"ב מא"ב ה"ז], ולא תפסו בהן קידושין, וא"כ איך אפשר שתהיה רחל בת בן אשתו וגם אחות אשתו. 
+ועי' ברתוי"ט ד"ה ר' יוסי, שהניח בתימה למה נקט הרמב"ם דאתיליד בן קטן, וע"ש. ולדברינו הכל מיושב על נכון ת"ל. ועוד הקשה שם ברתוי"ט דל"ל לש"ש למנקט דאית ליה בן לסבא, ולא נקט באחי כדנקט מקמי הכי, וכגון דאית ליה עוד אחי לסבא דמגו דאתוסף איסורא לגבי אחי, אתוסף נמי איסורא ליעקב ברי' דסבא. וגם זו הקושיא הניח בצ"ע: ולכאורה לדברינו הנ"ל י"ל דלהכי לא מצי הש"ס לתרוצי הכי, דהרי לאחי הזקן כבר אסורה היתה משום אשת אחיו גם קודם שנשאה הזקן, מנשואי אח הראשון של הזקן. אבל אחר העיון הא בורכא, דהרי מוקמינן לה בש"ס שנפלה ביבום להסבא, וא"כ כשמת האח הראשון בלי בנים הותר להם איסור אשת אח, דאף דמצוה בגדול ליבם, אם ייבם הקשן זכה. א"כ כשתזר ונשא הזקן שוב חל עליהן איסור אשת אח חדש, וק' שפיר קו' רתוי"ט דהל"ל דאגביה יחול נמי איסור אשת אב איעקב. אמנם במח"כ רתוי"ט גם קו' זו אין בה ממש, דכלל גדול הוא באיסור מוסיף דלא אמרי' מגו שנאסרה על זה נאסרה נמי על אחר, רק בשעונש שניהן שוה, וכן משמעות רש"י [יבמות דל"ב ב] למדייק בדבריו שם. וא"כ האיך נימא מגו דחייל על רחל איסור אשת אח לאחי הסבא, חייל נמי על יעקב איסור אשת אב. אתמהה. איסור אשת אח של אתי הזקן הוא רק איסור כרת. ואיך יחול אגב זה על יעקב איסור אשת אב שהוא בסקילה. להכי ניחא ליה למנקט, דאתילד ליה ברא לסבא, דעונש הך ברא ועונש יעקב שניהן בסקילה. ואע"ג דכלתו חשבינן לה איסור מוסיף במשנתינו, משום שכשנעשת כלתו נאסרה גם על שאר בניו, ואגבייהו נאסרה גם על יעקב באיסור כלתו. ולדברינו מה מוסיף איכא הכא, הרי לשאר בני יעקב היא רק בכרת. וליעקב עצמו היא בסקילה, ואין ענשם שוה. נ"ל דכמו למ"ד דלית ליה בכולל ואפ"ה כשהוא כולל וחמור חייל [כחולין ק"א א]. כ"כ לדידן כשאין האיסור מוסיף שוה בענשו דלא חייל, וכמש"ל, עכ"פ כשהוא ג"כ איסור חמור על קל חייל. א"כ בשלמא איסור כלתו שלא נתחייב מקודם רק משום אחות אשתו שהיא רק בכרת. ומשום בת בתו שהיא רק בשריפה [כסנהדרין ע"ה א']. חייל שפיר עלייהו איסור כלתו שהיא בסקילה [כסנהדרין נ"ג א']. משא"כ אח"כ כשנשאה הזקן. לא אמרינן שיחול איעקב איסור אשת אב אגב הכרת שנתחייבו עליהן אחי הזקן מדאין איסורם שוה. ואע"ג דאיסור אשת אב נמי בסקילה, לא מחשב נמי איסור חמור, מדכבר נתחייב סקילה משום כלתו. ולא הו"ל חמור על הקל. תדע ראיה מבוררת ת"ל לדברינו. דאי נימא שא"צ שיהיה עונש של אדם שנתוסף באיסור שוה לעונש יעקב א"כ למה צריך כלל לאוקמא בש"ס דאית ליה ברא לסבא. הרי גם אם לא יהיה להזקן בן או אח. נימא מגו דנאסרה *) באשת איש לעלמא ע"י נישואין של זקן, נאסרה נמי ליעקב באיסור אשת אב וא"א שחלין כאחת. אע"כ שלעולם צריך שיהיה עונש שניהם שוה. והרי א"א ענשו בחנק. ואשת אב בסקילה. ואילה"ק דלפ"ז ק' לכאורה מאי דאמרינן בש"ס הכא [דף י"ד א'] . הו"ל נותר. מגו דנאסר לגבוה נאסר נמי להדיוט. ולדברינו הרי אין איסור שניהן שוה. דהמקריב נותר לגבוה אינו אפילו במלקות. אלא בלאו הבא מכלל עשה. דהתורה אמרה שישרף. והדיוט שאכלו חייב כרת וקרבן. י"ל הרי בל"ז ק' דחשיב התם נמי איסור הנאה איסור מוסיף, והרי כבר כתב תוס' חולין [דף ק"א] דאיסור הנאה לא מחשב איסור מוסיף רק חומרא בעלמא הוא. אע"כ צ"ל דקדשים שאני. דאיסור חל על איסור בעלילה כל דהוא [כש"ס דף כ"ג ב']. א"כ ה"נ בהך איסור מוסיף אף שאין ענשן שוה. רק איסור חמור הוא חשבינן ליה איסור מוסיף. מדאיירינן בקדשים [וע' רמל"מ פי"ד ממאכלות הי"ט]. אבל בשאר מילי ל"א גבייהו אחע"א רק בכולל ומוסיף גמור. דהיינו בענשן שוה. או מחמור לקל. כדמוכח בחולין [דף פ"ט] דאמרינן דאיסור גיד חל על מוקדשין מדאסורו נוהג בבן נח. והרי בב"נ אזהרתם זו מיתתן [סנהדרין דף נ"ז א'] ולישראל רק מלקות בגיד, אע"כ דרק בשוין או מחמור לקל אמרינן אגב. אבל מקל לחמור לא. הן אמת שרבעתוס' [יבמות ל"ב ב'] מדדו לנו במדה טפופה. שכתבו דרק באיסור כולל צריך שיהיו שניהם משם א'. אבל באיסור מוסיף אף שאינן משם א' חל עכ"ל. ואי"ל דדוקא שם א' לא מצרכו במוסיף. דהיינו אף שיש לאוין חלוקים. אבל עכ"פ גם לתוס' צריך שיהיה עונש שניהן שוה. ליתא, דהרי כל עיקר ראיית תוס' הוא שכתבו שכן מוכח ממשנתינו זו. ואם שלא ביארו ראייתם, עכ"פ מוכח בבירור שנתכוונו על איסור כלתו. דאמרי' במשנתינו דחייל איעקב, אגב חיוב כרת שנתחייבו עליה שאר בני יעקב, מדנעשת בנשואי בן יעקב אשת אחיהם אע"ג דעונש יעקב ועונש בניו חלוקין זמ"ז. וגם הן ב' לאוין חלוקין. אבל כבר ישבנו לעיל בס"ד שאין ראיה מאיסור כלתו כלל. וגם בל"ז לא ידענא במה יפרנסו רבעתוס' לפי דבריהם גמרתנו דמקשה באיסור אשת אב מה מוסיף איכא. ואצטריך לתרוצי דאית ליה ברא לסבא, ול"ל כולה האי, הרי גם בל"ז איכא איסור מוסיף בנשואי הזקן, ע"י איסור א"א וכמש"ל. ותו דכל עיקר דבריהם תמוה דמ"ש איסור כולל דלא סגי בשעונש שניהן שוה, אלא צריך גם שיהיו ענשם מלאו א', ובאיסור מוסיף נרחיק המדה דאפי' הם מב' לאוין וגם ב' עונשים חלוקים אפ"ה נימא דחייל. מ"ש כולל ממוסיף. אע"כ כדברינו: 
+
+Chapter 4
+
+כך משמע מרמב"ם הנ"ל. וערלח"מ שם. ולתוס' דוקא בעשה מלאכה בביה"ש של מוצאי שבת. ועי' מ"ש בקופת הרוכלין דף י"א ע"ב (אות ו). ותמהני וכי צריך בשעת החטא איקבע איסורא אם רק השתא נודע שכבר איקבע איסורא, ר"ל שיהיה כאן איסורא וודאי, והרי פשוט כשהיה היום כאן שומן, ולמחר הוציאו השומן והכניסו חלב במקומו ואכל כאן חתיכה א', ואינו יודע אם אכל החתיכה ביום הקודם ונמצא שאכל שומן או שאכל החתיכה ביום ב' וח��ב אכל, בכה"ג פשיטא דחייב, דאף דבשעה שהיה כאן השניי' לא היתה ראשונה כאן עכ"פ לא גרע מאכל עכומ"ז הראשונה ואכל ישראל השניי' דמחשב בש"ס איקבע איסורא, אף דבשעה שאכל ישראל שנייה לא נשארה רק חתיכה אחד של ספק ולא קיי"ל כרבא דאמר מצוות קרינן ופטור באכל עכומ"ז הראשונה [עי' בש"ס] וא"כ מכ"ש הכא דנשארה לבסוף חתיכת איסור וודאי, וא"כ ה"נ ביה"ש של ע"ש. ועי' ש"ס די"ח א' ורמג"א שמ"ב ודו"ק. 
+
+Chapter 5
+
+[והרבה תמהו רבותינו על הרמב"ם שכתב [בפ"ז ממאכלות] דאפי' כנסו בכלי מיתר לשתותו, והוא נגד ש"ס ערוך. ותרצו בדוחק מאד. דקשה, הרי לא הזכיר רבינו דבכנסו מותר רק ביש בו קשקשין ועי' ברמ"מ ורלח"מ שם. ולפעד"נ דעוק"ל דהרמב"ם כתב וז"ל, דם דגים וכו' אין חייבין עליו משום דם. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו. ואפי' כנסו בנלי מותר. ודם דגים טמאים אסור וכו'. עכ"ל. וק' מה לפיכך, וכי משום שאין חייבין עליו לפיכך מותר לכתחלה. ותו מדסתם רבינו ברישא דם דגים סתם, משמע ודאי בין טמאים או טהורים אין חייבין על דמן. ומנה הא איסורא איכא בתרווייהו. אע"כ דרבינו מילי מילי קתני, ורישא קתני דם דגים, ור"ל שכינס הדם בכלי, ואינו ניכר שהוא מדגים, אז אין חייבין עליו משום דם. ודייקינן שפיר אבל איסורא איכא מדרבנן, כמו בטמאים. והדר קאמר. לפיכך דם דגים טהורים מותר לאכלו, ור"ל דם הכנוס תוך חלל גופן [כלישנא דברייתא דמייתי הש"ס. דמוקי לה הש"ס הכי]. מותר לאכלו בהדי הדגים כשאכלן. והדר קאמר. ואפי' כנסו בכלי. אין ר"ל כנסו שאדם כנסו להדם בהכלי, רק ר"ל שאפי' הדגים כנסו הדם בהכלי שמונחין בו, מותר לשתותו מתוך אותו כלי, דהרי ניכר דדם דגים הוא. ולא היה צריך רבינו לפרש ברישא דבלא ניכר שהוא מדגים אסור. דהרי בכל דוכתא דינא הכי שכל היתר הנתדמה לאיסור אסור משום מראית עין. וסמך א"ע הכא מדכתב כן כבר בהלכות שבת [פכ"ב]: 
+אב"י ק"ל הרי מודה ר"ע לר"ט לעיל במ"ג במעילה מועטת, וא"כ הכא בחתיכה שמעילה מועטת היא, הול"ל שיבי' אשם וודאי עם הגזלה שנהנה ויתנה. וכן ק' לקמן [מעילה פ"ו מ"ו], דלר"ע כיון שהוציא הא' מעל, וכתבו תוס' במעילה [דכ"א ב, ד"ה פרוטה] דר"ע לטעמיה, דמחייב על ספק מעילות אשם תלוי, עכ"ל, ג"כ ק"ל הרי פרוטה וודאי מעילה מועטת היא, וא"כ אף לר"ע הול"ל דיביא אשם (תלוי) ויתנה. השבתי לבני הגאב"ד שליט"א, מי סברת דבאמת מודה ר"ע לר"ט במ"ג, ר"ע לטעמא דר"ט קאמר ולי' לא ס"ל. וכן מוכח נמי מרש"י [שבת דע"א ב ד"ה למ"ד] , שכ' דלר"ע אשם בעי ידיעה בתחלה עכ"ל, וקשה לרש"י הרי מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת. אע"כ כדברינו דרק לטעמיה דר"ט השיב, והוכיח רש"י כן דאל"כ ק' ממשנה ד' כקושיתך, אלא ילמד עליו ריעו. 
+ותמוהין דברי רש"י, שפי' גסה דר"ל שאכל אכילה גסה, ר"ל שאכל הרבה עד ששוה פרוטה. וק"ל הרי בש"ס [די"ד א'] אמרי' דבחד כזית קמיירי דוקא, והרי הכי נמי הכא, ועל כרחך לא פחות מכזית היה מדחייב עלה משום חלב ונותר. ודוחק לומר דהא דקאמר לעיל בחד כזית קמיירי ל"ד. רק ר"ל שלא היה ב' זיתים, ומה שהיה יותר מכזית היינו דקרי ליה רש"י אכילה מרובה. עכ"פ גם בל"ז אחמ"כ רבינו לא מצינו בש"ס לשון גסה ודקה שיהיה משמע אכילה מרובה או מועטת. דאע"ג דמצינו לשון גסה דמשמע נמי מרובה, כמו היה מודד בגסה לא ימוד בדקה, דהיינו מדה מרובה ומועטת [כב"ב פ"ה מי"א]. זהו במדה, אבל באכילה לא משמע מרובה אם לא נכתב אצלו גם מלת אכילה, כמו אכילה גסה [יומא ד"פ ע"ב] וגם שם ר"ל רק אכילה גדולה יותר מדאי, דבכה"ג פטור על אכילתו. אבל ברוב דוכתי היכא דנקט סתמא משמע גסה ודקה וצ"ע. 
+
+Chapter 6
+
+ואילה"ק הרי הוה שבועת שוא, דהרי באמת לחנם נשבע. שהרי לא הניחוהו. ותו דגם שבועת שקר היה, דאפי' היו מניחין אותו. היה אסור לעבור על דבריהן, דהתורה אמרה א רי רבים להטות. ונ"ל דבאמת מה"ט נשבע בהך לישנא שאינה שבועה כלל [כי"ד רל"ז]. רק הבטחת דברים. ומה"ט גם רשב"ג נשבע כך [כלעיל פ"א מ"ו] מדתולה בדעת אחרים, דאולי לא יזולו השער בשביל דבריו, כמש"ל [שם]. וכ"כ ר' זכריה בן הקצב [פ"ב דכתובו' מ"ט] נשבע כך, מדנשבע לחנם, דהרי עד א"צ שבועה כלל. וכ"כ מצינו שהיו נשבעים בעבודה [גיטין נ"ח א', ב"ב י"א א', תענית כ"ד א']. וכן לאחר החורבן מצינו ברז"ל שהיו נשבעין בביהמ"ק, ואמרו אראה בנחמה [מכות ד"ה ב', וכתובית ס"ז א']. וכל אלו לא היו שבועות כלל, רק להבטחה בעלמא: 
+ואילה"ק א"כ איך היה נשבע שכשהיו מניחין אותו היה מקריבו הרי יפה א"ל חכמים. ונ"ל דעוק"ל כיון דלא אפשר חיוב אשם תלוי רק בג' דברים [וסימנך אבם] אכילות, בעילות, מלאכות, שחייב עליהן על הודע שלהן חטאת קבוע [כהוריות ד"ח ב'], וא"כ ביו"כ שאלה הג' איסורים מכל וכל, ל"ל שכל היום מכפר, הרי בל"ז א"א שיסתפק שעשה א' מהג' הנ"ל בידעו שלא עשה א' מאלה אפי' באופן המותר. ע"כ נ"ל שבחסידותו חשש שאע"ג שידע בעצמו שלא עשה מעשה כזאת שידמה בעיניו להיתר, אפ"ה חשש שמא שכח שעשה המעשה ההיא. וא"כ י"ל דגם ביום שאחר יו"כ פליגי בהא דקיי"ל [בח"מ ע"ח ס"ד] דאע"ג דחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו, אפ"ה בא"ל בסוף יום דמשלים זמניה כרעתיך ת"ז, נאמן במגו דפרעתיך היום בשחרית ושכחת, מדאדם רגיל לשכוח אחר י"ב שעות פעולה שעשה מקודם. ולהכי י"ל דבבא ס"ל שמא חטא באלה בליל שאחר יו"כ ושכח, מדאדם רגיל לשכוח כן. ורבנן ס"ל דאע"ג דבשיעור כזה לא הוה העזה בשטוען שכחת, היינו מדטען זה ברי, ועכ"פ אין מצוי שישכח אדם מעשה רבה בפחות מכ"ד שעות. אמנם ק"ל כיון דגם בסיפא פליגי רבנן עליה, מדנשבע שאם הניחוהו היה מקריב, א"כ מ"ש סיפא שלא הניחוהו ומ"ש רישא שהניחוהו להקריב בכל יום. ואי"ל משום דבשאר הימים היה הספק על זמן יותר מרובה, מהספק שנתהווה לו ביום שאחר יו"כ, דבהיום שאחר יו"כ לא היה הספק רק משעת צאת הכוכבים במוצאי יו"כ, דהרי כל היום מכפר, משא"כ בשאר ימים לא היה רשאי להקריב אשמו של אתמול אחר תמיד ביהע"ר. דעליה השלם כל הקרבנות כולן [כפסחים נ"ח ב'], והרי זמן שחיטת התמיד של ביהע"ר היה בח' ומחצה [כלשם ע"א], וא"כ מאז כבר היה בספק שמא נתחייב אשת"ל. עכ"פ הרי גם בהא רבים פליגי עלי' ויחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל מדהיה זקן ונכבד באפי המלך חשש לכבודו [כב"ב ד"ד א'] ולפיכך היה קשה לחכמים לבטלו ולמנעו מדעתו מכל וכל. ליתא, דהרי גם בכה"ג מצינו שימנעוהו חכמים בדרך כבוד כשרבים חולקים עליו [כיבמות דט"ז א'] ומלבד זה גם על בבא עצמו ק', דהרי חסיד וענוותן גדול היה [כנדרים דס"ו ב], וא"כ האיך עבר על דעת חביריו שרבו עליו [כשבת קי"ח ב], וכ"ש כשמחולק עמהם בד"ת, איסור גמור היה לעבור על דבריהם. שהתורה אמרה אחרי רבים להטות. וא"כ הקריב בכל יום נגד דעת רבים. ותו מי הכריח להכהנים להקריב ולאכול קרבנו, נגד רבים דפליגי עליה וס"ל שקרבנו הוא חולין בעזרה, ותו דהרי מצינו בבבא עצמו איפכא. דאע"ג שהוא היה מתלמידי ב"ש. עכ"פ אפ"ה היכא דידע דהלכה כב"ה, הכרע גם לאחרים לעשות כב"ה [כביצה ד"כ ע"א], ומ"ש הכא. ואת"ל דשאני הך דינא דהכא שכך קיבל מרבותיו, ואשכחן כה"ג בעקביא בן מהללאל שאמר לבנו דמה"ט ממאן לחזור נגד חכמים דפליגי עליה, מדשמע מפי רבים [כעדיות פ"ה מ"ז], א"כ שמא ה"נ הוה הכא. ליתא, דגם התם נ"ל דעקביא היה רק מלמד לדינא כדבריו, אבל לעניין מעשה הוה עביד כרבנן, מדרבים נינהו, דאל"כ ח"ו דינו כזקן ממרא [כרמב"ם פ"ד מממרים ה"א]. ומה"ט נמי נ"ל בתנור עכנאי [ב"מ נ"ט א'] דגם שם ח"ו שר"א עבר על מצוה שבתורה אחרי רבים להטות, רק שלדינא אמר כן, כהלכה ואין מורין כן. ואפ"ה נקמו בו חכמים כעכנא זו וברכוהו, מה שלא עשו כן לעקביא, וכדקאמרי' ח"ו שעקביא נתנדה. ה"ט משום שנעשו כמה אותות ומופתים כדבריו, וכדקאמר התם, להכי הוה חיישי רבנן שעי"ז אתו כ"ע למגרר אבתרי', כדחשו כה"ג [ברכות דס"ג ב'], להכי ברכוהו אחר כל הנסים והנפלאות ההם שנעשו, להורות שאין משגיחין על כל אלו. וא"כ הכא גם ברישא גם בסיפא ק', ברישא האיך הניחוהו להכניס חולין לעזרה, ובסיפא האיך היה נשבע שאם הניחוהו היה מקריב הרי גם בשיניחוהו היה אסור, שהרי רבים חולקין עליו. ונ"ל משום שברישא לא היה יחיד בדבר הזה, והרי ר"א ס"ל כוותיה, ואפשר גם כמה מחכמי ישראל היה אתו עמו, ועדיין לא עמדו למניין בדין זה, [אב"י עי' כריתות [די"ח א'], דגם ר"מ ס"ל כר"א]. ואפשר עוד שכך היה דעת ב"ש כוותיה, ומה"ט גם ר"א ס"ל כוותיה, דסתם ר"א שבש"ס הוא ר"א בן הורקנס [כתוס' לעיל די"ח א'], והוא היה מתלמידי ב"ש [כנדה ד"ז ב', ושבת דק"ל ע"ב, ועתוס' שם]. [אב"י היינו מדגרסינן הכא ר' אליעזר ביו"ד היינו ר"א בן הורקנס. אבל סתם ר"א בלא יוד היינו ר"א בן שמוע [כרש"י יבמות דע"ב ב' ד"ה ראיתי, וע"ש], ומיירי הכא קודם בת קול, דאז כל הרוצה לעשות כב"ש עושה [כעירובין ד"ו ב'], והכהנים המקריבים והאוכלים, וודאי הם מתלמידי ב"ש היו. ולפיכך לא מיחו בידם חכמים ברישא. משא"כ בסיפא שהיה יחיד בדבר זה, מיחו בידו. והוא נשבע שלולי שלא היו מוחין בידו, ר"ל שאם לא היו חולקין עליו רבים. אז כך היה דעתו נוטה בבירור בלי שום פקפוק ספק להביא גם אז אשמו: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,50 @@
+Boaz on Mishnah Meilah
+בועז על משנה מעילה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+אבל ק"ל בשלמא פיגול שפיר מצי חייל איוצא משום דפיגול הו"ל איסור כולל גם על מה שנשאר בפנים וגם טמא שפיר חייל בשנטמא הגוף דהו"ל כולל דנאסר. גם בבשר קדש טהור, אבל נותר איוצא היכא מצי חייל, הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת והרי רק בג' אופנים אלו איסור חל על איסור [כרמב"ם שגגות פ"ג ה"ג]. ואת"ל ע"פ מה דאמרי' [קידושין ע"ז ב'] דאיסור זונה חייל על איסור גרושה וחלל, אע"ג דאינו כולל או מוסיף או בת אחת, אפ"ה הואיל ושם זנות פוסל בא"א שזנתה שנאסרה לבעלה ישראל, אלמא דאע"ג דבהך זונה אין אופן שיחול אפ"ה כיון שבשם זונה משכח"ל כולל, חייל נמי בהך. מכ"ש דיש לומר דהואיל דשם נותר משכת"ל גבי כולל, לאסור גם אם הותיר בפנים. לפיכך גם בנותר זה שאין בו כולל על יוצא נמי חייל. ליתא, דהרי הרמב"ם הנ"ל כ' בפירוש דכל כולל או מוסיף צריך שיהיה בפועל. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן מש"ס [כריתות י"ד ב'] דקאמר כגון דאיכא ברא לסבא, דק' בל"ז ל"ל מש"ס לומר דאיכא ברא, הרי אפי' ליכא ברא נוחל איסור אשת אב מדהיה אפשר שיהיה מוסיף היכא דהוה ברא לסבא. אע"כ צ"ל דוקא באיסור זונה. שבהשם עצמו אפשר כולל דהיינו בא"א שזנתה, לפיכך שם זונה זו שלכהן אף שבה אין כאן כולל, אפ"ה מחשבו כולל, אבל באשת אב שאין בהשם עצמו משמעות כולל, רק שאפשר שיהיה כולל. דהיינו באית ליה ברא להסבא צריך שיהיה לו ממש בן. וא"כ ה"ה בנותר הכא, הרי בנותר זה ליכא כולל, שכבר אסור היה. גם אי"ל דלהכי מחשב נותר כולל, דאי הוה רק יוצא, והוה אכל תצי זית ממנה ותצי זית מנותר יתד היה פטור מדהו"ל ב' שמות שאין מצטרפים [כמעילה פ"ד מ"ב] והשתא דהו"ל נותר כל חצי זית שבה מצטרף עם חצי זית נותר דעלמא. ליתא, למה טרח הש"ס [כריתות י"ד א'] למצוא כולל או מוסיף בחלב נותר ממוקדשים בכמה גונא, ולא כדברינו בחצי זית מאותו איסור. אלא ודאי אע"ג דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. עכ"פ אין בו איסור מלקות ולא מחשב מה"ט כולל, מלבד שי"ל דמאן יימר שיחול איסור נותר על חתיכה זו עד שיצטרף חצי זית ממנה לחצי זית נותר אחר. והיינו כנקודה נפלאה שהביא הרמב"ם בפי' המשנה [כריתות פ"ג מ"ד] שהקשה למה לא יחול איסור בשר בחלב בשבישל חלב בחלב מדאתוסף בה איסור הנאה. ותירץ דמאן יימר שנתהוה בשר בחלב כ"כ נימא הכא מאן יימר שחל על חתיכה זו איסור נותר עד שיצטרף. חצי זית ממנו לחצי זית נותר אחר. אלא צ"ל דמיירי שיש עוד בשר בפנים מקרבן זה ונעשה גם הוא נותר. ואע"ג דלא דמי כלל לשאר כולל, שע"י שנאסר המותר, ע"י זה עצמה נאסר גם האסור כבר, למשל פיגול, ע"י שנתפגל הפנימי עי"ז עצמו נתפגל גם החצון, דכל הבהמה נתפגלה כאחת וכ"כ בעריות ע"י שקדש זו נאסרו כל האחיות המותרות והאסורות. אבל בנותר וכי משום שנותרה זו תאסר גם האחרת, אלא האחרת נאסרה לעצמה משום שגם בה אירע מה שאירע בזו. ודמי לחתיכה שנתחלקה, ובישל כל אחד מהן בחלב, דלא ס"ד שיחשב משום זה ככולל בשאירע זה בחתיכה שנדר ממנה מקודם. ודוק. אפ"ה חשבינן לה בנותר כולל, משום שב' החתיכות נאסרו מכח שעה א': 
+
+Chapter 2
+
+כך כתבו תוס' (שבועות די"א א' ד"ה אלא), וכך כ' רתוי"ט הכא. אמנם ל"מ נלפע"ד, אף לבתר דאמרי' (מנחות ע"ה א') דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ג מקרבנות ה"ה) עכ"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח"כ בהכי. תדע מדאמרינן (מנחות ד"ט א') דבבללה בחוץ לר' יוחנן פסולה, משום דבלילה בכלי, ��הי דכהונה לא בעי פנים מיהו בעי, עכלה"ג. והרי כשבללה בחוץ, וודאי בלל בכלי חול, דהרי לא הוציאו כלי שרת לחוץ משום גנאי (כתוס' מנחות צ"ה ב' ד"ה לישתו). ודוחק לומר דמיירי שהוציא הכלי שרת, דכיון שאינו רשאי היה צריך להזכיר דמיירי בהכי, וזה כל קו' הש"ס במנחות בסוגיא הנ"ל (דצ"ה ב'). וא"כ אי נימא דכשנעשת בכלי חול נפסלה המנחה, למה נקט ר' יוחנן שנעשת בחוץ, הרי אפילו נבללה בפנים בכלי חול נפסלה. אלא ש"מ דאין צריך לקדש המנחה בכלי שרת רק לכתחילה. וכן נראה מדאמרינן (מנחות נ"ז ב'), בשלמא ביסא לא אמר רחמנא דלעביד בביסא, כי לש ע"ג קטבלא לית לן בה, אלא עשרון, דאמרה רחמנא שימדדו בעשרון, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול בתמיה. מכל זה מוכח להדיא, דביסא וודאי לא צריך להמנחה, וגם מדת העשרון א"צ שיהיה קודש רק לכתחילה, רק דמסתמא לוקח כלי שרת. א"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא, גם אקומץ, וכגון שלא הוקדשה כל מנתה בכלי שרת, רק הקומץ. [אב"י כדברי ע"ר שליט"א משמע נמי מרש"י (יומא דכ"ט ב')]: 
+
+Chapter 3
+
+מיהו ק"ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ"ל כיון שרק אחת לע' שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ"ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע"ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל"ג בה רבנן (כביצה י"ח א'), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד"כ ע"א). משא"כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ"ב א'], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ"ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ"פ לשלם הקרן (וערש"י ד"ב ב ד"ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב"ם כתב פ"א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ"פ לשלם הקרן: 
+ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע"פ דעת הר"ב. אמנם הרואה יראה במת"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר"ב ע"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה"ט. ותו לפי דברי הר"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא"א לשער כמה שוה. ותו ק"ל דכפי הנראה נדחק הר"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ"ז מ"ג ורמב"ם פ"ו מערכין ה"ח]. ואת"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ"פ ק"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ"ט]. ואע"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די"ג ב ד"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל"כ מעילה היכא משכח"ל. עכ"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ"ט ב). ו��ת"ל דכוונת הר"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ"ל לפ"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו"ל כמקדיש דבר שלבלע"ו בשעת נדרו, דאפ"ה עכ"פ חייב משום נדר (כרמב"ם פ"ו מערכין הל"א). וקמ"ל נמי דאף דגם אח"כ יהיה עכ"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ"פ ק"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב"ם רפ"ב מגניבה], וא"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת"ל דהא דקיי"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה"ט כשלו, ומשו"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב"ק דע"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי"ל דחייב לשלם [כרמב"ם פייז מחובל] וע"כ מדה"ל כשורף ממון ממש. עכ"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי"ל דפטור עלה [כח"מ שפ"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די"ט א, ורמב"ם פ"ח מנזקי ממון ה"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את"ל דאע"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי"ט חזיתי לדעתי' דר"ל דלרמב"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע"ד אחמכ"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת"ל דקמ"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע"ו, דשאני הכא דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב"מ ל"ג ב]. והו"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ"ח ב' ורמב"ם פ"ו מערכין]. עכ"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ"ו] ותו ק"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ"ט ב' ד"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע"ש. ונ"ל דכוונתם דהיא גופא קמ"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל"מ מרבותינו היה נלפע"ד ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש [נדרים ל"ד ב] דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו"ה יכול להקדישו. ותו קמ"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, דסבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא"ש הנ"ל. או נ"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה"ט נמי לא הזכיר הרמב"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד"ז א]. והקב"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות: 
+אמנם יש לדקדק במתני', למה הדר ונקט תנא ב' גוונא שכבר נקט דוגמתן, דפירות אילן שראוי למזבח ולא לבדה"ב, כבר תנא דוגמתן ביוני שובך. ושדה עשבים, כבר תנא דוגמתו בזבל אשפה, ואטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזל. ותו דעכ"פ דכמו דהסמיך הדומין בפירות אילן ליוני שובך. כ"כ הו"ל להסמיך שדה עשבים לזבל אשפה, שהן ג"כ דומין זל"ז. ואת"ל דלהכי הדר תנא הנך תרתי דסיפא גבי הדדי, מדפליג בהו ר"ש בסיפא, משום דמיני' קרבו, אבל ביוני וזבל גם ר"ש מודה. ומה"ט נמי נקט הנך תרתי, אע"ג דדמו להנך דלעיל, ותרווייהו נמי מניה קרבו, והוה סגי לאשמעינן מלתא דר"ש בחד מנייהו. די"ל דקמ"ל אילן פירות לרבותא דת"ק, אע"ג דחזו גופייהו למזבח, אפ"ה כשגדלו אח"כ לא קדשי. ונקט שדה עשבים לרבותא דר"ש, אע"ג דלא חזו למזבח ולבדה"ב, אפ"ה לר"ש קדשי. עכ"פ יש לדקדק דלמה נקט להו תנא להנך דוגמאות שלא כהסדר דנקט להו בהרישא. דברישא פתח ותנא בראוי למזבח, ובתר הכי נקט ראוי לבדה"ב, ובתר הכי נקט שאינו ראוי לזה ולזה, וא"כ בהדוגמאות שהביא התנא הו"ל נמי למנקט תחלה יוני שובך, ולבתר בור מים, ולבתר זבל אשפה. ואם כי דרך התנא דפתח לפעמים לפרושי במה שהתחיל, ולפעמים במאי דסליק [כמ"ש תוס' רפ"ה דשבת], אבל הא דנקט התנא הכא דוגמת הבבי דרישא בסיפא בסירוסין, ר"ל תחלה האמצעי, ואח"כ הבתרא, ואח"כ הקמא, זהו וודאי צריך טעם. ועי' דוגמתו כתובות פ"א מ"ד, דנקט גיורת שבוייה שפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. [ועי' רתוי"ט שם] וה"נ נקט להו בהך סדר שם פ"ג מ"א. ונ"ל דהתם נקט להו בב' המשנות שזכרנו. ברישא בדרך לא זו אף זו, דלא מבעיי' בגיורת דאיכא תרתי לטיבותא, דאע"ג דזרמת סוסים זרמתם גם בעכומייז [כיבמות דצ"ח א'] עכ"פ אינה שטופה בזנות גם בעודה בגיותה דלא כשפחה [ככתובות די"א א], ומה"ט נמי עכומ"ז אית להו חייס עפי מעבדים [יבמות דכ"ג א], הא חדא לטיבותא. ותו דגם אין רשות אחרים עליה., הרי ב' לטיבותא. והדר נקט שבויי' דאיכא עכ"פ חדא לטיבותא, דאע"ג דרשות אחרים עליה, עכ"פ מנוולא נפשה גבי שבאי [קידושין די"ב ב]. והדר נקט שפחה דאיכא גבה תרתי לריעותא, דרשות אחרים עליה וגם להוטה טפי לזנות, דזילא לי' פריצה לי' שכיחא ליה [כגיטין י"ג א]. אפ"ה בכולהו בפחותה מבת ג' שנים במזקת בתולה הן. אבל בסיפא בכל משנה דהתם, בדנקט פעולת כל אחת ואחת בדרך דוגמא, נקט המצוי מצוי קודם. שיותר מצוי שתפדה השבויה משתתגייר הנכרית. וגם גיורת מצוי טפי משתשתחרר השפחה, שתולה בדעת אחרים, ושיפסיד בעליה מעותיו. וגם הכא נ"ל כה"ג. דברישא נקט להו בסדר דרך לא זו אף זו., דלא מבעיי' ראוי למזבח ולא לבדה"ב, אפ"ה בכולהו מעל בהן ובמה שבתוכן. אבל בסיפא מדבעי למנקט בהקדישן ריקנין ונתמלאו דלא מעל, שני תנא מסדרא דנקט תתלה, כדי למנקט להו נמי בדרך לא זו אף זו, לא מבעייא בור דלא קדשי מיא דאתו לתוכו לאחר מכן, דמאן יימר בשעה שהקדיש שאח"כ ירדו גשמים להבור, ואפי' לגוונא דמוקי לה הש"ס [ב"ב ע"ט ב] במים הבאים דרך חצירו. ר"ל שאין יד אחר מעכב על ידו שלא ירדו לשם דרך המדרון, היינו לראב"ש דס"ל כר"מ דקדשי. אבל למשנתינו דס"ל דאף בכה"ג לא קדשי, י"ל דקמ"ל דאמרי' מאן יימר שירדו לשם ובשפע רב עד שלא יבלעו בבור ועי' תוס' שם ד"ה אימר, ודו"ק]. והדר נקע לרבותא טפי אשפה, אע"ג דאורחא הוא לפנות זבלו לאשפה, וסד"א דהו"ל כפירות אילן וקדשי לכה"פ לר"ש, קמ"ל. והדר נקט שובך לרבותא טפי וטפי, דלא מבעייא אשפה, דאיכא למימר דאע"ג דאורחא הכי לפנות זבלו לשם, עכ"פ כיון דברצונו תליא. אולי ממלך ולא יפנה זבלו לשם, אלא אפי' שובך, דדרך יונים לבקש להן מנוח ולקנן במקום שימצאו שובך, וסד"א דעדיף מה"ט ממי גשמים ומזבל אשפה, והו"ל כפירות דקל דעבידי דאתו, ומשו"ה נימא דאף שלא קננו שם רק אח"כ נמי נקדשו, ולמעול בהן קמ"ל: 
+וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב"מ פ"א מ"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ"ב א). ואי"ל דבהדיוע ה"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב"מ ד"י ע"ב]. דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב"ם פ"ו מנדרים], וא"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי"ט הביא קו' זו בצ"ע. ולפענ"ד נראה כיון דהרי עכ"פ גם בכה"ג צריך שיאמר הזוכה ג"כ זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח ס"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ"פ הרי כתבו תוס' [ב"ב דנ"ד א' ד"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה"ק מ"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ"ל. אבל רתוי"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע"ש. [אב"י אמנם ק"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ"ו מ"ו סי' ל"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס"ט. ותרצתי לבני הרב שליט"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]: 
+ואילה"ק דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה בתנאי על מנת שהגיזה והכחשה שלו [כחולין פי"א מ"א], היינו בהקדש שאינו מחוייב בו, אבל הכא כיון דמחוייב להקדיש היוצא עשירי, ומצד הדין קדש החלב ממילא, מדהוקש לבכור. וכדקאמר בש"ס, א"כ האיך יכול להתנות שיהיה החלב חולין. ונ"ל כיון דאי בעי שדי מומא בכולה עדרי' [כבכורות נ"ג ב'], וגם יכול לשחוט ולאכול מעדרים קודם שהגיע הגורן, מבלי שיעשר [בכורות פ"ט סוף מ"ו], להכי כהקדש שאינו מחוייב בו דמי. והרמב"ם מפרש דה"ק, שאחרים מתנדבים להניק הולד מנקיבה שבעדרם, כשאין לבעה"ב נקיבה אחרת בעדרו. ותמהני א"כ מה קמ"ל מתני'. ורתוי"ט הקשה מה נדבה היא זו שאין ההקדש מרוויח עי"ז כלום. ותוס' הכא פי', דמתני' מיירי בולד שילדה בהמת מעשר אחר שנעשת מעשר דאע"ג שהוא קדוש כמותה, ואפ"ה לא יינק ממנה, מדמכחישה. וא"כ קמ"ל מתני' טובא, דאע"ג דהולד קדוש כהאם, אפ"ה לא יינק מהאם. רק ישתדל ממקום אחר לבלי להכחיש הולד הקדוש. ושייך נמי שפיר שאחרים מתנדבים להניק הולד מחולין, וכן בולד קדשים לקמן במתני', לפי דברי תוס' הנ"ל נמי מיירי בולד שילדה אחר שהוקדשה. ואילה"ק דהרי היה מותר להדליק במנורה מנר לנר, אע"ג דהוה אכחושי קדושה [כשבת דכ"ב ב']. נ"ל דיניקת החלב שמכחישה טפי, כ"ע מודו דאסור: 
+אב"י ק"ל לרש"י דעכ"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ז ב']. ונ"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ"ג, וא"ח סי' מ"ב] ה"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק"ל לרמב"ם דס"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ"מ למה קרא לפי' הרמב"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע"ד כוונת הראב"ד דא"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה"נ כתב שם גם הרמב"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ"ע. והשבתי לבני הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג שליט"א, קושיתך לרש"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק"מ לפע"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה"ב הרי בקדשי בדה"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע"ש ברש"י בסנהדרין דמ"ז סע"ב], ואפ"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר"ה ד"ו ע"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ"ד דברי עצמו. נ"ל דרמב"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה"נ הכא: 
+ואילה"ק עכ"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ"א דכלים]. ואע"ג דהנהו ג' ל"ד, דה"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ"ב סי' נ"ט]. עכ"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ"ל דהא דנקט זקנים, ר"ל ת"ח, כדתנינן מעשה בר"ג וזקנים [ב"מ די"א א'] וכדומה הרבה בש"ס. וה"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ"ל. ותמהני דא"כ קושית רתוי"ט לרמב"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב"ם על שדחה דברי ראב"צ מההלכה, והרי קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי"ל כראב"צ, הרי עכ"פ מדקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי"ט גם לרמב"ם אחמכ"ר ל"ק מידי, די"ל דאע"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ"פ מה שא"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי"ט גופיה [שקלים פ"ב מ"ב, ד"ה מעל ע"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב"צ עכ"פ אסורא איכא, ואילה"ק א"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר"ה כ"ח א'], ועל כרחך דמה"ט נמי לא מעל [ע"ש], ואמאי, הרי עכ"פ מה שא"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י"ל התם א"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב"י ל"מ נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט על שדחה דברי ראב"צ מההלכה. ע"פ מ"ש תוס' [סוכה מ"ג ב'] דלת"ק דערבה היא הלממ"ס, א"כ א"צ בערבה של הקיף לכם, משא"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א"כ י"ל דלרמב"ם ת"ק דהכא וראב"צ בהא פליגי, דת"ק דהכא ס"ל כחכמים דהתם, וכדקיי"ל דערבה הלממ"ס, ולא בעי לכם, א"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב"צ ס"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ"ה מ"ד]. א"כ מדקיי"ל דערבה הלממ"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב"ם הך דראב"צ מההלכה. עכ"ל בני הרב הגאב"ד שליט"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ"ה א"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט"א דהרמב"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט"א לומר, דהרי גם לרש"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש"י כדאית ליה ולרמב"ם כדאית ליה, עכ"פ הול"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע"כ צ"ל דס"ל לראב"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא"כ י"ל דלרמב"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי"ט לרמב"ם: 
+אמר המפרש מאחר שלכאורה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש"ס כאן [די"א א'], וגם בל"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא חזינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש"ס ע"ז [מ"ב ב' ]. דהכא אותבה ר"ל לר' ��וחנן דקאמר דע"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס"ד דמדקתני סתמא ש"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר"ל, וה"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס"ל אין מעילה בגידולין. נ"ל דמלת אלא ט"ס, וצ"ל א"ל. ור"ל ומהדר ליה ר"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ"ל דה"פ וה"ק ליה ר"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א"א תו למגזר כה"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר"ל אע"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש"ס, א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע"ז הנ"ל רק דלתו' הנ"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה"ט יעלה באילן האשירה: 
+
+Chapter 4
+
+והא דנקט עולה, ולא חטאת ואשם. ה"ט משום דאי לאשמעינן דבשר וחלב שלהן מצטרף, כבר שמעינן מרישא. ואי דלצטרפי נסכין שבהן בהדי בשר. הרי נסכים רק בקרבנות שבאין בנדבה כתיבי, וחטאת ואשם אינן באין בנדבה. ואע"ג דחטאת מצורע מפורש בו נסכים אף שאינו בא בנדבה. אפ"ה משום חטאת מצורע לחודא לא בעי תנא למנקט במתני' סתם חטאת. ואילה"ק דעכ"פ הו"ל למנקט נמי שלמים שיש בהן נסכים. י"ל דאפ"ה לא נקטי' תנא מדלא שייך בהו צירף למעילה בבשרן, מדאין מעילה בבשר שלמים אפי' קודם זריקה, משא"כ ק"ק. וכ"ש דלא מצי למנקט בכור ומעשר ופסח מה"ט, דג"כ אין מעילה בבשרן, וגם אין בהן נסכים, מדאין באין בנדר ובנדבה. להכי ניחא ליה למנקט עולה, דאית בה תרתי. דשייך בה צירף למעילה בבשרה, וגם שייך בה צירף לבשר עם נסכים. והא דנקט תודה אף דלא שייך גבה צירף למעילה בבשרה, דהרי אין מועלין בבשר של קדשים ��לים. ה"ט מדרצה לאשמעי' דלחם שבה אף שאינו מין קרבן אפ"ה מצטרף עכ"פ לעניין אכילת פגול נותר וטמא. וא"כ שפיר נקט נמי גבה בשר התודה, דאע"ג דלא שייך גבי' צירוף למעילה, עכ"פ שייך גבה צירוף לפגול נותר וטמא. וה"ה דהוה מצי למנקט בשלמי נזיר דנמי מביא כ' לחמין [ועי' בחומר בקדש פ"ב סי' ט"ז]: 
+ותמהני שלא הביא הרמב"ם [פ"ד מאהט"ו ה"ז] מסקנא דש"ס דמוקמינן הא בכולה הא במקצת, ופי' רש"י ותוס' הכא, הא בכולו, ר"ל שפירשו ב' חצאי שיעור בשר ודם משיעור שלם, אז אפי' אין הדם במקום תולדתו מצטרף, הא במקצתו, ר"ל שפירשו מחצי שיעור. ונ"ל דרמב"ם ס"ל כהר"ש [אהלות פ"ג מ"ג] שפירש, הא בכולה, ר"ל שנגע בב' חצאי השיעור, אז מצטרפי לטמא הנוגע, הא במקצתו, שנגע רק בא' מהן, אע"ג שמונחין יחד, אפ"ה אמ"צ לטמא רק כשהדם במקום תולדתו. א"כ הרמב"ם לשטתי' יפה עשה שלא הביא הך סוגיא שהיא דלא כהלכתא, דהרי איהו פסק [פ"א מאה"ט הי"ב] דמגע ומגע אמ"צ אע"ג שנגע בשניהן. ועי' לעיל [חולין. פ"ט מ"ד] שהארכנו: 
+ותמוהין כאן דברי הר"ב, שכ' דערלה וכלאי כרם מצטרפי לאסור ביבש במאתים ובלח בס', וכך כתב ג"כ בערלה (פ"ב מ"א). ולכאורה משמע דבמין במינו קאמר. דהרי במין במינו איירינן במשנה, אבל א"א לומר כן, דהרי ליכא לשום מ"ד דס"ל לחלק במב"מ בין לח ליבש [ועי' רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ב וד' וח' וט', ובהל' מאכלות פט"ו הי"ד, ותוס' ע"ז דס"ח ב ד"ה ר"ש], דבכולהו דוכתי אמרי' דבמב"מ אפי' לח בלח לא סגי בס' בתרומה, וה"ה בערלה וכלאי כרם. אע"כ דהר"ב שמחלק בין לח ליבש היינו בנתערב בהיתר מין בשא"מ. אולם גם בזה לכאורה לא ידעתי מנ"ל דבערלה וכ"כ בשא"מ ביבש יאסר במאתים. ואפשר ע"פ מה דפליגי רש"י ותוס' (חולין דצ"ט א'), דלרש"י שם (ד"ה אין בהן בנ"ט), דוקא במין במינו שנתבשל יחד דטעם האיסור ניכר תמיד. להכי אפי' הסיר ממשות האיסור מהתערובות שנתבשל, אפ"ה צריך בתרומה ק"א לבטלו. וכ"כ במין בשא"מ, ונשאר בהתערובות ממשות האיסור. ג"כ צריך ק"א לבטלו. אבל בנתערב תרומה בהיתר מין בשאינו מינו, ולא נשאר שם ממשות האיסור, רק הטעם, להכי בנתבטל הטעם מותר אפי' אין שם ק"א. ובלא נתבטל הטעם אפי' יש שם ק"א אסור. ולתוס' שם אין שום חילוק בין יש שם ממשות האיסור או לא, דבכולהו גוונא, במין במינו צריך ק"א. ובמין בשא"מ סגי בשיתבטל הטעם, כבכל איסורים. א"כ י"ל דר"ב הכא ובערלה. בתרווייהו הנך דוכתי מיירי במין בשא"מ וכדאמרן, וס"ל כרש"י הנ"ל, והא דכ' הר"ב דביבש ביבש צריך ק"א, ר"ל שכיון שנתערב יבש ביבש, יש שם ממשות האיסור, [ואינו מכירו], להכי כ' דצריך ק"א לבטלו, אף במין בשא"מ. אולם הרמב"ם בכולהו דוכתא בהל' תרומות ובהל' מאכלות לא חילק במין בשא"מ בין לח ליבש, דבכולהו גוונא באינו נ"ט שרי. אמנם גם דברי הרט"ז (י"ד שכ"ג סק"א), לא זכיתי להבין, דמשמע מדבריו שם דלתוס' הנ"ל אם נתערב מב"מ והסיר האיסור, אז א"צ ק"א. ואני בעניי לא מצאתי גלוי לזה בדבריהם, ואדרבה משם לכאורה נראה איפכא, דבמב"מ בין לרש"י בין לתוס' אפי' הסיר האיסור צריך ק"א. דאפי' לרש"י עכ"פ מדהוא מב"מ, תמיד נשאר טעם האיסור, והו"ל כיש האיסור בעין, ורק בנתערב באינו מינו ונשאר שם ממשות האיסור פליגי, דלרש"י בכה"ג צריך ק"א, ולתוס' סגי בנתבטל הטעם: 
+ועי' רש"י סוכה י"ז ב' שפירש בענין אחר. אב"י ורתוי"ט תמה על זה, דהרי לעיל במ"ג ג"כ שוו בד"א בשיעור או בטומאה, ואפ"ה אין מצטרפין. ובמח"כ הגדול הכא שאני דבאותו שיעור דשוו ביה, שוו ביה נמי בטומאתו, דשניהן טמאין מדרס בהך שיעורא. והרמב"ם חילק, דלעיל אמ"צ במטמאין, משא"כ הכא רק במתטמאי�� מצטרפו. וגם בזה תמה רתוי"ט בהבנתו. ולפעד"נ דכוונת הרמב"ם, דטפי מסתבר לומר הכא במתטמאין דמצטרף, מדעכ"פ המטמא שממנו יוצא הטומאה אינו מדבר המורכב, ממאי דנימא שיצטרף המטמא שהוא המת שרץ נבילה, דהרי עיקר הטומאה שממנו יוצא הטומאה הוא מדבר המורכב מב' מינין שאינן שוין. עכ"ל בני הרב שליט"א: 
+
+Chapter 5
+
+ואילה"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר"ע ברישא, והרי לא קיי"ל כר"ע מחביריו [כעירובין מ"ו ב]. וכן הרמב"ם [פ"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ"ל דשאני הכא, דהרי בל"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי"ל כר"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש"ס די"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ"פ מלבוש מציעא' א"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש"מ כרבנן. אע"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ"ע. אמנם עי' תוס' [די"ח א ד"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר"ע ורבנן. ודוק: 
+ונ"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט"ו ב], דאע"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט"ו א] וה"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ"ט רע"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל"ב ב]. ואע"ג דעכ"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב"ם רפ"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב"ם פ"א ה"ז ממעילה]. עכ"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב"ם [פ"ו ה"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר: 
+אב"י אמנם ק"ל גם בתמימ' הול"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ"ג מ"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר"ב ורתוי"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א"כ ה"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב"ד שליט"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה: 
+אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ"ד א]. ונ"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי תו קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמ��ת בית השואבה [כסוכה דנ"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ"א א ד"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג"כ קושית רמל"מ [פ"ה ממעילה הי"ד]. שהקשה הרי קיי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ"ו), וה"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ"ל בש"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל"ז יש לתרץ קו' רמל"מ הנ"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ"ו א]. משא"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה"ג. מדהו"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א"כ מכ"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ"ע: 
+כך נ"ל כוונת שיטת הרמב"ם [פ"ו דמעילה]. ומ"ש הרמב"ם. כלישנא דמתני' אין מועל אחמ"ו וכו' אלא בבהמה, ושינה ונקט וכלי תשמיש, תחת כלי שרת דנקט תנא. נ"ל דלא התכוון רבינו להעתיק לשון המשנה ולפרשה כך, שיהיה בהמה דנקט תנא, ר"ל חמור, וכמ"ש הרמב"ם, וכלי שרת היינו כלי תשמיש. ליתא, דא"כ מה דקאמר תנא אין מועל אחמ"ו וכו', במה איירי, הרי גם בחמור וכלי תשמיש שהן קדשי בדה"ב יש מועל אחר מועל. אלא גם לרמב"ם מתני' לא איירי רק ובהתכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ובכה"ג וודאי אין מיאחמ"ו רק בבהמת קרבן ובכלי שרת ממש. ורמב"ם נקט נמי להך דינא [שם ה"ה]. משא"כ בהלכה ד', דבעי הרמב"ם למנקט דינא דתוספתא הנ"ל, דהיינו שהתכוון רק ליהנות מהחפץ ולא להוציאו מרשות לרשות, ובכה"ג אפי' בחמור וקרדום של בדה"ב יש מואחמ"ו נקט הרמב"ם שפיר אין מואחמ"ו במוקדשים רק בבהמה, דהיינו אפי' חמור וכדמפרש ואזיל, ובכלי תשמיש, דר"ל קרדום וכדומה. וכוונת רבינו לומר דרק בהנך תרתי אפשר שיהנה ויבא אחר ויהנה אחריו, להכי אפשר גבייהו מואחמ"ו. אבל במעות א' במילי דמיכל לא אפשר מואחמ"ו, דבמעות א"א בו הנאה מגופו רק בהוציאו מרשותו, והרי בכה"ג לא איירי תוספתא. ובמילי דמיכל הרי זר שבלע שזפין של קודש והקיאן ואכלן אחר. וודאי השני פטור ממעילה [כיומא דפ"א א]. ועי' רמל"מ ורכ"מ בפ"ו דמעילה שהאריכו הרבה בפירוש דברי הרמב"ם. ויקריב לשיטת הרמב"ם הנ"ל הם ג"כ דברי רבעתו"ס [קידושין נ"ה א, וב"מ צ"ט ד"ה וחבירו], כולם עונים ואומרים כרמב"ם דכוונת התוספתא היינו בשלא התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ולא פליג התוספתא על המשנה, דבגוונא דתוספתא לא איירי מתני'. אמנם הראב"ד דחה להך תוספתא בב' ידים מההלכה, ומשמע עוד מדבריו דבהמה וכלי שרת דנקט מתני' דוקא הוא. וכן משמע נמי לפי השקפה הראשונה לישנא דגמרא בפלוגתא דת"ק ור' נחמי', וע"ש. וס"ל להראב"ד דכוונת המשנה דבכל הקדשים בין בקדשי בדה"ב או עופות מנחה ונסכים, בכולן אין מואחמ"ו אפי' לא התכוון להוציאו מרשות לרשות. רק בבהמת קרבן וכלי שרת ממש יש בהם מואחמ"�� אפי' התכוון להוציאו מרשות לרשות. ולכאורה נוטין דברי המשנה טפי כהראב"ד, דבשלמא לדידיה שפיר נקט במתני' אלא בהמה וכלי שרת. דלא הוה מצי למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח, דהרי בקדשי מזבח גופה עופות מנחות ונסכים לראב"ד אין בהן מואחמ"ו. אלא לרמב"ם ק', דנהי דבגוונא דתוספתא לא איירי תנא, עכ"פ כיון דבכל קדשי מזבח לרמב"ם יש בהן מועאחמ"ו, א"כ מ"ש בהמה וכ"ש דנקט תנא, וטפי הו"ל למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח. אלא די"ל דלרמב"ם בהמה וכש"ר דנקט תנא, רק לסימנא בעלמא נקט לגלויי' טעמא דמ"ש קדשי מזבח. והיינו משום דבהמה הא רביי' קרא באיל האשם, וכ"ש, מדילפינן ק"ו, וכדקאמרי' בש"ס, מיהו מדידעינן דיש מאחמ"ו בהנך ב' מיני קדשי מזבח, דהיינו בהמה שהיא עצמה נקרבת, וכלי שרת שמיוחד להקריב מה שבתוכו. א"כ ה"ה נמי כל קדשי מזבח דדמו להנך תרתי. ואפשר לי עוד דגם לת"ק דר' נחמי' בש"ס דס"ל דבכש"ר אין מואחמ"ו, עכ"פ מדמודה בבהמה. היינו בהמה וכל דדמי לה. שקרב הוא עצמו למזבח אינו מתחלל בשיהנה ממנו מדאלים קדושתו, ויש בו מואחמ"ו, משא"כ כש"ר שאינו קרב למזבח רק מה שבתוכו אין בו מואחמ"ו. ונלפע"ד ראיי' לרמב"ם, דעל כרחך הא דנקט תנא בהמה וכש"ר רק לדוגמא נקט'. דאלת"ה, א"כ מה דמסיק בש"ס מה איכא בין ת"ק לרבי דקאמר כל שאין לו פדיון יש בו מואחמ"ו, ודחיק לומר דנ"מ בנהנה מעצים. או בנהנה מבהמה שהוממה ונשחט' קודם פדיי', טפי הול"ל דנ"מ עופות מנחות ונסכים. אלא לאו ש"מ דגם בהנך ס"ל לתנא דיש בה מועאחמ"ו, ובהמה וכש"ר דנקט, היינו וכל דדמו להו. וברוך אל ההודאות ורוב הודאות אלהי ישעי כי חנני אלהים לברר כל זה: 
+
+Chapter 6
+
+ועי' תוס' ב"מ ד"י ע"א, ותוס' ב"ק דע"ט א', ובקידושין דמ"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג"כ הסמ"ע ח"מ רסי' קפ"ב. א"כ לכאורה ק' לפ"ז למה צריך במעילה ג"ש דחטא חטא מתרומה [ור"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול"ל, והרי בל"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ"ב ב' ד"ה אמאי]. ול"מ נ"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד"ט ב']. [אב"י עוד נ"ל, די"ל דצריך הג"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ"ש ע"ר נ"י לעיל פ"ה סי' ט"ו]: 
+ובש"ס אמרי' אהך בבא, ש"מ מוסיף על דבריו הוה. ר"ל דבש"ס כתובות [דצ"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ"פ האחת שהרשהו הב"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה"ב הוה, וה"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י"ל במתני' דגם בעה"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה"ב נמי מעל, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ"ה מעל שליח ג"כ. דבשלמא בבעה"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש"ס. א"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא"ל השליח עלו א' מדעת בה"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ"ה תנא הכא דמעל בעה"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש"ס ופירושו. והנה למאי דקיי"ל [רמב"ם פ"א משליחות. וח"מ קפ"ב ס"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע"ב, עכ"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א"כ ה"נ במתני' לעניין מעילה א"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ"ה מעל בה"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש"ס דבדאמרי' מוסיף ע"ד הוה. שפיר מעל בעה"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ"ה קאמר הש"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש"ס. לא למ"ד מוסיף ולא למ"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ"ד מעביר על דבריו הוה. אפ"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה"ב. הו"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ"כ יש לנו לומר למ"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה"ב הוה. ואמאי מעל בעה"ב. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ"ד מוסיף בין למ"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש"ס דקאמר אפי' למ"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ"ד מעביר על דבריו. א"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה"ב. והוה א"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה"ב. אלא לאו ש"מ דלכ"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי"ז. ובוודא�� בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע"ד. אלא דס"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א"כ ה"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה"ב נמי מיירי בשא"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ"ה מעל בה"ב. ואע"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא"כ למ"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה"נ אמרינן [ב"ק דק"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ"ע שליחותי' קעביד, וכבעה"ב דמי. ופסקו הרי"ף והרמב"ם שם, וה"נ בח"מ [קפ"ג ס"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי"א שם]. ואילה"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח"מ רס"ט ס"ז]. נ"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע"ג שאמר שנותן שניהן ע"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א"כ כ"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה"ב ג"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה"ב. וא"כ לדידן דקיי"ל מוסיף על דבריו הוה, א"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב"ם [וערכ"מ שפי' בשם הר"י קורקס באופן אחר]. עוד נ"ל דאע"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. אפ"ה לא נקט הרמב"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה"ב מעל. וכ"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ"ה מעל בעה"ב. וכ"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. וכ"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב"ם זצוק"ל וזיולו"א. 
+כך פירשתי בס"ד ע"פ דעת הרמב"ם [בפ"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי"ד שם]. ודוחק לומר דלרש"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה"ג קיי"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש"ך ר"י סק"ב, וסי' רל"ב]. אב"י ולדעתי הצעירה, י"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל"כ א"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ"ד ע"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י, ולא סליק [קידושין דמ"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת"ל התם מדהו"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא"ז. עכ"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ"ה מדעכ"פ בלשון בנ"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ"א מהני [ודו"ק בלשון הש"ך י"ד סי' ר"ח סק"ה]. וא"כ ק' מ"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ"א, עכ"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע"כ כסברתך בני שליט"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ"ל לכך נתכוונתי. משא"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ"א: 
+כך כתב הרב וכן הרמב"ם בפ"ז ממעילה, וכב�� תמהו עליו ר"י קורקס ורכ"מ שם, דהרי בב"מ (דמ"ג א') מפורש דמעל הגזבר. ול"מ נ"ל דלא לחנם נקט הרמב"ם, שאינן קשורין קשר משונה ואינן חתומין, דלפע"ד דוקא נקט הכי, דמיירי דעכ"פ קשורין קצת, דאע"ג דאינה הוכחה דלא ניחא ליה שישתמש בהן, וכדקאמר שם בב"מ, משום דקשורין לא ישתמש בהן. עכ"פ אין ג"כ הוכחה דניחא ליה שישתמש בהן, ובמעילה אע"ג דא"צ שליחות ממש, וכלעיל סי' י"ג, עכ"פ גלוי דעת בעינן. משא"כ סוגי' דהמפקיד דנקט מותרין, משמע דמיירי במותרין ממש, אז שפיר הוה גלוי דעת והוכח' גמורה דניחא ליה שישתמש בהן, לפיכך מעל הגזבר. ולהר"ב ק' קצת. ודו"ק. 
+[כך כתבו תוס', ונל"פ דכוונת דבריהם, אליבא דר"ט שיביא מיד מעילה וחומשה והאשם ויתנה, שהרי מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת, וכמבואר שם [מ"ג], והכא מעילה מועטת היא. שאינה אלא פרוטה. ותו נ"ל דאפי' בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש, נמי צ"ל דר"ע לטעמי', דאף דבדאו' אין ברירה, עכ"פ כשהוציא הפרוטה מהכיס אינה רק ספק הקדש, לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א] דס"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דספק דאוריי' לחומרא [ועי' מ"ש בס"ד ביצה פ"ד סי' נ"ט בד"ה ותמהני, וע"ש]. אמנם הקשו עוד בנפל פרוטת הקדש לכיס, אמאי כשהוציא ראשונה מעל, תבטל פרוטת הקדש ברובה. ואי"ל מדהו"ל הקדש דבר שיל"מ (כלעיל סי' י"ז), ליתא דהרי דשיל"מ רק מדרבנן לא בטל, והרי הכא מעל קתני. ותרצו משום דמטבע דבר חשוב. מדהו"ל דבר שבמניין, אולם דבריהן תמוהין מאד דהרי גם דבר חשוב רק מדרבנן לא בטל, ולכאורה היה נ"ל דמעל דמתני' מדרבנן, וכדאשכחן רפ"ה בתלש מחטאת מתה דתנא מעל והיינו מדרבנן. וכן בכמה דוכתא במכילתן. אולם כדדייקינן בסוגין, א"א לומר כן, מדמקשי לרבין בסוגין כיסין אשוורי', ולרב פפא מקשי כיסין אלוגין, דבכיסין מודה ר"ע בסיפא דיש ברירה.. ובשוורין ובלוגין אמרי' אין ברירה. וק' ל"ל לרבין ורב פפא לאקשויי מכיסין דסיפא אשוורין ולוגין, טפי הו"ל לאקשויי רישא וסיפא דמתני' דידן גופה אהדדי וכדמקשי באמת רב דימי. ותו אדמקשי משוורי' ולוגין לר"ע דסיפא דהוא יחידאה, טפי הו"ל לאקשויי משוורי' ולוגין לרבנן דרישא דהכא. אע"ב דלרבנן ל"ק מידי, דדלמ' אינהו ס"ל כמ"ד יש ברירה. וכ"כ לר"ע לא ק' רישא וסיפא אהדדי די"ל דסיפא שאני שפירש קצת ואמר מן כיס זה, להכי אמרי' יש ברירה. אבל מקשי לר"ע דס"ל ברישא אין ברירה, ואפ"ה ס"ל דכשפירש ואמר מן כיס זה, אמרינן יש ברירה ומ"ש מן כיס זה מאומר אחד משיורי הקדש, או ב' לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרי' גבייהו דלמ"ד אין ברירה, אפי' פירש ואמר כה"ג אפ"ה אמרי' אין ברירה. ומשני דסיפא מיירי שאמר לא יפטור כיס זה מההקדש וכו', והך לישנא עדיף טפי וטפי מא' משוורי, וגם מב' לוגין שאני עתיד להפריש, מדפירש יפה דעל האחרונה מתכוון, וכמ"ש תוס' [ד"ה אמר]. כך נ"ל פי' הסוגיא. ועכ"פ ק' דאי מעל דמתני' היינו מדרבנן, א"כ ל"ל לדחוקי ולשבושי לישנא דמתני' כשהקשה מב' לוגין, לשני ליה, דהרי בל"ז ק' בב' לוגין לבטלי אח"כ ברובא. ואי"ל מדהו"ל דשיל"מ להפריש מיד, הרי אין לו פנאי או אין לו כלים (כרש"י הכא וגיטין כ"ה א'). גם אי"ל מדאי בעי מתשל עלה, ג"כ ליתא דה"ת בתרומה שנפלה לחולין גמורים, אבל הכא אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כל היין. אע"כ דר"י לטעמיה דס"ל [מנחות דכ"ב ב'] לח בלח לא בטיל מדאורייתא וילפינן מדם פר ושעיר, ור' יוסי ור"ש כוותיה דר"י ס"ל בהא, ולפיכך אין התערובות מותר כשיפריש, רק מטעם ברירה. והרי בדאורייתא אין ברירה. וא"כ בפרוטה מן כיס זה הקדש, דהו"ל יבש ביבש. דגם לר"י בטל (כתוס' זבחים דע"ג א'), ורק מדרבנן לא בטל. מדהו"ל דשיל"מ או דבר שבמנין, ובדרבנן יש ברירה, בפירש רק קצת ואמר מן כיס זה. סגי [משא"כ ברישא דלא פירש כלל, וכלעיל אפילו בדרבנן ס"ל לר"ע אין ברירה]. ומדלא תירץ הכי, ש"מ דדחיקא ליה לאוקמא מעל דרישא דר"ל מעל מדרבנן, משום דכולה בבא דמתניתין דלעיל מנה במפקיד מעות אצל שולחני וחנוני, דכולה איירי דמעל מדאורייתא, והאיך נימא דמעל דר"ע בפרוטה בכיס היינו מדרבנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי באמת מעל מדאורייתא. תבטיל פרוטה של הקדש ברובה. ומה שתרצו דבעתוס' עוד דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת מלבד הפרוטה של הקדש. אחמכ"ר זה ג"כ דוחק, דלישנא דמוציא והולך עד שיוציא כל הכיס, לא משמע הכי אולם עי' מ"ש בס"ד בפירושינו במס' חגיגה (פ"ג בועז אות א') בד"ה ובהא, כי תרצנו קו' התוס' ת"ל על נכון: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,53 @@
+Boaz on Mishnah Meilah
+בועז על משנה מעילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Meilah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מעילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+אבל ק"ל בשלמא פיגול שפיר מצי חייל איוצא משום דפיגול הו"ל איסור כולל גם על מה שנשאר בפנים וגם טמא שפיר חייל בשנטמא הגוף דהו"ל כולל דנאסר. גם בבשר קדש טהור, אבל נותר איוצא היכא מצי חייל, הרי אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת והרי רק בג' אופנים אלו איסור חל על איסור [כרמב"ם שגגות פ"ג ה"ג]. ואת"ל ע"פ מה דאמרי' [קידושין ע"ז ב'] דאיסור זונה חייל על איסור גרושה וחלל, אע"ג דאינו כולל או מוסיף או בת אחת, אפ"ה הואיל ושם זנות פוסל בא"א שזנתה שנאסרה לבעלה ישראל, אלמא דאע"ג דבהך זונה אין אופן שיחול אפ"ה כיון שבשם זונה משכח"ל כולל, חייל נמי בהך. מכ"ש דיש לומר דהואיל דשם נותר משכת"ל גבי כולל, לאסור גם אם הותיר בפנים. לפיכך גם בנותר זה שאין בו כולל על יוצא נמי חייל. ליתא, דהרי הרמב"ם הנ"ל כ' בפירוש דכל כולל או מוסיף צריך שיהיה בפועל. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן מש"ס [כריתות י"ד ב'] דקאמר כגון דאיכא ברא לסבא, דק' בל"ז ל"ל מש"ס לומר דאיכא ברא, הרי אפי' ליכא ברא נוחל איסור אשת אב מדהיה אפשר שיהיה מוסיף היכא דהוה ברא לסבא. אע"כ צ"ל דוקא באיסור זונה. שבהשם עצמו אפשר כולל דהיינו בא"א שזנתה, לפיכך שם זונה זו שלכהן אף שבה אין כאן כולל, אפ"ה מחשבו כולל, אבל באשת אב שאין בהשם עצמו משמעות כולל, רק שאפשר שיהיה כולל. דהיינו באית ליה ברא להסבא צריך שיהיה לו ממש בן. וא"כ ה"ה בנותר הכא, הרי בנותר זה ליכא כולל, שכבר אסור היה. גם אי"ל דלהכי מחשב נותר כולל, דאי הוה רק יוצא, והוה אכל תצי זית ממנה ותצי זית מנותר יתד היה פטור מדהו"ל ב' שמות שאין מצטרפים [כמעילה פ"ד מ"ב] והשתא דהו"ל נותר כל חצי זית שבה מצטרף עם חצי זית נותר דעלמא. ליתא, למה טרח הש"ס [כריתות י"ד א'] למצוא כולל או מוסיף בחלב נותר ממוקדשים בכמה גונא, ולא כדברינו בחצי זית מאותו איסור. אלא ודאי אע"ג דקיי"ל חצי שיעור אסור מה"ת. עכ"פ אין בו איסור מלקות ולא מחשב מה"ט כולל, מלבד שי"ל דמאן יימר שיחול איסור נותר על חתיכה זו עד שיצטרף חצי זית ממנה לחצי זית נותר אחר. והיינו כנקודה נפלאה שהביא הרמב"ם בפי' המשנה [כריתות פ"ג מ"ד] שהקשה למה לא יחול איסור בשר בחלב בשבישל חלב בחלב מדאתוסף בה איסור הנאה. ותירץ דמאן יימר שנתהוה בשר בחלב כ"כ נימא הכא מאן יימר שחל על חתיכה זו איסור נותר עד שיצטרף. חצי זית ממנו לחצי זית נותר אחר. אלא צ"ל דמיירי שיש עוד בשר בפנים מקרבן זה ונעשה גם הוא נותר. ואע"ג דלא דמי כלל לשאר כולל, שע"י שנאסר המותר, ע"י זה עצמה נאסר גם האסור כבר, למשל פיגול, ע"י שנתפגל הפנימי עי"ז עצמו נתפגל גם החצון, דכל הבהמה נתפגלה כאחת וכ"כ בעריות ע"י שקדש זו נאסרו כל האחיות המותרות והאסורות. אבל בנותר וכי משום שנותרה זו תאסר גם האחרת, אלא האחרת נאסרה לעצמה משום שגם בה אירע מה שאירע בזו. ודמי לחתיכה שנתחלקה, ובישל כל אחד מהן בחלב, דלא ס"ד שיחשב משום זה ככולל בשאירע זה בחתיכה שנדר ממנה מקודם. ודוק. אפ"ה חשבינן לה בנותר כולל, משום שב' החתיכות נאסרו מכח שעה א': 
+
+Chapter 2
+
+כך כתבו תוס' (שבועות די"א א' ד"ה אלא), וכך כ' רתוי"ט הכא. אמנם ל"מ נלפע"ד, אף לבתר דאמרי' (מנחות ע"ה א') דכל מנחה צריך לקדשה בכלי קודם קמיצה. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ג מקרבנות ה"ה) עכ"פ אם לא קדשה לא מפסלה הקמיצה שאח"כ בהכי. ת��ע מדאמרינן (מנחות ד"ט א') דבבללה בחוץ לר' יוחנן פסולה, משום דבלילה בכלי, נהי דכהונה לא בעי פנים מיהו בעי, עכלה"ג. והרי כשבללה בחוץ, וודאי בלל בכלי חול, דהרי לא הוציאו כלי שרת לחוץ משום גנאי (כתוס' מנחות צ"ה ב' ד"ה לישתו). ודוחק לומר דמיירי שהוציא הכלי שרת, דכיון שאינו רשאי היה צריך להזכיר דמיירי בהכי, וזה כל קו' הש"ס במנחות בסוגיא הנ"ל (דצ"ה ב'). וא"כ אי נימא דכשנעשת בכלי חול נפסלה המנחה, למה נקט ר' יוחנן שנעשת בחוץ, הרי אפילו נבללה בפנים בכלי חול נפסלה. אלא ש"מ דאין צריך לקדש המנחה בכלי שרת רק לכתחילה. וכן נראה מדאמרינן (מנחות נ"ז ב'), בשלמא ביסא לא אמר רחמנא דלעביד בביסא, כי לש ע"ג קטבלא לית לן בה, אלא עשרון, דאמרה רחמנא שימדדו בעשרון, שביק עשרון דקודש וכייל בעשרון דחול בתמיה. מכל זה מוכח להדיא, דביסא וודאי לא צריך להמנחה, וגם מדת העשרון א"צ שיהיה קודש רק לכתחילה, רק דמסתמא לוקח כלי שרת. א"כ מצי שפיר קאי האי קדשו בכלי דנקט תנא, גם אקומץ, וכגון שלא הוקדשה כל מנתה בכלי שרת, רק הקומץ. [אב"י כדברי ע"ר שליט"א משמע נמי מרש"י (יומא דכ"ט ב')]: 
+
+Chapter 3
+
+מיהו ק"ל למה לא נמעול בהן מדרבנן כבדם. ונ"ל כיון שרק אחת לע' שנה ידי אדם ממשמשין בו (כסוכה דמ"ט א), וגם אז רק הכהנים לקחו היין הקרוש ההוא ושרפוהו ע"ג מזבח [שם], הוה תרתי מלתא דלא שכיחא דל"ג בה רבנן (כביצה י"ח א'), וגם כהנים זריזין הן (כשבת ד"כ ע"א). משא"כ דם, מדמקלח ויוצא חוץ לירושלים [כפסחים כ"ב א'], ושם מצוי לכל אדם, חששו רבנן שיהנו נמי בהקדש אחר. עוד נ"ל דיש חילוק בין היכא שנזכר במשנה ומועלין בה, והיינו מדרבנן, ובין היכא דקאמר תנא לא נהנין ולא מועלין. דאפשר דהיכא דקאמר מועלין, צריך עכ"פ לשלם הקרן (וערש"י ד"ב ב ד"ה מעילה מדרבנן. מיהו הרמב"ם כתב פ"א דמעילה, דבכל מעילה דרבנן צריך עכ"פ לשלם הקרן: 
+ותפתח הארץ את פיה, כך פירשתי ע"פ דעת הר"ב. אמנם הרואה יראה במת"כ רבינו, כמה דחיק לן עלמא בשנפרש משנתינו כן, דהרי במשנתינו לא נזכר שהקדיש דמי דשן, ושהנהנה החסיר מהאפר, ושהחסירו קודם ששמוהו כמה שוה, ושלא ידעינן כמה החסיר, והרי לפי דברי הר"ב ע"כ בכל הני גוונא איירי מתני'. [עי' לקמן רפ"ה] וכולן חסרי' במשנתינו. ותו דלמה צריך לאשמעינן הך דינא בדישון, בכל מילי נמי בהקדיש דמיו ובא אחר והחסירו קודם ששמוהו ימעול בו מה"ט. ותו לפי דברי הר"ב למה צריך שהקדישו בתחלה קודם שהוציאו, הרי גם בהוציאו ואח"כ הקדישו או הקדיש דמיו, ובא זה ונהנה ולא ידעינן כמה החסיר, מעל, מדא"א לשער כמה שוה. ותו ק"ל דכפי הנראה נדחק הר"ב לפרש דמיירי שאמר דמי דישון עלי, דאי בדישון גופי', וקודם שהוציאו, הרי קדוש ועומד, גם אינו שלו, ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ועכ"פ ק' לפי שיטתו. דשפיר הוה מצי למימר שהקדיש הדישון גופי' וקודם שהוציאו, ואפ"ה בהקדישו קדש הקדש עלוי, דלא גרע מהקדיש קדשי מזבח, דקיי"ל דקדשי הקדש עלוי [כתמורה פ"ז מ"ג ורמב"ם פ"ו מערכין ה"ח]. ואת"ל דהכא דלא שייך לא חיוב אחריות ולא דורן. לא שייך נמי למימר שהקדישו הקדש עלוי כמה שוה. עכ"פ ק"ל האיך יכול להקדיש דמיו קודם שהוציאו, הרי אז אסור בהנאה ואינו שוה כלום, דמדאסור בהנאה אינו בר דמים, ודמי למקדיש דמי חמץ בפסח דלא קדיש [כפסחים דכ"ט]. ואע"ג דבנהנה מקדושת הגוף אף שאסור בהנאה חייב קרבן מעילה. כתוס' ישנים [כריתות די"ג ב ד"ה ואשם אחד] והכי מסתבר דאל"כ מעילה היכא משכח"ל. עכ"פ הכא שאמר דמי דישון זה עלי, וודאי פטור, דהרי אינו בר דמים כלל, ולא הקדיש כלום. והרי אפי' המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום, (כפסחים פ"ט ב). ואת"ל דכוונת הר"ב שהקדישו בתחלה שלכשיוציאו יתן דמיו כמה שוה אז, וקמ"ל לפ"ז שפיר רבותא אף שהקדישו בתחלה כשעדיין קדוש, לא אמרי' דמדאינו אז בר דמים, הו"ל כמקדיש דבר שלבלע"ו בשעת נדרו, דאפ"ה עכ"פ חייב משום נדר (כרמב"ם פ"ו מערכין הל"א). וקמ"ל נמי דאף דגם אח"כ יהיה עכ"פ אסור ליהנות מהאפר מדרבנן, אפ"ה כיק מדאורייתא לכשיוציאו יהיה בר דמים, לשיכך יכול להקדיש דמיו ששוה אז. עכ"פ ק"ל האיך יתחייב קרבן מעילה מדהפסיד להקדש, מדאי אפשר תו לשער דמיו, הרי אינו רק כדבר הגורם לממון, דלאו כממון דמי [כרמב"ם רפ"ב מגניבה], וא"כ האיך יביא המועל חולין בעזרה. ואת"ל דהא דקיי"ל דהגורם לממון לאו כממון דמי, היינו דלא מחשב מה"ט כשלו, ומשו"ה. בגנב קדשים שחייבים באחריותן פטור מד' וה' [כב"ק דע"א א]. אבל דלחשב ממון. דבר הגורם לממון כממון דמי, דהרי השורף שטרותיו של חבירו קיי"ל דחייב לשלם [כרמב"ם פייז מחובל] וע"כ מדה"ל כשורף ממון ממש. עכ"פ הכא מה שהפסיד הוא רק מדא"א לשומו ובוודאי רק גרמא בעלמא הוא, דקיי"ל דפטור עלה [כח"מ שפ"ו]. ויהי' איך שיהיה אינו רק מזיק את ההקדש ולא נהנה מההקדש שאינו חייב קרבן מעילה, ופטור גם מקרן [כמעילה די"ט א, ורמב"ם פ"ח מנזקי ממון ה"א]. ודוחק לומר כיון שנהנה מהנזק אף שלא נהנה מגוף ההקדש, יהיה חייב מעילה. ליתא, דהרי איש כי יאכל כתיב, וזה לא נהנה מהקודש. ואף את"ל דאע"ג דלא מעל מדאורייתא, עכ"פ מעל מדרבנן. אי אפשר לומר כן, דמדקאמר ברישא ולא מועלין דהיינו מדאוריי' ש"מ דמועלין דסיפא היינו נמי מדאורייתא. ולרתוי"ט חזיתי לדעתי' דר"ל דלרמב"ם משנתינו מיירי שהקדיש אפר כירה בעלמא. ולפע"ד אחמכ"ר גם זה דוחק מאוד, דחדא מה בתחלה דקאמר מתני'. ואת"ל דקמ"ל אף שהקדישו להאפר בעודו עץ לא הוה כמקדיש דבשלבלע"ו, דשאני הכא דהו"ל כמקדיש דקל לפירותיו, דמדעבידי דאתי קדיש [כב"מ ל"ג ב]. והו"ל נמי כמקדיש מעשה ידי אשתו דקדיש, משום דידים איתנהו בעולם [ככתובות נ"ח ב' ורמב"ם פ"ו מערכין]. עכ"פ ק' קושית התוס' הכא, דמאי קמ"ל הך דינא באפר, הרי אפי' הקדיש זבל אשפתו נמי [כמ"ו] ותו ק"ל דלא מצינו בשום מקום גם במקרא גם בש"ס שיהי' נקרא אפר בעלמא בשם דשן, ורק אפר הקרבנות שהוקרבו במזבח נקראו כך. והנה לתוס' יומא (דנ"ט ב' ד"ה והרי), מיירי הכא שהקדיש הדשן אחר שהוציאו חוץ לג' מחנות, ע"ש. ונ"ל דכוונתם דהיא גופא קמ"ל דאחר שהוציא הדשן לשם אף דעדיין אסור מדרבנן, יכול להקדישו. אמנם לא ידענא עכ"פ מה בתחלה דקאמר מתני'. אולם ל"מ מרבותינו היה נלפע"ד ע"פ מ"ש תוס' והרא"ש [נדרים ל"ד ב] דאע"ג דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אפ"ה אם היה מונח דבר הפקר, ואין אדם סמוך לו רק הזוכה, יכול אותו אדם להקדישו אף קודם שבא לידו. וא"כ אפשר לומר נמי דמיירי הכא בהקדיש דישון מזבח פנימי ומנורה, ולרבותא נקט שהקדישו בתחלה דהיינו שהקדישן קודם שהוציאן מההיכל. וקמ"ל מתני' תרתי. חדא, אף דגם אחר שיוציא הדשן יהיה אסור ליהנות ממנו, אפ"ה משום דמדאורייתא מותר ליהנות ממנו אז, דאין לך דבר שנעשת מצותו ומועלין בה [כפסחים כ"ו א], ורק מדרבנן אסור גם אז בהנאה. משו"ה יכול להקדישו. ותו קמ"ל, אף דהשתא שעדיין הדשן בהיכל, וודאי אינו ברשותו ואיך יקדישו, עכ"פ כיון שבידו להוציאו, וגם לכשיוציאנו יהיה כל אדם אסור ליהנות מהאפר עכ"פ מדרבנן, לפיכך כל אדם מרוחק מהאפר ההוא מלזכות בו, ורק אותו המקדיש הוא שרצה לזכות בהאפר כדי להקדישו, ��סבור מצוה קעביד, להכי אף שאינו ברשותו, הו"ל כאלו בא ברשותו, וכתוס' ורא"ש הנ"ל. או נ"ל דהאי בתחלה דקאמר מתני' דוקא הוא, ור"ל דווקא שהקדיש האפר בעודו עצים וקטורת ופתילות, קודם שהקדישו לעבודתו. ואמר שלכשיעשו דשן יוקדשו, דהוו"ל כמקדיש דבר שברשותו שכשימכור ויחזור ויקנה תקדש, דקדשה. ומה"ט נמי לא הזכיר הרמב"ם בהלכותיו הך בבא דמתני' מדכבר הזכיר הך דינא במקום אחר [בפ"ו דערכין] אבל בהקדיש הדשן בשכבר נעשה דשן, לא קדש, משום דאז אסור עכ"פ מדרבנן, ליהנות מהדשן, הו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו, וכמקדש אשה בחמץ דרבנן או בשעות דרבנן [כפסחים ד"ז א]. והקב"ה ברוב רחמיו יראינו מתורתו נפלאות: 
+אמנם יש לדקדק במתני', למה הדר ונקט תנא ב' גוונא שכבר נקט דוגמתן, דפירות אילן שראוי למזבח ולא לבדה"ב, כבר תנא דוגמתן ביוני שובך. ושדה עשבים, כבר תנא דוגמתו בזבל אשפה, ואטו תנא כי רוכלא לחשוב וליזל. ותו דעכ"פ דכמו דהסמיך הדומין בפירות אילן ליוני שובך. כ"כ הו"ל להסמיך שדה עשבים לזבל אשפה, שהן ג"כ דומין זל"ז. ואת"ל דלהכי הדר תנא הנך תרתי דסיפא גבי הדדי, מדפליג בהו ר"ש בסיפא, משום דמיני' קרבו, אבל ביוני וזבל גם ר"ש מודה. ומה"ט נמי נקט הנך תרתי, אע"ג דדמו להנך דלעיל, ותרווייהו נמי מניה קרבו, והוה סגי לאשמעינן מלתא דר"ש בחד מנייהו. די"ל דקמ"ל אילן פירות לרבותא דת"ק, אע"ג דחזו גופייהו למזבח, אפ"ה כשגדלו אח"כ לא קדשי. ונקט שדה עשבים לרבותא דר"ש, אע"ג דלא חזו למזבח ולבדה"ב, אפ"ה לר"ש קדשי. עכ"פ יש לדקדק דלמה נקט להו תנא להנך דוגמאות שלא כהסדר דנקט להו בהרישא. דברישא פתח ותנא בראוי למזבח, ובתר הכי נקט ראוי לבדה"ב, ובתר הכי נקט שאינו ראוי לזה ולזה, וא"כ בהדוגמאות שהביא התנא הו"ל נמי למנקט תחלה יוני שובך, ולבתר בור מים, ולבתר זבל אשפה. ואם כי דרך התנא דפתח לפעמים לפרושי במה שהתחיל, ולפעמים במאי דסליק [כמ"ש תוס' רפ"ה דשבת], אבל הא דנקט התנא הכא דוגמת הבבי דרישא בסיפא בסירוסין, ר"ל תחלה האמצעי, ואח"כ הבתרא, ואח"כ הקמא, זהו וודאי צריך טעם. ועי' דוגמתו כתובות פ"א מ"ד, דנקט גיורת שבוייה שפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו. [ועי' רתוי"ט שם] וה"נ נקט להו בהך סדר שם פ"ג מ"א. ונ"ל דהתם נקט להו בב' המשנות שזכרנו. ברישא בדרך לא זו אף זו, דלא מבעיי' בגיורת דאיכא תרתי לטיבותא, דאע"ג דזרמת סוסים זרמתם גם בעכומייז [כיבמות דצ"ח א'] עכ"פ אינה שטופה בזנות גם בעודה בגיותה דלא כשפחה [ככתובות די"א א], ומה"ט נמי עכומ"ז אית להו חייס עפי מעבדים [יבמות דכ"ג א], הא חדא לטיבותא. ותו דגם אין רשות אחרים עליה., הרי ב' לטיבותא. והדר נקט שבויי' דאיכא עכ"פ חדא לטיבותא, דאע"ג דרשות אחרים עליה, עכ"פ מנוולא נפשה גבי שבאי [קידושין די"ב ב]. והדר נקט שפחה דאיכא גבה תרתי לריעותא, דרשות אחרים עליה וגם להוטה טפי לזנות, דזילא לי' פריצה לי' שכיחא ליה [כגיטין י"ג א]. אפ"ה בכולהו בפחותה מבת ג' שנים במזקת בתולה הן. אבל בסיפא בכל משנה דהתם, בדנקט פעולת כל אחת ואחת בדרך דוגמא, נקט המצוי מצוי קודם. שיותר מצוי שתפדה השבויה משתתגייר הנכרית. וגם גיורת מצוי טפי משתשתחרר השפחה, שתולה בדעת אחרים, ושיפסיד בעליה מעותיו. וגם הכא נ"ל כה"ג. דברישא נקט להו בסדר דרך לא זו אף זו., דלא מבעיי' ראוי למזבח ולא לבדה"ב, אפ"ה בכולהו מעל בהן ובמה שבתוכן. אבל בסיפא מדבעי למנקט בהקדישן ריקנין ונתמלאו דלא מעל, שני תנא מסדרא דנקט תתלה, כדי למנקט להו נמי בדרך לא זו אף זו, לא מבעייא בור דלא קדשי מיא דאת�� לתוכו לאחר מכן, דמאן יימר בשעה שהקדיש שאח"כ ירדו גשמים להבור, ואפי' לגוונא דמוקי לה הש"ס [ב"ב ע"ט ב] במים הבאים דרך חצירו. ר"ל שאין יד אחר מעכב על ידו שלא ירדו לשם דרך המדרון, היינו לראב"ש דס"ל כר"מ דקדשי. אבל למשנתינו דס"ל דאף בכה"ג לא קדשי, י"ל דקמ"ל דאמרי' מאן יימר שירדו לשם ובשפע רב עד שלא יבלעו בבור ועי' תוס' שם ד"ה אימר, ודו"ק]. והדר נקע לרבותא טפי אשפה, אע"ג דאורחא הוא לפנות זבלו לאשפה, וסד"א דהו"ל כפירות אילן וקדשי לכה"פ לר"ש, קמ"ל. והדר נקט שובך לרבותא טפי וטפי, דלא מבעייא אשפה, דאיכא למימר דאע"ג דאורחא הכי לפנות זבלו לשם, עכ"פ כיון דברצונו תליא. אולי ממלך ולא יפנה זבלו לשם, אלא אפי' שובך, דדרך יונים לבקש להן מנוח ולקנן במקום שימצאו שובך, וסד"א דעדיף מה"ט ממי גשמים ומזבל אשפה, והו"ל כפירות דקל דעבידי דאתו, ומשו"ה נימא דאף שלא קננו שם רק אח"כ נמי נקדשו, ולמעול בהן קמ"ל: 
+וקשה תקנה חצר להקדש, כמו דקונה להדיוט [כב"מ פ"א מ"ד], ולא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (כגיטין נ"ב א). ואי"ל דבהדיוע ה"ט דמשום דחצר מיד אתרבאי, מאם המצא תמצא בידו הגניבה, ולא מצינו יד להקדש. ליתא, מדאמרינן [ב"מ ד"י ע"ב]. דאע"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות, והרי יש שליחות להקדש, ככהנים דשלוחי שמים נינהו [כרמב"ם פ"ו מנדרים], וא"כ כשהגזבר עומד בצד החצר, דהו"ל חצר המשתמרת, תקני ליה. ורתוי"ט הביא קו' זו בצ"ע. ולפענ"ד נראה כיון דהרי עכ"פ גם בכה"ג צריך שיאמר הזוכה ג"כ זכתה לי שדי [כח"מ רס"ח ס"ג], והכא הרי ההקדש או הגזבר לא קאמרי הכי. ואפי' לי"א דבעומד בצד שדהו לחוד סגי, עכ"פ הרי כתבו תוס' [ב"ב דנ"ד א' ד"ה אדעתא], דהא דחצירו קונה שלא מדעתו. היינו בלא ידע כלל, אבל בידע ומתכוון שלא לקנות לא קני. וא"כ הכא כיון דאין הגזבר מתוייב לעמוד בצד החצר ולומר שתקנה השדה לההקדש, הו"ל כאילו התכוון ההקדש שלא לקנות, וגזבר דעביד אדעתי' דנפשי' קעבד., דהרי לא נעשה שליח לדבר זה. אמנם אילה"ק מ"ש הכא מחלב וביצים לעיל [מ"ה] דאמרינן דמעל בהן, אף שבאו לאחר שהוקדש. נ"ל דלא דמי, דהתם מנה קרבו, דהיינו מגוף ההקדש עצמו שהקדיש, משא"כ הנהו מעלמא קאתו. ואפי' אילן ועשבים לא דמי לחלב וביצים, דהתם גם קודם שיצאו לאויר העולם כבר הוה מפקד פקידי בגוף ההקדש, וכשהופרשו ויצאו, רק אוכלא דאפרת מהקדש הם, דדינם כבתחלה כשהיו מחוברים בגוף ההקדש. משא"כ פירות ועשבים לא היו עומדים מופרשים בגוף ההקדש קודם שצמחו ויצאו לחוץ. כך נ"ל. אבל רתוי"ט כתב משום קו' זו דמתני' דהכא ר' יודא היא דפליג אהך מתני' דלעיל, יע"ש. [אב"י אמנם ק"ל דמדקאמר אין מועלין בה, משמע דאבל איסורא איכא, והרי בכריתות [פ"ו מ"ו סי' ל"ה] אמרי', דאדם מתכפר בשבח הקדש, וק' הרי מדמפטר עי"ז מממון לא שייך לומר מצות לאו ליהנות נתנו כלקמן סי' ס"ט. ותרצתי לבני הרב שליט"א, התם בכריתות כיון שכבר נתן הב' סלעים שחייב לאשם, לא מחשב הרווחה מה שהשני ירעה עד שיסתאב ויקריבנו עולה]: 
+ואילה"ק דאף דמצינו שיכול אדם להקדיש בהמה בתנאי על מנת שהגיזה והכחשה שלו [כחולין פי"א מ"א], היינו בהקדש שאינו מחוייב בו, אבל הכא כיון דמחוייב להקדיש היוצא עשירי, ומצד הדין קדש החלב ממילא, מדהוקש לבכור. וכדקאמר בש"ס, א"כ האיך יכול להתנות שיהיה החלב חולין. ונ"ל כיון דאי בעי שדי מומא בכולה עדרי' [כבכורות נ"ג ב'], וגם יכול לשחוט ולאכול מעדרים קודם שהגיע הגורן, מבלי שיעשר [בכורות פ"ט סוף מ"ו], להכי כהקדש שאינו מחוייב בו דמי. והרמב"ם מפרש דה"ק, שאחרים מתנדבים לה��יק הולד מנקיבה שבעדרם, כשאין לבעה"ב נקיבה אחרת בעדרו. ותמהני א"כ מה קמ"ל מתני'. ורתוי"ט הקשה מה נדבה היא זו שאין ההקדש מרוויח עי"ז כלום. ותוס' הכא פי', דמתני' מיירי בולד שילדה בהמת מעשר אחר שנעשת מעשר דאע"ג שהוא קדוש כמותה, ואפ"ה לא יינק ממנה, מדמכחישה. וא"כ קמ"ל מתני' טובא, דאע"ג דהולד קדוש כהאם, אפ"ה לא יינק מהאם. רק ישתדל ממקום אחר לבלי להכחיש הולד הקדוש. ושייך נמי שפיר שאחרים מתנדבים להניק הולד מחולין, וכן בולד קדשים לקמן במתני', לפי דברי תוס' הנ"ל נמי מיירי בולד שילדה אחר שהוקדשה. ואילה"ק דהרי היה מותר להדליק במנורה מנר לנר, אע"ג דהוה אכחושי קדושה [כשבת דכ"ב ב']. נ"ל דיניקת החלב שמכחישה טפי, כ"ע מודו דאסור: 
+אב"י ק"ל לרש"י דעכ"פ אי מיירי קודם שזקפן הרי קיי"ל הזמנה לאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ז ב']. ונ"ל דכיון דקודם זקיפה הקיפו בו כבר, הו"ל ככבר עשו בו מעשה, וככיס תפילין דצר ביה חד זמנא, דנאסר [כברכות כ"ג, וא"ח סי' מ"ב] ה"נ ההקפה היה קצת מהמעשה שעל ידו מחשב כהקדש, רק שלא נגמר עד אחר שזקפן. וטפי ק"ל לרמב"ם דס"ל דמתני' מיירי בערבות שגדלין בשדה הקדש, וכ' עליו הראב"ד ושיבוש הוא, ותמה עליו רכ"מ למה קרא לפי' הרמב"ם שיבוש, בלי שום טעם. ולפע"ד כוונת הראב"ד דא"כ למה קאמר תנא דאין מועלין בה, דמשמע וודאי אף בנהנה שלא במקום מצוה, וה"נ כתב שם גם הרמב"ם בעצמו מפורש. וזהו באמת תמיה רבתא לרמב"ם, דהרי הוא בעצמו כ' לעיל מנה בסמוך דמועלין בגדולי הקדש, וצ"ע. והשבתי לבני הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג שליט"א, קושיתך לרש"י מהזמנה לאו מילתא. גם בלי תרוצך לק"מ לפע"ד. דכיון דמדמינן ערבה דחג לקדשי בדה"ב הרי בקדשי בדה"ב וודאי הזמנה מלתא היא. תדע דהרי באומר דבר זה יהיה קודש לבה"ב וודאי רק הזמנה בעלמא הוא [וע"ש ברש"י בסנהדרין דמ"ז סע"ב], ואפ"ה וודאי מאז הוקדש, וכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [ר"ה ד"ו ע"א], הרי הזמנה גבה מלתא היא. וקושיתך לרמב"ם דמוקי למתני' בערבה שבשדה הקדש, שכתבת שסותר תכ"ד דברי עצמו. נ"ל דרמב"כ. דייק מדנקט תנא סתמא ערבה, ולא פי' ערבה של מזבח, כדפי' לעיל מנה מים שבכד של זהב, ש"מ דלאו דוקא בערבה של מזבח, אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש אין מועלין בה. ומטעם דממיא ואוירא קרבי. דוגמת שרשי אילן הקדש חוץ מט"ז אמה, דאין נהנין מדמחוברין באילן, ואפ"ה אין מועלין מדרוב יניקתן רק מהארץ ולא מהאילן, ה"נ הכא: 
+ואילה"ק עכ"פ האיך יכלו הזקנים ליטל משם ערבה, הרי אסור לישראל לבוא לשם רק לצורך סמיכה שחיטה תנופה [כפ"א דכלים]. ואע"ג דהנהו ג' ל"ד, דה"ה לצורך אחר רשאין לכנוס, כלקמן [מדות פ"ב סי' נ"ט]. עכ"פ הכא לא מחשב צורך מצוה כ"כ שיבוא בעצמו גופו לשם כסמיכה וכו', שא"א שתעשה המצוה אם לא יבוא בעצמו לשם. י"ל דהכא נמי מיירי במי מהזקנים שהיה כהן. או שבאמת בקשו מכהן להביאן להן משם. ולרש"י דמיירי קודם שזקפום, ניחא טפי. תו נ"ל דהא דנקט זקנים, ר"ל ת"ח, כדתנינן מעשה בר"ג וזקנים [ב"מ די"א א'] וכדומה הרבה בש"ס. וה"נ מייתי ראיה מגדולי הדור שעשו כן. ורתוי"ט פי' דנקט זקנים דמדהן חלשי' לחפש אחר אחרת, התירו להן כן, עכ"ל. ותמהני דא"כ קושית רתוי"ט לרמב"ם גם לדידי' חוזר וניער, שהקשה להרמב"ם על שדחה דברי ראב"צ מההלכה, והרי קיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו. והרי גם לדידי' ק' קושי' זאת, דאי נמי קיי"ל כראב"צ, הרי עכ"פ מדקיי"ל מצות לאו ליהנות נתנו, יהיה מותר לכל אדם לעשות כן, ולמה התירו דוקא לחלשים. והן אמת שכל עיקר קושית רתוי"ט גם לרמב"ם אחמכ"ר ל"ק מידי, די"ל דאע"ג דהנאת המצוה לא מתשב הנאה, עכ"פ מה שא"צ לקנות אחרת מחשב שפיר הנאה, כדצרכינן למימר נמי הו"ט במביא חטאתו ואשמו ממעות הקדש דמעל [כמעילה די"ט א' ]. ובדוגמת זה כ' רתוי"ט גופיה [שקלים פ"ב מ"ב, ד"ה מעל ע"ש]. רק הכא מדלא היה הערבה באמת הקדש, רק דדמי להקדש כלעיל סי' ס"ז, להכי לרבנן דפליגי אראב"צ עכ"פ אסורא איכא, ואילה"ק א"כ הנודר הנאה משופר, או התוקע בשופר של קדשים דיצא. משום מצות לאו ליהנות נתנו [כר"ה כ"ח א'], ועל כרחך דמה"ט נמי לא מעל [ע"ש], ואמאי, הרי עכ"פ מה שא"צ להדר אחר אחר מחשב הנאה. י"ל התם א"צ לגוף השופר רק לשמוע הקול, אפי' בשיתקעו לאחרי' ושמע גם הוא יצא, משא"כ הכא דצריך לגוף הערבה, וודאי אם לא תמצא לו זו יצטרך לקנות אתרת, וזה שפיר מחשב הנאה. אב"י ל"מ נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט על שדחה דברי ראב"צ מההלכה. ע"פ מ"ש תוס' [סוכה מ"ג ב'] דלת"ק דערבה היא הלממ"ס, א"כ א"צ בערבה של הקיף לכם, משא"כ לאבא שאול דיליף לה מערבי שתים, א"כ גם בערבה של הקפה בעי לכם כמו בד' מינין. א"כ י"ל דלרמב"ם ת"ק דהכא וראב"צ בהא פליגי, דת"ק דהכא ס"ל כחכמים דהתם, וכדקיי"ל דערבה הלממ"ס, ולא בעי לכם, א"כ אין ללמוד מהך מעשה שיהיה ערבה של הקדש מותר גם בשאר הנאות, די"ל ערבה דמצוה שאני דמצות לאו ליהנות נתנו, משא"כ שאר הנאות באמת אסירי, וכדקאמר באמת לא נהנין ולא מועלין, וראב"צ ס"ל כאבא שאול התם דיליף לה מערבי. ובעינן גם בערבה של הקפה לכם, ומייתי שפיר ראיה מהך מעשה דגם שאר הנאות מותר בערבה של הקדש, דאי"ל דהך דזקנים שאני דמצות לאו ליהנות נתנו. דליתא, דאף דאין שם הנאה ליתסר, מדבעינן גם בערבה של הקפה לכם, וכשנטלוה הזקנים לצאת בה, הרי הוציאוה לרשות תולין, והרי המוציא מעות הקדש לרשות תולין, אף שלא נהנה מעל ורק בגזבר לא מעל בכה"ג עד שיעשה בה מעשה הדיוט [כלקמן פ"ה מ"ד]. א"כ מדקיי"ל דערבה הלממ"ס ולא בעי גבה לכם, להכי יפה דחה הרמב"ם הך דראב"צ מההלכה. עכ"ל בני הרב הגאב"ד שליט"א. והשבתי לו, הן אמת שדבר זה חריף ומפולפל, ואפ"ה א"א לומר כן, דהרי שכחת בני שליט"א דהרמב"ם לא מוקי לה הכא בערבה שמקיפין בה המזבת אלא בערבה שגדילה בשדה הקדש מיירי, וגם אבא שאול היו נותנין בלולביהן קאמר, והרי ערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אין אפשר לומר דפליגי הכא בלכם. ובאמת עוררתני בני שליט"א לומר, דהרי גם לרש"י דמיירי בערבה של הקפה, גם לרמב"ם דמיירי בערבה שגדל בשדה הקדש, עכ"פ צריך טעם, האיך הותרו הזקנים לתת ממנה בלולביהן. הרי בערבה שבלולב לכ"ע בעינן לכם, וא"כ אף דמצות לאו ליהנות נתנו, ואין כאן הנאה, עכ"פ בשנתנוה בלולביהן, הוציאו הערבה מרשות הקדש לרשות הדיוט, ואף דלא נמעול מטעם דאין הערבה ממש של הקדש, לרש"י כדאית ליה ולרמב"ם כדאית ליה, עכ"פ הול"ל כברישא דלא נהנין ולא מועלין. וע"כ צ"ל דס"ל לראב"צ דכיון דאינה הקדש ממש, וגם רק למצוה הביאוה לרשותם, לא גזרו בה רבנן לדקדק בה כולה האי. וא"כ י"ל דלרמב"ם בחבורו בהא פליגי חכמים וראב"צ, ויפה פסק כחכמים, דבכל גוונא אסורה ערבה של הקדש, אפילו בדבעי לה למצוה. ומתורץ קו' רתוי"ט לרמב"ם: 
+אמר המפרש מאחר שלכאורה אין פירושי זה מסכים עם סוגית הש"ס כאן [די"א א'], וגם בל"ז פי' הסוגיא בעצמה עמום מכוסה, ככלה חדשה מעולפת בספירי צעיף, ודברי רבותינו רש"י ותוס'., אשר רק משדיהן הורגלנו לינק, חלבמו סגרו, ואינן מספיקין לגרונינו צחה צמא. לכן קמתי אני בריה קלה בקא בר יימא, וכתולדה הדרה בעקרי הבתים, וכאישות בלי עינים בחתחתים, ואמינא ברק ברקאי דכוביתא בעלמא קא ח��ינא, לפרש סוגיתן כפי המסכים עם סוגיא דש"ס ע"ז [מ"ב ב' ]. דהכא אותבה ר"ל לר' יוחנן דקאמר דע"ז שנשברה מאליה אסורה, והרי במתני' קאמר זקן שבאשירה יתיז בקנה ומותרת. וקס"ד דמדקתני סתמא ש"מ דמיירי נמי בשנעשה הקן מהעצים ששבר ותלש העוף מהאשירה, אלמא דאף שלא שברם הנכרי בעצמו, אפ"ה מותר. ומתרץ ר' יוחנן לא, מתניתין מיירי כשהקן נעשה מהעצים שהביא מעלמא. והא דקאמר הש"ס תו, אי הכי אמאי בשל הקדש אין נהנין ואין מועלין. נ"ל דמסקנת דברי ר' יוחנן היא דקאמר לר"ל, וה"ק, אי כדקאמרת דמיירי דהעצים שבקן הוא ממה שהביא העוף מאותו אילן, א"כ ברישא בשל הקדש אמאי אין מועלין. [וזה שלא כדברי רבעתו"ס, דאמאי דתני בשל הקדש אין נהנין פריך]. וקאמר תו בש"ס, אלא בגדולין הבאין לאחר מכאן, וס"ל אין מעילה בגידולין. נ"ל דמלת אלא ט"ס, וצ"ל א"ל. ור"ל ומהדר ליה ר"ל לר' יוחנן, לעולם דמיירי דאיתבר עצי הקן מהאילן גופה. ואפ"ה בהקדש אין מועלין, דמיירי שנעשה הקן מהגדולין שגדלו בהאילן אחר שהוקדש, וס"ל אין מעילה בגדולין. ומסיק תו, הכי נמי מסתברא, דאי ס"ד דמיירי בדאייתא מעלמא אמאי יתיז בקנה לשקליה משקל. נ"ל דה"פ וה"ק ליה ר"ל לר' יוחנן, בשלמא אי נימא דמיירי בדאתבר מגופה, להכי שפיר באשירה יתיז בקנה, ולא יטול הקן בידו מהאשירה, דגזרינן דאתא לאחלופי בהענפים המחוברין עדיין בהאשירה. ורק כשיתיז בקנה א"א תו למגזר כה"ג, דהרי הענפים המחוברים עדיין בהאשירה לא יפלו למטה ע"י נענוע קל של הקנה. אבל אי נימא דמתני' מיירי דאייתי עצי הקן מעלמא, א"כ אמאי יתיז בקנה, לשקלה משקל הקן בידיו מהאילן, דהרי לא שייך למגזר אטו מחוברין של אותו אילן, מדהוה גזירה לגזירה, דהרי התלושין של האשירה ג"כ לא אסירי רק משום גזירת המחוברין בו, והאיך נגזר תלושין שמעלמא אטו תלושין שמגוף האילן. ואמר ר' אבוה אר"י, לעולם דאייתי מעלמא, ומאי יתיז, יתיז באפרוחין. ר"ל אע"ג דאפרוחין כעצים תלושין דאתו מעלמא דמו, אפ"ה כשצריכין לאילן יש לאסרינהו, מדדמו עי"ז טפי לענפים המחוברין בהאילן, להכי אסור למשקלינהו בידים מהקן, רק יתיזן בקנה, ויראה שכשיפרחו קצת, אז א"צ לאילן ויהיו מותרין. והדר תו קאמר הש"ס, א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין וכו', ביצים וכו'. ר"ל דר' יעקב השיב על הך דלעיל דהאי יתיז דמתני' ר"ל באפרוחין, אי באפרוחין מיירי, מ"ש אשירה מהקדש, דבאינן מופרחין גם בהקדש אסורי כמו ביצים, ובמופרחין גם באשירה מותרין, ואמאי רק באשירה נקט יתיז בקנה. כך הוא פי' הסוגיא לפע"ד, כדי להשוותה ולהסכימה עם הסוגיא דע"ז הנ"ל רק דלתו' הנ"ל באינן מופרחין אפי' דרך התזה אסור. מדחייס עלייהו מלהשליכן, חיישי' דמה"ט יעלה באילן האשירה: 
+
+Chapter 4
+
+והא דנקט עולה, ולא חטאת ואשם. ה"ט משום דאי לאשמעינן דבשר וחלב שלהן מצטרף, כבר שמעינן מרישא. ואי דלצטרפי נסכין שבהן בהדי בשר. הרי נסכים רק בקרבנות שבאין בנדבה כתיבי, וחטאת ואשם אינן באין בנדבה. ואע"ג דחטאת מצורע מפורש בו נסכים אף שאינו בא בנדבה. אפ"ה משום חטאת מצורע לחודא לא בעי תנא למנקט במתני' סתם חטאת. ואילה"ק דעכ"פ הו"ל למנקט נמי שלמים שיש בהן נסכים. י"ל דאפ"ה לא נקטי' תנא מדלא שייך בהו צירף למעילה בבשרן, מדאין מעילה בבשר שלמים אפי' קודם זריקה, משא"כ ק"ק. וכ"ש דלא מצי למנקט בכור ומעשר ופסח מה"ט, דג"כ אין מעילה בבשרן, וגם אין בהן נסכים, מדאין באין בנדר ובנדבה. להכי ניחא ליה למנקט עולה, דאית בה תרתי. דשייך בה צירף למעילה בבשרה, וגם שייך בה צירף לבשר עם נסכים. והא דנק�� תודה אף דלא שייך גבה צירף למעילה בבשרה, דהרי אין מועלין בבשר של קדשים קלים. ה"ט מדרצה לאשמעי' דלחם שבה אף שאינו מין קרבן אפ"ה מצטרף עכ"פ לעניין אכילת פגול נותר וטמא. וא"כ שפיר נקט נמי גבה בשר התודה, דאע"ג דלא שייך גבי' צירוף למעילה, עכ"פ שייך גבה צירוף לפגול נותר וטמא. וה"ה דהוה מצי למנקט בשלמי נזיר דנמי מביא כ' לחמין [ועי' בחומר בקדש פ"ב סי' ט"ז]: 
+ותמהני שלא הביא הרמב"ם [פ"ד מאהט"ו ה"ז] מסקנא דש"ס דמוקמינן הא בכולה הא במקצת, ופי' רש"י ותוס' הכא, הא בכולו, ר"ל שפירשו ב' חצאי שיעור בשר ודם משיעור שלם, אז אפי' אין הדם במקום תולדתו מצטרף, הא במקצתו, ר"ל שפירשו מחצי שיעור. ונ"ל דרמב"ם ס"ל כהר"ש [אהלות פ"ג מ"ג] שפירש, הא בכולה, ר"ל שנגע בב' חצאי השיעור, אז מצטרפי לטמא הנוגע, הא במקצתו, שנגע רק בא' מהן, אע"ג שמונחין יחד, אפ"ה אמ"צ לטמא רק כשהדם במקום תולדתו. א"כ הרמב"ם לשטתי' יפה עשה שלא הביא הך סוגיא שהיא דלא כהלכתא, דהרי איהו פסק [פ"א מאה"ט הי"ב] דמגע ומגע אמ"צ אע"ג שנגע בשניהן. ועי' לעיל [חולין. פ"ט מ"ד] שהארכנו: 
+ותמוהין כאן דברי הר"ב, שכ' דערלה וכלאי כרם מצטרפי לאסור ביבש במאתים ובלח בס', וכך כתב ג"כ בערלה (פ"ב מ"א). ולכאורה משמע דבמין במינו קאמר. דהרי במין במינו איירינן במשנה, אבל א"א לומר כן, דהרי ליכא לשום מ"ד דס"ל לחלק במב"מ בין לח ליבש [ועי' רמב"ם פי"ג מתרומות ה"ב וד' וח' וט', ובהל' מאכלות פט"ו הי"ד, ותוס' ע"ז דס"ח ב ד"ה ר"ש], דבכולהו דוכתי אמרי' דבמב"מ אפי' לח בלח לא סגי בס' בתרומה, וה"ה בערלה וכלאי כרם. אע"כ דהר"ב שמחלק בין לח ליבש היינו בנתערב בהיתר מין בשא"מ. אולם גם בזה לכאורה לא ידעתי מנ"ל דבערלה וכ"כ בשא"מ ביבש יאסר במאתים. ואפשר ע"פ מה דפליגי רש"י ותוס' (חולין דצ"ט א'), דלרש"י שם (ד"ה אין בהן בנ"ט), דוקא במין במינו שנתבשל יחד דטעם האיסור ניכר תמיד. להכי אפי' הסיר ממשות האיסור מהתערובות שנתבשל, אפ"ה צריך בתרומה ק"א לבטלו. וכ"כ במין בשא"מ, ונשאר בהתערובות ממשות האיסור. ג"כ צריך ק"א לבטלו. אבל בנתערב תרומה בהיתר מין בשאינו מינו, ולא נשאר שם ממשות האיסור, רק הטעם, להכי בנתבטל הטעם מותר אפי' אין שם ק"א. ובלא נתבטל הטעם אפי' יש שם ק"א אסור. ולתוס' שם אין שום חילוק בין יש שם ממשות האיסור או לא, דבכולהו גוונא, במין במינו צריך ק"א. ובמין בשא"מ סגי בשיתבטל הטעם, כבכל איסורים. א"כ י"ל דר"ב הכא ובערלה. בתרווייהו הנך דוכתי מיירי במין בשא"מ וכדאמרן, וס"ל כרש"י הנ"ל, והא דכ' הר"ב דביבש ביבש צריך ק"א, ר"ל שכיון שנתערב יבש ביבש, יש שם ממשות האיסור, [ואינו מכירו], להכי כ' דצריך ק"א לבטלו, אף במין בשא"מ. אולם הרמב"ם בכולהו דוכתא בהל' תרומות ובהל' מאכלות לא חילק במין בשא"מ בין לח ליבש, דבכולהו גוונא באינו נ"ט שרי. אמנם גם דברי הרט"ז (י"ד שכ"ג סק"א), לא זכיתי להבין, דמשמע מדבריו שם דלתוס' הנ"ל אם נתערב מב"מ והסיר האיסור, אז א"צ ק"א. ואני בעניי לא מצאתי גלוי לזה בדבריהם, ואדרבה משם לכאורה נראה איפכא, דבמב"מ בין לרש"י בין לתוס' אפי' הסיר האיסור צריך ק"א. דאפי' לרש"י עכ"פ מדהוא מב"מ, תמיד נשאר טעם האיסור, והו"ל כיש האיסור בעין, ורק בנתערב באינו מינו ונשאר שם ממשות האיסור פליגי, דלרש"י בכה"ג צריך ק"א, ולתוס' סגי בנתבטל הטעם: 
+ועי' רש"י סוכה י"ז ב' שפירש בענין אחר. אב"י ורתוי"ט תמה על זה, דהרי לעיל במ"ג ג"כ שוו בד"א בשיעור או בטומאה, ואפ"ה אין מצטרפין. ובמח"כ הגדול הכא שאני דבאותו שיעור דשוו ביה, שוו ביה נמי בטומאתו, דשניהן טמאי�� מדרס בהך שיעורא. והרמב"ם חילק, דלעיל אמ"צ במטמאין, משא"כ הכא רק במתטמאין מצטרפו. וגם בזה תמה רתוי"ט בהבנתו. ולפעד"נ דכוונת הרמב"ם, דטפי מסתבר לומר הכא במתטמאין דמצטרף, מדעכ"פ המטמא שממנו יוצא הטומאה אינו מדבר המורכב, ממאי דנימא שיצטרף המטמא שהוא המת שרץ נבילה, דהרי עיקר הטומאה שממנו יוצא הטומאה הוא מדבר המורכב מב' מינין שאינן שוין. עכ"ל בני הרב שליט"א: 
+
+Chapter 5
+
+ואילה"ק הרי הוה הכא מחלוקת ואח"כ סתם כר"ע, כדמשמע מדיוקא דסיפא, דדוקא במלבוש תחתון ועליון, הא מציעאה מעל לאלתר, והיינו כר"ע ברישא, והרי לא קיי"ל כר"ע מחביריו [כעירובין מ"ו ב]. וכן הרמב"ם [פ"ו ממעילה] לא חילק בין בגד לבגד, דבכולן מעל רק כשיפגום, והיינו כרבנן. נ"ל דשאני הכא, דהרי בל"ז ק' דסתרי אהדדי דיוקא דרישא וסיפא, במשנתינו, דבסיפא הרי משמע דקיי"ל כר"ע, וכדאמרן. ובסיפא דרישא נקט תכשיטי זהב שאינן נפגמין כלל ע"י תשמישן, הא לבוש מציעא' שנפגם עכ"פ לאחר זמן, אינו מועל עד שיפגום, והיינו כרבנן. ואפי' לאידך תי' דר' זביד [ש"ס די"ט א], דקאמר על תכשיטי זהב, לעולם מי לא פגמה. היינו לזמן מרובה מאוד, ועכ"פ מלבוש מציעא' א"צ כל כך זמן מרובה שיפגום. ומדלא נקט ברישא רבותא, ש"מ כרבנן. אע"כ דהכא לא הוה כמחלוקת ואח"כ סתם, דאיכא סתמ' הכי וסתמ' הכי, רק בעי למנקט כיצד אליבא דכ"ע. אמנם עי' תוס' [די"ח א ד"ה במאי], שפירשו דלבוש מציעאה נמי נפגם לאלתר, רק שאין ניכר פגומו, ובהא פליגי ר"ע ורבנן. ודוק: 
+ונ"ל דנקט תלש ולא גזז, משום דבגוזז חייב מלקות, דאע"ג דבחטאת בעלת מום מיירי וכסי' י', אעפ"כ מדאיירי שקדם הקדישה למומה, וכמבואר שם. והרי בקדשי' שהוממו אח"כ חייב מלקות כשגזזה [כבכורות דט"ו ב], דאע"ג דאינו אסור כשתומם רק משום תזבח ולא גיזה [כבכורות דט"ו א] וה"ל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקין. ה"ט דהכא לקי מדאהדרי' לאסור' קמא [כתוס' חולין דצ"ט רע"א], ומדחייב מלקות אינו משלם משום מעילה, דאין אדם לוקה ומשלם [ככתובות דל"ב ב]. ואע"ג דעכ"פ עדיין הוה מצי למנקט כשהיה שוגג אגיזת קדשים. דהרי חייבי מלקות שוגגין חייבים בתשלומין [כרמב"ם רפ"ג מגניבה] או הוה מצי להנקט כשגזז, רק שהיה פחות מאורך הסיט והגיזה שוה פרוטה, וחיוב גיזת קדשים אינו בא רק כשגזז מלא סיט [כרמב"ם פ"א ה"ז ממעילה]. עכ"פ אילו נקט גזז היה צריך תנא להאריך דמיירי בכהנך גוונא, להכי ניחא ליה טפי למנקט תולש, דבכל גוונא אינו חייב עלה בקדשים, דתולש אינו כגוזז [כבכורות דכ"ה א]. ורק בעוף מחייבינן התם בתולש נוצה משום גוזז, מדאורחא הכי וכדקאמרי' התם. אולם במשנה שבש"ס גרסי' הנהנה מחטאת וכו'. אבל ברמב"ם [פ"ו ה"ב ממעילה] גרסינן כגרסת הספר: 
+אב"י אמנם ק"ל גם בתמימ' הול"ל בגיזתה דלא נהנין ולא מועלין, וכדאמרי' לעיל [פ"ג מ"ה] בחלב המוקדשין דלא נהנין ולא מועלין, וכ' שם הר"ב ורתוי"ט דטעמא משום דאפי' בקדשי מזבח כל שאינו ראוי ממנה להקרבה לא מקרי קדשי ה'. א"כ ה"נ נימא בגיזתה, ותרצתי לבני הרב הגאב"ד שליט"א, דגיזה שאני, דמחמם לגוף הבהמה, וגם מכחישה כשיגזזה [כחולין קל"ה ב], להכי מחשב שפיר גם גיזה קדשי ה', משא"כ חלב מפקיד פקיד בהכחל, ואינו מכחיש להגוף כשיחליב' אלא אדרב' מקיל צער הבהמה, להכי אין לה שום שייכות עם הקרבה: 
+אבל בבגדי כהונה הדין הוא איפכא, דקודם שבלו אין מועלין בהן, מדניתנו ליהנות בהן, מדלא נתנה תורה למלאכי שרת, לפיכך אין מעילה בשגגתן, אבל כשבלו מועלין בהן [כקידושין דנ"ד א]. ונ"ל דלא דמו לקדשי' שמתו, דלא חזו למידי, ולא מקרי ת�� קדשי ה'. אבל בגדי כהונה שבלו עדיין חזו בפנים לפקוע פתילות למנורה, ולשמחת בית השואבה [כסוכה דנ"א], וכצורך קרבן דמי [כתוס' שבת דכ"א א ד"ה שמחת]. ובזה מתורץ ג"כ קושית רמל"מ [פ"ה ממעילה הי"ד]. שהקשה הרי קיי"ל אין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו, (כפסחים דכ"ו), וה"נ בגדי כהונה שהקדישן להשתמש בהן עד שיבלו. וכיון שבלו הרי נעשית מצוותן, ואמאי ימעול בהן. ולפענ"ד נראה, כיון דאדעתא דהכי הקדישום מעיקרא, שכשיבלו יעשה מהן הפתילות הנ"ל. להכי אף אחר שבלו אכתי בקדושתייהו קיימו. ותמהתי מאד על רמל"מ אשר לבו לב האריה דבי עלאי ועינו כעין הבדולח, והוא הביא כל המקומות הנ"ל בש"ס שהבאנו ונשמטה מלפניו הסברא זו לחלק בכך. מיהו גם בל"ז יש לתרץ קו' רמל"מ הנ"ל, דהא דאמרי אין לך דבר וכו', היינו במיוחד למצוה מיוחדת, כדם לזרקו על המזבח. ובגד לבן של כוה"ג ליכנס בהן לפני ולפנים ולגנזם אח"כ. לפיכך מדנעשת מצותו לא היה מועלין בו, לולא שהוא גזירת הכתוב [כפסחים דכ"ו א]. משא"כ שאר בגדי כהונה שבלו, אף דלא ילפינן מבגדי לבן של פה"ג. מדהו"ל ב' כתובים הבאים כא' [כפסחים שם]. עכ"פ כיון שאין זמן קבוע לתשמישן. והרי לולא שבלו, היה משתמש בהן בפנים והולך, לפיכך לא מחשב גמר מצותו עדיין. אמנם כלי שרת שניקב. שאפשר להתיכו לתקנו שוב. גם בו מסתפק רמל"מ שם אם יש בו מעילה. ואני בעניי לא זכיתי להבין ספיקת רבינו, דמ"ש מקרבן שנפל בו מום, דמדעומד לפדות מועלין בו. א"כ מכ"ש כלי שניקב שאפשר בו תקנה בעצמו, כשיתיכנו. וצ"ע: 
+כך נ"ל כוונת שיטת הרמב"ם [פ"ו דמעילה]. ומ"ש הרמב"ם. כלישנא דמתני' אין מועל אחמ"ו וכו' אלא בבהמה, ושינה ונקט וכלי תשמיש, תחת כלי שרת דנקט תנא. נ"ל דלא התכוון רבינו להעתיק לשון המשנה ולפרשה כך, שיהיה בהמה דנקט תנא, ר"ל חמור, וכמ"ש הרמב"ם, וכלי שרת היינו כלי תשמיש. ליתא, דא"כ מה דקאמר תנא אין מועל אחמ"ו וכו', במה איירי, הרי גם בחמור וכלי תשמיש שהן קדשי בדה"ב יש מועל אחר מועל. אלא גם לרמב"ם מתני' לא איירי רק ובהתכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ובכה"ג וודאי אין מיאחמ"ו רק בבהמת קרבן ובכלי שרת ממש. ורמב"ם נקט נמי להך דינא [שם ה"ה]. משא"כ בהלכה ד', דבעי הרמב"ם למנקט דינא דתוספתא הנ"ל, דהיינו שהתכוון רק ליהנות מהחפץ ולא להוציאו מרשות לרשות, ובכה"ג אפי' בחמור וקרדום של בדה"ב יש מואחמ"ו נקט הרמב"ם שפיר אין מואחמ"ו במוקדשים רק בבהמה, דהיינו אפי' חמור וכדמפרש ואזיל, ובכלי תשמיש, דר"ל קרדום וכדומה. וכוונת רבינו לומר דרק בהנך תרתי אפשר שיהנה ויבא אחר ויהנה אחריו, להכי אפשר גבייהו מואחמ"ו. אבל במעות א' במילי דמיכל לא אפשר מואחמ"ו, דבמעות א"א בו הנאה מגופו רק בהוציאו מרשותו, והרי בכה"ג לא איירי תוספתא. ובמילי דמיכל הרי זר שבלע שזפין של קודש והקיאן ואכלן אחר. וודאי השני פטור ממעילה [כיומא דפ"א א]. ועי' רמל"מ ורכ"מ בפ"ו דמעילה שהאריכו הרבה בפירוש דברי הרמב"ם. ויקריב לשיטת הרמב"ם הנ"ל הם ג"כ דברי רבעתו"ס [קידושין נ"ה א, וב"מ צ"ט ד"ה וחבירו], כולם עונים ואומרים כרמב"ם דכוונת התוספתא היינו בשלא התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, ולא פליג התוספתא על המשנה, דבגוונא דתוספתא לא איירי מתני'. אמנם הראב"ד דחה להך תוספתא בב' ידים מההלכה, ומשמע עוד מדבריו דבהמה וכלי שרת דנקט מתני' דוקא הוא. וכן משמע נמי לפי השקפה הראשונה לישנא דגמרא בפלוגתא דת"ק ור' נחמי', וע"ש. וס"ל להראב"ד דכוונת המשנה דבכל הקדשים בין בקדשי בדה"ב או עופות מנחה ונסכים, בכולן אין מואחמ"ו אפי' לא התכוון להוציאו מרשות לרשות. רק בבהמת קרבן וכלי שרת ממש יש בהם מואחמ"ו אפי' התכוון להוציאו מרשות לרשות. ולכאורה נוטין דברי המשנה טפי כהראב"ד, דבשלמא לדידיה שפיר נקט במתני' אלא בהמה וכלי שרת. דלא הוה מצי למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח, דהרי בקדשי מזבח גופה עופות מנחות ונסכים לראב"ד אין בהן מואחמ"ו. אלא לרמב"ם ק', דנהי דבגוונא דתוספתא לא איירי תנא, עכ"פ כיון דבכל קדשי מזבח לרמב"ם יש בהן מועאחמ"ו, א"כ מ"ש בהמה וכ"ש דנקט תנא, וטפי הו"ל למנקט בקיצור אלא בקדשי מזבח. אלא די"ל דלרמב"ם בהמה וכש"ר דנקט תנא, רק לסימנא בעלמא נקט לגלויי' טעמא דמ"ש קדשי מזבח. והיינו משום דבהמה הא רביי' קרא באיל האשם, וכ"ש, מדילפינן ק"ו, וכדקאמרי' בש"ס, מיהו מדידעינן דיש מאחמ"ו בהנך ב' מיני קדשי מזבח, דהיינו בהמה שהיא עצמה נקרבת, וכלי שרת שמיוחד להקריב מה שבתוכו. א"כ ה"ה נמי כל קדשי מזבח דדמו להנך תרתי. ואפשר לי עוד דגם לת"ק דר' נחמי' בש"ס דס"ל דבכש"ר אין מואחמ"ו, עכ"פ מדמודה בבהמה. היינו בהמה וכל דדמי לה. שקרב הוא עצמו למזבח אינו מתחלל בשיהנה ממנו מדאלים קדושתו, ויש בו מואחמ"ו, משא"כ כש"ר שאינו קרב למזבח רק מה שבתוכו אין בו מואחמ"ו. ונלפע"ד ראיי' לרמב"ם, דעל כרחך הא דנקט תנא בהמה וכש"ר רק לדוגמא נקט'. דאלת"ה, א"כ מה דמסיק בש"ס מה איכא בין ת"ק לרבי דקאמר כל שאין לו פדיון יש בו מואחמ"ו, ודחיק לומר דנ"מ בנהנה מעצים. או בנהנה מבהמה שהוממה ונשחט' קודם פדיי', טפי הול"ל דנ"מ עופות מנחות ונסכים. אלא לאו ש"מ דגם בהנך ס"ל לתנא דיש בה מועאחמ"ו, ובהמה וכש"ר דנקט, היינו וכל דדמו להו. וברוך אל ההודאות ורוב הודאות אלהי ישעי כי חנני אלהים לברר כל זה: 
+
+Chapter 6
+
+ועי' תוס' ב"מ ד"י ע"א, ותוס' ב"ק דע"ט א', ובקידושין דמ"ב ב', שכתבו דבשאר דוכתי כשהשליח שוגג לא אמרי' דברי הרב וכו'. וכן כתב ג"כ הסמ"ע ח"מ רסי' קפ"ב. א"כ לכאורה ק' לפ"ז למה צריך במעילה ג"ש דחטא חטא מתרומה [ור"ל אף שבתרומה נמי אפשר שהיה שליח לעבירה, כגון להקדים מעשר לתרומה, ודו"ק], דכמו בתרומה מהני שליחות אפי' לעבירה, כ"כ במעילה יש שליח לדבר עבירה, ול"ל, והרי בל"ז לא גרע מעילה משאר דוכתא, דבכל ששגג השליח וא"א לומר גביה דברי הרב וכו' אמרי' יש שליח לד"ע. עי' מה שתרצו על זה תוס' קידושין [דמ"ב ב' ד"ה אמאי]. ול"מ נ"ל דהרי ידוע דגם שוגג צריך כפרה, והיינו מדהיה לו לדקדק שמא עושה דבר עבירה. א"כ בשליח דמעילה נמי, אף ששוגג היה גם הוא גם משלחו, עכ"פ היה לו לדקדק במעשיו, שמא יעשה דבר נגד רצון שמים משא"כ בשגג בשכחה [עי' מכות ד"ט ב']. [אב"י עוד נ"ל, די"ל דצריך הג"ש מתרומה שיצטרך הנאה ופגם כאחת, וכמ"ש ע"ר נ"י לעיל פ"ה סי' ט"ו]: 
+ובש"ס אמרי' אהך בבא, ש"מ מוסיף על דבריו הוה. ר"ל דבש"ס כתובות [דצ"ח ב'] מסתפקינן באמר לשליח שימכור א' משדותיו. והלך השליח ומכר יותר ממה שצוהו, מי אמרינן שהשליח שמכר יותר ממה שנצטווה. מוסיף על דברי משלחו הוה, ולהכי אף שאותן שמכר יותר ממה שנצטוה אינן מכורין, עכ"פ האחת שהרשהו הב"ב למכור, מכור הוא, אם ירצה הלוקח. או נימא דמעביר על דבריו של בעה"ב הוה, וה"ל כאילו עקר כל השליחות, ואפי' אותו א' שמכר כפי רצון המצווה, נמי אינו מכור, אם ירצה המצווה. וקאמר הכא, דבשלמא אי נימא דכשהוסיף השליח בין במתנה בין במכר, מוסיף על דברי המצוה הוה. שפיר י"ל במתני' דגם בעה"ב מעל, דהרי נתקיים גם שליחותיה. אלא אי נימא. דכל שהוסיף השליח יותר ממה שנצטווה, אז הוה כמעביר על דברי בעה"ב, אמאי אמרי' במתני' דבה"ב נמי מע��, ואמאי, הרי נעקר שליחותי' לגמרי. ונ"ל דרק אמאי דאמרי' במתני' דגם בה"ב מעל מקשי. אבל שליח, וודאי אפי' נימא דכל שהוסיף בשליחותי' מעביר ע"ד הוה, והרי האורחין נמי הוסיפו על דברי השליח, אפ"ה מעל שליח ג"כ. דבשלמא בבעה"ב, כשהוסיף שליח אמרי' דנעקר שליחותי' דב"ב לגמרי, ולא מעל. משום שהאורחין המוציאין לחולין סבורין שעושה השליח הכל מדעת הב"ב, והרי באמת זה טעות. דהרי בשהוסיף יותר ממה שנצטוו. עקר דעת בה"ב לגמרי. לפיכך כל שנימא מעביר על דבריו הוה. לא מעל הבה"ב. אבל שליח, וודאי מעל. אף שגם הם הוסיפו על דברי השליח. עכ"פ הם המוציאין לחולין. יודעין שב' לוקחין ע"ד השליח וא' לדעתן, ולא עקרו שוב שליחותי' דשליח. ומתרץ הש"ס. א"ר ששת, הכא במאי עסקינן. דא"ל השליח עלו א' מדעת בה"ב. וא' מדעתי. כלומר, לעולם כל המוסיף על שליחותי'. עקר שליחות המשלח לגמרי. ואפ"ה תנא הכא דמעל בעה"ב. מדפירש בהדיא שיטלו א' לדעתו של בעה"ב, וגלי דעתי' שאינו רוצה לעקור השליחות לגמרי, רק להוסיף עליו. והא דנקט הש"ס שאמר השליח וא' לדעתי. וודאי לאו דוקא, דאפי' לא אמר על הא' שהוסיף מלת לדעתי, וכגון שאמר טלו א' מדעת ב"ב. ועוד א', או טלו ב', ורק א' מהן לדעת ב"ב, וודאי שליח מעל, שהרי הוא בעצמו יודע שהוא הוסיף הא'. אלא איידי דנקט א' לדעת ב"ב, וודאי משתמע שהשנית הוא לדעת השליח. וכך כתב נמי תוספ' הכא ובסוגיא דכתובות [שם]. דאבל האורחין א"צ שיאמרו הרי אנו נוטלין א' יתירה מדעתינו, דדוקא שליח צריך שיאמר כן שלא יסברו אורחין שלדעת בה"ב עושה, ולא יחזיקו כלל טובה לשליח, דאל"כ למה ימעל השליח, הרי לא יהנה. אבל האורחין הרי יודעין שלוקחין א' יותר ממה שאמר השליח, עד כאן הצעת הש"ס ופירושו. והנה למאי דקיי"ל [רמב"ם פ"א משליחות. וח"מ קפ"ב ס"ח] לעניין מכר דמוסיף על דבריו הוה. ואותו א' שמכר כפי שצווהו הבע"ב, עכ"פ הוה מכור אם ירצה הלוקח. א"כ ה"נ במתני' לעניין מעילה א"צ לאוקמא שפירש השליח בדבריו שיקחו א' על דעת ב"ב וא' מדעתו, אלא אפי' בסתמא, שאמר להאורחין שיטלו ב', אפ"ה מעל בה"ב, דהרי גם בלא פירש, אמר הש"ס דבדאמרי' מוסיף ע"ד הוה. שפיר מעל בעה"ב. ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם [פ"ז ממעילה] שכ' דבאמר שליח סתם טלו שתים, לא מעל שליח. ורק באמר טלו שתים מדעתי, והן לקחו ג', אז כולן מעלו. עכת"ד. וזה תמוה בתרתי. חדא, בסתמא אמאי לא מעל שליח. הרי מתני' סתמא קתני, ואפ"ה קאמר הש"ס דאי נימא מוסיף על דבריו הוה, שפיר קאמר במתני' דמעלו כולן. ותו דקאמר הרמב"ם עוד, דבשאמר שליח טלו ב' מדעתי אז מעלו כולן. ואמאי, הרי אופן זה לא נזכר כלל בש"ס. לא למ"ד מוסיף ולא למ"ד מעביר, והסברא נותנת דכמו דלמ"ד מעביר על דבריו הוה. אפ"ה בשגלה דעתו שנותן הא' לדעת בעה"ב. הו"ל כאילו קיים השליחות באותו א', כ"כ יש לנו לומר למ"ד מוסיף על דבריו הוה. היינו דוקא בשאומר סתם טלו שתים. אבל בשפירש ואמר טלו שתים לדעתי, הרי אומר בפירוש שעוקר שליחות המשלח לגמרי, ורק לדעתו הוא נותן להן הב'. ומעביר על דברי בה"ב הוה. ואמאי מעל בעה"ב. ונ"ל דהרמב"ם הוכיח דבקאמר שליח סתמא טלו שתים, בין למ"ד מוסיף בין למ"ד מעביר על דבריו, וודאי לא מעל השליח, דאמאי ימעל, הרי לא יחזיקו לו טובה, שיסברו שכך צוהו המשלח, וכמ"ש לעיל בשם התוס'. וכן מוכח קצת מלישנא דש"ס דקאמר אפי' למ"ד מעביר על דבריו, דקאמר להו השליח טלו א' לדעתי. והרי למ"ד מעביר על דבריו. א"צ לתרוצי רק למה ימעל הבה"ב. והוה א"כ סגי בשיאמר, הכא במה עסקינן בשאמר טלו א' מדעת בעה"ב. אלא לאו ש"מ דלכ"ע לא אפשר שימעול השליח רק בשיאמר להם עכ"פ שיקחו א' על דעתו. ויחזיקו לו טובה עי"ז. ובוודאי בהכי איירי מתני' דקאמר שמעל שליח, וזה לא תלוי כלל בפלוגתא דמוסיף או מעביר ע"ד. אלא דס"ד דמקשה, דמדתני מתני' סתמא, וודאי כולה משמע בחדא גוונא. ומדאותה שהוסיף השליח וודאי מיירי בשאמר השליח שיטלוהו על דעתו של שליח. וכדאמרן, א"כ ה"נ אותה האחרת שנתן כדעת בה"ב נמי מיירי בשא"ל השליח שיטלוה על דעתי' דשליח, ואפ"ה מעל בה"ב. ואע"ג דגלי שליח דעתי' שעוקר גם באותה חתיכה שליחותי' אין זה בכחו של שליח, דדוקא למ"ד מעביר על דבריו הוה אמרי' דבשפירש ואמר קחו (א') [ב'] מדעתי, גלי דעתי' (דלקיים) [דלא לקיים] שליחות המשלח קבעי, משא"כ למ"ד מוסיף על דבריו כל מה שעושה כפי מה שצווהו המשלח, אעפ"י שאומר בפירוש שעושה כן לדעת עצמו, לא מהני, שעל כרחו מחשב כמקיים בזה שליחות המשלח. וה"נ אמרינן [ב"ק דק"ב ב'] דבנתן לשלוחו מעות לקנות חיטין וקנה חיטין, דלכ"ע שליחותי' קעביד, וכבעה"ב דמי. ופסקו הרי"ף והרמב"ם שם, וה"נ בח"מ [קפ"ג ס"ג] דבחיטין וקנה חיטין, אפי' אמר בפני עדים שקונה לעצמו, אפ"ה אמרי' כיון שעשה כפי שצווהו שליחותי' קעבד, וקנה המשלח [ודלא כי"א שם]. ואילה"ק לדבריהם מרואה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי, והגבהו חבירו, ואפ"ה דוקא בשהגביה סתם לא מצ"ל לעצמי הגבהתיה, אבל בשאמר בפירוש קודם הגבהה שלעצמו מגביה אותה, קנה השליח. [כח"מ רס"ט ס"ז]. נ"ל דזה דוקא במציאה, שהיא של הפקר. אבל בחיטין וחיטין הנ"ל, כיון שקנה ממעות המשלח וכפי שצוהו, אפי' אמר בפירוש מקודם שעושה לדעת עצמו לא מהני. ולהכי ה"נ הכא לענין מעילה, כיון שהחתיכות ביד המשלח והוא שלחו ליתן א' מהן לאורחין. אע"ג שאומר השליח שגם אותה חתיכה נותן רק לדעת השליח. אפ"ה לא עקר בזה שליחותי' ושפיר קאמר במתני' שמעל הבעה"ב עבור אותה חתיכה שנתן. מיהו הא תינח למ"ד שכל המוסיף על שליחות המשלח מוסיף על דברי המשלח הוה, ולא עקר בזה בהדבר ששלחו, שפיר מצינן למימר דאע"ג שאמר שנותן שניהן ע"ד השליח, לא חיישי' לדבוריה. אלא כל מה שעשה כפי ששלחו המשלח. שליחותי' קעביד, ולהכי שפיר אמרי' במתני' דמעל גם המשלח. אלא אי נימא דמעביר על דבריו הוה, הרי אפי' עושה סתם, כל שהוסיף על מה שצוהו, נעקר כל השליחות ממקומו, א"כ כ"ש בשאמר השליח בפירוש שגם אותה חתיכה שצוהו הבה"ב ג"כ אינו נותן אלא לדעת השליח, ק' שפיר אמאי קתני במתני' שגם הבע"ב מעל. ומשני רב ששת דמתני' לצדדין קתני, דהיינו שאמר שליח טלו א' מדעתו וא' מדעתי, ולהכי אף למ"ד מעביר, כיון דגלי דעתי' שאינו רוצה בזה לעבור על דעתי', מהני, ומעל גם הבה"ב. וא"כ לדידן דקיי"ל מוסיף על דבריו הוה, א"צ לאוקמי מתני' לצדדין, אלא אפי' אמר טלו ב' מדעתי, מעלו שניהן וכדאוקימנא למתני' תחלה, וצדקו דברי הרמב"ם [וערכ"מ שפי' בשם הר"י קורקס באופן אחר]. עוד נ"ל דאע"ג דבאמת יש בכאן ד' אופנים למ"ד מוסיף על דבריו, דהיינו (א) בשאמר השליח סתמא טלו ב': (ב) בשפירש שיקחו ב' לדעת בעה"ב. (ג) בשפירש שיקחו ב' לדעת שליח. (ד) בשפירש שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. אפ"ה לא נקט הרמב"ם רק ב' אופנים, דהיינו, סתמא, ושיקחו ב' לדעת שליח. ה"ט מדבעי למנקט בכל חד רבותא. ברישא נקט רבותא, דאפי' באמר סתם אמרי' דרק בעה"ב מעל. וכ"ש בשפירש שיקחו שניהן לדעת הבעה"ב. ובסיפא נקט נמי רבותא. דאפי' בשפירש שיקחו שניהן לדעת שליח, אפ"ה מעל בעה"ב. וכ"ש בשאמר שיקחו א' לדעת בעה"ב וא' לדעת שליח. וכ"ה שחנני לברר כל העניין הזה בטוב טעם ודעת להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הרמב"ם זצוק"ל וזיולו"א. 
+כך פירשתי בס"ד ע"פ דעת הרמב"ם [בפ"ז דמעילה] . מיהו תוספת כתבו דמיירי שהיה שם הרבה חלונות בכותל. ואמר שהתכוון על חלון אחר. וגם בכה"ג אמרי' דברים שבלב אינן דברים. וכן משמע נמי מרש"י. ותמהני הרי כל שאין הכוונה שבלב סותר לדבריו שבפה, רק (שהפה) [שהלב] מפרש יותר הכוונה (שבלב) [שבפה] אז קיי"ל דאפי' הוציא בשפתיו סתם, אמרי' דדברים שבלב הוו דברים [כי"ד שם]. ודוחק לומר דלרש"י ותוס' מיירי הכא שבכוונה אמר חלון סתם כי היכא דלשתמע מיני' ששוה בעיניו גם אם יביא מחלון האחר שלא התכוון אליו דבכה"ג קיי"ל דדברים שבלב לא הוה דברים רק לגבי אנס [וכש"ך ר"י סק"ב, וסי' רל"ב]. אב"י ולדעתי הצעירה, י"ל דדוקא בנדרים אמרי' דהיכא דאין מחשבתו שבלב סותרת דבריו שבפיו. אמרי' דדברים שבלב הוו דברים, כיון דרק לעצמו ועל עצמו נדר. אבל הכא במעילה, וודאי באמר לשליח דבריו סתם איך יהי' השליח נביא לידע מה שבלבו של משלח, אלא וודאי הכוונה על כל חלון שירצה השליח. תדע דאל"כ א"כ היה צריך שליח לאמלוכי בי' לאיזה חלון מתכוון, וא"כ לא היה המשלח מעל כלל, וכדאמרינן בנדרים [דנ"ד ע"א] על רישא דמתני', באמר תן בשר לאורחים ונתן כבד, דלא מעל משלח אפי' לר"ע דאמר דכל מידי דממלך עלי' שליח, מקרי מינו לעניין נדרים, אבל הכא רק השליח ולא המשלח מעל מדעכ"פ בעי לאמלוכי ולא אמלך. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, ברוך אתה וברוך טעמך, ושלימה משנתך ונואמך. דנ"ל ראי' לדבריך מהאי דזבין ארעא אדעתא למיסק לא"י, ולא סליק [קידושין דמ"ט ב']. דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. והרי גם התם אין מחשבה זאת שבלבו סותר דבריו שאמר בשעת מכירה הנני מוכר לך חפץ זה, אלא שבלבו חשב העניין מבורר יפה, ואפ"ה אמרי' גבי' דברים שבלב אינן דברים. ואת"ל התם מדהו"ל תנאי, וכל תנאי מלתא אחריתא הוא נגד דבור סתם. וה"ל שפיר כסוחר דבריו. תדע, דא"כ מאי ראיה מייתי התם מקרבן דאמרי' דכופין אותו להביאו ויאמר רוצה אני, אעפ"י שאינו מרוצה בלב. ומה זו ראיה, התם ודאי מיאון שבלבו סותר רצוי שבפיו, משא"כ הכא אין מחשבתו שבלב סותר לדבריו שבפה. אע"כ דמדהוי בלבו תנאי, הו"ל נגד סתם דיבורו כסותר זא"ז. עכ"פ הרי לעיל מנה שם בקידושין אמרי' במקדש אשה ואמר ע"מ שאני גבור, אין אומרים כיואב ואבנר, אלא כל שחביריו מתיראין מגבורתו. הרי דאף דבאמר כוונתי היה כיואב לא היה סותר למאי שהוציא בפיו כלל, ורק שבלבו בירר הדבר טפי, אפ"ה מדעכ"פ בלשון בנ"א אין סתימת לשונו משמע כפירושו דוקא, והוא מדבר עם האשה שתתרצה להתקדש לו. אמרי' וכי חולדה נביאה היא לידע מה שבלבו יותר מהמובן בלשון בנ"א. ואילו בנדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, הרי עצמי קרבן אם אוכל לך, ואמר לא התכוונתי אלא לעצם שיש לי בביתי, מהימן (כנדרים די"ח ב). והרי גם זה פשטות לשון בנ"א לא משמע חרם ים או עצם מעצמיו, אפ"ה אמרי' דבריו שבלב הוה דברים. דאע"ג דבנדרים הולכין אחר לשון בנ"א. היינו בנדר סתם, ואומר שהתכוון כפי שיפרשו חכמים לשונו. אבל באומר שהתכוון שלא כפשטות לשון בנ"א מהני [ודו"ק בלשון הש"ך י"ד סי' ר"ח סק"ה]. וא"כ ק' מ"ש קידושין מנדר, ולמה לא נימא נמי בקידושין, דבאמר שלכך נתכוון אף שהוא נגד פשטות לשון בנ"א, עכ"פ כל שאינו סותר להדיא מחשבתו לדבור פיו מהני. אע"כ כסברתך בני שליט"א, דשאני קידושין מנדר, שנדר לעצמו ועל עצמו, כל שאינו סותר לדבור פיו, מצ"ל לכך נתכוונתי. משא"כ בקידושין הרי הוא עם האשה מדבר שתתרצה להתקדש לו ע"פ מה שתבין מדבריו, אין לה להבין מדבריו רק כפי המובן בפשטות לשון בנ"א: 
+כך כתב הרב וכן הרמב"ם בפ"ז ממעילה, וכבר תמהו עליו ר"י קורקס ורכ"מ שם, דהרי בב"מ (דמ"ג א') מפורש דמעל הגזבר. ול"מ נ"ל דלא לחנם נקט הרמב"ם, שאינן קשורין קשר משונה ואינן חתומין, דלפע"ד דוקא נקט הכי, דמיירי דעכ"פ קשורין קצת, דאע"ג דאינה הוכחה דלא ניחא ליה שישתמש בהן, וכדקאמר שם בב"מ, משום דקשורין לא ישתמש בהן. עכ"פ אין ג"כ הוכחה דניחא ליה שישתמש בהן, ובמעילה אע"ג דא"צ שליחות ממש, וכלעיל סי' י"ג, עכ"פ גלוי דעת בעינן. משא"כ סוגי' דהמפקיד דנקט מותרין, משמע דמיירי במותרין ממש, אז שפיר הוה גלוי דעת והוכח' גמורה דניחא ליה שישתמש בהן, לפיכך מעל הגזבר. ולהר"ב ק' קצת. ודו"ק. 
+[כך כתבו תוס', ונל"פ דכוונת דבריהם, אליבא דר"ט שיביא מיד מעילה וחומשה והאשם ויתנה, שהרי מודה ר"ע לר"ט במעילה מועטת, וכמבואר שם [מ"ג], והכא מעילה מועטת היא. שאינה אלא פרוטה. ותו נ"ל דאפי' בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש, נמי צ"ל דר"ע לטעמי', דאף דבדאו' אין ברירה, עכ"פ כשהוציא הפרוטה מהכיס אינה רק ספק הקדש, לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א] דס"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה היינו משום דספק דאוריי' לחומרא [ועי' מ"ש בס"ד ביצה פ"ד סי' נ"ט בד"ה ותמהני, וע"ש]. אמנם הקשו עוד בנפל פרוטת הקדש לכיס, אמאי כשהוציא ראשונה מעל, תבטל פרוטת הקדש ברובה. ואי"ל מדהו"ל הקדש דבר שיל"מ (כלעיל סי' י"ז), ליתא דהרי דשיל"מ רק מדרבנן לא בטל, והרי הכא מעל קתני. ותרצו משום דמטבע דבר חשוב. מדהו"ל דבר שבמניין, אולם דבריהן תמוהין מאד דהרי גם דבר חשוב רק מדרבנן לא בטל, ולכאורה היה נ"ל דמעל דמתני' מדרבנן, וכדאשכחן רפ"ה בתלש מחטאת מתה דתנא מעל והיינו מדרבנן. וכן בכמה דוכתא במכילתן. אולם כדדייקינן בסוגין, א"א לומר כן, מדמקשי לרבין בסוגין כיסין אשוורי', ולרב פפא מקשי כיסין אלוגין, דבכיסין מודה ר"ע בסיפא דיש ברירה.. ובשוורין ובלוגין אמרי' אין ברירה. וק' ל"ל לרבין ורב פפא לאקשויי מכיסין דסיפא אשוורין ולוגין, טפי הו"ל לאקשויי רישא וסיפא דמתני' דידן גופה אהדדי וכדמקשי באמת רב דימי. ותו אדמקשי משוורי' ולוגין לר"ע דסיפא דהוא יחידאה, טפי הו"ל לאקשויי משוורי' ולוגין לרבנן דרישא דהכא. אע"ב דלרבנן ל"ק מידי, דדלמ' אינהו ס"ל כמ"ד יש ברירה. וכ"כ לר"ע לא ק' רישא וסיפא אהדדי די"ל דסיפא שאני שפירש קצת ואמר מן כיס זה, להכי אמרי' יש ברירה. אבל מקשי לר"ע דס"ל ברישא אין ברירה, ואפ"ה ס"ל דכשפירש ואמר מן כיס זה, אמרינן יש ברירה ומ"ש מן כיס זה מאומר אחד משיורי הקדש, או ב' לוגין שאני עתיד להפריש. דאמרי' גבייהו דלמ"ד אין ברירה, אפי' פירש ואמר כה"ג אפ"ה אמרי' אין ברירה. ומשני דסיפא מיירי שאמר לא יפטור כיס זה מההקדש וכו', והך לישנא עדיף טפי וטפי מא' משוורי, וגם מב' לוגין שאני עתיד להפריש, מדפירש יפה דעל האחרונה מתכוון, וכמ"ש תוס' [ד"ה אמר]. כך נ"ל פי' הסוגיא. ועכ"פ ק' דאי מעל דמתני' היינו מדרבנן, א"כ ל"ל לדחוקי ולשבושי לישנא דמתני' כשהקשה מב' לוגין, לשני ליה, דהרי בל"ז ק' בב' לוגין לבטלי אח"כ ברובא. ואי"ל מדהו"ל דשיל"מ להפריש מיד, הרי אין לו פנאי או אין לו כלים (כרש"י הכא וגיטין כ"ה א'). גם אי"ל מדאי בעי מתשל עלה, ג"כ ליתא דה"ת בתרומה שנפלה לחולין גמורים, אבל הכא אי מתשיל עלה הדרא לטבלא כל היין. אע"כ דר"י לטעמיה דס"ל [מנחות דכ"ב ב'] לח בלח לא בטיל מדאורייתא וילפינן מדם פר ושעיר, ור' יוסי ור"ש כוותיה דר"י ס"ל בהא, ולפיכך אין התערובות מותר כשיפריש, רק מטעם ברירה. והרי בדאורייתא אין ברירה. וא"כ בפרוטה מן כיס זה הקדש, דהו"ל יבש ביבש. דגם לר"י בטל (כתוס' זבחים דע"ג א'), ורק מדרבנן לא בטל. מדהו"ל דשיל"מ או דבר שבמנין, ובדרבנן יש ברירה, בפירש רק קצת ואמר מן כיס זה. סגי [משא"כ ברישא דלא פירש כלל, וכלעיל אפילו בדרבנן ס"ל לר"ע אין ברירה]. ומדלא תירץ הכי, ש"מ דדחיקא ליה לאוקמא מעל דרישא דר"ל מעל מדרבנן, משום דכולה בבא דמתניתין דלעיל מנה במפקיד מעות אצל שולחני וחנוני, דכולה איירי דמעל מדאורייתא, והאיך נימא דמעל דר"ע בפרוטה בכיס היינו מדרבנן. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי באמת מעל מדאורייתא. תבטיל פרוטה של הקדש ברובה. ומה שתרצו דבעתוס' עוד דמיירי שלא היה בהכיס רק עוד פרוטה אחת מלבד הפרוטה של הקדש. אחמכ"ר זה ג"כ דוחק, דלישנא דמוציא והולך עד שיוציא כל הכיס, לא משמע הכי אולם עי' מ"ש בס"ד בפירושינו במס' חגיגה (פ"ג בועז אות א') בד"ה ובהא, כי תרצנו קו' התוס' ת"ל על נכון: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,68 @@
+Boaz on Mishnah Menachot
+בועז על משנה מנחות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כך נ"ל. והר"ב פי' לא מלח המנחה כולה. דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה. ותמיהני היכן מצינו זה. ואדרבה משמע בש"ס דא"צ כלל. דאמרינן (מנחות ד"כ ע"א). לפי הס"ד דס"ל מליחה לא מעכב. ורצה הש"ס להוכיח כן ממתניתין דקתני לא מלח כשר. ומקשי אביי. אימא לא מלח כהן אלא זר. ומתרץ רבי יוסף. וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח. ואי כדברי הר"ב מאי מתרץ רבי יוסף. הרי אכתי מצינן למימר דלא מלח דמתניתין היינו שלא מלח כל המנחה. ולעולם מליחת קומץ מעכב. אלא ע"כ דאי במליחת כולה. א"כ לא שייך לישנא דלא מלח. דהרי אפילו לכתחילה א"צ למלחה. וא"כ למאי דקיי"ל כמסקנא דמליחה מעכבא. וודאי צריך לומר כאביי דלא מלח דמתניתין. היינו לא מלח כהן אלא זר. ואי משום קו' דרב יוסף. אינה קו' כל כך. רק דדחיקא ליה לאוקמי למתניתין בכה"ג שקרב הזר למזבח ומלחה. דמדאין מורגל כך הו"ל למתני זר שקרב ומלח. מיהו למסקנא ע"כ לא עדיפא מתניתין מקרא. דאמרינן בכה"ג שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה [כפסחים דנ"ט ב'. וקדושין דס"ח א']. ה"נ מדהלכתא מליחה מעכבה אצטרכינן לדחוקי נפשן דלא מלח דמתניתין. היינו שלא מלח כהן אלא זר. שקרב להמזבח ומלח הקומץ. וגם מתוס' משמע דלא כר"ב. אלא לא מלח דמתניתין אקומץ קאי. דהרי כתבו (די"ח א' ד"ה לא מלח) דהמתניתין לא דקדקה בהסדר. דהרי התנופה קודמת למליחה. עכ"ל. והא תינח אי לא מלח אקומץ קאי. אבל אי לא מלח על המנחה כולה קאי. שפיר נקט כסדר. מליחה קודם לתנופה: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+ולכאורה ק' ל"ל בודה לר"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב"ז. דהיינו לר"מ ולר"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ"ח ב']. ואת"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל"ז א' ובא"ח תנ"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ"ל דאע"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ"פ גם לר"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ"ט מ"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ"ו א' ורש"י שם ד"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש"ס [דנ"ג ב'] לר"י. דאפ"ה הו"ל לעשות כר"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש"י ותוס' שם: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+וק"ל א"כ לרבן יוחנן. דמ"ש עד הביאכם. דוודאי גם לדידי' משמע עד ועד בכלל. ומ"ש עד עצם היום דס"ל דמשמע. עד ול"ע בכלל. ותו הרי גם בל"ז. ��וקא בכל לשון בנ"א כל עד הוא עד ול"ע בכלל. כבנדר [י"ד ר"כ סי"א וי"ב]. וכ"כ מה"ט כל עד שבשטר. הוה עד ול"ע בכלל. [כח"מ מ"ג סכ"ז]. ובלשון חכמים באיסור והיתר. בכל מקום שאמרו עד. ספיקא הוה. ואזלינן לחומרא [כחולין דמ"ו א ' וברכות כ"ז א']. אבל בכל לשון תורה. וודאי כל עד עו"ע בכלל. כמו עד אחד [שמות י"ד פכ"ח]. וכ"כ עד חודש ימים [במדבר י"א פ"כ]. וכ"כ עד יום האחד ועשרים [שמות י"ב פי"ח] וכדומה לרוב. וכ"ש הכא דכתיב בהאי קרא גופיה עד הביאכם. דלכ"ע עד ועד בכלל משמע. ואי"ל דעצם היום משמע רק תחלת היום. ליתא דהרי אמרינן [יומא דפ"א א'] דעצם היום כל עצומו של יום משמע. ותו דאם עצם היום תחלת היום משמע. א"כ מה אהני דנימא לר' יודא עו"ע בכלל. ואת"ל הרי בל"ז ק' לרבן יוחנן דס"ל דעד עצם היום למשרי חדש ביום ט"ז כשאין ביהמק"ק. הרי אי לא הוה גלי קרא שיהא חדש מותר בזמן שאין ביהמק"ק. וודאי הווה ס"ד שיהא חדש אסור לגמרי בזה"ז. דהרי כתיב עד הביאכם את קרבן. וקיי"ל בעינן קרא כדכתיב. ומה"ט בנקטע יד העדים פטור הנידון ממיתה [כסנהדרין מ"ה ב']. ומה"ט מצורע שאין לו בוהן. אינו מתטהר לעולם [כרמב"ם פ"ה ממחו"כ] והא דנזיר ממורט פטור מהעברת תער [כרמב"ם פ"ח מנזירות ה"ה]. כבר תרצוה רכ"מ ורלח"מ שם. וא"כ ה"נ בעינן קרא דעד הביאכם כדכתיב. וכל שלא הביאו העומר היה החדש לגמרי אסור. ולפיכך מדאתא קרא דעד עצם היום למשרי חדש בזמן שאין ביהמק"ק אף שלא הקריבו העומר. וודאי סגי לן למשרי לחדש אחר אותו יום ולהלן. ומנ"ל למשריה טפי מבזמן שביהמק"ק. אע"כ רבי יוחנן כך היה מקובל מרבותיו. שאע"ג שבכל דוכתא בתורה עו"ע בכלל. הכא עול"ע בכלל. עכ"פ ק"ל מ"ש הכא דגזרינן לשמא יבנה המקדש. וה"נ בביצה [ד"ה ב'] אמרינן דאף מתקנת רבן יוחנן ב"ז ואילך. ביצה אסורה. מ"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. והרי בתענית [ די"ז א'] אמרינן. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי דס"ל שתקנתו קלקלתו. ופירש רש"י שהרי כמה שנים שהביהמ"ק חרב. ולשמא יבנה לא חיישינן. וכן פסק הראב"ד [בפ"א מביאת מקדש] וי"ל בדוחק *): 
+ומ"ש הר"ב מלת גדולים. תמוה. דהרי בש"ס קאמר משום טרחא. ור"ל כל אגוד אסור שכשיטריח א"ע כל כך באגידתן מחזי טפי כאילו קצרן לאכילה. וא"כ אדרבה כשיאגדן באגודות קטנות. איכא טרחא טפי. שיצטרך לקשור אגודות הרבה. כדמוכח בש"ס [שבת קכ"ז א'] דלמעוטי בהלוכא עדיף מלמעוטי במשא. אב"י לולא ד"ק של ע"ר היה נ"ל דטרחא אסיר. משום דחיישינן דכשירבה טרחתו ישכח שהוא חדש ויאכל ממנו. א"כ צדקו דברי הר"ב. דוודאי באגודה גדולה יש טרחא טפי באגודתו מבאגודה קטנה. ויש לחוש טפי שישכח בשעת אגודתו ויאכל. מדטרח טרחא מרובה בבת אחת. משא"כ בכריכות קטנות אף דטרח טרחות מרובות. הרי מפסיק ביני ביני. ויהיה נזכר איסור אכילתו: 
+כל זה מבואר בש"ס הכא. אבל הרמב"ם [בפ"ז מתמידין]. פסק דנקצר ביום כשר. ואפ"ה קצירת העומר דוחה שבת. ותמה עליו רלח"מ שם. דאחז רבינו החבל בב' ראשין. ולפעד"נ דעק"ל לש"ס כאן [דע"ב א'] דאמרינן ואי אמרת נקצר שלא כמצותה כשר. אמאי דחי שבת. נקצריה מע"ש. עכלה"ג. וק"ל ממ"ד ביומא [דס"ו ב'] דבנטמא המשלח השעיר לעזאזל. נכנס בטומאה לעזרה לשלחו. עכלה"ג. ואמאי והרי איש עתי רק לכתחילה בעינן. וכדקאמר התם דבחלה משלחו. משלחו ע"י אחר. וא"כ כיון דבדיעבד כשר ע"י אחר. למה יכנס לכתחילה לעזרה בטומאת הגוף שהיא בכרת. ואת"ל דאע"ג דבא"א שישלחו על ידי המזומן לא מעכב. ואפילו השלוח גופיה לא מעכב. מאחר שנזרק הדם [כיומא דס"ה א']. עכ"פ היינו רק בחלה המשלח. שא"א כלל. אבל בשאפשר שישלח הוא בעצמו. בפירוש רבתה תורה עתי אפילו בשבת ואפילו בטומאה [ועי' מ"ש בפירושינו יומא פ"ו סי' כ"ט]. משא"כ הכא בעומר לא אמרה תורה בפירוש שתהיה קצירתו דוחה שבת. עכ"פ ק"ל ממ"ד לעיל [מנחות דס"ד א'] בהיו לפניו ב' בהמות. כחושה ושמינה. ושחט הכחושה לקרבן צבור בשבת. אומרים לו שישחוט לכתחילה תחתיה השמינה. והן אמת שמרש"י שם [ד"ה אפילו]. שהביא הפסוק הקריבהו נא לפחתך הירצך. משמע לכאורה דבשחט כחושה פסול גם בדיעבד. אולם א"א לומר כן. דהרי תרי קראי כתיבי. אחד המיוחד שבעדרו. וממבחר נדריך. וחד בחובה וחד בנדבה. וצריכא [כיומא דל"ד ב']. א"כ לא שנה עליו הכתוב לעכב שיהיה דוקא קרבן מובחר. ורק לכתחילה צריך כך. ובכל כה"ג אי"ל כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. וכך פסק הרמב"ם [פ"ב מאיסורי מזבח ה"ח] דמובחר רק לכתחילה בעינן. וכן מוכח לע"ד מסוגיין. דאי נימא דכחוש גם בדיעבד פסול. א"כ אמאי פטור אשחיטת כחושה הרי שחט בשבת מה דלא חזי כלל למזבח. וגם בל"ז לא זכיתי להבין טעם רבינו רש"י זצוק"ל שהביא המקרא דהקריבהו נא לפחתך. ומי סני מקרא מפורש דכתוב בספר אורייתא דמשה כש"ס יומא הנ"ל. ולפע"ד י"ל שכשיש חסרון מכוער בהדבר עצמו. אז מביא הש"ס הפסוק של הקריבהו. ומה"ט לא יקח הגיד הנשה מהירך קודם שיעלהו למזבח [כחולין ד"צ ע"ב]. וכ"כ מה"ט נסכים שנתגלו אסורים לנסך [כסוכה ד"נ ע"א]. אבל כשאין חסרון וכיעור בגוף הדבר. רק שהיה אפשר שיביא יותר מובחר. ילפינן ממבחר נדריך. וכש"ס יומא הנ"ל. מיהו בין בזה או בזה בדיעבד כשר. וכן משמע מרמב"ם שהבאתי לעיל. לבר מיין או מים מגולים. דפסול גם בדיעבד. מדנחסר מדת הנסכים ע"י הארס [כרש"י סוכה דמ"ח ב']. וא"כ מכל הלין חזינן דאע"ג דבדיעבד כשר הכחושה. אפ"ה דחינן שבת ושחטינן שמינה. אף שכשישחט השמינה. הרי חילל שבת למפרע בשחיטת הכחושה שהיתה שלא לצורך. מכ"ש הכא בעומר שהיה ראוי לנו לומר דאף שנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה יקצור לכתחילה בשבת. דהרי קצירתו שקצר כבר בע"ש לא יהיה עי"ז בה עון אשר חטא למפרע. ואת"ל היא הנותנת. דהתם משום דשחט הכחושה שלא כדין דהתורה אמרה שישחוט השמינה והוא שחט כחושה. אע"ג דלענין חיוב חילול שבת מצי פטר נפשיה משום דבדיעבד כשר. ולפיכך לא מחשב שחיטת הכחושה שלא לצורך כל כך. אפ"ה כיון שלא זרק עדיין דם של הכחושה. אכתי עלן רמי חיובא לעשות מצוה מהמובחר להקריב השמינה. ולהכי אמרינן שישחוט השמינה לכתחילה. משא"כ בעומר הרי קצירתו שמע"ש לא שלא כדין היה. משום הכי בדיעבד מהני. ואינו רשאי לקצור בשבת. עכ"פ ק"ל דמלבד הדוחק בתירוץ הזה. ק' נמי דה"ת אי נימא דמאי דקאמר הש"ס. ואי אמרת נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. היינו דמשו"ה רק לכתחילה ראוי שיקצור מע"ש. כדי שלא יצטרך לדחי שבת בקצירתו. אבל אם באמת לא קצר מע"ש. גם ר"ש מודה שיקצור בשבת. א"כ יש לנו שפיר לומר. דכיון שאותו קציר של ע"ש לא נעשה בעבירה. סמכינן עלה. וכדאמרן. אבל אי נימא. דהא דקאמר הש"ס דאי נקצר שלא כמצוותו כשר. אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש. היינו דמדהיה לו לקצור מע"ש. אף שבאמת לא קצר ותדחה המצוה לגמרי. אפ"ה לא דחי שבת. וכן משמע מתוס' הכא [ד"ה אמאי]. שכתבו דכל קרבן שדוחה שבת. בעינן שיהיה דומיא דתמיד שג"כ דוחה השבת מדאי אפשר בשום גוונא להקריבו שלא בשבת עכ"ל. א"כ הדרא קושיתינו לדוכתא. דמ"ש שחיטת שמינה דדחי שבת. ומ"ש קצירה דלא דחי. דליכא תו למימר דמשו"ה סמכינן הכא אקצירה שבדיעבד. משום שלא עשה בה עבירה. ליתא. דהרי אפילו לא קצר כלל נמי לא דחינן שבת. ואד��בה ק' טפי. דמה התם. דאי נימא שלא ישחוט שמינה. לא תדחה עכ"פ המצוה לגמרי. דהא מנחה כחושה שחוטה קמן שיכול לסמוך עליה בדיעבד. ואפ"ה דחינן שבת. מכ"ש הכא בעומר. דאי נימא שלא יקצור היום תתבטל המצוה לגמרי. מכ"ש שראוי לנו לומר שיקצור לכתחילה בשבת. ואת"ל דהא דאמרינן הכא דהיכא דבדיעבד כשר בנקצר ביום אחר. אז אינו דוחה השבת. היינו משום שבשעה שחל מצות קציר בדיעבד דהיינו בע"ש. אז אכתי לא היה אפשר בידו לקיים המצוה מהמובחר דהיינו הקציר בזמנו. ובכה"ג קיי"ל שאינו רשאי להמתין כדי לקיים אח"כ מצוה מהמובחר טפי. אלא דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן [כיבמות דל"ט א'. ורמג"א א"ח כ"ה סק"ב. ואפילו לשבו"י ח"ב [סי' ל"ד] ותשו' יד אליהו [סי' מ"ב] דס"ל דכל שאפשר לקיים מצוה מהמובחר צריך להמתין. עכ"פ י"ל דגם לדידהו אינו חיוב כל כך]. ולפיכך אפילו כשלא קצר מע"ש אינו דוחה השבת. אבל בכחושה ושמינה הנ"ל. לא לחנם נקט הש"ס היו לפניו וכו' א' שמינה וא' כחושה וכו'. דהאי היה לפניו וכו' לכאורה שלא לצורך נקטה הש"ס. אע"כ דבדיוקא נקט הכי. דדוקא בהיה שניהן לפניו. דאז בשעה ששחט הכחושה כבר הוה רמי עלי' המצוה מהמובחר לשחוט השמינה. ומדעשה שלא כדין. עדיין לא פטר א"ע מחיובא דהוי רמי עליה תחלה. ובאמת אילו לא היה שמינה כאן בשעה ששחט הכחושה אפשר דבאמת לא אמרינן ליה שיחזור לשחוט השמינה. מטעם הנ"ל. וכ"כ י"ל נמי במשלח השעיר. דהרי בשעה שנכנס למקדש אותו שלא הזמינו מעיו"כ. כבר רמי עלן חיובא לשלח להאיש המזומן שנטמא. ולהכי בכה"ג אף דבדיעבד כשר לשלח ע"י אחר. אפ"ה דחינן שבת וטומאה. ובזה נ"ל ראיה ברורה למ"ש תוס' [פסחים דע"ו ב'] לענין חגיגת ט"ו דלא דחי שבת. שכתבו דלא גרסינן בש"ס דמשו"ה לא דחי שבת מדאית ליה תשלומין כל שבעה. עכ"ל. ויפה כתבו. דאע"ג דיש לו תשלומין כל שבעה. והא דמצוה להביאו בראשון משום מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה אינו מעכב. אפ"ה מסתבר שידחה שבת. דמה בכחושה ושמינה. דבשעה שחל הלכתחילה כבר חל הדיעבד. אפ"ה מחללינן. מכ"ש בחגיגת ט"ו דבשעה שחל הלכתחילה לא חל עדיין הדיעבד. דהיינו לשחטו לאחר שבת. מכ"ש דראוי שידחה שבת. עכ"פ ק"ל לפ"ז מאי דמקשי הש"ס הכא [דע"ב א']. לרבי דס"ל נקצר ביום כשר. היאך פליג על ר"ש רביה דס"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש לא דחי שבת. והרי במתניתין תנינן דקצירת עומר דחי שבת. ומשנינן. ס"ל חביבה מצוה בשעתה. דהרי הקטרת אימורין כשרים כל הלילה. ואפ"ה דחו שבת. עכלה"ג. ולפי דברינו הנ"ל קשה מה ראיה מייתי רבי לתרוצו. הרי רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב. דהקטרת איברים בשעה דרמי עליה חיובא דלכתחלה להקטירן ביום דזריזין מקדימין למצות. אכתי לא רמי עליה חיובא דדיעבד. ואי בכחושה ושמינה דחל חיובא דלכתחילה ודיעבד כהדדי. וכבר קיים המצוה בששחט הכחושה. אפ"ה דחי חיובא דלכתחילה את השבת. מכ"ש בהקטרת איברים דחל חיובא דלכתחילה מקמי חיובא דדיעבד. מכ"ש שיהא חיובא דלכתחילה דחי שבת. משא"כ בעומר חיובא דדיעבד דהיינו הקצירה דמע"ש חל מקמי חיובא דלכתחילה. ודלמא בכה"ג זריזין מקדימין למצוה. אף דאפשר אח"כ לקיים מצוה מהמובחר. ומשו"ה לא דחי שבת. ואת"ל הרי מתניתין דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דמוקי לה כראבר"ש. כולל נמי לפסול יום שלאחר הלילה. כמ"ש תוס' כאן [ד"ה אף]. וא"כ בל"ז קשה מה מקשי לר' דס"ל במתני' נקצר ביום כשר ואפ"ה דחי שבת. והרי ר"ש רביה קאמר כל מלאכה שאפשר מע"ש וכו'. ומאי קושיא. דלמא הא דקאמר ר' נקצר ביום כשר. היינו ביום שלאחר ליל ט"ז. ורק בהא פליג ר' על ראבר"ש. ולהכי נמי שפיר מסיי' במתני' ודוחה את השבת. דכיון שבין ביום או בלילה יצטרך לחלל שבת. עדיף טפי שלכתחילה יקצרו בלילה כמצותו. וא"כ אין כאן קושי' דמקשי נקצריה מע"ש. דהרי מע"ש מודה רבי דקצירתו פסולה. אע"כ דגם אי נימא דמתני' הכי איירי אפ"ה ק'. דמדסתם תנא וקאמר דקצירה דחי שבת.. משמע וודאי גם גוונא היכא דרק גבי קצירה דלכתחילה. דהיינו קצירה דלילה היה צריך למדחי שבת. וכגון שכשיקצור בלילה יהיה צריך להדליק אבוקות לצורך הקצירה. מה שלא היה צריך כשיקצור ביום. אפ"ה קצרינן בלילה ודחינן שבת. ואהא מקשינן שפיר. ואמאי. כיון דנקצר ביום כשר. נמתין ונקצר ביום ולא נדחה שבת בקצירה דלילה. לפ"ז שפיר משני רבי. דדמי לאברים ופדרים. דאף דאפשר להקטירן לערב בלי דחוי. אפ"ה מטעם חביבה מצוה בשעתה. מקדמינן להקטירן ביום בדחוי שבת. משום דזריזין מקדימין למצוה. א"כ מכ"ש בקצירת העומר דאיכא תרתי. זריזין. וגם שבל"ז מצותה לכתחילה לקצרה בלילה. מכ"ש דדחינן שבת כדי לקצרה בלילה. עכ"פ ק"ל אהא דהדר מקשי ראב"ש לרבי. דלא דמו קצירת עומר להקטרת אברים. דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. ומשום הכי מסיק הש"ס דרבי באמת ס"ל דקצירת העומר לא דחי שבת. וק' ל"ל לרבי למהדר ביה. הול"ל דקצירת העומר שאני דכתיב וידבר משה את מועדי. הכתוב קבע מועד אחד אף לעומר וב' לחם דלדחי שבת אף שלא היתה בו מלאכה לפניו שדחתה שבת. וכדקתני באמת באידך ברייתא דמייתי לקמן הך קרא. ומאי דוחקא לן דנוקמי הך קרא דוידבר משה רק לענין הקרבה. דנימא דמשו"ה הדר בי' רבי ממאי דקאמר דגם קצירה דחי שבת. ואת"ל כיון דשמעינן דחתיכת יבלתו בפסח וכדומה לא דחי שבת. ע"כ צ"ל דהך קרא דוידבר משה לא אתמר אמכשירי קרבן שאפשר לעשותן מע"ש. וכשלא עשאן מע"ש. אע"ג שעי"ז ידחה מפסח שהוא בכרת. אפ"ה לא דחינן שבת. א"כ ה"ה וכ"ש בליכא כרת כקצירת העומר מדהוא מכשירין לא נכלל בקרא דוידבר משה. עכ"פ ק' במאי דקאמר הש"ס במסקנא לקמן. דלר' קצירת העומר לא דחי שבת. והא דקתני ודוחה השבת. אהקרבה קאי. ומקשי מברייתא דיליף גם עומר וב' לחם מקרא דוידבר משה. ואי אמרת להקרבה. ב' לחם בני הקרבה נינהו. ומתרץ הש"ס דקרא דוידבר משה אצטריך לאפיית ב' לחם דלדחו שבת. מדא"א למאפינהו מאתמול. דהרי התנור יקדשום ויפסלו בלינה אבל קצירה וטחינה בב' לחם דאפשר למעבדינהו אתמול לא דחו שבת. וה"ה קצירה בעומר לא דחי שבת מה"ט. מדאפשר למעבדיה בלי דחייה. ורק להקרבתו דלדחי שבת בעינן קרא דוידבר משה וכו'. ע"כ סוגית הש"ס. וק' דעכ"פ לחזקיה [סוכה ד"נ ע"א] דס"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. א"כ למה דחי אפיית ב' לחם את השבת. הרי אפשר למיפינהו אתמול בתנור של קודש. ולהתנות שלא יקדיש הלחם. דהרי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ולא יפסלו בלינה. אע"כ דסוגיין דהכא רק אליבא דמ"ד [שם] דכלי שרת מקדשין אפילו שלא לדעת. אבל לרמב"ם [בפ"ג מפסהמ"ק ה"כ] דפסק דכלי שרת מקדשין רק מדעת. הדרא קושיא לדוכתא דהיכא נימא דהא דקאמר מתני' דעומר דוחה שבת היינו הקרבתו ולא קצירתו. הרי כתיב וידבר משה את מועדי. דעומר וב' לחם דחו שבת. וכי ב' לחם בני הקרבה נינהו. וליכא למימר דהיינו אפיית ב' לחם מדאי אפשר למפינהו מאתמול. ליתא. דהרי שפיר אפשר למפינהו ולא יפסלו בלינה. דהרי כלי שרת אין מקדשין רק מדעת. אלא על כרחך דאע"ג דאפייה ולישה וטחינה בב' לחם כולן אפשר למעבדינהו מאתמול. אפ"ה דחי שבת. א"כ בעומר נמי על כרחך מה דקאמר סתמא דמתניתין דדחי שבת היינו גם קצירה. דאע"ג דאפשר למקצריה מאתמו��. דנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה דחי שבת. מדגלי קרא דוידבר משה את מועדי. ולהכי יפה פסק הרמב"ם כפי מאי דקי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. וכפי שיטתיה. ואילה"ק לפ"ז למה פסק רבינו [פ"ח מתמידין ה"ח] דאפיית ב' לחם אינו דוחה השבת ויו"ט. מ"ש ב' לחם מעומר. הרי תרווייהו מחד קרא נפקא. י"ל דלפי מאי דקי"ל נמי כר"ע דכל מלאכה שבמכשירי פסח כחתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום. מדאפשר לעשותן מע"ש לא דחו שבת. אלמא אע"ג דבפסח נמי כתיב במועדו דלדחי שבת. היינו בגופו ולא במכשירין. א"כ י"ל דה"ה נמי קצירת העומר שקצירה גופה מצוה [כרמב"ם פ"ז מתמידין ה"ו] מוקמינן שפיר לוידבר משה את מועדי. דלדחי קצירה דידיה את השבת. משא"כ אפיית ב' לחם שאינן רק מכשירי מצוה. לא דחו שבת. ולא עלייהו נאמר קרא דאת מועדי. ובהא מתורץ נמי מה דמקשי רלח"מ [פ"ה מתמידין ה"ז] לרמב"ם דפסק דאפיית ב' לחם בפנים. ופסק נמי דאינו דוחה השבת. וזה תמוה דהרי בש"ס [דצ"ה ב'] אמרינן דכשאפייתן בפנים הרי נתקדש הלחם בתנור קודש. ומדנתקדש הלחם א"כ נפסל בלינה. וא"כ דוחה את השבת. נ"ל דהיינו הכל למ"ד כלי שרת מקדשין אף שלא לדעת. אבל הרי כבר כתבנו לעיל דרמב"ם ס"ל דכלי שרת מקדשין רק לדעת. א"כ פסק שפיר נמי דאף דאפייתן בפנים. אפ"ה לא דחו שבת. וצדקו דברי רבינו מכל הצדדים: 
+
+Chapter 11
+
+ובש"ס אמרינן דג' דפוסין היו להן. א' שנעשית בו כשהוא בצק. והב'. כמין דפוס היה לו בתנור. והג'. כשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. ולא מהדר לה לדפוס קמא שנילש בו. משום דמדאפה לה נפחא. עכלה"ג. ומשמע מדברי כל רבותינו המפרשים שבכל הדפוסים היה הלחם תוך הדפוס. ומתוס' [דצ"ד א' ד"ה ובדפוס] נראה שמסתפקין בזה אם היה מתקן הלחם תוך או חוץ לדפוס. אמנם הרמב"ם [פ"ה מתמידין ה"ח] כתב בפירוש וז"ל. וג' דפוסים של זהב היו להן. א' שנותנין בו החלה כשהיא בצק. והב' שאופין אותה בו. והג' שנתנת בו כשירדוה עכ"ל. ותמהני על זה. א) אם כדברי רבותינו שבכל הדפוסין היה הלחם תוך הדפוס. א"כ האיך קאמר הש"ס דכשאפאה נפחא. הרי כשהיא תוך הדפוס א"א שתתנפח מבחוץ. ב) למה מקשי הש"ס ולהדרה לדפוס קמא. טפי הו"ל להקשות דתסגי להכל דפוס א'. שבתחלה ישום בה את הבצק. ועם אותו דפוס יושיבנה לתוך התנור. וכשיוציאה מהתנור לא יוציא הלחם מהדפוס רק יניחנו בו עד השעה שיושיבו על השולחן. ג) למה נקט במשנה רק ב' דפוסין. ובברייתא קאמר שהיו ג' דפוסין. ד) למה בדפוס שבתנור קאמר הברייתא שהיה כמין דפוס. ולא קאמר דפוס ממש כמו באינך. ה) דבש"ס [דצ"ה א'] אמרי' שהדפוס שבתנור עשוי ככוורת. וכבר תמהו בתוס' שם. הרי כוורת עגול. ואיך מסיים הש"ס ודומה כטבלא מרובעת. ותרצו דכוונת הש"ס שהיה מלא נקבים ככוורת. כדי שישלוט בו האור יפה. ואחמ"כ זה דוחק. דכוורת שבזמן הש"ס היה לו רק פה א' למעלה שיצאו ויכנסו בו הדבורים. ורק לפעמים היה בו ג"כ חלונות בצדדים [כביצה דל"ו א'] ומדקאמר הכא סתמא. משמע ככל סתם כוורת שאין בו אלא נקב אחד לבד. והרי עי"ז א"א שתתפשט החמימות בכל פני הפת המדובק להדפוס. ולולא מסתאפינא היה נ"ל שבאמת לא היה שם רק ב' דפוסין. וכדמשמע פשטותא דמתניתין דהיינו א' שנילש ונתקן בו תאר הלחם כשהוא בצק. וא' שכשרודה מהתנור נותנה בו. רק שהברייתא מזכרת עוד שבתנור היה כעין דפוס. דהיינו שבהתנור גופא היה בולט מהשולים של תנור בליטה חלולה נקובה למעלה כזה ועל בליטה זו מושיב הלחם בהתנור. לפ"ז מיושב הכל. דמפני שבהתנור היה הלחם על הדפוס. להכי שפיר היה אפשר להלחם שיתנפח לצד חוץ. ולהכי נמי לא ��גי לכולם בדפוס א'. דהרי באותו דפוס שנילש. בו היה הלחם תוך הדפוס. ואם יתנה כך לתוך התנור לא יקרם פני הלחם מבחוץ יפה. וגם מה"ט לא הזכירה המשנה רק ב' דפוסין. שהרי אותו שבתנור לא היה כלי בפני עצמו. רק היה כעין בליטה מגוף התנור כעין דפוס. ומה"ט נמי קאמר בברייתא כמין דפוס היה לה בתנור. ר"ל בגוף התנור. ולא דפוס ממש והיינו נמי דקאמר הש"ס שאותו דפוס שבתנור היה כמין כוורת. ר"ל אותה בליטא שבתנור היה חלול מתחתיה ופיו פתוח. כדי שישלוט האור תחת הבליטה. ותאפה הלחם יפה גם מצד פנים. שלא יתעפש. ואפשר נמי שהיתה אותה בליטה עגולה ככוורת ממש. ועי"ז היה הלחם במקום הקרנות עגול מבפנים. כדי שיהיה חזק יותר. ורק מבחוץ היה הלחם מרובע. ברוך אתה ה' חונן הדעת: 
+ותמוה דאם כי מצוה עלינו לעשות סימנין לתורה [כשבת ק"ד א'] ובפרטות דרכו של ר' יהודה לעשות סימנין. כדאשכחן בהגדה. עכ"פ כל מלה שנעמידה לסימן. צריך שיהיה שום משמעות בהמלה. דאל"כ בקל אפשר להחליף אות ח' באות אחר ע"י שכחה. ואם יהיה להמלה ההיא שום המשך לאותו עניין שנעמידו עליו לסימן. זה יאי ויאי דהו"ל כסי' כפול. אבל מלות הללו שאין בהן שום משמעות. וכ"ש שאין להם שום שייכות לב' לחם ולחם הפנים. האיך יהיו סי' שלא נשכח מדתן. הכי לא אפשר שנשכח ונחליף לומר תחת זדד ידד. או איפכא תחת יהז זהז. ואיה כאן סימן. ונ"ל דזדד הוא נוטריקון זה דד. ר"ל ב' הלחם הם כמו שדיים להניק בניה בארץ זבת חלב ודבש. וכמשחז"ל [ר"ה ט"ז א'] הביאו לפני ב' לחם בעצרת. כדי שיתברכו לכם הפירות. ויהז הוא מלשון הוזים שוכבים [ישעיה כ"ו]. על שם שהלחם הפנים משונים בזה מכל המנחות. שהם מתלוננים ושוכבים ז' ימים על השולחן. ואפ"ה אינן נפסלין בלינה [כמ"ח]: 
+ולרמב"ם דס"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ"ו ממ"א]. י"ל דה"נ מלחוהו הכהנים. דס"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע"ה] דס"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל"ב ב']. משא"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ"ד ב']. ונל"פ דה"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר מה דאמרינן [חולין דט"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה"ט כשבשלו אח"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ"ו ב']. אבל שיהא שרי מה"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה"ט מדרכיך [כשבת קכ"ח א' ורמג"א ש"ח סקנ"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל"מ [פ"ה מיסודי התורה ד"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ"ד א' תוס' ד"ה אלא ודו"ק]. ואילה"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שי��כל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]: 
+
+Chapter 12
+
+ולרש"י [זבחים צ"ב א'] לא על המזבח רק בעזרה על הרצפה ישרפם. ותמהני בין לרש"י או לרמב"ם. הרי הש"ס יליף כן מקרא דבקודש באש תשרף. והך קרא בחטאת שהכניס דמה לפנים כתיב. וא"כ מ"ש נסכים. אפילו כל הקרבנות נמי. ואת"ל ע"פ מ"ש רש"י שם דלהכי לא ישרפום בבית הדשן. דמדהן לחין לא יהיה ניכר שריפתן שם. להכי להיכירא עושין להן מדורה מיוחדת. וא"כ ע"כ לרש"י הא דמייתי הש"ס הכתוב דבקודש באש תשרף. היינו רק לראיה שצריך שישרפום תוך העזרה [כפסחים כ"ד א']. אבל הא שישרפם על הרצפה במדורה מיוחדת להיכירא. סברא דנפשיה היא. א"כ לרמב"ם נמי משום היכירא ישרפם בראש המזבח. עכ"פ ק"ל מ"ש בנטמאו הנסכים משאר פסול שאירע בהן. בכל פסול שבהן מדטעון שריפה בקודש. נימא דנצטרך היכירא בשריפתן. ואת"ל באמת כך הדין רק הש"ס והרמב"ם. לרבותא נקטו נטמא. דלרמב"ם אפילו נטמאו יעלו למזבח לשרפן. ולרש"י יצטרכו מערכה בפ"ע בעזרה. עכ"פ ק"ל לרמב"ם. מדתנן [פ"ט דזבחים מ"א] דנסכים פסולים שעלו למזבח ירדו. בשלמא לרש"י י"ל שירדו כדי לשרפן למטה ברצפה. אלא לרמב"ם לעניין מה ירדו. ישרפו שם במערכה בפ"ע כדינן. ונ"ל דלרמב"ם מדהעלן כדי לנסכן. להכי ירדו להיכירא כדי שלא יטעו לנסכן באמת. אלא יורידן עד שיעשה להן מערכה בפ"ע. ואז יחזור להעלותן לשרפן שם: 
+ורתוי"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק"א א' רש"י ד"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס"ה א']. אמנם אעפ"כ אין להעמיד דברי רתוי"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה"ג הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א דעכ"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ"ט דזבחים]. וא"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש"י זבחים דפ"ז א' ד"ה א"ל לכתחילה]. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס"ז א']. עכ"פ הרי ע"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד"ז א]. כ"כ מזבח. וא"כ י"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא"כ מה מקשי הש"ס [זבחים דפ"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי"ל אע"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם עלה לא ירד. א"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא"כ מכ"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא"כ ל"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם ��פדה רק לכלבים. ול"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל"ב ב'] וצ"ע: 
+
+Chapter 13
+
+כך הגיה בנ"ק בש"ס. אמנם הגי' שלפנינו הוא כך. פשיטא. ומשני מיעוט עשרונות שתים אצטרכא ליה. ופירש אאמ"ו הגזצוק"ל בגליון הש"ס שלו. דסד"א דאף דלא יגרע מב' עכ"פ יוסיף על ב'. עכלה"ט. ובני ע"ר הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א הוסיף לחזק דברי אאמ"ו הגזצוק"ל דהרי לחזקיה מתני' כרבנן אתיא. דקטן והביא גדול יצא [כרתוי"ט מ"ט] ולהכי קמ"ל דזהו דוקא במסופק כמה פירש בנדרו. משא"כ בעשרונים אין כאן ספק. דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. כב' כתות בנות [קידושין דנ"א וס"ד. ונדרים ס"א ב']. ואילה"ק דכאן משמע דמיעוט רבים ב' לא פחות ולא יותר. ולמה כ' הרמב"ם [פ"ז מלולב] דהא דאמרינן ערבי שנים היינו רק שלא יפחות. אבל רשאי להוסיף. י"ל דהכא בנדרים שאני דהולכין אחר לשון בנ"א. אף שבלשון תורה יש בדבריו משמעות אחר [כנדרים ד"ל ע"ב] ורק לר' יאשי' [שם דמ"ט] אף בנדרים הלך אחר לשון תורה בין להקל בין להחמיר. ועי' ר"ן שם ד"ה ירושלמי. ע"כ דברי בני הרב הנ"ל שליט"א: 
+כל זה נזכר קצת ממנו בש"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת"כ שנים [כערכין די"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל"ד שנה [כע"ז ד"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד"ט א']. א"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע"ד שנה. ואם ננכה ע"ד שנים אלו מת"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש"ן שנים. וא"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ"ש חז"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד"ד א']: 
+אמנם כדי שלא תקשה מ"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ"ז מ"ה). או מ"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי"ב סי' י"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב"ד פטור מכלום. נ"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א"כ כיון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל"ז. אע"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב"ם פי"ז מקרבנות ה"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ"ב מ"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח"ל. אפ"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש"ס התם (נזיר די"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א"ע מכלום. אלא דלרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור עכ"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב"ח. יצא ידי נדרו. דבכה"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת"ל הכל. דלא תקשה מ"ש בש"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ"כ מ"ש הרמב"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. ובזה יובן ג"כ קו' התוס' (כתובות נ"ו א' ד"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע"מ שיגלח בב"ח דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א"ע לתרץ דבוריה. דמ"ש מאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב"ת (כפ"ב דנזיר מ"ד). ה"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. משא"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב"ת: 
+כך משמע מרש"י בגמ' ד"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש"מ שעומד קרוב לב"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב"ם פי"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל [כתובות דנ"ו א'. ונזיר די"א א' ד"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר"ל חייב. רק הכא ר"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א"צ הרמב"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י"ל. דמ"ש בש"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,71 @@
+Boaz on Mishnah Menachot
+בועז על משנה מנחות
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Menachot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מנחות
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כך נ"ל. והר"ב פי' לא מלח המנחה כולה. דמשמע מדבריו דלכתחילה צריכה המנחה כולה מליחה. ותמיהני היכן מצינו זה. ואדרבה משמע בש"ס דא"צ כלל. דאמרינן (מנחות ד"כ ע"א). לפי הס"ד דס"ל מליחה לא מעכב. ורצה הש"ס להוכיח כן ממתניתין דקתני לא מלח כשר. ומקשי אביי. אימא לא מלח כהן אלא זר. ומתרץ רבי יוסף. וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח. ואי כדברי הר"ב מאי מתרץ רבי יוסף. הרי אכתי מצינן למימר דלא מלח דמתניתין היינו שלא מלח כל המנחה. ולעולם מליחת קומץ מעכב. אלא ע"כ דאי במליחת כולה. א"כ לא שייך לישנא דלא מלח. דהרי אפילו לכתחילה א"צ למלחה. וא"כ למאי דקיי"ל כמסקנא דמליחה מעכבא. וודאי צריך לומר כאביי דלא מלח דמתניתין. היינו לא מלח כהן אלא זר. ואי משום קו' דרב יוסף. אינה קו' כל כך. רק דדחיקא ליה לאוקמי למתניתין בכה"ג שקרב הזר למזבח ומלחה. דמדאין מורגל כך הו"ל למתני זר שקרב ומלח. מיהו למסקנא ע"כ לא עדיפא מתניתין מקרא. דאמרינן בכה"ג שבקי' לקרא דאיהו דחיק ומוקים אנפשיה [כפסחים דנ"ט ב'. וקדושין דס"ח א']. ה"נ מדהלכתא מליחה מעכבה אצטרכינן לדחוקי נפשן דלא מלח דמתניתין. היינו שלא מלח כהן אלא זר. שקרב להמזבח ומלח הקומץ. וגם מתוס' משמע דלא כר"ב. אלא לא מלח דמתניתין אקומץ קאי. דהרי כתבו (די"ח א' ד"ה לא מלח) דהמתניתין לא דקדקה בהסדר. דהרי התנופה קודמת למליחה. עכ"ל. והא תינח אי לא מלח אקומץ קאי. אבל אי לא מלח על המנחה כולה קאי. שפיר נקט כסדר. מליחה קודם לתנופה: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+ולכאורה ק' ל"ל בודה לר"מ. ילוש עשרון שלם ויניחנו כך עד שיתחמץ כקרני חגבים. או עד שיתערבו סדקין זב"ז. דהיינו לר"מ ולר"י כל חד כדאית ליה [בפסחים דמ"ח ב']. ואת"ל כשהיה עיסה גדולה. לא יתחמץ יפה. ליתא. דאדרבה הרי בפסחים [דל"ז א' ובא"ח תנ"ו] חזינן דכל שהעיסה יותר גדולה מתחמץ מהר טפי. ונ"ל דאע"ג דזה פשוט שכשילוש כל העישרון ויניחנו כך. אפשר שיתחמץ ביומו עד שיהיה חייב על חימוצו כרת. עכ"פ גם לר"מ למצוה צריך חימוץ יפה. ואי אפשר לשום עיסה שיתחמץ יפה ביומו. עד שיניחנו איזה ימים משנילוש. וא"כ בשלמא כשיהיה בודה שאור מתוך העישרון. אפשר שילוש אותו מעט השאור איזה ימים קודם ההקרבה. וביום ההקרבה יחמיץ עם שאור הזה העיסה שילוש אז מהקמח הנשאר מהעשרון. דאע"ג דכבר מדד הקמח בעשרון איזה ימים קודם ההקרבה. לא נפסל הקמח בלינה. דהרי מדת היבש לא נתקדש [כפ"ט מ"ה]. אבל אם ילוש כל העשרון איזה ימים קודם ההקרבה. הרי כל המנחות לישתן ועריכתן בפנים בכלי שרת [כמנחות צ"ו א' ורש"י שם ד"ה מעשה]. והרי משנתקדש בכלי א"א שילינו. שהרי יפסול בלינה. לכן קאמר דבודה שאור עדיף. ולר"י גם זה אינו מהמובחר. דמדמסתמא לא בדה השאור הזה ממדת העשרון רק מתמול שלשום. ולא מימים רבים. מדחושש שביני ביני יבא לידי תקלה בהנשאר מהעשרון שכבר הקדישו. אף שלא נתקדש עדיין בכלי. לכן עדיף טפי שיביא ביום ההקרבה שאור מביתו שנתחמץ יפה מימים רבים. ועל זה מקשה בש"ס [דנ"ג ב'] לר"י. דאפ"ה הו"ל לעשות כר"מ ואי משום שלא יתחמץ יפה. יניחנו להשאור שבדה תוך שאור ישן או במקום מחומם מאד כדי שיתחמץ יפה. ועי' רש"י ותוס' שם: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+וק"ל א"כ לרבן יוחנן. דמ"ש עד הביאכם. דוודאי גם לדידי' משמע עד ועד בכלל. ומ"ש עד עצם היום דס"ל דמשמע. עד ול"ע בכלל. ותו הרי גם בל"ז. דוקא בכל לשון בנ"א כל עד הוא עד ול"ע בכלל. כבנדר [י"ד ר"כ סי"א וי"ב]. וכ"כ מה"ט כל עד שבשטר. הוה עד ול"ע בכלל. [כח"מ מ"ג סכ"ז]. ובלשון חכמים באיסור והיתר. בכל מקום שאמרו עד. ספיקא הוה. ואזלינן לחומרא [כחולין דמ"ו א ' וברכות כ"ז א']. אבל בכל לשון תורה. וודאי כל עד עו"ע בכלל. כמו עד אחד [שמות י"ד פכ"ח]. וכ"כ עד חודש ימים [במדבר י"א פ"כ]. וכ"כ עד יום האחד ועשרים [שמות י"ב פי"ח] וכדומה לרוב. וכ"ש הכא דכתיב בהאי קרא גופיה עד הביאכם. דלכ"ע עד ועד בכלל משמע. ואי"ל דעצם היום משמע רק תחלת היום. ליתא דהרי אמרינן [יומא דפ"א א'] דעצם היום כל עצומו של יום משמע. ותו דאם עצם היום תחלת היום משמע. א"כ מה אהני דנימא לר' יודא עו"ע בכלל. ואת"ל הרי בל"ז ק' לרבן יוחנן דס"ל דעד עצם היום למשרי חדש ביום ט"ז כשאין ביהמק"ק. הרי אי לא הוה גלי קרא שיהא חדש מותר בזמן שאין ביהמק"ק. וודאי הווה ס"ד שיהא חדש אסור לגמרי בזה"ז. דהרי כתיב עד הביאכם את קרבן. וקיי"ל בעינן קרא כדכתיב. ומה"ט בנקטע יד העדים פטור הנידון ממיתה [כסנהדרין מ"ה ב']. ומה"ט מצורע שאין לו בוהן. אינו מתטהר לעולם [כרמב"ם פ"ה ממחו"כ] והא דנזיר ממורט פטור מהעברת תער [כרמב"ם פ"ח מנזירות ה"ה]. כבר תרצוה רכ"מ ורלח"מ שם. וא"כ ה"נ בעינן קרא דעד הביאכם כדכתיב. וכל שלא הביאו העומר היה החדש לגמרי אסור. ולפיכך מדאתא קרא דעד עצם היום למשרי חדש בזמן שאין ביהמק"ק אף שלא הקריבו העומר. וודאי סגי לן למשרי לחדש אחר אותו יום ולהלן. ומנ"ל למשריה טפי מבזמן שביהמק"ק. אע"כ רבי יוחנן כך היה מקובל מרבותיו. שאע"ג שבכל דוכתא בתורה עו"ע בכלל. הכא עול"ע בכלל. עכ"פ ק"ל מ"ש הכא דגזרינן לשמא יבנה המקדש. וה"נ בביצה [ד"ה ב'] אמרינן דאף מתקנת רבן יוחנן ב"ז ואילך. ביצה אסורה. מ"ט מהרה יבנה המקדש וכו'. והרי בתענית [ די"ז א'] אמרינן. כמאן שתו כהני האידנא חמרא כרבי דס"ל שתקנתו קלקלתו. ופירש רש"י שהרי כמה שנים שהביהמ"ק חרב. ולשמא יבנה לא חיישינן. וכן פסק הראב"ד [בפ"א מביאת מקדש] וי"ל בדוחק *): 
+ומ"ש הר"ב מלת גדולים. תמוה. דהרי בש"ס קאמר משום טרחא. ור"ל כל אגוד אסור שכשיטריח א"ע כל כך באגידתן מחזי טפי כאילו קצרן לאכילה. וא"כ אדרבה כשיאגדן באגודות קטנות. איכא טרחא טפי. שיצטרך לקשור אגודות הרבה. כדמוכח בש"ס [שבת קכ"ז א'] דלמעוטי בהלוכא עדיף מלמעוטי במשא. אב"י לולא ד"ק של ע"ר היה נ"ל דטרחא אסיר. משום דחיישינן דכשירבה טרחתו ישכח שהוא חדש ויאכל ממנו. א"כ צדקו דברי הר"ב. דוודאי באגודה גדולה יש טרחא טפי באגודתו מבאגודה קטנה. ויש לחוש טפי שישכח בשעת אגודתו ויאכל. מדטרח טרחא מרובה בבת אחת. משא"כ בכריכות קטנות אף דטרח טרחות מרובות. הרי מפסיק ביני ביני. ויהיה נזכר איסור אכילתו: 
+כל זה מבואר בש"ס הכא. אבל הרמב"ם [בפ"ז מתמידין]. פסק דנקצר ביום כשר. ואפ"ה קצירת העומר דוחה שבת. ותמה עליו רלח"מ שם. דאחז רבינו החבל בב' ראשין. ולפעד"נ דעק"ל לש"ס כאן [דע"ב א'] דאמרינן ואי אמרת נקצר שלא כמצותה כשר. אמאי דחי שבת. נקצריה מע"ש. עכלה"ג. וק"ל ממ"ד ביומא [דס"ו ב'] דבנטמא המשלח השעיר לעזאזל. נכנס בטומאה לעזרה לשלחו. עכלה"ג. ואמאי והרי איש עתי רק לכתחילה בעינן. וכדקאמר התם דבחלה משלחו. משלחו ע"י אחר. וא"כ כיון דבדיעבד כשר ע"י אחר. למה יכנס לכתחילה לעזרה בטומאת הגוף שהיא בכרת. ואת"ל דאע"ג דבא"א שישלחו על ידי המזומן לא מעכב. ואפילו השלוח גופיה לא מעכב. מאחר שנזרק הדם [כיומא דס"ה א']. עכ"פ היינו רק בחלה המשלח. שא"א כלל. אבל בשאפשר שישלח הוא בעצמו. בפירוש רבתה תורה עתי אפילו בשבת ואפילו בטומאה [ועי' מ"ש בפירושינו יומא פ"ו סי' כ"ט]. משא"כ הכא בעומר לא אמרה תורה בפירוש שתהיה קצירתו דוחה שבת. עכ"פ ק"ל ממ"ד לעיל [מנחות דס"ד א'] בהיו לפניו ב' בהמות. כחושה ושמינה. ושחט הכחושה לקרבן צבור בשבת. אומרים לו שישחוט לכתחילה תחתיה השמינה. והן אמת שמרש"י שם [ד"ה אפילו]. שהביא הפסוק הקריבהו נא לפחתך הירצך. משמע לכאורה דבשחט כחושה פסול גם בדיעבד. אולם א"א לומר כן. דהרי תרי קראי כתיבי. אחד המיוחד שבעדרו. וממבחר נדריך. וחד בחובה וחד בנדבה. וצריכא [כיומא דל"ד ב']. א"כ לא שנה עליו הכתוב לעכב שיהיה דוקא קרבן מובחר. ורק לכתחילה צריך כך. ובכל כה"ג אי"ל כל דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. וכך פסק הרמב"ם [פ"ב מאיסורי מזבח ה"ח] דמובחר רק לכתחילה בעינן. וכן מוכח לע"ד מסוגיין. דאי נימא דכחוש גם בדיעבד פסול. א"כ אמאי פטור אשחיטת כחושה הרי שחט בשבת מה דלא חזי כלל למזבח. וגם בל"ז לא זכיתי להבין טעם רבינו רש"י זצוק"ל שהביא המקרא דהקריבהו נא לפחתך. ומי סני מקרא מפורש דכתוב בספר אורייתא דמשה כש"ס יומא הנ"ל. ולפע"ד י"ל שכשיש חסרון מכוער בהדבר עצמו. אז מביא הש"ס הפסוק של הקריבהו. ומה"ט לא יקח הגיד הנשה מהירך קודם שיעלהו למזבח [כחולין ד"צ ע"ב]. וכ"כ מה"ט נסכים שנתגלו אסורים לנסך [כסוכה ד"נ ע"א]. אבל כשאין חסרון וכיעור בגוף הדבר. רק שהיה אפשר שיביא יותר מובחר. ילפינן ממבחר נדריך. וכש"ס יומא הנ"ל. מיהו בין בזה או בזה בדיעבד כשר. וכן משמע מרמב"ם שהבאתי לעיל. לבר מיין או מים מגולים. דפסול גם בדיעבד. מדנחסר מדת הנסכים ע"י הארס [כרש"י סוכה דמ"ח ב']. וא"כ מכל הלין חזינן דאע"ג דבדיעבד כשר הכחושה. אפ"ה דחינן שבת ושחטינן שמינה. אף שכשישחט השמינה. הרי חילל שבת למפרע בשחיטת הכחושה שהיתה שלא לצורך. מכ"ש הכא בעומר שהיה ראוי לנו לומר דאף שנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה יקצור לכתחילה בשבת. דהרי קצירתו שקצר כבר בע"ש לא יהיה עי"ז בה עון אשר חטא למפרע. ואת"ל היא הנותנת. דהתם משום דשחט הכחושה שלא כדין דהתורה אמרה שישחוט השמינה והוא שחט כחושה. אע"ג דלענין חיוב חילול שבת מצי פטר נפשיה משום דבדיעבד כשר. ולפיכך לא מחשב שחיטת הכחושה שלא לצורך כל כך. אפ"ה כיון שלא זרק עדיין דם של הכחושה. אכתי עלן רמי חיובא לעשות מצוה מהמובחר להקריב השמינה. ולהכי אמרינן שישחוט השמינה לכתחילה. משא"כ בעומר הרי קצירתו שמע"ש לא שלא כדין היה. משום הכי בדיעבד מהני. ואינו רשאי לקצור בשבת. עכ"פ ק"ל דמלבד הדוחק בתירוץ הזה. ק' נמי דה"ת אי נימא דמאי דקאמר הש"ס. ואי אמרת נקצר שלא כמצוותו כשר אמאי דחי שבת. היינו דמשו"ה רק לכתחילה ראוי שיקצור מע"ש. כדי שלא יצטרך לדחי שבת בקצירתו. אבל אם באמת לא קצר מע"ש. גם ר"ש מודה שיקצור בשבת. א"כ יש לנו שפיר לומר. דכיון שאותו קציר של ע"ש לא נעשה בעבירה. סמכינן עלה. וכדאמרן. אבל אי נימא. דהא דקאמר הש"ס דאי נקצר שלא כמצוותו כשר. אמאי דחי שבת נקצריה מע"ש. היינו דמדהיה לו לקצור מע"ש. אף שבאמת לא קצר ותדחה המצוה לגמרי. אפ"ה לא דחי שבת. וכן משמע מתוס' הכא [ד"ה אמאי]. שכתבו דכל קרבן שדוחה שבת. בעינן שיהיה דומיא דתמיד שג"כ דוחה השבת מדאי אפשר בשום גוונא להקריבו שלא בשבת עכ"ל. א"כ הדרא קושיתינו לדוכתא. דמ"ש שחיטת שמינה דדחי שבת. ומ"ש קצירה דלא דחי. דליכא תו למימר דמשו"ה סמכינן הכא אקצירה שבדיעב��. משום שלא עשה בה עבירה. ליתא. דהרי אפילו לא קצר כלל נמי לא דחינן שבת. ואדרבה ק' טפי. דמה התם. דאי נימא שלא ישחוט שמינה. לא תדחה עכ"פ המצוה לגמרי. דהא מנחה כחושה שחוטה קמן שיכול לסמוך עליה בדיעבד. ואפ"ה דחינן שבת. מכ"ש הכא בעומר. דאי נימא שלא יקצור היום תתבטל המצוה לגמרי. מכ"ש שראוי לנו לומר שיקצור לכתחילה בשבת. ואת"ל דהא דאמרינן הכא דהיכא דבדיעבד כשר בנקצר ביום אחר. אז אינו דוחה השבת. היינו משום שבשעה שחל מצות קציר בדיעבד דהיינו בע"ש. אז אכתי לא היה אפשר בידו לקיים המצוה מהמובחר דהיינו הקציר בזמנו. ובכה"ג קיי"ל שאינו רשאי להמתין כדי לקיים אח"כ מצוה מהמובחר טפי. אלא דזריזין מקדימין למצות ושהויי מצוה לא משהינן [כיבמות דל"ט א'. ורמג"א א"ח כ"ה סק"ב. ואפילו לשבו"י ח"ב [סי' ל"ד] ותשו' יד אליהו [סי' מ"ב] דס"ל דכל שאפשר לקיים מצוה מהמובחר צריך להמתין. עכ"פ י"ל דגם לדידהו אינו חיוב כל כך]. ולפיכך אפילו כשלא קצר מע"ש אינו דוחה השבת. אבל בכחושה ושמינה הנ"ל. לא לחנם נקט הש"ס היו לפניו וכו' א' שמינה וא' כחושה וכו'. דהאי היה לפניו וכו' לכאורה שלא לצורך נקטה הש"ס. אע"כ דבדיוקא נקט הכי. דדוקא בהיה שניהן לפניו. דאז בשעה ששחט הכחושה כבר הוה רמי עלי' המצוה מהמובחר לשחוט השמינה. ומדעשה שלא כדין. עדיין לא פטר א"ע מחיובא דהוי רמי עליה תחלה. ובאמת אילו לא היה שמינה כאן בשעה ששחט הכחושה אפשר דבאמת לא אמרינן ליה שיחזור לשחוט השמינה. מטעם הנ"ל. וכ"כ י"ל נמי במשלח השעיר. דהרי בשעה שנכנס למקדש אותו שלא הזמינו מעיו"כ. כבר רמי עלן חיובא לשלח להאיש המזומן שנטמא. ולהכי בכה"ג אף דבדיעבד כשר לשלח ע"י אחר. אפ"ה דחינן שבת וטומאה. ובזה נ"ל ראיה ברורה למ"ש תוס' [פסחים דע"ו ב'] לענין חגיגת ט"ו דלא דחי שבת. שכתבו דלא גרסינן בש"ס דמשו"ה לא דחי שבת מדאית ליה תשלומין כל שבעה. עכ"ל. ויפה כתבו. דאע"ג דיש לו תשלומין כל שבעה. והא דמצוה להביאו בראשון משום מצוה שבאה לידו אל יחמיצנה אינו מעכב. אפ"ה מסתבר שידחה שבת. דמה בכחושה ושמינה. דבשעה שחל הלכתחילה כבר חל הדיעבד. אפ"ה מחללינן. מכ"ש בחגיגת ט"ו דבשעה שחל הלכתחילה לא חל עדיין הדיעבד. דהיינו לשחטו לאחר שבת. מכ"ש דראוי שידחה שבת. עכ"פ ק"ל לפ"ז מאי דמקשי הש"ס הכא [דע"ב א']. לרבי דס"ל נקצר ביום כשר. היאך פליג על ר"ש רביה דס"ל כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש לא דחי שבת. והרי במתניתין תנינן דקצירת עומר דחי שבת. ומשנינן. ס"ל חביבה מצוה בשעתה. דהרי הקטרת אימורין כשרים כל הלילה. ואפ"ה דחו שבת. עכלה"ג. ולפי דברינו הנ"ל קשה מה ראיה מייתי רבי לתרוצו. הרי רחוקים זמ"ז כרחוק מזרח ממערב. דהקטרת איברים בשעה דרמי עליה חיובא דלכתחלה להקטירן ביום דזריזין מקדימין למצות. אכתי לא רמי עליה חיובא דדיעבד. ואי בכחושה ושמינה דחל חיובא דלכתחילה ודיעבד כהדדי. וכבר קיים המצוה בששחט הכחושה. אפ"ה דחי חיובא דלכתחילה את השבת. מכ"ש בהקטרת איברים דחל חיובא דלכתחילה מקמי חיובא דדיעבד. מכ"ש שיהא חיובא דלכתחילה דחי שבת. משא"כ בעומר חיובא דדיעבד דהיינו הקצירה דמע"ש חל מקמי חיובא דלכתחילה. ודלמא בכה"ג זריזין מקדימין למצוה. אף דאפשר אח"כ לקיים מצוה מהמובחר. ומשו"ה לא דחי שבת. ואת"ל הרי מתניתין דכל שמצותו בלילה כשר כל הלילה דמוקי לה כראבר"ש. כולל נמי לפסול יום שלאחר הלילה. כמ"ש תוס' כאן [ד"ה אף]. וא"כ בל"ז קשה מה מקשי לר' דס"ל במתני' נקצר ביום כשר ואפ"ה דחי שבת. והרי ר"ש רביה קאמר כל מלאכה שאפשר מע"ש וכו'. ומאי קו��יא. דלמא הא דקאמר ר' נקצר ביום כשר. היינו ביום שלאחר ליל ט"ז. ורק בהא פליג ר' על ראבר"ש. ולהכי נמי שפיר מסיי' במתני' ודוחה את השבת. דכיון שבין ביום או בלילה יצטרך לחלל שבת. עדיף טפי שלכתחילה יקצרו בלילה כמצותו. וא"כ אין כאן קושי' דמקשי נקצריה מע"ש. דהרי מע"ש מודה רבי דקצירתו פסולה. אע"כ דגם אי נימא דמתני' הכי איירי אפ"ה ק'. דמדסתם תנא וקאמר דקצירה דחי שבת.. משמע וודאי גם גוונא היכא דרק גבי קצירה דלכתחילה. דהיינו קצירה דלילה היה צריך למדחי שבת. וכגון שכשיקצור בלילה יהיה צריך להדליק אבוקות לצורך הקצירה. מה שלא היה צריך כשיקצור ביום. אפ"ה קצרינן בלילה ודחינן שבת. ואהא מקשינן שפיר. ואמאי. כיון דנקצר ביום כשר. נמתין ונקצר ביום ולא נדחה שבת בקצירה דלילה. לפ"ז שפיר משני רבי. דדמי לאברים ופדרים. דאף דאפשר להקטירן לערב בלי דחוי. אפ"ה מטעם חביבה מצוה בשעתה. מקדמינן להקטירן ביום בדחוי שבת. משום דזריזין מקדימין למצוה. א"כ מכ"ש בקצירת העומר דאיכא תרתי. זריזין. וגם שבל"ז מצותה לכתחילה לקצרה בלילה. מכ"ש דדחינן שבת כדי לקצרה בלילה. עכ"פ ק"ל אהא דהדר מקשי ראב"ש לרבי. דלא דמו קצירת עומר להקטרת אברים. דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת. ומשום הכי מסיק הש"ס דרבי באמת ס"ל דקצירת העומר לא דחי שבת. וק' ל"ל לרבי למהדר ביה. הול"ל דקצירת העומר שאני דכתיב וידבר משה את מועדי. הכתוב קבע מועד אחד אף לעומר וב' לחם דלדחי שבת אף שלא היתה בו מלאכה לפניו שדחתה שבת. וכדקתני באמת באידך ברייתא דמייתי לקמן הך קרא. ומאי דוחקא לן דנוקמי הך קרא דוידבר משה רק לענין הקרבה. דנימא דמשו"ה הדר בי' רבי ממאי דקאמר דגם קצירה דחי שבת. ואת"ל כיון דשמעינן דחתיכת יבלתו בפסח וכדומה לא דחי שבת. ע"כ צ"ל דהך קרא דוידבר משה לא אתמר אמכשירי קרבן שאפשר לעשותן מע"ש. וכשלא עשאן מע"ש. אע"ג שעי"ז ידחה מפסח שהוא בכרת. אפ"ה לא דחינן שבת. א"כ ה"ה וכ"ש בליכא כרת כקצירת העומר מדהוא מכשירין לא נכלל בקרא דוידבר משה. עכ"פ ק' במאי דקאמר הש"ס במסקנא לקמן. דלר' קצירת העומר לא דחי שבת. והא דקתני ודוחה השבת. אהקרבה קאי. ומקשי מברייתא דיליף גם עומר וב' לחם מקרא דוידבר משה. ואי אמרת להקרבה. ב' לחם בני הקרבה נינהו. ומתרץ הש"ס דקרא דוידבר משה אצטריך לאפיית ב' לחם דלדחו שבת. מדא"א למאפינהו מאתמול. דהרי התנור יקדשום ויפסלו בלינה אבל קצירה וטחינה בב' לחם דאפשר למעבדינהו אתמול לא דחו שבת. וה"ה קצירה בעומר לא דחי שבת מה"ט. מדאפשר למעבדיה בלי דחייה. ורק להקרבתו דלדחי שבת בעינן קרא דוידבר משה וכו'. ע"כ סוגית הש"ס. וק' דעכ"פ לחזקיה [סוכה ד"נ ע"א] דס"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. א"כ למה דחי אפיית ב' לחם את השבת. הרי אפשר למיפינהו אתמול בתנור של קודש. ולהתנות שלא יקדיש הלחם. דהרי כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת. ולא יפסלו בלינה. אע"כ דסוגיין דהכא רק אליבא דמ"ד [שם] דכלי שרת מקדשין אפילו שלא לדעת. אבל לרמב"ם [בפ"ג מפסהמ"ק ה"כ] דפסק דכלי שרת מקדשין רק מדעת. הדרא קושיא לדוכתא דהיכא נימא דהא דקאמר מתני' דעומר דוחה שבת היינו הקרבתו ולא קצירתו. הרי כתיב וידבר משה את מועדי. דעומר וב' לחם דחו שבת. וכי ב' לחם בני הקרבה נינהו. וליכא למימר דהיינו אפיית ב' לחם מדאי אפשר למפינהו מאתמול. ליתא. דהרי שפיר אפשר למפינהו ולא יפסלו בלינה. דהרי כלי שרת אין מקדשין רק מדעת. אלא על כרחך דאע"ג דאפייה ולישה וטחינה בב' לחם כולן אפשר למעבדינהו מאתמול. אפ"ה דחי שבת. א"כ בעומר נמי על כרחך מ�� דקאמר סתמא דמתניתין דדחי שבת היינו גם קצירה. דאע"ג דאפשר למקצריה מאתמול. דנקצר שלא כמצותה כשר בדיעבד. אפ"ה דחי שבת. מדגלי קרא דוידבר משה את מועדי. ולהכי יפה פסק הרמב"ם כפי מאי דקי"ל דכלי שרת אין מקדשין אלא לדעת. וכפי שיטתיה. ואילה"ק לפ"ז למה פסק רבינו [פ"ח מתמידין ה"ח] דאפיית ב' לחם אינו דוחה השבת ויו"ט. מ"ש ב' לחם מעומר. הרי תרווייהו מחד קרא נפקא. י"ל דלפי מאי דקי"ל נמי כר"ע דכל מלאכה שבמכשירי פסח כחתיכת יבלתו והבאתו מחוץ לתחום. מדאפשר לעשותן מע"ש לא דחו שבת. אלמא אע"ג דבפסח נמי כתיב במועדו דלדחי שבת. היינו בגופו ולא במכשירין. א"כ י"ל דה"ה נמי קצירת העומר שקצירה גופה מצוה [כרמב"ם פ"ז מתמידין ה"ו] מוקמינן שפיר לוידבר משה את מועדי. דלדחי קצירה דידיה את השבת. משא"כ אפיית ב' לחם שאינן רק מכשירי מצוה. לא דחו שבת. ולא עלייהו נאמר קרא דאת מועדי. ובהא מתורץ נמי מה דמקשי רלח"מ [פ"ה מתמידין ה"ז] לרמב"ם דפסק דאפיית ב' לחם בפנים. ופסק נמי דאינו דוחה השבת. וזה תמוה דהרי בש"ס [דצ"ה ב'] אמרינן דכשאפייתן בפנים הרי נתקדש הלחם בתנור קודש. ומדנתקדש הלחם א"כ נפסל בלינה. וא"כ דוחה את השבת. נ"ל דהיינו הכל למ"ד כלי שרת מקדשין אף שלא לדעת. אבל הרי כבר כתבנו לעיל דרמב"ם ס"ל דכלי שרת מקדשין רק לדעת. א"כ פסק שפיר נמי דאף דאפייתן בפנים. אפ"ה לא דחו שבת. וצדקו דברי רבינו מכל הצדדים: 
+
+Chapter 11
+
+ובש"ס אמרינן דג' דפוסין היו להן. א' שנעשית בו כשהוא בצק. והב'. כמין דפוס היה לו בתנור. והג'. כשמוציאה מהתנור חוזר ונותנו בדפוס. ולא מהדר לה לדפוס קמא שנילש בו. משום דמדאפה לה נפחא. עכלה"ג. ומשמע מדברי כל רבותינו המפרשים שבכל הדפוסים היה הלחם תוך הדפוס. ומתוס' [דצ"ד א' ד"ה ובדפוס] נראה שמסתפקין בזה אם היה מתקן הלחם תוך או חוץ לדפוס. אמנם הרמב"ם [פ"ה מתמידין ה"ח] כתב בפירוש וז"ל. וג' דפוסים של זהב היו להן. א' שנותנין בו החלה כשהיא בצק. והב' שאופין אותה בו. והג' שנתנת בו כשירדוה עכ"ל. ותמהני על זה. א) אם כדברי רבותינו שבכל הדפוסין היה הלחם תוך הדפוס. א"כ האיך קאמר הש"ס דכשאפאה נפחא. הרי כשהיא תוך הדפוס א"א שתתנפח מבחוץ. ב) למה מקשי הש"ס ולהדרה לדפוס קמא. טפי הו"ל להקשות דתסגי להכל דפוס א'. שבתחלה ישום בה את הבצק. ועם אותו דפוס יושיבנה לתוך התנור. וכשיוציאה מהתנור לא יוציא הלחם מהדפוס רק יניחנו בו עד השעה שיושיבו על השולחן. ג) למה נקט במשנה רק ב' דפוסין. ובברייתא קאמר שהיו ג' דפוסין. ד) למה בדפוס שבתנור קאמר הברייתא שהיה כמין דפוס. ולא קאמר דפוס ממש כמו באינך. ה) דבש"ס [דצ"ה א'] אמרי' שהדפוס שבתנור עשוי ככוורת. וכבר תמהו בתוס' שם. הרי כוורת עגול. ואיך מסיים הש"ס ודומה כטבלא מרובעת. ותרצו דכוונת הש"ס שהיה מלא נקבים ככוורת. כדי שישלוט בו האור יפה. ואחמ"כ זה דוחק. דכוורת שבזמן הש"ס היה לו רק פה א' למעלה שיצאו ויכנסו בו הדבורים. ורק לפעמים היה בו ג"כ חלונות בצדדים [כביצה דל"ו א'] ומדקאמר הכא סתמא. משמע ככל סתם כוורת שאין בו אלא נקב אחד לבד. והרי עי"ז א"א שתתפשט החמימות בכל פני הפת המדובק להדפוס. ולולא מסתאפינא היה נ"ל שבאמת לא היה שם רק ב' דפוסין. וכדמשמע פשטותא דמתניתין דהיינו א' שנילש ונתקן בו תאר הלחם כשהוא בצק. וא' שכשרודה מהתנור נותנה בו. רק שהברייתא מזכרת עוד שבתנור היה כעין דפוס. דהיינו שבהתנור גופא היה בולט מהשולים של תנור בליטה חלולה נקובה למעלה כזה ועל בליטה זו מושיב הלחם בהתנור. לפ"ז מיושב הכל. דמפני שבהתנור היה הלחם על הדפוס. להכי שפיר היה אפשר להלחם שיתנפח לצד חוץ. ולהכי נמי לא סגי לכולם בדפוס א'. דהרי באותו דפוס שנילש. בו היה הלחם תוך הדפוס. ואם יתנה כך לתוך התנור לא יקרם פני הלחם מבחוץ יפה. וגם מה"ט לא הזכירה המשנה רק ב' דפוסין. שהרי אותו שבתנור לא היה כלי בפני עצמו. רק היה כעין בליטה מגוף התנור כעין דפוס. ומה"ט נמי קאמר בברייתא כמין דפוס היה לה בתנור. ר"ל בגוף התנור. ולא דפוס ממש והיינו נמי דקאמר הש"ס שאותו דפוס שבתנור היה כמין כוורת. ר"ל אותה בליטא שבתנור היה חלול מתחתיה ופיו פתוח. כדי שישלוט האור תחת הבליטה. ותאפה הלחם יפה גם מצד פנים. שלא יתעפש. ואפשר נמי שהיתה אותה בליטה עגולה ככוורת ממש. ועי"ז היה הלחם במקום הקרנות עגול מבפנים. כדי שיהיה חזק יותר. ורק מבחוץ היה הלחם מרובע. ברוך אתה ה' חונן הדעת: 
+ותמוה דאם כי מצוה עלינו לעשות סימנין לתורה [כשבת ק"ד א'] ובפרטות דרכו של ר' יהודה לעשות סימנין. כדאשכחן בהגדה. עכ"פ כל מלה שנעמידה לסימן. צריך שיהיה שום משמעות בהמלה. דאל"כ בקל אפשר להחליף אות ח' באות אחר ע"י שכחה. ואם יהיה להמלה ההיא שום המשך לאותו עניין שנעמידו עליו לסימן. זה יאי ויאי דהו"ל כסי' כפול. אבל מלות הללו שאין בהן שום משמעות. וכ"ש שאין להם שום שייכות לב' לחם ולחם הפנים. האיך יהיו סי' שלא נשכח מדתן. הכי לא אפשר שנשכח ונחליף לומר תחת זדד ידד. או איפכא תחת יהז זהז. ואיה כאן סימן. ונ"ל דזדד הוא נוטריקון זה דד. ר"ל ב' הלחם הם כמו שדיים להניק בניה בארץ זבת חלב ודבש. וכמשחז"ל [ר"ה ט"ז א'] הביאו לפני ב' לחם בעצרת. כדי שיתברכו לכם הפירות. ויהז הוא מלשון הוזים שוכבים [ישעיה כ"ו]. על שם שהלחם הפנים משונים בזה מכל המנחות. שהם מתלוננים ושוכבים ז' ימים על השולחן. ואפ"ה אינן נפסלין בלינה [כמ"ח]: 
+ולרמב"ם דס"ל דאסור לאכל בשר בלי מליחה [פ"ו ממ"א]. י"ל דה"נ מלחוהו הכהנים. דס"ל אין עיבוד באוכלין. ואפילו לתוס' [שבת דע"ה] דס"ל יש עיבוד באוכלין. היינו רק מדרבנן. והכא לצורך מצוה לאכול בשר הקרבן. אין שבות במקדש. ובש"ס אמרינן דבאמת אלכסנדריים היו. ורק קרי להו בבליים דרך בזיון. מדהתנהגו בזה כבבליים שהיו רעבתנים וכדאשכחן [ביצה ט"ז א'] בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא. דרך רעבתנות. ואף שע"י שעשו כן נעשת מצוה. שלא יבוא לידי נותר. אפ"ה ראויין להתבזות. מדהיו מורגלין באכילה כזו. דאל"כ לא היה מקיימין באכילה כזו מצוה כלל. דהרי אע"ג דרק במתנות כהונה נצטוו לאכלן כדרך שהמלכים אוכלין. דרך תענוג וכבוד [כחולין קל"ב ב']. משא"כ בשאר בשר קרבן שכולו לכהנים [כתוס' זבחים ע"ה ב' ד"ה בכור]. שיכלו לאכלו כמו שירצו. עכ"פ בשר חי לא שמה אכילה כלל. דהרי האוכל חלב חי פטור. מדאינו דרך הנאתו [כפסחים כ"ד ב']. ונל"פ דה"ה האוכל בשר נבילה חי פטור. דאף לבתר מה דאמרינן [חולין דט"ו ב'] דבשר חי חזי לכוס. היינו רק דמה"ט כשבשלו אח"כ לחולה בשבת שרי לבריא. מדהו"ל מעיקרא כאחזי ולא אחזי. לא הקצהו מדעתו [וכביצה כ"ו ב']. אבל שיהא שרי מה"ט לטלטל בשר חי בשבת מדחזי לכוס. אין לנו. ורק בעוף שרי מה"ט מדרכיך [כשבת קכ"ח א' ורמג"א ש"ח סקנ"ו]. אלמא דכל בשר בהמה חי אכילתו לא שמו אכילה כלל לעניין איסור. והרי לרמל"מ [פ"ה מיסודי התורה ד"ה יש] גם ידי מצוה לא יצא כשאכל שום דבר שלא כדרך אכילתו. א"כ מה מצוה קיימו אלה באכילת בשר חי מחטאת זו. רק מדהורגלו כך לא מיחו בידם חכמים. דלגבי דידהו שמה אכילה [ועי' שבועות דכ"ד א' תוס' ד"ה אלא ודו"ק]. ואילה"ק נימא בטלה דעתן אצל כל אדם [כפסחים מ"ד א ]. דמשמע התם אפילו מורגל בכך. י"ל דשאני הכא. מדלא אפשר שיאכל הבשר הזה באופן אחר. מיהו מדע"י מנהג רעבתנות הזה קיימו המצוה. אינו מהמובחר. ולא ישרה בעיני התנא. דכבר אמר רבי [כ"ב דאבות] איזה דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה. וסתמא משמע אפילו בעניין קיים המצות]: 
+
+Chapter 12
+
+ולרש"י [זבחים צ"ב א'] לא על המזבח רק בעזרה על הרצפה ישרפם. ותמהני בין לרש"י או לרמב"ם. הרי הש"ס יליף כן מקרא דבקודש באש תשרף. והך קרא בחטאת שהכניס דמה לפנים כתיב. וא"כ מ"ש נסכים. אפילו כל הקרבנות נמי. ואת"ל ע"פ מ"ש רש"י שם דלהכי לא ישרפום בבית הדשן. דמדהן לחין לא יהיה ניכר שריפתן שם. להכי להיכירא עושין להן מדורה מיוחדת. וא"כ ע"כ לרש"י הא דמייתי הש"ס הכתוב דבקודש באש תשרף. היינו רק לראיה שצריך שישרפום תוך העזרה [כפסחים כ"ד א']. אבל הא שישרפם על הרצפה במדורה מיוחדת להיכירא. סברא דנפשיה היא. א"כ לרמב"ם נמי משום היכירא ישרפם בראש המזבח. עכ"פ ק"ל מ"ש בנטמאו הנסכים משאר פסול שאירע בהן. בכל פסול שבהן מדטעון שריפה בקודש. נימא דנצטרך היכירא בשריפתן. ואת"ל באמת כך הדין רק הש"ס והרמב"ם. לרבותא נקטו נטמא. דלרמב"ם אפילו נטמאו יעלו למזבח לשרפן. ולרש"י יצטרכו מערכה בפ"ע בעזרה. עכ"פ ק"ל לרמב"ם. מדתנן [פ"ט דזבחים מ"א] דנסכים פסולים שעלו למזבח ירדו. בשלמא לרש"י י"ל שירדו כדי לשרפן למטה ברצפה. אלא לרמב"ם לעניין מה ירדו. ישרפו שם במערכה בפ"ע כדינן. ונ"ל דלרמב"ם מדהעלן כדי לנסכן. להכי ירדו להיכירא כדי שלא יטעו לנסכן באמת. אלא יורידן עד שיעשה להן מערכה בפ"ע. ואז יחזור להעלותן לשרפן שם: 
+ורתוי"ט כ' דמצי איירי אף בנטמאו ולאחר מליקה. ובעולת עוף מיירי אף שאינה באה לכלי שרת כלל. אפ"ה מדהוא עוף אינו נפדה. ונ"ל דלהכי נקט עולה. דאילו חטאת עוף אפשר שתבוא לכלי שרת כשתתבשל. אבל אין לדמות עוף לבהמה שנתקדשה בשחיטת הסכין [כמנחות ק"א א' רש"י ד"ה דמכלי]. ליתא דהרי במלק בסכין פסולה [כזבחים ס"ה א']. אמנם אעפ"כ אין להעמיד דברי רתוי"ט. דיפה עוררני בני הרב המאה"ג הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א דעכ"פ הרי נתקדשה העולה ממזבח שמלקה שם [כרפ"ט דזבחים]. וא"כ אם מזבח מקדש שאם עלה לא ירד. מכ"ש שיקדשה המזבח לעניין שלא תפדה [ועי' רש"י זבחים דפ"ז א' ד"ה א"ל לכתחילה]. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. דהרי מליקה כשרה בכל מקום [כזבחים דס"ז א']. עכ"פ הרי ע"כ נגע העוף במזבח בשעת מצוי הדם דמעכב. ונתקדש כדכתיב כל הנוגע במזבח יקדש. ואת"ל דכמו דאין כלי שרת מקדש אלא מדעת [כמנחות ד"ז א]. כ"כ מזבח. וא"כ י"ל דמיירי שהתכוון שלא יקדשה המזבח בשעה שנגע בו העוף בשעת מצוי. ליתא. דא"כ מה מקשי הש"ס [זבחים דפ"ז ב']. דאי אמרת אויר מזבח כמזבח לקדש. א"כ עולת עוף דפסל בה מחשבה היכא משכח"ל. ומאי קו' הרי שפיר משכח"ל בשהיה דעתו שלא יקדשו המזבח. דאי"ל אע"ג דלעניין שלא יפדה אין מזבח מקדש רק מדעת. עכ"פ לעניין שכשעלה שיקריבוה. אפילו עלה שלא לדעת שיתקדש אפ"ה נתקדש ליתא. דהרי כבר אמרנו דיותר נקל הוא שיתקדש לענין שלא יפדה. משנאמר שיתקדש לעניין שאם עלה לא ירד. א"כ אם אינו מתקדש לעניין פדיון מכ"ש שאינו מתקדש להקריבו כשעלה. אע"כ דמזבח חמיר מכלי שרת. ומקדש אף להקרבה אף שלא לדעת. וא"כ מכ"ש שיקדש אף שלא לדעת לעניין שלא יפדה. וא"כ ל"ל לתנא לומר דרק מדהוא עוף לא נפדה. דאין בכלל העמדה והערכה. הרי גם בהמה מדנגע במזבח אינו נפדה. ואת"ל דמיירי שנמלקה למטה. ועדיין לא מיצה הדם למזבח. ונטמאה. עכ"פ תמוה מאד. הרי כיון דנמלקה. מתה היא ואין לה פדיון מדאינן בכלל העמדה והערכה. וגם נפדה רק לכלבים. ול"ל מדהוא עוף אפילו בהמה נמי מדמתה אין לה פדיון [כתמורה דל"ב ב'] וצ"ע: 
+
+Chapter 13
+
+כך הגיה בנ"ק בש"ס. אמנם הגי' שלפנינו הוא כך. פשיטא. ומשני מיעוט עשרונות שתים אצטרכא ליה. ופירש אאמ"ו הגזצוק"ל בגליון הש"ס שלו. דסד"א דאף דלא יגרע מב' עכ"פ יוסיף על ב'. עכלה"ט. ובני ע"ר הגאבדק"ק לאנדסבערג שליט"א הוסיף לחזק דברי אאמ"ו הגזצוק"ל דהרי לחזקיה מתני' כרבנן אתיא. דקטן והביא גדול יצא [כרתוי"ט מ"ט] ולהכי קמ"ל דזהו דוקא במסופק כמה פירש בנדרו. משא"כ בעשרונים אין כאן ספק. דלא מחית אינש נפשיה לספיקא. כב' כתות בנות [קידושין דנ"א וס"ד. ונדרים ס"א ב']. ואילה"ק דכאן משמע דמיעוט רבים ב' לא פחות ולא יותר. ולמה כ' הרמב"ם [פ"ז מלולב] דהא דאמרינן ערבי שנים היינו רק שלא יפחות. אבל רשאי להוסיף. י"ל דהכא בנדרים שאני דהולכין אחר לשון בנ"א. אף שבלשון תורה יש בדבריו משמעות אחר [כנדרים ד"ל ע"ב] ורק לר' יאשי' [שם דמ"ט] אף בנדרים הלך אחר לשון תורה בין להקל בין להחמיר. ועי' ר"ן שם ד"ה ירושלמי. ע"כ דברי בני הרב הנ"ל שליט"א: 
+כל זה נזכר קצת ממנו בש"ס דלן. ובירושלמי פרק שני שעירי. וביוסיפן לרומיים ספר ז' ממלחמות היהודים בפרשה ו' וי' בסופו. גם כתב שם סבת הבנותו וצורת הבניין. וזמן המשכו. ורק בספר י"ג שם כתב שחוניו בן חוניו בן שמעון הצדיק בנה הבית ההוא. ולפע"ד הדעת מכרעת כדבריו. דהרי בית שני עמד ת"כ שנים [כערכין די"ב ב']. ושמעון הצדיק היה בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון [כיומא דס"ט א']. ומלכות פרס לא היה בפני הבית רק ל"ד שנה [כע"ז ד"ט א']. ושמעון הצדיק שמש בכהונה גדולה מ' שנה [כיומא ד"ט א']. א"כ אם גם נאמר שתחלת מלכות יון היה ג"כ תחלת שימושו של שמעון הצדיק. א"כ כשמת שמעון כבר עמד הבית ע"ד שנה. ואם ננכה ע"ד שנים אלו מת"כ שנות הבית שני. נשארים ממיתת שמעון עד חורבן הבית שני ש"ן שנים. וא"כ אם נאמר שבן שמעון הצדיק בנה בית חוניו סמוך למיתת אביו. איך אפשר שלא עמד רק ר"ן שנים. והרי לא נחרב בית חוניו רק אחר כמה שנים אחר חורבן המקדש. אע"כ שדברי יוסיפון שנכד שמעון הצדיק בנה הבית חוניו אמיתיים. ומ"ש חז"ל שבן שמעון הצדיק בנאו. היינו שהוא התחיל לבנות אבל לא נגמר עד ימי חוניו נכדו. וגם בל"ז בני בנים הרי הן כבנים [קדושין ד"ד א']: 
+אמנם כדי שלא תקשה מ"ש מאומר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר שיביא שניהן מחולין (כפ"ז מ"ה). או מ"ש מאומר הרי עלי מנחה מן השעורים דבודקין אותו (כפי"ב סי' י"ח). ובאומר הריני נזיר מגרוגרת לרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור בגרוגרת ופטור מנזירות ולראב"ד פטור מכלום. נ"ל לתרץ הסוגיות. דד' חלוקין יש. (א) בהיה בסגנון הנדר ב' בבות. ובבא ב' סותרת בבא א' שבנדרו. כגון שאמר הרי עלי תודה מחולין ולחמה ממעשר. דמיד כשאמר תודה מחולין נתחייב נמי בלחמה מחולין. רק הוא בבבא ב' אמר שיהיה לחמה ממעשר לאו כל כמיניה. דכבר אתחייב בשניהן מחולין בבבא א' שבנדרו. וכ"כ באמר ב' בבות. הריני נזיר. ע"מ שאשתה יין. הרי בבא שנייה מבטל בבא ראשונה. והתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל וחייב בנזירות (כפ"ב דנזיר). (ב) וכשהיה בסגנון נדרו רק בבא א'. רק שהיה בהבבא ההיא מלה א' שלא כדין. כגון מנחה מן השעורים. אם שאעפ"כ יש קצת שייכות להמלה הפוגמת ההיא עם נדרו. כגון מנחה מן השעורים. הרי אפשר שיהיה מנחה משעורים. כגון מנחת עומר וסוטה. לכן בודקין אותו. אם אמר אילו הייתי יודע הדין הייתי נודר מחיטין. א"כ כ��ון שיש לשעורים נמי שייכות למנחה. התכוון במלת מנחה כפי הדין תורה. ואין מלת שעורים שאומר אח"כ מבטל חיובו שכבר נתחייב במלת מנחה. אבל באמר אילו הייתי יודע הדין לא הייתי נודר כלל. פטור מכלום. דאע"ג דיש שייכות לשעורים עם המנחה. אין אומרים הרי כבר התחייב כשאמר מלת מנחה להביאה כדינו. דעכ"פ הרי אומר בפירוש שאילו ידע כן לא היה נודר כלום. אין פיו ולבו שוין ולהכי פטור לגמרי. ומה"ט כשאמר הרי עלי מנחת שעורין. שהסמיך ב' המלות זל"ז. אע"ג שבדקוהו ואומר אילו הייתי יודע הדין הייתי אומר הרי עלי מנחת חיטין. אפ"ה פטור. משום דכיון דמלת מנחה אינו מוכרת לעצמה מה מהני שאילו היה יודע היה נודר כדינו. דעכ"פ השתא שלא ידע הדין. עדיין לא נדר כלום (ועי' רמב"ם פי"ז מקרבנות ה"ט). מיהו הא דאמרינן (נזיר פ"ב מ"ו) דבאמר הרי עלי לגלח חצי נזיר דחייב בחצי קרבנותיו של נזירות אע"ג דהוה נמי בבא א' וחצי הבבא היא שלא כדין דהרי חצי נזיר לא משכח"ל. אפ"ה לא דמי לאומר הרי עלי מנחת שעורין דפטור לגמרי. דהתם שאני דאפשר לתרץ דבריו. דה"ק חצי קרבנות נזיר עלי. וכן מפורש בש"ס התם (נזיר די"ב ב'). (ג) אולם אם אין שייכות כלל להמלה הזרה עם נדרו. כגון שאמר הריני נזיר מגרוגרת. דנזירות לא שייכי כלל בגרוגרת. להכי אפילו יבדקוהו ויאמר אילו הייתי יודע הדין שהנזיר אסור ביין הייתי נוזר כך. אפ"ה השתא שלא ידע לא הנזיר א"ע מכלום. אלא דלרמב"ם (פ"א מנזירות) אסור עכ"פ בגרוגרת דנעשה כאומר הריני מופרש מגרוגרת בנדר. ולראב"ד פטור מכלום. (ד) מיהו כל זה בא"א לפרש דבריו באופן שיתקיימו ככל הנך ג' כללים שזכרנו (ורק לרמב"ם באומר הריני נזיר מגרוגרת אפשר נמי לפרש דבריו באופן שיתקיימו. ולכן גם זה נכלל בכלל זה ודו"ק). אבל באומר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו. יש בדבריו אלו ג"כ ב' בבות. וודאי נתחייב בעולה מדבורו הראשון. רק שאח"כ עם הבבא הב' מבטל דבריו הראשונים. רק שאפשר לקיים דבריו. שכוונתו לומר הרי עלי עולה ע"מ שאם אהרגנה אפטור. להכי כשהביאה שם פטור. וכ"כ בסיפא כשאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו. אף דלכאורה א"א לקיים דבריו. דהרי מיד כשאמר הריני נזיר. מיד נתחייב בנזירות ולהביא קרבנותיו למקדש. ואם יהרוג אח"כ קרבנותיו הרי כבר נתחייב להביא קרבנות אחרים למקדש. אלא אמרינן שכך כוונתו. הריני נזיר ע"מ שיהיה תלוי ברצוני לגלח במקדש. או בב"ח. דאם אגלח במקדש. אז הריני נזיר ממש. ואם לאו לא אהיה נזיר ממש רק אהיה אסור ביין וכו' עד שאהרוג ג' בהמות בבית חוניו. לכן מדברים על לבו שיביא קרבנותיו למקדש ויהיה נזיר למפרע. שלא יצער נפשו חנם. ואם לא שמע לדבריו וגלח בב"ח. יצא ידי נדרו. דבכה"ג לא חל עליו נזירות כלל. ובזה נתיישב ת"ל הכל. דלא תקשה מ"ש בש"ס לצעורי נפשי' קא מכוון. וכ"כ מ"ש הרמב"ם שאין עליו נזירות כלל. והרי א"כ ק' האיך אמרינן במשנה יגלח במקדש. הרי כיון דלצעורי נפשיה נתכוון. יביא חולין לעזרה. ולפי דברינו הנ"ל מיושב שפיר. דמדאמר הריני נזיר א"א לבטל דבריו מכל וכל. אלא אמרינן שקבל עליו נזירות ממש בתנאי שכשירצה יקריב קרבנותיו במקדש. וכשלא ירצה להקריבם שם אזי לא יהיה נזיר רק יצער נפשו מיין עד שיהרוג ג' הבהמות בב"ח. ובזה יובן ג"כ קו' התוס' (כתובות נ"ו א' ד"ה הרי). אמאי לא נימא בנזיר ע"מ שיגלח בב"ח דהו"ל מתנה ע"מ שכתוב בתורה ותנאו בטל. ודבריהם תמוהים. דכיון דאמרינן בש"ס דרק לצעורי נפשיה אכוון. מאי מתנה עמשכב"ת איכא הכא. אמנם לדברינו ניחא דהכי קא קשיא להו. דלמה נטריח א"ע לתרץ דבוריה. דמ"ש מאומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין. דמחשב מתנה עמשכב"ת (כפ"ב דנזיר מ"ד). ה"נ נימא הכא. או נימא התם נמי דהו"ל נמי כנוזר על תנאי. שכשירצה יהיה נזיר מעליא. ושכשירצה יהיה רק אסור בגלוח מטעם נדר ויהיה מותר ביין. ועל זה תרצו שפיר. דהכא להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. מדיש חושבין שהנודר לגלח בב"ח נזיר מעליא הוה. אמרינן דהאי גברא נמי חשב כך וסבר דמצוה קעביד עכ"פ. להכי לא מחשב מתנה עמשכב"ת. משא"כ התם אין שום אדם שיחשוב שהנזיר יהיה מותר באחת מדיני נזיר. להכי מחשב שפיר מתנה עמשכב"ת: 
+כך משמע מרש"י בגמ' ד"ה טפי. וכן משמע מגמרא. דקאמר טפי לא מצינא למטרח. ש"מ שעומד קרוב לב"ח יותר מלמקדש. ותמהני ארמב"ם פי"ד שלא פירש כן. ועוד תמוה שלא הזכיר הרמב"ם שיקריבנה לכתחילה במקדש. והרי כך המשנה ערוכה בידינו שלכתחלה יגלח במקדש. ואפשר דרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל [כתובות דנ"ו א'. ונזיר די"א א' ד"ה על] דיגלח במקדש דתני בסיפא. אינו כמו יקריבו במקדש ויגלח במקדש דברישא. דר"ל חייב. רק הכא ר"ל רשאי לגלח במקדש. ולא הוה חולין בעזרה. דמדגלח במקדש גלי אדעתי' למפרע דנזירות מעליא קבל עליו. ולפיכך מדזה פשוט שכשנתכוין כך בנדרו לא הוה חולין בעזרה. להכי א"צ הרמב"ם להזכיר זה. וגם קו' הראשונה י"ל. דמ"ש בש"ס לא מצינא טרחנא. אינו ר"ל דוקא בשעומד רחוק מירושלים. אלא אפילו עומד קרוב לשם. וטריחא ליה מלתא להקריבו במקדש מדמזדמן לו דרך למצרים לב"ח. וכדומה. נמי סגי למפטריה מנזירות: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Middot
+בועז על משנה מדות
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+ומה שנזכר כאן עניין השמירה בריש מסכת מדות שהיא רק ללמדינו תבנית כל חלקי הביהמ"ק בבניינו, ומה שייך לזה עניין השמירה, שהוא כעין עבודה שם. נ"ל דמשום דכל עיקר לימוד מסכת זו, הוא שנשמור בלבינו תבנית ואופן בניינו, למען דעת באיזה אופן יבנה לעתיד, (ואם שיהיה בו איזה שנויים, כפי אשר יורינו ה' אז). וכן כתב הרמב"ם בהקדמה למסכת זו. ויש ראיה לדבריו מהכתוב ביחזקאל (מ"ג פי"א) דכתיב וישמרו את צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותו. ואע"ג דבניין שלעתיד יבנה בידי שמים מאליו, (כרש"י ר"ה ד"ל ע"א, ובסוכה דמ"א א', ובתוס' בסוכה שם ובשבועות דט"ו ב'). עכ"פ לרמב"ם הנ"ל שכתב שהלימוד ממסכת זו הוא למען ידעו איך יבנוה (וכן כתב ג"כ רש"י עצמו ביחזקאל שם). ע"כ צ"ל דהך דתנחומא שהביא תוס' (שבועות דט"ו ב) דלעתיד יבנה המקדש בידי שמים, דברי אגדה היא ואין למדין ממנה (כירושלמי פ"ו דפיאה) אלא ר"ל שהקב"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו. והא דאמרי' בשבועות (שם) דאבני בלילה או דאבני ביו"ט, ואין בניין ביהמ"ק בלילה ולא ביו"ט י"ל דע"פ הדיבור שאני. ובל"ז לפע"ד ל"מ קושית רש"י (ר"ה ד"ל ע"א) מדאין בניין ביהמ"ק דוחה יו"ט אינה חזקה כל כך, די"ל שיבנוה נכרים כענין שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ואי משום לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו (כשקלים פ"א מ"ה). היינו בבונים משלהם. תדע דהרי שלמה המ"ה. ביקש מחירם שישלח מעבדיו לסייעו בבניין הבית. ואע"ג דנכרי אסור לכנוס אפילו לחיל, והוא מי' מעלות (כפ"ק דכלים), והרי מעלות דאורייתא הן (כיומא דמ"ד ב'), ואף דהשתא חרב המקדש, הרי קדושת המקדש קדשה לע"ל (כרמב"ם פ"ו מבחירה). ליתא דהרי להראב"ד (בפ"ז מבחירה) קדושת חיל שאין נכרי נכנס לשם הוא מדרבנן, וכן כתב רכ"מ שם באין חולק. ועל כרחך הא דאמרי' ביומא הנ"ל דמעלות מדאורייתא. ר"ל יש מהן דאוריי'. א"כ כיון דרק מדרבנו הוא. לפיכך משום צורך גבוה לבנות המקדש, וודאי דחי דאורייתא לדרבנן. מיהו גם לרש"י שבאמת יבנה ביהמ"ק שלעתיד ע"י שמים ממש. צריכים אנו לשמור תבנית הבית כדי שיראו שנבנה השתא בנס כפי שהגיד להם הנביא כמה אלפים שנה מקודם, ויכירו אז עי"ז כי רוח ה' דבר בו, ואבותיהם אעפ"כ לא שמעו בקול הנביא ההוא, ועי"ז יכלמו מעונותיהם, וכמו שצוה יחזקאל הנביא ושמרו צורתו, ויכלמו מעונותיהם. ולפיכך מדנקט כל המסכת כדי שנשמור תבנית הבית, לכן מתחיל גם כן מהשומרים ששמרוהו בעת שהיה בנוי. וזהו שאמר הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום (דהיינו בעת שהיה בנוי) וכל הלילה (דהיינו בעת שנחרב בעוונינו) תמיד לא יחשו שיבנה בב"י: 
+[וכך כתב ג"כ בש"ג (פכ"ה). וכך נמי משמעות הש"ס (יומא די"ט א' ודל"א א'). אולם רתוי"ט בציור ביהמ"ק שבמשניות, צייר (אות מ"ה), שאבטינוס היה במזרח שער המים. ולפע"ד מדקאמר בש"ס (שם) על בית טבילה הנ"ל, שבצד אבטינוס היתה, משמע טפי שבית הטבילה ואבטינוס שניהן ע"ג השער היו. דאי אבטינוס מצד השער, הול"ל "היה" ור"ל שהשער היה בצד אבטינוס. מיהו אפשר דמשום דבית הטבילה הנ"ל ובית אבטינוס, שניהן עליות היו, לפיכך היה אפשר שיהיו שניהן תכופין וסמוכין זל"ז, אף שיהיה אבטינס בצד השער. רק דלא ידענו מנ"ל. לכן אין לנו אלא דברי מאור עינינו הרמב"ם ז"ל. אולם המדפיסים בציור הביהמ"ק שבש"ס, אשר הוכחנו בפירושינו זה בס"ד שנשתבשו בציור ההוא בכמה עניינים, כ"כ נשתבשו בזה, שציירו (באות ס"ג) כאילו היה בית אבטינוס משמאל לשער המים רחוק מהשער, וסמוך לבית החליפות, והוא נגד ש"ס ערוך הנ"ל. ואפ"ה נ"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת, היתה ממעל לכער לצד מערב ודלא כרתוי"ט: 
+כך משמע מסתימת לשון הרמב"ם [פ"ח מבחירה ה"י], דגם על משמרות כהנים היה חוזר. ואע"ג שמסיים המשנה והרמב"ם, בן לוי לוקה, י"ל דאו משום דגם כהן נקרא בן לוי [כתמיד דכ"ז ע"א], או משום דכהן שישן על משמרתו לא היה לוקה, רק נענש באופן אחר. וכן מסתבר שגם על משמרות הכהנים היה מחזר, דמ"ש כהן מלוי. ואע"ג דכהנים זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]. היכא דאיכא אונס שינה שאני. [כיומא כ"ב א']. ולפ"ז איש הר הבית אינו הממונה, דהרי הממונה לא היו בידו מפתחות לעזרה [כתמיד פ"א מ"ב], והרי הכהנים שומרים בעזרה. וזה דלא כרל"ש שכ' שהממונה הוא הוא איש הר הבית שחוזר על המשמורות. אולם מלשון המפרש [תמיד סוף דכ"ז ב'] שכתב דרק מפתחות הר הבית היו בידו, משמע שלא היה מחזר רק על משמרות הלויים, דאל"כ האיך יוכל לבא לבית המוקד: 
+ונ"ל דמלת קיטון הוא יוצא מלשון קוטן וקטנות. דמ"ש רתוי"ט שהוא יוצא ממלת קייטא וקיץ, ל"מ לא נ"ל, דאדרבה בקיץ אין רגילין לישב בחדרים קטנים משום הבלא. ואי נימא דלהכי נקראין החדרים ההם קטנות משום שלא היו דפנותיהן מגיעות לתקרה, ובאלה נאות לישב בקיץ משום אוירא. ליתא. דבסוכה (ד"ג א') משמע דאפי' בדפנות מגיעות לתקרה נקראו קיטונות. ותו וכי מה שבח לבני אהרן שיהיו ישינים בבית המוקד. ובצדם לשכת הקרבן, ולא הי' מפסיק ביניהן לדיר הבהמות רק כותל שאינו מגיע לתקרה. אמנם הא דמצטרך תנא כלל להזכיר כקיטונות הפתוחות לטרקלין. היינו דלא תימא שהד' לשכות אף שהיו פתוחים לבית המוקד, עכ"פ מבחוץ בולטות היו מזה ומזה מכותלי בית המוקד. להכי קאמר כקיטונות וכו' לומר שהיו כל הד' לשכות תחת תקרת בית המוקד הגדול: 
+ומ"ש הר"ב ורתוי"ט שהיו ראשי הקורות יוצאות במקום החול ולא במקום הקודש, כדי שלא לעבור על לא תטע לך כל עץ וגו'. תמהני הרי בכותלי מקדש גופי' הי' טורות ארזים (כר"ה ד"ד א'). וכ"כ בעמודי מטבחיים היו רביעיות של עץ על גביהן (כתמיד פ"ג מ"ה). וכמו כן בפתחה של עלייה שעל ההיכל. היו בנויים בו כלונסאות של ארז (כלקמן פ"ד מ"ה ועי' עוד פ"ג מ"ח). גם בל"ז לא ידעתי מנ"ל לרבותינו הנ"ל שהפספסין של עץ היו אולי היו מאבן בולטות מהכתלים או מהרצפה, וכן משמע נמי מרמב"ם בפירושו למדות שכתב שעושין אותן הפספסין מכל דבר. ובעיקר העניין ל"מ הי' נ"ל דדוקא בב' לריעותא שיהי' העץ מחובר בבניין. וגם יהי' ראש הקורה בולט מהבניין, אז לבד אסור משום לא תטע לך עץ. דאז הוה דומיא דנטיעה. מדמחוברת ובולטת. משא"כ בעץ שבכותלי המקדש אף שהיו מחוברין ואחוזים בהבניין. עכ"פ לא היו ראשי הקורות בולטין לאויר [דרק לא משוקעין בבניינא היו הקורות שבביהמ"ק בבית שני (כר"ה ד"ד א'), אלא היו הקורות ההם מגולין ונראות מבחוץ, אבל עכ"פ לא היו בולטות ראשיהן לאויר. וכ"כ בכלונסאות שבעליית ההיכל מאן יימר שהיו מחוברות בהבניין ושהיו ראשי הכלונסאות בולטות לאויר. וכ"כ הרביעיות שעל עמודי הננסין אף שהיו בולטות לאויר, מאן יימר שהיו מחוברות בבניין. ולהכי שרי. ויש ראיה לזה דבעי תרתי לריעותא מרמב"ם (פ"א מבחירה ה"ט), שכ' וז"ל אין בונין בו עץ בולט וכו'. דבונין היינו מחובר, וש"מ דתרתי בעינן. בולט ומחובר. ואפשר עוד דכל שאין העץ מחובר בקרקע ממש, רק בחומה או בעמוד המחובר לקרקע, שרי. ואע"ג דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (כתוס' שבועות דמ"ב ב') דבשאל בית ונ��רף פטור משבועה דאורייתא מדהו"ל כקרקע (ועי' מ"ש שלהי שביעית בבועז אות ג'). הכא שאני דלא תטע לך אמר רחמנא, ובעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש, וכל שמחובר בדבר המחובר לקרקע. לא הו"ל כנטיעה. ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשו הראשונים איך הותרו הכלונסאות שמכותל היכל לכותל אולם, ומהכלונסאות שבעליית ההיכל, ומראשי פספסים דמשנתינו ושקבועות בעזרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, וכ"כ בעליית ההיכל. וכ"כ לשכת כה"ג שהיתה של עץ. ולפ"ד מתורץ הכל ברחבה בס"ד. וכן משמע קצת דעת המפרש (תמיד דכ"ח ב' ד"ה עמודים) 
+
+Chapter 2
+
+אמנם מ"ש הרמב"ם [רפ"ה מבחירה] הר הבית ת"ק על ת"ק אמה וכו' וכולו היה מקורה וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו שכל הת"ק על ת"ק אמה מקורה היה, נמצא שכל העזרות של נשים וישראל וכהנים היה מקורין. וכן הבין הש"ג [פ"ב], ולכן הוסיף החכם ההוא על דברי הרמב"ם וכתב חוץ ממזבח הנחושת שעמד תחת לב השמים, [כאבות פ"ה מ"ה]. עכ"ל. ולפענ"ד אע"ג דשבחי' רתוי"ט לחכם ההוא, וכן נראה מספרו, שיד כל בו, אפ"ה בכאן במח"כ שגה ברואה, דמלבד דמירושלמי הנ"ל שהבאנו לא מוכח רק שהר הבית היה מקורה. ג"כ ק' תו דהרי אפי' הד' לשכות שבעזרת נשים לא היו מקורות [כמדות פ"ב מ"ה] וכ"ש העזרה שחוצה לה. ותו דאי נימא שגם העזרה הפנימית ששם המזבח בנוי, גם היא היתה מקורה, א"כ למה הוצרכו אכסדראות תחת הקרוי בגובה כותלי העזרה סביב [כתמיד פ"א מ"ג]. וכן משמע מרש"י [פסחים י"ג ב', ותענית, וסוכה מ"ב ב'] דרק הר הבית שמחוץ לחומה הפנימית מקורה היה. 
+ואילה"ק דא"כ לא היה כל הרויח ההוא שבעזרת ישראל רק אלף ותפ"ה אמות מרובעות, וינוכה מזה הרווח הגדול שהיה צריך ללשכת הגזית שהיתה שם כעין בסילקא גדולה [כיומא כ"ה א'], מלבד הרווח שהיה צריך ג"כ לשאר הלשכות שהיו בעזרת ישראל. וא"כ האיך הרווח המועט הנשאר אחר נכיון הלשכות הנ"ל מספיק לכל ישראל בעלותם לרגל. ואי"ל דדרך נס היה מועט מחזיק את המרובה. ליתא, דהרי באבות [פ"ה מ"ה] לא קחשיב נס בזה רק דאע"ג דעומדין צפופין אפ"ה משתחוים רווחים. ואם איתא הרי אפי' עמידתן כשהן צפופין לבד, ג"כ נס לבדיי היה וא"כ הו"ל י"א ניסים, ותנא לא קחשיב רק י' נסים. ונ"ל דאע"ג דמראשי פספסין ולהלן למערב, דשם הוא עזרת כהנים, אסור לישראל לכנס לשם שלא לצורך [ככלים פ"א מ"ח], עכ"פ רשאין היו להמשך ולהתפשט ממקומן בעזרת ישראל לבין הננסין ולכותל צפון של עזרה שהיה ברחבו ח' אמות בכל אורך העזרה [כמדות פ"ג מ"ה]. וכ"כ רשאין להתפשט ממקומן להרווח שבין כבש המזבח לכותל דרום של עזרה שהיה רחב י"ב אמות ומחצה בכל אורך העזרה [כפ"ה מ"ב]. וכמו כן יכלו להתפשט מצפון ודרום כלעיל, גם לבין כותל העזרה ולחליפות, עד הרווח שמזה ומזה להיכל ולק"ק ובי"א אמה רוחב שאחורי ק"ק באורך קל"ה אמה [עי' יומא כ"א א' ורש"י שם]: 
+כך כ' הרב שהפספסין מן הצד היו. ונ"ל דכוונתו דהיה די בהיכר זה מן הצד כעין לחי שבפתח מבוי בריש עירובין. אבל למטה ברצפה לא היה צריך היכר פספסין, דלא מבעי' לראב"י פשיטא דא"צ היכר ברצפה, דהרי כבר היה שם הפסק המעלה שגבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, דנ"ל דמה"ט לא עשו מהך אמה ב' מדרגות של חצי חצי אמה ככל שאר המעלות, כדי שיהיה להיכר יפה. אלא אפי' לת"ק דס"ל שעזרת כהנים לא הגביה א"ע כלל מעזרת ישראל, עכ"פ גם לדידי' היה שם דוכן שיעמדו עליו הכהנים לברך העם, ומסתמא היה הדוכן בסוף עזרת כהנים כדי שיברכו העם, כמו שכתב המפרש כאן. רק דלת"ק עמד הדוכן על קרקע ישרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים. א"כ עכ"פ גם לת"�� היה עכ"פ הדוכן עצמו היכר ברצפה. ואפשר זה כוונת רש"י [יומא דט"ז א' ד"ה ר"א היא] שכ' שאסקופת שער ההיכל גבוה מאסקופת שער המזרח לראב"י כ' אמות וחצי, וזה תמוה דהרי משנתינו אמרה בסוף נמצא עזרת כהנים גבוה מעזרת ישראל ב' אמות ומחצה, א"כ וודאי שנגד גובה אמה וחצי של דוכן, היה ההר ג"כ מגביה א"ע עוד אמה וחצי, וא"כ יהיה רצפת ההיכל גבוה מרצפת שער המזרח כ"ב אמה [וכמש"ל סי' ל"ו]. אע"כ דלרש"י ל"ג בסיפא דמתני', נמצא עזרת כהנים וכו', ומ"ש המשנה והדוכן נתון עליה וכו' ד"ה הוא, ור"ל דלכ"ע היה הדוכן עם ג' מעלותיו עומד על קרקע ישרה. מיהו אע"ג דהפספסין היו של עץ, אין איסור נטיעת עץ בעזרה רק מעזרת כהנים ולהלן. כך כתב הראב"ד. ולרמב"ם דבכל העזרה אסור לבנות עץ מחובר ובולט, וכמ"ש בס"ד לעיל [פ"א סי' מ"ה], נ"ל דצ"ל דהקורות הללו לא היו מחוברות בהבנין רק תחובין בחוריו שבחומה. או שהיה הפספסין אבנים הבולטין מהחומה: 
+
+Chapter 3
+
+אמנם ק"ל גם לבני בית ראשון גם לבני בית שני, דמאי נ"מ אם המזבח בנוי ע"ג מקום אטום או לא. הרי בל"ז כל העזרה היתה חלולה מתחתיה בנוי כיפין ע"ג כיפין (כמסכת פרה פ"ג מ"ג ומ"ו. ורמב"ם פ"ה מבחירה ה"א). ואת"ל דאעפ"כ רק מקום המזבח היה בנוי ע"ג מקום אטום, וסביב לו היה המחילה. ליתא, דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לבנות העזרה ע"ג כיפין מפני ספק קבר התהום, ואם ישאר מקום שתחת המזבח אטום, ישאר הספק בעצמו בגוף המזבח, וכאשר באמת מצאו בימי יחזקי' גלגולת של ארנון טמון תחת המזבח (כירושלמי פ"ק דסנהדרין). ונ"ל מדאמרינן בנדה (דס"א) דכל מקום שהוחזק בטומאה בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה, ואחר בדיקה כזאת המקום טהור. א"כ ק' למה בנו כלל כיפין ע"ג כיפין, היה להם לבדוק כלעיל, דמהני אפי' הוחזק שם טומאה ומכ"ש בלא הוחזק. אע"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע"ג מקום אטום, ולא בדקו כלל מדלא הוחזק שם טומאה. רק אח"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת, אז אף דמדאורייתא הוה סגי גם אז לבדוק עד הסלע ולהחזיר העפר אפי' אתחזיק, אפ"ה מצד חומר' דביהמ"ק, אחר שבדקו העפר שתחת העזרה כולה בנו תחת הרצפה כיפין ע"ג כיפין. וכיון דרק חומרא בעלמא הוה, להכי תינח בכל העזרה דאפשר, אבל תחת המזבח דלא אפשר דהרי צריך שיהיה נבנה ע"ג מקום אטום. סמכו על הבדיקה עד הסלע, כמו שסומכין על בדיקה זו בכל מקום (וכרמב"ם פ"ט מטו"מ ה"י), ולהכי אחר שבדקו החזירו העפר הבדוק למקומה ועליה נבנה המזבח. אחר איזה שנים שכתבתי זה, מצאתי שגם רמל"מ (פ"א מבחיר' הי"ג) התעורר בזה, והלך בתרוצו בדרך אחר: 
+והר"ב כתב שיורדין משם לשיתין לנקותו מהנסכים. ואחמ"כ רבינו, מלבד הדוחק בלשון, דלמה נקרא כאן שית, ובכל דוכתא נקרא שיתין. אבל מלבד זה דברי רבינו הם נגד גמ' ערוכה (סוכה דמ"ט) דאמרי' שם בפירוש שלנקות מקום הנסכים היה מיוחד מקום אחר, דלול קטן היה בין כבש למזבח שלשם יורדין אחת לע' שנה ובאין לשיתין, ונוטלין משם היין הנקרש ברוב הימים, ומעלין ושורפין אותו ע"ג המזבח. וגם לשון מנקין לא שייך על היין שנקרש ושמקריבין אותו על מזבח ד'. אבל שייך טפי על לכלוך דמים שנקרשו שם. ובדברינו אלה יתורץ מה שלכאורה יש לתמוה במשנה, שהתנא הזכיר ב' נקבים אלו שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, ולמה לא הזכיר לנו נמי ב' הנקבים שלמעלה בגג המזבח נגד אותו קרן, שמיוחדין לנסכים (כסוכה פ"ד מ"ט). אולם כל עיקר תכלית מסכת זו שמה יעיד עליה, שרצתה רק להודיענו מדת כל הבניינים הקדושים וכל הדברים הקבועין ברצפה. להודיענו מדת השטח שיתפסו ברצפה וגבהן. ורק בדרך אגב משמיעינו גם דברים אחרים לפעמים. אבל אין אמיתת כוונת המסכת להודיענו תואר כל בנין וכלי. ומה"ט לא הוזכר בתמונת המזבח שום דבר מהקרנות שהיו חלולים (כזבחים נ"ד ב'). ורש"י שם כתב כדי שיפלו שם דמי החטאות שניתן בקרנות. וזה תמוה כמו שכתבתי בחומר בקודש, [פ"ה סי' ד' וע"ש]. וגם לא הזכיר שהיה אויר בין כבש למזבח (כזבחים דס"ב ב'). וגם לא הודיענו מהתפוח שהיה גבשושית עגול בולט כתפוח בגובה אמה באמצע המזבח, כ"ב אמה על כ"ב אמה [לראב"ד פ"ב מתמידין], אבל הטעם בכל זה, משום שהשטח שתופסין כל אלו נכללו בשטח המזבח שכבר הודיענו התנא כל מדת שטחו [ואפ"ה, לראב"ד לקמן הודיענו התנא הרבובה, שהיה בכבש במערבו. משום שע"י הרבובה נתקצר שם רוחב הכבש שהיה רחבו ט"ז אמות]. ומה"ט לא הודיענו התנא נמי מב' נקבים שבגג המזבח שמיוחדין לנסכים. משום ששטחן וגם שטח השיתין לנסכים שבתחתית המזבח שלשם שותתין הנסכים הכל כבר נתפס ונכלל בשטח המזבח שכבר נמנה. אבל הודיענו התנא מב' הנקבים שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, מדרצה להודיענו מהטבלא של שיש שתופס אמה על אמה בשטח הרצפה, שדרך שם יורדין לשית לנקותו מהדמים. ועדיין לא הודיענו בשום מקום מחלל זה שלשם יורדין הדמים, להכי אגב זה צריך להזכיר נמי מב' הנקבים שביסוד, ושמדרך השית מנקין ופותחין הנקבים הללו, כך נ"ל: 
+אמר הננס נושא הפנס. הן אמת דמשמע מרמב"ם (פ"ב מבחירה הי"ד) ומהר"ב ורתיו"ט כאן שהגומא הזאת לא היתה בגג הכבש, רק בקומת הכבש לצד מערב. אולם לרש"י (פסחים ל"ד א' ד"ה לול) הגומא הזאת היתה למטה ברצפת העזרה בצד מערב מהכבש, בהקרן זויות שבין הכבש למזבח. וכמדומה שטעמו של רש"י דאי נימא שהגומא הזאת היה בכבש גופיה, איך נתנו לשם פסולי חטאת העוף שיפסלו בלינה, והרי אין לינה פוסלת בראש המזבח (כזבחים פ"ז א'), וכבש דינו כמזבח לכל דבר (כרתיו"ט תמיד פ"ב מ"א ד"ה סודרין). אולם לרמב"ם ולראב"ד שנזכיר להלן דעתם דתרוייהו ס"ל שהרבובה בגוף הכבש היה, צ"ל דס"ל נמי דדוקא שטח השוה שברצפת הכבש היה דינו כמזבח. אבל לא גומא שהיא נמוכה מהשטח שלה ובדופן הכבש. ומה"ט לא קדשו הגומא הזאת שתהיה כמזבח (ולזה עוררני בני הגאב"ד מהרב"י שליט"א). ול"מ היה נ"ל דמדקאמר במתני' ורבובה היתה לו במערבו, ול"ל לתנא ליחס הרבובה אל הכבש כמובן במלת לו, וכי לא סגי לי' להתנא לומר ורבובה היתה למטה במערבו. וכדקאמר לעיל למטה ברצפה באותו הקרן וכוי. ש"מ טפי כרמב"ם וראב"ד. דהרבובה בכבש גופיה היתה. אמנם במ"ש הרמב"ם שם, וז"ל וחלון היה במערבו של כבש וכו'. כתב עליו הראב"ד וז"ל, לא כי, אלא חלון לבד ורבובה לבד, וכך שנוייה במשנה עכ"ל. ונתקשה רכ"מ בכוונת הראב"ד מהו, והניח בצ"ע. ולפענד"נ דכוונת הראב"ד, דמדנקט הרמב"ם לשון חלון. משמע שהי' הגומא ההיא בקימת הכבש, ככל חלון שבש"ס שהוא מקום משוקע שבכותל מהצד. דאף שאינו מפולש נקרא חלון (כרתוי"ט רפ"ו דמעילה). ולזה כתב הראב"ד, לא כי, דמדלא נקט התנא לישנא דחלון רק מלת רבובה משמע טפי שנגזר ממלת ארובה, ונשמט האלף והוכפל הב' כדרך לישנא קלילא במשניות. וארובה היינו גומא או חור שבגג, ג"כ בין מפולש או אינו מפולש. וה"נ היה לדעת הראב"ד הגומא ההיא בזוית ראש הכבש למעלה במערבה. וזהו כפירושנו הנ"ל. וי"א דרבובה לשון רבב ולכלוך, ע"ש פסולי חטאת העוף שניתנין שם. ואפשר דלרמב"ם מה"ט קראוה רבובה ולא חלון: 
+ונ"ל דלהכי רק לחטאת העוף שנפסלה קבעו לה מקום לעיבור צורה. מפני שקרבנות יולדות שהן ב' עופות א' לעולה וא' לחטאת. מצויות ורבות בעזרה, ושכיח' נמי שהפיל' ואינה יודעת אם מין חיוב או מין פטור, שדינה נמי שתביא עולה וחטאת, והרי יש ספק שמא הפילה מין פטור. ויהיו קרבנותיה חולין בעזרה. להכי עולה תביא בתנאי, שאם פטורה יהי' לנדבה, אבל חטאת דלא שיך בו תנאי, הרי הוא בספק, אבל אינו נאכל, רק תעובר צורתו וישרף (ככריתות פ"א מ"ד). ולהכי מדחיישי' שיתערב זה קרבן הפסול בשאר קרבנות יולדות הכשרות שרבות בעזרה, להכי קבעו לה מקום שתהיה מונחת שם עד שיהיה נותר. ומפני שחטאת העוף נעשה למטה אצל קרן מערבית דרומית של מזבח (כזבחים פ"ו מ"ב), להכי קבעו לה מקום זה להניחה סמוך למקום מליקתה (לרש"י פסחים ל"ד א'). ולאינך פוסקים דס"ל שהניחה למעלה באותה קרן, נ"ל דלהכי לא קבעו לה מקום במקום שנמלקה, כדי שלא יכשלו בה הכהנים לאכלה. אבל כשיניחוה למעלה לא יטעו בה לאכול מה שמונח בראש המזבח. וגם שיטעו בה להקריבה א"א, מדמנכר שחטאת היא, דבעולה הראש מובדל מהגוף. ובחטאת נשאר מחובר מדכתיב בה לא יבדיל: 
+ולרכ"מ שם הי"ד וט"ו. אבני היכל ועזרות אין פוסל בהו נגיעה בברזל אפי' כשנבנו כבר והם בפנים. רק לעשות בהן מלאכה שצריך ברזל, כגון לסתתן או להקיש עליהן בקורנס ברזל, אסור בפנים. ולפע"ד לא משמע כן מרמב"ם וממתני' דנן, מדקאמר לכל דבר, שדוחק לומר שכוונת התנא דאפי' נפגם שלא בברזל (כר"ב). חדא דזה פשוט, וכי פגימה א"א רק בברזל. ותו דאם שכך הוא האמת דפגימת המזבח טפח. ופגימת אבניו כתגירת צפורן. ואפי' נפגמו ביד [כחולין די"ח ב'], עכ"פ אם כך היה כוונת התנא הול"ל בכל דבר. וגם דוחק לומר דקאי רק אכבש, אע"ג דלא כתיב ביה בהדיא לא תניף עליהן ברזל. אבל אילה"ק לדברינו הרי על גג ההיכל היה כליא עורב של ברזל כלקמן (פ"ד סי' נ"ט). דנ"ל דמדהי' התקרה והמעזיבה חוצצין, לא חשישו משום נגיעתן בהיכל, וכן מוכח דהרי לקמן אפי' במזבח קאמר דאין סדין בכפיס ברזל רק שמא יגע ויפסל, משמע דכשלא יגע רק בהפסק סיד נגיעה ע"י דבר אחר לא שמה נגיעה [ועי' בי"ד קכ"ד לענין מגע עכומ"ז ביין]. ומשום גג גופי' אין לחוש, דרק עליית ההיכל נתקדש ולא גגו [כפסחים דפ"ו א']: 
+אמנם הר"ב פי' דלכ"ע לא היה רק ג' סדרים, דהיינו סדר ראשון שלמטה היה ג' מעלות שכל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד שרחב ג' אמות. ולסדר ב' היה רק ב' מדריגות, שכל אחת רחבה אמה, וסמוך להן למעלה רובד שרחב ג' אמות. ולסדר הג' היה ד' מדריגות. שכל א' רחבה אמה ואח"כ לת"ק היה רובד ד' אמות נמצא שיש בין הכל י"ט אמות. ועוד היה ג' אמות מהמזבח עד המעלה הראשונה שהיא התחתונה. ויהיה אם כן כ"ב אמות מהמזבח לאולם. ולר' יהודה לא היה מהמזבח עד המעלה התחתונה רק ב' אמות, לכן נגד זה היה הרובד העליון שסמוך לאולם, רחב ה' אמות. והרואה יראה שאחמ"כ רבינו כמה זרות יש בדבריו. דכפי הנראה הבין הר"ב ז"ל דמ"ש במתני' רום מעלה חצי אמה וכו', היינו המעלה הראשונה, ובתר הכי נקט תנא אמה אמה ורובד ג'. היינו עוד ב' מעלות והרובד, וא"כ היה למטה ג' מעלות ואח"כ הרובד. אבל קשה דהיכן נזכר במשנה שהיה בסדר העליון ד' מעלות ורובד. ותו דוחק לפע"ד מה שכתב הר"ב דלת"ק היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ג' אמות. ולר"י היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ב' אמות. וגם זה לא נזכר כלל במשנה. בשלמא לפרושא דלן י"ל דלת"ק כיון דע"כ היתה המדריגה התחתונה רחוקה קצת מהמזבח, דאל"כ אין שם מעלה עליה וכמש"ל, א"כ י"ל דסמך התנא א"ע על רוחב שאר המעלות שהזכיר. שכך היה ג"כ ריחוק זה דוגמתן וא"צ לפרש. וכ"כ לר' יהודה, הרי על כרחך היה המדריגה התחתונה סמוכה למזבח, מדהיה הרובד העליון רחב אמה יותר ממה דקאמר ת"ק. אבל להר"ב ק', דבשלמא לת"ק שהיה הריחוק שבין מזרח למדריגה הראשונה ג' אמות, י"ל דסמך תנא דמסת' היה רחב כל כך כמו שאר הרובדין. אף שזה ג"כ קצת דוחק, דהרי הריחוק שבין מזבח להמדריג' הראשונה לאו רובד הוה, ותו הרי גם הרובד העליון הרי היה יותר מג' אמות. אעפ"כ אפשר לן לדחוקי נפשן למימר הכי. אבל לר"י דלר"ב ס"ל דלדידיה היה המדריגה התחתונה רחוקה מהמזבח ב' אמות, תמוה דלמה מריחוק זה שתיק מנה ר"י ככפא דחייטא נגרא, והרי לא מצינו דוגמת ריחוק זה במתני'. אמנם לדברינו הא דקאמר תנא רום מעלה חצי אמה וכו', אינה עולה לחשבון המעלות, רק רצה לאשמעי' דכל הי"ב מעלות כך היה גבהן ורחבן. ומצינו דוגמת זה לעיל (פ"ב מ"ג). וכן הא דנקט תנא רק ג' סדרים, ולדברינו הרי יש ד' סדרים, דהיינו לכל רובד ב' מעלות תחתיו. י"ל דלא נקט רק ב' סדרי קמאי לדוגמא להודיענו שכר היה סדרי המעלות כולן, וכדנקט בדוגמת זה לקמן (מ"ז). שאע"ג שהיו ה' אמלתרות מעל פתח האולם, לא נקט התנא רק ב' לדוגמא. ומדלג מלפרט האמלתרו' הממוצעים, ונקט רק היותר עליונה. ה"נ לא נקט תנא רק ב' סדרי קמאי שברובדין, ומדלג על הב' מעלות והרובד השלישי, והזכיר רק הב' מעלות והרובד היותר עליון. וכבר רמז כן תנא שכך כוונתו, מדקאמר והעליונה, ולא נקט כלישנא דב' סדרי קדמאי, דהיינו אמה אמה ורובד ד'. ש"מ דרצה להשמיענו דדילג על סדר הג'. ודברי הרמב"ם (בפ"ו מבחירה) בענין זה תמוהין מאד, ורכ"מ שם הניחן בצ"ע. ואני בעניי פירשתי המשנה כאשר חנני ה' ברחמיו ית'. 
+
+Chapter 4
+
+ואילה"ק הרי לקמן במשנה ז' אמרי' דרוחב כל תא היה ו' אמות. והרי ממשנתינו מוכח דרק י"ג תאים שבדיוטא האמצעית היה רחבן כן. ותו דשם אמרינן דרוחב כל הבית מצפון לדרום ע' אמה, ומהן חשיב רוחב התא ו' אמה, ועובי כותל ההיכל ו' אמה, והרי הכא קאמר דרוחב חלל התאים התחתונים ה' אמה, ושהכותל של היכל מתמעטת והולכת בעוביה בכל דיוטא אמה אחת, א"כ ע"כ שכותל ההיכל, כנגד גובה דיוטא התחתונה של התאים, היה עוביה ז' אמות, וכנגד דיוטא האמצעית של התאים היה עוביה של כותל ההיכל ו' אמות, וכנגד דיוטא השלישית היה עובי כותל ההיכל ה' אמות, וממנה ולמעלה היה עוביה רק ד' אמות. נמצא שרוב גובה כותל ההיכל שהוא למעלה מהתאי', היה עוביה רק ד' אמות. והיכי קחשבי התם בכלל הע' אמה שכותל ההיכל היה עוביה ו' אמות, והרי רוב גובה הכותל היה עביה רק ד' אמות. ונ"ל דמהא הוכיח הרמב"ם דהדיוטא התחתונה של התאים נגד אוטם של כתלו של היכל היה, ולפיכך לא היה אפשר לכנוס ממנו להיכל, דהרי האוטם, היה לצד פנים כולו אטום בקרקע, כמו שנבאר בס"ד לקמן במשנה ז'. להכי כתב הרמב"ם שמהתא שבדיוטא האמצעי שבקצה צפונית מזרחית היה נכנס להיכל [עי' שם פ"ד מבחירה הי"א]. א"כ י"ל דהאוטם היה עביו ז' אמות, ודיוניות האאים התחתוניים שבצדו סביב, היה רוחב של כל אחת רק ה' אמות. אבל דיוטת התאי' האמצעים שהיו נגד התחלת כותל ההיכל, היו רחבים ו' אמות, וגם כותל ההיכל שכנגד גובה דיוטת התאים האמצעיים היה עביה שם ו' אמות. וזהו רוחב התא ורוחב כותל ההיכל דחשב התנא לקמן במשנה ז' בכלל הע' אמה שמצפון לדרום, שהיה רוחב התא ו' אמות ועובי כותל ההיכל ו' אמות, ואע"ג שהכותל של היכל שלמעלה ממנה מתמעט והולך עד שלמעלה מהדיוטא השלישית לא היה עביה רק ד' אמות. אפ"ה לא חשב להו תנא, דלא רצה התנא לחשוב רק מה שתופס ההיכל וכותליו והתאים על שטח קרקע האטום ולא חייש מה שהכותל מתמעט והולך למעלהי עד עובי ד' אמות, ד��גד זה נתרחב חלל התאים וגגן, ודו"ק, 
+כך נ"ל. ועי"ז מובן כל העניין יפה בס"ד, דמוכח לע"ד כרתוי"ט שגם האולם היה בנוי על האוטם. דחדא דלא מצינו שהיה מעלות בין אולם לפתח ההיכל. ותו דהרי התנא כלל האולם במדת האורך ורוחב ההיכל כלקמן, א"כ על כרחך דמשום דהיה בניין האולם סמוך ומחובר אל ההיכל, וגם בנוי עם ההיכל על קרקע שוה. דאי לא עמדו שניהן יחד על קרקע שוה, לא הו"ל לתנא למכלליה במלת ההיכל. כמו דלא כלל במלת היכל דיוטא תחתונה של התאים שהיה סביב להאוטם, מדאינן בנויין על האוטם (כלעיל סי' ל"ב), שבאמת מה"ט לא כללן התנא במלת היכל, דהרי הדיוטא התחתונה של התאים, היה רוחב חללן מצפון לדרום רק ה' אמות (כמשנה ד'). והתנא חשיב רוחב חלל התאים ו' אמות (כמשנה ז'). ועל כרחך דהא דקאמר שרוחב חלל התא ו', היינו דיוטא האמצעית של התאים. שהיתה בנוייה ממעל לעובי האוטם, ולהכי רק היא נכללת במלת היכל, מדבנוייה בקרקע שוה עם ההיכל. ולפיכך אולם נמי מדהיה בנוי בשוה עם קרקע ההיכל, להכי חשבי' תנא להיכל. ולפ"ז שהאולם היה בנוי על האוטם, א"כ סמוך להאוטם שבמזרח ההיכל, היו לפני האוטם הי"ב מעלות שבין מזבח לאולם (כלעיל פ"ג סי' ס"א), שהי' גובהן יחד ו' אמות, והוא הוא כגובה האוטם, שכסוהו כמש"ל: 
+כך נ"ל. ואע"ג דלדברינו אלה לא התפשטו הכיור והבית דלפא על כל רוחב החלל של ההיכל, רק על הכותלים, עכ"פ לפע"ד מדת הגובה דחשיב תנא. אין כוונתו על גובה החלל. רק על גובה הכותלים, וממעל לגובה הכותלים היה האמה הכיור ואמתיים של בית דלפא. וראי' לדברינו דהתנא לא חשב גובה החלל של ההיכל רק גובה הכותלים, דהרי חשב בכלל הגובה, הו' אמות של גובה האוטם, והרי האוטם וודאי לא נכלל תוך גובה החלל, דהרי לא נראה כלל בפנים, רק בחוץ דהיינו תוך הט"ו תאים התחתונים שסביב להיכל. ותו הרי חשיב מעקה וכליא עורב. אע"כ דרק גובה הכותלים קחשיב תנא. מיהו אפשר עוד שהיה הכיור פטורי ציצים מוזהבים בכל שטח התקרה בפנים בולטים אמה לתוך החלל. וכ"כ הקורות של בית דלפא היו לא לבד על הכותלים. כ"א גם בכל שטח התקרה היו קורות מונחים תכופים יחד מצפון לדרום, וממזרח למערב, כדי לאגד כל הבניין יחד. והרמב"ם (פ"ד מבחירה) פי' דדלפא הוא לשון דלף, ור"ל שהיה רווח פנוי גבוה ב' אמות מתפשט תחת כל תקרת ההיכל שמוזכר לקמן במתני', והיה הרווח ההוא כדי לקבל בתוכו הדלף. ול"מ היה נ"ל אחמכ"ר שזה דוחק שיתקנו מקום לדלף, תחת ב' תקרות עבות ותחת ב' מעזיבות עבות, ובין ב' התקרות הי' רווח עליי' גבוה מ' אמה. וכבר הקשה עליו שם קושיות אחרות גם הראב"ד. אולם אם נאמר דדלפא לשון דלף. נ"ל שהיה כעין מסגרות [געזימס] סביב כדי להגן על הכיור המצוייר תחתיו כשפה סביב לכותלים שלא יוזק מהדלף שיורד מהכותלים ומהגג שלמעלה. וכעין זה פי' גם הראב"ד שכתב שהיו מרזבות עמוקות ב' אמות בולטות סביב הכותלים. כדי לקלוט הדלף שיורד מגגי התאים סביב. ול"מ גם זה דוחק אמחכ"ר, דוכי אפשר שיהיו גגי התאים גבוהים יותר מהכיור שסביב להיכל, דא"כ לא היה יופי הכיור נראה בחוץ כלל. ותו א"כ לאיה היו חלונות ההיכל פונות, אם התאים סביב היו גבוהים יותר מכל חלל ההיכל. ותו וכי כל כך דלף מרובה היה שם מעין ישיתוהו. עד שצריך שתהיה המרזב סביב עמוק ב' אמות. ותו אפי' יהיה כך, למה חשב התנא עומק המרזבות שאינו מגוף הבניין, ולא גובה הכותלים שכנגדן. ותו, וכי לא היו יכולין להושיב המרזבות נגד גובה התקרה והמעזיבה, ולמה הוצרך להן רווח לבד בגובה הבניין. אלא וודאי כדאמרן: 
+כך פירשתי על פי פי' רש"י (בערכין ד"ו ע"א). רק דרש"י שם לא חש להזכיר שראש הכותלי' ג"כ הי' מחופה כך, והרי לדברינו (סי' נ"ה) רק גובה הכותלים קחשיב תנא. רק דרש"י שם לא מיירי התם מכותלים, ולהכי לא הזכירם רש"י שם. ונ"ל שעכ"פ צ"ל שהי' בהגג מקום פנוי להלוך בין היתדות שנצרך כשירצו לתקן בדק הבית או לילך לשם לשאר תשמיש (כפסחים פ"ו א'). או י"ל שכשרצו להשתמש שם היו יכולין להוציא המסמרות, ואחר שהשתמשו חזרו ותחבום בהנקבים שבטבלאות. אמנם הרמב"ם (בפ"ד מבחירה) והר"ב כאן פירשו. שהי' טס ברזל חד על המעקה סביב, גבהו אמה, וחדודו כלפי מעלה, כדי שלא ינוחו העורבי' על המעקה. ותמהני דעכ"פ איך מתגרשים על ידו העורבים משטח הגג גופיה שבוודאי קדוש ביותר משפת הכותלים. ואת"ל דבוודאי מודו רמב"ם ור"ב שגם על כל שטח הגג היו מסמרות כדברי רש"י הנ"ל, רק הכא לא חש להזכירו, מדלא רצה תנא אלא לאשמעינן גובה הכותלים ובהגובה לא היה ניכר הכליא עורב רק אותו שעל המעקה, אבל הכליא עורב שעל שטח הגג, הרי לא אפשר למכלל בגובה, דהרי שטח הגג הי' עמוק ג' אמות יותר מהמעקה סביב. עכ"פ ק' למה הי' צריך להכליא עורב שעל שפת ראשי הכותלים טס ברזל חד רחב אמה, בפחות מזה נמי סגי. ואפי' נימא שהיה רחב כן כדי להשלים גובה ההיכל ק' אמה, עכ"פ ק' דטס אפי' יהי' חד מאד. עוף דשרבוטי משרביט נפשי', יוכל לישב עליו שפיר. ומכ"ש ברוב הימים כשיחלוד חדודו. ובמ"ק (ד"ט א') פי' רש"י שהי' גג ההיכל מתקצר בשפוע ועולה מד' צדדיו כעין מגדל, עד שיהי' ארכו ורחבו של גג באמצע, אמה על אמה, ומחפין אותו שם בטס ברזל שתחובין בו מסמרות שחודן כלפי מעלה כדי שלא ישבו עליו העורבין, עכ"ל. משמע מדבריו שעל שאר שטח הגג לא היו העורבין יכולין לישב, מדהי' משופע. וק"ל הרי היו כלונסאות של ארז בפתח עליית ההיכל כדי שיעלו בני אדם על ידן להגג להשתמש שם, ואיך ישתמשו על השפוע. על כרחך דמשום שהיה שולי שפוע הגג מחובר לתחתית המעקה, א"כ שם הי' אפשר להשתמש בין המעקה להגג. וא"כ גם העורבים היו יכולין לישב או לנוח שם. ובמנחות (דק"ז א') פי' רש"י שהיו מסמרות חדין תחובין בראש גג ההיכל, עכ"ל. משמע מדבריו שכל הגג מחופה במסמרות בגובה אמה. אמנם אע"ג שלא הזכיר רש"י כאן מהטבלאות, עכ"פ צ"ל דמודה שהיה טבלאות של ברזל שרחבן אמה על אמה, ובהן היו תחובין אותן המסמרות, כמ"ש רש"י בעצמו בפירוש בערכין, וכמש"ל, דאל"כ היכא אמרי' התם במנחות שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה כדחזי לכליא עורב, ואי כליא עורב אינו כ"א יתדות לחודא. מה אמה על אמה שייך בהן. ובשבת (ד"צ ע"א) הוסיף רש"י בדבריו שהיו הטבלאות חדודים כסכין בכל סביבותיהן. ומסמרות הי' בכל שטחן, ובאותן הטבלאית מחפין את ההיכל, עכ"ל. ולא זכיתי להבין למה הי' צריך שיהיה הטבלאות חדין כסכין, דע"י המסמרות לבד כבר נמנעו העורבים מלישב שם, וחדודי הטבלאות שהיו נוגעין להדדי בשטח הגג, לא הועילו כלל. ובערוך פי' שהיה שם על הגג כמה צורות משונות, כמו שעושין בגנות כדי להבריח העורבים מהגג שלא ישליכו דבר טמא לשם. עכ"ל. ולפע"ד גם לערוך צ"ל שהצורות ההם היו מצויירות על טבלאות של ברזל שרחבות אמה על אמה, דאל"כ צא ופרנס משנתינו במנחות הנ"ל שהנודר ברזל יביא אמה על אמה כדחזיא לכליא עורב. אולם לכל הפירושים הנ"ל אילה"ק הרי עובר משום לא תניף עליהן ברזל, שלא יגע ברזל גם בבנין ההיכל (כלעיל פ"ג סי' ל"ה). די"ל דדוקא בכותלי ההיכל גופי' אסור שיגע בהן ברזל, אבל הכא שמפסיקין התקרה והמעזיבה, לית לן בה ועי' מ"ש שם: 
+
+Chapter 5
+
+אמנם מ"ש הר"ב כאן שלחלל עם עובי הכותל קרוי אחורי בית הכפורת. לא זכיתי להולמו, דאי לעובי כותל התא ולרווח התא נתכוון. שהי' באמת יחד י"א אמה. וקאמר הר"ב שהן הי"א אמה שאחורי ק"ק, ליתא דהרי לעיל (פ"ד מ"ז) כדקחשיב אורך ההיכל ק' אמה ממזרח למערב כלל שם התנא רווח התא ועובי כותל המערבי של תא בכלל ק' אמה של ההיכל, והרי הכא קחשיב התנא י"א אמה אחורי ק"ק מלבד הק' של היכל. אע"כ שכוונת רבינו הר"ב שעובי כותל המערבי של עזרה נכלל בי"א אמה שאחורי הכפרת. ומדכתב כן רק הכא ולא בכותל מזרח ובכותלי צפון ודרום של עזרה, משמע דבכל הנהו דוכתי מודה דאין עובי החומה נכללת בחשבון המדה דמני תנא. ותמהני דמ"ש הכא. ותו דמי ומה הכריחו להר"ב ז"ל לומר הכא כן, ולא נימא כדקאמרי' במזרח העזרה שהיו י"א אמה לדריסת רגלי ישראל רווח מלבד עובי החומה, דלא מסתבר שיהיה מדרס לכהנים המועטים, ושגם יכולים לילך בכל מקום בעזרה, י"א אמה, ולכל ישראל רק ה' אמה. א"כ ה"נ י"א אמה שאחורי הק"ק, נחשבין מלבד עובי חומת המערבי של עזרה, שהרי גם הם היו מיוחדים לדריסת רגלי ישראל (כפ"ק דיומא דכ"א א'), דנ"ל דר"ל דהיו נמשכין לשם ממזרח העזרה, דרך הח' אמות שבין ננסין לכותל, ומשם להרווח שבין בית החליפות לכותל העזרה, שהיה הרווח שם י"ז אמות וחצי, דהרי העזרה היה רחבה קל"ה אמה, והאולם שעמד באמצע העזרה, היה רחבו עם בית החליפות שמכאן ומכאן, ק' אמה מצפון לדרום, ואם תחלק הל"ה אמה הנותרים לב' חלקים שוין, יגיע לכל צד רווח בין כותל בית חליפות לכותל עזרה י"ז אמה וחצי. ודברי הר"ב נשארין בתימה. ורש"י ביומא (דט"ז ב') כתב כדברינו הנ"ל. וכך כ' גם הרמב"ם (פ"ה מבחירה הי"ב): 
+והא דלא חשיב נמי לשכת בית אבטינוס ששם מרקחין הקטורת, ובדרום העזרה היתה [כיומא די"ט א' ודל"א א']. י"ל דכיון דעלייה היתה ע"ג שער המים (וכלעיל פ"א סי' ב'), להכי לא שייך לומר שהיתה בעזרה. ומה"ט לא קאמר נמי התנא שבית הטבילה שבגג פרווה היה בעזרה, רק חשיב פרווה גופה, מדעמדה על הרצפה. והא דלא חשיב ד' לשכות שבביהמ"ק (כתמיד פ"ג מ"ג), והרי שער בית המוקד היה פתוח לעזרה (כמדות פ"א מ"ה). י"ל דכיון דד' לשכות הללו לא היו פתוחים לעזרה להדיא, רק לתוך חלל שער ביהמ"ק, להכי לא שייך גבייהו למימר שהיו בעזרה. אמנם ק"ל למה לא חשיב תנא נמי לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי חביתין שהיו במזרח העזרה מזה ומזה לשער נקנור. ואת"ל דהנך ו' לשכות דקחשיב כולן בעזרת כהנים היו, אבל ב' לשכות הנ"ל בעזרת ישראל היו, ולהכי לא חשיב להו. ליתא, דהרי הרמב"ם (סוף פ"ה מבחירה) כתב שכולן בעזרת ישראל היו, ובאמת חשיב הרמב"ם ח' לשכות היו בעזרה, וא"כ למה התנא נמי לא מני כה"ג ח'. והן אמת שמ"ש הרמב"ם שכולן היו בעזרת ישראל, לאו דוקא, דאיך אפשר שיהיו ג' לשכות (שבדרום)[שבצפון] שהיה לשכת הגזית ביניהן, ובצד לשכת הגזית לצד מערב היו עוד ב' לשכות, כאשר תראה בציור ביהמ"ק לקמן, וכולן תוך רוחב י"א אמות של רוחב עזרת ישראל. והרי לשכת הגזית לבד היה כבסילקי גדולה [יומא כ"ה א'] מחזקת ע"ב סנהדרין וב' סופרים מזה ומזה, וג' שורות שכל א' לכה"פ כ"ג תלמידים, ובעלי דינים, ועדים, ועדי עדים, נמצא הבסילקי ההיא מחזקת כמעט ר' בני אדם, ובצדה למערב לשכה שלכה"פ היה רחבה ד' אמות, מלבד עובי כותלים שמפסיק בין גזית לפלהדרין, ולכל זה יהיה סגי רוחב י"א אמה. אלא ודאי מ"ש הרמב"ם בעזרת ישראל ר"ל לפנים משער נקנור, שכולה עד ההיכל נקרא עזרת כל ישראל, משום דלא היה מחיצה מפסקת משם עד פתח ההיכל. ואותן ג' הלשכות היה מקצת מהן בעזרת ישראל, ומקצת מהן בעזרת כהנים. ויהיה איך שיהיה היה לכה"פ קצת מג' לשכות ההן בעזרת ישראל. ולמה לא חשב התנא הב' לשכות הנ"ל שמזה ומזה לשער, אף שהיו ג"כ בעזרת ישראל. וכן הלשון דנקט התנא היה בעזרה כולל נמי עזרת ישראל, כריש פרקין דקאמר כל העזרה וכו' וחשיב נמי מקום דריסת ישראל. ואי"ל שב' לשכות הנ"ל משו"ה לא חשבן התנא שהיו בעזרה, מדלא היו פתוחות לעזרת ישראל רק לתוך חלל שער נקטר. ליתא, דהרי לשכת חביתין ע"כ קדושה בקדושת פנים, דהרי לישתן ועריכתן בפנים היה (כמנחות צ"ו א', ועי' תוס' שם דצ"ה ב' ד"ה לישתו). ואי מיירי דפתוחין לתוך חלל שער נקנור, הרי לא נתקדש (כפסחים פ"ה ב'), ואיך יוקדשו הלשכות הפתוחית לו. ונ"ל דלהכי לא מני תנא הנך ב' לשכות שהיה בעזרה, משום דבאמת היו תוך עובי חומת עזרת ישראל ואע"ג שהיו פתוחות לעזרת ישראל, עכ"פ מדהיה ריוח שלהן תוך עובי החומה, לא שייך גבייהו לומר שהן בעזרה: 
+כך נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט, דהאיך יתכן שיעלה הכה"ג לבית טבילתו דרך בית המדיחין, שמצוי שם לכלוך ורפש. והא דלא היה מסיבה זו עולה מעזרה להדיא לגג הפרווה. נ"ל דה"ט, משום דבית הטבילה זו היתה מיוחדת לכה"ג ביו"כ, ואז כל העינים צופות ומשוטטות עליו בכל תנועותיו, ולהכי משום צניעות לא רצו שיעלה לעיני כל לבית טבילתו. דאף שבלתי ספק היה בית טבילה זו שבגג מוקף מחיצות סביב גבוהות כקומת איש והוא הסדין בוץ שפרסו שם ביו"כ, (ורק שלא היה מקורה, מדקרי ליה גג, ולא עלייה), אפ"ה חששו אולי פעם א' יניף הרוח להפתח שבסדין, ויראוהו הכל ערום. להכי פתחו המסיבה לבית טבילתו בחדר לפנים מחדר, דהיינו ללשכת המדיחין. והא דלא פתחו מסיבה זו מפרווה גופה לגגה. נ"ל שפרווה גופה, מדהיה בה ריח רע מהעורות לא היתה פתוחה לעזרה. והרי בית טבילה זו היתה צריכה להיות בקודש (כיומא דל"א א'). להכי פתחו בית הטבילה זו לבית המדיחין שפתוחה לקודש היתה, דאל"כ היו נפסלין הקרביים למדיחין שם ביוצא. וא"כ גם בית הטבילה שפתוחה לבית המדיחין. דינה כפתוחה לקודש שתוכה קודש. וקצת מזה כתבו רבעתו"ס (ביומא שם ד"ה וכולן). ומדבריהם למדתי שהיה בלשכת המדיחין מערה מקורה פתוחה להלשכה שע"ג שנקראת לשכת מדיחין, ובהמערה היו מדיחין הקרביים. ובזה יתורץ קו' החכם בעל ש"נ בספרו (פכ"ג), דהאיך לא חשש. לרית רע שיצא מבית המדיחין להעזרה. דלפי דברינו הנ"ל הוכרחו לפתוח בית המדיחין להעזרה כדי שלא יפסלו הקרביים, ולהכי משום חששת ריח רע, פתחוה לפנים מב' פתחים, דהיינו שמהמערה ללשכה שע"ג, ושמהלשכה להעזרה. ועי"ז לא התפשט ממנה הריח בעזרה כשסגרו ב' הפתחים. ובפרט שבלתי ספק הוציאו משם הרפש מיד דרך פתח שהיה מהמערה ג"כ לחוץ. אמנם מה שנדחקו רבעתו"ס שם לומר שגג הפרווה היה שוה לקרקע העזרה. דאל"כ היאך טבל שם כה"ג ביו"כ בקודש. ועי"ז הוצרכו להדחק נמי שגם לשכת המדיחין בעצמה מערה היתה שפתוחה היה לעזרה, דאי לשכת המדיחין בנוי היה ע"ג קרקע העזרה, למה היה צריך מסיבה ממנה לגג הפרווה ששוה לקרקע העזרה. ואחמ"כ רבותינו זה דוחק שנאמר שב' הלשכות של מדיחין ושל פרווה שניהן רק מערות היו. ולא היו בולטין לעזרה כלל, ובפרט לשכת הפרווה שגם פתחה לא היה להעזרה, ולא נראה ממנה שום רושם כלל בעזרה, ואפ"ה יאמרו שהיה ב' הלשכות בעזרה. וטפי הו"ל לתנא לומר שבית הטבילה היה בהעזרה ומערה מתחתיו למלוח שם העורות. דהרי כבר הוכחנו שע"כ היו מחיצות סביב לבית הטבילה משום צניעות, והרי גם כשאינה מקורה, שם לשכה עליה כד' לשכות שבעזרת נשים [פ"ב מ"ה]. וא"�� טפי נאות לה שם לשכה, ממה שנקרא שם לשכה להמערה שתחתיה. אבל לא זכיתי לדעת מה הכריחם לכל זה, ולא אמרו דלשכות מדיחין ופרווה שניהן היו בנויים על רצפת העזרה. ובית הטבילה היתה בגג הפרווה, דאף דגגין ועליות לא נתקדשו (כפסחים פ"ה ב'), אפ"ה מדפתוח הבית הטבילה להמסיבה שעמדה בקודש, שעמדה בלשכת המדיחין שפתוח לקודש. להכי גם בית הטבילה קודש. והרי גם הם כתבו שם סברא זו, יע"ש. ואילה"ק לדברינו דעלייה שפתוחה לקודש תוכה קודש, א"כ מה מקשה שם בפסחים (דפ"ו א'), דהא דאמרי' דעליות לא נתקדשו והרי עליית ק"ק תנינן שהיתה קדושה. ומה קושיא הרי עליית ק"ק פתחה היה פונה להעזרה (כפ"ד מ"ה). נ"ל דמדלא עלו לשם בדרך כבושה רק דרך פיסוג על כלונסאות של ארז, וגם זה רק לפרקים רחוקים, להכי לא מחשבה כפתוחה לקודש. משא"כ בית טבילה זו שעולה לה מהקודש בדרך ישר כמסיבה. להכי שפיר היא קודש ומעשיה קודש: 
+ולפעד"נ מדהיתה לשכה זאת בנוייה חציה בחול ופתוחה לשם, דאל"כ היה אסור לכה"ג לישב ולשכב שם (כיומא דכ"ה א') [ובבאר שבע (דכ"א א') הראה פנים דהכהנים בשעת אכילת קדשים היו מותרים לישב, יע"ש], א"כ י"ל שאותה כותל שמהלשכה שהי' בחול, היא היתה באמת של עץ. וזה כדי להזכירו דברים הנ"ל סמוך למקום ישיבתו ושכיבתו. וגם כדי שלא תזוח דעתו עליו. ורכ"מ כתב דנקראת כך מדהניחו שם פ"א עצים. וי"א דשל עץ היתה כולה, רק מתטלטלת והכל רק כדי ליתן מוסר וענוה לכה"ג. ועוד כתבו טעמים אחרים: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Middot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,48 @@
+Boaz on Mishnah Middot
+בועז על משנה מדות
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Middot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מדות
+
+
+
+Chapter 1
+
+ומה שנזכר כאן עניין השמירה בריש מסכת מדות שהיא רק ללמדינו תבנית כל חלקי הביהמ"ק בבניינו, ומה שייך לזה עניין השמירה, שהוא כעין עבודה שם. נ"ל דמשום דכל עיקר לימוד מסכת זו, הוא שנשמור בלבינו תבנית ואופן בניינו, למען דעת באיזה אופן יבנה לעתיד, (ואם שיהיה בו איזה שנויים, כפי אשר יורינו ה' אז). וכן כתב הרמב"ם בהקדמה למסכת זו. ויש ראיה לדבריו מהכתוב ביחזקאל (מ"ג פי"א) דכתיב וישמרו את צורתו ואת כל חוקותיו ועשו אותו. ואע"ג דבניין שלעתיד יבנה בידי שמים מאליו, (כרש"י ר"ה ד"ל ע"א, ובסוכה דמ"א א', ובתוס' בסוכה שם ובשבועות דט"ו ב'). עכ"פ לרמב"ם הנ"ל שכתב שהלימוד ממסכת זו הוא למען ידעו איך יבנוה (וכן כתב ג"כ רש"י עצמו ביחזקאל שם). ע"כ צ"ל דהך דתנחומא שהביא תוס' (שבועות דט"ו ב) דלעתיד יבנה המקדש בידי שמים, דברי אגדה היא ואין למדין ממנה (כירושלמי פ"ו דפיאה) אלא ר"ל שהקב"ה יסייעם בדרך נס שיבנוהו. והא דאמרי' בשבועות (שם) דאבני בלילה או דאבני ביו"ט, ואין בניין ביהמ"ק בלילה ולא ביו"ט י"ל דע"פ הדיבור שאני. ובל"ז לפע"ד ל"מ קושית רש"י (ר"ה ד"ל ע"א) מדאין בניין ביהמ"ק דוחה יו"ט אינה חזקה כל כך, די"ל שיבנוה נכרים כענין שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'. ואי משום לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו (כשקלים פ"א מ"ה). היינו בבונים משלהם. תדע דהרי שלמה המ"ה. ביקש מחירם שישלח מעבדיו לסייעו בבניין הבית. ואע"ג דנכרי אסור לכנוס אפילו לחיל, והוא מי' מעלות (כפ"ק דכלים), והרי מעלות דאורייתא הן (כיומא דמ"ד ב'), ואף דהשתא חרב המקדש, הרי קדושת המקדש קדשה לע"ל (כרמב"ם פ"ו מבחירה). ליתא דהרי להראב"ד (בפ"ז מבחירה) קדושת חיל שאין נכרי נכנס לשם הוא מדרבנן, וכן כתב רכ"מ שם באין חולק. ועל כרחך הא דאמרי' ביומא הנ"ל דמעלות מדאורייתא. ר"ל יש מהן דאוריי'. א"כ כיון דרק מדרבנו הוא. לפיכך משום צורך גבוה לבנות המקדש, וודאי דחי דאורייתא לדרבנן. מיהו גם לרש"י שבאמת יבנה ביהמ"ק שלעתיד ע"י שמים ממש. צריכים אנו לשמור תבנית הבית כדי שיראו שנבנה השתא בנס כפי שהגיד להם הנביא כמה אלפים שנה מקודם, ויכירו אז עי"ז כי רוח ה' דבר בו, ואבותיהם אעפ"כ לא שמעו בקול הנביא ההוא, ועי"ז יכלמו מעונותיהם, וכמו שצוה יחזקאל הנביא ושמרו צורתו, ויכלמו מעונותיהם. ולפיכך מדנקט כל המסכת כדי שנשמור תבנית הבית, לכן מתחיל גם כן מהשומרים ששמרוהו בעת שהיה בנוי. וזהו שאמר הכתוב על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום (דהיינו בעת שהיה בנוי) וכל הלילה (דהיינו בעת שנחרב בעוונינו) תמיד לא יחשו שיבנה בב"י: 
+[וכך כתב ג"כ בש"ג (פכ"ה). וכך נמי משמעות הש"ס (יומא די"ט א' ודל"א א'). אולם רתוי"ט בציור ביהמ"ק שבמשניות, צייר (אות מ"ה), שאבטינוס היה במזרח שער המים. ולפע"ד מדקאמר בש"ס (שם) על בית טבילה הנ"ל, שבצד אבטינוס היתה, משמע טפי שבית הטבילה ואבטינוס שניהן ע"ג השער היו. דאי אבטינוס מצד השער, הול"ל "היה" ור"ל שהשער היה בצד אבטינוס. מיהו אפשר דמשום דבית הטבילה הנ"ל ובית אבטינוס, שניהן עליות היו, לפיכך היה אפשר שיהיו שניהן תכופין וסמוכין זל"ז, אף שיהיה אבטינס בצד השער. רק דלא ידענו מנ"ל. לכן אין לנו אלא דברי מאור עינינו הרמב"ם ז"ל. אולם המדפיסים בציור הביהמ"ק שבש"ס, אשר הוכחנו בפירושינו זה בס"ד שנש��בשו בציור ההוא בכמה עניינים, כ"כ נשתבשו בזה, שציירו (באות ס"ג) כאילו היה בית אבטינוס משמאל לשער המים רחוק מהשער, וסמוך לבית החליפות, והוא נגד ש"ס ערוך הנ"ל. ואפ"ה נ"ל דאבטינס דקדוש טפי לעשות שם קטורת, היתה ממעל לכער לצד מערב ודלא כרתוי"ט: 
+כך משמע מסתימת לשון הרמב"ם [פ"ח מבחירה ה"י], דגם על משמרות כהנים היה חוזר. ואע"ג שמסיים המשנה והרמב"ם, בן לוי לוקה, י"ל דאו משום דגם כהן נקרא בן לוי [כתמיד דכ"ז ע"א], או משום דכהן שישן על משמרתו לא היה לוקה, רק נענש באופן אחר. וכן מסתבר שגם על משמרות הכהנים היה מחזר, דמ"ש כהן מלוי. ואע"ג דכהנים זריזין הן [כשבת ד"כ ע"א]. היכא דאיכא אונס שינה שאני. [כיומא כ"ב א']. ולפ"ז איש הר הבית אינו הממונה, דהרי הממונה לא היו בידו מפתחות לעזרה [כתמיד פ"א מ"ב], והרי הכהנים שומרים בעזרה. וזה דלא כרל"ש שכ' שהממונה הוא הוא איש הר הבית שחוזר על המשמורות. אולם מלשון המפרש [תמיד סוף דכ"ז ב'] שכתב דרק מפתחות הר הבית היו בידו, משמע שלא היה מחזר רק על משמרות הלויים, דאל"כ האיך יוכל לבא לבית המוקד: 
+ונ"ל דמלת קיטון הוא יוצא מלשון קוטן וקטנות. דמ"ש רתוי"ט שהוא יוצא ממלת קייטא וקיץ, ל"מ לא נ"ל, דאדרבה בקיץ אין רגילין לישב בחדרים קטנים משום הבלא. ואי נימא דלהכי נקראין החדרים ההם קטנות משום שלא היו דפנותיהן מגיעות לתקרה, ובאלה נאות לישב בקיץ משום אוירא. ליתא. דבסוכה (ד"ג א') משמע דאפי' בדפנות מגיעות לתקרה נקראו קיטונות. ותו וכי מה שבח לבני אהרן שיהיו ישינים בבית המוקד. ובצדם לשכת הקרבן, ולא הי' מפסיק ביניהן לדיר הבהמות רק כותל שאינו מגיע לתקרה. אמנם הא דמצטרך תנא כלל להזכיר כקיטונות הפתוחות לטרקלין. היינו דלא תימא שהד' לשכות אף שהיו פתוחים לבית המוקד, עכ"פ מבחוץ בולטות היו מזה ומזה מכותלי בית המוקד. להכי קאמר כקיטונות וכו' לומר שהיו כל הד' לשכות תחת תקרת בית המוקד הגדול: 
+ומ"ש הר"ב ורתוי"ט שהיו ראשי הקורות יוצאות במקום החול ולא במקום הקודש, כדי שלא לעבור על לא תטע לך כל עץ וגו'. תמהני הרי בכותלי מקדש גופי' הי' טורות ארזים (כר"ה ד"ד א'). וכ"כ בעמודי מטבחיים היו רביעיות של עץ על גביהן (כתמיד פ"ג מ"ה). וכמו כן בפתחה של עלייה שעל ההיכל. היו בנויים בו כלונסאות של ארז (כלקמן פ"ד מ"ה ועי' עוד פ"ג מ"ח). גם בל"ז לא ידעתי מנ"ל לרבותינו הנ"ל שהפספסין של עץ היו אולי היו מאבן בולטות מהכתלים או מהרצפה, וכן משמע נמי מרמב"ם בפירושו למדות שכתב שעושין אותן הפספסין מכל דבר. ובעיקר העניין ל"מ הי' נ"ל דדוקא בב' לריעותא שיהי' העץ מחובר בבניין. וגם יהי' ראש הקורה בולט מהבניין, אז לבד אסור משום לא תטע לך עץ. דאז הוה דומיא דנטיעה. מדמחוברת ובולטת. משא"כ בעץ שבכותלי המקדש אף שהיו מחוברין ואחוזים בהבניין. עכ"פ לא היו ראשי הקורות בולטין לאויר [דרק לא משוקעין בבניינא היו הקורות שבביהמ"ק בבית שני (כר"ה ד"ד א'), אלא היו הקורות ההם מגולין ונראות מבחוץ, אבל עכ"פ לא היו בולטות ראשיהן לאויר. וכ"כ בכלונסאות שבעליית ההיכל מאן יימר שהיו מחוברות בהבניין ושהיו ראשי הכלונסאות בולטות לאויר. וכ"כ הרביעיות שעל עמודי הננסין אף שהיו בולטות לאויר, מאן יימר שהיו מחוברות בבניין. ולהכי שרי. ויש ראיה לזה דבעי תרתי לריעותא מרמב"ם (פ"א מבחירה ה"ט), שכ' וז"ל אין בונין בו עץ בולט וכו'. דבונין היינו מחובר, וש"מ דתרתי בעינן. בולט ומחובר. ואפשר עוד דכל שאין העץ מחובר בקרקע ממש, רק בחומה או בעמוד המחובר לקרקע, שרי. ואע"ג דכל תלוש המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע (כתוס' שבועות דמ"ב ב') דבשאל בית ונשרף פטור משבועה דאורייתא מדהו"ל כקרקע (ועי' מ"ש שלהי שביעית בבועז אות ג'). הכא שאני דלא תטע לך אמר רחמנא, ובעינן דומיא דנטיעה דמחובר לקרקע ממש, וכל שמחובר בדבר המחובר לקרקע. לא הו"ל כנטיעה. ובזה יתורצו כל הקושיות שהקשו הראשונים איך הותרו הכלונסאות שמכותל היכל לכותל אולם, ומהכלונסאות שבעליית ההיכל, ומראשי פספסים דמשנתינו ושקבועות בעזרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, וכ"כ בעליית ההיכל. וכ"כ לשכת כה"ג שהיתה של עץ. ולפ"ד מתורץ הכל ברחבה בס"ד. וכן משמע קצת דעת המפרש (תמיד דכ"ח ב' ד"ה עמודים) 
+
+Chapter 2
+
+אמנם מ"ש הרמב"ם [רפ"ה מבחירה] הר הבית ת"ק על ת"ק אמה וכו' וכולו היה מקורה וכו'. לכאורה משמע מדברי רבינו שכל הת"ק על ת"ק אמה מקורה היה, נמצא שכל העזרות של נשים וישראל וכהנים היה מקורין. וכן הבין הש"ג [פ"ב], ולכן הוסיף החכם ההוא על דברי הרמב"ם וכתב חוץ ממזבח הנחושת שעמד תחת לב השמים, [כאבות פ"ה מ"ה]. עכ"ל. ולפענ"ד אע"ג דשבחי' רתוי"ט לחכם ההוא, וכן נראה מספרו, שיד כל בו, אפ"ה בכאן במח"כ שגה ברואה, דמלבד דמירושלמי הנ"ל שהבאנו לא מוכח רק שהר הבית היה מקורה. ג"כ ק' תו דהרי אפי' הד' לשכות שבעזרת נשים לא היו מקורות [כמדות פ"ב מ"ה] וכ"ש העזרה שחוצה לה. ותו דאי נימא שגם העזרה הפנימית ששם המזבח בנוי, גם היא היתה מקורה, א"כ למה הוצרכו אכסדראות תחת הקרוי בגובה כותלי העזרה סביב [כתמיד פ"א מ"ג]. וכן משמע מרש"י [פסחים י"ג ב', ותענית, וסוכה מ"ב ב'] דרק הר הבית שמחוץ לחומה הפנימית מקורה היה. 
+ואילה"ק דא"כ לא היה כל הרויח ההוא שבעזרת ישראל רק אלף ותפ"ה אמות מרובעות, וינוכה מזה הרווח הגדול שהיה צריך ללשכת הגזית שהיתה שם כעין בסילקא גדולה [כיומא כ"ה א'], מלבד הרווח שהיה צריך ג"כ לשאר הלשכות שהיו בעזרת ישראל. וא"כ האיך הרווח המועט הנשאר אחר נכיון הלשכות הנ"ל מספיק לכל ישראל בעלותם לרגל. ואי"ל דדרך נס היה מועט מחזיק את המרובה. ליתא, דהרי באבות [פ"ה מ"ה] לא קחשיב נס בזה רק דאע"ג דעומדין צפופין אפ"ה משתחוים רווחים. ואם איתא הרי אפי' עמידתן כשהן צפופין לבד, ג"כ נס לבדיי היה וא"כ הו"ל י"א ניסים, ותנא לא קחשיב רק י' נסים. ונ"ל דאע"ג דמראשי פספסין ולהלן למערב, דשם הוא עזרת כהנים, אסור לישראל לכנס לשם שלא לצורך [ככלים פ"א מ"ח], עכ"פ רשאין היו להמשך ולהתפשט ממקומן בעזרת ישראל לבין הננסין ולכותל צפון של עזרה שהיה ברחבו ח' אמות בכל אורך העזרה [כמדות פ"ג מ"ה]. וכ"כ רשאין להתפשט ממקומן להרווח שבין כבש המזבח לכותל דרום של עזרה שהיה רחב י"ב אמות ומחצה בכל אורך העזרה [כפ"ה מ"ב]. וכמו כן יכלו להתפשט מצפון ודרום כלעיל, גם לבין כותל העזרה ולחליפות, עד הרווח שמזה ומזה להיכל ולק"ק ובי"א אמה רוחב שאחורי ק"ק באורך קל"ה אמה [עי' יומא כ"א א' ורש"י שם]: 
+כך כ' הרב שהפספסין מן הצד היו. ונ"ל דכוונתו דהיה די בהיכר זה מן הצד כעין לחי שבפתח מבוי בריש עירובין. אבל למטה ברצפה לא היה צריך היכר פספסין, דלא מבעי' לראב"י פשיטא דא"צ היכר ברצפה, דהרי כבר היה שם הפסק המעלה שגבוה אמה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים, דנ"ל דמה"ט לא עשו מהך אמה ב' מדרגות של חצי חצי אמה ככל שאר המעלות, כדי שיהיה להיכר יפה. אלא אפי' לת"ק דס"ל שעזרת כהנים לא הגביה א"ע כלל מעזרת ישראל, עכ"פ גם לדידי' היה שם דוכן שיעמדו עליו הכהנים לברך העם, ומסתמא היה הדוכן בסוף עזרת כהנים כדי שיברכו העם, כמו שכתב המפרש כאן. ר�� דלת"ק עמד הדוכן על קרקע ישרה בין עזרת ישראל לעזרת כהנים. א"כ עכ"פ גם לת"ק היה עכ"פ הדוכן עצמו היכר ברצפה. ואפשר זה כוונת רש"י [יומא דט"ז א' ד"ה ר"א היא] שכ' שאסקופת שער ההיכל גבוה מאסקופת שער המזרח לראב"י כ' אמות וחצי, וזה תמוה דהרי משנתינו אמרה בסוף נמצא עזרת כהנים גבוה מעזרת ישראל ב' אמות ומחצה, א"כ וודאי שנגד גובה אמה וחצי של דוכן, היה ההר ג"כ מגביה א"ע עוד אמה וחצי, וא"כ יהיה רצפת ההיכל גבוה מרצפת שער המזרח כ"ב אמה [וכמש"ל סי' ל"ו]. אע"כ דלרש"י ל"ג בסיפא דמתני', נמצא עזרת כהנים וכו', ומ"ש המשנה והדוכן נתון עליה וכו' ד"ה הוא, ור"ל דלכ"ע היה הדוכן עם ג' מעלותיו עומד על קרקע ישרה. מיהו אע"ג דהפספסין היו של עץ, אין איסור נטיעת עץ בעזרה רק מעזרת כהנים ולהלן. כך כתב הראב"ד. ולרמב"ם דבכל העזרה אסור לבנות עץ מחובר ובולט, וכמ"ש בס"ד לעיל [פ"א סי' מ"ה], נ"ל דצ"ל דהקורות הללו לא היו מחוברות בהבנין רק תחובין בחוריו שבחומה. או שהיה הפספסין אבנים הבולטין מהחומה: 
+
+Chapter 3
+
+אמנם ק"ל גם לבני בית ראשון גם לבני בית שני, דמאי נ"מ אם המזבח בנוי ע"ג מקום אטום או לא. הרי בל"ז כל העזרה היתה חלולה מתחתיה בנוי כיפין ע"ג כיפין (כמסכת פרה פ"ג מ"ג ומ"ו. ורמב"ם פ"ה מבחירה ה"א). ואת"ל דאעפ"כ רק מקום המזבח היה בנוי ע"ג מקום אטום, וסביב לו היה המחילה. ליתא, דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לבנות העזרה ע"ג כיפין מפני ספק קבר התהום, ואם ישאר מקום שתחת המזבח אטום, ישאר הספק בעצמו בגוף המזבח, וכאשר באמת מצאו בימי יחזקי' גלגולת של ארנון טמון תחת המזבח (כירושלמי פ"ק דסנהדרין). ונ"ל מדאמרינן בנדה (דס"א) דכל מקום שהוחזק בטומאה בודק עד שמגיע לסלע או לקרקע בתולה, ואחר בדיקה כזאת המקום טהור. א"כ ק' למה בנו כלל כיפין ע"ג כיפין, היה להם לבדוק כלעיל, דמהני אפי' הוחזק שם טומאה ומכ"ש בלא הוחזק. אע"כ דבימי שלמה באמת בנו המקדש ע"ג מקום אטום, ולא בדקו כלל מדלא הוחזק שם טומאה. רק אח"כ בימי חזקי' כשמצאו הגולגולת, אז אף דמדאורייתא הוה סגי גם אז לבדוק עד הסלע ולהחזיר העפר אפי' אתחזיק, אפ"ה מצד חומר' דביהמ"ק, אחר שבדקו העפר שתחת העזרה כולה בנו תחת הרצפה כיפין ע"ג כיפין. וכיון דרק חומרא בעלמא הוה, להכי תינח בכל העזרה דאפשר, אבל תחת המזבח דלא אפשר דהרי צריך שיהיה נבנה ע"ג מקום אטום. סמכו על הבדיקה עד הסלע, כמו שסומכין על בדיקה זו בכל מקום (וכרמב"ם פ"ט מטו"מ ה"י), ולהכי אחר שבדקו החזירו העפר הבדוק למקומה ועליה נבנה המזבח. אחר איזה שנים שכתבתי זה, מצאתי שגם רמל"מ (פ"א מבחיר' הי"ג) התעורר בזה, והלך בתרוצו בדרך אחר: 
+והר"ב כתב שיורדין משם לשיתין לנקותו מהנסכים. ואחמ"כ רבינו, מלבד הדוחק בלשון, דלמה נקרא כאן שית, ובכל דוכתא נקרא שיתין. אבל מלבד זה דברי רבינו הם נגד גמ' ערוכה (סוכה דמ"ט) דאמרי' שם בפירוש שלנקות מקום הנסכים היה מיוחד מקום אחר, דלול קטן היה בין כבש למזבח שלשם יורדין אחת לע' שנה ובאין לשיתין, ונוטלין משם היין הנקרש ברוב הימים, ומעלין ושורפין אותו ע"ג המזבח. וגם לשון מנקין לא שייך על היין שנקרש ושמקריבין אותו על מזבח ד'. אבל שייך טפי על לכלוך דמים שנקרשו שם. ובדברינו אלה יתורץ מה שלכאורה יש לתמוה במשנה, שהתנא הזכיר ב' נקבים אלו שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, ולמה לא הזכיר לנו נמי ב' הנקבים שלמעלה בגג המזבח נגד אותו קרן, שמיוחדין לנסכים (כסוכה פ"ד מ"ט). אולם כל עיקר תכלית מסכת זו שמה יעיד עליה, שרצתה רק להודיענו מדת כל הבניינים הקדו��ים וכל הדברים הקבועין ברצפה. להודיענו מדת השטח שיתפסו ברצפה וגבהן. ורק בדרך אגב משמיעינו גם דברים אחרים לפעמים. אבל אין אמיתת כוונת המסכת להודיענו תואר כל בנין וכלי. ומה"ט לא הוזכר בתמונת המזבח שום דבר מהקרנות שהיו חלולים (כזבחים נ"ד ב'). ורש"י שם כתב כדי שיפלו שם דמי החטאות שניתן בקרנות. וזה תמוה כמו שכתבתי בחומר בקודש, [פ"ה סי' ד' וע"ש]. וגם לא הזכיר שהיה אויר בין כבש למזבח (כזבחים דס"ב ב'). וגם לא הודיענו מהתפוח שהיה גבשושית עגול בולט כתפוח בגובה אמה באמצע המזבח, כ"ב אמה על כ"ב אמה [לראב"ד פ"ב מתמידין], אבל הטעם בכל זה, משום שהשטח שתופסין כל אלו נכללו בשטח המזבח שכבר הודיענו התנא כל מדת שטחו [ואפ"ה, לראב"ד לקמן הודיענו התנא הרבובה, שהיה בכבש במערבו. משום שע"י הרבובה נתקצר שם רוחב הכבש שהיה רחבו ט"ז אמות]. ומה"ט לא הודיענו התנא נמי מב' נקבים שבגג המזבח שמיוחדין לנסכים. משום ששטחן וגם שטח השיתין לנסכים שבתחתית המזבח שלשם שותתין הנסכים הכל כבר נתפס ונכלל בשטח המזבח שכבר נמנה. אבל הודיענו התנא מב' הנקבים שביסוד שמיוחדין לשירי הדם, מדרצה להודיענו מהטבלא של שיש שתופס אמה על אמה בשטח הרצפה, שדרך שם יורדין לשית לנקותו מהדמים. ועדיין לא הודיענו בשום מקום מחלל זה שלשם יורדין הדמים, להכי אגב זה צריך להזכיר נמי מב' הנקבים שביסוד, ושמדרך השית מנקין ופותחין הנקבים הללו, כך נ"ל: 
+אמר הננס נושא הפנס. הן אמת דמשמע מרמב"ם (פ"ב מבחירה הי"ד) ומהר"ב ורתיו"ט כאן שהגומא הזאת לא היתה בגג הכבש, רק בקומת הכבש לצד מערב. אולם לרש"י (פסחים ל"ד א' ד"ה לול) הגומא הזאת היתה למטה ברצפת העזרה בצד מערב מהכבש, בהקרן זויות שבין הכבש למזבח. וכמדומה שטעמו של רש"י דאי נימא שהגומא הזאת היה בכבש גופיה, איך נתנו לשם פסולי חטאת העוף שיפסלו בלינה, והרי אין לינה פוסלת בראש המזבח (כזבחים פ"ז א'), וכבש דינו כמזבח לכל דבר (כרתיו"ט תמיד פ"ב מ"א ד"ה סודרין). אולם לרמב"ם ולראב"ד שנזכיר להלן דעתם דתרוייהו ס"ל שהרבובה בגוף הכבש היה, צ"ל דס"ל נמי דדוקא שטח השוה שברצפת הכבש היה דינו כמזבח. אבל לא גומא שהיא נמוכה מהשטח שלה ובדופן הכבש. ומה"ט לא קדשו הגומא הזאת שתהיה כמזבח (ולזה עוררני בני הגאב"ד מהרב"י שליט"א). ול"מ היה נ"ל דמדקאמר במתני' ורבובה היתה לו במערבו, ול"ל לתנא ליחס הרבובה אל הכבש כמובן במלת לו, וכי לא סגי לי' להתנא לומר ורבובה היתה למטה במערבו. וכדקאמר לעיל למטה ברצפה באותו הקרן וכוי. ש"מ טפי כרמב"ם וראב"ד. דהרבובה בכבש גופיה היתה. אמנם במ"ש הרמב"ם שם, וז"ל וחלון היה במערבו של כבש וכו'. כתב עליו הראב"ד וז"ל, לא כי, אלא חלון לבד ורבובה לבד, וכך שנוייה במשנה עכ"ל. ונתקשה רכ"מ בכוונת הראב"ד מהו, והניח בצ"ע. ולפענד"נ דכוונת הראב"ד, דמדנקט הרמב"ם לשון חלון. משמע שהי' הגומא ההיא בקימת הכבש, ככל חלון שבש"ס שהוא מקום משוקע שבכותל מהצד. דאף שאינו מפולש נקרא חלון (כרתוי"ט רפ"ו דמעילה). ולזה כתב הראב"ד, לא כי, דמדלא נקט התנא לישנא דחלון רק מלת רבובה משמע טפי שנגזר ממלת ארובה, ונשמט האלף והוכפל הב' כדרך לישנא קלילא במשניות. וארובה היינו גומא או חור שבגג, ג"כ בין מפולש או אינו מפולש. וה"נ היה לדעת הראב"ד הגומא ההיא בזוית ראש הכבש למעלה במערבה. וזהו כפירושנו הנ"ל. וי"א דרבובה לשון רבב ולכלוך, ע"ש פסולי חטאת העוף שניתנין שם. ואפשר דלרמב"ם מה"ט קראוה רבובה ולא חלון: 
+ונ"ל דלהכי רק לחטאת העוף שנפסלה קבעו לה מקום לעיבור צורה. מפני שקרבנות יולדות שהן ב' עופות א' לעולה וא' לחטאת. מצויות ורבות בעזרה, ושכיח' נמי שהפיל' ואינה יודעת אם מין חיוב או מין פטור, שדינה נמי שתביא עולה וחטאת, והרי יש ספק שמא הפילה מין פטור. ויהיו קרבנותיה חולין בעזרה. להכי עולה תביא בתנאי, שאם פטורה יהי' לנדבה, אבל חטאת דלא שיך בו תנאי, הרי הוא בספק, אבל אינו נאכל, רק תעובר צורתו וישרף (ככריתות פ"א מ"ד). ולהכי מדחיישי' שיתערב זה קרבן הפסול בשאר קרבנות יולדות הכשרות שרבות בעזרה, להכי קבעו לה מקום שתהיה מונחת שם עד שיהיה נותר. ומפני שחטאת העוף נעשה למטה אצל קרן מערבית דרומית של מזבח (כזבחים פ"ו מ"ב), להכי קבעו לה מקום זה להניחה סמוך למקום מליקתה (לרש"י פסחים ל"ד א'). ולאינך פוסקים דס"ל שהניחה למעלה באותה קרן, נ"ל דלהכי לא קבעו לה מקום במקום שנמלקה, כדי שלא יכשלו בה הכהנים לאכלה. אבל כשיניחוה למעלה לא יטעו בה לאכול מה שמונח בראש המזבח. וגם שיטעו בה להקריבה א"א, מדמנכר שחטאת היא, דבעולה הראש מובדל מהגוף. ובחטאת נשאר מחובר מדכתיב בה לא יבדיל: 
+ולרכ"מ שם הי"ד וט"ו. אבני היכל ועזרות אין פוסל בהו נגיעה בברזל אפי' כשנבנו כבר והם בפנים. רק לעשות בהן מלאכה שצריך ברזל, כגון לסתתן או להקיש עליהן בקורנס ברזל, אסור בפנים. ולפע"ד לא משמע כן מרמב"ם וממתני' דנן, מדקאמר לכל דבר, שדוחק לומר שכוונת התנא דאפי' נפגם שלא בברזל (כר"ב). חדא דזה פשוט, וכי פגימה א"א רק בברזל. ותו דאם שכך הוא האמת דפגימת המזבח טפח. ופגימת אבניו כתגירת צפורן. ואפי' נפגמו ביד [כחולין די"ח ב'], עכ"פ אם כך היה כוונת התנא הול"ל בכל דבר. וגם דוחק לומר דקאי רק אכבש, אע"ג דלא כתיב ביה בהדיא לא תניף עליהן ברזל. אבל אילה"ק לדברינו הרי על גג ההיכל היה כליא עורב של ברזל כלקמן (פ"ד סי' נ"ט). דנ"ל דמדהי' התקרה והמעזיבה חוצצין, לא חשישו משום נגיעתן בהיכל, וכן מוכח דהרי לקמן אפי' במזבח קאמר דאין סדין בכפיס ברזל רק שמא יגע ויפסל, משמע דכשלא יגע רק בהפסק סיד נגיעה ע"י דבר אחר לא שמה נגיעה [ועי' בי"ד קכ"ד לענין מגע עכומ"ז ביין]. ומשום גג גופי' אין לחוש, דרק עליית ההיכל נתקדש ולא גגו [כפסחים דפ"ו א']: 
+אמנם הר"ב פי' דלכ"ע לא היה רק ג' סדרים, דהיינו סדר ראשון שלמטה היה ג' מעלות שכל אחת רחבה אמה, ואח"כ רובד שרחב ג' אמות. ולסדר ב' היה רק ב' מדריגות, שכל אחת רחבה אמה, וסמוך להן למעלה רובד שרחב ג' אמות. ולסדר הג' היה ד' מדריגות. שכל א' רחבה אמה ואח"כ לת"ק היה רובד ד' אמות נמצא שיש בין הכל י"ט אמות. ועוד היה ג' אמות מהמזבח עד המעלה הראשונה שהיא התחתונה. ויהיה אם כן כ"ב אמות מהמזבח לאולם. ולר' יהודה לא היה מהמזבח עד המעלה התחתונה רק ב' אמות, לכן נגד זה היה הרובד העליון שסמוך לאולם, רחב ה' אמות. והרואה יראה שאחמ"כ רבינו כמה זרות יש בדבריו. דכפי הנראה הבין הר"ב ז"ל דמ"ש במתני' רום מעלה חצי אמה וכו', היינו המעלה הראשונה, ובתר הכי נקט תנא אמה אמה ורובד ג'. היינו עוד ב' מעלות והרובד, וא"כ היה למטה ג' מעלות ואח"כ הרובד. אבל קשה דהיכן נזכר במשנה שהיה בסדר העליון ד' מעלות ורובד. ותו דוחק לפע"ד מה שכתב הר"ב דלת"ק היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ג' אמות. ולר"י היה המדריגה התחתונה רחוק מהמזבח ב' אמות. וגם זה לא נזכר כלל במשנה. בשלמא לפרושא דלן י"ל דלת"ק כיון דע"כ היתה המדריגה התחתונה רחוקה קצת מהמזבח, דאל"כ אין שם מעלה עליה וכמש"ל, א"כ י"ל דסמך התנא א"ע על רוחב שאר המעלות שהזכיר. שכך היה ג"כ ריחוק זה דוגמתן ו��"צ לפרש. וכ"כ לר' יהודה, הרי על כרחך היה המדריגה התחתונה סמוכה למזבח, מדהיה הרובד העליון רחב אמה יותר ממה דקאמר ת"ק. אבל להר"ב ק', דבשלמא לת"ק שהיה הריחוק שבין מזרח למדריגה הראשונה ג' אמות, י"ל דסמך תנא דמסת' היה רחב כל כך כמו שאר הרובדין. אף שזה ג"כ קצת דוחק, דהרי הריחוק שבין מזבח להמדריג' הראשונה לאו רובד הוה, ותו הרי גם הרובד העליון הרי היה יותר מג' אמות. אעפ"כ אפשר לן לדחוקי נפשן למימר הכי. אבל לר"י דלר"ב ס"ל דלדידיה היה המדריגה התחתונה רחוקה מהמזבח ב' אמות, תמוה דלמה מריחוק זה שתיק מנה ר"י ככפא דחייטא נגרא, והרי לא מצינו דוגמת ריחוק זה במתני'. אמנם לדברינו הא דקאמר תנא רום מעלה חצי אמה וכו', אינה עולה לחשבון המעלות, רק רצה לאשמעי' דכל הי"ב מעלות כך היה גבהן ורחבן. ומצינו דוגמת זה לעיל (פ"ב מ"ג). וכן הא דנקט תנא רק ג' סדרים, ולדברינו הרי יש ד' סדרים, דהיינו לכל רובד ב' מעלות תחתיו. י"ל דלא נקט רק ב' סדרי קמאי לדוגמא להודיענו שכר היה סדרי המעלות כולן, וכדנקט בדוגמת זה לקמן (מ"ז). שאע"ג שהיו ה' אמלתרות מעל פתח האולם, לא נקט התנא רק ב' לדוגמא. ומדלג מלפרט האמלתרו' הממוצעים, ונקט רק היותר עליונה. ה"נ לא נקט תנא רק ב' סדרי קמאי שברובדין, ומדלג על הב' מעלות והרובד השלישי, והזכיר רק הב' מעלות והרובד היותר עליון. וכבר רמז כן תנא שכך כוונתו, מדקאמר והעליונה, ולא נקט כלישנא דב' סדרי קדמאי, דהיינו אמה אמה ורובד ד'. ש"מ דרצה להשמיענו דדילג על סדר הג'. ודברי הרמב"ם (בפ"ו מבחירה) בענין זה תמוהין מאד, ורכ"מ שם הניחן בצ"ע. ואני בעניי פירשתי המשנה כאשר חנני ה' ברחמיו ית'. 
+
+Chapter 4
+
+ואילה"ק הרי לקמן במשנה ז' אמרי' דרוחב כל תא היה ו' אמות. והרי ממשנתינו מוכח דרק י"ג תאים שבדיוטא האמצעית היה רחבן כן. ותו דשם אמרינן דרוחב כל הבית מצפון לדרום ע' אמה, ומהן חשיב רוחב התא ו' אמה, ועובי כותל ההיכל ו' אמה, והרי הכא קאמר דרוחב חלל התאים התחתונים ה' אמה, ושהכותל של היכל מתמעטת והולכת בעוביה בכל דיוטא אמה אחת, א"כ ע"כ שכותל ההיכל, כנגד גובה דיוטא התחתונה של התאים, היה עוביה ז' אמות, וכנגד דיוטא האמצעית של התאים היה עוביה של כותל ההיכל ו' אמות, וכנגד דיוטא השלישית היה עובי כותל ההיכל ה' אמות, וממנה ולמעלה היה עוביה רק ד' אמות. נמצא שרוב גובה כותל ההיכל שהוא למעלה מהתאי', היה עוביה רק ד' אמות. והיכי קחשבי התם בכלל הע' אמה שכותל ההיכל היה עוביה ו' אמות, והרי רוב גובה הכותל היה עביה רק ד' אמות. ונ"ל דמהא הוכיח הרמב"ם דהדיוטא התחתונה של התאים נגד אוטם של כתלו של היכל היה, ולפיכך לא היה אפשר לכנוס ממנו להיכל, דהרי האוטם, היה לצד פנים כולו אטום בקרקע, כמו שנבאר בס"ד לקמן במשנה ז'. להכי כתב הרמב"ם שמהתא שבדיוטא האמצעי שבקצה צפונית מזרחית היה נכנס להיכל [עי' שם פ"ד מבחירה הי"א]. א"כ י"ל דהאוטם היה עביו ז' אמות, ודיוניות האאים התחתוניים שבצדו סביב, היה רוחב של כל אחת רק ה' אמות. אבל דיוטת התאי' האמצעים שהיו נגד התחלת כותל ההיכל, היו רחבים ו' אמות, וגם כותל ההיכל שכנגד גובה דיוטת התאים האמצעיים היה עביה שם ו' אמות. וזהו רוחב התא ורוחב כותל ההיכל דחשב התנא לקמן במשנה ז' בכלל הע' אמה שמצפון לדרום, שהיה רוחב התא ו' אמות ועובי כותל ההיכל ו' אמות, ואע"ג שהכותל של היכל שלמעלה ממנה מתמעט והולך עד שלמעלה מהדיוטא השלישית לא היה עביה רק ד' אמות. אפ"ה לא חשב להו תנא, דלא רצה התנא לחשוב רק מה שתופס ההיכל וכותליו והתאים על שטח קרקע האטום ולא חייש מה שהכותל מתמעט והולך למעלהי עד עובי ד' אמות, דנגד זה נתרחב חלל התאים וגגן, ודו"ק, 
+כך נ"ל. ועי"ז מובן כל העניין יפה בס"ד, דמוכח לע"ד כרתוי"ט שגם האולם היה בנוי על האוטם. דחדא דלא מצינו שהיה מעלות בין אולם לפתח ההיכל. ותו דהרי התנא כלל האולם במדת האורך ורוחב ההיכל כלקמן, א"כ על כרחך דמשום דהיה בניין האולם סמוך ומחובר אל ההיכל, וגם בנוי עם ההיכל על קרקע שוה. דאי לא עמדו שניהן יחד על קרקע שוה, לא הו"ל לתנא למכלליה במלת ההיכל. כמו דלא כלל במלת היכל דיוטא תחתונה של התאים שהיה סביב להאוטם, מדאינן בנויין על האוטם (כלעיל סי' ל"ב), שבאמת מה"ט לא כללן התנא במלת היכל, דהרי הדיוטא התחתונה של התאים, היה רוחב חללן מצפון לדרום רק ה' אמות (כמשנה ד'). והתנא חשיב רוחב חלל התאים ו' אמות (כמשנה ז'). ועל כרחך דהא דקאמר שרוחב חלל התא ו', היינו דיוטא האמצעית של התאים. שהיתה בנוייה ממעל לעובי האוטם, ולהכי רק היא נכללת במלת היכל, מדבנוייה בקרקע שוה עם ההיכל. ולפיכך אולם נמי מדהיה בנוי בשוה עם קרקע ההיכל, להכי חשבי' תנא להיכל. ולפ"ז שהאולם היה בנוי על האוטם, א"כ סמוך להאוטם שבמזרח ההיכל, היו לפני האוטם הי"ב מעלות שבין מזבח לאולם (כלעיל פ"ג סי' ס"א), שהי' גובהן יחד ו' אמות, והוא הוא כגובה האוטם, שכסוהו כמש"ל: 
+כך נ"ל. ואע"ג דלדברינו אלה לא התפשטו הכיור והבית דלפא על כל רוחב החלל של ההיכל, רק על הכותלים, עכ"פ לפע"ד מדת הגובה דחשיב תנא. אין כוונתו על גובה החלל. רק על גובה הכותלים, וממעל לגובה הכותלים היה האמה הכיור ואמתיים של בית דלפא. וראי' לדברינו דהתנא לא חשב גובה החלל של ההיכל רק גובה הכותלים, דהרי חשב בכלל הגובה, הו' אמות של גובה האוטם, והרי האוטם וודאי לא נכלל תוך גובה החלל, דהרי לא נראה כלל בפנים, רק בחוץ דהיינו תוך הט"ו תאים התחתונים שסביב להיכל. ותו הרי חשיב מעקה וכליא עורב. אע"כ דרק גובה הכותלים קחשיב תנא. מיהו אפשר עוד שהיה הכיור פטורי ציצים מוזהבים בכל שטח התקרה בפנים בולטים אמה לתוך החלל. וכ"כ הקורות של בית דלפא היו לא לבד על הכותלים. כ"א גם בכל שטח התקרה היו קורות מונחים תכופים יחד מצפון לדרום, וממזרח למערב, כדי לאגד כל הבניין יחד. והרמב"ם (פ"ד מבחירה) פי' דדלפא הוא לשון דלף, ור"ל שהיה רווח פנוי גבוה ב' אמות מתפשט תחת כל תקרת ההיכל שמוזכר לקמן במתני', והיה הרווח ההוא כדי לקבל בתוכו הדלף. ול"מ היה נ"ל אחמכ"ר שזה דוחק שיתקנו מקום לדלף, תחת ב' תקרות עבות ותחת ב' מעזיבות עבות, ובין ב' התקרות הי' רווח עליי' גבוה מ' אמה. וכבר הקשה עליו שם קושיות אחרות גם הראב"ד. אולם אם נאמר דדלפא לשון דלף. נ"ל שהיה כעין מסגרות [געזימס] סביב כדי להגן על הכיור המצוייר תחתיו כשפה סביב לכותלים שלא יוזק מהדלף שיורד מהכותלים ומהגג שלמעלה. וכעין זה פי' גם הראב"ד שכתב שהיו מרזבות עמוקות ב' אמות בולטות סביב הכותלים. כדי לקלוט הדלף שיורד מגגי התאים סביב. ול"מ גם זה דוחק אמחכ"ר, דוכי אפשר שיהיו גגי התאים גבוהים יותר מהכיור שסביב להיכל, דא"כ לא היה יופי הכיור נראה בחוץ כלל. ותו א"כ לאיה היו חלונות ההיכל פונות, אם התאים סביב היו גבוהים יותר מכל חלל ההיכל. ותו וכי כל כך דלף מרובה היה שם מעין ישיתוהו. עד שצריך שתהיה המרזב סביב עמוק ב' אמות. ותו אפי' יהיה כך, למה חשב התנא עומק המרזבות שאינו מגוף הבניין, ולא גובה הכותלים שכנגדן. ותו, וכי לא היו יכולין להושיב המרזבות נגד גובה התקרה והמעזיבה, ולמה הוצרך להן רווח לבד בגובה הבניין. אלא וודאי כדאמרן: 
+כך פירשתי על פי פי' רש"י (בערכין ד"ו ע"א). רק דרש"י שם לא חש להזכיר שראש הכותלי' ג"כ הי' מחופה כך, והרי לדברינו (סי' נ"ה) רק גובה הכותלים קחשיב תנא. רק דרש"י שם לא מיירי התם מכותלים, ולהכי לא הזכירם רש"י שם. ונ"ל שעכ"פ צ"ל שהי' בהגג מקום פנוי להלוך בין היתדות שנצרך כשירצו לתקן בדק הבית או לילך לשם לשאר תשמיש (כפסחים פ"ו א'). או י"ל שכשרצו להשתמש שם היו יכולין להוציא המסמרות, ואחר שהשתמשו חזרו ותחבום בהנקבים שבטבלאות. אמנם הרמב"ם (בפ"ד מבחירה) והר"ב כאן פירשו. שהי' טס ברזל חד על המעקה סביב, גבהו אמה, וחדודו כלפי מעלה, כדי שלא ינוחו העורבי' על המעקה. ותמהני דעכ"פ איך מתגרשים על ידו העורבים משטח הגג גופיה שבוודאי קדוש ביותר משפת הכותלים. ואת"ל דבוודאי מודו רמב"ם ור"ב שגם על כל שטח הגג היו מסמרות כדברי רש"י הנ"ל, רק הכא לא חש להזכירו, מדלא רצה תנא אלא לאשמעינן גובה הכותלים ובהגובה לא היה ניכר הכליא עורב רק אותו שעל המעקה, אבל הכליא עורב שעל שטח הגג, הרי לא אפשר למכלל בגובה, דהרי שטח הגג הי' עמוק ג' אמות יותר מהמעקה סביב. עכ"פ ק' למה הי' צריך להכליא עורב שעל שפת ראשי הכותלים טס ברזל חד רחב אמה, בפחות מזה נמי סגי. ואפי' נימא שהיה רחב כן כדי להשלים גובה ההיכל ק' אמה, עכ"פ ק' דטס אפי' יהי' חד מאד. עוף דשרבוטי משרביט נפשי', יוכל לישב עליו שפיר. ומכ"ש ברוב הימים כשיחלוד חדודו. ובמ"ק (ד"ט א') פי' רש"י שהי' גג ההיכל מתקצר בשפוע ועולה מד' צדדיו כעין מגדל, עד שיהי' ארכו ורחבו של גג באמצע, אמה על אמה, ומחפין אותו שם בטס ברזל שתחובין בו מסמרות שחודן כלפי מעלה כדי שלא ישבו עליו העורבין, עכ"ל. משמע מדבריו שעל שאר שטח הגג לא היו העורבין יכולין לישב, מדהי' משופע. וק"ל הרי היו כלונסאות של ארז בפתח עליית ההיכל כדי שיעלו בני אדם על ידן להגג להשתמש שם, ואיך ישתמשו על השפוע. על כרחך דמשום שהיה שולי שפוע הגג מחובר לתחתית המעקה, א"כ שם הי' אפשר להשתמש בין המעקה להגג. וא"כ גם העורבים היו יכולין לישב או לנוח שם. ובמנחות (דק"ז א') פי' רש"י שהיו מסמרות חדין תחובין בראש גג ההיכל, עכ"ל. משמע מדבריו שכל הגג מחופה במסמרות בגובה אמה. אמנם אע"ג שלא הזכיר רש"י כאן מהטבלאות, עכ"פ צ"ל דמודה שהיה טבלאות של ברזל שרחבן אמה על אמה, ובהן היו תחובין אותן המסמרות, כמ"ש רש"י בעצמו בפירוש בערכין, וכמש"ל, דאל"כ היכא אמרי' התם במנחות שהנודר ברזל לא יפחות מאמה על אמה כדחזי לכליא עורב, ואי כליא עורב אינו כ"א יתדות לחודא. מה אמה על אמה שייך בהן. ובשבת (ד"צ ע"א) הוסיף רש"י בדבריו שהיו הטבלאות חדודים כסכין בכל סביבותיהן. ומסמרות הי' בכל שטחן, ובאותן הטבלאית מחפין את ההיכל, עכ"ל. ולא זכיתי להבין למה הי' צריך שיהיה הטבלאות חדין כסכין, דע"י המסמרות לבד כבר נמנעו העורבים מלישב שם, וחדודי הטבלאות שהיו נוגעין להדדי בשטח הגג, לא הועילו כלל. ובערוך פי' שהיה שם על הגג כמה צורות משונות, כמו שעושין בגנות כדי להבריח העורבים מהגג שלא ישליכו דבר טמא לשם. עכ"ל. ולפע"ד גם לערוך צ"ל שהצורות ההם היו מצויירות על טבלאות של ברזל שרחבות אמה על אמה, דאל"כ צא ופרנס משנתינו במנחות הנ"ל שהנודר ברזל יביא אמה על אמה כדחזיא לכליא עורב. אולם לכל הפירושים הנ"ל אילה"ק הרי עובר משום לא תניף עליהן ברזל, שלא יגע ברזל גם בבנין ההיכל (כלעיל פ"ג סי' ל"ה). די"ל דדוקא בכותלי ההיכל גופי' אסור שיגע בהן ברזל, א��ל הכא שמפסיקין התקרה והמעזיבה, לית לן בה ועי' מ"ש שם: 
+
+Chapter 5
+
+אמנם מ"ש הר"ב כאן שלחלל עם עובי הכותל קרוי אחורי בית הכפורת. לא זכיתי להולמו, דאי לעובי כותל התא ולרווח התא נתכוון. שהי' באמת יחד י"א אמה. וקאמר הר"ב שהן הי"א אמה שאחורי ק"ק, ליתא דהרי לעיל (פ"ד מ"ז) כדקחשיב אורך ההיכל ק' אמה ממזרח למערב כלל שם התנא רווח התא ועובי כותל המערבי של תא בכלל ק' אמה של ההיכל, והרי הכא קחשיב התנא י"א אמה אחורי ק"ק מלבד הק' של היכל. אע"כ שכוונת רבינו הר"ב שעובי כותל המערבי של עזרה נכלל בי"א אמה שאחורי הכפרת. ומדכתב כן רק הכא ולא בכותל מזרח ובכותלי צפון ודרום של עזרה, משמע דבכל הנהו דוכתי מודה דאין עובי החומה נכללת בחשבון המדה דמני תנא. ותמהני דמ"ש הכא. ותו דמי ומה הכריחו להר"ב ז"ל לומר הכא כן, ולא נימא כדקאמרי' במזרח העזרה שהיו י"א אמה לדריסת רגלי ישראל רווח מלבד עובי החומה, דלא מסתבר שיהיה מדרס לכהנים המועטים, ושגם יכולים לילך בכל מקום בעזרה, י"א אמה, ולכל ישראל רק ה' אמה. א"כ ה"נ י"א אמה שאחורי הק"ק, נחשבין מלבד עובי חומת המערבי של עזרה, שהרי גם הם היו מיוחדים לדריסת רגלי ישראל (כפ"ק דיומא דכ"א א'), דנ"ל דר"ל דהיו נמשכין לשם ממזרח העזרה, דרך הח' אמות שבין ננסין לכותל, ומשם להרווח שבין בית החליפות לכותל העזרה, שהיה הרווח שם י"ז אמות וחצי, דהרי העזרה היה רחבה קל"ה אמה, והאולם שעמד באמצע העזרה, היה רחבו עם בית החליפות שמכאן ומכאן, ק' אמה מצפון לדרום, ואם תחלק הל"ה אמה הנותרים לב' חלקים שוין, יגיע לכל צד רווח בין כותל בית חליפות לכותל עזרה י"ז אמה וחצי. ודברי הר"ב נשארין בתימה. ורש"י ביומא (דט"ז ב') כתב כדברינו הנ"ל. וכך כ' גם הרמב"ם (פ"ה מבחירה הי"ב): 
+והא דלא חשיב נמי לשכת בית אבטינוס ששם מרקחין הקטורת, ובדרום העזרה היתה [כיומא די"ט א' ודל"א א']. י"ל דכיון דעלייה היתה ע"ג שער המים (וכלעיל פ"א סי' ב'), להכי לא שייך לומר שהיתה בעזרה. ומה"ט לא קאמר נמי התנא שבית הטבילה שבגג פרווה היה בעזרה, רק חשיב פרווה גופה, מדעמדה על הרצפה. והא דלא חשיב ד' לשכות שבביהמ"ק (כתמיד פ"ג מ"ג), והרי שער בית המוקד היה פתוח לעזרה (כמדות פ"א מ"ה). י"ל דכיון דד' לשכות הללו לא היו פתוחים לעזרה להדיא, רק לתוך חלל שער ביהמ"ק, להכי לא שייך גבייהו למימר שהיו בעזרה. אמנם ק"ל למה לא חשיב תנא נמי לשכת פנחס המלביש ולשכת עושי חביתין שהיו במזרח העזרה מזה ומזה לשער נקנור. ואת"ל דהנך ו' לשכות דקחשיב כולן בעזרת כהנים היו, אבל ב' לשכות הנ"ל בעזרת ישראל היו, ולהכי לא חשיב להו. ליתא, דהרי הרמב"ם (סוף פ"ה מבחירה) כתב שכולן בעזרת ישראל היו, ובאמת חשיב הרמב"ם ח' לשכות היו בעזרה, וא"כ למה התנא נמי לא מני כה"ג ח'. והן אמת שמ"ש הרמב"ם שכולן היו בעזרת ישראל, לאו דוקא, דאיך אפשר שיהיו ג' לשכות (שבדרום)[שבצפון] שהיה לשכת הגזית ביניהן, ובצד לשכת הגזית לצד מערב היו עוד ב' לשכות, כאשר תראה בציור ביהמ"ק לקמן, וכולן תוך רוחב י"א אמות של רוחב עזרת ישראל. והרי לשכת הגזית לבד היה כבסילקי גדולה [יומא כ"ה א'] מחזקת ע"ב סנהדרין וב' סופרים מזה ומזה, וג' שורות שכל א' לכה"פ כ"ג תלמידים, ובעלי דינים, ועדים, ועדי עדים, נמצא הבסילקי ההיא מחזקת כמעט ר' בני אדם, ובצדה למערב לשכה שלכה"פ היה רחבה ד' אמות, מלבד עובי כותלים שמפסיק בין גזית לפלהדרין, ולכל זה יהיה סגי רוחב י"א אמה. אלא ודאי מ"ש הרמב"ם בעזרת ישראל ר"ל לפנים משער נקנור, שכולה עד ההיכל נקרא עזרת כל ישראל, משום דל�� היה מחיצה מפסקת משם עד פתח ההיכל. ואותן ג' הלשכות היה מקצת מהן בעזרת ישראל, ומקצת מהן בעזרת כהנים. ויהיה איך שיהיה היה לכה"פ קצת מג' לשכות ההן בעזרת ישראל. ולמה לא חשב התנא הב' לשכות הנ"ל שמזה ומזה לשער, אף שהיו ג"כ בעזרת ישראל. וכן הלשון דנקט התנא היה בעזרה כולל נמי עזרת ישראל, כריש פרקין דקאמר כל העזרה וכו' וחשיב נמי מקום דריסת ישראל. ואי"ל שב' לשכות הנ"ל משו"ה לא חשבן התנא שהיו בעזרה, מדלא היו פתוחות לעזרת ישראל רק לתוך חלל שער נקטר. ליתא, דהרי לשכת חביתין ע"כ קדושה בקדושת פנים, דהרי לישתן ועריכתן בפנים היה (כמנחות צ"ו א', ועי' תוס' שם דצ"ה ב' ד"ה לישתו). ואי מיירי דפתוחין לתוך חלל שער נקנור, הרי לא נתקדש (כפסחים פ"ה ב'), ואיך יוקדשו הלשכות הפתוחית לו. ונ"ל דלהכי לא מני תנא הנך ב' לשכות שהיה בעזרה, משום דבאמת היו תוך עובי חומת עזרת ישראל ואע"ג שהיו פתוחות לעזרת ישראל, עכ"פ מדהיה ריוח שלהן תוך עובי החומה, לא שייך גבייהו לומר שהן בעזרה: 
+כך נ"ל לתרץ קו' רתוי"ט, דהאיך יתכן שיעלה הכה"ג לבית טבילתו דרך בית המדיחין, שמצוי שם לכלוך ורפש. והא דלא היה מסיבה זו עולה מעזרה להדיא לגג הפרווה. נ"ל דה"ט, משום דבית הטבילה זו היתה מיוחדת לכה"ג ביו"כ, ואז כל העינים צופות ומשוטטות עליו בכל תנועותיו, ולהכי משום צניעות לא רצו שיעלה לעיני כל לבית טבילתו. דאף שבלתי ספק היה בית טבילה זו שבגג מוקף מחיצות סביב גבוהות כקומת איש והוא הסדין בוץ שפרסו שם ביו"כ, (ורק שלא היה מקורה, מדקרי ליה גג, ולא עלייה), אפ"ה חששו אולי פעם א' יניף הרוח להפתח שבסדין, ויראוהו הכל ערום. להכי פתחו המסיבה לבית טבילתו בחדר לפנים מחדר, דהיינו ללשכת המדיחין. והא דלא פתחו מסיבה זו מפרווה גופה לגגה. נ"ל שפרווה גופה, מדהיה בה ריח רע מהעורות לא היתה פתוחה לעזרה. והרי בית טבילה זו היתה צריכה להיות בקודש (כיומא דל"א א'). להכי פתחו בית הטבילה זו לבית המדיחין שפתוחה לקודש היתה, דאל"כ היו נפסלין הקרביים למדיחין שם ביוצא. וא"כ גם בית הטבילה שפתוחה לבית המדיחין. דינה כפתוחה לקודש שתוכה קודש. וקצת מזה כתבו רבעתו"ס (ביומא שם ד"ה וכולן). ומדבריהם למדתי שהיה בלשכת המדיחין מערה מקורה פתוחה להלשכה שע"ג שנקראת לשכת מדיחין, ובהמערה היו מדיחין הקרביים. ובזה יתורץ קו' החכם בעל ש"נ בספרו (פכ"ג), דהאיך לא חשש. לרית רע שיצא מבית המדיחין להעזרה. דלפי דברינו הנ"ל הוכרחו לפתוח בית המדיחין להעזרה כדי שלא יפסלו הקרביים, ולהכי משום חששת ריח רע, פתחוה לפנים מב' פתחים, דהיינו שמהמערה ללשכה שע"ג, ושמהלשכה להעזרה. ועי"ז לא התפשט ממנה הריח בעזרה כשסגרו ב' הפתחים. ובפרט שבלתי ספק הוציאו משם הרפש מיד דרך פתח שהיה מהמערה ג"כ לחוץ. אמנם מה שנדחקו רבעתו"ס שם לומר שגג הפרווה היה שוה לקרקע העזרה. דאל"כ היאך טבל שם כה"ג ביו"כ בקודש. ועי"ז הוצרכו להדחק נמי שגם לשכת המדיחין בעצמה מערה היתה שפתוחה היה לעזרה, דאי לשכת המדיחין בנוי היה ע"ג קרקע העזרה, למה היה צריך מסיבה ממנה לגג הפרווה ששוה לקרקע העזרה. ואחמ"כ רבותינו זה דוחק שנאמר שב' הלשכות של מדיחין ושל פרווה שניהן רק מערות היו. ולא היו בולטין לעזרה כלל, ובפרט לשכת הפרווה שגם פתחה לא היה להעזרה, ולא נראה ממנה שום רושם כלל בעזרה, ואפ"ה יאמרו שהיה ב' הלשכות בעזרה. וטפי הו"ל לתנא לומר שבית הטבילה היה בהעזרה ומערה מתחתיו למלוח שם העורות. דהרי כבר הוכחנו שע"כ היו מחיצות סביב לבית הטבילה משום צניעות, והרי גם כשאינה מקורה, שם לשכה עליה כד' לשכות שבעזרת נשים [פ"ב מ"ה]. וא"כ טפי נאות לה שם לשכה, ממה שנקרא שם לשכה להמערה שתחתיה. אבל לא זכיתי לדעת מה הכריחם לכל זה, ולא אמרו דלשכות מדיחין ופרווה שניהן היו בנויים על רצפת העזרה. ובית הטבילה היתה בגג הפרווה, דאף דגגין ועליות לא נתקדשו (כפסחים פ"ה ב'), אפ"ה מדפתוח הבית הטבילה להמסיבה שעמדה בקודש, שעמדה בלשכת המדיחין שפתוח לקודש. להכי גם בית הטבילה קודש. והרי גם הם כתבו שם סברא זו, יע"ש. ואילה"ק לדברינו דעלייה שפתוחה לקודש תוכה קודש, א"כ מה מקשה שם בפסחים (דפ"ו א'), דהא דאמרי' דעליות לא נתקדשו והרי עליית ק"ק תנינן שהיתה קדושה. ומה קושיא הרי עליית ק"ק פתחה היה פונה להעזרה (כפ"ד מ"ה). נ"ל דמדלא עלו לשם בדרך כבושה רק דרך פיסוג על כלונסאות של ארז, וגם זה רק לפרקים רחוקים, להכי לא מחשבה כפתוחה לקודש. משא"כ בית טבילה זו שעולה לה מהקודש בדרך ישר כמסיבה. להכי שפיר היא קודש ומעשיה קודש: 
+ולפעד"נ מדהיתה לשכה זאת בנוייה חציה בחול ופתוחה לשם, דאל"כ היה אסור לכה"ג לישב ולשכב שם (כיומא דכ"ה א') [ובבאר שבע (דכ"א א') הראה פנים דהכהנים בשעת אכילת קדשים היו מותרים לישב, יע"ש], א"כ י"ל שאותה כותל שמהלשכה שהי' בחול, היא היתה באמת של עץ. וזה כדי להזכירו דברים הנ"ל סמוך למקום ישיבתו ושכיבתו. וגם כדי שלא תזוח דעתו עליו. ורכ"מ כתב דנקראת כך מדהניחו שם פ"א עצים. וי"א דשל עץ היתה כולה, רק מתטלטלת והכל רק כדי ליתן מוסר וענוה לכה"ג. ועוד כתבו טעמים אחרים: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,44 @@
+Boaz on Mishnah Tamid
+בועז על משנה תמיד
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+כך כתב הרמב"ם בפרק בתרא מבית הבחירה. ולפ"ז צ"ל לפענ"ד דאעפ"כ שומרים שם רק בלילה, וכדמשמע מסקנא דמתני'. משום דביום א"צ שישמרו לסימן כבוד. דבל"ז ע"י הליכת כהנים בעבודתם אנה ואנה, כבוד אומר כולו. אבל בלילה שאין בו עבודה ורוב הכהנים העובדים ישנים, צריך להראות כבוד וגדולה להבית הקדוש ע"י המשמורות ששומרים לבוקר שומרים לבקר, לפתוח השערים ולהתחיל שוב אז בעבודת המלך. אמנם להמפרש מסכת תמיד כאן שומרים כל היום וכל הלילה. ולענ"ד כן משמע קרא דהחונים (על) [לפני] המשכן דיליף מינה הש"ס שמירה בביהמ"ק, ושם לא נזכר לילה. ונ"ל עוד דהנך משמורות היו מתחלפין, דאחר איזה שעות בא אחר לשמור, והן הן הג' או ד' משמורות בארעא דפליגי בהו ר"א ורבנן (ברכות ד"ג א'). ר"ל משמורות שבמקדש. דאי נימא דרק במשמורות מלאכים מיירי, בזה לא שייך פלוגתא. ומה"ט נמי קאמרי' התם שהקב"ה כ"י מצטער על כל משמר ומשמר, על חורבן ביהמ"ק, כמ"ש שאוג ישאג על נוהו. מקדש מה שייכות יש לו עם כל משמור ומשמור כשיתחלף. אע"כ כדאמרן. ובש"ג (הי"ז) כתב שבכל משמור של כהנים ולוים היה י' בנ"א. ואפשר טעמו משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה [מגילה כ"ג ב']. נמצא שהיה מספר הכהנים השומרים ל'. ומספר הלוים השומרים ר"מ: 
+והר"ב כתב שכל משמר מתחלק לשבע בתי אבות. ובמחכת"ר זהו נגד ש"ס ערוך [מנחות דק"ז ב']. וכך כתב רש"י שם וביבמות [דק"א א'], ובפסחים [דנ"ז א'] דרק ששה בתי אבות היו בכל משמור. אח"כ מצאתי בכתבי קודש של אחי הגאון. מהו' אליעזר זצוק"ל שהקשה עוד בזה דברי רש"י אהדדי שרש"י כ' בעצמו [תענית ט"ו ב' ד"ה אנשי בית אב], שהיו ז' בתי אבות בכל משמור וצ"ע. אב"י אולם גם ברמב"ם [פ"י מתמידין ה'] מוכח דס"ל דז' בתי אבות הי' בכל משמור של כהנים. וכ"כ רכ"מ (פ"ג מכלי מקדש ה"ט) שהיו ג"כ בכל משמר לויי' ז' בתי אבות. ונ"ל דצ"ל לדידהו שלבית אב ששימש בשבת לא היה שופר, מדאין מטילין מעות לשופר בשבת. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, הוכחתי שהיה רק ו' בתי אבות אינו כמו שחשבת. רק משום דפשטות לישנא דש"ס מוכח כן. מדלא קאמר נגד ו' בתי אבות של חול. סתמא משמע וודאי טפי שלא היה שם רק ו' בתי אבות. ותו דאי כדבריך ל"ל לש"ס במנחות שם לומר כולהו כחזקי' לא אמרו, לאנצויי' לא חיישי'. טפי היל"ל דלהכי לא אמרו כחזקי' משום דאכתי אתו לאנצויי מי ישמש בשבת: 
+מיהו נ"ל דאיסור נגיעתו בכלי שרת קודם קידוש אינו אלא זהירות בעלמא, דלמא אגב חביבותי' ישכח ויעבוד בלי קידוש, דמה"ט נמי לא הפיסו בבגדי חול (כיומא כ"ד ב'). דאי"ל משום חשש טומאה, דהיינו שמא הוא או ידיו טמאים, ויהיו ידיו לחים, והרי המשקין שבהם. נעשו עי"ז ראשון, ויטמאו לכלי (כרמב"ם פ"י מאהט"ו). ליתא, דהרי לפני רגע טבל, וכל טבילה דמדרבנן א"צ הע"ש (כרש"י ביצה די"ח א'). ואי"ל דאפ"ה משום חומר טהרת כלי קודש גזרו שלא יגע שום אדם בהן אפי' טהור בלי קידוש. גם הא ליתא, דהרי לשחיטת קרבן היה צריך לכה"פ לכתחילה סכין כלי שרת [כזבחים צ"ז ב, ורש"י שם צ"ה א' ד"ה אלא, ורמב"ם פ"ד מקרבנות ה"ז ודלא כתוס' חולין [ד"י ע"א ד"ה כגון]. ורק בדיעבד כשר בשחט רק בצור. והרי שחיטה כשרה לכתחילה בזר. ולא מצינו בזר שיקדש, אף שנגע בסכין של שחיטה כששוחט. אלא וודאי כדאמרן דרק בכהן גזרו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+וכן פי' רש"י ותוס' [מנחות ד"ק ע"א]. אולם לפי מה דאמרינן [בסנהדרין די"ט. ורש"י שם במתני', וביומא דט"ו ב' ודכ"ח א'] דהסגן דהיינו המשנה לכה"ג, הוא היה הממונה, נראה לי דצריך לומר דהסגן היה ממונה גם כן על הפייסות. והא דלא חשיב לה בירושלמי בהדי אינך דברים שהסגן משמש. וכקו' תוס' [יומא דט"ו ב']. נ"ל דתנא ושייר, דהרי שייר נמי, דסגן נותן הס"ת לכה"ג (כיומא דס"ח ב'). ועי' מ"ש רפ"ג דיומא. עוד נ"ל דבכולה מכילתן לא אשכחן שצוה הממונה בשום פעולה או עבודה, רק בה' עניינים, (א) אצל הפייסות [פ"א מ"ב, ופ"ג מ"א. ופ"ה מ"ב], משום דכל פייס אינו ראוי לעשות בלי ציווי מפורש מהממונה, שיראה שלא יהיה שם ערמה. (ב) וכ"כ בצאוור או אם הגיע זמן שחיטה [פ"ג מ"ב]. היה צריך ציווי הממונה שלא יטעו באור הלבנה (כיומא פ"ג מ"א). (ג) וכ"כ בהבאת טלה התמיד [פ"ג מ"ג], שלא יביאו מטלאים שאינן מבוקרין. (ד) וכ"כ בברכו ברכה א' (פ"ה מ"א) מדלא עלה השמש עדיין, והקדימו ג"כ אהבה רבה ליוצר אור (כברכות די"א ב') לכן אין ראוי לעשות כן בלי צוויו. (ה) וכ"כ בהקטרת הקטורת (פ"ו מ"ג) מפני חשיבותא, שלא שנה בה אדם מעולם (כיומא כ"ו א'). 
+אולם בציור של בית המקדש שבסוף מדות בש"ס. וכ"כ בציור ביהמ"ק של רתוי"ט במשניות סוף מדות, נראה שהיה הבית מטבחיים מוקף מחיצות ושער, סביב להעמודי ננסין שתולין בהן, והטבעות שמכניסין בהן צואר הבהמה היה מבחוץ, בין הבית מטבחיים למזבח. והנה מה שציירו הטבעות מחוץ לבית המטבחיים. נ"ל דיפה ציירו כן, דהרי בעינן ושחט אותו על ירך המזבח. ואם יהיה מחיצת בית המטבחיים מפסיק בין מקום השחיטה למזבח, א"כ לא ישחטנה על ירך המזבח. כדקאמרינן כה"ג בש"ס (זבחי' דנ"ט א'), דמה"ט משוך הכיור מבין המזבח לפתח ההיכל. ותו הרי מה"ט אמרי' [זבחים נ"ו א'] דאין שוחטין קדשים קלין בלשכות הפתוחות לקודש, מדכתיב לפני אהל מועד, למעוטי צדי צדדים כמ"ש רש"י, א"כ ה"נ טבעות. ולהכי על כרחך צ"ל שהטבעות לא היו תוך היקף מחיצה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ"ב]. מיהו תמהני דא"כ למה יכניסו להתמיד קודם שחיטה לבית המטבחיים, והרי הטבעות לשחטו בהן בחוץ היו. ותו מנ"ל הא שהיו שם כלל מחיצות. ואדרבה מש"ס [יומא דט"ז ב'] דקחשיב כל רוחב העזרה לעומת המזבח. לא הזכיר המחיצות או רוחב בית המטבחיים בכלל. וגם במשנתינו אמרי' על המטבחיים, ועליו שמונה עמודים ננסין, ואי נימא שהיו מחיצות סביב לבית המטבחיים, הול"ל והיו בתוכו שמונה וכו'. לכן נ"ל שלא היה שם מחיצות ושער כלל, רק כל אותו מקום שהיו עליו הטבעות והשולחנות והעמודים נקרא בית המטבחיים, כמו בית הפרס (פי"ג דאהלות), ובית רובע (פאה פ"ג). בית צואר (שבת דמ"ח), בית כור (ב"ב פ"ז מ"א), דבכולם פירושם מקום שיש שם אותו דבר שמזכיר. ובזה מתורץ קו' תוס' לרש"י [סוכה דל"ו ב' ד"ה בשבת] דבעי לאכיחי דבית הכסא משמע דמוקף מחיצות, והרי קמן דכמה דברים וקראו בית אף שאינן מוקפין מחיצות. 
+כך כתב רתוי"ט בשם הראבי"ה (מדות פ"ג מ"ה). והר"ב כתב שהיו ג' סדרים אונקלות בכל רביעיות. זו למעלה מזו, כדי לתלות בהן בהמה גדולה או קטנה. וק"ל כיון שכבר היו העמודים נמוכים פחות מקומת איש, כדי שתהיה נוח להפשיטה כלעיל סי' ל"ה, א"כ ל"ל תו סדריי אונקלות התתתונות. הרי גם בסדר האונקלות העליונות היו יכולין לתלות גם בהמה קטנה. ותו גם בהמה גדולה היו יכולין לתלותה בסדר התחתון של האונקלות. ואפ"ה לא תסרח על הארץ, מדהיו מניחין שולי הבהמה על השולחנות שבין הננסין [כתוס' יומא ט"ז ב' ד"ה מן]. ותו דהרי כבר כתב הרמב"ם (פ"ו ממעשה הקרבנות) דגסה לא תלו כלל. ודוחק לומר דר"ל כבשגדול או קטן, וצ"ע. 
+ותמה רתוי"ט האיך שייך גבי תרקב שהוא מדה קבועה, מלת גדול. והרי מדתו קבוע. ולכן רצה למחוק מלת גדול. ולפענ"ד א"צ למחוק, דרגילין היו בב' תרקבין. א' שלא היה מחזיק רק ב' קבין, ורק מדגודשא תילתה הוה (ב"ב דפ"ט א'). להכי כשיגדישוהו היה מחזיק עם הבירוץ ג' קבין, ולהכי קראוהו תרקב קטן. והב' היה מחזיק ג' קבין גם כשיהיה מחוק ובלי בירוץ. והוא הנקרא תרקב גדול, מדהיה תוך חללו גדול יותר מהאחר. והשתא אילו היו לוקחים התרקב הקטן להאפר של הקטורת שהיה קביין ומחצה, וכדמסיק התנא. היה צריך עכ"פ להגדיש חצי קב מהאפר. וחוששים שיתפזר בלכתו. להכי בחרו טפי לעשותו דומה לתרקב גדול. 
+ואי"ל ל"ל קרא זה בשלמים, הרי ממילא פסולים מדשחטן קודם לתמיד, ואמרי' [פסחים נ"ח ב'] העולה עולה ראשונה. י"ל דקרא דעולה ראשונה היינו שיקריב אברי התמיד קודם לשאר הקרבנות, וקרא דפתח אצטריך שיקדים גם שחיטת תמיד לשחיטת שאר הקרבנות, אף דשחיטה לאו עבודה דהרי כשרה בזר. עוד י"ל דקרא דהעולה שתהיה ראשונה אפי' בשחיטה, והיינו לכתחילה, אבל בדיעבד כשר מדאו' בשחטן קודם לתמיד. ורק מדרבנן פסול [כמנחות מ"ט ב'] וכמו כן בשחטן אחר תמיד הערב. רק מדרבנן פסול. אבל בשחטן קודם שנפתח ההיכל פסול מדאורייתא [ועי' תוס' יומא דכ"ט ב', דמתוספתא משמע דבשחטן קודם תמיד הבוקר. או אחר תמיד הערב פסול מדאורייתא. ועי' עוד תוס' פסחים דנ"ח ב']. עוד י"ל דקרא דפתח אוהל אצטריך לאפוקי היכא שסגר ההיכל ביום לשום צורך, ושחט שום קרבן שפסל (תוס' עירובין ד"ב א') . אבל אי"ל דאצטריך ב' קראי לפסלו בדיעבד, כשאין השער פתוח, דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים דמ"ח ב'). נ"ל דהכא דאין העניינים שוין. דחד קרא מצריך שיהיה התמיד ראשון, ואידך קרא מצריך שיהיו דלתות ההיכל פתוחים. לא מחשב כשינה עליו הכתוב לעכב [ועי' עוד תוס' פסחים דנ"א ב' הנ"ל. דבמנחות (דמ"ט ב') משמע דלא מעכבי, ועי' בחומר בקודש פ"ד סימן ז' י'] . 
+
+Chapter 4
+
+אמר המפרש הרבה טעמים נאמרו בזה. רש"י [יומא דס"ב ב'] כתב דלהכי שחטוהו בטבעת שנייה כדי שתהי' הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה, עכ"ל. כוונת רבינו דמן הראוי לשחטה על טבעת הראשונה שבאות ג', כדי לקרב מקום קבלת הדם למזבח כל מה דאפשר, כדי שלא להתעכב בין קבלת הדם לזריקתו, שלא יקרוש. ואפ"ה ישחטוה על טבעת שניי' כדי לאחוז ידיה בטבעת שבאות ג' ורגליה בטבעת השלישי. אבל ק' הרי מקום הטבעות הי' כ"ד אמות מצפון לדרום [כיומא ט"ז ב'], והטבעות היו מונחים בו' שורות, נמצא שיש בין השורות ה' מרחקים, ונמצא מגיע לכל מרחק ד' אמות בקירוב, והד' אמות הנותרי' יהי' למקום הטבעות בעצמן, א"כ איך אפשר שכשיכניס צואר כבש התמיד בטבעת א', יאחיזו רגלי הכבש בטבעת שבשורה האחרת. ואת"ל לפי מ"ש תוס' [מנחות דפ"ז א'] בשם הבראשית רבה שכבשי התמיד היו גדולים כל כך שכשירכבום על הגמלים, היו רגליהם נגררים על הארץ. והרי לפי מ"ש תוס' [יומא דט"ז ב'] על כרחך שאין זה גוזמא, יע"ש. א"כ וודאי אפשר שיאחזו צוארם בטבעת א', ויאחזו רגליו האחרונים בטבעת שבצדו הרחוק מטבעת הראשון ד' אמות. ואף את"ל דהך דב"ר שהביאו תוס' גוזמא היא, אפ"ה היו יכולים לקשור רגלי הכבש בחבלי' ארוכים לטבעת הרחוק שבצדו. עכ"פ ק"ל הרי גם ידי הבהמה גם רגליה לא התפשטו כלל לפניה או לאחריה בשעת שחיטה, רק כל יד נעקד עם רגל שלאחריו נגד אמצעית בטן הבהמה, או כמו שכתב רש"י בעצמו שנעקדים ידיה ורגליה של הבהמה לאחוריה, וכמ"ש לעיל סי' ב'. וא"כ איך תאחז בידיה בטבעת שלפניה בדרום. והתוס' [יומא דס"ב ב'] כתבו דלהכי לא שחטוה על טבעת ראשונה שבקצה שורה א' באות ג. ד��מא ירביץ גללים, ובעניי לא הבנתי דא"כ מה"ט הי' לנו להרחיק שחיטתו כל מה דאפשר מהמזבח והי' ראוי לנו לשחטו על קצה שורה האחרונה בטבעת המסומן באות ד'. ואת"ל כיון דטבעת א' מפסיק בין הגלל למזבח לית לן בה. עכ"פ א"כ בכל הקרבנות נמי ניחש הכי, והרי רק התמיד שוחטין על טבעת שניי', אבל כל קרבנות היום שוחטין כל משמור בטבעת הקבוע להם אפי' בטבעת הסמוך למזבח. וביומא [דל"ו א'] משמע דבמפסיק גוף הבהמה בין הגלל למזבח, תו לא חישיינן להטלת גלל. והכא גם בתמיד עבדינן הכי כלעיל סי' ג' ובהכי סגי. וא"כ יכול לשחוט שפיר על טבעת הראשונה. והמפרש למסכתן והר"ב כאן כתבו דלהכי שחטוהו בטבעת שניי'. כדי שלא יאפיל על מקום השחיטה צל המזבח שגבוה ט' אמות. הנה מלבד מה שהקשה רתוי"ט, שבבוקר שהצל מאריך, לא יספיק ריחוק זה שהוא י"ב אמות לגובה המזבח שהוא ט' אמות. שצלו מאריך ביותר. מלבד זה ק"ל הרי אמרי' [עירובין נ"ו א'] שביום היותר ארוך, חמה יוצאת בקרן צפונית מזרחית. א"כ אז אי אפשר שיהי' צל המזבח מאפיל על כל מקום הטבעות, דצל המזבח יפול לקרן מערבית דרומית של מזבח, והטבעות היו כולן בצפון המזבח. וכן בכל השנה חמה יוצאת על פני המזרח, ואין צל המזבח נופל אלא למערב המזבח, ולא פגע ולא נגע צל המזבח במקום הטבעות. ודוחק לומר שמשום תקופת טבת שהימים קצרים, שהחמה יוצאת בקרן מזרחית דרומית, ואז באמת צל המזבח נופל בבוקר נגד מערבית צפונית של מזבח. ויכסה באמת טבעת הראשון המסומן באות ג', אבל היאך משו"ה יתקנו שישחטו בכל עתותי השנה על טבעת שניי' מה"ט. והרי ברוב בוקרי השנה אין המזבח מאפיל לשם. מלבד קו' רתוי"ט הנ"ל. ורבינו בעל המאור כתב רתוי"ט משמו דלהכי שחטוהו על טבעת ב' דמשום דמעולם לא יצאה חמה בקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית [כעירובין נ"ו א']. ולפיכך כשם שהחמה מופלגת קצת מהקרנות בזריחתה ובשקיעתה, כך מפליגין שחיטת התמיד מקרנות של צפון המזבח. עכ"ל. הנה אם נתכוון רבינו בעל המאור לטבעות המסומני' באות א' וב', לא זכיתי להבין ד"ק, דכי משום שהחמה מתקרבת בעלייתה ושקיעתה לדרום העולם, להכי מקרבין מקום שחיטת התמיד בבוקר ובערב לצפון העולם. אתמהה. אמנם לולא מסתאפינא מרבותינו הי' נ"ל דטבעת שניי' דקאמר מתני' היינו מב' השורות שבצפון העזרה. וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט מתני' לאו בקרנות מזבח מיירי. רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי, וכן משמע לשון הרמב"ם [פ"א תמידין הי"א] שכתב וז"ל נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים וכו'. ואי כדברי רבותינו הנ"ל הרי נשחט על קרן מערבית דרומית של בית המטבחיים. אלא ע"כ שהרמב"ם ס"ל שבבוקר שחטו התמיד בטבעת המסומן באות ה'. ובערב בטבעת שבאות ו', ומה"ט שחטוהו על טבעת שניי' או מטעם שכ' רש"י כלעיל, כדי לאחוז רגלי הבהמה האחרונים בחבלים בטבעת ראשון שבאות ד'. או מטעם בעל המאור הנ"ל שכשם שהחמה מתרחקת עצמה מקרנות צפון בעלייתה ובשקיעתה לצד דרום, כך מרחיקין מקום השחיטה מקרנות צפון של בית המטבחיים, ומתקרבין יותר לצד דרום ובזה הכל מיושב על נכון בס"ד. אולם בציור השורות של הטבעות, יש ג"כ מקום להאריך קצת דהנה במדות [פ"ג מ"ה] אמרינן הטבעות היו ו' סדרים של ד' ד', וי"א ד' של ו' ו'. ופשוט דקיי"ל כסתמא דמתני' והיו ו' סדרים של ד' ד'. אולם המדפיסים בציור המקדש שבש"ס ציורו כזה. נראה שהבינו שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת מצפון לדרום, וסדר השורות זה אחר זה היו ממזרח למערב. אבל בציור הנ"ל שציירנו תראה איפכא. שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת ממזרח למערב, וסדרי השורות זא"ז היו מצפון לדרום. וזהו כהציור שיש בהמשניות לרתוי"ט. והן אמת דאין להקשות לציור המדפיסים בש"ס, מרש"י יומא [דס"ב ב' ד"ה על טבעת שנייה] , שכתב וז"ל, לא בטבעת שניי' שאצל המזבח וכו'. ואי כציור המדפיסים בש"ס, היכא ס"ד שישחטו בא' מהטבעות שאצל המזבח, הרי אצל המזבח הוא קצה של כל שורה ושורה. ואיך יקרא א' מהטבעות שם בשם שניי'. די"ל דכוונת רש"י דלא תימא דמלת שניי' אשורה קאי, רק אטבעת. ור"ל דלא תימא טבעת שני' דקאמר הש"ס, היינו טבעת הראשונה שבשורה שניי'. אלא ר"ל טבעת שניי' שבשורה ראשונה. ואעפ"כ לא נראה לי כציור ההוא, רק כציור רתוי"ט. וכדמוכח מתני' דמדות [שם] שהבאנו, דהרי מדרום לצפון קחשיב תנא שם המדה, א"כ הו' סדרים דנקט, ג"כ הם סדר אחר סדר מדרום לצפון, וכל שורה מתארכת ממזרח למערב. וגם מדברי המפרש בש"ס [תמיד ד"ל ע"ב ד"ה על טבעת שניי'] שכתב וז"ל, לאו בטבעת שניי' שבסדר ראשון שאצל המזבח, אלא בטבעת הראשונה של סדר השני המשוך לצד צפון, עכ"ל. הרי מבואר באר היטיב, שסדרי השורות זא"ז מדרום לצפון היו: 
+
+Chapter 5
+
+ונ"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש"י ברכות די"א ב', ד"ה וברכת כהנים ודלא כר"ב הכא). והרי אפי' מק"ש היו פטורים, אע"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא"ח נ"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל"ז ב'] הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד"ח מצוה מהמובחר [אב"י כ"כ הרשב"א בחידושיו, והובא בב"י א"ח נ"ח ד"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די"ט א'], וכ"ש ק"ש דאיכא למ"ד דק"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב (כברכות דכ"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס"ד דוקשרתם נמי בכל ד"ת מיירי. ולפענ"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ"ל כן, ולפע"ד י"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ"ח בא"ח סי' ס"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע"כ צ"ל דאע"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד"ת כתיב]. [אב"י נ"ל ע"פ מ"ד (מנחות צ"ט ב') בשם רשב"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א"כ י"ל קו' ע"ר שליט"א, דה"פ דש"ס הכא אדקאמר האי בד"ת, ה"ק בשקורא ק"ש כדי ללמוד תורה ג"כ יצא יד"ח מצות לא ימוש. וא"כ וודאי בק"ש משתעי קרא, וא"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא ד��רא של ודברת בם. עכ"ל בני הגאב"ד שליט"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ"ש מק"ש, דאיכא חד מ"ד דהוה דרבנן. וכ"ש דפטורים מברכת ק"ש ותפלת י"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר"ן סוכה דמ"א ב' ועיין א"ח סי' ל"ח ס"ח ורמו"א שם סק"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י"ב א') שקראו אח"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל"ז צ"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ"ה א' ד"ה שלוחי] . דס"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ"ל. והרי גם רמג"א (א"ח נ"ח סק"ה) כתב בשם הרשב"א, דהא דמשני הש"ס שקראו ברכת יוצר אח"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע"פ שהיו פטורים מק"ש. אפ"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת (כברכות ל"א א'). ומדהוצרכו לומר ק"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא"ח מ"ז ז']. ואע"ג דעכ"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג"א סי' ס']. ואחר הק"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה: 
+עוד נ"ל דלהכי נקט בהנך ג' ברכות שברכום עם העם, ולא נקט הכי בהנך דלעיל. דבשלמא לעיל לא היה צ"ל שלא שינו בסגנון גוף הברכה והקריאה, מדלא היה שם בל"ז שום שנוי אפי' בהפסק הסדר, דאפי' למ"ד (ברכות די"א ב') דברכה ראשונה שברכו היינו יוצר אור, נמצא שהיה שנוי בהפסק שבין יוצר לקריאת הק"ש, עכ"פ בברכה האחת גופה שברכו לא היה הפסק ושנוי. משא"כ הכא דבאותן ג' ברכות דנקט תנא בכולל, שינו בהפסק סדרן, דהרי בין אמת ויציב לרצה. שינו מאד הרבה שלא אמרו כל ברכות י"ח עד רצה, וכמו כן הפסיקו בין רצה לשים שלום. שלא אמרו ברכת הודאה בינתיים, להכי קמ"ל תנא דעכ"פ בסיגנון גוף הברכות שברכו לא שינו. או נ"ל דלהכי נקט הכא את העם ולא לעיל. דלעיל באמת ברכה ראשונה שברכוה, לא ברכוה בדמיון כמו שיברכוה העם, דהרי העם יברכו ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ולהכי לא פתחוה בברוך, והרי העם כשמברכין ברכה שאינה סמוכה לחבירתה. יפתחוה בברוך, משא"כ הכהנים לא אמרו ברכת יוצר. נמצא שלא היתה אצלם ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ואפ"ה לא פתחיה בברוך. או נ"ל דרק משום סיפא נקט הכא את העם. דקמ"ל דרק בחול ברכו כל הג' ברכות בסגנון כמו שמברכין העם. משא"כ בשבת מוסיפין בסגנון שים שלום ברכה א' למשמר היוצא, כמ"ש בסי' ט': 
+והקשה בבאר שבע. אף במצא השרץ במקום שאין חייבים כרת על הטומאה ל"ל פסכתר, הרי כל המאוס לבני אדם, מותר להוציא, כהאי עכברתא דאשתכח בי אספרמקא דרב אשי. ואמר רב אשי נקטוה בצוצית' ואפקוה (כביצה דל"ו ב'). ודוחק לומר דזהו דווקא בדירת חול שמצוי��ן שם בני אדם. ליתא. דהרי בעזרת נשים נמי וודאי מצויין שם כל הנכנסין דרך שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל [עי' רפ"ב דמדות]. ולכאורה הי' נ"ל דשאני הכא דלא אפשר, דהיכי נעביד, אי יטלטל השרץ להדיא, יתטמא הכהן. ואי יטלטלו עם כלי, יתטמא הכלי. ואי עם פשוטי כלי עץ שאינו מקט"ו, הרי עכ"פ מבטל כלי מהיכנו, כבהמה שנפלה לאמת המים דאסור לשום כלים תחת רגליה רק משום צעב"ח (כשבת קכ"ח ב'), וה"נ כשמגיע עם השרץ במקום שאין רגלי בני אדם מצויין שם, מיד הו"ל על השרץ דין מוקצה, ונעשה אותה הכלי שמונח עליו השרץ בסיס להמוקצה. וכל כי האי גוונא דוקא במקום שחייבים כרת על טומאתו לא גזרו אלא בחוץ משער עזרת ישראל. מאי אמרת הרי יכול להוציא השרץ ע"י דבר שאינו כלי, כגון בבקעת עץ, איהו גופי' מוקצה הוא, וחוץ לשער עזרת ישראל לא שייך אין שבות במקדש. אולם כל זה ליתא. דהרי שפיר יכול להוציאו בפשוטי כלי עץ. ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, דכל שיכול לנערו מעליו אמרי' דאין מוקצה לחצי שבת [ועי' רמג"א רס"ה סק"ב, וש"ה סקי"א]. ורמ"ל (פ"ג ממקדש ה"כ) רצה לתרץ, דלאו משום טלטול שרץ נגעו בה, רק משום הוצאה לכרמלית, דהיינו חוץ לחומת הר הבית, ומתני' מיירי קודם שנפרצו בה פרצות, ואז רק בנמצא במקום הקודש התירו. וחזר בעצמו ודחה גם תי' זה. ול"מ נ"ל, דבשלמא במקום הקודש לא הי' סגי לכפות עליו פסכתר, דשמא יגע פסכתר גופי' בהשרץ, והרי בהכניס כלי שנטמא בשרץ למקדש חייב ג"כ כרת (כעירובין ק"ד ב'), וא"כ מה עדיף פסכתר משרץ. אבל חוץ מעזרת ישראל למה יטלטל השרץ שלא לצורך כלל, דאי משום מיאוס הרי יכול לכפות עליו פסכתר. ולא דמי כלל לאספרמקי, דלא הוה סגי בשיכפה על השרץ כלי דעכ"פ יתמאס האספרמקי עי"ז בשיונח עליו השרץ עד הערב, וגם אפשר שהי' צריך לאספרמקי ביו"ט. מיהו וודאי גם בגרף של רעי, אם אפשר לכפות עליו כלי עדיף טפי דהרי אף בחצר מותר כה"ג (כא"ח ש"ח ל"ד), רק דבבית צר יהי' שם מכשול לרגלי אדם, משא"כ בעזרת נשים דרווח טובא, וודאי הכי עדיף טפי, ולא לטלטל השרץ שלא לצורך כלל: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+ותמוהין דברי הרמב"ם, דאיהו פסק [בפ"ד ה"ח מתמידין] כרבנן דמפיסין מי יעלה אברים מכבש למזבח. ובהל' כלי מקדש (פ"ה הי"ד) כתב שכל א' וא' נותן האברים שבידו לראשון וכו'. ומאי ראשון ושני יש כאן, הרי כהן א' זכה ע"פ פייס בכולם. ואי"ל שכשרצה הכה"ג להקריב לא הפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח. ליתא, דא"כ חסרו להו פייסות, שהן הלממ"ס, כקו' הש"ס (יומא כ"ו א'). ודוחק לומר דאף לרבנן שהפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח, הפיסו לכל אבר ואבר בפני עצמו, וכמו שעשו בתחלה כשהעלו האברים מהמטבחיים לכבש. ולא תקשה דא"כ פיישי להו פייסות טובא. די"ל דה"ק ד' פעמים נכנסין לפייס, וכמו שתי' הש"ס (יומא דכ"ה א'). דעכ"פ לישנא דמי מעלה אברים מכבש למזבח, משמע טפי דא' זוכה להעלות כולם. ובני הגאב"ד מהו' רב"י שליט"א עוררני לכל זה: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,47 @@
+Boaz on Mishnah Tamid
+בועז על משנה תמיד
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Tamid
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תמיד
+
+
+
+Chapter 1
+
+כך כתב הרמב"ם בפרק בתרא מבית הבחירה. ולפ"ז צ"ל לפענ"ד דאעפ"כ שומרים שם רק בלילה, וכדמשמע מסקנא דמתני'. משום דביום א"צ שישמרו לסימן כבוד. דבל"ז ע"י הליכת כהנים בעבודתם אנה ואנה, כבוד אומר כולו. אבל בלילה שאין בו עבודה ורוב הכהנים העובדים ישנים, צריך להראות כבוד וגדולה להבית הקדוש ע"י המשמורות ששומרים לבוקר שומרים לבקר, לפתוח השערים ולהתחיל שוב אז בעבודת המלך. אמנם להמפרש מסכת תמיד כאן שומרים כל היום וכל הלילה. ולענ"ד כן משמע קרא דהחונים (על) [לפני] המשכן דיליף מינה הש"ס שמירה בביהמ"ק, ושם לא נזכר לילה. ונ"ל עוד דהנך משמורות היו מתחלפין, דאחר איזה שעות בא אחר לשמור, והן הן הג' או ד' משמורות בארעא דפליגי בהו ר"א ורבנן (ברכות ד"ג א'). ר"ל משמורות שבמקדש. דאי נימא דרק במשמורות מלאכים מיירי, בזה לא שייך פלוגתא. ומה"ט נמי קאמרי' התם שהקב"ה כ"י מצטער על כל משמר ומשמר, על חורבן ביהמ"ק, כמ"ש שאוג ישאג על נוהו. מקדש מה שייכות יש לו עם כל משמור ומשמור כשיתחלף. אע"כ כדאמרן. ובש"ג (הי"ז) כתב שבכל משמור של כהנים ולוים היה י' בנ"א. ואפשר טעמו משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה [מגילה כ"ג ב']. נמצא שהיה מספר הכהנים השומרים ל'. ומספר הלוים השומרים ר"מ: 
+והר"ב כתב שכל משמר מתחלק לשבע בתי אבות. ובמחכת"ר זהו נגד ש"ס ערוך [מנחות דק"ז ב']. וכך כתב רש"י שם וביבמות [דק"א א'], ובפסחים [דנ"ז א'] דרק ששה בתי אבות היו בכל משמור. אח"כ מצאתי בכתבי קודש של אחי הגאון. מהו' אליעזר זצוק"ל שהקשה עוד בזה דברי רש"י אהדדי שרש"י כ' בעצמו [תענית ט"ו ב' ד"ה אנשי בית אב], שהיו ז' בתי אבות בכל משמור וצ"ע. אב"י אולם גם ברמב"ם [פ"י מתמידין ה'] מוכח דס"ל דז' בתי אבות הי' בכל משמור של כהנים. וכ"כ רכ"מ (פ"ג מכלי מקדש ה"ט) שהיו ג"כ בכל משמר לויי' ז' בתי אבות. ונ"ל דצ"ל לדידהו שלבית אב ששימש בשבת לא היה שופר, מדאין מטילין מעות לשופר בשבת. והשבתי לבני הגאב"ד שליט"א, הוכחתי שהיה רק ו' בתי אבות אינו כמו שחשבת. רק משום דפשטות לישנא דש"ס מוכח כן. מדלא קאמר נגד ו' בתי אבות של חול. סתמא משמע וודאי טפי שלא היה שם רק ו' בתי אבות. ותו דאי כדבריך ל"ל לש"ס במנחות שם לומר כולהו כחזקי' לא אמרו, לאנצויי' לא חיישי'. טפי היל"ל דלהכי לא אמרו כחזקי' משום דאכתי אתו לאנצויי מי ישמש בשבת: 
+מיהו נ"ל דאיסור נגיעתו בכלי שרת קודם קידוש אינו אלא זהירות בעלמא, דלמא אגב חביבותי' ישכח ויעבוד בלי קידוש, דמה"ט נמי לא הפיסו בבגדי חול (כיומא כ"ד ב'). דאי"ל משום חשש טומאה, דהיינו שמא הוא או ידיו טמאים, ויהיו ידיו לחים, והרי המשקין שבהם. נעשו עי"ז ראשון, ויטמאו לכלי (כרמב"ם פ"י מאהט"ו). ליתא, דהרי לפני רגע טבל, וכל טבילה דמדרבנן א"צ הע"ש (כרש"י ביצה די"ח א'). ואי"ל דאפ"ה משום חומר טהרת כלי קודש גזרו שלא יגע שום אדם בהן אפי' טהור בלי קידוש. גם הא ליתא, דהרי לשחיטת קרבן היה צריך לכה"פ לכתחילה סכין כלי שרת [כזבחים צ"ז ב, ורש"י שם צ"ה א' ד"ה אלא, ורמב"ם פ"ד מקרבנות ה"ז ודלא כתוס' חולין [ד"י ע"א ד"ה כגון]. ורק בדיעבד כשר בשחט רק בצור. והרי שחיטה כשרה לכתחילה בזר. ולא מצינו בזר שיקדש, אף שנגע בסכין של שחיטה כששוחט. אלא וודאי כדאמרן דרק בכהן גזרו: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+וכן פי' רש"י ותוס' [מנחות ד"ק ע"א]. אולם לפי ��ה דאמרינן [בסנהדרין די"ט. ורש"י שם במתני', וביומא דט"ו ב' ודכ"ח א'] דהסגן דהיינו המשנה לכה"ג, הוא היה הממונה, נראה לי דצריך לומר דהסגן היה ממונה גם כן על הפייסות. והא דלא חשיב לה בירושלמי בהדי אינך דברים שהסגן משמש. וכקו' תוס' [יומא דט"ו ב']. נ"ל דתנא ושייר, דהרי שייר נמי, דסגן נותן הס"ת לכה"ג (כיומא דס"ח ב'). ועי' מ"ש רפ"ג דיומא. עוד נ"ל דבכולה מכילתן לא אשכחן שצוה הממונה בשום פעולה או עבודה, רק בה' עניינים, (א) אצל הפייסות [פ"א מ"ב, ופ"ג מ"א. ופ"ה מ"ב], משום דכל פייס אינו ראוי לעשות בלי ציווי מפורש מהממונה, שיראה שלא יהיה שם ערמה. (ב) וכ"כ בצאוור או אם הגיע זמן שחיטה [פ"ג מ"ב]. היה צריך ציווי הממונה שלא יטעו באור הלבנה (כיומא פ"ג מ"א). (ג) וכ"כ בהבאת טלה התמיד [פ"ג מ"ג], שלא יביאו מטלאים שאינן מבוקרין. (ד) וכ"כ בברכו ברכה א' (פ"ה מ"א) מדלא עלה השמש עדיין, והקדימו ג"כ אהבה רבה ליוצר אור (כברכות די"א ב') לכן אין ראוי לעשות כן בלי צוויו. (ה) וכ"כ בהקטרת הקטורת (פ"ו מ"ג) מפני חשיבותא, שלא שנה בה אדם מעולם (כיומא כ"ו א'). 
+אולם בציור של בית המקדש שבסוף מדות בש"ס. וכ"כ בציור ביהמ"ק של רתוי"ט במשניות סוף מדות, נראה שהיה הבית מטבחיים מוקף מחיצות ושער, סביב להעמודי ננסין שתולין בהן, והטבעות שמכניסין בהן צואר הבהמה היה מבחוץ, בין הבית מטבחיים למזבח. והנה מה שציירו הטבעות מחוץ לבית המטבחיים. נ"ל דיפה ציירו כן, דהרי בעינן ושחט אותו על ירך המזבח. ואם יהיה מחיצת בית המטבחיים מפסיק בין מקום השחיטה למזבח, א"כ לא ישחטנה על ירך המזבח. כדקאמרינן כה"ג בש"ס (זבחי' דנ"ט א'), דמה"ט משוך הכיור מבין המזבח לפתח ההיכל. ותו הרי מה"ט אמרי' [זבחים נ"ו א'] דאין שוחטין קדשים קלין בלשכות הפתוחות לקודש, מדכתיב לפני אהל מועד, למעוטי צדי צדדים כמ"ש רש"י, א"כ ה"נ טבעות. ולהכי על כרחך צ"ל שהטבעות לא היו תוך היקף מחיצה [ועמ"ש מדות פ"ג סי' נ"ב]. מיהו תמהני דא"כ למה יכניסו להתמיד קודם שחיטה לבית המטבחיים, והרי הטבעות לשחטו בהן בחוץ היו. ותו מנ"ל הא שהיו שם כלל מחיצות. ואדרבה מש"ס [יומא דט"ז ב'] דקחשיב כל רוחב העזרה לעומת המזבח. לא הזכיר המחיצות או רוחב בית המטבחיים בכלל. וגם במשנתינו אמרי' על המטבחיים, ועליו שמונה עמודים ננסין, ואי נימא שהיו מחיצות סביב לבית המטבחיים, הול"ל והיו בתוכו שמונה וכו'. לכן נ"ל שלא היה שם מחיצות ושער כלל, רק כל אותו מקום שהיו עליו הטבעות והשולחנות והעמודים נקרא בית המטבחיים, כמו בית הפרס (פי"ג דאהלות), ובית רובע (פאה פ"ג). בית צואר (שבת דמ"ח), בית כור (ב"ב פ"ז מ"א), דבכולם פירושם מקום שיש שם אותו דבר שמזכיר. ובזה מתורץ קו' תוס' לרש"י [סוכה דל"ו ב' ד"ה בשבת] דבעי לאכיחי דבית הכסא משמע דמוקף מחיצות, והרי קמן דכמה דברים וקראו בית אף שאינן מוקפין מחיצות. 
+כך כתב רתוי"ט בשם הראבי"ה (מדות פ"ג מ"ה). והר"ב כתב שהיו ג' סדרים אונקלות בכל רביעיות. זו למעלה מזו, כדי לתלות בהן בהמה גדולה או קטנה. וק"ל כיון שכבר היו העמודים נמוכים פחות מקומת איש, כדי שתהיה נוח להפשיטה כלעיל סי' ל"ה, א"כ ל"ל תו סדריי אונקלות התתתונות. הרי גם בסדר האונקלות העליונות היו יכולין לתלות גם בהמה קטנה. ותו גם בהמה גדולה היו יכולין לתלותה בסדר התחתון של האונקלות. ואפ"ה לא תסרח על הארץ, מדהיו מניחין שולי הבהמה על השולחנות שבין הננסין [כתוס' יומא ט"ז ב' ד"ה מן]. ותו דהרי כבר כתב הרמב"ם (פ"ו ממעשה הקרבנות) דגסה לא תלו כלל. ודוחק לומר דר"ל כבשגדול או קטן, וצ"ע. 
+ותמה רתוי"ט האיך שייך גבי תרקב שהוא מדה קבועה, מלת גדול. והרי מדתו קבוע. ולכן רצה למחוק מלת גדול. ולפענ"ד א"צ למחוק, דרגילין היו בב' תרקבין. א' שלא היה מחזיק רק ב' קבין, ורק מדגודשא תילתה הוה (ב"ב דפ"ט א'). להכי כשיגדישוהו היה מחזיק עם הבירוץ ג' קבין, ולהכי קראוהו תרקב קטן. והב' היה מחזיק ג' קבין גם כשיהיה מחוק ובלי בירוץ. והוא הנקרא תרקב גדול, מדהיה תוך חללו גדול יותר מהאחר. והשתא אילו היו לוקחים התרקב הקטן להאפר של הקטורת שהיה קביין ומחצה, וכדמסיק התנא. היה צריך עכ"פ להגדיש חצי קב מהאפר. וחוששים שיתפזר בלכתו. להכי בחרו טפי לעשותו דומה לתרקב גדול. 
+ואי"ל ל"ל קרא זה בשלמים, הרי ממילא פסולים מדשחטן קודם לתמיד, ואמרי' [פסחים נ"ח ב'] העולה עולה ראשונה. י"ל דקרא דעולה ראשונה היינו שיקריב אברי התמיד קודם לשאר הקרבנות, וקרא דפתח אצטריך שיקדים גם שחיטת תמיד לשחיטת שאר הקרבנות, אף דשחיטה לאו עבודה דהרי כשרה בזר. עוד י"ל דקרא דהעולה שתהיה ראשונה אפי' בשחיטה, והיינו לכתחילה, אבל בדיעבד כשר מדאו' בשחטן קודם לתמיד. ורק מדרבנן פסול [כמנחות מ"ט ב'] וכמו כן בשחטן אחר תמיד הערב. רק מדרבנן פסול. אבל בשחטן קודם שנפתח ההיכל פסול מדאורייתא [ועי' תוס' יומא דכ"ט ב', דמתוספתא משמע דבשחטן קודם תמיד הבוקר. או אחר תמיד הערב פסול מדאורייתא. ועי' עוד תוס' פסחים דנ"ח ב']. עוד י"ל דקרא דפתח אוהל אצטריך לאפוקי היכא שסגר ההיכל ביום לשום צורך, ושחט שום קרבן שפסל (תוס' עירובין ד"ב א') . אבל אי"ל דאצטריך ב' קראי לפסלו בדיעבד, כשאין השער פתוח, דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים דמ"ח ב'). נ"ל דהכא דאין העניינים שוין. דחד קרא מצריך שיהיה התמיד ראשון, ואידך קרא מצריך שיהיו דלתות ההיכל פתוחים. לא מחשב כשינה עליו הכתוב לעכב [ועי' עוד תוס' פסחים דנ"א ב' הנ"ל. דבמנחות (דמ"ט ב') משמע דלא מעכבי, ועי' בחומר בקודש פ"ד סימן ז' י'] . 
+
+Chapter 4
+
+אמר המפרש הרבה טעמים נאמרו בזה. רש"י [יומא דס"ב ב'] כתב דלהכי שחטוהו בטבעת שנייה כדי שתהי' הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה, עכ"ל. כוונת רבינו דמן הראוי לשחטה על טבעת הראשונה שבאות ג', כדי לקרב מקום קבלת הדם למזבח כל מה דאפשר, כדי שלא להתעכב בין קבלת הדם לזריקתו, שלא יקרוש. ואפ"ה ישחטוה על טבעת שניי' כדי לאחוז ידיה בטבעת שבאות ג' ורגליה בטבעת השלישי. אבל ק' הרי מקום הטבעות הי' כ"ד אמות מצפון לדרום [כיומא ט"ז ב'], והטבעות היו מונחים בו' שורות, נמצא שיש בין השורות ה' מרחקים, ונמצא מגיע לכל מרחק ד' אמות בקירוב, והד' אמות הנותרי' יהי' למקום הטבעות בעצמן, א"כ איך אפשר שכשיכניס צואר כבש התמיד בטבעת א', יאחיזו רגלי הכבש בטבעת שבשורה האחרת. ואת"ל לפי מ"ש תוס' [מנחות דפ"ז א'] בשם הבראשית רבה שכבשי התמיד היו גדולים כל כך שכשירכבום על הגמלים, היו רגליהם נגררים על הארץ. והרי לפי מ"ש תוס' [יומא דט"ז ב'] על כרחך שאין זה גוזמא, יע"ש. א"כ וודאי אפשר שיאחזו צוארם בטבעת א', ויאחזו רגליו האחרונים בטבעת שבצדו הרחוק מטבעת הראשון ד' אמות. ואף את"ל דהך דב"ר שהביאו תוס' גוזמא היא, אפ"ה היו יכולים לקשור רגלי הכבש בחבלי' ארוכים לטבעת הרחוק שבצדו. עכ"פ ק"ל הרי גם ידי הבהמה גם רגליה לא התפשטו כלל לפניה או לאחריה בשעת שחיטה, רק כל יד נעקד עם רגל שלאחריו נגד אמצעית בטן הבהמה, או כמו שכתב רש"י בעצמו שנעקדים ידיה ורגליה של הבהמה לאחוריה, וכמ"ש לעיל סי' ב'. וא"כ איך תאחז בידיה בטבעת שלפניה בדרום. והתוס' [יומא דס"ב ב'] כתבו דלהכי לא שחטוה על טבעת ראשונה שבקצה שורה א' באות ג. דשמא ירביץ גללים, ובעניי לא הבנתי דא"כ מה"ט הי' לנו להרחיק שחיטתו כל מה דאפשר מהמזבח והי' ראוי לנו לשחטו על קצה שורה האחרונה בטבעת המסומן באות ד'. ואת"ל כיון דטבעת א' מפסיק בין הגלל למזבח לית לן בה. עכ"פ א"כ בכל הקרבנות נמי ניחש הכי, והרי רק התמיד שוחטין על טבעת שניי', אבל כל קרבנות היום שוחטין כל משמור בטבעת הקבוע להם אפי' בטבעת הסמוך למזבח. וביומא [דל"ו א'] משמע דבמפסיק גוף הבהמה בין הגלל למזבח, תו לא חישיינן להטלת גלל. והכא גם בתמיד עבדינן הכי כלעיל סי' ג' ובהכי סגי. וא"כ יכול לשחוט שפיר על טבעת הראשונה. והמפרש למסכתן והר"ב כאן כתבו דלהכי שחטוהו בטבעת שניי'. כדי שלא יאפיל על מקום השחיטה צל המזבח שגבוה ט' אמות. הנה מלבד מה שהקשה רתוי"ט, שבבוקר שהצל מאריך, לא יספיק ריחוק זה שהוא י"ב אמות לגובה המזבח שהוא ט' אמות. שצלו מאריך ביותר. מלבד זה ק"ל הרי אמרי' [עירובין נ"ו א'] שביום היותר ארוך, חמה יוצאת בקרן צפונית מזרחית. א"כ אז אי אפשר שיהי' צל המזבח מאפיל על כל מקום הטבעות, דצל המזבח יפול לקרן מערבית דרומית של מזבח, והטבעות היו כולן בצפון המזבח. וכן בכל השנה חמה יוצאת על פני המזרח, ואין צל המזבח נופל אלא למערב המזבח, ולא פגע ולא נגע צל המזבח במקום הטבעות. ודוחק לומר שמשום תקופת טבת שהימים קצרים, שהחמה יוצאת בקרן מזרחית דרומית, ואז באמת צל המזבח נופל בבוקר נגד מערבית צפונית של מזבח. ויכסה באמת טבעת הראשון המסומן באות ג', אבל היאך משו"ה יתקנו שישחטו בכל עתותי השנה על טבעת שניי' מה"ט. והרי ברוב בוקרי השנה אין המזבח מאפיל לשם. מלבד קו' רתוי"ט הנ"ל. ורבינו בעל המאור כתב רתוי"ט משמו דלהכי שחטוהו על טבעת ב' דמשום דמעולם לא יצאה חמה בקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית [כעירובין נ"ו א']. ולפיכך כשם שהחמה מופלגת קצת מהקרנות בזריחתה ובשקיעתה, כך מפליגין שחיטת התמיד מקרנות של צפון המזבח. עכ"ל. הנה אם נתכוון רבינו בעל המאור לטבעות המסומני' באות א' וב', לא זכיתי להבין ד"ק, דכי משום שהחמה מתקרבת בעלייתה ושקיעתה לדרום העולם, להכי מקרבין מקום שחיטת התמיד בבוקר ובערב לצפון העולם. אתמהה. אמנם לולא מסתאפינא מרבותינו הי' נ"ל דטבעת שניי' דקאמר מתני' היינו מב' השורות שבצפון העזרה. וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט מתני' לאו בקרנות מזבח מיירי. רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי, וכן משמע לשון הרמב"ם [פ"א תמידין הי"א] שכתב וז"ל נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים וכו'. ואי כדברי רבותינו הנ"ל הרי נשחט על קרן מערבית דרומית של בית המטבחיים. אלא ע"כ שהרמב"ם ס"ל שבבוקר שחטו התמיד בטבעת המסומן באות ה'. ובערב בטבעת שבאות ו', ומה"ט שחטוהו על טבעת שניי' או מטעם שכ' רש"י כלעיל, כדי לאחוז רגלי הבהמה האחרונים בחבלים בטבעת ראשון שבאות ד'. או מטעם בעל המאור הנ"ל שכשם שהחמה מתרחקת עצמה מקרנות צפון בעלייתה ובשקיעתה לצד דרום, כך מרחיקין מקום השחיטה מקרנות צפון של בית המטבחיים, ומתקרבין יותר לצד דרום ובזה הכל מיושב על נכון בס"ד. אולם בציור השורות של הטבעות, יש ג"כ מקום להאריך קצת דהנה במדות [פ"ג מ"ה] אמרינן הטבעות היו ו' סדרים של ד' ד', וי"א ד' של ו' ו'. ופשוט דקיי"ל כסתמא דמתני' והיו ו' סדרים של ד' ד'. אולם המדפיסים בציור המקדש שבש"ס ציורו כזה. נראה שהבינו שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת מצפון לדרום, וסדר ��שורות זה אחר זה היו ממזרח למערב. אבל בציור הנ"ל שציירנו תראה איפכא. שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת ממזרח למערב, וסדרי השורות זא"ז היו מצפון לדרום. וזהו כהציור שיש בהמשניות לרתוי"ט. והן אמת דאין להקשות לציור המדפיסים בש"ס, מרש"י יומא [דס"ב ב' ד"ה על טבעת שנייה] , שכתב וז"ל, לא בטבעת שניי' שאצל המזבח וכו'. ואי כציור המדפיסים בש"ס, היכא ס"ד שישחטו בא' מהטבעות שאצל המזבח, הרי אצל המזבח הוא קצה של כל שורה ושורה. ואיך יקרא א' מהטבעות שם בשם שניי'. די"ל דכוונת רש"י דלא תימא דמלת שניי' אשורה קאי, רק אטבעת. ור"ל דלא תימא טבעת שני' דקאמר הש"ס, היינו טבעת הראשונה שבשורה שניי'. אלא ר"ל טבעת שניי' שבשורה ראשונה. ואעפ"כ לא נראה לי כציור ההוא, רק כציור רתוי"ט. וכדמוכח מתני' דמדות [שם] שהבאנו, דהרי מדרום לצפון קחשיב תנא שם המדה, א"כ הו' סדרים דנקט, ג"כ הם סדר אחר סדר מדרום לצפון, וכל שורה מתארכת ממזרח למערב. וגם מדברי המפרש בש"ס [תמיד ד"ל ע"ב ד"ה על טבעת שניי'] שכתב וז"ל, לאו בטבעת שניי' שבסדר ראשון שאצל המזבח, אלא בטבעת הראשונה של סדר השני המשוך לצד צפון, עכ"ל. הרי מבואר באר היטיב, שסדרי השורות זא"ז מדרום לצפון היו: 
+
+Chapter 5
+
+ונ"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש"י ברכות די"א ב', ד"ה וברכת כהנים ודלא כר"ב הכא). והרי אפי' מק"ש היו פטורים, אע"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא"ח נ"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל"ז ב'] הקורא ק"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד"ח מצוה מהמובחר [אב"י כ"כ הרשב"א בחידושיו, והובא בב"י א"ח נ"ח ד"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די"ט א'], וכ"ש ק"ש דאיכא למ"ד דק"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד"ת הוא דכתיב (כברכות דכ"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס"ד דוקשרתם נמי בכל ד"ת מיירי. ולפענ"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ"ל כן, ולפע"ד י"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ"ח בא"ח סי' ס"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע"כ צ"ל דאע"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד"ת כתיב]. [אב"י נ"ל ע"פ מ"ד (מנחות צ"ט ב') בשם רשב"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א"כ י"ל קו' ע"ר שליט"א, דה"פ דש"ס הכא אדקאמר האי בד"ת, ה"ק בשקורא ק"ש כדי ללמוד תורה ג"כ יצא יד"ח מצות לא ימוש. וא"כ וודאי בק"ש משתעי קרא, וא"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא דקרא של ודברת בם. עכ"ל בני הגאב"ד שליט"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ"ש מק"ש, דאיכא חד מ"ד דהוה דרבנן. וכ"ש דפטורים מברכת ק"ש ותפלת י"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר"ן סוכה דמ"א ב' ועיין א"ח סי' ל"ח ס"ח ורמו"א שם סק"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י"ב א') שקראו אח"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל"ז צ"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ"ה א' ד"ה שלוחי] . דס"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ"ל. והרי גם רמג"א (א"ח נ"ח סק"ה) כתב בשם הרשב"א, דהא דמשני הש"ס שקראו ברכת יוצר אח"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע"פ שהיו פטורים מק"ש. אפ"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת (כברכות ל"א א'). ומדהוצרכו לומר ק"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא"ח מ"ז ז']. ואע"ג דעכ"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג"א סי' ס']. ואחר הק"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה: 
+עוד נ"ל דלהכי נקט בהנך ג' ברכות שברכום עם העם, ולא נקט הכי בהנך דלעיל. דבשלמא לעיל לא היה צ"ל שלא שינו בסגנון גוף הברכה והקריאה, מדלא היה שם בל"ז שום שנוי אפי' בהפסק הסדר, דאפי' למ"ד (ברכות די"א ב') דברכה ראשונה שברכו היינו יוצר אור, נמצא שהיה שנוי בהפסק שבין יוצר לקריאת הק"ש, עכ"פ בברכה האחת גופה שברכו לא היה הפסק ושנוי. משא"כ הכא דבאותן ג' ברכות דנקט תנא בכולל, שינו בהפסק סדרן, דהרי בין אמת ויציב לרצה. שינו מאד הרבה שלא אמרו כל ברכות י"ח עד רצה, וכמו כן הפסיקו בין רצה לשים שלום. שלא אמרו ברכת הודאה בינתיים, להכי קמ"ל תנא דעכ"פ בסיגנון גוף הברכות שברכו לא שינו. או נ"ל דלהכי נקט הכא את העם ולא לעיל. דלעיל באמת ברכה ראשונה שברכוה, לא ברכוה בדמיון כמו שיברכוה העם, דהרי העם יברכו ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ולהכי לא פתחוה בברוך, והרי העם כשמברכין ברכה שאינה סמוכה לחבירתה. יפתחוה בברוך, משא"כ הכהנים לא אמרו ברכת יוצר. נמצא שלא היתה אצלם ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ואפ"ה לא פתחיה בברוך. או נ"ל דרק משום סיפא נקט הכא את העם. דקמ"ל דרק בחול ברכו כל הג' ברכות בסגנון כמו שמברכין העם. משא"כ בשבת מוסיפין בסגנון שים שלום ברכה א' למשמר היוצא, כמ"ש בסי' ט': 
+והקשה בבאר שבע. אף במצא השרץ במקום שאין חייבים כרת על הטומאה ל"ל פסכתר, הרי כל המאוס לבני אדם, מותר להוציא, כהאי עכברתא דאשתכח בי אספרמקא דרב אשי. ואמר רב אשי נקטוה בצוצית' ואפקוה (כביצה דל"ו ב'). ודוחק לומר דזהו דווקא בדירת חול שמצויין שם בני אדם. ליתא. דהרי בעזרת נשים נמי וודאי מצויין שם כל הנכנסין דרך שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל [עי' רפ"ב דמדות]. ולכאורה הי' נ"ל דשאני הכא דלא אפשר, דהיכי נעביד, אי יטלטל השרץ להדיא, יתטמא הכהן. ואי יטלטלו עם כלי, יתטמא הכלי. ואי עם פשוטי כלי עץ שאינו מקט"ו, הרי עכ"פ מבטל כלי מהיכנו, כבהמה שנפלה לאמת המים דאסור לשום כלים תחת רגליה רק משום צעב"ח (כשבת קכ"ח ב'), וה"נ כשמגיע עם השרץ במקום שאין רגלי בני אדם מצויין שם, מיד הו"ל על השרץ דין מוקצה, ונעשה אותה הכלי שמונח עליו השרץ בסיס להמוקצה. וכל כי האי גוונא דוקא במקום שחייבים כרת על טומאתו לא גזרו אלא בחוץ משער עזרת ישראל. מאי אמרת הרי יכול להוציא השרץ ע"י דבר שאינו כלי, כגון בבקעת עץ, איהו גופי' מוקצה הוא, וחוץ לשער עזרת ישראל לא שייך אין שבות במקדש. אולם כל זה ליתא. דהרי שפיר יכול להוציאו בפשוטי כלי עץ. ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, דכל שיכול לנערו מעליו אמרי' דאין מוקצה לחצי שבת [ועי' רמג"א רס"ה סק"ב, וש"ה סקי"א]. ורמ"ל (פ"ג ממקדש ה"כ) רצה לתרץ, דלאו משום טלטול שרץ נגעו בה, רק משום הוצאה לכרמלית, דהיינו חוץ לחומת הר הבית, ומתני' מיירי קודם שנפרצו בה פרצות, ואז רק בנמצא במקום הקודש התירו. וחזר בעצמו ודחה גם תי' זה. ול"מ נ"ל, דבשלמא במקום הקודש לא הי' סגי לכפות עליו פסכתר, דשמא יגע פסכתר גופי' בהשרץ, והרי בהכניס כלי שנטמא בשרץ למקדש חייב ג"כ כרת (כעירובין ק"ד ב'), וא"כ מה עדיף פסכתר משרץ. אבל חוץ מעזרת ישראל למה יטלטל השרץ שלא לצורך כלל, דאי משום מיאוס הרי יכול לכפות עליו פסכתר. ולא דמי כלל לאספרמקי, דלא הוה סגי בשיכפה על השרץ כלי דעכ"פ יתמאס האספרמקי עי"ז בשיונח עליו השרץ עד הערב, וגם אפשר שהי' צריך לאספרמקי ביו"ט. מיהו וודאי גם בגרף של רעי, אם אפשר לכפות עליו כלי עדיף טפי דהרי אף בחצר מותר כה"ג (כא"ח ש"ח ל"ד), רק דבבית צר יהי' שם מכשול לרגלי אדם, משא"כ בעזרת נשים דרווח טובא, וודאי הכי עדיף טפי, ולא לטלטל השרץ שלא לצורך כלל: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+ותמוהין דברי הרמב"ם, דאיהו פסק [בפ"ד ה"ח מתמידין] כרבנן דמפיסין מי יעלה אברים מכבש למזבח. ובהל' כלי מקדש (פ"ה הי"ד) כתב שכל א' וא' נותן האברים שבידו לראשון וכו'. ומאי ראשון ושני יש כאן, הרי כהן א' זכה ע"פ פייס בכולם. ואי"ל שכשרצה הכה"ג להקריב לא הפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח. ליתא, דא"כ חסרו להו פייסות, שהן הלממ"ס, כקו' הש"ס (יומא כ"ו א'). ודוחק לומר דאף לרבנן שהפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח, הפיסו לכל אבר ואבר בפני עצמו, וכמו שעשו בתחלה כשהעלו האברים מהמטבחיים לכבש. ולא תקשה דא"כ פיישי להו פייסות טובא. די"ל דה"ק ד' פעמים נכנסין לפייס, וכמו שתי' הש"ס (יומא דכ"ה א'). דעכ"פ לישנא דמי מעלה אברים מכבש למזבח, משמע טפי דא' זוכה להעלות כולם. ובני הגאב"ד מהו' רב"י שליט"א עוררני לכל זה: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,42 @@
+Boaz on Mishnah Temurah
+בועז על משנה תמורה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י ק"ל הרי בממיר בתר מתכפר אזלינן דרק הוא יכול להמיר, וכמ"ש ע"ר נ"י בסי' ז'. והרי אין יורש מתכפר בקרבן מורישו, ואפי' על אותו חטא עצמו, [וככריתות פ"ו מ"ז]. השבתי בני בבת עיני שליט"א. מצינא לתרוצי לך שאני יורש דרבי' קרא, ואם המר ימר [כש"ס ד"ב ב'] ואי"ל דנילף מנה. ליתא דמאי אולמה דהאי קרא מקרא אחרינא דאיכא גבי נזיר דמוכח מנה דבתר מתכפר אזלינן [כתמורה ד"י ע"א]. אלא דשנויי דחיקה לא משנינא לך, דא"כ הו"ל עכ"פ לש"ס [שם] לאתויי הך ראיה דיורש למדחי עי"ז ראיה דמייתי מנזיר בסברת דמאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא, ול"ל לאוקמא קרא בנזיר במלתא חדתא שרשאי להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים. אמנם קושיתך מעיקרא לק"מ דהן אמת בחטאת לא מצי איירי הך דיורש, דהרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלה ולהכי אינה עושה תמורה [וכלקמן רפ"ד]. אבל מי סברת דמתכפר דקאמר הש"ס דאזלינן בתרי' [כלקמן ד"י ע"א], היינו שיש בהם כפרה ממש. כאשם, או עולה. דעכ"פ מכפר אעשה [כיומא דל"ו א']. אבל בני שליט"א. היכי מצית אמרת הכי, הרי שלמים, והרי פסח, והרי תודה נמי עושין תמורה [כפסחים צ"ו ב'] ואף שאין בהם שום לחלוחית של כפרה. ומי ימיר בהם אי בתר מתכפר אזלינן לדידך. אבל באמת מ"ש בש"ס דבממיר בתר מתכפר אזלינן היינו בתר מי שנזרק עליו הדם, דזריקת הדם נקרא כפרה, וכדאשכחן [כריתות כ"ב א'] מודה ר"י לענין כפרה, ופי' רש"י שם [ד"ה לפי] דהיינו זריקה. וכ"כ [בפסחים ס"א ב'] שחטו לפסח ע"מ שיתכפרו בו ערלים. וכדומה הרבה בש"ס. וא"כ הרי קרבן שירש אדם מאביו, אסור לזרוק דמו בשביל המת, רק בשביל היורש [כזבחים ד"ז ב'] רק דבעשה כן מחשב כשנוי בעלים ולא עלה לשם חובה. דצריך היורש להביא אז קרבן אחר לתשלומי חיובי אביו, ומדאין כפרה למתים לא נפסל כרמב"ם [פט"ו מפסוה"ק ה"ט]: 
+ולרמב"ם פ"א מתמורה דס"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה אפ"ה לקו. נ"ל דלרמב"ם ה"פ דש"ס, אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי יחיד לקי במימר רק ביש בו מעשה, ר"ל כשנעשה התמורה קודש. אבל כשהמיר בשל חבירו שלא נעשה התמורה קודש באמת לא לקי, מדה"ל לאו שאין בו מעשה [וכלקמן סי' ד']. אבל בצבור ושותפין אע"ג דבאמת אין תמורתו תמורה, ולא נעשה מעשה על ידן אפ"ה לקי, וא"כ אין העונש שוה בכל, ולהכי ס"ד דבכה"ג גם אשה לא לקי קמ"ל. ורבינו לח"מ [שם] כ' דלרמב"ם היה הגרסא ה"מ לאו שיש בו מעשה, דהא בקרא דילפינן מניה השוואת אשה לאיש, איש או אשה כי יעשו כתיב, אבל ממיר דאין בו מעשה, סד"א דאשה שהמירה פטורה, קמ"ל. וכן גרס נמי רש"י בלשון ראשון שהביא: 
+ולרמב"ם הנ"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה ואפ"ה לקו אילה"ק א"כ דלא נתפס בקדושה, אמאי לקי. נ"ל דנמי אפשר לומר. כיון דעכ"פ אפשר בהך לאו מעשה, אע"ג דאיהו לא עביד מעשה חייב [ועי' ברמ"מ פי"ג משכירות ה"ב], אבל באמת הרמב"ם א"א דס"ל סברת ר' יוחנן, דמדנתפס בקדושה מחשב מעשה, דהרי ר' יוחנן א"ל מה"ט להתנא לא תתני מימר בהדי הנך דלקי אף בלי מעשה, והרי הרמב"ם חשיב כהתנא כל הג' שנלקין אף בלי מעשה [ריש הלכות תמורה] . אמנם י"ל דלר' יוחנן שותפין לא לקו בהמירו, והרמב"ם רק בהא לא ס"ל כוותיה, וטעמו כמ"ש רכ"מ. וא"כ שפיר חשיב כתנא דגם מימר לקי גם בלי מעשה. דהיינו בשותפין, ולעולם ס"ל בהא כר' יוחנן משום דביחיד בדיבורו נעשה מעשה. [ועי' במים חיים לרפ"ח פי"ג משכירות] . אמנם בש"ס [ד"ד ב'] מקשה עוד דלמה ילקה במימר והרי הו"ל לאו הניתק לעשה, שנאמר ואם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש. ומתרץ. דזהו דוקא בששוין הלאו והעשה, משא"כ במימר הלאו נוהג בכל דאפי' צבור ושותפין שהמירו לקו, אבל העשה אינו כן, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה. וגרסת ש"ס דילן דלהכי לא הו"ל מימר לאו הניתק לעשה מדכתיב ב' לאוין קרובים לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ועקר חיוב דב' לאוין. ורש"י ורמב"ם הביאו ב' הגרסות, ולרש"י דס"ל [ד"ב ב' ד"ה ל"א] דצבור אין לוקין כשהמירו, צ"ל דמה דקאמר בש"ס דתמורה לאו שוה בכל, כפשוטו. ואי"ל א"כ דהו"ל במימר ב' לאוי, ללקי פ', ואמאי קאמר במתני' דלוקה ארבעים. י"ל דלא יחליפנו היינו בקרבן של אחרים ולא ימיר היינו בקרבן של עצמו [כש"ס ד"ט א']. אמנם רש"י שם פירש דלישנא דחילוף משמע בשל אחרים. ותמורה משמע בשל עצמו. והן אמת דאעפ"כ קאמר הש"ס שפיר לעיל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי. אע"ג דכל לאו מיירי בחוטא אחר, אפ"ה עוקר לב' לאוי הוא, למי שממיר בשל אחרים ולמי שממיר בשל עצמו, שבשניהן נימא שלא ילקו ע"י העשה. אבל ק"ל דהרי אשכחנא נמי המרה בשל אחרים. כמו על הגאולה ועל התמורה [רות ד' ז']. ולא ימכרנו ולא ימר [יחזקאל מ"ח י"ד]. ומצינו נמי חילוף בשל עצמו, כגון חמש חליפות שמלות [בראשית מ"ד כ"ב] וקוי ד' יחליפו כח [ישעיה מ' ל"א] , ועוד הרבה. ואי"ל דמדמייתרו לאוי דרש הכי ולא מלישנא דקרא, דמדאפשר למדרש חד במחליף בהמה שלו בקרבן של אחרים, כשהרשהו בעל הקרבן להמר בקרבנו, וחד במחליף בהמתו בקרבנו, לא מוקמינן בלאוי יתירי [כפסחים כ"ד ב']. ליתא דא"כ מה מקשי הש"ס שם ולכתב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ר"ל דנימא מה במחליף בשל אחרים, שצריך שיתרצה האחר וכדמסיק הש"ס. ונמצא שהאיסור נעשה ע"י ב' בנ"א, אפ"ה לקי, כ"ש בממיר בשל עצמו, שכל האיסור ע"י א', ומאי קו', אי הוה כתיב חד לאו הוה מוקמינן ליה למסתבר. אלא נ"ל דכוונת רש"י דדוקא בכתובים חלוף והמרה סמוכים, משמע חלוף רק בשל אחרים וממיר רק בשל עצמו, ומצינו הרבה דוגמת זה בלשון, נמצא דלא ק' תו מקראי הנ"ל. וי"א דחילוף היינו בדברים שאינן דומין כלל, ותמורה היינו בדברים הדומין קצת, ולפ"ז הש"ס באמת הכי דרש, לא יחליפנו היינו כהשנוי הוא דזה של אחרים וזה של עצמו, ולא ימיר דרשינן כשהדמיון הוא שהקרבן והתמורה שניהן שלו, ולפ"ז לא ק' תו מקראי הנ"ל, דאע"ג דהכא דרשינן לא יחליפנו להך שנוי, ולא ימיר להך דמיון, עכ"פ יש שנויים ודמיונות אחרים ג"כ, ולהם התכוונו הנך קראי שהראנו. אמנם גם על זה ק"ל מדכתיב כבודם בקלון אמיר [הושע ד' ז']. לא נירא בהמיר ארץ [תילים מ"ו ז'], ועוד הרבה שנראה השנוי עין בעין, ואפ"ה כתיב לשון המרה. ומלבד זה ק"ל דאם זהו החלוק שבין מחליף בשל אחרים למחליף בשל עצמו, בענין הדמיון שבין הקרבן להבהמה, א"כ למה לא כתבה התורה המרה והחלפה נמי גבי שיהיה הוא ותמורתו קודש. דמדכתיב רק בממיר, י"ל דלמא רק בממיר מדשוין יהיה הוא ותמורתו קודש, משא"כ במחליף. ולפי' רש"י הנ"ל יש ליישב קצת. ותו דגם לרש"י קשה מה מקשה הש"ס [ד"ד ב'], אמאי לקי מימר הרי הו"ל לאו הניתק לעשה. ומתרץ לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. ואי כדברי רש"י או י"א הנ"ל דלא יחליף יש במשמעותו דבר אחר מלא ימיר, א"כ אין כאן קו' ואין כאן תירוץ, דמאי קו', הרי רק ממיר ניתק לעשה, וכדכתיב ואם המר ימירנו, ודלמא הא דסופג מ' היינו במחליף בשל אחרים. ואת"ל עכ"פ הרי במתני' תני גם בממיר שסופג מ'. אף דבממיר נתקו הכ' בפירוש לעשה. עכ"פ מה משני לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי, הרי העשה דאם המר ימירנו לא עקר רק הלאו דהמרה. ולא הלאו דחילוף. וקצת יש לדחוק. דאע"ג דהש"ס [ד"ט א'] קאמר דצריך לאו בפירוש למימר בשל עצמו, ולא סגי למלקי בי' מק"ו מלא יחליף בשל אחרים, דסד"א דוקא בלא יחליף לקי, מדהתכוון שתצא זו, ותכנס זו, משא"כ בממיר שעל כרחך התכוין שיהיו שניהן קדושות, לא לקי, מיהו כל זה רק לס"ד דש"ס, אבל לבתר דכתב לא ימיר בפירוש, תו ליכא למימר דדוקא במכניס זו ומוציא זו איכא לאו, וא"כ י"ל דבממיר יש ב' לאוין, א' הלאו שנכתב גביה בפירוש, וא' הלאו דאית למגמר בי' מק"ו מלא יחליף, וזהו דקאמר הש"ס לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. מיהו כל זה דוחק בכוונת הש"ס. ולולא מסתפינא נ"ל דלא יחליפנו ולא ימיר דנקט קרא לישנא בעלמא נקט, ודברה תורה כלשון בנ"א [ועי' מנחות י"ז ב' תוס' ד"ה מאי, וסוטה כ"ד א' תוס' ד"ה ורבי, דבמסתבר קיי"ל כן]. והש"ס דדריש בשל אחרים ובשל עצמו רק מיתורי דקראי דריש הכי, ואי משום קושיתינו הנ"ל מהא דמקשי הש"ס [ד"ט א'] דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר. ר"ל דלכתב בפירוש לא יחליפנו בשל אחרים [ונימא דכ"ש בשל עצמו] ואם המר ימיר וגו'. דבכה"ג לא הו"ל ניתק לעשה, מדאין הלאו והעשה בחד לישנא, אלא שהש"ס קיצר בלשון ועל גמרי' סמיך, ואהא תירץ דאי הוה כתיב רק לא יחליפנו בשל אחרים סד"א דהיינו כשרוצה להחליף בהמת חולין שלו. בבהמת קודש של חבירו באופן שבהמת קודש של חבירו תהיה חולין ותהיה שייך להממיר, והבהמת חולין שלו תהי' קודש ותהי' מעתה שייך לחבירו. ובכה"ג דמכניס זו ומוציא זו לקי, אבל בממיר ששני הבהמות שלו ומתכוון ששניהם יהיו קדושות בכה"ג לא לקי. קמ"ל: 
+כך משמעות המשנה והסוגיא שבש"ס. וכן משמע נמי מלקמן משנה ג' דקאמר ר' יוסי ממירין אברין בשלימין. והיינו אברי חולין בשלימין קודש, ע"ש. וכן משמע נמי מפי' רש"י כאן. אולם התוס' הכא ד"ה שנאמר כתבו דמלה קמא הוא הקודש. והכי אמרי' בפירוש בסוגיא דבכורות [די"ד ב']. אב"י אולם דעת הרמב"ם [פ"א מתמורה] דמלה קמא הוא החולין. וכמבואר שם בכמה מקומות, אמנם במחובר עם מלת על הוא בהיפוך דהראשון קודש והשני חולין וכדמוכח במ"ב ממירין מן הבקר על הצאן, דשם אין ספק דר"ל בקר קודש על צאו חולין [ערתוי"ט שם ד"ה ממירין] ודו"ק. 
+אב"י יהא דלא נקט אין ממירין אברים באברים, דהרי עובר נמי ירך אמו. רבותא קמ"ל, אף דעובר דמיא לשלמין, עכ"פ עובר לא מקרי בהמה [ש"ס]. או דלהכי אין ממיר בולד משום דתמורה הוקש למעשר, דאין העובר נתפס במעשר מדכתיב אשר יעבור. והעובר אינו עובר [כלקמן פ"ג מ"ה]. ותמוהים דברי רתוי"ט [פ"ב מ"ג ד"ה ומקריבין] שדחה דברי הר"ב ורש"י שכתב דלהכי אין עובר עושה תמורה מדאינו נקרא בהמה, והיינו אליבא דר"י וכאוקימתא דש"ס הכא, ולרתוי"ט אדחי סברא זו [בחולין ס"ט ב']. אלא המשנה היא אליבא דר"ש. אולם המעיין שם בסוף הסוגי' יראה שנדחו דברי רב שימי בר אשי דס"ל כן, ועי' [רמב"ם פט"ו ממעשר]: 
+ותמוהים לכאורה דרבתו"ס (יומא מ"ג א') שכתבו דעליו ר"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש"ס (וערתוי"ט ד"ה אין). ונ"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א"כ הו"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיהיה יכול לערבן אח"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש"י שפי' דהא דקאמר בש"ס התם הכל כשרין לקדש, ר"ל לתת המים על האפר. ר"ל דרש"י ר"ל במ"ש לתת המים, היינו לע��ב, כמו שפי' רש"י בעצמו (בערכין ד"ג א' ד"ה לקדש, וביבמות דע"ב ב' ד"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד"ה ורבנן) כ' רש"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה: 
+ויהו פי' המשנה (אהלות פי"ז מ"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב"ם בפ"י מטו"מ, וז"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ"ז א'). מיהו נל"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע"ד מ"ש בש"ס (תמורה די"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע"ג דבפי"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ"ר, תירץ הר"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ"א לחבירתה. וגם בל"ז ק"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל"כ האיך ולמה נטמא (קע"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש"ל. ולהכי לר"א דס"ל דביהפ"ר עושה ביהפ"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס"ל ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש"ס דלרבנן בחרש כה"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר"א דס"ל דבחרש כה"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נקודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. אמנם מה דק"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ואת"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ"פ ק"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ"ז א'] וא"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ"ל דכיון דביהפ"ר מדרבנן מדהו"ל ספק טומאה בר"ה (ככתובות דכ"ח ב'), א"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ"ד מ"ח ופ"ה מ"א) ועי' עוד בש"ס שם (דנ"א א', ודנ"ו ב'): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+מיהו הנך ג' אופנים הם ג' אוקימתות בש"ס (זבחים ע"ד ב'). ואילה"ק לאוקימתא קמייתא ובתרייתא, דאוקמא למתניתין בדרוסה ובולד טריפה, שוודאי כל התערובות אסור להדיוט, א"כ מה מהני ירעו דאמר במתני'. הרי גם כשיוממו יהיו אסורים להדיוט, וגם לפדותן אז לכלבים א"א דהרי קיי"ל (רמב"ם פ"ב מאסמ"ז ה"י) אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. י"ל דה"מ בעינא, אבל קדשים שהוממו שנתערבו. דמדאו' בטלים ברוב, מותר לפדותן לכלבים. א"נ דמתני' אתיא כמ"ד דפודין הקדשין להאכילן לכלבים (ועי' תוס' זבחים דע"א ב'). וכל זה פירשתי ע"ד רש"י שם (יע"ש). והא דלא פי' באוקימתא קמייתא דש"ס דמוקי למתני' שנתערב דרוסה בנקובות הקוץ, כגון שניקבו כולן לחלל הבהמה, וכדמשמע לישנא דנקובת הקוץ, ולא נקט חבולת הקוץ, אלא וודאי בשניקבה לחלל מיירי. דאותן שנקבו בקוץ כשירה ע"י שיבדוק בפנים הבני מעיים נגד הנקב, אבל הדרוסה שניקבה לחלל טריפה אליבא דכ"ע כשנתנקבה לחלל, דזיהרא מקלי קלי גם לבני מעים, ולא מהני בדיקה (כחולין נ"ג ב') ולהכי ירעו עד שיסתאבו וכו' כלעיל. י"ל חדא דהא תינח אליבא דבעה"ג ורמב"ם (פי"א משחיטה), דס"ל דכל שניקבו ע"י קוץ לחללה מהני בדיקה בבמ"ע נגד הנקב. אבל אנן הא קיי"ל דכל שניקב לחללה, אפילו ע"י קוץ, גם לדינא דש"ס אין לה בדיקה נגד במ"ע (כרש"י חולין נ"ג ב' ד"ה בקוץ, ורא"ש שם, ובי"ד נ"א ס"א). ותו דגם לרמב"ם ובעה"ג א"א לאוקמינהו כן, דהרי גם אם לא נתערב דרוסה בין נקובות הקוץ, כיון דנקובות הקוץ עכ"פ צריכין בדיקה, מדיש בהן חשש טריפות אמרינן הקריבהו נא לפחתך, והיו בל"ז צריכים לרעות עד שיסתאבו, וכמ"ש רש"י בנפולה שנתערבה. מיהו רש"י אזל לשטתיה, דס"ל [חולין נ"ג ב' ד"ה דרוסה], דספק דרוסה. משהאדים הבשר מבחוץ תו לית לה בדיקה. וא�� לית בה אדמימות בחוץ אע"ג שהאדים הבשר בפנים, כשרה, דמדלא האדים מבחוץ, תלינן דלא נדרסה, והאדמימות בפנים אומצא דאסמיק הוא. וכך הבין הש"ך [סי' נ"ז סקל"ו] דרש"י הכי ס"ל דסגי בבדיקת חוץ. ואילה"ק ממ"ש רש"י שם ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. נ"ל דר"ל שאין מקום הדריסה ניכר בלי בדיקה, אז צריך לבדוק יפה גבה וכו'. ואדרבה משם מוכח כן, דמדהזכיר רש"י מתחלת דבריו מלת בחוץ, ואח"כ בד"ה צריך לבדוק לא הזכיר רש"י מלת בפנים, ש"מ שפיר דצריך לבדוק דקאמר היינו בחוץ, וכמו שהתחיל רש"י בדבריו. אולם לתוס' (חולין נ"ג ב' ד"ה דרוסה) , דס"ל דאפילו דרוסה שהאדים הבשר מבחוץ או לא האדים מבחוץ, יש לה בדיקה בפנים. י"ל דמצי סברי הכא כרש"י דמיירי הכא שנחבלו כולן שלא לחללה, וא' מהן היתה דרוסה, ואפ"ה אין להקשות לדידהו דלמה ירעו, ישחטו כולן לזבחים ויבדקום, דהרי לתוס' מהני בדיקת פנים. י"ל דמדיש בהו חשש טריפות, וצריכים בדיקה בפנים אמרינן גבייהו הקריבהו נא לפחתך, וכמש"ל בשם רש"י בנפולה שנתערבה. אבל הקשה הש"ך שם לתוס' דס"ל דבדרוסה גם בלא האדים הבשר מבחוץ, צריכה בדיקה בפנים. א"כ מה דוחקיה דר' ינאי בש"ס הכא לאוקמא למתני' שנתערב נקובת הקוץ בדרוסה, והרי בכה"ג מצי למדחי לתרוציה, דמידע ידיע, דהנדרס חבלתו משוכה ע"י קריעת הצפורן ונקובות הקוץ נקובתו עגול, וכדדחיק הש"ס באמת לתרוציה. [מלבד הדוחק שבתירוץ ר' ינאי, שיהיה צריך לאוקמא שכל בהמות הקדשים נתנקבו ע"י קוץ], טפי הו"ל לר' ינאי לאוקמא למתני', דמיירי בדרוסה שאין מקום הדריסה ניכר בה בחוץ, או שהיא שאר ספק דרוסה, שנתערב בין בהמות קדשים שלימות, ומדלא מצי למבדקינהו מבחוץ רק אחר שחיטה להכי ירעו. אע"כ כרש"י דס"ל דכל שאין אדמימות ניכר מבחוץ, כשרה וא"צ תו בדיקה בפנים, ולהכי לא מצי לאוקמא למתני' בהכי, דא"כ היו כולן כשרות. עכת"ד הש"ך. ואין לתרץ קו' הש"ך, דלהכי לא אוקמא ר' ינאי למתני' בגוונא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ. וצריכה בדיקה מבחוץ אחר הפשטה, דא"כ אינה רק ספק טריפה, ומדנקטה מתני' מלת טריפה, משמע שהיא וודאי טריפה. ליתא, דא"כ ק' נמי למאי דמוקי למתני' דמיירי בנפולה. והרי נפולה ג"כ אינה רק ספק טריפה, וצריכה בדיקה. אמנם תמהני מאד, הרי גם לרש"י ק', דעכ"פ הו"ל לאוקמא למתני' שניקבה ע"י מחט דק נגד הסימנים או במקום אחר לתוך חלל הגוף, דלרש"י [חולין נ"ג ב' ד"ה בקוץ], מדניקב לחלל הבהמה והמחט דק, להכי גם מדינא דגמ' אינו מועיל בדיקת הבמ"ע נגד הנקב, והכי קיי"ל וכמש"ל. ולפיכך מדהיה מקום הנקיבה דק. לא ניכר מקום הנקב מבחוץ, ועי"ז נאבדה זו בין שאר בהמות קדשים שלימות, וקתני במתני' שפיר שירעו כולם. ובכו"פ רצה לתרץ קו' הש"ך, דאילו הוה מוקי למתני' בספק דרוסה, היה כל התערובות מותר להקריב, מדבכל חד שיקריב איכא ס"ס, ספק שאין כאן דרוסה בהחערובות, ואת"ל שיש, עכ"פ שמא זה הנקרב אינו הדרוסה. ואת"ל בנפולה נמי איכא ס"ס כה"ג. והיכא מוקי לה הש"ס בנפולה. י"ל דבנפולה מדאיכא לברר ע"י בדיקת פנים שלא נתרסקו אבריו, כל דאיכא לברר לא שרינן בס"ס. משא"כ בדרוסה הרי ליכא לברר ע"י בדיקה, דאימר דנדרס בסימנים ושמא במקום נקב קשחיט. אבל בנפולה הרי א"צ לבדוק הסימנים (כי"ד נ"ח ס"ג). כך תוכן כוונתו אף שלא בירר בדבריו כן. אולם אם כי דבר חכמה אמר, אעפ"כ יש ג' תשובות בדבריו ](א) דאנן קיי"ל (בי"ד סי' ק"י ס"ט) דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, והספק הראשון איסור דאו' לא הוה ס"ס. ](ב) דאנן קיי"ל (שם ברמ"א) דאפילו אפשר לברר איסורא ע"י טרחא, שרינן מכח ס"ס. ](ג) דוקא לעניין נקב אמרי' אימא במקום נקב קשחיט ולא יהא ניכר אחר שחיטה, משא"כ בספק דרוסה דחיישינן שמא האדים בפנים גם אחר שחיטה מצי למבדק שפיר (כרש"י חולין מ"ב ב' ד"ה ההוא). ואין להקשות לרש"י שם עכ"פ שמא האדים רק עור החיצון, וא"א להכיר מדכולו אדום, ויהיה מחלחל ויורד, כדאמרינן לרש"י בגוף (שם נ"ג ב'). י"ל דה"מ היכא דאיכא ריעותא. אבל הכא דלא משכח ריעותא לא חיישינן לה. ותו דע"כ גם לתוס' צ"ל דיש לוושט בדיקה בפנים ולא חיישינן שמא במקום אדמימות קשחט. דהרי תוס' ס"ל (שם נ"ג ב' ד"ה דרוסה), דלכל ס' דרוסה יש בדיקה בפנים, והאיך יבדוק הסימנים שמא במקום אדמימות קשחט. ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא דרס במקום הסימנים. אע"כ דגם לתוס' לא חיישינן בדרוסה בסימנים אימא במקום אדמימות קשחט. ועוד רצה הכו"פ הנ"ל לתרץ קו' הש"ך בכמה אופנים. ובמח"כ שכולם לא עלו לו יפה למשגיח מחלונות ומציץ מחרכים. ול"מ נלפע"ד לתרץ קו' הש"ך לתוס' דמדקתני במתני' טריפה, משמע שנתערב עם א' מי"ח טריפות שנזכרו ריש אלו טריפות. משא"כ ספק טריפה לא נזכרת שם כלל. וכ"ש ספק דרוסה לא משתמע ממתני' כלל, והרי רב ושמואל פליגי [חולין נ"ג א'] אי חוששין לספק דרוסה, ומשמע שם (מרש"י ד"ה מקום), דלרב כל שלא ניכר בה רושם דריסה מבחוץ, כשרה, ואע"ג דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה כשמואל עכ"פ מדלא מייתי ראיה לשמואל ממתני', משמע וודאי דספק דרוסה אינה בכלל דרוסה דנקט שם במתני'. ולכה"פ י"ל דר' ינאי רצה ליישב גם אליבא דרב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה. משא"כ בדאוקמא בנפולה, אע"ג דג"כ רק ספק טריפה הוא, עכ"פ נזכר ספק שלו במתני', דהרי כל נפולה רק ספק טריפה הוא. וגם למאי דאצטריך לאוקמא בנפולה שהולכת, דאל"כ א"א שתתערב ולא תוכר, ואפ"ה ס"ל דצריכה בדיקה, עכ"פ הרי כל שצריכה בדיקה בנפולה כבר נזכרת במשנה, מדהזכיר נפולה ודו"ק. אמנם אילה"ק למה ירעו עד שיסתאבו, לשהינהו י"ב חודש, וכשימות א' מהן נאמר שזהו הטריפה מדלא חי י"ב חודש, ויהיו האחרים מותרים. ואי"ל דמדרבים הם חיישינן דאתא בהו לידי תקלה [כחולין נ"ג ב']. ליתא. דהרי הכא ישהינהו עד שיוממו. אע"כ דבקדשים שנמסרו לרעיה, בדיל מניה ולא חיישינן לתקלה. ודוחק לומר, דלהכי באמת נקט שנתערב דרוסת הזאב, דהאי מלת זאב מיותר לגמרי, אלא בעי לגלויי דבבהמה דקה מיירי, דיש לזאב דרוסה אצלה, כריש אלו טריפות, והרי רוב הנקרבים. מבהמה דקה הם בני שנה, שכשרים רק תוך שנתה, ואם שהו אח"כ ירעו, ולפיכך לא סגי להו שישהו יב"ח. ותו הא תינח לר' ינאי דמוקי לה למתני' בדרוסת הזאב שנתערב בנקובת הקוץ, והרי לדידיה בל"ז לא ק' קושיתינו שישהינהו יב"ח, דהרי ר' ינאי ס"ל [נדה דכ"ד א'] דטריפה חיה, וא"כ לא מהני שהוי יב"ח. וכ"כ למאי דאוקמא ר' ירמיה דמתני' מיירי בולד טריפה שנתערב, גם לא ק' לשהינהו יב"ח וכלעיל, דליתא דהרי קיי"ל (י"ד נ"ז סי"ח) שבולד טריפה לא מהני שהוי. אלא לריש לקיש דמוקי לה בנפולה שנתערבה, ק' לשהינהו יב"ח ויבורר איזה טריפה ויקריבו השאר. ואי"ל דס"ל דבע"ח נדחין, וכיון שנתקו תוך שנתן אדחו לגמרי, דא"כ דגם בהא ס"ל דלא כהלכתא. דהרי קיי"ל דבע"ח אינן נדחין (כרמב"ם פט"ו ממעק"ר ה"ד), וא"כ אדמהדרו ליה בש"ס כולהו כר"ל לא אמרו, מדאמר דלא כהלכתא, דסבירה לן הלכה א"צ בדיקה, נהדרו ליה מדס"ל דלא כהלכתא לעניין בע"ח אינן נדחין. אמנם נ"ל דהא דמהני שהוי, היינו רק בספק טריפה, שכשיתקיים נימא דהוברר הדבר שכשרה הוא. אבל וודאי טריפה שנתערב בכשרות אע"ג דנמי כל אחת ספק טריפה הוא מכח התערובות, כי הכא, אפ"ה לא מ��ני שהוי להחזיק ע"י מיתת האחת שהאחרות כשרות. דאין הוכחה להאחרות מדחיו, דהרי בוודאי טריפה לא מהני שהוי (כי"ד נ"ז י"ח). מה אמרת. מדמתה האחת, וודאי היא היתה הטריפה, ליתא, דוכי כשרה א"א שתמות. ובהא מתורץ גם קושית תוס' חדשים כאן, שהקשה למה נדחק הש"ס לתרוצי ג' תרוצים דלא כהלכתא, וכדאמרן, הו"ל לתרוצי דמיירי שנתערב בין בהמות הקדשים בהמה שהלעיטה חלתית. דקיי"ל שהיא טריפה מדוודאי ניקבו בני מעיה (כחולין נ"ח ב'). והניח בצ"ע. ולדברינו הנ"ל מיושב שפיר, דאע"ג דבכה"ג, אפילו מדינא דש"ס לא מהני בדיקה, מדוודאי רובן מנקבין. אפ"ה לא ימלט שיש מיעוט שלא יתנקבו מחלתית. ולהכי לפע"ד לא גרע מדרוסה וודאית דאף לדידן דלא בקאינן בבדיקתה, אפ"ה מהני גבה שהוי יב"ח, וכשיתקיימו כולן יהיו כולן כשרים להקרבה. ומכ"ש לרפ"ח [י"ד מ' סק"ה], שכתב דאכלה חלתית טריפה רק מדסופה לנקוב. א"כ כשיתקיימו יב"ח חזינן דלא הוה סופן לנקוב. וא"כ למה קאמר מתני' [רפ"ח דזבחים] דירעו, לשהינהו יב"ח. אבל יש להקשות לרש"י, דל"ל למימר דנפולה אסור להקריב על סמך שיבדקנו, משום הקריבהו לפחתך, דאינו רק דברי קבלה, וכן הביא רש"י הכתוב הזה לענין הבאת חטאת כחושה [מנחות דס"ד א ד"ה אפי'], וזהו הפסוק שהביא הש"ס [חולין ד"צ ע"ב, וסוכה ד"נ ע"א], ולמה לא הביא הש"ס ורש"י הקרא דכתוב בספר אורייתא דמשה. ממבחר נדריך, וכדמייתי הש"ס הילפותא מהך קרא ביומא [דל"ד ב']. ואת"ל דדוקא כשאין חסרון או מום בגוף הדבר, רק שאפשר להביא מובחר יותר, שייך ללמוד ממבחר נדריך. אבל כשיש גנאי בגוף הקרבן שייך טפי למילף מהקריבהו לפחתך. עכ"פ תיפק ליה מדיש בה חשש טריפה פסול להקרבה, מדמעטיה קרא דכתיב מן הבקר להוציא הטריפה, וכל אשר יעבור, ולא טריפה שלהבא לא תעבור, ועוד יש קרא ממשקה לישראל מהמותר וכו', וכל הג' הילפותות צריכי, חד לטריפה מהבטן. וחד לנטרפה ואח"כ הוקדשה, וחד להוקדשה ואח"כ נטרפה [כמנחות ד"ו ע"א]: ואפי' נדחוק ונאמר דכל הנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו (כרכ"מ פ"ב מאס"מז), עכ"פ אסורא דאורייתא איכא. וגם קמעייל חולין בעזרה (כחולין פ"ה ב'), והרי חולין בעזרה דאורייתא, (כרכ"מ פ"ב משחיטה ורלח"מ שם), והכא ממ"נ אי נטרפה ואח"כ הוקדשה, הרי לא חל עלה קדושה כלל כספ"ב דתמורה (דף י"ז א'), ובכה"ג הו"ל חולין גמורים, שאפילו רק להכניסן לבד בעזרה אסור (כתוס' ביצה דף כ' ע"ב ד"ה והביא). ואי מיירי הכא בהוקדשה ואח"כ נטרפה, הרי אע"ג דקדיש קדושת דמים, וכל הקדוש קדושת דמים מותר להכניסו לעזרה, עכ"פ לשחטו או לעשות בו מעשה כעין הקרבה אסור (כתוס' מנחות דף פ' ע"ב ד"ה וכי, וערמ"למ פ"ב משחיטה ה"ג). ונ"ל דכל שיש רוב כשרות, דבטל מדאו', וגם איכא למתלי בכל חדא וחדא שהוא מהרוב, ליכא חשש טריפות והבאת חוליו בעזרה. תדע. דוכי גרע האי רובא דאיתא קמן מרוב כשרות דעלמא דליתא קמן, ואפ"ה סמכינן עלה ומקריבין כל בהמה ולא חיישינן שמא טריפה היא ויכניסוה חולין לעזרה. א"נ דרש"י נקט הך טעמא משום הקריבהו וגו', לאשמעינן דאפילו ימצאנה כשרה לאחר שחיטה, אפ"ה אסור להקריבה משום שהיתה צריך בדיקה. והקריבהו וגו'. דמה"ט אפילו בדיעבד פסול [כרמב"ם פ"ב מאסו"מז ה"י]: 
+אב"י דברי רבינו הרמב"ם בפירושו כאן, הם כחידה סתומה. וע"כ נאות לפע"ד להביאן עם הפירוש הנלע"ד. וז"ל ומה שאמר שנים, ר"ל עניין המשנה שהוא פי שנים (כלומר, שהמשנה דרשה מלת שניהם, כאילו הם ב' מלות, שנים והם). וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסתר (נ"ל מלת חלק בקמץ תחת החית. ור"ל כאילו נחלקה המלה, ועי"ז יעמוד מלת הנסתר ��ם שהוא גוף הנסתר, בפני עצמו]. ודרש אותו, לפיכך אסר שניהם [ר"ל ודרש התנא גם המלה שלימה כמו שהיא באמת כתובה. שניהם, להורות שיאסרו שניהם ולא ארבעה]. וסמך עניין שנים ועניין הם [ר"ל התורה הדביקה והעמידה מלת שנים ומלת הם זה אצל זה, אף שכל א' מורה על עניין בפני עצמו]ן. עוד יש לי הצעיר קו' ארכ"מ פ"ד מאיסורי מזבח הי"ח ד"ה נשתנה, שתמה ארמב"ם שהשמיט הדרש של הם ולא ולדותיהן ולא זכיתי להבין, דהרי הרמב"ם הביא דין זה פ"ג הי"ב דכולן וולדותיהן מותרים למזבח. וצ"ע, עכ"ל. בני הרב שליט"א: 
+וראיתי בספר של גדול הדור א'*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א"כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג' דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ"ל. ואמינא דבמח"כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו"ל כבא על הזכר. והו"ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג' שנים יש הלמ"מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ"ה א') . כ"כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ"ד ב'), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג' שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט' שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור"ל לפע"ד דכמו דט' שנים של שוכב גופיה הלממ"ס הוא כמו ג' של קטנה, כ"כ בנשכב מ' שנים שלו הלממ"ם הוא. וקיי"ל כרב [כרמב"ם פ"א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ"ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ"מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג"ש [כנדה שם], א"כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא"כ בפחות מבן ט' שנים, י"ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ"פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ"ו א'), ש"מ דגם בזכר פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ"ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ"ל, דמאי דקאמר הש"ס היא וולדה נרבעו, ר"ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א"כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי קשה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו"ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ"ל בל"ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש"י הכא ד"ה עובר. ותוס' סנהדרין ד"פ ע"ב ד"ה עובר. ורמב"ם פ"ג מאס"מז), א"כ מה"ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו"ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ"ש הרמב"ם (שם) וז"ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה"ט בשבות יעקב ח"ב סי' ע"ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע"ש. וכן משמע נמי בע"ז (דף כ"ד א') דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו"ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש"ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו"ם. שעי"ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ"ל גם בקנו פרה אדומה מישראל היה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס' שם ד"ה ניח��ש), דהו"ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע"כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו"ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו"ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס"ד לעיל פ"ה סי' ט', וע"ש. וכ"כ אמרינן (תמורה דף י"א ב') דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו"ס לומר דלהכי ולד שרי (כי"ד ע"ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא"כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו"ק. 
+מיהו בכל ספק טריפה כתב הש"ך [י"ד נ"ז סקמ"ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ"ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ"ח א') אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע"ד במח"כ רפ"ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש"ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס"ל לש"ך שא"א שתלד אותו. וא"כ מאי ראיה מש"ס דקאמר אי הדרא טענה די"ל דהש"ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע"כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה"ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג"כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש"ך]. 
+אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע"ד רש"י בש"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע"לע, א"כ אדמקשה בש"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דשרי, הו"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל"ע. ועוד תמוה מ"ש הר"ב דשיעור עיכול הוא מע"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י"א מ"ז]. ובשאר בהמות מע"לע [כפרה פ"ט מ"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי"ד פ"א ו'. ופ"ז ט']. וע' מ"ש בבכורות [פ"א סי' ט"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש"ל [כי"ד פ"א ו' ופ"ז ט']. וה"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ"ט מ"ה], והטעם מדהו"ל משקה סרוח [פסחים דף י"ח א'], ואע"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז ורכ"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י"ח א בשם תוספתא] א"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר"ש פ"ט דפרה מ"ג]. ול"מ היה נ"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ"י מ"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ"ש בהקיא משקין. שא"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ"ש דכשהקיאן הו"ל למחשבינהו כמעוכלין. י"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר"ש אהלות פי"א מ"ז, ותוס' מנחות כ"ט א' ד"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ"ט מ"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי"ד סספ"ג וש"ך שם סק"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא"ח תס"ז]. ואילה"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ"ב ב']. וכ"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש"ך [י"ד פ"ג סק"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג"א [תס"ז סק"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ"ט דפרה ופי"א דאהלות שזכרנו]. ואילה"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע"פ שלעסו. די"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ"ט, משום דאע"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש"ך י"ד פ"ג סק"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא"ח קפ"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי"ב מינוטען [הט"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ"פ נהנה גרונו [כחולין ק"ג ב ] . 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Temurah
+בועז על משנה תמורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Temurah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תמורה
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י ק"ל הרי בממיר בתר מתכפר אזלינן דרק הוא יכול להמיר, וכמ"ש ע"ר נ"י בסי' ז'. והרי אין יורש מתכפר בקרבן מורישו, ואפי' על אותו חטא עצמו, [וככריתות פ"ו מ"ז]. השבתי בני בבת עיני שליט"א. מצינא לתרוצי לך שאני יורש דרבי' קרא, ואם המר ימר [כש"ס ד"ב ב'] ואי"ל דנילף מנה. ליתא דמאי אולמה דהאי קרא מקרא אחרינא דאיכא גבי נזיר דמוכח מנה דבתר מתכפר אזלינן [כתמורה ד"י ע"א]. אלא דשנויי דחיקה לא משנינא לך, דא"כ הו"ל עכ"פ לש"ס [שם] לאתויי הך ראיה דיורש למדחי עי"ז ראיה דמייתי מנזיר בסברת דמאי אולמא דהאי קרא מהאי קרא, ול"ל לאוקמא קרא בנזיר במלתא חדתא שרשאי להתכפר בקרבן שהפרישו לו אחרים. אמנם קושיתך מעיקרא לק"מ דהן אמת בחטאת לא מצי איירי הך דיורש, דהרי חטאת שמתו בעליה היא ולמיתה אזלה ולהכי אינה עושה תמורה [וכלקמן רפ"ד]. אבל מי סברת דמתכפר דקאמר הש"ס דאזלינן בתרי' [כלקמן ד"י ע"א], היינו שיש בהם כפרה ממש. כאשם, או עולה. דעכ"פ מכפר אעשה [כיומא דל"ו א']. אבל בני שליט"א. היכי מצית אמרת הכי, הרי שלמים, והרי פסח, והרי תודה נמי עושין תמורה [כפסחים צ"ו ב'] ואף שאין בהם שום לחלוחית של כפרה. ומי ימיר בהם אי בתר מתכפר אזלינן לדידך. אבל באמת מ"ש בש"ס דבממיר בתר מתכפר אזלינן היינו בתר מי שנזרק עליו הדם, דזריקת הדם נקרא כפרה, וכדאשכחן [כריתות כ"ב א'] מודה ר"י לענין כפרה, ופי' רש"י שם [ד"ה לפי] דהיינו זריקה. וכ"כ [בפסחים ס"א ב'] שחטו לפסח ע"מ שיתכפרו בו ערלים. וכדומה הרבה בש"ס. וא"כ הרי קרבן שירש אדם מאביו, אסור לזרוק דמו בשביל המת, רק בשביל היורש [כזבחים ד"ז ב'] רק דבעשה כן מחשב כשנוי בעלים ולא עלה לשם חובה. דצריך היורש להביא אז קרבן אחר לתשלומי חיובי אביו, ומדאין כפרה למתים לא נפסל כרמב"ם [פט"ו מפסוה"ק ה"ט]: 
+ולרמב"ם פ"א מתמורה דס"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה אפ"ה לקו. נ"ל דלרמב"ם ה"פ דש"ס, אבל מימר דאין ענשו שוה בכל, דהרי יחיד לקי במימר רק ביש בו מעשה, ר"ל כשנעשה התמורה קודש. אבל כשהמיר בשל חבירו שלא נעשה התמורה קודש באמת לא לקי, מדה"ל לאו שאין בו מעשה [וכלקמן סי' ד']. אבל בצבור ושותפין אע"ג דבאמת אין תמורתו תמורה, ולא נעשה מעשה על ידן אפ"ה לקי, וא"כ אין העונש שוה בכל, ולהכי ס"ד דבכה"ג גם אשה לא לקי קמ"ל. ורבינו לח"מ [שם] כ' דלרמב"ם היה הגרסא ה"מ לאו שיש בו מעשה, דהא בקרא דילפינן מניה השוואת אשה לאיש, איש או אשה כי יעשו כתיב, אבל ממיר דאין בו מעשה, סד"א דאשה שהמירה פטורה, קמ"ל. וכן גרס נמי רש"י בלשון ראשון שהביא: 
+ולרמב"ם הנ"ל דצבור ושותפין שהמירו אע"ג שאין תמורתן תמורה ואפ"ה לקו אילה"ק א"כ דלא נתפס בקדושה, אמאי לקי. נ"ל דנמי אפשר לומר. כיון דעכ"פ אפשר בהך לאו מעשה, אע"ג דאיהו לא עביד מעשה חייב [ועי' ברמ"מ פי"ג משכירות ה"ב], אבל באמת הרמב"ם א"א דס"ל סברת ר' יוחנן, דמדנתפס בקדושה מחשב מעשה, דהרי ר' יוחנן א"ל מה"ט להתנא לא תתני מימר בהדי הנך דלקי אף בלי מעשה, והרי הרמב"ם חשיב כהתנא כל הג' שנלקין אף בלי מעשה [ריש הלכות תמורה] . אמנם י"ל דלר' יוחנן שותפין לא לקו בהמירו, והרמב"ם רק בהא לא ס"ל כוותיה, וטעמו כמ"ש רכ"מ. וא"כ שפיר חשיב כתנא דגם מימר לקי גם בלי מעשה. דהיינו בשותפין, ולעולם ס"ל בהא כר' יוחנן משום דביחיד בדיבורו נעשה מעשה. [ועי' במים חיים לרפ"ח פי"ג משכירות] . אמנם בש"ס [ד"ד ב'] מקשה עוד דלמה ילקה במימר והרי הו"ל לאו הניתק לעשה, שנאמר ואם ימירנו והיה הוא ותמורתו קודש. ומתרץ. דזהו דוקא בששוין הלאו והעשה, משא"כ במימר הלאו נוהג בכל דאפי' צבור ושותפין שהמירו לקו, אבל העשה אינו כן, דצבור ושותפין שהמירו אין תמורתן תמורה. וגרסת ש"ס דילן דלהכי לא הו"ל מימר לאו הניתק לעשה מדכתיב ב' לאוין קרובים לא יחליפנו ולא ימיר ולא אתא חד עשה ועקר חיוב דב' לאוין. ורש"י ורמב"ם הביאו ב' הגרסות, ולרש"י דס"ל [ד"ב ב' ד"ה ל"א] דצבור אין לוקין כשהמירו, צ"ל דמה דקאמר בש"ס דתמורה לאו שוה בכל, כפשוטו. ואי"ל א"כ דהו"ל במימר ב' לאוי, ללקי פ', ואמאי קאמר במתני' דלוקה ארבעים. י"ל דלא יחליפנו היינו בקרבן של אחרים ולא ימיר היינו בקרבן של עצמו [כש"ס ד"ט א']. אמנם רש"י שם פירש דלישנא דחילוף משמע בשל אחרים. ותמורה משמע בשל עצמו. והן אמת דאעפ"כ קאמר הש"ס שפיר לעיל לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי. אע"ג דכל לאו מיירי בחוטא אחר, אפ"ה עוקר לב' לאוי הוא, למי שממיר בשל אחרים ולמי שממיר בשל עצמו, שבשניהן נימא שלא ילקו ע"י העשה. אבל ק"ל דהרי אשכחנא נמי המרה בשל אחרים. כמו על הגאולה ועל התמורה [רות ד' ז']. ולא ימכרנו ולא ימר [יחזקאל מ"ח י"ד]. ומצינו נמי חילוף בשל עצמו, כגון חמש חליפות שמלות [בראשית מ"ד כ"ב] וקוי ד' יחליפו כח [ישעיה מ' ל"א] , ועוד הרבה. ואי"ל דמדמייתרו לאוי דרש הכי ולא מלישנא דקרא, דמדאפשר למדרש חד במחליף בהמה שלו בקרבן של אחרים, כשהרשהו בעל הקרבן להמר בקרבנו, וחד במחליף בהמתו בקרבנו, לא מוקמינן בלאוי יתירי [כפסחים כ"ד ב']. ליתא דא"כ מה מקשי הש"ס שם ולכתב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר, ר"ל דנימא מה במחליף בשל אחרים, שצריך שיתרצה האחר וכדמסיק הש"ס. ונמצא שהאיסור נעשה ע"י ב' בנ"א, אפ"ה לקי, כ"ש בממיר בשל עצמו, שכל האיסור ע"י א', ומאי קו', אי הוה כתיב חד לאו הוה מוקמינן ליה למסתבר. אלא נ"ל דכוונת רש"י דדוקא בכתובים חלוף והמרה סמוכים, משמע חלוף רק בשל אחרים וממיר רק בשל עצמו, ומצינו הרבה דוגמת זה בלשון, נמצא דלא ק' תו מקראי הנ"ל. וי"א דחילוף היינו בדברים שאינן דומין כלל, ותמורה היינו בדברים הדומין קצת, ולפ"ז הש"ס באמת הכי דרש, לא יחליפנו היינו כהשנוי הוא דזה של אחרים וזה של עצמו, ולא ימיר דרשינן כשהדמיון הוא שהקרבן והתמורה שניהן שלו, ולפ"ז לא ק' תו מקראי הנ"ל, דאע"ג דהכא דרשינן לא יחליפנו להך שנוי, ולא ימיר להך דמיון, עכ"פ יש שנויים ודמיונות אחרים ג"כ, ולהם התכוונו הנך קראי שהראנו. אמנם גם על זה ק"ל מדכתיב כבודם בקלון אמיר [הושע ד' ז']. לא נירא בהמיר ארץ [תילים מ"ו ז'], ועוד הרבה שנראה השנוי עין בעין, ואפ"ה כתיב לשון המרה. ומלבד זה ק"ל דאם זהו החלוק שבין מחליף בשל אחרים למחליף בשל עצמו, בענין הדמיון שבין הקרבן להבהמה, א"כ למה לא כתבה התורה המרה והחלפה נמי גבי שיהיה הוא ותמורתו קודש. דמדכתיב רק בממיר, י"ל דלמא רק בממיר מדשוין יהיה הוא ותמורתו קודש, משא"כ במחליף. ולפי' רש"י הנ"ל יש ליישב קצת. ותו דגם לרש"י קשה מה מקשה הש"ס [ד"ד ב'], אמאי לקי מימר הרי הו"ל לאו הניתק לעשה. ומתרץ לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. ואי כדברי רש"י או י"א הנ"ל דלא יחליף יש במשמעותו דבר אחר מלא ימיר, א"כ אין כאן קו' ואין כאן תירוץ, דמאי קו', הרי רק ממיר ניתק לעשה, וכדכתיב ואם המר ימירנו, ודלמא הא דסופג מ' היינו במחליף בשל אחרים. ואת"ל עכ"פ הרי במתני' תני גם בממיר שסופג מ'. אף דבממיר נתקו ��כ' בפירוש לעשה. עכ"פ מה משני לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי, הרי העשה דאם המר ימירנו לא עקר רק הלאו דהמרה. ולא הלאו דחילוף. וקצת יש לדחוק. דאע"ג דהש"ס [ד"ט א'] קאמר דצריך לאו בפירוש למימר בשל עצמו, ולא סגי למלקי בי' מק"ו מלא יחליף בשל אחרים, דסד"א דוקא בלא יחליף לקי, מדהתכוון שתצא זו, ותכנס זו, משא"כ בממיר שעל כרחך התכוין שיהיו שניהן קדושות, לא לקי, מיהו כל זה רק לס"ד דש"ס, אבל לבתר דכתב לא ימיר בפירוש, תו ליכא למימר דדוקא במכניס זו ומוציא זו איכא לאו, וא"כ י"ל דבממיר יש ב' לאוין, א' הלאו שנכתב גביה בפירוש, וא' הלאו דאית למגמר בי' מק"ו מלא יחליף, וזהו דקאמר הש"ס לא אתא חד עשה ועקר ב' לאוי. מיהו כל זה דוחק בכוונת הש"ס. ולולא מסתפינא נ"ל דלא יחליפנו ולא ימיר דנקט קרא לישנא בעלמא נקט, ודברה תורה כלשון בנ"א [ועי' מנחות י"ז ב' תוס' ד"ה מאי, וסוטה כ"ד א' תוס' ד"ה ורבי, דבמסתבר קיי"ל כן]. והש"ס דדריש בשל אחרים ובשל עצמו רק מיתורי דקראי דריש הכי, ואי משום קושיתינו הנ"ל מהא דמקשי הש"ס [ד"ט א'] דלכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר. ר"ל דלכתב בפירוש לא יחליפנו בשל אחרים [ונימא דכ"ש בשל עצמו] ואם המר ימיר וגו'. דבכה"ג לא הו"ל ניתק לעשה, מדאין הלאו והעשה בחד לישנא, אלא שהש"ס קיצר בלשון ועל גמרי' סמיך, ואהא תירץ דאי הוה כתיב רק לא יחליפנו בשל אחרים סד"א דהיינו כשרוצה להחליף בהמת חולין שלו. בבהמת קודש של חבירו באופן שבהמת קודש של חבירו תהיה חולין ותהיה שייך להממיר, והבהמת חולין שלו תהי' קודש ותהי' מעתה שייך לחבירו. ובכה"ג דמכניס זו ומוציא זו לקי, אבל בממיר ששני הבהמות שלו ומתכוון ששניהם יהיו קדושות בכה"ג לא לקי. קמ"ל: 
+כך משמעות המשנה והסוגיא שבש"ס. וכן משמע נמי מלקמן משנה ג' דקאמר ר' יוסי ממירין אברין בשלימין. והיינו אברי חולין בשלימין קודש, ע"ש. וכן משמע נמי מפי' רש"י כאן. אולם התוס' הכא ד"ה שנאמר כתבו דמלה קמא הוא הקודש. והכי אמרי' בפירוש בסוגיא דבכורות [די"ד ב']. אב"י אולם דעת הרמב"ם [פ"א מתמורה] דמלה קמא הוא החולין. וכמבואר שם בכמה מקומות, אמנם במחובר עם מלת על הוא בהיפוך דהראשון קודש והשני חולין וכדמוכח במ"ב ממירין מן הבקר על הצאן, דשם אין ספק דר"ל בקר קודש על צאו חולין [ערתוי"ט שם ד"ה ממירין] ודו"ק. 
+אב"י יהא דלא נקט אין ממירין אברים באברים, דהרי עובר נמי ירך אמו. רבותא קמ"ל, אף דעובר דמיא לשלמין, עכ"פ עובר לא מקרי בהמה [ש"ס]. או דלהכי אין ממיר בולד משום דתמורה הוקש למעשר, דאין העובר נתפס במעשר מדכתיב אשר יעבור. והעובר אינו עובר [כלקמן פ"ג מ"ה]. ותמוהים דברי רתוי"ט [פ"ב מ"ג ד"ה ומקריבין] שדחה דברי הר"ב ורש"י שכתב דלהכי אין עובר עושה תמורה מדאינו נקרא בהמה, והיינו אליבא דר"י וכאוקימתא דש"ס הכא, ולרתוי"ט אדחי סברא זו [בחולין ס"ט ב']. אלא המשנה היא אליבא דר"ש. אולם המעיין שם בסוף הסוגי' יראה שנדחו דברי רב שימי בר אשי דס"ל כן, ועי' [רמב"ם פט"ו ממעשר]: 
+ותמוהים לכאורה דרבתו"ס (יומא מ"ג א') שכתבו דעליו ר"ל בשבילו, וזה אינו לכאורה כפי סוגית הש"ס (וערתוי"ט ד"ה אין). ונ"ל דכוונתם דאי נימא דכוונת הש"ס. דמה דקאמר קרא ונתן היינו שיערב, א"כ הו"ל לקרא לומר ונתן מים חיים אשר בכלי עליו. ותו דא"כ לא הזכיר בקרא כלל שיתן תחילה האפר על המים. אלא ה"ק הגמ', ונתן עליו לערבן, ר"ל שיתן כל כך מים בכלי, בשביל ובכדי שיהיה יכול לערבן אח"כ שיעלו המים על האפר שיתן על המים. אב"י אמנם מה שתמהו רבעתוס' (ביומא שם) לרש"י שפי' דהא דקאמר בש"ס התם הכל כשרין לקדש, ר"ל לתת המים על האפר. ר"ל דרש"י ר"ל במ"ש לתת המים, היינו לערב, כמו שפי' רש"י בעצמו (בערכין ד"ג א' ד"ה לקדש, וביבמות דע"ב ב' ד"ה שקידש) דמלת לקדש שהזכיר הש"ס בכל דוכתא, היינו לערב המים על האפר. והרי בסוגיא דיומא עצמה (שם ד"ה ורבנן) כ' רש"י שנותן האפר על המים, ואיך העלימו רבעתוס' עיניהם מזה: 
+ויהו פי' המשנה (אהלות פי"ז מ"א), דקאמר מלא מענה ק' אמה בית ד' סאין, ר"ל משום דבית סאה הוא נ' אמה על נ' אמה, וא"כ ק' על ק' שהקבר מטמא לכל רוח כשחורש שם, הוא בית ד' סאין: נמצא שהמקום שאפשר שיטמא סביבות הקבר הוא ר' על ר' אמה, והקבר באמצען כזה. * דהק' אמה מתחילין למוד מהקבר וכן לשון הרמב"ם בפ"י מטו"מ, וז"ל ק' על ק' אמה ממקום הקבר. וכן כתבו התוס' בפי' בשם התוספתא (נדה דנ"ז א'). מיהו נל"פ דהא דמטמאין ק' אמה לכל רוח. היינו בהתחיל לחרוש מהקבר. וחרש משם ולהלן. אבל בהתחיל לחרוש מסוף הק' אמה מהקבר עד שהגיע להקבר, אין הק' אמה ההם טמאין. דהרי אין לחוש, שהוליכה המחרישה עצם מהקבר לק' אמות ההם. לפ"ז לפי הציור שיש כאן ד' מרובעים סביבות הקבר, וכל מרובע הוא ק' על ק' אמה. אם חרש למשל מסוף מזרח ממעל לקבר עד סוף מערב. לא נטמאו רק ב' המרובעים המערביים. וכ"כ בהתחיל לחרוש מסוף דרום ממעל לקבר עד סוף צפון. לא נטמאו רק ב' המרובעים הצפוניים. וזהו לפע"ד מ"ש בש"ס (תמורה די"ג א') ג' שדות וב' מענות, שנדחקו בה רבותינו ואמרו דר"ל דמיירי שחרש שדה שנאבד בה קבר, ואינו יודע אם הקבר באמצע השדה או בקצה גבולו, להכי חיישי' שמא הקבר באמצע השדה, ונטמאה השדה ההיא וקצת מכל שדה שבב' קצוותיה, וחיישי' נמי שמא הקבר הוא בגבול מה שבין שדה לחברתה או בגבול האחר, ואז יהי' ב' השדות הסמוכים טמאים, ומדאיכא לספוקי שמא נקבר בגבול זה או בגבול שכנגדו לפיכך ג' שדות טמאין. ואע"ג דבפי"ז דאהלות אמרי' דשדה שנאבד בה קבר אינו עושה ביהפ"ר, תירץ הר"ש דהיינו בלא חרש כל השדה שאבד בה הקבר. וגם על זה נתקשה רתוי"ט דהרי אפי' בחרש כל השדה יש ס"ס, שמא לא הביא עצם כשעורה כלל במחרישה מהקבר. ואת"ל הביא. שמא לא הביא לשדה זו כ"א לחבירתה. וגם בל"ז ק"ל כיון דכל תלם של ק' אמה הוא שדה, א"כ אם נטמא ג' שדות מדחרש כולן. הר"ז ג' תלמין, ולמה קאמר הש"ס רק ב' תלמין. אמנם לפי מ"ש לעיל מובן שפיר דהרי בל"ז צריך לאוקמא שחרש המרובעים שתי וערב. דהיינו נקודת ה' לנקודת ו' ומנקודת ז' לנקודת ח'. דאל"כ האיך ולמה נטמא (קע"ק) [ר' על ר'] אמה, הרי לא חרש רק ק' אמה אחת ממקום הקבר. אע"כ שחרש ב' הגבולים של המרובעים והן הב' מענות, וכמש"ל. ולהכי לר"א דס"ל דביהפ"ר עושה ביהפ"ר, אפשר שיטמא הקבר כל הד' שדות שסביבותיו. דהיינו כשחרש ממעל לקבר למשל מנקודת ה' לנקודת ו'. א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ו' נטמאו ב' השדות ג' ד'. אבל ב' השדות א' ב' לא נטמאו עדיין, דהרי כשהתחיל לחרוש מנקודת ה' עדיין לא פגע ולא נגע במחרשתו בהקבר. אולם כשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לח', אז שוב נטמאו גם ב' השדות א' ב' מדחרש התלם שבגבול ב' השדות ג' ד' שכבר נעשו ביהפ"ר, והוא הוא התלם שבגבול ב' השדות א' ב'. ונטמאו שדות א' ב' מעפר של ב' השדות ג' ד', דס"ל ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ולהכי שפיר קאמר עלה בש"ס דלרבנן בחרש כה"ג לא נטמאו רק ג' שדות. והיינו לאפוקי מדר"א דס"ל דבחרש כה"ג ב' תלמין, נטמאו ד' שדות א' ב' ג' ד', דרבנן דס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר, להכי כשחרש ב' תלמין כנ"ל לא נטמאו רק ג' שדות ב' ג' ד', דהרי כשחרש מנקודת ה' לנקודת ו', א"כ משהגיע במחרשתו להקבר, וחרש משם ולהלן עד נ��ודת ו'. נטמאו ב' השדות ג' ד', וכשחזר אח"כ וחרש מנקודת ז' לנקודת ח', א"כ משהגיע להקבר וחרש משם ולהלן עד נקודת ח', נטמא גם שדה ב' דשמא הוליכה המחרישה עצם כשעורה לשדה ב'. אבל שדה א' אי אפשר שיטמא, דהרי כשחרש התלם מנקודת ז' עד הקבר, עדיין לא הגיע להקבר, וליכא למיחש לעצם כשעורה שהגיע לשדה א' מהקבר. וגם אין לחוש שכשחרש התלם ההוא שבין שדה ג' לא' הובא עפר משדה ג' לא' ונטמא גם שדה א'. ליתא, דהרי הם ס"ל דאין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. אמנם מה דק"ל במה דמטמאינן בכל ביהפ"ר ק' על ק' אמה. דהיינו כל השטח ההוא שתוך ק' על ק', וכן אמרי' בפירוש (פי"ז דאהלות) דמטמא בית ד' סאין. דמשמע ברור שכל שטח של הבית ד' סאין מטמא. וק' אמאי, הרי אפי' כשחרש ב' הגבולין, דהיינו מהקבר עד נקודת ו', ומהקבר עד נקודת ה', לא היה לן לטמא אותן ק' אמה באורך וק' ברוחב, רק כפי אורך ורוחב הקבר, אבל למה נטמא כל השטח שבמרובע הבית ד' סאין, והרי בין שחרש שם לאורך או לרוחב לא נטמא השטח ההוא מדלא נגע מחרשתו בהקבר. וגם אין לחוש שהובא לשם עצם מהשטח שחרש מהקבר דהרי אין ביהפ"ר עושה ביהפ"ר. ואת"ל דגם אמצעית שטח הד' סאין אינו טמא רק אם לשם הוליך להמחרישה ממקום הקבר. עכ"פ ק"ל למה יהיה האלכסון שמכל צד מהקבר חמור יותר מאורך ורוחב הקבר, שהרי בהאורך ורוחב מהקבר אינו מטמא רק עד ק' אמה, ובהאלכסון של ק' על ק' ההוא יטמא ק"מ אמה מהקבר. דהרי כל אמה ברבוע הוא אמה וב' חומשי באלכסונה [כעירובין דנ"ז א'] וא"כ אלכסון של ק' על ק' הוא ק"מ אמה, והאיך נחוש שהוליכה המחרישה עצם כשעורה חוץ להק' אמה. ונ"ל דכיון דביהפ"ר מדרבנן מדהו"ל ספק טומאה בר"ה (ככתובות דכ"ח ב'), א"כ כל מדות חכמים כך הוא, לשער בטבלא מרובעת (כעירובין פ"ד מ"ח ופ"ה מ"א) ועי' עוד בש"ס שם (דנ"א א', ודנ"ו ב'): 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+מיהו הנך ג' אופנים הם ג' אוקימתות בש"ס (זבחים ע"ד ב'). ואילה"ק לאוקימתא קמייתא ובתרייתא, דאוקמא למתניתין בדרוסה ובולד טריפה, שוודאי כל התערובות אסור להדיוט, א"כ מה מהני ירעו דאמר במתני'. הרי גם כשיוממו יהיו אסורים להדיוט, וגם לפדותן אז לכלבים א"א דהרי קיי"ל (רמב"ם פ"ב מאסמ"ז ה"י) אין פודין הקדשים להאכילן לכלבים. י"ל דה"מ בעינא, אבל קדשים שהוממו שנתערבו. דמדאו' בטלים ברוב, מותר לפדותן לכלבים. א"נ דמתני' אתיא כמ"ד דפודין הקדשין להאכילן לכלבים (ועי' תוס' זבחים דע"א ב'). וכל זה פירשתי ע"ד רש"י שם (יע"ש). והא דלא פי' באוקימתא קמייתא דש"ס דמוקי למתני' שנתערב דרוסה בנקובות הקוץ, כגון שניקבו כולן לחלל הבהמה, וכדמשמע לישנא דנקובת הקוץ, ולא נקט חבולת הקוץ, אלא וודאי בשניקבה לחלל מיירי. דאותן שנקבו בקוץ כשירה ע"י שיבדוק בפנים הבני מעיים נגד הנקב, אבל הדרוסה שניקבה לחלל טריפה אליבא דכ"ע כשנתנקבה לחלל, דזיהרא מקלי קלי גם לבני מעים, ולא מהני בדיקה (כחולין נ"ג ב') ולהכי ירעו עד שיסתאבו וכו' כלעיל. י"ל חדא דהא תינח אליבא דבעה"ג ורמב"ם (פי"א משחיטה), דס"ל דכל שניקבו ע"י קוץ לחללה מהני בדיקה בבמ"ע נגד הנקב. אבל אנן הא קיי"ל דכל שניקב לחללה, אפילו ע"י קוץ, גם לדינא דש"ס אין לה בדיקה נגד במ"ע (כרש"י חולין נ"ג ב' ד"ה בקוץ, ורא"ש שם, ובי"ד נ"א ס"א). ותו דגם לרמב"ם ובעה"ג א"א לאוקמינהו כן, דהרי גם אם לא נתערב דרוסה בין נקובות הקוץ, כיון דנקובות הקוץ עכ"פ צריכין בדיקה, מדיש בהן חשש טריפות אמרינן הקריבהו נא לפחתך, והיו בל"ז צריכים לרעות עד שיסתאבו, וכמ"ש רש"י בנפולה שנתערבה. מיהו רש"י אזל לשטתיה, דס"ל [��ולין נ"ג ב' ד"ה דרוסה], דספק דרוסה. משהאדים הבשר מבחוץ תו לית לה בדיקה. ואי לית בה אדמימות בחוץ אע"ג שהאדים הבשר בפנים, כשרה, דמדלא האדים מבחוץ, תלינן דלא נדרסה, והאדמימות בפנים אומצא דאסמיק הוא. וכך הבין הש"ך [סי' נ"ז סקל"ו] דרש"י הכי ס"ל דסגי בבדיקת חוץ. ואילה"ק ממ"ש רש"י שם ואין מקום הדריסה ניכר מבחוץ. נ"ל דר"ל שאין מקום הדריסה ניכר בלי בדיקה, אז צריך לבדוק יפה גבה וכו'. ואדרבה משם מוכח כן, דמדהזכיר רש"י מתחלת דבריו מלת בחוץ, ואח"כ בד"ה צריך לבדוק לא הזכיר רש"י מלת בפנים, ש"מ שפיר דצריך לבדוק דקאמר היינו בחוץ, וכמו שהתחיל רש"י בדבריו. אולם לתוס' (חולין נ"ג ב' ד"ה דרוסה) , דס"ל דאפילו דרוסה שהאדים הבשר מבחוץ או לא האדים מבחוץ, יש לה בדיקה בפנים. י"ל דמצי סברי הכא כרש"י דמיירי הכא שנחבלו כולן שלא לחללה, וא' מהן היתה דרוסה, ואפ"ה אין להקשות לדידהו דלמה ירעו, ישחטו כולן לזבחים ויבדקום, דהרי לתוס' מהני בדיקת פנים. י"ל דמדיש בהו חשש טריפות, וצריכים בדיקה בפנים אמרינן גבייהו הקריבהו נא לפחתך, וכמש"ל בשם רש"י בנפולה שנתערבה. אבל הקשה הש"ך שם לתוס' דס"ל דבדרוסה גם בלא האדים הבשר מבחוץ, צריכה בדיקה בפנים. א"כ מה דוחקיה דר' ינאי בש"ס הכא לאוקמא למתני' שנתערב נקובת הקוץ בדרוסה, והרי בכה"ג מצי למדחי לתרוציה, דמידע ידיע, דהנדרס חבלתו משוכה ע"י קריעת הצפורן ונקובות הקוץ נקובתו עגול, וכדדחיק הש"ס באמת לתרוציה. [מלבד הדוחק שבתירוץ ר' ינאי, שיהיה צריך לאוקמא שכל בהמות הקדשים נתנקבו ע"י קוץ], טפי הו"ל לר' ינאי לאוקמא למתני', דמיירי בדרוסה שאין מקום הדריסה ניכר בה בחוץ, או שהיא שאר ספק דרוסה, שנתערב בין בהמות קדשים שלימות, ומדלא מצי למבדקינהו מבחוץ רק אחר שחיטה להכי ירעו. אע"כ כרש"י דס"ל דכל שאין אדמימות ניכר מבחוץ, כשרה וא"צ תו בדיקה בפנים, ולהכי לא מצי לאוקמא למתני' בהכי, דא"כ היו כולן כשרות. עכת"ד הש"ך. ואין לתרץ קו' הש"ך, דלהכי לא אוקמא ר' ינאי למתני' בגוונא שאין ניכר מקום הדריסה מבחוץ. וצריכה בדיקה מבחוץ אחר הפשטה, דא"כ אינה רק ספק טריפה, ומדנקטה מתני' מלת טריפה, משמע שהיא וודאי טריפה. ליתא, דא"כ ק' נמי למאי דמוקי למתני' דמיירי בנפולה. והרי נפולה ג"כ אינה רק ספק טריפה, וצריכה בדיקה. אמנם תמהני מאד, הרי גם לרש"י ק', דעכ"פ הו"ל לאוקמא למתני' שניקבה ע"י מחט דק נגד הסימנים או במקום אחר לתוך חלל הגוף, דלרש"י [חולין נ"ג ב' ד"ה בקוץ], מדניקב לחלל הבהמה והמחט דק, להכי גם מדינא דגמ' אינו מועיל בדיקת הבמ"ע נגד הנקב, והכי קיי"ל וכמש"ל. ולפיכך מדהיה מקום הנקיבה דק. לא ניכר מקום הנקב מבחוץ, ועי"ז נאבדה זו בין שאר בהמות קדשים שלימות, וקתני במתני' שפיר שירעו כולם. ובכו"פ רצה לתרץ קו' הש"ך, דאילו הוה מוקי למתני' בספק דרוסה, היה כל התערובות מותר להקריב, מדבכל חד שיקריב איכא ס"ס, ספק שאין כאן דרוסה בהחערובות, ואת"ל שיש, עכ"פ שמא זה הנקרב אינו הדרוסה. ואת"ל בנפולה נמי איכא ס"ס כה"ג. והיכא מוקי לה הש"ס בנפולה. י"ל דבנפולה מדאיכא לברר ע"י בדיקת פנים שלא נתרסקו אבריו, כל דאיכא לברר לא שרינן בס"ס. משא"כ בדרוסה הרי ליכא לברר ע"י בדיקה, דאימר דנדרס בסימנים ושמא במקום נקב קשחיט. אבל בנפולה הרי א"צ לבדוק הסימנים (כי"ד נ"ח ס"ג). כך תוכן כוונתו אף שלא בירר בדבריו כן. אולם אם כי דבר חכמה אמר, אעפ"כ יש ג' תשובות בדבריו ](א) דאנן קיי"ל (בי"ד סי' ק"י ס"ט) דספק אחד בגופו וספק אחד בתערובות, והספק הראשון איסור דאו' לא הוה ס"ס. ](ב) דאנן קיי"ל (שם ברמ"א) דאפילו אפשר לברר איסורא ע"י טרחא, שרינן מכח ס"ס. ](ג) דוקא לעניין נקב אמרי' אימא במקום נקב קשחיט ולא יהא ניכר אחר שחיטה, משא"כ בספק דרוסה דחיישינן שמא האדים בפנים גם אחר שחיטה מצי למבדק שפיר (כרש"י חולין מ"ב ב' ד"ה ההוא). ואין להקשות לרש"י שם עכ"פ שמא האדים רק עור החיצון, וא"א להכיר מדכולו אדום, ויהיה מחלחל ויורד, כדאמרינן לרש"י בגוף (שם נ"ג ב'). י"ל דה"מ היכא דאיכא ריעותא. אבל הכא דלא משכח ריעותא לא חיישינן לה. ותו דע"כ גם לתוס' צ"ל דיש לוושט בדיקה בפנים ולא חיישינן שמא במקום אדמימות קשחט. דהרי תוס' ס"ל (שם נ"ג ב' ד"ה דרוסה), דלכל ס' דרוסה יש בדיקה בפנים, והאיך יבדוק הסימנים שמא במקום אדמימות קשחט. ודוחק לומר דמיירי בידוע שלא דרס במקום הסימנים. אע"כ דגם לתוס' לא חיישינן בדרוסה בסימנים אימא במקום אדמימות קשחט. ועוד רצה הכו"פ הנ"ל לתרץ קו' הש"ך בכמה אופנים. ובמח"כ שכולם לא עלו לו יפה למשגיח מחלונות ומציץ מחרכים. ול"מ נלפע"ד לתרץ קו' הש"ך לתוס' דמדקתני במתני' טריפה, משמע שנתערב עם א' מי"ח טריפות שנזכרו ריש אלו טריפות. משא"כ ספק טריפה לא נזכרת שם כלל. וכ"ש ספק דרוסה לא משתמע ממתני' כלל, והרי רב ושמואל פליגי [חולין נ"ג א'] אי חוששין לספק דרוסה, ומשמע שם (מרש"י ד"ה מקום), דלרב כל שלא ניכר בה רושם דריסה מבחוץ, כשרה, ואע"ג דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה כשמואל עכ"פ מדלא מייתי ראיה לשמואל ממתני', משמע וודאי דספק דרוסה אינה בכלל דרוסה דנקט שם במתני'. ולכה"פ י"ל דר' ינאי רצה ליישב גם אליבא דרב דס"ל אין חוששין לספק דרוסה. משא"כ בדאוקמא בנפולה, אע"ג דג"כ רק ספק טריפה הוא, עכ"פ נזכר ספק שלו במתני', דהרי כל נפולה רק ספק טריפה הוא. וגם למאי דאצטריך לאוקמא בנפולה שהולכת, דאל"כ א"א שתתערב ולא תוכר, ואפ"ה ס"ל דצריכה בדיקה, עכ"פ הרי כל שצריכה בדיקה בנפולה כבר נזכרת במשנה, מדהזכיר נפולה ודו"ק. אמנם אילה"ק למה ירעו עד שיסתאבו, לשהינהו י"ב חודש, וכשימות א' מהן נאמר שזהו הטריפה מדלא חי י"ב חודש, ויהיו האחרים מותרים. ואי"ל דמדרבים הם חיישינן דאתא בהו לידי תקלה [כחולין נ"ג ב']. ליתא. דהרי הכא ישהינהו עד שיוממו. אע"כ דבקדשים שנמסרו לרעיה, בדיל מניה ולא חיישינן לתקלה. ודוחק לומר, דלהכי באמת נקט שנתערב דרוסת הזאב, דהאי מלת זאב מיותר לגמרי, אלא בעי לגלויי דבבהמה דקה מיירי, דיש לזאב דרוסה אצלה, כריש אלו טריפות, והרי רוב הנקרבים. מבהמה דקה הם בני שנה, שכשרים רק תוך שנתה, ואם שהו אח"כ ירעו, ולפיכך לא סגי להו שישהו יב"ח. ותו הא תינח לר' ינאי דמוקי לה למתני' בדרוסת הזאב שנתערב בנקובת הקוץ, והרי לדידיה בל"ז לא ק' קושיתינו שישהינהו יב"ח, דהרי ר' ינאי ס"ל [נדה דכ"ד א'] דטריפה חיה, וא"כ לא מהני שהוי יב"ח. וכ"כ למאי דאוקמא ר' ירמיה דמתני' מיירי בולד טריפה שנתערב, גם לא ק' לשהינהו יב"ח וכלעיל, דליתא דהרי קיי"ל (י"ד נ"ז סי"ח) שבולד טריפה לא מהני שהוי. אלא לריש לקיש דמוקי לה בנפולה שנתערבה, ק' לשהינהו יב"ח ויבורר איזה טריפה ויקריבו השאר. ואי"ל דס"ל דבע"ח נדחין, וכיון שנתקו תוך שנתן אדחו לגמרי, דא"כ דגם בהא ס"ל דלא כהלכתא. דהרי קיי"ל דבע"ח אינן נדחין (כרמב"ם פט"ו ממעק"ר ה"ד), וא"כ אדמהדרו ליה בש"ס כולהו כר"ל לא אמרו, מדאמר דלא כהלכתא, דסבירה לן הלכה א"צ בדיקה, נהדרו ליה מדס"ל דלא כהלכתא לעניין בע"ח אינן נדחין. אמנם נ"ל דהא דמהני שהוי, היינו רק בספק טריפה, שכשיתקיים נימא דהוברר הדבר שכשרה הוא. אבל וודאי טריפה שנ��ערב בכשרות אע"ג דנמי כל אחת ספק טריפה הוא מכח התערובות, כי הכא, אפ"ה לא מהני שהוי להחזיק ע"י מיתת האחת שהאחרות כשרות. דאין הוכחה להאחרות מדחיו, דהרי בוודאי טריפה לא מהני שהוי (כי"ד נ"ז י"ח). מה אמרת. מדמתה האחת, וודאי היא היתה הטריפה, ליתא, דוכי כשרה א"א שתמות. ובהא מתורץ גם קושית תוס' חדשים כאן, שהקשה למה נדחק הש"ס לתרוצי ג' תרוצים דלא כהלכתא, וכדאמרן, הו"ל לתרוצי דמיירי שנתערב בין בהמות הקדשים בהמה שהלעיטה חלתית. דקיי"ל שהיא טריפה מדוודאי ניקבו בני מעיה (כחולין נ"ח ב'). והניח בצ"ע. ולדברינו הנ"ל מיושב שפיר, דאע"ג דבכה"ג, אפילו מדינא דש"ס לא מהני בדיקה, מדוודאי רובן מנקבין. אפ"ה לא ימלט שיש מיעוט שלא יתנקבו מחלתית. ולהכי לפע"ד לא גרע מדרוסה וודאית דאף לדידן דלא בקאינן בבדיקתה, אפ"ה מהני גבה שהוי יב"ח, וכשיתקיימו כולן יהיו כולן כשרים להקרבה. ומכ"ש לרפ"ח [י"ד מ' סק"ה], שכתב דאכלה חלתית טריפה רק מדסופה לנקוב. א"כ כשיתקיימו יב"ח חזינן דלא הוה סופן לנקוב. וא"כ למה קאמר מתני' [רפ"ח דזבחים] דירעו, לשהינהו יב"ח. אבל יש להקשות לרש"י, דל"ל למימר דנפולה אסור להקריב על סמך שיבדקנו, משום הקריבהו לפחתך, דאינו רק דברי קבלה, וכן הביא רש"י הכתוב הזה לענין הבאת חטאת כחושה [מנחות דס"ד א ד"ה אפי'], וזהו הפסוק שהביא הש"ס [חולין ד"צ ע"ב, וסוכה ד"נ ע"א], ולמה לא הביא הש"ס ורש"י הקרא דכתוב בספר אורייתא דמשה. ממבחר נדריך, וכדמייתי הש"ס הילפותא מהך קרא ביומא [דל"ד ב']. ואת"ל דדוקא כשאין חסרון או מום בגוף הדבר, רק שאפשר להביא מובחר יותר, שייך ללמוד ממבחר נדריך. אבל כשיש גנאי בגוף הקרבן שייך טפי למילף מהקריבהו לפחתך. עכ"פ תיפק ליה מדיש בה חשש טריפה פסול להקרבה, מדמעטיה קרא דכתיב מן הבקר להוציא הטריפה, וכל אשר יעבור, ולא טריפה שלהבא לא תעבור, ועוד יש קרא ממשקה לישראל מהמותר וכו', וכל הג' הילפותות צריכי, חד לטריפה מהבטן. וחד לנטרפה ואח"כ הוקדשה, וחד להוקדשה ואח"כ נטרפה [כמנחות ד"ו ע"א]: ואפי' נדחוק ונאמר דכל הנך ילפותות אסמכתא בעלמא נינהו (כרכ"מ פ"ב מאס"מז), עכ"פ אסורא דאורייתא איכא. וגם קמעייל חולין בעזרה (כחולין פ"ה ב'), והרי חולין בעזרה דאורייתא, (כרכ"מ פ"ב משחיטה ורלח"מ שם), והכא ממ"נ אי נטרפה ואח"כ הוקדשה, הרי לא חל עלה קדושה כלל כספ"ב דתמורה (דף י"ז א'), ובכה"ג הו"ל חולין גמורים, שאפילו רק להכניסן לבד בעזרה אסור (כתוס' ביצה דף כ' ע"ב ד"ה והביא). ואי מיירי הכא בהוקדשה ואח"כ נטרפה, הרי אע"ג דקדיש קדושת דמים, וכל הקדוש קדושת דמים מותר להכניסו לעזרה, עכ"פ לשחטו או לעשות בו מעשה כעין הקרבה אסור (כתוס' מנחות דף פ' ע"ב ד"ה וכי, וערמ"למ פ"ב משחיטה ה"ג). ונ"ל דכל שיש רוב כשרות, דבטל מדאו', וגם איכא למתלי בכל חדא וחדא שהוא מהרוב, ליכא חשש טריפות והבאת חוליו בעזרה. תדע. דוכי גרע האי רובא דאיתא קמן מרוב כשרות דעלמא דליתא קמן, ואפ"ה סמכינן עלה ומקריבין כל בהמה ולא חיישינן שמא טריפה היא ויכניסוה חולין לעזרה. א"נ דרש"י נקט הך טעמא משום הקריבהו וגו', לאשמעינן דאפילו ימצאנה כשרה לאחר שחיטה, אפ"ה אסור להקריבה משום שהיתה צריך בדיקה. והקריבהו וגו'. דמה"ט אפילו בדיעבד פסול [כרמב"ם פ"ב מאסו"מז ה"י]: 
+אב"י דברי רבינו הרמב"ם בפירושו כאן, הם כחידה סתומה. וע"כ נאות לפע"ד להביאן עם הפירוש הנלע"ד. וז"ל ומה שאמר שנים, ר"ל עניין המשנה שהוא פי שנים (כלומר, שהמשנה דרשה מלת שניהם, כאילו הם ב' מלות, שנים והם). וכאילו חלק הדיבור כשחלק הנסת�� (נ"ל מלת חלק בקמץ תחת החית. ור"ל כאילו נחלקה המלה, ועי"ז יעמוד מלת הנסתר הם שהוא גוף הנסתר, בפני עצמו]. ודרש אותו, לפיכך אסר שניהם [ר"ל ודרש התנא גם המלה שלימה כמו שהיא באמת כתובה. שניהם, להורות שיאסרו שניהם ולא ארבעה]. וסמך עניין שנים ועניין הם [ר"ל התורה הדביקה והעמידה מלת שנים ומלת הם זה אצל זה, אף שכל א' מורה על עניין בפני עצמו]ן. עוד יש לי הצעיר קו' ארכ"מ פ"ד מאיסורי מזבח הי"ח ד"ה נשתנה, שתמה ארמב"ם שהשמיט הדרש של הם ולא ולדותיהן ולא זכיתי להבין, דהרי הרמב"ם הביא דין זה פ"ג הי"ב דכולן וולדותיהן מותרים למזבח. וצ"ע, עכ"ל. בני הרב שליט"א: 
+וראיתי בספר של גדול הדור א'*), שמקרוב יצא לאור, שהקשה דאי נימא דהיא וולדה נרבעו, א"כ יהיה אסור לבעול אשתו מעוברת. דשמא מעוברת היא מנקיבה ויהיה כבא על בתו. ותירץ הגדול ההוא, דאז הוה כבא על פחותה מבת ג' דאינה בכלל ביאה כלל ואסור רק משום משחית זרעו, וכיון דביאת מעוברת אינו בכלל משחית זרעו, להכי שרי אפילו לכתחילה. עכ"ל. ואמינא דבמח"כ הגדול ההוא, כד ניים ושכיב רב אמר להדא מלתא, מלבד דלא ידענא למה שתק רב מלהקשות נמי דלמא מעוברת מזכר, והו"ל כבא על הזכר. והו"ל נמי לתרוצי דכמו דבפחותה מבת ג' שנים יש הלמ"מס דאין ביאתו ביאה (כנדה דף מ"ה א') . כ"כ בזכר נשכב, פליגי רב ושמואל (סנהדרין דף נ"ד ב'), דלשמואל סגי לחיוביה להבועל בשיהיה הנבעל בן ג' שנים, דיליף מדכתיב משכבי אשה, לגלויי ששוה דינו כאשה, ולרב צריך שיהיה הזכר הנשכב בן ט' שנים, דבפחות מכן, מדליתא בשוכב ליתא בנשכב. ור"ל לפע"ד דכמו דט' שנים של שוכב גופיה הלממ"ס הוא כמו ג' של קטנה, כ"כ בנשכב מ' שנים שלו הלממ"ם הוא. וקיי"ל כרב [כרמב"ם פ"א מביאה]. מיהו בין למר או למר הרי חזינן דכל שלא הגיע להשיעור שנים שצריך גלי רחמנא גם בזכר נשכב שאין ביאתו ביאה כלל. ואין לחלק ולומר דדוקא בקטנה דלא גלי ההלממ"ס גבה דוקא לפטור את הבא עליה מקטלא, דהרי ההלמ"מס היא דאפילו לכהונה לא נפסל כשנבעלה פחותה מבת ג"ש [כנדה שם], א"כ שפיר מוכח דאין ביאתה ביאה כלל. משא"כ בפחות מבן ט' שנים, י"ל דרק לפטור את הבא עליו ממיתה גלי רחמנא, אבל עכ"פ ביאה מקרי ואסור מדאורייתא. ליתא. דהרי מדלא קנה ביאה כזו ביבמה, וגם אינו פוסל לכהונה בביאתו (כנדה שם ויבמות דצ"ו א'), ש"מ דגם בזכר פחות מבן ט' אין ביאתו ביאה כלל, ומדאינה בשוכב אינה בנשכב. וכל זה אמרתי רק לפי שיטת הגדול הנ"ל. איברא מעיקרא דדינא פירכא, דלפי דעת הגאון הנ"ל, דמאי דקאמר הש"ס היא וולדה נרבעו, ר"ל כאילו עשה אותה מעשה גם בגוף הולד, א"כ אם קושיתו קושיא, מה הועיל בתירוצו, דהרי אכתי קשה שלפי דעתו יהיה אסור לנו לשחוט פרה מעוברת דהו"ל כשוחט אותו ואת בנה. אולם קושית הגדול הנ"ל בל"ז מעיקרא ליתא, ואדרבה מהכא מוכח דשרי לבעול אשתו מעוברת, דהרי כל עיקר סברת דהיא וולדה נרבעו, היינו רק משום דעובר ירך אמו, (כרש"י הכא ד"ה עובר. ותוס' סנהדרין ד"פ ע"ב ד"ה עובר. ורמב"ם פ"ג מאס"מז), א"כ מה"ט שרי נמי לבעול אשתו מעוברת, מדהו"ל הולד כגוף האם בעצמה. ותרווייהו כגוף אחד חשיבי, וכמ"ש הרמב"ם (שם) וז"ל והרי הוא כאבר מאבריה. וכן פסק נמי מה"ט בשבות יעקב ח"ב סי' ע"ג דהנודר הנאה מעובר מותר להשתמש (בהאב) [בהאם] וע"ש. וכן משמע נמי בע"ז (דף כ"ד א') דדוקא בקנו פרה אדומה מעכו"ם, אז כשמשערין שתלד אמו ולד אדום כדקאמר בש"ס. היו משמרים האם כשהיא מעוברת, שלא ירבענה עכו"ם. שעי"ז יאסור גם הולד. והרי לפי דעת הגדול הנ"ל גם בקנו פרה אדומה מישראל ��יה צריך לשמור האם שלא יעלה עליה זכר, ושלא תשא בעול (ועיין תוס' שם ד"ה ניחוש), דהו"ל כעלה זכר על הולד, וכאילו נשא הולד בעול. אע"כ דוקא מעשה שאסור באם כרביעה. אם עשאו באם נאסר גם הולד. מדהו"ל מעיקרא כגוף אחד. אמרינן עובר ירך אמו, ונאסר הולד מיד עם האם. אבל מעשה שאינו אסור או פוסל באם רק בהולד, כשעשאו באם לא הו"ל כעשאו גם בולד. דעובר ירך וטפל לאמו אמרינן, ולא שיהיה האם ירך וטפל להולד, שיהיה אסור באם המעשה שאסור בולד. וכבר הוכחנו בראיה ברורה סברא זאת בס"ד לעיל פ"ה סי' ט', וע"ש. וכ"כ אמרינן (תמורה דף י"א ב') דבהקדיש עובר. אמו מותרת בגיזה ועבודה, וזה מטעמא דאמת. אולם רק בולד טריפה אצטרכו רבעתו"ס לומר דלהכי ולד שרי (כי"ד ע"ט) משום דטריפות האם הוא רק משום שאינה חיה, והעובר חי וקים, ולהכי גם ולד לא הוי טפל לאם ושרי. משא"כ בשאר דוכתי ולד טפל לאם ולא אם טפל לולד, וכדאמרן. ודו"ק. 
+מיהו בכל ספק טריפה כתב הש"ך [י"ד נ"ז סקמ"ה] דטריפה אפשר שתתעבר, אבל אי אפשר שתלד. להכי רק כשתלד ידעינן שהיא כשרה. ורפ"ח שם כתב דגם שתתעבר אי אפשר, להכי סגי בספק טריפה, שכשמתעברת כשרה. והביא ראיה מדקאמרינן (חולין נ"ח א') אי הדרא טענה, משמע דסגי בהכי. ולפע"ד במח"כ רפ"ח אין משם ראיה, דהרי ודאי גם לש"ך אפשר לטריפה שתלד עובר שנתעברה מקודם שנטרפה, רק מה שנתעברה אחר שנטרפה ס"ל לש"ך שא"א שתלד אותו. וא"כ מאי ראיה מש"ס דקאמר אי הדרא טענה די"ל דהש"ס תרתי בעי, עיבור ולידה, כדמשמע פשטותא דלישנא במכילתין ובחולין (שם), דקאמר בכל דוכתא טריפה אינה יולדת, ולא קאמר טריפה אינה מתעברת. אע"כ דהא דקאמר אי הדרא טענה, ה"ק אם אותו ולד או ביצה שילדה אחר שנטרפה, אם הוא ממה שחזרה ונתעברה ג"כ אחר שנתהווה בה החשש ספק טריפות. כשרה. ולאפוקי כשילדה השתא ממה שטענה קודם שנתהווה בה החשש טריפות דלא מהני, דתרתי בעי, עיבור ולידה, והיינו כש"ך]. 
+אמר המפרש כך פירשנו משנתינו ע"ד רש"י בש"ס, וכך מוכח לישנא דסוגיא. אמנם הר"ב פי' דמתני' מיירי רק תוך מעל"ע משינקה. משמע הא הרעיבה יותר ממע"לע בשעה שהקריבה, כשרה. והן הן דברי הרמב"ם בפירוש המשניות. אבל לשון הש"ס לא משמע כן, דאי מתני' מיירי דוקא בתוך מע"לע, א"כ אדמקשה בש"ס מבהמה שנתפטמה מכרשיני ע"ז דשרי, הו"ל לתרוצי בקיצור דהתם מיירי אחר מעל"ע. ועוד תמוה מ"ש הר"ב דשיעור עיכול הוא מע"לע. וקשה הרי דוקא לענין טומאה אמרינן דבכלב שיעור עיכול ג' ימים. ובעופות ודגים כדי שישרף [כאהלות פ' י"א מ"ז]. ובשאר בהמות מע"לע [כפרה פ"ט מ"ה], וטעמא דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל בכל איסור לא חשיב מעוכל כלל כל זמן שהוא שלם במעיו [כתוס' בכורות דף ז' ב']. וה"מ במאכל עב, אבל משקה איסור, בין באיסור בין בטומאה, מיד שבלעתו חשוב כמעוכל [כחולין קט"ז], רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש [כי"ד פ"א ו'. ופ"ז ט']. וע' מ"ש בבכורות [פ"א סי' ט"ז]. ותו אפילו אי הוה הכא מאכל עב. וגם לא הוה מחלקינן בין איסור לטומאה. כי"א בתוס' בכורות [דף ז' ב'], היינו כשנדון על גוף הדבר שנאכל, אבל הכא דדיינינן על גוף בשר הפרה, מה לי שנתעכל או לא. הרי עכ"פ בבשר הפרה כבר נתעכל האיסור. וצ"ע. ואגב דאתא לידי הך מלתא, דין הניין לי להביא גם בזה גרגיר אחד ממגילת סתרים שלנו. דד' מדות בעיכולי מאכל. (א) משקה איסור מיד שבלעתו בהמה, חיה, או עוף, חשוב כמעוכל ומותר, רק שנוהגין לאסרו כל זמן שלא נקרש, וכמש"ל [כי"ד פ"א ו' ופ"ז ט']. וה"נ אמרינן בפרה ששתתה מי חטאת ושחטה, לא נטמא בשרה. דבטלו במעיה [כפרה פ"ט מ"ה], והטעם מדהו"ל משקה סרוח [פסחים דף י"ח א'], ואע"ג דבספרי נקט הטעם מדכתיב בפרה למשמרת למי נדה. וכששתתן אינן נשמרים מאד תוך מעיה [כרמב"ם פט"ו מפרה ה"ז ורכ"מ שם, וכן כתבו תוס' פסחים דף י"ח א בשם תוספתא] א"כ משמע דבשאר דוכתי דלא כתיב למשמרת, הו"ל כמעיקרא ולא מחשב כמעוכל. י"ל דאצטרך למשמרת שלא יטמא טומאה חמורה. ואצטרך לטעם דמשקה סרוח, שלא יטמא טומאה קלה [כר"ש פ"ט דפרה מ"ג]. ול"מ היה נ"ל דאצטרך לטעם דמשקה סרוח שלא יטמא בעודן במעיה, ואצטרך למשמרת שלא יטמאו אפילו כשחזרה והקיאתן, דאז אין שם משקה סרוח עליהן, וכדבעינן למימר לקמן. מיהו כל זה בנמצאו המשקין במעיה אז מחשבו כמעוכלין. אבל בחזרה והקיאתן זכים כמו שהיו, שלא נסרחו, לא חשיבי כמעוכלין. וכדמוכח במקואות [פ"י מ"ח], דבשתה משקין טמאין והקיאן. הרי הן בטומאתן. ומייתי הר"ש התם התוספתא, שפירשה דמיירי שלא נסרחו. וטעמא נ"ל דמדהקיאתן והם זכים. הרי נראה שלא באו לכלל עיכול. ואע"ג דבזר שבלע שזפין של תרומה, והקיאן ואכלן אחר. חשיבי אחר הקאת הראשון כמעוכל [כיומא דף פ"א א'] הרי אף שהקיאן שלם כמו שבלען. חשיבי כמעוכל אף במאכל עב. מכ"ש בהקיא משקין. שא"צ בעיכולן בגוף שום שנוי ודקדוק, מכ"ש דכשהקיאן הו"ל למחשבינהו כמעוכלין. י"ל שזפין שהקיאן דפטור השני מקרן וחומש, לאו משום דכשהקיאן חשיבי כמעוכלין. רק דמדבלען נתחלל מהן קדושת תרומה, אבל לעולם דעדיין חשיבי מאכל, מדהקיאן כמו שהיו ממש תחלה [כר"ש אהלות פי"א מ"ז, ותוס' מנחות כ"ט א' ד"ה שבלע]. אבל אין להביא ראיה לזה, מדאבעיי לן [חולין ק"ג ב'], באכל חצי זית איסור והקיאו וחזר ואכלו, אי נימא דפטור דהרי לא נהנה במעיו רק בחצי זית. ופשטינן דחייב, דהרי על כל פנים נהנה גרונו בכזית. והרי סתם אכילה דנקט התם. משמע אפילו לעסו. ואפ"ה כשחזר והקיאו לא חשיב כמעוכל. ליתא, דהתם מדמצטרף האכילה שאחר ההקאה להאכילה שקודם ההקאה, ע"כ שהקיא וחזר ואכלו תוך כדי אכילת פרס לאכילה ראשונה, וזהו קודם שיעור עיכול שהוא אחר מעת לעת [כפרה פ"ט מ"ה]. (ב) מאכל איסור שאכלו בעל חי, יש חלוק, ](א) שאם בלעו שלם. ועדיין הוא שלם במעיו לא חשיב כמעוכל (כי"ד סספ"ג וש"ך שם סק"ל]. ולכן דג טמא שנמצא במעי דג טהור, באיסוריה קאי. וכ"כ חטה שנמצאת במעי עוף בפסח והיא שלימה, הרי זה מחמיץ [כא"ח תס"ז]. ואילה"ק משזפין תרומה שבלען והקיאן. שאין האוכלן שוב חייב קרן וחומש, וכדאמרן. די"ל כמו שאמרנו, דזהו לאו מדחשיבי כמעוכלין, רק מדנתחללו מקדושת תרומה. אולם אפילו בבלעו שלם, עכ"פ כשיצא דרך בית הרעי. אע"ג שיצא שלם, חשוב כמעוכל, דהרי חיטין שבגללי בקר אף שהן שלמין אמ"ט טומאת אוכלין [כמנחות דף ס"ט א']. ורק עצמות מת שבלעתן חיה ויצאו דרך בית הרעי, טמאין עדיין ולא מחשבו כמעוכלין [שם ותענית דף כ"ב ב']. וכ"כ טבעת טמאה שבלעו אדם, ויצא דרך בית הרעי, הרי היא בטומאתה כמו שהיתה [כחולין דף ע' א'], משום דכל הנך מדהן קשין, אינן בני עיכול כלל. (ב) אולם מאכל שבלעו שלם, ומצאו שבור תוך המעים. לש"ך [י"ד פ"ג סק"ל] חשוב כמעוכל. ולרמג"א [תס"ז סק"כב]. חטה שבלעתו עוף ונמצא שבור במעיו בפסח. לא חשיב כמעוכל, ומחמיץ. ונל"פ דבנתרסק לגמרי במעיה. לכ"ע חשוב כמעוכל, דפירשא בעלמא הוא. (ג) כל זה בבלע המאכל שלם. אבל בלעס מאכל איסור קודם שבלעו, אז אם שהה במעיה של בעל חי מעל"ע, ובעופות ודגים כדי שישרף באור, ובכלב ג"י, אז חשיב כמעוכל, אף שעדיין הוא כמו שאכלו [כפ"ט דפרה ופי"א דאהלות שזכרנו]. ואילה"ק מסוגיא דחולין שהבאנו לעיל, דבאכל חצ�� זית והקיאו וחזר ואכלו, דאין האכילה הראשונה חשיבי כמעוכל אע"פ שלעסו. די"ל כמו שאמרנו דהתם על כרחך בהקיאו ואכלו תוך שיעור עיכול מאכילה ראשונה. וכ"כ לא קשה מדאמרינן [חולין דף ע"א א'] דיליף מקרא דטומאה בלוע אמ"ט, משום דאע"ג שאכלו, עדיין מחשב נבילה הראוייה לגר, דנהי דלא חזיא בפני הרואה שהקיאו, עכ"פ שלא בפניו מחזי חזי, אלמא דלא מחשב כמעוכל. י"ל התם נמי הרי טמאתו המאכל להאוכל תוך מעיו קודם ששהה שיעור עיכול, וכדמוקי לה בש"ס דאכלה סמוך לשקיעת החמה קודם שטבל. מיהו י"א דלענין אכילת איסור, אפילו בלעס דינו כבלעו שלם לעיל (סי' א'). ולענין טומאה, בין שבלע שלם או לעס, בכולן משערינן בשיעור עיכול בכל מין ומין כמו שאמרנו [עיין ש"ך י"ד פ"ג סק"ל]. (ד) אמנם כל זה לענין אם נחשוב המאכל עצמו כמעוכל, אבל לענין חיוב או פטור של גוף האוכל, כגון לענין ברכה ראשונה ואחרונה על מה שאכל, כגון שאכל ושהה אח"כ, דדינו דבשהה שיעור עיכול אינו רשאי לברך ברכה אחרונה על מה שאכל, וחייב לברך גם ברכה ראשונה על מה שיאכל. זה תלוי בין במאכל, בין במשקה, בכל זמן שאינו רעב מאותה אכילה או השתייה [כא"ח קפ"ד]. ובאכל אכילה מועטת, שתיכף אחר אכילתו עדיין הוא רעב. י"א דשיעור כדי עיכול שלו כדי הילוך ד' מילין. דהיינו שעה וי"ב מינוטען [הט"ז שם]. ובכל זה אין חילוק בין אכל או בלע בלי לעיסה. או אפילו קאה המאכל. דהרי עכ"פ נהנה גרונו [כחולין ק"ג ב ] . 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,66 @@
+Boaz on Mishnah Zevachim
+בועז על משנה זבחים
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י והא דאמרינן (נדרים ד"ד ב') דחטאת יולדת לא אתיא לכפרה. נ"ל דר"ל בערך כפרת חטאת חלב, תדע. דהרי חטאת נזיר נמי אמרי' התם דאינו בא על חטא, (עי' ר"ן שם ד"ה חטאת). ואפ"ה הרי נזיר נקרא חוטא (כנדרים ד"י ע"א). אע"כ דעכ"פ אינו מכפר כערך חטאת חלב. אמנם ק"ל לאאמ"ו ע"ר שליט"א, שכתב שגם אשם מצורע בא על חטא, והרי הרב (פ"ט דמנחות מ"ו) כתב דאשם מצורע מה"ט צריך נסכים מדאינו בא על חטא. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, התם רבייא קרא בהדיא דצריך נסכים, כש"ס שם (דצ"א). ועוד י"ל לך בני שליט"א, דאנא לא אמרתי רק שחטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא, ר"ל לעוררם שחטאו, אבל לא אמרתי שיכפר להם קרבנן חטאתן, דהרי ביולדת בנשבעת באמת אינה מתכפרת שבועתה בקרבנה (עי"ד רל"ד ס"ח), וכ"כ מצורע, הרי עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר עד שירצה את חבירו (כיומא פ"ה ב'), משא"כ נזיר מתכפר באמת בקרבן חטאת שלו, ומה"ט באמת א"צ נסכים, כמ"ש הר"ב שם, וכעין זה כ' רתוי"ט שם ע"ש: 
+
+Chapter 2
+
+ותמה בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג על דברי תוס' הכא, ובמנחות (ד"ו א' ד"ה שקמצן), וכ"כ רתיו"ט הכא בשמם, שהקשו מדלא מני תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש. ותרצו מדכתיב בהו חילול בהדיא. ותמוה, הרי בתענית (די"ז ב') אמרי' בפירוש דפרוע ראש אינו מחלל עבודה. עכ"ל בני הרב הנ"ל. ולפענ"ד י"ל דתוס' סמכו א"ע על סוגיא דסנהדרין (דכ"ב ב') דמקשי הש"ס דמדאתקש שתוי יין לפרוע ראש למיתה, נימא דאתקש נמי לאחולי עבודה. ומסיק בקושיא, וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ואמרינן מה"ט דפרוע ראש מחלל עבודה. ולפע"ד נראה עוד דע"כ צ"ל תנא ושייר, להכי לא מני תנא אינך, ואי"ל כתרוצם מדכתיב בהו חילול בהדיא, דאחמכ"ת אינו מספיק, דהרי משתחוה לע"ז פליגי בה ר"נ ורב ששת (במנחות ק"ט ב') וקיי"ל כרב ששת לגבי ר"נ באיסורי (כתוס' עירובין ד"מ ע"א ד"ה אדעתא), והכא מיקל ר"ש. וי"ל: 
+
+Chapter 3
+
+ולפע"ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה"ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ"ג א'), ה"נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה"ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי' דהתיבה שמחזקת מ"ס חוצצת, אבל הכא עכ"פ בכה"ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי"ג מי"ב), ואף דקיי"ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ"ה א'). הרי כבר כ' רמל"מ (פי"א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע"ש, ועיין ברמב"ם (פ"ג מביאת מקדש הי"ט). אולם לפמ"ש תוס' (חולין ד"ב ב' ד"ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק' כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו"ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל"ז עזרה ר"ה היא, וספק טומאה ברה"ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ"ל. ולכאורה ק' היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה"י, עכ"פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ"ט א') אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ"ל דעכ"פ מדהו"ל ספק טומאה הבאה ע"י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע"ג קרקע (כפסחים י"ט ב'). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש"י סוטה (שם ד"ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ"ה עכ"פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה' ב') בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע"י אדם, וכן משמע מרמב"ם (פט"ז מאה"ט ה"ו. ועיין רכ"מ שם) ועי' עוד מ"ש בס"ד בפירושנו עדיות פ"ד סוף מ"ו. ועכ"פ צ"ע בתוס' פסחים (די"ט ב' ד"ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל"כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה"י יהיה ספיקו טהור, עכ"ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש"ס סוטה הנ"ל, דיליף הכי מקרא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+אמנם מ"ש רש"י בזבחים דשדרה היינו חוט השדרה. ק"ל מחולין רפ"ג דאמרינן נשברה השדרה ונפסק חוט שלה דאלמא דשדרה לאו היינו חוט, וי"ל. ול"מ נ"ל דמפרקת היינו כל חוליות הצואר, אבל כל המשך החוליות שבכל אורך אמצע הגב, נקראין שדרה. דשדרה לשון המשך הוא, כדאמרי' [ב"ב ק"ג א'] הנהו שדרי דארעי מקרי ר"ל הרים גבנונים התלויים זב"ז ומרוכסים יחד. משא"כ מפרקת, לשון פרוק ודלדול הוא כדאמרי' [חולין דצ"ג]. בהמה בחייה אפרוקי מפרק. ור"ל הכא משום דכשהבהמה מתנועעת תמיד בצוארה אילך ואילך, חוליות הצואר מתפרקים, לפיכך נקראו החוליות ההם מפרקת. וזהו לפע"ד פי' הא דאמרינן [חולין ד"כ ע"א] חותך שדרה ומפרקת ר"ל חותך בצפרניו ראש העוף מהגוף, באופן שישאר כל המפרקת בהשדרה. דהיינו שמולק סמוך לקצה מול הרואה את העורף: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ונתקשה הרמ"ז למה קאמר יתנן למעלה, ולא קאמר יעלן למזבח. ולפעד"נ ע"פ מה דאמרי' [מנחות דכ"ז ב] באבעיי' אם צריך ליתן האברים על העצים או אפי' תחת העצים, וסליק בתיקו, ופסק הרמב"ם [פ"ב מפסה"ק] מספיקא לחומרא, דצריך ליתנן על העצים. לפ"ז קמ"ל הכא דאפי' הנך דספיקא נינהו. אפ"ה צריך ליתנן על העצים. ומה"ט נמי קאמר ורואה אני, ולא קאמר ורואין כו', כדקאמר במשנה ו', דהתם באומד כל אדם תלוי, שיחשבוהו הכל כאלו הוא מים. מה שאין כן הכא בדעת המקריב תלוי. אע"ג שהרואים יחשבו כאלו הם איברי הקרבה מדהניחן למעלה, אבל כוונת המעלה תהיה שיהי' בתורת עצים, וכל זה דלא כרמ"ז שבמחכ"ת נשמטה ממנו ש"ס ערוך הנ"ל ע"ש: 
+כך כ' הר"ב, ולישנא דרש"י נקט ואתא. ולכאורה ק' לענין מה צ"ל כן, הרי בל"ז שפיכת שיריים לא מעכבי, וגם בל"ז ישפוך שירי הדם ליסוד מפני שירי הדם שלמטה, ויעלו לו גם לשירי הדם העליון, ונ"ל דרצו לתרץ בזה דלא תקשי הרי צריך להקדים עליונים לתחתונים ואפי' שפיכת שיריים של עליון קודם לזריקת התחתון, דמדהתחיל באותו הדם גומר [כזבחים דפ"ט ב] א"כ איך יתן הכא התחתון קודם שפיכת שירי דם מהעליון שצריך שיהיה ביסוד דרומי, ותו הרי משנה בשירי דם חטאת לנתנו שלא במקומה, לזה תרצו דאותה זריקה שלמטה עולה לו כשפיכה, דכל הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא [כזבחי' דל"ז א]. ואע"ג שלא נתנו על היסוד ממש, עכ"פ מדנתנו למטה מחוט הסיקרא כנתנו על היסוד דמי, וכמבואר שם: 
+ואילה"ק עכ"פ למה שניהן כשרים, הרי הדם התחתון שנתנו למעלה כיפר, והבשר נאסר בהקרבה ובאכילה [כפ"ב מ"א] וא"כ מה מועיל שיאמרו לו שיחזור ויתן גם למטה, הרי כבר נפסל הבשר, ואי"ל דהאי אם לא נמלך ונתן קאי אדברי ר"א דקאמר ורואין וכו', ור"ל דמיירי שנתן תחלה למעלה והתכוון שיהיה התחתון שם לשם מים, וכלעיל סי' ס"ב. ליתא דהרי הרמב"ם [פי"ב הי"ב] לא הזכיר כלל שנתכוון במתן שלמעלה לשם מים. ונ"ל דלהרמב"ם דוקא כשדם התחתון הוא בלי תערובות ונתנו למעלה, כיפר ונפסל הבשר, דהרי נתכוון בנתינת שם שיכפר. אבל הכא שנתערב אע"ג שנתן סתם למעלה, עכ"פ כיון ש��יקר כוונתו היה שנותן למעלה כדי לתקן העליון, ולא התכוון שיכפר בזה התחתון. ורק ע"י הכרח נתן גם מהתחתון, לא גרע האי אונס משוגג של דם חטאת החיצון, שכשהכניסו בשוגג לפנים דקיי"ל שלא נפסל [כרמב"ם פ"ב הט"ז] ; ואף דהתם דוקא בלא הזה בפנים והכא הרי כבר הזה ממנו למעלה, עכ"פ כיון דבהכרח נתן עדיף טפי משוגג [וכמשנה י"א]: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+ובש"ס [דצ"א ב] אמרינן, דלהכי בנדר יין מנסכו לספלין ולא לאישים, כדי שלא יעבור אלאו דלא תכבה. וק"ל ומה הוה, ניתי עשה דהקרבה, ולדחי ל"ת דלא יכבה. ואת"ל אי עשה דוחה ל"ת שבמקדש. הא תינח לרבא דס"ל הכי [זבחים דצ"ז ב], אלא לרב אשי שם דלא ס"ל כן קשה. ואת"ל אין עשה דהקטרה שאינו שוה בכל רק בכהנים, לא דחי לאו דכבוי דשוה בכל. ליתא דהרי עשה דציצית ג"כ אינו שוה בכל רק בזכרים. דחי לאו דכלאים דשוה בכל [ועי' יבמות ד"ה ע"א]. ואת"ל כיון דאפשר לקיים העשה בשינסכו לספלין הו"ל כאפשר לקיים שניהן ובכה"ג לא דתו עשה לל"ת [כשבת קל"ג א], ליתא, דמאן יימר שמקיים בזה העשה, דלמא דוקא לאישים צריך שיקריבו. ותו ק' לכמ"ש רש"י ד"ה הא ר"ש, דבמזלף בטישות דקות אינו מכבה א"כ מה קאמר הש"ס לא יכבה, הרי אפשר שלא יכבה בשיזלף בטיפות דקות. ותו כיון שכן, אף שלבסוף כשיתרבה יתכבה. עכ"פ בעודנא דמעיקר לאו מקיים העשה, וצ"ע]: 
+
+Chapter 11
+
+ואין להקשות יטבילנו ויכניסנו. נ"ל מכאן ראיה לרמב"ם דס"ל דמרוק ושטוף צריך שיהיה קודם שיהיה נותר, והרי קי"ל דגם קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה [כמ"ז], וגם וודאי דצריכים מריקה ושטיפה לפנים כחטאת, דכיון דקרא דמריקה ושטיפה מיירי בכל הקדשים [כש"ס צ"ו ב], והרי מריש"ט גמרינן מהיקש דכבוס דצריך מקום קדוש [כש"ס דצ"ד ב]. א"כ וודאי דגם קדשים קלין אף שנאכלין בכל העיר, עכ"פ מרוש"ט צריכים לפנים מגזירת הכתוב. וכן משמע מרש"י ור"ב ורתוי"ט [במ"ד], ומסתימת לשון הרמב"ם [פ"ח מקרבנות]. דגם קדשים קלים צריכים מרוש"ט לפנים, ע"ש. א"כ י"ל דהכא מיירי דבלע שלמים ביום ב', ואם יטבילן היום, יהיה צריך עכ"פ הערב שמש קודם שיכניסנו. והרי אז יהיה נותר כשישקע החמה. מיהו גם לראב"ד [פ"ח מקרבנות], ולתוס' בסוגין [דצ"ז א ד"ה ממתין], דס"ל שא"צ מרוש"ט עד אחר שנעשה נותר צ"ל דמשו"ה אינו טובלו קודם שיכניסנו, מדצריך לשפשפו במים קודם טבילה משום חציצה [כי"ד קכ"א ס"א], והרי המצוה שיהיה השפשוף במרוש"ט לפנים. או י"ל דוקא אם הבלוע שבכלי אכתי מותר, אז לראב"ד א"צ לעשות מרוש"ט עד אחר שיהיה נותר. אבל הכא שנטמא הכלי, גם לראב"ד ותוס' צריך שיעשה המרוש"ט באותו יום שבלע: 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+אמנם ק"ל. דמהכא שמעינן דקיי"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [בר"ה דכ"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב"מ אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [יומא דנ"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב"מ א"ח. וכ"כ אמרי' [סוכה דל"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב"מ א"ח. וכ"כ עוד בדוכתי טובא. וק"ל ממ"ד [במקואות פ"ח מ"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב"מ דא"ח. ואת"ל הטעם דמב"מ אינו חוצץ היינו מדהו"ל החציצה כליתא, משא"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו"ל כליתא, דעכ"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות דע"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א"צ טבילה, וע"כ משום דמב"מ א"ח. ואמאי הרי בכה"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ"ה מב"מ א"ח. ומ"ש מקפצה ידה לעיל. את"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש"ס ור"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמ�� דא"צ ביאת מים לשם. משא"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ"פ ק"ל מדאמרי' [בכורות ד"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב"מ א"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ"ה מב"מ א"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ"פ ק"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי"ד קצ"ח סקכ"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ"ל דאינו חוצץ, די"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ"פ מ"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ"ל דמב"מ א"ח. הן אמת שרבותינו בעתו"ס כתבו [סוכה דל"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב"מ חוצץ. וא"כ מ"ש תוס' [זבחים דק"י ע"א ד"ה מין] דלהכי רגלו ע"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה"ט פסול. ליתא דא"כ ק' ממה דעבד הש"ס צריכותא [בזבחים דכ"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ"ל. א"כ י"ל דזהו ג"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא"כ בכל מב"מ אינו חוצץ הנ"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר"ל על רמג"א [א"ח סי' ע"ד סק"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ"ל כל דלאו אורח' אפי' מב"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב"מ אינו חוצץ אין ר"ל שעי"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב"מ הו"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ"ז בלי החציצה. א"כ בכל מב"מ דאינו חוצץ, סגי בכה"ג. משא"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע"ג א' ד"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע"כ דלענין טבילה ל"א מב"מ א"ח]: 
+
+Chapter 14
+
+והא דהפסיק התנא בין תנופה והגשה לבין קמיצה, במסדר השולחן. הניח רתוי"ט בצ"ע. ולפעד"נ דהתנא ג' בבי נקט, וכולן בדרך לא זו אף זו. (א) [בבא א'], יוצק, בולל, פותת, ומולח, דכולם אפילו לכתחלה כשרות בזר [כסוטה די"ד ב]. ואף דמליחה לא הוזכרה שם דכשרה בזר. ה"ט, דהתם רק סדר הבאת המנחה נקט. ותו משום דמליחת הקומץ הוא בראש המזבח, ואין במורגל שיבוא זר לשם, וכדאמרינן (מנחות ד"כ ע"א), וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח. אבל באמת בהבוא הכהן הקומץ למקום דריסת רגלי ישראל נ"ל דמותר לישראל לכתחילה למלחו, דמה איסור יש בדבר, וכי כהונה כתיב בה. והרי היא רק מכשירי עבודה כיציקה ובלילה והבאת סולת, ולבונה שעליה וגם לא עדיפא מהולכת עצים למזבח, דאף כשנתנן זר על המערכה חייב מיתה (כיומא דכ"ד ב) אפ"ה מותר לזר לכתחילה להוליך עצים למזבח (כיומא כ"ו וכ"ז). ואף דמקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ד"ט א) והרי מליחת הקומץ היא אחר קמיצה. עכ"פ הרי אף מקבלה ואילך מצות כהונה (כיומא דכ"ז א) ואפ"ה הפשט ונתוח כשר בזר (כיומא שם). על כרחך משו�� דדרך הכשר עבודה הוא. ואילה"ק ממ"ש הרמב"ם (פי"א מפסהמו"ק ה"ז) זר שיצק ובלל פתת ומלח כשרות. נ"ל דמדכלל הרמב"ם מלח עם יציקה ובלילה, והרי הוכחנו למעלה דיציקה ובלילה לכתחילה כשרין בזר מש"ס סוטה הנ"ל, אם כן ה"ה מלח, וכשרות דכתב הרמב"ם היינו דאפי' לכתחילה כשרות בזר. וכמו כן מ"ש הרמב"ם (בפ"ט מביאת מקדש), וז"ל אעפ"י שנפסלו ולוקה עליהן. נ"ל דלא קאי רק אקומץ וקבלת הדם דנקט התם ודכוותייהו. אבל לא איציקה ובלילה פתיתה ומליחה דנקט ברישא. תדע, דאל"כ יסתור רבינו דברי עצרו, דהרי כתב (בפי"ג מקרבנות הי"ב), דזר פותת ויוצק ובולל לכתחילה, ובפי"א מפסהמו"ק ה"ז כתב דבעשאן זר כשרות. אע"כ כדאמרן, דהאי אעפ"י שפסולות ולוקה עליהן לא קאי אכולהו, ולא נקטן יחד רק לאשמעינן דעל כולן אינו חייב מיתה. (ב) הדר נקט תנא [בבא ב'], מניף (במנחת עומר וסוטה), ומגיש. ומסדר השולחן ומטיב הנרות, דאף דחמירי מהנך דבבא א', דכולן בעשאן זר חוזר כהן ועושה אותן, רק דבלא חזר כהן ועשאן כשרות (כרמב"ם פי"א מפסהמו"ק ה"ז ופ"ט מביאת מקדש ה"ז וט' וכראב"ד שם), אפ"ה בעשאן בחוץ פטור. ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי אהדדי לכאורה. דבמנחות (ד"ט א ד"ה מקמיצה) כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה. וק' הרי כתבו (במגילה ד"כ ע"ב) דלתנופה והגשה א"צ כהן. על כרחך כוונתם לפע"ד דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבד כשרים בזר. אמנם מ"ש (קדושין דל"ו א) דתנופות כשרות בישראל. התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי, כמבואר למעיין שם. (ג) הדר נקט [בבא ג'] הקומץ, והמקבל דם. דהוה רבותא טפי וטפי גם מבבא ב', דהרי אלו בעשאן הזר אפילו בדיעבד נפסל הקרבן (כזבחים פ"ב מ"א ומנחות פ"א מ"ב). אפ"ה בעשאן בחוץ פטור: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,69 @@
+Boaz on Mishnah Zevachim
+בועז על משנה זבחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Zevachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה זבחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י והא דאמרינן (נדרים ד"ד ב') דחטאת יולדת לא אתיא לכפרה. נ"ל דר"ל בערך כפרת חטאת חלב, תדע. דהרי חטאת נזיר נמי אמרי' התם דאינו בא על חטא, (עי' ר"ן שם ד"ה חטאת). ואפ"ה הרי נזיר נקרא חוטא (כנדרים ד"י ע"א). אע"כ דעכ"פ אינו מכפר כערך חטאת חלב. אמנם ק"ל לאאמ"ו ע"ר שליט"א, שכתב שגם אשם מצורע בא על חטא, והרי הרב (פ"ט דמנחות מ"ו) כתב דאשם מצורע מה"ט צריך נסכים מדאינו בא על חטא. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, התם רבייא קרא בהדיא דצריך נסכים, כש"ס שם (דצ"א). ועוד י"ל לך בני שליט"א, דאנא לא אמרתי רק שחטאת יולדת ואשם מצורע באין על חטא, ר"ל לעוררם שחטאו, אבל לא אמרתי שיכפר להם קרבנן חטאתן, דהרי ביולדת בנשבעת באמת אינה מתכפרת שבועתה בקרבנה (עי"ד רל"ד ס"ח), וכ"כ מצורע, הרי עבירות שבין אדם לחבירו אינו מתכפר עד שירצה את חבירו (כיומא פ"ה ב'), משא"כ נזיר מתכפר באמת בקרבן חטאת שלו, ומה"ט באמת א"צ נסכים, כמ"ש הר"ב שם, וכעין זה כ' רתוי"ט שם ע"ש: 
+
+Chapter 2
+
+ותמה בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאב"ד דק"ק לאנדסבערג על דברי תוס' הכא, ובמנחות (ד"ו א' ד"ה שקמצן), וכ"כ רתיו"ט הכא בשמם, שהקשו מדלא מני תנא בעל מום ושתויי יין ופרועי ראש. ותרצו מדכתיב בהו חילול בהדיא. ותמוה, הרי בתענית (די"ז ב') אמרי' בפירוש דפרוע ראש אינו מחלל עבודה. עכ"ל בני הרב הנ"ל. ולפענ"ד י"ל דתוס' סמכו א"ע על סוגיא דסנהדרין (דכ"ב ב') דמקשי הש"ס דמדאתקש שתוי יין לפרוע ראש למיתה, נימא דאתקש נמי לאחולי עבודה. ומסיק בקושיא, וא"כ הו"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא, ואמרינן מה"ט דפרוע ראש מחלל עבודה. ולפע"ד נראה עוד דע"כ צ"ל תנא ושייר, להכי לא מני תנא אינך, ואי"ל כתרוצם מדכתיב בהו חילול בהדיא, דאחמכ"ת אינו מספיק, דהרי משתחוה לע"ז פליגי בה ר"נ ורב ששת (במנחות ק"ט ב') וקיי"ל כרב ששת לגבי ר"נ באיסורי (כתוס' עירובין ד"מ ע"א ד"ה אדעתא), והכא מיקל ר"ש. וי"ל: 
+
+Chapter 3
+
+ולפע"ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה"ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ"ג א'), ה"נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה"ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי' דהתיבה שמחזקת מ"ס חוצצת, אבל הכא עכ"פ בכה"ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי"ג מי"ב), ואף דקיי"ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ"ה א'). הרי כבר כ' רמל"מ (פי"א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע"ש, ועיין ברמב"ם (פ"ג מביאת מקדש הי"ט). אולם לפמ"ש תוס' (חולין ד"ב ב' ד"ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק' כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו"ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל"ז עזרה ר"ה היא, וספק טומאה ברה"ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ"ל. ולכאורה ק' היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה"י, עכ"פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ"ט א') אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ"ל דעכ"פ מדהו"ל ספק טומאה הבאה ע"י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע"ג קרקע (כפסחים י"ט ב'). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש"י סוטה (שם ד"ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ"ה עכ"פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה' ב') בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע"י אדם, וכן משמע מרמב"ם (פט"ז מאה"ט ה"ו. ועיין רכ"מ שם) ועי' עוד מ"ש בס"ד בפירושנו עדיות פ"ד סוף מ"ו. ועכ"פ צ"ע בתוס' פסחים (די"ט ב' ד"ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל"כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה"י יהיה ספיקו טהור, עכ"ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש"ס סוטה הנ"ל, דיליף הכי מקרא. וצ"ע. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+אמנם מ"ש רש"י בזבחים דשדרה היינו חוט השדרה. ק"ל מחולין רפ"ג דאמרינן נשברה השדרה ונפסק חוט שלה דאלמא דשדרה לאו היינו חוט, וי"ל. ול"מ נ"ל דמפרקת היינו כל חוליות הצואר, אבל כל המשך החוליות שבכל אורך אמצע הגב, נקראין שדרה. דשדרה לשון המשך הוא, כדאמרי' [ב"ב ק"ג א'] הנהו שדרי דארעי מקרי ר"ל הרים גבנונים התלויים זב"ז ומרוכסים יחד. משא"כ מפרקת, לשון פרוק ודלדול הוא כדאמרי' [חולין דצ"ג]. בהמה בחייה אפרוקי מפרק. ור"ל הכא משום דכשהבהמה מתנועעת תמיד בצוארה אילך ואילך, חוליות הצואר מתפרקים, לפיכך נקראו החוליות ההם מפרקת. וזהו לפע"ד פי' הא דאמרינן [חולין ד"כ ע"א] חותך שדרה ומפרקת ר"ל חותך בצפרניו ראש העוף מהגוף, באופן שישאר כל המפרקת בהשדרה. דהיינו שמולק סמוך לקצה מול הרואה את העורף: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ונתקשה הרמ"ז למה קאמר יתנן למעלה, ולא קאמר יעלן למזבח. ולפעד"נ ע"פ מה דאמרי' [מנחות דכ"ז ב] באבעיי' אם צריך ליתן האברים על העצים או אפי' תחת העצים, וסליק בתיקו, ופסק הרמב"ם [פ"ב מפסה"ק] מספיקא לחומרא, דצריך ליתנן על העצים. לפ"ז קמ"ל הכא דאפי' הנך דספיקא נינהו. אפ"ה צריך ליתנן על העצים. ומה"ט נמי קאמר ורואה אני, ולא קאמר ורואין כו', כדקאמר במשנה ו', דהתם באומד כל אדם תלוי, שיחשבוהו הכל כאלו הוא מים. מה שאין כן הכא בדעת המקריב תלוי. אע"ג שהרואים יחשבו כאלו הם איברי הקרבה מדהניחן למעלה, אבל כוונת המעלה תהיה שיהי' בתורת עצים, וכל זה דלא כרמ"ז שבמחכ"ת נשמטה ממנו ש"ס ערוך הנ"ל ע"ש: 
+כך כ' הר"ב, ולישנא דרש"י נקט ואתא. ולכאורה ק' לענין מה צ"ל כן, הרי בל"ז שפיכת שיריים לא מעכבי, וגם בל"ז ישפוך שירי הדם ליסוד מפני שירי הדם שלמטה, ויעלו לו גם לשירי הדם העליון, ונ"ל דרצו לתרץ בזה דלא תקשי הרי צריך להקדים עליונים לתחתונים ואפי' שפיכת שיריים של עליון קודם לזריקת התחתון, דמדהתחיל באותו הדם גומר [כזבחים דפ"ט ב] א"כ איך יתן הכא התחתון קודם שפיכת שירי דם מהעליון שצריך שיהיה ביסוד דרומי, ותו הרי משנה בשירי דם חטאת לנתנו שלא במקומה, לזה תרצו דאותה זריקה שלמטה עולה לו כשפיכה, דכל הנתנין בשפיכה שנתנן בזריקה יצא [כזבחי' דל"ז א]. ואע"ג שלא נתנו על היסוד ממש, עכ"פ מדנתנו למטה מחוט הסיקרא כנתנו על היסוד דמי, וכמבואר שם: 
+ואילה"ק עכ"פ למה שניהן כשרים, הרי הדם התחתון שנתנו למעלה כיפר, והבשר נאסר בהקרבה ובאכילה [כפ"ב מ"א] וא"כ מה מועיל שיאמרו לו שיחזור ויתן גם למטה, הרי כבר נפסל הבשר, ואי"ל דהאי אם לא נמלך ונתן קאי אדברי ר"א דקאמר ורואין וכו', ור"ל דמיירי שנתן תחלה למעלה והתכוון שיהיה התחתון שם לשם מים, וכלעיל סי' ס"ב. ליתא דהרי הרמב"ם [פי"ב הי"ב] לא הזכיר כלל שנתכוון במתן שלמעלה לשם מים. ונ"ל דלהרמב"ם דוקא כשדם התחתון הוא בלי תערובות ונתנו למעלה, כיפר ונפסל הבשר, דה��י נתכוון בנתינת שם שיכפר. אבל הכא שנתערב אע"ג שנתן סתם למעלה, עכ"פ כיון שעיקר כוונתו היה שנותן למעלה כדי לתקן העליון, ולא התכוון שיכפר בזה התחתון. ורק ע"י הכרח נתן גם מהתחתון, לא גרע האי אונס משוגג של דם חטאת החיצון, שכשהכניסו בשוגג לפנים דקיי"ל שלא נפסל [כרמב"ם פ"ב הט"ז] ; ואף דהתם דוקא בלא הזה בפנים והכא הרי כבר הזה ממנו למעלה, עכ"פ כיון דבהכרח נתן עדיף טפי משוגג [וכמשנה י"א]: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+ובש"ס [דצ"א ב] אמרינן, דלהכי בנדר יין מנסכו לספלין ולא לאישים, כדי שלא יעבור אלאו דלא תכבה. וק"ל ומה הוה, ניתי עשה דהקרבה, ולדחי ל"ת דלא יכבה. ואת"ל אי עשה דוחה ל"ת שבמקדש. הא תינח לרבא דס"ל הכי [זבחים דצ"ז ב], אלא לרב אשי שם דלא ס"ל כן קשה. ואת"ל אין עשה דהקטרה שאינו שוה בכל רק בכהנים, לא דחי לאו דכבוי דשוה בכל. ליתא דהרי עשה דציצית ג"כ אינו שוה בכל רק בזכרים. דחי לאו דכלאים דשוה בכל [ועי' יבמות ד"ה ע"א]. ואת"ל כיון דאפשר לקיים העשה בשינסכו לספלין הו"ל כאפשר לקיים שניהן ובכה"ג לא דתו עשה לל"ת [כשבת קל"ג א], ליתא, דמאן יימר שמקיים בזה העשה, דלמא דוקא לאישים צריך שיקריבו. ותו ק' לכמ"ש רש"י ד"ה הא ר"ש, דבמזלף בטישות דקות אינו מכבה א"כ מה קאמר הש"ס לא יכבה, הרי אפשר שלא יכבה בשיזלף בטיפות דקות. ותו כיון שכן, אף שלבסוף כשיתרבה יתכבה. עכ"פ בעודנא דמעיקר לאו מקיים העשה, וצ"ע]: 
+
+Chapter 11
+
+ואין להקשות יטבילנו ויכניסנו. נ"ל מכאן ראיה לרמב"ם דס"ל דמרוק ושטוף צריך שיהיה קודם שיהיה נותר, והרי קי"ל דגם קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה [כמ"ז], וגם וודאי דצריכים מריקה ושטיפה לפנים כחטאת, דכיון דקרא דמריקה ושטיפה מיירי בכל הקדשים [כש"ס צ"ו ב], והרי מריש"ט גמרינן מהיקש דכבוס דצריך מקום קדוש [כש"ס דצ"ד ב]. א"כ וודאי דגם קדשים קלין אף שנאכלין בכל העיר, עכ"פ מרוש"ט צריכים לפנים מגזירת הכתוב. וכן משמע מרש"י ור"ב ורתוי"ט [במ"ד], ומסתימת לשון הרמב"ם [פ"ח מקרבנות]. דגם קדשים קלים צריכים מרוש"ט לפנים, ע"ש. א"כ י"ל דהכא מיירי דבלע שלמים ביום ב', ואם יטבילן היום, יהיה צריך עכ"פ הערב שמש קודם שיכניסנו. והרי אז יהיה נותר כשישקע החמה. מיהו גם לראב"ד [פ"ח מקרבנות], ולתוס' בסוגין [דצ"ז א ד"ה ממתין], דס"ל שא"צ מרוש"ט עד אחר שנעשה נותר צ"ל דמשו"ה אינו טובלו קודם שיכניסנו, מדצריך לשפשפו במים קודם טבילה משום חציצה [כי"ד קכ"א ס"א], והרי המצוה שיהיה השפשוף במרוש"ט לפנים. או י"ל דוקא אם הבלוע שבכלי אכתי מותר, אז לראב"ד א"צ לעשות מרוש"ט עד אחר שיהיה נותר. אבל הכא שנטמא הכלי, גם לראב"ד ותוס' צריך שיעשה המרוש"ט באותו יום שבלע: 
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+אמנם ק"ל. דמהכא שמעינן דקיי"ל מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [בר"ה דכ"ז ב'] בקדחו בזכרותו ותקע בו, מב"מ אינו חוצץ. וכ"כ אמרי' [יומא דנ"ח א'] בנתן מזרק תוך מזרק מב"מ א"ח. וכ"כ אמרי' [סוכה דל"ז ב'] בנתרי עלי הושענא ומפסקי בין לולב לידים דמב"מ א"ח. וכ"כ עוד בדוכתי טובא. וק"ל ממ"ד [במקואות פ"ח מ"ה] בקפצה פיה דאינה טבילה, ואמאי וכי גרע משאר מב"מ דא"ח. ואת"ל הטעם דמב"מ אינו חוצץ היינו מדהו"ל החציצה כליתא, משא"כ בקפצה פיה או ידה, אותו חלק היד שקפצה ליכא למימר דהו"ל כליתא, דעכ"פ הרי גם הוא צריך ביאת מים. ליתא מדאמרי' [יבמות דע"ח א'] בנכרית מעוברת שילדה בנה א"צ טבילה, וע"כ משום דמב"מ א"ח. ואמאי הרי בכה"ג ליכא למימר דחזינן לעור כרס האם כליתא, דהא צריכה טבילה ואפ"ה מב"מ א"ח. ומ"ש מקפצה ידה לעיל. את"ל דהתם שאני דהיינו רביתא וכדקאמר התם הש"ס ור"ל מקום גדולו ועובר ירך אמו, וכפנימיות אבר של אם דמי דא"צ ביאת מים לשם. משא"כ בקפצה ידה, דפנימית היד מדהוא בגלוי צריך שהיה ראוי לביאת מים. עכ"פ ק"ל מדאמרי' [בכורות ד"ט ב'] ביצאו ב' ראשין כא', מב"מ א"ח. ואמאי הרי התם בשעת יציאתן מהרחם ודאי אינו גוף א', וגם אי"ל שם דכליתא דמי. דהרי שניהן קדושין בבכורה, ואפ"ה מב"מ א"ח, וק' וכי עדיף מקפצה ידה דגם מב"מ חוצץ אפילו בגוף עצמה. ואת"ל התם נמי כליתא דמי. והא דשניהן קדושים היינו רק משום כך ספיקא דא"א לצמצם איזה שיצא ראשון עכ"פ ק"ל אמאי האוחז באדם כשטובל חוצץ, ולרמב"ם אפילו רפתה יד האוחז לא מהני. [כי"ד קצ"ח סקכ"ח], ואמאי, נהי דלא דמי לנכרית מעוברת הנ"ל דאינו חוצץ, די"ל דהתם כפנימיות האם דמי. אבל עכ"פ מ"ש מב' ראשין שיצאו כא' הנ"ל דמב"מ א"ח. הן אמת שרבותינו בעתו"ס כתבו [סוכה דל"ז א']. דכל שאין דרכו בכך אף מב"מ חוצץ. וא"כ מ"ש תוס' [זבחים דק"י ע"א ד"ה מין] דלהכי רגלו ע"ג רגלי חבירו עבודתו פסולה, מטעם דאין דרך שירות בכך, אין כוונתם דמה"ט פסול. ליתא דא"כ ק' ממה דעבד הש"ס צריכותא [בזבחים דכ"ד א'] בין כלים. בהמה, ואדם משום דהו"ל מין במינו. ומאי רבותא הרי טעם פסולן מדאין שירות בכך ומ"ש כלים או אדם. אלא כוונתם דמדאין דרך שירות בכך מה"ט חוצץ, וכדבריהם בסוכה הנ"ל. א"כ י"ל דזהו ג"כ החילוק בין קפצה פיה או אחזתה חבירתה כשטבלה דאמרי' מב"מ חוצץ, מדלאו אורחה הכי. משא"כ בכל מב"מ אינו חוצץ הנ"ל, כולהו אורח' נינהו. אלא דר"ל על רמג"א [א"ח סי' ע"ד סק"ג] שכ' דלהכי לא יחצוץ בידו בין לבו לערוה, דמב"מ אינו חוצץ. ואמאי הרי לתוס' סוכה הנ"ל כל דלאו אורח' אפי' מב"מ חוצץ. ודוחק לומר דהיינו לחומרא ולא לקולא. אמנם נ"ל דהא דאמרי' בכל דוכתא מב"מ אינו חוצץ אין ר"ל שעי"ז נחשבים ב' החיצונים כנוגעי' זב"ז, רק דמפני שהחציצה הוא מב"מ הו"ל החציצה כליתא, וכאילו ב' החיצונים עומדים מרוחקים זמ"ז בלי החציצה. א"כ בכל מב"מ דאינו חוצץ, סגי בכה"ג. משא"כ בכל טבילה הרי צריך שיגעו המים ממש בהגוף שטובל, ועכ"פ צריך שיהיה כולו ראוי לביאת מים, להכי אפילו בשר עצמה או הכלי עצמו חוצץ. וראייתי מתו' חולין [דע"ג א' ד"ה מטביל], דאמרי' התם ידות הכלים שעתיד לקוצצן. דמטביל עד מקום המדה, והקשו שם ולהוי אידך חציצה. דהוה מיעוט המקפיד ותרצו בעשויין כעין חוליות, והרא"ש שם תירץ מדהוה בית הסתרים. ול"ל כולי האי נימא מדהוה אותו שעתיד לקצץ עם מה שבאורך היד מין במינו ואינו חוצץ. אע"כ דלענין טבילה ל"א מב"מ א"ח]: 
+
+Chapter 14
+
+והא דהפסיק התנא בין תנופה והגשה לבין קמיצה, במסדר השולחן. הניח רתוי"ט בצ"ע. ולפעד"נ דהתנא ג' בבי נקט, וכולן בדרך לא זו אף זו. (א) [בבא א'], יוצק, בולל, פותת, ומולח, דכולם אפילו לכתחלה כשרות בזר [כסוטה די"ד ב]. ואף דמליחה לא הוזכרה שם דכשרה בזר. ה"ט, דהתם רק סדר הבאת המנחה נקט. ותו משום דמליחת הקומץ הוא בראש המזבח, ואין במורגל שיבוא זר לשם, וכדאמרינן (מנחות ד"כ ע"א), וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח. אבל באמת בהבוא הכהן הקומץ למקום דריסת רגלי ישראל נ"ל דמותר לישראל לכתחילה למלחו, דמה איסור יש בדבר, וכי כהונה כתיב בה. והרי היא רק מכשירי עבודה כיציקה ובלילה והבאת סולת, ולבונה שעליה וגם לא עדיפא מהולכת עצים למזבח, דאף כשנתנן זר על המערכה חייב מיתה (כיומא דכ"ד ב) אפ"ה מותר לזר לכתחילה להוליך עצים למזבח (כיומא כ"ו וכ"ז). ואף דמקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ד"ט א) והרי מליחת הקומץ היא אחר קמיצה. עכ"פ הרי אף מקבלה ואיל�� מצות כהונה (כיומא דכ"ז א) ואפ"ה הפשט ונתוח כשר בזר (כיומא שם). על כרחך משום דדרך הכשר עבודה הוא. ואילה"ק ממ"ש הרמב"ם (פי"א מפסהמו"ק ה"ז) זר שיצק ובלל פתת ומלח כשרות. נ"ל דמדכלל הרמב"ם מלח עם יציקה ובלילה, והרי הוכחנו למעלה דיציקה ובלילה לכתחילה כשרין בזר מש"ס סוטה הנ"ל, אם כן ה"ה מלח, וכשרות דכתב הרמב"ם היינו דאפי' לכתחילה כשרות בזר. וכמו כן מ"ש הרמב"ם (בפ"ט מביאת מקדש), וז"ל אעפ"י שנפסלו ולוקה עליהן. נ"ל דלא קאי רק אקומץ וקבלת הדם דנקט התם ודכוותייהו. אבל לא איציקה ובלילה פתיתה ומליחה דנקט ברישא. תדע, דאל"כ יסתור רבינו דברי עצרו, דהרי כתב (בפי"ג מקרבנות הי"ב), דזר פותת ויוצק ובולל לכתחילה, ובפי"א מפסהמו"ק ה"ז כתב דבעשאן זר כשרות. אע"כ כדאמרן, דהאי אעפ"י שפסולות ולוקה עליהן לא קאי אכולהו, ולא נקטן יחד רק לאשמעינן דעל כולן אינו חייב מיתה. (ב) הדר נקט תנא [בבא ב'], מניף (במנחת עומר וסוטה), ומגיש. ומסדר השולחן ומטיב הנרות, דאף דחמירי מהנך דבבא א', דכולן בעשאן זר חוזר כהן ועושה אותן, רק דבלא חזר כהן ועשאן כשרות (כרמב"ם פי"א מפסהמו"ק ה"ז ופ"ט מביאת מקדש ה"ז וט' וכראב"ד שם), אפ"ה בעשאן בחוץ פטור. ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי אהדדי לכאורה. דבמנחות (ד"ט א ד"ה מקמיצה) כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה. וק' הרי כתבו (במגילה ד"כ ע"ב) דלתנופה והגשה א"צ כהן. על כרחך כוונתם לפע"ד דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבד כשרים בזר. אמנם מ"ש (קדושין דל"ו א) דתנופות כשרות בישראל. התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי, כמבואר למעיין שם. (ג) הדר נקט [בבא ג'] הקומץ, והמקבל דם. דהוה רבותא טפי וטפי גם מבבא ב', דהרי אלו בעשאן הזר אפילו בדיעבד נפסל הקרבן (כזבחים פ"ב מ"א ומנחות פ"א מ"ב). אפ"ה בעשאן בחוץ פטור: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,36 @@
+Boaz on Mishnah Beitzah
+בועז על משנה ביצה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+ואף דכח לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ], ואת"ל משום דיש מתירין מוקצה לכתחילה [כסי' תצ"ה] עכ"פ ק' למג"א [תמ"ז סק"ב] שכ' דמה"ט לא יבער חמץ שמצא ביו"ט, אי משום דלא הוה בעידנא, או משום דמוקצה הוה כעשה ול"ת, ותמוה הרי בחמץ נמי איכא עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ואף דבבל יראה לא עביד מעשה, משא"כ לא תעשה דיו"ט קום ועשה הוא. עכ"פ מי גרע מכסוי, דליכא רק חד עשה ואפ"ה דחי הכא למוקצה, ועל כרחך צ"ל דעיקר טעמא דבכסוי משום שמחת יו"ט שיצטער שיהנה מדבר שלא נעשה בו המצוה כתקנה, לא דקדקו כולה האי, או דבל יראה קיל מדדעתו לבערו [כתוספות פסחים דכ"ט ב']: 
+כ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל קשה הא הפסולת מוקצה ואסור בטלטול. ואי"ל מדחזי לבהמה, דא"כ מה מקשי הש"ס פסולת מרובה על אוכל מי איכא מאן דשרי וק' הרי חזי לבהמה. ונ"ל מזה ראייה לתוספות [ד"ח א'] דמותר לסלק אפר מוקצה לצורך אפייה, דטלטול לצורך אוכל נפש שרי' וכ"כ תוספות [דכ"ח ב'] ד"ה גריפת, וכ"כ ג"כ [דל"א ב' ד"ה אמר] עכ"ל. ויאמר קטין חריך שקא במחכ"ת הגאון נ"י, אשתמיטתיה מ"ש רכ"מ [פ"ג מיו"ט] וכ"כ נמי רט"ז [א"ח תק"י סק"ב] דלרמב"ם שכ' כהר"ב הכא, ה"פ בש"ס, פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת דטריחא מלתא דוודאי בורר האוכל בכה"ג, יע"ש. וגם בל"ז יפה תפס עליו בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. דדוקא פסולת להדיא מותר לטלטל מדחזי לבהמה אבל במעורב באוכל, האוכל החשוב לא בטל לגבי פסולת, וגם הפסולת המרובה לא בטל לגבי אוכל המועט, וכן מצאתי סעד לדברי בני הרב שליט"א מתוספות שבת [קמ"ב ב' ד"ה שאוכל] וכפי שהוגה שם בגליון. ולפע"ד דמי לבשר כשר חי דאסור לטלטלו אף דחזי לכלב, דעכ"פ לא יתנהו לכלב, ובשר טריפה מותר לטלטלו מדעומד לעכו"ם או לכלב. [ועמ"ש בקופת הרוכלין מ"ש שם בבגד שעטנז]: 
+
+Chapter 2
+
+[ומ"כ בשם תשו' מהר"מ ר"ב סי' תרנ"ד דבשכח לערב מעיו"ט אפילו ביו"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש"ס א"כ ביו"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א"כ בשכח לא פשע, עכת"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע"כ דה"ק אין ה"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו"ט, ואפ"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה"ק, אין ה"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ"ל דקיי"ל כרבא, ואדרבה נ"ל ראיה ברורה דקיי"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש"ס [פסחים דמ"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש"מ דנקט הכי מדקיי"ל הכי. והן אמת שהר"ן [פסחים קמ"ו ב'] כ' בשם הרמב"ן מדקיי"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. ואילה"ק לר"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו"ט לשבת אסור כ"ש מיו"ט לחול, וא"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו"ט לשבת, הרי ��נולד ביו"ט מותר בחול, אע"כ נולדה ביו"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא"כ לא קיי"ל כרב חסדא רק כרבה דס"ל הואיל, כר"ן הנ"ל, והרי לרבה דמקשי לר"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע"כ צ"ל דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט רק משום הואיל, וא"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר"מ ר"ב הנ"ל. אולם הרמב"ם [בפ"ו מיו"ט] כ' בפירוש דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע"ג דרט"ז כ'[תקכ"ז סקי"ג] דבשעת הדחק קיי"ל כרבא, עכ"פ אפילו נימא דקיי"ל כרבא, הרי הרא"ש כ' דהנ"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו"ט, לרבא מותר לערב ביו"ט עצמו ולא לרב אשי. אע"כ דכה"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די"ז] מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע"ג דשכח ולא פשע, עכ"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת ע"ת מעיו"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע"ת מעיו"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע"ג דבעובדא דסמיא [דט"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג"א תקכ"ז סק"ו]. אבל הא שיניח הע"ת מעיו"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ"ש רש"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו"ט היא, להכי אין ה"נ דגם שכחתו שמעיו"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב"מ דל"ה א']. דאי"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י"ט ב' ותוס' שבועות ד"ל ע"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר"ן [פסחים קנ"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי"ל כן [כא"ח רצ"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס"ל אפילו בפשע מבדיל אח"כ. ואילה"ק מא"ח [ק"ח ס"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ"פ י"ל דהו"ל פשיעה ודו"ק כך נ"ל. ועי' רמג"א [שם סקי"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע"ת ביו"ט ב', לאו דיליה דמהר"ם ר"ב הנ"ל היא, דכבר הביא כן רב"י בטור בסוף הסי' בשם מהר"ש ברונבורג ז"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]: 
+ומי שהוא בביהכ"נ ונזכר שלא הניח ע"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג"א [תקכ"ז סק"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא"י אמ"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא"ח ת"ט ס"ט ותי"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע"י קטן, א�� דלא ס"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ"ה מ"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ"כ אמרינן הכי [מעילה פ"ו מ"ב] ע"ש. וגם אשכחנא בפודה מע"ש, שמותר לפדותו אע"ג שהמעות בביתו [מע"ש פ"ג מ"ד ופ"ד מ"ה] וכ"כ במעשה דר"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ"י שלא היה אצלם [כמע"ש פ"ח מ"ט]: 
+עוד נ"ל דבמאכל ומשקה רק תקון מעליא אסור כפ"כ דשבת. ואילה"ק היכי קאמר הכא ושוין שמשיקין, דמיירי שמי המקוה אינן יפין, וכדקאמר להדיא בש"ס, וכלעיל, והרי במקואות [פ"י מ"ו] קאמרי ב"ש אין מטבילין מים יפים ברעים, והאי הטבלה דהתם השקה היא, כמ"ש הר"מ והר"ב שם, ואסרי משום שמא לא ישיק יפה, וה"נ נימא הכא. ודוחק לומר דהא דקאמר הש"ס הכא דמיירי שאין לו מים יפין. לעולם איירי שמי המקוה יפין רק שאינן שלו, ואין בעל המקוה רוצה ליתן לו מהן. ונ"ל דבל"ז ק' לב"ש התם השקה היכא משכח"ל. אי במי המקוה רעים, לא מהני השקה, ואי ביפים למה צריך להשיק לאלו, וכדקאמר הש"ס הכא אע"כ הא דאסרי ב"ש התם להשיק יפים ברעים היינו במים סרוחים, כדאמרי' כה"ג [ברכות כ"ה א'], ולא יתכס במים רעים דהיינו סרוחים. ובכה"ג ודאי חיישינן שלא ישיק יפה, או כרמב"ם דמחשב כמין באינו מינו. אבל הכא מיירי רק שאינן יפין אבל לא שהן רעים וסרוחים]: 
+כ"כ התוי"ט. וכ' עוד דאל"כ הא לית להו לב"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי"ל. וראיתי לרשב"א בחי' שבת, שכ' דהא דב"ש לית להו מתוך, כ"ש דלית להו הואיל ע"ש. ואף דרבה אמר [די"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ"ה ס"ל הואיל. י"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד"ז א ]. אולם ק"ל מפסחים [מ"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב"ש דלית ליה מתוך [כביצה י"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ"ע עכלה"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו"ש. אמנם נ"ל להצדיק רבינו הרשב"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ"ש תוספות [פסחים מ"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י"ב א']. משא"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע"ד כוונת הרשב"א, שכ' דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, ור"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז"ה עכ"פ מדרבנן [כפ"י ביצה כ"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ"ו ב'] ולפיכך י"ל הך דנקט רשב"א דלב"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה"ג אפי' ב"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך: 
+
+Chapter 3
+
+[כך נ"ל כוונת רש"י בש"ס, ע"��. מיהו נ"ל דמשו"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש"י. עוד נ"ל דאע"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא"כ ע"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ"פ אילה"ק למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ"ה אסור לפנותן]: 
+[ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ"ג א'] משא"כ בקדשים, אף למאי דקיי"ל [נזיר ד"ל א' וערכין כ"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב"ם [פ"ד דנדרים ה"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ"ט א'], א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ"ח א'], ואפילו לס"ד דש"ס התם, עכ"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע"ח א'. ואפ"ה נ"ל דמשכח"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב"ם [ב"ב ק"כ ע"ב] ותוס' [כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע]. ורט"ז [י"ד שכ"ג], כולהו ס"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ"כ נ"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב"ם סוף הל' נדרים], משא"כ חלה. וכ"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ"ו ב'] כה"ג בין מע"ש לחלה, יע"ש. או נ"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ"ד ב'], וא"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ"ה אסור לטלטלה [ועי' מ"ש בחידושי פ"ג דכריתות סי' כ"ד]: 
+אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש"ס, א"כ ל"ל דנקט נמנין כלל, הול"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו"ט. מה קמ"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי"ף ורא"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו"ט. הן אמת דמרש"י נראה דקו' הש"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו"ט. וטפי נראה דרש"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו"ט, דהרי רש"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי"ף ור"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]: 
+[ואילה"ק בצנעא נמי כל שאסרו חכמים בפרהסיא. אז אפי' בצנעא אסור [כביצה ד"ט א']. י"ל דזהו דוקא באסור בפרהסיא משום חשדא. אבל הכא אסור בפרהסיא רק מטעם שלא יקילו ביותר. להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה. ונ"ל תו דלהכי מפסיק בהך בבא נמי בין אין נמנין להך דלא יאמר לטבח. משום דאין משחיזין קאי נמי אבבא דלעיל דשוחטין ומחלקין ביניהן. והיינו לפי מאי דקיי"ל באוקימתא דש"ס. דמתני' לחדדה מיירי. אבל להעביר שמנוניתא. אפילו על גבי משחזת מותר. והרי רט"ז כתב דכל להעביר שמנוניתא אפילו במקום רואין מותר. להכי קמ"ל הכא שפיר. אפילו שותפין שמחלקין ביניהן בסכין. דאיכם רואין טובא. אפ"ה דוקא להשחיזה אסור במשחזת. אבל להעביר שמנוניתא מותר. ואי"ל עכ"פ אמאי להעביר שמנוניתא מותר ע"ג משחזת. ניחוש שיחשידוהו שעושה כן לחדדה. דאז גם לר"י אסור. מדהו"ל עושה כלי. דעד כאן לא התיר ר"י מכשירי אוכל נפש. רק לתקנם. אבל לעשות כלי למכשירי אוכלין. גם ר"י מודה דאסור מדאורייתא. וכר"ן הכא [ורט"ז ק"ט סק"ב]. ואפילו נימא דחידוד משחזת המיוחדת לזה אינו אסור לר"י רק מדרבנן. מדמחזי כעובדין דחול. וכן משמע מרש"י במתניתין ובגמרא. עכ"פ הרי גם בדרבנן חיישינן למראית עין דמה"ט לא תצא בהמה בזוג לר"ה. מדמחזי כמוליכה להמכר. [כמג"א ש"ה ס"ו]. וכ"כ לא ישלח מנות בג' בני אדם יחד ביו"ט. מדמחזי כמוליכין למכור [תקט"ז מג"א סק"ב]. ואי"ל דמקח וממכר דאסמכוהו אקרא. כדאורייתא דמי. אבל בעיקרו דרבנן לא גזרי כולהו האי ליתא דהרי נר חנוכה דעיקרו דרבנן. ואפ"ה בב' פתחים צריך להדליק בשניהן מטעם חשדא [כא"ח תרע"א ס"ח]. וכ"כ אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים מה"ט [כש"ך י"ד פ"ו סק"ו]. אלמא דאפילו בדרבנן חיישינן לחשדא. ונ"ל דשאני הכא. כיון דשותפין הן. ברבים ליכא חשדא [כר"ה כ"ד ב" מג"א רמ"ד סק"ח] ואפילו שנים מחשבו רבים לענין זה [כש"ך י"ד קמ"א סקכ"ז]: 
+
+Chapter 4
+
+כ"כ הר"ב. וכ"כ רש"י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל וק' ממ"נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ"מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ"צ אפילו לר"י. ואי באוצר, א"כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא"כ למה נקט רש"י מתחילין להסק, ולא כפשוטו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ"ע. עכ"ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ"ע יש בדברי רבינו רש"י זצוק"ל. ובמחכ"ת הגאון הגדול נ"י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב' הלשונות דנקט הש"ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר"ש דלית ליה מוקצה קמ"ל רישא בערמת תבן אע"ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ"ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה"ג גם ר"ש מודה. ולר"י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש"ס וברש"י בגמ' יע"ש: 
+[ואף דבכל דרבנן קיי"ל יש ברירה [כביצה ל"ח א'], א"כ ה"נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ"ל ע"פ מ"ד [ביצה ד"י ע"א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו' ה"נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי' למחר אותן שלא נתיבשו כ"צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע"ג דקיי"ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו"ט לב"ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי' רש"י ותוס' הכא]. ובבאר אברהם תי', דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו' שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע"כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה"נ לענין דרבנן שבו, עכ"ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא"צ לעשרו ותו דה"ת ליש"ש [פ"ה דב"ק] דבדאו' אין ברירה אפי' לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א], דהא דבדאו' אין ברירה, היינו משום ספק דאו' לחומרא, א"כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי' ברירה בדאו' רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי"ז למעשר, ודוקא באמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי' מ"ש דמאי פ"ז]. ואי"ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה"ג שלא פי' מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי' תוס' גיטין כ"ה ב' ד"ה דר"מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא"כ למה צריך הש"ס [לעיל ד"י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול"ל משום שלא בירר מעיקרא. אע"כ דדוקא בדאו' צריך לברר מעיקרא כב' לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל"ז דברי רכ"מ צ"ע ממ"ד בקדושין [די"ז ב'] ירושת גר לעכו"ם מדרבנן, דתנן גר ועכו"ם שירשו אביהם עכו"ם, יכול גר לומר לעכו"ם, טול אתה ע"ז ואני מעות וכו'. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו"ם דאו' כי לא בא לידו נמי חלופי ע"ז קא שקיל. עכלה"ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו' ואפ"ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו"ל מה שלקח הגר כחליפי ע"ז, והרי הכ"מ כ' לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב"ם כ' [בפ"ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א"כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא"כ בסיפא דכבר אתא לידי', חלופי ע"ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס' [שם ד"ה חליפי], הקשו מנ"ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ"ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע"ז. ותרצו דא"כ אפי' בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה"ט. עכ"ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי"ל בדאור' אין ברירה [כביצה ל"ח א'] ודוחק לומר דקו' התוס' דהו"ל לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאף בדאור' יש ברירה, דל"ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי"ל דעכ"פ תוס' ס"ל דהא דע"ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב"ם [רפ"ח מע"ז] שכ' בפירוש דע"ז תופס דמיו מדאור'. ותוס' ס"ל דהך קרא דמייתי הש"ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע"ז נ"ד ב'], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ"ל נמי להג"ה אשרי בע"ז פ"ד [דנ"ב ב'] שכ' בפירוש דחליפי ע"ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל"ז ק' אהא דקאמר הש"ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו"ל דאוריי', אמרי' גביה אין ברירה. וק' הרי רש"י כ' [ביצה ד"י ע"א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי' בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע"כ צ"ל כיון דעיקרו דאוריי', כדאוריי' דמי לענין ברירה. א"כ חליפי ע"ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ"פ כיון דעיקר ע"ז דאוריי', כדאוריי' דמי. ואת"ל דתוס' מחולקין בזה ארש"י, וס"ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי', וכפי הנראה גם רש"י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס"ח א'] כ' רש"י בעצמו דהוה הלממ"ס. וא"כ כל הלממ"ס כדאור' דמי לכל מילי [ועי' תורת השלמים מחודשין ט"ו]. עכ"פ הרי בהא ודאי מודו תוס' דכל עיקרו דאור' כדאור' דמי לענין ברירה, וכמ"ש תוס' בעצמן [עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן], וכן מוכח לע"ד מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב"ם [בפ"ז דמעשר] דאין ברירה, וק' הרי מדאור' נתבטלו ב' הלוגין ברוב. אע"כ דעיקרו דאור' כדאור' דמי [ויש לדחות]. ואילה"ק מדאמרי' [ע"ז דס"ה א'] בעכו"ם שא"ל לישראל העבור לי ק' חביות בעד ק' פרוטות והי' חבית א' יי"נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי"נ דאור' והו"ל כדאור'. התם לאו משום גררא דיי"נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ"ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע"ז ס"ב א']. ועכ"פ לתוס' הנ"ל שפיר י"ל דחליפי ע"ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ"פ מדעיקרן דאורייתא, הול"ל גבייהו אין ברירה. אע"כ דקושית תוס' בקדושין הנ"ל הוא ממש כקושייתנו לרכ"מ, דאינהו נמי ס"ל דהא דאין ברירה בדאור' הוא מטעם ספק, וכנ"ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע"כ הא דאין ברירה בדאורי', היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו"ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור' אמרי מה"ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור'. ועכ"פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו"ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מה"ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע"ז לרשותו, והוה חליפי ע"ז ממש כשיחליפנו עם העכו"ם. תדע דאל"כ גם לרבא גופי' תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק' א"כ בסיפא נמי ניקל מה"ט. אע"כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו"ל חליפי ע"ז ודאי. א"כ לתוס' נמי נימא הכי. ומה"ט אי אפשר לומר דלתוס' מיירי סיפא שבא הע"ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע"ז, או דטעה וחשב דע"ז מותר בהנאה, דאל"כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע"ז שאסורה בהנאה. וא"כ כשנודע לו אח"כ שע"ז הוא, ושע"ז אסור בהנאה, זכיי' בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב"מ דצ"ו ב'] ולא היה ע"ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי' כבר אתא לידי'. ליתא דא"כ גם לרבא ק' כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א"כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע"ז עכ"פ מדרבנן [כע"ו ע"א ב']. עכ"פ כיון דרק מ��רבנן הוא, הו"ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ"ל דתוס' שם [ד"ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו"ם. ובמח"כ רבותינו תירצו בדוחק [יע"ש, ועי' בפירושי ספ"ו דדמאי]. ולפע"ד הא דאמרי' שיחזור לסורו אינו ר"ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע"י שיפסיד ע"י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א"כ ה"ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא"כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע"ז, לא ימאס עי"ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי'. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א"כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס' כיון דסיפא מיירי בזכיי' בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול"ל גבי' יש ברירה כמו ברישא. וצ"ע. אמנם דברי רכ"מ הנ"ל שכ' דהא דאין ברירה בדאור' הוא רק מטעם ספק דאור' לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי' נמי יש ברירה בדאור', תמוה לפע"ד ממ"ד גיטין [דמ"ח א ] דלר' יוחנן דס"ל אין ברירה בדאור', היכי משכח"ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו', הרי לחומרא אמרי' יש ברירה בדאור'. ואת"ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי' אין ברירה, לענין בכורים נמי הול"ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב"ב פ"א ותוס' חולין דק"ל ע"ב]. עכ"פ ק' ממ"ד [גיטין דכ"ה א'] בפירוש דאפי' לקולא ס"ל לר' יוחנן דאי ברירה בדאור'. ואת"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דהתם לר' יוחנן. אבל רכ"מ כ' אליבא דר' אושעי' דקיי"ל כוותי'. עכ"פ הרי קיי"ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י' כנגד י' דפטורים ממעשר [כרמב"ם פ"ו מבכורות]. ואי"ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס' גיטין שם]. דעכ"פ ק' נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ"פ בהא מיושב ק' רלח"מ לרמב"ם [פ"ו מבכורות ה"י] דהרמב"ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע"ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ"פ דברי רכ"מ צ"ע: 
+
+Chapter 5
+
+כתבו תוס' אף דדשיל"מ נמי בטל באינו מינו. הכא דבאו לתקן זא"ז כמינו יחשב. והקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל א"כ למה בטל שאור חטין בעיסת אורז ספ"ג דחלה, והרי סיים שם דטבל במינו במשהו. ונ"ל דרק באיסור מצד ד"א כתחומין נחשב כמינו ולא בטבל דאסור מצ"ע. עכלה"ט. ולהעטלף שלא ראה אור, היה נראה לכאורה, דהרי בל"ז ק' להנך פוסקים דס"ל דדשיל"מ אפי' שלא במינו לא בטל, והרי התם בפ"ג דחלה אמרינן להדיא דטבל בטל שלא במינו. ואי"ל דהנך פוסקים ותוס' ביצה הנ"ל ס"ל, דדוקא ביצה שנולדה ביו"ט דלמחר יהיה מותר מעצמו מיחשב דשיל"מ, אבל טבל דאין איסורו בא רק ע"י מעשה אדם שיפרוש תרומה, לא מיחשב דשיל"מ מדלא ברור שיבוא התירו למחר, והא דאמרינן התם בפ"ג דחלה דטבל לא בטל במינו, אין הטעם משום דשיל"מ, רק משום דכהיתירו כך איסורו [כע"ז דע"ג ב'], והך טעמא רק במינו שייך, דרק במינו חטה אחת פוטרת הכרי, ליתא, דהרי בנדרים [דנ"ח א'] אמרינן להדיא דטבל ודכוותיי' אף דתלוי במעשה אדם מיחשבו דשיל"מ. ול"מ נ"ל דטבל שנתערב דוקא בישנם לבעלים כאן להפריש [כתו' ע"ז דע"ג שם], וגם שיש טבל אחר בידו להפריש ממנו על התערובות, מיחשב דשיל"מ אבל כשאין הבעלים כאן או שאין טבל אחר להפריש ממנו, טבל מצ"ע אין לו מתירין ואפ"ה במינו לא בטל משום דכהיתירו כך איסורו, ובכה"ג מיירי מתני' דחלה התם בפ"ג. משא"כ בנדרים דנ"ח א', דקאמר אבל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וכו', על כרחך מיירי בגוונא דיש לו מתירין, כגון שהבעלים כאן ושבידו להפריש ממק"א [ועי' ר"ן שם]. ובהא מ��ורץ קו' הר"ן [נדרים דנ"ב א'] שהקשה למה בנדר מהדבר ונתערב בטל בס', כמתני' התם, והרי נדר הוה דשיל"מ. נ"ל דאף דאי"ל התם שאין הנודר כאן, דהרי רוצה לאכול, עכ"פ י"ל דאין חכם כאן להתירו בפתח. ובל"ז גבי נדר אמרי' מאן יימר דמזדקק ליה חכם [כשבת מ"ו ב']. ובהא מתורץ ג"כ הרמב"ם בפט"ו ממ"א, שכתב יראה לי דדשיל"מ רק במינו לא בטל, והקשה הראב"ד הרי משנה שלימה היא [ספ"ג דחלה]. נ"ל דסד"א דהתם טעמא דלא בטל במינו משום כהתירו כך איסורו, קמ"ל הרמב"ם דאינו כן, דא"כ בנדר נמי כל שאין כל ההכנות להתירו לא מחשב דשיל"מ, והרי הרמב"ם פסק [פ"ה מנדרים הי"ב] דנדר בכל גוונא הוא דשיל"מ. וכן פסקינן בי"ד [סרט"ז ס"י]. [א"כ מתורץ קו' ע"ר זצוק"ל הנ"ל דלפי מה דאוקמינן דהך דספ"ג דחלה לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא רק משום כהיתירו כך איסורו, לא מסתבר לומר דכשבא לתקן זא"ז יהיה כמין במינו כדאמר בדשיל"מ, דלענין כהיתירו איסורו לא מסתבר לומר הכי דהרי אסור להפריש ממין על שאינו מינו אף שבאין לתקן זא"ז, א"כ אדרבה כמו לענין היתירו לא מחשב כמין במינו כשבאין לתקן ה"ה נמי לענין איסורו]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,39 @@
+Boaz on Mishnah Beitzah
+בועז על משנה ביצה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Beitzah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ביצה
+
+
+
+Chapter 1
+
+ואף דכח לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד"צ], ואת"ל משום דיש מתירין מוקצה לכתחילה [כסי' תצ"ה] עכ"פ ק' למג"א [תמ"ז סק"ב] שכ' דמה"ט לא יבער חמץ שמצא ביו"ט, אי משום דלא הוה בעידנא, או משום דמוקצה הוה כעשה ול"ת, ותמוה הרי בחמץ נמי איכא עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ואף דבבל יראה לא עביד מעשה, משא"כ לא תעשה דיו"ט קום ועשה הוא. עכ"פ מי גרע מכסוי, דליכא רק חד עשה ואפ"ה דחי הכא למוקצה, ועל כרחך צ"ל דעיקר טעמא דבכסוי משום שמחת יו"ט שיצטער שיהנה מדבר שלא נעשה בו המצוה כתקנה, לא דקדקו כולה האי, או דבל יראה קיל מדדעתו לבערו [כתוספות פסחים דכ"ט ב']: 
+כ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל קשה הא הפסולת מוקצה ואסור בטלטול. ואי"ל מדחזי לבהמה, דא"כ מה מקשי הש"ס פסולת מרובה על אוכל מי איכא מאן דשרי וק' הרי חזי לבהמה. ונ"ל מזה ראייה לתוספות [ד"ח א'] דמותר לסלק אפר מוקצה לצורך אפייה, דטלטול לצורך אוכל נפש שרי' וכ"כ תוספות [דכ"ח ב'] ד"ה גריפת, וכ"כ ג"כ [דל"א ב' ד"ה אמר] עכ"ל. ויאמר קטין חריך שקא במחכ"ת הגאון נ"י, אשתמיטתיה מ"ש רכ"מ [פ"ג מיו"ט] וכ"כ נמי רט"ז [א"ח תק"י סק"ב] דלרמב"ם שכ' כהר"ב הכא, ה"פ בש"ס, פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת דטריחא מלתא דוודאי בורר האוכל בכה"ג, יע"ש. וגם בל"ז יפה תפס עליו בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. דדוקא פסולת להדיא מותר לטלטל מדחזי לבהמה אבל במעורב באוכל, האוכל החשוב לא בטל לגבי פסולת, וגם הפסולת המרובה לא בטל לגבי אוכל המועט, וכן מצאתי סעד לדברי בני הרב שליט"א מתוספות שבת [קמ"ב ב' ד"ה שאוכל] וכפי שהוגה שם בגליון. ולפע"ד דמי לבשר כשר חי דאסור לטלטלו אף דחזי לכלב, דעכ"פ לא יתנהו לכלב, ובשר טריפה מותר לטלטלו מדעומד לעכו"ם או לכלב. [ועמ"ש בקופת הרוכלין מ"ש שם בבגד שעטנז]: 
+
+Chapter 2
+
+[ומ"כ בשם תשו' מהר"מ ר"ב סי' תרנ"ד דבשכח לערב מעיו"ט אפילו ביו"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש"ס א"כ ביו"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א"כ בשכח לא פשע, עכת"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע"כ דה"ק אין ה"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו"ט, ואפ"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה"ק, אין ה"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ"ל דקיי"ל כרבא, ואדרבה נ"ל ראיה ברורה דקיי"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש"ס [פסחים דמ"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש"מ דנקט הכי מדקיי"ל הכי. והן אמת שהר"ן [פסחים קמ"ו ב'] כ' בשם הרמב"ן מדקיי"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו"ט. ואילה"ק לר"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו"ט לשבת אסור כ"ש מיו"ט לחול, וא"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו"ט לשבת, הרי בנולד ביו"ט מותר בחול, אע"כ נולדה ביו"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא"כ לא קיי"ל כרב חסדא רק כרבה דס"ל הואיל, כר"ן הנ"ל, והרי לרבה דמקשי לר"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע"כ צ"ל דס"ל דצרכי שבת נעשין ביו"ט רק משום הואיל, וא"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר"מ ר"ב הנ"ל. אולם הרמב"ם [בפ"ו מיו"ט] כ' בפירוש דקיי"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע"ג דרט"ז כ'[תקכ"ז סקי"ג] דבשעת הדחק קיי"ל כרבא, עכ"פ אפילו נימא דקיי"ל כרבא, הרי הרא"ש כ' דהנ"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו"ט, לרבא מותר לערב ביו"ט עצמו ולא לרב אשי. אע"כ דכה"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די"ז] מניח אדם ע"ת מיו"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע"ג דשכח ולא פשע, עכ"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א"כ ה"נ כיון דעיקר תקנת ע"ת מעיו"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע"ת מעיו"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע"ג דבעובדא דסמיא [דט"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג"א תקכ"ז סק"ו]. אבל הא שיניח הע"ת מעיו"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ"ש רש"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו"ט היא, להכי אין ה"נ דגם שכחתו שמעיו"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב"מ דל"ה א']. דאי"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י"ט ב' ותוס' שבועות ד"ל ע"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר"ן [פסחים קנ"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי"ל כן [כא"ח רצ"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס"ל אפילו בפשע מבדיל אח"כ. ואילה"ק מא"ח [ק"ח ס"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ"פ י"ל דהו"ל פשיעה ודו"ק כך נ"ל. ועי' רמג"א [שם סקי"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע"ת ביו"ט ב', לאו דיליה דמהר"ם ר"ב הנ"ל היא, דכבר הביא כן רב"י בטור בסוף הסי' בשם מהר"ש ברונבורג ז"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]: 
+ומי שהוא בביהכ"נ ונזכר שלא הניח ע"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג"א [תקכ"ז סק"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא"י אמ"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא"ח ת"ט ס"ט ותי"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע"י קטן, אף דלא ס"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ"ה מ"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ"כ אמרינן הכי [מעילה פ"ו מ"ב] ע"ש. וגם אשכחנא בפודה מע"ש, שמותר לפדותו אע"ג שהמעות בביתו [מע"ש פ"ג מ"ד ופ"ד מ"ה] וכ"כ במעשה דר"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ"י שלא היה אצלם [כמע"ש פ"ח מ"ט]: 
+עוד נ"ל דבמאכל ומשקה רק תקון מעליא אסור כפ"כ דשבת. ואילה"ק היכי קאמר הכא ושוין שמשיקין, דמיירי שמי המקוה אינן יפין, וכדקאמר להדיא בש"ס, וכלעיל, והרי במקואות [פ"י מ"ו] קאמרי ב"ש אין מטבילין מים יפים ברעים, והאי הטבלה דהתם השקה היא, כמ"ש הר"מ והר"ב שם, ואסרי משום שמא לא ישיק יפה, וה"נ נימא הכא. ודוחק לומר דהא דקאמר הש"ס הכא דמיירי שאין לו מים יפין. לעולם איירי שמי המקוה יפין רק שאינן שלו, ואין בעל המקוה רוצה ליתן לו מהן. ונ"ל דבל"ז ק' לב"ש התם השקה היכא משכח"ל. אי במי המקוה רעים, לא מהני השקה, ואי ביפים למה צריך להשיק לאלו, וכדקאמר הש"ס הכא אע"כ הא דאסרי ב"ש התם להשיק יפים ברעים היינו במים סרוחים, כדאמרי' כה"ג [ברכות כ"ה א'], ולא יתכס במים רעים דהיינו סרוחים. ובכה"ג ודאי חיישינן שלא ישיק יפה, או כרמב"ם דמחשב כמין באינו מינו. אבל הכא מיירי רק שאינן יפין אבל לא שהן רעים וסרוחים]: 
+כ"כ התוי"ט. וכ' עוד דאל"כ הא לית להו לב"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי"ל. וראיתי לרשב"א בחי' שבת, שכ' דהא דב"ש לית להו מתוך, כ"ש דלית להו הואיל ע"ש. ואף דרבה אמר [די"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ"ה ס"ל הואיל. י"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד"ז א ]. אולם ק"ל מפסחים [מ"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב"ש דלית ליה מתוך [כביצה י"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ"ע עכלה"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו"ש. אמנם נ"ל להצדיק רבינו הרשב"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ"ש תוספות [פסחים מ"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י"ב א']. משא"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע"ד כוונת הרשב"א, שכ' דב"ש דלית להו מתוך כ"ש דלית ליה הואיל, ור"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז"ה עכ"פ מדרבנן [כפ"י ביצה כ"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ"ו ב'] ולפיכך י"ל הך דנקט רשב"א דלב"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה"ג אפי' ב"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך: 
+
+Chapter 3
+
+[כך נ"ל כוונת רש"י בש"ס, ע"ש. מיהו נ"ל דמשו"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש"י. עוד נ"ל דאע"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא"כ ע"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ"פ אילה"ק למ"ד מודה ר"ש בבע"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ"ה אסור לפנותן]: 
+[ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ"ג א'] משא"כ בקדשים, אף למאי דקיי"ל [נזיר ד"ל א' וערכין כ"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב"ם [פ"ד דנדרים ה"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר"ה ד"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ"ט א'], א"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ"ח א'], ואפילו לס"ד דש"ס התם, עכ"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע"ח א'. ואפ"ה נ"ל דמשכח"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב"ם [ב"ב ק"כ ע"ב] ותוס' [כריתות י"ג ב' ד"ה ארבע]. ורט"ז [י"ד שכ"ג], כולהו ס"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ"כ נ"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב"ם סוף הל' נדרים], משא"כ חלה. וכ"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ"ו ב'] כה"ג בין מע"ש לחלה, יע"ש. או נ"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ"ד ב'], וא"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ"ה אסור לטלטלה [ועי' מ"ש בחידושי פ"ג דכריתות סי' כ"ד]: 
+אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש"ס, א"כ ל"ל דנקט נמנין כלל, הול"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו"ט. מה קמ"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי"ף ורא"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו"ט. הן אמת דמרש"י נראה דקו' הש"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו"ט. וטפי נראה דרש"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו"ט, דהרי רש"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי"ף ור"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]: 
+[ואילה"ק בצנעא נמי כל שאסרו חכמים בפרהסיא. אז אפי' בצנעא אסור [כביצה ד"ט א']. י"ל דזהו דוקא באסור בפרהסיא משום חשדא. אבל הכא אסור בפרהסיא רק מטעם שלא יקילו ביותר. להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה. ונ"ל תו דלהכי מפסיק בהך בבא נמי בין אין נמנין להך דלא יאמר לטבח. משום דאין משחיזין קאי נמי אבבא דלעיל דשוחטין ומחלקין ביניהן. והיינו לפי מאי דקיי"ל באוקימתא דש"ס. דמתני' לחדדה מיירי. אבל להעביר שמנוניתא. אפילו על גבי משחזת מותר. והרי רט"ז כתב דכל להעביר שמנוניתא אפילו במקום רואין מותר. להכי קמ"ל הכא שפיר. אפילו שותפין שמחלקין ביניהן בסכין. דאיכם רואין טובא. אפ"ה דוקא להשחיזה אסור במשחזת. אבל להעביר שמנוניתא מותר. ואי"ל עכ"פ אמאי להעביר שמנוניתא מותר ע"ג משחזת. ניחוש שיחשידוהו שעושה כן לחדדה. דאז גם לר"י אסור. מדהו"ל עושה כלי. דעד כאן לא התיר ר"י מכשירי אוכל נפש. רק לתקנם. אבל לעשות כלי למכשירי אוכלין. גם ר"י מודה דאסור מדאורייתא. וכר"ן הכא [ורט"ז ק"ט סק"ב]. ואפילו נימא דחידוד משחזת המיוחדת לזה אינו אסור לר"י רק מדרבנן. מדמחזי כעובדין דחול. וכן משמע מרש"י במתניתין ובגמרא. עכ"פ הרי גם בדרבנן חיישינן למראית עין דמה"ט לא תצא בהמה בזוג לר"ה. מדמחזי כמוליכה להמכר. [כמג"א ש"ה ס"ו]. וכ"כ לא ישלח מנות בג' בני אדם יחד ביו"ט. מדמחזי כמוליכין למכור [תקט"ז מג"א סק"ב]. ואי"ל דמקח וממכר דאסמכוהו אקרא. כדאורייתא דמי. אבל בעיקרו דרבנן לא גזרי כולהו האי ליתא דהרי נר חנוכה דעיקרו דרבנן. ואפ"ה בב' פתחים צריך להדליק בשניהן מטעם חשדא [כא"ח תרע"א ס"ח]. וכ"כ אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים מה"ט [כש"ך י"ד פ"ו סק"ו]. אלמא דאפילו בדרבנן חיישינן לחשדא. ונ"ל דשאני הכא. כיון דשותפין הן. ברבים ליכא חשדא [כר"ה כ"ד ב" מג"א רמ"ד סק"ח] ואפילו שנים מחשבו רבים לענין זה [כש"ך י"ד קמ"א סקכ"ז]: 
+
+Chapter 4
+
+כ"כ הר"ב. וכ"כ רש"י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל וק' ממ"נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ"מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ"צ אפילו לר"י. ואי באוצר, א"כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא"כ למה נקט רש"י מתחילין להסק, ולא כפשו��ו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ"ע. עכ"ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ"ע יש בדברי רבינו רש"י זצוק"ל. ובמחכ"ת הגאון הגדול נ"י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב' הלשונות דנקט הש"ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר"ש דלית ליה מוקצה קמ"ל רישא בערמת תבן אע"ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ"ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה"ג גם ר"ש מודה. ולר"י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש"ס וברש"י בגמ' יע"ש: 
+[ואף דבכל דרבנן קיי"ל יש ברירה [כביצה ל"ח א'], א"כ ה"נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ"ל ע"פ מ"ד [ביצה ד"י ע"א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו' ה"נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי' למחר אותן שלא נתיבשו כ"צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע"ג דקיי"ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו"ט לב"ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי' רש"י ותוס' הכא]. ובבאר אברהם תי', דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו' שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע"כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה"נ לענין דרבנן שבו, עכ"ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא"צ לעשרו ותו דה"ת ליש"ש [פ"ה דב"ק] דבדאו' אין ברירה אפי' לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ"מ [פ"ג מגירושין ה"א], דהא דבדאו' אין ברירה, היינו משום ספק דאו' לחומרא, א"כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי' ברירה בדאו' רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי"ז למעשר, ודוקא באמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי' מ"ש דמאי פ"ז]. ואי"ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה"ג שלא פי' מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי' תוס' גיטין כ"ה ב' ד"ה דר"מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא"כ למה צריך הש"ס [לעיל ד"י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול"ל משום שלא בירר מעיקרא. אע"כ דדוקא בדאו' צריך לברר מעיקרא כב' לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל"ז דברי רכ"מ צ"ע ממ"ד בקדושין [די"ז ב'] ירושת גר לעכו"ם מדרבנן, דתנן גר ועכו"ם שירשו אביהם עכו"ם, יכול גר לומר לעכו"ם, טול אתה ע"ז ואני מעות וכו'. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו"ם דאו' כי לא בא לידו נמי חלופי ע"ז קא שקיל. עכלה"ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו' ואפ"ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו"ל מה שלקח הגר כחליפי ע"ז, והרי הכ"מ כ' לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב"ם כ' [בפ"ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א"כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא"כ בסיפא דכבר אתא לידי', חלופי ע"ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס' [שם ד"ה חליפי], הקשו מנ"ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ"ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע"ז. ותרצו דא"כ אפי' בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה"ט. עכ"ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי"ל בדאור' אין ברירה [כביצה ל"ח א'] ודוחק לומר דקו' התוס' דהו"ל לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאף בדאור' יש ברירה, דל"ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי"ל דעכ"פ תוס' ס"ל דהא דע"ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב"ם [רפ"ח מע"ז] שכ' בפירוש דע"ז תופס דמיו מדאור'. ותוס' ס"ל דהך קרא דמייתי הש"ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע"ז נ"ד ב'], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ"ל נמי להג"ה אשרי בע"ז פ"ד [דנ"ב ב'] שכ' בפירוש דחליפי ע"ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל"ז ק' אהא דקאמר הש"ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו"ל דאוריי', אמרי' גביה אין ברירה. וק' הרי רש"י כ' [ביצה ד"י ע"א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי' בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע"כ צ"ל כיון דעיקרו דאוריי', כדאוריי' דמי לענין ברירה. א"כ חליפי ע"ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ"פ כיון דעיקר ע"ז דאוריי', כדאוריי' דמי. ואת"ל דתוס' מחולקין בזה ארש"י, וס"ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי', וכפי הנראה גם רש"י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס"ח א'] כ' רש"י בעצמו דהוה הלממ"ס. וא"כ כל הלממ"ס כדאור' דמי לכל מילי [ועי' תורת השלמים מחודשין ט"ו]. עכ"פ הרי בהא ודאי מודו תוס' דכל עיקרו דאור' כדאור' דמי לענין ברירה, וכמ"ש תוס' בעצמן [עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן], וכן מוכח לע"ד מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב"ם [בפ"ז דמעשר] דאין ברירה, וק' הרי מדאור' נתבטלו ב' הלוגין ברוב. אע"כ דעיקרו דאור' כדאור' דמי [ויש לדחות]. ואילה"ק מדאמרי' [ע"ז דס"ה א'] בעכו"ם שא"ל לישראל העבור לי ק' חביות בעד ק' פרוטות והי' חבית א' יי"נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי"נ דאור' והו"ל כדאור'. התם לאו משום גררא דיי"נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ"ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע"ז ס"ב א']. ועכ"פ לתוס' הנ"ל שפיר י"ל דחליפי ע"ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ"פ מדעיקרן דאורייתא, הול"ל גבייהו אין ברירה. אע"כ דקושית תוס' בקדושין הנ"ל הוא ממש כקושייתנו לרכ"מ, דאינהו נמי ס"ל דהא דאין ברירה בדאור' הוא מטעם ספק, וכנ"ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע"כ הא דאין ברירה בדאורי', היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו"ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור' אמרי מה"ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור'. ועכ"פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו"ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מה"ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע"ז לרשותו, והוה חליפי ע"ז ממש כשיחליפנו עם העכו"ם. תדע דאל"כ גם לרבא גופי' תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק' א"כ בסיפא נמי ניקל מה"ט. אע"כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו"ל חליפי ע"ז ודאי. א"כ לתוס' נמי נימא הכי. ומה"ט אי אפשר לומר דלתוס' מיירי סיפא שבא הע"ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע"ז, או דטעה וחשב דע"ז מותר בהנאה, דאל"כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע"ז שאסורה בהנאה. וא"כ כשנודע לו אח"כ שע"ז הוא, ושע"ז אסור בהנאה, זכיי' בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב"מ דצ"ו ב'] ולא היה ע"ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי' כבר אתא לידי'. ליתא דא"כ גם לרבא ק' כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א"כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע"ז עכ"פ מדרבנן [כע"ו ע"א ב']. עכ"פ כיון דרק מדרבנן הוא, הו"ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ"ל דתוס' שם [ד"ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו"ם. ובמח"כ רבותינו תירצו בדוחק [יע"ש, ועי' בפירושי ספ"ו דדמאי]. ולפע"ד הא דאמרי' שיחזור לסורו אינו ר"ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע"י שיפסיד ע"י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א"כ ה"ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא"כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע"ז, לא ימאס עי"ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי'. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א"כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס' כיון דסיפא מיירי בזכיי' בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול"ל גבי' יש ברירה כמו ברישא. וצ"ע. אמנם דברי רכ"מ הנ"ל שכ' דהא דאין ברירה בדאור' הוא רק מטעם ספק דאור' לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי' נמי יש ברירה בדאור', תמוה לפע"ד ממ"ד גיטין [דמ"ח א ] דלר' יוחנן דס"ל אין ברירה בדאור', היכי משכח"ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו', הרי לחומרא אמרי' יש ברירה בדאור'. ואת"ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי' אין ברירה, לענין בכורים נמי הול"ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב"ב פ"א ותוס' חולין דק"ל ע"ב]. עכ"פ ק' ממ"ד [גיטין דכ"ה א'] בפירוש דאפי' לקולא ס"ל לר' יוחנן דאי ברירה בדאור'. ואת"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דהתם לר' יוחנן. אבל רכ"מ כ' אליבא דר' אושעי' דקיי"ל כוותי'. עכ"פ הרי קיי"ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י' כנגד י' דפטורים ממעשר [כרמב"ם פ"ו מבכורות]. ואי"ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס' גיטין שם]. דעכ"פ ק' נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ"פ בהא מיושב ק' רלח"מ לרמב"ם [פ"ו מבכורות ה"י] דהרמב"ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע"ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ"פ דברי רכ"מ צ"ע: 
+
+Chapter 5
+
+כתבו תוס' אף דדשיל"מ נמי בטל באינו מינו. הכא דבאו לתקן זא"ז כמינו יחשב. והקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל א"כ למה בטל שאור חטין בעיסת אורז ספ"ג דחלה, והרי סיים שם דטבל במינו במשהו. ונ"ל דרק באיסור מצד ד"א כתחומין נחשב כמינו ולא בטבל דאסור מצ"ע. עכלה"ט. ולהעטלף שלא ראה אור, היה נראה לכאורה, דהרי בל"ז ק' להנך פוסקים דס"ל דדשיל"מ אפי' שלא במינו לא בטל, והרי התם בפ"ג דחלה אמרינן להדיא דטבל בטל שלא במינו. ואי"ל דהנך פוסקים ותוס' ביצה הנ"ל ס"ל, דדוקא ביצה שנולדה ביו"ט דלמחר יהיה מותר מעצמו מיחשב דשיל"מ, אבל טבל דאין איסורו בא רק ע"י מעשה אדם שיפרוש תרומה, לא מיחשב דשיל"מ מדלא ברור שיבוא התירו למחר, והא דאמרינן התם בפ"ג דחלה דטבל לא בטל במינו, אין הטעם משום דשיל"מ, רק משום דכהיתירו כך איסורו [כע"ז דע"ג ב'], והך טעמא רק במינו שייך, דרק במינו חטה אחת פוטרת הכרי, ליתא, דהרי בנדרים [דנ"ח א'] אמרינן להדיא דטבל ודכוותיי' אף דתלוי במעשה אדם מיחשבו דשיל"מ. ול"מ נ"ל דטבל שנתערב דוקא בישנם לבעלים כאן להפריש [כתו' ע"ז דע"ג שם], וגם שיש טבל אחר בידו להפריש ממנו על התערובות, מיחשב דשיל"מ אבל כשאין הבעלים כאן או שאין טבל אחר להפריש ממנו, טבל מצ"ע אין לו מתירין ואפ"ה במינו לא בטל משום דכהיתירו כך איסורו, ובכה"ג מיירי מתני' דחלה התם בפ"ג. משא"כ בנדרים דנ"ח א', דקאמר אבל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וכו', על כרחך מיירי בגוונ�� דיש לו מתירין, כגון שהבעלים כאן ושבידו להפריש ממק"א [ועי' ר"ן שם]. ובהא מתורץ קו' הר"ן [נדרים דנ"ב א'] שהקשה למה בנדר מהדבר ונתערב בטל בס', כמתני' התם, והרי נדר הוה דשיל"מ. נ"ל דאף דאי"ל התם שאין הנודר כאן, דהרי רוצה לאכול, עכ"פ י"ל דאין חכם כאן להתירו בפתח. ובל"ז גבי נדר אמרי' מאן יימר דמזדקק ליה חכם [כשבת מ"ו ב']. ובהא מתורץ ג"כ הרמב"ם בפט"ו ממ"א, שכתב יראה לי דדשיל"מ רק במינו לא בטל, והקשה הראב"ד הרי משנה שלימה היא [ספ"ג דחלה]. נ"ל דסד"א דהתם טעמא דלא בטל במינו משום כהתירו כך איסורו, קמ"ל הרמב"ם דאינו כן, דא"כ בנדר נמי כל שאין כל ההכנות להתירו לא מחשב דשיל"מ, והרי הרמב"ם פסק [פ"ה מנדרים הי"ב] דנדר בכל גוונא הוא דשיל"מ. וכן פסקינן בי"ד [סרט"ז ס"י]. [א"כ מתורץ קו' ע"ר זצוק"ל הנ"ל דלפי מה דאוקמינן דהך דספ"ג דחלה לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא רק משום כהיתירו כך איסורו, לא מסתבר לומר דכשבא לתקן זא"ז יהיה כמין במינו כדאמר בדשיל"מ, דלענין כהיתירו איסורו לא מסתבר לומר הכי דהרי אסור להפריש ממין על שאינו מינו אף שבאין לתקן זא"ז, א"כ אדרבה כמו לענין היתירו לא מחשב כמין במינו כשבאין לתקן ה"ה נמי לענין איסורו]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,21 @@
+Boaz on Mishnah Chagigah
+בועז על משנה חגיגה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+כ"כ תוס'. ונ"ל דאפ"ה כלל ליה תנא, מדעכ"פ נזכר כבר הלל קודם שמאי כשהיה חבירו מנחם, ומדקאמר אח"כ דנכנס שמאי תחת מנחם, ש"מ דשמאי שני. אולם איידי שנזכר הכא שמאי קודם להלל מטעמא דאמרן, להכי ברוב דוכתא נזכר ב"ש קודם ב"ה [תוס']. ואחמ"כ דוחק. ול"מ נ"ל דאפשר דשמאי היה זקן יותר מהלל, וגם בני ישיבתו הוו חריפי טפי [כיבמות די"ד א'], להכי לפעמים הי' הלל בענוותו כפוף ויושב לפניו כא' מהתלמידים [כשבת די"ז א'], וגם בני ישיבתו אפשר מה"ט הקדימו בענוותן דברי ב"ש לדבריהן [כעירובין די"ג ב']. ורבינו הקדוש שמבני בניו של הלל הי' בענותו יתירה שהי' בו [כסוטה דמ"ט] להכי כשסידר המשניות הקדים נמי דברי ב"ש לדברי ב"ה. כך נ"ל]: 
+
+Chapter 3
+
+[והקשו תוס' [חולין דל"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע"י ברירה שיאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ"ל: ונ"ל דגם בקושיתם לא ס"ד דמיירי שלקח הע"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא"כ הול"ל וי"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה"ג ברירה [כתוס' גיטין כ"ה ב'], וא"כ הו"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו"ל כדשיל"מ [כתוס' כריתות י"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב"ם פ"ז ממעשר ה"א]. והכא פסק הרמב"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי"א ממשכב] ואי"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל"ז ב']. והנה בזבחים [דפ"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ"ה ב' ד"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא"כ לתוס' זבחים הנ"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בב' לוגין בפ"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר"ש רפ"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא"כ ברביעית קודש בפי"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ"א ב' ורש"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא"ל עכ"פ חזי למתשל עליה כמ"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל"מ [כי"ד ק"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ"פ ק' הרי בל"ז המרדכי הנ"ל בגיגית סותר א"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף ��ולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק"ה א']. אע"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ"ל [בפ"ז ממעילה] דהו"ל דבר שבמניין. ורכ"מ שם תי', מדהו"ל דשיל"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ"כ ק"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל, מכ"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה"ג אפילו בלי דשיל"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח"כ הו"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח"כ מ"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק"ב. מלבד מה שבל"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ"ע]. ותו ק"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב"ק דקט"ו ב']. ואי"ל דעכ"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש"י זבחים פ"ח א']. ואפילו לר"ח התם דפליג ארש"י [כתוס' שם ד"ה מן] וס"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר"ח מודה דאסור לנסכים. ואת"ל כיון דרק ע"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע"י קודש לא פקע קודש, והו"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי"ב מ"ט] וכ"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ"פ בל"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ"ה ב' ד"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא"כ בכה"ג לכ"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ"ש לעיל ביצה פ"ד סי' נ"ט], א"כ צריך שיהי' פ"א בספק, משא"כ בכה"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ"ל]: 
+ואילה"ק הרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול [כיומא פ"ג, מ"ג] ובהכי סגי להחזיק ע"ה בטהרה [כטהרות רפ"י] י"ל דמשום חומר דמקדש חיישי' שמא נטמא במת דצריך הזאה ג' וז'. וא"ת עכ"פ הרי הוה ביאה רקנית, דחייב עליה מלקות [כמנחות כ"ז ב']. י"ל דעכ"פ אחר גמר כל עבודת הצבור באותו יום, רשאין לכנס להשתחוות גם הכהנים הבלתי עובדין [כתמיד כ"ה מ"ו]. אבל אין לומר שכל שנכנס להשתחוות לא מקרי ביאה ריקנית וכתוי"ט [תמיד פ"ז מ"א], דא"כ מה מקשי הש"ס [יומא נ"ג א'] הא עייל ביאה רקנית, ואצטרך לשנויי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולשני לי' שנכנס להשתחוות. אלא לאו ש"מ דרק בגמר עבודה מותר לכנס להשתחוות, והתם ליכא לאוקמא הכי, דהרי מיירי בעייל עם קטורת חסירה, והרי לא הקטיר עדיין, ולא שלמה עבודת היום עדיין]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,24 @@
+Boaz on Mishnah Chagigah
+בועז על משנה חגיגה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Chagigah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה חגיגה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+כ"כ תוס'. ונ"ל דאפ"ה כלל ליה תנא, מדעכ"פ נזכר כבר הלל קודם שמאי כשהיה חבירו מנחם, ומדקאמר אח"כ דנכנס שמאי תחת מנחם, ש"מ דשמאי שני. אולם איידי שנזכר הכא שמאי קודם להלל מטעמא דאמרן, להכי ברוב דוכתא נזכר ב"ש קודם ב"ה [תוס']. ואחמ"כ דוחק. ול"מ נ"ל דאפשר דשמאי היה זקן יותר מהלל, וגם בני ישיבתו הוו חריפי טפי [כיבמות די"ד א'], להכי לפעמים הי' הלל בענוותו כפוף ויושב לפניו כא' מהתלמידים [כשבת די"ז א'], וגם בני ישיבתו אפשר מה"ט הקדימו בענוותן דברי ב"ש לדבריהן [כעירובין די"ג ב']. ורבינו הקדוש שמבני בניו של הלל הי' בענותו יתירה שהי' בו [כסוטה דמ"ט] להכי כשסידר המשניות הקדים נמי דברי ב"ש לדברי ב"ה. כך נ"ל]: 
+
+Chapter 3
+
+[והקשו תוס' [חולין דל"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע"י ברירה שיאמר הע"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ"ל: ונ"ל דגם בקושיתם לא ס"ד דמיירי שלקח הע"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא"כ הול"ל וי"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה"ג ברירה [כתוס' גיטין כ"ה ב'], וא"כ הו"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו"ל כדשיל"מ [כתוס' כריתות י"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב"ם פ"ז ממעשר ה"א]. והכא פסק הרמב"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי"א ממשכב] ואי"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל"ז ב']. והנה בזבחים [דפ"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ"ה ב' ד"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא"כ לתוס' זבחים הנ"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ"ל לישב דברי הרמב"ם הנ"ל, דדוקא בב' לוגין בפ"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר"ש רפ"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא"כ ברביעית קודש בפי"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ"א ב' ורש"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא"ל עכ"פ חזי למתשל עליה כמ"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל"מ [כי"ד ק"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ו��זהר בו. עכ"פ ק' הרי בל"ז המרדכי הנ"ל בגיגית סותר א"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק"ה א']. אע"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ"ל [בפ"ז ממעילה] דהו"ל דבר שבמניין. ורכ"מ שם תי', מדהו"ל דשיל"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ"כ ק"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ"ל, מכ"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה"ג אפילו בלי דשיל"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח"כ הו"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח"כ מ"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק"ב. מלבד מה שבל"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ"ע]. ותו ק"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב"ק דקט"ו ב']. ואי"ל דעכ"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש"י זבחים פ"ח א']. ואפילו לר"ח התם דפליג ארש"י [כתוס' שם ד"ה מן] וס"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר"ח מודה דאסור לנסכים. ואת"ל כיון דרק ע"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע"י קודש לא פקע קודש, והו"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי"ב מ"ט] וכ"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ"פ בל"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ"ה ב' ד"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא"כ בכה"ג לכ"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ"ש לעיל ביצה פ"ד סי' נ"ט], א"כ צריך שיהי' ��"א בספק, משא"כ בכה"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ"ל]: 
+ואילה"ק הרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול [כיומא פ"ג, מ"ג] ובהכי סגי להחזיק ע"ה בטהרה [כטהרות רפ"י] י"ל דמשום חומר דמקדש חיישי' שמא נטמא במת דצריך הזאה ג' וז'. וא"ת עכ"פ הרי הוה ביאה רקנית, דחייב עליה מלקות [כמנחות כ"ז ב']. י"ל דעכ"פ אחר גמר כל עבודת הצבור באותו יום, רשאין לכנס להשתחוות גם הכהנים הבלתי עובדין [כתמיד כ"ה מ"ו]. אבל אין לומר שכל שנכנס להשתחוות לא מקרי ביאה ריקנית וכתוי"ט [תמיד פ"ז מ"א], דא"כ מה מקשי הש"ס [יומא נ"ג א'] הא עייל ביאה רקנית, ואצטרך לשנויי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולשני לי' שנכנס להשתחוות. אלא לאו ש"מ דרק בגמר עבודה מותר לכנס להשתחוות, והתם ליכא לאוקמא הכי, דהרי מיירי בעייל עם קטורת חסירה, והרי לא הקטיר עדיין, ולא שלמה עבודת היום עדיין]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,53 @@
+Boaz on Mishnah Eruvin
+בועז על משנה עירובין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+ונ"ל דנקט ימעט. ולא נקט ישפיל. דקמ"ל דבכל גוונא שממעט גובה חלל הפתח סגי. בין ע"י שמעבה הקורה מלמטה. או אפי' ע"י שמגביה המפתן מלמטה. דאף דבכה"ג לא יהיה הקורה ניכר תוך המבוי רק על המפתן. עכ"פ הרי קיי"ל דמותר להשתמש תחת הקורה (שס"ה ס"ד). א"כ א"צ היכר תוך המבוי רק תחת הקורה. שלא יוציא משם ולהלן. ובני הרב המאוה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א רצה להביא ראיה לדברי מלחי דסגי כשאינו ניכר רק להעומדים בחוץ (כא"ח שס"ג ט') דנמי משום הכירא. ולי נראה שאינו ראיה. דהרי קשה אמאי באמת מהני לחי שנראה רק בחוץ הרי אינו ניכר בשעת הוצאה. אע"כ מדראה אותו כל ימות החול כשהוא ברה"ר ובשעה שנכנס. עי"ז יהיה נזכר בשבת גם כשיצא אף שאינו ראוהו אז. משא"כ בהגביה הרצפה שאינו ניכר הקורה לא בר"ה ולא ברה"י רק ברגע הקטנה. שהוא תחת הקורה. מנ"ל שיזכיר א"ע עי"ז בשבת בשעה שירצה להוציא. לילא טעמא דאמרן: 
+וכ"כ הרע"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא נ"י. וז"ל תמוה דבסוגיין (ד"ג א') מדמינן לה לסוכה למעלה מכ' אליבי' דרבה. דטעמא דר"י התם דשלטא בי' עינא. ומצרך צריכא ע"ש. ותו הא בסוגיין (די"ב ב') פרכינן לרבה ורבא דס"ל קורה משום היכירא. מהברייתא דס"ל לר"י בב' צידי ר"ה כו', ומשנינן דר"י ס"ל ב' מחיצות דאו' א"כ הרי מבואר דהש"ס ס"ל דלר"י ג"כ קורה משום היכר. ובכל הסוגיא לא מצינו פלוגתא דתנאי אי קורה משום היכר או לא. וצ"ע עכ"ל. קרא גברא קטין חריך שקא כדברי הר"ב כ' ג"כ רבינו יונתן ברי"ף ותמה על עצמך האיך ב' גדולי הדור פקו פלילה פשטותא דש"ס ועל כרחך קו' הגאון הגדול הנ"ל מצריכותא דעירובין (ד"ג א') אחמ"כ לק"מ. דמלבד מה דמצינן למימר דרק לס"ד קאמר הגמ' דהו"א דר"י ס"ל דקורה משום הכירא. ולמעלה מכ' דוקא בסוכה דעשוי לישיבה איכא הכירא ולא במבוי שעשוי להלוך. אבל באמת טעמא דר"י בקורה במבוי למעלה מכ'. הוא משום מחיצה. ולהכי כשר למעלה מכ' אף במבוי דעשוי להלוך וליכא היכירא. והן אמת דלפ"ז הוה מצי הש"ס למנקט באידך בבי בזה"ל. ואי תנא מבוי. הו"א דוקא במבוי מכשיר ר"י קורה למעלה מכ'. מדהו"ל מחיצה. משא"כ בסוכה לא מהני סברת שיהי' כמחיצה. אלא ניחא לי' לגמ' טפי למנקט דבכה"ג הוה טעינן אליבייהו דרבנן יע"ש. מיהו גם בל"ז לא מוכח מסוגיא דהתם דטעמא דר"י באמת דקורה למעלה מכ' מנכרא. דהרי סוגיא דהתם רק אליבי' דרבה קאי דס"ל בריש סוכה דטעמא דרבנן דפסלו סכך למעלה מכ' דבעינן למען ידעו א"כ לא מצי לומר דטעמי' דר"י דמכשיר התם למעלה מכ'. מדהו"ל מחיצה. דמאי מהני סברת מחיצה גבי סכך. וע"כ צ"ל דטעמי' דר"י דגם למעלה מכ' שלטא בי' עינא. אבל אנן דקיי"ל (א"ח תרל"ג) דפלוגתא דסוכה למעלה מכ' הוא משום דבעינן דירת עראי ור"י ס"ל סוכה דירת קבע בעינן (כסוכה דף ז' ב'). א"כ ודאי מסתבר טפי למימר דר"י דמכשיר בקורת מבוי למעלה מכ' הוא משום דאזיל לטעמי' (לקמן דצ"ה א') דס"ל קורה משום מחיצה ופי תקרה יורד וסותם. וכמ"ש רבינו יהונתן. ופליגי רבנן ור"י בפלוגתא דאמוראי לקמן (ד"ז ב'). אי קורה משום הכירא או משום מחיצה. ומה שהקשה הגאון הנ"ל תו מסוגיא דלקמן (די"ב ב') דמוקמינן דר"י ס"ל ב' מחיצות דאו'. וקורה או לחי משום הכירא גם בהא אחמכ"ת לק"מ. דכפי הנראה מדברי הגאון הנ"ל דחשב דגם לרבה פריך הש"ס התם דס"ל דקורה משום הכירא. אמנם מפי' רש"י נראה דרק מלחי פריך. והיינו לרבא דוקא וכן משמע מש"ס גופא התם. דמסתמא איתבי' בתראה הוא כ��ו איתבי' קדמאה. דרק לרבא מקשי הגמ'. דאל"כ הו"ל לאתויי איתבי' בתראה תחלה. דק' לתרווייהו. אע"כ דהנך תרתי איתבי' רק לרבא מקשי. ובאמת ק' למה לא מקשי הגמרא גם לרבה דס"ל דקורה משום הכירא לרבנן. א"כ למה לר"י עושה קורה מכאן ומכאן ומטלטל באמצע. וליכא למימר דרק ר"י ס"ל קורה משום מחיצה. ולרבנן קורה משום הכירא דא"כ למה להו למפלג ברה"ר לפלגו במבוי במפולש וכדאצטרכין למימר כה"ג בקושיתן אליבא דרבא מלחי. וכמ"ש רש"י (בד"ה לחי מכאן). אע"כ דלרבה ל"ק כלל. דאיכא למימר דר"י ורבנן פליגי בהא. ורק לר"י קורה משום מחיצה. אבל לרבנן קורה משום היכר. והא דלא פליגי במבוי מפולש. היינו משום דר"י כלל במתני' גם לחי. והרי לרבה בלחי מודו רבנן דהוה מחיצה. אבל לרבא דס"ל לחי וקורה תרוויייהו לרבנן משום הכירא. מקשה הגמ' שפיר. דע"כ רבנן לא פליגי בהא עם ר"י למימר דהוה משום הכירא. דא"כ לפלגו במבוי מפולש וכמ"ש רש"י בד"ה לחי וכלעיל. וא"כ לדידן דקיי"ל דלרבנן קורה משום הכירא. ולחי משום מחיצה. דמה"ט לחי העומד מאליו כשר (כא"ח שס"ג) ליכא קו' כלל ממתני' דב' צידי ר"ה. די"ל דלמא בהא פליגי רבנן עלי' וס"ל קורה משום הכירא והא דלא נקט פלוגתייהו במבוי היינו משום דנקט לחי וכדאמרן. אמנם יש לתמוה למה לא הקשה בגאון הנ"ל ממה דמסקינן לקמן דצ"ה א'. דטעמי' דר"י דס"ל ב' מחיצות דאו' ולא משום פי תקרה יורד וסותם. ונ"ל דרבינו יהונתן ה"ק משום דב' מחיצות דאורייתא ורק מדרבנן צריך ג' מחיצות. להכי פי תקרה יורד וסותם וא"צ תקרה שלימה יע"ש ודו"ק: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וזהו כסוגיין (כ"ח א') דהא חזי למרובי בנים. מי לא תנן מערבין וכו' אמנם קשה כיון דסומכוס ס"ל דגזרו אשבות ביה"ש כמ"ש הר"ב בעצמו. א"כ גם ת"ק מצי ס"ל דבעינן חזי לדידיה. רק דס"ל דל"ג אשבות ביה"ש. מש"ה מערבין דאי בעי מתשיל ומפריש מניה. והו"ל כדידיה. ונ"ל דדייק הש"ס דאין זה טעם דת"ק מדנקט סתם ולישראל בתרומה משמע אף שאין לו רק ב"ס מצומצמות. וכעין זה כ' תוס' (ל"א א') ד"ה דמאי. וכן מבואר ג"כ בסוגיין. דב"ש ס"ל אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקאמר ב"ה והרי מערבין ביו"כ מדחזי לקטנים. א"כ מבואר דלב"ה מערבין בתרומה מדחזי לכהנים. וכ"כ רש"י הכא. ואולם בפסחים (כ"ג ח') כ' רש"י הטעם דאי בעי מתשיל עלה ומפריש מנה. ודבריו צ"ע. אמנם ק' נמי אסומכוס דבעינן חזי לדידי' א"כ ישאר קו' ב"ה ממערבין ביו"כ. דמה דמשני ב"ש. התם איכא סעודה ראוי' מבעו"י. ה"ת לב"ש דלא ס"ל מתשיל גבי לנזיר ביין. אבל סומכוס דס"ל סברת מתשיל גבי נזיר א"כ תרומה נמי חזי מבעו"י ע"י מתשיל וצ"ע. עכ"ל. והנה קול עלה נדף מגדיא מסנקא. מ"ש הגאון הנ"ל דמהסוגיא (ד"כ א') דהא חזי למרובי בנים מוכח כר"ב. אחר מכ"ת אדרבה משם מוכח דלא כר"ב. דהרי בתירוץ קמא שם מוקי לה שהמערב מרובה בנים. וזה דלא כר"ב דסגי בחזי לאחר. ואשתמיטתי' אחמ"כ להגאון הנ"ל שהרי תוס' (ע"ז ד"ז א' ד"ה בשל) כתבו דבכל דוכתא תירוץ קמא עיקר. וכ"כ נמי (שבועות דמ"ז א' ד"ה ומאן) וכ"כ הרא"ש (ב"ב דנ"ב) בשם הגאונים. וה"נ קיי"ל (י"ד ססרמ"ב) בכללי איסור והיתר. דבכל דוכתא הדיעה הראשונה עיקר. וכן הסברא נותנת. ואף את"ל דאף דכל איבע"א הוא כאיכא דאמרי אעפ"כ הלכה כאיבע"א (כמגדל עוז פ"ד דחובל). עכ"פ אפ"ה טפי הו"ל להביא ראיה לר"ב מסוגיין (ד"ל ע"ב) דלא משכח לאוקמי מתני' דהכל לפי האדם וכו'. רק דאתיא כסומכוס. ש"מ דסתמא דש"ס ס"ל. דלרבנן אפי' בחזי רק לאחרינהו סגי. ולימא מסייע לי' לרי"ף שכ' הרא"ש בשמו (ב"ק פ"א אות ה'). דלעולם הלכה כשנויי' בתרא. וכן סתם הרא"ש כוותיה (ב"ב דצ"ח אות י"ב). (אב"י ועי' ברא"ש ר"ה פ"ג אות ה' בשיטה דניקב וסתמו ועי' עוד ברמב"ן מלחמות סוף תענית). ומה שהקשה הגאון הנ"ל דנימא דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו אשבות ביה"ש. או לא. במחכ"ת אי כ"ע ס"ל דבעינן דחזי לדידיה. וכסתמא דמתני' דכלים דהכל לפי האדם וכו' וכלעיל. ורק סומכוס ורבנן פליגי אי גזרו או לא גזרו אשבות ביה"ש א"כ אדמפלגי בעירוב. לפלגו בכל שבות אי גזרו או לא. ולפלגו באילן וקנה וקונדס (מ"ג). ובנפל עליו גל (מ"ד). דבכולהו מוקי הש"ס כרבי. מלבד דאין זה דרך הש"ס דנימא במסקנא דפלוגתא דהנך תנאי כהנך תנאי בחד פרקא אם אין בחד מהפלוגתות דבר חדש שאין בהפלוגתא האחרת. רק בדרך קו' אמרינן הכי בכל דוכתא. נימא הנך תנאי כהנך תנאי. וכן מסתבר. דהאיך ישמיענו בב' משניות סמוכים ב' פלוגתות ויהיו מתנאים נפרדים. ושניהן מענין א'. אמנם תמהתי ביותר. אם קו' הגאון הנ"ל קושי' היא. לא היה צריך לצמצם כל כך בתירוצו לומר מדסתם משמע נמי דמיירי אפי' באין לו רק ב' סעודות. דהרבה רווח והצלה יש להמלט מקושיא זו. דמדסתם משמע נמי דמיירי בתרומה ביד כהן. דלא מצי למתשל עלה (כנדרים נ"ט א'). או שכבר נאכל הנשאר. ואי יתשיל הרי אכל טבל למפרע (ח"י תל"ז סק"י). או שאין בעלי' כאן שיתשילו או שאין חכם כאן להתירו. רק הגמ' נקט הכי לפי הס"ד רק לסומכוס. דלדידיה לא הוה מצי הגמ' לאוקמה בכל הנך גוונא דהרי בל"ז קשה למאי דס"ד התם דמיירי בב"ס מצומצמות. א"כ הדרא תירץ תוס' שם (ד"ה תרומה) להיות קושי'. דא"כ למה נקט סומכוס דרק בחולין מערבין. הרי אפשר נמי שיערב בתרומה וביש לו יותר מב"ש מצומצמות. אע"כ דלס"ד ר"ל דמיירי שאינו רוצה לערב רק בב"ס מצומצמות. דאז אי אפשר שיערב רק בחולין ולא בתרומה אבל אי הוה מוקי לה בתרומה ביד כהן וכו' וכדאמרן. הרי הנך גוונא לא שייכי בחולין. א"כ ודאי הדרא תירוץ תוס' להיות קו'. דא"כ למה נקט רק בחולין. הרי אפשר לערב גם בתרומה ובגוונא דאמרן. שהיא יותר מב"ס. ואינה ביד כהן. ולא אכל מהנשאר. מיהו כל זה לסומכוס דנקט מלת חולין. אבל לת"ק דרצה הגאון הנ"ל לאוקמה באופן דלא שייך מתשל. ודאי מסתבר טפי לאוקמה בסתם תרומה שכבר קבלה הכהן או שכבר אכל קצת מהנשאר. דלהכי קיימי הפרשת תרומה. מדנוקמא במערב רק ב"ס מצומצמות שאין כן הדרך. כמ"ש רש"י (בד"ה ומאי פסקא). וקושיא ב' שהקשה הגאון הנ"ל לרש"י פסחים. במחכ"ת אשתמיטתי' שכבר הקשו כן שם תוס'. ועי' במהרש"א שם. וכדי להצדיק צדיק מעיקרא רבינו ע"ר רש"י זצוק"ל. נ"ל דא"צ להניח קושיא זאת בצ"ע. דלפי מה דאמרן לעיל דיש ב' תירוצים בגמ' (עירובין דכ"ח א') דלתירוץ קמא דמוקי לה באמת במרובי בנים. על כרחך הא דמערבין בתרומה לישראל וביין לנזיר. רק משום מתשיל הוא. ואף לבתר מ"ש הרא"ש (ע"ז ד"ז) בשם רש"י. דבשל סופרים לישנא בתרא עיקר. והכא של סופרים הוא אפ"ה הכא ע"כ קיי"ל כלישנא קמא דאצטרך לטעמא דמתשיל. דהרי קיי"ל כרבה. דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה (כפסחים מ"ו ב'). דאפי' בדאו' אמרינן הואיל אפי' לקולא. א"כ מכ"ש הכא דמדרבנן הוא. דנימא הואיל ומתשיל ואת"ל חומרא הוא. היכא דא"א לאתשולי עלה. עכ"פ מדלא מתרץ הש"ס פסחים (כ"ג א') דר' אביה ס"ל כתירוץ קמא דגמ' עירובין הנ"ל. דטעמייהו דרבנן משום מתשיל. וא"כ לא נהנה מתרומה. על כרחך גם להך תירוצא מקשי. דעכ"פ השתא עדיין לא מתשל. ומכ"ש שהקושיא היא אליבא דתירוץ בתרא דעירובין (שם) דטעמי' דרבנן מדחזי לאחרינהו. דנהנה מתרומה להדיא. א"נ נ"ל איפכא. דהרי בל"ז ק' קו' תו' התם. מה מקשי לר' אבוה האיך מותר לערב בתרומה. עכ"פ הרי קיי"ל מצות לאו להנות נתנו. ולא מחשב העירוב כהנאה. אע"כ דקו' הש"ס אינו מכח מה שנהנה מהמצוה רק אי נימא דתרומה אסור בהנאה. א"כ האיך יערב באסורי הנאה שאינה שלו. א"כ הא תינח אי נימא דסוגיא דפסחים התם ס"ל דתירוץ דמתשיל עיקר. מקשי שפיר. דעכ"פ קודם התשלה אינה שלו. אא"א דטעם דחזי לאחרינהו עיקר. א"כ מאי קושיא. כמו דצריך שיערב במילי דחזי לאכילה ואפ"ה מערבין בגודגדניות לחשוכי בנים. מדחזי לאחרינהו. כמו כן באיסורי הנאה דתרומה. אף דלא חזי לדידי'. עכ"פ כהנים יכולין ליהנות. להכי שפיר נקט רש"י טעמא דמתשל. וה"ה דהוה מצי הגמ' לתרוצי התם. דמכח התשלה מחשב כדידיה וכתירוצנו הנ"ל. רק תירץ האמת. דבאמת מותר ליהנות מתרומה. וקושיא ג' שהניח הגאון הנ"ל בצ"ע לסומכוס למה למה. מערבין לגדול ליו"כ. דליכא למימר כתירוץ ב"ש מדאיכא סעודה ראויה מבעו"י. דהרי בנזיר ביין מודה. וליכא גביה סעודה ראויה מבעו"י. אע"כ דמכח מתשיל מחשב כסעודה ראויה. א"כ תרומה נמי נהוי מה"ע כסעודה ראויה. לא ידענא מה קושיא. דודאי היכא דאיכא סעודה ראויה מבעו"י להדיא. כ"ע מודו דא"צ שיהיה סעודה ראויה ביה"ש. כעירוב ביו"כ. ורק היכא דליכא סעודה ראויה מבעו"י רק ע"י מתשיל. ס"ל לסומכוס. דצריך שיהיה גם ביה"ש חזי ע"י מתשל כיין לנזיר. דחזי ביה"ש למתשיל לצורך שבת לשתות יין. אבל תרומה אסור למתשיל ביה"ש. מדליכא צורך שבת כלל. וס"ל גזרו אשבות ביה"ש (וכתוס' ד"ל ע"ב ד"ה אלא). גם אי מתשל הדרא לטבלא. אמנם ק"ל אמאי דקאמר הש"ס תרומה נמי שייך מתשיל. וכ"כ לתירוצא קמא בגודגודניות. על כרחך טעמא דרבנן בתרומה משום מתשיל. ומאי מהני. הרי עכ"פ הו"ל ב' הואיל דלא אמרי' (כפסחים ל"ח א'). ואת"ל כל שבידו לא מחשב הואיל (כרש"י שם ד"ה או דלמא). עכ"פ אף דע"י מתשל מחשב כראוי לאכילה. עכ"פ השתא אינה שלו. והאיך יערב בדבר שאינה שלו. דאף שיש לו בה טובת הנאה לתנה לכל כהן שירצה. עכ"פ הרי קיי"ל (קדושין נ"ח א') דטובת הנאה אינה ממון. ורק במודר הוה ממון (כנדרים דפ"ה) מדגם וויתור אסור במודר (כרלח"מ פ"ה מאישות). ואי"ל דעכ"פ משום דמותר ליהנות מהתרומה הנאה שאינה של כלוי (כתוס' יבמות ס"ו ב') להכי לענין עירוב מחשב כדידיה. או דכמו דמהני סברת מתשל דלחשב כחזי לאכילה. כ"כ מה"ט מחשב כדידיה. ליתא דא"כ מה מקשי בקדושין (שם) אמתני' התם איך רשאי לקדש בתרומה הרי אינה שלו. לישני ליה דמשום דמותר להנות ממנה הנאה שאינה של כלוי או משום מתשיל. מחשב כדידי'. ואי"ל דס"ד הא דמערבין לישראל בתרומה. מיירי בישראל שירש טבל מכהן. דמפריש התרומה והיא שלו לגמרי. שיכול למוכרה לכהן (בכורות י"א). ליתא דהרי קיי"ל (רמב"ם פ"ה מאישות ה"ו) מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א"כ הו"ל ככבר בא ליד כהן שהיה אבי אביו. ותו לא מצי מתשיל עלה (כנדרים ט' א'). ונ"ל דאע"ג דע"י הואיל ומתשל מחשב כדידיה ומותר לערב בו. עכ"פ לענין קדושין (שם) ממונא בעינן. וכל עוד דלא התשיל לאו ממונא הוא. ואל תתמה שיהיה דבר כדידיה ואפ"ה לא הוה ממונא. דהרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי לאו ממונא הוא (כפסחים ד"ל ע"א). ואפ"ה מחשבה כדידיה דהגוזלו ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדהיה יכול להחזירו לנגזל (כב"ק צ"ח ב'). וכך כ' סמ"ע (ח"מ שפ"ו). ואף דלש"ך שם פטור. התם טעמא אחרינא הוא. משום דה"ל גרמי חייב רק משום קנסא. וכל דלא שכיח ל"ג אבל עכ"פ מודה דכדידיה דמי. ואע"ג דבהניח עירוב מחמץ שעבר עליו הפסח. ודאי לא היה עירוב. ואי מחשב כדידיה. אמאי לא. ומ"ש מתרומה. י"ל דבכה"ג. ודאי בין בעירוב בין בקדש בו אשה. לא מהני. מיהו בעירוב טעמא לחוד ובקדושין טעמא לחוד. בעירוב משום דאף דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילה. ובקדושין אף דכדידיה הוה. עכ"פ לא הוה ממונא (ועי' קדושין נ"ו ב') אבל תרומה כיון דראוי לאכילה. וע"י הואיל מחשב כדידי'. אף דאכתי לאו ממונא הוא לקדש בו אשה. אפ"ה מותר לערב בו. דלעירוב לא בעינן שיהיה ממונא גביה. ואין להקשות לפי מ"ש תוס' (ע"ז ס"ב א' ד"ה בדמיהן) דטעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. לאו משום דלא הוה ממונא. רק משום דקדושין גופייהו מחשבו הנאה. וכשמקדש נהנה מדבר שאסרה תורה ליהנות ממנה א"כ המקדש בתרומה אמאי אינה מקודשת הרי רשאי ליהנות ממנה. מדכתיב לכם. נ"ל דודאי מודו רבעת"ו דבעינן בקדושין שיהיה ממונא. ואסורי הנאה מחשבו ממונא. מדשוה אפרן פרוטה כשישרפן. רק דאסור ליהנות ממנה השתא למכרן לשרפן. משא"כ תרומה אף דרשאי להנות ממנו עכ"פ לא מחשב ממונא דידי'. או נ"ל לבתר מ"ש רמל"מ (פ"ה מאישות א') דאף היכא דהוה ממונא לגבי' דידי'. כל שאינו ממונא לגבי דידה. אינה מקודשת. א"כ ה"נ בקדשה בתרומה. אף אי נימא דמשום הואיל מחשב ממונא לגבי דידי' לענין עירוב. עכ"פ בקדשה בה ליכא ממונא לגביה דידה. דהרי איהי לא אפשר לה לאתשולי. דאף דאי יתשיל איהו יהיה אצלה ממון. עכ"פ מדלאו מצוה לאתשולי עלה (כנדרים נ"ט א'). לא סמכה דעתה. דבקדושין בעינן סמכה דעתה (כקדושין ד"ז ב'). אמנם ק"ל א"כ מה מקשי ש"ס עירובין (ד"ל ע"ב). דכמו דבתרומה אפשר למתשל. ה"נ בנזיר מה קו'. תרומה לאו מצוה לאתשולי. משא"כ נזיר. מדהו"ל כבונה במה (כנדרים ד"י ע"א). וי"ל: 
+ותמוהין דברי רמג"א [ת"ט ד'] שכ' וז"ל דאף שנטמא העירוב ואסור לו לאכלו. עכ"פ שרי לישראל. עכ"ל. ותמוה. וכי אסור לכהן לאכול חולין טמאין. ומה שתי' באשל שם דכהן מוזהר מלפסל גופיה [כחולין ל"ד ב']. במח"כ ליתא. דהתם קאמר שפיר מי ספינן לי' בידים אוכלין טמאין שמעורבין בנזיד הדמע שהוא תרומה. דהרי ודאי נפסל גופו ע"י שיאכל האוכלין הטמאין. ואסור לאכול עמהן התרומה שמעורב בהן. אבל שיהא כהן אסור לאכול חולין טמאין לא שמענו. ואף שרש"י [חולין דל"ה א'] כתב כן. הרי רבעתו"ס [שם דל"ד ב' ד"ה והשלישי] הוכיחו דלא כרבינו בזה יע"ש: 
+והקשה הקשה כברזל בני הרב המאה"נ החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט"א. אמאי לר"י הוה עירוב מדאין מקפיד על עירובו. נגזור ע"ש תו עיו"ט דעלמא אטו שבת אחר יו"ט אי איפכא. דאז צריך להקפיד בעירובי כדי לילך בשני על עירוב זה. כלקמן בפרקן מ"ו. וכדגזרינן כה"ג (עירובין דל"ד א'). נ"ל דדווקא התם גזרי' מדאיכא חשש איסור הוצאה מרה"ר לרה"י דאו' משא"כ הכא בין שמקפיד או לא מקפיד הוא רק מדרבנן. וחילי מתוס' (עירובין דל"ד א' ד"ה גזירה) דבכל דרבנן ל"ג ביה"ש ול"ג אטו ב' יו"ט סמוכין. ומה ששאלני החריף מהו' יוסף במ"ש משענלאנקי נ"י. אמאי לרבנן בדיעבד אינו ערוב. נ"ל דה"ט משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפי' באיסור דרבנן (כח"מ ר"ח) וה"נ אמרו רבנן לא תערב באיסורי הנאה. וכ"ש הוא דאית בי' דררא דאיסור דאו'. ובני הרב החרוץ הנ"ל שליט"א הוסיף בה דברים דאף למ"ש בפירושי פ"ה י"ח. דכל שחטאו מצד ד"א. כמכירה בשבת דאיסורו מכח הזמן. ל"א לא מהני. והרי ה"נ הנחת העירוב אינה איסור. רק מצד ד"א אסור שם. דהיינו משום שהמקום אסור בהנאה. י"ל התם מכירה בשבת אינו תלוי ושייך עם הזמן. דאפשר זה בלא זה. משא"כ הכא המקום והנחת העירוב צריכי להדדי וכל עיקר הנחת העירוב הוא שיהא שביתתו במקום הזה. וכיון דבשעת הנחת העירוב רצה שיהיה העירוב משומר אח"כ. כבר היה הנחת העירוב בעצמו באיסור. ולהכי לא מהני. עכ"ל בני הרב הנ"ל: 
+ונ"ל דנתפלל כן ביום המנוחה. מדנותן לישראל לעבודת ה' ולעסוק בתורתו. כמ"ש שבת הוא לה'. אלה מועדי ה'. והתורה היא נשק שלנו במלחמת ה'. כמ"ש וחרב פיפיות בידם. כי ע"י עסק התורה יוכבש היצר כמ"ש חז"ל אם אבן הוא נמוח (סוכה נ"ב ב') וגם בחרב הזה נלחם ונרוויח גם כל הצלחת הארציי. לכן נתפלל שהקב"ה יריק חניכיו ביום זה ויחזיקנו לעבודתו ית'. ולאידך פירושא נתפלל להקב"ה שיצילנו ביום זה בפרטות שלא נצטרך לחלל שבת ויו"ט. או נ"ל ע"פ מ"ש חז"ל (ב"מ ע"ז א') דבני מחוזא דעבידא דעבדו. כיון דלא עבדי חלשי. לכן נתפלל שיצילנו ה' מחולשא ויחזקנו ביום המנוחה. וזהו לפע"ד מ"ש חז"ל (יבמות ק"ב ב') ועצמותיך יחליץ. זו מעולה שבברכות. ר"ל מדנכלל בה השפעת טובה וחוזק. והצלה מחולשה ורע. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א עוררני לזה: 
+
+Chapter 4
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל. וכ"כ רש"י. והקשה הדרישה (שע"ח) אפי' בלא פתוחות לר"ה. כיון דכל א' ערבה לעצמה. הו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת (כהר"ב פ"ו מ"ח) ונ"ל מדאמרינן בסוגיין דהא דב' חיצונים אסורים מיירי אף בהניחו עירובין באמצעי' בב' בתים. ופרכינן לתסרי כולן כמו ה' בחצר א'. ושכח א' ולא עירב. ומשנינן אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר. ולזה ס"ל רש"י דבפתוחות זל"ז ולא לר"ה. כיון דדריסת רגל להן זע"ז וגם עירובן מונח באמצעי'. הו"ל כדרי' ממש שם. ואוסרין על האמצעי': 
+
+Chapter 5
+
+וכ"כ הר"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. למה בתחומין כל הבית כד"א ובצואה בבית סגי במרחיק ד"א. ואת"ל התם בממשות האיסור תליא ולא בריחוק מקום. הרי גם ללמוד תורה לפני מת כלהבית כד"א (כש"ך י"ד שד"מ). ולבני הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל התם נמי אינו כממשות איסור רק משום לועג לרש. עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. וז"ל משמע דגם בבית מקורה. אם חדר מיוחד לכ"א בפ"ע. צריכין לערב כרתוי"ט. וק"ל א"כ למה נזכר רק עירובי חצרות ומבוי. ולא ערובי בתים. ואת"ל בית וחצר שוין בדינן. וביש ערובי חצירות א"צ ערובי בתים. משא"כ למבוי אפי' ביין (כא"ח שפ"ז) ; עכ"פ ק"ל למה עירוב תבשילין בכזית. דהיינו חצי כותבת. דכותבת פחות מכביצה מעט (כמג"א תפ"ה) וע"ח כגרוגרת לכל א' (כמ"ח). ועירובי תחומין ב' סעודות לכל א' (כפ"ח) ואת"ל ע"ת להתיר צרכי אכילה. ושיעור אכילה בכזית (ורק שיעור שביעה כביצה (כברכות דמ"ד). ואכילת קבע ג' ביצים לרמב"ם וד' ביצים לרש"י וזהו אכילת פרס (כא"ח תרי"ב). וליתובי דעתא שלא יהי' בענוי דיו"כ. פחות מכותב'). משא"כ ע"ח שבא להתיר הוצא' להכי צריך שיעור הוצא'. דהיינו כגרוגרת (כפ"ז דשבת) והוא שליש ביצה. מדהו"ל י"ח גרוגרות בב"ס (כמ"ח) ; משא"כ לתחומין צריך ב"ס כחיוב אכילה דיומו. עכ"פ ק"ל הרי לשבת ג"ס בעינן ונ"ל מדיצא בכי טוב (כרפ"א דפסחים). א"כ לא יצא בלילה. עכלה"ט. ולבנו ותלמידו נראה כיון דלסעודה ג' סגי במעט יותר מכביצה כסי' רצ"א. וכיון דלא צריך סעודה שלימה לא תקנו לה בעירוב: 
+אב"י כך פי' הר"ן מימר' דר"נ בש"ס. דעי"ז ניחא תשמישתא. וק"ל מפסחי' (ד"ח א') דאמרי' הא בעלאי דאין נוח תשמישתן והביא הטור (א"ח תל"ג) בשם הירושל' דלמעל' מי' לא ניחא תשמישתא ואת"ל דהירושל' דהתם פליג אר"נ דהכא. ויהי' באמת סיעתא מהכא לטור התם דפליג אירושל' ; עכ"פ ק"ל אמאי כ' הטור דבמקום שאין יד האדם מגעת א"צ בדיק'. מסתמ' הכוונה מבלי שצריך ��עמוד אספסל. וק' הרי הכא משמע דאפי' גבוה הרבה ניחא תשמישתא מקרי ונ"ל דדוקא בבדיקת חמץ דמשערין בתשמיש דלעבר. אם כבר השתמש שם תוך ימות השנה. וכיון שא"א שישתמש שם מבלי ספסל או סולם. אינו מצוי שישתמש שם. ולהכי א"צ בדיקה. דכל שאינו רגיל א"צ בדיקה (כרמג"א תל"ג סק"ז); משא"כ הכא אין משערין על זמן העבר. רק על להבא. והרי יכול להשתמש כך. (ונ"ל ראי' לבני הרב המאה"ג שליט"א דהרי לול שבעליי' בש"ס [דע"ו ב'] א"צ אפי' סולם ארעי להתירן ; ובחמץ דוקא ביש ודאי כבר בשמי קורה צריך להורידו דדלמא נפל ואתא למיכלי'. (כפסחים ד"י ע"ב) אבל ודאי לא ס"ד שיצטרך לבדוק בשמי קורה): 
+
+Chapter 8
+
+וכ"כ הר"ב. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל וכ"כ רש"י. ותמהני דבר"פ הדר מסקינן דר"מ ס"ל דירה בלא בעלים לאו שמה דירה. רק ישראל דכי איתא אוסר. גזרו ליתא אטו איתא. ומתני' דאף בליתא אוסר מוקי לה דאזיל ואתא ביומי'. וצ"ע ; [אמר קטין חריך שקא רבבות הבהבות באהבות לרוכב בערבות. כי הלבשני בגדי ישע בסי' כ"ט להצדיק דברי שלשה הרועים הרואים באמונתם. הם רבותינו רש"י ורבינו יונתן ור"ב. ויצא כנוגה צדקם. דבש"ס שם לא קאמר "גזרו ליתא אטו איתא". כדנקט הגאון הל"ל. רק ז"ל הש"ס. ישראל דכי איתא אסור. כי ליתא גזרו ביה רבנן. ר"ל לפע"ד גזרו שיהי' שמה דיר' מדרבנן. דשמא יבוא מע"ש ולאו אדעתי'. משא"כ בעובד כוכבים אם נמי יבוא ספיקא הוה שמא ילמוד ממעשיו. והו"ל כעין ספק ספיקא. וכגזירה לגזרה דל"ג רבנן]: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+כך נ"ל דבמסקנא הדר בי' הש"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע"ש ודו"ק. אמנם ק"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ"ש רש"י בגמ' בד"ה דלא. וכ"כ נמי רמג"א (שי"ג סקי"ז). א"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו"ח של"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ"ל ד"ה שרא). וה"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ"פ פ"ר הוה. דמ"ש מהדחת עזרה בע"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס"ד א') ונ"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ"ג מ"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,56 @@
+Boaz on Mishnah Eruvin
+בועז על משנה עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה עירובין
+
+
+
+Chapter 1
+
+ונ"ל דנקט ימעט. ולא נקט ישפיל. דקמ"ל דבכל גוונא שממעט גובה חלל הפתח סגי. בין ע"י שמעבה הקורה מלמטה. או אפי' ע"י שמגביה המפתן מלמטה. דאף דבכה"ג לא יהיה הקורה ניכר תוך המבוי רק על המפתן. עכ"פ הרי קיי"ל דמותר להשתמש תחת הקורה (שס"ה ס"ד). א"כ א"צ היכר תוך המבוי רק תחת הקורה. שלא יוציא משם ולהלן. ובני הרב המאוה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א רצה להביא ראיה לדברי מלחי דסגי כשאינו ניכר רק להעומדים בחוץ (כא"ח שס"ג ט') דנמי משום הכירא. ולי נראה שאינו ראיה. דהרי קשה אמאי באמת מהני לחי שנראה רק בחוץ הרי אינו ניכר בשעת הוצאה. אע"כ מדראה אותו כל ימות החול כשהוא ברה"ר ובשעה שנכנס. עי"ז יהיה נזכר בשבת גם כשיצא אף שאינו ראוהו אז. משא"כ בהגביה הרצפה שאינו ניכר הקורה לא בר"ה ולא ברה"י רק ברגע הקטנה. שהוא תחת הקורה. מנ"ל שיזכיר א"ע עי"ז בשבת בשעה שירצה להוציא. לילא טעמא דאמרן: 
+וכ"כ הרע"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא נ"י. וז"ל תמוה דבסוגיין (ד"ג א') מדמינן לה לסוכה למעלה מכ' אליבי' דרבה. דטעמא דר"י התם דשלטא בי' עינא. ומצרך צריכא ע"ש. ותו הא בסוגיין (די"ב ב') פרכינן לרבה ורבא דס"ל קורה משום היכירא. מהברייתא דס"ל לר"י בב' צידי ר"ה כו', ומשנינן דר"י ס"ל ב' מחיצות דאו' א"כ הרי מבואר דהש"ס ס"ל דלר"י ג"כ קורה משום היכר. ובכל הסוגיא לא מצינו פלוגתא דתנאי אי קורה משום היכר או לא. וצ"ע עכ"ל. קרא גברא קטין חריך שקא כדברי הר"ב כ' ג"כ רבינו יונתן ברי"ף ותמה על עצמך האיך ב' גדולי הדור פקו פלילה פשטותא דש"ס ועל כרחך קו' הגאון הגדול הנ"ל מצריכותא דעירובין (ד"ג א') אחמ"כ לק"מ. דמלבד מה דמצינן למימר דרק לס"ד קאמר הגמ' דהו"א דר"י ס"ל דקורה משום הכירא. ולמעלה מכ' דוקא בסוכה דעשוי לישיבה איכא הכירא ולא במבוי שעשוי להלוך. אבל באמת טעמא דר"י בקורה במבוי למעלה מכ'. הוא משום מחיצה. ולהכי כשר למעלה מכ' אף במבוי דעשוי להלוך וליכא היכירא. והן אמת דלפ"ז הוה מצי הש"ס למנקט באידך בבי בזה"ל. ואי תנא מבוי. הו"א דוקא במבוי מכשיר ר"י קורה למעלה מכ'. מדהו"ל מחיצה. משא"כ בסוכה לא מהני סברת שיהי' כמחיצה. אלא ניחא לי' לגמ' טפי למנקט דבכה"ג הוה טעינן אליבייהו דרבנן יע"ש. מיהו גם בל"ז לא מוכח מסוגיא דהתם דטעמא דר"י באמת דקורה למעלה מכ' מנכרא. דהרי סוגיא דהתם רק אליבי' דרבה קאי דס"ל בריש סוכה דטעמא דרבנן דפסלו סכך למעלה מכ' דבעינן למען ידעו א"כ לא מצי לומר דטעמי' דר"י דמכשיר התם למעלה מכ'. מדהו"ל מחיצה. דמאי מהני סברת מחיצה גבי סכך. וע"כ צ"ל דטעמי' דר"י דגם למעלה מכ' שלטא בי' עינא. אבל אנן דקיי"ל (א"ח תרל"ג) דפלוגתא דסוכה למעלה מכ' הוא משום דבעינן דירת עראי ור"י ס"ל סוכה דירת קבע בעינן (כסוכה דף ז' ב'). א"כ ודאי מסתבר טפי למימר דר"י דמכשיר בקורת מבוי למעלה מכ' הוא משום דאזיל לטעמי' (לקמן דצ"ה א') דס"ל קורה משום מחיצה ופי תקרה יורד וסותם. וכמ"ש רבינו יהונתן. ופליגי רבנן ור"י בפלוגתא דאמוראי לקמן (ד"ז ב'). אי קורה משום הכירא או משום מחיצה. ומה שהקשה הגאון הנ"ל תו מסוגיא דלקמן (די"ב ב') דמוקמינן דר"י ס"ל ב' מחיצות דאו'. וקורה או לחי משום הכירא גם בהא אחמכ"ת לק"מ. דכפי הנראה מדברי הגאון הנ"ל דחשב דגם לרבה פריך הש"ס התם דס"ל דקורה משום הכירא. אמנם מפי' רש"י נראה דרק מלחי פריך. והיינו לרבא דוקא וכן משמע מש"ס גופא התם. דמסתמא איתבי' בתראה הוא כמו איתבי' קדמאה. דרק לרבא מקשי הגמ'. דאל"כ הו"ל לאתויי איתבי' בתראה תחלה. דק' לתרווייהו. אע"כ דהנך תרתי איתבי' רק לרבא מקשי. ובאמת ק' למה לא מקשי הגמרא גם לרבה דס"ל דקורה משום הכירא לרבנן. א"כ למה לר"י עושה קורה מכאן ומכאן ומטלטל באמצע. וליכא למימר דרק ר"י ס"ל קורה משום מחיצה. ולרבנן קורה משום הכירא דא"כ למה להו למפלג ברה"ר לפלגו במבוי במפולש וכדאצטרכין למימר כה"ג בקושיתן אליבא דרבא מלחי. וכמ"ש רש"י (בד"ה לחי מכאן). אע"כ דלרבה ל"ק כלל. דאיכא למימר דר"י ורבנן פליגי בהא. ורק לר"י קורה משום מחיצה. אבל לרבנן קורה משום היכר. והא דלא פליגי במבוי מפולש. היינו משום דר"י כלל במתני' גם לחי. והרי לרבה בלחי מודו רבנן דהוה מחיצה. אבל לרבא דס"ל לחי וקורה תרוויייהו לרבנן משום הכירא. מקשה הגמ' שפיר. דע"כ רבנן לא פליגי בהא עם ר"י למימר דהוה משום הכירא. דא"כ לפלגו במבוי מפולש וכמ"ש רש"י בד"ה לחי וכלעיל. וא"כ לדידן דקיי"ל דלרבנן קורה משום הכירא. ולחי משום מחיצה. דמה"ט לחי העומד מאליו כשר (כא"ח שס"ג) ליכא קו' כלל ממתני' דב' צידי ר"ה. די"ל דלמא בהא פליגי רבנן עלי' וס"ל קורה משום הכירא והא דלא נקט פלוגתייהו במבוי היינו משום דנקט לחי וכדאמרן. אמנם יש לתמוה למה לא הקשה בגאון הנ"ל ממה דמסקינן לקמן דצ"ה א'. דטעמי' דר"י דס"ל ב' מחיצות דאו' ולא משום פי תקרה יורד וסותם. ונ"ל דרבינו יהונתן ה"ק משום דב' מחיצות דאורייתא ורק מדרבנן צריך ג' מחיצות. להכי פי תקרה יורד וסותם וא"צ תקרה שלימה יע"ש ודו"ק: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וזהו כסוגיין (כ"ח א') דהא חזי למרובי בנים. מי לא תנן מערבין וכו' אמנם קשה כיון דסומכוס ס"ל דגזרו אשבות ביה"ש כמ"ש הר"ב בעצמו. א"כ גם ת"ק מצי ס"ל דבעינן חזי לדידיה. רק דס"ל דל"ג אשבות ביה"ש. מש"ה מערבין דאי בעי מתשיל ומפריש מניה. והו"ל כדידיה. ונ"ל דדייק הש"ס דאין זה טעם דת"ק מדנקט סתם ולישראל בתרומה משמע אף שאין לו רק ב"ס מצומצמות. וכעין זה כ' תוס' (ל"א א') ד"ה דמאי. וכן מבואר ג"כ בסוגיין. דב"ש ס"ל אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקאמר ב"ה והרי מערבין ביו"כ מדחזי לקטנים. א"כ מבואר דלב"ה מערבין בתרומה מדחזי לכהנים. וכ"כ רש"י הכא. ואולם בפסחים (כ"ג ח') כ' רש"י הטעם דאי בעי מתשיל עלה ומפריש מנה. ודבריו צ"ע. אמנם ק' נמי אסומכוס דבעינן חזי לדידי' א"כ ישאר קו' ב"ה ממערבין ביו"כ. דמה דמשני ב"ש. התם איכא סעודה ראוי' מבעו"י. ה"ת לב"ש דלא ס"ל מתשיל גבי לנזיר ביין. אבל סומכוס דס"ל סברת מתשיל גבי נזיר א"כ תרומה נמי חזי מבעו"י ע"י מתשיל וצ"ע. עכ"ל. והנה קול עלה נדף מגדיא מסנקא. מ"ש הגאון הנ"ל דמהסוגיא (ד"כ א') דהא חזי למרובי בנים מוכח כר"ב. אחר מכ"ת אדרבה משם מוכח דלא כר"ב. דהרי בתירוץ קמא שם מוקי לה שהמערב מרובה בנים. וזה דלא כר"ב דסגי בחזי לאחר. ואשתמיטתי' אחמ"כ להגאון הנ"ל שהרי תוס' (ע"ז ד"ז א' ד"ה בשל) כתבו דבכל דוכתא תירוץ קמא עיקר. וכ"כ נמי (שבועות דמ"ז א' ד"ה ומאן) וכ"כ הרא"ש (ב"ב דנ"ב) בשם הגאונים. וה"נ קיי"ל (י"ד ססרמ"ב) בכללי איסור והיתר. דבכל דוכתא הדיעה הראשונה עיקר. וכן הסברא נותנת. ואף את"ל דאף דכל איבע"א הוא כאיכא דאמרי אעפ"כ הלכה כאיבע"א (כמגדל עוז פ"ד דחובל). עכ"פ אפ"ה טפי הו"ל להביא ראיה לר"ב מסוגיין (ד"ל ע"ב) דלא משכח לאוקמי מתני' דהכל לפי האדם וכו'. רק דאתיא כסומכוס. ש"מ דסתמא דש"ס ס"ל. דלרבנן אפ��' בחזי רק לאחרינהו סגי. ולימא מסייע לי' לרי"ף שכ' הרא"ש בשמו (ב"ק פ"א אות ה'). דלעולם הלכה כשנויי' בתרא. וכן סתם הרא"ש כוותיה (ב"ב דצ"ח אות י"ב). (אב"י ועי' ברא"ש ר"ה פ"ג אות ה' בשיטה דניקב וסתמו ועי' עוד ברמב"ן מלחמות סוף תענית). ומה שהקשה הגאון הנ"ל דנימא דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו אשבות ביה"ש. או לא. במחכ"ת אי כ"ע ס"ל דבעינן דחזי לדידיה. וכסתמא דמתני' דכלים דהכל לפי האדם וכו' וכלעיל. ורק סומכוס ורבנן פליגי אי גזרו או לא גזרו אשבות ביה"ש א"כ אדמפלגי בעירוב. לפלגו בכל שבות אי גזרו או לא. ולפלגו באילן וקנה וקונדס (מ"ג). ובנפל עליו גל (מ"ד). דבכולהו מוקי הש"ס כרבי. מלבד דאין זה דרך הש"ס דנימא במסקנא דפלוגתא דהנך תנאי כהנך תנאי בחד פרקא אם אין בחד מהפלוגתות דבר חדש שאין בהפלוגתא האחרת. רק בדרך קו' אמרינן הכי בכל דוכתא. נימא הנך תנאי כהנך תנאי. וכן מסתבר. דהאיך ישמיענו בב' משניות סמוכים ב' פלוגתות ויהיו מתנאים נפרדים. ושניהן מענין א'. אמנם תמהתי ביותר. אם קו' הגאון הנ"ל קושי' היא. לא היה צריך לצמצם כל כך בתירוצו לומר מדסתם משמע נמי דמיירי אפי' באין לו רק ב' סעודות. דהרבה רווח והצלה יש להמלט מקושיא זו. דמדסתם משמע נמי דמיירי בתרומה ביד כהן. דלא מצי למתשל עלה (כנדרים נ"ט א'). או שכבר נאכל הנשאר. ואי יתשיל הרי אכל טבל למפרע (ח"י תל"ז סק"י). או שאין בעלי' כאן שיתשילו או שאין חכם כאן להתירו. רק הגמ' נקט הכי לפי הס"ד רק לסומכוס. דלדידיה לא הוה מצי הגמ' לאוקמה בכל הנך גוונא דהרי בל"ז קשה למאי דס"ד התם דמיירי בב"ס מצומצמות. א"כ הדרא תירץ תוס' שם (ד"ה תרומה) להיות קושי'. דא"כ למה נקט סומכוס דרק בחולין מערבין. הרי אפשר נמי שיערב בתרומה וביש לו יותר מב"ש מצומצמות. אע"כ דלס"ד ר"ל דמיירי שאינו רוצה לערב רק בב"ס מצומצמות. דאז אי אפשר שיערב רק בחולין ולא בתרומה אבל אי הוה מוקי לה בתרומה ביד כהן וכו' וכדאמרן. הרי הנך גוונא לא שייכי בחולין. א"כ ודאי הדרא תירוץ תוס' להיות קו'. דא"כ למה נקט רק בחולין. הרי אפשר לערב גם בתרומה ובגוונא דאמרן. שהיא יותר מב"ס. ואינה ביד כהן. ולא אכל מהנשאר. מיהו כל זה לסומכוס דנקט מלת חולין. אבל לת"ק דרצה הגאון הנ"ל לאוקמה באופן דלא שייך מתשל. ודאי מסתבר טפי לאוקמה בסתם תרומה שכבר קבלה הכהן או שכבר אכל קצת מהנשאר. דלהכי קיימי הפרשת תרומה. מדנוקמא במערב רק ב"ס מצומצמות שאין כן הדרך. כמ"ש רש"י (בד"ה ומאי פסקא). וקושיא ב' שהקשה הגאון הנ"ל לרש"י פסחים. במחכ"ת אשתמיטתי' שכבר הקשו כן שם תוס'. ועי' במהרש"א שם. וכדי להצדיק צדיק מעיקרא רבינו ע"ר רש"י זצוק"ל. נ"ל דא"צ להניח קושיא זאת בצ"ע. דלפי מה דאמרן לעיל דיש ב' תירוצים בגמ' (עירובין דכ"ח א') דלתירוץ קמא דמוקי לה באמת במרובי בנים. על כרחך הא דמערבין בתרומה לישראל וביין לנזיר. רק משום מתשיל הוא. ואף לבתר מ"ש הרא"ש (ע"ז ד"ז) בשם רש"י. דבשל סופרים לישנא בתרא עיקר. והכא של סופרים הוא אפ"ה הכא ע"כ קיי"ל כלישנא קמא דאצטרך לטעמא דמתשיל. דהרי קיי"ל כרבה. דאופה מיו"ט לחול אינו לוקה (כפסחים מ"ו ב'). דאפי' בדאו' אמרינן הואיל אפי' לקולא. א"כ מכ"ש הכא דמדרבנן הוא. דנימא הואיל ומתשיל ואת"ל חומרא הוא. היכא דא"א לאתשולי עלה. עכ"פ מדלא מתרץ הש"ס פסחים (כ"ג א') דר' אביה ס"ל כתירוץ קמא דגמ' עירובין הנ"ל. דטעמייהו דרבנן משום מתשיל. וא"כ לא נהנה מתרומה. על כרחך גם להך תירוצא מקשי. דעכ"פ השתא עדיין לא מתשל. ומכ"ש שהקושיא היא אליבא דתירוץ בתרא דעירובין (שם) דט��מי' דרבנן מדחזי לאחרינהו. דנהנה מתרומה להדיא. א"נ נ"ל איפכא. דהרי בל"ז ק' קו' תו' התם. מה מקשי לר' אבוה האיך מותר לערב בתרומה. עכ"פ הרי קיי"ל מצות לאו להנות נתנו. ולא מחשב העירוב כהנאה. אע"כ דקו' הש"ס אינו מכח מה שנהנה מהמצוה רק אי נימא דתרומה אסור בהנאה. א"כ האיך יערב באסורי הנאה שאינה שלו. א"כ הא תינח אי נימא דסוגיא דפסחים התם ס"ל דתירוץ דמתשיל עיקר. מקשי שפיר. דעכ"פ קודם התשלה אינה שלו. אא"א דטעם דחזי לאחרינהו עיקר. א"כ מאי קושיא. כמו דצריך שיערב במילי דחזי לאכילה ואפ"ה מערבין בגודגדניות לחשוכי בנים. מדחזי לאחרינהו. כמו כן באיסורי הנאה דתרומה. אף דלא חזי לדידי'. עכ"פ כהנים יכולין ליהנות. להכי שפיר נקט רש"י טעמא דמתשל. וה"ה דהוה מצי הגמ' לתרוצי התם. דמכח התשלה מחשב כדידיה וכתירוצנו הנ"ל. רק תירץ האמת. דבאמת מותר ליהנות מתרומה. וקושיא ג' שהניח הגאון הנ"ל בצ"ע לסומכוס למה למה. מערבין לגדול ליו"כ. דליכא למימר כתירוץ ב"ש מדאיכא סעודה ראויה מבעו"י. דהרי בנזיר ביין מודה. וליכא גביה סעודה ראויה מבעו"י. אע"כ דמכח מתשיל מחשב כסעודה ראויה. א"כ תרומה נמי נהוי מה"ע כסעודה ראויה. לא ידענא מה קושיא. דודאי היכא דאיכא סעודה ראויה מבעו"י להדיא. כ"ע מודו דא"צ שיהיה סעודה ראויה ביה"ש. כעירוב ביו"כ. ורק היכא דליכא סעודה ראויה מבעו"י רק ע"י מתשיל. ס"ל לסומכוס. דצריך שיהיה גם ביה"ש חזי ע"י מתשל כיין לנזיר. דחזי ביה"ש למתשיל לצורך שבת לשתות יין. אבל תרומה אסור למתשיל ביה"ש. מדליכא צורך שבת כלל. וס"ל גזרו אשבות ביה"ש (וכתוס' ד"ל ע"ב ד"ה אלא). גם אי מתשל הדרא לטבלא. אמנם ק"ל אמאי דקאמר הש"ס תרומה נמי שייך מתשיל. וכ"כ לתירוצא קמא בגודגודניות. על כרחך טעמא דרבנן בתרומה משום מתשיל. ומאי מהני. הרי עכ"פ הו"ל ב' הואיל דלא אמרי' (כפסחים ל"ח א'). ואת"ל כל שבידו לא מחשב הואיל (כרש"י שם ד"ה או דלמא). עכ"פ אף דע"י מתשל מחשב כראוי לאכילה. עכ"פ השתא אינה שלו. והאיך יערב בדבר שאינה שלו. דאף שיש לו בה טובת הנאה לתנה לכל כהן שירצה. עכ"פ הרי קיי"ל (קדושין נ"ח א') דטובת הנאה אינה ממון. ורק במודר הוה ממון (כנדרים דפ"ה) מדגם וויתור אסור במודר (כרלח"מ פ"ה מאישות). ואי"ל דעכ"פ משום דמותר ליהנות מהתרומה הנאה שאינה של כלוי (כתוס' יבמות ס"ו ב') להכי לענין עירוב מחשב כדידיה. או דכמו דמהני סברת מתשל דלחשב כחזי לאכילה. כ"כ מה"ט מחשב כדידיה. ליתא דא"כ מה מקשי בקדושין (שם) אמתני' התם איך רשאי לקדש בתרומה הרי אינה שלו. לישני ליה דמשום דמותר להנות ממנה הנאה שאינה של כלוי או משום מתשיל. מחשב כדידי'. ואי"ל דס"ד הא דמערבין לישראל בתרומה. מיירי בישראל שירש טבל מכהן. דמפריש התרומה והיא שלו לגמרי. שיכול למוכרה לכהן (בכורות י"א). ליתא דהרי קיי"ל (רמב"ם פ"ה מאישות ה"ו) מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א"כ הו"ל ככבר בא ליד כהן שהיה אבי אביו. ותו לא מצי מתשיל עלה (כנדרים ט' א'). ונ"ל דאע"ג דע"י הואיל ומתשל מחשב כדידיה ומותר לערב בו. עכ"פ לענין קדושין (שם) ממונא בעינן. וכל עוד דלא התשיל לאו ממונא הוא. ואל תתמה שיהיה דבר כדידיה ואפ"ה לא הוה ממונא. דהרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי לאו ממונא הוא (כפסחים ד"ל ע"א). ואפ"ה מחשבה כדידיה דהגוזלו ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדהיה יכול להחזירו לנגזל (כב"ק צ"ח ב'). וכך כ' סמ"ע (ח"מ שפ"ו). ואף דלש"ך שם פטור. התם טעמא אחרינא הוא. משום דה"ל גרמי חייב רק משום קנסא. וכל דלא שכיח ל"ג אבל עכ"פ מודה דכדידיה דמי. ואע"ג דבהניח עירוב ��חמץ שעבר עליו הפסח. ודאי לא היה עירוב. ואי מחשב כדידיה. אמאי לא. ומ"ש מתרומה. י"ל דבכה"ג. ודאי בין בעירוב בין בקדש בו אשה. לא מהני. מיהו בעירוב טעמא לחוד ובקדושין טעמא לחוד. בעירוב משום דאף דכדידי' דמי עכ"פ לא חזי לאכילה. ובקדושין אף דכדידיה הוה. עכ"פ לא הוה ממונא (ועי' קדושין נ"ו ב') אבל תרומה כיון דראוי לאכילה. וע"י הואיל מחשב כדידי'. אף דאכתי לאו ממונא הוא לקדש בו אשה. אפ"ה מותר לערב בו. דלעירוב לא בעינן שיהיה ממונא גביה. ואין להקשות לפי מ"ש תוס' (ע"ז ס"ב א' ד"ה בדמיהן) דטעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. לאו משום דלא הוה ממונא. רק משום דקדושין גופייהו מחשבו הנאה. וכשמקדש נהנה מדבר שאסרה תורה ליהנות ממנה א"כ המקדש בתרומה אמאי אינה מקודשת הרי רשאי ליהנות ממנה. מדכתיב לכם. נ"ל דודאי מודו רבעת"ו דבעינן בקדושין שיהיה ממונא. ואסורי הנאה מחשבו ממונא. מדשוה אפרן פרוטה כשישרפן. רק דאסור ליהנות ממנה השתא למכרן לשרפן. משא"כ תרומה אף דרשאי להנות ממנו עכ"פ לא מחשב ממונא דידי'. או נ"ל לבתר מ"ש רמל"מ (פ"ה מאישות א') דאף היכא דהוה ממונא לגבי' דידי'. כל שאינו ממונא לגבי דידה. אינה מקודשת. א"כ ה"נ בקדשה בתרומה. אף אי נימא דמשום הואיל מחשב ממונא לגבי דידי' לענין עירוב. עכ"פ בקדשה בה ליכא ממונא לגביה דידה. דהרי איהי לא אפשר לה לאתשולי. דאף דאי יתשיל איהו יהיה אצלה ממון. עכ"פ מדלאו מצוה לאתשולי עלה (כנדרים נ"ט א'). לא סמכה דעתה. דבקדושין בעינן סמכה דעתה (כקדושין ד"ז ב'). אמנם ק"ל א"כ מה מקשי ש"ס עירובין (ד"ל ע"ב). דכמו דבתרומה אפשר למתשל. ה"נ בנזיר מה קו'. תרומה לאו מצוה לאתשולי. משא"כ נזיר. מדהו"ל כבונה במה (כנדרים ד"י ע"א). וי"ל: 
+ותמוהין דברי רמג"א [ת"ט ד'] שכ' וז"ל דאף שנטמא העירוב ואסור לו לאכלו. עכ"פ שרי לישראל. עכ"ל. ותמוה. וכי אסור לכהן לאכול חולין טמאין. ומה שתי' באשל שם דכהן מוזהר מלפסל גופיה [כחולין ל"ד ב']. במח"כ ליתא. דהתם קאמר שפיר מי ספינן לי' בידים אוכלין טמאין שמעורבין בנזיד הדמע שהוא תרומה. דהרי ודאי נפסל גופו ע"י שיאכל האוכלין הטמאין. ואסור לאכול עמהן התרומה שמעורב בהן. אבל שיהא כהן אסור לאכול חולין טמאין לא שמענו. ואף שרש"י [חולין דל"ה א'] כתב כן. הרי רבעתו"ס [שם דל"ד ב' ד"ה והשלישי] הוכיחו דלא כרבינו בזה יע"ש: 
+והקשה הקשה כברזל בני הרב המאה"נ החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט"א. אמאי לר"י הוה עירוב מדאין מקפיד על עירובו. נגזור ע"ש תו עיו"ט דעלמא אטו שבת אחר יו"ט אי איפכא. דאז צריך להקפיד בעירובי כדי לילך בשני על עירוב זה. כלקמן בפרקן מ"ו. וכדגזרינן כה"ג (עירובין דל"ד א'). נ"ל דדווקא התם גזרי' מדאיכא חשש איסור הוצאה מרה"ר לרה"י דאו' משא"כ הכא בין שמקפיד או לא מקפיד הוא רק מדרבנן. וחילי מתוס' (עירובין דל"ד א' ד"ה גזירה) דבכל דרבנן ל"ג ביה"ש ול"ג אטו ב' יו"ט סמוכין. ומה ששאלני החריף מהו' יוסף במ"ש משענלאנקי נ"י. אמאי לרבנן בדיעבד אינו ערוב. נ"ל דה"ט משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפי' באיסור דרבנן (כח"מ ר"ח) וה"נ אמרו רבנן לא תערב באיסורי הנאה. וכ"ש הוא דאית בי' דררא דאיסור דאו'. ובני הרב החרוץ הנ"ל שליט"א הוסיף בה דברים דאף למ"ש בפירושי פ"ה י"ח. דכל שחטאו מצד ד"א. כמכירה בשבת דאיסורו מכח הזמן. ל"א לא מהני. והרי ה"נ הנחת העירוב אינה איסור. רק מצד ד"א אסור שם. דהיינו משום שהמקום אסור בהנאה. י"ל התם מכירה בשבת אינו תלוי ושייך עם הזמן. דאפשר זה בלא זה. משא"כ הכא המקום והנחת העירוב צריכי להדדי וכל עיקר הנחת העירוב הוא שיהא שביתתו במקום הזה. וכיון דבשעת הנחת העירוב רצה שיהיה העירוב משומר אח"כ. כבר היה הנחת העירוב בעצמו באיסור. ולהכי לא מהני. עכ"ל בני הרב הנ"ל: 
+ונ"ל דנתפלל כן ביום המנוחה. מדנותן לישראל לעבודת ה' ולעסוק בתורתו. כמ"ש שבת הוא לה'. אלה מועדי ה'. והתורה היא נשק שלנו במלחמת ה'. כמ"ש וחרב פיפיות בידם. כי ע"י עסק התורה יוכבש היצר כמ"ש חז"ל אם אבן הוא נמוח (סוכה נ"ב ב') וגם בחרב הזה נלחם ונרוויח גם כל הצלחת הארציי. לכן נתפלל שהקב"ה יריק חניכיו ביום זה ויחזיקנו לעבודתו ית'. ולאידך פירושא נתפלל להקב"ה שיצילנו ביום זה בפרטות שלא נצטרך לחלל שבת ויו"ט. או נ"ל ע"פ מ"ש חז"ל (ב"מ ע"ז א') דבני מחוזא דעבידא דעבדו. כיון דלא עבדי חלשי. לכן נתפלל שיצילנו ה' מחולשא ויחזקנו ביום המנוחה. וזהו לפע"ד מ"ש חז"ל (יבמות ק"ב ב') ועצמותיך יחליץ. זו מעולה שבברכות. ר"ל מדנכלל בה השפעת טובה וחוזק. והצלה מחולשה ורע. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א עוררני לזה: 
+
+Chapter 4
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל. וכ"כ רש"י. והקשה הדרישה (שע"ח) אפי' בלא פתוחות לר"ה. כיון דכל א' ערבה לעצמה. הו"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת (כהר"ב פ"ו מ"ח) ונ"ל מדאמרינן בסוגיין דהא דב' חיצונים אסורים מיירי אף בהניחו עירובין באמצעי' בב' בתים. ופרכינן לתסרי כולן כמו ה' בחצר א'. ושכח א' ולא עירב. ומשנינן אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר. ולזה ס"ל רש"י דבפתוחות זל"ז ולא לר"ה. כיון דדריסת רגל להן זע"ז וגם עירובן מונח באמצעי'. הו"ל כדרי' ממש שם. ואוסרין על האמצעי': 
+
+Chapter 5
+
+וכ"כ הר"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. למה בתחומין כל הבית כד"א ובצואה בבית סגי במרחיק ד"א. ואת"ל התם בממשות האיסור תליא ולא בריחוק מקום. הרי גם ללמוד תורה לפני מת כלהבית כד"א (כש"ך י"ד שד"מ). ולבני הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל התם נמי אינו כממשות איסור רק משום לועג לרש. עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. וז"ל משמע דגם בבית מקורה. אם חדר מיוחד לכ"א בפ"ע. צריכין לערב כרתוי"ט. וק"ל א"כ למה נזכר רק עירובי חצרות ומבוי. ולא ערובי בתים. ואת"ל בית וחצר שוין בדינן. וביש ערובי חצירות א"צ ערובי בתים. משא"כ למבוי אפי' ביין (כא"ח שפ"ז) ; עכ"פ ק"ל למה עירוב תבשילין בכזית. דהיינו חצי כותבת. דכותבת פחות מכביצה מעט (כמג"א תפ"ה) וע"ח כגרוגרת לכל א' (כמ"ח). ועירובי תחומין ב' סעודות לכל א' (כפ"ח) ואת"ל ע"ת להתיר צרכי אכילה. ושיעור אכילה בכזית (ורק שיעור שביעה כביצה (כברכות דמ"ד). ואכילת קבע ג' ביצים לרמב"ם וד' ביצים לרש"י וזהו אכילת פרס (כא"ח תרי"ב). וליתובי דעתא שלא יהי' בענוי דיו"כ. פחות מכותב'). משא"כ ע"ח שבא להתיר הוצא' להכי צריך שיעור הוצא'. דהיינו כגרוגרת (כפ"ז דשבת) והוא שליש ביצה. מדהו"ל י"ח גרוגרות בב"ס (כמ"ח) ; משא"כ לתחומין צריך ב"ס כחיוב אכילה דיומו. עכ"פ ק"ל הרי לשבת ג"ס בעינן ונ"ל מדיצא בכי טוב (כרפ"א דפסחים). א"כ לא יצא בלילה. עכלה"ט. ולבנו ותלמידו נראה כיון דלסעודה ג' סגי במעט יותר מכביצה כסי' רצ"א. וכיון דלא צריך סעודה שלימה לא תקנו לה בעירוב: 
+אב"י כך פי' הר"ן מימר' דר"נ בש"ס. דעי"ז ניחא תשמישתא. וק"ל מפסחי' (ד"ח א') דאמרי' הא בעלאי דאין נוח תשמישתן והביא הטור (א"ח תל"ג) בשם הירושל' דלמעל' מי' לא ניחא תשמישתא ואת"ל דהירושל' דהתם פליג אר"נ דהכא. ויהי' באמת סיעתא מהכא לטור התם דפליג אירושל' ; עכ"פ ק"ל אמאי כ' הטור דבמקום שאין יד האדם מגעת א"צ בדיק'. מסתמ' הכוונה מבלי שצריך לעמוד אספסל. וק' הרי הכא משמע דאפי' גבוה הרבה ניחא תשמישתא מקרי ונ"ל דדוקא בבדיקת חמץ דמשערין בתשמיש דלעבר. אם כבר השתמש שם תוך ימות השנה. וכיון שא"א שישתמש שם מבלי ספסל או סולם. אינו מצוי שישתמש שם. ולהכי א"צ בדיקה. דכל שאינו רגיל א"צ בדיקה (כרמג"א תל"ג סק"ז); משא"כ הכא אין משערין על זמן העבר. רק על להבא. והרי יכול להשתמש כך. (ונ"ל ראי' לבני הרב המאה"ג שליט"א דהרי לול שבעליי' בש"ס [דע"ו ב'] א"צ אפי' סולם ארעי להתירן ; ובחמץ דוקא ביש ודאי כבר בשמי קורה צריך להורידו דדלמא נפל ואתא למיכלי'. (כפסחים ד"י ע"ב) אבל ודאי לא ס"ד שיצטרך לבדוק בשמי קורה): 
+
+Chapter 8
+
+וכ"כ הר"ב. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל וכ"כ רש"י. ותמהני דבר"פ הדר מסקינן דר"מ ס"ל דירה בלא בעלים לאו שמה דירה. רק ישראל דכי איתא אוסר. גזרו ליתא אטו איתא. ומתני' דאף בליתא אוסר מוקי לה דאזיל ואתא ביומי'. וצ"ע ; [אמר קטין חריך שקא רבבות הבהבות באהבות לרוכב בערבות. כי הלבשני בגדי ישע בסי' כ"ט להצדיק דברי שלשה הרועים הרואים באמונתם. הם רבותינו רש"י ורבינו יונתן ור"ב. ויצא כנוגה צדקם. דבש"ס שם לא קאמר "גזרו ליתא אטו איתא". כדנקט הגאון הל"ל. רק ז"ל הש"ס. ישראל דכי איתא אסור. כי ליתא גזרו ביה רבנן. ר"ל לפע"ד גזרו שיהי' שמה דיר' מדרבנן. דשמא יבוא מע"ש ולאו אדעתי'. משא"כ בעובד כוכבים אם נמי יבוא ספיקא הוה שמא ילמוד ממעשיו. והו"ל כעין ספק ספיקא. וכגזירה לגזרה דל"ג רבנן]: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+כך נ"ל דבמסקנא הדר בי' הש"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע"ש ודו"ק. אמנם ק"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ"ש רש"י בגמ' בד"ה דלא. וכ"כ נמי רמג"א (שי"ג סקי"ז). א"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו"ח של"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ"ל ד"ה שרא). וה"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ"פ פ"ר הוה. דמ"ש מהדחת עזרה בע"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס"ד א') ונ"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ"ג מ"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Boaz on Mishnah Megillah
+בועז על משנה מגילה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל, תוס' [יבמות י"ד א'] כתבו בשם הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא אותן. מדאינו מחוייב בדבר. וכ"כ הר"ן דא' מבני הכפר קורא להם. ואפשר דמ"ש הר"ב א' מבני עיר. היינו שיהא מקרא להן והן עונין אחריו, עכלה"ט: ותפתח הארץ את פיה ותאמר ואנכי עפר ואפר. הן אמת דאע"ג דקיי"ל דשומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ממחוייב בדבר [כברכות ד"כ ע"ב]. אמנם בעיקר הדבר תוס' ורא"ש שם למדו כן מירושלמי [פ"ב דמגילה ה"ג]. ושם לא נזכר רק דבן עיר אינו מוציא בן כרך. ובבן כרך שיוציא בן עיר מסתפק הירושלמי אי נימא מדאינו מחוייב בדבר אינו מוציא. או נימא דמוציא מדהכל יוצאין בי"ד בדיעבד, והניח בספק. ומנה ילפו תוס' ורא"ש דהא בן עיר לבן כפר וודאי אינו מוציא. אלא בן כפר קורא להן והא דתקנו רק לכפרים הנכנסין בב' וה' [כמגילה ד' ב']. לאו כדי שיקרא להן א' מבני עיר. אלא מדאין בהכ"נ ומגילה מצויי' בכפר. אמנם לרש"י ור"ב נ"ל דס"ל מדנקט ירושלמי דוקא בן עיר וכרך ש"מ דוקא הנהו דזמן חיובם ופטורם תלוי במקומן. להכי הוה כל א' בזמן חיובו של האחר כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא לחבירו. אבל בן כפר, שהקדימו זמנו רק מדאינו פנוי בי"ד [כבבלי ד' ב']. הרי בכה"ג גם בן עיר כשאינו פנוי בי"ד מותר לקרות מקודם [כירושלמי פ"א ה"א]. לפיכך מחשב שפיר בר חיובא כמותו אז. דדינו שוה לבן כפר ממש. ואפשר עוד. דירושלמי לא ס"ל הך ברייתא דתני אבוה דר"ז [ר"ה דכ"ט א'] דכל הברכות אף שיצא מוציא. וכן משמע קצת ממה שהקשה הירושלמי [פ"ג דברכות די"א ב'] אהך ברייתא הנ"ל מק"ש ותפלה דלא מסתבר שיוציא בהן אחר. ולא הביא שום תירוץ על הקו'. ומדלא השיב לחלק בין ק"ש ותפלה לשאר מילי. משמע קצת דס"ל לירושלמי כיון דנסתר קצת מהכלל דכל הברכות וכו', נסתר כולו, ופליג אהך ברייתא. והן אמת שהר"ן ספ"ג דר"ה גריס בהך ירושלמי ר' יוסא ור' יהודה הוה יתבין ואמרי לא מסתבר בק"ש ותפלה. א"כ י"ל דלא פליגי אכללא דברייתא הנ"ל רק מפרשים הברייתא דלא איירי בק"ש ותפלה. אמנה הגי' שלפנינו, הוון מתיבין לא מסתבר וכו'. א"כ קו' היא שהקשו על הברייתא הנ"ל וכן פי' המפרש שם. א"כ מדלא תירץ הקו' א"כ פליג אברייתא הנ"ל. אבל לבבלי דאף בתפלה אפי' כשיצא מוציא האינו בקי [כר"ה דל"ה א']. א"כ י"ל דס"ל דוקא כשאינו מחוייב בדבר כלל אינו מוציא אחר יד"ח [כברכות ד"כ ע"ב]. אבל במחוייב כשיזדמן, כבן עיר וכרך וכפר, הו"ל כשאר מצות, גיטין וקדושין ומילת בנו ותקיעת שופר וכדומה. דבכולהון אמרי' כבכל תורה כולה שלוחו של אדם כמותו [כקידושין דמ"א ב']. חוץ ממה שהוא חובת הגוף. כסוכה, לולב, ותפילין וכדומה. וכמ"ש הב"ח [א"ח נ"ד]. דהא דא' מוציא חבירו הוא מטעם זכייה או מטעם ערבות. ומה"ט גם בבהמ"ז יש פנים לומר שא' מוציא חבירו אף שלא אכל. מדערבי' זל"ז [כרט"ז ורמג"א א"ח קצ"ז ס"ד]. וכ"כ קיי"ל במגילה אע"ג שכבר קראה מוציא אחר [כא"ח תרצ"ב]. והרי זה א"א שיבוא לידי חיוב היום. מדכבר נפטר ואפ"ה מוציא אחר. מכ"ש בן כרך דאי בעי להיות פרוז בן יומו הרי יתחייב היום [כמגילה י"ט א']. ומכ"ש בן עיר שא"צ לעקור סיכי ומשכי. רק ברצונו תליא. רק כשירצה לצאת בשיירא כבר יתחייב היום, בר חיובא מקרי. כך נ"ל להצדיק דברי רבותינו: [אב"י ולי הצעיר קשה דברי הגאון מהרע"ק הנ"ל במה שתי' דמיירי בהן עונין אחריו. דעכ"פ בר מאירה הוא [כסוכה ל"ח א']. ותו מה מועיל שהן עונין אחריו. זהו בהלל ובהמ"ז דא"צ קריאה בספר. משא"כ מגילה צריכה קריאה בספר דוקא [כמגילה י"ח א']: השבתי לבני הרב שליט"א. אי משום הא ל"ק להגאון הנ"ל. דאי משום קושיתך הראשונה. לפע"ד אינו בר מאירה רק בשאותן שאינן בני חיובא כלל יודעים טפי מניה. ובדבר המורגל, כהלל וכדומה. משא"כ לבני עיר המלומדים. ובקריאת מגילה שאינה מצויה, בכה"ג אינו בר מאירה. אי משום קו' ב' שלך. י"ל הב"ע שמכיר האותיות ואפ"ה אינו יכול לקרות בלי נקוד אם לא יקראו לפניו]: 
+כתב הגאון הגדול הנ"ל וז"ל. ק"ל לב"י [רמ"ו ס"ג] דאין מצווין על שביתת בהמה ביו"ט. וכ"כ הרמב"ן בתולדות אדם אין שביתת עבד ביו"ט [כב"י תקכ"ו]. א"כ לתני דיש בי יו"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו. וצ"ע עכלה"ט: ויאמר האזוב דחלש פומיה. לפעד"נ אף דכל אין בין דוקא [כב"ק ד"ס ב']. עכ"פ היינו דוקא בהך דשוין [כתענית די"ג]. תדע דאל"כ גם בין יו"כ לשבת איכא ה' ענויים. ולרפרם אין עירוב והוצאה ליו"כ [ככריתות די"ד א']: 
+כתב הרמב"ן במלחמות סוכה פ"א בסוגיא דסוכה ישנה, דס"ת בעי עיבוד לשמה, משא"כ תפילין ומזוזות. והא דלא תני לה הכא, דחומרי דתפילין ומזוזות תני ולא קולייהו. ותוס' [שבת ע"ט ב'] הקשו דלתני דס"ת כשר אגויל משא"כ תומ"ז. ותרצו דלאו מחד טעמא, דזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטס. ומהר"י אפאנדרי [בתשובת מהר"י קצבי סי' ב'] הקשה, דלחשב דס"ת כשר כתיבה שלא כסדרן. ותי' דלא חשב רק הנראה לעין. אמנם לפי תרוצינו הנ"ל מתורצים כל הקושיות הנ"ל, בחדא מחתא. דלא חשיב רק מה ששוין בהן. כאיסור מלאכה שאסור ביו"כ כבשבת, רק שזה זדונו וכו', משא"כ כל הנהו איתנהו בתדא ולא בחבירתה כלל: 
+כ' רבינו אאמ"ו זצוק"ל וז"ל במה גדולה, ר"ל נוב וגבעון דשם נקרבים רק קרבנות צבור הקבועים לזמן ולא חטאת ואשם. ונ"ל דה"ט משום דאין שם רק משכן ולא ארון הקודש ולוחות, דממדבר הביא אה"מ לגלגל. ומשם לשילה. וכשנחרב בימי עלי. בא לנוב. וכשחרב ע"י שאול המע"ה, בא לגבעון, ומשם הביאו שלמה המע"ה לירושלים [וסי' מ ג ש ן ג י]. אבל ארון הקודש ולוחות חזר מפלשתים לקרית יערים, ומשם למצודת ציון, ומשם לירושלים [כרש"י פ"ו דסוטה דל"ג ב', וזבחים קי"ט]. ואילה"ק מבית שני דג"כ חסר ארון הקודש כספ"א דיומא, אפ"ה הקריבו הכל. התם כבר נתקדש המקום מזמן מקדש ראשון עכלה"ט: 
+
+Chapter 2
+
+וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד"כ ע"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש"מ דבכה"ג קטן מוציא וצ"ע וה' יאיר עיני, עכלה"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ"ג דר"ה ופ"ג דסוכה ה"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס"ד דש"ס ברכות הנ"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א"כ רק דיוקא קמ"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ"ל באשה אע"ג דבדידה הו"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ"ל בדיוקא כנ"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ"ל [עי' מג"א ססקפ"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב"ן הנ"ל. אב"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע"ד דברי הר"ן ישרים למאוד, וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. כי כדברי הר"ן אלו ממש. כ' הר"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ"ג דסוכה [דל"ח א'] במ"ש בן מברך לאביו וז"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי"ל דאשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ"ל הר"ן, א"כ זהו בעצמו כוונת הר"ן במגילה במ"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס"ד דש"ס אבל למה דקיי"ל דחייבת בבהמ"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. אח"כ עיינתי במלחמות לרמב"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא"כ צ"ע נמי על דברי ע"ר שליט"א שרצה לקשר דברי הרמב"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב"ן לא ס"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא"כ ע"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס"ל נשים בבהמ"ז דרבנן, ע"כ וודאי ס"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל"כ ל"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע"כ דס"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס"ל כן. וזה כרמב"ן. וא"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא, א"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ"ה אין להקשות ארמב"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס"ל כרמב"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק"ל, דעכ"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ"ה בא"ח ק"ז, ובמג"א שמ"ג], והרי בש"ס חגיגה [ד"ו ע"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל"ג בה רבנן. ונ"ל דזה דוקא במצוות ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק"ש, מדטריחא להקיצו [כא"ח ע']. או י"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק"ש הנ"ל, אז במקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]: 
+כ' עלה הגאון הנ"ל וז"ל, כתב בחי' הרשב"א, אף דמוסף לא קרב קודם תמיד השחר ולא אחר תמיד של בין הערביים [עי' ר"ב רפ"ה דפסחים], מ"מ הכשר דמוספין כל היום, אלא דדבר אחר מעכב. או דאפשר בדיעבד אם הקדימן לדשחר או איחרן לדערב כשר. עכלה"ג. והנה קול עלה נדף, לכאורה משמע מלשון רשב"א זה, דוקא מוספין כשרים בדיעבד ולא שאר דברים. אבל המעיין [מנחות דמ"ט ב'] יראה דעשה דהשלמה לכל הקרבנות אינו פוסל בדיעבד. ואפילו לתוס' שם [ד"ה תלמוד] דעכ"פ פסול מדרבנן, עכ"פ לא אוקמוה דבריהם בשעת הדחק. וכך כ' רבינו ברטנורה [מנחות פ"ד מ"ד] דהשלמה אינו רק למצוה. ועי' עוד [פסחים דס"א א'] במתניתין שם ודו"ק. [ועי' תוס' שם דנ"ח ב'] ד"ה העולה. ועי' רמל"מ [ס"א מתמידין ה"ג שהאריך בעניין זה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,23 @@
+Boaz on Mishnah Megillah
+בועז על משנה מגילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Megillah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מגילה
+
+
+
+Chapter 1
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל, תוס' [יבמות י"ד א'] כתבו בשם הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא אותן. מדאינו מחוייב בדבר. וכ"כ הר"ן דא' מבני הכפר קורא להם. ואפשר דמ"ש הר"ב א' מבני עיר. היינו שיהא מקרא להן והן עונין אחריו, עכלה"ט: ותפתח הארץ את פיה ותאמר ואנכי עפר ואפר. הן אמת דאע"ג דקיי"ל דשומע כעונה [כסוכה ל"ח ב']. היינו ממחוייב בדבר [כברכות ד"כ ע"ב]. אמנם בעיקר הדבר תוס' ורא"ש שם למדו כן מירושלמי [פ"ב דמגילה ה"ג]. ושם לא נזכר רק דבן עיר אינו מוציא בן כרך. ובבן כרך שיוציא בן עיר מסתפק הירושלמי אי נימא מדאינו מחוייב בדבר אינו מוציא. או נימא דמוציא מדהכל יוצאין בי"ד בדיעבד, והניח בספק. ומנה ילפו תוס' ורא"ש דהא בן עיר לבן כפר וודאי אינו מוציא. אלא בן כפר קורא להן והא דתקנו רק לכפרים הנכנסין בב' וה' [כמגילה ד' ב']. לאו כדי שיקרא להן א' מבני עיר. אלא מדאין בהכ"נ ומגילה מצויי' בכפר. אמנם לרש"י ור"ב נ"ל דס"ל מדנקט ירושלמי דוקא בן עיר וכרך ש"מ דוקא הנהו דזמן חיובם ופטורם תלוי במקומן. להכי הוה כל א' בזמן חיובו של האחר כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא לחבירו. אבל בן כפר, שהקדימו זמנו רק מדאינו פנוי בי"ד [כבבלי ד' ב']. הרי בכה"ג גם בן עיר כשאינו פנוי בי"ד מותר לקרות מקודם [כירושלמי פ"א ה"א]. לפיכך מחשב שפיר בר חיובא כמותו אז. דדינו שוה לבן כפר ממש. ואפשר עוד. דירושלמי לא ס"ל הך ברייתא דתני אבוה דר"ז [ר"ה דכ"ט א'] דכל הברכות אף שיצא מוציא. וכן משמע קצת ממה שהקשה הירושלמי [פ"ג דברכות די"א ב'] אהך ברייתא הנ"ל מק"ש ותפלה דלא מסתבר שיוציא בהן אחר. ולא הביא שום תירוץ על הקו'. ומדלא השיב לחלק בין ק"ש ותפלה לשאר מילי. משמע קצת דס"ל לירושלמי כיון דנסתר קצת מהכלל דכל הברכות וכו', נסתר כולו, ופליג אהך ברייתא. והן אמת שהר"ן ספ"ג דר"ה גריס בהך ירושלמי ר' יוסא ור' יהודה הוה יתבין ואמרי לא מסתבר בק"ש ותפלה. א"כ י"ל דלא פליגי אכללא דברייתא הנ"ל רק מפרשים הברייתא דלא איירי בק"ש ותפלה. אמנה הגי' שלפנינו, הוון מתיבין לא מסתבר וכו'. א"כ קו' היא שהקשו על הברייתא הנ"ל וכן פי' המפרש שם. א"כ מדלא תירץ הקו' א"כ פליג אברייתא הנ"ל. אבל לבבלי דאף בתפלה אפי' כשיצא מוציא האינו בקי [כר"ה דל"ה א']. א"כ י"ל דס"ל דוקא כשאינו מחוייב בדבר כלל אינו מוציא אחר יד"ח [כברכות ד"כ ע"ב]. אבל במחוייב כשיזדמן, כבן עיר וכרך וכפר, הו"ל כשאר מצות, גיטין וקדושין ומילת בנו ותקיעת שופר וכדומה. דבכולהון אמרי' כבכל תורה כולה שלוחו של אדם כמותו [כקידושין דמ"א ב']. חוץ ממה שהוא חובת הגוף. כסוכה, לולב, ותפילין וכדומה. וכמ"ש הב"ח [א"ח נ"ד]. דהא דא' מוציא חבירו הוא מטעם זכייה או מטעם ערבות. ומה"ט גם בבהמ"ז יש פנים לומר שא' מוציא חבירו אף שלא אכל. מדערבי' זל"ז [כרט"ז ורמג"א א"ח קצ"ז ס"ד]. וכ"כ קיי"ל במגילה אע"ג שכבר קראה מוציא אחר [כא"ח תרצ"ב]. והרי זה א"א שיבוא לידי חיוב היום. מדכבר נפטר ואפ"ה מוציא אחר. מכ"ש בן כרך דאי בעי להיות פרוז בן יומו הרי יתחייב היום [כמגילה י"ט א']. ומכ"ש בן עיר שא"צ לעקור סיכי ומשכי. רק ברצונו תליא. רק כשירצה לצאת בשיירא כבר יתחייב היום, בר חיובא מקרי. כך נ"ל להצדיק דברי רבותינו: [אב"י ולי הצעיר קשה דברי הגאון מהרע"ק הנ"ל במה שתי' דמיירי בהן עונין אחריו. דעכ"פ בר מאירה הוא [כסוכה ל"ח א']. ותו מה מועיל שהן עונין אחריו. זהו בהלל ובהמ"ז דא"צ קריאה בספר. משא"כ מגילה צריכה קריאה בספר דוקא [כמגילה י"ח א']: השבתי לבני הרב שליט"א. אי משום הא ל"ק להגאון הנ"ל. דאי משום קושיתך הראשונה. לפע"ד אינו בר מאירה רק בשאותן שאינן בני חיובא כלל יודעים טפי מניה. ובדבר המורגל, כהלל וכדומה. משא"כ לבני עיר המלומדים. ובקריאת מגילה שאינה מצויה, בכה"ג אינו בר מאירה. אי משום קו' ב' שלך. י"ל הב"ע שמכיר האותיות ואפ"ה אינו יכול לקרות בלי נקוד אם לא יקראו לפניו]: 
+כתב הגאון הגדול הנ"ל וז"ל. ק"ל לב"י [רמ"ו ס"ג] דאין מצווין על שביתת בהמה ביו"ט. וכ"כ הרמב"ן בתולדות אדם אין שביתת עבד ביו"ט [כב"י תקכ"ו]. א"כ לתני דיש בי יו"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו. וצ"ע עכלה"ט: ויאמר האזוב דחלש פומיה. לפעד"נ אף דכל אין בין דוקא [כב"ק ד"ס ב']. עכ"פ היינו דוקא בהך דשוין [כתענית די"ג]. תדע דאל"כ גם בין יו"כ לשבת איכא ה' ענויים. ולרפרם אין עירוב והוצאה ליו"כ [ככריתות די"ד א']: 
+כתב הרמב"ן במלחמות סוכה פ"א בסוגיא דסוכה ישנה, דס"ת בעי עיבוד לשמה, משא"כ תפילין ומזוזות. והא דלא תני לה הכא, דחומרי דתפילין ומזוזות תני ולא קולייהו. ותוס' [שבת ע"ט ב'] הקשו דלתני דס"ת כשר אגויל משא"כ תומ"ז. ותרצו דלאו מחד טעמא, דזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטס. ומהר"י אפאנדרי [בתשובת מהר"י קצבי סי' ב'] הקשה, דלחשב דס"ת כשר כתיבה שלא כסדרן. ותי' דלא חשב רק הנראה לעין. אמנם לפי תרוצינו הנ"ל מתורצים כל הקושיות הנ"ל, בחדא מחתא. דלא חשיב רק מה ששוין בהן. כאיסור מלאכה שאסור ביו"כ כבשבת, רק שזה זדונו וכו', משא"כ כל הנהו איתנהו בתדא ולא בחבירתה כלל: 
+כ' רבינו אאמ"ו זצוק"ל וז"ל במה גדולה, ר"ל נוב וגבעון דשם נקרבים רק קרבנות צבור הקבועים לזמן ולא חטאת ואשם. ונ"ל דה"ט משום דאין שם רק משכן ולא ארון הקודש ולוחות, דממדבר הביא אה"מ לגלגל. ומשם לשילה. וכשנחרב בימי עלי. בא לנוב. וכשחרב ע"י שאול המע"ה, בא לגבעון, ומשם הביאו שלמה המע"ה לירושלים [וסי' מ ג ש ן ג י]. אבל ארון הקודש ולוחות חזר מפלשתים לקרית יערים, ומשם למצודת ציון, ומשם לירושלים [כרש"י פ"ו דסוטה דל"ג ב', וזבחים קי"ט]. ואילה"ק מבית שני דג"כ חסר ארון הקודש כספ"א דיומא, אפ"ה הקריבו הכל. התם כבר נתקדש המקום מזמן מקדש ראשון עכלה"ט: 
+
+Chapter 2
+
+וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד"כ ע"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש"מ דבכה"ג קטן מוציא וצ"ע וה' יאיר עיני, עכלה"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ"ג דר"ה ופ"ג דסוכה ה"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס"ד דש"ס ברכות הנ"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א"כ רק דיוקא קמ"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ"ל באשה אע"ג דבדידה הו"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ"ל בדיוקא כנ"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ"ל [עי' מג"א ססקפ"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב"ן הנ"ל. אב"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע"ד דברי הר"ן ישרים למאוד, וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. כי כדברי הר"ן אלו ממש. כ' הר"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ"ג דסוכה [דל"ח א'] במ"ש בן מברך לאביו וז"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי"ל דאשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ"ל הר"ן, א"כ זהו בעצמו כוונת הר"ן במגילה במ"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס"ד דש"ס אבל למה דקיי"ל דחייבת בבהמ"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ"כ הרשב"א בחידושיו. אח"כ עיינתי במלחמות לרמב"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא"כ צ"ע נמי על דברי ע"ר שליט"א שרצה לקשר דברי הרמב"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב"ן לא ס"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא"כ ע"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס"ל נשים בבהמ"ז דרבנן, ע"כ וודאי ס"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל"כ ל"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע"כ דס"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס"ל כן. וזה כרמב"ן. וא"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ"ז דאורייתא, א"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ"ה אין להקשות ארמב"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס"ל כרמב"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק"ל, דעכ"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ"ה בא"ח ק"ז, ובמג"א שמ"ג], והרי בש"ס חגיגה [ד"ו ע"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל"ג בה רבנן. ונ"ל דזה דוקא במצו��ת ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק"ש, מדטריחא להקיצו [כא"ח ע']. או י"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק"ש הנ"ל, אז במקום צערא ל"ג רבנן [ככתובות ד"ס ע"א]: 
+כ' עלה הגאון הנ"ל וז"ל, כתב בחי' הרשב"א, אף דמוסף לא קרב קודם תמיד השחר ולא אחר תמיד של בין הערביים [עי' ר"ב רפ"ה דפסחים], מ"מ הכשר דמוספין כל היום, אלא דדבר אחר מעכב. או דאפשר בדיעבד אם הקדימן לדשחר או איחרן לדערב כשר. עכלה"ג. והנה קול עלה נדף, לכאורה משמע מלשון רשב"א זה, דוקא מוספין כשרים בדיעבד ולא שאר דברים. אבל המעיין [מנחות דמ"ט ב'] יראה דעשה דהשלמה לכל הקרבנות אינו פוסל בדיעבד. ואפילו לתוס' שם [ד"ה תלמוד] דעכ"פ פסול מדרבנן, עכ"פ לא אוקמוה דבריהם בשעת הדחק. וכך כ' רבינו ברטנורה [מנחות פ"ד מ"ד] דהשלמה אינו רק למצוה. ועי' עוד [פסחים דס"א א'] במתניתין שם ודו"ק. [ועי' תוס' שם דנ"ח ב'] ד"ה העולה. ועי' רמל"מ [ס"א מתמידין ה"ג שהאריך בעניין זה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Boaz on Mishnah Moed Katan
+בועז על משנה מועד קטן
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+ומה"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו"ט [כא"ח תכ"ו]. ולולא מסתאפינא נ"ל דלא מסתבר, דא"כ כל שמחה יהיה אסור ביו"ט, אע"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ"ק ילפינן [כמ"ק ד"ט א'], א"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע"ב], וה"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו"ט, אבל מצוה מד"ס לשתותו ביו"ט [כפסחים ע"א א']. וכ"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו"ט. ומכ"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ"ש דשרי ביו"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ"ו א']. ה"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר"ה דכ"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח"כ, שרי לקדשה בשבת ויו"ט, ולא להחמיץ המצוה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+ודברי רש"י כאן תמוהין דז"ל, נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח, עכ"ל. וכפי הנראה לרש"י דהאי "מטומאתו". אנזיר נמי קאי. וצ"ע מי דחקו לרבינו לומר כן מה שאינו במשמע הלשון, דאל"כ הול"ל "מטומאתן" ולמה לא פי' כפשוטו, בנזיר טהור שמגלח כששלם נזירותו, וכ"כ הר"ן ואת"ל דלרש"י הוה ק"ל זו ואצ"ל זו הוה, דמה הנשאל לחכם, שאין גלותו מצוה, והי' יכול להתיר מקודם, כרי"ף ורמב"ם, אפ"ה שרי, מכ"ש נזיר ששלמו ימי נזירותו בחוה"מ דגלוחו מצוה. ולא היה יכול לגלח מקודם אע"כ דמיירי בנזיר שמגלח אחר טומאתו, דקמ"ל רבותא אפי' זה שלא נזהר מלהטמא וגרם לעצמו הגלוח בחוה"מ, אפ"ה שרי. והדר נקט מצורע, דלא תימא דנשאל לחכם ונזיר עכ"פ גרמו קצת הגלוח ע"י דבורם שקבלו בנדר. קמ"ל אפי' מצורע דלא גרם כלל, אפ"ה דוקא בלא היה לו פנאי שרי, וכדמסיים רש"י להדיא. עכ"פ גם זה מאד תמוה דבש"ס [די"ז ב'] אמרי' בפי'. דנזיר ומצורע אפי' היה להן פנאי שרי שלא ישהו קרבנות [וגם בזה תמוהים שם דברי רש"י [די"ד ב' ד"ה נגזר] שכתב, דחיישינן שיקריבום ביו"ט. ולמה לא פי' כפשוטו דחיישי' שישתמש בהקרבנות, כמו שפי' בכל דוכתא. [ביצה די"ח א', וד"כ ע"ב], וכן פי' רש"י גופא לקמן די"ז ב' סתם]. ותו מזה שכ' רש"י דכשעלה נזיר מטומאתו שוב אינו משמר נזרו. במח"כ רבינו זה אינו, דוודאי צריך לשמור נזירותו, רק שמגלח גלוח נזירות טומאה ועי' נזיר דט"ז ב' ותוס' שם די"ז א' ד"ה הגה"ה מי שהיה וכו' וצ"ע]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,23 @@
+Boaz on Mishnah Moed Katan
+בועז על משנה מועד קטן
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Moed_Katan
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה מועד קטן
+
+
+
+Chapter 1
+
+ומה"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו"ט [כא"ח תכ"ו]. ולולא מסתאפינא נ"ל דלא מסתבר, דא"כ כל שמחה יהיה אסור ביו"ט, אע"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ"ק ילפינן [כמ"ק ד"ט א'], א"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע"ב], וה"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו"ט, אבל מצוה מד"ס לשתותו ביו"ט [כפסחים ע"א א']. וכ"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו"ט. ומכ"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ"ש דשרי ביו"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ"ו א']. ה"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר"ה דכ"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח"כ, שרי לקדשה בשבת ויו"ט, ולא להחמיץ המצוה: 
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+ודברי רש"י כאן תמוהין דז"ל, נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח, עכ"ל. וכפי הנראה לרש"י דהאי "מטומאתו". אנזיר נמי קאי. וצ"ע מי דחקו לרבינו לומר כן מה שאינו במשמע הלשון, דאל"כ הול"ל "מטומאתן" ולמה לא פי' כפשוטו, בנזיר טהור שמגלח כששלם נזירותו, וכ"כ הר"ן ואת"ל דלרש"י הוה ק"ל זו ואצ"ל זו הוה, דמה הנשאל לחכם, שאין גלותו מצוה, והי' יכול להתיר מקודם, כרי"ף ורמב"ם, אפ"ה שרי, מכ"ש נזיר ששלמו ימי נזירותו בחוה"מ דגלוחו מצוה. ולא היה יכול לגלח מקודם אע"כ דמיירי בנזיר שמגלח אחר טומאתו, דקמ"ל רבותא אפי' זה שלא נזהר מלהטמא וגרם לעצמו הגלוח בחוה"מ, אפ"ה שרי. והדר נקט מצורע, דלא תימא דנשאל לחכם ונזיר עכ"פ גרמו קצת הגלוח ע"י דבורם שקבלו בנדר. קמ"ל אפי' מצורע דלא גרם כלל, אפ"ה דוקא בלא היה לו פנאי שרי, וכדמסיים רש"י להדיא. עכ"פ גם זה מאד תמוה דבש"ס [די"ז ב'] אמרי' בפי'. דנזיר ומצורע אפי' היה להן פנאי שרי שלא ישהו קרבנות [וגם בזה תמוהים שם דברי רש"י [די"ד ב' ד"ה נגזר] שכתב, דחיישינן שיקריבום ביו"ט. ולמה לא פי' כפשוטו דחיישי' שישתמש בהקרבנות, כמו שפי' בכל דוכתא. [ביצה די"ח א', וד"כ ע"ב], וכן פי' רש"י גופא לקמן די"ז ב' סתם]. ותו מזה שכ' רש"י דכשעלה נזיר מטומאתו שוב אינו משמר נזרו. במח"כ רבינו זה אינו, דוודאי צריך לשמור נזירותו, רק שמגלח גלוח נזירות טומאה ועי' נזיר דט"ז ב' ותוס' שם די"ז א' ד"ה הגה"ה מי שהיה וכו' וצ"ע]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,60 @@
+Boaz on Mishnah Pesachim
+בועז על משנה פסחים
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י ואף דהמשהה כדי לבער אינו עובר כבר תי' ע"ר אאמ"ו הגנ"י לקמן סוף פ"ג. אמנם לרמג"א (רסי' תמ"ג) אינו עובר על ב"י עד הלילה, ולמגדל עוז מו' שעות ולמעלה עבר. וכן הוכיח ת"י (רתמ"ג) מרש"י ב"ק דר"ט ב'. ואני הוכחתי כן מרש"י פסחי' ג"כ (ד"ו ב') ד"ה דאר"א וכו' להתחייב עליהן, וד"ז ד"ה כיון וכו' עבר עליה, עכ"ל. ואני תמה על רבינו מהרש"א (ד"י ע"ב) ברש"י ד"ה לאחר המועד, דלרש"י אינו עובר עד הלילה, והרי רש"י כ' בהיפוך. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, יש ליישב דלענין עשה דתשביתו כ' רש"י דחייב ועבר, וכן צריך נמי לפרש בש"ס דעשאן כברשותו: 
+כך הוא מסקנת הש"ס. ואעפ"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה"ג גם ר"י מודה ולא הו"ל למימר רק וחכ"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ"ל דלמסקנא נקט ר"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח"כ ואי"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י"ל דעכ"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ"ל דאפילו בכה"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י"ד, אפ"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו"ק: 
+מ"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל, בשער המלך פ"ד ה"ב מגירושין הקשה. הא בת"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ"ל דכיון דת"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ"ה א' ד"ה כך], א"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל"ה א'] ל"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת, שפיר ק' קו' שעה"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ"ל לשיטתו, דה"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל"ש יו"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו"ל לש"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע"ג דאינו רק מדרבנן, עכ"פ פסול מה"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב"י מלבד זה תי' הגאון נ"י דחוק במח"כ דמה יענה לרמב"ם רפ"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ"מ מתוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה דבר ע"ש]. גם מה שתי' בשעה"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב"ם וכן משמע קצת מחו' [ב"ק דע"ז ב' ד"ה והלא] ותמהני א"כ מה מקשה הש"ס [יבמות ק"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה"מ, הרי סנדל מנוגע ג"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב"ם ואת"ל דלהכי לא מנאן הרמב"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק"ב וק"ג], ובכה"ג כבר כתב הרמב"ם בספר המצות [בשורש י"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע"ש א"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י"ל משו"ה לא מנאן הרמב"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ"ב וקצ"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה"ע קכ"ד ס"א וח"מ וב"ש שם], א"כ מ"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא"כ ת"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ"ה דאסור בהנאה גם שלכד"הנ [כפסחים כ"ה א']. ואי"ל א"כ האיך יליף ר"מ שמותר לשרוף ת"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די"ל דלמא ר"ח לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר"מ לשטתיה דס"ל כל העומד וכו', מנ"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ"ל לתרץ כדתירץ הש"ס [מנחות ק"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ"ל. אבל אין להקשות האיך משכח"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ"ל] וליכא למימר דכוונת הש"ס דהו"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא"פ חייב [ככריתות י"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ"ל די"ל דעפרא הוא ואעפ"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה"נ עכ"פ נהנה [ככריתות די"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד"ו ב']: 
+כך נ"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ"ש רש"י (ש"ס דט"ו ב' ד"ה ור' יוסי). ואי"ל א"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר"ע. דשמן דר"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא"כ השמן ג"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א"כ צ"ע לע"ד לרש"י שבת (די"ג ב'), וביצה (די"ח א'), שכל טימאה דרבנן א"צ הערב שמש (ועי' מ"ש פ"ח סי' כ"ה), וכן מוכח לענ"ד מש"ס דילן (שבת די"ד ב'), אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א"צ הערב שמש. א"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ"ל. נ"ל דהבבלי ס"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא"כ הך דר"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי"ז טומאה דאו', א"כ שפיר מוסיף ר"ע אהך דר' חנינא] 
+
+Chapter 2
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל. ק"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג"כ בבל תותירו, ואפ"ה ס"ל לר"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח"ז מצאתי קו' זו בנ"ב בשם א"ד הגאון מהר"ל זצ"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, "וילפינן" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע"ג, עכלה"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה"ג באשם תלוי אמנם גם בל"ז אחמ"כ הגאון הנ"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא "מה מצינו". נוכל לומר הפרכא הנ"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש"י [דכ"ז ב' ד"ה ודנו] כ' דילפותא דר"י היא מכח ג"ש, דלא כתוס' [שם ד"ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא"כ מנ"ל דר"ב ס"ל כתוס', והרי מסתבר כרש"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק"ו, כ"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש"י לנו כן בדבריו הקדושי' [ע"ש], דעל כרחך הילפות' היא ג"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט"א וז"ל לא זכיתי להבין, דעכ"פ לרש"י לשטתי' [סוכה דל"א ח' ד"ה לא מקשינן] ר"י ס"ל מכל הי"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק"ו. א"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש"י, עכ"פ לרש"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ"ל. עכ"פ מנ"ל דר"ב ס"ל כרש"י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר"י מה מצינו הוא, א"כ מה מהדרו לי' רבנן לר"י דס"ל אשם תלוי בקבורה, עכ"פ קשיא לדידהו דס"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' [ד"ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס"ל מעוט' דלעיל [דכ"ד א'], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר"י. אע"כ דילפותא דר"י היא ג"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר"י אליבא דנפשיה דס"ל הך ג"ש. ותו הרי לר"ב ע"כ צ"ל דס"ל דילפותא דר"י ג"ש היא, דאל"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א"צ שריפה, וכמ"ש רתוי"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר"י מה מצינו היא, א"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי"ל דאשם תלוי בשריפה. אע"כ דילפותא דר"י ג"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי"ל שפיר כוותיהו דחמץ א"צ שריפה, ואפ"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג"ש דר' יודא, עכ"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ"ש הפני יהושע הכא דכ"ז ב' בד"ה תוס' ד"ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס"ל דחמץ לאח"פ אסור מדאורייתא. וא"כ כיון דילפותא דר"י מלא תותירו הוא מכח ג"ש, א"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג"ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ"ל בד"ה הנ"ל], וע"כ צ"ל נמי דהך ג"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ"פ מצד אחד, דאל"כ לכ"ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ"ב ב'], והרי במופנה מצד א' ס"ל לר"ע [נזיר דמ"ח ב' תוס' שם ד"ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי"ל כר"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר"ע הוה [כפסחים די"א], ואפ"ה הלכה כר"ע בפלוגתתיה עם רבו ר"א כברכות [דל"ו א']. וא"כ כ"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר"ע היה [כסנהדרין דנ"א ב'], א"כ הלכה כר"ע דבמופנה מצ"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד"ע ע"א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ"א א'] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג"ש היא. והוכחנו ג"כ דעכ"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ"ל]. א"כ במח"כ הגאון הנ"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ"ל לפע"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר"ב הך ילפותא בתרייתא דר"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג"ש, דיש כמה ג"ש בש"ס דלא נאמרו הל"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' [קדושין ד"כ ע"ב ד"ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר"י מהק"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר"י מג"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ"ל דבל"ז ק', כיון דלרש"י הך ילפותא בתרייתא ג"ש נינהו א"כ כיון דר' יודא קבל ג"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק"ו ותו מה פרכו לי' אק"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס"ל דאפילו כה"ג גמרינן ק"ו [כסוכה דל"ו ב'] אלא ע"כ דר"י ג"ש נקט בקדמיתא, וה"ק להו לרבנן, בשלומא ג"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג"ש מעצמו, אלא ק"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה"ג [פסחי' ס"ו א'], ואמרו לי' ק"ו פריכא היא. ואיהו ס"ל דאהני ק"ו ואהני ג"ש [כב"ק ד"י ב'], אהני ק"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק"ו טרח וכ' לי' קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל, מסקנא, דלר"י אצטריך דסד"א מדלר"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ"פ למה נקט הש"ס דסד"א בהדי דשריף לתהני מנה ] ונ"ל ממ"ש הר"ן פ"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע"ז ס"ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א"כ ה"נ סד"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ"ל. ואי"ל א"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י"ל דקמ"ל לר"י אף דא"א זולת שריפה שפיר סד"א דשרי קמ"ל, עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א, וז"ל אב"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר"ן דפ"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר"ש, וכמ"ש מפורש בר"ן שם והרי כאן אליבא דר"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע"ר זצוק"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל"ק כלל, די"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר"י יותר מפ"ר לר"ש, דכמו דפ"ר לר"ש מותר באיסור הנא', ה"נ שאינו מתכוון לר"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע"ר זצוק"ל, דה"ק דעכ"פ מדצריך לשרפו לר"י הו"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר"י שרי [פסחים כ"ה ב'] סד"א כאביי, קמ"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע"ר זצוק"ל ממ"ד [תמור' ל"ד א'] דנשרפין אפרן מותר. א"כ סד"א מדמקיל ר"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד"ד ב'], וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים [כ"ז ב'], קמ"ל דהכא אסור: 
+ונ"ל דא"צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו"ל מהב"בע, א"כ ה"נ במרור. ואפי' במרור בז"הז, דג"כ אינו רק מדרבנן [כפסחי' ק"כ ע"א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב"בע, כלעיל. עכ"פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל"ט ב']. והנה באמת בש"ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז"י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד"ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש"ס. אבל לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב' כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב"ם פ"ד משגגות] א"כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו"ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי' שאינן טבל, א"כ ע"כ הטעם במתני' דאינו יוצא יד"ח בטבל היינו מדהו"ל מהב"בע, וכר"ן הנ"ל סי' ל"ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש"ס, דאהא דתני במתני' ולא בטבל, מקשי בש"ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ"ל דאפי' טבל ��רבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק' מאי פשטותא. וכי כ"ע כר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור. אע"כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע"כ דלא מחשב למצת טבל מהב"בע, מדאין מצוה בא ע"י עבירה. אבל לתנא דמתני' שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב"בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי"להק דא"כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי' בטבל, דהרי אפי' ר' יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד"ד א' וברכות כ"א ב']. י"ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא"כ הכא מדהו"ל מהב"בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי' דמ"ג ב']. ואי"ל דכמו דאמרי' אין הקש למחצה [כריתו' כ"ב ב'] כ"כ אומרי' אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר' יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ"ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו' [כפסחים דף כ"ח, ב'], אע"כ דאמרי' יש סמוכין למחצה. אמנם ק"ל לטעמ' דלא יצא בהנך מדהו"ל מהב"בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל"ת דטבל. ואי"ל כמ"ש תוס' קדושין [דל"ח א'] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל"ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו"ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל"ת שאחר הדיבור. א"כ ה"נ מה"ט לא דחי לטבל. ליתא, דע"כ ירושלמי לשטתי' אזיל דס"ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ"ש תוס' בשמו [מ"ק ד"כ ע"א בד"ה מה חג], אבל לפי ש"ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד"ו א'] דקאמרינן התם דחגיגה ב' כסף, ועדיפא מעולת ראיי' בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי' בהדיא [ביבמות ד"ה ב'] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי"ל נמי כאידך תי' התוס' שם, דבחדש מה"ט לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש, דגזרי' כזית ראשון אטו כזית ב'. והרי הך גזירה גם ש"ס דלן ס"ל כדמוכח [יבמות ד"כ ע"ב] דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביא' שניי' א"כ ה"נ מה"ט לא דחי ל"ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל' די"ט ב'] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי' תוס' הכא ד"ה יוצאין] דהרי בגזיר' ביא' ראשונה אטו ביא' ב', נמי אם בעלה קנה [וכש"ס יבמו' שם]. ומה"ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ג א']. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי' בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ב]. ואי"ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני' לא דחי עשה לל"ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו' ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו' אפשר שיעשר, ובמע"ש וכו' אפשר שיפדו, לפיכך הו"ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה"ג לא דחי עשה לל"ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ' מיירי, דבמע"ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ"ל ודו"ק]. ובטבל וכו' מלבד שביו"ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל"ו ב'], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא"א להפריש ממנו תרומתו דא"כ בציר לי' שעור' [וכעירובין ד"ל ע"ב]. ואי"ל בכזית מצומצם בל"ז לא נפיק, מדהו"ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול"ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי"ל דלא מחשב' כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק"ל ע"ב]. ואי"ל דעכ"פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ"פ אינו כשלו, וא"כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל"ח א' תוס' ד"ה אתיא]. עכ"פ משכח"ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן של�� ואעפ"כ אסור לאכלן, [כבכורות די"א ב'] וא"כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ"כ אין בידו להפרישו מדבצר לי' שעור'. וא"כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ"ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל"ת. ואי"ל דהא דעשה דוחה ל"ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי' בציצית וכדומה. משא"כ במאכלות הרי קיי"ל ח"ש אסור מן התורה [כיומא דע"ד א'] וא"כ בעידנא דקעביד אסור' עדיין לא קיים המצוה, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כביצה ד"ח ב']. ליתא דהא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש דס"ל ח"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר' יוחנן ק' דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ"ה אמר רחמנא דנדחי. וע"כ צ"ל כפסקי תוס' זבחים [סי' ס"ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו' הר"ן קידושין [דרי"א ב'] שכ' דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א"כ לא הוה בעידנ', ומתרץ דעכ"פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ' באצבע. ועי' בתוס' יבמות [ד"כ ע"ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס' הנ"ל ל"ק כלל, דמדלא אפשר בלא"ה, כבעידנ' דמי. וכן נ"ל ראי' מסוגיא [דיבמות ד"ו ע"א] יכול יהי' בניין ביהמ"ק דוחה שבת וכו' ודו"ק, א"כ ה"נ בהנך דמתני'. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א' דיצא [כפסחים קט"ו ב'], דבכה"ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי"ל כמי דאין עשה דוחה ל"ת דכרת, מדלא דמי לל"ת דכלאים בציצית [כיבמות ד"ג ב']. כ"כ מה"ט אין עשה דוחה ל"ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ"ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני' סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב"ם [פ"ו ממצה ה"ז], ואמאי, והרי לרמב"ם [פ"י ממאכלות אסורות ה"כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת"ג. ואפי' לרש"י שם ולר"ן [נדרים דפ"ד ב'] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ"כ תוס' שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ"פ הרי בש"ס קאמר דמתני' קמ"ל אפי' טבל דרבנן. ואי"ל דאע"ג דבכל עשה ול"ת דאוריי', עשה דוחה ל"ת. עכ"פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ"ט א']. עכ"פ ק"ל הרי נקט במתני' מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ"ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני' ראיתי שהגאון בעל ש"א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע"ש בגבולין הוה עשה ול"ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל"ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד"א תאכלנו, לפני ד' אין, במקום אחר לא, והו"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ"ל. ובמח"כ הגדול מלבד שהרמב"ם בספר המצות [ל"ת קמ"א] לא מנה רק הלאו ואפי' העשה בעצמה שיאכל בירושלי' לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז' שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל"ת, וכ"כ ג"כ הגאון מגילת אסתר [שם דע"ט ב'] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ' הגאון מגי"א הנ"ל במצוה ב' שתמה הרמב"ן על הרמב"ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי' שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ"ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע"ד, דא"כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא"כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב"ם. אמנם נ"ל דטעמ' דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי'. לז' בעינן [כפסחים דל"ח ב'] וזאת אינה ראוי' לז' מצד איסור טבל שבו, ואפי' טבל דרבנן, עכ"פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי' ראוי לז', והך מדאינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו' רלח"מ לרמב"ם בפ"ו ממצ�� ה"ז יע"ש. ועי' מ"ש בס"ד בפ"ג דסוכה: 
+
+Chapter 3
+
+[מ"ג וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל אף דר"א מתלמידי ב"ש דס"ל אין נשאלין על ההקדש, התם להחמיר ולא להקל. ושאלני מהו' מאיר הרי במשהה כדי לבער אינו עובר [כתו' דכ"ט]. ונ"ל דהתם כשאין תקנה אחרת והכא תקנה בצונן [אמרה אסקופה הנדרסת תחת עפרות קדשו של ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל, ולא זכיתי להבין דיברי קדשו של ע"ר זצוק"ל, דכמו דהכא לר"א מחשב תקנה שיאפנה, ולב"ב שיניחנה בצונן וימנענה שלא תחמיץ. כ"כ התם נמי אין לך תקנה גדולה מזו שימנע מלפדותה. וכמודשרי התם לפדות החמץ שיהיה שלו על הסמך שלא יעבור בב"י מדדעתו לבערו, ה"נ וכ"ש דלשתרי הכא שאינו עושה דבר, רק מניחה להחלה להחמיץ, על סמך שלא יעבור בב"י מטעם הנ"ל. אמנם קו', זו כבר נזכרת בתשו' שאגת אריה [סי' כ"א]. ומכח קו' זו ואחרות שם דוחה דברי התוס' הנ"ל מההלכה. ולפעד"נ ליישב, דבל"ז ק' לתוס' שם שכתבו דלהכי המשהה כדי לבערו אינו עובר, משום דבל יראה ניתק לעשה. ותמהני וכי לאו דגזל דנמי ניתק לעשה [כחולין קמ"א א'], וכי מה"ט מותר לגזול במתכוין להשיב, דמי גרע מגניבה, ע"מ לשלם כפל, דאסור [כב"מ דס"א ב'], וה"נ בגזל אף דמחזיר לבסוף, צערא בשעתא מי לית לי' [כסנהדרין דנ"ז א'] וכי מותר ליקח האם על הבנים מה"ט מדמתכוון לשלוח האם אח"כ, כי הכא דלתוס' מותר לפדות החמץ מההקדש על דעת שיבערנו לבסוף. והרי כל לאו הניתק לעשה, מהני רק דלא ללקי עלה, אבל לא שיעבור עליו לכתחילה. אלא ע"כ הכי כוונת תוס'. דלריה"ג דס"ל תמה ע"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, דתשביתו היינו באופן שיהנה ממנו. א"כ מלשון זה משמע דמותר לקיימו כל ז' כדי ליהנות ממנו. א"כ על כרחך הא דכתבה תורה לא יראה לך, היינו באינו מבערו לבסוף, אבל כשדעתו לבערו לבסוף ע"ז ליכא לאו דבל יראה. א"כ להכי שפיר מותר לקנותו לכתחילה כדי לבערו, דהרי ע"ז ליכא לאו. אבל לדידן דס"ל דבל יראה היינו אפי' בשדעתו לבערו, אע"ג דודאי ניתק לעשה [כלקמן צ"ח א'] עכ"פ היינו דוקא דלא ללקי עליו, אבל אסירא ודאי איכא [אב"י ולתי' ע"ר מתורץ לי מה דק"ל מתוס' [פסחים ד"ו ב'] ד"ה ודעתי' עלוי' דמאנו במה שפי' רש"י שדעתי' עלוי' וחס עליה מלשורפה, וק' היכא יסתרו דברי עצמן דבמשהה כדי לבערן אינו עובר. ולפי ע"ר נ"י ניחא, דהתם לריה"ג והכא לרבנן ודו"ק]. ואפי' לרמג"א [תמ"ו] דגם לדידן המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, נ"ל דהיינו ודאי דוקא בכבר נזדמן ברשותו וכמ"ש שם המג"א בריש סק"ב דאינו עובר משום דאונס הוא. אבל שישתדל לקנותו כדי לבערו, וודאי אסור, והרי הכא שלש הבצק ויודע ודאי שיחמיץ הו"ל כקונה חמץ כדי לבערו לבסוף דודאי אסור אפי' לר' יהושע. לולא טעמו שאין החמץ שלו. כך נלפע"ד]. עוד כ' ע"ר הגאון זצוק"ל וז"ל, אך ק"ל אם כל צונן מעכב חימוץ, למה צריך מים שלנו, בשאר צונני' סגי. ואת"ל בנתחמץ בשפשוף ידי' בליש' צריך צונן טפי, עכ"פ למה נאסר ארבא דטבע בחישתא [כא"ח תס"ח]. ואף דתי' הטור שם לחלק בין עיסה לדגן, הול"ל דהתם נתחמץ משהעלה מהמים. ואת"ל דכוונת הטור דהו"ל להשהות החטין במים עד אחר הפסח. עכ"פ מלבד קו' התוספות דמהכ"ח יתשיל והרי עי"ז יעבור, ק"ל נמי לנדור ע"ד הרבים דלא יתשיל. ונ"ל דנהי שלא יתשיל, עכ"פ מדמהני בדיעבד, כדידי' דמי. ולפ"ז גם קושית ח"י שם ליתא, ע"ש. ואף דמהני הפקר וביטל, אף דבידו לחזור ולזכות בו, ולא אמרי' הואיל וכו'. שאני הכא בחלה דאגידא ביה לתקן אכילתו [או נראה לבו"ת דכל שמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל רק בדשכיח. שיבואו [כתו' ד"ה רבה]. אבל הואיל ואי בעי מתשיל, דיב��ר אינו מעשה]: 
+
+Chapter 4
+
+אב"י ולפעד"נ לתרץ לפי מה שדחו תוס' דברי רש"י [דנ"ב ב' ד"ה מתבערין. ואיננו ברש"י לפנינו] דביעור היינו שיתנם למרמס לחיה ולבהמה, אלא ר"ל שנותנן לעניים, א"כ גם בזה ליכא שנוי מחלוקת, דפוק חזי כמה נותר מתנות בעולם. והרי זה פשוט שא"צ לומר להם שמחמת הביעור הוא נותן, כדי שלא יחזיקו לו טובה, דליתא, דהרי אוכלין בטובה [כשביעית פ"ד]: 
+כך כ' מג"א ורט"ז, דפסקו כרמב"ם. ואין להקשות לרמב"ם דהאי מושיבין שובכין לאו בביצים מיירי, א"כ מה מקשה הש"ס דלמה לי סיפא השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעי', ומאי קושי', הרי האי מחזירין דסיפא על כרחך בביצים מיירי, כדמוכח סוגיין, ורישא בתרנגול ותרנגולת. ונ"ל דלרמב"ם האי השתא אותובי מותבינן דקאמר הש"ס, לאו ארישא קאי, רק אסיפא דסיפא. דקאמר תנא אם מתה מושיבין אחרת וכו', והכי מקשי השתא אותובי וכו' שמחזיר אחרת, אפ"ה שרי. אהדורי וכו' שברחה ומחזיר לה גופה כ"ש דשרי. אמנם עכ"פ לפ"ז דחיק לן מה דמשני הש"ס סיפא מיירי בחוה"מ. הרי בבא דאם מתה מושיבין וכו' נמי סיפא היא. והול"ל מציעתא מיירי בחוה"מ. ונ"ל דמשו"ה נטה רש"י מפי' זה ופירש דמושיבין שובכין. ר"ל תרנגולת על ביצים, וכן פסק רח"י שם כרש"י. ולפ"ז ישוב קו' הש"ס וכן תרוצו הכל על נכון]: 
+היינו כרמ"א בשם י"א בסי' ר"מ סי"ח. מיהו לרמב"ם, ולרב"י שם דס"ל כרמב"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור. נ"ל דהיינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה כיון דאפי' באינו רשע הו"ל לפע"ד רק מדרבנן והא ראי' דהר אפי' מקלל לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא [סנהדרין דפ"ה ב'], להכי ברשע לא גזרו. [אב"י ואין לתרץ בזה קו' הטור שם ארמב"ם מב"ק [צ"ד ב'] בהניח להן אביהם גזילה מסוימת, מחזירין משום כבוד אביהן, ומקשי הש"ס קרי בי' ונשיא בעמך ל"ת בעושה מעשה עמך וכו', הרי דברשע גמור מותר לבזותו. עכ"ל הטור, ומה קו' הרי הרמב"ם רק מחיים קאמר. ליתא, דקו' הטור רק מקרא דונשיא בעמך, דמשמע וודאי דאף בחיים פטור מכבודו. ולפע"ד בל"ז יש לחלק בין שב וא"ת לקום ועשה כי הכא ודו"ק]: 
+
+Chapter 5
+
+ולא שייך בהא אי עביד לא מהני. דכל שחטאו מצד דבר אחר, ולא בהמעשה גופי', לא אמרינן דלא מהני כמו השוחט בשבת ויו"כ דשחיטתו כשירה [ועי' ח"מ ר"ח בסמ"ע ורט"ז שם]. אב"י כיוון ע"ר שליט"א למהרי"ט בתשו' [ח"א ס"ט]. אולם תוס' כאן כתבו דלהכי כשר הפסח מדלא שינה עליו הכ' לעכב. אולם תמהני איך נשמט מרבותינו הירושלמי שהביא רמל"מ [פ"א מק"פ ה"ה], שכ' דכשר משום דזבחי קריא רחמנא. והרי מהך ירושל' מוכח דסברא דמהרי"ט ליתא דא"כ ל"ל קרא דזבחי. וגם לרבעתוס' ק' דע"כ בכה"ג א"צ דלשני עליו הכתוב, דאל"כ ל"ל קרא. וצ"ע: השבתי לבני המאה"ג החרוץ שליט"א, אתה בעל החץ, בעל כנפים כנץ, מתחת פטישך זה יצא גץ, שלא יבעירני ולא יזיקני ופרחי נץ וגם הנה העץ. לא לדידי ק' ולא לרבעתוס' ולמהרי"ט ק' מירושל' זה שהבאת. דהן אמת שרמ"ל פי' הירושל' כמו שכתבת. אולם, לחולדה הדרה בעקרי הבתים כמוני, דרך אחרת בירושלמי הנ"ל. דכוונת חזקי', דלעולם הפסח פסול, דלא כרב שמואל. ואפ"ה לקה מדקראו הכ' זבחי. למימרא דאף שנפסל, זבחי מקרי דללקי עלה. ועתה ננפח בידן דאזלה לה קושיתך כאזלא גירש וכפירושי זה מסתבר. כדי שיהיו דברי חזקי' כדברי ר' מנא, דשניה ס"ל שפסול. והן אמת שגם רבעתוס' בתמורה ד"ד ב' פי' הירושלמן כרמ"ל הנ"ל. אולם כבר ידעינן דלאו כל דברי רבעתוס' בכל דוכתי בחדא מחתי מחתינהו. ואולם תירוץ ריב"א בכאן דלהכי כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א, שאזני כגדי מסנקא, צר כקופא דמחטא מלמיעל פילא לתמן. הן דבריהם הקדושים אלו. דלפע"ד נראה דדוקא בכל עשה שבקדשים צריך הכתוב לשנות דלעכב [כתוס' מנחות ל"ח א'] משא"כ בלא תעשה א"צ הכתוב לשנות, דבל"ז מעכב, דכל מילי דאמר רחמנא, ל"ת אי עביד לא מהני, והכא הרי ל"ת הוא. ואגב אודיעך, דלפי סברתינו במלתא דא"ר ל"ת מתורץ אצלי קושיא עצומה במנחות [נ"ג א'] דמקשי רבינא, ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלי' בלאו ואיפסולי לא מפסיל עכלה"ק, ותמוה הרי קיי"ל כרבא, דכל מלתא דא"ר וכו' לא מהני. ולפי דרכינו ניחא, דכיון דהיכא דלא מפסל מצד המעשה בעצמה, רק מצד ד"א לא הוה בכלל כל מלתא דא"ר וכו', א"כ מכ"ש התם דלא צותה תורה כלל שלא נקריב מנחה מחומצת. רק שלא נחמיצנה, א"כ הו"ל כלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ב"צ, דלא ס"ד שיפסלו מהקרבה עי"ז: 
+ושאר כל הזבחים, כ' הר"ב דכתיב זבחי. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל. תוס' יומא [כ"ט א'] הקשו, הא בלא"ה פטור, דהקרבן פסול מדשחטו בזמן פסח דהוא אחר תמיד הערבים. ותי' דעשה דהשלמה רק לכתחילה ובדיעבד כשר הקרבן. ותמיהני הרי זמן פסח לאחר חצות ובשחט הפסח קודם התמיד כשר, א"כ מה קו', הרי י"ל דמיירי דאם שחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד על חמץ אצטריך קרא לפטרו. וצ"ע, עכלה"ט. אמר המחבר גם אני ת"ל כבר הרגשתי זה בפירושי לעיל כ"ז. אמנם לפע"ד יש להצדיק רבעתוס'. דס"ל דבשחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד, לא אצטריך תנא לאשמעי' דפטור, דהרי אפי' תמיד ששחט אחריהם על החמץ ליכא דמחייב רק ר' יודא, ורק משום דכתיב זבחי המיוחד. אע"כ דמיירי בשחטן לאחר התמיד, וסד"א דחייב מדשחטן בזמן פסח, דחייב ג"כ עליו בשחטו על החמץ. וכן משמע מלשונם, שכתבו בזמן פסח. ולהכי מקשו שפיר הרי בל"ז פטור מדפסולין משום עשה דהשלמה. ול"ל זבחי. אב"י אמנם תמהני ארבעתו' דלמא מיירי במחוסרי כפורים שמקריבין גם אחר התמיד [כפסחי' דנ"ט א']. השבתי לבני שליט"א זה אין במשמע בשאר כל הזבחים שאמרה המשנה: 
+כך כ' רתוי"ט לרמב"ם, וכך נ"ל. ותוס' כתבו דטעמיי' דרבנן משום הסדקין שבין הרובדין דאשווי גומות וק"ל א"כ דאו' היא [כשבת דע"ג ב'] ופ"ר הוא, ולמה באמת הקילו הכהנים ולמה לא מיחו בידם חכמים אע"כ שהרובדין ישבו סמוכי' יחד בדוחק בלי סדק בין זל"ז. מיהו אי"ל לתוס' דעכ"פ הו"ל פ"ר דלא ניחא ליה דלערוך שרי אפי' לכתחילה (כמג"א שי"ד ס"ק ה') דא"כ למה באמת שלא ברצון חכמים היה אע"כ הוה ניחא להו בהפ"ר כדי שיתנקו הדמים שם יפה. ואילה"ק בין למר או למר הרי אמימר שרי זילחא במחוזא מדהי' העיר מרוצף באבנים [כשבת דצ"ה א'] י"ל דכבר תירצו תוס' שם ויש לחלק בין מרבץ הבית כי התם, למדיח ברבוי מים דוודאי עביד גומא, ועי' מ"ש בס"ד עירובין פ"י צ"ה]: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ורתוי"ט כ' דאפי' נימא דמדאו' אין בריר' בדאוריי', אפ"ה כמו דאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כמו כן כל המצוה לשלוחו לעשות מצוה. כי הכא שצוהו לשחוט פסח, סמיך לאיזה שירצה ב"ד. ותמהני, בקדושין שאני, דאמר בשעת קדושין דמקדש' כדת משה וישראל, דהיינו כדעת ב"ד כרש"י ותוס' [גיטין ד"לג א'], ומנ"ל בדוכתי אחרית'. ולרמב"ם כל אדם. שאינו מקפיד איזה יאכל, דינו כמלך, והא דאוקמ' הש"ס במלך דמסתמא לא קפיד]: 
+הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, הרי רבי שמעון ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי [כמנחות ק"ב ב']. עכלה"ט. אמרה בקי, במחכ"ת הגאון הגדול הנ"ל, אשתמיטתי' גמרא ערוכה [ב"ק ע"ו ב'], דלר"ש דוקא משנראה לזריקה, דהיינו משנתקבל כל הדם בכוס [כתוס' שם ד"ה כל] אז הו"ל כזרוק, א"כ בהא פליג את"ק, דלת"ק נמנין עד שישחט, ולר"ש עד שיתקבל בכוס. ואאמ"ו רבינו הגאון הגדול זצוק"ל הקשה לרמב"ם, דס"ל דהא דאמרי' במשנה א' דחציו עבד אינו אוכל כלל, היינו כמשנה אחרונה דמחוייב לשחררו [דלא כרש"י דפי' איפכא]. וק' עכ"פ נימא כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, ויאכל משל עצמו. עכלה"ט. ויען הצל, לולא דאימת ארי על המפגיע, אפשר י"ל דרמב"ם ס"ל כתוס' [ב"ק ע"ו ב' ד"ה והלא]. דלא אמרי' לר"ש כל העומד לעשות כעשוי דמי. רק בדאיכא מצוה דאורייתא לעשות, יע"ש. אמנם מאן יהיב לן מעפרא קדישא שתחת כפות רגלי קדשו של ע"ר זצוק"ל ונמלא לעיינן. דהדבר צריך תלמוד לפנים. ולפני ולפנים, להבין דברי ר"ש דס"ל בכל דוכתא כל העומד לעשות כעשוי דמי, א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל דיני התורה הקדושה, דבכל מקום שתלתה תורה פעולה, שלא תעשה עד שיעשה כעולה אחרת, נימא אם אין מניעה לפעול' המסבבת להתיר הפעולה האחרת, דהו"ל דוגמת דם זריקה שנתקבל כבר בכוס [כמ"ש לעיל בשם תוס' ב"ק], הו"ל כעשוי. למשל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, וכ"כ כל טמא לא יאכל קודש, הכי נימא בשאין מניעה להמולו ולהטבילו, דכל העומד למול ולטבול, כמל וכטבול דמי, ויהי' מותר לאכול קדשי'. ואף אם ת"ל דר"ש לא קאמר רק בשהתחיל כבר בפעולת הזריקה, כש"ס ב"ק הנ"ל [ומנחות ע"ט א']. עכ"פ ה"נ נימא הכא בשהתחיל למול אף שלא פרע עדיין, או כשירד כבר למים לטבול, יהיה מותר לאכול פסח וקדשי'. ואת"ל בערל וטמא דיש ריעותא בגוף לא כעשוי דמי. עכ"פ ק"ל בזריקה גופה, דאמרי' [פסחים נ"ט ב'] דכהנים אסורים לאכול קדשים קודם זריקת דמן, האם נימא דמשנתקבל הדם בכוס מותרים לאכול הבשר. ואף לבתר מ"ש תוס' [חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה וב"ק הנ"ל]. דאף ר"ש לא ס"ל כל העומד וכו' רק בשיש מצוה לעשות כן, ולא בשאין מצוה, וכ"ש כשאסור לעשות. עכ"פ כל הנהו שהבאנו לעיל מצוה נינהו. ומה מקשי בפסחים [נ"ט ב'] והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין, כהנים לא מצי אכיל בשר. הרי עכ"פ כיון דכבר העלה האימורין לראש המזבח ולא מתסרא מלתא. נימא דהו"ל כאילו כבר נתקטרו, ויהיו הכהנים מותרים לאכול בשר. וכמו כן אמרינן [מעילה ד"ז ב'] דבקדשים קלים אין מעילה רק אחר זריקת דמן, ובקדשי קדשים רק קודם זריקה. וכי ס"ד דלר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. יהיה הדין בהיפוך. ואת"ל דוקא לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, כגון גנב בהמה והקדישה ושחטה תמימה בפנים, אע"ג דבשעת שחיטה לא הותרה עדיין עד שיוזרק דמה אפ"ה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא מחשב שחיטה שאינה ראוייה, וחייב בד' וה' [כב"ק ע"ו ב'] וכמו כן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתיה. ונמצאת הראשונה אחר שכבר נתקבל דם השניי' בכוס, אמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכאילו נמצאת החטאת הראשונה אחר זריקת דמיה ותמות [כתמורה כ"ב ב'], בכל אלו לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, אבל לקולא שיהי' הבשר מותר באכילה קודם הזריקה, לא אמרינן כזרוק דמי. ליתא דהרי בנסכים שאין מתקדשין רק בשחיטת הזבח וזריקתו, ואם שחט הזבח וקבל דמו בכוס, ואח"כ נשפך דם הזבח אמרי' כזרוק דמי משעה שנתקבל הדם בכוס, ומותר לנסך הנסכים [מנחות דע"ט ב'] הרי דאפי' לקולא אמרי' כזרוק דמי. ואי"ל דוקא להקל בגוף אחר אמרי' כזרוק דמי, כדמקלינן בנסכים משום דדם הקרבן כזרוק דמי, אבל להקל בגוף הקרבן בעצמו, לאכול הבשר קודם זריקה. לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי בשר פרה האדומה ובשר נותר, שעומדין להשרף שיתבטל אז מהן קבלת טומאת אוכלין, אמרי' דאפי' לא נשרפו עדיין, כשרופין דמי, ואינן מקבלין טומאת אוכלין [כמנחות ק"ב ��']. הרי דאפי' לקולא ואפי' באותו גוף בעצמו שמחוסר בו המעשה, אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. ואת"ל אף לענין קבלת טומאה מחשב כגוף אחר. ה"ט כיון דמגוף אחר מתסמא, להכי אמרי' דכשרוף דמי' אבל לאכול הבשר גופי' הו"ל טפי באותו גוף, ולא אמרי' כזרוק דמי. ליתא. מדאמרינן [פסחים די"ג ב']. דתודה שנתקבל דמה בכוס ונשפך, דנתקדש הלחם למפסל כשנשפך הדם אח"כ, דאף דאין הלחם מקודש רק בזריקת הדם, עכ"פ כיון שנתקבל בכוס כזרוק דמי לענין שיפסל, וכ' שם רש"י [ד"ה כזרוק] דאבל לאשתרויי לא משתרי עד דזריק, הרי דאפי' בגוף אחר, לענין אכילה ל"א כזרוק דמי. ואדרבה מתוס' שם [ד"ה כל] משמע דטפי מסתבר למימר בגופי' דזבח דכזרוק דמי, טפי מדנימא כן בגוף אחר. ואין לחלק בין אכילות לדבר אחר, דלענין לאכול הבשר או הלחם שבגלל תודה לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי אשם חלוי שנתקבל דמו בכוס, ונודע לו שלא חטא, אמרי' [בכריתות דכ"ד ב'] דלולא שבשעת שחיטה כבר הי' עומד להוודע שלא חטא [ור"ל דמה"ט לא דמי לנשפך הדם לעיל, שבשעת שחיטה לא הי' עדיין עומד להשפך אח"כ], הוה אמרי' גבי' משנתקבל בכוס דכזרוק דמי, ויהיה מותר לאכול האשם תלוי ההוא כאילו נודע אחר זריקה, א"כ ק' שפיר מה"ט גופי' יהיה מותר לאכול כל קרבן קודם זריקת דמו ועי' בש"ג בגליון הרי"ף ב"מ דקל"ג א' שכתב דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכעשוי דמי. ובמחכ"ר עדיין לא נתרפאו בזה כל קושיותינו. גם רבעתו"ס [סוטה כ"ה ב'] וב"ק [צ"ה ב'] וב"ב [מ"ב ב'] הניחו מקצוע דבר זה בש"ס בצ"ע. על כרחך צ"ל דלא לכל אמר ר"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי, דהיכא דפירשה תורה דלא, כגון כל ערל לא יאכל בו וכל טמא לא יאכל בו, וכמו כן לענין שיאכלו הבשר קודם זריקה, הרי כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל [כפסחים דע"ו ב'], וכמו כן הקטרת אימורין קודם אכילת בשר, בפירוש אמרה תורה והקטיר הכהן ואח"כ והי' החזה לאהרן [כפסחים דנ"ט ב'] בכל הנהו אמרי', שאני הנהו דגלי בהו קרא דלא אמרי'. כזרוק דמי, וכיון דאיכא מילי טובא דגלי בהו קרא כן, הו"ל טפי מג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע לא גמרי' מנייהו [כקידושין דל"ה ב']. א"כ מתורץ קו' תוס' [פסחים י"ג ב' ד"ה כל] שהקשו בזרק דמן שלא לשמן, נימא נמי כזרוק דמי. נ"ל דהתם גלי קרא לענין הזבח גופיה דלאו כזרוק דמי [כזבחים ד"ד א'] א"כ ה"ה לענין הלחם שהוא גלל תודה. וכ"כ מתורץ קושיתם [חולין דפ"א ב' ד"ה הואיל] שהקשו דנימא לר"ש דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים מדמצוה לשחטן נימא כשחוטין דמו. ואת"ל עכ"פ צריך שיקובל הדם בכוס, וכ"ש כשלא נשחטו עדיין עכ"פ שעיר המשתלח יק"ט אוכלין בחייו מדמצוה לדחותו לצוק נימא כדחוי דמי. ולפי דרכנו גם הא לא ק', דלבתר שאמרה תורה כל מאכל אשר יאכל, דאמק"ט רק הראוי למאכל אדם, ומה"ט כל בע"ח אמק"ט [כחולין דע"ה א'] א"כ הנך אע"ג דכשחוטין ודחויין לצוק דמי, עכ"פ לא חזי עדיין להקרא מאכל, ולא עדיפי מפירות מחוברין דאמק"ט מדלא מחשבו מאכל, וכ"כ לא עדיף משליל חולין [דע"ז א'] דאע"ג דודאי שחוט הוא אפ"ה אמק"ט מדאינו מאכל. וא"כ גם קו' הגאון הגדול מהרע"ק נ"י הנ"ל מתורצת שהקשה לר"ש דנימא הכא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואחמכ"ת ליתא, דעכ"פ מודה ר"ש דצריך לזרוק והרי א"כ יש הויתה דשה עוד, והכא בפסח גלי קרא דכל עוד שיש הויתה דשה נמנין עליו, כדאמרי' בש"ס הכא. וא"כ גם קו' ע"ר הגזצוק"ל מתורצת דכיון דמן הדין של תורה עבדו הוא ואינו אוכל משום פסח רק כשימנהו רבו [כרכ"מ פ"ב מפסח הי"ג ורמל"מ שם], ורק למשנה אחרונה אפקעינהו רבנן לשעבודיה, ובמשנה ראשונה לא אפקעו לשעבודיה להכי כיון דמדאורייתא אינו אוכל בלי המנאת רבו. הרי גלי רחמנא להדיא שיהיה הפסח נאכל למנויו דוקא, ובכה"ג לא אמרי' דכמשוחרר דמי. ואגב נטע פה גרגר א' ממגילת סתרים שחננו ה', דמצינו ג' מיני פלוגתות בענין זה, פלוגתא דר"מ ורבנן [סנהדרין דט"ו א'] ר"מ ס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אף דליכא מצוה [כתוס' סוטה כ"ה ב' ד"ה לא]. ור"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דוקא בדאיכא מצוה לזרוק [כתוס' חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה]. ור' זירא ס"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כמנחות ק"ג וחולין פ"ג ב'], היינו רק באותו ענין דא"צ לבלול, משא"כ לר"ש אפי' לענין אחר דמותר לאכול הבשר בנודע לו שחטא קודם שנזרק באשם תלוי]: 
+ואין להקשות עכ"פ הרי כל מחוסר כפורי' צריך טבילה לאכילת קדשים אחר שקרבו קרבנותיו [כחגיגה כ"א א']. וא"כ אף שמוסר קרבנותיו לב"ד ניחש שמא יפשע מלטבול קודם הערב, ויפסול הפסח. י"ל כיון דטבילה זו רק מדרבנן היא, וא"צ הערב שמש, דכל טבילה מדרבנן א"צ הערב שמש [כמ"ש פ"א סי' לד] א"כ יכול לטבול גם בלילה קודם שיאכל [תוס'] ואף שכבר קרב תמיד של בין הערביים, מותרים הב"ד להקריב היום חטאת העוף שחייב. דמדאין למזבח אלא דמה, ליכא גבי' עשה דהשלמה. ואפי' מצורע שהוא מחוסר כפורים, שמביא בהמות, אפ"ה עשה דפסח שהוא בכרת דוחה עשה דהשלמה שאינה בכרת: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+נ"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ"ש חז"ל [ש"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה"ק, לאכל מ��ה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב"ה לגאלם, וע"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד"ז ע"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ"ה שבו, וכמו שאחז"ל [ברכות י"ז א'] רבש"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב"ה מבטיח לאאע"ה לעמוד לימין בניו, עכ"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר"ה י"א ב'], והקב"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט"ו, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד"ט א']. ולהכי צוה הקב"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]: 
+ונ"ל על פי מה שכתבו חז"ל [פסחים קי"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר "אור החיים"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח"כ זכו ע"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה"ק. אח"כ יזכו ע"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח"כ בעגל כע"ז ד"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע"י ענני הקריות כבעה"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א"ע אאע"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר"ל לע"ד], שא"ל הקב"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע"ה מחמת שכרת הקב"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים וסחופים אלא גם מנות תה"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ"ל. ולכל אלו זכו ע"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו: 
+ונ"ל דאע"ג דנראה שהמלות נסתרסו הרבה ממה שהן במקורם בלשון יון. אבל חז"ל שהם הם בעלי לשון הקדש כרמב"ם ריש תרומות כך דרכם בקדש. שכשקבלו מלה יונית לתוך לשונינו הקדושה. הכריחוה להתיהד תחלה, לכן שבשו המלה במקורה בכוונה, והסבו לקרותה באופן אחר, דהיינו כפי הנאות לפרשה ע"פ דרך לשונו הקדושה, כדאמרי' [שבת דע"ז ב'] דרגא דרך גג מתכילתא מתי תכלא דא. וכמו כן אסימן רפ"ד דב"מ, ביונית נקרא אסימייאס, וקראוהו אסימן נוטריקן אי סימן כדברי בני הרב המופלג מהורר משה מרדכי שליט"א, וכמו כן המסס, נקרא בלשון לטינא הומסוס, והסבו לקרותו המסוס, על שם העברי כמסוס נוסס, וכמו כן ארמון, שנקרה בלשון יון טראכלוס, הסבו שמו לקרותו טרקלין, נוטריקון טרוק גלי, ר"ל פתח סתום [ועי' מ"ש עירובין פ"ו בפרושי סי' לא]. וכמו כן הכא קרבו מלת פטיירא, ועשו ממנו הפעיל בעברית ואמרו אין מפטירין, כדי לפרשו על דרך הנפטר מחבירו, ומצאנוהו גם בלשון הקודש, כי לא פטר יהוידע [ד"ה ב כג], וכמו כן מלות עפי פייגאן הסיבוהו לקרותה אפיקומן. כדי שיהיה נאות לנוטריקון אפיקו מן, ר"ל הוציאו מזון רך וענוג כמו מן, ושמור זה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,63 @@
+Boaz on Mishnah Pesachim
+בועז על משנה פסחים
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Pesachim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה פסחים
+
+
+
+Chapter 1
+
+אב"י ואף דהמשהה כדי לבער אינו עובר כבר תי' ע"ר אאמ"ו הגנ"י לקמן סוף פ"ג. אמנם לרמג"א (רסי' תמ"ג) אינו עובר על ב"י עד הלילה, ולמגדל עוז מו' שעות ולמעלה עבר. וכן הוכיח ת"י (רתמ"ג) מרש"י ב"ק דר"ט ב'. ואני הוכחתי כן מרש"י פסחי' ג"כ (ד"ו ב') ד"ה דאר"א וכו' להתחייב עליהן, וד"ז ד"ה כיון וכו' עבר עליה, עכ"ל. ואני תמה על רבינו מהרש"א (ד"י ע"ב) ברש"י ד"ה לאחר המועד, דלרש"י אינו עובר עד הלילה, והרי רש"י כ' בהיפוך. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א, יש ליישב דלענין עשה דתשביתו כ' רש"י דחייב ועבר, וכן צריך נמי לפרש בש"ס דעשאן כברשותו: 
+כך הוא מסקנת הש"ס. ואעפ"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה"ג גם ר"י מודה ולא הו"ל למימר רק וחכ"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ"ל דלמסקנא נקט ר"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח"כ ואי"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י"ל דעכ"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ"ל דאפילו בכה"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י"ד, אפ"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו"ק: 
+מ"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל, בשער המלך פ"ד ה"ב מגירושין הקשה. הא בת"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ"ל דכיון דת"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ"ה א' ד"ה כך], א"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל"ה א'] ל"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק"ל למ"ד אין אוכל מטמא אוכל מה"ת, שפיר ק' קו' שעה"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ"ל לשיטתו, דה"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל"ש יו"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו"ל לש"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע"ג דאינו רק מדרבנן, עכ"פ פסול מה"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב"י מלבד זה תי' הגאון נ"י דחוק במח"כ דמה יענה לרמב"ם רפ"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ"מ מתוס' ר"פ כיצד מברכין ד"ה דבר ע"ש]. גם מה שתי' בשעה"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב"ם וכן משמע קצת מחו' [ב"ק דע"ז ב' ד"ה והלא] ותמהני א"כ מה מקשה הש"ס [יבמות ק"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה"מ, הרי סנדל מנוגע ג"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב"ם ואת"ל דלהכי לא מנאן הרמב"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק"ב וק"ג], ובכה"ג כבר כתב הרמב"ם בספר המצות [בשורש י"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע"ש א"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י"ל משו"ה לא מנאן הרמב"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ"ב וקצ"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה"ע קכ"ד ס"א וח"מ וב"ש שם], א"כ מ"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא"כ ת"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ"ה דאסור בהנאה גם שלכד"הנ [כפסחים כ"ה א']. ואי"ל א"כ האיך יליף ר"מ שמותר לשרוף ת"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די"ל דלמא ר"ח לא ס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר"מ לשטתיה דס"ל כל העומד וכו', מנ"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ"ל לתרץ כדתירץ הש"ס [מנחות ק"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ"ל. אבל אין להקשות האיך משכח"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ"ל] וליכא למימר דכוונת הש"ס דהו"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא"פ חייב [ככריתות י"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ"ל די"ל דעפרא הוא ואעפ"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה"נ עכ"פ נהנה [ככריתות די"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד"ו ב']: 
+כך נ"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ"ש רש"י (ש"ס דט"ו ב' ד"ה ור' יוס��). ואי"ל א"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר"ע. דשמן דר"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא"כ השמן ג"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א"כ צ"ע לע"ד לרש"י שבת (די"ג ב'), וביצה (די"ח א'), שכל טימאה דרבנן א"צ הערב שמש (ועי' מ"ש פ"ח סי' כ"ה), וכן מוכח לענ"ד מש"ס דילן (שבת די"ד ב'), אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א"צ הערב שמש. א"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ"ל. נ"ל דהבבלי ס"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא"כ הך דר"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי"ז טומאה דאו', א"כ שפיר מוסיף ר"ע אהך דר' חנינא] 
+
+Chapter 2
+
+וכ"כ הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, וז"ל. ק"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג"כ בבל תותירו, ואפ"ה ס"ל לר"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח"ז מצאתי קו' זו בנ"ב בשם א"ד הגאון מהר"ל זצ"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, "וילפינן" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע"ג, עכלה"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה"ג באשם תלוי אמנם גם בל"ז אחמ"כ הגאון הנ"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא "מה מצינו". נוכל לומר הפרכא הנ"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש"י [דכ"ז ב' ד"ה ודנו] כ' דילפותא דר"י היא מכח ג"ש, דלא כתוס' [שם ד"ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא"כ מנ"ל דר"ב ס"ל כתוס', והרי מסתבר כרש"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק"ו, כ"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש"י לנו כן בדבריו הקדושי' [ע"ש], דעל כרחך הילפות' היא ג"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט"א וז"ל לא זכיתי להבין, דעכ"פ לרש"י לשטתי' [סוכה דל"א ח' ד"ה לא מקשינן] ר"י ס"ל מכל הי"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק"ו. א"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש"י, עכ"פ לרש"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ"ל. עכ"פ מנ"ל דר"ב ס"ל כרש"י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר"י מה מצינו הוא, א"כ מה מהדרו לי' רבנן לר"י דס"ל אשם תלוי בקבורה, עכ"פ קשיא לדידהו דס"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' [ד"ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס"ל מעוט' דלעיל [דכ"ד א'], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר"י. אע"כ דילפותא דר"י היא ג"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר"י אליבא דנפשיה דס"ל הך ג"ש. ותו הרי לר"ב ע"כ צ"ל דס"ל דילפותא דר"י ג"ש היא, דאל"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א"צ שריפה, וכמ"ש רתוי"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר"י מה מצינו היא, א"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי"ל דאשם תלוי בשריפה. אע"כ דילפותא דר"י ג"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי"ל שפיר כוותיהו דחמץ א"צ שריפה, ואפ"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג"ש דר' יודא, עכ"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ"ש הפני יהושע הכא דכ"ז ב' בד"ה תוס' ד"ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס"ל דחמץ לאח"פ אסור מדאורייתא. וא"כ כיון דילפותא דר"י מלא תותירו הוא מכח ג"ש, א"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג"ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ"ל בד"ה הנ"ל], וע"כ צ"ל נמי דהך ג"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ"פ מצד אחד, דאל"כ לכ"ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ"ב ב'], והרי במופנה מצד א' ס"ל לר"ע [נזיר דמ"ח ב' תוס' שם ד"ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי"ל כר"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר"ע הוה [כפסחים די"א], ואפ"ה הלכה כר"ע בפלוגתתיה עם רבו ר"א כברכות [דל"ו א']. וא"כ כ"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר"ע היה [כסנהדרין דנ"א ב'], א"כ הלכה כר"ע דבמופנה מצ"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד"ע ע"א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ"א א'] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג"ש היא. והוכחנו ג"כ דעכ"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ"ל]. א"כ במח"כ הגאון הנ"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ"ל לפע"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר"ב הך ילפותא בתרייתא דר"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג"ש, דיש כמה ג"ש בש"ס דלא נאמרו הל"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' [קדושין ד"כ ע"ב ד"ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר"י מהק"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר"י מג"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ"ל דבל"ז ק', כיון דלרש"י הך ילפותא בתרייתא ג"ש נינהו א"כ כיון דר' יודא קבל ג"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק"ו ותו מה פרכו לי' אק"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס"ל דאפילו כה"ג גמרינן ק"ו [כסוכה דל"ו ב'] אלא ע"כ דר"י ג"ש נקט בקדמיתא, וה"ק להו לרבנן, בשלומא ג"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג"ש מעצמו, אלא ק"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה"ג [פסחי' ס"ו א'], ואמרו לי' ק"ו פריכא היא. ואיהו ס"ל דאהני ק"ו ואהני ג"ש [כב"ק ד"י ב'], אהני ק"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק"ו טרח וכ' לי' קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל, מסקנא, דלר"י אצטריך דסד"א מדלר"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ"פ למה נקט הש"ס דסד"א בהדי דשריף לתהני מנה ] ונ"ל ממ"ש הר"ן פ"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע"ז ס"ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א"כ ה"נ סד"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ"ל. ואי"ל א"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י"ל דקמ"ל לר"י אף דא"א זולת שריפה שפיר סד"א דשרי קמ"ל, עכ"ל אאמ"ו זצוק"ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א, וז"ל אב"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר"ן דפ"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר"ש, וכמ"ש מפורש בר"ן שם והרי כאן אליבא דר"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע"ר זצוק"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל"ק כלל, די"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר"י יותר מפ"ר לר"ש, דכמו דפ"ר לר"ש מותר באיסור הנא', ה"נ שאינו מתכוון לר"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע"ר זצוק"ל, דה"ק דעכ"פ מדצריך לשרפו לר"י הו"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר"י שרי [פסחים כ"ה ב'] סד"א כאביי, קמ"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע"ר זצוק"ל ממ"ד [תמור' ל"ד א'] דנשרפין אפרן מותר. א"כ סד"א מדמקיל ר"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד"ד ב'], וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים [כ"ז ב'], קמ"ל דהכא אסור: 
+ונ"ל דא"צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו"ל מהב"בע, א"כ ה"נ במרור. ואפי' במרור בז"הז, דג"כ אינו רק מדרבנן [כפסחי' ק"כ ע"א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב"בע, כלעיל. עכ"פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל"ט ב']. והנה באמת בש"ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז"י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד"ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש"ס. אבל לדידן דקיי"ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב' כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב"ם פ"ד משגגות] א"כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו"ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי' שאינן טבל, א"כ ע"כ הטעם במתני' דאינו יוצא יד"ח בטבל היינו מדהו"ל מהב"בע, וכר"ן הנ"ל סי' ל"ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש"ס, דא��א דתני במתני' ולא בטבל, מקשי בש"ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ"ל דאפי' טבל דרבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק' מאי פשטותא. וכי כ"ע כר"ש ס"ל דאין איסור חל על איסור. אע"כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע"כ דלא מחשב למצת טבל מהב"בע, מדאין מצוה בא ע"י עבירה. אבל לתנא דמתני' שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב"בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי"להק דא"כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי' בטבל, דהרי אפי' ר' יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד"ד א' וברכות כ"א ב']. י"ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא"כ הכא מדהו"ל מהב"בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי' דמ"ג ב']. ואי"ל דכמו דאמרי' אין הקש למחצה [כריתו' כ"ב ב'] כ"כ אומרי' אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר' יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ"ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו' [כפסחים דף כ"ח, ב'], אע"כ דאמרי' יש סמוכין למחצה. אמנם ק"ל לטעמ' דלא יצא בהנך מדהו"ל מהב"בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל"ת דטבל. ואי"ל כמ"ש תוס' קדושין [דל"ח א'] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל"ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו"ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל"ת שאחר הדיבור. א"כ ה"נ מה"ט לא דחי לטבל. ליתא, דע"כ ירושלמי לשטתי' אזיל דס"ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ"ש תוס' בשמו [מ"ק ד"כ ע"א בד"ה מה חג], אבל לפי ש"ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד"ו א'] דקאמרינן התם דחגיגה ב' כסף, ועדיפא מעולת ראיי' בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי' בהדיא [ביבמות ד"ה ב'] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי"ל נמי כאידך תי' התוס' שם, דבחדש מה"ט לא דחי עשה דמצה לל"ת דחדש, דגזרי' כזית ראשון אטו כזית ב'. והרי הך גזירה גם ש"ס דלן ס"ל כדמוכח [יבמות ד"כ ע"ב] דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביא' שניי' א"כ ה"נ מה"ט לא דחי ל"ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל' די"ט ב'] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי' תוס' הכא ד"ה יוצאין] דהרי בגזיר' ביא' ראשונה אטו ביא' ב', נמי אם בעלה קנה [וכש"ס יבמו' שם]. ומה"ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ג א']. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי' בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ב]. ואי"ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני' לא דחי עשה לל"ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו' ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו' אפשר שיעשר, ובמע"ש וכו' אפשר שיפדו, לפיכך הו"ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה"ג לא דחי עשה לל"ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ' מיירי, דבמע"ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ"ל ודו"ק]. ובטבל וכו' מלבד שביו"ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל"ו ב'], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא"א להפריש ממנו תרומתו דא"כ בציר לי' שעור' [וכעירובין ד"ל ע"ב]. ואי"ל בכזית מצומצם בל"ז לא נפיק, מדהו"ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול"ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי"ל דלא מחשב' כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק"ל ע"ב]. ואי"ל דעכ"פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ"פ אינו כשלו, וא"כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל"ח א' תוס' ד"ה אתיא]. עכ"פ משכח"ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן שלו ואעפ"כ אסור לאכלן, [כבכורות די"א ב'] וא"כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ"כ אין בידו להפרישו מדבצר לי' שעור'. וא"כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ"ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל"ת. ואי"ל דהא דעשה דוחה ל"ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי' בציצית וכדומה. משא"כ במאכלות הרי קיי"ל ח"ש אסור מן התורה [כיומא דע"ד א'] וא"כ בעידנא דקעביד אסור' עדיין לא קיים המצוה, ובכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כביצה ד"ח ב']. ליתא דהא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש דס"ל ח"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר' יוחנן ק' דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ"ה אמר רחמנא דנדחי. וע"כ צ"ל כפסקי תוס' זבחים [סי' ס"ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו' הר"ן קידושין [דרי"א ב'] שכ' דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א"כ לא הוה בעידנ', ומתרץ דעכ"פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ' באצבע. ועי' בתוס' יבמות [ד"כ ע"ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס' הנ"ל ל"ק כלל, דמדלא אפשר בלא"ה, כבעידנ' דמי. וכן נ"ל ראי' מסוגיא [דיבמות ד"ו ע"א] יכול יהי' בניין ביהמ"ק דוחה שבת וכו' ודו"ק, א"כ ה"נ בהנך דמתני'. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א' דיצא [כפסחים קט"ו ב'], דבכה"ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי"ל כמי דאין עשה דוחה ל"ת דכרת, מדלא דמי לל"ת דכלאים בציצית [כיבמות ד"ג ב']. כ"כ מה"ט אין עשה דוחה ל"ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ"ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני' סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב"ם [פ"ו ממצה ה"ז], ואמאי, והרי לרמב"ם [פ"י ממאכלות אסורות ה"כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת"ג. ואפי' לרש"י שם ולר"ן [נדרים דפ"ד ב'] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ"כ תוס' שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ"פ הרי בש"ס קאמר דמתני' קמ"ל אפי' טבל דרבנן. ואי"ל דאע"ג דבכל עשה ול"ת דאוריי', עשה דוחה ל"ת. עכ"פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא"ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ"ט א']. עכ"פ ק"ל הרי נקט במתני' מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ"ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני' ראיתי שהגאון בעל ש"א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע"ש בגבולין הוה עשה ול"ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל"ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד"א תאכלנו, לפני ד' אין, במקום אחר לא, והו"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ"ל. ובמח"כ הגדול מלבד שהרמב"ם בספר המצות [ל"ת קמ"א] לא מנה רק הלאו ואפי' העשה בעצמה שיאכל בירושלי' לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז' שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל"ת, וכ"כ ג"כ הגאון מגילת אסתר [שם דע"ט ב'] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ' הגאון מגי"א הנ"ל במצוה ב' שתמה הרמב"ן על הרמב"ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי' שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ"ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע"ד, דא"כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא"כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב"ם. אמנם נ"ל דטעמ' דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי'. לז' בעינן [כפסחים דל"ח ב'] וזאת אינה ראוי' לז' מצד איסור טבל שבו, ואפי' טבל דרבנן, עכ"פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי' ראוי לז', והך מד��ינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו' רלח"מ לרמב"ם בפ"ו ממצה ה"ז יע"ש. ועי' מ"ש בס"ד בפ"ג דסוכה: 
+
+Chapter 3
+
+[מ"ג וכ' אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל אף דר"א מתלמידי ב"ש דס"ל אין נשאלין על ההקדש, התם להחמיר ולא להקל. ושאלני מהו' מאיר הרי במשהה כדי לבער אינו עובר [כתו' דכ"ט]. ונ"ל דהתם כשאין תקנה אחרת והכא תקנה בצונן [אמרה אסקופה הנדרסת תחת עפרות קדשו של ע"ר אאמ"ו הגאון זצוק"ל, ולא זכיתי להבין דיברי קדשו של ע"ר זצוק"ל, דכמו דהכא לר"א מחשב תקנה שיאפנה, ולב"ב שיניחנה בצונן וימנענה שלא תחמיץ. כ"כ התם נמי אין לך תקנה גדולה מזו שימנע מלפדותה. וכמודשרי התם לפדות החמץ שיהיה שלו על הסמך שלא יעבור בב"י מדדעתו לבערו, ה"נ וכ"ש דלשתרי הכא שאינו עושה דבר, רק מניחה להחלה להחמיץ, על סמך שלא יעבור בב"י מטעם הנ"ל. אמנם קו', זו כבר נזכרת בתשו' שאגת אריה [סי' כ"א]. ומכח קו' זו ואחרות שם דוחה דברי התוס' הנ"ל מההלכה. ולפעד"נ ליישב, דבל"ז ק' לתוס' שם שכתבו דלהכי המשהה כדי לבערו אינו עובר, משום דבל יראה ניתק לעשה. ותמהני וכי לאו דגזל דנמי ניתק לעשה [כחולין קמ"א א'], וכי מה"ט מותר לגזול במתכוין להשיב, דמי גרע מגניבה, ע"מ לשלם כפל, דאסור [כב"מ דס"א ב'], וה"נ בגזל אף דמחזיר לבסוף, צערא בשעתא מי לית לי' [כסנהדרין דנ"ז א'] וכי מותר ליקח האם על הבנים מה"ט מדמתכוון לשלוח האם אח"כ, כי הכא דלתוס' מותר לפדות החמץ מההקדש על דעת שיבערנו לבסוף. והרי כל לאו הניתק לעשה, מהני רק דלא ללקי עלה, אבל לא שיעבור עליו לכתחילה. אלא ע"כ הכי כוונת תוס'. דלריה"ג דס"ל תמה ע"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, דתשביתו היינו באופן שיהנה ממנו. א"כ מלשון זה משמע דמותר לקיימו כל ז' כדי ליהנות ממנו. א"כ על כרחך הא דכתבה תורה לא יראה לך, היינו באינו מבערו לבסוף, אבל כשדעתו לבערו לבסוף ע"ז ליכא לאו דבל יראה. א"כ להכי שפיר מותר לקנותו לכתחילה כדי לבערו, דהרי ע"ז ליכא לאו. אבל לדידן דס"ל דבל יראה היינו אפי' בשדעתו לבערו, אע"ג דודאי ניתק לעשה [כלקמן צ"ח א'] עכ"פ היינו דוקא דלא ללקי עליו, אבל אסירא ודאי איכא [אב"י ולתי' ע"ר מתורץ לי מה דק"ל מתוס' [פסחים ד"ו ב'] ד"ה ודעתי' עלוי' דמאנו במה שפי' רש"י שדעתי' עלוי' וחס עליה מלשורפה, וק' היכא יסתרו דברי עצמן דבמשהה כדי לבערן אינו עובר. ולפי ע"ר נ"י ניחא, דהתם לריה"ג והכא לרבנן ודו"ק]. ואפי' לרמג"א [תמ"ו] דגם לדידן המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, נ"ל דהיינו ודאי דוקא בכבר נזדמן ברשותו וכמ"ש שם המג"א בריש סק"ב דאינו עובר משום דאונס הוא. אבל שישתדל לקנותו כדי לבערו, וודאי אסור, והרי הכא שלש הבצק ויודע ודאי שיחמיץ הו"ל כקונה חמץ כדי לבערו לבסוף דודאי אסור אפי' לר' יהושע. לולא טעמו שאין החמץ שלו. כך נלפע"ד]. עוד כ' ע"ר הגאון זצוק"ל וז"ל, אך ק"ל אם כל צונן מעכב חימוץ, למה צריך מים שלנו, בשאר צונני' סגי. ואת"ל בנתחמץ בשפשוף ידי' בליש' צריך צונן טפי, עכ"פ למה נאסר ארבא דטבע בחישתא [כא"ח תס"ח]. ואף דתי' הטור שם לחלק בין עיסה לדגן, הול"ל דהתם נתחמץ משהעלה מהמים. ואת"ל דכוונת הטור דהו"ל להשהות החטין במים עד אחר הפסח. עכ"פ מלבד קו' התוספות דמהכ"ח יתשיל והרי עי"ז יעבור, ק"ל נמי לנדור ע"ד הרבים דלא יתשיל. ונ"ל דנהי שלא יתשיל, עכ"פ מדמהני בדיעבד, כדידי' דמי. ולפ"ז גם קושית ח"י שם ליתא, ע"ש. ואף דמהני הפקר וביטל, אף דבידו לחזור ולזכות בו, ולא אמרי' הואיל וכו'. שאני הכא בחלה דאגידא ביה לתקן אכילתו [או נראה לבו"ת דכל שמחוסר מעשה ל�� אמרי' הואיל רק בדשכיח. שיבואו [כתו' ד"ה רבה]. אבל הואיל ואי בעי מתשיל, דיבור אינו מעשה]: 
+
+Chapter 4
+
+אב"י ולפעד"נ לתרץ לפי מה שדחו תוס' דברי רש"י [דנ"ב ב' ד"ה מתבערין. ואיננו ברש"י לפנינו] דביעור היינו שיתנם למרמס לחיה ולבהמה, אלא ר"ל שנותנן לעניים, א"כ גם בזה ליכא שנוי מחלוקת, דפוק חזי כמה נותר מתנות בעולם. והרי זה פשוט שא"צ לומר להם שמחמת הביעור הוא נותן, כדי שלא יחזיקו לו טובה, דליתא, דהרי אוכלין בטובה [כשביעית פ"ד]: 
+כך כ' מג"א ורט"ז, דפסקו כרמב"ם. ואין להקשות לרמב"ם דהאי מושיבין שובכין לאו בביצים מיירי, א"כ מה מקשה הש"ס דלמה לי סיפא השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעי', ומאי קושי', הרי האי מחזירין דסיפא על כרחך בביצים מיירי, כדמוכח סוגיין, ורישא בתרנגול ותרנגולת. ונ"ל דלרמב"ם האי השתא אותובי מותבינן דקאמר הש"ס, לאו ארישא קאי, רק אסיפא דסיפא. דקאמר תנא אם מתה מושיבין אחרת וכו', והכי מקשי השתא אותובי וכו' שמחזיר אחרת, אפ"ה שרי. אהדורי וכו' שברחה ומחזיר לה גופה כ"ש דשרי. אמנם עכ"פ לפ"ז דחיק לן מה דמשני הש"ס סיפא מיירי בחוה"מ. הרי בבא דאם מתה מושיבין וכו' נמי סיפא היא. והול"ל מציעתא מיירי בחוה"מ. ונ"ל דמשו"ה נטה רש"י מפי' זה ופירש דמושיבין שובכין. ר"ל תרנגולת על ביצים, וכן פסק רח"י שם כרש"י. ולפ"ז ישוב קו' הש"ס וכן תרוצו הכל על נכון]: 
+היינו כרמ"א בשם י"א בסי' ר"מ סי"ח. מיהו לרמב"ם, ולרב"י שם דס"ל כרמב"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור. נ"ל דהיינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה כיון דאפי' באינו רשע הו"ל לפע"ד רק מדרבנן והא ראי' דהר אפי' מקלל לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא [סנהדרין דפ"ה ב'], להכי ברשע לא גזרו. [אב"י ואין לתרץ בזה קו' הטור שם ארמב"ם מב"ק [צ"ד ב'] בהניח להן אביהם גזילה מסוימת, מחזירין משום כבוד אביהן, ומקשי הש"ס קרי בי' ונשיא בעמך ל"ת בעושה מעשה עמך וכו', הרי דברשע גמור מותר לבזותו. עכ"ל הטור, ומה קו' הרי הרמב"ם רק מחיים קאמר. ליתא, דקו' הטור רק מקרא דונשיא בעמך, דמשמע וודאי דאף בחיים פטור מכבודו. ולפע"ד בל"ז יש לחלק בין שב וא"ת לקום ועשה כי הכא ודו"ק]: 
+
+Chapter 5
+
+ולא שייך בהא אי עביד לא מהני. דכל שחטאו מצד דבר אחר, ולא בהמעשה גופי', לא אמרינן דלא מהני כמו השוחט בשבת ויו"כ דשחיטתו כשירה [ועי' ח"מ ר"ח בסמ"ע ורט"ז שם]. אב"י כיוון ע"ר שליט"א למהרי"ט בתשו' [ח"א ס"ט]. אולם תוס' כאן כתבו דלהכי כשר הפסח מדלא שינה עליו הכ' לעכב. אולם תמהני איך נשמט מרבותינו הירושלמי שהביא רמל"מ [פ"א מק"פ ה"ה], שכ' דכשר משום דזבחי קריא רחמנא. והרי מהך ירושל' מוכח דסברא דמהרי"ט ליתא דא"כ ל"ל קרא דזבחי. וגם לרבעתוס' ק' דע"כ בכה"ג א"צ דלשני עליו הכתוב, דאל"כ ל"ל קרא. וצ"ע: השבתי לבני המאה"ג החרוץ שליט"א, אתה בעל החץ, בעל כנפים כנץ, מתחת פטישך זה יצא גץ, שלא יבעירני ולא יזיקני ופרחי נץ וגם הנה העץ. לא לדידי ק' ולא לרבעתוס' ולמהרי"ט ק' מירושל' זה שהבאת. דהן אמת שרמ"ל פי' הירושל' כמו שכתבת. אולם, לחולדה הדרה בעקרי הבתים כמוני, דרך אחרת בירושלמי הנ"ל. דכוונת חזקי', דלעולם הפסח פסול, דלא כרב שמואל. ואפ"ה לקה מדקראו הכ' זבחי. למימרא דאף שנפסל, זבחי מקרי דללקי עלה. ועתה ננפח בידן דאזלה לה קושיתך כאזלא גירש וכפירושי זה מסתבר. כדי שיהיו דברי חזקי' כדברי ר' מנא, דשניה ס"ל שפסול. והן אמת שגם רבעתוס' בתמורה ד"ד ב' פי' הירושלמן כרמ"ל הנ"ל. אולם כבר ידעינן דלאו כל דברי רבעתוס' בכל דוכתי בחדא מחתי מחתינהו. ואולם תירוץ ריב"א בכאן דלהכי כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט"א, שאזני כגדי מסנקא, צר כקופא דמחטא מלמיעל פילא לתמן. הן דבריהם הקדושים אלו. דלפע"ד נראה דדוקא בכל עשה שבקדשים צריך הכתוב לשנות דלעכב [כתוס' מנחות ל"ח א'] משא"כ בלא תעשה א"צ הכתוב לשנות, דבל"ז מעכב, דכל מילי דאמר רחמנא, ל"ת אי עביד לא מהני, והכא הרי ל"ת הוא. ואגב אודיעך, דלפי סברתינו במלתא דא"ר ל"ת מתורץ אצלי קושיא עצומה במנחות [נ"ג א'] דמקשי רבינא, ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלי' בלאו ואיפסולי לא מפסיל עכלה"ק, ותמוה הרי קיי"ל כרבא, דכל מלתא דא"ר וכו' לא מהני. ולפי דרכינו ניחא, דכיון דהיכא דלא מפסל מצד המעשה בעצמה, רק מצד ד"א לא הוה בכלל כל מלתא דא"ר וכו', א"כ מכ"ש התם דלא צותה תורה כלל שלא נקריב מנחה מחומצת. רק שלא נחמיצנה, א"כ הו"ל כלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ב"צ, דלא ס"ד שיפסלו מהקרבה עי"ז: 
+ושאר כל הזבחים, כ' הר"ב דכתיב זבחי. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל. תוס' יומא [כ"ט א'] הקשו, הא בלא"ה פטור, דהקרבן פסול מדשחטו בזמן פסח דהוא אחר תמיד הערבים. ותי' דעשה דהשלמה רק לכתחילה ובדיעבד כשר הקרבן. ותמיהני הרי זמן פסח לאחר חצות ובשחט הפסח קודם התמיד כשר, א"כ מה קו', הרי י"ל דמיירי דאם שחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד על חמץ אצטריך קרא לפטרו. וצ"ע, עכלה"ט. אמר המחבר גם אני ת"ל כבר הרגשתי זה בפירושי לעיל כ"ז. אמנם לפע"ד יש להצדיק רבעתוס'. דס"ל דבשחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד, לא אצטריך תנא לאשמעי' דפטור, דהרי אפי' תמיד ששחט אחריהם על החמץ ליכא דמחייב רק ר' יודא, ורק משום דכתיב זבחי המיוחד. אע"כ דמיירי בשחטן לאחר התמיד, וסד"א דחייב מדשחטן בזמן פסח, דחייב ג"כ עליו בשחטו על החמץ. וכן משמע מלשונם, שכתבו בזמן פסח. ולהכי מקשו שפיר הרי בל"ז פטור מדפסולין משום עשה דהשלמה. ול"ל זבחי. אב"י אמנם תמהני ארבעתו' דלמא מיירי במחוסרי כפורים שמקריבין גם אחר התמיד [כפסחי' דנ"ט א']. השבתי לבני שליט"א זה אין במשמע בשאר כל הזבחים שאמרה המשנה: 
+כך כ' רתוי"ט לרמב"ם, וכך נ"ל. ותוס' כתבו דטעמיי' דרבנן משום הסדקין שבין הרובדין דאשווי גומות וק"ל א"כ דאו' היא [כשבת דע"ג ב'] ופ"ר הוא, ולמה באמת הקילו הכהנים ולמה לא מיחו בידם חכמים אע"כ שהרובדין ישבו סמוכי' יחד בדוחק בלי סדק בין זל"ז. מיהו אי"ל לתוס' דעכ"פ הו"ל פ"ר דלא ניחא ליה דלערוך שרי אפי' לכתחילה (כמג"א שי"ד ס"ק ה') דא"כ למה באמת שלא ברצון חכמים היה אע"כ הוה ניחא להו בהפ"ר כדי שיתנקו הדמים שם יפה. ואילה"ק בין למר או למר הרי אמימר שרי זילחא במחוזא מדהי' העיר מרוצף באבנים [כשבת דצ"ה א'] י"ל דכבר תירצו תוס' שם ויש לחלק בין מרבץ הבית כי התם, למדיח ברבוי מים דוודאי עביד גומא, ועי' מ"ש בס"ד עירובין פ"י צ"ה]: 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ורתוי"ט כ' דאפי' נימא דמדאו' אין בריר' בדאוריי', אפ"ה כמו דאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כמו כן כל המצוה לשלוחו לעשות מצוה. כי הכא שצוהו לשחוט פסח, סמיך לאיזה שירצה ב"ד. ותמהני, בקדושין שאני, דאמר בשעת קדושין דמקדש' כדת משה וישראל, דהיינו כדעת ב"ד כרש"י ותוס' [גיטין ד"לג א'], ומנ"ל בדוכתי אחרית'. ולרמב"ם כל אדם. שאינו מקפיד איזה יאכל, דינו כמלך, והא דאוקמ' הש"ס במלך דמסתמא לא קפיד]: 
+הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א, הרי רבי שמעון ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי [כמנחות ק"ב ב']. עכלה"ט. אמרה בקי, במחכ"ת הגאון הגדול הנ"ל, אשתמיטתי' גמרא ערוכה [ב"ק ע"ו ב'], דלר"ש דוקא משנראה לזריקה, דהיינו משנתקבל כל הדם בכוס [כתוס' שם ד"ה כל] אז הו"ל כזרוק, א"כ בהא פליג את"ק, דלת"ק נמנין עד שישחט, ולר"ש עד שיתקבל בכוס. ואאמ"ו רבינו הגאון הגדול זצוק"ל הקשה לרמב"ם, דס"ל דהא דאמרי' במשנה א' דחציו עבד אינו אוכל כלל, היינו כמשנה אחרונה דמחוייב לשחררו [דלא כרש"י דפי' איפכא]. וק' עכ"פ נימא כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, ויאכל משל עצמו. עכלה"ט. ויען הצל, לולא דאימת ארי על המפגיע, אפשר י"ל דרמב"ם ס"ל כתוס' [ב"ק ע"ו ב' ד"ה והלא]. דלא אמרי' לר"ש כל העומד לעשות כעשוי דמי. רק בדאיכא מצוה דאורייתא לעשות, יע"ש. אמנם מאן יהיב לן מעפרא קדישא שתחת כפות רגלי קדשו של ע"ר זצוק"ל ונמלא לעיינן. דהדבר צריך תלמוד לפנים. ולפני ולפנים, להבין דברי ר"ש דס"ל בכל דוכתא כל העומד לעשות כעשוי דמי, א"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל דיני התורה הקדושה, דבכל מקום שתלתה תורה פעולה, שלא תעשה עד שיעשה כעולה אחרת, נימא אם אין מניעה לפעול' המסבבת להתיר הפעולה האחרת, דהו"ל דוגמת דם זריקה שנתקבל כבר בכוס [כמ"ש לעיל בשם תוס' ב"ק], הו"ל כעשוי. למשל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, וכ"כ כל טמא לא יאכל קודש, הכי נימא בשאין מניעה להמולו ולהטבילו, דכל העומד למול ולטבול, כמל וכטבול דמי, ויהי' מותר לאכול קדשי'. ואף אם ת"ל דר"ש לא קאמר רק בשהתחיל כבר בפעולת הזריקה, כש"ס ב"ק הנ"ל [ומנחות ע"ט א']. עכ"פ ה"נ נימא הכא בשהתחיל למול אף שלא פרע עדיין, או כשירד כבר למים לטבול, יהיה מותר לאכול פסח וקדשי'. ואת"ל בערל וטמא דיש ריעותא בגוף לא כעשוי דמי. עכ"פ ק"ל בזריקה גופה, דאמרי' [פסחים נ"ט ב'] דכהנים אסורים לאכול קדשים קודם זריקת דמן, האם נימא דמשנתקבל הדם בכוס מותרים לאכול הבשר. ואף לבתר מ"ש תוס' [חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה וב"ק הנ"ל]. דאף ר"ש לא ס"ל כל העומד וכו' רק בשיש מצוה לעשות כן, ולא בשאין מצוה, וכ"ש כשאסור לעשות. עכ"פ כל הנהו שהבאנו לעיל מצוה נינהו. ומה מקשי בפסחים [נ"ט ב'] והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין, כהנים לא מצי אכיל בשר. הרי עכ"פ כיון דכבר העלה האימורין לראש המזבח ולא מתסרא מלתא. נימא דהו"ל כאילו כבר נתקטרו, ויהיו הכהנים מותרים לאכול בשר. וכמו כן אמרינן [מעילה ד"ז ב'] דבקדשים קלים אין מעילה רק אחר זריקת דמן, ובקדשי קדשים רק קודם זריקה. וכי ס"ד דלר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. יהיה הדין בהיפוך. ואת"ל דוקא לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, כגון גנב בהמה והקדישה ושחטה תמימה בפנים, אע"ג דבשעת שחיטה לא הותרה עדיין עד שיוזרק דמה אפ"ה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא מחשב שחיטה שאינה ראוייה, וחייב בד' וה' [כב"ק ע"ו ב'] וכמו כן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתיה. ונמצאת הראשונה אחר שכבר נתקבל דם השניי' בכוס, אמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכאילו נמצאת החטאת הראשונה אחר זריקת דמיה ותמות [כתמורה כ"ב ב'], בכל אלו לחומרא אמר ר"ש כזרוק דמי, אבל לקולא שיהי' הבשר מותר באכילה קודם הזריקה, לא אמרינן כזרוק דמי. ליתא דהרי בנסכים שאין מתקדשין רק בשחיטת הזבח וזריקתו, ואם שחט הזבח וקבל דמו בכוס, ואח"כ נשפך דם הזבח אמרי' כזרוק דמי משעה שנתקבל הדם בכוס, ומותר לנסך הנסכים [מנחות דע"ט ב'] הרי דאפי' לקולא אמרי' כזרוק דמי. ואי"ל דוקא להקל בגוף אחר אמרי' כזרוק דמי, כדמקלינן בנסכים משום דדם הקרבן כזרוק דמי, אבל להקל בגוף הקרבן בעצמו, לאכול הבשר קודם זריקה. לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי בשר פרה האדומה ובשר נותר, שעומדין להשרף שיתבטל אז מהן קבלת טומאת אוכלין, אמרי' דאפי' לא נשרפו עדיין, כשרופין דמי, ואינן מקבלין טומאת אוכלין [כמנחות ק"ב ב']. הרי דאפי' לקולא ואפי' באותו גוף בעצמו שמחוסר בו המעשה, אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. ואת"ל אף לענין קבלת טומאה מחשב כגוף אחר. ה"ט כיון דמגוף אחר מתסמא, להכי אמרי' דכשרוף דמי' אבל לאכול הבשר גופי' הו"ל טפי באותו גוף, ולא אמרי' כזרוק דמי. ליתא. מדאמרינן [פסחים די"ג ב']. דתודה שנתקבל דמה בכוס ונשפך, דנתקדש הלחם למפסל כשנשפך הדם אח"כ, דאף דאין הלחם מקודש רק בזריקת הדם, עכ"פ כיון שנתקבל בכוס כזרוק דמי לענין שיפסל, וכ' שם רש"י [ד"ה כזרוק] דאבל לאשתרויי לא משתרי עד דזריק, הרי דאפי' בגוף אחר, לענין אכילה ל"א כזרוק דמי. ואדרבה מתוס' שם [ד"ה כל] משמע דטפי מסתבר למימר בגופי' דזבח דכזרוק דמי, טפי מדנימא כן בגוף אחר. ואין לחלק בין אכילות לדבר אחר, דלענין לאכול הבשר או הלחם שבגלל תודה לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי אשם חלוי שנתקבל דמו בכוס, ונודע לו שלא חטא, אמרי' [בכריתות דכ"ד ב'] דלולא שבשעת שחיטה כבר הי' עומד להוודע שלא חטא [ור"ל דמה"ט לא דמי לנשפך הדם לעיל, שבשעת שחיטה לא הי' עדיין עומד להשפך אח"כ], הוה אמרי' גבי' משנתקבל בכוס דכזרוק דמי, ויהיה מותר לאכול האשם תלוי ההוא כאילו נודע אחר זריקה, א"כ ק' שפיר מה"ט גופי' יהיה מותר לאכול כל קרבן קודם זריקת דמו ועי' בש"ג בגליון הרי"ף ב"מ דקל"ג א' שכתב דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכעשוי דמי. ובמחכ"ר עדיין לא נתרפאו בזה כל קושיותינו. גם רבעתו"ס [סוטה כ"ה ב'] וב"ק [צ"ה ב'] וב"ב [מ"ב ב'] הניחו מקצוע דבר זה בש"ס בצ"ע. על כרחך צ"ל דלא לכל אמר ר"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי, דהיכא דפירשה תורה דלא, כגון כל ערל לא יאכל בו וכל טמא לא יאכל בו, וכמו כן לענין שיאכלו הבשר קודם זריקה, הרי כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל [כפסחים דע"ו ב'], וכמו כן הקטרת אימורין קודם אכילת בשר, בפירוש אמרה תורה והקטיר הכהן ואח"כ והי' החזה לאהרן [כפסחים דנ"ט ב'] בכל הנהו אמרי', שאני הנהו דגלי בהו קרא דלא אמרי'. כזרוק דמי, וכיון דאיכא מילי טובא דגלי בהו קרא כן, הו"ל טפי מג' כתובים הבאים כאחד דלכ"ע לא גמרי' מנייהו [כקידושין דל"ה ב']. א"כ מתורץ קו' תוס' [פסחים י"ג ב' ד"ה כל] שהקשו בזרק דמן שלא לשמן, נימא נמי כזרוק דמי. נ"ל דהתם גלי קרא לענין הזבח גופיה דלאו כזרוק דמי [כזבחים ד"ד א'] א"כ ה"ה לענין הלחם שהוא גלל תודה. וכ"כ מתורץ קושיתם [חולין דפ"א ב' ד"ה הואיל] שהקשו דנימא לר"ש דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים מדמצוה לשחטן נימא כשחוטין דמו. ואת"ל עכ"פ צריך שיקובל הדם בכוס, וכ"ש כשלא נשחטו עדיין עכ"פ שעיר המשתלח יק"ט אוכלין בחייו מדמצוה לדחותו לצוק נימא כדחוי דמי. ולפי דרכנו גם הא לא ק', דלבתר שאמרה תורה כל מאכל אשר יאכל, דאמק"ט רק הראוי למאכל אדם, ומה"ט כל בע"ח אמק"ט [כחולין דע"ה א'] א"כ הנך אע"ג דכשחוטין ודחויין לצוק דמי, עכ"פ לא חזי עדיין להקרא מאכל, ולא עדיפי מפירות מחוברין דאמק"ט מדלא מחשבו מאכל, וכ"כ לא עדיף משליל חולין [דע"ז א'] דאע"ג דודאי שחוט הוא אפ"ה אמק"ט מדאינו מאכל. וא"כ גם קו' הגאון הגדול מהרע"ק נ"י הנ"ל מתורצת שהקשה לר"ש דנימא הכא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואחמכ"ת ליתא, דעכ"פ מודה ר"ש דצריך לזרוק והרי א"כ יש הויתה דשה עוד, והכא בפסח גלי קרא דכל עוד שיש הויתה דשה נמנין עליו, כדאמרי' בש"ס הכא. וא"כ גם קו' ע"ר הגזצוק"ל מתורצת דכיון דמן הדין של תורה עבדו הוא ואינו אוכל משום פסח רק כשימנהו רבו [כרכ"מ פ"ב מפסח הי"ג ורמל"מ שם], ורק למשנה אחרונה אפקעינהו רבנן לשעבודיה, ובמשנה ראשונה לא אפקעו לשעבודיה להכי כיון דמדאורייתא אינו אוכל בלי המנאת רבו. הרי גלי רחמנא להדיא שיהיה הפסח נאכל למנויו דוקא, ובכה"ג לא אמרי' דכמשוחרר דמי. ואגב נטע פה גרגר א' ממגילת סתרים שחננו ה', דמצינו ג' מיני פלוגתות בענין זה, פלוגתא דר"מ ורבנן [סנהדרין דט"ו א'] ר"מ ס"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אף דליכא מצוה [כתוס' סוטה כ"ה ב' ד"ה לא]. ור"ש ס"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דוקא בדאיכא מצוה לזרוק [כתוס' חולין ד"פ ע"ב ד"ה דכמה]. ור' זירא ס"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כמנחות ק"ג וחולין פ"ג ב'], היינו רק באותו ענין דא"צ לבלול, משא"כ לר"ש אפי' לענין אחר דמותר לאכול הבשר בנודע לו שחטא קודם שנזרק באשם תלוי]: 
+ואין להקשות עכ"פ הרי כל מחוסר כפורי' צריך טבילה לאכילת קדשים אחר שקרבו קרבנותיו [כחגיגה כ"א א']. וא"כ אף שמוסר קרבנותיו לב"ד ניחש שמא יפשע מלטבול קודם הערב, ויפסול הפסח. י"ל כיון דטבילה זו רק מדרבנן היא, וא"צ הערב שמש, דכל טבילה מדרבנן א"צ הערב שמש [כמ"ש פ"א סי' לד] א"כ יכול לטבול גם בלילה קודם שיאכל [תוס'] ואף שכבר קרב תמיד של בין הערביים, מותרים הב"ד להקריב היום חטאת העוף שחייב. דמדאין למזבח אלא דמה, ליכא גבי' עשה דהשלמה. ואפי' מצורע שהוא מחוסר כפורים, שמביא בהמות, אפ"ה עשה דפסח שהוא בכרת דוחה עשה דהשלמה שאינה בכרת: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+נ"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ"ש חז"ל [ש"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה"ק, לאכל מצה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב"ה לגאלם, וע"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד"ז ע"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ"ה שבו, וכמו שאחז"ל [ברכות י"ז א'] רבש"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב"ה מבטיח לאאע"ה לעמוד לימין בניו, עכ"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר"ה י"א ב'], והקב"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט"��, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד"ט א']. ולהכי צוה הקב"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]: 
+ונ"ל על פי מה שכתבו חז"ל [פסחים קי"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר "אור החיים"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח"כ זכו ע"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה"ק. אח"כ יזכו ע"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח"כ בעגל כע"ז ד"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע"י ענני הקריות כבעה"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א"ע אאע"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר"ל לע"ד], שא"ל הקב"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע"ה מחמת שכרת הקב"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים ו��חופים אלא גם מנות תה"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ"ל. ולכל אלו זכו ע"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו: 
+ונ"ל דאע"ג דנראה שהמלות נסתרסו הרבה ממה שהן במקורם בלשון יון. אבל חז"ל שהם הם בעלי לשון הקדש כרמב"ם ריש תרומות כך דרכם בקדש. שכשקבלו מלה יונית לתוך לשונינו הקדושה. הכריחוה להתיהד תחלה, לכן שבשו המלה במקורה בכוונה, והסבו לקרותה באופן אחר, דהיינו כפי הנאות לפרשה ע"פ דרך לשונו הקדושה, כדאמרי' [שבת דע"ז ב'] דרגא דרך גג מתכילתא מתי תכלא דא. וכמו כן אסימן רפ"ד דב"מ, ביונית נקרא אסימייאס, וקראוהו אסימן נוטריקן אי סימן כדברי בני הרב המופלג מהורר משה מרדכי שליט"א, וכמו כן המסס, נקרא בלשון לטינא הומסוס, והסבו לקרותו המסוס, על שם העברי כמסוס נוסס, וכמו כן ארמון, שנקרה בלשון יון טראכלוס, הסבו שמו לקרותו טרקלין, נוטריקון טרוק גלי, ר"ל פתח סתום [ועי' מ"ש עירובין פ"ו בפרושי סי' לא]. וכמו כן הכא קרבו מלת פטיירא, ועשו ממנו הפעיל בעברית ואמרו אין מפטירין, כדי לפרשו על דרך הנפטר מחבירו, ומצאנוהו גם בלשון הקודש, כי לא פטר יהוידע [ד"ה ב כג], וכמו כן מלות עפי פייגאן הסיבוהו לקרותה אפיקומן. כדי שיהיה נאות לנוטריקון אפיקו מן, ר"ל הוציאו מזון רך וענוג כמו מן, ושמור זה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,28 @@
+Boaz on Mishnah Rosh Hashanah
+בועז על משנה ראש השנה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+[ובזה מתורץ קושית רבינו בטורי אבן. שהקשה מה כלל הוא זה. בשלומא בממון אפילו להחזיק אינן נאמנים. כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני ק'. והנך אומרים לא לוה. אין בדבריהם כלים. אלא בדיני נפשות הכי ס"ד שכשיעידו ב' עדים שפלוני הרג, והנך אומרים לא הרג. נהרגהו הרי מדאורייתא כשירים הן. ולפע"ד גם בל"ז קשה דגם בממון משכח"ל דאין אשה כשרה והן כשירים להעדות. וכגון להריע שטרא אפומא. דמי גריעי הנך דכשרין מדאו' מבת רב חסדא [כתובות דפ"ה א']. ולפי דברנו ניחא. דהא דנחוש לדבריהן. ולא נעשה מעשה. לא מחשב כשרין לה: 
+[מכאן נ"ל ראי' חזקה דהילוך בשבת עדיף מרכיבה. אפילו חוץ מי"ב מיל. דהרי מתניתין במהלך לילה ויום מיירי. ודלא כרמג"א [רס"ו סק"ד]. ואי"ל שאני חמור דנמוך. דרגלי אדם למטה מי"ט [עי' שבת פכ"ד סי' ג']. וכן משמע קצת מדנקט חמור ולא בהמה סתם. עכ"פ על כרחך רק אורחא דמלתא נקט חמור. דאל"כ כמו דאשמעינן מתניתין הקל הקל בהילוך נגד רכיבה הו"ל לאשמעי' נמי הקל הקל ברכיבת סוס וגמל דעדיף טפי. אלא ש"מ דבכל גוונא הילוך עדיף]: 
+ונ"ל דמשום טלטול המזונות לר"ה אצטריך קרא, דאל"כ תחומין דרבנן, ואפי' חוץ לי"ב מיל י"א דרבנן [כא"ח ת"ו]. אמנם, אילה"ק מ"ש ממילה דכתיב נמי ביום אפי' בשבת [כשבת קל"ב א' ]. ואפ"ה ספק כגון נולד ביה"ש לא דחי, א"כ ה"נ דלמא דוקא בודאי אין עדים בב"ד מחללין, ולא במסופק, והרי לעיל [מ"ו] אפי' בודאי יש עדים שם מחללין משום ספק שמא יכשלו לע"ל. ואת"ל עכ"פ ספק דאורייתא לא גרע מודאי דרבנן דהיכא דהוי עשה דרבים דחי לאיסור דאורייתא [כברכות דל"ז ב'], וה"נ עשה דרבים ניהו לקדש ע"פ ראייה. ליתא, דדוקא לעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים דמשחרר עבדו עובר אעשה, אבל ל"ת אין כח ביד חכמים לעקור רק בשב וא"ת [כיבמות ד"כ ע"ב], וכ"ש חלול שבת דהוא איסור כרת, דאפילו עשה דאורייתא לא דחי ללאו של כרת [כיבמות ד"ד א']. ותו שבת ויו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה [כפסחים דפ"ד א']. ונ"ל דהכא שאני דגלי קרא דאפילו ספק ניחל שבתא. דאל"כ, אין לך שום עדות החודש דליחל עלה שבתא, שלא יהא ספק שמא לא יצטרכו שם. להכי לא גמרינן מנה] [ועי' תוי"ט הכא]: 
+
+Chapter 2
+
+[ואע"ג דאמרינן [מ"ק כ"ט א' וברכות דס"ד] דאל יאמר "בשלום כ"א לשלום". נ"ל ע"פ מ"ש הכותב סוף ברבות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה"ט נ"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב [כע"ז ד"ג א'.]. אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה"ר שידנוך בעה"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר"ג שבא אצלו ר"י, אילו א"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א"ל בא בשלום, ר"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא"ת עכ"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ"א דבהורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר"ע דקאמר בש"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א"כ בכל הוראות ב"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע"פ העדים וכמש"כ לעיל [סי' מ"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר"ע, שהוא לימוד חדש]: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+כך פירש הרמב"ם הכא, ובפ"ב משופר. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ"ל דגם לרש"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ"ש רש"י דבמקדש דוקא, היינו לס"ד דש"ס [ד"ל ע"א], אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ"ש רש"י בגמרא, וז"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ"ל. מיהו קצת ק' א"כ דס"ד דמקשן מקדש ממש, א"כ ל"ל לש"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי"ל. אב"י כוונת ע"ר נ"י שכתב וי"ל, ר"ל לפמ"ש תוס' ר"פ ד"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע"ש]: 
+כך נ"ל, ומצינו דוגמתו בפ"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה"ט [וכמג"א ער"ה סק"ז]. ומה"ט מותר נמי לקרות ביו"כ לאור הנר, דאימת זמן יו"כ עליו. ה"נ אימת זמן ב"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א"כ אמאי מותר שלא בפני ב"ד. וגם מ"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב"ר. כדקאמר בש"ס. וי"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת [כסוכה פ"ד מ"ב]. תקיעת שופר שאני דלא כ"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י"ל דהכא שאני דכ"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל"ג שיוציא הסכין. דנ"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש [ועי' סוכה פ"ד סי' י']. ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא"צ שילך אצל בקי ללמוד]: 
+ותמוה דברי הר"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש"ס. ואי"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע"כ ר"ל אבל גם מלמדין, כרתוי"ט. ליתא דא"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ"ה דנקט הש"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ"ע: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,31 @@
+Boaz on Mishnah Rosh Hashanah
+בועז על משנה ראש השנה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Rosh_Hashanah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה ראש השנה
+
+
+
+Chapter 1
+
+[ובזה מתורץ קושית רבינו בטורי אבן. שהקשה מה כלל הוא זה. בשלומא בממון אפילו להחזיק אינן נאמנים. כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני ק'. והנך אומרים לא לוה. אין בדבריהם כלים. אלא בדיני נפשות הכי ס"ד שכשיעידו ב' עדים שפלוני הרג, והנך אומרים לא הרג. נהרגהו הרי מדאורייתא כשירים הן. ולפע"ד גם בל"ז קשה דגם בממון משכח"ל דאין אשה כשרה והן כשירים להעדות. וכגון להריע שטרא אפומא. דמי גריעי הנך דכשרין מדאו' מבת רב חסדא [כתובות דפ"ה א']. ולפי דברנו ניחא. דהא דנחוש לדבריהן. ולא נעשה מעשה. לא מחשב כשרין לה: 
+[מכאן נ"ל ראי' חזקה דהילוך בשבת עדיף מרכיבה. אפילו חוץ מי"ב מיל. דהרי מתניתין במהלך לילה ויום מיירי. ודלא כרמג"א [רס"ו סק"ד]. ואי"ל שאני חמור דנמוך. דרגלי אדם למטה מי"ט [עי' שבת פכ"ד סי' ג']. וכן משמע קצת מדנקט חמור ולא בהמה סתם. עכ"פ על כרחך רק אורחא דמלתא נקט חמור. דאל"כ כמו דאשמעינן מתניתין הקל הקל בהילוך נגד רכיבה הו"ל לאשמעי' נמי הקל הקל ברכיבת סוס וגמל דעדיף טפי. אלא ש"מ דבכל גוונא הילוך עדיף]: 
+ונ"ל דמשום טלטול המזונות לר"ה אצטריך קרא, דאל"כ תחומין דרבנן, ואפי' חוץ לי"ב מיל י"א דרבנן [כא"ח ת"ו]. אמנם, אילה"ק מ"ש ממילה דכתיב נמי ביום אפי' בשבת [כשבת קל"ב א' ]. ואפ"ה ספק כגון נולד ביה"ש לא דחי, א"כ ה"נ דלמא דוקא בודאי אין עדים בב"ד מחללין, ולא במסופק, והרי לעיל [מ"ו] אפי' בודאי יש עדים שם מחללין משום ספק שמא יכשלו לע"ל. ואת"ל עכ"פ ספק דאורייתא לא גרע מודאי דרבנן דהיכא דהוי עשה דרבים דחי לאיסור דאורייתא [כברכות דל"ז ב'], וה"נ עשה דרבים ניהו לקדש ע"פ ראייה. ליתא, דדוקא לעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים דמשחרר עבדו עובר אעשה, אבל ל"ת אין כח ביד חכמים לעקור רק בשב וא"ת [כיבמות ד"כ ע"ב], וכ"ש חלול שבת דהוא איסור כרת, דאפילו עשה דאורייתא לא דחי ללאו של כרת [כיבמות ד"ד א']. ותו שבת ויו"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה [כפסחים דפ"ד א']. ונ"ל דהכא שאני דגלי קרא דאפילו ספק ניחל שבתא. דאל"כ, אין לך שום עדות החודש דליחל עלה שבתא, שלא יהא ספק שמא לא יצטרכו שם. להכי לא גמרינן מנה] [ועי' תוי"ט הכא]: 
+
+Chapter 2
+
+[ואע"ג דאמרינן [מ"ק כ"ט א' וברכות דס"ד] דאל יאמר "בשלום כ"א לשלום". נ"ל ע"פ מ"ש הכותב סוף ברבות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה"ט נ"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב [כע"ז ד"ג א'.]. אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה"ר שידנוך בעה"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר"ג שבא אצלו ר"י, אילו א"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א"ל בא בשלום, ר"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא"ת עכ"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ"א דבהורו ב"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר"ע דקאמר בש"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א"כ בכל הוראות ב"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע"פ העדים וכמש"כ לעיל [סי' מ"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר"ע, שהוא לימוד חדש]: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+כך פירש הרמב"ם הכא, ובפ"ב משופר. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ"ל דגם לרש"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ"ש רש"י דבמקדש דוקא, היינו לס"ד דש"ס [ד"ל ע"א], אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ"ש רש"י בגמרא, וז"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ"ל. מיהו קצת ק' א"כ דס"ד דמקשן מקדש ממש, א"כ ל"ל לש"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי"ל. אב"י כוונת ע"ר נ"י שכתב וי"ל, ר"ל לפמ"ש תוס' ר"פ ד"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע"ש]: 
+כך נ"ל, ומצינו דוגמתו בפ"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה"ט [וכמג"א ער"ה סק"ז]. ומה"ט מותר נמי לקרות ביו"כ לאור הנר, דאימת זמן יו"כ עליו. ה"נ אימת זמן ב"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א"כ אמאי מותר שלא בפני ב"ד. וגם מ"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב"ר. כדקאמר בש"ס. וי"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת [כסוכה פ"ד מ"ב]. תקיעת שופר שאני דלא כ"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י"ל דהכא שאני דכ"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל"ג שיוציא הסכין. דנ"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש [ועי' סוכה פ"ד סי' י']. ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא"צ שילך אצל בקי ללמוד]: 
+ותמוה דברי הר"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש"ס. ואי"ל כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע"כ ר"ל אבל גם מלמדין, כרתוי"ט. ליתא דא"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ"ה דנקט הש"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ"ע: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,103 @@
+Boaz on Mishnah Shabbat
+בועז על משנה שבת
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+וכ"כ הר"ב. והוסיף וז"ל או שנטל [וכו'] והניח ברה"ר. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל קשה למסקנת הש"ס דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. וא"כ ה"נ הנחה. א"כ אף בלא הניח בקרקע. מיד שהוציא ידו לרשות שגופו שם. הוה כהנחת חפץ. ואף דגם רש"י כתב כן. י"ל שכך דרכו בקודש לפרש לפי הס"ד (כתוי"ט פאה פ"א מ"ב). ואף דלתוס' ישנים האבעיא רק לענין עקירה. אבל הנחה ודאי הוה. מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל כן. אבל לר"ב ק'. וצ"ע. עכ"ל. ותמהני מאד על דברי הגאון הנ"ל. דהרי לקמן (דצ"ב א') אמרי'. דמתני' איירי בלמעלה מג' דפטור בהנחה דיד [א) צ"ע דהתם מיירי רק דפשט ידו לחוץ וכאן ידו וגופו ברשות אחת הן ועי' רמב"ם פי"ג ה"ב וה"ו.]. ועי' עוד תוס' כתובות (דל"א ב' ד"ה רב אשי): 
+ועי' תוי"ט. וכתב עליו הגאון הנ"ל וז"ל. ויש נ"מ למה דקיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכל התורה. חוץ ממומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכתב בית הלל סי' ב' אפילו מומר לחלל שבת מדרבנן. א"כ היכא דפטור אבל אסור מצד שבת. עכ"פ כשהיה בפרהסיא הוה מומר לכה"ת. משום הכי קאמר. דמצד שבת פטור ומותר. אבל אי משום דעבר אלפני עור. אין חלוק בין אם הל"ע הוא על שבת או על איסור אחר. הרי עבר רק אלפני עור. ואינו מומר לכה"ת. עכ"ל: [אב"י כבר כ' השמ"ח דמומר לחלל שבת מומר לכה"ת. דוקא בדאורייתא. לא בדרבנן. דלא כב"ה. ועי' בפ"ח י"ד בקו"א ס"ב. ובפ"מ לא"ח בפתיחה חלק ד'. אכן בל"ז אני תמה על הגאון הנ"ל. למה הוצרך להביא ממרחק לחמו. ראיה מהב"ה. והלא דין מפורש הוא בא"ח (שפ"ה ס"ג). דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא. אפי' אינו מחלל רק בדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים]. 
+ולש"ך בי"ד (קנ"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש"ך שם. והרי מומר ג"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ"ק דע"ז. וז"ל פסק בסמ"ג דאסור ליתן יי"נ למומר. דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע"כ. וכ"כ תוס' שם (ד"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א"כ תימה על הש"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה"ה. וע"כ צ"ל דתוס' ורא"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע"ז. וכרמ"א בי"ד קנ"א שכ' דעתם בשם י"א. ונ"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא"ש כאן אף במומר אסור עכ"פ מדרבנן. דאי כש"ך דמותר לגמרי. א"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי"ד רנ"א ב'). מיהו מ"מ ק"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה"ר (כדמשמע שבת י"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ"ע.] וצ"ל דמיירי שהחפץ של עובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע"מ להוציא. או י"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור: 
+הקשה אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל לרש"י (ד"ג א') ד"ה פטור אבל אסור. ולרא"ש רפ"א. דעקירה בלי הנחה או להיפך מדרבנן. ונ"מ להקל בשעת הדחק לצורך מילה [אב"י כלומר. אף למה שפסק בא"ח (סי' שמ"ה ס"ז) דגם האידנא אף שאין ס' רבוא בוקעין ברחוב. איכא רה"ר. מ"מ מותר לומר לעובד כוכבים להוציא התינוק מהבית ויטלטלנו אח"כ הישראל פחות פחות מד' אמות. ואח"כ מכניסו העובד כוכבים מרה"ר לבהכ"נ. דהרי עקירה בלי הנחה הוה שבות. ואמירה לעובד כוכבים ג"כ שבות. ושבות דשבות במקום מצוה ל"ג כסי' ש"ז ס"ה]. וכך כ' ג"כ רט"ז (סי' רס"ו סק"ד. וסס"י של"א). וק"ל מ"ש מח"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי. ואילה"ק דעכ"פ להוי כב' שעשו. דזה שיכול חייב (כלקמן פ"י) וה"נ העוקר יכול להניח והמניח א"י לעקור. י"ל דשאני הכא דהעוקר לא סייע בהנחה. אמנם ק"ל לרשב"ל דחצי שיעור מותר מה"ת (כיומא דע"ד א'). הרי כ' בעשותה. בעשה כולה ולא מקצתה (כשבת צ"ב ב'). ומדמיעטו מקרבן ש"מ דחייב. ודוחק לומר דהיינו בפעולות אסורות ולא באכילות אסורות. דמ"ש. ואת"ל דדוקא בעשו שנים מלאכה ביחד צריך התם הך קרא. משא"כ באכל או עשה באמת רק חצי שיעור. ליתא. דהרי אפי' בלא נעשה רק חצי המלאכה. נמי מצריך קרא ועשה אחת. עד שיעשה כולה. למעוטי מקרבן (כשבת ק"ג ב'). ונ"ל. דהתם רק מדכתיב מאחת. דמשמע אפי' חצי'. מצריך קרא דעשה אחת. אבל באמת פטור לגמרי. עכ"ל אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ונאום עבדא קמי מרא. שפתותיו נוטפות מרה. מ"ש אאמ"ו הגזצוק"ל על קושיא הראשונה מח"ש. דרק מחד שמא אסור ח"ש. נ"ל כוונתו הקדושה. דרק כשהאיסור הוא מין א' שייך ח"ש. אבל כל שנעשה האיסור ע"י ב' דברים. כל שלא נעשה ב' הדברים יחד אין כאן איסור כלל. ולא שייך בזה ח"ש. תדע דאל"כ בשר וחלב. צמר ופשתים. שור וחמור. מים וגרעין בחמץ. וכי ס"ד שיהא כל א' לבד אסור מטעם ח"ש וה"נ עקירה והנחה. ואפ"ה אסרו חכמים עקירה בלי הנחה. משום דלא לגמרי דמי לבו"ח ואינך. משום דהנך באמת ב' דברים. משא"כ עקירה והנחה אינן רק ב' פעולות בגוף א'. ודמי לח"ש. אמנם ק"ל ממ"ד בשבת (דמ"ה א') בקוץ ברה"ר מטלטלו פחות פחות מד' אמות. וק"ל מ"ש מהא דאמרי' ריש מי שהחשיך דנותן כיסו לעובד כוכבים. ובאין עובד כוכבים נותנו ע"ג חמורו. ואמרי' שם בגמ' דעוד א' היתה ולא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלדים הסתר דבר. וק' למה גלוה בקוץ ברה"ר. ואת"ל כיון דפחות פחות מד"א רק מדרבנן אסור. א"כ דוקא בקוץ דאיכא צערא גופו ל"ג בה רבנן (ככתובות ד"ס ע"א). אבל בכיסו. דליכא אלא הפסד ממונו. אף דגם במקום פסידא ל"ג רבנן (כלשם). עכ"פ אינו שוה בכל דוכתא לצערא דגופא (כב"ק פ"ח מ"ז). ואיכא דוכתא דבמקום צערא ל"ג ובמקום פסידא גזרו. עכ"פ למה יהיה פחות פחות מד"א שרי בצערא דגופא. הרי אסור מן התורה. מדהו"ל ח"ש במין א'. ואת"ל דח"ש שייך רק באכילות ולא בפעולות. כמ"ש השאגת ארי' (סי' פ"א) לענין בל יראה. דאינו אסור בח"ש. וכדאשכחן בבצק שבסדקי עריבה (פסחים דמ"ה א). לפע"ד יש לחלק. דדוקא בבל יראה. דאף בשיעור שלם לא לקי. אי משום דניתק לעשה (כפסחים צ"ה א'). אי משום דאין בו מעשה (כרמב"ם פ"א מחמץ ומצה). ולהכי מדקיל איסורי' גם ח"ש שלו קיל ומותר לכתחילה. אבל שאר כעולות גם ח"ש מהן אסור מדאו' דמ"ש מאכילות. אמנם נ"ל. לבתר מ"ש רפ"מ בי"ד בהקדמה לתערובות. ב' פירושי' בחזי לאצטרופי. אי משום דאם יאכל תוך כדא"פ עוד ח"ש. ילקה גם על ח"ש הראשון ש��צטרף לזה. או משום דחצי זית וחצי זית הוא שיעור שלם. ואני הטעמתי הטעם הב'. דכוונתו דאי נימא דח"ש מותר מה"ת. א"כ למה בו"ח חדוש דכל חדא וחדא שרי ובהדי הדדי אסור (פסחים דמ"ד ב'). ומאי חדושא הרי כל איסור כך הוא. כל חלק וחלק שבו שרי ובהדדי אסור. אלא ש"מ דבאמת בכל איסורי' כל ח"ש שבו שם איסור דאורייתא עליו מדחזי לאצטרופי בשם איסור ולהכי אסור מה"ת. אולם הנ"מ בין הנך ב' טעמי' הוא. בכל איסור שהוא מכח הזמן. כגון דעשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת. או באכל ח"ש או עשה חצי מלאכה במוצאי יו"כ או אכל ח"ש חמץ במוצאי פסח. לטעם א' פטור. ולטעם ב' חייב. והנה לפי הגמ' הנ"ל דפחות פחות מד"א מותר מדאו' ע"כ מוכח כטעם א'. דח"ש אסור רק משום דחזי לאצטרופי לח"ש שאח"כ. א"כ בהולכה פחות פחות מד"א כיון שכבר עשה הנחה. א"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח"כ. וכ"כ עקירה בלי הנחה. כיון שאחר שעקר לקחה אחר מידו. תו א"א שיצטרף לו הנחה. ושרי. ורק מדרבנן אסור מדדמי לח"ש. ובני הרב המאה"ג מהרב"י שליט"א תירץ. דשאני איסורי דמלאכת שבת. דכיון דממשכן ילפינן להו (כשבת ד"צ ועירובין די"ז). וא"כ עקירה או הנחה לחוד. כיון דאין שם מלאכה עליו מותר לגמרי מדאורייתא: 
+מ"ש הר"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי"ף (ב"י א"ח רנ"ב). ולפ"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי"ל כרמב"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא"ח רנ"ב וש"א). להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב) "לא יצא אדם" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ"פ קשה באו"ח רנ"ב. דנקט אדם. א"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רה"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ב סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]: 
+כתב הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ"כ הרמב"ם. מיהו י"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר"א דהורג כנה חייב וק' א"כ אמאי נקט כליו. הו"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ"א. דר"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י"ל דפלוי הראש שהוא ע"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב"ח ס"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י"ל דפלוי ראש מדא"א רק ע"י אחר מעיקרא ל"ג עלה. ועדיין צ"ע. עכ"ל הגאון הגדול הנ"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד"א כיון דאין פולין לכ"ע אפי' לר"א רק מד"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד"ס ע"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די"ט ב'). סד"א דל"ג בה רבנן. וכמו דל"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא"ח סס"י שי"ב). קמ"ל דאפ"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש"ס ק"ז ב']. ואפשר דמה"ט נמי נקט רמ"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ"ש הגאון הנ"ל דמי שמניח א"ע לפלות ראשו ע"י אחר. הו"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה"ג מהרב"י שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א"כ גם לב"ח שרי. ועד כאן קאסר הב"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ"ש הרט"ז (סער"ה סק"ג): 
+אב"י כך כ' הר"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש"ס ק' דהו"ל עכ"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ"ה חיישינן. [אלא דש"ס מדייק דעכ"פ הו"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש"מ דהיו זהירין בל"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב"א דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש"מ כדאמרן]: 
+ואע"ג דהעובר על דברי ב"ה חייב מיתה (כברכות פ"א מ"ג) ואי"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ"ז במקום שאכל (ברכות פ"ח מ"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב"ש. ואפ"ה שרי. ונ"ל דמזה מוכח כרא"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא"כ בהטייה דק"ש. כיון דב"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה: 
+
+Chapter 2
+
+וכן כ' הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מו"ה עקיבא שליט"א וז"ל. טעם הא' כ' הרמב"ם פ"ו משבת (אמר המחבר גם רש"י כ"כ דכ"א א'). וטעם ב' כ' הרמב"ם בפירושו. וק"ל לטעם ב' למה אסור להדליק מהן נר חנוכה בשבת. למ"ד מותר להשתמש לאורה. וצ"ע. קרא הקורא בהרים לפע"ד אין זו קושי' ואדרבה טפי מהתם נ"ל ראי' לרמב"ם בפירושו. ואי לטעם קמא שמא יטה. ק' מדכלל וקאמר (שבת כ"א א') שכל שמנים שאין מדליקין בשבת. אין מדליקין בחנוכה. מדסתם משמע דכלל נמי שמנים שריחן רע. ואמאי הרי בהנך אין הטעם שמא יטה. רק שמא יניחנו ויצא (כשבת כ"ה ב'). וא"כ אמאי לא ידליקן בחנוכה בשבת. אע"כ כיון דהא דנר בשבת במקום סעודה חובה. הוא רק שלא יאכל בחושך (כתוס' בשבת כ"ה ב'). וכיון דלהך מ"ד מותר להשתמש בנר חנוכה. א"כ א"צ נר אחר במקום סעודה וכשיהי' ריחו רע יניחנו יוצא ויאכל בחושך. א"כ ה"ה נמי כשלא ידלק יפה חיישי' שיניחנו ויצא: 
+[*ותמוה היכא אשכחן כה"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ"ה בעשאו בזמן ידוע הו"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו"ל מצוה. אפ"ה בעשאה בזמן הנ"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ"ה כשהדליקו לכבוד יו"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ"ה כשמדליקו לכבוד יו"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק"ו. וא"כ ה"נ נימא ק"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו"ט ושבת. ק"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו"ט ושבת. ואת"ל דה"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד"ח). ליתא דא"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק"ג ב') דאין לומר בהמ"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י"ל התם הבהמ"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב"א בהכוס. משא"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ"ה כיון דתכליתן דומין זל"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א"כ כ"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס"ד מדציונו הקב"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה"ט כמשא דחבילה. עכ"פ הרי ע"כ הש"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל"כ לא הוה שתק הש"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ"ל דה"ט דש"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו"ט רק מה שהוא לצורך יו"ט לבד. או לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו"ט. לצורך אכילתן. אע"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ"ט ל"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו"ט. משא"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה"ג לא שרי רחמנא ביו"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש"ס. שריפת תרומה עשה ויו"ט עשה ול"ת. ודו"ק. ועי' ברמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפלין כאחת: 
+וכן כ' הר"ב ע"ש וכ' הגאון הנ"ל. וז"ל ותוס' ביצה (דכ"ב) כ' דאין ר"נ דממהר הכבוי. דא"כ לא הו"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט"ז מ"ה). רק ר"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא"ש א"כ בשפופרת שע"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו: 
+והר"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע"ד למד כן מש"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש"ה גם בחול אסור. ולפע"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ"ש הר"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ"ד מדליקין באוכמי. ומ"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה"ט נ"ל ג"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה"ה כל דדמי לי': 
+וכן כ' הר"ב. וכ' הגאון הנ"ל בשם ליקוטי מהרי"ל. שהוא מל' היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'). ור"ל קנה אגם. [*ואני המחבר לא הבנתי דהרי קרא דהיגאה גמא ר"ל היגדל קנה בלי אחו. וא"כ אין יכולין ליתן שמן בשפופרת אחו שהרי מנוקבת היא בקצה. והול"ל לא יסתום ויקוב. אב"י ול"מ נ"ל דכונת המהרי"ל לפרש המשנה דלא יקוב ר"ל שעושה חלל בקנה סתומה מהאגם ע"י שלוקח מתוכה הככיי. ליתן בתוכה השמן. או דמיירי בקנה שיש בה שרש למטה. וסתימה כעין קשר מלמעלה וחותך הסתימות האלו לנקב אותה מצד זה וזה]: 
+וכן כתב הר"ב. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל. וכ"כ רש"י. ולפ"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר"י. אלא ה"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ"ע דלמא הא דקאמר הש"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר"ל שלא הבהבה מבעו"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ"מ מדרצונו שידליק אח"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ"פ הו"ל פ"ר דניחא לי'. דחייב אף לר"ש כלקמן (דק"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו"ל פ"ר דניח"ל מכ"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח"ל בכבוי. הו"ל פ"ר וחייב. וצ"ע עכ"ל. אמר המחבר א"כ מאי האי דקאמר הש"ס (דל"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש"ס באמת הכי. נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא ד"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ"ד א' ד"ה ר"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולפי מ"ש תוס' לקמן (דמ"א ב') ד"ה מיחם דבמלאכה שא"צ לגופה אפי' פ"ר פטור. וכ"כ רכ"מ פ"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל"ג. א"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא א��שר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ"ר דניח"ל חייב. משא"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו"ל שפיר מלאכה שאצל"ג דפטור פ"ר. ולהכי לא סגי לש"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ"ש רש"י ור"ן הכא. ואפילו לרש"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ"ל לפמ"ש השלטי גבורים (ס"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג"כ דבר היתר. אע"ג דהוה פ"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ"ר. אף דהוה פ"ר שרי. עכ"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע"ז (די"ב) בנתפזרו מעות לפני ע"ז. לולא מ"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ"ר. אע"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ"ר. כשיחזיר אחוריו לע"ז. או כשתנטל הע"ז מכאן. א"כ ה"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ"ר כי האי פטור. משא"כ לקמן בעולשין א"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ"ר חייב. מיהו נ"ל דבע"ז לעיל משו"ה מותר אף דהוה פ"ר. כסברת ר"ן (חולין דרצ"א א') דמשו"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע"כ ע"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ"ר הו"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא"כ בע"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ"ר שרי. ודו"ק: 
+תמוה במתני'. למה נקט בכפל. ונ"ל ע"פ מה שמסתפק רמג"א (שמ"ב) אי ביה"ש של מוצאי שבת נמי ל"ג שבות שלצורך מצוה. דמספיקא לא פקעה הקדושה. להכי נקט הכא בכפל. דבין ביה"ש שבע"ש. דמסופק שמא כבר החשיך. או ביה"ש שבמוצאי שבת דמסופק שמא עדיין אין חשיכה. בתרוייהו אסור לעשר ודאי ושרי בדמאי. [אב"י כוון א"מ הגאון נ"י להמגיה לת"ח]: 
+מיהו לכאורה נ"ל ראיה לתוס' (עירובין ד"ל ע"ב ד"ה ולפרוש) דמתני' דלא כהלכתא. וכרבנן דס"ל דגזרו אשבות ביה"ש. דאי כרבי דל"ג אשבות. ומיירי בא"צ כלעיל. א"כ למה בסיפא בדמאי מותר להפריש שלא לצורך כלל. ואת"ל בדמאי מדהפרשתו רק מדרבנן. הו"ל דוגמת שבות דשבות. דמותר אף שלא לצורך כלל. עכ"פ ק"ל למה נקט דוקא הנך שלשה שבותין. הול"ל ספק חשיכה סא"ח. אין עושין שבות שלא לצורך כלל. אע"כ דמתני' כרבנן. דאפי' לצורך אסור שבות ביה"ש. ונקט שפיר הנך שלשה. אף ע"ג דכולהו צרכי שבת נינהו. דמעשר לאכילה. וטבילה לתשמיש כלים. ונרות לצורך מאור. אפ"ה אין שבות נדחה אפי' לצורך שבת. אמנם נ"ל דלא לחנם נקט התנא כלים ונרות ל"ר. לגלויי דמיירי בא"צ לדחות השבות כ"א להרווחה בעלמא. להשתמש בכלים ונרות רבים. וכ"כ מעשר בכה"ג מיירי. בא"צ לו רק להרווחה בעלמא. ובכה"ג לכ"ע גזרו אשבות ביה"ש. עד שיהיה לו צורך ממש לדחות השבות: 
+
+Chapter 3
+
+כ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. ק' דמ"מ נגזור שמא יגיס דחייב משום מבשל. ועי' חי' רשב"א פ"ק במאי דאמרי' בעקורה וטוחה. דלפי תרוצו בתרא. מיירי הכא בנתבשל כמאכל ב"ד. ואז אף כשיגיס א"ח משום מבשל. לפ"ז בלא הגיע למאב"ד אסור להשהות אף בגרוף. ומזה תמוה לי על דבריו בחי' כאן. דהאריך אי מותר להשהות בגרוף בלא הגיע למאב"ד. אי חיישינן לחתוי. ולא העיר שמא יגיס. ודוחק לומר דסמך א"ע אמ"ש בפ"ק דבאינה טוחה אסור שמא יגיס. והכא בטוחה מיירי. ואפ"ה איכא חשש דיחתה. עכ"ל. אמר המחבר ת"ל כי כבר אשכחנא מרגניתא דא. וכוונתי לדעת קדושים לעיל סי' ה'. ולפמ"ש מוכח לקרב בב' ידים מה שדחה הגאון הנ"ל באמת הבנין שבידו. דע"כ רשב"א כך דעתו: 
+כ' רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל ז"ל. תמוה דבתבשיל לבד פליגי. ונ"ל דתבשיל לרבותא דהיתר בגרוף וקטום. וחמין לרבותא דאיסור. בלא גרוף וקטום עכ"ל: 
+וכתבו התוס' דמ"ב ב' ד"ה לכל. דדוקא תבלין אין מתבשלין בכ"ר לר"י. אבל בשאר מילי מודה. עכ"ל. והקשה אדם המעלה הקשה כברזל. ה"נ הרב המאה"ג החרוץ מהו' ליזר מדריזן שליט"א. דזה נגד משנה ערוכה פ"א דמעשר מ"ז. דגם בשמן ס"ל לר"י דאינו מתבשל בכ"ר רק בחומץ וציר. עכ"ל. והשבתיו ב' תשובות בדבר. חדא הרי כל עיקר חילוק של תבלין משאר מילי. אינו רק מדבאין למתק לא מחזי כמבשל. וכמ"ש תוס' (לעיל ל"ט א' ד"ה כל). והרי שמן ג"כ בא למתק. והרי הרמב"ם בפ"ב דערלה מ"י כ' בפירוש דגם שמן בכלל תבלין. (ועי' תוס' מ"ק די"ג ב' ד"ה בתבלין). ותו אף לפי דעת מעלתו דתבלין דהכא תבלין ממש. והן לבד קשין לבשל. עכ"פ מי דמי אור דקובע למעשר רק מד"ס (כרמב"ם פ"ג ה"ג ופ"ד ה"ב דמעשר). לבישול שבת דאורייתא. והרי באמת אמרי בירושלמי (רפ"ד דמעשר). דדוקא בכובש כ"צ ובשלוק דוקא בשלוק כ"צ. קובע למעשר. ע"כ. וא"כ וכי ס"ד דבשבת נמי בעי בישול כ"צ. וטעם חילוק דיניהן נ"ל. משום דקביעת אור ודומיו למעשר. הוא משום דאז נגמר מלאכתו. ולכן בעי בישול גמור. משא"כ בשבת סגי כשהיא מלאכת מחשבת בין לקולא בין לחומרא (כביצה י"ג ב'). מיהו כל זה לשיטת מעלתו נ"י. אבל תמהני איך העלים עימו השנונים מלחקור מה בעי רבעתו"ס בזה. ומה נ"מ מה ס"ל לר"י והרי לא קיי"ל כוותיה. ואעתיק לכ"מ ידידי נ"י מ"ש זה כמה בגליון ש"ס שלי. וז"ל שם. נ"ל דכוונת תוס' דאל"כ האיך לא פליג ר"י בכל מתני' דלעיל באנטיכי ומיחם. ואי"ל דבאמת ר"י אכולהו קאי. ליתא דהרי לעיל (דמ"א ב') אדרבה מוקמינן מתני' דמיחם כר"י. אע"כ כדבריהם. א"כ בזה יתישב יפה קו' רפ"מ. דמ"ש תוס' תבלין דוקא. לאו לאפוקי שאר מיני קאתי. רק לאפוקי אנטיכי ומיחם דלעיל. וטעם דבריהם נ"ל דדוקא בנתן דבר קר לחם. והוא דבר לח שמתערב יפה. מתבטל החמימות. משא"כ אנטיכי הכל חם. ומשא"כ מיחם אף שנותן לתוכו צוננים. נחושתן עומד לעצמו ואינו מתערב. כדקאמר ר"נ לעיל מפני שנחושתה מחממתה: 
+
+Chapter 4
+
+אב"י אף דרמב"ם ור"ב פרשו דדוקא לחין מחמת עצמן. לא מחמת דבר אחר. זהו לשיטת רש"י בגמ' (דמ"ט א') דלחין מחמת עצמן מחמם טפי מלחין מחמת דבר אחר. אמנם אאמ"ו גאון ישראל שליט"א. הלך אחר פסק ההלכה (בא"ח רנ"ז מג"א סק"י) דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור. וע"כ כ' סתם ולא חילק. וגם רמב"ם חזר בו ממ"ש בפירושו. דכ' בפ"ד משבת ה"א. וז"ל. לחים אפילו מחמת עצמן. אלמא דמחמת עצמן גרע ממחמת דבר אחר: 
+
+Chapter 5
+
+ונ"ל שזה אינו אותו לוד שבחלק בנימין (כמגילה ד"ד א'). שהיתה בגבול מערב א"י סמוך לגבול ח"ל (כגיטין רפ"א מ"א). ושם הי' ב"ד של ר"א (כסנהדרין דל"ב ב'). והיתה כמהלך יום מירושלים (כמעשר שני פ"ה מ"ב). ונקרא כעת המקום ההוא לאדא. אבל הך דהכא הרי אמרי' בגמ' שהוא חמרא לובא. וכ' תוס' דלובא הוא מצרים. ונקרא כ"כ בתנ"ך (דה"ב י"ב ג'. ונחום ג' ט') וכן עוד היום יש מדינה בדרומית מצרים שנקראת לִבְיֶען. והיא הנקראת לפנים לוד. וכן אשכחנא בישעי' (ס"ו פי"ט) ובירמיה (מ"ו פ"ט) וביחזקאל (כ"ז פ"י ול' פ"ה). וכן כתיב ומצרים ילד את לודים (בראשית י' פי"ג). ושם הי' מושב גזלנים (פסחים י"ב ב'). והיו אוכלים בשר אדם (כרש"י שבת ד"י ע"א). ולהם מכר א"ע ריש לקיש קודם שחזר בתשובה (כגיטין דמ"ז א'). אמנם אותו לוד שנזכר בתורה (בראשית י' פכ"ב) בבני שם. לוד שלישי הי'. באזיען הקטנה שנקרא כעת לידייען. והוא מח"ל: 
+וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך. כ' תוס' דליכא רק במחמר בהמתו ואני מסופק אם נשים מצווין בשביתת בהמה. היכא דליכא משום מחמר. דהרי הוה רק עשה. ומ"ע שהז"ג נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור. י"ל דוקא קידוש. דהוא זכירה. אבל מ"ע דשבת י"ל דפטירי. וער"ן פ' כל כתבי. שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים. ועב"י ססרצ"א. וצ"ע לדינא. עכ"ל. אמר המחבר במחכ"ת הגאון הנ"ל אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקן מפרת שכנתו של ראב"ע. ודוחק לומר דלהגאון הנ"ל רק מדרבנן היתה אסורה. מלבד שזה דוחק גדול. דהרי דומיא דפרת איש נקט לה דאסור מדאורייתא. וגם הגאון הנ"ל לא התכוון לזה. מדלא הזכיר המשנה הנ"ל ולומר דהתם רק מדרבנן מיירי. תו ק' למה נרחיק הפלוגתות. דהרי לראב"ע ודאי שרי לגמרי אפי' לאיש (כפ"ב דביצה). וכן משמע נמי בירושלמי דפליג ארבנן ושרי לגמרי. וע"כ דס"ל כשמואל (שבת נ"ב א') דלנוי מותר לגמרי. וא"כ רבנן אף דס"ל כדקיי"ל (א"ח ש"ה סי"ז) דאף לנוי אסור מדאורייתא. עכ"פ איך יחמירו עוד דאף דבכל דוכתא לא מצינו שהחמירו באשה בעשה שהז"ג. הכא גם באשה החמירו. זו פלוגתא כפולה ורחוקה היא. ותו דא"כ כשלא מחה בה למה נקראת על שמו. שיהיה שקול כאילו הוא עצמו עשה כן. הרי בדידה הוה רק מדרבנן. ובדידיה אסור מדאורייתא. ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ואף דבירושלמי י"א דשל אשתו היתה. לפ"ז י"ל דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ"פ בגמ' דילן משמע טפי דשל שכנתו ממש היתה ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן אפשר שאח"כ נשאה. וגם להך ירושלמי לא התכוון הגאון הנ"ל. דהרי לא זכר המשנה כלל. ותו ק' למה באמת ראב"ע לא מחה בה. דאף דלדידיה שרי. הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל משום דראב"ע גם הוא מפי רבים שמע. ומה"ט לא חזר בו (כעדיות פ"ה מ"ז). ליתא. דאדרבה משם ראי' דרק הוא בעצמו מה"ט לא חזר משמועתו. אבל לאחר אסור לעשות כיחיד נגד רבים. דהרי עקביא קאמר התם לבנו אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים. מוטב להניח דברי היחיד ולעשות כמרובים. אע"כ דידע שלא תשמע לו. ולהכי לא אמר לה ולא מידי. דבכה"ג ס"ל דאפי' בדאורייתא א"צ למחות. דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין (כביצה ד"ל ע"א). ואפשר דראב"ע ורבנן פליגי בפלוגתא אי תוכחה עד נזיפה או עד הכאה (כערכין דט"ז ב'). רק מדשתק הנשיא לא היה בידם למחות כלל. ויהיה איך שיהיה הא תינח אי לרבנן שביתת בהמה של אשה דאו'. להכי קראוה על שמו דס"ל כדקיי"ל (א"ח תר"ח) דבדבר המפורש בתורה. אפילו בדידע שלא ישמע לו. אפ"ה מחויב למחות עד הכאה וקללה. אבל אי נימא דלרבנן אשה רק מדרבנן מצווה על שביתת בהמתה. א"כ למה קראוה על שמו. הרי גם לדידהו לא הי' צריך למחות. ככל מילי דרבנן או שאינו מפורש בתורה (כביצה הנ"ל ותוס' שם). גם בל"ז לא ידענא מה יכריחנו להוציא משנה דפרה ממשמעותא דכולא פרקן. דכולו מדאורייתא קמיירי. וה"נ באשה: 
+
+Chapter 6
+
+וק"ל הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפי' בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב"ש אה"ע קט"ו סק"ט). והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין (כא"ח ש"ה סי"א ותרע"א ס"ח. וי"ד פ"ז ש"ך סק"ו). ואי"ל דהכא בבתולה מיירי. דהרי בש"ס (דס"ד ב') קאמר הטעם שהתירו לה אלו שלא תתגנה על בעלה. וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה. וע"י שיתעבה השבכה. תראה כבעלת בשר וכמו כן צ"ל ביבמות (קט"ז ב') ע"ש. ובכה"ג אפי' ברה"ר שרי. דומיא דנזמי אוזן לעיל י"ב. זהו דוחק. ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי (כב"ש שם). ובהא מיושב קו' תוס' במכילתין (דנ"ז ב') ד"ה אין. דלמה לא נקט ברישא דברה"ר אסור פאה. ולדברינו מיושב שפיר. דלהכי לא נקט לה התם משום דבל"ז אסור. מיהו לדברי תוס' שם. נ"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט. וניכר ע"י השבכה שאינן שערותיה (ועי' מג"א ע"ה סק"ה. ועטרת זקנים ואשל שם סק"ה. ותשו' ב"ש סי' י"ז. ובד"מ א"ח סי' ש"ג ז'. ובמשבצות שם סק"ט ובשלטי גבורים כאן בפרקן): 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ורש"י ור"ב כ' יין חלב ודבש. ושאלני י"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט"א למה לא הזכירו ג"כ שמן ומים. ונ"ל דמסתבר לרש"י ור"ב ור"ן. דר"ש לא פליג אהך כללא דאביי (דע"ח א') דכל דשכיח ול"ש. אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא. ושכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח החמור. דזהו מלתא דמסתבר. להכי רק ביין וחלב פליג וס"ל דבבציר מרביעית לא חשיב לאכילה. ובדבש נמי פליג אהך סברא דת"ק דמדאין ראוי דבר אחר לכתית. דלחשב מה"ט רפואת הכתית שכיח (כמ"ש רש"י שם ד"ה דבש). אלא ס"ל לר"ש דעכ"פ אכילת אדם מחשב טפי שכיח מרפואת בהמה. אבל אשמן לא פליג. דמדלא חזי כלל לאכילה בעינא (כברכות ל"ה ב'). אכילתו אפי' רק לא שכיח לא מקרי. והא ראי' דבש"ס (כאן דע"ח א') לא מייתי כלל דהטעם דמשערין בשמן בסיכה. משום דסיכתו שכיח ואכילתו לא שכיח. ש"מ דמדלא חזי בעינא אפי' לא שכיח לא מקרי. ואע"ג דחזי לאכילה ע"י אניגרון. ל"א דנשער כה"ג. וכבתבלין כדי לתבל ביצה קלה (כפ"ט מ"ה). דהתם תבלין לא חזי כלל בעינא. משא"כ בשמן דחזי לסיכה בעינא. מודה ר"ש דמשערין בסיכה דשכיח. וכ"כ במים לשוף הקילור מודה ר"ש. דמדשניהן לצורך אדם מחשבו תרויי' שכיח. ומשערי' לחומרא כדי קילור. אולם אפשר עוד. דרש"י ודעימי' נקטו הנך. דאפילו אהנך דרישא פליג. וכ"ש שמן ומים דסמוך לדברי ר"ש. דפליג עלייהו: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+כתב רתוי"ט דלהכי פסק הרמב"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק"ל א"כ הול"ל כמלא פי כלב (כפ"ז מ"ד). ואת"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי"ט משום טומאה לחוד פטור דהו"ל א"צ לגופה. [ועי' פ"ט ל"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ"ל דה"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב"י אמנם תמהני ארתוי"ט. במ"ש בסוף דבריו וז"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע"כ. וק"ל הרי הרמב"ם (פי"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא"כ איך כתב רתוי"ט אליבא דרמב"ם דפטור אחצי זית. ממ"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד"א דאפ"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ"פ ק"ל כקושית רמ"ל (הל' אבל פי"ד הכ"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב"א וריטב"א והרא"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ"ה. ותשובת רשב"א שס"ה). תו קשה על רתוי"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי"ט. ותו דלרתוי"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול"מ נ"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב"ם. והא דפטיר הרמב"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד"ס (כרמב"ם פ"ו ה"א מאהט"ו). עכ"פ אינו נחשב תיקון כ"כ בהוצאתן להיות נחשב עי"ז. משא"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א וז"ל וכ"כ רש"י ותמהני מנ"ל הא. הרי מדתני בברייתא רק שש. שהוא תיבה. אבל אא דאינו תיבה כלל לא. רק דהש"ס ר"ל דר"ש מחייב גם בזה. ומדדחי לה בסוף לא מצאנו מאן דמחייב באא. וכ"כ הה"מ פי"א. דרמב"ם ס"ל באא פטור ודוחק לומר דמתני' משום דסתמא תני "משם אחד" משמע דבכל ענין חייב. וצ"ע. ענא גדי מסנקא הנה רש"י ור"ן ור"ב כל הנביאים פה א' פי' דשם א' דמתני' ר"ל ב' אלפין. ולכן ראוי לנו להדחק כסומכוס לפנים ולפני ולפנים לקיים דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ושמותיהן אנו מזכירין לברכה. ומצאתי דאתי לידי משמע מוציא מיד משמע. שתורת אמת היתה בפיהם. מדאמרינן לעיל (שבת ע"ה ב') כ' אות א' גדולה כשתים פטור. משמע ודאי ברור דהא ב' אותיות שוות ממש אף שאינן תיבה א'. חייב. דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי. וכן בדין. דהרי הא דפטור באות א' גדולה. הוא משום דלא הוה דומיא דמשכן שהיו כותבין ב' אותיות א' בקרש זה וא' בקרש שבצדו כדי לזווגן כמ"ש רש"י התם (בד"ה כתב). וכדי לזווגן. מסתמא כתבו ב' אותיות דומות. וא"כ ע"כ ליכא מאן דס"ל כן רק ת"ק דמתני' דידן. והא דקאמר משם א'. היינו אא. דחי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ורק בשש. תת. מחייב. א"כ סוגי' דאות אחת גדולה כב'. דמשמע מנה דבב' אלפין חייב. אמאן תרמיי'. ותו נ"ל. דמסוגיין גופא נמי יש להוכיח דת"ק דמתני' בב' אלפין מחייב. דאי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ודוקא בשש תת מחייב. א"כ מה מקשה ר' יודא אדר' יודא לחוד. הו"ל להקשות גם ת"ק את"ק אהדדי. והכי הול"ל. והא איפכא שמעינן להו. דת"ק דברייתא ס"ל כר' יודא דמתני'. ור' יודא דברייתא ס"ל כת"ק דמתני'. אלא ודאי ת"ק דמתני' ור' יודא דברייתא רחוקים זמ"ז כממזרח למערב. דר' יודא דברייתא ס"ל דוקא בשש תת חייב. ות"ק דברייתא ס"ל דוקא בשם משמואל חייב. ות"ק דמתני' מדנקט סתמא "משם אחד". משמע ודאי דס"ל דאפילו בכתב אא נמי מחייב. וכן מוכח בירושלמי הכא. וז"ל. בכל לשון אפי' אלף אלפא. משמע ודאי כ"ש אלף אלף דחייב. מיהו אנן כר' יודא דברייתא קיי"ל (כרמב"ם פי"א משבת). וטעמי' נ"ל. דאע"ג דר' יודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי (כעירובין דמ"ו ב'). ומלבד זה הרי ר' יוסי נמוקו עמו (כגיטין דס"ז א') עכ"פ היינו נגד יחיד. ולא נגד רבים (כרתוי"ט פ"ה דמע"ש מ"ב). וכן כ' ג"כ הר"ן (נדרים דפ"א א ) ע"ש. א"כ הכא כולהו תנאי דמתני' ודברייתא פליגי עליה דר' יוסי דסגי בב' רשימות בעלמא. ולהכי לא קיי"ל כוותי'. וגם כר' יודא דמתני' אי אפשר דקיי"ל. מדס"ל סתום ועשאו פתוח כשר. וכדקאמר בש"ס. וזו אינה הלכה. א"כ לא נשאר לן רק ת"ק דסתם מתני' דהוא ר"מ (כסנהדרין דפ"ו א') דס"ל באא נמי מחייב. ור' יודא דברייתא דס"ל דוקא בשש תת מחייב. ור"מ ור' יודא הלכה כר' יודא (כעירובין דמ"ו ב' הנ"ל): 
+וכ"כ רתוי"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וק"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי"ל כן. וצ"ע. ותו ק"ל למ"ש הרמב"ם וז"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ"ע. עכלה"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק"א. דהרי ס"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי"ט שכ' בשם הרמב"ם אמלתא דר"י. וז"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר"י. דהרי קיי"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק"א. ולפעד"נ דמ"ש הרמב"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ"ש ר"י דא"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי"ל כוותי' דר"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב"ם פ"א משבת הי"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש"ס (לעיל דצ"ז ב') בס"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס"ל לר"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ"ש המ"מ (פ"ח משבת הי"ב) בשם הראב"ד. דבשם משמעון חייב. ע"ש. אמנם לפעד"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש"ס וגם הראב"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי"ל כוותי' דר"י וכמש"ל. וכן דרך הש"ס בכמה דוכתי. כמ"ש תוס' (כתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון מילה ע"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ"י שהרמב"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו וז"ל. "וזה שקר" ר"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב"ם (פי"ג משבת הכ"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג"כ חייב משום שהי' לרמב"ם גי' אחרת בש"ס שם. וכמ"ש המ"מ שם. עכ"פ הרי יש בש"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת"ק אתא למעוטי שא"צ לכתוב כל השם. ולר"ש ממעט קרא דא"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא"כ יפה כתב הרמב"ם דאנן קיי"ל כהך מ"ד דמסתבר לי' שא"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי"ט דיפה כ' רתוי"ט דכדברי הרמב"ם מבואר בברייתא. ר"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן הך סברא שכ' הרמב"ם: 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+כתב אאמ"ו הגאון הגדול זצוק"ל. וז"ל ה��' רתוי"ט למה חובל חייב בנצרר הדם כבסי' ג' הרי אין חובל חייב רק בצריך לדם כסי' ח'. ותירץ דבמתכוון שיצא דם סגי. אף דלא נתקיים מחשבתו. וכמתכוון לארוג ק' אמה. דחייב משארג רק ב' חוטין. ובמח"כ דרבינו. התם עכ"פ נגמר שיעורו (וכ"כ י"ל לעיל פי"א סי"ג). רק נ"ל דהא דחובל חייב רק בצריך לדם. היינו אליבא דר"י דס"ל מלאכות שאצל"ג חייב לפיכך משכחת לה שיהיה מתקן בחובל. כשצריך לדם לכלבו. ובא"צ לדם פטור. משום דמקלקל הוא. אבל הא דחייב בחובל אף בשרק נצרר הדם. היינו אליבא דר"ש. דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור. ולהכי מקלקל בחבורה חייב. וא"צ שיהיה צריך לדם. וגם פ"ח דב"ק מ"ה לר"י ח"מ כקלב"מ. [אב"י עי' שבת (דק"ו א') ורש"י שם כי משם מבואר כמ"ש אא"ז מ"ו הגזצוק"ל. ומה שרמז רבינו על פ"ח דב"ק. היינו לפמ"ש שם הרע"ב דטעמא דחייב בחובל. היינו משום דאף שהוא מקלקל. מתקן הוא יצרו. היינו נמי כר"י דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב. אבל לר"ש א"צ שיתקן כלל בחבורה ואפ"ה חייב. וכסנהדרין (דפ"ה). והא דצריך טעם מפרק וצובע אליבא דר"ש. י"ל דאע"ג דס"ל דמקלקל בחבורה חייב. עכ"פ צריך שיהי' להחובל שם מלאכה מה מהל"ט מלאכות. ובהא מתורץ עוד. מ"ש התוי"ט שם עוד. מהא דכ' הר"ב דקיי"ל כל המקלקלים פטורים. דהאי לאו כללא. ובאמת לפמ"ש כללא הוא. דהרי הר"ב כ' זה אליבא דר"י. ולדידי' הא אמרינן בגמ' כל המקלקלין פטורים אפי' חובל ומבעיר. גם מתורץ בזה מה שהקשה התוי"ט ד"ה שלא. דלמה לא כתבו דבבא זו דלא כהלכה. י"ל דה"ט משום דממילא שמעינן לה. מכח מה שהעלה לבסיף דקיי"ל כר"י]: שוב הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. לחד טעמא דחובל חייב משום מפרק. דהוא תולדה דדש. ק' א"כ למה כ' הרמב"ם פי"א. דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה. ולא כ' ג"כ חייב משום מפרק הדם. כמו אחובל. ואת"ל דמיירי בשוחט וא"צ לכלבו. מ"מ הרי בחובל להזיק פטור רק משום דמקלקל והא בשחיטה לא מקלקל (כוונתו דלהכי אפי' בא"צ לכלבו לתחייב) ודוחק לומר דמיירי בשחט ולא יצא דם או שיצא פחות מכגרוגרות. דפטור בדש. וצ"ע. עכ"ל. ואנא פורתא דגונדריתא קעבידנא דלפע"ד א"צ להדחק כן. אלא שוחט מיירי בא"צ לכלבו. ומה שהקשה הגאון על זה דעכ"פ לתחייב מדעכ"פ אינו מקלקל. במח"כ ליתא. דהא דחובל פטור בא"צ הדם לכלבו. היינו משום דמקלקל הוא במה שמפרק הדם. וא"כ בשחיטה נמי אע"ג דמתקן הוא בשחיטתו להתיר הבשר. עכ"פ אינו מתקן במה שמפרק הדם. והרי כל עיקר פי' הגאון הנ"ל הוא שיתחייב בשוחט משום מפרק. והרי בזה שמפרק הדם שיצא בשחיטה ג"כ מזיק הוא לטבח שיקל הבשר עי"ז (כחולין דקי"ג א'): 
+
+Chapter 15
+
+וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל ק"ל דהא דקושרין יריעות הוא לס"ד. ולבתר מסקינן שכן צדי חלזון וכו' ל"צ תו להך שכן קושרין חוטי יריעות דבצד חלזון גופא משכח"ל קשירה והתרה. והר"ב גופי' בפרק כלל גדול כ' על שניהן שכן צדי חלזון. וצ"ע. עכ"ל. והיה כאוב מארץ קול עלה נידף אישות ברי' שאין לה עינים. הר"ב לישנא דרש"י נקט ואתא. שכן כ' רש"י הכא בלשונו הטהור. וכי ס"ד דאשתמיטתא לרבותינו שניהן מסקנא דסוגיא הנ"ל. אולם לפע"ד אין אנו צריכים לומר דרש"י כתב כאן לפי הס"ד. כדרכו בקודש. רק דבל"ז ק' ויש לדקדק בסוגיא דשבת (דע"ד ב'). מה נ"מ אי נימא דבמסקנא דגמ' דיליף שכן צדי חלזון. הדר נמי בקושר ממאי דבעי למילף מתחילה מקושרי יריעות. או דנימא דרק מתיר צריך למילף מרשת. אבל קושר במלתא קמייתא קאי. דיליף מקושר יריעות. ומה נ"מ אי יליף קושר מקושרי יריעות או מקושר רשתי חלזון. ע"כ צ"ל משום דלרי"ף ורמב"ם אינו חייב רק בקשר קיימא והוא מע��ה אומן (כרט"ז א"ח שי"ז סק"א). א"כ י"ל דבס"ד בגמ'. הו"א דחייב נמי אקשר קיימא אפי' אינו מעשה אומן כקשירת חוט שנפסק ביריעה. ולמסקנא מדיליף מקושר חוטי רשת. אינו חייב רק בקשר אומן. ודייק הש"ס כן שגם קשר ילפינן מרשת. ומדנקט קושר ומתיר כי הדדי. ש"מ דבחד גוף מיירי. ור"ל ברשת. וכן מוכח לכאורה מלשון הגמ' דבמסקנא הדר נמי מקושר בילפותא קמייתא. מדנקט במסקנא שכן צדי חלזון קושר ומתיר. מיהו רש"י לשיטתיה. דס"ל דבקשר קיימא אף שאינו מעשה אומן חייב. דחיק ומוקי אנפשיה דהא דנקיט במסקנא שכן קושר. ה"פ דאינו חייב רק במתיר ע"מ לקשור. וכ"כ רש"י שם להדיא ועי' תוס' שם. ורתוי"ט (פ"ז מ"ב ד"ה והמתיר): 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+אב"י עי' סי' ש"ג סי"ט. ואילה"ק מלקמן מ"ה דמותר לטלטל שברי כלים. אף דלענין טומאה לא הוו מנא כשנשבר. ואי"ל כמ"ש תוס' (שבת מ"ט ב' וקכ"ג א') דבשברי כלים מהני עכ"פ לטומאה כשמיחדן למלאכה משא"כ במחט לא מהני בי' יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותקון למיתוח. ליתא. דעכ"פ ק' עור לח אמאי אינו מתטלטל. הרי מהני בי' יחוד לענין טומאה. ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' (זבחים צ"ד א') דדוקא שברי כלים. דרגילים להשתמש בהן תשמיש אחר. להכי שרי לטלטלן. משא"כ במחט דכשניטל עוקצה רגילים לזרקה בין גרוטאות. וכגמ' כאן. וכן העלה רמג"א בסי' ש"ח סקכ"ד: 
+
+Chapter 18
+
+ובגמ' מקשינן מכדי תנא קוראין לה חכמה. מחללין עליה שבת לאתויי מאי ומשני להדליק לה הנר. והדר מקשי הא נמי פשיטא. פקוח נפש דוחה השבת. ומשני ל"צ בסומא. וא"צ רק ליתובא דעתה. ואפ"ה מחללינן. ורתוי"ט רצה להוכיח מכאן די"ב מיל דאורייתא. דאל"כ מה מקשה לאתויי מאי. הרי סיפא צריכה וצריכה דאפילו בדאורייתא מחללינן. ולפעד"נ דלא הועיל רבינו. דא"כ מה משני להדליק הנר. הרי כיון דגם בס"ד תחומין דאורייתא מאי איכא בין תחומין להדלקת הנר. והגמ' לא הדר מקשי אהך תירוץ קמא. רק פשיטא פקוח נפש דחי שבת. והו"ל להקשות הא תו ל"ל ואת"ל עכ"פ אף דתחומין דאורייתא. עכ"פ אין חייב מיתה עליו. וא"כ קמ"ל טובא דאפילו בחיוב סקילה מחללינן. עכ"פ ק"ל אפילו אי תחומין דאורייתא הוה מצי לאקשויי מיד ארישא פשיטא. פ"נ דוחה שבת. אלא ע"כ כרבינו ט"ז (ש"ל ב') דמילדת קורין לה אפילו בספק שתלד. א"כ אכה"ג ליכא לאקשויי פשיטא. דדוקא בשכבר היא בסכנה ספק שתנצל או לא מספיקא מחללין שבת. אבל בספק שתלד וכי כשיכאיב לה טבורה. מספק נחלל שבת דשמא תלד השתא זה אינו פשיטא כל כך. א"כ נסתר ראיית רבתוי"ט. דלעולם מצינן למימר דתחומין דרבנן. רק דס"ד דמקשן דסיפא דומיא דרישא. דכיון דרק ספק הוא שמא תלד. רק בדרבנן מחללינן עליה השבת. ולהכי מקשי לאתויי מאי. ומשני. דסיפא מיירי בצריכה ודאי להדלקת הנר. דבצריכה ודאי מחללינן אף בדאורייתא. ואהא הדר תו מקשי כיון דודאי צריכה פשיטא. פיקוח נפש דוחה אפילו איסור דאורייתא. ומשני דקמ"ל בסומא דסבורה דצריכה. או צ"ל דלעולם תחומין דרבנן. ואפ"ה לא ק' קושי' רתוי"ט. דהרי הגמ' לא מקשי "הא תו ל"ל" אלא "לאתויי מאי" ור"ל דמדייק הגמ' מדשני תנא בלישניה. דברישא קאמר קורין לה ובסיפא קאמר ומחללין עליה. דמלת עליה משמע לרבות דבר שאירע בה שבעבור זה מחללין שבת עוד טפי מבתחומין ומה ניהו דבר שנתרבה בה. ומשני דברישא בספק לידה מחללין רק מדרבנן אבל סיפא דצריכה ודאי להדליק נר. מחללין אף בדאורייתא. א"נ נ"ל דבל"ז קשה לרתוי"ט אם כדבריו מנ"ל לש"ס באמת להוכיח דמדמדליקין נר לסומא אף שא"צ לנר רק להניח דעתה. הרי י"ל דטובא קמ"ל מתני' וברייתא דאפילו באיסור סקילה מחללינן ודו��א בצריך לה. אלא לעולם תחומין דרבנן ואפ"ה גמ' מקשי שפיר דהרי הגמ' לא קאמר מכדי תנא קורין לה חכמה. אלא מכדי תנא מילדין וקורין. א"כ ה"ק הרי מילדין וקורין תרווייהו מדרבנן. ול"ל תרווייהו. אע"כ דמלת קורין ר"ל אפילו יש בקריאה חילול דאורייתא כגון לכתוב לה שתבוא. תדע מדקאמר וקורין לה. ולא קאמר מביאין לה חכמה. ש"מ דבקריאה עצמה יש חילול שבת. ועל זה מקשי הגמ' שפיר א"כ מה קמ"ל תו במחללין: 
+
+Chapter 19
+
+ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבה ע"י המציצה אפשר שיסתכן. שע"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית ע"י (העבער). דאחר ששאף הרוח שבמינקת (העבער). מיץ היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ (בההעבער). ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע (כמג"א קע"ג א'. וקע"ט ח'. ובי"ד שט"ז ג'. ובאה"ע קנ"ו). ולכאורה הי' נראה לשמוע בקולם בכל כה"ג. דהרי אפי' בכריתות ומיתות ב"ד. שומעין לרופאין (כשבת קכ"ט א'. ויומא פ"ב א'. ונדה כ"ב ב') ואפי' להקל. מכ"ש כשנחוש רק משום סכנה. והם בקיאין בחששת סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ"כ נ"ל לבלי לזוז מדברי רז"ל. דלא דמי לרחיצה לקמן סי' ל"ב שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע. דהתם שאני דע"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד. אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ"כ אפשר שיסתכן ע"י הצבייה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במי (עקסטראקטום). או במים קרים. עכ"פ כיון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני. אין לנו אלא דברי חז"ל. דהרי אפי' בדברי תורה כשאין נפקא מנה שיעשה כן או כן. היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם. כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא (כפסחים קי"ד ב'). ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת. דבגמרא לא קאמר. רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל (כשבת קל"ג ב') גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו. כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו: 
+ורמג"א תקפ"ט ב' כתב בשם הרי"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים (בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן) שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,106 @@
+Boaz on Mishnah Shabbat
+בועז על משנה שבת
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Shabbat
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה שבת
+
+
+
+Chapter 1
+
+וכ"כ הר"ב. והוסיף וז"ל או שנטל [וכו'] והניח ברה"ר. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל קשה למסקנת הש"ס דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. וא"כ ה"נ הנחה. א"כ אף בלא הניח בקרקע. מיד שהוציא ידו לרשות שגופו שם. הוה כהנחת חפץ. ואף דגם רש"י כתב כן. י"ל שכך דרכו בקודש לפרש לפי הס"ד (כתוי"ט פאה פ"א מ"ב). ואף דלתוס' ישנים האבעיא רק לענין עקירה. אבל הנחה ודאי הוה. מ"מ י"ל דרש"י לא ס"ל כן. אבל לר"ב ק'. וצ"ע. עכ"ל. ותמהני מאד על דברי הגאון הנ"ל. דהרי לקמן (דצ"ב א') אמרי'. דמתני' איירי בלמעלה מג' דפטור בהנחה דיד [א) צ"ע דהתם מיירי רק דפשט ידו לחוץ וכאן ידו וגופו ברשות אחת הן ועי' רמב"ם פי"ג ה"ב וה"ו.]. ועי' עוד תוס' כתובות (דל"א ב' ד"ה רב אשי): 
+ועי' תוי"ט. וכתב עליו הגאון הנ"ל וז"ל. ויש נ"מ למה דקיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכל התורה. חוץ ממומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכתב בית הלל סי' ב' אפילו מומר לחלל שבת מדרבנן. א"כ היכא דפטור אבל אסור מצד שבת. עכ"פ כשהיה בפרהסיא הוה מומר לכה"ת. משום הכי קאמר. דמצד שבת פטור ומותר. אבל אי משום דעבר אלפני עור. אין חלוק בין אם הל"ע הוא על שבת או על איסור אחר. הרי עבר רק אלפני עור. ואינו מומר לכה"ת. עכ"ל: [אב"י כבר כ' השמ"ח דמומר לחלל שבת מומר לכה"ת. דוקא בדאורייתא. לא בדרבנן. דלא כב"ה. ועי' בפ"ח י"ד בקו"א ס"ב. ובפ"מ לא"ח בפתיחה חלק ד'. אכן בל"ז אני תמה על הגאון הנ"ל. למה הוצרך להביא ממרחק לחמו. ראיה מהב"ה. והלא דין מפורש הוא בא"ח (שפ"ה ס"ג). דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא. אפי' אינו מחלל רק בדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים]. 
+ולש"ך בי"ד (קנ"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש"ך שם. והרי מומר ג"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ"ק דע"ז. וז"ל פסק בסמ"ג דאסור ליתן יי"נ למומר. דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע"כ. וכ"כ תוס' שם (ד"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א"כ תימה על הש"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה"ה. וע"כ צ"ל דתוס' ורא"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע"ז. וכרמ"א בי"ד קנ"א שכ' דעתם בשם י"א. ונ"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא"ש כאן אף במומר אסור עכ"פ מדרבנן. דאי כש"ך דמותר לגמרי. א"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי"ד רנ"א ב'). מיהו מ"מ ק"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה"ר (כדמשמע שבת י"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ"ע.] וצ"ל דמיירי שהחפץ של ��ובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע"מ להוציא. או י"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור: 
+הקשה אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל. וז"ל לרש"י (ד"ג א') ד"ה פטור אבל אסור. ולרא"ש רפ"א. דעקירה בלי הנחה או להיפך מדרבנן. ונ"מ להקל בשעת הדחק לצורך מילה [אב"י כלומר. אף למה שפסק בא"ח (סי' שמ"ה ס"ז) דגם האידנא אף שאין ס' רבוא בוקעין ברחוב. איכא רה"ר. מ"מ מותר לומר לעובד כוכבים להוציא התינוק מהבית ויטלטלנו אח"כ הישראל פחות פחות מד' אמות. ואח"כ מכניסו העובד כוכבים מרה"ר לבהכ"נ. דהרי עקירה בלי הנחה הוה שבות. ואמירה לעובד כוכבים ג"כ שבות. ושבות דשבות במקום מצוה ל"ג כסי' ש"ז ס"ה]. וכך כ' ג"כ רט"ז (סי' רס"ו סק"ד. וסס"י של"א). וק"ל מ"ש מח"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי. ואילה"ק דעכ"פ להוי כב' שעשו. דזה שיכול חייב (כלקמן פ"י) וה"נ העוקר יכול להניח והמניח א"י לעקור. י"ל דשאני הכא דהעוקר לא סייע בהנחה. אמנם ק"ל לרשב"ל דחצי שיעור מותר מה"ת (כיומא דע"ד א'). הרי כ' בעשותה. בעשה כולה ולא מקצתה (כשבת צ"ב ב'). ומדמיעטו מקרבן ש"מ דחייב. ודוחק לומר דהיינו בפעולות אסורות ולא באכילות אסורות. דמ"ש. ואת"ל דדוקא בעשו שנים מלאכה ביחד צריך התם הך קרא. משא"כ באכל או עשה באמת רק חצי שיעור. ליתא. דהרי אפי' בלא נעשה רק חצי המלאכה. נמי מצריך קרא ועשה אחת. עד שיעשה כולה. למעוטי מקרבן (כשבת ק"ג ב'). ונ"ל. דהתם רק מדכתיב מאחת. דמשמע אפי' חצי'. מצריך קרא דעשה אחת. אבל באמת פטור לגמרי. עכ"ל אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ונאום עבדא קמי מרא. שפתותיו נוטפות מרה. מ"ש אאמ"ו הגזצוק"ל על קושיא הראשונה מח"ש. דרק מחד שמא אסור ח"ש. נ"ל כוונתו הקדושה. דרק כשהאיסור הוא מין א' שייך ח"ש. אבל כל שנעשה האיסור ע"י ב' דברים. כל שלא נעשה ב' הדברים יחד אין כאן איסור כלל. ולא שייך בזה ח"ש. תדע דאל"כ בשר וחלב. צמר ופשתים. שור וחמור. מים וגרעין בחמץ. וכי ס"ד שיהא כל א' לבד אסור מטעם ח"ש וה"נ עקירה והנחה. ואפ"ה אסרו חכמים עקירה בלי הנחה. משום דלא לגמרי דמי לבו"ח ואינך. משום דהנך באמת ב' דברים. משא"כ עקירה והנחה אינן רק ב' פעולות בגוף א'. ודמי לח"ש. אמנם ק"ל ממ"ד בשבת (דמ"ה א') בקוץ ברה"ר מטלטלו פחות פחות מד' אמות. וק"ל מ"ש מהא דאמרי' ריש מי שהחשיך דנותן כיסו לעובד כוכבים. ובאין עובד כוכבים נותנו ע"ג חמורו. ואמרי' שם בגמ' דעוד א' היתה ולא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלדים הסתר דבר. וק' למה גלוה בקוץ ברה"ר. ואת"ל כיון דפחות פחות מד"א רק מדרבנן אסור. א"כ דוקא בקוץ דאיכא צערא גופו ל"ג בה רבנן (ככתובות ד"ס ע"א). אבל בכיסו. דליכא אלא הפסד ממונו. אף דגם במקום פסידא ל"ג רבנן (כלשם). עכ"פ אינו שוה בכל דוכתא לצערא דגופא (כב"ק פ"ח מ"ז). ואיכא דוכתא דבמקום צערא ל"ג ובמקום פסידא גזרו. עכ"פ למה יהיה פחות פחות מד"א שרי בצערא דגופא. הרי אסור מן התורה. מדהו"ל ח"ש במין א'. ואת"ל דח"ש שייך רק באכילות ולא בפעולות. כמ"ש השאגת ארי' (סי' פ"א) לענין בל יראה. דאינו אסור בח"ש. וכדאשכחן בבצק שבסדקי עריבה (פסחים דמ"ה א). לפע"ד יש לחלק. דדוקא בבל יראה. דאף בשיעור שלם לא לקי. אי משום דניתק לעשה (כפסחים צ"ה א'). אי משום דאין בו מעשה (כרמב"ם פ"א מחמץ ומצה). ולהכי מדקיל איסורי' גם ח"ש שלו קיל ומותר לכתחילה. אבל שאר כעולות גם ח"ש מהן אסור מדאו' דמ"ש מאכילות. אמנם נ"ל. לבתר מ"ש רפ"מ בי"ד בהקדמה לתערובות. ב' פירושי' בחזי לאצטרופי. אי משום דאם יאכל תוך כדא"פ עוד ח"ש. ילקה גם על ח"ש הראשון שיצטרף לזה. או משום דחצי זית וחצי זית הוא שיעור שלם. ואני הטעמתי הטעם הב'. דכוונתו דאי נימא דח"ש מותר מה"ת. א"כ למה בו"ח חדוש דכל חדא וחדא שרי ובהדי הדדי אסור (פסחים דמ"ד ב'). ומאי חדושא הרי כל איסור כך הוא. כל חלק וחלק שבו שרי ובהדדי אסור. אלא ש"מ דבאמת בכל איסורי' כל ח"ש שבו שם איסור דאורייתא עליו מדחזי לאצטרופי בשם איסור ולהכי אסור מה"ת. אולם הנ"מ בין הנך ב' טעמי' הוא. בכל איסור שהוא מכח הזמן. כגון דעשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת. או באכל ח"ש או עשה חצי מלאכה במוצאי יו"כ או אכל ח"ש חמץ במוצאי פסח. לטעם א' פטור. ולטעם ב' חייב. והנה לפי הגמ' הנ"ל דפחות פחות מד"א מותר מדאו' ע"כ מוכח כטעם א'. דח"ש אסור רק משום דחזי לאצטרופי לח"ש שאח"כ. א"כ בהולכה פחות פחות מד"א כיון שכבר עשה הנחה. א"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח"כ. וכ"כ עקירה בלי הנחה. כיון שאחר שעקר לקחה אחר מידו. תו א"א שיצטרף לו הנחה. ושרי. ורק מדרבנן אסור מדדמי לח"ש. ובני הרב המאה"ג מהרב"י שליט"א תירץ. דשאני איסורי דמלאכת שבת. דכיון דממשכן ילפינן להו (כשבת ד"צ ועירובין די"ז). וא"כ עקירה או הנחה לחוד. כיון דאין שם מלאכה עליו מותר לגמרי מדאורייתא: 
+מ"ש הר"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי"ף (ב"י א"ח רנ"ב). ולפ"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי"ל כרמב"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא"ח רנ"ב וש"א). להכי שפיר נקט מה"ט (בא"ח רנ"ב) "לא יצא אדם" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק"ל לפי"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ"פ קשה באו"ח רנ"ב. דנקט אדם. א"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב"י מיהו האידנא דליכא רה"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג"א רנ"ב סקכ"ג). ואעפ"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]: 
+כתב הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ"כ הרמב"ם. מיהו י"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר"א דהורג כנה חייב וק' א"כ אמאי נקט כליו. הו"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש"ע (רס"י ער"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ"א. דר"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י"ל דפלוי הראש שהוא ע"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב"ח ס"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י"ל דפלוי ראש מדא"א רק ע"י אחר מעיקרא ל"ג עלה. ועדיין צ"ע. עכ"ל הגאון הגדול הנ"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד"א כיון דאין פולין לכ"ע אפי' לר"א רק מד"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד"ס ע"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די"ט ב'). סד"א דל"ג בה רבנן. וכמו דל"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא"ח סס"י שי"ב). קמ"ל דאפ"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש"ס ק"ז ב']. ואפשר דמה"ט נמי נקט רמ"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ"ש הגאון הנ"ל דמי שמניח א"ע לפלות ראשו ע"י אחר. הו"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה"ג מהרב"י שליט"א הגאבדק"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א"כ גם לב"ח שרי. ועד כאן קאסר הב"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ"ש הרט"ז (סער"ה סק"ג): 
+אב"י כך כ' הר"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה"ג שליט"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש"ס ק' דהו"ל עכ"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ"ה חיישינן. [אלא דש"ס מדייק דעכ"פ הו"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש"מ דהיו זהירין בל"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב"א דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש"מ כדאמרן]: 
+ואע"ג דהעובר על דברי ב"ה חייב מיתה (כברכות פ"א מ"ג) ואי"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ"ז במקום שאכל (ברכות פ"ח מ"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב"ש. ואפ"ה שרי. ונ"ל דמזה מוכח כרא"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא"כ בהטייה דק"ש. כיון דב"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה: 
+
+Chapter 2
+
+וכן כ' הר"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מו"ה עקיבא שליט"א וז"ל. טעם הא' כ' הרמב"ם פ"ו משבת (אמר המחבר גם רש"י כ"כ דכ"א א'). וטעם ב' כ' הרמב"ם בפירושו. וק"ל לטעם ב' למה אסור להדליק מהן נר חנוכה בשבת. למ"ד מותר להשתמש לאורה. וצ"ע. קרא הקורא בהרים לפע"ד אין זו קושי' ואדרבה טפי מהתם נ"ל ראי' לרמב"ם בפירושו. ואי לטעם קמא שמא יטה. ק' מדכלל וקאמר (שבת כ"א א') שכל שמנים שאין מדליקין בשבת. אין מדליקין בחנוכה. מדסתם משמע דכלל נמי שמנים שריחן רע. ואמאי הרי בהנך אין הטעם שמא יטה. רק שמא יניחנו ויצא (כשבת כ"ה ב'). וא"כ אמאי לא ידליקן בחנוכה בשבת. אע"כ כיון דהא דנר בשבת במקום סעודה חובה. הוא רק שלא יאכל בחושך (כתוס' בשבת כ"ה ב'). וכיון דלהך מ"ד מותר להשתמש בנר חנוכה. א"כ א"צ נר אחר במקום סעודה וכשיהי' ריחו רע יניחנו יוצא ויאכל בחושך. א"כ ה"ה נמי כשלא ידלק יפה חיישי' שיניחנו ויצא: 
+[*ותמוה היכא אשכחן כה"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ"ה בעשאו בזמן ידוע הו"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו"ל מצוה. אפ"ה בעשאה בזמן הנ"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ"ה כשהדליקו לכבוד יו"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ"ה כשמדליקו לכבוד יו"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק"ו. וא"כ ה"נ נימא ק"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו"ט ושבת. ק"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו"ט ושבת. ואת"ל דה"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד"ח). ליתא דא"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק"ג ב') דאין לומר בהמ"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י"ל התם הבהמ"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב"א בהכוס. משא"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ"ה כיון דתכליתן דומין זל"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א"כ כ"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס"ד מדציונו הקב"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה"ט כמשא דחבילה. עכ"פ הרי ע"כ הש"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל"כ לא הוה שתק הש"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ"ל דה"ט דש"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו"ט רק מה שהוא לצורך יו"ט לבד. או לצורך שבת ע"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו"ט. לצורך אכילתן. אע"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ"ט ל"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו"ט. משא"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה"ג לא שרי רחמנא ביו"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש"ס. שריפת תרומה עשה ויו"ט עשה ול"ת. ודו"ק. ועי' ברמג"א סי' קמ"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב"ם ב' בנ"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס"ד שב' בנ"א יאסרו להניח תפלין כאחת: 
+וכן כ' הר"ב ע"ש וכ' הגאון הנ"ל. וז"ל ותוס' ביצה (דכ"ב) כ' דאין ר"נ דממהר הכבוי. דא"כ לא הו"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט"ז מ"ה). רק ר"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא"ש א"כ בשפופרת שע"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו: 
+והר"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע"ד למד כן מש"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש"ה גם בחול אסור. ולפע"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ"ש הר"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ"ד מדליקין באוכמי. ומ"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה"ט נ"ל ג"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה"ה כל דדמי לי': 
+וכן כ' הר"ב. וכ' הגאון הנ"ל בשם ליקוטי מהרי"ל. שהוא מל' היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'). ור"ל קנה אגם. [*ואני המחבר לא הבנתי דהרי קרא דהיגאה גמא ר"ל היגדל קנה בלי אחו. וא"כ אין יכולין ליתן שמן בשפופרת אחו שהרי מנוקבת היא בקצה. והול"ל לא יסתום ויקוב. אב"י ול"מ נ"ל דכונת המהרי"ל לפרש המשנה דלא יקוב ר"ל שעושה חלל בקנה סתומה מהאגם ע"י שלוקח מתוכה הככיי. ליתן בתוכה השמן. או דמיירי בקנה שיש בה שרש למטה. וסתימה כעין קשר מלמעלה וחותך הסתימות האלו לנקב אותה מצד זה וזה]: 
+וכן כתב הר"ב. וכתב הגאון הנ"ל וז"ל. וכ"כ רש"י. ולפ"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר"י. אלא ה"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ"ע דלמא הא דקאמר הש"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר"ל שלא הבהבה מבעו"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ"מ מדרצונו שידליק אח"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ"פ הו"ל פ"ר דניחא לי'. דחייב אף לר"ש כלקמן (דק"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו"ל פ"ר דניח"ל מכ"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח"ל בכבוי. הו"ל פ"ר וחייב. וצ"ע עכ"ל. אמר המחבר א"כ מאי האי דקאמר הש"ס (דל"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש"ס באמת הכי. נ"ל ע"פ מ"ש תוס' הכא ד"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ"ד א' ד"ה ר"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו"ל מלאכה שא"צ לגופה. ולפי מ"ש תוס' לקמן (דמ"א ב') ד"ה מיחם דבמלאכה שא"צ לגופה אפי' פ"ר פטור. וכ"כ רכ"מ פ"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל"ג. א"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא אפשר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ"ר דניח"ל חייב. משא"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו"ל שפיר מלאכה שאצל"ג דפטור פ"ר. ולהכי לא סגי לש"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ"ש רש"י ור"ן הכא. ואפילו לרש"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ"ל לפמ"ש השלטי גבורים (ס"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג"כ דבר היתר. אע"ג דהוה פ"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ"ר. אף דהוה פ"ר שרי. עכ"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע"ז (די"ב) בנתפזרו מעות לפני ע"ז. לולא מ"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ"ר. אע"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ"ר. כשיחזיר אחוריו לע"ז. או כשתנטל הע"ז מכאן. א"כ ה"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ"ר כי האי פטור. משא"כ לקמן בעולשין א"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ"ר חייב. מיהו נ"ל דבע"ז לעיל משו"ה מותר אף דהוה פ"ר. כסברת ר"ן (חולין דרצ"א א') דמשו"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע"כ ע"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ"ר הו"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא"כ בע"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ"ר שרי. ודו"ק: 
+תמוה במתני'. למה נקט בכפל. ונ"ל ע"פ מה שמסתפק רמג"א (שמ"ב) אי ביה"ש של מוצאי שבת נמי ל"ג שבות שלצורך מצוה. דמספיקא לא פקעה הקדושה. להכי נקט הכא בכפל. דבין ביה"ש שבע"ש. דמסופק שמא כבר החשיך. או ביה"ש שבמוצאי שבת דמסופק שמא עדיין אין חשיכה. בתרוייהו אסור לעשר ודאי ושרי בדמאי. [אב"י כוון א"מ הגאון נ"י להמגיה לת"ח]: 
+מיהו לכאורה נ"ל ראיה לתוס' (עירובין ד"ל ע"ב ד"ה ולפרוש) דמתני' דלא כהלכתא. וכרבנן דס"ל דגזרו אשבות ביה"ש. דאי כרבי דל"ג אשבות. ומיירי בא"צ כלעיל. א"כ למה בסיפא בדמאי מותר להפריש שלא לצורך כלל. ואת"ל בדמאי מדהפרשתו רק מדרבנן. הו"ל דוגמת שבות דשבות. דמותר אף שלא לצורך כלל. עכ"פ ק"ל למה נקט דוקא הנך שלשה שבותין. הול"ל ספק חשיכה סא"ח. אין עושין שבות שלא לצורך כלל. אע"כ דמתני' כרבנן. דאפי' לצורך אסור שבות ביה"ש. ונקט שפיר הנך שלשה. אף ע"ג דכולהו צרכי שבת נינהו. דמעשר לאכילה. וטבילה לתשמיש כלים. ונרות לצורך מאור. אפ"ה אין שבות נדחה אפי' לצורך שבת. אמנם נ"ל דלא לחנם נקט התנא כלים ונרות ל"ר. לגלויי דמיירי בא"צ לדחות השבות כ"א להרווחה בעלמא. להשתמש בכלים ונרות רבים. וכ"כ מעשר בכה"ג מיירי. בא"צ לו רק להרווחה בעלמא. ובכה"ג לכ"ע גזרו אשבות ביה"ש. עד שיהיה לו צורך ממש לדחות השבות: 
+
+Chapter 3
+
+כ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. ק' דמ"מ נגזור שמא יגיס דחייב משום מבשל. ועי' חי' רשב"א פ"ק במאי דאמרי' בעקורה וטוחה. דלפי תרוצו בתרא. מיירי הכא בנתבשל כמאכל ב"ד. ואז אף כשיגיס א"ח משום מבשל. לפ"ז בלא הגיע למאב"ד אסור להשהות אף בגרוף. ומזה תמוה לי על דבריו בחי' כאן. דהאריך אי מותר להשהות בגרוף בלא הגיע למאב"ד. אי חיישינן לחתוי. ולא העיר שמא יגיס. ודוחק לומר דסמך א"ע אמ"ש בפ"ק דבאינה טוחה אסור שמא יגיס. והכא בטוחה מיירי. ואפ"ה איכא חשש דיחתה. עכ"ל. אמר המחבר ת"ל כי כבר אשכחנא מרגניתא דא. וכוונתי לדעת קדושים לעיל סי' ה'. ולפמ"ש מוכח לקרב בב' ידים מה שדחה הגאון הנ"ל באמת הבנין שבידו. דע"כ רשב"א כך דעתו: 
+כ' רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל ז"ל. תמוה דבתבשיל לבד פליגי. ונ"ל דתבשיל לרבותא דהיתר בגרוף וקטום. וחמין לרבותא דאיסור. בלא גרוף וקטום עכ"ל: 
+וכתבו התוס' דמ"ב ב' ד"ה לכל. דדוקא תבלין אין מתבשלין בכ"ר לר"י. אבל בשאר מילי מודה. עכ"ל. והקשה אדם המעלה הקשה כברזל. ה"נ הרב המאה"ג החרוץ מהו' ליזר מדריזן שליט"א. דזה נגד משנה ערוכה פ"א דמעשר מ"ז. דגם בשמן ס"ל לר"י דאינו מתבשל בכ"ר רק בחומץ וציר. עכ"ל. והשבתיו ב' תשובות בדבר. חדא הרי כל עיקר חילוק של תבלין משאר מילי. אינו רק מדבאין למתק לא מחזי כמבשל. וכמ"ש תוס' (לעיל ל"ט א' ד"ה כל). והרי שמן ג"כ בא למתק. והרי הרמב"ם בפ"ב דערלה מ"י כ' בפירוש דגם שמן בכלל תבלין. (ועי' תוס' מ"ק די"ג ב' ד"ה בתבלין). ותו אף לפי דעת מעלתו דתבלין דהכא תבלין ממש. והן לבד קשין לבשל. עכ"פ מי דמי אור דקובע למעשר רק מד"ס (כרמב"ם פ"ג ה"ג ופ"ד ה"ב דמעשר). לבישול שבת דאורייתא. והרי באמת אמרי בירושלמי (רפ"ד דמעשר). דדוקא בכובש כ"צ ובשלוק דוקא בשלוק כ"צ. קובע למעשר. ע"כ. וא"כ וכי ס"ד דבשבת נמי בעי בישול כ"צ. וטעם חילוק דיניהן נ"ל. משום דקביעת אור ודומיו למעשר. הוא משום דאז נגמר מלאכתו. ולכן בעי בישול גמור. משא"כ בשבת סגי כשהיא מלאכת מחשבת בין לקולא בין לחומרא (כביצה י"ג ב'). מיהו כל זה לשיטת מעלתו נ"י. אבל תמהני איך העלים עימו השנונים מלחקור מה בעי רבעתו"ס בזה. ומה נ"מ מה ס"ל לר"י והרי לא קיי"ל כוותיה. ואעתיק לכ"מ ידידי נ"י מ"ש זה כמה בגליון ש"ס שלי. וז"ל שם. נ"ל דכוונת תוס' דאל"כ האיך לא פליג ר"י בכל מתני' דלעיל באנטיכי ומיחם. ואי"ל דבאמת ר"י אכולהו קאי. ליתא דהרי לעיל (דמ"א ב') אדרבה מוקמינן מתני' דמיחם כר"י. אע"כ כדבריהם. א"כ בזה יתישב יפה קו' רפ"מ. דמ"ש תוס' תבלין דוקא. לאו לאפוקי שאר מיני קאתי. רק לאפוקי אנטיכי ומיחם דלעיל. וטעם דבריהם נ"ל דדוקא בנתן דבר קר לחם. והוא דבר לח שמתערב יפה. מתבטל החמימות. משא"כ אנטיכי הכל חם. ומשא"כ מיחם אף שנותן לתוכו צוננים. נחושתן עומד לעצמו ואינו מתערב. כדקאמר ר"נ לעיל מפני שנחושתה מחממתה: 
+
+Chapter 4
+
+אב"י אף דרמב"ם ור"ב פרשו דדוקא לחין מחמת עצמן. לא מחמת דבר אחר. זהו לשיטת רש"י בגמ' (דמ"ט א') דלחין מחמת עצמן מחמם טפי מלחין מחמת דבר אחר. אמנם אאמ"ו גאון ישראל שליט"א. הלך אחר פסק ההלכה (בא"ח רנ"ז מג"א סק"י) דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור. וע"כ כ' סתם ולא חילק. וגם רמב"ם חזר בו ממ"ש בפירושו. דכ' בפ"ד משבת ה"א. וז"ל. לחים אפילו מחמת עצמן. אלמא דמחמת עצמן גרע ממחמת דבר אחר: 
+
+Chapter 5
+
+ונ"ל שזה אינו אותו לוד שבחלק בנימין (כמגילה ד"ד א'). שהיתה בגבול מערב א"י סמוך לגבול ח"ל (כגיטין רפ"א מ"א). ושם הי' ב"ד של ר"א (כסנהדרין דל"ב ב'). והיתה כמהלך יום מירושלים (כמעשר שני פ"ה מ"ב). ונקרא כעת המקום ההוא לאדא. אבל הך דהכא הרי אמרי' בגמ' שהוא חמרא לובא. וכ' תוס' דלובא הוא מצרים. ונקרא כ"כ בתנ"ך (דה"ב י"ב ג'. ונחום ג' ט') וכן עוד היום יש מדינה בדרומית מצרים שנקראת לִבְיֶען. והיא הנקראת לפנים לוד. וכן אשכחנא בישעי' (ס"ו פי"ט) ובירמיה (מ"ו פ"ט) וביחזקאל (כ"ז פ"י ול' פ"ה). וכן כתיב ומצרים ילד את לודים (בראשית י' פי"ג). ושם הי' מושב גזלנים (פסחים י"ב ��'). והיו אוכלים בשר אדם (כרש"י שבת ד"י ע"א). ולהם מכר א"ע ריש לקיש קודם שחזר בתשובה (כגיטין דמ"ז א'). אמנם אותו לוד שנזכר בתורה (בראשית י' פכ"ב) בבני שם. לוד שלישי הי'. באזיען הקטנה שנקרא כעת לידייען. והוא מח"ל: 
+וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א וז"ל אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך. כ' תוס' דליכא רק במחמר בהמתו ואני מסופק אם נשים מצווין בשביתת בהמה. היכא דליכא משום מחמר. דהרי הוה רק עשה. ומ"ע שהז"ג נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור. י"ל דוקא קידוש. דהוא זכירה. אבל מ"ע דשבת י"ל דפטירי. וער"ן פ' כל כתבי. שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים. ועב"י ססרצ"א. וצ"ע לדינא. עכ"ל. אמר המחבר במחכ"ת הגאון הנ"ל אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקן מפרת שכנתו של ראב"ע. ודוחק לומר דלהגאון הנ"ל רק מדרבנן היתה אסורה. מלבד שזה דוחק גדול. דהרי דומיא דפרת איש נקט לה דאסור מדאורייתא. וגם הגאון הנ"ל לא התכוון לזה. מדלא הזכיר המשנה הנ"ל ולומר דהתם רק מדרבנן מיירי. תו ק' למה נרחיק הפלוגתות. דהרי לראב"ע ודאי שרי לגמרי אפי' לאיש (כפ"ב דביצה). וכן משמע נמי בירושלמי דפליג ארבנן ושרי לגמרי. וע"כ דס"ל כשמואל (שבת נ"ב א') דלנוי מותר לגמרי. וא"כ רבנן אף דס"ל כדקיי"ל (א"ח ש"ה סי"ז) דאף לנוי אסור מדאורייתא. עכ"פ איך יחמירו עוד דאף דבכל דוכתא לא מצינו שהחמירו באשה בעשה שהז"ג. הכא גם באשה החמירו. זו פלוגתא כפולה ורחוקה היא. ותו דא"כ כשלא מחה בה למה נקראת על שמו. שיהיה שקול כאילו הוא עצמו עשה כן. הרי בדידה הוה רק מדרבנן. ובדידיה אסור מדאורייתא. ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ואף דבירושלמי י"א דשל אשתו היתה. לפ"ז י"ל דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ"פ בגמ' דילן משמע טפי דשל שכנתו ממש היתה ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן אפשר שאח"כ נשאה. וגם להך ירושלמי לא התכוון הגאון הנ"ל. דהרי לא זכר המשנה כלל. ותו ק' למה באמת ראב"ע לא מחה בה. דאף דלדידיה שרי. הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי"ל משום דראב"ע גם הוא מפי רבים שמע. ומה"ט לא חזר בו (כעדיות פ"ה מ"ז). ליתא. דאדרבה משם ראי' דרק הוא בעצמו מה"ט לא חזר משמועתו. אבל לאחר אסור לעשות כיחיד נגד רבים. דהרי עקביא קאמר התם לבנו אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים. מוטב להניח דברי היחיד ולעשות כמרובים. אע"כ דידע שלא תשמע לו. ולהכי לא אמר לה ולא מידי. דבכה"ג ס"ל דאפי' בדאורייתא א"צ למחות. דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין (כביצה ד"ל ע"א). ואפשר דראב"ע ורבנן פליגי בפלוגתא אי תוכחה עד נזיפה או עד הכאה (כערכין דט"ז ב'). רק מדשתק הנשיא לא היה בידם למחות כלל. ויהיה איך שיהיה הא תינח אי לרבנן שביתת בהמה של אשה דאו'. להכי קראוה על שמו דס"ל כדקיי"ל (א"ח תר"ח) דבדבר המפורש בתורה. אפילו בדידע שלא ישמע לו. אפ"ה מחויב למחות עד הכאה וקללה. אבל אי נימא דלרבנן אשה רק מדרבנן מצווה על שביתת בהמתה. א"כ למה קראוה על שמו. הרי גם לדידהו לא הי' צריך למחות. ככל מילי דרבנן או שאינו מפורש בתורה (כביצה הנ"ל ותוס' שם). גם בל"ז לא ידענא מה יכריחנו להוציא משנה דפרה ממשמעותא דכולא פרקן. דכולו מדאורייתא קמיירי. וה"נ באשה: 
+
+Chapter 6
+
+וק"ל הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפי' בחצר עכ"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב"ש אה"ע קט"ו סק"ט). והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין (כא"ח ש"ה סי"א ותרע"א ס"ח. וי"ד פ"ז ש"ך סק"ו). ואי"ל דהכא בבתולה מיירי. דהרי בש"ס (דס"ד ב') קאמר הטעם שהתירו לה אלו שלא תתגנה על בעלה. וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה. וע"י שיתעבה השבכה. תראה כבעלת בשר וכמו כן צ"ל ביבמות (קט"ז ב') ע"ש. ובכה"ג אפי' ברה"ר שרי. דומיא דנזמי אוזן לעיל י"ב. זהו דוחק. ונ"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי (כב"ש שם). ובהא מיושב קו' תוס' במכילתין (דנ"ז ב') ד"ה אין. דלמה לא נקט ברישא דברה"ר אסור פאה. ולדברינו מיושב שפיר. דלהכי לא נקט לה התם משום דבל"ז אסור. מיהו לדברי תוס' שם. נ"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט. וניכר ע"י השבכה שאינן שערותיה (ועי' מג"א ע"ה סק"ה. ועטרת זקנים ואשל שם סק"ה. ותשו' ב"ש סי' י"ז. ובד"מ א"ח סי' ש"ג ז'. ובמשבצות שם סק"ט ובשלטי גבורים כאן בפרקן): 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ורש"י ור"ב כ' יין חלב ודבש. ושאלני י"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט"א למה לא הזכירו ג"כ שמן ומים. ונ"ל דמסתבר לרש"י ור"ב ור"ן. דר"ש לא פליג אהך כללא דאביי (דע"ח א') דכל דשכיח ול"ש. אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא. ושכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח החמור. דזהו מלתא דמסתבר. להכי רק ביין וחלב פליג וס"ל דבבציר מרביעית לא חשיב לאכילה. ובדבש נמי פליג אהך סברא דת"ק דמדאין ראוי דבר אחר לכתית. דלחשב מה"ט רפואת הכתית שכיח (כמ"ש רש"י שם ד"ה דבש). אלא ס"ל לר"ש דעכ"פ אכילת אדם מחשב טפי שכיח מרפואת בהמה. אבל אשמן לא פליג. דמדלא חזי כלל לאכילה בעינא (כברכות ל"ה ב'). אכילתו אפי' רק לא שכיח לא מקרי. והא ראי' דבש"ס (כאן דע"ח א') לא מייתי כלל דהטעם דמשערין בשמן בסיכה. משום דסיכתו שכיח ואכילתו לא שכיח. ש"מ דמדלא חזי בעינא אפי' לא שכיח לא מקרי. ואע"ג דחזי לאכילה ע"י אניגרון. ל"א דנשער כה"ג. וכבתבלין כדי לתבל ביצה קלה (כפ"ט מ"ה). דהתם תבלין לא חזי כלל בעינא. משא"כ בשמן דחזי לסיכה בעינא. מודה ר"ש דמשערין בסיכה דשכיח. וכ"כ במים לשוף הקילור מודה ר"ש. דמדשניהן לצורך אדם מחשבו תרויי' שכיח. ומשערי' לחומרא כדי קילור. אולם אפשר עוד. דרש"י ודעימי' נקטו הנך. דאפילו אהנך דרישא פליג. וכ"ש שמן ומים דסמוך לדברי ר"ש. דפליג עלייהו: 
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+כתב רתוי"ט דלהכי פסק הרמב"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק"ל א"כ הול"ל כמלא פי כלב (כפ"ז מ"ד). ואת"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי"ט משום טומאה לחוד פטור דהו"ל א"צ לגופה. [ועי' פ"ט ל"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ"ל דה"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב"י אמנם תמהני ארתוי"ט. במ"ש בסוף דבריו וז"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע"כ. וק"ל הרי הרמב"ם (פי"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא"כ איך כתב רתוי"ט אליבא דרמב"ם דפטור אחצי זית. ממ"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד"א דאפ"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ"פ ק"ל כקושית רמ"ל (הל' אבל פי"ד הכ"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב"א וריטב"א והרא"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ"ה. ותשובת רשב"א שס"ה). תו קשה על רתוי"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי"ט. ותו דלרתוי"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול"מ נ"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב"ם. והא דפטיר הרמב"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד"ס (כרמב"ם פ"ו ה"א מאהט"ו). עכ"פ אינו נחשב תיקון כ"כ בהוצאתן להיות נחשב עי"ז. משא"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]: 
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+וכ"כ הר"ב וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א וז"ל וכ"כ רש"י ותמהני מנ"ל הא. הרי מדתני בברייתא רק שש. שהוא תיבה. אבל אא דאינו תיבה כלל לא. רק דהש"ס ר"ל דר"ש מחייב גם בזה. ומדדחי לה בסוף לא מצאנו מאן דמחייב באא. וכ"כ הה"מ פי"א. דרמב"ם ס"ל באא פטור ודוחק לומר דמתני' משום דסתמא תני "משם אחד" משמע דבכל ענין חייב. וצ"ע. ענא גדי מסנקא הנה רש"י ור"ן ור"ב כל הנביאים פה א' פי' דשם א' דמתני' ר"ל ב' אלפין. ולכן ראוי לנו להדחק כסומכוס לפנים ולפני ולפנים לקיים דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ושמותיהן אנו מזכירין לברכה. ומצאתי דאתי לידי משמע מוציא מיד משמע. שתורת אמת היתה בפיהם. מדאמרינן לעיל (שבת ע"ה ב') כ' אות א' גדולה כשתים פטור. משמע ודאי ברור דהא ב' אותיות שוות ממש אף שאינן תיבה א'. חייב. דאל"כ לאשמעינן רבותא טפי. וכן בדין. דהרי הא דפטור באות א' גדולה. הוא משום דלא הוה דומיא דמשכן שהיו כותבין ב' אותיות א' בקרש זה וא' בקרש שבצדו כדי לזווגן כמ"ש רש"י התם (בד"ה כתב). וכדי לזווגן. מסתמא כתבו ב' אותיות דומות. וא"כ ע"כ ליכא מאן דס"ל כן רק ת"ק דמתני' דידן. והא דקאמר משם א'. היינו אא. דחי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ורק בשש. תת. מחייב. א"כ סוגי' דאות אחת גדולה כב'. דמשמע מנה דבב' אלפין חייב. אמאן תרמיי'. ותו נ"ל. דמסוגיין גופא נמי יש להוכיח דת"ק דמתני' בב' אלפין מחייב. דאי נימא דת"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס"ל. ודוקא בשש תת מחייב. א"כ מה מקשה ר' יודא אדר' יודא לחוד. הו"ל להקשות גם ת"ק את"ק אהדדי. והכי הול"ל. והא איפכא שמעינן להו. דת"ק דברייתא ס"ל כר' יודא דמתני'. ור' יודא דברייתא ס"ל כת"ק דמתני'. אלא ודאי ת"ק דמתני' ור' יודא דברייתא רחוקים זמ"ז כממזרח למערב. דר' יודא דברייתא ס"ל דוקא בשש תת חייב. ות"ק דברייתא ס"ל דוקא בשם משמואל חייב. ות"ק דמתני' מדנקט סתמא "משם אחד". משמע ודאי דס"ל דאפילו בכתב אא נמי מחייב. וכן מוכח בירושלמי הכא. וז"ל. בכל לשון אפי' אלף אלפא. משמע ודאי כ"ש אלף אלף דחייב. מיהו אנן כר' יודא דברייתא קיי"ל (כרמב"ם פי"א משבת). וטעמי' נ"ל. דאע"ג דר' יודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי (כעירובין דמ"ו ב'). ומלבד זה הרי ר' יוסי נמוקו עמו (כגיטין דס"ז א') עכ"פ היינו נגד יחיד. ולא נגד רבים (כרתוי"ט פ"ה דמע"ש מ"ב). וכן כ' ג"כ הר"ן (נדרים דפ"א א ) ע"ש. א"כ הכא כולהו תנאי דמתני' ודברייתא פליגי עליה דר' יוסי דסגי בב' רשימות בעלמא. ולהכי לא קיי"ל כוותי'. וגם כר' יודא דמתני' אי אפשר דקיי"ל. מדס"ל סתום ועשאו פתוח כשר. וכדקאמר בש"ס. וזו אינה הלכה. א"כ לא נשאר לן רק ת"ק דסתם מתני' דהוא ר"מ (כסנהדרין דפ"ו א') דס"ל באא נמי מחייב. ור' יודא דברייתא דס"ל דוקא בשש תת מחייב. ור"מ ור' יודא הלכה כר' יודא (כעירובין דמ"ו ב' הנ"ל): 
+וכ"כ רתוי"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל וק"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי"ל כן. וצ"ע. ותו ק"ל למ"ש הרמב"ם וז"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ"ע. עכלה"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק"א. דהרי ס"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי"ט שכ' בשם הרמב"ם אמלתא דר"י. וז"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר"י. דהרי קיי"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק"א. ולפעד"נ דמ"ש הרמב"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ"ש ר"י דא"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי"ל כוותי' דר"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב"ם פ"א משבת הי"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש"ס (לעיל דצ"ז ב') בס"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס"ל לר"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ"ש המ"מ (פ"ח משבת הי"ב) בשם הראב"ד. דבשם משמעון חייב. ע"ש. אמנם לפעד"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש"ס וגם הראב"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי"ל כוותי' דר"י וכמש"ל. וכן דרך הש"ס בכמה דוכתי. כמ"ש תוס' (כתובות ד"מ ע"א ד"ה כגון מילה ע"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ"י שהרמב"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו וז"ל. "וזה שקר" ר"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב"ם (פי"ג משבת הכ"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג"כ חייב משום שהי' לרמב"ם גי' אחרת בש"ס שם. וכמ"ש המ"מ שם. עכ"פ הרי יש בש"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת"ק אתא למעוטי שא"צ לכתוב כל השם. ולר"ש ממעט קרא דא"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא"כ יפה כתב הרמב"ם דאנן קיי"ל כהך מ"ד דמסתבר לי' שא"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי"ט דיפה כ' רתוי"ט דכדברי הרמב"ם מבואר בברייתא. ר"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן ה�� סברא שכ' הרמב"ם: 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+כתב אאמ"ו הגאון הגדול זצוק"ל. וז"ל הק' רתוי"ט למה חובל חייב בנצרר הדם כבסי' ג' הרי אין חובל חייב רק בצריך לדם כסי' ח'. ותירץ דבמתכוון שיצא דם סגי. אף דלא נתקיים מחשבתו. וכמתכוון לארוג ק' אמה. דחייב משארג רק ב' חוטין. ובמח"כ דרבינו. התם עכ"פ נגמר שיעורו (וכ"כ י"ל לעיל פי"א סי"ג). רק נ"ל דהא דחובל חייב רק בצריך לדם. היינו אליבא דר"י דס"ל מלאכות שאצל"ג חייב לפיכך משכחת לה שיהיה מתקן בחובל. כשצריך לדם לכלבו. ובא"צ לדם פטור. משום דמקלקל הוא. אבל הא דחייב בחובל אף בשרק נצרר הדם. היינו אליבא דר"ש. דס"ל דמלאכה שאצל"ג פטור. ולהכי מקלקל בחבורה חייב. וא"צ שיהיה צריך לדם. וגם פ"ח דב"ק מ"ה לר"י ח"מ כקלב"מ. [אב"י עי' שבת (דק"ו א') ורש"י שם כי משם מבואר כמ"ש אא"ז מ"ו הגזצוק"ל. ומה שרמז רבינו על פ"ח דב"ק. היינו לפמ"ש שם הרע"ב דטעמא דחייב בחובל. היינו משום דאף שהוא מקלקל. מתקן הוא יצרו. היינו נמי כר"י דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב. אבל לר"ש א"צ שיתקן כלל בחבורה ואפ"ה חייב. וכסנהדרין (דפ"ה). והא דצריך טעם מפרק וצובע אליבא דר"ש. י"ל דאע"ג דס"ל דמקלקל בחבורה חייב. עכ"פ צריך שיהי' להחובל שם מלאכה מה מהל"ט מלאכות. ובהא מתורץ עוד. מ"ש התוי"ט שם עוד. מהא דכ' הר"ב דקיי"ל כל המקלקלים פטורים. דהאי לאו כללא. ובאמת לפמ"ש כללא הוא. דהרי הר"ב כ' זה אליבא דר"י. ולדידי' הא אמרינן בגמ' כל המקלקלין פטורים אפי' חובל ומבעיר. גם מתורץ בזה מה שהקשה התוי"ט ד"ה שלא. דלמה לא כתבו דבבא זו דלא כהלכה. י"ל דה"ט משום דממילא שמעינן לה. מכח מה שהעלה לבסיף דקיי"ל כר"י]: שוב הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. לחד טעמא דחובל חייב משום מפרק. דהוא תולדה דדש. ק' א"כ למה כ' הרמב"ם פי"א. דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה. ולא כ' ג"כ חייב משום מפרק הדם. כמו אחובל. ואת"ל דמיירי בשוחט וא"צ לכלבו. מ"מ הרי בחובל להזיק פטור רק משום דמקלקל והא בשחיטה לא מקלקל (כוונתו דלהכי אפי' בא"צ לכלבו לתחייב) ודוחק לומר דמיירי בשחט ולא יצא דם או שיצא פחות מכגרוגרות. דפטור בדש. וצ"ע. עכ"ל. ואנא פורתא דגונדריתא קעבידנא דלפע"ד א"צ להדחק כן. אלא שוחט מיירי בא"צ לכלבו. ומה שהקשה הגאון על זה דעכ"פ לתחייב מדעכ"פ אינו מקלקל. במח"כ ליתא. דהא דחובל פטור בא"צ הדם לכלבו. היינו משום דמקלקל הוא במה שמפרק הדם. וא"כ בשחיטה נמי אע"ג דמתקן הוא בשחיטתו להתיר הבשר. עכ"פ אינו מתקן במה שמפרק הדם. והרי כל עיקר פי' הגאון הנ"ל הוא שיתחייב בשוחט משום מפרק. והרי בזה שמפרק הדם שיצא בשחיטה ג"כ מזיק הוא לטבח שיקל הבשר עי"ז (כחולין דקי"ג א'): 
+
+Chapter 15
+
+וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט"א. וז"ל ק"ל דהא דקושרין יריעות הוא לס"ד. ולבתר מסקינן שכן צדי חלזון וכו' ל"צ תו להך שכן קושרין חוטי יריעות דבצד חלזון גופא משכח"ל קשירה והתרה. והר"ב גופי' בפרק כלל גדול כ' על שניהן שכן צדי חלזון. וצ"ע. עכ"ל. והיה כאוב מארץ קול עלה נידף אישות ברי' שאין לה עינים. הר"ב לישנא דרש"י נקט ואתא. שכן כ' רש"י הכא בלשונו הטהור. וכי ס"ד דאשתמיטתא לרבותינו שניהן מסקנא דסוגיא הנ"ל. אולם לפע"ד אין אנו צריכים לומר דרש"י כתב כאן לפי הס"ד. כדרכו בקודש. רק דבל"ז ק' ויש לדקדק בסוגיא דשבת (דע"ד ב'). מה נ"מ אי נימא דבמסקנא דגמ' דיליף שכן צדי חלזון. הדר נמי בקושר ממאי דבעי למילף מתחילה מקושרי יריעות. או דנימא דרק מתיר צריך למילף מרשת. אבל קושר במלתא קמייתא קאי. דיליף מקושר יריעות. ומה נ"מ אי יליף קושר מקושרי יריעות או מק��שר רשתי חלזון. ע"כ צ"ל משום דלרי"ף ורמב"ם אינו חייב רק בקשר קיימא והוא מעשה אומן (כרט"ז א"ח שי"ז סק"א). א"כ י"ל דבס"ד בגמ'. הו"א דחייב נמי אקשר קיימא אפי' אינו מעשה אומן כקשירת חוט שנפסק ביריעה. ולמסקנא מדיליף מקושר חוטי רשת. אינו חייב רק בקשר אומן. ודייק הש"ס כן שגם קשר ילפינן מרשת. ומדנקט קושר ומתיר כי הדדי. ש"מ דבחד גוף מיירי. ור"ל ברשת. וכן מוכח לכאורה מלשון הגמ' דבמסקנא הדר נמי מקושר בילפותא קמייתא. מדנקט במסקנא שכן צדי חלזון קושר ומתיר. מיהו רש"י לשיטתיה. דס"ל דבקשר קיימא אף שאינו מעשה אומן חייב. דחיק ומוקי אנפשיה דהא דנקיט במסקנא שכן קושר. ה"פ דאינו חייב רק במתיר ע"מ לקשור. וכ"כ רש"י שם להדיא ועי' תוס' שם. ורתוי"ט (פ"ז מ"ב ד"ה והמתיר): 
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+אב"י עי' סי' ש"ג סי"ט. ואילה"ק מלקמן מ"ה דמותר לטלטל שברי כלים. אף דלענין טומאה לא הוו מנא כשנשבר. ואי"ל כמ"ש תוס' (שבת מ"ט ב' וקכ"ג א') דבשברי כלים מהני עכ"פ לטומאה כשמיחדן למלאכה משא"כ במחט לא מהני בי' יחוד אא"כ עשה בו שום שינוי ותקון למיתוח. ליתא. דעכ"פ ק' עור לח אמאי אינו מתטלטל. הרי מהני בי' יחוד לענין טומאה. ע"כ צ"ל כמ"ש תוס' (זבחים צ"ד א') דדוקא שברי כלים. דרגילים להשתמש בהן תשמיש אחר. להכי שרי לטלטלן. משא"כ במחט דכשניטל עוקצה רגילים לזרקה בין גרוטאות. וכגמ' כאן. וכן העלה רמג"א בסי' ש"ח סקכ"ד: 
+
+Chapter 18
+
+ובגמ' מקשינן מכדי תנא קוראין לה חכמה. מחללין עליה שבת לאתויי מאי ומשני להדליק לה הנר. והדר מקשי הא נמי פשיטא. פקוח נפש דוחה השבת. ומשני ל"צ בסומא. וא"צ רק ליתובא דעתה. ואפ"ה מחללינן. ורתוי"ט רצה להוכיח מכאן די"ב מיל דאורייתא. דאל"כ מה מקשה לאתויי מאי. הרי סיפא צריכה וצריכה דאפילו בדאורייתא מחללינן. ולפעד"נ דלא הועיל רבינו. דא"כ מה משני להדליק הנר. הרי כיון דגם בס"ד תחומין דאורייתא מאי איכא בין תחומין להדלקת הנר. והגמ' לא הדר מקשי אהך תירוץ קמא. רק פשיטא פקוח נפש דחי שבת. והו"ל להקשות הא תו ל"ל ואת"ל עכ"פ אף דתחומין דאורייתא. עכ"פ אין חייב מיתה עליו. וא"כ קמ"ל טובא דאפילו בחיוב סקילה מחללינן. עכ"פ ק"ל אפילו אי תחומין דאורייתא הוה מצי לאקשויי מיד ארישא פשיטא. פ"נ דוחה שבת. אלא ע"כ כרבינו ט"ז (ש"ל ב') דמילדת קורין לה אפילו בספק שתלד. א"כ אכה"ג ליכא לאקשויי פשיטא. דדוקא בשכבר היא בסכנה ספק שתנצל או לא מספיקא מחללין שבת. אבל בספק שתלד וכי כשיכאיב לה טבורה. מספק נחלל שבת דשמא תלד השתא זה אינו פשיטא כל כך. א"כ נסתר ראיית רבתוי"ט. דלעולם מצינן למימר דתחומין דרבנן. רק דס"ד דמקשן דסיפא דומיא דרישא. דכיון דרק ספק הוא שמא תלד. רק בדרבנן מחללינן עליה השבת. ולהכי מקשי לאתויי מאי. ומשני. דסיפא מיירי בצריכה ודאי להדלקת הנר. דבצריכה ודאי מחללינן אף בדאורייתא. ואהא הדר תו מקשי כיון דודאי צריכה פשיטא. פיקוח נפש דוחה אפילו איסור דאורייתא. ומשני דקמ"ל בסומא דסבורה דצריכה. או צ"ל דלעולם תחומין דרבנן. ואפ"ה לא ק' קושי' רתוי"ט. דהרי הגמ' לא מקשי "הא תו ל"ל" אלא "לאתויי מאי" ור"ל דמדייק הגמ' מדשני תנא בלישניה. דברישא קאמר קורין לה ובסיפא קאמר ומחללין עליה. דמלת עליה משמע לרבות דבר שאירע בה שבעבור זה מחללין שבת עוד טפי מבתחומין ומה ניהו דבר שנתרבה בה. ומשני דברישא בספק לידה מחללין רק מדרבנן אבל סיפא דצריכה ודאי להדליק נר. מחללין אף בדאורייתא. א"נ נ"ל דבל"ז קשה לרתוי"ט אם כדבריו מנ"ל לש"ס באמת להוכיח דמדמדליקין נר לסומא אף שא"צ לנר רק להניח דעתה. הרי י"ל דטובא קמ"ל מתני' וברייתא דאפילו באיסור סקילה מחללינן ודוקא בצריך לה. אלא לעולם תחומין דרבנן ואפ"ה גמ' מקשי שפיר דהרי הגמ' לא קאמר מכדי תנא קורין לה חכמה. אלא מכדי תנא מילדין וקורין. א"כ ה"ק הרי מילדין וקורין תרווייהו מדרבנן. ול"ל תרווייהו. אע"כ דמלת קורין ר"ל אפילו יש בקריאה חילול דאורייתא כגון לכתוב לה שתבוא. תדע מדקאמר וקורין לה. ולא קאמר מביאין לה חכמה. ש"מ דבקריאה עצמה יש חילול שבת. ועל זה מקשי הגמ' שפיר א"כ מה קמ"ל תו במחללין: 
+
+Chapter 19
+
+ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבה ע"י המציצה אפשר שיסתכן. שע"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית ע"י (העבער). דאחר ששאף הרוח שבמינקת (העבער). מיץ היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ (בההעבער). ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע (כמג"א קע"ג א'. וקע"ט ח'. ובי"ד שט"ז ג'. ובאה"ע קנ"ו). ולכאורה הי' נראה לשמוע בקולם בכל כה"ג. דהרי אפי' בכריתות ומיתות ב"ד. שומעין לרופאין (כשבת קכ"ט א'. ויומא פ"ב א'. ונדה כ"ב ב') ואפי' להקל. מכ"ש כשנחוש רק משום סכנה. והם בקיאין בחששת סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ"כ נ"ל לבלי לזוז מדברי רז"ל. דלא דמי לרחיצה לקמן סי' ל"ב שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע. דהתם שאני דע"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד. אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ"כ אפשר שיסתכן ע"י הצבייה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במי (עקסטראקטום). או במים קרים. עכ"פ כיון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני. אין לנו אלא דברי חז"ל. דהרי אפי' בדברי תורה כשאין נפקא מנה שיעשה כן או כן. היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם. כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא (כפסחים קי"ד ב'). ואעפ"כ נ"ל שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת. דבגמרא לא קאמר. רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל (כשבת קל"ג ב') גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו. כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו: 
+ורמג"א תקפ"ט ב' כתב בשם הרי"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים (בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן) שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,48 @@
+Boaz on Mishnah Shekalim
+בועז על משנה שקלים
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+ואילה"ק ל"ל להירושלמי לומר דס"ל דיש מעילה בשיריים הול"ל דלהכי מעל משום דבדאו' אין ברירה ואת"ל הרי סתם מתני' ר"מ וכדאוקמא הירושלמי באמת, והרי ר"מ ס"ל אף בדאו' יש ברירה [כסוכה דכ"ג ב']. ליתא דכבר כתבו תוס' שם דבדלא פי' והתנה מעיקר' גם ר"מ מספקא לי' אם יש ברירה, וא"כ הרי ספיקא דאו' מדאורייתא לחומר' כהר"ן ספ"ג דקדושין וא"כ שפיר מייתי קרבן ואת"ל דספק בברירה שאני, דהרי איסור דברירה היינו רק משום ספק [כרכ"מ פ"ג מגירושין ה"א] וא"כ כשנתחבר אליו עוד ספק. הדר הו"ל כעין ס"ס ואף דמחמרינן גבה הו"ל רק מדרבנן, ואפי' למה שהוכחנו בס"ד [סוף פ"ג דביצה] דלא כרכ"מ עכ"פ דלמא הירושלמי ס"ל כרמב"ם דספק דאור' רק מדרבנן אסור כמ"ש רפ"ח בריש כללי ס"ס בי"ד סי' ק"י עכ"פ ל"ל לירושלמי לאוקמי למתניתין כר"מ דלמא כרבנן דס"ל כדקיי"ל בכל דוכתי דבדאו' אין ברירה, ונ"ל דמכאן מוכח כמ"ש בס"ד בדוכתא אחריתי דאף דקיי"ל בדאו' אין ברירה, היינו מדרבנן אמרינן בדאו' אין ברירה: 
+ואילה"ק לב"ה עכ"פ להוי כפרוטה בכיס זה הקדש. דלא בטל ברובא, משום דפרוטה דבר שבמנין [כמעילה כ"א ב' ותוס' שם, ועי' רמל"מ שם], גם בל"ז מנ"ל דהכא מיירי ברוב היתר. ואי"ל דהתם שכבר ההקדש מבורר, לא שייך לומר על פרוטה אחת דהיא הפרוטה שהקדיש, דכל שנתברר כבר האיסור לא שייך ברירה [כתוס' תמורה ד"ל ע"א], והרי כל שנתברר האיסור אפילו היה איסור דרבנן אם לא הי' בתערובות לא אמרינן אותו שאבד הוא שנמצא, כדאשכחן בקבר, דלא אמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא [כפסחים ד"י ע"א]. משא"כ הכא לא נתברר האיסור קודם שנתערב, ליתא, דהרי קיי"ל דבדאו' אין ברירה [כיומא דנ"ד ב' וביצה דל"ח א']. ותו הרי הכא נמי נתברר האיסור כשכינס כבר כדי שקל קודם שהוסיף המותר רק שהוא לא נודע לו ברירת האיסור, וא"כ למה מתיר ב"ה כאן המותר, ודוחק לומר דמיירי במכיר הפרוטות שצירף בסוף, או דבאמת יתן המותר בשביל אדם אחר שחייב שקל, ליתא, דטפי משמע שהמותר עצמו חולין גמורים. ונ"ל ע"פ מ"ש תוס' [גיטין דכ"ה ב'] ד"ה דברי ר"מ, דהיכא דפירש מתחלה שלא יהיה הקדש עד שיפרישנו, בכה"ג יש ברירה אפילו בדאו' א"כ הכא על כרחך בלא הקדיש השקל עדיין מיירי כולה פרקא דאל"כ אמאי לעיל במ"ב צריך שיהיה נתרמה התרומה, למעל מיד, אע"כ דבלא הקדישו עדיין מיירי, הכא נמי על כרחך הא דקאמרי' הקדש טעות, לאו דוקא, אלא דבר שהכין להקדיש]: 
+[כך נ"ל דעת רתוי"ט. דלדידי' בכינס לנזירים ידועים הרי יפול לנדבה, כבסיפא. ע"כ דהכא מיירי בכינס לנזירים דעלמא ואפ"ה שייך לשון מותר, דמיירי שקיצב מניין הנזירים דעלמא, או שאין בהמעות כשיעור קרבן נזיר]: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+[ואי"ל אף שקנה הנלקט ימסרנו לצבור יפה יפה, כדאמרינן בשקלי נשים [פ"א מ"ה]. דנ"ל פי' יפה יפה, דר"ל מה שירצו ב"ד יעשו, וא"כ הא תינח בשקלים, שאין הן עצמן קרבים, רק שקונים בעדם הבהמות, ואפשר נמי שיזדמנו אותן השקלים לשירי הלשכה, שייך שפיר גבייהו מסירה יפה יפה, אבל הכא השומר יודע שאין להם תבואה אחרת אם לא יקריבו זו, אי אפשר שימסרה יפה יפה. ומה"ט בבגדי כהונה [יומא דל"ה ב'], ובידות הכלים [שם, דל"ז א'], ובעצי כהנים [תענית דכ"ח א'] סגי בשימסרו יפה יפה לצבור, מדהיה להם אחרות, או י"ל דהנך שאינן רק מכשירי קרבן. וא"צ מדאו' שיהיו משל צבור, ומדהוה רק מדרבנן. להכי לא חיישינן שלא ימסרום יפה יפה. ועי' תוס' יומא [דל"ח ב'], שתרצו. דבכתונת של כוה"ג שאני, דכוה"ג שגדול בתורה יודע למסור יפה, וק"ל ידות הכלים ועצי כהנים שהבאנו לעיל]: 
+
+Chapter 5
+
+[וזהו לע"ד כוונת הירושלמי. ועי' חוס' מנחות ס"ד ב' ד"ה אמר. וי"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו שנקראו כך, וק"ל פתחי' זה מרדכי. ואת"ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי, וכך כ' תוס' ב"ק [דצ"ד ב'] דכמה משניות היו קודם רבי, רק רבי סדרם, וכן מוכח לע"ד במ"ק [די"א א'] דאמרינן כאן קודם גזירה, א"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כה"ג שגזר הגזירה, והוא חי זמן רב קודם רבי. א"כ זהו ממש כדברינו הנ"ל שבימי מרדכי, היו הראשונים שנתמנו, והרי אז נשנת המשנה. ומתורץ ג"כ בזה קו' תוס' מנחות הנ"ל, דתימה שהאריך מרדכי ימים כל כך, וליתא, דהרי בימיו נשנת המשנה]: 
+[עוד נ"ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב"ק דס"ה ב']. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג' ל"א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ"ז ב']. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז' דברי' נגעים באים [כעירכין דט"ז א']: 
+
+Chapter 6
+
+[ועל שם כך נקרא יאשיהו, ר"ל כבר נתיאש הקב"ה כ"י מהם. וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה ע"פ מה שאירע בימיהם. שאול ע"ש ששאלו העם מלך, וגם הוא היה רק נשאל להם משבט אחר, כי לא הבשילו אשכלות שבט יהודה עדיין, ופרשת אשימה עלי מלך אכלוהו ישראל פגה, כי קודם לזמן הראוי שאלוהו. דוד ע"ש דודיו ואהבתו לעמו, כאמרו תהי ידך בי ובבית אבי, לא כשאול שהתאכזר להרוג עיר ואם בישראל מנער ועד זקן. שלמה ע"ש השלום שהיה בימיו. ירבעם ירב עם שעשו ריב ומרידה על ידו. רחבעם רע חב עם, או רחב עם, שנתרחבו מתחת צמצום אחדות מלכות בית דוד. אסא, ע"ש הרופאים אשר דרש [ד"ה ב' ט"ז]. יהושפט ע"ש משפטי ה' אשר העמיד בכל עיר, ויאמר להשופטים אשר העמיד ראו מה אתם עושים כי לה' תשפוטו [ד"ה ב' י"ט]. אחזיהו, אחזו יהוא כי נשבה מיהוא, יואש, שכבר היה מיואש זרע בית דוד, דסברו כולם כי השמידה אותם עתליה. אמציהו, כי אמצו ה' נגד אדום [ד"ה ב' כ"ה]. עזריה, ע"ש שעזרו אלהים [ד"ה ב' כ"ו ז'], ונקרא ג"כ עוזיה, ע"ש עז יה, כי היה הרעש בימיו. יחזקיהו, ע"ש שחזקהו ד' נגד סנחריב ומחליו. מנשה, כי נשה ממקומו לשוב [שם ל"ג פי"ג]. יהויקים, כי הקים ה' אויביו עליו להשחית. צדקיהו, כי צדיק היה [כערכין די"ז א'], והצדיק דין שמים עליו לומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא, והארכתי קצת בזה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא]: 
+
+Chapter 7
+
+[כך כ' הר"ב. אמנם בעניותן לא ידענא מנ"ל. ואדרבה מדסתם הירושלמי וגם הרמב"ם בפ"ג משקלים, שכתב סתם קרוב וכו' יפלו לנדבה, ש"מ דבכל גוונא מיירי. ולפעד"נ דאפילו השתא איכא רובא בחד שופר, ולפ"ז איכא למימר דמדחזינן דרוב המעות שהובאו היום, שקלים או נדבה הוו, גם זה הנמצא היה מהם, עכ"פ כיון דאין הר הבית עשוי להתכבד [רש"י פסחים ד"ז א'] להכי אמרינן שמא בשעה שנאבד היה רוב בתיבה האחרת]: 
+ואין להקשות עכ"פ שמא נאבד מהשקלים כשהכניסום ללשכה. י"ל כיון דחייב באחריותן כלעיל פ"ב, מזהר זהיר בהו שלא יאבדו עד שיבואו ללשכה. וכ"כ אין להקשות ניחוש שהן ממעות שהכניסו להטילן לשופרות של קינין, שהקדישום בעלים מיד כשהפרישום. י"ל דמעות הלשכה רובא נינהו טפי ממעות הקינין. ואין להקשות עוד אמאי דאמרינן לעיל במ"א לחלק בין נמצא קרוב לשופר זה או לשופר זה הרי מעות הלשכה רובא הוה וניזל בתרי'. נ"ל דמיירי דהשופרות הנ"ל עמדו במקום שלא היו מצוי רגל בני אדם המוציאין המעות מהלשכה, ובכה"ג כ"ע מודו דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב [וכתוס' ב"ב דכ"ג ב' ד"ה ביושבת ]. אמנם לתוס' [פסחים ד"ז א' וב"מ דכ"ו א'], תלינן הכא שהן מעות חולין ממש, שהכניסום הבאים בעזרה, ואפילו נמצא שם ברגל שרוב המעות שבירושלים מעשר, עכ"פ אזלינן בתר רובא יומי דשתא, ואמרינן דמקמי הרגל נאבד שם מעות חולין, ואע"ג דאסור להכניס מעות חולין לעזרה, היינו בפרהסיא דמחזי כמוליכן שם לסחורה, אבל בצנעא שרי. ולפי דבריהם צ"ל דהא דלא תלינן שהן ממעות של לשכה, משום דמעות חולין רובא ניהו נגד מעות הלשכה. אמנם ק"ל לדבריהם א"כ מה מקשי הירושלמי, דהרי מעות שקלים קודש הן, עכ"פ מעות חולין שהכניסו רובא נינהו]: 
+[ולתוס' חגיגה דכ"א א" ד"ה האונן, שכתבו דמשמע מהכא שעולה תקרב וחטאת תאכל. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש שיצאו לבית השריפה. וכבר הקשו לי כן משם הגאון בגדי כהונה ז"ל. ונ"ל דלתוס' אין הטעם שישרפו משום היסח הדעת רק משום שמא עבר זמן אכילתן. תדע מדלא נקטה מתני' רבותא טפי, ונימא בשר חטאת ועולה שנאבד לעזרה, אברים שנמצאו הרי הן עולות וכו', דהו"ל רבותא טפי דאף דליכא חשש שעבר זמנו, דהרי ידעינן מתי נאבד אפילו הכי פסול משום היסח הדעת. ואי"ל משום דכה"ג פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא [פסחים ד"י ע"א] בקבר שאבד הוא קבר שנמצא. ליתא דהכא שאני דצורתו מוכחת דאותו שאבד הוא אותו שנמצא שמכירו. אע"כ דטעם הפסול הכא משום חשש עבר זמנו, אבל היסח הדעת אינו פסול רק בישנו בידו ואינו משמרו [כפסחים ל"ד א'], ולא בנאבד וכן משמע נמי בירושלמי הכא ורמב"ם [פי"ט מפהמ"ק], דטעם דמתני' דפסול משום חשש עבור זמן אכילתו, יע"ש. א"כ יפה כתבו תוס' דמשמע מהכא דבדליכא הך חששא אינו נפסל משום היסח הדעת, מדלא נקט רבותא טפי]: 
+
+Chapter 8
+
+[ואילה"ק הרי רישא וסיפא סתרי אהדדי דמבבא דבדרך ירידה טמא, משמע דבשאר דוכתי דליכא הוכח' לטומ' טהור, ומסיפא בדרך עליי' טהור, משמע דוקא באיכא הוכחה לטהרה טהור, הא בשאר דוכתי טמאי'. י"ל דסיפא ממעט רק מבואות קטנות, שעולין וגם יורדין דרך שם, במצאן שם טמאין, משא"כ בשאר העיר טהורין [פסחים י"ט ב']. והא דנקט בסיפא דרך עלי', והרי אפילו בכל דוכתא דליכא הוכחה לטהרה נמי טהור. וטפי הו"ל למנקט בסיפא, שלא בדרך ירידה טהור, והוה נמי ממעט מבואות הקטנות שעולין ויורדין דרך שם. נ"ל משום דמתני' ר"מ היא דחייש למיעוטא, להכי קמ"ל רבותא דאפילו בדרך עליי' נמי טהור, אף דבדרך המקוה נאבד, לא נימא סמוך מיעוטא שטועין ומורידין בדרך עליי' לחזקת טומאה של הכלים, ואתרע לה רובא שעולין בדרך זה, וקודם שטבל נאבד, קמ"ל דהכא שאני דהו"ל מיעוטא דמיעוטא, ובכה"ג גם ר"מ מודה [כע"ז דל"ד ב']. והיינו נמי מה דסיים תנא וקאמר, "שלא כדרך" וכו', ור"ל דמה"ט לא חיישינן שטעה בהליכתו, ולפיכך הו"ל מיעוטא דמיעוטא. ומכ"ש במצא בעור דטהור]: 
+[ותמיהני שאם נחלק כ' אמה לע"ב נימין, כיון שכל אמת כלים בת ה' טפחים [כמנחות צ"ז א'] יגיע לכל חוט שתי שבנימא 7/18 1] טפח, וא"כ איך אפשר שיהיה הפרוכת עביה טפח. וכ"ש למה דאמרינן בכתובות [דס"ד] דחוט ערב כפול מהשתי, א"כ איך אפשר דחוט שתי שהוא 7/18 1 טפח, והערב שעביו לפ"ז 7/9 2 יהיה משניהן יחד אריג שעביו טפח. וכמו כן ק' לי"א דלקמן דעל פ"ב רבו�� חוטי שתי נארגת, על כרחך הא דאמרינן לעיל דעל ע"ב נימין נארגת, היינו שהיה בכל נימא אחת מונחים יותר מרבוא חוטין, א"כ כיון שיש בכל 7/18 1 טפח יותר מרבוא חוטין, ע"כ שהיו חוטי השתי דקין מאוד, ואיך יהיה עובי הפרוכת טפח כיון שחוטי השחי דק כל כך. ואת"ל שהיו כל הרבוא חוטין שמונחין בכל נימא שזורין יחד לחוט א', א"כ יהיה הפרוכת בעביו יותר מטפח וכלעיל. ונ"ל דעשוהו חתיכות ארוכות, ובכל חתיכה היו ע"ב נימין באריגה כנ"ל והחוטים היו דקין מאוד ושזורין יחד, עד שכל נימת השתי היו בעובי שליש טפח, וחוט הערב היה עביו ב' שלישי טפח, כדי שכשיארגום יחד יהיה עובי הפרוכת טפח, וחזרו וחפרו החתיכות לארכן יחד]: 
+כך פירשתי לפי דעת רבותינו המפרשים, אמנם תמהני מאד, דאע"ג דקיי"ל אין עניות במקום עשירות, היינו שלא להקפיד על הרווחה דהקדש [ככתובות ק"ז א']. או שלא להקפיד על הפסד מועט, כדאמרינן דפי נירות המנורה נמי היה צריך זהב טהור, אף דאשחורי משחיר, מטעם אין עניות וכו' [כמנחות דפ"ח ב']. וכמו כן מה"ט היו נותנין שמן בנרות מעט יותר מהראוי [כמנחות פ"ט א']. ומה"ט נמי. כתונת שנטשטש מאד, אין מכבסין אותו [כזבחים פ"ח ב']. ומה"ט נמי הכינו צבע לצבוע יריעות המשכן מעט יותר מהנצרך [כשבת ק"ב ב'], דבכולן אינו רק הפסד מועט, דלא חששו לו במקדש, מטעם דאין עניות במקום עשירות, וגם בהא יש מ"ד דגם בהפסד מועט, התורה חסה על ממון ישראל [כמנחות דפ"ט א']. דנ"ל דפליגי אי ילפינן הקדש משל הדיוט, דבהדיוט לכ"ע אפילו להפסד מועט חששו [כרש"י חולין דמ"ט ב' וב"ק קי"ז], דילפינן מפנוי פכין קטנים מבית המנוגע, שאינו רק הפסד מועט, רק היכא שיצטרך לעשות עי"ז חטא, לא חששו להפסד מועט [כשבת קנ"ד ב', ופסחים דט"ו ב' וד"כ ע"ב]. אבל בהפסד מרובה לכ"ע גם במקדש חששו לו, דתורה חסה על ממונם של ישראל, כדאמרינן [יומא מ"ד ב'] דמה"ט בכל יום חותה בשל מחתה כסף, ולא בשל זהב, שלא יתחרך השל זהב באש. ומה"ט לחם הפנים א"צ סולת נקי, מדבאין בכל שבת כ"ד עשרונים יהיה הוצאה מרובה [כמנחות ע"ו ב'] ומה"ט לא היה צריך שמן כתית למנחות [כמנחות פ"ו ב'] דבכולן ע"י רבויין יחשב כהפסד מרובה, מכ"ש הפסד מרובה מאוד כזה, ב' פרוכת שנקנו בעד קס"ד רבוא דנרי זהב יגנזום בכל שנה על לא דבר, שהרי שם במקום הקדושה והטהרה והנקיות המופלגת, לא היה מצוי שם שום טשטוש ולכלוך, שאפילו הכה"ג כשנכנס לק"ק ביו"כ לא היה צריך ליגע בו, שהפרוכת במקום פתיחתו היה נקרס בקרס זהב לאחריו [כיומא פ"ה מ"א] וא"צ ליגע בו כלל, וגם אבק אינו מצוי שם מדמרוצף בשיש או זהב, והרי אפילו בהר הבית לא היה מצוי אבק, מדאין נכנס בו במנעל [כלעיל פ"ז מ"ב] ומכ"ש בהיכל וק"ק, שאין רגל אדם מצוי שם כל כך, וא"כ למה יפסידו הסך העצום הוא על מנן, דהרי כשסילקום משם היו צריכין גניזה. ולולא מסתאפינא מרבותי היה נ"ל, דהא דקאמר דשתים עושין בכל שנה, ולא קאמר חולין, אלא ר"ל דמשך זמן שנה כולה היה צריך למלאכת ב' פרוכת. או דר"ל לפי מאי דאמרינן [חגיגה פ"ג], דאחר כל רגל היו מעבירין על טהרות העזרה, מפני כהני ע"ה שנכנסו להשתחוות ונגעו בכלים, ולפיכך כל הכלים שבמקדש היו להן שניים, קמ"ל הכא דגם בפרוכת כן, שהיו צריכין ב' לשנה כשיסירו הראשון "ובכל שנה" דקאמר כמו לכל שנה, או נ"ל "דעושין" ר"ל תולין, דב' פעמים בשנה תלו אחרת בפסח וסוכות, בעברו ימי מועד רבים, ורגלי הע"ה היו מצויין שם, משא"כ עצרת רק יום א'. ולא היה צריכין לטבול בפסח וסוכות רק הפרוכת החיצון שכנגד עבר ההיכל, והוא אותו שתלוהו ב' פעמים בשנה, אבל אותו שלעבר צד ק"ק לא היה צריך לסלקו, מדלא נגע שם ע"ה מעולם. אחר כתבי זה האיר הקב"ה עיני וראיתי דברי המפרש במסכת מדות [דכ"ט ב'], ד"ה ושתים עושין וכו', וז"ל שהיו מתעסקין בכל שנה, ונוטלין אותן מן הפתח ומניחין אחרת כנגד הפתח, עכ"ל. כמדומה התכוון לב' הפירושים שזכרנו, רק שערבובי דברים יש בהן, וכן צ"ל לפע"ד, שהיו מתעסקין בהן שנה כולה, או ר"ל שנוטלין אלו מהפתח וכו']: 
+ולפי דברינו הנ"ל [בבועז ג']. שפיר נקט בתר ב' עושין בכל שנה, דש' כהנים טובלין אותה, מדהיו טובלין אותה אחר הרגל. והגאון רבינו אלי' זצוק"ל כ' דמדאורך הפרוכת מ' ורחבה כ' הו"ל סביב ק"כ אמה, ואמות כלים בת ה' טפחים, הו"ל סביב ת"ר טפחים, ומדרצו הכל לזכות במצוה, אחזוהו ש' כהנים כל א' בב' ידיו, דהו"ל נמי ת"ר טפחים. אמנם תמהני הרי בש"ס [חולין צ' ע"ב, ותמיד כ"ט ב'] אמרי' בפירוש דגוזמא הוא [אב"י ול"מ נ"ל דכונת הגאון רק שהמספר של ג' מאות הוא מכוון באופן נפלא אל מציאות הדבר וע"כ היה באפשר בפעם מן הפעמים שיהיה כן, לא שבאמת היה תמיד כן כנראה מלשון המשנה שעל זה אמרה הגמרא גוזמא]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,51 @@
+Boaz on Mishnah Shekalim
+בועז על משנה שקלים
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Shekalim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה שקלים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+ואילה"ק ל"ל להירושלמי לומר דס"ל דיש מעילה בשיריים הול"ל דלהכי מעל משום דבדאו' אין ברירה ואת"ל הרי סתם מתני' ר"מ וכדאוקמא הירושלמי באמת, והרי ר"מ ס"ל אף בדאו' יש ברירה [כסוכה דכ"ג ב']. ליתא דכבר כתבו תוס' שם דבדלא פי' והתנה מעיקר' גם ר"מ מספקא לי' אם יש ברירה, וא"כ הרי ספיקא דאו' מדאורייתא לחומר' כהר"ן ספ"ג דקדושין וא"כ שפיר מייתי קרבן ואת"ל דספק בברירה שאני, דהרי איסור דברירה היינו רק משום ספק [כרכ"מ פ"ג מגירושין ה"א] וא"כ כשנתחבר אליו עוד ספק. הדר הו"ל כעין ס"ס ואף דמחמרינן גבה הו"ל רק מדרבנן, ואפי' למה שהוכחנו בס"ד [סוף פ"ג דביצה] דלא כרכ"מ עכ"פ דלמא הירושלמי ס"ל כרמב"ם דספק דאור' רק מדרבנן אסור כמ"ש רפ"ח בריש כללי ס"ס בי"ד סי' ק"י עכ"פ ל"ל לירושלמי לאוקמי למתניתין כר"מ דלמא כרבנן דס"ל כדקיי"ל בכל דוכתי דבדאו' אין ברירה, ונ"ל דמכאן מוכח כמ"ש בס"ד בדוכתא אחריתי דאף דקיי"ל בדאו' אין ברירה, היינו מדרבנן אמרינן בדאו' אין ברירה: 
+ואילה"ק לב"ה עכ"פ להוי כפרוטה בכיס זה הקדש. דלא בטל ברובא, משום דפרוטה דבר שבמנין [כמעילה כ"א ב' ותוס' שם, ועי' רמל"מ שם], גם בל"ז מנ"ל דהכא מיירי ברוב היתר. ואי"ל דהתם שכבר ההקדש מבורר, לא שייך לומר על פרוטה אחת דהיא הפרוטה שהקדיש, דכל שנתברר כבר האיסור לא שייך ברירה [כתוס' תמורה ד"ל ע"א], והרי כל שנתברר האיסור אפילו היה איסור דרבנן אם לא הי' בתערובות לא אמרינן אותו שאבד הוא שנמצא, כדאשכחן בקבר, דלא אמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא [כפסחים ד"י ע"א]. משא"כ הכא לא נתברר האיסור קודם שנתערב, ליתא, דהרי קיי"ל דבדאו' אין ברירה [כיומא דנ"ד ב' וביצה דל"ח א']. ותו הרי הכא נמי נתברר האיסור כשכינס כבר כדי שקל קודם שהוסיף המותר רק שהוא לא נודע לו ברירת האיסור, וא"כ למה מתיר ב"ה כאן המותר, ודוחק לומר דמיירי במכיר הפרוטות שצירף בסוף, או דבאמת יתן המותר בשביל אדם אחר שחייב שקל, ליתא, דטפי משמע שהמותר עצמו חולין גמורים. ונ"ל ע"פ מ"ש תוס' [גיטין דכ"ה ב'] ד"ה דברי ר"מ, דהיכא דפירש מתחלה שלא יהיה הקדש עד שיפרישנו, בכה"ג יש ברירה אפילו בדאו' א"כ הכא על כרחך בלא הקדיש השקל עדיין מיירי כולה פרקא דאל"כ אמאי לעיל במ"ב צריך שיהיה נתרמה התרומה, למעל מיד, אע"כ דבלא הקדישו עדיין מיירי, הכא נמי על כרחך הא דקאמרי' הקדש טעות, לאו דוקא, אלא דבר שהכין להקדיש]: 
+[כך נ"ל דעת רתוי"ט. דלדידי' בכינס לנזירים ידועים הרי יפול לנדבה, כבסיפא. ע"כ דהכא מיירי בכינס לנזירים דעלמא ואפ"ה שייך לשון מותר, דמיירי שקיצב מניין הנזירים דעלמא, או שאין בהמעות כשיעור קרבן נזיר]: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+[ואי"ל אף שקנה הנלקט ימסרנו לצבור יפה יפה, כדאמרינן בשקלי נשים [פ"א מ"ה]. דנ"ל פי' יפה יפה, דר"ל מה שירצו ב"ד יעשו, וא"כ הא תינח בשקלים, שאין הן עצמן קרבים, רק שקונים בעדם הבהמות, ואפשר נמי שיזדמנו אותן השקלים לשירי הלשכה, שייך שפיר גבייהו מסירה יפה יפה, אבל הכא השומר יודע שאין להם תבואה אחרת אם לא יקריבו זו, אי אפשר שימסרה יפה יפה. ומה"ט בבגדי כהונה [יומא דל"ה ב'], ובידות הכלים [שם, דל"ז א'], ובעצי כהנים [תענית דכ"ח א'] סגי בשימסרו יפה יפה לצבור, מדהיה להם אחרות, או י"ל דהנך שאינן רק מכשירי קרבן. וא"צ מדאו' שיהיו משל צבור, ומדהוה רק מדרבנן. להכי לא חיישינן שלא ימסרום יפה יפה. ועי' תוס' יומא [דל"ח ב'], שתרצו. דבכתונת של כוה"ג שאני, דכוה"ג שגדול בתורה יודע למסור יפה, וק"ל ידות הכלים ועצי כהנים שהבאנו לעיל]: 
+
+Chapter 5
+
+[וזהו לע"ד כוונת הירושלמי. ועי' חוס' מנחות ס"ד ב' ד"ה אמר. וי"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו שנקראו כך, וק"ל פתחי' זה מרדכי. ואת"ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי, וכך כ' תוס' ב"ק [דצ"ד ב'] דכמה משניות היו קודם רבי, רק רבי סדרם, וכן מוכח לע"ד במ"ק [די"א א'] דאמרינן כאן קודם גזירה, א"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כה"ג שגזר הגזירה, והוא חי זמן רב קודם רבי. א"כ זהו ממש כדברינו הנ"ל שבימי מרדכי, היו הראשונים שנתמנו, והרי אז נשנת המשנה. ומתורץ ג"כ בזה קו' תוס' מנחות הנ"ל, דתימה שהאריך מרדכי ימים כל כך, וליתא, דהרי בימיו נשנת המשנה]: 
+[עוד נ"ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב"ק דס"ה ב']. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג' ל"א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ"ז ב']. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז' דברי' נגעים באים [כעירכין דט"ז א']: 
+
+Chapter 6
+
+[ועל שם כך נקרא יאשיהו, ר"ל כבר נתיאש הקב"ה כ"י מהם. וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה ע"פ מה שאירע בימיהם. שאול ע"ש ששאלו העם מלך, וגם הוא היה רק נשאל להם משבט אחר, כי לא הבשילו אשכלות שבט יהודה עדיין, ופרשת אשימה עלי מלך אכלוהו ישראל פגה, כי קודם לזמן הראוי שאלוהו. דוד ע"ש דודיו ואהבתו לעמו, כאמרו תהי ידך בי ובבית אבי, לא כשאול שהתאכזר להרוג עיר ואם בישראל מנער ועד זקן. שלמה ע"ש השלום שהיה בימיו. ירבעם ירב עם שעשו ריב ומרידה על ידו. רחבעם רע חב עם, או רחב עם, שנתרחבו מתחת צמצום אחדות מלכות בית דוד. אסא, ע"ש הרופאים אשר דרש [ד"ה ב' ט"ז]. יהושפט ע"ש משפטי ה' אשר העמיד בכל עיר, ויאמר להשופטים אשר העמיד ראו מה אתם עושים כי לה' תשפוטו [ד"ה ב' י"ט]. אחזיהו, אחזו יהוא כי נשבה מיהוא, יואש, שכבר היה מיואש זרע בית דוד, דסברו כולם כי השמידה אותם עתליה. אמציהו, כי אמצו ה' נגד אדום [ד"ה ב' כ"ה]. עזריה, ע"ש שעזרו אלהים [ד"ה ב' כ"ו ז'], ונקרא ג"כ עוזיה, ע"ש עז יה, כי היה הרעש בימיו. יחזקיהו, ע"ש שחזקהו ד' נגד סנחריב ומחליו. מנשה, כי נשה ממקומו לשוב [שם ל"ג פי"ג]. יהויקים, כי הקים ה' אויביו עליו להשחית. צדקיהו, כי צדיק היה [כערכין די"ז א'], והצדיק דין שמים עליו לומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא, והארכתי קצת בזה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא]: 
+
+Chapter 7
+
+[כך כ' הר"ב. אמנם בעניותן לא ידענא מנ"ל. ואדרבה מדסתם הירושלמי וגם הרמב"ם בפ"ג משקלים, שכתב סתם קרוב וכו' יפלו לנדבה, ש"מ דבכל גוונא מיירי. ולפעד"נ דאפילו השתא איכא רובא בחד שופר, ולפ"ז איכא למימר דמדחזינן דרוב המעות שהובאו היום, שקלים או נדבה הוו, גם זה הנמצא היה מהם, עכ"פ כיון דאין הר הבית עשוי להתכבד [רש"י פסחים ד"ז א'] להכי אמרינן שמא בשעה שנאבד היה רוב בתיבה האחרת]: 
+ואין להקשות עכ"פ שמא נאבד מהשקלים כשהכניסום ללשכה. י"ל כיון דחייב באחריותן כלעיל פ"ב, מזהר זהיר בהו שלא יאבדו עד שיבואו ללשכה. וכ"כ אין להקשות ניחוש שהן ממעות שהכניסו להטילן לשופרות של קינין, שהקדישום בעלים מיד כשהפרישום. י"ל דמעות הלשכה רובא נינהו טפי ממעות הקינין. ואין להקשות עוד אמאי דאמרינן לעיל במ"א לחלק בין נמצא קרוב לשופר זה או לשופר זה הרי מעות הלשכה רובא הוה וניזל בתרי'. נ"ל דמיירי דהשופרות הנ"ל עמדו במקום שלא היו מצוי רגל בני אדם המוציאין המעות מהלשכה, ובכה"ג כ"ע מודו דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב [וכתוס' ב"ב דכ"ג ב' ד"ה ביושבת ]. אמנם לתוס' [פסחים ד"ז א' וב"מ דכ"ו א'], תלינן הכא שהן מעות חולין ממש, שהכניסום הבאים בעזרה, ואפילו נמצא שם ברגל שרוב המעות שבירושלים מעשר, עכ"פ אזלינן בתר רובא יומי דשתא, ואמרינן דמקמי הרגל נאבד שם מעות חולין, ואע"ג דאסור להכניס מעות חולין לעזרה, היינו בפרהסיא דמחזי כמוליכן שם לסחורה, אבל בצנעא שרי. ולפי דבריהם צ"ל דהא דלא תלינן שהן ממעות של לשכה, משום דמעות חולין רובא ניהו נגד מעות הלשכה. אמנם ק"ל לדבריהם א"כ מה מקשי הירושלמי, דהרי מעות שקלים קודש הן, עכ"פ מעות חולין שהכניסו רובא נינהו]: 
+[ולתוס' חגיגה דכ"א א" ד"ה האונן, שכתבו דמשמע מהכא שעולה תקרב וחטאת תאכל. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש שיצאו לבית השריפה. וכבר הקשו לי כן משם הגאון בגדי כהונה ז"ל. ונ"ל דלתוס' אין הטעם שישרפו משום היסח הדעת רק משום שמא עבר זמן אכילתן. תדע מדלא נקטה מתני' רבותא טפי, ונימא בשר חטאת ועולה שנאבד לעזרה, אברים שנמצאו הרי הן עולות וכו', דהו"ל רבותא טפי דאף דליכא חשש שעבר זמנו, דהרי ידעינן מתי נאבד אפילו הכי פסול משום היסח הדעת. ואי"ל משום דכה"ג פלוגתא דרשב"ג ורבנן הוא [פסחים ד"י ע"א] בקבר שאבד הוא קבר שנמצא. ליתא דהכא שאני דצורתו מוכחת דאותו שאבד הוא אותו שנמצא שמכירו. אע"כ דטעם הפסול הכא משום חשש עבר זמנו, אבל היסח הדעת אינו פסול רק בישנו בידו ואינו משמרו [כפסחים ל"ד א'], ולא בנאבד וכן משמע נמי בירושלמי הכא ורמב"ם [פי"ט מפהמ"ק], דטעם דמתני' דפסול משום חשש עבור זמן אכילתו, יע"ש. א"כ יפה כתבו תוס' דמשמע מהכא דבדליכא הך חששא אינו נפסל משום היסח הדעת, מדלא נקט רבותא טפי]: 
+
+Chapter 8
+
+[ואילה"ק הרי רישא וסיפא סתרי אהדדי דמבבא דבדרך ירידה טמא, משמע דבשאר דוכתי דליכא הוכח' לטומ' טהור, ומסיפא בדרך עליי' טהור, משמע דוקא באיכא הוכחה לטהרה טהור, הא בשאר דוכתי טמאי'. י"ל דסיפא ממעט רק מבואות קטנות, שעולין וגם יורדין דרך שם, במצאן שם טמאין, משא"כ בשאר העיר טהורין [פסחים י"ט ב']. והא דנקט בסיפא דרך עלי', והרי אפילו בכל דוכתא דליכא הוכחה לטהרה נמי טהור. וטפי הו"ל למנקט בסיפא, שלא בדרך ירידה טהור, והוה נמי ממעט מבואות הקטנות שעולין ויורדין דרך שם. נ"ל משום דמתני' ר"מ היא דחייש למיעוטא, להכי קמ"ל רבותא דאפילו בדרך עליי' נמי טהור, אף דבדרך המקוה נאבד, לא נימא סמוך מיעוטא שטועין ומורידין בדרך עליי' לחזקת טומאה של הכלים, ואתרע לה רובא שעולין בדרך זה, וקודם שטבל נאבד, קמ"ל דהכא שאני דהו"ל מיעוטא דמיעוטא, ובכה"ג גם ר"מ מודה [כע"ז דל"ד ב']. והיינו נמי מה דסיים תנא וקאמר, "שלא כדרך" וכו', ור"ל דמה"ט לא חיישינן שטעה בהליכתו, ולפיכך הו"ל מיעוטא דמיעוטא. ומכ"ש במצא בעור דטהור]: 
+[ותמיהני שאם נחלק כ' אמה לע"ב נימין, כיון שכל אמת כלים בת ה' טפחים [כמנחות צ"ז א'] יגיע לכל חוט שתי שבנימא 7/18 1] טפח, וא"כ איך אפשר שיהיה הפרוכת עביה טפח. וכ"ש למה דאמרינן בכתובות [דס"ד] דחוט ערב כפול מהשתי, א"כ איך אפשר דחוט שתי שהוא 7/18 1 טפח, והערב שעבי�� לפ"ז 7/9 2 יהיה משניהן יחד אריג שעביו טפח. וכמו כן ק' לי"א דלקמן דעל פ"ב רבוא חוטי שתי נארגת, על כרחך הא דאמרינן לעיל דעל ע"ב נימין נארגת, היינו שהיה בכל נימא אחת מונחים יותר מרבוא חוטין, א"כ כיון שיש בכל 7/18 1 טפח יותר מרבוא חוטין, ע"כ שהיו חוטי השתי דקין מאוד, ואיך יהיה עובי הפרוכת טפח כיון שחוטי השחי דק כל כך. ואת"ל שהיו כל הרבוא חוטין שמונחין בכל נימא שזורין יחד לחוט א', א"כ יהיה הפרוכת בעביו יותר מטפח וכלעיל. ונ"ל דעשוהו חתיכות ארוכות, ובכל חתיכה היו ע"ב נימין באריגה כנ"ל והחוטים היו דקין מאוד ושזורין יחד, עד שכל נימת השתי היו בעובי שליש טפח, וחוט הערב היה עביו ב' שלישי טפח, כדי שכשיארגום יחד יהיה עובי הפרוכת טפח, וחזרו וחפרו החתיכות לארכן יחד]: 
+כך פירשתי לפי דעת רבותינו המפרשים, אמנם תמהני מאד, דאע"ג דקיי"ל אין עניות במקום עשירות, היינו שלא להקפיד על הרווחה דהקדש [ככתובות ק"ז א']. או שלא להקפיד על הפסד מועט, כדאמרינן דפי נירות המנורה נמי היה צריך זהב טהור, אף דאשחורי משחיר, מטעם אין עניות וכו' [כמנחות דפ"ח ב']. וכמו כן מה"ט היו נותנין שמן בנרות מעט יותר מהראוי [כמנחות פ"ט א']. ומה"ט נמי. כתונת שנטשטש מאד, אין מכבסין אותו [כזבחים פ"ח ב']. ומה"ט נמי הכינו צבע לצבוע יריעות המשכן מעט יותר מהנצרך [כשבת ק"ב ב'], דבכולן אינו רק הפסד מועט, דלא חששו לו במקדש, מטעם דאין עניות במקום עשירות, וגם בהא יש מ"ד דגם בהפסד מועט, התורה חסה על ממון ישראל [כמנחות דפ"ט א']. דנ"ל דפליגי אי ילפינן הקדש משל הדיוט, דבהדיוט לכ"ע אפילו להפסד מועט חששו [כרש"י חולין דמ"ט ב' וב"ק קי"ז], דילפינן מפנוי פכין קטנים מבית המנוגע, שאינו רק הפסד מועט, רק היכא שיצטרך לעשות עי"ז חטא, לא חששו להפסד מועט [כשבת קנ"ד ב', ופסחים דט"ו ב' וד"כ ע"ב]. אבל בהפסד מרובה לכ"ע גם במקדש חששו לו, דתורה חסה על ממונם של ישראל, כדאמרינן [יומא מ"ד ב'] דמה"ט בכל יום חותה בשל מחתה כסף, ולא בשל זהב, שלא יתחרך השל זהב באש. ומה"ט לחם הפנים א"צ סולת נקי, מדבאין בכל שבת כ"ד עשרונים יהיה הוצאה מרובה [כמנחות ע"ו ב'] ומה"ט לא היה צריך שמן כתית למנחות [כמנחות פ"ו ב'] דבכולן ע"י רבויין יחשב כהפסד מרובה, מכ"ש הפסד מרובה מאוד כזה, ב' פרוכת שנקנו בעד קס"ד רבוא דנרי זהב יגנזום בכל שנה על לא דבר, שהרי שם במקום הקדושה והטהרה והנקיות המופלגת, לא היה מצוי שם שום טשטוש ולכלוך, שאפילו הכה"ג כשנכנס לק"ק ביו"כ לא היה צריך ליגע בו, שהפרוכת במקום פתיחתו היה נקרס בקרס זהב לאחריו [כיומא פ"ה מ"א] וא"צ ליגע בו כלל, וגם אבק אינו מצוי שם מדמרוצף בשיש או זהב, והרי אפילו בהר הבית לא היה מצוי אבק, מדאין נכנס בו במנעל [כלעיל פ"ז מ"ב] ומכ"ש בהיכל וק"ק, שאין רגל אדם מצוי שם כל כך, וא"כ למה יפסידו הסך העצום הוא על מנן, דהרי כשסילקום משם היו צריכין גניזה. ולולא מסתאפינא מרבותי היה נ"ל, דהא דקאמר דשתים עושין בכל שנה, ולא קאמר חולין, אלא ר"ל דמשך זמן שנה כולה היה צריך למלאכת ב' פרוכת. או דר"ל לפי מאי דאמרינן [חגיגה פ"ג], דאחר כל רגל היו מעבירין על טהרות העזרה, מפני כהני ע"ה שנכנסו להשתחוות ונגעו בכלים, ולפיכך כל הכלים שבמקדש היו להן שניים, קמ"ל הכא דגם בפרוכת כן, שהיו צריכין ב' לשנה כשיסירו הראשון "ובכל שנה" דקאמר כמו לכל שנה, או נ"ל "דעושין" ר"ל תולין, דב' פעמים בשנה תלו אחרת בפסח וסוכות, בעברו ימי מועד רבים, ורגלי הע"ה היו מצויין שם, משא"כ עצרת רק יום א'. ולא היה צריכין לטבול בפסח וסוכות רק הפרוכת החיצון שכנגד עבר ההיכל, והוא אותו שתלוהו ב' פעמים בשנה, אבל אותו שלעבר צד ק"ק לא היה צריך לסלקו, מדלא נגע שם ע"ה מעולם. אחר כתבי זה האיר הקב"ה עיני וראיתי דברי המפרש במסכת מדות [דכ"ט ב'], ד"ה ושתים עושין וכו', וז"ל שהיו מתעסקין בכל שנה, ונוטלין אותן מן הפתח ומניחין אחרת כנגד הפתח, עכ"ל. כמדומה התכוון לב' הפירושים שזכרנו, רק שערבובי דברים יש בהן, וכן צ"ל לפע"ד, שהיו מתעסקין בהן שנה כולה, או ר"ל שנוטלין אלו מהפתח וכו']: 
+ולפי דברינו הנ"ל [בבועז ג']. שפיר נקט בתר ב' עושין בכל שנה, דש' כהנים טובלין אותה, מדהיו טובלין אותה אחר הרגל. והגאון רבינו אלי' זצוק"ל כ' דמדאורך הפרוכת מ' ורחבה כ' הו"ל סביב ק"כ אמה, ואמות כלים בת ה' טפחים, הו"ל סביב ת"ר טפחים, ומדרצו הכל לזכות במצוה, אחזוהו ש' כהנים כל א' בב' ידיו, דהו"ל נמי ת"ר טפחים. אמנם תמהני הרי בש"ס [חולין צ' ע"ב, ותמיד כ"ט ב'] אמרי' בפירוש דגוזמא הוא [אב"י ול"מ נ"ל דכונת הגאון רק שהמספר של ג' מאות הוא מכוון באופן נפלא אל מציאות הדבר וע"כ היה באפשר בפעם מן הפעמים שיהיה כן, לא שבאמת היה תמיד כן כנראה מלשון המשנה שעל זה אמרה הגמרא גוזמא]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Boaz on Mishnah Sukkah
+בועז על משנה סוכה
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כתב אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל ק"ל מדאין ממעטין ביו"ט משום מתקן, הרי קיי"ל כרבא [תמורה ד' ב'] דכל דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני. וזה גם באיסור דרבנן [ככתובות דפ"א ב'] כיון דא"ר לא לזבן וכו' ואע"ג דאמר רבא אמר רחמנא, אינו ממעט רק איסור דעצמו שע"י נדר, [כש"ך] בי"ד. ואת"ל כשלא נאסרה מעצמו רק מכח היום מהני [וכט"ז ת"מ סי' ר"ח]. [ולפע"ד בו"ת בהא מתורץ הא דתנן לעיל [פ"ב מ"ג] אין עולין לה ביו"ט, שכ' הר"ן דאם עלה יצא. ומה"ט השוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשירה, כפ"א דחולין]. עכ"פ למסקנא [דל"ג ב:]. בנראה אחר כניסת יו"ט, והושחר ביו"ט דנדחה, ואח"כ נשרו, אינו חוזר ונראה, ק"ל מ"ש מנתן לפסול יחזיר לכשר [זבחים פ"ג מ"ב]. ואת"ל התם בידו לתקן. ולא מקרי דחוי, משא"כ הכא אין ממעטין ביו"ט. עכ"פ למה בנתן דם למים נפסל לזריקה, אף שיש בו מראה דם, דעכ"פ נראה ונדחה אחו"נ, מדאפשר בקרבן אחר [כפ"ו דחולין מ"ה, וזבחים פ"ח מ"ו] ור"ל דמה"ט לא דמי למצות כסוי. דחייב לכסות בכה"ג. דהתם אין לתקן מצות כסוי בעוף זה, עכ"פ ק"ל בדם קרבן נמי, מדבידו להוסיף דם לא לחשב דחוי. ונ"ל דהתם נשתנה צבעו בינתים. ונדחה לגמרי. ולר"י [זבחים די"ב וקדושין ד"ז] דגם דחוי מעיקרא פוסל, ע"כ ר"ל משהקדיש, עכלה"ט: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,23 @@
+Boaz on Mishnah Sukkah
+בועז על משנה סוכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Sukkah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה סוכה
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+כתב אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, וז"ל ק"ל מדאין ממעטין ביו"ט משום מתקן, הרי קיי"ל כרבא [תמורה ד' ב'] דכל דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני. וזה גם באיסור דרבנן [ככתובות דפ"א ב'] כיון דא"ר לא לזבן וכו' ואע"ג דאמר רבא אמר רחמנא, אינו ממעט רק איסור דעצמו שע"י נדר, [כש"ך] בי"ד. ואת"ל כשלא נאסרה מעצמו רק מכח היום מהני [וכט"ז ת"מ סי' ר"ח]. [ולפע"ד בו"ת בהא מתורץ הא דתנן לעיל [פ"ב מ"ג] אין עולין לה ביו"ט, שכ' הר"ן דאם עלה יצא. ומה"ט השוחט בשבת ויו"כ שחיטתו כשירה, כפ"א דחולין]. עכ"פ למסקנא [דל"ג ב:]. בנראה אחר כניסת יו"ט, והושחר ביו"ט דנדחה, ואח"כ נשרו, אינו חוזר ונראה, ק"ל מ"ש מנתן לפסול יחזיר לכשר [זבחים פ"ג מ"ב]. ואת"ל התם בידו לתקן. ולא מקרי דחוי, משא"כ הכא אין ממעטין ביו"ט. עכ"פ למה בנתן דם למים נפסל לזריקה, אף שיש בו מראה דם, דעכ"פ נראה ונדחה אחו"נ, מדאפשר בקרבן אחר [כפ"ו דחולין מ"ה, וזבחים פ"ח מ"ו] ור"ל דמה"ט לא דמי למצות כסוי. דחייב לכסות בכה"ג. דהתם אין לתקן מצות כסוי בעוף זה, עכ"פ ק"ל בדם קרבן נמי, מדבידו להוסיף דם לא לחשב דחוי. ונ"ל דהתם נשתנה צבעו בינתים. ונדחה לגמרי. ולר"י [זבחים די"ב וקדושין ד"ז] דגם דחוי מעיקרא פוסל, ע"כ ר"ל משהקדיש, עכלה"ט: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Boaz on Mishnah Taanit
+בועז על משנה תענית
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+והיינו להך לישנא דש"ס [ד"ד ב'] דשאלה לחוד והזכרה לחוד. ור"ל אף שמזכיר משה"ר, אפ"ה ביום חול שלאחריו אינו שואל ותן טל ומטר. א"כ מה"ט בסוף פלוגתת ר"א ור"י קודם שהזכיר דברי ר' יודא, קאמר תנא אין שואלין וכו' דר"ל רק ר"א ור' יהושע ס"ל הכי, משא"כ לר' יודא אית תנא דס"ל לר' יודא דתיכף כשמתחיל להזכיר משה"ר, ישאל ביום חול שלאחריו. כש"ס שם [ד"ד ב']. מיהו לאידך לישנא [שם], דלר"א ור' יהושע שאלה והזכרה חדא מלתא היא, ור"ל תיכף כשמזכיר ביו"ט מתחיל מיד לשאל ביום חול שלאחריו. א"כ מ"ש מתניתין אין שואלין וכו', אינו לר"א דהרי ר"א ס"ל דמזכיר ביום א' דחג, ואיך ישאל בחוהמ"ס אחריו, שהוא סי' קללה, והרי ר"א בעצמו אמר אף אני לא אמרתי לשאל אלא להזכיר. אלא ר' יהושע קא"ל, וה"ק א"כ לעולם יהיה מזכיר, אלא אין שואלין הגשמים אלא סמוך לגשמים, ומדשאלה והזכרה חדא מלתא, להכי לא יזכיר רק ביום אחרון של חג, ומיד ביום חול שלאחריו ישאל. א"כ מה"ט נקט לה תנא להך אין שואלין מקמי מלתא דר' יודא, דלר' יודא אית תנא דס"ל אליביה דשאלה והזכרה לאו חדא מלתא היא. ומה"ט נ"ל נמי דלא הזכירו ר"א ורבי יהושע עד אימתי יזכיר, כמו שאמר אליבא דר' יודא, דפשיטא דסופה כתחלתה, דפוסק שניהן ביום א' דפסח, והרי כל עיקר טעמא דר' יהושע דפליג אר"א וס"ל שלא להתחיל ביום א' דסוכות, הוא רק מדגשמים בחג סי' קללה, א"כ בהפסקה כ"ע מודו דמפסיק שניהן ביום א' דפסח, וכדקאמר בש"ס לחד מ"ד אליבא דר' יודא]: 
+
+Chapter 2
+
+[ואין להקשות למה לא קרי תנא נהך קרא דיונה דלעיל נמי דברי קבלה. דנ"ל דהתם איכא למימר דילמא עכו"ם שאני, שאינו מועיל להם עד שישובו ממש. או התם שאני דחטאם רבה מאוד. וגם כבר נגזרה גזירה. לפיכך אינה ראיה גמורה לכאן. משא"כ דברי יואל שהיה תוכחה לבני דורו במכת רעבון דדמי ממש לצרת גשמים, שפיר קרי להו דברי קבלה, שדבריו נתקבלו לעניינינו. ומה שתירץ רש"י דקרא דיונה שאני דאין צווי בקרא רק ספור דברים. ק"ל מב"ק [ד"ב ב'], דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו קרני ברזל, דברי קבלה, אף דהתם ג"כ אינו צווי. [אב"י וכ"כ חגיגה ד"י ע"ב, ור"ה ד"ז א', ונדה כ"ג א' וכ"כ במסכת סופרים פי"ח ה"ג אם שהרא"ש ר"ה פ"ד סוף אות ג' גרס דברי הנביאים, עכ"פ הב"י בטא"ח ססי' תקצ"א גרס בשם הרמב"ן שם דברי קבלה. וכ"כ חולין קל"ז א'. בכל דוכתי הנ"ל גרסינן דברי קבלה. אף שאינו צוויי] אע"כ כדברינו, דהתם נמי ראיה גמורה היא דלשון נגיחה היינו בקרן וכל שהוא ראיה גמורה קרי ליה דברי קבלה]: 
+
+Chapter 3
+
+ותמוהים דברי רש"י שם וז"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז"ל הגיה דצ"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול"נ לקיים גי' הספר. דבל"ז ק' על רש"י שם שכ' וה"ה במת החולה, והכי קיי"ל [תקס"ט], וק' מנ"ל לרש"י הא. אע"כ דהאי ועברה דרישא ר"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל"ק וניצל. לפ"ז לא היה צריך רש"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד"א קבלה בטעות הוה וא"צ להתענות, על זה כתב רש"י דאפ"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,23 @@
+Boaz on Mishnah Taanit
+בועז על משנה תענית
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Taanit
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה תענית
+
+
+
+Chapter 1
+
+והיינו להך לישנא דש"ס [ד"ד ב'] דשאלה לחוד והזכרה לחוד. ור"ל אף שמזכיר משה"ר, אפ"ה ביום חול שלאחריו אינו שואל ותן טל ומטר. א"כ מה"ט בסוף פלוגתת ר"א ור"י קודם שהזכיר דברי ר' יודא, קאמר תנא אין שואלין וכו' דר"ל רק ר"א ור' יהושע ס"ל הכי, משא"כ לר' יודא אית תנא דס"ל לר' יודא דתיכף כשמתחיל להזכיר משה"ר, ישאל ביום חול שלאחריו. כש"ס שם [ד"ד ב']. מיהו לאידך לישנא [שם], דלר"א ור' יהושע שאלה והזכרה חדא מלתא היא, ור"ל תיכף כשמזכיר ביו"ט מתחיל מיד לשאל ביום חול שלאחריו. א"כ מ"ש מתניתין אין שואלין וכו', אינו לר"א דהרי ר"א ס"ל דמזכיר ביום א' דחג, ואיך ישאל בחוהמ"ס אחריו, שהוא סי' קללה, והרי ר"א בעצמו אמר אף אני לא אמרתי לשאל אלא להזכיר. אלא ר' יהושע קא"ל, וה"ק א"כ לעולם יהיה מזכיר, אלא אין שואלין הגשמים אלא סמוך לגשמים, ומדשאלה והזכרה חדא מלתא, להכי לא יזכיר רק ביום אחרון של חג, ומיד ביום חול שלאחריו ישאל. א"כ מה"ט נקט לה תנא להך אין שואלין מקמי מלתא דר' יודא, דלר' יודא אית תנא דס"ל אליביה דשאלה והזכרה לאו חדא מלתא היא. ומה"ט נ"ל נמי דלא הזכירו ר"א ורבי יהושע עד אימתי יזכיר, כמו שאמר אליבא דר' יודא, דפשיטא דסופה כתחלתה, דפוסק שניהן ביום א' דפסח, והרי כל עיקר טעמא דר' יהושע דפליג אר"א וס"ל שלא להתחיל ביום א' דסוכות, הוא רק מדגשמים בחג סי' קללה, א"כ בהפסקה כ"ע מודו דמפסיק שניהן ביום א' דפסח, וכדקאמר בש"ס לחד מ"ד אליבא דר' יודא]: 
+
+Chapter 2
+
+[ואין להקשות למה לא קרי תנא נהך קרא דיונה דלעיל נמי דברי קבלה. דנ"ל דהתם איכא למימר דילמא עכו"ם שאני, שאינו מועיל להם עד שישובו ממש. או התם שאני דחטאם רבה מאוד. וגם כבר נגזרה גזירה. לפיכך אינה ראיה גמורה לכאן. משא"כ דברי יואל שהיה תוכחה לבני דורו במכת רעבון דדמי ממש לצרת גשמים, שפיר קרי להו דברי קבלה, שדבריו נתקבלו לעניינינו. ומה שתירץ רש"י דקרא דיונה שאני דאין צווי בקרא רק ספור דברים. ק"ל מב"ק [ד"ב ב'], דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו קרני ברזל, דברי קבלה, אף דהתם ג"כ אינו צווי. [אב"י וכ"כ חגיגה ד"י ע"ב, ור"ה ד"ז א', ונדה כ"ג א' וכ"כ במסכת סופרים פי"ח ה"ג אם שהרא"ש ר"ה פ"ד סוף אות ג' גרס דברי הנביאים, עכ"פ הב"י בטא"ח ססי' תקצ"א גרס בשם הרמב"ן שם דברי קבלה. וכ"כ חולין קל"ז א'. בכל דוכתי הנ"ל גרסינן דברי קבלה. אף שאינו צוויי] אע"כ כדברינו, דהתם נמי ראיה גמורה היא דלשון נגיחה היינו בקרן וכל שהוא ראיה גמורה קרי ליה דברי קבלה]: 
+
+Chapter 3
+
+ותמוהים דברי רש"י שם וז"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז"ל הגיה דצ"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול"נ לקיים גי' הספר. דבל"ז ק' על רש"י שם שכ' וה"ה במת החולה, והכי קיי"ל [תקס"ט], וק' מנ"ל לרש"י הא. אע"כ דהאי ועברה דרישא ר"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל"ק וניצל. לפ"ז לא היה צריך רש"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד"א קבלה בטעות הוה וא"צ להתענות, על זה כתב רש"י דאפ"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,42 @@
+Boaz on Mishnah Yoma
+בועז על משנה יומא
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Boaz on Mishnah Yoma
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+And from this, it appears to me that it is permitted to give an inoculation against smallpox, even though one in a thousand will die as a result of the inoculation, nevertheless, if the smallpox is left untreated, the danger to life is much more imminent. Therefore one is permitted to put themselves in a distant (less likely) danger in order to save themselves from a closer (more likely) danger...

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Yoma
+בועז על משנה יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Boaz on Mishnah Yoma
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+And from this, it appears to me that it is permitted to give an inoculation against smallpox, even though one in a thousand will die as a result of the inoculation, nevertheless, if the smallpox is left untreated, the danger to life is much more imminent. Therefore one is permitted to put themselves in a distant (less likely) danger in order to save themselves from a closer (more likely) danger...

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,45 @@
+Boaz on Mishnah Yoma
+בועז על משנה יומא
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+וא"ת דהכא אמרי' בש"ס [די"ג] דרבנן לא חיישי למיתה דמיתה לא שכיח, והרי בכתובות [דפ"ג ב'] אמרי' בפירוש דמיתה שכיחא: ואת"ל דהתם רק אמדינן דעת הבעל כך, דכל אדם פשוטי כך חושב. ומה"ט נמי אמרי' בגיטין [דפ"ה א'] דמיתה שכיחא, ר"ל דאמדינן דעת בעל המגרש כך. אבל דנתקן אנן תקנה מחשש זה, אמרי' מיתה לא שכיח. עכ"פ ק' מדאמרי' בגיטין [ד"ל ע"ב] דתקנו רבנן תקנתא מחשש מיתה. טפי מחשש עשירות. ומשום דמיתה שכיח' טפי מעשירות. ואת"ל דהתם לא קאמר רק דמיתה מצוי טפי מעשירות. אבל עכ"פ תרווייהו לא שכיחי. עכ"פ ק' מ"ש התם דעבדו רבנן תקנתא. ככשנתן מעות לעני בעד מעשר עני שיפריש לו. תקנו שכשימות העני יפריש המעשר בחזקת עניי ישראל. והיינו משום דחששו להפסד הבעה"ב. ומ"ש הכא דלא עשו תקנה לחשש שתמות אשתו שיפסיד הכה"ג עי"ז עבודתו ביה"כ. ואת"ל התם לא תקנו רק שכשימות העני יעשה הבעה"ב כמו שכתבנו אבל הכא לא רצו לתקן דמחשש שמא תמות יעשה השתא שום מעשה. עכ"פ הרי האומר לאשתו הרי את מגורשת שעה א' קודם מיתתי. אסורה בתרומה מיד. הרי דעבדו רבנן תקנתא השתא מכל ימי חייו מחשש שימות להבא בקרוב [כגיטין כ"ח א']. ודוחק לחלק בין לעשות מעשה כי הכא למניעת מעשה כי התם. אלא נ"ל דהכא אם נחוש חשש זה. יצטרך כל שנה ושנה לקדשה רק על איזה ימים. וכשלא תמות מחזי כל שנה לבסוף כאחוכי ואטלולי. ואפ"ה בטומא' חששו כה"ג כל שנה. מדעושין כן כל שנה כדי שיהי' נזהר טפי. מדרואה צרתו בצדו: 
+[והא דהוצרכו להשביעו בכל שנה. ולא הוה סגי בשבועה א' כשיתמנה לכוה"ג. ה"ט להטיל עליו אימה יתירתה בכל שנה. והא דהוצרכו להשביעו כלל. והרי יכלו להעמיד עליו שומר בפשפש [כגיטין נ"ד ב']. נ"ל דה"ט שלא לביישו. והרי בל"ז זהו כבודו שיהי' במקום הקודש בצניעות מופלג וביחידות [כמ"ש תוי"ט תמיד פ"ז מ"א]. ותו דפן לא יחוש לשומר שבפשפש ויקטיר מבחוץ. ותו משום דאסור השומר עכ"פ מדרבנן לזון עיניו מק"ק [כפסחים כ"ו א'] דמדאו' רק שלא לצורך אסור. ומדרבנן אפי' לצורך. ומה שהקשה בני הרב המאוה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. א"כ למה התירו לגלל הפרוכת להראות הכרובי' המעורין זב"ז [כיומא נ"ד א']. נ"ל כיון דלצורך רק מדרבנן אסור. א"כ לצורך גדול להראות חבת הקב"ה לישראל לא גזרו]: 
+[ולפענ"ד דקראו לפניו. דוקא הנך ג'. משום דידוע בחכמת [רהעטאריק] [היא המודיעה כל הכללים הנצרכים לדורש ברבים באיזה אופן יוכל אדם לכבוש ע"י דבריו אוזן ולב שומעיו. להטותם לשמוע דבריו]. שע"י ג' מיני דיבור ישנסו ויתחדדו מחשבות השומעים. לשמוע בחביבו' דברי המדבר. אם כשהם על דרך חקירה ולימוד [דידאקטיש. בעלעהרענד בל"א]. או על דרך הערת ורכיכת ההרגשות. [פאטהעטיש. ריהרענד בל"א]. או ע"י נעימות שעשוע סיפורים יפים. [עסטהעטיש. אונטערהאלטענד] בל"א. ובלתי ספק גם דרשות הכוה"ג ביו"כ היו בא' מאלו או מכל הג' ביחד. ולהכי בקריאה שאחר דרשתו. בקשו למשוך גם לבו בג' אלו. דהנה באיוב זרזו מחשבותיו להתפלא בעסקי החקירות. ובקריאת עזרא. בקשו לרכך לבבו והרגשותיו. לחשוב בכמה עמל ויגיעה ועוני בנו אז המקדש. ועי"ז יתאמץ בכל כח לידע כמה צריך לדקדק בענייני עבודתו. לבלי להפסיד כל יגיעת אבותיו. ובקריאת דברי הימים ישתעשע מחשבותיו בסיפורי מעשיות ומלחמות ועניינים שוני'. וע"י שיעסקו ויטרדו מחשבותיו בג' אלו. בהשכלה. וברחמנות. ובעונג. תעוף שינה מעיניו]: 
+
+Chapter 2
+
+ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת: 
+דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג"א ב' סק"ו] אמנם מ"ש תוי"ט הכא. דלרמב"ם שכ' [בפ"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא"כ ל"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ"ל. מדקאמר הירושלמי "היה" ולא קאמר "יהיה", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי "היה" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ"ה א' ד"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ"ל דקאמר היה. נ"ל טפי. דמ"ש הרמב"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ"ק [דכ"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע"ש. אמנם לכאורה נ"ע לע"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ"ג מ"ב]. ונ"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א"כ אין נ"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י"ג כהנים [כמ"ג]. ואפ"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע"י מנין כנ"ל. ולפע"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר"ל להכי בחרו לפייס ע"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו"ק: 
+
+Chapter 3
+
+מ"ה שתפג צינתן. כ' רבינו אאמ"ו הגזצוק"ל וז"ל. זהו כר"ש דפוטר באינו מתכוון לחיסום. והק' תוס' הרי מודה ר"ש בפסיק רישא. נ"ל מדנעשה אחר שסילק ידו שרי. כניצוד אחר שסילק ידו [כמג"א שט"ז]. ואף דהתם שאני דמחוסר ביאת ניצד. משא"כ כשאינו מחוסר מעשה מדמחייב באפיי' אף דנאפה אחר שסילק ידו [כשבת ד"ד א']. התם מכוון לאפותו. משא"כ הכא לא מכוון לחיסום: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+[כך כ' הרמב"ם פ"ג מיו"כ דבנחלש מותר לאכול. וק"ל ואמאי הרי שילוח אחר שנזרק הדם אינו מעכב [כיומא ס"ה א'] א"כ לא יאכל ולא ישלחו, דהאיך ידחה עשה דשלוח ל"ת דכרת דאכילה. ותו ק' אם נחלש הרי אפשר לשלחו ע"י אחר, דוגמת חלה משלחו [כיומא ס"ו ב']. ודוחק לומר דהכא בנסתכן מחמת הלוכו משכבר מיירי, דזה פשיטא. וגם מה אומרים לו שייך הכא. אלא נ"ל דאע"ג דשילוח גופיה, או שיהיה הוא משלח תרוויי' לא מעכבי, היינו בא"א כלל אבל באפשר שישלח הוא עצמו, בפירוש רבתה תורה עתי אפי' בשבת אפי' בטומאה דנכנס בטומאה לעזרה [שם] אף שהוא ג"כ בכרת, והרי אפשר ע"י אחר. א"כ ה"ה נמי עתי בצריך לאכול דמותר, דמ"ש הא מהא, הרי כולן בכרת ומותרין. ואילה"ק א"כ מצאנו דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והרי אמרי' ביבמות [ד"ג ב'] דל"ת ביבמה שיש בה כרת לא דחי. נ"ל דכל שאמרה תורה בפירוש שיעשה כן, כי הכא שאמרה תורה עתי אפי' בשבת וכו', לא מקרי עשה דוחה ל"ת, תדע, דאל"כ הרי אשכחנן יותר ממאתים עשה שדוחין ל"ת במקדש, שמקריבין תמידין בשבת שהוא בסקילה וכרת. וכ"כ יבום גופיה עשה דוחה ל"ת שבכרת. אלא ודאי כדאמרן. ועי' תוס' שם ד"ה ל"ת]: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+כתב אאמ"ו רבינו הגאון הגדול זצוק"ל וז"ל ק"ל למה באכילה ושתיי' חטאת אחת [כמ"ג וכפ"ו דכריתות מ"ד]. דיוה"כ אינו מכפר לחיובי חטאת ואשם וודאי. ואילו לשיעור אין שניהם מצטרפין. ונ"ל דלהשלים השיעור, בשעורין שוה תליא כרפ"ב דערלה ופ"ד דמעילה. רק מקבל טומאת מדרס, מצטרפין כקל שבשניהן [כפ"ד דמעילה מ"ו], מדהו"ל בנטמא ולא במטמא. אבו"ת אף דאויר פחות מג' מצטרף לשיעור סוכה, אף דאויר לחודא פסול לסוכה. וכ"כ טיט הנרוק מצטרף לטבילה. אף דהטובל בו לא עלתה לו טבילה [כסוכה די"ט ב']. נ"ל דהתם מטעם ביטול אייתינן עלה דמחשב הכל כמים וכן משמע בערוך ערך טט, דמה"ט מטהר: 
+וכל שנשכו כלב שוטה או שאר בהמה וחיה משוגעים, הוא חולה מסוכן מאוד. ורפואתו קשה. ובאשר שלשון חכמים מרפא [ככתובות דק"ג א']. לכן ראיתי להודיע כאן איזה דברים שמצאתי כתוב שצריך לעשות להחולה ביני ביני שיקראו לרופא קודם שנראה הסימנים בהחולה שאינו יכול לבלוע שום דבר מחמת כאב גרונו ומקום הנשיכה יתראה אדמדם תכלת. ביני ביני יתנו לו [מאייוואורם לאטווערג] שמצוי בכל [אפאטהעקע] טהעעלעפפעל פאלל בשחרית וכ"כ בערב. ואם יורגש שעי"ז יכאיב לו הורדת השתן, יתנו לו לאכל ולשתות דברים שיש בהן [שליים] רב [כהאפערגריטצע, ואלטהעוואורצעל] שנתבשל במים וכדומה. וישמור א"ע מכל מאכל ומשקה המחמם כשכר ויי"ש [וקאפפע] וכדומה, וגם מכעס ומחרדה ודאגה וכדומה, גם יראו להרבות לו זיע, כרוססיש [שוויטצבאד] מחומם ככל כחו, ויכריכוהו [בפלאנעלל] היטב וישכיבוהו כך תחת כרים עבים ויניחו לו לשתות [טהעע] אם העשוי [מזאססאבריללע], שכל זה מרבה הזיע, רק ישתמר מאד לבלי להתקרר אחר זיעתו. גם מצאתי בשם הרופא ופראפעססאר ברונגאטעללי מעיר [פארמא באיטאליען], שישתמש החולה כזה, [אינערליך ואייסערליך קאנצענטרירטע זאלצזיירע, וישתה הנשוך ממים הללו גם ירחצו הנשיכה כמה פעמים ביום עם מים הללו. וכתב הרופא הגדול הנ"ל שריפא במים הללו נשוכים רבים, ואפי' לא התחילו להשתמש בהן עד אחר עבור ימים רבים מעת שנישוך ושהרפואה בחונה ובדוקה. אבל צריך להתעסק ברפואה הזאת ימים רבים תכופים. אבל זה צריך שיעשה הכל על פי רופא מומחה, כדי לשער כמות צורך דקדוק במים את מים השורפים כאש הנ"ל]: 
+ומזה נ"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א"ע בסכנה רחוקה כדי להציל א"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ"ש רב"י בטור ח"מ סוף סי' תכ"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, והרי ברואה חבירו טובע בנהר אינו מוחלט ודאי שיטבע אם לא יציל הוא. וכי לא אפשר שינצל ממקום אחר. ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א"ע בספק סכנה, מכ"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע"י הכנסו א"ע לספק סכנה. ואף לרי"ף ורמב"ם וטור שלא הביאו הך ירושלמי י"ל היינו מדס"ל כר' יוסי נדרים ד"פ ע"ב, דחייך קודם לחיי חבירו, אבל להצלת גוף עצמו, אע"ג שאינו חיוב רשאי. דהרי גם לרי"ף ורמב"ם י"ל דאע"ג דאינו חיוב למסור א"ע עבור חבירו עכ"פ רשאי הוא. ועי' עוד (אהלות ספ"ז) דבא"א שינצל הולד ע"י מיתת אמו, מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם ק"ל א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד] והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואי"ל דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וק' מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו. אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל' היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך, אסור לטלטלו. דאין לדמותו לאמתה דרבי. דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל. שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו. וכן מצאתי בספר חסידים [סי' תשכ"ב] דאסור. ואילה"ק ולאו הוא משאול המלך ע"ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים. אלמא דאפילו להמיתו להדיא שרי כדי להנצל מיסורין, מכ"ש הכא דאין ספק קירוב מיתתו מוציא מידי וודאי הקלת יסוריו כשיטלטלוהו כמו שחפץ. י"ל חדא מאן לימא לן דשפיר עביד שאול והרי אמרינן [ע"ז די"ח א'] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו ותו דהתם וודאי יתעללו בו הערלים, ואף דבושה קיל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א"ע ואינו רשאי לחבול בעצמו [כב"ק צ"א ב']. ורק פגם משפחה גרע טפי מיסורין [כב"ק צ"ג א']. עכ"פ קרוב לוודאי שהפלשתים ייסרוהו ג"כ כשיפול בידם, והוה תרתי יסורין ובושה. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו פ"ו דסנהדרין מ"ג. משא"כ בגוסס אעפ"י שחשש שע"י שיטלטלוהו יקילו יסוריו, אולי מטעה טעה ותונבא נקט ליה ולהכי שב ואל תעשה עדיף. אמנם ק"ל בהנך ב' בני חוזאי דשחטיה חד לחבריה, ועולא שהיא ירא מהרוצח א"ל יאות עבדת, ופרע ליה בית השחיטה. ר"ל שימהר מיתתו [כר"ן נדרים כ"ב א']. וק"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל כא"ל שיהרגנו. ואף דעולא חשש שאם לא יאמר לו כן יהרגנו, הרי אמרינן [פסחים כ"ה ב'] בהך ארמאי דא"ל לישראל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך, וא"ל רבא לקטלך ולא תקטל, דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. א"כ כ"ש הכא שלא א"ל הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו, מכ"ש שלא הו"ל לעולא לומר להרוצח שימהר להמיתו מיראת שיהרגנו. ואת"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א"ל רבא לקטלך ולא תקטול, אבל הכא בעולא דרק גרמא בעלמא הוא שימהר הרוצח להמיתו, אינו מחוייב למסור נפשו בשביל הך אמירה. ליתא דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים כלעיל, אם אעפ"כ היה הישראל הורגו לחבירו, פשיטא דהיה פטור. דדינו ככל יהרג ואל יעבור, דאם אעפ"כ עבר, פטור מדיני אדם, כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים [כרמב"ם פ"ה מיסודי תורה ה"ד]. וה"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא, משלח חייב מיתה בידי שמים לכ"ע [כרמב"ם פ"ב מרוצח], ולשמאי הזקן חייב מיתת ב"ד, [כקדושין דמ"ג א'] א"כ כמו ההורג מחמת אונס, חייב למסור את נפשו, שלא יתחייב מיתת שמים, כמו כן וכ"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו, וחייב למסור נפשו עבור זה, וא"כ האיך א"ל עולא כן מחשש שיהרגנו. ואי"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים חייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס. אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה. אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי, וכיון דפטור לגמרי אינו מחוייב למסור נפשו עבור זה, ורשאי אפילו לומר ליה להדיא שיהרגנו, אם מתירא שכשלא יאמר כן יהרגנו. ליתא, דודאי אפילו אמירה אסירה [כספ"ח דתרומות] וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא הוה, שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונ"ל דאיכא למימר דאע"ג דקיי"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו. וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה"ט, וכ"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא, הרי בגרם קיי"ל כר' יוסי דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו [כנדרים ד"פ ע"ב] דהרי ר' יוסי נמוקו עמו [כגיטין ס"ז א'] ואפילו נגד רבים [כתוס' תענית דכ"ח א']. דנ"ל ראי' לדבריהם, מדמקשו הש"ס [בכורות ל"ז א'] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני, סד"א ר"י נמוקו עמו, קמ"ל, א"כ מדלא קאמר סד"א ר"י נמוקו עמו אפילו נגד רבים, קמ"ל. ש"מ דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוסי אפילו נגד רבים, רק התם לא קיי"ל כוותיה. ותמוהים דברי רתוי"ט [מעשר שני פ"ה מ"ב, וסוף מסכת תרומות], שכ' דרק נגד יחיד קיי"ל כוותיה. וגם בתשו' חו"י [דצ"ד ב'] הקשה ליה קושיות אחרות יע"ש. ועי' ר"ן [שבועות ש"ב ע"ב] ואי"להק מזה אר"ן [נדרים פ"א א'] שכ' דקיי"ל כרבנן לגבי ר' יוסי. נ"ל דהתם סמיך הר"ן אהא דשמואל משמי' דלוי דס"ל התם כרבנן. אבל בכל דוכתא ס"ל לר"ן דקי"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים, וה"נ בכביסתו שקודמת לחיי חבירו. ואף דיש לחלק דהתם בכביסה הגרם היה רק מניעה שלא יתן לחבירו, משא"כ הכא במעשה דעולא גרם ע"י דבורו שיעשה מעשה ויקצר חייו, מלבד דהתם וודאי מתבטל כביסת עצמו, משא"כ הכא ספק וחשש לבד היה. אפ"ה לא דייקינן כל כך בחיי שעה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,48 @@
+Boaz on Mishnah Yoma
+בועז על משנה יומא
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Yoma
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה יומא
+
+
+
+Chapter 1
+
+וא"ת דהכא אמרי' בש"ס [די"ג] דרבנן לא חיישי למיתה דמיתה לא שכיח, והרי בכתובות [דפ"ג ב'] אמרי' בפירוש דמיתה שכיחא: ואת"ל דהתם רק אמדינן דעת הבעל כך, דכל אדם פשוטי כך חושב. ומה"ט נמי אמרי' בגיטין [דפ"ה א'] דמיתה שכיחא, ר"ל דאמדינן דעת בעל המגרש כך. אבל דנתקן אנן תקנה מחשש זה, אמרי' מיתה לא שכיח. עכ"פ ק' מדאמרי' בגיטין [ד"ל ע"ב] דתקנו רבנן תקנתא מחשש מיתה. טפי מחשש עשירות. ומשום דמיתה שכיח' טפי מעשירות. ואת"ל דהתם לא קאמר רק דמיתה מצוי טפי מעשירות. אבל עכ"פ תרווייהו לא שכיחי. עכ"פ ק' מ"ש התם דעבדו רבנן תקנתא. ככשנתן מעות לעני בעד מעשר עני שיפריש לו. תקנו שכשימות העני יפריש המעשר בחזקת עניי ישראל. והיינו משום דחששו להפסד הבעה"ב. ומ"ש הכא דלא עשו תקנה לחשש שתמות אשתו שיפסיד הכה"ג עי"ז עבודתו ביה"כ. ואת"ל התם לא תקנו רק שכשימות העני יעשה הבעה"ב כמו שכתבנו אבל הכא לא רצו לתקן דמחשש שמא תמות יעשה השתא שום מעשה. עכ"פ הרי האומר לאשתו הרי את מגורשת שעה א' קודם מיתתי. אסורה בתרומה מיד. הרי דעבדו רבנן תקנתא השתא מכל ימי חייו מחשש שימות להבא בקרוב [כגיטין כ"ח א']. ודוחק לחלק בין לעשות מעשה כי הכא למניעת מעשה כי התם. אלא נ"ל דהכא אם נחוש חשש זה. יצטרך כל שנה ושנה לקדשה רק על איזה ימים. וכשלא תמות מחזי כל שנה לבסוף כאחוכי ואטלולי. ואפ"ה בטומא' חששו כה"ג כל שנה. מדעושין כן כל שנה כדי שיהי' נזהר טפי. מדרואה צרתו בצדו: 
+[והא דהוצרכו להשביעו בכל שנה. ולא הוה סגי בשבועה א' כשיתמנה לכוה"ג. ה"ט להטיל עליו אימה יתירתה בכל שנה. והא דהוצרכו להשביעו כלל. והרי יכלו להעמיד עליו שומר בפשפש [כגיטין נ"ד ב']. נ"ל דה"ט שלא לביישו. והרי בל"ז זהו כבודו שיהי' במקום הקודש בצניעות מופלג וביחידות [כמ"ש תוי"ט תמיד פ"ז מ"א]. ותו דפן לא יחוש לשומר שבפשפש ויקטיר מבחוץ. ותו משום דאסור השומר עכ"פ מדרבנן לזון עיניו מק"ק [כפסחים כ"ו א'] דמדאו' רק שלא לצורך אסור. ומדרבנן אפי' לצורך. ומה שהקשה בני הרב המאוה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א. א"כ למה התירו לגלל הפרוכת להראות הכרובי' המעורין זב"ז [כיומא נ"ד א']. נ"ל כיון דלצורך רק מדרבנן אסור. א"כ לצורך גדול להראות חבת הקב"ה לישראל לא גזרו]: 
+[ולפענ"ד דקראו לפניו. דוקא הנך ג'. משום דידוע בחכמת [רהעטאריק] [היא המודיעה כל הכללים הנצרכים לדורש ברבים באיזה אופן יוכל אדם לכבוש ע"י דבריו אוזן ולב שומעיו. להטותם לשמוע דבריו]. שע"י ג' מיני דיבור ישנסו ויתחדדו מחשבות השומעים. לשמוע בחביבו' דברי המדבר. אם כשהם על דרך חקירה ולימוד [דידאקטיש. בעלעהרענד בל"א]. או על דרך הערת ורכיכת ההרגשות. [פאטהעטיש. ריהרענד בל"א]. או ע"י נעימות שעשוע סיפורים יפים. [עסטהעטיש. אונטערהאלטענד] בל"א. ובלתי ספק גם דרשות הכוה"ג ביו"כ היו בא' מאלו או מכל הג' ביחד. ולהכי בקריאה שאחר דרשתו. בקשו למשוך גם לבו בג' אלו. דהנה באיוב זרזו מחשבותיו להתפלא בעסקי החקירות. ובקריאת עזרא. בקשו לרכך לבבו והרגשותיו. לחשוב בכמה עמל ויגיעה ועוני בנו אז המקדש. ועי"ז יתאמץ בכל כח לידע כמה צריך לדקדק בענייני עבודתו. לבלי להפסיד כל יגיעת אבותיו. ובקריאת דברי הימים ישתעשע מחשבותיו בסיפורי מעשיות ומלחמות ועניינים שוני'. וע"י שיעסקו ויטרדו מחשבותיו בג' אלו. בהשכלה. וברחמנות. ובעונג. תעוף שינה מעיניו]: 
+
+Chapter 2
+
+ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת: 
+דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג"א ב' סק"ו] אמנם מ"ש תוי"ט הכא. דלרמב"ם שכ' [בפ"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא"כ ל"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ"ל. מדקאמר הירושלמי "היה" ולא קאמר "יהיה", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי "היה" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ"ה א' ד"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ"ל דקאמר היה. נ"ל טפי. דמ"ש הרמב"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ"ק [דכ"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע"ש. אמנם לכאורה נ"ע לע"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ"ג מ"ב]. ונ"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א"כ אין נ"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י"ג כהנים [כמ"ג]. ואפ"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע"י מנין כנ"ל. ולפע"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר"ל להכי בחרו לפייס ע"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו"ק: 
+
+Chapter 3
+
+מ"ה שתפג צינתן. כ' רבינו אאמ"ו הגזצוק"ל וז"ל. זהו כר"ש דפוטר באינו מתכוון לחיסום. והק' תוס' הרי מודה ר"ש בפסיק רישא. נ"ל מדנעשה אחר שסילק ידו שרי. כניצוד אחר שסילק ידו [כמג"א שט"ז]. ואף דהתם שאני דמחוסר ביאת ניצד. משא"כ כשאינו מחוסר מעשה מדמחייב באפיי' אף דנאפה אחר שסילק ידו [כשבת ד"ד א']. התם מכוון לאפותו. משא"כ הכא לא מכוון לחיסום: 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+[כך כ' הרמב"ם פ"ג מיו"כ דבנחלש מותר לאכול. וק"ל ואמאי הרי שילוח אחר שנזרק הדם אינו מעכב [כיומא ס"ה א'] א"כ לא יאכל ולא ישלחו, דהאיך ידחה עשה דשלוח ל"ת דכרת דאכילה. ותו ק' אם נחלש הרי אפשר לשלחו ע"י אחר, דוגמת חלה משלחו [כיומא ס"ו ב']. ודוחק לומר דהכא בנסתכן מחמת הלוכו משכבר מיירי, דזה פשיטא. וגם מה אומרים לו שייך הכא. אלא נ"ל דאע"ג דשילוח גופיה, או שיהיה הוא משלח תרוויי' לא מעכבי, היינו בא"א כלל אבל באפשר שישלח הוא עצמו, בפירוש רבתה תורה עתי אפי' בשבת אפי' בטומאה דנכנס בטומאה לעזרה [שם] אף שהוא ג"כ בכרת, והרי אפשר ע"י אחר. א"כ ה"ה נמי עתי בצריך לאכול דמותר, דמ"ש הא מהא, הרי כולן בכרת ומותרין. ואילה"ק א"כ מצאנו דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת, והרי אמרי' ביבמות [ד"ג ב'] דל"ת ביבמה שיש בה כרת לא דחי. נ"ל דכל שאמרה תורה בפירוש שיעשה כן, כי הכא שאמרה תורה עתי אפי' בשבת וכו', לא מקרי עשה דוחה ל"ת, תדע, דאל"כ הרי אשכחנן יותר ממאתים עשה שדוחין ל"ת במקדש, שמקריבין תמידין בשבת שהוא בסקילה וכרת. וכ"כ יבום גופיה עשה דוחה ל"ת שבכרת. אלא ודאי כדאמרן. ועי' תוס' שם ד"ה ל"ת]: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+כתב אאמ"ו רבינו הגאון הגדול זצוק"ל וז"ל ק"ל למה באכילה ושתיי' חטאת אחת [כמ"ג וכפ"ו דכריתות מ"ד]. דיוה"כ אינו מכפר לחיובי חטאת ואשם וודאי. ואילו לשיעור אין שניהם מצטרפין. ונ"ל דלהשלים השיעור, בשעורין שוה תליא כרפ"ב דערלה ופ"ד דמעילה. רק מקבל טומאת מדרס, מצטרפין כקל שבשניהן [כפ"ד דמעילה מ"ו], מדהו"ל בנטמא ולא במטמא. אבו"ת אף דאויר פחות מג' מצטרף לשיעור סוכה, אף דאויר לחודא פסול לסוכה. וכ"כ טיט הנרוק מצטרף לטבילה. אף דהטובל בו לא עלתה לו טבילה [כסוכה די"ט ב']. נ"ל דהתם מטעם ביטול אייתינן עלה דמחשב הכל כמים וכן משמע בערוך ערך טט, דמה"ט מטהר: 
+וכל שנשכו כלב שוטה או שאר בהמה וחיה משוגעים, הוא חולה מסוכן מאוד. ורפואתו קשה. ובאשר שלשון חכמים מרפא [ככתובות דק"ג א']. לכן ראיתי להודיע כאן איזה דברים שמצאתי כתוב שצריך לעשות להחולה ביני ביני שיקראו לרופא קודם שנראה הסימנים בהחולה שאינו יכול לבלוע שום דבר מחמת כאב גרונו ומקום הנשיכה יתראה אדמדם תכלת. ביני ביני יתנו לו [מאייוואורם לאטווערג] שמצוי בכל [אפאטהעקע] טהעעלעפפעל פאלל בשחרית וכ"כ בערב. ואם יורגש שעי"ז יכאיב לו הורדת השתן, יתנו לו לאכל ולשתות דברים שיש בהן [שליים] רב [כהאפערגריטצע, ואלטהעוואורצעל] שנתבשל במים וכדומה. וישמור א"ע מכל מאכל ומשקה המחמם כשכר ויי"ש [וקאפפע] וכדומה, וגם מכעס ומחרדה ודאגה וכדומה, גם יראו להרבות לו זיע, כרוססיש [שוויטצבאד] מחומם ככל כחו, ויכריכוהו [בפלאנעלל] היטב וישכיבוהו כך תחת כרים עבים ויניחו לו לשתות [טהעע] אם העשוי [מזאססאבריללע], שכל זה מרבה הזיע, רק ישתמר מאד לבלי להתקרר אחר זיעתו. גם מצאתי בשם הרופא ופראפעססאר ברונגאטעללי מעיר [פארמא באיטאליען], שישתמש החולה כזה, [אינערליך ואייסערליך קאנצענטרירטע זאלצזיירע, וישתה הנשוך ממים הללו גם ירחצו הנשיכה כמה פעמים ביום עם מים הללו. וכתב הרופא הגדול הנ"ל שריפא במים הללו נשוכים רבים, ואפי' לא התחילו להשתמש בהן עד אחר עבור ימים רבים מעת שנישוך ושהרפואה בחונה ובדוקה. אבל צריך להתעסק ברפואה הזאת ימים רבים תכופים. אבל זה צריך שיעשה הכל על פי רופא מומחה, כדי לשער כמות צורך דקדוק במים את מים השורפים כאש הנ"ל]: 
+ומזה נ"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א"ע בסכנה רחוקה כדי להציל א"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ"ש רב"י בטור ח"מ סוף סי' תכ"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, והרי ברואה חבירו טובע בנהר אינו מוחלט ודאי שיטבע אם לא יציל הוא. וכי לא אפשר שינצל ממקום אחר. ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א"ע בספק סכנה, מכ"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע"י הכנסו א"ע לספק סכנה. ואף לרי"ף ורמב"ם וטור שלא הביאו הך ירושלמי י"ל היינו מדס"ל כר' יוסי נדרים ד"פ ע"ב, דחייך קודם לחיי חבירו, אבל להצלת גוף עצמו, אע"ג שאינו חיוב רשאי. דהרי גם לרי"ף ורמב"ם י"ל דאע"ג דאינו חיוב למסור א"ע עבור חבירו עכ"פ רשאי הוא. ועי' עוד (אהלות ספ"ז) דבא"א שינצל הולד ע"י מיתת אמו, מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם ק"ל א"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק"ד] והכי קיי"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר"ן נדרים ד"מ ע"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואי"ל דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ"ה שרי, וק' מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ"ש הכא דהו"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו כדי שימות מהר. נ"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו. אף שממשיכם טפי, אפ"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל' היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ"ה נ"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך, אסור לטלטלו. דאין לדמותו לאמתה דרבי. דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים אסור, מדמקרב מיתתו עי"ז. והרי כ"ש הוא מפקוח הגל. שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו. וכן מצאתי בספר חסידים [סי' תשכ"ב] דאסור. ואילה"ק ולאו הוא משאול המלך ע"ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים. אלמא דאפילו להמיתו להדיא שרי כדי להנצל מיסורין, מכ"ש הכא דאין ספק קירוב מיתתו מוציא מידי וודאי הקלת יסוריו כשיטלטלוהו כמו שחפץ. י"ל חדא מאן לימא לן דשפיר עביד שאול והרי אמרינן [ע"ז די"ח א'] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו ותו דהתם וודאי יתעללו בו הערלים, ואף דבושה קיל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א"ע ואינו רשאי לחבול בעצמו [כב"ק צ"א ב']. ורק פגם משפחה גרע טפי מיסורין [כב"ק צ"ג א']. עכ"פ קרוב לוודאי שהפלשתים ייסרוהו ג"כ כשיפול בידם, והוה תרתי יסורין ובושה. ועי' מ"ש בס"ד בפירושינו פ"ו דסנהדרין מ"ג. משא"כ בגוסס אעפ"י שחשש שע"י שיטלטלוהו יקילו יסוריו, אולי מטעה טעה ותונבא נקט ליה ולהכי שב ואל תעשה עד��ף. אמנם ק"ל בהנך ב' בני חוזאי דשחטיה חד לחבריה, ועולא שהיא ירא מהרוצח א"ל יאות עבדת, ופרע ליה בית השחיטה. ר"ל שימהר מיתתו [כר"ן נדרים כ"ב א']. וק"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל כא"ל שיהרגנו. ואף דעולא חשש שאם לא יאמר לו כן יהרגנו, הרי אמרינן [פסחים כ"ה ב'] בהך ארמאי דא"ל לישראל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך, וא"ל רבא לקטלך ולא תקטל, דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. א"כ כ"ש הכא שלא א"ל הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו, מכ"ש שלא הו"ל לעולא לומר להרוצח שימהר להמיתו מיראת שיהרגנו. ואת"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א"ל רבא לקטלך ולא תקטול, אבל הכא בעולא דרק גרמא בעלמא הוא שימהר הרוצח להמיתו, אינו מחוייב למסור נפשו בשביל הך אמירה. ליתא דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים כלעיל, אם אעפ"כ היה הישראל הורגו לחבירו, פשיטא דהיה פטור. דדינו ככל יהרג ואל יעבור, דאם אעפ"כ עבר, פטור מדיני אדם, כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים [כרמב"ם פ"ה מיסודי תורה ה"ד]. וה"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא, משלח חייב מיתה בידי שמים לכ"ע [כרמב"ם פ"ב מרוצח], ולשמאי הזקן חייב מיתת ב"ד, [כקדושין דמ"ג א'] א"כ כמו ההורג מחמת אונס, חייב למסור את נפשו, שלא יתחייב מיתת שמים, כמו כן וכ"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו, וחייב למסור נפשו עבור זה, וא"כ האיך א"ל עולא כן מחשש שיהרגנו. ואי"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים חייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס. אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה. אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי, וכיון דפטור לגמרי אינו מחוייב למסור נפשו עבור זה, ורשאי אפילו לומר ליה להדיא שיהרגנו, אם מתירא שכשלא יאמר כן יהרגנו. ליתא, דודאי אפילו אמירה אסירה [כספ"ח דתרומות] וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא הוה, שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונ"ל דאיכא למימר דאע"ג דקיי"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו. וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה"ט, וכ"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא, הרי בגרם קיי"ל כר' יוסי דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו [כנדרים ד"פ ע"ב] דהרי ר' יוסי נמוקו עמו [כגיטין ס"ז א'] ואפילו נגד רבים [כתוס' תענית דכ"ח א']. דנ"ל ראי' לדבריהם, מדמקשו הש"ס [בכורות ל"ז א'] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני, סד"א ר"י נמוקו עמו, קמ"ל, א"כ מדלא קאמר סד"א ר"י נמוקו עמו אפילו נגד רבים, קמ"ל. ש"מ דבכל דוכתא קיי"ל כר' יוסי אפילו נגד רבים, רק התם לא קיי"ל כוותיה. ותמוהים דברי רתוי"ט [מעשר שני פ"ה מ"ב, וסוף מסכת תרומות], שכ' דרק נגד יחיד קיי"ל כוותיה. וגם בתשו' חו"י [דצ"ד ב'] הקשה ליה קושיות אחרות יע"ש. ועי' ר"ן [שבועות ש"ב ע"ב] ואי"להק מזה אר"ן [נדרים פ"א א'] שכ' דקיי"ל כרבנן לגבי ר' יוסי. נ"ל דהתם סמיך הר"ן אהא דשמואל משמי' דלוי דס"ל התם כרבנן. אבל בכל דוכתא ס"ל לר"ן דקי"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים, וה"נ בכביסתו שקודמת לחיי חבירו. ואף דיש לחלק דהתם בכביסה הגרם היה רק מניעה שלא יתן לחבירו, משא"כ הכא במעשה דעולא גרם ע"י דבורו שיעשה מעשה ויקצר חייו, מלבד דהתם וודאי מתבטל כביסת עצמו, משא"כ הכא ספק וחשש לבד היה. אפ"ה לא דייקינן כל כך בחיי שעה]: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Gittin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.txt

@@ -0,0 +1,41 @@
+Boaz on Mishnah Gittin
+בועז על משנה גיטין
+Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל"ח א'], וא"כ היאך ישתחרר ע"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב"מ ד"י ע"ב] . ובשלמא לר"מ דס"ל דעכ"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה"ק עכ"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די"ל דכיון דא"צ לזכיית השליח, א"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה"ע קמ"א סל"ה] רק שאין נוהגין כן כמ"ש שם. א"כ כ"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר"מ, וס"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע"ג שהוא שליח של העבד. עכ"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע"כ של בעה"ב, א"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד"ע. הו"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש"י קדושין דמ"ב ב' ד"ה אין שליח], א"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ"ל לרמ"א [ח"מ קפ"ב] דקיי"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד"ע, א"כ ה"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב"ח, ויש שלד"ע. ואפילו למ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב] ד"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד"ע. י"ל דהתם עכ"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא"כ הכא א"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה"ג יש שליח אפילו לד"ע. ולכאורה נ"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה"ג ממ"ש רמ"א [בי"ד ק"ס סט"ז], דבלוה ע"י שליח מותר לשלוח הרבית ע"י השליח, מדינא, דאין שלד"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע"י שליח, ע"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע"כ צ"ל דדוקא בלוה ע"י שליח, י"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד"ע. משא"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ"ל פ"ה מהל' מלוה הי"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ"פ בכה"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ"ל. אמנם לפע"ד י"ל דמש"ה קאמר רמ"א בסיפא דבהיה ההלואה ע"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד"ע, דל שליחות מהכא, עכ"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח"כ הלוה הרבית ע"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע"ד שיקחו המודר, אסור [כי"ד רכ"א ס"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד"ע. ומלבד זה כבר כתב הש"ך [בח"מ רסי' קפ"ב] דקיי"ל כמ"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד"ע. ונלפע"ד לפמ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב ד"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע"י המעשה. אבל עכ"פ המעשה קיים [וכ"כ קצת מזה רט"ז בי"ד ק"ס סי"א ע"ש], א"כ ה"נ אף דאישלד"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד"ע גם המעשה אינו קיים, י"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל"ח ב'] וכ"כ בחציו עבד וחציו ב"ח [כתוס' פסחים פ"ח ב' ד"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ"ל דבל"ז ק' ממ"ד בגיטין [ד"מ ע"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ"ל דה"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א"כ גם בכה"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר"ן [גיטין קס"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א"כ בל"ז מתורץ קו' הנ"ל אמתניתין, דמה"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד"מ ע"א] הנ"ל, דהו"ל כמכרו לעצמו. רק דק"ל אדברי רבינו הר"ן מש"ס ברכות הנ"ל, דמה מקשי התם אר"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו"ל שפיר מהבב"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר"ן מגיטין [די"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ"ע. וכי"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ"י דנ"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה"ק בל"ז האיך שחרר ר"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל"ב], והא תינח לר"י [תוס' פסחים דנ"ט א' ד"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב"א התם דלא ס"ל הך סברא, אשר גם בל"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א"כ ק' כנ"ל. ר"ל דכל היכא דלא סגי בלא"ה א"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס"ט]. וכה"ג צ"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא"ה הו"ל כבעידנא. ואילה"ק לפסקי תוס' הנ"ל ממ"ד [ביצה ד"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל"ת דמלאכה ביו"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, א"כ לא תי' מידי, דהרי בכה"ג לפסקי תוס' הנ"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו"ק, ואילה"ק לפס' תוס' הנ"ל מדאמרינן [קדושין ד"י ע"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה"ג לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות ה��"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו"ל כאלו נעשו בבת אחת, א"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד"ב ב'] ד"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ"ל אין מקום לתרוצם. וצ"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע"י שישחררו, לא דחי עשה לל"ת. מיהו אילה"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח"מ ר"ח]. י"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל"ח ב' הנ"ל], דא"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז"ל באה"ע [סל"ה], התעורר בקושיא הנ"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע"ק מפוזנא זצ"ל בתשובותיו [סקצ"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר"מ. ובמח"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין: 
+
+Chapter 2
+
+ואילה"ק מה יועיל, הרי הורגין על החזקות [כקדושין ד"פ ע"א], והרי הוחזקה אשת איש, ועליה להביא ראיה שכבר נתגרשה כשזינתה. י"ל כיון דגט בידה, איתרע חזקת א"א, ואדרבה יש לה חזקת כשרות שלא זנתה. אבל השתא שתקנו זמן, אם יתן גט בלי זמן אדרבה איתרע חזקת כשרות ע"י גט כזה, ומוקמינן לה בחזקת א"א. ואי"ל ל"ל שהוא יחפה עליה, נימא שהיא תחפה על עצמה, שכשלא יתקנו זמן בגט ותזנה, תאמר שזנתה אחר גירושין, אם אתרמי שנתן לה גט אח"כ. י"ל א"כ הו"ל ב' אתרמי, דאתרמי שזנתה, ואתרמי שנתן לה גט, ולתרי אתרמי לא חיישינן [כגיטין כ"ז ב'], משא"כ שיתן לה הוא גט בשביל שזנתה, מדתלי הא בהא, הו"ל רק חד אתרמי. ואי"ל בלא גט תוכל לחפות על עצמה כשזנתה, שתאמר לבעלה גרשתני דנאמנת [ככתובות דכ"ב ב']. י"ל דהתם ה"ט משום דאינה מעיזה, והכא כדי להסר מעצמה חשד שזנתה, מעיזה ומעיזה [ועי' תשו' הרא"ש כלל מ"ד ב']. ואת"ל הרי אם הוא אומר גרשתיה, אף דלהבא ואין גט בידה הו"ל ספק מגורשת, ולא קטלינן לה [כאה"ע קנ"ב]. למפרע ודאי לא מהימן [כב"ב קל"ד ב']. כל זה נ"ל. ומשמע מזה דלא כב"ש [אה"ע קנ"ב ב'] דלרמב"ם אף לשעבר הו"ל עכ"פ ספיקא. אמנם אילה"ק בגט שנשלח מרחוק ולא נמסר ביום שנכתב, מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי תוכל לזנות ביני ביני. ותאמר נתגרשתי מיום הכתיבה. י"ל דהו"ל כב' אתרמי לעיל. ותו, גט כזה שלא נמסר ביום הכתיבה יש לו קול מתי קבלתו. ואי"ל האיך יתנו לה גט כזה, ניחש שמא פייס ביני ביני וביטל הגט [כגיטין ע"ו ב']. נ"ל דלא חיישינן לשמא פייס רק באמר לשליח שלא יתנהו לה עד זמן פלוני, דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בגירושין: 
+כך נראה לי. וכך פסק נמי הגאון מהרי"ע זצוק"ל בתורת גיטין שלו, וטעמו משום קיום שטרות יע"ש. אמנם מ"ש ר"ש הכא בש"ם, דאין הטעם שתקנו זמן בגיטין משום זנות, דלא שכיחא, אילה"ק הרי בריש כתיבות תקנו להנשא בתולה בד' משום זנות. ואי"ל התם היינו בלא התראה שכיחא, משא"כ הכא שתהרג. ע"כ צריכה התראה, ולא שכי שתזנה בהתראה. עכ"פ ק' דהרי גם בזה"ז שאינה נהרגת אפ"ה צריך זמן בגט, שלא יחפה עליה כדי שלא תאסר עליו [כאה"ע קכ"ז], ובכה"ג א"צ התראה, וכי ס"ד דלר"ש בזה"ז א"צ זמן בגט. י"ל דהתם תקנו שאם זנתה יבואו עדים ע"י שתנשא בד'. אבל הכא דניחש שמא זינתה ושמא יבואו עדים, הו"ל כב' אתרמי לעיל. עוד י"ל דהכא דהחשש שזנתה כשהיא נשואה, נשואה בעלה משמרה [כקידושין פ"א א']. ומה שתרצו רבעתו"ס דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זנתה. ונתקשו רבים בפירוש דבריהם, נ"ל דכוונתם דכמו דאמרינן שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן [גיטין כ"ח ב'], כ"כ הכא והתם בכתובות לא חיישינן שמא זנתה כבר, רק התם להכי תקנו שתכנס לחופה ביום ד', שמא תזנה אחר כניסתה לחופה דהיינו בין חופה לביאה: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+וק"ל מ"ש מתליוהו וקדיש [ב"ב מ"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ"כ אמרינן [יבמות ק"י ע"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א"א דמעיקרא. עכ"פ ק"ל ממה דקיי"ל [באה"ע קמ"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ"כ קיי"ל [אה"ע קמ"ה] בשכ"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש"ס [גיטין דע"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א"א, ומ"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ"כ ק"ל במה דאמרינן [גיטין כ"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק"ל אפילו סימן דרבנן א"צ טב"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ"ל דהר"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק"ל אבד"ק האנוי, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח"כ מצאתי קו' זו בכנ"י של אאמ"ו הגזצוק"ל בשם קו' העולם. אמנם נ"ל במאי דק"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת"ל כתוס' [גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו] דבכה"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל"מ מרבותי נ"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר"ל דמניה אפקינהו, אע"ג דקידש בלא תנאי, עכ"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו"ל כאילו התנה בשעת קידושין שכשיארע אח"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע"ג דהפרוטה שלו היא. עכ"פ הרי קיי"ל הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'], והו"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע"ד שלא יהיה לו רשות בה כ"א לקדש על פי דעתם. וכ"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה"ע קמ"ח]. לפ"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ"כ לקמן בשכ"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס"ד שיוכל להתנות כזה. א"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל"ג א'] הנ"ל, גם קו' מהרמ"ט זצוק"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש"י [פסחים ד"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה"ע קל"ד, ועירובין ד"כ א'] וכדומה. ותו עכ"פ האיך יתישבו דברי הר"ן בנדרים שכתב וז"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ"ט הנ"ל בל"ז לפע"ד ל"ק מידי. לפי מ"ד [נדרים דע"ג ב'] דלר"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א"כ ר"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ"כ מה"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי"ל [רמב"ם תרומות פ"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א"כ ל"ל לש"ס כלל לדר' פנחס, הול"ל ע"כ ל"ק ר"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמא תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל"ז צ"ל לפי תירוץ זה דר"א ס"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ"ש הר"ן כאן. וע"כ צ"ל דהש"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א"כ ק' באמת מה הועיל הש"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ"פ שמא ימצא לה אח"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע"כ צ"ל דאעפ"כ כיון דעכ"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ"ו ב']. א"כ מתורץ קו' מהרמ"ט הנ"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו"ק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+אמנם בטעמא דמילי לא ממסרן לשליח כ' רש"י [גיטין דס"ו ב'] דדוקא בשליח ששלחו עם גט דמסר לו מידי, שליח עושה שליח. משא"כ באומר כתבו, דלא מסר לשליח מידי. אין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח. ולמרדכי ס"פ דלעיל, הכא ה"ט דכל שנעשה שליח לדבר שלא נגמר הענין, אין שליח חוזר ועושה שליח. לפיכך בשליח עם גט דנגמר הענין מדמסר לו הגט שיכול לגרש בו בע"כ, מצי שליח משוי שליח. אבל באומר כתבו, בכתיבה הרי עדיין לא נגמר הענין. והנ"מ בין רש"י למרדכי. בשליח קידושין, לרש"י מצי שליח משוי שליח, דהרי מסר לשליח הראשון הפרוטה. ולמרדכי לא, משום דעכ"פ עדיין לא נגמר הענין, דשמא לא תרצה לקבל הקדושין. והובאו ב' הדעות באה"ע [סי' ל"ה ס"ו וסי' ל"ז ס"ה]. ועוד נ"מ בדיהיב בעל לסופר קלף לכתוב עליו הגט, לרש"י בכה"ג שליח עושה שליח, ולמרדכי עכ"פ בכתיבה לא נגמר הענין, ואין שליח עושה שליח. וכן משמע מדברי הפוסקים כמרדכי, מדלא חלקו בכך [באה"ע ק"כ סק"ד]. מיהו בשליח לקבלה שעשתה האשה, לפי הטעמים הנ"ל לכ"ע אין שליח עושה שליח, דהרי לא יהבא ליה לשליח ולא מידי, וגם לא נגמר הענין עדיין, דמי יודע אם יתרצה הבעל לתת לו הגט. וכ"כ העצמות יוסף רפ"ב דקדושין בשם תוס' רי"ד. אבל בשם הריטב"א שם כ' דבשליח לקבלה מצי שליח משוי שליח. ונלפע"ד דריטב"א ס"ל כמרדכי הנ"ל מיהו ס"ל דוקא בשליח דכתיבה, מחשב שלא נגמר הענין, דבכתיבת גט אין שם גמר. וכ"כ בשליח הולכת פרוטת הקדושין, אולי לא תתרצה האשה לגמור הענין לקבל הקדושין. משא"כ בשליח לקבלה, היא עשאתו שליח על גמר הענין לקבל הגט, וא"צ אח"כ שום דבר. ואילה"ק לריטב"א, ממ"ד בקדושין [דמ"א א'], מנ"ל דבקדושין שלוחו של אדם כמותו. וכ"ת דילפינן מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בע"כ. וק"ל הרי בפירוש אמרינן מקמי הכא לגבי גט ושלחה מלמד שאשה עושה שליח, אף שאינה מתגרשת בע"כ דבעל. בשלמא לתוס' רי"ד י"ל דקושית הש"ס דבקדושין מנ"ל דשליח עושה שליח, דס"ל כרש"י דשליח קידושין באמת שליח משוי שליח מדיהיב ליה לשליח מידי, ובהא ליכא למימר דנילף מגירושין, די"ל שאני גירושין שכן ישנו בע"כ, דליכא למימר הרי שליח של אשה משוי שליח אף שאינו בע"כ דבעל, ליתא דהרי לתוס' רי"ד באמת אין שליח קבלה עושה שליח, אבל לריטב"א דס"ל דגם שליח לקבלה מצי עביד שליח, ק' שפיר דהיכא קאמר הש"ס שכן ישנו בע"כ, הרי בשליח שלה אינו בע"כ דבעל. נ"ל דהכי מקשי הש"ס, דלמא דוקא בעל בגט מצי משוי שליח. מדכחו גדול לגרשה בע"כ, וגם אשה המתגרשת מצי משוי שליח, מדאין במעשיה ממשות כל כך שיהיה צריך שתעשה היא בעצמה. דוגמת מ"ד [פסחים דפ"ח א'] דאי שה לב"א לאו דאורייתא, ממנין על הפסח אפילו שלא מדעתן. מיהו עוד יש דיעה להגאון [הובא באה"ע קמ"א סמ"ג], דבהרשה האשה אותו לעשות שליח, גם שליח לקבלה מצי משוי שליח. אבל אין להקשות ל"ל קרא בשבועת עדות דאין משביעין ע"י שליח [כשבועות דנ"ה א']. הרי בל"ז מילי לא ממסרן לשליח. וכ"כ בנדרים [ד"ח ב'] בעי לן אי בעל יעשה שליח לחרטת אשתו, וק' הרי מילי נינהו שתספר היא לבעל ובעל לחכם. י"ל דבעל דבר עצמו שפיר מצי משווי שליח אפילו במילי לחוד, ואפילו לא מסר לו מידי [וכ"כ פ"י רפ"ב דקידושין] והרי אפילו בשליח שעשה שליח דוקא בשלח שליח א' לב' מעצמו, אבל כל שא"ל הבעל שיעשה שליח שני, מצי משווי שליח ב', וכאומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' [גיטין דס"ו ב']. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבד"ק ל"ב. תירץ, דהיכא דכל הענין רק מילי הם, כשבועות ונדרים שאין בהן מעשה כלל, בכה"ג מילי ממסרן לשליח, עכ"ל. ואומר, שישו בני מעי. דנפק מנך טעמא מלפך, דיפה דבריו מדברי, דלתרוצי הנ"ל עדיין קשה מה מקשו תוס' [יבמות דק"א ב'] ד"ה וקראו לו ולא שלוחן, דנילף מהתם דאין שליח של אדם כמותו. ולדברי, מה קו'. דלמא משום דבוקראו לו אינן בעל דבר, ומילי לא ממסרן לשליח. ולדברי בני הר"ב נ"י לאי"ט דעת שפתי רבותינו ברור מללו: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ואילה"ק בשניהן יכולין לשמרו כאחת למה מגורשת ואינה מגורשת הרי אכתי אגידה ביה. י"ל דוקא בשחוט שבגט עדיין בידו ממש [שם] , או בשמונח קצת ממנו עדיין בד' אמות שלו, מחשב אגידה ביה. משא"כ הכא שאין הגט אגוד ביה רק מדאינה יכולה היא לשמרו בלתי סיועת אחר, לא מחשב אגידה ביה, דהרי יכולה לשמרו בסיועת אדם אחר שאינו בעל. אמנם ק"ל, ל"ל דנקט כלל ברישא קרוב לו, דהיינו שיכול הוא לשמרו, דמדהיא אינה יכולה לשמרו, מה לי שיכול הוא לשמרו. וראיתי שגם רש"ל דקדק בזה. ותי' דר"ל שהוא יכול לשמרו לבד והיא רק עם אחר. ותמוה, דהדברים בעיון מעט הם שניהן יכולין לשמרו לתוס' הנ"ל. ותו דמה יענה רבינו לאידך מ"ד בש"ס, דפי' קרוב לו היינו בתוך ד' אמות שלו, דק' נמי מה מהני שהגט תוך ד' אמות שלו, כיון דעכ"פ אינו בתוך ד"א שלה. ולפע"ד מסוף הסוגיא דקאמר כל שקרוב לה מלו והוא יכול לשמרו ולא היא, אינה מגורשת, מזה מוכח דלמ"ד דקרוב דמתניתין היינו שמירה, ה"ק קרוב לו שהוא יכול לשמרו אף שהגט מונח באמת קרוב לה רק שאינה יכולה לשומרו, אבל בלא היה הוא שומרו, אף שגם היא אינה שומרתו, כיון שמונח בד' אמותיה, א"צ דעתה בשמירתה. ולאידך מ"ד דס"ל דקרוב דמתניתין היינו הד' אמות, ה"ק קרוב לו תוך ד' אמותיו אף שהיא שומרתו רק שהוא חוץ לד' אמותיה אינה מגורשת. מיהו לי"א [ח"מ ר' ס"א] דבמתנה ומכר, במשומר בדעת נותן או מוכר סגי, שפיר נקט מתניתין רבותא אפילו משומר הגט לבעל אפ"ה לא מהני בגט. אמנם ק"ל למ"ד בש"ס דמחצה על מחצה היינו ששניהן עומדין וד' אמות בין זל"ז, ומקשי תו ולחזי הי מנייהו קדים. וכ"ת דאתו תרווייהו בהדדי, והא א"א לצמצם. ותמוה וכי נמי אפשר לצמצם דאתו תרווייהו בהדדי. אכתי אגידה ביה. ואת"ל דבאמת הוה מצי לאקשויי הכי, רק דמקשי לפי מה דקיי"ל דלא כריה"ג [יבמות כ"ח ב'] דבכה"ג גם בידי אדם א"א לצמצם. או כמו שתירץ י"נ הרב מהו"ר וואלף צעמפלבורג נ"י דלפמ"ש תוס' בכורות [די"ז ב'] קו' הש"ס הוא דדוחק לאוקמה מתניתין בדבר שאינו מורגל, שהזדמן שבאו שניהן בב"א. עכ"פ מה קושיא דאי אפשר לצמצם, דלמא באמת מה"ט מגורשת ואינה מגורשת, משום דמה"ט ספיקא היה. ונ"ל דהכי מקשי, דעכ"פ היכי נקט מתניתין לישנא דמחצה על מחצה, הרי מדמוקמית לה שעומדין תוך ד"א, משמע דאילו היו ביניהן ח' אמות מצומצמת מגורשת, והרי לישנא דמתניתין דנקט מחצה על מחצה משמע אפילו בכה"ג מגורשת ואינה מגורשת [וזה כעין תי' תוספות ד"ה והא. ואפשר דהיא היא, וגרסינן בתוס' תחת מלת כגון מלת כיון ודו"ק]. או נ"ל דהכי מקשי, בשלמא אי נימא דאפשר לצמצם, להכי שפיר בסיפא בחוב שקרוב למלוה וללוה, שניהן קנוהו כב' אוחזין בטלית ויחלוקו. אבל הרי קיי"ל א"א לצמצם, וא"כ ספיקא הוה, ואמאי יחלוקו המע"ה. אמנם הקשוני דמה מקשי הש"ס והא א"א לצמצם. נימא דמיירי שעמד שם אדם אחר קודם שבאו האשה והבעל תוך ד"א, וכשבאו הלך משם אותו האיש, נמצא שקנו האיש והאשה הד' אמו�� כאחת. והן אמת יש קצת ראיה לזה [מב"ש קל"ט סקכ"ג]. אמנם לפע"ד לא נראה כן, דהרי כיון דאין לאיש ההוא שום שייכות בקניית הגט, לפיכך אפילו עומד שם אותו האיש עדיין, קנתה האשה הגט בתוך ד' אמותיה מטעם חצר משעת ביאתה לשם. תדע, אילו נתן ראובן לשמעון מתנה שמונח תוך ד"א בסימטה, דפסקינן [בח"מ רמ"ג כ"ב] דקנה, דוכי ס"ד שבאר. עמד שם אדם אחר בצדו, שיעכבו הלה מלקנותה. מיהו אפילו נימא כרבינו ב"ש הנ"ל שיעכב הלה שלא תקנה האשה בד' אמותיה הגט, אפ"ה הבל יפצה פיהם בקושיתם, דעכ"פ כשחזר והלך אותו האיש, קנה למפרע האיש או האשה משעת ביאתם לשם. תדע, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שיקנו ד"א דלא ליתי לנצויי [כב"מ ד"י ע"א] הרי בר"ה מצוי כך זה הולך וזה בא ודחקו ועיילי לסימטא, ואכתי אתו לאנצויי. אלא ש"מ דדמי קניית הד' אמות לאחות אשה דמתלי תלי וקאי [יבמות דל"ב א'], ולשבועה שלא אוכלנה [שבועות דכ"ז ב']. וכל זה לפי טעותם, אבל האמת יורה דרכו. דאע"ג דקאים האי גברא התם, קנו הד"א לאיש ולאשה בדבר שאין לו שום שייכות להאיש ההוא: 

txt/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nashim/Boaz on Mishnah Gittin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,44 @@
+Boaz on Mishnah Gittin
+בועז על משנה גיטין
+merged
+https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Gittin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739
+
+בועז על משנה גיטין
+
+
+
+Chapter 1
+
+ולכאורה קשה הרי המשחרר עבדו עובר בעשה [כגיטין דל"ח א'], וא"כ היאך ישתחרר ע"י שליח זה, הרי אין שליח לדבר עבירה [כב"מ ד"י ע"ב] . ובשלמא לר"מ דס"ל דעכ"פ דכשיגיע ליד העבד יהיה משוחרר, אילה"ק עכ"פ איך יהיה שליח להביאו לידי העבד. די"ל דכיון דא"צ לזכיית השליח, א"כ דל שליח מהכא, דמעשה קוף בעלמא קעביד. כעירוב ששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל [כעירובין דל"א ב']. והרי אפילו בגט כששלחו ע"י עכו"ם ליתנו לישראל שימסרנו לאשתו. כשר כשמתקיים הגט בחותמיו [כאה"ע קמ"א סל"ה] רק שאין נוהגין כן כמ"ש שם. א"כ כ"ש הכא בשחרור דמחשב האי שליח כליתא. אלא לחכמים דפליגי אר"מ, וס"ל דהשליח זוכה להעבד, ק' שפיר, אע"ג שהוא שליח של העבד. עכ"פ הרי הוא גם כן שלוחו של הבע"ב שעשהו שליח שיהיה שליח של העבד, דלולא שליחות של הבע"ב לא מהני שליחות של העבד מידי, דהרי לא יכול ליקח השטר בע"כ של בעה"ב, א"כ קשה שפיר דכיון דאין שלד"ע. הו"ל כאילו עשה השליח כן מעצמו [כרש"י קדושין דמ"ב ב' ד"ה אין שליח], א"כ אם לקח השליח השטר שחרור מעצמו בלי דעת הבע"ב מי הוה שחרור. ולכאורה נ"ל לרמ"א [ח"מ קפ"ב] דקיי"ל דהיכא דאין שליח בר חיובא יש שלד"ע, א"כ ה"נ כיון דאין העבד שלו, לא מקרי שליח ב"ח, ויש שלד"ע. ואפילו למ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב] ד"ה דאמר, דכהן דאמר לכהן קדש לי גרושה, דאף שאינו מקדשה לעצמו, מחשב בר חיובא ואין שלד"ע. י"ל דהתם עכ"פ אפשר לו שיקדשה לעצמו. ולהכי מחשב בר חיובא, משא"כ הכא א"א שיעשה השליח איסור השחרור בגוף עבד זה, אם לא שיקנהו תחלה, ואז פנים חדשות בא לכאן. לפיכך בכה"ג יש שליח אפילו לד"ע. ולכאורה נ"ל ראיה לסברא זאת לחלק בכה"ג ממ"ש רמ"א [בי"ד ק"ס סט"ז], דבלוה ע"י שליח מותר לשלוח הרבית ע"י השליח, מדינא, דאין שלד"ע, ולפיכך לא הוה כרבית הבא מיד לוה למלוה. משא"כ בלוה הוא עצמו, אסור לשלוח הרבית ע"י שליח, ע"ש. דלכאורה קשה מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. ע"כ צ"ל דדוקא בלוה ע"י שליח, י"ל הרי היה אפשר שילוה השליח המעות הזה לעצמו ברבית. ולפיכך אמרינן גביה אשלד"ע. משא"כ בסיפא שלוה המלוה בעצמו, ורק הרבית שלח ע"י שליח, הרי בגוף הלואה זו שכבר לוה המלוה, א"א שיעשה השליח העבירה, דאף אם יתן השליח הרבית מכיסו לא יעשה עבירה [וכך כתב רמ"ל פ"ה מהל' מלוה הי"ד], דאף שאפשר שילוה השליח מהמלוה ויתן לו רבית, עכ"פ בכה"ג פנים חדשות בא לכאן. והוא כדברינו הנ"ל. אמנם לפע"ד י"ל דמש"ה קאמר רמ"א בסיפא דבהיה ההלואה ע"י עצמו דאסור לשלוח הרבית, דלא יהא דאין שלד"ע, דל שליחות מהכא, עכ"פ כיון דכבר לוה הלוה בעצמו המעות מהמלוה, אפילו בהניח אח"כ הלוה הרבית ע"ג קרקע ולקחו המלוה, אסור, דוגמת המודר הנאה מחבירו, שאסור לשלוח דבר שמתהנה ממנו, ול"א אין שליח לדבר עבירה, דהרי אפילו הניחו על גבי קרקע ע"ד שיקחו המודר, אסור [כי"ד רכ"א ס"ח וט'] . אבל היכא דצריך שליחות, כגט ושחרור וכדומה, מנ"ל לחלק בין שאפשר לשליח לחטוא אותו חטא בגוף זה, או בגוף אחר. דלמא כיון שאפשר שיחטא שליח אותו חטא אף שא"א שיחטא אותו חטא בגוף זה רק בגוף אחר, ככהן שאמר לכהן שיקדש לו אחות השליח שהיא גרושה, אפ"ה מדאפשר שיחטא השליח אותו חטא בגוף אחר מחשב אשלד"ע. ומלבד זה כבר כתב הש"ך [בח"מ רסי' קפ"ב] דקיי"ל כמ"ד דכל היכא דאי בעי עביד או לא עביד אשלד"ע. ונלפע"ד לפמ"ש תוס' [ב"מ ד"י ע"ב ד"ה דאמר] בתירוץ קמא שם, דהא דאישלד"ע, היינו דלא מתחייב המשלח ע"י המעשה. אבל עכ"פ המעשה קיים [וכ"כ קצת מזה רט"ז בי"ד ק"ס סי"א ע"ש], א"כ ה"נ אף דאישלד"ע, על כל פנים מעשה השחרור קיים. ואפילו לתי' ב' של תוס' שם, דאי אשלד"ע גם המעשה אינו קיים, י"ל דהכא מיירי בשחררו לצורך מצוה לצרפו למנין עשרה וכדומה [כברכות מ"ז ב'], דלצורך מצוה דרבים כי התם, או כדי להציל רבים מחטא, כהאי שפחה שנהגו בה הפקר [כגיטין ל"ח ב'] וכ"כ בחציו עבד וחציו ב"ח [כתוס' פסחים פ"ח ב' ד"ה כופין] שרי לשחררו. ותו נ"ל דבל"ז ק' ממ"ד בגיטין [ד"מ ע"א] דכשאמר בשעת מיתתו, פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה, כופין להיורשין לשחרר, ואמאי הרי צריך מצוה דרבים דוקא. ונ"ל דה"ט, דמשום דמצוה לקיים דברי המת אסורין לעבוד בה, דאע"ג דלעולם בהם תעבודו עשה דאורייתא, והמצוה לקיים דברי המת אינו אלא מדרבנן, עכ"פ יש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בשב ואל תעשה [כיבמות פ"ט ב']. ואם כן כיון דאסורים לעבוד בה, ונסתר העשה דלעולם בהם תעבודו, ליתא נמי ללאו דשחרור הבא מכלל העשה. א"כ גם בכה"ג מצי איירי מתניתין. אמנם אי נימא כר"ן [גיטין קס"ד א'] דהך עשה דלעולם בהם תעבודו לאו עשה גמור הוא, דפשטא דקרא משמע רק שלא ישחררו במתנת חנם, ומה"ט כשמשחררו לצורך מצוה שאינו עושה מתורת חנינה, שרי. א"כ בל"ז מתורץ קו' הנ"ל אמתניתין, דמה"ט נמי כשמשחררו מדעשה לו קורת רוח, שרי, וכדאשכחן בגיטין [ד"מ ע"א] הנ"ל, דהו"ל כמכרו לעצמו. רק דק"ל אדברי רבינו הר"ן מש"ס ברכות הנ"ל, דמה מקשי התם אר"א ששחרר לעבדו כדי לצרפו לעשרה, הרי מצוה הבא בעבירה היא. דמה עבירה איכא, הרי לא מכוון להנות להעבד בתורת חנינה. ותו מה מתרץ התם מצוה דרבים שאני, הרי גם בלי מצוה דרבים כשאינו מתכוין להנות להעבד שרי. ויש לדחוק דהכי מקשה, דכיון דע"י המצוה גופה שיצטרף העבד לעשרה, מתהני העבד, הו"ל שפיר מהבב"ע, ולולא שהיא מצוה דרבים היה אסור. אבל במשחררו מדעשה לו נייחא, שרי בכל ענין. מיהו אין להביא ראיה לר"ן מגיטין [די"ב א'] דבשנת בצורת מותר לשחררו לכ"ע. וכי"נ הרב מוה' וואלך. צעמפלבורג נ"י דנ"ל דהתם כדי להצילו שלא ימות ברעב. עדיף ממצוה דרבים. מיהו אילה"ק בל"ז האיך שחרר ר"א לעבדו, הרי אפילו יהיה עשה דתפלה דאורייתא. לא דחי לל"ת רק אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה [כשבת קל"ב], והא תינח לר"י [תוס' פסחים דנ"ט א' ד"ה אתי] דבעשה דוחה עשה לא בעינן בעידנא, אבל לריב"א התם דלא ס"ל הך סברא, אשר גם בל"ז הוה כמלתא בלא טעמא, דמ"ש עשה דדחי עשה או עשה דדחי לאו, א"כ ק' כנ"ל. ר"ל דכל היכא דלא סגי בלא"ה א"צ בעידנא [כפסקי תוספות זבחים סי' ס"ט]. וכה"ג צ"ל נמי בחציה שפחה וחציה ב"ח, דכופין לשחררו משום לא תהו בראה דמחשב כעשה דרבים, דמדלא סגי בלא"ה הו"ל כבעידנא. ואילה"ק לפסקי תוס' הנ"ל ממ"ד [ביצה ד"חי ב'] דניתי עשה דכסוי ולדחי ל"ת דמלאכה ביו"ט. ומתרצינן דאינו בעידנא. וק' ממ"נ אי אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, אם כן לא מקשי מידי, דהרי בכה"ג לא דחי עשה לל"ת [כשבת קל"ב]. ואי בלא אפשר לקיים העשה בלי העברת הלאו, א"כ לא תי' מידי, דהרי בכה"ג לפסקי תוס' הנ"ל אין צריך בעידנא. נראה לי דלפסקי תוספות הנ"ל, דדוקא באי אפשר לבוא אל הגוף שבו חל חיוב העשה, כמוח של פסח שסגור בעצם, וכהגוף של העבד המעוכב שחרורו, אמרינן דבכהאי גוונא אין צריך בעידנא. משא"כ בהעפר של הכסוי, אין חיוב הכסוי על העפר, רק על הדם ודו"ק, ואילה"ק לפס' תוס' הנ"ל מדאמרינן [קדושין ד"י ע"א], דאי נימא סוף ביאה קונה, אסור לכה"�� לקדש בתולה בביאה, דמשעת העראה עשאה בעולה ופסלה לעצמו. ולפסקי תוספות הנ"ל הרי בלא אפשר לקיים סוף המעשה בלי תחלתה. הו"ל כאלו נעשו בבת אחת, א"כ כהן גדול נמי לשתרי לקדש בביאה, מדא"א לקיים גמר ביאה עד שיערה בה תחלה. י"ל דהתם נמי אפשר לקדש בכסף ושטר ודו"ק. אמנם לתוס' חגיגה [ד"ב ב'] ד"ה לישא, שתרצו דלהכי אין עשה דלשבת דוחה ל"ת דקדש, מדאינו בעידנא, דהרי משהערה בה עבר, ועשה אינו רק בגמר ביאה. ולפי פסקי תוס' הנ"ל אין מקום לתרוצם. וצ"ל כתרוצם קמא שם, דמדאפשר לקיים שניהן בלי דחוי, ע"י שישחררו, לא דחי עשה לל"ת. מיהו אילה"ק, היכא אפשר שיהיה שום שחרור חל, הרי כל מלתא דא"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני [כתמורה ד"ד ב']. ואפילו נימא דשחרור אסור רק מדרבנן, הרי גם באיסור דרבנן נמי אמרינן דלא מהני [כח"מ ר"ח]. י"ל דשאני שחרור דגלי קרא דמהני בשפחה חרופה, דכ' גבה כי לא חופשה, ואי"ל דמיירי בשחררה לצורך מצוה לצרפה למנין עשרה, דהרי שפחה היא, ודוחק לומר דמשחררה מדנהגו בה מנהג הפקר [כגיטין ל"ח ב' הנ"ל], דא"כ למה לא שחררה גם כן הרב השני. אלא על כרחך דקא משמע לן קרא דכששחררה הוה שחרור. אחר זמן רב שכתבתי כל זה, אמרו לי שגם הגאון בעל בית מאיר ז"ל באה"ע [סל"ה], התעורר בקושיא הנ"ל, ותירץ שם באופן אחר, יע"ש. עוד אמרו לי שגם הגאון מהרע"ק מפוזנא זצ"ל בתשובותיו [סקצ"ד], הקשה במשנה זו קושיתי הראשונה, רק שהקשה בהיפך מדברינו, שכתב דלחכמים אין קושיא כלל רק לר"מ. ובמח"כ הגדול אגב שטפיה לא ירד לאמיתות הדברים, כאשר יראה כל יודע ומבין: 
+
+Chapter 2
+
+ואילה"ק מה יועיל, הרי הורגין על החזקות [כקדושין ד"פ ע"א], והרי הוחזקה אשת איש, ועליה להביא ראיה שכבר נתגרשה כשזינתה. י"ל כיון דגט בידה, איתרע חזקת א"א, ואדרבה יש לה חזקת כשרות שלא זנתה. אבל השתא שתקנו זמן, אם יתן גט בלי זמן אדרבה איתרע חזקת כשרות ע"י גט כזה, ומוקמינן לה בחזקת א"א. ואי"ל ל"ל שהוא יחפה עליה, נימא שהיא תחפה על עצמה, שכשלא יתקנו זמן בגט ותזנה, תאמר שזנתה אחר גירושין, אם אתרמי שנתן לה גט אח"כ. י"ל א"כ הו"ל ב' אתרמי, דאתרמי שזנתה, ואתרמי שנתן לה גט, ולתרי אתרמי לא חיישינן [כגיטין כ"ז ב'], משא"כ שיתן לה הוא גט בשביל שזנתה, מדתלי הא בהא, הו"ל רק חד אתרמי. ואי"ל בלא גט תוכל לחפות על עצמה כשזנתה, שתאמר לבעלה גרשתני דנאמנת [ככתובות דכ"ב ב']. י"ל דהתם ה"ט משום דאינה מעיזה, והכא כדי להסר מעצמה חשד שזנתה, מעיזה ומעיזה [ועי' תשו' הרא"ש כלל מ"ד ב']. ואת"ל הרי אם הוא אומר גרשתיה, אף דלהבא ואין גט בידה הו"ל ספק מגורשת, ולא קטלינן לה [כאה"ע קנ"ב]. למפרע ודאי לא מהימן [כב"ב קל"ד ב']. כל זה נ"ל. ומשמע מזה דלא כב"ש [אה"ע קנ"ב ב'] דלרמב"ם אף לשעבר הו"ל עכ"פ ספיקא. אמנם אילה"ק בגט שנשלח מרחוק ולא נמסר ביום שנכתב, מה הועילו חכמים בתקנתן, הרי תוכל לזנות ביני ביני. ותאמר נתגרשתי מיום הכתיבה. י"ל דהו"ל כב' אתרמי לעיל. ותו, גט כזה שלא נמסר ביום הכתיבה יש לו קול מתי קבלתו. ואי"ל האיך יתנו לה גט כזה, ניחש שמא פייס ביני ביני וביטל הגט [כגיטין ע"ו ב']. נ"ל דלא חיישינן לשמא פייס רק באמר לשליח שלא יתנהו לה עד זמן פלוני, דגלי דעתי' דלא ניחא ליה בגירושין: 
+כך נראה לי. וכך פסק נמי הגאון מהרי"ע זצוק"ל בתורת גיטין שלו, וטעמו משום קיום שטרות יע"ש. אמנם מ"ש ר"ש הכא בש"ם, דאין הטעם שתקנו זמן בגיטין משום זנות, דלא שכיחא, אילה"ק הרי בריש כתיבות תקנו להנשא בתולה בד' משום זנות. ואי"ל התם היינו בלא התראה שכיחא, משא"כ הכא שתהרג. ע"כ צריכה הת��אה, ולא שכי שתזנה בהתראה. עכ"פ ק' דהרי גם בזה"ז שאינה נהרגת אפ"ה צריך זמן בגט, שלא יחפה עליה כדי שלא תאסר עליו [כאה"ע קכ"ז], ובכה"ג א"צ התראה, וכי ס"ד דלר"ש בזה"ז א"צ זמן בגט. י"ל דהתם תקנו שאם זנתה יבואו עדים ע"י שתנשא בד'. אבל הכא דניחש שמא זינתה ושמא יבואו עדים, הו"ל כב' אתרמי לעיל. עוד י"ל דהכא דהחשש שזנתה כשהיא נשואה, נשואה בעלה משמרה [כקידושין פ"א א']. ומה שתרצו רבעתו"ס דטפי איכא למיחש לשמא תזנה מלשמא זנתה. ונתקשו רבים בפירוש דבריהם, נ"ל דכוונתם דכמו דאמרינן שמא מת לא חיישינן, שמא ימות חיישינן [גיטין כ"ח ב'], כ"כ הכא והתם בכתובות לא חיישינן שמא זנתה כבר, רק התם להכי תקנו שתכנס לחופה ביום ד', שמא תזנה אחר כניסתה לחופה דהיינו בין חופה לביאה: 
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+וק"ל מ"ש מתליוהו וקדיש [ב"ב מ"ח ב'] דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. וכ"כ אמרינן [יבמות ק"י ע"א] בהאי דאותבא אכורסא, ואתא אחר וחטפה וקידשה. דמטעם כל דמקדש וכו' אין קדושיו קדושין. ואת"ל דבהנך שאני משום דבאותן הקדושין שקדשה אדעתא דרבנן. בהן עצמו היה הקלקול, משא"כ הכא הקלקול בהגט היה ולא בהקדושין. או דבהנך שאני מדהוה להכניס לכלל א"א אלים חזקת פנוייה דמעיקרא, משא"כ הכא הוה לאפוקה מכלל חזקת א"א דמעיקרא. עכ"פ ק"ל ממה דקיי"ל [באה"ע קמ"ד] אין אונס בגיטין, ובכתובות [ד"ג א'] אמרינן הטעם, משום דכל דמקדש וכו'. וכ"כ קיי"ל [אה"ע קמ"ה] בשכ"מ שגירש אף דבמתנה אם עמד חוזר מדאורייתא, עכ"פ בגט אפילו עמד מגורשת, ובש"ס [גיטין דע"ג א'] אמרינן דטעמא משום דכל דמקדש וכו'. ואמאי אפקוה מחזקת א"א, ומ"ש מהכא דלא אמרינן דכיון דקידש אדעתא דרבנן, לא הוי ביטול. וכ"כ ק"ל במה דאמרינן [גיטין כ"ז ב'] באבד הגט והיה לו סימן וטביעת עין, והחזירוהו לו, והסתפק אי משום סימן החזירוהו לו דסימנין דאורייתא. או סימן דרבנן, והחזרוהו משום טביעת עין. וק"ל אפילו סימן דרבנן א"צ טב"ע, דהרי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. אמנם נ"ל דהר"ן סוף נדרים הקשה באומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת. שלא תהא נותנת עיניה באחר. והקשה הר"ן אם מדינא נאמנת, האיך התירוה לו חכמים. ותירץ משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינוהו וכו'. והקשה לי הגאון מה' משה טוביה זצוק"ל אבד"ק האנוי, א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן, דעדיין תוכל להפקיע עצמה מבעלה, שתאמר טמאה אני ונטולה מיהודים. דאי נימא אפקינהו וכו' א"כ לא יוכל להפר נדרה שאמרה נטולה אני מיהודים. אח"כ מצאתי קו' זו בכנ"י של אאמ"ו הגזצוק"ל בשם קו' העולם. אמנם נ"ל במאי דק"ל דאי נימא אפקעינהו וכו', א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו, דא"כ אם זנתה תחתיו במזיד ונאסרה ואח"כ אירע שאפקעינהו וכו', לא תהרג ותהיה מותרת לו. ואת"ל כתוס' [גיטין ל"ג א' ד"ה אפקינהו] דבכה"ג לא אפקעינהו. ליתא, דהיינו במתכוון לכך וכמ"ש שם, אבל מה נאמר בלא התכוון לאפקעינהו לקדושין. ותו הכי ס"ד דבכל אפקעינהו נימא שהוא מותר בקרובותיה והיא בקרוביו. ותו אם נדרה מלאכול והפר לה ואכלה, או שהיתה אשת כהן ואכלה תרומה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבד איסורא למפרע. ותו אם אנסה אדם ונהרג עליה, ואח"כ אירע שאפקעינהו, הרי עבדינן אסורא למפרע שהרגנוהו חנם. ועוד קושיות רבות. אמנם ל"מ מרבותי נ"ל דהא דאמרינן כל דמקדש וכו' ואפקינהו וכו' אין הכוונה שבטלו הקדושין לגמרי, דא"כ הוה סגי דנימא אפקעינהו רבנן לקדושין, ומה מניה דקאמרינן. אלא ר"ל דמניה אפקינהו, אע"ג דקידש בלא תנאי, עכ"פ מדקאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל, הו"ל כאילו ה��נה בשעת קידושין שכשיארע אח"כ דבר בעניין הנשואין. יהיה כמו שאמרו חכמים. דאע"ג דהפרוטה שלו היא. עכ"פ הרי קיי"ל הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב'], והו"ל כאילו הקנה הפרוטה שקידש בה לרבנן, והם נתנוה לו ע"ד שלא יהיה לו רשות בה כ"א לקדש על פי דעתם. וכ"כ בקידש בביאה, מדאמר כדת משה וישראל הו"ל כאילו התנה שבאם לא אתרצה כפי שיאמרו חכמים יהיה בעילתי בעילת זנות, והרי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות [כאה"ע קמ"ח]. לפ"ז בשלמא באונס בגיטין [כתובות ד"ג א'], כיון דכשגירשה אמר סתם, אי לא אתינא עד ל' יום. להכי תקנת חכמים היא שיהיה כאילו התנה בשעת קדושין שאם אגרשיך ואמר אי לא אתינא יהיה אונס בכלל. וכ"כ לקמן בשכ"מ שגירש, מדגירשה סתם, הו"ל כהתנה בשעת קדושין שאם יגרשה כשהוא שכ"מ סתם, יהיו גירושין גמורים. אבל הכא שמבטל הגט להדיא, כיון דמדינא אינו גט כשבטלו קודם שבא לידה, היכא נימא דהוה כאילו התנה מעיקרא שלא יהא ביטול, הרי מבטלו ומבטלו קמן. וכ"כ באותו שהחזירו לו הגט בסימנין, אי נימא סימנין דרבנן היכא נימא דהו"ל כאילו התנה שבאם אגרשך בגט שאינו שלי תהיה מגורשת, דכיון דסימנים דרבנן אין זה הגט שלו, וכי ס"ד שיוכל להתנות כזה. א"כ מתורצת קו' תוס' [גיטין ל"ג א'] הנ"ל, גם קו' מהרמ"ט זצוק"ל, דוודאי אשתו היא לכל דבר, רק דהו"ל כהתנה בשעת קידושין שכשתאמר טמאה אני לא תהיה נאמנת. דוגמת מה דאמרינן [לקמן ע"ו ב'] נאמנת עלי שלא פייסתי [ועי' תוס' לעיל די"ח ב'], אבל ודאי יכול להתיר נדרה. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א יצא בחרבו ובקשתו והרבה לגמגם בתרוצי הנ"ל. גם הקשה הקשה כברזל. מרש"י [פסחים ד"ז א'] ותו דאמאי לא נימא גבי בטול הגט נמי דהו"ל כאילו התנה בשעת קדושין בתחלה שכשיבטלו אח"כ לא יהא בטול דומיא ביטול דמודעי דמודעי. וכמה פעמים אשכחן דיכול אדם להתנות על העתיד שכל מה שידבר או יעשה יהיה מבוטל [כאה"ע קל"ד, ועירובין ד"כ א'] וכדומה. ותו עכ"פ האיך יתישבו דברי הר"ן בנדרים שכתב וז"ל ונמצא בשעה שנאנסה פנוייה היתה. והשבתי לבני חדות לבי הנ"ל, שימי את. אם אינך רוצה להסתפק בדברי הנ"ל. תא ואימא לך מלתא דשוה לתרוויין, דקו' הגאון מהרמ"ט הנ"ל בל"ז לפע"ד ל"ק מידי. לפי מ"ד [נדרים דע"ג ב'] דלר"א התם דבהגיע זמן נשואיה, מדאוכלת משלו מפר נדריה, א"כ ר"א ומשנה ראשונה [כתובות דנ"ז א'] דאוכלת משלו ובתרומה אמרו דבר א' דהתם אוכלת בתרומה מדהגיע נשואיה, כ"כ מה"ט מפיר נמי נדריה. ומשנינן, דלמא ע"כ לא אמרה משנה ראשונה. רק דתאכל תרומה דרבנן, אבל מנ"ל דמתיר נדרים דאורייתא. וכמו כן עד כאן לא קאמר ר"א אלא דמתיר נדריה, וכדר' פנחס דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת, אבל בתרומה לא תיכל. וקשה לפי מאי דקיי"ל [רמב"ם תרומות פ"ו] דלהכי ארוסה לא תאכל בתרומה שמא תשקה לאחיה, א"כ ל"ל לש"ס כלל לדר' פנחס, הול"ל ע"כ ל"ק ר"א אלא בנדרים דליכא טעמא דשמא תשקה, אבל בתרומה דאיכא הך חששא אסור. והרי בל"ז צ"ל לפי תירוץ זה דר"א ס"ל דלאו דוכתא מיחד לה, וכמ"ש הר"ן כאן. וע"כ צ"ל דהש"ס נקט דרב פנחס. כדי ליישב נמי לאידך טעמא דכתובות דארוסה אסורה בתרומה משום סמפון. א"כ ק' באמת מה הועיל הש"ס דקאמר דבנדרים להכי מיפר לה בעל משום דרבי פנחס, דנודרת על דעת בעלה, עכ"פ שמא ימצא לה אח"כ סמפון, ונמצא שלא היה בעלה למפרע, ולא נדרה אדעתיה ואיך יפיר נדריה. ע"כ צ"ל דאעפ"כ כיון דעכ"פ בשעת נדרה סברה שהוא בעלה, הו"ל כאילו פירשה דעל דעתו נודרת. תדע דהרי אפילו בליכא נשואין דאורייתא כלל, כאשתו קטנה שנדרה, אפ"ה מפר לה בעל אפילו לכשתגדל, אף דאין בעל אחר מפר בקודמין הכא כיון דסברה שהוא בעלה, נודרת רק אדעתיה כשירצה [כנדה דמ"ו ב']. א"כ מתורץ קו' מהרמ"ט הנ"ל דאף דנימא דאפקוה רבנן לקדושין לגמרי. עכ"פ כיון דבשעת הנדר סברה שהוא בעלה, נדרה רק על דעתיה ויכול להפר לה ודו"ק: 
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+אמנם בטעמא דמילי לא ממסרן לשליח כ' רש"י [גיטין דס"ו ב'] דדוקא בשליח ששלחו עם גט דמסר לו מידי, שליח עושה שליח. משא"כ באומר כתבו, דלא מסר לשליח מידי. אין בדברים כח לחזור ולהמסר משליח לשליח. ולמרדכי ס"פ דלעיל, הכא ה"ט דכל שנעשה שליח לדבר שלא נגמר הענין, אין שליח חוזר ועושה שליח. לפיכך בשליח עם גט דנגמר הענין מדמסר לו הגט שיכול לגרש בו בע"כ, מצי שליח משוי שליח. אבל באומר כתבו, בכתיבה הרי עדיין לא נגמר הענין. והנ"מ בין רש"י למרדכי. בשליח קידושין, לרש"י מצי שליח משוי שליח, דהרי מסר לשליח הראשון הפרוטה. ולמרדכי לא, משום דעכ"פ עדיין לא נגמר הענין, דשמא לא תרצה לקבל הקדושין. והובאו ב' הדעות באה"ע [סי' ל"ה ס"ו וסי' ל"ז ס"ה]. ועוד נ"מ בדיהיב בעל לסופר קלף לכתוב עליו הגט, לרש"י בכה"ג שליח עושה שליח, ולמרדכי עכ"פ בכתיבה לא נגמר הענין, ואין שליח עושה שליח. וכן משמע מדברי הפוסקים כמרדכי, מדלא חלקו בכך [באה"ע ק"כ סק"ד]. מיהו בשליח לקבלה שעשתה האשה, לפי הטעמים הנ"ל לכ"ע אין שליח עושה שליח, דהרי לא יהבא ליה לשליח ולא מידי, וגם לא נגמר הענין עדיין, דמי יודע אם יתרצה הבעל לתת לו הגט. וכ"כ העצמות יוסף רפ"ב דקדושין בשם תוס' רי"ד. אבל בשם הריטב"א שם כ' דבשליח לקבלה מצי שליח משוי שליח. ונלפע"ד דריטב"א ס"ל כמרדכי הנ"ל מיהו ס"ל דוקא בשליח דכתיבה, מחשב שלא נגמר הענין, דבכתיבת גט אין שם גמר. וכ"כ בשליח הולכת פרוטת הקדושין, אולי לא תתרצה האשה לגמור הענין לקבל הקדושין. משא"כ בשליח לקבלה, היא עשאתו שליח על גמר הענין לקבל הגט, וא"צ אח"כ שום דבר. ואילה"ק לריטב"א, ממ"ד בקדושין [דמ"א א'], מנ"ל דבקדושין שלוחו של אדם כמותו. וכ"ת דילפינן מגירושין, מה לגירושין שכן ישנן בע"כ. וק"ל הרי בפירוש אמרינן מקמי הכא לגבי גט ושלחה מלמד שאשה עושה שליח, אף שאינה מתגרשת בע"כ דבעל. בשלמא לתוס' רי"ד י"ל דקושית הש"ס דבקדושין מנ"ל דשליח עושה שליח, דס"ל כרש"י דשליח קידושין באמת שליח משוי שליח מדיהיב ליה לשליח מידי, ובהא ליכא למימר דנילף מגירושין, די"ל שאני גירושין שכן ישנו בע"כ, דליכא למימר הרי שליח של אשה משוי שליח אף שאינו בע"כ דבעל, ליתא דהרי לתוס' רי"ד באמת אין שליח קבלה עושה שליח, אבל לריטב"א דס"ל דגם שליח לקבלה מצי עביד שליח, ק' שפיר דהיכא קאמר הש"ס שכן ישנו בע"כ, הרי בשליח שלה אינו בע"כ דבעל. נ"ל דהכי מקשי הש"ס, דלמא דוקא בעל בגט מצי משוי שליח. מדכחו גדול לגרשה בע"כ, וגם אשה המתגרשת מצי משוי שליח, מדאין במעשיה ממשות כל כך שיהיה צריך שתעשה היא בעצמה. דוגמת מ"ד [פסחים דפ"ח א'] דאי שה לב"א לאו דאורייתא, ממנין על הפסח אפילו שלא מדעתן. מיהו עוד יש דיעה להגאון [הובא באה"ע קמ"א סמ"ג], דבהרשה האשה אותו לעשות שליח, גם שליח לקבלה מצי משוי שליח. אבל אין להקשות ל"ל קרא בשבועת עדות דאין משביעין ע"י שליח [כשבועות דנ"ה א']. הרי בל"ז מילי לא ממסרן לשליח. וכ"כ בנדרים [ד"ח ב'] בעי לן אי בעל יעשה שליח לחרטת אשתו, וק' הרי מילי נינהו שתספר היא לבעל ובעל לחכם. י"ל דבעל דבר עצמו שפיר מצי משווי שליח אפילו במילי לחוד, ואפילו לא מסר לו מידי [וכ"כ פ"י רפ"ב דקידושין] והרי אפילו בשליח שעשה שליח דוקא בש��ח שליח א' לב' מעצמו, אבל כל שא"ל הבעל שיעשה שליח שני, מצי משווי שליח ב', וכאומר אמרו לסופר ויכתוב וכו' [גיטין דס"ו ב']. ובני הרב המאה"ג מהו' ברוך יצחק שליט"א הגאבד"ק ל"ב. תירץ, דהיכא דכל הענין רק מילי הם, כשבועות ונדרים שאין בהן מעשה כלל, בכה"ג מילי ממסרן לשליח, עכ"ל. ואומר, שישו בני מעי. דנפק מנך טעמא מלפך, דיפה דבריו מדברי, דלתרוצי הנ"ל עדיין קשה מה מקשו תוס' [יבמות דק"א ב'] ד"ה וקראו לו ולא שלוחן, דנילף מהתם דאין שליח של אדם כמותו. ולדברי, מה קו'. דלמא משום דבוקראו לו אינן בעל דבר, ומילי לא ממסרן לשליח. ולדברי בני הר"ב נ"י לאי"ט דעת שפתי רבותינו ברור מללו: 
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+ואילה"ק בשניהן יכולין לשמרו כאחת למה מגורשת ואינה מגורשת הרי אכתי אגידה ביה. י"ל דוקא בשחוט שבגט עדיין בידו ממש [שם] , או בשמונח קצת ממנו עדיין בד' אמות שלו, מחשב אגידה ביה. משא"כ הכא שאין הגט אגוד ביה רק מדאינה יכולה היא לשמרו בלתי סיועת אחר, לא מחשב אגידה ביה, דהרי יכולה לשמרו בסיועת אדם אחר שאינו בעל. אמנם ק"ל, ל"ל דנקט כלל ברישא קרוב לו, דהיינו שיכול הוא לשמרו, דמדהיא אינה יכולה לשמרו, מה לי שיכול הוא לשמרו. וראיתי שגם רש"ל דקדק בזה. ותי' דר"ל שהוא יכול לשמרו לבד והיא רק עם אחר. ותמוה, דהדברים בעיון מעט הם שניהן יכולין לשמרו לתוס' הנ"ל. ותו דמה יענה רבינו לאידך מ"ד בש"ס, דפי' קרוב לו היינו בתוך ד' אמות שלו, דק' נמי מה מהני שהגט תוך ד' אמות שלו, כיון דעכ"פ אינו בתוך ד"א שלה. ולפע"ד מסוף הסוגיא דקאמר כל שקרוב לה מלו והוא יכול לשמרו ולא היא, אינה מגורשת, מזה מוכח דלמ"ד דקרוב דמתניתין היינו שמירה, ה"ק קרוב לו שהוא יכול לשמרו אף שהגט מונח באמת קרוב לה רק שאינה יכולה לשומרו, אבל בלא היה הוא שומרו, אף שגם היא אינה שומרתו, כיון שמונח בד' אמותיה, א"צ דעתה בשמירתה. ולאידך מ"ד דס"ל דקרוב דמתניתין היינו הד' אמות, ה"ק קרוב לו תוך ד' אמותיו אף שהיא שומרתו רק שהוא חוץ לד' אמותיה אינה מגורשת. מיהו לי"א [ח"מ ר' ס"א] דבמתנה ומכר, במשומר בדעת נותן או מוכר סגי, שפיר נקט מתניתין רבותא אפילו משומר הגט לבעל אפ"ה לא מהני בגט. אמנם ק"ל למ"ד בש"ס דמחצה על מחצה היינו ששניהן עומדין וד' אמות בין זל"ז, ומקשי תו ולחזי הי מנייהו קדים. וכ"ת דאתו תרווייהו בהדדי, והא א"א לצמצם. ותמוה וכי נמי אפשר לצמצם דאתו תרווייהו בהדדי. אכתי אגידה ביה. ואת"ל דבאמת הוה מצי לאקשויי הכי, רק דמקשי לפי מה דקיי"ל דלא כריה"ג [יבמות כ"ח ב'] דבכה"ג גם בידי אדם א"א לצמצם. או כמו שתירץ י"נ הרב מהו"ר וואלף צעמפלבורג נ"י דלפמ"ש תוס' בכורות [די"ז ב'] קו' הש"ס הוא דדוחק לאוקמה מתניתין בדבר שאינו מורגל, שהזדמן שבאו שניהן בב"א. עכ"פ מה קושיא דאי אפשר לצמצם, דלמא באמת מה"ט מגורשת ואינה מגורשת, משום דמה"ט ספיקא היה. ונ"ל דהכי מקשי, דעכ"פ היכי נקט מתניתין לישנא דמחצה על מחצה, הרי מדמוקמית לה שעומדין תוך ד"א, משמע דאילו היו ביניהן ח' אמות מצומצמת מגורשת, והרי לישנא דמתניתין דנקט מחצה על מחצה משמע אפילו בכה"ג מגורשת ואינה מגורשת [וזה כעין תי' תוספות ד"ה והא. ואפשר דהיא היא, וגרסינן בתוס' תחת מלת כגון מלת כיון ודו"ק]. או נ"ל דהכי מקשי, בשלמא אי נימא דאפשר לצמצם, להכי שפיר בסיפא בחוב שקרוב למלוה וללוה, שניהן קנוהו כב' אוחזין בטלית ויחלוקו. אבל הרי קיי"ל א"א לצמצם, וא"כ ספיקא הוה, ואמאי יחלוקו המע"ה. אמנם הקשוני דמה מקשי הש"ס והא א"א לצמצם. נימא דמיירי שעמד שם אדם אחר קודם שבאו ה��שה והבעל תוך ד"א, וכשבאו הלך משם אותו האיש, נמצא שקנו האיש והאשה הד' אמות כאחת. והן אמת יש קצת ראיה לזה [מב"ש קל"ט סקכ"ג]. אמנם לפע"ד לא נראה כן, דהרי כיון דאין לאיש ההוא שום שייכות בקניית הגט, לפיכך אפילו עומד שם אותו האיש עדיין, קנתה האשה הגט בתוך ד' אמותיה מטעם חצר משעת ביאתה לשם. תדע, אילו נתן ראובן לשמעון מתנה שמונח תוך ד"א בסימטה, דפסקינן [בח"מ רמ"ג כ"ב] דקנה, דוכי ס"ד שבאר. עמד שם אדם אחר בצדו, שיעכבו הלה מלקנותה. מיהו אפילו נימא כרבינו ב"ש הנ"ל שיעכב הלה שלא תקנה האשה בד' אמותיה הגט, אפ"ה הבל יפצה פיהם בקושיתם, דעכ"פ כשחזר והלך אותו האיש, קנה למפרע האיש או האשה משעת ביאתם לשם. תדע, דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתם שיקנו ד"א דלא ליתי לנצויי [כב"מ ד"י ע"א] הרי בר"ה מצוי כך זה הולך וזה בא ודחקו ועיילי לסימטא, ואכתי אתו לאנצויי. אלא ש"מ דדמי קניית הד' אמות לאחות אשה דמתלי תלי וקאי [יבמות דל"ב א'], ולשבועה שלא אוכלנה [שבועות דכ"ז ב']. וכל זה לפי טעותם, אבל האמת יורה דרכו. דאע"ג דקאים האי גברא התם, קנו הד"א לאיש ולאשה בדבר שאין לו שום שייכות להאיש ההוא: