diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7653054900581b3f10b6d3f2f75b24fe2337b9fa
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,350 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערכין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Arakhin, Introduction": [
+ "כשהשלים לדבר בעניני הקדשות סדר דמי הערכין. שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל מעריכין. בנזיר ובנדרים הזכיר כנויים ושמא בערכין לא היו כינויים. והתוס' מתרצים בענין אחר אליבא טעמא דכינויי נדרים ונזיר שלא [להזכיר שם שמים שלא] הזכירו הר\"ב שם: \n",
+ "הכל. כתב הר\"ב לאתויי בן י\"ג שנים ויום אחד וכן הוא בפרש\"י ונראה שצ\"ל בן י\"ב ויום אחד. וכן הוא בתוס'. וכדתנן במ\"ו פ\"ה דנדה. והתם בגמ' דרשינן לה במופלא הסמוך לאיש. וה\"נ כתב הר\"ב ברפ\"י דנדרים ובפ\"ק דתרומות מ\"ב דבן י\"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין. ומ\"ש עוד הר\"ב והכל דקאי נמי על נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין כו'. דסד\"א כו' כל שישנו בדמים ישנו בערכין [כלומר כל אדם שישנו בדמים. תוס'] קמ\"ל נפשות כל דהו גמ'. ומ\"ש הר\"ב והכל דקאי על נודרים כו'. לאתויי פחות מבן חודש ותני והדר מפרש גמ'. וכתב רש\"י דהה\"נ דמצי למנקט טומטום ואנדרוגינוס חש\"ו ונכרי אלא חד מתרתי תלת נקט. ל\"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור\"מ בהאי פירקא [בגמ'] המעריך פחות מבן חדש רמ\"א נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ\"א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו. מפי מורינו. ע\"כ: \n",
+ "מעריכין ונערכין נודרין ונידרין. והערכין כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. הרמב\"ם פ\"א מה\"ע: \n",
+ "כהנים ולוים. כתב הר\"ב כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין דסד\"א הואיל דכתיב והעמידו כו' קרא במעריך כתיב ולפיכך היה נ\"ל להגיה לאשמעינן דמעריכין אלא דבתתני' דתנן הגוסס לא נערך ילפינן לה מוהעמידו כדפי' הר\"ב שם לכך י\"ל דנקט לישנא דמתני' דלקמן: \n",
+ "נשים ועבדים. כתב הר\"ב והאשה משלמת כשתתאלמן כו' והעבד כשישתחרר. וכ\"כ רש\"י ומסיימי התוס' א\"נ כגון שנתנו להם ע\"מ שאין לרב או לבעל רשות בהן. ועמ\"ש במ\"ח פ' בתרא דנדרים: \n",
+ "ועבדים. אע\"ג דגבי מצות יש לו דין אשה. לפי ערך זכר הוא נערך דלא אשתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה. תוס': \n",
+ "אבל לא נערכין. כתב הר\"ב זכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין עד שיהא זכר ודאי כו' עמ\"ש בכיוצא בזה בריש פ\"ב דזבים: \n"
+ ],
+ [
+ "הנכרי רמ\"א נערך אבל לא מעריך. כתב הר\"ב תרי קראי כתיבי כו' איש כי יפליא ריבה כל איש כו'. שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכין. ואע\"ג דאיש במעריך כתיב אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך. תוס': \n",
+ "רבי יהודה אומר מעריך. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכן כתב בפי' הרמב\"ם. ותמיהני דבמ\"ה פ\"ק דשקלים. תנן סתמא ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית. שכן מפורש ע\"י עזרא [ד'] לא לכם ולנו לבנות את בית ה' אלהינו. ובגמרא דהכא. אמרינן דהלכתא דר\"מ מסתברא. דכתיב לא לכם ולנו. ור\"י מאי עביד ליה בהאי קרא דלא לכם ולנו ומסקינן משום רפיון ידים הוא [שלא היו מתכוונים לטובה. אלא שיסמכו גם עליהם ויאחרו הבנין] דכתיב (שם) ויהי עם הארץ מרפין [צ\"ל מרפים] ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. ובנא\"י שבפירוש הרמב\"ם מצאתי שכתב והלכה כר\"מ. וכ\"כ בחבורו פ\"ה [צ\"ל פ\"א] מהל' ערכין [ה\"ו]. והראב\"ד השיגו דהא קי\"ל ר\"מ ור\"י. הלכה כר\"י. כלומר ומשום דאמרי' דהלכתא [דר\"מ] מסתברא. לא דחינן לכללא. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם. מדאמר רבא הלכתא דר\"מ מסתברא כו'. אהא סמכינן ולא אכללא דאין למדין מן הכללות בכה\"ג. ולי נראה דמשום ההוא סתמא דשקלים פסקינן כר\"מ. ועיין עוד לקמן: \n",
+ "זה וזה מודים שנודרים ונידרים. כתבו התוס' וצ\"ע. כיון דלר\"מ אין נכרים מתנדבים לבדק הבית. היכי תנן זה וזה מודים שנודרים. הא נכרים לא נדרי לבדק הבית לר\"מ. ודוחק לפרש דנודרים קאמר למזבח [וכדאשכחן במ\"ה פ\"ד דזבחים] דלכאורה מתניתין דומיא דערכין דמיירי לבדק הבית. ושמא הדר ביה רבא מהא דאמר דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בנא\"י שבפירושו וכן בחבורו כתב וז\"ל נכרי שיאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הנכרי נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים. שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו'. ונאמר (נחמיה ב׳:כ׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן יבדוק הנכרי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו ב\"ד במה שיראה להן. חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב\"ם. ונ\"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ\"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש\"ע ח\"מ סי' רי\"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע\"כ: \n",
+ "ולא נערך. לשון הר\"ב דכתיב והעמידו והעריכו והאי לאו בר העמדה והערכה הוא. ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין. תוס'. וא\"ת אי מוהעמידו למעוט אפי' חגר. כדאשכחן בספ\"ד דסוטה [בפי' הר\"ב] חגרת אינה שותה שנאמר (במדבר ה׳:י״ח) והעמיד אותה הכהן ואמאי לא ממעט אלא גוסס. וי\"ל מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש\"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא. תוס' שם דף כ\"ז. ולעיל בפרקין דף ד' כתבו וצ\"ע דפשטיה דקרא גבו נודר. דכתיב בההוא קרא (ויקרא כ״ז:ח׳) ע\"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו. וגוסס הוא נודר ומעריך. כדתנן במסכת שמחות. [*ומתניתין נמי הכי משמע מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך] ומנלן לומר מוהעמיד (בההוא קרא על פי) דכתיב גבי מעריך. לומר שלא יהא נערך. ע\"כ. והרמב\"ם לא כתב בחבורו דגוסס נודר ומעריך. וגם במסכת שמחות. לא ראיתי כן. אלא שמתחלת הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. לעולם זוקק ליבם ופוטר וכו'. ואולי דדיוקא דלעולם לאתויי נודר ומעריך: \n",
+ "והיוצא ליהרג. כתב הר\"ב שנגמר דינו בב\"ד של ישראל. וכה\"ג בפ\"ג דגיטין דף כ\"ט שמע מב\"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. וכתבו התוס'. אע\"ג דאמר בסנהדרין [במשנה דרפ\"ו] שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין. מ\"מ לא שכיח ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. אבל יצא ליהרג ע\"פ מלכות כו'. דהיוצא ליהרג ע\"פ ב\"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו. אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד\"ה שלפעמים חוזר המלך מדבורו. הרמב\"ם: \n",
+ "ולא נערך. פירש הר\"ב דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש\"י: \n",
+ "[*רבי חנינא בן עקביא אומר נערך. וכתב הר\"ב דמוקי האי קרא דכל יחרם כו' לדרשא אחריתי. לכדתניא ר\"י בנו של ר\"י בן ברוקה אומר. לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם. שנאמר (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת\"ל (ויקרא כ\"ז) כל חרם לא יפדה. אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת\"ל כל חרם. ולא פירש הר\"ב בדר\"ת לענין גוסס לפי שהוא מודה בגוסם וכ\"כ רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "ר' יוסי אומר וכו'. כתב הר\"ב ר\"י ות\"ק ל\"פ בנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק כו'. גמרא. וכתבו התוס' ובאם הקדיש ל\"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש. ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי ל\"פ באם נדר והעריך ושמא בנודר ומעריך יחול מיד. [*ומ\"ש הר\"ב מלוה הכתובה בתורה כו' עיין בזה מ\"ש במשנה ג' פ\"ח דבכורות. ומ\"ש אבל לאחר שתקנו כו' תמיהני מאי תקנה איכא הא קי\"ל לר\"מ ור\"י במ\"ג פ\"ח דבכורות דמלוה ע\"פ גובה מן היורשים. וא\"כ הל\"ל אבל האידנא קיומא לן הלכה כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וכבר ידעת שפסק הלכה כו'. ואולי שהר\"ב יסבור. דהא דאמר רב פפא בס\"פ גט פשוט גובה מהיורשים שלא תנעול דלת כו' דוקא. ודאמר בפרק קמא דקדושין דף י\"ג דטעמא דשיעבודא דאורייתא ההיא לענין קרבן וכתירון שתפסו התוספות (שם ד\"ה גובה) לעיקר. והיינו כמתניתין דספ\"ב דקנים. ע\"ש. ועי\"ל דאף לתירוץ קמא דהתוס' *)דההוא דפ\"ג פליגי אליבא דמ\"ד דאורייתא. והרא\"ש מסיק דה\"ק טעמא דאוקמא אדאורייתא ביורשים. משא\"כ בלקוחות שלא תנעול כו' אפ\"ה [דוקא] בקרקעות שירשו ולא במטלטלין. ועל המטלטלין היא תקנה מהגאונים. כמ\"ש הרמב\"ם ספי\"א מהלכות מלוה והטור ח\"מ סי' ק\"ז והואיל וכן שיש בקצת תקנה נקט הר\"ב הכל בלשון תקנה. אלא שזהו דוחק ועיין במ\"ב פ\"ה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ישבה על המשבר כו'. פירש\"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל\"ה) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס': \n",
+ "האשה שנהרגה נהנין בשערה. כתב הר\"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש\"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע\"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ\"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב\"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ\"מ. ובב\"י טור י\"ד סי' שמ\"ט העתיק זה הלשון ע\"ש הסמ\"ג והשיגו. ועמ\"ש לקמן עוד בהא דנהרגה. \n",
+ "בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדקי\"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש\"י: \n",
+ "אסורה בהנאה. לשון הר\"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר\"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש\"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש\"י פי' זה על הא דתניא האשה *)שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש\"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר\"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב\"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ\"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה\"נ גופיה. [*והטור י\"ד סי' שמ\"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב\"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא\"ש שם סימן י\"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש\"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר\"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב\"ם בסוף פי\"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ\"ש הכ\"מ על הרמב\"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ\"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר\"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב\"א סימן ש\"ל שהשיג על הרמב\"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל\"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נתן סלע והעשיר. לשון הר\"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש\"י וכ\"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ\"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט: \n",
+ "פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ\"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [*דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים: \n",
+ "אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ\"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע\"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'. \n",
+ "אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י\"ז. פי' הר\"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י\"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י\"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג\"כ י\"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י\"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י\"ז יום הרי היא ג\"כ פתחה י\"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג\"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט\"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי\"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי\"א] ט\"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט\"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט\"ו. והיא ג\"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י\"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג\"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי\"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי\"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י\"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי\"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג\"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י\"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע\"מ שיהיו מן הי\"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי\"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג\"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י\"ז או פחות מי\"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י\"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא\"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב\"ם: \n",
+ "[*אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר\"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ\"ג דמסכת נגעים]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא נראה יתר על שמנה. פירש הר\"ב שחדשה של לבנה כ\"ט יום וחצי ושתי ידות שעה. וע\"ג חלקים. שכל חלק א' מתתר\"ף לשעה. והשתי ידות הם ב' שלישים. והכי איתא בברייתא פ\"ב דר\"ה דף כ\"ה. והטעם שעשו חלקי השעה לתתר\"ף. כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' קדוש החדש. לפי שענין זה יש בו חצי. והוא תק\"מ. ורביע והוא ר\"ע. ושמינית והוא קל\"ה. ושליש והוא ש\"ס. ושתות והיא ק\"פ. ותשיעית והוא ק\"ך. וחומש והוא רי\"ו. ועשור והוא ק\"ח. וחצי עשור והוא נ\"ד. ורביע עשור והוא כ\"ז. [ע\"כ]. ונוכל לשמש בהם בכל אלו המנינים כשנצטרך לכל מנין ומנין מהם. ומ\"ש הר\"ב לב' חדשים נ\"ט ימים חדש א' מכ\"ט וחדש א' מל' יום לפי שא\"א לומר שר\"ח יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש. ואין אתה מחשב שעות. הרמב\"ם ריש פ\"ח מה' קידוש החדש. ומ\"ש הר\"ב מפני יתירות הב' ידות כו' צריכים פעמים לעשות ח' מלאים וד' חסרים. פעמים ח' חסרים וארבע מלאים. לפי שלא יתקבצו היתירות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים. ולפיכך לשנה הבאה יחסרו: \n",
+ "ולא יתר על י\"א. פי' הר\"ב אם חלו ב' י\"ט של ר\"ה להיות בה' כו' עיין בפירושו ספי\"א דמנחות: \n",
+ "ולא יתר על י\"ב. פירש הר\"ב אם חלו ב' י\"ט של ר\"ה אחר אותה שבת. ועמ\"ש סוף פט\"ו דשבת ובמשנה ז' פי\"א דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא מוסיפין על ששה. עמ\"ש בשם התוספות והרמב\"ם במשנה ה': \n",
+ "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא\"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור\"ח דאקרי מועד כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר\"ה וי\"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע\"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ\"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח\"ל וא\"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ\"ה דפסחים. ומ\"ש הר\"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א\"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר\"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ\"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב\"ם במשנה י\"ג פרק בתרא דערובין. אפ\"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ\"ש שם בערובין. והתוס' דף י\"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר\"י בר יהודה דס\"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל (סוכה דף נ\"א) שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא\"א בלא שבת. וי\"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס\"ל עיקר שירה בכלי. ע\"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ\"ש בפרק בתרא דערובין משנה י\"ב. ומ\"ש [הר\"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ\"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש\"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ\"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד: \n",
+ "אבוב. כתב הר\"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש\"י מתוק קולו לשמוע: \n",
+ "מחליק. לשון הר\"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש\"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה. \n"
+ ],
+ [
+ "לוים היו. פירש הר\"ב סבר מעלין מן הדוכן למעשרות. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דלא בעי מיוחסים. משום דלא ס\"ל דמעלין [מדוכן] אף ליוחסין. אבל בגמרא [דף י\"א] מ\"ד לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ועמ\"ש במשנה ו'. ומ\"ש הר\"ב בשיר שבפה. כ\"ע מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים דכתיב גבי לוי ושרת בשם ה' כו' פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ\"ש רש\"י בפי' החומש והיינו נמי דפרכינן בגמ' ואימא נשיאות כפים ומשני מדכתיב (דברים י׳:ח׳) לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא [*ופי' דוכן כתבו הר\"ב במשנה ו': ",
+ "ומאמאוס. פירש הר\"ב שם מקום. וכן פירש\"י. ואע\"פ שגורס בעי\"ן בשאר ספרים הגי' כמו שלפנינו וכן נמצא שם מקום במס' כריתות פ\"ג משנה ז' ושם ג\"כ חילופי גרסאות ומ\"ה לא פי' שהוא ג\"כ שם משפחה ושתיבת בית משמש גם לאחריה: ",
+ "משיאין לכהונה. והר\"ב העתיק ומשיאין. וכן העתיק רש\"י. אבל דקדקתי בכמה נוסחאות. ולא מצאתי כן]. "
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. פירש הר\"ב האי תנא סבר דכבשים של תמידים טעונים בקור ממום ד' ימים קודם שחיטתן דומיא דפסח מצרים כו'. את הפסח במועדו וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהאי קרא בפרשת בהעלותך בפסח מדבר כתיב. ובמשנה ה' פ\"ט דפסחים תנן מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור. ואין נראה שיהא פסח מדבר בכלל פסח מצרים. ובגמ'. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת\"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר (שמות י״ב:ו׳) והיה לכם למשמרת עד י\"ד יום כו' יליף שמירה שמירה. [*ואע\"ג דהא דבן בג בג. איתא נמי בפסחים שם דף צ\"ו. ומסיים שם רש\"י. על הא דבן בג בג דקיימא אתמידין [דלדורות]. דה\"ה ודאי לפסח דורות. אכתי קשיא כנפי לאיי היאך למד תמידין מפסח מדבר. שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמוד אלא מתמידין אמנם התם בפסחים מה שפירש\"י כן דפסח דורות ילפינן מתמידין. לא פירש כן אלא לפי המקשן שלא הקשה אלא מתמידין דלא נוכל לומר הזה דממעט ואי לאו דה\"ה לפסח דורות. א\"כ לא הוה מקשה מידי דהא המיעוט נוקמה לפסח דורות. אבל לפי התרצן למדע לפסח דורות מדכתיב (שם י\"ג) ועבדת את העבודה [הזאת] בחדש הזה שיהיו כל העבודות תדש זה כזה. וכמו שהעתקתיו במסכת פסחים שם [ד\"ה מקחו] בס\"ד. ולפי זה שפסח דורות נלמד מפסוק דועבדת את העבודה הזאת וגו'. שפיר מלתא ללמוד תמידין מפסח מדבר שהוא בכלל פסח דורות אך קשה דברייתא דבן בג בג לא למדה כן אלא למדה תמידין מפסח מצרים. וכן הוא בסוגיא דהכא ודפסחים שם. אבל מדכתב הרמב\"ם בפירושו דמשנתינו אתיא כבן בג בג ומפרש דיליף מבמועדו במועדו. מוכח שכך גרס בברייתא דבן בג בג. ואחריו נמשך הר\"ב ז\"ל]: \n",
+ "כדי לשבת ולשני י\"ט של ר\"ה. פירש הר\"ב דכי היכי דמקלעי שבת ושני י\"ט של ר\"ה בהדי הדדי. היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת. עמ\"ש ספט\"ו דשבת ובמשנה ז' פי\"א דמנחות: \n",
+ "אין פוחתין משתי חצוצרות. לא אתפרש טעמא ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א\"נ דומיא דשל משה דכתיב (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות: \n",
+ "ומוסיפין עד לעולם. כתב הר\"ב בגמרא מפרש עד ק\"ך שנאמר ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי ק\"ך כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר. ש\"מ דעד ק\"ך. הוי הדור מצוה. וא\"צ לחפש יותר אחר כהנים. א\"נ [דהא פשיטא] דאין מוסיפין (יותר) [עד עולם]. שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא. תוס'. והרמב\"ם כתב במשנה דלקמן. שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק\"ך וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב: \n",
+ "אין פוחתין מט' כנורות. לא אתפרש טעמא. רש\"י. \n",
+ "והצלצל. עי' בפי' הר\"ב [*בפ\"ז דתמיד משנה ג' וכן] ברפ\"ה דשקלים [*ומ\"ש הר\"ב שהן שתי חתיכות שמכין כו'. כ\"כ רש\"י. וגם בשרשים להרד\"ק ערך צלל ראיתי שכתב כן. וספר נדפס במנטובה נקרא שלטי הגבורים. כתב שם בפ\"ו שאין ר\"ל ההקשה ההמונית. כשיקישו עמי הארץ חתיכה נחשת על חתיכה כמוה בלי למוד מלאכותי. אבל היא כמו החצוצרות של נחשת הנחלקת לשתים שיתקעו בה בפה. וגם במשמוש ידים בהולכה והובאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. של חלק האחד ממנה. על האחר. ע\"כ. וחצוצרות כזה מפורסמת ונקראת בלשון אשכנז באזרא\"ן]: \n"
+ ],
+ [
+ "איין פוחתין מי\"ב לוים. ל' הר\"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ\"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ\"ד עיקר שירה בפה והכי קי\"ל. כמ\"ש לעיל. הני י\"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב\"ם [בפי']. אלו הי\"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב\"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י\"ב לוים. ועמ\"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד\"ה יז' כ\"ה) הוא ואחיו ובניו י\"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג\"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע\"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא. \n",
+ "הדוכן. פירש הר\"ב אצטבא כו'. עיין ספ\"ב דמדות: \n",
+ "אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל\"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש\"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים: \n",
+ "אין עולים למנין. פירש הר\"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש\"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר\"ב לעיל י\"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל\"כ מאי קאמר ראב\"י שאין עולין למנין. הא ת\"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא\"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב\"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "את הנאה שבישראל. אפי' תימא ר\"מ דמתני' ב' פ\"ק דאמר הנכרי נערך. והא דאתני שבישראל מלתא אגב אורחיה קמ\"ל כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובד כוכבים זה. ולא קתני הכעור שבעובדי כוכבים דבתרי אומות לא קמיירי וגדולה שבכהנים וקטנה שבישראל דבמשנה ד' חד אומה הוא. אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי ואב\"א איידי דקא בעי למתני סיפא שדה אחוזה דבישראל הוא דמשכחת לה בעובד כוכבים לא משכחת לה דלאו בני אחוזה נינהו. מש\"ה קתני לה בישראל גמ': \n",
+ "נותן את שוויו. עיין במ\"ב פ\"ה. \n"
+ ],
+ [
+ "בזרע חומר שעורים כו'. ומ\"ש הר\"ב מגרע סלע ופונדיון לשנה. כמפורש רפ\"ז. וכן מפורש שם באיזה זריעה שמשערין: \n",
+ "מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה אלא כו'. עמ\"ש בספ\"ק דב\"ק: \n",
+ "אלא שבשדה אחוזה נותן חומש כו'. וה\"ה דהמ\"ל חלוק אחר בין שדה אחוזה לשדה מקנה. שבשדה אחוזה אם הקדישו וגואלו אחר מתחלק לכהנים ביובל. ובשדה מקנה אם הקדישו וגואלו אחר חוזר לבעלים ביובל. ולא נחת לפרושי אלא חלוק דשייך כשהוא עצמו פודהו. תוס'. \n"
+ ],
+ [
+ "[*ינותן דמי שווייו. מ\"ש הר\"ב נותן דמי ניזק. ע' במ\"ש במ\"ב פ\"ה בד\"ה שאין כו']: \n",
+ "חבל בזה ובזה משלם נזק שלם. אפי' תימא ר\"ע דמתני' ח' פ\"ג דב\"ק. דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. והא דתנן בשור המועד משום המית עבד כו' דלא משכחת בתם. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "והבשת ופגם. דא\"ק (דברים כ״ב:כ״ט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא מלתא אחריתא ומאי ניהו בשת ופגם. גמ': \n",
+ "והפגם. פי' הר\"ב שמין כו' עיין בזה במ\"ז פ\"ג דכתובות וז\"ל רש\"י [סד\"ה תחת]. פגם היינו נזק ששוה פחות מבתחלה. ע\"כ: \n",
+ "הכל לפי המבייש והמתבייש. אבושת קאי ולא קתני בשת ופגם אלא לומר דנ' כסף לאו לכולי מלתא נינהו. ומ\"ש הר\"ב אדם נקלה וכו'. עיין ג\"כ בכתובות שם. וצ\"ע דאמאי מפרש דין הבשת ולא דין הפגם: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. גמ'. ממאי [דמשום לשון הרע בלבד קא יהיב לה] דלמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב (שם) ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה וגו'. אמר קרא כי הוציא שם רע. על שם רע שהוציא: \n",
+ "אלא על לשון הרע. והוא מה שנאמר (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ. הרמב\"ם: \n",
+ "זה עשר פעמים. לשון הר\"ב דמשמע על זה נתחתם גז\"ד. ולאו משום צרוף דאחריני. רש\"י. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והשנים בנידר והערכין בנערך. תימה אמאי לא ערבינהו בהדי הדדי. וליתני השנים והערכים בנערך. ועוד תימה אמאי לא תנא זכר נותן ערך נקבה ולא אצטריך לקמן לומר הנערכין [צ\"ל והערכין] בנערך וכו'. תוס'. והערך בזמן הערך. פי' הר\"ב שאם העריך עצמו. עמ\"ש ברפ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אם היה מצורע עני מביא קרבן עני. גמ'. ואע\"ג דמדירו עשיר. ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא. א\"ר יצחק כשהיה מדירו עני. ודלמא עליה דידיה חס רחמנא אמדירו לא דהכתיב הוא אמר רב אדא בר אהבה ואין ידו משגת לרבות את הנודר. אבל מדירו עשיר הכי נמי דמייתי בעשירות א\"כ מאי אבל בקרבנות אינו כן [הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר] אאידך מלתא אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר. ואע\"ג דמדירו עני. דהכתיב הוא [הוא חס רחמנא עליה ולא על מדירו] וכך העתיק הרמב\"ם בסוף הלכות מחוסרי כפרה. ופרכינן ולרבי דאמר אף בערכין כן. לא צריך קרא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. הוא למעוטי מאי. למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ונ\"ל דה\"פ. ולר' דאמר אף בערכין כן. כלומר השתא דר' שאמר אף בערכין כן. ולא דרבנן פליגי אדרבי כדפירש\"י ותוס' אלא כדכתב הרמב\"ם בפירושו שאין מחלוקת בין רבי לחכמים. וכן בחבורו פ\"ג מהלכות ערכין העתיק דברי רבי והראב\"ד השיגו דחכמים חולקים. והכ\"מ הניחו בצ\"ע. ולי נראה שע\"פ מה שכתבתי אין כאן השגה. ואומר אני. דאף הראב\"ד לא אשתמטתיה הך פירושא. אלא דבסוגיא דלקמן אדרבי יהודה אומר עני והעשיר כו' גרסינן. ואלא הוא ל\"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ומהא ודאי משמע דרבנן פליגי אדרבי. ובזה י\"ל דהרמב\"ם לא גרס לה כלל: \n",
+ "והעשיר. פירש הר\"ב קודם נתינה. ונ\"ל דר\"ל קודם שיערכנו הכהן. דהא קרא דאשר תשיג דילפינן מיניה. יעריכנו כתיב ביה וכן בברייתא לקמן [דף י\"ח] גבי דמים דתני שעת נתינה פירש\"י היינו שעה שהוא בא לב\"ד. ע\"כ. ובערכין ביאתו לכהן במקום ביאתו לב\"ד בדמים הוא. ועיין בל' הר\"ב פרק דלקמן מ\"ב: \n",
+ "נותן ערך עשיר. שלוקחין ממנו מה שידו משגת וישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. הרמב\"ם פ\"ב מה\"ע: \n",
+ "רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר כו'. כתב הר\"ב דכתיב ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. כתבו התוס' קשיא לרבי מאי דרשי רבנן בהוא דהכא [כלומר דהא לעיל דרשינן הוא דואם דל הוא.] ושמא יש דרשה בשום מקום מהוא דהכא ודרשי ליה ע\"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן ליה בפ\"ו מ\"ג. כמ\"ש שם הר\"ב. ובגמרא. אלא מעתה והוא עד. עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו. והא *)[תנן] [במ\"ד פ\"ג דסנהדרין]. היה קרוב ונתרחק. הרי זה כשר. ר\"י אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. ומיהו בשאין בנים לבתו מודה ר\"י משום דבראייה והגדה תלה רחמנא. כמ\"ש שם. [אלא והוא] מבעי ליה לכדתניא ראה סיעה של בני אדם עומדים ועדיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתעידוני יכול יהו חייבין. ת\"ל והוא עד והרי לא ייחד עידיו יכול אפי' אמר כל מי ת\"ל והוא עד. והרי ייחד עידיו: \n"
+ ],
+ [
+ "ספינתו בים. פירש הר\"ב מושכרת לאחרים כו'. ומשום שכרה לאו עשיר הוא. דאין שכירות משתלמת אלא בסיפה. וילפינן ליה מקרא כדפי' הר\"ב משנה י\"א פ\"ט דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב. דהאי תנא סבר כמ\"ד לקמן. במשנה ג' פ\"ו. ועיין שם: \n"
+ ],
+ [
+ "נותן כזמן הערך. פי' הר\"ב דכתיב כערכך יקום. תמיהה לי דהאי קרא לא בערך נפשות כתיב אלא בערך מקדיש שדה אחוזתו. ובשדה אחוזה אין דין השגת יד. אלא גרעון כסף. כפי השנים שעברו משנת היובל. ונ\"ל דלהכי דרשינן לקרא לענין ערך נפשות. משום דכערכך יקום כוליה מיותר הוא. דלא הל\"ל אלא אם משנת היובל יקדיש שדהו. והוא מושב לשלמעלה הימנו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שזהו אם משנת היובל יקדיש. ואם אחר היובל יקדיש וגו'. ולמאי אצטריך למכתב כערכך יקום. אלא אם אינו ענין למקדיש שדה אחיזתו דלא אצטריך כלל. תנהו ענין למעריך נפשות: \n",
+ "בין להקל בין להחמיר. כלומר השנים האמורים בענין כולם כלמטה הימנו בין להקל בין להחמיר ששנת חמש ועשרים להקל ושנת ששים להחמיר. אבל לא קאי על הנלמדים בלבד. דבהו אין חלוקת להחמיר: \n",
+ "רבי אליעזר אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד. פירש הר\"ב דיליף ג\"ש למעלה למעלה מבכור כו'. ונאמר בבכור אדם ופדויו מבן חדש ומעלה. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוס' וחפשנו אחר מקרא זה. ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה [בפ' קרח] ושמא דריש הכי מדכתיב פדויו מבן חדש. דמשמע מבן חדש ומעלה. מדלא כתיב בן חדש. ע\"כ. והכ\"מ בריש ה' ערכין. כתב על זה. אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל. ונאמר להלן גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר. אף כאן חדש ויום אחד. עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפ' במדבר גבי לוים (במדבר ג׳:ט״ו) מבן חדש ומעלה תפקדם. עכ\"ל הכ\"מ. ומ\"ש הר\"ב אף כאן עד שיוסיף על ששים חדש ויום אחד. ובגמרא ואימא כי התס מה התם חד יומא אף הכא חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני. פירש\"י. בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. ע\"כ. ומשמע ודאי דסברא זו דומעלה חד יומא משמע. היא סברא פשוטה ולכ\"ע. דאי אמרת דרבנן לא מודו ליכא למימר ג\"ש מאי אהני ליה. אלא ודאי דלכ\"ע יום אחד למידין ממשמעותה דומעלה דגבי ששים. ותו למדין כולהו שנים מהדדי בג\"ש דשנה שנה. והיינו טעמא דהרמב\"ם שפוסק [פ\"א מה\"ע] כרבנן ומצריך יום א'. וא\"צ לדחוקים שנדחק בהם הכ\"מ. להא דמצריך אף לרבנן יום א' על שלשים במעריך בן חדש [*ועיין בפ\"ה דנדה משנה ד']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מרפיקו. פירש הר\"ב קוד\"ו בלע\"ז כך הוא ברמב\"ם ובתוס'. וכ\"ה לשון הר\"ב בספ\"ק דאהלות. [*ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי\"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ\"ג]: \n",
+ "ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר\"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר (יחזקאל כ\"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ\"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע\"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב\"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח\"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב\"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס\"ב]. שהוא*) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד\"ה ושוקל]. מסקי בשם ר\"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח\"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע\"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ\"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא\"צ אח\"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו: \n",
+ "אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א\"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר\"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ\"ח דב\"ק ובמשנה ג' פ\"ד דמגילה: \n",
+ "כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ\"ש בזה בריש מסכת שבת: \n",
+ "יתנו היורשים. כתב הר\"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב \n",
+ "(ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"א מה\"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא\"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש\"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב\"ע כשעמד בדין. פירש\"י וחייבוהו קודם מותו דה\"ל כמלוה בשטר. ע\"כ. [עיין בפירש הר\"ב בפ\"ק משנה ג'] וכתב הראב\"ד ספ\"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ג בפ\"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע\"פ. ע\"כ. ולא הבנותי דברי הכ\"מ. שהליץ בעד הרמב\"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ\"ש הר\"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע\"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב\"ד והשתא דקי\"ל מלוה ע\"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע\"כ. וזו נ\"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ\"ש הוא [*וכמ\"ש לקמן סוף פ\"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [*וכמ\"ש ג\"כ לעיל על] לשון הר\"ב משנה ג' בפ\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב\"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ\"מ בשם הריב\"ש לחלק לדעת הרמב\"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [*ומ\"מ מה] שהעתיק הרמב\"ם האוקמתא להלכה וכן הר\"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [*צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש\"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן: \n",
+ "שאין דמים למתים. [*נ\"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ\"ש בסוף פ\"ק. ומש\"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ\"ה] והא דתניא בב\"ק [דף ד'] [וכתבו הר\"ב במכילתין פ\"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב\"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש\"י: \n",
+ "[*ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ\"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה\"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא\"ם ז\"ל בפ' בחקותי על מ\"ש רש\"י ז\"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי\"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא\"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי\"ן. ואני תמיה על הרא\"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי\"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש\"ה לא ה\"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי\"ן. ולכך שפיר אמר רש\"י ז\"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי\"ן. ושוב ראיתי שהג\"א הקשה קושיא זו על הרא\"ם ומסיק דקושית רש\"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך. \n",
+ "ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת\"ל נפשות]: \n"
+ ],
+ [
+ "רמי חציי עלי נותן דמי כולו. פי' הר\"ב דכתיב נדר בערכך נפשות הקיש נדר לערך מה ערך אמר ערך חציי עלי כו' ואיפכא ליכא לאקושי לחייב למעריך אפי' אומר ערך ידי עלי דהא [*ממעטינן מדכתיב ערכך. ולא כתיב ערך. כמ\"ש לעיל] וכן אין סברא דבכלל ההיקש נדר לערך דלא ליתחייב באומר דמי ידי. דכיון שנדר וחייב עצמו בדמים. והרי היד יש לה דמים. מסתמא לא מיעטיה קרא [*וכן משמע בסוגיא דפ\"ק דף ד' ע\"ב]. \n",
+ "זה הכלל. כתב הר\"ב לאתויי כו' כגון שאמר דמי חצי לבי עלי. וכ\"כ הרמב\"ם ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב\"ם בחבורו לא דקדק בכך: \n",
+ "נותן ערך כולו. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו דכמו שזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר שהנשמה תלויה בו. ה\"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. וכ\"כ בפירושו כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי. או דמי חציו עלי וכו' אבל הר\"ב לא כתב בפירושו אלא אמר דמי חצי כו' גירסתו כגי' ס\"א וכמשנה שבגמרא דגרס נותן דמי כולו ואני תמה שהרמב\"ם בחבורו פ\"ב השמיט זה הדין באומר חצי אבר כו'. בין בערך בין בדמים. ואפשר דהדר ביה וסבר דזה הכלל דהכא. לא נשנה לטפויי דינא אלא אשגרת לישן ממתני' דלעיל היא. ובגמ' אמרו בזה הכלל דלעיל לאתויי מן הארכובה ולמעלה כלומר שאינו יכול לחיות. וכן אמרו ג\"כ בזה הכלל דהכא לאתויי מן הארכובה ולמעלה [*וכתבו התוס' דנקט להך טרפות טפי משאר טרפיות דאיכא רבותא לאפוקי לר\"ש [חולין דף מ\"ב] דאמר יכולה היא ליכוות ולחיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מת הנודר והנידר יתנו היורשים. כתב הר\"ב והוא שעמד בדין קודם שמת. פי' הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור. שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין. הרמב\"ם ספ\"א מהלכות ערכין [*ועיין לעיל. וממ\"ש הר\"ב וסיפא אצטריך ליה וכן הוא בסוגיא יש לתמוה על שהרמב\"ם בסוף פ\"א מה\"ע לא העתיק לאותה בבא הצריכה. ונ\"ל מתוך מה שהרמב\"ם בפירושו לא זכר להך צריכותא. ואדרבה כתב כל זה מבואר אחר שעמד בדין. ומת קודם שיפסקו דמי הנידר. כמו שזכרנו פירושו ע\"כ. נראה מזה שסובר שאין כאן בבא הצריכה כלל. והקושיא למה נישנית אינה קושיא דבכמה דוכתי רגילין לשנות כל חילוקי הדינין אע\"ג דלא צריכי. והלכך בבא דמת הנודר יתנו היורשים. לא הוצרך להעתיקה. דמדיוקא דמת הנידר פטורים היורשים. משמע דאילו לא מת הנידר. אף ע\"פ שמת הנודר חייבים היורשים ולא חש לכתבה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שור זה עולה ובית זה קרבן. פי' הר\"ב לבדק הבית. ותני קדשי מזבח ותני קדשי ב\"ה: \n",
+ "דמי שור זה עלי עולה. בגמ' לא שנו. אלא דאמר דמי כו' אבל אמר שור זה כו' אע\"ג דאמר עלי [ותנן בריש מסכת קינים איזהו נדר האומר הרי עלי] כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר. פירש\"י עלי להביאו לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי אם אבד השור הדמים לא אבדו. דהא לא אמר דמים הללו. ולא היו בעין. ע\"כ. וכתבו התוס'. וא\"ת א\"כ רישא דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם. אפילו אמר עלי [וכו']. ואור\"י דכולהו מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה\"פ דמתניתין דמי שור זה עולה דמי בית כו' פטור מלשלם. כיון דלא אמר עלי. אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי כו'. ע\"כ. נראה מזה דל\"ג במשנה בהדיא דמי. דאי גרסי' בסיפא. וברישא ל\"ג. דוחק לפרש כן. ובמשנה שבגמ' ל\"ג דמי כלל [*וכן בסוגיא עצמה אמרינן דמוקמינן למתני' בדמי. ועוד בתוס' בד\"ה והא מדסיפא וכו': \n",
+ "ונפל הבית כו'. פירש הר\"ב קודם שהחזיק בו גזבר. אסיפא קאי. ובדין ה\"ל להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. שהרי מת השור מוקדם במשנה לנפל הבית אלא שהעתיק תחלה מה שמצא בפירש\"י. ועי\"ל משום דבמת השור תפס ג\"כ הא דתנן חייב לשלם דעלה קאי לפרש. ולא אמרו אין דמים כו'. וחייב לשלם נשנה אחר נפל הבית לכך איחר וכתב שם מת השור. ועיין עוד בפרק דלקמן במשנה א' מה שכתבתי שם בד\"ה קנוניא]: \n"
+ ],
+ [
+ "חייבי ערכין ממשכנין. לשון הרמב\"ם פ\"ג מהלכות ערכין. חייבי ערכין ודמים כו'. \n",
+ "ממשכנין אותן. עיין פרק דלקמן משנה ג': \n",
+ "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. עיין מ\"ש ברפ\"ג דכריתות. [*ומ\"ש הר\"ב וחטאת נזיר הואיל וכו'. ואינה מעכבתו מלשתות יין וכו'. נ\"ל שהר\"ב בכונה מכוונת לא קאמר גם כן ומלהטמא למתים. אע\"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והרמב\"ם בפירושו כתב בזה הלשון לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומליטמא למתים. ע\"כ. וכן הוא במימרא דרב פפא בסוגיין. אמנם הר\"ב יישב בזה לפי דעתי קושיא גדולה. שהרי יש להקשות אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח. שאין אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפ\"ג דנזיר דף י\"ח ופסק כן הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות נזירות. אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי משא\"כ אילו לא הותר בשתיית יין. אע\"ג שהותר להטמא למתים. לא אתי לשהויי. וה\"נ אשם נזיר טמא. מה שאין מעכבו מלמנות. מש\"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ואין נראה להר\"ב לומר דחטאת דנקט רב פפא לאו דוקא דה\"ה האשם דדכוותיה שאינו מעכב. וכן הרמב\"ם עצמו בספי\"ד מהלכות מעשה הקרבנות. כתב בזה הלשון חוץ מחטאת נזיר. הואיל ואינו מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותו. ולפיכך ממשכנין אותו. ע\"כ]: \n",
+ "אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר לרצונו [*ונאמר ג\"כ יקריב דמשמע בע\"כ. הא כיצד] כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמ'. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ח' פ' בתרא דגיטין: \n",
+ "[*עד שיאמר. ולא קתני עד שיתן. דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדלמא מסר מודעה. ובנתינה בעלמא אין זה בטול. הלכך צריך שיאמר]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שום. עיין מ\"ש במשנה ה' פרק י\"א דכתובות: \n",
+ "שום היתומים. פירש הר\"ב ב\"ד היורדין לנכסי יתומים להגבות לב\"ח וכו' ועל ג' דברים בלבד נזקקין כו' ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פ\"ד דב\"ק וע\"ש. ומ\"ש על ב\"ח נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן. וא\"ת כיון שריבית אוכלת בהן לא יכריזו דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכ\"ת כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. א\"ה ריבית נמי לא לשקול. כבר תירצו בגמ'. שקבל עליו לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר\"ן בכתובות פי\"א. שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא ריבית. ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית. ומ\"ש הר\"ב ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים. דכל זמן שלא גבתה כתובתה. יש לה מזונות. וא\"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק הר\"ב דלא הפסידה מזונות אא\"כ נישאת או תבעה כתובתה בב\"ד. ואין היורשים יכולים לפרע ושתפסיד המזונות. וא\"כ ה\"נ דוקא כשתבעה. ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא כיון דאיזקקינו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וז\"ל הר\"ן שם כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדתם מזונות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל במטלטלים השתא דקיי\"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב. הרי ב\"ח נשבע וכו'. וכ\"כ בפירוש הרמב\"ם. ותמיהה טובא דמה מקים לשבועה זו. כיון שע\"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין מה צריך לשבועה. ובחבורו פי\"א מהלכות מלוה. כתב שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין והטור ח\"מ ר\"ס ק\"ח. כתב בהדיא דבין מקרקעות בין ממטלטלים גובה בלא שבועה. ומ\"ש הר\"ב שאין מכריזין לא על העבדים. ולא על השטרות. ולא על המטלטלין. עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא יגנבו פירש\"י כשנאספין לראותם כדי ללוקחם. פרק י\"א דכתובות דף ק': \n",
+ "שלשים יום. כתב הר\"ב ואי בעו מכריזין ששים יום כו'. ואע\"ג דכי חשבת כו'. לא משכחת לה אלא תמני סרי. צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי לך נ\"ו ימים. ויהא בהם ט\"ז שני וחמישי הוסיף עוד ארבע ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת. הרי ששים יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י\"ח ימי ההכרזה. רש\"י. \n",
+ "ושום ההקדש ששים יום. רצופים בבקר ובערב. הרמב\"ם סוף פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "ומכריזין בבקר ובערב. ל' הר\"ב בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים הכי איתא בגמרא. והרמב\"ם בספ\"ד מה\"ע העתיק. בבקר בשעת הכנסת הפועלים. ובערב בשעת הוצאת הפועלים. ע\"כ. וכן דעת התוס' שפירשו בשעת הוצאת פועלים ממלאכתן ונפטרין מבעה\"ב. דאז אינן מתבטלין ממלאכתן אומר להו הבעל הבית שילכו ויבקרו השדה הנמכר. ובשעת הכנסת פועלים למלאכתן נזכר עיי ההכרזה ושואלן. ואע\"פ שאין זה כסדר המשנה דנקט בבקר ובערב. ואין לפרש בשעת הוצאת הפועלים מביתם ליכנס למלאכתן ובשעת הכנסתם לביתם שיוצאים ממלאכתן. לפי שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. וכן פירש הר\"ן בפרק י\"א דכתובות. \n",
+ "רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה רבי יהושע אומר אינו צריך. כתב הר\"ב דפליגי בשאלה. ר\"א סבר אין נשאלין כו'. דסבר ר\"א הקדש בטעות הוי הקדש והן הן דברי ב\"ש דרפ\"ה דנזיר. ר\"י סבר נשאלין על ההקדש כו'. דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. והן הן דברי ב\"ה דהתם [וע\"ש] הכי תניא בגמ'. ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "כשיגרשנה ידיר הנאה. תימה לרבי למה ידיר הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש. ואדרבה לאשה ה\"ל לקונסה שגובה מן ההקדש. וי\"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש. או על הערב שהכניס בערבות. לדידה לא קנסוה רבנן. ולו ראוי לדור כדי לידע [אם] כוונתו להערים. ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס': \n",
+ "הערב לאשה בכתובתה. בגמרא הגירסא אף הערב. וה\"ג הכ\"מ בפ\"ז מה\"ע. ובזה מיישב שהרמב\"ם פסק שם כר\"א. אע\"ג דשמותי הוא. וקי\"ל נמי ר\"א ור\"י הלכה כר\"י. כ\"ש הכא דבפלוגתא דב\"ש וב\"ה פליגי ור\"א כב\"ש ור\"י כב\"ה. ותירץ מדאמר רשב\"ג אף הערב כו' משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא. וקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו. וטעמיה משום דבבריא עושה קנוניא [כלומר ואפילו סבר הקדש טעות אינו הקדש. בסברא זו שנאמר דלא עביד קנוניא כיון דמצי מתשיל לא ס\"ל] ובהא נמי פליגי ר\"א ור\"י דתלת אוקמתות בגמ'. חדא בש\"מ מודה ובבריא פליגי. וחדא בבריא כ\"ע ל\"פ דעושה קנוניא [*דאע\"ג דבסוגיא איתא דאין עושין כו'. על כרחינו הוא ט\"ס דאי אמרת דאין עושה קנוניא תו ליכא למיחש וההדרה ל\"ל] ובנדר שהודר ברבים א\"נ ע\"ד רבים פליגי אי יש התרה. ודחינן לה דאיבעי ליה למימר אינו מועיל מאי אינו צריך. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו' והאי אלא. לא דחי אלא אוקמתא שניה. משום קושיא דאינו מועיל מיבעי ליה. אבל אוקימתא קמייתא דבבריא פליגי קושטא הוא. ואתא ר\"א כרשב\"ג דהלכה כמותו. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא. על ההקדש. משמע הא בבריא עושה קנוניא. וליכא אמורא דפליג עליה. ש\"מ דהלכתא היא דבבריא עושה קנוניא וטעמיה דרב הונא נמי משום דסמך ארשב\"ג דאמר אף כו'. אלו דברי הכ\"מ. אבל הר\"ב מפרש בהדיא דבבריא כ\"ע לא פליגי. וכי פליגי בשאלה כו'. הלכך ודאי דל\"ג אף בדברי רשב\"ג. וכגי' הספרים. ומש\"ה נמי פסק כר' יהושע דאתא כב\"ה. וגם הרמב\"ם בפירושו כתב כדברי הר\"ב דבבריא כ\"ע לא פליגי וכי פליגי בשאלה כו'. והלכה כר\"י [*אמנם הרא\"ש בפ' אלמנה ניזונית ל\"ג אף וכן הרי\"ף. ואפ\"ה פסק הרא\"ש כר\"א ותלה טעמא כמו בערב. א\"כ סברתו דכרשב\"ג ודאי הלכה כשנשנה במשנה ומשום הכי הלכה אף כר\"א] אבל בנא\"י שבידי מפי' הרמב\"ם כתוב בה בזה הלשון. ואע\"פ שדעת ר' יהושע אמת הלכה כר\"א. ע\"כ. נמצינו למדין דלא מטעמא דכ\"מ פסק כר\"א. דא\"כ אין דעת ר\"י אמת. ועוד שהרי מפרש דבבריא כ\"ע ס\"ל דעושה קנוניא ובשאלה הוא דפליגי. ומש\"ה נמי נראה דל\"ג אף. והשתא אתא רשב\"ג כר\"י ודברי שניהם אמת. ומ\"מ פסק כר\"א. אלא נ\"ל דטעמיה משום חומרא דהקדש. ולא מדנפשיה סברא זו. אלא מדרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש כו' אין עושה קנוניא משמע הא בבריא עושה קנוניא. ש\"מ דרב הונא הוא דמחמיר בשל הקדש. ואין אמורא שיחלוק עליו. ויש פנים לזה. דהא לתרתי אוקימתות דיוקא דאיכא למידק מדברי רב הונא. דהא בבריא עושה קנוניא קשיא אי כתנאי היא. וכר\"א אתא דלאוקימתא קמייתא בבריא פליגי. ור\"א הוא דסבר עושה קנוניא. ולאוקימתא בתרייתא דבשאלה פליגי אתא נמי כר\"א דלר\"י כיון דמצי מתשיל לא חיישינן לקנוניא. ואע\"פ שהתוס' מתרצים דמלתיה דרב הונא במנה לפלוני שאינו אלא שבועה שהוא דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש\"ה חיישינן. אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש\"ה לא חייש ר\"י. והכ\"מ כתב. זה בשם הר\"ן דפ' אלמנה ניזונית. הרמב\"ם לא ס\"ל לחלק בכך מדגמ' פריך אמלתיה דרב הונא שאמר ש\"מ שהקדיש כו' לימא כתנאי אמרה למלתיה. לא חש לחלק בכך. וכמ\"ש ג\"כ הכ\"מ. [*אמנם התוס' לעיל [דף כ\"ג בד\"ה אלא הא] כתבו בסופו דמדאמר רב הונא ש\"מ כו' דאין אדם עושה קנוניא. מקשה שפיר במתני' ובמכ\"ש דאפי' קעניא בשבועה אמר רב הונא דאין עושה להקדש כ\"ש קנוניא דמתני' לגרש אשתו. ומ\"מ] הנני יוסיף עוד בטעם הדבר לפי שאע\"פ שהשבועה אינה אלא דבור. מ\"מ ניחא ליה לאיניש שלא יבא הוא או אחר על ידו לכלל שבועה ולפיכך ה\"ל לשאול. אלא ודאי דרב הונא אע\"ג דמצי מתשיל. קאמר [גבי בריא] דחיישינן. הלכך אע\"ג דגמ' מתרץ בתלתא אוקמתות מלתיה דרב הונא דלא אמר כתנאי היינו מאי דאמר בפירוש שהוא בש\"מ שהקדיש. אבל מאי דאיכא למידק ממלתיה. דהיינו הא בריא שאמר כו' עושה קנוניא והכי אמרי' בהדיא בשבועות פ\"ו דף מ\"ב דבבריא לא ס\"ל רב הונא וכמ\"ש במתני' דלקמן. הך מלתא לא מיתרצה. וליכא למימר דרב הונא יחלוק על ר\"י וב\"ה. אלא משום חומרא הוא שהחמיר כדפרישית. והיינו לשניה דהרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י דדברי ר\"י אמת. ואפ\"ה הלכה כר\"א. [*ועוד שמעתי שיש לפסוק כר\"א דאמרינן בסוף פרקין עובדא הוה במוכר נכסיו ונסתפק רב יוסף בריה דרבא ואמר הקדש תנן ערב תנן לוקח מאי והשיב רב משרשיא הקדש משום ריוח הקדש כו' משמע דהלכה ידירנה]: \n",
+ "קנוניא. פירשתי המלה בשם התשבי במ\"ו פ\"ק דב\"מ. והא דהקדים הר\"ב לפרשו בין פירוש דברי ר\"א לדברי ר\"י. לפי שדבור ידירנה וקנוניא מפירש\"י העתיקם. אבל רש\"י לא פירש עוד דבר בכל המשנה. לפי שבגמ' מתפרשת והואיל והדברים מראין כן שיד הר\"ב עשתה זאת ומאתו היתה ההעתקה בדבור קנוניא לכתבו שלא במקומו לפיכך לא שלחתי בו יד להעמידו במקומו הראוי לו [ואפשר דגרסת הר\"ב בדברי ר\"א ידיר הנאה שמא יעשה קנוניא] [*ועיין בפ' דלעיל מ\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא הפודה פודה. לשון הר\"ב בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט. וז\"ל רש\"י בזול בדינר או בדבר מועט ע\"כ. [נראה דס\"ל דדינר דתנן לאו דוקא. ואין נראה כן ממה שמפרש הר\"ב בפ\"ח מ\"ו] וטעמא דבדבר מועט סגי משום דאין אונאה להקדשות כדפי' הר\"ב במ\"ה פ\"ה דתמורה. וכתבו התוס' דלפירושו משמע. דהיינו האי [דמפרש] אח\"כ הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הל' משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים. אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו [פחות] מנה. וה\"פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש. ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחוטן ע\"י כך. שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש. ויהיה נראה שפדה הכל. ולא יאמרו שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב [חובו] ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דודאי לא חייל עלייהו הקדש. כיון דאינו אלא קדושת דמים. כמ\"ש במ\"ד פי\"א דנדרים. ",
+ "ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו. אחר שישבעו כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ע. וכ\"כ הר\"ב במ\"ד פ\"ו דשבועות. והוא גמ' ערוך שם בשבועות [דף מ\"ב] דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ודרב הונא לא אמר אלא בש\"מ ולא בבריא. ועמ\"ש בזה במשנה דלעיל: ",
+ "מוסיף עוד דינר וכו'. פירש\"י ב\"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוס' משמע לפירושו שהב\"ח עצמו פודה. ואין ל' המשנה משמע כן דקתני ע\"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף ללות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגס רש\"י ה\"ק שהלוה פודה כו'. וכ\"כ ג\"כ ברישא פודה הבעל כו' והא דכתב ב\"ח יוסיף משום דלא שכיח שילוהו איש אחר שהרי כל נכסיו הקדיש. ואין לו עוד. ולפיכך מפ' דמוסיף בב\"ח אע\"ג דפודה היינו הלוה. ובלא\"ה הדין עם רש\"י דמפ' מוסיף המלוה דהכי איתא בפ\"ב דפסחים דף ל\"א ואתי מלוה ופריק וטעמא דגמ' נ\"ל כדפרישית: ",
+ "דינר. עיין בפי' הר\"ב מ\"ו פ\"ח. וכבר כתבתי לעיל בזה: ",
+ "ופודה כו'. כתב הר\"ב אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב. לא גבי כו'. דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים כו' אבל פי שנים קונה ויש להסתייע מכאן לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י\"א דכתובות דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה. וגם הראב\"ד בפרק ז' מה\"ע מדין אין אונאה לקרקעות פירש בטעם דבר זה אע\"פ שיש לו שיטה אחרת. ומיהו בגמרא ליתא אלא עד פלגא: "
+ ],
+ [
+ "אבל לא לאשתו ובניו. אע\"פ שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. הרמב\"ם פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "חרש נותנין לו כו'. לשון הרמב\"ם [שם] כיצד אם היה חרש כו'. [*ונ\"ל דהא דתנן נותנין לו שני מעצדין כו'. לאו דוקא אלו בלחוד. אלא לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא. שא\"צ לכלים אחרים כמו שרגילין בשאר ארצות]. \n",
+ "ר\"א אומר אם היה אכר כו'. כתב הר\"ב. ואין הלכה כר\"א. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ד משנה ג' הוה סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא. הכ\"מ פ\"ג מה\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "וכל שיש לו מן המועט. כתב הר\"ב ולא זבנינן ליה אחריתא דכי היכי דעד השתא סגי ליה כו' ולא דמי למזון וכסות דמשיירינן לו מעות לקנותן משום דלא סגי ליה בלאו הכי: \n",
+ "המקדיש נכסיו. תפילין בכלל נכסיו מעלין לו את תפיליו ופודה אותן. רש\"י. ובפרק ט' דבב\"ק דף ק\"ב. כתב מעלין שמין. ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. ע\"כ. והרמב\"ם בנא\"י שבפירושו כתב וז\"ל. מה שאנו מעלין לו תפיליו ר\"ל שאפילו תפיליו אין מניחין לו אלא הכל הקדש מה שאין כן בערכין שנותנין לו תפיליו. ע\"כ. ויראה לי דלשון מעלין לדבריו לשון סילוק כמו בגמ' ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר. א\"ל סליקו ליה תפיליו פירש\"י חלצו תפיליו מראשו עד שיפדם בדמים ע\"כ. ובפ\"ט דבבא קמא [שם] מתקיף לה ר' זירא. וכי דעתו של אדם על תפיליו. ומשני אביי המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא. והיינו נמי טעמא דבערכין נותנין לו תפיליו לפי שלא קיבל עליו אלא שיתן הערך ולא היה דעתו על תפיליו אם לא יהיה לו. משא\"כ במקדיש הנכסים עצמן איכא למימר סבר מצוה קא עבידנא: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא בצבע שצבען כו'. וה\"נ מייתי לה בפ\"ט דב\"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ\"ד. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו: \n",
+ "לשמן. לשון הר\"ב לשם אשתו ובניו. ואע\"פ שלא לבשום עדיין. רש\"י בכתובות: \n",
+ "אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א\"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה\"ל יותר כן פירש\"י. והרמב\"ם בספ\"ג מה\"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וטעמא כתב הרמב\"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ\"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא\"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר\"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ\"ש בר\"פ ושם כתבתי ג\"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר\"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין מקדישין. לשון הר\"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב\"ם רפ\"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ\"ש הר\"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש\"י כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע\"כ. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב שיש בכל סלע מ\"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ\"ד דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ\"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר\"מ יחכ\"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ\"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ\"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועצה טובה קמ\"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב\"ם [בפירושו] ועיין לקמן. \n",
+ "ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר\"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא\"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי\"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא\"צ גאולה וה\"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ\"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר\"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך: \n",
+ "אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר\"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ\"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ\"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה: \n",
+ "בשעת היובל. פי' הר\"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ\"ש הר\"ב בסוף פירקין. וכ\"כ הרמב\"ם בנא\"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ\"ש בפי' הרמב\"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג\"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ\"כ הרשב\"ם ברפ\"ז דב\"ב. דמש\"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק\"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי\"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע\"ג דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ד) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע\"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע\"כ. אבל בפ\"ג דקדושין דף ס\"א. כתבו התוס' ה\"ג בשעת היובל. ול\"ג בשנת היובל דא\"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע\"כ. ועיין ר\"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש\"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע\"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב\"ם בפ\"ד מה\"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע\"כ. וכתבו התוס' [דף כ\"ד ע\"ב]. וא\"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי\"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ\"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר\"פ דלקמן: \n",
+ "בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ\"ג ושם בפי' הר\"ב: \n",
+ "היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר\"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש\"י בקדושין פ\"ג [דף ס\"א] משום דזרע כתיב. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע\"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ\"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש\"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש\"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע\"כ. והשתא כיון דמש\"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה\"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ\"כ הראב\"ד בהדיא בפ\"ד מה\"ע. וא\"כ מאי האי דכתב הר\"ב אע\"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב\"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע\"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע\"כ. וכ\"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ\"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ\"ג דף י\"ד. ופי' הכ\"מ דלהרמב\"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר\"ב וכצ\"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש\"י שבמשנה. ואע\"ג דלרש\"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ\"ש בשם הראב\"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש\"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר\"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש\"י. ואע\"פ שלשון. הר\"ב כלשון רש\"י אין דעתו כדמסיק רש\"י. דלרש\"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר\"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב\"ם. אלא דאף להרמב\"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א\"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב\"ם ברפ\"ז דב\"ב. וכן התוס' שם ובפ\"ג דקדושין דף ס\"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס\"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ\"ש סלעים ונקעים. ע\"כ. ושם בקדושין פירש\"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע\"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א\"כ שאינן מלאים מים אה\"נ דנמדדין עמה. ובכה\"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר\"ב סובר כן. דז\"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש\"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר\"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע\"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש\"י דקדושין. לא ה\"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה\"ל לפרש ג\"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש\"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ\"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני: \n",
+ "אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר\"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ\"ט משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין כו' אלא וכו'. עמ\"ש בסוף פ\"ק דב\"ק. \n"
+ ],
+ [
+ "גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. כתב הר\"ב ואם מכר את השדה לאיש אחר כו'. ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש. הרי אח אמור [שיהא כאחר ותצא לכהנים] הא מה אני מקיים אחר. ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני הבן שכן קם תחת אביו ליעידה [שאם קנה אביו אמה העבריה ורוצה בה ליעדה לו מיעדה וא\"צ לקדשה בכסף אחר. אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה. היא מקודשת לו] אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (אביו) [צ\"ל אחיו] ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. הא יש בן אין יבום. ברייתא בגמרא. ",
+ "גאלה אחר וכו' אינה יוצאה מידו. וכן העתיק הר\"ב והרמב\"ם. אבל במשנה בגמ' גרסינן יוצאה. ופירש\"י יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. ע\"כ. וכן גי' הראב\"ד. וניחא לגירסא זו. הא דקתני גאלה אחר או אחד מן הקרובים. דהוה לא זו אלא אף זו. דאילו לגירסת הרמב\"ם והר\"ב הוה זו ואצ\"ל זו. ויש לומר כיון דאחר כתיב בהדיא בקרא אקדמיה והדר תני אחד מן הקרובים דאתי מדרשא דאיש שיהא כאחר. ומ\"מ פשטיה דקרא ניחא טפי לגי' רש\"י וראב\"ד. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה. ואם מכר את השדה לאיש אחר. לא יגאל עוד. דמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר שלא יגאל עוד. והא ודאי דלא אתא קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה\"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא ייצאה מידו ביובל. ובת\"כ מצאתי כיוצא בזה ומייתי לה בגמ' דף כ\"ו. לא יגאל עוד יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה. ת\"ל לא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת [אבל] לוקחה הוא מיד הגזבר ותהי לפניו כשדה מקנה ע\"כ. אבל מדלא נסיב לתלמודיה. אלא לקיחה שמיד הגזבר. י\"ל דהיינו טעמא. משום דמאחר יש לו דין גאולה כמות שהיא. וכגי' הרמב\"ם והר\"ב. מ\"מ דעתי מכרעת דנסיב רישיה דקרא דכתיב ואם לא יגאל. וה\"ה לסיפא ואם מכר דמנלן לחלק במקרא אחד. כ\"ש לומר דארישא קאי ולא אדסמיך ליה ותצטרך לפרש כאילו כתוב אם לא יגאל את השדה לא יגאל עוד. ואם מכר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל. וכבר ס\"ד בגמרא דהכי מפרש ליה ר\"א דמתני' [דלקמן] ואמר אביי סכינא חריפא מפסקא קרא כלומר בתמיה. ושוב ראיתי בתוס' דגרסי גם כן יוצאה וכתבו דלהכי נקט מיד גזבר. דאין סברא דמיירי קרא. אלא בגאולה מיד הגזבר. שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה לבעלים אם ירצה. ע\"כ: ",
+ "לא יאמר הואיל והיא יוצאה כו' ודין הוא בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי] בשל עצמי לכ\"ש. ת\"ל אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אחוזה שלו [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים ברייתא בגמ'. ועיין במשנה ו' פרק דלקמן: "
+ ],
+ [
+ "הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה\"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס': \n",
+ "ונותנים את דמיה. פירש הר\"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב\"ם: \n",
+ "דמיה לשון הר\"ב חמשים שקלים. וכן פירש\"י. חמשים שקלים. ולכן מ\"ש בכ\"מ [פ\"ד עה\"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע\"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה: \n",
+ "רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר\"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר\"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב\"ם: \n",
+ "[*שדה רטושין. פירש הר\"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י\"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ט) אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע\"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש\"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י\"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע\"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע\"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש\"י דכיון דה\"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש\"מ לא ניחא ליה ע\"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ\"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע\"ג דבע\"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח\"כ יובל. תהא לכהנים]: \n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר\"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש\"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא\"כ [אתיא] כר\"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה\"ק. ואם לא גאלה הוא וא\"נ גאלה אחר: \n",
+ "יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח\"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א\"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר\"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [*ולכאורה מ\"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש\"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת]. \n",
+ "שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב\"ם רפ\"ד מה\"ע: \n",
+ "אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר\"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש\"י. וז\"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש\"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע\"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש\"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו': \n",
+ "שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע\"ג דקרא כתיב (וייקרא כ\"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא\"נ לא נגאלה כלל [*ועיין לעיל: \n",
+ "כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר\"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזמן שאינה יובל. ובמשנה שבגמ'. שאין היובל. ובל' הר\"ב נמצאו גם שניהם. והרמב\"ם כתב עוד נוסחא דגרס בהדיא בשעה שאין היובל נוהג וכתב הר\"ב כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' וכתבו התוס' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם [ירצה] אפילו לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריות להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בס\"פ ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א\"ל שקול ד' זוזי אחולי עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. ע\"כ. ולקמן במשנה ו' פי' הר\"ב דד' זוזי דוקא. ולא ש\"פ והכי איתא בגמ'. ולפיכך מ\"ש התוס' שוה פרוטה לאו דוקא. ועיין בתוס' דיומא פ\"ה דף נ\"ה ע\"ב. וז\"ל הרמב\"ם בסוף ה' ערכין מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה וכו'. וחכמים דנו שיפדה בד' זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. [*וכך הם דברי הר\"ב במשנה ו']: ",
+ "שהבעלים נותנים חומש. כתב הר\"ב ומפני ג' דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון וכו'. ובמתני' חדא ועוד קאמר. גמ': ",
+ "חומש. פי' הר\"ב רביע יותר וכן כל חומש כו'. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה גמרא פ\"ד דב\"מ דף נ\"ד: ",
+ "לא אמר זה אלא בכביצה. פירש הר\"ב ופלוגתא דת\"ק ור\"י דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מד' פרוטות כו'. דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף. דהא קי\"ל דשוה כסף ככסף [דאמרינן בב\"ק ישיב לרבות שוה כסף. ואפילו סובין] גמ': ",
+ "נמצא מפסיד איסר כו'. סתמא כרבנן. גמרא. "
+ ],
+ [
+ "ממשכנין מנכסיו כו'. אע\"פ שלא היה כאן אלא דבור. וכבר כתבתי הטעם במשנה ו' פ\"ק דקדושין: \n",
+ "עד עשר. כתב הר\"ב וה\"מ כו'. ואמר השני בכ' ואמר הג' בכ\"ד כו'. והכי אסברה לה הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ע. וטעמא נראה דאשמועינן אע\"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והשלישי נותן יותר: \n",
+ "הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפין חומש. ועיין בספ\"ק דבכורות: \n"
+ ],
+ [
+ "הבעלים נותנים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי כדתנן שם בפ\"ד משנה ג'. ושם מפורש טעמא דבגמ' דידן ודבירושלמי: \n",
+ "בחמשה ועשרים. וכך העתיק הר\"ב תרי זימני וקשיא מה נשתנה מספר זה מכל המספרים שהמספר הרב מוקדם. וכן נמצא בכתוב ארבעים ושתים עיר ארבעים ושמנה עיר בפ' מסעי אע\"פ שמספרים אחרים שבכתוב האחדים מוקדמים ובס\"א בעשרים וחמשה וכן העתיק רש\"י וגם הרמב\"ם בפ' א' מה\"ע: \n",
+ "הבעלים קודמין. פירש הר\"ב על כרחייהו ואם רצו אמעיקרא קאי. גמ'. \n"
+ ],
+ [
+ "מחרים אדם כו'. כתב הר\"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע\"ש. א\"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ\"ש שם בשם התוס': \n",
+ "אינם מוחרמין. לשון הר\"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע\"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר\"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה\"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת\"ל אך. פירש\"י אכים ורקים מיעוטי. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כראב\"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר\"א מרא דשמעתא הוא. ואע\"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר\"א וראב\"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר\"ב לא הזכיר זה. א\"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא\"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ\"מ בפ\"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר\"א אע\"ג דראב\"ע משמע דסבר כוותיה. [מ\"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע\"כ: \n",
+ "אמר ראב\"ע מה אם לגבוה כו'. בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש\"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב\"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר\"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע\"כ. והרמב\"ם בסוף ה\"ע פסק כדברי ראב\"ע: \n",
+ "מה אם לגבוה. וא\"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי\"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ\"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דבהמה כתיב. ולא איצטריך אלא לומר מה בהמה יש לו רשות למוכרה [לעולם] אף כל שיש לו רשות למוכרה. גמ': \n",
+ "רבי אומר נראין דברי ר\"י כו'. [כתב הר\"ב] ה\"ק נראין דר\"י לר\"ש. דהא אחוזת עולם כתיב. גמ'. ומ\"ש הר\"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר\"ש כו'. ש\"מ דהלכה כר\"ש. ואיכא למדחי דר' להכי נחית לפרושי מלתיה דר\"ש. דלא תקשה עליה. הא אחוזת עולם כתיב. וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ו מהלכות ערכין העתיק דברי ר' יהודה והכי קי\"ל בעלמא. ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י כדאיתא בערובין פ\"ד דף מ\"ו. ולשון הרמב\"ם בפירושו ור' לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר\"י. ע\"כ. ובנא\"י שבידי נמחק. אין. וכך נראה דמה טעם אין הלכה כר\"י. משום דר' לא ביאר דעתו. אלא ודאי הלכה כר\"י קאמר וה\"ק ורבי שאמר נראין כו'. לא ביאר שדעתו כר\"ש. ולפיכך הלכה כר\"י כדקי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל\"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול\"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב\"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה: \n",
+ "וחכ\"א סתם חרמים לכהנים. כתב הר\"ב והלכה כחכמים. וכ\"כ הרמב\"ם. ובכ\"מ רפ\"ז מה\"ע הניח בצ\"ע דבגמ' משמע דהלכה כר\"י בן בתירא: \n",
+ "שנאמר כשדה החרם וגו'. וריב\"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] (דתנן) במ\"ג פ' דלעיל וכמ\"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור\"י בן בתירא דחל על ק\"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס\"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והמקדיש לב\"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ\"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ\"ש ארבעה זוזי. עיין ג\"כ שם ועוד בפ\"ו משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "אם נדר נותן את הדמים. דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר ועיין רפ\"ו דתמורה: \n",
+ "הבכור בין תמים בין בעל מום כו'. עמ\"ש בסוף שקלים: \n",
+ "מקדישו הקדש עילוי. לשון הר\"ב להעלות בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה. ולא דק. דה\"ל לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו. כדי לתתו לבן בתו כהן כדפירש לעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בשעת היובל. פירש הר\"ב. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה. אינו רשאי למכור. ק\"ו. ומה מכורה כבר. יוצאה. שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. גמ': \n",
+ "היתה שנת שדפון וירקון. בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"ו) מפרש שהשדפון וירקון. הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן )א) דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו )ב) (בכל העולם). תוס'. ועמ\"ש שם במ\"ו: \n",
+ "רבי אלעזר אומר כו'. הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות. מפיק ליה בברייתא בגמ' מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. ופירש\"י מספר שני תבואות. משמע כל תבואות שבשתי שנים מדה\"ל למכתב מספר שנים. או מספר תבואות. דהוי משמע שתי תבואות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ר\"א לא פליג אתנא קמא וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דתנן רא\"א בלישנא דפלוגתא. כבר נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפרק בתרא דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר לאיש. לאיש אשר בתוכה. דה\"מ למכתב לאשר מכר לו. [לאיש ל\"ל] אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה [*שהוא עכשיו בתוכה]. כדאיתא ביומא פ\"א משנה ג'. אישי כ\"ג ופי' הר\"ב אישי אדוני. וכתב הר\"ב ומנלן דדרשינן לקולא כו'. גמרינן גאולה גאולה מע\"ע כו' והתם מנלן דלהקל דתניא כו'. ואכתי תקשה בע\"ע גופא מנלן דדרשינן לקולא. ומסיק רב נחמן דכתיב אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים וגו'. וחשב לו כפי שניו. לכתוב רבות שנים מאי בשנים. אלא נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו. נתמעט כספו בשנים כפי שניו. וא\"ר יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני: \n",
+ "לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. כתב הר\"ב דכתיב ומצא משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו כו'. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דמכות. וכתבו התוס' דה\"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט ע\"כ. והיינו דכתב הרמב\"ם בפי\"א מהל' שמטה. המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר. אין שומעין לו. שנאמר ומצא כו': \n",
+ "ובהקדש מותר בכולן. פירש הר\"ב המקדיש שדה כו' יגאל חציה. עיין ברפ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "יגאל בנו. פשיטא מ\"ד [*איש כי ימכור בית מושב והאי לא מכר קמ\"ל. והיתה גאולתו מ\"מ. גמ': \n",
+ "יגאל מיד בנו. פשיטא מ\"ד] לקונה אותו אמר רחמנא והא לא קנה. קמ\"ל והיתה גאולתו מ\"מ. גמ': \n",
+ "אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו. פי' הר\"ב שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר. כיון שהגיע ניסן הוא נחלט לשני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. כר' יוחנן בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "היה חלוט לו. תרגום לצמיתות לחלוטין. והוא דומה לעברי לפי שהוא לשון עברי. ג\"כ. ויחלטו הממנו (מלכים א' כ' ל\"ג) ענינו [קבלו] הענין ושמו אותו דין פסוק [וחתוך]. הרמב\"ם: \n",
+ "שנאמר לצמיתות. גמרא מאי טעמא צמית צמיתות: \n",
+ "התקין הלל הזקן כו'. דהפקר ב\"ד הפקר עיין בגיטין פ\"ד דף ל\"ו: \n",
+ "חולש. ל' הר\"ב כמו חולש על גוים וכדגרסינן [במ\"ב פכ\"ג דשבת וע\"ש] מטילין חלשים על הקדשים. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שהוא לפנים מן החומה. פי' הר\"ב כגון בתי בדים כו' עמ\"ש ספ\"ג דמעשרות: \n",
+ "רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה רש\"א כותל כו' גמ'. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת (יהושע ב׳:ט״ו) [ר\"מ סבר כפשטיה דקרא]. פירש\"י כפשטיה דקרא דחזינן דביתה בתוך החומה וקאמר בחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת ע\"כ. ור\"י סבר בחומה היא יושבת. ולא בעיר חומה. \n"
+ ],
+ [
+ "שגגותיה חומתה. וכן העתיק הרמב\"ם בפי\"ב מה' שמטה וגם בתוספתא בתי חצרים אע\"פ שיש להם חומה גג וכו'. וצ\"ע שכותלי בתים חומתה ה\"ל למתני: \n",
+ "ושאינה מוקפת חומה כו'. כתב הר\"ב דלוא חומה כתיב מלא בוי\"ו ואל\"ף. וכן פירש\"י. וכתבו התוס'. שאינו כן בחומשין מדויקות. כתיב בוי\"ו. ולא קרי באל\"ף. ע\"כ ובחומשין מדויקים שלנו איפכא כתיב באל\"ף וקרי לו בוי\"ו. וכן נמסר במסורה: \n",
+ "מימות יהושע בן נון. בת\"כ איש כי ימכור בית מושב עיר חומה יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא ת\"ל בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון: \n",
+ "שלש חצרות. או יתר. של ב' ב' בתים. או יתר. הרמב\"ם פי\"ב מה\"ש: \n",
+ "כגון קצרה וכו'. תניא *) ר' ישמעאל בר' יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע\"ל. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם בנא\"י וזה היה בבית ראשון אבל אח\"כ בטלה קדושה ראשונה. ולזה אין סומכין בבית שני אלא כשהיה מוקף כשעלה עזרא וכיוצא בזה כתב בחבורו פי\"ב מה\"ש: \n",
+ "וירושלים. כתב הר\"ב קי\"ל דאין בית חלוט בירושלים. משום דכתיב (ויקרא כ\"ה) לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. ומאן קא מקני ליה. רש\"י. ועמ\"ש במ\"ד פי\"ב דנגעים: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בתי החצרים. פי' הר\"ב שאין להם לעיירות חומה. וכ\"ה בפירש\"י אבל נ\"ל שהוא ט\"ס. וצ\"ל שאין להם חומה כעיירות]: \n",
+ "ויוצאים ביובל. בהדיא כתיב וביובל יצא. ובגמרא מצריך ליה. דהא לגופיה לא אצטריך דמהיכי תיתי דלא יצאו ביובל. הלא הוקשו לשדה אחוזה. לא נצרכה אלא למקדיש וגאלו אחד מיד הקדש. הגיע יובל ולא נגאל חוזר. לבעלים ביובל: \n",
+ "שתי חצרות של שני שני בתים. פי' הר\"ב אע\"פ שהיא מוקפת חומה. דת\"ר ממשמע שנאמר בתי החצרים איני יודע שאין להם חומה מת\"ל אשר אין להם חומה. אע\"פ שיש להם חומה כמו שאין להם חומה וכמה בתים שנים חצרות שנים שתי תצרות של ב' [ב'] בתים. ואימא בית וחצר. א\"כ לכתוב רחמנא חצרים. וכ\"ת אי כתב רחמנא חצרים. חצר בלא בית משמע. ההוא קרפף אקרי. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אין עושין שדה מגרש כו'. [*כתב הר\"ב. דכתיב ושדה מגרש כו'. נראה מהא דמפרש לדברי ת\"ק דאיירי בלוים שסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאפלוגי וכן מוכח עוד מדלא כתב הלכתא כמאן. ויש מקום לסברתו מדקתני אר\"א ולא רא\"א. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב. שאין הלכה כר\"א. וגם בחבורו סוף הלכות שמטה פסק דדין ערי ישראל כדין ערי הלוים לענין הזה. וכן רש\"י מפרש. לדברי הת\"ק לענין ערי ישראל. וז\"ל אין עושין שדה מגרש משום ישוב א\"י והיינו חורבן שממעט את הזריעה. ולא מגרש שדה שמחריב את נוי העיר. מגרש אין עושין עיר. שיעשו בו בתים. שאין עיר נאה בלא מגרש. וכ\"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את ישוב העיר. עכ\"ל. ולענין דלא תנן רא\"א מצינו כן במסכת סוטה סוף פ\"ח] ועמ\"ש במשנה ז' ח' בפ\"ב דב\"ב: ",
+ "מגרש. פי' הר\"ב מקום פנוי כו'. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דסוטה. וע\"ש: ",
+ "עושין שדה מגרש. דכשיש נוי לעיר הרבה קופצים לדור בתוכה ומתישבת: ",
+ "הכהנים והלוים מוכרים לעולם. לשון הר\"ב אפילו סמוך ליובל. וכן ל' הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו סוף הלכות שמטה. וכתב הכ\"מ דכלומר אבל לא בשנת היובל עצמה וכדכתב רש\"י. דהא איכא ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. עכ\"ד: ",
+ "[*תהיה ללוים. וכהנים נמי בני לוי הם. וכמ\"ש (יחזקאל מ״ד:ט״ו) והכהנים הלוים בני צדוק וגו']: ",
+ "סליקא לה מסכת ערכין"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערכין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה ערכין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Arakhin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b03d09ad51c5a8c770463b39e745033ca73fe116
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,346 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Arakhin",
+ "text": {
+ "Mishnah Arakhin, Introduction": [
+ "כשהשלים לדבר בעניני הקדשות סדר דמי הערכין. שהם כמו כן קדש. והביא אחר בכורות ערכין. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל מעריכין. בנזיר ובנדרים הזכיר כנויים ושמא בערכין לא היו כינויים. והתוס' מתרצים בענין אחר אליבא טעמא דכינויי נדרים ונזיר שלא [להזכיר שם שמים שלא] הזכירו הר\"ב שם: \n",
+ "הכל. כתב הר\"ב לאתויי בן י\"ג שנים ויום אחד וכן הוא בפרש\"י ונראה שצ\"ל בן י\"ב ויום אחד. וכן הוא בתוס'. וכדתנן במ\"ו פ\"ה דנדה. והתם בגמ' דרשינן לה במופלא הסמוך לאיש. וה\"נ כתב הר\"ב ברפ\"י דנדרים ובפ\"ק דתרומות מ\"ב דבן י\"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין. ומ\"ש עוד הר\"ב והכל דקאי נמי על נערכין לאתויי מנוול ומוכה שחין כו'. דסד\"א כו' כל שישנו בדמים ישנו בערכין [כלומר כל אדם שישנו בדמים. תוס'] קמ\"ל נפשות כל דהו גמ'. ומ\"ש הר\"ב והכל דקאי על נודרים כו'. לאתויי פחות מבן חודש ותני והדר מפרש גמ'. וכתב רש\"י דהה\"נ דמצי למנקט טומטום ואנדרוגינוס חש\"ו ונכרי אלא חד מתרתי תלת נקט. ל\"א להכי נקט האי משום דפליגי רבנן ור\"מ בהאי פירקא [בגמ'] המעריך פחות מבן חדש רמ\"א נותן דמיו אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וגמר ואמר לשם דמים וחכ\"א לא אמר כלום ולהכי סתמה ברישא לאשמעינן ממשנה יתירה דאפי' לרבנן היכא דאמר דמיו עלי יש לו דמים ונותן דמיו. מפי מורינו. ע\"כ: \n",
+ "מעריכין ונערכין נודרין ונידרין. והערכין כולן והדמים הכל סתמן לבדק הבית ויפלו הכל ללשכה שהיתה במקדש מוכנת לקדשי בדק הבית. הרמב\"ם פ\"א מה\"ע: \n",
+ "כהנים ולוים. כתב הר\"ב כהנים אצטריכא ליה לאשמעינן דנערכין דסד\"א הואיל דכתיב והעמידו כו' קרא במעריך כתיב ולפיכך היה נ\"ל להגיה לאשמעינן דמעריכין אלא דבתתני' דתנן הגוסס לא נערך ילפינן לה מוהעמידו כדפי' הר\"ב שם לכך י\"ל דנקט לישנא דמתני' דלקמן: \n",
+ "נשים ועבדים. כתב הר\"ב והאשה משלמת כשתתאלמן כו' והעבד כשישתחרר. וכ\"כ רש\"י ומסיימי התוס' א\"נ כגון שנתנו להם ע\"מ שאין לרב או לבעל רשות בהן. ועמ\"ש במ\"ח פ' בתרא דנדרים: \n",
+ "ועבדים. אע\"ג דגבי מצות יש לו דין אשה. לפי ערך זכר הוא נערך דלא אשתמיט תנא דלימא אם היה נערך כאשה. תוס': \n",
+ "אבל לא נערכין. כתב הר\"ב זכר ונקבה אמורים בפרשת ערכין עד שיהא זכר ודאי כו' עמ\"ש בכיוצא בזה בריש פ\"ב דזבים: \n"
+ ],
+ [
+ "הנכרי רמ\"א נערך אבל לא מעריך. כתב הר\"ב תרי קראי כתיבי כו' איש כי יפליא ריבה כל איש כו'. שכן מצינו שריבה הכתוב בנערכין. ואע\"ג דאיש במעריך כתיב אם אינו ענין למעריך תנהו ענין לנערך. תוס': \n",
+ "רבי יהודה אומר מעריך. כתב הר\"ב והלכה כר\"י וכן כתב בפי' הרמב\"ם. ותמיהני דבמ\"ה פ\"ק דשקלים. תנן סתמא ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית. שכן מפורש ע\"י עזרא [ד'] לא לכם ולנו לבנות את בית ה' אלהינו. ובגמרא דהכא. אמרינן דהלכתא דר\"מ מסתברא. דכתיב לא לכם ולנו. ור\"י מאי עביד ליה בהאי קרא דלא לכם ולנו ומסקינן משום רפיון ידים הוא [שלא היו מתכוונים לטובה. אלא שיסמכו גם עליהם ויאחרו הבנין] דכתיב (שם) ויהי עם הארץ מרפין [צ\"ל מרפים] ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. ובנא\"י שבפירוש הרמב\"ם מצאתי שכתב והלכה כר\"מ. וכ\"כ בחבורו פ\"ה [צ\"ל פ\"א] מהל' ערכין [ה\"ו]. והראב\"ד השיגו דהא קי\"ל ר\"מ ור\"י. הלכה כר\"י. כלומר ומשום דאמרי' דהלכתא [דר\"מ] מסתברא. לא דחינן לכללא. והכ\"מ הליץ בעד הרמב\"ם. מדאמר רבא הלכתא דר\"מ מסתברא כו'. אהא סמכינן ולא אכללא דאין למדין מן הכללות בכה\"ג. ולי נראה דמשום ההוא סתמא דשקלים פסקינן כר\"מ. ועיין עוד לקמן: \n",
+ "זה וזה מודים שנודרים ונידרים. כתבו התוס' וצ\"ע. כיון דלר\"מ אין נכרים מתנדבים לבדק הבית. היכי תנן זה וזה מודים שנודרים. הא נכרים לא נדרי לבדק הבית לר\"מ. ודוחק לפרש דנודרים קאמר למזבח [וכדאשכחן במ\"ה פ\"ד דזבחים] דלכאורה מתניתין דומיא דערכין דמיירי לבדק הבית. ושמא הדר ביה רבא מהא דאמר דהלכתא כר\"מ מקרא דלא לכם ולנו. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בנא\"י שבפירושו וכן בחבורו כתב וז\"ל נכרי שיאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן הנכרי נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים. שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו'. ונאמר (נחמיה ב׳:כ׳) ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן יבדוק הנכרי על דעת מי נדר אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו ב\"ד במה שיראה להן. חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים. ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הגוסס. ידוע והוא שקול גרונו נשמע בשעת המיתה. הרמב\"ם. ונ\"ל שהוא מלשון מגיסה בקדירה דסוף פ\"ה דמכשירין שהליחה מתהפך בגרונו. כמו המגיס בקדירה שמהפך מה שבקדירה. וראיתי נדפס בגליון הש\"ע ח\"מ סי' רי\"א גוסס פי' המעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה שזה יקרה סמוך למיתה ע\"כ: \n",
+ "ולא נערך. לשון הר\"ב דכתיב והעמידו והעריכו והאי לאו בר העמדה והערכה הוא. ומשום דליתא בדמים ליכא למעוטי דהא אתרבו לעיל מנוול ומוכה שחין. תוס'. וא\"ת אי מוהעמידו למעוט אפי' חגר. כדאשכחן בספ\"ד דסוטה [בפי' הר\"ב] חגרת אינה שותה שנאמר (במדבר ה׳:י״ח) והעמיד אותה הכהן ואמאי לא ממעט אלא גוסס. וי\"ל מדרבי רחמנא בן חדש לערכין ש\"מ דאהעמדה ממש לא קפיד רחמנא. תוס' שם דף כ\"ז. ולעיל בפרקין דף ד' כתבו וצ\"ע דפשטיה דקרא גבו נודר. דכתיב בההוא קרא (ויקרא כ״ז:ח׳) ע\"פ אשר תשיג יד הנודר יעריכנו. וגוסס הוא נודר ומעריך. כדתנן במסכת שמחות. [*ומתניתין נמי הכי משמע מדלא תנן אלא לא נידר ולא נערך] ומנלן לומר מוהעמיד (בההוא קרא על פי) דכתיב גבי מעריך. לומר שלא יהא נערך. ע\"כ. והרמב\"ם לא כתב בחבורו דגוסס נודר ומעריך. וגם במסכת שמחות. לא ראיתי כן. אלא שמתחלת הגוסס הרי הוא כחי לכל דבר. לעולם זוקק ליבם ופוטר וכו'. ואולי דדיוקא דלעולם לאתויי נודר ומעריך: \n",
+ "והיוצא ליהרג. כתב הר\"ב שנגמר דינו בב\"ד של ישראל. וכה\"ג בפ\"ג דגיטין דף כ\"ט שמע מב\"ד של ישראל שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו. וכתבו התוס'. אע\"ג דאמר בסנהדרין [במשנה דרפ\"ו] שהיה אחד רוכב על סוס וסודרין בידו מצאו לו זכות היה הלה מניף בסודרין. מ\"מ לא שכיח ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. אבל יצא ליהרג ע\"פ מלכות כו'. דהיוצא ליהרג ע\"פ ב\"ד הוא ענין שאינו תלוי ברצונינו. אלא התורה ממיתה אותו. אבל אם יוצא ליהרג במצות המלך מעריך ונערך לד\"ה שלפעמים חוזר המלך מדבורו. הרמב\"ם: \n",
+ "ולא נערך. פירש הר\"ב דכתיב כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מי שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון. רש\"י: \n",
+ "[*רבי חנינא בן עקביא אומר נערך. וכתב הר\"ב דמוקי האי קרא דכל יחרם כו' לדרשא אחריתי. לכדתניא ר\"י בנו של ר\"י בן ברוקה אומר. לפי שמצינו למומתים בידי שמים שנותנים ממון ומתכפר להם. שנאמר (שמות כ״א:ל׳) אם כופר יושת עליו. יכול אף בידי אדם כן. ת\"ל (ויקרא כ\"ז) כל חרם לא יפדה. אין לי אלא מיתות חמורות וכו'. ת\"ל כל חרם. ולא פירש הר\"ב בדר\"ת לענין גוסס לפי שהוא מודה בגוסם וכ\"כ רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "ר' יוסי אומר וכו'. כתב הר\"ב ר\"י ות\"ק ל\"פ בנודר ומעריך ומקדיש כי פליגי באם הזיק כו'. גמרא. וכתבו התוס' ובאם הקדיש ל\"פ שמיד שהקדיש חל ההקדש. ולא דמיא למלוה. אבל יש להקשות אמאי ל\"פ באם נדר והעריך ושמא בנודר ומעריך יחול מיד. [*ומ\"ש הר\"ב מלוה הכתובה בתורה כו' עיין בזה מ\"ש במשנה ג' פ\"ח דבכורות. ומ\"ש אבל לאחר שתקנו כו' תמיהני מאי תקנה איכא הא קי\"ל לר\"מ ור\"י במ\"ג פ\"ח דבכורות דמלוה ע\"פ גובה מן היורשים. וא\"כ הל\"ל אבל האידנא קיומא לן הלכה כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וכבר ידעת שפסק הלכה כו'. ואולי שהר\"ב יסבור. דהא דאמר רב פפא בס\"פ גט פשוט גובה מהיורשים שלא תנעול דלת כו' דוקא. ודאמר בפרק קמא דקדושין דף י\"ג דטעמא דשיעבודא דאורייתא ההיא לענין קרבן וכתירון שתפסו התוספות (שם ד\"ה גובה) לעיקר. והיינו כמתניתין דספ\"ב דקנים. ע\"ש. ועי\"ל דאף לתירוץ קמא דהתוס' *)דההוא דפ\"ג פליגי אליבא דמ\"ד דאורייתא. והרא\"ש מסיק דה\"ק טעמא דאוקמא אדאורייתא ביורשים. משא\"כ בלקוחות שלא תנעול כו' אפ\"ה [דוקא] בקרקעות שירשו ולא במטלטלין. ועל המטלטלין היא תקנה מהגאונים. כמ\"ש הרמב\"ם ספי\"א מהלכות מלוה והטור ח\"מ סי' ק\"ז והואיל וכן שיש בקצת תקנה נקט הר\"ב הכל בלשון תקנה. אלא שזהו דוחק ועיין במ\"ב פ\"ה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ישבה על המשבר כו'. פירש\"י קודם שנגמר דינה וליתא דאיוצא ליהרג קאי וכל היוצא ליהרג לאחר גמר דין. והיינו טעמא דרישא דאין ממתינין משום עינוי הדין כלל. כדמשמע בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל\"ה) דליכא עינוי הדין אלא לאחר גמר דין. מדקאמר היכי ליעבד לדייניה במעלי דשבתא וליגמר דיניה בשבתא ולקטליה [בחד בשבת] נמצא אתה מענה את דינו [וכי] קאמר לגמור דיניה בחד בשבתא קאמר מינשו לטעמייהו. ולעינוי לא חיישינן. תוס': \n",
+ "האשה שנהרגה נהנין בשערה. כתב הר\"ב לאו שערה ממש קאמר כו' שנויי המת אסורים בהנאה. גמ'. ופירש\"י מת אסור בהנאה. דכתיב (במדבר כ׳:א׳) ותמת שם מרים וגמר שם שם מעגלה ערופה ע\"כ. וכיון שהמת אסור בהנאה כל נוייו מיתסרין נמי בהנאה. והא דתנן שנהרגה רבותא קמ\"ל. דגמר דינה אוסרתה קודם שתמות. אבל הרמב\"ם בסוף הלכות אבל. כתב המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו משמע מדבריו דשנהרגה דוקא אכן כבר השיגו הכ\"מ. ובב\"י טור י\"ד סי' שמ\"ט העתיק זה הלשון ע\"ש הסמ\"ג והשיגו. ועמ\"ש לקמן עוד בהא דנהרגה. \n",
+ "בהמה שנהרגה אסורה בהנאה. כדקי\"ל ובעל השור נקי כאדם שאומר לחבירו יצא פלוני נקי מנכסיו. ואין לו בהן הנייה של כלום. רש\"י: \n",
+ "אסורה בהנאה. לשון הר\"ב אפי' שערה. ותימה מאי אפי' דהא באשה נמי שערה מיתסר. אבל הר\"ב הטעתו עינו. שראה כך בפירש\"י בגמ' בסוף הפרק. ולא השגיח שרש\"י פי' זה על הא דתניא האשה *)שמתה נהנין בשערה. בהמה שנהרגה אסורה בהנאה ומה הפרש בין זה לזה. זו מיתתה אוסרתה. וזו גמר דינה אוסרתה. ולברייתא זו נהנין בשערה היינו שערה ממש. לפי שאין גמר דינה אוסרתה. ואהא פירש רש\"י בהמה שנהרגה אסורה בהנאה אפילו שערה. איברא דרב נחמן בר יצחק מפרש למתני' נמי כהך ברייתא ודנהנין בשערה שערה ממש. אבל הר\"ב לא פי' כן אלא כדרבא דמוקים לה בפאה נכרית אבל שערה גופא אסורה. לדידיה ודאי דלא שייך לפרש אפי' שערה. ואף הרמב\"ם מפרש כדרבא. ולא סיים בבהמה אפילו שערה. ומ\"מ אני תמיה שפירש כדרבא ולא כדרב נחמן בר יצחק דהא קשיא ליה לרב נחמן בר יצחק אדרבא והא דומיא דבהמה קתני מה התם גופיה אף ה\"נ גופיה. [*והטור י\"ד סי' שמ\"ט כתב כדרב נחמן בר יצחק. דמחלק בין מחיים דהיינו בין גמר דין עד שתהרג דנהנין ולאחר מיתה לא ומתוקמא מתניתין כברייתא דלעיל. אבל כשלמדתי ב\"ק כשחברתי מהדורא בתרא על ספרי ספר מעדני מלך דאדכתב הרא\"ש שם סימן י\"א דפחת נבלה איכא בכופר ושלשים דעבד. העליתי מפירש\"י והסוגיא דהכא דלא כהטור. אלא לר\"נ בר יצחק בכל אשה שמתה בין מעצמה בין מהריגה שערה מותר בהנאה. וכן ראיתי עוד להרמב\"ם בסוף פי\"ב מהלכות סנהדרון שסתם וכתב כל אשה שתיהרג מותר ליהנות משערה. ולא חילק בין מחיים לאחר שתמות והוא עקר. ואזדא לה מ\"ש הכ\"מ על הרמב\"ם דאינו יודע מנין לו. ומן התימה לפי דרכו שלא כתב כלום על מ\"ש בהלכות סנהדרין סתם מותר ולא פי' אי בפאה מאחרת כרבא אי מחיים כר\"נ. והארכתי עוד שם בספרי הנזכר. אך עתה מצאתי בתשובת הרשב\"א סימן ש\"ל שהשיג על הרמב\"ם ואמר שמה שסמך על זו הברייתא אינו סמך. דמיירי נמי בגוזזה קודם מיתה. דבגמ' סתמא פריך דהא שער מת אסור בהנאה. ורב נחמן בר יצחק אילו אהא פליג הל\"ל לא דשער המת מותר. ועיין עוד שם]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נתן סלע והעשיר. לשון הר\"ב בן כ' שערכו נ' והיה עני ונתן סלע כו'. וכן לקמן היו בידיו ה' סלעים כתב עני בן כ' שהעריך עצמו. וכל זה לשון רש\"י וכ\"כ בריש פרק ד' והכי אשכחן במתני' גופה ריש פ\"ה דאסברה לה אהעריך עצמו. ולאו דוקא דהוא הדין העריך לאחר אלא חדא מתרתי נקט: \n",
+ "פחות. מסלע והעשיר. לאו דוקא פחות מסלע אלא אפילו נתן כל הערך חוץ מסלע אחד מגלגלין עליו את הכל כ\"כ התוס'. ונראה בעיני דמתני' נקטה פחות מסלע משום [*דרבי מאיר דלא משכחת לה לדידיה. אלא בפחות מסלע] והשתא אתי שפיר טפי דתני תו אין בערכין כו' למסתם כרבנן דהואיל ונסיב לרישא אליבא דרבי מאיר אטו אי לא הדר וסתים כרבנן. מי לא פסקינן כחכמים: \n",
+ "אין בערכין פחות מסלע כו'. הא תו למה לי [הא] קמ\"ל פתוח מסלע הוא דליכא. הא יתר על סלע איכא [אע\"ג דליכא חמשים סלעים דאם היו בידו ה' סלעים נותן כולם דהיינו יותר על סלע ופתות מחמשים] יתר על חמשים הוא דליכא. הא פחות מחמשים הוא דאיכא [כדאמרן] וסתמא כרבנן. גמ'. \n",
+ "אין פתח בטועה פחות משבעה. ולא יותר על י\"ז. פי' הר\"ב טועה היום. ואינה יודעת אם בימי נדותה עומדת או באותן י\"א יום של ימי זוב וכו'. כיצד טועה שאמרה יום א' טמא ראיתי היום כו'. פתחה י\"ז כו'. וצריכא ז' נקיים וקרבן. פירוש עולה באה על תנאי והחטאת אינה נאכל. כדתנן בקמא מכריתות. ואם אמרה שני ימים ראיתי. נאמר פתחה ג\"כ י\"ז לפו שאנו אומרים אפשר שאלו הב' ימים יום א' מהן קודם עת נדתה ויום א' מתחלת עת נדתה ונשארו מן התקופה [שיש בין תחלת נדה לתחלת נדה] עד כאן י\"ז ימים. וכן אם אמרה ג' ימים ראיתי נאמר אפשר ששני ימים מהן קודם עת נדה ויום א' מהתחלת ז' ימי נדה נשארו מן התקופה י\"ז יום הרי היא ג\"כ פתחה י\"ז אלא שהיא ספק זבה לפי שראתה ג' ימים על הסדר. ואינה יודעת עת נדתה. ואפשר שאלו הג' ימים בלא עת נדתה הם. ואם אמרה ארבעה ימים ראיתי נאמר בה ג\"כ שהיא ספק זבה וקרבנה אינו נאכל. לפי שאפשר שיהיו אלו הארבעה ימים שנים קודם לעת נדתה ושנים מימי נדתה ולא תהא זבה. וכשאע משערין הספק הזה יהיה פתחה ט\"ז יום. לפי שאם נאמר ששני ימים מאלו הד'. מתחלת עת נדתה ישארו [עם] הי\"א ימים שהיא תקופה קטנה [ה' ימים שהם עם הי\"א] ט\"ז יום. ואם אמרה ה' ימים ראיתי על הדרך הזה בעצמו נאמר ג' מאלו הה' מתחלת עת נדתה וישארו מן התקופה ט\"ו. וכן אמר בברייתא ה' ימים ראיתי פתחה ט\"ו. והיא ג\"כ ספק זבה ולא יסור דבר מהיות כן כל זמן שמוסיף זמן ראיית הדס יום יתסר מזמן הפתח יום והיא בכל זה ספק זבה. עד שתאמר י\"א יום ראיתי פתחה ט' והיא ג\"כ ספק זבה לפי שנאמר [ב' ימים] מאלו [הן מסוף] הי\"א יום קודם עת נדתה. וז' של נדה. וב' ימים שארית הי\"א שראתה פתחה ט'. ואם אמרה י\"ב ימים ראיתי דם פתחה ח'. והיא זבה ודאית. לפי שאם תאמר ששני ימים מזמן ראיית הדם קודם עת נדתה. ושבעה של נדה. ושלשה אחר זמן הנדה. הרי היא זבה. לפי שכבר ראתה שלשה ימים רצופין אחר זמן הנדות [ואם נאמר] שאלו הי\"ב יום שראתה בכולן הדם. אפשר שיהא מכללם ג' ימים קודם עת נדתה. וז' של נדה ושנים אחר הנדה. הרי היא ג\"כ: זבה. לפי שכבר קדמה זיבות לנדות. וכן אם ראתה הדם י\"ג יום. פתחה ז'. לפי ההיקש הזה בעצמו ע\"מ שיהיו מן הי\"ג יום ב' ימים קודם הנדה והי\"א [שבעה של נדה וד' אחר זמן הנדה ויהיו] הנשארים מכל התקופה ז' ימים. וזהו ג\"כ זבה ודאית. כמו שבארנו במה שלפניה. ולפי ענין זה נכתב בברייתא כפי מה שתיקן הגמ'. כל הזבות הטועות מביאות קרבן. ואינו נאכל. חוץ מפתח ז' ומפתח ת' שמביאין קרבן ונאכל. לפי ששתיהן זבות ודאית. כמו שפירשנו. ולפיכך תאכל החטאת. וזה שאמרנו פתחה י\"ז או פחות מי\"ז. אין הכוונה שתהא כל הזמן הזה אסורה על בעלה אלא הענין שזכרנו שאחר אותו הזמן תקבע לה ווסת לנדתה: והוא הפחות שאפשר כמו שבארנו. ואין הפרש בין מי שראתה דם י\"ג ימים והיא טועה כמו שבארע תחלה. ובין מי שראתה דם זמן אחר שאין לה פחות מפתח ז'. לפי שהיא זבה ודאית. כמו שבארנו וצריכה לספור ז' נקיים. ולפיכך נמצא שא\"א לה למעט לשום התחלת זמן הנדות אלא אחר ז' ימי הספירה. הרמב\"ם: \n",
+ "[*אין בנגעים פחות משבוע אחד. כתב הר\"ב דיש בנגעי אדם כו'. עיין בספ\"ג דמסכת נגעים]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא נראה יתר על שמנה. פירש הר\"ב שחדשה של לבנה כ\"ט יום וחצי ושתי ידות שעה. וע\"ג חלקים. שכל חלק א' מתתר\"ף לשעה. והשתי ידות הם ב' שלישים. והכי איתא בברייתא פ\"ב דר\"ה דף כ\"ה. והטעם שעשו חלקי השעה לתתר\"ף. כתב הרמב\"ם בפ\"ו מה' קדוש החדש. לפי שענין זה יש בו חצי. והוא תק\"מ. ורביע והוא ר\"ע. ושמינית והוא קל\"ה. ושליש והוא ש\"ס. ושתות והיא ק\"פ. ותשיעית והוא ק\"ך. וחומש והוא רי\"ו. ועשור והוא ק\"ח. וחצי עשור והוא נ\"ד. ורביע עשור והוא כ\"ז. [ע\"כ]. ונוכל לשמש בהם בכל אלו המנינים כשנצטרך לכל מנין ומנין מהם. ומ\"ש הר\"ב לב' חדשים נ\"ט ימים חדש א' מכ\"ט וחדש א' מל' יום לפי שא\"א לומר שר\"ח יהיה במקצת היום עד שיהיה מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מהבא. שנאמר (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחדש. ואין אתה מחשב שעות. הרמב\"ם ריש פ\"ח מה' קידוש החדש. ומ\"ש הר\"ב מפני יתירות הב' ידות כו' צריכים פעמים לעשות ח' מלאים וד' חסרים. פעמים ח' חסרים וארבע מלאים. לפי שלא יתקבצו היתירות שיהיו בשיווי משלימים ב' מלאים. ולפיכך לשנה הבאה יחסרו: \n",
+ "ולא יתר על י\"א. פי' הר\"ב אם חלו ב' י\"ט של ר\"ה להיות בה' כו' עיין בפירושו ספי\"א דמנחות: \n",
+ "ולא יתר על י\"ב. פירש הר\"ב אם חלו ב' י\"ט של ר\"ה אחר אותה שבת. ועמ\"ש סוף פט\"ו דשבת ובמשנה ז' פי\"א דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא מוסיפין על ששה. עמ\"ש בשם התוספות והרמב\"ם במשנה ה': \n",
+ "ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה כו'. שבאלו הימים גומרין את ההלל לפי שחלוקין בקרבנותיהן משא\"כ ימי הפסח. ובשבת לא משום דלא אקרי מועד. ור\"ח דאקרי מועד כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות. לא אקדיש בעשיית מלאכה דכתיב (ישעיהו ל׳:כ״ט) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. לילה המקודש לחג טעון שירה ושאין מקודש לחג אין טעון שירה. ר\"ה וי\"כ דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה. אפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה. וחנוכה שאני דאע\"ג דלא הכי ולא הכי. אומרין משום ניסא [אבל אין בו חליל לפי שאין בו קרבן מיוחד ליומו. נ\"ל] ופורים איכא דאמרי מכיון שנכנסו לארץ אין אומרין שירה על נס שבח\"ל וא\"ד כיון שגלו חזרו להתירן וקרייתה [קריית המגילה] זו היא הלילא. וקביעות ההלל כתבתי במשנה ז' פ\"ה דפסחים. ומ\"ש הר\"ב דחליל שמכה לפני מזבח על הקרבן דוחה שבת דהא א\"א לח' ימי החג בלא שבת. ובגמ' מפקינן מכמה מקראות דקרבן טעון שירה. וחדא מינייהו ושרת. שכתב הר\"ב במשנה דלקמן. ואפי' למ\"ד אין שירה אלא בפה. והכי משמע הלכתא במתני' דלקמן וכן כתבתי להרמב\"ם במשנה י\"ג פרק בתרא דערובין. אפ\"ה דוחה משום דלית בהו אלא משום שבות דאין מטפחין ואין מרקדין דתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה ואין שבות במקדש כמ\"ש שם בערובין. והתוס' דף י\"א כתבו דמתנו' דהכא ודלקמן כתנאי. דדהכא כר\"י בר יהודה דס\"ל עיקר שירה בכלי. ושוב מצאתי בתוס' פ' החליל (סוכה דף נ\"א) שכתבו תימה דמסקי. דעיקר שירה בפה ותנן החליל מכה בח' ימי החג וא\"א בלא שבת. וי\"ל דטעמא משום דאין שבות במקדש. ובירושלמי פריך ומשני ההיא ר' יוסי בר יהודה היא דס\"ל עיקר שירה בכלי. ע\"כ. ולירושלמי יש לומר דשבות זה אסרו אף במקדש כדאשכחן בשאר שבות. כמ\"ש בפרק בתרא דערובין משנה י\"ב. ומ\"ש [הר\"ב] דחליל של בית השואבה לא היה דוחה כו'. טעמא פרישית בריש פרק החליל. ומ\"ש דבשאר ימים היו מהללים בצלצל וכנורות. לשון רש\"י היו נבלים וצלצל וכנורות. ומ\"ש והשיר היה. השיר שהלוים היו אומרים כו'. דתנן בסוף מסכת תמיד: \n",
+ "אבוב. כתב הר\"ב בגמ' מוכח דתליל גופיה קרו אבוב. ואמאי קרו ליה חליל דחלי קליה פירש\"י מתוק קולו לשמוע: \n",
+ "מחליק. לשון הר\"ב חלוק היינו סיום השמעת קול הנעימה. ולשון רש\"י חלוק היינו סיום. שמחלק בין נעימה לנעימה. \n"
+ ],
+ [
+ "לוים היו. פירש הר\"ב סבר מעלין מן הדוכן למעשרות. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דלא בעי מיוחסים. משום דלא ס\"ל דמעלין [מדוכן] אף ליוחסין. אבל בגמרא [דף י\"א] מ\"ד לוים היו קסבר מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשרות. ועמ\"ש במשנה ו'. ומ\"ש הר\"ב בשיר שבפה. כ\"ע מודו דאין אומרים שיר בפה על הקרבן אלא לוים דכתיב גבי לוי ושרת בשם ה' כו' פשטיה דקרא בכהן מדבר כדמוכחי קראי וכמ\"ש רש\"י בפי' החומש והיינו נמי דפרכינן בגמ' ואימא נשיאות כפים ומשני מדכתיב (דברים י׳:ח׳) לשרתו ולברך בשמו מכלל דברכת כהנים לאו שירות הוא [*ופי' דוכן כתבו הר\"ב במשנה ו': ",
+ "ומאמאוס. פירש הר\"ב שם מקום. וכן פירש\"י. ואע\"פ שגורס בעי\"ן בשאר ספרים הגי' כמו שלפנינו וכן נמצא שם מקום במס' כריתות פ\"ג משנה ז' ושם ג\"כ חילופי גרסאות ומ\"ה לא פי' שהוא ג\"כ שם משפחה ושתיבת בית משמש גם לאחריה: ",
+ "משיאין לכהונה. והר\"ב העתיק ומשיאין. וכן העתיק רש\"י. אבל דקדקתי בכמה נוסחאות. ולא מצאתי כן]. "
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים. פירש הר\"ב האי תנא סבר דכבשים של תמידים טעונים בקור ממום ד' ימים קודם שחיטתן דומיא דפסח מצרים כו'. את הפסח במועדו וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה דהאי קרא בפרשת בהעלותך בפסח מדבר כתיב. ובמשנה ה' פ\"ט דפסחים תנן מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו מבעשור. ואין נראה שיהא פסח מדבר בכלל פסח מצרים. ובגמ'. תניא בן בג בג אומר מנין לתמיד שטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ת\"ל תשמרו להקריב לי במועדו. ולהלן הוא אומר (שמות י״ב:ו׳) והיה לכם למשמרת עד י\"ד יום כו' יליף שמירה שמירה. [*ואע\"ג דהא דבן בג בג. איתא נמי בפסחים שם דף צ\"ו. ומסיים שם רש\"י. על הא דבן בג בג דקיימא אתמידין [דלדורות]. דה\"ה ודאי לפסח דורות. אכתי קשיא כנפי לאיי היאך למד תמידין מפסח מדבר. שאין נראה שיהיו אלו בכלל פסח דורות ופסח דורות עצמו לא נלמוד אלא מתמידין אמנם התם בפסחים מה שפירש\"י כן דפסח דורות ילפינן מתמידין. לא פירש כן אלא לפי המקשן שלא הקשה אלא מתמידין דלא נוכל לומר הזה דממעט ואי לאו דה\"ה לפסח דורות. א\"כ לא הוה מקשה מידי דהא המיעוט נוקמה לפסח דורות. אבל לפי התרצן למדע לפסח דורות מדכתיב (שם י\"ג) ועבדת את העבודה [הזאת] בחדש הזה שיהיו כל העבודות תדש זה כזה. וכמו שהעתקתיו במסכת פסחים שם [ד\"ה מקחו] בס\"ד. ולפי זה שפסח דורות נלמד מפסוק דועבדת את העבודה הזאת וגו'. שפיר מלתא ללמוד תמידין מפסח מדבר שהוא בכלל פסח דורות אך קשה דברייתא דבן בג בג לא למדה כן אלא למדה תמידין מפסח מצרים. וכן הוא בסוגיא דהכא ודפסחים שם. אבל מדכתב הרמב\"ם בפירושו דמשנתינו אתיא כבן בג בג ומפרש דיליף מבמועדו במועדו. מוכח שכך גרס בברייתא דבן בג בג. ואחריו נמשך הר\"ב ז\"ל]: \n",
+ "כדי לשבת ולשני י\"ט של ר\"ה. פירש הר\"ב דכי היכי דמקלעי שבת ושני י\"ט של ר\"ה בהדי הדדי. היה צריך להקדים ולבקר ההוא דשלישי בשבת. עמ\"ש ספט\"ו דשבת ובמשנה ז' פי\"א דמנחות: \n",
+ "אין פוחתין משתי חצוצרות. לא אתפרש טעמא ואפשר דותקעתם בחצוצרות תרתי במשמע. א\"נ דומיא דשל משה דכתיב (במדבר י׳:ב׳) עשה לך שתי חצוצרות: \n",
+ "ומוסיפין עד לעולם. כתב הר\"ב בגמרא מפרש עד ק\"ך שנאמר ועמהם הכהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות. דכיון דאשכחן בקרא שחפשו אחרי ק\"ך כהנים לתקוע בחצוצרות ולא יותר. ש\"מ דעד ק\"ך. הוי הדור מצוה. וא\"צ לחפש יותר אחר כהנים. א\"נ [דהא פשיטא] דאין מוסיפין (יותר) [עד עולם]. שאם יוסיפו יותר עירבוב קלא. תוס'. והרמב\"ם כתב במשנה דלקמן. שהחצוצרות אין מוסיפין יותר על ק\"ך וזולתן מן החצוצרות שאמרו עד לעולם אין להם קצב: \n",
+ "אין פוחתין מט' כנורות. לא אתפרש טעמא. רש\"י. \n",
+ "והצלצל. עי' בפי' הר\"ב [*בפ\"ז דתמיד משנה ג' וכן] ברפ\"ה דשקלים [*ומ\"ש הר\"ב שהן שתי חתיכות שמכין כו'. כ\"כ רש\"י. וגם בשרשים להרד\"ק ערך צלל ראיתי שכתב כן. וספר נדפס במנטובה נקרא שלטי הגבורים. כתב שם בפ\"ו שאין ר\"ל ההקשה ההמונית. כשיקישו עמי הארץ חתיכה נחשת על חתיכה כמוה בלי למוד מלאכותי. אבל היא כמו החצוצרות של נחשת הנחלקת לשתים שיתקעו בה בפה. וגם במשמוש ידים בהולכה והובאה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. של חלק האחד ממנה. על האחר. ע\"כ. וחצוצרות כזה מפורסמת ונקראת בלשון אשכנז באזרא\"ן]: \n"
+ ],
+ [
+ "איין פוחתין מי\"ב לוים. ל' הר\"ב תשע לט' כנורות. ושנים לשני נבלים וא' לצלצל. אבל חצוצרות כהנים היו מחצצרים כדמוכח קרא דלעיל. והכי תנן במ\"ג פרק בתרא דתמיד. ומיהו קשיא לי למ\"ד עיקר שירה בפה והכי קי\"ל. כמ\"ש לעיל. הני י\"ב לוים כנגד מי. ולשון הרמב\"ם [בפי']. אלו הי\"ב לוים כנגד ט' כנורים וכו'. ועוד פירש בדראב\"י דאין עולין מן המנין. אותן שאומרים שיר על הכלים ולא בפה. אינן עולין ממנין י\"ב לוים. ועמ\"ש לקמן בדבור אין עולין כו'. ובגמ' הני כנגד מי אמר רב פפא כנגד ע' כנורות כו' שנאמר (ד\"ה יז' כ\"ה) הוא ואחיו ובניו י\"ב ושם כתוב כל אלה על ידי אביהם בשיר בית ה' במצלתים נבלים וכנורות. ויתכן לומר שהיו אומרים בפה ומנגנים ג\"כ בכלי שיר. והכי משמע דכתיב בתחלת הפרשה הנבאים בכנורות בנבלים ובמצלתים. ולישנא דנבאים בפה משמע וזו סיוע לר' חנינא בן אנטיגנוס דמתני' ד'. ואינך תנאי סברי דאע\"פ שכך היה לא לעכב נבחרו הם דוקא. \n",
+ "הדוכן. פירש הר\"ב אצטבא כו'. עיין ספ\"ב דמדות: \n",
+ "אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. גמ' דאמר קרא (עזרא ג׳:ט׳) ויעמד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו וגו'. פי' התוס' דסיפיה דקרא בניהם ואחיהם הלוים בניהם ל\"ל והלא הזכיר [בכל] א' בניו אלא ש\"מ דלהכי כתביה דהוה מיותר ומשמע קטנים: \n",
+ "אין עולים למנין. פירש הר\"ב למנין הלוים הצריכים לדוכן. וכן לשון רש\"י ומהכא נמי מוכרח דהא דפי' הר\"ב לעיל י\"ב לוים לכנורות כו' דלא פירש כן. אלא כלומר כנגד ולא שהיו מנגנים בכלים ולא בפה דאל\"כ מאי קאמר ראב\"י שאין עולין למנין. הא ת\"ק כבר אמר כן שהקטנים לא היו אומרים בכלי. וא\"כ אינם ממנין אלו האומרים בכלי ועיין לעיל כתבתי ל' הרמב\"ם שמפרש הא דאין עולין בענין אחר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "את הנאה שבישראל. אפי' תימא ר\"מ דמתני' ב' פ\"ק דאמר הנכרי נערך. והא דאתני שבישראל מלתא אגב אורחיה קמ\"ל כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיאמר כמה נאה עובד כוכבים זה. ולא קתני הכעור שבעובדי כוכבים דבתרי אומות לא קמיירי וגדולה שבכהנים וקטנה שבישראל דבמשנה ד' חד אומה הוא. אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי ואב\"א איידי דקא בעי למתני סיפא שדה אחוזה דבישראל הוא דמשכחת לה בעובד כוכבים לא משכחת לה דלאו בני אחוזה נינהו. מש\"ה קתני לה בישראל גמ': \n",
+ "נותן את שוויו. עיין במ\"ב פ\"ה. \n"
+ ],
+ [
+ "בזרע חומר שעורים כו'. ומ\"ש הר\"ב מגרע סלע ופונדיון לשנה. כמפורש רפ\"ז. וכן מפורש שם באיזה זריעה שמשערין: \n",
+ "מה בין שדה אחוזה לשדה מקנה אלא כו'. עמ\"ש בספ\"ק דב\"ק: \n",
+ "אלא שבשדה אחוזה נותן חומש כו'. וה\"ה דהמ\"ל חלוק אחר בין שדה אחוזה לשדה מקנה. שבשדה אחוזה אם הקדישו וגואלו אחר מתחלק לכהנים ביובל. ובשדה מקנה אם הקדישו וגואלו אחר חוזר לבעלים ביובל. ולא נחת לפרושי אלא חלוק דשייך כשהוא עצמו פודהו. תוס'. \n"
+ ],
+ [
+ "[*ינותן דמי שווייו. מ\"ש הר\"ב נותן דמי ניזק. ע' במ\"ש במ\"ב פ\"ה בד\"ה שאין כו']: \n",
+ "חבל בזה ובזה משלם נזק שלם. אפי' תימא ר\"ע דמתני' ח' פ\"ג דב\"ק. דאמר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. והא דתנן בשור המועד משום המית עבד כו' דלא משכחת בתם. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "והבשת ופגם. דא\"ק (דברים כ״ב:כ״ט) ונתן האיש השוכב עמה וגו' הנאת שכיבה נ' מכלל דאיכא מלתא אחריתא ומאי ניהו בשת ופגם. גמ': \n",
+ "והפגם. פי' הר\"ב שמין כו' עיין בזה במ\"ז פ\"ג דכתובות וז\"ל רש\"י [סד\"ה תחת]. פגם היינו נזק ששוה פחות מבתחלה. ע\"כ: \n",
+ "הכל לפי המבייש והמתבייש. אבושת קאי ולא קתני בשת ופגם אלא לומר דנ' כסף לאו לכולי מלתא נינהו. ומ\"ש הר\"ב אדם נקלה וכו'. עיין ג\"כ בכתובות שם. וצ\"ע דאמאי מפרש דין הבשת ולא דין הפגם: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. גמ'. ממאי [דמשום לשון הרע בלבד קא יהיב לה] דלמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב (שם) ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה וגו'. אמר קרא כי הוציא שם רע. על שם רע שהוציא: \n",
+ "אלא על לשון הרע. והוא מה שנאמר (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ. הרמב\"ם: \n",
+ "זה עשר פעמים. לשון הר\"ב דמשמע על זה נתחתם גז\"ד. ולאו משום צרוף דאחריני. רש\"י. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והשנים בנידר והערכין בנערך. תימה אמאי לא ערבינהו בהדי הדדי. וליתני השנים והערכים בנערך. ועוד תימה אמאי לא תנא זכר נותן ערך נקבה ולא אצטריך לקמן לומר הנערכין [צ\"ל והערכין] בנערך וכו'. תוס'. והערך בזמן הערך. פי' הר\"ב שאם העריך עצמו. עמ\"ש ברפ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אם היה מצורע עני מביא קרבן עני. גמ'. ואע\"ג דמדירו עשיר. ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא. א\"ר יצחק כשהיה מדירו עני. ודלמא עליה דידיה חס רחמנא אמדירו לא דהכתיב הוא אמר רב אדא בר אהבה ואין ידו משגת לרבות את הנודר. אבל מדירו עשיר הכי נמי דמייתי בעשירות א\"כ מאי אבל בקרבנות אינו כן [הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר] אאידך מלתא אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר. ואע\"ג דמדירו עני. דהכתיב הוא [הוא חס רחמנא עליה ולא על מדירו] וכך העתיק הרמב\"ם בסוף הלכות מחוסרי כפרה. ופרכינן ולרבי דאמר אף בערכין כן. לא צריך קרא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. הוא למעוטי מאי. למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ונ\"ל דה\"פ. ולר' דאמר אף בערכין כן. כלומר השתא דר' שאמר אף בערכין כן. ולא דרבנן פליגי אדרבי כדפירש\"י ותוס' אלא כדכתב הרמב\"ם בפירושו שאין מחלוקת בין רבי לחכמים. וכן בחבורו פ\"ג מהלכות ערכין העתיק דברי רבי והראב\"ד השיגו דחכמים חולקים. והכ\"מ הניחו בצ\"ע. ולי נראה שע\"פ מה שכתבתי אין כאן השגה. ואומר אני. דאף הראב\"ד לא אשתמטתיה הך פירושא. אלא דבסוגיא דלקמן אדרבי יהודה אומר עני והעשיר כו' גרסינן. ואלא הוא ל\"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ומהא ודאי משמע דרבנן פליגי אדרבי. ובזה י\"ל דהרמב\"ם לא גרס לה כלל: \n",
+ "והעשיר. פירש הר\"ב קודם נתינה. ונ\"ל דר\"ל קודם שיערכנו הכהן. דהא קרא דאשר תשיג דילפינן מיניה. יעריכנו כתיב ביה וכן בברייתא לקמן [דף י\"ח] גבי דמים דתני שעת נתינה פירש\"י היינו שעה שהוא בא לב\"ד. ע\"כ. ובערכין ביאתו לכהן במקום ביאתו לב\"ד בדמים הוא. ועיין בל' הר\"ב פרק דלקמן מ\"ב: \n",
+ "נותן ערך עשיר. שלוקחין ממנו מה שידו משגת וישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. הרמב\"ם פ\"ב מה\"ע: \n",
+ "רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר כו'. כתב הר\"ב דכתיב ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. כתבו התוס' קשיא לרבי מאי דרשי רבנן בהוא דהכא [כלומר דהא לעיל דרשינן הוא דואם דל הוא.] ושמא יש דרשה בשום מקום מהוא דהכא ודרשי ליה ע\"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן ליה בפ\"ו מ\"ג. כמ\"ש שם הר\"ב. ובגמרא. אלא מעתה והוא עד. עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו. והא *)[תנן] [במ\"ד פ\"ג דסנהדרין]. היה קרוב ונתרחק. הרי זה כשר. ר\"י אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. ומיהו בשאין בנים לבתו מודה ר\"י משום דבראייה והגדה תלה רחמנא. כמ\"ש שם. [אלא והוא] מבעי ליה לכדתניא ראה סיעה של בני אדם עומדים ועדיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתעידוני יכול יהו חייבין. ת\"ל והוא עד והרי לא ייחד עידיו יכול אפי' אמר כל מי ת\"ל והוא עד. והרי ייחד עידיו: \n"
+ ],
+ [
+ "ספינתו בים. פירש הר\"ב מושכרת לאחרים כו'. ומשום שכרה לאו עשיר הוא. דאין שכירות משתלמת אלא בסיפה. וילפינן ליה מקרא כדפי' הר\"ב משנה י\"א פ\"ט דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב. דהאי תנא סבר כמ\"ד לקמן. במשנה ג' פ\"ו. ועיין שם: \n"
+ ],
+ [
+ "נותן כזמן הערך. פי' הר\"ב דכתיב כערכך יקום. תמיהה לי דהאי קרא לא בערך נפשות כתיב אלא בערך מקדיש שדה אחוזתו. ובשדה אחוזה אין דין השגת יד. אלא גרעון כסף. כפי השנים שעברו משנת היובל. ונ\"ל דלהכי דרשינן לקרא לענין ערך נפשות. משום דכערכך יקום כוליה מיותר הוא. דלא הל\"ל אלא אם משנת היובל יקדיש שדהו. והוא מושב לשלמעלה הימנו זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף שזהו אם משנת היובל יקדיש. ואם אחר היובל יקדיש וגו'. ולמאי אצטריך למכתב כערכך יקום. אלא אם אינו ענין למקדיש שדה אחיזתו דלא אצטריך כלל. תנהו ענין למעריך נפשות: \n",
+ "בין להקל בין להחמיר. כלומר השנים האמורים בענין כולם כלמטה הימנו בין להקל בין להחמיר ששנת חמש ועשרים להקל ושנת ששים להחמיר. אבל לא קאי על הנלמדים בלבד. דבהו אין חלוקת להחמיר: \n",
+ "רבי אליעזר אומר עד שיהיו יתרות על השנים חדש ויום אחד. פירש הר\"ב דיליף ג\"ש למעלה למעלה מבכור כו'. ונאמר בבכור אדם ופדויו מבן חדש ומעלה. הכי איתא בגמרא. וכתבו התוס' וחפשנו אחר מקרא זה. ולא מצאנוהו כי אם ופדויו מבן חדש תפדה [בפ' קרח] ושמא דריש הכי מדכתיב פדויו מבן חדש. דמשמע מבן חדש ומעלה. מדלא כתיב בן חדש. ע\"כ. והכ\"מ בריש ה' ערכין. כתב על זה. אבל רש\"י נראה דלא הוה גריס ופדויו שכתב וז\"ל. ונאמר להלן גבי לוים חדש ומעלה מה להלן חדש ויום אחד כדכתיב מבן חדש ומעלה דכבר נכנס בחדש האחר. אף כאן חדש ויום אחד. עכ\"ל. וטעמו מדכתיב בפ' במדבר גבי לוים (במדבר ג׳:ט״ו) מבן חדש ומעלה תפקדם. עכ\"ל הכ\"מ. ומ\"ש הר\"ב אף כאן עד שיוסיף על ששים חדש ויום אחד. ובגמרא ואימא כי התס מה התם חד יומא אף הכא חד יומא א\"כ ג\"ש מאי אהני. פירש\"י. בלא ג\"ש ידענא דחד יומא בעינן דהא ומעלה כתיב. ע\"כ. ומשמע ודאי דסברא זו דומעלה חד יומא משמע. היא סברא פשוטה ולכ\"ע. דאי אמרת דרבנן לא מודו ליכא למימר ג\"ש מאי אהני ליה. אלא ודאי דלכ\"ע יום אחד למידין ממשמעותה דומעלה דגבי ששים. ותו למדין כולהו שנים מהדדי בג\"ש דשנה שנה. והיינו טעמא דהרמב\"ם שפוסק [פ\"א מה\"ע] כרבנן ומצריך יום א'. וא\"צ לדחוקים שנדחק בהם הכ\"מ. להא דמצריך אף לרבנן יום א' על שלשים במעריך בן חדש [*ועיין בפ\"ה דנדה משנה ד']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מרפיקו. פירש הר\"ב קוד\"ו בלע\"ז כך הוא ברמב\"ם ובתוס'. וכ\"ה לשון הר\"ב בספ\"ק דאהלות. [*ונקרא בלשון אשכנז עלינבוגי\"ן. ועיין פרק עשירי דשבת מ\"ג]: \n",
+ "ושוקל בשר חמור כו'. פירש הר\"ב שמשקל בשר חמור כמשקל בשר אדם. ואע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. שנאמר (יחזקאל כ\"ג) אשר בשר חמורים בשרם. בברייתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב ויהא באותו בשר כו' כפי מה שיש ביד כו' ונותן לתוכה עד שתחזור ותתמלא וכו'. ושוקל הבשר כו' פירוש לפירושו שמתחלה אומדין לקח כשעור היד וכדמהדר ליה ר' יהודה לרבי יוסי כמ\"ש לקמן וממלאין בו החבית דשמא לא כיוונו האומד ויצטרך להוסיף או לגרוע. ולפיכך שוקלין אחר כך כשכבר נתמלא החבית ממה שהיה חסר ע\"י היד. שעכשיו אנו יודעים שלקחנו השיעור בשוה. וכן פירש הרמב\"ם שיטול בשר ועצמות כו' ויתן לתוך החבית כו'. ואח\"כ שוקל הבשר ההוא כו'. ויתכן בעיני שהרמב\"ם מפרש ושוקל דמתני' מלישנא דשקל קלא פתק ביה [פסחים ס\"ב]. שהוא*) ענין נטילה. אבל המשקל ששוקלין לא תנינן לה במתניתין. אלא דממילא הכי עבדינן. אבל התוס' [כד\"ה ושוקל]. מסקי בשם ר\"י דדוקא שוקל מעיקרא ואח\"כ מכניס. אבל מכניס מעיקרא לא. לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותה יותר מדאי מיד האדם. שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא. ודוחק הוא לומר. ששוקלין בשר חמור כנגד היד [ומשערינן] אם הוא נחתך. ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי. ע\"כ. והייני נמי שלוקחין באומד ושוקלין משקלו. ואעפ\"כ מכניסין בחבית שמא לא אמדו יפה. ומשום המעט. שצריך להוסיף. או לגרוע. לא יוסיפו או יגרעו בליעת המים. שא\"צ אח\"כ אלא לשער אותו המעט. או לשקול אותו: \n",
+ "אמר רבי יוסי. וכי היאך אפשר לכוון כו'. אמר ליה רבי יהודה אומדין א\"ל רבי יוסי עד שאומדין ימודו [כלומר יאמדו] את היד. ורבי יהודה כמה דאפשר עבדינן. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "וכסה הוא שוה בלא יד. פירש הר\"ב כגון אם מכרו רבו כולו תוץ מידו כו'. ועיין ברפ\"ח דב\"ק ובמשנה ג' פ\"ד דמגילה: \n",
+ "כיצד האומר ערכי עלי כו'. במאי דמסיים פתח. ועמ\"ש בזה בריש מסכת שבת: \n",
+ "יתנו היורשים. כתב הר\"ב ודוקא כשעמד בדין קודם שמת. לפי שאינו חייב כו' כדכתיב \n",
+ "(ויקרא כ״ז:ח׳) והעמידו לפני הכהן. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"א מה\"ע]. וקשה לי דהך קרא לא כתיב. אלא באם מך הוא מערכך. וא\"כ כשאינו מך לא בעי העמדה לפני הכהן כלל. ובגמרא. יתנו היורשים ש\"מ מלוה ע\"פ גובה מן היורשים. שאני הכא דמלוה כתובה בתורה היא. ש\"מ מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הב\"ע כשעמד בדין. פירש\"י וחייבוהו קודם מותו דה\"ל כמלוה בשטר. ע\"כ. [עיין בפירש הר\"ב בפ\"ק משנה ג'] וכתב הראב\"ד ספ\"א מהלכות ערכין. עמידה בדין שהוזכרה בגמ'. לא באו לה מדרך העמדה והערכה האמורה בכאן. שהרי ראוי היה בשעת הנדר להעמדה והערכה. ולמעוטי גוסס ויוצא ליהרג שאינן ראויין בשעת הנדר. והכי איתא בספרא [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ג בפ\"ק] אבל הוזכרה לחיוב היורשים מפני שהיא מלוה ע\"פ. ע\"כ. ולא הבנותי דברי הכ\"מ. שהליץ בעד הרמב\"ם דמדאמתני' ד' מת הנודר והנידר יתנו היורשים אמרי' נמי בגמרא. כשעמד בדין. כמ\"ש הר\"ב שם. משמע דבלאו הכי קים ליה לגמרא. דאם לא עמד בדין פטורים. ועל כרחך היינו משום דכתיב והעמידו לפני הכהן. ע\"כ. ולא אוכל לעמוד על זה דלקמן נמי מוקי לה כשעמד בדין מהאי טעמא גופיה דהכא דלא נשמע מלוה על פה גובה מן היורשים. וכתב עוד הראב\"ד והשתא דקי\"ל מלוה ע\"פ גובה מן היורשין דשעבודא דאורייתא לא אצטרכינן לעמידה בדין לא לעורך ולא לנערך. מי חכם ויבן אלה ע\"כ. וזו נ\"ל שאינה השגה לדחות האוקימתא לגמרי מהלכה לפי דמאי דקי\"ל מלוה על פה גובה מן היורשים. מטעם דשעבודא דאורייתא. כמ\"ש הוא [*וכמ\"ש לקמן סוף פ\"ב ממסכת קנים היינו במקרקעי שירשו. אבל במטלטלי שירשו] אינו אלא מתקנת הגאונים היא. [*וכמ\"ש ג\"כ לעיל על] לשון הר\"ב משנה ג' בפ\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"א מהלכות מלוה. ולפיכך לא נדחית לגמרי שעל כזה לא היתה תקנתם. וכבר במלוה עצמה שיבח הרמב\"ם מנהג מערב שכותבין מטלטלי בשטר. משום שמא לא ידע הלוה בתקנה כו' ועוד כתב שם הכ\"מ בשם הריב\"ש לחלק לדעת הרמב\"ם דבכתובה לא פשטה התקנה אלא במלוה. [*ומ\"מ מה] שהעתיק הרמב\"ם האוקמתא להלכה וכן הר\"ב שלא פירש בה שאינה הלכה [משמע] ואפי' האידנא [*צריכים ודאי לומר שלא היתה בידם גירסתנו שבסוגיא. ומש\"ה סמכי על והעמידו] אבל קושיא ראשונה במקומה עומדת על הא דפירשו מוהעמידו לפני הכהן: \n",
+ "שאין דמים למתים. [*נ\"ל דטעמא לפי שהמת אסור בהנאה כמ\"ש בסוף פ\"ק. ומש\"ה אין אומרים כך בבהמה לקמן במ\"ה] והא דתניא בב\"ק [דף ד'] [וכתבו הר\"ב במכילתין פ\"ג משנה ג'] ונתן פדיון נפשו דמי ניזק [פירש ששמין אותו לאחר מיתה כמה היה שוה מחיים. תוס'] התם הוא טעמא משום דמשעתא דאזיק רמי עליה לשלומי כשעת ההיזק וההיא שעתא דאזקיה חי הוא. אבל דמי עלי שאיני נידר אלא מה שישומוהו ב\"ד והרי לא בא לידי כך שהרי מת לא יתנו היורשים. רש\"י: \n",
+ "[*ערך ידי כו' לא אמר כלום. דתניא [בפ\"ק דף ד'] בערכך ערך כולו הוא נותן ולא ערך אברים. ומפרשים לה בסוגיא דה\"מ למכתב בערך. וכתב בערכך למדרש הכי. ומכאן הקשה הרא\"ם ז\"ל בפ' בחקותי על מ\"ש רש\"י ז\"ל שם על תיבת בערכך שכפל הכפי\"ן לא ידעתי מאיזה לשון הוא. ותמה עליו הרא\"ם מהברייתא דהכא שדרשה לכפל הכפי\"ן. ואני תמיה על הרא\"ם. שמן הברייתא אין אנו לומדים אלא על פעם אחת. שנכתב כפל כפי\"ן שהוא ללמד ערך כולו כו'. אבל עש\"ה לא ה\"ל לכתוב כמה זימני בכפל הכפי\"ן. ולכך שפיר אמר רש\"י ז\"ל שאינו יודע מאיזה לשון הוא שכופל הכפי\"ן. ושוב ראיתי שהג\"א הקשה קושיא זו על הרא\"ם ומסיק דקושית רש\"י אינו קושיא שצריך שיאמר בערכך לפי שאין דעות המעריכים שוה לכך נאמר בכל בערכך והוצרך לדחוק בתיבת בערכך האמור בכפי שניו וגם לא פי' הברייתא ואין להאריך. \n",
+ "ערך ראשי כו'. שם. יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלויה בו ת\"ל נפשות]: \n"
+ ],
+ [
+ "רמי חציי עלי נותן דמי כולו. פי' הר\"ב דכתיב נדר בערכך נפשות הקיש נדר לערך מה ערך אמר ערך חציי עלי כו' ואיפכא ליכא לאקושי לחייב למעריך אפי' אומר ערך ידי עלי דהא [*ממעטינן מדכתיב ערכך. ולא כתיב ערך. כמ\"ש לעיל] וכן אין סברא דבכלל ההיקש נדר לערך דלא ליתחייב באומר דמי ידי. דכיון שנדר וחייב עצמו בדמים. והרי היד יש לה דמים. מסתמא לא מיעטיה קרא [*וכן משמע בסוגיא דפ\"ק דף ד' ע\"ב]. \n",
+ "זה הכלל. כתב הר\"ב לאתויי כו' כגון שאמר דמי חצי לבי עלי. וכ\"כ הרמב\"ם ולא אדע למה שינו מלשון המשנה דלעיל ערך ראשי כו' גם הרמב\"ם בחבורו לא דקדק בכך: \n",
+ "נותן ערך כולו. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו דכמו שזה הכלל לאתויי אומר דמי חצי אבר שהנשמה תלויה בו. ה\"נ מייתינן לאומר ערך חצי אבר כו'. וכ\"כ בפירושו כשאומר על האבר ההוא ערך חציו עלי. או דמי חציו עלי וכו' אבל הר\"ב לא כתב בפירושו אלא אמר דמי חצי כו' גירסתו כגי' ס\"א וכמשנה שבגמרא דגרס נותן דמי כולו ואני תמה שהרמב\"ם בחבורו פ\"ב השמיט זה הדין באומר חצי אבר כו'. בין בערך בין בדמים. ואפשר דהדר ביה וסבר דזה הכלל דהכא. לא נשנה לטפויי דינא אלא אשגרת לישן ממתני' דלעיל היא. ובגמ' אמרו בזה הכלל דלעיל לאתויי מן הארכובה ולמעלה כלומר שאינו יכול לחיות. וכן אמרו ג\"כ בזה הכלל דהכא לאתויי מן הארכובה ולמעלה [*וכתבו התוס' דנקט להך טרפות טפי משאר טרפיות דאיכא רבותא לאפוקי לר\"ש [חולין דף מ\"ב] דאמר יכולה היא ליכוות ולחיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מת הנודר והנידר יתנו היורשים. כתב הר\"ב והוא שעמד בדין קודם שמת. פי' הנערך עמד בדין קודם שמת. אבל מת הנערך קודם שיעמוד בדין אף על פי שהמעריך קיים הרי זה פטור. שאין ערך למת והנערך צריך עמידה בדין. הרמב\"ם ספ\"א מהלכות ערכין [*ועיין לעיל. וממ\"ש הר\"ב וסיפא אצטריך ליה וכן הוא בסוגיא יש לתמוה על שהרמב\"ם בסוף פ\"א מה\"ע לא העתיק לאותה בבא הצריכה. ונ\"ל מתוך מה שהרמב\"ם בפירושו לא זכר להך צריכותא. ואדרבה כתב כל זה מבואר אחר שעמד בדין. ומת קודם שיפסקו דמי הנידר. כמו שזכרנו פירושו ע\"כ. נראה מזה שסובר שאין כאן בבא הצריכה כלל. והקושיא למה נישנית אינה קושיא דבכמה דוכתי רגילין לשנות כל חילוקי הדינין אע\"ג דלא צריכי. והלכך בבא דמת הנודר יתנו היורשים. לא הוצרך להעתיקה. דמדיוקא דמת הנידר פטורים היורשים. משמע דאילו לא מת הנידר. אף ע\"פ שמת הנודר חייבים היורשים ולא חש לכתבה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שור זה עולה ובית זה קרבן. פי' הר\"ב לבדק הבית. ותני קדשי מזבח ותני קדשי ב\"ה: \n",
+ "דמי שור זה עלי עולה. בגמ' לא שנו. אלא דאמר דמי כו' אבל אמר שור זה כו' אע\"ג דאמר עלי [ותנן בריש מסכת קינים איזהו נדר האומר הרי עלי] כיון דאמר זה ומת אינו חייב באחריותו עלי להביאו קאמר. פירש\"י עלי להביאו לטרוח עד שיתקרב. אבל כי אמר דמי אם אבד השור הדמים לא אבדו. דהא לא אמר דמים הללו. ולא היו בעין. ע\"כ. וכתבו התוס'. וא\"ת א\"כ רישא דקתני שור זה עולה מת השור פטור מלשלם. אפילו אמר עלי [וכו']. ואור\"י דכולהו מתני' בין רישא בין סיפא מיירי דאמר דמי וה\"פ דמתניתין דמי שור זה עולה דמי בית כו' פטור מלשלם. כיון דלא אמר עלי. אבל אמר דמי שור זה עלי עולה דמי בית זה עלי כו'. ע\"כ. נראה מזה דל\"ג במשנה בהדיא דמי. דאי גרסי' בסיפא. וברישא ל\"ג. דוחק לפרש כן. ובמשנה שבגמ' ל\"ג דמי כלל [*וכן בסוגיא עצמה אמרינן דמוקמינן למתני' בדמי. ועוד בתוס' בד\"ה והא מדסיפא וכו': \n",
+ "ונפל הבית כו'. פירש הר\"ב קודם שהחזיק בו גזבר. אסיפא קאי. ובדין ה\"ל להקדים הדבור שאחריו מת השור כו'. שהרי מת השור מוקדם במשנה לנפל הבית אלא שהעתיק תחלה מה שמצא בפירש\"י. ועי\"ל משום דבמת השור תפס ג\"כ הא דתנן חייב לשלם דעלה קאי לפרש. ולא אמרו אין דמים כו'. וחייב לשלם נשנה אחר נפל הבית לכך איחר וכתב שם מת השור. ועיין עוד בפרק דלקמן במשנה א' מה שכתבתי שם בד\"ה קנוניא]: \n"
+ ],
+ [
+ "חייבי ערכין ממשכנין. לשון הרמב\"ם פ\"ג מהלכות ערכין. חייבי ערכין ודמים כו'. \n",
+ "ממשכנין אותן. עיין פרק דלקמן משנה ג': \n",
+ "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. עיין מ\"ש ברפ\"ג דכריתות. [*ומ\"ש הר\"ב וחטאת נזיר הואיל וכו'. ואינה מעכבתו מלשתות יין וכו'. נ\"ל שהר\"ב בכונה מכוונת לא קאמר גם כן ומלהטמא למתים. אע\"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והרמב\"ם בפירושו כתב בזה הלשון לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומליטמא למתים. ע\"כ. וכן הוא במימרא דרב פפא בסוגיין. אמנם הר\"ב יישב בזה לפי דעתי קושיא גדולה. שהרי יש להקשות אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח. שאין אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפ\"ג דנזיר דף י\"ח ופסק כן הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות נזירות. אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי משא\"כ אילו לא הותר בשתיית יין. אע\"ג שהותר להטמא למתים. לא אתי לשהויי. וה\"נ אשם נזיר טמא. מה שאין מעכבו מלמנות. מש\"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ואין נראה להר\"ב לומר דחטאת דנקט רב פפא לאו דוקא דה\"ה האשם דדכוותיה שאינו מעכב. וכן הרמב\"ם עצמו בספי\"ד מהלכות מעשה הקרבנות. כתב בזה הלשון חוץ מחטאת נזיר. הואיל ואינו מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותו. ולפיכך ממשכנין אותו. ע\"כ]: \n",
+ "אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר לרצונו [*ונאמר ג\"כ יקריב דמשמע בע\"כ. הא כיצד] כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמ'. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ם במשנה ח' פ' בתרא דגיטין: \n",
+ "[*עד שיאמר. ולא קתני עד שיתן. דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדלמא מסר מודעה. ובנתינה בעלמא אין זה בטול. הלכך צריך שיאמר]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שום. עיין מ\"ש במשנה ה' פרק י\"א דכתובות: \n",
+ "שום היתומים. פירש הר\"ב ב\"ד היורדין לנכסי יתומים להגבות לב\"ח וכו' ועל ג' דברים בלבד נזקקין כו' ומשכחת לה נמי בשור המועד כדמפורש במשנה ד' פ\"ד דב\"ק וע\"ש. ומ\"ש על ב\"ח נכרי שהיה אביהם חייב לו והיתה ריבית אוכלת בהן. וא\"ת כיון שריבית אוכלת בהן לא יכריזו דשמא יפסידו בהארכת הזמן יותר ממה שירויחו. וכ\"ת כגון שקיבל עליו לדון בדיני ישראל. א\"ה ריבית נמי לא לשקול. כבר תירצו בגמ'. שקבל עליו לזו ולא קיבל לזו. ופירש הר\"ן בכתובות פי\"א. שקבל עליו לזו להמתין ימי ההכרזה ובלא ריבית. ולא קבל עליו שאם לא ירצו להגבותו שלא יעלה חובו ריבית. ומ\"ש הר\"ב ועל כתובת אשה משום דאיכא רווחא ליתומים. דכל זמן שלא גבתה כתובתה. יש לה מזונות. וא\"ת בסוף פרק ד' דכתובות פסק הר\"ב דלא הפסידה מזונות אא\"כ נישאת או תבעה כתובתה בב\"ד. ואין היורשים יכולים לפרע ושתפסיד המזונות. וא\"כ ה\"נ דוקא כשתבעה. ומכיון שתבעה הרי הפסידה ותו לא נזקק לה. תירצו בגמרא כיון דאיזקקינו לה מעיקרא בתחלת תביעת כתובתה להפסידה מזונותיה מזדקקינן לה לבסוף להגבותה כתובתה. וז\"ל הר\"ן שם כלומר שאם אין אנו נזקקים הרי היא נמנעת מתחלה לבא ונמצאת מפסדתם מזונות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל במטלטלים השתא דקיי\"ל מטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב. הרי ב\"ח נשבע וכו'. וכ\"כ בפירוש הרמב\"ם. ותמיהה טובא דמה מקים לשבועה זו. כיון שע\"י הודאת האב או מחמת חזקה מגבין מה צריך לשבועה. ובחבורו פי\"א מהלכות מלוה. כתב שכל אלו גובין בלא שבועה ולא חילק בין מקרקעי למטלטלין והטור ח\"מ ר\"ס ק\"ח. כתב בהדיא דבין מקרקעות בין ממטלטלים גובה בלא שבועה. ומ\"ש הר\"ב שאין מכריזין לא על העבדים. ולא על השטרות. ולא על המטלטלין. עבדים שמא ישמעו ויברחו. מטלטלין ושטרות שמא יגנבו פירש\"י כשנאספין לראותם כדי ללוקחם. פרק י\"א דכתובות דף ק': \n",
+ "שלשים יום. כתב הר\"ב ואי בעו מכריזין ששים יום כו'. ואע\"ג דכי חשבת כו'. לא משכחת לה אלא תמני סרי. צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי לך נ\"ו ימים. ויהא בהם ט\"ז שני וחמישי הוסיף עוד ארבע ימים שני ושלישי ורביעי וחמישי בשבת. הרי ששים יום משהתחיל ההכרזה ויש בהן י\"ח ימי ההכרזה. רש\"י. \n",
+ "ושום ההקדש ששים יום. רצופים בבקר ובערב. הרמב\"ם סוף פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "ומכריזין בבקר ובערב. ל' הר\"ב בשעת הוצאת הפועלים ובשעת הכנסת הפועלים הכי איתא בגמרא. והרמב\"ם בספ\"ד מה\"ע העתיק. בבקר בשעת הכנסת הפועלים. ובערב בשעת הוצאת הפועלים. ע\"כ. וכן דעת התוס' שפירשו בשעת הוצאת פועלים ממלאכתן ונפטרין מבעה\"ב. דאז אינן מתבטלין ממלאכתן אומר להו הבעל הבית שילכו ויבקרו השדה הנמכר. ובשעת הכנסת פועלים למלאכתן נזכר עיי ההכרזה ושואלן. ואע\"פ שאין זה כסדר המשנה דנקט בבקר ובערב. ואין לפרש בשעת הוצאת הפועלים מביתם ליכנס למלאכתן ובשעת הכנסתם לביתם שיוצאים ממלאכתן. לפי שאין דרך לעשות כן שיתבטלו ממלאכתן. וכן פירש הר\"ן בפרק י\"א דכתובות. \n",
+ "רבי אליעזר אומר כשיגרשנה ידיר הנאה רבי יהושע אומר אינו צריך. כתב הר\"ב דפליגי בשאלה. ר\"א סבר אין נשאלין כו'. דסבר ר\"א הקדש בטעות הוי הקדש והן הן דברי ב\"ש דרפ\"ה דנזיר. ר\"י סבר נשאלין על ההקדש כו'. דהקדש שבטעות לא הוי הקדש. והן הן דברי ב\"ה דהתם [וע\"ש] הכי תניא בגמ'. ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "כשיגרשנה ידיר הנאה. תימה לרבי למה ידיר הנאה וכי מה הוא עושה והלא אינו רוצה שתגבה מן ההקדש. ואדרבה לאשה ה\"ל לקונסה שגובה מן ההקדש. וי\"ל כיון דחיישינן שמא עשה קנוניא על ההקדש. או על הערב שהכניס בערבות. לדידה לא קנסוה רבנן. ולו ראוי לדור כדי לידע [אם] כוונתו להערים. ולא תועיל לו כוונתו שהדירוהו. תוס': \n",
+ "הערב לאשה בכתובתה. בגמרא הגירסא אף הערב. וה\"ג הכ\"מ בפ\"ז מה\"ע. ובזה מיישב שהרמב\"ם פסק שם כר\"א. אע\"ג דשמותי הוא. וקי\"ל נמי ר\"א ור\"י הלכה כר\"י. כ\"ש הכא דבפלוגתא דב\"ש וב\"ה פליגי ור\"א כב\"ש ור\"י כב\"ה. ותירץ מדאמר רשב\"ג אף הערב כו' משמע בהדיא דפשיטא ליה דבהקדש חיישינן לקנוניא. וקי\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו. וטעמיה משום דבבריא עושה קנוניא [כלומר ואפילו סבר הקדש טעות אינו הקדש. בסברא זו שנאמר דלא עביד קנוניא כיון דמצי מתשיל לא ס\"ל] ובהא נמי פליגי ר\"א ור\"י דתלת אוקמתות בגמ'. חדא בש\"מ מודה ובבריא פליגי. וחדא בבריא כ\"ע ל\"פ דעושה קנוניא [*דאע\"ג דבסוגיא איתא דאין עושין כו'. על כרחינו הוא ט\"ס דאי אמרת דאין עושה קנוניא תו ליכא למיחש וההדרה ל\"ל] ובנדר שהודר ברבים א\"נ ע\"ד רבים פליגי אי יש התרה. ודחינן לה דאיבעי ליה למימר אינו מועיל מאי אינו צריך. אלא הכא בשאלה דהקדש קמיפלגי כו' והאי אלא. לא דחי אלא אוקמתא שניה. משום קושיא דאינו מועיל מיבעי ליה. אבל אוקימתא קמייתא דבבריא פליגי קושטא הוא. ואתא ר\"א כרשב\"ג דהלכה כמותו. והיינו דרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא. על ההקדש. משמע הא בבריא עושה קנוניא. וליכא אמורא דפליג עליה. ש\"מ דהלכתא היא דבבריא עושה קנוניא וטעמיה דרב הונא נמי משום דסמך ארשב\"ג דאמר אף כו'. אלו דברי הכ\"מ. אבל הר\"ב מפרש בהדיא דבבריא כ\"ע לא פליגי. וכי פליגי בשאלה כו'. הלכך ודאי דל\"ג אף בדברי רשב\"ג. וכגי' הספרים. ומש\"ה נמי פסק כר' יהושע דאתא כב\"ה. וגם הרמב\"ם בפירושו כתב כדברי הר\"ב דבבריא כ\"ע לא פליגי וכי פליגי בשאלה כו'. והלכה כר\"י [*אמנם הרא\"ש בפ' אלמנה ניזונית ל\"ג אף וכן הרי\"ף. ואפ\"ה פסק הרא\"ש כר\"א ותלה טעמא כמו בערב. א\"כ סברתו דכרשב\"ג ודאי הלכה כשנשנה במשנה ומשום הכי הלכה אף כר\"א] אבל בנא\"י שבידי מפי' הרמב\"ם כתוב בה בזה הלשון. ואע\"פ שדעת ר' יהושע אמת הלכה כר\"א. ע\"כ. נמצינו למדין דלא מטעמא דכ\"מ פסק כר\"א. דא\"כ אין דעת ר\"י אמת. ועוד שהרי מפרש דבבריא כ\"ע ס\"ל דעושה קנוניא ובשאלה הוא דפליגי. ומש\"ה נמי נראה דל\"ג אף. והשתא אתא רשב\"ג כר\"י ודברי שניהם אמת. ומ\"מ פסק כר\"א. אלא נ\"ל דטעמיה משום חומרא דהקדש. ולא מדנפשיה סברא זו. אלא מדרב הונא דאמר ש\"מ שהקדיש כו' אין עושה קנוניא משמע הא בבריא עושה קנוניא. ש\"מ דרב הונא הוא דמחמיר בשל הקדש. ואין אמורא שיחלוק עליו. ויש פנים לזה. דהא לתרתי אוקימתות דיוקא דאיכא למידק מדברי רב הונא. דהא בבריא עושה קנוניא קשיא אי כתנאי היא. וכר\"א אתא דלאוקימתא קמייתא בבריא פליגי. ור\"א הוא דסבר עושה קנוניא. ולאוקימתא בתרייתא דבשאלה פליגי אתא נמי כר\"א דלר\"י כיון דמצי מתשיל לא חיישינן לקנוניא. ואע\"פ שהתוס' מתרצים דמלתיה דרב הונא במנה לפלוני שאינו אלא שבועה שהוא דבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומש\"ה חיישינן. אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומש\"ה לא חייש ר\"י. והכ\"מ כתב. זה בשם הר\"ן דפ' אלמנה ניזונית. הרמב\"ם לא ס\"ל לחלק בכך מדגמ' פריך אמלתיה דרב הונא שאמר ש\"מ שהקדיש כו' לימא כתנאי אמרה למלתיה. לא חש לחלק בכך. וכמ\"ש ג\"כ הכ\"מ. [*אמנם התוס' לעיל [דף כ\"ג בד\"ה אלא הא] כתבו בסופו דמדאמר רב הונא ש\"מ כו' דאין אדם עושה קנוניא. מקשה שפיר במתני' ובמכ\"ש דאפי' קעניא בשבועה אמר רב הונא דאין עושה להקדש כ\"ש קנוניא דמתני' לגרש אשתו. ומ\"מ] הנני יוסיף עוד בטעם הדבר לפי שאע\"פ שהשבועה אינה אלא דבור. מ\"מ ניחא ליה לאיניש שלא יבא הוא או אחר על ידו לכלל שבועה ולפיכך ה\"ל לשאול. אלא ודאי דרב הונא אע\"ג דמצי מתשיל. קאמר [גבי בריא] דחיישינן. הלכך אע\"ג דגמ' מתרץ בתלתא אוקמתות מלתיה דרב הונא דלא אמר כתנאי היינו מאי דאמר בפירוש שהוא בש\"מ שהקדיש. אבל מאי דאיכא למידק ממלתיה. דהיינו הא בריא שאמר כו' עושה קנוניא והכי אמרי' בהדיא בשבועות פ\"ו דף מ\"ב דבבריא לא ס\"ל רב הונא וכמ\"ש במתני' דלקמן. הך מלתא לא מיתרצה. וליכא למימר דרב הונא יחלוק על ר\"י וב\"ה. אלא משום חומרא הוא שהחמיר כדפרישית. והיינו לשניה דהרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י דדברי ר\"י אמת. ואפ\"ה הלכה כר\"א. [*ועוד שמעתי שיש לפסוק כר\"א דאמרינן בסוף פרקין עובדא הוה במוכר נכסיו ונסתפק רב יוסף בריה דרבא ואמר הקדש תנן ערב תנן לוקח מאי והשיב רב משרשיא הקדש משום ריוח הקדש כו' משמע דהלכה ידירנה]: \n",
+ "קנוניא. פירשתי המלה בשם התשבי במ\"ו פ\"ק דב\"מ. והא דהקדים הר\"ב לפרשו בין פירוש דברי ר\"א לדברי ר\"י. לפי שדבור ידירנה וקנוניא מפירש\"י העתיקם. אבל רש\"י לא פירש עוד דבר בכל המשנה. לפי שבגמ' מתפרשת והואיל והדברים מראין כן שיד הר\"ב עשתה זאת ומאתו היתה ההעתקה בדבור קנוניא לכתבו שלא במקומו לפיכך לא שלחתי בו יד להעמידו במקומו הראוי לו [ואפשר דגרסת הר\"ב בדברי ר\"א ידיר הנאה שמא יעשה קנוניא] [*ועיין בפ' דלעיל מ\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא הפודה פודה. לשון הר\"ב בעלה פודה אותן מן ההקדש בזול בדבר מועט. וז\"ל רש\"י בזול בדינר או בדבר מועט ע\"כ. [נראה דס\"ל דדינר דתנן לאו דוקא. ואין נראה כן ממה שמפרש הר\"ב בפ\"ח מ\"ו] וטעמא דבדבר מועט סגי משום דאין אונאה להקדשות כדפי' הר\"ב במ\"ה פ\"ה דתמורה. וכתבו התוס' דלפירושו משמע. דהיינו האי [דמפרש] אח\"כ הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הל' משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים. אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו [פחות] מנה. וה\"פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש. ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחוטן ע\"י כך. שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש. ויהיה נראה שפדה הכל. ולא יאמרו שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב [חובו] ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דודאי לא חייל עלייהו הקדש. כיון דאינו אלא קדושת דמים. כמ\"ש במ\"ד פי\"א דנדרים. ",
+ "ליתן לאשה כתובתה ולב\"ח את חובו. אחר שישבעו כדין הבא ליפרע מנכסים משועבדים הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ע. וכ\"כ הר\"ב במ\"ד פ\"ו דשבועות. והוא גמ' ערוך שם בשבועות [דף מ\"ב] דחיישינן לקנוניא אף בהקדש. ודרב הונא לא אמר אלא בש\"מ ולא בבריא. ועמ\"ש בזה במשנה דלעיל: ",
+ "מוסיף עוד דינר וכו'. פירש\"י ב\"ח יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו. וכתבו התוס' משמע לפירושו שהב\"ח עצמו פודה. ואין ל' המשנה משמע כן דקתני ע\"מ ליתן כו'. לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף ללות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן כו'. ולי נראה דגס רש\"י ה\"ק שהלוה פודה כו'. וכ\"כ ג\"כ ברישא פודה הבעל כו' והא דכתב ב\"ח יוסיף משום דלא שכיח שילוהו איש אחר שהרי כל נכסיו הקדיש. ואין לו עוד. ולפיכך מפ' דמוסיף בב\"ח אע\"ג דפודה היינו הלוה. ובלא\"ה הדין עם רש\"י דמפ' מוסיף המלוה דהכי איתא בפ\"ב דפסחים דף ל\"א ואתי מלוה ופריק וטעמא דגמ' נ\"ל כדפרישית: ",
+ "דינר. עיין בפי' הר\"ב מ\"ו פ\"ח. וכבר כתבתי לעיל בזה: ",
+ "ופודה כו'. כתב הר\"ב אם הנכסים שהקדיש אין שוין חצי החוב. לא גבי כו'. דאין אדם עשוי לקנות קרקע ביותר מפי שנים כו' אבל פי שנים קונה ויש להסתייע מכאן לסברא שכתבתי במשנה ה' פרק י\"א דכתובות דדוקא ביתר מפלגא יש אונאה. וגם הראב\"ד בפרק ז' מה\"ע מדין אין אונאה לקרקעות פירש בטעם דבר זה אע\"פ שיש לו שיטה אחרת. ומיהו בגמרא ליתא אלא עד פלגא: "
+ ],
+ [
+ "אבל לא לאשתו ובניו. אע\"פ שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. הרמב\"ם פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "חרש נותנין לו כו'. לשון הרמב\"ם [שם] כיצד אם היה חרש כו'. [*ונ\"ל דהא דתנן נותנין לו שני מעצדין כו'. לאו דוקא אלו בלחוד. אלא לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא. שא\"צ לכלים אחרים כמו שרגילין בשאר ארצות]. \n",
+ "ר\"א אומר אם היה אכר כו'. כתב הר\"ב. ואין הלכה כר\"א. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ\"ד משנה ג' הוה סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא. הכ\"מ פ\"ג מה\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "וכל שיש לו מן המועט. כתב הר\"ב ולא זבנינן ליה אחריתא דכי היכי דעד השתא סגי ליה כו' ולא דמי למזון וכסות דמשיירינן לו מעות לקנותן משום דלא סגי ליה בלאו הכי: \n",
+ "המקדיש נכסיו. תפילין בכלל נכסיו מעלין לו את תפיליו ופודה אותן. רש\"י. ובפרק ט' דבב\"ק דף ק\"ב. כתב מעלין שמין. ולוה המעות ויתן בשבילם להקדש. ע\"כ. והרמב\"ם בנא\"י שבפירושו כתב וז\"ל. מה שאנו מעלין לו תפיליו ר\"ל שאפילו תפיליו אין מניחין לו אלא הכל הקדש מה שאין כן בערכין שנותנין לו תפיליו. ע\"כ. ויראה לי דלשון מעלין לדבריו לשון סילוק כמו בגמ' ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה אתא לקמיה דרב יימר. א\"ל סליקו ליה תפיליו פירש\"י חלצו תפיליו מראשו עד שיפדם בדמים ע\"כ. ובפ\"ט דבבא קמא [שם] מתקיף לה ר' זירא. וכי דעתו של אדם על תפיליו. ומשני אביי המקדיש נכסיו סבר מצוה קא עבידנא. והיינו נמי טעמא דבערכין נותנין לו תפיליו לפי שלא קיבל עליו אלא שיתן הערך ולא היה דעתו על תפיליו אם לא יהיה לו. משא\"כ במקדיש הנכסים עצמן איכא למימר סבר מצוה קא עבידנא: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא בצבע שצבען כו'. וה\"נ מייתי לה בפ\"ט דב\"ק [שם] ובפרק ד' דכתובות דף נ\"ד. ולשון הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות ערכין ולא בגדים שצבען כו'. ויראה דבגדים צבועים קרויים צבע בלשון המשנה. ואולי ישתנה משקלו. ולא יהיה בשש נקודות. אך לא ידעתיו: \n",
+ "לשמן. לשון הר\"ב לשם אשתו ובניו. ואע\"פ שלא לבשום עדיין. רש\"י בכתובות: \n",
+ "אין להקדש אלא מקומו ושעתו. שהמעריך עצמו ומך הוא ונידון בהשיג יד. ולפי מה שיש לו נותן להקדש והיה לו עבד וכו' א\"א רואין כאילו לוקחין לו כסות כו' וכך יתן זה להקדש אלא לפי שעתו שמין אותו וכן פרה וכן מרגלית. [בכפר] אין שמין אותה אלא לפי מקומה וכו' לפי מה ששוין כאן שמין. וזה משהה אותה וימכרנה כמה שירצה. ולפי דמים ששמאוה יתן שהרי בזמן שהעריכו הכהן לא ה\"ל יותר כן פירש\"י. והרמב\"ם בספ\"ג מה\"ע כתב אלא כיצד עושין מוכרין הכל [למקומו] ובשעתו כמו שהוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וטעמא כתב הרמב\"ם. דזימנין דאתי לשהויי וכו'. ומהאי טעמא אין משתכרין כו'. משנה היא בפ\"ד דשקלים ואתמר עלה בירושלמי. אין משתכרין בשל הקדש אא\"כ רצה יהא הפסד שלו. ושכר להקדש מותר. ומיהו התם מפרש הר\"ב טעם אחר. והוא מהבבלי דפרק שני דייני כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ושעתו. הכא מיירי במטלטלין דאין מכריזין עליהן שמא יגנבו [כמ\"ש בר\"פ ושם כתבתי ג\"כ טעמא דעבדים אין מכריזין עליהן] אבל ר\"פ דמצריך ההכרזה ששים יום. מיירי בקרקעות. תוס': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין מקדישין. לשון הר\"ב שדה אחוזה. והיא שדה שירש האדם ממורישיו הרמב\"ם רפ\"ד מהל' ערכין: פחות משתי שנים. על מ\"ש הר\"ב אם הקדישה בשנה ראשונה שלאחר היובל היה פודה בחמישים שקל מסיים רש\"י כדכתיב (ויקרא כ״ז:י״ז) אם משנת היובל יקדיש שדהו וגו'. משנת ולא שנת היובל בכלל אלמא בשנה שלאחר היובל קאי קרא וקאמר יתן חמשים. ע\"כ. ועיין לקמן. ומ\"ש הר\"ב שיש בכל סלע מ\"ח פונדיון מפורש במשנה ה' פ\"ד דב\"מ. ומ\"ש הר\"ב הפונדיון היא קלבון וכו'. שצריך ליתן לכל שקל ושקל בפני עצמו. ותימה דפונדיון הוא חצי מעה ותנן בספ\"ק דשקלים דלמחצית שקל קלבון מעה כסף דר\"מ יחכ\"א חצי. ומפני כך כתבו התוס' בפ\"ח דבכורות [דף נ'] דלאו דוקא נקט הכא לשון קלבון. ואינו אלא להשוות השנים שיהא סלע ופונדיון למ\"ט שנים של יובל שחסר מהם פונדיון א'. ושמא כשנותן נ' שקל ביחד. אז אינו נותן פונדיון ולא שייך שם הכרע. דהוי כעין מקח וממכר ולא שייך הכרע אלא כשמחליפים מעות לשולחני ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועצה טובה קמ\"ל לפי שאם הקדיש מקודשת בלא ספק ואפילו יום אחד לפני היובל הרמב\"ם [בפירושו] ועיין לקמן. \n",
+ "ולא גואלין לאחר היובל. כתב הר\"ב לאו אחר היובל סמוך ליובל כו'. וא\"ת ומאי דוחקיה. הא כיון דקי\"ל דאין מקדישין בשנת היובל עצמו כדלקמן. שפיר תנן דאין גואלין אחר היובל. לפי שא\"צ גאולה וה\"נ אמרינן בהדיא בגמרא [דף כ\"ד]. בשלמא לשמואל דאמר אין מקדישין בשנת היובל עצמו. לא גואלין לאחר היובל כו'. ופירוש דהר\"ב אליבא דרב דפליג אדשמואל מסקינן ליה. ויראה לי משום דפחות משנה דייק שפיר טפי כדמסקינן אליבא דרב. והואיל ולשמואל מצינו לפרושי נמי הכי הלכך מפרש לה כך: \n",
+ "אבל ההקדש מחשב חדשים. כתב הר\"ב כגון דמקדשה בפלגא דמ\"ח ליובל גמרא. וכתבו התוס' [דכ\"ה] לאו דוקא נקט דמקדשה דלא בהקדש תליא מלתא כי אם בגאולה: \n",
+ "בשעת היובל. פי' הר\"ב בזמן שהיובל נוהג שהמקדיש שדהו בשנת היובל. אינה מקודשת כמ\"ש הר\"ב בסוף פירקין. וכ\"כ הרמב\"ם בנא\"י שבידי. ונמחק בה גם כן מ\"ש בפי' הרמב\"ם לעיל ואפי' בשנת היובל עצמה. וכן מתוקן הלשון ג\"כ שבסוף הפרק ואינו מתוקן יפה וכ\"כ הרשב\"ם ברפ\"ז דב\"ב. דמש\"ה גרסינן בשעת היובל דבשנת היובל פליגי אמוראי בגמ'. אבל התוס' שם [דף ק\"ב] כתבו דברוב ספרים גרסינן בשנת היובל. וי\"ל דבשנת היובל משמע שפיר שנה שאחר היובל ולא שנת חמשים ממש מדלא קתני בשנת היובל עצמה. כדקאמר בפלוגתא דרב ושמואל. ואע\"ג דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ד) בשנת היובל ישוב השדה וגו' והתם ע\"כ בשנת היובל עצמה. יש לחלק דלשון תורה לחוד. דקרא לאו אורחיה לכתוב עצמה. ע\"כ. אבל בפ\"ג דקדושין דף ס\"א. כתבו התוס' ה\"ג בשעת היובל. ול\"ג בשנת היובל דא\"כ משמע דאיירי בשנה עצמה. וכו' ע\"כ. ועיין ר\"פ בתרא וטעמא דבשנת היובל עצמה אינה מקודשת כשמואל. דאמר מי כתיב ואם בשנת היובל. משנת היובל כתיב משנה שאחר היובל. ופרכינן מאי ואם אחר היובל. ומשני אחר אחר. פירש\"י. כגון שתים ושלש שנים אחר היובל. איכא גירוע. אבל אקדשה בשתא דבתר יובל. ליכא גירוע. ע\"כ. דהא אף [אם] יצאה חצי שנה מהשנה שאחר היובל. אין כאן גירוע שאין מחשבין חדשים להקדש. והיינו דהרמב\"ם בפ\"ד מה\"ע כתב המקדיש את שדהו אחר היובל אינה נפדית בגרעון כסף עד שיגמר שנה אחר היובל לפי שאין מחשבין חדשים להקדש. ע\"כ. וכתבו התוס' [דף כ\"ד ע\"ב]. וא\"ת נתני נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל כדי שיהא חס על נכסיו. וי\"ל דלפיכך לא תנא נמי אין מקדישין שנה ראשונה של יובל לפי שיכול להמתין עד ג' שנים לפני היובל. ואז לא יהא צריך ליתן כ\"א ג' סלעים וג' פונדיונין. לפיכך לא הזהיר התנא אלא בפחות משתי [שנים] דאז הוא צריך ליתן חמשים סלעים שלמים ואם המתין עד היובל לא יחזור עוד לידו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל בזמן שאין היובל נוהג כו'. כדתנן בר\"פ דלקמן: \n",
+ "בזרע חומר שעורים. הכי כתיב קרא. ועיין במשנה ב' פ\"ג ושם בפי' הר\"ב: \n",
+ "היו שם נקעים עמוקים עשרה כו'. כתב הר\"ב והוא שיהיו מלאים מים שאין ראוין לזריעה. גמ'. דומיא דסלעים. וטעמא פירש\"י בקדושין פ\"ג [דף ס\"א] משום דזרע כתיב. ומ\"ש הר\"ב אבל אם אינם מלאים מים כו' אע\"ג דאין נמדדין עמה מתחשבין באפי נפשייהו ונפדין לפי חשבון נ' סלעים לבית כור. תימה דלמאי נ\"מ מתחשבין באפיה נפשייהו. וכן פירש\"י בגמ' מקמי דמוקים לה לנקעים מלאים מים דפרכינן ולקדשו באפי נפשייהו. ופירש\"י ולפרקו נמי לפי חשבון חמשים לבית כור. ומה הנאה יש במה שאין נמדדין עמה הא אינהו נמי הכי מפרקי. ע\"כ. והשתא כיון דמש\"ה מוקמינן לה בנקעים מלאים מים. שמעינן דאילו אינן מלאים מים אה\"נ דנמדדין עמה הואיל ומפרקו כמותה. וכ\"כ הראב\"ד בהדיא בפ\"ד מה\"ע. וא\"כ מאי האי דכתב הר\"ב אע\"ג דאין נמדדין עמה. איברא שהרמב\"ם כתב בפירושו אבל אם היתה ארץ בלא מים. הרי היא מתקדשת בפני עצמה. ואע\"פ שאינה נמדדת על כלל הקרקע. הרי היא נמדדת בפני עצמה ופוסק לה דמים בפני עצמה. ע\"כ. וכ\"כ בחבורו [שם]. אבל ביאר שם ומחשבין לה מה שראוי להם והיינו שישומם כפי שוויין כדאשכחן במקדיש טרשין. מ\"ט בית זרע אמר רחמנא. והני לאו בני זריעה נינהו. כדאיתא בגמ' פ\"ג דף י\"ד. ופי' הכ\"מ דלהרמב\"ם הכי הוא דפריך דאין נמדדין עמה. משמע ולא קדשי כלל. ופריך דלקדשו באפי נפשייהו וישומו בשוויין. ומשני במלאים מים ומשמע דכשאינם מלאם מים מיקדשו באפי נפשייהו ונישומין בשוויין. ולפיכך נראה בעיני להגיה בדברי הר\"ב וכצ\"ל ונפדין בשוויין. והשאר לפי חשבון כו'. וכן הלשון בפירש\"י שבמשנה. ואע\"ג דלרש\"י כי מוקמינן לה במלאים מים. משמע דבאינן מלאים נמדדין עמה ומיפרקו כמותה. וכמ\"ש בשם הראב\"ד. כבר כתבתי בכמה מקומות דזו היא שיטת רש\"י. שאינו מפרש במשנה כפי האמת שבגמ'. אבל יצא לי מזה שלשון הר\"ב יש להגיה כן. אחרי שנמצא לשון זה בפירש\"י. ואע\"פ שלשון. הר\"ב כלשון רש\"י אין דעתו כדמסיק רש\"י. דלרש\"י נמדדין ומיפרקו כמותה. ולהר\"ב אין נמדדין. ונפדין בשוויין וכסברת הרמב\"ם. אלא דאף להרמב\"ם גופיה קשיא דלסברתו שאומר דאינם מלאים מים נפדין בשוויין א\"כ המלאים מים אפילו בשוויין אינן נפדין דלא קדשי כלל וזה דחו הרשב\"ם ברפ\"ז דב\"ב. וכן התוס' שם ובפ\"ג דקדושין דף ס\"א שכתבו דאין לומר דלא קדשי כלל. דהא לא גרע מבור וגת ושובך דתנן בס\"פ המוכר את הבית המקדיש שדה הקדיש כולה. ואפילו בור וגת ושובך וכ\"ש סלעים ונקעים. ע\"כ. ושם בקדושין פירש\"י והסכימו עמו התוס' דהכי פריך נקדשו באפי נפשייהו להיות נמדדים לפי מה שיש בהן. ולא יעלה מדרון שבהן לחשבון כי אם קרקעית הנקעים ע\"כ. ולפי זה כי משני במלאים מים. א\"כ שאינן מלאים מים אה\"נ דנמדדין עמה. ובכה\"ג שלא יעלה המדרון לחשבון. והשתא יש לומר דאף הר\"ב סובר כן. דז\"ש מתחשבין באפי נפשייהו לישנא דגמרא נקדשו באפי נפשייהו. הוא דנקט. וכמו שרש\"י בקדושין מפרש דהיינו בלא מדרון. כן גם אנחנו נפרש כך בדברי הר\"ב. ואתי שפיר מה שכתב דנפדין לפי חשבון חמשים סלעים. ואין צורך להגיה בדבריו. ולפי שיש לצדד כן. לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן בפירושו. אע\"פ שדעתי מכרעת לההגהה. לפי שאם זו דעתו כפירש\"י דקדושין. לא ה\"ל לסתום להעתיק לישנא דגמ' מתחשבין באפי נפשייהו בלחוד. אלא ה\"ל לפרש ג\"כ דהיינו שיחשבו בלא מדרון כי מי חכם ויבן אלה מדנפשיה. והרי רש\"י עצמו. לא פירש כן הכא בפרקין. ואעפ\"כ כיון שיש מקום לצדד ולתקן בלא הגהה הנחתי הדבר שקול למעיין. והוא יבחר ולא אני: \n",
+ "אלא נותן את כולו כאחד. לשון הר\"ב דכתיב וחשב וגו' עד שיהא כולו כסף כאחד. פירוש הכסף שהוא רוצה ליתן בפדיון. חייבו הכתוב ליתנו כאחד. אבל אם לא ירצה לפדות כל השדה רשאי. דגואל לחצאין. כדתנן בפ\"ט משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין כו' אלא וכו'. עמ\"ש בסוף פ\"ק דב\"ק. \n"
+ ],
+ [
+ "גאלה בנו יוצאה לאביו ביובל. כתב הר\"ב ואם מכר את השדה לאיש אחר כו'. ולא לבן. או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר איש. הרי אח אמור [שיהא כאחר ותצא לכהנים] הא מה אני מקיים אחר. ולא לבן. ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. מרבה אני הבן שכן קם תחת אביו ליעידה [שאם קנה אביו אמה העבריה ורוצה בה ליעדה לו מיעדה וא\"צ לקדשה בכסף אחר. אלא באותו כסף שנתן בה אביו כשקנאה. היא מקודשת לו] אדרבה מרבה אני את האח שכן קם תחת (אביו) [צ\"ל אחיו] ליבום. כלום יש יבום אלא במקום שאין בן. הא יש בן אין יבום. ברייתא בגמרא. ",
+ "גאלה אחר וכו' אינה יוצאה מידו. וכן העתיק הר\"ב והרמב\"ם. אבל במשנה בגמ' גרסינן יוצאה. ופירש\"י יוצאה ביובל ומתחלקת לכהנים כי היכי דהוה נפיק מידי דההוא קרוב דאתי האי מחמתיה. ע\"כ. וכן גי' הראב\"ד. וניחא לגירסא זו. הא דקתני גאלה אחר או אחד מן הקרובים. דהוה לא זו אלא אף זו. דאילו לגירסת הרמב\"ם והר\"ב הוה זו ואצ\"ל זו. ויש לומר כיון דאחר כתיב בהדיא בקרא אקדמיה והדר תני אחד מן הקרובים דאתי מדרשא דאיש שיהא כאחר. ומ\"מ פשטיה דקרא ניחא טפי לגי' רש\"י וראב\"ד. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה. ואם מכר את השדה לאיש אחר. לא יגאל עוד. דמשמע שאם לא גאלה והגזבר מכרה לאיש אחר שלא יגאל עוד. והא ודאי דלא אתא קרא למיסר עליו שאינו רשאי לקנותה מיד זה שגאלה. דלמה יגרע הוא. אלא ה\"ק שלא יהא לו דין גאולה כאילו גאלה מיד הגזבר שאז לא היתה יוצאה מידו. אבל עכשיו שכבר היתה מכורה ביד אחר כשחזר הוא וקנאה מאותו אחר אין לו דין הגאולה אלא ייצאה מידו ביובל. ובת\"כ מצאתי כיוצא בזה ומייתי לה בגמ' דף כ\"ו. לא יגאל עוד יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהיה לפניו כשדה מקנה. ת\"ל לא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת [אבל] לוקחה הוא מיד הגזבר ותהי לפניו כשדה מקנה ע\"כ. אבל מדלא נסיב לתלמודיה. אלא לקיחה שמיד הגזבר. י\"ל דהיינו טעמא. משום דמאחר יש לו דין גאולה כמות שהיא. וכגי' הרמב\"ם והר\"ב. מ\"מ דעתי מכרעת דנסיב רישיה דקרא דכתיב ואם לא יגאל. וה\"ה לסיפא ואם מכר דמנלן לחלק במקרא אחד. כ\"ש לומר דארישא קאי ולא אדסמיך ליה ותצטרך לפרש כאילו כתוב אם לא יגאל את השדה לא יגאל עוד. ואם מכר את השדה והיה השדה בצאתו ביובל. וכבר ס\"ד בגמרא דהכי מפרש ליה ר\"א דמתני' [דלקמן] ואמר אביי סכינא חריפא מפסקא קרא כלומר בתמיה. ושוב ראיתי בתוס' דגרסי גם כן יוצאה וכתבו דלהכי נקט מיד גזבר. דאין סברא דמיירי קרא. אלא בגאולה מיד הגזבר. שהרי אם גאלה אחר לא ימכרנה לבעלים אם ירצה. ע\"כ: ",
+ "לא יאמר הואיל והיא יוצאה כו' ודין הוא בשל אחרים אני זוכה [אלמלא גאלה ישראל היתה יוצאה מידו ואני זוכה בה עם שאר אחי] בשל עצמי לכ\"ש. ת\"ל אחוזתו [לכהן תהיה אחוזתו] אחוזה שלו [שירש מאביו תהא שלו] ואין זו שלו. הא כיצד יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לאחיו הכהנים ברייתא בגמ'. ועיין במשנה ו' פרק דלקמן: "
+ ],
+ [
+ "הגיע היובל ולא נגאלה. הכהנים נכנסים לתוכה. דהכי כתיב ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה וגו'. והיה בצאתו ביובל וגו'. לכהן תהיה אחוזתו וה\"ק שאם לא יגאל פי הבעלים. או אם מכר וגו'. בשני דרכים אלו. לא יגאל עוד אלא והיה בצאתו ביובל וגו' לכהן. תוס': \n",
+ "ונותנים את דמיה. פירש הר\"ב דיליף ממקדיש ביתו. דבית לא נפקא לכהנים אלא נפדה בדמים. ואם לא פדה יקום הבית להקדש. הרמב\"ם: \n",
+ "דמיה לשון הר\"ב חמשים שקלים. וכן פירש\"י. חמשים שקלים. ולכן מ\"ש בכ\"מ [פ\"ד עה\"ע] שמצא כתוב דמיה הכתוב בתורה שלשה שקלים. ע\"כ. אומר אני שהוא טעות מן המעתיק שטעה בנ' וסובר היה שהוא ג'. וכתב שלשה: \n",
+ "רבי שמעון אומר נכנסים אבל לא נותנין. פי' הר\"ב דגמר מכבשי עצרת. מה התם בחנם ר\"ל שאין נותנין הכהנים להקדש דמים. הרמב\"ם: \n",
+ "[*שדה רטושין. פירש הר\"ב שדה עזובה. כמו אם על בנים רוטשה [הושע י' י\"ד] הכי מפרשינן בסוגיא דב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל\"ט) אדתנן התם לענין יורש אם מורידין אותו לנכסי נטושין או לנכסי רטושין ומפרשינן נטושין בע\"כ. שנשבה. או שברח מפני סכנה. וכדכתיב (שמות כ״ג:י״א) והשביעית תשמטנה ונטשתה. אפקעתא דמלכא. רטושים מדעתן דכתיב אם על בנים רוטשה. ופירש\"י היינו מדעתיה ולא שבויה. דכתיב רישיה דקרא [הושע י ] (י\"ד) וקאם שאון בעמיך היו יראים שלא יבואו אויבים עליהם וכל מבצריך. ושד כשוד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה כשודדים הבאים למלחמה ע\"י מארב על עם היושב בשלום. שלא נזהרו בהם לברוח מפניהם ושודדים את הכל וכו'. ומדקאמר יושד כשוד וגו' מכלל דההוא יומא לאו בית ארבאל ביום מלחמה הוא. אלא מורך בא בלבם והמה עוזבים אם על בנים. והולכים להם מדאגת האויבים שמא יבאו עליהם ע\"כ. וטעמא ברטושין דהיינו העוזבים מדעתן שאין מורידין. פירש\"י דכיון דה\"ל לצוות הורידו יורשי לנכסי ולא צוה ש\"מ לא ניחא ליה ע\"כ. והאי טעמא לא שייך הכא. דאין לו למקדיש ולא ליורשיו שום זכות. אלא נ\"ל דנעזבת הכא ביד הקדש ואע\"ג דבע\"כ נשארת ביד הקדש לא מצי קרי להו נטושין כיון דמתחלה אקדישה מדעתה וטעמא שנקראת בשם זה. כדי שתהא ידועה לכל ולכשיבא אחד ויגאלנה ויגיע אח\"כ יובל. תהא לכהנים]: \n"
+ ],
+ [
+ "הלוקח שדה מאביו כו' הרי היא כשדה אחוזה. כתב הר\"ב ואם לא גאלה הוא וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל וכן לשון רש\"י ולאו דוקא גאלה אחר ושאם לא גאלה אחר לא. דא\"כ [אתיא] כר\"א. ואין הלכה כמותו. אלא ה\"ק. ואם לא גאלה הוא וא\"נ גאלה אחר: \n",
+ "יצתה זו שהיא ראויה כו'. דאי לא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח\"כ הקדישה. לכתוב קרא אשר לא שדה אחוזתו א\"נ אשר לא שדה אחוזה. ומתרביא הא דר\"מ דדרשינן יצאה זו שהיא כבר אחוזה. מאי משדה אחוזתו שדה שאינה ראויה כו' גמ'. [*ולכאורה מ\"ם יתירא דריש. אבל לפי לשון רש\"י אין הגי' כן. אלא לכתוב קרא אשר לא אחוזתו. והשתא כל התיבה דמשדה מיותרת]. \n",
+ "שדה מקנה. שדה שלקחה או זכה בה היא הנקראת שדה מקנה הרמב\"ם רפ\"ד מה\"ע: \n",
+ "אינה יוצאה לכהנים ביובל. פירש הר\"ב שהקדישה וגאלה אחר. וכן לשון רש\"י. וז\"ל התוס' לפום ריהטא משמע. אם גאלה אחר [מיד הגזבר לפני היובל. ורש\"י פירש בפי' חומש שלו דאפילו לא גאלה אחר. אלא שעדיין היא ביד הגזבר תנא בחנם ביובל לבעלים הראשונים אשר לו אחוזת הארץ ע\"כ. וראיתי אני נוסחא דוקנית מפרש\"י שבחומש שכתוב בה וימכרנה גזבר לאחר. או אם יגאל הוא בשנת היובל ישוב השדה וכו': \n",
+ "שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אע\"ג דקרא כתיב (וייקרא כ\"ז) בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו לאשר לו אחוזת הארץ. אצטריך לטעמא משום דבקרא לא מיירי אלא במקדיש ופודהו דהכי כתיב (שם) וחשב הכהן וגו'. ונתן את הערכך ביום ההוא קדש לה' בשנת היובל ישוב השדה וגו'. ואנן איירינן בגאלה אחר. וא\"נ לא נגאלה כלל [*ועיין לעיל: \n",
+ "כהנים ולוים מקדישים לעולם. כתב הר\"ב אבל ישראל כו' כדלעיל במשנה א']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזמן שאינה יובל. ובמשנה שבגמ'. שאין היובל. ובל' הר\"ב נמצאו גם שניהם. והרמב\"ם כתב עוד נוסחא דגרס בהדיא בשעה שאין היובל נוהג וכתב הר\"ב כגון לאחר שגלו שבט ראובן וגד כו' וכתבו התוס' דניחא השתא דמיירי בזמן הבית דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם [ירצה] אפילו לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריות להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בס\"פ ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א\"ל שקול ד' זוזי אחולי עלייהו ושדינהו בנהרא ולשתרי לך. ע\"כ. ולקמן במשנה ו' פי' הר\"ב דד' זוזי דוקא. ולא ש\"פ והכי איתא בגמ'. ולפיכך מ\"ש התוס' שוה פרוטה לאו דוקא. ועיין בתוס' דיומא פ\"ה דף נ\"ה ע\"ב. וז\"ל הרמב\"ם בסוף ה' ערכין מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחלה ואפילו בפרוטה וכו'. וחכמים דנו שיפדה בד' זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר. [*וכך הם דברי הר\"ב במשנה ו']: ",
+ "שהבעלים נותנים חומש. כתב הר\"ב ומפני ג' דברים אומרים לבעלים פתח אתה ראשון וכו'. ובמתני' חדא ועוד קאמר. גמ': ",
+ "חומש. פי' הר\"ב רביע יותר וכן כל חומש כו'. ויסף חמישיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דברי ר' יאשיה גמרא פ\"ד דב\"מ דף נ\"ד: ",
+ "לא אמר זה אלא בכביצה. פירש הר\"ב ופלוגתא דת\"ק ור\"י דרבנן סברי אין פודין הקדש בפחות מד' פרוטות כו'. דליכא למימר דסברי אין פודין בשוה כסף. דהא קי\"ל דשוה כסף ככסף [דאמרינן בב\"ק ישיב לרבות שוה כסף. ואפילו סובין] גמ': ",
+ "נמצא מפסיד איסר כו'. סתמא כרבנן. גמרא. "
+ ],
+ [
+ "ממשכנין מנכסיו כו'. אע\"פ שלא היה כאן אלא דבור. וכבר כתבתי הטעם במשנה ו' פ\"ק דקדושין: \n",
+ "עד עשר. כתב הר\"ב וה\"מ כו'. ואמר השני בכ' ואמר הג' בכ\"ד כו'. והכי אסברה לה הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ע. וטעמא נראה דאשמועינן אע\"ג דהשני נותן פחות ממה שמפסיד ההקדש בחזרתו והשלישי נותן יותר: \n",
+ "הבעלים קודמים מפני שהם מוסיפין חומש. ועיין בספ\"ק דבכורות: \n"
+ ],
+ [
+ "הבעלים נותנים כו'. ובמעשר שני לא עבדינן הכי כדתנן שם בפ\"ד משנה ג'. ושם מפורש טעמא דבגמ' דידן ודבירושלמי: \n",
+ "בחמשה ועשרים. וכך העתיק הר\"ב תרי זימני וקשיא מה נשתנה מספר זה מכל המספרים שהמספר הרב מוקדם. וכן נמצא בכתוב ארבעים ושתים עיר ארבעים ושמנה עיר בפ' מסעי אע\"פ שמספרים אחרים שבכתוב האחדים מוקדמים ובס\"א בעשרים וחמשה וכן העתיק רש\"י וגם הרמב\"ם בפ' א' מה\"ע: \n",
+ "הבעלים קודמין. פירש הר\"ב על כרחייהו ואם רצו אמעיקרא קאי. גמ'. \n"
+ ],
+ [
+ "מחרים אדם כו'. כתב הר\"ב ונותנן לכהן כחכמים דמתני' ו'. וע\"ש. א\"נ דהכא הך קרא מכל אשר לו דילפינן מיניה כדלקמן בחרמי הכהנים הוא דכתיב כמ\"ש שם בשם התוס': \n",
+ "אינם מוחרמין. לשון הר\"ב דאמר קרא מכל אשר לו מאדם ומשדה אחוזתו כו'. ואע\"ג דבקרא כתיב נמי בהמה השמיטו הר\"ב. משום דלא צריכי. אלא למעוטי הני דבמתני' דלקמן. אבל הני תלתא צריכי. דאי כתב רחמנא מכל אשר לו ה\"א כל דאית ליה לא לחרים אבל מין אחד לחרמיה כוליה. כתב רחמנא מאדם ולא כל אדם. ואי כתב רחמנא מאדם דלא סגי ליה בלא עבודה. אבל שדה סגיא ליה בדיסתורין [שיהא אריס לאחרים ויקבל שדות למחצה ושליש ולרביע] ואי אשמועינן הני תרתי משום דהכא חיותא והכא חיותא. אבל מטלטלין לחרמינהו כולהו. צריכי. גמ'. ובברייתא יכול אם החרים יהו מוחרמים. ת\"ל אך. פירש\"י אכים ורקים מיעוטי. ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כראב\"ע אלא לכתחילה לא יחרים. נראה להגיה ולמחוק בן עזריה. דהא ר\"א מרא דשמעתא הוא. ואע\"ג דלקמן אפרש דאיכא בינייהו דר\"א וראב\"ע לאו בענין חרמים הוא. ועוד דהר\"ב לא הזכיר זה. א\"נ יש להגיה ואין הלכה כן בדיעבד. אלא לכתחלה כו'. וא\"ת ומי חולק עליו. דאין הלכה כן. כבר כ' הכ\"מ בפ\"ו מהל' ערכין מדקאמר דברי ר\"א אע\"ג דראב\"ע משמע דסבר כוותיה. [מ\"מ] משמע דרבנן פליגי עליה. וכן מפורש בתוספתא. ע\"כ: \n",
+ "אמר ראב\"ע מה אם לגבוה כו'. בגמ' מפרש דאיכא בינייהו דר' אילא דאמר רבי אילא באושא התקיע המבזבז [לעניים] אל יבזבז יותר מחומש. פירש\"י דגמרינן מיעקב. דכתיב ביה תרין עשורין ראב\"ע אית ליה דר' אילא. דהא אתא לאשמועינן שיהא אדם חס על נכסיו. ר\"א לית ליה דר' אילא דאי בזבז טובא לא אכפת לן. אלא שישייר לעצמו קצת דומיא דחרם. ע\"כ. והרמב\"ם בסוף ה\"ע פסק כדברי ראב\"ע: \n",
+ "מה אם לגבוה. וא\"ת והא האי קרא בחרם הניתן לכהנים כתיב. דהא בסיפיה דקרא כתיב לא ימכר ולא יגאל. ואילו בחרמי בדק הבית יש להם פדיון כהקדש והיכי קאמר במתני' ומה אם לגבוה כו' והא לאו לגבוה הוא כי אם לכהנים. וי\"ל דאפילו בחרמים הנתנין לכהנים יש בהם קדושת הגוף כדתניא לקמן בפרקין [ד' כ\"ע] חרמים כל זמן שהוא בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. נתנם לכהן הרי הן כחולין. אלמא אית בהו קדושת הגוף. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "אינן מוחרמים. שאין אדם מחרים דבר שאינו שלו. דבהמה כתיב. ולא איצטריך אלא לומר מה בהמה יש לו רשות למוכרה [לעולם] אף כל שיש לו רשות למוכרה. גמ': \n",
+ "רבי אומר נראין דברי ר\"י כו'. [כתב הר\"ב] ה\"ק נראין דר\"י לר\"ש. דהא אחוזת עולם כתיב. גמ'. ומ\"ש הר\"ב מדנחית ר' לפרושי מלתיה דר\"ש כו'. ש\"מ דהלכה כר\"ש. ואיכא למדחי דר' להכי נחית לפרושי מלתיה דר\"ש. דלא תקשה עליה. הא אחוזת עולם כתיב. וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ו מהלכות ערכין העתיק דברי ר' יהודה והכי קי\"ל בעלמא. ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י כדאיתא בערובין פ\"ד דף מ\"ו. ולשון הרמב\"ם בפירושו ור' לא ביאר דעתו במאמר הזה ולפיכך אין הלכה כר\"י. ע\"כ. ובנא\"י שבידי נמחק. אין. וכך נראה דמה טעם אין הלכה כר\"י. משום דר' לא ביאר דעתו. אלא ודאי הלכה כר\"י קאמר וה\"ק ורבי שאמר נראין כו'. לא ביאר שדעתו כר\"ש. ולפיכך הלכה כר\"י כדקי\"ל ר\"י ור\"ש הלכה כר\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל\"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול\"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב\"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה: \n",
+ "וחכ\"א סתם חרמים לכהנים. כתב הר\"ב והלכה כחכמים. וכ\"כ הרמב\"ם. ובכ\"מ רפ\"ז מה\"ע הניח בצ\"ע דבגמ' משמע דהלכה כר\"י בן בתירא: \n",
+ "שנאמר כשדה החרם וגו'. וריב\"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] (דתנן) במ\"ג פ' דלעיל וכמ\"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור\"י בן בתירא דחל על ק\"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס\"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והמקדיש לב\"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ\"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ\"ש ארבעה זוזי. עיין ג\"כ שם ועוד בפ\"ו משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "אם נדר נותן את הדמים. דהוא עצמו אינו משתנה להקדש אחר ועיין רפ\"ו דתמורה: \n",
+ "הבכור בין תמים בין בעל מום כו'. עמ\"ש בסוף שקלים: \n",
+ "מקדישו הקדש עילוי. לשון הר\"ב להעלות בדמים שיתן טובת הנאתו כמה אדם רוצה ליתן בו להעלותו עולה. ולא דק. דה\"ל לפרש כמה אדם רוצה ליתן בו. כדי לתתו לבן בתו כהן כדפירש לעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בשעת היובל. פירש הר\"ב. בשעה שהיובל נוהג. אבל בשנת היובל עצמה. אינו רשאי למכור. ק\"ו. ומה מכורה כבר. יוצאה. שאינה מכורה אינו דין שלא תימכר. גמ': \n",
+ "היתה שנת שדפון וירקון. בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק\"ו) מפרש שהשדפון וירקון. הוה נמי כמו כן בכל העולם דאי השדפון בבאגא בהכי לא תנן )א) דעולה לו מן המנין דיקא נמי דקתני דומיא דשביעית שאסור לזרוע בו )ב) (בכל העולם). תוס'. ועמ\"ש שם במ\"ו: \n",
+ "רבי אלעזר אומר כו'. הרי זה אוכל ממנה שלש תבואות. מפיק ליה בברייתא בגמ' מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל שלש תבואות בשתי שנים. ופירש\"י מספר שני תבואות. משמע כל תבואות שבשתי שנים מדה\"ל למכתב מספר שנים. או מספר תבואות. דהוי משמע שתי תבואות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ר\"א לא פליג אתנא קמא וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דתנן רא\"א בלישנא דפלוגתא. כבר נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפרק בתרא דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר לאיש. לאיש אשר בתוכה. דה\"מ למכתב לאשר מכר לו. [לאיש ל\"ל] אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה [*שהוא עכשיו בתוכה]. כדאיתא ביומא פ\"א משנה ג'. אישי כ\"ג ופי' הר\"ב אישי אדוני. וכתב הר\"ב ומנלן דדרשינן לקולא כו'. גמרינן גאולה גאולה מע\"ע כו' והתם מנלן דלהקל דתניא כו'. ואכתי תקשה בע\"ע גופא מנלן דדרשינן לקולא. ומסיק רב נחמן דכתיב אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים וגו'. וחשב לו כפי שניו. לכתוב רבות שנים מאי בשנים. אלא נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו. נתמעט כספו בשנים כפי שניו. וא\"ר יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני: \n",
+ "לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. כתב הר\"ב דכתיב ומצא משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו כו'. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דמכות. וכתבו התוס' דה\"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט ע\"כ. והיינו דכתב הרמב\"ם בפי\"א מהל' שמטה. המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר. אין שומעין לו. שנאמר ומצא כו': \n",
+ "ובהקדש מותר בכולן. פירש הר\"ב המקדיש שדה כו' יגאל חציה. עיין ברפ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "יגאל בנו. פשיטא מ\"ד [*איש כי ימכור בית מושב והאי לא מכר קמ\"ל. והיתה גאולתו מ\"מ. גמ': \n",
+ "יגאל מיד בנו. פשיטא מ\"ד] לקונה אותו אמר רחמנא והא לא קנה. קמ\"ל והיתה גאולתו מ\"מ. גמ': \n",
+ "אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו. פי' הר\"ב שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר. כיון שהגיע ניסן הוא נחלט לשני דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. כר' יוחנן בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "היה חלוט לו. תרגום לצמיתות לחלוטין. והוא דומה לעברי לפי שהוא לשון עברי. ג\"כ. ויחלטו הממנו (מלכים א' כ' ל\"ג) ענינו [קבלו] הענין ושמו אותו דין פסוק [וחתוך]. הרמב\"ם: \n",
+ "שנאמר לצמיתות. גמרא מאי טעמא צמית צמיתות: \n",
+ "התקין הלל הזקן כו'. דהפקר ב\"ד הפקר עיין בגיטין פ\"ד דף ל\"ו: \n",
+ "חולש. ל' הר\"ב כמו חולש על גוים וכדגרסינן [במ\"ב פכ\"ג דשבת וע\"ש] מטילין חלשים על הקדשים. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שהוא לפנים מן החומה. פי' הר\"ב כגון בתי בדים כו' עמ\"ש ספ\"ג דמעשרות: \n",
+ "רבי יהודה אומר אינו כבתי ערי חומה רש\"א כותל כו' גמ'. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת (יהושע ב׳:ט״ו) [ר\"מ סבר כפשטיה דקרא]. פירש\"י כפשטיה דקרא דחזינן דביתה בתוך החומה וקאמר בחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת ע\"כ. ור\"י סבר בחומה היא יושבת. ולא בעיר חומה. \n"
+ ],
+ [
+ "שגגותיה חומתה. וכן העתיק הרמב\"ם בפי\"ב מה' שמטה וגם בתוספתא בתי חצרים אע\"פ שיש להם חומה גג וכו'. וצ\"ע שכותלי בתים חומתה ה\"ל למתני: \n",
+ "ושאינה מוקפת חומה כו'. כתב הר\"ב דלוא חומה כתיב מלא בוי\"ו ואל\"ף. וכן פירש\"י. וכתבו התוס'. שאינו כן בחומשין מדויקות. כתיב בוי\"ו. ולא קרי באל\"ף. ע\"כ ובחומשין מדויקים שלנו איפכא כתיב באל\"ף וקרי לו בוי\"ו. וכן נמסר במסורה: \n",
+ "מימות יהושע בן נון. בת\"כ איש כי ימכור בית מושב עיר חומה יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא ת\"ל בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון: \n",
+ "שלש חצרות. או יתר. של ב' ב' בתים. או יתר. הרמב\"ם פי\"ב מה\"ש: \n",
+ "כגון קצרה וכו'. תניא *) ר' ישמעאל בר' יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקדשום אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לע\"ל. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם בנא\"י וזה היה בבית ראשון אבל אח\"כ בטלה קדושה ראשונה. ולזה אין סומכין בבית שני אלא כשהיה מוקף כשעלה עזרא וכיוצא בזה כתב בחבורו פי\"ב מה\"ש: \n",
+ "וירושלים. כתב הר\"ב קי\"ל דאין בית חלוט בירושלים. משום דכתיב (ויקרא כ\"ה) לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים. ומאן קא מקני ליה. רש\"י. ועמ\"ש במ\"ד פי\"ב דנגעים: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בתי החצרים. פי' הר\"ב שאין להם לעיירות חומה. וכ\"ה בפירש\"י אבל נ\"ל שהוא ט\"ס. וצ\"ל שאין להם חומה כעיירות]: \n",
+ "ויוצאים ביובל. בהדיא כתיב וביובל יצא. ובגמרא מצריך ליה. דהא לגופיה לא אצטריך דמהיכי תיתי דלא יצאו ביובל. הלא הוקשו לשדה אחוזה. לא נצרכה אלא למקדיש וגאלו אחד מיד הקדש. הגיע יובל ולא נגאל חוזר. לבעלים ביובל: \n",
+ "שתי חצרות של שני שני בתים. פי' הר\"ב אע\"פ שהיא מוקפת חומה. דת\"ר ממשמע שנאמר בתי החצרים איני יודע שאין להם חומה מת\"ל אשר אין להם חומה. אע\"פ שיש להם חומה כמו שאין להם חומה וכמה בתים שנים חצרות שנים שתי תצרות של ב' [ב'] בתים. ואימא בית וחצר. א\"כ לכתוב רחמנא חצרים. וכ\"ת אי כתב רחמנא חצרים. חצר בלא בית משמע. ההוא קרפף אקרי. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אין עושין שדה מגרש כו'. [*כתב הר\"ב. דכתיב ושדה מגרש כו'. נראה מהא דמפרש לדברי ת\"ק דאיירי בלוים שסובר דר\"א לפרושי אתא ולא לאפלוגי וכן מוכח עוד מדלא כתב הלכתא כמאן. ויש מקום לסברתו מדקתני אר\"א ולא רא\"א. אבל הרמב\"ם בפירושו כתב. שאין הלכה כר\"א. וגם בחבורו סוף הלכות שמטה פסק דדין ערי ישראל כדין ערי הלוים לענין הזה. וכן רש\"י מפרש. לדברי הת\"ק לענין ערי ישראל. וז\"ל אין עושין שדה מגרש משום ישוב א\"י והיינו חורבן שממעט את הזריעה. ולא מגרש שדה שמחריב את נוי העיר. מגרש אין עושין עיר. שיעשו בו בתים. שאין עיר נאה בלא מגרש. וכ\"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את ישוב העיר. עכ\"ל. ולענין דלא תנן רא\"א מצינו כן במסכת סוטה סוף פ\"ח] ועמ\"ש במשנה ז' ח' בפ\"ב דב\"ב: ",
+ "מגרש. פי' הר\"ב מקום פנוי כו'. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דסוטה. וע\"ש: ",
+ "עושין שדה מגרש. דכשיש נוי לעיר הרבה קופצים לדור בתוכה ומתישבת: ",
+ "הכהנים והלוים מוכרים לעולם. לשון הר\"ב אפילו סמוך ליובל. וכן ל' הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו סוף הלכות שמטה. וכתב הכ\"מ דכלומר אבל לא בשנת היובל עצמה וכדכתב רש\"י. דהא איכא ק\"ו ומה מכורה כבר יוצאה עכשיו שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר. עכ\"ד: ",
+ "[*תהיה ללוים. וכהנים נמי בני לוי הם. וכמ\"ש (יחזקאל מ״ד:ט״ו) והכהנים הלוים בני צדוק וגו']: ",
+ "סליקא לה מסכת ערכין"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערכין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ערכין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Arakhin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה ערכין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Arakhin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dec60fd4b93ac627154e977fd0c0c4e78268e0de
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,510 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בכורות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Bekhorot, Introduction": [
+ "אחר חולין סידר בכורות על הסדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך. אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא לוקח ה\"א משום דקא מייתי לה לקדושה [פירשו התוספות קדושת בכורה] אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא לקנסיה קמ\"ל [כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס. כ\"מ פי\"ב מה' בכורים] וכתבו התוספות דהמ\"ל אי תנא לוקח. משום דלא עבד איסורא. אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע\"פ שאינו רשאי אימא לקנסיה [ומיהו] חד מתרי טעמי נקט. ע\"כ. והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות נכרי חייב בבכורה קמ\"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל למה לי. משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה דאיצטריך הואיל ועיקר בהמה דישראל היא לקנסיה דלמא אתי לאחלופי בבהמה אחריתי [שאין לנכרי חלק בהן. ולא בולדותיה] קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "עובר חמורו. כתב הר\"ב איידי דזוטרן מיליה כו'. גמרא רפ\"ב. ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בבהמה טהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל כו'. וז\"ל הטור סי' שכ\"א וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו': \n",
+ "אף ע\"פ שאינו רשאי. ל' הר\"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא נקט רש\"י. כמו שמפרש בפ\"ק דע\"ז מ\"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס\"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר\"ב שם ובמ\"ב פ\"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה\"ל לרש\"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ\"ש שהר\"ב ה\"ל לפרש כן: \n",
+ "והמשתתף לו. כתב הר\"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא\"ת והיכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך. ולא יהיה בעל מום. וי\"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר. ב\"י טור י\"ד סי' ש\"כ: \n",
+ "כהנים ולוים פטורים מק\"ו. אם פטרו של ישראל במדבר וכו'. ולדורות מנלן אמר קרא (במדבר ג) והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו. גמ': \n",
+ "אם פטרו של ישראל. פירש הר\"ב כדכתיב קח את הלוים וגו'. [כהנים] מנלן כדריב\"ל דאריב\"ל בכ\"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ\"ד) גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וחמור שילדה. עי' מ\"ש במ\"ד פ\"ה דב\"מ: \n",
+ "[*שילדה כמין סוס. והרא\"ש ז\"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול\"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה\"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג\"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע\"כ. והצריכותא שכתב הר\"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר\"ב מהו: \n",
+ "כמין סוס. כתב הר\"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש\"י סתם סוסים אדומים הם]: \n",
+ "עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ\"ב משנה ה': \n",
+ "היולד. האם. רש\"י: \n",
+ "[*ומה הם באכילה. והר\"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט\"ס בזה]: \n",
+ "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת\"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י\"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה\"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת\"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא: \n",
+ "שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר\"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ\"ש הר\"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ\"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה: \n",
+ "דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר\"ב אע\"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו': \n",
+ "וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי\"א] (מנו) [צ\"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה\"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי\"ל דיש להחמיר כר\"י בן בתירא דבעי מעל\"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים. מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דאמר [מתניתין ו' פ\"ב] דאפשר לצמצם. גמרא: \n",
+ "מפריש טלה אחד לעצמו. פי' הר\"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק (כיון) [כמו] שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק. תוספות. ובגמרא מתניתין רבי יהודה דס\"ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. והכי אפסיק הלכתא בגמרא דף י\"א ובפירוש הרמב\"ם יש טעות. ובנא\"י הוא כהוגן ואעתיקה בס\"פ. וטעמיה דכיון שהקפידה עליו התורה לאפקועי לאיסוריה בשה ולא באחר. ודאי אסור בהנייה. ופרכינן והרי מעשר שהקפידה עליו התורה בכסף צורה ותנן [בפ\"ב דקדושין מ\"ח] במזיד קידש. ומשנינן בפטר חמור נמי מקדשה כדר' אלעזר דא\"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידו ועולה ואוכלתו בירושלים ה\"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה. ומקדשא בהנך דביני ביני ששוה החמור יותר מן השה. ובקדושין פ\"ב משנה ט' מפ' הר\"ב בפטר חמור דאסור בהנאה דיליף מעגלה ערופה. היינו כי היכי דלוקמי לההיא מתניתין אפילו לר\"ש דפליג אדר\"י. ומודה לאחר עריפה וע' בס\"פ והכי איתא התם בהדיא בגמרא. ומה\"ט נמי לא פירש הר\"ב שם מ\"ח בקידש במעשר. שני. טעמא דהכא: \n",
+ "וילדו שני זכרים נותן שני טליים לכהן. הכא ניחא דאיצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן ליד כהן [ע' בפי' הר\"ב דמתני' דלקמן]. אבל לקמן פ\"ב [מ\"ז] דקתני כה\"ג גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי. י\"ל קמ\"ל דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הולד ואחת ילדה שני זכרים. ומיהו לקמן פ' יש בכור [מ\"ד] קתני כה\"ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה. וי\"ל אגב דתנייה הכא תנייה התם. א\"נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואף ע\"ג דלא צריכי. כדקתני זכר ונקבה ניתן א' לכהן דלא צריכי כלל. תוספות: \n",
+ "נותן טלה אחד לכהן. כתב הר\"ב ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו. ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין. משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ולא תנא אין לכהן כלום. משום דבעי לאסוקי עלה שנא' ופטר חמור תפדה בשה. ועוד שני זכרים ונקבה. הואיל ותנא דינא דנתינת טלה אחד לכהן לא אדכר הפרשת טלה אחד לעצמו. דלא אדכר ליה תנא דמתני' אלא במקום שאין שם נתינה לכהן. ועוד כיון דפריש ותני זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא תנא אלא דפסיקא ליה לתרווייהו דהיינו נתינת טלה אחד לכהן. ולעולם בשני זכרים ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד ה\"ל תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה. ואין כאן אלא נתינת אחד לכהן. ואף את\"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה וזכר. שמא יצתה נקבה תחלה. אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו. לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי. דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן ליפטר מדין טלה והוא לעצמו. ואע\"פ שיש כאן רובא לפטורה דמחצה יולדת נקבה תחלה ונהי נמי דילדה זכר תחלה מיעוטא נפיק מקצת נקבה בהדי זכר מקמי דנפיק ליה רוב ראשו דזכר וה\"ל חציצה ואע\"ג דאמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ [כמ\"ש במ\"ו פ' דלקמן] ה\"מ זכר וזכר דתרווייהו מין חיוב בכורה אבל בנקיבה לא פשיטא לן דנימא הכי. דאיבעיא לן בפ' בהמה המקשה כרכתו אחזתו והוציאתו מהו ולא אפשיטא. ועוד מדדייק גמ' [כמ\"ש לעיל] מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי שמעינן וכו'. הרא\"ש: \n",
+ "אין כאן לכהן כלום. כתב הר\"ב שהרמב\"ם סובר דאפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש אע\"ג דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע\"ג דאיכא נמי תרי ספיקי כמ\"ש בשם הרא\"ש. תירץ והכ\"מ די\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה. דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא. אבל בב' נקבות וזכר. או ב' זכרים וב' נקבות. כיון דא\"צ לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן. לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ע\"כ. ומ\"ש משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כו'. השיג הראב\"ד [ספי\"ב מה' בכורים] שהכל נכנס בספק א' שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n"
+ ],
+ [
+ "וילדו שני זכרים. ונתערבו. הרמב\"ם סוף הלכות בכורים: \n",
+ "שנאמר ופטר חמור וגו'. ארישא קאי. כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה. שנאמר ופטר חמור וגו' רש\"י: \n",
+ "זכר ונקבה. בין שה [זכר] בין נקיבה. רש\"י: \n",
+ "גדול וקטן תמים ובעל מום. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל הני [עגל חיה כו' דממעטינן במתניתין דלקמן] נמי. א\"כ שה שה [*כלומר ג\"ש דלקמן] מאי אהני ליה. גמרא דף י\"ב: \n",
+ "[*ופודה בו פעמים הרבה. וטעמו מסקינן לעיל בסוגיא דף ד' ע\"ב. דמדכתיב (במדבר ג׳:מ״ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ואע\"ג דאשכחן בהמה רבה גבי ננוה. מ\"מ הכא ליכתב קרא. או בהמה תחת בהמה. או בהמתם תחת בהמתם. מאי בהמה תחת בהמתם. ש\"מ חד פוטר טובא. ומ\"ש הר\"ב. אם חזר כהן ונתנו לו. כך פירש\"י. דבעודו ביד ישראל א\"א לפרש. דא\"כ למה נותן שני טלאים כשילדו שני זכרים כדתנן במתניתין דלעיל. אבל התוספות לעיל שם בשם ר\"ת כתבו דהכא בספקות מיירי. כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפי' כשהוא עדיין ביד ישראל: \n",
+ "נכנס לדיר כו'. פירש הר\"ב כגון ישראל שהיה לו עשרה ספק כו'. וה\"ה שאם היה לו כו' והא דפירש מתחלה בעשרה היינו טעמא דהכי תנו רבנן [דף י\"א] כיצד אמרו נכנס לדיר כו' בישראל שהיה לו עשרה כו'. וא\"ת תקשה הברייתא. כבר תרצו התו' דנקטה עשרה לרבותא. אע\"ג שכולן פטר חמור כולם נכנסים לדיר להתעשר]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פודין לא בעגל כו'. נאמר כאן שה. ונאמר להלן [בפסח] שה. מה להלן פרט לכל השמות הללו. אף כאן פרט לכל השמות הללו. גמרא: ",
+ "ולא בחיה. לשון הר\"ב צבי ואיל. בקמץ יו\"ד איל שכן הוא בכתוב כצבי וכאיל. וכן איל וצבי ויחמור קמוץ. אבל איל שהוא מין בהמה כולם היו\"ד חרוקה [*אם לא באתנח. או בסוף פסוק: ",
+ "ולא בטרפה. פירש הר\"ב כגון שנחתכו כו'. וכפירש\"י. ופשיטא לי מלתא דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום. והטור השמיט. ולא ידעתי למה. שהרי גם הוא כן בגי' הרא\"ש אביו ז\"ל]: ",
+ "כוי. לשון הר\"ב בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה כלומר ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה. כמ\"ש הר\"ב [*במ\"ח פ\"ב דבכורים] ועי' ספ\"ה דנזיר ומ\"ש שם בס\"ד מסוגיא דרפ\"ה דכריתות]: ",
+ "עד שיפריש שה תחתיו. כתב הר\"ב ולפי שהכהנים חשודים כו' דמורה בה התירא. דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי. למה לי לפדותו: "
+ ],
+ [
+ "כחמש סלעים של בן. פירש הר\"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ\"ח משנה ח': \n",
+ "וחכ\"א אין חייבים באחריותו. כתב הר\"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ\"ז דעדיות. ותימה דא\"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר\"א אסיפא דיקבר. כמ\"ש שם בס\"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר\"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס\"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב\"ם והר\"ב בר\"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן: \n",
+ "ר\"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר\"א ס\"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ\"א]: \n",
+ "וקוברו. לשון הר\"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ\"כ הרמב\"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ\"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא\"י בפירוש הרמב\"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב\"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא\"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה: \n",
+ "בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"א דיבמות: \n",
+ "מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר\"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ\"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ\"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הלוקח עובר פרתו כו'. כולה מתניתין מפורש רפ\"ק: \n",
+ "כהנים כו' חייבים. ואע\"פ שהכהן הוא שיאכל הבכור חייב הוא להקריב ולאכול אותו בקדושה כפי התנאים שזכרנו ביאורם בה' מזבחים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים כו'. כתב הר\"ב. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין פ\"י משנה ב'. ושם כתב רש\"י דהכא תני לה משום מתנות והכא משום בכורה: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המקבל צאן ברזל כו'. פירש הר\"ב ששם לו הנכרי כו' וברפ\"ז דיבמות מפרש הר\"ב למה נקראו צאן ברזל: \n",
+ "ולדות פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור סי' ש\"ך. וכלומר בתוך ימי משך זמן השומא: \n",
+ "העמיד ולדות תחת אמותיהן כו'. פירש הר\"ב שפתח לו פתח כו' השתא אלימא יד נכרי כו'. וכן פירש\"י. וטעמם דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה. וכה\"ג אשכחן ברפ\"ג דב\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "רחל שילדה כמין עז כו'. פירש הר\"ב. דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור. גמרא ואיתא נמי בפ\"ק דף ה'. ומסיימים בה בכור כשב שיהא הוא כשב ובכורו כשב בכור עז שיהיה הוא עז ובכורו עז יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת\"ל אך חלק. ומסיק דמדה\"מ למכתב אך בכור שור כשב ועז. בכור בכור למה לי. אלא למדרש בכולהו כדאמרן. ומסקינן נמי דתנא דהתם דנסיב בפרה שילדה כמין חמור כו'. מפטר פטר ב' פעמים דס\"ל גלי רחמנא בקדושת דמים. וה\"ה לקדושת הגוף ומצריך הא דבכור לדרשא אחריתא ודמפיק בכור לדרשא דהכא ס\"ל דגלי רחמנא בקדושת הגוף וה\"ה לקדושת דמים ומצריך פטר פטר לדרשא אחריתא. ואין להאריך בזה: \n",
+ "ואם יש בו מקצת סימנים חייב. הה\"נ בפרה שילדה כמין חמור. אבל ילדה כמין סוס א\"נ חמורה שילדה כמין סוס לא אפשיטו. בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וחכ\"א א\"א. פירש הר\"ב א\"א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד כו'. ובגמ' פ\"ק דף ט'. הא איכא חציצת אחיו בינו לבין הרחם. וכתיב פטר כל רחם. עד שיפטור כל הרחם [וא\"כ אפילו ראשון לא יהא קדש] ולר\"י ליכא למפרך. דכיון דתרווייהו קדשי כחד דמו. אמר רב מין במינו אינו חוצץ: \n",
+ "משמנין ביניהן. פירש הר\"ב השומן כו' ועיין מ\"ש בספ\"ז דב\"ב: \n",
+ "והשני ירעה עד שיסתאב. פירש הר\"ב. והשני שנשאר לישראל וכו'. ובאותו של כהן לא צריך למימר כו' דבזמן הזה קמיירי. א\"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא (למימר) [למיחש] משום חולין בעזרה לפיכך [יאכל] נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל. דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי. כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קל\"ב). הלכך תנא כולה מתניתין בישראל. מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו. רש\"י: \n",
+ "וחייב במתנות. סתם משנה היא זו. רש\"י. ואע\"ג דוהשני ירעה וכו'. דברי ר\"ע הן. מפרש רש\"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בדישראל. ר\"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר\"ע והשני כו'. משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות. ועיין משנה ח': \n",
+ "רבי יוסי פוטר. כתב הר\"ב דהוי כאילו זכה כהן כו' שאע\"פ שלא זכה עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים בפ\"ה דפאה משנה ב'. והיינו טעמא דפסק הר\"ב כר\"י. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו פ\"ט מה' בכורים פסק כך בהדיא. ואשתמיטתיה להב\"י שבסימן שי\"ח כתב שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מה' בכורות נראה שפסק כרבי יוסי. ע\"כ. ולא עוד אלא שלא ראיתי בפ\"ה מה' בכורות. מדברי הרמב\"ם. שום דבר מענין זה. וא\"ל שיש ט\"ס בדבריו ושצ\"ל פ\"ט מה' בכורים דהא התם בהדיא כתב הרמב\"ם כן. ולא ה\"ל לכתוב שנראה כו'. ובטעם פסק הלכה כר' יוסי. כתב הב\"י משום דבמשנה ח' אפליגו ר\"מ ור' יוסי במלתא. וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר\"י. ואע\"ג דברישא סתם לן תנא כר\"מ ה\"ל סתם. ואח\"כ מחלוקת ע\"כ. אבל בכ\"מ פ\"ט מהלכות בכורים. כתב דטעמא משום דבפ\"ק דמציעא [דף י\"ב] פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו' ע\"כ. וזה כמ\"ש. \n",
+ "[*רבי טרפון אומר יחלוקו. פי' הר\"ב דהדר ביה ר\"ט כו' דלשניהם יש חלק בשניהם. דמסקינן בסוגיא. דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בה\"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בה\"ב. ר\"ט סבר אקנוי אקניי ליה בה\"ב לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה\"ל חצר של שניהם הלכך חולקים דברשות שניהם עומד. ור\"ע סבר כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא. דמפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן. לא מקני ליה מדעם]: \n",
+ "זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. כתב הר\"ב והכא אפילו ר\"ט מודה כו'. כ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו דאף ר\"י הגלילי מודה. ואפילו יצאו שני ראשים כאחד קאי דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "וילדו שני זכרים שניהן לכהן. עיין מ\"ש בשם התוס' בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דמסתמא דילידא חדא שביח טפי. ובהכי עביד צריכותא בגמרא, דקמ\"ל דאף בזו פליג ר\"ע:\n"
+ ],
+ [
+ " רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דמסתמא הך דלא בכרה שביח טפי. ובה\"נ עביד צריכותא, דקמ\"ל אף בזו פליג ר\"ע:\n"
+ ],
+ [
+ "[והשני משום שקדמו אחר. דבכור משמע ליה לכל מילי כדמסיק אביי בסוגיא.]\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מכאן ואילך ספק. ובגמרא [אמאי ספק] הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא כי אזלינן בתר רובא. ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה. כגון עובר הבהמה דתלי בהרבעה. ואיכא למיחש שמא לא [עלה] עליה זכר. לא: \n",
+ "זה הכלל כו'. לא לאתויי אלא נקוט האי כללא קאמר. וכדאמרינן בגמרא פ\"ג דמגילה אמתני' ב' כמו שכתבתי שם: \n",
+ "ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם. והפסידו ובטל. רמב\"ם פ\"ד מהלכות בכורות ואפרשיהו במ\"ד פ\"ג דנדה: \n",
+ "הרי זו תקבר. פי' הר\"ב. להודיע שנפטרה כו'. דמשום עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה. למחצה דנקיבות כמ\"ש הר\"ב סוף פרק ד' דחולין במבכרת שהפילה שליא דישליכוה לכלבים. אלא הכא היינו טעמא דקוברה כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא א\"צ פרסום. דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שנפטרה מן הבכורה. הר\"ן שם וכ\"כ התוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. פי' הר\"ב דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם כו'. ואי משום דאית לה חלב האיכא מיעוטא דחולבות. וכן לשון רש\"י. ומשמע דאיכא למיחש למיעוטא אלא הכא לא אמרינן שאהבה כו'. וקשיא דלא קי\"ל כר\"מ דחייש למעוטא כדאיתא במ\"ד פ\"ב דע\"ז ושם רפ\"ג והכא פסקינן כרשב\"ג. אלא כדמסקי התוס' שם בע\"ז דף מ' ע\"ב. וכאן ד' כ' וכן כתב הרא\"ש. דהכא שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט. אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר: \n"
+ ],
+ [
+ "עושה מקום בקופיץ. כתב הר\"ב ובגמרא מפרש תני לקופיץ וכו'. וא\"ת דבמשנה ג' פ\"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ. כתבו התוס' דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול כדי שיהא נוח לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים [דה\"ה לשאר קדשים רמב\"ם פ\"ק מהלכות מעילה. ועוד נ\"ל דאם אסרה תורה בפסולי המוקדשים כדלעיל פ\"ב במשנה ב' ובפי' הר\"ב דמתני' דלקמן. כ\"ש במוקדשים גופייהו] לפי שהקדשים נשחטים בעזרה יש שם סכינים מזומנים וא\"צ עשיית מקום. ועי\"ל דנקט בכור. לפי שנוהג בזמן הזה. וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהה אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ\"ה [מ\"ג] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצרי' עשיית מקום טפי מטלאים ועזים. ועוד משום דלאו דלא תגוז בבכור כתיב ע\"כ: \n",
+ "[*ותולש השער. כתב הר\"ב ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מקרי והכי תנן בסוף מתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ\"ל דמלתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור וכדתניא [דף כ\"ה.] מנין ליתן את האמור של זה בזה ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון [וילמדו] שניהם זה מזה]: \n",
+ "שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו [גזיזה] עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש\"י: \n",
+ "וכן התולש את השער. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו והיינו דצריכי הרמב\"ם והר\"ב לפרש ואפילו לכתחלה ובגמרא איבעיא להו ודייק מדתנן וכן דאי קאי אשלא יזוז. השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מום מבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה דלכתחלה. ואי איתא דגרסינן וכן תולש הוא גופא לישנא דלכתחלה הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו': \n",
+ "ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר\"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ\"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר\"י היא. ואי במת לכ\"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר\"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש\"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע\"כ. תנ\"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת\"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד\"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר\"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש\"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ\"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג\"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ\"ל שר\"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו': \n",
+ "רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר\"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס\"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב\"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת\"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג\"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא: \n",
+ "לא יתנו לו. כתב הר\"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ\"ח דערכין: \n",
+ "הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ\"ש במשנה דלקמן בשם התוספות: \n",
+ "שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב\"ם פ\"א מהלכות בכורות: \n"
+ ],
+ [
+ "בתוך שנתו. דלשנה דידיה מנינן דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה\"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ט דב\"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פ\"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ\"ל בלא] שנה איכא בל תאחר כדאמר פ\"ק דר\"ה ע\"כ: \n",
+ "עד שלשים יום. מפרשינן בברייתא מפני השבת אבידה לבעלים. ופרש\"י דהיינו כהן דזמנין דלא משכח [כהן] למיתביה ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו. והתוס' פירשו דמיירי ביד כהן וא\"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע\"כ. ועיין ר\"פ דלקמן בדבור ומן המעשר כו'. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י\"ב חדש אי נפל ביה מום סמוך לי\"ב חדש כגון ט\"ו יום משלימין לו עוד ט\"ו יום אחר שנתו שיהא לו ל' יום מיום שנפל בו מים כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "ומראה את מומו. לאחר שחיטה ונמצא קבוע. רש\"י: \n",
+ "רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט כו'. פירש הר\"ב סבר גזרינן כו'. ולא משום קנס ששחטו שלא על פי מומחה. דהא ל\"ק הואיל ושחטו. אלא קתני הואיל ונשחט משמע אפי' שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרא\"ש בשם הרמב\"ן ז\"ל. והיינו טעמא דפסק הר\"ב והרמב\"ם כר\"מ אע\"ג דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. דהל' כר\"מ בגזרותיו כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דכתובות: \n",
+ "מומחה. פי' הר\"ב במתני' דלקמן. והשם נגזר מן ומחה על [כתף] ים (במדבר ל\"ד) שהוא לשון מיושר. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ה דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שאינו מומחה כו'. פי' הר\"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא\"י: \n",
+ "הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר\"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל: \n",
+ "וישלם מביתו. כתב הר\"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ\"כ רש\"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ\"ה דב\"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע\"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ\"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דרמב\"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא\"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ\"י דב\"ק עכ\"ד. וכן פרש\"י בלשון אחר וכן מסיק הרא\"ש ודלא כהר\"ב: \n",
+ "מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר\"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר\"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ\"ה דף נ\"ג ע\"ב. כ\"כ התוס' שם ע\"א. ולפיכך חייב אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע\"ג דהכא סתם כר\"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ\"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ\"ג דסנהדרין מוכח דעת הר\"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב\"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ\"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר\"ו כהן ז\"ל בפירושו לש\"ע ח\"מ סי' שפ\"ו. ומ\"ש הר\"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י\"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ\"ה דגיטין. תוספות שם: \n",
+ "פטור שאתה מומחה לב\"ד. פירש הר\"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי\"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש\"י. אבל ברפ\"ג דסנהדרין משמע מדברי הר\"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ\"ש הר\"ב א\"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ\"ג דסנהדרין: \n"
+ ],
+ [
+ "בין תמים בין בעל מום. כתב הר\"ב ואע\"ג דכי א\"ל תם הוא. לא אהני ליה כו'. אתו למחשדיה. ופרכינן בגמ' א\"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס' וא\"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שא נו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [*וי\"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פי' הר\"ב דכתיב ראה למדתי וגו'. כאשר צוני ה' מה אני בחנם כו'. עיין במשנה ה' פ\"ד דאבות שפירשתי זה בשם הר\"ן. וכתבו התוס' וא\"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו. כדמוכח בר\"פ בתרא דכתובו' דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו. כדאמר התם. אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ומ\"ש הר\"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר\"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר\"ר משה איסרלש ז\"ל בהגהותיו לש\"ע א\"ה סי' קנ\"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע\"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב\"י ח\"מ ס\"ס כ\"ח בשם תשובה להרשב\"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב\"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע\"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא\"י הנ\"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ\"ש בר\"ס קס\"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ\"מ בפ\"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי\"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר\"ל הרמב\"ם שכתב בפירוש המשנה פ\"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע\"כ: \n",
+ "דיניו בטלים כו'. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ\"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר\"ן ספ\"ב דקדושין: \n",
+ "להזות ולקדש. אף ע\"ג דקידוש קודם להזיה. לא זו אף זו קתני. וכן בעדות קודם לדין ה\"נ אקדים לדין משום לא זו אף זו. ומיהו בדין ועדות אינם תלויים זה בזה שאפשר שיהיה דין ואין כאן עדות כלל. משא\"כ בהזייה וקידוש: \n",
+ "להזות ולקדש. פירש הר\"ב להזות על טמא מת ולקדש לערב כו' דאילו להביא ולמלאות שרי. כדפי' ספ\"ב דקדושין: \n",
+ "מי מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. הרמב\"ם: \n",
+ "וטמאהו. גמרא. איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשנינן בשאר טומאה. דלא מוזהר עלייהו כגון נבילות ושרצים: \n",
+ "ונותן לו שכרו כפועל. פירש הר\"ב אם היה רגיל במלאכה כבדה כו'. כמה אדם כזה רוצה ליטול כו' ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכן פירש\"י. ורע\"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון. כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כ\"פ בתוספות בפ\"ה דב\"מ דף ס\"ח אע\"פ שבכאן דחו פירש\"י מפני קושיא זו. ומפרשי' שנותן לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי. ואינו עושה בשום מלאכה ועמ\"ש בספ\"ב דב\"מ בשם הטור. ושם העתיק הר\"ב כפועל בטל. דהכי תניא התם בגמ' וכן בכאן אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. ומה שדקדק הר\"ב לכתוב כמה אדם כזה לא כתב כן ספ\"ב דב\"מ לענין שכר השבת אבדה: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא עורות שאינן עבודים. כתב הר\"ב אבל עבודים זבנינן כו' סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם פ\"ג מה\"ב ויקנסהו כפי רשעו. ועיין לקמן ספ\"ה: \n",
+ "עורות של נקבה. כתב הר\"ב ות\"ק סבר כו'. וכי שייליה ליה מה חתוך כו'. לפי שהחתוך ניכר. ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא ואידך בי עכברי' מידע ידיע: \n",
+ "ובגדים. וכן העתיק הר\"ב. והכי איתא בגמרא ונ\"א ואריג וכן העתיק הרמב\"ם ופירש ר\"ל בארוג דבר מחובר דומה לאריג ר\"ל הלבדים: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לוקחין ממנו פשתן. ירושלמי סוף מעשרות ופשתן לאו קסמין הוא. א\"ר חנינא מפני זרעה. כ\"מ פ\"ח מהלכות שמטה: \n",
+ "ואריג. וכן העתיק הר\"ב והכי איתא בגמרא ונ\"א ובגדים. וכן העתיק הרמב\"ם. ופירש ובגדים אלו שבכאן. ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת כו'. טעמיה דרבי שמעון נמי משום קנס הוא דהא רבא דעבד עבדא כותיה [ומשום הכי פסקו הר\"ב והרמב\"ם הלכה כר\"ש] וקאמר טעמא בעובדא דעבד. באיסורא דגופיה קנסינן ליה. והוה ליה לכ\"מ להביא ראיה מזה כשנדחק בפי\"ב מה\"מ בפי' הירושלמי דאמר דר\"י קנס: \n",
+ "זיקת. שייכות וכבר ביארנו אותו ביבמות. הרמב\"ם: \n",
+ "תרומות ומעשרות. והרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מעשר העתיק תרומה ומעשר. וכתב וכן החשוד למעשר שני וכו'. ופי' הכ\"מ דהכי משמע מדקתני ר\"ש [אומר] כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי ע\"כ. וכן במשנה שבגמרא הגירסא תרומה ומעשרות. אבל קשיא לי דהא קי\"ל דלא כר\"מ דאוסר מעשר לזרים. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ט' דיבמות. ואע\"פ שאפשר דר\"ש כוותיה דר\"מ ס\"ל ומש\"ה נקט מעשרות מ\"מ הרמב\"ם לא ה\"ל לכתוב חשוד על מעשר דהא אין כאן חשד שהרי הוא מותר לזרים כשאר חולין. ולומר שלאשה שניסת *)בע\"א דאסורה במעשר כדתנן ברפ\"י דיבמות. וכתבתי שם דלתוס' מספקא להו. דאפשר דאף לרבנן קנסוה. ולהרמב\"ם מפשט פשיטא ליה בריש ה' מעשר. ואיכא חשדא שימכור לה. אי משום הא אינו נראה דלקנסיה. דלאשה גופה דמתסרא ליתא אלא קנסא ומדינא שריא. ועוד מלתא דלא שכיחא הוא. לכך נראה לי דלהרמב\"ם שכתב אסור ליקח דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר. אפילו קרבי דגים כו'. לא נתכווין למעשר ראשון כלל אלא למעשר שני. שיפרש אחר כך באמרו. וכן החשוד למעשר שני וכו'. אלא שהעתיק דברי ר\"ש ואח\"כ מפרשו דמעשר היינו מעשר שני. ותדע שכן הוא. שהרי התחיל וכתב. מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין. אסור ליקח כו'. ואי איתא דהא דכתב זיקת תרומה ומעשר שר\"ל מעשר ראשון. ה\"ל להזכיר ג\"כ בתחלה. חשוד למכור תרומה ומעשר. אלא שהעתיק משנתינו שהתחילה החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. וקאמר עלה ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות. והעתיק דבריו. וחזר ופירש. וכן החשוד למעשר שני. כלומר דהיינו זיקת מעשר שהזכיר בתחלת דבריו. ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות. וא\"א לפרש אלא מעשר שני. דחומרא דחומה ליתא מעשר ראשון. וא\"ל דחדא נקטינן. ומיהו מעשר ראשון נמי איכא חומרא דאסור לזרים וכרבי מאיר. דא\"כ לנקט מתני' נמי תרומה. אלא לא איירי אלא בדבר השוה לשביעית שמותר לזרים והיינו מעשר שני. ואף הרמב\"ם העתיקה בפ\"ח מהל' שמטה. מעשרות. ומסיק בה מעשר טעון הבאת מקום. ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר דמעשר קאמר. והשתא גירסת הספר תרומות נמי ניחא. דאיכא לפרושי הכי. ואחר שכתבתי זה נזכרתי שבמשנה ג' פ\"ט דתרומות. מדקדק הר\"ש מדתנן מעשרות דמשמע ראשון ושני והוקשה לו מה שהוקשה לו. כמ\"ש שם. והשתא דאמרן הכא דמעשרות לאו דוקא תרי מעשרות. ניחא נמי התם. ול\"ק ולא מידי: \n"
+ ],
+ [
+ "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. גמ' זו דברי ר\"ע. אבל ר\"י אומר. החשוד על השביעית. חשוד על המעשרות דבאתריה דר\"י שביעית חמירא להו. כדתנן ספ\"ג דדמאי: \n",
+ "חשוד על הטהרות. פי הר\"ב דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה וכן פרש\"י ול' הרמב\"ם כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וכיוצא בהן. וז\"ל בפ\"ח מהל' שמטה. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור. אינו מטמא אחרים. אלא מד\"ס ע\"כ. וע' במ\"ו פ\"ק דפסחים: \n",
+ "ויש שהוא חשוד על הטהרות כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג\"כ חשוד על השביעית ומעשרות [ולפיכך] אמר יש שהוא חשוד על הטהרות [ולא אמר החשוד על הטהרות] הרמב\"ם: \n",
+ "זה הכלל כל החשוד כו'. קצת קשה לשון זה הכלל כיון שאינו כולל הדינין השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קא פסיק ותני. ובפירוש הרמב\"ם ומה שאמר זה הכלל ענינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג\"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסורו או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים כמו שנתבאר במעשר ובשביעית ע\"כ. אבל אינו במשמע הלשון. וכן בנוסח שבא לידי מא\"י נמחק: \n",
+ "לא דנו ולא מעידו. ע' מה שאכתוב בזה בס\"ד בפרק דלקמן מ\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נמכרין באטליז כו'. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי' הר\"ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו'] בגמ' אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ\"ג פ' בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא: \n",
+ "חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי' הר\"ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש\"י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו': \n",
+ "ומן המעשר. ופרכינן בגמ' דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. כמ\"ש הר\"ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו: \n",
+ "ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב\"ם ספ\"א מהל' בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא: \n",
+ "בבכור. כתב הר\"ב אבל מעשר כו'. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו'. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"א ממעשר שני. ומ\"ש הר\"ב ושנינו בספרי בכור שנאמ' בו כו'. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ\"מ פ\"ו מה\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ואפילו נכרי. עמ\"ש במ\"ד פי\"ב דזבחים ומ\"ב פ\"ד דחולין. [*ומ\"ש הר\"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע\"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י״ב:כ״ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק\"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ\"ט]: \n",
+ "אין מקיזין לו דם. פי' הר\"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר\"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר\"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי\"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ\"ק דפסחים דף י\"א [*ומ\"ש הר\"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+ "רבי שמעון אומר יקיז אע\"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע\"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי\"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר\"ב משום קנס כו' [ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו'. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר\"א לא איצטריך. דדלמא ר\"א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי' דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ\"ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר\"מ. דר\"מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ\"ש הר\"ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב\"ם כחכמים בפ\"א מהלכות אסורי מזבח והתוס' והרא\"ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ\"ש הר\"ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו\"ד בשבא. והה\"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה: \n",
+ "טיבו. מפורש במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+ "והתירוהו. פי' הר\"ב שלא נתכוין לעשות נ\"ר לישראל. שהרי אינו יודע שע\"י מום שיעשה בו ישחט אא\"כ נפל מאליו. רש\"י: \n",
+ "[*היו התינוקות כו'. וכ' הר\"ב דצריכא כו'. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש\"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי' לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב\"ם]: \n",
+ "כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר\"ב לאתויי גרמא כו'. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת\"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל\"ג. והא דאסברה לה הר\"ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו'. מפי' הרמב\"ם העתיק כן ואף בחבורו פ\"ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג\"כ הברייתא דנתן דבילה כו'. וכתב הכ\"מ מעובדא דר' צדוק איכא למילף הכי. ע\"כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ' דף ל\"ו: \n",
+ "ושלא לדעתו מותר. כתב הר\"ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו'. לשון רש\"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו': \n"
+ ],
+ [
+ "היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש\"י: \n",
+ "הרי זה ישחט עליו. כתב הר\"ב ל\"ש כו' אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ'. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ\"ל: \n",
+ "הראויין לבא בידי אדם. פי' הר\"ב שי\"ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו' שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש\"י: \n",
+ "רועים כהנים אינן נאמנים. פי' הר\"ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו'. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו'. וכן לשון רש\"י. וצ\"ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא\"כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה\"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא\"כ אפי' שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו'. וה\"נ כתב הר\"ב לקמן בדבור ר' מאיר אומר כו' דלת\"ק דוקא כהן אינו נאמן כו'. ולא אתני כהן רועה. ש\"מ דס\"ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ' וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש\"י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר\"מ לת\"ק דלת\"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר\"ב דלקמן בדעת הת\"ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא\"נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו'. כתב הר\"ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב\"ג. ולא קשי' אהלכתא דספ\"ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו' דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא\"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ\"ש לפירש\"י שכתבתי במ\"ח פ\"ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר\"ב הלכה כרשב\"ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל: \n",
+ "רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש\"י בגמ' [דף ל\"ה]. ומסיים הטור ר\"ס שי\"ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות: \n",
+ "לא דנו ולא מעידו. כתב הר\"ב ואיכא בין ר\"מ לת\"ק דלר\"מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי' שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר\"מ אלא החשוד. ובגמ' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ריב\"ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש\"י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי' כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת\"ק אית לי' דריב\"ק דאמר ת\"ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי' אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור\"מ לית לי' לר\"י [ב\"ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק ואפי' בכור ביד ישראל. ע\"כ. וכ\"כ התוס' דת\"ק סבר כר\"י [ב\"ק] ושנים מן השוק דקאמר ר\"י [ב\"ק] בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר\"מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולת\"ק דוקא כהן אין נאמן וכו' ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"ג. גמרא. וא\"כ בס\"פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא\"י בפי' הרמב\"ם שכתב עליו דהוא דעת ר\"מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע\"כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ\"ש בפי\"ב מהלכות מעשר ובפ\"ח משמטה וספ\"י מה' משכב ומושב ובפי\"א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר\"ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב\"ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ\"ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב\"ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב\"ד בהשגותיו ספי\"ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב\"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ\"ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ\"ד] כר\"מ. וה\"נ במשנה ו' פ\"ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ב שם קל הוא כו' שמעינן מינה דאל\"ה אין החשוד מעיד על אחר. וה\"נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב\"י בטי\"ד סימן קי\"ט מקשה אמתני' זו דחשכה מ\"ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב\"ם שפוסק כרשב\"ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני' אתיא כר\"מ ולא קי\"ל כותיה. שהרי הרמב\"ם עצמו פסקה בריש פי\"ב מהלכות מעשר. עכ\"ד. אבל מההיא מ\"ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו' לא קשיא שכבר תי' זה בכ\"מ משום דבעינן לאוקמי למתני' אפי' כר\"מ. דהא סתמא מתניא ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ\"ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר\"מ כמ\"ש בשמו ומש\"ה דחוק הל' דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו'. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ\"מ בגמ' שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה כו'. כתב הר\"ב ובלבד שיהיו לו עדים כו' שהכהנים חשודים להטיל מום כו'. אבל אין חשודים לאכול קדשים תמימים בחוץ. מסיים הרמב\"ם ספ\"ב מה\"ב מפני שהוא עון כרת. ע\"כ. כלומר והחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור ממנו. כדתנן ספ\"ד. ומ\"ש הר\"ב וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו' ואע\"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני ואע\"ג דבמ\"ה פ\"ד דדמאי תנן קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן. התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וכמ\"ש הר\"ב שם. והכי איתא הכא בגמ' והלכך אין להאמינו אלא כשפורט ואומר קח לי מאיש פלוני מה שאין כן הכא דלא שייך אשתמוטי. וא\"צ למ\"ש הב\"י סי' שי\"ד דהתם איסורא דאורייתא והכא אכילת בכור אחר הטלת מום בכוונה אינו אלא קנס דרבנן. גם בגמ' פרכינן מרישא קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן. ודחינן התם אית ליה לאשתמוטי ולא דחינן לה התם איסורא דאורייתא הכא איסורא דרבנן. הלכך נ\"ל מה שכתבתי: \n",
+ "בני הכנסת. כתב הר\"ב וה\"מ במקום שאין יחיד מומחה כו'. דומיא דהפרת נדרים. והכי לישנא דגמ'. וכתבו התוס' לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה [כמ\"ש הר\"ב ספ\"י דנדרים] וכן בהמוכר את הספינה [דף ע\"ד] גבי בת קול. דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ע\"כ. ולי משנה שלימה בפ\"ח דנדרים דתנן בה. יכול להפר נדרו שלא ע\"פ חכם. אבל כבר כתבתי שם דבדוכתא אחריתי בגמרא פ\"ג מייתי לה וגרס להתיר. ושכן העתיקה הרמב\"ם והטור [*ועוד ראה מצאתי דבספ\"ב דיבמות תני הפרת נדרים בג'. ולענין התרה שנויה. ותו בפרק שום היתומים במסכת ערכין דף כ\"ג בנדר שהודר ברבים קא מיפלגי מ\"ס יש לו הפרה ומ\"ס אין לו הפרה וכו' ועוד שנית שם]: \n",
+ "אלא ע\"פ מומחה. למומי בהמה. הרמב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב פרק דלעיל משנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "ונודע שהיא טרפה. פי' שנטרפה בודאי דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא\"צ בדיקה. דבדיקת [סירכות דבריאה] אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו שאע\"פ שאפשר שיש בו מום. סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע\"פ מומחה אסור כדאפסק הלכתא כר\"מ משנה ג' פ\"ד מהר\"ר פאלק כהן בפי' הש\"ע ח\"מ סי' רל\"ד: \n",
+ "מכרוהו לנכרים כו'. כתב הר\"ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים דבכור תמים אסור בהנאה. ואני תמה שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו. אלא ע\"ז ושביעית כמ\"ש הר\"ב סמ\"ט פ\"ב דקדושין. אבל נ\"ל דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור משום דאע\"ג דבמומו שרי אפילו לנכרים. כדתנן במ\"ב דפרקין. מ\"מ לא שכיחא למיעבד הכי לפי שישראל קדושים הן ומחבבין דבר שהיה עליו קדושה שלא להאכילו לעכומ\"ז ולכלב. והואיל ולא שכח. אע\"ג דשרי לא בעי למתני. ותני לה גבי טרפה וה\"ה בבכור אי אתרמי הכי [ול' מכרוהו דייק דקאי אבכור]: \n",
+ "ישלם לו דמי הטרפה. פי' הר\"ב כמו שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל וזהו שכתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות מכירה יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר\"ב דילפינן מקראי בכלל ופרט וכלל. גמ'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אף כל מומים שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אלמה תנן נפגמה אזנו ומשני כל מום רע רבויא הוא. פירש\"י ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה ריש פ\"ז דבבא קמא ופרכינן א\"ה מומין שבסתר נמי. אלמה תנן [מ\"ד] חוטין החיצונית וכו' הפנימיות שנעקרו. נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. בעינן מום רע וליכא. פירש\"י מום רע לא מקרי. אלא בגלוי שמנוולו. ע\"כ. א\"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. אם כן פסח ועור ל\"ל: \n",
+ "נפגמה. כתב הר\"ב שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן שתעכב בה צפורן. רש\"י: \n",
+ "הסחוס. פי' הר\"ב תנוך האזן שקורין טנרום וכן פירש\"י ועיין פ\"ז דפסחים. משנה י\"א. וז\"ל התוספות או בדל אזן עמוס ג' (י\"ב) מתורגם הסחוס דאודנא ע\"כ. וא\"כ הה\"א שרשית. אבל הרמב\"ם [ריש] פ\"ז מהלכות ביאת מקדש העתיק סחוס. ובפי\"ד דנגעים משנה ט' כתב הר\"ב תנוך זה גדר האמצעי של אזן. והוא לשון תורת כהנים העתיקה שם הר\"ש [*ושם אפרשה] וז\"ל הרמב\"ם שם תנוך אזן הוא גשם יצא [נ\"א מוקף בולט] על שטח האזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם. ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האזן כולה והפנימי הוא תוך האזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהי'. תכלית האזן הקערורה. וכו'. והוא אמרם תנוך אזן. וזה גדר האמצעי. ע\"כ ועיין לקמן: \n",
+ "אבל לא מן העור. פי' הר\"ב היינו אליה. משמע שהוא העור שבתחתית האזן ול' הטור סימן ש\"ט העור שמשפת האזן. עד כאן. אבל מלשון הרמב\"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף. וכן לשונו רפ\"ז מהלכות ביאת מקדש העור המוקף לסחוס האזן. ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שנראה מדבריו שמשוה המדות בפירש\"י [בחומש שמות פכ\"ט] והרמב\"ם: \n",
+ "נסדקה. ת\"ר הסדק כל שהוא גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק. בכולהו כתב הרמב\"ם פ\"ז מביאת מקדש שהן בכל שהן. וכתב עוד ג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ועיין משנה ד': \n",
+ "דק תבלול. כתיבי במומי אדם. ובת\"כ מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה. ת\"ל גרב גרב לג\"ש ילפת ילפת לג\"ש ומייתי לה בגמ' ר\"פ דלקמן: \n",
+ "בשחור ונכנס בלבן. ל' הרמב\"ם ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן. והר\"ב העתיק שחור ונכנס כו'. ובמשנה שבגמ' שחור נכנס בלבן: \n",
+ "שאין מומין בלבן. כתב הר\"ב דלאו עין הוא אלא שומן העין. גמ'. דכתיב (תהילים ע״ג:ז׳) יצא מחלב עינימו. פירש\"י יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעיניו. ושומן העין בלבן הוא. ע\"כ. ועיין במשנה י': \n"
+ ],
+ [
+ "חוורד והמים הקבועים. ת\"ר עור בין סומא בב' עיניו בין סומא בעינו אחת. חיורד והמים הקבועים מנין ת\"ל איש עור. פ\"ז ד' (מ\"ג) [מ\"ד]: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא נ\"ל מדמפרש בגמ' ובלבד שיהיו משולשים: \n",
+ "של גשמים. פי' הר\"ב היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומסיים רש\"י דסגי לי' בגשמים ע\"כ. ודקרי בית הבעל פירשתי במשנה ט' פרק ב' דשביעית: \n",
+ "של שלחים. פי' הר\"ב ארץ הצריכה להשקות כו'. ועיין בפירושו לריש מועד קטן: \n"
+ ],
+ [
+ "חוטמו שנקב כו'. פי' הר\"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ\"ש בר\"פ. ועמ\"ש שם [*ועי' לקמן]: \n",
+ "שפתו כו'. בת\"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז הי\"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ\"י: \n",
+ "שנגממו. ל' הר\"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר\"ב כורת כמ\"ש במ\"ד פ\"ב דכלאים. ול' הרמב\"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו': \n",
+ "והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב\"ם פ\"ב מה' אסורי מזבח: \n"
+ ],
+ [
+ "נפגם הזובן. כתב הר\"ב אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו. גמ'. ומעשה שהיה. ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול כמו שפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ג דחולין: \n",
+ "מפציל עצם. פי' הר\"ב נקלף העור והבשר כו'. וכן פירש\"י. והקשו התוס'. דאין זה לשון המשנה והגמרא. והל\"ל נקלף. ופירשו כפירוש האחר שכתב הר\"ב. וכן פי' הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לו ביצים. כתב הר\"ב. חסורי מחסרא והכי קתני. אין לו [שתי] ביצים בשני כיסים. פירש\"י. דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס א' לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר. שהרי באמצע הוא משקע. ונראית בו שורה העמוקה. ע\"כ. הא דכתב דכל בהמה. לא למעוטי אדם. דהא תנן באידך פרקין גבי מומי אדם כי הא דהכא. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ז מה' ב\"מ כדמחסרי' למתני' דהכא ועמ\"ש לקמן. אלא נקט רש\"י בהמה. משום דבבהמה איירינן: \n",
+ "רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. וכו'. כתב הר\"ב. וכן הלכה וכ\"כ הרמב\"ם. ונ\"ל טעמו דס\"ל דר\"י ור\"ע במלתיה דת\"ק פליגי. והלכה כר\"ע מחברו. אבל הרא\"ש כתב בשם הרמב\"ן מסתברא לן דהלכתא כת\"ק דאמר ב' כיסים וביצה אחת הוי מום. ולא בעי מיעוך. והיינו דאיכא בין ת\"ק לר\"ע: \n",
+ "עכוזו. לשון הר\"ב עכוזו גרסינן ודוגמתו בפרק כיצד מעברין עכוזו תנן וכו' דף נ\"ג בסוגיא דבני יהודה דייקי לישנא ואמתניתין דהכא אתמר הא מלתא. ולפיכך לא דייק הר\"ב בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא. ולשון רש\"י והכי אמרי' בערובין וכו'. והא דכתב הר\"ב עכוזו גר' וכ\"כ ג\"כ רש\"י לא אתו לאפוקי אכוזו באל\"ף. דהא מסיק התם איכא דתני אכוזו ואיכא דתני עכוזו. אלא נ\"ל דאתו לאפוקי הגירסא שהעתיק הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות בכורות דגר' הרגיזו: \n"
+ ],
+ [
+ "בעל חמש רגלים או שלש. כתב הר\"ב הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טרפה ה\"מ כשיתר או חסר בידיו כו'. אבל חסר רגל או יתר כו' הוי טרפה. גמרא. ויהיב טעמא דכל יתר כנטול דמי. ומסיים הטור י\"ד סי' נ\"ה. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ו' פ\"ד דחולין: \n",
+ "ושרגליו קלוטות. וזהו קלוט האמור בתורה כדתניא בגמ': \n",
+ "שנשמטה יריכו. וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי [כדפי' הר\"ב בפ\"ג דחולין סוף מתני' א'] רש\"י וכתב הרמב\"ם בפ\"ז מהל' ביאת מקדש שזהו שרוע האמור בתורה והכי תניא בת\"כ זה שנשמטה יריכו ובגמ' שנשתרבבה יריכו. ופירש\"י. שאחד מירכותיו גדולה מחברתה: \n",
+ "שאחת מירכותיו גבוה. כתב הר\"ב דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים כו' וזו הירך על גבי הכסל. וכן בפירש\"י דרך הבהמה כו' סמוך לכסלים. והנה נראה לפ\"ז כשהשני בתוך הכסל עצמו. הרי הוא גבוהה והוי מום. ואף בפי' הרמב\"ם כתוב כן. אמרו כסול זה שרגלו א' בתוך הכסל ע\"כ. אבל בגמ' אשכחן דהכי תניא כסול שרגלו א' בתוך הכסל ורגלו א' על גבי הכסל. ונ\"ל להגיה כן בפי' הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם וכסול נגזר מן כסלים: \n"
+ ],
+ [
+ "נשבר עצם ידו כו'. שנאמר (ויקרא כ\"א) או [כו'] שבר רגל או שבר יד: \n",
+ "אילא. כתב הר\"ב שם חכם והוא הנזכר לשבח שהוא מומחה לבכורות במשנה ה' פ\"ד. ומש\"ה הלכה כב\"ד של אחריהם הואיל שהסכימו לדברי זה הבקי. והכ\"מ בפ\"ז מהל' ביאת מקדש. כתב עוד משום דבתראי נינהו. ועוד דחכמים לא א\"ל אלא לא שמענו ואין לא שמענו ראיה. ע\"כ. [*ועוד נ\"ל מדתנן לקמן במשנה י\"א. על אלו מומין כו'. וכללינהו להנך. [ש\"מ דהלכה נינהו]: \n",
+ "לא שמענו את אלו. וכן הנוסח בכל הספרים. ורש\"י העתיק לא שמענו אלא אלו. וכן מצאתי מוגה במשנה: \n",
+ "את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו כו' רש\"י. ובגמ' פרכינן למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת מין בהמה כו'. דלר\"מ אפי' עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ומשנינן הא באוכמא בשחור של עין שאינו עגול כאדם. הא בצירא [ה\"ג רש\"י וכך הגירסא בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ג] כל בית מושב הלובן והסירא קרוי צירא והוא ודאי עגול כשל אדם ע\"כ. ובנדה פ\"ג מפרש בהיפך דמקום מושב העין לא הוי עגולי בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום. ומיהו כתב הכ\"מ בפ\"ב מהא\"מ דנראה דהרמב\"ם לא גרס כל זה ואחריו נמשך הר\"ב: \n",
+ "ופיו דומה לשל חזיר. היינו בשפתים כדמסקי' במתני' דלקמן ואע\"פ שאינו חד כשל חזיר. שהוא חד כשפוד כדאיתא בגמ': \n",
+ "ב\"ד של אחריהן אמרו כו'. כתב הר\"ב וכן הל' וכ\"כ הרמב\"ם. ובדיבור אילא כתבתי הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. כתב הר\"ב. והני מילי כשעצם הלחי כו' אבל אין בה עצם כו' הוי מום באדם כדתנן באידך פירקא משנה ח': \n",
+ "אזן הגדי שהיתה כפולה. לרבותא נקטיה דאפי' הגדי שדרך אזניו להיות מטות וכפולות. הרמב\"ם ריש פ\"ז מהב\"מ: \n",
+ "בזמן שהיא עצם אחד מום. פירש הר\"ב שאין לה אלא תנוך אחד וכו' ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש. כ\"כ רש\"י. ובגמ' תניא אזניו כפולות *) בהסחסות אחת. ה\"ז מום. בשתי הסחסות אינו מום. אבל הרמב\"ם רפ\"ז מהב\"מ כתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. ובלבד שיהיו לו שני סחוסים. אבל אם אין לה אלא סחוס אחד. והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. וכתב בב\"י סימן ש\"ט דנראה שהוא מפרש בזמן שהיא עצם אחד. היינו לומר שהאוזן הנוסף הוא עצם אחד בפני עצמו. ובזמן שאינו עצם א' היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ודחקו לפרש כן משום דלפירש\"י קשה דאיפכא מסתברא וכשהוא תנוך אחד לא יהא מום וכשהתנוכים נבדלים יהא מום משום דהוי אוזן יתירה ואע\"פ שבפי' המשנה לא פי' כן [כלומר דאילו דעתו הי' לפרש כך במשנה לא ה\"ל למשתק ושלא לפרש ומדשתק ולא פי' ש\"מ דס\"ל דמשנה כמשמעה היא וכדפירש\"י נ\"ל]. י\"ל שחזר בו בחבורו כמו שמצינו לו ז\"ל שעשה כן בכמה מקומות וצ\"ל שהוא ז\"ל גורס בברייתא בגמ' אזניו כפולות בחסחסת אחד אינו מום. בב' חסחסות הרי זה מום ע\"כ. ובכ\"מ לא כתב זה אלא אחר שכתב פירש\"י. כתב וז\"ל ורבינו נראה שגרס בהפך וכתב סמ\"ג דה\"ג בתוספתא והיא הגי' הנכונה שנימוקה עמה עכ\"ל. מדבריו אלו נראה שסובר דאף במשנה גורס בהפך. ובמשנה שהובאת לידי מא\"י מצאתי שהוגה בה בזמן שהיא עצם אחד אינו מום. והשאר כולו נמחק: \n",
+ "עצם. לכאורה נראה לפרש דתנוך קרי עצם. לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. כמו שהעתקתי מלשון הרמב\"ם בריש פרקין. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם א' רך וכפלו. גזור ממה שנא' (שמות כ\"ה) וכעצם השמים לטוהר. ע\"כ. טעמו שאע\"פ שהוא דומה לעצם זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם [באמת]: \n",
+ "רבי חנניא בן גמליאל אומר כו'. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא משום דבגמרא מפרשינן למלתיה. ועוד עיין במשנה י\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "את שיבלת בעינו. פי' הר\"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת\"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י\"ב: \n",
+ "ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב\"ם ספ\"ז מהב\"מ: \n",
+ "ושנפסק. עיין בדבור דלקמן: \n",
+ "עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ\"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר\"ח בן אנטיגנוס הן ואפ\"ה הלכה כמותו. שהרי הר\"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה\"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר\"י. ש\"מ דאילו לר\"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ\"ש הכ\"מ בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב\"ם כן. ע\"כ. דהרי הרמב\"ם ס\"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ\"ש בפירושו ובחבורו. וא\"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב\"ם פוסק לשארא דר\"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש. במ\"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע\"פ שהכ\"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג\"כ מוגה במשנת א\"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס\"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ\"ש דדברי ר\"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ\"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש\"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב\"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור\"ל משא\"כ רש\"י מפרש דקאי אביצים]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל מרבית העגלים כן. לשון הר\"ב כל תרבות כו' מגיע לערקוב הלכך בציר מהכי הוי מומא וכשהן גדלות כו'. כך הגהתי מפירש\"י שאין לפרש שדעתו כהרמב\"ם שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן דא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב: \n",
+ "על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר\"ב אע\"ג דתנן בר\"פ על אלו מומין שוחטים את הבכור. ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהם. הא נמי פשיטא משחט שחטינן מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וצ\"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני משום דבהני דב\"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתינו בגמרא. איידי דתנן שלשה הוסיף וא\"ל לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאי [כגון ר\"ח בן אנטיגנוס ור\"ח בן גמליאל וס\"ד פליגי רבנן עלייהו] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטין וכו' וכן גי' הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "ובעל גרב. כתב הר\"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ': \n",
+ "ובעל חזזית. כתב הר\"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש\"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע\"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש\"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ\"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש\"י עצמו בפי' החומש פ' תבא: \n",
+ "וזקן וחולה ומזוהם. דת\"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא\"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ\"ק דפרה [משנה ב']: \n",
+ "ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת\"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר\"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח\"כ כתב שנרבע: \n",
+ "על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס\"א. וכך גי' רש\"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר\"ב אבל בפי' הרמב\"ם הוא כגי' הספר דל\"ג לכל זה]: \n",
+ "אין מום גדול מזה. כתב הר\"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע\"ג דמקצת דבריו נדחין. נ\"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ\"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש\"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש\"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע\"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא\"ש: \n",
+ "וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר\"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. יליף לה בת\"כ. כמ\"ש ברפי\"ב דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. כל זמן שהם עליו יליף בת\"כ מדכתיב. מום בו. פרט לשעבר מומו: \n",
+ "יותר עליהן באדם הכילון וכו'. גמרא דאמר קרא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש\"י. איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אין שוה בזרעו של אהרן. בלא מומו נמי מפסל. ובפ\"ק דף ג' כתב שוה בזרעו. שדומה לבני אדם: \n",
+ "ושראשו שקוע. וכן גורס הרמב\"ם ומפרש שיהיה דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם [בערבי] קובי. ע\"כ. ובחבורו רפ\"ח מה' ב\"מ. כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו: \n",
+ "ובעל חטוטרות ר\"י מכשיר כו'. כתב הר\"ב כי פליגי כשאין בו עצם. ר\"י סבר כו' ורבנן סברי אמר קרא. איש אשר בו מום וגו'. ושאינו שוה כו'. לא דר\"י לא ס\"ל הך דרשא דא\"כ לפלוג בכולהו. אלא דס\"ל דחתיכת בשר בעלמא [היא]. ואינו בכלל שאינו שוה. ובגמ' מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא [חתיכה] דבשרא בעלמא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שאין [לו] שטה של שער כו'. פי' הר\"ב מאחריו כו' מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח. שהוא פסול. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "גבינים. פי' הר\"ב גבות עיניו. מלשון גב המזבח על גבי [חרשו] חורשים. הרמב\"ן בפי' החומש: \n",
+ "שגביניו שוכבים. כתב הר\"ב ומוטלים על עיניו. וכן ל' רש\"י ול' הרמב\"ם על עפעפי עיניו: \n"
+ ],
+ [
+ "איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו'. ול' חרום מל' כל חרם אשר יחרם. והחרמתי [את] עריהם ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים. כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם [משנה ג' פ' בתרא דיבמות] ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה. הרמב\"ן שם: \n",
+ "שתי עיניו למעלה וכו'. דת\"ר בעינו [תבלול בעינו דה\"ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו': \n",
+ "מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש\"י. וכן דעת הרמב\"ם ספ\"ח מהב\"מ. וכן במתני' דלקמן דתנן נמי הכי. ולא קאי אלא אדסמיך ליה כמו שאפרש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב. וה\"מ כשנשאר בעפעפים רושם וכו' וכן אי נפישי שערי. ודוחק זה לזה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב. וג' דינים חלוקים יש וכו'. והמומין היתרים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד. כן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ו מהלכות ביאת מקדש. ואע\"ג דלא כתיב ביה לאו בהדיא. דלא ילפינן לה אלא מדיוקא דאיש השוה מזרע אהרן בעי מומא. הא שאינו שוה כו'. כמ\"ש לעיל. אפ\"ה מחייבו מלקות. דלא אמרינן. אלא לאו הבא מכלל עשה עשה. והאי לאו מכלל עשה קאתי. כך נ\"ל לדעת הרמב\"ם. אבל רש\"י כתב וז\"ל. עשה מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם [עבד] דהכי משמע השוה בזרעו אהרן [ואין בו מום] הוי כהן ויעבוד. שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ע\"כ. ומשמע דגרס בהדיא בגמרא. דעובר בעשה: \n"
+ ],
+ [
+ "עיניו גדולות כשל עגל כו'. אע\"ג דבבהמה לא הוה מומא כששתיהן שוות. כמ\"ש בפ' דלעיל משנה י'. הכא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. מפסל אף בשתיהן שווין. גמרא פ\"ק דף ג': \n",
+ "איזהו צמע. איתנהו דוכתי דבמאי דסיים פתח. וכמ\"ש ברפ\"ק דשבת: \n",
+ "שאזניו קטנות. אעפ\"י ששתיהן קטנות דומיא דעיניו. וז\"ל הרמב\"ם פרק ח' מהלכות ב\"מ מי ששתי אזניו קטנות הרבה ומי ששתי אזניו נפוחות דומות לספוג: \n",
+ "דומות לספוג. לשון הר\"ב שכווצות וסתומות. וכן לשון רש\"י. שהספוג והוא צמר הים כמ\"ש הרמב\"ם כאן ופ\"ה דאבות [משנה ט\"ו] כששואבת מים היא מתנפחת ונקביה מתרחבים וכשכובשין אותה ומוציאין ממנה מה ששאבה. היא מתיבשת ונכוצת וכל נקביה נעשים צרים. וישר בעיני רש\"י לפרש שדומות לספוג כשנתרוקנה שאז היא בעינה. אבל הרמב\"ם כתב נפוחות דומות לספוג. כמ\"ש לעיל בשמו. דהיינו כשהיא מליאה ממה ששאבה דהשתא הוי כמו היפך מאזניו קטנות. וכן ראיתי בערוך ערך צמח שכתב דומות לספוג שאזניו גדולות מקובצות ביחד: \n"
+ ],
+ [
+ "שפתו העליונה עודפת כו'. ואפילו אין בו עצם משא\"כ בבהמה. כמ\"ש הר\"ב פרק דלעיל משנה ט'. ושם בגמרא משום דהוי בכלל שאינו שוה בזרעו של אהרן. ויצא מזה. דהא דתנן לקמן מפני מראית העין לא קאי אלא אשנטלו שניו בלבד: \n",
+ "כרסו צבה. לשון לצבות בטן. והרמב\"ם בחבורו העתיק כריסו עבה. אבל בפירושו כתב כריסו צבה שבטנו גדולה עד שהיא בולטת ואפשר שהוא ט\"ס בחבורו וצ\"ל צבה: \n",
+ "טבורו יוצא. לשון הרמב\"ם רוב בני אדם מקום טבורם דומה לגומא בשטח הגוף. ויש מהן שטבורן בולט על שטח הגוף. דומה ליבלת: \n",
+ "רוח קצרית באה עליו. לשון הר\"ב לפרקים. ולשון הרמב\"ם בחבורו. תמיד. או בעתים ידועים. וכתב הכ\"מ שסובר דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n",
+ "ובעל גבר. על משקל ארץ [כלומר בשש נקודות] ולפעמים קורא [גבר] על משקל גבל. הרמב\"ם. ור\"ל בשוא ופת\"ח כדכתיב זקני גבל יחזקאל כ\"ז [ט']: \n",
+ "אין לו ביצים כו'. עמ\"ש בזה בשם הרמב\"ם בפרק דלעיל משנה ו'. ולשון הרמב\"ם בנא\"י לא זכרם הנה מפני שהם מיוחדים באדם לפי שכבר זכר שהם ג\"כ מומי בהמה אמנם זכרם להודיעך שאלו המומין הם הנקראים בתורה מרוח אשך: \n",
+ "שנמרחו אשכיו. דאי כת\"ק ה\"ל לכתוב חסר אשך. ופי' הר\"ב שנמרחו אשכיו שנמוחו ביציו משמע שתי ביציו וכדאמר אשכיו לשון רבים. והא דכתב קרא אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך. ולא דמי לאין לו אלא ביצה אחת דמודה בה רבי ישמעאל כדכתב הר\"ב דליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. [דשאני] התם שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת. כ\"כ הכ\"מ פ\"ח מהב\"מ: \n",
+ "שרוח באשכיו. גמ'. דאי כר\"י ממרוח (אשכיו) [צ\"ל אשך] מבעי ליה. פירש\"י דהא מ\"ם דמרוח משמשת היא: \n",
+ "שמראיו חשוכים. גמ'. דאי כר\"ע רוח אשך מבעי ליה אלא שמראיו חשוכין וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פירש\"י גורעים חי\"ת ממרוח ואלף מאשך ומוסיפין חי\"ת במקום אל\"ף ואל\"ף על מרוח והוי מראו חשך. ע\"כ. ועמ\"ש בזה במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "המקיש בקרסוליו כו'. דת\"ר שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן *)והעיקל והקילבן [פרש\"י [הקישן היינו] המקיש והעיקל (ופיקה יוצא) [והקליבן היינו פיקה יוצאת מגודלו] ת\"ל או שבר רגל: \n",
+ "איזהו עיקל. כתב הר\"ב קא פריש עיקל ברישא כו'. וכבר כתבתי במ\"ד. דזמנין דפריש הכי. אבל להרמב\"ם לא פריש במתני'. אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו. לא הוה פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי: \n",
+ "שמקיף. פירש הר\"ב כשיושב ומקרב כו'. עמ\"ש במ\"ג פ\"ד דמסכת תרומות: \n",
+ "פיקה. פי' הר\"ב חתיכת בשר עגולה כפיקה. ועיין בפירושו לסוף פ\"י דחולין [*ומ\"ש שם]: \n",
+ "רחב כשל אווז. פי' הר\"ב שקלושות הן כשל אווז. ואין ארכן יתר על רחבן וכן ל' רש\"י. ובגמ' לא תימא דטרפא ולא סדיקה. אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקה. ופירש\"י טרפא קלושה. והערוך פי' טרפא רחבה ומשווה. ונמצינו למדין שרש\"י בפירוש המשנה הרכיב שני הפירושים ביחד [*ונ\"ל ליישב שז\"ש ואין כו' ר\"ל או אין כו']: \n",
+ "אצבעותיו כו'. העתיק הרמב\"ם בידיו וברגליו: \n",
+ "עד הפרק. באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. הרמב\"ם בחבורו: \n",
+ "[*וחתכה אם יש בה עצם פסול. פי' הר\"ב דהואיל וחתכה כו' וכ\"כ רש\"י. ותימה דלקמן מפרש הר\"ב כ\"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב\"ם בפ\"ח מה' ב\"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע\"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה]: \n",
+ "שש ושש עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט רש\"י. ובגמ' עביד צריכותא אקרא: \n",
+ "רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו ותהי עוד מלחמה (שמואל ב' כ\"א) וכתיב (שם) ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי גמ': \n",
+ "הכושי. [*והא] דבמתני' דלעיל קאמר ר\"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים ופי' הר\"ב שהוא שחור. ואע\"פ שאינו שחור ככושי. גם ל' הרמב\"ם נראה כן. שכתב ואע\"פ שאינו שחור בתכלית ע\"כ וכתבו גם שניהם דלאו נחלקו עליו לענין הדין וא\"כ למאי איצטריך למתני תו כושי ול' רש\"י לעיל שהוא שחור ככושי. ע\"כ. [*הא מסקינן בסוגיא. דר\"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי]: \n",
+ "הכושי והגיחור והלבקן וכו'. פי' הר\"ב שחור אדום ולבן וכו' והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים. לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הרמב\"ם. ובת\"כ מרבה להו לכל הני מאיש איש ואצטריך קרא לרבינהו דלא תילף מבהמה דפסל אותו ואת בנו. וכולה דמתני' דלקמן והכשיר בה הכושי וגיחור כו' אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כו' אינו דין שנכשיר בו את הכושי כו' ת\"ל איש איש ריבה. ונ\"ל דהיינו טעמא דתנא דידן דתני פסולים באדם וכשרים בבהמה ולמאי נ\"מ אצטריך למתני דהא תנן בר\"פ יתר עליהן באדם כו' וכה\"ג פרכינן בפ' דלעיל מי\"א כמ\"ש שם הר\"ב אלא לומר שאע\"פ שכשרים בבהמה לא תילף באדם. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "והשכור. כתב הר\"ב שאם עבד לוקה. עמ\"ש בזה במ\"ג: \n",
+ "רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פי' הר\"ב כמין חתיכות בשר כו'. באיזה מקום שיהיה בכל הגוף. הרמב\"ם בחבורו. וכתב הר\"ב והל' כר\"א בן יעקב וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וגם בחבורו העתיק דבריו. ונ\"ל דכך גירסתם ולפיכך פסקו כמותו דמשנתו קב ונקי ובנא\"י מצאתי נמחק בן יעקב מפירוש הרמב\"ם. ולי נראה מ\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה. אותו ואת בנו כו'. בת\"כ ממעט מאשר בו מום פרט לאותו ואת בנו כו'. והלא דין הוא. ומה אם בהמה שהכשיר בה הכושי וכו' פסל בה אותו ואת בנו וכו': \n",
+ "אותו ואת בנו. [פסול לקרבן] דמחוסר זמן הוא. רש\"י. ובגמ' מאי אותו ואת בנו אילימא אהרן ובניו דכוותה תייש ובנו מי נהיג והתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות. ולא בזכרים [כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דחולין] אלא תיישה ובנה דכוותה הכא כהנת ובנה כהנת בת עבודה היא. לעולם אהרן ובניו דכוותה תיש ובנו ומתני' חנניא היא דאמר [חולין דף ע\"ה] נוהג בזכרים ונקבות: \n",
+ "וטרפה. עי' בפי' הר\"ב רפ\"ו דתמורה: \n",
+ "ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם. גם זה שם. ובנ\"א ל\"ג ואפשר משום הא דפ\"ה דברכות ד' ל\"ב. אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנא' (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו. וכ\"ש לעבודה וה\"ה למגלה עריות אלא דק\"ל דא\"כ לתני דפסולי' באדם. גם לא ראיתי להרמב\"ם שפסלן באדם: \n",
+ "עד שידיר הנייה. כתב הר\"ב והוא שידור ע\"ד רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה. אבל לדבר מצוה יש לו התרה. גמ'. ופי' התוס' בשם ר\"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. אין מאמרו באלו הד' חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר. אבל על מי שהוא בכור ואע\"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הרמב\"ם: \n",
+ "איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים. תוס'. ועמ\"ש בשם הר\"ן בריש שבת: \n",
+ "שיצא ראשו חי. כתב הר\"ב האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו. שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכ\"ש אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה. וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן רש\"י פ\"ד דחולין דף ס\"ח ואשתמיטתי' למהר\"ר וואלק כהן שכתב בפי' ש\"ע ח\"מ סי' רע\"ז להוכיח מדנפשיה דאפי' נולד כולו וכו'. כדי לסתור דברי חכם מהאחרונים שפסק דנולד כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה ואילו זכר דברי רש\"י דבחולין לא הוה בעי למשכוני נפשיה: \n",
+ "וחכ\"א עד שיהא בו מצורת אדם. עיין בפ' הר\"ב מ\"ב פ\"ג דנדה: \n",
+ "סנדל. פי' הר\"ב חתיכת בשר כו' ול' סנדל י\"מ כו'. משמע דלי\"מ נמי סנדל חתיכת בשר כו'. ולא משמע כן מדבריו פ\"ק דכריתות מ\"ג ופ\"ג דנדה מ\"ד. ושם בגמ' דף כ\"ה מסקי דא\"צ צורת פנים. ול' הרמב\"ם פרק י' מהלכות איסורי ביאה חומרא החמירו בו לטמא בו משום ולד אע\"פ שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו ע\"כ: \n",
+ "הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. תנייה משום בבא דבתרה דפליג בה ר\"י: \n",
+ "משבאת לישראל כו'. ואינו בכור לכהן דאינו פטר רחם. רש\"י: \n",
+ "עד שיפטרו רחם מישראל. לישנא דעד לא ידענא לפרושי. דהא ר\"י מוסיף על דברי ת\"ק. והכי הל\"ל כשיפטרו כו': \n",
+ "נתגיירה מעוברת כו' ואינו בכור לנחלה. פי' הר\"ב דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. עמ\"ש במ\"ב פ' י\"א דיבמות: \n",
+ "איזהו בכור לנחלה ולכהן. החלוקות הארבעה יכללם שתי מאמרות. המאמר האחד שהוא חלוק בעצמו. ובזה המאמר שתים מן החלוקות והן הראשונות שהוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או בהפך. והמאמר השני שאינו חלוק. ובזה המאמר שתי החלוקות האחרונות. שהוא בכור לנחלה ולכהן. או שאינו בכור כלל ועכשיו שמתחיל לבאר השתים חלוקות האחרונות. הכלולות במאמר אחד. חזר ואמר איזהו וכו'. נ\"ל: \n",
+ "שקצים ורמשים. מפורש במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n"
+ ],
+ [
+ "יוצא דופן והבא אחריו. פי' הר\"ב כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה כו'. אבל להוציא ולד וכו' ושתתרפא האשה ותתעבר ותלד כתב רמב\"ם דאי אפשר ונראה עוד מדבריו. שבהכרח תמות: \n",
+ "שניהם אינן בכור. כתב הר\"ב הראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו לו בעינן. גמרא. ופי' רש\"י וילדו לו בעינן דרך לידה. וכן יראה שהיא דעת הר\"ב מדסתם ולא פירש. אלא דסבר דבמשמע' שמעינן לה. וכתבו התוס' דמשמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ') ברישא מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה משום דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר. עד שתלד ממקום שמזרעת [וכן פי' הר\"ב שם] אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם. ע\"כ: \n",
+ "ולא לכהן. בפרק י\"א מהלכות בכורים העתיקה הרמב\"ם וכתב עליו הכ\"מ שהיא בבכורות סוף פ\"ב וכר\"ע. ע\"כ. ולא היא דהתם לענין בכור בהמה אלא הך דהכא הוא וכת\"ק: \n",
+ "רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. לשון הר\"ב סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע וסברא תמוהה היא זו. דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך הלידה של כל העולם. ובגמרא ר\"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. ועיין ברפ\"ה דנדה. שכתבתי מהיכא משמע ליה דרבויא הוא. ופירש רש\"י לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה. הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם: \n",
+ "והשני לחמש סלעים. כתב הר\"ב סבר בכור לרחם אע\"פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. וא\"ת מהאי טעמא גופיה [יהא] יוצא דופן בכור לחמש סלעים ואף על גב דכתב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ\"ב דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר\"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואף על גב דהתם נמי כתיב פטר רחם. י\"ל דסברת ר\"ש חלוקה מר\"ט ואע\"ג דהבא אחריו פשיטא ליה טפי דהוי בכור מר\"ט מ\"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "האב פטור. כתב הר\"ב וה\"ה שהבן הנשאר פטור כו'. והאי לישנא דנקט האב פטור. משום סיפא דבעי למתני מת האב כו'. רש\"י: \n",
+ "[*אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר\"מ. ומחוייבים לתת. וכן מוכח בסוגיא]: \n",
+ "ואם לאו פטורין. כתב הר\"ב דסבר ר\"מ האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן. לפי שאין ברירה כו'. וכ\"כ הרמב\"ם [ויתכן דגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דלגירסתינו מספקא ליה לר\"מ. אי יורשין אי לקוחות וחמש ולא חצי חמש] ותימא דר\"מ אית ליה ברירה בההיא דהלוקח מבין הכותי' [במתני' ד' פ' בתר' דדמאי] ויש לחלק בבריר'. היכא דמתני בפירו' כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. תוס'. ועי' בפי' הר\"ש דדמאי ועיין מ ש בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים: \n",
+ "רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. פי' הר\"ב קסבר האחים שחלקו יורשים הם דיש ברירה וכו'. ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואיכא למידק טובא. דהא במתני' ו' מפרש דר\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטרף ממשעבדי. וא\"כ אפילו ס\"ל כר\"מ דלקוחות הן. גבי. וכן פירשו התוס' דטעמא דר\"י דהכא. נמי משום דס\"ל דככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות. אלא שפירשו דלא אמר מלוה הכתובה בתורה לענין זה. אלא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין דלא הוה ידעינן עניני הנתינות הללו אם לא שחייבתו התורה בפירוש. אבל הלואה ע\"פ לא אע\"ג דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו. לא חשיב כתובה בתורה. כיון שא\"צ לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. עכ\"ד. וע\"ק היאך פסקינן כר' יהודה דיש ברירה ואנן קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה. כמ\"ש הר\"ב בההיא דדמאי דלעיל. וכן קשה למאי דפירשו לקמן דס\"ל ככתובה בשטר דמיא ופסקו דלא כוותיה והכא פסקו כוותיה. ולא מתרצה מלתא אפי' כי נימא דמש\"ה פירשו הכא בטעמא אחרינא דהא אף לטעמא דהכא קשיא הלכתא דהכא אהלכתא דדמאי. וקא חזינן להרמב\"ם בחבורו פי\"א מה' בכורים וכן הטור סי' ש\"ה דפסקו לדר\"י לכך נ\"ל דודאי טעמי' דר\"י כדמסקינן לקמן דס\"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועל הדרך שפירשו התוס'. ומיהו אנן דלא קיי\"ל הכי כמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב לקמן. ועוד בספ\"ק דערכין. הא דפסקינן הכא כר\"י לאו מטעמיה דלקמן ולאו מטעמא שכתבו הרמב\"ם והר\"ב בכאן. אלא היינו טעמא כדמסיק הרא\"ש בפ\"ק דב\"ק ובספ\"ז דב\"ב גבי האחין שחלקו ובא ב\"ח כו'. דהלכתא בטלה מחלוקת. וכתב דאע\"ג דקי\"ל בדאורייתא אין ברירה לענין אחים שחלקו לית לן דכלקוחות הן ולא משום דיורשים הם ויש ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה [*ומ\"ש הר\"ב דמלוה ע\"פ גובה מן היורשים. עיין במשנה ב' פ\"ה דערכין]: \n"
+ ],
+ [
+ "שתי נשים שלא בכרו. עיין מ\"ש בשם התוס' בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "וילדו ב' זכרים. לשון הר\"ב במחבוא ונתערבו וכן לשון רש\"י. וכך העתיק הטור וכתב ב\"י דלא הוצרך לכתוב כן אלא משום סיפא. דבהו אצטריך דלא בריר לן וכו': \n",
+ "בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ\"ד דערכין דל' יום דבכור ל' ויום אחד. ועיין במשנה ה' ו' פ\"ה דנדה: \n",
+ "יחזיר לו חמש סלעים. פי' הר\"ב הואיל ומת בתוך ל' ואגלאי מלתא דנפל הוא וכן פירש\"י. והתוס' כתבו דבחנם פי' כן דאפי' קים לן ביה דכלו לו חדשיו. בבן חדש תלה רחמנא. עיין בפירוש משנה ו': \n",
+ "אם נתנו עד שלא חלקו כו'. צריך שום צריכותא אמאי תני תו פלוגתא דר\"מ ור\"י. תוס': \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יחזיר. פי' הר\"ב דנפל הוי וכפירש\"י. ועיין מ\"ש לעיל בשם התוס' [בד\"ה יחזיר]: \n",
+ "רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר\"ב מספקא ליה לר\"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה\"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא: \n",
+ "בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ\"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ\"ח דב\"מ דק\"ב. וכן גי' הרמב\"ם והטור. וז\"ל רש\"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב\"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א\"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע\"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו': \n",
+ "שמצותו על אביו. כתב הר\"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש\"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דס\"ל לר\"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ\"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ\"ש הר\"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא\"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב\"ח [כדתנן במשנה ב' פ\"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר\"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי\"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ\"כ בפ\"ק דקדושין דף כ\"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש\"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "חמש סלעים של בן כו'. [אשם] בכסף שקלים. וערכין. לא אצטריך ליה לתנא למתני [דבאשם] כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוי. כיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. תוס': \n",
+ "סלעים. כתב הר\"ב הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ן במשנה ו' פ\"ק דשקלים [*וחשבונו של הר\"ב לה' סלעים משקל אלף תתק\"ך שעורות כו'. נקל לעמוד עליו. שהרי ברפ\"ק דקדושין. כתב שהפרוטה משקל חצי שעורה. ושם בסוגיא דף י\"ב שקצ\"ב פרוטות בדינר וכל סלע הוא ד' דינרין מעתה צא וחשוב]: \n",
+ "במנה צורי. כתב הר\"ב וכל כסף של תורה. כגון חמשת סלעים כו'. שהן קצובין. גמ'. ומ\"ש וכל כסף שהוא מדבריהם. עיין בזה מ\"ש במשנה ה' פ\"ו דכתובות ובפ\"ה משנה ז'. ומ\"ש הר\"ב וכתובת אשה לדברי רמב\"ם כו'. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דכתובות: \n",
+ "כולם בשקל הקדש. אע\"ג דכבר תני במנה צורי. אצטריכא למתני תו משום אונס ומוציא שם רע. דלא כתיב בהו שקל וסד\"א דהא דתנא רישא במנה צורי וכו' חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים. יהיב שקלים צורי והיכא דלא כתיב שקלים יהיב זוזי בעלמא קמ\"ל דמילף ילפי' מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב. גמ': \n",
+ "חוץ מן השקלים. כתב הר\"ב ומעשר שני נמי כו' ושייר נמי ראיון דתנן בריש חגיגה לב\"ש ב' כסף ולב\"ה מעה כסף ותני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. ופירשו התוס'. דאם היה מביא שוה כסף זמנין דמייתי נסכא [וכסף] סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו (לעולת) [עולת] ראיה טובה באותה סוגה כאילו היה מביא כסף טבועה. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו'. גמ'. דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. ואמרינן נמי דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן אלא שטרות. ולפיכך אני תמה דבהדיא כתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ג דשבועות. דהלכה כר\"ע דדריש כל התורה כולה בריבוי ומיעוט. וכ\"כ שם הרמב\"ם. וא\"כ בכאן ה\"ל לדחות המשנה מהלכה. אבל הרמב\"ם פסקה בחבורו פי\"א מהלכות בכורים. וכן הטור סי' ש\"ה. ואפשר דאית ליה לתנא דידן מיעוטא אחרינא למעט קרקעות ועבדים וכמ\"ש במשנה ט' פ\"ד דב\"מ לענין כפל. דאע\"ג דדרשינן בריבוי ומיעוט וריבוי. ולא ממעטינן אלא שטרות מיהא איכא מיעוטי אחרינא. וה\"נ אפשר דאיתנהו מיעוטי. וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ\"ק דב\"מ דף ד'. לר' עקיבא ולר\"מ. ע\"ש בדבור אין נשבעין על כפירת וכו'. ומיהו לר' דאמרינן הכא בגמ' דדריש הכא בריבה ומיעוט וריבה ולא ממעיט אלא שטרות. ודאי דלית ליה מיעוטי אחריני: \n",
+ "לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. עמ\"ש בסידורן במ\"ט פ\"ד דב\"מ: \n",
+ "ולא בהקדשות. והתם נפקא לן מקראי בת\"כ בפרשת ערכין. רש\"י. והכי איתא התם בשקל הקדש וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת\"ל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות ת\"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש. מנין לרבות דבר המטלטל ת\"ל ופדה לרבות דבר המטלטל וא\"כ למה נאמר בשקל הקדש. פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. ויראה לי דיליף מפדיון הבן. ושוב מצאתי בספר קרבן אהרן שכתב לפי שנאמר ופדה וגומר בילקוט גריס. לפי שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. והכי דריש ליה בגמ'. דמדהכא משמע תפדה בכל דבר שיהיה. ולזה יכול אני לומר אף בעבדים וכו' ת\"ל בשקל הקדש. דמשמע שלא יהיה אלא בכסף. ת\"ל תפדה אך פדה תפדה דה\"ל כלל אחר. ודרשינן ליה במדת כלל ופרט וכלל כו'. מה הפרט דבר המטלטל וכו' ע\"כ. [*ועמ\"ש לעיל בדבור דאין פודין כו']: \n",
+ "המפריש פדיון בנו כו'. צריך לי עיון שלא העתיקה הרמב\"ם בפי\"א מהל' בכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינו נוטל פי שנים בשבח. כתב הר\"ב אלא שמין את הנכסים וכו' והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד. ולא כדמשמע דשיעור השבח מניח בקרקע לפשוט. אלא כדכתב רש\"י וז\"ל אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי מה ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם ע\"כ. והיא מימרא דרב נחמן אמר שמואל בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ה:) \n",
+ "ולא בראוי כבמוחזק. דכתיב בכל אשר ימצא לו. גמ'. ולא ידעתי טעמא למאי נפקא מינה תנן כבמוחזק: \n",
+ "ולא האשה בכתובתה וכו'. לשון הרמב\"ם וכבר בארנו בכתובות. [וכ\"כ הר\"ב שם פרק ט' משנה ג'] שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים. ולפיכך נוטלות מן השבח. ומן הראוי. ע\"כ. והעתיק דברים אלו הכ\"מ בפי\"ו מהלכות אישות. אבל בספרו ב\"י א\"ה סי' ק' ובש\"ע לא העתיקם כלל. ואני ראיתי בנוסחת פירוש המשנה להרמב\"ם שמארץ ישראל שהוגה זה הל' נמחק בו ונכתב בלשון אחרת אבל נפסל בקרע עד שלא יכולתי לעמוד עליו: \n",
+ "ולא היבם. פי' הר\"ב הנוטל חלק המת שיבם את אשתו כמ\"ש במשנה ח' פ\"ב דיבמות. ושם פירשתי המקרא. והיה הבכור וגו'. ומ\"ש הר\"ב. אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח פי' בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן. ויבם שמעון את אשתו. כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי האב נוטל ב' חלקים בקרן לא בשבח. וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח. שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאעפ\"י שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח. ועוד שמפרש שם בגמרא [דף נ\"ב] אמר אביי וכו' המגיד פ\"ג מהלכות נחלות. ומ\"ש ולא מן הראוי לבא כגון אם מת אחיו ואח\"כ. אביהם. לא יטול חלק אחיו. טור א\"ה סי' קס\"ג וכן דקדק המגיד שם מדברי הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "והיורש את אשתו. כתב הר\"ב דהאי תנא סבר דאורייתא היא לשארו הקרוב אליו כו'. מפורש ברפ\"ח דב\"ב: \n",
+ "רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. כתב הר\"ב ס\"ל ירושת הבעל דאורייתא הוא וכו' והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר\"י בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ולא דהלכה כר\"י בן ברוקה מטעמיה. דירושת בעל דאורייתא. דא\"כ תקשה הלכתא אהלכתא. דברפ\"ט דכתובות פסקו הר\"ב והרמב\"ם דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן. אלא הלכה כר\"י ב\"ב כדמסקינן נמי התם שחכמים עשו לה חזוק כשל תורה. וכך מצאתי בנא\"י בפי' הרמב\"ם וז\"ל והלכה כר\"א אלא בירושת אשה שאע\"פ שהיא מדרבנן עשו לה חזוק כשל תורה. ולא יחזיר אלא אם היתה בית הקברות לבד שהלכה בזה כר\"י ב\"ב ע\"כ. וכ\"כ בחבורו ספי\"א מהל' שמטה ויובל. אלא דבמ\"ש בנוסחא זו והלכה כר\"א לא פסק כן בחבורו אלא כחכמים אבל יש לו פירוש באינן חוזרין כדמסקינן בגמ' אליבא דר' יוחנן שאינן חוזרין לבטלה לגמרי. אבל מחזירין זה לזה. אבל לדברי התוס' [ד\"ה א\"ר] כולהו אמוראי חלוקים על ר' יוחנן בזה ואתיא מתני' כפשטה דאינן חוזרין ואין להאריך בזה. ומ\"מ יש לי טעם בפסק הלכה כר\"א מהא דבפ' ב' דיבמות דף כ\"ד דאמרי' בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא לגריעותא. מה בכור אינו נוטל בראוי כו' והביאו זה התוס' דהכא [ד\"ה בכור] ומקשים אמאי לא קאמרי לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל [כבכור]. ותירצו משום דאיכא ר\"א דפליג. ע\"כ. ואיכא למימר דהרמב\"ם כפי נא\"י סובר דסתמא דגמ' קאמר לגריעותא ולא לחשיבותא משום דס\"ל דהלכה כמותו: \n",
+ "יחזיר לבני משפחה. פי' הר\"ב. [*ס\"ל ירושת הבעל את אשתו דאורייתא והב\"ע] כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי כו'. תימה לרשב\"א דא\"כ מאי איריא ביובל. אפי' בלא יובל נמי. דעל כרחך ביובל איירי. דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א\"כ אמאי איצטריך למימר דס\"ל דירושת הבעל דאורייתא. ה\"ל למימר דרבנן. ועוד דאיובל מתניא. וצ\"ל דליכא פגם משפחה עד היובל. שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת. וניכר שהם קבורים בשל אחרים. תוס' פ\"ט דכתובות דף פ\"ד. ודברי תימה מה שכתבו כל הירושות חוזרות שאין לך ירושה החוזרת אלא בשל אשתו לר\"א אבל לר\"י בן ברוקה אינה חוזרת אלא דבית הקברות ונ\"ל שצ\"ל שכל השדות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ\"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס': \n",
+ "נוהג בארץ ובח\"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל ויקריבנו ת\"ל (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר\"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש\"מ והשתא אי דלא כר\"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב\"ם בפ\"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס\"ל דלא כר\"ע: \n",
+ "ושלא בפני הבית. כתב הר\"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד\"ת כמ\"ש ברפ\"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש\"י שהעתקתי ברפ\"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ\"ק דף ג' דאה\"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש\"ך: \n",
+ "ומתעשרין מזה על זה. כתב הר\"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב\"ם פ\"ז מה\"ב. וכדכתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד': \n",
+ "[*בחדש. פי' הר\"ב שנולדו אחר ר\"ח אלול. שהוא ר\"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה': \n",
+ "ואין מתעשרין כו'. כתב הר\"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י\"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ\"ג ע\"ב] ולעיל ברפ\"ק דר\"ה לא דקדק הר\"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל\"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק\"ו ולעיל בפ\"ה מ\"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע\"ג דלר\"י בר\"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשים ושנים מיל. פי' הר\"ב שאם הצדדים רחוקות כו'. אין האמצעי מצרפן. כלומר. אע\"פ שיש אמצעי. כגון הרועה עצמו. או כליו של רועה. אין מצרפן. שאין מצרף אלא עדר. וכרב דס\"ל הכי. וכך פסק הרמב\"ם שם. ומיהו מאי דכתב הר\"ב אותן האמצעיות לאו דוקא שיהו דוקא הרבה באמצע. דאפי' אחד באמצע וט' מכאן ותשעה מכאן מצטרפות. כיון שהאמצע עם כל אחד מהצדדין ראוין למנין י' כדאיתא בגמ': \n",
+ "הירדן מפסיק. גמרא [דף נ\"ה] דאמר קרא (יהושע י\"ח) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול (שם) ה\"נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא (במדבר ל\"ד) זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א\"י גבול א' היא. א\"ה ירדן נמי. ארץ ולא ירדן. פירש\"י ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד. ולא גבולות דירדן: \n"
+ ],
+ [
+ "הלקוח כו' פטור ממעשר בהמה. כתב הר\"ב בגמ' ילפינן לה מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו'. ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור כו'. וכתבו התוס' תימה דבר\"פ עד כמה. לעיל דרשינן לענין בכור [כמ\"ש שם בר\"פ] אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. וי\"ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור. אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר [משום דבבכור לא שייך עשיית קדושה] ע\"כ. ובגמרא ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ובקרך שאינו בא על חטא. ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך שאינו בא בנדר ונדבה. אלא חובה. ואימא תנהו ענין לעולת ראיה. דומיא דבנך שאין קבוע לו זמן אלא כשנולד קדוש: \n",
+ "האחים השותפים. פי' הר\"ב האחים שחלקו כו'. וז\"ל רש\"י האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם. ואח\"כ נשתתפו. ע\"כ. ועיין בספ\"ק דשקלים גירסא אחרת דגרס והשותפים והיא להרמב\"ם כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שחייבין בקלבון. פי' הר\"ב כשמביאים שקליהם וכו' ונותנים שני קלבונות. וכ\"פ בספ\"ק דחולין. ולא נקט אליבא דהלכתא כמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והקלבון הוא הכרע עיין מ\"ש בזה בספ\"ק דשקלים: \n",
+ "פטורים ממעשר בהמה. פי' הר\"ב שהשותפות פוטר ממעשר בהמה. דכתיב אשר יהיה לך וכו' אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות. דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם דאיפכא ליכא למימר לפטור בכור משותפות. מדכתיב יהיה לך. ולחייב מעשר בשותפות מדכתיב בקרכם וצאנכם ואם אינו ענין לבכור כו'. דכיון דהני קראי תרווייהו בבכור כתיבי אין לנו לקיים בו הכתוב דמיקל. וליתן הכתוב המחמיר באם אינו ענין וכו'. ועוד דהא בכור חמור ממעשר. דקדיש מרחם. וכולו לכהן: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר\"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע\"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש\"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ\"נ מיעשרי]. וק\"ל דבספ\"ו פסק הר\"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ\"כ במשנה ו' פ\"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ\"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ\"מ ספק הוי. כמ\"ש בשם התוס' ברפ\"ב דזבים. דא\"כ אמאי [תנן בספ\"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס\"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב\"ם בחבורו ה\"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ\"ע: \n",
+ "חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר\"ב דת\"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ\"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן: \n",
+ "ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ\"ח ובמשנה ב' פי\"ד דזבחים ולא בספ\"ב ורפ\"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב\"ם בפ\"ג מהא\"מ העתיק הברייתא דכתב הר\"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב\"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ\"מ שהר\"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב\"ם והראב\"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ\"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ\"ב דחולין. [דף ל\"ח ע\"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם [כמ\"ש לעיל פ\"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ\"ל הכ\"מ. ואולי דמש\"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא\"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ\"פ. ומש\"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא\"כ ה\"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא\"א לצמצם. וקשיא לי על הראב\"ד דלא על הרמב\"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב\"ם. ויראה לי דאה\"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ\"ט לא תני. ואילו על הרמב\"ם תלונתו לא הל\"ל בלשון תני: \n",
+ "[*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]: \n",
+ "אין זה יתום. כתב הר\"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש\"י זה הולד ומסיים רש\"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת: \n"
+ ],
+ [
+ "שלש גרנות למעשר בהמה כו'. שנויה ג\"כ ברפ\"ג דשקלים ועמ\"ש שם בס\"ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב' פ\"ק דר\"ה: \n",
+ "ולא אמרו בא' בתשרי. כתב הר\"ב דהוא ר\"ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר\"ב ברפ\"ק דר\"ה: \n",
+ "ואי אפשר לעשר בי\"ט. פי' הר\"ב משום סקרתא וכו'. כתבו התו' ותיפוק ליה דאין מקדישין בי\"ט [כדתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי' לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי\"ט: \n",
+ "רמ\"א בא' באלול. וטעמיה כתב הר\"ב ברפ\"ק דר\"ה ויראה דלדידיה נמי בכ\"ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר\"ב בדברי ר' אלעזר ור\"ש. וזו סברא קיימת היא דמש\"ה אמרינן בגמ' דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ\"ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם שחט פטור. כתב הר\"ב ובהמה שריא באכילה כו'. ולא תחשב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשחטו. ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה. לפיכך דבר בשחיטה. ולא דבר במכירה. הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "סקרא. צבע אדום. כדפירש הר\"ב בסוף משנה ה': \n",
+ "לא מנאם בשבט כו'. דת\"ר תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדים מנין ת\"ל עשירי קודש מ\"מ: \n",
+ "ר\"י בר יהודה אומר ה\"ז מעשר. לשון הר\"ב דסבר ר\"י כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ומחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה גדולה. ואחת תרומת מעשר. כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ופירוש רש\"י בשתי תרומות. ואע\"ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר. נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה. מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) כדגן מן הגורן. כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגורנו. והשתא אתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מלתא דמה תרומה גדולה כו' ע\"כ. וכתבו התוס' דלית לי' לאלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [עיין במשנה ט\"ז פ\"ק דאבות]. ובאומד ובמחשבה דאמרן פירש\"י באומד שמאמד בדעתו. כך וכך יש בכרי הזה. ולפי אומדנותו נוטל תרומה במחשבה. כמו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר [ואע\"פ שכתב עוד ל' אחר. לזה הסכימו התוס'. וגם רש\"י עצמו בפ\"ג דגיטין דף ל\"א. ובפ\"ה דמנחות דף נ\"ה. לא כתב אלא זה הפי'] ותרוייהו באומד ובמחשבה נפקא לן מונחשב. ובגיטין מסיים והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה. לענין אומד הוא דיליף. ומ\"ש הר\"ב דמעשר תרומה קרייה רחמנא. דכתיב כי את מעשר וגו' וסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה. ומ\"ש הר\"ב ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן. כדפי' הר\"ב בריש פירקין. והקשו התוס' אמאי איצטריך למימר דס\"ל כשם כו' דניטל באומד ובמחשבה כו' לא ה\"ל למימר אלא אתקש מעשר בהמה למעשר דגן. מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה. אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט. וי\"ל דמשמע ליה דלרבי יוסי בר' יהודה בנטל א' מי' הוה מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוים. הלכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד. דאי לאו דאבא אלעזר ה\"א דבנטל א' מי' בעינן שוין כמו במעשר אע\"ג דבמכניס לא בעינן שוין. ע\"כ: \n",
+ "הרי אלו פטורין. וכן העתיק הרמב\"ם. ומדברי הר\"ב נראה דגרס כולן פטורין והוי דומיא דסיפא כולן ירעו ובפ\"ק דב\"מ דף ו' מייתי לה וגרס כולן פטורין: \n",
+ "פטורים. כתב הר\"ב דשמא זה יצא עשירי כו'. ובתוס' דב\"מ דף ו' תמהו דלהקל לא ה\"ל למימר דלא בטלי ברובא ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב א\"נ כל אחד מהן ספק כו' וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. גמרא דלעיל ממתני'. ומשום דיש לנו ספק אצטריך קרא למעוטי. וליכא לאקשויי דספיקא קמי שמיה גליא תוס' פי\"ט דשבת דף קל\"ו וכיוצא בזה בספ\"ד דנגעים: \n",
+ "כולן ירעו כו'. טעמא כדמפרש הר\"ב ברפ\"ח דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי מקולקלין. אע\"ג דא\"א לצמצם [כמ\"ו פ\"ב] כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחברו ונתכוין לקרות שניהן עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא עשירי עשירי ואח\"כ י\"א עשירי. תוס' פ\"ב דף י\"ח: ",
+ "ואחד עשר קרב שלמים. דתניא אם מן הבקר [ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר] (ויקרא ג') לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש. לפניו [קודם שהוא עצמו קדוש] מקדש. או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש. גמ': ",
+ "אילו היה תמורה לא היה קרב. פי' הר\"ב דתמורת מעשר אינה קריבה. דכתיב לא תפדה כו' ובבכור כתיב בפ' קרח. וילפינן מעשר מיניה. לשון רש\"י בתמורה ילפינן מעשר העברה העברה מבכור בפ\"ק דתמורה דף ה'. ופירש\"י בבכור כתיב (שמות י\"ג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כ\"ז) מכל אשר יעבור. ומ\"ש הר\"ב והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה דתמורת בכור קריבה כדתנן ספ\"ג דתמורה ולפיכך הי\"א עצמו היא תמורה ואינה עושה תמורה: ",
+ "אין אחד עשר מקודש. אבל תשיעי נאכל במומו דאחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב [שלמים] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב [הואיל וקדושתו קלה] אע\"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו. א\"נ י\"א דאיברר ליה עשירי [שכבר יצא העשירי קודם שיצא הי\"א ונברר מעצמו שהוא מעשר] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי דאכתי לא אברר ליה עשירי. אע\"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו. גמ' דף נ\"ט. ",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי יצא עשירי ולא דבר. דעשירי מאליו קדש. גמרא: ",
+ "סליקא לה מסכת בכורות "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בכורות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה בכורות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Bekhorot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..28ee287adbee28796e9b88c85c33cbc19a15b877
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,506 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Bekhorot",
+ "text": {
+ "Mishnah Bekhorot, Introduction": [
+ "אחר חולין סידר בכורות על הסדר הכתוב כמו כן. כי אחר שאמר רק בכל אות נפשך. אמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך. הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו וכו'. כל הני למה לי. צריכי דאי תנא לוקח ה\"א משום דקא מייתי לה לקדושה [פירשו התוספות קדושת בכורה] אבל מוכר דקא מפקע לה מקדושה אימא לקנסיה קמ\"ל [כלומר דלא נימא נחייביה בבכורה משום קנס. כ\"מ פי\"ב מה' בכורים] וכתבו התוספות דהמ\"ל אי תנא לוקח. משום דלא עבד איסורא. אבל מוכר דעבד איסורא כדקתני אע\"פ שאינו רשאי אימא לקנסיה [ומיהו] חד מתרי טעמי נקט. ע\"כ. והמשתתף לו למה לי לאפוקי מדר' יהודה דאמר שותפות נכרי חייב בבכורה קמ\"ל דפטורה מן הבכורה. והמקבל למה לי. משום דקא בעי למיתני והנותן לו בקבלה דאיצטריך הואיל ועיקר בהמה דישראל היא לקנסיה דלמא אתי לאחלופי בבהמה אחריתי [שאין לנכרי חלק בהן. ולא בולדותיה] קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "עובר חמורו. כתב הר\"ב איידי דזוטרן מיליה כו'. גמרא רפ\"ב. ומיהו איכא נמי דיני דמתניא בבהמה טהורה ואיתנהו נמי בטמאה כגון המקבל צאן ברזל כו'. וז\"ל הטור סי' שכ\"א וכל דיני שותפות הנכרי בטהורה כן דינו בטמאה וכו': \n",
+ "אף ע\"פ שאינו רשאי. ל' הר\"ב מפני שנעשית בה מלאכה בשבת. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא נקט רש\"י. כמו שמפרש בפ\"ק דע\"ז מ\"ו והתם ניחא. משום דבגמרא ס\"ד דטעמא דמתניתין הכי הוא. ופריך ליה ונעבד כיון דזבנה קנייה. ומסקינן גזירה אטו שכירות ושאלה. וכדפירש הר\"ב שם ובמ\"ב פ\"ד דפסחים. והכא דלא איתמר עלה בגמרא כלום. ה\"ל לרש\"י לפרש כפי האמת שמא ישאיל או ישכיר. וכ\"ש שהר\"ב ה\"ל לפרש כן: \n",
+ "והמשתתף לו. כתב הר\"ב. אפילו חלק הנכרי מסוים וידוע כו' כל זמן שאם יחתך ממנו אותו אבר תשאר הבהמה בעלת מום. וא\"ת והיכי משכחת לה שיחתך שום אבר ולא תהיה בעלת מום שכתב בהיה לו אבר אחד אם אפשר שיחתך. ולא יהיה בעל מום. וי\"ל דמשכחת לה כגון שהיה יתר כמין אצבע בידיו או ברגליו ואין בו עצם שאם חתכו כשר. ב\"י טור י\"ד סי' ש\"כ: \n",
+ "כהנים ולוים פטורים מק\"ו. אם פטרו של ישראל במדבר וכו'. ולדורות מנלן אמר קרא (במדבר ג) והיו לי הלוים והיו בהווייתן יהו. גמ': \n",
+ "אם פטרו של ישראל. פירש הר\"ב כדכתיב קח את הלוים וגו'. [כהנים] מנלן כדריב\"ל דאריב\"ל בכ\"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן והכהנים הלוים בני צדוק (יחזקאל מ\"ד) גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וחמור שילדה. עי' מ\"ש במ\"ד פ\"ה דב\"מ: \n",
+ "[*שילדה כמין סוס. והרא\"ש ז\"ל דייק מדקתני לקמן ומה הם באכילה ול\"ג ומה הוא. וכן מדקתני לקמן וטמאה שילדה כמין בהמה טהורה אסורה באכילה אלמא דברישא איירי נמי בכה\"ג. והלכך הגי' שילדה כמין פרה. ומה שנכתב בספרים שילדה כמין סוס. אגב שיטפיה דברייתא הוגה ג\"כ במשנה בספרים. ובברייתא תנא כמין סוס לאשמועינן כו'. ע\"כ. והצריכותא שכתב הר\"ב אינה בסוגיא אמתניתין אלא אברייתא. ומיהו גירסת הר\"ב מהו: \n",
+ "כמין סוס. כתב הר\"ב אימא חמור אדום הוא ומסיים רש\"י סתם סוסים אדומים הם]: \n",
+ "עד שיהא היולד חמור והנולד חמור. עיין בפ\"ב משנה ה': \n",
+ "היולד. האם. רש\"י: \n",
+ "[*ומה הם באכילה. והר\"ב העתיק מהו ולעיל כתבתי בחילוף הנוסחאות האלו. ובתוספות יש ט\"ס בזה]: \n",
+ "בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה כו'. דת\"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. (ויקרא י\"א) יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור שנולד מן הטמא. או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. [ה\"ק] דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תיכול ת\"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. והא דקתני שהיוצא כו' סימנא בעלמא דלא תחליף לך [גרסתך(בשכחה)] [במשנה] דלא תימא זיל בתרי' דידי' והאי טהור מעליא הוא. והאי (טהור) [טמא] מעליא הוא אלא זיל בתר אימיה. גמרא: \n",
+ "שהיוצא מהטמא טמא. כתב הר\"ב ודבש דבורים וצרעין מותר וכו'. כדתנן במשנה ד' פרק בתרא דמכשירין. ועיין שם. ומ\"ש הר\"ב וחלב האדם מותר כשפירש נפקא לן בברייתא בגמרא פ\"ה דכתובות דף ס'. הוא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. ואמרינן עלה כשפירש אבל לא פירש אסור מדרבנן. וכ' הרא\"ש דטעמא משום דאתי לאחלופי [בחלב] בהמה טמאה. [וכן בשר אדם] כיון דאין דרך לאכול בשר אדם מיחלף בבהמה טמאה: \n",
+ "דג טמא שבלע דג טהור. כתב הר\"ב אע\"ג כו' כיון דרוב דגים משריצים במינן. פירוש דדג טמא משריץ בגופו עוברו כשאר בהמה וחיה. אלא דרוב משריץ במינו וזה השריץ מין אחר כמו שבלע כו': \n",
+ "וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה. תימא במסכת אהלות [ספי\"א] (מנו) [צ\"ל תנן] בעופות ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף אלמא חשוב עיכול וה\"נ לשתרו. ויש לחלק בין איסור לטומאה. עי\"ל דיש להחמיר כר\"י בן בתירא דבעי מעל\"ע והכא בלא שהה שם כדי עיכול תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "חמור שלא ביכרה וילדה שני זכרים. מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי דאמר [מתניתין ו' פ\"ב] דאפשר לצמצם. גמרא: \n",
+ "מפריש טלה אחד לעצמו. פי' הר\"ב ומפקיע עליו קדושת הפטר חמור. דלפוטרו ממצות עריפה לא היה צריך להפריש מספק (כיון) [כמו] שאין נותן לכהן מספק כמו כן אינו עורפו מספק. תוספות. ובגמרא מתניתין רבי יהודה דס\"ל פטר חמור אסור בהנייה ואפילו מחיים. והכי אפסיק הלכתא בגמרא דף י\"א ובפירוש הרמב\"ם יש טעות. ובנא\"י הוא כהוגן ואעתיקה בס\"פ. וטעמיה דכיון שהקפידה עליו התורה לאפקועי לאיסוריה בשה ולא באחר. ודאי אסור בהנייה. ופרכינן והרי מעשר שהקפידה עליו התורה בכסף צורה ותנן [בפ\"ב דקדושין מ\"ח] במזיד קידש. ומשנינן בפטר חמור נמי מקדשה כדר' אלעזר דא\"ר אלעזר אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידו ועולה ואוכלתו בירושלים ה\"נ אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית ביה ופרקה ליה בשה. ומקדשא בהנך דביני ביני ששוה החמור יותר מן השה. ובקדושין פ\"ב משנה ט' מפ' הר\"ב בפטר חמור דאסור בהנאה דיליף מעגלה ערופה. היינו כי היכי דלוקמי לההיא מתניתין אפילו לר\"ש דפליג אדר\"י. ומודה לאחר עריפה וע' בס\"פ והכי איתא התם בהדיא בגמרא. ומה\"ט נמי לא פירש הר\"ב שם מ\"ח בקידש במעשר. שני. טעמא דהכא: \n",
+ "וילדו שני זכרים נותן שני טליים לכהן. הכא ניחא דאיצטריך לאשמועינן אין פודה וחוזר ופודה כל זמן שלא נתן ליד כהן [ע' בפי' הר\"ב דמתני' דלקמן]. אבל לקמן פ\"ב [מ\"ז] דקתני כה\"ג גבי בכורות בהמה טהורה ליכא למימר הכי. י\"ל קמ\"ל דלא תלינן להעמיד הממון בחזקת בעלים שהאחת טנפה ונמוח הולד ואחת ילדה שני זכרים. ומיהו לקמן פ' יש בכור [מ\"ד] קתני כה\"ג גבי נשים ליכא למימר הכי שכל אחת יודעת בעצמה מה שילדה. וי\"ל אגב דתנייה הכא תנייה התם. א\"נ ניחא ליה לפרש כל גווני ואף ע\"ג דלא צריכי. כדקתני זכר ונקבה ניתן א' לכהן דלא צריכי כלל. תוספות: \n",
+ "נותן טלה אחד לכהן. כתב הר\"ב ואאידך דהוי ספק דשמא הנקבה יצאה תחלה מפריש טלה והוא לעצמו. ולא חש לאדכורי תנא דמתניתין. משום דכבר אשמועינן בבבא קמייתא דבמקום הספק מפריש טלה והוא לעצמו. ובבבא דסיפא דאחת ביכרה ואחת לא ביכרה דתנא זכר ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ולא תנא אין לכהן כלום. משום דבעי לאסוקי עלה שנא' ופטר חמור תפדה בשה. ועוד שני זכרים ונקבה. הואיל ותנא דינא דנתינת טלה אחד לכהן לא אדכר הפרשת טלה אחד לעצמו. דלא אדכר ליה תנא דמתני' אלא במקום שאין שם נתינה לכהן. ועוד כיון דפריש ותני זכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא תנא אלא דפסיקא ליה לתרווייהו דהיינו נתינת טלה אחד לכהן. ולעולם בשני זכרים ונקבה מפריש טלה והוא לעצמו ואע\"ג דלגבי הפרשת טלה אחד ה\"ל תרי ספיקי שמא אחת ילדה שני זכרים ואחת ילדה נקבה. ואין כאן אלא נתינת אחד לכהן. ואף את\"ל אחת ילדה זכר ואחת ילדה נקבה וזכר. שמא יצתה נקבה תחלה. אפ\"ה כיון דאפשר ליה בתקנתא דהפרשת טלה אחד ולא קמפסיד ולא מידי שהרי הוא חולין והוא לעצמו. לית ליה למסמך אהיתרא דתרי ספיקי. דאשכחן נמי דעל רובא לא סמכינן ליפטר מדין טלה והוא לעצמו. ואע\"פ שיש כאן רובא לפטורה דמחצה יולדת נקבה תחלה ונהי נמי דילדה זכר תחלה מיעוטא נפיק מקצת נקבה בהדי זכר מקמי דנפיק ליה רוב ראשו דזכר וה\"ל חציצה ואע\"ג דאמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ [כמ\"ש במ\"ו פ' דלקמן] ה\"מ זכר וזכר דתרווייהו מין חיוב בכורה אבל בנקיבה לא פשיטא לן דנימא הכי. דאיבעיא לן בפ' בהמה המקשה כרכתו אחזתו והוציאתו מהו ולא אפשיטא. ועוד מדדייק גמ' [כמ\"ש לעיל] מתניתין דלא כר' יוסי הגלילי שמעינן וכו'. הרא\"ש: \n",
+ "אין כאן לכהן כלום. כתב הר\"ב שהרמב\"ם סובר דאפילו טלה לעצמו אינו צריך להפריש אע\"ג דבזכר ונקבה או שני זכרים ונקבה לא ממעיט מהפרשת טלה אע\"ג דאיכא נמי תרי ספיקי כמ\"ש בשם הרא\"ש. תירץ והכ\"מ די\"ל דשאני ב' זכרים ונקבה. דמתוך שהוא צריך לעשות בהם מעשה ליתן טלה אחד לכהן אמרינן ליה דיפריש טלה אע\"ג דתרי ספיקי הוא. אבל בב' נקבות וזכר. או ב' זכרים וב' נקבות. כיון דא\"צ לעשות מעשה ליתן שום טלה לכהן. לא אמרינן שיפריש טלה לעצמו מאחר דתרי ספיקי הוא. ע\"כ. ומ\"ש משום דאיכא בכל חד מהנך ספיקי טובא כו'. השיג הראב\"ד [ספי\"ב מה' בכורים] שהכל נכנס בספק א' שהוא שמא הזכר יצא אחר הנקבה: \n"
+ ],
+ [
+ "וילדו שני זכרים. ונתערבו. הרמב\"ם סוף הלכות בכורים: \n",
+ "שנאמר ופטר חמור וגו'. ארישא קאי. כלומר מנלן דפדיון פטר חמור בשה. שנאמר ופטר חמור וגו' רש\"י: \n",
+ "זכר ונקבה. בין שה [זכר] בין נקיבה. רש\"י: \n",
+ "גדול וקטן תמים ובעל מום. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל הני [עגל חיה כו' דממעטינן במתניתין דלקמן] נמי. א\"כ שה שה [*כלומר ג\"ש דלקמן] מאי אהני ליה. גמרא דף י\"ב: \n",
+ "[*ופודה בו פעמים הרבה. וטעמו מסקינן לעיל בסוגיא דף ד' ע\"ב. דמדכתיב (במדבר ג׳:מ״ה) ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. ואע\"ג דאשכחן בהמה רבה גבי ננוה. מ\"מ הכא ליכתב קרא. או בהמה תחת בהמה. או בהמתם תחת בהמתם. מאי בהמה תחת בהמתם. ש\"מ חד פוטר טובא. ומ\"ש הר\"ב. אם חזר כהן ונתנו לו. כך פירש\"י. דבעודו ביד ישראל א\"א לפרש. דא\"כ למה נותן שני טלאים כשילדו שני זכרים כדתנן במתניתין דלעיל. אבל התוספות לעיל שם בשם ר\"ת כתבו דהכא בספקות מיירי. כמו הסיפא נכנס לדיר כו'. והשתא אפי' כשהוא עדיין ביד ישראל: \n",
+ "נכנס לדיר כו'. פירש הר\"ב כגון ישראל שהיה לו עשרה ספק כו'. וה\"ה שאם היה לו כו' והא דפירש מתחלה בעשרה היינו טעמא דהכי תנו רבנן [דף י\"א] כיצד אמרו נכנס לדיר כו' בישראל שהיה לו עשרה כו'. וא\"ת תקשה הברייתא. כבר תרצו התו' דנקטה עשרה לרבותא. אע\"ג שכולן פטר חמור כולם נכנסים לדיר להתעשר]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פודין לא בעגל כו'. נאמר כאן שה. ונאמר להלן [בפסח] שה. מה להלן פרט לכל השמות הללו. אף כאן פרט לכל השמות הללו. גמרא: ",
+ "ולא בחיה. לשון הר\"ב צבי ואיל. בקמץ יו\"ד איל שכן הוא בכתוב כצבי וכאיל. וכן איל וצבי ויחמור קמוץ. אבל איל שהוא מין בהמה כולם היו\"ד חרוקה [*אם לא באתנח. או בסוף פסוק: ",
+ "ולא בטרפה. פירש הר\"ב כגון שנחתכו כו'. וכפירש\"י. ופשיטא לי מלתא דנקטו הכי לפי שהוא טריפות הנראה וניכר. אבל ודאי אי הוה טריפות אחרת נמי הפדייה שפדה בו אינו כלום. והטור השמיט. ולא ידעתי למה. שהרי גם הוא כן בגי' הרא\"ש אביו ז\"ל]: ",
+ "כוי. לשון הר\"ב בריה בפני עצמה היא ספק חיה ספק בהמה כלומר ולא הכריעו בו חכמים אם הוא חיה או בהמה. כמ\"ש הר\"ב [*במ\"ח פ\"ב דבכורים] ועי' ספ\"ה דנזיר ומ\"ש שם בס\"ד מסוגיא דרפ\"ה דכריתות]: ",
+ "עד שיפריש שה תחתיו. כתב הר\"ב ולפי שהכהנים חשודים כו' דמורה בה התירא. דקסבר כיון דשה שאפריש תחתיו יהא שלי. למה לי לפדותו: "
+ ],
+ [
+ "כחמש סלעים של בן. פירש הר\"ב דחייב באחריותו. כדתנן פ\"ח משנה ח': \n",
+ "וחכ\"א אין חייבים באחריותו. כתב הר\"ב אך פדה תפדה כו'. לפדייה הקשתיו ולא לדבר אחר. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן כתבו עוד גם שניהם ברפ\"ז דעדיות. ותימה דא\"כ למאי הוקש כלל דלפדייה גופה בהדיא כתיב ובגמרא לא אמרו לפדייה הקשתיו. אלא לר\"א אסיפא דיקבר. כמ\"ש שם בס\"ד. ובהדיא אמרינן בגמרא. אדרמי ברייתות אהדדי בזמן פדיון פטר חמור. וקאמר רבא. הא ר\"א דמקיש הא רבנן דלא מקשי. הלכך טעמייהו דרבנן דלא ס\"ל להקישא כלל. והא דפירשו הרמב\"ם והר\"ב בר\"פ. אך פדה תפדה וגומר. כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ורבא אמר הכי התם בגמרא. לאו הקישא דפדייה הוא. אלא שלא חייבה התורה בבכור בהמה טמאה אלא למחויב בבכור אדם אבל פדייה עצמה לא הוקשה כלל לרבנן: \n",
+ "ר\"א אומר יקבר. בגמרא פריך אביי. כיון דר\"א ס\"ל היקשא אי מה בכור אדם מותר בהנאה קודם פדייה. אף בכור בהמה טמאה מותר ואמאי יקבר. וליכא למימר דיקבר כבכור אדם ולא משום דאסור בהנאה. דהא אדם פשוט נמי בעי קבורה ולא משום בכור נגעו בו דיקבר. אלא אמר רבא אמר קרא אך פדה תפדה לפדייה הקשתיו [שחייב באחריות פדיונו] ולא לדבר אחר [להנאה]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לא רצה לפדותו. ולא ליתנו לכהן. טור סימן שכ\"א]: \n",
+ "וקוברו. לשון הר\"ב לפי שאסור בהנאה לאחר עריפה וכ\"כ הרמב\"ם. וכלומר לדברי הכל דלהלכה אף מחיים אסור בהנאה וכמ\"ש במשנה ג'. וכך ראיתי בנא\"י בפירוש הרמב\"ם דמסיים לדברי הכל וגם בפירוש הרמב\"ם למשנה ג' שבנוסח שלנו כתוב אבל הנאת גופו אינו אסור אלא אחר עריפה. מצאתי בנא\"י וכן הנאת גופו קודם עריפה ואחר עריפה: \n",
+ "בראשונה שהיו מתכונים כו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"א דיבמות: \n",
+ "מצות גאולה באדון הוא קודם כו'. שנאמר ואם לא יגאל וגומר. והר\"ב כתב שהוא מוסיף את החומש. והכי תנן במ\"ב פרק ח' דערכין והתם [דף כ\"ז] פריך לה דתיפוק ליה דמצות גאולה באדון. ומשני חדא ועוד קאמר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הלוקח עובר פרתו כו'. כולה מתניתין מפורש רפ\"ק: \n",
+ "כהנים כו' חייבים. ואע\"פ שהכהן הוא שיאכל הבכור חייב הוא להקריב ולאכול אותו בקדושה כפי התנאים שזכרנו ביאורם בה' מזבחים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים כו'. כתב הר\"ב. הנך תרתי בבי פירשנו לעיל במס' חולין פ\"י משנה ב'. ושם כתב רש\"י דהכא תני לה משום מתנות והכא משום בכורה: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "המקבל צאן ברזל כו'. פירש הר\"ב ששם לו הנכרי כו' וברפ\"ז דיבמות מפרש הר\"ב למה נקראו צאן ברזל: \n",
+ "ולדות פטורין. אפילו לאחר שחלק עם הנכרי בולדות. טור סי' ש\"ך. וכלומר בתוך ימי משך זמן השומא: \n",
+ "העמיד ולדות תחת אמותיהן כו'. פירש הר\"ב שפתח לו פתח כו' השתא אלימא יד נכרי כו'. וכן פירש\"י. וטעמם דהא בלא פתחו יש לנכרי שייכות בולדות ומכיון דפתח לו אתי לטפויי ליה. וכה\"ג אשכחן ברפ\"ג דב\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "רחל שילדה כמין עז כו'. פירש הר\"ב. דכתיב אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור. גמרא ואיתא נמי בפ\"ק דף ה'. ומסיימים בה בכור כשב שיהא הוא כשב ובכורו כשב בכור עז שיהיה הוא עז ובכורו עז יכול אפילו יש בו מקצת סימנים ת\"ל אך חלק. ומסיק דמדה\"מ למכתב אך בכור שור כשב ועז. בכור בכור למה לי. אלא למדרש בכולהו כדאמרן. ומסקינן נמי דתנא דהתם דנסיב בפרה שילדה כמין חמור כו'. מפטר פטר ב' פעמים דס\"ל גלי רחמנא בקדושת דמים. וה\"ה לקדושת הגוף ומצריך הא דבכור לדרשא אחריתא ודמפיק בכור לדרשא דהכא ס\"ל דגלי רחמנא בקדושת הגוף וה\"ה לקדושת דמים ומצריך פטר פטר לדרשא אחריתא. ואין להאריך בזה: \n",
+ "ואם יש בו מקצת סימנים חייב. הה\"נ בפרה שילדה כמין חמור. אבל ילדה כמין סוס א\"נ חמורה שילדה כמין סוס לא אפשיטו. בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וחכ\"א א\"א. פירש הר\"ב א\"א לצמצם שיצאו שני ראשיהן כאחד כו'. ובגמ' פ\"ק דף ט'. הא איכא חציצת אחיו בינו לבין הרחם. וכתיב פטר כל רחם. עד שיפטור כל הרחם [וא\"כ אפילו ראשון לא יהא קדש] ולר\"י ליכא למפרך. דכיון דתרווייהו קדשי כחד דמו. אמר רב מין במינו אינו חוצץ: \n",
+ "משמנין ביניהן. פירש הר\"ב השומן כו' ועיין מ\"ש בספ\"ז דב\"ב: \n",
+ "והשני ירעה עד שיסתאב. פירש הר\"ב. והשני שנשאר לישראל וכו'. ובאותו של כהן לא צריך למימר כו' דבזמן הזה קמיירי. א\"נ בזמן הבית מיירי ודכהן לא חזי להקרבה וספק בכור הוא ואיכא (למימר) [למיחש] משום חולין בעזרה לפיכך [יאכל] נמי במומו. והאי דנקט של ישראל ירעה עד שיסתאב משום דבעי למימר וחייב במתנות גבי ישראל. דאילו כהן פטור מן המתנות לגמרי. כדמפרש בשחיטת חולין בפרק הזרוע והלחיים (חולין דף קל\"ב). הלכך תנא כולה מתניתין בישראל. מיהו דכהן נמי ירעה עד שיסתאב ויאכלנו במומו. רש\"י: \n",
+ "וחייב במתנות. סתם משנה היא זו. רש\"י. ואע\"ג דוהשני ירעה וכו'. דברי ר\"ע הן. מפרש רש\"י לעיל דמשום וחייב במתנות נסיב לה בדישראל. ר\"ל דרבי שסדר המשניות נסיב בדר\"ע והשני כו'. משום דבעי למתני בתר הכי וחייב במתנות. ועיין משנה ח': \n",
+ "רבי יוסי פוטר. כתב הר\"ב דהוי כאילו זכה כהן כו' שאע\"פ שלא זכה עשו שאינו זוכה כזוכה. כחכמים בפ\"ה דפאה משנה ב'. והיינו טעמא דפסק הר\"ב כר\"י. וכן פסק הרמב\"ם בפירושו גם בחבורו פ\"ט מה' בכורים פסק כך בהדיא. ואשתמיטתיה להב\"י שבסימן שי\"ח כתב שמדברי הרמב\"ם בפ\"ה מה' בכורות נראה שפסק כרבי יוסי. ע\"כ. ולא עוד אלא שלא ראיתי בפ\"ה מה' בכורות. מדברי הרמב\"ם. שום דבר מענין זה. וא\"ל שיש ט\"ס בדבריו ושצ\"ל פ\"ט מה' בכורים דהא התם בהדיא כתב הרמב\"ם כן. ולא ה\"ל לכתוב שנראה כו'. ובטעם פסק הלכה כר' יוסי. כתב הב\"י משום דבמשנה ח' אפליגו ר\"מ ור' יוסי במלתא. וקי\"ל ר\"מ ור' יוסי הלכה כר\"י. ואע\"ג דברישא סתם לן תנא כר\"מ ה\"ל סתם. ואח\"כ מחלוקת ע\"כ. אבל בכ\"מ פ\"ט מהלכות בכורים. כתב דטעמא משום דבפ\"ק דמציעא [דף י\"ב] פסק שמואל כרבי יוסי דאמר עשו שאינו זוכה כזוכה וכו' ע\"כ. וזה כמ\"ש. \n",
+ "[*רבי טרפון אומר יחלוקו. פי' הר\"ב דהדר ביה ר\"ט כו' דלשניהם יש חלק בשניהם. דמסקינן בסוגיא. דנחלקו בכגון שהבכור חי עומד בחצר בה\"ב וכהן רועה כל בהמותיו של בה\"ב. ר\"ט סבר אקנוי אקניי ליה בה\"ב לכהן מקום בחצרו כדי שיזכה הכהן בבכורות כשיוולדו מיד דתקני ליה חצרו דניחא ליה לאינש דתעביד מצוה בממוניה שיגדלו בכורותיו של כהן בחצרו וה\"ל חצר של שניהם הלכך חולקים דברשות שניהם עומד. ור\"ע סבר כיון דאית ליה פסידא היכא דאיכא ספיקא. דמפסיד בעל הבית אי קיימא חצר ברשות כהן. לא מקני ליה מדעם]: \n",
+ "זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. כתב הר\"ב והכא אפילו ר\"ט מודה כו'. כ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו דאף ר\"י הגלילי מודה. ואפילו יצאו שני ראשים כאחד קאי דכיון דנקבה יצאה עמו בטלה בכורתו לגמרי וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "וילדו שני זכרים שניהן לכהן. עיין מ\"ש בשם התוס' בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דמסתמא דילידא חדא שביח טפי. ובהכי עביד צריכותא בגמרא, דקמ\"ל דאף בזו פליג ר\"ע:\n"
+ ],
+ [
+ " רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דמסתמא הך דלא בכרה שביח טפי. ובה\"נ עביד צריכותא, דקמ\"ל אף בזו פליג ר\"ע:\n"
+ ],
+ [
+ "[והשני משום שקדמו אחר. דבכור משמע ליה לכל מילי כדמסיק אביי בסוגיא.]\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מכאן ואילך ספק. ובגמרא [אמאי ספק] הלך אחר רוב בהמות ורוב בהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתן והא ודאי מילד אוליד. ומסיק רבינא כי אזלינן בתר רובא. ברובא דלא תלי במעשה. אבל רובא דתלי במעשה. כגון עובר הבהמה דתלי בהרבעה. ואיכא למיחש שמא לא [עלה] עליה זכר. לא: \n",
+ "זה הכלל כו'. לא לאתויי אלא נקוט האי כללא קאמר. וכדאמרינן בגמרא פ\"ג דמגילה אמתני' ב' כמו שכתבתי שם: \n",
+ "ששפעה חררת דם הרי זו תקבר. ונפטרה מן הבכורה שחזקתה שהולד בתוכה ורבה עליו הדם. והפסידו ובטל. רמב\"ם פ\"ד מהלכות בכורות ואפרשיהו במ\"ד פ\"ג דנדה: \n",
+ "הרי זו תקבר. פי' הר\"ב. להודיע שנפטרה כו'. דמשום עצמה אין בה קדושה. דסמוך מיעוטא דנדמה. למחצה דנקיבות כמ\"ש הר\"ב סוף פרק ד' דחולין במבכרת שהפילה שליא דישליכוה לכלבים. אלא הכא היינו טעמא דקוברה כדי לפרסם לפי שאין הדבר ידוע שתהא חררה פוטרת. אבל שליא א\"צ פרסום. דכיון שאין שליא בלא ולד הכל יודעים שנפטרה מן הבכורה. הר\"ן שם וכ\"כ התוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אין חוששין שמא בנה של אחרת היה. פי' הר\"ב דנימא הך בהמה לא ילדה מעולם כו'. ואי משום דאית לה חלב האיכא מיעוטא דחולבות. וכן לשון רש\"י. ומשמע דאיכא למיחש למיעוטא אלא הכא לא אמרינן שאהבה כו'. וקשיא דלא קי\"ל כר\"מ דחייש למעוטא כדאיתא במ\"ד פ\"ב דע\"ז ושם רפ\"ג והכא פסקינן כרשב\"ג. אלא כדמסקי התוס' שם בע\"ז דף מ' ע\"ב. וכאן ד' כ' וכן כתב הרא\"ש. דהכא שראינוה חולבת קודם לידה דודאי הוחזקה מן המיעוט. אבל ודאי בשאר בהמות חלב פוטר: \n"
+ ],
+ [
+ "עושה מקום בקופיץ. כתב הר\"ב ובגמרא מפרש תני לקופיץ וכו'. וא\"ת דבמשנה ג' פ\"ח דשקלים מוכח דאין רגילין לשחוט בקופיץ. כתבו התוס' דנקט הכא קופיץ משום דבעי עשיית מקום טפי מסכין וצריכה עשיית מקום גדול כדי שיהא נוח לחתוך ולשחוט לפי שאין קופיץ נוח לחתוך בלא עשיית מקום ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים [דה\"ה לשאר קדשים רמב\"ם פ\"ק מהלכות מעילה. ועוד נ\"ל דאם אסרה תורה בפסולי המוקדשים כדלעיל פ\"ב במשנה ב' ובפי' הר\"ב דמתני' דלקמן. כ\"ש במוקדשים גופייהו] לפי שהקדשים נשחטים בעזרה יש שם סכינים מזומנים וא\"צ עשיית מקום. ועי\"ל דנקט בכור. לפי שנוהג בזמן הזה. וגם דרך להיות צמרו גדול מתוך שמשהה אותו עד שיפול בו מום כי ההיא דתנן בפ\"ה [מ\"ג] מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצרי' עשיית מקום טפי מטלאים ועזים. ועוד משום דלאו דלא תגוז בבכור כתיב ע\"כ: \n",
+ "[*ותולש השער. כתב הר\"ב ואין כאן משום לא תגוז בכור צאנך. ואיכא למידק אמאי תנן שער דהא בצאן צמר מקרי והכי תנן בסוף מתניתין דלקמן צמר המדולדל. ונ\"ל דמלתא אגב אורחיה קמ\"ל דלא תגוז שייך נמי בבכור שור וכדתניא [דף כ\"ה.] מנין ליתן את האמור של זה בזה ת\"ל לא תעבוד ולא תגוז ופירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון [וילמדו] שניהם זה מזה]: \n",
+ "שלא יזיזנו ממקומו. שלא יאמרו [גזיזה] עביד בקדשים אלא יניחנו מסובך עם הצמר מכאן ומכאן. רש\"י: \n",
+ "וכן התולש את השער. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו והיינו דצריכי הרמב\"ם והר\"ב לפרש ואפילו לכתחלה ובגמרא איבעיא להו ודייק מדתנן וכן דאי קאי אשלא יזוז. השתא ומה שוחט דשחיטתו מוכחת עליו לא יזיזנו לראות מום מבעיא אלא לאו אתולש שמע מינה דלכתחלה. ואי איתא דגרסינן וכן תולש הוא גופא לישנא דלכתחלה הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "עקביא בן מהללאל מתיר. מפורש בפ' ה' דעדיות משנה ו': \n",
+ "ואת שאינו נראה מן הגזה אסור. פי' הר\"ב כמי שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן כו' וכרבי יהודה דבשחיטה פליגי דאי כרבי יוסי ובשחטו הא לכ\"ע שרי ואלא במת לרבנן אידי ואידי אסור. ואי עקביא. איפכא מיבעי ליה נראה עם הגיזה אסור דמיתה קאסרה ליה ובעי קבורה. ואינו נראה עם הגיזה מותר דמעיקרא תליש. אלא ר\"י היא. ואי במת לכ\"ע אידי ואידי מיסר אסרי. אלא לאו בשחטו ואי עקביא אידי ואידי משרי שרי אלא לאו רבנן היא. גמרא. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בבהמה דקה עד ל' יום ובגסה חמשים יום. כתב הר\"ב. בגמרא ילפינן לה דכתיב מלאתך ודמעך וגו' ורמינן שורך המוקדם במקרא למלאתך ודמעך שהוא מוקדם כו'. ופרכינן אדרבא דסמיך ליה לדסמיך ליה אמר רבה אמר קרא תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך ואימא שיתין לא מסרך הכתוב אלא לחכמים. פירש\"י הואיל ולא גילה לך שיעור עשייה שהוסיף ודאי לחכמים מסרך. שיפרשו לך הטעם. ואחריהם תלך. ע\"כ. תנ\"ה בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך יכול אף לשורך. ת\"ל תעשה. הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך לא מסרך אלא לחכמים מכאן אמרו עד כמה ישראל חייבין להטפל בבכור כו'. והשתא אתי שפיר דלא תקשה מה שכתבו התוס' ד\"ה מלאתך אדילפינן חמשים יום מזמן הפסח עד העצרת. דהאי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב ומלאתך ודמעך שהם הבכורים אמלאתך בלחוד הוא דמהדר. וכדכתב הר\"ב עצמו במשנה ו' פרק ג' דתרומות. ומ\"ש הר\"ב שהתבואה מבושלת בפסח וכו'. וכן לשון רש\"י. ולי קשה. שהרי אין קציר שעורים קודם לעומר שבפסח. כדתנן בפ\"י דמנחות. והיאך אפשר לומר שהחטים ג\"כ מבושלים בפסח ומקרא מלא בסוף פרשת וארא השעורה אביב וגו' והחטה וגו' אפילות הנה. ועוד קציר חטים דבועז יוכיח. ולכן נ\"ל שר\"ל כהתוס' [שם] שכתבו שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין כו': \n",
+ "רבי יוסי אומר בדקה כו'. צריך לומר דר\"י לית ליה דרשא דקרא. אלא ס\"ל דמסברא בעלמא אמרו חכמים שיטפלו בו ישראל כדי שתהא הנתינה דרך גדולה. וכדכתיב (שמות כ״ט:כ״ט) למשחה בהם. וכבר נתן הרמב\"ם זה הטעם בעצמו בדברי ת\"ק. ודרשא דמלאתך כתב ג\"כ. ושהוא רמז כלומר אסמכתא בעלמא: \n",
+ "לא יתנו לו. כתב הר\"ב דדומה כמי ששכרו כו'. עיין בפירושו ספ\"ח דערכין: \n",
+ "הבכור נאכל שנה בשנה. עיין מ\"ש במשנה דלקמן בשם התוספות: \n",
+ "שנאמר לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה וכי יהיה בו מום בשעריך תאכלנו. הרמב\"ם פ\"א מהלכות בכורות: \n"
+ ],
+ [
+ "בתוך שנתו. דלשנה דידיה מנינן דאם נולד הבכור בניסן רשאי לקיימו עד ניסן אחר. ולא אמרינן מתשרי ששלמה שנת מנין עולם שלמה נמי שנת הבכור. מנה\"מ דאמר קרא לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה איזוהי שנה שנכנסה בחברותיה הוי אומר שנה של בכור. כלומר דכי אזלת אחר שנת הבכור הוי נכנס בחברתה. דכי הוי לבכור שנה אחת נכנסה שנייה למנין עולם מתשרי. וכתבו התוספות גבי שכיר שנה בשנה דרשינן שכירות שנה זו אין משתלם אלא בשנה אחרת [כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ט דב\"מ] דרשינן בכל חד מענינא דקרא דגבי מעשר דכתיב שנה בשנה דרשינן שאין מתעשר מן החדש על הישן כו' [כמ\"ש הר\"ב במ\"ה פ\"ק דתרומות] וצריך לאוקמא הך שמעתא בשנה בלא רגלים. שברגלים לחודייהו (בכל) [צ\"ל בלא] שנה איכא בל תאחר כדאמר פ\"ק דר\"ה ע\"כ: \n",
+ "עד שלשים יום. מפרשינן בברייתא מפני השבת אבידה לבעלים. ופרש\"י דהיינו כהן דזמנין דלא משכח [כהן] למיתביה ליה ואם ישחטנו מיד יסרח לפיכך רשאי לקיימו ל' יום אחר שנתו. והתוס' פירשו דמיירי ביד כהן וא\"צ עכשיו לבשר ונתנו לו חכמים זמן ל' יום. אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא כהן. ע\"כ. ועיין ר\"פ דלקמן בדבור ומן המעשר כו'. וברישא נמי דתנן מותר לקיימו כל י\"ב חדש אי נפל ביה מום סמוך לי\"ב חדש כגון ט\"ו יום משלימין לו עוד ט\"ו יום אחר שנתו שיהא לו ל' יום מיום שנפל בו מים כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "ומראה את מומו. לאחר שחיטה ונמצא קבוע. רש\"י: \n",
+ "רבי מאיר אומר הואיל והוא נשחט כו'. פירש הר\"ב סבר גזרינן כו'. ולא משום קנס ששחטו שלא על פי מומחה. דהא ל\"ק הואיל ושחטו. אלא קתני הואיל ונשחט משמע אפי' שחטו אחר ובהא לא שייך קנסא. הרא\"ש בשם הרמב\"ן ז\"ל. והיינו טעמא דפסק הר\"ב והרמב\"ם כר\"מ אע\"ג דקי\"ל ר\"מ ור\"י הלכה כר\"י. דהל' כר\"מ בגזרותיו כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דכתובות: \n",
+ "מומחה. פי' הר\"ב במתני' דלקמן. והשם נגזר מן ומחה על [כתף] ים (במדבר ל\"ד) שהוא לשון מיושר. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ה דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שאינו מומחה כו'. פי' הר\"ב מומחה הוא שנטל רשות מן הנשיא הוא הראש שבא\"י: \n",
+ "הרי זה יקבר. גמ' לימא תנן סתמא כר\"מ דאסר לעיל אפילו מתחזי קבוע ומשני דלמא בדוקין שבעין ודברי הכל: \n",
+ "וישלם מביתו. כתב הר\"ב וכשהוא משלם כו' דממון המוטל בספק חולקין וכו' כ\"כ רש\"י. וכתבו התוס' לאו משום דתיתי כסומכוס [דרפ\"ה דב\"ק ואינה הלכה] אלא תקנת חכמים בעלמא הוא. ואע\"ג דאיירי בכל מום אפי' ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ\"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה. וגם לא פליגי בין מום [למום] ואי הוה מיירי בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דרמב\"ם פירשה בענין אחר קאי ארביע דבהמה דקה דמפרש טעמא כדי להחמיר על בעל הבהמה. לפי שגדל בהמה דקה בא\"י שהוא אסור כדתנן במשנה ז' פ\"י דב\"ק עכ\"ד. וכן פרש\"י בלשון אחר וכן מסיק הרא\"ש ודלא כהר\"ב: \n",
+ "מה שעשה עשוי וישלם מביתו. כתב הר\"ב למאן דדאין דינא דגרמי. היינו ר\"מ ואשכחן דקניס שוגג אטו מזיד בגיטין פ\"ה דף נ\"ג ע\"ב. כ\"כ התוס' שם ע\"א. ולפיכך חייב אע\"פ שלא נשא ונתן ביד. ואע\"ג דהכא סתם כר\"מ דקניס שוגג אטו מזיד. אשכחן סתמא במשנה ד' פ\"ה דגיטין דסתם כרבי יהודה דלא קניס. וברפ\"ג דסנהדרין מוכח דעת הר\"ב שפוסק כמאן דדאין דינא דגרמי. והא דכתבתי במשנה ה' פרק ב' דב\"ב דגרמא בנזקין פטור מלשלם. כבר חלקו התוס' שם דף כ\"ב מאי איכא בין גרמא לגרמי. ושאר הפוסקים האריכו למעניתם וכללן מהר\"ו כהן ז\"ל בפירושו לש\"ע ח\"מ סי' שפ\"ו. ומ\"ש הר\"ב ומאן דלא דאין דינא דגרמי מפרש מתני' דוקא שנשא ונתן ביד כו' והא דתנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. [דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני. תוס'] התם קנסא הוא דקנסי רבנן דלא ליתי למשרי בוכרא אלא מי שהוא מומחה. לפי שחכמה יתירה היא ראיית מומין דהא רב גידל היה י\"ח חדש אצל הרועים להתבונן במומים. הרא\"ש. ומ\"ש הר\"ב וטמא את הטהור כו'. כגון שהביאו לפניו וכו' כדי שלא יהא בהן עוד ספק כו' ולמה היה לו לעשות כן הלכך הוי כמו מזיד דמתני' ד' פ\"ה דגיטין. תוספות שם: \n",
+ "פטור שאתה מומחה לב\"ד. פירש הר\"ב. דחדא ועוד קאמר. חדא דטועה בדבר משנה הוא כו'. וקי\"ל דחוזר. וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למהדר ביה ולמשרייה. משתכח שמה שאמר. לאו כלום הוא זה. וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה. רש\"י. אבל ברפ\"ג דסנהדרין משמע מדברי הר\"ב דאפילו נשא ונתן ביד פטור. ושם כתבתי הטעם. ומ\"ש הר\"ב א\"נ בשקול הדעת כו' היינו כגון תרי תנאי כו'. מפורש יפה רפ\"ג דסנהדרין: \n"
+ ],
+ [
+ "בין תמים בין בעל מום. כתב הר\"ב ואע\"ג דכי א\"ל תם הוא. לא אהני ליה כו'. אתו למחשדיה. ופרכינן בגמ' א\"ה כי אמר תם ושקיל אגרא נמי אתו למחשדיה דבעל מום הוא והאי דלא קשרי ליה סבר כי היכי דלשקול אגריה זימנא אחריתא. ואמרינן דלא תקנו לו עוד שכר אלא כי מייתי ליה בתר הכי כמה זימני לא שקיל מידי. וכתבו התוס' וא\"ת אכתי אמרי האי תם הוא והאי דשרי ליה. לפי שא נו רוצה [לטרוח] פעם אחרת [*וי\"ל שלא חייבוהו חכמים לראות פעם אחרת]. אלא דאם ראוהו דאין יכול ליטול עליו שכר. ועוד דבזה לא יחשדוהו לעולם שיתיר את האסור כדי להנצל מטורח של פעם שנייה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. פי' הר\"ב דכתיב ראה למדתי וגו'. כאשר צוני ה' מה אני בחנם כו'. עיין במשנה ה' פ\"ד דאבות שפירשתי זה בשם הר\"ן. וכתבו התוס' וא\"ת ושוחד לא תקח דכתב רחמנא למה לי. ולאו פירכא היא דתרי מילי נינהו. כדמוכח בר\"פ בתרא דכתובו' דבתורת אגרא היינו שכר טרחו. ובתורת שוחד היינו להשתדל לדונו יפה ולהפך בזכותו. כדאמר התם. אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. ומ\"ש הר\"ב. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ר\"י ליטול י' זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד כו' ומהר\"ר משה איסרלש ז\"ל בהגהותיו לש\"ע א\"ה סי' קנ\"ד כתב עליו שאינו כלום. כי הוא מדמה דבר זה למה שאמרו הנוטל שכר לדון דיניו בטלים. ואינו ראיה כי סדור הגט אינו דין אלא לימוד בעלמא. וכן העדים הואיל ומתנין עמהם שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו. מכח זה מותר להם לקבל שכר הרבה או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה. ע\"כ. ואני אומר עוד דעל העדים מעיקרא לאו קושיא. כי הא דכתב ב\"י ח\"מ ס\"ס כ\"ח בשם תשובה להרשב\"א שלא אמרו הנוטל שכר להעיד עדותו בטלה אלא בעדים שנעשו עדים כבר שהם מצווים להעיד. ולא רצו להעיד עד שנטלו שכר. ודומיא דנוטל שכרו לדון שמצוה על ב\"ד לדון בין איש לרעהו. אבל מי שאינו מחויב להעיד ונוטל שכר לילך ולהיות עד אינו בדין זה לפי דעתו. ע\"כ. והשתא דאתית להכי אף בדיין יש לומר כן שלא אמרו אלא בבאו לפניו לדין. אבל כשקובעין אותו להיות קבוע לדון. זה אינו בכלל המצוה. שכשאינו קבוע. היום יבואו לפניו ולמחר לפני אחר. ולפיכך כשנקבע רשאי להתנות בתחלת קביעתו ליטול שכר על כך ועל כך. ובזה יוכל להתנות גם כן על החליצה שאף מהרמא\"י הנ\"ל החמיר לאסור בחליצה. כמ\"ש בר\"ס קס\"ט. והתוס' כתבו דאפילו מי שיש לו אם מניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו מסתברא דחשיב בטלה דמוכח. וכך העלה הכ\"מ בפ\"ג מהל' תלמוד תורה. ומסיק עוד דקיי\"ל כל מקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג. וראינו כל חכמי ישראל קודם זמן רבינו [ר\"ל הרמב\"ם שכתב בפירוש המשנה פ\"ד ממסכת אבות שלא ליטול שום דבר כלל] ואחריו נוהגים ליטול שכרן מן הצבור. וגם כי נודה שהלכה כדברי רבינו בפירוש המשנה אפשר שהסכימו כן כל חכמי הדורות משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. שאילו לא היתה פרנסת הלומדים ומלמדים מצוייה לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והיתה התורה משתכחת ח\"ו ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר ע\"כ: \n",
+ "דיניו בטלים כו'. ולא תנן דינו בטל ועדותו בטל משמע דלא אותו עדות בלבד שידוע שנטל בו שכר הוא שבטל אלא כל עדיות שהעיד וכל דינין שדן אלא א\"כ ידוע שלא נטל בהן שכר והכי איתא בתוספתא דבכורות החשוד להיות נוטל שכרו ודן [נוטל] שכרו ומעיד כל הדינין שדן וכל העדיות שהעיד הרי הן בטלין. וגרסינן בירושלמי בפ\"ק דסנהדרין כך היא מתני' החשוד להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלין. הר\"ן ספ\"ב דקדושין: \n",
+ "להזות ולקדש. אף ע\"ג דקידוש קודם להזיה. לא זו אף זו קתני. וכן בעדות קודם לדין ה\"נ אקדים לדין משום לא זו אף זו. ומיהו בדין ועדות אינם תלויים זה בזה שאפשר שיהיה דין ואין כאן עדות כלל. משא\"כ בהזייה וקידוש: \n",
+ "להזות ולקדש. פירש הר\"ב להזות על טמא מת ולקדש לערב כו' דאילו להביא ולמלאות שרי. כדפי' ספ\"ב דקדושין: \n",
+ "מי מערה. אינם מותרים לקדוש אלא מן המים חיים. לפיכך אמר מים האלו כאילו הם מי מערה. הרמב\"ם: \n",
+ "וטמאהו. גמרא. איהו גופיה היכי אזיל הא קעבר לנפש לא יטמא ומשנינן בשאר טומאה. דלא מוזהר עלייהו כגון נבילות ושרצים: \n",
+ "ונותן לו שכרו כפועל. פירש הר\"ב אם היה רגיל במלאכה כבדה כו'. כמה אדם כזה רוצה ליטול כו' ולהתעסק במלאכה זו שהיא קלה וכן פירש\"י. ורע\"פ שנמצא מגיע לו שכר לדון. כיון שמתבטל ממלאכתו יכול ליטול שכר. כ\"פ בתוספות בפ\"ה דב\"מ דף ס\"ח אע\"פ שבכאן דחו פירש\"י מפני קושיא זו. ומפרשי' שנותן לו שכר בטלה מאותה מלאכה ובטל לגמרי. ואינו עושה בשום מלאכה ועמ\"ש בספ\"ב דב\"מ בשם הטור. ושם העתיק הר\"ב כפועל בטל. דהכי תניא התם בגמ' וכן בכאן אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה. ומה שדקדק הר\"ב לכתוב כמה אדם כזה לא כתב כן ספ\"ב דב\"מ לענין שכר השבת אבדה: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא עורות שאינן עבודים. כתב הר\"ב אבל עבודים זבנינן כו' סבר שמעי בי רבנן ומפסדי ליה מינאי. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם פ\"ג מה\"ב ויקנסהו כפי רשעו. ועיין לקמן ספ\"ה: \n",
+ "עורות של נקבה. כתב הר\"ב ות\"ק סבר כו'. וכי שייליה ליה מה חתוך כו'. לפי שהחתוך ניכר. ואינו דומה ממש לנקבות. ובגמרא ואידך בי עכברי' מידע ידיע: \n",
+ "ובגדים. וכן העתיק הר\"ב. והכי איתא בגמרא ונ\"א ואריג וכן העתיק הרמב\"ם ופירש ר\"ל בארוג דבר מחובר דומה לאריג ר\"ל הלבדים: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לוקחין ממנו פשתן. ירושלמי סוף מעשרות ופשתן לאו קסמין הוא. א\"ר חנינא מפני זרעה. כ\"מ פ\"ח מהלכות שמטה: \n",
+ "ואריג. וכן העתיק הר\"ב והכי איתא בגמרא ונ\"א ובגדים. וכן העתיק הרמב\"ם. ופירש ובגדים אלו שבכאן. ר\"ל כעין בגדים כגון הגדילים שהן מעשה עבות מן הפשתים עצמו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת כו'. טעמיה דרבי שמעון נמי משום קנס הוא דהא רבא דעבד עבדא כותיה [ומשום הכי פסקו הר\"ב והרמב\"ם הלכה כר\"ש] וקאמר טעמא בעובדא דעבד. באיסורא דגופיה קנסינן ליה. והוה ליה לכ\"מ להביא ראיה מזה כשנדחק בפי\"ב מה\"מ בפי' הירושלמי דאמר דר\"י קנס: \n",
+ "זיקת. שייכות וכבר ביארנו אותו ביבמות. הרמב\"ם: \n",
+ "תרומות ומעשרות. והרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מעשר העתיק תרומה ומעשר. וכתב וכן החשוד למעשר שני וכו'. ופי' הכ\"מ דהכי משמע מדקתני ר\"ש [אומר] כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו דאשני מעשרות קאי ע\"כ. וכן במשנה שבגמרא הגירסא תרומה ומעשרות. אבל קשיא לי דהא קי\"ל דלא כר\"מ דאוסר מעשר לזרים. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ט' דיבמות. ואע\"פ שאפשר דר\"ש כוותיה דר\"מ ס\"ל ומש\"ה נקט מעשרות מ\"מ הרמב\"ם לא ה\"ל לכתוב חשוד על מעשר דהא אין כאן חשד שהרי הוא מותר לזרים כשאר חולין. ולומר שלאשה שניסת *)בע\"א דאסורה במעשר כדתנן ברפ\"י דיבמות. וכתבתי שם דלתוס' מספקא להו. דאפשר דאף לרבנן קנסוה. ולהרמב\"ם מפשט פשיטא ליה בריש ה' מעשר. ואיכא חשדא שימכור לה. אי משום הא אינו נראה דלקנסיה. דלאשה גופה דמתסרא ליתא אלא קנסא ומדינא שריא. ועוד מלתא דלא שכיחא הוא. לכך נראה לי דלהרמב\"ם שכתב אסור ליקח דבר שיש בו זיקת תרומה ומעשר. אפילו קרבי דגים כו'. לא נתכווין למעשר ראשון כלל אלא למעשר שני. שיפרש אחר כך באמרו. וכן החשוד למעשר שני וכו'. אלא שהעתיק דברי ר\"ש ואח\"כ מפרשו דמעשר היינו מעשר שני. ותדע שכן הוא. שהרי התחיל וכתב. מי שהוא חשוד למכור תרומה לשם חולין. אסור ליקח כו'. ואי איתא דהא דכתב זיקת תרומה ומעשר שר\"ל מעשר ראשון. ה\"ל להזכיר ג\"כ בתחלה. חשוד למכור תרומה ומעשר. אלא שהעתיק משנתינו שהתחילה החשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין. וקאמר עלה ר\"ש כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות. והעתיק דבריו. וחזר ופירש. וכן החשוד למעשר שני. כלומר דהיינו זיקת מעשר שהזכיר בתחלת דבריו. ובמתני' דלקמן תנן נמי מעשרות. וא\"א לפרש אלא מעשר שני. דחומרא דחומה ליתא מעשר ראשון. וא\"ל דחדא נקטינן. ומיהו מעשר ראשון נמי איכא חומרא דאסור לזרים וכרבי מאיר. דא\"כ לנקט מתני' נמי תרומה. אלא לא איירי אלא בדבר השוה לשביעית שמותר לזרים והיינו מעשר שני. ואף הרמב\"ם העתיקה בפ\"ח מהל' שמטה. מעשרות. ומסיק בה מעשר טעון הבאת מקום. ויראה דמעשרות כלומר דגן תירוש ויצהר דמעשר קאמר. והשתא גירסת הספר תרומות נמי ניחא. דאיכא לפרושי הכי. ואחר שכתבתי זה נזכרתי שבמשנה ג' פ\"ט דתרומות. מדקדק הר\"ש מדתנן מעשרות דמשמע ראשון ושני והוקשה לו מה שהוקשה לו. כמ\"ש שם. והשתא דאמרן הכא דמעשרות לאו דוקא תרי מעשרות. ניחא נמי התם. ול\"ק ולא מידי: \n"
+ ],
+ [
+ "החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. גמ' זו דברי ר\"ע. אבל ר\"י אומר. החשוד על השביעית. חשוד על המעשרות דבאתריה דר\"י שביעית חמירא להו. כדתנן ספ\"ג דדמאי: \n",
+ "חשוד על הטהרות. פי הר\"ב דמדרבנן הוא שיהא אדם אוכל חולין בטהרה וכן פרש\"י ול' הרמב\"ם כגון טומאת אוכלים וטומאת ידים. וכיוצא בהן. וז\"ל בפ\"ח מהל' שמטה. שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור. אינו מטמא אחרים. אלא מד\"ס ע\"כ. וע' במ\"ו פ\"ק דפסחים: \n",
+ "ויש שהוא חשוד על הטהרות כו'. לפי שהחשוד במילי דרבנן אין ראוי לחשוד אותו במילי דאורייתא. אבל אם נחשד על טומאה דאורייתא הרי הוא ג\"כ חשוד על השביעית ומעשרות [ולפיכך] אמר יש שהוא חשוד על הטהרות [ולא אמר החשוד על הטהרות] הרמב\"ם: \n",
+ "זה הכלל כל החשוד כו'. קצת קשה לשון זה הכלל כיון שאינו כולל הדינין השנויין כבר אלא מלתא אחריתא קא פסיק ותני. ובפירוש הרמב\"ם ומה שאמר זה הכלל ענינו מה שזכרתי לך שהחשוד על שום דבר בין מדרבנן בין מדאורייתא הרי הוא חשוד ג\"כ על איסור אחר שהוא כמותו באיסורו או פחות ממנו אבל לא על איסור שהוא חמור ממנו בשום צד מן הצדדים כמו שנתבאר במעשר ובשביעית ע\"כ. אבל אינו במשמע הלשון. וכן בנוסח שבא לידי מא\"י נמחק: \n",
+ "לא דנו ולא מעידו. ע' מה שאכתוב בזה בס\"ד בפרק דלקמן מ\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נמכרין באטליז כו'. פסולי המוקדשין הנייתן להקדש [*פי' הר\"ב דמתוך שיכולים למכרו ביוקר וכו'] בגמ' אימת אילימא לאחר פדיונו הנאתן להקדש הנאתן לבעלים הוא. אלא לפני פדיונו נשחטים הא בעי העמדה והערכה [כדתנן במ\"ג פ' בתרא דתמורה] לעולם לאחר פדיון ומאי הנאתן להקדש אדמעיקרא דכיון דשרי להו מר נמכרין באטליז ונשחטין באטליז ונשקלים בליטרא טפי ופריק מעיקרא: \n",
+ "חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים. פי' הר\"ב לכהנים קרי בעלים של בכור. מסיים רש\"י. ומעשר הניית מכירתו ביוקר לבעלים ישראל היא. ומשום הנאת הדיוטות כו': \n",
+ "ומן המעשר. ופרכינן בגמ' דמעשר בביתיה מי מזדבן והתניא אינו נמכר לא חי ולא שחוט כו'. כמ\"ש הר\"ב לקמן. ומשנינן במעשר בהמה של יתומים עסקינן ומשום השב אבדה [שאין יכולים לאכלו כולו ויסריח] נגעו בה ואוקמוה אדאורייתא דהא דכתיב לא יגאל דילפינן מיניה דלא ימכר. הכי כתיב (ויקרא כ״ז:ל״ג) והיה הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים. הא לאחר שחיטה נגאל ורבנן הוא דגזרו: \n",
+ "ושוקלין מנה כנגד מנה. לשון הרמב\"ם ספ\"א מהל' בכורות. וכהנים שנמנו על הבכור מותרין לשקול מנה כנגד מנה. ע\"כ. וכתב הכ\"מ. ומפשטא משמע דארישא קאי דקתני דבכור בעל מום אינו נשקל בליטרא: \n",
+ "בבכור. כתב הר\"ב אבל מעשר כו'. אסור למכרה כלל משום דלא כתיב כו'. אלא לא יגאל. וגמרינן גאולה גאולה מחרמים כמ\"ש הר\"ב במ\"ב פ\"א ממעשר שני. ומ\"ש הר\"ב ושנינו בספרי בכור שנאמ' בו כו'. אינו נמכר לא חי ולא שחוט. אסמכתא בעלמא דמדאורייתא לא מיתסרא מכירתו אלא תמים חי דומיא דתמורה. הכ\"מ פ\"ו מה\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ואפילו נכרי. עמ\"ש במ\"ד פי\"ב דזבחים ומ\"ב פ\"ד דחולין. [*ומ\"ש הר\"ב וקרא דכתיב ובשרם וכו'. בבכור תמים דוקא משתעי. ואע\"ג דבסוף משנה א' דפרק דלעיל כתב דמדכתב ובשרם לשון רבים אף בעל מום במשמע. הא אמרינן בסיגיא דהכא. דבבעל מום כתיב (דברים י״ב:כ״ב) הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור. זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שיאכל בבכור. וליכא למפרך מעבודה דבאכילה קאמרינן. וכתבו התוס' דאתי ק\"ו ומפיק מהקישא ונאכל לזרים. מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם. ועיין בריש פ\"ט]: \n",
+ "אין מקיזין לו דם. פי' הר\"ב דמתוך שאדם בהול על ממונו כו'. ומי אמרי' לר\"י אדם בהול על ממונו והתנן [משנה ח' פרק ב' דביצה] ר\"י אומר אין מקרדין את הבהמה בי\"ט אבל מקרצפים. אלמא לא גזר מתוך שאדם בהול אי שרית ליה קרצוף עביד קירוד. בבכור דאי שביק ליה מיית אמרינן אדם בהול על ממונו. הכא אי שביק ליה צערא בעלמא הוא לא אמרינן אדם בהול על ממונו. גמרא פ\"ק דפסחים דף י\"א [*ומ\"ש הר\"ב אתי למעבד במקום שעושה בו מום דעבר אדאורייתא כמ\"ש במשנה דלקמן]: \n",
+ "רבי שמעון אומר יקיז אע\"פ שהוא עושה בו מום. אין כוונתו במה שנאמר כאן אע\"פ שהוא עושה בו מום שאירע מום בשעת הקזה בהכרח לפי שמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות. אבל הוא אומר שאין חוששים אם יארע בו מום אחר ההקזה. לפי שהוא דבר שאין מתכוין ולא נפל המום מחמת ההקזה בהכרח כדי שנדמה אותו לפסיק רישיה. ולפיכך ביארו בגמרא שהלכה כמותו. דהא קי\"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין דמותר. מפירוש הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה לא ישחט עולמית. כתב הר\"ב משום קנס כו' [ועי' מ\"ש במשנה ה' פ\"ז דנגעים] ואפילו עשה מום בבעל מום כו'. משמע דלהלכה כתב כן. דהא לטעמא דר\"א לא איצטריך. דדלמא ר\"א לא אמר אלא במטיל מום בתם. ועוד שלא פי' דרבנן פליגי עליה בהא. ודברי תימה הן דהא בסיפא דתנן כל שהוא לדעתו מפרש דלאתויי גרמא. ומפורש בגמרא דנפקא לן מכל מום כמ\"ש שם. והיינו לרבנן דפליגי בברייתא עם ר\"מ. דר\"מ סבר אף בעל מום אסרה תורה להטיל בו מום ודריש כל. כמ\"ש הר\"ב. ורבנן דרשי לכולא קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו. דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו. אבל בעל מום לא. ומפקי כל לגרמא. וכן פסק הרמב\"ם כחכמים בפ\"א מהלכות אסורי מזבח והתוס' והרא\"ש דקדקו. דאפילו בעל מום עובר לא אסרה התורה. אבל מדרבנן מיהא אסור. ומ\"ש הר\"ב קרי ביה לא יהיה כלומר היו\"ד בשבא. והה\"א בפתח. והוא לשון צווי ואזהרה: \n",
+ "טיבו. מפורש במשנה ח' פ\"ק דכתובות: \n",
+ "והתירוהו. פי' הר\"ב שלא נתכוין לעשות נ\"ר לישראל. שהרי אינו יודע שע\"י מום שיעשה בו ישחט אא\"כ נפל מאליו. רש\"י: \n",
+ "[*היו התינוקות כו'. וכ' הר\"ב דצריכא כו'. דסרכיה דנכרי לא אכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורין וכן לשון רש\"י. ואני תמה דמכדי הטלת מום בבכור איסור הוא לגביה ובסוגיא לא קאמר אלא דלא אתי למסרך ויכולני לפרש דסרכי' לא מידי הוא שאינו איסור לגביה. כן נראה שמפרש הרמב\"ם]: \n",
+ "כל שהוא לדעתו אסור. כתב הר\"ב לאתויי גרמא כו'. דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יתן בו מום. מנין שלא יביא דבלה ובצק ויניחנה על האוזן כדי שיבא כלב ויאכלנה. ת\"ל כל מום אחד מום ואחד כל מום. גמרא סוף דף ל\"ג. והא דאסברה לה הר\"ב כגון שיוליך הבהמה במקום שיש שם ברזל כו'. מפי' הרמב\"ם העתיק כן ואף בחבורו פ\"ב מהלכות בכורות כתב כן. אלא שהעתיק ג\"כ הברייתא דנתן דבילה כו'. וכתב הכ\"מ מעובדא דר' צדוק איכא למילף הכי. ע\"כ. וגם על זה יש לפקפק דלא נקט כההוא עובדא ממש. דהכי הוה דרמא ליה שערי בסלא בהדי דקא אכיל איבזע שיפתיה. גמ' דף ל\"ו: \n",
+ "ושלא לדעתו מותר. כתב הר\"ב לאתויי אם היה ישראל מסיח לפי תומו וכו'. לשון רש\"י שלא שאל קסדור מה טיבו אלא הם עצמם מסיחים לפי תומם כו': \n"
+ ],
+ [
+ "היה בכור. איל מנגח. רודפו לאדם לנגחו. ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ישחט עליו ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין. רש\"י: \n",
+ "הרי זה ישחט עליו. כתב הר\"ב ל\"ש כו' אבל שלא בשעת רדיפה לא. גמ'. פשיטא מהו דתימא צעריה [מה שרדפו] הוא דקא מדכר. קמ\"ל: \n",
+ "הראויין לבא בידי אדם. פי' הר\"ב שי\"ל אדם הטיל בו. כגון נסמית עינו כו' שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים. או עינו אחת גדול כשל עגל. או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו. רש\"י: \n",
+ "רועים כהנים אינן נאמנים. פי' הר\"ב רועים שהם כהנים. אינם נאמנים כשרועים בהמתן של ישראל וכו'. והוא הדין דכהן רועה אין נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין וכו'. וכן לשון רש\"י. וצ\"ע דמידי הוא טעמא אלא משום דחיישינן לגומלין וא\"כ מאי איריא כהן רועה אפילו שאינו רועה נמי לא. וה\"נ קאמרי להעיד על הבכור של כהן אחר. וא\"כ אפי' שאינו רבו וכיון דאף על שאינו רבו לא יעיד אפילו שאינו רועה נמי. דהא לא שייך מימר אמר לא שביק רבי לדידי כו'. וה\"נ כתב הר\"ב לקמן בדבור ר' מאיר אומר כו' דלת\"ק דוקא כהן אינו נאמן כו'. ולא אתני כהן רועה. ש\"מ דס\"ל דאפילו שאינו רועה נמי לא. ולישנא דגמ' וה\"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין. ומיהו רש\"י מפרש לקמן בהא דאיכא בין ר\"מ לת\"ק דלת\"ק ב' כהנים שאינם רועים נאמנים. ושנים שהם רועים אינם נאמנים על של רבם. דלא חיישינן לגומלים אלא ברועים דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. גם דברי הר\"ב דלקמן בדעת הת\"ק יש לפרש כך. ולפיכך יש לומר דדייק לכתוב כהן רועה לומר דאיכא בין רועה לאחר. דרועה אפילו שנים אינם נאמנים. ושאינם רועים כשהם שנים נאמנים. ודייק נמי לכתוב להעיד על הבכור של אחר לומר שכשאינו אלא אחד המעיד אפילו על אחר שאינו רבו נמי לא וממילא דאפילו אינו רועה נמי. דחשש דרועה ליתא אלא ברבו. כך נראה לי ליישב דבריו שבחכמת לשונו משמיענו. דהא דכהן לכהן איכא בתרי גווני. אי בדוקא רועה. וא\"נ כשאינו רועה דאפילו לאחר לא. וסמך על המסקנא דרועה אפילו שנים לא וכשאינו רועה כשהוא אחד לא מהימן: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר נאמן הוא כו'. כתב הר\"ב בין רבו בין אחר לא נחשדו עליו. ופסק נמי הלכה כרשב\"ג. ולא קשי' אהלכתא דספ\"ד דדמאי החמרים שנכנסים לעיר אמר אחד שלי חדש ושל חברי ישן כו' דחיישינן לגומלין. התם ששניהם לפנינו ובידיהם למכור איכא חששא דגומלין משא\"כ הכא דלמיחש דמעיד עכשיו כדי שיגמול לו לאחר זמן כשיבא לידו בכור ויטיל בו מום ולחשש גומלין כי הא לא חיישינן. וכ\"ש לפירש\"י שכתבתי במ\"ח פ\"ב דכתובות דההיא דדמאי בשכלי אומנותו בידו דמוכח דבא למכור. ולא להצניע. ולכך חייש לגומלים. והיינו כדפרישית דמשום שעכשיו גם הוא בא למכור הוא דאיכא חששא. הא לאו הכי לא. ולפי מה שאכתוב לקמן דלא פסק הר\"ב הלכה כרשב\"ג אלא הכא בבכור דוקא. מעיקרא לא קשיא הלכתא אהלכתא כלל: \n",
+ "רבי מאיר אומר החשוד על הדבר. דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות רש\"י בגמ' [דף ל\"ה]. ומסיים הטור ר\"ס שי\"ד מפני שיש להם בו טורח גדול לטפל בו עד שימות: \n",
+ "לא דנו ולא מעידו. כתב הר\"ב ואיכא בין ר\"מ לת\"ק דלר\"מ בכור כהן שנפל בו מום צריך שנים מן השוק להעיד עליו ועד אחד אפי' שאין כהן אין מועיל בו. ותמיהני דהא לא אמר ר\"מ אלא החשוד. ובגמ' איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי דתניא ריב\"ק אומר בכור ביד כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו. ופירש\"י צריך שנים מן השוק שנים כל שהן ואפי' כהנים. אבל כהנים שבביתו לא. ת\"ק אית לי' דריב\"ק דאמר ת\"ק (רועי)[כהנים] דעלמא נאמנים. ואפי' אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלים אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי. והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור. ור\"מ לית לי' לר\"י [ב\"ק] לגמרי דכיון שנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק ואפי' בכור ביד ישראל. ע\"כ. וכ\"כ התוס' דת\"ק סבר כר\"י [ב\"ק] ושנים מן השוק דקאמר ר\"י [ב\"ק] בכהנים איירי דישראל אפי' חד מהימן ולר\"מ כל היכא (דאסור) [דחשיד] אפילו שנים אין נאמנים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולת\"ק דוקא כהן אין נאמן וכו' ולעיל כתב כהן רועה. ושם הארכתי. ומ\"ש הר\"ב והלכה כרשב\"ג. גמרא. וא\"כ בס\"פ דלעיל דסתם לן כל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אינה הלכה. וכן מצאתי שם בנא\"י בפי' הרמב\"ם שכתב עליו דהוא דעת ר\"מ. והוא דחוי כי העיקר הוא אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך החשוד על דבר דנו ומעידו. ע\"כ. וכן בחבורו פסק דבכל דבר החשוד מעיד. כמ\"ש בפי\"ב מהלכות מעשר ובפ\"ח משמטה וספ\"י מה' משכב ומושב ובפי\"א מהלכות עדות. אבל יראה לי שהר\"ב שלא דחאה מהלכה לא מפני שנמשך אחר הנוסח שבידינו מפירוש הרמב\"ם שלא נזכר בה כלום ונמשך הוא אחריו והניח הדבר סתום וסמך אדהכא. אלא נ\"ל שסובר שהיא הלכה פסוקה. ולא פסק בכאן כרשב\"ג. שיהא כן ההלכה בכל מקום. אלא דוקא הכא בבכור. וכדעת הראב\"ד בהשגותיו ספי\"ב מהלכות מעשר שכתב ואם קבעו הלכה כרשב\"ג לענין מטיל מום בבכור שהוא קנס [כלומר מה שאינו נאכל עליו כדלעיל מ\"ג] אבל לשאר איסורין חשוד אין מעיד וסתם לן תנא בבכורות [ספ\"ד] כר\"מ. וה\"נ במשנה ו' פ\"ד דדמאי לא האמינו לאומר איש פלוני נאמן אלא משום קל שהקילו באכסניא. ע\"כ. וכ\"כ הר\"ב שם קל הוא כו' שמעינן מינה דאל\"ה אין החשוד מעיד על אחר. וה\"נ מוכח שם בראש הפרק דבשבת אוכל על פיו וחשכה מוצאי שבת לא יאכל עד שיעשר. והב\"י בטי\"ד סימן קי\"ט מקשה אמתני' זו דחשכה מ\"ש לא יאכל. והא החשוד נאמן על של אחרים [כלומר להרמב\"ם שפוסק כרשב\"ג בכל דבר] ואין לומר דההיא מתני' אתיא כר\"מ ולא קי\"ל כותיה. שהרי הרמב\"ם עצמו פסקה בריש פי\"ב מהלכות מעשר. עכ\"ד. אבל מההיא מ\"ו דאמרו טעמא דלא האמינו לאומר איש פלוני נאמן. אלא משום קל הוא כו' לא קשיא שכבר תי' זה בכ\"מ משום דבעינן לאוקמי למתני' אפי' כר\"מ. דהא סתמא מתניא ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם [שם] בפירושה העיקר אצלינו אין אדם חוטא ולא לו. ולפיכך [ודאי] לא ישלחו לאיש שאינו נאמן. מפני שאין לו הנאה בזה הנאה קרובה מיד. וכל זה כדי להקל עליו. מפני שהוא גר ואינו מכיר אנשי המדינה. עכ\"ל. הנה סמכה על העיקר הזה שאין אדם חוטא ולא לו. שהוא דלא כר\"מ כמ\"ש בשמו ומש\"ה דחוק הל' דמסיים בו וכל זה כדי להקל כו'. ואינו סובל לומר בה מה שמיישב הכ\"מ בגמ' שאמרו הטעם כדי לאוקמה אף לר\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה כו'. כתב הר\"ב ובלבד שיהיו לו עדים כו' שהכהנים חשודים להטיל מום כו'. אבל אין חשודים לאכול קדשים תמימים בחוץ. מסיים הרמב\"ם ספ\"ב מה\"ב מפני שהוא עון כרת. ע\"כ. כלומר והחשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור ממנו. כדתנן ספ\"ד. ומ\"ש הר\"ב וכן נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו וכו' ואע\"פ שלא פרטו בשם לומר ישראל פלוני ואע\"ג דבמ\"ה פ\"ד דדמאי תנן קח לי ממי שהוא נאמן כו' אינו נאמן מאיש פלוני הרי זה נאמן. התם אי אמר סתמא מצי לאשתמוטי ולומר בעיני היה נאמן וכמ\"ש הר\"ב שם. והכי איתא הכא בגמ' והלכך אין להאמינו אלא כשפורט ואומר קח לי מאיש פלוני מה שאין כן הכא דלא שייך אשתמוטי. וא\"צ למ\"ש הב\"י סי' שי\"ד דהתם איסורא דאורייתא והכא אכילת בכור אחר הטלת מום בכוונה אינו אלא קנס דרבנן. גם בגמ' פרכינן מרישא קח לי ממי שהוא נאמן אינו נאמן. ודחינן התם אית ליה לאשתמוטי ולא דחינן לה התם איסורא דאורייתא הכא איסורא דרבנן. הלכך נ\"ל מה שכתבתי: \n",
+ "בני הכנסת. כתב הר\"ב וה\"מ במקום שאין יחיד מומחה כו'. דומיא דהפרת נדרים. והכי לישנא דגמ'. וכתבו התוס' לישנא דקרא נקט. אבל גבי חכם שייך לשון התרה [כמ\"ש הר\"ב ספ\"י דנדרים] וכן בהמוכר את הספינה [דף ע\"ד] גבי בת קול. דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מיפר לי. ע\"כ. ולי משנה שלימה בפ\"ח דנדרים דתנן בה. יכול להפר נדרו שלא ע\"פ חכם. אבל כבר כתבתי שם דבדוכתא אחריתי בגמרא פ\"ג מייתי לה וגרס להתיר. ושכן העתיקה הרמב\"ם והטור [*ועוד ראה מצאתי דבספ\"ב דיבמות תני הפרת נדרים בג'. ולענין התרה שנויה. ותו בפרק שום היתומים במסכת ערכין דף כ\"ג בנדר שהודר ברבים קא מיפלגי מ\"ס יש לו הפרה ומ\"ס אין לו הפרה וכו' ועוד שנית שם]: \n",
+ "אלא ע\"פ מומחה. למומי בהמה. הרמב\"ם. ועיין בפירוש הר\"ב פרק דלעיל משנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "ונודע שהיא טרפה. פי' שנטרפה בודאי דאילו מספק כל בהמה בחזקת שאינה טרפה וא\"צ בדיקה. דבדיקת [סירכות דבריאה] אינן אלא מדרבנן. אבל בבכור תנן ונודע שלא הראהו שאע\"פ שאפשר שיש בו מום. סתמא בחזקת שאין בו מום. ועוד אפילו נמצא בו מום כיון שנשחט שלא ע\"פ מומחה אסור כדאפסק הלכתא כר\"מ משנה ג' פ\"ד מהר\"ר פאלק כהן בפי' הש\"ע ח\"מ סי' רל\"ד: \n",
+ "מכרוהו לנכרים כו'. כתב הר\"ב וגבי בכור לא תני מכרוהו לנכרים דבכור תמים אסור בהנאה. ואני תמה שאע\"פ שאסור בהנאה. אינו תופס את דמיו. שאין לך דבר שתופס את דמיו להיות כמוהו. אלא ע\"ז ושביעית כמ\"ש הר\"ב סמ\"ט פ\"ב דקדושין. אבל נ\"ל דהיינו טעמא דלא תני גבי בכור משום דאע\"ג דבמומו שרי אפילו לנכרים. כדתנן במ\"ב דפרקין. מ\"מ לא שכיחא למיעבד הכי לפי שישראל קדושים הן ומחבבין דבר שהיה עליו קדושה שלא להאכילו לעכומ\"ז ולכלב. והואיל ולא שכח. אע\"ג דשרי לא בעי למתני. ותני לה גבי טרפה וה\"ה בבכור אי אתרמי הכי [ול' מכרוהו דייק דקאי אבכור]: \n",
+ "ישלם לו דמי הטרפה. פי' הר\"ב כמו שהיא נמכרת בזול. כלומר שכן דרך טרפה שנמכרת בזול. והא ודאי שאם מכרה ביוקר שמחשב כפי הדמים שקבל וזהו שכתב הרמב\"ם בפי\"ו מהלכות מכירה יחשוב עם הטבח על דמי הטרפה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר\"ב דילפינן מקראי בכלל ופרט וכלל. גמ'. ואימא מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אף כל מומים שבגלוי ובוטל ממלאכתו. ואינו חוזר. אלמה תנן נפגמה אזנו ומשני כל מום רע רבויא הוא. פירש\"י ולא דרשינן ליה בכלל ופרט. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה ריש פ\"ז דבבא קמא ופרכינן א\"ה מומין שבסתר נמי. אלמה תנן [מ\"ד] חוטין החיצונית וכו' הפנימיות שנעקרו. נעקרו אין נפגמו ונגממו לא. בעינן מום רע וליכא. פירש\"י מום רע לא מקרי. אלא בגלוי שמנוולו. ע\"כ. א\"ה מום עובר נמי אלמה תנן ולא מן העור. אם כן פסח ועור ל\"ל: \n",
+ "נפגמה. כתב הר\"ב שיעור פגימה כדי שתחגור בה צפורן שתעכב בה צפורן. רש\"י: \n",
+ "הסחוס. פי' הר\"ב תנוך האזן שקורין טנרום וכן פירש\"י ועיין פ\"ז דפסחים. משנה י\"א. וז\"ל התוספות או בדל אזן עמוס ג' (י\"ב) מתורגם הסחוס דאודנא ע\"כ. וא\"כ הה\"א שרשית. אבל הרמב\"ם [ריש] פ\"ז מהלכות ביאת מקדש העתיק סחוס. ובפי\"ד דנגעים משנה ט' כתב הר\"ב תנוך זה גדר האמצעי של אזן. והוא לשון תורת כהנים העתיקה שם הר\"ש [*ושם אפרשה] וז\"ל הרמב\"ם שם תנוך אזן הוא גשם יצא [נ\"א מוקף בולט] על שטח האזן ממה שימשך לפנים כאשר יגע בו האדם ימצאהו חזק דומה לעצם. ומחוץ הוא בשר רך מקיף בסביב האזן כולה והפנימי הוא תוך האזן ולזה הגשם אשר מחוץ יהי'. תכלית האזן הקערורה. וכו'. והוא אמרם תנוך אזן. וזה גדר האמצעי. ע\"כ ועיין לקמן: \n",
+ "אבל לא מן העור. פי' הר\"ב היינו אליה. משמע שהוא העור שבתחתית האזן ול' הטור סימן ש\"ט העור שמשפת האזן. עד כאן. אבל מלשון הרמב\"ם שהעתקתי לעיל הוא כל המקיף. וכן לשונו רפ\"ז מהלכות ביאת מקדש העור המוקף לסחוס האזן. ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שנראה מדבריו שמשוה המדות בפירש\"י [בחומש שמות פכ\"ט] והרמב\"ם: \n",
+ "נסדקה. ת\"ר הסדק כל שהוא גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ריס של עין שנקב שנפגם שנסדק. בכולהו כתב הרמב\"ם פ\"ז מביאת מקדש שהן בכל שהן. וכתב עוד ג' מומין אלו בכלל חרוץ האמור בתורה. ועיין משנה ד': \n",
+ "דק תבלול. כתיבי במומי אדם. ובת\"כ מנין לתת את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה. ת\"ל גרב גרב לג\"ש ילפת ילפת לג\"ש ומייתי לה בגמ' ר\"פ דלקמן: \n",
+ "בשחור ונכנס בלבן. ל' הרמב\"ם ואם צמח בשחור שום דבר במה שנראה לעין ונמשך בלבן. והר\"ב העתיק שחור ונכנס כו'. ובמשנה שבגמ' שחור נכנס בלבן: \n",
+ "שאין מומין בלבן. כתב הר\"ב דלאו עין הוא אלא שומן העין. גמ'. דכתיב (תהילים ע״ג:ז׳) יצא מחלב עינימו. פירש\"י יצא רשע לתרבות רעה מרוב שומן שבעיניו. ושומן העין בלבן הוא. ע\"כ. ועיין במשנה י': \n"
+ ],
+ [
+ "חוורד והמים הקבועים. ת\"ר עור בין סומא בב' עיניו בין סומא בעינו אחת. חיורד והמים הקבועים מנין ת\"ל איש עור. פ\"ז ד' (מ\"ג) [מ\"ד]: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר. כתב הר\"ב דהלכה כמותו. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא נ\"ל מדמפרש בגמ' ובלבד שיהיו משולשים: \n",
+ "של גשמים. פי' הר\"ב היינו שגדל בשדה בית הבעל. ומסיים רש\"י דסגי לי' בגשמים ע\"כ. ודקרי בית הבעל פירשתי במשנה ט' פרק ב' דשביעית: \n",
+ "של שלחים. פי' הר\"ב ארץ הצריכה להשקות כו'. ועיין בפירושו לריש מועד קטן: \n"
+ ],
+ [
+ "חוטמו שנקב כו'. פי' הר\"ב. והוא שנקבו מחיצות החיצונות כו'. ואנן ילפינן מכלל ופרט וכלל כו'. כמ\"ש בר\"פ. ועמ\"ש שם [*ועי' לקמן]: \n",
+ "שפתו כו'. בת\"כ כללינהו בכלל חרוץ. ולא ידעתי למה לא כלל נמי חוטמו שנקב כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז הי\"א] מה' ביאת מקדש. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חריץ. הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמור בתורה. וע' מ\"י: \n",
+ "שנגממו. ל' הר\"ב נימוקו. דנגמם ממילא משמע ולא בידי אדם. אבל היכא דתנן גומם מפ' הר\"ב כורת כמ\"ש במ\"ד פ\"ב דכלאים. ול' הרמב\"ם בכאן. נגממו. הוא [שנחתכו] ונימוקו וכו': \n",
+ "והפנימיות שנעקרו. שהרי בעת שפותחת פיה וצווחת. הן נראין חסרין. הרמב\"ם פ\"ב מה' אסורי מזבח: \n"
+ ],
+ [
+ "נפגם הזובן. כתב הר\"ב אבל ניטל לא הוי מום דחוזר לאיתנו. גמ'. ומעשה שהיה. ואל תתמה שהרי בטרפות אתה מוצא כן בניטל הטחול כמו שפי' הר\"ב במ\"ב פ\"ג דחולין: \n",
+ "מפציל עצם. פי' הר\"ב נקלף העור והבשר כו'. וכן פירש\"י. והקשו התוס'. דאין זה לשון המשנה והגמרא. והל\"ל נקלף. ופירשו כפירוש האחר שכתב הר\"ב. וכן פי' הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לו ביצים. כתב הר\"ב. חסורי מחסרא והכי קתני. אין לו [שתי] ביצים בשני כיסים. פירש\"י. דכל בהמה יש לה לכל ביצה כיס א' לפי שהכיס חלוק באמצעיתו ומבחוץ ניכר. שהרי באמצע הוא משקע. ונראית בו שורה העמוקה. ע\"כ. הא דכתב דכל בהמה. לא למעוטי אדם. דהא תנן באידך פרקין גבי מומי אדם כי הא דהכא. והעתיקה הרמב\"ם בפ\"ז מה' ב\"מ כדמחסרי' למתני' דהכא ועמ\"ש לקמן. אלא נקט רש\"י בהמה. משום דבבהמה איירינן: \n",
+ "רבי עקיבא אומר מושיבו על עכוזו. וכו'. כתב הר\"ב. וכן הלכה וכ\"כ הרמב\"ם. ונ\"ל טעמו דס\"ל דר\"י ור\"ע במלתיה דת\"ק פליגי. והלכה כר\"ע מחברו. אבל הרא\"ש כתב בשם הרמב\"ן מסתברא לן דהלכתא כת\"ק דאמר ב' כיסים וביצה אחת הוי מום. ולא בעי מיעוך. והיינו דאיכא בין ת\"ק לר\"ע: \n",
+ "עכוזו. לשון הר\"ב עכוזו גרסינן ודוגמתו בפרק כיצד מעברין עכוזו תנן וכו' דף נ\"ג בסוגיא דבני יהודה דייקי לישנא ואמתניתין דהכא אתמר הא מלתא. ולפיכך לא דייק הר\"ב בלישניה שכתב ודוגמתו. דהא היא גופה היא. ולשון רש\"י והכי אמרי' בערובין וכו'. והא דכתב הר\"ב עכוזו גר' וכ\"כ ג\"כ רש\"י לא אתו לאפוקי אכוזו באל\"ף. דהא מסיק התם איכא דתני אכוזו ואיכא דתני עכוזו. אלא נ\"ל דאתו לאפוקי הגירסא שהעתיק הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ג מהלכות בכורות דגר' הרגיזו: \n"
+ ],
+ [
+ "בעל חמש רגלים או שלש. כתב הר\"ב הא דחשבינן ליה בעל מום ולא טרפה ה\"מ כשיתר או חסר בידיו כו'. אבל חסר רגל או יתר כו' הוי טרפה. גמרא. ויהיב טעמא דכל יתר כנטול דמי. ומסיים הטור י\"ד סי' נ\"ה. והוא שיהיה זה היתר מראש עצם התחתון ולמעלה. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ו' פ\"ד דחולין: \n",
+ "ושרגליו קלוטות. וזהו קלוט האמור בתורה כדתניא בגמ': \n",
+ "שנשמטה יריכו. וכגון דלא איעכול ניביה דאי איעכול ניביה טרפה נמי הוי [כדפי' הר\"ב בפ\"ג דחולין סוף מתני' א'] רש\"י וכתב הרמב\"ם בפ\"ז מהל' ביאת מקדש שזהו שרוע האמור בתורה והכי תניא בת\"כ זה שנשמטה יריכו ובגמ' שנשתרבבה יריכו. ופירש\"י. שאחד מירכותיו גדולה מחברתה: \n",
+ "שאחת מירכותיו גבוה. כתב הר\"ב דרך הבהמה שהירך מחוברת לאליה סמוך לכסלים כו' וזו הירך על גבי הכסל. וכן בפירש\"י דרך הבהמה כו' סמוך לכסלים. והנה נראה לפ\"ז כשהשני בתוך הכסל עצמו. הרי הוא גבוהה והוי מום. ואף בפי' הרמב\"ם כתוב כן. אמרו כסול זה שרגלו א' בתוך הכסל ע\"כ. אבל בגמ' אשכחן דהכי תניא כסול שרגלו א' בתוך הכסל ורגלו א' על גבי הכסל. ונ\"ל להגיה כן בפי' הרמב\"ם. וכתב עוד הרמב\"ם וכסול נגזר מן כסלים: \n"
+ ],
+ [
+ "נשבר עצם ידו כו'. שנאמר (ויקרא כ\"א) או [כו'] שבר רגל או שבר יד: \n",
+ "אילא. כתב הר\"ב שם חכם והוא הנזכר לשבח שהוא מומחה לבכורות במשנה ה' פ\"ד. ומש\"ה הלכה כב\"ד של אחריהם הואיל שהסכימו לדברי זה הבקי. והכ\"מ בפ\"ז מהל' ביאת מקדש. כתב עוד משום דבתראי נינהו. ועוד דחכמים לא א\"ל אלא לא שמענו ואין לא שמענו ראיה. ע\"כ. [*ועוד נ\"ל מדתנן לקמן במשנה י\"א. על אלו מומין כו'. וכללינהו להנך. [ש\"מ דהלכה נינהו]: \n",
+ "לא שמענו את אלו. וכן הנוסח בכל הספרים. ורש\"י העתיק לא שמענו אלא אלו. וכן מצאתי מוגה במשנה: \n",
+ "את שגלגל עינו עגול כשל אדם. ואלו הן השלשה שהוסיף את שגלגל עינו כו' רש\"י. ובגמ' פרכינן למימרא דלאו היינו אורחיה ורמינהו המפלת מין בהמה כו'. דלר\"מ אפי' עינו אחת כשל אדם הוי בהמה. ומשנינן הא באוכמא בשחור של עין שאינו עגול כאדם. הא בצירא [ה\"ג רש\"י וכך הגירסא בגמ' פ\"ג דנדה דף כ\"ג] כל בית מושב הלובן והסירא קרוי צירא והוא ודאי עגול כשל אדם ע\"כ. ובנדה פ\"ג מפרש בהיפך דמקום מושב העין לא הוי עגולי בבהמה כאדם ואי הוי עגול הוי מום. ומיהו כתב הכ\"מ בפ\"ב מהא\"מ דנראה דהרמב\"ם לא גרס כל זה ואחריו נמשך הר\"ב: \n",
+ "ופיו דומה לשל חזיר. היינו בשפתים כדמסקי' במתני' דלקמן ואע\"פ שאינו חד כשל חזיר. שהוא חד כשפוד כדאיתא בגמ': \n",
+ "ב\"ד של אחריהן אמרו כו'. כתב הר\"ב וכן הל' וכ\"כ הרמב\"ם. ובדיבור אילא כתבתי הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון. כתב הר\"ב. והני מילי כשעצם הלחי כו' אבל אין בה עצם כו' הוי מום באדם כדתנן באידך פירקא משנה ח': \n",
+ "אזן הגדי שהיתה כפולה. לרבותא נקטיה דאפי' הגדי שדרך אזניו להיות מטות וכפולות. הרמב\"ם ריש פ\"ז מהב\"מ: \n",
+ "בזמן שהיא עצם אחד מום. פירש הר\"ב שאין לה אלא תנוך אחד וכו' ואם אינה עצם אחד. שהתנוכים מובדלים למעלה אינו מום וטעמא לא איתפרש. כ\"כ רש\"י. ובגמ' תניא אזניו כפולות *) בהסחסות אחת. ה\"ז מום. בשתי הסחסות אינו מום. אבל הרמב\"ם רפ\"ז מהב\"מ כתב מי שהיתה אזנו כפולה לשתים וכו'. ובלבד שיהיו לו שני סחוסים. אבל אם אין לה אלא סחוס אחד. והרי הוא כגוף אחד שנכפל כשר. וכתב בב\"י סימן ש\"ט דנראה שהוא מפרש בזמן שהיא עצם אחד. היינו לומר שהאוזן הנוסף הוא עצם אחד בפני עצמו. ובזמן שאינו עצם א' היינו לומר שהאוזן הנוסף אינו עצם בפני עצמו. ודחקו לפרש כן משום דלפירש\"י קשה דאיפכא מסתברא וכשהוא תנוך אחד לא יהא מום וכשהתנוכים נבדלים יהא מום משום דהוי אוזן יתירה ואע\"פ שבפי' המשנה לא פי' כן [כלומר דאילו דעתו הי' לפרש כך במשנה לא ה\"ל למשתק ושלא לפרש ומדשתק ולא פי' ש\"מ דס\"ל דמשנה כמשמעה היא וכדפירש\"י נ\"ל]. י\"ל שחזר בו בחבורו כמו שמצינו לו ז\"ל שעשה כן בכמה מקומות וצ\"ל שהוא ז\"ל גורס בברייתא בגמ' אזניו כפולות בחסחסת אחד אינו מום. בב' חסחסות הרי זה מום ע\"כ. ובכ\"מ לא כתב זה אלא אחר שכתב פירש\"י. כתב וז\"ל ורבינו נראה שגרס בהפך וכתב סמ\"ג דה\"ג בתוספתא והיא הגי' הנכונה שנימוקה עמה עכ\"ל. מדבריו אלו נראה שסובר דאף במשנה גורס בהפך. ובמשנה שהובאת לידי מא\"י מצאתי שהוגה בה בזמן שהיא עצם אחד אינו מום. והשאר כולו נמחק: \n",
+ "עצם. לכאורה נראה לפרש דתנוך קרי עצם. לפי שהוא גשם חזק דומה לעצם. כמו שהעתקתי מלשון הרמב\"ם בריש פרקין. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל ענין עצם הוא גוף אחד וגולם אחד כמו שנטל גולם א' רך וכפלו. גזור ממה שנא' (שמות כ\"ה) וכעצם השמים לטוהר. ע\"כ. טעמו שאע\"פ שהוא דומה לעצם זה מחמת חזקו. אבל אינו עצם [באמת]: \n",
+ "רבי חנניא בן גמליאל אומר כו'. כתב הר\"ב וכן הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. וטעמא משום דבגמרא מפרשינן למלתיה. ועוד עיין במשנה י\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "את שיבלת בעינו. פי' הר\"ב בלובן שבעין. ויש בו שער. דאלת\"ה הא תני במשנה ב' שאין מומין בלבן. גמ'. ועיין משנה י\"ב: \n",
+ "ושנפגם עצם ידו כו'. כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ הרי זה מום. והוא בכלל חרוץ האמורה בתורה. הרמב\"ם ספ\"ז מהב\"מ: \n",
+ "ושנפסק. עיין בדבור דלקמן: \n",
+ "עינו אחת גדולה. ואחת קטנה. אבל שתיהן גדולות או שתיהן קטנות לא הוי מום דמחמת בריאותא יתירתא. או כחישותא יתירתא הוא דהוי. אבל אחת גדולה ואחת קטנה. אי מחמת בריאות הוא. תרוייהו בעו מיברא. ואי מחמת כחישותא. תרוייהו בעו מיכחש. הכי אסיקנא בגמ' פ\"ק דף ג' ועיין פירקא דלקמן משנה ד'. ופשטא דמתני' דכולהו דברי ר\"ח בן אנטיגנוס הן ואפ\"ה הלכה כמותו. שהרי הר\"ב פי' ולא הודו לו חכמים לרבי יהודה והלכה כחכמים. וה\"נ ודאי משמע דלא קיימי אלא אדר\"י. ש\"מ דאילו לר\"ח לא מצינו שלא הודו. ועוד דבגמרא מפרש למלתיה. ועוד בה שלישיה מהטעם שאכתוב במשנה דלקמן. ואין נראה בעיני מ\"ש הכ\"מ בפ\"ב מהלכות איסורי מזבח. דעינו גדולה כו'. רבנן קאמרי לה. והכי משמע בריש בכורות ולפיכך פסק הרמב\"ם כן. ע\"כ. דהרי הרמב\"ם ס\"ל דאזנו א' כו'. קמיפלגי רבנן ומכשירין אפי' קטנה כפול. כמ\"ש בפירושו ובחבורו. וא\"כ השתא רישא וסיפא רבי חנינא. ומציעתא רבנן. ועוד שהרי הרמב\"ם פוסק לשארא דר\"ח הא דיבלת בפרק הנזכר. והא דפגימת ופסיקת עצם כללינהו בפ\"ז מהלכות ביאת מקדש. במ\"ש כל עצם שבגלוי שנחרץ בו חרץ. הרי זה מום כו'. ואע\"פ שהכ\"מ לא הזכיר אלא פגימה ולא פסיקה. וראיתי ג\"כ מוגה במשנת א\"י ושנפגם עצמו שבפיו. אבל באזנו לא פסק כמותו משום דס\"ל דחכמים פליגי עליה בברייתא שאעתיק בסוף המשנה. הלכך הנכון מ\"ש דדברי ר\"ח הן והלכה כמותו היכי דלא פליגי רבנן בהדיא. והואיל וכן. הא דכתב הכ\"מ דבריש בכורות משמע דרבנן קאמרי לה לאו מילתא היא דמשום דפרכינן לה מינה משמע ליה דרבנן היא אבל כיון דהלכה כר' חנינא לא משמע כלל דרבנן קאמרי לה: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. גמרא ועד כמה [תהא חברתה קטנה דמכשרי. רש\"י] תניא אחרים אומרים אפילו אינה בשנייה אלא כפול כשרה. וזו היא הברייתא דהרמב\"ם מפרשה דקאי אאזנו כו' כמו שכתבתי לעיל [ור\"ל משא\"כ רש\"י מפרש דקאי אביצים]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל מרבית העגלים כן. לשון הר\"ב כל תרבות כו' מגיע לערקוב הלכך בציר מהכי הוי מומא וכשהן גדלות כו'. כך הגהתי מפירש\"י שאין לפרש שדעתו כהרמב\"ם שכתב כל מרבית עגלים כן ואינו מום לפי שגדלים לאחר מכאן דא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכתוב נמתחות עד למטה דהיינו למטה מן הערקוב: \n",
+ "על אלו מומין שוחטין הבכור. כתב הר\"ב אע\"ג דתנן בר\"פ על אלו מומין שוחטים את הבכור. ואי משום סיפא פסולי המוקדשין נפדין עליהם. הא נמי פשיטא משחט שחטינן מיפרק פרקינן מבעיא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב הדר תנייה הכא משום דתנן שלשה הוסיף כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. וצ\"ל דלית לן למימר דכליל טפי מהני משום דבהני דב\"ד של אחריהן אמרו שהן מומין. אבל גירסתינו בגמרא. איידי דתנן שלשה הוסיף וא\"ל לא שמענו את אלו וקתני ואתי דיחידאי [כגון ר\"ח בן אנטיגנוס ור\"ח בן גמליאל וס\"ד פליגי רבנן עלייהו] קא סתים בכולהו על אלו מומין שוחטין וכו' וכן גי' הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "ובעל גרב. כתב הר\"ב וגרב האמור בתורה וכו' שחין יבש בין בפנים בין מבחוץ. גמ': \n",
+ "ובעל חזזית. כתב הר\"ב חזזית המצרית היא ילפת הכתובה בתורה. שהוא לח מבחוץ ויבש מבפנים. וכן לכון רש\"י. וכתב וכיון דיבש מבפנים לא מתסי ע\"כ. ונימוקו עמו שהרי יבש בין מבפנים בין מבחוץ נמי מום קבוע הוא כדלעיל ש\"מ דיבשות לא יוכל להרפא. ומ\"מ גירסתינו בגמ'. דמצרית לח מבפנים ויבש מבחוץ. וכן העתיק רש\"י עצמו בפי' החומש פ' תבא: \n",
+ "וזקן וחולה ומזוהם. דת\"ר מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן וחולה ומזוהם. וצריכא דאי כתב למעוטי זקן דלא הדר בריא. אבל חולה דהדר בריא אימא לא. ואי כתב למעוטי חולה דלאו אורחיה אבל זקן אורחיה כו'. ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש. וא\"נ למעוטי מזוהם משום דמאיס. אבל הני דלא מאיס אימא לא. צריכא. ואיזה זקן מפורש בפ\"ק דפרה [משנה ב']: \n",
+ "ושנעבדה בה עבירה וכו'. דת\"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע ומן הצאן להוציא את הנוגח [*והר\"ב לא דקדק לשונו. שמתחלה כתב שרבע את האשה ואח\"כ כתב שנרבע: \n",
+ "על פי עד אחד וכו'. כן הוא בס\"א. וכך גי' רש\"י אלא דבמקום הבעלים גורס עצמו. וכל זה נראה. שגם הוא גירסת הר\"ב אבל בפי' הרמב\"ם הוא כגי' הספר דל\"ג לכל זה]: \n",
+ "אין מום גדול מזה. כתב הר\"ב אאנדרוגינוס קאי וכן רבנן נמי לא קיימו אלא אאנדרוגינוס אבל טומטום [דבהמה שאין זכרותו ונקבותו במקום אחד כריש לקיש בגמ' אע\"ג דמקצת דבריו נדחין. נ\"ל] מטיל מים במקום זכרות זכר ובעי למתביה לכהן [ואפ\"ה לא נשחט במקדש דלא חזי להקרבה דנראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות. רש\"י בפי' דברי ריש לקיש] ומטיל מים במקום נקבות ספק חיישינן שמא נהפכה זכרותו לנקבותו [פירש\"י נכפל גידו מבפנים ומוציא מים במקום [*שרגיל] נקבות [*להיות בנקבה] ואע\"ג דמיעוט הוא הכא כיון דאשתני לענין טומטום אשתני דנהפכה זכרותו לנקבותו. [*וחיישינן]. הכי מסיק הרא\"ש: \n",
+ "וחכמים אומרים אינו בכור. כתב הר\"ב דבריה בפני עצמו הוא והלכה כחכמים. ועיין מה שכתבתי בפרק בתרא משנה ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מומין אלו בין קבועים בין עוברים פוסלין באדם. יליף לה בת\"כ. כמ\"ש ברפי\"ב דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. כל זמן שהם עליו יליף בת\"כ מדכתיב. מום בו. פרט לשעבר מומו: \n",
+ "יותר עליהן באדם הכילון וכו'. גמרא דאמר קרא. כל איש אשר בו מום מזרע אהרן איש ששוה בזרעו של אהרן. פירש\"י. איש השוה בזרעו של אהרן הוא דבעי מומא. הא אין שוה בזרעו של אהרן. בלא מומו נמי מפסל. ובפ\"ק דף ג' כתב שוה בזרעו. שדומה לבני אדם: \n",
+ "ושראשו שקוע. וכן גורס הרמב\"ם ומפרש שיהיה דמות ראשו כמי שנתן ידו על גובה ראשו ונתפשט עד שבלטו צדדיו. ומי שראשו כדמות זה קורין אותו בני אדם [בערבי] קובי. ע\"כ. ובחבורו רפ\"ח מה' ב\"מ. כתב מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמי שדחקו בידו: \n",
+ "ובעל חטוטרות ר\"י מכשיר כו'. כתב הר\"ב כי פליגי כשאין בו עצם. ר\"י סבר כו' ורבנן סברי אמר קרא. איש אשר בו מום וגו'. ושאינו שוה כו'. לא דר\"י לא ס\"ל הך דרשא דא\"כ לפלוג בכולהו. אלא דס\"ל דחתיכת בשר בעלמא [היא]. ואינו בכלל שאינו שוה. ובגמ' מר סבר הא אינו שוה בזרעו של אהרן. ומר סבר קרקורא [חתיכה] דבשרא בעלמא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שאין [לו] שטה של שער כו'. פי' הר\"ב מאחריו כו' מכשיש לו סביב כל הראש ובאמצע קרח. שהוא פסול. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "גבינים. פי' הר\"ב גבות עיניו. מלשון גב המזבח על גבי [חרשו] חורשים. הרמב\"ן בפי' החומש: \n",
+ "שגביניו שוכבים. כתב הר\"ב ומוטלים על עיניו. וכן ל' רש\"י ול' הרמב\"ם על עפעפי עיניו: \n"
+ ],
+ [
+ "איזהו חרום הכוחל שתי עיניו כו'. ול' חרום מל' כל חרם אשר יחרם. והחרמתי [את] עריהם ענין חרבן. ויקרא חרום כי החוטם הדרת פנים. כמו שאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם [משנה ג' פ' בתרא דיבמות] ואשר אין חוטמו כתואר בני אדם צורתו חרבה. הרמב\"ן שם: \n",
+ "שתי עיניו למעלה וכו'. דת\"ר בעינו [תבלול בעינו דה\"ל למכתב דק תבלול. ואנא ידענא דלא שייכי אלא בעין] כל מה שבעינו. מכאן אמרו שתי עיניו למטה וכו': \n",
+ "מפני מראית העין. אנשרו ריסי עיניו קאי. רש\"י. וכן דעת הרמב\"ם ספ\"ח מהב\"מ. וכן במתני' דלקמן דתנן נמי הכי. ולא קאי אלא אדסמיך ליה כמו שאפרש שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב. וה\"מ כשנשאר בעפעפים רושם וכו' וכן אי נפישי שערי. ודוחק זה לזה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב. וג' דינים חלוקים יש וכו'. והמומין היתרים באדם ואינן בבהמה לוקה אם עבד. כן כתב הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ו מהלכות ביאת מקדש. ואע\"ג דלא כתיב ביה לאו בהדיא. דלא ילפינן לה אלא מדיוקא דאיש השוה מזרע אהרן בעי מומא. הא שאינו שוה כו'. כמ\"ש לעיל. אפ\"ה מחייבו מלקות. דלא אמרינן. אלא לאו הבא מכלל עשה עשה. והאי לאו מכלל עשה קאתי. כך נ\"ל לדעת הרמב\"ם. אבל רש\"י כתב וז\"ל. עשה מי שאינו שוה בזרעו של אהרן עובר בעשה אם [עבד] דהכי משמע השוה בזרעו אהרן [ואין בו מום] הוי כהן ויעבוד. שאינו שוה לא יעבוד. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ע\"כ. ומשמע דגרס בהדיא בגמרא. דעובר בעשה: \n"
+ ],
+ [
+ "עיניו גדולות כשל עגל כו'. אע\"ג דבבהמה לא הוה מומא כששתיהן שוות. כמ\"ש בפ' דלעיל משנה י'. הכא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. מפסל אף בשתיהן שווין. גמרא פ\"ק דף ג': \n",
+ "איזהו צמע. איתנהו דוכתי דבמאי דסיים פתח. וכמ\"ש ברפ\"ק דשבת: \n",
+ "שאזניו קטנות. אעפ\"י ששתיהן קטנות דומיא דעיניו. וז\"ל הרמב\"ם פרק ח' מהלכות ב\"מ מי ששתי אזניו קטנות הרבה ומי ששתי אזניו נפוחות דומות לספוג: \n",
+ "דומות לספוג. לשון הר\"ב שכווצות וסתומות. וכן לשון רש\"י. שהספוג והוא צמר הים כמ\"ש הרמב\"ם כאן ופ\"ה דאבות [משנה ט\"ו] כששואבת מים היא מתנפחת ונקביה מתרחבים וכשכובשין אותה ומוציאין ממנה מה ששאבה. היא מתיבשת ונכוצת וכל נקביה נעשים צרים. וישר בעיני רש\"י לפרש שדומות לספוג כשנתרוקנה שאז היא בעינה. אבל הרמב\"ם כתב נפוחות דומות לספוג. כמ\"ש לעיל בשמו. דהיינו כשהיא מליאה ממה ששאבה דהשתא הוי כמו היפך מאזניו קטנות. וכן ראיתי בערוך ערך צמח שכתב דומות לספוג שאזניו גדולות מקובצות ביחד: \n"
+ ],
+ [
+ "שפתו העליונה עודפת כו'. ואפילו אין בו עצם משא\"כ בבהמה. כמ\"ש הר\"ב פרק דלעיל משנה ט'. ושם בגמרא משום דהוי בכלל שאינו שוה בזרעו של אהרן. ויצא מזה. דהא דתנן לקמן מפני מראית העין לא קאי אלא אשנטלו שניו בלבד: \n",
+ "כרסו צבה. לשון לצבות בטן. והרמב\"ם בחבורו העתיק כריסו עבה. אבל בפירושו כתב כריסו צבה שבטנו גדולה עד שהיא בולטת ואפשר שהוא ט\"ס בחבורו וצ\"ל צבה: \n",
+ "טבורו יוצא. לשון הרמב\"ם רוב בני אדם מקום טבורם דומה לגומא בשטח הגוף. ויש מהן שטבורן בולט על שטח הגוף. דומה ליבלת: \n",
+ "רוח קצרית באה עליו. לשון הר\"ב לפרקים. ולשון הרמב\"ם בחבורו. תמיד. או בעתים ידועים. וכתב הכ\"מ שסובר דכי היכי דנכפה אפילו אחת לימים ה\"ה לרוח קצרית דמאי שנא: \n",
+ "ובעל גבר. על משקל ארץ [כלומר בשש נקודות] ולפעמים קורא [גבר] על משקל גבל. הרמב\"ם. ור\"ל בשוא ופת\"ח כדכתיב זקני גבל יחזקאל כ\"ז [ט']: \n",
+ "אין לו ביצים כו'. עמ\"ש בזה בשם הרמב\"ם בפרק דלעיל משנה ו'. ולשון הרמב\"ם בנא\"י לא זכרם הנה מפני שהם מיוחדים באדם לפי שכבר זכר שהם ג\"כ מומי בהמה אמנם זכרם להודיעך שאלו המומין הם הנקראים בתורה מרוח אשך: \n",
+ "שנמרחו אשכיו. דאי כת\"ק ה\"ל לכתוב חסר אשך. ופי' הר\"ב שנמרחו אשכיו שנמוחו ביציו משמע שתי ביציו וכדאמר אשכיו לשון רבים. והא דכתב קרא אשך לשון יחיד פירושו שאין לו שום אשך. ולא דמי לאין לו אלא ביצה אחת דמודה בה רבי ישמעאל כדכתב הר\"ב דליכא בינייהו אלא משמעות דורשין. [דשאני] התם שנברא מתחלת ברייתו חסר ביצה אחת. כ\"כ הכ\"מ פ\"ח מהב\"מ: \n",
+ "שרוח באשכיו. גמ'. דאי כר\"י ממרוח (אשכיו) [צ\"ל אשך] מבעי ליה. פירש\"י דהא מ\"ם דמרוח משמשת היא: \n",
+ "שמראיו חשוכים. גמ'. דאי כר\"ע רוח אשך מבעי ליה אלא שמראיו חשוכין וקסבר גורעין ומוסיפין ודורשין פירש\"י גורעים חי\"ת ממרוח ואלף מאשך ומוסיפין חי\"ת במקום אל\"ף ואל\"ף על מרוח והוי מראו חשך. ע\"כ. ועמ\"ש בזה במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "המקיש בקרסוליו כו'. דת\"ר שבר רגל אין לי אלא שבר רגל מנין לרבות הקישן *)והעיקל והקילבן [פרש\"י [הקישן היינו] המקיש והעיקל (ופיקה יוצא) [והקליבן היינו פיקה יוצאת מגודלו] ת\"ל או שבר רגל: \n",
+ "איזהו עיקל. כתב הר\"ב קא פריש עיקל ברישא כו'. וכבר כתבתי במ\"ד. דזמנין דפריש הכי. אבל להרמב\"ם לא פריש במתני'. אלא עיקל בלבד. דפיקה יוצאה מגודלו. לא הוה פירוש דבעל פיקה. ומפרש בעל פיקה הוא שתהא עקבו מאחר רגליו בולטת ויוצאת יותר מן הראוי: \n",
+ "שמקיף. פירש הר\"ב כשיושב ומקרב כו'. עמ\"ש במ\"ג פ\"ד דמסכת תרומות: \n",
+ "פיקה. פי' הר\"ב חתיכת בשר עגולה כפיקה. ועיין בפירושו לסוף פ\"י דחולין [*ומ\"ש שם]: \n",
+ "רחב כשל אווז. פי' הר\"ב שקלושות הן כשל אווז. ואין ארכן יתר על רחבן וכן ל' רש\"י. ובגמ' לא תימא דטרפא ולא סדיקה. אלא כיון דטרפא אע\"ג דסדיקה. ופירש\"י טרפא קלושה. והערוך פי' טרפא רחבה ומשווה. ונמצינו למדין שרש\"י בפירוש המשנה הרכיב שני הפירושים ביחד [*ונ\"ל ליישב שז\"ש ואין כו' ר\"ל או אין כו']: \n",
+ "אצבעותיו כו'. העתיק הרמב\"ם בידיו וברגליו: \n",
+ "עד הפרק. באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. הרמב\"ם בחבורו: \n",
+ "[*וחתכה אם יש בה עצם פסול. פי' הר\"ב דהואיל וחתכה כו' וכ\"כ רש\"י. ותימה דלקמן מפרש הר\"ב כ\"ש אם היה בידו אחת חמש ובידו אחת שש דהוי מום כו'. והיאך תלי טעמא הכא בהואיל וחתכה כו'. והרמב\"ם בפ\"ח מה' ב\"מ אם חתך את היתירה כשר. ואם היה בה עצם אפילו חתכה פסול ע\"כ ולדבריו פי' וחתכה כלומר אפי' אם חתכה]: \n",
+ "שש ושש עשרים וארבע. לישנא דקרא נקט רש\"י. ובגמ' עביד צריכותא אקרא: \n",
+ "רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. ושניהם מקרא אחד דרשו ותהי עוד מלחמה (שמואל ב' כ\"א) וכתיב (שם) ויהי איש מדון ואצבעות ידיו ואצבעות רגליו שש ושש מר סבר בגנותיה משתעי ומר סבר בשבחיה משתעי גמ': \n",
+ "הכושי. [*והא] דבמתני' דלעיל קאמר ר\"ח בן אנטיגנוס כל שמראיו חשוכים ופי' הר\"ב שהוא שחור. ואע\"פ שאינו שחור ככושי. גם ל' הרמב\"ם נראה כן. שכתב ואע\"פ שאינו שחור בתכלית ע\"כ וכתבו גם שניהם דלאו נחלקו עליו לענין הדין וא\"כ למאי איצטריך למתני תו כושי ול' רש\"י לעיל שהוא שחור ככושי. ע\"כ. [*הא מסקינן בסוגיא. דר\"ח בן אנטיגנוס לא תני כושי]: \n",
+ "הכושי והגיחור והלבקן וכו'. פי' הר\"ב שחור אדום ולבן וכו' והשמר שמא תעלה בדעתך שאלו השמות נאמרו על הגוונים. לפי שאינן אלא שמות לבני אדם שיש בהן אלו הגוונים. הרמב\"ם. ובת\"כ מרבה להו לכל הני מאיש איש ואצטריך קרא לרבינהו דלא תילף מבהמה דפסל אותו ואת בנו. וכולה דמתני' דלקמן והכשיר בה הכושי וגיחור כו' אדם שהכשיר בו אותו ואת בנו כו' אינו דין שנכשיר בו את הכושי כו' ת\"ל איש איש ריבה. ונ\"ל דהיינו טעמא דתנא דידן דתני פסולים באדם וכשרים בבהמה ולמאי נ\"מ אצטריך למתני דהא תנן בר\"פ יתר עליהן באדם כו' וכה\"ג פרכינן בפ' דלעיל מי\"א כמ\"ש שם הר\"ב אלא לומר שאע\"פ שכשרים בבהמה לא תילף באדם. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "והשכור. כתב הר\"ב שאם עבד לוקה. עמ\"ש בזה במ\"ג: \n",
+ "רבי אליעזר אומר אף בעלי דלדולין. פי' הר\"ב כמין חתיכות בשר כו'. באיזה מקום שיהיה בכל הגוף. הרמב\"ם בחבורו. וכתב הר\"ב והל' כר\"א בן יעקב וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. וגם בחבורו העתיק דבריו. ונ\"ל דכך גירסתם ולפיכך פסקו כמותו דמשנתו קב ונקי ובנא\"י מצאתי נמחק בן יעקב מפירוש הרמב\"ם. ולי נראה מ\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אלו כשרים באדם ופסולים בבהמה. אותו ואת בנו כו'. בת\"כ ממעט מאשר בו מום פרט לאותו ואת בנו כו'. והלא דין הוא. ומה אם בהמה שהכשיר בה הכושי וכו' פסל בה אותו ואת בנו וכו': \n",
+ "אותו ואת בנו. [פסול לקרבן] דמחוסר זמן הוא. רש\"י. ובגמ' מאי אותו ואת בנו אילימא אהרן ובניו דכוותה תייש ובנו מי נהיג והתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות. ולא בזכרים [כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דחולין] אלא תיישה ובנה דכוותה הכא כהנת ובנה כהנת בת עבודה היא. לעולם אהרן ובניו דכוותה תיש ובנו ומתני' חנניא היא דאמר [חולין דף ע\"ה] נוהג בזכרים ונקבות: \n",
+ "וטרפה. עי' בפי' הר\"ב רפ\"ו דתמורה: \n",
+ "ושנעבדה בהן עבירה ושהמית את האדם. גם זה שם. ובנ\"א ל\"ג ואפשר משום הא דפ\"ה דברכות ד' ל\"ב. אמר רבי יוחנן כל כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנא' (ישעיה א') ידיכם דמים מלאו. וכ\"ש לעבודה וה\"ה למגלה עריות אלא דק\"ל דא\"כ לתני דפסולי' באדם. גם לא ראיתי להרמב\"ם שפסלן באדם: \n",
+ "עד שידיר הנייה. כתב הר\"ב והוא שידור ע\"ד רבים שאין לו התרה אלא לדבר מצוה. אבל לדבר מצוה יש לו התרה. גמ'. ופי' התוס' בשם ר\"ת משום דמסתמא ניחא להו לרבים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן כו'. אין מאמרו באלו הד' חלקים על מי שלא קדמו שום דבר בשום פנים שהוא בכור לפי שזה דבר מבואר. אבל על מי שהוא בכור ואע\"פ שקדמה לו לידה שאין חוששין לאותה קדימה. הרמב\"ם: \n",
+ "איזהו בכור לנחלה כו'. הכא נקיט אמאי דפתח ביה וזימנין דנקט אדסליק מיניה כדמפרש בריש נדרים. תוס'. ועמ\"ש בשם הר\"ן בריש שבת: \n",
+ "שיצא ראשו חי. כתב הר\"ב האחרון בכור לנחלה דראשון לא הפסידו. שאפי' נולד הנפל כולו אינו מפקיע את הבא אחריו שאין לבו דוה עליו וכ\"ש אם יצא ראשו מת והאי דנקט ראשו משום בכור לכהן נקט ליה. וביציאת ראשו הוי ילוד ופוטר את אחיו מבכור לכהן רש\"י פ\"ד דחולין דף ס\"ח ואשתמיטתי' למהר\"ר וואלק כהן שכתב בפי' ש\"ע ח\"מ סי' רע\"ז להוכיח מדנפשיה דאפי' נולד כולו וכו'. כדי לסתור דברי חכם מהאחרונים שפסק דנולד כולו אין הבא אחריו בכור לנחלה ואילו זכר דברי רש\"י דבחולין לא הוה בעי למשכוני נפשיה: \n",
+ "וחכ\"א עד שיהא בו מצורת אדם. עיין בפ' הר\"ב מ\"ב פ\"ג דנדה: \n",
+ "סנדל. פי' הר\"ב חתיכת בשר כו' ול' סנדל י\"מ כו'. משמע דלי\"מ נמי סנדל חתיכת בשר כו'. ולא משמע כן מדבריו פ\"ק דכריתות מ\"ג ופ\"ג דנדה מ\"ד. ושם בגמ' דף כ\"ה מסקי דא\"צ צורת פנים. ול' הרמב\"ם פרק י' מהלכות איסורי ביאה חומרא החמירו בו לטמא בו משום ולד אע\"פ שאין בו צורת פנים הואיל והיא טמאה לידה מפני הולד שעמו ע\"כ: \n",
+ "הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. תנייה משום בבא דבתרה דפליג בה ר\"י: \n",
+ "משבאת לישראל כו'. ואינו בכור לכהן דאינו פטר רחם. רש\"י: \n",
+ "עד שיפטרו רחם מישראל. לישנא דעד לא ידענא לפרושי. דהא ר\"י מוסיף על דברי ת\"ק. והכי הל\"ל כשיפטרו כו': \n",
+ "נתגיירה מעוברת כו' ואינו בכור לנחלה. פי' הר\"ב דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה. דכתיב וזרמת סוסים זרמתם. עמ\"ש במ\"ב פ' י\"א דיבמות: \n",
+ "איזהו בכור לנחלה ולכהן. החלוקות הארבעה יכללם שתי מאמרות. המאמר האחד שהוא חלוק בעצמו. ובזה המאמר שתים מן החלוקות והן הראשונות שהוא בכור לנחלה ואינו בכור לכהן או בהפך. והמאמר השני שאינו חלוק. ובזה המאמר שתי החלוקות האחרונות. שהוא בכור לנחלה ולכהן. או שאינו בכור כלל ועכשיו שמתחיל לבאר השתים חלוקות האחרונות. הכלולות במאמר אחד. חזר ואמר איזהו וכו'. נ\"ל: \n",
+ "שקצים ורמשים. מפורש במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n"
+ ],
+ [
+ "יוצא דופן והבא אחריו. פי' הר\"ב כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה כו'. אבל להוציא ולד וכו' ושתתרפא האשה ותתעבר ותלד כתב רמב\"ם דאי אפשר ונראה עוד מדבריו. שבהכרח תמות: \n",
+ "שניהם אינן בכור. כתב הר\"ב הראשון לא הוי בכור לנחלה וילדו לו בעינן. גמרא. ופי' רש\"י וילדו לו בעינן דרך לידה. וכן יראה שהיא דעת הר\"ב מדסתם ולא פירש. אלא דסבר דבמשמע' שמעינן לה. וכתבו התוס' דמשמע דמלשון לידה גמר וקשה דבנדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ') ברישא מפרש דאין יושבין עליו ימי טומאה וטהרה משום דכתיב (ויקרא י״ב:ב׳) אשה כי תזריע וילדה זכר. עד שתלד ממקום שמזרעת [וכן פי' הר\"ב שם] אבל מלשון לידה לא אלא יש לפרש דגמר הכא לידה [לידה] מהתם. ע\"כ: \n",
+ "ולא לכהן. בפרק י\"א מהלכות בכורים העתיקה הרמב\"ם וכתב עליו הכ\"מ שהיא בבכורות סוף פ\"ב וכר\"ע. ע\"כ. ולא היא דהתם לענין בכור בהמה אלא הך דהכא הוא וכת\"ק: \n",
+ "רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. לשון הר\"ב סבר וילדו אף יוצא דופן במשמע וסברא תמוהה היא זו. דמסתברא לשון לידה משמעותו כדרך הלידה של כל העולם. ובגמרא ר\"ש לטעמיה דאמר תלד לרבות יוצא דופן. ועיין ברפ\"ה דנדה. שכתבתי מהיכא משמע ליה דרבויא הוא. ופירש רש\"י לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה. הלכך גבי וילדו לו נמי לידה מעליא חשיב ליה דגמרינן מהתם: \n",
+ "והשני לחמש סלעים. כתב הר\"ב סבר בכור לרחם אע\"פ שאינו בכור לולדות הוי בכור. וא\"ת מהאי טעמא גופיה [יהא] יוצא דופן בכור לחמש סלעים ואף על גב דכתב ביה פטר רחם כדאשכחן בסוף פ\"ב דתנן יוצא דופן והבא אחריו ר\"ט אומר שניהם ירעו עד שיסתאבו ומפרש דמספקא ליה בכור לדבר אחד אי הוי בכור אי לאו ואף על גב דהתם נמי כתיב פטר רחם. י\"ל דסברת ר\"ש חלוקה מר\"ט ואע\"ג דהבא אחריו פשיטא ליה טפי דהוי בכור מר\"ט מ\"מ יוצא דופן גרע ליה וממעט ליה מפטר רחם. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "האב פטור. כתב הר\"ב וה\"ה שהבן הנשאר פטור כו'. והאי לישנא דנקט האב פטור. משום סיפא דבעי למתני מת האב כו'. רש\"י: \n",
+ "[*אם נתנו עד שלא חלקו נתנו. כלומר כדין נתנו. שהרי כל שלא חלקו הרי החוב על הנכסים אף לר\"מ. ומחוייבים לתת. וכן מוכח בסוגיא]: \n",
+ "ואם לאו פטורין. כתב הר\"ב דסבר ר\"מ האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן. לפי שאין ברירה כו'. וכ\"כ הרמב\"ם [ויתכן דגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דלגירסתינו מספקא ליה לר\"מ. אי יורשין אי לקוחות וחמש ולא חצי חמש] ותימא דר\"מ אית ליה ברירה בההיא דהלוקח מבין הכותי' [במתני' ד' פ' בתר' דדמאי] ויש לחלק בבריר'. היכא דמתני בפירו' כגון ב' לוגין שאני עתיד להפריש. תוס'. ועי' בפי' הר\"ש דדמאי ועיין מ ש בשם הר\"ן ברפ\"ה דנדרים: \n",
+ "רבי יהודה אומר נתחייבו נכסים. פי' הר\"ב קסבר האחים שחלקו יורשים הם דיש ברירה וכו'. ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואיכא למידק טובא. דהא במתני' ו' מפרש דר\"י סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וטרף ממשעבדי. וא\"כ אפילו ס\"ל כר\"מ דלקוחות הן. גבי. וכן פירשו התוס' דטעמא דר\"י דהכא. נמי משום דס\"ל דככתובה בשטר דמיא וגובה מן הלקוחות. אלא שפירשו דלא אמר מלוה הכתובה בתורה לענין זה. אלא כגון פדיון הבן וערכין ונזקין דלא הוה ידעינן עניני הנתינות הללו אם לא שחייבתו התורה בפירוש. אבל הלואה ע\"פ לא אע\"ג דכתיב (דברים כ״ד:י״א) והאיש אשר אתה נושה בו. לא חשיב כתובה בתורה. כיון שא\"צ לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. עכ\"ד. וע\"ק היאך פסקינן כר' יהודה דיש ברירה ואנן קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה. כמ\"ש הר\"ב בההיא דדמאי דלעיל. וכן קשה למאי דפירשו לקמן דס\"ל ככתובה בשטר דמיא ופסקו דלא כוותיה והכא פסקו כוותיה. ולא מתרצה מלתא אפי' כי נימא דמש\"ה פירשו הכא בטעמא אחרינא דהא אף לטעמא דהכא קשיא הלכתא דהכא אהלכתא דדמאי. וקא חזינן להרמב\"ם בחבורו פי\"א מה' בכורים וכן הטור סי' ש\"ה דפסקו לדר\"י לכך נ\"ל דודאי טעמי' דר\"י כדמסקינן לקמן דס\"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ועל הדרך שפירשו התוס'. ומיהו אנן דלא קיי\"ל הכי כמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב לקמן. ועוד בספ\"ק דערכין. הא דפסקינן הכא כר\"י לאו מטעמיה דלקמן ולאו מטעמא שכתבו הרמב\"ם והר\"ב בכאן. אלא היינו טעמא כדמסיק הרא\"ש בפ\"ק דב\"ק ובספ\"ז דב\"ב גבי האחין שחלקו ובא ב\"ח כו'. דהלכתא בטלה מחלוקת. וכתב דאע\"ג דקי\"ל בדאורייתא אין ברירה לענין אחים שחלקו לית לן דכלקוחות הן ולא משום דיורשים הם ויש ברירה אלא דסברא מוחלטת היא דיתמי כרעא דאבוהון אינון לפרוע חובת אביהן בשוה [*ומ\"ש הר\"ב דמלוה ע\"פ גובה מן היורשים. עיין במשנה ב' פ\"ה דערכין]: \n"
+ ],
+ [
+ "שתי נשים שלא בכרו. עיין מ\"ש בשם התוס' בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "וילדו ב' זכרים. לשון הר\"ב במחבוא ונתערבו וכן לשון רש\"י. וכך העתיק הטור וכתב ב\"י דלא הוצרך לכתוב כן אלא משום סיפא. דבהו אצטריך דלא בריר לן וכו': \n",
+ "בתוך ל' יום. כלומר בתוך ל' ויום אחד כדתנן בספ\"ד דערכין דל' יום דבכור ל' ויום אחד. ועיין במשנה ה' ו' פ\"ה דנדה: \n",
+ "יחזיר לו חמש סלעים. פי' הר\"ב הואיל ומת בתוך ל' ואגלאי מלתא דנפל הוא וכן פירש\"י. והתוס' כתבו דבחנם פי' כן דאפי' קים לן ביה דכלו לו חדשיו. בבן חדש תלה רחמנא. עיין בפירוש משנה ו': \n",
+ "אם נתנו עד שלא חלקו כו'. צריך שום צריכותא אמאי תני תו פלוגתא דר\"מ ור\"י. תוס': \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יחזיר. פי' הר\"ב דנפל הוי וכפירש\"י. ועיין מ\"ש לעיל בשם התוס' [בד\"ה יחזיר]: \n",
+ "רבי עקיבא אומר אם נתן לא יטול. פי' הר\"ב מספקא ליה לר\"ע מדאיצטריך למיכתב כו' ה\"ל ב' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים או דלמא כי אין מלמדין לעלמא [דלא משתעי מבכור ודערכין כמו אי הוה כתב חדש במידי אחריני] אבל לגופייהו [כגון בכורי דורות מבכורי מדבר דאידי ואידי בבכור הוא משתעי] מלמדין. גמרא: \n",
+ "בחזקת שנפדה עד שיביא ראיה. ונ\"א עד שיאמרו לו וכן הוא בגמ' והכי מייתי לה בפ\"ח דב\"מ דק\"ב. וכן גי' הרמב\"ם והטור. וז\"ל רש\"י עד שיאמרו לו לבן שצוה אביו בשעת מיתתו שלא נפדה ובאמירה סגי בלא עדות גמורה דהך חזקה דמחזקינן ליה בחזקת שנפדה. לא זו היא חזקה מעלייתא דרובא דאינשי לא עבדי למפרע חובו מיד. והכא לא שייך למימר עד שיביא [הכהן] ראיה דהכא יכול לומר לו הבן לכהן דעלמא יהביה אבא ובב\"מ כתב דכהן לאו בעל דינו הוא. דאי בעי א\"ל לדידך לא יהיבנא אלא לכהן אחר. ולהכי תני עד שיאמרו לו ע\"כ. ושם לא כתב ובאמירה סגי בלא עדות גמורה וכו': \n",
+ "שמצותו על אביו. כתב הר\"ב כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. וכן לשון רש\"י בגמרא. ובפירוש המשנה כתב מצות פדייתו של אב זה. היתה על אביו שמת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דס\"ל לר\"י מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר עמ\"ש בזה במשנה ג' בשם התוס'. ומ\"ש הר\"ב וחמש סלעים דידיה כו' אזיל כהן וטריף ממשעבדי וכו' ובהנך חמש בני חורי פריק לבריה. וכתבו התוס' וא\"ת היכי טריף ממשעבדי. הא אין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש ב\"ח [כדתנן במשנה ב' פ\"ה דגיטין] ואפילו כי פריק לבריה מתחלה [כדכתב הר\"ב] אכתי להדרי לקוחות מהני חמש שפדה בהן בנו וי\"ל דהכא מלקוחות שקנו מאביו לפיכך אין חוזרין על נכסים שקנה הוא. וכ\"כ בפ\"ק דקדושין דף כ\"ט. ומסיימי וכן משמע מלשון דקתני שזה מצותו על אביו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דשמא שעבוד הלקוחות קודם. וכן לשון רש\"י. אבל בקדושין העתיקו התוס' ל' הקונטרס דמיירי שנשתעבדו קודם וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "חמש סלעים של בן כו'. [אשם] בכסף שקלים. וערכין. לא אצטריך ליה לתנא למתני [דבאשם] כתיב בהדיא בשקל הקדש וערכין נמי פשיטא דבשקל הקדש הוי. כיון דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש. תוס': \n",
+ "סלעים. כתב הר\"ב הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה. עיין מ\"ש בשם הרמב\"ן במשנה ו' פ\"ק דשקלים [*וחשבונו של הר\"ב לה' סלעים משקל אלף תתק\"ך שעורות כו'. נקל לעמוד עליו. שהרי ברפ\"ק דקדושין. כתב שהפרוטה משקל חצי שעורה. ושם בסוגיא דף י\"ב שקצ\"ב פרוטות בדינר וכל סלע הוא ד' דינרין מעתה צא וחשוב]: \n",
+ "במנה צורי. כתב הר\"ב וכל כסף של תורה. כגון חמשת סלעים כו'. שהן קצובין. גמ'. ומ\"ש וכל כסף שהוא מדבריהם. עיין בזה מ\"ש במשנה ה' פ\"ו דכתובות ובפ\"ה משנה ז'. ומ\"ש הר\"ב וכתובת אשה לדברי רמב\"ם כו'. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דכתובות: \n",
+ "כולם בשקל הקדש. אע\"ג דכבר תני במנה צורי. אצטריכא למתני תו משום אונס ומוציא שם רע. דלא כתיב בהו שקל וסד\"א דהא דתנא רישא במנה צורי וכו' חד וחד כי דיניה קאמר דהיכא דכתיב שקלים. יהיב שקלים צורי והיכא דלא כתיב שקלים יהיב זוזי בעלמא קמ\"ל דמילף ילפי' מהדדי בכסף קצוב מכסף קצוב. גמ': \n",
+ "חוץ מן השקלים. כתב הר\"ב ומעשר שני נמי כו' ושייר נמי ראיון דתנן בריש חגיגה לב\"ש ב' כסף ולב\"ה מעה כסף ותני רב יוסף שלא יביא סוגה לעזרה. ופירשו התוס'. דאם היה מביא שוה כסף זמנין דמייתי נסכא [וכסף] סיגים שלא ישוה שתי מעות כסף ולא ימכרו לו (לעולת) [עולת] ראיה טובה באותה סוגה כאילו היה מביא כסף טבועה. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות כו'. גמ'. דכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש כלל בערכך כסף חמשת שקלים פרט (פדה) תפדה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון. יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות. יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון. ואמרינן נמי דלמאן דדריש ריבוי ומיעוטי לא ממעטינן אלא שטרות. ולפיכך אני תמה דבהדיא כתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ג דשבועות. דהלכה כר\"ע דדריש כל התורה כולה בריבוי ומיעוט. וכ\"כ שם הרמב\"ם. וא\"כ בכאן ה\"ל לדחות המשנה מהלכה. אבל הרמב\"ם פסקה בחבורו פי\"א מהלכות בכורים. וכן הטור סי' ש\"ה. ואפשר דאית ליה לתנא דידן מיעוטא אחרינא למעט קרקעות ועבדים וכמ\"ש במשנה ט' פ\"ד דב\"מ לענין כפל. דאע\"ג דדרשינן בריבוי ומיעוט וריבוי. ולא ממעטינן אלא שטרות מיהא איכא מיעוטי אחרינא. וה\"נ אפשר דאיתנהו מיעוטי. וכיוצא בזה כתבו התוס' בפ\"ק דב\"מ דף ד'. לר' עקיבא ולר\"מ. ע\"ש בדבור אין נשבעין על כפירת וכו'. ומיהו לר' דאמרינן הכא בגמ' דדריש הכא בריבה ומיעוט וריבה ולא ממעיט אלא שטרות. ודאי דלית ליה מיעוטי אחריני: \n",
+ "לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות. עמ\"ש בסידורן במ\"ט פ\"ד דב\"מ: \n",
+ "ולא בהקדשות. והתם נפקא לן מקראי בת\"כ בפרשת ערכין. רש\"י. והכי איתא התם בשקל הקדש וכל ערכך יהיה בשקל הקדש מה ת\"ל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדים ובשטרות ובקרקעות ת\"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קדש. מנין לרבות דבר המטלטל ת\"ל ופדה לרבות דבר המטלטל וא\"כ למה נאמר בשקל הקדש. פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות. ויראה לי דיליף מפדיון הבן. ושוב מצאתי בספר קרבן אהרן שכתב לפי שנאמר ופדה וגומר בילקוט גריס. לפי שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. והכי דריש ליה בגמ'. דמדהכא משמע תפדה בכל דבר שיהיה. ולזה יכול אני לומר אף בעבדים וכו' ת\"ל בשקל הקדש. דמשמע שלא יהיה אלא בכסף. ת\"ל תפדה אך פדה תפדה דה\"ל כלל אחר. ודרשינן ליה במדת כלל ופרט וכלל כו'. מה הפרט דבר המטלטל וכו' ע\"כ. [*ועמ\"ש לעיל בדבור דאין פודין כו']: \n",
+ "המפריש פדיון בנו כו'. צריך לי עיון שלא העתיקה הרמב\"ם בפי\"א מהל' בכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינו נוטל פי שנים בשבח. כתב הר\"ב אלא שמין את הנכסים וכו' והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד. ולא כדמשמע דשיעור השבח מניח בקרקע לפשוט. אלא כדכתב רש\"י וז\"ל אלא שמין מה שהיו שוין בשעת מיתת אביהן והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות יתן מעות לפי מה ששוה שבח חלק השני שנטל בשביל הבכורה ואותן מעות יחלקו בין כולם ע\"כ. והיא מימרא דרב נחמן אמר שמואל בפ' הגוזל עצים (בבא קמא דף צ\"ה:) \n",
+ "ולא בראוי כבמוחזק. דכתיב בכל אשר ימצא לו. גמ'. ולא ידעתי טעמא למאי נפקא מינה תנן כבמוחזק: \n",
+ "ולא האשה בכתובתה וכו'. לשון הרמב\"ם וכבר בארנו בכתובות. [וכ\"כ הר\"ב שם פרק ט' משנה ג'] שהמעשה בידינו היום לגבות הכתובה ולהוציא על הבנות מן המטלטלים. ולפיכך נוטלות מן השבח. ומן הראוי. ע\"כ. והעתיק דברים אלו הכ\"מ בפי\"ו מהלכות אישות. אבל בספרו ב\"י א\"ה סי' ק' ובש\"ע לא העתיקם כלל. ואני ראיתי בנוסחת פירוש המשנה להרמב\"ם שמארץ ישראל שהוגה זה הל' נמחק בו ונכתב בלשון אחרת אבל נפסל בקרע עד שלא יכולתי לעמוד עליו: \n",
+ "ולא היבם. פי' הר\"ב הנוטל חלק המת שיבם את אשתו כמ\"ש במשנה ח' פ\"ב דיבמות. ושם פירשתי המקרא. והיה הבכור וגו'. ומ\"ש הר\"ב. אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח פי' בשבח ששבחו נכסי האב אחר מיתת האח וכגון שמת יעקב בחיי ראובן שמעון ולוי בניו ולא הספיקו לחלוק הנכסים עד שמת ראובן. ויבם שמעון את אשתו. כשבא שמעון לחלוק עם לוי בנכסי האב נוטל ב' חלקים בקרן לא בשבח. וזה מוכרח לפרש שאין לומר בנכסי האח שאינו נוטל שבח. שהרי בנכסי אחיו אינו חולק עם אחיו והכל שלו בין קרן בין שבח והרי הוא כבעל שאעפ\"י שאינו יורש בראוי מכיון שמתה אשתו הוא זוכה בנכסים בין קרן בין שבח. ועוד שמפרש שם בגמרא [דף נ\"ב] אמר אביי וכו' המגיד פ\"ג מהלכות נחלות. ומ\"ש ולא מן הראוי לבא כגון אם מת אחיו ואח\"כ. אביהם. לא יטול חלק אחיו. טור א\"ה סי' קס\"ג וכן דקדק המגיד שם מדברי הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "והיורש את אשתו. כתב הר\"ב דהאי תנא סבר דאורייתא היא לשארו הקרוב אליו כו'. מפורש ברפ\"ח דב\"ב: \n",
+ "רבי יוחנן בן ברוקה אומר היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. כתב הר\"ב ס\"ל ירושת הבעל דאורייתא הוא וכו' והלכה כחכמים דמתנה כמכר. וכר\"י בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ולא דהלכה כר\"י בן ברוקה מטעמיה. דירושת בעל דאורייתא. דא\"כ תקשה הלכתא אהלכתא. דברפ\"ט דכתובות פסקו הר\"ב והרמב\"ם דירושת הבעל אינה אלא מדרבנן. אלא הלכה כר\"י ב\"ב כדמסקינן נמי התם שחכמים עשו לה חזוק כשל תורה. וכך מצאתי בנא\"י בפי' הרמב\"ם וז\"ל והלכה כר\"א אלא בירושת אשה שאע\"פ שהיא מדרבנן עשו לה חזוק כשל תורה. ולא יחזיר אלא אם היתה בית הקברות לבד שהלכה בזה כר\"י ב\"ב ע\"כ. וכ\"כ בחבורו ספי\"א מהל' שמטה ויובל. אלא דבמ\"ש בנוסחא זו והלכה כר\"א לא פסק כן בחבורו אלא כחכמים אבל יש לו פירוש באינן חוזרין כדמסקינן בגמ' אליבא דר' יוחנן שאינן חוזרין לבטלה לגמרי. אבל מחזירין זה לזה. אבל לדברי התוס' [ד\"ה א\"ר] כולהו אמוראי חלוקים על ר' יוחנן בזה ואתיא מתני' כפשטה דאינן חוזרין ואין להאריך בזה. ומ\"מ יש לי טעם בפסק הלכה כר\"א מהא דבפ' ב' דיבמות דף כ\"ד דאמרי' בכור דקרייה רחמנא למאי הלכתא לגריעותא. מה בכור אינו נוטל בראוי כו' והביאו זה התוס' דהכא [ד\"ה בכור] ומקשים אמאי לא קאמרי לחשיבותא דאינה חוזרת ביובל [כבכור]. ותירצו משום דאיכא ר\"א דפליג. ע\"כ. ואיכא למימר דהרמב\"ם כפי נא\"י סובר דסתמא דגמ' קאמר לגריעותא ולא לחשיבותא משום דס\"ל דהלכה כמותו: \n",
+ "יחזיר לבני משפחה. פי' הר\"ב. [*ס\"ל ירושת הבעל את אשתו דאורייתא והב\"ע] כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמור רבנן לשקול דמי כו'. תימה לרשב\"א דא\"כ מאי איריא ביובל. אפי' בלא יובל נמי. דעל כרחך ביובל איירי. דאי בלא יובל קאמר דמחזיר א\"כ אמאי איצטריך למימר דס\"ל דירושת הבעל דאורייתא. ה\"ל למימר דרבנן. ועוד דאיובל מתניא. וצ\"ל דליכא פגם משפחה עד היובל. שאז כל הירושות חוזרות וזו אינה חוזרת. וניכר שהם קבורים בשל אחרים. תוס' פ\"ט דכתובות דף פ\"ד. ודברי תימה מה שכתבו כל הירושות חוזרות שאין לך ירושה החוזרת אלא בשל אשתו לר\"א אבל לר\"י בן ברוקה אינה חוזרת אלא דבית הקברות ונ\"ל שצ\"ל שכל השדות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ\"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס': \n",
+ "נוהג בארץ ובח\"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר\"ע דתניא ר\"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח\"ל ויקריבנו ת\"ל (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר\"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש\"מ והשתא אי דלא כר\"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב\"ם בפ\"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס\"ל דלא כר\"ע: \n",
+ "ושלא בפני הבית. כתב הר\"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד\"ת כמ\"ש ברפ\"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש\"י שהעתקתי ברפ\"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ\"ק דף ג' דאה\"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש\"ך: \n",
+ "ומתעשרין מזה על זה. כתב הר\"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב\"ם פ\"ז מה\"ב. וכדכתב הר\"ב בפ\"ק משנה ד': \n",
+ "[*בחדש. פי' הר\"ב שנולדו אחר ר\"ח אלול. שהוא ר\"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה': \n",
+ "ואין מתעשרין כו'. כתב הר\"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י\"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ\"ג ע\"ב] ולעיל ברפ\"ק דר\"ה לא דקדק הר\"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל\"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק\"ו ולעיל בפ\"ה מ\"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע\"ג דלר\"י בר\"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשים ושנים מיל. פי' הר\"ב שאם הצדדים רחוקות כו'. אין האמצעי מצרפן. כלומר. אע\"פ שיש אמצעי. כגון הרועה עצמו. או כליו של רועה. אין מצרפן. שאין מצרף אלא עדר. וכרב דס\"ל הכי. וכך פסק הרמב\"ם שם. ומיהו מאי דכתב הר\"ב אותן האמצעיות לאו דוקא שיהו דוקא הרבה באמצע. דאפי' אחד באמצע וט' מכאן ותשעה מכאן מצטרפות. כיון שהאמצע עם כל אחד מהצדדין ראוין למנין י' כדאיתא בגמ': \n",
+ "הירדן מפסיק. גמרא [דף נ\"ה] דאמר קרא (יהושע י\"ח) והירדן יגבול אותו לפאת קדמה הכתוב עשאו גבול בפני עצמו אלא מעתה ותאר הגבול ועלה הגבול (שם) ה\"נ הכתוב עשאו גבול בפני עצמו שאני התם דאמר קרא (במדבר ל\"ד) זאת תהיה לכם הארץ לגבולותיה סביב כולה א\"י גבול א' היא. א\"ה ירדן נמי. ארץ ולא ירדן. פירש\"י ארץ כתיב בקרא זאת תהיה לכם הארץ גבולות דארץ חשיב חד. ולא גבולות דירדן: \n"
+ ],
+ [
+ "הלקוח כו' פטור ממעשר בהמה. כתב הר\"ב בגמ' ילפינן לה מדכתיב בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך כו'. ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור כו'. וכתבו התוס' תימה דבר\"פ עד כמה. לעיל דרשינן לענין בכור [כמ\"ש שם בר\"פ] אמר קרא וכן תעשה הוסיף לך הכתוב עשייה אחרת בשורך. וי\"ל דהא דדרשינן ליה בבכור משום דכתיב בבכור. אבל מאחר דאפקיה רחמנא בלשון עשייה דרשינן ליה למעשר [משום דבבכור לא שייך עשיית קדושה] ע\"כ. ובגמרא ואימא תנהו ענין לחטאת ולאשם דומיא דבנך מה בנך שאינו בא על חטא אף צאנך ובקרך שאינו בא על חטא. ואימא תנהו ענין לעולה ולשלמים דומיא דבנך שאינו בא בנדר ונדבה. אלא חובה. ואימא תנהו ענין לעולת ראיה. דומיא דבנך שאין קבוע לו זמן אלא כשנולד קדוש: \n",
+ "האחים השותפים. פי' הר\"ב האחים שחלקו כו'. וז\"ל רש\"י האחין שהן שותפין כשהן חייבין בקלבון. כדמפרש לקמן שחלקו בנכסי אביהם. ואח\"כ נשתתפו. ע\"כ. ועיין בספ\"ק דשקלים גירסא אחרת דגרס והשותפים והיא להרמב\"ם כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שחייבין בקלבון. פי' הר\"ב כשמביאים שקליהם וכו' ונותנים שני קלבונות. וכ\"פ בספ\"ק דחולין. ולא נקט אליבא דהלכתא כמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב והקלבון הוא הכרע עיין מ\"ש בזה בספ\"ק דשקלים: \n",
+ "פטורים ממעשר בהמה. פי' הר\"ב שהשותפות פוטר ממעשר בהמה. דכתיב אשר יהיה לך וכו' אם אינו ענין לבכור דאיתיה בשותפות. דכתיב ובכורות בקרכם וצאנכם דאיפכא ליכא למימר לפטור בכור משותפות. מדכתיב יהיה לך. ולחייב מעשר בשותפות מדכתיב בקרכם וצאנכם ואם אינו ענין לבכור כו'. דכיון דהני קראי תרווייהו בבכור כתיבי אין לנו לקיים בו הכתוב דמיקל. וליתן הכתוב המחמיר באם אינו ענין וכו'. ועוד דהא בכור חמור ממעשר. דקדיש מרחם. וכולו לכהן: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל נכנס לדיר להתעשר. כתב הר\"ב הכל לאתויי רובע ונרבע כו'. ואע\"ג דלא חזו להקרבה יאכלו במומן לבעלים רש\"י. ובגמ' דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם. ותנא דבי ר' ישמעאל. כל מקום שנא' בו השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה דכתיב (בראשית ו') כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ עבודה זרה דכתיב (דברים ד') פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל. וכל שהמום פוסל בו. דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו. וכל שאין המום פוסל בו. אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו [דהא אקשינהו רחמנא למום דכתיב כי משחתם בהם מום בם] רובע ונרבע דבר ערוה. מוקצה ונעבד עבודה זרה. ואתנן דבר ערוה. ומחיר אתקש לאתנן. טומטום ואנדרוגינוס קסבר ספיקא הוא [אי זכר אי נקבה הלכך ממ\"נ מיעשרי]. וק\"ל דבספ\"ו פסק הר\"ב כחכמים. דאמרי בריה בפני עצמו הוא. וכ\"כ במשנה ו' פ\"ח דיבמות. והשתא אין כאן ממ\"נ. ואין לפרש דבריה היינו שלא הכריעו. ומ\"מ ספק הוי. כמ\"ש בשם התוס' ברפ\"ב דזבים. דא\"כ אמאי [תנן בספ\"ו שהוא] נגזז ונעבד. אלא ודאי בריה ממש ס\"ל לחכמים. ואפשר דאין הכי נמי דלהלכתא אין אנדרוגינוס בכלל הכל דתנן ואינו נכנס לדיר להתעשר ואין למדין מן הכללות. אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. אלא דקשיא דהרמב\"ם בחבורו ה\"ל לכתוב ולפרוט האנדרוגינוס בהדי הנך דמפיק מכללא דנכנסין. וצ\"ע: \n",
+ "חוץ מן הכלאים וכו'. כתב הר\"ב דת\"ר שור או כשב פרט לכלאים כו'. או עז פרט לנדמה. ובכ\"מ דחשבינן במשנה [כלאים] רגיל לדלג נדמה כאילו הוא בכלל כלאים. תוס' ועיין לקמן: \n",
+ "ויתום. תימה דכיון דמקדשים ילפינן אמאי לא תנן ליה בשום דוכתא לא ברפ\"ח ובמשנה ב' פי\"ד דזבחים ולא בספ\"ב ורפ\"ו דתמורה. ולמאי דלא קחשיב בהו נדמה. איכא למימר דתני ושייר נדמה. ושייר נמי יתום. וקשיא אדהכא דמאי שייר דשייר נדמה. והרמב\"ם בפ\"ג מהא\"מ העתיק הברייתא דכתב הר\"ב הכא. וכתב נמי תחת אמו פרט ליתום. ובההוא פירקא כתב המקדיש רובע ונרבע וכו' והשיגו הראב\"ד מאי טעמא לא תני יתום. וכתב הכ\"מ שהר\"י קורקוס תירץ דיתום הוי בכלל יוצא דופן. דכיון שנולד אחר שנשחטה אמו [דהרמב\"ם והראב\"ד נקטי לזה והשמיטו למתה. וכבר השיגו הכ\"מ בזה] אין זו לידה. וכך אמרו בפ\"ב דחולין. [דף ל\"ח ע\"ב] אי דמתה אמיה והדר ילדתיה מכי יולד נפקא. וכתב רש\"י דהיינו יוצא דופן ושם העמידו הפסוק בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים. ומשום דקי\"ל דא\"א לצמצם [כמ\"ש לעיל פ\"ב משנה ו'] השמיטו רבינו עכ\"ל הכ\"מ. ואולי דמש\"ה נמי לא קפיד תנא למתניה בכולי דוכתי דכיון דא\"א לצמצם. אין לנו יתום אלא כולהו מפסלי לגבן משום יוצא דופן. ואלא מיהת בחד דוכתא דהיינו הכא תנייה משום דהא איתא עכ\"פ. ומש\"ה לא תני ליה בחדא מדיני קדשים דא\"כ ה\"ל למתני בכלהו דשוין הן דכולהו בקדשים איירי. אלא תני לה הכא במעשר ובכולהו דקדשים לא תנייה משום דליתיה לגבי דידן דא\"א לצמצם. וקשיא לי על הראב\"ד דלא על הרמב\"ם תלונתו. אלא על משניות דזבחים ותמורה ואההיא ברייתא שממנה העתיק הרמב\"ם. ויראה לי דאה\"נ שכך היא השגתו והיינו דכתב מ\"ט לא תני. ואילו על הרמב\"ם תלונתו לא הל\"ל בלשון תני: \n",
+ "[*והשלח. עיין בפי' משנה ו' פרק ה' דמכשירין]: \n",
+ "אין זה יתום. כתב הר\"ב שיש מקומות כו'. ומלבישים בעורה את החיה את הולד כך הגהתי דבברייתא תני את החיה. ופירש\"י זה הולד ומסיים רש\"י דכיון דהעור מהני לולד דומה כמי שאמו קיימת: \n"
+ ],
+ [
+ "שלש גרנות למעשר בהמה כו'. שנויה ג\"כ ברפ\"ג דשקלים ועמ\"ש שם בס\"ד. והא דקרי לסוכות חג טפי מאינך כתבתי במשנה ב' פ\"ק דר\"ה: \n",
+ "ולא אמרו בא' בתשרי. כתב הר\"ב דהוא ר\"ה למעשר בהמה. וטעמא כתב הר\"ב ברפ\"ק דר\"ה: \n",
+ "ואי אפשר לעשר בי\"ט. פי' הר\"ב משום סקרתא וכו'. כתבו התו' ותיפוק ליה דאין מקדישין בי\"ט [כדתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה] ומסקינן כיון דעשירי קדוש. אפי' לא קרא עשירי [כדלקמן בסוף פרקין] לא מתסר [משום] הקדש בי\"ט: \n",
+ "רמ\"א בא' באלול. וטעמיה כתב הר\"ב ברפ\"ק דר\"ה ויראה דלדידיה נמי בכ\"ט באב מעשרין דהא בעינן היכרא כדכתב הר\"ב בדברי ר' אלעזר ור\"ש. וזו סברא קיימת היא דמש\"ה אמרינן בגמ' דחדא ועוד קאמר והא דמפרש בבן עזאי דטעמיה דבכ\"ט מעשרין משום דמספקא ליה. האמת מפרש מדאמר האלוליין מתעשרין בפני עצמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם שחט פטור. כתב הר\"ב ובהמה שריא באכילה כו'. ולא תחשב שחלה עליו קדושה ואינו מותר לשחטו. ואם שחטו תהא שחיטתו פסולה. לפיכך דבר בשחיטה. ולא דבר במכירה. הואיל והוא דבר מבואר שהוא פטור. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "סקרא. צבע אדום. כדפירש הר\"ב בסוף משנה ה': \n",
+ "לא מנאם בשבט כו'. דת\"ר תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצין או עומדים מנין ת\"ל עשירי קודש מ\"מ: \n",
+ "ר\"י בר יהודה אומר ה\"ז מעשר. לשון הר\"ב דסבר ר\"י כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ומחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. דתניא אבא אלעזר בן גומל אומר ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר. אחת תרומה גדולה. ואחת תרומת מעשר. כשם שהתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה. אף תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה. ופירוש רש\"י בשתי תרומות. ואע\"ג דלא כתיב האי קרא תרומתכם אלא בתרומת מעשר. נפקא לן דמיירי בתרומה גדולה. מדכתיב (במדבר י״ח:כ״ז) כדגן מן הגורן. כלומר כתרומה גדולה שנוטל ישראל מגורנו. והשתא אתקש תרומת מעשר לתרומה גדולה להאי מלתא דמה תרומה גדולה כו' ע\"כ. וכתבו התוס' דלית לי' לאלעזר בן גומל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלין [עיין במשנה ט\"ז פ\"ק דאבות]. ובאומד ובמחשבה דאמרן פירש\"י באומד שמאמד בדעתו. כך וכך יש בכרי הזה. ולפי אומדנותו נוטל תרומה במחשבה. כמו נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר [ואע\"פ שכתב עוד ל' אחר. לזה הסכימו התוס'. וגם רש\"י עצמו בפ\"ג דגיטין דף ל\"א. ובפ\"ה דמנחות דף נ\"ה. לא כתב אלא זה הפי'] ותרוייהו באומד ובמחשבה נפקא לן מונחשב. ובגיטין מסיים והאי דיליף תרומת מעשר מתרומה גדולה. לענין אומד הוא דיליף. ומ\"ש הר\"ב דמעשר תרומה קרייה רחמנא. דכתיב כי את מעשר וגו' וסיפיה דקרא נתתי ללוים לנחלה. ומ\"ש הר\"ב ואתקש מעשר בהמה למעשר דגן. כדפי' הר\"ב בריש פירקין. והקשו התוס' אמאי איצטריך למימר דס\"ל כשם כו' דניטל באומד ובמחשבה כו' לא ה\"ל למימר אלא אתקש מעשר בהמה למעשר דגן. מה מעשר דגן ניטל אחד מעשרה. אף מעשר בהמה כן אפי' בלא העברת שבט. וי\"ל דמשמע ליה דלרבי יוסי בר' יהודה בנטל א' מי' הוה מעשר אפי' אינם שוים כמו במכניס לדיר להתעשר דמסתמא אין דרכן להיות שוים. הלכך צריך לאוקמא כאבא אלעזר דשרי מאומד. דאי לאו דאבא אלעזר ה\"א דבנטל א' מי' בעינן שוין כמו במעשר אע\"ג דבמכניס לא בעינן שוין. ע\"כ: \n",
+ "הרי אלו פטורין. וכן העתיק הרמב\"ם. ומדברי הר\"ב נראה דגרס כולן פטורין והוי דומיא דסיפא כולן ירעו ובפ\"ק דב\"מ דף ו' מייתי לה וגרס כולן פטורין: \n",
+ "פטורים. כתב הר\"ב דשמא זה יצא עשירי כו'. ובתוס' דב\"מ דף ו' תמהו דלהקל לא ה\"ל למימר דלא בטלי ברובא ע\"ש. ומ\"ש הר\"ב א\"נ כל אחד מהן ספק כו' וכל ספיקא לאו בר עשורי הוא. עשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק. גמרא דלעיל ממתני'. ומשום דיש לנו ספק אצטריך קרא למעוטי. וליכא לאקשויי דספיקא קמי שמיה גליא תוס' פי\"ט דשבת דף קל\"ו וכיוצא בזה בספ\"ד דנגעים: \n",
+ "כולן ירעו כו'. טעמא כדמפרש הר\"ב ברפ\"ח דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "יצאו תשיעי ועשירי כאחת תשיעי ועשירי מקולקלין. אע\"ג דא\"א לצמצם [כמ\"ו פ\"ב] כיון דאין יכול להכיר איזה קדם משהו לחברו ונתכוין לקרות שניהן עשירי ובבת אחת קראם לא דמי לקרא עשירי עשירי ואח\"כ י\"א עשירי. תוס' פ\"ב דף י\"ח: ",
+ "ואחד עשר קרב שלמים. דתניא אם מן הבקר [ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר] (ויקרא ג') לרבות אחד עשר לשלמים יכול שאני מרבה אף התשיעי אמרת וכי הקדש. לפניו [קודם שהוא עצמו קדוש] מקדש. או לאחריו מקדש הוי אומר לאחריו מקדש. גמ': ",
+ "אילו היה תמורה לא היה קרב. פי' הר\"ב דתמורת מעשר אינה קריבה. דכתיב לא תפדה כו' ובבכור כתיב בפ' קרח. וילפינן מעשר מיניה. לשון רש\"י בתמורה ילפינן מעשר העברה העברה מבכור בפ\"ק דתמורה דף ה'. ופירש\"י בבכור כתיב (שמות י\"ג) והעברת כל פטר רחם ובמעשר כתיב (ויקרא כ\"ז) מכל אשר יעבור. ומ\"ש הר\"ב והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה דתמורת בכור קריבה כדתנן ספ\"ג דתמורה ולפיכך הי\"א עצמו היא תמורה ואינה עושה תמורה: ",
+ "אין אחד עשר מקודש. אבל תשיעי נאכל במומו דאחד עשר שהוא עושה קדושה ליקרב [שלמים] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי שאינו עושה קדושה ליקרב [הואיל וקדושתו קלה] אע\"ג דלא נעקר שם עשירי ממנו. א\"נ י\"א דאיברר ליה עשירי [שכבר יצא העשירי קודם שיצא הי\"א ונברר מעצמו שהוא מעשר] אי נעקר שם עשירי הימנו אין אי לא לא. תשיעי דאכתי לא אברר ליה עשירי. אע\"ג דלא נעקר שם עשירי הימנו. גמ' דף נ\"ט. ",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי יצא עשירי ולא דבר. דעשירי מאליו קדש. גמרא: ",
+ "סליקא לה מסכת בכורות "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בכורות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה בכורות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Bekhorot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה בכורות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Bekhorot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b9f9389ac585c5d4f48a41cfca327dbb272f0d1f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,515 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חולין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Chullin, Introduction": [
+ "כשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה אליהם. דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר (דברים י״ב:ט״ו) והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. והביא אחר מנחות חולין. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ\"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ\"ג דזבחים [דף ל\"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות: \n",
+ "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר\"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ\"כ רש\"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר\"ב. הנהו דכתב ברפ\"ב דהלכתא גמירא להו. ומ\"ש הר\"ב שלא יתעלפו פירש\"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח׳:י״ג) ע\"כ: \n",
+ "חוץ מחש\"ו. פי' הר\"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ\"ו] ובגמרא [דף י\"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר\"ת [בדף ב' ד\"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע\"כ: \n",
+ "וכלן ששחטו. כתב הר\"ב דלאו אחש\"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר\"ן: \n",
+ "שחיטת נכרי נבלה. כתב הר\"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש\"י. ומסיים הר\"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע\"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר\"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע\"כ. ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות אבה\"ט. כתב הא דר\"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע\"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב\"ם כתב בפ\"ד מה\"ש. שנאמר (שמות ל״ד:ט״ו) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ע\"כ [ואעפ\"י שהרא\"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה\"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ\"ש הר\"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע\"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ\"ג פ\"ב דע\"ז. ומ\"ש הר\"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע\"ז. וזה לשון הרמב\"ם לפי שעובדי ע\"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר\"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע\"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז\"ל בלשון הזה. נכרים שבח\"ל לאו עובדי ע\"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע\"כ: \n",
+ "ומטמאה במשא. כתב הר\"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע\"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע\"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע\"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר\"י בן בתירא בפ\"ב דע\"ז מ\"ג ובפ\"ג משנה ח' מש\"ה פירשו הר\"ב והרמב\"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע\"ז. ודלא כר\"י בן בתירא. ועיין מ\"ש שם בפ\"ג דע\"ז: \n",
+ "השוחט בשבת וביוה\"כ. אעפ\"י שמתחייב בנפשו. פי' הר\"ב. אע\"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ\"ב דתרומות. וע\"ש. ובפירוש הר\"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב\"ם פ\"ו מהלכות שבת והטור א\"ח סימן שי\"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ\"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול\"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש\"ה לא מוקמינן. כר\"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר\"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די\"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי\"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ\"ב [דף ל\"ט] וכו'. ע\"כ. אלא דא\"ה ה\"ל להרמב\"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י\"ד סימן י\"א דלהרמב\"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח\"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי\"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ד פכ\"ד דשבת. ומ\"ש הר\"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ\"ט כיון דא\"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש\"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע\"כ: \n",
+ "מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "בצור ובקנה. כתב הר\"ב מתני' מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן כו'. ולא כן לענין ע\"ז [עיין במ\"ז פ\"ג דע\"ג]. [ומ\"ש הר\"ב] אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד פסול. גמרא. דיתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר (בראשית כ״ב:י׳) ויקח את המאכלת. וכתבו התוס'. וא\"ת והא האי קרא בקדשים כתיב. דנפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי [כמו שהעתקתי במשנה ד' פרק י\"א דמנחות] ואר\"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב (שם) לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה. אבל כלי לא שייך למילף בחולין. אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת. ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין. ומדכתיב מאכלת. ולא כתיב המחתך. דרשינן כלי בקדשים. ע\"כ. וכתבו עוד [ד\"ה ורמינהו] דמשום צור איצטריך לאוקמי הכי. דאילו קנה המ\"ל דמיירי בשאר קנה שאינו גדל באגם כדלקמן: \n",
+ "הכל שוחטין. כתב הר\"ב לאתויי ישראל מומר כו' והוא שלא יהיה מומר לע\"ז. שאמרו מומר לע\"ז מומר לכל התורה כולה הרמב\"ם. ועיין בגמרא דף ה'. ומ\"ש או מחלל שבתות בפרהסיא. לפי שעיקר בידינו ג\"כ המחלל שבת בפרהסיא. הרי הוא כנכרי לכל דבריו. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בסוף מתני' דלעיל: \n",
+ "ולעולם שוחטין. כתב הר\"ב. בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט דשחיטתו פסולה. כדתנן פ\"ב מ\"ח. ומ\"ש וכן בראש הספינה דמוכחת מלתא כו'. לשון רש\"י בין בראש הספינה. ואע\"ג דתנן לקמן [בפ\"ב במשנה ט'] אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא כו': \n",
+ "ובכל שוחטין כו'. כתב הר\"ב בין בזכוכית כו'. ואתי למעבד חלדה. פירוש חלדה במ\"ד פרק דלקמן: \n",
+ "מגירה. פי' הר\"ב ויש לכל פגימה מורשא. פי' בליטה רש\"י פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ד) [*ומתני' זו ואצ\"ל זו קתני והטור בסימן ו' השמיט להמגירה]: \n",
+ "שינים. פי' הר\"ב התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים כו'. וכ\"כ רש\"י ונראה דאילו אחד לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי דלחי הוי כבית יד. וכמ\"ש הרמב\"ם. דלא כטור שכתב עליו בסימן ו' דלא נהירא: \n",
+ "והצפורן. פירש הר\"ב המחוברת. וכתב ב\"י סימן ו' דמחוברת לגוף הוא. דאילו ליד והיד תלושה מן הגוף לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט מתוך הטבעת. פירש הר\"ב. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר. והא דקרי לה טבעת סתמא. משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלמות. אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש\"י: \n",
+ "מלא החוט. כתב הר\"ב. כלומר כל דהו. והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה. ולשונו לשון רש\"י הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. פירש הר\"ב ואפילו לכתחילה ואיידי וכו'. וכן פירש\"י. וכתב הר\"ן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך. דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר היא. דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער ב\"ח. לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה. אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. וכתב [צ\"ל וכ\"כ] הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות שחיטה. וצריך השוחט שישחט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. עכ\"ל הר\"ן. ומסיים הכ\"מ ואף ע\"ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה. התם על כרחך אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט. ע\"כ. והא דעיקר שחיטה מן הצואר. ע' בפי' הר\"ב רפ\"ב: \n",
+ "המולק מן העורף. כתב הר\"ב לאו עורף ממש. דהיינו כו'. כל דלהדי פרצוף כדכתיב (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דזו היא מצות מליקתו. עי' עוד במשנה ד' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "[*נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה. מפרשינן בסוגיא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דפסול במליקה. וכתב רש\"י ואיידי דתנא כשר בשחיטה כו'. תני נמי כשר במליקה כו'. ואוקמתא אחריתי דלא כמסקנא. וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם בסוף פ\"ו מהמ\"ק]: \n"
+ ],
+ [
+ "בתורין. לשון משנה רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כשר בפרה פסול בעגלה כו'. פירש הר\"ב פרה בשחיטה ועגלה בעריפה. דכתיב הערופה משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו הערופה שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא: \n",
+ "כשר בכהנים פסול בלוים כו'. פי' הר\"ב כהנים במומין ולוים בשנים. דת\"ר זאת אשר ללוים (במדבר ה') זאת ללוים. ואין אחרת ללוים. יכול יהו הכהנים פסולים בשנים כו' ת\"ל אשר ללוים. ולא אשר לכהנים. ומ\"ש הר\"ב דבשילה ובית עולמים אינם פסולים הלוים אלא בקול. שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל. אלא לומר שירה. אבל יהיה מן השוערים. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות כלי המקדש. ובגמ' אמר רב יוסי מאי קרא. ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (ד\"ה ב' ה') פירש\"י ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד. ע\"כ: \n",
+ "טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר. ונאמר (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבא דרך פתחו] זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו. הוא דטמא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור. אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא. הא יש כו' טהור. הא כל הכלים בין שיש כו' בין שאין כו' טמאין. גמ'. ועי' רפ\"ב דכלים: \n",
+ "טהור בכלי עץ. פירש הר\"ב פשוטי כלי עץ טהורים. מדאורייתא. הרמב\"ם. ועי' בפי' הר\"ב רפ\"ב דכלים. [*ומ\"ש הר\"ב דאתקש לשק כו'. וכ\"כ שם בריש פ\"ב דכלים. והכי איתא בכמה דוכתי וכתבו התוספות בפ' ר\"ע דף פ\"ד. דלא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן (וכן נמי מוכל מעשה עזים) אע\"ג דבגד (ומעשה עזים) כתיב גבי שק (ויקרא י״א:ל״ב) [או ביד או עור או שק] דלא שייך למילף הכי. אלא משק. כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ועי' בפירוש הר\"ב משנה ד' פכ\"ד דכלים. ומ\"ש שם בס\"ד ועוד שם בסוף הפרק]. ומ\"ש הר\"ב גולמי כלי מתכות כו'. עי' בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"י דכלים ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "התמד. כתב הר\"ב מים שנותנים על החרצנים כו'. ובזמן שנתן ג' חלקים מים והוציא ד' לכ\"ע יין מעליא הוא. כלומר דבפרק בתרא דמעשרות משנה ו' תנן המתמד ונתן מים [במדה ומצא] כדי מדתו פטור ורבי יהודה מחייב [מצא] יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש לה הר\"ב התם. והוא דרמא תלתא ואשכח ד'. ושם פסק דאין הלכה כרבי יהודה ולפי זה אי מתניתין דהכא כרבנן צריך לומר דפלוגתייהו התם בלא החמיץ וכאוקימתא דרבי אלעזר הכא בגמרא. אבל בפ\"ק [משנה ג'] דמעשר שני דתנן נמי כי הכא. ופי' הר\"ב משהחמיץ לקח כו'. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבע היינו כאוקימתא דרבה בר אבוה דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ופטרי רבנן אלא א\"כ דרמא תלתא ואשכח ד'. וא\"ת הא אמר רבה בר אבוה ומתניתין רבי יהודה וכלומר דמיירי דלא אשכח ד'. והא מצי מוקים לה כרבנן וברמא תלתא ואשכח ד'. כדכתב שם הר\"ב. ומש\"ה כתבו התוס' דס\"ל לרבה בר אבוה דבהכי לכ\"ע חייב. אפילו בלא החמיץ. נ\"ל שהר\"ב [שם] סובר דכיון דמוקמינן לפלוגתייהו בהחמיץ מסתמא סיפא דיתר בכדי מדתו נמי דוקא בהחמיץ אלא שרבה בר אבוה רוצה לאוקמא מתניתין בתמד סתמא דלא משכח רביעית יתר על כדי מדתו דהא סתמא קתני. ואה\"נ שאם נרצה לדחוק ולמוקים מתניתין ברמא תלתא ואשכח ד' דאתיא כרבנן. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות מעשר שני. כתב כשיטת הר\"ב דהכא: \n",
+ "אינו נקח בכסף מעשר. כתב הר\"ב דיין הוזכר כו' מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' ועמ\"ש בפ\"ק דמעשר שני משנה ג': \n",
+ "ופוסל את המקוה. כתב הר\"ב ויין אינו פוסל אלא בשינוי מראה. עי' פרק ז' דמקואות [במשנה ד']: \n",
+ "האחין השותפין כו'. ובספ\"ק דשקלים גירסת הספר והשותפים ושם פירשתי בס\"ד: \n",
+ "בקלבון. פי' הר\"ב ב' קלבונות וכפרש\"י. ועוד פירשו כן בפרק בתרא דבכורות. ותימה דלא נקטי כת\"ק דר\"מ פ\"ק דשקלים משנה ו'. דלא מחייבי אלא בקלבון אחד. וכמה הוא הקלבון פליגי נמי התם בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב קלבון הוא לשון הכרע. עי' מ\"ש שם משנה ו': \n",
+ "כל מקום שיש מכר אין קנס כו'. שנויה כבר במתני' ח' פ\"ג דכתובות. ושם מפורש בס\"ד: \n",
+ "כל מקום שיש מיאון כו'. עי' רפי\"ג דיבמות: \n",
+ "כל מקום שיש תקיעה כו'. כתב הר\"ב בע\"ש ויו\"ט תוקעים ג' תקיעות להבטיל את העם ממלאכה כו'. כדתנן בפרק בתרא דסוכה משנה ה'. ושם מפורש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השוחט אחד בעוף. כתב הר\"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש\"י: \n",
+ "אחד בעוף. כתב הר\"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא: \n",
+ "ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש\"י. וכתב הר\"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ\"ש הר\"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש\"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די\"מ בגימטריא דכאשר. אל\"ף אחד בעוף. שי\"ן שנים בבהמה. רי\"ש רובו של אחד כמוהו. ר\"ת דכאשר למפרע. ע\"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ\"ש הר\"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר\"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי\"ף כתב לשתיהן: \n",
+ "חצי אחד בעוף. ה\"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע\"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט שני ראשין כו'. דיעבד אין לכתחלה לא. בקדשים מיירי דתני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחהו. שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמ' דף כ\"ט. והשתא סיפא שנים אוחזין כו' דלכתחלה. דוקא בחולין וכמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר וזבחת ואכלת כו'. ותרתי שמעינן מינה לתוספתא שכתבתי בר\"פ קמא בדבור שחיטת נכרי: \n",
+ "נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו'. נקט כמה גווני. אע\"ג דלא איצטריך. כ\"כ הר\"ש בפרק ה' דכלים משנה ד': \n",
+ "ובא חבירו ושחט. ה\"ה כשחזר הוא עצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. כ\"מ פ\"ג מה\"ש: \n",
+ "אם שהה כדי שחיטה. מ\"ש הר\"ב להרמב\"ם ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. כלומר בגסה לגסה. ובדקה לדקה. וכן לעוף: \n"
+ ],
+ [
+ "ופסק את הגרגרת. כתב הר\"ב היינו עיקור וכן פירש\"י. ואעיקור מפרשי' בפ\"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ\"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה\"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ\"ה מ\"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע\"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ\"ה דכריתות. ע\"ש: \n",
+ "או ששחט אחד מהן. לר\"ע איצטריך: \n",
+ "כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ\"ש רפ\"ג ומ\"ש ברפ\"ה דמסכת כריתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא יצא מהן דם כשרים. ואין אומרים שמא מתים היו. רמב\"ם פ\"ד מהמ\"א: \n",
+ "ונאכלים בידים מסואבות. כתב הר\"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. גמ'. דבקדשים לא דהא תנן חיה ובספ\"ב דחגיגה. וכן במתני' ו' פרק בתרא דנדה. כתב הר\"ב. דמשנה אחרונה אמרה שאין חולין נתפסין בטהרת הקדש ועיין עוד ספ\"ב דטהרות. ובגמרא ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדתנן משנה ב' פ\"ב דטהרות. ומשני בשר בפירי לא מיחלף פי' רש\"י תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ע\"כ. בשר בבשר מיחלף הלכך חיה אע\"ג דליתא בקדשים רגילים אוכלי קודש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרה. [*ומ\"ש הר\"ב דאילו בחולין גרידא כו'. היינו בדבר שאינו מין לחם וכדכתבתי בפ\"ב דחגיגה משנה ה'. בד\"ה לחולין וכו'. ועיין בריש מס' ידים]: \n",
+ "לפי שלא הוכשרו בדם. ולצלי איירי דלא בעי הדחה א\"נ לקדירה והודחו במי פירות. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט את המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. רמב\"ם פ\"ד מהמ\"א. ובגמ' איכא דמייתי לה מדאשכחן ביחזקאל [ד'] דאמר ונבלה וטרפה לא אכלתי. אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל. וה\"ק שלא אכלתי בשר כוס כוס פירוש שחוט שחוט שלא תמות. אלא אי אמרת אסירא מאי רבותיה דיחזקאל. ואפי' לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס: \n",
+ "זינקה. זינוק קילוח רש\"י וז\"ל הרמב\"ם וזינוק גזור מן יזנק מן הבשן (דברים ל״ג:כ״ב): \n",
+ "השוחט בלילה. כתב הר\"ב בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס. וכן לשון רש\"י ונקט לישנא דת\"ק אף על גב דכמדת ר\"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש\"י וכמדת ר\"א דאמר זינוק הוי פרכוס: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס\"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע\"ז ובהא הוא דפליג אדר\"א. אבל תרווייהו ס\"ל דבעלים מפגלין וכר\"א בר\"י שכתבתי בספ\"ד דזבחים. וכתב הר\"ן דהא דקתני השוחט ה\"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה\"נ דאפילו לכתחלה. ע\"כ: \n",
+ "ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע\"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע\"ז. ואע\"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י\"ל דלקמן ה\"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר\"א פסולה. תוס': \n",
+ "מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס': \n",
+ "ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר\"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש\"י והכי דרשינן לה בפ\"ב דזבחים דף כ\"ט ולחייבו מלקות וכר\"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ\"ב מ\"ג נקט הר\"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ\"ש שם בס\"ד ולא להזהיר ללקות: \n",
+ "שהמחשבה פוסלת. לשון הר\"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש\"י בגמ' [דף ל\"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר\"ש ורבנן] במ\"ד פ\"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ\"ל כדי שלא להגיה: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר\"ב ותקרובת ע\"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש\"י. ודרשא פשוטה נקטי אע\"ג דר\"י הגלילי אמרה. ות\"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ\"ג דע\"ז: \n",
+ "שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר\"ב במשנה ו' פ\"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ\"פ הרמב\"ם. וחדא בישראל מומר א\"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ\"פ הרא\"ש. ועיין לקמן מ\"י וכה\"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ\"ה דגטין: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוחטין לתוך ימים. פי' הר\"ב שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט מש\"ה ל\"ש צלולין ל\"ש עכורין. כ\"מ פ\"ב מה\"ש: \n",
+ "[*אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. כתב הר\"ב. ודוקא עכורין. אבל צלולין לא שמא יאמרו לפרצוף פניו וכו'. וכן פרש\"י על הא דאמרינן בסוגיא שמא יאמרו לבבואה קא שחיט. והרמב\"ם פי' כדי שלא יאמרו לאותה צורה הוא עובד. כלומר לכח השולט בצורות. כמ\"ש קצת [כת] המשנים והם שמאמירם שיש שם שתי רשויות. והנותן החומר אינו נותן הצורה. ע\"כ]: \n",
+ "אבל עושה גומא בתוך ביתו. כתב הר\"ב. דה\"ק הרוצה לנקר חצרו כו'. ואע\"ג [דפסק הר\"ב במשנה ד' פכ\"ב דשבת] דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואין אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "לשם זבחים. פי' שלמים עמ\"ש בריש זבחים: \n",
+ "לשם אשם תלוי. כתב הר\"ב ומתני' ר\"א היא. דמשנה ג' פ\"ו דכריתות: \n",
+ "לשם פסח. כתב הר\"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי\"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש\"י: \n",
+ "לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות: \n",
+ "[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר\"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש\"י. והתוס' פי' בשם ריב\"א דר\"ש לטעמיה דבפרק י\"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י\"ג משנה י']: \n",
+ "שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב\"י בסי' ה' להרא\"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס\"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב\"ם מצריך בכאן ג\"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ\"ד. ומ\"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס\"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה\"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ\"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ\"מ מידי מראית עין לא נפיק]: \n",
+ "לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם: \n",
+ "[*לשם אשם ודאי. פירש הר\"ב כגון כו' והוא לשון רש\"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]: \n",
+ "לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא: \n",
+ "[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל\"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ\"ק דף י\"ח]: \n",
+ "ושאינו נידר ונידב. כתב הר\"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ\"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה\"נ דמפסל. וא\"כ הכא ממ\"נ מפסל ולרש\"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב\"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת\"ל (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע\"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא\"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע\"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ\"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א\"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא\"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב\"ם פ\"ד מהמ\"א: \n",
+ "נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ\"ב דף ל\"ב דר\"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע\"פ שחזר והודה. וכתב רש\"י ואע\"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע\"כ: \n",
+ "ופסוקת הגרגרת. כתב הר\"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ\"ש בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס\"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע\"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר\"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ\"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ\"ש ניטל דטריפה ומ\"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ\"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה\"א ה\"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד\"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה\"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ\"ל. הר\"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה\"א או הא אי הא. אי נמי ה\"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר\"ן לקמן דאיצטריך סד\"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ\"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע\"כ. אך הר\"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע\"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך: \n",
+ "או שחסרה. בגמרא דף מ\"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר\"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר\"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות: \n",
+ "ניקבה המרה. לשון הר\"ב. הכיס שלה. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ\"ח משנה ה' וה\"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה: \n",
+ "ניקבו הדקין. כתב הר\"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ\"ח להדי חבריה [*וז\"ל רש\"י כנתא *)אנטרי\"ל בלע\"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע\"כ. ועיין במשנה ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר\"ב הל' כר\"י וכ\"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דלקמן. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י\"ח). ע\"כ. ותהיה הה\"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס: \n",
+ "המסס ובית הכוסות. צ\"ע דלפי סדרן ה\"ל למתני בית הכוסות והמסס: \n",
+ "שנקבו לחוץ. כתב הר\"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה\"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד\"א שכתבתי לעיל בשם הר\"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש\"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה: \n",
+ "נפלה מן הגג. כתב הר\"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב\"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע\"מ שאירע מחמת הנפילה. ע\"כ. וכתב רש\"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן: \n",
+ "ודרוסת הזאב. כתב הר\"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא\"כ בכלל נקובה היא. תוספות: \n",
+ "רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר\"ב דר\"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע\"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ\"ג דבכורים. ואיכא מ\"ד בגמ' דאה\"נ דפליג ות\"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס': \n",
+ "זה הכלל. כתב הר\"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ\"ד. ומ\"ש הר\"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב\"י פירש\"י [דף נ\"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע\"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש\"י דף נ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש\"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ\"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י\"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע\"ג דלא קתני להו הכא. ומ\"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י\"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי\"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ\"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ\"ש הר\"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ\"ב [*ומ\"ש הר\"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין: \n",
+ "שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ\"ב דף ל\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו כשרות בבהמה. כולהו צריכי כדפרשינן בריש פירקין: \n",
+ "נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דאהלות: \n",
+ "[*שניקבו זה לתוך זה. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בד\"ה שנקבו לחוץ וכו' בס\"ד: \n",
+ "ניטל הטחול וכו'. כתב הר\"ב אבל ניקב כו' טרפה שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה. רש\"י. ועיין במשנה ה' פ\"ו דבכורות]: \n",
+ "ניטלו הכליות. כתב הר\"ב אבל הכוליא שהקטינה מחמת חולי. כי חזינן שהקרום שלה כווץ. הר\"ן. [*ומ\"ש הר\"ב. כענבה פי' רש\"ל כמשמעו ענבה ממש דלא כפי' שבב\"י סי' מ\"ד]: \n",
+ "וחרותה בידי שמים. כתב הר\"ב והיכי ידעינן כו' מביא כלי חרס לבנים וממלאן כו' ובגמרא [נ\"ה ע\"ב] הנהו דכרי דצמיק ריאה דידהו כו' בקייטא אייתי משיכלי חורי ומלינהו וכו'. ומשום דהרבה היו. קאמר נמי דמייתי הרבה כלים והר\"ב נמשך ג\"כ בזה לפרש בלשון רבים: \n",
+ "הגלודה. פי' הר\"ב שהופשט עורה כו' ואם נפשט ממנה רוחב סלע על פני כל השדרה. דאילו על מקצת השדרה וכל העור קיים מתירין. דודאי היכא דניטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני השדרה ממש מפני שאין שם עור שיציל זולת זה. אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים. אין הדעת נותנת כשניטל העור מקום חוליא א' או ב' שתטרף. כי אם בכולן ורובן ככולן ב\"י סי' נ\"ט בשם הרשב\"א: \n",
+ "וחכמים פוסלין. איכא טובא בפרקין ובפ' דלקמן משנה ו' דתני בל' פסול. והכוונה דטרפה: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו טרפות בעוף. אע\"ג דכל טריפות דבהמות כנגדן בעוף. [כדפי' הר\"ב בסוף מתני'] הני איצטריכו ליה למתני. נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת וההיא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש. דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום. דלא תימא תטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום. ונקבו הדקין. משום דקבעי ליה למתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא נקבו. ולא תימא עוף שחיותו מועט תטרף ביציאה לחודה. רש\"י. [*והא דכתב בהכתה חולדה דלא תימא דנטרף כו' בלא נקיבת קרום. ה\"מ למימר דהיא גופא קמ\"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת בכך. דהא בבהמה פי' הר\"ב בר\"פ דבעליון לחודא כשרה. אלא דאיכא מ\"ד דבבהמה מיטרפא בעליון לחוד. ואפשר נמי דרש\"י כוותיה ס\"ל. וכן יש מהפוסקים שפוסקים כך]: \n",
+ "הכתה חולדה. וכ\"ש מי שהוא גדול ממנה. הרמב\"ם: \n",
+ "ניקב הקורקבן. כתב הר\"ב והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו וכו' אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים כו' כשרה ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי. דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטרפה. דחיישינן שמא ניקבה א' מן האברים הפנימים שנקיבתו במשהו ואי דרך ושט אתא. על כרחין כיון דקרקבן מבחוץ אינקב. כיס שלו נמי שהוא פנימי אינקב אלא דלא מינכר. א\"נ קרום עלה בו ואינו קרום שכל הנקובים קרום שעלה בהן מחמת מכה אינו קרום אלא ודאי ע\"י חולי קאמר. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב זה שלא כנגד זה. גמ' דף מ\"ג ופי' רש\"י כגון זה למעלה וזה למטה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אומר אפילו ניטל. פירשו בו דלאו ניטל לגמרי קאמר שא\"כ המאכל יורד לחלל הגוף ואין לו תקנה אלא דמשום דת\"ק נקט ניקב קאמר איהו אפי' ניטל. מיהו בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הוושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר\"ן. והא דלא תנן ניטל הזפק באלו טרפות. נ\"ל משום דבפלוגתא לא קא מיירי ואף ע\"ג דבאלו טרפות דבהמות איכא פלוגתא: \n",
+ "יצאו בני מעיה ולא נקבו. כתב הר\"ב לא שנו וכו' אבל הפך בהן טרפה. בכלל נקובי דמתני' היא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב. תוספות. והפוסקים כתבו דין זה דהיפוך בני מעים בבהמה ג\"כ. וז\"ל ב\"י סי' מ\"ז. ובהמה ועוף שוין בדין זה. אלא ששלאו התנא בעוף. לפי שמצוי יותר לצאת בני מעיו: \n",
+ "רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה דאע\"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה. כיון דנקטה גבי אלו כשרות. משמע דרבנן מכשרי דאי כולהו מודו בה דפסולה. גבי אלו טרפות הו\"ל למתנייה הר\"ן: \n",
+ "פסולה. [*וכן בסוף משנה א'] וכן בפרק דלקמן משנה ו': \n"
+ ],
+ [
+ "אחוזת הדם כו'. השתא תנן לחליים שיארעו בכל הגוף: \n"
+ ],
+ [
+ "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כדכתיב זאת החיה וגו' והיינו מעלת גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. הר\"ן. ואע\"ג דחיה כתיב. בהמה בכלל חיה כדדרשינן בפרק דלקמן דף ע\"א. אבל בסימנים שנבדלת בהם הבהמה מהחיה ולהכירה אם חלבה מותר וטעון כיסוי לא נתפרשו בתורה ולא בהם דברה המשנה. והם מפורשים בברייתא בגמ': \n",
+ "הדורס. כתב הר\"ב יש שפירשו שאין ממתין לבעל חי עד שימות. ואף על פי שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים. אין זו קרויה דריסה. הר\"ן: \n",
+ "אצבע יתירה. פי' הר\"ב אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות וכפירש\"י. ומסיים הר\"ן. ואע\"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה. לפי שאינה בסדר חברותיה: \n",
+ "וקרקבנו נקלף. לשון הר\"ב הכיס שבתוך הקרקבן נקלף מבשר וכו' ור\"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע\"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפה בהכי סגי אבל אי לא מקליף בידא אלא בסכינא. ספיקא הוי: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר כו'. ולא דחהו הר\"ב מהלכה. והרמב\"ם כתב שדבריו אמת. וכתב המגיד בפרק א' מהמ\"א שהוא לפי שסובר דלא פליג ת\"ק עליה. ע\"כ. ועיין בפ\"ג דבכורים כתבתי הרבה שנשנו בל' מחלוקת ואין חולק: \n"
+ ],
+ [
+ "ובחגבים כל שיש לו כו'. וסימנין הללו. מהם שנתפרשו בתורה. ומהם שנאמר פירושם מד\"ס. ארבע רגלים וקרסולים הרי הן מפורשים (ויקרא י״א:כ״א) ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. וארבע כנפיו חופות את רובו ילפינן לה בגמ' בכלל ופרט וכלל שהפרטות האמורות בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולן יש בהן ארבע סימנים הללו. הר\"ן: \n",
+ "כל שיש לו כו'. ותנא אע\"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים באל\"ף כתיב: \n",
+ "וכנפיו חופין את רובו. מסיק בגמ' דבעינן רוב [צ\"ל ארכו] עביו ורוב הקיפו: \n",
+ "ושמו חגב. מפיק ליה מקרא בגמרא בברייתא דבי רבי ישמעאל ועיין במ\"ד פ\"ח דעדות. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י דלא אתא אלא לפרושי כמו שהוכיח הרא\"ש ז\"ל]: \n",
+ "כל שיש לו סנפיר וקשקשת. כתב הר\"ב אפילו אין לו עכשיו כו' אור\"י דדריש אין לו עיין עליו. אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשי' בגמ'. ובן אין לו עיין עליו תוס' פ\"ב דע\"ז דל\"ט. ועיין מ\"ש בזה ביבמות פ\"ב משנה ה': \n",
+ "[*רבי יהודה אומר שני קשקשין. ותניא בת\"כ רי\"א אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ושריון קשקשים (שמואל א י״ז:ה׳) ע\"כ. והר\"ן שכתב שלמד מתיבת קשקשת שהיא כפולה. אשתמיטתיה הך ברייתא. ואין נ\"ל מה שראיתי בספר קרבן אהרן שעקר למודו כמ\"ש הר\"ן. שהרי המלה בהכרח מהלשון שתהיה כפולה שהנפרד יהיה קש או קשת. דאין עניינה לענין כיסוי דג רק לתבן או לכלי מלחמה ולפיכך בהכרח שדינו להיות כפול. ועוד מה לו לרבי יהודה לילך לספרי הנבואה אם היה לו לימוד מהתיבה עצמה שבתורה. אלא שמהתיבה עצמה אין לימוד ולכן הביא ראיתו מספר הנבואה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע\"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב\"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ\"ם פתוחה והשי\"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]: \n",
+ "מותר באכילה. כתב הר\"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל החזירה. א\"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י״ד:ו׳) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש\"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו: \n",
+ "[*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש\"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ\"כ רש\"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר\"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ\"ה ע\"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה\"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר\"ב ורש\"י אלא נ\"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']: \n",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר\"ש דאע\"ג דאמר ר\"ש קלוט במעי פרה אסור. ה\"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב' פ\"ה דבכורות דב\"ה מתירין למנות עכו\"ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד' פי\"ב דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "והושיט הרועה את ידו כו' טהור. [*ופי' הר\"ב בבהמה טהורה טהור מק\"ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש\"י וז\"ל ואפילו לר\"ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע\"כ ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "ר\"י הגלילי אומר כו' ובטהורה טהור. פי' הר\"ב מק\"ו. וכן פירש\"י וי\"ל [*דלר\"י נמי מצינן למימר דסבר דר\"ע. ועי\"ל] דאיצטריך לק\"ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב\"ם לא כתב ק\"ו בדר\"י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל: \n",
+ "[*החיה טמאה. פי' הר\"ב מדרבנן גזירה כו'. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ד' וה' דפרק ז' דמסכת אהלות]: \n",
+ "והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ\"ש בזה במשנה ד' [*וה'] פ\"ז דאהלות. \n"
+ ],
+ [
+ "הבשר טהור. פירש הר\"ב בשר העובר טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. וכן פירש\"י. ולשון התוס' הבשר טהור דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: \n",
+ "[*הבשר מגע נבלה. עיין בפ' כ\"ז דכלים [מ\"י] במ\"ש הר\"ב שם בדרבי יוסי. וה\"נ דכוותה ולאו משום דרבי מאיר לטעמיה דס\"ל טומאת בית הסתרים מטמא. הכי מסקינן בסוגיא דהכא]: \n",
+ "מגע טריפה שחוטה. [*כתב הר\"ב] דמטמאה בקדשים. ואע\"ג דמגע טומאת בית הסתרים הוא*): \n",
+ "מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול [עיין במשנה ז' פ\"ט] פליגי כדאמר בגמרא. וקודם שחיטה לכ\"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי בחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרו. ולעיל דקתני הושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור. לאו דוקא לפי שהוא בפנים. דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. אלא להודיעך כחו דר\"י הגלילי דאפילו הכי בטמאה טמא. א\"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשי' טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ. תוס': \n",
+ "תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. ומסברא נפקא לן דכיון דאית לן סברא לחלק אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה. לא אתי מינה טריפה וא\"צ קרא לטריפה להתירה. אבל בריש מס' טהרות פי' הר\"ב דמקרא ילפינן מוכי ימות מן הבהמה. ההוא לתנא דברייתא כדאיתא בגמ' דהכא. דתנא ברא פריך מבן שמונה חי דבשחיטת אמו ניתר. ואין שחיטתו מטהרתו: \n"
+ ],
+ [
+ "מצא בן ט' חי. עמ\"ש במ\"ג פרק ה' דנדה: \n",
+ "רבי שמעון שזורי אומר כו'. כתב הר\"ב אפי' לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש\"י: \n",
+ "[*קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו\"ך ז\"ל בדרישה לטוי\"ד ס' י\"ד [צ\"ל י\"ג] סעיף י\"א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ\"ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ\"ל צ\"ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה\"א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ\"א שחיטת אמו מטהרתו. די\"ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר\"מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר\"מ בלחוד הוא דקא אמרי]: \n"
+ ],
+ [
+ "בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ\"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב\"ם: \n",
+ "הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ\"ב פ\"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר\"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ\"ד מ\"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא\"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל\"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא\"ש ז\"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ\"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא\"ש ז\"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט\"ז השיב לבנו הר\"ר יחיאל ז\"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ\"ק דאהלות כשמונה רמ\"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ\"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר\"ר יחיאל ז\"ל מוזכר שהראבי\"ה כתב בספרו וז\"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ\"ו מי\"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז\"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע\"כ. ועיין בספ\"ק דאהלות. ומ\"ש בשם הראבי\"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר\"ב מפרש שם [ספ\"ו מי\"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ\"א]. ולכן צ\"ל שאין הראבי\"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]: \n",
+ "פסולה. וכן בפ' דלעיל מ\"א וד': \n",
+ "וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר\"ב בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ\"מ בפ\"ה מה\"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ\"ל. אבל מלשון הרמב\"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע\"כ: \n",
+ "נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר\"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא\"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב\"י ובספר רבינו ירוחם נט\"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע\"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס\"ד ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "סימן ולד כו'. לשון הר\"ב ה\"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ\"כ רש\"י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ\"ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס' שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ\"מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה: \n",
+ "ישליכנה לכלבים. כ' הר\"ב רובא לאו בת מקדשא היא כו' או נדמה הוה. פי' רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ\"ה פ\"ב דבכורות ועי' עוד ריש פ\"ג דבכורות: \n",
+ "[*דרכי האמורי. פי' הר\"ב ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש\"י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ' אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ\"ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ\"ו. פירשו הר\"ב ורש\"י. מדכתיב (ויקרא י״ח:ג׳) ובחקותיהם לא תלכו]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אותו ואת בנו. כתב הר\"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפי' בס\"פ. ומיהו סתם מתני' דספ\"ז דבכורות. ס\"ל כמ\"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו בפי\"ב מה\"ש. דלר\"י דמתני' ד' פ\"ח דכלאים דפסק הר\"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד: \n",
+ "בין בארץ בין בחו\"ל. כתב הר\"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג\"כ לצורך כדפי' הר\"ב. ומ\"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז: \n",
+ "בחולין ובמוקדשים. כתב הר\"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי\"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']: \n",
+ "שניהם כשרים. כתב הר\"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ\"כ רש\"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע\"א] כתבו דא\"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י״ד:ג׳) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר (חולין דף קט\"ו) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד\"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ\"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר\"ן: \n",
+ "והשני סופג את הארבעים. כתב הר\"ב ול\"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה\"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א\"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה\"מ למכתב לא ישחטו ש\"מ תרתי. גמ' ד' פ\"ב: \n",
+ "סופג. מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+ "הראשון חייב כרת. כתב הר\"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ\"כ רש\"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר\"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ\"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י\"ז) כמו שנשנה שם במ\"ב. ועיין כיוצא בזה במ\"ב פ\"י: \n",
+ "הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר\"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ\"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ\"ש שם. אבל לפי שהרמב\"ם בחבורו העתיק דבריו נ\"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו: \n",
+ "ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר\"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ\"כ הרמב\"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש\"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י״ב:י״ג) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא\"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא\"כ הזהיר: \n",
+ "חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ\"ט פ\"ב דקדושין: \n",
+ "והשני סופג. כתב הר\"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה: \n"
+ ],
+ [
+ "חולין וקדשים בחוץ כו'. ועוד הוי מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין. וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין. ואי בכל הני דתני יש חדוש איכא למימר דלא תני להני משום דליכא בה שום חדוש. ואי ליכא חדוש בכל הני דתני. צריך לומר תני ושייר. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ״ג:ט״ז) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ\"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ': \n",
+ "וחכמים מחייבים. כתב הר\"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע\"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע\"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע\"ז לא מקטל. ולוקה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מה\"ש. ואע\"ג דבתשלומין פסק הר\"ב במשנה ב' פ\"ג דכתובות. וכ\"כ הרמב\"ם שם ובחיבורו פ\"ק מהלכות נערה. דאע\"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר\"י וריש לקיש דר\"י סבר כדפירש הר\"ב. ור\"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל\"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר\"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל\"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ\"ע ל\"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע\"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ\"ע פטור מתשלומין: \n",
+ "ונתנבלה בידו. פי' הר\"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ\"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש\"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר\"ב ברפ\"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ\"ז דב\"ק. וה\"נ ברפ\"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ\"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי\"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר\"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר\"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש\"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ\"ב וכמ\"ש שם בס\"ד]. והשתא מ\"ש הר\"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ\"ש שם בכריתות: \n",
+ "איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר\"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה\"ב הוא קודם לבעה\"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא\"ש הלכך כשמכר בעה\"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע\"כ: \n",
+ "[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר\"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ\"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש\"י הייתי מגיה שצ\"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ\"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש\"י ובלשון הר\"ב שלא הפסיד]: \n",
+ "בערב יו\"ט האחרון של חג. כתב הר\"ב והאי דלא חשיב עיו\"ט הראשון של חג. משום דכ\"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ\"כ התוספות בשם ר\"ת. ואני תמה דברפ\"ד דפסחים. כתב הר\"ב. דברי רש\"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ\"ש שם בס\"ד. ומצאתי בתוס' פ\"ק דע\"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז\"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו\"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא\"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ח) הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ\"ל דבעינן נמי לכם]. ור\"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י\"ב] וכריתות [דף ו']. ע\"כ: \n",
+ "[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר\"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב\"ם ובחבורו ספי\"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא\"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו\"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש\"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב\"ד]: \n",
+ "ומודה ר\"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש ע\"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ\"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ה) דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע\"כ וא\"כ ה\"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה: \n"
+ ],
+ [
+ "משחיטין את הטבח בעל כרחו. כתב הר\"ב שאם קיבל דינר מלוקח וכו'. לפי שד\"ת מעות קונות כו'. אלא גזירה שמא יאמרו כו' עיין במ\"ב פ\"ד דב\"מ ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. והיינו טעמא דנקט משיכה אף על גב דאיכא נמי דרכים אחרים שקונין בהן. וכבר כתבתי זה במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה בראשית. ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר. רש\"י: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא במוקדשין. דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינה קדש. אף עוף אינו קדש אי מה חיה שאין במינן קדש. אף עוף שאין במינן קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קדש. לא כחיה. מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו. גמ': \n",
+ "ונוהג בחיה ובעוף. כתב הר\"ב למעוטי בהמה. דלא תימא בכלל חיה. תוספות. ובספ\"ג כתבתי מנלן דבהמה בכלל חיה: \n",
+ "במזומן ובשאינו מזומן. דת\"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד. נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולין ת\"ל ציד מ\"מ. א\"כ מה ת\"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש\"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני: \n",
+ "[*ואם שחטו אין מכסין כו'. ואף על גב דעוקר ד\"ת. עיין ברפ\"י דיבמות בד\"ה תצא כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי מאיר מחייב. דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ וחכמים היינו ר\"ש דמתני' ג' פרק דלעיל אשר יאכל כתיב. ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה הוא טריפה נמי לאו בר אכילה הוא. והיינו דראה רבי דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ובפרק דלעיל ראה דבריו של ר\"מ ושנאו בלשון חכמים דאיהו גמר שחיטה משחיטה. ור\"ש דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים ור\"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג והיינו דראה רבי כו' גמ': \n",
+ "[*השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר. עיין בפרק דלעיל מ\"ג בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "פטור מלכסות. כתב הר\"ב ר\"מ קא\"ל דסבר שחיטת חש\"ו כו' נבלה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן מספקא להו. אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מעשיהן מתוקנים. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. גמ'. וכתב הר\"ן דלא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת. עד שיודע לנו במה נשחטה: \n"
+ ],
+ [
+ "שחט מאה חיות כו'. טעמא מפרש בברייתא דחיה הכל משמע בין מרובה בין מועטת וכן עוף ויראה לי כדכתיב (בראשית ל״ב:ו׳) ויהי לי שור וחמור והא הוה ליה טובא: \n",
+ "כיסוי אחד לכולן. כתב הר\"ב דאו מיבעי ליה לחלק ור\"י מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע. דכתיב (ויקרא י״ז:י״ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. גמרא: \n",
+ "שחט ולא כסה כו'. דאל\"ה הוא קודם. כדת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה: \n",
+ "כסהו ונתגלה פטור מלכסות. מאי שנא מהשב אבידה דאמר מר [כמ\"ש במתני' ט' פ\"ב דמציעא] השב אפי' מאה פעמים. התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו. גמ'. ולפי' הרמב\"ם שכתבתי שם דהשב לפי שהוא מקור משמעתו הרבה. צריך לומר דהכא ה\"ק הא כתיב מיעוטא וכסהו כלומר ולא נכתב בלשון מקור כסה בחולם הסמ\"ך: \n",
+ "כסהו הרוח חייב לכסות. כ' הר\"ב ל\"ש אלא שחזר ונתגלה. וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אדחי ליה [מכיסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות] אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "דם שנתערב במים וכו' חייב לכסות. ובפ\"ח דזבחים משנה ו' תנן כה\"ג לענין דם קדשים שנתערב כו'. וכתב הר\"ב שם. דה\"מ כשנפלו המים לתוך דם. אבל נפל דם לתוך מים קמא קמא בטיל. הכא לא כתב כן מטעמא דאמרן. דאין דיחוי אצל מצות. פירש\"י שכשהולך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם. חזר דם הבטל וניעור וחשיב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות. ע\"כ. גמרא: \n",
+ "אם יש בו מראית דם. מפורש בזבחים שם: \n",
+ "נתערב בדם בהמה וכו'. רבי יהודה אומר וכו'. ושניהם מקרא אחד דרשו. כמו שכתבתי בס\"ד בזבחים [שם ד\"ה נתערב]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. דמו ואפילו מקצת דמו משמע. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מכסין בזבל הדק וכו'. דה\"מ למכתב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כיסוי אלא בתר עפר אבל השתא דכתיב וכסהו מדרש באנפי נפשיה. ומדכתיב בעפר מרבה אני אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר. הכי מדרש בברייתא דכ' הר\"ב. דמייתי נמי נסורת וכו' שאינן מגדלין צמחים. וכ\"כ הרמב\"ם שאינן מגדלין צמחין. אבל הטור נראה מדבריו דס\"ל דמגדלי צמחים: \n",
+ "ובחרסית. פי' הר\"ב [*שחיקת חרסית. וכן פירש\"י בכאן אבל] בריש פ\"ה דמעשר שני [*פירש הר\"ב] אדמה שעושין ממנה כלי חרס. וכתב דכשזורעים בה אינו מוציא כדי נפילה. והוא פירוש התוס' דהכא. והא דכתב הכא הואיל ומעיקרא וכו'. הם דברי הרמב\"ם כאשר כבר כתבתי שם. והא דבפרק ח' דשבת משנה ד' מפרש הר\"ב חרסית לבנה כתושה וכן פירש\"י שם. ועוד שלישיה בפרק י' דכלים משנה ב' מפרש הר\"ב כתישת חרסים שלשים במים וכן פירש הרמב\"ם שם. וכל אחד מפרש הר\"ב לפי הנאות יותר בענינו. ובפרק ג' דכלים משנה ז' מפרש עוד פירוש אחר שהוא טיט דק כחרס וכן פי' הרמב\"ם שם. ונסורת של חרשים פירש\"י נסורת [שמגרדין] נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר. ונעורת של פשתן אריסט\"א שמנערין מן הפשתן ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב דמכסים בשחיקת הזהב דכתיב ועפרות זהב לו. משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא. דהא דתנן במתניתין ג' פ\"ג דע\"ז ר\"י אומר שוחק וכו'. א\"ל אף היא נעשית זבל. ובצורה שעל הכלים שנויה. ופירשם הר\"ב בכלים דמתכות. תירצו התוספות [ד\"ה שחיקת] דשום מתכות אינו מגדל צמחים בפני עצמו אלא שמועיל לזבל. ור\"ת תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים דהתם על ידי שרפה איירי דכל ע\"ז תחלתה בשריפה דומיא דעגל. וא\"ת דהשתא דמרבינן זהב אף על גב דלא מגדל צמחים משום דאקרי עפר. א\"כ היאך ממעטין מרבויא דוכסהו הנך דלא מגדל ממיעוט דעפר. וי\"ל דמ\"מ עפר דבקרא דכיסוי הדם לא איירי אלא בסתם עפר דמגדל צמחים ומרבויא דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחים. או מידי דאקרי עפר ולא מגדל. ואי לאו רבוייא לא הוה ידעינן אפילו עפרות זהב. תוספות [ד\"ה שוחק]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "גיד הנשה. הוא הפנימי כו'. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ג': \n",
+ "נוהג בארץ וכו'. כולהו תננהו. משום דאיצטריך למיתני בחולין ובמוקדשים. הר\"ן: \n",
+ "ובמוקדשין. כתב הר\"ב אפילו עולה שכולה כליל מוציא את הגיד משום ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל [מ\"ה ט\"ז] ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב ודרשינן מן המותר לישראל. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ומשליכו על האפר כו' דמשום הקריבהו נא לפחתך א\"א להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלמה ואח\"כ חולצו בראש המזבח. גמ'. ועיין במ\"ה פ\"ט דזבחים: \n",
+ "[*ובירך של שמואל. עיין במשנה ג']: \n",
+ "מפני שאין לו כף. כתב הר\"ב ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול ג\"ה שלו אסור. דבעי רבי ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה וקאי בתיקו. ומיבעי ליה נמי. בבהמה ולא עגיל. וקאי נמי בתיקו: \n",
+ "כף. פולפ\"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול. רש\"י: \n",
+ "ונוהג בשליל. פי' הר\"ב בן ט' חי הנמצא בבהמה. ומסיים הר\"ן ר\"מ לטעמיה דס\"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה [משנה ה'] הלכך חשיב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור\"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו. הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. וקיימא לן כר' יהודה בשחיטה. דשליל אפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו [דהא בל' חכמים שנאו רבי] חלבו וגידו נמי שרי. ולא נתחוורו דברי הרמב\"ם דפסק הכא דלא כר' יהודה. ע\"כ. וגם אחרים השיבו על הרמב\"ם בזה. אך הרשב\"א הביאו ב\"י סי' ס\"ד פסק ג\"כ בגידו דאסור משום דסתמא דמתני' מתניא הכי וע\"ש: \n",
+ "וחלבו. פי' הר\"ב של שליל. ור\"י היא דלר\"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי בחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דבפי' אחר [שפי'] שומנו של גיד כתב הר\"ב לדברי הכל. ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דלא ככ\"ע. ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד\"ה. ועוד דא\"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב\"ם לא פירש אלא שומנו וכד\"ה: \n",
+ "ועל החלב. חלב מאן דכר שמיה ה\"ק [ר\"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ\"א כו'. גמ': \n",
+ "החלב. בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר\"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה. ש\"מ שמותר בהנאה. ואע\"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ\"ב דפסחים דף כ\"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל\"ש נבילה ל\"ש כשירה] ואע\"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ\"ד אין בגידין בנותן טעם מא\"ל. ומסיק דאה\"נ דלדידיה אסור. והר\"ב פסק במ\"ד כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט. כבר כתב המגיד פ\"ח מהמ\"א בשם הרמב\"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את\"ל אין בגידין בנ\"ט. מותר בהנאה: \n",
+ "רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'. פי' הר\"ב גוממו לשון חתיכה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד'. פ\"ב דכלאים: \n"
+ ],
+ [
+ "אכלו ואין בו כזית חייב. כתב הר\"ב משום דבריה הוא. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n",
+ "רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. כתב הר\"ב דסבר רבי יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין. דהכי נמי אמרינן בגמ' [דף צ' ע\"ב] אמתני' דר\"פ. ובירך של שמאל מתני' דלא כר' יהודה כו'. ומ\"ש דדריש הירך המיומנת שבירך. ורבנן ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך [הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך] [רש\"י] לאפוקי חיצון דלא. גמ' דף צ\"א. ועיין סוף פרק י': \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "[*בנותן טעם. וכבר כתב הר\"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]: \n",
+ "*)כולן אסורות. כתב הר\"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ\"ה דעבודה זרה: \n",
+ "והרוטב בנותן טעם. כתב הר\"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע\"ז כתב ג\"כ הר\"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ\"ש הר\"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד\"ס. כ\"כ הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהמ\"א. והרשב\"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב\"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ\"מ. ובב\"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ\"ש בריש פרקין] הואיל וג\"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס\"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב\"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס\"א. והרשב\"א כתב על טעמו של הרמב\"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב\"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ\"ט מפרש תבלין. וכן עיקר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הבשר אסור לבשל בחלב. והקשו בתוספות אמאי לא תנא נוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פרקין. דהא בתוספתא תניא בהדיא בשר בחלב נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. ומשום מוקדשין דאיצטריך ליה תני לכולהו דקמ\"ל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור מוקדשין. איכא למימר דהא תנא ליה דכיון דתנן כל הבשר תו לא איצטריך למיתני נוהג בחולין ובמוקדשין. דבכלל כל הבשר איתנהו נמי למוקדשין. וכי תימא אכתי אמאי לא נקט לישנא דאינך פירקא דלימא בשר בחלב נוהג וכו'. בחולין ובמוקדשין. כי היכי דקתני. גיד הנשה נוהג. כסוי הדם נוהג. אותו ואת בנו נוהג. איכא למימר דהנהו איסורייהו ידיע. ומש\"ה תני במאי נהיגי אבל הכא לפרושי גופא דאיסורא איצטריך לומר שבישולו בלבד ואפילו לא אכלו. שלא תאמר בישול שאסר הכתוב. היינו דוקא כשאכלו. קמ\"ל דאפילו לא אכלו מוזהר על בישולו. הר\"ן: \n",
+ "כל הבשר אסור כו'. כתב הר\"ב. יש מהן מד\"ת כגון בשר בהמה. ויש מהן מד\"ס כגון בשר עוף. אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במ\"ד: \n",
+ "ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. כתב הר\"ב ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מד\"ס. דייק למנקט אכילה. ואע\"ג דמתני' בישול שנאה. כשיטת הרמב\"ם פ\"ט מהמ\"א. דלא אסרו חכמים אלא אכילה. אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר בהמה טהורה עם חלב טמאה. שמותרין בבישול ובהנייה [כדלקמן משנה ד'] אלמא לא גזרו בישול והנאה אטו בישול והנאה. ואין הגזירה אלא על אכילה בלבד מפני אכילת בשר בהמה המצוי. ואעפ שיש לדחות דשאני התם שיש אחד מהן כבר אסור באכילה. ואין לחוש שמא יאכלום. ע\"כ. ואע\"ג דאסור לבשל תנן וכליל בהו בשר עוף כמ\"ש הר\"ב. לא קשיא. דבלשון תורה נמי אפקיה אכילה בלשון בישול. וכמ\"ש לקמן בשם הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח. גמ'. דאי משום אכילה ליכא למימר דאכילת עוף גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלא גזירה כו' באלפס רותח. ומיהו אהא נמי פרכינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל. אלא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. [*ותמיהני דבפ\"ג דשבת משנה ה' תנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לענין כלי ראשון והכא קרי לה כלי שני. וכ\"ת דרותח והעבירן מרותחין. לאו חדא מלתא הוא. א\"כ ה\"ל לשנויי. אלא גזירה שמא יעלה באלפס שהעבירו מרותח דהא השתא איכא למטעי ולומר שאין שום אלפס רותח כלי ראשון. ולפיכך הקרוב אלי שבגירסת הר\"ב ל\"ג להך קושיא דסוף סוף כו'. והוא הנכון בעיני]: \n",
+ "חוץ מבשר דגים וחגבים. ואה\"נ דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי אלא *)נקט תנא [העלאה] לאשמועינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור. איצטריך למתני חוץ מבשר דגים [וחגבים] דאי לא תני הכי לא הוה תני קושטא. דשריותא דאכילת בשר ודגים וחגבים בחלב מרישא שמעינן לה. דכיון דלבשלן בחלב שרי ממילא משמע דלאכלן בחלב נמי שרי. דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא. זה נ\"ל. הר\"ן: \n",
+ "ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמילתייהו דב\"ש מהדרי דקאמרי עולה ואינו נאכל: \n",
+ "ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. כתב הר\"ב. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. כ\"כ התוספות. וז\"ל הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה ב\"ש מקילין. וב\"ה הוא שדרכן להקל. ונמצאו עתה ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה. אא\"כ היא מהמשניות הידועות שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה. ע\"כ. כלומר הידועות במסכת עדיות ושנשנו שם בסתמא לא בשם רבי פלוני אומר זו מקולי וכו'. דהא הך דהכא נמי נשנית בעדיות פ\"ה [משנה ב'] אבל נשנה משמא דר\"י. וכן פירש\"י הכא בפרקין דמייתי לה למתני' דעדיות ר' יוסי אומר ו' דברים מקולי ב\"ש כו' פירש\"י ואין חכמים מודים לו. ע\"כ. ולפי הדברים הללו ב\"ה סברי העוף עולה עם הגבינה כו'. ויש לתמוה שהפוסקים פסקו שאסור להעלות. הלכך נראה לי דהא דפירש הר\"ב אינה משנה מפכינן לה. לאו דוקא. אלא הה\"נ דאיכא לפרושי אינה משנה שלא נשנית כלל. כלומר דלא אפליגו בה כלל. אלא דהתם ביבמות דאשכחן בברייתא [דף כ\"ח] דאבא שאול אמר הכי דקל הוא לבה. ניחא לן למימר דמפכינן להו. ולא מעקרינן למשנה לגמרי לומר שלא נחלקו בה מעולם. ואע\"ג דאשכחן נמי התם דר\"ש אומר שלא נחלקו. אלא כ\"ע סברי יקיימו. מ\"מ אנן ניחא לן טפי לומר כאבא שאול. דלא עקר המשנה שנשנה במחלוקת לגמרי. אבל הכא דלא אשכחן מאן דמפיך. ות\"ק דמתני' אמר דאסור להעלות. כי אמר ר\"י דבר זה מחלוקת כו' ואית לן למימר דאינה משנה. קא עקרינן לה לגמרי. ולא מפכינן כי היכי דקיימא מלתיה דת\"ק. כיון דלא אשכחן מאן דמפיך. כך נראה לי. ומצאתי און לי במ\"ד פרק בתרא דאהלות. אבל אכתי קשיא לי במ\"ג פ\"ד דנדה. ע\"ש. [*ושוב ראיתי לרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד. שמפרש בהא דסתם ואח\"כ מחלוקת. שאין הלכה כסתם שלא אמרו הלכה כמחלוקת. אלא אזלינן באותו מחלוקת כמאן דמסתבר טעמיה. וא\"כ קושית הר\"ב והתוס' מעיקרא אינה קושיא ובספרי ספר לחם חמודות סעיף ב' דפרקין כתבתי יותר בזה בס\"ד]: \n",
+ "נותן זה בצד זה ואינו חושש. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר\"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ\"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא כסה. בברייתא ופירש\"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין: \n",
+ "אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר\"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז\"ל הרמב\"ם פ\"ט מהמ\"א. בד\"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע\"כ: \n",
+ "הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר\"ב קורעו שו\"ע וטחו בכותל. ומותר אח\"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי\"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש\"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ\"כ הרא\"ש: \n",
+ "לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר\"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב\"י להרשב\"ם שתמה על ר\"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא\"ש כתב טעם לדעת ר\"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ\"ה. ומ\"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב\"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר\"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע\"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע\"כ. [*ודברי הר\"ן הם בס\"פ גיד הנשה. ונ\"ל דאינו ר\"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר\"ל הנעשית נבלה ע\"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג\"כ מחמת בליעה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואסור בהנאה. דתלתא קראי [כתיבי]. אחד לבישול. ואחד לאכילה. ואחד להנאה. כמ\"ש הר\"ב במ\"ט פרק ב' דקדושין: \n",
+ "פרט לחיה. כתב הר\"ב. דאע\"ג דחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים י\"ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו'. איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד חיה בכלל בהמה. גמ' פ\"ד ד' ע\"א. ומ\"ש הר\"ב ונפקא לן מדכתיב וכו'. ארישא מהדר. בשר בהמה טהורה וכו' דכל בהמה במשמע. והכי איתא בגמרא. מנה\"מ [פירש\"י דכל בהמה במשמע] א\"ר אלעזר אמר קרא וישלח יהודה וגומר. ולשון רש\"י בפירוש המשנה. ולא בהמה טמאה. אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל אתרבאי מקרא כדקתני בברייתא בגמרא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב ואת עורות גדיי העזים וישלח יהודה גדי העזים צריכי תרי קראי. כדי שיהיו ב' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין. דאי ליכא אלא חד קרא לילף מיניה. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "[*ולבהמה טמאה. ור\"ע אינו חולק אלא מפרש לדברי ת\"ק. כך הוכיח הרא\"ש מהרי\"ף שהביא לדר\"ע ולא לדר\"י הגלילי. והא דתנן ר\"ע אומר בל' פלוגתא. כבר הראיתי כיוצא בהם במשנה ו' פ\"ג דבכורים]: \n"
+ ],
+ [
+ "קיבת נכרי ושל נבלה אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז במתני' ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים. מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה וכדכתב הר\"ב התם והכא. ומשמע הא קיבה גופה שריא. ומשנינן ל\"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דרבי יהושע דהתם במשנה: \n",
+ "המעמיד בעור של קיבה כשרה וכו'. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם בקיבה עצמה דנבלה דהיינו החלב הקרוש כו'. לא דק. דלהרמב\"ם אין חילוק בין קרוש לצלול. וכמו שכתב בטור סי' פ\"ז. וכתב הכ\"מ [פ\"ט מהמ\"א] שצ\"ל דכשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה קודם חזרה נשנית. ע\"כ. ועוד אכתוב מזה לקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם רש\"י דחלב הקרוש כו' חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כו' כתב הרא\"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הרמב\"ם. ע\"כ. ובדברי רש\"י ניחא דנקט קרוש דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש\"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. ועיין עוד מזה לקמן. וכתב הר\"ן דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה בנמצא בה דיינינן ליה אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר. ומאי דאמרינן בפ\"ב דמס' ע\"ז [דף כ\"ט] דפירשא בעלמא הוא [כמ\"ש הר\"ב שם בקיבת עגלי ע\"ז] לאו למימרא שיהא כפרש. דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשירה שינקה מן הטרפה אסורה אלא הכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה. ומש\"ה כשרה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' ע\"כ: \n",
+ "טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. גמ'. והא קתני רישא קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה. ומסקינן ל\"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. ומזה תמה הרא\"ש על שיטת הרמב\"ם דלדידיה צ\"ל דכשירה שינקה מן הטרפה אסורה. קודם חזרה נשנית. וכמו שכתבתי לעיל בשם הכ\"מ. וזה דוחק דמשמע דהני שתי בבות כחדא מתנייא ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה. ע\"כ. ולי עוד קושיא דאדתני בתר חזרה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. ליתני רבותא דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה קבתה מותרת: \n"
+ ],
+ [
+ "חומר בחלב מבדם וכו'. משום סיפא שהדם נוהג כו' תנא לה הכא. \n",
+ "וחייבין עליו משום פגול וכו'. בענין איסור חל על איסור עיין בפ\"ג דכריתות. מ\"ד]. \n",
+ "מה שאין כן בדם כו'. [*ע'[מ\"ש] בפ\"ה דמסכת יומא מ\"ו] כתב הר\"ב. ומשום פיגול אין בו כו'. וכגון עולה כו'. דכתיב וזרק הכהן [את] הדם וגו'. והדר והקטיר החלב. וכ\"כ רש\"י. ופליאה בעיני דהך קרא בסדר אחרי בפרשת שחוטי חוץ לענין שלמים כתיב וה\"ל לכתוב קרא דבפ' עולה בסדר ויקרא וזרקו את הדם וגו' וערכו וגו' את הנתחים וגו' וכ\"כ רש\"י והר\"ב במ\"ד פ\"ד דזבחים. ומ\"ש הר\"ב אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא. גמ'. ול' רש\"י דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו. ע\"כ. והיינו דחלב אע\"פ שהוא מתיר הבשר לכהנים. כדכתיב בשמואל [א' ב' י\"ו] פר' עלי הכהן. קטר יקטירון כיום החלב וקח לך. מ\"מ יש להם מתיר דהיינו הדם. ובתוס' פ\"ד דזבחים דף מ\"ג כתבו דלא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומשום נותר וטמא נמי אין בו. דכתיב בדם תרי מיעוטי כו' מפורש בס\"ד במ\"ה פ\"ד דזבחים: \n",
+ "שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים בין טהורים. עמ\"ש ברפ\"ה דכריתות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*העור והרוטב כו'. כתב הר\"ב ומשום דתנן וכו' תנא בתרה כסוי הדם. כ\"כ התוס' וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה]: \n",
+ "והרוטב. לשון הר\"ב כשהיא קרושה כו'. ובגמרא חלב דקריש פירש רש\"י לחה היוצאה מן הבשר שקורין גליי\"רא [*ועי' ברפ\"ג דטהרות]: \n",
+ "והקיפה. פי' הר\"ב תבלין. גמרא. ופירש\"י תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ועמ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת ולעיל פ\"ז מ\"ה פירש דק דק וכן בזבחים פ\"ג ושם הארכתי [במ\"ד]: \n",
+ "והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש\"י: \n",
+ "והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים. ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים. הרמב\"ם: \n",
+ "מצטרפין. כתב הר\"ב. דכתיב על כל זרע וגו' כדרך שאדם זורע כו'. דאשר יזרע לא איצטריך כמ\"ש בריש עוקצים. ואע\"ג דלא שייכא אלא בזרעים. מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [פרש\"י זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות. כלומר פירות האילנות. וחד לשומר בשר ביצים ודגים כו' [*ועיין מ\"ש במשנה ט' פרק ב' דעוקצים] ומ\"ש הר\"ב להשלים כו' שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה. ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה. ולא פירש כן ברפ\"ה דתרומות. ועמ\"ש שם ועוד ברפ\"ב דטהרות: \n",
+ "השוחט בהמה טמאה לנכרי. פירש הר\"ב ישראל ששחט כו' עד דלא אשכחן שחיטה לגביה. כל זה לשון רש\"י ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ\"ש דהויא אוכלא מיד דשחטה: \n",
+ "[*או עד שיתיז את ראשה. פירש הר\"ב דהויא לה גיסטרא וכן לשון רש\"י. ולישנא דסוגיא דרפ\"ב נקטי. דאמרינן התם [דף כ\"ז]. קרא דוזבחת למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא. ושם פירש\"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ובמס' כלים פ\"ד משנה ב'. דתנן גיסטרא שנתרועעה. פירש הר\"ב כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי]: \n",
+ "האלל המכונס. כתב הר\"ב האי אלל דסיפא לכ\"ע הוי בשר כו'. (אלא) [כלומר] באלל דרישא קאמרי' דבכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא רבי יהודה למימר באלל גיד מודינא. דלא הוי בשר באפי נפשיה. אבל בשר שפלטתו כו'. רש\"י: \n",
+ "המכונס. כתב הר\"ב הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה כו'. ובגמרא והוא שכנסו ופרש\"י דגלי דעתיה דלא בטילה מעיקרא. אבל נתכנס מאליו. כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט. לא. הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור. תו לא הדר הוי בשר. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם. ומ\"ש ר\"י המכונס ר\"ל אם כנסו: \n",
+ "חייב עליו. פירש הר\"ב אם נגע ונכנס למקדש כו' וכן פירש\"י דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכנסו. הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן. להכי קאמר חייבין עליו. תוספות [שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "עור האדם. כדמפרש טעמא ברפ\"ז דנדה [נ\"ה ע\"א]. דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף. [אם ניטל אינו חוזר] אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא. ואין כולו חוזר]. תוספות: \n",
+ "ועור הפרסות. ל' הר\"ב כשחותכין הרגלים. וכ\"כ רש\"י. [*אלא שלשונו כעין שחותכין כו']. ובגמרא רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש\"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה: \n",
+ "הלטאה כחולדה. קמא דבשרצים נקט: \n",
+ "או שהלך בהן. ל' הר\"ב. ששטחן כדי להלוך בהן שהוא קצת עבודן. וכ\"כ רש\"י ולישנא דמתניתין שהלך. משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא והכי מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן כמה כדי עבודה. אמר רב הונא אמר רבי ינאי ארבעה מילין. וז\"ל הרמב\"ם וכדי עבודה שילך עליה ברגלים בשיעור זמן מהלך [ארבעה] מילין מהלך בינונית: \n",
+ "חוץ מעור האדם כו'. ואע\"ג דמת אסור בהנאה [דגמרינן שם דמרים משם דעגלה ערופה. כמ\"ש בסוף פ\"ק דערכין] ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין מ\"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא. אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא. ואצ\"ל דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה. כ\"כ התוספות דהכא. אבל בפ\"ז דנדה [דף נ\"ה] כתבו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה. דהא עגלה ערופה. נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים. ועורות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. ע\"כ: \n",
+ "יש להן עורות. כתב הר\"ב. ודלא כת\"ק כו'. אבל לענין שבת אף ת\"ק מודה. כמ\"ש שם ברפי\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי אחיזה. כתב הר\"ב. שהן שני טפחים כו'. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר מב' טפחים אלו כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ק מה' אבות הטומאות. כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה. והוא שני טפחים הנוגע בעור זה שהופשט טהור. ועד שלא הפשיט שני טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר. ע\"כ. ושיטתו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש בתוספות [סוף ד\"ה טהור] דעד כדי אחיזה. ולא כדי אחיזה בכלל. ולדברי הר\"ב אין נראה כן: \n",
+ "ולחמת. כתב הר\"ב אם לא חתך כו'. אלא מפשיטו כפול. כלומר שהעור נשארת כפולה כמות שהיא ולא שטוח ולשון הרמב\"ם עד שיצא כל העור שלם בהקיפו. והיינו דכתב הר\"ב מתחיל מצואר והופכו כו': \n",
+ "כולו חבור. כתב הר\"ב מפני שהחזה כו'. וכ\"כ רש\"י. וא\"כ לריב\"ן הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירש דברי ריב\"ן מסיים רש\"י דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו. אלא עד החזה. ע\"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח\"כ מחלוקת. דהשתא פליגי ריב\"ן וחכמים. בפירושא דכולו חבור: \n"
+ ],
+ [
+ "שתחבן בקיסם והסיטן. וה\"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת\"ה אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא [*כדתנן לקמן] לר\"ע [כלומר דלר' ישמעאל אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע [כרבנן דרפ\"ג דאהלות ורפ\"ג דעדיות] אלא משום דפליג ר\"ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים. קאמר דבקיסם כה\"ג מודי ליה תוספות. ושיטת הרמב\"ם בהיפך דדוקא תחובים ודוקא בהיסט אבל בנגיעה לא מצטרף. ויהיב טעמא שאין חבורי אדם חבור. דהכי תנן לענין שני חצאי זיתים דמת. במ\"ד פרק ג' דאהלות. וכתב הכ\"מ בפ\"א מהלכות אבות הטומאה דהא [דתנן] לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. לא אמרו אלא בדבוקין בעור דוקא ע\"כ. כלומר וכל דכוותה שהוא חבור טבעי. כל' הרמב\"ם בפירושו בפ\"ג דאהלות. דאלת\"ה תקשה מתניתין דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "וקולית המוקדשין. כתב הר\"ב שהפגול והנותר מטמאין את הידים. לא מי\"ח דבר. דההיא בסתם ידים. כמ\"ש שם הר\"ב בפ\"ק דשבת. וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה וכמ\"ש ברפ\"ג דידים. ומ\"ש הר\"ב משום חשדי כהונה. קאי אפגול שלא יפגלהו ברצון. כמ\"ש בסוף פסחים. ומ\"ש הר\"ב אף בעצמות ששמשו את הנותר. שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש\"י פ\"ז דפסחים דף פ\"ג: \n",
+ "קולית נבלה. כתב הר\"ב נבלה אין עצמותיה מטמאים כו' וכן שרץ. דבשרץ נמי דריש בת\"כ פרשת שמיני פ\"י בנבלתם לא מן העצמות ולא מן השינים כו'. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דשומר כו' ה\"מ בדבר שאפשר ליגע. דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת\"ל הנוגע יטמא [יו\"ד יתירא דריש] את שאפשר ליגע טמא. [שם טומאה עליו] א\"ל ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה [הפה והחוטם והעינים] גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "המרוקמת. לשון הר\"ב שנוצר בה אפרוח וז\"ל הרמב\"ם ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואיבריו בתוך הביצה. כדכתיב (תהלים קלב) אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. ע\"כ. ובגמרא מרבינן לה מהטמאים: \n",
+ "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. כתב הר\"ב יש מין עכבר שאינה פרה ורבה כו'. ל' הרמב\"ם והוא ענין מפורסם מאד [אין] מספר לרוב המגידים לי שראו זה. אע\"פ שמציאת ב\"ח כזה דבר מתמיה ולא נודע בו טענה בשום פנים. ע\"כ. [וזה לדעתי טענה גדולה על מאמיני הקדמות] [*ועי' עוד מזה במשנה ב' פ\"ג דנדה] ובגמרא מרבי לה מדכתיב בשר: \n"
+ ],
+ [
+ "האבר והבשר המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שא\"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הרמב\"ם: \n",
+ "מטמאין טומאת אוכלין במקומן. פירש הר\"ב אם חישב עליהן להאכילן לנכרי. וכן לשון רש\"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעוקצים. והא דפירשו לנכרי ה\"ה לישראל. דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלת\"ק א\"צ אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרי. אלא דנכרי רשיעי איכא דאכלי. אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי. ומ\"ש הר\"ב דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן. גמרא דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. ופי' התוספות דהכי שמעינן ליה מיניה לענין אבר מדולדל. דמדדרשינן מינה מיתה עושה ניפול כדלקמן [א\"כ]. ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול. ע\"כ. ובמשנה ח' פ\"ג דכריתות יליף לה מק\"ו. ועמ\"ש שם. ואע\"ג דהאי קרא בשרצים כתיב הא מוקמינן לה בבהמה כדלקמן: \n",
+ "וצריכים הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פ\"ג דעוקצים שזה א\"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה. דשמא ישחטנה. ואין שחיטה עושה ניפול. רש\"י: \n",
+ "נשחטה הבהמה. כתב הר\"ב. דאסורים באכילה משום ובשר בשדה טרפה. ועי' בפירש הר\"ב רפ\"ד. ומ\"ש ידי נבלה טהרו. וכן לשון רש\"י כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה. טהרו. \n",
+ "הוכשרו בדמיה. ע' במ\"ב פ\"ג דעוקצין: \n",
+ "מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. כתב הר\"ב דטומאת נבלה אין בו דמיתה עושה ניפול דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש\"מ מיתה עושה ניפול [דה\"ק כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם אברים המדולדלים בהם] ואין שחיטה עושה ניפול [דלכתוב וכי יפול [*למימרא דשחיטה עושה ניפול] ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה] והאי קרא בשרצים כתיב אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו [*דאפילו שחיטתם מיתה היא] תנהו ענין לבהמה. גמרא פ\"ד דף ע\"ד: \n",
+ "[*ור\"ש מטהר. מסיק הר\"ב דארישא קאי ומטהר האבר כל זמן וכו'. וה\"ה לבשר כל זמן וכו' וכדמסיים לאפוקי האבר והבשר וכו'. ומ\"ש הר\"ב ובשתיהן הל' כר\"מ. דהיכא דפליגי ר\"מ ור\"ש עלה בתיקו הלכה כמאן. כמ\"ש בס\"פ. הלכך פסקינן כר\"מ דמחמיר. ועוד דבגמרא בעי' אליביה כו' הכ\"מ בפ\"ב מהט\"מ ובפ\"ב מה' אבות הטומאות כתב כן בשם הר\"י קורקוס. ושם כתב עוד דבפ' בהמה המקשה מוכח בגמרא דהלכה כמותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "האבר והבשר המדולדלים באדם. ואע\"פ שאין יכולים לחזור ולחיות. הרמב\"ם בפ\"ב מה' טומאת מת: \n",
+ "טהורים. כתב הר\"ב דאדם כי ימות כתיב. וכ\"כ רש\"י ותמיהא לי דכיון דבסמוך מפרשים דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול. א\"כ ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים כדכתבתי לעיל בשם התוספו' וי\"ל דאי לאו כי ימות לית לן דמיתה עושה ניפול באדם: \n",
+ "טהור. כתב הר\"ב דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן האדם החי טהור. וכן לשון רש\"י ומחקתי מן הספר מה שהיה כתוב עוד בפירש הר\"ב. והא דבשר הפורש מהאדם החי טהור תנן בהדיא בספ\"ו דעדיות: \n",
+ "מטמא משום אבר מן החי. כתב הר\"ב אבל כזית בשר שפירש ממנו כו' תנן לה בספ\"ו דעדיות: \n",
+ "ורבי שמעון מטהר. כתב הר\"ב באבר מן המת נמי כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואל תתמה דגדולה מזו מצינו לר\"א שאמר שלא אמרו על אבר דמטמא. אלא אבר מן החי כדתנן בפ\"ו דעדיות מ\"ב. ומ\"מ רש\"י ותוספות לא פירשו כן אלא דלת\"ק באבר מן החי ס\"ל דחדא הפורש ממנו טהור. או עצם טהור אבל בשר הפורש טמא וכר\"א. או בשר הפורש טהור. ועצם טמא. כר' נחוניא במתניתין ג' פ\"ו דעדיות. ור\"ש מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו. דסבר כרבי יהושע דהתם דמטהר בשניהם. ואולי דעת הרמב\"ם והר\"ב ניחא להו לפרושי ר' מאיר אליבא דהלכתא. משום דר\"מ מרא דמתניתין טפי מר\"ש דהא כולהו סתמי אליביה. מיהו בפ\"ד דעירובין [דף מ\"ו] איבעי' להו ר\"מ ור\"ש מאי [כלומר הלכה כמאן] תיקו. והלכך מסתבר כפירש\"י והתוספות דלא להפליג במחלוקת. ואתיא ר\"ש אליבא דהלכתא דהא לא מכרעה ההלכה בין ר\"מ לר\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובחוצה לארץ. [*פירש הר\"ב. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין כו' וכן פירש\"י] ועיין בפירוש הר\"ב דר\"פ דלקמן [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבין כו'. בגמ' פריך מה לחולין שכן חייבין בבכורה כו'. ואי מזכרים שכן חייבים בראשית הגז. ואי מתישים שכן נכנסין לדיר להתעשר. ומסיק מלקוח ויתום דפטורים ממעשר: \n",
+ "תלמוד לומר ואתן אותם. ואי לאו ק\"ו לא הוה צריך קרא אף על גב דסתמא כתיב [דמשמע] בין בחולין בין במוקדשין דה\"א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך. וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי. אלא בהקדישן למזבח לדמיהן [וכדמוכח בהדיא בגמרא שאכתוב בסמוך] דאין חילוק בין רישא לסיפא. אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה מומו להקדשו ואע\"פ שעובר כשמקדיש בעלמום למזבח [כדפירש הר\"ב ספ\"ח דמנחות] מ\"מ אשמועינן דינו. תוספות פ\"ב דבכורות [דף י\"ד]: \n",
+ "ונפדו חייבין בבכורה. כתב הר\"ב אבל קודם פדיון לא דקדושת דמים מדחה מן הבכורה. וכן לשון רש\"י ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. [*וכתב עוד רש\"י שם בבכורות קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפוטרת מבכורה וממתנות. ע\"כ. והתוספות הקשו עליו דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע\"פ דנפדו. מדאתקיש לצבי ואיל. והכא דוקא בלא נפדו. אלא היינו טעמא דקדושת דמים. משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם]: \n",
+ "יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וכו' לאחר פדיונן. דאי קודם פדיונן כיון דקדושת דמים למזבח נינהו. דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן. א\"נ דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמ' דבכורות [*דף י\"ד ובפ\"ג דף כ\"ה קאמר דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית]: \n",
+ "להגזז. דאילו תמימים ונפדו כתיב תזבח ולא גיזה. כמ\"ש הר\"ב לקמן. וא\"ת אמאי איצטריך למיכתב ולא תגוז בכור (שורך) [צאנך] למיסר קדשים גופייהו בגיזה תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה ל\"ק דאי לא דכתב לא תגוז לא הוה ידענא למאי אתי תזבח למעוטי. אבל השתא דאסורה גיזה בקדשים אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא תוספות פ\"ג דמעילה דף י\"ג: \n",
+ "וולדן וחלבן מותר. פירש הר\"ב לאחר פדיונן דאי קודם פדיונן פירש לקמן דולדן אסור. ופירש\"י בבכורות אסור בהנאה בלא פדיה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח: \n",
+ "והשוחטן בחוץ פטור. אפילו קודם פדיון ואפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ [כדלקמן] הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה כל כך. רש\"י בבכורות: \n",
+ "ואין עושין תמורה. כתב הר\"ב. אפילו קודם פדיונן טוב מעיקרו עושה תמורה כו' עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פ\"ק דתמורה: \n",
+ "ואם מתו יפדו. כתב הר\"ב. ואע\"פ שאין ראוין אלא לכלבים כו' ואשמועינן נמי דלא בעו העמדה והערכה רש\"י ועיין בפירש משנה ג' פרק בתרא דתמורה: \n",
+ "חוץ מן הבכור. כתב הר\"ב דבכור ברחם תלי רחמנא כו'. תם קריב בעל מום נאכל לכהן כדפירש הר\"ב בסוף משנה א' בפ\"ד דבכורות דילפינן מובשרם כו': \n",
+ "ומן המתנות. בגמ' דבכורות [דף ט\"ו] אוציא את הבכור שאין שוה בכל [שאינה נוהגת בנקבות כבזכרים] ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת\"ל איל: \n",
+ "וולדן וחלבן אסור. כתב הר\"ב בדאיעבר לפני פדיונו כו'. ואי אתיליד לפני פדיונו אפילו קדם מומן להקדישן נמי ולדן אסור. רש\"י. ותמהני דמיניה וביה ה\"ל לפרש דאי אתיליד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש. דהכי איתא בגמרא דבכורות [שם פ\"ב]. ומפיק ליה מאם זכר דגבי שלמים לרבות ולד בעלי מומין: \n",
+ "והשוחטן בחוץ חייב. כתב הר\"ב ואע\"ג דאינן ראוין לפתח אהל מועד כו' ותנן הראוי כו' וכך כתב רש\"י. ובבכורות כתב ואמרינן ביומא הראוי כו'. בברייתא מתניא התם פ\"ו דף ס\"ג. והיינו רישא דמתניתין פרק בתרא דזבחים. והתם מפורש דמהאי קרא לא ילפינן לדחזו ואדחו. אלא כדמפיק במתניתין דהתם בסיפא מלפני משכן ה'. וכ\"ש דקשיא על רש\"י בבכורות בגמרא שכתב. כדתנן בזבחים פרק [פרת] חטאת [מ\"ב] בעלי מומין כו' שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד כו'. וליתא דבהדיא נשנה בעלי מומין כו' בתר דמפקינן מלפני משכן ה' לדחזו ואדחו. ונמצא עוד כיוצא בזה לרש\"י והר\"ב לעיל רפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא\"כ נפל בו מום [ועוד דבמכרו במומו מוקמינן לה כדפירש הר\"ב] ומדנתערב ואין מכירין בו. א\"כ ג\"כ האחרים בעלי מומין הם. תוספות: \n",
+ "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. גמרא. וליתני הכהן והנכרי פטורין אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן בגמ'. מדכתיב מאת זובחי הזבח. דאפילו טבח כהן במשמע פירש כששחט בהמת ישראל. ודייק מדכתיב מאת יתירא דהמ\"ל מאת העם זובחי הזבח. וכתב ב\"י סי' ס\"א בשם הרשב\"א דהא דהדין עם הטבח שאינו יכול לדחות לכהן לומר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שאם נתנן לבעלים או לאחר שיהא חייב דקי\"ל מזיק מתנות כהונה פטור. כמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלקמן: \n",
+ "פטור מן המתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכ\"ש דאין נכרי בכלל העם. ומה שכתב הר\"ב ואפילו כהן כו' אם הוא טבח כו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דין תורה. ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא. מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוספות. ומ\"ש הר\"ב שתים וג' שבתות. גמ'. ויראה דר\"ל הכל לפי תואר הענין. לפעמים שתים ולפעמים שלש. לפי ראות הדיין. דאיכא פרסומא דלאו דידיה שחיט [*אבל מצאתי בתוספות פרק במה אשה סוף (שבת דף ס') בשם ר\"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו [דף ס\"ד]. דבתרי זמני הוי חזקה. ותלת לרשב\"ג]: \n",
+ "ואם אמר חוץ. פירש הר\"ב אם אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ כו' פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. רש\"י דף קל\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ\"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש\"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע\"ה: \n",
+ "מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר\"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ\"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ\"ש הר\"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ\"ש שם מ\"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע\"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא\"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא: \n",
+ "[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש\"י. וא\"כ לר\"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את\"ק ולכך אני תמה על רש\"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא\"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ\"ג בעשין סימן קפ\"ג: \n",
+ "פיקה. כתב הר\"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי\"א דכלים]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*נוהג בארץ ובח\"ל. כתב הר\"ב. ורבותי הורו דבמתנות נמי וכו'. שכן רבי אלעאי פוטר נמי בהו מה\"ט דיליף נתינה כו'. וכן פסק רש\"י דף קל\"ו ע\"ב ולפי זה הא דפירש הר\"ב בר\"פ דלעיל דמשום אבל לא במוקדשים נקט לכולהו וכן פירש\"י שם. ה\"ה דהמ\"ל דבח\"ל נקט לאפוקי דרבי אלעאי. ועל כל פנים בח\"ל לא היה צריך לומר דנקט אגב. אלא הואיל משום בפני הבית צריך עכ\"פ לומר דאגב נקט. קאמרי נמי הכי בח\"ל. ומ\"ש הר\"ב ולא הודו כו'. משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו]: \n",
+ "אבל לא במוקדשין. כתב הר\"ב. אפילו קדשי בדק הבית משום דכתיב. גז צאנך. בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה. כמ\"ש בפ' דלעיל משנה ב'. ומסיק במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דגיזה [*ופי' כחשה דגיזה שהגזיזה הניטלת מכחשת הבשר. ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה שלא להכחישה. והני חוץ משום קדשי ב\"ה נקטי' דאי דקדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני דאפילו לא קדש אלא אבר ממנה פשטה בכולה. כדאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה משנה ג'. ומסקינן התם דף י\"א. דאף לת\"ק דינא הכי באבר שהנשמה תלויה בו]: \n",
+ "חומר בזרוע כו'. וא\"ת וליתני נמי הא [דתנן לקמן] לקח גז צאנו של נכרי פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז. וי\"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג [וזה אינו נוהג]. אבל זה פטור וזה חייב לא קתני. תוספות: \n",
+ "אלא ברחלות. ולא בעזים. אף על גב דעזים אקרי נמי צאן דכתיב (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספות [קל\"ז ע\"א ד\"ה מנה\"מ]. ומ\"ש הר\"ב כתיב הכא גז צאנך. וכתיב התם ומגז כבשי כו'. פרכינן עלה בגמרא ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט\"ז) וגו' מניין ליתן האמור של זה בזה כו'. [*כמ\"ש במסכת בכורות פ\"ג משנה ג'] ומסקינן אלא כדאריב\"ל לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב כדכתב הר\"ב במשנה דלקמן] דבר הראוי לשרת. ה\"נ דבר הראוי לשרת. פירש\"י. לתכלת דבגדי שרד. והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. כמ\"ש הר\"ב רפ\"ט דכלאים. [*והא דכתב רש\"י דבגדי שרד. נ\"ל דאגב ריהטא לא דק לפרש כראוי שהרי הוא עצמו מפרש בפרשת כי תשא ובפ' פקודי דבגדי שרד אינן בגדי כהונה. אלא הן לכסות הכלים במסעות ואילו קרא דהכא דלעמוד לשרת משמע שעל שירות של הכהן עצמו קאי וכלום היה חסר רש\"י אלו פירש דבגדי כהונה. שהרי גם בהם היה תכלת ואדרבא היה ניחא טפי דהא במשנה דלקמן מסיק מהך דלשרת. דאתא לשיעור האבנט של כהן שיש בו תכלת. אלא דלפום ריהטא קסבר דבגדי שרד הם בגדי כהונה ואינן כן. כדכתב הוא ז\"ל עצמו וכלעיל]: \n",
+ "ברחלות. אע\"ג דכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. כדאיתא בגמרא ד' קל\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "עשויות. פירש הר\"ב שמעשות את בעליהן וכו' דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דצאן שם המין הוא: \n",
+ "בכל שהן. כתב הר\"ב לאו דוקא כו'. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה שהמנה מאה זוז כ\"ה סלעים. הרי מנה ופרס ל\"ז וחצי וחמשה פעמים ל\"ז וחצי. קפ\"ז וחצי: \n",
+ "וכמה נותנים כו'. מפרשינן בגמרא דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן. אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה: \n",
+ "לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירש הר\"ב דקנייה בשינוי. וה\"ל כמזיק מתנות כהונה כו' ופירש\"י קודם שנותנן לכהן דפטור. ואע\"ג דקנייה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה אבל מ\"מ צריך להחזיר לו דמים [*כדתנן בהגוזל קמא]. הכא פטור מאי טעמא אב\"א דכתיב זה [דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין]. ואב\"א משום דה\"ל ממון שאין לו תובעין. גמ' פרק דלעיל דף ק\"ל [ע\"ב]: \n",
+ "המוכר חייב. כתב הר\"ב. דא\"ל לוקח. מתנה דכהן גבך היא דמסתמא לא זבין המתנות. כדתנן משנה ג' פרק דלעיל. לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא: \n",
+ "זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. כתב הר\"ב דגיזת הלבנות טובה כו'. ועצה טובה קמ\"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא דף קל\"ו. ואיתא התם דלרבי אלעאי דגמר נתינה נתינה מתרומה כדפירש הר\"ב ריש פירקין. דינא הוא דלא יתן משחופות על לבנות. כמו דאין תורמין ממין על שאינו מינו. והר\"ן האריך בזה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא במוקדשין. דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו. אלא להביאו לידי גיזבר. דאף על גב דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא. דכתיב (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "עוד טמא פטור מלשלח. כתב הר\"ב צפור טהור. ולא טמא. מסיים הרמב\"ם שנאמר (דברים י״ד:י״א) כל צפור טהורה. והכי איתא בספרי פרשת תצא. אע\"ג דבגמרא פריך מהכא דמדאיצטריך למימר טהורה מכלל דאיכא טמאה ומשני לא מכלל דאיכא איסורא וכו' ופרכינן מקראי טובא ומשנינן להו: \n",
+ "[*קורא. פירש הר\"ב בערבי קורין לו שונא\"ר וכו' וז\"ל רש\"י עוף טהור הוא ולא זה שקורין *)קוק\"א ע\"כ]: \n",
+ "רבי אליעזר מחייב. גמרא אתיא דגירה דגירה. כתיב הכא (ירמיה ט\"ז) קורא דגר ולא ילד. וכתיב התם (ישעיהו ל״ד:ט״ו) ובקעה ודגרה ופירש\"י מה התם דגירה מעליא דבמינו אשתעי קרא. אף הכא דגירה מעליא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפריחין. יתכן שדרך העופות שפורחות הרבה ביחד ונמצא כל אחד מפריח לחברו עמו. לכן בא הלשון בהפסול שהוא יוצא: \n",
+ "שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים וכו'. ואפרוחים וביצים אורחיה דקרא הוא למנקט רבים ברוב קנים. דאי איפכא דבעינן רבים וקן מ\"מ לרבות מפריחים ומוזרות. א\"כ נכתוב קרא והאם רובצת עליהם. גמרא: \n",
+ "אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכיוצא בזה במ\"ט פ\"ב דב\"מ וע\"ש: \n",
+ "שנאמר שלח. לשון הר\"ב שנאמר שלח ולעולם משמע. ותשלח דרשינן לה לקמן. וז\"ל הרמב\"ם שלח מקור והמקור נופל על המעט וההרבה. ועי' בכ\"מ שם [פי\"ג מה\"ש]: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר לוקה כו'. פירש הר\"ב דסבר ר\"י שלח מעיקרא משמע משכחת לה שאין לפרש מעיקרא משמע. בגזל. שא\"א לומר והשיב קודם שגזל דאם לא גזל מה ישיב. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "אפילו לטהר את המצורע. נפקא לן לעיל בגמרא. מדכתיב תשלח מ\"מ. ואי לאו קרא סד\"א. הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב\"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. אהלו זו אשתו. מכאן שאסור בתשמיש המטה. מהו דתימא ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשלוח הקן. קמ\"ל: ",
+ "קל וחומר על מצות חמורות. עמ\"ש בזה ברפ\"ב דאבות: ",
+ "סליקא לה מסכת חולין"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חולין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה חולין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Chullin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3c27aff9a70051494d6871562fdd97afbc71a329
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,511 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Chullin",
+ "text": {
+ "Mishnah Chullin, Introduction": [
+ "כשהשלים ענין זבחי קדשים ומה שנלוה אליהם. דבר על ענין שחיטת שאר הזבחים על סדר הכתוב שהרי אחר שאמר (דברים י״ב:ט״ו) והיה המקום אשר יבחר ה' שמה תביאו וגו' אמר רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. והביא אחר מנחות חולין. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל שוחטין. הא דלא קתני הכל שוחטים אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה. [רפ\"ק]. התם איצטריך למתני כדפי' בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר. אבל הכא אין חדוש באשה יותר מבאיש. וברפ\"ג דזבחים [דף ל\"א] גבי קדשים איצטריך למתני נשים. משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות. תוספות: \n",
+ "הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. כתב הר\"ב בגמרא פריך כו' דמרישא משמע דהאי דמרבינן מהכל שוחטים לכתחלה וכ\"כ רש\"י. דודאי דלא אתא לאשמועינן אלא אמאי דמרבינן דבמי דפשיטא לן ששוחט מאי אתא למימרא קרא כתיב וזבחת. והלכות שחיטה שכתב הר\"ב. הנהו דכתב ברפ\"ב דהלכתא גמירא להו. ומ\"ש הר\"ב שלא יתעלפו פירש\"י לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו ותתעלפנה הבתולות (עמוס ח׳:י״ג) ע\"כ: \n",
+ "חוץ מחש\"ו. פי' הר\"ב דאפילו דיעבד וכו' דתמיד הן מוחזקים לקלקל עיין במשנה ג' [פ\"ו] ובגמרא [דף י\"ב] דייק שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה [*פירשו התוס' בשם ר\"ת [בדף ב' ד\"ה שמא יקלקלו] דאין מוסרין להן חולין לכתחילה] לשחוט אפי' כדי להשליך לכלבים דילמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרין להן. כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דילמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא ובאין אחרים רואין עסקינן ע\"כ: \n",
+ "וכלן ששחטו. כתב הר\"ב דלאו אחש\"ו גרידא קאי. ומיהו אדידהו נמי קאי דדוקא בדיעבד מכשירין שחיטתן. אבל לכתחלה אין מוסרים להם לשחוט אפילו באחרים עומדים על גבן. דכיון שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ישהו. או שמא ידרסו מעט. ולאו אדעתייהו דהני אחרים. שרואין אותן. הר\"ן: \n",
+ "שחיטת נכרי נבלה. כתב הר\"ב אפי' כהלכתה וישראל עומד על גביו. וכפירש\"י. ומסיים הר\"ן שאין שחיטה אלא בישראל אבל נכרי כיון דלאו בתורת שחיטה הוא כששחטה הויא לה כמתה מאליה. ע\"כ. וכיוצא בזה כתב בית יוסף סימן ב' בשם ר\"י. משום דכתיב וזבחת ואכלת אותו שהוא בר זביחה אכול מזבחו. ע\"כ. ובכ\"מ ספ\"ב מהלכות אבה\"ט. כתב הא דר\"י בשם התוספתא דתניא בה וזבחת ואכלת ולא שזבח הנכרי לא שזבח הקוף. ע\"כ. ועיין במשנה ג' פרק ב'. והרמב\"ם כתב בפ\"ד מה\"ש. שנאמר (שמות ל״ד:ט״ו) וקרא לך ואכלת מזבחו. מאחר שהזהיר שמא יאכל מזבחו אתה למד שזבחו אסור. ואינו דומה לישראל שאינו יודע הלכות שחיטה. וגדר גדול גדרו בדבר. שאפילו נכרי שאינו עובד ע\"ז שחיטתו נבילה ע\"כ [ואעפ\"י שהרא\"ש כתב עליו שאינם דברים של טעם הנה בספרי ספר מעדני מלך כתבתי בפירקין סימן ה' דהכי דייק מקרא דכתיב וזבחו לאלהים אחרים וקרא לך ואכלת מזבחו. ואי איתא דלא אתי אלא להזהיר שלא יאכל ממה שזבח בתוך ביתו לא היה צריך לכתוב מזבחו. אלא ואכלת עמו. דהא רישא דקרא ה\"ק וזבחו לאלהים אחרים אלא להכי מהדר וקאמר ואכלת מזבחו לומר שכל זבחו שהוא זובח אפי' שלא בתוך ביתו אסור] ומ\"ש הר\"ב אבל אינה אסורה בהנאה. כלומר כתקרובת ע\"ז דאסורה בהנאה. כדתנן במ\"ג פ\"ב דע\"ז. ומ\"ש הר\"ב דדיקא שחיטת מין האדוק לע\"ז. וזה לשון הרמב\"ם לפי שעובדי ע\"ז נחלקים לב' חלקים. האחד מהן היודעין לעשות אותה. ר\"ל להביט אל המזלות הצומחים לצורך מלאכתם ולהוריד הרוחניות בהן ושאר אותן שטויות שמטנפים השכל כמו שמאמינים בעלי האמונה ההיא כו'. והחלק השני הן העובדין לאותן הצורות הידועות כפי מה שלמדו מחכמיהם בלבד. וכן הם רוב עובדי ע\"ז. והחלק הזה האחרון עליו אמרו חכמים ז\"ל בלשון הזה. נכרים שבח\"ל לאו עובדי ע\"ז הם אלא מעשה אבותיהם בידיהם. ע\"כ: \n",
+ "ומטמאה במשא. כתב הר\"ב ולא היה צריך למתני כו'. אלא לומר לך וכו'. ויש לך אחרת שמטמאה אפילו באוהל ואיזו זו תקרובת ע\"ז וכר' יהודה בן בתירא דתניא ר' יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת ע\"ז שהיא מטמאה באהל. שנאמר (תהילים ק״ו:כ״ח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל. אף תקרובת ע\"ז מטמאה באהל. ומשום דאשכחן תרי סתמי דסתמי כר\"י בן בתירא בפ\"ב דע\"ז מ\"ג ובפ\"ג משנה ח' מש\"ה פירשו הר\"ב והרמב\"ם כהאי לישנא. ולא כאיכא דאמרי בגמרא. ויש לך אחרת שהיא כזו שמטמאה במשא. [ואינה מטמאה באהל] ואיזו זו תקרובת ע\"ז. ודלא כר\"י בן בתירא. ועיין מ\"ש שם בפ\"ג דע\"ז: \n",
+ "השוחט בשבת וביוה\"כ. אעפ\"י שמתחייב בנפשו. פי' הר\"ב. אע\"פ שאם היה מזיד כו'. גמרא. דאילו במזיד לא יאכל עולמית כדאשכחן במבשל בשבת במזיד. כדתנן במשנה ג' פ\"ב דתרומות. וע\"ש. ובפירוש הר\"ב שם דלאחרים מותר למוצאי שבת. וכך פסק הרמב\"ם פ\"ו מהלכות שבת והטור א\"ח סימן שי\"ח ולכאורה אף בשחיטה דינא הכי. ומ\"מ מתני' לא מתוקמא במזיד דשחיטתו כשרה קתני לא שנא לו ול\"ש לאחרים כדאמרינן בגמרא דמש\"ה לא מוקמינן. כר\"י הסנדלר. וכי תימא אמאי כשר לאחרים הא הוי מחלל שבת. ופי' הר\"ב במתני' דלקמן דשחיטתו פסולה. כבר כתבו התוס' בריש הסוגיא אדבעינן לאוקמא מתניתין אפילו במזיד. די\"ל דלקמן בפרהסיא. והכא בצנעה. ועי\"ל דמשום פעם אחד לא חשיב מומר. וכן משמע בפ\"ב [דף ל\"ט] וכו'. ע\"כ. אלא דא\"ה ה\"ל להרמב\"ם והטור לכתוב כך בחבוריהם דשחיטה בשבת במזיד שרי למוצאי שבת לאחרים. ומדלא כתבו כך משמע דפסולה לגמרי. וכך כתב בית יוסף טור י\"ד סימן י\"א דלהרמב\"ם והטור משמע דפסולה. והיינו לגמרי. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו. ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשרה. הואיל ואינו מחלל שבת ואין שחיטתו פסולה. אלא אחר גמר שחיטה. ואם שחט אח\"כ שחיטה שנייה הוא שיהיה אסור. דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישחוט שום דבר מן הוושט והגרגרת. ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנים קודם שיגמור שחיטה הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והשוחט לחולה כו'. ואפילו חלה היום דאנן קי\"ל כרבי שמעון דלית ליה מוקצה מחמת איסור. אלא דדחייה בידים. או מוקצה מחמת חסרון כיס. הרא\"ש. ועיין מ\"ש במ\"ד פכ\"ד דשבת. ומ\"ש הר\"ב מותר לבריא לאכול כו' גמרא מ\"ט כיון דא\"א לכזית בשר בלא שחיטה אדעתא דחולה קא שחיט פירש\"י וליכא למגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא. דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה. ע\"כ: \n",
+ "מתחייב בנפשו. בשבת סקילה. וביום הכפורים כרת. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "בצור ובקנה. כתב הר\"ב מתני' מיירי בצור ובקנה שהיו תלושים ולבסוף חברן כו'. ולא כן לענין ע\"ז [עיין במ\"ז פ\"ג דע\"ג]. [ומ\"ש הר\"ב] אבל במחובר מעיקרו אפי' דיעבד פסול. גמרא. דיתיב רבי וקאמר מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר (בראשית כ״ב:י׳) ויקח את המאכלת. וכתבו התוס'. וא\"ת והא האי קרא בקדשים כתיב. דנפקא לן מהכא דקדשים טעונין כלי [כמו שהעתקתי במשנה ד' פרק י\"א דמנחות] ואר\"ת דלענין תלוש גמרינן נמי אחולין מדכתיב (שם) לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט את העולה. אבל כלי לא שייך למילף בחולין. אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת. ומדכתיב ויקח ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין. ומדכתיב מאכלת. ולא כתיב המחתך. דרשינן כלי בקדשים. ע\"כ. וכתבו עוד [ד\"ה ורמינהו] דמשום צור איצטריך לאוקמי הכי. דאילו קנה המ\"ל דמיירי בשאר קנה שאינו גדל באגם כדלקמן: \n",
+ "הכל שוחטין. כתב הר\"ב לאתויי ישראל מומר כו' והוא שלא יהיה מומר לע\"ז. שאמרו מומר לע\"ז מומר לכל התורה כולה הרמב\"ם. ועיין בגמרא דף ה'. ומ\"ש או מחלל שבתות בפרהסיא. לפי שעיקר בידינו ג\"כ המחלל שבת בפרהסיא. הרי הוא כנכרי לכל דבריו. הרמב\"ם. ועיין מ\"ש בסוף מתני' דלעיל: \n",
+ "ולעולם שוחטין. כתב הר\"ב. בין בראש הגג ולא חיישינן שמא יאמרו לצבא השמים עלה לשחוט דשחיטתו פסולה. כדתנן פ\"ב מ\"ח. ומ\"ש וכן בראש הספינה דמוכחת מלתא כו'. לשון רש\"י בין בראש הספינה. ואע\"ג דתנן לקמן [בפ\"ב במשנה ט'] אין שוחטין לתוך ימים בראש הספינה שרי דמוכחא מלתא כו': \n",
+ "ובכל שוחטין כו'. כתב הר\"ב בין בזכוכית כו'. ואתי למעבד חלדה. פירוש חלדה במ\"ד פרק דלקמן: \n",
+ "מגירה. פי' הר\"ב ויש לכל פגימה מורשא. פי' בליטה רש\"י פרק מי שמתו (ברכות דף כ\"ד) [*ומתני' זו ואצ\"ל זו קתני והטור בסימן ו' השמיט להמגירה]: \n",
+ "שינים. פי' הר\"ב התחובים בלחי של בהמה. ודוקא כשהן שנים כו'. וכ\"כ רש\"י ונראה דאילו אחד לא מקרי מחובר במה שהוא בלחי דלחי הוי כבית יד. וכמ\"ש הרמב\"ם. דלא כטור שכתב עליו בסימן ו' דלא נהירא: \n",
+ "והצפורן. פירש הר\"ב המחוברת. וכתב ב\"י סימן ו' דמחוברת לגוף הוא. דאילו ליד והיד תלושה מן הגוף לא מקרי מחובר. כמו שן בלחי: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט מתוך הטבעת. פירש הר\"ב. בטבעת הגדולה שהיא עליונה לכולן קאמר. והא דקרי לה טבעת סתמא. משום דאין בכל הקנה טבעת גמורה אלא היא. שאינן שלמות. אלא רצועת בשר מהלכת לארכו של קנה ומחברת ראשי הטבעות. רש\"י: \n",
+ "מלא החוט. כתב הר\"ב. כלומר כל דהו. והיינו דבסמוך פירש מלא חוט השערה. ומה שחסר בזה גילה בזה. ולשונו לשון רש\"י הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט מן הצדדים שחיטתו כשרה. פירש הר\"ב ואפילו לכתחילה ואיידי וכו'. וכן פירש\"י. וכתב הר\"ן ולא ידעתי מי הזקיקו לכך. דודאי משמע דמצות שחיטה לכתחלה באמצע צואר היא. דמן הצדדין איכא למיחש שמא תשבר מפרקת קודם שחיטת הסימנין. ותו כיון דשחיטה בסימנין היא כי שחיט מן הצדדין וחותך מן המפרקת איכא צער ב\"ח. לפיכך נראין הדברים דדיעבד הוא דשחיטתו כשרה. אבל לכתחלה מצוה לשחוט מן אמצע הצואר. וכתב [צ\"ל וכ\"כ] הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מהלכות שחיטה. וצריך השוחט שישחט באמצע הצואר. ואם שחט מן הצדדין שחיטתו כשרה. עכ\"ל הר\"ן. ומסיים הכ\"מ ואף ע\"ג דתנן השוחט מן הצואר שחיטתו כשרה. התם על כרחך אית לן למימר דאגב דקתני המולק דיעבד קתני נמי השוחט. ע\"כ. והא דעיקר שחיטה מן הצואר. ע' בפי' הר\"ב רפ\"ב: \n",
+ "המולק מן העורף. כתב הר\"ב לאו עורף ממש. דהיינו כו'. כל דלהדי פרצוף כדכתיב (ירמיה ב') כי פנו אלי עורף ולא פנים. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דזו היא מצות מליקתו. עי' עוד במשנה ד' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "[*נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה. מפרשינן בסוגיא דאתא למעוטי מחזיר סימנים לאחורי העורף דפסול במליקה. וכתב רש\"י ואיידי דתנא כשר בשחיטה כו'. תני נמי כשר במליקה כו'. ואוקמתא אחריתי דלא כמסקנא. וכמ\"ש ג\"כ הרמב\"ם בסוף פ\"ו מהמ\"ק]: \n"
+ ],
+ [
+ "בתורין. לשון משנה רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כשר בפרה פסול בעגלה כו'. פירש הר\"ב פרה בשחיטה ועגלה בעריפה. דכתיב הערופה משמע זו ערופה ואין אחרת ערופה. וכתיב וערפו הערופה שנה עליה הכתוב לעכב. גמרא: \n",
+ "כשר בכהנים פסול בלוים כו'. פי' הר\"ב כהנים במומין ולוים בשנים. דת\"ר זאת אשר ללוים (במדבר ה') זאת ללוים. ואין אחרת ללוים. יכול יהו הכהנים פסולים בשנים כו' ת\"ל אשר ללוים. ולא אשר לכהנים. ומ\"ש הר\"ב דבשילה ובית עולמים אינם פסולים הלוים אלא בקול. שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. ויראה לי שאינו נפסל. אלא לומר שירה. אבל יהיה מן השוערים. הרמב\"ם פ\"ג מהלכות כלי המקדש. ובגמ' אמר רב יוסי מאי קרא. ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד (ד\"ה ב' ה') פירש\"י ויהי כאחד אפילו זקנים במשמע. קול אחד שצריכים לבסם את קולם שיהא נראה קול אחד. ע\"כ: \n",
+ "טהור בכלי חרס טמא בכל הכלים כו'. לפי שנאמר בכלי חרס תוכו תוכו של זה ולא תוכו של אחר. ונאמר (במדבר י״ט:ט״ו) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו איזהו כלי שטומאה קודמת לפתחו [שהטומאה משכים וממהר לבא דרך פתחו] זה כלי חרס וכי אין צמיד פתיל עליו. הוא דטמא. הא יש צמיד פתיל עליו טהור. אלמא לא נטמא מגבו. ומדכתיב ביה טמא הוא האי הוא דכי אין צמיד כו' טמא. הא יש כו' טהור. הא כל הכלים בין שיש כו' בין שאין כו' טמאין. גמ'. ועי' רפ\"ב דכלים: \n",
+ "טהור בכלי עץ. פירש הר\"ב פשוטי כלי עץ טהורים. מדאורייתא. הרמב\"ם. ועי' בפי' הר\"ב רפ\"ב דכלים. [*ומ\"ש הר\"ב דאתקש לשק כו'. וכ\"כ שם בריש פ\"ב דכלים. והכי איתא בכמה דוכתי וכתבו התוספות בפ' ר\"ע דף פ\"ד. דלא נקט מה בגד מיטלטל מלא וריקן (וכן נמי מוכל מעשה עזים) אע\"ג דבגד (ומעשה עזים) כתיב גבי שק (ויקרא י״א:ל״ב) [או ביד או עור או שק] דלא שייך למילף הכי. אלא משק. כדכתיב (בראשית מ״ב:ל״ה) ויהי הם מריקים שקיהם. ועי' בפירוש הר\"ב משנה ד' פכ\"ד דכלים. ומ\"ש שם בס\"ד ועוד שם בסוף הפרק]. ומ\"ש הר\"ב גולמי כלי מתכות כו'. עי' בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"י דכלים ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "התמד. כתב הר\"ב מים שנותנים על החרצנים כו'. ובזמן שנתן ג' חלקים מים והוציא ד' לכ\"ע יין מעליא הוא. כלומר דבפרק בתרא דמעשרות משנה ו' תנן המתמד ונתן מים [במדה ומצא] כדי מדתו פטור ורבי יהודה מחייב [מצא] יותר על כדי מדתו מוציא עליו כו'. ומפרש לה הר\"ב התם. והוא דרמא תלתא ואשכח ד'. ושם פסק דאין הלכה כרבי יהודה ולפי זה אי מתניתין דהכא כרבנן צריך לומר דפלוגתייהו התם בלא החמיץ וכאוקימתא דרבי אלעזר הכא בגמרא. אבל בפ\"ק [משנה ג'] דמעשר שני דתנן נמי כי הכא. ופי' הר\"ב משהחמיץ לקח כו'. והוא דרמא תלתא ואשכח ארבע היינו כאוקימתא דרבה בר אבוה דמוקי פלוגתייהו בשהחמיץ ופטרי רבנן אלא א\"כ דרמא תלתא ואשכח ד'. וא\"ת הא אמר רבה בר אבוה ומתניתין רבי יהודה וכלומר דמיירי דלא אשכח ד'. והא מצי מוקים לה כרבנן וברמא תלתא ואשכח ד'. כדכתב שם הר\"ב. ומש\"ה כתבו התוס' דס\"ל לרבה בר אבוה דבהכי לכ\"ע חייב. אפילו בלא החמיץ. נ\"ל שהר\"ב [שם] סובר דכיון דמוקמינן לפלוגתייהו בהחמיץ מסתמא סיפא דיתר בכדי מדתו נמי דוקא בהחמיץ אלא שרבה בר אבוה רוצה לאוקמא מתניתין בתמד סתמא דלא משכח רביעית יתר על כדי מדתו דהא סתמא קתני. ואה\"נ שאם נרצה לדחוק ולמוקים מתניתין ברמא תלתא ואשכח ד' דאתיא כרבנן. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות מעשר שני. כתב כשיטת הר\"ב דהכא: \n",
+ "אינו נקח בכסף מעשר. כתב הר\"ב דיין הוזכר כו' מה הפרט מפורש פרי מפרי כו' ועמ\"ש בפ\"ק דמעשר שני משנה ג': \n",
+ "ופוסל את המקוה. כתב הר\"ב ויין אינו פוסל אלא בשינוי מראה. עי' פרק ז' דמקואות [במשנה ד']: \n",
+ "האחין השותפין כו'. ובספ\"ק דשקלים גירסת הספר והשותפים ושם פירשתי בס\"ד: \n",
+ "בקלבון. פי' הר\"ב ב' קלבונות וכפרש\"י. ועוד פירשו כן בפרק בתרא דבכורות. ותימה דלא נקטי כת\"ק דר\"מ פ\"ק דשקלים משנה ו'. דלא מחייבי אלא בקלבון אחד. וכמה הוא הקלבון פליגי נמי התם בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב קלבון הוא לשון הכרע. עי' מ\"ש שם משנה ו': \n",
+ "כל מקום שיש מכר אין קנס כו'. שנויה כבר במתני' ח' פ\"ג דכתובות. ושם מפורש בס\"ד: \n",
+ "כל מקום שיש מיאון כו'. עי' רפי\"ג דיבמות: \n",
+ "כל מקום שיש תקיעה כו'. כתב הר\"ב בע\"ש ויו\"ט תוקעים ג' תקיעות להבטיל את העם ממלאכה כו'. כדתנן בפרק בתרא דסוכה משנה ה'. ושם מפורש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "השוחט אחד בעוף. כתב הר\"ב משום דלכתחלה מיבעי ליה לשחוט שני סימנין. אפילו בעוף וכו' דלכתחלה אצרכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דלמא לא אתי למיעבד רובא דחד. רש\"י: \n",
+ "אחד בעוף. כתב הר\"ב דכתיב זאת תורת הבהמה כו'. שכבר הוקש לדגים דלאו בני שחיטה כלל נינהו כדמסקינן בגמ' משום דכתיב' אסיפה דידהו במקום שחיטה דאחריני. כדכתיב (במדבר י״א:כ״ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אם את כל דגי הים יאסף להם. ומדשני קרא בדיבוריה וכתב בהו אסיפה ש\"מ דוקא הוא: \n",
+ "ורובו של אחד כמוהו. רובו של כל אחד ואחד. רש\"י. וכתב הר\"ב ושחיטה מן הצואר כו'. שהייה דרסה כו'. מפורשים לקמן. והגרמה פרק דלעיל משנה ג'. ומ\"ש הר\"ב דתניא וזבחת כאשר צויתיך (דברים י״ב:כ״א) מלמד שנצטוה משה בעל פה כו' פירש\"י לאו מקרא יליף. אלא כלומר על הלכות שחיטה נצטוה. והתוספות כתבו די\"מ בגימטריא דכאשר. אל\"ף אחד בעוף. שי\"ן שנים בבהמה. רי\"ש רובו של אחד כמוהו. ר\"ת דכאשר למפרע. ע\"כ. ולאו דאיצטריך הך ברייתא לרובו ככולו. דלדרשה דזאת תורת הבהמה והעוף נמי רובו ככולו. כמ\"ש הר\"ן בריש מתניתין. דמדאורייתא בכל מקום רובו ככולו אלא זו רבי שנאה וההיא דלעיל בר קפרא שנאה. והר\"ב מייתי להך דרבי נמי. משום הלכות שחיטה. וגם הרי\"ף כתב לשתיהן: \n",
+ "חצי אחד בעוף. ה\"ה חצי כל אחד ואגב רוב אחד נקט חצי אחד. ומרישא נמי שמיע ליה דדוקא רוב בעינן. ולא נקטיה אלא [אגב] דבעי למתני אחד וחצי בבהמה. אע\"ג דהוו טפי מרוב השנים בין הכל. שחיטה פסולה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט שני ראשין כו'. דיעבד אין לכתחלה לא. בקדשים מיירי דתני רב יוסף תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד. תזבחהו. שלא יהא אחד שוחט שני זבחים. גמ' דף כ\"ט. והשתא סיפא שנים אוחזין כו' דלכתחלה. דוקא בחולין וכמ\"ש ברפ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר וזבחת ואכלת כו'. ותרתי שמעינן מינה לתוספתא שכתבתי בר\"פ קמא בדבור שחיטת נכרי: \n",
+ "נפלה סכין והגביהה נפלו כליו והגביהן כו'. נקט כמה גווני. אע\"ג דלא איצטריך. כ\"כ הר\"ש בפרק ה' דכלים משנה ד': \n",
+ "ובא חבירו ושחט. ה\"ה כשחזר הוא עצמו ושחט. אלא אורחא דמלתא נקט דכשהוא מתיגע בא חבירו ושוחט. כ\"מ פ\"ג מה\"ש: \n",
+ "אם שהה כדי שחיטה. מ\"ש הר\"ב להרמב\"ם ובעי נמי כדי שיגביהנה וירביצנה. כלומר בגסה לגסה. ובדקה לדקה. וכן לעוף: \n"
+ ],
+ [
+ "ופסק את הגרגרת. כתב הר\"ב היינו עיקור וכן פירש\"י. ואעיקור מפרשי' בפ\"ק דף ט'. נמי כן. דהיינו הך דהכא. ושם פי' התוס' דצ\"ל דמיירי ששחט בסכין פגומה. או במגל. ופסולה הוא משום דאין שוחטין. אלא חונקין. כדתנן בפרק קמא חוץ מן המגל כו'. וכתבו עוד דבה\"ג מפרש עקור היינו כדתנן פ\"ה מ\"ג דאילו הך דהכא לאו שחיטה כלל. וע\"ז הפירוש דבהלכות גדולות בענין עיקור. תמצא שני פירושים בריש פ\"ה דכריתות. ע\"ש: \n",
+ "או ששחט אחד מהן. לר\"ע איצטריך: \n",
+ "כל שנפסלה בשחיטתה. כלומר במקום הראוי לשחיטה גמ' ועמ\"ש רפ\"ג ומ\"ש ברפ\"ה דמסכת כריתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא יצא מהן דם כשרים. ואין אומרים שמא מתים היו. רמב\"ם פ\"ד מהמ\"א: \n",
+ "ונאכלים בידים מסואבות. כתב הר\"ב ובחולין שנעשו על טהרת הקדש מיירי. גמ'. דבקדשים לא דהא תנן חיה ובספ\"ב דחגיגה. וכן במתני' ו' פרק בתרא דנדה. כתב הר\"ב. דמשנה אחרונה אמרה שאין חולין נתפסין בטהרת הקדש ועיין עוד ספ\"ב דטהרות. ובגמרא ולוקמה בחולין שנעשו על טהרת תרומה וכדתנן משנה ב' פ\"ב דטהרות. ומשני בשר בפירי לא מיחלף פי' רש\"י תרומה אינה אלא בפירות ואינו נחלף בבשר לפיכך אין דרך הכהנים להתפיס לבשר חולין שלהן טהרת תרומה. ע\"כ. בשר בבשר מיחלף הלכך חיה אע\"ג דליתא בקדשים רגילים אוכלי קודש לאכול בשר חולין אפי' של חיה בטהרה. [*ומ\"ש הר\"ב דאילו בחולין גרידא כו'. היינו בדבר שאינו מין לחם וכדכתבתי בפ\"ב דחגיגה משנה ה'. בד\"ה לחולין וכו'. ועיין בריש מס' ידים]: \n",
+ "לפי שלא הוכשרו בדם. ולצלי איירי דלא בעי הדחה א\"נ לקדירה והודחו במי פירות. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט את המסוכנת. שלא אסרה התורה אלא כעין טריפת חית היער שהרי עשה בה מכה הממיתה אותה. רמב\"ם פ\"ד מהמ\"א. ובגמ' איכא דמייתי לה מדאשכחן ביחזקאל [ד'] דאמר ונבלה וטרפה לא אכלתי. אי אמרת בשלמא מסוכנת שריא היינו רבותיה דיחזקאל. וה\"ק שלא אכלתי בשר כוס כוס פירוש שחוט שחוט שלא תמות. אלא אי אמרת אסירא מאי רבותיה דיחזקאל. ואפי' לכתחלה שרי. ונקט לשון דיעבד משום דבעי למיתני עד שתפרכס: \n",
+ "זינקה. זינוק קילוח רש\"י וז\"ל הרמב\"ם וזינוק גזור מן יזנק מן הבשן (דברים ל״ג:כ״ב): \n",
+ "השוחט בלילה. כתב הר\"ב בהמה מסוכנת שצריכה פרכוס. וכן לשון רש\"י ונקט לישנא דת\"ק אף על גב דכמדת ר\"א קיימינן דדיה אם זינקה. ובגמרא כתב רש\"י וכמדת ר\"א דאמר זינוק הוי פרכוס: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט לנכרי שחיטתו כשרה. מפרשים בגמרא משום דס\"ל דאין סתם מחשבת נכרי לע\"ז ובהא הוא דפליג אדר\"א. אבל תרווייהו ס\"ל דבעלים מפגלין וכר\"א בר\"י שכתבתי בספ\"ד דזבחים. וכתב הר\"ן דהא דקתני השוחט ה\"ה אפילו לכתחלה אלא דלא מצי למיתני שוחטין לנכרי. דאי הכי הוי משמע דלמשרי למשחט הוא דאתא דלית בה משום לפני עור לא תתן מכשול אבל לא שתהא שחיטתו כשרה. הלכך הוצרך לשנות שחיטתו כשרה. אבל אין ה\"נ דאפילו לכתחלה. ע\"כ: \n",
+ "ורבי אליעזר פוסל וכו' שסתם מחשבת נכרי לע\"ז. ואסורה בהנאה כתקרובת ע\"ז. ואע\"ג דבמתניתין דלקמן דתנן נמי פסולה. ומפרשינן. דאינה אסורה בהנאה. י\"ל דלקמן ה\"ל למיתני הרי אלו זבחי מתים. אבל הכא איידי דאמרי רבנן כשרה. אר\"א פסולה. תוס': \n",
+ "מחצר כבד שלה. לאו דוקא נקט יותרת הכבד משום דעולה לגבוה. והויא כחלב ודם. אלא אפילו כזית של בשר נמי. כדאמרינן בגמ' וכו'. ואורחא דמלתא הוא דנקט. תוס': \n",
+ "ומה במקום שהמחשבה פוסלת. כתב הר\"ב. דהיינו במוקדשים. כדכתיב המקריב אותו לא יחשב קרי ביה לא יחשוב כו'. וכן לשון רש\"י והכי דרשינן לה בפ\"ב דזבחים דף כ\"ט ולחייבו מלקות וכר\"י דמחייב על לאו שאין בו מעשה והתם בזבחים פ\"ב מ\"ג נקט הר\"ב דרשא אחרת דהתם דדריש ולא יחשב דמיותר הוא כמ\"ש שם בס\"ד ולא להזהיר ללקות: \n",
+ "שהמחשבה פוסלת. לשון הר\"ב בד' עבודות שחיטה וקבלת הדם זריקה והולכה. וכן לשון רש\"י בגמ' [דף ל\"ט] ובדין הוא דלקדמו להולכה דהא קדמה לה לזריקה אלא משום דיש מחלוקת בה [ר\"ש ורבנן] במ\"ד פ\"ק דזבחים. להכי אחרוהו וכתבוהו. כך נ\"ל כדי שלא להגיה: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט לשם הרים כו' פסולה. כתב הר\"ב ותקרובת ע\"ז לא הוי וכו'. דכתיב אלהיהם על ההרים כו' וכן לשון רש\"י. ודרשא פשוטה נקטי אע\"ג דר\"י הגלילי אמרה. ות\"ק נסיב דרשא אחריתי במשנה ה' פ\"ג דע\"ז: \n",
+ "שנים אוחזים בסכין כו' שחיטתו פסולה. והא דמסיק הר\"ב במשנה ו' פ\"ז דכלאים. דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. הא איכא הכא בגמ' תרי אוקימתות. חדא דהכא ביש לו בה שותפות. וכ\"פ הרמב\"ם. וחדא בישראל מומר א\"נ שהתרו בו וקבל התראה. וכ\"פ הרא\"ש. ועיין לקמן מ\"י וכה\"ג בעינן למימר נמי בהמנסך דמתני' ד' פ\"ה דגטין: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוחטין לתוך ימים. פי' הר\"ב שלא יאמרו לשר של ים הוא שוחט מש\"ה ל\"ש צלולין ל\"ש עכורין. כ\"מ פ\"ב מה\"ש: \n",
+ "[*אבל שוחט הוא לתוך עוגא של מים. כתב הר\"ב. ודוקא עכורין. אבל צלולין לא שמא יאמרו לפרצוף פניו וכו'. וכן פרש\"י על הא דאמרינן בסוגיא שמא יאמרו לבבואה קא שחיט. והרמב\"ם פי' כדי שלא יאמרו לאותה צורה הוא עובד. כלומר לכח השולט בצורות. כמ\"ש קצת [כת] המשנים והם שמאמירם שיש שם שתי רשויות. והנותן החומר אינו נותן הצורה. ע\"כ]: \n",
+ "אבל עושה גומא בתוך ביתו. כתב הר\"ב. דה\"ק הרוצה לנקר חצרו כו'. ואע\"ג [דפסק הר\"ב במשנה ד' פכ\"ב דשבת] דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. היינו כמו שוטחו בחמה אבל לא כנגד העם שאם היו רואין אותו עושה כן בצינעא היה שם חשד כמו בשוק אבל כאן הרואה שעושה בביתו אומר לנקר חצרו הוא עושה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "לשם זבחים. פי' שלמים עמ\"ש בריש זבחים: \n",
+ "לשם אשם תלוי. כתב הר\"ב ומתני' ר\"א היא. דמשנה ג' פ\"ו דכריתות: \n",
+ "לשם פסח. כתב הר\"ב אמרי קא שחיט שלמים. דקא שחיט פסח בשאר ימות השנה וקי\"ל דשלמים הוא [ואמרי קשחיט שלמים בחוץ]. רש\"י: \n",
+ "לשם תודה. דבא בנדר ונדבה כמ\"ש הרמב\"ם בפרק ט' מהל' הקרבנות: \n",
+ "[*ורבי שמעון מכשיר. פירש הר\"ב דלא חייש למראית העין. וכפרש\"י. והתוס' פי' בשם ריב\"א דר\"ש לטעמיה דבפרק י\"ב דמנחות משנה ג' ובפ' י\"ג משנה י']: \n",
+ "שנים אוחזין כו' שחיטתו פסולה. הקשה ב\"י בסי' ה' להרא\"ש שכתבתי במשנה ח'. דאפי' יש לו בה שותפות אינו אוסר. ואמאי פסיל לה הכא. ותירץ דס\"ל דלא אמרו דאין אדם אוסר כו' אלא בדבר שאיסורו מן הדין משום דמסתמא לצעוריה קא מכוין אבל בשוחט לשם אחד מכל אלו. שאין איסורו מן הדין אלא מפני מראית עין כי לא הוה דידיה מאי הוי. הא מאן דחזי סבר דידיה הוא ואתא למישרי קדשים בחוץ הלכך אפילו אין לה בה שותפות אסורה. והרמב\"ם מצריך בכאן ג\"כ. שיהא לו בה שותפות. דסבר שכל ששוחט בהמה שאינו שלו לשם דבר פסול קלא אית ליה. עכ\"ד. ומ\"מ יש לתמוה עליו דתירוץ זה כתבו לדעת בעל הטורים. והוא פי' שם בריש הסימן. דלא ס\"ל טעמא משום מראית העין. אלא דחיישינן שמא הקדישו. וה\"ל שוחט קדשים בחוץ. [*ונ\"ל דהטור טעמא רווחא נקט שמא הקדישו כו' אבל מ\"מ מידי מראית עין לא נפיק]: \n",
+ "לשם חטאת. כשלא חטא אבל כשחטא וחייב חטאת כי אמר זו לחטאת פסולה. גמרא. ומסיים הטור וכן באשם: \n",
+ "[*לשם אשם ודאי. פירש הר\"ב כגון כו' והוא לשון רש\"י ותמיהה לי שהשמיטו אשם מצורע אבל אשם נזיר אייתי בזה הכלל כדלקמן]: \n",
+ "לשם תמורה. כשאין לו זבח בביתו אבל יש לו ואמר לשם תמורת זבחי פסולה גמרא: \n",
+ "[*אסור. וכפי שיטת לישנא דמשנתינו הל\"ל פסול. אלא דחדא מלתא הוא פוסלין ומכשירין ואוסרין ומתירין כדאמר בגמרא בפ\"ק דף י\"ח]: \n",
+ "ושאינו נידר ונידב. כתב הר\"ב לאתויי עולת יולדת כו' קמ\"ל דאימר שמא הפילה כו'. ונמצא קרבן זה חובה כו'. וכן הוא בפי' הרמב\"ם. ודבריו תמוהין הן. דהא אמרן היכא דשייך חובה. אה\"נ דמפסל. וא\"כ הכא ממ\"נ מפסל ולרש\"י שתי גרסאות בגמרא גירסא אחת מוקי למתניתין באין לו אשה. הא יש לו אשה פסול. דאימר אפולי אפיל. וגירסא אחרת מתני' ביש לו אשה וכשרה משום דאי איתא דילדה קלא אית לה. גם להרמב\"ם בחבורו פי' אחר שכך כתב בפ' ב' האשה ששחטה לשם עולת יולדת ואמרה זו לעולתי שחיטתה כשרה שאין עולת יולדת באה בנדר ונדבה והרי אינה יולדת שנתחייבה בעולה. ואין חוששין לה שמא הפילה. שכל המפלת קול יש לה. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו טרפות. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס. כגון נץ וכיוצא בו. ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה דמה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה. או שברה ארי והמיתה. הא אינו מדבר. אלא בשנטרפה. ולא מתה. אם הטרפה שלא מתה אסורה יכול אם בא זאב וגרר הגדי ברגלו או בזנבו או באזנו. ורדף אדם והצילו מפיו יהיה אסור שהרי נטרף ת\"ל (שמות כ״ב:ל׳) ובשר בשדה טרפה [וגו'] עד שיעשה אותו בשר הראוי לכלב. הא למדת שהטרפה האמורה בתורה היא שטרפה אותה חית היער ושברה אותה ונטה למות. ועדיין לא מתה. אע\"פ שקדם ושחטה קודם שתמות. הרי זו אסורה משום טרפה הואיל וא\"א שתחיה ממכה זו הבא עליה. נמצאת למד שהתורה אסרה המתה והיא הנבלה. ואסרה הנוטה למות מחמת מכותיה ואע\"פ שעדיין לא מתה והיא הטרפה. וכשם שלא תחלוק במתה בין מתה מחמת עצמה. בין שנפלה ומתה בין שחנקה עד שמתה. בין שדרסה חיה והרגתה. כך לא תחלוק בנוטה למות. בין שטרפתה חיה ושברתה. בין שנפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה. בין שנפל' ונתרסקו אבריה. בין שזרק בה חץ ונקב לבה או ריאתה. בין שבא לה חולי מחמת עצמה ונקב לבה או ריאתה. או שבר רוב צלעותיה. וכיוצא בהן. הואיל והיא נוטה למות מ\"מ הרי זו טרפה. בין שהיה הגורם בידי בשר ודם בין שהיה בידי שמים. א\"כ למה נאמר בתורה טרפה דבר הכתוב בהוה. שאם לא תאמר כן לא תאסר אלא אותה שנטרפה בשדה אבל אם נטרפה בחצר לא תאסר הא למדת שאין הכתוב מדבר אלא בהוה. וענין הכתוב שהנוטה למות מחמת מכותיה וא\"א לה לחיות מחמת עכה זו אסורה. הרמב\"ם פ\"ד מהמ\"א: \n",
+ "נקובת הושט ופסוקת הגרגרת. מסקינן בגמ' פ\"ב דף ל\"ב דר\"ע שנאה קודם חזרה שחזר והודה לרבי ישבב שם במשנה ד'. ולא זזה ממקומה אע\"פ שחזר והודה. וכתב רש\"י ואע\"פ שזו קודמת אין סדר למשנה. ולא דמי לסתם ואחר כך מחלוקת דיש סדר בחדא מסכת דבמילי אחרינא לא קפדינן אסידרא. ע\"כ: \n",
+ "ופסוקת הגרגרת. כתב הר\"ב ועובי התנוך כו' היא הרצועה העבה המחברת את הטבעות. כמ\"ש בפ\"ק משנה ג': \n",
+ "ניקב הלב לבית חללו. בשאר נקובי לא איצטריך למתני לבית חללו שהן דקין ופשיטא שאין נקב חשוב בהם כלל אם לא ניקב לבית חלל. אבל לב שהוא עב ס\"ד שאם ניקב בעומק שהוא חשוב נקב. וניטל הלב והריאה והדקין לא איצטריך למתני דבכלל נקובים הוא דאע\"ג דבטחול אמר בגמ' דניטל כשר וניקב טריפה [וכדפי' הר\"ב] בכל הני נקובי דתנן פשיטא דכ\"ש ניטל וניקב המרה נמי נראה דכ\"ש ניטל דטריפה ומ\"מ ניטלה הכבד ולא נשתייר והימנה כלום איצטריך דאפשר להיות דניטל כל הכבד ולא המרה שניטל כל בשר הכבד ונשארה מרה דבוקה בגידי הכבד והסמפונות. והא דתנן גבי ואלו כשרות. ניקב הלב ולא לבית חללו. צ\"ל דמהכא לא הוה שמעינן דה\"א ה\"ה סמוך לבית חללו דסופו לינקב עד בית החלל. והא דקתני ניקב הגרגרת כשרה היינו משום דבעי למתני נסדקה [נפחתה הגלגולת כו' איצטריך סד\"א כי קתני רישא ניקב קרום של מוח בלא פחת גולגלת קאמר והה\"נ דכי נפחתה גלגולת בלא קרום טרפה קמ\"ל. הר\"ן במתני' דלקמן] ונשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה איצטריך. דאי מהכא ה\"א או הא אי הא. אי נמי ה\"א דבעי תרתי קא משמע לן דבחוט תלי מלתא. תוס'. והמסס ובית הכוסות. כתב הר\"ן לקמן דאיצטריך סד\"א מאי לחוץ דקתני רישא נקב מפולש כל שהוא כן. אפי' במקום חבורן טריפה. קמ\"ל דכשרה ומאי בחוץ שלא במקום חבורם. ע\"כ. אך הר\"ב במשנה ז' פרק ב' דכלים כתב דמתניתין דאלו כשרות דאע\"ג דלא איצטריך. רגילות המשניות לשנות כך: \n",
+ "או שחסרה. בגמרא דף מ\"ז פריך. כיון דתנא ניקבה למה לי למתני חסרה. ומפרש דלר\"ש איצטריך לאשמועינן דאפי' ר\"ש מודה בחסרה דלא בעי שתנקב לבית הסמפונות: \n",
+ "ניקבה המרה. לשון הר\"ב. הכיס שלה. וכ\"פ הרמב\"ם. וטעמייהו שהמרה שם לליחה שבכיס. כמו שהוא בקיבה פ\"ח משנה ה' וה\"ל לפרש כן גם כן כאן בקיבה: \n",
+ "ניקבו הדקין. כתב הר\"ב אבל הדרא דכנתא דאנקיב לחבריה. בגמ' דף מ\"ח להדי חבריה [*וז\"ל רש\"י כנתא *)אנטרי\"ל בלע\"ז חלב טהור. הדרא דכנתא דקים הסובבים אותו סביב כעגולה] דאנקיב לחבריה שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולם. ע\"כ. ועיין במשנה ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "[*רבי יהודה אומר הגדולה כו'. כתב הר\"ב הל' כר\"י וכ\"כ הפוסקים. משום דבגמרא שקלינן וטרינן אמלתיה. ועוד שאפשר שלא בא אלא לפרש. כמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דלקמן. ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "המסס. לשון הערוך לפי שמעכלת המאכל נקרא המסס. כמו והיה כמסוס נוסס (ישעיה י' י\"ח). ע\"כ. ותהיה הה\"א שימושית כמו בהכוסות וקריאתה בפתח. וכן הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות שחיטה כתב העוף אין לו כרס ולא מסס: \n",
+ "המסס ובית הכוסות. צ\"ע דלפי סדרן ה\"ל למתני בית הכוסות והמסס: \n",
+ "שנקבו לחוץ. כתב הר\"ב לאפוקי אם נקבו במקום חבורן דכשר לפי שדופן המסס מגין כו'. ומשמע דאילו ניקבו מחללו של זה לחללו של זה. אפי' במקום חבורן טרפה. ודברי תימה הן דהא במתני' דלקמן תנן בהדיא דכה\"ג כשרה. ואם נאמר דמפרש הכא כדסד\"א שכתבתי לעיל בשם הר\"ן. גם הוא דוחק וללא צורך היה מפרש כך. ולשון רש\"י לאפוקי שנקבו במקום חיבורן בשתי דופנותיהן. והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה: \n",
+ "נפלה מן הגג. כתב הר\"ב דחיישינן שמא נתרסקו אבריה. לשון הרמב\"ם שריסוק אברים מכלל הטרפות ע\"מ שאירע מחמת הנפילה. ע\"כ. וכתב רש\"י ואין טעם בטרפות שהלכה למשה מסיני הן: \n",
+ "ודרוסת הזאב. כתב הר\"ב שמכה כו' ושורפה. וסופה למות. לא דסופה לינקב. דא\"כ בכלל נקובה היא. תוספות: \n",
+ "רבי יהודה אומר דרוסת הזאב. כתב הר\"ב דר\"י לפרושי אתא כו'. גמ'. ואע\"פ שנשנה בלשון מחלוקת נמצאו הרבה כיוצא בזה וכתבתים בפ\"ג דבכורים. ואיכא מ\"ד בגמ' דאה\"נ דפליג ות\"ק סבר אלים זיהריה דזאב למקלייה נמי לגסה: דרוסת הנץ. גבי טרפות עוף הוה שייך למתני אלא משום רבי יהודה תנא ליה הכא. תוס': \n",
+ "זה הכלל. כתב הר\"ב לאתויי כו' לקתה. ואיזהו לקוי כל שנתמסמס הבשר עד שאם אחז אדם במקצתו מתמסמס ונופל. טור סי' מ\"ד. ומ\"ש הר\"ב והוא דמטיא לקותא למקום חריץ. לשון הב\"י פירש\"י [דף נ\"ה] למקום חריץ שהגידים מעורים שם והוא אמצעית הכוליא ובדברי הרשב\"א בתורת הבית מפורש יותר. שכתב ומקום חריץ היכן. לובן שתחת המתנים שנכנס בתוך הכוליא ע\"כ. וע' במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב. נעקרה צלע וכו' עד חצי חוליתה והצלע שכנגדה מחוברת יפה בחצי חוליא [הקיימת]. רש\"י דף נ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובשר החופה את רוב הכרס כו'. לפי שאינם מפרשים הכרס החיצונה כו'. אלא מקום שאין בו מילתא. גמ' דף נ' ופירש\"י מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר [שגוררין] ברותחין מן הכרס. ע\"כ. [*ומ\"ש הר\"ב וכן מייתי תנא בזה הכלל בהמה שנחתכו כו' וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דבהמה כו' מתניתין היא בפ\"ד. וגלודה נמי ודאי דהלכה כחכמים. ומיהו בחרותה הוה מצינן למטעי דקתני בידי שמים לרבותא דכל שכן בידי אדם י\"ל דהכי מייתי בזה הכלל לומר שכולן כלולין בשאין כמוה חיה אע\"ג דלא קתני להו הכא. ומ\"מ נראה לי שאין פירושם מוכרח ולא היו צריכין לפרש כן. דבסוגיא דמקשה והא איכא בסגר. [סימן הוא להני ד' בהמה שדרה וכו'] ארבי ישמעאל דתנא י\"ח ונחית למנינא [הוא דמקשה ליה] ואלו הי\"ח הן הני דבמתני' דהכא ולהכי פריך מבסגר ומשב שמעתתא אבל לתנא דידן מאי דתנא בהדיא תנא מאי דלא תנא הוא דמייתי בזה הכלל. ובהדיא אמרינן בסוגיא דף נ\"ד על זה הכלל. לאתויי שב שמעתתא. וכן נראה דאף שדרה נשנה פרק ב' דאהלות לטומאה ומייתי לה בריש פירקין בגמ' ואתמר עלה אמר רב יהודא אמר שמואל וכן לטרפה]. ומ\"ש הר\"ב וחסרון בשדרה. שאם חסר חוליא כו' חוליא בלא צלע. ומשכחת לה בשלהי כפלי יש חוליות הרבה בלא צלע דאי בדיש בה צלע תיפוק ליה משום נעקרה צלע. גמ' דף נ\"ב [*ומ\"ש הר\"ב והגלודה שנפל העור כו'. עיין בפי' למשנה דלקמן. ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "כל שאין כמוה חיה טריפה. דכתיב (ויקרא י״א:ב׳) זאת החיה אשר תאכלו חיה אכול [זאת מיעוטא הוא. והכי משמע זאת סתם בהמות שהן חיות אכול] שאינה חיה לא תיכול. גמ' דריש פירקין: \n",
+ "שאין כמוה חיה. בבהמה ששחטה אנן קיימין להכי לא תנן שאינה חיה. ושוב מצאתי שדקדקו כן התוס' פ\"ב דף ל\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו כשרות בבהמה. כולהו צריכי כדפרשינן בריש פירקין: \n",
+ "נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דאהלות: \n",
+ "[*שניקבו זה לתוך זה. עיין מ\"ש במשנה דלעיל בד\"ה שנקבו לחוץ וכו' בס\"ד: \n",
+ "ניטל הטחול וכו'. כתב הר\"ב אבל ניקב כו' טרפה שעל ידי הנקב הוא הולך ומוסיף מכאוב והחולי רב בגופה. רש\"י. ועיין במשנה ה' פ\"ו דבכורות]: \n",
+ "ניטלו הכליות. כתב הר\"ב אבל הכוליא שהקטינה מחמת חולי. כי חזינן שהקרום שלה כווץ. הר\"ן. [*ומ\"ש הר\"ב. כענבה פי' רש\"ל כמשמעו ענבה ממש דלא כפי' שבב\"י סי' מ\"ד]: \n",
+ "וחרותה בידי שמים. כתב הר\"ב והיכי ידעינן כו' מביא כלי חרס לבנים וממלאן כו' ובגמרא [נ\"ה ע\"ב] הנהו דכרי דצמיק ריאה דידהו כו' בקייטא אייתי משיכלי חורי ומלינהו וכו'. ומשום דהרבה היו. קאמר נמי דמייתי הרבה כלים והר\"ב נמשך ג\"כ בזה לפרש בלשון רבים: \n",
+ "הגלודה. פי' הר\"ב שהופשט עורה כו' ואם נפשט ממנה רוחב סלע על פני כל השדרה. דאילו על מקצת השדרה וכל העור קיים מתירין. דודאי היכא דניטל כל העור בעינן שנשתייר רוחב סלע על פני השדרה ממש מפני שאין שם עור שיציל זולת זה. אבל ביש עור אחר מצטרף להציל כגון זו שכל שאר עור הגוף קיים. אין הדעת נותנת כשניטל העור מקום חוליא א' או ב' שתטרף. כי אם בכולן ורובן ככולן ב\"י סי' נ\"ט בשם הרשב\"א: \n",
+ "וחכמים פוסלין. איכא טובא בפרקין ובפ' דלקמן משנה ו' דתני בל' פסול. והכוונה דטרפה: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו טרפות בעוף. אע\"ג דכל טריפות דבהמות כנגדן בעוף. [כדפי' הר\"ב בסוף מתני'] הני איצטריכו ליה למתני. נקובת הושט משום פסוקת הגרגרת וההיא איצטריך דלא תימא הואיל וחיותו של עוף לא נפיש. דהא כשר בסימן אחד אימא גרגרת נמי תטרף במשהו. והכתה חולדה משום דקתני מקום שעושה אותה טרפה דהיינו נקיבת הקרום. דלא תימא תטרף בנשבר העצם בלא נקיבת קרום. ונקבו הדקין. משום דקבעי ליה למתני סיפא גבי אלו כשרות יצאו בני מעיה ולא נקבו. ולא תימא עוף שחיותו מועט תטרף ביציאה לחודה. רש\"י. [*והא דכתב בהכתה חולדה דלא תימא דנטרף כו' בלא נקיבת קרום. ה\"מ למימר דהיא גופא קמ\"ל דבנקיבת קרום העליון נטרפת בכך. דהא בבהמה פי' הר\"ב בר\"פ דבעליון לחודא כשרה. אלא דאיכא מ\"ד דבבהמה מיטרפא בעליון לחוד. ואפשר נמי דרש\"י כוותיה ס\"ל. וכן יש מהפוסקים שפוסקים כך]: \n",
+ "הכתה חולדה. וכ\"ש מי שהוא גדול ממנה. הרמב\"ם: \n",
+ "ניקב הקורקבן. כתב הר\"ב והוא שיהיה הנקב בבשר הקורקבן ובכיס שבתוכו וכו' אבל קורקבן שניקב וכיס שלו קיים כו' כשרה ומיהו דוקא שניקב מעצמו מחמת חולי. דאי מחמת קוץ וכיוצא בו ודאי טרפה היא דהאי קוץ מהיכא אתא אי דרך חוץ הרי ניקבה לחלל וטרפה. דחיישינן שמא ניקבה א' מן האברים הפנימים שנקיבתו במשהו ואי דרך ושט אתא. על כרחין כיון דקרקבן מבחוץ אינקב. כיס שלו נמי שהוא פנימי אינקב אלא דלא מינכר. א\"נ קרום עלה בו ואינו קרום שכל הנקובים קרום שעלה בהן מחמת מכה אינו קרום אלא ודאי ע\"י חולי קאמר. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב זה שלא כנגד זה. גמ' דף מ\"ג ופי' רש\"י כגון זה למעלה וזה למטה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אומר אפילו ניטל. פירשו בו דלאו ניטל לגמרי קאמר שא\"כ המאכל יורד לחלל הגוף ואין לו תקנה אלא דמשום דת\"ק נקט ניקב קאמר איהו אפי' ניטל. מיהו בעינן שישתייר בו כדי שיוכל המאכל לעבור מן הוושט אל הקורקבן דרך הזפק. הר\"ן. והא דלא תנן ניטל הזפק באלו טרפות. נ\"ל משום דבפלוגתא לא קא מיירי ואף ע\"ג דבאלו טרפות דבהמות איכא פלוגתא: \n",
+ "יצאו בני מעיה ולא נקבו. כתב הר\"ב לא שנו וכו' אבל הפך בהן טרפה. בכלל נקובי דמתני' היא דטעמא משום דסופו לינקב ולירקב. תוספות. והפוסקים כתבו דין זה דהיפוך בני מעים בבהמה ג\"כ. וז\"ל ב\"י סי' מ\"ז. ובהמה ועוף שוין בדין זה. אלא ששלאו התנא בעוף. לפי שמצוי יותר לצאת בני מעיו: \n",
+ "רבי יהודה אומר אם נטלה הנוצה פסולה. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה דאע\"ג דרבנן לא פליגי בהדיא בנוצה. כיון דנקטה גבי אלו כשרות. משמע דרבנן מכשרי דאי כולהו מודו בה דפסולה. גבי אלו טרפות הו\"ל למתנייה הר\"ן: \n",
+ "פסולה. [*וכן בסוף משנה א'] וכן בפרק דלקמן משנה ו': \n"
+ ],
+ [
+ "אחוזת הדם כו'. השתא תנן לחליים שיארעו בכל הגוף: \n"
+ ],
+ [
+ "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה כדכתיב זאת החיה וגו' והיינו מעלת גרה ומפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות. הר\"ן. ואע\"ג דחיה כתיב. בהמה בכלל חיה כדדרשינן בפרק דלקמן דף ע\"א. אבל בסימנים שנבדלת בהם הבהמה מהחיה ולהכירה אם חלבה מותר וטעון כיסוי לא נתפרשו בתורה ולא בהם דברה המשנה. והם מפורשים בברייתא בגמ': \n",
+ "הדורס. כתב הר\"ב יש שפירשו שאין ממתין לבעל חי עד שימות. ואף על פי שהתרנגולת אוכלת שקצים ורמשים בעודם חיים. אין זו קרויה דריסה. הר\"ן: \n",
+ "אצבע יתירה. פי' הר\"ב אצבע הגבוהה שאחורי האצבעות וכפירש\"י. ומסיים הר\"ן. ואע\"פ שברוב העופות היא קרי לה יתירה. לפי שאינה בסדר חברותיה: \n",
+ "וקרקבנו נקלף. לשון הר\"ב הכיס שבתוך הקרקבן נקלף מבשר וכו' ור\"ל שנקלף ביד כדכתב לקמן. ומיהו מוכח בגמרא שאע\"פ שאינו נקלף עד שעמד בשמש ונתרפה בהכי סגי אבל אי לא מקליף בידא אלא בסכינא. ספיקא הוי: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר כו'. ולא דחהו הר\"ב מהלכה. והרמב\"ם כתב שדבריו אמת. וכתב המגיד בפרק א' מהמ\"א שהוא לפי שסובר דלא פליג ת\"ק עליה. ע\"כ. ועיין בפ\"ג דבכורים כתבתי הרבה שנשנו בל' מחלוקת ואין חולק: \n"
+ ],
+ [
+ "ובחגבים כל שיש לו כו'. וסימנין הללו. מהם שנתפרשו בתורה. ומהם שנאמר פירושם מד\"ס. ארבע רגלים וקרסולים הרי הן מפורשים (ויקרא י״א:כ״א) ההולך על ארבע אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ. וארבע כנפיו חופות את רובו ילפינן לה בגמ' בכלל ופרט וכלל שהפרטות האמורות בתורה דהיינו ארבה וסלעם ואינך כולן יש בהן ארבע סימנים הללו. הר\"ן: \n",
+ "כל שיש לו כו'. ותנא אע\"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. שנאמר אשר לוא כרעים באל\"ף כתיב: \n",
+ "וכנפיו חופין את רובו. מסיק בגמ' דבעינן רוב [צ\"ל ארכו] עביו ורוב הקיפו: \n",
+ "ושמו חגב. מפיק ליה מקרא בגמרא בברייתא דבי רבי ישמעאל ועיין במ\"ד פ\"ח דעדות. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י דלא אתא אלא לפרושי כמו שהוכיח הרא\"ש ז\"ל]: \n",
+ "כל שיש לו סנפיר וקשקשת. כתב הר\"ב אפילו אין לו עכשיו כו' אור\"י דדריש אין לו עיין עליו. אם יש לו עכשיו או עתיד לגדל אחר זמן. והכי דרשי' בגמ'. ובן אין לו עיין עליו תוס' פ\"ב דע\"ז דל\"ט. ועיין מ\"ש בזה ביבמות פ\"ב משנה ה': \n",
+ "[*רבי יהודה אומר שני קשקשין. ותניא בת\"כ רי\"א אע\"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ושריון קשקשים (שמואל א י״ז:ה׳) ע\"כ. והר\"ן שכתב שלמד מתיבת קשקשת שהיא כפולה. אשתמיטתיה הך ברייתא. ואין נ\"ל מה שראיתי בספר קרבן אהרן שעקר למודו כמ\"ש הר\"ן. שהרי המלה בהכרח מהלשון שתהיה כפולה שהנפרד יהיה קש או קשת. דאין עניינה לענין כיסוי דג רק לתבן או לכלי מלחמה ולפיכך בהכרח שדינו להיות כפול. ועוד מה לו לרבי יהודה לילך לספרי הנבואה אם היה לו לימוד מהתיבה עצמה שבתורה. אלא שמהתיבה עצמה אין לימוד ולכן הביא ראיתו מספר הנבואה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בהמה המקשה לילד והוציא כו'. אורחא דמלתא נקט שע\"י לידת קישוי רגיל להוציא כו' וכתב הרמב\"ם במתני' דלקמן ונקרא קישוי לפי שהוא [חולי] קשה ומכאוביו חזקים. [*ותיבת המקשה הוא בינוני מההפעיל והמ\"ם פתוחה והשי\"ן קמוצה. שהתיבה לנקיבה. ופירושו שהקשית הלידה על עצמה]: \n",
+ "מותר באכילה. כתב הר\"ב דאם הוציא ידו ולא החזירה צריך להניח כו'. מפני שהוא עומד על שפת הרחם. ולא קרינן ביה בהמה בבהמה דלאו בתוכה הוא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל החזירה. א\"צ לחתוך לצד פנים דקרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו דכתיב (דברים י״ד:ו׳) וכל בהמה מפרסת וגו' בבהמה תאכלו ופירש\"י שדי בהמה דרישא אבהמה דסיפא ודריש הכי בהמה הנמצאת בבהמה תאכלו: \n",
+ "[*מן הטחול ומן הכליות אסור באכילה. וטעמא מסקינן בסוגיא דכתיב אותה תאכלו. אותה כשהיא שלימה ולא חסירה. ופירש\"י כשהיא שלימה אכול כל הנמצא בתוכה אבל כשהיא חסירה שהנמצא בתוכה מגופה הוא שנחסר ממנה. לא תאכל הנמצא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולהכי נקט טחול וכליות. משום דמידי דלא מיטרפא בהו הוא. וכ\"כ רש\"י ותמיהני דבמשנה ב' פרק דלעיל כתב הר\"ב דניקב הטחול טריפה ומי גרע נחתך מניקב. והכי איתא התם [דף נ\"ה ע\"א] דניקב טריפה ומותיב עלה ממתני' דהכא דקתני אסור באכילה הא בהמה גופא שריא. ומשני ה\"ה דאפי' בהמה נמי אסורה איידי דתנא רישא מותר באכילה [בחתיכה עצמה לאשמועינן דלאו אבר מן החי הוא] תנא אסורה דסיפא נמי בחתיכה. הא קמן דליתא להא דכתבו הר\"ב ורש\"י אלא נ\"ל שכן הדרך לחתוך מטחול וכליות. ואורחא דמלתא נקטה מתני']: \n",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי קלוט במעי פרה לר\"ש דאע\"ג דאמר ר\"ש קלוט במעי פרה אסור. ה\"מ היכא דיצא לאויר העולם. אבל במעי אמו שרי. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה יקבר. שאסור בהנאה כיון שגם לישראל אסור ולהכי לא דמי להא דתנן במשנה ב' פ\"ה דבכורות דב\"ה מתירין למנות עכו\"ם על הבכור. וכבר כתבתי זה במשנה ד' פי\"ב דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "והושיט הרועה את ידו כו' טהור. [*ופי' הר\"ב בבהמה טהורה טהור מק\"ו] ובסוף מקואות תנן דטומאה בלועה אינה מטמאה. ולכך כתב רש\"י וז\"ל ואפילו לר\"ע דאמר טומאה בלועה כגון עובר במעי אשה טמא ע\"כ ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "ר\"י הגלילי אומר כו' ובטהורה טהור. פי' הר\"ב מק\"ו. וכן פירש\"י וי\"ל [*דלר\"י נמי מצינן למימר דסבר דר\"ע. ועי\"ל] דאיצטריך לק\"ו דלא תדרוש הקישא ולטמא בטהור אבל הרמב\"ם לא כתב ק\"ו בדר\"י הגלילי. והכי מסתבר. דהא הקישא לית ליה כלל: \n",
+ "[*החיה טמאה. פי' הר\"ב מדרבנן גזירה כו'. ראשו חוץ לפרוזדור. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ד' וה' דפרק ז' דמסכת אהלות]: \n",
+ "והאשה טהורה עד שיצא הולד. עיין מ\"ש בזה במשנה ד' [*וה'] פ\"ז דאהלות. \n"
+ ],
+ [
+ "הבשר טהור. פירש הר\"ב בשר העובר טהור שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. וכן פירש\"י. ולשון התוס' הבשר טהור דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי דהא קא מהני ליה שחיטת אמו להתירו אף באכילה: \n",
+ "[*הבשר מגע נבלה. עיין בפ' כ\"ז דכלים [מ\"י] במ\"ש הר\"ב שם בדרבי יוסי. וה\"נ דכוותה ולאו משום דרבי מאיר לטעמיה דס\"ל טומאת בית הסתרים מטמא. הכי מסקינן בסוגיא דהכא]: \n",
+ "מגע טריפה שחוטה. [*כתב הר\"ב] דמטמאה בקדשים. ואע\"ג דמגע טומאת בית הסתרים הוא*): \n",
+ "מגע טרפה שחוטה. בשחיטה עושה ניפול [עיין במשנה ז' פ\"ט] פליגי כדאמר בגמרא. וקודם שחיטה לכ\"ע אדם שנוגע באבר שבחוץ טהור דאי בחיים מטמא היכי הוה מהני שחיטה לרבנן להפקיע הטומאה לטהרו. ולעיל דקתני הושיט הרועה את ידו ונגע בו טהור. לאו דוקא לפי שהוא בפנים. דאפילו הוציא עובר ידו לחוץ ונגע בו הרועה טהור. אלא להודיעך כחו דר\"י הגלילי דאפילו הכי בטמאה טמא. א\"נ מודו רבנן בהוציא ידו לחוץ ונגע בו דבטמאה טמא דלענין מה שבפנים הוא דמקשי' טמאה לטהורה ולא לענין מה שבחוץ. תוס': \n",
+ "תאמר בטרפה שהיתה לה שעת הכושר. ומסברא נפקא לן דכיון דאית לן סברא לחלק אמרינן דקרא דמרבה לטמאה שלא תטהרנה שחיטה. לא אתי מינה טריפה וא\"צ קרא לטריפה להתירה. אבל בריש מס' טהרות פי' הר\"ב דמקרא ילפינן מוכי ימות מן הבהמה. ההוא לתנא דברייתא כדאיתא בגמ' דהכא. דתנא ברא פריך מבן שמונה חי דבשחיטת אמו ניתר. ואין שחיטתו מטהרתו: \n"
+ ],
+ [
+ "מצא בן ט' חי. עמ\"ש במ\"ג פרק ה' דנדה: \n",
+ "רבי שמעון שזורי אומר כו'. כתב הר\"ב אפי' לאחר שהפריס. עמד על פרסותיו. רש\"י: \n",
+ "[*קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה. וראיתי למהרו\"ך ז\"ל בדרישה לטוי\"ד ס' י\"ד [צ\"ל י\"ג] סעיף י\"א דהקשה פשיטא. ודוחק לומר דמשום טומאה נקטה שם עכ\"ל. ולי נראה דמשנה צריכא היא מדבבהמה תאכלו לא כתיב אצל זביחה. רק בפרשה המפרסת באיזו בהמה טמאה. ואיזו אסורה. הלכך הא דהתורה [נ\"ל צ\"ל המפרשת איזו בהמה טומאה ואיזו טהורה הלכך ה\"א דהתורה] מתרת מה שבבהמה בלא שחיטה. והרי דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה הלכך איצטריך למתני קרעה כו'. ואין להקשות הא כבר נשנה ברישא וחכ\"א שחיטת אמו מטהרתו. די\"ל דמההיא ליכא למשמע דאיכא למימר דלדברי ר\"מ קא מהדרי. ותדע דהא הכא בסיפא מסיים לפי שלא נשחטה אמו. ולמאי אצטריך. אלא לומר דאף חכמים דלעיל מצריכים שחיטה. ולאו לדברי ר\"מ בלחוד הוא דקא אמרי]: \n"
+ ],
+ [
+ "בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ\"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב\"ם: \n",
+ "הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ\"ב פ\"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר\"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ\"ד מ\"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא\"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל\"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא\"ש ז\"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ\"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא\"ש ז\"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט\"ז השיב לבנו הר\"ר יחיאל ז\"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ\"ק דאהלות כשמונה רמ\"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ\"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר\"ר יחיאל ז\"ל מוזכר שהראבי\"ה כתב בספרו וז\"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ\"ו מי\"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז\"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע\"כ. ועיין בספ\"ק דאהלות. ומ\"ש בשם הראבי\"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר\"ב מפרש שם [ספ\"ו מי\"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ\"א]. ולכן צ\"ל שאין הראבי\"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]: \n",
+ "פסולה. וכן בפ' דלעיל מ\"א וד': \n",
+ "וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר\"ב בשיטת הרי\"ף והרמב\"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ\"מ בפ\"ה מה\"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ\"ל. אבל מלשון הרמב\"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע\"כ: \n",
+ "נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר\"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא\"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב\"י ובספר רבינו ירוחם נט\"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע\"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס\"ד ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "סימן ולד כו'. לשון הר\"ב ה\"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. וכ\"כ רש\"י וכלומר לאפוקי דגרסי כך סימן ולד בבהמה דקשיא להו דמאי פשיטותא באשה יותר מבבהמה. דברפ\"ג דבכורות תנן ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ומיהו התוס' שם מישבים אותה גירסא דמשום דשפיר אינו סימן ולד בבהמה כמו באשה. נקט כי האי לישנא. דמ\"מ שליא הוא סימן ולד בבהמה כמו באשה: \n",
+ "ישליכנה לכלבים. כ' הר\"ב רובא לאו בת מקדשא היא כו' או נדמה הוה. פי' רחל שילדה מין העז. או עז שילדה דומה לרחל. דלא קדיש כדתנן במ\"ה פ\"ב דבכורות ועי' עוד ריש פ\"ג דבכורות: \n",
+ "[*דרכי האמורי. פי' הר\"ב ניחוש וכתי' לא תעשה כמעשיהם. וכן לשון רש\"י ואינו מקרא. אבל כתיב בפ' אחרי וכמעשה ארץ כנען וגו' לא תעשו. ואחזוהו בקצרה. וצריך להגיה במקום תעשה תעשו. [צ\"ל כמעשיהם לא תעשו] ובמסכת שבת ספ\"ו. פירשו הר\"ב ורש\"י. מדכתיב (ויקרא י״ח:ג׳) ובחקותיהם לא תלכו]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אותו ואת בנו. כתב הר\"ב האם והבן כו' דאותו ואת בנו משמע מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. גמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפי' בס\"פ. ומיהו סתם מתני' דספ\"ז דבכורות. ס\"ל כמ\"ד בגמ' דנוהג אף בזכרים דאותו משמע זכר. ובנו [היינו] מי שכרוך אחריו. והיינו נקבה. הלכך נוהג בתרווייהו. ומסיק הרא\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בחבורו בפי\"ב מה\"ש. דלר\"י דמתני' ד' פ\"ח דכלאים דפסק הר\"ב שם כמותו ולדידיה מספקא לן אי חוששין לזרע האב הלכך אי ודאי לן שהוא אביו אסור לשוחטו ביום אחד: \n",
+ "בין בארץ בין בחו\"ל. כתב הר\"ב איידי דבעי למתני בין בחולין בין במוקדשין כ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו נמי בפני הבית שהוא ג\"כ לצורך כדפי' הר\"ב. ומ\"ש תנא נמי בארץ כו'. מסיימי התוס'. כיון דאיכא דוכתא דהוי לצורך. כגון בראשית הגז: \n",
+ "בחולין ובמוקדשים. כתב הר\"ב. ומנלן דנוהג במוקדשים. דכתיב שור או כשב וגו' ירצה לקרבן אשה וכתיב בתריה ושור או שה אותו ואת בנו. ואימא במוקדשין אין בחולין לא. שור הפסיק הענין [דאי אקמאי קאי נשתוק מיניה ונכתוב ואותו ואת בנו דהא בשור ובשה איירי לעיל] ואימא בחולין אין במוקדשים לא. כתב ושור. וי\"ו מוסיף על ענין ראשון [גמ']: \n",
+ "שניהם כשרים. כתב הר\"ב משום דבעי למתני סיפא שניהם פסולים כו'. כ\"כ רש\"י. אבל בתוס' [דף פ'] [ע\"א] כתבו דא\"צ לכך. דודאי איצטריך דמדכתיב (דברים י״ד:ג׳) לא תאכל כל תועבה ודרשינן מינה בפרק כל הבשר (חולין דף קט\"ו) כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל סד\"א אותו ואת בנו נמי תעבתי לך וליתסר קמ\"ל דלא. כדמפרש טעמא התם מדאיצטריך רחמנא למיסר מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי. הר\"ן: \n",
+ "והשני סופג את הארבעים. כתב הר\"ב ול\"ש שחט האם תחלה כו' דכתיב לא תשחטו. וה\"מ למכתב לא תשחוט [אלא לחייב ב' ולא משכחת ב' עוברים אלא בג' בהמות. והא כיצד בת ואם ובת ולאשמועינן דאבנו ואותו נמי חייב. דאי אם וב' בניה א\"נ פרה ובתה ובת בתה פשיטא] ואי לחייב תרי גברי ה\"מ למכתב לא ישחטו ש\"מ תרתי. גמ' ד' פ\"ב: \n",
+ "סופג. מפורש במ\"ה פ\"ו דזבחים: \n",
+ "הראשון חייב כרת. כתב הר\"ב אבל השני פטור מן הכרת כו'. דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו. וכ\"כ רש\"י. ואגב ריהטא נקט לקרא קמא דבמשנה ר\"פ בתרא דזבחים. אבל לקושטא דמלתא ראוי ונדחה כי הא דהכא. לא נפקא מהך קרא. אלא מואל פתח המשכן [צ\"ל מלפני משכן ה'] (ויקרא י\"ז) כמו שנשנה שם במ\"ב. ועיין כיוצא בזה במ\"ב פ\"י: \n",
+ "הראשון חייב כרת ושניהם סופגים. דלא [כר\"ח בן גמליאל] דסוף מכות. דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן כ\"כ התוספות ומסייע לדפסקו התם דלא כוותיה כמ\"ש שם. אבל לפי שהרמב\"ם בחבורו העתיק דבריו נ\"ל לפרש דראשון חייב כרת כשלא התרו בו. ושניהם סופגים כשהתרו: \n",
+ "ושניהם סופגים את הארבעים. כתב הר\"ב. הא' משום שוחט בחוץ דכל חייבי כריתות לוקים. וכ\"כ הרמב\"ם ומיהו הך כללא חוץ מחייבי עשה והן פסח ומילה. ורש\"י כתב משום לאו דשחוטי חוץ. דכתיב בהעלאה (דברים י״ב:י״ג) השמר לך פן תעלה. ובזבחים ילפינן בהיקש שוחט ממעלה שם תעלה ושם תעשה מה מעלה לא ענש אא\"כ הזהיר. אף שוחט לא ענש אא\"כ הזהיר: \n",
+ "חולין בפנים שניהם פסולין. כדתנן במ\"ט פ\"ב דקדושין: \n",
+ "והשני סופג. כתב הר\"ב משום אותו ואת בנו אבל משום חולין בעזרה אזהרת עשה כו'. בריחוק מקום כו' ולאו הבא מכלל עשה עשה: \n"
+ ],
+ [
+ "חולין וקדשים בחוץ כו'. ועוד הוי מצי למתני חולין וקדשים בחוץ ובפנים וכן קדשים וחולין. וחולין וקדשים בפנים ובחוץ וכן קדשים וחולין. ואי בכל הני דתני יש חדוש איכא למימר דלא תני להני משום דליכא בה שום חדוש. ואי ליכא חדוש בכל הני דתני. צריך לומר תני ושייר. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון פוטר. דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דגמר מטבוח טבח. מה להלן שחיטה ראויה דכתיב (בראשית מ״ג:ט״ז) כי אתי יאכלו. אף כאן שחיטה ראויה. גמרא פרק דלקמן דף פ\"ה. ומתני' דלעיל דלא כוותיה דמכדי כי שחיט קדשים בחוץ לאו שחיטה היא. קמא מקטיל קטליה. שני מתקבל בפנים הוא. כרת נמי לחייב. דלענין שחוטי חוץ גזירת הכתוב [הוא] דהויא שחיטה [ולרבנן אדרבה ילפינן משחוטי חוץ כדאיתא בגמ' פרק דלקמן] חולין בפנים [קמא] מקטל קטליה. שני אמאי סופג הארבעים. קדשים בפנים כמה דלא זריק דם לא משתרי [בשר] שני אמאי סופג את הארבעים. גמ' דף פ': \n",
+ "וחכמים מחייבים. כתב הר\"ב פעמים שאפילו שחט ראשון לשלחנו ושני לע\"ז חייב כגון דאתרו ביה משום אותו ואת בנו. ולא אתרו בי' משום ע\"ז. דכיון דלא אתרו ביה משום ע\"ז לא מקטל. ולוקה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פי\"ב מה\"ש. ואע\"ג דבתשלומין פסק הר\"ב במשנה ב' פ\"ג דכתובות. וכ\"כ הרמב\"ם שם ובחיבורו פ\"ק מהלכות נערה. דאע\"ג דלא אתרו ביה פטור ההוא קרא דילפינן מיניה בתשלומין מיירי. והא דבגמרא פליגי ר\"י וריש לקיש דר\"י סבר כדפירש הר\"ב. ור\"ל סבר דפטור משום ההיא דכתובות ואמרינן דלטעמייהו דהתם נמי פליגי ועבדינן צריכותא דאיצטריך לאשמועינן ממון ומלקות. ושמעינן דמאן דפטר בממון פטר נמי במלקות. ומאן דמחייב במלקות מחייב נמי בממון. והיכא מזכינן שטרי אבי תרי. ל\"ק דסוגיא דהכא אליבא דרב דימי דאמר דפליגי ר\"י וריש לקיש בחייבי מיתות. אבל התם בכתובות [דף ל\"ה] מסקינן דכי אתי רבין אמר חייבי מיתות שוגגים כ\"ע ל\"פ דפטור מתשלומין. והשתא ליכא צריכותא דהכא שוחט לע\"ז מחייבי מיתות הוא ובהא לא פליגי זימנא אחריתא לרבין. אלא לכ\"ע פטור מתשלומין: \n",
+ "ונתנבלה בידו. פי' הר\"ב שלא מדעת. דנוחר ומעקר נמי מתנבלת בכך ככלל דר' ישבב משנה ד' פ\"ב. אלא איכא בינייהו דהא שלא מדעת. ונוחר ומעקר מדעת. וכן פירש\"י נוחר ומעקר מדעת. ומיהו איכא למידק מאי שנא מעקר דנקט טפי משאר הפסולים בשחיטה שהייה דרסה חלדה הגרמה שכתבם הר\"ב ברפ\"ב. וכן יש לדקדק במשנה ה' פ\"ז דב\"ק. וה\"נ ברפ\"ה דכריתות. ואולי דאורחא דמלתא נקט ושכך היה דרכן של הרוצים לנבל ולא לשחוט. למעקר הסימנים. ויגיד עליו רעו דתנן הנוחר ולמאי איצטריך. דכך לי נוחר כמו מעקר וכ\"ש. דהא לא מתעבדא מלתא כלל בסימנים. אלא דאורחא דמלתא קתני ואזיל. ועי\"ל דמעקר דהכא שעוקר בידים ולא כדרך שחיטה. והכי דייק לישניה דהר\"ב ואינו שוחטן. [*ולשיטתיה אזיל הר\"ב שמפרש עקור של ה' הלכות שחיטה כפירש\"י שהוא פסוקת הגרגרת שבמשנה ד' פ\"ב וכמ\"ש שם בס\"ד]. והשתא מ\"ש הר\"ב נתנבלה שלא מדעת. כלומר אפילו שלא מדעת. ועמ\"ש שם בכריתות: \n",
+ "איזה שלקח ראשון ישחוט ראשון. כתב הר\"ב שכך שנינו בתוספתא הלוקח מבעה\"ב הוא קודם לבעה\"ב שעל מנת כן לקח. ומסיים הרא\"ש הלכך כשמכר בעה\"ב לשני מכר לו כל זכות שהיה לו בו. אבל לקחו משנים. האחרון יכול לשחוט תחלה. ע\"כ: \n",
+ "[*שחטה ואת בת בתה כו' סופג את הארבעים. כתב הר\"ב ויש בשחיטה זו וכו'. משום אמה ובנו ואותו כו' *)לישנא קטיעה הוא דמ\"ש ובנו נמשך למעלה ולמטה. ולולי שכן גם לשון רש\"י הייתי מגיה שצ\"ל משום אמו [ובנו] ובנו [ואותו] ואעפ\"כ אני אומר שהמגיה כן בלשון רש\"י ובלשון הר\"ב שלא הפסיד]: \n",
+ "בערב יו\"ט האחרון של חג. כתב הר\"ב והאי דלא חשיב עיו\"ט הראשון של חג. משום דכ\"ע טרידי בסוכה ולולב וכו'. כ\"כ התוספות בשם ר\"ת. ואני תמה דברפ\"ד דפסחים. כתב הר\"ב. דברי רש\"י. דבערב פסח טרידי עלמא. ולדבריו צריכין לומר דבערב סוכות לא טרידי כמ\"ש שם בס\"ד. ומצאתי בתוס' פ\"ק דע\"ז דף ה'. שכתבו טעם אחר בשם יש מפרשים וז\"ל דבהנך ד' פרקים טעמא רבא אית בהו. יו\"ט האחרון של חג לפי שהוא זמן בפני עצמו וחלוק משלפניו תקנו להרבות בסעודה. משא\"כ בשביעי של פסח. וגם הקרבנות שבשמיני הוו בשביל ישראל. וכל החג היו מקריבין נגד האומות. וערב פסח לפי שהוא יום גאולה ויציאה לחירות. ועצרת כדאמרינן בפ' אלו דברים (פסחים דף ס\"ח) הכל מודים בעצרת (שכולו לכם) [צ\"ל דבעינן נמי לכם]. ור\"ה מפני שהוא תחלת השנה מרבים בסעודה לעשות סימן יפה וכמה ענינים עושים בו לסימן יפה כדאמר במס' הוריות [דף י\"ב] וכריתות [דף ו']. ע\"כ: \n",
+ "[*אמר רבי יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח וכו'. כתב הר\"ב בפי' אחר שהוא נחפז ומהיר לקנות כו' והוא פי' הרמב\"ם ובחבורו ספי\"ב מהלכות שחיטה דבריו מבוארים יותר. דהיינו שאותו שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהא שוחט עתה. והקשה עליו הרא\"ש דאדרבא איפכא מסתברא דהקונה בערב אין לו זמן לשחוט ולהפשיטו ולצורך מחר הוא קונה. ומה שהוא נחפז לקנות לפי שביו\"ט לא יוכל לקנות. ומסיק דכפירוש קמא שהוא פירש\"י כן הוא בתוספתא. וכן ראיתי בהשגת הראב\"ד]: \n",
+ "ומודה ר\"י כו'. כתבו התוספות תימה למאן מודה דאימתי דר\"י לפרש ע\"כ. ועיין בתוס' פרק דלקמן דף פ\"ח דלרמי בר חמא ורב חסדא משמע בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ\"ה) דהיכא דמוכח הוי לחלוק ע\"כ וא\"כ ה\"נ מדתנא ומודה מוכח דלחלוק. אבל כל הפוסקים פסקו כרבי יהודה: \n"
+ ],
+ [
+ "משחיטין את הטבח בעל כרחו. כתב הר\"ב שאם קיבל דינר מלוקח וכו'. לפי שד\"ת מעות קונות כו'. אלא גזירה שמא יאמרו כו' עיין במ\"ב פ\"ד דב\"מ ומ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שמשך מסתמא ממטי להו לביתיה. והיינו טעמא דנקט משיכה אף על גב דאיכא נמי דרכים אחרים שקונין בהן. וכבר כתבתי זה במשנה ה' פ\"ק דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה בראשית. ויהי ערב ויהי בקר ברישא ערב והדר בקר. רש\"י: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא במוקדשין. דאמר קרא חיה או עוף. מה חיה אינה קדש. אף עוף אינו קדש אי מה חיה שאין במינן קדש. אף עוף שאין במינן קדש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קדש. לא כחיה. מה חיה לא חלקת בה אף עוף לא תחלוק בו. גמ': \n",
+ "ונוהג בחיה ובעוף. כתב הר\"ב למעוטי בהמה. דלא תימא בכלל חיה. תוספות. ובספ\"ג כתבתי מנלן דבהמה בכלל חיה: \n",
+ "במזומן ובשאינו מזומן. דת\"ר אשר יצוד אין לי אלא אשר יצוד. נצודין ועומדין מאליהן מנין כגון אווזין ותרנגולין ת\"ל ציד מ\"מ. א\"כ מה ת\"ל אשר יצוד למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת. פירש\"י כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני: \n",
+ "[*ואם שחטו אין מכסין כו'. ואף על גב דעוקר ד\"ת. עיין ברפ\"י דיבמות בד\"ה תצא כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי מאיר מחייב. דסבר שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דגמר שפיכה שפיכה משחוטי חוץ וחכמים היינו ר\"ש דמתני' ג' פרק דלעיל אשר יאכל כתיב. ור\"מ ההוא למעוטי עוף טמא הוא דאתא ור\"ש עוף טמא מ\"ט דלאו בר אכילה הוא טריפה נמי לאו בר אכילה הוא. והיינו דראה רבי דבריו של ר\"ש בכיסוי הדם ושנאו בלשון חכמים ובפרק דלעיל ראה דבריו של ר\"מ ושנאו בלשון חכמים דאיהו גמר שחיטה משחיטה. ור\"ש דנין חולין מחולין ולא חולין מקדשים ור\"מ אטו אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג והיינו דראה רבי כו' גמ': \n",
+ "[*השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר. עיין בפרק דלעיל מ\"ג בפירוש הר\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "פטור מלכסות. כתב הר\"ב ר\"מ קא\"ל דסבר שחיטת חש\"ו כו' נבלה גמורה היא הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין ורבנן מספקא להו. אי רוב מעשיהן מקולקלין אי רוב מעשיהן מתוקנים. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. גמ'. וכתב הר\"ן דלא חיישינן לאחמורי כלל משום דרוב מעשיהם כו' ובהמה בחזקת איסור עומדת. עד שיודע לנו במה נשחטה: \n"
+ ],
+ [
+ "שחט מאה חיות כו'. טעמא מפרש בברייתא דחיה הכל משמע בין מרובה בין מועטת וכן עוף ויראה לי כדכתיב (בראשית ל״ב:ו׳) ויהי לי שור וחמור והא הוה ליה טובא: \n",
+ "כיסוי אחד לכולן. כתב הר\"ב דאו מיבעי ליה לחלק ור\"י מדמו נפקא. ורבנן דמו טובא משמע. דכתיב (ויקרא י״ז:י״ד) כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא. גמרא: \n",
+ "שחט ולא כסה כו'. דאל\"ה הוא קודם. כדת\"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה: \n",
+ "כסהו ונתגלה פטור מלכסות. מאי שנא מהשב אבידה דאמר מר [כמ\"ש במתני' ט' פ\"ב דמציעא] השב אפי' מאה פעמים. התם לא כתיב מיעוטא הכא כתיב מיעוטא וכסהו. גמ'. ולפי' הרמב\"ם שכתבתי שם דהשב לפי שהוא מקור משמעתו הרבה. צריך לומר דהכא ה\"ק הא כתיב מיעוטא וכסהו כלומר ולא נכתב בלשון מקור כסה בחולם הסמ\"ך: \n",
+ "כסהו הרוח חייב לכסות. כ' הר\"ב ל\"ש אלא שחזר ונתגלה. וכי חזר ונתגלה מאי הוי הא אדחי ליה [מכיסוי. דהא כסהו ונתגלה פטור מלכסות] אמר רב פפא זאת אומרת אין דיחוי אצל מצות. ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "דם שנתערב במים וכו' חייב לכסות. ובפ\"ח דזבחים משנה ו' תנן כה\"ג לענין דם קדשים שנתערב כו'. וכתב הר\"ב שם. דה\"מ כשנפלו המים לתוך דם. אבל נפל דם לתוך מים קמא קמא בטיל. הכא לא כתב כן מטעמא דאמרן. דאין דיחוי אצל מצות. פירש\"י שכשהולך ורבה עד שנהפכה מראית המים לדם. חזר דם הבטל וניעור וחשיב דם ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה שאין תורת דיחוי אצל מצות. ע\"כ. גמרא: \n",
+ "אם יש בו מראית דם. מפורש בזבחים שם: \n",
+ "נתערב בדם בהמה וכו'. רבי יהודה אומר וכו'. ושניהם מקרא אחד דרשו. כמו שכתבתי בס\"ד בזבחים [שם ד\"ה נתערב]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל יש דם שלא הוא פטור מלכסות. דמו ואפילו מקצת דמו משמע. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מכסין בזבל הדק וכו'. דה\"מ למכתב ושפך דמו ובעפר יכסנו דהוי משמע עפר ולא דבר אחר דלא כתיב כיסוי אלא בתר עפר אבל השתא דכתיב וכסהו מדרש באנפי נפשיה. ומדכתיב בעפר מרבה אני אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר. הכי מדרש בברייתא דכ' הר\"ב. דמייתי נמי נסורת וכו' שאינן מגדלין צמחים. וכ\"כ הרמב\"ם שאינן מגדלין צמחין. אבל הטור נראה מדבריו דס\"ל דמגדלי צמחים: \n",
+ "ובחרסית. פי' הר\"ב [*שחיקת חרסית. וכן פירש\"י בכאן אבל] בריש פ\"ה דמעשר שני [*פירש הר\"ב] אדמה שעושין ממנה כלי חרס. וכתב דכשזורעים בה אינו מוציא כדי נפילה. והוא פירוש התוס' דהכא. והא דכתב הכא הואיל ומעיקרא וכו'. הם דברי הרמב\"ם כאשר כבר כתבתי שם. והא דבפרק ח' דשבת משנה ד' מפרש הר\"ב חרסית לבנה כתושה וכן פירש\"י שם. ועוד שלישיה בפרק י' דכלים משנה ב' מפרש הר\"ב כתישת חרסים שלשים במים וכן פירש הרמב\"ם שם. וכל אחד מפרש הר\"ב לפי הנאות יותר בענינו. ובפרק ג' דכלים משנה ז' מפרש עוד פירוש אחר שהוא טיט דק כחרס וכן פי' הרמב\"ם שם. ונסורת של חרשים פירש\"י נסורת [שמגרדין] נגרים במגירה פגומה וקוצצים בה עצים והיא משרת נסורת דקה כעפר. ונעורת של פשתן אריסט\"א שמנערין מן הפשתן ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב דמכסים בשחיקת הזהב דכתיב ועפרות זהב לו. משום דלא מגדל צמחים איצטריך קרא. דהא דתנן במתניתין ג' פ\"ג דע\"ז ר\"י אומר שוחק וכו'. א\"ל אף היא נעשית זבל. ובצורה שעל הכלים שנויה. ופירשם הר\"ב בכלים דמתכות. תירצו התוספות [ד\"ה שחיקת] דשום מתכות אינו מגדל צמחים בפני עצמו אלא שמועיל לזבל. ור\"ת תירץ דעל ידי שריפה מגדל צמחים דהתם על ידי שרפה איירי דכל ע\"ז תחלתה בשריפה דומיא דעגל. וא\"ת דהשתא דמרבינן זהב אף על גב דלא מגדל צמחים משום דאקרי עפר. א\"כ היאך ממעטין מרבויא דוכסהו הנך דלא מגדל ממיעוט דעפר. וי\"ל דמ\"מ עפר דבקרא דכיסוי הדם לא איירי אלא בסתם עפר דמגדל צמחים ומרבויא דוכסהו מרבינן כל מידי דמגדל צמחים. או מידי דאקרי עפר ולא מגדל. ואי לאו רבוייא לא הוה ידעינן אפילו עפרות זהב. תוספות [ד\"ה שוחק]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "גיד הנשה. הוא הפנימי כו'. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ג': \n",
+ "נוהג בארץ וכו'. כולהו תננהו. משום דאיצטריך למיתני בחולין ובמוקדשים. הר\"ן: \n",
+ "ובמוקדשין. כתב הר\"ב אפילו עולה שכולה כליל מוציא את הגיד משום ממשקה ישראל. מקרא הוא בספר יחזקאל [מ\"ה ט\"ז] ולענין הקרבנות ונסכיהם כתיב ודרשינן מן המותר לישראל. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ומשליכו על האפר כו' דמשום הקריבהו נא לפחתך א\"א להעלות הירך כשהיא מפורעת. הלכך מעלהו כמות שהיא שלמה ואח\"כ חולצו בראש המזבח. גמ'. ועיין במ\"ה פ\"ט דזבחים: \n",
+ "[*ובירך של שמואל. עיין במשנה ג']: \n",
+ "מפני שאין לו כף. כתב הר\"ב ואם נמצא עוף שיש לו כף עגול ג\"ה שלו אסור. דבעי רבי ירמיה אי בתר דידיה אזלינן אי בתר מיניה וקאי בתיקו. ומיבעי ליה נמי. בבהמה ולא עגיל. וקאי נמי בתיקו: \n",
+ "כף. פולפ\"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב סביב בעיגול. רש\"י: \n",
+ "ונוהג בשליל. פי' הר\"ב בן ט' חי הנמצא בבהמה. ומסיים הר\"ן ר\"מ לטעמיה דס\"ל דאינו ניתר בשחיטת אמו כדאיתא בפרק בהמה המקשה [משנה ה'] הלכך חשיב בהמה בפני עצמו וחלבו וגידו אסורים. ור\"י לטעמיה דאמר ניתר בשחיטת אמו. הלכך קרינן ביה בהמה בבהמה תאכלו. וקיימא לן כר' יהודה בשחיטה. דשליל אפי' בן ט' ניתר בשחיטת אמו [דהא בל' חכמים שנאו רבי] חלבו וגידו נמי שרי. ולא נתחוורו דברי הרמב\"ם דפסק הכא דלא כר' יהודה. ע\"כ. וגם אחרים השיבו על הרמב\"ם בזה. אך הרשב\"א הביאו ב\"י סי' ס\"ד פסק ג\"כ בגידו דאסור משום דסתמא דמתני' מתניא הכי וע\"ש: \n",
+ "וחלבו. פי' הר\"ב של שליל. ור\"י היא דלר\"מ כי היכי דאוסר בגיד אוסר נמי בחלב. דבחדא שייטא שייטי. והיינו דבפי' אחר [שפי'] שומנו של גיד כתב הר\"ב לדברי הכל. ולא ידעתי מאי דוחקיה לאוקמי דלא ככ\"ע. ובגמ' ליתא אלא אוקימתא דלד\"ה. ועוד דא\"כ תקשה חלבו מאן דכר שמיה כדלקמן. וכמו שהוא בתוס' שם. גם הרמב\"ם לא פירש אלא שומנו וכד\"ה: \n",
+ "ועל החלב. חלב מאן דכר שמיה ה\"ק [ר\"מ] אין נאמנין עליו ועל החלב וחכ\"א כו'. גמ': \n",
+ "החלב. בסתם חלב איירי דבחלבו של גיד שרי ר\"י לגמרי. ולא שייך למימר ביה נאמנות כו'. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "שולח אדם ירך לנכרי שגיד הנשה בתוכה. ש\"מ שמותר בהנאה. ואע\"ג דכתיב לא יאכלו. וכל מקום שנאמר כך איסור הנאה במשמע. כדכתב הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דקדושין. תירצו בגמרא פ\"ב דפסחים דף כ\"ב שכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה [*לפיכך כל חלב וכל גיד מותרים בהנאה שהן בכלל לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה שגם הם קרוין עמה נבלה. והרי לך היתר הנאה בלאו דגיד. ל\"ש נבילה ל\"ש כשירה] ואע\"ג דמסקינן ואמרינן הניחא למ\"ד יש בגידין בנותן טעם [*בשר. הרי הוא בכלל נבלה] אלא למ\"ד אין בגידין בנותן טעם מא\"ל. ומסיק דאה\"נ דלדידיה אסור. והר\"ב פסק במ\"ד כמ\"ד אין בגידין בנ\"ט. כבר כתב המגיד פ\"ח מהמ\"א בשם הרמב\"ן דלרווחא דמלתא איתמר. אבל למסקנא לאו הא בהא תליא. ואפילו את\"ל אין בגידין בנ\"ט. מותר בהנאה: \n",
+ "רבי יהודה אומר כדי לקיים כו'. פי' הר\"ב גוממו לשון חתיכה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד'. פ\"ב דכלאים: \n"
+ ],
+ [
+ "אכלו ואין בו כזית חייב. כתב הר\"ב משום דבריה הוא. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n",
+ "רבי יהודה אומר אינו סופג אלא ארבעים. כתב הר\"ב דסבר רבי יהודה אינו נוהג אלא בשל ימין. דהכי נמי אמרינן בגמ' [דף צ' ע\"ב] אמתני' דר\"פ. ובירך של שמאל מתני' דלא כר' יהודה כו'. ומ\"ש דדריש הירך המיומנת שבירך. ורבנן ההוא דפשיט איסוריה בכוליה ירך [הוא וקנוקנותיו ושרשיו נפשטין בכל הירך והיינו גיד הפנימי הגדול הנמצא בתחלת פריעת הירך] [רש\"י] לאפוקי חיצון דלא. גמ' דף צ\"א. ועיין סוף פרק י': \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "[*בנותן טעם. וכבר כתב הר\"ב במתניתין דלעיל. שאין כן הלכה]: \n",
+ "*)כולן אסורות. כתב הר\"ב הואיל וראויה להתכבד כו' ופליגא אמתני' ט' פ\"ה דעבודה זרה: \n",
+ "והרוטב בנותן טעם. כתב הר\"ב והלכה למעשה כו' בסוף ע\"ז כתב ג\"כ הר\"ב למקצת מאלו פסקי הלכות. ומ\"ש הר\"ב כחל שנתבשל עם בשר כו' וכחל מן המנין. מפני שאיסורו מד\"ס. כ\"כ הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהמ\"א. והרשב\"א דחה טעם זה שהרי איסורי סופרים צריכים ששים. ואינה דחייה דאיכא. למימר דסבר הרמב\"ם דבאיסורי סופרים האיסורים מן המנין דילפינן מכחל. כ\"מ. ובב\"י סי' צ' כתב. ואף על פי ששומן הגיד בששים [וכמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל] ואף על פי שהוא מדבריהם [כמ\"ש בריש פרקין] הואיל וג\"ה בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. וביצה שיש בה אפרוח כו' צריכה ס\"א כנגדה. ובפרק הנזכר מפרש הרמב\"ם טעם הדבר. מפני שהיא בריה בפני עצמה עשו היכר בה והוסיפו בשיעורה. ופירש הכסף משנה דהיינו לומר שיש בה אפרוח שהיא בריה בפני עצמה. ולפיכך כתב דביצת עוף טמא או של טרפה. אינם צריכים ס\"א. והרשב\"א כתב על טעמו של הרמב\"ם שאינו מחוור בעיניו כי לא באנו כאן לבטל הביצה בעצמה. אלא פליטתה. ולי נראה שטעם הרמב\"ם שעשו בה היכר. כדי שלא יבואו לבטל אותה עצמה. שכשנראה שינוי זה בביטול פליטתה. נדע שהיא עצמה אינה מתבטלת כלל מפני שהיא בריה. עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ובקיפה והוא דק דק וכו'. ובריש פ\"ט מפרש תבלין. וכן עיקר: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הבשר אסור לבשל בחלב. והקשו בתוספות אמאי לא תנא נוהג בחולין ובמוקדשין כדתנן באידך פרקין. דהא בתוספתא תניא בהדיא בשר בחלב נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית. בחולין ובמוקדשין. ומשום מוקדשין דאיצטריך ליה תני לכולהו דקמ\"ל דאיסור בשר בחלב חייל אאיסור מוקדשין. איכא למימר דהא תנא ליה דכיון דתנן כל הבשר תו לא איצטריך למיתני נוהג בחולין ובמוקדשין. דבכלל כל הבשר איתנהו נמי למוקדשין. וכי תימא אכתי אמאי לא נקט לישנא דאינך פירקא דלימא בשר בחלב נוהג וכו'. בחולין ובמוקדשין. כי היכי דקתני. גיד הנשה נוהג. כסוי הדם נוהג. אותו ואת בנו נוהג. איכא למימר דהנהו איסורייהו ידיע. ומש\"ה תני במאי נהיגי אבל הכא לפרושי גופא דאיסורא איצטריך לומר שבישולו בלבד ואפילו לא אכלו. שלא תאמר בישול שאסר הכתוב. היינו דוקא כשאכלו. קמ\"ל דאפילו לא אכלו מוזהר על בישולו. הר\"ן: \n",
+ "כל הבשר אסור כו'. כתב הר\"ב. יש מהן מד\"ת כגון בשר בהמה. ויש מהן מד\"ס כגון בשר עוף. אבל בשר חיה פלוגתא דתנאי במ\"ד: \n",
+ "ואסור להעלותו עם הגבינה על השלחן. כתב הר\"ב ואפילו בשר עוף דאיסור אכילתו מד\"ס. דייק למנקט אכילה. ואע\"ג דמתני' בישול שנאה. כשיטת הרמב\"ם פ\"ט מהמ\"א. דלא אסרו חכמים אלא אכילה. אבל לא בישול והנייה. ופירש המגיד שלא יפו כחם מבשר בהמה טהורה עם חלב טמאה. שמותרין בבישול ובהנייה [כדלקמן משנה ד'] אלמא לא גזרו בישול והנאה אטו בישול והנאה. ואין הגזירה אלא על אכילה בלבד מפני אכילת בשר בהמה המצוי. ואעפ שיש לדחות דשאני התם שיש אחד מהן כבר אסור באכילה. ואין לחוש שמא יאכלום. ע\"כ. ואע\"ג דאסור לבשל תנן וכליל בהו בשר עוף כמ\"ש הר\"ב. לא קשיא. דבלשון תורה נמי אפקיה אכילה בלשון בישול. וכמ\"ש לקמן בשם הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יעלה גבינה עם בשר בהמה באלפס רותח. גמ'. דאי משום אכילה ליכא למימר דאכילת עוף גופה גזירה ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. אלא גזירה כו' באלפס רותח. ומיהו אהא נמי פרכינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל. אלא גזירה שמא יעלה באלפס ראשון. [*ותמיהני דבפ\"ג דשבת משנה ה' תנן האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין לענין כלי ראשון והכא קרי לה כלי שני. וכ\"ת דרותח והעבירן מרותחין. לאו חדא מלתא הוא. א\"כ ה\"ל לשנויי. אלא גזירה שמא יעלה באלפס שהעבירו מרותח דהא השתא איכא למטעי ולומר שאין שום אלפס רותח כלי ראשון. ולפיכך הקרוב אלי שבגירסת הר\"ב ל\"ג להך קושיא דסוף סוף כו'. והוא הנכון בעיני]: \n",
+ "חוץ מבשר דגים וחגבים. ואה\"נ דבשר דגים אפילו לאכלו בחלב שרי אלא *)נקט תנא [העלאה] לאשמועינן דשאר בשר אפילו בהעלאה נמי אסור. איצטריך למתני חוץ מבשר דגים [וחגבים] דאי לא תני הכי לא הוה תני קושטא. דשריותא דאכילת בשר ודגים וחגבים בחלב מרישא שמעינן לה. דכיון דלבשלן בחלב שרי ממילא משמע דלאכלן בחלב נמי שרי. דאיסור בשר בחלב בלשון בישול אפקיה רחמנא. זה נ\"ל. הר\"ן: \n",
+ "ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. אמילתייהו דב\"ש מהדרי דקאמרי עולה ואינו נאכל: \n",
+ "ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל. כתב הר\"ב. ואין זה סתם ואח\"כ מחלוקת. דב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. כ\"כ התוספות. וז\"ל הר\"ב ברפ\"ג דיבמות. אינה משנה כלומר כל היכא דאשכחן במשנה ב\"ש מקילין. וב\"ה הוא שדרכן להקל. ונמצאו עתה ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה ומשבשתא היא וצריך להפכה. אא\"כ היא מהמשניות הידועות שהם מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה. ע\"כ. כלומר הידועות במסכת עדיות ושנשנו שם בסתמא לא בשם רבי פלוני אומר זו מקולי וכו'. דהא הך דהכא נמי נשנית בעדיות פ\"ה [משנה ב'] אבל נשנה משמא דר\"י. וכן פירש\"י הכא בפרקין דמייתי לה למתני' דעדיות ר' יוסי אומר ו' דברים מקולי ב\"ש כו' פירש\"י ואין חכמים מודים לו. ע\"כ. ולפי הדברים הללו ב\"ה סברי העוף עולה עם הגבינה כו'. ויש לתמוה שהפוסקים פסקו שאסור להעלות. הלכך נראה לי דהא דפירש הר\"ב אינה משנה מפכינן לה. לאו דוקא. אלא הה\"נ דאיכא לפרושי אינה משנה שלא נשנית כלל. כלומר דלא אפליגו בה כלל. אלא דהתם ביבמות דאשכחן בברייתא [דף כ\"ח] דאבא שאול אמר הכי דקל הוא לבה. ניחא לן למימר דמפכינן להו. ולא מעקרינן למשנה לגמרי לומר שלא נחלקו בה מעולם. ואע\"ג דאשכחן נמי התם דר\"ש אומר שלא נחלקו. אלא כ\"ע סברי יקיימו. מ\"מ אנן ניחא לן טפי לומר כאבא שאול. דלא עקר המשנה שנשנה במחלוקת לגמרי. אבל הכא דלא אשכחן מאן דמפיך. ות\"ק דמתני' אמר דאסור להעלות. כי אמר ר\"י דבר זה מחלוקת כו' ואית לן למימר דאינה משנה. קא עקרינן לה לגמרי. ולא מפכינן כי היכי דקיימא מלתיה דת\"ק. כיון דלא אשכחן מאן דמפיך. כך נראה לי. ומצאתי און לי במ\"ד פרק בתרא דאהלות. אבל אכתי קשיא לי במ\"ג פ\"ד דנדה. ע\"ש. [*ושוב ראיתי לרשב\"א בתשובה סי' קי\"ד. שמפרש בהא דסתם ואח\"כ מחלוקת. שאין הלכה כסתם שלא אמרו הלכה כמחלוקת. אלא אזלינן באותו מחלוקת כמאן דמסתבר טעמיה. וא\"כ קושית הר\"ב והתוס' מעיקרא אינה קושיא ובספרי ספר לחם חמודות סעיף ב' דפרקין כתבתי יותר בזה בס\"ד]: \n",
+ "נותן זה בצד זה ואינו חושש. ובלבד שלא יהיו נוגעים זה בזה. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "טיפת חלב שנפלה על החתיכה. פי' הר\"ב שכולה חוץ לרוטב. מסיים הטור סי' צ\"ב. כגון שחתיכה שתחתיה קצתה חוץ לרוטב וזו מונחת עליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא כסה. בברייתא ופירש\"י מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין: \n",
+ "אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה. כתב הר\"ב כלומר אם אין באותה חתיכה כו'. ואוסרת חברותיה דחתיכה עצמה נעשית נבלה ובניער או כסה לבסוף. כדאמרינן בגמרא אברייתא אילימא לא ניער כלל ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט וז\"ל הרמב\"ם פ\"ט מהמ\"א. בד\"א בשלא נער הקדירה בתחלה כשנפל החלב. אלא לבסוף. ע\"כ: \n",
+ "הכחל קורעו ומוציא את חלבו. פי' הר\"ב קורעו שו\"ע וטחו בכותל. ומותר אח\"כ לבשלו עם בשר בקדירה דחלב שחוטה מדאורייתא שרי [כדאמרינן דף קי\"ג בחלב אמו. ולא בחלב שחוטה. פירש\"י. דאמו משמע הראויה להיות אם. ולא משנשחטה] אלא דרבנן גזרו דלמא אתי למיכל בשר בחלב וכיון שהוציא את החלב כל מה שיוכל להוציא. תו ליכא למגזר. כ\"כ הרא\"ש: \n",
+ "לא קרעו אינו עובר עליו. פי' הר\"ב אם בשלו לבדו בקדרה ומותר לעשות כן לכתחלה. כן נמצא בב\"י להרשב\"ם שתמה על ר\"ת שהצריך קריעה במקצת. דליבעי קריעה מעליא. או לא ליבעי כלל. והרא\"ש כתב טעם לדעת ר\"ת. ואין לי להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב וכחל עצמו מן המנין ע' פרק דלעיל מ\"ה. ומ\"ש והכחל נשאר לעולם אסור. לשון הב\"י וטעמא משום טעם הבשר הנבלע בחלב שבכחל. והר\"ן כתב כחל עצמו אסור. פירוש מפני מראית העין שאע\"פ שראוי להתיר כחל זה מפני שהחלב יצא ממנו ונתבטל [וכו']. אתי למשרי חתיכת נבלה. ע\"כ. [*ודברי הר\"ן הם בס\"פ גיד הנשה. ונ\"ל דאינו ר\"ל חתיכת נבלה ממש דההיא הויא חששא רחוקה. אלא ר\"ל הנעשית נבלה ע\"י בליעת חלב. או שאר איסור שלא היה בה ששים לבטל דהשתא הויא דומיא דכחל שאיסורו ג\"כ מחמת בליעה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואסור בהנאה. דתלתא קראי [כתיבי]. אחד לבישול. ואחד לאכילה. ואחד להנאה. כמ\"ש הר\"ב במ\"ט פרק ב' דקדושין: \n",
+ "פרט לחיה. כתב הר\"ב. דאע\"ג דחיה בכלל בהמה. דכתיב (דברים י\"ד) זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים וגו'. איל וצבי ויחמור וגו' הא כיצד חיה בכלל בהמה. גמ' פ\"ד ד' ע\"א. ומ\"ש הר\"ב ונפקא לן מדכתיב וכו'. ארישא מהדר. בשר בהמה טהורה וכו' דכל בהמה במשמע. והכי איתא בגמרא. מנה\"מ [פירש\"י דכל בהמה במשמע] א\"ר אלעזר אמר קרא וישלח יהודה וגומר. ולשון רש\"י בפירוש המשנה. ולא בהמה טמאה. אבל בהמה טהורה דלאו גדי כגון פרה ורחל אתרבאי מקרא כדקתני בברייתא בגמרא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב ואת עורות גדיי העזים וישלח יהודה גדי העזים צריכי תרי קראי. כדי שיהיו ב' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין. דאי ליכא אלא חד קרא לילף מיניה. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "[*ולבהמה טמאה. ור\"ע אינו חולק אלא מפרש לדברי ת\"ק. כך הוכיח הרא\"ש מהרי\"ף שהביא לדר\"ע ולא לדר\"י הגלילי. והא דתנן ר\"ע אומר בל' פלוגתא. כבר הראיתי כיוצא בהם במשנה ו' פ\"ג דבכורים]: \n"
+ ],
+ [
+ "קיבת נכרי ושל נבלה אסורה. בגמרא מקשינן אהא דאמרינן בפ\"ב דע\"ז במתני' ה' דטעמא דאסרו גבינה של נכרים. מפני שמעמידין אותה בעור קיבה של נבילה וכדכתב הר\"ב התם והכא. ומשמע הא קיבה גופה שריא. ומשנינן ל\"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה דרבי יהושע דהתם במשנה: \n",
+ "המעמיד בעור של קיבה כשרה וכו'. מ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם בקיבה עצמה דנבלה דהיינו החלב הקרוש כו'. לא דק. דלהרמב\"ם אין חילוק בין קרוש לצלול. וכמו שכתב בטור סי' פ\"ז. וכתב הכ\"מ [פ\"ט מהמ\"א] שצ\"ל דכשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה קודם חזרה נשנית. ע\"כ. ועוד אכתוב מזה לקמן. ומ\"ש הר\"ב בשם רש\"י דחלב הקרוש כו' חלב גמור הוא מדתנן במתניתין כו' כתב הרא\"ש דלא גרס בגמרא המסקנא שכתב הרמב\"ם. ע\"כ. ובדברי רש\"י ניחא דנקט קרוש דהוי רבותא דאפילו קרוש אסור. ולרש\"י כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה. אף לאחר חזרה נשנית. ועיין עוד מזה לקמן. וכתב הר\"ן דהיינו טעמא דחלב הכנוס בבהמה לאו כבהמה בנמצא בה דיינינן ליה אלא הרי הוא כמונח בקערה ודינו כמקום שבא משם ודין חלב גמור יש בו לכל דבר. ומאי דאמרינן בפ\"ב דמס' ע\"ז [דף כ\"ט] דפירשא בעלמא הוא [כמ\"ש הר\"ב שם בקיבת עגלי ע\"ז] לאו למימרא שיהא כפרש. דהא אסרינן ליה בהדיא בתר חזרה דקתני כשירה שינקה מן הטרפה אסורה אלא הכי קאמרינן שפורש מגופה ואינו כגופה. ומש\"ה כשרה שינקה כו' וטרפה שינקה כו' ע\"כ: \n",
+ "טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. גמ'. והא קתני רישא קיבת נכרי ושל נבלה הרי זו אסורה. ומסקינן ל\"ק כאן קודם חזרה כאן לאחר חזרה. ומזה תמה הרא\"ש על שיטת הרמב\"ם דלדידיה צ\"ל דכשירה שינקה מן הטרפה אסורה. קודם חזרה נשנית. וכמו שכתבתי לעיל בשם הכ\"מ. וזה דוחק דמשמע דהני שתי בבות כחדא מתנייא ועל שניהם מפרש הטעם מפני שכנוס במעיה. ע\"כ. ולי עוד קושיא דאדתני בתר חזרה טרפה שינקה מן הכשרה קבתה מותרת. ליתני רבותא דאפילו כשרה שינקה מן הטרפה קבתה מותרת: \n"
+ ],
+ [
+ "חומר בחלב מבדם וכו'. משום סיפא שהדם נוהג כו' תנא לה הכא. \n",
+ "וחייבין עליו משום פגול וכו'. בענין איסור חל על איסור עיין בפ\"ג דכריתות. מ\"ד]. \n",
+ "מה שאין כן בדם כו'. [*ע'[מ\"ש] בפ\"ה דמסכת יומא מ\"ו] כתב הר\"ב. ומשום פיגול אין בו כו'. וכגון עולה כו'. דכתיב וזרק הכהן [את] הדם וגו'. והדר והקטיר החלב. וכ\"כ רש\"י. ופליאה בעיני דהך קרא בסדר אחרי בפרשת שחוטי חוץ לענין שלמים כתיב וה\"ל לכתוב קרא דבפ' עולה בסדר ויקרא וזרקו את הדם וגו' וערכו וגו' את הנתחים וגו' וכ\"כ רש\"י והר\"ב במ\"ד פ\"ד דזבחים. ומ\"ש הר\"ב אבל דם דהוא גופיה מתיר הוא. גמ'. ול' רש\"י דבר שאין אחר מתירו אלא הוא מתיר עצמו. ע\"כ. והיינו דחלב אע\"פ שהוא מתיר הבשר לכהנים. כדכתיב בשמואל [א' ב' י\"ו] פר' עלי הכהן. קטר יקטירון כיום החלב וקח לך. מ\"מ יש להם מתיר דהיינו הדם. ובתוס' פ\"ד דזבחים דף מ\"ג כתבו דלא חשיבי מתיר כיון דאם נטמאו או אבדו שרי בשר באכילה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומשום נותר וטמא נמי אין בו. דכתיב בדם תרי מיעוטי כו' מפורש בס\"ד במ\"ה פ\"ד דזבחים: \n",
+ "שהדם נוהג בבהמה וחיה ועוף בין טמאים בין טהורים. עמ\"ש ברפ\"ה דכריתות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*העור והרוטב כו'. כתב הר\"ב ומשום דתנן וכו' תנא בתרה כסוי הדם. כ\"כ התוס' וכלומר דתני נמי ביה שחיטה שאינה ראויה]: \n",
+ "והרוטב. לשון הר\"ב כשהיא קרושה כו'. ובגמרא חלב דקריש פירש רש\"י לחה היוצאה מן הבשר שקורין גליי\"רא [*ועי' ברפ\"ג דטהרות]: \n",
+ "והקיפה. פי' הר\"ב תבלין. גמרא. ופירש\"י תבלין באנפי נפשייהו לא אכלי להו אינשי ועמ\"ש במ\"ה פ\"ט דשבת ולעיל פ\"ז מ\"ה פירש דק דק וכן בזבחים פ\"ג ושם הארכתי [במ\"ד]: \n",
+ "והעצמות. שיש בהן מוח והוא אוכל והעצם שומר לו לפיכך מצטרף עמו. רש\"י: \n",
+ "והגידין. שם נופל על הגידים הדופקים. ועל שאין דופקים ועל הקשרים ועל הקרומים והמיתרים והעצבים. הרמב\"ם: \n",
+ "מצטרפין. כתב הר\"ב. דכתיב על כל זרע וגו' כדרך שאדם זורע כו'. דאשר יזרע לא איצטריך כמ\"ש בריש עוקצים. ואע\"ג דלא שייכא אלא בזרעים. מסקינן בגמרא דתלתא קראי כתיבי [פרש\"י זרע זרוע יזרע] חד לשומר דזרעים וחד לשומר דאילנות. כלומר פירות האילנות. וחד לשומר בשר ביצים ודגים כו' [*ועיין מ\"ש במשנה ט' פרק ב' דעוקצים] ומ\"ש הר\"ב להשלים כו' שאין אוכלים טמאים מטמאים בפחות מכביצה. ומשמע דאילו לקבל טומאה מתטמאים אף בפחות מכביצה. ולא פירש כן ברפ\"ה דתרומות. ועמ\"ש שם ועוד ברפ\"ב דטהרות: \n",
+ "השוחט בהמה טמאה לנכרי. פירש הר\"ב ישראל ששחט כו' עד דלא אשכחן שחיטה לגביה. כל זה לשון רש\"י ומסיים ובטהורה לישראל לא איצטריך למתני דכ\"ש דהויא אוכלא מיד דשחטה: \n",
+ "[*או עד שיתיז את ראשה. פירש הר\"ב דהויא לה גיסטרא וכן לשון רש\"י. ולישנא דסוגיא דרפ\"ב נקטי. דאמרינן התם [דף כ\"ז]. קרא דוזבחת למאי אתא דלא לשוייה גיסטרא. ושם פירש\"י שלא יחתוך כל המפרקת לשנים. ובמס' כלים פ\"ד משנה ב'. דתנן גיסטרא שנתרועעה. פירש הר\"ב כלי חרס שנחלק לשנים. ונעשה גיסי תרי]: \n",
+ "האלל המכונס. כתב הר\"ב האי אלל דסיפא לכ\"ע הוי בשר כו'. (אלא) [כלומר] באלל דרישא קאמרי' דבכולהו אלל קאמר דמצטרפי ובאפי נפשייהו לא מטמאו. ואתא רבי יהודה למימר באלל גיד מודינא. דלא הוי בשר באפי נפשיה. אבל בשר שפלטתו כו'. רש\"י: \n",
+ "המכונס. כתב הר\"ב הנאסף למקום אחד דהואיל ואחשביה כו'. ובגמרא והוא שכנסו ופרש\"י דגלי דעתיה דלא בטילה מעיקרא. אבל נתכנס מאליו. כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט. לא. הואיל ובטל מתחלה ונעשה עור. תו לא הדר הוי בשר. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם. ומ\"ש ר\"י המכונס ר\"ל אם כנסו: \n",
+ "חייב עליו. פירש הר\"ב אם נגע ונכנס למקדש כו' וכן פירש\"י דאי אאכילה מאי בעי מכונס דהיינו שכנסו. הא כיון דאכלו אין כינוס גדולה מזו. והא דלא נקט טמא דלא תימא מדרבנן. להכי קאמר חייבין עליו. תוספות [שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "עור האדם. כדמפרש טעמא ברפ\"ז דנדה [נ\"ה ע\"א]. דומיא דעצם מה עצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף. [אם ניטל אינו חוזר] אף כל שנברא עמו ואין גזעו מחליף. ועור אין גזעו מחליף דמקומו נעשה צלקת [כלומר רושם נראה בה חריץ או גומא. ואין כולו חוזר]. תוספות: \n",
+ "ועור הפרסות. ל' הר\"ב כשחותכין הרגלים. וכ\"כ רש\"י. [*אלא שלשונו כעין שחותכין כו']. ובגמרא רכובה הנמכרת עם הראש. ופירש\"י כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכים בשעת הפשטת בהמה: \n",
+ "הלטאה כחולדה. קמא דבשרצים נקט: \n",
+ "או שהלך בהן. ל' הר\"ב. ששטחן כדי להלוך בהן שהוא קצת עבודן. וכ\"כ רש\"י ולישנא דמתניתין שהלך. משמע דלא סגי בשטיחה בעלמא והכי מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן כמה כדי עבודה. אמר רב הונא אמר רבי ינאי ארבעה מילין. וז\"ל הרמב\"ם וכדי עבודה שילך עליה ברגלים בשיעור זמן מהלך [ארבעה] מילין מהלך בינונית: \n",
+ "חוץ מעור האדם כו'. ואע\"ג דמת אסור בהנאה [דגמרינן שם דמרים משם דעגלה ערופה. כמ\"ש בסוף פ\"ק דערכין] ובכל אדם אסור לעשות מעורו שטיחין מ\"מ לא הוי גזרי רבנן משום הך חששא שיהא טמא. אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא. ואצ\"ל דנקט אביו ואמו משום דשכיחי גביה. כ\"כ התוספות דהכא. אבל בפ\"ז דנדה [דף נ\"ה] כתבו דעור אינו בכלל בשר ליאסר בהנאה. דהא עגלה ערופה. נמי לא נפקא אלא מדכתיב בה כפרה כקדשים. ועורות קדשים מותרים בהנאה לאחר זריקה שהוא זמן כפרה. ע\"כ: \n",
+ "יש להן עורות. כתב הר\"ב. ודלא כת\"ק כו'. אבל לענין שבת אף ת\"ק מודה. כמ\"ש שם ברפי\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי אחיזה. כתב הר\"ב. שהן שני טפחים כו'. ואם הבשר טהור ונגעה טומאה ביותר מב' טפחים אלו כלומר שאם נפשט יותר משני טפחים ונגעה טומאה כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ק מה' אבות הטומאות. כיון שהפשיט מן העור כדי אחיזה. והוא שני טפחים הנוגע בעור זה שהופשט טהור. ועד שלא הפשיט שני טפחים הנוגע בעור כנוגע בבשר. ע\"כ. ושיטתו כשיטת הר\"י מאורלינ\"ש בתוספות [סוף ד\"ה טהור] דעד כדי אחיזה. ולא כדי אחיזה בכלל. ולדברי הר\"ב אין נראה כן: \n",
+ "ולחמת. כתב הר\"ב אם לא חתך כו'. אלא מפשיטו כפול. כלומר שהעור נשארת כפולה כמות שהיא ולא שטוח ולשון הרמב\"ם עד שיצא כל העור שלם בהקיפו. והיינו דכתב הר\"ב מתחיל מצואר והופכו כו': \n",
+ "כולו חבור. כתב הר\"ב מפני שהחזה כו'. וכ\"כ רש\"י. וא\"כ לריב\"ן הוא דמפרשי הכי. והיינו דבפירש דברי ריב\"ן מסיים רש\"י דהא כולו חבור דקתני לאו דוקא כולו. אלא עד החזה. ע\"כ. ויתכן בעיני שמפרשים כן כדי שלא יהא סתם ואח\"כ מחלוקת. דהשתא פליגי ריב\"ן וחכמים. בפירושא דכולו חבור: \n"
+ ],
+ [
+ "שתחבן בקיסם והסיטן. וה\"ה בלא תחובים ונגע בהן דטמא. דאלת\"ה אפילו במשא לא ליטמו דאת שבא לכלל מגע בא לכלל משא [*כדתנן לקמן] לר\"ע [כלומר דלר' ישמעאל אבעיא לן בגמרא] וקסבר יש נוגע וחוזר ונוגע [כרבנן דרפ\"ג דאהלות ורפ\"ג דעדיות] אלא משום דפליג ר\"ע ארבי ישמעאל בעור שיש עליו שתי חצאי זיתים. קאמר דבקיסם כה\"ג מודי ליה תוספות. ושיטת הרמב\"ם בהיפך דדוקא תחובים ודוקא בהיסט אבל בנגיעה לא מצטרף. ויהיב טעמא שאין חבורי אדם חבור. דהכי תנן לענין שני חצאי זיתים דמת. במ\"ד פרק ג' דאהלות. וכתב הכ\"מ בפ\"א מהלכות אבות הטומאה דהא [דתנן] לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. לא אמרו אלא בדבוקין בעור דוקא ע\"כ. כלומר וכל דכוותה שהוא חבור טבעי. כל' הרמב\"ם בפירושו בפ\"ג דאהלות. דאלת\"ה תקשה מתניתין דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "וקולית המוקדשין. כתב הר\"ב שהפגול והנותר מטמאין את הידים. לא מי\"ח דבר. דההיא בסתם ידים. כמ\"ש שם הר\"ב בפ\"ק דשבת. וזו בידים שהן טהורים בודאי סמוך לנטילתן ולא אסח דעתיה וכמ\"ש ברפ\"ג דידים. ומ\"ש הר\"ב משום חשדי כהונה. קאי אפגול שלא יפגלהו ברצון. כמ\"ש בסוף פסחים. ומ\"ש הר\"ב אף בעצמות ששמשו את הנותר. שנותר בהם מוח חוץ לזמנו ושמשוהו עצמות הללו. רש\"י פ\"ז דפסחים דף פ\"ג: \n",
+ "קולית נבלה. כתב הר\"ב נבלה אין עצמותיה מטמאים כו' וכן שרץ. דבשרץ נמי דריש בת\"כ פרשת שמיני פ\"י בנבלתם לא מן העצמות ולא מן השינים כו'. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דשומר כו' ה\"מ בדבר שאפשר ליגע. דתנו רבנן בנבלתה ולא בקולית סתומה. יכול אפילו ניקבה ת\"ל הנוגע יטמא [יו\"ד יתירא דריש] את שאפשר ליגע טמא. [שם טומאה עליו] א\"ל ר' זירא לאביי אלא מעתה בהמה בעורה לא תטמא פוק חזי כמה נקבים יש בה [הפה והחוטם והעינים] גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "המרוקמת. לשון הר\"ב שנוצר בה אפרוח וז\"ל הרמב\"ם ענין מרוקמת שיש בו כבר שרטוט תואר בעלי חיים ואיבריו בתוך הביצה. כדכתיב (תהלים קלב) אשר עשיתי בסתר רוקמתי בתחתיות ארץ. ע\"כ. ובגמרא מרבינן לה מהטמאים: \n",
+ "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה. כתב הר\"ב יש מין עכבר שאינה פרה ורבה כו'. ל' הרמב\"ם והוא ענין מפורסם מאד [אין] מספר לרוב המגידים לי שראו זה. אע\"פ שמציאת ב\"ח כזה דבר מתמיה ולא נודע בו טענה בשום פנים. ע\"כ. [וזה לדעתי טענה גדולה על מאמיני הקדמות] [*ועי' עוד מזה במשנה ב' פ\"ג דנדה] ובגמרא מרבי לה מדכתיב בשר: \n"
+ ],
+ [
+ "האבר והבשר המדולדלין. וזה על מנת שיהיו בענין שא\"א שידבקו ולא שירפאו בשום פנים. הרמב\"ם: \n",
+ "מטמאין טומאת אוכלין במקומן. פירש הר\"ב אם חישב עליהן להאכילן לנכרי. וכן לשון רש\"י. דצריכים מחשבה כדתנן במשנה ב' פ\"ג דעוקצים. והא דפירשו לנכרי ה\"ה לישראל. דלנכרי אסור אבר מן החי כמו לישראל. אלא דלת\"ק א\"צ אוכל שאתה יכול כו'. ולא פירשו לנכרי. אלא דנכרי רשיעי איכא דאכלי. אבל בישראל רשיעי לא עסקינן דלא שכיחי. ומ\"ש הר\"ב דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן. גמרא דרחמנא אמר כי יפול עד שיפול. ופי' התוספות דהכי שמעינן ליה מיניה לענין אבר מדולדל. דמדדרשינן מינה מיתה עושה ניפול כדלקמן [א\"כ]. ממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה ניפול. ע\"כ. ובמשנה ח' פ\"ג דכריתות יליף לה מק\"ו. ועמ\"ש שם. ואע\"ג דהאי קרא בשרצים כתיב הא מוקמינן לה בבהמה כדלקמן: \n",
+ "וצריכים הכשר. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה [ותנן במשנה ג' פ\"ג דעוקצים שזה א\"צ הכשר] דאינו מטמא טומאת אבר מן החי עד שימות ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה. דשמא ישחטנה. ואין שחיטה עושה ניפול. רש\"י: \n",
+ "נשחטה הבהמה. כתב הר\"ב. דאסורים באכילה משום ובשר בשדה טרפה. ועי' בפירש הר\"ב רפ\"ד. ומ\"ש ידי נבלה טהרו. וכן לשון רש\"י כלומר ידי אבר מן החי דמטמא טומאת נבלה. טהרו. \n",
+ "הוכשרו בדמיה. ע' במ\"ב פ\"ג דעוקצין: \n",
+ "מתה הבהמה הבשר צריך הכשר. כתב הר\"ב דטומאת נבלה אין בו דמיתה עושה ניפול דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא למעוטי מאי אילימא למעוטי בחייהם מנבלתם נפקא. אלא ש\"מ מיתה עושה ניפול [דה\"ק כל אשר יפול מהם במותם על ידי מיתה הויא נפילה מהם אברים המדולדלים בהם] ואין שחיטה עושה ניפול [דלכתוב וכי יפול [*למימרא דשחיטה עושה ניפול] ולא בעי במותם אלא על כרחך למעוטי שחיטה] והאי קרא בשרצים כתיב אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו [*דאפילו שחיטתם מיתה היא] תנהו ענין לבהמה. גמרא פ\"ד דף ע\"ד: \n",
+ "[*ור\"ש מטהר. מסיק הר\"ב דארישא קאי ומטהר האבר כל זמן וכו'. וה\"ה לבשר כל זמן וכו' וכדמסיים לאפוקי האבר והבשר וכו'. ומ\"ש הר\"ב ובשתיהן הל' כר\"מ. דהיכא דפליגי ר\"מ ור\"ש עלה בתיקו הלכה כמאן. כמ\"ש בס\"פ. הלכך פסקינן כר\"מ דמחמיר. ועוד דבגמרא בעי' אליביה כו' הכ\"מ בפ\"ב מהט\"מ ובפ\"ב מה' אבות הטומאות כתב כן בשם הר\"י קורקוס. ושם כתב עוד דבפ' בהמה המקשה מוכח בגמרא דהלכה כמותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "האבר והבשר המדולדלים באדם. ואע\"פ שאין יכולים לחזור ולחיות. הרמב\"ם בפ\"ב מה' טומאת מת: \n",
+ "טהורים. כתב הר\"ב דאדם כי ימות כתיב. וכ\"כ רש\"י ותמיהא לי דכיון דבסמוך מפרשים דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול. א\"כ ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים כדכתבתי לעיל בשם התוספו' וי\"ל דאי לאו כי ימות לית לן דמיתה עושה ניפול באדם: \n",
+ "טהור. כתב הר\"ב דמיתה עושה ניפול ובשר הפורש מן האדם החי טהור. וכן לשון רש\"י ומחקתי מן הספר מה שהיה כתוב עוד בפירש הר\"ב. והא דבשר הפורש מהאדם החי טהור תנן בהדיא בספ\"ו דעדיות: \n",
+ "מטמא משום אבר מן החי. כתב הר\"ב אבל כזית בשר שפירש ממנו כו' תנן לה בספ\"ו דעדיות: \n",
+ "ורבי שמעון מטהר. כתב הר\"ב באבר מן המת נמי כו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואל תתמה דגדולה מזו מצינו לר\"א שאמר שלא אמרו על אבר דמטמא. אלא אבר מן החי כדתנן בפ\"ו דעדיות מ\"ב. ומ\"מ רש\"י ותוספות לא פירשו כן אלא דלת\"ק באבר מן החי ס\"ל דחדא הפורש ממנו טהור. או עצם טהור אבל בשר הפורש טמא וכר\"א. או בשר הפורש טהור. ועצם טמא. כר' נחוניא במתניתין ג' פ\"ו דעדיות. ור\"ש מטהר בין בעצם בין בבשר הפורש ממנו. דסבר כרבי יהושע דהתם דמטהר בשניהם. ואולי דעת הרמב\"ם והר\"ב ניחא להו לפרושי ר' מאיר אליבא דהלכתא. משום דר\"מ מרא דמתניתין טפי מר\"ש דהא כולהו סתמי אליביה. מיהו בפ\"ד דעירובין [דף מ\"ו] איבעי' להו ר\"מ ור\"ש מאי [כלומר הלכה כמאן] תיקו. והלכך מסתבר כפירש\"י והתוספות דלא להפליג במחלוקת. ואתיא ר\"ש אליבא דהלכתא דהא לא מכרעה ההלכה בין ר\"מ לר\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ובחוצה לארץ. [*פירש הר\"ב. משום דבעי למיתני בחולין אבל לא במוקדשין כו' וכן פירש\"י] ועיין בפירוש הר\"ב דר\"פ דלקמן [*ומ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "שהיה בדין ומה אם החולין שאינן חייבין כו'. בגמ' פריך מה לחולין שכן חייבין בבכורה כו'. ואי מזכרים שכן חייבים בראשית הגז. ואי מתישים שכן נכנסין לדיר להתעשר. ומסיק מלקוח ויתום דפטורים ממעשר: \n",
+ "תלמוד לומר ואתן אותם. ואי לאו ק\"ו לא הוה צריך קרא אף על גב דסתמא כתיב [דמשמע] בין בחולין בין במוקדשין דה\"א דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בחולין דכתיב לעיל מהאי קרא גז צאנך. וראשית הגז אינו נוהג במוקדשין. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן. לאו בקדשי בדק הבית איירי. אלא בהקדישן למזבח לדמיהן [וכדמוכח בהדיא בגמרא שאכתוב בסמוך] דאין חילוק בין רישא לסיפא. אלא שזה קדם הקדשו למומו וזה מומו להקדשו ואע\"פ שעובר כשמקדיש בעלמום למזבח [כדפירש הר\"ב ספ\"ח דמנחות] מ\"מ אשמועינן דינו. תוספות פ\"ב דבכורות [דף י\"ד]: \n",
+ "ונפדו חייבין בבכורה. כתב הר\"ב אבל קודם פדיון לא דקדושת דמים מדחה מן הבכורה. וכן לשון רש\"י ובגמרא דבכורות גרסינן נמי ומן המתנות. [*וכתב עוד רש\"י שם בבכורות קדושת דמים פטורה מן הבכורה כקדושת הגוף דמפרש לקמן מקראי דפוטרת מבכורה וממתנות. ע\"כ. והתוספות הקשו עליו דהתם פטרינן בפסולי המוקדשין אע\"פ דנפדו. מדאתקיש לצבי ואיל. והכא דוקא בלא נפדו. אלא היינו טעמא דקדושת דמים. משום דכתיב גבי בכור בישראל ובמתנות כתיב מאת העם]: \n",
+ "יוצאין לחולין להגזז ולהעבד וכו' לאחר פדיונן. דאי קודם פדיונן כיון דקדושת דמים למזבח נינהו. דמחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן. א\"נ דקדשי בדק הבית נמי אסירי בגיזה ועבודה. גמ' דבכורות [*דף י\"ד ובפ\"ג דף כ\"ה קאמר דמדרבנן הוא בקדשי בדק הבית]: \n",
+ "להגזז. דאילו תמימים ונפדו כתיב תזבח ולא גיזה. כמ\"ש הר\"ב לקמן. וא\"ת אמאי איצטריך למיכתב ולא תגוז בכור (שורך) [צאנך] למיסר קדשים גופייהו בגיזה תיפוק ליה מדאמר גבי פסולי המוקדשים תזבח ולא גיזה ל\"ק דאי לא דכתב לא תגוז לא הוה ידענא למאי אתי תזבח למעוטי. אבל השתא דאסורה גיזה בקדשים אתי תזבח לומר אבל גיזה כדקיימא קיימא תוספות פ\"ג דמעילה דף י\"ג: \n",
+ "וולדן וחלבן מותר. פירש הר\"ב לאחר פדיונן דאי קודם פדיונן פירש לקמן דולדן אסור. ופירש\"י בבכורות אסור בהנאה בלא פדיה ומיקרב לא קרבי דמכח קדושה דחויה אתו דאמם לא הוקדשה למזבח: \n",
+ "והשוחטן בחוץ פטור. אפילו קודם פדיון ואפילו הוי מומן קל כגון דוקין שבעין דלגבי קדשים מיחייב השוחטן בחוץ [כדלקמן] הכא פטור משום דלא חלה עליהן מתחלה קדושה כל כך. רש\"י בבכורות: \n",
+ "ואין עושין תמורה. כתב הר\"ב. אפילו קודם פדיונן טוב מעיקרו עושה תמורה כו' עיין בפירוש הר\"ב משנה ב' פ\"ק דתמורה: \n",
+ "ואם מתו יפדו. כתב הר\"ב. ואע\"פ שאין ראוין אלא לכלבים כו' ואשמועינן נמי דלא בעו העמדה והערכה רש\"י ועיין בפירש משנה ג' פרק בתרא דתמורה: \n",
+ "חוץ מן הבכור. כתב הר\"ב דבכור ברחם תלי רחמנא כו'. תם קריב בעל מום נאכל לכהן כדפירש הר\"ב בסוף משנה א' בפ\"ד דבכורות דילפינן מובשרם כו': \n",
+ "ומן המתנות. בגמ' דבכורות [דף ט\"ו] אוציא את הבכור שאין שוה בכל [שאינה נוהגת בנקבות כבזכרים] ולא אוציא את המתנות ששוות בכל ת\"ל איל: \n",
+ "וולדן וחלבן אסור. כתב הר\"ב בדאיעבר לפני פדיונו כו'. ואי אתיליד לפני פדיונו אפילו קדם מומן להקדישן נמי ולדן אסור. רש\"י. ותמהני דמיניה וביה ה\"ל לפרש דאי אתיליד לפני פדיונו מקדש נמי קדיש. דהכי איתא בגמרא דבכורות [שם פ\"ב]. ומפיק ליה מאם זכר דגבי שלמים לרבות ולד בעלי מומין: \n",
+ "והשוחטן בחוץ חייב. כתב הר\"ב ואע\"ג דאינן ראוין לפתח אהל מועד כו' ותנן הראוי כו' וכך כתב רש\"י. ובבכורות כתב ואמרינן ביומא הראוי כו'. בברייתא מתניא התם פ\"ו דף ס\"ג. והיינו רישא דמתניתין פרק בתרא דזבחים. והתם מפורש דמהאי קרא לא ילפינן לדחזו ואדחו. אלא כדמפיק במתניתין דהתם בסיפא מלפני משכן ה'. וכ\"ש דקשיא על רש\"י בבכורות בגמרא שכתב. כדתנן בזבחים פרק [פרת] חטאת [מ\"ב] בעלי מומין כו' שהקריבן בחוץ פטור ומפיק טעמא מהאי קרא ואל פתח אהל מועד כו'. וליתא דבהדיא נשנה בעלי מומין כו' בתר דמפקינן מלפני משכן ה' לדחזו ואדחו. ונמצא עוד כיוצא בזה לרש\"י והר\"ב לעיל רפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שמאה שוחטים כולן פטורים. על כרחך כשכולן בעלי מומין איירי דאין שוחטין בכור אא\"כ נפל בו מום [ועוד דבמכרו במומו מוקמינן לה כדפירש הר\"ב] ומדנתערב ואין מכירין בו. א\"כ ג\"כ האחרים בעלי מומין הם. תוספות: \n",
+ "השוחט לכהן ולנכרי פטור מן המתנות. גמרא. וליתני הכהן והנכרי פטורין אמר רבא זאת אומרת הדין עם הטבח. כלומר דיכול הכהן לתבוע מתנותיו מהטבח. וילפינן בגמ'. מדכתיב מאת זובחי הזבח. דאפילו טבח כהן במשמע פירש כששחט בהמת ישראל. ודייק מדכתיב מאת יתירא דהמ\"ל מאת העם זובחי הזבח. וכתב ב\"י סי' ס\"א בשם הרשב\"א דהא דהדין עם הטבח שאינו יכול לדחות לכהן לומר לאו בעל דברים דידי את אבל לא שאם נתנן לבעלים או לאחר שיהא חייב דקי\"ל מזיק מתנות כהונה פטור. כמ\"ש הר\"ב בס\"פ דלקמן: \n",
+ "פטור מן המתנות. דכתיב מאת העם ולא מאת הכהנים. גמרא. וכ\"ש דאין נכרי בכלל העם. ומה שכתב הר\"ב ואפילו כהן כו' אם הוא טבח כו' דמדרבנן גזרו כשהוא טבח ליתן מתנות כהונה אפילו הבהמה שלו שלא ירגילו טבחי ישראל לשתף כהנים עמהם ליפטר מן המתנות. ועד ג' שבתות דאיכא למימר לדידיה שחיט לא גזרו רבנן ואוקמוהו על דין תורה. ומכאן ואילך גזרו. וכי קבע אמסחתא. מיד מוכח דלאו דידיה שחיט ולכך גזרו לאלתר. תוספות. ומ\"ש הר\"ב שתים וג' שבתות. גמ'. ויראה דר\"ל הכל לפי תואר הענין. לפעמים שתים ולפעמים שלש. לפי ראות הדיין. דאיכא פרסומא דלאו דידיה שחיט [*אבל מצאתי בתוספות פרק במה אשה סוף (שבת דף ס') בשם ר\"י דנקט שתים לרבי דאית ליה בהבא על יבמתו [דף ס\"ד]. דבתרי זמני הוי חזקה. ותלת לרשב\"ג]: \n",
+ "ואם אמר חוץ. פירש הר\"ב אם אמר כהן לישראל אני מוכר לך פרה זו חוץ כו' פטור הלוקח שהרי של כהן הן ודכוותה בישראל הוה מחייב הלוקח דכיון שהוא שחטה עליה רמיא למיתבינהו. רש\"י דף קל\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ספק פטור. גמרא. ורמינהו דתנן [ספ\"ד דפאה] שספק לקט לקט. הכא פרה בחזקת פטורא קיימא. קמה בחזקת חיובא קיימא. והרי עיסה [במשנה ו' פרק ג' דחלה] נעשית עד שלא נתגייר כו' ספק חייב. ספק איסורא לחומרא. וספק ממונא לקולא. פירש\"י חלה ספק איסורא. שיש בה עון מיתה. הלכך לא סמכינן אחזקה. אבל מתנות אין בהן קדושה אלא דין ממון והמע\"ה: \n",
+ "מן הפרק של ארכובה עד כף של יד. פירש הר\"ב והן ב' עצמות העצם האמצעי. דהיינו מן [הפרק] של ארכובה הנמכרת עם הראש עד מקום שכנגדו בגמל ניכר והעצם העליון המחובר לגוף. *)כוונתו לומר שהעצם העליון המחובר לגוף הוא בכלל הזרוע והוא אחד מב' העצמות [*ועד דתנן היינו ועד בכלל] שהרי כתב במשנה ו' פ\"ד ברגלים האחרונים שבין הארכובה והעצם התחוב בגוף יש עצם אמצעי. וזה העצם העליון הוא כף של יד שקורין אספלדון. והוא במקום קולית שברגל. ומ\"ש הר\"ב והזרוע הימיני כו'. דכתיב ונתן לכהן הזרוע המיומן כו'. אפילו לרבנן דדרשי בפרק גיד הנשה הירך דפשיט בכוליה ירך [כמ\"ש שם מ\"ג] הכא מודו דלא שייך למדרש הכי. תוספות. ובגמרא והלחיים למאי אתא להביא צמר שבראש כבשים ושער שבזקן תישים והקיבה למאי אתא להביא חלב שע\"ג [הקיבה]. וחלב שבתוך הקיבה. דא\"ר יהושע כהנים נהגו בו עין יפה ונתנוהו לבעלים טעמא דנהגו הא לא נהגו דידיה הוא: \n",
+ "[*עד סובך של רג. כתב הרב היינו פרק שבין הקולית ועצם אמצעי וכן פירש\"י. וא\"כ לר\"י אין במתנת הזרוע רק עצם האמצעי לבדו ובהאי פליג את\"ק ולכך אני תמה על רש\"י שמפרש בפרשת צו גבי שלמים כרבי יהודה. ואמאי שבקיה לתנא קמא והרא\"ם לא העיר בזה ושוב הראו לי שכך השיגו סמ\"ג בעשין סימן קפ\"ג: \n",
+ "פיקה. כתב הר\"ב בפירוש האחר שהיא עגולה כו'. ועיין במשנה ו' פי\"א דכלים]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*נוהג בארץ ובח\"ל. כתב הר\"ב. ורבותי הורו דבמתנות נמי וכו'. שכן רבי אלעאי פוטר נמי בהו מה\"ט דיליף נתינה כו'. וכן פסק רש\"י דף קל\"ו ע\"ב ולפי זה הא דפירש הר\"ב בר\"פ דלעיל דמשום אבל לא במוקדשים נקט לכולהו וכן פירש\"י שם. ה\"ה דהמ\"ל דבח\"ל נקט לאפוקי דרבי אלעאי. ועל כל פנים בח\"ל לא היה צריך לומר דנקט אגב. אלא הואיל משום בפני הבית צריך עכ\"פ לומר דאגב נקט. קאמרי נמי הכי בח\"ל. ומ\"ש הר\"ב ולא הודו כו'. משום דאשכחן אמוראי טובא דנהגו]: \n",
+ "אבל לא במוקדשין. כתב הר\"ב. אפילו קדשי בדק הבית משום דכתיב. גז צאנך. בגמרא פרכינן עלה מהא דאמרינן דקדשים אפילו של בדק הבית אסורים בגיזה. כמ\"ש בפ' דלעיל משנה ב'. ומסיק במקדיש חוץ מגיזה וכחשה דגיזה [*ופי' כחשה דגיזה שהגזיזה הניטלת מכחשת הבשר. ואי לאו דאמר חוץ היה אסור לגוזזה שלא להכחישה. והני חוץ משום קדשי ב\"ה נקטי' דאי דקדשי מזבח אפילו כי אמר חוץ לא מהני דאפילו לא קדש אלא אבר ממנה פשטה בכולה. כדאמר ר' יוסי בפ\"ק דתמורה משנה ג'. ומסקינן התם דף י\"א. דאף לת\"ק דינא הכי באבר שהנשמה תלויה בו]: \n",
+ "חומר בזרוע כו'. וא\"ת וליתני נמי הא [דתנן לקמן] לקח גז צאנו של נכרי פטור זה חומר בזרוע ולחיים מראשית הגז. וי\"ל דלא תני אלא דברים שזה נוהג [וזה אינו נוהג]. אבל זה פטור וזה חייב לא קתני. תוספות: \n",
+ "אלא ברחלות. ולא בעזים. אף על גב דעזים אקרי נמי צאן דכתיב (בראשית כ״ז:ט׳) לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים. תוספות [קל\"ז ע\"א ד\"ה מנה\"מ]. ומ\"ש הר\"ב כתיב הכא גז צאנך. וכתיב התם ומגז כבשי כו'. פרכינן עלה בגמרא ונילף גיזה גיזה מבכור דתניא לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך (דברים ט\"ז) וגו' מניין ליתן האמור של זה בזה כו'. [*כמ\"ש במסכת בכורות פ\"ג משנה ג'] ומסקינן אלא כדאריב\"ל לעמוד לשרת [דסמוך לגז כתיב כדכתב הר\"ב במשנה דלקמן] דבר הראוי לשרת. ה\"נ דבר הראוי לשרת. פירש\"י. לתכלת דבגדי שרד. והתם צמר בעינן ואין צמר אלא של רחלים ע\"כ. כמ\"ש הר\"ב רפ\"ט דכלאים. [*והא דכתב רש\"י דבגדי שרד. נ\"ל דאגב ריהטא לא דק לפרש כראוי שהרי הוא עצמו מפרש בפרשת כי תשא ובפ' פקודי דבגדי שרד אינן בגדי כהונה. אלא הן לכסות הכלים במסעות ואילו קרא דהכא דלעמוד לשרת משמע שעל שירות של הכהן עצמו קאי וכלום היה חסר רש\"י אלו פירש דבגדי כהונה. שהרי גם בהם היה תכלת ואדרבא היה ניחא טפי דהא במשנה דלקמן מסיק מהך דלשרת. דאתא לשיעור האבנט של כהן שיש בו תכלת. אלא דלפום ריהטא קסבר דבגדי שרד הם בגדי כהונה ואינן כן. כדכתב הוא ז\"ל עצמו וכלעיל]: \n",
+ "ברחלות. אע\"ג דכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים לשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן. כדאיתא בגמרא ד' קל\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "עשויות. פירש הר\"ב שמעשות את בעליהן וכו' דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה. דצאן שם המין הוא: \n",
+ "בכל שהן. כתב הר\"ב לאו דוקא כו'. אלא משום דר' דוסא יהיב שיעורא רבה שהמנה מאה זוז כ\"ה סלעים. הרי מנה ופרס ל\"ז וחצי וחמשה פעמים ל\"ז וחצי. קפ\"ז וחצי: \n",
+ "וכמה נותנים כו'. מפרשינן בגמרא דלאו ארישא קאי אדקתני בכל שהן. אלא מלתא באנפי נפשה היא בישראל שיש לו גיזין הרבה דחלק ששים שבהן יש בו כדי לחלק לכהנים הרבה: \n",
+ "לא הספיק ליתנו עד שצבעו פטור. פירש הר\"ב דקנייה בשינוי. וה\"ל כמזיק מתנות כהונה כו' ופירש\"י קודם שנותנן לכהן דפטור. ואע\"ג דקנייה בשינוי לא קנה אלא לענין שאין מחזיר גוף הגזילה אבל מ\"מ צריך להחזיר לו דמים [*כדתנן בהגוזל קמא]. הכא פטור מאי טעמא אב\"א דכתיב זה [דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין]. ואב\"א משום דה\"ל ממון שאין לו תובעין. גמ' פרק דלעיל דף ק\"ל [ע\"ב]: \n",
+ "המוכר חייב. כתב הר\"ב. דא\"ל לוקח. מתנה דכהן גבך היא דמסתמא לא זבין המתנות. כדתנן משנה ג' פרק דלעיל. לקח ממנו במשקל נותנן לכהן ומנכה לו מן הדמים. גמרא: \n",
+ "זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. כתב הר\"ב דגיזת הלבנות טובה כו'. ועצה טובה קמ\"ל דיקנה מן הלוקח כשיעור השחופין או הזכרים ויתן לכהן. גמרא דף קל\"ו. ואיתא התם דלרבי אלעאי דגמר נתינה נתינה מתרומה כדפירש הר\"ב ריש פירקין. דינא הוא דלא יתן משחופות על לבנות. כמו דאין תורמין ממין על שאינו מינו. והר\"ן האריך בזה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אבל לא במוקדשין. דאמר קרא שלח תשלח את האם במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו. אלא להביאו לידי גיזבר. דאף על גב דמרדו לא פקעו קדושתייהו דכל היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתא. דכתיב (תהילים כ״ד:א׳) לה' הארץ ומלואה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "עוד טמא פטור מלשלח. כתב הר\"ב צפור טהור. ולא טמא. מסיים הרמב\"ם שנאמר (דברים י״ד:י״א) כל צפור טהורה. והכי איתא בספרי פרשת תצא. אע\"ג דבגמרא פריך מהכא דמדאיצטריך למימר טהורה מכלל דאיכא טמאה ומשני לא מכלל דאיכא איסורא וכו' ופרכינן מקראי טובא ומשנינן להו: \n",
+ "[*קורא. פירש הר\"ב בערבי קורין לו שונא\"ר וכו' וז\"ל רש\"י עוף טהור הוא ולא זה שקורין *)קוק\"א ע\"כ]: \n",
+ "רבי אליעזר מחייב. גמרא אתיא דגירה דגירה. כתיב הכא (ירמיה ט\"ז) קורא דגר ולא ילד. וכתיב התם (ישעיהו ל״ד:ט״ו) ובקעה ודגרה ופירש\"י מה התם דגירה מעליא דבמינו אשתעי קרא. אף הכא דגירה מעליא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפריחין. יתכן שדרך העופות שפורחות הרבה ביחד ונמצא כל אחד מפריח לחברו עמו. לכן בא הלשון בהפסול שהוא יוצא: \n",
+ "שנאמר והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים מה אפרוחים וכו'. ואפרוחים וביצים אורחיה דקרא הוא למנקט רבים ברוב קנים. דאי איפכא דבעינן רבים וקן מ\"מ לרבות מפריחים ומוזרות. א\"כ נכתוב קרא והאם רובצת עליהם. גמרא: \n",
+ "אפילו ארבעה וחמשה פעמים. וכיוצא בזה במ\"ט פ\"ב דב\"מ וע\"ש: \n",
+ "שנאמר שלח. לשון הר\"ב שנאמר שלח ולעולם משמע. ותשלח דרשינן לה לקמן. וז\"ל הרמב\"ם שלח מקור והמקור נופל על המעט וההרבה. ועי' בכ\"מ שם [פי\"ג מה\"ש]: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר לוקה כו'. פירש הר\"ב דסבר ר\"י שלח מעיקרא משמע משכחת לה שאין לפרש מעיקרא משמע. בגזל. שא\"א לומר והשיב קודם שגזל דאם לא גזל מה ישיב. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "אפילו לטהר את המצורע. נפקא לן לעיל בגמרא. מדכתיב תשלח מ\"מ. ואי לאו קרא סד\"א. הואיל ואמר מר גדול שלום שבין איש לאשתו שהרי אמרה תורה שמו של הקב\"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים. והאי מצורע כיון דכמה דלא מיטהר אסור בתשמיש המטה דכתיב (ויקרא י״ד:ח׳) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים. אהלו זו אשתו. מכאן שאסור בתשמיש המטה. מהו דתימא ליתי עשה דידיה וידחה עשה דשלוח הקן. קמ\"ל: ",
+ "קל וחומר על מצות חמורות. עמ\"ש בזה ברפ\"ב דאבות: ",
+ "סליקא לה מסכת חולין"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חולין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חולין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chullin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה חולין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Chullin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d6e4efb68d39f9fc2c6c788d4a3a8df1d6360e2e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,291 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כריתות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "שלשים ושש כריתות בתורה. מנינא ל\"ל אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. ומפיק ליה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י\"ח) לחלק על כל אשה ואשה [*ולאו דוקא שיתחייב ל\"ו חטאות. דהא בפסח ומילה אין חיוב חטאות. ועיין בד\"ה והאשה כו']: \n",
+ "כריתות. לשון הר\"ב במזיד בלא התראה. אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק. ויש מהן בסקילה. ויש מהן במלקות. ובשוגג בחטאת. רש\"י: \n",
+ "הבא על האם וכו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה. והדר מתחיל למתני אשה ובתה. ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא. משום דקיי\"ל בסנהדרין [פ\"ז משנה ד'] דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה. דינייהו בסקילה. ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב\"ד. רש\"י. והבא על אשה ובתה בשרפה. והבא על אשת איש בחנק. דקיל מכולהו מיתות ב\"ד. והבא על אחותו וכו'. עד ועל הנדה כולהו במלקות. כמו ששנויים בריש פרק ג' דמכות ושם הקשיתי לשאול על שינוי סדר אחות אשתו ואשת אחיו שלא ככתוב. והמגדף כו' עד והמחלל את השבת כולהו בסקילה כמו שנשנו בפרק ז' דסנהדרין. אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות. והטמא שאכל את הקדש וכו' עד והסך בשמן המשחה כולהו במלקות ושנויין במ\"ב פרק ג' דמכות ובסדר הזה. ולא ידעתי טעם לדבר: \n",
+ "הבא על האם וכו'. דעל כל העריות כולן הוא אומר בסיפא (שם) ונכרתו הנפשות העושות. והמגדף. דכתיב (במדבר ט\"ו) את ה' הוא מגדף [לא בא הכתוב. אלא ליתן כרת למברך את השם. כחכמים דראב\"ע דאמרי הכי דף ז']. והעובד עבודה זרה. דכתיב (שם) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת. ובעובד ע\"ז מיירי דזהו דבר ה'. דאמר בסנהדרין [צ\"ט ע\"א]. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ולא יהיה לך בעבודה זרה מדבר. והנותן מזרעו למולך. כתיב בהדיא גביה (ויקרא כ') ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו. ובעל אוב. והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי (שם). ומחלל שבת. כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' (שמות ל\"א). וטמא שאכל את הקדש. כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז') [עיין במ\"ב פי\"ג דזבחים]. הבא אל המקדש [טמא]. כי את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י\"ט). והאוכל חלב כי כל אוכל חלב ונכרתה (ויקרא ז'). בדם. כל אוכליו יכרת (שם י\"ז). בנותר. ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה (שם י\"ט). ופגול. יליף מנותר [כמ\"ש במשנה ג' פרק ב' דזבחים]. והשוחט ומעלה. פירשם הר\"ב. והאוכל חמץ בפסח. כל אוכל חמץ ונכרתה (שמות י\"ב). והאוכל ביוה\"כ. כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה (ויקרא כ\"ו) ועינוי מאכילה [כמ\"ש בר\"פ בתרא דיומא]. העושה מלאכה ביוה\"כ. כל מלאכה לא תעשו וגו' והאבדתי (שם) והוא כרת. והמפטם את השמן. אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרתה (שמות ל'). ועמ\"ש בדבור והסך. קטרת. איש אשר יעשה כמוה וגו' ונכרתה מעמיו (שם). פסח. והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל וגו' ונכרתה (במדבר ט'). מילה. וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה (בראשית י\"ז). רש\"י: \n",
+ "הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ד' פ\"ז דסנהדרין: \n",
+ "והאשה המביאה את הבהמה עליה. מסיק בגמ' דבגברי קא חשיב למנינא לחייבו על כולם אפילו עשאם בהעלם אחד ודל מנהון האשה הנרבעת ותנא ל\"ג חטאת בלבד [ועמ\"ש בדבור והסך כו'] ותנא האשה הנרבעת ופסח ומילה לסיומינהו כריתות. דאי אמרת בנשי קא חשיב. דל מנהון הבא על הזכר ועל הבהמה דאין כאן צד אשה: \n",
+ "הבא על אשה ובתה. לשון הר\"ב ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו כו' עיין רפ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "והעובד עבודה זרה. פי' הר\"ב כדרך עבודתה. או המזבח וכו' וכן פירש לקמן במחלל את השבת באחת מאבות מלאכות. דתנא לא מהדר. אלא אמצות שחייבים עליהן כרת. ושם שבת קתני. ושם עבודה זרה קתני. ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא. גמרא: \n",
+ "ובעל אוב. כתב הר\"ב וידעוני בכלל ששניהם בלאו א' נאמרו. והעושן בהעלם א' לא מחייב שתים. רש\"י בגמ'. ועיין מה שאכתוב בזה בס\"ד במשנה ב' [*ופ\"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב שכתב או ידעוני. הכי מפרש לה ר' יוחנן שם דף ס\"ה]: \n",
+ "פגול. לשון הר\"ב קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן. ודברי תימה הן דבהדיא שנינו במשנה ג' פ\"ב דזבחים חוץ למקומו פסול ואין בו כרת: \n",
+ "והמעלה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי. כיון דאיכא תרי העלאה. מוקטרי אברי פנים מוקטרי אברי חוץ. כדשמעינן מפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי במתני' דרפי\"ג דזבחים. והכא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כדלעיל בעובד עבודה זרה ומחלל שבת דשבת ועבודה זרה תנא יתהון במקומן. דתנן במסכת שבת פ\"ז [מ\"ב] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ובסנהדרין תנן בפ\"ז [מ\"ז] אחד העובד ואחד הזובח כו' משא\"כ המעלה דלא תנא בהדיא [והתוס' הקשו בזבחים פי\"ג דף ק\"ז דעבודה זרה נמי ליכא למשמע ממתניתין דהתם. אלא חיוב חטאת אהנך עבודות. אבל חלוק חטאות לא שמעינן מינה] והתם בגמ' פי\"ג דזבחים. איתא נמי להך אתקפתא. דהכא אגב גררא מייתי ליה. ואסקה התם בקשיא. וכתבו התוס' דקשיא דלא משני ההיא דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ במשנה דזבחים רפי\"ג: \n",
+ "המפטם את השמן. פי' הר\"ב במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשה משה שנאמר (שמות ל') ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי. גמ' [דף ה']. ומ\"ש הר\"ב והוא שיעשנה לסוך בו. אע\"פ שעל הסיכה עצמו שיסוך בו פטור כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור. אינו חייב. אתיא מתכונתו מן ובמתכונתו [דקטורת] וכתיב לגבי קטרת. לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור. גבי שמן נמי למסרו לצבור פטור. גמ'. [*ואע\"ג דמשמע דהך דלהתלמד אינו ענין בפני עצמו. דהא לא ילפינן אלא למסרו לצבור ויהיה להתלמד פירושו כדי למסרו לצבור. ובברייתא נמי. וכן בפיסקא ללמד בו למסרו לצבור. מ\"מ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות כלי המקדש העתיק להתלמד בה או למסרו לצבור ונ\"ל דהוי בכלל למסרו לצבור הואיל שמה שעושה להתלמד יהיה לתועלת לעשותו לצבור לכשירצה. ובברייתא דפטום הקטרת גרסינן להתלמד בה או למסרו לצבור]: \n",
+ "המפטם. פירשתי במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n",
+ "והמפטם את הקטרת. כתב הר\"ב אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים. בברייתא בגמרא. והיא ידוע בכל סדורי התפלות. ומכל מקום ז\"ש הר\"ב כפי משקלו הקצוב. לאו דוקא. דהא גבי קטרת לא כתיב כמוהו כמו בשמן. וכ\"ת כי היכי דילפינן שמן מקטרת דלמסרו לצבור פטור. ה\"נ תהדר קטרת וניליף משמן דלחצאין פטור. הא אמרינן בגמרא דליתא. דבקטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. אלא ה\"ק הר\"ב. שאם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב עד שיהא ראוי להקטיר איזה שיעור. ולא בעינן עד שיעשה כולו כמו בשמן. [*וכתב הר\"ב והוא שיעשנה להריח בה. שכן הוא בפי' בכתוב. ומסיים רש\"י אבל המריח בקטרת של בה\"מ לא אזהרה ולא כרת וכו'. ולא דמי לסך בשמן המשחה. דהתם אית ביה מעשה. ומש\"ה אית ביה אזהרה. ע\"כ]: \n",
+ "והסך בשמן המשחה. פי' הר\"ב שעשה משה דכתיב (שם) ואשר יתן ממנו על זר. ממנו מאותו של משה. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ג דמכות. ואע\"ג דלא כתיב אלא חד כרת בהנך תרי איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו. קיי\"ל כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת ביניהן. והיינו טעמא דקתני המפטם את הקטרת במיצעא. וכ\"ת דבעי למיתני. פיטומין בהדי הדדי. נתנינהו איפוך המפטם את הקטרת. והמפטם את השמן. והסך בשמן המשחה. אמאי פלגינהו לשמן. אלא הא קמ\"ל מה קטרת לאו בפני עצמו וחייבים עליו כרת בפני עצמו. אף מפטם שמן וסך [בשמן] נמי כיון דלאו בפני עצמו חייבים עליו בפני עצמו. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה בן כ\"ג מושחים אותו דכתיב (ויקרא ו') והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח. הא קמ\"ל דאפי' מבניו. ההוא דמשח הוי כ\"ג. ואי לא משח לא הוי כ\"ג. ומ\"ש הר\"ב וממנו מושחים מלכי בית דוד [*משבא דוד. אבל שאול נמשח. רש\"י] ואין מלכי ישראל מושחין. גמ'. דכתיב (שמואל א' ט\"ו) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. והא דאלישע משח ליהוא. מתרצים בגמ' באפרסמא דכיין ולא בשמן המשחה. ומ\"ש הר\"ב ואין מושחין מלך בן מלך. דכתיב (דברים י\"ז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים. ירושה היא. ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו כו'. [*דאמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל הויא המלכות ירושה. כדכתיב הוא ובניו וא\"צ משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא. ובעי משיחה בתחלה]. [ומ\"ש] ויהואחז מפני יהויקים אחיו כו' ובגמ' מקשים מי הוה שמן המשחה. והא יאשיה גנזו. כדכתב הר\"ב ברפ\"ו דשקלים. ומתרץ באפרסמא דכיא. ותמהני על הרמב\"ם שבפ\"א מהלכות כלי המקדש פירש להא דיהוא שהיתה בשמן אפרסמון. ודיהואחז לא פי' בו כך: \n",
+ "הפסח והמילה במ\"ע. כתב הר\"ב אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו. לאוי דעריות מפורשין הן. ומגדף מצינו לאו (שמות כ\"ב) אלהים לא תקלל. ובעבודה זרה (שם ל\"ד) לא תשתחוה לאל אחר. והנותן מזרעו למולך. ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י\"ח). ובעל אוב אל תפנו אל האובות (שם י\"ט). והמחלל את השבת לא תעשה בו כל מלאכה (שמות כ'). רש\"י. וטמא שאכל את הקדש כו'. כבר כתבתי לאזהרתם במשנה ב' פ\"ג דמכות. ע\"ש. [*ואף דכתיב בסוף פרשת קדש לי (שם י\"ג) ושמרת את החוקה הזאת. ור\"ע מוקי ליה בפסח. כדאיתא בסוף עירובין [דף צ\"ו] הא מסקינן התם דהשמר דעשה עשה. וכשלמדתי מסכת עירובין. הקשה לי אחד מבני הישיבה אמאי תקשה מדר\"ע. הא איכא תרי קראי אחריני דכתיבי בפרשת משכו בענין הפסח ולפרוך מנייהו. ואליבא דכ\"ע שנאמר (שם י\"ב) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך וגו' ונאמר (שם) ושמרתם את העבודה הזאת. והשיבותיו דהני תרי קראי אין לפרש לשון דושמרתם דכתיבי בהו שיהיו משמעותן על אזהרה לקיים הדבר ולעשותו. דקרא קמא ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו'. אילו היה ענינו שמירת קיום ועשיית הדבר א\"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פסח מצרים. אף בנתינת דם על המשקוף ומזוזות ושנינו בפ\"ט דפסחים משנה ה' שא\"צ. ואע\"פ שכתבתי שם דבכתוב מפרש הטעם של נתינת דם הזה שהיא משום שלא יתן המשחית שעבר בלילה הוא. מ\"מ אילו היה משמעות הכתוב של ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו' על קיום ועשיה. היינו מוכרחים לומר שאע\"פ שבטל הטעם מ\"מ גזירת הכתוב לעשות כן לדורות זכר לשל מצרים. דהא לא כתיב מיעוט בהדיא על נתינת דם הזה. כמ\"ש מיעוטי באינך דמחולקים בהם פסח דורות מפסח מצרים. אלא אין ושמרתם הזה אלא שמירה בלב שיזכרו שע\"י העבודה הזאת זכו ויצאו ממצרים. ושמירה זו שבלב יהיה לחק וגו'. וקרא תניין ושמרתם את העבודה הזאת. אינו ציווי כלל. אלא מספר והולך נמשך אל והיה כי יאמרו לכם וגו' מה העבודה וגו'. וה\"ק קרא והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם וגו'. כלומר שתהיו שומרים ועושים. ואז כי יאמרו לכם וגו'. ודומה לזה כתבו התוס' פ\"ק דקדושין דף ט\"ו בד\"ה כי טוב לו עמך. שאינו אלא ספור דברים בעלמא. ולא דרשינן מיניה מידי. ע\"כ. כך נ\"ל ברור]: \n"
+ ],
+ [
+ "על אלו חייבים כו' ועל שגגתן חטאת. וטעמא כתבתי במ\"ג פרק ב' דהוריות: \n",
+ "ועל שגגתן חטאת. פירש הר\"ב כגון הבא על אחת מן העריות כסבור שהיא אשתו והבא על הזכור ועל הבהמה כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה. ובא על הזכור או על הבהמה ואח\"כ נודע לו דזכר הוא או בהמה היא. והאשה המביאה נמי דסבורה להביא אדם והביאה בהמה. ונדה דסבור טהורה היא. ומגדף כסבור מברך הוא שם בן ב' אותיות וברך שם בן ד' אותיות. דאינו חייב אלא על שם בן ד' אותיות. כדאמרינן בפ\"ד מיתות. עבודה זרה כו' מולך כסבור להעביר אדם אחר והעביר את בנו. בעל אוב נתכוין לכשוף אחר. שבת כסבור חול הוא. קדש כסבור בשר חולין הוא. מקדש כסבור בית אחר הוא. חלב כסבור שומן. ודם כסבור טחול. ל\"א דם כסבור שדם חגבים או דם דגים הוא. לשון מורי. נותר ופגול כסבור כשר הוא. שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין היא. מעלה כסבור *) במות אלו של צבור מותרות ומוקי לה לקרא בבמת יחיד. פסח ויו\"כ כסבור ימות החול הן. שמן וקטרת נתכוין לסמנים אחרים ונמצאו שהם הסמנים הכתובים. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב האומר אין שבת בתורה כו'. כגון תנוק שנשבה לבין הגוים. ולא שמע מעולם שיש שבת. דאילו שמע ועכשיו שכחו. חייב. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דשבת וז\"ל. כל השוכח עיקר שבת כו' חייב חטאת אחת כסבור אין שבת בתורה. ואע\"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו. ע\"כ. וכלומר אע\"ג דמעיקרא שמע דאל\"ה פטור לגמרי. והרמב\"ם בפ\"ב מה' שגגות פסק דאפילו לא שמע מעולם נמי חייב: \n",
+ "מפני שהוא בעולה ויורד. פירש הר\"ב ואין אשם תלוי בא. אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה. והטעם פירשתי במ\"ד פ\"ב דהוריות: \n",
+ "וחכמים אומרים אף המגדף. אדרבי מאיר מהדרי דאמר חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו וקאמרי דאף המגדף נמי. ולא ידעתי מאי קשיא ליה לרש\"י דבגמרא דף ז'. אדמפרשינן למתני' דרבנן מהדרי אידעוני. דלא תנן לה. לפי שאין בו מעשה [כדתנן בפ\"ז דסנהדרין מ\"ז ופי' שם רש\"י דהכנסת העצם ידעוני. אינו מדבר בשעת מעשה. אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה] וקאמרי מגדף נמי לית ביה מעשה. כתב תימה לי. ולרבי יוחנן דאמר לעיל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו [כלומר ולא משום שאין בו מעשה]. מאי אף דקתני מתני' ע\"כ. ואלא מיהת מתני' דלעיל דתני מגדף לחייבו בחטאת ר\"ע היא דלא בעי מעשה. ומה\"ט לא אמר ר\"י דלא תנן ידעוני משום שאין בו מעשה כדאמר ר\"ל. דמתני' ר\"ע היא ולא בעי מעשה כדאיתא בגמרא דלעיל. וראיתי להרמב\"ם בפ\"א מהלכות שגגות דלא קא חשיב למגדף במחוייבי חטאות. וקא חשיב לידעוני כשהוא במעשה. וכן עוד לו ברפ\"ו מהלכות עבודה זרה שמחייב לידעוני בחטאת. ומפרש עלה כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו וכו'. ובמגדף שם בפ\"ב לא הזכיר שיהא חייב חטאת. ובפרק ט\"ו מהלכות סנהדרין דקא חשיב לכל הנסקלים לא התנה בידעוני שיהא במעשה. כמו המגדף שנסקל בלא מעשה. והיינו דבפרק ד' מיתות לענין סקילה תנן לידעוני. שהוא המדבר כו' ובלא מעשה: \n"
+ ],
+ [
+ "יש מביאות כו'. התחיל לפרש קרבן חטאת שלא ע\"י חטא: \n",
+ "המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו'. מתני' מתפרשת יפה בדברי הר\"ב בפ\"ג דנדה מ\"ד. ששם היא שנויה לענין טומאת לידה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שמה שכל הטמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה: \n",
+ "סנדל. מ\"ש הר\"ב ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר כו'. לא דק. דדתנאי נינהו לשני הפירושים הללו בברייתא פ\"ג דנדה דף כ\"ה. ואולי [משום] דהתם נקט תנא בלישניה. לשון של שור קאמר דרבותי פירשוהו יותר. דהיינו שעשוי בצורת סנדל. ומ\"מ היינו כלשון של שור. וכ\"כ בהדיא בפירוש מ\"ד פ\"ג דנדה. וכן נמי מ\"ש בפי' הראשון. כך מצאתי. לא קאי אלא על מ\"ש ולשון סנדל וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת ואין ידוע. שנויה בסיפא דמתניתין ו' פ\"ג דנדה וע\"ש: \n",
+ "אמר רבי יוסי אימתי כו'. אבל בזמן שהיו שתיהם עומדות כו'. כתב הר\"ב דדוקא חטאת שבא על חטא כו'. דהכי שמעינן ליה לרבי יוסי במ\"ה פ\"ה. וכן הלכה. וכן נמי באשם תלוי שם במ\"ה פ\"ה. לפי שבא במקום חטאת: \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת שפיר מלא מים. שנויה בפ\"ג דנדה מ\"ג וע\"ש בסיפא: \n",
+ "המפלת כמין דגים כו'. דהא דתנן במ\"ג פ\"ג דנדה אם יש עמהם דם טמאה לאו משום לידה אלא משום נדה. וכמו שכתבתי שם בריש הפרק. ומש\"ה העתיקם הרמב\"ם בפ\"ה מהא\"ב. ולא בפרק עשירי ששם כל ספיקי לידה: \n",
+ "המפלת יום ארבעים כו'. שנויה בפ\"ג דנדה בסופו. וע\"ש: \n",
+ "ויוצא דופן כו'. שנויה ברפ\"ה דנדה. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת אור לשמונים ואחד. פי' הר\"ב שילדה נקבה וליל פ\"א וכו' הפילה. ולישנא מעליא הוא דנקט אור וכדפי' הר\"ב בריש פסחים. והא דלא תנן המפלת אור למ\"א כשילדה זכר. מפורש בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב. ועמ\"ש שם: \n",
+ "ב\"ש פוטרין מן הקרבן. פירש הר\"ב מלידה שניה. אע\"ג דלאחר מלאת הוא דחייב בקרבן שני כמ\"ש בפי' הר\"ב במתני' דלקמן ועמ\"ש שם: \n",
+ "הדמים אינם מוכיחים. כתב הר\"ב שהרי המפלת תוך מלאת. דמה טמא מפני הלידה לפי שהוא דם לידה לא דם טוהר. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "והשאר עליה חובה. כתב הר\"ב דתניא יכול תביא על הלידה כו'. ת\"ל זאת משמע על לידה אחת תביא דהיינו על כל אחת ואחת. רש\"י פ\"ב דף ט'. ודאינה מביאה על כל לידה ולידה דתוך מלאת. עיין בפי' הר\"ב פ\"ב משנה ד': \n",
+ "אמר רשב\"ג. עיין במשנה י\"ז פ\"ק דאבות בהודעת מי הוא: \n",
+ "המעון הזה. פי' הר\"ב שבועה היא. ועמ\"ש בזה משנה ט' פ\"ב דכתובות: \n",
+ "בדינרין. דינרין של כסף. דינרי של זהב. כ\"פ בערוך: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ארבעה מחוסרי כפרה. מנינא לאפוקי מדראב\"י שאומר גר מחוסר כפורים. גמ' רפ\"ק ועמ\"ש בריש ב\"ק: \n",
+ "מחוסרי כפרה. לשון הר\"ב שמביאים כפרה וכו' וז\"ל רש\"י מביאין חטאת כו': \n",
+ "וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. מנינא לאפוקי מדר\"ש דתניא רש\"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. גמ' רפ\"ק: \n",
+ "והמצורע. כתב הר\"ב והא דלא חשיב נמי והמצורעת וכו' אין עיקר טומאתן חלוקה וכו' דאילו בשאר דברים חלוקים הם כדתנן ספ\"ג דסוטה. גמ': \n",
+ "גר מחוסר כפרה. כתב הר\"ב ות\"ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים וכו'. דגר צריך מילה וטבילה וקרבן. מילה דכתיב (יהושע ח') כי מולים היו כל העם היוצאים. א\"נ מהכא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. פירש\"י דם פסח ודם מילה. ע\"כ. [והרמב\"ם בהקדמה לסדר זה. וכן בחבורו ריש פי\"ג מהלכות אסורי ביאה כתב. שנאמר בפסח מצרים (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו]. טבילה דכתיב (שם כ\"ד) ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם. ואין (הרצאה) [הזאה] בלא טבילה [והרמב\"ם כתב בחבורו (שם י\"ט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם]. והרצאת דמים. דכתיב (שם כ\"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'. גמ': \n",
+ "עד שיזרק עליו הדם. פי' הר\"ב אם הביא קרבן בהמה ואם עולת העוף הביא וכו' דת\"ר כי יגור אתכם גר וגו'. כאשר תעשו כן יעשה (במדבר ט״ו:י״ד) מה אתם עולה ושלמים. אף הוא עולה ושלמים. שנאמר (שם) ככם כגר [*ואלא מיהת שלמים לאו דוקא. וסגי ליה בעולת בהמה מדאתרבו בסמוך לעוף. לבהמה לא כ\"ש] מנין לרבות את העוף. ת\"ל (ויקרא א׳:ט׳) אשה ריח ניחוח לה'. איזה דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף [שאין כהן נהנה ממנו. דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים] יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת\"ל כן. להביא פרידה אחת א\"א. שלא מצינו בכל התורה [בחובה. גמרא] והאיכא יולדת דמתייא בן יונה או תור לחטאת משום דאיכא כבש בהדה. גמרא. הלכך מביא שתי פרידות ושתיהן עולות שכולן לה': \n",
+ "ונזיר ליינו כו'. כתב הר\"ב ות\"ק לא חשיב נזיר. דלא תני אלא הנך דלאישתרויי בקדשים. ורבי אליעזר דקתני נזיר למשרי נפשיה נתני נמי נזיר טמא. כי קא מייתי קרבן למיחל עליה נזירות בטהרה הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "הבא על השפחה. פירש הר\"ב דאמר קרא וכפר עליו וגו'. והדר כתב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות מזיד כשוגג. גמ'. והא קרא כי כתיב במזיד כתיב [דכתיב בקורת תהיה. והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו. רש\"י דף ט' ע\"א] אלא אימא לעשות שוגג כמזיד. פירש\"י דלהכי כתב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה [כדלקמן] ותרי לעשות שוגג כמזיד ע\"כ. והרמב\"ם פירש דמונסלח לו דייקינן ר\"ל שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה. ע\"כ. ועיין במשנה ד'. ומ\"ש שם: \n",
+ "ונזיר שנטמא. פירש הר\"ב דכתיב בפתע פתאום פתע זה שוגג וכו' פתאום זה מזיד וכו'. דאין עונש אלא על מזיד. וכן פירש\"י וכלומר כדאמרינן בעלמא אין עונשין אלא א\"כ מזהירין. דהיינו עונש ב\"ד של מטה. דודאי דאף על השוגג מתיסר ביסורין מב\"ד של מעלה. דהא צריך חטאת לכפרה. ועל לא הודע אשם תלוי שתולה ומגין מן היסורים כדפי' הר\"ב במשנה ב' דפ\"ק. ובגמ' ונכתוב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. מזיד כדאמרן ומשמע נמי שוגג דכתיב (משלי י״ד:ט״ו) פתי יאמין לכל דבר. [*ומשמע נמי אונס. דכתיב (במדבר י״ב:ד׳) ויאמר ה' פתאום אל משה [בעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדבור]] ולא נכתוב קרא פתע. אי כתב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. ה\"א [אע\"ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד. פתאום דנזיר ודאי] כי מייתי קרבן בשוגג * מידעם דהוה אתורה כולה. אבל אונס ומזיד אימא לא. כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונס ומזיד הוא. דאפ\"ה חייביה רחמנא. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהל' נזירות: \n",
+ "ועל שבועת הפקדון. כתב הר\"ב דיליף תחטא תחטא לג\"ש משבועת העדות. וכ\"כ הרמב\"ם. והכי איתא בהדיא בגמ'. ותימה דבר\"פ שבועות הפקדון במסכת שבועות. פירש הר\"ב מדלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש\"י שם ואף הרמב\"ם בפירושו דהתם נראה שזה דעתו מדלא הזכיר הג\"ש דתחטא תחטא. ש\"מ דסמיך ליה אדפירש לענין שבועת העדות דטעמא שלא אמרה בה התורה ונעלם. ובהדיא כתב כן בחבורו בפ\"א מהלכות שבועות שלא נאמר בשבועת הפקדון ונעלם ממנו לחייב [מזיד כשוגג]. ע\"כ. וראיתי שם להכ\"מ שהביא גמ' דידן. שבועת העדות מנלן דת\"ר בכולן נאמר ונעלם כאן לא נאמר ונעלם. לחייב על השוגג כמזיד. על שבועת הפקדון מנלן. יליף תחטא תחטא משבועת העדות. וכתב עלה. וז\"ל יש לתמוה מה צורך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות. תיפוק ליה דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן דכל המביאין קרבן עולה [ויורד] שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות. ע\"כ. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם. אלא בשבועת העדות. דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם. הלכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם. מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם. הלכך צריכינן למילף לה משבועת העדות. ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל. דת\"ר בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם בה. עכ\"ל הכ\"מ. ובלי ספק שכשכתב כן נעלם ממנו ל' הרמב\"ם שבפי' המשנה דהא קא חזינן דגריס ליה כגירסא דידן. אא\"כ נאמר דאח\"כ בשעת החבור מצא לו גירסא אחרת. שזה דוחק. ועוד דה\"ל להכ\"מ לפרש זה. גם רש\"י גרס הכא כגירסתינו. ואפ\"ה מפרש ליה בפרק שבועת הפקדון מדלא כתיב גביה ונעלם. ולכן נ\"ל ששתי הפירושים הם אמת ולכל אחת יש לה סוגיא בגמרא להתלות בה. הך דהכא ודאי כדאמרן דיש לחלק בין פרשת העדות דלא כתיב בה ונעלם. לפרשת הפקדון אע\"ג דגבה נמי לא כתיב ונעלם. ולפיכך הוצרכה לג\"ש דתחטא תחטא. אבל הפירוש דפרק שבועת הפקדון דלא מחלקים בינייהו ודדייקי נמי מדלא כתיב גבה ונעלם. אותו הפי' נתלה בסוגיא דגמ' דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"ד) [ע\"ב]. דהתם אדאמר ר\"ש מה לפקדון שכן לא עשה בה מזיד כשוגג. מחכו עלה במערבא. ואמרינן מאי חוכא וקאמרינן מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה. דלא כתיב ביה ונעלם [ה\"נ לא כתיב ביה ונעלם] ודחי לה מאי חוכא. דלמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון. ממעילה ר\"ש גמר לה. ומדלא דחי שאני עדות דכתיבא גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהו ונעלם וכו' וכדמסיק בתר הכי גמרא. ש\"מ דס\"ל דלא אלימא עדות מפקדון מהאי טעמא כלל. וכן דקדקו בתוס' [ד\"ה פקדון]. והא דבתר הכי מסיק כך. היינו אדמסיק דר\"ש פקדון ממעילה גמר דלא לחייב בו מזיד כשוגג. ודאחכו עליה דהא אית ליה ג\"ש דתחטא תחטא למילף עדות מפקדון שאינו מדבר אלא בתביעת ממון. ותהדר ותגמר לה מפקדון דמזיד לאו כשוגג. אהא מסיק לשנויי החוכא דלהכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהם ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. אבל אי לאו משום ר\"ש. לא היינו מחלקין בינייהו דעדות ודפקדון. והלכך לרבנן דלא ילפי פקדון ממעילה. קיימא סברת הגמרא דמעיקרא. דעדות ופקדון כי הדדי. וכי היכי דאיכא למידק מדלא כתיב ונעלם גבי עדות דלחייבו מזיד כשוגג. ה\"ה נמי איכא למידק הכי בפקדון דפקדון נמי אע\"ג דפרשה בפני עצמה היא מ\"מ סמוכה היא לפרשת מעילה דבה כתיב בהדיא בשגגה ובפקדון לא כתיב לא בשגגה ולא ונעלם. הלכך אין לחלק בין עדות לפקדון לענין זה. אלא כי היכי דדייקינן מדלא כתיב ונעלם בעדות לחייבו במזיד כשוגג. ה\"נ איכא למידק בפקדון. זו היא סברת אותה סוגיא דפרק שבועת העדות. ואהכי התם באותה מסכתא פירשו המפרשים לאותה סוגיא ולפי שהיא דרשה פשוטה יותר מג\"ש. דלדרשה זו משוים את המדות דבתרווייהו ילפינן מדלא כתיב בהו ונעלם. הלכך הרמב\"ם בחבורו [פ\"א מה\"ש] נסיב לה נמי אותה דרשה. ועוד דהתם נמי עסיק בהלכות שבועות. וסמך אסוגיא דבאותה מסכתא בגמ'. והכא בפירושו סמוך אסוגיא דבגמרא דהכא. כך נ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה מביאין קרבן א' וכו'. מנינא לאפוקי רבי דסבר [כדאיתא בגמ'] [לעיל דף ב'] וקדש את ראשו ביום ההוא יום שמיני ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא היא כאילו נטמא בתוך השבעה: \n",
+ "וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. מנינא למה לי. לאפוקי מדר\"א דאמר נשיא מביא שעיר. פירש\"י דבסוף פ\"ב דהוריות. תנן אין ב\"ד חייבין על שמיעת הקול וכו'. והנשיא כיוצא בהן דפטור. משום דיורד לא שכיחא בנשיא. ור\"א [לא] אמר [אלא] בטומאת מקדש דיש בו כרת וחטאת (קבועה) [כבקבוע] מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה. [*ותנא הכא חמשה לאשמעינן דכל המביא על עבירות הללו אינו מביא אלא קרבן עולה ויורד. ולא תימא סמי מכאן מקדש וקדשיו לאוקמי כר\"א דאמר נשיא מביא [עליה] קרבן קבוע. ע\"כ]: \n",
+ "הבא על השפחה ביאות הרבה כו'. פי' הר\"ב דכתיב וכפר עליו וגו'. מאי אשר חטא לרבות חטאים הרבה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ט מה' שגגות. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון. או שבא עליה בשגגה ונודע לו. וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפי' מאה פעמים במאה העלמות [דאי לא הויין. ידיעות בינתים. בשאר איסורין נמי אינו חייב אלא חטאת אחת. כדתנן בפ' דלקמן מ\"ב והכי איתא בפ\"ז דשבת דף ע\"ב] מקריב אשם א' ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והיא שפחה כו' כדדרשי בריש (פרקין) [פ\"ק] מואל אשה. גמ' [לעיל דף ב']: \n",
+ "ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כתב הר\"ב כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' והשתא סד\"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזור ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה. ומ\"ש קמ\"ל. דלענין קרבן לא מחייב אלא חד. וחד מיהא חייב. משום טומאה זו דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום. כך פירש\"י פ\"ג דנזיר ד' י\"ח [ד\"ה כגון]. ואין נראה כן מדבריו דמכילתין רפ\"ק אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו. חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו. ודעת הרמב\"ם בזה. להלכה. תמצא לקמן בסמוך: \n",
+ "המקנא לאשתו. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש\"י: \n",
+ "ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. פירש הר\"ב כגון שנתנגע ונתרפא. נתנגע ונתרפא. ואיכא למידק אי הכא נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו. אי מתחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר. והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שנייה. וכן אם הביא אשמו ונתנגע. צריך קרבן על כל אחת ואחת. ע\"כ. והיינו כדין הנזיר. דאיהו סבירא ליה הכי בנזיר. שאינו מתחייב בקרבן על כל טומאה וטומאה. אע\"פ שבא לשעה הראויה לקרבן. אלא אם הביא חטאתו ונטמא. כמו שפסק בפ\"ו מהלכות נזירות. וטעמא דפסק כחכמים [דנזיר די\"ח] דפליגי אהאי תנא דסבר דבשעה הראויה לקרבן תליא. כמבואר שם בכסף משנה. ויראה לי שדין זה דמצורע למדו הרמב\"ם מדין הנזיר. וזה טעם מרווח יותר. ממ\"ש הכ\"מ במצורע דדייק מהגמ' ע\"ש. והשתא לתנא דאליביה מפרשינן למתני' דבשעה הראוי לקרבן תליא מלתא בנזיר. ה\"ה במצורע. ועיין בפי' הר\"ב במשנה י' פ\"ד דנגעים: \n",
+ "הביא צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן נינהו. רש\"י: \n",
+ "רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ותמיהה לי דבפרק בתרא דנגעים משנה י\"א שנויה ג\"כ מחלוקת זו. ושם פסקו דהלכה כר\"י וכן פסק בחבורו סוף הל' מחוסרי כפרה. והטעם מבואר דהתם שנויה ברישא דברי ר\"ש. ור\"ש ור\"י הלכה כר\"י. וא\"ת ונסמוך אסתמא דהכא י\"ל דאיכא למסמך טפי אפלוגתא דהתם דהוא בדוכתיה והכא אגב גררא הוא דמתני כך נ\"ל. ושוב ראיתי בפי' הרמב\"ם דנא\"י שהוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*האשה שילדה. הר\"ב העתיק שהפילה. אבל רש\"י והרמב\"ם העתיקו ג\"כ שילדה]: \n",
+ "הפילה בתוך שמונים נקבה. כתב הר\"ב ולהכי נקט נקבה. דבזכרים ליכא למימר הכי וכו'. וכ\"כ רש\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ק סוף משנה ו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן. אבל בחבורו פ\"א מה' מחוסרי כפרה. כתב היולדת טומטום ואנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון וכו'. וכתב הכ\"מ. וכי ברשיעי עסקינן. וי\"ל שאפשר שיהיה הדבר בשגגה. ע\"כ. ואני אומר שא\"צ לכך. דאפשר בהיתר גמור דעיברה באמבטי. כדאיתא בפ\"ב דחגיגה דף ט\"ו שמא באמבטי עיברה. ומתני' לא איירי בה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא. [*ומ\"ש הר\"ב דכתיב זאת תורת היולדת מלמד וכו'. עיין בפירושו למשנה דלעיל]. ומ\"ש הר\"ב ת\"ל זאת מפורש בספ\"ק: \n",
+ "[*רבי יהודה אומר וכו'. מ\"ש הר\"ב דהא עברו ימי טומאתו דראשון וכן לשון רש\"י. ור\"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו: \n",
+ "אלו מביאין. והרמב\"ם גורס חמשה. וצ\"ל לדידיה דלא גרס כן במשנה דלעיל. ויתכן שכן ג\"כ אינו גורם במשנה א' וארבעה מביאין על הזדון כשגגה וגורס במשנה ב'. וכי הך דהכא]: \n",
+ "ועל בטוי שפתים. הא דאקדמיה שלא ככתוב כתבתי שם בהוריות: \n",
+ "כל העריות בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש\"י: \n",
+ "לא השוה האשה לאיש במכות. כתב הר\"ב כדכתיב בקרת תהיה היא במלקות מתהיה דייק כדאיתא בגמרא [דף י\"א]: \n",
+ "ולא את האשה לאיש בקרבן. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבן והביא את אשמו לה' כתיב. (ויקרא י\"ט) גמ': \n",
+ "כל העריות עשה בהן המערה כגומר. כדתנן ברפ\"ו דיבמות. ומ\"ש הר\"ב ובשפחה כו'. דש\"ז כתיב בה. והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרצים בגמרא דרפ\"ו דיבמות דף נ\"ה [ע\"ב] דאשת איש פרט למשמש באבר מת א\"נ פרט למשמש מתה סד\"א לאחר מיתה נמי אקרי שארו ולחייב קמ\"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א\"נ לשקינא לה דרך אברים. סד\"א בקפידא דבעל תלה רחמנא. והא קא קפיד. קמ\"ל: \n",
+ "שעשה בה את המזיד כשוגג. כדלעיל מתני' ב' וע\"ש. ומה שפי' הר\"ב אם שניהם מזידין וכו'. אבל אם היא שוגגת כו' שניהן פטורים דכתיב (שם) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו'. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא. נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה. אמאי כתב רחמנא ברישא בקורת תהיה. ולבסוף כתב והביא את אשמו לה'. ה\"ק אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה'. ואם לא תהיה בקורת. לא יביא הוא את אשמו. ומכאן מקשים על מה שכתב הרמב\"ם בפירושו ריש מסכת שבת וז\"ל. שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג ע\"כ. ורבים אומרים שהוא טעות. ואני אומר דהא ודאי שמ\"ש שהוא לוקה יש ט\"ס. וצ\"ל שהיא לוקה. דהא מתני' היא לא השוה כו'. אבל ז\"ש שהיא לוקה כשהיא שוגגת. לא קשיא כלל. דהא סתמא תנן החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג [ולעיל מתני' ב' מפרשים השוגג כמזיד] אע\"ג דמאשר חטא דמיניה ילפינן באיש הוא דכתיב. אית ליה להרמב\"ם דה\"ה לאשה. ויש לו ראיה מדאמרינן בגמ' והכא גדול נמי פטור מ\"ט דמקשיין אהדדי. וכתבו הר\"ב בסוף פירקין. ש\"מ דגמרא סברה דהוקשו להדדי. והתוס' כתבו על זה דהלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה. ולא אשה לאיש. והרמב\"ם סובר שהל' מכוון דכי היכי דהוקש איש לאשה הוקשה נמי אשה לאיש. ולענין זה לרבות שוגג כמזיד [והא דת\"כ שהביאו התוס' דמחלקת בין קטן לקטנה. לא קשיא. דיליף ליה מקרא] והיינו דכתב הרמב\"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמו על המזיד. והא דהוקש איש לאשה היינו לענין שהיא אנוסה א\"נ היא קטנה והוא גדול א\"נ ער וישן. זו היא סברתו בפירושו. וידים מוכיחות הן מדסתם כאן במתני' ולא פירש כלום. ואילו היה דעתו כשחיבר הפירוש דהא דתנן המזיד כשוגג דלאו דוקא. אלא כשהיא שוגגת שניהם פטורים. לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ולא עוד אלא דבסוף פירקין כשהזכיר חלוקות שבין שפחה לשאר עריות כתב. וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד. לכך נ\"ל פשוט שזו [היא] דעתו כשחיבר הפי' לחייב אותה במלקות אע\"פ שהיא שוגגת. אבל בחבורו ודאי שחזר בו כמבואר בדבריו פ\"ג מהלכות אסורי ביאה ופרק ט' מהלכות שגגות. שהצריך שתהא היא מזידה: \n"
+ ],
+ [
+ "חציה שפחה וחציה בת חורין. פירש הר\"ב המאורסת לע\"ע שהוא מותר בשפחה. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ו דתמורה. ומ\"ש כי לא חופשה. הא חופשה חייב ואי [אפשר] לומר שבועל שפחה משוחררת [פנויה] שיומת [*לפי שהיא פנויה כשאר הנשים אלא] לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות. שאילו נגמר פדיונה היתה אשת איש. ונהרגים שניהם. הרמב\"ם [בפי']: \n",
+ "זו היא שפחה ודאית. ומאורסת לע\"ע. דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד גדול ואחד קטן כו'. כי הא דתנינן במשנה ד' ה' פ\"ה דנדה: \n",
+ "הקטן פטור. כתב הר\"ב ובשפחה אינו כן כו' דהא אתקוש להדדי. עמ\"ש על זה במשנה ד': \n",
+ "השוגג בחטאת כו'. כתב הר\"ב ושפחה חרופה כו' ואם הוא שוגג כו' וכ\"ש אם הוא מזיד. דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב. כמ\"ש במשנה ב': \n",
+ "בהכרת. הה\"א בחירק כמ\"ש בריש חלה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו לו. כתב הר\"ב אפילו אחד א\"ל כו' כדתנן [רפ\"י דיבמות] האשה שהלך בעלה למ\"ה ובאו וא\"ל מת בעלך כו' דקיי\"ל דאפילו בחד כו'. גמ'. ועמ\"ש רפ\"ח דנזיר גם במשנה ד' פ\"ז דגיטין. ומ\"ש הר\"ב והוא שותק ואינו מכחישו. דת\"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן ת\"ל או הודע אליו מ\"מ. במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי. אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש\"מ. גמרא. וכתבו התוס' [ד\"ה אלא]. אבל אי מכחיש לא מהימן ור\"ל על כרחין שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור כדכתיב (דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד א' קם רק לשבועה: \n",
+ "עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. כתבו התוס' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה. הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. הרי כאן שנים כו'. וכמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דסוטה: \n",
+ "מביא אשם תלוי. עמ\"ש בר\"פ דלקמן: \n",
+ "והוא אומר לא אכלתי פטור. וה\"ה אם אמר איני יודע כמו שפירשנו. תוס': \n",
+ "שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי. בגמרא ריש פ\"י דיבמות מייתי לה. וגרס פטור: \n",
+ "רבי מאיר מחייב. וא\"ת היאך מחייב. והאמר לא אכלתי ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן [ספ\"ה דערכין] חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. וי\"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבר להיות פטור. ממשכנין אותו. תוס' [סוף ד\"ה א\"ד]: \n",
+ "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר\"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי היה דעתו. ואע\"ג דלא משוי איניש נפשיה רשיעא [כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דיבמות] [היינו] לפסול נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן. דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וא\"ת ונשייליה אם היה דעתו לכך. וי\"ל דאפילו הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד. כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר\"מ. והכי איתא בת\"כ אומר ר\"מ. אם בתחילה אומר מזיד הייתי שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום. שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר. ואפילו אומר אח\"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב. תוס'. ועספ\"ה דטהרות ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם אכל כחצי זית כו'. ולא היתה לו ידיעה בינתים דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים [בסוף] פי\"ב דשבת. ומ\"ש הר\"ב לפי שאין תמחויין מחלקים עיין במ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמה ישהה האוכלן. עמ\"ש ברפ\"ג דפסחים ובמ\"ז פ\"י דזבחים: \n",
+ "פרס. כתב הר\"ב ד' ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב\"ם אומר שהוא שלשה ביצים ופלוגתא דתנאי הוא במ\"ב פ\"ח דערובין ושם פסק הר\"ב כהרמב\"ם. ועיין עוד מ\"ש שם: \n",
+ "אכל אוכלים טמאים כו'. עיין פ\"ב דטהרות: \n",
+ "ונכנס למקדש. פירש ועבד עבודה אבל בכניסה בלא עבודה לא מחייב. וה\"פ בת\"כ. תוס'. ואשתמיטתיה מהכ\"מ כשדקדק כך מדברי הרמב\"ם בריש ה' ביאת המקדש. ולא כתב שכ\"כ ג\"כ התוס' מהת\"כ. ומ\"מ להרמב\"ם יש איסור אף בלא עבודה. גם כתב מהת\"כ דאף מן המזבח ולפנים יש איסור שתויי יין. ומ\"ש הר\"ב חייב כרת לא דק. דאין בו אלא חיוב מיתה. וכמ\"ש הר\"ב בעצמו בספ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "רא\"א אם הפסיק בה כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע חטאות. פירש הר\"ב וחד משום יוה\"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א\"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה\"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה ארבע חטאות]. וא\"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע\"ג דהוו בשאלה מ\"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י\"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע\"כ. עיין ספ\"ח דערכין. ומ\"ש הר\"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ\"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר\"ש דבמשנה ד' פ\"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס\"ד בסוף פ\"ה. ומ\"ש ולגבוה שרי. וא\"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]: \n",
+ "ואשם אחד. עמ\"ש בספ\"ה: \n",
+ "אם היתה שבת והוציאו. לשון הר\"ב והוציאו בפיו. וכ\"ה בנ\"א. אבל מלשון התוס' נראה דל\"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר\"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ\"ש כשהיה אוכלו דאל\"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי\"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע\"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר\"ב שם ר\"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר\"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר\"ה. ע\"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע (שבת דף צ\"ב)]: \n",
+ "חייב. כתב הר\"ב בגמרא מפרש אם היה יוה\"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע\"כ. והוא פי' דחוק מאד כ\"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ\"ו דף ס\"ו [ע\"ב]. כתב רש\"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה\"י לרה\"ר ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "ואשת אחיו. פי' הר\"ב שנשאת לו קודם לכן ומת. וה\"ה אם גירשה כדלקמן. וחד מתרתי נסיב. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שהיא ממזרת כו' קדושין תופסים כו' א\"נ אם היו אחי אביה ממזרים כו' וכ\"כ הרמב\"ם [בפי']. אבל התוס' כתבו וז\"ל וא\"ת והא ממזרת היא. וא\"כ היאך אסורה לאחיו משום אשת אח איך חל איסור אשת אח על איסור ממזרת. וי\"ל דמיירי דאחיו נמי ממזר. וא\"כ ליכא איסור ממזרת [דהוא] עצמו כמו כן ממזר. [ועי\"ל] איסור חמור חל שפיר על איסור קל. ע\"כ. ותרוצא בתרא אין נראה מדברי הרמב\"ם והר\"ב. וא\"כ קשה קושיית התוס' לפירוש קמא שכתבו דטעמא משום דקדושין תופסים. ויראה לי די\"ל דאע\"ג דזה שנשאה וגם זה עצמו אינם ממזרים. אבל מיירי שיש כאן אח שהוא ג\"כ ממזר שהיתה מותרת לו ועכשיו כשנשאה זה נאסרת על אותו האח. משום אשת אח. ובמגו נאסרה ג\"כ על זה. ולשון הרמב\"ם דייק הכי דכתב וז\"ל והבת הזו אפשר לה להנשא לכל א' מאחי ראובן. שאע\"פ שהיא ממזרת כבר ידעת שקדושין תופסים בחייבי לאוין ואפשר שהיו אחי ראובן ממזרים ותהיה הבת מותרת להם לכתחלה. הרי בשעה שנשאה שמעון. ד\"מ. נאסרה על כל האחים שהיתה מותרת להם מגו וכו'. ע\"כ. הניח בתחלה שממזרת אע\"פ שאסורה לבא בקהל הקדושין תופסין בה ונעשית אשתו. ואח\"כ אמר שאפשר שיהיו אחי ראובן ממזרים ואז כשיהיה הנדון כך. נאסרה עליהם עכשיו בנישואי שמעון ואע\"פ שהוא אינו ממזר. משום דקדושין תופסין ונעשים עליהם אשת אח. ולא דק הר\"ב במ\"ש א\"נ ומחלק לעשות בזה שני פרושים. כי אין הדבר אמור בלשון הרמב\"ם. אלא שיהא פירוש א' והא בלא הא לא סגי: \n",
+ "ואשת איש. לשון הר\"ב הויא לה א\"א. כלומר שמת זה ונשאת לאחר וכן ל' הרמב\"ם בהדיא. גם במתני' דלקמן כתב הר\"ב כן בהדיא. ובחנם נדחקו לפרש כן דהא איסור אשת איש חייל בבת אחת עם אסור אשת אחי אביו כמו בתו ואחותו. וכן לקמן באם [עבר] הזקן. פי' הרמב\"ם. דאיסור אשת אב ואסור אשת איש הם שני איסורים הבאים כאחד. וע\"ש לקמן: \n",
+ "הבא על בת בתו. הקשה רבינו ברוך [בתוס' ד\"ה הבא] אמאי לא חשיב בהדייהו בת בנה כגון שניסת בתו לבן אשתו וילדה לו בת דהויא בת [בתו] ובת בנה בבת אחת וגם בסיפא קשה אמאי לא תני [בת] בנה ובת *) [בתו] דמשכחת לה ביעקב שנשא רחל ולאה שאינם אחיות ויש לה בן לרחל מאדם אחר ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב וילדה בת לאה בת. ובא יעקב עליה. הרי היא בת בן אשתו ובת בתו. [ולפי] מה שפירש לקמן דמתני' לא מיירי רק באיסור מוסיף ניחא שפיר. ע\"כ. והיינו בבבא זו ודבתרה. אבל בבבא הקודמת הא תנן בתו ואחותו דאסורי בת אחת. ועוד עיין לקמן: \n",
+ "וכלתו. לשון הר\"ב כגון שנשאה בנו. וז\"ל הרמב\"ם. נשא אותה בנו נאסרה על יתר אחיו איתוסף בה נמי ליעקב איסור כלתו. ע\"כ. ועיין לקמן בדבור רי\"א אם עבר הזקן: \n",
+ "ואחות אשתו. פירש הר\"ב שהיה נשוי את בת חתנו. שהיא אחות בת בתו מן האב. כגון שהיתה לו בת מאשה אחרת ונשאה זה האב חמיו של בעל בתו וכשבא זה על [אחות] בתו של חותנו. שהיא לו בת בתו היתה אחות אשתו. רש\"י. ומסיימי התוס' וחיילא אסור אחות אשתו באסור כולל מיגו דמתסר בשאר אחיות משום אחות אשה אתסר נמי בבת דינה. משום אחות אשה. וכתבו עוד דאומר הר\"י דלא גרס ליה דא\"כ שבע הוו. ואדתני לעיל שש. ליתני שבע. וא\"ת וליתני שבע. י\"ל דלא נחית למתני במתני' רק איסור מוסיף. וא\"ת מ\"מ אמאי לא תני אחות אשתו ובבת אחת. כגון שיעקב נשא [בת איש ואותו האיש נשא] דינה בת יעקב [מאשה אחרת] וילדה לו בת השתא הויא אותה בת של דינה בת בתו של יעקב ואחות אשתו וי\"ל דבאיסורא שחל ע\"י קדושין לא תנא. אלא אותה שחל האיסור מיד בשעת קדושין. והשתא מיד שנשא יעקב בת האיש לא היה שום איסור עד שנולדה [בת] דינה מאותו האיש אז חל איסור אחות אשתו עם איסור בת בתו. ע\"כ. ולרווחא דמלתא תירצו כך. דהא לעיל תירצו. דאפילו באסור בת אחת נמי לא מיירי. ומ\"מ הרמב\"ם גריס ליה נמי לאחות אשתו. ומפרש לה באיסור בת אחת. וכתב שיהא חייב שבע חטאות ובדר\"י שמונה חטאות ומעתה לא קשיא קושיית התוס' דאדתני שש לתני שבע. דאה\"נ דתני שבע אלא דמוסיף והולך מעיקרא תני שש והדר שבע ור\"י מוסיף שמונה. והא לא קשיא אמאי לא תנן בהדיא מספר שבע דממילא משמע כשתעמוד למנין. והתנה עוד הרמב\"ם שתהיה אשתו קיימת. וזה פשוט. שאין איסור אחות אשה לאחר מיתה כדכתיב בחייה. ולענין קושיית התוס' דלעיל בשם רבינו ברוך. י\"ל דכיון דאשכח ליה שבע. כך לי בכגון ההיא דתני לה בכגון ההיא דה\"מ למתני ולמחשב נמי בת בנה ולית קפידא. ולמתני תרתי גווני ודאי דלא קשיא דלא נ\"מ מידי דלא בעי לאשמעינן. אלא דמשכחת להו שבע. והא דבמתני' דלקמן הדר ותני שבע איידי דר\"י בן נורי: \n",
+ "רבי יוסי אומר אם עבר הזקן ונשאה חייב עליה משום אשת האב. [עיין במשנה ד' פ\"ט דסנהדרין] כתב הר\"ב. וא\"ת ומאי איסור מוסיף איכא כו'. הא מלתא בעו לה בגמ' ותירצו כגון דאיכא ברא לסבא. ותמיהני דכי נמי לית ליה ברא. ואית ליה אחי. איכא מגו. דמיגו דאתסרה לגבי אחי משום אשת אח אתוסף נמי לגבי זה איסור אשת אב. דהא גבי כלתו אין כאן מגו אלא בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בשם הרמב\"ם. וכי תימא דאין ה\"נ אלא דנקט מיגו רווחא טפי. דמ\"מ קשיא מאי קבעי לה בגמרא. דהא כולהו מתני' מיירי בכה\"ג במגו דאחין. וכי היכי דאינך מיירי בדאיכא אחין. ה\"נ דכוותה. ומאי קא בעי לה. והרמב\"ם בפירושו יש לו גירסא אחרת. כגון דאתיליד לו בן קטן לזקן. וכתב שהוא מאמר קשה להבין. ופירשו דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו כו' ובודאי שעם פירושו אכתי קשיא למאי נ\"מ מצריכים שיהא בן קטן. ובנא\"י כתוב וז\"ל והקרוב אצלי שהדבר הזה פירוש ואולי הוא לרבנן סבוראי. וכבר טרחנו פעמים בביאור זה המאמר. והוא אצלי כולו חטא. אבל האמת שיאמר הואיל ואתוסף בשרה אשת אח לגבי אחי יצחק כולם. אתוסף נמי ליעקב איסור זאת האשה והיא איסור אשת אביו. וזהו הדעת האמתי ההולך על העיקרים. ע\"כ. וכן כתב בחבורו פ\"ד מהל' שגגות. ומ\"מ כתב שם גם בפירושו בנא\"י שכל אלו שתאסר הערוה זו עליהן באיסור מוסיף. צריך שיהיו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהם. ומתוך שתאסר עליהם יתוסף איסור אחר לזה. אבל אם אינם מצויין אין אומרים הואיל אם היה כו'. וכתב הכסף משנה שנלמד מדתירצו בגמ'. כגון דאיכא ברא לסבא. ע\"כ. ולא קשיא דהא הרמב\"ם דחאו לפירוש זה שם בחבורו. דע\"כ לא דחאו אלא דלא אצטריך ליה אבל מ\"מ הואיל ונפק מפומייהו דרבנן סבוראי שמעינן דסברא זו אית להו לרבנן סבוראי. שצריך שיהיו הנאסרים מצויין בעולם ומסברא ?זו לא בעי למדחי: \n",
+ "משום אשת האב. לשון הרמב\"ם דאתוסף בה [איסור] אשת אב ואיסור א\"א והם שני איסורים הבאים כאחד בין שהיה הזקן חי או מת. כמו שנתבאר בשביעי מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו. עכ\"ל. וכל זה מבין שהיה הזקן חי כו' נמחק בנא\"י ואח\"כ כשכתב שגג בה יעקב מוגה בחיי יצחק. וכן כתב בחבורו פ\"ד מהלכות שגגות. וכן עיקר. דכיון דנתחייב איסור א\"א מחמת נישואי הזקן צריך שיהא הוא בחיים דאין איסור א\"א לאחר מיתה. וההיא דסנהדרין משום אשת אב נקט לאחר מיתה. וכמ\"ש שם בשם רש\"י. וכן מבואר עוד בחיבורו ריש פ\"ה מהלכות אסורי ביאה: \n"
+ ],
+ [
+ "משום חמותו וכלתו ואחות אשתו. אע\"ג דאיסור אחות אשתו קדים לאיסור כלתו אפ\"ה סמיך כלתו לחמותו. משום דדמיין דלזו אסור שהיא חמותו. ולזו אסור שהיא חמיה: \n"
+ ],
+ [
+ "הבא על אחותו כו'. כתב הר\"ב ומשכחת לה כו'. ובא הבן על אחותו לשון הרמב\"ם ובא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו: \n"
+ ],
+ [
+ "בסירה. פירש הר\"ב בקוץ. וכן פירש\"י והוא לשון עברי כקול הסירים (קהלת ז') וכן מבור הסירה כמדרשם ז\"ל: \n",
+ "ורואין אנו שהדברים ק\"ו. ובפ\"ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא. דכתיב כי יפול עד שיפול. ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בק\"ו. שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה נפול. ואבר מדולדל. ממילא משמע: \n"
+ ],
+ [
+ "בחמשת תמחויים כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת. פירש הר\"ב דתמחויין מחלקין. ובמתני' ב' דפירש הר\"ב דאין תמחויים מחלקין. אתיא נמי כרבי יהושע. דהכא דאמר מחלקין לחומרא הוא דאמר. אבל התם לקולא. ולא אמר. גמ' דלעיל [דף י\"ב]. ובסוף מתני' פסק הר\"ב דאינן מחלקין בין להקל בין להחמיר. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו רפ\"ו מהל' שגגות. וכתב הכ\"מ דמשמע דר\"ע פליג אדר\"י וצריך טעם למה פסק כר' עקיבא דתלמידיה הוא. ע\"כ. ולי משום הא לא איריא דהא בנותר פסק נמי כר\"ע. וכתב הכ\"מ דטעמא משום דר\"י שתק על תשובתו. וה\"נ לת\"ק היתה תשובת ר\"ע ג\"כ שלא ללמוד ממעילה. אבל הא קשיא לי שדקדקתי בה' מעילה ולא מצאתי שפסק דתמחויין מחלקים. ובמעילה גופה. לא שמענו לר\"ע שיחלוק: \n",
+ "ואת המהנה כנהנה. וה\"ה דמצי למימר הנהנה כאוכל. משא\"כ בנותר. אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. פי' הר\"ב דר\"ע תרתי בעי מיניה כו' ולא קבלה מיניה. ועיין ברפ\"ז דשבת: \n",
+ "אמר לו חייב על כל אחת ואחת. פי' הר\"ב פשט ליה אתרוייהו לחומרא. ואע\"ג דמנדה לא מצי למפשט ליה אלא חדא. דהא בנדה ליכא תולדות. רש\"י: \n",
+ "[*והנדה מוזהרת עליו. פי' הר\"ב. דכתיב ונכרתו שניהם. וכן פירש\"י. וקשיא לי דפסוק זה על העונש נאמר ועדיין אזהרה לא שמענו. וכדלקמן בבהמה. אלא ה\"ל לפרש כדפירש\"י בחומש פרשת אחרי [מות] בפסוק לא תקרבו לגלות ערוה. להזהיר הנקבה כזכר. לכך נאמר לשון רבים]: \n",
+ "אמר לי הבא על הבהמה יוכיח. שאע\"פ שהיא נענשת. כדכתיב (ויקרא כ׳:ט״ו) ואת הבהמה תהרוגו. אינה מוזהרת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ספק אכל ספק לא אכל. כתב הר\"ב וה\"ד כגון חלב ושומן לפניו וכו'. דיש כאן איסור קבוע. מסברא בעלמא אמר הכי רב נחמן. אע\"ג דרבא דריש ליה מקרא. דמצות כתיב ומצוות קרינן ויש אם למקרא. וכבר הניח זה הכ\"מ בפ\"ח מהל' שגגות בצ\"ע על הרמב\"ם. דתפס ג\"כ לטעמא דר\"נ והא רבא בתרא הוא. ולי נראה דמשום הא לא איריא דכיון דגמ' קבע לרב נחמן אחר רבא ודאי דהיינו טעמא דמשום דס\"ל לגמרא. דהלכתא כרב נחמן [*וסברא אלימתא היא. שכן ראיתי שכתב הרא\"ש כיוצא בה בפ\"ק דב\"ק סי' ה'. גבי אמר רב הונא או כסף או מיטב] אבל הא קשיא לי דקודם רבא קאמרה סתמא דגמרא טעמא דיש אם למקרא. וא\"כ תקשה סתמא דגמ' אהדדי. אלא ודאי סתמא דגמרא סבירא ליה דטעמא דיש אם למקרא כדאמר סתמא דגמרא בהדיא. והיינו נמי טעמא דקבע לדרבא קודם רב נחמן. משום דאיהו קאמר נמי כסתמא דגמ'. וזהו מה שצ\"ע כיון דנראה דהכי סברה סתמא דגמרא. ומ\"מ נ\"ל ליישב דעת הרמב\"ם והר\"ב משום דקא חזינן בפרק דלקמן דר\"ע ור' יוסי סברי על כרחין טעמא דאקבע איסורא. דהא מחייבי לשני שאכל השנייה אע\"ג דבעידנא דאכל ליכא מצוות. וכמ\"ש שם מ\"ד. מש\"ה פסקי לדרב נחמן. ודתנן בר\"פ דלעיל עד אומר אכל [כו']. מביא אשם תלוי. פי' הראב\"ד בפ\"ח מה' שגגות. בכגון שיאמר העד חתיכה של חלב שהיתה עם השומן אכלת ואחד אמר לא אכל אלא השומן ע\"כ. והכ\"מ כתב דשפיר מיירי אקבע איסורא ע\"פ עד אחד. אע\"פ שאין שם אלא חתיכה [אחת]. ע\"כ. והא דכתב הר\"ב בספ\"ב דיבמות בע\"א שהעיד לאשה שמת בעלה וכנסה דלא יוציא. וכתבתי שם דמיירי שהיא אומרת ג\"כ ברי לי שמת דאל\"ה הויא באשם תלוי. התם נמי אקבע איסורא שהיא בחזקת אשת איש. א\"נ התם לאו אשם תלוי ממש קאמר. אלא כלומר באיסור אשם תלוי. תוס' פ\"ב דכתובות דף כ\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת כו' פטור דלא אקבע איסורא. מקשה בגמ' דתנן במ\"ב פ\"ד דיבמות ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא כו' וחייבים באשם תלוי. ומשני דהא מני ר\"א היא. דאמר כוי חייבים עליו אשם תלוי. דלא בעי קביעותא לאיסורא. ואשתמיטתיה להכ\"מ בפ\"ח מהלכות שגגות. דמשני לה מדנפשיה דצ\"ל דאתיא כמ\"ד א\"צ איסור קבוע. והרי תלמוד ערוך הוא. ותו בגמ' דהא דתנן במ\"ב פ\"ב דנדה. נמצא על שלה לאחר זמן פטורין מקרבן. דהיינו מחטאת. אבל חייבים באשם תלוי. כדפירש שם הר\"ב. דההיא נמי ר\"א היא דלא בעי קביעותא לאיסורא. ולפי מ\"ש לעיל דנראה דסתמא דגמרא סברה דטעמא משום דיש אם למקרא מתרצים בגמרא להנהו מתני' נמי דכר\"א ודס\"ל יש אם למסורת מצות כתיב. חדא משמע. וקשיא לי דהכא אמרינן דר\"א ס\"ל יש אם למסורת. ובמ\"ח פ\"ח דתרומות. דתנן דר\"א ס\"ל תרומה תלויה בעי שימור. ופירש הר\"ב דס\"ל יש אם למקרא. ואע\"ג דהתם רבי יהושע פליג עמיה. והתוס' דף י\"ח בד\"ה באנו למחלוקת ר\"א וחכמים. כתבו דהך ר\"א. לאו היינו ר\"א בר פלוגתיה דר' יהושע. לרש\"י ליתא. גם מסקנת דבריהם אינם מובנים לי. ומצאתי בפ\"ה דבכורות דף ל\"ד דהכי א\"ר יהודה אמר שמואל וכן אמר ר\"ל וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. דזהו טעמא של ר\"א. ורמינן עליה מפלוגתא דר\"א ור\"ע בפסוק בבגדו בה דגבי אמה העבריה דמוכח מינה דס\"ל לר\"א דיש אם למסורת ומשני אלא טעמא דר\"א דתרומה תלויה נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. אך ראיתי ג\"כ לרש\"י דנסיב ליה לטעמא דיש אם למקרא דמש\"ה מחייב ר\"א שימור בתרומה תלויה. בפ\"ק דפסחים דף ט\"ו והראה מקום אמסכת בכורות [פרק כל פסולי המוקדשים] [דף ל\"ד] דהתם מפרש לה הכין. ולכן נראה בעיני דמשום דאמוראי קמאי טובא קאמרי האי טעמא נסבינן ליה. אע\"ג דבגמ' אדחי ממאי דשמעינן לר\"א גבי בבגדו בה. דשמא יש להנהו אמוראי תרוצא אחרינא. א\"נ דהוו יודעין דההיא ברייתא דבבגדו בה משבשתא היא. והרי כתב רש\"י שם בבכורות שיש שמשבשין השמועה במס' קדושין בההיא דבגדו בה וגורסים ר\"א סבר יש אם למקרא כו' וטעות היא בידם. דא\"כ מאי מקשה הכא בבכורות ע\"כ. ויכולני לומר דהנהו דמשבשין הספרים לאו בשבוש הוא. אלא היה בידם שיטה מוחלפת. ומטעם הנהו אמוראי קמאי. ואף רש\"י במסכת פסחים דנסיב לדרשא דאמוראי. הכי ס\"ל. והדר ביה ממאי דכתב בבכורות שהוא טעות. ומעתה גם הר\"ב במסכת תרומות נתכוין כהלכה על שפירש כן. וא\"ת ואכתי תקשה לכולהו אמוראי מדהכא דשמעינן ליה לר\"א דס\"ל יש אם למסורת. י\"ל כמ\"ש בשם התוס' בפ\"ק דמסכת סוכה משנה ב' דהיכא דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי. ס\"ל נמי יש אם למסורת. דלא לחנם נכתב המסורת וה\"נ אפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן. לחייב בשני מצוות דהיינו שתי חתיכות. והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת. ואע\"ג דהתוס' שם בפ\"ק דסוכה דף ו' כתבו דליכא למימר הכי בהך דמצוות. בפ\"ק דסנהדרין דף ד' סתמו וכתבו כן. ונ\"ל ראיה מדלא מקשה הגמ' דבכורות מהך דהכא. כמו דמקשה מההוא דבבגדו בה. אלא דהכא איכא למדחי משום דלא מכחשי אהדדי. ואע\"ג דהתם נמי ר\"ש דריש לתרווייהו. הא אשכחן לר\"ע דלא דריש אלא חד וכבר הוקשה זה להתוס' דסוכה ודסנהדרין בההוא דר\"ע ור\"ש ואין להאריך בזה. אך עלה בידי דל\"ק על פי' הר\"ב דמסכת תרומות: \n",
+ "ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו. צ\"ל דמיירי שיש שתי חתיכות לפניו ובשתיהן כשיעור [ואכל מאחת מהן כזית ומסופק אי הוי כזית שלם או פחות מעט] ואשמעינן דאפילו בספק ספיקא מייתי אשם תלוי. שהרי אמרינן לקמן בגמ' וכו'. (וגם) [וגבי] שבת ויום חול נמי מצינו למשכח שתי חתיכות. כגון שעשה מלאכה בין השמשות דספק יום או לילה וגם איקבע איסורא פירש שעשה מלאכה בבין השמשות קרוב למוצאי שבת דאקבע איסורא כל היום. כ\"כ התוס'. אבל מפשט דברי הרמב\"ם פ\"ח מה' שגגות. אין נראה שסובר כן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין ידוע. עיין רפ\"ג: \n",
+ "[*שגג [כו'] שבת ויוה\"כ וכו'. עמ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ה דסוכה]: \n",
+ "רבי אליעזר מחייב חטאת. פירש הר\"ב ממ\"נ אם חלב אכל כו'. גמ'. אע\"ג דלענין טומאת מקדש וקדשיו לא ס\"ל ר\"א הכי. כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבועות. \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. כתב הר\"ב דגבי חטאת כתיב אשר חטא בה כו' ור\"א מיבעי ליה פרט למתעסק כו'. כיון דלא נתכוין לחתיכה דאיסורא. וכתבו התוס' וא\"ת שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוין לאיסור. וי\"ל בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ\"ע אם היה כפי מה שהוא סבור. ולכך פטור משום דהוי מתעסק. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא מתעסק במלאכת שבת הוא דפטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. [עיין במשנה דלקמן עד היכן פטרינן]. הכי איתא בגמ'. מתעסק דמאי אי דחלבים כו' האמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים כו'. המתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת כו'. משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וכו'. וכתב רש\"י וקשיא דלמאי אצטריך בה. דממלאכת מחשבת מצי למילף. ונ\"ל דר\"א לא משמע ליה ההיא דרשא. ולא מייתי דרב נחמן. אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור. ור' יהושע דדריש אשר חטא בה. עד שיוודע לך [במה חטא]. איהו דריש מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע\"כ כלומר דהא דאמרינן משכחת לה כגון כו'. לאו שינויא הוא דלהכי אצטריך בה ולא נפקא לן ממלאכת מחשבת. אלא דמאן דס\"ל מלאכת מחשבת לא אצטריך בה. ומאן דדריש בה לא ס\"ל מלאכת מחשבת. אלא דגמרא מהדר לפרושי היכי משכחת לה בין למר בין למר. ותמיהני דהיכן מצינו למימר הכי. והא אליבא דר' יהושע משני מתני' דסוף פרקין בה פרט למתעסק. וכן קשיא להר\"ב דקאי בדר\"א ופירש דמלאכת מחשבת. דליתא אלא לר\"י. והתוס' פ\"ז דשבת דף ע\"ב פירשו בשם ר\"ת. וכ\"כ בפ\"ז דסנהדרין דף ס\"ב. דממלאכת מחשבת שמעינן לנתכוין לחתוך מחובר זה. וחתך מחובר אחר דפטור דלא נעשית מחשבתו. אבל נתכוין לחתוך התלוש וחתך מחובר. מיירי שחותך אותו דבר שרצה לחתוך ונמצא שהיה מחובר דנתקיימה מחשבתו. אלא שלא היה יודע שהוא מחובר. ולהכי אצטריך בה. ודלא מייתי הא דרב נחמן. אלא משום חלבים ועריות. דלא מתוקם ביה קרא. ע\"כ. והשתא בין לר\"א בין לר\"י אצטריך דרשא דמלאכת מחשבת. וכן דרשא דבה נמי לענין לחתוך בתלוש כו'. ומ\"מ קשיא להר\"ב. דאע\"ג דהשתא מלאכת מחשבת לר\"א נמי אית ליה. מ\"מ לא דק לכתבו אנתכוין לחתוך את התלוש כו'. דביה לא הוה מהאי טעמא: \n",
+ "אמר ר' יוסי לא נחלקו כו' שאני אומר מקצת מלאכה כו'. גמ'. ולרבי יוסי גמר מלאכה לר\"א פטור הא שמעינא ליה דמחייב. דתנן [ברפי\"ג דשבת] ר\"א אומר האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על הארוג חייב. א\"ר יוסף [רבי יוסי] אליבא דר\"א הכי מתני ר\"א אומר האורג ג' חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב פירש\"י שנים על האריג כל השיעור הוא זה. ובתחלה היינו טעמא דבעי ג'. משום דסתרי. דשנים אינם מתקיימים. אבל הכא איכא למימר חציו היום וחציו למחר: \n"
+ ],
+ [
+ "שרבי אליעזר מחייב חטאת. ור\"י פוטר. דבה דכתיב בקרא. בין אידיעה בין אחטאת היא. לר' יהושע. עד שיתכוין לחטא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא. ולר\"א. כיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת ידיעה נודע לו שחטא כך פירש\"י. ומשמע דס\"ל דאף לר\"י בה פרט למתעסק. וכדתנן לקמן ותיובתא מדידיה אדידיה. דלעיל כתבתי בשמו. דלא פי' כך: \n",
+ "א\"כ למה נאמר אשר חטא בה. פי' הר\"ב סתם מתני' מתמה על תמיהתו של ר\"ש א\"כ דלא פטר ביה רבי יהושע כו'. המ\"ל ולטעמיך. ולר\"א למה נאמר בה. דהא איהו לית ליה דרשא דעד שיודע כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ\"ד דחולין דף ע\"א שנאמר (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו': \n",
+ "בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס': \n",
+ "דם נחירה. ודם עיקור. וה\"נ נשנו במשנה ה' פ\"ז דב\"ק. ובמשנה ג' פ\"ה דחולין. ופירשן הר\"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע\"י כך והל\"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ\"כ התוס' בפ\"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א\"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ\"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע\"כ. אבל לדברי הרמב\"ן שכתב בטי\"ד סי' כ\"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל\"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]: \n",
+ "ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר\"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז\"ל רש\"י [*בתחלה שחור. ואח\"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח\"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב\"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ\"ש הר\"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר\"ל דם הקזת ב\"ח שאסר דמו. ע\"כ]: \n",
+ "שהנפש יוצאה בו. וה\"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ו מהמ\"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע\"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר\"ב]. ובפ\"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע\"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור\"ל. לר\"י מקלח ולר\"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור\"י כר\"א ור\"ל כר\"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר\"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ\"ב דחולין דף ל\"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע\"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב\"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר\"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר\"י בפ\"ו מהמ\"א. זה נ\"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ\"ו דחולין דף פ\"ז א\"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ\"ע: \n",
+ "דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר\"ב. ובדפירש כמ\"ש [סוף] מ\"ז פי\"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר\"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "דם דגים דם חגבים. מסיק הר\"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב\"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע\"כ. ובחבורו רפ\"ו מהמ\"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע\"כ. ומ\"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ\"ע אי ה\"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה\"ה בחגבים: \n",
+ "רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר\"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י״ז:י״א) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. גמ'. דאמר קרא בפ' אשם תלוי. ואם נפש וי\"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא פרשת מעילה. וילמד עליון מתחתון לחייב ספק מעילה באשם תלוי. ורבנן מצות מצות אפקיה מהיקשא. והוי\"ו דואם נפש ללמוד תחתון מעליון שיהא אשם תלוי בכסף שקלים. ור\"ע נפקא ליה מערכך ערכך כדפי' הר\"ב משנה ה' פ\"י דזבחים וכן בפ' דלקמן משנה ו'. והכי מסקי נמי בגמ' פ\"ה דזבחים דף מ\"ח. ומסקינן שם דלרבנן איצטריך ו'. דל\"ת הני מילי לאשם ודאי אבל אשם תלוי לא יהא ספקו חמור מודאו דחטאת גופיה לא בעי ב' שקלים [*ופירש\"י שלא ניתן לה קצבה. ע\"כ. ובהגהת הש\"ע סוף ה' יוה\"כ נתן טעם לדבר דלהכי החמירה תורה בספיקו יותר מבודאו. לפי שאין האדם מתחרט על הספק. כמו על הודאי]: \n",
+ "וחכמים פוטרין. כתב הר\"ב דבחטאת כתיב מצות. פי' בחטאת קבועה. וכן לשון הר\"ב לעיל משנה ב' פ\"ק וכן במ\"ד פ\"ב דהוריות: \n",
+ "ואם ספק. כתב הר\"ב ה\"ק ואם בספקו עומד כו' גמ'. דאם ספק מאי קאמר פשיטא דספק הוא לו: \n",
+ "שממין שהוא מביא וכו'. וכי מתידע ליה לא בעי אתויי אשם ודאי. דלא בעי ידיעה לכתחלה כמו בחטאת. שאם היה ספק מביא אשם תלוי ולכי מתידע מביא חטאתו. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אם עד שלא נמלקה כו'. ועיין בסוף משנה ה' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ובא אחר ואכל את השניה כו'. וזה מביא אשם תלוי. דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כך פירש\"י במתני' ו'. וטעמא דהתם איתא הכי בגמ' משום דר\"י. ומ\"מ ודאי דה\"ה הכא. ואע\"ג דבעידנא דאכל השני את השניה. אין כאן אלא חתיכה אחת. הא אמרינן בגמ' דף י\"ח. דכיון דאיקבע איסורא מעיקרא חייב אבל למ\"ד דטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דמצוות קרינן וכדכתבתי ברפ\"ד דיראה דאותו טעם ס\"ל סתמא דגמ'. קאמרינן דאה\"נ דפטור. דבעידנא דאכל השני ליכא מצוות. וקשיא לי על הכ\"מ דלעיל שם הניח הרמב\"ם בצ\"ע דלא פסק לטעמא דמצוות קרינן והכא ג\"כ לא פסק כן. ולא השיגו. ואפשר דסמך על מ\"ש לעיל כיון שהרמב\"ם כתב בכאן כמו שבארנו ורמז אדלעיל: \n",
+ "שניהם מביאים אשם אחד. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ח דזבחים: \n",
+ "רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר\"ב דלית ליה תנאי בקרבנות. כלומר הבא על חטא כדתנן בס\"פ דדוקא בחטאת אין שנים כו'. ואשם תלוי נמי במקום חטאת הוא בא. ועמ\"ש במשנה ז': \n"
+ ],
+ [
+ "חתיכה של חולין. כלומר והוא שומן דמיחלף בחלב. וכדקתני בר\"פ. והכא משום דלקמן תני קדש תני הכא חולין. והרמב\"ם בפרק ח' מהלכות שגגות העתיק חתיכות של שומן כו': \n",
+ "רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר\"ב אבל אשם תלוי כו' הכי דייק בגמ' ומייתי נמי ברייתא דבהדיא אמר ר\"י הכי: \n"
+ ],
+ [
+ "מביא אשם תלוי כו'. כתב הר\"ב אפי' לרבנן דאמרי אין מביאין אשם תלוי. הכא מודו דחייב. משום חתיכה של חלב ור\"ע מחייב בזה. מחמת החלב ומחמת הקדש [אחת] לפי שאשם תלוי אחד הוא צריך [להביא] על ב' הספקות יחד. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"י אומר כו'. כתב הר\"ב ות\"ק ר\"י הוא. ודברי תימה הן דגופה דמלתא דקאמר. לא איירי ביה ת\"ק כלל. מאי אית לך למימר דיוקא דהא חטאת מביא כל אחד ואחד. הא כ\"ע ס\"ל הכי. והרמב\"ם לא פירש במשנה זו כך. אבל קשיא לי עליה דבמתני' ד' מפרש נמי דר\"י ת\"ק הוא. דסבירא ליה שאין חייב אשם תלוי על ספק מעילה ואע\"ג דליתא בגמ'. כתב כך מסברא דנפשיה. ואי הכי אף בכאן נוכל לומר דהיינו ת\"ק דס\"ל אין אשם תלוי במעילה. ומ\"מ הר\"ב שלא פירש כן במשנה ד'. והכא מפרש כך. א\"א לישבו: \n"
+ ],
+ [
+ "וחתיכה של חלב נותר. כתב הר\"ב ואיסור נותר חל כו' לפי שהוא איסור מוסיף. מפורש בפ\"ג משנה ד': \n",
+ "מביא ג' חטאות. כתב הר\"ב והאי דלא תני ואשם ודאי. משום דרוב נותר אין בו שוה פרוטה. גמ'. א\"ל רבא לרב נחמן והא יש אוכל אכילה אחת [רפ\"ג משנה ד'] דקתני ביה נותר. וקתני מביא ד' חטאות ואשם אחד. א\"ל ההיא בגסה [אכילה גסה] וההיא בדקה ולא קשיא ההיא בימות הגשמים הכא בימות החמה דמסרחת הבשר: \n",
+ "רבי שמעון אומר כו' ושניהם מביאים חטאת אחת. מפרשים בגמ' דבמוקדשים ס\"ל דגלי רחמנא דאיסור חל על איסור והשתא לא קשיא ממתני' ד' פ\"ג דשבועות. ואני תמיה דבגמרא קאמר דלא תקשה ברייתא דאמר ר' שמעון דאין איסור חל על איסור דהאוכל נבלה ביוה\"כ פטור ולא מייתי אותה משנה דשבועות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ויפלו דמיו לנדבה. עיין במשנה ג' פ\"ג דתמורה: \n",
+ "רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חטא זה כו'. ר\"א לטעמיה דאמר במשנה ג' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כו': \n",
+ "הדם ישפך. אפילו לרבנן דאמרי דעבדי מיניה עולת נדבה. היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודו דזבח פסול הוא. א\"נ כיון דבשעת שחיטה לא היה ראוי לעולה. שעדיין לא נודע לו. לכך [לא] יקריבהו עולה אחר שחיטה. תוס': \n",
+ "והבשר יצא לבית השרפה. כתב הר\"ב ואע\"ג דחולין [שנשחטו] בעזרה טעונים קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה וכן פירש\"י. ותמיהני דהא אמרן דגמר ומקדיש ליה. וא\"כ מעיקרא לאו קושיא. דהא לא הוי חולין בעזרה. ועוד היכי מתרץ דהוי כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא. ובגמ' יצא לבית השרפה. אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשרפה. ורמינהו אשם ודאי אינו כן כו'. משנשחט יקבר. אמר רבה אשם ודאי על אשם תלוי קא רמית. אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה. אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדשו. אלא אי קשיא. אשם ודאי על אשם ודאי קשיא. דקתני ה\"ז יקבר אימא סיפא והבשר יצא לבית השרפה. הא ודאי תברא. מי ששנה זו לא שנה זו. רב אשי אמר רישא דקתני באשם תלוי והבשר יצא לבית השרפה ל\"ק. דמתחזי כזבח פסול. והשתא קשיא אדרב אשי מה שהקשיתי על הר\"ב. דהיכי קאמר כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא דכיון דאמרי רבנן ירעה עד שיסתאב על כרחין טעמייהו משום דגמר ומקדיש כמו שכתב הר\"ב לעיל כדאיתא בגמרא דריש פרקין. ובודאי דמש\"ה כתב רש\"י דה\"ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול. ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול. ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים. ע\"כ. וא\"כ אין כאן תירוץ במשנתינו דהכא אלא הא דאמרן משום דגמר ומקדיש. והוו כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה. והדרא קושיא לדוכתין. דהיאך מפרשים רש\"י והר\"ב דטעמא משום דהוי כזבח פסול. וראיתי להתוס' שמפרשים כולה סוגיא. דלרבנן לא פריך. שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה. אינו חולין. אלא קדיש לדמיו. וא\"כ לאחר שחיטה פשיטא דבשרפה הוי. ואמאי קרי ליה חולין בעזרה. אלא לר\"מ דוקא פריך. דאמר אף אשם תלוי כי נודע קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי. ואפ\"ה קאמר הבשר יצא לבית השרפה. וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולהכי פריך. ומשני אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו כו'. ואע\"ג דר\"מ לית ליה לבו נוקפו כו'. היינו דוקא קודם שחיטה. אבל לאחר שחיטה. גמר בלבו ומקדשו ולכך בשרפה. ורב אשי משני אשם ודאי על אשם ודאי דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף. אבל רישא דמשנשחטה ולא נזרק עדיין. יקבר. דכיון דלא נזרק לא נראה הזבח פסול. אבל אשם תלוי דבא על הספק. גם לפני זריקה ישרף. דמיחזי יותר כזבח פסול. עכ\"ד. והשתא י\"ל דמשום ר\"מ הוא דמפרשים משום דהוי כזבח פסול. אבל לרבנן לא צריך. ומעיקרא לא קשיא דלאו חולין בעזרה הן אלא קדשים גמורים דגמר ומקדיש: \n",
+ "הבשר יאכל. כתב הר\"ב. דרחמנא אמר והוא לא ידע ונסלח לו וגו' וה\"ל אשם תלוי כשר. שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "נזרק הדם הבשר יצא לבית השרפה. כתב הר\"ב בגמ' מפרש דמי ששנה לעיל הרי זה יקבר. לא שנה הכא הבשר יצא לבית השרפה. ותמיהני דכיון דרב אשי אמר דטעמא דמתחזי כזבח פסול. מאי דוחקיה לאוקמי כתרי תנאי. וכן ראיתי להרמב\"ם בחבורו שהעתיק המשנה כלשונה: \n"
+ ],
+ [
+ "מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. כתב הר\"ב דכל עצמו נדבה הוא דאי ס\"ד חובה כו' אלא ש\"מ נדבה הוא. הואיל ולא כיפר שום עון. הרמב\"ם: \n",
+ "חוץ מאחר יום הכפורים. שכל היום מכפר כדתנן לקמן: \n",
+ "המעון הזה. עמ\"ש במ\"ט פ\"ב דכתובות: \n",
+ "אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וטעמא פירש הר\"ב בפרק דלעיל מ\"ב: \n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אם היה אחד מהן יפה ב' סלעים. כתב הר\"ב אע\"פ שבשעת הפרשה. לא היה יפה אלא סלע כו'. דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן. שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע\"פ שהשביח מאליו. אדם מתכפר בשבח הקדש [כדאיתא בגמרא] הרמב\"ם פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n",
+ "ואחד יפה עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה. ומהיכא נפקא לן כתבתי ברפ\"ח דערכין: \n",
+ "והשני למעילתו. כתב הר\"ב מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר כו'. ומאי מעילתו גזילו ואע\"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דה\"ל איל [דזבן] קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל [דזבן] קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יביאנה בנו אחריו. פירש הר\"ב אם שגג הבן בשגגת חטאת כו'. דאי לשגגת האב פשיטא דלא יביא דהא חטאת שמתו בעליה תמות [כדתנן ריש פ\"ד דתמורה ורפ\"ג דמעילה] הרמב\"ם. ולי ראיה ממשנה עצמה דלמאי דייק למתני לא יביאנה בנו לתני סתמא. לא יביאה. ועיין בסמוך: \n",
+ "שנאמר קרבנו על חטאתו. לכאורה אכולה מתני' קאי ואדסמיך ליה נמי אבל הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. דקדק בדברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' שגגות דלא ילפינן מקרא שלא יביא מחלב של אמש. על של היום. דכיון ששניהם ממין אחד הן. והביא לו ראיה מהתוספתא אלא החכמים הם שהחמירו שלא לעשות לכתחלה. ולפיכך פי' דשנאמר לא קאי אדסמיך ליה. דהיינו אפי' על חלב שאכל כו'. אלא אעיקרא דדינא דלא יביא מחטא על חטא. וכן נמי על לא יביאנו בנו דהשתא אצטריך קרא למעוטי. כיון דבאב גופיה כיפר כשהוא על מין אותו חטא. ע\"כ. ולפי מ\"ש יש ט\"ס בספר הרמב\"ם שכתב בבבת חלב של אמש כו'. ואם הביא לא כיפר וצ\"ל ואם הביא כיפר: \n"
+ ],
+ [
+ "העני יביא בהן עוף. כתב הר\"ב והשאר חולין. וכ\"כ הרמב\"ם. והוא מוכרח דאל\"כ מה הועיל לו. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות פסולי המוקדשין. מביא תחתיהם עוף ומחללן על העוף. דאל\"כ במה יצאו לחולין. והיינו נמי דתנן בסיפא שאין לעוף פדיון. והא דמוכח במשנה ה' פ\"ב דשקלים. דמותר חטאת נדבה. כדפירש שם הר\"ב. כתב הרמב\"ם שם דההיא בחטאת קבועה: \n",
+ "יביא בהן עוף. כתב הר\"ב דכתיב בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה מחטאתו אשר חטא וכו'. וגבי עוף נמי כתיב מחטאתו וכו'. ואיצטריך למכתב מחטאתו גבי כשבה. או שעירה. ואצטריך למכתב גבי עוף. דאי כתב גבי כשבה ושעירה לחוד. ה\"א התם כי מיעני מייתי עוף דתרווייהו מיני דמים נינהו. אבל עשירית האיפה דלאו מינא דדמים נינהו. מייתי עשירית האיפה מן ביתיה והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה אהכי הדר כתיב קרא מחטאתו גבי עוף. למימרא דמהקדש דעוף נמי מייתי עשירית האיפה גמ'. וכתב הר\"ב וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו כו'. ובעוף לא כתיב. מפרש בגמ'. דאי הוה כתיב גבי עוף ה\"א כי מפריש מעות [לעוף והעשיר] הוא דמוסיף עליהן. ומייתי כשבה או שעירה דתרווייהו מיני דמים נינהו אבל הפריש מעות לעשירית האיפה. והעשיר. אי לא העשיר טובא נייתי עוף. ואם העשיר טובא נייתי כשבה או שעירה [מביתיה] והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה. אהכי כתב בעשירית האיפה. וכיון דכתיב בעשירית האיפה. דאינה מיני דמים. ואפ\"ה מייתי מיניה עוף. כ\"ש מעוף לכשבה או שעירה: \n",
+ "שאין לעוף פדיון. עיין רפי\"ב דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "[*תורין לשון משנה. רש\"י משנה ה' פ\"ק דחולין]: ",
+ "קודם את האב בכ\"מ. כתב הר\"ב כגון להשיב אבידה כו' ולפרוק עמו. עיין מ\"ש בזה בספ\"ב דב\"מ: ",
+ "סליקא לה מסכת כריתות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כריתות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..780e4f1aea7627919defcc27b5b74e0fa603d742
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,287 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Keritot",
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "שלשים ושש כריתות בתורה. מנינא ל\"ל אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. ומפיק ליה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י\"ח) לחלק על כל אשה ואשה [*ולאו דוקא שיתחייב ל\"ו חטאות. דהא בפסח ומילה אין חיוב חטאות. ועיין בד\"ה והאשה כו']: \n",
+ "כריתות. לשון הר\"ב במזיד בלא התראה. אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק. ויש מהן בסקילה. ויש מהן במלקות. ובשוגג בחטאת. רש\"י: \n",
+ "הבא על האם וכו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה. והדר מתחיל למתני אשה ובתה. ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא. משום דקיי\"ל בסנהדרין [פ\"ז משנה ד'] דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה. דינייהו בסקילה. ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב\"ד. רש\"י. והבא על אשה ובתה בשרפה. והבא על אשת איש בחנק. דקיל מכולהו מיתות ב\"ד. והבא על אחותו וכו'. עד ועל הנדה כולהו במלקות. כמו ששנויים בריש פרק ג' דמכות ושם הקשיתי לשאול על שינוי סדר אחות אשתו ואשת אחיו שלא ככתוב. והמגדף כו' עד והמחלל את השבת כולהו בסקילה כמו שנשנו בפרק ז' דסנהדרין. אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות. והטמא שאכל את הקדש וכו' עד והסך בשמן המשחה כולהו במלקות ושנויין במ\"ב פרק ג' דמכות ובסדר הזה. ולא ידעתי טעם לדבר: \n",
+ "הבא על האם וכו'. דעל כל העריות כולן הוא אומר בסיפא (שם) ונכרתו הנפשות העושות. והמגדף. דכתיב (במדבר ט\"ו) את ה' הוא מגדף [לא בא הכתוב. אלא ליתן כרת למברך את השם. כחכמים דראב\"ע דאמרי הכי דף ז']. והעובד עבודה זרה. דכתיב (שם) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת. ובעובד ע\"ז מיירי דזהו דבר ה'. דאמר בסנהדרין [צ\"ט ע\"א]. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ולא יהיה לך בעבודה זרה מדבר. והנותן מזרעו למולך. כתיב בהדיא גביה (ויקרא כ') ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו. ובעל אוב. והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי (שם). ומחלל שבת. כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' (שמות ל\"א). וטמא שאכל את הקדש. כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז') [עיין במ\"ב פי\"ג דזבחים]. הבא אל המקדש [טמא]. כי את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י\"ט). והאוכל חלב כי כל אוכל חלב ונכרתה (ויקרא ז'). בדם. כל אוכליו יכרת (שם י\"ז). בנותר. ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה (שם י\"ט). ופגול. יליף מנותר [כמ\"ש במשנה ג' פרק ב' דזבחים]. והשוחט ומעלה. פירשם הר\"ב. והאוכל חמץ בפסח. כל אוכל חמץ ונכרתה (שמות י\"ב). והאוכל ביוה\"כ. כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה (ויקרא כ\"ו) ועינוי מאכילה [כמ\"ש בר\"פ בתרא דיומא]. העושה מלאכה ביוה\"כ. כל מלאכה לא תעשו וגו' והאבדתי (שם) והוא כרת. והמפטם את השמן. אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרתה (שמות ל'). ועמ\"ש בדבור והסך. קטרת. איש אשר יעשה כמוה וגו' ונכרתה מעמיו (שם). פסח. והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל וגו' ונכרתה (במדבר ט'). מילה. וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה (בראשית י\"ז). רש\"י: \n",
+ "הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. כמ\"ש בשם רש\"י במשנה ד' פ\"ז דסנהדרין: \n",
+ "והאשה המביאה את הבהמה עליה. מסיק בגמ' דבגברי קא חשיב למנינא לחייבו על כולם אפילו עשאם בהעלם אחד ודל מנהון האשה הנרבעת ותנא ל\"ג חטאת בלבד [ועמ\"ש בדבור והסך כו'] ותנא האשה הנרבעת ופסח ומילה לסיומינהו כריתות. דאי אמרת בנשי קא חשיב. דל מנהון הבא על הזכר ועל הבהמה דאין כאן צד אשה: \n",
+ "הבא על אשה ובתה. לשון הר\"ב ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו כו' עיין רפ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "והעובד עבודה זרה. פי' הר\"ב כדרך עבודתה. או המזבח וכו' וכן פירש לקמן במחלל את השבת באחת מאבות מלאכות. דתנא לא מהדר. אלא אמצות שחייבים עליהן כרת. ושם שבת קתני. ושם עבודה זרה קתני. ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא. גמרא: \n",
+ "ובעל אוב. כתב הר\"ב וידעוני בכלל ששניהם בלאו א' נאמרו. והעושן בהעלם א' לא מחייב שתים. רש\"י בגמ'. ועיין מה שאכתוב בזה בס\"ד במשנה ב' [*ופ\"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב שכתב או ידעוני. הכי מפרש לה ר' יוחנן שם דף ס\"ה]: \n",
+ "פגול. לשון הר\"ב קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן. ודברי תימה הן דבהדיא שנינו במשנה ג' פ\"ב דזבחים חוץ למקומו פסול ואין בו כרת: \n",
+ "והמעלה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי. כיון דאיכא תרי העלאה. מוקטרי אברי פנים מוקטרי אברי חוץ. כדשמעינן מפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי במתני' דרפי\"ג דזבחים. והכא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כדלעיל בעובד עבודה זרה ומחלל שבת דשבת ועבודה זרה תנא יתהון במקומן. דתנן במסכת שבת פ\"ז [מ\"ב] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ובסנהדרין תנן בפ\"ז [מ\"ז] אחד העובד ואחד הזובח כו' משא\"כ המעלה דלא תנא בהדיא [והתוס' הקשו בזבחים פי\"ג דף ק\"ז דעבודה זרה נמי ליכא למשמע ממתניתין דהתם. אלא חיוב חטאת אהנך עבודות. אבל חלוק חטאות לא שמעינן מינה] והתם בגמ' פי\"ג דזבחים. איתא נמי להך אתקפתא. דהכא אגב גררא מייתי ליה. ואסקה התם בקשיא. וכתבו התוס' דקשיא דלא משני ההיא דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ במשנה דזבחים רפי\"ג: \n",
+ "המפטם את השמן. פי' הר\"ב במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשה משה שנאמר (שמות ל') ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי. גמ' [דף ה']. ומ\"ש הר\"ב והוא שיעשנה לסוך בו. אע\"פ שעל הסיכה עצמו שיסוך בו פטור כדלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור. אינו חייב. אתיא מתכונתו מן ובמתכונתו [דקטורת] וכתיב לגבי קטרת. לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור. גבי שמן נמי למסרו לצבור פטור. גמ'. [*ואע\"ג דמשמע דהך דלהתלמד אינו ענין בפני עצמו. דהא לא ילפינן אלא למסרו לצבור ויהיה להתלמד פירושו כדי למסרו לצבור. ובברייתא נמי. וכן בפיסקא ללמד בו למסרו לצבור. מ\"מ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות כלי המקדש העתיק להתלמד בה או למסרו לצבור ונ\"ל דהוי בכלל למסרו לצבור הואיל שמה שעושה להתלמד יהיה לתועלת לעשותו לצבור לכשירצה. ובברייתא דפטום הקטרת גרסינן להתלמד בה או למסרו לצבור]: \n",
+ "המפטם. פירשתי במשנה ב' פ\"ג דמכות: \n",
+ "והמפטם את הקטרת. כתב הר\"ב אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים. בברייתא בגמרא. והיא ידוע בכל סדורי התפלות. ומכל מקום ז\"ש הר\"ב כפי משקלו הקצוב. לאו דוקא. דהא גבי קטרת לא כתיב כמוהו כמו בשמן. וכ\"ת כי היכי דילפינן שמן מקטרת דלמסרו לצבור פטור. ה\"נ תהדר קטרת וניליף משמן דלחצאין פטור. הא אמרינן בגמרא דליתא. דבקטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. אלא ה\"ק הר\"ב. שאם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב עד שיהא ראוי להקטיר איזה שיעור. ולא בעינן עד שיעשה כולו כמו בשמן. [*וכתב הר\"ב והוא שיעשנה להריח בה. שכן הוא בפי' בכתוב. ומסיים רש\"י אבל המריח בקטרת של בה\"מ לא אזהרה ולא כרת וכו'. ולא דמי לסך בשמן המשחה. דהתם אית ביה מעשה. ומש\"ה אית ביה אזהרה. ע\"כ]: \n",
+ "והסך בשמן המשחה. פי' הר\"ב שעשה משה דכתיב (שם) ואשר יתן ממנו על זר. ממנו מאותו של משה. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ג דמכות. ואע\"ג דלא כתיב אלא חד כרת בהנך תרי איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו. קיי\"ל כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת ביניהן. והיינו טעמא דקתני המפטם את הקטרת במיצעא. וכ\"ת דבעי למיתני. פיטומין בהדי הדדי. נתנינהו איפוך המפטם את הקטרת. והמפטם את השמן. והסך בשמן המשחה. אמאי פלגינהו לשמן. אלא הא קמ\"ל מה קטרת לאו בפני עצמו וחייבים עליו כרת בפני עצמו. אף מפטם שמן וסך [בשמן] נמי כיון דלאו בפני עצמו חייבים עליו בפני עצמו. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה בן כ\"ג מושחים אותו דכתיב (ויקרא ו') והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח. הא קמ\"ל דאפי' מבניו. ההוא דמשח הוי כ\"ג. ואי לא משח לא הוי כ\"ג. ומ\"ש הר\"ב וממנו מושחים מלכי בית דוד [*משבא דוד. אבל שאול נמשח. רש\"י] ואין מלכי ישראל מושחין. גמ'. דכתיב (שמואל א' ט\"ו) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. והא דאלישע משח ליהוא. מתרצים בגמ' באפרסמא דכיין ולא בשמן המשחה. ומ\"ש הר\"ב ואין מושחין מלך בן מלך. דכתיב (דברים י\"ז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים. ירושה היא. ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו כו'. [*דאמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל הויא המלכות ירושה. כדכתיב הוא ובניו וא\"צ משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא. ובעי משיחה בתחלה]. [ומ\"ש] ויהואחז מפני יהויקים אחיו כו' ובגמ' מקשים מי הוה שמן המשחה. והא יאשיה גנזו. כדכתב הר\"ב ברפ\"ו דשקלים. ומתרץ באפרסמא דכיא. ותמהני על הרמב\"ם שבפ\"א מהלכות כלי המקדש פירש להא דיהוא שהיתה בשמן אפרסמון. ודיהואחז לא פי' בו כך: \n",
+ "הפסח והמילה במ\"ע. כתב הר\"ב אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו. לאוי דעריות מפורשין הן. ומגדף מצינו לאו (שמות כ\"ב) אלהים לא תקלל. ובעבודה זרה (שם ל\"ד) לא תשתחוה לאל אחר. והנותן מזרעו למולך. ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י\"ח). ובעל אוב אל תפנו אל האובות (שם י\"ט). והמחלל את השבת לא תעשה בו כל מלאכה (שמות כ'). רש\"י. וטמא שאכל את הקדש כו'. כבר כתבתי לאזהרתם במשנה ב' פ\"ג דמכות. ע\"ש. [*ואף דכתיב בסוף פרשת קדש לי (שם י\"ג) ושמרת את החוקה הזאת. ור\"ע מוקי ליה בפסח. כדאיתא בסוף עירובין [דף צ\"ו] הא מסקינן התם דהשמר דעשה עשה. וכשלמדתי מסכת עירובין. הקשה לי אחד מבני הישיבה אמאי תקשה מדר\"ע. הא איכא תרי קראי אחריני דכתיבי בפרשת משכו בענין הפסח ולפרוך מנייהו. ואליבא דכ\"ע שנאמר (שם י\"ב) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך וגו' ונאמר (שם) ושמרתם את העבודה הזאת. והשיבותיו דהני תרי קראי אין לפרש לשון דושמרתם דכתיבי בהו שיהיו משמעותן על אזהרה לקיים הדבר ולעשותו. דקרא קמא ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו'. אילו היה ענינו שמירת קיום ועשיית הדבר א\"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פסח מצרים. אף בנתינת דם על המשקוף ומזוזות ושנינו בפ\"ט דפסחים משנה ה' שא\"צ. ואע\"פ שכתבתי שם דבכתוב מפרש הטעם של נתינת דם הזה שהיא משום שלא יתן המשחית שעבר בלילה הוא. מ\"מ אילו היה משמעות הכתוב של ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו' על קיום ועשיה. היינו מוכרחים לומר שאע\"פ שבטל הטעם מ\"מ גזירת הכתוב לעשות כן לדורות זכר לשל מצרים. דהא לא כתיב מיעוט בהדיא על נתינת דם הזה. כמ\"ש מיעוטי באינך דמחולקים בהם פסח דורות מפסח מצרים. אלא אין ושמרתם הזה אלא שמירה בלב שיזכרו שע\"י העבודה הזאת זכו ויצאו ממצרים. ושמירה זו שבלב יהיה לחק וגו'. וקרא תניין ושמרתם את העבודה הזאת. אינו ציווי כלל. אלא מספר והולך נמשך אל והיה כי יאמרו לכם וגו' מה העבודה וגו'. וה\"ק קרא והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם וגו'. כלומר שתהיו שומרים ועושים. ואז כי יאמרו לכם וגו'. ודומה לזה כתבו התוס' פ\"ק דקדושין דף ט\"ו בד\"ה כי טוב לו עמך. שאינו אלא ספור דברים בעלמא. ולא דרשינן מיניה מידי. ע\"כ. כך נ\"ל ברור]: \n"
+ ],
+ [
+ "על אלו חייבים כו' ועל שגגתן חטאת. וטעמא כתבתי במ\"ג פרק ב' דהוריות: \n",
+ "ועל שגגתן חטאת. פירש הר\"ב כגון הבא על אחת מן העריות כסבור שהיא אשתו והבא על הזכור ועל הבהמה כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה. ובא על הזכור או על הבהמה ואח\"כ נודע לו דזכר הוא או בהמה היא. והאשה המביאה נמי דסבורה להביא אדם והביאה בהמה. ונדה דסבור טהורה היא. ומגדף כסבור מברך הוא שם בן ב' אותיות וברך שם בן ד' אותיות. דאינו חייב אלא על שם בן ד' אותיות. כדאמרינן בפ\"ד מיתות. עבודה זרה כו' מולך כסבור להעביר אדם אחר והעביר את בנו. בעל אוב נתכוין לכשוף אחר. שבת כסבור חול הוא. קדש כסבור בשר חולין הוא. מקדש כסבור בית אחר הוא. חלב כסבור שומן. ודם כסבור טחול. ל\"א דם כסבור שדם חגבים או דם דגים הוא. לשון מורי. נותר ופגול כסבור כשר הוא. שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין היא. מעלה כסבור *) במות אלו של צבור מותרות ומוקי לה לקרא בבמת יחיד. פסח ויו\"כ כסבור ימות החול הן. שמן וקטרת נתכוין לסמנים אחרים ונמצאו שהם הסמנים הכתובים. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב האומר אין שבת בתורה כו'. כגון תנוק שנשבה לבין הגוים. ולא שמע מעולם שיש שבת. דאילו שמע ועכשיו שכחו. חייב. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דשבת וז\"ל. כל השוכח עיקר שבת כו' חייב חטאת אחת כסבור אין שבת בתורה. ואע\"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו. ע\"כ. וכלומר אע\"ג דמעיקרא שמע דאל\"ה פטור לגמרי. והרמב\"ם בפ\"ב מה' שגגות פסק דאפילו לא שמע מעולם נמי חייב: \n",
+ "מפני שהוא בעולה ויורד. פירש הר\"ב ואין אשם תלוי בא. אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה. והטעם פירשתי במ\"ד פ\"ב דהוריות: \n",
+ "וחכמים אומרים אף המגדף. אדרבי מאיר מהדרי דאמר חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו וקאמרי דאף המגדף נמי. ולא ידעתי מאי קשיא ליה לרש\"י דבגמרא דף ז'. אדמפרשינן למתני' דרבנן מהדרי אידעוני. דלא תנן לה. לפי שאין בו מעשה [כדתנן בפ\"ז דסנהדרין מ\"ז ופי' שם רש\"י דהכנסת העצם ידעוני. אינו מדבר בשעת מעשה. אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה] וקאמרי מגדף נמי לית ביה מעשה. כתב תימה לי. ולרבי יוחנן דאמר לעיל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו [כלומר ולא משום שאין בו מעשה]. מאי אף דקתני מתני' ע\"כ. ואלא מיהת מתני' דלעיל דתני מגדף לחייבו בחטאת ר\"ע היא דלא בעי מעשה. ומה\"ט לא אמר ר\"י דלא תנן ידעוני משום שאין בו מעשה כדאמר ר\"ל. דמתני' ר\"ע היא ולא בעי מעשה כדאיתא בגמרא דלעיל. וראיתי להרמב\"ם בפ\"א מהלכות שגגות דלא קא חשיב למגדף במחוייבי חטאות. וקא חשיב לידעוני כשהוא במעשה. וכן עוד לו ברפ\"ו מהלכות עבודה זרה שמחייב לידעוני בחטאת. ומפרש עלה כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו וכו'. ובמגדף שם בפ\"ב לא הזכיר שיהא חייב חטאת. ובפרק ט\"ו מהלכות סנהדרין דקא חשיב לכל הנסקלים לא התנה בידעוני שיהא במעשה. כמו המגדף שנסקל בלא מעשה. והיינו דבפרק ד' מיתות לענין סקילה תנן לידעוני. שהוא המדבר כו' ובלא מעשה: \n"
+ ],
+ [
+ "יש מביאות כו'. התחיל לפרש קרבן חטאת שלא ע\"י חטא: \n",
+ "המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו'. מתני' מתפרשת יפה בדברי הר\"ב בפ\"ג דנדה מ\"ד. ששם היא שנויה לענין טומאת לידה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שמה שכל הטמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות מחוסרי כפרה: \n",
+ "סנדל. מ\"ש הר\"ב ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר כו'. לא דק. דדתנאי נינהו לשני הפירושים הללו בברייתא פ\"ג דנדה דף כ\"ה. ואולי [משום] דהתם נקט תנא בלישניה. לשון של שור קאמר דרבותי פירשוהו יותר. דהיינו שעשוי בצורת סנדל. ומ\"מ היינו כלשון של שור. וכ\"כ בהדיא בפירוש מ\"ד פ\"ג דנדה. וכן נמי מ\"ש בפי' הראשון. כך מצאתי. לא קאי אלא על מ\"ש ולשון סנדל וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת ואין ידוע. שנויה בסיפא דמתניתין ו' פ\"ג דנדה וע\"ש: \n",
+ "אמר רבי יוסי אימתי כו'. אבל בזמן שהיו שתיהם עומדות כו'. כתב הר\"ב דדוקא חטאת שבא על חטא כו'. דהכי שמעינן ליה לרבי יוסי במ\"ה פ\"ה. וכן הלכה. וכן נמי באשם תלוי שם במ\"ה פ\"ה. לפי שבא במקום חטאת: \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת שפיר מלא מים. שנויה בפ\"ג דנדה מ\"ג וע\"ש בסיפא: \n",
+ "המפלת כמין דגים כו'. דהא דתנן במ\"ג פ\"ג דנדה אם יש עמהם דם טמאה לאו משום לידה אלא משום נדה. וכמו שכתבתי שם בריש הפרק. ומש\"ה העתיקם הרמב\"ם בפ\"ה מהא\"ב. ולא בפרק עשירי ששם כל ספיקי לידה: \n",
+ "המפלת יום ארבעים כו'. שנויה בפ\"ג דנדה בסופו. וע\"ש: \n",
+ "ויוצא דופן כו'. שנויה ברפ\"ה דנדה. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "המפלת אור לשמונים ואחד. פי' הר\"ב שילדה נקבה וליל פ\"א וכו' הפילה. ולישנא מעליא הוא דנקט אור וכדפי' הר\"ב בריש פסחים. והא דלא תנן המפלת אור למ\"א כשילדה זכר. מפורש בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב. ועמ\"ש שם: \n",
+ "ב\"ש פוטרין מן הקרבן. פירש הר\"ב מלידה שניה. אע\"ג דלאחר מלאת הוא דחייב בקרבן שני כמ\"ש בפי' הר\"ב במתני' דלקמן ועמ\"ש שם: \n",
+ "הדמים אינם מוכיחים. כתב הר\"ב שהרי המפלת תוך מלאת. דמה טמא מפני הלידה לפי שהוא דם לידה לא דם טוהר. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "והשאר עליה חובה. כתב הר\"ב דתניא יכול תביא על הלידה כו'. ת\"ל זאת משמע על לידה אחת תביא דהיינו על כל אחת ואחת. רש\"י פ\"ב דף ט'. ודאינה מביאה על כל לידה ולידה דתוך מלאת. עיין בפי' הר\"ב פ\"ב משנה ד': \n",
+ "אמר רשב\"ג. עיין במשנה י\"ז פ\"ק דאבות בהודעת מי הוא: \n",
+ "המעון הזה. פי' הר\"ב שבועה היא. ועמ\"ש בזה משנה ט' פ\"ב דכתובות: \n",
+ "בדינרין. דינרין של כסף. דינרי של זהב. כ\"פ בערוך: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ארבעה מחוסרי כפרה. מנינא לאפוקי מדראב\"י שאומר גר מחוסר כפורים. גמ' רפ\"ק ועמ\"ש בריש ב\"ק: \n",
+ "מחוסרי כפרה. לשון הר\"ב שמביאים כפרה וכו' וז\"ל רש\"י מביאין חטאת כו': \n",
+ "וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. מנינא לאפוקי מדר\"ש דתניא רש\"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. גמ' רפ\"ק: \n",
+ "והמצורע. כתב הר\"ב והא דלא חשיב נמי והמצורעת וכו' אין עיקר טומאתן חלוקה וכו' דאילו בשאר דברים חלוקים הם כדתנן ספ\"ג דסוטה. גמ': \n",
+ "גר מחוסר כפרה. כתב הר\"ב ות\"ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים וכו'. דגר צריך מילה וטבילה וקרבן. מילה דכתיב (יהושע ח') כי מולים היו כל העם היוצאים. א\"נ מהכא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. פירש\"י דם פסח ודם מילה. ע\"כ. [והרמב\"ם בהקדמה לסדר זה. וכן בחבורו ריש פי\"ג מהלכות אסורי ביאה כתב. שנאמר בפסח מצרים (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו]. טבילה דכתיב (שם כ\"ד) ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם. ואין (הרצאה) [הזאה] בלא טבילה [והרמב\"ם כתב בחבורו (שם י\"ט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם]. והרצאת דמים. דכתיב (שם כ\"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'. גמ': \n",
+ "עד שיזרק עליו הדם. פי' הר\"ב אם הביא קרבן בהמה ואם עולת העוף הביא וכו' דת\"ר כי יגור אתכם גר וגו'. כאשר תעשו כן יעשה (במדבר ט״ו:י״ד) מה אתם עולה ושלמים. אף הוא עולה ושלמים. שנאמר (שם) ככם כגר [*ואלא מיהת שלמים לאו דוקא. וסגי ליה בעולת בהמה מדאתרבו בסמוך לעוף. לבהמה לא כ\"ש] מנין לרבות את העוף. ת\"ל (ויקרא א׳:ט׳) אשה ריח ניחוח לה'. איזה דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף [שאין כהן נהנה ממנו. דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים] יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת\"ל כן. להביא פרידה אחת א\"א. שלא מצינו בכל התורה [בחובה. גמרא] והאיכא יולדת דמתייא בן יונה או תור לחטאת משום דאיכא כבש בהדה. גמרא. הלכך מביא שתי פרידות ושתיהן עולות שכולן לה': \n",
+ "ונזיר ליינו כו'. כתב הר\"ב ות\"ק לא חשיב נזיר. דלא תני אלא הנך דלאישתרויי בקדשים. ורבי אליעזר דקתני נזיר למשרי נפשיה נתני נמי נזיר טמא. כי קא מייתי קרבן למיחל עליה נזירות בטהרה הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "הבא על השפחה. פירש הר\"ב דאמר קרא וכפר עליו וגו'. והדר כתב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לרבות מזיד כשוגג. גמ'. והא קרא כי כתיב במזיד כתיב [דכתיב בקורת תהיה. והיינו מלקות ואין מלקות אלא במזיד ועליה קאמר והביא את אשמו. רש\"י דף ט' ע\"א] אלא אימא לעשות שוגג כמזיד. פירש\"י דלהכי כתב חטא ארבע זימני תרי למילף קרבן אחד על עבירות הרבה [כדלקמן] ותרי לעשות שוגג כמזיד ע\"כ. והרמב\"ם פירש דמונסלח לו דייקינן ר\"ל שנסלח לו בקרבן זה באיזה ענין שיהיה. ע\"כ. ועיין במשנה ד'. ומ\"ש שם: \n",
+ "ונזיר שנטמא. פירש הר\"ב דכתיב בפתע פתאום פתע זה שוגג וכו' פתאום זה מזיד וכו'. דאין עונש אלא על מזיד. וכן פירש\"י וכלומר כדאמרינן בעלמא אין עונשין אלא א\"כ מזהירין. דהיינו עונש ב\"ד של מטה. דודאי דאף על השוגג מתיסר ביסורין מב\"ד של מעלה. דהא צריך חטאת לכפרה. ועל לא הודע אשם תלוי שתולה ומגין מן היסורים כדפי' הר\"ב במשנה ב' דפ\"ק. ובגמ' ונכתוב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. מזיד כדאמרן ומשמע נמי שוגג דכתיב (משלי י״ד:ט״ו) פתי יאמין לכל דבר. [*ומשמע נמי אונס. דכתיב (במדבר י״ב:ד׳) ויאמר ה' פתאום אל משה [בעל כרחם יצאו שלשתם על פי הדבור]] ולא נכתוב קרא פתע. אי כתב קרא פתאום. דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס. ה\"א [אע\"ג דפתאום דעלמא משמע אונס ושוגג ומזיד. פתאום דנזיר ודאי] כי מייתי קרבן בשוגג * מידעם דהוה אתורה כולה. אבל אונס ומזיד אימא לא. כתב רחמנא פתע דשוגג הוא לגלויי עליה דפתאום דאונס ומזיד הוא. דאפ\"ה חייביה רחמנא. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"ו מהל' נזירות: \n",
+ "ועל שבועת הפקדון. כתב הר\"ב דיליף תחטא תחטא לג\"ש משבועת העדות. וכ\"כ הרמב\"ם. והכי איתא בהדיא בגמ'. ותימה דבר\"פ שבועות הפקדון במסכת שבועות. פירש הר\"ב מדלא כתיב בה ונעלם. וכן פירש\"י שם ואף הרמב\"ם בפירושו דהתם נראה שזה דעתו מדלא הזכיר הג\"ש דתחטא תחטא. ש\"מ דסמיך ליה אדפירש לענין שבועת העדות דטעמא שלא אמרה בה התורה ונעלם. ובהדיא כתב כן בחבורו בפ\"א מהלכות שבועות שלא נאמר בשבועת הפקדון ונעלם ממנו לחייב [מזיד כשוגג]. ע\"כ. וראיתי שם להכ\"מ שהביא גמ' דידן. שבועת העדות מנלן דת\"ר בכולן נאמר ונעלם כאן לא נאמר ונעלם. לחייב על השוגג כמזיד. על שבועת הפקדון מנלן. יליף תחטא תחטא משבועת העדות. וכתב עלה. וז\"ל יש לתמוה מה צורך לשבועת הפקדון ללמוד משבועת העדות. תיפוק ליה דלא כתיב ונעלם בשבועת הפקדון גופה. ונראה שרש\"י הרגיש זה ולפיכך כתב בכולן דכל המביאין קרבן עולה [ויורד] שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהדי שבועת העדות. ע\"כ. כלומר דלא דייקינן מדלא כתיב בה ונעלם. אלא בשבועת העדות. דבאינך דכתיבי בהדה כתיב ונעלם. הלכך לא ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב בה ונעלם. מאחר דליכא אחריני בהדה דכתיב בה ונעלם. הלכך צריכינן למילף לה משבועת העדות. ורבינו נראה שהיה גורס שבועת העדות ושבועת הפקדון מנ\"ל. דת\"ר בכולם נאמר ונעלם וכו' דשפיר ילפינן לשבועת הפקדון מדלא כתיב ונעלם בה. עכ\"ל הכ\"מ. ובלי ספק שכשכתב כן נעלם ממנו ל' הרמב\"ם שבפי' המשנה דהא קא חזינן דגריס ליה כגירסא דידן. אא\"כ נאמר דאח\"כ בשעת החבור מצא לו גירסא אחרת. שזה דוחק. ועוד דה\"ל להכ\"מ לפרש זה. גם רש\"י גרס הכא כגירסתינו. ואפ\"ה מפרש ליה בפרק שבועת הפקדון מדלא כתיב גביה ונעלם. ולכן נ\"ל ששתי הפירושים הם אמת ולכל אחת יש לה סוגיא בגמרא להתלות בה. הך דהכא ודאי כדאמרן דיש לחלק בין פרשת העדות דלא כתיב בה ונעלם. לפרשת הפקדון אע\"ג דגבה נמי לא כתיב ונעלם. ולפיכך הוצרכה לג\"ש דתחטא תחטא. אבל הפירוש דפרק שבועת הפקדון דלא מחלקים בינייהו ודדייקי נמי מדלא כתיב גבה ונעלם. אותו הפי' נתלה בסוגיא דגמ' דפרק שבועת העדות (שבועות דף ל\"ד) [ע\"ב]. דהתם אדאמר ר\"ש מה לפקדון שכן לא עשה בה מזיד כשוגג. מחכו עלה במערבא. ואמרינן מאי חוכא וקאמרינן מכדי מזיד גבי עדות מנא ליה. דלא כתיב ביה ונעלם [ה\"נ לא כתיב ביה ונעלם] ודחי לה מאי חוכא. דלמא מזיד דלאו כשוגג בפקדון. ממעילה ר\"ש גמר לה. ומדלא דחי שאני עדות דכתיבא גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהו ונעלם וכו' וכדמסיק בתר הכי גמרא. ש\"מ דס\"ל דלא אלימא עדות מפקדון מהאי טעמא כלל. וכן דקדקו בתוס' [ד\"ה פקדון]. והא דבתר הכי מסיק כך. היינו אדמסיק דר\"ש פקדון ממעילה גמר דלא לחייב בו מזיד כשוגג. ודאחכו עליה דהא אית ליה ג\"ש דתחטא תחטא למילף עדות מפקדון שאינו מדבר אלא בתביעת ממון. ותהדר ותגמר לה מפקדון דמזיד לאו כשוגג. אהא מסיק לשנויי החוכא דלהכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת בטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר בהם ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג. אבל אי לאו משום ר\"ש. לא היינו מחלקין בינייהו דעדות ודפקדון. והלכך לרבנן דלא ילפי פקדון ממעילה. קיימא סברת הגמרא דמעיקרא. דעדות ופקדון כי הדדי. וכי היכי דאיכא למידק מדלא כתיב ונעלם גבי עדות דלחייבו מזיד כשוגג. ה\"ה נמי איכא למידק הכי בפקדון דפקדון נמי אע\"ג דפרשה בפני עצמה היא מ\"מ סמוכה היא לפרשת מעילה דבה כתיב בהדיא בשגגה ובפקדון לא כתיב לא בשגגה ולא ונעלם. הלכך אין לחלק בין עדות לפקדון לענין זה. אלא כי היכי דדייקינן מדלא כתיב ונעלם בעדות לחייבו במזיד כשוגג. ה\"נ איכא למידק בפקדון. זו היא סברת אותה סוגיא דפרק שבועת העדות. ואהכי התם באותה מסכתא פירשו המפרשים לאותה סוגיא ולפי שהיא דרשה פשוטה יותר מג\"ש. דלדרשה זו משוים את המדות דבתרווייהו ילפינן מדלא כתיב בהו ונעלם. הלכך הרמב\"ם בחבורו [פ\"א מה\"ש] נסיב לה נמי אותה דרשה. ועוד דהתם נמי עסיק בהלכות שבועות. וסמך אסוגיא דבאותה מסכתא בגמ'. והכא בפירושו סמוך אסוגיא דבגמרא דהכא. כך נ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה מביאין קרבן א' וכו'. מנינא לאפוקי רבי דסבר [כדאיתא בגמ'] [לעיל דף ב'] וקדש את ראשו ביום ההוא יום שמיני ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא היא כאילו נטמא בתוך השבעה: \n",
+ "וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. מנינא למה לי. לאפוקי מדר\"א דאמר נשיא מביא שעיר. פירש\"י דבסוף פ\"ב דהוריות. תנן אין ב\"ד חייבין על שמיעת הקול וכו'. והנשיא כיוצא בהן דפטור. משום דיורד לא שכיחא בנשיא. ור\"א [לא] אמר [אלא] בטומאת מקדש דיש בו כרת וחטאת (קבועה) [כבקבוע] מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה. [*ותנא הכא חמשה לאשמעינן דכל המביא על עבירות הללו אינו מביא אלא קרבן עולה ויורד. ולא תימא סמי מכאן מקדש וקדשיו לאוקמי כר\"א דאמר נשיא מביא [עליה] קרבן קבוע. ע\"כ]: \n",
+ "הבא על השפחה ביאות הרבה כו'. פי' הר\"ב דכתיב וכפר עליו וגו'. מאי אשר חטא לרבות חטאים הרבה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ט מה' שגגות. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון. או שבא עליה בשגגה ונודע לו. וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפי' מאה פעמים במאה העלמות [דאי לא הויין. ידיעות בינתים. בשאר איסורין נמי אינו חייב אלא חטאת אחת. כדתנן בפ' דלקמן מ\"ב והכי איתא בפ\"ז דשבת דף ע\"ב] מקריב אשם א' ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והיא שפחה כו' כדדרשי בריש (פרקין) [פ\"ק] מואל אשה. גמ' [לעיל דף ב']: \n",
+ "ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כתב הר\"ב כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' והשתא סד\"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזור ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה. ומ\"ש קמ\"ל. דלענין קרבן לא מחייב אלא חד. וחד מיהא חייב. משום טומאה זו דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום. כך פירש\"י פ\"ג דנזיר ד' י\"ח [ד\"ה כגון]. ואין נראה כן מדבריו דמכילתין רפ\"ק אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו. חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו. ודעת הרמב\"ם בזה. להלכה. תמצא לקמן בסמוך: \n",
+ "המקנא לאשתו. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש\"י: \n",
+ "ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. פירש הר\"ב כגון שנתנגע ונתרפא. נתנגע ונתרפא. ואיכא למידק אי הכא נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו. אי מתחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר. והרמב\"ם בפ\"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שנייה. וכן אם הביא אשמו ונתנגע. צריך קרבן על כל אחת ואחת. ע\"כ. והיינו כדין הנזיר. דאיהו סבירא ליה הכי בנזיר. שאינו מתחייב בקרבן על כל טומאה וטומאה. אע\"פ שבא לשעה הראויה לקרבן. אלא אם הביא חטאתו ונטמא. כמו שפסק בפ\"ו מהלכות נזירות. וטעמא דפסק כחכמים [דנזיר די\"ח] דפליגי אהאי תנא דסבר דבשעה הראויה לקרבן תליא. כמבואר שם בכסף משנה. ויראה לי שדין זה דמצורע למדו הרמב\"ם מדין הנזיר. וזה טעם מרווח יותר. ממ\"ש הכ\"מ במצורע דדייק מהגמ' ע\"ש. והשתא לתנא דאליביה מפרשינן למתני' דבשעה הראוי לקרבן תליא מלתא בנזיר. ה\"ה במצורע. ועיין בפי' הר\"ב במשנה י' פ\"ד דנגעים: \n",
+ "הביא צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן נינהו. רש\"י: \n",
+ "רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו. כתב הר\"ב ואין הלכה כר' יהודה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ותמיהה לי דבפרק בתרא דנגעים משנה י\"א שנויה ג\"כ מחלוקת זו. ושם פסקו דהלכה כר\"י וכן פסק בחבורו סוף הל' מחוסרי כפרה. והטעם מבואר דהתם שנויה ברישא דברי ר\"ש. ור\"ש ור\"י הלכה כר\"י. וא\"ת ונסמוך אסתמא דהכא י\"ל דאיכא למסמך טפי אפלוגתא דהתם דהוא בדוכתיה והכא אגב גררא הוא דמתני כך נ\"ל. ושוב ראיתי בפי' הרמב\"ם דנא\"י שהוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*האשה שילדה. הר\"ב העתיק שהפילה. אבל רש\"י והרמב\"ם העתיקו ג\"כ שילדה]: \n",
+ "הפילה בתוך שמונים נקבה. כתב הר\"ב ולהכי נקט נקבה. דבזכרים ליכא למימר הכי וכו'. וכ\"כ רש\"י. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ק סוף משנה ו'. וטעמא דאטו ברשיעי עסקינן. אבל בחבורו פ\"א מה' מחוסרי כפרה. כתב היולדת טומטום ואנדרוגינוס והפילה נפל אחר מ' מיום לידתו הרי זו מביאה קרבן על נפל זה שמא זכר הוא הראשון וכו'. וכתב הכ\"מ. וכי ברשיעי עסקינן. וי\"ל שאפשר שיהיה הדבר בשגגה. ע\"כ. ואני אומר שא\"צ לכך. דאפשר בהיתר גמור דעיברה באמבטי. כדאיתא בפ\"ב דחגיגה דף ט\"ו שמא באמבטי עיברה. ומתני' לא איירי בה. משום דמלתא דלא שכיחא הוא. [*ומ\"ש הר\"ב דכתיב זאת תורת היולדת מלמד וכו'. עיין בפירושו למשנה דלעיל]. ומ\"ש הר\"ב ת\"ל זאת מפורש בספ\"ק: \n",
+ "[*רבי יהודה אומר וכו'. מ\"ש הר\"ב דהא עברו ימי טומאתו דראשון וכן לשון רש\"י. ור\"ל מה שאמו טמאה למקדש וקדשיו: \n",
+ "אלו מביאין. והרמב\"ם גורס חמשה. וצ\"ל לדידיה דלא גרס כן במשנה דלעיל. ויתכן שכן ג\"כ אינו גורם במשנה א' וארבעה מביאין על הזדון כשגגה וגורס במשנה ב'. וכי הך דהכא]: \n",
+ "ועל בטוי שפתים. הא דאקדמיה שלא ככתוב כתבתי שם בהוריות: \n",
+ "כל העריות בנקבה. כל חטאת יחיד נקבה היא דהיינו כשבה או שעירה. רש\"י: \n",
+ "לא השוה האשה לאיש במכות. כתב הר\"ב כדכתיב בקרת תהיה היא במלקות מתהיה דייק כדאיתא בגמרא [דף י\"א]: \n",
+ "ולא את האשה לאיש בקרבן. אימא הוא מעטיה קרא [ממלקות דכתיב תהיה] אבל היא תלקי ותייתי קרבן והביא את אשמו לה' כתיב. (ויקרא י\"ט) גמ': \n",
+ "כל העריות עשה בהן המערה כגומר. כדתנן ברפ\"ו דיבמות. ומ\"ש הר\"ב ובשפחה כו'. דש\"ז כתיב בה. והא דכתיב לזרע באשת איש וכן בסוטה. מתרצים בגמרא דרפ\"ו דיבמות דף נ\"ה [ע\"ב] דאשת איש פרט למשמש באבר מת א\"נ פרט למשמש מתה סד\"א לאחר מיתה נמי אקרי שארו ולחייב קמ\"ל. דסוטה פרט לשקינא לה בנשיקה א\"נ לשקינא לה דרך אברים. סד\"א בקפידא דבעל תלה רחמנא. והא קא קפיד. קמ\"ל: \n",
+ "שעשה בה את המזיד כשוגג. כדלעיל מתני' ב' וע\"ש. ומה שפי' הר\"ב אם שניהם מזידין וכו'. אבל אם היא שוגגת כו' שניהן פטורים דכתיב (שם) ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה נחרפת לאיש וגו'. מכדי עד הכא באיש קא משתעי קרא. נכתוב והביא את אשמו לה' ולבסוף לכתוב בקורת תהיה. אמאי כתב רחמנא ברישא בקורת תהיה. ולבסוף כתב והביא את אשמו לה'. ה\"ק אם בקורת תהיה היא והביא את אשמו לה'. ואם לא תהיה בקורת. לא יביא הוא את אשמו. ומכאן מקשים על מה שכתב הרמב\"ם בפירושו ריש מסכת שבת וז\"ל. שאין בכל המצות שיש לנו מצוה יתחייב בה השוגג מלקות אלא שפחה חרופה בלבד שהוא לוקה אפי' על השוגג ע\"כ. ורבים אומרים שהוא טעות. ואני אומר דהא ודאי שמ\"ש שהוא לוקה יש ט\"ס. וצ\"ל שהיא לוקה. דהא מתני' היא לא השוה כו'. אבל ז\"ש שהיא לוקה כשהיא שוגגת. לא קשיא כלל. דהא סתמא תנן החמיר בשפחה שעשה בה את המזיד כשוגג [ולעיל מתני' ב' מפרשים השוגג כמזיד] אע\"ג דמאשר חטא דמיניה ילפינן באיש הוא דכתיב. אית ליה להרמב\"ם דה\"ה לאשה. ויש לו ראיה מדאמרינן בגמ' והכא גדול נמי פטור מ\"ט דמקשיין אהדדי. וכתבו הר\"ב בסוף פירקין. ש\"מ דגמרא סברה דהוקשו להדדי. והתוס' כתבו על זה דהלשון אינו מכוון דהאיש הוקש לאשה. ולא אשה לאיש. והרמב\"ם סובר שהל' מכוון דכי היכי דהוקש איש לאשה הוקשה נמי אשה לאיש. ולענין זה לרבות שוגג כמזיד [והא דת\"כ שהביאו התוס' דמחלקת בין קטן לקטנה. לא קשיא. דיליף ליה מקרא] והיינו דכתב הרמב\"ם שהיא חייבת מלקות על השוגג כמו על המזיד. והא דהוקש איש לאשה היינו לענין שהיא אנוסה א\"נ היא קטנה והוא גדול א\"נ ער וישן. זו היא סברתו בפירושו. וידים מוכיחות הן מדסתם כאן במתני' ולא פירש כלום. ואילו היה דעתו כשחיבר הפירוש דהא דתנן המזיד כשוגג דלאו דוקא. אלא כשהיא שוגגת שניהם פטורים. לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. ולא עוד אלא דבסוף פירקין כשהזכיר חלוקות שבין שפחה לשאר עריות כתב. וכבר נתבאר שאין בה הפרש בין שוגג למזיד. לכך נ\"ל פשוט שזו [היא] דעתו כשחיבר הפי' לחייב אותה במלקות אע\"פ שהיא שוגגת. אבל בחבורו ודאי שחזר בו כמבואר בדבריו פ\"ג מהלכות אסורי ביאה ופרק ט' מהלכות שגגות. שהצריך שתהא היא מזידה: \n"
+ ],
+ [
+ "חציה שפחה וחציה בת חורין. פירש הר\"ב המאורסת לע\"ע שהוא מותר בשפחה. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ו דתמורה. ומ\"ש כי לא חופשה. הא חופשה חייב ואי [אפשר] לומר שבועל שפחה משוחררת [פנויה] שיומת [*לפי שהיא פנויה כשאר הנשים אלא] לפי שהיא מקודשת ויש בה צד עבדות. שאילו נגמר פדיונה היתה אשת איש. ונהרגים שניהם. הרמב\"ם [בפי']: \n",
+ "זו היא שפחה ודאית. ומאורסת לע\"ע. דכתיב כי לא חופשה מכלל דהוא חופש. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד גדול ואחד קטן כו'. כי הא דתנינן במשנה ד' ה' פ\"ה דנדה: \n",
+ "הקטן פטור. כתב הר\"ב ובשפחה אינו כן כו' דהא אתקוש להדדי. עמ\"ש על זה במשנה ד': \n",
+ "השוגג בחטאת כו'. כתב הר\"ב ושפחה חרופה כו' ואם הוא שוגג כו' וכ\"ש אם הוא מזיד. דהא קרא כי כתיב במזיד כתיב. כמ\"ש במשנה ב': \n",
+ "בהכרת. הה\"א בחירק כמ\"ש בריש חלה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אמרו לו. כתב הר\"ב אפילו אחד א\"ל כו' כדתנן [רפ\"י דיבמות] האשה שהלך בעלה למ\"ה ובאו וא\"ל מת בעלך כו' דקיי\"ל דאפילו בחד כו'. גמ'. ועמ\"ש רפ\"ח דנזיר גם במשנה ד' פ\"ז דגיטין. ומ\"ש הר\"ב והוא שותק ואינו מכחישו. דת\"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן ת\"ל או הודע אליו מ\"מ. במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי. אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש\"מ. גמרא. וכתבו התוס' [ד\"ה אלא]. אבל אי מכחיש לא מהימן ור\"ל על כרחין שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור כדכתיב (דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד א' קם רק לשבועה: \n",
+ "עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. כתבו התוס' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה. הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. הרי כאן שנים כו'. וכמ\"ש הר\"ב בספ\"ו דסוטה: \n",
+ "מביא אשם תלוי. עמ\"ש בר\"פ דלקמן: \n",
+ "והוא אומר לא אכלתי פטור. וה\"ה אם אמר איני יודע כמו שפירשנו. תוס': \n",
+ "שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי. בגמרא ריש פ\"י דיבמות מייתי לה. וגרס פטור: \n",
+ "רבי מאיר מחייב. וא\"ת היאך מחייב. והאמר לא אכלתי ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן [ספ\"ה דערכין] חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. וי\"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבר להיות פטור. ממשכנין אותו. תוס' [סוף ד\"ה א\"ד]: \n",
+ "מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר\"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי היה דעתו. ואע\"ג דלא משוי איניש נפשיה רשיעא [כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ב דיבמות] [היינו] לפסול נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן. דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וא\"ת ונשייליה אם היה דעתו לכך. וי\"ל דאפילו הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד. כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר\"מ. והכי איתא בת\"כ אומר ר\"מ. אם בתחילה אומר מזיד הייתי שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום. שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר. ואפילו אומר אח\"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב. תוס'. ועספ\"ה דטהרות ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם אכל כחצי זית כו'. ולא היתה לו ידיעה בינתים דיש ידיעה לחצי שיעור כחכמים [בסוף] פי\"ב דשבת. ומ\"ש הר\"ב לפי שאין תמחויין מחלקים עיין במ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמה ישהה האוכלן. עמ\"ש ברפ\"ג דפסחים ובמ\"ז פ\"י דזבחים: \n",
+ "פרס. כתב הר\"ב ד' ביצים. כך פירשו רבותי. ורמב\"ם אומר שהוא שלשה ביצים ופלוגתא דתנאי הוא במ\"ב פ\"ח דערובין ושם פסק הר\"ב כהרמב\"ם. ועיין עוד מ\"ש שם: \n",
+ "אכל אוכלים טמאים כו'. עיין פ\"ב דטהרות: \n",
+ "ונכנס למקדש. פירש ועבד עבודה אבל בכניסה בלא עבודה לא מחייב. וה\"פ בת\"כ. תוס'. ואשתמיטתיה מהכ\"מ כשדקדק כך מדברי הרמב\"ם בריש ה' ביאת המקדש. ולא כתב שכ\"כ ג\"כ התוס' מהת\"כ. ומ\"מ להרמב\"ם יש איסור אף בלא עבודה. גם כתב מהת\"כ דאף מן המזבח ולפנים יש איסור שתויי יין. ומ\"ש הר\"ב חייב כרת לא דק. דאין בו אלא חיוב מיתה. וכמ\"ש הר\"ב בעצמו בספ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "רא\"א אם הפסיק בה כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע חטאות. פירש הר\"ב וחד משום יוה\"כ כגון שאכל כוליא בחלבה. א\"נ דמלייה בתמרי. דלא מחייב ביוה\"כ. אלא על ככותבות. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה ארבע חטאות]. וא\"ת אמאי לא חשיב חמשה. כגון נשבע שלא יאכלנה ואכלה [שחייב בקרבן עולה ויורד] וי\"ל מידי דאיתיה בשאלה לא קתני. ומוקדשין דתני. אע\"ג דהוו בשאלה מ\"מ השתא שנשחטו ונזרק דמן כהלכתא ליתא בשאלה אבל ליכא למימר דאיירי בבכור שהרי קאמר בגמ' דף י\"ד. אקדשיה מגו דאתוסף בה איסור וכו' ואי הוה מיירי בבכור לא הוה אומר אקדשיה. שהרי קדש בפטר רחם ע\"כ. עיין ספ\"ח דערכין. ומ\"ש הר\"ב אתסר נמי בחלב. פי' בחלב זה דמוקדשים. ומ\"ש והיינו אסור כולל. ואפילו לר\"ש דבמשנה ד' פ\"ג דשבועות דלית ליה אסור כולל כמו שאכתוב כן בס\"ד בסוף פ\"ה. ומ\"ש ולגבוה שרי. וא\"נ מוקדשים יש בהם לכהנים ואינהו נמי כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו [*ומיהו הכא בחלב. דאינו אלא לגבוה]: \n",
+ "ואשם אחד. עמ\"ש בספ\"ה: \n",
+ "אם היתה שבת והוציאו. לשון הר\"ב והוציאו בפיו. וכ\"ה בנ\"א. אבל מלשון התוס' נראה דל\"ג בהדיא בפיו ואפשר דגם הר\"ב לא גרס ליה במשנה. אלא מפרש לה הכי דבפיו הוציאו וכדכתבו התוס'. ומ\"ש כשהיה אוכלו דאל\"ה אין דרך הוצאה בכך כדתנן במשנה ג' פרק י' דשבת. אבל כשאוכלו כך כיון דקא מכוון [לאוכלו בהליכתו] מחשבתו משויא ליה מקום. גמ' ספי\"א דשבת. וכתבו שם התוס'. דאע\"ג דפיו למעלה מי' [שהוא מקום פטור כדפירש הר\"ב שם ר\"פ] ואינה רחבה ד' בטל הוא אגב ר\"ה ועוד דמעביר למעלה מי' כלמטה וחשיב מונח בר\"ה. ע\"כ. [*והא דמעביר כו' ילפינן לה ממשא בני קהת בפ' המצניע (שבת דף צ\"ב)]: \n",
+ "חייב. כתב הר\"ב בגמרא מפרש אם היה יוה\"כ שחל להיות בשבת חייב שתים כו'. וכשם שערוב והוצאה לשבת כו'. פי' התוס' נתערבה הוצאה עם שאר מלאכות. ע\"כ. והוא פי' דחוק מאד כ\"ש דלישנא דוהוצאה לא דייק כלל לפירוש זה. ובגמ' יומא פ\"ו דף ס\"ו [ע\"ב]. כתב רש\"י ערוב כדי נסבה אלא דהא בהא תליא דלא תקינו חכמים ערובי חצרות אלא בשביל איסור הוצאה. שגזרו מרשות לרשות. גזירה משום הוצאה מרה\"י לרה\"ר ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "ואשת אחיו. פי' הר\"ב שנשאת לו קודם לכן ומת. וה\"ה אם גירשה כדלקמן. וחד מתרתי נסיב. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שהיא ממזרת כו' קדושין תופסים כו' א\"נ אם היו אחי אביה ממזרים כו' וכ\"כ הרמב\"ם [בפי']. אבל התוס' כתבו וז\"ל וא\"ת והא ממזרת היא. וא\"כ היאך אסורה לאחיו משום אשת אח איך חל איסור אשת אח על איסור ממזרת. וי\"ל דמיירי דאחיו נמי ממזר. וא\"כ ליכא איסור ממזרת [דהוא] עצמו כמו כן ממזר. [ועי\"ל] איסור חמור חל שפיר על איסור קל. ע\"כ. ותרוצא בתרא אין נראה מדברי הרמב\"ם והר\"ב. וא\"כ קשה קושיית התוס' לפירוש קמא שכתבו דטעמא משום דקדושין תופסים. ויראה לי די\"ל דאע\"ג דזה שנשאה וגם זה עצמו אינם ממזרים. אבל מיירי שיש כאן אח שהוא ג\"כ ממזר שהיתה מותרת לו ועכשיו כשנשאה זה נאסרת על אותו האח. משום אשת אח. ובמגו נאסרה ג\"כ על זה. ולשון הרמב\"ם דייק הכי דכתב וז\"ל והבת הזו אפשר לה להנשא לכל א' מאחי ראובן. שאע\"פ שהיא ממזרת כבר ידעת שקדושין תופסים בחייבי לאוין ואפשר שהיו אחי ראובן ממזרים ותהיה הבת מותרת להם לכתחלה. הרי בשעה שנשאה שמעון. ד\"מ. נאסרה על כל האחים שהיתה מותרת להם מגו וכו'. ע\"כ. הניח בתחלה שממזרת אע\"פ שאסורה לבא בקהל הקדושין תופסין בה ונעשית אשתו. ואח\"כ אמר שאפשר שיהיו אחי ראובן ממזרים ואז כשיהיה הנדון כך. נאסרה עליהם עכשיו בנישואי שמעון ואע\"פ שהוא אינו ממזר. משום דקדושין תופסין ונעשים עליהם אשת אח. ולא דק הר\"ב במ\"ש א\"נ ומחלק לעשות בזה שני פרושים. כי אין הדבר אמור בלשון הרמב\"ם. אלא שיהא פירוש א' והא בלא הא לא סגי: \n",
+ "ואשת איש. לשון הר\"ב הויא לה א\"א. כלומר שמת זה ונשאת לאחר וכן ל' הרמב\"ם בהדיא. גם במתני' דלקמן כתב הר\"ב כן בהדיא. ובחנם נדחקו לפרש כן דהא איסור אשת איש חייל בבת אחת עם אסור אשת אחי אביו כמו בתו ואחותו. וכן לקמן באם [עבר] הזקן. פי' הרמב\"ם. דאיסור אשת אב ואסור אשת איש הם שני איסורים הבאים כאחד. וע\"ש לקמן: \n",
+ "הבא על בת בתו. הקשה רבינו ברוך [בתוס' ד\"ה הבא] אמאי לא חשיב בהדייהו בת בנה כגון שניסת בתו לבן אשתו וילדה לו בת דהויא בת [בתו] ובת בנה בבת אחת וגם בסיפא קשה אמאי לא תני [בת] בנה ובת *) [בתו] דמשכחת לה ביעקב שנשא רחל ולאה שאינם אחיות ויש לה בן לרחל מאדם אחר ונשא בת לאה שהיתה לה מיעקב וילדה בת לאה בת. ובא יעקב עליה. הרי היא בת בן אשתו ובת בתו. [ולפי] מה שפירש לקמן דמתני' לא מיירי רק באיסור מוסיף ניחא שפיר. ע\"כ. והיינו בבבא זו ודבתרה. אבל בבבא הקודמת הא תנן בתו ואחותו דאסורי בת אחת. ועוד עיין לקמן: \n",
+ "וכלתו. לשון הר\"ב כגון שנשאה בנו. וז\"ל הרמב\"ם. נשא אותה בנו נאסרה על יתר אחיו איתוסף בה נמי ליעקב איסור כלתו. ע\"כ. ועיין לקמן בדבור רי\"א אם עבר הזקן: \n",
+ "ואחות אשתו. פירש הר\"ב שהיה נשוי את בת חתנו. שהיא אחות בת בתו מן האב. כגון שהיתה לו בת מאשה אחרת ונשאה זה האב חמיו של בעל בתו וכשבא זה על [אחות] בתו של חותנו. שהיא לו בת בתו היתה אחות אשתו. רש\"י. ומסיימי התוס' וחיילא אסור אחות אשתו באסור כולל מיגו דמתסר בשאר אחיות משום אחות אשה אתסר נמי בבת דינה. משום אחות אשה. וכתבו עוד דאומר הר\"י דלא גרס ליה דא\"כ שבע הוו. ואדתני לעיל שש. ליתני שבע. וא\"ת וליתני שבע. י\"ל דלא נחית למתני במתני' רק איסור מוסיף. וא\"ת מ\"מ אמאי לא תני אחות אשתו ובבת אחת. כגון שיעקב נשא [בת איש ואותו האיש נשא] דינה בת יעקב [מאשה אחרת] וילדה לו בת השתא הויא אותה בת של דינה בת בתו של יעקב ואחות אשתו וי\"ל דבאיסורא שחל ע\"י קדושין לא תנא. אלא אותה שחל האיסור מיד בשעת קדושין. והשתא מיד שנשא יעקב בת האיש לא היה שום איסור עד שנולדה [בת] דינה מאותו האיש אז חל איסור אחות אשתו עם איסור בת בתו. ע\"כ. ולרווחא דמלתא תירצו כך. דהא לעיל תירצו. דאפילו באסור בת אחת נמי לא מיירי. ומ\"מ הרמב\"ם גריס ליה נמי לאחות אשתו. ומפרש לה באיסור בת אחת. וכתב שיהא חייב שבע חטאות ובדר\"י שמונה חטאות ומעתה לא קשיא קושיית התוס' דאדתני שש לתני שבע. דאה\"נ דתני שבע אלא דמוסיף והולך מעיקרא תני שש והדר שבע ור\"י מוסיף שמונה. והא לא קשיא אמאי לא תנן בהדיא מספר שבע דממילא משמע כשתעמוד למנין. והתנה עוד הרמב\"ם שתהיה אשתו קיימת. וזה פשוט. שאין איסור אחות אשה לאחר מיתה כדכתיב בחייה. ולענין קושיית התוס' דלעיל בשם רבינו ברוך. י\"ל דכיון דאשכח ליה שבע. כך לי בכגון ההיא דתני לה בכגון ההיא דה\"מ למתני ולמחשב נמי בת בנה ולית קפידא. ולמתני תרתי גווני ודאי דלא קשיא דלא נ\"מ מידי דלא בעי לאשמעינן. אלא דמשכחת להו שבע. והא דבמתני' דלקמן הדר ותני שבע איידי דר\"י בן נורי: \n",
+ "רבי יוסי אומר אם עבר הזקן ונשאה חייב עליה משום אשת האב. [עיין במשנה ד' פ\"ט דסנהדרין] כתב הר\"ב. וא\"ת ומאי איסור מוסיף איכא כו'. הא מלתא בעו לה בגמ' ותירצו כגון דאיכא ברא לסבא. ותמיהני דכי נמי לית ליה ברא. ואית ליה אחי. איכא מגו. דמיגו דאתסרה לגבי אחי משום אשת אח אתוסף נמי לגבי זה איסור אשת אב. דהא גבי כלתו אין כאן מגו אלא בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בשם הרמב\"ם. וכי תימא דאין ה\"נ אלא דנקט מיגו רווחא טפי. דמ\"מ קשיא מאי קבעי לה בגמרא. דהא כולהו מתני' מיירי בכה\"ג במגו דאחין. וכי היכי דאינך מיירי בדאיכא אחין. ה\"נ דכוותה. ומאי קא בעי לה. והרמב\"ם בפירושו יש לו גירסא אחרת. כגון דאתיליד לו בן קטן לזקן. וכתב שהוא מאמר קשה להבין. ופירשו דלכשיגדיל חל עליו איסור אשת אחי אביו ואיסור אשת אביו בבת אחת ומגו כו' ובודאי שעם פירושו אכתי קשיא למאי נ\"מ מצריכים שיהא בן קטן. ובנא\"י כתוב וז\"ל והקרוב אצלי שהדבר הזה פירוש ואולי הוא לרבנן סבוראי. וכבר טרחנו פעמים בביאור זה המאמר. והוא אצלי כולו חטא. אבל האמת שיאמר הואיל ואתוסף בשרה אשת אח לגבי אחי יצחק כולם. אתוסף נמי ליעקב איסור זאת האשה והיא איסור אשת אביו. וזהו הדעת האמתי ההולך על העיקרים. ע\"כ. וכן כתב בחבורו פ\"ד מהל' שגגות. ומ\"מ כתב שם גם בפירושו בנא\"י שכל אלו שתאסר הערוה זו עליהן באיסור מוסיף. צריך שיהיו האנשים האחרים מצויין בעולם כדי שתאסר עליהם. ומתוך שתאסר עליהם יתוסף איסור אחר לזה. אבל אם אינם מצויין אין אומרים הואיל אם היה כו'. וכתב הכסף משנה שנלמד מדתירצו בגמ'. כגון דאיכא ברא לסבא. ע\"כ. ולא קשיא דהא הרמב\"ם דחאו לפירוש זה שם בחבורו. דע\"כ לא דחאו אלא דלא אצטריך ליה אבל מ\"מ הואיל ונפק מפומייהו דרבנן סבוראי שמעינן דסברא זו אית להו לרבנן סבוראי. שצריך שיהיו הנאסרים מצויין בעולם ומסברא ?זו לא בעי למדחי: \n",
+ "משום אשת האב. לשון הרמב\"ם דאתוסף בה [איסור] אשת אב ואיסור א\"א והם שני איסורים הבאים כאחד בין שהיה הזקן חי או מת. כמו שנתבאר בשביעי מסנהדרין כשאומר הבא על אשת אב חייב משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו. עכ\"ל. וכל זה מבין שהיה הזקן חי כו' נמחק בנא\"י ואח\"כ כשכתב שגג בה יעקב מוגה בחיי יצחק. וכן כתב בחבורו פ\"ד מהלכות שגגות. וכן עיקר. דכיון דנתחייב איסור א\"א מחמת נישואי הזקן צריך שיהא הוא בחיים דאין איסור א\"א לאחר מיתה. וההיא דסנהדרין משום אשת אב נקט לאחר מיתה. וכמ\"ש שם בשם רש\"י. וכן מבואר עוד בחיבורו ריש פ\"ה מהלכות אסורי ביאה: \n"
+ ],
+ [
+ "משום חמותו וכלתו ואחות אשתו. אע\"ג דאיסור אחות אשתו קדים לאיסור כלתו אפ\"ה סמיך כלתו לחמותו. משום דדמיין דלזו אסור שהיא חמותו. ולזו אסור שהיא חמיה: \n"
+ ],
+ [
+ "הבא על אחותו כו'. כתב הר\"ב ומשכחת לה כו'. ובא הבן על אחותו לשון הרמב\"ם ובא אותו הבן על הבת האחרת היא אחותו מאביו ואחות אמו מן האב ומן האם ואחות אביו מאמו: \n"
+ ],
+ [
+ "בסירה. פירש הר\"ב בקוץ. וכן פירש\"י והוא לשון עברי כקול הסירים (קהלת ז') וכן מבור הסירה כמדרשם ז\"ל: \n",
+ "ורואין אנו שהדברים ק\"ו. ובפ\"ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא. דכתיב כי יפול עד שיפול. ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בק\"ו. שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה נפול. ואבר מדולדל. ממילא משמע: \n"
+ ],
+ [
+ "בחמשת תמחויים כו' שהוא חייב על כל אחת ואחת. פירש הר\"ב דתמחויין מחלקין. ובמתני' ב' דפירש הר\"ב דאין תמחויים מחלקין. אתיא נמי כרבי יהושע. דהכא דאמר מחלקין לחומרא הוא דאמר. אבל התם לקולא. ולא אמר. גמ' דלעיל [דף י\"ב]. ובסוף מתני' פסק הר\"ב דאינן מחלקין בין להקל בין להחמיר. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו רפ\"ו מהל' שגגות. וכתב הכ\"מ דמשמע דר\"ע פליג אדר\"י וצריך טעם למה פסק כר' עקיבא דתלמידיה הוא. ע\"כ. ולי משום הא לא איריא דהא בנותר פסק נמי כר\"ע. וכתב הכ\"מ דטעמא משום דר\"י שתק על תשובתו. וה\"נ לת\"ק היתה תשובת ר\"ע ג\"כ שלא ללמוד ממעילה. אבל הא קשיא לי שדקדקתי בה' מעילה ולא מצאתי שפסק דתמחויין מחלקים. ובמעילה גופה. לא שמענו לר\"ע שיחלוק: \n",
+ "ואת המהנה כנהנה. וה\"ה דמצי למימר הנהנה כאוכל. משא\"כ בנותר. אלא אגב דנקט מאכיל כאוכל קאמר מהנה כנהנה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה. פי' הר\"ב דר\"ע תרתי בעי מיניה כו' ולא קבלה מיניה. ועיין ברפ\"ז דשבת: \n",
+ "אמר לו חייב על כל אחת ואחת. פי' הר\"ב פשט ליה אתרוייהו לחומרא. ואע\"ג דמנדה לא מצי למפשט ליה אלא חדא. דהא בנדה ליכא תולדות. רש\"י: \n",
+ "[*והנדה מוזהרת עליו. פי' הר\"ב. דכתיב ונכרתו שניהם. וכן פירש\"י. וקשיא לי דפסוק זה על העונש נאמר ועדיין אזהרה לא שמענו. וכדלקמן בבהמה. אלא ה\"ל לפרש כדפירש\"י בחומש פרשת אחרי [מות] בפסוק לא תקרבו לגלות ערוה. להזהיר הנקבה כזכר. לכך נאמר לשון רבים]: \n",
+ "אמר לי הבא על הבהמה יוכיח. שאע\"פ שהיא נענשת. כדכתיב (ויקרא כ׳:ט״ו) ואת הבהמה תהרוגו. אינה מוזהרת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ספק אכל ספק לא אכל. כתב הר\"ב וה\"ד כגון חלב ושומן לפניו וכו'. דיש כאן איסור קבוע. מסברא בעלמא אמר הכי רב נחמן. אע\"ג דרבא דריש ליה מקרא. דמצות כתיב ומצוות קרינן ויש אם למקרא. וכבר הניח זה הכ\"מ בפ\"ח מהל' שגגות בצ\"ע על הרמב\"ם. דתפס ג\"כ לטעמא דר\"נ והא רבא בתרא הוא. ולי נראה דמשום הא לא איריא דכיון דגמ' קבע לרב נחמן אחר רבא ודאי דהיינו טעמא דמשום דס\"ל לגמרא. דהלכתא כרב נחמן [*וסברא אלימתא היא. שכן ראיתי שכתב הרא\"ש כיוצא בה בפ\"ק דב\"ק סי' ה'. גבי אמר רב הונא או כסף או מיטב] אבל הא קשיא לי דקודם רבא קאמרה סתמא דגמרא טעמא דיש אם למקרא. וא\"כ תקשה סתמא דגמ' אהדדי. אלא ודאי סתמא דגמרא סבירא ליה דטעמא דיש אם למקרא כדאמר סתמא דגמרא בהדיא. והיינו נמי טעמא דקבע לדרבא קודם רב נחמן. משום דאיהו קאמר נמי כסתמא דגמ'. וזהו מה שצ\"ע כיון דנראה דהכי סברה סתמא דגמרא. ומ\"מ נ\"ל ליישב דעת הרמב\"ם והר\"ב משום דקא חזינן בפרק דלקמן דר\"ע ור' יוסי סברי על כרחין טעמא דאקבע איסורא. דהא מחייבי לשני שאכל השנייה אע\"ג דבעידנא דאכל ליכא מצוות. וכמ\"ש שם מ\"ד. מש\"ה פסקי לדרב נחמן. ודתנן בר\"פ דלעיל עד אומר אכל [כו']. מביא אשם תלוי. פי' הראב\"ד בפ\"ח מה' שגגות. בכגון שיאמר העד חתיכה של חלב שהיתה עם השומן אכלת ואחד אמר לא אכל אלא השומן ע\"כ. והכ\"מ כתב דשפיר מיירי אקבע איסורא ע\"פ עד אחד. אע\"פ שאין שם אלא חתיכה [אחת]. ע\"כ. והא דכתב הר\"ב בספ\"ב דיבמות בע\"א שהעיד לאשה שמת בעלה וכנסה דלא יוציא. וכתבתי שם דמיירי שהיא אומרת ג\"כ ברי לי שמת דאל\"ה הויא באשם תלוי. התם נמי אקבע איסורא שהיא בחזקת אשת איש. א\"נ התם לאו אשם תלוי ממש קאמר. אלא כלומר באיסור אשם תלוי. תוס' פ\"ב דכתובות דף כ\"ב. ומ\"ש הר\"ב אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת כו' פטור דלא אקבע איסורא. מקשה בגמ' דתנן במ\"ב פ\"ד דיבמות ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא כו' וחייבים באשם תלוי. ומשני דהא מני ר\"א היא. דאמר כוי חייבים עליו אשם תלוי. דלא בעי קביעותא לאיסורא. ואשתמיטתיה להכ\"מ בפ\"ח מהלכות שגגות. דמשני לה מדנפשיה דצ\"ל דאתיא כמ\"ד א\"צ איסור קבוע. והרי תלמוד ערוך הוא. ותו בגמ' דהא דתנן במ\"ב פ\"ב דנדה. נמצא על שלה לאחר זמן פטורין מקרבן. דהיינו מחטאת. אבל חייבים באשם תלוי. כדפירש שם הר\"ב. דההיא נמי ר\"א היא דלא בעי קביעותא לאיסורא. ולפי מ\"ש לעיל דנראה דסתמא דגמרא סברה דטעמא משום דיש אם למקרא מתרצים בגמרא להנהו מתני' נמי דכר\"א ודס\"ל יש אם למסורת מצות כתיב. חדא משמע. וקשיא לי דהכא אמרינן דר\"א ס\"ל יש אם למסורת. ובמ\"ח פ\"ח דתרומות. דתנן דר\"א ס\"ל תרומה תלויה בעי שימור. ופירש הר\"ב דס\"ל יש אם למקרא. ואע\"ג דהתם רבי יהושע פליג עמיה. והתוס' דף י\"ח בד\"ה באנו למחלוקת ר\"א וחכמים. כתבו דהך ר\"א. לאו היינו ר\"א בר פלוגתיה דר' יהושע. לרש\"י ליתא. גם מסקנת דבריהם אינם מובנים לי. ומצאתי בפ\"ה דבכורות דף ל\"ד דהכי א\"ר יהודה אמר שמואל וכן אמר ר\"ל וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה. דזהו טעמא של ר\"א. ורמינן עליה מפלוגתא דר\"א ור\"ע בפסוק בבגדו בה דגבי אמה העבריה דמוכח מינה דס\"ל לר\"א דיש אם למסורת ומשני אלא טעמא דר\"א דתרומה תלויה נמי ראויה היא שמא יבא אליהו ויטהרנה. אך ראיתי ג\"כ לרש\"י דנסיב ליה לטעמא דיש אם למקרא דמש\"ה מחייב ר\"א שימור בתרומה תלויה. בפ\"ק דפסחים דף ט\"ו והראה מקום אמסכת בכורות [פרק כל פסולי המוקדשים] [דף ל\"ד] דהתם מפרש לה הכין. ולכן נראה בעיני דמשום דאמוראי קמאי טובא קאמרי האי טעמא נסבינן ליה. אע\"ג דבגמ' אדחי ממאי דשמעינן לר\"א גבי בבגדו בה. דשמא יש להנהו אמוראי תרוצא אחרינא. א\"נ דהוו יודעין דההיא ברייתא דבבגדו בה משבשתא היא. והרי כתב רש\"י שם בבכורות שיש שמשבשין השמועה במס' קדושין בההיא דבגדו בה וגורסים ר\"א סבר יש אם למקרא כו' וטעות היא בידם. דא\"כ מאי מקשה הכא בבכורות ע\"כ. ויכולני לומר דהנהו דמשבשין הספרים לאו בשבוש הוא. אלא היה בידם שיטה מוחלפת. ומטעם הנהו אמוראי קמאי. ואף רש\"י במסכת פסחים דנסיב לדרשא דאמוראי. הכי ס\"ל. והדר ביה ממאי דכתב בבכורות שהוא טעות. ומעתה גם הר\"ב במסכת תרומות נתכוין כהלכה על שפירש כן. וא\"ת ואכתי תקשה לכולהו אמוראי מדהכא דשמעינן ליה לר\"א דס\"ל יש אם למסורת. י\"ל כמ\"ש בשם התוס' בפ\"ק דמסכת סוכה משנה ב' דהיכא דמקרא ומסורת לא מכחשי אהדדי. ס\"ל נמי יש אם למסורת. דלא לחנם נכתב המסורת וה\"נ אפשר לקיים שניהם שבא המקרא דמצוות קרינן. לחייב בשני מצוות דהיינו שתי חתיכות. והמסורת בא לחייב על כל מצוה אחת. ואע\"ג דהתוס' שם בפ\"ק דסוכה דף ו' כתבו דליכא למימר הכי בהך דמצוות. בפ\"ק דסנהדרין דף ד' סתמו וכתבו כן. ונ\"ל ראיה מדלא מקשה הגמ' דבכורות מהך דהכא. כמו דמקשה מההוא דבבגדו בה. אלא דהכא איכא למדחי משום דלא מכחשי אהדדי. ואע\"ג דהתם נמי ר\"ש דריש לתרווייהו. הא אשכחן לר\"ע דלא דריש אלא חד וכבר הוקשה זה להתוס' דסוכה ודסנהדרין בההוא דר\"ע ור\"ש ואין להאריך בזה. אך עלה בידי דל\"ק על פי' הר\"ב דמסכת תרומות: \n",
+ "ואפילו אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו. צ\"ל דמיירי שיש שתי חתיכות לפניו ובשתיהן כשיעור [ואכל מאחת מהן כזית ומסופק אי הוי כזית שלם או פחות מעט] ואשמעינן דאפילו בספק ספיקא מייתי אשם תלוי. שהרי אמרינן לקמן בגמ' וכו'. (וגם) [וגבי] שבת ויום חול נמי מצינו למשכח שתי חתיכות. כגון שעשה מלאכה בין השמשות דספק יום או לילה וגם איקבע איסורא פירש שעשה מלאכה בבין השמשות קרוב למוצאי שבת דאקבע איסורא כל היום. כ\"כ התוס'. אבל מפשט דברי הרמב\"ם פ\"ח מה' שגגות. אין נראה שסובר כן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין ידוע. עיין רפ\"ג: \n",
+ "[*שגג [כו'] שבת ויוה\"כ וכו'. עמ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ה דסוכה]: \n",
+ "רבי אליעזר מחייב חטאת. פירש הר\"ב ממ\"נ אם חלב אכל כו'. גמ'. אע\"ג דלענין טומאת מקדש וקדשיו לא ס\"ל ר\"א הכי. כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבועות. \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. כתב הר\"ב דגבי חטאת כתיב אשר חטא בה כו' ור\"א מיבעי ליה פרט למתעסק כו'. כיון דלא נתכוין לחתיכה דאיסורא. וכתבו התוס' וא\"ת שוגג נמי דכל התורה כולה לא מתכוין לאיסור. וי\"ל בכל התורה כולה כשאמר מותר הוא בשוגג בדבר שידוע לנו שהוא איסור אבל הכא מתכוין לדבר שהוא היתר לכ\"ע אם היה כפי מה שהוא סבור. ולכך פטור משום דהוי מתעסק. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ודוקא מתעסק במלאכת שבת הוא דפטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה. [עיין במשנה דלקמן עד היכן פטרינן]. הכי איתא בגמ'. מתעסק דמאי אי דחלבים כו' האמר רב נחמן אמר שמואל המתעסק בחלבים כו'. המתעסק בשבת פטור דמלאכת מחשבת כו'. משכחת לה כגון שנתכוין לחתוך את התלוש וכו'. וכתב רש\"י וקשיא דלמאי אצטריך בה. דממלאכת מחשבת מצי למילף. ונ\"ל דר\"א לא משמע ליה ההיא דרשא. ולא מייתי דרב נחמן. אלא משום דאמר בהדיא דמתעסק בשבת פטור. ור' יהושע דדריש אשר חטא בה. עד שיוודע לך [במה חטא]. איהו דריש מלאכת מחשבת אסרה תורה. ע\"כ כלומר דהא דאמרינן משכחת לה כגון כו'. לאו שינויא הוא דלהכי אצטריך בה ולא נפקא לן ממלאכת מחשבת. אלא דמאן דס\"ל מלאכת מחשבת לא אצטריך בה. ומאן דדריש בה לא ס\"ל מלאכת מחשבת. אלא דגמרא מהדר לפרושי היכי משכחת לה בין למר בין למר. ותמיהני דהיכן מצינו למימר הכי. והא אליבא דר' יהושע משני מתני' דסוף פרקין בה פרט למתעסק. וכן קשיא להר\"ב דקאי בדר\"א ופירש דמלאכת מחשבת. דליתא אלא לר\"י. והתוס' פ\"ז דשבת דף ע\"ב פירשו בשם ר\"ת. וכ\"כ בפ\"ז דסנהדרין דף ס\"ב. דממלאכת מחשבת שמעינן לנתכוין לחתוך מחובר זה. וחתך מחובר אחר דפטור דלא נעשית מחשבתו. אבל נתכוין לחתוך התלוש וחתך מחובר. מיירי שחותך אותו דבר שרצה לחתוך ונמצא שהיה מחובר דנתקיימה מחשבתו. אלא שלא היה יודע שהוא מחובר. ולהכי אצטריך בה. ודלא מייתי הא דרב נחמן. אלא משום חלבים ועריות. דלא מתוקם ביה קרא. ע\"כ. והשתא בין לר\"א בין לר\"י אצטריך דרשא דמלאכת מחשבת. וכן דרשא דבה נמי לענין לחתוך בתלוש כו'. ומ\"מ קשיא להר\"ב. דאע\"ג דהשתא מלאכת מחשבת לר\"א נמי אית ליה. מ\"מ לא דק לכתבו אנתכוין לחתוך את התלוש כו'. דביה לא הוה מהאי טעמא: \n",
+ "אמר ר' יוסי לא נחלקו כו' שאני אומר מקצת מלאכה כו'. גמ'. ולרבי יוסי גמר מלאכה לר\"א פטור הא שמעינא ליה דמחייב. דתנן [ברפי\"ג דשבת] ר\"א אומר האורג ג' חוטין בתחלה ואחד על הארוג חייב. א\"ר יוסף [רבי יוסי] אליבא דר\"א הכי מתני ר\"א אומר האורג ג' חוטין בתחלה ושנים על האריג חייב פירש\"י שנים על האריג כל השיעור הוא זה. ובתחלה היינו טעמא דבעי ג'. משום דסתרי. דשנים אינם מתקיימים. אבל הכא איכא למימר חציו היום וחציו למחר: \n"
+ ],
+ [
+ "שרבי אליעזר מחייב חטאת. ור\"י פוטר. דבה דכתיב בקרא. בין אידיעה בין אחטאת היא. לר' יהושע. עד שיתכוין לחטא בה ולעת הידיעה ידע במה חטא. ולר\"א. כיון שנתכוין לדבר שיש בו חטא ולעת ידיעה נודע לו שחטא כך פירש\"י. ומשמע דס\"ל דאף לר\"י בה פרט למתעסק. וכדתנן לקמן ותיובתא מדידיה אדידיה. דלעיל כתבתי בשמו. דלא פי' כך: \n",
+ "א\"כ למה נאמר אשר חטא בה. פי' הר\"ב סתם מתני' מתמה על תמיהתו של ר\"ש א\"כ דלא פטר ביה רבי יהושע כו'. המ\"ל ולטעמיך. ולר\"א למה נאמר בה. דהא איהו לית ליה דרשא דעד שיודע כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דם שחיטה בבהמה בחיה ובעופות. שנאמר (ויקרא ז׳:כ״ו) וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם. לעוף ולבהמה. וחיה בכלל בהמה כדילפינן בפ\"ד דחולין דף ע\"א שנאמר (דברים י״ד:ד׳) זאת הבהמה אשר תאכלו שור וגו'. איל וצבי וגו': \n",
+ "בין טמאים ובין טהורים. ילפינן בגמ'. בכלל ופרט וכלל. לכל מיני בהמה חיה ועוף. אף לטמאים כדפי' התוס': \n",
+ "דם נחירה. ודם עיקור. וה\"נ נשנו במשנה ה' פ\"ז דב\"ק. ובמשנה ג' פ\"ה דחולין. ופירשן הר\"ב נחירה שתוחב הסכין בנחיריו וחותך. ועקירה שעוקר הסימנים [*ממקום חיבורן וכתבו התוס'. אבל קשה כיון שאינה מתה ע\"י כך והל\"מ שהיא פסולה. אבל טריפה אינה [שכ\"כ התוס' בפ\"ק דחולין דף ט'. דהלכות גדולות מפרש לעיקור של ה' הלכות שחיטה ששוחט לאחר שנעקרו הסימנים ובענין שלא נטרפה הבהמה בכך] א\"כ דמה אינו בכרת שאין הנשמה יוצאה בו לכך] צ\"ל דם משחיטה שהיתה לאחר עיקור ע\"כ. אבל לדברי הרמב\"ן שכתב בטי\"ד סי' כ\"ד. לא קשיא כלל [*שמפרש דעיקור. היינו שנעקרו הסימנים כולם או רובם בדבר שעושה אותה טריפה. והל\"מ] שאם אירע לו כן בשעת שחיטה. משהתחיל בסימנים שתהא נבלה. לפי שכיון שנשמטה באותה שעה אי אפשר שתשחט בהכשר שמחמת העיקור מתנדנדים הסימנים. לפי זה מיירי הכא בנעקרו הסימנים עד שנעשית טרפה ושחטן. ולפי מה שדקדקתי שם בחולין דמעקר דהתם מעקר ממש ולא כעיקור דשחיטה מעיקרא לאו קושיא [*שכן פירושו גם בכאן. ולאו בעיקור דהל' שחיטה כלל. ועיין עוד שם]: \n",
+ "ודם הקזה שהנפש יוצאה בו. לשון הר\"ב כל זמן שהוא מקלח דהיינו האמצעי. יצא ראשון שבתחלת ההקזה ואחרון לאחר שכלה כו' וז\"ל רש\"י [*בתחלה שחור. ואח\"כ יוצא אדום] ושתיהן בשתיתה בלא קילוח ברחוק. ואח\"כ מקלח. ובסוף כשהדם מתמעט שותת ויורד בסמוך. [*וכתב הרמב\"ם והואיל ונתאמת שדם האדם אין חייבים עליו כרת [כמ\"ש הר\"ב בסוף משנתינו] הרי מה שאמר במשנה זו ודם הקזה. ר\"ל דם הקזת ב\"ח שאסר דמו. ע\"כ]: \n",
+ "שהנפש יוצאה בו. וה\"ה דבדם שחיטה ונחירה ועיקור בעינן שהנפש יוצאה בו. אלא לא אצטריך למימר רק גבי דם הקזה שאין רגיל שיקיז דם לבהמתו עד שיצא לה דם הנפש. תוס'. ולכאורה דם שחיטה שהנפש יוצאה בו. נמי האמצעי והוא כשמקלח. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ו מהמ\"א שבדם שחיטה כתב כל זמן שיש בו אדמימות [*אע\"פ ששם כתב בדם הקזה. כפי' הר\"ב]. ובפ\"י מה' טומאות אוכלים לענין הכשר כתב דדם שחיטה המכשיר הוא הדם השותת. אבל דם קלוח אינו מכשיר שעדיין חיים הם. והרי הוא דומה לדם מכה או לדם הקזה. ע\"כ. ובגמרא בדם הקזה פליגי ר' יוחנן ור\"ל. לר\"י מקלח ולר\"ל משמתחיל להאדים שקודם קלוח הוא. ומסקינן כתנאי ור\"י כר\"א ור\"ל כר\"ש. ותו תנא דבי ר' ישמעאל ודם חללים ישתה פרט לדם הקלוח. שאינו מכשיר [עיין פרק בתרא דמכשירין בפי' הר\"ב דמשנה ד' דמהך קרא דרשינן דדם מכשיר] ובתוס' פ\"ב דחולין דף ל\"ו מסקי דלהכשר דם חללים בעינן היינו לאחר שכבר חלל ומת. ולדם שחיטה איפכא דלאחר שמת לא. ע\"כ. ובהכי איכא לתרוצי הא דפסק הרמב\"ם בהכשר דדם קילוח לא. אבל דפסק בדם שחיטה כר\"ל בהקזה. ובהקזה גופיה פסק כר\"י בפ\"ו מהמ\"א. זה נ\"ל ודאי שצריך לפנים. ונפלאתי ממפרשיו שלא העירו בזה כלל ובפ\"ו דחולין דף פ\"ז א\"ר יהודה אמר שמואל כל מראה אדמומית מכפרין ומכשירין וצ\"ע: \n",
+ "דם הטחול וכו'. דדם האברים בלאו בלבד כדכתב הר\"ב. ובדפירש כמ\"ש [סוף] מ\"ז פי\"א דמנחות [*והכתוב שהביא הר\"ב הוצרכתי להגיה. וכמו שהביאו רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "דם דגים דם חגבים. מסיק הר\"ב דם דגים וחגבים טהורים מותרים לכתחלה. מסיים הרמב\"ם. ודם דגים טמאים אסור. ואין לוקים עליו משום דם. ולא משום שרץ המים. ע\"כ. ובחבורו רפ\"ו מהמ\"א כתב ודם דגים וחגבים טמאים אסור משום שהוא תמצית גופן כחלב בהמה טמאה. ע\"כ. ומ\"ש אבל צריך שיהיה בדם דגים קשקשים. כו'. ולא הצריך שום הוכחה לדם חגבים. בגמ' נמי לא אמר רב. אלא בדגים. וצ\"ע אי ה\"ה בחגבים אי לא. דלא אשתמיטו הפוסקים לומר דה\"ה בחגבים: \n",
+ "רבי יהודה מחייב בדם התמצית. ומודה ר\"י לענין כפרה שנאמר (ויקרא י״ז:י״א) כי הדם [הוא] בנפש יכפר דם שהנפש יוצאה בו מכפר כו'. וכדתנן במשנה ז' פ\"ח דזבחים. והכא היינו טעמיה דמרבה ליה מכל דם. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי. גמ'. דאמר קרא בפ' אשם תלוי. ואם נפש וי\"ו מוסיף על ענין ראשון שהוא פרשת מעילה. וילמד עליון מתחתון לחייב ספק מעילה באשם תלוי. ורבנן מצות מצות אפקיה מהיקשא. והוי\"ו דואם נפש ללמוד תחתון מעליון שיהא אשם תלוי בכסף שקלים. ור\"ע נפקא ליה מערכך ערכך כדפי' הר\"ב משנה ה' פ\"י דזבחים וכן בפ' דלקמן משנה ו'. והכי מסקי נמי בגמ' פ\"ה דזבחים דף מ\"ח. ומסקינן שם דלרבנן איצטריך ו'. דל\"ת הני מילי לאשם ודאי אבל אשם תלוי לא יהא ספקו חמור מודאו דחטאת גופיה לא בעי ב' שקלים [*ופירש\"י שלא ניתן לה קצבה. ע\"כ. ובהגהת הש\"ע סוף ה' יוה\"כ נתן טעם לדבר דלהכי החמירה תורה בספיקו יותר מבודאו. לפי שאין האדם מתחרט על הספק. כמו על הודאי]: \n",
+ "וחכמים פוטרין. כתב הר\"ב דבחטאת כתיב מצות. פי' בחטאת קבועה. וכן לשון הר\"ב לעיל משנה ב' פ\"ק וכן במ\"ד פ\"ב דהוריות: \n",
+ "ואם ספק. כתב הר\"ב ה\"ק ואם בספקו עומד כו' גמ'. דאם ספק מאי קאמר פשיטא דספק הוא לו: \n",
+ "שממין שהוא מביא וכו'. וכי מתידע ליה לא בעי אתויי אשם ודאי. דלא בעי ידיעה לכתחלה כמו בחטאת. שאם היה ספק מביא אשם תלוי ולכי מתידע מביא חטאתו. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אם עד שלא נמלקה כו'. ועיין בסוף משנה ה' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ובא אחר ואכל את השניה כו'. וזה מביא אשם תלוי. דלא בעי חתיכה משתי חתיכות כך פירש\"י במתני' ו'. וטעמא דהתם איתא הכי בגמ' משום דר\"י. ומ\"מ ודאי דה\"ה הכא. ואע\"ג דבעידנא דאכל השני את השניה. אין כאן אלא חתיכה אחת. הא אמרינן בגמ' דף י\"ח. דכיון דאיקבע איסורא מעיקרא חייב אבל למ\"ד דטעמא דבעינן חתיכה משתי חתיכות משום דמצוות קרינן וכדכתבתי ברפ\"ד דיראה דאותו טעם ס\"ל סתמא דגמ'. קאמרינן דאה\"נ דפטור. דבעידנא דאכל השני ליכא מצוות. וקשיא לי על הכ\"מ דלעיל שם הניח הרמב\"ם בצ\"ע דלא פסק לטעמא דמצוות קרינן והכא ג\"כ לא פסק כן. ולא השיגו. ואפשר דסמך על מ\"ש לעיל כיון שהרמב\"ם כתב בכאן כמו שבארנו ורמז אדלעיל: \n",
+ "שניהם מביאים אשם אחד. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ח דזבחים: \n",
+ "רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר\"ב דלית ליה תנאי בקרבנות. כלומר הבא על חטא כדתנן בס\"פ דדוקא בחטאת אין שנים כו'. ואשם תלוי נמי במקום חטאת הוא בא. ועמ\"ש במשנה ז': \n"
+ ],
+ [
+ "חתיכה של חולין. כלומר והוא שומן דמיחלף בחלב. וכדקתני בר\"פ. והכא משום דלקמן תני קדש תני הכא חולין. והרמב\"ם בפרק ח' מהלכות שגגות העתיק חתיכות של שומן כו': \n",
+ "רבי יוסי אומר אין שנים כו'. כתב הר\"ב אבל אשם תלוי כו' הכי דייק בגמ' ומייתי נמי ברייתא דבהדיא אמר ר\"י הכי: \n"
+ ],
+ [
+ "מביא אשם תלוי כו'. כתב הר\"ב אפי' לרבנן דאמרי אין מביאין אשם תלוי. הכא מודו דחייב. משום חתיכה של חלב ור\"ע מחייב בזה. מחמת החלב ומחמת הקדש [אחת] לפי שאשם תלוי אחד הוא צריך [להביא] על ב' הספקות יחד. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"י אומר כו'. כתב הר\"ב ות\"ק ר\"י הוא. ודברי תימה הן דגופה דמלתא דקאמר. לא איירי ביה ת\"ק כלל. מאי אית לך למימר דיוקא דהא חטאת מביא כל אחד ואחד. הא כ\"ע ס\"ל הכי. והרמב\"ם לא פירש במשנה זו כך. אבל קשיא לי עליה דבמתני' ד' מפרש נמי דר\"י ת\"ק הוא. דסבירא ליה שאין חייב אשם תלוי על ספק מעילה ואע\"ג דליתא בגמ'. כתב כך מסברא דנפשיה. ואי הכי אף בכאן נוכל לומר דהיינו ת\"ק דס\"ל אין אשם תלוי במעילה. ומ\"מ הר\"ב שלא פירש כן במשנה ד'. והכא מפרש כך. א\"א לישבו: \n"
+ ],
+ [
+ "וחתיכה של חלב נותר. כתב הר\"ב ואיסור נותר חל כו' לפי שהוא איסור מוסיף. מפורש בפ\"ג משנה ד': \n",
+ "מביא ג' חטאות. כתב הר\"ב והאי דלא תני ואשם ודאי. משום דרוב נותר אין בו שוה פרוטה. גמ'. א\"ל רבא לרב נחמן והא יש אוכל אכילה אחת [רפ\"ג משנה ד'] דקתני ביה נותר. וקתני מביא ד' חטאות ואשם אחד. א\"ל ההיא בגסה [אכילה גסה] וההיא בדקה ולא קשיא ההיא בימות הגשמים הכא בימות החמה דמסרחת הבשר: \n",
+ "רבי שמעון אומר כו' ושניהם מביאים חטאת אחת. מפרשים בגמ' דבמוקדשים ס\"ל דגלי רחמנא דאיסור חל על איסור והשתא לא קשיא ממתני' ד' פ\"ג דשבועות. ואני תמיה דבגמרא קאמר דלא תקשה ברייתא דאמר ר' שמעון דאין איסור חל על איסור דהאוכל נבלה ביוה\"כ פטור ולא מייתי אותה משנה דשבועות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ויפלו דמיו לנדבה. עיין במשנה ג' פ\"ג דתמורה: \n",
+ "רבי אליעזר אומר יקרב שאם אינו בא על חטא זה כו'. ר\"א לטעמיה דאמר במשנה ג' מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כו': \n",
+ "הדם ישפך. אפילו לרבנן דאמרי דעבדי מיניה עולת נדבה. היינו דוקא לדמיו אבל איהו גופיה מודו דזבח פסול הוא. א\"נ כיון דבשעת שחיטה לא היה ראוי לעולה. שעדיין לא נודע לו. לכך [לא] יקריבהו עולה אחר שחיטה. תוס': \n",
+ "והבשר יצא לבית השרפה. כתב הר\"ב ואע\"ג דחולין [שנשחטו] בעזרה טעונים קבורה האי הוי כזבח פסול שטעון שרפה וכן פירש\"י. ותמיהני דהא אמרן דגמר ומקדיש ליה. וא\"כ מעיקרא לאו קושיא. דהא לא הוי חולין בעזרה. ועוד היכי מתרץ דהוי כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא. ובגמ' יצא לבית השרפה. אלמא חולין שנשחטו בעזרה בשרפה. ורמינהו אשם ודאי אינו כן כו'. משנשחט יקבר. אמר רבה אשם ודאי על אשם תלוי קא רמית. אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדש ליה. אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדשו. אלא אי קשיא. אשם ודאי על אשם ודאי קשיא. דקתני ה\"ז יקבר אימא סיפא והבשר יצא לבית השרפה. הא ודאי תברא. מי ששנה זו לא שנה זו. רב אשי אמר רישא דקתני באשם תלוי והבשר יצא לבית השרפה ל\"ק. דמתחזי כזבח פסול. והשתא קשיא אדרב אשי מה שהקשיתי על הר\"ב. דהיכי קאמר כזבח פסול. הא זבח פסול ממש הוא דכיון דאמרי רבנן ירעה עד שיסתאב על כרחין טעמייהו משום דגמר ומקדיש כמו שכתב הר\"ב לעיל כדאיתא בגמרא דריש פרקין. ובודאי דמש\"ה כתב רש\"י דה\"ג רב אשי אמר משום דמיחזי כזבח פסול. ואשם ודאי קא מתרץ רב אשי דמיחזי שלאחר זריקה אירע בו פסול. ואתי למימר קדשים שנפסלו נקברים. ע\"כ. וא\"כ אין כאן תירוץ במשנתינו דהכא אלא הא דאמרן משום דגמר ומקדיש. והוו כשאר קדשים שאירע בהן פסול ובשרפה. והדרא קושיא לדוכתין. דהיאך מפרשים רש\"י והר\"ב דטעמא משום דהוי כזבח פסול. וראיתי להתוס' שמפרשים כולה סוגיא. דלרבנן לא פריך. שהרי אשם תלוי אף כי נודע לו קודם שחיטה. אינו חולין. אלא קדיש לדמיו. וא\"כ לאחר שחיטה פשיטא דבשרפה הוי. ואמאי קרי ליה חולין בעזרה. אלא לר\"מ דוקא פריך. דאמר אף אשם תלוי כי נודע קודם שחיטה ירעה בעדר עם שאר צאנו דחולין גמורין הוי. ואפ\"ה קאמר הבשר יצא לבית השרפה. וניחא דקרי ליה חולין בעזרה ולהכי פריך. ומשני אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו כו'. ואע\"ג דר\"מ לית ליה לבו נוקפו כו'. היינו דוקא קודם שחיטה. אבל לאחר שחיטה. גמר בלבו ומקדשו ולכך בשרפה. ורב אשי משני אשם ודאי על אשם ודאי דהיכא דנזרק נראה כזבח פסול ולכך ישרף. אבל רישא דמשנשחטה ולא נזרק עדיין. יקבר. דכיון דלא נזרק לא נראה הזבח פסול. אבל אשם תלוי דבא על הספק. גם לפני זריקה ישרף. דמיחזי יותר כזבח פסול. עכ\"ד. והשתא י\"ל דמשום ר\"מ הוא דמפרשים משום דהוי כזבח פסול. אבל לרבנן לא צריך. ומעיקרא לא קשיא דלאו חולין בעזרה הן אלא קדשים גמורים דגמר ומקדיש: \n",
+ "הבשר יאכל. כתב הר\"ב. דרחמנא אמר והוא לא ידע ונסלח לו וגו' וה\"ל אשם תלוי כשר. שהרי על הספק בא מתחלה וכפר הספק והלך. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "נזרק הדם הבשר יצא לבית השרפה. כתב הר\"ב בגמ' מפרש דמי ששנה לעיל הרי זה יקבר. לא שנה הכא הבשר יצא לבית השרפה. ותמיהני דכיון דרב אשי אמר דטעמא דמתחזי כזבח פסול. מאי דוחקיה לאוקמי כתרי תנאי. וכן ראיתי להרמב\"ם בחבורו שהעתיק המשנה כלשונה: \n"
+ ],
+ [
+ "מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום. כתב הר\"ב דכל עצמו נדבה הוא דאי ס\"ד חובה כו' אלא ש\"מ נדבה הוא. הואיל ולא כיפר שום עון. הרמב\"ם: \n",
+ "חוץ מאחר יום הכפורים. שכל היום מכפר כדתנן לקמן: \n",
+ "המעון הזה. עמ\"ש במ\"ט פ\"ב דכתובות: \n",
+ "אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת. וטעמא פירש הר\"ב בפרק דלעיל מ\"ב: \n"
+ ],
+ [],
+ [],
+ [
+ "אם היה אחד מהן יפה ב' סלעים. כתב הר\"ב אע\"פ שבשעת הפרשה. לא היה יפה אלא סלע כו'. דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן. שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע\"פ שהשביח מאליו. אדם מתכפר בשבח הקדש [כדאיתא בגמרא] הרמב\"ם פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשין: \n",
+ "ואחד יפה עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה. ומהיכא נפקא לן כתבתי ברפ\"ח דערכין: \n",
+ "והשני למעילתו. כתב הר\"ב מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר כו'. ומאי מעילתו גזילו ואע\"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דה\"ל איל [דזבן] קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל [דזבן] קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יביאנה בנו אחריו. פירש הר\"ב אם שגג הבן בשגגת חטאת כו'. דאי לשגגת האב פשיטא דלא יביא דהא חטאת שמתו בעליה תמות [כדתנן ריש פ\"ד דתמורה ורפ\"ג דמעילה] הרמב\"ם. ולי ראיה ממשנה עצמה דלמאי דייק למתני לא יביאנה בנו לתני סתמא. לא יביאה. ועיין בסמוך: \n",
+ "שנאמר קרבנו על חטאתו. לכאורה אכולה מתני' קאי ואדסמיך ליה נמי אבל הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. דקדק בדברי הרמב\"ם בפ\"ג מהל' שגגות דלא ילפינן מקרא שלא יביא מחלב של אמש. על של היום. דכיון ששניהם ממין אחד הן. והביא לו ראיה מהתוספתא אלא החכמים הם שהחמירו שלא לעשות לכתחלה. ולפיכך פי' דשנאמר לא קאי אדסמיך ליה. דהיינו אפי' על חלב שאכל כו'. אלא אעיקרא דדינא דלא יביא מחטא על חטא. וכן נמי על לא יביאנו בנו דהשתא אצטריך קרא למעוטי. כיון דבאב גופיה כיפר כשהוא על מין אותו חטא. ע\"כ. ולפי מ\"ש יש ט\"ס בספר הרמב\"ם שכתב בבבת חלב של אמש כו'. ואם הביא לא כיפר וצ\"ל ואם הביא כיפר: \n"
+ ],
+ [
+ "העני יביא בהן עוף. כתב הר\"ב והשאר חולין. וכ\"כ הרמב\"ם. והוא מוכרח דאל\"כ מה הועיל לו. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות פסולי המוקדשין. מביא תחתיהם עוף ומחללן על העוף. דאל\"כ במה יצאו לחולין. והיינו נמי דתנן בסיפא שאין לעוף פדיון. והא דמוכח במשנה ה' פ\"ב דשקלים. דמותר חטאת נדבה. כדפירש שם הר\"ב. כתב הרמב\"ם שם דההיא בחטאת קבועה: \n",
+ "יביא בהן עוף. כתב הר\"ב דכתיב בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה מחטאתו אשר חטא וכו'. וגבי עוף נמי כתיב מחטאתו וכו'. ואיצטריך למכתב מחטאתו גבי כשבה. או שעירה. ואצטריך למכתב גבי עוף. דאי כתב גבי כשבה ושעירה לחוד. ה\"א התם כי מיעני מייתי עוף דתרווייהו מיני דמים נינהו. אבל עשירית האיפה דלאו מינא דדמים נינהו. מייתי עשירית האיפה מן ביתיה והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה אהכי הדר כתיב קרא מחטאתו גבי עוף. למימרא דמהקדש דעוף נמי מייתי עשירית האיפה גמ'. וכתב הר\"ב וגבי עשירית האיפה כתיב על חטאתו כו'. ובעוף לא כתיב. מפרש בגמ'. דאי הוה כתיב גבי עוף ה\"א כי מפריש מעות [לעוף והעשיר] הוא דמוסיף עליהן. ומייתי כשבה או שעירה דתרווייהו מיני דמים נינהו אבל הפריש מעות לעשירית האיפה. והעשיר. אי לא העשיר טובא נייתי עוף. ואם העשיר טובא נייתי כשבה או שעירה [מביתיה] והלין מעות דאפריש יפלו לנדבה. אהכי כתב בעשירית האיפה. וכיון דכתיב בעשירית האיפה. דאינה מיני דמים. ואפ\"ה מייתי מיניה עוף. כ\"ש מעוף לכשבה או שעירה: \n",
+ "שאין לעוף פדיון. עיין רפי\"ב דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "[*תורין לשון משנה. רש\"י משנה ה' פ\"ק דחולין]: ",
+ "קודם את האב בכ\"מ. כתב הר\"ב כגון להשיב אבידה כו' ולפרוק עמו. עיין מ\"ש בזה בספ\"ב דב\"מ: ",
+ "סליקא לה מסכת כריתות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כריתות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה כריתות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Keritot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1c542a3d46836bf90dbb0e8853100e95f61f2931
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,141 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Kinnim, Introduction": [
+ "כשהשלים לדבר בקרבנות הבהמות ובכל הנלוה אליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מס' קנים ואין ענין במסכתא זו אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "חטאת העוף נעשית למטה. פי' הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. שאין במזבח כי אם שני מקומות. תוס'. ועמ\"ש ברפ\"ג דמדות [ד\"ה והחוט]. ומ\"ש הר\"ב. דכתיב והזה וגו' ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשירים שלו מתמצין כו' וכן לשונו במ\"ד פ\"ו דזבחים ועמ\"ש שם [ד\"ה היה]. משמא דגמרא: \n",
+ "וחטאת בהמה למעלה. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+ "עולת העוף נעשית למעלה. כתב הר\"ב דכתיב ומלק והקטיר ונמצה וכו'. עמ\"ש עוד משמא דגמרא בפ\"ו דזבחים מ\"ה [ד\"ה עלה]. והמפרש יהיב סימנא על חטאת ועולת עוף ע\"ע ט\"ט. כלומר בעולה יש עי\"ן. וכן בלמעלה. ובחטאת יש טי\"ת וכן בלמטה. וממילא ידעינן לבהמות דהא איפכא נינהו: \n",
+ "ועולת בהמה למטה. כדתנן מ\"ד פ\"ה דזבחים: \n",
+ "אם שינה בזה ובזה פסול. כתב הר\"ב האי דפסל אם עשה מעשה חטאת העוף למעלה דוקא בהזאה. ועיין פ\"ז דזבחים מ\"א. ומסיים המפרש ובמצוי פלוגתא במעילה פרק חטאת העוף (מעילה דף ח') דאיכא למ\"ד דלא מעכב ע\"כ. ובפ\"ז דזבחים מ\"ג פירשתי בשם התוספת כמ\"ד דלא מעכב: \n",
+ "סדר קנים. קן קרוי ב' תורים או שני בני יונה. פרידה קרויה יונה אחת או תור אחד. המפרש: \n",
+ "קנים. בחיר\"ק תחת הקו\"ף כי קן מפעלי הכפל ובצירי כמו חץ שברבוי חצים בחיר\"ק. וקן צפור שבפתח מפני הסמיכות: \n",
+ "החובה אחד חטאת ואחד עולה. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא קנין של גר דהן חובה ושתיהן עולות. כמ\"ש ברפ\"ב דכריתות [ד\"ה עד]. ומ\"ש הר\"ב לא חייש כו'. משום דלא שכיחי כולי האי. כ\"כ הרמב\"ם. ובנא\"י כתוב עוד וגם כן שאינו מפורש בתורה. ע\"כ. וכתב [עוד] הרמב\"ם. ומה שאמרנו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת הרי הוא כפי עיקר החיוב הראשון. ואם כבר הקריב מקצת קרבנותיו עד שיהיה האיש הזה דרך משל יש עליו עשרים עולות ועשר חטאות כולן חובה. או בהפך. ולפיכך אמר במסכת זו מנין חטאות שבחובה ומנין עולות שבחובה ולא אמר חצי החובה. ע\"כ: \n",
+ "איזהו נדר האומר הרי עלי עולה. עיין מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ק דמגילה: \n",
+ "ואיזהו נדבה האומר הרי זו עולה. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ה דערכין [ד\"ה דמי]:\n",
+ "מה בין נדרים לנדבות אלא כו'. עמ\"ש בזה בספ\"ק דב\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "ימותו כולם. דבכל אחד איכא לספוקי שמא עולה ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה. רש\"י. ומ\"ש ולא בטלי ברובא כו' עיין בריש פ\"ח דזבחים: \n",
+ "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה. ועיין בפ\"ג מ\"ה: \n",
+ "בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת כו'. כתב הר\"ב וקרינן לעולות מפורשות נדבה וכו' ונדבה דנקט ולא נקט חטאת מועטת בחובה עולה מועטת בחובה. משום דקתני בסיפא אבל [חובה] שנתערבה זו בזו להכי נקט ברישא נדבה המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת לזו ואחת לזו. נתן דוגמות לכל המסכתא [בקרבנות] הנשים לפי שהם יותר חייבות בקנים מפני שחייבות מהם כמו שחייבין האנשים. ומוסף על האנשים. יולדות. וג\"כ שהזיבות מצוי הרבה מאד בנשים יותר ממה שהוא מצוי באנשים כמו שהוא מפורסם ונגלה לעין. הרמב\"ם: \n",
+ "מחצה כשר. אע\"ג דאפשר שמקריב משל שתי נשים הרי יכול להקריב לשם מי שהוא ואנן לא קיימין אלא בפרידות גופייהו כמה כשרים וכמה פסולים מצד עצמן. ועיין בסוף פרקין וכל זה בכהן נמלך. כדתנן ברפ\"ג ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו כו'. כתב הר\"ב לאו משום דסבר ר\"י יש ברירה ונימא דכשהקריב הכהן קן אחד לשם [אחת] מהן כו' בגמ' דבכל מערבין דף ל\"ז בעי לאוכוחי מהכא דר\"י ס\"ל יש ברירה. ופירש\"י. כדכתב הר\"ב דכיון דעלתה ההקרבה לכל אחת לשמה ש\"מ דיש ברירה. דאלת\"ה הא קי\"ל בפסחים [דף נ\"ט] וזבחים [דף ג] דקרבן הקרב בשנוי הבעלים אינו עולה לבעלים. ע\"כ. והקשו התוס' דהא מוכח בריש זבחים [וכ\"כ שם הר\"ב בהדיא] דסתמא לשמה קאי. א\"כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם. ולכן פירשו דהכי בעי לאוכוחי דס\"ל יש ברירה דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה. ומשני כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך. וכן בנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקנין אלא המעות. מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנים הדמים בעירוב יקחו ג\"כ הקנין בעירוב ואז א\"א בלא ברירה קמ\"ל דלא גזרינן וקמ\"ל נמי כדרב חסדא דאמר רב חסדא אין הקנים מתפרשות איזה עולה ואיזה חטאת אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן [דכתיב (ויקרא י״ב:ח׳) ולקח וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב (שם ט\"ו) ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה. פ\"ד דיומא דף מ\"א]. ומדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעי' דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא ה\"ל למימר ולמתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת. דלא היה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל. ע\"כ. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קן סתומה. כתב הר\"ב ולא מיבעיא מפורשת דפשיטא כו'. כיון שהן נפרשים זה מזה כו'. תו לא סמך זה לזה כלל ופשיטא דאם פרח האחד יקח זוג לשני. כ\"כ המפרש. וקצת קשה דלפי זה רישא נקט סתומה בלאו דוקא. ובסיפא פרח לבין הקריבות א\"א לפרש אלא דוקא סתומה. והתוס' כתבו קן סתומה ה\"ה בקן מפורש הוי דין זה אלא משום דבסיפא קאמר פרח לבין הקריבות כו'. דדוקא פרידה של קן סתומה שפרחה ונתערבה לבין הקריבות. אבל פרידה המפורשת לעולה שפרחה בין שאר קנין אינו יכול להקריבה אלא כמנין עולות [שבקנים] שפרח לשם כדאמרבפ\"ק. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ב דנזיר דף י\"ב. דמייתי לה התם בגמ' למתניתין דהכא. וקאמר עלה ואלו קן מפורשת אין לו תקנה ופירש\"י וכל קן מפורשת שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה. ואע\"ג דפירש כיון דלא הוי תרווייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה. ע\"כ. [ועיין בפירש הר\"ב דמשנה ד'] אבל התוס' דהתם כתבו וז\"ל ומש\"ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח. העולה או החטאת. ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח א' מהם ע\"כ. נראה מזה דלא גרסי בגמ' להא דאילו קן מפורשת אין לו תקנה. וכמו שצ\"ל ג\"כ לדבריהם דהכא. וכן לדברי המפרש: \n",
+ "או שפרח בין המתות. להכי קאמר בין חטאות המתות. דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו. מצי למיתב חד מינייהו ועביד לה זוג להא. והא דלא נתערב הוי קרי ליה עולה. גליון שבפירש\"י שם פ\"ב דנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "פוסל א' בהליכתו. מ\"ש הר\"ב א\"נ אין להקריב השלישי הנשאר דחיישינן שמא יקריבו אותו שפרח בה' פרידות ויעשוהו חטאת כו'. ונמצא שתי חטאות מקן א'. תימה כיון דבסתומות איירינן ולכל אשה שתי קנים נמצאו ב' חטאות הן באלו השתי קנים וכדין הוא שהקריב שתי חטאות ולא שבאו מקן א' אלא משתי קנים. ובהמפרש ליתא להאי א\"נ. והקרוב אלי שלא לשבש כל הגירסא ולהגיה שצ\"ל ונמצאו ג' חטאות [משני קנין] וה\"ק א\"נ אם יעשה אחד חטאת ואחד עולה שוב לא יקרב השלישי דחיישינן וכו' ונמצאו ג' חטאות משני קנין. וה\"נ מצי לאסבורי בג' עולות ועיין בפי' הר\"ב במתניתין דלקמן על פרח מן הששית לחמישית: \n",
+ "שאפילו הן מעורבות אין פחות משנים. שאפילו מעורבות כל השמנה פרידין שבארבעה הקנין יחד אין פחות משנים פי' שני קנין כשרין בהן שתי עולות ושתי חטאות. אבל ג' חטאות או ג' עולות לא מצי עביד דדילמא עביד להו משתי קינין של אשה א' שהן שני חטאות ושני עולות. המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "פרח מן הראשונה לשנייה לשלישית. כתב הר\"ב וכי פרח מן השנייה לשלישית כו' ולא יוכל לעשות בשלישית ובקנין אחרות שנתערב בהן כמ\"ש בפרח מהראשונה לשנייה אלא שלא חש להאריך בכל פעם: \n",
+ "פרח וחזר כו'. הכא בבבא שלישית צ\"ל דלא קאי על הארבעה קנים הראשונים שהרי אין להם כלום כמ\"ש הר\"ב בבבא שניה: \n",
+ "ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום. כתב הר\"ב פירש בפריחה וחזרה שלישית אלא לעולם יקריבו ממנה חמש קנין כו'. אבל אין נראה לפרש לא הפסידה כלום ויקריבו בה שבעה חטאות ושבעה עולות דמצי עביד להו כיון דבקנין אחרים אין בהן כלום [ואותן ג' שנתערבו בה מאחרים ראויין הם להקריב כולם בין עולות בין חטאות שבכל פעם שבא לה אחד היה בא ממקום שראוי להקריב בין עולה בין חטאת]. דאין זה הלשון דהוה ליה למימר נשכרה שביעית בפריחה שלישית שע\"י פריחה שלישית הוכשרו כל הקנין שבשביעית. אלא הלשון משמע לא הפסידה כלום בזאת פריחה שלישית. המפרש: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זה שהלך אצל חטאות כו' וזה כו' עולות. וכן הוא בכל הנוסחאות ואף הרמב\"ם העתיק כן בחבורו ספ\"ט מהלכות פסולי המוקדשים. ואע\"ג דברישא תנן חטאת לשון יחיד וכן העתיק שם. מ\"מ הא לית לן בה בין שהיא חטאת א' או חטאות רבות ומש\"ה לא קפיד. אבל הר\"ב והמפרש נסבי בסיפא נמי חטאת: \n",
+ "[*לא הפסיד כלום. פי' הר\"ב דאותו שמעורב עם החטאת יעשה חטאת אבל לא עולה דשמא יעשהו מן החטאת המפורשת. והמגיה כן בדברי הר\"ב. לא הפסיד]: \n",
+ " *) חזר. לשון הר\"ב חזר מן האמצעים לצדדין הרי חטאות ועולות מעורבים וימותו כולן. וכ\"כ המפרש. גם הרמב\"ם בפירושו ובחבורו והיו יכולין לפרש דכולן ימותו מפני שפרח בהן מבין המתות: \n",
+ "או שפרח מן האמצע לצדדין. הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת. הרמב\"ם. ובחבורו העתיק לבבא זו. פרח מן האמצעית לצדדין. ולא העתיק חזר. אבל להר\"ב והמפרש נראה דלא גרסי לבבא דאו שפרח כו': \n",
+ "תכפול ותביא עולתה כו'. פי' הר\"ב שהחטאת היא עיקר. לשון הרמב\"ם לפי ההכתוב הקדים אותה כמ\"ש בעשירי מזבחים ע\"כ. ואע\"ג דביולדת הקדים הכתוב לעולה כדכתיב (ויקרא י\"ב) א' לעולה וא' לחטאת. כבר כתבתי שם במ\"ד דלא הקדימו אלא למקראה. ובת\"כ פ' תזריע ספ\"ד מה ת\"ל אחד לעולה ואחד לחטאת כו' כאן שהיא מביאה עולתה תחלה אינו דין שתביא חטאתה מעין עולתה ת\"ל אחד לעולה וא' לחטאת הביאה חטאתה תור וכו' כדתנינן הכא. ויראה לי דהכי דרוש דה\"מ למכתב לעולה ולחטאת והוה שמעינן דעולה קודמת כיון דלא נקט חטאת ברישא כמו במקום אחר אלא להכי כתב אחד למדרש בג\"ש מא' לחטאת וא' לעולה דגבי טומאת מקדש וקדשיו דהתם כתב והקריב אשר לחטאת ראשונה דה\"נ תהא החטאת עיקר לכל דבר חוץ למקראה. ובספר קרבן אהרן מפרש דדייק מאחד אחד דמייתרי אלא דה\"ק אחד לעולה ויהי' מהאחד שהוא לחטאת תמיד ע\"כ. וראיתי ג\"כ בנוסחאות דל\"ג כאן שהיא כו' אינו דין כו' אלא ה\"ג מנין שאם הביאה כו' שתביא כו': \n",
+ "[*יביאו היורשים עולתה. דשעבודא דאורייתא ומש\"ה אפילו לא הפרישתו מחיים. פ\"ק דקדושין דף י\"ג. ופסק כן הרמב\"ם ספ\"א מהלכות מחוסרי כפרה ע\"ש. וגם עיין מ\"ש בפ\"ה דערכין משנה ב' ד\"ה יתנו]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה דברים אמורים בכהן נמלך. כתב הר\"ב אפרקא קמא קאי והכי קאמרינן בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה שכולם ימותו. וכ\"כ המפרש ומשום מתני' ג' הוא דנקטי הכי דהא הכא בסתומה אנן קיימין. ולשון הרמב\"ם זה [בד\"א] הוא שב על הלכה רביעית מן הפרק הראשון שאמר המועט כשר: \n",
+ "אבל בכהן שאינו נמלך. פי' הר\"ב ועשה לדעת עצמו קן שלם למעלה לאשה אחת כו'. ומסיים המפרש וכיון שקנין אלו לשתי נשים יביאו קן אחד בשותפות ויתנו ביניהן כו' ודוקא קן שלם למעלה כו' כמ\"ש הר\"ב בסוף מתני' וכולה פרקין כמ\"ד בעלי חיים אינן נדחין ומשום הכי אי אקריב ארצי ועיין מ\"ש במ\"ח פרק ט' דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק כו' לא אתא לאתויי מידי וסימנא בעלמא יהיב כדאשכחן נמי במ\"ב פ\"ד דמגילה: \n"
+ ],
+ [
+ "עשה כולן למעלה כו' לשון הר\"ב ועשה קן ור\"ל ב' פרידות שהאחת חטאת ואחת עולה. ולשון המפרש ועשה קן שלם: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת ועולה. כתב הר\"ב. וצריך להקריב לשם בעלים. ומיהו כי אקריב בסתמא כל אחד עלתה לשם מי שהוא כמ\"ש הר\"ב בריש זבחים וכתבתי וגם כן לעיל פ\"ק מ\"ד. ומש\"ה משכחת להו מחצה כשר ומחצה פסול כדתנינן וכתבו התוס' בפ\"ז דזבחים דף ס\"ז דלא הוה צריך למתני אלא סתומה ומפורשת דבחטאת ועולה אין מרויח כלום: \n"
+ ],
+ [
+ "חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כתב הר\"ב פי' שני קנין כו'. כגון שהקריב מהן עולה אחת כו' שעולה הנשארת אינו יכול להקריב שמא זהו שנקבע לחטאת. וכן לשון המפרש. ורצ\"ל שמא זהו אותו המעורב שכבר נקבע לחטאת. ומ\"ש וחטאת המעורבת אינו יכול להקריב שמא היא העולה הנשארת. כלומר אחר שהקריב שתי חטאות מהתערובות שוב לא יוכל להקריב עוד חטאת על דעת שהיא זו שנתערבה. דשמא זו היא עולה הנשארת דהואיל ונקרבו שתי חטאות מן התערובות. הרי הוקבע השלישית לעולה ושמא זו היא. ולא היא אותה החטאת שנתערבה. ומ\"ש הר\"ב בחטאת שנים בחובה כגון שקרבה חטאת כו'. [*יהיה פי שנים בחובה שיש בחובה כפלים עולות כנגד החטאת. ומ\"ש הר\"ב] והרי אינו יכול להקריב ב' העולות כו' וגם ב' חטאות לא יקריב כו'. מה שאמר ב' העולות ר\"ל גם שתיהן ואפי' אחת מהן לא ומה שאמר ב' חטאות. ר\"ל שתים ביחד אינו יכול להקריב. אבל אחת מקריב. דדוקא כשהקריב עוד א' שנמצאו ב' חטאות קרבו מב' הקנין והוקבעו הנשארים לעולות הלכך א\"א להקריב עוד חטאת על דעת שהיא החטאת שנתערבה דדלמא זו היא עולה. אבל משום עולה לא יוכל להקריב כלל אפי' קודם שהקריב עוד חטאת לפי דשמא זו היא החטאת שנתערבה. ואני תמיה על זה הפי' דהא ליכא בינייהו דרישא וסיפא דלעולם נמצאו שקרבו ב' חטאות מב' הקינין שבהם נעשה התערובות אלא דברישא קרבים לאחר התערובות ובסיפא כבר קרבה אחת מהן ועכשיו השניה וכיון דלעולם אין כאן הפסד לשתי החטאות שבשני קנין א\"כ למאי [נ\"מ] תנייא כלל. והמפרש אחר שכתב לזה הפי' שהעתיק הר\"ב כתב וז\"ל ונראה פי' ריב\"א שפי' חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כגון ח' פרידות דחטאות שנתערבו בח' פרידות שחצין עולות וחצין חטאות הרי י\"ב פרידות חטאות והד' פרידות עולות והקריב חצין למעלה וחציין למטה. אותם שלמעלה כולן פסולות כי שמא כולם חטאות ואותם שמנה שלמטה כשרות מהם ד' של חטאות וד' של עולות פסולות וזהו חובה שנים בחטאת כלומר שנתערבו ח' חטאות שם ובחובה אין כי אם ד' חטאות [זה הוא מחצה כשר ומחצה פסול] וגם זהו מנין שבחובה כשר שאין כשר שם אלא ד' חטאות. חטאות שנים בחובה. כגון ט\"ז פרידות של חטאות ושמונה של חובה ד' פרידות עולות וד' פרידות חטאות ועשה י\"ב למעלה וי\"ב למטה. מנין שבחובה כשר. די\"ב של מעלה כולן פסולות שמא חטאות הם. וי\"ב שלמטה ד' פסולות שמא עולות הן וח' חטאות כשרות ממה נפשך הרי חטאות כשרות כמנין כל החובה בין עולה בין חטאת. ומיהו חטאת שנים בחובה אין לישבו מענין חובה שנים בחטאת וכן תפרש הבבא שאחריה. והרב רבינו אברהם פירש שהקנין סתומות גבי [חובה] שנים בחטאת שהקנין היו סתומות שנים והחטאות שנים פרידות ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול כי שמא שנים חטאות קריבין למעלה ועולה מן הסתומה ולמטה ב' חטאות ועולה. חטאות שנים בחובה כלומר חטאת פי שנים שנתערבו בחובה שהיו החטאות ד' פרידות והחובה ב' פרידות ועשה חצין למעלה וחצין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו ב' חטאות דג' חטאות נעשה למעלה והן פסולין וב' חטאות ועולה נעשו למטה עכ\"ל המפרש. ויש להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מכילתין עד הכא: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא שתים למעלן ושתים למטן כסבור ב' הקינין חובה עליה שמא יולדת בזוב היתה והוזקקה לקן לידה וקן זיבה. רש\"י פ\"ז דזבחים דף ס\"ז: ",
+ "[*תביא שתים. מ\"ש הר\"ב ותנן לעיל היינו בפ' דלעיל בסופו]: ",
+ "פירשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין ממין אחד. פי' הר\"ב והקריב מהן הכהן שתים למעלה וכו' מידי דהוי אעולה שנתערבה כו' וכ\"כ הרמב\"ם ותמיהא לי טובא דעד כאן לא אמרן דאין כשר אלא כמנין עולות שבחובה אלא בכהן נמלך אבל כשעבר ועשה מה שיכולין להכשיר מכשרינן מידי דהוה שנתערבה חטאת בעולה כדתנן בריש פרקין וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך והקריב אין לנו לפסול אלא אחת כמו בלא פירשה דאין חילוק ביניהם אלא לכתחלה. וכן לקמן בתביא חמש דעל כרחין מיירי נמי בפירשה כמו שאוכיח שם בס\"ד ומפרש הר\"ב דאפשר דעולה [א'] של הנדר כשרה ואפשר נמי דשתי עולות של נדר כשרות והיינו טעמא משום דלא נמלך הוא וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך תעלה עולה אחת ג\"כ לנדרה ותו קשיא לי דבשני מינים תביא ד' תסגי לה בג' פרידות ממין אחד שכיון שלא קבעה נדרה הרי יכולה להביא נדרה מאיזה מין שתרצה ותביא דרך משל ג' בני יונה שנים לעולה לנדרה וא' לחטאת ויצתה ממ\"נ שאם אותן שהביאה ראשונה היו תורים לנדרה ונקרבו כולן למטה א\"כ בני יונה של חובתה קרבו למעלה ונפסל החטאת ומביאה עכשיו ג\"כ בן יונה לחטאת לזווגה לעולת חובתה שהיתה בן יונה ואם אותן בני יונה שקרבו למעלה היו של הנדר תהא בן יונה א' של עולה מהשני בני יונים שמקריבה עכשיו לעולות עם בן יונה שמקריבה גם כן עכשיו לחטאת במקום קן חובתה. וכן אתה יכול לפרש אם תרצה להביא ג' תורים דיצאת ממה נפשך. אבל רש\"י בפרק ז' דזבחים דף ס\"ז מפרש בענין אחר דפירשה נדרה היינו דכשנדרה הרי עלי קן פירשה את המין שתביא ואינה יודעת מה פירשה אם תורים אם בני יונה ונתנה שני קנין לכהן ועשה הכהן א' למעלה ואחד למטה ואם היו ממין א' צריכה להביא עוד ג' פרידין וכולן עולות שכיון שפירשה המין של הנדר ואינה יודעת מה פירשה היתה מתחלה זקוקה להביא ב' קנין לנדרה מלבד אותה קן של חובתה והיא לא הביאה רק שנים וקרב הראשון לחובתה ונשאר השני לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד הלכך צריכה להביא עוד גוזל א' מאותו המין שהביאה כדי להשלים הנפסל וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה. ואם שני מינין היו צריכה שתביא ד' וכולן עולות משום דמספקא לן איזה מין קרב אחרון שצריכה להשלים מאותו המין גוזל הנפסל דאין מביאים תור כנגד בן יונה ולהביא קן שלם ממין אחר שהרי אינה יודעת אם צריכה תור וב' בני יונה או בן יונה וב' תורים לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה ותאמר א' מאלו שממין הנפסל יהיה תחתיו והב' יהיה נדבה וקן הב' יהא ספק פירושה. ע\"כ. והמפרש מסיים בה וה\"נ ה\"מ למנקט במין א' שצריכה ארבעה אם אינה יודעת איזה מין נתנה לכהן או ב' קנין תורים או ב' קנין בני יונה אבל ניחא ליה למנקט ביודעת מה נתנה. ע\"כ. וזה ג\"כ לדברי הר\"ב והרמב\"ם: ",
+ "קבעה נדרה צריכה להביא עוד ה' פרידות. פי' הר\"ב כגון שאמרה בשעת נדרה הרי עלי קן ממין פלוני ופירשה נדרה דלעיל לא פירשה כלום בשעת הנדר אלא לאחר שנדרה וכו' ועשה הכהן שתים למטה ולא ידע כו' דשמא הנדר נעשה למטה כו' דה\"נ שפירשה ג\"כ וייחדה אותן של נדרה (וכ\"כ הר\"ב בבבא דמב' מינין וה\"ה הכא שהרי הכל בחלוקה אחת הן שנויין) ולפיכך שייך לומר שיש כאן ספק ואין ידוע מה עשה הכהן ושמא הנדר נעשה למטה דאלת\"ה כיון שאין כאן אלא מין א' מאי ספיקא איכא ממילא אותן של מעלה הן של נדר אלא מיירי שקבעה המין לנדרה וגם פירשה הקנין לפרש שזו היא של הנדר אלא שכשהביאה לכהן לא אמרה לו איזו של נדר ואיזו של חובה כמו בפירשה כ\"כ הכ\"מ ברפ\"י מה' פסולי המוקדשים בשם הר\"י קורקוס ז'\"ל ויראה לי דלרווחא דמלתא קאמר דהכא לא אמרה לכהן דא\"נ שאמרה לכהן זו לנדרי כו' אתי שפיר. דמ\"מ חלוקה בבא זו מן הקודמת. במאי דהכא קבעה ובקודמת לא קבעה וכן נמי איפכא דבבא הקודמת יכולין לפרש שפירשה בינה לבין עצמה ולא אמרה לכהן אלא משום דהרמב\"ם נקט בבבא הקודמת ואמרה לכהן רוצה עכשיו לחלק בבא זו כל האפשר ושבפירשה נמי היא מחולקת אבל אין צורך ואינו מוכרח והיינו דהר\"ב בבבא דלקמן מב' מינין תביא שש כתב וגם שכחה מה פירשה ולא קאמר מה פירשה בינה לבין עצמה ולרש\"י שכתבתי דמפרש פירשה כמו קבעה מפרש קבעה בענין אחר. ואחרי ככלות הכל קודם דברי ר' יהושע הנני מעתיק כל מה שמפרש רש\"י מקבעה ואילך: ",
+ "צריכה להביא עוד ה' פרידות. פי' הר\"ב שתי תורים ושני בני יונה ולעשות ארבעתן למעלה כו' וצריכה להביא נמי בן יונה או תור לחטאת וסגי בא' ממ\"נ כדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך אבל מ\"ש שם ואם חובתה נעשית עולה למטה וחטאת למעלה א\"כ נדרה נמי כו' ולעיל לאפי' כן כמ\"ש שם וכן לקמן לא מסיק הכי כמ\"ש שם בס\"ד ומאי דסיים וחטאת שמביאה עכשיו תביא על הספק ולא תאכל וכן לכל החטאות דבמתני' הבאות על הספק וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בס\"פ הנזכר ועיין בפי' הר\"ב בסוף מסכת תמורה: ",
+ "משני מינין תביא שש. ל' הר\"ב אבל כשהביאה ב' מינים ושכחה איזה מין קבעה לנדרה ואיזה מין קבעה לחובתה. וכן לשון המפרש בשם רבינו יצחק בר יהודה. ואני תמה על זה דלמאי נ\"מ בעינן שקבעה לחובתה ועוד דבסמוך מוכח שאם קבעה לחובתה דלא סגי לה בשתים שמוספת משום חובתה והכא לא בעינן אלא שש דהיינו ד' לנדרה ושתים לחובתה. אבל הרמב\"ם לא כתב אלא שקבעה נדרה. ומ\"ש עוד הר\"ב ועשה הכהן כל מין ומין אחד למעלה ואחד למטה שהיה סבור ששניהן חובות סתומות. גם זה מדברי המפרש ולרבותא פירשו כך. שאפי' אם אירע שעשה הכהן כל מין ומין כו'. דלא תימא דהשתא שמכל מין ומין הקריבו עולה א' שלא תהא צריכה להביא להשלים נדרה אלא ג' פרידות שהרי ב' עולות קרבו ותעלה האחת לחובתה והאחת לנדרה. קמל\"ן דלא דהא בפירשה ויחדה זו לנדרה מיירי. והוי עולה שנתערבה בחובה שאין כשר אלא עולה שבחובה לדעת הרמב\"ם והר\"ב. וכבר הקשיתי לשאול על זה: ",
+ "תביא שש. פי' הר\"ב תביא ד' לנדרה כו'. וגם ב' מינין צריכה להביא לחטאת לזווג לעולת חובתה. כן הגהתי מלשון המפרש. ומ\"ש לפי שאינה יודעת מאיזה מין היתה כו' שכיון שאפשר שנדרה נעשה כולה למטה [*דז\"ש הר\"ב שעשה הכהן כל מין ומין וכו' לאו דוקא אלא לרבותא וכו'. כדכתבתי לעיל]. ונמצא שלא יצתה ידי נדרה כלל וכל אלו הד' פרידות שמביאה עכשיו לנדרה כולם צריכין לה לצאת ידי חובת נדרה ואם תביא עכשיו תור לחטאת בלבד לא סגי לה בהכי. דילמא אותן שקרבו כבר למעלה היו בני יונה ואין אחד מן התורים של עכשיו שיכולה לזווג עם החטאת שהרי צריכה לנדרה וכן כשתביא בן יונה בלבד לחטאת יש לנו הספק בהפך דשמא בני יונה היה הנדר מתחלה ונעשו למטה ונמצא שאין כאן לזווג עולה לחובה עם החטאת. וכן נמי אפי' אם הקריב מכל מין ומין אחד למעלה וא' למטה אין כשר אלא עולה שבחובה לשיטת הר\"ב והרמב\"ם נמצא שצריך ד' לנדרה. והעולה שבחובה לא ידעינן מאיזה מין היה כדי להביא עכשיו החטאת מאותה המין. הלכך צריכא שתביא מב' המינין לחטאת. דהשתא ממ\"נ יש לה זוג באחת מן עולות הראשונות. ואלא מיהת לכשתרצה שתביא עכשיו לחובתה ב' פרידות ממין אחד ושתקריב א' לעולה וא' לחטאת סגי לה בהכי. דודאי דלית לן בה בעולה שכבר קרבה וכמו שאכתוב לקמן בדברי רש\"י והרמב\"ם לא כתב אלא שתביא ב' תורים או שני בני יונה ושניהן חובה א' עולה וא' חטאת. וגם הר\"ב לקמן בנתנתם לכהן לא כתב שתביא ב' חטאות מב' מינין אלא ב' פרידות ממין א'. א' לעולה וא' לחטאת: ",
+ "נתנתם לכהן ואין ידוע כו'. כ' הר\"ב כגון שקבעה נדרה וקבעה חובתה. הכא אצטריך ליה לפרושי הכי משום חטאת אחת יתירה שצריכה להביא. כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: ",
+ "חטאת א'. והר\"ב אע\"פ שהעתיק כך בפירושו לא פירש הטעם והרמב\"ם כתב אח\"כ תביא חטאת מן בני היונה או מן התורים להוסיף על כבש בן שנתו לעולה שהוא קרבן יולדת עשירה. הואיל וחובתה ג\"כ קבועה והיא לא ידעה מאיזה מין. וכ\"כ בחיבורו [ספ\"י מהפה\"מ] שתביא חטאת א' בן יונה או תור עם כבש. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה נפטרה בקן מאיזה מין שתרצה. ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר. ע\"כ. וצ\"ע לשון הרמב\"ם שבפירושו זה שכתב והיא לא ידעה מאיזה מין: ",
+ "בן עזאי אומר ב' חטאות. לשון הרמב\"ם ואמר בן עזאי שהיא מביאה ב' חטאות תור ובן יונה. לפי שאנו אומרים אפשר שקבעה נדרה וקבעה חובתה עם הכבש בתור או בבן יונה והרי היא מקריבה את שניהם יחד וכבר ידעת דעת בן עזאי הולכין אחר הראשון [בס\"פ דלעיל] לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה לנדרה ויעשו הד' עולות. אח\"כ תביא לחובתה ב' תורים או ב' בני יונה ומקריבין הא' חטאת והב' עולה. ועוד תור ובן יונה ומקריבין את שניהם חטאת עם כבש העולה ע\"כ. ואני תמה מה ענין דעת בן עזאי בהולכין אחר הראשון לכאן דהכא אין ראשון [לחטאת] תור או בן יונה אלא כבש שנעשה עולה עם החטאת. ולכן נ\"ל דטעמא דבן עזאי שהוא מסתפק ג\"כ שמא קבעה חובתה שעם הכבש בתור או בבן יונה. וכי היכי דקשיא ליה להר\"י קורקוס לדעת הת\"ק. ומ\"מ פי' זה של הרמב\"ם יש לגמגם בו דכולה מתני' לא מיירי בקבעה חובתה. והכא בנתנתם לכהן מוקי לה דוקא בקבעה ג\"כ חובתה. ועוד דלפירושו אין בין נתנתם לכהן לקבעה והביאה ב' מינים כלום. אלא משום דהכא מיירי בקבעה ג\"כ חובתה א\"כ לא לתני נתנתם כו' אלא ואם קבעה חובתה מביאה שש וחטאת אחת אבל רש\"י מפרש הכל בענין אחר וכבר כתבתי דפירשה נדרה מפרש קבעה ומש\"ה מפרש קבעה נדרה דהיינו שקבעה להביא נדרה עם חובתה דוקא. וכדי לתת ריוח בין פרישה לפרישה אני כותב דברי רש\"י ג\"כ בהפסקת דיבורים להקל על המעיין. (והא לך פירש\"י בזבחים פ\"ז דף ס\"ז): ",
+ "קבעה נדרה. שאמרה הרי עלי קן להביאו עם חובתי ופירשתו ואינה יודעת מה פירשה כדאמרן והביאה ב' קנין ונתנתן לכהן ועשה כמו שאמרנו: ",
+ "צריכה שתביא עוד ה' פרידות. למעלה ממין א' דכיון דקבעה נדרה עם חובתה הוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות ביחד אם היתה יודעת מה פירשה וזו שלא ידעה מה פירשה הוזקקה להביא ה' עולות ביחד מתחלתה אחת לחובתה וארבע לנדרה וכשהביאה ב' קנין א' לנדרה וא' לחובתה וממין א' לא עשתה כלום לנדרה. שמא אינו ממין שנדרה ובהשלמת קן שני ממין אחר לא סגי לה שהרי קבעתו לבא עם מין חובתה וא\"ת (תביא קן ממין אחר ופרידה) א) ממין שהביאה שני קנין הראשונים שקרב ממנו עולות חובתה דממ\"נ אם תורים נדרה הרי הביאה תורים עם מין שהביאה לחובתה ואם בני יונה נדרה הרי הביאה שני בני יונה עם מין שקרב ממנו חובתה. אם לא נפסל גוזל אחד מן הראשונים ה\"נ אבל עכשיו שנפסל א' מהם אין חבירו עולה לה כלום דג' עולות הוקבעו עליה יחד הלכך אם שני קנים הראשונים ממין אחד היתה צריכה שתביא עוד ה' עולות ג' מאותו המין [שתים לנדרה ואחת לקביעותה] וב' ממין א'. ד' לספק פירושה ואחת לקביעותה [ומה] שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה וחובתה כבר קרבה ויצאה ידיה [אלא שצריכה] להביא מאותו המין עם נדרה מפני קביעותה: ",
+ "משני מינין תביא שש. שאינה יודעת איזה מין קרב תחלה לחובתה שתביא מאותו המין עם ד' של ספק פירושה לקביעותה הלכך תביא שש. שתי תורים ושני בני יונה לספק פירושה. ותור בן יונה לקביעות והעוף היתר יהא נדבה: ",
+ "נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה. אם תורים אם בני יונה ואם קן א' מזה וקן א' מזה ואינו ידוע מה עשה אם כולן למעלה או כולן למטה או חצין למעלה וחצין למטה נמצאת שלא יצאת אפי' ידי לידתה (נ\"א חובתה) שמא כולן למעלה ואין כאן חטאת או שמא כולן למטה ואין כאן עולה: ",
+ "צריכה להביא עוד ד' פרידות לנדרה. לספק פירושה ומשני מינין ושתים לעולת חובתה תור ובן יונה דשמא הראשונים כולן למטה נעשו ואינה יודעת מאיזה מין והכל הולך אחר החטאת וצריכה להביא עולה מאותו מין או שמא הראשונים חציין למעלה וחציין למטה ובקן שקרב ראשון יצאת ידי חובתה והיא קבעה להביא עולה מאותו המין עם נדרה ואינה יודעת איזה מין היה הלכך תביא עם ספק פירושה תור ובן יונה וממ\"נ אם קן שקרב ראשון תורין היו וקרב מהן עולה למעלה והיא לחובתה הרי היא מביאה עכשיו תור עם נדרה משום קביעותה ואם מבני יונה היה והוקבע עליה להביא בן יונה עם נדרה [הרי] מביאתו ואם כולן למטה נעשו וצריכה להביא עולתה מאותו המין הרי משתים שהיא מביאה עכשיו לחובתה יעלה לה א' מהן והשני נדבה: ",
+ "וחטאת אחת תביא מאיזה מין שתרצה. משום שמא הראשונים כולן למעלה נעשו והרי לו זוג ממינו לעולה משתים שהביאה חובתה מב' מינין ואף ע\"פ שכבר קרבה עולת חובתה אין צריכה לדקדק להביא חטאת מאותו מין הראשון לרבנן דפליגי עליה דבן עזאי דקסברי הכל הולך אחר החטאת הלכך הואיל ועל כרחה היא מביאה עכשיו ב' עולות תזווג לו אותה שממינו ודייה (וכתבו התוס' דבחנם דחק הקונטרס לאוקמא כשקבעה נדרה עם חובתה דהך בבא מתוקמא שפיר בשלא קבעה. ע\"כ. דכיון דספק שמא נעשו כולם למטה צריכה להביא ד' פרידות לנדרה שהרי פירשה מין ולא ידעה איזה שפירשה. וגם צריכה שתים לחובתה שצריכה להביא עולה מאותו המין של החטאת ושמא מין אחד נעשה למעלה ואינה יודעת איזה). (וחטאת אחת שמא כולן נעשו למעלה): ",
+ "בן עזאי אומר שתי חטאות. בן עזאי לטעמיה דאמר הכל הולך אחר הראשון וכיון דאיכא לספוקי שמא הראשונים למעלה נעשו וכבר יצאת ידי עולה צריכה להביא חטאתה מאותו המין והרי אינה יודעת מאיזה מין היה לפיכך תביא שתי חטאות משני מינין עד כאן פירוש רש\"י: ",
+ "אמר ר\"י זה הוא שאמרו כו'. עמ\"ש במ\"ד פ\"ז דזבחים: ",
+ "זה הוא שאמרו כו'. וכשהוא מת קולו ז'. לשון הר\"ב הכי נמי כשנדרה תחלה וכו'. לאחר שקבעה נדרה כו' צריכה להביא ד' פרידות לנדרה וד' פרידות לחובתה. וכ\"כ התוס' דהכא. וכן בפירש\"י פ\"ז דזבחים. ולרבותא נקטי מנין המרובה אע\"ג דהיינו לבן עזאי. אבל היו יכולים לפרש אליבא דת\"ק ושלש לחובתה והוו ממש שבעה: ",
+ "שתי קרניו שתי חצוצרות. פי' הר\"ב לשופרות דקרינן לשיפורא חצוצרות. [*בסוף פרק במה מדליקין והא דקאמר התם נ\"מ לשופר של ר\"ה. ה\"ה דהמ\"ל דנ\"מ לפירושא דמתני' דהכא אלא ב) שפיר טובא קאמר דנ\"מ לענין דין] דאי חצוצרות ממש הא תנן בסוף תמיד ושתי חצוצרות של כסף בידם. תוס' פ\"ז דזבחים דף ס\"ח ועוד תירצו בשם ר\"ת דההיא דתמיד של כהנים והני דהכא של לוים לכלי שיר ושתי מיני חצוצרות היו: ",
+ "שתי שוקיו. עצמות שוקיו לעשות חלילין. תוס': ",
+ "עורו לתוף. מעיו לנבלים. בני מעיו לכנורות. ויש לחלק בין מעיו לבני מעיו שבני מעיו הם המעים הדקים כמו הדרא דכנתא. אבל בתוספות ראיתי שיש להם גי' אחרת שכתבו וז\"ל מעיו הכרס הגדול לעשות תוף בני מעים הדקין לעשות נבלים ונימין לכנורות ע\"כ. ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש סוף כלל י\"ג שהעתיק המשנה כגירסת הספר: ",
+ "ויש אומרים אף צמרו לתכלת. פי' הר\"ב עושים מצמרו מעיל כו' ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול. וז\"ל התוס' דבמעיל של כהן היו על שוליו פעמוני זהב ורמוני תכלת כמין רמונים היו עשוים מצמר צבוע בתכלת ועשוים קשים ותלויין בשולי המעיל אצל הפעמונים כדכתיב (שמות כ״ח:ל״ד) פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב. כשנוגעים הפעמונים אל הרמונים בשעת הלוכו נשמע קולו בבואו אל הקדש עד כאן. [*א\"נ אפשר לומר שס\"ל כהרמב\"ן בפירוש החומש שמפרש שהפעמונים היו בתוך הרמונים ממש שהיו הרמונים עשוים חלולים חלולים]. ולדעת היש אומרים אתיא כבן עזאי דס\"ל שתביא שמונה וא\"כ לא אכפת לן שיהיו המספרים שוים ממש וכמו שלא דקדקו המפרשים שהזכרתי בדברי רבי יהושע. וכתב הר\"ב ות\"ק תכלת לא קחשיב לפי שאין התכלת משמיע קול אלא הפעמונים. שאף על פי שהקול נשמע על ידי נגיפה והקשת הפעמון ברמון. מ\"מ קול לו קול אליו לפעמון יתיחס ולא לרמון. שאין הקול יוצא אלא מהמתכות ולא מהצמר. ועוד יראה לי דס\"ל לת\"ק כפירש\"י בפי' החומש דמפרש פעמוני זהב זגים עם ענבלים שבתוכן ולא שבא על ידי הקשה ברמון כלל. [*וכבר הזכיר הרא\"ם שכן פירשו הרמב\"ם והסמ\"ג. והוכיח שכן הוא כפירושם מברייתא דמסכת זבחים פרק המזבח [דף פ\"ח]: ",
+ "כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן. לשון הר\"ב כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפין חכמה. וז\"ל הרמב\"ם שבשעה שהם מזקינין ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתן ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות: ",
+ "סליקא לה מסכת קנים וכולהו מסכייתא דסדר קדשים:
אהללה לאל כי שריתי עם אנשים ויכולתי לגמור גם סדר קדשים: ובכן יחדשני כנשר נערות להשלים כמו כן סדר טהרות: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה קינים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Kinnim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b0103bd8d7539d358e1944dfebbfc700276ffbdd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,137 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Kinnim",
+ "text": {
+ "Mishnah Kinnim, Introduction": [
+ "כשהשלים לדבר בקרבנות הבהמות ובכל הנלוה אליהם ותבנית הבית שמקריבין בו אותן הקרבנות סידר אחריו מס' קנים ואין ענין במסכתא זו אלא לדבר בתערובי העופות כשיתערבו קרבנות העופות אלו עם אלו והניח זה הענין באחרונה מפני שאינו מוכרח לפי שאפשר שיתערבו ושלא יתערבו ועוד שהדבור עליו מעט מזער. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "חטאת העוף נעשית למטה. פי' הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. שאין במזבח כי אם שני מקומות. תוס'. ועמ\"ש ברפ\"ג דמדות [ד\"ה והחוט]. ומ\"ש הר\"ב. דכתיב והזה וגו' ימצה אל יסוד המזבח קיר שהשירים שלו מתמצין כו' וכן לשונו במ\"ד פ\"ו דזבחים ועמ\"ש שם [ד\"ה היה]. משמא דגמרא: \n",
+ "וחטאת בהמה למעלה. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דזבחים: \n",
+ "עולת העוף נעשית למעלה. כתב הר\"ב דכתיב ומלק והקטיר ונמצה וכו'. עמ\"ש עוד משמא דגמרא בפ\"ו דזבחים מ\"ה [ד\"ה עלה]. והמפרש יהיב סימנא על חטאת ועולת עוף ע\"ע ט\"ט. כלומר בעולה יש עי\"ן. וכן בלמעלה. ובחטאת יש טי\"ת וכן בלמטה. וממילא ידעינן לבהמות דהא איפכא נינהו: \n",
+ "ועולת בהמה למטה. כדתנן מ\"ד פ\"ה דזבחים: \n",
+ "אם שינה בזה ובזה פסול. כתב הר\"ב האי דפסל אם עשה מעשה חטאת העוף למעלה דוקא בהזאה. ועיין פ\"ז דזבחים מ\"א. ומסיים המפרש ובמצוי פלוגתא במעילה פרק חטאת העוף (מעילה דף ח') דאיכא למ\"ד דלא מעכב ע\"כ. ובפ\"ז דזבחים מ\"ג פירשתי בשם התוספת כמ\"ד דלא מעכב: \n",
+ "סדר קנים. קן קרוי ב' תורים או שני בני יונה. פרידה קרויה יונה אחת או תור אחד. המפרש: \n",
+ "קנים. בחיר\"ק תחת הקו\"ף כי קן מפעלי הכפל ובצירי כמו חץ שברבוי חצים בחיר\"ק. וקן צפור שבפתח מפני הסמיכות: \n",
+ "החובה אחד חטאת ואחד עולה. כתב הר\"ב ואע\"ג דאיכא קנין של גר דהן חובה ושתיהן עולות. כמ\"ש ברפ\"ב דכריתות [ד\"ה עד]. ומ\"ש הר\"ב לא חייש כו'. משום דלא שכיחי כולי האי. כ\"כ הרמב\"ם. ובנא\"י כתוב עוד וגם כן שאינו מפורש בתורה. ע\"כ. וכתב [עוד] הרמב\"ם. ומה שאמרנו שהחובה אחד עולה ואחד חטאת הרי הוא כפי עיקר החיוב הראשון. ואם כבר הקריב מקצת קרבנותיו עד שיהיה האיש הזה דרך משל יש עליו עשרים עולות ועשר חטאות כולן חובה. או בהפך. ולפיכך אמר במסכת זו מנין חטאות שבחובה ומנין עולות שבחובה ולא אמר חצי החובה. ע\"כ: \n",
+ "איזהו נדר האומר הרי עלי עולה. עיין מ\"ש בזה במ\"ו פ\"ק דמגילה: \n",
+ "ואיזהו נדבה האומר הרי זו עולה. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ה דערכין [ד\"ה דמי]:\n",
+ "מה בין נדרים לנדבות אלא כו'. עמ\"ש בזה בספ\"ק דב\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "ימותו כולם. דבכל אחד איכא לספוקי שמא עולה ופסולה למטה או שמא חטאת ופסולה למעלה. רש\"י. ומ\"ש ולא בטלי ברובא כו' עיין בריש פ\"ח דזבחים: \n",
+ "חטאת שנתערבה בחובה אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה. ועיין בפ\"ג מ\"ה: \n",
+ "בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת כו'. כתב הר\"ב וקרינן לעולות מפורשות נדבה וכו' ונדבה דנקט ולא נקט חטאת מועטת בחובה עולה מועטת בחובה. משום דקתני בסיפא אבל [חובה] שנתערבה זו בזו להכי נקט ברישא נדבה המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת לזו ואחת לזו. נתן דוגמות לכל המסכתא [בקרבנות] הנשים לפי שהם יותר חייבות בקנים מפני שחייבות מהם כמו שחייבין האנשים. ומוסף על האנשים. יולדות. וג\"כ שהזיבות מצוי הרבה מאד בנשים יותר ממה שהוא מצוי באנשים כמו שהוא מפורסם ונגלה לעין. הרמב\"ם: \n",
+ "מחצה כשר. אע\"ג דאפשר שמקריב משל שתי נשים הרי יכול להקריב לשם מי שהוא ואנן לא קיימין אלא בפרידות גופייהו כמה כשרים וכמה פסולים מצד עצמן. ועיין בסוף פרקין וכל זה בכהן נמלך. כדתנן ברפ\"ג ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר שתי נשים שלקחו כו'. כתב הר\"ב לאו משום דסבר ר\"י יש ברירה ונימא דכשהקריב הכהן קן אחד לשם [אחת] מהן כו' בגמ' דבכל מערבין דף ל\"ז בעי לאוכוחי מהכא דר\"י ס\"ל יש ברירה. ופירש\"י. כדכתב הר\"ב דכיון דעלתה ההקרבה לכל אחת לשמה ש\"מ דיש ברירה. דאלת\"ה הא קי\"ל בפסחים [דף נ\"ט] וזבחים [דף ג] דקרבן הקרב בשנוי הבעלים אינו עולה לבעלים. ע\"כ. והקשו התוס' דהא מוכח בריש זבחים [וכ\"כ שם הר\"ב בהדיא] דסתמא לשמה קאי. א\"כ בלא ברירה אפשר להקריב לו בסתם. ולכן פירשו דהכי בעי לאוכוחי דס\"ל יש ברירה דאי אין ברירה איכא למימר כל קן רחל הקריב למעלה וכל קן לאה הקריב למטה והקריב עולה למטה וחטאת למעלה. ומשני כשהתנו הנשים בשעת לקיחה זה יהיה שלי וזה יהיה שלך. וכן בנתנו דמי קניהן לכהן בעירוב ונתנם למוכר ופירש בשעת לקיחה קן זה לזו וקן זה לזו ונמצא שלא נתערבו הקנין אלא המעות. מהו דתימא דנגזור התנו אטו לא התנו דכיון שנותנים הדמים בעירוב יקחו ג\"כ הקנין בעירוב ואז א\"א בלא ברירה קמ\"ל דלא גזרינן וקמ\"ל נמי כדרב חסדא דאמר רב חסדא אין הקנים מתפרשות איזה עולה ואיזה חטאת אלא אי בלקיחת בעלים אי בעשיית כהן [דכתיב (ויקרא י״ב:ח׳) ולקח וגו' אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב (שם ט\"ו) ועשה הכהן את האחד חטאת ואת האחד עולה. פ\"ד דיומא דף מ\"א]. ומדנקט שתי נשים ולא נקט באשה אחת משמע דאתא לאשמעי' דלא גזרינן התנו אטו לא התנו ואי לא אתא לאשמעינן נמי כדרב חסדא לא ה\"ל למימר ולמתני לאיזה שירצה יקריב עולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת. דלא היה צריך להזכיר עולה וחטאת אלא יקריב של לאה ללאה ושל רחל לרחל. ע\"כ. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קן סתומה. כתב הר\"ב ולא מיבעיא מפורשת דפשיטא כו'. כיון שהן נפרשים זה מזה כו'. תו לא סמך זה לזה כלל ופשיטא דאם פרח האחד יקח זוג לשני. כ\"כ המפרש. וקצת קשה דלפי זה רישא נקט סתומה בלאו דוקא. ובסיפא פרח לבין הקריבות א\"א לפרש אלא דוקא סתומה. והתוס' כתבו קן סתומה ה\"ה בקן מפורש הוי דין זה אלא משום דבסיפא קאמר פרח לבין הקריבות כו'. דדוקא פרידה של קן סתומה שפרחה ונתערבה לבין הקריבות. אבל פרידה המפורשת לעולה שפרחה בין שאר קנין אינו יכול להקריבה אלא כמנין עולות [שבקנים] שפרח לשם כדאמרבפ\"ק. ע\"כ. ושוב מצאתי בפ\"ב דנזיר דף י\"ב. דמייתי לה התם בגמ' למתניתין דהכא. וקאמר עלה ואלו קן מפורשת אין לו תקנה ופירש\"י וכל קן מפורשת שפרח אחד מהן ואינו יודע איזו לחטאת ואיזו לעולה. ואע\"ג דפירש כיון דלא הוי תרווייהו קמיה לית בהו היכרא דלא ידע אי האי שני הוי חטאת או עולה. ע\"כ. [ועיין בפירש הר\"ב דמשנה ד'] אבל התוס' דהתם כתבו וז\"ל ומש\"ה נקט סתומה דאי מפורשת היה צריך להאריך ולפרש איזהו פרח. העולה או החטאת. ולהכי קיצר בלשונו ואמר דפרח א' מהם ע\"כ. נראה מזה דלא גרסי בגמ' להא דאילו קן מפורשת אין לו תקנה. וכמו שצ\"ל ג\"כ לדבריהם דהכא. וכן לדברי המפרש: \n",
+ "או שפרח בין המתות. להכי קאמר בין חטאות המתות. דאילו נתערבה בין חטאות חיות והנך חטאות דידיה נינהו. מצי למיתב חד מינייהו ועביד לה זוג להא. והא דלא נתערב הוי קרי ליה עולה. גליון שבפירש\"י שם פ\"ב דנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "פוסל א' בהליכתו. מ\"ש הר\"ב א\"נ אין להקריב השלישי הנשאר דחיישינן שמא יקריבו אותו שפרח בה' פרידות ויעשוהו חטאת כו'. ונמצא שתי חטאות מקן א'. תימה כיון דבסתומות איירינן ולכל אשה שתי קנים נמצאו ב' חטאות הן באלו השתי קנים וכדין הוא שהקריב שתי חטאות ולא שבאו מקן א' אלא משתי קנים. ובהמפרש ליתא להאי א\"נ. והקרוב אלי שלא לשבש כל הגירסא ולהגיה שצ\"ל ונמצאו ג' חטאות [משני קנין] וה\"ק א\"נ אם יעשה אחד חטאת ואחד עולה שוב לא יקרב השלישי דחיישינן וכו' ונמצאו ג' חטאות משני קנין. וה\"נ מצי לאסבורי בג' עולות ועיין בפי' הר\"ב במתניתין דלקמן על פרח מן הששית לחמישית: \n",
+ "שאפילו הן מעורבות אין פחות משנים. שאפילו מעורבות כל השמנה פרידין שבארבעה הקנין יחד אין פחות משנים פי' שני קנין כשרין בהן שתי עולות ושתי חטאות. אבל ג' חטאות או ג' עולות לא מצי עביד דדילמא עביד להו משתי קינין של אשה א' שהן שני חטאות ושני עולות. המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "פרח מן הראשונה לשנייה לשלישית. כתב הר\"ב וכי פרח מן השנייה לשלישית כו' ולא יוכל לעשות בשלישית ובקנין אחרות שנתערב בהן כמ\"ש בפרח מהראשונה לשנייה אלא שלא חש להאריך בכל פעם: \n",
+ "פרח וחזר כו'. הכא בבבא שלישית צ\"ל דלא קאי על הארבעה קנים הראשונים שהרי אין להם כלום כמ\"ש הר\"ב בבבא שניה: \n",
+ "ויש אומרים השביעית לא הפסידה כלום. כתב הר\"ב פירש בפריחה וחזרה שלישית אלא לעולם יקריבו ממנה חמש קנין כו'. אבל אין נראה לפרש לא הפסידה כלום ויקריבו בה שבעה חטאות ושבעה עולות דמצי עביד להו כיון דבקנין אחרים אין בהן כלום [ואותן ג' שנתערבו בה מאחרים ראויין הם להקריב כולם בין עולות בין חטאות שבכל פעם שבא לה אחד היה בא ממקום שראוי להקריב בין עולה בין חטאת]. דאין זה הלשון דהוה ליה למימר נשכרה שביעית בפריחה שלישית שע\"י פריחה שלישית הוכשרו כל הקנין שבשביעית. אלא הלשון משמע לא הפסידה כלום בזאת פריחה שלישית. המפרש: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "זה שהלך אצל חטאות כו' וזה כו' עולות. וכן הוא בכל הנוסחאות ואף הרמב\"ם העתיק כן בחבורו ספ\"ט מהלכות פסולי המוקדשים. ואע\"ג דברישא תנן חטאת לשון יחיד וכן העתיק שם. מ\"מ הא לית לן בה בין שהיא חטאת א' או חטאות רבות ומש\"ה לא קפיד. אבל הר\"ב והמפרש נסבי בסיפא נמי חטאת: \n",
+ "[*לא הפסיד כלום. פי' הר\"ב דאותו שמעורב עם החטאת יעשה חטאת אבל לא עולה דשמא יעשהו מן החטאת המפורשת. והמגיה כן בדברי הר\"ב. לא הפסיד]: \n",
+ " *) חזר. לשון הר\"ב חזר מן האמצעים לצדדין הרי חטאות ועולות מעורבים וימותו כולן. וכ\"כ המפרש. גם הרמב\"ם בפירושו ובחבורו והיו יכולין לפרש דכולן ימותו מפני שפרח בהן מבין המתות: \n",
+ "או שפרח מן האמצע לצדדין. הוא שפרח לצד זה ששם החטאות או העולות ופרח משם לקצה האחר הרי כבר היה תערובת החטאת בעולה לפיכך כולם ימותו כמו שנתבאר בתחלת המסכת. הרמב\"ם. ובחבורו העתיק לבבא זו. פרח מן האמצעית לצדדין. ולא העתיק חזר. אבל להר\"ב והמפרש נראה דלא גרסי לבבא דאו שפרח כו': \n",
+ "תכפול ותביא עולתה כו'. פי' הר\"ב שהחטאת היא עיקר. לשון הרמב\"ם לפי ההכתוב הקדים אותה כמ\"ש בעשירי מזבחים ע\"כ. ואע\"ג דביולדת הקדים הכתוב לעולה כדכתיב (ויקרא י\"ב) א' לעולה וא' לחטאת. כבר כתבתי שם במ\"ד דלא הקדימו אלא למקראה. ובת\"כ פ' תזריע ספ\"ד מה ת\"ל אחד לעולה ואחד לחטאת כו' כאן שהיא מביאה עולתה תחלה אינו דין שתביא חטאתה מעין עולתה ת\"ל אחד לעולה וא' לחטאת הביאה חטאתה תור וכו' כדתנינן הכא. ויראה לי דהכי דרוש דה\"מ למכתב לעולה ולחטאת והוה שמעינן דעולה קודמת כיון דלא נקט חטאת ברישא כמו במקום אחר אלא להכי כתב אחד למדרש בג\"ש מא' לחטאת וא' לעולה דגבי טומאת מקדש וקדשיו דהתם כתב והקריב אשר לחטאת ראשונה דה\"נ תהא החטאת עיקר לכל דבר חוץ למקראה. ובספר קרבן אהרן מפרש דדייק מאחד אחד דמייתרי אלא דה\"ק אחד לעולה ויהי' מהאחד שהוא לחטאת תמיד ע\"כ. וראיתי ג\"כ בנוסחאות דל\"ג כאן שהיא כו' אינו דין כו' אלא ה\"ג מנין שאם הביאה כו' שתביא כו': \n",
+ "[*יביאו היורשים עולתה. דשעבודא דאורייתא ומש\"ה אפילו לא הפרישתו מחיים. פ\"ק דקדושין דף י\"ג. ופסק כן הרמב\"ם ספ\"א מהלכות מחוסרי כפרה ע\"ש. וגם עיין מ\"ש בפ\"ה דערכין משנה ב' ד\"ה יתנו]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה דברים אמורים בכהן נמלך. כתב הר\"ב אפרקא קמא קאי והכי קאמרינן בד\"א דחטאת שנתערבה בעולה שכולם ימותו. וכ\"כ המפרש ומשום מתני' ג' הוא דנקטי הכי דהא הכא בסתומה אנן קיימין. ולשון הרמב\"ם זה [בד\"א] הוא שב על הלכה רביעית מן הפרק הראשון שאמר המועט כשר: \n",
+ "אבל בכהן שאינו נמלך. פי' הר\"ב ועשה לדעת עצמו קן שלם למעלה לאשה אחת כו'. ומסיים המפרש וכיון שקנין אלו לשתי נשים יביאו קן אחד בשותפות ויתנו ביניהן כו' ודוקא קן שלם למעלה כו' כמ\"ש הר\"ב בסוף מתני' וכולה פרקין כמ\"ד בעלי חיים אינן נדחין ומשום הכי אי אקריב ארצי ועיין מ\"ש במ\"ח פרק ט' דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל כ\"מ שאתה יכול לחלוק כו' לא אתא לאתויי מידי וסימנא בעלמא יהיב כדאשכחן נמי במ\"ב פ\"ד דמגילה: \n"
+ ],
+ [
+ "עשה כולן למעלה כו' לשון הר\"ב ועשה קן ור\"ל ב' פרידות שהאחת חטאת ואחת עולה. ולשון המפרש ועשה קן שלם: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת ועולה. כתב הר\"ב. וצריך להקריב לשם בעלים. ומיהו כי אקריב בסתמא כל אחד עלתה לשם מי שהוא כמ\"ש הר\"ב בריש זבחים וכתבתי וגם כן לעיל פ\"ק מ\"ד. ומש\"ה משכחת להו מחצה כשר ומחצה פסול כדתנינן וכתבו התוס' בפ\"ז דזבחים דף ס\"ז דלא הוה צריך למתני אלא סתומה ומפורשת דבחטאת ועולה אין מרויח כלום: \n"
+ ],
+ [
+ "חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כתב הר\"ב פי' שני קנין כו'. כגון שהקריב מהן עולה אחת כו' שעולה הנשארת אינו יכול להקריב שמא זהו שנקבע לחטאת. וכן לשון המפרש. ורצ\"ל שמא זהו אותו המעורב שכבר נקבע לחטאת. ומ\"ש וחטאת המעורבת אינו יכול להקריב שמא היא העולה הנשארת. כלומר אחר שהקריב שתי חטאות מהתערובות שוב לא יוכל להקריב עוד חטאת על דעת שהיא זו שנתערבה. דשמא זו היא עולה הנשארת דהואיל ונקרבו שתי חטאות מן התערובות. הרי הוקבע השלישית לעולה ושמא זו היא. ולא היא אותה החטאת שנתערבה. ומ\"ש הר\"ב בחטאת שנים בחובה כגון שקרבה חטאת כו'. [*יהיה פי שנים בחובה שיש בחובה כפלים עולות כנגד החטאת. ומ\"ש הר\"ב] והרי אינו יכול להקריב ב' העולות כו' וגם ב' חטאות לא יקריב כו'. מה שאמר ב' העולות ר\"ל גם שתיהן ואפי' אחת מהן לא ומה שאמר ב' חטאות. ר\"ל שתים ביחד אינו יכול להקריב. אבל אחת מקריב. דדוקא כשהקריב עוד א' שנמצאו ב' חטאות קרבו מב' הקנין והוקבעו הנשארים לעולות הלכך א\"א להקריב עוד חטאת על דעת שהיא החטאת שנתערבה דדלמא זו היא עולה. אבל משום עולה לא יוכל להקריב כלל אפי' קודם שהקריב עוד חטאת לפי דשמא זו היא החטאת שנתערבה. ואני תמיה על זה הפי' דהא ליכא בינייהו דרישא וסיפא דלעולם נמצאו שקרבו ב' חטאות מב' הקינין שבהם נעשה התערובות אלא דברישא קרבים לאחר התערובות ובסיפא כבר קרבה אחת מהן ועכשיו השניה וכיון דלעולם אין כאן הפסד לשתי החטאות שבשני קנין א\"כ למאי [נ\"מ] תנייא כלל. והמפרש אחר שכתב לזה הפי' שהעתיק הר\"ב כתב וז\"ל ונראה פי' ריב\"א שפי' חובה שנים בחטאת מחצה כשר ומחצה פסול. כגון ח' פרידות דחטאות שנתערבו בח' פרידות שחצין עולות וחצין חטאות הרי י\"ב פרידות חטאות והד' פרידות עולות והקריב חצין למעלה וחציין למטה. אותם שלמעלה כולן פסולות כי שמא כולם חטאות ואותם שמנה שלמטה כשרות מהם ד' של חטאות וד' של עולות פסולות וזהו חובה שנים בחטאת כלומר שנתערבו ח' חטאות שם ובחובה אין כי אם ד' חטאות [זה הוא מחצה כשר ומחצה פסול] וגם זהו מנין שבחובה כשר שאין כשר שם אלא ד' חטאות. חטאות שנים בחובה. כגון ט\"ז פרידות של חטאות ושמונה של חובה ד' פרידות עולות וד' פרידות חטאות ועשה י\"ב למעלה וי\"ב למטה. מנין שבחובה כשר. די\"ב של מעלה כולן פסולות שמא חטאות הם. וי\"ב שלמטה ד' פסולות שמא עולות הן וח' חטאות כשרות ממה נפשך הרי חטאות כשרות כמנין כל החובה בין עולה בין חטאת. ומיהו חטאת שנים בחובה אין לישבו מענין חובה שנים בחטאת וכן תפרש הבבא שאחריה. והרב רבינו אברהם פירש שהקנין סתומות גבי [חובה] שנים בחטאת שהקנין היו סתומות שנים והחטאות שנים פרידות ועשאן חציין למעלה וחציין למטה מחצה כשר ומחצה פסול כי שמא שנים חטאות קריבין למעלה ועולה מן הסתומה ולמטה ב' חטאות ועולה. חטאות שנים בחובה כלומר חטאת פי שנים שנתערבו בחובה שהיו החטאות ד' פרידות והחובה ב' פרידות ועשה חצין למעלה וחצין למטה המנין שבחובה כשר דהיינו ב' חטאות דג' חטאות נעשה למעלה והן פסולין וב' חטאות ועולה נעשו למטה עכ\"ל המפרש. ויש להרמב\"ם שטה אחרת בכולה מכילתין עד הכא: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא שתים למעלן ושתים למטן כסבור ב' הקינין חובה עליה שמא יולדת בזוב היתה והוזקקה לקן לידה וקן זיבה. רש\"י פ\"ז דזבחים דף ס\"ז: ",
+ "[*תביא שתים. מ\"ש הר\"ב ותנן לעיל היינו בפ' דלעיל בסופו]: ",
+ "פירשה נדרה צריכה להביא עוד ג' פרידין ממין אחד. פי' הר\"ב והקריב מהן הכהן שתים למעלה וכו' מידי דהוי אעולה שנתערבה כו' וכ\"כ הרמב\"ם ותמיהא לי טובא דעד כאן לא אמרן דאין כשר אלא כמנין עולות שבחובה אלא בכהן נמלך אבל כשעבר ועשה מה שיכולין להכשיר מכשרינן מידי דהוה שנתערבה חטאת בעולה כדתנן בריש פרקין וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך והקריב אין לנו לפסול אלא אחת כמו בלא פירשה דאין חילוק ביניהם אלא לכתחלה. וכן לקמן בתביא חמש דעל כרחין מיירי נמי בפירשה כמו שאוכיח שם בס\"ד ומפרש הר\"ב דאפשר דעולה [א'] של הנדר כשרה ואפשר נמי דשתי עולות של נדר כשרות והיינו טעמא משום דלא נמלך הוא וא\"כ ה\"נ כיון שלא נמלך תעלה עולה אחת ג\"כ לנדרה ותו קשיא לי דבשני מינים תביא ד' תסגי לה בג' פרידות ממין אחד שכיון שלא קבעה נדרה הרי יכולה להביא נדרה מאיזה מין שתרצה ותביא דרך משל ג' בני יונה שנים לעולה לנדרה וא' לחטאת ויצתה ממ\"נ שאם אותן שהביאה ראשונה היו תורים לנדרה ונקרבו כולן למטה א\"כ בני יונה של חובתה קרבו למעלה ונפסל החטאת ומביאה עכשיו ג\"כ בן יונה לחטאת לזווגה לעולת חובתה שהיתה בן יונה ואם אותן בני יונה שקרבו למעלה היו של הנדר תהא בן יונה א' של עולה מהשני בני יונים שמקריבה עכשיו לעולות עם בן יונה שמקריבה גם כן עכשיו לחטאת במקום קן חובתה. וכן אתה יכול לפרש אם תרצה להביא ג' תורים דיצאת ממה נפשך. אבל רש\"י בפרק ז' דזבחים דף ס\"ז מפרש בענין אחר דפירשה נדרה היינו דכשנדרה הרי עלי קן פירשה את המין שתביא ואינה יודעת מה פירשה אם תורים אם בני יונה ונתנה שני קנין לכהן ועשה הכהן א' למעלה ואחד למטה ואם היו ממין א' צריכה להביא עוד ג' פרידין וכולן עולות שכיון שפירשה המין של הנדר ואינה יודעת מה פירשה היתה מתחלה זקוקה להביא ב' קנין לנדרה מלבד אותה קן של חובתה והיא לא הביאה רק שנים וקרב הראשון לחובתה ונשאר השני לנדרה ונפסל הימנו גוזל אחד הלכך צריכה להביא עוד גוזל א' מאותו המין שהביאה כדי להשלים הנפסל וקן שלם ממין אחר משום דלא ידעה מה פירשה. ואם שני מינין היו צריכה שתביא ד' וכולן עולות משום דמספקא לן איזה מין קרב אחרון שצריכה להשלים מאותו המין גוזל הנפסל דאין מביאים תור כנגד בן יונה ולהביא קן שלם ממין אחר שהרי אינה יודעת אם צריכה תור וב' בני יונה או בן יונה וב' תורים לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה ותאמר א' מאלו שממין הנפסל יהיה תחתיו והב' יהיה נדבה וקן הב' יהא ספק פירושה. ע\"כ. והמפרש מסיים בה וה\"נ ה\"מ למנקט במין א' שצריכה ארבעה אם אינה יודעת איזה מין נתנה לכהן או ב' קנין תורים או ב' קנין בני יונה אבל ניחא ליה למנקט ביודעת מה נתנה. ע\"כ. וזה ג\"כ לדברי הר\"ב והרמב\"ם: ",
+ "קבעה נדרה צריכה להביא עוד ה' פרידות. פי' הר\"ב כגון שאמרה בשעת נדרה הרי עלי קן ממין פלוני ופירשה נדרה דלעיל לא פירשה כלום בשעת הנדר אלא לאחר שנדרה וכו' ועשה הכהן שתים למטה ולא ידע כו' דשמא הנדר נעשה למטה כו' דה\"נ שפירשה ג\"כ וייחדה אותן של נדרה (וכ\"כ הר\"ב בבבא דמב' מינין וה\"ה הכא שהרי הכל בחלוקה אחת הן שנויין) ולפיכך שייך לומר שיש כאן ספק ואין ידוע מה עשה הכהן ושמא הנדר נעשה למטה דאלת\"ה כיון שאין כאן אלא מין א' מאי ספיקא איכא ממילא אותן של מעלה הן של נדר אלא מיירי שקבעה המין לנדרה וגם פירשה הקנין לפרש שזו היא של הנדר אלא שכשהביאה לכהן לא אמרה לו איזו של נדר ואיזו של חובה כמו בפירשה כ\"כ הכ\"מ ברפ\"י מה' פסולי המוקדשים בשם הר\"י קורקוס ז'\"ל ויראה לי דלרווחא דמלתא קאמר דהכא לא אמרה לכהן דא\"נ שאמרה לכהן זו לנדרי כו' אתי שפיר. דמ\"מ חלוקה בבא זו מן הקודמת. במאי דהכא קבעה ובקודמת לא קבעה וכן נמי איפכא דבבא הקודמת יכולין לפרש שפירשה בינה לבין עצמה ולא אמרה לכהן אלא משום דהרמב\"ם נקט בבבא הקודמת ואמרה לכהן רוצה עכשיו לחלק בבא זו כל האפשר ושבפירשה נמי היא מחולקת אבל אין צורך ואינו מוכרח והיינו דהר\"ב בבבא דלקמן מב' מינין תביא שש כתב וגם שכחה מה פירשה ולא קאמר מה פירשה בינה לבין עצמה ולרש\"י שכתבתי דמפרש פירשה כמו קבעה מפרש קבעה בענין אחר. ואחרי ככלות הכל קודם דברי ר' יהושע הנני מעתיק כל מה שמפרש רש\"י מקבעה ואילך: ",
+ "צריכה להביא עוד ה' פרידות. פי' הר\"ב שתי תורים ושני בני יונה ולעשות ארבעתן למעלה כו' וצריכה להביא נמי בן יונה או תור לחטאת וסגי בא' ממ\"נ כדמסיק הר\"ב לקמן בסמוך אבל מ\"ש שם ואם חובתה נעשית עולה למטה וחטאת למעלה א\"כ נדרה נמי כו' ולעיל לאפי' כן כמ\"ש שם וכן לקמן לא מסיק הכי כמ\"ש שם בס\"ד ומאי דסיים וחטאת שמביאה עכשיו תביא על הספק ולא תאכל וכן לכל החטאות דבמתני' הבאות על הספק וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו בס\"פ הנזכר ועיין בפי' הר\"ב בסוף מסכת תמורה: ",
+ "משני מינין תביא שש. ל' הר\"ב אבל כשהביאה ב' מינים ושכחה איזה מין קבעה לנדרה ואיזה מין קבעה לחובתה. וכן לשון המפרש בשם רבינו יצחק בר יהודה. ואני תמה על זה דלמאי נ\"מ בעינן שקבעה לחובתה ועוד דבסמוך מוכח שאם קבעה לחובתה דלא סגי לה בשתים שמוספת משום חובתה והכא לא בעינן אלא שש דהיינו ד' לנדרה ושתים לחובתה. אבל הרמב\"ם לא כתב אלא שקבעה נדרה. ומ\"ש עוד הר\"ב ועשה הכהן כל מין ומין אחד למעלה ואחד למטה שהיה סבור ששניהן חובות סתומות. גם זה מדברי המפרש ולרבותא פירשו כך. שאפי' אם אירע שעשה הכהן כל מין ומין כו'. דלא תימא דהשתא שמכל מין ומין הקריבו עולה א' שלא תהא צריכה להביא להשלים נדרה אלא ג' פרידות שהרי ב' עולות קרבו ותעלה האחת לחובתה והאחת לנדרה. קמל\"ן דלא דהא בפירשה ויחדה זו לנדרה מיירי. והוי עולה שנתערבה בחובה שאין כשר אלא עולה שבחובה לדעת הרמב\"ם והר\"ב. וכבר הקשיתי לשאול על זה: ",
+ "תביא שש. פי' הר\"ב תביא ד' לנדרה כו'. וגם ב' מינין צריכה להביא לחטאת לזווג לעולת חובתה. כן הגהתי מלשון המפרש. ומ\"ש לפי שאינה יודעת מאיזה מין היתה כו' שכיון שאפשר שנדרה נעשה כולה למטה [*דז\"ש הר\"ב שעשה הכהן כל מין ומין וכו' לאו דוקא אלא לרבותא וכו'. כדכתבתי לעיל]. ונמצא שלא יצתה ידי נדרה כלל וכל אלו הד' פרידות שמביאה עכשיו לנדרה כולם צריכין לה לצאת ידי חובת נדרה ואם תביא עכשיו תור לחטאת בלבד לא סגי לה בהכי. דילמא אותן שקרבו כבר למעלה היו בני יונה ואין אחד מן התורים של עכשיו שיכולה לזווג עם החטאת שהרי צריכה לנדרה וכן כשתביא בן יונה בלבד לחטאת יש לנו הספק בהפך דשמא בני יונה היה הנדר מתחלה ונעשו למטה ונמצא שאין כאן לזווג עולה לחובה עם החטאת. וכן נמי אפי' אם הקריב מכל מין ומין אחד למעלה וא' למטה אין כשר אלא עולה שבחובה לשיטת הר\"ב והרמב\"ם נמצא שצריך ד' לנדרה. והעולה שבחובה לא ידעינן מאיזה מין היה כדי להביא עכשיו החטאת מאותה המין. הלכך צריכא שתביא מב' המינין לחטאת. דהשתא ממ\"נ יש לה זוג באחת מן עולות הראשונות. ואלא מיהת לכשתרצה שתביא עכשיו לחובתה ב' פרידות ממין אחד ושתקריב א' לעולה וא' לחטאת סגי לה בהכי. דודאי דלית לן בה בעולה שכבר קרבה וכמו שאכתוב לקמן בדברי רש\"י והרמב\"ם לא כתב אלא שתביא ב' תורים או שני בני יונה ושניהן חובה א' עולה וא' חטאת. וגם הר\"ב לקמן בנתנתם לכהן לא כתב שתביא ב' חטאות מב' מינין אלא ב' פרידות ממין א'. א' לעולה וא' לחטאת: ",
+ "נתנתם לכהן ואין ידוע כו'. כ' הר\"ב כגון שקבעה נדרה וקבעה חובתה. הכא אצטריך ליה לפרושי הכי משום חטאת אחת יתירה שצריכה להביא. כמו שאכתוב בסמוך בס\"ד: ",
+ "חטאת א'. והר\"ב אע\"פ שהעתיק כך בפירושו לא פירש הטעם והרמב\"ם כתב אח\"כ תביא חטאת מן בני היונה או מן התורים להוסיף על כבש בן שנתו לעולה שהוא קרבן יולדת עשירה. הואיל וחובתה ג\"כ קבועה והיא לא ידעה מאיזה מין. וכ\"כ בחיבורו [ספ\"י מהפה\"מ] שתביא חטאת א' בן יונה או תור עם כבש. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס וא\"ת וניחוש דילמא חובתה בתורים או בבני יונה ולמה נפטרה בקן מאיזה מין שתרצה. ונראה דלהא לא חיישינן כי אין דרך לפרש לחיובה תורים או בני יונה רק קרבן עני או קרבן עשיר. ע\"כ. וצ\"ע לשון הרמב\"ם שבפירושו זה שכתב והיא לא ידעה מאיזה מין: ",
+ "בן עזאי אומר ב' חטאות. לשון הרמב\"ם ואמר בן עזאי שהיא מביאה ב' חטאות תור ובן יונה. לפי שאנו אומרים אפשר שקבעה נדרה וקבעה חובתה עם הכבש בתור או בבן יונה והרי היא מקריבה את שניהם יחד וכבר ידעת דעת בן עזאי הולכין אחר הראשון [בס\"פ דלעיל] לפיכך תביא ב' תורים וב' בני יונה לנדרה ויעשו הד' עולות. אח\"כ תביא לחובתה ב' תורים או ב' בני יונה ומקריבין הא' חטאת והב' עולה. ועוד תור ובן יונה ומקריבין את שניהם חטאת עם כבש העולה ע\"כ. ואני תמה מה ענין דעת בן עזאי בהולכין אחר הראשון לכאן דהכא אין ראשון [לחטאת] תור או בן יונה אלא כבש שנעשה עולה עם החטאת. ולכן נ\"ל דטעמא דבן עזאי שהוא מסתפק ג\"כ שמא קבעה חובתה שעם הכבש בתור או בבן יונה. וכי היכי דקשיא ליה להר\"י קורקוס לדעת הת\"ק. ומ\"מ פי' זה של הרמב\"ם יש לגמגם בו דכולה מתני' לא מיירי בקבעה חובתה. והכא בנתנתם לכהן מוקי לה דוקא בקבעה ג\"כ חובתה. ועוד דלפירושו אין בין נתנתם לכהן לקבעה והביאה ב' מינים כלום. אלא משום דהכא מיירי בקבעה ג\"כ חובתה א\"כ לא לתני נתנתם כו' אלא ואם קבעה חובתה מביאה שש וחטאת אחת אבל רש\"י מפרש הכל בענין אחר וכבר כתבתי דפירשה נדרה מפרש קבעה ומש\"ה מפרש קבעה נדרה דהיינו שקבעה להביא נדרה עם חובתה דוקא. וכדי לתת ריוח בין פרישה לפרישה אני כותב דברי רש\"י ג\"כ בהפסקת דיבורים להקל על המעיין. (והא לך פירש\"י בזבחים פ\"ז דף ס\"ז): ",
+ "קבעה נדרה. שאמרה הרי עלי קן להביאו עם חובתי ופירשתו ואינה יודעת מה פירשה כדאמרן והביאה ב' קנין ונתנתן לכהן ועשה כמו שאמרנו: ",
+ "צריכה שתביא עוד ה' פרידות. למעלה ממין א' דכיון דקבעה נדרה עם חובתה הוקבע עליה קרבן גדול ג' עולות ביחד אם היתה יודעת מה פירשה וזו שלא ידעה מה פירשה הוזקקה להביא ה' עולות ביחד מתחלתה אחת לחובתה וארבע לנדרה וכשהביאה ב' קנין א' לנדרה וא' לחובתה וממין א' לא עשתה כלום לנדרה. שמא אינו ממין שנדרה ובהשלמת קן שני ממין אחר לא סגי לה שהרי קבעתו לבא עם מין חובתה וא\"ת (תביא קן ממין אחר ופרידה) א) ממין שהביאה שני קנין הראשונים שקרב ממנו עולות חובתה דממ\"נ אם תורים נדרה הרי הביאה תורים עם מין שהביאה לחובתה ואם בני יונה נדרה הרי הביאה שני בני יונה עם מין שקרב ממנו חובתה. אם לא נפסל גוזל אחד מן הראשונים ה\"נ אבל עכשיו שנפסל א' מהם אין חבירו עולה לה כלום דג' עולות הוקבעו עליה יחד הלכך אם שני קנים הראשונים ממין אחד היתה צריכה שתביא עוד ה' עולות ג' מאותו המין [שתים לנדרה ואחת לקביעותה] וב' ממין א'. ד' לספק פירושה ואחת לקביעותה [ומה] שקבעה להביא עולת חובתה עם נדרה וחובתה כבר קרבה ויצאה ידיה [אלא שצריכה] להביא מאותו המין עם נדרה מפני קביעותה: ",
+ "משני מינין תביא שש. שאינה יודעת איזה מין קרב תחלה לחובתה שתביא מאותו המין עם ד' של ספק פירושה לקביעותה הלכך תביא שש. שתי תורים ושני בני יונה לספק פירושה. ותור בן יונה לקביעות והעוף היתר יהא נדבה: ",
+ "נתנתם לכהן ואין ידוע מה נתנה. אם תורים אם בני יונה ואם קן א' מזה וקן א' מזה ואינו ידוע מה עשה אם כולן למעלה או כולן למטה או חצין למעלה וחצין למטה נמצאת שלא יצאת אפי' ידי לידתה (נ\"א חובתה) שמא כולן למעלה ואין כאן חטאת או שמא כולן למטה ואין כאן עולה: ",
+ "צריכה להביא עוד ד' פרידות לנדרה. לספק פירושה ומשני מינין ושתים לעולת חובתה תור ובן יונה דשמא הראשונים כולן למטה נעשו ואינה יודעת מאיזה מין והכל הולך אחר החטאת וצריכה להביא עולה מאותו מין או שמא הראשונים חציין למעלה וחציין למטה ובקן שקרב ראשון יצאת ידי חובתה והיא קבעה להביא עולה מאותו המין עם נדרה ואינה יודעת איזה מין היה הלכך תביא עם ספק פירושה תור ובן יונה וממ\"נ אם קן שקרב ראשון תורין היו וקרב מהן עולה למעלה והיא לחובתה הרי היא מביאה עכשיו תור עם נדרה משום קביעותה ואם מבני יונה היה והוקבע עליה להביא בן יונה עם נדרה [הרי] מביאתו ואם כולן למטה נעשו וצריכה להביא עולתה מאותו המין הרי משתים שהיא מביאה עכשיו לחובתה יעלה לה א' מהן והשני נדבה: ",
+ "וחטאת אחת תביא מאיזה מין שתרצה. משום שמא הראשונים כולן למעלה נעשו והרי לו זוג ממינו לעולה משתים שהביאה חובתה מב' מינין ואף ע\"פ שכבר קרבה עולת חובתה אין צריכה לדקדק להביא חטאת מאותו מין הראשון לרבנן דפליגי עליה דבן עזאי דקסברי הכל הולך אחר החטאת הלכך הואיל ועל כרחה היא מביאה עכשיו ב' עולות תזווג לו אותה שממינו ודייה (וכתבו התוס' דבחנם דחק הקונטרס לאוקמא כשקבעה נדרה עם חובתה דהך בבא מתוקמא שפיר בשלא קבעה. ע\"כ. דכיון דספק שמא נעשו כולם למטה צריכה להביא ד' פרידות לנדרה שהרי פירשה מין ולא ידעה איזה שפירשה. וגם צריכה שתים לחובתה שצריכה להביא עולה מאותו המין של החטאת ושמא מין אחד נעשה למעלה ואינה יודעת איזה). (וחטאת אחת שמא כולן נעשו למעלה): ",
+ "בן עזאי אומר שתי חטאות. בן עזאי לטעמיה דאמר הכל הולך אחר הראשון וכיון דאיכא לספוקי שמא הראשונים למעלה נעשו וכבר יצאת ידי עולה צריכה להביא חטאתה מאותו המין והרי אינה יודעת מאיזה מין היה לפיכך תביא שתי חטאות משני מינין עד כאן פירוש רש\"י: ",
+ "אמר ר\"י זה הוא שאמרו כו'. עמ\"ש במ\"ד פ\"ז דזבחים: ",
+ "זה הוא שאמרו כו'. וכשהוא מת קולו ז'. לשון הר\"ב הכי נמי כשנדרה תחלה וכו'. לאחר שקבעה נדרה כו' צריכה להביא ד' פרידות לנדרה וד' פרידות לחובתה. וכ\"כ התוס' דהכא. וכן בפירש\"י פ\"ז דזבחים. ולרבותא נקטי מנין המרובה אע\"ג דהיינו לבן עזאי. אבל היו יכולים לפרש אליבא דת\"ק ושלש לחובתה והוו ממש שבעה: ",
+ "שתי קרניו שתי חצוצרות. פי' הר\"ב לשופרות דקרינן לשיפורא חצוצרות. [*בסוף פרק במה מדליקין והא דקאמר התם נ\"מ לשופר של ר\"ה. ה\"ה דהמ\"ל דנ\"מ לפירושא דמתני' דהכא אלא ב) שפיר טובא קאמר דנ\"מ לענין דין] דאי חצוצרות ממש הא תנן בסוף תמיד ושתי חצוצרות של כסף בידם. תוס' פ\"ז דזבחים דף ס\"ח ועוד תירצו בשם ר\"ת דההיא דתמיד של כהנים והני דהכא של לוים לכלי שיר ושתי מיני חצוצרות היו: ",
+ "שתי שוקיו. עצמות שוקיו לעשות חלילין. תוס': ",
+ "עורו לתוף. מעיו לנבלים. בני מעיו לכנורות. ויש לחלק בין מעיו לבני מעיו שבני מעיו הם המעים הדקים כמו הדרא דכנתא. אבל בתוספות ראיתי שיש להם גי' אחרת שכתבו וז\"ל מעיו הכרס הגדול לעשות תוף בני מעים הדקין לעשות נבלים ונימין לכנורות ע\"כ. ושוב ראיתי בתשובת הרא\"ש סוף כלל י\"ג שהעתיק המשנה כגירסת הספר: ",
+ "ויש אומרים אף צמרו לתכלת. פי' הר\"ב עושים מצמרו מעיל כו' ועל שוליו פעמונים שמשמיעים קול. וז\"ל התוס' דבמעיל של כהן היו על שוליו פעמוני זהב ורמוני תכלת כמין רמונים היו עשוים מצמר צבוע בתכלת ועשוים קשים ותלויין בשולי המעיל אצל הפעמונים כדכתיב (שמות כ״ח:ל״ד) פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב. כשנוגעים הפעמונים אל הרמונים בשעת הלוכו נשמע קולו בבואו אל הקדש עד כאן. [*א\"נ אפשר לומר שס\"ל כהרמב\"ן בפירוש החומש שמפרש שהפעמונים היו בתוך הרמונים ממש שהיו הרמונים עשוים חלולים חלולים]. ולדעת היש אומרים אתיא כבן עזאי דס\"ל שתביא שמונה וא\"כ לא אכפת לן שיהיו המספרים שוים ממש וכמו שלא דקדקו המפרשים שהזכרתי בדברי רבי יהושע. וכתב הר\"ב ות\"ק תכלת לא קחשיב לפי שאין התכלת משמיע קול אלא הפעמונים. שאף על פי שהקול נשמע על ידי נגיפה והקשת הפעמון ברמון. מ\"מ קול לו קול אליו לפעמון יתיחס ולא לרמון. שאין הקול יוצא אלא מהמתכות ולא מהצמר. ועוד יראה לי דס\"ל לת\"ק כפירש\"י בפי' החומש דמפרש פעמוני זהב זגים עם ענבלים שבתוכן ולא שבא על ידי הקשה ברמון כלל. [*וכבר הזכיר הרא\"ם שכן פירשו הרמב\"ם והסמ\"ג. והוכיח שכן הוא כפירושם מברייתא דמסכת זבחים פרק המזבח [דף פ\"ח]: ",
+ "כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן. לשון הר\"ב כל זמן שמזקינין ובאים לידי תשות כח הן מוסיפין חכמה. וז\"ל הרמב\"ם שבשעה שהם מזקינין ונחלשים ויפסיד גופם תרבה חכמתן ויתחזק שכלם ויוסיפו שלימות: ",
+ "סליקא לה מסכת קנים וכולהו מסכייתא דסדר קדשים:
אהללה לאל כי שריתי עם אנשים ויכולתי לגמור גם סדר קדשים: ובכן יחדשני כנשר נערות להשלים כמו כן סדר טהרות: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה קינים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Kinnim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה קינים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Kinnim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bc9f96fc25eeb9257378645bce78f9a39b709930
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Meilah, Introduction": [
+ "הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ " קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס\"פ]. תוס': \n",
+ "ששחטן בדרום מועלין בהן. פירש הר\"ב אע\"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ\"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ\"ש הר\"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש\"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז\"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ\"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ\"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר\"י דמשנה ב' פ\"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה\"ל להכ\"מ לפרש ג\"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ\"ל. דאע\"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן. \n",
+ "שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. פי' הר\"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא\"ל דרישא דתנן ק\"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ\"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע\"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע\"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה\"ה בתרתי. תוספות: \n",
+ "שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום. כתב הר\"ב בלילה וזרק ביום כ\"ש הוא וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו: \n",
+ "או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן. דלכ\"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ\"ט דזבחים וא\"ת הא הוה זו ואצ\"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ\"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ\"ש בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבחים] ולהכי ס\"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ\"ל דלא. ע\"כ: \n",
+ "שנשחטה חוץ לזמנה כו'. וה\"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ\"ב דף כ\"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י״ט:ז׳). רש\"י: \n",
+ "ושקבלו פסולין וכו'. והה\"נ דתני ברישא להא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ\"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד\"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד\"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ אין נראה כן. וצל\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל\"ה קשיא מרפ\"ג דזבחים. ע\"ש. וכן הכריח הכ\"מ בפ\"א מהל' פה\"מ. דדוקא קבל וזרק: \n",
+ "ושקבלו פסולין וזרקו. תחלת עבודה וסופה נקט כמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. כתב הר\"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ\"ג דף כ\"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש\"י בפ\"י דזבחים דף צ' [ע\"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג\"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דזבחים. והר\"ב בס\"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול: \n",
+ "רבי עקיבא אומר אין מועלין. פי' הר\"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ\"ש בסוף פרקין: \n",
+ "אבל. פי' הר\"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) רש\"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n",
+ "כך הוא פוטר את בשר חברתה. כתב הר\"ב ולא אמר ר\"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש\"י. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דחולין: \n"
+ ],
+ [
+ "אמורי קדשים קלים כו'. ר\"א אומר אין מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"א. דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה כו'. וצריכי דאי אתמר בקדשי קדשים. ה\"א בהא קאמר רבי אליעזר מועלים בו משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה. שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה. אבל לאתויי לידי מעילה מודה לר\"ע דאפי' שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה. ואי אתמר גבי קדשים קלים ה\"א גבי קדשים קלים הוא דאר\"ע מועלין בהן. דאפילו זרקה שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה אבל קדשי קדשים דלאפוקי הוא שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה קמ\"ל. גמ': \n",
+ "ר\"ע אומר מועלין בהן כו'. ואע\"ג דאיתנהו אבראי. דאי הדר עיילינהו. כ\"ע לא פליגי. כדמסקינן בגמ' פ\"י דזבחים דף צ'. ודלא כפירש\"י שיצאו וחזרו וזרק דמן. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהל' פה\"מ. ונזרק הדם. והם בחוץ. מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"ע דזריקה מועלת ליוצא כו' ולכאורה יראה לי. דא\"כ ה\"נ כי היכי דלאפוקי ממעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת ומדין מגו. ה\"נ לאתויי למעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת. ומטעם מגו. אלא שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פה\"מ. ונראה לי דס\"ל להרמב\"ם דלהחמיר א\"צ מיגו: \n",
+ "מועלין בהן וחייבין כו'. לכאורה נ\"ל דלא עדיף מבשר היוצא. דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת לאכילה. כמ\"ש לעיל ולקמן. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מהלכות פה\"מ ואם החזירן מקטירין אותן. אך הראב\"ד כתב עליו שזה אינו מחוור. ע\"כ. ומ\"ש הכ\"מ שהרמב\"ם סובר שמאחר שמועלים בהם. וחייבים עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח. ע\"כ. אין בזה כדאי להצילו מההשגה. דהא בבשר. ס\"ל נמי דאהני הזריקה. ולא התירו לזבח באכילה. אבל נראה לומר דס\"ל להרמב\"ם. דהא דאמרן דלא אמר ר\"ע לאכילה. הוא חומרא בעלמא דמחמירין לגבי אדם. אבל להקטר דלגבוה לא מחמרינן. מדלא אשתמיט תלמודא לאשמעינן נמי בלגבוה. ועיין פרק דלקמן משנה ב' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "קדשי קדשים לפני זריקת דמים כו' קדשים קלים וכו'. עמ\"ש ברפ\"ב בשם התוס': \n",
+ "ואין מועלין בבשר. פירש הר\"ב דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. לפי שקדשי קדשים הנאמרים כאן. הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפילו לאחר זריקה. כמו שנתבאר בפרק שאחר זה. הרמב\"ם: * \n",
+ "[*נמצא מעשה דמים. כפל לשון הוא וצ\"ע ועפי\"א דשבת משנה ו' ופ\"ק דעדיות משנה ה']: \n",
+ "ובקדשים קלים כו' ואין מועלים בבשר. ואע\"ג דאף קודם זריקה אין בו מעילה קתני למידק הא איסורא איכא ומיירי ביוצא. ולמימרא דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת ליוצא להתירו לאכילה. גמרא: \n",
+ "חייבין משום פגול כו'. פירש הר\"ב דזריקה קובעת בפגול. וקבעה נמי לנותר וטמא. מהטעם שכתבתי במשנה ב' בשם רש\"י ז\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע\"כ: \n",
+ "משהוקדשה בפה. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש\"י. ויש לתמוה על הר\"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח: \n",
+ "הוכשרה. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב\"ם: \n",
+ "להפסל בטבול יום. כתב הר\"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי\"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה\"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב\"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ\"ב דטבול יום: \n",
+ "ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה. א\"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע\"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא\"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל\"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ\"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'. \n",
+ "ובלינה. ולא קתני וביוצא דמתני' ר\"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני: \n",
+ "הוזה דמה כו'. כתב הר\"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר\"ב לקמן בס\"פ. ומ\"ש בפרק דלעיל משנה ב': \n",
+ "ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב\"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור\"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלינה. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ\"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב\"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב\"ד ל\"ק. דל\"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה: \n",
+ "עד שתצא לבית הדשן. פי' הר\"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש\"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש\"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ\"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "משום פיגול. לשון הר\"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש\"י וה\"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס\"פ דלעיל: \n",
+ "עד שיותך הבשר. פי' הר\"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז\"ל הרמב\"ם שיותך גזור מן [תוך] ר\"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע\"כ. וזה דלא כמ\"ש בשמו בספי\"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר\"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ\"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ\"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. וכן בחבורו פ\"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת תמורה. וכ\"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה\"א קמייתא] ושמו [וי\"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "עד שיצא לבית הדשן. לשון הר\"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב\"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש\"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע\"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור\"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש\"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב\"ם כלום וכאן לא פירש\"י כלום. ראה להעתיק לשון רש\"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב\"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הבשר. שהוא לשון זכר. והר\"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א׳:ו׳) ונתח אותה לנתחיה. \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הוכשרו להפסל כו'. כתב הר\"ב הכא ל\"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י\"ט. וכ\"כ רש\"י. אבל התוס' כתבו דר\"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאית ליה דתנור מקדש. א\"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי\"א דמנחות דנאפות מעי\"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא\"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי\"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע\"כ. ועיין מ\"ש להרמב\"ם בפרק י\"א דמנחות משנה ב': \n",
+ "ולשחוט עליהן את הזבח וכו'. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ\"ב דמנחות: \n",
+ "ואין מועלין בהן. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר\"ע. וכן צ\"ל בלחם הפנים: \n"
+ ],
+ [
+ "קרבו הבזיכין חייבים עליו משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר ע\"מ לאכול חוץ לזמנו הוקבע הלחם בפיגול דכי היכי דזריקת דם בבהמה כו'. ועיין במשנה ח' פרק י\"א דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "משהוקדשו פירש הר\"ב בפה. עיין מ\"ש בזה במשנה א': \n",
+ "עד שיצא לבית הדשן. עיין מ\"ש במשנה ד']: \n"
+ ],
+ [
+ "ומנחת נסכים. פי' הר\"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש\"י. וכרבנן דמשנה ג' פ\"ד דזבחים. ועיין מ\"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ\"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא\"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע\"כ. כלומר לינת כל הלילה: \n",
+ "קדשו בכלי. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע\"א ד\"ה קדש]: \n",
+ "כל שיש לו מתירים. מ\"ש הר\"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא\"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש\"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו': \n",
+ "וכל שאין לו מתירין. פי' הר\"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והא דכתב הר\"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר\"ב במשנה ה': \n",
+ "משום נותר. ומשום טמא. כתב הר\"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולד חטאת כו'. משנה זו שנויה ברפ\"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "המפריש מעות לנזירותו. כתב הר\"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה\"מ נראה דס\"ל לא נהנין מדרבנן: \n",
+ "מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. לשון הר\"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע\"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ\"כ רש\"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ\"כ במסכת נזיר [דף פ\"ה] וכ\"ד הרמב\"ם בפ\"ד מה\"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה: \n",
+ "מת היו סתומים יפלו לנדבה. בגמ' פ\"ד דנזיר דף כ\"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה\"ה דה\"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע\"כ. ומשני א\"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל\"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי\"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי\"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע\"כ: \n",
+ "היו מפורשים וכו'. עיין שם בנזיר: \n",
+ "יביאו עולה. נ\"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי ישמעאל. נ\"א ר\"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר\"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים [ד\"ה חוץ]. ומ\"ש כדתנן. ביומא פ\"ה משנה ו': \n",
+ "יצאו לשיתין. לשון הר\"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני: \n"
+ ],
+ [
+ "דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר\"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה\"א יתירא. גמרא: \n",
+ "לא נהנין ולא מועלין. כתב הר\"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ\"ש שם: \n",
+ "המקדיש דישון בתחלה. פירש הר\"ב ה\"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד\"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר\"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא\"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נ\"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ\"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ\"ש הר\"ב כשנתערך זה. נ\"ל דלא דקשה ל\"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]: \n",
+ "תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין: \n",
+ "לא נהנין כו'. כתב הר\"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דתמורה]: \n"
+ ],
+ [
+ "חלב המוקדשים כו' ולא מועלין. פירש הר\"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע\"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"י דחולין] תוס: \n",
+ "תורין.והכי גרס במשנה ה' פ\"ה דחולין. וע\"ש: \n",
+ "אבל בקדשי בדק הבית כו'. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב\"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא: \n",
+ "הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'. עמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "חמור. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ [ד\"ה וחמור]: \n"
+ ],
+ [
+ "בור מלא מים אשפה מלאה זבל. צ\"ע על הסדר: \n",
+ "בור מלא מים. [עמ\"ש ברפ\"ה דב\"ב] כתב הר\"ב גופן ראוי לב\"ה. לעשות בו טיט. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף ע\"ט. ומ\"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ה דביצה: \n",
+ "שובך מלא יונים. פי' הר\"ב ראוי למזבח ולא לב\"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב\"ה. תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב\"ה כו'. אמה שבתוכה קאי: \n",
+ "אילן מלא פירות. לשון הר\"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז\"ל רש\"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע\"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב\"ם. שפי' בב\"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב\"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע\"כ. והתוס' [ד\"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב\"ה. דא\"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב\"ה [כדפירש\"י] ע\"כ: \n",
+ "מועלין בהם. פר\"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ\"ה די\"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר\"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ\"כ התוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ\"ק דב\"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע\"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ\"ש שם בס\"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ\"ע. ועוד קשיא לי דמ\"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י\"ל דאה\"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב\"ב פ\"ה דף ע\"ט מייתי לה. וקתני בה ד\"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן: \n",
+ "רבי שמעון אומר. נ\"א ר' יוסי אומר. וכ\"ה בגמ' דהכא ודב\"ב. וכן העתיקו רש\"י ותוס' דהכא ודב\"ב וכן שם הרשב\"ם. וגם הרמב\"ם בפירושו בנא\"י העתיק ר' יוסי. אך ממ\"ש דאין הלכה כמותו נראה דל\"ג ברישא. ד\"ר יהודה. ומ\"מ בחבורו פ\"ה מה\"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. משום דבב\"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ\"ש עוד בשמו דבפ\"ד דפסחים [דף נ\"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב\"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ\"מ י\"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ\"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ\"ש עוד דבפ\"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר\"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ\"מ נ\"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ\"ז דנדרים: \n",
+ "ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. פי' הר\"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב\"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ\"ש לעיל במשנה ה'. וי\"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפסולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב\"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה\"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש\"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע\"כ. והקשו התוס'. ל\"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין] וי\"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ\"ש כבר בשמם בחולין [שם ד\"ה ליגזז] ע\"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא\"א כמ\"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה\"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ\"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה\"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ\"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג\"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם: \n",
+ "מעושרת. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב\"ם בספ\"ג מה\"מ העתיק ולד המעשר: \n",
+ "ואחרים מתנדבין כן. פי' הר\"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז\"ל רש\"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד\"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל\"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספתא קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בשמם בדבור ולד המעושרת: \n",
+ "הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש\"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ז דב\"מ: \n",
+ "וכן פרה לא תאכל כו'. פי' הר\"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש\"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר\"ב הן פי' הרמב\"ם]: \n"
+ ],
+ [
+ "ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר\"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט\"ז אמה כו'. וא\"ת ולתני אידי ואידי תוך ט\"ז ולתני סיפא מועלין א\"נ אידי ואידי אחר ט\"ז ולתני ברישא מועלין. וי\"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט\"ז ובין חוץ לט\"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ\"ב דב\"ב דף כ\"ו: \n",
+ "המים שבכד כו'. בפ\"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ\"ש הר\"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ\"ג דב\"ק ובסוף דמאי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר\"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ\"ל דת\"ק לא פליג דהא קי\"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דנדרים. ור\"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע\"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה\"ג ול\"פ וכמ\"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ומ\"ש ר\"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע\"פ שדעת ר\"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מה\"מ לא העתיק דבריו. וצ\"ע למה דחאו מהלכה: \n",
+ "זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א\"נ לחשיבותם הורשו ליקח:\n"
+ ],
+ [
+ "קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר\"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי\"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע\"כ: \n",
+ "יתיז בקנה. לשון הר\"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ\"כ הרמב\"ם יתיז בקנה ר\"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע\"כ. ומ\"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ\"מ בפ\"ה מה\"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ\"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז\"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר\"ב]. וא\"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י\"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע\"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ\"ה שרי ע\"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ\"מ. שבהלכות מעילה [פ\"ה] העתיק גירסתינו ובפ\"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ\"מ דברי הר\"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש\"י פי' בפ\"ג דמס' עבודה זרה דף מ\"ב ע\"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע\"כ]: \n",
+ "מועלים בכולו. עמ\"ש בשם התוס' במ\"ו בדבור מועלים בהם כו': \n",
+ "לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש\"י: \n",
+ "ולא בנוייה. והר\"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ\"ח פ\"ג דעבודה זרה. והרמב\"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע\"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי\"ת. אבל בחבורו פ\"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי\"ת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא. מסיים הר\"ב או לחייב למעלה כזית בחוץ. וכן כתב רש\"י. ותמיהה דאמאי שייריה. ועוד דבמשנה ד' פי\"ג דזבחים. לא תנן אלא המעלה כזית מן העולה ומן האימורים. ואפשר לפי שהם זבח אחד לפיכך מצטרפין גם הרמב\"ם [בפי'] לא הזכיר הא דמעלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ " חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה. פירש הר\"ב לכזית לחייב משום מעלה בחוץ. וכ\"כ רש\"י ותוס'. אבל בפי\"ג דזבחים דף ק\"ט כתבו התוס' דאין לפרש להתחייב בחוץ. דהא לא תנן אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאע\"ג דמחייבו בחוץ ה\"מ בפני עצמו אבל אצטרופי לא ועוד דלא מחייב בחוץ על לחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין. והא אין שעורן שוה זה בכזית וזה בג' לוגין. ע\"כ. גם הרמב\"ם לא הזכיר הא דמעלה. ומ\"ש הר\"ב ולחייב משום פיגול ונותר וטמא וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם. וכתבו התוס' דזבחים. דאין לפרש לענין מחשבת פגול דאין אכילה והקטרה מצטרפים [כדתנן בסוף פ\"ב דזבחים. וספ\"ב דמנחות וכלומר בתודה א\"א לפרש כן] אלא מיירי לענין אכילה. דמחייב האוכל משום פגול נותר וטמא. ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין ה\"א במין א' קמ\"ל אפילו בב' מינין. ועוד תננהו למעוטי דם שאין חייבים עליו משום פגול [כדתנן במשנה ה' פ\"ד דזבחים וספ\"ח דחולין וכי תימא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. י\"ל כמ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דכך רגילות המשנה ע\"ש] ועוד אשמועינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה. וצ\"ל דאתיא כר\"מ דפ\"ד דזבחים משנה ג'. דמחייב בפיגול לנסכים הבאים עם הבהמה וכן במשנה ד' פ\"ב דמנחות. והא דחלב ויין מצטרפין. אע\"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה\"מ בשתיה. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו [בכזית] וקצת תימה מאי איריא דנקיט חמשה דברים בעולה. הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פגול. וי\"ל דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה. אע\"ג דבתודה לא איירינן במעילה ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו [ריש] פי\"א מהלכות מעשה הקרבנות העתיק בבת ה' דברים לענין אוכל כזית מחמשה ביחד דלוקה. שנאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה: \n",
+ "וששה בתודה. פי' הר\"ב לפגול כו' ולא למעילה שהתודה קדשים קלים. ואין מועלין בבשרה כלל. וג\"כ בלחם תודה [ג\"כ] *)אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו. הרמב\"ם: \n",
+ "ותרומת מעשר של דמאי. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ח' פ\"ד דמציעא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר\"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס\"פ: \n",
+ "וכל השרצים כו'. כתב הר\"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר\"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע\"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן: \n",
+ "דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר\"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל\"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא\"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ\"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש\"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ\"ש בדבור דלקמן בס\"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. וטתר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע\"כ. ונ\"ל דלא לחייבו בשתים. שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול: \n",
+ "מפני שהם שני שמות. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא\"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש\"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ\"ב דסוכה דף כ\"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע\"כ. ועי\"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ\"ל: \n",
+ "האוכל וכו' מצטרפין. תניא ר\"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ\"ק דטהרות: \n"
+ ],
+ [
+ "כל האוכלין מצטרפין. עמ\"ש בריש פ\"ק דטהרות. גם עיין בפירוש משנה ז' פרק בתרא דמקואות: \n",
+ "לפסול את הגויה. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת: \n",
+ "בכחצי פרס. פי' הר\"ב שהוא ביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם כו' ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ג דכריתות. ובמשנה ב' פ\"ח דערובין: \n",
+ "לטמא טומאת אוכלים. פי' הרב שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. עמ\"ש ברפ\"ב דטהרות. ומ\"ש הר\"ב ושיערו חכמים כו'. בגמ' פרק בתרא דיומא דף פ'. וכמוה בלא קליפתה בפרק ח' דערובין דף פ' ג: \n",
+ "בכגרוגרת להוצאת שבת. עיין ספ\"ז דשבת: \n",
+ "בככותבת ביוה\"כ. עיין במשנה ב' פרק בתרא דיומא: \n",
+ "[*כל המשקים. ובפרק אחרון דמקואות מ\"ז מפרש הר\"ב. דוקא הז' משקין]: \n",
+ "ברביעית. עמ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+ "ובמלא לוגמיו. והר\"ב העתיק וכמלא לוגמיו וכן הוא בס\"א. ובמשנה שבגמרא והרמב\"ם העתיק מלא לוגמיו. ועיין במ\"ב פרק בתרא דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר\"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר\"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ\"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג\"כ ברפ\"ב דערלה ושם פירש הר\"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר\"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס\"ו] מייתי לה. ע\"כ. ועיין במשנה י' פ\"ב דערלה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר\"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר\"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ\"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר\"ש לצרופי והתניא ר\"ש אומר כל שהוא למכות תני א\"צ לצרף: \n",
+ "הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ\"ז דכלים: \n",
+ "רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר\"ב. כלומר אע\"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ\"כ אינן מצטרפין. והרמב\"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע\"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש\"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע\"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ\"ז דכלים. ובגמרא פ\"ק דסוכה דף י\"ז [ע\"ב] גרסי' בהדיא אמר ר\"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש\"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי\"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ\"ל ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב שם בכלים משנה ג' ד':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ\"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ\"ש ברפ\"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ\"ה כתיב. ומעלה בו מעל. \n",
+ "[*נתנה קטלא וכו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב: \n",
+ "קטלא. פי' הר\"ב רביד כו'. ועי' ברפ\"ו דשבת: \n",
+ "[*לבש בחלוק כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]: \n",
+ "כשהיא חיה לא מעל. פירש הר\"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש\"י: \n",
+ "כיון שנהנה מעל. ומעילה זו מדבריהם הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ. ועיין ריש מכילתין: \n"
+ ],
+ [
+ "או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בש\"פ בד\"א. ל' הר\"ב כגון ששפך משקה של קדש ולא נהנה. וכ\"פ רש\"י ומלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם. אלא שאין שניהם בדבר אחד. וזה לא פירשו והוא דחוק. ולשון הרמב\"ם כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו ולבש אותה ונתקשט בו ונהנה בש\"פ בתכשיטו. ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בש\"פ ה\"ז נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו: \n",
+ "הרי זה לא מעל עד שיהנה כו'. לשון הר\"ב ויהיה דבר שיש בו פגם וז\"ל רש\"י והכא מיירי בדבר שיש בו פגם וקסבר דכתרומה בעינן דפגימתו והנאתו כאחת: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מועל אחר מועל במוקדשים. פי' הר\"ב בהמת קדשי מזבח תמימה כו'. אבל קדשי בדק הבית כו' וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין. כרבי יהודה במשנה ח' פרק ב' דקדושין דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל: \n",
+ "וכלי שרת. גמ' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן [דכלים מקדשים כדתנן ספ\"ט דזבחים] הוא עצמו לא כ\"ש פירש\"י לא כ\"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל: \n",
+ "רבי אומר כל שאין לו פדיון כו'. כתב הר\"ב. ואיכא בין ת\"ק לר' כו' ועבר ושחטן [דהשתא יכול לפדות להאכיל לאדם. גמ' סוף תמורה דף ל\"ג] וחכ\"א יפדו דלא בעי העמדה והערכה. ותימה דבמשנה ג' פרק בתרא דתמורה לכ\"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה רבנן דהכא כמאן ומצאתי בתוס' דהתם דף ל\"ג ע\"ב בד\"ה כדתנא כו' דגרסי התם בגמ'. רבנן דהכא לחוד. ורבנן דהתם לחוד. וכתבו עוד. ואין לתמוה לומר כן דג' מחלוקות לימא דרבנן דתמורה נמי ס\"ל קדשי מזבח לא היו [כו'] י\"ל דמתני' דתמורה קשיא. דמדקאמר ר\"ש דקדשי ב\"ה אם מתו יפדו. מדאצטריך לפרושי ב\"ה. מכלל דת\"ק מיירי [בתרווייהו]. כדפרי' כל הסוגיא בספרים ע\"כ. וצריך לומר דטעמייהו דרבנן דהכא כדאתמר התם בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] לריש לקיש דאמר דרבנן דהתם ס\"ל קדשי מזבח לא היו כו'. וטעמייהו דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי ב\"ה. ואמר קרא אותה למעוטי קדשי מזבח וצ\"ע מיהת להר\"ב והרמב\"ם [פ\"המה\"ע] שפוסקים כחכמים דהתם וכן כחכמים דהכא [פ\"ו מה\"מ] והוי כמזכי שטרא אבי תרי: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה לא מעל. פירש הר\"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא\"ת ומ\"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א\"צ חסרון. כדפי' הר\"ב בספ\"ג דמציעא. אלא שיתכוין לחסר וה\"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ\"ב דקמא דף כ' שי\"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ\"ש בריש פרקין: \n",
+ "נתנה לחברו הוא מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דב\"מ דף צ\"ט. במשאיל קרדום לחברו כו': \n",
+ "בנאה בתוך ביתו. כתב הר\"ב ולא בנאה ממש דא\"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ\"ש אלא כגון שנתנה ע\"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש\"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ\"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ\"ש שם רפ\"ט. ובלשון אחר פירש\"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד\"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ\"ק דף י\"א התנה רש\"י שמסתתה: \n",
+ "נטל פרוטה של הקדש כו'. הא תו למה לי. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע\"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא\"י. אבל להר\"ב. וכן פירש\"י דרישא נמי בשוגג. וע\"כ מיירי שנטל האבן ע\"ד שהוא שלו כמ\"ש לעיל בשם התוס'. ק\"ל דתו למה לי: \n",
+ "נתנה לבלן כו'. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא\"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי\"ל דבר תורה מעות קונות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"מ מתני' בבלן נכרי ומש\"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ\"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס\"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא וההיא לר\"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: \n"
+ ],
+ [
+ " ואפילו לזמן מרובה. לשון הר\"ב כגון שאכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר כו'. או שאכל כו'. והאכיל כו' למחר ובברייתא שבגמ' [דף י\"ח ע\"ב] תני גבי אכילתו ואכילת חברו אפילו מכאן ועד ג' שנים. והרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ. כתב נהנה היום מן ההקדש ונהנה לאחר כמה שנים כו' מצטרפין ומעל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בעל הבית מעל. לשון הר\"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ\"ב דקדושין דף מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע\"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ\"ש בספ\"ג דב\"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע\"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ\"ב דקדושין. ומ\"ש הר\"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ\"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה\"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר\"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה\"ב מעל. ע\"כ. \n",
+ "אמר לו תן בשר כו' השליח מעל. אפילו לר\"ע דרפ\"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ\"ש שם] דס\"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש\"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא: \n",
+ "אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'. לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ\"ש לעיל פ\"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע\"כ. וקלסוהו. הראב\"ד: \n",
+ "והם נטלו שלש שלש כולן מעלו. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה\"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי\"א דכתובות [סוף] דף צ\"ח: \n",
+ "כולן מעלו. ובמסכת תרומות פ\"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר\"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה\"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה\"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה\"ל מעביר. ע\"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ\"ה [משנה ו'] ובבכורות פ\"ג [משנה ד'] ובתמיד פ\"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי\"ב משנה ד' לפי' מהר\"ם ז\"ל ובמסכת טהרות פ\"ז משנה ז']: \n",
+ "אף ע\"פ שאמר בעה\"ב לא היה בלבי כו'. כתב הר\"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב\"ם דקא משמע לן שזה ג\"כ לענין מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "בעל הבית מעל. פי' הר\"ב הואיל ונעשית שליחותו מידי דהוה אמעטן של זיתים. דתנן בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא ליה מוכשרים. גמ'. וכלומר דהוי ממילא. כמו חש\"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. [*וכן המעטן לאו בר זיעה הוא. כדפירש\"י] וא\"ת אדרבה ניליף מתרומה דהא מתרומה ילפינן למעילה. כדלעיל בריש פרק ה'. וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מסכת תרומה. וי\"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע\"י *)שלוחו בר דעת. לכך מסתבר ליה לדמויי להא דמייתי. דאין קפידא בבר דעת. תוס': \n",
+ "לא עשו שליחותו החנוני מעל. לפי שהחש\"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס': \n",
+ "ונזכר. כתב הר\"ב והוא שנזכרו בעה\"ב והשליח כו' אבל אם נזכר בעה\"ב וכו' השליח מעל. וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעה\"ב בעה\"ב מעל כמ\"ש לעיל בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "נרות. כלי חרס שמדליקין בו את הנרות. רש\"י: \n",
+ "מבית פתילות כו' מבית נרות. ובס\"א וכן במשנה שבגמרא ממקום פתילות כו' ממקום נרות. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "נתן לו דינר זהב. דינר [זהב כ\"ה דינר] של כסף והם ו' סלעים בקרוב. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך אם הוציא מעל. כתבו התוס' צ\"ע בב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ג.) דמייתי לה לההיא דהכא. ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא ע\"כ. והתם מעל הגזבר קתני. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מעילה. בשם הרר\"י קורקוס. כתבה לההיא דמציעא בשם ברייתא. וע\"ש. שאין להאריך בזה בכאן:\n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס. שאין מעילה מן הספק. הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. וא\"ת וליבטל ברובה וי\"ל דדבר שיש לו מתירין היא שיכול לחללו א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל הכ\"מ פ\"ז מה' מעילה ועמ\"ש בסוף מ\"ט פ\"ה דעבודה זרה. באומר פרוטה מן הכיס. ל' הר\"ב כלומר לא תכלה כו'. גמ' באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש. משמע צריך שיאמר בלשון הזה וז\"ל הרמב\"ם והענין שמודה בו ר\"ע הוא באומר לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש או דבר שענינו ענין זה. ע\"כ: ",
+ "סליק לה מסכת מעילה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מעילה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Meilah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..846295b0c4779bd2b924695214ab4ab1c29735d6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,264 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Meilah",
+ "text": {
+ "Mishnah Meilah, Introduction": [
+ "הביא אחר כריתות מעילה. מפני שהדברים שחייבין עליהן מעילה. יותר קלים מהדברים שחייבים עליהם חטאת. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ " קדשי קדשים. כגון חטאת ואשם ושלמי צבור שיש בהן מעילה עד שיהא בהן שעת היתר לכהנים דהיינו לאחר זריקה. דעד שעת זריקה מקרו קדשי ה' ובאימורין אף לאחר זריקה. אבל בקדשים קלים אין בהם מעילה עד לאחר זריקה (שלא) [שאז] הוברר חלק גבוה. ואז יש מעילה באימוריהן [וכדתנן בס\"פ]. תוס': \n",
+ "ששחטן בדרום מועלין בהן. פירש הר\"ב אע\"פ שדינן להשחט בצפון וכו'. גמ'. דליכא למימר דהא קמ\"ל דזריקה לא מהניא בהו לאפוקי מידי מעילה דהא פשיטא הוא. כיון שהזריקה בפסול דלא מהניא ולא מידי. תוס'. ומ\"ש הר\"ב. דקדשים שמתו לא חזו כלל. פירש\"י לא לגבוה ולא להדיוט. דאין פודים את הקדשים להאכילן לכלבים. וז\"ל התוס'. דכיון שהולכין לאבוד. לא אקרו קדשי ה'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל דרום נהי כו'. הלכך מועלין בהם. גמ'. ולפי זה משמע דמועלין דברי תורה. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו בהדיא. ובא ללמד שחייב עליה מעילה דברי תורה. ולא פסק כן בחבורו ריש פ\"ג מהל' מעילה. והטעם פי' הכ\"מ. משום דאמרינן בגמ' דלר\"י דמשנה ב' פ\"ט דזבחים כל הני אם עלו ירדו ולפיכך אין בהן מעילה אלא מדרבנן. אבל ה\"ל להכ\"מ לפרש ג\"כ שאין נראה כן מהגמ'. או דסוגיא זו דלא כהלכתא. דהא ודאי דטובא קמ\"ל. דאע\"פ דדין תורה אין בהן מעילה. מועלין מהן מדרבנן. \n",
+ "שחטן בדרום וקבל דמן בצפון. פי' הר\"ב ולא בלבד כי נשחטו בדרום וכו' אבל שחטן בדרום וקבול דמן בדרום. בהא לא מיירי מתני' דא\"ל דרישא דתנן ק\"ק ששחטן בדרום היינו וקבל בדרום. דהוה זו ואצ\"ל זו. אלא תני והדר מפרש כיצד כו'. אבל שחטן בדרום וקבל בדרום בהא לא מיירי מתני'. ואע\"ג דהוה רבותא טפי. כך דרך המשנה לפי ששונה כל אחד בפני עצמו. לא חש לשנותם ביחד. כדאשכחן בפ' הבא על יבמתו. דקתני הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד כו'. ובגמרא תני אפי' שניהם. ובמשנה שייריה אע\"נ דהוי רבותא טפי. משום דמסתמא כיון דשמעינן חדא לריעותא ה\"ה בתרתי. תוספות: \n",
+ "שחטן ביום וזרק בלילה בלילה וזרק ביום. כתב הר\"ב בלילה וזרק ביום כ\"ש הוא וכו'. וכ\"כ רש\"י אבל התוס' כתבו דנראה לרבינו יצחק דאיפכא גרסי'. שחט בלילה וזרק ביום שחט ביום וזרק בלילה. דזריקה עיקר עבודה. והוא חידוש יותר כששינה בזריקה דאיכא מעילה. ולהכי שבק קבלה גבי לילה. ונקט זריקה. משום דאי אפשר לצמצם שתהא שחיטה ממש בסוף הלילה. והקבלה מיד ביום. דקבלה ושחיטה תכופות זו לזו ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות מעילה. העתיק כגירסתינו: \n",
+ "או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן. דלכ\"ע אם עלו לא ירדו כדתנן במשנה ב' פ\"ט דזבחים וא\"ת הא הוה זו ואצ\"ל זו. כבר פירשו התוס' אהא דאיתא בגמרא ולמאי חזי. דהכי פריך ודאי ידענא דהא קמ\"ל דזריקה לא מפקא מידי מעילה. מיהו מה חידוש יש כיון שאין שום *)[ראויות] בזריקה מהיכי תיתי דמפקא מידי מעילה ומשני הואיל ומרצה לפיגולו [שלא נקבע לפיגול עד שיקרב המתיר. שהוא זריקת הדם וכמ\"ש בפי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דזבחים] ולהכי ס\"ד דזריקה מפקא מידי מעילה קמ\"ל דלא. ע\"כ: \n",
+ "שנשחטה חוץ לזמנה כו'. וה\"ה לכל הני דתני ברישא. שחטה בדרום או בלילה שלא היה להן שעת היתר לכהנים. והיינו טעמא דנקט הני תרין דחוץ לזמנו וחוץ למקומו טפי מכל הני דתני ברישא דמועלין בהן. דהני תרי אתקוש אהדדי ומחד קרא נפקי במסכת זבחים [פ\"ב דף כ\"ח] מואם האכל יאכל (ויקרא י״ט:ז׳). רש\"י: \n",
+ "ושקבלו פסולין וכו'. והה\"נ דתני ברישא להא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דאם לאחר שקבלו חזרו כשרים כו'. וכדמוכח מתני' דרפ\"ג דזבחים. ויראה לי לכאורה. דכיון דאכתי איכא תקנתא בחזרה. דאפילו לשיטה שכתבתי דמשנתינו במעילה מד\"ס הוא. הך מעילה דשקבלו פסולין כו' מעילה דד\"ת היא. דהא מקרי קדשי ה'. כיון דאיכא תקנתא בחזרה. אלא שמלשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"מ אין נראה כן. וצל\"ע. ומ\"ש הר\"ב אבל טמא שקבל את הדם וזרקו כו'. דוקא קבל וזרקו. דאל\"ה קשיא מרפ\"ג דזבחים. ע\"ש. וכן הכריח הכ\"מ בפ\"א מהל' פה\"מ. דדוקא קבל וזרק: \n",
+ "ושקבלו פסולין וזרקו. תחלת עבודה וסופה נקט כמ\"ש במשנה ב' פ\"ט דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין חייבין עליו משום פגול נותר וטמא. כתב הר\"ב דזריקה כשרה קבעה לפגול אבל לא פסולה. דהוי כמי שלא נזרק עליהם הדם. ולא קרבו כל מתיריו. ומשום נותר. דאין נותר אלא בבשר [הראוי] לאכילה בתוך זמנו. כדכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם יאכל וממחרת וגו'. ומשום טומאת הגוף. כדאמרינן במנחות [פ\"ג דף כ\"ה] הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה. ושאינו ניתר לטהורים אין חייבין עליו משום טומאה [ויליף ליה מדכתיב (שם ז') כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל וגו'. וטומאתו עליו] כך פירש\"י בפ\"י דזבחים דף צ' [ע\"א] והתוס' פירשו בכאן דנותר ופגול ילפינן בג\"ש מטמא בעון עון וחילול חילול. שכתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ד דזבחים. והר\"ב בס\"פ דלקמן פירש דנותר וטמא ילפינן מפיגול: \n",
+ "רבי עקיבא אומר אין מועלין. פי' הר\"ב דזריקה מהניא ליוצא לאפוקי ממעילה. ולא למשרייה לאכילה כמ\"ש בסוף פרקין: \n",
+ "אבל. פי' הר\"ב לשון ברם. כמו באמת. כמו אבל אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) רש\"י. ודכותה במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n",
+ "כך הוא פוטר את בשר חברתה. כתב הר\"ב ולא אמר ר\"ע כו' אלא כששחט שתי חטאות כאחת כגון ששחטו ב' כהנים כאחד. רש\"י. ועמ\"ש במשנה ב' פ\"ב דחולין: \n"
+ ],
+ [
+ "אמורי קדשים קלים כו'. ר\"א אומר אין מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"א. דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי מידי מעילה כו'. וצריכי דאי אתמר בקדשי קדשים. ה\"א בהא קאמר רבי אליעזר מועלים בו משום דזריקה כתיקנה מפקא מידי מעילה. שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה. אבל לאתויי לידי מעילה מודה לר\"ע דאפי' שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה. ואי אתמר גבי קדשים קלים ה\"א גבי קדשים קלים הוא דאר\"ע מועלין בהן. דאפילו זרקה שלא כתיקנה מייתי לידי מעילה אבל קדשי קדשים דלאפוקי הוא שלא כתיקנה לא מפקא מידי מעילה קמ\"ל. גמ': \n",
+ "ר\"ע אומר מועלין בהן כו'. ואע\"ג דאיתנהו אבראי. דאי הדר עיילינהו. כ\"ע לא פליגי. כדמסקינן בגמ' פ\"י דזבחים דף צ'. ודלא כפירש\"י שיצאו וחזרו וזרק דמן. ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהל' פה\"מ. ונזרק הדם. והם בחוץ. מועלין בהן. כתב הר\"ב כי היכי דאית ליה לר\"ע דזריקה מועלת ליוצא כו' ולכאורה יראה לי. דא\"כ ה\"נ כי היכי דלאפוקי ממעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת ומדין מגו. ה\"נ לאתויי למעילה לא מהניא אלא ביוצא מקצת. ומטעם מגו. אלא שאין נראה כן מדברי הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פה\"מ. ונראה לי דס\"ל להרמב\"ם דלהחמיר א\"צ מיגו: \n",
+ "מועלין בהן וחייבין כו'. לכאורה נ\"ל דלא עדיף מבשר היוצא. דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת לאכילה. כמ\"ש לעיל ולקמן. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מהלכות פה\"מ ואם החזירן מקטירין אותן. אך הראב\"ד כתב עליו שזה אינו מחוור. ע\"כ. ומ\"ש הכ\"מ שהרמב\"ם סובר שמאחר שמועלים בהם. וחייבים עליהם משום פגול וכו' לא נפסל הזבח. ע\"כ. אין בזה כדאי להצילו מההשגה. דהא בבשר. ס\"ל נמי דאהני הזריקה. ולא התירו לזבח באכילה. אבל נראה לומר דס\"ל להרמב\"ם. דהא דאמרן דלא אמר ר\"ע לאכילה. הוא חומרא בעלמא דמחמירין לגבי אדם. אבל להקטר דלגבוה לא מחמרינן. מדלא אשתמיט תלמודא לאשמעינן נמי בלגבוה. ועיין פרק דלקמן משנה ב' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "קדשי קדשים לפני זריקת דמים כו' קדשים קלים וכו'. עמ\"ש ברפ\"ב בשם התוס': \n",
+ "ואין מועלין בבשר. פירש הר\"ב דכבר יש בו שעת היתר לכהנים. לפי שקדשי קדשים הנאמרים כאן. הן החטאת והאשם שאוכלין אותן הכהנים אבל העולה מועלין בבשרה ואפילו לאחר זריקה. כמו שנתבאר בפרק שאחר זה. הרמב\"ם: * \n",
+ "[*נמצא מעשה דמים. כפל לשון הוא וצ\"ע ועפי\"א דשבת משנה ו' ופ\"ק דעדיות משנה ה']: \n",
+ "ובקדשים קלים כו' ואין מועלים בבשר. ואע\"ג דאף קודם זריקה אין בו מעילה קתני למידק הא איסורא איכא ומיירי ביוצא. ולמימרא דלא אמר ר\"ע דזריקה מועלת ליוצא להתירו לאכילה. גמרא: \n",
+ "חייבין משום פגול כו'. פירש הר\"ב דזריקה קובעת בפגול. וקבעה נמי לנותר וטמא. מהטעם שכתבתי במשנה ב' בשם רש\"י ז\"ל:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "חטאת העוף. עד השתא איירי בדין פסולי קדשים מתי ימעלו בהם ומכאן ואילך איירי בכשרין. תוס'. וכתבו עוד דבדין הוה ליה למתני חטאת העוף עם פרים הנשרפים דתרווייהו לא סלקי לגבוה כולהו. אלא שצריך להקדים חטאת העוף לעולת העוף. לפי שהיא קודם. ועולת העוף שונה קודם לכל הקרבנות לפי שיש בה שייכות דמעילה יותר ואף מעולת בהמה דבעולת בהמה אין מועלים בעורה כי עורה לכהנים. ובחטאת *)[הנשרפת] מועל אף בעורה. ואף משתצא לבית הדשן מועלין בה. ע\"כ: \n",
+ "משהוקדשה בפה. אפילו אם נהנה ממנה מחיים. כגון שמכרה דהוציאה לחולין. רש\"י. ויש לתמוה על הר\"ב דנטר לפרש עד מתניתין ח: \n",
+ "הוכשרה. כל מה שאמר בזה הפרק הכשר. רוצה לומר הכנה לדברים שעתידים לזכור אותם. לא לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום. ודע זה. ואל יטעך שתוף הענין. הרמב\"ם: \n",
+ "להפסל בטבול יום. כתב הר\"ב אבל לא מיטמאה כו' כחכמים דמתני' ד' פי\"א דפרה. ובגמ' מייתי ברייתא. וה\"מ לאתויי ממתני' דפרה. אלא דבברייתא מפורש יותר ותני בה שלש מחלוקות ועייין בפ' בתרא דנדה משנה ו' שם הקשיתי לשאול על הרמב\"ם שדבריו סותרים זה את זה. ועיין ברפ\"ב דטבול יום: \n",
+ "ובלינה. בלינת דם בשקיעת החמה. א\"נ בלינת בשר ליום ולילה ואע\"ג דבתר הכי קתני. הוזה דמה. דמשמע דהשתא לא איירי בהוזה. וא\"א בלינת יום ולילה אלא לאחר הזאה. שהרי ההזאה ביום המליקה. דאל\"כ יפסל הדם בשקיעת החמה. מ\"מ נקט גבי מליקה פסול דלינת בשר. לפי שמיד שנמלקה מתחלת לינה של יום ולילה. ומשעת מליקה מונין. תוס'. \n",
+ "ובלינה. ולא קתני וביוצא דמתני' ר\"ע היא כדלקמן. ולדידיה הזייה מהני ליה ליוצא. כדלקמן. ומדלא פסיקא ליה. לא קתני: \n",
+ "הוזה דמה כו'. כתב הר\"ב דהזאה קובעת כו'. עיין בפי' הר\"ב לקמן בס\"פ. ומ\"ש בפרק דלעיל משנה ב': \n",
+ "ואין בה מעילה לפי שאין בחטאת העוף אימורים. רק כולה לכהנים כבשר חטאת. הרמב\"ם. ובגמרא מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא. וביוצא ור\"ע היא. ולא מהניא ליה זריקה להתירו לאכילה. כמ\"ש בס\"פ דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלינה. הכא וכולהו דדמי ליה. שאין בהן היתר לכהנים. ואפ\"ה לא תני וביוצא. ולא מיבעיא להרמב\"ם. דהא מהניא הזייה ליוצא להקטרה [*וכמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל] ואף להראב\"ד ל\"ק. דל\"פ אלא לכתחלה. אבל אם הקטיר סלקא ליה: \n",
+ "עד שתצא לבית הדשן. פי' הר\"ב שתשרף כולה ותנטל מאפרה כו' ותו כיון שנעשית מצותו אין מועלין בו. רש\"י. כלומר דלא אקרו עוד קדשי ה'. ועד שתצא לבית הדשן. עד שתראה לבית הדשן. גמרא. [*ופי' רש\"י אחר שהרים תרומת הדשן אותו הנשאר הוא ראוי ועומד להוצאת הדשן] ועיין מ\"ש במשנה ג'. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ד' דקשיא אדפירש בכאן. ושם אפרש בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "משום פיגול. לשון הר\"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש\"י וה\"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס\"פ דלעיל: \n",
+ "עד שיותך הבשר. פי' הר\"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז\"ל הרמב\"ם שיותך גזור מן [תוך] ר\"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע\"כ. וזה דלא כמ\"ש בשמו בספי\"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר\"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ\"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ\"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי\"ו אחר התי\"ו. וכן בחבורו פ\"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ\"ש הר\"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר\"ב בסוף מסכת תמורה. וכ\"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה\"א קמייתא] ושמו [וי\"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "עד שיצא לבית הדשן. לשון הר\"ב שמרימין כל האפר כו'. וכן לשון הרמב\"ם ולעיל משנה ב' העתיק לשון רש\"י שכתב עד שתנטל מאפרה כו'. ופלוגתא דרב ורבי יוחנן. דרב אמר מכיון שנתקיים מצות תרומת הדשן נעשית מצותו. ושוב אין מועלין באפר שע\"ג התפוח שעומד להוצאת הדשן. ור\"י אמר כיון דכתיב בהוצאת הדשן ולבש הכהן [בגדים אחרים וכן לשון רש\"י] שהן בגדי כהונה אלא שפחותים מן הראשונים בקדושתיה קאי. ולפי שבמשנה דלעיל לא פירש הרמב\"ם כלום וכאן לא פירש\"י כלום. ראה להעתיק לשון רש\"י כאשר מצאו לעיל. וכן בכאן העתיק ל' הרמב\"ם שמצאו מפרש בכאן. ולא דייק שאין דברי שניהם עולים כאחד. עד שיצא. מוסב על הבשר. שהוא לשון זכר. והר\"ב העתיק עד שתצא ומוסב על העולה שהיא ל' נקבה. כדכתיב (ויקרא א׳:ו׳) ונתח אותה לנתחיה. \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "הוכשרו להפסל כו'. כתב הר\"ב הכא ל\"ג ובלינה משום דשתי הלחם נאפות מערב י\"ט. וכ\"כ רש\"י. אבל התוס' כתבו דר\"י אומר דשפיר גר' דמדקתני קרמו בתנור [הוכשרו ליפסל וכו'] אלמא דאית ליה דתנור מקדש. א\"כ על כרחך לינה פסלה ונאפית בשבת. והא דתנן בפי\"א דמנחות דנאפות מעי\"ט. אית ליה דתנור אינו מקדש. וא\"ת כיון דאית ליה למתני' תנור מקדש למה לי קרמו. כניסתו בתנור לקדשו. דהא כלי שרת מקדש. וי\"ל דמשום טבול יום נקטי' דקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. והא דכלי שרת מקדש. היינו דוקא כשנעשה כל הראוי להעשות בו. והיינו כשנקרם ע\"כ. ועיין מ\"ש להרמב\"ם בפרק י\"א דמנחות משנה ב': \n",
+ "ולשחוט עליהן את הזבח וכו'. דשחיטת הכבשים מקדשתן ומפגלתן כדאיתא במשנה ב' פ\"ב דמנחות: \n",
+ "ואין מועלין בהן. פירשו התוספות דכיון שאינן גוף הזבח ליכא לפרושי כמו באינך דאין מועלין בהן. הא איסורא איכא. וביוצא ואליבא דר\"ע. וכן צ\"ל בלחם הפנים: \n"
+ ],
+ [
+ "קרבו הבזיכין חייבים עליו משום פגול. שאם חשב בשעת הקטרת הבזיכין הריני מקטיר ע\"מ לאכול חוץ לזמנו הוקבע הלחם בפיגול דכי היכי דזריקת דם בבהמה כו'. ועיין במשנה ח' פרק י\"א דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "משהוקדשו פירש הר\"ב בפה. עיין מ\"ש בזה במשנה א': \n",
+ "עד שיצא לבית הדשן. עיין מ\"ש במשנה ד']: \n"
+ ],
+ [
+ "ומנחת נסכים. פי' הר\"ב הבאה עם הזבח כו' וכן פירש\"י. וכרבנן דמשנה ג' פ\"ד דזבחים. ועיין מ\"ש שם. דלהתוס' הכא אף בבאה בפני עצמה ואתיא ככ\"ע דהתם. וכתבו התוס' דבבאה בפני עצמה. מוכח בתמורה פ' יש בקרבנות דקריבה אפי' בלילה [וכמ\"ש הר\"ב שם] ועמוד השחר פוסלתו. וא\"כ נצטרך לפרש לינה עמוד השחר. ע\"כ. כלומר לינת כל הלילה: \n",
+ "קדשו בכלי. לא נקט קדשו בכלי משום קומץ. דמעיקרא נמי קודם שנתן הקומץ בכלי לקדשו. הוכשר ליפסל בטבול יום. *)מקודש בכלי ראשון עם כל המנחה כולה קודם שקמץ [אלא אגב הנך דנקט בהו קדשו בכלי נקט ליה]. תוס' [דף ח' ע\"א ד\"ה קדש]: \n",
+ "כל שיש לו מתירים. מ\"ש הר\"ב. כגון עולת העוף ופרים הנשרפין שדמן מתיר למזבח בלבד. לאו למזבח בלבד דפרים הנשרפין עד שיתוך הבשר בבית הדשן מועלין בהן. וא\"כ ניתר בשרן ועורן לבית הדשן נמי. ול' רש\"י עולת העוף. ועולת הבהמה שדמן וכו': \n",
+ "וכל שאין לו מתירין. פי' הר\"ב. כי הני הקומץ והלבונה. עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והא דכתב הר\"ב וטמא יליף כו'. שם בפי' הר\"ב במשנה ה': \n",
+ "משום נותר. ומשום טמא. כתב הר\"ב. משום טמא. מרבינן להו. מדכתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם וגו'. וכי יש נוגע שהוא מחייב. אלא בכל הקדשים הראוי לקרב. והוא משקדש בכלי שאכל בטומאה. הוא מדבר. גמ':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולד חטאת כו'. משנה זו שנויה ברפ\"ד דתמורה. והתם תני לה משום תמורה. והכא משום מעילה. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "המפריש מעות לנזירותו. כתב הר\"ב ולא פירש אלו לעולתי כו'. לאו דוקא דאפילו אמר אלו לחובתי מפורשים הן. כמ\"ש במשנה ד' פ\"ד דנזיר. לא נהנין. מדרבנן או שמא דאפילו מדאורייתא אסור. דקיימא לשלמים. מידי דהוה אשלמים מחיים דנהי דמעילה [ליכא] איסורא דאורייתא איכא. תוס'. ומדברי הרמב\"ם פ\"א מה\"מ נראה דס\"ל לא נהנין מדרבנן: \n",
+ "מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. לשון הר\"ב כלומר דכל מעה ומעה מצינן למימר זו לשלמים הפריש כו' ואע\"ג דאיכא נמי בהדייהו כו' וכ\"כ רש\"י. ולפי זה כשנהנה בכולן מעל ומתני' סתמא תנן ולא מועלין. דמשמע דאין כאן מעילה כלל וכן הא דתנן מפני שהן ראויין לבא כולן שלמים. משמע דבכולן ביחד ראוי לבא שלמים. לכן נראה כפי' התוס' שפירשו דכיון דלא פירש אם ירצה יביא כל המעות לשלמים. כלומר והשאר יביא מביתו וכ\"כ במסכת נזיר [דף פ\"ה] וכ\"ד הרמב\"ם בפ\"ד מה\"מ דאפילו נהנה בכולן לא מעל דלא חילק כמו באינך דלקמיה: \n",
+ "מת היו סתומים יפלו לנדבה. בגמ' פ\"ד דנזיר דף כ\"ד מייתי לה. ופריך והלא דמי חטאת מעורבין בהם. וכתבו התוס'. דה\"ה דה\"מ למפרך והלא דמי שלמים. אלא דעדיפא פריך מחטאת שאינו כלל בר הקרבה לאחר מיתה. ע\"כ. ומשני א\"ר יוחנן הלכה היא בנזיר. פי' התוס' הל\"מ היא דסתומים יפלו לנדבה. והקשו דלתני מפני שראוין לבא בכולן [עולה] כדאמר [לעיל] מפני שהן ראוין לבא בכולן שלמים [והתם לחומרא דלא לייתי חולין לעזרה והכא לחומרא דכולו כליל] וי\"ל דכשהוא חי שייך למימר מימליך ומייתי בכולן אבל כשמת לא שייך למימר מימליך. ועי\"ל דהא דאמר שיכול לשנות להביאן כולן שלמים היינו דוקא היכא דאמר אלו מעות לנזירתי. דמשמע אם ארצה אביא בשליש עולה בשליש חטאת ובשליש שלמים. או אם ארצה אעשה מכולן חטאת. או מכולן שלמים. דלנזירות. משמע שפיר למקצת נזירות. אבל היכא דמת והיו לו מעות סתומין [דיפלו לנדבה] איירי בהפריש מעות ואמר מעות הללו לקרבנות נזירתי. לא יכול להביא בכולן קרבן א'. דהא קרבנות קאמר. הלכך יש במעות הללו דמי חטאת לכך פריך והלא דמי חטאת מעורבין. ובזה מתישב לשון מתני' דלמאי אצטריך למתני והיו לו מעות סתומים. והא בסתומין איירינן והכי איבעי ליה למימר מת יפלו לנדבה אלא [המפריש מעות לנזירותו] איירי דאמר דוקא לנזירותו. דאז יכול להביא בכולן א' [מה שאין כן כשאמר לקרבנותיו] דמשמע אכל קרבנותיו קאמר. ולכך קתני בסיפא מת היו לו מעות סתומים. ואפי' נמי אמר אלו לקרבנות נזירותי כולן יפלו לנדבה. ע\"כ: \n",
+ "היו מפורשים וכו'. עיין שם בנזיר: \n",
+ "יביאו עולה. נ\"א ומועלין בהן וכן העתיק הרמב\"ם פ\"ד מהלכות מעילה וכן גירסת הספר שם בנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי ישמעאל. נ\"א ר\"ש. וכן הגי' במשנה שבגמרא. וכן העתיק הרמב\"ם בפירושו. אין מועלין. פירש הר\"ב דכתיב ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כו'. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים [ד\"ה חוץ]. ומ\"ש כדתנן. ביומא פ\"ה משנה ו': \n",
+ "יצאו לשיתין. לשון הר\"ב דהיינו יסודות כו'. והוא לשון ארמית תסכני בבטן אמי אשתית לי. וגידים תסככני וגידיא אשתייני: \n"
+ ],
+ [
+ "דישון מזבח הפנימי והמנורה. כתב הר\"ב היה מוציאן ומניחן אצל מזבח החיצון מקום שמניח שם תרומת הדשן של מזבח החיצון. דכתיב (ויקרא א׳:ט״ז) והסיר את מוראתו בנוצתה וגו'. אל מקום הדשן. ואי למקבע ליה מקום למוראות לימא קרא והשליך אותו אצל המזבח קדמה. ותו לא. וממילא ידענא דהיינו מקום הדשן דיליף אצל אצל מושמו אצל המזבח. מאי הדשן דאפילו מזבח פנימי שם מקומו. מנורה מנלן. דשן הדשן ה\"א יתירא. גמרא: \n",
+ "לא נהנין ולא מועלין. כתב הר\"ב דבהני לא כתיב ושמו כו'. עיין בפירושו דסוף תמורה. ומ\"ש שם: \n",
+ "המקדיש דישון בתחלה. פירש הר\"ב ה\"ק. המקדיש דמי דישון בתחלה קודם שהוציאו כו' דאי אפר כירתו מאי בתחלה. והתוס' [ד\"ה והמקדיש] כתבו דאפר כירתו פשיטא דאטו גרע ממקדיש זבל אשפתו דלקמן דהא ודאי דהכל יכול אדם להקדיש לבדק הבית. אבל מה שכתב הר\"ב שוב ליכא לשער כו' קשיא לי דא\"כ כל הני דאין מועלין בהן משעה שנעשית מצותו. דתנן גם בפרק דלעיל [נמי]. ומאי איריא דשמעינן לה בדישון דוקא. והתוס' כתבו דמיירי באדם [שנטל] *) מתרומת הדשן לאחר שהורמה. והקדישה. מועלין בה מן [התורה]. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם נ\"ל שמפרש במקדיש אפר כירתו דבריש פ\"ה מהל' מעילה כתב המקדיש תרנגולת כו' אפילו הקדיש אשפה מלא זבל או עפר. או אפר. מועלין בכולן. ויראה לי דאפר דנקט. ממשנתינו זאת הוא שהעתיק כן. ואם אין אתה אומר כן. לא העתיקה כלל. [*ומ\"ש הר\"ב כשנתערך זה. נ\"ל דלא דקשה ל\"ל כשנדר זה וכן הא דדקדק לכתוב מועל בו לאלתר. לא ידעתי למה הוצרך לכתוב לאלתר]: \n",
+ "תורין שלא הגיע זמנן כו'. כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין: \n",
+ "לא נהנין כו'. כתב הר\"ב ולא דמו למחוסר זמן כו' וכן בני יונה שעבר זמנן, ולא דמי לחטאת שעברה שנתה דאמר לעיל [בריש פרקין] דמועלין בה קודם כפרה. דהתם משום דאזיל לרעייה ואין לה פדיון. אבל הכא אין לעופות פדיון ולא אקרו קדשי ה'. תוס'. ומ\"ש הר\"ב שהרי אין המום פוסל בעופות. דתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות [*כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דתמורה]: \n"
+ ],
+ [
+ "חלב המוקדשים כו' ולא מועלין. פירש הר\"ב הואיל ואינו ראוי למזבח. אע\"ג דדרשינן בפסולי המוקדשים. בשר ולא חלב [כמו שכתב הר\"ב במ\"ב פ\"י דחולין] תוס: \n",
+ "תורין.והכי גרס במשנה ה' פ\"ה דחולין. וע\"ש: \n",
+ "אבל בקדשי בדק הבית כו'. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא כו'. נעשה כמי שהקדישן לב\"ה. הקדיש תרנגולת וכו'. גמרא: \n",
+ "הקדיש תרנגולת מועלין בה ובביצתה כו'. עמ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "חמור. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ה דב\"מ [ד\"ה וחמור]: \n"
+ ],
+ [
+ "בור מלא מים אשפה מלאה זבל. צ\"ע על הסדר: \n",
+ "בור מלא מים. [עמ\"ש ברפ\"ה דב\"ב] כתב הר\"ב גופן ראוי לב\"ה. לעשות בו טיט. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואין גופן ראוי למזבח. שהרי הקרב והכרעים לא היו רוחצים אלא באמת המים [שבעזרה] תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בפ\"ה דב\"ב דף ע\"ט. ומ\"ש שאין ראוין לניסוך המים אלא מים חיים. ובור היינו מים מכונסים. כמ\"ש במשנה ה' פ\"ה דביצה: \n",
+ "שובך מלא יונים. פי' הר\"ב ראוי למזבח ולא לב\"ה. דשובך שוה הרבה. ואין עוקרין אבניו לשום אותו בב\"ה. תוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. וכתב עוד דכל הני דקתני למזבח ולא לב\"ה כו'. אמה שבתוכה קאי: \n",
+ "אילן מלא פירות. לשון הר\"ב ראוי למקדש לבכורים ולא לבדק הבית. ודברי תימה הן דודאי דבכורים למזבח נמי לא הוו שהן ממתנות כהונה. ועוד מאי בכורים שייכא בשל הקדש. דלא חייבה התורה אלא בכורי אדמתך. ועיין בריש מס' בכורים. וז\"ל רש\"י אמר לי רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח ולניסוך היין. ואינו ראוי לבדק הבית. לפי שעצי גפן דקין הם ואינן ראויין לשום בנין. ובבכורים לא מתוקמא. שהרי אינן קריבין לגבי המזבח. ע\"כ. וגם על דבריו קשיא מאי בכורים שייכא כלל בהקדש וכן קשיא על הרשב\"ם. שפי' בב\"ב. אילן מלא פירות לא למזבח ולא לב\"ה. דלבנין לא חזו. ולקרבן נמי לא חזי. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ובכורים לכהן הן כתרומה ע\"כ. והתוס' [ד\"ה כל הראוי] כתבו אין האילן ראוי לב\"ה. דא\"כ היה פוחת דמיו. והפירות אין ראוים למזבח. כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. ודבש היינו כל מיני מתיקה. אך אם הוא זית או גפן ראוי למזבח זית לשמן למנחות וגפן ליין לנסכים. ואין ראוים לב\"ה [כדפירש\"י] ע\"כ: \n",
+ "מועלין בהם. פר\"ת כגון שעקר חוליא ונהנה ממנה דהו תלוש. דהא אמרי' לקמן בברייתא דאין מעילה במחובר. תוס'. וילפינן לה בפ\"ה די\"ח חטא חטא מתרומה דאינה אלא בתלוש ואין מועלין במה שבתוכן. כתב הר\"ב דאין מועלין במה שהשביח לאחר שהוקדש. ולא אמרי' דתקנה חצר הקדש כמו חצר הדיוט [במשנה ד' פ\"ק דב\"מ] דחצר משום יד אתרבאי. ולא מצינו יד להקדש. כ\"כ התוס'. וכ\"כ הרשב\"ם בב\"ב. דאלו בהדיוט אתרבאי רשות מואם המצא תמצא בידו [בפ\"ק דב\"מ דף י'] אבל לא בהקדש. ע\"כ. ותמיהני דהתם מסקינן בגמרא דאע\"ג דמשום יד אתרבאי לא גרע משליחות. כמ\"ש שם בס\"ד. ולמה לא יהיה שליחות להקדש. דהא הני כהני שלוחי שמים הם. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים. וכשהגזבר עומד בצד כל הני דהויא השתא חצר המשתמרת תקני להקדש. ודוחק לומר דגזבר גופיה שליח דהקדש הוא. ואין שליח עושה שליח וצ\"ע. ועוד קשיא לי דמ\"ש הני מביצת תרנגולת וחלב חמורה דלעיל. ומיהו בזה י\"ל דאה\"נ דמתני' דלעיל דלא כי האי תנא. והיינו דבב\"ב פ\"ה דף ע\"ט מייתי לה. וקתני בה ד\"ר יהודה וכן שנוי בברייתא דהתם ועיין לקמן: \n",
+ "רבי שמעון אומר. נ\"א ר' יוסי אומר. וכ\"ה בגמ' דהכא ודב\"ב. וכן העתיקו רש\"י ותוס' דהכא ודב\"ב וכן שם הרשב\"ם. וגם הרמב\"ם בפירושו בנא\"י העתיק ר' יוסי. אך ממ\"ש דאין הלכה כמותו נראה דל\"ג ברישא. ד\"ר יהודה. ומ\"מ בחבורו פ\"ה מה\"מ. פסק כרבי יוסי. וכתב הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס. משום דבב\"ב גרסי ברישא דברי רבי יהודה. וידוע דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי. אבל מ\"ש עוד בשמו דבפ\"ד דפסחים [דף נ\"ו] נתבאר שמועלין בגדולי הקדש גבי שלשה דברים שעשו אנשי יריחו. אינו נראה לי כלל. שלא הוזכר במשנה. אלא שזה שהתירו גידולי הקדש שהיה שלא ברצון חכמים. ואיסור שמענו מעילה לא שמענו. והכי אמרינן התם בהדיא בגמ'. סברי לה כמ\"ד אין מעילה בגידולין. ורבנן סברי נהי דמעילה ליכא איסורא מיהא איכא ואפשר שעל סוגיא זו סמך הרמב\"ם בפירושו שכתבתי דפסק דלא כר' יוסי. ומ\"מ י\"ל דאינה קושיא על הפסק שבחיבורו דאיכא למימר דהכי קאמר סוגיא דפסחים דאפילו למ\"ד אין מעילה בגידולין איסורא מיהא הוי ולדבריהם דאנשי יריחו הוא דאמרינן הכי. ומ\"ש עוד דבפ\"ז דתמורה שנינו ומועלים בגידוליהם. הלכך הלכה כרבי יוסי. גם מזה אינה ראיה. שהרי פי' שם הר\"ב. דהיינו ביצת תרנגולת וחלב חמורה. והכי איתא התם בגמרא. ומיהו למאי דכתבתי דההיא דביצת תרנגולת נמי רבי יוסי היא. ניחא. ומ\"מ נ\"ל עוד ראיה אחרת. מגידולי קונם. דמשנה ו' פ\"ז דנדרים: \n",
+ "ולד מעושרת לא יינק מן המעושרת. פי' הר\"ב. אם יצאה נקיבה עשירית תחת השבט. והיה לה בן קודם לכן לא יינק כו' ונמצא נהנה מחלב מוקדשין. ובסמוך מפרש בשם הרמב\"ם שאסור לבן לינק כו' דשויוה רבנן כגיזה ועבודה דאסורין בקדשים. וקשה דתיפוק ליה דגבי פסולי המוקדשים דרשינן בשר ולא חלב. כמ\"ש לעיל במשנה ה'. וי\"ל דכיון דבקדשים גופייהו. לא כתיב אלא לא תגוז ולא תעבוד. אלא דמפסולי המוקדשים שמעינן לה. ניחא ליה להרמב\"ם למנקט מאי דכתיב בהדיא גבי קדשים עצמן. אלא דאכתי קשיא דלישנא דשוינהו משמע דמדרבנן. והא דאורייתא הוא. ובגמ' קתני ולד המעושרת לא יינק מן המעושרת מנא ה\"מ אמר רב אחדבוי בר אמי. אתיא העברה העברה מבכור [כתיב בבכור (שמות י״ג:י״ב) והעברת כל פטר רחם וכתיב במעשר (ויקרא כ״ז:ל״ב) כל אשר יעבור תחת השבט] מה בכור מועלין בו. אף חלב המעושרת מועלים בו. חלב המוקדשים נמי אתי אמו אמו מבכור [דכתיב גבי בכור בפ' משפטים יהיה עם אמו. וגבי מוקדשים כתיב בפרשת אמור שבעת ימים יהיה תחת אמו]. ופירש\"י מה בכור מועלין בו בכל דבר שיש בו דזכר הוא ולא נקבה. אף מעשר נמי דנוהג בנקבה וכן מוקדשים מועלין בכולו. אף בחלבו. ע\"כ. והקשו התוס'. ל\"ל קרא לאסור חלב המוקדשים תיפוק ליה מדדרשינן גבי פסולי המוקדשים בשר ולא חלב [כדפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין] וי\"ל דאי לאו האי קרא דהכא. דקאסר חלב במוקדשים לא הוה דרשינן גבי פסולי המוקדשים דבשר אתא למעוטי חלב. דלא הוה ידעינן לה למאי קאתי בשר למעוטי. אבל השתא דאסר חלב במוקדשים קאתי [בשר] לומר אבל חלב כדקאי קאי תדע מדאצטריך למכתב. ולא תגוז בכור צאנך [לאסור] גיזה בקדשים. ואמאי צריך תיפוק לי מדאמר גבי פסולי המוקדשים. תזבח תזבח ולא גיזה אלא ודאי כו'. כמ\"ש כבר בשמם בחולין [שם ד\"ה ליגזז] ע\"ש. אבל קושיא אחריתא יש להקשות דהיאך יליף מבכור שהוא אסור להניק. והא אין דנין אפשר משא\"א כמ\"ש [*במשנה ב' פרק ב' דתמורה] ועוד קשיא דמלתא דפשיטא הוא דולד המעושרת לא יינק מן המעושרת. כיון שהיא חולין. דהא כבר תנא לעיל חלב המוקדשים לא נהנין [ולמאי קא בעי מנא ה\"מ] ועוד דקאמר ואחרים מתנדבין [כן] פירש שהיו עשירים מתנדבים להניק את הולדות מבהמות שלהם. ומה נדבה היא זאת כיון דלית שום ריוח להקדש. לכך נראה למורי רבי הרב רבינו פרץ שי'. דמתני' מיירי בולד מעושרת ולד מוקדשים שילדו משהיו מוקדשים. והיינו רבותא. דאפ\"ה אסור להניק מהם. והיינו הא דקאמר ואחרים מתנדבים כן שבשביל שהיו הולדות להקדש היו מתנדבים להניק אותם. וקא בעי בגמ'. מנא ה\"מ דלא יינק מאמו והכתיב תחת אמו. דמשמע דאפילו היתה אמו קדושה מ\"מ יונק ממנה (וקאתיא) [וקאמר אתיא] העברה העברה מבכור. מה בכור מועלין בו פי' שאסור להניק את הבכור מבהמת שמעשר וקדשים. דהא לא מצינו בכור של בהמת מעשר וקדשים שהרי הם פטורים מן הבכורות. אף מעשר כלומר אף ולד הוא קדוש קדושת המעשר שנולד מבהמת מעשר אסור להניק מאמו שהיא מעשר. חלב המוקדשים נמי אתיא אמו אמו מבכור דמה אמו האמור בבכור אינה של הקדש דבהמה של הקדש פטור מן הבכורה. אף אמו האמור בקדשים דכתיב שבעת ימים יהיה תחת אמו. דמשמע לפי הפשט שמותר להניק לולדות של בהמה קדושה מאמו שהיא קדושה. אינו כן דודאי אותה אם דחולין. ולכך מותר להניק מאמו. אבל אם היא קדושה אסור להניק לו. והשתא ניחא דשפיר איצטריך ג\"ש להכי דאף כשהולד של הקדש אסור להניק מן האם: \n",
+ "מעושרת. קשיא לי דלענין מעשר דגן תנן במשנה ו' פרק בתרא דדמאי מעושרת על הכלכלה שממנה הופרש המעשר. וכן משמעות הל' והרמב\"ם בספ\"ג מה\"מ העתיק ולד המעשר: \n",
+ "ואחרים מתנדבין כן. פי' הר\"ב אחרים שהתנדבו קודם לכן. רשאים להתנות קודם שתתעשר כו'. וללא צורך מפרש קודם לכן וגם לשון המשנה מתנדבין כן לא משמע לשעבר. וז\"ל רש\"י. ואחרים מתנדבין כן. שמתנין קודם לכן על מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר שאם תקדש כו' ושמעתי דלהכי מהני להו תנאה הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן. הלכך מהני תנאה. והוי כנדבה. ולהכי קרו להו אחרים. שאינן מחמירין עליהן כראוי. וכן נמי בולד מוקדשים. לא היו מקדישין חלב האם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומגומגם הוא מטעם שכתבו התוס' [ד\"ה הפועלים] דלישנא לא משמע כן והל\"ל ואחרים מתנים בכך. ועוד קשיא דבתוספתא קתני ליה גבי פועלים ופרה. והתם מה מועיל התנאי בדבר שהוא כבר של הקדש. לכך נראה לפרש ואחרים בעלי בתים נדיבי לב היו מתנדבים להניק אותן ולדות מן בהמות שלהן שהיא חולין וכן פועלים ופרה של הקדש לפי שעושין בשביל הקדש היו עשירים מתנדבים לפרנסם. ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש בשמם בדבור ולד המעושרת: \n",
+ "הפועלים לא יאכלו מגרוגרות של הקדש. דכרם רעך אמר רחמנא ולא כרם של הקדש. רש\"י. והתוס' כתבו דאתקש חוסם לנחסם כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ז דב\"מ: \n",
+ "וכן פרה לא תאכל כו'. פי' הר\"ב דכתיב לא תחסום שור בדישו וכו'. גמ'. ופי' רש\"י דענינא כולה בחולין קמיירי [*ודברי הר\"ב הן פי' הרמב\"ם]: \n"
+ ],
+ [
+ "ושל הקדש באין בשל הדיוט כו'. פירש הר\"ב כגון שיש בין אילן של הקדש לקרקע של הדיוט יותר מט\"ז אמה כו'. וא\"ת ולתני אידי ואידי תוך ט\"ז ולתני סיפא מועלין א\"נ אידי ואידי אחר ט\"ז ולתני ברישא מועלין. וי\"ל דתנא הכי לאשמועינן דבתרוייהו בין בתוך ט\"ז ובין חוץ לט\"ז אמה [לא] נהנין ולא מועלין. תוס' פ\"ב דב\"ב דף כ\"ו: \n",
+ "המים שבכד כו'. בפ\"ד דסוכה משנה י' תנן חבית. וכמ\"ש הר\"ב. לא קשיא כדאשכחן ברפ\"ג דב\"ק ובסוף דמאי וכמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר נותנים היו ממנה זקנים בלולביהם. פי' הר\"ב בתחלה קודם שזקפוה דמשזקפו דנעשית מצותה נהנין ממנה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ואפילו שלא לקטוה אלא כדי לזקפה על גבי מזבח. קסבר מצות לאו להנות נתנו. תוס'. ולכאורה נ\"ל דת\"ק לא פליג דהא קי\"ל מצות לאו להנות נתנו כדפירש הר\"ב במשנה ג' פ\"ד דנדרים. ור\"א בר צדוק עובדא קאמר. ואע\"ג דמתניא בלשון פלוגתא אשכחן טובא כה\"ג ול\"פ וכמ\"ש בסוף בכורים. אלא שהרמב\"ם כתב בפירושו וז\"ל ומ\"ש ר\"א בר צדוק [לאשמועינן מינה] שמותר ליהנות בו לפי שעיקר בידינו הוא שמצות לאו ליהנות נתנו וזה הדבר אמיתי. ואע\"פ שדעת ר\"א שמותר ליהנות ממנה. אינה הלכה ע\"כ. וכן בחבורו פ\"ה מה\"מ לא העתיק דבריו. וצ\"ע למה דחאו מהלכה: \n",
+ "זקנים שלא יכלו לטרוח אחר ערבה א\"נ לחשיבותם הורשו ליקח:\n"
+ ],
+ [
+ "קן שבראש האילן של הקדש כו'. פי' הר\"ב שבנאו העוף מעצים וקסמין שהביא ממקום אחר. גמ'. וכתבו התוס' וא\"ת אמאי לא נהנין כיון דאייתו מעלמא. וי\"ל דגזרינן דלמא אתי [לאחלופי] בקנים המחוברים [באילן] ע\"כ: \n",
+ "יתיז בקנה. לשון הר\"ב יפיל הקן לארץ בקנה ויהנה ממנו. ויש לתמוה מאי שנא משל הקדש דאין נהנין. ובגמ' מאי יתיז אפרוחים וכ\"כ הרמב\"ם יתיז בקנה ר\"ל שיניס האפרוחים ואז יקח אותם. ע\"כ. ומ\"מ התיר הקן באשרה ואסר בשל הקדש. וכבר תמה עליו הכ\"מ בפ\"ה מה\"מ. אלא שהוא תמה מאיסורא דהקדש. ולא נחית לעיוני בדברי התוס' שכתבתי לעיל דאסרי לשל הקדש בטוב טעם וכן אסרו דאשרה וכמ\"ש בסמוך בשמם. ולפי זה יש לתמוה בהפך דלמה התיר באשרה. וז\"ל התוס' הקן עצמו אסור באשרה כמו בשל הקדש וכן אפרוחים וביצים שוים בשניהם [וכדפירש הר\"ב]. וא\"ת ואמאי תנן להיתרא גבי אשרה וקתני לאיסורא גבי הקדש. י\"ל דלהכי תנא לא נהנין גבי הקדש משום דבעיא למתני. אין מועלין. ומתיז בקנה קתני גבי אשירה. דאע\"ג דהוי דבר מאוס מאד שהיא של עבודה זרה אפ\"ה שרי ע\"כ. ויש חילוף גרסאות בסוגיא זו להכ\"מ. שבהלכות מעילה [פ\"ה] העתיק גירסתינו ובפ\"ז מהל' עבודה זרה העתיק גירסא אחרת. ומ\"מ דברי הר\"ב אינם עולים אף לאותה גירסא ואין להאריך. [*ושוב ראיתי שרש\"י פי' בפ\"ג דמס' עבודה זרה דף מ\"ב ע\"ב דבאשרה ליכא למגזר משום דבדילי מיניה. ע\"כ]: \n",
+ "מועלים בכולו. עמ\"ש בשם התוס' במ\"ו בדבור מועלים בהם כו': \n",
+ "לא בשפוי ולא בנויה. לפי שהגזברין לא קנו והקדישו אלא דבר הצריך לבנין. ולא שפוי ונבייה. רש\"י: \n",
+ "ולא בנוייה. והר\"ב העתיק נמייה וכן הגירסא במ\"ח פ\"ג דעבודה זרה. והרמב\"ם כתב נמייה הם חלקים הקשים שיש בעצים הנתזים בשעת הניגור והחלק כשמנגרים ומחלקין אותו ישאר מקומן כמין גומא בעץ ומקצת הנוסחאות נוייה והענין אחד. לפי שאותן החלקים דומה לנוה עומדת בפני עצמה בתוך העץ ע\"כ. ויראה לי דבעבודה זרה גורס נבייה בבי\"ת. אבל בחבורו פ\"ה מהלכות מעילה העתיק בכאן נבייה בבי\"ת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולחייב עליהן משום פגול נותר וטמא. מסיים הר\"ב או לחייב למעלה כזית בחוץ. וכן כתב רש\"י. ותמיהה דאמאי שייריה. ועוד דבמשנה ד' פי\"ג דזבחים. לא תנן אלא המעלה כזית מן העולה ומן האימורים. ואפשר לפי שהם זבח אחד לפיכך מצטרפין גם הרמב\"ם [בפי'] לא הזכיר הא דמעלה. ועמ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ " חמשה דברים בעולה מצטרפים זה עם זה. פירש הר\"ב לכזית לחייב משום מעלה בחוץ. וכ\"כ רש\"י ותוס'. אבל בפי\"ג דזבחים דף ק\"ט כתבו התוס' דאין לפרש להתחייב בחוץ. דהא לא תנן אלא עולה ואימורין אבל חמשה דברים לא דאע\"ג דמחייבו בחוץ ה\"מ בפני עצמו אבל אצטרופי לא ועוד דלא מחייב בחוץ על לחם שבתודה ועוד חלב ויין היאך מצטרפין. והא אין שעורן שוה זה בכזית וזה בג' לוגין. ע\"כ. גם הרמב\"ם לא הזכיר הא דמעלה. ומ\"ש הר\"ב ולחייב משום פיגול ונותר וטמא וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם. וכתבו התוס' דזבחים. דאין לפרש לענין מחשבת פגול דאין אכילה והקטרה מצטרפים [כדתנן בסוף פ\"ב דזבחים. וספ\"ב דמנחות וכלומר בתודה א\"א לפרש כן] אלא מיירי לענין אכילה. דמחייב האוכל משום פגול נותר וטמא. ואי מרישא דקתני קדשי מזבח מצטרפין ה\"א במין א' קמ\"ל אפילו בב' מינין. ועוד תננהו למעוטי דם שאין חייבים עליו משום פגול [כדתנן במשנה ה' פ\"ד דזבחים וספ\"ח דחולין וכי תימא מאי קמ\"ל כיון דתנינא. י\"ל כמ\"ש בריש ברכות בשם התוס' דכך רגילות המשנה ע\"ש] ועוד אשמועינן דחל פיגול אהנך דברים חמשה וששה. וצ\"ל דאתיא כר\"מ דפ\"ד דזבחים משנה ג'. דמחייב בפיגול לנסכים הבאים עם הבהמה וכן במשנה ד' פ\"ב דמנחות. והא דחלב ויין מצטרפין. אע\"ג דחלב בכזית ומשקין ברביעית ה\"מ בשתיה. אבל דרך אכילה ששרה פתו ביין שיעורו [בכזית] וקצת תימה מאי איריא דנקיט חמשה דברים בעולה. הא בשלמים נמי מצטרפין לחייב משום פגול. וי\"ל דנקט עולה משום דאיירי נמי במעילה. אע\"ג דבתודה לא איירינן במעילה ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו [ריש] פי\"א מהלכות מעשה הקרבנות העתיק בבת ה' דברים לענין אוכל כזית מחמשה ביחד דלוקה. שנאמר (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכול בשעריך וגו' וכל נדריך אשר תדור מפי השמועה למדו שזו אזהרה לאוכל בשר העולה: \n",
+ "וששה בתודה. פי' הר\"ב לפגול כו' ולא למעילה שהתודה קדשים קלים. ואין מועלין בבשרה כלל. וג\"כ בלחם תודה [ג\"כ] *)אין מועלין בו לפי שהוא דומה לבשר ואוכלין כיוצא בו. הרמב\"ם: \n",
+ "ותרומת מעשר של דמאי. הארכתי בזה בס\"ד במשנה ח' פ\"ד דמציעא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הנבלות מצטרפות זו עם זו. פירש הר\"ב לענין טומאה. אבל לא למלקות כו'. שאין אוכל בשר בהמה טמאה לוקה משום נבילה כו'. דאין איסור חל על איסור כדפירש הר\"ב במשנה ד' פרק ג' דכריתות. ועיין בס\"פ: \n",
+ "וכל השרצים כו'. כתב הר\"ב ושמונה שרצים האמורים בתורה. מצטרפים זה עם זה. לחייב האוכלן בכעדשה כשיעור טומאתן. דתני ר\"י בר חנינא ולאתשקצו וגו'. ובכל אשר תרמש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא (ויקרא כ׳:כ״ה). פתח הכתוב באכילה דאל תשקצו. דכי אכיל להו משקץ נפשיה. וסיים בטומאה. מה טומאה בכעדשה אף אכילה בכעדשה. גמ'. ושאר שרצים אין להם טומאה. וז\"ל הרמב\"ם סוף פ\"ד מהלכות שאר אבות הטומאות שאר שקצים ורמשים כולן כגון הצפרדע והנחש והעקרב וכיוצא בהן אע\"פ שהן אסורים באכילה הרי הן טהורים מכלום ואפילו כאוכלים טמאים אינן: \n",
+ "דם השרץ ובשרו מצטרפין. פי' הר\"ב דמרבינן מקרא דכתיב וזה לכם הטמא כו' והאי קרא מיותר הוא לדרשא למדרש ביה הכי דהא כתיב קרא אחרינא אלה הטמאים לכם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "הפגול והנותר אין מצטרפין זה עם זה. פי' לטומאה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל. ל\"ש אלא לטומאת הידים. דמדרבנן היא. [ועיין מ\"ש בריש פ\"ג דידים] אבל לענין אכילה מצטרפים. דתניא רא\"א לא יאכל כי קדש הוא (שמות כ\"ט) כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו. ופירש\"י לטומאת ידים כדאמרינן במס' פסחים [בסופה במשנה] שגזרו בנותר ופגול שמטמאין את הידים משום חשדי הכהונה. או משום עצלי כהונה. וכיון דגזירה דרבנן היא אינן מצטרפין לטומאת ידים (דגזירה דרבנן היא). ואי אמרת מצטרפין הויא גזירה לגזירה [ועמ\"ש בדבור דלקמן בס\"ד] אבל לענין אכילה אי איכא פחות מכזית פיגול. וטתר משלימיה לכזית. חייבים עליו משום פגול. ואי רוב דנותר כו' חייב עליו משום נותר. ואמר לי רבי דאי הוה חצי זית מזה. וחצי זית מזה מצטרפין. וחייב עליו משום נותר ומשום פיגול ע\"כ. ונ\"ל דלא לחייבו בשתים. שא\"כ אתה מחייבו על פחות מכשיעור אלא לענין מלקות לחייבו אם התרה בו משום נותר או משום פיגול: \n",
+ "מפני שהם שני שמות. אין זה עיקר הטעם. דהא אמרן דלענין אכילה מצטרפין ומשם אחד נפקא. ולטומאת ידים הוא דאין מצטרפין ועיקר טומאה זו אינה אלא מדרבנן וא\"כ מאי מפני שהם ב' שמות אלא טעמא כדכתב רש\"י דלא גזרינן גזירה לגזירה וכבר כתבו התוס' בפ\"ב דסוכה דף כ\"ד דאשכחן טובא שאין הגמ' חושב עיקר טעם אותו טעם המפורש במשנה ע\"כ. ועי\"ל דלפי שנמצא הרבה פעמים שגזרו כאחת שתי הגזירות כדאמרינן כולה חדא גזירה היא ואהא הוא דתנן מפני שהם ב' שעות. ולפיכך לא רצו לגזור כאחת. נ\"ל: \n",
+ "האוכל וכו' מצטרפין. תניא ר\"ש אומר מה טעם כו'. מי גרם לשני לאו ראשון. וכיון דמכח ראשון אתיא ליה טומאה. הוי כראשון ולהכי מצטרפין. ועיין במשנה ה' פ\"ק דטהרות: \n"
+ ],
+ [
+ "כל האוכלין מצטרפין. עמ\"ש בריש פ\"ק דטהרות. גם עיין בפירוש משנה ז' פרק בתרא דמקואות: \n",
+ "לפסול את הגויה. עמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבת: \n",
+ "בכחצי פרס. פי' הר\"ב שהוא ביצה ומחצה לדברי הרמב\"ם כו' ועיין בפירושו למשנה ג' פ\"ג דכריתות. ובמשנה ב' פ\"ח דערובין: \n",
+ "לטמא טומאת אוכלים. פי' הרב שאין אוכל מטמא בפחות מכביצה. עמ\"ש ברפ\"ב דטהרות. ומ\"ש הר\"ב ושיערו חכמים כו'. בגמ' פרק בתרא דיומא דף פ'. וכמוה בלא קליפתה בפרק ח' דערובין דף פ' ג: \n",
+ "בכגרוגרת להוצאת שבת. עיין ספ\"ז דשבת: \n",
+ "בככותבת ביוה\"כ. עיין במשנה ב' פרק בתרא דיומא: \n",
+ "[*כל המשקים. ובפרק אחרון דמקואות מ\"ז מפרש הר\"ב. דוקא הז' משקין]: \n",
+ "ברביעית. עמ\"ש בריש פ\"ב דטהרות: \n",
+ "ובמלא לוגמיו. והר\"ב העתיק וכמלא לוגמיו וכן הוא בס\"א. ובמשנה שבגמרא והרמב\"ם העתיק מלא לוגמיו. ועיין במ\"ב פרק בתרא דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "הערלה וכלאי הכרם מצטרפים. פי' הר\"ב ללקות הארבעים. ותימה דבמשנה ג' פי' הר\"ב כל הנבלות מצטרפין לטומאה. אבל לא למלקות כו'. לפי שהן שני שמות. וצ\"ל דמתני' דהכא פליגא. ושנויה ג\"כ ברפ\"ב דערלה ושם פירש הר\"ש מהירושלמי. דאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן בשם ר\"מ כל האיסורין מצטרף ללקות עליהם בכזית משום לא תאכלו כל תועבה. ובפרק בתרא דעבודה זרה [דף ס\"ו] מייתי לה. ע\"כ. ועיין במשנה י' פ\"ב דערלה. ומ\"ש הר\"ב א\"נ ערלה וכלאי הכרם מעורבין עיין שם בר\"פ. רבי שמעון אומר אינן מצטרפין. כתב הר\"ב כיון דשני שמות נינהו אלא אם יש בקדירה לבטל טעם הערלה בפני עצמה וכו'. ולכאורה לפי' הראשון אצ\"ל דאינן מצטרפין ללקות. כיון שהם שני שמות כדתנן במשנה ג'. אלא דבגמ' איפכא שמעינן דפריך ומי צריך לר\"ש לצרופי והתניא ר\"ש אומר כל שהוא למכות תני א\"צ לצרף: \n",
+ "הבגד והשק כו'. עיין במשנה ג' פכ\"ז דכלים: \n",
+ "רבי שמעון אומר מפני שהן ראוין לטמא מושב. כתב הר\"ב. כלומר אע\"ג דאמרן לעיל כו'. הכא מצטרפין כו'. שכל אחד מהן ראוי לטמא במושב הזב ותימא דלעיל נמי שהם שוים בדבר אחד. ואעפ\"כ אינן מצטרפין. והרמב\"ם [בפי'] מסיים שאנו חוששין להשוות השיעור לטומאה בדברים שמטמאין לא בדברים שמתטמאים. ע\"כ. וגם בזה לא נוח לי. דהא אמרן לעיל שיעורו ולא טומאתו. אין מצטרפין. ולשון רש\"י מפני שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם. ראוין ליטמא מושב עליו הלכך מצטרפין. ע\"כ. והיינו כדתני עלה בגמרא קיצע מכולם ועשה מהן בגד למשכב ג'. למושב טפח. וכן במשנה ד' פכ\"ז דכלים. ובגמרא פ\"ק דסוכה דף י\"ז [ע\"ב] גרסי' בהדיא אמר ר\"ש מה טעם הואיל וראוי לטמא מושב כדתנן המקצע מכולן טפח על טפח טמא. ושם פירש\"י שני פירושים המקצע מכולן מא' מכל אלו קצע טפח על טפח. מקצעו שמשוהו סביב סביב באזמל ומתקנו יפה [וזהו פירושו שבכאן] וי\"מ המקצע מכולן יחד שחיבר קיצועיהן שקיצץ כל המינין ועשה מהן טפח על טפח ותפרן יחד. והראשון נ\"ל ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב שם בכלים משנה ג' ד':\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום. דילפינן בגמרא ממעילה דכתיב בעבודה זרה. וימעלו מעל ששינו עצמם מן המקום לעבודה זרה אף כאן עד שיפגם וישתנה [*ועמ\"ש במשנה ד']. וכל דבר שאין בו פגם כו'. דאתקש נמי לסוטה דכתיב בה ומעלה. וסוטה פגומה ועומדת היא. דאינה נוהגת אלא בבעולה כדכתיב מבלעדי אישך. ואמרי' שקדמה שכיבת הבעל לבועל [וכמ\"ש ברפ\"ד דסוטה] והיינו בעולה ואפ\"ה כתיב. ומעלה בו מעל. \n",
+ "[*נתנה קטלא וכו'. אורחא דמלתא נקט שדרך הנשים להתקשט ולהשתמש בשל זהב: \n",
+ "קטלא. פי' הר\"ב רביד כו'. ועי' ברפ\"ו דשבת: \n",
+ "[*לבש בחלוק כו'. אורחא דמלתא נקט שדרך האנשים להתלבש בחלוק וטלית ולעשות מלאכה]: \n",
+ "כשהיא חיה לא מעל. פירש הר\"ב בחטאת בעלת מום איירי דעומדת לפדות. וכיון שפגמה הכחישה ופיחת מדמיה. רש\"י: \n",
+ "כיון שנהנה מעל. ומעילה זו מדבריהם הרמב\"ם פ\"ו מה\"מ. ועיין ריש מכילתין: \n"
+ ],
+ [
+ "או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד ופגם בש\"פ בד\"א. ל' הר\"ב כגון ששפך משקה של קדש ולא נהנה. וכ\"פ רש\"י ומלישנא דמתני' משמע שהוא נהנה בשעה שפוגם. אלא שאין שניהם בדבר אחד. וזה לא פירשו והוא דחוק. ולשון הרמב\"ם כגון שקרע קצת מבגד הקדש ונתן אותה חתיכה שקרע בבגדו ולבש אותה ונתקשט בו ונהנה בש\"פ בתכשיטו. ולא פגם בחתיכה שום דבר אבל פגם בבגד הקדש שקרע ממנו בש\"פ ה\"ז נהנה ופגם אבל הדבר שפגם לא נהנה באותו הפגם עצמו: \n",
+ "הרי זה לא מעל עד שיהנה כו'. לשון הר\"ב ויהיה דבר שיש בו פגם וז\"ל רש\"י והכא מיירי בדבר שיש בו פגם וקסבר דכתרומה בעינן דפגימתו והנאתו כאחת: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מועל אחר מועל במוקדשים. פי' הר\"ב בהמת קדשי מזבח תמימה כו'. אבל קדשי בדק הבית כו' וכיון שמעל בו אחר שהוציאו לחולין. כרבי יהודה במשנה ח' פרק ב' דקדושין דס\"ל הקדש בשוגג מתחלל: \n",
+ "וכלי שרת. גמ' ק\"ו אם אחרים מביא לקדושתן [דכלים מקדשים כדתנן ספ\"ט דזבחים] הוא עצמו לא כ\"ש פירש\"י לא כ\"ש שיהא קדוש כל כך שיהא בו מועל אחר מועל: \n",
+ "רבי אומר כל שאין לו פדיון כו'. כתב הר\"ב. ואיכא בין ת\"ק לר' כו' ועבר ושחטן [דהשתא יכול לפדות להאכיל לאדם. גמ' סוף תמורה דף ל\"ג] וחכ\"א יפדו דלא בעי העמדה והערכה. ותימה דבמשנה ג' פרק בתרא דתמורה לכ\"ע קדשי מזבח בעו העמדה והערכה רבנן דהכא כמאן ומצאתי בתוס' דהתם דף ל\"ג ע\"ב בד\"ה כדתנא כו' דגרסי התם בגמ'. רבנן דהכא לחוד. ורבנן דהתם לחוד. וכתבו עוד. ואין לתמוה לומר כן דג' מחלוקות לימא דרבנן דתמורה נמי ס\"ל קדשי מזבח לא היו [כו'] י\"ל דמתני' דתמורה קשיא. דמדקאמר ר\"ש דקדשי ב\"ה אם מתו יפדו. מדאצטריך לפרושי ב\"ה. מכלל דת\"ק מיירי [בתרווייהו]. כדפרי' כל הסוגיא בספרים ע\"כ. וצריך לומר דטעמייהו דרבנן דהכא כדאתמר התם בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] לריש לקיש דאמר דרבנן דהתם ס\"ל קדשי מזבח לא היו כו'. וטעמייהו דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע. איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי ב\"ה. ואמר קרא אותה למעוטי קדשי מזבח וצ\"ע מיהת להר\"ב והרמב\"ם [פ\"המה\"ע] שפוסקים כחכמים דהתם וכן כחכמים דהכא [פ\"ו מה\"מ] והוי כמזכי שטרא אבי תרי: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי זה לא מעל. פירש הר\"ב בגמ' מוקי לה בגזבר כו' וכי נטלן לעצמו עדיין הם ברשות הקדש כו'. וא\"ת ומ\"מ הרי שלח בה יד ולחייב דשליחות יד א\"צ חסרון. כדפי' הר\"ב בספ\"ג דמציעא. אלא שיתכוין לחסר וה\"נ קא מכוין ליטלה לעצמו. כבר תירצו התוס' בפ\"ב דקמא דף כ' שי\"ל דאין אדם מועל אלא במתכוין להוציאו מרשות מי שהוא והכא הוא סבור שלו הוא. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ושינה מהקדש לחול. ונמצא מחסר להקדש ופגמו ועוד דהיינו שינוי ממש דילפינן מעבודה זרה כמ\"ש בריש פרקין: \n",
+ "נתנה לחברו הוא מעל. בנתינת המתנה בטובת הנאה הבאה לו. הרמב\"ם. והכי איתא בגמרא פ\"ט דב\"מ דף צ\"ט. במשאיל קרדום לחברו כו': \n",
+ "בנאה בתוך ביתו. כתב הר\"ב ולא בנאה ממש דא\"כ הרי נהנה מיד שהוסיף בבנין ביתו. משמע דהיינו נמי פגם ששינה אותה בבנין. וכן מוכח ממ\"ש אלא כגון שנתנה ע\"פ ארובה שלא בבנין. דאי הוה בבנין נשתנה ונהנה בהוספה. וכן פירש\"י בלשון אחד דבנין הוו שינוי. ותמהו התוס' בפ\"ב דקמא. דהא שינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי. וכמ\"ש שם רפ\"ט. ובלשון אחר פירש\"י שפחתה וחתכה. וכן פי' התוס' דהכא [ד\"ה בנאה] גם במסכת חגיגה פ\"ק דף י\"א התנה רש\"י שמסתתה: \n",
+ "נטל פרוטה של הקדש כו'. הא תו למה לי. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"מ כתב הנוטל פרוטה של הקדש ע\"ד שהוא שלו לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו או עד שיתן אותה במתנה כו'. ותינח לדידיה דמפרש לרישא במועל בזדון כמבואר שם בחבורו גם בפירושו כפי נא\"י. אבל להר\"ב. וכן פירש\"י דרישא נמי בשוגג. וע\"כ מיירי שנטל האבן ע\"ד שהוא שלו כמ\"ש לעיל בשם התוס'. ק\"ל דתו למה לי: \n",
+ "נתנה לבלן כו'. שהוא אומר לו כו' ולא מיחסר משיכה משא\"כ שאר אומנות דמחסרן משיכה. ולדידן דקיי\"ל דבר תורה מעות קונות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"מ מתני' בבלן נכרי ומש\"ה דוקא בלן אבל שאר אומנות בעו משיכה. דכיון דבישראל מעות קונות בנכרי קונה במשיכה. דדרשינן בגמ' רפ\"ב דבכורות לעמיתך בכסף. הא לעובד כוכבים במשיכה. והתוס' בס\"פ לפום ריהטייהו לא דייקי דנסבי דרשא לעמיתך לישראל בחדא ולעובדי כוכבים בחדא וההיא לר\"ל היא דאמר משיכה מפורש מן התורה בישראל: \n"
+ ],
+ [
+ " ואפילו לזמן מרובה. לשון הר\"ב כגון שאכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר כו'. או שאכל כו'. והאכיל כו' למחר ובברייתא שבגמ' [דף י\"ח ע\"ב] תני גבי אכילתו ואכילת חברו אפילו מכאן ועד ג' שנים. והרמב\"ם בפ\"ה מה\"מ. כתב נהנה היום מן ההקדש ונהנה לאחר כמה שנים כו' מצטרפין ומעל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בעל הבית מעל. לשון הר\"ב. דבמעילה יש שליח לדבר עבירה. ולא אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. גמרא פ\"ב דקדושין דף מ\"ב. ומ\"ש הר\"ב ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה חוץ ממעילה. אע\"ג דכתב חוץ לאו כללא הוא. דאף בשליחות יד יש שליח. כמ\"ש בספ\"ג דב\"מ. ועוד טביחה דגנב ילפינן לה דאפי' ע\"י שליח מתחייב. וכולהו בגמרא פ\"ב דקדושין. ומ\"ש הר\"ב משום דכתיב בה. ואשמה הנפש ההיא מי ששגג תחלה. וכ\"כ הרמב\"ם [בפירושו] וההיא הוא דדייק. ותמיהני דבפרק ב' דקדושין אמרינן דילפינן חטא חטא מתרומה. מה תרומה משוי שליח [להרמתה] אף מעילה משוי שליח. והתוס' תמהו שם [דף מ\"ב] דלמאי צריך קרא כלל למעילה דבשוגג. הא לא שייך למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ותירצו דהכא מיירי. אפי' דנזכר השליח קאמר דמעל בה\"ב. וכדמוכח ממתני' דלקמן שלח ביד פקח ונזכר כו' ובנזכרו שניהם [כדפי' הר\"ב] משמע הא אם נזכר השליח לבד בעה\"ב מעל. ע\"כ. \n",
+ "אמר לו תן בשר כו' השליח מעל. אפילו לר\"ע דרפ\"ז דנדרים [דפסקו הפוסקים כמותו כמ\"ש שם] דס\"ל דכל דממליך השליח מקרי מינו. הכא מש\"ה השליח מעל. כיון דלא אמליך דהא בעי אמלוכי. גמרא: \n",
+ "אמר לו תן להם חתיכה חתיכה כו'. לשון הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ. בד\"א כשהיו החתיכות מקדשי ב\"ה. אבל אם היו בשר עולה וכיוצא בו. לא מעל אלא האוכל בלבד. שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה דאוכל בשר העולה לוקה כמ\"ש לעיל פ\"ד משנה ב'. ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה. שלא יתערב עמה איסור אחר. ע\"כ. וקלסוהו. הראב\"ד: \n",
+ "והם נטלו שלש שלש כולן מעלו. ולא עקרי דברי השליח ולא ימעול. דדוקא שליח בעינן דלימא מדעתו שלא יסברו האורחים כשיאמר סתם שלדעת בעה\"ב אומר כן. אבל מה שהן לוקחים יותר ממה שאמר שליח יודעין הן שעושין מדעתן. ולא מדעת שליח. תוס' פי\"א דכתובות [סוף] דף צ\"ח: \n",
+ "כולן מעלו. ובמסכת תרומות פ\"ד משנה ד' תנן האומר לשלוחו צא ותרום כו'. אם נתכוין להוסיף אין תרומתו תרומה. כתב שם הר\"ש דבירושלמי בעי לה ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשה שליחותו של בעה\"ב אבל בתרומה על כל חטה וחטה נסתיימה שליחותו של בעה\"ב בתמיהה. והלא כשהוא פוחת או מוסיף הפרשתו בבת אחת עשוים. וה\"ל מעביר. ע\"כ: [*מן החלון. העשוי להשתמש ולהניח בו חפציו. ואינו אלא חלל מה בעובי הכותל. אבל אינו פתוח מעבר לעבר ומפולש כחלון העשוי לאורה. וכן חמצא בעדיות פ\"ה [משנה ו'] ובבכורות פ\"ג [משנה ד'] ובתמיד פ\"ה משנה ג' ובמסכת פרה פי\"ב משנה ד' לפי' מהר\"ם ז\"ל ובמסכת טהרות פ\"ז משנה ז']: \n",
+ "אף ע\"פ שאמר בעה\"ב לא היה בלבי כו'. כתב הר\"ב דדברים שבלב אינם דברים. גמרא. ופי' הרמב\"ם דקא משמע לן שזה ג\"כ לענין מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "בעל הבית מעל. פי' הר\"ב הואיל ונעשית שליחותו מידי דהוה אמעטן של זיתים. דתנן בריש פרק ט' דטהרות מאימתי מקבלין טומאה משיזועו זיעת המעטן. הואיל וניחא ליה מוכשרים. גמ'. וכלומר דהוי ממילא. כמו חש\"ו דהוי נמי כממילא כיון דאינן בני שליחות. [*וכן המעטן לאו בר זיעה הוא. כדפירש\"י] וא\"ת אדרבה ניליף מתרומה דהא מתרומה ילפינן למעילה. כדלעיל בריש פרק ה'. וגבי תרומה בעינן שליח בר דעת כדתנן בריש מסכת תרומה. וי\"ל כיון דשליח דמעילה בהוצאה ושינוי רשות הוא דהוי והכי הוי שינוי רשות ע\"י *)שלוחו בר דעת. לכך מסתבר ליה לדמויי להא דמייתי. דאין קפידא בבר דעת. תוס': \n",
+ "לא עשו שליחותו החנוני מעל. לפי שהחש\"ו אינן בני מעילה הלכך הקדש לא יצא לחולין עד שבאו ליד החנוני. תוס': \n",
+ "ונזכר. כתב הר\"ב והוא שנזכרו בעה\"ב והשליח כו' אבל אם נזכר בעה\"ב וכו' השליח מעל. וכן אם נזכר השליח ולא נזכר בעה\"ב בעה\"ב מעל כמ\"ש לעיל בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "נרות. כלי חרס שמדליקין בו את הנרות. רש\"י: \n",
+ "מבית פתילות כו' מבית נרות. ובס\"א וכן במשנה שבגמרא ממקום פתילות כו' ממקום נרות. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ז מה\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "נתן לו דינר זהב. דינר [זהב כ\"ה דינר] של כסף והם ו' סלעים בקרוב. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך אם הוציא מעל. כתבו התוס' צ\"ע בב\"מ פרק המפקיד (בבא מציעא דף מ\"ג.) דמייתי לה לההיא דהכא. ולא מייתי לה כלישנא דתנינן לה הכא ע\"כ. והתם מעל הגזבר קתני. והכ\"מ בפ\"ו מהלכות מעילה. בשם הרר\"י קורקוס. כתבה לההיא דמציעא בשם ברייתא. וע\"ש. שאין להאריך בזה בכאן:\n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים עד שיוציא את כל הכיס. שאין מעילה מן הספק. הלכך לא מעל עד שיוציא האחרונה דאז הוי ודאי. וא\"ת וליבטל ברובה וי\"ל דדבר שיש לו מתירין היא שיכול לחללו א\"נ מטבע חשיב ולא בטיל הכ\"מ פ\"ז מה' מעילה ועמ\"ש בסוף מ\"ט פ\"ה דעבודה זרה. באומר פרוטה מן הכיס. ל' הר\"ב כלומר לא תכלה כו'. גמ' באומר לא יפטר כיס זה מן ההקדש. משמע צריך שיאמר בלשון הזה וז\"ל הרמב\"ם והענין שמודה בו ר\"ע הוא באומר לא יפטר כיס זה מפרוטה הקדש או דבר שענינו ענין זה. ע\"כ: ",
+ "סליק לה מסכת מעילה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מעילה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Meilah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מעילה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Meilah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd277e301cbd09e8cce521421c2aef1b95631352
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,629 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מנחות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Menachot, Introduction": [
+ "עיין בפתיחה למסכת זבחים\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "שנקמצו. עבודה קמייתא נקט וה\"ה נתינה בכלי והולכה והקטרה כדקתני סיפא. תוספות: \n",
+ "שלא לשמן. פירש הר\"ב כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן לשם מחבת. דהיינו שינוי קודש כדמפרש בסופו לשם מנחת חוטא כו' וה\"ה שינוי בעלים. תוספות. ועיין בפירש הר\"ב דריש זבחים: \n",
+ "אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. כתב הר\"ב ה\"מ למתני ולא עלו כו'. לאשמועינן דאסור לשנויי בה. גמרא אב\"א סברא משום דמשני בה כל הני לישני וליזל. אב\"א קרא ועשית כאשר נדרת לה' נדבה. נדבה נדר הוא כו' אלא כו' ואם לאו. יהא נדבה [כדפירש הר\"ב בריש זבחים] ונדבה מי שרי לשנויי בה פירש\"י והכתיב (ויקרא ג׳:א׳) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ועמ\"ש בריש זבחים: \n",
+ "חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. כתב הר\"ב ומנחת עומר כו' פסולה כו' הואיל ובאה להתיר חדש כו'. הרמב\"ם בפירושו ומימרא דרב הוא ולדידיה אף אשם נזיר ואשם מצורע הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו כדאיתא בגמרא דף ד' ויש לתמוה דלא כתבו בזבחים ג\"כ הא דאשם נזיר ואשם מצורע. מאי אמרת דהא איתותב בהו א\"כ בעומר נמי איתותב דבחדא מחתא נינהו וכן ראיתי בפט\"ו מה' פה\"מ דלא כתב להא דהעומר. וכן בפ\"ז מה' תמידין לא פסל לעומר שקמץ שלא לשמו: \n",
+ "שקמצן שלא לשמן כו'. לשון הר\"ב חשב באחת וכו' ע' ל' התוספות שהעתקתי. בספ\"ג דב\"מ: \n",
+ "והלך. ע' בפרק קמא דזבחים מ\"ד: \n",
+ "והקטיר. במקום זריקה. ע' בפירש הר\"ב במ\"א פ\"ק דזבחים: \n",
+ "או שלא לשמן ולשמן. כתב הר\"ב דלא תימא לשמן ושלא לשמן. כו'. ע' במ\"ב פ\"ה דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות. ומשום דר\"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר סד\"א כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר. קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "קמץ בשמאל פסול. דאמר קרא (שם ט') ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר (שם י\"ד) ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כ\"מ שנאמר כף אינו אלא ימין. ולגופיה לא איצטריך. שמאלית אחרינא כתיב כו'. גמרא: \n",
+ "בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. כתב הר\"ב וה\"ה לכל הנך פסולין כו'. גמרא. וכתבו התוספות דיש לתמוה דלא עריב [פסול] שמאל בהדי פסולי דלעיל וי\"ל משום דס\"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשרא ביה\"כ [כדתנן ביומא רפ\"ה ועיין מ\"ש שם] [קבעה] עבודה. ולא תועיל בה חזרה. ע\"כ: \n",
+ "קמץ ועלה בידו צרור. וא\"ת מאי איריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי. דה\"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה [כדתנן במשנה ה' פ\"ג העשרון מיעוטו מעכב את רובו] וי\"ל שאין רגילים לצמצם העשרון. שלא יהא בו מעט יותר. וא\"ת ולר\"י בן בתירא נימא דיחזור ויקמוץ ושמא סתם לן תנא דלא כוותיה א\"נ יש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית מפסולין. תוספות. [*אבל הר\"ב כתב דאה\"נ דלבן בתירא כולן שוים]: \n",
+ "צרור או גרגיר של מלח או קורט של לבונה. כל הני למה לי צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו דהכי אמר בפ\"ג [דף כ'] יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת\"ל (ויקרא ב) על כל קרבנך. קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח. [רש\"י]] אימא תתכשר ואי תנא מלח דלא אקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו *) [ממלח] אלא הקומץ בלבד אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תתכשר קמ\"ל. גמרא [דף י\"א]. וכתב רש\"י ואי קשיא ולאשמועינן לבונה וכ\"ש צרור ומלח. תריץ אי תנא לבונה ברישא ה\"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקיט צרור ברישא תנא מלח ולבונה: \n",
+ "או גרגיר מלח. אין להביא מזה ראיה שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר בברייתא [דף כ'] שאין משליכים המלח אלא על הקומץ אלא דומיא דצרור ר\"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+ "מפני שאמרו הקומץ היתר כו'. ותיפוק ליה משום חציצה פירש\"י דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסל א\"נ חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קומצין אמר רבי ירמיה מן הצד. פירש\"י למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד. והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור. אבל חסרון איכא: \n",
+ "והחסר. עיין משנה ה' פ\"ג: \n",
+ "מבורץ. פירש הר\"ב מלא וגדוש. וז\"ל הרמב\"ם ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין ע\"כ ובערוך פירשו מלשון ריצה שהוא יוצא ורץ לחוץ: \n",
+ "וחסר. שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אע\"ג דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא. תוספת: \n",
+ "פושט את אצבעותיו על פס ידו. לשון הר\"ב מכניס צדי אצבעותיו בקמח וכו'. וז\"ל רש\"י מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ע\"כ ולא שיכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ וא\"נ שנותן גב ידו על הקמח והולך ידו עד שנכנס הקמח דרך צדו לתוך ידו דכל הני אבעיא לן בגמרא ועלו בתיקו. ומ\"ש הר\"ב וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת הכי איתא בברייתא [דף י\"א] וסתמא דמלתא ה\"ה מאפה תנור ועיין רפ\"ו ומ\"ש שם ואע\"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה נקט הר\"ב וכן בפירש\"י ותוספות לתוך קמח. דהואיל ופותת שייך לקוראן קמח ועוד דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בהן שמן. מנחת חוטא וקנאות: \n"
+ ],
+ [
+ "ריבה שמנה. פירש הר\"ב שנתן שני לוגין או יותר דחזו לב' מנחות פסול. דמאי איריא דתני ריבה שמנה ליתני ריבה לה שמן אלא הא קמ\"ל דאע\"ג דהפריש לה שני לוגין ולא אמרינן הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה לא לפסול גמרא ולשיטת רש\"י כ\"ש כשריבה פחות מב' לוגין. אבל שיטת הרמב\"ם בפי\"א מהלכות פסולי המוקדשין דלא פסל אלא דוקא בשריבה שני לוגין. דומיא דשני קומצים בלבונה דבפחות לא מיפסל וקמ\"ל דלא תימא דוקא דחולין ודחברתה אבל כי אפריש לה לא. ולכאורה נראה שהיא שיטת הר\"ב אבל לפירושו למשנה ב' פ\"ג יש לדקדק בהיפך דכשיטת רש\"י ס\"ל כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "וחסר שמנה. כדאמרן לעיל דף ט' משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול. רש\"י ועיין במשנה ה' פ\"ג: \n",
+ "חסר לבונתה. כתב הר\"ב אבל אם יש בה שני קרטין כו' [עיין מ\"ש בפי\"ג משנה ג'] ומ\"ש הר\"ב ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצין דאז ריבה יותר מדאי דשני קומצין לגבי ב' קורטין הוה יותר מדאי הרבה משא\"כ ב' לוגין לגבי לוג א': \n",
+ "הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ כו' הקומץ ונותן בכלי וכו'. בד' עבודות הללו מפגלים במנחה דגמרינן מזבחים בהיקש כדאמרינן בריש פירקין דאתקש מנחה לחטאת ואשם ומההיא הקישא גמרינן מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות כו' אף מנחה כו' רש\"י: \n",
+ "להקטיר קומצה בחוץ. פירש הר\"ב דכתיב ואם האכל יאכל וכו' ואינו נפגל ביום השלישי פירשתי בס\"ד במשנה ג' פ\"ב דזבחים: \n",
+ "לאכול שיריה למחר. דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה. דאתקש לחטאת ואשם [דזמנן כך כדתנן בפ\"ה דזבחים] רש\"י: \n",
+ "זה הכלל וכו'. מכאן ולהלן עד סוף הפרק כבר שנינו כיוצא בזה לענין זבחים בפ\"ב דזבחים ושם מפורש בס\"ד [*ומ\"ש הר\"ב לא פסל לרבותא כ\"כ דאפילו פסול ליכא ולשון רש\"י כשר: \n",
+ "ובלבד שיקריב המתיר כמצותו. פירש הר\"ב הקומץ וה\"ה לכולהו כמ\"ש בזבחים פרק ב' משנה ג']: \n",
+ "כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. עמ\"ש בזבחים ספ\"ו: \n",
+ "[*ונתן בכלי וכו'. כתב הר\"ב שבשלשת עבודות כו' כלומר באחת משלשת כו' וכן לשונו בהדיא במשנה דלקמן]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול. כתב הר\"ב מהו דתימא טעמא דרבי יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר כו'. וא\"ת היכי מצית אמרת הכי הא בהדיא אמרינן בסיפא דטעמא משום דאין מתיר מפגל מתיר דהא אמר שהזבח דמו וכו' וי\"ל דה\"א דלדבריהם דרבנן קא\"ל הכי. ומ\"ש הר\"ב. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר הוא. קמל\"ן. דבהא מודה. וא\"ת הא רבנן הן דס\"ל בס\"פ דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן סתמא דמשנה ב' פ\"ד דזבחים וא\"כ מאי רבותא דאיצטריך לאשמועינן דר\"י מודה לר\"מ וחולק על רבנן. ועוד דא\"כ חכמים דפליגי הכא אדר\"י קאמרי מתיר מפגל את המתיר וא\"כ כ\"ש דסבירא להו דמפגלין בחצי מתיר וקשיא חכמים אחכמים ולא עוד אלא שהר\"ב והרמב\"ם פסקו בין הכא ובין לקמן כחכמים וקשיא הלכתא אהלכתא. וראיתי בפירש\"י דף י\"ד שכתב דהכא לכ\"ע מפגלין בחצי מתיר ואפילו לרבנן דר\"מ. ומשום דהכא חשיב בשעת עבודה שלימה שהיא קמיצה דליכא בלבונה. אבל לקמן מיירי דמפגל בהקטרה. דכיון דאיכא נמי הקטרת לבונה. בהא קאמרי דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן בשחט אחד מן הכבשים דסיפא ע\"כ. וכן בפירוש המשנה דס\"פ מפרש רש\"י פיגל בקומץ בהקטרת קומץ וממנו העתיק שם הר\"ב. אבל אילו נחת הר\"ב לדקדק בכך. דמש\"ה מפרש בהקטרה. דלא תקשה אדהכא. א\"כ בכאן לא ה\"ל לפרש. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ כו' קמ\"ל דמודה דמפגלין דהא בהקטרה אמרינן דלרבנן אין מפגלין והדרא קושיין לדוכתה. אלא נ\"ל דודאי דהר\"ב לא דייק בהכי לחלק בין עבודה לעבודה. ואף הרמב\"ם לא מחלק בכך. שכן במתניתין דס\"פ מפרש פיגל בקומץ בשעת הקמיצה ואע\"ג דלדידיה ליקוט הלבונה נמי עבודה. כמו קמיצה. שכך מפורש בדבריו שם. ובחבורו פי\"ו מהלכות פה\"מ. וא\"כ קמיצה שייכא נמי בלבונה. דהיינו ליקוט. ומש\"ה אין מפגלין בה שהוא חצי מתיר. דמ\"מ קשיא דלדידיה ה\"נ הכא הקומץ חצי עבודה היא. ואמאי ס\"ל לכ\"ע דמפגלין. הלכך נראה בעיני דלהרמב\"ם ואף להר\"ב הא דאמרן הכא דמודה. היינו לר\"מ הוא דמודה. ואע\"ג דלאו רבותא הוא קושטא דמלתא מה דס\"ל ר\"י הוא דקמל\"ן. אבל חכמים דר\"י ודאי דס\"ל דאין מפגלין דלא תקשה אחכמים דלקמן. והא דסבירא ליה הכא דמתיר מפגל המתיר לא דכ\"ש דמפגלין בחצי מתיר. אלא ס\"ל דאין מפגלין ואפ\"ה מפגל המתיר. כדאיתא בהדיא בגמרא ס\"פ דף י\"ז אמרי חריפי דפומבדיתא הקטרה מפגלת הקטרה ואפילו לרבנן דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר. ה\"מ היכא דחישב ביה בשיריים ולבונה במלתה קיימא. אבל הכא דחישב ליה בלבונה. כמה דחישב ליה בכוליה מתיר דמי. ואף על גב דבעיקר הדין דהקטרה מפגלת ההקטרה. פליג רב חסדא ומשמיה דרב וס\"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה. והרמב\"ם פסק כך בפרק הנזכר. לא פליג אלא בהקטרה והקטרה אבל בקמץ וחישב להקטיר לא פליג. והיינו דהרמב\"ם וכן הר\"ב אסברא להו במלתייהו דחכמים בקמץ. כך נראה לי: \n"
+ ],
+ [
+ "בזיכין. תרגום כפותיו בזיכוהי. הרמב\"ם: \n",
+ "לאכול אחד מן הסדרים למחר. כתב הר\"ב זמן אכילתו כל אותו השבת כו' ומסיים הרמב\"ם. כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו (ויקרא כ״ד:ח׳) ע\"כ. ולא הבינותי ראיה זו שזה על הסידור הוא שנאמר ולכן נ\"ל דילפינן לה מדכתיב (שם) ואכלהו במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו. ומדקרייה קדש קדשים איכא למילף דזמן אכילתו נמי כאכילת קדש קדשים שהוא ליום ולילה [*ומעתה אין אנו צריכין למ\"ש הר\"ב. למחר. כלומר שלא בזמנו ועוד דבהדיא תנן פי\"א משנה ז' שנאכלין לערב]: \n",
+ "אותה חלה ואותו סדר פיגול כו'. דאע\"ג שהכתוב עשאן גוף אחד. פירשו התוספות דכתיב (שם כ\"ג) לחם תנופה. היינו לעכובי דמעכבי אהדדי. מצינו נמי שעשאו שני גופים דכתיב (שם) שתים שני עשרונים. וכתבו התוספות וסדרי דלחם הפנים ילפינן משתי לחם אפילו למאן דלא יליף מילתא ממילתא. דהכא דמי אהדדי טפי: \n"
+ ],
+ [
+ "התודה מפגלת את הלחם כו' הכבשים מפגלים את הלחם וכו'. כתב הר\"ב שהלחם בא בשביל התודה והוא טפל לה וכו'. וכן שני כבשים וכו' גמרא. פירש\"י תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשת ללחם כדאמרי' בפ' התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש. אלא בשחיטת הזבח. וכן שחיטת כבשים מקדשים ללחם. עיין פ\"ד משנה ג': \n",
+ "לאכול ממנה למחר. או יזרוק דמה. או שיקטיר אימוריה למחר. הרמב\"ם פי\"ז מהלכות פסולי המוקדשין: \n"
+ ],
+ [
+ "הזבח מפגל את הנסכים. לשון הר\"ב והשותה מהן ענוש כרת. וכך פירש רש\"י ולא ידעתי למה דקדקו לפרש על היין ולא כללו ג\"כ הסולת דהא פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בפ' ב\"ש דמייתי לה הר\"ב וה\"נ בגמרא. מיירי אף בסולת כדמוכח התם כמ\"ש שם: \n",
+ "משקדשו בכלי. עיין במשנה ד' פ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "פיגל בקומץ. לשון הר\"ב בהקטרת קומץ. וכן לשון רש\"י. ועיין בריש פרקין. מה שהארכתי בזה: \n",
+ "מודים חכמים לר\"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו'. הא ל\"ל למתני כלל פשיטא. מי איכא מתיר אחרינא אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמל\"ן דטעמא משום דגזרינן בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין וכבש אטו כבש חבירו ובזך אטו בזך חבירו. גמרא דף י\"ד: \n",
+ "שחט אחד מן הכבשים כו'. עיין בפירוש הר\"ב בסוף מתניתין דריש פרקין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי אליעזר פוסל. פירש הר\"ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו'. וא\"כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל\"ל ר\"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י\"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו'. למזבח וכו'. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ\"ש הר\"ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי\"ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע\"כ: \n",
+ "לאכול כחצי זית כו' ל' רש\"י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ\"ק אלא לר\"א איצטריך. דאע\"ג דפסל ר\"א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ\"ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ\"ד דר\"א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר\"א. אבל למאי דפירש הר\"ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ\"ש לעיל. ומ\"מ נ\"ל ליישב ג\"כ דהיא גופא קמ\"ל דלא תימא דר\"א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ\"ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א\"כ ה\"נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג' פ\"ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס\"ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו' ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י. ומ\"ש הר\"ב דיציקה מעכבת. פירש\"י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ\"מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב׳:ב׳) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא\"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו' וכתבו הר\"ב במ\"ד פי\"ב. וכתבו התוספות ואע\"ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל' צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע\"כ: \n",
+ "לא פתת. [*הגהתי בפירש הר\"ב תיבת כדכתיב ואע\"פ שדברי הר\"ב מפרש\"י מועתקים גם שם נ\"ל להגיה כן]. ומה שפירש הר\"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ\"פ רש\"י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש\"י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע\"כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר\"ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב\"ם לא פירש מידי בלא פתת. ש\"מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי\"ג מה' מה\"ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא: \n",
+ "לא מלח. פירש הר\"ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת\"ל קרבן דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה: \n",
+ "לא מלח לא הניף כו'. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ\"ש בריש מתניתין. ומ\"ש במ\"ד פ\"י: \n",
+ "[*לא הגיש. כתב הר\"ב בקרן כו'. עיין במ\"ה פ\"ה]: \n",
+ "נתערב קומצה בקומץ חברתה כו'. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר\"י דמין במינו לא בטל כמ\"ש במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n",
+ "וזו בלילתן רכה. פירש הר\"ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו'. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין. שהוא ו' לוגין. והיינו דהרמב\"ם פי'. דאם נתערב מנחת כ\"ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור\"ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ\"ג בעי ג' לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי\"ג מהל' [מעשה] הקרבנות: \n",
+ "והן בולעות זו מזו. פירש הר\"ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו' ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ\"ג פ\"ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר\"ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע\"ג דבלע. מ\"מ ודאי דנשאר ג\"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר\"י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש\"י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ\"ש הר\"ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר\"ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר\"ב כרש\"י דריבה שמנה אפי' בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש\"י ומש\"ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש\"ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ\"ה לא ניחא להר\"ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע\"ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ\"מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש\"י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה\"נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו'] כשרה. וה\"ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע\"פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע\"כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר\"י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר' זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר\"ב כדאמרן דס\"ל כשיטת רש\"י בריבה שמנה דאפילו בכ\"ש אלא דפליג עליה וס\"ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל\"ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג\"כ בפירש\"י ד' כ\"ג ע\"ב] וע' במ\"ד פ\"ט ובמשנה ד' פי\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אם יכול לקמוץ כו' כשרות. גמרא והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא מין במינו בטל [עמ\"ש בריש מתניתין דלעיל] כדר' זירא דאמר ר\"ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים פרש\"י כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו. אלמא איכא הקטרה [בשירים] ע\"כ. מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו [כדתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה ואפילו ר\"י לא פליג] אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ ובהכי מתרצין לכולה מתניתין: \n",
+ "הציץ מרצה. כתב הר\"ב דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר תוספות. ובגמרא ואימא עון שמאל דהותר מכללו בי\"ה ומשני עון שהיה בו ודחיתיו [מפני כבוד הצבור] אבל דשמאל הכשירו כך הוא ואימא עון בעל מום שהותר בעופות אמר קרא [בפרשת מומין] לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם. גם בתוספות הביאו הותרו מכללן ותירצום ואין להאריך בזה ועיין בפירש הר\"ב ספ\"ח דזבחים ומש\"ש: \n",
+ "ואינו מרצה על היוצא. כתב הר\"ב ואע\"ג שיש בו נמי צד קל שהותר מכללו כו' שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים וכן פירש רש\"י. ותמיהני דבפ' בתרא דזבחים מ\"ד תנן בנוב וגבעון ק\"ק נאכלים לפנים מן הקלעים ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה ולכאורה אפשר דר\"ל במת יחיד אלא דאי הכי משכחת לה הרבה שהותרו כדתנן להו בסוף זבחים וא\"ת אה\"נ תקשה הכי ואימא אותן שהותרו בבמת יחיד. וי\"ל דלא חשיב הותרו מכללו אלא כשהותר בבמת צבור עצמה. לכך נראה בעיני דהא דאמרינן ואימא יוצא שהותר מכללו בבמה. ר\"ל קדשים קלים שאין בנוב וגבעון לא מחנה ולא חומה וקדשים קלים נאכלים בכ\"מ כדתנן התם. ורש\"י דלא ניחא ליה לפרש כך. לשיטתו אזיל. דבמ\"ד פ\"ה דזבחים פירש דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא. אבל גם שם הקשיתי לשאול בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמדת ר\"י פסולה. כתב הר\"ב והוא שלא נשתייר דבר מן השירים שלא נטמא. הכי אמר רב בגמרא. דשיורא מילתא היא ואסיקנא דה\"ה לשרוף ואבוד. והאי דקאמר נטמא רישייהו נקט. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י ובצבור מודה כדתנן בפ\"ז דפסחים מ\"ד דהכי פסיק התם בגמרא דף ע\"ח. עיין עוד מ\"ש שם במ\"ז בס\"ד: \n",
+ "רבי שמעון מכשיר. כתב הר\"ב דא\"ק קדש קדשים היא כחטאת כו' וכ\"מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין וכ\"כ רש\"י והדין עמהם דהכי מסקינן בפ\"ק דמכילתין דף י\"ח ובפרק ב' דזבחים דר\"ש לא סגי ליה בכהונה לחוד אלא בעי אצבע בהדי כהונה דלא כדכתבינן במ\"ה פרק ז' דזבחים דאו אצבע או כהונה דהתם אליבא דרבנן. [*וע' במ\"ט פ\"ג דמסכת פרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "הקומץ מעוטו מעכב את רובו. כתב הר\"ב דאמר רחמנא מלא קומצו. וכ\"כ הרמב\"ם וקשה דילמא למצוה ולא לעכב אבל בגמ' א\"ק. מלא קמצו תרי זימני ופירש\"י בויקרא חד במנחת נדבה וחד במנחת חוטא. חד למצוה. וחד לעכב. ע\"כ: \n",
+ "עשרון מעוטו מעכב את רובו. גמרא מ\"ט א\"ק מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה. פירש\"י מרבויא [דה\"א]. כ\"כ ד' י\"ט: \n",
+ "היין מיעוטו מעכב את רובו. גמרא ככה פירש\"י בנסכים [כתיב] ככה יעשה לשור האחד בפ' שלח לך: \n",
+ "השמן מעוטו מעכב את רובו. גמרא דמנחת נסכים ככה. דמנחת נדבה אמר קרא ומשמנה פירש\"י דף י\"ט ה\"א יתירה: \n",
+ "הסלת והשמן מעכבין זא\"ז. כתב הר\"ב דכתיב מגרשה ומשמנה וכ\"כ הרמב\"ם. ולא ידעתי היאך שמעינן עיכובא ובגמרא מסלתה ומשמנה [בשאר מנחות] מגרשה ומשמנה [במנחת העומר] ופירש\"י שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכ\"כ התוספות וכן בדף י\"ט בד\"ה ושאני התם: \n",
+ "הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. כתב הר\"ב דכתיב והרים וגו' על כל לבונתה וכ\"כ הרמב\"ם. וקשה מנלן לעכב. ובגמרא על כל לבונתה ואת כל הלבונה אשר על המנחה פירש\"י שנה הכתוב לעכב: \n"
+ ],
+ [
+ "שני שעירי יוה\"כ כו'. גמרא [חוקה] דכתיב באחרי מות והיתה זאת לחקה וחקה עכובא. שני כבשי עצרת הויה. נ\"ל דכתיב על שני כבשים קדש יהיו בפ' אמור. ב' חלות הויה. סלת תהיינה. שני סדרים כו' חקה בלחם הפנים כתיב (ויקרא כ״ד:ט׳) מאשי ה' חק עולם וקאי אסדרים ואבזיכין. שני מינין [שבנזיר] דכתיב (במדבר ו) כן יעשה. שלשה שבפרה חקה (שם י\"ט) זאת חקת התורה. ארבעה שבתודה דאתקש לנזיר דכתיב (ויקרא ו) על זבח תודת שלמיו ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. ארבעה שבמצורע דכתיב (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה תורת המצורע. ארבעה שבלולב ולקחתם. לקיחה תמה. שבע הזיות שבפרה חקה כדלעיל. שבע הזיות של בין הבדים כו' דיה\"כ כתיב חקה ואינך כדתניא ועשה לפר כו' לכפול בהזאות כמ\"ש בפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דזבחים ועיין מ\"ש בס\"פ בשם הרמב\"ם: \n",
+ "ארבעה שבמצורע. פירש הר\"ב עץ ארז כו'. וכתבו התוספות אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב וטבל אותם וגו'. תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבי זו את זו. וי\"ל דתני ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואלים דחג דכתיב בהו כמשפט לעכב. ואיכא טובא. ע\"כ. וכן הא דכתב הר\"ב ארבע מתנות של ארבע קרנות דמזבח הזהב: \n"
+ ],
+ [
+ "שבעה קני מנורה וכו'. גמרא הויה כתיבא בהו. פירש\"י כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו (שמות כ״ה:ל״ו) ע\"כ. וא\"ת א\"כ כפתורים נמי ליעכבו ותו איתא בגמרא סוף דף כ\"ח גביעים כפתורים ופרחים מעכבי' זה את זה ותירצו התוספות דשמא לא חשיב להו משום דליתנהו בשאר מיני מתכות. ע\"כ. כלומר דמרבינן למנורה שתיעשה אף משאר מיני מתכות וילפינן דלא הצריך הכתוב לכל הני אלא כשהיא באה זהב כדאיתא בגמרא: \n",
+ "שבעה נרותיה. בראש כל קנה וקנה הוה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות. רש\"י: \n",
+ "ואפילו כתב א' מעכבן. פירש הר\"ב אפילו אות אחת שהיא דבוקה כו' דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ובתפילין כתיב הויה והיו לטוטפות רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ובס\"ת. גמרא דף ל'. וכתב ב\"י טור י\"ד סי' רע\"ד דמוכתבתם למדו גם לס\"ת: \n",
+ "ארבע ציציות מעכבות זו את זו. לא אתמר בגמרא מנלן והרמב\"ם פירש במשנה דלעיל וז\"ל וכולן סמכו אותם לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו. ע\"כ: \n",
+ "[*רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. ונ\"מ לענין סדין בציצית וטלית בעלת חמש. ולצאת בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כדאיתא בסוגיא. ואוקימתא בתרא. כתבה טור א\"ח סי' י\"ג]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התכלת וכו' תפלה של יד וכו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויין בהן וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר התפלה ר\"ל נוסחה ואיך יתנהג ש\"צ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר תלמוד וביארו. הרמב\"ם: \n",
+ "התכלת אינה מעכבת את הלבן. כתב הר\"ב אע\"ג דמצוה לתת שני חוטים של תכלת ושני חוטין של לבן. כ\"כ רש\"י ותוס' מדדרשי' גדיל שנים דאין גדיל פחות מב'. גדילים משמע ד'. וכתבו התוס' וא\"ת מנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת דילמא לא קפיד קרא אלא דליהוי ארבע חוטין ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא. וי\"ל כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב או חוט אחד של תכלת וכו' זו היא דעת הרמב\"ם דלא בעינן אלא חוט אחד דתכלת [*אבל סובר שיהיה] קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמנה ונמצא מעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת והתוספות כתבו דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אבל סוברים דגמרא דידן פליג אדספרי. ודברי הר\"ב הן מועתקים מלשון הסמ\"ג. וכתב ב\"י א\"ח סימן י\"א דכיון דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא לא בעי למיחת לפלוגתא וה\"ק למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחת קצתו תכלת ע\"כ. ומ\"ש הר\"בואם נתן ארבעתן של לבן יצא ול' רש\"י ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא. וכתבו התוס' דצריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' דלכאורה משמע דאין זה מעכב את זה דאם הטיל ב' חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה בין יש בו מין אחד בין יש בו ב' מינין ע\"כ. [*ועיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "תפלה של יד וכו'. לשון הר\"ב רמב\"ם כתב דוקא ששתיהן מצויין אצלו כו'. כ\"כ בפירושו וכתב וז\"ל ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפלה של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה. ע\"מ שיהיו מצויין שתיהן. אבל אם לא היה מצוי אלא א' יהיו מעכבות זו את זו. ומה שאמר בד' מינין שבלולב מעכבות זה את זה. ע\"מ שלא יהיו מצויים כולם. אבל אם הם מצויים כולם הם ג\"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפ' שלפני זה. והרי השוו דין [זה] בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד. ולמה אמר בד' מינים מעכבין ואמר בתפלה אין מעכבין. ותירוץ הקושיא הזאת מבוארת היטב. וזה שבד' מינים שבלולב כשהן מצויין אעפ\"י שאין מעכבין זו את זו נוטל אותן אחד אחד לפי שאינו יוצא י\"ח ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה. ואינן כן בתפלה של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר\"ל שלובשן כבר קייםמ\"ע [אחת] ויצא ידי חובתה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה דלא כהלכתא כו' גם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת סתם וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו וכתבו עליו הכ\"מ וב\"י א\"ח סימן כ\"ו דהלשון שבפירושו הוא טעות סופר כלו' שתלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים ובנוסחות הערבי ליתיה. ע\"כ. וכך בנא\"י שבידי הוגה ונרשם על לשון הפי' ומ\"ש תפלה של יד אינה מעכבת כו' עד ואינו כן בתפלה של ראש ושל יד אלא. ונכתב במקומו בזה הלשון ואמרו הלבן אינו מעכב את כו' הוא שאם עשה ציצית של לבן ותכלת ואבד הלבן ונשאר התכלת לבדו. יצא. ודע שאעפ\"י שאין מעכבין זה את זה שתיהן מצוה אחת אבל תפלה ב' מצות כמו שביארנו בחבורנו במנין המצות ולזה כל כו' ע\"כ והא דכתב הלבן אינו מעכב וכו' הוא שאם עשה ציצית כו' האריך בפירוש הזה הכ\"מ בספ\"א מה' ציצית: \n",
+ "תפלה. תרגום לטוטפות לתפילין. והטור סימן כ\"ה מפרש ל' פליליה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו. דכתיב (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש [*וז\"ל התוס' ותפילין נראה לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כדאמר' וראו וגו' ע\"כ וכתבתי על זה בספרי ספר מעדני מלך בפ\"ג דברכות. שלפי זה צריכה שתהיה קריאת הלמ\"ד במלת תפילין בדג\"ש להוראת הלמ\"ד הכפולה]: \n",
+ "הסלת והשמן אין מעכבין את היין. פי' הר\"ב הסולת והשמן של מנחת נסכים. וכתבו התו' משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי ותימא דהא לא כתיב שום קרא במנחת [נסכים] ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכוב לעיל [פ\"ג משנה ה'] וגילוי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא ע\"כ: \n",
+ "המתנות שעל מזבח החיצון. פירש הר\"ב דכתיב ודם זבחיך ישפך וכו' עיין עוד ברפ\"ד דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "הפרים והאילים והכבשים כו'. פירש הר\"ב הנך דכתיבי בפ' אמור וכו' אינם מעכבין כו' של מוספין של עצרת כו'. דאילו דפ' אמור גופייהו מעכבי זא\"ז דהויה כתיב בהו פירש\"י יהיו עולה וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פנחס לא מעכבי אהדדי ומצינו לפרושי למתני' דפרים וכבשים דאין מעכבין בכה\"ג נמי והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ומדברי הכ\"מ בפ\"ח מה' תמידין נראה דס\"ל דדוקא באילים דפ' אמור איכא עיכובא אהדדי. ואין נ\"ל דהא יהיו דבקרא אפר וז' כבשים נמי קאי ובפירש\"י כמו שכתבתי דפרים וכבשים דחומש הפקודים לא מעכבי אהדדי. משמע הא דפ' אמור מעכבי אהדדי. ובפי' הרמב\"ם דפר אינו מעכב לב' האילים וז' הכבשים הקריבים עם הלחם ויתכן לפרש דגם דעת רש\"י כך הוא והא דיהיו דלעכב לא דרשינן אלא לכל מין ומין במספרו ולא למין על שאינו מינו. אבל בחבורו כתב כלשון הר\"ב. ומדברי הכ\"מ נראה דגירסא אחרת היתה לו בדברי הרמב\"ם שבחבורו והא דלא מפרשים למתניתין בפרים אילים וכבשים דחג אמרינן בגמרא דכמשפט כמשפטם כתיב בהו דמשמע עיכובא: \n",
+ "רבי שמעון אומר אם יש להם פרים מרובים כו'. כתב הר\"ב ומפיק לה מקרא דכתיב ואיפה לפר ואיפה לאיל וכי מדת פרים ואילים אחת היא כו' כתבו התוספות תימה דלפרוך וכי יש שם איפה ורש\"י פירש ביחזקאל דאיפת קמח היה מביא להוציא סולת עשרון מן הסאה ואיפה ג' סאין והיינו ג' עשרונים לפר ואיפה לאיל [כמו ששנינו משנה ו' פ\"ו] שתי הלחם שני עשרונים דג' סאין וכן של פר יש ג' מג' סאין שאם לא מצא כל כך מנופה יביא משל עשרון לסאה ושמן הין שנתות היו בהין וכה\"ג שפירש\"י בשמן יש לפרש באיפה שהיה שם איפה גדולה וקטנה ומה שמדקדק משום דנקט בכולה חד לישנא משמע שניהם שווין וכן דורש בספרי בפרשת כי תצא דא\"ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר ג' עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה עכ\"ל והיינו דכתב הר\"ב והרמב\"ם אין הלכה כר\"ש משום דרבנן פליגי ומפרשי לקראי איפה גדולה ואיפה קטנה: \n"
+ ],
+ [
+ "הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר\"ע אר\"ש בן ננס לא כי כו'. מפרשים בגמרא דכתיב בלחם וב' כבשים והניף הכהן וגו' קודש יהיו לה' לכהן ולא ידעינן אהייא קאי הויה דמשמע עיכובא או אלחם או אכבשים ר\"ע סבר לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן קדש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור\"ע מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דא\"ר הונא קנאו השם ונתנו לכהן: \n",
+ "הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין כו'. ואפ\"ה כי אתיין כהדדי הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבאים ביחד ולא פליג ר\"ע אסתמא דמתניתין ג' פ\"ב והכריחני לזה שראיתי להרמב\"ם דפסק בפ\"ח מהלכות תמידין כר\"ע דהכא ובפי\"ז מהלכות פסולי המוקדשין פסק הא דלעיל נמי. ואע\"ג דהר\"ב לא פסק כר\"ע אפ\"ה הואיל ולרמב\"ם מוכרחים לומר דל\"פ אף אנו נאמר דלהר\"ב נמי ל\"פ דלמעט במחלוקת עדיפא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "והכבשים אין מעכבין את הלחם. כתב הר\"ב שאם הביאו שתי הלחם כו' קדושים עיין במשנה ב' פ\"ו מאי עבדינן בהו: \n",
+ "אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס וכו'. וכ' הר\"ב שהלכה כר\"ש וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ח מה\"ת בשם הראב\"ד דלא כהרמב\"ם שפוסק כר\"ע כמ\"ש לעיל בסמוך וכ\"כ הכ\"מ משום דר\"ש ור\"ש בן ננס רבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למלתייהו ע\"כ ונדחק למצוא טעם לפסק הרמב\"ם. ולי ראיה גדולה להרמב\"ם מסתמא דמתניתין ב' פ\"ו. בזה יפה כח הכהנים כו' דלאתויי לחם הבאים בפני עצמן כמ\"ש שם הר\"ב והיינו כר\"ע. והוי מחלוקת ואח\"כ סתם ותיובתא להראב\"ד והר\"ב שפסקו כר\"ש: \n",
+ "וכל האמור בת\"כ לא קרב במדבר. וזה קבלה בידו. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "התמידין אינן מעכבין את המוספין וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דלענין קדימה כו' ואע\"ג דכתיב (ויקרא ז) וערך עליה העולה כו' תמהו התוס' דבמתניתין דרפ\"י דזבחים נפקא לן מדכתיב (במדבר כ\"ה) מלבד עולת הבקר וכו' ומסקי דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות. ע\"כ: \n",
+ "ולא המוספין מעכבין זא\"ז. אי מיירי בעיכובא בעלמא ולא בקדימה לאו כללא. דשל חג מעכבין דכמשפט כמשפטם כתיב בהו כמ\"ש בר\"פ משמא דגמרא ולא ידעתי למה השמיט זה הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ת וא\"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מהאי טעמא גופה דכמשפט כתיב לכך קרבין על הסדר כדאיתא בגמרא פ\"י דזבחים דף צ' ופסק' הרמב\"ם בפ\"ט מה\"ת: \n",
+ "לא הקריבו כבש בבקר כו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך כו'. דאל\"כ שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי: \n",
+ "[*אמר ר\"ש אימתי כו'. כתב הר\"ב דח\"מ וה\"ק בד\"א כו' דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני כו' ותניא בספרי האי קרא למה נאמר כו'. וכ\"כ רש\"י ואע\"ג דדרשא זו בעצמה איכא למדרשא בפ' תצוה שכן נאמרו שם גם אלו ב' הכתובים כמו שהם אמורים בפרשת פנחס אלא שדרשת ספרי לא נתחברה על ספר שמות ואף המכילתא שנתחברה על ספר שמות אין בידינו ממנה על פרשת תצוה כך נ\"ל פשוט ועוד נ\"ל דמכיון שאנו דורשים על המצוה שאחר שנתחנך ניחא למנקט הדרש מפסוקי פרשת פנחס דמיירי על אחר שנתחנך משא\"כ פסוקי דואתה תצוה דמיירי בשעת חנוך ול\"ק א\"כ קרא דואתה תצוה למה נאמר שאין אחריות כל פסוקים היתירים על הדורש מקרא אחד שהרי יכול הוא לומר היכי דאיכא למדרש דרשינן היכי דליכא למדרש לא דרשינן]: \n",
+ "אבל היו מזידין כו' לא יקריבו. פירש הר\"ב אותן המזידין אבל כהנים אחרים יכולין להקריב דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא: \n",
+ "לא הקטירו קטרת בבקר כו'. כתב הר\"ב דקטרת לא שכיח בחד גברא כו' מפני שהיא מעשרת דכתיב ישימו קטרה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ואע\"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך כבר כתבתי בפ\"ב דיומא מ\"ד משמא דגמרא דמסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב ולא דקדקו תוספות דהכא שכתבו דביומא מוכח דעולה נמי מעתרא [*ומש\"ה כתבו דעיקר הטעם משום דלא שכיח וליתא כדכתבתי. ואין להקשות למאי נ\"מ צריך לדלא שכיח דאי הוה שכיח כי נמי מעתר' י\"ל דפשעי בה שהרי כשיקטיר פעם אחרת יתעשר. ומ\"ש הר\"ב לא שכיח בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות ומסיים כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם לא קשיין דבריו אהדדי דז\"ש בתחלה פעמים רבות מפרש ללישנא דלא שכיחא שהוא כן בהסוגיא וההיא ודאי ל\"ק אמאי קאמר לא שכיחא והא לא הוה כלל. דאזמן התקנה קאי לומר דאע\"ג שתקנו בעולה למקנס הכהן שהזיד ולא הקריב כו' אפ\"ה לא תקנו כן בקטר' משום דלא שכיחא ובההיא שעתא דתקנה אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם]: \n",
+ "אמר ר' שמעון וכולה היתה קריבה. דקטרת חדא מלתא היא. משא\"כ כבש לא אמר. דשנים היו קריבין. תוספות: \n",
+ "שאין מחנכין. ענין חנוך הרגל והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו. הרמב\"ם: \n",
+ "אלא בתמיד של שחר. כדאמרי' לעיל דהכי מדרש קרא אם את הכבש האחד כו': \n",
+ "ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך הא קדושי מקדיש [והתנן בפי\"א משנה ח' שאפי' היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום] היא גופה קמ\"ל דחינוך וקדוש דשלחן בשבת היא. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. [ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים. הדלקה. ה\"נ כל מילי דידיה דשולחן בשבת] גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "חביתי כ\"ג לא היו באים חציי' כו'. דת\"ר אילו נאמר מנחה מחצית. הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב וחצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת\"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מקריב. פירש\"י מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלימה) מחצה מתוך שלם הוא מביא. ע\"כ. הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו: \n",
+ "וחוצהו. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ט: \n",
+ "לא יביא חצי עשרון מביתו. יליף לה בברייתא מדכתיב ומחציתה בערב פירש\"י ריבויא דוי\"ו משמע אפילו כהן העומד בין הערבים אע\"ג דאיכא חצי עשרון דראשון: \n",
+ "רש\"א משל צבור. פי' הר\"ב דכתיב חק עולם ובגמ' מפ' נמי מאי עביד באותה וכן ר\"י מאי עביד בדר\"ש. וא\"צ להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ועמ\"ש במ\"ו פ\"ז דשקלים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ\"ו ע\"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ\"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ\"ש במ\"ג]: \n",
+ "בודה. בדל\"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו': \n"
+ ],
+ [
+ "נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. אע\"ג דפושרין מחמיצין כדפי' הר\"ב במ\"ז פ\"ב דפסחים מסיים הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות הקרבנות והואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין: \n",
+ "ואם החמיצו שיריה. כתב הר\"ב אבל מותר ללוש אותם בדבש. דאילו בקומץ הא כתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו: \n",
+ "עריכתה כו'. כתב הר\"ב לפי שנאמר לא תעשה חמץ וכו' ת\"ל לא תאפה וכו' ולמה יצאת וכו'. ואימא לחלקם איצטריך א\"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי גמ'. ומ\"ש הר\"ב לאתויי קטוף וצ\"ע אמאי שייריה תנא דמתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "ומנחת גוים. עמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דשקלים: \n",
+ "ומנחת העומר. בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר. רש\"י: \n",
+ "[*לחם הפנים. אי אכללא דכל המנחות קאי קשיא לי דלא אשכחן דאקרי מנחה בהדיא בשום כתוב. וכבר דקדקו כן התוס' על לחמי תודה דבריש פירקין כמ\"ש לשונם שם אלא שרש\"י פי' בפ' אמור (בפסוק) [בפ'] ולקחת סולת והית' המנחה הזאת ומשנתינו תסייעיה דלא כהרמב\"ן שהשיגו שיתכן לומר והיתה כל אחת מהמערכת]: \n"
+ ],
+ [
+ "וחייב על השמן וכו'. פירש הר\"ב אם נתנו על מנחת חוטא. או על מנחת קנאות דבהו כתיב לאו משא\"כ באינך: \n",
+ "נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. יליף בברייתא דרחמנא קרייה חטאת כלומר דאפי' נתן חטאת קרויה. וכתיב היא למעוטי דתפסול אם נתן ופוסל אני בשמן שא\"א ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללקטה: \n",
+ "נתן כלי. לשון הר\"ב שיש בו שמן על גבי מנחת חוטא וכן ל' רש\"י וחדא חדא מתרי תרי נקטי דה\"ה לבונה וה\"ה על מנחת קנאות. וכן הרמב\"ם בפירושו כתב שמן ובחבורו פי\"ב מה' מה\"ק כתב שמן או לבונה: \n",
+ "על גבי כלי לא פסלה. פי' הר\"ב שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת יליף לה בברייתא מדכתיב עליה משמע בגופה ופירש\"י עד שיערב כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו שהכונה שלא יבלול וכו'. והיינו דבחבורו העתיק נתן כלי כו' על גביהן: \n"
+ ],
+ [
+ "הגשה. פי' הר\"ב בחודה של קרן דרומית מערבית. מטעם הירושלמי והבבלי שהעתקתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים: \n",
+ "מנחת הסולת והמחבת וכו'. ילפינן להו בברייתא מריבייא דקרא כדמסיים בתוספות המנחה והבאת והקריבה ריבויי ואיכא נמי מעוטי מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה כלומר ה\"א יתירה ומאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים וה\"א דהקריבה למעוטי מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה. אבל ה\"א דהגישה ר\"ש דריש למעוטי כדלקמן ות\"ק מפיק ליה לדרשא אחריתא: \n",
+ "מפני שאין בהן קמיצה. דר\"ש אית ליה נמי מיעוטא דוהגיש והגישה כדכתבתי לעיל והכי איתא בברייתא אלא דבברייתא מסיים שאין מהן לכהנים ואיכא בינייהו דאי מפני שאין בהן קמיצה אין כל מנחת כהנים בכלל המיעוט דהא מנחת כהן חוטא נקמצת לר\"ש כדתנן בר\"פ דלקמן. וקצת קשה נמי דבמתני' לא ה\"ל למיתני סתמא מנחת כהנים אלא הל\"ל דשל נדבה. וי\"ל דסמיך כדמפרש טעמא דמשום קמיצה דהשתא ליכא למטעי. ומ\"מ קשיא מתניתין וברייתא. הלכך כתבו התוספות דנרא' לפרש [דקמיצה] דנקט הכא אע\"ג דלישנא משמע דלטעמיה נקטיה. על כרחין לא נקטיה לטעמיה אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח. ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה. דיש [שיש] בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים ע\"כ. ונ\"ל דמסריך סריך בלישנא דמתניתין ד' בפ' דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "והבכורים כדברי ראב\"י. כתב הר\"ב דשמעינן ליה בעלמא דאמר בכורים טעונים תנופה. וטעמיה בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דבכורים. ואע\"ג דשמעינן נמי לר\"י דבעי תנופה לבכורים כדתנן התם פ\"ג משנה ו' משני בגמרא דלהכי נקט ראב\"י דרב גובריה פירש\"י שהוא חכם ביותר דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי: \n",
+ "ואחד נשים בישראל. כתב הר\"ב דה\"ק כו'. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפין. ומניף כהן לחודיה. רש\"י: \n",
+ "על גבי שני כבשים. ויליף בגמרא בברייתא ממלואים. ומ\"ש הר\"ב דלרבי לאו על ממש אלא בסמוך להם. בגמרא רבי לטעמיה דדריש ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך כו' כדאמר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת על בסמוך פירש\"י דליכא למימר על ממש דהא פרכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועיין במשנה ה' פי\"א ומ\"ש שם ומ\"ש במשנה ג' פ\"ז: \n",
+ "מוליך ומביא מעלה ומוריד. עיין מ\"ש בפ\"ג דסוכה משנה ט' בס\"ד: \n",
+ "תנופה היתה במזרח. פירש הר\"ב כלומר אף במזרח. ובגמרא יליף בברייתא מדכתיב באשם ולוג של מצורע והניף וכו' לפני ה' ולא אתי אלא למעוטי חוץ דהא דאמרן בהגשה דלפני ה' במערב כמ\"ש בפ\"ג דבכורים בשם ירושלמי והכי איתא נמי בבבלי במכילתין פ\"ג ד' י\"ט התם מנחה דאקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן מזרחית [דרומית] אין לה יסוד אבל הכא לפני ה' קרינא ביה כיון שאינו בחוץ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר ג' מינים כו'. אלו העקרים כולן אמתיים ואינן דעת ר\"ש לבדו אלא שאומרים אותן בשם אמרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה. הרמב\"ם. ודתנן ר\"ש אומר בלשון פלוגתא נמצאים כיוצא בזה רבים ואין חולק כמ\"ש הרבה מהם בסוף [מסכת] בכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא. בגמרא לא גרסינן אלא וגרס מרחשת יש לה כו' ומיהו נמצא עוד במשנה דספ\"ק דב\"ק דגרס מה בין כו' אלא כו' וע\"ש וכן במשנה ב' פ\"ג דערכין: \n",
+ "שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי. גמרא גמירי לה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יביא מחצה כו'. דת\"ר קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי לך ולא ב' וג' א\"ל ר\"ש וכי נאמר קרבן קרבן ב' פעמים כו'. ור\"י כיון דכתיב בשמן בשמן [הפסיק הענין שאין באין כאחת] כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי. ור\"ש אי לא כתב בשמן בשמן הו\"א דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אימא לא קמ\"ל. ונ\"ל דלר\"ש איצטריך קרבן לומר דרשאי להביא מחצה כו' ועיין בפרק י\"ג משנה ג' ]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו מנחות נקמצות. לשון הר\"ב מנחת סולת נקמצת עיסה וכן לשון רש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות תמידין במנחת העומר ועי' מ\"ש במ\"ג: \n",
+ "מנחת נכרים. עיין מ\"ש במ\"ה פרק קמא דשקלים: \n",
+ "רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת כו'. יליף לה בברייתא מדכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) והיתה לכהן כמנחה להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל לקמיצה אבל שיריה אין נאכלים דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה [*ופירש\"י כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת. ולא לאישים כמנחה. לענין המזבח]: \n"
+ ],
+ [
+ "מנחת כהנים כו'. גמרא ותו ליכא והאיכא עולה איכא עורה לכהנים. והאיכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכי' לשיתין אזלי [*ועי' בדבור דלקמן]: \n",
+ "בזה יפה כח המזבח. כתב הר\"ב לאתויי המתנדב יין כו' דלא תימא מזלפו על האישים כו' ואין כח מזבח יפה כו' גם הרמב\"ם פירש כן. ואינן אלא דברי תימה דכלום כח מזבח יפה אלא באש דכל הנך דתנינן כולם כליל לאישים ואין לומר דבניסוך איכא כח מזבח יפה בלא לאישים וכדאמרן בספ\"ד דסוכה דף מ\"ט בזמן שמנסכין יין על המזבח פוקקים השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כ\"ה) בקדש הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שכרות. דהא כי פריך בגמרא והאיכא נסכים משני ליה דלשיתין אזלי כמ\"ש לעיל דש\"מ דמאי דאזיל לשיתין ולא לאישים אין זה יפוי כח למזבח. ובגמרא. ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ\"ל דלשיתין אזלי. פירש\"י לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפן לאישים דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין. ע\"כ. ואין ספק אצלי דרהיטא דסיפא דמתניתין דמפרשים דבזה כו' לאתויי כו' הכניסום לפרש גם ברישא דלאתויי היא. ולא דייקו. ומ\"מ בין כך ובין כך קשיא להרמב\"ם והר\"ב שבסוף פ\"י דזבחים כתבו להלכה דמזלפים על האישים והוה ליה להזכיר כאן דלית הלכתא כהאי סתמא אבל בספי\"ב דמכילתין כ' ג\"כ הר\"ב דלשיתין אזלי משמע דלהלכתא כתב כן. ואף הרמב\"ם בחבורו פט\"ז מהלכות מעשה קרבנות פסק דמנסכו לשיתין. ומיהו כבר כתבתי בספ\"י דזבחים דבנא\"י כתב ג\"כ דלשיתין מתנסך. אבל הר\"ב ודאי דהתם נמשך אחר נוסח פירוש הרמב\"ם שבידינו וטעמא רבה איכא לאותו פסק דבגמרא דהתם מ\"ד לאישים יליף ליה מדכתיב אשה ריח וגו' גבי יין לנסך בפרשה שלח. וברייתא פליגי משום לא תכבה. ומוקמינן כרבי יהודה דס\"ל דבר שאין מתכוין אסור ומש\"ה איכא למפסק דלאישים כיון דאנן כר\"ש קי\"ל דדבר שאין מתכוין שרי. וכמ\"ש הר\"ב שם וכבר תמה הכ\"מ מזה על הרמב\"ם שפוסק דלשיתין. והא ההיא סברא אליבא דר' יהודה היא. ומ\"מ מתרץ דכיון דסתמא דמתניתין דהכא ס\"ל דלשיתין. איכא למימר דאף לר\"ש לשיתין. ומיהו לאו מטעמא דלא תכבה אלא קבלה היתה כך ביד האומר לשיתין שכך מצותה ולא מטעמא דלא תכבה ע\"כ [*וכתב רש\"י וא\"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דאזליף ליה בטיפין דקות מאוד. הלכך א\"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ע\"כ]. ומ\"ש הר\"ב ויורדים למטה עד היסוד. כלומר עד התהום כדפירש הר\"ב ברפ\"ג דמדות. ובגמרא פ\"ד דסוכה דף מ\"ט שיתין מחוללין ויורדין עד התהום: \n",
+ "שתי הלחם וכו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו וכתבו התוספות [אע\"ג] דאיכא כבשים בהדי שתי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים. מגופו מיהו ליכא למזבח. ע\"כ: \n",
+ "בזה יפה כח הכהנים. פירש הר\"ב לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן וכו' וסתמא כר\"ע דס\"ל הכי במ\"ג פ\"ד ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות הנעשות בכלי כו'. כתב הר\"ב למעוטי מנחת מאפה תנור. פירש\"י שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור ע\"כ. וכתבו התוספות דקסבר אין התנור מקדש. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שאינה טעונה יציקה. יליף לה בברייתא דגבי יציקה כתיבי תרי מיעוטי עליה והיא. ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה שני מינים ולהכי לא ממעטינן מנחת כהנים אע\"ג דמאפה תנור כתיבא גבייהו בפרשה ומנחת כהנים אינה כתובה בפרשה. וכתבו התוספות דלא דמי למיעוטי דהגשה במ\"ה פ\"ה דהתם איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה. ע\"כ. ומשמע דמנחת העומר נמי נתרבה ליציקה והכי תנן במ\"ד פ\"י ולא הבינותי דברי רבינו בגור אריה פרשת ויקרא שהקשה אמאי לא ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה כמו שממעטינן מפתיתה במשנה דלקמן ומאי קושיא כיון דהם אינן טעונים שמן כלל כדתנן במ\"ג פ' דלעיל: \n",
+ "יציקה ובלילה כו'. פירש הר\"ב נותן שמן תחלה וכו' ונותן עליו את הסולת ונותן עליה שמן ובוללם. וז\"ל רש\"י וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן [כתיב] ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולשה כו' ופותתה ויוצק כו' ל' רש\"י ואע\"ג דבמתניתין תני יציקה [ברישא] אפ\"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתניתין בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר. וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה ע\"כ. ובג\"א כתב דלפי שמתן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה ע\"כ אבל לקמן פ\"י מ\"ד תנן מתן שמן בתחלה ואפ\"ה תני בלילה בסוף ע\"ש מ\"ש בשם התו': \n",
+ "החלות בוללן דברי רבי. כתב הר\"ב השתא איירי במנחת מאפה תנור וכו' וכ\"כ הרמב\"ם ומשום רקיקים הוא שפירשו כן דליתנהו בשאר המנחות אבל ה\"ה בכל חלות דמנחות דשייכא פלוגתא דר' ורבנן. וז\"ל רש\"י חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה. וכתב עוד מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת ע\"כ [*וע' במ\"ה בס\"ד]: \n",
+ "החלות טעונות בלילה. החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש\"י: \n",
+ "כמין כי. לשון הר\"ב יונית. לשון רש\"י שבלשונינו קורין לכף שלהן כי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כמין ט' שלנו [*והתוספות כתבו כמין כי צייר בקונטרס כמין ט' ובפירש חומש פירש גימ\"ל וי\"מ כמין נו\"ן או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות [דף ה'] המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כ\"י יוונית פירש יצק שמן [על ראש אהרן] ויורד אילך ואילך כמין ב' מרגליות וזה צורתו ע\"כ. ואני ראיתי שתי האלפא ביתא של יונית המרובע ושם אין גם אחד כמין ט' אך בקטנה האות העשרים כזה ט']. ועיין עוד מזה במשנה ז' פ\"ך דכלים *): \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות. הארבעה האפויות הרמב\"ם פי\"ג מה' קרבנות: \n",
+ "הנעשות בכלי. פירש הר\"ב למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. ופירש\"י שאין נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. ע\"כ. וממעטינן מדכתיב אותה וכתבו התוספות דהקשה בקונטרס דאימא להוציא מנחת כהנים (ותימה) [ותירץ] דמסתברא דמנחת כהנים ה\"ל לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעט שתי הלחם [ולחם הפנים] דצבור הן. ע\"כ. ובת\"כ ראיתי יצאו אלו שאין מהן לאשים והקשה רבינו בגור אריה דהשתא דמנחה אתי לרבות לפתיתה א\"כ היא דבתרא קאי נמי אפתיתה ומיעוטא דאותה הרי תרי מיעוטי ולמעט מאפה תנור כיון דאיכא תרי מיעוטי [*כמ\"ש בריש מתניתין דלעיל] ותירץ דאע\"ג דמרבינן מנחה לפתיתה אפ\"ה מיעוטא דהיא ליכא לאוקמא אלא איציקה דבה קאי קרא ע\"כ. ולי מעיקרא לאו קושיא דעד כאן לא ממעטינן מאפה תנור בתרי מיעוטי אלא ביציקה משום דמאי עבדת בשני מיעוטי. אבל הכא הא ממעטי שתי הלחם ולחם הפנים וצריכין ב' מיעוטין דחלוקים הם לענין לבונה. ומסתבר למעוטי הני ולא מאפה תנור הואיל ואין מהן לאישים כדברי ת\"כ. א\"נ שהן דצבור כדברי התוספות: \n",
+ "ואינו מבדיל. דכיון דא\"צ קמיצה אינו צריך הבדלה רש\"י בגמרא: \n",
+ "מכפלה. פירש הר\"ב לא היה מכפלה כו'. ובגמרא גרסינן לא היה מכפלה וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "רבי שמעון אומר מנחת כהנים. לשון רש\"י מנחת נדבה של כהנים ע\"כ וע' בר\"פ: \n",
+ "אין בהם פתיתה. כלומר שלא היה מכפלן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר אף בבצק. כתב הר\"ב ה\"ג רי\"א בבצק וכן גירסת התוספות. וכתבו דבתוספתא גרסינן אף בבצק ופליגא אהך. ובתוספתא דווקנית ל\"ג אף ע\"כ. ול' הרמב\"ם ורי\"א שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה. ר\"ל שמקטפים אותו ביד דרך בעיטה. והשיפה תהיה בחטה. ובעסה ג\"כ [במספר] הזה ע\"כ. נראה שגירסתו היה רי\"א הבעיטה בבצק והשיפה אף בבצק: \n",
+ "כל המנחות באות עשר עשר. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין להדדי. [*ומ\"ש הר\"ב ומנחת סולת נמי כו'. אע\"ג דלעיל משנה ג' [סד\"ה החלות] כתבתי בשם רש\"י דבמנחת סלת לא היה בה חלות כו' י\"ל קודם קמיצה אבל לאחר מכאן אע\"פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ\"מ לא חילק הכתוב באפייתן שכן מצינו בפירוש בכתוב בפ' צו לענין חימוץ שאסרה התורה בשירים כמו קודם הקמיצה וא\"ת ומנליה להר\"ב דלמא לא למדנו מלחמי תודה אלא הנך הנאפות קודם קמיצתן וכן פרש\"י בחומש פ' ויקרא בפסוק וכי תקריב וגו' דשנינו במנחות כל המנחות [הנאפות] קודם קמיצתן ונ\"ל דבפ' (אלו מנחות) [כל המנחות באות ד' נ\"ט] איתא רב פפא אמר כל היכא דתנן עשר תנן. וכתב שם רש\"י ב' פירושים ולפירש הראשון היינו שכולם יהיו י' חלות ויש שם עוד לשון אחר בפרש\"י ולאותו לשון כתוב בפי' החומש הנאפות קודם קמיצתן ובזה מתישב תמיהת הרא\"ם שעל רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "והנזירות. כדבעינן למימר באידך פירקין במ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "עשרון משלש סאין. למצוה ולא לעכב כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן והא דפירש הר\"ב בכאן דמניפין בי\"ג נפה כדתנן לקמן ועמ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלש עשרה נפה. לשון הר\"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש\"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה\"ל לכתוב ג\"כ שאם לא ניפה בי\"ג נפה כו' וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע\"פ דבפ\"ח קאי אכולהו. לכך גם הר\"ב ה\"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה\"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש\"י שכ' בי\"ג נפה הלכה למשה מסיני ע\"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א\"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל\"מ היא. וא\"ה דהל\"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל\"מ כדאיתא בפ\"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד: \n",
+ "שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש\"י *): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר\"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ\"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר\"מ זוזי וקי\"ל דמנה דאורייתא כ\"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר': \n",
+ "עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר\"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז\"ל הרמב\"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר\"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע\"כ: \n",
+ "רבוכה. כתב הר\"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש\"י בפירוש החומש פרשת צו ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ\"ט אדתנן התם דבחביתי כ\"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז\"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ\"ש בחביתי כ\"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ\"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי\"א ר\"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ\"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ\"ש רביעית לכל אחד ר\"ל שקולין אותה בה. עכ\"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא\"י בפי' הרמב\"ם דספ\"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ורבוכה. כתב הר\"ב דכתיב במלואים וכו']. וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ט) דהלכה למשה מסיני חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה וכמ\"ש בפי' הר\"ב לקמן סוף משנה ד'. ומ\"מ לאו לימוד הוא דמשום הא דכתיב לחם שמן שתהא רבוכה כדאיתא בגמרא דדלמא לחם שמן ממש פירש\"י שמן קרוש עגול כמו לחם אלא כדדריש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג) . וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו פרש\"י [כלום] חייבין בניו בשביל משיחת אביהם ע\"כ. אלא מקיש חנוכו הוא המילואים להמשחו הן החביתין מה המשחו רבוכה דכתיב בפ' צו מרבכת תביאנה אף חנוכו רבוכה: \n",
+ "הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. דת\"ר שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן [לפי שבתודה חצי לוג ומחציתו לרבוכה שאינה בנזירות] יכול לכל מה שאמור בענין. ת\"ל מצות. לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות: \n",
+ "ושלא יטול כו'. בגמרא גרס שלא יטול. וכן העתיקו רש\"י והר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר\"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע\"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ\"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז\"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי\"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע\"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי\"א. ומ\"ש הר\"ב דהרמב\"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש\"י] ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר\"ב הוא פירש\"י פרק ה' דפסחים ד' ס\"ג והר\"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר\"ר אברהם יצ\"ו בירושלמי ספ\"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי\"א דף צ\"ה שם כ' רש\"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ\"ש הר\"ב ושם אופין המנחות וכ\"כ בפי\"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ\"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מה\"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ\"ש במ\"ג וד' דפי\"א. ובנא\"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר: \n",
+ "שחטה ונמצאת טריפה. עמ\"ש במ\"ד פי\"ב דזבחים: \n",
+ "שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר\"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ\"כ רש\"י בגמ'. אבל במ\"ג פרק ט' דזבחים פי' הר\"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר\"ב דבהאי מומא סבר ר\"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס\"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר\"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש\"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר\"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר\"א סבר בבעל מום שלא קדש: \n",
+ "וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי: \n"
+ ],
+ [
+ "נסכים שקדשו בכלי. כתב הר\"ב לאו דוקא בכלי שאין נסכים מתקדשים כו' ואע\"פ שנתקדשו בכלי אלא בשחיטת הזבח וכו'. ה\"פ דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם אלא אף בשחיטת הזבח ומיהו קדושת כלי נמי בעינן כדמפורש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע\"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. ומ\"ש הר\"ב שאין נסכים מתקדשין ליפסל ביוצא ולינה וכ\"פ רש\"י וכתבו התוס' דלא יתכן דהא תנן בספ\"ב דמעילה דמשקדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' בלינה. ואין לדחוק דהתם תנן מנחת נסכים ואילו הכא נסכים תנן ואינן אלא יין דהא פרישית במ\"ג פ\"ד דזבחים דנסכים אף הסלת בכלל ועוד התוס' העתיקו הא דמעילה נמי נסכים כו'. ואע\"פ שכתבו ג\"כ דיש לדחות דהתם דוקא בנסכים הבאים בפני עצמן מ\"מ הכריחו דמפסלי בלינה בכלי שרת ופירשו דהכא מיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר וכן הרמב\"ם סתם וכתב בפירושו דהכא וכן בחבורו פ\"ב מהמה\"ק שאם נתן הנסכים לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה ובפי\"ב מה' פה\"מ כתב משנתינו זו וז\"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשי הנסכים ליקרב. נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח מה יעשה בהן אם היה שם זבח אחר כו' ואם לאו כו' נעשו כמו שנפסלו בלינה ע\"כ. הרי שגם הוא מפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ואני תמה על הכ\"מ דמפרש להרמב\"ם כפירש\"י דמפרש הסוגיא לענין ליפסל בלינה. ועוד בפ\"ב מהמה\"ק אדכתב הרמב\"ם שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה כמו שהעתקתיו בסמוך. כתב הוא דממשנתינו למד דתנן נסכים שקדשו בכלי כו' ואם לאו יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ע\"כ. וזה דבר תימה דהא מתני' מפרשינן דהכי קתני נעשה כמו שנפסלו בלינה. ועוד מה לו לדחוק ומשנה שלימה שנינו בספ\"ב דמעילה. אלא דאה\"נ דמאותה משנה הוא שהעתיק הרמב\"ם. ומשנתינו דהכא מפרשה לענין שלא לשנותו לזבח אחר וכדעת התוס' ומ\"מ לענין הלכה איכא בינייהו דהרמב\"ם והתוס' כמו שאכתוב לקמן בס\"ד: \n",
+ "ונמצא הזבח פסול. לשון הר\"ב שנפסל בזריקה דאילו בשחיטה נפסל לא קדשו נסכים. דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כדלעיל. דפירש\"י בפ\"ב דף ט\"ו. דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ע\"כ והא דכתב הר\"ב בזריקה הכי איתא בגמ' ולאו דוקא דהא איכא נמי קבלה והלוך. אלא נקט זריקה שהיא תכלית עבודת הדם. וה\"ה בקבלה והלוך. וזהו שדקדק הרמב\"ם לכתוב מקבלה ואילך כמו שהעתקתי לשונו לעיל: \n",
+ "אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים. רש\"י: \n",
+ "יקרבו עמו. כתב הר\"ב בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין כו' אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. והקשו התוספות בפ\"ב דף ט\"ז דא\"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליה משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגול בשאר עבודות. כלומר והתם תנן דדוקא לר\"מ מתפגלין ולא לרבנן כדפי' הר\"ב שם. ופירשו דסוגיא דהכא אתיא לר\"מ אבל לרבנן מתניתין כמשמעה דכשנפסל הזבח ואפילו בשחיטה מותר לשנותו לזבח אחר ואפילו בשל יחיד ע\"כ. ולפי שהרמב\"ם פסק למשנתינו כאוקימתא דבזריקה ובשל צבור ופסק נמי בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים דלא כר' מאיר אלא שאין הנסכים מתפגלין כלל. וגם הר\"ב פסק כך לעיל במשנה ד' פ\"ב הלכך נ\"ל לתרץ דסברת חכמים דהואיל ודין הנסכים שיהו נקרבים אפי' לאחר כמה ימים וכן ראוים לשנותן לזבח אחר בצבור. הלכך אע\"פ שאם נפסל הזבח מקבלה ואילך נדחו הנסכים בשל יחיד. אפ\"ה אין בהם פגול כיון שאינן תלוים בזבח להקריב עמהם מיד וכן יכולים להשתנות בשל צבור: \n",
+ "ואם לאו יפסלו בלינה. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא וה\"ק בד\"א וכו' אבל אם לא היה זבח זבוח כו' נעשה כו' גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה. ומיד היו הנסכים לזבח אחר. דמי כאילו לשם האי זבח הובאו לנסכים. ולא אתו למימר נסכים שהפרישו כו'. רש\"י: \n",
+ "ולד תודה כו'. עיין במשנה ב' פרק ג' דתמורה: \n",
+ "שנאמר והקריב על זבח התודה. [התודה] בה\"א הידיעה. הרמב\"ם שם: \n"
+ ],
+ [
+ "תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר\"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב\"ש דרפ\"ב דנזיר. דס\"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב\"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע\"א והקדש כו' [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ה דתמורה וע\"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי\"ב: \n",
+ "ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר\"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ק דמעשר שני: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ\"ג יליף לה ר\"ע מדכתיב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט\"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ\"ש לעיל רפ\"ה: \n",
+ "מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר\"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי\"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ\"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ': \n",
+ "לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ\"מ. רש\"י: \n",
+ "והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר\"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן. לשון הר\"ב במנחות קאמר. ואע\"פ דלא פסיק לפרושי אלא אמן החדש כו'. קאי נמי אמן הארץ כו'. דאי מן הארץ אף בזבחים. ה\"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח\"ל כדתנן בספ\"ג דתמורה: ",
+ "שאינן באין אלא מן החדש. לשון הר\"ב בעומר כתיב מנחה חדשה. ולא דק דבשתי הלחם הוא דכתיב. ולשון הרמב\"ם הטעתו לפום ריהטא. שכתב ונאמר בה (ויקרא כ\"ג) והקרבתם מנחה חדשה לה'. ונאמר עוד (שמות כ\"ג) וחג הקציר בכורי מעשיך. וסבר הר\"ב דקרא קמא אעומר הביאו. וליתא דתרוייהו אשתי הלחם מייתי להו עיין בלשון הר\"ב רפ\"ב דפרה. והיה נראה דעומר ילפינן מדקרי ליה קרא מנחת בכורים כמ\"ש במ\"ד פ\"י. אבל בגמ' מוכח דיליף לה. מדכתיב (ויקרא כג) ראשית קצירכם: ",
+ "אלא מן המובחר. שנא' (דברים יב) וכל מבחר נדריכם. תוספתא הביאוה התו' וכ\"כ הר\"ב (בפ\"י) [בפרקין] מ\"ה: ",
+ "אלפא. פי' הר\"ב זו אלף בלשון יוני כדתנן במ\"ב פ\"ג דשקלים ועמ\"ש שם במ\"ג פ\"ה: ",
+ "חפריים. ס\"א עפריים. וכן גי' התו'. וכתבו עיר היא בד\"ה [ב' י\"ג י\"ט] וילכד אביה את עפריים: "
+ ],
+ [
+ "אין מביאין פי' הר\"ב עומר ושתי הלחם. דהא זורעה קודם לפסח שבעים יום היינו בעומר. ומיהו התוס' כתבו דבכל המנחות קאמרינן. דהא כיצד בודק. הגזבר מכניס כו'. אי בעומר דוקא הל\"ל שלוחי ב\"ד כדתנן במ\"ג פ\"י. וכן הרמב\"ם בפ\"ו ופ\"ז מה' איסורי מזבח העתיקה לכל המנחות: \n",
+ "ולא מבית השלחין. עמ\"ש במ\"ח פ\"י והשלחין פי' הר\"ב ארץ צמאה. ועי' בריש מסכת מ\"ק: \n",
+ "זורעה קודם לפסח ע' יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה. רש\"י: \n",
+ "ואם התליעה. כתב הר\"ב הסלת או החטה והוא שהתליעה ברובה. ברייתא. ובעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו. ופי' הרמב\"ם בפ\"ו מה' איסורי מזבח בהתליעה רוב חטה אחת. אע\"פ שהיא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו. [ומ\"ש הר\"ב] [*וילפינן לה לקמן. במתני' דס\"פ]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא ממה שנזרע ביניהם. מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם. לפי שהזרעים מכחישים לאילנות. רש\"י: \n",
+ "אין מביאין מן הגרגרים. של זיתים שנפלו. רש\"י: \n",
+ "שנשרו במים. נראה דמלתא באפי נפשא היא ולא קאי אגרגרים וכן בברייתא שמן זית כבוש שלוק שרוי. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אסורי מזבח. העתיק שמן של גרגרים (שנכמרו) [שנשרו] במים או של זיתים כבושים כו': \n",
+ "ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים. ולא תנן מבושל כדתנן בשאר דוכתי במשנה ז' פ\"י דזבחים. ובמשנה ו' פ\"ב דפסחים וגם בברייתא שהעתקתי לא תני מבושל. אבל בפירש\"י או שנתבשלו. או שנשלקו: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשה זיתים. פי' הר\"ב ג\"פ בשנה מלקטים את הזיתים. וכן פירש\"י וכתבו התוס' וקשה דבמס' פאה משמע דחייבין בפאה [בהדיא תנן במשנה ה' פ\"ק. ובאילן כו' והזיתים כו' חייבים בפאה] וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאיתא בריש כלל גדול [נמי מתני' היא לעיל מהך התם בפאה] ובערוך פי' כפי' הקונטרס עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הל' איסורי מזבח זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו כו' זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן כו'. זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח\"כ כתש כו'. וכ\"כ בפירושו: \n",
+ "לתוך הסל. ל' הר\"ב ומסתנן לשון סינון. והתי\"ו להתפעל שכן היא מפרדת אותיות העיקר בתיבה שתחלתה סמ\"ך כמו שפירש\"י בסוף פ' מקץ: \n",
+ "מגרגרו בראש הגג. לשון הר\"ב מלקט הגרגרים הסמוכים לגג שזיתיהם היו סמוכים לגגותיהן. וז\"ל רש\"י כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית. כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית. והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר. ע\"כ: \n",
+ "עוטנו בתוך הבית. וכן העתיק הרמב\"ם כמ\"ש לשונו לעיל. וז\"ל רש\"י עוטנן בבית מניחן בבית הבד במעטן. ע\"כ. ובמשנה שבגמרא גרס בהדיא בבית הבד: \n",
+ "עוטנו. פירש הר\"ב הגומא כו'. ולשון מקרא הוא עטיניו מלאו חלב. והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן. לפי שהם רחבים וגדולות בחללם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר [עוטנו]. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא מתוק. פי' הר\"ב כשהוא מתוק מחמת עצמו וכו'. פ\"א תירוש כו' וראשון עיקר. כ\"כ התוספות מדתני רבי חייא [שהעתקתיו ברפ\"ו דמס' עדיות] יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר: \n",
+ "ולא מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן. או מבשלין אותם. רש\"י. ורמב\"ם פי' מעושן ר\"ל שאם היה לכלי *)ריח [רע] אותו היין [יש] בו [ריח רע ג\"כ] והוא הנקרא מעושן [ויקרה] הרבה מום הזה אצלנו ביינות המערב ומבושל המבושל ע\"י אש. ע\"כ. ובכף נחת כתב מעושן שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב ע\"כ. אבל הוא מזיק לאדם וזה מפורסם. ולפיכך נפסל: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב\"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר השירים ד׳:י׳) מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף: \n",
+ "משלישה ומאמצעה. לשון הר\"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע\"כ ונ\"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב\"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ\"מ דנראה שכך היה גורס ע\"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית: \n",
+ "[*והקיש בקנה. פי' הר\"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש\"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב\"ם. וז\"ל גזבר מקיש בקנה ר\"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע\"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה\"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא\"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר\"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ\"ל]: \n",
+ "שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש\"י. וכ' הר\"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ\"ש ברפ\"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ\"ש הר\"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב\"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע\"כ. ועיין ריש פ\"ה דתמורה ובסוף הפרק: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי מאיר אומר עשרון עשרון. פי' הר\"ב. אחת מחוקה ואחת גדושה גדושה שבה היה מודד לכל המנחות מחוקה שבה היה מודד לחביתי כ\"ג. ואיפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ\"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוציהו. תוס'. ומ\"ש הר\"ב וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד כו'. ומת\"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור\"מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וא\"ו לא דרשי. ור\"מ האי ועשרון אחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא ליה מנקודי דוי\"ו שבאמצע עשרון [הראשון] של יום טוב הראשון של חג ור\"מ נקודי לא דריש. גמרא: \n",
+ "שבו היה מודד חביתי כ\"ג. כתב הר\"ב מביא מביתו עשרון שלם כו' עיין ספ\"ד. ומ\"ש וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש עמ\"ש בזה בפי\"א מ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "הין. י\"ב לוג כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "וכי מה היה ההין משמש. פי' הר\"ב שלעולם לא נצטרכו להין וכו' וכיון דלדורות לא הוה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך כיון דהוה הוה. גמ'. [וז\"ש הר\"ב שאותו שמן עדיין הוא קיים ועומד. כ\"כ רש\"י בפי' החומש בריש כי תשא. למדו רבותינו ז\"ל מדכתיב (שמות ל') זה יהיה לי לדורותיכם]: \n",
+ "אלא מדה יתירה כו'. פי' הר\"ב להשלים השבע מדות. דהכי גמירי דשבע מדות של לח היו במקדש. ור\"א בר צדוק לית ליה ואיבעית אימא מאי שבע מדות שבע מדידות גמ'. [ופי' רש\"י וכולן בתוך כלי אחד] והקשו התוס' דהא לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש וא\"כ ד' מדות היו והכי תניא בתוספתא א\"ר אליעזר ד' מדות של לח היו במקדש: \n",
+ "שבה היה מודד למנחת כ\"ג לוג ומחצה בבקר. ובברייתא א\"ל חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג [ג' חצי לוגים בבקר וג' בערב] א\"ל אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה רביעית היתה שם ואפשר לשער ברביעית [דד' רביעית הוו לוג] אלא זה הכלל היה במקדש כלי שמשמש מדה זו. אינה משמש מדה אחרת. וכתבו התוס' ורבנן סברי דלא דמי. דמדה של לוג ומחצה לא צריכים אלא לחביתין. אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה לתודה ולמנורה [כדלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "רביעית מים למצורע. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. עמ\"ש ריש פי\"ד דנגעים: \n",
+ "ורביעית שמן לנזיר. כתב הר\"ב ללחם נזירות. פי' לכל החלות והרקיקין. וכמ\"ש במ\"ב דפ\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא קדיש משום רביעית מים של מצורע דהא חוץ הוא. פרש\"י כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ע\"כ. והא דכתב הר\"ב ונסכיהן ג' לוגין שמן. וכן לשון הרמב\"ם. ועיין מה שאכתוב בזה בס\"ד. במשנה דלקמן: \n",
+ "חצי לוג וכו'. כתב הר\"ב וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה כו' הוא דקדוש. גם בזה גרס רש\"י חוץ הוא. ופי' שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ע\"כ וכן יראה גירסת הרמב\"ם שכתב לא מן העבודה היא. אבל גי' ספרים דידן חולין הוא. וכן גי' התוס' ופירשו בתמיהה. וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב. ואמרי' בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור. אלמא כבר קדשו להו. וא\"ת הא פרישית בפ\"ק [והעתקתי דבריהם במ\"ב פי\"א] דאחר שנתקדשו בכלי שרת. לא משמינן לה בכלי חול משום דמגניא מלתא. וי\"ל דה\"מ בדבר שקרב למזבח. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ולא משום חצי לוג שמן של תודה הוא דקדשי דבשחיטת תודה הוא דקדשי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה. כך אמר ר' שמעון ברבי לרבי וקילסו וא\"ל נר ישראל כך היה. והתו' דף פ\"ט תמהו למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: \n",
+ "אפי' מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג. דת\"ר במצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג. לימד על עשרון שטעון לוג. דברי חכמים. ר' נחמיה ורבי אליעזר אומרים. אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה שנאמר למנחה ולוג שמן. ור\"א ור\"נ האי עשרון בלול ולוג מאי עבדי ליה. ההוא לגופיה *)מי קאמר רחמנא ליתי חד עשרון. ואידך לגופיה לא צריך מדגלי רחמנא גבי מצורע [עשיר] ג' קרבנות וג' עשרונות. הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך. סד\"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות אימא לא ליבעי מינה כלל. ואידך לגמרי לא אשכחן. ורבנן האי למנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה. ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. ומאי ניהו עשרון. ואידך תרתי שמעת מינה. גמ'. וכתב הר\"ב. ואין הלכה כראב\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ועמ\"ש בפי\"ב מ\"ד: \n",
+ "ששה לפר. כתב הר\"ב דהיינו חצי ההין וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וכשזכר לוג שמן למנחה. אמר ג\"כ שששה לפר וכו'. ואינו ר\"ל שנמוד הנסכים בלוג. אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שההין י\"ב לוגין יליף בגמ' דכתיב (שמות ל׳:ל״א) ושמן זית הין. וכתיב (שם) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא תריסר הויין: \n",
+ "מחצי לוג לכל נר. כתב הר\"ב. שכך שיערו ללילי טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן. ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה. ומיהו כששיעורו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. תוספות. וכ\"כ הרמב\"ם דהשיעור בפתילה בינונית: \n"
+ ],
+ [
+ "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים. פי' הר\"ב מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה ב' לוגין לעשרון וכו'. ואיכא למידק טעמא מאי מערבין לכתחלה דהא ודאי דמהודר טפי שיקריב כל מנחה ומנחה בפני עצמה. ובגמרא ורמינהו והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. ומסקינן דאה\"נ שאין מערבין סלת ושמן דמנחה בשל חברתה. אפי' בשוין משום והקטירו. ומתני' ביינות ובהוקטר שמנן וסלתן. א\"נ שכבר נתערבו דהשתא ביינות עצמן ליכא משום והקטירו וכי הוקטר שמנן וסלתן או נתערבו. ליכא למגזר דלמא אתי לערובי שמנן וסלתן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב [*חלבים בחלבים. שהרי כבר מעורבין עומדין] וכן פירשה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו סוף הלכות תמידין. והר\"ב נמשך אחר פירש\"י במשנה דמפרש לה למאי דקס\"ד. וכשר הדבר לפרש כן במשנה שהגמרא סדורה עליה. ולא כן בפירוש המשנה בלא גמרא. וכבר הזכרתי זה פעמים רבות: \n",
+ "ושל היום בשל חמש. כתב הר\"ב דקיימא לן וכו'. ועד עשרה ימים. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים: \n",
+ "אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. למאי דפרישית דביינות מיירי על כרחן בהקטיר שמנן וסלתן או. נתערבו. דאלת\"ה מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין משום גזירה. ומשום כך כתב הכ\"מ דבפירש\"י שבגמרא דמפרש לבבא זו וז\"ל היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן ע\"כ. צריך למחוק תיבת בשלא. ולהגיה אפילו. וכתב עוד וא\"ת מאי שנא הני מהני וי\"ל דכיון דנסכי כבשים אינן שווין לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לפי דרכו דאין מערבין המנחה לפי שבולעת נמצאת של כבש חסרה וזו יתירה. מסכים למה שכתבתי במשנה ב' פ\"ג דהר\"ב כשיטת רש\"י ס\"ל בריבה שמנה. ומיהו הכא במערב מדעת איירינן וע\"ש: \n",
+ "ואם בללן כו'. פי' הר\"ב כרבנן דפליגי עליה דר\"י כו' ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב. וכ\"כ התוס'. ונ\"ל דאף למסקנא פירשו כן. וכ\"כ הכ\"מ וז\"ל הא דקתני אם בללן וכו'. מלתא באפי נפשה היא. דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא. אלא אסלת ושמן. ע\"כ. אבל מ\"ש עוד הכ\"מ וז\"ל ומשמע דאכולהו קאי. אפי' לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים. דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו. בהני נמי איכא משום והקטירו. ע\"כ. ולפי זה דברי התוס' דמפרשים באינן שוין. דלא כמסקנא. דלמסקנא אפי' בשוין. [*אם עד שלא בלל פסול]. זה נ\"ל דליתא דוהקטירו דוקא בנבללות דומיא דחלבים בחלבים. ולא הקפידה תורה. אלא שלא לערבן. ומיהו כי נתערבו כשרות להקטיר. וכ\"כ הרמב\"ם. וכל החלבים כו' אין מערבין כו' ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד. ע\"כ אבל בלא נבללות איכא טעמא אחרינא. והיינו דבולעות זו מזו והאי טעמא לא שייך אלא באינן שווין. ובהו כי לא בלל פסל משום דבולעות. והלכך ליכא לאוקמי בבא זו אלא באינן שווין. ואמציעתא דסמיך לה קאי. ועיין במשנה ד' פי\"ב: \n",
+ "לא היו נסכיו כפולין. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ג) ונסכה יין רביעית ההין. יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו. אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת\"ל ונסכה כל נסכיו לא יהו אלא רביעית מאי [תלמודא] אמר רבי אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין. מה יין רביעית. אף שמן נמי רביעית. גמרא. ושמעינן נמי מהכא דשמן נמי אקרי בלשון נסך בתורה. וטעמא דהא מתנסך וניצק בסלת. ואתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם במשנה דלעיל. וכן עוד בפרק בתרא משנה ה' נקטו שמני הסלת בלשון ונסכיהם וכן בנוסח התפלה ומנחתם ונסכיהם והדר אמרינן ויין כנסכו. ש\"מ דונסכיהם על השמן הוא אומר. ואני תמה על פה קדוש מהר\"ר שלמה לוריא ז\"ל שכתב בתשובותיו סימן ס\"ד וז\"ל. מדלג אני ונסכיהם כי נראה בעיני שט\"ס הוא. שאם בא לפרש כמדובר גם על הנסכים הל\"ל אח\"כ ויין חצי ההין לפר וכו' אלא בודאי דוקא המנחות בא לפרש כמדובר ממש והנסכים מקצרו ואמר ויין כנסכו והאמת שבפ' פנחס נמי מפרש המנחות בכל פעם והנסכים אומר כמשפטם או ונסכיהם לבד כדרך הכתוב פה. וכן עיקר. עכ\"ל. ומבואר הדבר שמפני שלא עלה בדעתו ששם ונסכיהם יהא מוסב על השמן לבדו לכך נלחץ ונדחק להטעות הנוסח. וכבר ראינו שהכתוב אומר ונסכה על השמן. ועוד בפ' פנחס בששי לחג. נאמרו נסכיה. וכבר פירש\"י שם בפרשה דכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה דבשל קרבנות החג הן מוסבים על התמיד. ע\"כ. ובשלמא אי אמרת דשמן נקרא ג\"כ בשם נסך. היינו דכתיב ונסכיה בל' רבים דר\"ל שמן ויין. אלא אי אמרת שאין שמן ראוי להקרא בלשון נסך מאי ונסכיה דאעולה אחת קאי. דאי אשני התמידים הל\"ל ונסכיהם כמו בשני. ואל תשיבני מהדרש דניסוך המים דלהכי כתיב ביו\"ד דמ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך ביאור כפי הפשט. ואע\"פ שהוא מפורש כפי הפשט. אפ\"ה הדרשה תדרש. משום דאכתי איכא למידק בשנותו את טעמו משאר הכתובים בפ'. הרי עד שני להקים דבר דונסכיהם ראוי לאומרו והמכוון בו השמן. והרי הנוסח הזה בתפלה ממש מיוסד על נכון. כסדר הכתוב בפ' המוספין שבכולן נאמר ומנחתם סולת בלול בשמן ומונה והולך העשרונות כמה הם ושבקיה לשמן והדר כתיב ונסכה או ונסכיה ונסכיהם ופירש\"י שבכל המועדות מוסב על המוספים חוץ משל קרבנות החג ע\"כ. וא\"כ ר\"ל היין דלא כתביה עד השתא. והוא נוסח התפלה גם כן דקאמר ומנחתם ונסכיהם ור\"ל השמן ועל שם המקרא ומנחתם סלת בלול בשמן וכשם שהמקרא פורט והולך עשרוני הסלת כך בתפלה מפרטין העשרונות וכשם דקרא שביק מלממני מדות השמן כך בתפלה שבקינן להו בכללא דונסכיהם. וכשם שבכתוב מסיים ונסכיהם ור\"ל היין. כך בתפלה מסיימים ויין כנסכו: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר\"ב ומתניתין ר\"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע\"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה\"ק כל המדידות. גמרא: \n",
+ "מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר\"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ\"ה ד' נ\"ז. ס\"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש\"י אותם בפנים של כלי משמע ע\"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע\"כ: \n",
+ "בירוציהן. עיין [מ\"ש] בשם הערוך בפ\"ק משנה ב': \n",
+ "בירוציהן קדש. ואע\"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב\"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי\"א משנה ח' [*ופירש\"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע\"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה\"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']: \n",
+ "רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר\"ב דסבר במדת הלח כת\"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש\"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ב' פי\"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס\"ל לרבי יונתן. ופירש\"י אותם בפנים של כלי משמע. ע\"כ. אבל לר\"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ\"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר\"ע אתיא]: \n",
+ "רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר\"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש: \n"
+ ],
+ [
+ "כל קרבנות כו'. שהן זבח לאפוקי עוף שאינו זבח. והרי הוא אומר בפרשת נסכים. או זבח. גמרא: \n",
+ "חוץ מן הבכור כו'. פי' הר\"ב שהן באין חובה וכו' יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל. כגון עולות ראייה ושלמי חגיגה. ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא. אע\"ג [דלא] הוי בנדר ובנדבה. דהא בהדיא כתיב בהו נסכים. רש\"י. וכתבו התוס' דה\"מ למנקט כבשי עצרת. אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בן בקר בכלל היה בכלל ועשיתם אשה כו'. כ\"כ התוס' שפי' בקונטרס. וכתבו דבחנם פירש כן דבהדיא כתיב בפרשה מן הבקר או מן הצאן. ועוד כתיב [בתריה] והקריב על בן הבקר. ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס ע\"כ ובפירש\"י שלפנינו כתיב בן בקר בכלל היה. דהא כתב ברישיה דקרא לעשוח ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. וכי תעשה בן בקר למה לי לכתוב והקריב על בן הבקר וגו'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב יצאו שעירי רגלים כו'. ומפיק שעירי חטאת טפי. משום דאין כיוצא בהן נדבה. אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה. תוס': \n",
+ "אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. מנחה מפורש בכתוב (ויקרא י״ד:י״ט-כ׳) ושלשה עשרונים סולת מנחה. וכתיב (שם) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה ש\"מ דעם הזבח היא באה ועדיין איני יודע אם טעונה נסכי יין אם לא ת\"ל (במדבר ט״ו:ה׳) ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וקרא יתירא הוא דכבר כתיב בראש הפרשה. עולה או זבח. אלא ללמד על קרבנות מצורע הוא בא. ומ\"ש הר\"ב. לפי שאינן באין על חטא כלומר דקרבנותיו אינן באין על חטאו. כמו דנזיר. דמאשר חטא על הנפש אקרבן קאי. אבל ודאי דמצורע גופיה חוטא אקרי. דהא חותמו חוטא היה. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דשקלים: \n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הפר הבא על כל המצות. פי' הר\"ב כגון הורו ב\"ד כו'. ובמ\"ז פ\"ה כתב הר\"ב פר העלם דבר של צבור. וז\"ל הרמב\"ם. ומה שנאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר\"ל פר העלם דבר. לפי שהוא ג\"כ יבא על המצות. כמו שבארנו במסכת הוריות. אע\"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם של כהן משיח. אבל ע\"ד הרחבת לשון בשמות יקרא ג\"כ פר העלם דבר של צבור פר הבא על כל המצות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ג' מזקני ב\"ד סומכין עליו. הארכתי בזה בס\"ד במ\"ג פ\"ק דסנהדרין: \n",
+ "*)רש\"א אף שעירי ע\"ז. דשתי סמיכות גמירי להו בצבור כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פרק ה' אין סמיכה אלא בבעלים. וזה אהרן ובניו [*כלומר בניו אחריו] סומכים בו. דס\"ל לר\"ש בספ\"ק דשבועות. דאין השעיר מכפר על הכהנים: \n",
+ "כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. ה\"נ בבהמה. דאילו עוף אין טעון סמיכה. כדכתבתי במ\"ג פ\"ג דגיטין: \n",
+ "חוץ מן הבכור והמעשר כו'. שנאמר קרבנו ר\"ל הדבר שחייב לעשותו (כמותו) קרבן לא הבכור והמעשר והפסח. הרמב\"ם: \n",
+ "והיורש סומך. לקמן בדבור ומימר אכתוב מנלן. וכתב הר\"ב אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים. דאילו חטאת שמתו בעליה תמות. כדתנן בריש פ\"ד דתמורה ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. כדתנן התם בפ\"ג מ\"ג: \n",
+ "ומביא נסכים. כשירש מאביו. דהא יורש קרי ליה וכמו שכתבתי במ\"ו פ\"ז דשקלים: \n",
+ "ומימר. המר ימיר לרבות את היורש. ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש מימר. אף סוף הקדש יורש סומך. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי\"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ\"ח]. תוס' וכמ\"ש כבר בשמם בריש ברכות: \n",
+ "סומא. כתב הר\"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ\"ד דף ל\"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר השירים ד׳:ז׳) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא\"כ ה\"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע\"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ\"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ\"ש שם בס\"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת\"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל\"ק דלא תמהו מטעמא דחש\"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש\"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה\"נ דלא יהבינן אחש\"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין: \n",
+ "והעבד והשליח והאשה. כתב הר\"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל\"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ\"ג דברכות [מ\"ג]. וריש חגיגה. ופ\"ח דב\"ק. ובגמ' ת\"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר\"ב. בת\"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר\"ב בתנופה בפ\"ה מ\"ו. ושם כתבה רש\"י דף ס\"א והר\"ב כתבה ג\"כ במ\"ב פ\"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז\"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה\"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ\"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ\"ז פ\"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ\"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע\"כ: \n",
+ "והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן: \n",
+ "וסמיכה שירי מצוה. כתב הר\"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת\"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט\"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש\"י פ\"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים: \n",
+ "על הראש. דת\"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל\"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא: \n",
+ "בשתי ידים. כתב הר\"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל\"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ״ז:כ״ג) למה לי. גמרא: \n",
+ "במקום שסומכין שוחטין. פי' הר\"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא\"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב\"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע\"כ. ש\"מ שסובר. דהא דאמרינן ה\"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב\"ם בפ\"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ\"ש עליו הכ\"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שאחד מניף לכל החברים. פי' הר\"ב אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה כו'. גמרא. לינוף והדר לינוף. תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. ופירש\"י אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא. אלא וסמך סתם לסמוך והדר לסמוך. ע\"כ. כלומר דתנופה הוא שם וחד תנופה אמר רחמנא ולא תנופות אבל וסמך הוא פעל לומר שיסמוך ולא קרא שם לסמיכה שתהא אחת ולא רבות. ומ\"ש הר\"ב וכהן שמניח ידו כו'. דהא עיקר תנופה בבעלים. כ\"כ התוס' בפ\"ה דף ס\"א שכן פי' בקונטרס. והקשו דמנא ליה הא. הא תרווייהו כתובין ולפיכך פירשו דלאו דוקא תחת יד הבעלים. אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה. ע\"כ. וכבר כתבתי דבריהם במ\"ו פ' בתרא דבכורים אבל נ\"ל ליישב מה שהקשו על פי' הקונטרס דהא דפי' דעיקר תנופה בבעלים. אה\"נ דלית ליה קרא. אלא סברא בעלמא הוא דכיון דכתיבין תרווייהו ובעי קרא דלינפו תרווייהו ומסברא אית לן למימר דיד בעלים עיקר. ולהכי לא הוי חציצה. שוב מצאתי בתוס' פ\"ק דקדושין דף ל\"ו. שכתבו וז\"ל. מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא\"ת והא הוי חציצה דה\"נ אמרינן במנחות בתנופה כו'. וי\"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה\"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים. אבל התם גבי שני שותפים חשיב כה\"ג חציצה אם אחד מהן מניח ידו תחת יד חבירו. לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן [מניפין]. עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש כו': \n",
+ "מה שאין כן בסמיכה. גמ'. וסמיכה בשחוטין ליתא והתנן [במשנה ג' פ' בתרא דתמיד] בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר כו'. והושיט לו הראשון הראש והרגל סומך עליהם וכו' אמר אביי התם משום כבודו דכהן גדול. [כמ\"ש שם הר\"ב] ופירש\"י שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן. היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתה [צ\"ל סמיכה] נוהגת בשחוטין מן התורה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "העומר. הוא של שעורין [כדתנן ברפ\"ב דסוטה] ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותה מנחת [בכורים. שנאמר (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות. אלא רמיזת זמן. רמב\"ם ריש משנה ד'] ונקרא שתי הלחם בכורים. וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן. אינם אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומכים היא קבלה בידינו. הרמב\"ם סוף משנה ד'. ועיין בגמרא ריש פ\"ט דף פ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "מצות העומר לבא מן הקרוב. מאי טעמא אבע\"א משום כרמל תקריב פירש\"י רך ומלא [ועיין בסוף פרקין] שתהא התבואה רכה ונמללת ביד. ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך האי כרמל במנחת העומר כתיב ע\"כ. ואי בעית אימא משום דאין מעבירין על המצות. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים: \n",
+ "והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין: \n",
+ "כל כך למה מפני הביתוסים. והר\"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י\"א פ\"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש\"י. וה\"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח\"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ\"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]: \n",
+ "שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו\"ט. וכתב הר\"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י\"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות תמידין. וא\"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ\"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר\"ב בספ\"ו דחולין: \n"
+ ],
+ [
+ "ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר\"ב פ\"ב דכלים משנה ג': \n",
+ "רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר\"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר\"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א\"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס': \n",
+ "בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר\"ל יום ט\"ז בניסן. רש\"י: \n",
+ "ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר\"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש\"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ\"ג פ\"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה\"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ\"ש שם בפ\"ו [*והרמב\"ם בפ\"ז מה\"ת כלל הכל בלשון ובוללן]: \n",
+ "יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ\"ש שם: \n",
+ "וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר\"ב במשנה ב' דפ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא ברצון חכמים. פירש הר\"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א\"נ ע\"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']: \n",
+ "דברי ר\"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר\"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר\"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ\"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה: \n",
+ "רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר\"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ': \n",
+ "והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב\"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע\"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור: \n",
+ "אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ\"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י\"ב: \n",
+ "מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר\"מ ובין לר\"י. דאפי' ר\"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ושתי הלחם במקדש. פי' הר\"ב דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין ת\"ל חדשה חדשה [ב' פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה] אם אינו ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת\"ל (שמות ל״ד:כ״ב) חג שבועות בכורי קציר חטים. [חג שבועות שאתה מביא בו לחם. יהא קודם לכל קציר. ואפילו בכורים כו'] ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן. נאמר כאן (שם כ\"ג) בכורי מעשיך ונאמר להלן (שם) באספך את מעשיך מן השדה. מה להלן נסכים ופירות אילן. אף כאן נסכים ופירות אילן. בגמרא פ\"ט דף פ\"ד: \n",
+ "ואם הביא פסול. לשון הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות איסורי מזבח. ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ע\"כ: \n",
+ "ואם הביא פסול. פי' הר\"ב שלא הותר החדש מכללו אצל ההדיוט. וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסר. אמאי אם הביא פסול. ובגמ' יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון. אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים [רש\"י פי' יין שביכר כו'. ולי נראה דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכן משמע מלשון רש\"י עצמו שאני מעתיק בסמוך] שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ\"ש הוא דהני לא אתסרו כלל. וכתב רש\"י. והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אבכורים דפירות האילן קאי. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות תמידין העתיק המשנה כלשונה וכן עוד לו בפ\"ה מהא\"מ פסק בנסכים. שאם הביא פסול. [וקצת תימה עליו שלא העתיק דין בכורים. ג\"כ בפ\"א מהלכות בכורים]. ושמעינן דלא ס\"ל להא דרב נחמן בר יצחק. וקשיא אמאי. דהא מלתא בטעמא קאמר. לכך נראה בעיני דלענין הלכה לא קיי\"ל כיהודה בן נחמיה מדקשיא ליה לרבי טרפון. ואף על פי ששתק רבי טרפון לאו כהודאה היא והיינו דדייק רב נחמן בר יצחק ואמר לדברי יהודה בן נחמיה. לומר ליה ולא סבירא לן אלא כדקשיא ליה לרבי טרפון. ולא מסקינן טעמא. ואע\"ג דהתוספות כתבו דאף ר\"ט לא אשתמיטתיה הך טעמא. דהא כתוב ממשקה ישראל [*מן המותר לישראל כדלקמן ומשום הכי לא השיבו יהודה בן נחמיה קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל] אלא דקשיא ליה ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ומהדר ליה לא אם אמרת וכו' ע\"כ ולפי זה אף לר\"ט טעמא משום דמותר לישראל. וא\"כ לדידיה נמי ואם הביא פסול לא קאי אלא אחדש. יש לומר דר\"ט ודאי לא אשתמיטתיה מלומר טעמא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל מכיון דקשיא ליה ונילף לשתי הלחם וכו'. ולא ס\"ל לא אם אמרת כו'. אף טעמא דממשקה ישראל אזלא ליה. וכולה מתניתין קא קשיא ליה. ולית ליה בה טעמא. ומש\"ה לרבי טרפון אין לחלק באם הביא. בין חדש לבכורים ונסכים. אלא מתני' כדקתני. דהא לית ליה טעמא דנוכל לחלק בכך. ואע\"ג דמתניתין קאי בקשיא. אפ\"ה אין לדחותה מהלכה מכח קושיא דהא רבי סתמה. אע\"ג דלרבי טרפון קשיא ליה. ועיין כיוצא בזה במ\"ש בפרק דלקמן מ\"ב זהו מה שנראה בעיני שהיא שיטת הרמב\"ם בחבורו. ומ\"מ בפירושו דפי' נמי להא דיהודה בן נחמיה קשיא ודאי כמו שהקשתי להר\"ב דא\"כ ואם הביא לא קאי אלא אחדש. והיה להם לפרש זה: \n",
+ "ואם הביא כשר. עיין מ\"ש במ\"י פ' בתרא דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "חייבין בחלה. טעמא פי' הר\"ב בריש מסכת חלה: \n",
+ "ומצטרפין זה עם זה. כתב הר\"ב ולא שיצטרפו כולן יחד כו' אלא החטין וכו' והשעורים כו'. ושאר המינין עיין במ\"ב פ\"ד דחלה ושם בפי' הר\"ב. וכתבו התוס' וא\"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה. כדתנן בריש כלאים. היאך הן מצטרפין. הא תנן [בסוף] פרק שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי\"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה. לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. כדאיתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה. ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפ\"ע כדי חיוב חלה. אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה וכו': \n",
+ "ואסורין בחדש. כתב הר\"ב דגמר מפסח מה להלן כו' כדתנן במשנה ה' פ\"ב דפסחים: \n",
+ "מלפני הפסח וכו'. כבר הארכתי בזה בס\"ד בחילוף הגרסאות בריש מסכת חלה: \n",
+ "ואם השרישו כו'. כתב הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. מדכתיב בשדה דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה: \n"
+ ],
+ [
+ "קוצרים בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק הר\"ב אלא דמסיים ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין ובית העמקים והתוס' העתיקו כן דף ס\"ח וכתבו דצריך לומר כיון דלכתחלה לא יביא. אע\"ג דאם הביא כשר. ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה. דהא בית השלחין אם הביא כשר. כדתנן בפ\"ח משנה ב' אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר. ותימה דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן [ולפי' קמא דכתב הר\"ב במשנה דלקמן קחשיב בית האילן] ובזה יש לתרץ. דהני פסידי אי לא מקצרי להו ושרו רבנן. אבל הני לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן כי היכי דאחמור הכא בגדישה. אבל אכתי קשה אמאי לא (כתוב) [חשיב] בית העמקים [ר\"ל לעיל בפ\"ח] ואית דגרסי הכא בית השלחים שבעמקים. דההוא אם הביא פסול. דאיכא תרתי ולא קרינא ביה ממקום [שאתה] מביא אבל היכא דאם הביא כשר אע\"ג דלכתחלה לא יביא ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא דקתני אע\"פ שאמרו אין קוצרים מבית השלחין שבהרים. ומבית הבעל שבעמקים אבל קוצרים מפני הנטיעות שבו. [והא] דלא תני בית העמקים בפ\"ח. דבית העמקים דלאו בית השלחין פירות טובים [הן] ולכתחלה יביא. וקצת תימה לפירוש זה דלא משתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחים שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול. ועוד קשה דהיכא מצינן למימר דלא חשיב בית העמקים בהדי לא יביא משום דפירות טובים [הם] הא תנן בפ\"ק דבכורים אין מביאים בכורים כו' ולא מפירות שבעמקים. ומדלא חזי לבכורים כל שכן למנחות דלגבוה. דהא דדרשינן בבכורים אשר תביא מארצך משבחה של א\"י לאו משום מובחר הוא אלא אז' המינין קאי דמשתבח בהן א\"י. ואי לאו ההיא דתוספתא. אין לחוש אי גרסינן של בית השלחים ושל בית העמקים. ואי הוה אמרינן בבית העמקים אם הביא פסול. הוה ניחא הא דלא תני להו בהדי הנהו דלא יביא דהתם אם הביא כשר. עכ\"ד. אבל קצת תימה דלא משתמיט בשום מקום וליתני בית העמקים לא יביא ואם הביא פסול. כמו שכתבו בעצמם לגירסת בית השלחים שבעמקים. והרמב\"ם בפ\"ז מה' תמידין העתיק בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק רש\"י בפי' המשנה ובגמרא דף ס\"ח: \n",
+ "אבל לא גודשין. פי' הר\"ב כמה דאפשר לשנויי משנינן. וז\"ל התוס' משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי במתני' [ה'] משום עולי רגלים התירו וא\"ת דבמתני' [ה'] גזר ר\"מ בקמח וקלי דאמר שלא ברצון חכמים. ובאנשי יריחו תנן קוצרין ברצון חכמים וי\"ל דקצירה שאני משום פסידא כדפרישית. וא\"ת א\"כ מאי קשיא ליה מקצירה אחמץ לר' יהודה [כמ\"ש לעיל] שאני קצירה דאיכא פסידא. וי\"ל דכ\"ש אין לגזור במקום מצות ביעור. ע\"כ: \n",
+ "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. ואף על גב דבמ\"ט פ\"ב דקדושין. פירש הר\"ב דכל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה. ואחד איסור הנאה במשמע. הא פריך לה בגמ' בפ\"ב דפסחים דף כ\"ג ומשני קצירכם שלכם יהא ועיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "קוצרים מפני הנטיעות. בפי' אחר שכתב הר\"ב מפני הנטיעות משום כלאים. כתב רש\"י ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמלתא פעמים שאדם זורע כו': \n",
+ "מפני בית האבל. לשון הר\"ב שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה. ויראה לפרש בית. כמו שפירש\"י וישמע בית פרעה (בראשית מ\"ח) כמו בית ישראל בית יהודה. עבדיו ואנשי ביתו. ע\"כ. [*וזה שהעתיק הר\"ב מפני בית המדרש. כך העתיק רש\"י. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגירסת הספר] ומ\"ש הר\"ב דטעמא דדרשינן קצירכם של רשות כו'. והקשו בתוס' דבמאכיל לבהמה דרשינן קצירכם שיהא שלכם. כמ\"ש לעיל. ובפ\"ב דפסחים דף כ\"ג תירצו די\"ל מדלא כתב קציר וה\"מ למכתב קצירך. וכתב קצירכם ש\"מ תרתי. ע\"כ: \n",
+ "כריכות. בפ\"א שכתב הר\"ב. אלומות גדולות כתבו התוס' וא\"א לומר כן כדמוכח בפרק אלו מציאות כמ\"ש שם בריש הפ': \n",
+ "אבל מניחן צבתים. מ\"ט. דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא: \n",
+ "לא מצא יביא מן העמרים. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מתקריב יתירא דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) תקריב מנחת בכוריך א\"כ מה ת\"ל (שם) אם תקריב מנחת בכורים אלא ללמד שאם לא מצא כמצותו יביא כו' בברייתא בגמרא: \n",
+ "מצות העומר לבא מן הקמה. פירש הר\"ב שיהא קציר לשמו כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש\"י: \n",
+ "מן הלח. לשון הר\"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש\"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס\"ד ע\"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע\"כ. אבל לשון רש\"י במתני' כר ומל וכ\"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז\"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו. ע\"כ: \n",
+ "נקצר ביום כשר. והתנן [ספ\"ב דמגילה] כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא [כגון זריקת דמים וקדשים ששחטן בלילה פסולין]. אף דלילה ביום נמי לא. אמר רבה ל\"ק הא ר' דס\"ל נקצר ביום כשר. והא ר\"א בר\"ש דס\"ל בלילה דוקא ומתני' דריש פרקין דתנן קצירת העומר בשבת דלא כר'. גמרא כדלקמן: \n",
+ "ודוחה את השבת. להקרבה אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשר ויוכל לקצרה מע\"ש ואמאי תדחה שבת. גמרא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שתי הלחם. לשון התוס' במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. דהכא תנן שתי הלחם. ובשמואל [א' י' ד'] כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. ולעיל פרק ואלו מנחות קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיה נ\"א י\"ד) ולא יחסר לחמו עכ\"ל. ושמעינן דבמשנתינו ל\"ג כגי' הספרים דגרסי גבי לחם הפנים שנים ואחד בלשון זכר. מדלא מייתו לה מהכא דנשנה בלשון זכר. וכן בגמ' גרסי' אחת ושתים. ומ\"מ יש לי תמיהות על דבריהם דמה להם להביא ראיה משמואל. ובלחם הבכורים עצמם כתיב (ויקרא כ\"ב) לחם תנופה שתים ותרגום אונקלוס תרין גריצין. ומה שהביאו ראיה מהמקרא דבלשון זכר נאמר מדכתיב ולא יחסר לחמו. זו אינה ראיה כלל שכינוי יחסר מוסב על האדם. וכענין שנאמר ביחזקאל [ד' י\"ז] למען יחסרו לחם ומים. אבל נמצאו בלשון זכר בפרשת במדבר ולחם התמיד עליו יהיה. ובשמואל [א' י\"ז י\"ז] ועשרה לחם הזה. ועוד נאמר שם [כ\"א] חמשה לחם. ובישעיה [כ\"ח כ\"ח] לחם יודק. ובתהלים [ק\"ד ט\"ו] ולחם לבב אנוש יסעד. ובמשלי [ט' י\"ז] ולחם סתרים ינעם: \n",
+ "ונאפות אחת אחת. פי' הר\"ב דכתיב ושמת אותם כו'. ואי אתה נותן שתי הלחם שתים שתים. אדעלמא קאי דהא בפעם אחת אין נאפות. אלא שתים בלבד: \n",
+ "ובטפוס היה עושה אותן. דת\"ר ושמת אותם בדפוס. וכתבו התוס' וא\"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי\"ל דא\"כ לכתוב ונתת אותם. אבל ושמת משמע שימה בדפוס. ע\"כ. וכיצד נעשית בדפוס אכתוב בסוף מתני' ופי' בטפוס כתב הר\"ב כמו דפוס פורמא בלעז. כמו טופסי גיטין. תוס'. ועיין בגיטין פ\"ב משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב כמין תיבה כו' כך הלחם היה לו ב' דפנות. כדתנן במשנה ה': \n",
+ "וכשהוא רדן. כתב הר\"ב דפוס אחד היה לה בתנור כשהיא נאפית והיה מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש\"י: \n",
+ "נותנן בטפוס. הן הקערות של שלחן כדאמר קערותיו אלו טפוסין וכפרש\"י בפי' חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוס'. ועיין מ\"ש במשנה ו'. ובגמרא ולהדרא לדפוס קמא. כיון דאפי לה נפחה. ומכאן דקדקו התוס' שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כמו שנראה מתוך הסברא. כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה. הא אין הדפוס מניחה: ועוד דבכל דוכתא משמע שהיה מדביקין את הפת בתנור. ואם בתוך הדפוס נתונה. אי אפשר להדביקה. ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בטפוס אין לדקדק דשייך רדייה מפני הדפוס. ולא מפני שהודבק בתנור. ע\"כ. ולפי זה דברי הר\"ב סתרי אהדדי דכתב ומתקן הבצק בתוך הדפוס והדר כתב וכשהוא רודה אותן מן התנור נמצא שמחוץ לדפוס הן. אבל נ\"ל ליישב דבריו דס\"ל שהדפוס שבתנור היה צר מהדפוס שבו נעשה ונמצא שבתוך הדפוס נעשה כפי הסברא אלא שהדפוס שבתנור הוא צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. והיינו דפי' שהוא רודה מן התנור. גם יכולה להנפח וצריכה דפוס גדול מן הראשון: \n"
+ ],
+ [
+ "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. כתב הר\"ב לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכ\"כ הרמב\"ם. ועל כרחינו צריכין לומר שגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דאנן גרסי' הכי הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה. ואפייתן בפנים. אלמא מדת יבש נתקדשה. אמר רבא הוקשה [בתירוץ זה] אדם קשה שהוא קשה [חכם ומחודד] כברזל [לחתוך הלכה] ומנו רב ששת. מאי קשיא [נ\"ל סתמא דגמרא פריך] דלמא עשרון לא מקדש. תנור מקדש. אלא אי קשיא הא קשיא. ואפייתן בפנים. אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדש. אלא ודאי דגירסתם לא היתה כך. מאי קשיא וכו'. וא\"ת תקשה אמאי לא מתרצינן דלמא עשרון לא מקדש כו'. והרי מצאנו לר\"ע דס\"ל הכי בפ\"ט משנה ה'. וכתבתי שם דאף רבי יונתן ס\"ל הכי. וי\"ל דגמרא לא בעי למדחי מתני' דלא תיתי כת\"ק דהתם. והיינו נמי דהרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ק מהלכות כלי המקדש [הי\"ט] פסק דמדות יבש נתקדשו בפנים. וכן משמע מלשונו בפ\"ב דמעשה הקרבנות [ה\"ט] שכתב בירוצי המדות של סלת חול. שאין גב העשרון קדש. ש\"מ דאלו פנים העשרון קדש*). ואפ\"ה פסק בפ\"ה ופ\"ח מה' תמידין [ה\"ז] למתניתין דהכא דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואי איתא דגירסתו בגמרא כדגרסי' אנן. היה לו לדחות דברי ת\"ק דפ\"ט מהלכה מקמי הך דהכא משום דהוה מחלוקת ואח\"כ סתם. אלא ודאי דגירסא אחרת היתה לו ולא גרס מאי קושיא דלמא וכו' וכיון דגמרא לא דחי לה ש\"מ משום דלא ניחא לגמרא למוקי מתני' דלא כת\"ק דפרק ט' ושמעינן דהלכתא כותיה. ואי משום דמתניתין קאי בקושיא לא מש\"ה נדחית מהלכה. ותסייעין למ\"ש בפרק דלעיל משנה ו' גבי ואם הביא פסול. דאע\"ג דמתני' קשיתין. לא זזה. והלכה היא. ועי' עוד לקמן: \n",
+ "לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא מקדשה. ופי' התוס' דאי מקדשה מגנייא מלתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כדפרישית בפ\"ק [דף ט'] . ע\"כ: \n",
+ "ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. בגמרא מקשינן אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. כדכתבינן לעיל ואסיק בקושיא. וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע\"כ. ולדבריהם לענין הלכה לית הלכתא כמתני'. כיון דתרי תנאי נינהו אלא אי אפייתן בפנים דוחות את השבת. ואי אינן דוחות את השבת אין אפייתן בפנים. ולכאורה כיון דבס\"פ סתם לן נמי דאינן דוחות את השבת. דקי\"ל הכי. ולפיכך אין אפייתן בפנים. ותמה אני על הרמב\"ם שפסק בחבורו שאינן דוחות את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. ומיהו למאי דפרישית לעיל דמשום קושיא שמקשה בגמרא לא דחינן משנה מהלכה ואע\"ג דלא מיתרצה הקושיא. אתי שפיר דה\"נ דכוותיה. ולא ס\"ל דתברא כו' כמ\"ש התוס'. דא\"כ לא הוה משתמיט גמרא גופיה לאסוקי דתברא כו' כדאמר בעלמא. ועמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דמעילה. ועמ\"ש במשנה ו' פ\"ק דמדות: \n",
+ "רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר\"ש אומר לעולם הוי רגיל כו'. מסקינן בגמ' דבגמרא פליגי. דיקא נמי דקתני רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל כו'. ש\"מ דלא בקראי פליגי. מדנקיט האי לישנא לעולם הוי רגיל. וכתב רש\"י בגמרא פליגי מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש. ע\"כ. ומשום ר\"ש נקט נמי בדר\"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידיה כיון דכל מעשיהם בפנים דאף מדות יבש מקדש ס\"ל: \n",
+ "בבית פאגי. לשון הר\"ב. רמב\"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ. ולשונו בפירושו מחוץ לעזרה אבל במשנה ג' פ\"ז. כתב כלשון הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ששם היו אופים המנחות. כבר כתבתי לעיל בפ\"ז [במשנה ג'] דבנא\"י אשכחית שכתוב בה ששם היו אופים חלות תודה ורקיקי נזיר. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב דמפרש פי' אחר אבבית פאגי: \n"
+ ],
+ [
+ "חביתי כ\"ג לישתן ואפייתן בפנים. והר\"ב העתיק לישתן ועריכתן בפנים ולי נראה דה\"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים: \n",
+ "לישתן ועריכתן בפנים. כתב הר\"ב ולדברי הכל שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כ\"ג נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה. וכן לשון רש\"י. ומסיים בה והאי דלא משחו עשרון שלם מפני שכל אדם מודד בו [מנחתו. ופעמים] שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. ע\"כ. וכתבו התוס' דלא יתכן טעם זה כלל. דהא בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ז) [ואני העתקתיו בפ\"ט משנה ה'] דרשינן מקרא מדות יבש לא נתקדשה מדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה ביכורים לה'. אימתי לה' לאחר אפייה. ואע\"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב לא שנא. ונראה לפרש דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם במדת יבש הוא דאין בהן שמן. ולישתן ועריכתן לא היתה בכלי הלח. אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדות הלח נמשחה לכ\"ע ובכלי שהיה לש ועורך היה בולל. לפיכך צריך בכלי שרת [ועיין בפי' הר\"ב פ\"ו מ\"ג] והא דנקט במתני' חביתי כ\"ג לאו דוקא. דה\"ה שאר מנחות הטעונות שמן כדאיתא בתוספתא דקתני מנחה יש בה מעשה כלי בפנים טחינתו והרקדתו בחוץ ולישתו ועריכתו [ואפייתו] בפנים וכו' והא דלא תני במתני' אלא חביתין יש לומר משום דחביתין חלוקין משתי הלחם ולחם הפנים בשני דברים. דאלו לישתן ועריכתן בחוץ ואינן דוחות את השבת. ואלו לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת. ועוד נראה דמתני' נמי קתני שאר מנחות. דקתני בסיפא כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ופי' בקונטרס לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ ע\"כ. וראיתי לרש\"י עצמו במסכת זבחים פי\"א דף צ\"ו. אדאמרינן התם שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור [וקדושתן] בתנור כתב וז\"ל וקדושתן בתנור שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמר בפרק שתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו. ע\"כ: \n",
+ "כלל א\"ר עקיבא כו'. ונשנה פ\"ו דפסחים ומשולש בפ' י\"ט דשבת. ולא בעי צריכותא דאשמועינן בכל דוכתא מאי קדחי שבת. תוס'. וע' במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים. פי' הר\"ב במלאכתן שנעשה בהם בפנים כו' ובמלאכתן שנעשה בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים. וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים וזה המאמר מחובר. במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ. ונאפה בפנים. ע\"כ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כדקתני תוספתא שכתבתי לעיל בשם התוס' והעתיקה הרמב\"ם ג\"כ בחבורו ספי\"ב מה' [מעשה] הקרבנות. ומש\"ה פירש סיפא דקאי אלחם הפנים ושתי הלחם. וזה דוחק. ורש\"י פירש מעשה כלי לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים. ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא הוא. והתוס' דחו גם זה. ופירשו דאין בהן מעשה כלי בחוץ אטחינה והרקדה קאי דלא בעו כלי שרת כי ההיא דתוספתא. ע\"כ: \n",
+ "יש בהן מעשה כלי בפנים. גמ' שאלו את רבי. זו מנין. א\"ל הרי הוא אומר (יחזקאל מ״ו:כ׳) ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. מנחה דומיא דאשם [וחטאת] מה אשם וחטאת טעונין כלי. אף מנחה נמי טעונה כלי ופירש\"י זו מנין שהמנחות טעונים כלי דכתיב אשר יבשלו. ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא. דכתיב לבלתי הוציא אל [החצר] החיצונה. ע\"כ. וכתבו התוס' דלענין קמיצה וקידוש קומץ לא מיירי. דנפקא לן לעיל בס\"פ התודה מהקישא דזאת התורה מה עולה טעונה כלי. דכתיב (בראשית כ״ב:י׳) ויקח את המאכלת. [ועמ\"ש בשם התוס' במשנה ב' פ\"ק דחולין] אף כל טעון כלי. וקמיצה כנגד שחיטה. וקידוש קומץ כנגד קבלה. כדאמרי' לעיל בפ\"ב [די\"ג] . אלא הכא בלישה ועריכה ואפייה של מנחה מיירי דאתקש אפייה דמנחה לבישול דחטאת ואשם מה חטאת כו'. כדפי' בקונטרס ובפנים משתעי כו' אף אפייה דמנחה טעונה כלי שרת וה\"ה לישה ועריכה. וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא. אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. הא כתיב בהו כלי. ואילו למנחת סלת. אין בה אפייה קודם קמיצה. ע\"כ. ושותיה דמרן הכ\"מ בפי\"ב מה' [מעשה] הקרבנות [הכ\"ב] לא ידענא מאי היא. שכתב דהתוס' מפרשים דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרסי מאי דגריס בספרים מה חטאת ואשם טעונים כלי אף מנחה נמי טעונה כלי. ע\"כ. והרי כל דבריהם אמורים בטעונים כלי. ואי משום דכתבו ובפנים משתעי כו'. אף רש\"י כתב כן: \n",
+ "כיצד. הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים ואמר שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הרמב\"ם. ור\"ל בששה שטחים שכיון שכופלים אותן מכאן ומכאן הנה יש לו ששה שטחים. ר\"ל שטח התחת ושני שטחי הכפילה שמזה ומזה. והשטחים השלשה הם שני פעמים שהם שלשה מבחוץ וכן ג' מבפנים. ואע\"ג שאין במשנה מדיני הכפילה אלא בלחם הפנים. ילפינן מינה דה\"ה לשתי הלחם. אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר' יהודה ור\"מ. אבל תמיהני דבחבורו פ\"ח מה' תמידין. לא כתב הכפילות בשתי הלחם: \n",
+ "וקרנותיהן. פי' הר\"ב שהוא מדביק בצק כו'. וכ\"כ רש\"י. וע' במשנה דלקמן בדבור וכופל כו'. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שיהא לו פנים. ל' הר\"ב דפנות והן הן הקרנים. ול' רש\"י שיהא לו פנים דפנות שיהא לו פינים זויות והן הן הקרנות. וכך הגהתי בל' הר\"ב ונראה בעיני דגרסת המשנה לרש\"י כך היא. שיהא לו פנים. שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות פנים חדא כדכתי' פנים ודרשינן דפנות והיינו כפילות דלקמן [*שכן קורא רש\"י דפנות לאלו הכפילות]. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות ולא אתא בן זומא לפלוגי. אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ודקתני בן זומא אומר בל' מחלוקת. לא קשיא כדאשכחן כה\"ג טובא ול\"פ וכתבתים בפ\"ג דבכורים. ועמ\"ש עוד בזה במשנה דלקמן. [*וצ\"ע דבפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ז.) אמרי' וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח. שכן מצינו בלחם הפנים טפח. ומפרש רש\"י שהיו עובי דפנותיו טפח. דהיינו לחם שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ע\"כ] והרמב\"ם פי' וז\"ל. ומ\"ש שיהא לו פנים הרבה. ר\"ל [צדדים] שמקיפים אותו ששה [פנים] כמו שבארנו. ע\"כ. וכבר ביארתי מה דעתו בצדדים שאמר. ונראה דגירסתו במשנה שיהא לו פנים הרבה. וז\"ל בחבורו פ\"ה מתמידין כל חלה מהן מרובעת. שנא' לחם הפנים. שיהא לו פנים רבים אורך כל חלה כו' והשלחן ארכו כו' וכופל כו'. ע\"כ. וענין מרובעת לאפוקי עגולה. או בעלת זויות חמשה ויותר. אבל לא שהיא מרובעת שוה הצלעות. שהרי היא על תמונת מרובע ארוך. ומ\"מ גם לדבריו. בן זומא אינו חולק: \n"
+ ],
+ [
+ "השלחן ארכו עשרה כו'. כתב הר\"ב ר\"י לטעמיה דאמר [כו'] במס' כלים פי\"ז מ\"י: \n",
+ "וכופל טפחיים ומחצה מכאן וכו'. פי' הר\"ב וכופל הלחם טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן והן הקרנות. וכ\"כ רש\"י ולא הבינותי זה. דהא פי' הר\"ב. וכן פי' רש\"י על וקרנותיהן במשנה דלעיל שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים וכו'. ואע\"פ שזה פי' על קרנות דשתי הלחם מסתמא גם קרנות דלחם הפנים נמי בכה\"ג. ועוד דהא תנן דקרנות דלחם הפנים שבע אצבעות והכא הכפילה היא טפחיים ומחצה. ותו בגמ' א\"ר יוחנן לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שלחן מקדש ט\"ו טפחים למעלה. לדברי האומר טפחיים קופל מקדש י\"ב טפחים למעלה. ופרכינן והאיכא קרנות. קרנות לגויה דלחם כייף להו ולחם עלייהו נייח. ופי' רש\"י והאיכא קרנות שבולטין ועשוין בראש הדופן. ע\"כ. ולפיכך נ\"ל שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ויש לי ג\"כ תמיהה על פי' הרמב\"ם בקרנות דמפרש שהוא הגובה. ור\"ל העובי של הלחם וא\"כ מאי משני לגויה דלחם כייף להו דאע\"ג דנפרש דפריך מעובי הלחם. שגם הוא מרבה באויר דלמעלה ונמצא דמקדש טפי. מ\"מ שינויא בלישנא דחיקא הוא. דמאי כייף להו דקאמר. הכי הל\"ל לחם לגויה מכייף. וכלומר שיעור עוביו. והרלב\"ג בפי' החומש תמה על הרמב\"ם בזה דמפרש דקרנותיו העובי. שכיון ששתי הלחם דחמץ הן ואין עובין אלא ד' אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה. ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל הארך והרחב והעובי כי הכמות יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו. וגם משעור העשרון שהיא עשירת ג' סאין יתבאר שיהיה עובי החלות שהן מצה. שנראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח. ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע. ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו אינו כך. אבל לפי הנראה הוא לומר שלא היתה החלה בעלת ד' צלעות. אבל היתה בעלת ח' צלעות ד' צלעות לצד הזויות באלכסון. והם אשר קראם קרנות וארך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם שיהיה לזה הלחם פנים רבים בכל א' משטחיו המקיפים בו וכו'. והביאו הכ\"מ בפ\"ה מתמידין [ה\"ט]. אבל גם פירושו בקרנות לא יתכן כלל. מהא דאמרינן בגמ'. והאיכא קרנות כו'. דבין הקושיא ובין התירוץ. אין להם מקום לפי פירושו. ולא ידעתי למה לא העיר הכ\"מ מהגמ'. הן על הרמב\"ם. הן על הרלב\"ג. ולפיכך הנכון דברי רש\"י והר\"ב ועוד לדבריהם הקרנות דהכא. כמו קרנות דמזבח שהם כקרנות בולטות בזויות. אבל צריך להגיה בכאן ובהן כמ\"ש: \n",
+ "רמ\"א. כ' הר\"ב והל' כר\"מ עמ\"ש בזה במשנה דלקמן בדבור ונותנן: \n",
+ "ועליו מטה מנשה. כתב הר\"ב והיינו סמוך ה\"נ על סמוך. ואע\"ג דבמ\"ד פ\"ה דפסחים אמרי' דעל חמץ לאו דוקא בסמוך. הא כתבו התוס' דהתם דף ס\"ג. דהכא שאני דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. ע\"כ. וכה\"ג כתבתי בשמם במ\"ג פ\"ז דהתם נמי לא דרשינן על בסמוך: \n",
+ "ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א\"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ\"ו פ\"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י\"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבעה סניפין של זהב היו שם כו'. דאמר קרא (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו. קערותיו. אלו דפוסין. כפותיו אלו בזיכין. קשותיו אלו סניפין [מרבוי דקרא. ל\"א שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר] ומנקיותיו. אלו קנים [שמנקין הלחם מעיפוש] אשר יסך בהן שמסככין בהם את הלחם [שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה] גמ': \n",
+ "סניפין. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר. וחבירו במשנה ג' פכ\"א דכלים: \n",
+ "מפוצלים מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השלחן לפי שהסניפין הן כמו יתדות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה. כמ\"ש רש\"י בפי' החומש בפרשת תרומה: \n",
+ "כחצי קנה חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. רמב\"ם פ\"ה מתמידין. וכן פירש\"י בפירוש החומש: \n",
+ "לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה שבת. ואף על גב דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא הא אמר ר\"ע [במשנה ג'] כל מלאכה שאפשר לעשותה מע\"ש אינה דוחה את השבת. וה\"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם. בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא. ומסקי התוס' דאין איסורם אלא משום טלטול בעלמא. ואפ\"ה גזרו עליהם במקדש. וכמ\"ש ג\"כ בשמם במשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין וא\"ת ומ\"ט יאסרו להטלטל. כיון דחזו למצוה דלחם כבר כתבתי [בפ\"ד דסוכה משנה ב'] שכתבו שם התוס' לענין טלטול לולב דמאחר דאין עשוי כלי. מוקצה הוא להטלטל [*ובפרק כל הכלים דמסכת שבת דף קכ\"ג כתבו אמתניתין דהכא. דגזרו לפי שהיו מחללין את השבת]: \n",
+ "ונותנן לארכו של שלחן. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מתמידין ונותנן לאורך השלחן. והא ודאי דלאורך לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השלחן דכה\"ג אין מקום פנוי כלל אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שלחן שהוא י\"ב טפחים ומתני' ר\"מ היא. ונ\"ל דה\"ט דפסקו הרמב\"ם ור\"ב כר\"מ. כיון דהכא סתם לן תנא כותיה. והכ\"מ כתב משום דאבא שאול כוותיה. ע\"כ. אבל התוספות פי' לארכו של שלחן על הרצפה היה מניחן לאורך השלחן דעל השלחן לא היה מקום פנוי למדת הקנים [לארכו]. ע\"כ. וא\"ת ואם על הרצפה היה מניחן מ\"ט קפיד דלנחו לאורך השלחן. ונ\"ל משום דכל הכלים. כך היו סדורין במקדש. והיינו דסמיך ותני כל הכלים וכו': \n",
+ "כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית. כתב הר\"ב חוץ מן הארון וכו'. שהבדים שבארון היו בולטים וכו'. והבדים לרחבו של ארון וכו'. כמו שציירתי ברפ\"ה דיומא. וא\"ת ומאי שייר דהא שייר ומש\"ה דייק הכ\"מ בפ\"ג מבית הבחירה דשייר נמי מנורה דפליגי תנאי בגמרא. ר' ס\"ל מזרח ומערב היו מונחים [מדכתיב בנר מערבי. (ויקרא כ\"ד) יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס\"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו]. ור\"א בר\"ש ס\"ל צפון ודרום [והא דכתיב יערוך אותו אנר אמצעי קאי דפיה כלפי מערב. דאילו שאר פיות הנרות מצדד להו אצדודי כלפי נר האמצעי כדכתיב (במדבר ח׳:ב׳) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות] ומתני' ר\"א בר\"ש היא. וזהו שהרמב\"ם פסק שם דארון וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. ודלא כמתני' דספ\"ג דתמיד דתנן בה נרות מזרחיות דההיא אתיא כר'. ע\"כ. אבל התוס' [דף צ\"ח ע\"ב] כתבו מתני' כרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין וי\"ל דאה\"נ דלא שייר מידי ול\"ק אמאי שייר ארון דבלפני ולפנים לא מיירי: \n"
+ ],
+ [
+ "על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר\"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש\"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ\"ש הר\"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ\"ש שם בס\"ד. ושוב מצאתי כך בגמ דתמיד פ\"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא\"ת השתא מ\"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל\"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ\"פ הר\"ב שם בשקלים: \n",
+ "המכניסים עומדים בצפון. כתב הר\"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש\"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון: \n",
+ "רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ\"ב דמגילה. כמ\"ש שם. ואפ\"ה פסק הרמב\"ם בפ\"ה מתמידין כת\"ק ונ\"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת\"ק דהכא: \n",
+ "והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר\"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת\"ק דסוף מס' סוכה: \n",
+ "חל להיות ע\"ש. וא\"ת דהא פרישית במשנה ה' פ\"ה דסוכה דכי מקלע יה\"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס\"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ\"ד] אמתניתין דספט\"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה\"כ. וכמ\"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב\"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז\"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי\"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע\"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא\"א ג\"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב\"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ\"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע\"פ מחלוקת שנויה וגם א\"א לדחותה. א\"כ כ\"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה\"כ כו' דה\"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב\"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ\"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע\"פ. החשבון לא ע\"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג\"כ בזמן שקובעים ע\"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע\"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ\"ש שם פי\"ח. והזכרתי זה בר\"ה פ\"ב משנה ו' שאז עושין ג\"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב\"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע\"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ\"ע. ועיין עוד בסוף פירקין: \n",
+ "שעיר של יה\"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה\"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב\"ם: \n",
+ "נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה\"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו': \n",
+ "הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר\"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע\"ש ששונאים ת\"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ\"ק דיומא [דף ט']. דאמר א\"ל ר\"ש בן לקיש לר\"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות: \n",
+ "אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו. כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ\"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התו' פ\"ק דחולין דף י\"ד. ואפי' להרמב\"ם דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה\"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלים. כמ\"ש בשמו במשנה ב' פי\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ\"ש שם. ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דף ע\"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ\"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ\"ש כשא\"א לאכלו אלא ע\"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול: \n"
+ ],
+ [
+ "סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כו'. אין חייבין וכו'. וכן הגירסא בכל הספרים והיא גי' נכונה דהוי טעמא דאין חייבין משום פיגול כו' כמו ברישא כדפי' הר\"ב שם. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ת [הי\"ד] כתב סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן והקטיר את הבזיכין לאחר שבת כו' נפסל הלחם. והרי הוא כקדשים שנפסלו וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ע\"כ. וכתב הכסף משנה שנראה שגירסתו בבבא זו וחייבין כו'. ומסיק בטעמא. דברישא. כיון דלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח לחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא. אע\"פ שהוקטרו בשבת. אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו. אע\"פ שלא יוקטרו כמצותן. ואע\"ג דתנן בפ\"ק דמנחות [מ\"ג] ובפ\"ב דזבחים [משנה ג']. שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו. י\"ל דלא אתי לאפוקי. אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר. עם מחשבת הפגול. אבל בגוונא דנדון דידן לא. עכ\"ד. ואני מצאתי גירסא זו בתוספתא פי\"א. ולפי שהרמב\"ם העתיק בבא זו לאחרונה אחר כל הבבות השנויות במשנתינו. וכבר העיר הכ\"מ בזה ואמר שהקדים השלישית לזאת. לפי שדומה לבבא ראשונה. ע\"כ. אני אומר שהרמב\"ם לא העתיקה לבבא זו מן המשנה כלל אלא מהתוספתא. ולפיכך הניחה לאחרונה. אבל במשנתינו לא גרס כלל לבבא זו דסדר לחם ובזיכין בשבת. וכן לא נמצאת מפורשת בפירושו לא בנוסחא שלפנינו ולא בנא\"י שבידי. אלא נראה דגורס בבבא זו סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת וכו'. והוא שכתב כך בחבורו [פ\"ה מה\"ת] סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה. הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת כו' והכ\"מ הוסיף בבא זו בגי' המשנה ולפי דרכי ניחא טפי שאין להוסיף אלא חילוף גרסאות בלבד כמ\"ש. כנ\"ל והוא נכון מאוד: \n",
+ "סדר הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת. והקטיר את הבזיכין בשבת פסול כיצד יעשה כו' וכן העתיק רש\"י בפ' שתי מדות (מנחות ד' צ'.) ובפ\"ג דיומא ד' כ\"ט. והכי מייתי לה התם בגמ'. ונ\"א ל\"ג פסול. והכ\"מ כתב שגי' הרמב\"ם דל\"ג פסול. שעל מ\"ש בספר הרמב\"ם בסוף דבריו שהתחלתי בהעתקתן לעיל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם. כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם כו'. כתב עליו הכ\"מ וז\"ל ואיני יכול להלום ל' אבל. ומצאתי בספר ישן לא נפסל הלחם ונראה דה\"ג במשנה סידר הלחם והבזיכין לאחר השבת. והקטיר הבזיכין לאחר השבת נפסל הלחם. הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. כיצד יעשה יניחנה כו'. והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע\"פ שיבא יום השבת והם על השלחן. הלכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע השבת. הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת. שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד. ואינו קדוש [*שכ\"כ שם הרמב\"ם] כלומר שאין חייבין עליו משום פגול כו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם. וז\"ש רבינו לא נפסלה הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ע\"כ. אלא אמינא דכי ניים ושכב הכ\"מ כתב להא מלתא דהיאך אפשר לחלק בין היו הבזיכים עם הלחם על השלחן בשבת או לא. ודבבא ראשונה דפסלה היינו בהוקטרו קודם שהגיע השבת. שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא באותה בבא הראשונה והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה. וכן לשונו ג\"כ בפירושו. גם נתלבט מאד הכ\"מ מאי נ\"מ בשלא נפסל כיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבאה [*וא\"ל שיש לו תיקון על ידי שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו. ויקטירם בשבת הבאה. ואח\"כ יותר הלחם. דא\"כ [לא] ה\"ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה] ונדחק לומר דאפשר דכי אמרי' נפסל הלחם ישרף. וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף עכ\"ד. וזה דוחק גדול לכך נ\"ל שנוסחת ספרים דידן דגרסי נפסל היא הנכונה וכן ראיתי בנא\"י שבפי' המשנה. שכתוב בה ג\"כ שתי הבבות הללו. הראשונה בסדורן של לחם ובזיכין כמצותן והוקטרו לאחר השבת. והשניה בהוקטרו בשבת בשתיהן כתוב פסול. ומשום לשון אבל שהוקשה להולמו אין לשנות הגירסא ולהחליפה מהן ללאו. וגם בנא\"י שבפירושו כתב הל' אבל כו' ומסיים פסול וי\"ל דלשון רווחא הוא כלומר אבל גם זה פסול. ובמשנה ב' פ\"ק דמעילה [תנא נמי] אבל. ומפרש הר\"ב כמו ברם. וכן פירשתי במשנה ח' פרק בתרא דר\"ה. ויתכן שגם הרמב\"ם ע\"ד הרחבת הלשון כתב כן בכאן. לומר שאף בהוקטרו בשבת נפסל. ונמצא שגי' הרמב\"ם במשנתינו כגירסת ספרים דגרסי פסול. וכגירסת רש\"י. והיינו דמסיים וכתב כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרן לאחר השבת יניחם וכו' ואי לאו דגרס פסול היתה תקנה זו בלחם בלבד ולהביא בזיכין אחרים וכאי נמי דכתבו התוספות שאעתיקם בסמוך. אבל משום דגרס פסול לפיכך אין לו תקנה בשהוקטרו הבזיכין. ואין להתלבט עוד במה שנתלבט הכ\"מ בזה. וגם גירסת ספרי הרמב\"ם שבידינו נכונה. וגרס במשנתינו פסול כגירסת רש\"י. מ\"מ גי' נ\"א גם היא נוסחת בעלי תריסין. והם התוספות כפי מה שראיתי לשונם בפרק שתי מדות [דף צ\"ז]. וזהו כיצד יעשה שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה א\"נ מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. ע\"כ: \n",
+ "שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. וליכא למגזר שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדאמרינן במשנה ה' פ\"ט כמ\"ש שם. דהכא פנים הוא ולאו כ\"ע ידעי שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים כהנים ידעי טעמא דמלתא דכהנים זריזים ליכא למגזר. והתם חוץ כ\"ע ידעי ואיכא למגזר שמא יאמרו כו' גמרא שם דף צ': \n"
+ ],
+ [
+ "אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. כלומר אין פחות משני ימים שעברו וכן ג' ולא קשיא דליתני לב' ולג'. עיין בריש מסכת פרה: \n",
+ "שני י\"ט של ר\"ה כו'. כתב הר\"ב וא\"ת הרי שנים עשר נינהו וכו' הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום. כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דנראה דל\"ק מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אותו היום קדש ולמחר קדש יום שני עיקר [כדתנן בפ\"ד דראש השנה משנה ד'] ומנינן [מיניה] יוה\"כ ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קדש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה. ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע\"ש חול. אע\"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב י\"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חם. כמו שנוכל יותר. וראשון נאכל בפדיון וכו'. ומיהו קשה היכי חייל יוה\"כ באחד בשבת. הא משמע בפרק החליל דלא מקלע באחד בשבת. אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר. ע\"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה. דתנן ואינו דוחה את יום צום. ומהאי טעמא דדחינן יוה\"כ מיום א'. הכי נמי דחינן ליה מיום ו'. וכן במתניתין ז' כמ\"ש שם וע\"ש: \n",
+ "ולא את יום טוב. כתב הר\"ב לפי שאין אופין ומבשלים ביו\"ט. אלא מה שאוכל באותו היום בלבד. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ז) פריך מהכא למאן דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב [והכי מפרשינן ברפ\"ב דביצה] דהשתא דשבת ביו\"ט שרי דיו\"ט ביו\"ט מיבעיא ומשני שאני הכא דאמר קרא לכם ולא לגבוה. תוס'. ומה שהקשו שם בתוספות מהואיל אי בעי פריק להו ואמרינן הואיל כמ\"ש שם בס\"ד. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם דר\"פ דלקמן דאין פודין טהורין וכך פסק הרמב\"ם בחבורו בפ\"ו מאיסורי מזבח לא קשה ולא מידי ופלוגתא דאמוראי היא בר\"פ דלקמן וה\"ל להתוספות לפרש דלאותו מ\"ד הוא שהקשו: \n",
+ "ואינו דוחה את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש\"י. ועיין מ\"ש לעיל במתני' [ד\"ה שני י\"ט כו'] גם מ\"ש במשנה ז': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שנטמאו. פירש הר\"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא: \n",
+ "משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד\"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר\"ב בד\"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע\"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל\"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש\"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון: \n",
+ "העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע\"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב\"ם וכתב בפ\"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש\"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן: \n",
+ "והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ\"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ\"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב\"ם שבפ\"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+ "שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר\"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש\"י] [ד\"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב\"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ\"ו מהלכות איסורי מזבח [ה\"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע\"כ וכ\"כ עוד בפ\"ה מהלכות ערכין [ה\"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ\"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי שני עשרונים כו'. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת [מש\"ה לא יצא] אבל הכא דאידי ואידי [כלי שנדר ושהביא] במחבת ואידי [ואידי] במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו אבל התם דלא פליג להו אימא לא. צריכא. גמרא: \n",
+ "[*הרי אלו פסולין. עיין בפירוש הר\"ב בסוף המשנה]: \n",
+ "אמרו לו בכלי אחד נדרת כו'. יראה לי דהה\"נ ברישא א\"ל במחבת נדרת אלא דבמאי דסליק אשמועינן וה\"ה לרישא. והרמב\"ם בפי\"ז מהלכות מעשה הקרבנות העתיק המשנה כצורתה: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. כתב הר\"ב. וכגון שאמר אילו הייתי יודע וכו'. ומיהו ברפ\"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב\"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים. משום דשעורין שייכי גבי מנחה. כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא אכווין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות. ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו [לנזירות] כלל. תוס'. והכא לא דמי למתני' ה' פ\"ז. באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא לחמה מן החולין ולא בדקינן ליה. משום דהתם מאי בדיקה בעי. נדר גמור נדר. אלא שרוצה להביא מהמעשר. ואינו יוצא י\"ח בזה. ומשום דהדר ביה כי אמר מן המעשר לא מצי למיהדר משום אמירתו לגבוה כו' כדכתיבנא שם בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "אמר ר\"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה. פירש הר\"ב שנמצאת זו חסרה וזו יתירה. עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ד': \n",
+ "אלא עד ששים יכולים להבלל. כתב הר\"ב והאי תנא סבר לה כראב\"י דאמר בפרק שתי מדות [משנה ג'] אפילו מנחה של ס' עשרונים. אין לה אלא לוג. וכ\"כ רש\"י דאליבא דראב\"י נקט לה. וקשיא דא\"כ משנה זו כולה נדחית מהלכה. דדברי ת\"ק נדחין מפני הקושיא האמתית שיקשה עליו ר\"ש. ודברי ר\"ש נדחין ג\"כ כיון דלעיל שם פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כראב\"י. וא\"כ למה שתקו בכאן ולא פירשו דמשנה זו דחויה היא. ולא עוד אלא שהרמב\"ם כתב וטעם רבי שמעון ודאי אמת. וגם ראיתי בחבורו שכתב בפ' י\"ז מהקרבנות [ה\"י] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים. אבל יתר על ששים אין נבללים וכו'. ושם פרק ב' כתב. דמדידת שמן של מנחת יחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות מנין הלוגים. והיינו דלא כראב\"י. אבל לשונו בפירושו בטעם ר\"ש כך הוא. אע\"פ שזכרנו בפרק [שלישי] של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע\"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שא\"א לבלול אותה בבת אחת [א\"א בלא] בלילה. עכ\"ד. ונראין דבריו דלאו מטעם ראב\"י קאמר לה ר\"ש. אלא דאפילו לת\"ק דראב\"י דלכל עשרון מביא לוג. אפ\"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסלת רב הוא. א\"א להבלל יפה. אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה היא ומטעמא דר\"ש. ומ\"מ על מ\"ש הרמב\"ם אין היחיד מביא [מנחה] בכלי אחד כו' קשיא מאי דייק למכתב יחיד והכ\"מ בשם הר\"י קורקוס כתב וז\"ל דקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא. לרמוז מה שאמרו שם שהצבור מביא ביו\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון ע\"כ. ולא הבינותי דבריו. שהרי אף הצבור אין מביאין בכלי אחד כדאמר ר\"ש. לכך נ\"ל בהפך דאילו צבור אין מביאין בכלי אחד אפילו פחות מזה דלא אשכחת קרבנות צבור בפעם אחת שיהו בלילתן שוה. בכל כך עשרונות: \n",
+ "עד ששים יכולים להבלל. כתב הר\"ב דהכי קי\"ל דכל הראוי לבילה כו' וטעמא. כתבתי בפ\"ג מ\"ב: \n",
+ "חסר קרטוב. פי' הר\"ב רביעית של רביעית הלוג. וא\"כ הוא אחד מט\"ז בלוג. וכן לשון הכף נחת. וקשה דברפ\"ג דמקואות. וכן בסופו. גם בפ\"ז משנה ב'. פי' שהוא חלק מס\"ד בלוג. אבל פירושו דהתם נכון דהכי איתא בגמרא פ\"ה דב\"ב דף צ'. שהוא אחד משמנה בשמינית הלוג. ולהר\"ב הטעהו לשון הרמב\"ם שבפירושו בכאן. שכתוב שם הקרטוב שתי שמינית הרביעית ע\"כ. ופשוט ששתי שמינית הן רביעית. ונתחכם הר\"ב לקצר הלשון. אבל נפלאתי מאד איך לא שת הר\"ב אל לבו. שא\"א לומר שכן יצא מידי הרמב\"ם עצמו להאריך ולקלקל הלשון. ומצאתי בנוסחת א\"י שכתוב חצי שמינית הרביעית ע\"כ. והיינו שמינית שבשמינית: \n",
+ "אינו יכול לטבול בהן. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ג דמקואות: \n",
+ "אין מתנדבים לוג שנים וחמשה וכו'. עיין מ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכתבו התוס' תימה דכי היכי דאמרינן גבי מנחות [במשנה ג'] דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר. ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה דיש לוג אחד. או שנים לפניו. ואמר הרי אלו לנסכים. ובגמרא איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה [וימכר ויפלו דמיו לנדבה או יקרב הוא עצמו עם ב' לוגין אחרים לתמיד דצבור] ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך [לוגין] *)למדה. עכ\"ד התוס'. ובגמ' בעי רב אשי למיפשט ממתניתין. דקתני חמשה דומיא דשנים מה שנים לא חזו כלל. אף חמשה נמי לא חזו. ודחי מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושמעינן מיהא דמתני' נמי בגוונא דאיבעיא היא והדרא תמיהת התוספות לדוכתא. אמאי בלוג ושנים לא יביא וימלא כמו במנחות. גם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהקרבנות. כתב בין בנדר בין בנדבה. לכך נראה לי לתרץ דשאני מנחה דנדבתה כתיבא בהדיא. משא\"כ נדבת יין דלאו בהדיא כתיבא. אלא מאזרח. כמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכיון דלאו בהדיא כתיב לא נוכל לחייבו עד דפריש. אא\"כ מטעם דיש קבע וההוא איבעי לן. ותו אי לא מסתפינא. דדינא רבה נפקא בהכי ולית מאן דמשתמיט לאורויי הכי. אמינא אנא דמתני' דתנן אין מתנדבים לוג כו' לגופה איצטריך. לאשמועינן דנדבת יין אינה באלו המניינים אלא היא במנינים המפורשים האחרים. אבל אין ה\"נ שאם התנדב לוג כו'. ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע כו' הייתי נודר כך וכך. שמחייבין להביא ולהשלים השיעור. והא דאיבעיא לן בחמשה אי מלי לה. היינו כי היכי דלא צריכי לבדקו. וא\"נ דאיבדק ואמר שלא היה נודר יותר דאפ\"ה חייב: \n",
+ "ומששה ולמעלה. כתב הר\"ב דשבעה חזו כו'. ותשעה חזו לכבש ופר. [וכ\"כ] רש\"י. והרמב\"ם מסיים או כדי נסכי ג' כבשים. ומ\"ש עשרה חזו לאיל ופר. מסיים הרמב\"ם או שני כבשים ואיל. ומ\"ש י\"א חזו לשני אלים ולכבש. ומשמע דכך הוא מביא. ובגמרא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע לנסכים [הא אין קבע לנסכים] אבל אי יש קבע מיבעי לי מאי. גברא לשני פרים קא מכוון. ועד דממלי להו לא קרבי. או דלמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוון [ובתוספות פירשו אמאי לא בעי ליה בשבעה] תיקו. ומיהו אין לתפוס להר\"ב בזה. דכי היכי דחמשה דתנינן אמרינן הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא נמי הא דתנן ומששה ולמעלה. הכי נמי הא כדאיתא והא כדאיתא אבל על הרמב\"ם בחבורו [בפרק י\"ז מהמ\"ק] אני תמה דלא פירש זה: \n"
+ ],
+ [
+ "מתנדבים יין. [*טעמא כדלקמן בשמן שכן ראיתי בת\"כ. ומ\"ש הר\"ב שמנסכו לשיתין] טעמא כתבתי במשנה ב' פ\"ו. וגם על מ\"ש הר\"ב בכאן דמנסכו לשיתין הארכתי שם בס\"ד: \n",
+ "מתנדבים שמן. כתב הר\"ב וקומצו כו'. הכי אמר שמואל ספ\"י דזבחים. ומפרש מאי טעמא דאמר קרא קרבן מנחה [דמצי למכתב כי תקריב. וכתב קרבן יתירה לדרש] מלמד שמתנדבים שמן. וכי מנחה. מאי מנחה קומצה ושיריה נאכלין [אף שמן קומצו ושיריה נאכלין]. ומיהו ודאי דלקמצה בפס ידו כדרך קמיצת המנחה א\"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג. ועיין מ\"ש בספ\"י דזבחים. [*והא דמפקינן הכא שמן מקרבן. ולעיל כתבתי יין. תרווייהו מפקינן בת\"כ. ועיין בר\"פ דלקמן משנה ג' מ\"ש שם עוד בס\"ד]: \n",
+ "שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. לשון הר\"ב הוא קרב בפני עצמו אע\"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה. דהא במשנה ה' פ\"ג לא תנן דיין מעכב המנחה. אבל קשה מאי בעי להכי תיפוק ליה כמשמעותן של הדברים שהיין בפני עצמו ממש קרב. וכדפירש בשמן דלא אשכחן דליתו בכלי בפני עצמו. ולשון רש\"י. אינו מעורב במנחה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הרי עלי עשרון יביא אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא דמיעוט [עשרונים] שתים. פירשתי ואינו יודע כו'. איצטריך ליה. גמ': \n",
+ "יביא איזה שירצה. פי' הר\"ב מחמשת המנחות דחמשה הן. כדפי' הר\"ב לקמן. וכתבו התוס' אבל במנחת נסכים לא אכוון אע\"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום [כמ\"ש הר\"ב בסוף פרק דלעיל] דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים. פירש הר\"ב. כיון דאמר מנחה. דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה כו'. אבל במשנה דלעיל לא פליג דההיא באומר פירשתי עשרונות. אבל לא קבעתים בכלי אחד דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמ' לעיל. וקשיא לי דא\"כ אמאי סגי לעיל בס' כיון דלא קבעה בכלי אחד. דלא אמרן בפרק דלעיל משנה ד' דאין מביא אלא ששים אלא בכלי אחד משום דאין ראוי להבלל. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ב מהקרבנות המנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהן כל מה שירצה אפילו אלף עשרון. ע\"כ. וא\"כ היה לנו לחייבו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. כדתנן לקמן במשנה ד'. ונ\"ל דהכא דמי טפי למתניתין ה' דיביא כיום המרובה. דהא ס' עשרון יום מרובה הוא כדלעיל: \n",
+ "מאחד ועד ששים. כתב הר\"ב שנמצא מביא בין הכל אלף תת\"ל עשרון. בברייתא. ופירשו התוס' כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרוף תחלתן לסופן עד האמצע. כגון אחד וששים הם ס\"א ב' ונ\"ט הם ס\"א ג' ונ\"ח הם ששים ואחד. כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד הם ששים ואחד. ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי עצים. דת\"ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה] מלמד שמתנדבין עצים וכה\"א דעצים אקרי קרבן והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) [*ובס\"פ דלעיל מפקינן יין ושמן מקרבן. וה\"נ מפקינן עצים מקרבן שכן שנוי בת\"כ. ואע\"ג שיש עוד קרבן מיותר. דהך דהכא ודלעיל איתא במנחות סלת ואידך גבי מאפה תנור הא דריש לה התם בת\"כ ות\"ק דבספ\"ה. שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי לה התם בסוגיא. כמ\"ש שם בס\"ד ושם כתבתי דאף לר\"ש דהתם איצטריך. ועיין עוד לקמן]: \n",
+ "לא יפחות משני גזירים ותנן נמי הכי בספ\"ו דשקלים ופי' הר\"ב ודוקא המתנדב עצים סתם. אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא. וכ\"כ התוספות בכאן מגמרא ירושלמי דשקלים: \n",
+ "[*לבונה. ה\"נ מרבינן לה בת\"כ מקרבן דלעיל דמרבינן מיניה יין ושמן עצים]: \n",
+ "לא יפחות מקומץ. ה\"נ תנן לה התם. ופי' הר\"ב שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה דכתיב והרים ממנו כו'. והכי איתא הכא בגמ' ואע\"ג דבפרק קמא משנה ג' פירש הר\"ב דבשני קרטין כשירה ויליף לה מקרא. היינו בדיעבד ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ דלהכי איצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין. בפני עצמה לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמה [נמי פליג. והיא] פלוגתא דאמוראי בפ\"ק דף י\"א והרמב\"ם פרק ט\"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו ועיין עוד בפי' הר\"ב דשקלים שכתב דוקא בסתם כו'. כדלעיל בעצים. [*וכתבו התוספות דבירושלמי דשקלים פליגי אי לשיעור יד הבעלים. או לשיעור יד כהן. ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו שם העתיק לשון המשנה]: \n",
+ "המעלה את הקומץ בחוץ חייב. כתב הר\"ב ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים כו'. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התוס' וא\"ת ומי סתם לן תנא כר\"א דפי\"ג דזבחים מ\"ד דרבנן מחייבי בכזית בחוץ. וי\"ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית. אלא לאפוקי מאידך דר\"א מ\"ו דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קומצים. ולפי' זה לא מיירי בקומץ דסלת. ע\"כ. וקצת קשה דא\"כ ה\"ל לשנות תחלה שני בזיכין כו': \n",
+ "ושני בזיכין טעונים שני קומצים. יליף לה בת\"כ בג\"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה. מה להלן מלא הקומץ. אף כאן מלא הקומץ. והיינו שני קמצים מלא הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה. תוספות פ\"ק דף י\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי זהב. *)זה לבדק הבית. הרמב\"ם: \n",
+ "לא יפחות מדינר זהב. כתב הר\"ב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא. דלמא נסכא דדהבא קאמר דהיינו חתיכה של זהב. גמ'. ובספ\"ו דשקלים פי' הר\"ב מביא אפילו צנורא שהיא כמין מזלג קטן. והוא מירושלמי דהתם והביאוהו התוס' דהכא ופירשו דנסכא היינו כדי לעשות צנורא. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות ערכין [הלכה יו\"ד] כתב יביא לשון של זהב. יהיה משקלה. כדי שיאמר לא לכך נתכוונתי. ע\"כ. סובר דירושלמי וגמ' דידן פליגי. ובגמרא אדמוקמינן דאמר מטבע פריך ודלמא פריטי. אמר רב פפא פריטי דדהבא לא עבדי אינשי: \n",
+ "כסף לא יפחות מדינר כסף. גמרא ודלמא נסכא. אמר רבי אלעזר דאמר מטבע. ודלמא פריטי אמר רב ששת באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין. דת\"ר אזרח [בפרשת נסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה וכולה קרא יתירה הוא] מלמד שמתנדבים יין. וכמה שלשה לוגין. [דבציר מהכי לא חזי] . ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף. ת\"ל יהיה. יכול יפחות. ת\"ל ככה. ועיין פ' דלעיל משנה ד': \n",
+ "שמן לא יפחות מלוג. פי' הר\"ב שהפחות שבמנחה עשרון סלת. והיא טעונה לוג שמן. דשמן דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה דתניא קרבן כלומר וכי תקריב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן [*כמ\"ש בס\"פ דלעיל] ודון מינה ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרא. דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. הכי אמרינן בגמרא הכא וספ\"י דזבחים. ואני תמיה דברפ\"ד דשבועות פליגי ר\"מ ורבנן ולרבנן דון מינה ואוקי באתרא והסוגיא כי הכא דאמרוה קמיה דרב פפא [*וקשיא דרבנן אדרבנן] וכ\"ש דהתם הלכה כרבנן והכא כתבו הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כרבי. וצריך לי עיון. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ז דזבחים: \n",
+ "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. מן היין או מן השמן. רמב\"ם ספי\"ז מהקרבנות: \n",
+ "כיום המרובה. כתב הר\"ב כיו\"ט ראשון כו'. דה\"ל י\"ג פרים וכו'. וד' מוספים ב' מוספי דשבת. וב' מוספי דחג. לא דק אלא ב' תמידי היום ה\"ל לחשוב במקום ב' מוספי דחג. ולכן ראוי ה\"ל שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום. וכן הוא בפירושו פרק דלעיל מ\"ד. ומ\"ש עוד ושעיר אחד ג\"כ לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים. כדתנן בפ\"ט מ\"ו. ומ\"ש והנסכים הצריכים לכולם ק\"מ לוג. שכן שנינו שם מ\"ג ששה לפר. הרי לי\"ג פרים ע\"ח לוגין. שלשה לוגין לכבש. הרי לי\"ח כבשים נ\"ד לוגין. ארבע לאיל. הרי לשני אילים ח' לוגין וזה המספר שוה לשמן וליין: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי עולה יביא כבש. רבי אליעזר בן עזריה אומר. או תור או בן יונה. כתב הר\"ב. דל\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה. גמ'. וכתבו התוס' אע\"פ שהיו רגילין לקנות קרבנות בירושלים כדאמרינן [בפ\"ז דשקלים מ\"ב מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [והיינו בירושלים] ואמרו [בספ\"ק דכריתות] מעשה ועמדו קינים ברבעתים מכל מקום דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע\"כ: \n",
+ "איל וגדי. ולשון הר\"ב איל ושעיר וגדי. וכ\"כ רש\"י. וז\"ל התוס' ה\"ג יביא פר עגל ואיל שעיר גדי וטלה. וי\"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחין גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל ושם [טלה] נופל על כבש ועל עז ע\"כ. אלא דאי הכי לא לגרוס גדי שהוא בן שנה. כמו הכבש. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "יביא פר ופרה. עגל ועגלה. ג\"כ דעת ר'. הרמב\"ם: \n",
+ "איל ורחל. פי' הר\"ב. רחל נקבה בת שתי שנים. וה\"ל לפרש איל בן שתי שנים כדתנן במ\"ג פ\"ק דפרה: \n",
+ "גדי וגדיה שעיר ושעירה טלה וטליה. וכן גי' הר\"ב אבל במשנה שבגמ' גרסינן שעיר ושעירה קודם גדי וגדיה. וכדתנן לעיל וכך נראה דשונה אותם כסדר גדלם: \n"
+ ],
+ [
+ "ונסכיו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם נקראים נסכים. כמ\"ש הרמב\"ם ברפ\"ב מהלכות הקרבנות וכבר כתבתי זה במ\"ג פ\"ד דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אוסר. כתב הר\"ב לכתחלה. וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [*שבכל מקום שנים חשובים מאחד. אפילו שניהם שוים רש\"י] נמי פליג אלא דנטר להו לרבנן עד דמסקי למלתייהו והדר מפליג עלייהו תדע דקתני כבש זה עולה ונסתאב יביא בדמיו איל ור' אוסר ש\"מ גמ': \n",
+ "איל זה עולה כו' יביא בדמיו כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפי' הביא בדמיו איל אחד יצא. הרמב\"ם. פט\"ז מה\"ק: \n",
+ "הבינוני שבהן הקדש. כתב הר\"ב. אף הבינוני שבהן הקדש וכו'. והיכי עביד כו'. ממתין לבינוני עד שיומם כו'. גמ'. ופשיטא. דהה\"נ אם הומם הגדול דמיחל בבינוני. אלא שצריך שיביא ג\"כ בדמים היתרים: \n"
+ ],
+ [
+ "בבית חוניו. פי' הר\"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע\"פ שנתמנה להיות כ\"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ\"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע\"פ כן נתקנא בו כו'. ומ\"ש הר\"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב\"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה\"נ דיקא מתני' דקתני ואצ\"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע\"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע\"כ. והרמב\"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע\"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י\"ט י\"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע\"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו': \n",
+ "שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע\"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס\"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ\"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח: \n",
+ "[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב\"ם. ועיין בפ\"ב דנזיר מ\"ה: \n",
+ "ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר\"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]: \n",
+ "אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר\"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ': \n",
+ "יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש\"י בגמ' [*וכדכתב הר\"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע\"פ דמס' כתובות דף נ\"ו ע\"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ\"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ\"ש הר\"ב שם] ואור\"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ\"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ\"ל: \n",
+ "בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ\"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש\"י]: \n",
+ " כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי\"ב דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט. עיין מ\"ש בזה בס\"ד בסוף פ\"ב דאבות: ",
+ "סליקא לה מסכת מנחות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מנחות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מנחות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Menachot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7377688145afd8a09d8dcc1e42a1cedd6e5f3472
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,625 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Menachot",
+ "text": {
+ "Mishnah Menachot, Introduction": [
+ "עיין בפתיחה למסכת זבחים\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "שנקמצו. עבודה קמייתא נקט וה\"ה נתינה בכלי והולכה והקטרה כדקתני סיפא. תוספות: \n",
+ "שלא לשמן. פירש הר\"ב כגון שהתנדב מנחת מרחשת והביאה וקמצה הכהן לשם מחבת. דהיינו שינוי קודש כדמפרש בסופו לשם מנחת חוטא כו' וה\"ה שינוי בעלים. תוספות. ועיין בפירש הר\"ב דריש זבחים: \n",
+ "אלא שלא עלו לבעלים משום חובה. כתב הר\"ב ה\"מ למתני ולא עלו כו'. לאשמועינן דאסור לשנויי בה. גמרא אב\"א סברא משום דמשני בה כל הני לישני וליזל. אב\"א קרא ועשית כאשר נדרת לה' נדבה. נדבה נדר הוא כו' אלא כו' ואם לאו. יהא נדבה [כדפירש הר\"ב בריש זבחים] ונדבה מי שרי לשנויי בה פירש\"י והכתיב (ויקרא ג׳:א׳) ואם זבח שלמים קרבנו שתהא זביחה לשם שלמים ועמ\"ש בריש זבחים: \n",
+ "חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות. כתב הר\"ב ומנחת עומר כו' פסולה כו' הואיל ובאה להתיר חדש כו'. הרמב\"ם בפירושו ומימרא דרב הוא ולדידיה אף אשם נזיר ואשם מצורע הואיל ובאו להכשיר ולא הכשירו כדאיתא בגמרא דף ד' ויש לתמוה דלא כתבו בזבחים ג\"כ הא דאשם נזיר ואשם מצורע. מאי אמרת דהא איתותב בהו א\"כ בעומר נמי איתותב דבחדא מחתא נינהו וכן ראיתי בפט\"ו מה' פה\"מ דלא כתב להא דהעומר. וכן בפ\"ז מה' תמידין לא פסל לעומר שקמץ שלא לשמו: \n",
+ "שקמצן שלא לשמן כו'. לשון הר\"ב חשב באחת וכו' ע' ל' התוספות שהעתקתי. בספ\"ג דב\"מ: \n",
+ "והלך. ע' בפרק קמא דזבחים מ\"ד: \n",
+ "והקטיר. במקום זריקה. ע' בפירש הר\"ב במ\"א פ\"ק דזבחים: \n",
+ "או שלא לשמן ולשמן. כתב הר\"ב דלא תימא לשמן ושלא לשמן. כו'. ע' במ\"ב פ\"ה דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת מנחת חוטא ואחת כל המנחות. ומשום דר\"ש אמר טעמא דלא בעי מנחת חוטא לבונה ושמן שלא יהא קרבנו מהודר סד\"א כי קמצי לה פסולין נמי תתכשר. קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "קמץ בשמאל פסול. דאמר קרא (שם ט') ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה כף זה איני יודע מהו כשהוא אומר (שם י\"ד) ויצק על כף הכהן השמאלית כאן שמאלית הא כ\"מ שנאמר כף אינו אלא ימין. ולגופיה לא איצטריך. שמאלית אחרינא כתיב כו'. גמרא: \n",
+ "בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין. כתב הר\"ב וה\"ה לכל הנך פסולין כו'. גמרא. וכתבו התוספות דיש לתמוה דלא עריב [פסול] שמאל בהדי פסולי דלעיל וי\"ל משום דס\"ד דשמאל כיון דאית ליה הכשרא ביה\"כ [כדתנן ביומא רפ\"ה ועיין מ\"ש שם] [קבעה] עבודה. ולא תועיל בה חזרה. ע\"כ: \n",
+ "קמץ ועלה בידו צרור. וא\"ת מאי איריא עלה אפילו נשאר בשיריים נמי. דה\"ל מנחה שחסרה קודם קמיצה ופסולה [כדתנן במשנה ה' פ\"ג העשרון מיעוטו מעכב את רובו] וי\"ל שאין רגילים לצמצם העשרון. שלא יהא בו מעט יותר. וא\"ת ולר\"י בן בתירא נימא דיחזור ויקמוץ ושמא סתם לן תנא דלא כוותיה א\"נ יש לחלק בין קמיצה פסולה לקמיצה הנעשית מפסולין. תוספות. [*אבל הר\"ב כתב דאה\"נ דלבן בתירא כולן שוים]: \n",
+ "צרור או גרגיר של מלח או קורט של לבונה. כל הני למה לי צריכא דאי תנא צרור משום דלאו בת הקרבה היא אבל מלח דבת הקרבה היא [דלאחר שהיה הקומץ על המזבח היה מולחו דהכי אמר בפ\"ג [דף כ'] יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח ת\"ל (ויקרא ב) על כל קרבנך. קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח. [רש\"י]] אימא תתכשר ואי תנא מלח דלא אקבע בהדי מנחה מעיקרא שאינו *) [ממלח] אלא הקומץ בלבד אבל לבונה דאיקבע בהדי מנחה מעיקרא אימא תתכשר קמ\"ל. גמרא [דף י\"א]. וכתב רש\"י ואי קשיא ולאשמועינן לבונה וכ\"ש צרור ומלח. תריץ אי תנא לבונה ברישא ה\"נ דלא מיבעי ליה למתני צרור ומלח אלא הואיל ונקיט צרור ברישא תנא מלח ולבונה: \n",
+ "או גרגיר מלח. אין להביא מזה ראיה שמשליך המלח על כל המנחה שהרי כבר נתבאר בברייתא [דף כ'] שאין משליכים המלח אלא על הקומץ אלא דומיא דצרור ר\"ל שאם נזדמן ונתערב עם הסולת שום דבר מזה ויעלה בידו. הרמב\"ם בנא\"י: \n",
+ "מפני שאמרו הקומץ היתר כו'. ותיפוק ליה משום חציצה פירש\"י דחוצץ בין ידו לקמח וחציצה פוסל א\"נ חוצץ בין קמח לקמח כגון באמצע הקומץ וחולק את הקומץ ונראה כשני חצאי קומצין אמר רבי ירמיה מן הצד. פירש\"י למעלה אצל גודל או למטה אצל קמיצה דליכא חציצה דהיינו מן הצד דלאחר שקמץ הופך גב ידו למטה כדי שלא יפול מן הקומץ כלום והוי גודל וקמיצה מן הצד. והשתא ליכא חציצה שאצל הקמח מוטל הצרור. אבל חסרון איכא: \n",
+ "והחסר. עיין משנה ה' פ\"ג: \n",
+ "מבורץ. פירש הר\"ב מלא וגדוש. וז\"ל הרמב\"ם ובירוץ גדישת המדה ושם אותו התוספת שמוסיפין בגדישה בירוצין ע\"כ ובערוך פירשו מלשון ריצה שהוא יוצא ורץ לחוץ: \n",
+ "וחסר. שקמצו בראשי אצבעותיו. אגב דמפרש יתר חוזר ומפרש חסר כיוצא בו אע\"ג דצרור וגרגיר וקורט משום חסר הוא. תוספת: \n",
+ "פושט את אצבעותיו על פס ידו. לשון הר\"ב מכניס צדי אצבעותיו בקמח וכו'. וז\"ל רש\"י מכניס צדי אצבעותיו ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו ע\"כ ולא שיכניס ראשי אצבעותיו בקמח ופס ידו כלפי קמח וקומץ וא\"נ שנותן גב ידו על הקמח והולך ידו עד שנכנס הקמח דרך צדו לתוך ידו דכל הני אבעיא לן בגמרא ועלו בתיקו. ומ\"ש הר\"ב וזה היה צריך לעשות במנחת מחבת ומרחשת הכי איתא בברייתא [דף י\"א] וסתמא דמלתא ה\"ה מאפה תנור ועיין רפ\"ו ומ\"ש שם ואע\"ג דשלשתן נקמצות לאחר אפייה נקט הר\"ב וכן בפירש\"י ותוספות לתוך קמח. דהואיל ופותת שייך לקוראן קמח ועוד דמשכחת נקמצות קמח אותן שאין בהן שמן. מנחת חוטא וקנאות: \n"
+ ],
+ [
+ "ריבה שמנה. פירש הר\"ב שנתן שני לוגין או יותר דחזו לב' מנחות פסול. דמאי איריא דתני ריבה שמנה ליתני ריבה לה שמן אלא הא קמ\"ל דאע\"ג דהפריש לה שני לוגין ולא אמרינן הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה לא לפסול גמרא ולשיטת רש\"י כ\"ש כשריבה פחות מב' לוגין. אבל שיטת הרמב\"ם בפי\"א מהלכות פסולי המוקדשין דלא פסל אלא דוקא בשריבה שני לוגין. דומיא דשני קומצים בלבונה דבפחות לא מיפסל וקמ\"ל דלא תימא דוקא דחולין ודחברתה אבל כי אפריש לה לא. ולכאורה נראה שהיא שיטת הר\"ב אבל לפירושו למשנה ב' פ\"ג יש לדקדק בהיפך דכשיטת רש\"י ס\"ל כמו שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "וחסר שמנה. כדאמרן לעיל דף ט' משמנה שאם חיסר כל שהוא פסול. רש\"י ועיין במשנה ה' פ\"ג: \n",
+ "חסר לבונתה. כתב הר\"ב אבל אם יש בה שני קרטין כו' [עיין מ\"ש בפי\"ג משנה ג'] ומ\"ש הר\"ב ואילו רבה לבונתה לא קתני דלא פסל אלא כשריבה יותר על שני קומצין דאז ריבה יותר מדאי דשני קומצין לגבי ב' קורטין הוה יותר מדאי הרבה משא\"כ ב' לוגין לגבי לוג א': \n",
+ "הקומץ את המנחה לאכול שיריה בחוץ כו' הקומץ ונותן בכלי וכו'. בד' עבודות הללו מפגלים במנחה דגמרינן מזבחים בהיקש כדאמרינן בריש פירקין דאתקש מנחה לחטאת ואשם ומההיא הקישא גמרינן מחשבה דפוסלת במנחה ומינה מה זבח נפגל בד' עבודות כו' אף מנחה כו' רש\"י: \n",
+ "להקטיר קומצה בחוץ. פירש הר\"ב דכתיב ואם האכל יאכל וכו' ואינו נפגל ביום השלישי פירשתי בס\"ד במשנה ג' פ\"ב דזבחים: \n",
+ "לאכול שיריה למחר. דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה. דאתקש לחטאת ואשם [דזמנן כך כדתנן בפ\"ה דזבחים] רש\"י: \n",
+ "זה הכלל וכו'. מכאן ולהלן עד סוף הפרק כבר שנינו כיוצא בזה לענין זבחים בפ\"ב דזבחים ושם מפורש בס\"ד [*ומ\"ש הר\"ב לא פסל לרבותא כ\"כ דאפילו פסול ליכא ולשון רש\"י כשר: \n",
+ "ובלבד שיקריב המתיר כמצותו. פירש הר\"ב הקומץ וה\"ה לכולהו כמ\"ש בזבחים פרק ב' משנה ג']: \n",
+ "כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. עמ\"ש בזבחים ספ\"ו: \n",
+ "[*ונתן בכלי וכו'. כתב הר\"ב שבשלשת עבודות כו' כלומר באחת משלשת כו' וכן לשונו בהדיא במשנה דלקמן]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מודה רבי יוסי בזה שהוא פגול. כתב הר\"ב מהו דתימא טעמא דרבי יוסי משום דסבר אין מפגלין בחצי מתיר כו'. וא\"ת היכי מצית אמרת הכי הא בהדיא אמרינן בסיפא דטעמא משום דאין מתיר מפגל מתיר דהא אמר שהזבח דמו וכו' וי\"ל דה\"א דלדבריהם דרבנן קא\"ל הכי. ומ\"ש הר\"ב. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ עבודת חצי מתיר הוא. קמל\"ן. דבהא מודה. וא\"ת הא רבנן הן דס\"ל בס\"פ דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן סתמא דמשנה ב' פ\"ד דזבחים וא\"כ מאי רבותא דאיצטריך לאשמועינן דר\"י מודה לר\"מ וחולק על רבנן. ועוד דא\"כ חכמים דפליגי הכא אדר\"י קאמרי מתיר מפגל את המתיר וא\"כ כ\"ש דסבירא להו דמפגלין בחצי מתיר וקשיא חכמים אחכמים ולא עוד אלא שהר\"ב והרמב\"ם פסקו בין הכא ובין לקמן כחכמים וקשיא הלכתא אהלכתא. וראיתי בפירש\"י דף י\"ד שכתב דהכא לכ\"ע מפגלין בחצי מתיר ואפילו לרבנן דר\"מ. ומשום דהכא חשיב בשעת עבודה שלימה שהיא קמיצה דליכא בלבונה. אבל לקמן מיירי דמפגל בהקטרה. דכיון דאיכא נמי הקטרת לבונה. בהא קאמרי דאין מפגלין בחצי מתיר. וכן בשחט אחד מן הכבשים דסיפא ע\"כ. וכן בפירוש המשנה דס\"פ מפרש רש\"י פיגל בקומץ בהקטרת קומץ וממנו העתיק שם הר\"ב. אבל אילו נחת הר\"ב לדקדק בכך. דמש\"ה מפרש בהקטרה. דלא תקשה אדהכא. א\"כ בכאן לא ה\"ל לפרש. ואפילו רישא כי חשב בהקטרת קומץ כו' קמ\"ל דמודה דמפגלין דהא בהקטרה אמרינן דלרבנן אין מפגלין והדרא קושיין לדוכתה. אלא נ\"ל דודאי דהר\"ב לא דייק בהכי לחלק בין עבודה לעבודה. ואף הרמב\"ם לא מחלק בכך. שכן במתניתין דס\"פ מפרש פיגל בקומץ בשעת הקמיצה ואע\"ג דלדידיה ליקוט הלבונה נמי עבודה. כמו קמיצה. שכך מפורש בדבריו שם. ובחבורו פי\"ו מהלכות פה\"מ. וא\"כ קמיצה שייכא נמי בלבונה. דהיינו ליקוט. ומש\"ה אין מפגלין בה שהוא חצי מתיר. דמ\"מ קשיא דלדידיה ה\"נ הכא הקומץ חצי עבודה היא. ואמאי ס\"ל לכ\"ע דמפגלין. הלכך נראה בעיני דלהרמב\"ם ואף להר\"ב הא דאמרן הכא דמודה. היינו לר\"מ הוא דמודה. ואע\"ג דלאו רבותא הוא קושטא דמלתא מה דס\"ל ר\"י הוא דקמל\"ן. אבל חכמים דר\"י ודאי דס\"ל דאין מפגלין דלא תקשה אחכמים דלקמן. והא דסבירא ליה הכא דמתיר מפגל המתיר לא דכ\"ש דמפגלין בחצי מתיר. אלא ס\"ל דאין מפגלין ואפ\"ה מפגל המתיר. כדאיתא בהדיא בגמרא ס\"פ דף י\"ז אמרי חריפי דפומבדיתא הקטרה מפגלת הקטרה ואפילו לרבנן דאמרי אין מפגלין בחצי מתיר. ה\"מ היכא דחישב ביה בשיריים ולבונה במלתה קיימא. אבל הכא דחישב ליה בלבונה. כמה דחישב ליה בכוליה מתיר דמי. ואף על גב דבעיקר הדין דהקטרה מפגלת ההקטרה. פליג רב חסדא ומשמיה דרב וס\"ל דאין הקטרה מפגלת הקטרה. והרמב\"ם פסק כך בפרק הנזכר. לא פליג אלא בהקטרה והקטרה אבל בקמץ וחישב להקטיר לא פליג. והיינו דהרמב\"ם וכן הר\"ב אסברא להו במלתייהו דחכמים בקמץ. כך נראה לי: \n"
+ ],
+ [
+ "בזיכין. תרגום כפותיו בזיכוהי. הרמב\"ם: \n",
+ "לאכול אחד מן הסדרים למחר. כתב הר\"ב זמן אכילתו כל אותו השבת כו' ומסיים הרמב\"ם. כמו שביאר ביום השבת ביום השבת יערכנו (ויקרא כ״ד:ח׳) ע\"כ. ולא הבינותי ראיה זו שזה על הסידור הוא שנאמר ולכן נ\"ל דילפינן לה מדכתיב (שם) ואכלהו במקום קדוש כי קודש קדשים הוא לו. ומדקרייה קדש קדשים איכא למילף דזמן אכילתו נמי כאכילת קדש קדשים שהוא ליום ולילה [*ומעתה אין אנו צריכין למ\"ש הר\"ב. למחר. כלומר שלא בזמנו ועוד דבהדיא תנן פי\"א משנה ז' שנאכלין לערב]: \n",
+ "אותה חלה ואותו סדר פיגול כו'. דאע\"ג שהכתוב עשאן גוף אחד. פירשו התוספות דכתיב (שם כ\"ג) לחם תנופה. היינו לעכובי דמעכבי אהדדי. מצינו נמי שעשאו שני גופים דכתיב (שם) שתים שני עשרונים. וכתבו התוספות וסדרי דלחם הפנים ילפינן משתי לחם אפילו למאן דלא יליף מילתא ממילתא. דהכא דמי אהדדי טפי: \n"
+ ],
+ [
+ "התודה מפגלת את הלחם כו' הכבשים מפגלים את הלחם וכו'. כתב הר\"ב שהלחם בא בשביל התודה והוא טפל לה וכו'. וכן שני כבשים וכו' גמרא. פירש\"י תודה עיקר ולחם טפל דשחיטת תודה מקדשת ללחם כדאמרי' בפ' התודה יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש. אלא בשחיטת הזבח. וכן שחיטת כבשים מקדשים ללחם. עיין פ\"ד משנה ג': \n",
+ "לאכול ממנה למחר. או יזרוק דמה. או שיקטיר אימוריה למחר. הרמב\"ם פי\"ז מהלכות פסולי המוקדשין: \n"
+ ],
+ [
+ "הזבח מפגל את הנסכים. לשון הר\"ב והשותה מהן ענוש כרת. וכך פירש רש\"י ולא ידעתי למה דקדקו לפרש על היין ולא כללו ג\"כ הסולת דהא פלוגתייהו דר\"מ ורבנן בפ' ב\"ש דמייתי לה הר\"ב וה\"נ בגמרא. מיירי אף בסולת כדמוכח התם כמ\"ש שם: \n",
+ "משקדשו בכלי. עיין במשנה ד' פ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "פיגל בקומץ. לשון הר\"ב בהקטרת קומץ. וכן לשון רש\"י. ועיין בריש פרקין. מה שהארכתי בזה: \n",
+ "מודים חכמים לר\"מ במנחת חוטא ובמנחת קנאות וכו'. הא ל\"ל למתני כלל פשיטא. מי איכא מתיר אחרינא אלא דברישא לא מכשרי אלא פסול. וקמל\"ן דטעמא משום דגזרינן בקומץ אטו קומץ דמנחת חוטא דדמי ליה. וטעמא דלבונה משום דגזרי אטו לבונה הבאה בבזיכין וכבש אטו כבש חבירו ובזך אטו בזך חבירו. גמרא דף י\"ד: \n",
+ "שחט אחד מן הכבשים כו'. עיין בפירוש הר\"ב בסוף מתניתין דריש פרקין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי אליעזר פוסל. פירש הר\"ב. דכתיב ואם האכל יאכל כו'. וא\"כ מדאורייתא קאמר. ואפילו כרת חייב וכתבו התוספות תימא דלא הל\"ל ר\"א פוסל אלא מפגל מיבעי ליה י\"ל דאיירי נמי בחוץ למקומו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. כך פוסלת מחשבת אכילת אדם כו'. למזבח וכו'. מסיימינן בגמרא. ומאכילת מזבח לאדם. ומ\"ש הר\"ב מדאפקינהו רחמנא לתרוייהו בלשון אכילה. כתבו התוספות תימה תינח דאכילת מזבח לאדם. אבל [אכילת] אדם לאכילת מזבח מנלן. וי\"ל דבפשטיה דקרא קיימו שתי האכילות אבשר זבח תודת שלמיו וקצת קשה דמזה לא משנו רבנן מידי. ע\"כ: \n",
+ "לאכול כחצי זית כו' ל' רש\"י. הא משנה יתירה דהא תנן בספ\"ק אלא לר\"א איצטריך. דאע\"ג דפסל ר\"א במחשבה שלא כדרכו אטו כדרכו ופסיל מדרבנן הכא (לגזור) [לא גזר] פחות מכזית. אטו כזית. עכ\"ל. וזה לא יתכן. אלא אליביה דמ\"ד דר\"א מדרבנן פסל. כדאיתא בגמרא דתרי תנאי אליביה דר\"א. אבל למאי דפירש הר\"ב דמקרא דריש ליה מדאורייתא קא פסיל וכדמסקו התוספות וכמ\"ש לעיל. ומ\"מ נ\"ל ליישב ג\"כ דהיא גופא קמ\"ל דלא תימא דר\"א מדרבנן פסל מטעם גזרה קמ\"ל דבכחצי זית מכשיר ואם איתא דמדרבנן א\"כ ה\"נ לגזור אלא טעמיה ברישא דמדאורייתא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יצק לא בלל. וכסדר הזה שנוי במשנה ג' פ\"ו. ולאו דוקא כמו שאפרש שם בס\"ד. ועיין לקמן בדבור לא מלח לא הניף וכו' ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"י. ומ\"ש הר\"ב דיציקה מעכבת. פירש\"י דהא נאמר יציקה במנחת הסולת ונשנית במנחת מחבת. ואמרינן כ\"מ שהחזיר ושנה הכתוב בתורת מנחה אינו אלא לעכב. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמקמיצה ואילך מצות כהונה דאמר קרא (ויקרא ב׳:ב׳) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ. גמרא. ומ\"ש הר\"ב דבלילה ודאי אינה מעכבת. דא\"ר זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת כו' וכתבו הר\"ב במ\"ד פי\"ב. וכתבו התוספות ואע\"ג שהחזיר הכתוב במחבת ומרחשת ומאפה תנור ובנשיאים תריסר זמני לא משתמט קרא דלכתוב בשום דוכתא ובללת בשמן ל' צווי ומיהו כיון דכתב רחמנא בילה סברא הוא דנבעי לכל הפחות ראוי לבילה. ע\"כ: \n",
+ "לא פתת. [*הגהתי בפירש הר\"ב תיבת כדכתיב ואע\"פ שדברי הר\"ב מפרש\"י מועתקים גם שם נ\"ל להגיה כן]. ומה שפירש הר\"ב אם לא פתת אלא כדי קמיצה כשר. וכ\"פ רש\"י ומשמע בכדי קמיצה מיהו מעכבי ולא ידענא אמאי דהא לא שינה עליו הכתוב ורש\"י מסיים כדאמרינן באלו מנחות. ע\"כ. ודקדקתי באותו הפרק ולא מצאתי דבר. ועוד דלקמן גבי או שפתתן פתים מרובין עבדינן צריכותא בגמרא וכדכתב הר\"ב. ואי איתא דלא פתת. היינו השיריים. מאי קושיא דודאי צריכה וצריכה דלא פתת בשירים ופתיתין מרובות מכדי הקומץ. וגם הרמב\"ם לא פירש מידי בלא פתת. ש\"מ כמשמעו דלא פתת כלל. וכן לא כתב בחבורו פי\"ג מה' מה\"ק דפתיתה בכדי קמיצה מעכבא: \n",
+ "לא מלח. פירש הר\"ב כל המנחה כלה. אלא הקומץ דאלו מליחת הקומץ מעכבת היא כדתניא דף כ' יכול תהא מנחה כולה טעונה מלח. ת\"ל קרבן דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח. קרבן טעון מלח. ואין מנחה כולה טעונה מלח. ומדכתיב ביה ברית. שנאמר (במדבר י״ח:י״ט) ברית מלח עולם היא אמרינן בגמרא דכמאן דשנה ביה קרא דמיא. דעל כל קרבנך תקריב מלח. מצריך ליה בברייתא. ואין להאריך בזה: \n",
+ "לא מלח לא הניף כו'. לא דקדק בסדר דתנופה קודמת למליחה. כדתניא והניף והגיש וקמץ ומלח והקטיר. תוספות. ועמ\"ש בריש מתניתין. ומ\"ש במ\"ד פ\"י: \n",
+ "[*לא הגיש. כתב הר\"ב בקרן כו'. עיין במ\"ה פ\"ה]: \n",
+ "נתערב קומצה בקומץ חברתה כו'. כשירה. לרבנן דעולין אין מבטלין זה את זה. ולר\"י דמין במינו לא בטל כמ\"ש במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n",
+ "וזו בלילתן רכה. פירש הר\"ב מנחת נסכים ושל כהן משיח כו'. כדכתיב במנחת נסכים. עשרון בלול ברביעית ההין שמן. והוא לכבש. וזה נזכר ראשונה בכתוב. ועוד כתוב נסכי איל שני עשרונים בשלישית ההין שהן ד' לוגין. ונסכי פר ועגל ג' עשרונים בחצי ההין. שהוא ו' לוגין. והיינו דהרמב\"ם פי'. דאם נתערב מנחת כ\"ג. עם מנחת נסכים נמי דינא הכי. ור\"ל מנחת נסכי איל פר ועגל. ומפירושו משמע עוד דנסכי כבש נמי. שפירש דמנחת כ\"ג בעי ג' לוגין. יותר על השמן שנתבשלה בו. אבל לא מצאתי כך בחבורו פי\"ג מהל' [מעשה] הקרבנות: \n",
+ "והן בולעות זו מזו. פירש הר\"ב הקומץ בולע ממנחת נסכים וכו' ורבה שמנן [של מנחות] הללו על הקומץ ומבטלות ליה. דמשום ריבה שמנה דמ\"ג פ\"ק לא מיפסלא כדכתיבנא התם דשיטת הר\"ב דלא הוה ריבה אלא בלוג. והכא אע\"ג דבלע. מ\"מ ודאי דנשאר ג\"כ בשל נסכים. ועוד דקומץ לא בלע לוג. ולא אמרינן דהא דבעינן ריבה לוג. היינו לכל עשרון. אבל לקומץ סגי בלפי ערך. אלא לעולם לא מיפסלא משום ריבה שמנה אלא בלוג דוקא. והלכך ליכא למיפסל הכא. אלא מטעם ביטול. והיינו דבגמרא פרכינן. וכי בלעו זו מזו מאי הוי מין במינו הוא. אמר רבא קסבר ר\"י כל שהוא מין במינו. ודבר אחר. סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואי טעמא דפסולה משום פסול דריבה שמנה הוא. מאי קושיא דמין במינו הוא. ולפיכך לא הבינותי דברי רש\"י ותוספות שפירשו במשנתנו דטעמא [דפסולה] משום פסלות דריבה שמנה הוא. והרי בין להמקשן ובין להתרצן. לא הוי טעמא משום הכי. ומ\"ש הר\"ב אבל מנחת נסכים כשרה ולא הוי כרבה שמנה כיון דשלא מדעת ערבו השמן שבולעתו בטל לגבה. הא מלתא ודאי צריכה רבה דהא כיון דמשום בטול נגעו בה ומפרש הר\"ב שהשמן מבטל הסולת היכי שייך הכא למימר דשמן של הקומץ אף אם יבלע כולו במנחת נסכים שיבטלנו. ואמאי תלי לה בכיון דשלא מדעת עירבו. (ועוד) אפילו ערבו מדעת נמי הא אמרינן דלא פסלינן אלא בריבה לוג. וכי תימא דשיטת הר\"ב כרש\"י דריבה שמנה אפי' בכל שהוא. ודמפרש פסלות דקומץ משום דמתבטל. היינו טעמא דלא שייך פסול ריבה שמנה. אלא כשהוא מדעת. ובהא פליג ארש\"י ומש\"ה בקומץ שיכול השמן דנסכים לבטל הסולת מש\"ה מפסל אבל דנסכים איפכא הוה דשמן מתבטל במיעוטו וריבה שמנה לא הוה אלא כשהוא מדעת. דאפ\"ה לא ניחא להר\"ב דמאי ריבה שמנה שייך הכא במנחת נסכים. דודאי דאע\"ג דבולעות זו מזו ושמן שבזו נבלע בזו. מ\"מ ודאי דעבה בלע טפי מן הרכה. ממה שיבלע הרכה מן העבה. וכן פירשו רש\"י ותוספות דמנחת נסכים חסר שמנה וכתבו דאה\"נ דפסולה והא דקתני פסולה ולא קתני פסולות משום דכולה מתניתין בלישנא דחדא מנחה איירי ורישא נמי הכי תנן נתערב קומצה בקומץ חברתה [וכו'] כשרה. וה\"ל למתני כשרות. וסיימו התוספות בששתיהן בלילתן עבה או רכה אע\"פ שבולעות זו מזו לא חשיב לא ריבה שמנה ולא חיסר שמנה ולא מפסלה ע\"כ. וכתבו עוד התוספות דבגמרא מין בשאינו מינו חשיב ליה משום דאמרינן סלק את מינו כמו שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו שהסולת של הקומץ רבה [עליו] השמן של מנחת נסכים ומבטלו ותימא דמהאי טעמא נמי לפסול לר\"י נתערב קומצה בקומץ חברתה וזה הוא תימה לומר דמשום דבלילתן שוה אין זו בולעת מזו. ועוד תמהו תמיהות אחרות מהסוגיא דאמתניתין דלקמן דמשנינן בדר' זירא שאכתוב שם ואין להאריך בזה. ומיהו נראה ליישב דברי הר\"ב כדאמרן דס\"ל כשיטת רש\"י בריבה שמנה דאפילו בכ\"ש אלא דפליג עליה וס\"ל דוקא כשערבו מדעת והא דקשיא לן בגוה מאי ריבה שמנה איכא בנסכים אדרבא הא חסר שמנה דהעבה בלעה טפי ל\"ק כיון דהסולת דהקומץ מתבטל נמצא שכל השמן בין דנסכים בין דקומץ הוא קיים עם סולת הנסכים. דסלת דקומץ ליתא שמתבטל. ולפיכך הוה ריבה שמנה בנסכים [*וזו הסברא דהנתבטל כמאן דליתא תמצא ג\"כ בפירש\"י ד' כ\"ג ע\"ב] וע' במ\"ד פ\"ט ובמשנה ד' פי\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אם יכול לקמוץ כו' כשרות. גמרא והא לרבנן עולין אין מבטלין זה את זה הא מין במינו בטל [עמ\"ש בריש מתניתין דלעיל] כדר' זירא דאמר ר\"ז נאמרה הקטרה בקומץ ונאמרה הקטרה בשירים פרש\"י כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' ואמרינן כל שממנו לאשים דהיינו שירים הרי הוא בבל תקטירו. אלמא איכא הקטרה [בשירים] ע\"כ. מה הקטרה האמורה בקומץ אין הקומץ מבטל את חברו [כדתנן נתערב קומצה בקומץ חברתה ואפילו ר\"י לא פליג] אף הקטרה האמורה בשירים אין שירים מבטלין את הקומץ ובהכי מתרצין לכולה מתניתין: \n",
+ "הציץ מרצה. כתב הר\"ב דכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים אינו נושא אלא עון טומאה שיש בה צד קל שהותרה מכללה בצבור דכתיב לרצון להם משמע דבר שהוא לרצון במקום אחר תוספות. ובגמרא ואימא עון שמאל דהותר מכללו בי\"ה ומשני עון שהיה בו ודחיתיו [מפני כבוד הצבור] אבל דשמאל הכשירו כך הוא ואימא עון בעל מום שהותר בעופות אמר קרא [בפרשת מומין] לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם. גם בתוספות הביאו הותרו מכללן ותירצום ואין להאריך בזה ועיין בפירש הר\"ב ספ\"ח דזבחים ומש\"ש: \n",
+ "ואינו מרצה על היוצא. כתב הר\"ב ואע\"ג שיש בו נמי צד קל שהותר מכללו כו' שבנוב וגבעון שלא היו שם קלעים וכן פירש רש\"י. ותמיהני דבפ' בתרא דזבחים מ\"ד תנן בנוב וגבעון ק\"ק נאכלים לפנים מן הקלעים ובגמרא ליתא אלא שהותר מכללו בבמה ולכאורה אפשר דר\"ל במת יחיד אלא דאי הכי משכחת לה הרבה שהותרו כדתנן להו בסוף זבחים וא\"ת אה\"נ תקשה הכי ואימא אותן שהותרו בבמת יחיד. וי\"ל דלא חשיב הותרו מכללו אלא כשהותר בבמת צבור עצמה. לכך נראה בעיני דהא דאמרינן ואימא יוצא שהותר מכללו בבמה. ר\"ל קדשים קלים שאין בנוב וגבעון לא מחנה ולא חומה וקדשים קלים נאכלים בכ\"מ כדתנן התם. ורש\"י דלא ניחא ליה לפרש כך. לשיטתו אזיל. דבמ\"ד פ\"ה דזבחים פירש דקדשים קלים אין נפסלים ביוצא. אבל גם שם הקשיתי לשאול בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמדת ר\"י פסולה. כתב הר\"ב והוא שלא נשתייר דבר מן השירים שלא נטמא. הכי אמר רב בגמרא. דשיורא מילתא היא ואסיקנא דה\"ה לשרוף ואבוד. והאי דקאמר נטמא רישייהו נקט. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י ובצבור מודה כדתנן בפ\"ז דפסחים מ\"ד דהכי פסיק התם בגמרא דף ע\"ח. עיין עוד מ\"ש שם במ\"ז בס\"ד: \n",
+ "רבי שמעון מכשיר. כתב הר\"ב דא\"ק קדש קדשים היא כחטאת כו' וכ\"מ שנאמר אצבע וכהונה אינו אלא ימין וכ\"כ רש\"י והדין עמהם דהכי מסקינן בפ\"ק דמכילתין דף י\"ח ובפרק ב' דזבחים דר\"ש לא סגי ליה בכהונה לחוד אלא בעי אצבע בהדי כהונה דלא כדכתבינן במ\"ה פרק ז' דזבחים דאו אצבע או כהונה דהתם אליבא דרבנן. [*וע' במ\"ט פ\"ג דמסכת פרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "הקומץ מעוטו מעכב את רובו. כתב הר\"ב דאמר רחמנא מלא קומצו. וכ\"כ הרמב\"ם וקשה דילמא למצוה ולא לעכב אבל בגמ' א\"ק. מלא קמצו תרי זימני ופירש\"י בויקרא חד במנחת נדבה וחד במנחת חוטא. חד למצוה. וחד לעכב. ע\"כ: \n",
+ "עשרון מעוטו מעכב את רובו. גמרא מ\"ט א\"ק מסלתה שאם חסרה כל שהוא פסולה. פירש\"י מרבויא [דה\"א]. כ\"כ ד' י\"ט: \n",
+ "היין מיעוטו מעכב את רובו. גמרא ככה פירש\"י בנסכים [כתיב] ככה יעשה לשור האחד בפ' שלח לך: \n",
+ "השמן מעוטו מעכב את רובו. גמרא דמנחת נסכים ככה. דמנחת נדבה אמר קרא ומשמנה פירש\"י דף י\"ט ה\"א יתירה: \n",
+ "הסלת והשמן מעכבין זא\"ז. כתב הר\"ב דכתיב מגרשה ומשמנה וכ\"כ הרמב\"ם. ולא ידעתי היאך שמעינן עיכובא ובגמרא מסלתה ומשמנה [בשאר מנחות] מגרשה ומשמנה [במנחת העומר] ופירש\"י שנה עליו הכתוב לעכב ע\"כ וכ\"כ התוספות וכן בדף י\"ט בד\"ה ושאני התם: \n",
+ "הקומץ והלבונה מעכבים זה את זה. כתב הר\"ב דכתיב והרים וגו' על כל לבונתה וכ\"כ הרמב\"ם. וקשה מנלן לעכב. ובגמרא על כל לבונתה ואת כל הלבונה אשר על המנחה פירש\"י שנה הכתוב לעכב: \n"
+ ],
+ [
+ "שני שעירי יוה\"כ כו'. גמרא [חוקה] דכתיב באחרי מות והיתה זאת לחקה וחקה עכובא. שני כבשי עצרת הויה. נ\"ל דכתיב על שני כבשים קדש יהיו בפ' אמור. ב' חלות הויה. סלת תהיינה. שני סדרים כו' חקה בלחם הפנים כתיב (ויקרא כ״ד:ט׳) מאשי ה' חק עולם וקאי אסדרים ואבזיכין. שני מינין [שבנזיר] דכתיב (במדבר ו) כן יעשה. שלשה שבפרה חקה (שם י\"ט) זאת חקת התורה. ארבעה שבתודה דאתקש לנזיר דכתיב (ויקרא ו) על זבח תודת שלמיו ואמר מר שלמיו לרבות שלמי נזיר. ארבעה שבמצורע דכתיב (ויקרא י״ד:ב׳) זאת תהיה תורת המצורע. ארבעה שבלולב ולקחתם. לקיחה תמה. שבע הזיות שבפרה חקה כדלעיל. שבע הזיות של בין הבדים כו' דיה\"כ כתיב חקה ואינך כדתניא ועשה לפר כו' לכפול בהזאות כמ\"ש בפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דזבחים ועיין מ\"ש בס\"פ בשם הרמב\"ם: \n",
+ "ארבעה שבמצורע. פירש הר\"ב עץ ארז כו'. וכתבו התוספות אבל מים חיים לא חשיב לפי שהיה מערב בהם הדם כדכתיב וטבל אותם וגו'. תימה דלא חשיב הזאות דמצורע דמעכבי זו את זו. וי\"ל דתני ושייר דהא לא חשיב נמי דפרים ואלים דחג דכתיב בהו כמשפט לעכב. ואיכא טובא. ע\"כ. וכן הא דכתב הר\"ב ארבע מתנות של ארבע קרנות דמזבח הזהב: \n"
+ ],
+ [
+ "שבעה קני מנורה וכו'. גמרא הויה כתיבא בהו. פירש\"י כפתוריהם וקנותם ממנה יהיו (שמות כ״ה:ל״ו) ע\"כ. וא\"ת א\"כ כפתורים נמי ליעכבו ותו איתא בגמרא סוף דף כ\"ח גביעים כפתורים ופרחים מעכבי' זה את זה ותירצו התוספות דשמא לא חשיב להו משום דליתנהו בשאר מיני מתכות. ע\"כ. כלומר דמרבינן למנורה שתיעשה אף משאר מיני מתכות וילפינן דלא הצריך הכתוב לכל הני אלא כשהיא באה זהב כדאיתא בגמרא: \n",
+ "שבעה נרותיה. בראש כל קנה וקנה הוה נר אחד כעין בזך ושם נותנין השמן והפתילות. רש\"י: \n",
+ "ואפילו כתב א' מעכבן. פירש הר\"ב אפילו אות אחת שהיא דבוקה כו' דכתיב וכתבתם כתיבה תמה ושלימה ובתפילין כתיב הויה והיו לטוטפות רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ובס\"ת. גמרא דף ל'. וכתב ב\"י טור י\"ד סי' רע\"ד דמוכתבתם למדו גם לס\"ת: \n",
+ "ארבע ציציות מעכבות זו את זו. לא אתמר בגמרא מנלן והרמב\"ם פירש במשנה דלעיל וז\"ל וכולן סמכו אותם לרמזים שיש בפסוקים שהן ראיה על שיהיו מעכבות אבל הענין קבלה בידינו. ע\"כ: \n",
+ "[*רבי ישמעאל אומר ארבעתן ארבע מצות. ונ\"מ לענין סדין בציצית וטלית בעלת חמש. ולצאת בשבת בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה כדאיתא בסוגיא. ואוקימתא בתרא. כתבה טור א\"ח סי' י\"ג]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "התכלת וכו' תפלה של יד וכו'. ולא דברה המשנה בדיני הציצית והתפילין והמזוזה וענין מלאכתן והברכות שחייבים לברך עליהם וכל הענינים התלויין בהן וסבת זה בעיני לפי שהיו הדברים האלה מפורסמים בזמן חבור המשנה והיו ענינם ידועים ונהוגים ביד כל העם פרט וכלל ואין ענין מהן נפלא משום אדם ועל כן לא ראה לדבר בהם כמו שלא הסדיר התפלה ר\"ל נוסחה ואיך יתנהג ש\"צ לפי שהיה מפורסם ולא חברו בזה סדור אבל חברו ספר תלמוד וביארו. הרמב\"ם: \n",
+ "התכלת אינה מעכבת את הלבן. כתב הר\"ב אע\"ג דמצוה לתת שני חוטים של תכלת ושני חוטין של לבן. כ\"כ רש\"י ותוס' מדדרשי' גדיל שנים דאין גדיל פחות מב'. גדילים משמע ד'. וכתבו התוס' וא\"ת מנלן דבעינן ב' חוטין לבן וב' חוטין תכלת דילמא לא קפיד קרא אלא דליהוי ארבע חוטין ואפילו חד מהאי מינא ותלתא מהאי מינא. וי\"ל כיון דתרי מיני בעי רחמנא סברא הוא שיהיו שווין ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב או חוט אחד של תכלת וכו' זו היא דעת הרמב\"ם דלא בעינן אלא חוט אחד דתכלת [*אבל סובר שיהיה] קצתו לבן דהא כופל לכל חוט עד שיהיו שמנה ונמצא מעכשיו שבעה דלבן ואחד דתכלת והתוספות כתבו דבספרי משמע הכי דפתיל תכלת חד חוט אבל סוברים דגמרא דידן פליג אדספרי. ודברי הר\"ב הן מועתקים מלשון הסמ\"ג. וכתב ב\"י א\"ח סימן י\"א דכיון דלא נפקא לן מידי בהאי זימנא לא בעי למיחת לפלוגתא וה\"ק למר ב' של לבן וב' של תכלת ולמר ג' של לבן ואחת קצתו תכלת ע\"כ. ומ\"ש הר\"בואם נתן ארבעתן של לבן יצא ול' רש\"י ואי עביד ארבעתן תכלת או ארבעתן לבן יצא. וכתבו התוס' דצריך טעם מנלן דכי לית ליה אלא לבן או תכלת דלא מיפטר בתרי חוטי לחודייהו עד דרמי ד' דלכאורה משמע דאין זה מעכב את זה דאם הטיל ב' חוטין מן האחד יצא כי הנך דקתני תפלה של יד אינה מעכבת את של ראש כו' ושמא משום דדרשינן גדיל שנים גדילים ארבעה בין יש בו מין אחד בין יש בו ב' מינין ע\"כ. [*ועיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "תפלה של יד וכו'. לשון הר\"ב רמב\"ם כתב דוקא ששתיהן מצויין אצלו כו'. כ\"כ בפירושו וכתב וז\"ל ויש לך להקשות בכאן קושיא ולומר הואיל ודבר המשנה הוא בתפלה של ראש ושל יד שאין מעכבין זה את זה. ע\"מ שיהיו מצויין שתיהן. אבל אם לא היה מצוי אלא א' יהיו מעכבות זו את זו. ומה שאמר בד' מינין שבלולב מעכבות זה את זה. ע\"מ שלא יהיו מצויים כולם. אבל אם הם מצויים כולם הם ג\"כ אין מעכבות כמו שבארנו בפ' שלפני זה. והרי השוו דין [זה] בד' מינים שבלולב ובתפלה של ראש ושל יד. ולמה אמר בד' מינים מעכבין ואמר בתפלה אין מעכבין. ותירוץ הקושיא הזאת מבוארת היטב. וזה שבד' מינים שבלולב כשהן מצויין אעפ\"י שאין מעכבין זו את זו נוטל אותן אחד אחד לפי שאינו יוצא י\"ח ולא שלמה המצוה עד שיגמור נטילת ארבעתן בידו ואפי' נטל אותן זה אחר זה. ואינן כן בתפלה של ראש ושל יד אלא כל זמן שיניח אחד משניהן ר\"ל שלובשן כבר קייםמ\"ע [אחת] ויצא ידי חובתה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה דלא כהלכתא כו' גם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת סתם וכתב לשון המשנה ולא חילק בין יש לו לאין לו וכתבו עליו הכ\"מ וב\"י א\"ח סימן כ\"ו דהלשון שבפירושו הוא טעות סופר כלו' שתלמיד טועה כתב כן מבחוץ וטעו הסופרים וכתבוהו בפנים ובנוסחות הערבי ליתיה. ע\"כ. וכך בנא\"י שבידי הוגה ונרשם על לשון הפי' ומ\"ש תפלה של יד אינה מעכבת כו' עד ואינו כן בתפלה של ראש ושל יד אלא. ונכתב במקומו בזה הלשון ואמרו הלבן אינו מעכב את כו' הוא שאם עשה ציצית של לבן ותכלת ואבד הלבן ונשאר התכלת לבדו. יצא. ודע שאעפ\"י שאין מעכבין זה את זה שתיהן מצוה אחת אבל תפלה ב' מצות כמו שביארנו בחבורנו במנין המצות ולזה כל כו' ע\"כ והא דכתב הלבן אינו מעכב וכו' הוא שאם עשה ציצית כו' האריך בפירוש הזה הכ\"מ בספ\"א מה' ציצית: \n",
+ "תפלה. תרגום לטוטפות לתפילין. והטור סימן כ\"ה מפרש ל' פליליה שהן אות ועדות לכל רואינו שהשכינה שורה עלינו. דכתיב (דברים כה) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ודרשינן אלו תפילין שבראש [*וז\"ל התוס' ותפילין נראה לשון ויכוח כמו ויפלל שעשה פלילות עם קונו על שם שהם עדות והוכחה שהשם נקרא עליו ויראים ממנו כדאמר' וראו וגו' ע\"כ וכתבתי על זה בספרי ספר מעדני מלך בפ\"ג דברכות. שלפי זה צריכה שתהיה קריאת הלמ\"ד במלת תפילין בדג\"ש להוראת הלמ\"ד הכפולה]: \n",
+ "הסלת והשמן אין מעכבין את היין. פי' הר\"ב הסולת והשמן של מנחת נסכים. וכתבו התו' משמע הא סולת ושמן מעכבי אהדדי ותימא דהא לא כתיב שום קרא במנחת [נסכים] ושמא ילפינן ממנחת נדבה דכתיב בה עיכוב לעיל [פ\"ג משנה ה'] וגילוי מילתא בעלמא הוי דגבי מיעוטו מעכב את רובו כתיב גם במנחת נסכים והתם גלי לן קרא ע\"כ: \n",
+ "המתנות שעל מזבח החיצון. פירש הר\"ב דכתיב ודם זבחיך ישפך וכו' עיין עוד ברפ\"ד דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "הפרים והאילים והכבשים כו'. פירש הר\"ב הנך דכתיבי בפ' אמור וכו' אינם מעכבין כו' של מוספין של עצרת כו'. דאילו דפ' אמור גופייהו מעכבי זא\"ז דהויה כתיב בהו פירש\"י יהיו עולה וכל הויה עיכובא. ומיהו פרים וכבשים דפ' פנחס לא מעכבי אהדדי ומצינו לפרושי למתני' דפרים וכבשים דאין מעכבין בכה\"ג נמי והכי איתא בגמרא דתנא מילי מילי קתני. ומדברי הכ\"מ בפ\"ח מה' תמידין נראה דס\"ל דדוקא באילים דפ' אמור איכא עיכובא אהדדי. ואין נ\"ל דהא יהיו דבקרא אפר וז' כבשים נמי קאי ובפירש\"י כמו שכתבתי דפרים וכבשים דחומש הפקודים לא מעכבי אהדדי. משמע הא דפ' אמור מעכבי אהדדי. ובפי' הרמב\"ם דפר אינו מעכב לב' האילים וז' הכבשים הקריבים עם הלחם ויתכן לפרש דגם דעת רש\"י כך הוא והא דיהיו דלעכב לא דרשינן אלא לכל מין ומין במספרו ולא למין על שאינו מינו. אבל בחבורו כתב כלשון הר\"ב. ומדברי הכ\"מ נראה דגירסא אחרת היתה לו בדברי הרמב\"ם שבחבורו והא דלא מפרשים למתניתין בפרים אילים וכבשים דחג אמרינן בגמרא דכמשפט כמשפטם כתיב בהו דמשמע עיכובא: \n",
+ "רבי שמעון אומר אם יש להם פרים מרובים כו'. כתב הר\"ב ומפיק לה מקרא דכתיב ואיפה לפר ואיפה לאיל וכי מדת פרים ואילים אחת היא כו' כתבו התוספות תימה דלפרוך וכי יש שם איפה ורש\"י פירש ביחזקאל דאיפת קמח היה מביא להוציא סולת עשרון מן הסאה ואיפה ג' סאין והיינו ג' עשרונים לפר ואיפה לאיל [כמו ששנינו משנה ו' פ\"ו] שתי הלחם שני עשרונים דג' סאין וכן של פר יש ג' מג' סאין שאם לא מצא כל כך מנופה יביא משל עשרון לסאה ושמן הין שנתות היו בהין וכה\"ג שפירש\"י בשמן יש לפרש באיפה שהיה שם איפה גדולה וקטנה ומה שמדקדק משום דנקט בכולה חד לישנא משמע שניהם שווין וכן דורש בספרי בפרשת כי תצא דא\"ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר ג' עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה עכ\"ל והיינו דכתב הר\"ב והרמב\"ם אין הלכה כר\"ש משום דרבנן פליגי ומפרשי לקראי איפה גדולה ואיפה קטנה: \n"
+ ],
+ [
+ "הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין את הלחם דברי ר\"ע אר\"ש בן ננס לא כי כו'. מפרשים בגמרא דכתיב בלחם וב' כבשים והניף הכהן וגו' קודש יהיו לה' לכהן ולא ידעינן אהייא קאי הויה דמשמע עיכובא או אלחם או אכבשים ר\"ע סבר לכהן איזהו דבר שכולו לכהן הוי אומר זה לחם ובן ננס מי כתיב קדש יהיו לכהן קדש יהיו לה' לכהן כתיב איזהו דבר שמקצתו לה' ומקצתו לכהן הוי אומר אלו כבשים ור\"ע מי כתיב קודש יהיו לה' ולכהן לה' לכהן כתיב כדרב הונא דא\"ר הונא קנאו השם ונתנו לכהן: \n",
+ "הלחם מעכב את הכבשים והכבשים אינן מעכבין כו'. ואפ\"ה כי אתיין כהדדי הכבשים עיקר והלחם טפל משום דכבשים מתירין את הלחם כשבאים ביחד ולא פליג ר\"ע אסתמא דמתניתין ג' פ\"ב והכריחני לזה שראיתי להרמב\"ם דפסק בפ\"ח מהלכות תמידין כר\"ע דהכא ובפי\"ז מהלכות פסולי המוקדשין פסק הא דלעיל נמי. ואע\"ג דהר\"ב לא פסק כר\"ע אפ\"ה הואיל ולרמב\"ם מוכרחים לומר דל\"פ אף אנו נאמר דלהר\"ב נמי ל\"פ דלמעט במחלוקת עדיפא ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "והכבשים אין מעכבין את הלחם. כתב הר\"ב שאם הביאו שתי הלחם כו' קדושים עיין במשנה ב' פ\"ו מאי עבדינן בהו: \n",
+ "אמר ר' שמעון הלכה כדברי בן ננס וכו'. וכ' הר\"ב שהלכה כר\"ש וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ח מה\"ת בשם הראב\"ד דלא כהרמב\"ם שפוסק כר\"ע כמ\"ש לעיל בסמוך וכ\"כ הכ\"מ משום דר\"ש ור\"ש בן ננס רבים נינהו ועוד דיהבי טעמא למלתייהו ע\"כ ונדחק למצוא טעם לפסק הרמב\"ם. ולי ראיה גדולה להרמב\"ם מסתמא דמתניתין ב' פ\"ו. בזה יפה כח הכהנים כו' דלאתויי לחם הבאים בפני עצמן כמ\"ש שם הר\"ב והיינו כר\"ע. והוי מחלוקת ואח\"כ סתם ותיובתא להראב\"ד והר\"ב שפסקו כר\"ש: \n",
+ "וכל האמור בת\"כ לא קרב במדבר. וזה קבלה בידו. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "התמידין אינן מעכבין את המוספין וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דלענין קדימה כו' ואע\"ג דכתיב (ויקרא ז) וערך עליה העולה כו' תמהו התוס' דבמתניתין דרפ\"י דזבחים נפקא לן מדכתיב (במדבר כ\"ה) מלבד עולת הבקר וכו' ומסקי דמהכא לא נפקא לן אלא הקטרה דכולי קרא בהקטרה איירי ומהתם נפקא לן עבודת דם דכתיב תעשו משמע עשיות. ע\"כ: \n",
+ "ולא המוספין מעכבין זא\"ז. אי מיירי בעיכובא בעלמא ולא בקדימה לאו כללא. דשל חג מעכבין דכמשפט כמשפטם כתיב בהו כמ\"ש בר\"פ משמא דגמרא ולא ידעתי למה השמיט זה הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ת וא\"נ מיירי בקדימה של חג נמי אינן בכלל מהאי טעמא גופה דכמשפט כתיב לכך קרבין על הסדר כדאיתא בגמרא פ\"י דזבחים דף צ' ופסק' הרמב\"ם בפ\"ט מה\"ת: \n",
+ "לא הקריבו כבש בבקר כו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש דמתניתין חסורי מחסרא בד\"א שלא נתחנך אבל נתחנך כו'. דאל\"כ שאין מחנכין דתנא בסיפא אהי קאי: \n",
+ "[*אמר ר\"ש אימתי כו'. כתב הר\"ב דח\"מ וה\"ק בד\"א כו' דכתיב בפרשת פנחס ואת הכבש השני כו' ותניא בספרי האי קרא למה נאמר כו'. וכ\"כ רש\"י ואע\"ג דדרשא זו בעצמה איכא למדרשא בפ' תצוה שכן נאמרו שם גם אלו ב' הכתובים כמו שהם אמורים בפרשת פנחס אלא שדרשת ספרי לא נתחברה על ספר שמות ואף המכילתא שנתחברה על ספר שמות אין בידינו ממנה על פרשת תצוה כך נ\"ל פשוט ועוד נ\"ל דמכיון שאנו דורשים על המצוה שאחר שנתחנך ניחא למנקט הדרש מפסוקי פרשת פנחס דמיירי על אחר שנתחנך משא\"כ פסוקי דואתה תצוה דמיירי בשעת חנוך ול\"ק א\"כ קרא דואתה תצוה למה נאמר שאין אחריות כל פסוקים היתירים על הדורש מקרא אחד שהרי יכול הוא לומר היכי דאיכא למדרש דרשינן היכי דליכא למדרש לא דרשינן]: \n",
+ "אבל היו מזידין כו' לא יקריבו. פירש הר\"ב אותן המזידין אבל כהנים אחרים יכולין להקריב דכי כהנים חטאו מזבח בטל. גמרא: \n",
+ "לא הקטירו קטרת בבקר כו'. כתב הר\"ב דקטרת לא שכיח בחד גברא כו' מפני שהיא מעשרת דכתיב ישימו קטרה באפך וסמיך ליה ברך ה' חילו ואע\"ג דבינייהו כתיב וכליל על מזבחך כבר כתבתי בפ\"ב דיומא מ\"ד משמא דגמרא דמסתבר דכי כתיב עושר אדלא שכיח כתיב ולא דקדקו תוספות דהכא שכתבו דביומא מוכח דעולה נמי מעתרא [*ומש\"ה כתבו דעיקר הטעם משום דלא שכיח וליתא כדכתבתי. ואין להקשות למאי נ\"מ צריך לדלא שכיח דאי הוה שכיח כי נמי מעתר' י\"ל דפשעי בה שהרי כשיקטיר פעם אחרת יתעשר. ומ\"ש הר\"ב לא שכיח בחד גברא שיקטיר קטורת פעמים רבות ומסיים כדאמרינן ביומא שלא שנה בה אדם מעולם לא קשיין דבריו אהדדי דז\"ש בתחלה פעמים רבות מפרש ללישנא דלא שכיחא שהוא כן בהסוגיא וההיא ודאי ל\"ק אמאי קאמר לא שכיחא והא לא הוה כלל. דאזמן התקנה קאי לומר דאע\"ג שתקנו בעולה למקנס הכהן שהזיד ולא הקריב כו' אפ\"ה לא תקנו כן בקטר' משום דלא שכיחא ובההיא שעתא דתקנה אכתי לא הוו ידעי רבנן שלא ישנה בה אדם מעולם]: \n",
+ "אמר ר' שמעון וכולה היתה קריבה. דקטרת חדא מלתא היא. משא\"כ כבש לא אמר. דשנים היו קריבין. תוספות: \n",
+ "שאין מחנכין. ענין חנוך הרגל והוא שם מושאל בדברים האלה לתחלת המעשה לפי שהכלים מרגילים אותן בעבודה דרך דומיא לאדם בתחלה שמלמדים אותו שום חכמה או שום מדה להרגיל עצמו בה עד שתהא קבועה בו. הרמב\"ם: \n",
+ "אלא בתמיד של שחר. כדאמרי' לעיל דהכי מדרש קרא אם את הכבש האחד כו': \n",
+ "ולא את השלחן אלא בלחם הפנים בשבת. אלא בחול איחנוכי הוא דלא מחנך הא קדושי מקדיש [והתנן בפי\"א משנה ח' שאפי' היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום] היא גופה קמ\"ל דחינוך וקדוש דשלחן בשבת היא. כדקתני סיפא ולא את המנורה אלא בשבעה נרותיה בין הערבים. [ומנורה אינה מקדשת כלום וכל מלתא דידה אינה אלא בין הערבים. הדלקה. ה\"נ כל מילי דידיה דשולחן בשבת] גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "חביתי כ\"ג לא היו באים חציי' כו'. דת\"ר אילו נאמר מנחה מחצית. הייתי אומר מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב וחצי עשרון מביתו ערבית ומקריב ת\"ל מחציתה בבקר ומחציתה בערב מחצה משלם הוא מקריב. פירש\"י מחציתה משמע מחציתה של שלימה (מחצה משלימה) מחצה מתוך שלם הוא מביא. ע\"כ. הא כיצד מביא עשרון שלם וחוצהו: \n",
+ "וחוצהו. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ט: \n",
+ "לא יביא חצי עשרון מביתו. יליף לה בברייתא מדכתיב ומחציתה בערב פירש\"י ריבויא דוי\"ו משמע אפילו כהן העומד בין הערבים אע\"ג דאיכא חצי עשרון דראשון: \n",
+ "רש\"א משל צבור. פי' הר\"ב דכתיב חק עולם ובגמ' מפ' נמי מאי עביד באותה וכן ר\"י מאי עביד בדר\"ש. וא\"צ להאריך בזה. ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"י וכ\"כ הרמב\"ם ועמ\"ש במ\"ו פ\"ז דשקלים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל המנחות באות מצה. עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם. שתי הלחם ניחא דכייל בהדי שאר מנחות דאקרו מנחה. כדקאמר בפ' התכלת [שנאמר (במדבר כ״ח:כ״ו) בהקריבכם מנחה חדשה לה'] אבל לחמי תודה לא אשכחן [ובהדיא אמרינן התם [מ\"ו ע\"ב] לחמי תודה לא אקרו מנחה] ומ\"מ ניחא לאשמעי' דינא. תוס'. [*ועמ\"ש במ\"ג]: \n",
+ "בודה. בדל\"ת גרסי' בערוך ופי' ל' הוצאה כמו החדש אשר בדא מלבו (מלכים א י״ב:ל״ג) כי מלבך אתה בודאם (נחמיה ו׳:ח׳) תו': \n"
+ ],
+ [
+ "נלושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו. אע\"ג דפושרין מחמיצין כדפי' הר\"ב במ\"ז פ\"ב דפסחים מסיים הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות הקרבנות והואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין: \n",
+ "ואם החמיצו שיריה. כתב הר\"ב אבל מותר ללוש אותם בדבש. דאילו בקומץ הא כתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו: \n",
+ "עריכתה כו'. כתב הר\"ב לפי שנאמר לא תעשה חמץ וכו' ת\"ל לא תאפה וכו' ולמה יצאת וכו'. ואימא לחלקם איצטריך א\"כ לכתוב חלקם לא תאפה חמץ מאי לא תאפה חמץ חלקם שמעת מינה תרתי גמ'. ומ\"ש הר\"ב לאתויי קטוף וצ\"ע אמאי שייריה תנא דמתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "ומנחת גוים. עמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דשקלים: \n",
+ "ומנחת העומר. בה נמי כתיב שמן ולבונה כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והיא מנחת העומר. רש\"י: \n",
+ "[*לחם הפנים. אי אכללא דכל המנחות קאי קשיא לי דלא אשכחן דאקרי מנחה בהדיא בשום כתוב. וכבר דקדקו כן התוס' על לחמי תודה דבריש פירקין כמ\"ש לשונם שם אלא שרש\"י פי' בפ' אמור (בפסוק) [בפ'] ולקחת סולת והית' המנחה הזאת ומשנתינו תסייעיה דלא כהרמב\"ן שהשיגו שיתכן לומר והיתה כל אחת מהמערכת]: \n"
+ ],
+ [
+ "וחייב על השמן וכו'. פירש הר\"ב אם נתנו על מנחת חוטא. או על מנחת קנאות דבהו כתיב לאו משא\"כ באינך: \n",
+ "נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה. יליף בברייתא דרחמנא קרייה חטאת כלומר דאפי' נתן חטאת קרויה. וכתיב היא למעוטי דתפסול אם נתן ופוסל אני בשמן שא\"א ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללקטה: \n",
+ "נתן כלי. לשון הר\"ב שיש בו שמן על גבי מנחת חוטא וכן ל' רש\"י וחדא חדא מתרי תרי נקטי דה\"ה לבונה וה\"ה על מנחת קנאות. וכן הרמב\"ם בפירושו כתב שמן ובחבורו פי\"ב מה' מה\"ק כתב שמן או לבונה: \n",
+ "על גבי כלי לא פסלה. פי' הר\"ב שלא הזהירה תורה אלא שלא יתן השמן לתוך הסולת יליף לה בברייתא מדכתיב עליה משמע בגופה ופירש\"י עד שיערב כו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו שהכונה שלא יבלול וכו'. והיינו דבחבורו העתיק נתן כלי כו' על גביהן: \n"
+ ],
+ [
+ "הגשה. פי' הר\"ב בחודה של קרן דרומית מערבית. מטעם הירושלמי והבבלי שהעתקתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים: \n",
+ "מנחת הסולת והמחבת וכו'. ילפינן להו בברייתא מריבייא דקרא כדמסיים בתוספות המנחה והבאת והקריבה ריבויי ואיכא נמי מעוטי מאלה והקריב והקריבה והגיש והגישה כלומר ה\"א יתירה ומאלה למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאין מהן לאשים וה\"א דהקריבה למעוטי מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה. אבל ה\"א דהגישה ר\"ש דריש למעוטי כדלקמן ות\"ק מפיק ליה לדרשא אחריתא: \n",
+ "מפני שאין בהן קמיצה. דר\"ש אית ליה נמי מיעוטא דוהגיש והגישה כדכתבתי לעיל והכי איתא בברייתא אלא דבברייתא מסיים שאין מהן לכהנים ואיכא בינייהו דאי מפני שאין בהן קמיצה אין כל מנחת כהנים בכלל המיעוט דהא מנחת כהן חוטא נקמצת לר\"ש כדתנן בר\"פ דלקמן. וקצת קשה נמי דבמתני' לא ה\"ל למיתני סתמא מנחת כהנים אלא הל\"ל דשל נדבה. וי\"ל דסמיך כדמפרש טעמא דמשום קמיצה דהשתא ליכא למטעי. ומ\"מ קשיא מתניתין וברייתא. הלכך כתבו התוספות דנרא' לפרש [דקמיצה] דנקט הכא אע\"ג דלישנא משמע דלטעמיה נקטיה. על כרחין לא נקטיה לטעמיה אלא לכללא בעלמא דכל שאינו בקמיצה אין בו הגשה דשמעינן מכלל זה שתי הלחם ולחם הפנים ומנחת נסכים ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח. ולאו למימר קאתי דכל שיש בו קמיצה יש בו הגשה. דיש [שיש] בו קמיצה ואין בו הגשה כגון מנחת חוטא של כהנים ע\"כ. ונ\"ל דמסריך סריך בלישנא דמתניתין ד' בפ' דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "והבכורים כדברי ראב\"י. כתב הר\"ב דשמעינן ליה בעלמא דאמר בכורים טעונים תנופה. וטעמיה בפירוש הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דבכורים. ואע\"ג דשמעינן נמי לר\"י דבעי תנופה לבכורים כדתנן התם פ\"ג משנה ו' משני בגמרא דלהכי נקט ראב\"י דרב גובריה פירש\"י שהוא חכם ביותר דקי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי: \n",
+ "ואחד נשים בישראל. כתב הר\"ב דה\"ק כו'. בני ישראל מניפין ואין בנות ישראל מניפין. ומניף כהן לחודיה. רש\"י: \n",
+ "על גבי שני כבשים. ויליף בגמרא בברייתא ממלואים. ומ\"ש הר\"ב דלרבי לאו על ממש אלא בסמוך להם. בגמרא רבי לטעמיה דדריש ונתת על המערכת לבונה זכה על בסמוך כו' כדאמר (ונתת) [וסכת] על הארון את הפרוכת על בסמוך פירש\"י דליכא למימר על ממש דהא פרכת מחיצה היא להבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים. ועיין במשנה ה' פי\"א ומ\"ש שם ומ\"ש במשנה ג' פ\"ז: \n",
+ "מוליך ומביא מעלה ומוריד. עיין מ\"ש בפ\"ג דסוכה משנה ט' בס\"ד: \n",
+ "תנופה היתה במזרח. פירש הר\"ב כלומר אף במזרח. ובגמרא יליף בברייתא מדכתיב באשם ולוג של מצורע והניף וכו' לפני ה' ולא אתי אלא למעוטי חוץ דהא דאמרן בהגשה דלפני ה' במערב כמ\"ש בפ\"ג דבכורים בשם ירושלמי והכי איתא נמי בבבלי במכילתין פ\"ג ד' י\"ט התם מנחה דאקרי חטאת וחטאת טעונה יסוד וקרן מזרחית [דרומית] אין לה יסוד אבל הכא לפני ה' קרינא ביה כיון שאינו בחוץ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר ג' מינים כו'. אלו העקרים כולן אמתיים ואינן דעת ר\"ש לבדו אלא שאומרים אותן בשם אמרם ואין חולקין עליו בשום דבר מכל זה. הרמב\"ם. ודתנן ר\"ש אומר בלשון פלוגתא נמצאים כיוצא בזה רבים ואין חולק כמ\"ש הרבה מהם בסוף [מסכת] בכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא. בגמרא לא גרסינן אלא וגרס מרחשת יש לה כו' ומיהו נמצא עוד במשנה דספ\"ק דב\"ק דגרס מה בין כו' אלא כו' וע\"ש וכן במשנה ב' פ\"ג דערכין: \n",
+ "שהמרחשת יש לה כיסוי והמחבת אין לה כיסוי. גמרא גמירי לה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יביא מחצה כו'. דת\"ר קרבן מנחה קרבן אחד אמרתי לך ולא ב' וג' א\"ל ר\"ש וכי נאמר קרבן קרבן ב' פעמים כו'. ור\"י כיון דכתיב בשמן בשמן [הפסיק הענין שאין באין כאחת] כמאן דכתיב קרבן קרבן דמי. ור\"ש אי לא כתב בשמן בשמן הו\"א דוקא מחצה חלות ומחצה רקיקין אבל חלות לחודייהו ורקיקין לחודייהו אימא לא קמ\"ל. ונ\"ל דלר\"ש איצטריך קרבן לומר דרשאי להביא מחצה כו' ועיין בפרק י\"ג משנה ג' ]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו מנחות נקמצות. לשון הר\"ב מנחת סולת נקמצת עיסה וכן לשון רש\"י וכ\"כ הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות תמידין במנחת העומר ועי' מ\"ש במ\"ג: \n",
+ "מנחת נכרים. עיין מ\"ש במ\"ה פרק קמא דשקלים: \n",
+ "רבי שמעון אומר מנחת חוטא של כהנים נקמצת כו'. יליף לה בברייתא מדכתיב (ויקרא ה׳:י״ג) והיתה לכהן כמנחה להקיש מנחת חוטא של כהנים למנחת חוטא של ישראל לקמיצה אבל שיריה אין נאכלים דדרשינן לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה [*ופירש\"י כל שיש לכהן לעשות בה יהא כמנחת חוטא של ישראל דנקמצת. ולא לאישים כמנחה. לענין המזבח]: \n"
+ ],
+ [
+ "מנחת כהנים כו'. גמרא ותו ליכא והאיכא עולה איכא עורה לכהנים. והאיכא עולת העוף איכא מוראה ונוצה. והאיכא נסכי' לשיתין אזלי [*ועי' בדבור דלקמן]: \n",
+ "בזה יפה כח המזבח. כתב הר\"ב לאתויי המתנדב יין כו' דלא תימא מזלפו על האישים כו' ואין כח מזבח יפה כו' גם הרמב\"ם פירש כן. ואינן אלא דברי תימה דכלום כח מזבח יפה אלא באש דכל הנך דתנינן כולם כליל לאישים ואין לומר דבניסוך איכא כח מזבח יפה בלא לאישים וכדאמרן בספ\"ד דסוכה דף מ\"ט בזמן שמנסכין יין על המזבח פוקקים השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כ\"ה) בקדש הסך נסך שכר לשון שביעה לשון שכרות. דהא כי פריך בגמרא והאיכא נסכים משני ליה דלשיתין אזלי כמ\"ש לעיל דש\"מ דמאי דאזיל לשיתין ולא לאישים אין זה יפוי כח למזבח. ובגמרא. ומאי בזו לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי אישים קמ\"ל דלשיתין אזלי. פירש\"י לאפוקי מדשמואל דאמר מזלפן לאישים דהוה למזבח וקאמר דזה באה כולה למזבח ולא יין. ע\"כ. ואין ספק אצלי דרהיטא דסיפא דמתניתין דמפרשים דבזה כו' לאתויי כו' הכניסום לפרש גם ברישא דלאתויי היא. ולא דייקו. ומ\"מ בין כך ובין כך קשיא להרמב\"ם והר\"ב שבסוף פ\"י דזבחים כתבו להלכה דמזלפים על האישים והוה ליה להזכיר כאן דלית הלכתא כהאי סתמא אבל בספי\"ב דמכילתין כ' ג\"כ הר\"ב דלשיתין אזלי משמע דלהלכתא כתב כן. ואף הרמב\"ם בחבורו פט\"ז מהלכות מעשה קרבנות פסק דמנסכו לשיתין. ומיהו כבר כתבתי בספ\"י דזבחים דבנא\"י כתב ג\"כ דלשיתין מתנסך. אבל הר\"ב ודאי דהתם נמשך אחר נוסח פירוש הרמב\"ם שבידינו וטעמא רבה איכא לאותו פסק דבגמרא דהתם מ\"ד לאישים יליף ליה מדכתיב אשה ריח וגו' גבי יין לנסך בפרשה שלח. וברייתא פליגי משום לא תכבה. ומוקמינן כרבי יהודה דס\"ל דבר שאין מתכוין אסור ומש\"ה איכא למפסק דלאישים כיון דאנן כר\"ש קי\"ל דדבר שאין מתכוין שרי. וכמ\"ש הר\"ב שם וכבר תמה הכ\"מ מזה על הרמב\"ם שפוסק דלשיתין. והא ההיא סברא אליבא דר' יהודה היא. ומ\"מ מתרץ דכיון דסתמא דמתניתין דהכא ס\"ל דלשיתין. איכא למימר דאף לר\"ש לשיתין. ומיהו לאו מטעמא דלא תכבה אלא קבלה היתה כך ביד האומר לשיתין שכך מצותה ולא מטעמא דלא תכבה ע\"כ [*וכתב רש\"י וא\"ת פסיק רישיה ולא ימות הוא דאפשר דאזליף ליה בטיפין דקות מאוד. הלכך א\"נ מכבה בטיפין גסות דבר שאין מתכוין הוא ע\"כ]. ומ\"ש הר\"ב ויורדים למטה עד היסוד. כלומר עד התהום כדפירש הר\"ב ברפ\"ג דמדות. ובגמרא פ\"ד דסוכה דף מ\"ט שיתין מחוללין ויורדין עד התהום: \n",
+ "שתי הלחם וכו'. ותו ליכא והאיכא חטאת העוף איכא דמה והאיכא לוג שמן של מצורע איכא מתנותיו וכתבו התוספות [אע\"ג] דאיכא כבשים בהדי שתי לחם ובזיכי לבונה בהדי לחם הפנים. מגופו מיהו ליכא למזבח. ע\"כ: \n",
+ "בזה יפה כח הכהנים. פירש הר\"ב לאתויי שתי הלחם של עצרת אם הביאום בפני עצמן וכו' וסתמא כר\"ע דס\"ל הכי במ\"ג פ\"ד ועמ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות הנעשות בכלי כו'. כתב הר\"ב למעוטי מנחת מאפה תנור. פירש\"י שאין כל מעשיה בכלי שהרי נאפת בתנור ע\"כ. וכתבו התוספות דקסבר אין התנור מקדש. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שאינה טעונה יציקה. יליף לה בברייתא דגבי יציקה כתיבי תרי מיעוטי עליה והיא. ואין דבר שצריך שני מיעוטים אלא מנחת מאפה שיש בה שני מינים ולהכי לא ממעטינן מנחת כהנים אע\"ג דמאפה תנור כתיבא גבייהו בפרשה ומנחת כהנים אינה כתובה בפרשה. וכתבו התוספות דלא דמי למיעוטי דהגשה במ\"ה פ\"ה דהתם איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה. ע\"כ. ומשמע דמנחת העומר נמי נתרבה ליציקה והכי תנן במ\"ד פ\"י ולא הבינותי דברי רבינו בגור אריה פרשת ויקרא שהקשה אמאי לא ממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים מיציקה כמו שממעטינן מפתיתה במשנה דלקמן ומאי קושיא כיון דהם אינן טעונים שמן כלל כדתנן במ\"ג פ' דלעיל: \n",
+ "יציקה ובלילה כו'. פירש הר\"ב נותן שמן תחלה וכו' ונותן עליו את הסולת ונותן עליה שמן ובוללם. וז\"ל רש\"י וחוזר ונותן שמן דבלולה בשמן [כתיב] ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולשה כו' ופותתה ויוצק כו' ל' רש\"י ואע\"ג דבמתניתין תני יציקה [ברישא] אפ\"ה אינה אלא באחרונה והכי משמע מתניתין בשעה שעושה יציקה צריך שתהא הבלילה נעשה כבר. וקודם בלילה תהא מתן שמן שבכלי קודם לעשייתה ע\"כ. ובג\"א כתב דלפי שמתן שמן בכלי ולא בגוף המנחה לכך שנאה באחרונה ע\"כ אבל לקמן פ\"י מ\"ד תנן מתן שמן בתחלה ואפ\"ה תני בלילה בסוף ע\"ש מ\"ש בשם התו': \n",
+ "החלות בוללן דברי רבי. כתב הר\"ב השתא איירי במנחת מאפה תנור וכו' וכ\"כ הרמב\"ם ומשום רקיקים הוא שפירשו כן דליתנהו בשאר המנחות אבל ה\"ה בכל חלות דמנחות דשייכא פלוגתא דר' ורבנן. וז\"ל רש\"י חלות של מנחת מאפה ושל מחבת ומרחשת בוללן בשמן לאחר שנעשו חלות לאחר אפייה. וכתב עוד מנחת הסולת לא היה בה חלות דבעודה סולת נקמצת ע\"כ [*וע' במ\"ה בס\"ד]: \n",
+ "החלות טעונות בלילה. החלות שבמנחת מאפה טעונות בלילה לרבנן סלת ולרבי חלות. רש\"י: \n",
+ "כמין כי. לשון הר\"ב יונית. לשון רש\"י שבלשונינו קורין לכף שלהן כי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כמין ט' שלנו [*והתוספות כתבו כמין כי צייר בקונטרס כמין ט' ובפירש חומש פירש גימ\"ל וי\"מ כמין נו\"ן או כמין כ' ובערוך פירש דתניא בכריתות [דף ה'] המלכים מושחין כמין נזר והכהנים כמין כ\"י יוונית פירש יצק שמן [על ראש אהרן] ויורד אילך ואילך כמין ב' מרגליות וזה צורתו ע\"כ. ואני ראיתי שתי האלפא ביתא של יונית המרובע ושם אין גם אחד כמין ט' אך בקטנה האות העשרים כזה ט']. ועיין עוד מזה במשנה ז' פ\"ך דכלים *): \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות. הארבעה האפויות הרמב\"ם פי\"ג מה' קרבנות: \n",
+ "הנעשות בכלי. פירש הר\"ב למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים. ופירש\"י שאין נאפות בכלי אלא נאפות בתנור. ע\"כ. וממעטינן מדכתיב אותה וכתבו התוספות דהקשה בקונטרס דאימא להוציא מנחת כהנים (ותימה) [ותירץ] דמסתברא דמנחת כהנים ה\"ל לרבויי בדין מנחת מחבת שכן פתיתה כתיבא ביה בהדיא ושתיהן מנחת יחיד ונפש כתיב בפרשה ולמעט שתי הלחם [ולחם הפנים] דצבור הן. ע\"כ. ובת\"כ ראיתי יצאו אלו שאין מהן לאשים והקשה רבינו בגור אריה דהשתא דמנחה אתי לרבות לפתיתה א\"כ היא דבתרא קאי נמי אפתיתה ומיעוטא דאותה הרי תרי מיעוטי ולמעט מאפה תנור כיון דאיכא תרי מיעוטי [*כמ\"ש בריש מתניתין דלעיל] ותירץ דאע\"ג דמרבינן מנחה לפתיתה אפ\"ה מיעוטא דהיא ליכא לאוקמא אלא איציקה דבה קאי קרא ע\"כ. ולי מעיקרא לאו קושיא דעד כאן לא ממעטינן מאפה תנור בתרי מיעוטי אלא ביציקה משום דמאי עבדת בשני מיעוטי. אבל הכא הא ממעטי שתי הלחם ולחם הפנים וצריכין ב' מיעוטין דחלוקים הם לענין לבונה. ומסתבר למעוטי הני ולא מאפה תנור הואיל ואין מהן לאישים כדברי ת\"כ. א\"נ שהן דצבור כדברי התוספות: \n",
+ "ואינו מבדיל. דכיון דא\"צ קמיצה אינו צריך הבדלה רש\"י בגמרא: \n",
+ "מכפלה. פירש הר\"ב לא היה מכפלה כו'. ובגמרא גרסינן לא היה מכפלה וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "רבי שמעון אומר מנחת כהנים. לשון רש\"י מנחת נדבה של כהנים ע\"כ וע' בר\"פ: \n",
+ "אין בהם פתיתה. כלומר שלא היה מכפלן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר אף בבצק. כתב הר\"ב ה\"ג רי\"א בבצק וכן גירסת התוספות. וכתבו דבתוספתא גרסינן אף בבצק ופליגא אהך. ובתוספתא דווקנית ל\"ג אף ע\"כ. ול' הרמב\"ם ורי\"א שהעיסה לבדה היא צריכה בעיטה. ר\"ל שמקטפים אותו ביד דרך בעיטה. והשיפה תהיה בחטה. ובעסה ג\"כ [במספר] הזה ע\"כ. נראה שגירסתו היה רי\"א הבעיטה בבצק והשיפה אף בבצק: \n",
+ "כל המנחות באות עשר עשר. בגמרא ילפינן לה מלחמי תודה דנפישין מילי דדמיין להדדי. [*ומ\"ש הר\"ב ומנחת סולת נמי כו'. אע\"ג דלעיל משנה ג' [סד\"ה החלות] כתבתי בשם רש\"י דבמנחת סלת לא היה בה חלות כו' י\"ל קודם קמיצה אבל לאחר מכאן אע\"פ שאין עוד לגבוה בה כלום מ\"מ לא חילק הכתוב באפייתן שכן מצינו בפירוש בכתוב בפ' צו לענין חימוץ שאסרה התורה בשירים כמו קודם הקמיצה וא\"ת ומנליה להר\"ב דלמא לא למדנו מלחמי תודה אלא הנך הנאפות קודם קמיצתן וכן פרש\"י בחומש פ' ויקרא בפסוק וכי תקריב וגו' דשנינו במנחות כל המנחות [הנאפות] קודם קמיצתן ונ\"ל דבפ' (אלו מנחות) [כל המנחות באות ד' נ\"ט] איתא רב פפא אמר כל היכא דתנן עשר תנן. וכתב שם רש\"י ב' פירושים ולפירש הראשון היינו שכולם יהיו י' חלות ויש שם עוד לשון אחר בפרש\"י ולאותו לשון כתוב בפי' החומש הנאפות קודם קמיצתן ובזה מתישב תמיהת הרא\"ם שעל רש\"י ז\"ל]: \n",
+ "והנזירות. כדבעינן למימר באידך פירקין במ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "עשרון משלש סאין. למצוה ולא לעכב כדפירש הר\"ב במשנה דלקמן והא דפירש הר\"ב בכאן דמניפין בי\"ג נפה כדתנן לקמן ועמ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלש עשרה נפה. לשון הר\"ב זו למעלה מזו. מסיים בברייתא וזו למעלה מזו. עליונה קולטת סובין תחתונה קולטת סלת ופרש\"י זו למעלה מזו כל אחת עבה מחברתה עליונה ראשונה קולטת סובין שהיא היתה גסה שבכולן. ולא היתה קולטת כי אם סובין. והיו הקמח והסלת לעבר הנפה. ושוב היה נותן הקמח והסלת בתחתונה בדקה הימנה והיא היתה קולטת הקרטין סלת. והקמח הולך לעבר הנפה. ושוב היה חוזר ונותן הסלת בדקה הימנה כדי שלא ישתייר מן הקמח ומן הסובין בסלת כלל שתהא הסלת ברורה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וכל זה למצוה אבל לא לעכב שאם הביא כו' לישנא קטיע הוא שה\"ל לכתוב ג\"כ שאם לא ניפה בי\"ג נפה כו' וכמ\"ש הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ה מהלכות תמידין גבי לחם הפנים ואפשר לפי שבברייתא לא אמרו אלא ריבה ומיעט במדת סאין אבל לא הזכירו הנפות ואף הרמב\"ם בפ\"ח מה\"ת לא העתיק אלא לשון הברייתא ולא זכר שאם מיעט בנפות כמו שהזכיר בלחם הפנים ואע\"פ דבפ\"ח קאי אכולהו. לכך גם הר\"ב ה\"ק וכל זה למצוה כו' שאם הביא כו' כלומר כשם שאם הביא כו' לא פסל דהכי מיתנייא. בהדיא בברייתא. ה\"נ בנפות דמאי שנא. אבל ראיתי בפירש\"י שכ' בי\"ג נפה הלכה למשה מסיני ע\"כ. נראה טעמו דכיון דליכא בינייהו אלא נפה אחת א\"א למימר דטעמא משום חדשות וישנות כדלעיל אלא דהל\"מ היא. וא\"ה דהל\"מ היא יתכן לומר דאף לעכב הוא כמו שאר שיעורין דהל\"מ כדאיתא בפ\"ק דסוכה והם לעכב והשתא בדוקא נקטה הברייתא ריבה ומיעט בסאין בלבד: \n",
+ "שנאמר ולקחת סלת ואפית וגו' שתהא מנופה כל צרכה שתהא סלת ברורה בשעת אפייה. רש\"י *): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "חמש סאין ירושלמיות שהן שש מדבריות. כתב הר\"ב שהוסיפו כו'. ואין מוסיפין יותר משתות. ילפינן לה בגמ' מקרא דיחזקאל (מ\"ה) עשרים שקלים חמשה ועשרים שקלים עשרה וחמשה שקל המנה יהיה לכם. דכל הני שקלים שהם ששים הוא המנה והשקל ד' זוזים הרי ר\"מ זוזי וקי\"ל דמנה דאורייתא כ\"ה סלעים שהם מאה זוזי ומנה של קודש כפול היה הרי מאתים נמצא שהוסיפו שתות מלבר שהוא מ' על ר': \n",
+ "עשרה לחמץ ועשרה למצה וכו'. כתב הר\"ב ולמדנו שמין אחד של חמץ היה י' עשרונים כנגד ג' מינים של מצה מדכתיב על חלות לחם חמץ אמרה תורה כו' וז\"ל הרמב\"ם [מפני] שנאמר על חלות לחם חמץ אחר שנא' חלות מצות ורקיקי מצות וסלת מרבכת [ובאה הקבלה שר\"ל] ששיעור אלו הג' מינים כמו שיעור החמץ ע\"כ: \n",
+ "רבוכה. כתב הר\"ב חלוטה במים רותחין קרויה רבוכה כך פירש\"י בפירוש החומש פרשת צו ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם שפי' רבוכה מרובה בשמן וקלויה בו. בפי' משנה ג' פ\"ט אדתנן התם דבחביתי כ\"ג היה רביעית שמן לכל חלה כתב וז\"ל וזה הענין מחזיק ענין שעלה בלבי ולא מצאתי כתוב לסמכו עליו והוא כי מ\"ש בחביתי כ\"ג מרבכת תביאנה וכן נאמר בתודה סלת מרבכת והיא נקראת אצלם רבוכה והמלה הזאת אין לה גזרה כל עיקר ממה שיש בידינו מן הלשון אמנם נתחזקה דעתי בענין רבוכה שהוא רבוי שמן מאשר מצאתי מרבית השמן בחביתי כ\"ג ובמין רבוכה משאר מיני התודה כמו שזכרנו פירושו ודעתי נוטה שענין רבוכה היא עניין קלויה בשמן כמו שקולין דבר שנקרא בלשון ערב וזלאבי\"א ר\"ל שצפה על פני השמן שקולין אותה בה ולכך הוצרך ריבוי שמן והוא שנאמר [סלת] בשמן תעשה. ואשר הביאני לזה מ\"ש בספרא בפירוש ענין מלה מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין. והענין הזה הוא שיהא כל שמן שעושין עמה רותח. והואיל והענין כן מ\"ש רביעית לכל אחד ר\"ל שקולין אותה בה. עכ\"ל. וזה מתחזק אצלי מה שמצאתי בנא\"י בפי' הרמב\"ם דספ\"ג דאהלות שכתב שפרשו מורבכת תביאנה שהוא מענין צבירה. [*ועיין מ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ורבוכה. כתב הר\"ב דכתיב במלואים וכו']. וחלת לחם שמן זו רבוכה דמוסיף בה שמן כנגד חלות ורקיקים. בפ' שתי מדות (מנחות דף פ\"ט) דהלכה למשה מסיני חצי לוג שמן לתודה והמחצית לרבוכה וכמ\"ש בפי' הר\"ב לקמן סוף משנה ד'. ומ\"מ לאו לימוד הוא דמשום הא דכתיב לחם שמן שתהא רבוכה כדאיתא בגמרא דדלמא לחם שמן ממש פירש\"י שמן קרוש עגול כמו לחם אלא כדדריש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דר' טבלא זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו (ויקרא ו׳:י״ג) . וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו פרש\"י [כלום] חייבין בניו בשביל משיחת אביהם ע\"כ. אלא מקיש חנוכו הוא המילואים להמשחו הן החביתין מה המשחו רבוכה דכתיב בפ' צו מרבכת תביאנה אף חנוכו רבוכה: \n",
+ "הנזירות היתה באה שתי ידות במצה שבתודה. דת\"ר שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות ולרביעית שמן [לפי שבתודה חצי לוג ומחציתו לרבוכה שאינה בנזירות] יכול לכל מה שאמור בענין. ת\"ל מצות. לאפוקי רבוכה דלא נאמר בו מצות: \n",
+ "ושלא יטול כו'. בגמרא גרס שלא יטול. וכן העתיקו רש\"י והר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט את התודה כו'. דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח כדילפינן בברייתא מדכתיב (שם ז) יקריב קרבנו על זבח. וכבר הזכרתיו במשנה ג' פרק ב' ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ולחמה חוץ לחומה לא קדש הלחם. כתב הר\"ב רבותי פירשו חוץ לחומה החיצונה של ירושלים וכו' ואע\"ג דכתיב וכו' לא דרשינן על בסמוך. וקשה דבמשנה ו' פ\"ה כתב דהלכה כרבי דדריש על בסמוך. והתוס' כתבו וז\"ל תימה עד כאן לא פליגי רבי ורבנן בסוף כל המנחות [משנה ו'] אלא אי בעינן על בסמוך או על ממש. וי\"ל דהכא לא דמי לההיא דתנופה דשתי הלחם כעין הקרבתם. אבל הכא בשחיטה דלמקדש לחם בעלמא ליכא למיחש אלא שיהא קיים. ע\"כ. ועיין עוד במשנה ה' פי\"א. ומ\"ש הר\"ב דהרמב\"ם גורס כו' אלא שהוא חוץ לחומת הר הבית [*וכן פירש\"י] ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק י\"א אבל פירש רבותיו שהזכיר הר\"ב הוא פירש\"י פרק ה' דפסחים ד' ס\"ג והר\"ש במשנה ח' פרק קמא דכלים [*והראה לי בני האלוף מוהר\"ר אברהם יצ\"ו בירושלמי ספ\"ו דיומא. רבי יוחנן אמר חוץ לחומת ירושלים אבל בפי\"א דף צ\"ה שם כ' רש\"י [בית פגי] בכל ירושלים]. ומ\"ש הר\"ב ושם אופין המנחות וכ\"כ בפי\"א ודבר תימה הוא דמקרא מלא ביחזקאל (מ\"ו) זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. וכ\"כ הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות מה\"ק. ובמקום שמבשלין קדש קדשים שם אופין את המנחות שנאמר זה המקום וגו'. ועמ\"ש במ\"ג וד' דפי\"א. ובנא\"י שאופין בו חלות תודה ורקיקי נזיר: \n",
+ "שחטה ונמצאת טריפה. עמ\"ש במ\"ד פי\"ב דזבחים: \n",
+ "שחטה ונמצאת בעלת מום. כתב הר\"ב בגמ' מוקי לה בדוקין שבעין כו' הואיל ואין מומן ניכר. וכ\"כ רש\"י בגמ'. אבל במ\"ג פרק ט' דזבחים פי' הר\"ב דטעמא הואיל והן כשרים לכתחלה בעופות והכי איתא התם בגמ'. והא דכתב הר\"ב דבהאי מומא סבר ר\"א כו'. משמע מדבריו דחכמים דפליגי עליה היינו טעמייהו דס\"ל דאף בדוקין שבעין אם עלה ירד. ולא אמרו כן בגמ' אלא דכי אמר [ר\"ע] אם עלו לא ירדו. בפסולא דגופיה אבל לקדושי לחם. לא. ומיהו בפירש\"י נראה דגירסא אחרת היתה לו בגמ' ולא קאי האי כי אמר אחכמים דפליגי אדר\"א. אלא אר' יהודה דאמר בברייתא. דאף ר\"א סבר בבעל מום שלא קדש: \n",
+ "וכן איל המלואים וכו'. דכל לחם הבא על ידי זבח איכא למילף מהדדי: \n"
+ ],
+ [
+ "נסכים שקדשו בכלי. כתב הר\"ב לאו דוקא בכלי שאין נסכים מתקדשים כו' ואע\"פ שנתקדשו בכלי אלא בשחיטת הזבח וכו'. ה\"פ דלאו דוקא דקדושת הכלי בלבד מקדשם אלא אף בשחיטת הזבח ומיהו קדושת כלי נמי בעינן כדמפורש בסיפא דכל זמן שלא נתקדשו בכלי אע\"פ שנשחט הזבח יכולין להקריב נסכים אפילו אחר כמה ימים. ומ\"ש הר\"ב שאין נסכים מתקדשין ליפסל ביוצא ולינה וכ\"פ רש\"י וכתבו התוס' דלא יתכן דהא תנן בספ\"ב דמעילה דמשקדשו בכלי הוכשרו ליפסל כו' בלינה. ואין לדחוק דהתם תנן מנחת נסכים ואילו הכא נסכים תנן ואינן אלא יין דהא פרישית במ\"ג פ\"ד דזבחים דנסכים אף הסלת בכלל ועוד התוס' העתיקו הא דמעילה נמי נסכים כו'. ואע\"פ שכתבו ג\"כ דיש לדחות דהתם דוקא בנסכים הבאים בפני עצמן מ\"מ הכריחו דמפסלי בלינה בכלי שרת ופירשו דהכא מיירי לענין שלא לשנותן לזבח אחר וכן הרמב\"ם סתם וכתב בפירושו דהכא וכן בחבורו פ\"ב מהמה\"ק שאם נתן הנסכים לכלי שרת אם לנו יפסלו בלינה ובפי\"ב מה' פה\"מ כתב משנתינו זו וז\"ל נסכים שקדשו בכלי שרת ונפסל הזבח אם נפסל בשחיטה לא קדשי הנסכים ליקרב. נפסל מקבלה ואילך קדשו הנסכים ליקרב שאין הנסכים מתקדשים ליקרב אלא בשחיטת הזבח מה יעשה בהן אם היה שם זבח אחר כו' ואם לאו כו' נעשו כמו שנפסלו בלינה ע\"כ. הרי שגם הוא מפרש לענין שלא לשנותן לזבח אחר. ואני תמה על הכ\"מ דמפרש להרמב\"ם כפירש\"י דמפרש הסוגיא לענין ליפסל בלינה. ועוד בפ\"ב מהמה\"ק אדכתב הרמב\"ם שמשקדשו בכלי יפסלו בלינה כמו שהעתקתיו בסמוך. כתב הוא דממשנתינו למד דתנן נסכים שקדשו בכלי כו' ואם לאו יפסלו בלינה הרי בהדיא שאם קדשו בכלי נפסלו בלינה. ע\"כ. וזה דבר תימה דהא מתני' מפרשינן דהכי קתני נעשה כמו שנפסלו בלינה. ועוד מה לו לדחוק ומשנה שלימה שנינו בספ\"ב דמעילה. אלא דאה\"נ דמאותה משנה הוא שהעתיק הרמב\"ם. ומשנתינו דהכא מפרשה לענין שלא לשנותו לזבח אחר וכדעת התוס' ומ\"מ לענין הלכה איכא בינייהו דהרמב\"ם והתוס' כמו שאכתוב לקמן בס\"ד: \n",
+ "ונמצא הזבח פסול. לשון הר\"ב שנפסל בזריקה דאילו בשחיטה נפסל לא קדשו נסכים. דלא אמרן דקדשי בשחיטת הזבח אלא בשחיטה כשרה דלא דמי לתודה דאפילו בשחיטה פסולה מתקדשים הלחם כדלעיל. דפירש\"י בפ\"ב דף ט\"ו. דשאני תודה דילפינן מדכתיב יקריב קרבנו מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ע\"כ והא דכתב הר\"ב בזריקה הכי איתא בגמ' ולאו דוקא דהא איכא נמי קבלה והלוך. אלא נקט זריקה שהיא תכלית עבודת הדם. וה\"ה בקבלה והלוך. וזהו שדקדק הרמב\"ם לכתוב מקבלה ואילך כמו שהעתקתי לשונו לעיל: \n",
+ "אם יש שם זבח אחר. שאין לו נסכים. רש\"י: \n",
+ "יקרבו עמו. כתב הר\"ב בנסכים של צבור מוקמינן לה למתניתין כו' אבל בנסכים של יחיד אין כשרים לזבח אחר. והקשו התוספות בפ\"ב דף ט\"ז דא\"כ משכחת לרבנן דנסכי בהמה חייבין עליה משום פיגול שנעשית השחיטה בהכשר ופיגול בשאר עבודות. כלומר והתם תנן דדוקא לר\"מ מתפגלין ולא לרבנן כדפי' הר\"ב שם. ופירשו דסוגיא דהכא אתיא לר\"מ אבל לרבנן מתניתין כמשמעה דכשנפסל הזבח ואפילו בשחיטה מותר לשנותו לזבח אחר ואפילו בשל יחיד ע\"כ. ולפי שהרמב\"ם פסק למשנתינו כאוקימתא דבזריקה ובשל צבור ופסק נמי בפי\"ח מה' פסולי המוקדשים דלא כר' מאיר אלא שאין הנסכים מתפגלין כלל. וגם הר\"ב פסק כך לעיל במשנה ד' פ\"ב הלכך נ\"ל לתרץ דסברת חכמים דהואיל ודין הנסכים שיהו נקרבים אפי' לאחר כמה ימים וכן ראוים לשנותן לזבח אחר בצבור. הלכך אע\"פ שאם נפסל הזבח מקבלה ואילך נדחו הנסכים בשל יחיד. אפ\"ה אין בהם פגול כיון שאינן תלוים בזבח להקריב עמהם מיד וכן יכולים להשתנות בשל צבור: \n",
+ "ואם לאו יפסלו בלינה. כתב הר\"ב דחסורי מחסרא וה\"ק בד\"א וכו' אבל אם לא היה זבח זבוח כו' נעשה כו' גזירה שמא יאמרו נסכים שהפרישן לשום זבח זה כשרים לשום זבח אחר ואפילו בלא תנאי ובלא נפסל הזבח. אבל כשהיה הזבח זבוח באותה שעה שנפסל זה. ומיד היו הנסכים לזבח אחר. דמי כאילו לשם האי זבח הובאו לנסכים. ולא אתו למימר נסכים שהפרישו כו'. רש\"י: \n",
+ "ולד תודה כו'. עיין במשנה ב' פרק ג' דתמורה: \n",
+ "שנאמר והקריב על זבח התודה. [התודה] בה\"א הידיעה. הרמב\"ם שם: \n"
+ ],
+ [
+ "תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא לחמה מן החולין. פי' הר\"ב דלחם נגרר אחר תודה וכיון דאמר כו'. הלכך האי דמהדר ואמר לחמה מן המעשר. לאו כלום הוא. ואפילו תוך כדי דבור דלא מיבעיא לב\"ש דרפ\"ב דנזיר. דס\"ל באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. דלא מצי מיהדר תוך כדי דבור. אלא אפילו לב\"ה דאמרי אינו נזיר לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרי' נמי דתוך כדי דבור כו' חוץ ממגדף וע\"א והקדש כו' [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ה דתמורה וע\"ש] תוס' ועיין משנה ג' פי\"ב: \n",
+ "ולא יביא מחטי מעשר שני. פי' הר\"ב דלחם דומיא דשלמים בעינן. מה שלמים ממעות מעשר שני כשאינן עליו חובה כדלקמן. ועיין בפי' הר\"ב משנה ג' פ\"ק דמעשר שני: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא להקיש כל הבא מן הבקר ומן הצאן לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן. ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא. תוס'. דבגמ' דף פ\"ג יליף לה ר\"ע מדכתיב (ויקרא ז׳:ל״ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים ומצריך לכולהו ודריש לחטאת מה חטאת אינה באה אלא מן החולין דאמר קרא (שם ט\"ז) והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו. לו משלו ולא משל מעשר. אף כל אינה באה אלא מן החולין. ויראה לי דלחמי תודה הוו בכלל ולזבח השלמים. דתודה נמי שלמים הם כדכתיב (שם ז) וזאת תורת זבח השלמים וגו' אם על תודה יקריבנו וגו' אבל בכלל למנחה ליתנהו לחמי תודה כמ\"ש לעיל רפ\"ה: \n",
+ "מה הפסח שהוא בא בחובה כו'. פי' הר\"ב דפסח מצרים. אינו בא אלא מן החולין כו' אף פסח דורות כו' ופסח מצרים ופסח דורות בכללא נינהו דשם פסח אחד הוא. ולא הוה דבר הלמד בהיקש דקי\"ל דאינו חוזר ומלמד בהיקש. כמ\"ש במשנה ה' פרק ה' דזבחים דהכא דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים. דשם פסח אחד הוא. גמ': \n",
+ "לפיכך האומר הרי עלי תודה כו'. משנה שאינה צריכה היא. דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכ\"מ. רש\"י: \n",
+ "והנסכים בכל מקום כו'. פי' הר\"ב דכליל הם. ודרשו בספרי ומייתי להו בתוס' דממעטינן לה. מדכתיב (דברים י״ד:כ״ג) ואכלת מעשר דגנך ושמחת אכילה שיש בה שמחה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל קרבנות כו' באים מן הארץ ומח\"ל מן החדש ומן הישן. לשון הר\"ב במנחות קאמר. ואע\"פ דלא פסיק לפרושי אלא אמן החדש כו'. קאי נמי אמן הארץ כו'. דאי מן הארץ אף בזבחים. ה\"ל למיתני חוץ מבכור ומעשר דאין באין מח\"ל כדתנן בספ\"ג דתמורה: ",
+ "שאינן באין אלא מן החדש. לשון הר\"ב בעומר כתיב מנחה חדשה. ולא דק דבשתי הלחם הוא דכתיב. ולשון הרמב\"ם הטעתו לפום ריהטא. שכתב ונאמר בה (ויקרא כ\"ג) והקרבתם מנחה חדשה לה'. ונאמר עוד (שמות כ\"ג) וחג הקציר בכורי מעשיך. וסבר הר\"ב דקרא קמא אעומר הביאו. וליתא דתרוייהו אשתי הלחם מייתי להו עיין בלשון הר\"ב רפ\"ב דפרה. והיה נראה דעומר ילפינן מדקרי ליה קרא מנחת בכורים כמ\"ש במ\"ד פ\"י. אבל בגמ' מוכח דיליף לה. מדכתיב (ויקרא כג) ראשית קצירכם: ",
+ "אלא מן המובחר. שנא' (דברים יב) וכל מבחר נדריכם. תוספתא הביאוה התו' וכ\"כ הר\"ב (בפ\"י) [בפרקין] מ\"ה: ",
+ "אלפא. פי' הר\"ב זו אלף בלשון יוני כדתנן במ\"ב פ\"ג דשקלים ועמ\"ש שם במ\"ג פ\"ה: ",
+ "חפריים. ס\"א עפריים. וכן גי' התו'. וכתבו עיר היא בד\"ה [ב' י\"ג י\"ט] וילכד אביה את עפריים: "
+ ],
+ [
+ "אין מביאין פי' הר\"ב עומר ושתי הלחם. דהא זורעה קודם לפסח שבעים יום היינו בעומר. ומיהו התוס' כתבו דבכל המנחות קאמרינן. דהא כיצד בודק. הגזבר מכניס כו'. אי בעומר דוקא הל\"ל שלוחי ב\"ד כדתנן במ\"ג פ\"י. וכן הרמב\"ם בפ\"ו ופ\"ז מה' איסורי מזבח העתיקה לכל המנחות: \n",
+ "ולא מבית השלחין. עמ\"ש במ\"ח פ\"י והשלחין פי' הר\"ב ארץ צמאה. ועי' בריש מסכת מ\"ק: \n",
+ "זורעה קודם לפסח ע' יום. שכבר יש כח לחמה שזורחת עליה. רש\"י: \n",
+ "ואם התליעה. כתב הר\"ב הסלת או החטה והוא שהתליעה ברובה. ברייתא. ובעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו. ופי' הרמב\"ם בפ\"ו מה' איסורי מזבח בהתליעה רוב חטה אחת. אע\"פ שהיא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו. [ומ\"ש הר\"ב] [*וילפינן לה לקמן. במתני' דס\"פ]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא ממה שנזרע ביניהם. מן הזיתים שנזרעו זרעים ביניהם. לפי שהזרעים מכחישים לאילנות. רש\"י: \n",
+ "אין מביאין מן הגרגרים. של זיתים שנפלו. רש\"י: \n",
+ "שנשרו במים. נראה דמלתא באפי נפשא היא ולא קאי אגרגרים וכן בברייתא שמן זית כבוש שלוק שרוי. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אסורי מזבח. העתיק שמן של גרגרים (שנכמרו) [שנשרו] במים או של זיתים כבושים כו': \n",
+ "ולא מן הכבושים ולא מן השלוקים. ולא תנן מבושל כדתנן בשאר דוכתי במשנה ז' פ\"י דזבחים. ובמשנה ו' פ\"ב דפסחים וגם בברייתא שהעתקתי לא תני מבושל. אבל בפירש\"י או שנתבשלו. או שנשלקו: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשה זיתים. פי' הר\"ב ג\"פ בשנה מלקטים את הזיתים. וכן פירש\"י וכתבו התוס' וקשה דבמס' פאה משמע דחייבין בפאה [בהדיא תנן במשנה ה' פ\"ק. ובאילן כו' והזיתים כו' חייבים בפאה] וכל דבר שאין לקיטתו כאחד לא מחייבא בפאה כדאיתא בריש כלל גדול [נמי מתני' היא לעיל מהך התם בפאה] ובערוך פי' כפי' הקונטרס עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הל' איסורי מזבח זית שגרגרו בראש הזית ובררו אחת אחת וכתשו כו' זיתים שמסקן כולן בערבוביא והעלן לגג וחזר ובירר גרגר גרגר וכתשן כו'. זיתים שמסקן וטענן בתוך הבית עד שילקו והעלן ונגבן ואח\"כ כתש כו'. וכ\"כ בפירושו: \n",
+ "לתוך הסל. ל' הר\"ב ומסתנן לשון סינון. והתי\"ו להתפעל שכן היא מפרדת אותיות העיקר בתיבה שתחלתה סמ\"ך כמו שפירש\"י בסוף פ' מקץ: \n",
+ "מגרגרו בראש הגג. לשון הר\"ב מלקט הגרגרים הסמוכים לגג שזיתיהם היו סמוכים לגגותיהן. וז\"ל רש\"י כלומר מלקט זיתים שבאמצע האילן שאינן בראש הזית. כלומר אותן שיכול לעמוד בראש גגו ונוטלן שאותן אין מתבשלין במהרה כמו אותן שבראש הזית. והאי דאמר בראש הגג לסימנא קאמר. ע\"כ: \n",
+ "עוטנו בתוך הבית. וכן העתיק הרמב\"ם כמ\"ש לשונו לעיל. וז\"ל רש\"י עוטנן בבית מניחן בבית הבד במעטן. ע\"כ. ובמשנה שבגמרא גרס בהדיא בבית הבד: \n",
+ "עוטנו. פירש הר\"ב הגומא כו'. ולשון מקרא הוא עטיניו מלאו חלב. והם עצמות שיש בהם מוח דימה אותן למעטן. לפי שהם רחבים וגדולות בחללם ומהשם הזה נגזר הפועל ואמר [עוטנו]. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "לא מתוק. פי' הר\"ב כשהוא מתוק מחמת עצמו וכו'. פ\"א תירוש כו' וראשון עיקר. כ\"כ התוספות מדתני רבי חייא [שהעתקתיו ברפ\"ו דמס' עדיות] יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר: \n",
+ "ולא מעושן. כשהיו הענבים מרים היו מעשנין אותן כדי למתקן. או מבשלין אותם. רש\"י. ורמב\"ם פי' מעושן ר\"ל שאם היה לכלי *)ריח [רע] אותו היין [יש] בו [ריח רע ג\"כ] והוא הנקרא מעושן [ויקרה] הרבה מום הזה אצלנו ביינות המערב ומבושל המבושל ע\"י אש. ע\"כ. ובכף נחת כתב מעושן שמעשנים החביות של עץ כשהם חדשים בגפרית והיין מתבשם ביותר בטעם ובריח טוב ע\"כ. אבל הוא מזיק לאדם וזה מפורסם. ולפיכך נפסל: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב\"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר השירים ד׳:י׳) מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף: \n",
+ "משלישה ומאמצעה. לשון הר\"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע\"כ ונ\"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב\"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ\"מ דנראה שכך היה גורס ע\"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית: \n",
+ "[*והקיש בקנה. פי' הר\"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש\"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב\"ם. וז\"ל גזבר מקיש בקנה ר\"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע\"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה\"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא\"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר\"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ\"ל]: \n",
+ "שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש\"י. וכ' הר\"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ\"ש ברפ\"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ\"ש הר\"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב\"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע\"כ. ועיין ריש פ\"ה דתמורה ובסוף הפרק: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבי מאיר אומר עשרון עשרון. פי' הר\"ב. אחת מחוקה ואחת גדושה גדושה שבה היה מודד לכל המנחות מחוקה שבה היה מודד לחביתי כ\"ג. ואיפכא לא רצו לעשות למדוד בגדוש לחביתי כ\"ג שלא ישפוך הסלת לארץ כשחוציהו. תוס'. ומ\"ש הר\"ב וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון אחד כו'. ומת\"ל עשרון עשרון לרבות חצי עשרון ור\"מ חצי עשרון מנא ליה נפקא ליה מועשרון ורבנן וא\"ו לא דרשי. ור\"מ האי ועשרון אחד מאי עביד ליה ההוא שלא ימדוד לא בשל ג' לפר ולא בשל שנים לאיל. ורבנן נפקא ליה מנקודי דוי\"ו שבאמצע עשרון [הראשון] של יום טוב הראשון של חג ור\"מ נקודי לא דריש. גמרא: \n",
+ "שבו היה מודד חביתי כ\"ג. כתב הר\"ב מביא מביתו עשרון שלם כו' עיין ספ\"ד. ומ\"ש וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש עמ\"ש בזה בפי\"א מ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "הין. י\"ב לוג כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "וכי מה היה ההין משמש. פי' הר\"ב שלעולם לא נצטרכו להין וכו' וכיון דלדורות לא הוה צריך לפי שעה הוא דעבדיה ואיגנז. ואידך כיון דהוה הוה. גמ'. [וז\"ש הר\"ב שאותו שמן עדיין הוא קיים ועומד. כ\"כ רש\"י בפי' החומש בריש כי תשא. למדו רבותינו ז\"ל מדכתיב (שמות ל') זה יהיה לי לדורותיכם]: \n",
+ "אלא מדה יתירה כו'. פי' הר\"ב להשלים השבע מדות. דהכי גמירי דשבע מדות של לח היו במקדש. ור\"א בר צדוק לית ליה ואיבעית אימא מאי שבע מדות שבע מדידות גמ'. [ופי' רש\"י וכולן בתוך כלי אחד] והקשו התוס' דהא לא קתני שנתות אלא לפר ואיל וכבש וא\"כ ד' מדות היו והכי תניא בתוספתא א\"ר אליעזר ד' מדות של לח היו במקדש: \n",
+ "שבה היה מודד למנחת כ\"ג לוג ומחצה בבקר. ובברייתא א\"ל חצי לוג היה שם ואפשר לשער בחצי לוג [ג' חצי לוגים בבקר וג' בערב] א\"ל אף לדבריכם חצי לוג לא יעשה רביעית היתה שם ואפשר לשער ברביעית [דד' רביעית הוו לוג] אלא זה הכלל היה במקדש כלי שמשמש מדה זו. אינה משמש מדה אחרת. וכתבו התוס' ורבנן סברי דלא דמי. דמדה של לוג ומחצה לא צריכים אלא לחביתין. אבל חצי לוג צריך למילי טובא לסוטה לתודה ולמנורה [כדלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "רביעית מים למצורע. פי' הר\"ב דכתיב וכו'. עמ\"ש ריש פי\"ד דנגעים: \n",
+ "ורביעית שמן לנזיר. כתב הר\"ב ללחם נזירות. פי' לכל החלות והרקיקין. וכמ\"ש במ\"ב דפ\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא קדיש משום רביעית מים של מצורע דהא חוץ הוא. פרש\"י כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה. ע\"כ. והא דכתב הר\"ב ונסכיהן ג' לוגין שמן. וכן לשון הרמב\"ם. ועיין מה שאכתוב בזה בס\"ד. במשנה דלקמן: \n",
+ "חצי לוג וכו'. כתב הר\"ב וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה כו' הוא דקדוש. גם בזה גרס רש\"י חוץ הוא. ופי' שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי. ע\"כ וכן יראה גירסת הרמב\"ם שכתב לא מן העבודה היא. אבל גי' ספרים דידן חולין הוא. וכן גי' התוס' ופירשו בתמיהה. וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב. ואמרי' בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור. אלמא כבר קדשו להו. וא\"ת הא פרישית בפ\"ק [והעתקתי דבריהם במ\"ב פי\"א] דאחר שנתקדשו בכלי שרת. לא משמינן לה בכלי חול משום דמגניא מלתא. וי\"ל דה\"מ בדבר שקרב למזבח. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב. ולא משום חצי לוג שמן של תודה הוא דקדשי דבשחיטת תודה הוא דקדשי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה. כך אמר ר' שמעון ברבי לרבי וקילסו וא\"ל נר ישראל כך היה. והתו' דף פ\"ט תמהו למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: \n",
+ "אפי' מנחה של ששים עשרון נותן לה ששים לוג. דת\"ר במצורע עני כתיב עשרון בלול ולוג. לימד על עשרון שטעון לוג. דברי חכמים. ר' נחמיה ורבי אליעזר אומרים. אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה שנאמר למנחה ולוג שמן. ור\"א ור\"נ האי עשרון בלול ולוג מאי עבדי ליה. ההוא לגופיה *)מי קאמר רחמנא ליתי חד עשרון. ואידך לגופיה לא צריך מדגלי רחמנא גבי מצורע [עשיר] ג' קרבנות וג' עשרונות. הכא דחד קרבן חד עשרון. ואידך איצטריך. סד\"א הואיל וחס רחמנא עליה לאתויי בדלות אימא לא ליבעי מינה כלל. ואידך לגמרי לא אשכחן. ורבנן האי למנחה ולוג שמן מאי עבדי ליה. ההוא למתנדב מנחה שלא יפחות מדבר הטעון לוג. ומאי ניהו עשרון. ואידך תרתי שמעת מינה. גמ'. וכתב הר\"ב. ואין הלכה כראב\"י. וכ\"כ הרמב\"ם ועמ\"ש בפי\"ב מ\"ד: \n",
+ "ששה לפר. כתב הר\"ב דהיינו חצי ההין וכו'. וז\"ל הרמב\"ם וכשזכר לוג שמן למנחה. אמר ג\"כ שששה לפר וכו'. ואינו ר\"ל שנמוד הנסכים בלוג. אלא בחצי ההין ושלישית ההין ורביעית ההין כמו שזכרנו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שההין י\"ב לוגין יליף בגמ' דכתיב (שמות ל׳:ל״א) ושמן זית הין. וכתיב (שם) שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא תריסר הויין: \n",
+ "מחצי לוג לכל נר. כתב הר\"ב. שכך שיערו ללילי טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן. ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה. ומיהו כששיעורו מתחלה שיערו בפתילה בינונית. תוספות. וכ\"כ הרמב\"ם דהשיעור בפתילה בינונית: \n"
+ ],
+ [
+ "מערבין נסכי אילים בנסכי פרים. פי' הר\"ב מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה ב' לוגין לעשרון וכו'. ואיכא למידק טעמא מאי מערבין לכתחלה דהא ודאי דמהודר טפי שיקריב כל מנחה ומנחה בפני עצמה. ובגמרא ורמינהו והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים. ומסקינן דאה\"נ שאין מערבין סלת ושמן דמנחה בשל חברתה. אפי' בשוין משום והקטירו. ומתני' ביינות ובהוקטר שמנן וסלתן. א\"נ שכבר נתערבו דהשתא ביינות עצמן ליכא משום והקטירו וכי הוקטר שמנן וסלתן או נתערבו. ליכא למגזר דלמא אתי לערובי שמנן וסלתן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב [*חלבים בחלבים. שהרי כבר מעורבין עומדין] וכן פירשה הרמב\"ם בפירושו ובחבורו סוף הלכות תמידין. והר\"ב נמשך אחר פירש\"י במשנה דמפרש לה למאי דקס\"ד. וכשר הדבר לפרש כן במשנה שהגמרא סדורה עליה. ולא כן בפירוש המשנה בלא גמרא. וכבר הזכרתי זה פעמים רבות: \n",
+ "ושל היום בשל חמש. כתב הר\"ב דקיימא לן וכו'. ועד עשרה ימים. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים: \n",
+ "אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. למאי דפרישית דביינות מיירי על כרחן בהקטיר שמנן וסלתן או. נתערבו. דאלת\"ה מאי איריא נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. אפילו נסכי כבשים בנסכי כבשים נמי אין מערבין משום גזירה. ומשום כך כתב הכ\"מ דבפירש\"י שבגמרא דמפרש לבבא זו וז\"ל היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן ע\"כ. צריך למחוק תיבת בשלא. ולהגיה אפילו. וכתב עוד וא\"ת מאי שנא הני מהני וי\"ל דכיון דנסכי כבשים אינן שווין לנסכי פרים ואילים מחמירין בהו טפי שאפילו נתערבו סלתן ושמנן אין מערבין יינן כל זמן שלא הוקטרו סלתן ושמנן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב לפי דרכו דאין מערבין המנחה לפי שבולעת נמצאת של כבש חסרה וזו יתירה. מסכים למה שכתבתי במשנה ב' פ\"ג דהר\"ב כשיטת רש\"י ס\"ל בריבה שמנה. ומיהו הכא במערב מדעת איירינן וע\"ש: \n",
+ "ואם בללן כו'. פי' הר\"ב כרבנן דפליגי עליה דר\"י כו' ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב. וכ\"כ התוס'. ונ\"ל דאף למסקנא פירשו כן. וכ\"כ הכ\"מ וז\"ל הא דקתני אם בללן וכו'. מלתא באפי נפשה היא. דהא לא קאי איין דאיירי ביה ברישא. אלא אסלת ושמן. ע\"כ. אבל מ\"ש עוד הכ\"מ וז\"ל ומשמע דאכולהו קאי. אפי' לנסכי פרים בנסכי אילים נסכי כבשים בנסכי כבשים. דכיון דטעמא משום דכתיב והקטירו. בהני נמי איכא משום והקטירו. ע\"כ. ולפי זה דברי התוס' דמפרשים באינן שוין. דלא כמסקנא. דלמסקנא אפי' בשוין. [*אם עד שלא בלל פסול]. זה נ\"ל דליתא דוהקטירו דוקא בנבללות דומיא דחלבים בחלבים. ולא הקפידה תורה. אלא שלא לערבן. ומיהו כי נתערבו כשרות להקטיר. וכ\"כ הרמב\"ם. וכל החלבים כו' אין מערבין כו' ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד. ע\"כ אבל בלא נבללות איכא טעמא אחרינא. והיינו דבולעות זו מזו והאי טעמא לא שייך אלא באינן שווין. ובהו כי לא בלל פסל משום דבולעות. והלכך ליכא לאוקמי בבא זו אלא באינן שווין. ואמציעתא דסמיך לה קאי. ועיין במשנה ד' פי\"ב: \n",
+ "לא היו נסכיו כפולין. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ג) ונסכה יין רביעית ההין. יכול לא יהא יינו כפול שאינו נבלל עם מנחתו. אבל יהא שמנו כפול שנבלל עם מנחתו ת\"ל ונסכה כל נסכיו לא יהו אלא רביעית מאי [תלמודא] אמר רבי אלעזר כתיב ונסכה וקרינן ונסכו כיצד נסכה דמנחה כנסכו דיין. מה יין רביעית. אף שמן נמי רביעית. גמרא. ושמעינן נמי מהכא דשמן נמי אקרי בלשון נסך בתורה. וטעמא דהא מתנסך וניצק בסלת. ואתי שפיר דהר\"ב והרמב\"ם במשנה דלעיל. וכן עוד בפרק בתרא משנה ה' נקטו שמני הסלת בלשון ונסכיהם וכן בנוסח התפלה ומנחתם ונסכיהם והדר אמרינן ויין כנסכו. ש\"מ דונסכיהם על השמן הוא אומר. ואני תמה על פה קדוש מהר\"ר שלמה לוריא ז\"ל שכתב בתשובותיו סימן ס\"ד וז\"ל. מדלג אני ונסכיהם כי נראה בעיני שט\"ס הוא. שאם בא לפרש כמדובר גם על הנסכים הל\"ל אח\"כ ויין חצי ההין לפר וכו' אלא בודאי דוקא המנחות בא לפרש כמדובר ממש והנסכים מקצרו ואמר ויין כנסכו והאמת שבפ' פנחס נמי מפרש המנחות בכל פעם והנסכים אומר כמשפטם או ונסכיהם לבד כדרך הכתוב פה. וכן עיקר. עכ\"ל. ומבואר הדבר שמפני שלא עלה בדעתו ששם ונסכיהם יהא מוסב על השמן לבדו לכך נלחץ ונדחק להטעות הנוסח. וכבר ראינו שהכתוב אומר ונסכה על השמן. ועוד בפ' פנחס בששי לחג. נאמרו נסכיה. וכבר פירש\"י שם בפרשה דכל ונסכה ונסכיהם ונסכיה דבשל קרבנות החג הן מוסבים על התמיד. ע\"כ. ובשלמא אי אמרת דשמן נקרא ג\"כ בשם נסך. היינו דכתיב ונסכיה בל' רבים דר\"ל שמן ויין. אלא אי אמרת שאין שמן ראוי להקרא בלשון נסך מאי ונסכיה דאעולה אחת קאי. דאי אשני התמידים הל\"ל ונסכיהם כמו בשני. ואל תשיבני מהדרש דניסוך המים דלהכי כתיב ביו\"ד דמ\"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו וצריך ביאור כפי הפשט. ואע\"פ שהוא מפורש כפי הפשט. אפ\"ה הדרשה תדרש. משום דאכתי איכא למידק בשנותו את טעמו משאר הכתובים בפ'. הרי עד שני להקים דבר דונסכיהם ראוי לאומרו והמכוון בו השמן. והרי הנוסח הזה בתפלה ממש מיוסד על נכון. כסדר הכתוב בפ' המוספין שבכולן נאמר ומנחתם סולת בלול בשמן ומונה והולך העשרונות כמה הם ושבקיה לשמן והדר כתיב ונסכה או ונסכיה ונסכיהם ופירש\"י שבכל המועדות מוסב על המוספים חוץ משל קרבנות החג ע\"כ. וא\"כ ר\"ל היין דלא כתביה עד השתא. והוא נוסח התפלה גם כן דקאמר ומנחתם ונסכיהם ור\"ל השמן ועל שם המקרא ומנחתם סלת בלול בשמן וכשם שהמקרא פורט והולך עשרוני הסלת כך בתפלה מפרטין העשרונות וכשם דקרא שביק מלממני מדות השמן כך בתפלה שבקינן להו בכללא דונסכיהם. וכשם שבכתוב מסיים ונסכיהם ור\"ל היין. כך בתפלה מסיימים ויין כנסכו: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המדות שהיו במקדש היו נגדשות. כ' הר\"ב ומתניתין ר\"מ היא דאמר בריש פרקין עשרון ועשרון כו'. ואע\"ג דאפי' לדידיה נמי ליכא אלא חד גדוש ומאי כל המדות ה\"ק כל המדידות. גמרא: \n",
+ "מדות הלח בירוציהן קדש ומדות היבש בירוציהן חול. פי' הר\"ב דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ ומדות היבש בפנים ולא בחוץ. בגמ' פ\"ה ד' נ\"ז. ס\"ל הכי ר' יאשיה. ומפרש בגמ' דטעמיה דכתיב (במדבר ו') וימשחם ויקדש אותם. אותם למעוטי מדת יבש בחוץ. *) [פירש\"י אותם בפנים של כלי משמע ע\"כ]. וכתבו התוספות דלהכי ממעט מאותם מדת יבש טפי ממדת לח. דוימשחם גבי כלי המזבח כתיב שהן מדת לח. כך פירש בקונטרס [*ומשמע שהיה בהן רבוי משיחה יותר ממדת יבש]. ע\"כ: \n",
+ "בירוציהן. עיין [מ\"ש] בשם הערוך בפ\"ק משנה ב': \n",
+ "בירוציהן קדש. ואע\"פ שאין כונת הנודר אלא למה שבכלי בלבד. גזירה שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. גמרא פסקה הרמב\"ם בפ' ב' מה' הקרבנות ועיין פי\"א משנה ח' [*ופירש\"י גזירה שמא יאמרו. דמאן דחזי דהנך בירוצין לא קדשו אע\"ג דאתו מגויה דמנא [אמרי ה\"ה מוציאין מכלי שרת לחול. אבל יבש דלא אתי מגופיה דמנא] לא אתו למימר ביה מוציאים וכו']: \n",
+ "רבי עקיבא אומר מדת הלח קדש כו'. פי' הר\"ב דסבר במדת הלח כת\"ק ומדת היבש לא נמשחו כל עיקר. ולא דריש אותם למיעוטא כלל. אלא דיבש היו חול וליכא למעוטינהו. ורבי יונתן סבר נמי התם דמדת יבש לא נתקדשו ויליף ליה מקרא. דכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'. חמץ תאפינה בכורים לה'. אימתי הן לה' לאחר שנאפו. וכתב רש\"י ור' יאשיה בכורים לה' אקודם אפייה קאי. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ב' פי\"א [*ואלא מיהת מיעוטא דאותם. לרבי יונתן מוקי לה במדת לח שלא נתקדשו בחוץ דהכי ס\"ל לרבי יונתן. ופירש\"י אותם בפנים של כלי משמע. ע\"כ. אבל לר\"ע מיעוטא דאותם למאי קאי. כבר מפורש בתוס' שהביאו לסוגיא דפ\"ב דשבועות דדרשינן אותם במשיחה. אבל לא לדורות במשיחה. אלא בעבודה. ומסקי דההיא לר\"ע אתיא]: \n",
+ "רבי יוסי אומר לא משום זה כו'. פי' הר\"ב סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. נראה דדריש מיעוטא דאותם אכל המדות. בין דלח בין דיבש: \n"
+ ],
+ [
+ "כל קרבנות כו'. שהן זבח לאפוקי עוף שאינו זבח. והרי הוא אומר בפרשת נסכים. או זבח. גמרא: \n",
+ "חוץ מן הבכור כו'. פי' הר\"ב שהן באין חובה וכו' יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל. כגון עולות ראייה ושלמי חגיגה. ומוספין וחובת היום לא מצי להוציא. אע\"ג [דלא] הוי בנדר ובנדבה. דהא בהדיא כתיב בהו נסכים. רש\"י. וכתבו התוס' דה\"מ למנקט כבשי עצרת. אלא נקט דבר הנוהג בכל הרגלים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בן בקר בכלל היה בכלל ועשיתם אשה כו'. כ\"כ התוס' שפי' בקונטרס. וכתבו דבחנם פירש כן דבהדיא כתיב בפרשה מן הבקר או מן הצאן. ועוד כתיב [בתריה] והקריב על בן הבקר. ולשון בכלל משמע כפי' הקונטרס ע\"כ ובפירש\"י שלפנינו כתיב בן בקר בכלל היה. דהא כתב ברישיה דקרא לעשוח ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן. וכי תעשה בן בקר למה לי לכתוב והקריב על בן הבקר וגו'. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב יצאו שעירי רגלים כו'. ומפיק שעירי חטאת טפי. משום דאין כיוצא בהן נדבה. אבל שלמי דחגיגה ועולת ראייה כיוצא בהן נדבה. תוס': \n",
+ "אלא שחטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. מנחה מפורש בכתוב (ויקרא י״ד:י״ט-כ׳) ושלשה עשרונים סולת מנחה. וכתיב (שם) והעלה הכהן את העולה ואת המנחה ש\"מ דעם הזבח היא באה ועדיין איני יודע אם טעונה נסכי יין אם לא ת\"ל (במדבר ט״ו:ה׳) ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח לכבש האחד וקרא יתירא הוא דכבר כתיב בראש הפרשה. עולה או זבח. אלא ללמד על קרבנות מצורע הוא בא. ומ\"ש הר\"ב. לפי שאינן באין על חטא כלומר דקרבנותיו אינן באין על חטאו. כמו דנזיר. דמאשר חטא על הנפש אקרבן קאי. אבל ודאי דמצורע גופיה חוטא אקרי. דהא חותמו חוטא היה. כדתנן במשנה ג' פ\"ה דשקלים: \n"
+ ],
+ [
+ "חוץ מן הפר הבא על כל המצות. פי' הר\"ב כגון הורו ב\"ד כו'. ובמ\"ז פ\"ה כתב הר\"ב פר העלם דבר של צבור. וז\"ל הרמב\"ם. ומה שנאמר בכאן פר הבא על כל המצות ר\"ל פר העלם דבר. לפי שהוא ג\"כ יבא על המצות. כמו שבארנו במסכת הוריות. אע\"פ שרוב מה שקורין השם הזה הוא לפר העלם של כהן משיח. אבל ע\"ד הרחבת לשון בשמות יקרא ג\"כ פר העלם דבר של צבור פר הבא על כל המצות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ג' מזקני ב\"ד סומכין עליו. הארכתי בזה בס\"ד במ\"ג פ\"ק דסנהדרין: \n",
+ "*)רש\"א אף שעירי ע\"ז. דשתי סמיכות גמירי להו בצבור כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פרק ה' אין סמיכה אלא בבעלים. וזה אהרן ובניו [*כלומר בניו אחריו] סומכים בו. דס\"ל לר\"ש בספ\"ק דשבועות. דאין השעיר מכפר על הכהנים: \n",
+ "כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. ה\"נ בבהמה. דאילו עוף אין טעון סמיכה. כדכתבתי במ\"ג פ\"ג דגיטין: \n",
+ "חוץ מן הבכור והמעשר כו'. שנאמר קרבנו ר\"ל הדבר שחייב לעשותו (כמותו) קרבן לא הבכור והמעשר והפסח. הרמב\"ם: \n",
+ "והיורש סומך. לקמן בדבור ומימר אכתוב מנלן. וכתב הר\"ב אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים. דאילו חטאת שמתו בעליה תמות. כדתנן בריש פ\"ד דתמורה ואשם ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. כדתנן התם בפ\"ג מ\"ג: \n",
+ "ומביא נסכים. כשירש מאביו. דהא יורש קרי ליה וכמו שכתבתי במ\"ו פ\"ז דשקלים: \n",
+ "ומימר. המר ימיר לרבות את היורש. ויליף סוף הקדש מתחלת הקדש מה תחלת הקדש יורש מימר. אף סוף הקדש יורש סומך. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי\"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ\"ח]. תוס' וכמ\"ש כבר בשמם בריש ברכות: \n",
+ "סומא. כתב הר\"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ\"ד דף ל\"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר השירים ד׳:ז׳) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא\"כ ה\"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע\"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ\"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ\"ש שם בס\"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת\"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל\"ק דלא תמהו מטעמא דחש\"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש\"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה\"נ דלא יהבינן אחש\"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין: \n",
+ "והעבד והשליח והאשה. כתב הר\"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל\"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ\"ג דברכות [מ\"ג]. וריש חגיגה. ופ\"ח דב\"ק. ובגמ' ת\"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר\"ב. בת\"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר\"ב בתנופה בפ\"ה מ\"ו. ושם כתבה רש\"י דף ס\"א והר\"ב כתבה ג\"כ במ\"ב פ\"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז\"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה\"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע\"כ. וכתבו עוד וא\"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ\"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ\"ז פ\"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ\"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע\"כ: \n",
+ "והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן: \n",
+ "וסמיכה שירי מצוה. כתב הר\"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת\"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט\"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש\"י פ\"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר\"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים: \n",
+ "על הראש. דת\"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל\"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא: \n",
+ "בשתי ידים. כתב הר\"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל\"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ״ז:כ״ג) למה לי. גמרא: \n",
+ "במקום שסומכין שוחטין. פי' הר\"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא\"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב\"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע\"כ. ש\"מ שסובר. דהא דאמרינן ה\"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב\"ם בפ\"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ\"ש עליו הכ\"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שאחד מניף לכל החברים. פי' הר\"ב אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה כו'. גמרא. לינוף והדר לינוף. תנופה אמר רחמנא ולא תנופות. ופירש\"י אבל בסמיכה לא כתיב סמיכה בהדיא. אלא וסמך סתם לסמוך והדר לסמוך. ע\"כ. כלומר דתנופה הוא שם וחד תנופה אמר רחמנא ולא תנופות אבל וסמך הוא פעל לומר שיסמוך ולא קרא שם לסמיכה שתהא אחת ולא רבות. ומ\"ש הר\"ב וכהן שמניח ידו כו'. דהא עיקר תנופה בבעלים. כ\"כ התוס' בפ\"ה דף ס\"א שכן פי' בקונטרס. והקשו דמנא ליה הא. הא תרווייהו כתובין ולפיכך פירשו דלאו דוקא תחת יד הבעלים. אלא הבעלים אוחזים באוגני הכלי והכהן בשוליו מלמטה. ע\"כ. וכבר כתבתי דבריהם במ\"ו פ' בתרא דבכורים אבל נ\"ל ליישב מה שהקשו על פי' הקונטרס דהא דפי' דעיקר תנופה בבעלים. אה\"נ דלית ליה קרא. אלא סברא בעלמא הוא דכיון דכתיבין תרווייהו ובעי קרא דלינפו תרווייהו ומסברא אית לן למימר דיד בעלים עיקר. ולהכי לא הוי חציצה. שוב מצאתי בתוס' פ\"ק דקדושין דף ל\"ו. שכתבו וז\"ל. מכניס כהן ידו תחת יד הבעלים ומניף וא\"ת והא הוי חציצה דה\"נ אמרינן במנחות בתנופה כו'. וי\"ל דלא דמי דהכא היינו טעמא דלא הוי חציצה בכה\"ג לפי שהוא גזירת הכתוב דבעינן כהן ובעלים. אבל התם גבי שני שותפים חשיב כה\"ג חציצה אם אחד מהן מניח ידו תחת יד חבירו. לפי שאינה גזירת הכתוב שיהיו שניהן [מניפין]. עוד י\"ל דה\"נ לא מיירי שהכהן מניח ידו תחת יד הבעלים ממש כו': \n",
+ "מה שאין כן בסמיכה. גמ'. וסמיכה בשחוטין ליתא והתנן [במשנה ג' פ' בתרא דתמיד] בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר כו'. והושיט לו הראשון הראש והרגל סומך עליהם וכו' אמר אביי התם משום כבודו דכהן גדול. [כמ\"ש שם הר\"ב] ופירש\"י שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן. היה סומך עליהן ולא שתהא סמיכתה [צ\"ל סמיכה] נוהגת בשחוטין מן התורה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "העומר. הוא של שעורין [כדתנן ברפ\"ב דסוטה] ויש לו רמזים בתורה מכללם שקרא אותה מנחת [בכורים. שנאמר (ויקרא ב׳:י״ד) ואם תקריב מנחת בכורים והפירוש המקובל שירמוז למנחת העומר. ומלת אם אינה רשות. אלא רמיזת זמן. רמב\"ם ריש משנה ד'] ונקרא שתי הלחם בכורים. וביאר זה ואמר בכורי קציר חטים. וזו היא ראיה על שהבכורים שקדמו להן בניסן. אינם אלא בכורי שעורים. והעיקר שעליו אנו סומכים היא קבלה בידינו. הרמב\"ם סוף משנה ד'. ועיין בגמרא ריש פ\"ט דף פ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "מצות העומר לבא מן הקרוב. מאי טעמא אבע\"א משום כרמל תקריב פירש\"י רך ומלא [ועיין בסוף פרקין] שתהא התבואה רכה ונמללת ביד. ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך האי כרמל במנחת העומר כתיב ע\"כ. ואי בעית אימא משום דאין מעבירין על המצות. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אומר להם. כל אחד מהג' קוצרים. אבל המשיבים הם רבים מכל עיירות הלכך כללינהו ותני אומרים: \n",
+ "והם אומרים לו קצור. בקצירה עצמה השיבו ואמרו קצור ולא היה די להם לומר הין: \n",
+ "כל כך למה מפני הביתוסים. והר\"ב העתיק צדוקים וביתוסים. גם בתחלת המשנה פי' שיכירו הצדוקים. וכן בריש פירקין. כתב מפני הצדוקים וכו' טעמו דשתי הכתות יצאו למינות. כדפי' במשנה י\"א פ\"ק דאבות וליכא בינייהו. ומיהו מתני' דקתני ביתוסים וכן העתיק רש\"י. וה\"נ תניא בברייתא דבייתוסים הם שאמרו עצרת אחר השבת. ולעיל מינה תניא דצדוקים היו אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד. ויראה שאף על פי ששתי הכתות יצאו למינות. מכל מקום כת זו פקרו בדבר זה וזו בדבר אחר. ואח\"כ קבלו שתיהן לרעה זו מזו [*וכן ראיתי לחכם בספר המתואר מאור עינים בפ\"ג מהחלק שממנו המתואר אמרי בינה]: \n",
+ "שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו\"ט. וכתב הר\"ב ומסורת בידינו מאבותינו דהאי ממחרת השבת. ממחרת י\"ט כו'. וכן מצינו בספר יהושע וכו' ומאחר שתלה היתר כו'. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות תמידין. וא\"ת שאותו פסח בשבת אירע. כמו שדמו הטפשים. היאך תלה הכתוב היתר אכילתה לחדש. בדבר שאינו העיקר ולא הסיבה. אלא נקרה נקרה. אלא מאחר שתלה הדבר במחרת הפסח הדבר ברור שמחרת הפסח היא העילה המתרת את החדש ואין משגיחים על איזה יום הוא מימי השבוע. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וקוצרים העומר בלילה כו'. שהרי הלילה תחלת היום הוא שכן הוא בכ\"מ חוץ מבקרבנות. עיין בפי' הר\"ב בספ\"ו דחולין: \n"
+ ],
+ [
+ "ואבוב היה מנוקב. עיין בפירוש הר\"ב פ\"ב דכלים משנה ג': \n",
+ "רבי עקיבא מחייב בחלה ובמעשרות. פירש הר\"ב. לפי שלא נתנו מעות הקדש. אלא בצריך להם. והא דקתני והשאר נפדה [לר\"ע] לית ליה דלדידיה לא בעי פדייה א\"נ שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון. תוס': \n",
+ "בא לו לעשרון ונתן שמנו כו'. וזה לא יהא אלא ביום. ר\"ל יום ט\"ז בניסן. רש\"י: \n",
+ "ונתן שמנו ולבונתו. יצק ובלל. [*פי' הר\"ב ויוצק עליה שמן ובולל. וכן פירש\"י ועוד יש נתינת שמן שלישית שלא הזכיר בקונטרס] [דתנן] [במ\"ג פ\"ו] (תנן) דכל המנחות טעונות שלש מתנות שמן ונראה דכולהו תני להו הכא דנתן שמנו הוא נתינת שמן תחלה בכלי ויצק ובלל היא יציקה ובלילה [דלקמן] ובין הכא ובין התם. ה\"ל למתני בלילה ברישא. דיצק הוא יציקה אחרונה. תוס'. ועמ\"ש שם בפ\"ו [*והרמב\"ם בפ\"ז מה\"ת כלל הכל בלשון ובוללן]: \n",
+ "יצק ובלל. תימה דלא תני מלח. כדקתני בהקומץ רבה [משנה ב'] לא יצק לא בלל לא מלח. תוס'. ואפשר לי לומר דלא קחשיב ותני אלא מילי דמנחות. אבל מליחה על כל קרבנך תקריב מלח וכן ליתא אלא סמוך להקטרה כמ\"ש שם: \n",
+ "וקמץ. לאחר שבורר כל הלבונה לצד אחד. כדפי' הר\"ב במשנה ב' דפ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא ברצון חכמים. פירש הר\"ב דגזרי שמא יאכל מן החדש כשקוצר. דאילו קצירה עצמה אפשר בבית השלחין. א\"נ ע\"י קטוף [*ועי' לקמן במשנה ז' וח']: \n",
+ "דברי ר\"מ. מקשינן בגמרא דבבדיקת חמץ פליגי חכמים אדר\"י ומסתמא רבי מאיר הוא בר פלוגתיה דר\"י. וסברי יבדוק בתוך המועד. כדתנן במשנה ג' פ\"ק דפסחים. ולא חיישינן שמא יאכל. ומשנינן דשאני התם דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה: \n",
+ "רבי יהודה אומר ברצון חכמים. פי' הר\"ב דלא גזרו שמא יאכל. והא דחייש התם בחמץ. דלא בדיל מיניה. חדש בדיל מיניה. גמ': \n",
+ "והרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן. כדמסיק טעמא במתני' מפני שהן יודעים שאין בית דין מתעצלים בו. וכתב הרמב\"ם. ולכן צריכין אנשים שישמרו חצות יום ירושלים לא חצות אותן המקומות. לפי שאפשר שיהיה מוקדם. או מאוחר וזה ידוע מחכמת ארך הארצות. וכמו שהוא מפורסם אצל בעלי התכונה. ע\"כ. ירצה שהמקומות שעל כדור הארץ בארך מנקודת מזרח עד נקודת מערב כל המוקדם לנקודת מזרח יקדים בו חצות היום קודם למאוחר אליו. ולכן צריכין שידעו המקומות אם הם מוקדמים לירושלים או מאוחרים וכמה היא הקדימה והאיחור שביניהם. ובזה ידעו אם חצות ירושלים מוקדם או מאוחר. לחצות יום שלהם. וכמה היא הקדימה. או האיחור: \n",
+ "אמר רבי יהודה והלא מן התורה כו'. עמ\"ש בזה בפרק לולב הגזול משנה י\"ב: \n",
+ "מפני מה הרחוקים מותרים כו'. בין לר\"מ ובין לר\"י. דאפי' ר\"י מודה בזמן שיש עומר עומר מתיר. דכתיב עד (יום) הביאכם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ושתי הלחם במקדש. פי' הר\"ב דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין ת\"ל חדשה חדשה [ב' פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה] אם אינו ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת\"ל (שמות ל״ד:כ״ב) חג שבועות בכורי קציר חטים. [חג שבועות שאתה מביא בו לחם. יהא קודם לכל קציר. ואפילו בכורים כו'] ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן. נאמר כאן (שם כ\"ג) בכורי מעשיך ונאמר להלן (שם) באספך את מעשיך מן השדה. מה להלן נסכים ופירות אילן. אף כאן נסכים ופירות אילן. בגמרא פ\"ט דף פ\"ד: \n",
+ "ואם הביא פסול. לשון הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות איסורי מזבח. ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ע\"כ: \n",
+ "ואם הביא פסול. פי' הר\"ב שלא הותר החדש מכללו אצל ההדיוט. וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסר. אמאי אם הביא פסול. ובגמ' יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון. אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים [רש\"י פי' יין שביכר כו'. ולי נראה דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכן משמע מלשון רש\"י עצמו שאני מעתיק בסמוך] שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ\"ש הוא דהני לא אתסרו כלל. וכתב רש\"י. והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אבכורים דפירות האילן קאי. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות תמידין העתיק המשנה כלשונה וכן עוד לו בפ\"ה מהא\"מ פסק בנסכים. שאם הביא פסול. [וקצת תימה עליו שלא העתיק דין בכורים. ג\"כ בפ\"א מהלכות בכורים]. ושמעינן דלא ס\"ל להא דרב נחמן בר יצחק. וקשיא אמאי. דהא מלתא בטעמא קאמר. לכך נראה בעיני דלענין הלכה לא קיי\"ל כיהודה בן נחמיה מדקשיא ליה לרבי טרפון. ואף על פי ששתק רבי טרפון לאו כהודאה היא והיינו דדייק רב נחמן בר יצחק ואמר לדברי יהודה בן נחמיה. לומר ליה ולא סבירא לן אלא כדקשיא ליה לרבי טרפון. ולא מסקינן טעמא. ואע\"ג דהתוספות כתבו דאף ר\"ט לא אשתמיטתיה הך טעמא. דהא כתוב ממשקה ישראל [*מן המותר לישראל כדלקמן ומשום הכי לא השיבו יהודה בן נחמיה קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל] אלא דקשיא ליה ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ומהדר ליה לא אם אמרת וכו' ע\"כ ולפי זה אף לר\"ט טעמא משום דמותר לישראל. וא\"כ לדידיה נמי ואם הביא פסול לא קאי אלא אחדש. יש לומר דר\"ט ודאי לא אשתמיטתיה מלומר טעמא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל מכיון דקשיא ליה ונילף לשתי הלחם וכו'. ולא ס\"ל לא אם אמרת כו'. אף טעמא דממשקה ישראל אזלא ליה. וכולה מתניתין קא קשיא ליה. ולית ליה בה טעמא. ומש\"ה לרבי טרפון אין לחלק באם הביא. בין חדש לבכורים ונסכים. אלא מתני' כדקתני. דהא לית ליה טעמא דנוכל לחלק בכך. ואע\"ג דמתניתין קאי בקשיא. אפ\"ה אין לדחותה מהלכה מכח קושיא דהא רבי סתמה. אע\"ג דלרבי טרפון קשיא ליה. ועיין כיוצא בזה במ\"ש בפרק דלקמן מ\"ב זהו מה שנראה בעיני שהיא שיטת הרמב\"ם בחבורו. ומ\"מ בפירושו דפי' נמי להא דיהודה בן נחמיה קשיא ודאי כמו שהקשתי להר\"ב דא\"כ ואם הביא לא קאי אלא אחדש. והיה להם לפרש זה: \n",
+ "ואם הביא כשר. עיין מ\"ש במ\"י פ' בתרא דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "חייבין בחלה. טעמא פי' הר\"ב בריש מסכת חלה: \n",
+ "ומצטרפין זה עם זה. כתב הר\"ב ולא שיצטרפו כולן יחד כו' אלא החטין וכו' והשעורים כו'. ושאר המינין עיין במ\"ב פ\"ד דחלה ושם בפי' הר\"ב. וכתבו התוס' וא\"ת והנך מינין שהן כלאים זה בזה. כדתנן בריש כלאים. היאך הן מצטרפין. הא תנן [בסוף] פרק שני דתרומות כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה. וי\"ל דגבי חלה תלוי הטעם בעיסה. לפי שעיסותיהן דומות זו לזו. כדאיתא בירושלמי בפרק בתרא דחלה. ועוד יש לפרש דכשיש בכל אחד בפ\"ע כדי חיוב חלה. אין תורמין מזה על זה ממין על שאינו מינו והכי מוכח בתוספתא דחלה וכו': \n",
+ "ואסורין בחדש. כתב הר\"ב דגמר מפסח מה להלן כו' כדתנן במשנה ה' פ\"ב דפסחים: \n",
+ "מלפני הפסח וכו'. כבר הארכתי בזה בס\"ד בחילוף הגרסאות בריש מסכת חלה: \n",
+ "ואם השרישו כו'. כתב הר\"ב דכתיב אשר תזרע בשדה משעה שנזרע ונשרש בשדה. מדכתיב בשדה דייקינן לה בגמרא דצריך השרשה: \n"
+ ],
+ [
+ "קוצרים בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק הר\"ב אלא דמסיים ממקום שאי אתה מביא כגון בית השלחין ובית העמקים והתוס' העתיקו כן דף ס\"ח וכתבו דצריך לומר כיון דלכתחלה לא יביא. אע\"ג דאם הביא כשר. ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה. דהא בית השלחין אם הביא כשר. כדתנן בפ\"ח משנה ב' אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר. ותימה דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן [ולפי' קמא דכתב הר\"ב במשנה דלקמן קחשיב בית האילן] ובזה יש לתרץ. דהני פסידי אי לא מקצרי להו ושרו רבנן. אבל הני לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן כי היכי דאחמור הכא בגדישה. אבל אכתי קשה אמאי לא (כתוב) [חשיב] בית העמקים [ר\"ל לעיל בפ\"ח] ואית דגרסי הכא בית השלחים שבעמקים. דההוא אם הביא פסול. דאיכא תרתי ולא קרינא ביה ממקום [שאתה] מביא אבל היכא דאם הביא כשר אע\"ג דלכתחלה לא יביא ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא דקתני אע\"פ שאמרו אין קוצרים מבית השלחין שבהרים. ומבית הבעל שבעמקים אבל קוצרים מפני הנטיעות שבו. [והא] דלא תני בית העמקים בפ\"ח. דבית העמקים דלאו בית השלחין פירות טובים [הן] ולכתחלה יביא. וקצת תימה לפירוש זה דלא משתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחים שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול. ועוד קשה דהיכא מצינן למימר דלא חשיב בית העמקים בהדי לא יביא משום דפירות טובים [הם] הא תנן בפ\"ק דבכורים אין מביאים בכורים כו' ולא מפירות שבעמקים. ומדלא חזי לבכורים כל שכן למנחות דלגבוה. דהא דדרשינן בבכורים אשר תביא מארצך משבחה של א\"י לאו משום מובחר הוא אלא אז' המינין קאי דמשתבח בהן א\"י. ואי לאו ההיא דתוספתא. אין לחוש אי גרסינן של בית השלחים ושל בית העמקים. ואי הוה אמרינן בבית העמקים אם הביא פסול. הוה ניחא הא דלא תני להו בהדי הנהו דלא יביא דהתם אם הביא כשר. עכ\"ד. אבל קצת תימה דלא משתמיט בשום מקום וליתני בית העמקים לא יביא ואם הביא פסול. כמו שכתבו בעצמם לגירסת בית השלחים שבעמקים. והרמב\"ם בפ\"ז מה' תמידין העתיק בית השלחים שבעמקים. וכן העתיק רש\"י בפי' המשנה ובגמרא דף ס\"ח: \n",
+ "אבל לא גודשין. פי' הר\"ב כמה דאפשר לשנויי משנינן. וז\"ל התוס' משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינן עד אחר עומר והא דשרי רבי יהודה קמח וקלי במתני' [ה'] משום עולי רגלים התירו וא\"ת דבמתני' [ה'] גזר ר\"מ בקמח וקלי דאמר שלא ברצון חכמים. ובאנשי יריחו תנן קוצרין ברצון חכמים וי\"ל דקצירה שאני משום פסידא כדפרישית. וא\"ת א\"כ מאי קשיא ליה מקצירה אחמץ לר' יהודה [כמ\"ש לעיל] שאני קצירה דאיכא פסידא. וי\"ל דכ\"ש אין לגזור במקום מצות ביעור. ע\"כ: \n",
+ "קוצר לשחת ומאכיל לבהמה. ואף על גב דבמ\"ט פ\"ב דקדושין. פירש הר\"ב דכל מקום שנאמר לא תאכלו אחד איסור אכילה. ואחד איסור הנאה במשמע. הא פריך לה בגמ' בפ\"ב דפסחים דף כ\"ג ומשני קצירכם שלכם יהא ועיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "קוצרים מפני הנטיעות. בפי' אחר שכתב הר\"ב מפני הנטיעות משום כלאים. כתב רש\"י ולהכי נקט נטיעות משום אורחא דמלתא פעמים שאדם זורע כו': \n",
+ "מפני בית האבל. לשון הר\"ב שאין להם מקום פנוי לישב לברך ברכת רחבה. ויראה לפרש בית. כמו שפירש\"י וישמע בית פרעה (בראשית מ\"ח) כמו בית ישראל בית יהודה. עבדיו ואנשי ביתו. ע\"כ. [*וזה שהעתיק הר\"ב מפני בית המדרש. כך העתיק רש\"י. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגירסת הספר] ומ\"ש הר\"ב דטעמא דדרשינן קצירכם של רשות כו'. והקשו בתוס' דבמאכיל לבהמה דרשינן קצירכם שיהא שלכם. כמ\"ש לעיל. ובפ\"ב דפסחים דף כ\"ג תירצו די\"ל מדלא כתב קציר וה\"מ למכתב קצירך. וכתב קצירכם ש\"מ תרתי. ע\"כ: \n",
+ "כריכות. בפ\"א שכתב הר\"ב. אלומות גדולות כתבו התוס' וא\"א לומר כן כדמוכח בפרק אלו מציאות כמ\"ש שם בריש הפ': \n",
+ "אבל מניחן צבתים. מ\"ט. דכמה דאפשר לא טרחינן. גמרא: \n",
+ "לא מצא יביא מן העמרים. כולהו יביא דתנינן נפקא לן מתקריב יתירא דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) תקריב מנחת בכוריך א\"כ מה ת\"ל (שם) אם תקריב מנחת בכורים אלא ללמד שאם לא מצא כמצותו יביא כו' בברייתא בגמרא: \n",
+ "מצות העומר לבא מן הקמה. פירש הר\"ב שיהא קציר לשמו כדכתיב מהחל חרמש בקמה. רש\"י: \n",
+ "מן הלח. לשון הר\"ב דכתיב כרמל רך ומל. וכן פירש\"י במשנה ב' רך ומלא וכתבו התוס' [ס\"ד ע\"ב] דהוי כמו שמלה שלמה. ע\"כ. אבל לשון רש\"י במתני' כר ומל וכ\"כ בפי' החומש פ' ויקרא וז\"ל בעוד הכר מלא שהתבואה לחה ומלאה בקשין שלה ועל כן נקראו המלילות כרמל. וכן כרמל בצקלונו. ע\"כ: \n",
+ "נקצר ביום כשר. והתנן [ספ\"ב דמגילה] כל הלילה כשר לקצירת העומר כו'. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא [כגון זריקת דמים וקדשים ששחטן בלילה פסולין]. אף דלילה ביום נמי לא. אמר רבה ל\"ק הא ר' דס\"ל נקצר ביום כשר. והא ר\"א בר\"ש דס\"ל בלילה דוקא ומתני' דריש פרקין דתנן קצירת העומר בשבת דלא כר'. גמרא כדלקמן: \n",
+ "ודוחה את השבת. להקרבה אבל לקצירה לא. דהא נקצר ביום כשר ויוכל לקצרה מע\"ש ואמאי תדחה שבת. גמרא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שתי הלחם. לשון התוס' במשנה ובמקרא קרוי לשון זכר ולשון נקבה. דהכא תנן שתי הלחם. ובשמואל [א' י' ד'] כתיב גבי שאול ונתנו לך שתי לחם ולקחת מידם. ולעיל פרק ואלו מנחות קרי ליה לשון זכר דקאמר בבא מלחם גדול וכתיב (ישעיה נ\"א י\"ד) ולא יחסר לחמו עכ\"ל. ושמעינן דבמשנתינו ל\"ג כגי' הספרים דגרסי גבי לחם הפנים שנים ואחד בלשון זכר. מדלא מייתו לה מהכא דנשנה בלשון זכר. וכן בגמ' גרסי' אחת ושתים. ומ\"מ יש לי תמיהות על דבריהם דמה להם להביא ראיה משמואל. ובלחם הבכורים עצמם כתיב (ויקרא כ\"ב) לחם תנופה שתים ותרגום אונקלוס תרין גריצין. ומה שהביאו ראיה מהמקרא דבלשון זכר נאמר מדכתיב ולא יחסר לחמו. זו אינה ראיה כלל שכינוי יחסר מוסב על האדם. וכענין שנאמר ביחזקאל [ד' י\"ז] למען יחסרו לחם ומים. אבל נמצאו בלשון זכר בפרשת במדבר ולחם התמיד עליו יהיה. ובשמואל [א' י\"ז י\"ז] ועשרה לחם הזה. ועוד נאמר שם [כ\"א] חמשה לחם. ובישעיה [כ\"ח כ\"ח] לחם יודק. ובתהלים [ק\"ד ט\"ו] ולחם לבב אנוש יסעד. ובמשלי [ט' י\"ז] ולחם סתרים ינעם: \n",
+ "ונאפות אחת אחת. פי' הר\"ב דכתיב ושמת אותם כו'. ואי אתה נותן שתי הלחם שתים שתים. אדעלמא קאי דהא בפעם אחת אין נאפות. אלא שתים בלבד: \n",
+ "ובטפוס היה עושה אותן. דת\"ר ושמת אותם בדפוס. וכתבו התוס' וא\"ת והא אפיקתיה לומר שאפייתן שתים שתים. וי\"ל דא\"כ לכתוב ונתת אותם. אבל ושמת משמע שימה בדפוס. ע\"כ. וכיצד נעשית בדפוס אכתוב בסוף מתני' ופי' בטפוס כתב הר\"ב כמו דפוס פורמא בלעז. כמו טופסי גיטין. תוס'. ועיין בגיטין פ\"ב משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב כמין תיבה כו' כך הלחם היה לו ב' דפנות. כדתנן במשנה ה': \n",
+ "וכשהוא רדן. כתב הר\"ב דפוס אחד היה לה בתנור כשהיא נאפית והיה מסיקין אותו עם התנור ואופה את הלחם. רש\"י: \n",
+ "נותנן בטפוס. הן הקערות של שלחן כדאמר קערותיו אלו טפוסין וכפרש\"י בפי' חומש שהיה נותנו בקערות לאחר אפייה. תוס'. ועיין מ\"ש במשנה ו'. ובגמרא ולהדרא לדפוס קמא. כיון דאפי לה נפחה. ומכאן דקדקו התוס' שהלחם חוץ לדפוס דאי בתוך הדפוס כמו שנראה מתוך הסברא. כיון דכמין דפוס היה לה בתנור היכי מינפחה. הא אין הדפוס מניחה: ועוד דבכל דוכתא משמע שהיה מדביקין את הפת בתנור. ואם בתוך הדפוס נתונה. אי אפשר להדביקה. ומהא דקתני וכשהוא רודן נותנן בטפוס אין לדקדק דשייך רדייה מפני הדפוס. ולא מפני שהודבק בתנור. ע\"כ. ולפי זה דברי הר\"ב סתרי אהדדי דכתב ומתקן הבצק בתוך הדפוס והדר כתב וכשהוא רודה אותן מן התנור נמצא שמחוץ לדפוס הן. אבל נ\"ל ליישב דבריו דס\"ל שהדפוס שבתנור היה צר מהדפוס שבו נעשה ונמצא שבתוך הדפוס נעשה כפי הסברא אלא שהדפוס שבתנור הוא צר ונכנס בתוך הלחם והלחם מבחוץ ונדבק בתנור. והיינו דפי' שהוא רודה מן התנור. גם יכולה להנפח וצריכה דפוס גדול מן הראשון: \n"
+ ],
+ [
+ "לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. כתב הר\"ב לא אתברירא טעמא דהא מלתא בגמרא אמאי לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים. וכ\"כ הרמב\"ם. ועל כרחינו צריכין לומר שגירסא אחרת היתה להם בגמ'. דאנן גרסי' הכי הא גופא קשיא אמרת לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא נתקדשה. ואפייתן בפנים. אלמא מדת יבש נתקדשה. אמר רבא הוקשה [בתירוץ זה] אדם קשה שהוא קשה [חכם ומחודד] כברזל [לחתוך הלכה] ומנו רב ששת. מאי קשיא [נ\"ל סתמא דגמרא פריך] דלמא עשרון לא מקדש. תנור מקדש. אלא אי קשיא הא קשיא. ואפייתן בפנים. אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. אמר רבא הוקשה אדם קשה שהוא קשה כברזל ומנו רב ששת. הא קמן דהך מלתא דלישתן ועריכתן בחוץ. ואפייתן בפנים. אתברר טעמא משום דמדת יבש לא נתקדש. אלא ודאי דגירסתם לא היתה כך. מאי קשיא וכו'. וא\"ת תקשה אמאי לא מתרצינן דלמא עשרון לא מקדש כו'. והרי מצאנו לר\"ע דס\"ל הכי בפ\"ט משנה ה'. וכתבתי שם דאף רבי יונתן ס\"ל הכי. וי\"ל דגמרא לא בעי למדחי מתני' דלא תיתי כת\"ק דהתם. והיינו נמי דהרמב\"ם בחבורו סוף פ\"ק מהלכות כלי המקדש [הי\"ט] פסק דמדות יבש נתקדשו בפנים. וכן משמע מלשונו בפ\"ב דמעשה הקרבנות [ה\"ט] שכתב בירוצי המדות של סלת חול. שאין גב העשרון קדש. ש\"מ דאלו פנים העשרון קדש*). ואפ\"ה פסק בפ\"ה ופ\"ח מה' תמידין [ה\"ז] למתניתין דהכא דשתי הלחם ולחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואי איתא דגירסתו בגמרא כדגרסי' אנן. היה לו לדחות דברי ת\"ק דפ\"ט מהלכה מקמי הך דהכא משום דהוה מחלוקת ואח\"כ סתם. אלא ודאי דגירסא אחרת היתה לו ולא גרס מאי קושיא דלמא וכו' וכיון דגמרא לא דחי לה ש\"מ משום דלא ניחא לגמרא למוקי מתני' דלא כת\"ק דפרק ט' ושמעינן דהלכתא כותיה. ואי משום דמתניתין קאי בקושיא לא מש\"ה נדחית מהלכה. ותסייעין למ\"ש בפרק דלעיל משנה ו' גבי ואם הביא פסול. דאע\"ג דמתני' קשיתין. לא זזה. והלכה היא. ועי' עוד לקמן: \n",
+ "לישתן ועריכתן בחוץ. אלמא מדת יבש לא מקדשה. ופי' התוס' דאי מקדשה מגנייא מלתא אי אפיק להו אבראי ולא כפי' הקונטרס דמפרש מטעם פסול יוצא דמשום קידוש כלי לא מיפסל ביוצא כדפרישית בפ\"ק [דף ט'] . ע\"כ: \n",
+ "ואפייתן בפנים. ואינן דוחות את השבת. בגמרא מקשינן אפייתן בפנים אלמא תנור מקדש. ואין דוחות את השבת אפסלו בלינה. כדכתבינן לעיל ואסיק בקושיא. וכתבו התוס' ותברא מי ששנה זו לא שנה זו ע\"כ. ולדבריהם לענין הלכה לית הלכתא כמתני'. כיון דתרי תנאי נינהו אלא אי אפייתן בפנים דוחות את השבת. ואי אינן דוחות את השבת אין אפייתן בפנים. ולכאורה כיון דבס\"פ סתם לן נמי דאינן דוחות את השבת. דקי\"ל הכי. ולפיכך אין אפייתן בפנים. ותמה אני על הרמב\"ם שפסק בחבורו שאינן דוחות את השבת. וגם פסק דאפייתן בפנים. ומיהו למאי דפרישית לעיל דמשום קושיא שמקשה בגמרא לא דחינן משנה מהלכה ואע\"ג דלא מיתרצה הקושיא. אתי שפיר דה\"נ דכוותיה. ולא ס\"ל דתברא כו' כמ\"ש התוס'. דא\"כ לא הוה משתמיט גמרא גופיה לאסוקי דתברא כו' כדאמר בעלמא. ועמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דמעילה. ועמ\"ש במשנה ו' פ\"ק דמדות: \n",
+ "רבי יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ר\"ש אומר לעולם הוי רגיל כו'. מסקינן בגמ' דבגמרא פליגי. דיקא נמי דקתני רבי שמעון אומר לעולם הוי רגיל כו'. ש\"מ דלא בקראי פליגי. מדנקיט האי לישנא לעולם הוי רגיל. וכתב רש\"י בגמרא פליגי מר גמיר ליה מרביה דתנור מקדש ומר גמיר דלא מקדש. ע\"כ. ומשום ר\"ש נקט נמי בדר\"י דתנור מקדש דהא ודאי דלדידיה כיון דכל מעשיהם בפנים דאף מדות יבש מקדש ס\"ל: \n",
+ "בבית פאגי. לשון הר\"ב. רמב\"ם אומר שהוא מקום סמוך להר הבית מחוץ. ולשונו בפירושו מחוץ לעזרה אבל במשנה ג' פ\"ז. כתב כלשון הר\"ב. ומ\"ש הר\"ב ששם היו אופים המנחות. כבר כתבתי לעיל בפ\"ז [במשנה ג'] דבנא\"י אשכחית שכתוב בה ששם היו אופים חלות תודה ורקיקי נזיר. ועיין עוד שם בפי' הר\"ב דמפרש פי' אחר אבבית פאגי: \n"
+ ],
+ [
+ "חביתי כ\"ג לישתן ואפייתן בפנים. והר\"ב העתיק לישתן ועריכתן בפנים ולי נראה דה\"ג לישתן ועריכתן ואפייתן בפנים: \n",
+ "לישתן ועריכתן בפנים. כתב הר\"ב ולדברי הכל שאותו חצי עשרון שחולק בו עשרונו של כ\"ג נמשח ונתקדש ומקדש את המנחה. וכן לשון רש\"י. ומסיים בה והאי דלא משחו עשרון שלם מפני שכל אדם מודד בו [מנחתו. ופעמים] שמוציאו לחוץ. אבל זה אינו מסור אלא לכהנים לחצות בו עשרונים. ע\"כ. וכתבו התוס' דלא יתכן טעם זה כלל. דהא בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נ\"ז) [ואני העתקתיו בפ\"ט משנה ה'] דרשינן מקרא מדות יבש לא נתקדשה מדכתיב (ויקרא כ״ג:י״ז) חמץ תאפינה ביכורים לה'. אימתי לה' לאחר אפייה. ואע\"ג דההוא קרא גבי עשרון כתיב לא שנא. ונראה לפרש דלישה ועריכה דלחם הפנים ושתי הלחם במדת יבש הוא דאין בהן שמן. ולישתן ועריכתן לא היתה בכלי הלח. אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדות הלח נמשחה לכ\"ע ובכלי שהיה לש ועורך היה בולל. לפיכך צריך בכלי שרת [ועיין בפי' הר\"ב פ\"ו מ\"ג] והא דנקט במתני' חביתי כ\"ג לאו דוקא. דה\"ה שאר מנחות הטעונות שמן כדאיתא בתוספתא דקתני מנחה יש בה מעשה כלי בפנים טחינתו והרקדתו בחוץ ולישתו ועריכתו [ואפייתו] בפנים וכו' והא דלא תני במתני' אלא חביתין יש לומר משום דחביתין חלוקין משתי הלחם ולחם הפנים בשני דברים. דאלו לישתן ועריכתן בחוץ ואינן דוחות את השבת. ואלו לישתן ועריכתן בפנים ודוחות את השבת. ועוד נראה דמתני' נמי קתני שאר מנחות. דקתני בסיפא כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים ופי' בקונטרס לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים ולא בחוץ ע\"כ. וראיתי לרש\"י עצמו במסכת זבחים פי\"א דף צ\"ו. אדאמרינן התם שתי הלחם ולחם הפנים דאפייתן בתנור [וקדושתן] בתנור כתב וז\"ל וקדושתן בתנור שאין נעשין בכלי שרת לפי שאין טעונין שמן כדאמר בפרק שתי הלחם. לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים דתנור מקדש להו. ע\"כ: \n",
+ "כלל א\"ר עקיבא כו'. ונשנה פ\"ו דפסחים ומשולש בפ' י\"ט דשבת. ולא בעי צריכותא דאשמועינן בכל דוכתא מאי קדחי שבת. תוס'. וע' במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המנחות יש בהן מעשה כלי בפנים. פי' הר\"ב במלאכתן שנעשה בהם בפנים כו' ובמלאכתן שנעשה בחוץ כגון לישתו ועריכתו של לחם הפנים. וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים וזה המאמר מחובר. במה שאמר שלחם הפנים מותר ללוש אותן בחוץ. ונאפה בפנים. ע\"כ. כלומר דאילו שאר מנחות לישתן ועריכתן נמי בפנים כדקתני תוספתא שכתבתי לעיל בשם התוס' והעתיקה הרמב\"ם ג\"כ בחבורו ספי\"ב מה' [מעשה] הקרבנות. ומש\"ה פירש סיפא דקאי אלחם הפנים ושתי הלחם. וזה דוחק. ורש\"י פירש מעשה כלי לישה ועריכה הכל בכלי שרת בפנים. ולא בחוץ. ולפירושו כולה חדא מלתא הוא. והתוס' דחו גם זה. ופירשו דאין בהן מעשה כלי בחוץ אטחינה והרקדה קאי דלא בעו כלי שרת כי ההיא דתוספתא. ע\"כ: \n",
+ "יש בהן מעשה כלי בפנים. גמ' שאלו את רבי. זו מנין. א\"ל הרי הוא אומר (יחזקאל מ״ו:כ׳) ויאמר אלי זה המקום אשר יבשלו שם הכהנים את האשם ואת החטאת אשר יאפו את המנחה לבלתי הוציא אל החצר החיצונה. מנחה דומיא דאשם [וחטאת] מה אשם וחטאת טעונין כלי. אף מנחה נמי טעונה כלי ופירש\"י זו מנין שהמנחות טעונים כלי דכתיב אשר יבשלו. ואין בישול בלא כלי ובפנים משתעי קרא. דכתיב לבלתי הוציא אל [החצר] החיצונה. ע\"כ. וכתבו התוס' דלענין קמיצה וקידוש קומץ לא מיירי. דנפקא לן לעיל בס\"פ התודה מהקישא דזאת התורה מה עולה טעונה כלי. דכתיב (בראשית כ״ב:י׳) ויקח את המאכלת. [ועמ\"ש בשם התוס' במשנה ב' פ\"ק דחולין] אף כל טעון כלי. וקמיצה כנגד שחיטה. וקידוש קומץ כנגד קבלה. כדאמרי' לעיל בפ\"ב [די\"ג] . אלא הכא בלישה ועריכה ואפייה של מנחה מיירי דאתקש אפייה דמנחה לבישול דחטאת ואשם מה חטאת כו'. כדפי' בקונטרס ובפנים משתעי כו' אף אפייה דמנחה טעונה כלי שרת וה\"ה לישה ועריכה. וצריך לדקדק לאיזו מנחה איצטריך קרא. אי למנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור. הא כתיב בהו כלי. ואילו למנחת סלת. אין בה אפייה קודם קמיצה. ע\"כ. ושותיה דמרן הכ\"מ בפי\"ב מה' [מעשה] הקרבנות [הכ\"ב] לא ידענא מאי היא. שכתב דהתוס' מפרשים דלמאי דקתני בפנים קאי ומשמע דלא גרסי מאי דגריס בספרים מה חטאת ואשם טעונים כלי אף מנחה נמי טעונה כלי. ע\"כ. והרי כל דבריהם אמורים בטעונים כלי. ואי משום דכתבו ובפנים משתעי כו'. אף רש\"י כתב כן: \n",
+ "כיצד. הוא שאל על סבת היות לחם הפנים נאפה בדפוסים ואמר שסבת זה שיהא בעל שטחים מששה רוחות וכן שתי הלחם. הרמב\"ם. ור\"ל בששה שטחים שכיון שכופלים אותן מכאן ומכאן הנה יש לו ששה שטחים. ר\"ל שטח התחת ושני שטחי הכפילה שמזה ומזה. והשטחים השלשה הם שני פעמים שהם שלשה מבחוץ וכן ג' מבפנים. ואע\"ג שאין במשנה מדיני הכפילה אלא בלחם הפנים. ילפינן מינה דה\"ה לשתי הלחם. אלא דבלחם הפנים שנינו משום פלוגתא דר' יהודה ור\"מ. אבל תמיהני דבחבורו פ\"ח מה' תמידין. לא כתב הכפילות בשתי הלחם: \n",
+ "וקרנותיהן. פי' הר\"ב שהוא מדביק בצק כו'. וכ\"כ רש\"י. וע' במשנה דלקמן בדבור וכופל כו'. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שיהא לו פנים. ל' הר\"ב דפנות והן הן הקרנים. ול' רש\"י שיהא לו פנים דפנות שיהא לו פינים זויות והן הן הקרנות. וכך הגהתי בל' הר\"ב ונראה בעיני דגרסת המשנה לרש\"י כך היא. שיהא לו פנים. שיהא לו פינים. ותרתי ילפינן ממשמעות פנים חדא כדכתי' פנים ודרשינן דפנות והיינו כפילות דלקמן [*שכן קורא רש\"י דפנות לאלו הכפילות]. וחדא דקרינן פינים שפירושו זויות והן הן הקרנות ולא אתא בן זומא לפלוגי. אלא לפרושי דדפנות וזויות מקרא קא ילפינן. ודקתני בן זומא אומר בל' מחלוקת. לא קשיא כדאשכחן כה\"ג טובא ול\"פ וכתבתים בפ\"ג דבכורים. ועמ\"ש עוד בזה במשנה דלקמן. [*וצ\"ע דבפרק כל שעה (פסחים דף ל\"ז.) אמרי' וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח. שכן מצינו בלחם הפנים טפח. ומפרש רש\"י שהיו עובי דפנותיו טפח. דהיינו לחם שהיו לו פנים. ואין פנים פחותים מטפח. ע\"כ] והרמב\"ם פי' וז\"ל. ומ\"ש שיהא לו פנים הרבה. ר\"ל [צדדים] שמקיפים אותו ששה [פנים] כמו שבארנו. ע\"כ. וכבר ביארתי מה דעתו בצדדים שאמר. ונראה דגירסתו במשנה שיהא לו פנים הרבה. וז\"ל בחבורו פ\"ה מתמידין כל חלה מהן מרובעת. שנא' לחם הפנים. שיהא לו פנים רבים אורך כל חלה כו' והשלחן ארכו כו' וכופל כו'. ע\"כ. וענין מרובעת לאפוקי עגולה. או בעלת זויות חמשה ויותר. אבל לא שהיא מרובעת שוה הצלעות. שהרי היא על תמונת מרובע ארוך. ומ\"מ גם לדבריו. בן זומא אינו חולק: \n"
+ ],
+ [
+ "השלחן ארכו עשרה כו'. כתב הר\"ב ר\"י לטעמיה דאמר [כו'] במס' כלים פי\"ז מ\"י: \n",
+ "וכופל טפחיים ומחצה מכאן וכו'. פי' הר\"ב וכופל הלחם טפחיים ומחצה למעלה בגובה מכאן ומכאן והן הקרנות. וכ\"כ רש\"י ולא הבינותי זה. דהא פי' הר\"ב. וכן פי' רש\"י על וקרנותיהן במשנה דלעיל שהוא מדביק בצק לכל דופן כמין קרנים וכו'. ואע\"פ שזה פי' על קרנות דשתי הלחם מסתמא גם קרנות דלחם הפנים נמי בכה\"ג. ועוד דהא תנן דקרנות דלחם הפנים שבע אצבעות והכא הכפילה היא טפחיים ומחצה. ותו בגמ' א\"ר יוחנן לדברי האומר טפחיים ומחצה קופל נמצא שלחן מקדש ט\"ו טפחים למעלה. לדברי האומר טפחיים קופל מקדש י\"ב טפחים למעלה. ופרכינן והאיכא קרנות. קרנות לגויה דלחם כייף להו ולחם עלייהו נייח. ופי' רש\"י והאיכא קרנות שבולטין ועשוין בראש הדופן. ע\"כ. ולפיכך נ\"ל שצריך להגיה ובהן הן הקרנות. ויש לי ג\"כ תמיהה על פי' הרמב\"ם בקרנות דמפרש שהוא הגובה. ור\"ל העובי של הלחם וא\"כ מאי משני לגויה דלחם כייף להו דאע\"ג דנפרש דפריך מעובי הלחם. שגם הוא מרבה באויר דלמעלה ונמצא דמקדש טפי. מ\"מ שינויא בלישנא דחיקא הוא. דמאי כייף להו דקאמר. הכי הל\"ל לחם לגויה מכייף. וכלומר שיעור עוביו. והרלב\"ג בפי' החומש תמה על הרמב\"ם בזה דמפרש דקרנותיו העובי. שכיון ששתי הלחם דחמץ הן ואין עובין אלא ד' אצבעות והוא מבואר שהבצק שיהיה חמץ הוא רב הכמות ממה שהיה בהיותו מצה. ואם היה הרצון בקרנותיו עביו הנה יהיה שיעור החלה שהיא מצה הבאה משני עשרונים יותר מג' שעורים מהחלה שהיא חמץ הבאה מעשרון אחד וזה בלתי אפשר בשום פנים עם שהוא רחוק שיהיה מוגבל הארך והרחב והעובי כי הכמות יתחלף לפי קושי הבצק ורכותו. וגם משעור העשרון שהיא עשירת ג' סאין יתבאר שיהיה עובי החלות שהן מצה. שנראה בחוש שכמות הבצק הזה הוא פחות מכמות הקמח. ולזה לא יתכן שיהיה עובי אלו החלות כי אם פחות מאצבע. ולזה הוא מבואר כי הרצון בקרנותיו אינו כך. אבל לפי הנראה הוא לומר שלא היתה החלה בעלת ד' צלעות. אבל היתה בעלת ח' צלעות ד' צלעות לצד הזויות באלכסון. והם אשר קראם קרנות וארך כל קרן מהם היה ז' אצבעות ובזה האופן ישלם שיהיה לזה הלחם פנים רבים בכל א' משטחיו המקיפים בו וכו'. והביאו הכ\"מ בפ\"ה מתמידין [ה\"ט]. אבל גם פירושו בקרנות לא יתכן כלל. מהא דאמרינן בגמ'. והאיכא קרנות כו'. דבין הקושיא ובין התירוץ. אין להם מקום לפי פירושו. ולא ידעתי למה לא העיר הכ\"מ מהגמ'. הן על הרמב\"ם. הן על הרלב\"ג. ולפיכך הנכון דברי רש\"י והר\"ב ועוד לדבריהם הקרנות דהכא. כמו קרנות דמזבח שהם כקרנות בולטות בזויות. אבל צריך להגיה בכאן ובהן כמ\"ש: \n",
+ "רמ\"א. כ' הר\"ב והל' כר\"מ עמ\"ש בזה במשנה דלקמן בדבור ונותנן: \n",
+ "ועליו מטה מנשה. כתב הר\"ב והיינו סמוך ה\"נ על סמוך. ואע\"ג דבמ\"ד פ\"ה דפסחים אמרי' דעל חמץ לאו דוקא בסמוך. הא כתבו התוס' דהתם דף ס\"ג. דהכא שאני דסברא הוא דהוי בסמוך דהא בשעת הנחת הלחם היו מניחים אותם ובשעת סלוקם נקטרים. ע\"כ. וכה\"ג כתבתי בשמם במ\"ג פ\"ז דהתם נמי לא דרשינן על בסמוך: \n",
+ "ועליו מטה מנשה. איכא קראי דקדמי להאי. וכתיב בהו עליו והיינו בסמוך אלא דבהו כתיב והחונים עליו מטה פלוני ונמצא בהא דמייתי להך קרא מקצר תיבת והחונים דבלא והחונים א\"א למנקט קרא דלית ליה משמעותיה. אי נקטי' (על) [עליו] מטה כו'. ובמ\"ו פ\"ה. כתבתי דר' מייתי ליה מוסכות על הארון. י\"ל דניחא ליה למנקט קרא דבמשכן לראיה על התנופה דבמשכן ואבא שאול לא נקטי' משום הארכת ל' דוסכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבעה סניפין של זהב היו שם כו'. דאמר קרא (שמות כ״ה:כ״ט) ועשית קערותיו וכפותיו וקשותיו ומנקיותיו. קערותיו. אלו דפוסין. כפותיו אלו בזיכין. קשותיו אלו סניפין [מרבוי דקרא. ל\"א שמקשה את הלחם ומחזקו שלא ישבר] ומנקיותיו. אלו קנים [שמנקין הלחם מעיפוש] אשר יסך בהן שמסככין בהם את הלחם [שעל הלחם מסככין הקנים בין חלה לחברתה] גמ': \n",
+ "סניפין. שם לדבר העשוי לחבר ולהחזיק דבר אחר. וחבירו במשנה ג' פכ\"א דכלים: \n",
+ "מפוצלים מראשיהן. כלומר באותו חלק שבהן שעולה למעלה על השלחן לפי שהסניפין הן כמו יתדות זהב עומדות בארץ וגבוהים עד למעלה מן השלחן הרבה. כמ\"ש רש\"י בפי' החומש בפרשת תרומה: \n",
+ "כחצי קנה חלול. כדי שתהא רוח מנשבת ביניהם. רמב\"ם פ\"ה מתמידין. וכן פירש\"י בפירוש החומש: \n",
+ "לא סדור קנים ולא נטילתן דוחה שבת. ואף על גב דמדאורייתא נינהו כדנפקא להו מקרא הא אמר ר\"ע [במשנה ג'] כל מלאכה שאפשר לעשותה מע\"ש אינה דוחה את השבת. וה\"נ אפשר דלא דחי שבת עלייהו טעמא מאי [משוי להו לקנים] דלא לעפש לחם. בכי האי שיעורא לא מיעפש. גמרא. ומסקי התוס' דאין איסורם אלא משום טלטול בעלמא. ואפ\"ה גזרו עליהם במקדש. וכמ\"ש ג\"כ בשמם במשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין וא\"ת ומ\"ט יאסרו להטלטל. כיון דחזו למצוה דלחם כבר כתבתי [בפ\"ד דסוכה משנה ב'] שכתבו שם התוס' לענין טלטול לולב דמאחר דאין עשוי כלי. מוקצה הוא להטלטל [*ובפרק כל הכלים דמסכת שבת דף קכ\"ג כתבו אמתניתין דהכא. דגזרו לפי שהיו מחללין את השבת]: \n",
+ "ונותנן לארכו של שלחן. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מתמידין ונותנן לאורך השלחן. והא ודאי דלאורך לאו למימרא שהיו מונחין ממזרח למערב על אורך השלחן דכה\"ג אין מקום פנוי כלל אלא מצפון לדרום היו מונחין ובמקום הפנוי שבין שתי המערכות שאותו מקום פנוי הוא מצד ארכו של שלחן שהוא י\"ב טפחים ומתני' ר\"מ היא. ונ\"ל דה\"ט דפסקו הרמב\"ם ור\"ב כר\"מ. כיון דהכא סתם לן תנא כותיה. והכ\"מ כתב משום דאבא שאול כוותיה. ע\"כ. אבל התוספות פי' לארכו של שלחן על הרצפה היה מניחן לאורך השלחן דעל השלחן לא היה מקום פנוי למדת הקנים [לארכו]. ע\"כ. וא\"ת ואם על הרצפה היה מניחן מ\"ט קפיד דלנחו לאורך השלחן. ונ\"ל משום דכל הכלים. כך היו סדורין במקדש. והיינו דסמיך ותני כל הכלים וכו': \n",
+ "כל הכלים שהיו במקדש ארכן לארכו של בית. כתב הר\"ב חוץ מן הארון וכו'. שהבדים שבארון היו בולטים וכו'. והבדים לרחבו של ארון וכו'. כמו שציירתי ברפ\"ה דיומא. וא\"ת ומאי שייר דהא שייר ומש\"ה דייק הכ\"מ בפ\"ג מבית הבחירה דשייר נמי מנורה דפליגי תנאי בגמרא. ר' ס\"ל מזרח ומערב היו מונחים [מדכתיב בנר מערבי. (ויקרא כ\"ד) יערוך אותו לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' ואי ס\"ד צפון ודרום כולהו נמי לפני ה' נינהו]. ור\"א בר\"ש ס\"ל צפון ודרום [והא דכתיב יערוך אותו אנר אמצעי קאי דפיה כלפי מערב. דאילו שאר פיות הנרות מצדד להו אצדודי כלפי נר האמצעי כדכתיב (במדבר ח׳:ב׳) אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות] ומתני' ר\"א בר\"ש היא. וזהו שהרמב\"ם פסק שם דארון וכן נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין הצפון והדרום. ודלא כמתני' דספ\"ג דתמיד דתנן בה נרות מזרחיות דההיא אתיא כר'. ע\"כ. אבל התוס' [דף צ\"ח ע\"ב] כתבו מתני' כרבי דאמר מזרח ומערב היו מונחין וי\"ל דאה\"נ דלא שייר מידי ול\"ק אמאי שייר ארון דבלפני ולפנים לא מיירי: \n"
+ ],
+ [
+ "על של שיש נותנים לחם הפנים בכניסתו. פי' הר\"ב להראות שמעלין בקדש דעכשיו מניחין על של שיש ומיד נושאן להיכל כו' וכן לשון רש\"י. ואכתי תקשה למה של שיש ולא של כסף. דודאי דמכסף לזהב הוה נמי מעלין בקדש. שכן פירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו דשקלים. דאין מורידין מזהב לכסף. הלכך הנכון כמ\"ש הר\"ב שם ואחר שנאפה הניחהו על של שיש עד שיסדרהו והשתא עשאו של שיש שלא יתעפש. כיון ששהה זמן רב וכמ\"ש שם בס\"ד. ושוב מצאתי כך בגמ דתמיד פ\"ד. דאמרינן אמתני' דהני שלחנות מכדי אין עניות במקום עשירות אמאי עבדי דשיש [ניעבדו דכסף] עבדו דזהב. אמר רב חיננא בשם ר' *)אסי ור' אסי בשם ר' שמואל בר רב יצחק. מפני שהוא מרתיח. וא\"ת השתא מ\"ט קאמרינן במתניתין שמעלין בקדש ל\"ק דאסיפא קאי דלהכי הוה של זהב לפי שמעלין ואין מורידין. וכ\"פ הר\"ב שם בשקלים: \n",
+ "המכניסים עומדים בצפון. כתב הר\"ב דהכי עדיף טפי וכו'. מסיים רש\"י דקדושת צפון חמירא. כלומר דקדשי קדשים שחיטתן בצפון: \n",
+ "רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלים וכו'. וכוותיה סתם לן תנא בסוף פ\"ב דמגילה. כמ\"ש שם. ואפ\"ה פסק הרמב\"ם בפ\"ה מתמידין כת\"ק ונ\"ל משום דהכא עיקר דמלתא והתם אגב גררא. וכיון דהכא עיקר דמלתא אית לן למפסק כת\"ק דהכא: \n",
+ "והחלות מתחלקות לכהנים. פי' הר\"ב משמר היוצא חולק עם משמר הנכנס. כלומר שוה בשוה כת\"ק דסוף מס' סוכה: \n",
+ "חל להיות ע\"ש. וא\"ת דהא פרישית במשנה ה' פ\"ה דסוכה דכי מקלע יה\"כ סמוך לשבת דחינן ליה. ואיכא למימר דמתני' אחרים היא. דס\"ל דאין כאן דחייה כלל וכדמשנינן התם בגמרא [דף נ\"ד] אמתניתין דספט\"ו דשבת דחלבי שבת קריבין ביה\"כ. וכמ\"ש שם. אלא דקשיא אמאי לא מייתי נמי גמ' [שם] הך דהכא. וראיתי להרמב\"ם שכתב בפירושו דמתני' דהכא וז\"ל וזה דוחה טענת מי שכופר ומאמין שי\"כ לא היה מעולם לא ביום הששי ולא ביום ראשון. אע\"פ [שיוכל לתרץ] [שכל] מה שאמר מזה במשנה על דרך התנאי שאם חל [הוא] כבר אמרה המשנה הלכה [למעשה] שבבליים היו אוכלים חי. ולפיכך אין ראוי להיות בכאן מחלוקת. וא\"א ג\"כ לומר שזה הענין שלא נהיה כמוהו והרבה דברים יש בגמרא שמחזיקים זה. וסוף הענין מסור בראיה בזמן שיש שם ב\"ד כמו שביארנו בראש השנה ודע זה עכ\"ל. ודבריו אלו מחזיקים הקושיא יותר דכיון דהכא ממעשה רב ליכא למימר דע\"פ מחלוקת שנויה וגם א\"א לדחותה. א\"כ כ\"ש דכי פריך גמרא. ומי דחינן לה והא תנן חלבי שבת קריבין ביה\"כ כו' דה\"ל לפרוך ממתני' דהכא דליכא לדחויה מהלכה ולשנויי אחרים היא כדשני אמתני' דחלבים. ומה שנראה מדברי הרמב\"ם בחבורו הל' קידוש החדש ספ\"ז שאלו הדחיות נאמרו כשקובעים ע\"פ. החשבון לא ע\"פ הראייה. אלא שלפעמים יקרה ג\"כ בזמן שקובעים ע\"פ הראיה שיצטרך לקבוע ע\"פ החשבון כשיקרה שלא תראה הירח מפני כמה סבות. כמ\"ש שם פי\"ח. והזכרתי זה בר\"ה פ\"ב משנה ו' שאז עושין ג\"כ דחיות הללו שטעמי הדחיות מצד החשבון הם לפי דעת הרמב\"ם. ונמצא עכשיו דכשמקדשין על פי הראייה והיא נראית דאין דחייה כלל והיא היא משנתינו וקשיא איפכא מאי פריך גמרא ממתני' דחלבים דהא בקידוש ע\"פ הראייה ונראית אין דחיה כלל וכדמתני' דהכא. וצ\"ע. ועיין עוד בסוף פירקין: \n",
+ "שעיר של יה\"כ. שכשתעיין כל קרבנות יה\"כ לא תמצא בהן מה שיאכל. זולתי שעיר חטאת הנעשה בחוץ. הרמב\"ם: \n",
+ "נאכל לערב הבבליים אוכלים אותו. ה\"ק נאכל לערב ומי הם האוכלים וכו': \n",
+ "הבבליים אוכלים אותו כו'. כתב הר\"ב כהנים כו'. ובגמרא מפרש דלא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו וע\"ש ששונאים ת\"ח שבארץ ישראל את הבבליים כו'. כדאשכחן בפ\"ק דיומא [דף ט']. דאמר א\"ל ר\"ש בן לקיש לר\"א באלקא דישראל סנינא לכו. לפי שלא עלו בימי עזרא. ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלים את השעירים חיים. אע\"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר. לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמחזי כרעבתנותא. תוספות: \n",
+ "אוכלין אותו כשהוא חי. ואין בו משום דם האברים שהוא בל\"ת ולוקין עליו. כמ\"ש הר\"ב רפ\"ה דכריתות. דהתם בגמ' [דף כ\"ב] מוקמינן לה דוקא בדפריש. ולפיכך שרי אף בלא מליחה כמ\"ש התו' פ\"ק דחולין דף י\"ד. ואפי' להרמב\"ם דבפ\"ו מהמ\"א אוסרו בלא מליחה יפה יפה. הכא אין איסור במליחה ביה\"כ. ולא מיבעיא לדידיה שהוא פוסק כמ\"ד אין עבוד באוכלים. כמ\"ש בשמו במשנה ב' פי\"ד דשבת אלא אף לרש\"י והר\"ב. דוקא לאורחא. אבל לביתיה לא. כמ\"ש שם. ואע\"ג דהתוס' פ\"ז דשבת דף ע\"ה. כתבו דמדרבנן אסור למלוח. אפילו למ\"ד אין עבוד באוכלין. הכא בקדשים לא גזרו משום שבות כדאיתא בסוף עירובין דאין שבות במקדש. וכ\"ש כשא\"א לאכלו אלא ע\"י כך ולא יתקיים מצות אכילתן ויבואו לבית הפסול: \n"
+ ],
+ [
+ "סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כו'. אין חייבין וכו'. וכן הגירסא בכל הספרים והיא גי' נכונה דהוי טעמא דאין חייבין משום פיגול כו' כמו ברישא כדפי' הר\"ב שם. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה\"ת [הי\"ד] כתב סדר את הלחם ואת הבזיכין בשבת כמצותן והקטיר את הבזיכין לאחר שבת כו' נפסל הלחם. והרי הוא כקדשים שנפסלו וחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא ע\"כ. וכתב הכסף משנה שנראה שגירסתו בבבא זו וחייבין כו'. ומסיק בטעמא. דברישא. כיון דלא סידר הבזיכין בשבת לא היה כח לחייב בהקטרתם משום פגול נותר וטמא. אע\"פ שהוקטרו בשבת. אבל כשסידר הבזיכין עם הלחם בשבת חל על הבזיכין כח לחייב בהקטרתן משום פגול נותר וטמא כשיוקטרו. אע\"פ שלא יוקטרו כמצותן. ואע\"ג דתנן בפ\"ק דמנחות [מ\"ג] ובפ\"ב דזבחים [משנה ג']. שאין חייבין עליו משום פגול עד שיקרב המתיר כמצותו. י\"ל דלא אתי לאפוקי. אלא שלא יהא עירוב מחשבת פסול אחר. עם מחשבת הפגול. אבל בגוונא דנדון דידן לא. עכ\"ד. ואני מצאתי גירסא זו בתוספתא פי\"א. ולפי שהרמב\"ם העתיק בבא זו לאחרונה אחר כל הבבות השנויות במשנתינו. וכבר העיר הכ\"מ בזה ואמר שהקדים השלישית לזאת. לפי שדומה לבבא ראשונה. ע\"כ. אני אומר שהרמב\"ם לא העתיקה לבבא זו מן המשנה כלל אלא מהתוספתא. ולפיכך הניחה לאחרונה. אבל במשנתינו לא גרס כלל לבבא זו דסדר לחם ובזיכין בשבת. וכן לא נמצאת מפורשת בפירושו לא בנוסחא שלפנינו ולא בנא\"י שבידי. אלא נראה דגורס בבבא זו סדר הלחם והבזיכין לאחר השבת וכו'. והוא שכתב כך בחבורו [פ\"ה מה\"ת] סדר הלחם והבזיכין באחד בשבת והקטיר הבזיכין לאחר השבת הבאה. הלחם אינו קדוש ונפסל. אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת כו' והכ\"מ הוסיף בבא זו בגי' המשנה ולפי דרכי ניחא טפי שאין להוסיף אלא חילוף גרסאות בלבד כמ\"ש. כנ\"ל והוא נכון מאוד: \n",
+ "סדר הלחם ואת הבזיכין לאחר שבת. והקטיר את הבזיכין בשבת פסול כיצד יעשה כו' וכן העתיק רש\"י בפ' שתי מדות (מנחות ד' צ'.) ובפ\"ג דיומא ד' כ\"ט. והכי מייתי לה התם בגמ'. ונ\"א ל\"ג פסול. והכ\"מ כתב שגי' הרמב\"ם דל\"ג פסול. שעל מ\"ש בספר הרמב\"ם בסוף דבריו שהתחלתי בהעתקתן לעיל אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת נפסל הלחם. כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסדרן לאחר השבת יניחם כו'. כתב עליו הכ\"מ וז\"ל ואיני יכול להלום ל' אבל. ומצאתי בספר ישן לא נפסל הלחם ונראה דה\"ג במשנה סידר הלחם והבזיכין לאחר השבת. והקטיר הבזיכין לאחר השבת נפסל הלחם. הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. כיצד יעשה יניחנה כו'. והטעם דכיון שסידר הלחם והבזיכין לאחר השבת לא נתקדשו ואע\"פ שיבא יום השבת והם על השלחן. הלכך אם הקטיר הבזיכין לאחר השבת כלומר קודם שיגיע השבת. הלחם אינו קדוש מאחר שלא הונחו שם בשבת וגם לא הוקטרו בשבת. שהרי אין שם בזיכין ונפסל שאין לו תקנה עוד. ואינו קדוש [*שכ\"כ שם הרמב\"ם] כלומר שאין חייבין עליו משום פגול כו' אבל אם הקטיר הבזיכין בשבת לא נפסל הלחם. דכיון דביום השבת היו הבזיכים עם הלחם על השלחן נתקדש הלחם. וז\"ש רבינו לא נפסלה הלחם שזו היא הנוסחא הנכונה בדברי רבינו לא נפסל ולא כספרים דגרסי נפסל. ע\"כ. אלא אמינא דכי ניים ושכב הכ\"מ כתב להא מלתא דהיאך אפשר לחלק בין היו הבזיכים עם הלחם על השלחן בשבת או לא. ודבבא ראשונה דפסלה היינו בהוקטרו קודם שהגיע השבת. שהרי הרמב\"ם כתב בהדיא באותה בבא הראשונה והקטיר הבזיכין לאחר שבת הבאה. וכן לשונו ג\"כ בפירושו. גם נתלבט מאד הכ\"מ מאי נ\"מ בשלא נפסל כיון דאין לו בזיכים שיוקטרו בשבת הבאה [*וא\"ל שיש לו תיקון על ידי שיסדר עמו בזיכים אחרים בשבת זו. ויקטירם בשבת הבאה. ואח\"כ יותר הלחם. דא\"כ [לא] ה\"ל למשנה ולרבינו להשמיט תיקון זה] ונדחק לומר דאפשר דכי אמרי' נפסל הלחם ישרף. וכי אמרי' לא נפסל היינו שלא ישרף עכ\"ד. וזה דוחק גדול לכך נ\"ל שנוסחת ספרים דידן דגרסי נפסל היא הנכונה וכן ראיתי בנא\"י שבפי' המשנה. שכתוב בה ג\"כ שתי הבבות הללו. הראשונה בסדורן של לחם ובזיכין כמצותן והוקטרו לאחר השבת. והשניה בהוקטרו בשבת בשתיהן כתוב פסול. ומשום לשון אבל שהוקשה להולמו אין לשנות הגירסא ולהחליפה מהן ללאו. וגם בנא\"י שבפירושו כתב הל' אבל כו' ומסיים פסול וי\"ל דלשון רווחא הוא כלומר אבל גם זה פסול. ובמשנה ב' פ\"ק דמעילה [תנא נמי] אבל. ומפרש הר\"ב כמו ברם. וכן פירשתי במשנה ח' פרק בתרא דר\"ה. ויתכן שגם הרמב\"ם ע\"ד הרחבת הלשון כתב כן בכאן. לומר שאף בהוקטרו בשבת נפסל. ונמצא שגי' הרמב\"ם במשנתינו כגירסת ספרים דגרסי פסול. וכגירסת רש\"י. והיינו דמסיים וכתב כיצד יעשה בלחם ובזיכין שסידרן לאחר השבת יניחם וכו' ואי לאו דגרס פסול היתה תקנה זו בלחם בלבד ולהביא בזיכין אחרים וכאי נמי דכתבו התוספות שאעתיקם בסמוך. אבל משום דגרס פסול לפיכך אין לו תקנה בשהוקטרו הבזיכין. ואין להתלבט עוד במה שנתלבט הכ\"מ בזה. וגם גירסת ספרי הרמב\"ם שבידינו נכונה. וגרס במשנתינו פסול כגירסת רש\"י. מ\"מ גי' נ\"א גם היא נוסחת בעלי תריסין. והם התוספות כפי מה שראיתי לשונם בפרק שתי מדות [דף צ\"ז]. וזהו כיצד יעשה שלא יבא דבר לפסול יניחנה עם הבזיכים לשבת הבאה א\"נ מה יעשה מן הלחם אחר שהוקטרו הבזיכין. ע\"כ: \n",
+ "שאפילו היא על השלחן ימים רבים אין בכך כלום. וליכא למגזר שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כדאמרינן במשנה ה' פ\"ט כמ\"ש שם. דהכא פנים הוא ולאו כ\"ע ידעי שכן אירע בזה הלחם אלא הכהנים כהנים ידעי טעמא דמלתא דכהנים זריזים ליכא למגזר. והתם חוץ כ\"ע ידעי ואיכא למגזר שמא יאמרו כו' גמרא שם דף צ': \n"
+ ],
+ [
+ "אין פחות משנים ולא יתר על שלשה. כלומר אין פחות משני ימים שעברו וכן ג' ולא קשיא דליתני לב' ולג'. עיין בריש מסכת פרה: \n",
+ "שני י\"ט של ר\"ה כו'. כתב הר\"ב וא\"ת הרי שנים עשר נינהו וכו' הא לא קשיא דלענין אכילת קדשים הלילה הולך אחר היום. כך פי' בקונטרס. וכתבו התוס' דנראה דל\"ק מידי דאם באו עדים מן המנחה ולמעלה אותו היום קדש ולמחר קדש יום שני עיקר [כדתנן בפ\"ד דראש השנה משנה ד'] ומנינן [מיניה] יוה\"כ ויחול אחר השבת ונוהגים אותו היום קדש חומרא בעלמא דלא ליזלזלו ביה לשנה הבאה. ואם קודם מנחה באו עדים לא עבדינן אלא חד יומא ומחרתו דהוא ע\"ש חול. אע\"פ שכבר אפו לחם הפנים מערב י\"ט חוזרין ועושין אחרים לקיים לחם חם. כמו שנוכל יותר. וראשון נאכל בפדיון וכו'. ומיהו קשה היכי חייל יוה\"כ באחד בשבת. הא משמע בפרק החליל דלא מקלע באחד בשבת. אלא לאחרים שעושין לעולם אחד מלא ואחד חסר. ע\"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו טפי על פירושם מעל המשנה עצמה. דתנן ואינו דוחה את יום צום. ומהאי טעמא דדחינן יוה\"כ מיום א'. הכי נמי דחינן ליה מיום ו'. וכן במתניתין ז' כמ\"ש שם וע\"ש: \n",
+ "ולא את יום טוב. כתב הר\"ב לפי שאין אופין ומבשלים ביו\"ט. אלא מה שאוכל באותו היום בלבד. בפרק אלו עוברין (פסחים דף מ\"ז) פריך מהכא למאן דאמר מדאורייתא צרכי שבת נעשין ביום טוב [והכי מפרשינן ברפ\"ב דביצה] דהשתא דשבת ביו\"ט שרי דיו\"ט ביו\"ט מיבעיא ומשני שאני הכא דאמר קרא לכם ולא לגבוה. תוס'. ומה שהקשו שם בתוספות מהואיל אי בעי פריק להו ואמרינן הואיל כמ\"ש שם בס\"ד. לפירוש הר\"ב והרמב\"ם דר\"פ דלקמן דאין פודין טהורין וכך פסק הרמב\"ם בחבורו בפ\"ו מאיסורי מזבח לא קשה ולא מידי ופלוגתא דאמוראי היא בר\"פ דלקמן וה\"ל להתוספות לפרש דלאותו מ\"ד הוא שהקשו: \n",
+ "ואינו דוחה את יום צום. חל יום הכפורים בערב שבת. אין לחם הפנים נאפה בו. רש\"י. ועיין מ\"ש לעיל במתני' [ד\"ה שני י\"ט כו'] גם מ\"ש במשנה ז': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שנטמאו. פירש הר\"ב אבל לא נטמאו לא שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם. ברייתא בגמרא: \n",
+ "משקדשו בכלי אין להן פדיון. גמרא [*פשיטא [קדושת הגוף נינהו] סד\"א הואיל ובעל מום אקרי טמא [כדפירש הר\"ב בד\"ה העופות כו'] טמא נמי כבעל מום דמי דאפריק [ואע\"ג דקדוש קדושת הגוף כי נפיל ביה מום מפריק] הכי נמי טמא לפרוק קמל\"ן דלאו כי האי טמא קרייה רחמנא לבעל מום] דמכלי שרת לא אשכחן דבר דמפריק. פירש רש\"י לאחר שקדש בכלי שרת. ואפילו בהמה בעלת מום שנאמר בה פדיון לאחר שקדשה בכלי שרת כגון ששחטה לא אשכחן בה פדיון: \n",
+ "העופות. לשון התוס' כשקדם הקדישן למומן מיירי. אבל קדם מומן להקדישן נפדין. כדתניא בתוספתא וכו'. ע\"כ. ובמקום משנתינו היא שנויה בתוספתא. והיינו דדייק הרמב\"ם וכתב בפ\"ו מאיסורי מזבח. הסלת וכו'. והעופות וכו'. שנפסלו או שנטמאו ואפשר דלענין טומאה נמי נשנו ולאחר מליקה. כגון עולה שאינה באה לכלי. שרת כלל. ולא הוה כבהמה שחוטה. שכתב רש\"י לעיל. ולהכי איצטריך לאשמועינן: \n",
+ "והעצים והלבונה וכלי שרת. ואף על גב דלא קדושת הגוף נינהו. אלא מכשירי קרבן הם. אפ\"ה הואיל ומנחות ונסכים טהורים אין להם פדיון הני אף על גב דנטמאו כטהורים דמיין עצים ולבונה לאו בני אשוויי [אוכלא] נינהו אלא הקדש משוי להו אוכלא. [ועיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ד דזבחים] דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי. לבונה נמי כמה דלא קדשה בכלי שרת לא מתכשרה. כלי שרת. נמי הואיל ואית להו טהרה במקוה. גמרא. והשתא לא משכחת להו טומאה. אלא לאחר דמתכשרו בכלי שרת. דמקודם לכן אינן ראויין לקבלת טומאה וכ\"ש דאין להם פדיון דטהורים לגמרי הן. והיינו דלא עריב להו ותני בהדי מנחות ונסכים. אלא משום דהני לעולם אין להם פדיון. דמשום דקודם שקדשו בכלי שרת אין להם שייכות טומאה. והרמב\"ם שבפ\"ו מאיסורי מזבח. עריב ותני להו (ושלכולם אם) [וכתב שאם] נטמאו או נפסלו אין בהן פדיון אם הוא לאחר שנתקדשו בכלי שרת ואם קודם שנתקדשו נטמאו. או נפסלו. פודין. (ואף) [היינו משום דאף] על גב דנטמא לא שייך בהו קודם שיקדשו בכלי שרת. פסולה מיהא שייך בהו. והא כדאיתא והא כדאיתא: \n",
+ "שלא נאמר אלא בהמה. כתב הר\"ב ואשמועינן במתניתין. דאף על גב דאשכחן בקדוש קדושת הגוף כו'. העופות והעצים כו' דקדשו קדושת הגוף כו'. [*וכן משמע מפירש\"י] [ד\"ה והעופות] ותמיהני דהא אמרינן דמכשירי קרבן לאו קדושת הגוף הן והרמב\"ם [*לא פי' כלום בזה. וניחא דהוי כמשמעה שכל שאין בהמה אין בו פדיון. ובחבורו פ\"ו מהלכות איסורי מזבח [ה\"ד] כתב. שנאמר והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך. ואלו אינן בכלל העמדה. ע\"כ וכ\"כ עוד בפ\"ה מהלכות ערכין [ה\"ט] ובשום מקום לא הראה לנו מקום הכ\"מ וגם לא העיר עליו למה נקט טעמא אחרינא ממשנתינו דנקטה על העופות וממאי דאתמר עלה בטעמא דאינך ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשה ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך. וגם זה דוחק בעיני]: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי שני עשרונים כו'. וצריכא דאי אשמועינן הך קמייתא משום דאמר במחבת וקא מייתי במרחשת [מש\"ה לא יצא] אבל הכא דאידי ואידי [כלי שנדר ושהביא] במחבת ואידי [ואידי] במרחשת אימא ידי נדרו נמי יצא. ואי אשמועינן הך משום דקא פליג להו אבל התם דלא פליג להו אימא לא. צריכא. גמרא: \n",
+ "[*הרי אלו פסולין. עיין בפירוש הר\"ב בסוף המשנה]: \n",
+ "אמרו לו בכלי אחד נדרת כו'. יראה לי דהה\"נ ברישא א\"ל במחבת נדרת אלא דבמאי דסליק אשמועינן וה\"ה לרישא. והרמב\"ם בפי\"ז מהלכות מעשה הקרבנות העתיק המשנה כצורתה: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי מנחה מן השעורים יביא מן החטים. כתב הר\"ב. וכגון שאמר אילו הייתי יודע וכו'. ומיהו ברפ\"ב דנזיר באומר הריני נזיר מן הגרוגרות. סברי ב\"ה דלא הוי נזיר שלא נדר כדרך הנודרים. דדוקא גבי מנחה יביא מן החטים. משום דשעורין שייכי גבי מנחה. כדאשכחן מנחת העומר ומנחת קנאות דבאות שעורין ולמנחה מעליא אכווין. אבל גרוגרות לא שייכי לנזירות. ומעיקרא כי אמר הריני נזיר לא היה בדעתו [לנזירות] כלל. תוס'. והכא לא דמי למתני' ה' פ\"ז. באומר תודה מן החולין ולחמה מן המעשר דיביא לחמה מן החולין ולא בדקינן ליה. משום דהתם מאי בדיקה בעי. נדר גמור נדר. אלא שרוצה להביא מהמעשר. ואינו יוצא י\"ח בזה. ומשום דהדר ביה כי אמר מן המעשר לא מצי למיהדר משום אמירתו לגבוה כו' כדכתיבנא שם בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "אמר ר\"ש והלא אלו לפרים ואלו לכבשים ואינם נבללים זה עם זה. פירש הר\"ב שנמצאת זו חסרה וזו יתירה. עיין מ\"ש בפ\"ט משנה ד': \n",
+ "אלא עד ששים יכולים להבלל. כתב הר\"ב והאי תנא סבר לה כראב\"י דאמר בפרק שתי מדות [משנה ג'] אפילו מנחה של ס' עשרונים. אין לה אלא לוג. וכ\"כ רש\"י דאליבא דראב\"י נקט לה. וקשיא דא\"כ משנה זו כולה נדחית מהלכה. דדברי ת\"ק נדחין מפני הקושיא האמתית שיקשה עליו ר\"ש. ודברי ר\"ש נדחין ג\"כ כיון דלעיל שם פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כראב\"י. וא\"כ למה שתקו בכאן ולא פירשו דמשנה זו דחויה היא. ולא עוד אלא שהרמב\"ם כתב וטעם רבי שמעון ודאי אמת. וגם ראיתי בחבורו שכתב בפ' י\"ז מהקרבנות [ה\"י] אין היחיד מביא מנחה בכלי אחד יותר מס' עשרון וכו'. שאין יכולין להבלל כאחד אלא ששים. אבל יתר על ששים אין נבללים וכו'. ושם פרק ב' כתב. דמדידת שמן של מנחת יחיד בלוג שבמקדש. כמנין העשרונות מנין הלוגים. והיינו דלא כראב\"י. אבל לשונו בפירושו בטעם ר\"ש כך הוא. אע\"פ שזכרנו בפרק [שלישי] של מסכת זו שבלילה אינה מעכבת ע\"מ שתהא המנחה מועטת עד כדי שאם רצה לבלול אותה שיוכל לבלול. אבל היתה מרובה עד שא\"א לבלול אותה בבת אחת [א\"א בלא] בלילה. עכ\"ד. ונראין דבריו דלאו מטעם ראב\"י קאמר לה ר\"ש. אלא דאפילו לת\"ק דראב\"י דלכל עשרון מביא לוג. אפ\"ה כל שהעשרונות יותר על ששים מתוך שהסלת רב הוא. א\"א להבלל יפה. אפילו יהיה לו לוגים כמספר העשרונות. והשתא משנתינו הלכה היא ומטעמא דר\"ש. ומ\"מ על מ\"ש הרמב\"ם אין היחיד מביא [מנחה] בכלי אחד כו' קשיא מאי דייק למכתב יחיד והכ\"מ בשם הר\"י קורקוס כתב וז\"ל דקדק רבינו לכתוב אין היחיד מביא. לרמוז מה שאמרו שם שהצבור מביא ביו\"ט ראשון של חג שחל להיות בשבת ששים ואחד עשרון ע\"כ. ולא הבינותי דבריו. שהרי אף הצבור אין מביאין בכלי אחד כדאמר ר\"ש. לכך נ\"ל בהפך דאילו צבור אין מביאין בכלי אחד אפילו פחות מזה דלא אשכחת קרבנות צבור בפעם אחת שיהו בלילתן שוה. בכל כך עשרונות: \n",
+ "עד ששים יכולים להבלל. כתב הר\"ב דהכי קי\"ל דכל הראוי לבילה כו' וטעמא. כתבתי בפ\"ג מ\"ב: \n",
+ "חסר קרטוב. פי' הר\"ב רביעית של רביעית הלוג. וא\"כ הוא אחד מט\"ז בלוג. וכן לשון הכף נחת. וקשה דברפ\"ג דמקואות. וכן בסופו. גם בפ\"ז משנה ב'. פי' שהוא חלק מס\"ד בלוג. אבל פירושו דהתם נכון דהכי איתא בגמרא פ\"ה דב\"ב דף צ'. שהוא אחד משמנה בשמינית הלוג. ולהר\"ב הטעהו לשון הרמב\"ם שבפירושו בכאן. שכתוב שם הקרטוב שתי שמינית הרביעית ע\"כ. ופשוט ששתי שמינית הן רביעית. ונתחכם הר\"ב לקצר הלשון. אבל נפלאתי מאד איך לא שת הר\"ב אל לבו. שא\"א לומר שכן יצא מידי הרמב\"ם עצמו להאריך ולקלקל הלשון. ומצאתי בנוסחת א\"י שכתוב חצי שמינית הרביעית ע\"כ. והיינו שמינית שבשמינית: \n",
+ "אינו יכול לטבול בהן. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ג דמקואות: \n",
+ "אין מתנדבים לוג שנים וחמשה וכו'. עיין מ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכתבו התוס' תימה דכי היכי דאמרינן גבי מנחות [במשנה ג'] דאם אומר חצי עשרון יביא עשרון שלם עשרון ומחצה יביא שנים. הכא נמי נימא כי אמר לוג או שנים יביא שלשה שהם נסכי כבש וכי אמר חמשה יביא ששה שהם נסכי פר. ושמא הכי נמי היכא דאמר הרי עלי אבל הכא בנדבה דיש לוג אחד. או שנים לפניו. ואמר הרי אלו לנסכים. ובגמרא איבעיא להו יש קבע לנסכים כו' כגון דאייתי חמשה אי אמרת אין קבע מקריב ד' ואידך הוי נדבה [וימכר ויפלו דמיו לנדבה או יקרב הוא עצמו עם ב' לוגין אחרים לתמיד דצבור] ואי אמרת יש קבע עד דממלי להו לא קרבי. פירש בקונטרס כגון דאמר הרי עלי כך וכך [לוגין] *)למדה. עכ\"ד התוס'. ובגמ' בעי רב אשי למיפשט ממתניתין. דקתני חמשה דומיא דשנים מה שנים לא חזו כלל. אף חמשה נמי לא חזו. ודחי מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא. ושמעינן מיהא דמתני' נמי בגוונא דאיבעיא היא והדרא תמיהת התוספות לדוכתא. אמאי בלוג ושנים לא יביא וימלא כמו במנחות. גם דברי הרמב\"ם בפרק י\"ז מהקרבנות. כתב בין בנדר בין בנדבה. לכך נראה לי לתרץ דשאני מנחה דנדבתה כתיבא בהדיא. משא\"כ נדבת יין דלאו בהדיא כתיבא. אלא מאזרח. כמ\"ש בפרק דלקמן משנה ה'. וכיון דלאו בהדיא כתיב לא נוכל לחייבו עד דפריש. אא\"כ מטעם דיש קבע וההוא איבעי לן. ותו אי לא מסתפינא. דדינא רבה נפקא בהכי ולית מאן דמשתמיט לאורויי הכי. אמינא אנא דמתני' דתנן אין מתנדבים לוג כו' לגופה איצטריך. לאשמועינן דנדבת יין אינה באלו המניינים אלא היא במנינים המפורשים האחרים. אבל אין ה\"נ שאם התנדב לוג כו'. ובדקוהו ואמר אילו הייתי יודע כו' הייתי נודר כך וכך. שמחייבין להביא ולהשלים השיעור. והא דאיבעיא לן בחמשה אי מלי לה. היינו כי היכי דלא צריכי לבדקו. וא\"נ דאיבדק ואמר שלא היה נודר יותר דאפ\"ה חייב: \n",
+ "ומששה ולמעלה. כתב הר\"ב דשבעה חזו כו'. ותשעה חזו לכבש ופר. [וכ\"כ] רש\"י. והרמב\"ם מסיים או כדי נסכי ג' כבשים. ומ\"ש עשרה חזו לאיל ופר. מסיים הרמב\"ם או שני כבשים ואיל. ומ\"ש י\"א חזו לשני אלים ולכבש. ומשמע דכך הוא מביא. ובגמרא אמר אביי אם תמצא לומר אין קבע לנסכים [הא אין קבע לנסכים] אבל אי יש קבע מיבעי לי מאי. גברא לשני פרים קא מכוון. ועד דממלי להו לא קרבי. או דלמא לשני אילים וכבש אחד קא מכוון [ובתוספות פירשו אמאי לא בעי ליה בשבעה] תיקו. ומיהו אין לתפוס להר\"ב בזה. דכי היכי דחמשה דתנינן אמרינן הא כדאיתא והא כדאיתא. הכא נמי הא דתנן ומששה ולמעלה. הכי נמי הא כדאיתא והא כדאיתא אבל על הרמב\"ם בחבורו [בפרק י\"ז מהמ\"ק] אני תמה דלא פירש זה: \n"
+ ],
+ [
+ "מתנדבים יין. [*טעמא כדלקמן בשמן שכן ראיתי בת\"כ. ומ\"ש הר\"ב שמנסכו לשיתין] טעמא כתבתי במשנה ב' פ\"ו. וגם על מ\"ש הר\"ב בכאן דמנסכו לשיתין הארכתי שם בס\"ד: \n",
+ "מתנדבים שמן. כתב הר\"ב וקומצו כו'. הכי אמר שמואל ספ\"י דזבחים. ומפרש מאי טעמא דאמר קרא קרבן מנחה [דמצי למכתב כי תקריב. וכתב קרבן יתירה לדרש] מלמד שמתנדבים שמן. וכי מנחה. מאי מנחה קומצה ושיריה נאכלין [אף שמן קומצו ושיריה נאכלין]. ומיהו ודאי דלקמצה בפס ידו כדרך קמיצת המנחה א\"א אלא שמפריש בכלי שיעור קומץ שהוא כשני זיתים. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג. ועיין מ\"ש בספ\"י דזבחים. [*והא דמפקינן הכא שמן מקרבן. ולעיל כתבתי יין. תרווייהו מפקינן בת\"כ. ועיין בר\"פ דלקמן משנה ג' מ\"ש שם עוד בס\"ד]: \n",
+ "שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו. לשון הר\"ב הוא קרב בפני עצמו אע\"פ שהוא בא חובה עם המנחה אינו מעכב המנחה. דהא במשנה ה' פ\"ג לא תנן דיין מעכב המנחה. אבל קשה מאי בעי להכי תיפוק ליה כמשמעותן של הדברים שהיין בפני עצמו ממש קרב. וכדפירש בשמן דלא אשכחן דליתו בכלי בפני עצמו. ולשון רש\"י. אינו מעורב במנחה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הרי עלי עשרון יביא אחד. פשיטא. וכן עשרונים נמי פשיטא דמיעוט [עשרונים] שתים. פירשתי ואינו יודע כו'. איצטריך ליה. גמ': \n",
+ "יביא איזה שירצה. פי' הר\"ב מחמשת המנחות דחמשה הן. כדפי' הר\"ב לקמן. וכתבו התוס' אבל במנחת נסכים לא אכוון אע\"ג דמתנדב אדם מנחת נסכים בכל יום [כמ\"ש הר\"ב בסוף פרק דלעיל] דסתמא דעתיה אמנחות המפורשות ורגילות לבא בפני עצמן ולא בגלל זבח. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אומר יביא מנחות של עשרונים מאחד ועד ששים. פירש הר\"ב. כיון דאמר מנחה. דמשמע חדא אלמא בכלי אחד קבעה כו'. אבל במשנה דלעיל לא פליג דההיא באומר פירשתי עשרונות. אבל לא קבעתים בכלי אחד דמייתי ששים עשרונות בס' מאני. גמ' לעיל. וקשיא לי דא\"כ אמאי סגי לעיל בס' כיון דלא קבעה בכלי אחד. דלא אמרן בפרק דלעיל משנה ד' דאין מביא אלא ששים אלא בכלי אחד משום דאין ראוי להבלל. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ב מהקרבנות המנחות הבאות בנדר ונדבה יש לו להתנדב ולנדור מהן כל מה שירצה אפילו אלף עשרון. ע\"כ. וא\"כ היה לנו לחייבו עד שיאמר לא לכך נתכוונתי. כדתנן לקמן במשנה ד'. ונ\"ל דהכא דמי טפי למתניתין ה' דיביא כיום המרובה. דהא ס' עשרון יום מרובה הוא כדלעיל: \n",
+ "מאחד ועד ששים. כתב הר\"ב שנמצא מביא בין הכל אלף תת\"ל עשרון. בברייתא. ופירשו התוס' כיצד קח בידך מאחד ועד ששים וצרוף תחלתן לסופן עד האמצע. כגון אחד וששים הם ס\"א ב' ונ\"ט הם ס\"א ג' ונ\"ח הם ששים ואחד. כן תמנה עד שלשים דשלשים ושלשים ואחד הם ששים ואחד. ויעלה לך שלשים פעמים ששים ואחד. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי עצים. דת\"ר קרבן [נפש כי תקריב קרבן מנחה] מלמד שמתנדבין עצים וכה\"א דעצים אקרי קרבן והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) [*ובס\"פ דלעיל מפקינן יין ושמן מקרבן. וה\"נ מפקינן עצים מקרבן שכן שנוי בת\"כ. ואע\"ג שיש עוד קרבן מיותר. דהך דהכא ודלעיל איתא במנחות סלת ואידך גבי מאפה תנור הא דריש לה התם בת\"כ ות\"ק דבספ\"ה. שלא יביא מחצה חלות ומחצה רקיקין ומייתי לה התם בסוגיא. כמ\"ש שם בס\"ד ושם כתבתי דאף לר\"ש דהתם איצטריך. ועיין עוד לקמן]: \n",
+ "לא יפחות משני גזירים ותנן נמי הכי בספ\"ו דשקלים ופי' הר\"ב ודוקא המתנדב עצים סתם. אבל הרוצה להביא אפילו עץ אחד יביא. וכ\"כ התוספות בכאן מגמרא ירושלמי דשקלים: \n",
+ "[*לבונה. ה\"נ מרבינן לה בת\"כ מקרבן דלעיל דמרבינן מיניה יין ושמן עצים]: \n",
+ "לא יפחות מקומץ. ה\"נ תנן לה התם. ופי' הר\"ב שזהו שיעור הלבונה הבאה עם המנחה דכתיב והרים ממנו כו'. והכי איתא הכא בגמ' ואע\"ג דבפרק קמא משנה ג' פירש הר\"ב דבשני קרטין כשירה ויליף לה מקרא. היינו בדיעבד ומיהו הכא דנודר בלבונה בפני עצמה לא יצא אלא בקומץ דלהכי איצטריך על המנחה דבהדי מנחה אין. בפני עצמה לא. ואיכא מאן דאמר דבבאה בפני עצמה [נמי פליג. והיא] פלוגתא דאמוראי בפ\"ק דף י\"א והרמב\"ם פרק ט\"ז מהקרבנות העתיק לשון משנתינו ועיין עוד בפי' הר\"ב דשקלים שכתב דוקא בסתם כו'. כדלעיל בעצים. [*וכתבו התוספות דבירושלמי דשקלים פליגי אי לשיעור יד הבעלים. או לשיעור יד כהן. ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו שם העתיק לשון המשנה]: \n",
+ "המעלה את הקומץ בחוץ חייב. כתב הר\"ב ובהאי כללא הוי נמי המעלה קומץ בפנים כו'. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התוס' וא\"ת ומי סתם לן תנא כר\"א דפי\"ג דזבחים מ\"ד דרבנן מחייבי בכזית בחוץ. וי\"ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית. אלא לאפוקי מאידך דר\"א מ\"ו דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קומצים. ולפי' זה לא מיירי בקומץ דסלת. ע\"כ. וקצת קשה דא\"כ ה\"ל לשנות תחלה שני בזיכין כו': \n",
+ "ושני בזיכין טעונים שני קומצים. יליף לה בת\"כ בג\"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה. מה להלן מלא הקומץ. אף כאן מלא הקומץ. והיינו שני קמצים מלא הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה. תוספות פ\"ק דף י\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי זהב. *)זה לבדק הבית. הרמב\"ם: \n",
+ "לא יפחות מדינר זהב. כתב הר\"ב. והוא שיאמר מטבע של זהב. דאי לא. דלמא נסכא דדהבא קאמר דהיינו חתיכה של זהב. גמ'. ובספ\"ו דשקלים פי' הר\"ב מביא אפילו צנורא שהיא כמין מזלג קטן. והוא מירושלמי דהתם והביאוהו התוס' דהכא ופירשו דנסכא היינו כדי לעשות צנורא. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות ערכין [הלכה יו\"ד] כתב יביא לשון של זהב. יהיה משקלה. כדי שיאמר לא לכך נתכוונתי. ע\"כ. סובר דירושלמי וגמ' דידן פליגי. ובגמרא אדמוקמינן דאמר מטבע פריך ודלמא פריטי. אמר רב פפא פריטי דדהבא לא עבדי אינשי: \n",
+ "כסף לא יפחות מדינר כסף. גמרא ודלמא נסכא. אמר רבי אלעזר דאמר מטבע. ודלמא פריטי אמר רב ששת באתרא דלא סגי פריטי דכספא: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי יין לא יפחות מג' לוגין. דת\"ר אזרח [בפרשת נסכים כתיב (במדבר ט״ו:י״ג) כל האזרח יעשה ככה וכולה קרא יתירה הוא] מלמד שמתנדבים יין. וכמה שלשה לוגין. [דבציר מהכי לא חזי] . ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף. ת\"ל יהיה. יכול יפחות. ת\"ל ככה. ועיין פ' דלעיל משנה ד': \n",
+ "שמן לא יפחות מלוג. פי' הר\"ב שהפחות שבמנחה עשרון סלת. והיא טעונה לוג שמן. דשמן דבא בנדבה גמרינן ממנחת נדבה דתניא קרבן כלומר וכי תקריב קרבן מנחה מלמד שמתנדבין שמן [*כמ\"ש בס\"פ דלעיל] ודון מינה ומינה מה מנחה בלוג אף שמן בלוג. ורבי סבר דון מינה ואוקי באתרא. דשמן הבא בפני עצמו הוי כנסכים דומיא דיין. הכי אמרינן בגמרא הכא וספ\"י דזבחים. ואני תמיה דברפ\"ד דשבועות פליגי ר\"מ ורבנן ולרבנן דון מינה ואוקי באתרא והסוגיא כי הכא דאמרוה קמיה דרב פפא [*וקשיא דרבנן אדרבנן] וכ\"ש דהתם הלכה כרבנן והכא כתבו הרמב\"ם והר\"ב דאין הלכה כרבי. וצריך לי עיון. ועיין מ\"ש במ\"ב פ\"ז דזבחים: \n",
+ "פירשתי ואיני יודע מה פירשתי. מן היין או מן השמן. רמב\"ם ספי\"ז מהקרבנות: \n",
+ "כיום המרובה. כתב הר\"ב כיו\"ט ראשון כו'. דה\"ל י\"ג פרים וכו'. וד' מוספים ב' מוספי דשבת. וב' מוספי דחג. לא דק אלא ב' תמידי היום ה\"ל לחשוב במקום ב' מוספי דחג. ולכן ראוי ה\"ל שיכתוב וד' כבשים ב' מוספי שבת וב' תמידי היום. וכן הוא בפירושו פרק דלעיל מ\"ד. ומ\"ש עוד ושעיר אחד ג\"כ לפום ריהטא כתב כן. דהא חטאת הוא ואין לחטאת נסכים. כדתנן בפ\"ט מ\"ו. ומ\"ש והנסכים הצריכים לכולם ק\"מ לוג. שכן שנינו שם מ\"ג ששה לפר. הרי לי\"ג פרים ע\"ח לוגין. שלשה לוגין לכבש. הרי לי\"ח כבשים נ\"ד לוגין. ארבע לאיל. הרי לשני אילים ח' לוגין וזה המספר שוה לשמן וליין: \n"
+ ],
+ [
+ "הרי עלי עולה יביא כבש. רבי אליעזר בן עזריה אומר. או תור או בן יונה. כתב הר\"ב. דל\"פ מר כי אתריה ומר כי אתריה. גמ'. וכתבו התוס' אע\"פ שהיו רגילין לקנות קרבנות בירושלים כדאמרינן [בפ\"ז דשקלים מ\"ב מעות שנמצאו לפני סוחרי בהמה [והיינו בירושלים] ואמרו [בספ\"ק דכריתות] מעשה ועמדו קינים ברבעתים מכל מקום דעת הנודר לפי מה שרואה בעיר ע\"כ: \n",
+ "איל וגדי. ולשון הר\"ב איל ושעיר וגדי. וכ\"כ רש\"י. וז\"ל התוס' ה\"ג יביא פר עגל ואיל שעיר גדי וטלה. וי\"ס דלא כתיב שעיר ועל כרחין גרסינן ליה כדקתני גבי שלמים שעירה. ע\"כ. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל ושם [טלה] נופל על כבש ועל עז ע\"כ. אלא דאי הכי לא לגרוס גדי שהוא בן שנה. כמו הכבש. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "יביא פר ופרה. עגל ועגלה. ג\"כ דעת ר'. הרמב\"ם: \n",
+ "איל ורחל. פי' הר\"ב. רחל נקבה בת שתי שנים. וה\"ל לפרש איל בן שתי שנים כדתנן במ\"ג פ\"ק דפרה: \n",
+ "גדי וגדיה שעיר ושעירה טלה וטליה. וכן גי' הר\"ב אבל במשנה שבגמ' גרסינן שעיר ושעירה קודם גדי וגדיה. וכדתנן לעיל וכך נראה דשונה אותם כסדר גדלם: \n"
+ ],
+ [
+ "ונסכיו היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם נקראים נסכים. כמ\"ש הרמב\"ם ברפ\"ב מהלכות הקרבנות וכבר כתבתי זה במ\"ג פ\"ד דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אוסר. כתב הר\"ב לכתחלה. וארישא יביא בדמיו שנים דהוי קטן והביא גדול [*שבכל מקום שנים חשובים מאחד. אפילו שניהם שוים רש\"י] נמי פליג אלא דנטר להו לרבנן עד דמסקי למלתייהו והדר מפליג עלייהו תדע דקתני כבש זה עולה ונסתאב יביא בדמיו איל ור' אוסר ש\"מ גמ': \n",
+ "איל זה עולה כו' יביא בדמיו כבש. וברישא נמי שור זה כו'. אפי' הביא בדמיו איל אחד יצא. הרמב\"ם. פט\"ז מה\"ק: \n",
+ "הבינוני שבהן הקדש. כתב הר\"ב. אף הבינוני שבהן הקדש וכו'. והיכי עביד כו'. ממתין לבינוני עד שיומם כו'. גמ'. ופשיטא. דהה\"נ אם הומם הגדול דמיחל בבינוני. אלא שצריך שיביא ג\"כ בדמים היתרים: \n"
+ ],
+ [
+ "בבית חוניו. פי' הר\"ב בית המקדש שבנה חוניו בנו של שמעון הצדיק כו'. לימים נתקנא כו' נראה שאע\"פ שנתמנה להיות כ\"ג עדיין לא עבד אלא שנמנו וגמרו שיהא הוא הכ\"ג ופסקו לו הגדולה. ולימים כשהיה לו להתחנך ולעבוד נתקנא כו' ובברייתא ואע\"פ כן נתקנא בו כו'. ומ\"ש הר\"ב והעמידו אצל המזבח. בברייתא. ומסיים הרמב\"ם ללמדו איך יעבוד. לא שיגע בשום עבודה מן העבודות. מפני שאסור בעבודה מחוסר בגדים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והעלה עליו לשם ה' כרבי יהודה בברייתא וה\"נ דיקא מתני' דקתני ואצ\"ל לדבר אחר. מכלל דבית חוניו לאו ע\"ז הוא. וכתבו התוס' תימה הרי יש כאן איסור שחוטי חוץ. ונראה דלבני נח היה מעלה. לנכרים הנודרים נדרים ונדבות. ע\"כ. והרמב\"ם כתב והקריב עליו קרבנות לשם יתברך וכן אמרו בית חוניו לאו בית ע\"ז הוא אלא שעבר על מה שנאמר (דברים י״ב:י״ג) פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ונאספו עליו כת שקורין קבטצר עם כל הנלוים עליהם וקרא אותן לעבודת השם ובאו אליו וגדל ענינו ביניהן ומנוהו כהן וכבדו אותו בית. והיו המצריים עובדים בו לשם ומקריבין קרבנות כפי מה שלמד אותן. ונתקיים דבר ה' על ידי ישעיה [י\"ט י\"ט] ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים וגו' ע\"כ הנה לדבריו היו מקריבים קרבנות נכרים וגם ישראלים אלא שישראלים עברו על פן תעלה וגו': \n",
+ "שאקריבנה בבית חוניו. אין שייך כאן תפוס לשון ראשון ואחרון [דמתני' ג' פ' דלעיל] דהוי כאומר עד בית חוניו מצינא דאטרח כדלקמן. תוס'. ואע\"ג דבעולה לא אמרי' האי טעמא היינו משום דס\"ל דשם עולה יש עליו וחייב כרת ומ\"מ סברא הוא שמשום כך הוא אומר בבית חוניו דלא מצי מטרח: \n",
+ "[*יגלח. וכבר ביארנו בנזירות [שענין] תגלחת נזירות הבאת קרבנותיו. הרמב\"ם. ועיין בפ\"ב דנזיר מ\"ה: \n",
+ "ואם גלח בבית חוניו לא יצא. לשון הר\"ב. אלא יחזור ויגלח במקדש בירושלים. לא ידעתי למה הוסיף בירושלים ועיין לקמן]: \n",
+ "אם גלח בבית חונו יצא. כתב הר\"ב דהאי גברא שנדר בנזיר כדי שיגלח בבית חוניו. לצעורי נפשיה נתכוין כו'. דהכא ליכא למימר דנעשה כאומר ע\"מ שלא אתחייב באחריות קרבנותי. דנזיר כמה דלא מייתי קרבנותיו לא מתכשר. גמ': \n",
+ "יצא. ומשום שחוטי חוץ נמי לא מחייב. רש\"י בגמ' [*וכדכתב הר\"ב דלא חל שם נזירות עליו. וכתבו התוס' פ' אע\"פ דמס' כתובות דף נ\"ו ע\"א. דאמאי הא מתנה על מה שכתוב בתורה ותנן במ\"ד פרק ב' דנזיר האומר הריני נזיר ע\"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים הרי זה נזיר ואסור בכולן. וטעמא משום דמתנה וכו' [כמ\"ש הר\"ב שם] ואור\"י דלא אמרי' מתנה כו' תנאו בטל. אלא היכא שמתכוון לעקור מ\"ש בתורה. אבל הכא סבור הוא שיש מצוה בבית חוניו כמו בבית המקדש ואין מתכוין לעקור. לית לן למילף מתנאי דבני גד ובני ראובן. עכ\"ל: \n",
+ "בירושלים. להכי איצטריך בירושלים לאשמועינן דבנוב וגבעון היו מותרים לשמש כ\"ש בזמן הזה שאין שירות ואין מקדש דודאי כשר לדוכן ולקרות בתורה תחלה כן כתבו התוס' בשם תשובת רש\"י]: \n",
+ " כבעלי מומין חולקין ואוכלין. מפורש ברפי\"ב דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ללמד שאחד המרבה ואחד הממעיט. עיין מ\"ש בזה בס\"ד בסוף פ\"ב דאבות: ",
+ "סליקא לה מסכת מנחות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מנחות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מנחות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Menachot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מנחות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Menachot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6946bb0e9547b9efb23981b68c8d501beaca8c6b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,294 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מדות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Middot, Introduction": [
+ "לשון הרמב\"ם:",
+ "הביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש בענין ההוא כי כשיבנה ב\"ב יש לשמור ולעשות התבניות ההוא והתכניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (ד\"ה א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. עכ\"ל.",
+ "ואף על פי שהבנין של עתיד יש בו שינויים ולא ישוו עם בנין בית שני. וכמו שיראה המעיין במשנה ובספר יחזקאל. והרמב\"ם עצמו כתב בתחלת הלכות בית הבחירה. וז\"ל:",
+ "בנין שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אע\"פ שהוא כתוב ביחזקאל. אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא. בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל. ע\"כ.",
+ "הרי שאין בבנין בית שני. אלא מעין דברים המפורשים ביחזקאל. אבל לא ככל הכתוב בספר שם. ואני בהקדמתי לספר צורת הבית נתתי טוב טעם בזה על פי המדרש שנמצא בפירש\"י דיחזקאל סי' מ\"ג:",
+ "ראויה היתה ביאה שניה של עזרא [להיות] כביאה הראשונה של יהושע כו'. ובנין זה מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה וגאולת עולם. אלא שגרם החטא לא היתה תשובתם הוגנת וכו'. ע\"כ.",
+ "לכך אני אומר שלפי שלא היתה תשובתם הוגנת לא יוכלו למלאותו בכל חלקי הבנין כמות שהוא. לפי שאותו בנין מיועד לגאולת עולם שתהא הכבוד חונה לעולם. כענין שנאמר שם ושכנתי בתוכם לעולם. ומ\"מ הואיל והיה ראוי להם. ראו כי טוב לבנות מעין אותו הבנין במקצת מן הדברים. עכ\"ד שם.",
+ "ועכ\"ז יפה כתב הרמב\"ם שספור ענין בית שני. יש בו תועלת לעתיד מצד דברים רבים הדומים. וג\"ז שהביא לראיה ממה שנאמר הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. אע\"פ שדוד הוא שאמר כן לשלמה בנו על בנין הראשון מ\"מ יש ראיה ממנו. וכמו שבמ\"ב פ' בתרא דסוכה [תנא] ומתקנין שם תיקון גדול העתקתי ששאלו בגמ' והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש וכו'. וכן עוד בגמרא פ\"ו דזבחים (דף ס\"ב) בבנין המזבח כמו שאכתוב לקמן רפ\"ג. דשמעינן שהיה לבני בית שני לבנות כדמות הראשון אלא קרא אשכחו ודרוש. וממילא נראה שלעתיד לבוא יש לנו לבנותו כמו שהוא כתוב מיד ה' אשר השכיל דוד והיכא דכבר אשכחו קרא ודרוש שפיר ונבנהו כדדרשו. והיכא דאנן ניקום ונשכח קרא נדרוש. נבנהו כמו כן. והרי רש\"י בפ\"ו דזבחים דף ס\"ב בההיא דמזבח מפרש:",
+ "קרא אשכח ודרוש – [...] ושלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו. ע\"כ.",
+ "[*ולשונו זה תמצא עוד לקמן פ\"ג מ\"א בד\"ה וכשעלו כו'] וכן אנחנו כשנזכה לבנות בנין העתיד יגלה הקב\"ה עינינו ומלאה הארץ דעה את ה' ולהבין הסתום בדברי יחזקאל ונבנהו אבל מ\"מ צריך לספור בנין השני שכן רוב ועקרי הבנין מיוסדים בתבנית ה' אשר השכיל לדוד ולא ימוט. אלא מה שיזכנו האל יתברך לדרוש עוד מן המקראות מצורף לזה שע\"י הסיפור הזה של בית שני אנו יכולים לדרוש ולהבין בבנינא דיחזקאל. ואילו לא חיה זה הספור נכתב בספר. לא מצאנו ידינו ורגלינו באותו הבנין העתיד שיבנה במהרה בימינו:"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בשלשה מקומות כו'. רישא שנויה עוד בריש מסכת תמיד וע\"ש: \n",
+ "שומרים. פי' הר\"ב כל הלילה וכ\"כ הר\"ר שמעיה. וכן ל' הרמב\"ם בפרק בתרא מהלכות בית הבחירה. ואין נראין דברי המפרש למסכת תמיד שכתב שיהו שומרים יום ולילה: \n",
+ "בבית אבטינס. עמ\"ש בסוף מכילתין על לשכת העץ. שם תמצא מקום לשכה זו לשכת בית אבטינס: \n",
+ "והלוים בעשרים ואחד מקום. כתב הר\"ב שבכ\"ד מקומות כו'. כדכתיב בד\"ה סי' כ\"ו [י\"ז]. [*ובסוף הפרק כתב הר\"ב עוד. שגם במקומות ששמרו הכהנים. היו הלוים ג\"כ משמרים. ע\"ש]: \n",
+ "פנותיו. אנגל\"ש למקום שכלה החומה ומתחלת חומה לשון המפרש דתמיד [ריש] דף כ\"ז: \n",
+ "על ה' שערי העזרה. כתב הר\"ב ואפי' לדברי האומר לקמן ז' שערים היו. מודה שלא היה משמר אלא על ה'. דתרי מינייהו לא צריכי שימור. גמרא דתמיד דף כ\"ז. ופירש בכאן הר\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים: \n",
+ "[*העזרה. ותיבת עזרה פי' בפ\"ב מ\"ו]: \n",
+ "על ד' פנותיה מבחוץ. כתב הר\"ב לפי שאין ישיבה כו'. לפיכך היו השומרים בפנות העזרה. וכן השומרים בשערי העזרה. שומרים מבחוץ. ומבחוץ דקתני פי' הרר\"ש כלומר ואלו ואלו מבחוץ: \n",
+ "בית הכפורת. והכי תנן ר\"פ בתרא ובערוך בית קדש הקדשים נקרא בית הכפרת. ע\"כ. וכן בכתוב ד\"ה [א'] כ\"ה [י\"א] ועל שם ששם הכפרת בכרובים לתבנית המרכבה: \n"
+ ],
+ [
+ "איש הר הבית. שר. כמו אליכם אישים אקרא (משלי ח') ל' המפרש דתמיד סוף דף כ\"ז וכ\"פ הר\"ב במ\"ג פ\"ק דיומא: \n",
+ "היה מחזר. בכל לילה ולילה על כל משמר ומשמר והיה לו מפתחות הר הבית כ\"כ המפרש דתמיד שם. ור\"ל לאפוקי משמרות הכהנים ושמו יוכיח ולפיכך צדקו דברי השלטי הגבורים [שחבר החכם הר\"ר אברהם רופא ממנטוב\"ה] במה שהשיג בפ' ל\"ו על דברי הר\"ב שכתב בפ\"ה דשקלים על הפקיע להלקות כהנים והלוים. שלא מצינו כהנים לוקים: \n",
+ "והם אומרים בירושלים. הרמב\"ם סוף הלכות בית הבחירה: \n"
+ ],
+ [
+ "שני שערי חולדה מן הדרום. נכנס בדרום מהטעם שיתבאר ר\"פ דלקמן. ושמם זה יתכן לומר שעל שם חולדה הנביאה נקראו כן. ואפשר שז\"ש מלכים ב' כ\"ג והיא יושבת בירושלים במשנה. היינו בתוך שער זה שהוא משנה ששנים הם ברוח זו. משא\"כ ברוחות האחרות. ואע\"פ שנאמר בירושלים ואלו הן בהר הבית ירושלים כולל הכל. ומה שהיו בכאן שני שערים לפי שרוב תשמיש הר הבית בדרום כדתנן בר\"פ דלקמן. נ\"ל: \n",
+ "קיפונוס. לא ידעתי לו טעם. ובשלטי הגבורים פ\"ג חשב שהוא לשון יון. וענינו עבודת הגן שאפשר שהיה שם גן של ורדים מחוץ להר הבית [*וכאותה ששנינו בפ\"ב דמעשרות מ\"ה] ובפ' פ\"ז הזכיר לשון רש\"י על כפת הירדן שבפטום הקטורת. שכתב רש\"י גנת ורדין היתה בירושלים נקרא הורד ההוא כפה כו'. אע\"פ שבפי' כפה אינו מודה לו לרש\"י אין כאן מקומו. והא דהולך לו מדרום למערב. ואינו מקיף דרך ימין. בחושבנא בעלמא לית לן בה. כמ\"ש משמא דגמ' בפ\"ג דתמיד מ\"ג: \n",
+ "טדי. בדל\"ת כ\"כ הרר\"ש. וגם בערוך הביאו בערך טדי בדל\"ת ולא פי' כלום [*והרד\"ק בפי' יחזקאל סי' מ'. כתב שהוא שם אדם. ואשתמטתיה] פסקי התוס' שכתבו וז\"ל טדי. פי' הצנע כמו בטעמים יטידוך [*היינו בפיוט שחרית דיו\"כ המתחיל כי אדוקי וכו'] שידברו בצניעותיך א\"נ לשון פיוט. כמו הני טיידי ופיוטי רגילי בהו קמי ריש גלותא. ע\"כ. ולפי' הראשון ניחא שנקרא כן לפי שלא היה משמש כלום. ואף לראב\"י בסוף פרקין שבעל קרי היה יוצא בו היה ג\"כ לצניעות שלא ירגישו בו כי שם אין עוברים ושבים. אבל לפי' השני לא ידעתי למה נקרא כן [*ואולי שהפייטנים באותו שער היתה להם לשכה שבה מלמדים ללוים נגוני המזמורים. כי יש לכל מזמור ניגון מיוחד. והראב\"ע מפרש כן לכל התחלת מזמור כמו למנצח על מחלת שהוא על ניגון הפיוט המתחיל מחלת. וכן על השמינית. וכל כיוצא בהם. נמצא שצריך לימוד לכל מזמור כפי הניגון שמיוחד עליו. והנה זכיתי מהשי\"ת לקנות ספר הראב\"יה. ובסופו כתוב סדר בנין בית שני. ונכתב שם טרי בריש וכתב שער טרי שני אבנים זקופות כזה ח ולכך נקרא טרי פי' מוצב. עכ\"ל. ולא הבינותי לפירושו זה. ועוד עמ\"ש במ\"ב פרק דלקמן]: \n",
+ "לא היה משמש כלום. אלא בעל קרי היה יוצא לראב\"י כדמפרש בשלהי פרקין. הרר\"ש. ועיין בפ' דלקמן מ\"ב: \n",
+ "שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה. עיין בפי' הר\"ב במ\"ט פי\"ז דכלים: \n",
+ "כהן גדול השורף את הפרה. כתב הר\"ב מתני' ר\"מ היא וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. אבל במ\"ח פ\"ג דפרה דתנן נמי כ\"ג פי' הר\"ב שלפעמים נעשה בכ\"ג מש\"ה תני ליה אע\"פ שכשרה אף בכהן הדיוט. והרמב\"ם פי' שם שבתמידית היתה נעשית בכ\"ג אע\"פ שכשרה בכ\"ה. ועמ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "שבעה שערים היו בעזרה כו'. עיין לקמן ספ\"ב ומ\"ג פ\"ו דשקלים: \n",
+ "[*שער הדלק. פי' הר\"ב על שם שהיו כו' עצים וכו' והראבי\"ה כתב שמעתי שהיו מביאים דרך אותו השער אש של הדיוט ע\"ג המזבח]: \n",
+ "שער הבכורות. כתב הר\"ב ששם היו מכניסים הבכורות ששחיטתן בדרום. כלומר ששחיטתן אף בדרום בכל מקום בעזרה לאפוקי קדשי קדשים ששחיטתן בצפון. ואכתי קשיא לי כל קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה והיה להם להכניסם לשם. וי\"ל דבכורות מתנה לכהן הן משא\"כ קדשים קלים שהם לבעליהם. ומש\"ה נתייחד שער לבכורות: \n",
+ "שער המים. כתב הר\"ב כדכתיב בספר יחזקאל וכו'. והיינו טעמא דאמר ראב\"י במשנה דספ\"ב. אבל ת\"ק יהיב טעמא אחרינא התם. ובפ\"ו דשקלים מ\"ג. ולמאי דגרס לקמן בדברי ראב\"י וכן כו' נראה דלא פליג אלא מוסיף. וכי הא דפירש הר\"ב בפ\"ג משנה ד': \n",
+ "שער נקנור. כתב הר\"ב מפורש במסכת יומא. פ\"ג משנה י': \n"
+ ],
+ [
+ "שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן. כדכתב הר\"ב במשנה ט' וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "כקיטונות הפתוחות לטרקלין. ל' הר\"ב כחדרים קטנים וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כדמות בתי השינה שיש בטירות המלכים שהוא בית קטן בתוך בית גדול והוא מה שאמר כקיטונה הפתוחה לטרקלין וכבר בארנו פעמים טרקלין שהוא בית המלכות [עיין בפי' הר\"ב משנה ד' פ\"ו דב\"ב] וקיטון מקום בית השינה שישנים בו בזמן הקיץ. תרגום קיץ קייטא. ע\"כ: \n",
+ "[*וראשי פספסים. כתב הר\"ב ראשי קורות יוצאות מן הכותל עד המקום שהוא קדש. כלומר ראשי קורות היו במקום שהוא חול והיו מגיעים עד המקום הקדש ולא במקום הקדש. משום איסור דלא תטע וגו' כל עץ אצל מזבח כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דתמיד. ועיין בפרק דלקמן משנה ו'. ועוד עמ\"ש בפרק אחרון משנה ד' בד\"ה אבא שאול כו'. ופי' לשון פספסים תמצא בפרק דלקמן שם]: \n",
+ "לשכת טלאי קרבן. כתב הר\"ב שהיו שם טלאים מבוקרים לתמידין כדתנן בערכין פרק ב' משנה ה': \n",
+ "דרומית מזרחית. היא היתה לשכת לחם הפנים וסמוכה לעזרה ונמצאת שהיתה מקודשת אתיא כמ\"ד אפייתן בפנים בפרק י\"א דמנחות ע\"ש במשנה ב'. [*ומ\"ש הר\"ב בית גרמו. עיין רפ\"ה דשקלים]: \n",
+ "מזרחית צפונית. בה גנזו בית חשמונאי כו' כתב הר\"ב ובמס' שקלים [פ\"ה] [מ\"ג] ובמס' תמיד [פ\"ג] [מ\"ג] קורא לה לשכת החותמות וכ\"כ הרמב\"ם. והא ודאי דלמאי דתנן התם דלשכת טלאים צפונית מערבית ואחריה קא חשיב לשכת החותמות כשאתה מקיף דרך שמאל מבחוץ וכדכתיבנא התם הרי היא לשכת החותמות שבצפונית מזרחית סמוכה ללשכת טלאים אבל קשיא מ\"מ דאח\"כ קא חשיב לשכת בית המוקד. והיא בית הטבילה דהכא. ועל כרחינו עומדת בין החותמות לטלאים. שהרי היא ג\"כ מערבית והיאך קא מני לה בין החותמות ללשכת בית לחם הפנים. הלכך שפיר מלתא קמאי דהתם גרסינן במשנה איפכא ואחת לשכת בית המוקד ואתת לשכת החותמות. ומ\"מ לא שלחתי שם יד להגיה כן בספר. לפי שהתוס' בפ\"ק דיומא דף ט\"ז גרסי ג\"כ כגי' הספרים. דרמו אהדדי. דהכא קאמר שבאחת גנזו בית חשמונאי כו'. והתם קאמר דשאר שתי לשכותיה הוו לשכת החותמות ולשכת בית המוקד. ותירצו דטובא איכא לשכות [וה\"נ] כלים שמשמשין שנים ושלשה דברים. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "שנים שערים היו לו לבית המוקד כו'. בגמרא ריש מסכת תמיד כיון דב' שערים היו לו. אמאי לא קא חשיב ריש פירקין דהכא ודהתם אלא חד שומר ומשני אמר אביי כיון דגבי הדדי הוו קיימי [זה כנגד זה א\"נ דסמיכי אהדדי] סגי להו בחד שומר דוי [רואה] להכא ודוי להכא. ואאכסדרה דשער הנצוץ דמתני' ה' לא פריך מידי דהתם לא תנן אלא פתח היה לה לחיל וא\"צ שמירה כמו שער: \n"
+ ],
+ [
+ "בית המוקד כיפה ובית גדול כו'. משנה זו שנויה בריש תמיד וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "*אמה על אמה. בארץ וטבלא עליו לשון הרר\"ש]: \n",
+ "הגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלא כו'. לפי הנראה ממשנה זו שהיו צריכי' מפתחות לסגור הדלתות והיו מנעולי דלתותיהן בלי ספק דומים למנעולים הנקראים בל' ערבי אקפ\"ל אלול\"ב ובלע\"ז קאדינו\"ש דטורנ\"ו \n",
+ ") שעושים אותם אצלנו ואינם סוגרים. אלא במפתחותיהם שבהם נפתחים הרמב\"ם: \n",
+ "[*הגביה את הטבלא. הכהן השוער. הרר\"ש: \n",
+ "נתן. בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו. כך לשון הרר\"ש ואין אלו בעיני אלא דברי תימה שהרי אין בן לוי ישן אלא מבחוץ וגם הוא בעצמו הרי פי' לעיל בסמוך הגביה כו' הכהן השוער ולמה א\"כ לא יהיה הכהן ההוא הגומר לכל הצריך ומסתעף מהנעילה וגם כפי הנראה לא היה יכול בן לוי ליכנס מכיון שנגמר נעילת השערים וגם לא היה עוד בן לוי מבפנים לסיבה זו בעצמה אא\"כ שנאמר שהיה להם מקום ליכנס לשם מפני הצורך וכל זה דוחק. וכדברי נבואה וללא צורך]: \n",
+ "אירע קרי כו'. גם זו שם שנויה וע\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*הר הבית. עיין במשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n",
+ "רובו מן הדרום מיעוטו מן המערב. שכל רוחב העזרה הוא קל\"ה מצפון לדרום כדתנן ר\"פ בתרא ונמצא שהנותר מהר הבית בשתי רוחות הללו היא שס\"ה אמה [וכל אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז] שבעזרה הפנימית אנן קיימין ואין ע\"נ בכלל וכן הם דברי הרמב\"ם פ\"ה מהל' בית הבחירה. וכבר כתבתי בפ\"ג דסוטה משנה ד' דע\"נ בכלל הר הבית נמצא שבאלו שתי הרוחות הנותר מהר הבית. הוא שי\"ג כשתחלק שס\"ה ותתן דרך משל לדרום מאתים וחמשים. ישאר לצפון קט\"ו. וכשתחלוק שי\"ג ותתן דרך משל רי\"ג למזרח ישאר ק' למערב הנה רובו לדרום מאתים וחמשים. שני לו נמזרח רי\"ג. שלישי לו מן הצפון קט\"ו. מיעוטו מן המערב ק': \n",
+ "מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו. יפה פי' בעל שלטי הגבורים שכתב שהוא על לשכות הרבה ובתים שהיו עשוים באמת ויושר למשמשי הבית נוסף על הלשכות שנאמרו במשנה כי אותן לא יספיקו ובפכ\"ה מספרו עמד למנין וחשב ומנה אותן שלשים ואני אומר לסיוע לו שכן נמצא בבנינא דיחזקאל [מ' י\"ז] (ובמספר) שלשים לשכות אל הרצפה (שבחצונה). ועוד נסתפק בשל לשכות שמן הראוי [שיהיה] לשכה לכל אחד מט\"ו הממונים שברפ\"ה דשקלים כשירצו ללון בהר הבית. ואמר שעל תשמישי אלו הלשכות השלשים או מ\"ה אמרו שרובן בדרום כו'. אבל שגגה יצאה מלפני השליט בפ\"ב כשכתב שם שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח שהיה גלוי לשמים. והרי אין מזבח אלא בעזרה. אבל בלאו הכי ודאי שאין הר הבית מכוסה שלא היה מסוכך אלא ע\"ג האצטבאות [*כאותה ששנינו במשנה ה' פ\"ק דפסחים] והן בצדדים סביב לא באמצע. וטעמא שהיה רובו מן הדרום יראה לפי ששם היתה כניסת כל אדם מהעיר שהיא בנגב ככתוב ביחזקאל. ולפיכך ראוי שתהיה רוב התשמיש במקום הראשון שבו נכנסים. שני לו מן המזרח. שכן מקיף דרך ימין [*וברוך ה' שכיונתי רובו מן הדרום לראבי\"ה דלקמן בד\"ה לפנים וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "נכנסין דרך ימין וכו'. פי' הר\"ב כגון הנכנסין דרך שערי חולדה שהן מן הימין מקיפין דרך שער הטדי. וקשיא לי. דהא במשנה ג' פ\"ק תנן דלא היה משמש כלום. והרי עכשיו שמושו כמו שמוש שערי הדרום אלא שבדרום היתה הכניסה וכאן היציאה. ולא עוד אלא שבדרום היו שני שערים לכניסה וכאן זה השער האחד היה משמש יציאת נכנסין בשני השערים. וע\"ק דהא תנן התם דאלו ב' השערים שבדרום היו משמשין כניסה ויציאה. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כפי א\"י כשנכנס הנכנס משער שושן. אינו הולך על שער חולדה אלא לצד שער טדי. וכן תקיש לכל הנכנס על שאר מהשערים. ע\"כ. ומעתה אין כאן יציאה כלל לשער טדי אלא לסימנא בעלמא נקטיה: \n"
+ ],
+ [
+ "לפנים ממנו סורג [*כתב הראבי\"ה [בספרו שכתבתי פרק דלעיל משנה ג'] ונראה שהסורג היה מקיף לכל צדדין למזרח. ולצפון. למערב. ולדרום. וכן החיל. דהא כל אחד ואחד יש בו מעלה מחברו. כדמפרש בריש מסכת כלים ורוב תשמיש היה מן הדרום שהוא לצד העיר. ולמה היה צריך לעשותו במזרח טפי מבשאר רוחות. ותו דקתני בפרק דלעיל שבצפון שער ניצוץ כו'. עד ופתח היה לו לחיל אלמא דהחיל היה נמי בצפון. ותו דהנך י\"ג השתחויות שכנגד הי\"ג פרצות. ובסוף (מכילתין) [פרקין] תנן אבא יוסי בן חנן אומר כנגד י\"ג שערים ואמר בשקלים [פ\"ו ע\"ג] דכנגדן ממש של שערים במקום [שערים] י\"ג היו (שכן) השתחויות י\"ג וכי היכי דההוא כנגדן ממש במקומן ה\"נ י\"ג דסורג במקום שגדרום ממש היו משתחוים. ולפי זה הסורג היה הולך סביב סביב הקיפו. ולא היה פתוח ופרוץ אלא לצד מזרח ומשום חיזוק ושמירה ובאו בני יון ופרצו י\"ג פרצים בסורג. כנגד י\"ג שערי (מזרח) [עזרה] שיוכלו ליכנס בכל צד לעזרה בהרוחה. ושוב חזרו בית חשמונאי וגדרום כו'. עכ\"ל. ובפירוש הר\"ב דס\"פ. ובשקלים פ\"ו אינו כן. אלא מ\"ד די\"ג השתחויות כנגד י\"ג פרצות לא ס\"ל שהיו רק ז' שערים. וכן הוא להדיא שם בירושלמי. וצ\"ל דלהראבי\"ה גירסא אחרת בירושלמי: \n",
+ "גבוה י' טפחים. כתב הכ\"מ בפ\"ה מהלכות בית הבחירה בשם הרא\"ש שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה. דהיקף הר הבית לא מהני דהר מוקף ולבסוף [ישב] דלא מהני ע\"כ. ואני תמה דהא בספ\"ה דפסחים תנן יצתה כת הראשונה [עם פסחם] וישבה לה בהר הבית שניה בחיל ואי איתא דהיקף הר הבית לא מהני היאך טלטלו פסחיהם לשם ולכן נ\"ל דלטלטול לא היה צריך שום דבר לפי שמן התורה כל מה שהוא מוקף בד' מחיצות הוא רה\"י גמור. כמ\"ש ברפי\"א דשבת. ושבות במקדש לא גזרו. ועוד כיון שהיה שם לפנים מהר הבית מקום לשמור שם שומרי המקדש למה לא יקרא הוקף לדירה מעיקרא. וכ\"ש שלפנים הימנו העזרה עם כמה לשכות לכהנים ולוים עובדי עבודת הקדש. ואמנם בטעם בנין הסורג היה אפשר לומר. שהוא לחוץ בין כת לכת דבפסחים. אלא שאין נ\"ל שיהיה הבנין הזה מפני כן. דבשלמא כי הוה הבנין בלאו הכי. היו מתחלקים בין אלו ההבדלות וחלוקות. אבל לעשות בנין בשביל כן לכתחלה זה אינו מן הנראה. כי לאיזו טעם היו צריכין הבדל בין כת לכת. אבל מה שנ\"ל בזה הבנין של הסורג. הוא מה שכתבתי כבר בס\"ד בספר צורת הבית סי' נ\"ב שהוא לתת מקום והבדל בין העובדי כוכבים הנכנסין להתפלל בבית ה' ובין ישראל כאותה ששנינו בפ\"ק דכלים [מ\"ח] החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. וממשנה זו הקשיתי לשאול על הר\"י אברבנאל שבפירושו ליחזקאל כ' וז\"ל העזרה החיצונה הראשונה. אמרו חכמים ז\"ל שבבית שני היה עזרת נשים ושבנו אותו גזוזטראות וראיתי אני בפירושי חכמי הנוצרים שהיתה העזרה הראשונה מיוחדת לנכרים להתפלל בבית ה'. וכמ\"ש שלמה בתפלתו. וגם אל הנכרי וגו'. ונראין דבריהם לדעתי כי הנה לעתיד לבא ייעדו הנביאים שילכו עמים רבים אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב לקבל תורתו ולכן היה ראוי שייוחד אליהם מקום מיוחד חיצוני ויותר מרוחק מהקודש ואולי שעל אותה עזרה תהיה עלייה מוקפת גזוזטרא לנשים כדבריהם ותהיינה רואות מלמעלה והנכרים בעזרה מלמטה וכו' עכ\"ל. ואילו זכר ולא שכח מתני' דכלים. לא היה כותב שהמקום המיוחד ההוא היה בע\"נ שהרי אף בחיל היו נמנעים מלכנס. ולומר שבשעה שידם תקיפה נאמרו הדברים הללו זה א\"א בשום פנים שאם ידם תקיפה מי יעצור בהם ומי יציב גבולות עמים לשום להם יד ומקום גבול וחוק בל יעבורו. ועוד שמשמעות דברי חכמי הנוצרים עצמם שהיה להם מקום מיוחד שהוא מדעת ישראל. ולומר שפשר דבר נעשה ביניהם כשידם תקיפה. גם זה אינו נראה. אלא העיקר שאף חכמי הנוצרים לא אמרו אלא בהר הבית עד החיל שהמקום ההוא היה מיוחד להם. וזה שקראו עזרה הוא שם מושאל בלבד. ובין כך ובין כך לדעת משנתינו שהיא העדות הנאמנה. לא היו עובדי כוכבים רשאים ליכנס בחיל ולפיכך נעשה הסורג. ובמהדורות שבספר הנזכר הוספתי תת טוב טעם שבשביל כן היונים פרצו בו פרצות הואיל ונעשה להבדיל אותם מבוא יותר פנימי. ולכך כשחזרו ישראל וזכו לגדרם תקנו על כל גדר השתחויה להודות לה' כי טוב. ואע\"פ שזה האמת והצדק וכמו שאוכיח עוד להלן. עכ\"ז אין על הרא\"ש להתלונן כי דבריו סמוכים באמת ויושר על דעת הרמב\"ם שבפ\"ה מהל' ב\"ה כתב וז\"ל לפנים מן הסורג החיל גובהו י' אמות ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חיל וחומה זו חומת עזרה. וכתב כך ג\"כ בפירושו בפ' דלעיל משנה ה' חיל הוא חומה שסובבת כל העזרה מבית לחומת [הר] הבית. ע\"כ. ומעתה אין תלונה על הרא\"ש כלל שמה שהקשיתי לשאול מההיא דפסחים היאך יצתה כת הראשונה להר הבית מתישב עכשיו שפיר. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. וגם אין תמיה מה צריך לתקון הסורג מצד הטלטול והלא אין שבות במקדש שמצינו בכמה שבות שלא התירו וכמ\"ש בסוף עירובין. אבל על הרמב\"ם עצמו תלונתינו לפי שמשנתינו לא אמרה בחיל גבוה. כמו שאמרו בסורג. והא דאמר שעליה נאמר בקינות ויאבל חיל וחומה וכתב הכ\"מ שהוא מפ' כיצד צולין. אומר אני שלא זו שאינה ראיה לדבריו אלא אף זו שמשם סתירה גמורה דהכי איתא התם דף פ\"ו עובי החומה היכי משכחת כלומר שראשה תהא שוה לקרקע העזרה ותהא מוקדשת כמוה. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה ואמר ר' אחא ואי תימא ר' חנינא שורא ובר שורא הא קמן דחיל הוא סמוך לקרקע העזרה וכן פירש\"י בר שורא חומה קטנה לפנים מן חומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות. ע\"כ. והיה זה לדעתי לחזוק הקרקע שלא יפול העפר ממנה [*ויזיק לחומה הגדולה] מ\"מ למדנו שהחיל שבכתוב הוא מבפנים לחומת העזרה סמוכה יותר לקרקעית העזרה. ואין לומר שזו דעת הרמב\"ם שבמשמע לשונו שבפירושו. שהחיל חוצה לחומת העזרה. ועוד ברפ\"ו מה' ב\"ה נראה ג\"כ מדבריו שסובר שמקום יש חוצה לעזרה ונקרא חיל. אלא שלדבריו נקרא כן ע\"ש חומה נמוכה שלפניו. וזה אינו כפי הגמ' שכתבתי. אלא שהחומה הנמוכה שבכתוב לפנים מחומת העזרה היא. ואע\"פ שאפשר ג\"כ לומר שהיא חוצה לחומת העזרה. ושחומת העזרה לפנים מזו החומה. מ\"מ היא עשויה עכ\"פ סמוך לה מאד דהיינו ממש בקרקעיתה שוה לה ולחזוק כמ\"ש. ועיין במשנה ז' פ\"ד. לכן נראין יותר דברי הר\"ב שהחיל אינה חומה כלל. אבל הסורג הבדיל אותו מהר הבית. והיינו דלא תנן בו שום גובה כמו דתנן בסורג. לפי שאין שם החיל אלא למקום שבין הסורג לעזרה בלבד. וחיל שבכתוב דקינות נאמר על חומה שהיתה סמוכה מאד לקרקע העזרה להחזיק הקרקע שלא תפול ממנה עפרורית ותפול החומה הגדולה: \n",
+ "וגזרו כנגדם י\"ג השתחויות. עיין בסוף פירקין: \n",
+ "ושלחה חצי אמה. פירש הר\"ב משך רוחב המעלה. וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום רש\"י פ\"ק דיומא דף ט\"ז [*ולשון שלחה כדתניא ושלח זה הרגל. וכן הוא אומר משלחי הרגל שהביאה הר\"ב ברפ\"ק דב\"ק]: \n",
+ "שקופות. כתב הר\"ב לשון משקוף והמשנה משתמשת בזה השם [להקל] ועוד תראה במסכת אהלות שקורין אותו תמיד שקוף ולא משקוף. הרמב\"ם וע\"ש ספ\"ק ומשנה ב' פ\"ח ששם מפרש הר\"ב והרמב\"ם פי' אחר. אבל זולת אלו תנן משקוף וצ\"ע: \n",
+ "שהיו. שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו. בא' חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן. ובאחד חקוק מפתן התחתון וחצי מזוזה מכאן [וחצי מזוזה מכאן כזה?]. מוטות. לא ידעתי לשונו כ\"כ הרר\"ש. והרמב\"ם פי' וב' אבנים מוטות זו ע\"ג זו כגון זה ? והיה ציר השער מונח במקום [אלף] ובמקום [בית] ע\"כ: \n",
+ "נשתנו להיות של זהב. לפי שכשעלו מן הגולה לא היו עשירים לא יכלו לעשות של זהב. וזה שדקדק הרמב\"ם בספ\"א מהל' ב\"ה וכתב אפילו שערי העזרה מצפין אותן זהב אם מצאה ידם: \n",
+ "מצהיב. פירש הר\"ב כמו מזהיב וכבר בארו בספרא מה שאמר רחמנא שער הצהוב ואמרו כתבנית הזהב כמו שנבאר בנגעים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "שהכהן השורף את הפרה כו'. כתב הר\"ב לפי שההר הולך ומגביה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה (שתי) [כ\"ב] אמות יותר מקרקע רגלי הר הבית. ומסכתא זו אליבא דראב\"י שאמר בפרק זה שעזרת כהנים היתה גבוה על עזרת ישראל ב' אמות ומחצה [דאי אמרת רבנן הא איכא פלגא דאמתא דמתחזי ליה פתחא בגויה. גמ' דיומא דף ט\"ז] וכשנכנס אדם בשער שושן מהר הבית הולך בקרקע ישרה עד שמגיע אל החיל אח\"כ עולה מן החיל בי\"ב מעלות עד שמגיע לע\"נ ותהיה ע\"נ גבוהה מקרקע הר הבית [בשש] אמות לפי שכבר הקדמנו שכל מעלה שהיתה במקדש גבוה חצי אמה. אח\"כ הולך ע\"נ כולה שהיא ישרה ועולה מסופה לע\"י בט\"ו מעלות כמו שיזכור בפ' זה. ולפיכך ע\"י גבוהה מע\"נ ז' אמות ומחצה. אח\"כ עולה מע\"י אל עזרת הכהנים בדוכן שגבהו אמה וג' מעלות למעלה לדוכן. אח\"כ הולך על עזרת כהנים כולה והמזבח ובין האולם והמזבח בקרקע ישר אחד אח\"כ הולך י\"ב מעלות אל האולם. כמי שיזכור בפ\"ג ממסכת זו. והאולם וההיכל בקרקע אחד ישר. ולפיכך יהיה ההיכל למעלה מעזרת כהנים בשש אמות ויעלה בידינו מכל הגבוהים. שקרקע ההיכל למעלה מקרקע הר בית שבו שער שושן כ\"ב אמה. וגבהו של שער שושן כ' אמה על הרוב כמו שהקדמנו. שזה גובה של כל פתח. לפיכך כשהכהן עומד בהר המשחה ומביט השער שושן. יגיע ראות עיניו אל המעלה השמינית ממעלות האולם. ואינו רואה את ההיכל מן הפתח בשום פנים לפי שהמשקוף התחתון למעלה ממשקוף שער שושן העליון שתי אמות לנוכח. ולפיכך צריך שיהא הכותל של מעלה של שער שושן נמוך כדי שיראה ההיכל ממעל לו. ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה דרך משל. כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר מב' אמות ואם היה גובהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק וזה ענין מבואר. הרמב\"ם: \n",
+ " [*ורואה בפתחו של היכל. ובמסכת פרה פ\"ג משנה ט' תנן כנגד בית קדשי קדשים. ושם אכתוב בזה בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "מאה ושלשים וחמש. פי' אמה וסמיך ליה אמדת הר הבית דריש פירקין: \n",
+ "וארבע לשכות היו בד' מקצעותיה. פירוש במקצעותיה שבפנים. ואע\"פ שהלשוו עצמו מבואר שכך הוא. הוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי תמונה אחת על צורת בית שני נדפסה שנית בוינציא שנת אשמ\"ח לפ\"ק. ושם הושמו אלו הד' חצרות קטורות בד' המקצעות שמבחוץ לעזרה זו ואינו כך. וכן מוכח בספר יחזקאל. וכבר הארכתי בזה בספר צורת הבית סי' ע\"א. ועיין בסמוך: \n",
+ "של מ' מ' אמה. ואיני יודע אם מרובעות היו. אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב. הרר\"ש: \n",
+ "ולא היו מקורות. כדי לבשל בתוכו את זבח העם שלמים התודה ואיל נזיר. הרר\"ש. וכ\"כ ביחזקאל [מ\"ו] אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם: \n",
+ "מתליעין. פי' הר\"ב מסירים העצים שנמצא בהן תולעת כמו שאמרו מסקלן [במשנה ג' פ\"ב דשביעית] על הרמת האבנים שהושלכו בדרך. הרמב\"ם:\n",
+ " וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. לא ראיתי לו סמך מן הכתוב ובמנחות פ\"ט דף פ\"ה בעי רבא הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה. תיקו. עוד שם אמר שמואל לא שנו אלא לח. אבל יבש גוררו וכשר: \n",
+ "לשכת מצורעים. כתב הר\"ב ששם המצורעים טובלים בשמיני לטהרתן כשבא להכניס ידו בפנים. אע\"פ שטבל מבערב. והואיל ומבערב טבל רשאי ליכנס בע\"נ. כדתנן בפ\"ק דכלים שאין טבול יום נכנס לשם. אבל אותה טבילה שטעון כל הנכנס לעזרה כדתנן במשנה ג' פ\"ג דיומא ההיא בעזרת ישראל כדפי' הר\"ב שם. ובחנם כתב הרר\"ש שלשכה זו לא נתקדשה. ואולי שבעל התמונה שהזכרתיו לעיל מפני כן העמיד כל אלו הד' חצרות מבתוץ. כדי שלא יהיה להם קדושת ע\"נ. והוא מבלי צורך כלל. שאע\"פ שיש להם קדושת ע\"נ רשאי המצורע ליכנס שם. כיון שמערב טבל. והיה לו הערב שמש. וכ\"כ התוס' בהדיא בפ\"ג דיומא דף ל' בד\"ה אי דלא טבול כו'. ובפ\"ק דכלים תנן ע\"נ מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם. ולשכת מצורעים (הקפה) [היתה] עומדת בע\"נ. והיא אחת מארבע לשכות שבארבע מקצעותיה. ע\"כ: \n",
+ "אמר ראב\"י. כתב הר\"ב מכלל דרישא כולה ראב\"י קאמר לה וכי האי דיוקא דייקינן בגמ' אמתני' דסוף קנים בפ\"ז דזבחים כמ\"ש שם משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב והכי מוכח בגמ' ביומא פ\"ק דף ט\"ז ועמ\"ש במ\"ב דפ' בתרא דמכילתין: \n",
+ "וחלקה היתה. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם פרוצה שלא היתה מוקפת מחיצה. וצריך לומר שמעקה היה לה סביב. שהרי גבוה היתה ו' אמות מהר הבית. ולפירש\"י שכתבתי במ\"ב פרק בתרא דסוכה ניחא טפי. ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "עזרת ישראל היתה אורך קל\"ה. פי' מצפון לדרום וכל מדה יתירה קרוי אורך. כמ\"ש רש\"י בספר מלכים ובספר יחזקאל. ומה קדושת ע\"י יתירה משל נשים. וכן של כהנים יתירה משל ישראל תנן במ\"ח פ\"ק דכלים: \n",
+ "[*עזרת ישראל. כתב ראבי\"ה עזרת ישראל מצאתי נקוד [העי\"ן בסגו\"ל] וכן נראה דשם דבר הוא לשון עזרה דבפרק תפלת השחר בירושלמי מפרש עזרה שמשם עזרה באה לעולם שנאמר (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש וגו']: \n",
+ "פספסין. אפשר שלא היו אלא כשיעור פס יד. לכך נקראת פספסים כאותו ששנינו במסכת נגעים פי\"א מ\"ז. [*ומ\"ש הר\"ב שהם ראשי קורות בולטות כו' א\"כ אין איסור נטיעת עץ בעזרת ישראל והיו הראשי קורות בעזרת ישראל מגיעות עד מקום עזרת כהנים וכההיא דפרק דלעיל מ\"ו בבית המוקד. ומסתייע לדברי הראב\"ד שהבאתים בפרק אחרון במ\"ד בד\"ה אבא שאול כו' כפי המובן בתחלת לשונם אבל שם כתבתי שיש סתירה בדבריהם]: \n",
+ "והדוכן. מפורש במ\"ב פ\"ז דכלים. [ומ\"ש הר\"ב שעולין בהן לדוכן לברך את העם הרר\"ש]: \n",
+ "כל העזרה היתה אורך קפ\"ז כו'. מפורש בפרק האחרון: \n",
+ "ושלש עשרה השתחויות היו שם וכו'. הכל נשנה כבר במ\"ג פ\"ו דשקלים וע\"ש: \n",
+ "[*שער העליון. כתב הראבי\"ה ועליון הוא להר כי היה ההר משופע ויורד. אבל בפ' כיצד מעברין בירושלמי משמע דשער העליון הוא שער המזרח ושנקרא שער העליון שהוא למעלה מעזרת ישראל והחיל ועזרת הנשים ומעלה יתירה ע\"כ. ואיני יכול לישבו. ויש לפרש שהוא למעלה בקדושה מעזרת נשים וחיל. כדאיתא ריש כלים. והיינו דמסיים ומעלה יתירה. ונראה שהיה מכוון כנגד המזבח עכ\"ל. ול\"נ דודאי שער העליון דהכא בדרום והא דירושלמי שם מושאל לשער שבמזרח מאותו טעם דמסיק ואינו הך דהכא: \n",
+ "שער הנשים. כתב ראבי\"ה ונראה שבשער הנשים היו הנשים יוצאות מן [העזרה שלהם] שהרי לא היו יוצאות בשער המזרח שאחוריהן אל ההיכל. שבצד דרום לא היה שער בע\"נ. והיו מקיפות דרך שמאל ויוצאות בזה [השער]. עוד כתב שהנשים היו עומדות שם בשעת סמיכה ושחיטה [ועיין מ\"ח פ\"ט דמנחות] ואע\"ג דאמרינן אשה בעזרה למה לא קשיא מידי עכ\"ל: \n",
+ "שער השיר. כתב ראבי\"ה דרך שם היו מביאין מן המחילה כלי שיר עכ\"ל: \n",
+ "ושנים במערב לא היה להם שם. כתב ראבי\"ה האחד משוך כלפי דרום. והשני כלפי צפון [כדי] שלא יהיו כנגד קדש הקדשים כדי שלא יפנו אחוריהן [ביציאה] לקדש. עכ\"ל]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המזבח היה ל\"ב על ל\"ב. למאי דמפרש הר\"ב בסוף המשנה שלא היה קרן בנוי כלל במזרח ודרום. כי אם באמה מכאן ואמה מכאן. מפרשינן בגמ' פ\"ה דזבחים (דף נ\"ד). דכי תנן הכא ל\"ב על ל\"ב. היינו מן הצד. פירש\"י מצד צפון [ומערב] היה ל\"ב ולא בד' רבעיו. דמזרח ודרום לא היה אלא ל\"א על ל\"א: \n",
+ "עלה אמה כו'. פי' הר\"ב מביא דפוס כו' וממלאו אבנים כו'. בפ\"ה דזבחים דף נ\"ד. ובמכילתא דריש ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה. ודכתיב מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה. כדכתב הר\"ב לקמן: \n",
+ "נמצא ל' על ל'. במס' כלים פי\"ז מ\"י תנן דכל אמות בת ו' טפחים חוץ מהקרן והסובב והיסוד. ויש שני פירושים לרש\"י גובה היסוד בבת ה'. ולא הכניסה. ולהרמב\"ם אף כניסת היסוד בבת ה'. ולפיכך כתב בפירושו גם בחבורו פ\"ב מהל' ב\"ה נמצא רחב ל' אמה ושני טפחים על ל' אמה ושני טפחים. ומסיים בפירושו דמתני' לא חשיב ליה כיון דלא הוי אמה מהגמ' פי\"א דמנחות דף צ\"ז: \n",
+ "נמצא עשרים ושמונה כו'. הכא לכ\"ע לאו דוקא דהא כניסת הסובב לכ\"ע באמה בת ה' טפחים. אלא דלהרמב\"ם מוסיף כאן ד\"ט. ב' מפני כניסת היסוד שאינה רק בבת ה'. וב' מפני כניסת הסובב שהיא ג\"כ רק בבת ה'. אבל לרש\"י. אין אנו צריכין להוסיף בכאן רק ב' טפחים מפני כניסת הסובב בלבד: \n",
+ "מקום הקרנות כו'. לשון הר\"ב וחוזר ומביא דפוס כו'. כתב הרר\"ש עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היתה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. ע\"כ. ופי' הכ\"מ כלומר דאמרי' בפרק קדשי קדשים לר' יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו [בשל משה] והיינו משפת סובב ולמעלה והיינו מקום הקרנות. וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ובסמ\"ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זה סובב עלה ג' וכנס אמה זה מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה. הרי י' אמות גובה המזבח. ע\"כ. ומדת הגובה בבת ה'. לכ\"ע. והרוחב לרש\"י אף [הוא] בבת ה'. ולהרמב\"ם בבת ו': \n",
+ "נמצא כ\"ד על כ\"ד. הרמב\"ם בחבורו כתב כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים. והראב\"ד כתב עליו אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח ע\"כ. ובאמת שגם בפירושו לא כתב אלו הד' טפחים אבל נראה שבחבורו חזר בו. לפי שהקרן נקרא כן על שם שהוא עומד בזויות. ולפיכך ראוי לומר שהוא עומד ממש על הזויות: \n",
+ "וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו. והכתיב (ד\"ה א' כ\"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אמר רב יוסף קרא אשכח ודרוש (שם כ\"ב) ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל. כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה. פירש\"י קרא אשכח ודרוש. שנאמר לדוד ששים אמה במקום המזבח. ושלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם. ולששים אמה לא הוצרכו. מה בית ששים אמה. כדכתיב (מלכים א ו׳:ב׳) ששים אמה ארכו אף המזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו. ע\"כ. גמ' [ורש\"י] פ\"ו דזבחים דף ס\"ב. ומש הר\"ב ופתחו נקבים לראש המזבח כנגדו לירד שם הנסכים כו' לאו למימרא שאחר שנבנה פתחו. דהוה פגימה ופוסלת כדלקמן משנה ד'. אלא שהיו מתחלה בשעת הבנין מניחין שם במקום הנקבים דברים המונעים הבנין ויכולים ללקחו משם אחר שנתיבש ונתקשה. כמו שפי' הר\"ב לקמן ביסוד דמזרח ודרום. ומ\"ש הר\"ב ולא על גבי מחילות. ובור של שיתין לא היה חשוב מחילה. כיון דהוה צורך מזבח. תוס' שם: \n",
+ "ארבע אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב. וא\"ת מסתמא לא היה בבית ראשון יסוד לקרן דרומית מזרחית לפי שלא היה בחלקו של טורף ואם בבית שני הוסיפו בדרום. א\"כ בנו בחלקו של יהודה. תירצו התוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"א דבבית ראשון היה להן יסוד לדרום. שהיה משוך בחלקו של טורף. חוץ מרוח מזרחית שלא נשתנה שהיה בלא יסוד [על] חלקו של יהודה כמו בבית שני וקראי דממעטי בפרק איזהו מקומן [ועיין בסוף מתני' בפי' הר\"ב] קרן שאין לה יסוד. משום בית שני נאמרו. א\"נ אף בבית ראשון לא חשיב קרן דרומית קרן. כיון דלא ה\"ל יסוד משני צדדים כגון בצד מזרח. א\"נ לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית שני לא היו נותנין דמים בו. כמו במזבח של משה לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית עולמים ע\"כ: \n",
+ "[*כמין גמא. פי' הר\"ב כמין נו\"ן הפוכה שלנו. ור\"ל בכתב משיט\"א שאין לה אלא שני צדדים כזה ? ואם נהפכה תהיה כזה ? והוא דומה ממש לאלו שני הצדדים הנוספים. שכן הדרום הוא במזבח לשמאל האדם ההולך משער המזרח אל המזבח. אך ראיתי בכתב יוני המרובע שהגימ\"ל דהיינו הגמא כדפירש הר\"ב. הוא בזו הצורה כזה ? הנה יהיה דומה במזבח בערך ההולך מהאולם אל המזבח ומה שהר\"ב בפרק קמא דפסחים משנה א'. לא כתב הפוכה כמו שכתב כאן. היינו טעמא. דהתם מפרש לענין זקיפה ושכיבה. ועיין ספי\"ד דכלים: \n",
+ "שנאמר והאריאל. כתב הר\"ב מקרא הוא ביחזקאל שהיה מתנבא על מדת בית שני כו'. עיין בפתיחה שכתבתי לתחלת מסכתא זו]: \n",
+ "וחוט של סיקרא חוגרתו באמצע כו'. מנה\"מ אמר רב אחא בר רב קטינא שנאמר (שמות כ\"ז) והיתה הרשת עד חצי המזבח התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התתתונים. פ\"ה דזבחים דף נ\"ג: \n",
+ "באמצע. לשון הר\"ב לסוף ה' אמות של גובהו. דהיינו אמה אחת למטה מעליונו של סובב. שאע\"פ שגובה היסוד באמה בת ה' הרי גובה הקרן ג\"כ באמה בת ה'. כמו ששנינו בפי\"ז דכלים והרמב\"ם בחבורו כתב באמצע המזבח כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה דייק לכתוב כששה. ולא בששה. משום הא דאמרינן בפ\"ב דבכורות דף י\"ז דא\"א לצמצם והיה מרחיב החוט מכאן ומכאן. כך נ\"ל: \n",
+ "ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת. כתב הר\"ב לפי שבירך יעקב כו' ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא דבר המקודש לדמים וכו'. עמ\"ש על זה במ\"ד פ\"ה דזבחים. גם עיין במ\"ד פי\"ב דנגעים מ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועל יסוד דרומי. פי' הר\"ב שירי הדם של חיצונות. לכאורה חטאות חיצונות קאמר דהא בחטאות מיירי לעיל. וכן לשונו בהדיא בפי' מ\"ב פ\"ו דזבחים. ושם כתבתי דלאו דוקא: \n",
+ "ויוצאין לנחל קדרון. כתב הר\"ב ובעלי גנות היו קונים אותן מן הגזברים כו'. כדתנן במ\"ו פ\"ה דיומא. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "לשית. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דמעילה: \n",
+ "וכבש היה לדרומו של מזבח. דתניא ר' יהודה אומר ומעלותיהו פנות קדים (יחזקאל מ״ג:י״ז) כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. כדילפינן מים של שלמה. כמ\"ש כבר במ\"ה פ\"ד דיומא. וקאמר קרא [שתעמיד] כבש מעלותיו ברוח הראויה לפנות הימנה למזרח ותהא אותה הפנייה לימין ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום. פ\"ו דזבחים דף ס\"ב: \n",
+ "שלשים ושתים. עיין בפרק בתרא מ\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "[*רבוכה. כתב הר\"ב כמין חלון חלול כו'. לא שהיה חלול שיהיה נקוב והולך עד מעבר השני של הכבש וכמו המפולש. אלא שהיה כמו החלונות ששנינו במ\"ג פ\"ה דתמיד. וע\"ש. כי למה יהיה הצורך לעשות החלול מפולש שיהיה אז ארכו כרחב הכבש שהוא ט\"ז אמה. דא\"א שכ\"כ עופות יהיו נפסלים ביום א' עד שיצטרך למקום גדול כזה שיכילם. וגם יהיה טורח רב להוציאם. אחר שיהיו מונחים ביותר מכדי הושטת הזרוע ויצטרך לכלי [ולישנא דהיתה לו במערבו דייקא שלא היתה נראית כי אם במערבו] והקרוב אלי שלפיכך נשתנה הרי\"ש במקום הנו\"ן. כמ\"ש הר\"ב. לפי שלא היה נבוב ממש. וגם עכשיו הוא מורכב משם ארובה ומשם נבוב. ואע\"פ שגם הארובה מפולשת מעבר לעבר מ\"מ אינה בכותל אלא בתקרה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דביצה. ומורה ההרכבה שאינו ממש כנבוב שבכותל ולענין המפולש. שהרי לא יתדמה לארובה ממש ג\"כ]: \n"
+ ],
+ [
+ "וההיכל פעם אחת בפסח. כל הבנין גם יחד קורא היכל. עיין זה פ\"ד ריש מתני' ו': \n",
+ "[*בכפיס ובס\"א בכפים. ונ\"ל שכך היתה גי' הר\"ב שכתב בכפות. ואע\"ג שבמקרא הכף בל' נקיבה. כבר מצאנוהו בל' המשנה בל' זכר במ\"ד פ\"ה דתמיד. ושם פירשתי בס\"ד. והרמב\"ם בפירושו כתב שנקראת כפיס. וגם בחבורו פ\"א מה' בה\"מ. העתיק כפיס בסמ\"ך]: \n"
+ ],
+ [
+ "וטבעות היו לצפונו של מזבח. כתב הר\"ב לפי שלא היו כופתים את התמיד. עמ\"ש בזה רפ\"ד דתמיד: \n",
+ "ששה סדרים של ד' ד'. ששה סדרים היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבע טבעות שהן כ\"ד. וי\"א ד' סדרים היו של שש טבעות שהן נמי כ\"ד. הרר\"ש: \n",
+ "ועליו. כלומר באותו מקום. הרר\"ש: \n",
+ "[*שמנה עמודים. עיין לקמן בד\"ה על שלחנות כו': \n",
+ "ורביעין של ארז כו'. עמ\"ש בזה במס' תמיד פ\"ג מ\"ה: \n",
+ "ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד. של הרביעין. כתב הראבי\"ה וז\"ל פי' (בגמ') [צ\"ל בג'] הצדדין קבועים האונקליות למזרח. לצפון ולדרום אבל לא לצד מערב שלא יהפכו המפשיטים אחוריהן לקדש הקדשים. עכ\"ל]: \n",
+ "על שלחנות של שיש שבין העמודים [*ל' הראבי\"ה. פי' שבין המזבח ולעמודים. ונראה שלא היו העמודים וכן השלחנות. מסודרים זה אצל זה. ארבע שורות של ב' ב' מסודרין זה אחר זה. כזה. אלא כל דממזרח למערב עמודים ח'. שלחנות שמנה. עכ\"ל] יכתב הר\"ב שעליהן מדיחין הקרבים. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ג דתמיד: \n"
+ ],
+ [
+ "ומשוך כלפי הדרום. שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח. הרר\"ש: \n",
+ "[*ושלחה. פירשתי בפרק דלעיל מ\"ג]: \n",
+ "ורובד. כתב הר\"ב כמו מוקף רובדים של אבן. בפ\"ק מ\"ח. על הרובד הד' שבעזרה. מ\"ג פ\"ד דיומא. וקצ\"ק דלא נקט הרישא על הרובד הרביעי שבהיכל: \n"
+ ],
+ [
+ "מלתראות. של מילה. פי' הר\"ב של אילן כו'. ולא הוה משום לא תטע לך אשרה כל עץ. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתמיד. וכן בסוף מכילתין. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט. וזהו שהרמב\"ם בפ\"א מהל' ב\"ה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל: \n"
+ ],
+ [
+ "וכלונסות. פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+ "של ארז היו קבועים כו'. לא קבועים ממש קאחר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין דאל\"כ קעבר על לא תטע לך כל עץ כדלעיל. הכ\"מ פ\"א מהל' ב\"ה ועיין לקמן: \n",
+ "[*שלא יבעטו. פי' הר\"ב שלא יטו והיו כו' סומכות כו' כעין שקורין אונדר שתיצ\"ר. לשון הראבי\"ה ז\"ל ה\"ה]: \n",
+ "בתקרות האולם. ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין כו' הרר\"ש: \n",
+ "גפן של זהב כו'. עשו צורת גפן של זהב על פתחו של היכל להתברך כגפן לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כמו שהוא מפורסם בכתוב. הרמב\"ם: \n",
+ "ומודלה ע\"ג כלונסות של ארז. כעין דלית של גפן מגביהין אותה ע\"ג עמודין של ארז דלא עברו אלא תטע לך אשרה כל עץ דזה אינו בנין. המפרש למסכת תמיד בפ\"ב דף כ\"ט ועיין לעיל. כל מי שהוא מתנדב. פירש הר\"ב להיכל ורוצה שהזהב עצמו שהתנדב יתנוהו בהיכל כו'. וז\"ל הרמב\"ם וכל מתנדב זהב להיכל ר\"ל להוציא הזהב בעצמו בתפארת ההיכל. לפי שהיה כו' ע\"כ. ויראה לי שהיה עושה עלה או גרגיר. ותלהו בגפן. ולשעה שהיו צריכין לזהב לבדק ההיכל היו לוקחין מכאן ומהתכין אותו לעשות ממנו מה שצריך בהיכל עצמו: \n",
+ "ונמנו עליה ג' מאות כהנים. פי' הר\"ב לטלטלה ולפנותה ממקום למקום. וז\"ל הרר\"ש לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלו עליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דלאו דוקא שלש מאות כהנים. דאם היתה טעונה כל כך שצריכה שלשה מאות כהנים לפנות. תשבר. וכל כך לא היו ממתינין. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[היכל. כתב ראבי\"ה בפרק תפלת השחר ירושלמי היכל שמשם כלכלה יוצאה לעולם בתפלה של כ\"ג ביה\"כ. עוד שם דביר על שם ודבר ה' מירושלים וא\"ד למען אחי ורעי אדברה נא שלום וגו' (תהילים קכ״ב:ח׳) עכ\"ד. ובירושלמי שלפנינו גירסא אחרת]: \n",
+ "שנאמר שתים דלתות להיכל ולקדש. להיכל כלפי חוץ. ולקדש כלפי פנים. הרר\"ש: \n",
+ "שתים מוסבות דלתות. שנקפלות כמו שנקפלות הדלתות המחולקות. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לשער הגדול. בערך שני פשפשין. שבצדיו נקרא הוא הגדול ולא בערך שאר שערים. שהרי שנינו בפ\"ב כל הפתחים והשערים שהיו שם גובהן כ' אמה ורחבן י' אמות. חוץ משל אולם ושל אולם גדול מזה כדתנן בס\"פ דלעיל [*אבל עכשיו מצאתי שכתב הראבי\"ה. ועפני גודל קדושת ההיכל נקרא שער הגדול. כדאמר (דברים א׳:ז׳) והנהר הגדול נהר פרת וגו' קרב לגבי דיהנא ואידהן במסכת שבועות (דף מ\"ז) גם בספרי פרשת ואלה הדברים. מפורש והנהר הגדול וכי גדול הוא. ואין לומר שמפני הפשפשין נקרא [הגדול] שהרי שער נקנור נמי הוי ליה שני פשפשין. ותו שהפשפשין היו רחוקים מן שער הגדול כדאמר בזו נכנס לתא והתאים היו מחוץ לחומת ההיכל כדחשיב התא שש וכותל היכל חמש נמצא שרחוקים היו ונקרא גדול כדפירש לעיל עכ\"ל]. \n",
+ "ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל. אפרש במתני' דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה עשר בצפון. כתב הר\"ב לקמן בפרקין כי חשיב מצפון לדרום ע' אמה קתני כותל המסבה כו'. ולאו למימרא דעובי כותל כו' אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני הוא מונה. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ד דב\"ב. וכתב הרמב\"ם. ואל יטעך שקרא אותם כותל ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל. אח\"כ חזר וקראם כולם תאים. לפי שההרחקה שיש בין שתי הכתלים הוא התא וכולם תאים וכו' [לא היה כותל סתום וכו']. ולקצת התאים היו שמות. כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסיבה ובית הורדת המים. ע\"כ. ואשתומם על המראה. מאין נפלה האורה אל כל התאים הללו הפנימיים. ובשלמא להיכל היו החלונות למעלה מגגי התאים שהשלשה שורות תאים לא היו מגיעים לרומו של היכל. משא\"כ בתאים עצמן דקשיא ודאי. אבל לפירש\"י שאכתוב בסוף המשנה ניחא. שאפשר שהמסבה לא היתה מקורה כלל וממנה נפלה האורה אל התאים דרר חלונות הפתוחים לשם. והמשכיל יבין זה מתוך פירש\"י שאכתוב לקמן בס\"ד. ומ\"מ גם לפי' הרמב\"ם מצאתי להן אור שיפול ממעל בדרך ארובות שהיו זו על זו. שכן שנינו ג\"כ ארובות זו ע\"ג זו במשנה ד' פ\"י דאהלות: \n",
+ "ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד כו'. לאו לכולן קאמר שהרי אותן שבחוץ שאין להם עוד חוצה להן שום תא לא יהיה להן פתח אל עבר החוצה לשום תא. כיון שאין תא עוד חוצה לו. אלא לאותן שיש להם תאים משני עבריהם מימין ומשמאל. א\"נ י\"ל שהיה גם לאותן שמבחוץ פתחים אל העזרה. ונמצא שלכולן שלשה פתחים. אלא שאין פתחי כולם פתוחים לתאים ממש. וכמו כן צ\"ל בדיוטות העליונות שכולן לא היה להן פתתים לתאים על גבם שהרי אין תאים עליהם אלא א\"כ שנאמר ג\"כ שהיה להן פתחים על גגותיהן ובסמוך יש להוכיח כפירוש הראשון: \n",
+ "ובקרן מזרחית צפונית היו ה' פתחים וכו' ואחד לפשפש. פירש הר\"ב לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבאותו תא נכנסים להיכל וסתם מתני' כרבנן כו'. וז\"ל הרמב\"ם. *)ומ\"ש וכן לפשפש אחד ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל. וזהו הפתח שהיה [בדרומו] של תא שהיה לו חמשה פתחים והתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים. והוא שע\"ג המסבה ע\"כ. ופי' שורה אמצעית היינו ממטה למעלה ולא בשורות שזו אצל זו. וכן מבואר בחבורו פ\"ד מהל' ב\"ה שקורא לג' שורות שזו על זו דיוטאות. וכתב ובקרן מזרחית צפונית בתא שבדיוטא האמצעית וכו' ולהעמיד פירושם של הר\"ב והרמב\"ם צריכים אנו לכנוס בכמה דוחקים דמדפירשו שהתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים כו'. מוכח דס\"ל כדברי הראב\"ד בפ\"ד מהל' ב\"ה בהשגה שעל ורובד על גבה כו'. שכתב שם שהתא שבדיוטא התחתונה הוא כנגד האוטם ההיכל שהיה שש אמות ואע\"פ שזה אמר להשיג על פי' הרמב\"ם ברובד על גבה. מ\"מ בענין הזה שדיוטא התחתונה שמן התאים היא כנגד האוטם. מוכח מתוך פי' הרמב\"ם שמפרש בכאן שהתא הזה הוא בדיוטא האמצעית. שגם הוא סובר כן. דאלת\"ה אלא שדיוטא תחתונה עצמה על האוטם היא א\"כ הפשפש וההיכל שוים לדיוטא התחתונה. והיאך שנינו שמן התא שבדיוטא האמצעית יש שני פתחים אחד לפשפש ואחד להיכל אלא א\"כ שנאמר שגם בדיוטא האמצעית קורא [גם] כן פשפש לתא שעל התא שבו הפשפש על שם אותו שתחתיו ושגם ממנו נכנסים להיכל דרך סולם שהיה מונח באותו פשפש. וכן בהיכל ג\"כ מונח סולם כדי לעלות שם. ואולי זה דומה לענין שנאמר באחז [מלכים ב' ט\"ז] ואת מבוא המלך החיצונה הסב בית ה' מפני מלך אשור. ופירש\"י שמא יצטרך להחבא ויברח בהצנע. ע\"כ. אבל זה דוחק לכן נראה יותר שסברתן של הרמב\"ם והר\"ב ג\"כ שדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם. וא\"כ פשפש ששנינו כאן ולעיל בדיוטא האמצעית היא והנה אע\"פ שאין אנו מוכרחים לכנוס בדוחק הזה דרך הסולמות כאמור שהעמדנו הדיוטא האמצעית בשיעורם על האוטם ושוה לקרקעית ההיכל. הנה גם בזה יש דוחק. כמ\"ש לקמן משנה ו' בס\"ד. שנית. מדקאמר א' לתא מן הימין שמעינן שאינה ממש בקרן שהרי יש עוד תא אל ימינה וא\"כ למה קתני בקרן. ובזה אפשר לתרץ שלפי שאין אל התא שבימינה שום פתח לימין שלה וכבר שנינו וג' פתחים כו' אחד אל הימין כו' כלפי הא שייך שפיר למתני ובקרן על אותו תא שיש לו ג\"כ תא אחר לימינה ושפתוחה אליו. דהא במספר מפקד פתחים אנן קיימינן. ואין עוד תא בקרן שיהיה לו ג\"כ ג' פתחים. וזה מכריח פירוש הראשון שכתבתי לעיל שאין לתא החיצון ג' פתחים. שלישית. וא' למסבה היינו שתחתיו קשה דלפי זה היה יכול לשנות ובדיוטא האמצעית לכל א' ד' פתחים. רביעית. ואחד לפשפש ואחד להיכל ודאי שאין מן התא דביה אנן קיימין שום פתח פתוח מגופו אל ההיכל שהרי התא שיש בו הפשפש מפסיק. אלא דתנא קחשיב כל הפתחים שממנו עד ההיכל ומיחס את כולן אליו אחר שממנו היו יכולין ללכת עד ההיכל עצמו דרך כל הפתחים הללו. וא\"כ תקשה שהרי יש עוד ב' הרחקות שנקראו תאים הא' בין התא שיש בו הפשפש לתא זה שעל המסבה. והוא הנקרא כותל תא. והשניה בין התא שיש בו הפשפש להיכל. והוא הנקרא כותל היכל. ואמאי לא קא חשיב נמי לפתחים הללו. ואפשר דלא קא חשיב אלא הפשפש וההיכל שלכולם בשם מיוחד יקרא ומפני חשיבותייהו קא מני לפתחים דידהו. ולא לאינך. וכל זה דוחק שכיון שיורד למנין. רבותא הוי להרבות במנין ולחשוב עוד אלו השני פתחים ולהוו שבעה. ואפשר לי לומר בזה דמש\"ה לא חשיב אלא דפשפש והיכל. לפי שאל התא הזה שעל המסבה דביה אנן קיימין לא היה לו פתח לכנס לתוכו מבחוץ. אלא ע\"י התא שיש בו הפשפש שהוא פתוח לחוץ דאי אמרת שהיה לזה התא עצמו פתח אל החוצה. א\"כ ה\"ל למחשב אותו הפתח. שהוא עיקר לו. אלא ודאי שאין לו פתח לחוץ אלא על ידי הפשפש נכנסים אליו וכלפי הא הוא דתנן ואחד אל הפשפש. כלומר שיש לו פתח המשמש כניסה ויציאה מבחוץ. וזהו דרך הפשפש ולא צריך למיחשב שני פתחים שבינו לפשפש. לפי שכל עיקר המכוון הוא למיחשב שיש לו פתח ג\"כ פתוח לכנס ולצאת מהחוץ ודקא חשיב להיכל זהו מחמת חשיבות ההיכל וההיכל עקרת הבית. ובא לומר שיש מבוא מהתא הזה אל ההיכל. ומפני שהתכלית הוא ההיכל. לא היה צריך למיחשב ולומר דב' פתחים בין פשפש להיכל. וכמ\"ש באחד לפשפש. ומ\"מ הא קמן שפי' זה של הר\"ב והרמב\"ם סובל דוחקים לא מעטים. ולפיכך פירשתי בצורת הבית סי' ס\"ה בענין אחר. וע\"פ דרכן של הר\"ב והרמב\"ם שהכתלים ששנינו הם חלולים ולכולם בשם תאים יקראו. וזהו מה שפירשתי שם דבקרן מזרחית צפונית קאי על התא הנקרא תא בשם מוחלט. שאע\"פ שכל ההרחקות כולם נקראים תאים. מ\"מ לא קרא התנא תא אלא לאחד מהן ועל אותו הוא שאומר ובקרן מזרחית צפונית. ולאפוקי שבמזרחית דרומית ששם השער סגור לא יפתח. לא בעי למחשב פתחי הפשפש וההיכל. ועוד אני אימר שהפשפש ששנינו כאן ולעיל לא היה בתא המוחלט בשם תא כפי הנראה כן מפירוש הר\"ב והרמב\"ם. אבל הוא באותו התא שבחלל כותל ההיכל. וכן אני אומר שבדיוטא התחתונה אנן קיימין לפי מה שאפרש עוד במשנה ו' בענין אוטם. והשתא הוו הני ה' פתחים. אחד לתא מן הימין הוא אותו שבכותל תא. ואחד לתא שע\"ג ממש. ואחד למסבה. ואף ע\"פ שיש הפסק כותל תא ביניהם מ\"מ ראוי לכנס במנין ולומר שפתוח אל המסבה. אחרי שזה התא שאל הימין המפסיק בשם כותל נקרא. אלא שלפי שבאמת יש שם ג\"כ תא לכן נחשב ג\"כ פתתה לפתח בפני עצמו. ואחד לפשפש הוא התא שבכותל היכל כדפרישית. וקא חשיב נמי לאחד שבהיכל מהטעם דפרישית שאותו תא שבכותל היכל בשם כותל נקרא. ולפיכך ראוי לחשוב הפתח של ההיכל וליחסו אל התא המוחלט בעצמו. ומ\"מ הואיל ובכותל היכל יש חלל וחדר. ראוי להכניס פתחו ג\"כ במנין הפתחים. זהו מה שנ\"ל לפרש המשנה בשמירת הפירוש של הר\"ב והרמב\"ם בכתלים שהם חלולים. והם התאים החמשה בבכל שורה ושורה. אבל רש\"י בפירוש יחזקאל [מ'] אינו מפרש כן אלא שכל מה שנקרא כותל. היתה כך כותל עביה כמו שנשנה וזה ששנינו והתא שש לא שהיה רק תא א' אלא חמשה היו זה לפנים מזה שכל אחד רוחב שש. ועם כותליהם שיש בין כל אחד ואחד ממלאים כל אורך הצפון ומה שיש בין שני הכתלים כותל תא וכותל היכל. ולמערב ג\"כ בין כותל תא וכותל היכל היו ג' תאים זה אצל זה ממלאים כל אורך המערב ההוא. ותנא דלא תני אלא תא אחד. לפי שאינו צריך אלא לחשבון הארך והרחב ואינו נכנס במנין שבין הדבקים אלא תא אחד בלבד. וכך פירש תלמידו הרר\"ש בפי' המשנה. וכך פירושה שבקרן מזרחית צפונית הוא התא הראשון שבסדר הצפון שהיה ארכו ממזרח למערב עד שמקצת ממנו כנגד חלל ההיכל באופן שהיה כנגד כל עובי כותל מזרחית של ההיכל ומשוך להלן למערב יותר עד שהיה פתח פתוח ממנו אל תוך חלל ההיכל עצמו לרבנן דקאמרי שמן התא נכנס להיכל. אבל לר\"י לא היה פתוח להיכל עצמו שמן התא הזה היה נכנס דרך עובי הכותל מזרחית לבין השערים והשתא כל חמשה הפתחים כמשמען מבלי שום דחק כלל שהא' לתא מן הימין. והוא אותו שאחוריו לצד מערב ונקרא ימין שהעומד בתא הזה לכנס להיכל שזהו עיקר תשמישו הנה ימינו אל עבר התא שאחוריו. ואחד לתא שעל גבו. ואחד למסיבה כמשמען. ואחד לפשפש כלומר פתח הפשפש שיש לתא זה עצמו. ואחד להיכל אתאן לרבנן: \n"
+ ],
+ [
+ "התחתונה ה' ורובד ו'. פי' הר\"ב מחוץ לכותל המסבה כו'. לפי שכותל המסבה היה הולך ומיצר כו'. וכך פירש הרמב\"ם ולדבריהם היה החלל שבכותל מסיבה צר מאד. לפי שכותל זה שבו המגרעות היתה על כל פנים ב' אמות וחצי כדי שביציע העליונה יהיה לפחות עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות שבבנין שלמה היה גובה היציע חמש אמות. ולפי מה שנתבאר לעיל שהדיוטא התחתונה משלשה דיוטאות שבתאים היתה כגובה האוטם היתה בגובה ו' אמות ומסתמא מדה וקצב אחת לשלשת הדיוטאוות. ותומה שגובהה שש או חמש אמות איננה ראויה שתהיה פחות מחצי אמה. כ\"ש בארך רב כזה שהוא שבעים אמות. והנה הכותל השנית של החלל הזה שהיה גובהו י\"ח או ט\"ו אמות. לא תספיק לה חצי אמה נמצא שהחלל צר מאד. אבל לרש\"י מתני' התחתונה כו'. אתאים גופייהו קאי ולהם היו מגרעות בכותל ההיכל שעוביו שש ממש לפירש\"י. וכן פי' הרר\"ש ועיין סוף פרקין מאי דקשיא נמי לפי פירש\"י ובישובו מתישב ג\"כ לפי' הרמב\"ם: \n",
+ "ורובד. פי' הר\"ב תקרה. ועיין בפירוש משנה ו' פרק דלעיל. \n"
+ ],
+ [
+ "ומסכה עולה. לשון הר\"ב כמין מחילה ומערה. רצה להשוותו ללשון מסיבה דריש פרק קמא דתמיד אבל שם שנינו ההולכת תחת הבירה ואילו כאן דמסיבה היא העולה למעלה לא שייך לומר כמין מחילה ומערה. ואע\"פ שאומר בלשון כמין. לא דייקא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש הר\"ב מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות כו'. ולשון הכ\"מ פ\"ד מהלכות בית הבחירה פי' מסבה בנין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף. כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל. וכן פירש\"י פרק קמא דיומא מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת עכ\"ל הכ\"מ. ואף בפירש\"י דיחזקאל [מ\"ז] נמצא כדברים האלה: \n",
+ "לגגות התאים. לראות בבדק הבית. הרר\"ש: \n",
+ "היו שתי כלונסות. זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות. הרר\"ש: \n",
+ "וראשי פספסין מבדילין כו'. תמיהני למאי דכתבתי בפרק בתרא דשקלים משנה ד'. דשתי פרוכות היו מבדילות בעלייה. ומשמא דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא דלא אמרינן רב תנא ופליג. אלא מפני הדחק. ועוד שמצאנוהו להרמב\"ם שפסק משנתינו בפ\"ד מהלכות ב\"ה. ופסק נמי לדרב בספ\"ז מהלכות כלי המקדש. גם הרר\"ש בפירושו הביא אמתני' דהכא הא דרב וכאילו בא להוסיף ולא לחלוק. וא\"כ קשיא תרתי למה לי. ואי בעלייה צריך תרתי למה לא כן בדביר למטה. וניחא לי בהא דתניא בגמרא פ\"ז דפסחים דפ\"ו. אבא שאול אומר עליית בית קדש הקדשים [*חמורה מבית קדש הקדשים] שבית קדש הקדשים כ\"ג נכנס לו פעם א' בשנה. ועליית בית קדש הקדשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע וא\"ל פעם אחת ביובל [לראות] מה היא צריכה. ומעתה הואיל והיא חמורה עבדי נמי פספסים כדי שיכירו עולי עלייה שקדושת עליית קדשי קדשים חמורה ולא יכנסו בה אפילו אחת בשנה. וצ\"ל דמתני' דהכא. דלא כמתני' דספ\"ק דכלים כמ\"ש שם בס\"ד. ובספ\"ז מהל' ב\"ה פסק הרמב\"ם פעם אחת בשבוע. ונ\"ל לפי שהוא כמו דעת ת\"ק. ולא ישר בעיני מ\"ש הכ\"מ שהוא משום דהיא סברא מציעתא. דאין דעת שלישית מכרעת ולפירושו ה\"ל לפסוק לחומרא. אלא טעמא כדפרישית דפסק כת\"ק. ושוב מצאתי בפי' הרמב\"ם בספ\"ק דכלים. שהעתיק התוספתא דהתם אין נכנסים לה אלא לשנים. ובנא\"י מוגה לשבע שנים. מסכים למ\"ש דגם שם ראיתי בתוספתא דאבא שאול שנאה. אלא שהגירסא התם ג\"כ לשנים: \n",
+ "פספסין. פי' הר\"ב בספ\"ב: \n",
+ "[*בתיבות. לשון הראבי\"ה ונראה שתיבות היו פרוצין לרוח אחד במקום שהיה להם לבנות אצל החומה והג' צדדין סתומין. ואצל החומה אין דרך להסתכל ימין ושמאל. עכ\"ל]: \n",
+ "כדי שלא יזונו. והר\"ב העתיק כדי שלא יהנו. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגי' הספר. וה\"נ מייתי בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו. ובפירש\"י יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה: \n"
+ ],
+ [
+ "וההיכל מאה על מאה. אע\"פ ששם ההיכל הונח על מה שלפני בית קדש הקדשים ונקרא בכתוב קדש. או אהל מועד במשכן. אבל חז\"ל על צד ההשאלה רגילים לקרוא לכל הבנין גם יחד בשם הפרט. היכל: \n",
+ "האוטם שש אמות. במאי דסיים רום מאה פתח לפרושי. ועמ\"ש ריש מסכת שבת: \n",
+ "האוטם. לשון הר\"ב בנין אטום וסתום להיות יסוד שעליו מעמידין הכתלים. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים. ע\"כ. ומן התימא הוא האיך סליק בחושבנא מאי דהוה בארעא שאינו נראה. דרום מאה משמע שכך הוא ברומו של עולם הנראה לעינים לא עם מה שהוא בארץ מתחת. והרר\"ש כתב וז\"ל האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה. וצ\"ל מעלות היו בהאולם שמהם [עולים] על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן ע\"כ. והכ\"מ נלחץ להעמיד גם דברי הרמב\"ם שבחבורו על דעת הרר\"ש. מדכתב בפ\"ד מהל' ב\"ה גובה ו' אמות אטום סתום כמו יסוד לו אמר שיש לדון מזה שסובר שלא היה מובלע בקרקע ליסוד ממש שהרי כתב כמו יסוד והיינו כדברי הרר\"ש. כ\"כ הכ\"מ. ואני תמיה עליו שא\"א שדעת הרמב\"ם כדברי הרר\"ש. שהרי בפ\"ו כתב המקדש כולו לא היה במישור כו'. ומונה והולך המעלות שממקום למקום במעלה ההר ומסיים שהאולם וההיכל כולו בשוה ומבואר שכן הוא מהא דאמרן בפ\"ב משנה ד' שקרקע ההיכל גבוה כ\"ב אמה יותר מקרקע רגלי [הר] הבית ע\"ש. ומזה ודאי קשיא על הרר\"ש שאותו החשבון הוא תלמוד ערוך בפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) כמ\"ש שם אלא א\"כ נאמר שראיית האוטם יחשוב לראיית חלל ההיכל עצמו. וזה דוחק. ומ\"מ ודאי דלהרמב\"ם ליתא שהרי כתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. לכן נ\"ל שאוטם הזה הוא ג\"כ אל האולם והן הנה הי\"ב מעלות שמעזרת ישראל אל האולם רום מעלה חצי אמה נמצא כל הגובה ו' והוא האוטם ואע\"פ שאפשר שעליה לא היתה לו לאולם ולא היה נכלל בכלל הרום כולו. מ\"מ זה האוטם היה לו ג\"כ ולא היה להיכל אוטם זולתו. וא\"ת א\"כ שזה הוא האוטם מה בנין שייך בו שהרי גובהו של ההר עצמו הוא זה. ל\"ק שהיה צריך עכ\"פ לבנין כמו חומה סביב ההר לבל ימוט. ושלא יפלו העפרורים כדרך הר או תל גבוה ושוה בלתי משופע וכדרך שכתבתי בחיל פ\"ב משנה ג'. וזאת היא שתהיה סברת הרמב\"ם ג\"כ. והיינו דדייק בחבורו לכתוב כמו יסוד לו לפי שבאמת אינו יסוד ממש. שהרי אל העבר מזה נראה על פני הארץ אבל לא כהרר\"ש שכתב שזה האוטם מתחיל מן ההיכל ולפנים. דליתא אלא מן האולם הוא שהתחיל. וגם לשון הרמב\"ם שבפירושו נמי ניחא שבערך אל העבר מזה של האוטם שהוא מצד האולם וההיכל הרי הוא בנוי בגוף הקרקע כי שם אינו נראה על קרקעית האולם וההיכל ונמצאו דבריו שבחבורו ובפירושו כולם מכוונים באמת ויושר. ועכשיו שקרקעית האולם וההיכל בשוה מסכים זה מאד למאי דכתבי' להרמב\"ם במשנה ג' שמדיוטא האמצעית שבג' שורות התאים היו נכנסים להיכל שכן אותה דיוטא שוה ג\"כ לקרקעית האולם שממנו נכנסים לפשפש שהדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם כמ\"ש שם. אלא שעדיין אותה הסברא דלעיל בענין דיוטא האמצעית הוא דוחק מטעם אחר דכיון שהאולם היה עודף מכאן ומכאן כנגד התאים לכנוס ממנו אליהם והיה שוה לקרקעית ההיכל בגובה האוטם. למה זה נדחוק עצמנו שלא להעמיד גם התאים בשוה לקרקעות ההיכל ושהיו עומדים על בנין האוטם כמו ההיכל ומהאולם נכנסים לדיוטא התחתונה וממנה להיכל שהיו התאים ג\"כ שוים לקרקע ההיכל והאולם. וכמו שהוא לפירש\"י. אבל המשנה לחצו להרמב\"ם לפי דרכו שמפרש חמש התאים זה אצל זה עם הכותלים ולא מצא חמש פתחים. אלא לתא שבדיוטא האמצעית משא\"כ לרש\"י שא\"צ לכל זה ולעיל הארכתי למדי: \n",
+ "אמה כיור. פי' הר\"ב לפי שהיתה טוחה זהב כו'. נקרא כיור. ועיין במשנה ז' פ\"ג דעבודה זרה: \n",
+ "ואמתים בית דלפה. פי' הר\"ב תרגום במחברת בית לופי ואין לתמוה כו'. ואם היתה התקרה סמוכה לה. לא היו ציוריה נראות ונכרות כל כך. וצ\"ל שהציורים שבאמת כיור היו מבחוץ הכותל. וזה דוחק לפי מה שפירש הר\"ב עצמו בכיור שהיתה טוחה בזהב שכפי הנראה אין טיחת זהב אלא בפנים. ואי מבחוץ קא מיירי למה לו לכתוב שהיה טוח בזהב דמנליה הא. וצ\"ל דאה\"נ דלאו בדוקא נקט טוח בזהב. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל דלף שם [נפילת] המים מן [הגגים] והיה נהוג אצלם בבנינם לעשות לבית שני [גגים] קרוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדליפה על שם הדלף. כדי שאם יטיף הקרוי העליון יעמדו המים באותו החלל. ע\"כ: \n",
+ "מעזיבה. פי' הר\"ב הטיט וכו'. ועמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "אמה טרקסין. כתב הר\"ב ולא הכריעו בו חכמים כו'. לפיכך עשו בבית שני שתי פרוכות. הארכתי בזה בס\"ד ברפ\"ה דיומא: \n",
+ "כותל ההיכל שש והתא שש. הקשו בתוס' פ\"ה דיומא דף נ\"ב. וכן ברפ\"ד דב\"ב דהכתיב (מלכים א ו׳:ו׳) היציע התחתונה חמש באמה רחבה [ולפירש\"י דמתני' ד'. ה\"נ התאים שבבית שני. כך מדתם כמ\"ש שם] וי\"ל דהכא מיירי בתא האמצעית דכתיב (שם) והתיכונה שש באמה רחבה כי מגרעות נתן לבית סביב. ועשו את חומת ההיכל במערב למטה שבעה אמות והוצרכו לגרוע ממנה אמה נגד תקרת התא אמצעי להניח ראשי קורות על אותה כניסה ושוב הוצרכו לגרוע עוד אמה כנגד תקרת תא הג'. והיינו דתנן התחתונה רחבה חמש כו'. והכא כנגד התיכונה קא חשיב. וא\"ת ואמאי לא קא חשיב למטה כותל ההיכל ז' והתא ה' ואידי ואידי חד שיעורא הוא וי\"ל דניחא ליה למחשב במקום שהיה כותל ההיכל ו' כמו כותל היכל של מזרחי שהיה כמו כן ו' ע\"כ. ולסברא זו שמוסיפין אמה על עובי הכותל מפני המגרעות יש ליישב ג\"כ להרמב\"ם דקא חשיב כותל המסיבה חמש היינו בלא המגרעות אלא שלהרמב\"ם צ\"ל ששתי אמות הוסיפו מפני שתי המגרעות. ולא קא חשיב אלא מן המגרעות ולמעלה במקום שהיתה שוב שוה ועולה בשווי שאין טעם לומר להרמב\"ם שמן יציע אמצעית קא חשיב. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן בחשבון כותל היכל ותא וכותל תא הוא שלא בדקדוק שא\"כ נותר מדת כותל הרביעית אבל כמו שפי' לעיל במשנה ג' הוא נכון]: \n",
+ "האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון כו'. לשון הר\"ב שכותל האולם עביו חמש אמה והאולם עשר אמות לצפון. וכן לדרום. דעתו כדברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מהל' ב\"ה. האולם היה מעדיף לכל רוח צפון כנגד התאים עד מקצוע המערבית והיה תוכו עשר אמות וכותלו ה' אמות וכן לדרום. והיינו דאדתנן לקמן ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו כתב הר\"ב ולא אתפרש לי היאך. שהרי מאה על מאה היה בשוה הא קמן שסובר הר\"ב שהאולם היה מעדיף לכל רוח צפונית ורוח דרומית כמו שסובר הרמב\"ם. והנה השיג עליו הראב\"ד וכתב כל זה הבל ורעיון רוח. שלא היה שם כותל לאולם כלל וטעות גדולה היא זו שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ורוחב האולם נמנה ברוחב ההיכל עכ\"ל. והכ\"מ התנצל להרמב\"ם עם מ\"ש בפי' המשנה היה כל ההיכל מאה על מאה. אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות הארי. שהוא רחב מלפניו וצר מאחריו. ולפיכך אין לייחס טעות להרמב\"ם ממה ששנינו צר מאחריו כו' שכל עצמו של הראב\"ד לייחס לו טעות הוא ממה ששנינו כן ולפי פירושו אינו ענין לנדון שלנו כ\"כ הכ\"מ. ולי לא סגיא בהכי. שאע\"פ שהרמב\"ם יפרש צר מאחריו שהיו מטין כו'. עכ\"ז אני אומר שלא נמלט מהשגה לפי שנשיב אמרים לו מי יכריחהו לפרש כן שהיה האולם מעדיף כנגד כל שתי הרוחות צפון ודרום ואי איתא שכדבריו כן הוא היה לתנא דמתני' לכלול כל החשבון כאחד ולמתני מן הצפון לדרום מאה אמה כותל האולם חמש והאולם עשרה כותל המסבה חמש כו'. וכן עשה הוא בחבורו שכתב מן הצפון לדרום מאה אמה עובי כותל האולם חמש ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות וכו'. ואע\"פ שיש לתרץ דמש\"ה לא נקט התנא האולם וכותל בחשבון הצפון והדרום לפי ששם האולם הונח על מה שלפני שער הבית והוא במזרח. ואין צודק שם אולם לצפון ודרום אלא מפני שנמשך מן המזרח בלבד. והיינו דדייק נמי הרמב\"ם בחבורו לכתוב ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר. ולא כתב והאולם עשר. וזה לפי שלא יצדק שם אולם. אלא במזרח שהוא לפני פתח הבית. אמנם כן הוא יפה לתרץ אילו כבר היה מוכרח שהאולם הוא מעדיף לכל ב' הרוחות צפון ודרום והיה קשה א\"כ למה לא יכלול התנא הכל בחשבון אחד כאמור על זה היה התירוץ עולה כהוגן דמשום דשם אולם לא הונח בהחלט אלא על שלפני הפתח. והוא מזרח. ולפיכך ראה התנא שלא להכניס האולם בחשבון צפון ודרום. אבל אם אין לנו מכריח שיכריחנו לפרש כך ונוכל לומר שלא היה אולם בצפון ודרום כנגד התאים כלל יהיה א\"כ לפי זה מה שלא כייל התנא חשבון אולם בצפון ודרום מאמת ג\"כ שלא היה שם אולם כלל. שאע\"פ שבהחלט לא נקרא אולם מ\"מ יוכל התנא להשאילו לו ג\"כ שם אולם לאותו הריוח הנמשך ממנו לצפון. וכן לדרום [*או יקראהו בשם אחר]. ולפיכך לא נמלט הרמב\"ם מההשגה על סברתו זו. ומה שחשב הכ\"מ שכל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות להרמב\"ם שהוא בלבד ממה ששנינו ההיכל צר מאחריו כו'. לא כן הוא שמלבד אותה משנה יש להשיג עליו. לפי שאין מי שיכריחנו להעדיף האולם בכל צד. והכי דייק הראב\"ד וכתב ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו כו'. שלא מן המשנה הזו בלבד באה ההשגה אלא הביאה לראיה בלבד וההשגה במקומה בלאו הכי היא וכדכתיבנא. ולפיכך הנכון לומר שלא היה האולם מעדיף כלל אלא במזרח במקום שהוא ולא נמשך כלל אצל התאים לצפון ודרום וכסברת הראב\"ד. וז\"ל הרר\"ש צר מאחריו שבעים אמה ורחב מלפניו מאה אמה. ע\"כ וכן בבנין העתיד נאמר ביחזקאל סימן מ\"א והבנין אשר על פני הגזרה פאת דרך הים רחב שבעים אמה וארכו תשעים אמה אבל מ\"מ בארך תשעים אמה הנזכר בכתוב אין לנו הכרח שהיה כמו כן בבית שני אלא נראה יותר שהשבעים רוחב לא היה אלא בכל משך ארך התאים שהיו מגיעים כנגד שער ההיכל והיה א\"כ האורך ארבע ושמנים אמה שהאולם עוד י\"א אמה וכותלו חמש אמות למלאות אורך כל הבית מאה באמה. ומה שבבית העתיד יהיה זה הרוחב שבעים באורך תשעים. לפי ששם נאמר ואשר מונח בית צלעות אשר לבית וגו' ורחב מקום המונח חמש אמות שביאורו שהיה לפני התאים במזרח מקום פנוי שאין שם שום דבר כלל. אף האולם לא היה שם אלא מקום פנוי בלבד ויכולין לבא שם מן החצר היא העזרה החיצונה הסובבת בבית העתיד ושם פתח התאים. שהוא הפשפש. והיה זה המונח חמש אמות. והיו התאים באורך פ\"ה כמו שבארתי בס\"ד בארוכה בחיבור צורת הבית סי' ס\"ד ונמצאו תשעים אמה אין רוחבן רק ע' ומן אלו התשעים ואילך היה האולם מעדיף בעשרה הנותרים מן האורך שממערב למזרח שהיה עודף על השבעים רוחב עוד ט\"ו לכאן וט\"ו לכאן. אבל בבית שני לא נזכר שום דבר מן המונח הזה. אע\"פ שהרר\"ש נסתפק אם היה מונח בבית שני ואחרי שלא נזכר במשנה נראה יותר שלא היה שום מונח אלא מן האולם היו נכנסים לתאים והיה האולם בעצמו לפני התאים מזה ומזה והיה עוד עודף עליהן ט\"ו לצפון וט\"ו לדרום והיה העודף הזה במשך ממערב למזרח ט\"ז אמה. כשיעור כותל האולם חמש והאולם י\"א ונשארו א\"כ מארך הבית פ\"ד אמה שרוחבן ע' אמה: \n",
+ "והוא היה נקרא בית החליפות. כפי הנראה קאי על הט\"ו אמה העודפות מזה ומזה. שאלו בלבד הוא מה שהיה נקרא בית החליפות וכ\"נ לשון הרר\"ש שכתב. מלבד החליפות צריך להרחיב כותל האולם לצפון כנגד התא והמסבה וכותלם. [ולדרום] כנגד התא והורדת המים [וכותלם] שהן י\"ט אמות מזה ומזה. עד כאן. ור\"ל מלבד כותל ההיכל שהוא שש מזה ומזה. שכל שכן שהיו כותלי האולם מתרחבים לפני כותל ההיכל. שמזה ומזה: \n",
+ "וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו. הר\"ב כתב דלא אתפרש לו האיך. וכבר פירשתיו בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מקום דריסת ישראל כו'. עיין במשנה ח' פ\"ק דכלים: \n",
+ "בית הכפרת. פירשתי במשנה א' דפ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "הכבש והמזבח ששים ושתים. קא מני ואזיל מדרום לצפון: \n",
+ "ששים ושתים. בפ\"ו דזבחים דף ס\"ב. מייתי לה. ופריך דשתין וארבע הוו דהתנן [משנה ג' פ\"ג דלעיל] כבש היה לדרומה של מזבח ארך ל\"ב ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב. ולמאי דמפרשינן לעיל רפ\"ג דאין יסוד לדרום מסיק בגמ' פ\"ה דזבחים דף נ\"ד דה\"ק פורח אמה כנגד יסוד. ופירש\"י במקים שהכניסה של יסוד ראויה להיות ונמצאו שתי אמות נבלעוח לתוך ל\"ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל בה [לאכול] בדרום אמה אחת: \n",
+ "מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסין ארבע. פירש\"י במס' יומא פ\"ק דף י\"ו. דמקום שלחנות עצמן נמי ארבע לפי שהיו שמנה. כדתנן במשנה ד' פ\"ו דשקלים. וכשאתה נותן ארבע. בראש ארבע. נמצא ארבע זו אצל זו ברוחב. וכן דעת התוס' שמפני כן נדחקו ליישב הא דתנן במשנה ד' פרק ג' דתמיד. על שלחנות של שיש שבין העמודים. והא הכא תנן מן השלחנות ולננסין ארבע. וכתבו דאעפ\"כ קרי ליה בין העמודים כו'. כמ\"ש שם בשמם. אבל ל' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' ב\"ה לא העתיק לישנא דמתני' מן הטבעות כו'. אבל כתב מקום השלחנות שמנה אמות כו' ושמנה שלחנות היו כו' וכתב הכ\"מ דה\"פ דמתני' מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע וממחצית השלחנות לננסין ארבע. ע\"כ. וכן גם רש\"י עצמו כמסתפק לומר שאפשר שמקום השלחנות כלול עם מקום הננסין. וששמע שכן הוא. ומעתה אין לתמיהת התוס' שום מקום כלל. אחרי שמקצת מהשלחנות סמוכים היו אצל הננסים שבהן תולין ומפשיטין כו': \n",
+ "והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסין. התם ביומא פירש\"י מאה ועשר מנה במשנה מן הכבש לצפון נשארו מקל\"ה של רחב העזרה כ\"ה ונתנו לשולחנות ארבע. ונשאר כ\"א. אותן תחלוק למקום הננסין החצי והחצי בין כבש לכותל. והרמב\"ם שאינו מוסיף ד' לשלחנות על מנין ק\"י שבמשנה ונמצאו כ\"ה מותר. מחלק אותן לחצאין לננסין ובין כבש לכותל. וכ\"כ שם בחבורו בית המטבחיים י\"ב אמות ומחצה. ובין הכבש לכותל דרומית י\"ב אמה ומחצה. גם הרר\"ש כתב והמותר הוא כ\"ה אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד אחר. ע\"כ. ומדברי כולם למדנו דמזבח בצפון נמי קאי שכל המדות שמן כותל צפוני עד המזבח הם ששים ושתים ומחצה שכל המנינים שנמנו במשנה מן המזבח לטבעות וכו' עולים מ\"ח. ולפירש\"י עוד תן עליה ד' לשולחנות הרי נ\"ב. ועוד הננסין עשרה ומחצה הרי ס\"ב ומחצה. מה שיש מקיר המזבח ולכותל צפון העזרה. וכל חצי העזרה הוא ס\"ז ומחצה שהוא חצי קל\"ה. נמצאו חמש אמות מהמזבח עומדים בצפון העזרה. ולהרמב\"ם שאין לנו אלא מה ששנינו במשנה מן המזבח לטבעות כו' שעולים מ\"ח. ואין מוסיפין לשלחנות אבל במקום הננסין מוסיפין עד י\"ב וחצי. וכן נראה להרר\"ש. נמצא מה שיש מקיר המזבח עד כותל צפון העזרה ששים ומחצה ויותרו מצפון העזרה שבע אמות שאוכל בהן המזבח. והיינו דכתבתי במ\"ט פ\"ג דיומא דלתנא דמדות מזבח בצפון נמי קאי. ותימה דבמ\"ה פ\"ב אמרי' דסתם מתני' דמדות ראב\"י ובפ\"ג דיומא מ\"ט כתבתי דלראב\"י מזבח לאו בצפון קאי כלל. ומיהו כבר כתב רש\"י שם פ\"ק דיומא דלמאי דאמרי' סתם מתני' דמדות ראב\"י היא שצריך לפרש שמהמותר ששנינו אי אתה נותן בין כבש לכותל אלא חמש אמות ומחצה. והכבש והמזבח ששים ושנים הרי המזבח כולו בדרום קאי. אלא שלרש\"י עצמו אינו שוה לפרש כן דאי תימא הכי שאין הנותר מחולק לחצאים ה\"ל לתנא לפרש. וכיון שלא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין. וגם הוקשה לו עוד מהסוגיא דהתם. ולפיכך מסיק דל\"ג כלל התם בגמ' דף י\"ז דש\"מ סתם מדות ראב\"י היא. וזו היא ג\"כ דעת הרמב\"ם כמ\"ש בפ\"ג דיומא. אע\"פ שדעת התוס' שאין למחוק מהספרים ש\"מ ראב\"י היא עם שיש דוחק בזה שלא לחלוק הנותר לחצאין. אנו נאמר שלהרמב\"ם לא גרס לזה כלל וכדעת רש\"י. והא דכתב הרמב\"ם עצמו לעיל בפ\"ב מ\"ה שכן ביאר הגמ' דמדות דראב\"י היא. לאו הך דהכא היא אלא על אותה משנה הוא שאמרו כן שם לעיל מיניה בדף ט\"ז. ואע\"ג דקאמר התם מאן תנא מדות ראב\"י היא לאו כללא הוא דהיכא דלא מצית מוקמא כוותיה כי הך דהכא לא קאמר כלל דתצטרך לדחוק ושלא לחלק הנותר לחצאין מה שאינו כן לפי משמעות המשנה כי היכי דתיקום כראב\"י. אלא מתני' כפשטה דתחלוק הנותר לחצאין. ולא ראב\"י היא: \n"
+ ],
+ [
+ "שבצפון. נ\"א שבדרום והכי מייתי לה בפ\"ק דיומא דף י\"ט. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' ב\"ה. וכן אתה מוצא ג\"כ בשערים שבהר הבית ושבעזרה ששנויין שבדרום ברישא במ\"ג וד' דפ\"ק. ונראה בעיני שגירסת הספר נשתבשה לגרוס שבצפון אחרי שתשמישי אלו הג' לשכות כולם לקרבנות הם ועיקרם בצפון: \n",
+ "לשכת המלח לשכת הפרוה כו'. מדלא תנן הכא שבדרום סמוכין למערב. כדתנן גבי השערים בסוף פרק ב'. שמעינן דהכא ממזרח למערב קא חשיב דרך כניסת העזרה. וכן ראיתי בציורו של פירוש הרמב\"ם שמסדר לשכת המלח סמוך למזרח ואחריה לשכת הפרוה כו': \n",
+ "לשכת הפרוה שם היו מולחין עורות קדשים. כתב הר\"ב אדם מכשף ששמו פרוה כו' ע\"י מכשפות. ואני תמה שיקיימו בקדש בנין הנעשה ע\"י כשוף. ובפ\"ג דיומא מ\"ו השמיט הר\"ב שבנאה ע\"י מכשפות וכן שם בפירש\"י דף ל\"ה לא נזכר שבנאה ע\"י מכשפות. והרר\"ש כתב שלכך נקראת הלשכה פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים שדומה לדם הפרים. אבל בית טבילה שעל גבה. פרוה מגושא בנאו ועשאו דומה לדומה בית טבילה בחול שבנו ע\"ג שער המים. ע\"כ: \n",
+ "ועל גגה היתה בית הטבילה כו'. כתב הר\"ב לפי שהיתה מקודשת כו'. ובמסכת יומא פ\"ג מ\"ו תנן ובקדש היתה משמע ודאי דהיא עצמה היתה בקדש. ולזה נתכוין ג\"כ הר\"ב ולא שבא לומר שהיתה בנויה בחול אלא שהיתה מקודשת. וכמו שהעמיד בעל התמונה שהזכרתי לעיל. דמשנה דיומא דייקא שהיתה בקדש. וגם במשנה דהכא משמע שכולן היו בעזרה עצמה. ועוד מהא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מ\"ח משמע דכשהיא בנויה בחול גגותיהן לא נתקדשו כלל. אע\"פ שתוכן קדש כשפתוחות לקדש: \n",
+ "לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי קדשים. ויש לתמוה דבמ\"ד פ\"ו דשקלים תנן שעל השלחנות של שיש היו מדיחים את הקרבים ומפני כן לא סגי מאי דכתבו התוס' פ\"ק דיומא [דף י\"ט ע\"ב] דבשר קדשים מדיחין על שלחנות. אבל קרבי קדשים שיש בהן פרש ומאיסי מדיחין אותם בלשכת המדיחין. ע\"כ. דהא בשלחנות תנן נמי מדיחין הקרבים. וכך העתיק הר\"ב לעיל פ\"ג מ\"ה. ועוד במ\"ה פ\"ג דתמיד. ותו תנן בתמיד פ\"ד מ\"ב והקרבים מדיחין ג' פעמים במעוטה על שלחנות של שיש כו' והתוס' בעצמם העתיקו כן פ\"ק דיומא דף ט\"ז [ע\"ב]. והרמב\"ם אע\"פ שבפ\"ה מה' ב\"ה. כתב ובו שלחנות של שיש שמניחין עליהן הנתחים ומדיחין את הבשר לבשלו וכו' הנה בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות העתיק הא דפ\"ד דתמיד שהקרבים מדיחין כו' על שולחנות כו'. וראיתי להמפרש למס' תמיד שם בפ\"ד הרגיש בקושיא זו דהתם תנן והקרבים מדוחין על שלחנות כו' והכא תנן לשכת המדיחים ששם היו מדיחים קרבי קדשים ותירץ דקרבי קדשים דהכא היינו כרס וכדתנן נמי התם והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין הקרבים מדיחין פעם ראשונה בלשכת מדיחין בצנעה. לפי שמלוכלכין הרבה בפרש. ואח\"כ מדיחין ג\"כ עוד במיעוט שלחנות [*גירסתו אינה במיעוטה על שלחנות דל\"ג על ומפרש בשלחן קטן של שלחנות כו'] להדיחם יפה והכרס שהיא רחבה וחלקה מדיחין אותה פעם אחת בבית מדיחין. ע\"כ: \n",
+ "ומשם מסבה עולה. נראה בעיני שבלשכת המדיחין זו היתה לה שני פתחים לעזרה הפתח הא' המשמש ללשכה עצמה למלאכת ההדחה לכנס ולצאת בה. והפתח האחר היה במקום שהוא סמוך לשל פרוה ובפתח ההוא מיד היתה המסבה הזאת שלא יתכן בעיני לומר שהכ\"ג יעלה לבית טבילתו דרך מקום שמדיחין בו אלא כדפרישית. ולדעתי היתה המסבה במעלותיה מצד שאל המדיחין מחולקת במחיצה שהעולה עליה בבל יראה לתוך המדיחין. אבל מתחתית המעלות היו יכולים להשתמש שם בבית המדיחין ולפיכך תנן משם כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שבדרום. נ\"א שבצפון והכי מייתי לה בפ\"ק דיומא דף י\"ט וכמ\"ש לעיל: ",
+ "לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית לשכת העץ כו'. וכסדר הזה מייתי לה שם ביומא והרמב\"ם בחבורו פ\"ה מה' ב\"ה העתיקם בהפך לשכת הגזית לשכת הגולה לשכת העץ לשכת הגזית שבה סנהדרין כו'. ונראה בעיני דלאו דה\"ל גירסא אחרת כי לא מצאנוה כן בשום נוסח אבל נ\"ל שלכך מהפך הסדר דמתני' קשיתיה דתנן והיא היתה אחורי שתיהן. ואי איתא דסדרן שבמשנה הוא ממזרח למערב. כמו אותן שבמשנה הקודמת לא היתה אחוריהן אלא לפניהן מש\"ה ניחא ליה להרמב\"ם לומר דתנא קא חשיב דרך שמאל כה\"ג דתנן במשנה ג' פ\"ג דתמיד. שהוא מקיף והולך בדרום העזרה ממזרח למערב בג' לשכות הקודמות ומקיף כל מערב וסובב סובב הולך אל צפון ופניו למזרח עד שמגיע לג' לשכות הללו שבצפון ולשכת העץ שהיא מערבית להם פוגע בה בראשונה ולאשמעינן הא קתני שהיא אחורי שתיהן לומר שלא חשבן ממזרח למערב כמו הקודמים. זה נ\"ל בדעת הרמב\"ם. ועי' עוד מזה לקמן: ",
+ "לשכת העץ אמר ראב\"י שכחתי כו'. עיין בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ב: ",
+ "אבא שאול אומר לשכת כ\"ג. כתב הר\"ב לשכת פרהדרין כו'. הכי מסיק בגמ' פ\"ק דיומא דף י\"ט וצריך טעם למה נקראת לשכת העץ וראיתי בהשגות הראב\"ד פ\"א מה' ב\"ה שכתב שהיתה של עץ והוקשה לו מלא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח שאסרה התורה נטיעת כל עץ. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתמיד. וניחא ליה דלא אסרה התורה אלא אצל מזבח ה'. והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. עכ\"ד. ולא יכולתי לעמוד עליהן שאם הוא אומר שמשער נקנור ולהלן אסור יהיה בכלל האיסור אף עזרת ישראל ששער נקנור בתחלת עזרת ישראל הוא שאין שער בין ע\"י לעזרת כהנים. וא\"כ הא דכתב עזרת כהנים לאו למעוטי ע\"י אתא. אלא לאפוקי ע\"נ. וכדמסיים למלתיה וקשיא לי דלפום מאי דתנינן הכא לא היתה לשכה זו כלל בעזרת נשים דבעזרת ישראל אנן קיימין. וכן קשיא לי על הכ\"מ שגם הוא מיישב ע\"פ זה הדרך של הראב\"ד [*ועיין בפ\"ב משנה ו'] ומ\"ש עוד הכ\"מ דיש לתרץ דלשכת כ\"ג לא היתה קבועה בבנין. אלא בלא בנין וכי הא שכתבתי בשמו לעיל ספ\"ג זה ג\"כ דוחק שאע\"פ שי\"ל שלא היה צריך קביעות. כיון דלכ\"ג נעשה לצורך ז' ימים שמפרישין לפני יוה\"כ. והוא אחת בשנה. מ\"מ ממשנתינו לא נראה כן. אלא שהיתה לשכה קבועה דומיא דאינך. ומ\"ש עוד הכ\"מ די\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים. ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים איזה פעם וכתב דטעמא דמסתבר הוא. דאל\"כ למה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. עכ\"ד. וזה דוחק גדול שע\"י שלפעמים היו מניחין בה עץ תהיה נקראת כן מלבד דאעיקרא דדינא פירכא לומר שהיו מניחים עץ בלשכה המיוחדת לכ\"ג. ומאי דדייק מה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ אפשר לי לתרץ שנעשה כן כדי שלא תזוח דעתו עליו וכדאמרינן נמי במסקנא דגמרא פ\"ק דיומא דף י\"ט. שמטריחין עליו מדרום לצפון ומצפון לדרום. כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה. אבל של סנהדרין דגזית היתה שלא שייך שם הזחת דעת הואיל ורבים הם גם הראש שבהם לא יזוח דעתו כיון שאינו דן יחידי. ועוד שכבר דעתם נחה ולא זחה כשראו לפניהם החצי מלשכתם שבנויה בקדש כדלקמן. ושם אינם רשאים לישב וכ\"ש שראו המקדש לפניהם. ואינן כדאים לשרת שם בקדש. משא\"כ בכהן גדול שאין כל אלו ואפשר לחוש שתזוח דעתו עליו. ולכך נעשית של עץ. וא\"כ הדרא קושית הראב\"ד לדוכתא מהא דלא תטע לך אשרה כל עץ. כוון דמשנתינו בעזרת ישראל שנויה. ולכן נ\"ל דלא של עץ היתה ונקראת לשכת העץ היינו טעמא לפי שבה מפריכין כהן גדול ז' ימים לפני יוה\"כ ואשכחן נמי דמפרישין אותו ז' ימים לפני שריפת הפרה ותמן תנינן ברפ\"ג דפרה שמפרישין אותו ללשכה שעל פני הבירה ובית אבן היתה נקראת לפי שכל מעשיה היו בכלי אבנים כדפי' שם הר\"ב. והלכך הסבו שם לשכה זו שהיא להפרשה דיוה\"כ לקרותה לשכת עץ היפך בית האבן של הפרשת הפרה לומר שמעשה יוה\"כ אינם בשל אבן דוקא. והרי טעם אחד כתבו התוס' ברפ\"ק דיומא דלהכי לא היו מפרישין כ\"ג לפני יוה\"כ במקום הפרשתו לפרה דהואיל ונקראת בית האבן להיכרא שכל מעשיה באבנים. ואי מפרישין שם כ\"ג לפני יוה\"כ אז לא ה\"ל היכרא לפרה. ע\"כ. וכיון דמשום היכרא לא הפרישוהו בבית האבן. א\"כ קריאת שם לשכת העץ ללשכת דיה\"כ עביד נמי היכרא לומר דזו מעשיה בכל דבר אפילו בשל עץ משא\"כ דפרה שאין מעשיה אלא בשל אבנים. ומש\"ה אף לדס\"ד דלא זו לשכת פרהדרין. אלא בדרום הוא אצל בית הטבילה שעל שער מים. וזו שבצפון של בית אבטינס היא ונקראת במשנתנו לשכת כ\"ג לפי שבכל ז' הימים היה הולך שם ללמוד החפינה. היתה ג\"כ נקראת של עץ מה\"ט דפרישית דלהוי היכרא לשל פרה ולפי שללשכה האחרת היתה שמה עליה לשכת פרהדרין שזה שמה אשר יקראו לה מצד שהיא מיוחדת לכ\"ג כדמפורש בריש יומא. מש\"ה הסבו שם לשכת העץ לזו הלשכה השניה של כ\"ג שבזה השם שמענו שהיא שייכא לכ\"ג. שהיא נקראת של עץ בהיפך אותה דשל אבן ולהיכרא. וכ\"ש דלמסקנא כדפי' הר\"ב והרמב\"ם דזו דמשנתינו היא של פרהדרין דניחא לקרותה של עץ. כך נ\"ל. אלא דאכתי איכא למידק הואיל ואמינא דבעזרת ישראל קיימא היאך היתה דירת כ\"ג שם שבעת ימים בתמידות והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דמשום האי טעמא כשהוא קורא ביה\"כ שקודם שמביאין לו ס\"ת הוא יושב היה זה בע\"נ דאילו בע\"י אינו רשאי לישב. כדכתב הר\"ב ברפ\"ז דיומא. אבל גם זה בעיני לא יפלא שאע\"פ שהיתה בנויה בקדש היתה פתוחה לחול ותנן במשנה ח' פ\"ג דמעשר שני. הלשכות הבעיות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול. ולא היה לזו פתח כלל אל הקדש משא\"כ לשכת הגזית דלקמן. והיו לה מעלות אשר יעלו עליה מן החול שהיא נמוך ממקומה של הלשכה שהיא בעזרה. וכמו שאפרש בס\"ד לקמן בלשכת הגזית: ",
+ "והיא היתה אחורי שתיהן. ללשכת הגולה ולשכת הגזית. רש\"י פ\"ק דיומא [דף י\"ט]. ובשלטי הגבורים פכ\"ג מדקדק לומר שכיון התנא בלשונו זה לומר שלשכה זו היתה אחורי כל אחת משתיהן ובענין זה שלשכת הגזית היתה במזרח לפני שתיהם שלשכת הגולה ולשכת העץ היו בנוין אחורי לשכת הגזית בשוה. והיתה לשכת הגולה לדרום של גזית ולשכת העץ בצפון של גזית. ונמצאת אומר שלשכת העץ אחורי דגזית ממש שהרי במערב שלה היא. וגם היא אחורי דגולה שהגולה היא בדרום. ונמצא שלשכת העץ אחוריה לצפון עכ\"ד. ובצורה שאני מצייר בסוף המסכתא תשכיל זה היטב. ומ\"מ אע\"פ שנסכים לדבריו בדקדוק הזה. לפי שנראה כך מדלא תנן והיא היתה האחרונה. אלא אחורי שתיהן. ש\"מ שהוא כדברי השליט הזה. עכ\"ז מה שכתבתי אני לעיל לדעת הרמב\"ם דדייק מהכא שאין סדרן של אלו הלשכות כמו שהן סדורים במשנה כסדרן שסדורים הקדומות במשנה דלעיל. מוכרח ג\"כ לפי שאם נאמר שסדרן כך הוא ושלשכת העץ במזרח היתה. לא יתכן כלל לשון אחורי. שתצטרך להעמיד דגזית במערב ולפני אלו השתים ואותה של גולה דרומית לשל עץ בענין שזו של עץ היא נסתרת במערב מפני דגזית. ובדרום מפני דגולה. ואעפ\"כ לשון אחורי לא דייקא דלעולם הפנים הוא המזרח. והרי א\"כ זו של עץ אינה אחורי ממש. משא\"כ כשאותה של גזית במזרח הוי אותה דשל עץ במערב. ויצדק אחורי כהוגן. ומדלא תנן נמי והיא האחרונה אלא תנן אחורי שתיהן. איכא ודאי למשמע כדברי השליט הזה: ",
+ "לשכת הגולה שם היה בור קבוע כו'. וקשיא לי מאי האי בור קבוע. ובס\"א גרסינן בור הגולה. ובסוף מסכת עירובין בפירוש הר\"ר יהונתן ראיתי שהעתיק לשכת הגולה שם בור והגולה קבוע בו והגלגל נתון עליו ע\"כ. ולגירסא זו הגולה כמו וגלה על ראשה דזכריה ד' שפירש\"י כמין ספל גדול עגול. ע\"כ. והוא מה שאנו קורין בל\"א עמיר ששואבים בו במקצת מקומות ע\"י גלגל. [*וז\"ל הראבי\"ה ונראה שנקראת לשכת הגולה על שם הגלגל שבו משלשלים הכיור. כדי שלא יפסל בלינה ובני הגולה כרו שם בור לשקעו מפני שלא היה אז ים שעשה שלמה עכ\"ל]: ",
+ "ומשם מספיקים מים לכל העזרה. ל' הרר\"ש בור הגולה מים מתוקים לשתייה. ואמת המים [*דבמשנה ב' פ\"ג] להדחה: ",
+ "לשכת הגזית שם היתה סנהדרין כו'. והיתה עשויה גזית לכבודם של הסנהדרין. וכתב הר\"ב שהיתה חציה בחול וחציה בקדש. ובקדש היו מפייסין. ועיין על זה מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דתמיד. ועוד היו מתאספים שם לקרוא את שמע כדתנן ספ\"ד דתמיד. ולכל אלו התשמישין היה אסיפת עם רב ולפיכך ראוי לשומה גדולה הרבה יותר משתי האחרות שאצלה וכמו שתראה בצורה בס\"ד. וצריך לומר שהמקום שהיא בנויה בו בחול היה ג\"כ גבוה כגובה העזרה שזה אין ספק בו שהלשכה היתה קרקעיתה שוה. אבל במקום שפתוחה היא לחול היו מעלות שעליה עולין וממנה יורדין לחול. שהוא נמוך: ",
+ "ודנה את הכהונה. לשון הרמב\"ם ספ\"ו מהל' ביאת מקדש ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה כו' ע\"כ. והדין עמו דהא במשנה ב' פי\"א דסנהדרין תנן שממנה יוצאה תורה לכל ישראל. אלא הכא בעיקר מעשיהם התדיר שזה היו צריכין עכ\"פ לבדוק את הכהונה. אבל הוראה אפשר שלא תבא כלל שלא יפלא דבר למשפט: ",
+ "ודנה את הכהונה. ואת הלוים. כדמוכח משנה ה' פ\"ד דקידושין וכדאיתא התם בגמ' [והמדפיסים השמיטו מהתוס' שלי *)כמו שנעשה בדבורים אחרים שאכתוב אותם במהדורות בס\"ד] אבל נקט הכא כהונה בלבד לפי שזאת ג\"כ עיקרית להם יותר מבדיקת הלוים. וגם יתכן שהלוים לא היו עושים יו\"ט כמו הכהנים שזכו לעבודה: ",
+ "ויום טוב היו עושין. פי' אותם שלא נמצא בהן פסול היו קוראים כל אחד ואחד לרעיו ומיודעיו ושמחים עמו. והיו ג\"כ מודים ומשבחים להש\"י כו': ",
+ "וכך היו אומרים ברוך המקום כו'. על שם שלשכת הגזית נקראת מקום שעליה נאמר מן המקום אשר יבחר ה'. כדתנן במשנה ב' פי\"א דסנהדרין ולפיכך היו מכנים עכשיו הש\"י בשם מקום לומר שהוא המקום האמתי המגביל עולם ומלואו בכחו יתברך. אמנם לא הגבלת מקום. שלכך חזרו ואמרו ברוך הוא להורות זה שאע\"פ שאמרנו והגבלנוהו בשם מקום על שהוא מקומו של עולם. הנה ב\"ה מלהזכירו כן על שם הגבלת מקום כי אם מצד שהוא חיי העולם ומקיימו. כך נ\"ל: ",
+ "סליקא לה מסכת מדות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מדות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מדות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Middot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..968817eda54c2cf915f1be0e0c8e5f0dc6d02b48
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,290 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Middot",
+ "text": {
+ "Mishnah Middot, Introduction": [
+ "לשון הרמב\"ם:",
+ "הביא אחר תמיד מדות ואין בו ענין אחר אלא ספור שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל ענינו. והתועלת שיש בענין ההוא כי כשיבנה ב\"ב יש לשמור ולעשות התבניות ההוא והתכניות והצורות והערך מפני שהוא ברוח הקדש. כמו שאמר (ד\"ה א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. עכ\"ל.",
+ "ואף על פי שהבנין של עתיד יש בו שינויים ולא ישוו עם בנין בית שני. וכמו שיראה המעיין במשנה ובספר יחזקאל. והרמב\"ם עצמו כתב בתחלת הלכות בית הבחירה. וז\"ל:",
+ "בנין שלמה כבר מפורש במלכים וכן בנין העתיד להבנות אע\"פ שהוא כתוב ביחזקאל. אינו מפורש ומבואר. ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא. בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל. ע\"כ.",
+ "הרי שאין בבנין בית שני. אלא מעין דברים המפורשים ביחזקאל. אבל לא ככל הכתוב בספר שם. ואני בהקדמתי לספר צורת הבית נתתי טוב טעם בזה על פי המדרש שנמצא בפירש\"י דיחזקאל סי' מ\"ג:",
+ "ראויה היתה ביאה שניה של עזרא [להיות] כביאה הראשונה של יהושע כו'. ובנין זה מאז היה ראוי להם כשעלו מן הגולה וגאולת עולם. אלא שגרם החטא לא היתה תשובתם הוגנת וכו'. ע\"כ.",
+ "לכך אני אומר שלפי שלא היתה תשובתם הוגנת לא יוכלו למלאותו בכל חלקי הבנין כמות שהוא. לפי שאותו בנין מיועד לגאולת עולם שתהא הכבוד חונה לעולם. כענין שנאמר שם ושכנתי בתוכם לעולם. ומ\"מ הואיל והיה ראוי להם. ראו כי טוב לבנות מעין אותו הבנין במקצת מן הדברים. עכ\"ד שם.",
+ "ועכ\"ז יפה כתב הרמב\"ם שספור ענין בית שני. יש בו תועלת לעתיד מצד דברים רבים הדומים. וג\"ז שהביא לראיה ממה שנאמר הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. אע\"פ שדוד הוא שאמר כן לשלמה בנו על בנין הראשון מ\"מ יש ראיה ממנו. וכמו שבמ\"ב פ' בתרא דסוכה [תנא] ומתקנין שם תיקון גדול העתקתי ששאלו בגמ' והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש וכו'. וכן עוד בגמרא פ\"ו דזבחים (דף ס\"ב) בבנין המזבח כמו שאכתוב לקמן רפ\"ג. דשמעינן שהיה לבני בית שני לבנות כדמות הראשון אלא קרא אשכחו ודרוש. וממילא נראה שלעתיד לבוא יש לנו לבנותו כמו שהוא כתוב מיד ה' אשר השכיל דוד והיכא דכבר אשכחו קרא ודרוש שפיר ונבנהו כדדרשו. והיכא דאנן ניקום ונשכח קרא נדרוש. נבנהו כמו כן. והרי רש\"י בפ\"ו דזבחים דף ס\"ב בההיא דמזבח מפרש:",
+ "קרא אשכח ודרוש – [...] ושלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו. ע\"כ.",
+ "[*ולשונו זה תמצא עוד לקמן פ\"ג מ\"א בד\"ה וכשעלו כו'] וכן אנחנו כשנזכה לבנות בנין העתיד יגלה הקב\"ה עינינו ומלאה הארץ דעה את ה' ולהבין הסתום בדברי יחזקאל ונבנהו אבל מ\"מ צריך לספור בנין השני שכן רוב ועקרי הבנין מיוסדים בתבנית ה' אשר השכיל לדוד ולא ימוט. אלא מה שיזכנו האל יתברך לדרוש עוד מן המקראות מצורף לזה שע\"י הסיפור הזה של בית שני אנו יכולים לדרוש ולהבין בבנינא דיחזקאל. ואילו לא חיה זה הספור נכתב בספר. לא מצאנו ידינו ורגלינו באותו הבנין העתיד שיבנה במהרה בימינו:"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בשלשה מקומות כו'. רישא שנויה עוד בריש מסכת תמיד וע\"ש: \n",
+ "שומרים. פי' הר\"ב כל הלילה וכ\"כ הר\"ר שמעיה. וכן ל' הרמב\"ם בפרק בתרא מהלכות בית הבחירה. ואין נראין דברי המפרש למסכת תמיד שכתב שיהו שומרים יום ולילה: \n",
+ "בבית אבטינס. עמ\"ש בסוף מכילתין על לשכת העץ. שם תמצא מקום לשכה זו לשכת בית אבטינס: \n",
+ "והלוים בעשרים ואחד מקום. כתב הר\"ב שבכ\"ד מקומות כו'. כדכתיב בד\"ה סי' כ\"ו [י\"ז]. [*ובסוף הפרק כתב הר\"ב עוד. שגם במקומות ששמרו הכהנים. היו הלוים ג\"כ משמרים. ע\"ש]: \n",
+ "פנותיו. אנגל\"ש למקום שכלה החומה ומתחלת חומה לשון המפרש דתמיד [ריש] דף כ\"ז: \n",
+ "על ה' שערי העזרה. כתב הר\"ב ואפי' לדברי האומר לקמן ז' שערים היו. מודה שלא היה משמר אלא על ה'. דתרי מינייהו לא צריכי שימור. גמרא דתמיד דף כ\"ז. ופירש בכאן הר\"ר שמעיה לפי שהיו תכופין לשאר השערים: \n",
+ "[*העזרה. ותיבת עזרה פי' בפ\"ב מ\"ו]: \n",
+ "על ד' פנותיה מבחוץ. כתב הר\"ב לפי שאין ישיבה כו'. לפיכך היו השומרים בפנות העזרה. וכן השומרים בשערי העזרה. שומרים מבחוץ. ומבחוץ דקתני פי' הרר\"ש כלומר ואלו ואלו מבחוץ: \n",
+ "בית הכפורת. והכי תנן ר\"פ בתרא ובערוך בית קדש הקדשים נקרא בית הכפרת. ע\"כ. וכן בכתוב ד\"ה [א'] כ\"ה [י\"א] ועל שם ששם הכפרת בכרובים לתבנית המרכבה: \n"
+ ],
+ [
+ "איש הר הבית. שר. כמו אליכם אישים אקרא (משלי ח') ל' המפרש דתמיד סוף דף כ\"ז וכ\"פ הר\"ב במ\"ג פ\"ק דיומא: \n",
+ "היה מחזר. בכל לילה ולילה על כל משמר ומשמר והיה לו מפתחות הר הבית כ\"כ המפרש דתמיד שם. ור\"ל לאפוקי משמרות הכהנים ושמו יוכיח ולפיכך צדקו דברי השלטי הגבורים [שחבר החכם הר\"ר אברהם רופא ממנטוב\"ה] במה שהשיג בפ' ל\"ו על דברי הר\"ב שכתב בפ\"ה דשקלים על הפקיע להלקות כהנים והלוים. שלא מצינו כהנים לוקים: \n",
+ "והם אומרים בירושלים. הרמב\"ם סוף הלכות בית הבחירה: \n"
+ ],
+ [
+ "שני שערי חולדה מן הדרום. נכנס בדרום מהטעם שיתבאר ר\"פ דלקמן. ושמם זה יתכן לומר שעל שם חולדה הנביאה נקראו כן. ואפשר שז\"ש מלכים ב' כ\"ג והיא יושבת בירושלים במשנה. היינו בתוך שער זה שהוא משנה ששנים הם ברוח זו. משא\"כ ברוחות האחרות. ואע\"פ שנאמר בירושלים ואלו הן בהר הבית ירושלים כולל הכל. ומה שהיו בכאן שני שערים לפי שרוב תשמיש הר הבית בדרום כדתנן בר\"פ דלקמן. נ\"ל: \n",
+ "קיפונוס. לא ידעתי לו טעם. ובשלטי הגבורים פ\"ג חשב שהוא לשון יון. וענינו עבודת הגן שאפשר שהיה שם גן של ורדים מחוץ להר הבית [*וכאותה ששנינו בפ\"ב דמעשרות מ\"ה] ובפ' פ\"ז הזכיר לשון רש\"י על כפת הירדן שבפטום הקטורת. שכתב רש\"י גנת ורדין היתה בירושלים נקרא הורד ההוא כפה כו'. אע\"פ שבפי' כפה אינו מודה לו לרש\"י אין כאן מקומו. והא דהולך לו מדרום למערב. ואינו מקיף דרך ימין. בחושבנא בעלמא לית לן בה. כמ\"ש משמא דגמ' בפ\"ג דתמיד מ\"ג: \n",
+ "טדי. בדל\"ת כ\"כ הרר\"ש. וגם בערוך הביאו בערך טדי בדל\"ת ולא פי' כלום [*והרד\"ק בפי' יחזקאל סי' מ'. כתב שהוא שם אדם. ואשתמטתיה] פסקי התוס' שכתבו וז\"ל טדי. פי' הצנע כמו בטעמים יטידוך [*היינו בפיוט שחרית דיו\"כ המתחיל כי אדוקי וכו'] שידברו בצניעותיך א\"נ לשון פיוט. כמו הני טיידי ופיוטי רגילי בהו קמי ריש גלותא. ע\"כ. ולפי' הראשון ניחא שנקרא כן לפי שלא היה משמש כלום. ואף לראב\"י בסוף פרקין שבעל קרי היה יוצא בו היה ג\"כ לצניעות שלא ירגישו בו כי שם אין עוברים ושבים. אבל לפי' השני לא ידעתי למה נקרא כן [*ואולי שהפייטנים באותו שער היתה להם לשכה שבה מלמדים ללוים נגוני המזמורים. כי יש לכל מזמור ניגון מיוחד. והראב\"ע מפרש כן לכל התחלת מזמור כמו למנצח על מחלת שהוא על ניגון הפיוט המתחיל מחלת. וכן על השמינית. וכל כיוצא בהם. נמצא שצריך לימוד לכל מזמור כפי הניגון שמיוחד עליו. והנה זכיתי מהשי\"ת לקנות ספר הראב\"יה. ובסופו כתוב סדר בנין בית שני. ונכתב שם טרי בריש וכתב שער טרי שני אבנים זקופות כזה ח ולכך נקרא טרי פי' מוצב. עכ\"ל. ולא הבינותי לפירושו זה. ועוד עמ\"ש במ\"ב פרק דלקמן]: \n",
+ "לא היה משמש כלום. אלא בעל קרי היה יוצא לראב\"י כדמפרש בשלהי פרקין. הרר\"ש. ועיין בפ' דלקמן מ\"ב: \n",
+ "שער המזרחי עליו שושן הבירה צורה. עיין בפי' הר\"ב במ\"ט פי\"ז דכלים: \n",
+ "כהן גדול השורף את הפרה. כתב הר\"ב מתני' ר\"מ היא וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. אבל במ\"ח פ\"ג דפרה דתנן נמי כ\"ג פי' הר\"ב שלפעמים נעשה בכ\"ג מש\"ה תני ליה אע\"פ שכשרה אף בכהן הדיוט. והרמב\"ם פי' שם שבתמידית היתה נעשית בכ\"ג אע\"פ שכשרה בכ\"ה. ועמ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "שבעה שערים היו בעזרה כו'. עיין לקמן ספ\"ב ומ\"ג פ\"ו דשקלים: \n",
+ "[*שער הדלק. פי' הר\"ב על שם שהיו כו' עצים וכו' והראבי\"ה כתב שמעתי שהיו מביאים דרך אותו השער אש של הדיוט ע\"ג המזבח]: \n",
+ "שער הבכורות. כתב הר\"ב ששם היו מכניסים הבכורות ששחיטתן בדרום. כלומר ששחיטתן אף בדרום בכל מקום בעזרה לאפוקי קדשי קדשים ששחיטתן בצפון. ואכתי קשיא לי כל קדשים קלים שחיטתן בכל מקום בעזרה והיה להם להכניסם לשם. וי\"ל דבכורות מתנה לכהן הן משא\"כ קדשים קלים שהם לבעליהם. ומש\"ה נתייחד שער לבכורות: \n",
+ "שער המים. כתב הר\"ב כדכתיב בספר יחזקאל וכו'. והיינו טעמא דאמר ראב\"י במשנה דספ\"ב. אבל ת\"ק יהיב טעמא אחרינא התם. ובפ\"ו דשקלים מ\"ג. ולמאי דגרס לקמן בדברי ראב\"י וכן כו' נראה דלא פליג אלא מוסיף. וכי הא דפירש הר\"ב בפ\"ג משנה ד': \n",
+ "שער נקנור. כתב הר\"ב מפורש במסכת יומא. פ\"ג משנה י': \n"
+ ],
+ [
+ "שהכהנים שומרים מלמעלן והלוים מלמטן. כדכתב הר\"ב במשנה ט' וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "כקיטונות הפתוחות לטרקלין. ל' הר\"ב כחדרים קטנים וכו'. וז\"ל הרמב\"ם כדמות בתי השינה שיש בטירות המלכים שהוא בית קטן בתוך בית גדול והוא מה שאמר כקיטונה הפתוחה לטרקלין וכבר בארנו פעמים טרקלין שהוא בית המלכות [עיין בפי' הר\"ב משנה ד' פ\"ו דב\"ב] וקיטון מקום בית השינה שישנים בו בזמן הקיץ. תרגום קיץ קייטא. ע\"כ: \n",
+ "[*וראשי פספסים. כתב הר\"ב ראשי קורות יוצאות מן הכותל עד המקום שהוא קדש. כלומר ראשי קורות היו במקום שהוא חול והיו מגיעים עד המקום הקדש ולא במקום הקדש. משום איסור דלא תטע וגו' כל עץ אצל מזבח כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דתמיד. ועיין בפרק דלקמן משנה ו'. ועוד עמ\"ש בפרק אחרון משנה ד' בד\"ה אבא שאול כו'. ופי' לשון פספסים תמצא בפרק דלקמן שם]: \n",
+ "לשכת טלאי קרבן. כתב הר\"ב שהיו שם טלאים מבוקרים לתמידין כדתנן בערכין פרק ב' משנה ה': \n",
+ "דרומית מזרחית. היא היתה לשכת לחם הפנים וסמוכה לעזרה ונמצאת שהיתה מקודשת אתיא כמ\"ד אפייתן בפנים בפרק י\"א דמנחות ע\"ש במשנה ב'. [*ומ\"ש הר\"ב בית גרמו. עיין רפ\"ה דשקלים]: \n",
+ "מזרחית צפונית. בה גנזו בית חשמונאי כו' כתב הר\"ב ובמס' שקלים [פ\"ה] [מ\"ג] ובמס' תמיד [פ\"ג] [מ\"ג] קורא לה לשכת החותמות וכ\"כ הרמב\"ם. והא ודאי דלמאי דתנן התם דלשכת טלאים צפונית מערבית ואחריה קא חשיב לשכת החותמות כשאתה מקיף דרך שמאל מבחוץ וכדכתיבנא התם הרי היא לשכת החותמות שבצפונית מזרחית סמוכה ללשכת טלאים אבל קשיא מ\"מ דאח\"כ קא חשיב לשכת בית המוקד. והיא בית הטבילה דהכא. ועל כרחינו עומדת בין החותמות לטלאים. שהרי היא ג\"כ מערבית והיאך קא מני לה בין החותמות ללשכת בית לחם הפנים. הלכך שפיר מלתא קמאי דהתם גרסינן במשנה איפכא ואחת לשכת בית המוקד ואתת לשכת החותמות. ומ\"מ לא שלחתי שם יד להגיה כן בספר. לפי שהתוס' בפ\"ק דיומא דף ט\"ז גרסי ג\"כ כגי' הספרים. דרמו אהדדי. דהכא קאמר שבאחת גנזו בית חשמונאי כו'. והתם קאמר דשאר שתי לשכותיה הוו לשכת החותמות ולשכת בית המוקד. ותירצו דטובא איכא לשכות [וה\"נ] כלים שמשמשין שנים ושלשה דברים. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "שנים שערים היו לו לבית המוקד כו'. בגמרא ריש מסכת תמיד כיון דב' שערים היו לו. אמאי לא קא חשיב ריש פירקין דהכא ודהתם אלא חד שומר ומשני אמר אביי כיון דגבי הדדי הוו קיימי [זה כנגד זה א\"נ דסמיכי אהדדי] סגי להו בחד שומר דוי [רואה] להכא ודוי להכא. ואאכסדרה דשער הנצוץ דמתני' ה' לא פריך מידי דהתם לא תנן אלא פתח היה לה לחיל וא\"צ שמירה כמו שער: \n"
+ ],
+ [
+ "בית המוקד כיפה ובית גדול כו'. משנה זו שנויה בריש תמיד וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "*אמה על אמה. בארץ וטבלא עליו לשון הרר\"ש]: \n",
+ "הגיע זמן הנעילה הגביה את הטבלא כו'. לפי הנראה ממשנה זו שהיו צריכי' מפתחות לסגור הדלתות והיו מנעולי דלתותיהן בלי ספק דומים למנעולים הנקראים בל' ערבי אקפ\"ל אלול\"ב ובלע\"ז קאדינו\"ש דטורנ\"ו \n",
+ ") שעושים אותם אצלנו ואינם סוגרים. אלא במפתחותיהם שבהם נפתחים הרמב\"ם: \n",
+ "[*הגביה את הטבלא. הכהן השוער. הרר\"ש: \n",
+ "נתן. בן לוי כסותו עליה חזר וישן לו. כך לשון הרר\"ש ואין אלו בעיני אלא דברי תימה שהרי אין בן לוי ישן אלא מבחוץ וגם הוא בעצמו הרי פי' לעיל בסמוך הגביה כו' הכהן השוער ולמה א\"כ לא יהיה הכהן ההוא הגומר לכל הצריך ומסתעף מהנעילה וגם כפי הנראה לא היה יכול בן לוי ליכנס מכיון שנגמר נעילת השערים וגם לא היה עוד בן לוי מבפנים לסיבה זו בעצמה אא\"כ שנאמר שהיה להם מקום ליכנס לשם מפני הצורך וכל זה דוחק. וכדברי נבואה וללא צורך]: \n",
+ "אירע קרי כו'. גם זו שם שנויה וע\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*הר הבית. עיין במשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n",
+ "רובו מן הדרום מיעוטו מן המערב. שכל רוחב העזרה הוא קל\"ה מצפון לדרום כדתנן ר\"פ בתרא ונמצא שהנותר מהר הבית בשתי רוחות הללו היא שס\"ה אמה [וכל אורך העזרה מן המזרח למערב קפ\"ז] שבעזרה הפנימית אנן קיימין ואין ע\"נ בכלל וכן הם דברי הרמב\"ם פ\"ה מהל' בית הבחירה. וכבר כתבתי בפ\"ג דסוטה משנה ד' דע\"נ בכלל הר הבית נמצא שבאלו שתי הרוחות הנותר מהר הבית. הוא שי\"ג כשתחלק שס\"ה ותתן דרך משל לדרום מאתים וחמשים. ישאר לצפון קט\"ו. וכשתחלוק שי\"ג ותתן דרך משל רי\"ג למזרח ישאר ק' למערב הנה רובו לדרום מאתים וחמשים. שני לו נמזרח רי\"ג. שלישי לו מן הצפון קט\"ו. מיעוטו מן המערב ק': \n",
+ "מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו. יפה פי' בעל שלטי הגבורים שכתב שהוא על לשכות הרבה ובתים שהיו עשוים באמת ויושר למשמשי הבית נוסף על הלשכות שנאמרו במשנה כי אותן לא יספיקו ובפכ\"ה מספרו עמד למנין וחשב ומנה אותן שלשים ואני אומר לסיוע לו שכן נמצא בבנינא דיחזקאל [מ' י\"ז] (ובמספר) שלשים לשכות אל הרצפה (שבחצונה). ועוד נסתפק בשל לשכות שמן הראוי [שיהיה] לשכה לכל אחד מט\"ו הממונים שברפ\"ה דשקלים כשירצו ללון בהר הבית. ואמר שעל תשמישי אלו הלשכות השלשים או מ\"ה אמרו שרובן בדרום כו'. אבל שגגה יצאה מלפני השליט בפ\"ב כשכתב שם שאמצע הר הבית לא היה מסוכך מפני המזבח שהיה גלוי לשמים. והרי אין מזבח אלא בעזרה. אבל בלאו הכי ודאי שאין הר הבית מכוסה שלא היה מסוכך אלא ע\"ג האצטבאות [*כאותה ששנינו במשנה ה' פ\"ק דפסחים] והן בצדדים סביב לא באמצע. וטעמא שהיה רובו מן הדרום יראה לפי ששם היתה כניסת כל אדם מהעיר שהיא בנגב ככתוב ביחזקאל. ולפיכך ראוי שתהיה רוב התשמיש במקום הראשון שבו נכנסים. שני לו מן המזרח. שכן מקיף דרך ימין [*וברוך ה' שכיונתי רובו מן הדרום לראבי\"ה דלקמן בד\"ה לפנים וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "נכנסין דרך ימין וכו'. פי' הר\"ב כגון הנכנסין דרך שערי חולדה שהן מן הימין מקיפין דרך שער הטדי. וקשיא לי. דהא במשנה ג' פ\"ק תנן דלא היה משמש כלום. והרי עכשיו שמושו כמו שמוש שערי הדרום אלא שבדרום היתה הכניסה וכאן היציאה. ולא עוד אלא שבדרום היו שני שערים לכניסה וכאן זה השער האחד היה משמש יציאת נכנסין בשני השערים. וע\"ק דהא תנן התם דאלו ב' השערים שבדרום היו משמשין כניסה ויציאה. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו כפי א\"י כשנכנס הנכנס משער שושן. אינו הולך על שער חולדה אלא לצד שער טדי. וכן תקיש לכל הנכנס על שאר מהשערים. ע\"כ. ומעתה אין כאן יציאה כלל לשער טדי אלא לסימנא בעלמא נקטיה: \n"
+ ],
+ [
+ "לפנים ממנו סורג [*כתב הראבי\"ה [בספרו שכתבתי פרק דלעיל משנה ג'] ונראה שהסורג היה מקיף לכל צדדין למזרח. ולצפון. למערב. ולדרום. וכן החיל. דהא כל אחד ואחד יש בו מעלה מחברו. כדמפרש בריש מסכת כלים ורוב תשמיש היה מן הדרום שהוא לצד העיר. ולמה היה צריך לעשותו במזרח טפי מבשאר רוחות. ותו דקתני בפרק דלעיל שבצפון שער ניצוץ כו'. עד ופתח היה לו לחיל אלמא דהחיל היה נמי בצפון. ותו דהנך י\"ג השתחויות שכנגד הי\"ג פרצות. ובסוף (מכילתין) [פרקין] תנן אבא יוסי בן חנן אומר כנגד י\"ג שערים ואמר בשקלים [פ\"ו ע\"ג] דכנגדן ממש של שערים במקום [שערים] י\"ג היו (שכן) השתחויות י\"ג וכי היכי דההוא כנגדן ממש במקומן ה\"נ י\"ג דסורג במקום שגדרום ממש היו משתחוים. ולפי זה הסורג היה הולך סביב סביב הקיפו. ולא היה פתוח ופרוץ אלא לצד מזרח ומשום חיזוק ושמירה ובאו בני יון ופרצו י\"ג פרצים בסורג. כנגד י\"ג שערי (מזרח) [עזרה] שיוכלו ליכנס בכל צד לעזרה בהרוחה. ושוב חזרו בית חשמונאי וגדרום כו'. עכ\"ל. ובפירוש הר\"ב דס\"פ. ובשקלים פ\"ו אינו כן. אלא מ\"ד די\"ג השתחויות כנגד י\"ג פרצות לא ס\"ל שהיו רק ז' שערים. וכן הוא להדיא שם בירושלמי. וצ\"ל דלהראבי\"ה גירסא אחרת בירושלמי: \n",
+ "גבוה י' טפחים. כתב הכ\"מ בפ\"ה מהלכות בית הבחירה בשם הרא\"ש שהסורג נעשה לטלטול שבת ולזה היה גבוה י' טפחים כדין כל מחיצה. דהיקף הר הבית לא מהני דהר מוקף ולבסוף [ישב] דלא מהני ע\"כ. ואני תמה דהא בספ\"ה דפסחים תנן יצתה כת הראשונה [עם פסחם] וישבה לה בהר הבית שניה בחיל ואי איתא דהיקף הר הבית לא מהני היאך טלטלו פסחיהם לשם ולכן נ\"ל דלטלטול לא היה צריך שום דבר לפי שמן התורה כל מה שהוא מוקף בד' מחיצות הוא רה\"י גמור. כמ\"ש ברפי\"א דשבת. ושבות במקדש לא גזרו. ועוד כיון שהיה שם לפנים מהר הבית מקום לשמור שם שומרי המקדש למה לא יקרא הוקף לדירה מעיקרא. וכ\"ש שלפנים הימנו העזרה עם כמה לשכות לכהנים ולוים עובדי עבודת הקדש. ואמנם בטעם בנין הסורג היה אפשר לומר. שהוא לחוץ בין כת לכת דבפסחים. אלא שאין נ\"ל שיהיה הבנין הזה מפני כן. דבשלמא כי הוה הבנין בלאו הכי. היו מתחלקים בין אלו ההבדלות וחלוקות. אבל לעשות בנין בשביל כן לכתחלה זה אינו מן הנראה. כי לאיזו טעם היו צריכין הבדל בין כת לכת. אבל מה שנ\"ל בזה הבנין של הסורג. הוא מה שכתבתי כבר בס\"ד בספר צורת הבית סי' נ\"ב שהוא לתת מקום והבדל בין העובדי כוכבים הנכנסין להתפלל בבית ה' ובין ישראל כאותה ששנינו בפ\"ק דכלים [מ\"ח] החיל מקודש ממנו שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם. וממשנה זו הקשיתי לשאול על הר\"י אברבנאל שבפירושו ליחזקאל כ' וז\"ל העזרה החיצונה הראשונה. אמרו חכמים ז\"ל שבבית שני היה עזרת נשים ושבנו אותו גזוזטראות וראיתי אני בפירושי חכמי הנוצרים שהיתה העזרה הראשונה מיוחדת לנכרים להתפלל בבית ה'. וכמ\"ש שלמה בתפלתו. וגם אל הנכרי וגו'. ונראין דבריהם לדעתי כי הנה לעתיד לבא ייעדו הנביאים שילכו עמים רבים אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב לקבל תורתו ולכן היה ראוי שייוחד אליהם מקום מיוחד חיצוני ויותר מרוחק מהקודש ואולי שעל אותה עזרה תהיה עלייה מוקפת גזוזטרא לנשים כדבריהם ותהיינה רואות מלמעלה והנכרים בעזרה מלמטה וכו' עכ\"ל. ואילו זכר ולא שכח מתני' דכלים. לא היה כותב שהמקום המיוחד ההוא היה בע\"נ שהרי אף בחיל היו נמנעים מלכנס. ולומר שבשעה שידם תקיפה נאמרו הדברים הללו זה א\"א בשום פנים שאם ידם תקיפה מי יעצור בהם ומי יציב גבולות עמים לשום להם יד ומקום גבול וחוק בל יעבורו. ועוד שמשמעות דברי חכמי הנוצרים עצמם שהיה להם מקום מיוחד שהוא מדעת ישראל. ולומר שפשר דבר נעשה ביניהם כשידם תקיפה. גם זה אינו נראה. אלא העיקר שאף חכמי הנוצרים לא אמרו אלא בהר הבית עד החיל שהמקום ההוא היה מיוחד להם. וזה שקראו עזרה הוא שם מושאל בלבד. ובין כך ובין כך לדעת משנתינו שהיא העדות הנאמנה. לא היו עובדי כוכבים רשאים ליכנס בחיל ולפיכך נעשה הסורג. ובמהדורות שבספר הנזכר הוספתי תת טוב טעם שבשביל כן היונים פרצו בו פרצות הואיל ונעשה להבדיל אותם מבוא יותר פנימי. ולכך כשחזרו ישראל וזכו לגדרם תקנו על כל גדר השתחויה להודות לה' כי טוב. ואע\"פ שזה האמת והצדק וכמו שאוכיח עוד להלן. עכ\"ז אין על הרא\"ש להתלונן כי דבריו סמוכים באמת ויושר על דעת הרמב\"ם שבפ\"ה מהל' ב\"ה כתב וז\"ל לפנים מן הסורג החיל גובהו י' אמות ועליו הוא אומר בקינות ויאבל חיל וחומה זו חומת עזרה. וכתב כך ג\"כ בפירושו בפ' דלעיל משנה ה' חיל הוא חומה שסובבת כל העזרה מבית לחומת [הר] הבית. ע\"כ. ומעתה אין תלונה על הרא\"ש כלל שמה שהקשיתי לשאול מההיא דפסחים היאך יצתה כת הראשונה להר הבית מתישב עכשיו שפיר. לפי שחוצה מן החיל היה הסורג ושם ישבו בין החיל והסורג. וגם אין תמיה מה צריך לתקון הסורג מצד הטלטול והלא אין שבות במקדש שמצינו בכמה שבות שלא התירו וכמ\"ש בסוף עירובין. אבל על הרמב\"ם עצמו תלונתינו לפי שמשנתינו לא אמרה בחיל גבוה. כמו שאמרו בסורג. והא דאמר שעליה נאמר בקינות ויאבל חיל וחומה וכתב הכ\"מ שהוא מפ' כיצד צולין. אומר אני שלא זו שאינה ראיה לדבריו אלא אף זו שמשם סתירה גמורה דהכי איתא התם דף פ\"ו עובי החומה היכי משכחת כלומר שראשה תהא שוה לקרקע העזרה ותהא מוקדשת כמוה. ומשני משכחת לה בבר שורא דכתיב ויאבל חיל וחומה ואמר ר' אחא ואי תימא ר' חנינא שורא ובר שורא הא קמן דחיל הוא סמוך לקרקע העזרה וכן פירש\"י בר שורא חומה קטנה לפנים מן חומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות. ע\"כ. והיה זה לדעתי לחזוק הקרקע שלא יפול העפר ממנה [*ויזיק לחומה הגדולה] מ\"מ למדנו שהחיל שבכתוב הוא מבפנים לחומת העזרה סמוכה יותר לקרקעית העזרה. ואין לומר שזו דעת הרמב\"ם שבמשמע לשונו שבפירושו. שהחיל חוצה לחומת העזרה. ועוד ברפ\"ו מה' ב\"ה נראה ג\"כ מדבריו שסובר שמקום יש חוצה לעזרה ונקרא חיל. אלא שלדבריו נקרא כן ע\"ש חומה נמוכה שלפניו. וזה אינו כפי הגמ' שכתבתי. אלא שהחומה הנמוכה שבכתוב לפנים מחומת העזרה היא. ואע\"פ שאפשר ג\"כ לומר שהיא חוצה לחומת העזרה. ושחומת העזרה לפנים מזו החומה. מ\"מ היא עשויה עכ\"פ סמוך לה מאד דהיינו ממש בקרקעיתה שוה לה ולחזוק כמ\"ש. ועיין במשנה ז' פ\"ד. לכן נראין יותר דברי הר\"ב שהחיל אינה חומה כלל. אבל הסורג הבדיל אותו מהר הבית. והיינו דלא תנן בו שום גובה כמו דתנן בסורג. לפי שאין שם החיל אלא למקום שבין הסורג לעזרה בלבד. וחיל שבכתוב דקינות נאמר על חומה שהיתה סמוכה מאד לקרקע העזרה להחזיק הקרקע שלא תפול ממנה עפרורית ותפול החומה הגדולה: \n",
+ "וגזרו כנגדם י\"ג השתחויות. עיין בסוף פירקין: \n",
+ "ושלחה חצי אמה. פירש הר\"ב משך רוחב המעלה. וארכה בכל רוחב ההר לצפון ולדרום רש\"י פ\"ק דיומא דף ט\"ז [*ולשון שלחה כדתניא ושלח זה הרגל. וכן הוא אומר משלחי הרגל שהביאה הר\"ב ברפ\"ק דב\"ק]: \n",
+ "שקופות. כתב הר\"ב לשון משקוף והמשנה משתמשת בזה השם [להקל] ועוד תראה במסכת אהלות שקורין אותו תמיד שקוף ולא משקוף. הרמב\"ם וע\"ש ספ\"ק ומשנה ב' פ\"ח ששם מפרש הר\"ב והרמב\"ם פי' אחר. אבל זולת אלו תנן משקוף וצ\"ע: \n",
+ "שהיו. שם שתי אבנים מוטות זו על גב זו. בא' חקוק חצי הפתח משקוף העליון וחקק חצי מזוזה מכאן וחקק חצי מזוזה מכאן. ובאחד חקוק מפתן התחתון וחצי מזוזה מכאן [וחצי מזוזה מכאן כזה?]. מוטות. לא ידעתי לשונו כ\"כ הרר\"ש. והרמב\"ם פי' וב' אבנים מוטות זו ע\"ג זו כגון זה ? והיה ציר השער מונח במקום [אלף] ובמקום [בית] ע\"כ: \n",
+ "נשתנו להיות של זהב. לפי שכשעלו מן הגולה לא היו עשירים לא יכלו לעשות של זהב. וזה שדקדק הרמב\"ם בספ\"א מהל' ב\"ה וכתב אפילו שערי העזרה מצפין אותן זהב אם מצאה ידם: \n",
+ "מצהיב. פירש הר\"ב כמו מזהיב וכבר בארו בספרא מה שאמר רחמנא שער הצהוב ואמרו כתבנית הזהב כמו שנבאר בנגעים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "שהכהן השורף את הפרה כו'. כתב הר\"ב לפי שההר הולך ומגביה עד שקרקע פתח ההיכל גבוה (שתי) [כ\"ב] אמות יותר מקרקע רגלי הר הבית. ומסכתא זו אליבא דראב\"י שאמר בפרק זה שעזרת כהנים היתה גבוה על עזרת ישראל ב' אמות ומחצה [דאי אמרת רבנן הא איכא פלגא דאמתא דמתחזי ליה פתחא בגויה. גמ' דיומא דף ט\"ז] וכשנכנס אדם בשער שושן מהר הבית הולך בקרקע ישרה עד שמגיע אל החיל אח\"כ עולה מן החיל בי\"ב מעלות עד שמגיע לע\"נ ותהיה ע\"נ גבוהה מקרקע הר הבית [בשש] אמות לפי שכבר הקדמנו שכל מעלה שהיתה במקדש גבוה חצי אמה. אח\"כ הולך ע\"נ כולה שהיא ישרה ועולה מסופה לע\"י בט\"ו מעלות כמו שיזכור בפ' זה. ולפיכך ע\"י גבוהה מע\"נ ז' אמות ומחצה. אח\"כ עולה מע\"י אל עזרת הכהנים בדוכן שגבהו אמה וג' מעלות למעלה לדוכן. אח\"כ הולך על עזרת כהנים כולה והמזבח ובין האולם והמזבח בקרקע ישר אחד אח\"כ הולך י\"ב מעלות אל האולם. כמי שיזכור בפ\"ג ממסכת זו. והאולם וההיכל בקרקע אחד ישר. ולפיכך יהיה ההיכל למעלה מעזרת כהנים בשש אמות ויעלה בידינו מכל הגבוהים. שקרקע ההיכל למעלה מקרקע הר בית שבו שער שושן כ\"ב אמה. וגבהו של שער שושן כ' אמה על הרוב כמו שהקדמנו. שזה גובה של כל פתח. לפיכך כשהכהן עומד בהר המשחה ומביט השער שושן. יגיע ראות עיניו אל המעלה השמינית ממעלות האולם. ואינו רואה את ההיכל מן הפתח בשום פנים לפי שהמשקוף התחתון למעלה ממשקוף שער שושן העליון שתי אמות לנוכח. ולפיכך צריך שיהא הכותל של מעלה של שער שושן נמוך כדי שיראה ההיכל ממעל לו. ואמרו שהוא נמוך מכ' אמה דרך משל. כדי שיהא הנראה משער ההיכל יותר מב' אמות ואם היה גובהו של כותל פחות. יהא הנראה מפתח ההיכל יותר בלי ספק וזה ענין מבואר. הרמב\"ם: \n",
+ " [*ורואה בפתחו של היכל. ובמסכת פרה פ\"ג משנה ט' תנן כנגד בית קדשי קדשים. ושם אכתוב בזה בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "מאה ושלשים וחמש. פי' אמה וסמיך ליה אמדת הר הבית דריש פירקין: \n",
+ "וארבע לשכות היו בד' מקצעותיה. פירוש במקצעותיה שבפנים. ואע\"פ שהלשוו עצמו מבואר שכך הוא. הוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי תמונה אחת על צורת בית שני נדפסה שנית בוינציא שנת אשמ\"ח לפ\"ק. ושם הושמו אלו הד' חצרות קטורות בד' המקצעות שמבחוץ לעזרה זו ואינו כך. וכן מוכח בספר יחזקאל. וכבר הארכתי בזה בספר צורת הבית סי' ע\"א. ועיין בסמוך: \n",
+ "של מ' מ' אמה. ואיני יודע אם מרובעות היו. אבל של יחזקאל היו ארבעים אורך ושלשים רוחב. הרר\"ש: \n",
+ "ולא היו מקורות. כדי לבשל בתוכו את זבח העם שלמים התודה ואיל נזיר. הרר\"ש. וכ\"כ ביחזקאל [מ\"ו] אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם: \n",
+ "מתליעין. פי' הר\"ב מסירים העצים שנמצא בהן תולעת כמו שאמרו מסקלן [במשנה ג' פ\"ב דשביעית] על הרמת האבנים שהושלכו בדרך. הרמב\"ם:\n",
+ " וכל עץ שנמצא בו תולעת פסול מעל גבי המזבח. לא ראיתי לו סמך מן הכתוב ובמנחות פ\"ט דף פ\"ה בעי רבא הקדישו מהו שילקה עליו משום בעל מום כיון דפסול כבעל מום דמי או דלמא אין בעל מום אלא בבהמה. תיקו. עוד שם אמר שמואל לא שנו אלא לח. אבל יבש גוררו וכשר: \n",
+ "לשכת מצורעים. כתב הר\"ב ששם המצורעים טובלים בשמיני לטהרתן כשבא להכניס ידו בפנים. אע\"פ שטבל מבערב. והואיל ומבערב טבל רשאי ליכנס בע\"נ. כדתנן בפ\"ק דכלים שאין טבול יום נכנס לשם. אבל אותה טבילה שטעון כל הנכנס לעזרה כדתנן במשנה ג' פ\"ג דיומא ההיא בעזרת ישראל כדפי' הר\"ב שם. ובחנם כתב הרר\"ש שלשכה זו לא נתקדשה. ואולי שבעל התמונה שהזכרתיו לעיל מפני כן העמיד כל אלו הד' חצרות מבתוץ. כדי שלא יהיה להם קדושת ע\"נ. והוא מבלי צורך כלל. שאע\"פ שיש להם קדושת ע\"נ רשאי המצורע ליכנס שם. כיון שמערב טבל. והיה לו הערב שמש. וכ\"כ התוס' בהדיא בפ\"ג דיומא דף ל' בד\"ה אי דלא טבול כו'. ובפ\"ק דכלים תנן ע\"נ מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם. ולשכת מצורעים (הקפה) [היתה] עומדת בע\"נ. והיא אחת מארבע לשכות שבארבע מקצעותיה. ע\"כ: \n",
+ "אמר ראב\"י. כתב הר\"ב מכלל דרישא כולה ראב\"י קאמר לה וכי האי דיוקא דייקינן בגמ' אמתני' דסוף קנים בפ\"ז דזבחים כמ\"ש שם משנה ד'. ומ\"ש הר\"ב והכי מוכח בגמ' ביומא פ\"ק דף ט\"ז ועמ\"ש במ\"ב דפ' בתרא דמכילתין: \n",
+ "וחלקה היתה. כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם פרוצה שלא היתה מוקפת מחיצה. וצריך לומר שמעקה היה לה סביב. שהרי גבוה היתה ו' אמות מהר הבית. ולפירש\"י שכתבתי במ\"ב פרק בתרא דסוכה ניחא טפי. ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "עזרת ישראל היתה אורך קל\"ה. פי' מצפון לדרום וכל מדה יתירה קרוי אורך. כמ\"ש רש\"י בספר מלכים ובספר יחזקאל. ומה קדושת ע\"י יתירה משל נשים. וכן של כהנים יתירה משל ישראל תנן במ\"ח פ\"ק דכלים: \n",
+ "[*עזרת ישראל. כתב ראבי\"ה עזרת ישראל מצאתי נקוד [העי\"ן בסגו\"ל] וכן נראה דשם דבר הוא לשון עזרה דבפרק תפלת השחר בירושלמי מפרש עזרה שמשם עזרה באה לעולם שנאמר (תהילים כ׳:ג׳) ישלח עזרך מקדש וגו']: \n",
+ "פספסין. אפשר שלא היו אלא כשיעור פס יד. לכך נקראת פספסים כאותו ששנינו במסכת נגעים פי\"א מ\"ז. [*ומ\"ש הר\"ב שהם ראשי קורות בולטות כו' א\"כ אין איסור נטיעת עץ בעזרת ישראל והיו הראשי קורות בעזרת ישראל מגיעות עד מקום עזרת כהנים וכההיא דפרק דלעיל מ\"ו בבית המוקד. ומסתייע לדברי הראב\"ד שהבאתים בפרק אחרון במ\"ד בד\"ה אבא שאול כו' כפי המובן בתחלת לשונם אבל שם כתבתי שיש סתירה בדבריהם]: \n",
+ "והדוכן. מפורש במ\"ב פ\"ז דכלים. [ומ\"ש הר\"ב שעולין בהן לדוכן לברך את העם הרר\"ש]: \n",
+ "כל העזרה היתה אורך קפ\"ז כו'. מפורש בפרק האחרון: \n",
+ "ושלש עשרה השתחויות היו שם וכו'. הכל נשנה כבר במ\"ג פ\"ו דשקלים וע\"ש: \n",
+ "[*שער העליון. כתב הראבי\"ה ועליון הוא להר כי היה ההר משופע ויורד. אבל בפ' כיצד מעברין בירושלמי משמע דשער העליון הוא שער המזרח ושנקרא שער העליון שהוא למעלה מעזרת ישראל והחיל ועזרת הנשים ומעלה יתירה ע\"כ. ואיני יכול לישבו. ויש לפרש שהוא למעלה בקדושה מעזרת נשים וחיל. כדאיתא ריש כלים. והיינו דמסיים ומעלה יתירה. ונראה שהיה מכוון כנגד המזבח עכ\"ל. ול\"נ דודאי שער העליון דהכא בדרום והא דירושלמי שם מושאל לשער שבמזרח מאותו טעם דמסיק ואינו הך דהכא: \n",
+ "שער הנשים. כתב ראבי\"ה ונראה שבשער הנשים היו הנשים יוצאות מן [העזרה שלהם] שהרי לא היו יוצאות בשער המזרח שאחוריהן אל ההיכל. שבצד דרום לא היה שער בע\"נ. והיו מקיפות דרך שמאל ויוצאות בזה [השער]. עוד כתב שהנשים היו עומדות שם בשעת סמיכה ושחיטה [ועיין מ\"ח פ\"ט דמנחות] ואע\"ג דאמרינן אשה בעזרה למה לא קשיא מידי עכ\"ל: \n",
+ "שער השיר. כתב ראבי\"ה דרך שם היו מביאין מן המחילה כלי שיר עכ\"ל: \n",
+ "ושנים במערב לא היה להם שם. כתב ראבי\"ה האחד משוך כלפי דרום. והשני כלפי צפון [כדי] שלא יהיו כנגד קדש הקדשים כדי שלא יפנו אחוריהן [ביציאה] לקדש. עכ\"ל]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המזבח היה ל\"ב על ל\"ב. למאי דמפרש הר\"ב בסוף המשנה שלא היה קרן בנוי כלל במזרח ודרום. כי אם באמה מכאן ואמה מכאן. מפרשינן בגמ' פ\"ה דזבחים (דף נ\"ד). דכי תנן הכא ל\"ב על ל\"ב. היינו מן הצד. פירש\"י מצד צפון [ומערב] היה ל\"ב ולא בד' רבעיו. דמזרח ודרום לא היה אלא ל\"א על ל\"א: \n",
+ "עלה אמה כו'. פי' הר\"ב מביא דפוס כו' וממלאו אבנים כו'. בפ\"ה דזבחים דף נ\"ד. ובמכילתא דריש ואם מזבח אבנים אינו רשות אלא חובה. ודכתיב מזבח אדמה שיהא מחובר באדמה. כדכתב הר\"ב לקמן: \n",
+ "נמצא ל' על ל'. במס' כלים פי\"ז מ\"י תנן דכל אמות בת ו' טפחים חוץ מהקרן והסובב והיסוד. ויש שני פירושים לרש\"י גובה היסוד בבת ה'. ולא הכניסה. ולהרמב\"ם אף כניסת היסוד בבת ה'. ולפיכך כתב בפירושו גם בחבורו פ\"ב מהל' ב\"ה נמצא רחב ל' אמה ושני טפחים על ל' אמה ושני טפחים. ומסיים בפירושו דמתני' לא חשיב ליה כיון דלא הוי אמה מהגמ' פי\"א דמנחות דף צ\"ז: \n",
+ "נמצא עשרים ושמונה כו'. הכא לכ\"ע לאו דוקא דהא כניסת הסובב לכ\"ע באמה בת ה' טפחים. אלא דלהרמב\"ם מוסיף כאן ד\"ט. ב' מפני כניסת היסוד שאינה רק בבת ה'. וב' מפני כניסת הסובב שהיא ג\"כ רק בבת ה'. אבל לרש\"י. אין אנו צריכין להוסיף בכאן רק ב' טפחים מפני כניסת הסובב בלבד: \n",
+ "מקום הקרנות כו'. לשון הר\"ב וחוזר ומביא דפוס כו'. כתב הרר\"ש עלה שלש זה מקום הקרנות שלא היתה שם כניסה לא קחשיב ואותן ג' כתובות במקרא וג' אמות קומתו משפת סובב ולמעלה. ע\"כ. ופי' הכ\"מ כלומר דאמרי' בפרק קדשי קדשים לר' יוסי דנקטינן כוותיה דמאי דכתיב וג' אמות קומתו [בשל משה] והיינו משפת סובב ולמעלה והיינו מקום הקרנות. וכתב עוד הכ\"מ וז\"ל ובסמ\"ג מצאתי שהיה כתוב כן במשנה עצמה שהוא גורס במשנה עלה ה' אמות וכנס אמה זה סובב עלה ג' וכנס אמה זה מקום הקרנות כלומר וגובה כל קרן אמה. הרי י' אמות גובה המזבח. ע\"כ. ומדת הגובה בבת ה'. לכ\"ע. והרוחב לרש\"י אף [הוא] בבת ה'. ולהרמב\"ם בבת ו': \n",
+ "נמצא כ\"ד על כ\"ד. הרמב\"ם בחבורו כתב כ\"ד אמה וד' טפחים על כ\"ד אמה וד' טפחים. והראב\"ד כתב עליו אולי אינו כן כי הד' טפחים הם כניסת הקרנות מדפני המזבח ע\"כ. ובאמת שגם בפירושו לא כתב אלו הד' טפחים אבל נראה שבחבורו חזר בו. לפי שהקרן נקרא כן על שם שהוא עומד בזויות. ולפיכך ראוי לומר שהוא עומד ממש על הזויות: \n",
+ "וכשעלו בני הגולה הוסיפו עליו. והכתיב (ד\"ה א' כ\"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אמר רב יוסף קרא אשכח ודרוש (שם כ\"ב) ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלהים וזה מזבח לעולה לישראל. כי בית מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה. פירש\"י קרא אשכח ודרוש. שנאמר לדוד ששים אמה במקום המזבח. ושלמה לא הבין לדרשו והם דרשוהו והוסיפו עליו לפי הצורך להם. ולששים אמה לא הוצרכו. מה בית ששים אמה. כדכתיב (מלכים א ו׳:ב׳) ששים אמה ארכו אף המזבח עד ששים אמה ראוי לו ומקודש המקום אם ירצו. ע\"כ. גמ' [ורש\"י] פ\"ו דזבחים דף ס\"ב. ומש הר\"ב ופתחו נקבים לראש המזבח כנגדו לירד שם הנסכים כו' לאו למימרא שאחר שנבנה פתחו. דהוה פגימה ופוסלת כדלקמן משנה ד'. אלא שהיו מתחלה בשעת הבנין מניחין שם במקום הנקבים דברים המונעים הבנין ויכולים ללקחו משם אחר שנתיבש ונתקשה. כמו שפי' הר\"ב לקמן ביסוד דמזרח ודרום. ומ\"ש הר\"ב ולא על גבי מחילות. ובור של שיתין לא היה חשוב מחילה. כיון דהוה צורך מזבח. תוס' שם: \n",
+ "ארבע אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב. וא\"ת מסתמא לא היה בבית ראשון יסוד לקרן דרומית מזרחית לפי שלא היה בחלקו של טורף ואם בבית שני הוסיפו בדרום. א\"כ בנו בחלקו של יהודה. תירצו התוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"א דבבית ראשון היה להן יסוד לדרום. שהיה משוך בחלקו של טורף. חוץ מרוח מזרחית שלא נשתנה שהיה בלא יסוד [על] חלקו של יהודה כמו בבית שני וקראי דממעטי בפרק איזהו מקומן [ועיין בסוף מתני' בפי' הר\"ב] קרן שאין לה יסוד. משום בית שני נאמרו. א\"נ אף בבית ראשון לא חשיב קרן דרומית קרן. כיון דלא ה\"ל יסוד משני צדדים כגון בצד מזרח. א\"נ לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית שני לא היו נותנין דמים בו. כמו במזבח של משה לפי שהיה עתיד להיות בלא יסוד בבית עולמים ע\"כ: \n",
+ "[*כמין גמא. פי' הר\"ב כמין נו\"ן הפוכה שלנו. ור\"ל בכתב משיט\"א שאין לה אלא שני צדדים כזה ? ואם נהפכה תהיה כזה ? והוא דומה ממש לאלו שני הצדדים הנוספים. שכן הדרום הוא במזבח לשמאל האדם ההולך משער המזרח אל המזבח. אך ראיתי בכתב יוני המרובע שהגימ\"ל דהיינו הגמא כדפירש הר\"ב. הוא בזו הצורה כזה ? הנה יהיה דומה במזבח בערך ההולך מהאולם אל המזבח ומה שהר\"ב בפרק קמא דפסחים משנה א'. לא כתב הפוכה כמו שכתב כאן. היינו טעמא. דהתם מפרש לענין זקיפה ושכיבה. ועיין ספי\"ד דכלים: \n",
+ "שנאמר והאריאל. כתב הר\"ב מקרא הוא ביחזקאל שהיה מתנבא על מדת בית שני כו'. עיין בפתיחה שכתבתי לתחלת מסכתא זו]: \n",
+ "וחוט של סיקרא חוגרתו באמצע כו'. מנה\"מ אמר רב אחא בר רב קטינא שנאמר (שמות כ\"ז) והיתה הרשת עד חצי המזבח התורה נתנה מחיצה להבדיל בין דמים העליונים לדמים התתתונים. פ\"ה דזבחים דף נ\"ג: \n",
+ "באמצע. לשון הר\"ב לסוף ה' אמות של גובהו. דהיינו אמה אחת למטה מעליונו של סובב. שאע\"פ שגובה היסוד באמה בת ה' הרי גובה הקרן ג\"כ באמה בת ה'. כמו ששנינו בפי\"ז דכלים והרמב\"ם בחבורו כתב באמצע המזבח כששה טפחים מסוף הסובב ולמטה דייק לכתוב כששה. ולא בששה. משום הא דאמרינן בפ\"ב דבכורות דף י\"ז דא\"א לצמצם והיה מרחיב החוט מכאן ומכאן. כך נ\"ל: \n",
+ "ואוכל בדרום אמה אחת ובמזרח אמה אחת. כתב הר\"ב לפי שבירך יעקב כו' ומתרגמינן ובאחסנתיה יתבני מקדשא דבר המקודש לדמים וכו'. עמ\"ש על זה במ\"ד פ\"ה דזבחים. גם עיין במ\"ד פי\"ב דנגעים מ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועל יסוד דרומי. פי' הר\"ב שירי הדם של חיצונות. לכאורה חטאות חיצונות קאמר דהא בחטאות מיירי לעיל. וכן לשונו בהדיא בפי' מ\"ב פ\"ו דזבחים. ושם כתבתי דלאו דוקא: \n",
+ "ויוצאין לנחל קדרון. כתב הר\"ב ובעלי גנות היו קונים אותן מן הגזברים כו'. כדתנן במ\"ו פ\"ה דיומא. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "לשית. עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דמעילה: \n",
+ "וכבש היה לדרומו של מזבח. דתניא ר' יהודה אומר ומעלותיהו פנות קדים (יחזקאל מ״ג:י״ז) כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. כדילפינן מים של שלמה. כמ\"ש כבר במ\"ה פ\"ד דיומא. וקאמר קרא [שתעמיד] כבש מעלותיו ברוח הראויה לפנות הימנה למזרח ותהא אותה הפנייה לימין ואין לך רוח ראויה לכך אלא דרום. פ\"ו דזבחים דף ס\"ב: \n",
+ "שלשים ושתים. עיין בפרק בתרא מ\"ב ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "[*רבוכה. כתב הר\"ב כמין חלון חלול כו'. לא שהיה חלול שיהיה נקוב והולך עד מעבר השני של הכבש וכמו המפולש. אלא שהיה כמו החלונות ששנינו במ\"ג פ\"ה דתמיד. וע\"ש. כי למה יהיה הצורך לעשות החלול מפולש שיהיה אז ארכו כרחב הכבש שהוא ט\"ז אמה. דא\"א שכ\"כ עופות יהיו נפסלים ביום א' עד שיצטרך למקום גדול כזה שיכילם. וגם יהיה טורח רב להוציאם. אחר שיהיו מונחים ביותר מכדי הושטת הזרוע ויצטרך לכלי [ולישנא דהיתה לו במערבו דייקא שלא היתה נראית כי אם במערבו] והקרוב אלי שלפיכך נשתנה הרי\"ש במקום הנו\"ן. כמ\"ש הר\"ב. לפי שלא היה נבוב ממש. וגם עכשיו הוא מורכב משם ארובה ומשם נבוב. ואע\"פ שגם הארובה מפולשת מעבר לעבר מ\"מ אינה בכותל אלא בתקרה. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ה דביצה. ומורה ההרכבה שאינו ממש כנבוב שבכותל ולענין המפולש. שהרי לא יתדמה לארובה ממש ג\"כ]: \n"
+ ],
+ [
+ "וההיכל פעם אחת בפסח. כל הבנין גם יחד קורא היכל. עיין זה פ\"ד ריש מתני' ו': \n",
+ "[*בכפיס ובס\"א בכפים. ונ\"ל שכך היתה גי' הר\"ב שכתב בכפות. ואע\"ג שבמקרא הכף בל' נקיבה. כבר מצאנוהו בל' המשנה בל' זכר במ\"ד פ\"ה דתמיד. ושם פירשתי בס\"ד. והרמב\"ם בפירושו כתב שנקראת כפיס. וגם בחבורו פ\"א מה' בה\"מ. העתיק כפיס בסמ\"ך]: \n"
+ ],
+ [
+ "וטבעות היו לצפונו של מזבח. כתב הר\"ב לפי שלא היו כופתים את התמיד. עמ\"ש בזה רפ\"ד דתמיד: \n",
+ "ששה סדרים של ד' ד'. ששה סדרים היו הטבעות בשורה אחת ובכל סדר ארבע טבעות שהן כ\"ד. וי\"א ד' סדרים היו של שש טבעות שהן נמי כ\"ד. הרר\"ש: \n",
+ "ועליו. כלומר באותו מקום. הרר\"ש: \n",
+ "[*שמנה עמודים. עיין לקמן בד\"ה על שלחנות כו': \n",
+ "ורביעין של ארז כו'. עמ\"ש בזה במס' תמיד פ\"ג מ\"ה: \n",
+ "ושלשה סדרים היה לכל אחד ואחד. של הרביעין. כתב הראבי\"ה וז\"ל פי' (בגמ') [צ\"ל בג'] הצדדין קבועים האונקליות למזרח. לצפון ולדרום אבל לא לצד מערב שלא יהפכו המפשיטים אחוריהן לקדש הקדשים. עכ\"ל]: \n",
+ "על שלחנות של שיש שבין העמודים [*ל' הראבי\"ה. פי' שבין המזבח ולעמודים. ונראה שלא היו העמודים וכן השלחנות. מסודרים זה אצל זה. ארבע שורות של ב' ב' מסודרין זה אחר זה. כזה. אלא כל דממזרח למערב עמודים ח'. שלחנות שמנה. עכ\"ל] יכתב הר\"ב שעליהן מדיחין הקרבים. עמ\"ש בזה במ\"ה פ\"ג דתמיד: \n"
+ ],
+ [
+ "ומשוך כלפי הדרום. שלא היה עומד באמצע בינתים אלא כבין האולם ולמזבח. הרר\"ש: \n",
+ "[*ושלחה. פירשתי בפרק דלעיל מ\"ג]: \n",
+ "ורובד. כתב הר\"ב כמו מוקף רובדים של אבן. בפ\"ק מ\"ח. על הרובד הד' שבעזרה. מ\"ג פ\"ד דיומא. וקצ\"ק דלא נקט הרישא על הרובד הרביעי שבהיכל: \n"
+ ],
+ [
+ "מלתראות. של מילה. פי' הר\"ב של אילן כו'. ולא הוה משום לא תטע לך אשרה כל עץ. כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתמיד. וכן בסוף מכילתין. דלא אסרה תורה אלא דומיא דנטיעת עץ שהוא בולט. וזהו שהרמב\"ם בפ\"א מהל' ב\"ה כתב ואין בונין בו עץ בולט כלל: \n"
+ ],
+ [
+ "וכלונסות. פי' הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דר\"ה: \n",
+ "של ארז היו קבועים כו'. לא קבועים ממש קאחר בבנין אלא קבועים בעלמא בלא בנין דאל\"כ קעבר על לא תטע לך כל עץ כדלעיל. הכ\"מ פ\"א מהל' ב\"ה ועיין לקמן: \n",
+ "[*שלא יבעטו. פי' הר\"ב שלא יטו והיו כו' סומכות כו' כעין שקורין אונדר שתיצ\"ר. לשון הראבי\"ה ז\"ל ה\"ה]: \n",
+ "בתקרות האולם. ותולות למטה באולם שאוחזין בהן פרחי כהונה מפסגין ועולין כו' הרר\"ש: \n",
+ "גפן של זהב כו'. עשו צורת גפן של זהב על פתחו של היכל להתברך כגפן לפי שכנסת ישראל נמשלה לגפן כמו שהוא מפורסם בכתוב. הרמב\"ם: \n",
+ "ומודלה ע\"ג כלונסות של ארז. כעין דלית של גפן מגביהין אותה ע\"ג עמודין של ארז דלא עברו אלא תטע לך אשרה כל עץ דזה אינו בנין. המפרש למסכת תמיד בפ\"ב דף כ\"ט ועיין לעיל. כל מי שהוא מתנדב. פירש הר\"ב להיכל ורוצה שהזהב עצמו שהתנדב יתנוהו בהיכל כו'. וז\"ל הרמב\"ם וכל מתנדב זהב להיכל ר\"ל להוציא הזהב בעצמו בתפארת ההיכל. לפי שהיה כו' ע\"כ. ויראה לי שהיה עושה עלה או גרגיר. ותלהו בגפן. ולשעה שהיו צריכין לזהב לבדק ההיכל היו לוקחין מכאן ומהתכין אותו לעשות ממנו מה שצריך בהיכל עצמו: \n",
+ "ונמנו עליה ג' מאות כהנים. פי' הר\"ב לטלטלה ולפנותה ממקום למקום. וז\"ל הרר\"ש לפנותה ולפרק משוי גרגירים ואשכולות שתלו עליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דלאו דוקא שלש מאות כהנים. דאם היתה טעונה כל כך שצריכה שלשה מאות כהנים לפנות. תשבר. וכל כך לא היו ממתינין. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[היכל. כתב ראבי\"ה בפרק תפלת השחר ירושלמי היכל שמשם כלכלה יוצאה לעולם בתפלה של כ\"ג ביה\"כ. עוד שם דביר על שם ודבר ה' מירושלים וא\"ד למען אחי ורעי אדברה נא שלום וגו' (תהילים קכ״ב:ח׳) עכ\"ד. ובירושלמי שלפנינו גירסא אחרת]: \n",
+ "שנאמר שתים דלתות להיכל ולקדש. להיכל כלפי חוץ. ולקדש כלפי פנים. הרר\"ש: \n",
+ "שתים מוסבות דלתות. שנקפלות כמו שנקפלות הדלתות המחולקות. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לשער הגדול. בערך שני פשפשין. שבצדיו נקרא הוא הגדול ולא בערך שאר שערים. שהרי שנינו בפ\"ב כל הפתחים והשערים שהיו שם גובהן כ' אמה ורחבן י' אמות. חוץ משל אולם ושל אולם גדול מזה כדתנן בס\"פ דלעיל [*אבל עכשיו מצאתי שכתב הראבי\"ה. ועפני גודל קדושת ההיכל נקרא שער הגדול. כדאמר (דברים א׳:ז׳) והנהר הגדול נהר פרת וגו' קרב לגבי דיהנא ואידהן במסכת שבועות (דף מ\"ז) גם בספרי פרשת ואלה הדברים. מפורש והנהר הגדול וכי גדול הוא. ואין לומר שמפני הפשפשין נקרא [הגדול] שהרי שער נקנור נמי הוי ליה שני פשפשין. ותו שהפשפשין היו רחוקים מן שער הגדול כדאמר בזו נכנס לתא והתאים היו מחוץ לחומת ההיכל כדחשיב התא שש וכותל היכל חמש נמצא שרחוקים היו ונקרא גדול כדפירש לעיל עכ\"ל]. \n",
+ "ופתח את הפשפש ונכנס להתא ומהתא להיכל. אפרש במתני' דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה עשר בצפון. כתב הר\"ב לקמן בפרקין כי חשיב מצפון לדרום ע' אמה קתני כותל המסבה כו'. ולאו למימרא דעובי כותל כו' אלא עובי הכותל עם החלל שבינו ובין הכותל השני הוא מונה. ועיין בפי' הר\"ב רפ\"ד דב\"ב. וכתב הרמב\"ם. ואל יטעך שקרא אותם כותל ומסבה וכותל התא והתא וכותל ההיכל. אח\"כ חזר וקראם כולם תאים. לפי שההרחקה שיש בין שתי הכתלים הוא התא וכולם תאים וכו' [לא היה כותל סתום וכו']. ולקצת התאים היו שמות. כגון שקרא השורה התחתונה מהם מסיבה ובית הורדת המים. ע\"כ. ואשתומם על המראה. מאין נפלה האורה אל כל התאים הללו הפנימיים. ובשלמא להיכל היו החלונות למעלה מגגי התאים שהשלשה שורות תאים לא היו מגיעים לרומו של היכל. משא\"כ בתאים עצמן דקשיא ודאי. אבל לפירש\"י שאכתוב בסוף המשנה ניחא. שאפשר שהמסבה לא היתה מקורה כלל וממנה נפלה האורה אל התאים דרר חלונות הפתוחים לשם. והמשכיל יבין זה מתוך פירש\"י שאכתוב לקמן בס\"ד. ומ\"מ גם לפי' הרמב\"ם מצאתי להן אור שיפול ממעל בדרך ארובות שהיו זו על זו. שכן שנינו ג\"כ ארובות זו ע\"ג זו במשנה ד' פ\"י דאהלות: \n",
+ "ושלשה פתחים היו לכל אחד ואחד כו'. לאו לכולן קאמר שהרי אותן שבחוץ שאין להם עוד חוצה להן שום תא לא יהיה להן פתח אל עבר החוצה לשום תא. כיון שאין תא עוד חוצה לו. אלא לאותן שיש להם תאים משני עבריהם מימין ומשמאל. א\"נ י\"ל שהיה גם לאותן שמבחוץ פתחים אל העזרה. ונמצא שלכולן שלשה פתחים. אלא שאין פתחי כולם פתוחים לתאים ממש. וכמו כן צ\"ל בדיוטות העליונות שכולן לא היה להן פתתים לתאים על גבם שהרי אין תאים עליהם אלא א\"כ שנאמר ג\"כ שהיה להן פתחים על גגותיהן ובסמוך יש להוכיח כפירוש הראשון: \n",
+ "ובקרן מזרחית צפונית היו ה' פתחים וכו' ואחד לפשפש. פירש הר\"ב לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבאותו תא נכנסים להיכל וסתם מתני' כרבנן כו'. וז\"ל הרמב\"ם. *)ומ\"ש וכן לפשפש אחד ר\"ל לתא שיש בו הפשפש הצפוני שבו נכנסים להיכל. וזהו הפתח שהיה [בדרומו] של תא שהיה לו חמשה פתחים והתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים. והוא שע\"ג המסבה ע\"כ. ופי' שורה אמצעית היינו ממטה למעלה ולא בשורות שזו אצל זו. וכן מבואר בחבורו פ\"ד מהל' ב\"ה שקורא לג' שורות שזו על זו דיוטאות. וכתב ובקרן מזרחית צפונית בתא שבדיוטא האמצעית וכו' ולהעמיד פירושם של הר\"ב והרמב\"ם צריכים אנו לכנוס בכמה דוחקים דמדפירשו שהתא הזה הוא היה בשורה אמצעית מהתאים כו'. מוכח דס\"ל כדברי הראב\"ד בפ\"ד מהל' ב\"ה בהשגה שעל ורובד על גבה כו'. שכתב שם שהתא שבדיוטא התחתונה הוא כנגד האוטם ההיכל שהיה שש אמות ואע\"פ שזה אמר להשיג על פי' הרמב\"ם ברובד על גבה. מ\"מ בענין הזה שדיוטא התחתונה שמן התאים היא כנגד האוטם. מוכח מתוך פי' הרמב\"ם שמפרש בכאן שהתא הזה הוא בדיוטא האמצעית. שגם הוא סובר כן. דאלת\"ה אלא שדיוטא תחתונה עצמה על האוטם היא א\"כ הפשפש וההיכל שוים לדיוטא התחתונה. והיאך שנינו שמן התא שבדיוטא האמצעית יש שני פתחים אחד לפשפש ואחד להיכל אלא א\"כ שנאמר שגם בדיוטא האמצעית קורא [גם] כן פשפש לתא שעל התא שבו הפשפש על שם אותו שתחתיו ושגם ממנו נכנסים להיכל דרך סולם שהיה מונח באותו פשפש. וכן בהיכל ג\"כ מונח סולם כדי לעלות שם. ואולי זה דומה לענין שנאמר באחז [מלכים ב' ט\"ז] ואת מבוא המלך החיצונה הסב בית ה' מפני מלך אשור. ופירש\"י שמא יצטרך להחבא ויברח בהצנע. ע\"כ. אבל זה דוחק לכן נראה יותר שסברתן של הרמב\"ם והר\"ב ג\"כ שדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם. וא\"כ פשפש ששנינו כאן ולעיל בדיוטא האמצעית היא והנה אע\"פ שאין אנו מוכרחים לכנוס בדוחק הזה דרך הסולמות כאמור שהעמדנו הדיוטא האמצעית בשיעורם על האוטם ושוה לקרקעית ההיכל. הנה גם בזה יש דוחק. כמ\"ש לקמן משנה ו' בס\"ד. שנית. מדקאמר א' לתא מן הימין שמעינן שאינה ממש בקרן שהרי יש עוד תא אל ימינה וא\"כ למה קתני בקרן. ובזה אפשר לתרץ שלפי שאין אל התא שבימינה שום פתח לימין שלה וכבר שנינו וג' פתחים כו' אחד אל הימין כו' כלפי הא שייך שפיר למתני ובקרן על אותו תא שיש לו ג\"כ תא אחר לימינה ושפתוחה אליו. דהא במספר מפקד פתחים אנן קיימינן. ואין עוד תא בקרן שיהיה לו ג\"כ ג' פתחים. וזה מכריח פירוש הראשון שכתבתי לעיל שאין לתא החיצון ג' פתחים. שלישית. וא' למסבה היינו שתחתיו קשה דלפי זה היה יכול לשנות ובדיוטא האמצעית לכל א' ד' פתחים. רביעית. ואחד לפשפש ואחד להיכל ודאי שאין מן התא דביה אנן קיימין שום פתח פתוח מגופו אל ההיכל שהרי התא שיש בו הפשפש מפסיק. אלא דתנא קחשיב כל הפתחים שממנו עד ההיכל ומיחס את כולן אליו אחר שממנו היו יכולין ללכת עד ההיכל עצמו דרך כל הפתחים הללו. וא\"כ תקשה שהרי יש עוד ב' הרחקות שנקראו תאים הא' בין התא שיש בו הפשפש לתא זה שעל המסבה. והוא הנקרא כותל תא. והשניה בין התא שיש בו הפשפש להיכל. והוא הנקרא כותל היכל. ואמאי לא קא חשיב נמי לפתחים הללו. ואפשר דלא קא חשיב אלא הפשפש וההיכל שלכולם בשם מיוחד יקרא ומפני חשיבותייהו קא מני לפתחים דידהו. ולא לאינך. וכל זה דוחק שכיון שיורד למנין. רבותא הוי להרבות במנין ולחשוב עוד אלו השני פתחים ולהוו שבעה. ואפשר לי לומר בזה דמש\"ה לא חשיב אלא דפשפש והיכל. לפי שאל התא הזה שעל המסבה דביה אנן קיימין לא היה לו פתח לכנס לתוכו מבחוץ. אלא ע\"י התא שיש בו הפשפש שהוא פתוח לחוץ דאי אמרת שהיה לזה התא עצמו פתח אל החוצה. א\"כ ה\"ל למחשב אותו הפתח. שהוא עיקר לו. אלא ודאי שאין לו פתח לחוץ אלא על ידי הפשפש נכנסים אליו וכלפי הא הוא דתנן ואחד אל הפשפש. כלומר שיש לו פתח המשמש כניסה ויציאה מבחוץ. וזהו דרך הפשפש ולא צריך למיחשב שני פתחים שבינו לפשפש. לפי שכל עיקר המכוון הוא למיחשב שיש לו פתח ג\"כ פתוח לכנס ולצאת מהחוץ ודקא חשיב להיכל זהו מחמת חשיבות ההיכל וההיכל עקרת הבית. ובא לומר שיש מבוא מהתא הזה אל ההיכל. ומפני שהתכלית הוא ההיכל. לא היה צריך למיחשב ולומר דב' פתחים בין פשפש להיכל. וכמ\"ש באחד לפשפש. ומ\"מ הא קמן שפי' זה של הר\"ב והרמב\"ם סובל דוחקים לא מעטים. ולפיכך פירשתי בצורת הבית סי' ס\"ה בענין אחר. וע\"פ דרכן של הר\"ב והרמב\"ם שהכתלים ששנינו הם חלולים ולכולם בשם תאים יקראו. וזהו מה שפירשתי שם דבקרן מזרחית צפונית קאי על התא הנקרא תא בשם מוחלט. שאע\"פ שכל ההרחקות כולם נקראים תאים. מ\"מ לא קרא התנא תא אלא לאחד מהן ועל אותו הוא שאומר ובקרן מזרחית צפונית. ולאפוקי שבמזרחית דרומית ששם השער סגור לא יפתח. לא בעי למחשב פתחי הפשפש וההיכל. ועוד אני אימר שהפשפש ששנינו כאן ולעיל לא היה בתא המוחלט בשם תא כפי הנראה כן מפירוש הר\"ב והרמב\"ם. אבל הוא באותו התא שבחלל כותל ההיכל. וכן אני אומר שבדיוטא התחתונה אנן קיימין לפי מה שאפרש עוד במשנה ו' בענין אוטם. והשתא הוו הני ה' פתחים. אחד לתא מן הימין הוא אותו שבכותל תא. ואחד לתא שע\"ג ממש. ואחד למסבה. ואף ע\"פ שיש הפסק כותל תא ביניהם מ\"מ ראוי לכנס במנין ולומר שפתוח אל המסבה. אחרי שזה התא שאל הימין המפסיק בשם כותל נקרא. אלא שלפי שבאמת יש שם ג\"כ תא לכן נחשב ג\"כ פתתה לפתח בפני עצמו. ואחד לפשפש הוא התא שבכותל היכל כדפרישית. וקא חשיב נמי לאחד שבהיכל מהטעם דפרישית שאותו תא שבכותל היכל בשם כותל נקרא. ולפיכך ראוי לחשוב הפתח של ההיכל וליחסו אל התא המוחלט בעצמו. ומ\"מ הואיל ובכותל היכל יש חלל וחדר. ראוי להכניס פתחו ג\"כ במנין הפתחים. זהו מה שנ\"ל לפרש המשנה בשמירת הפירוש של הר\"ב והרמב\"ם בכתלים שהם חלולים. והם התאים החמשה בבכל שורה ושורה. אבל רש\"י בפירוש יחזקאל [מ'] אינו מפרש כן אלא שכל מה שנקרא כותל. היתה כך כותל עביה כמו שנשנה וזה ששנינו והתא שש לא שהיה רק תא א' אלא חמשה היו זה לפנים מזה שכל אחד רוחב שש. ועם כותליהם שיש בין כל אחד ואחד ממלאים כל אורך הצפון ומה שיש בין שני הכתלים כותל תא וכותל היכל. ולמערב ג\"כ בין כותל תא וכותל היכל היו ג' תאים זה אצל זה ממלאים כל אורך המערב ההוא. ותנא דלא תני אלא תא אחד. לפי שאינו צריך אלא לחשבון הארך והרחב ואינו נכנס במנין שבין הדבקים אלא תא אחד בלבד. וכך פירש תלמידו הרר\"ש בפי' המשנה. וכך פירושה שבקרן מזרחית צפונית הוא התא הראשון שבסדר הצפון שהיה ארכו ממזרח למערב עד שמקצת ממנו כנגד חלל ההיכל באופן שהיה כנגד כל עובי כותל מזרחית של ההיכל ומשוך להלן למערב יותר עד שהיה פתח פתוח ממנו אל תוך חלל ההיכל עצמו לרבנן דקאמרי שמן התא נכנס להיכל. אבל לר\"י לא היה פתוח להיכל עצמו שמן התא הזה היה נכנס דרך עובי הכותל מזרחית לבין השערים והשתא כל חמשה הפתחים כמשמען מבלי שום דחק כלל שהא' לתא מן הימין. והוא אותו שאחוריו לצד מערב ונקרא ימין שהעומד בתא הזה לכנס להיכל שזהו עיקר תשמישו הנה ימינו אל עבר התא שאחוריו. ואחד לתא שעל גבו. ואחד למסיבה כמשמען. ואחד לפשפש כלומר פתח הפשפש שיש לתא זה עצמו. ואחד להיכל אתאן לרבנן: \n"
+ ],
+ [
+ "התחתונה ה' ורובד ו'. פי' הר\"ב מחוץ לכותל המסבה כו'. לפי שכותל המסבה היה הולך ומיצר כו'. וכך פירש הרמב\"ם ולדבריהם היה החלל שבכותל מסיבה צר מאד. לפי שכותל זה שבו המגרעות היתה על כל פנים ב' אמות וחצי כדי שביציע העליונה יהיה לפחות עובי הכותל חצי אמה שלשיעור יציעות שבבנין שלמה היה גובה היציע חמש אמות. ולפי מה שנתבאר לעיל שהדיוטא התחתונה משלשה דיוטאות שבתאים היתה כגובה האוטם היתה בגובה ו' אמות ומסתמא מדה וקצב אחת לשלשת הדיוטאוות. ותומה שגובהה שש או חמש אמות איננה ראויה שתהיה פחות מחצי אמה. כ\"ש בארך רב כזה שהוא שבעים אמות. והנה הכותל השנית של החלל הזה שהיה גובהו י\"ח או ט\"ו אמות. לא תספיק לה חצי אמה נמצא שהחלל צר מאד. אבל לרש\"י מתני' התחתונה כו'. אתאים גופייהו קאי ולהם היו מגרעות בכותל ההיכל שעוביו שש ממש לפירש\"י. וכן פי' הרר\"ש ועיין סוף פרקין מאי דקשיא נמי לפי פירש\"י ובישובו מתישב ג\"כ לפי' הרמב\"ם: \n",
+ "ורובד. פי' הר\"ב תקרה. ועיין בפירוש משנה ו' פרק דלעיל. \n"
+ ],
+ [
+ "ומסכה עולה. לשון הר\"ב כמין מחילה ומערה. רצה להשוותו ללשון מסיבה דריש פרק קמא דתמיד אבל שם שנינו ההולכת תחת הבירה ואילו כאן דמסיבה היא העולה למעלה לא שייך לומר כמין מחילה ומערה. ואע\"פ שאומר בלשון כמין. לא דייקא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש הר\"ב מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות כו'. ולשון הכ\"מ פ\"ד מהלכות בית הבחירה פי' מסבה בנין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף. כן כתב הרד\"ק בפי' יחזקאל. וכן פירש\"י פרק קמא דיומא מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת עכ\"ל הכ\"מ. ואף בפירש\"י דיחזקאל [מ\"ז] נמצא כדברים האלה: \n",
+ "לגגות התאים. לראות בבדק הבית. הרר\"ש: \n",
+ "היו שתי כלונסות. זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות. הרר\"ש: \n",
+ "וראשי פספסין מבדילין כו'. תמיהני למאי דכתבתי בפרק בתרא דשקלים משנה ד'. דשתי פרוכות היו מבדילות בעלייה. ומשמא דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא דלא אמרינן רב תנא ופליג. אלא מפני הדחק. ועוד שמצאנוהו להרמב\"ם שפסק משנתינו בפ\"ד מהלכות ב\"ה. ופסק נמי לדרב בספ\"ז מהלכות כלי המקדש. גם הרר\"ש בפירושו הביא אמתני' דהכא הא דרב וכאילו בא להוסיף ולא לחלוק. וא\"כ קשיא תרתי למה לי. ואי בעלייה צריך תרתי למה לא כן בדביר למטה. וניחא לי בהא דתניא בגמרא פ\"ז דפסחים דפ\"ו. אבא שאול אומר עליית בית קדש הקדשים [*חמורה מבית קדש הקדשים] שבית קדש הקדשים כ\"ג נכנס לו פעם א' בשנה. ועליית בית קדש הקדשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע וא\"ל פעם אחת ביובל [לראות] מה היא צריכה. ומעתה הואיל והיא חמורה עבדי נמי פספסים כדי שיכירו עולי עלייה שקדושת עליית קדשי קדשים חמורה ולא יכנסו בה אפילו אחת בשנה. וצ\"ל דמתני' דהכא. דלא כמתני' דספ\"ק דכלים כמ\"ש שם בס\"ד. ובספ\"ז מהל' ב\"ה פסק הרמב\"ם פעם אחת בשבוע. ונ\"ל לפי שהוא כמו דעת ת\"ק. ולא ישר בעיני מ\"ש הכ\"מ שהוא משום דהיא סברא מציעתא. דאין דעת שלישית מכרעת ולפירושו ה\"ל לפסוק לחומרא. אלא טעמא כדפרישית דפסק כת\"ק. ושוב מצאתי בפי' הרמב\"ם בספ\"ק דכלים. שהעתיק התוספתא דהתם אין נכנסים לה אלא לשנים. ובנא\"י מוגה לשבע שנים. מסכים למ\"ש דגם שם ראיתי בתוספתא דאבא שאול שנאה. אלא שהגירסא התם ג\"כ לשנים: \n",
+ "פספסין. פי' הר\"ב בספ\"ב: \n",
+ "[*בתיבות. לשון הראבי\"ה ונראה שתיבות היו פרוצין לרוח אחד במקום שהיה להם לבנות אצל החומה והג' צדדין סתומין. ואצל החומה אין דרך להסתכל ימין ושמאל. עכ\"ל]: \n",
+ "כדי שלא יזונו. והר\"ב העתיק כדי שלא יהנו. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגי' הספר. וה\"נ מייתי בפ\"ב דפסחים דף כ\"ו. ובפירש\"י יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה: \n"
+ ],
+ [
+ "וההיכל מאה על מאה. אע\"פ ששם ההיכל הונח על מה שלפני בית קדש הקדשים ונקרא בכתוב קדש. או אהל מועד במשכן. אבל חז\"ל על צד ההשאלה רגילים לקרוא לכל הבנין גם יחד בשם הפרט. היכל: \n",
+ "האוטם שש אמות. במאי דסיים רום מאה פתח לפרושי. ועמ\"ש ריש מסכת שבת: \n",
+ "האוטם. לשון הר\"ב בנין אטום וסתום להיות יסוד שעליו מעמידין הכתלים. וז\"ל הרמב\"ם בפירושו אוטם הוא בנין אטום שבונין בגוף הקרקע יסוד ועליו מעמידים הכתלים. ע\"כ. ומן התימא הוא האיך סליק בחושבנא מאי דהוה בארעא שאינו נראה. דרום מאה משמע שכך הוא ברומו של עולם הנראה לעינים לא עם מה שהוא בארץ מתחת. והרר\"ש כתב וז\"ל האוטם שש אמות המפתן גבוה מהארץ שש אמות בבנין אטום חומה סתומה. וצ\"ל מעלות היו בהאולם שמהם [עולים] על המפתן ומורדות בהיכל לירד בהן מהמפתן ע\"כ. והכ\"מ נלחץ להעמיד גם דברי הרמב\"ם שבחבורו על דעת הרר\"ש. מדכתב בפ\"ד מהל' ב\"ה גובה ו' אמות אטום סתום כמו יסוד לו אמר שיש לדון מזה שסובר שלא היה מובלע בקרקע ליסוד ממש שהרי כתב כמו יסוד והיינו כדברי הרר\"ש. כ\"כ הכ\"מ. ואני תמיה עליו שא\"א שדעת הרמב\"ם כדברי הרר\"ש. שהרי בפ\"ו כתב המקדש כולו לא היה במישור כו'. ומונה והולך המעלות שממקום למקום במעלה ההר ומסיים שהאולם וההיכל כולו בשוה ומבואר שכן הוא מהא דאמרן בפ\"ב משנה ד' שקרקע ההיכל גבוה כ\"ב אמה יותר מקרקע רגלי [הר] הבית ע\"ש. ומזה ודאי קשיא על הרר\"ש שאותו החשבון הוא תלמוד ערוך בפ\"ק דיומא (דף ט\"ז) כמ\"ש שם אלא א\"כ נאמר שראיית האוטם יחשוב לראיית חלל ההיכל עצמו. וזה דוחק. ומ\"מ ודאי דלהרמב\"ם ליתא שהרי כתב בהדיא שהאולם וההיכל בשוה. לכן נ\"ל שאוטם הזה הוא ג\"כ אל האולם והן הנה הי\"ב מעלות שמעזרת ישראל אל האולם רום מעלה חצי אמה נמצא כל הגובה ו' והוא האוטם ואע\"פ שאפשר שעליה לא היתה לו לאולם ולא היה נכלל בכלל הרום כולו. מ\"מ זה האוטם היה לו ג\"כ ולא היה להיכל אוטם זולתו. וא\"ת א\"כ שזה הוא האוטם מה בנין שייך בו שהרי גובהו של ההר עצמו הוא זה. ל\"ק שהיה צריך עכ\"פ לבנין כמו חומה סביב ההר לבל ימוט. ושלא יפלו העפרורים כדרך הר או תל גבוה ושוה בלתי משופע וכדרך שכתבתי בחיל פ\"ב משנה ג'. וזאת היא שתהיה סברת הרמב\"ם ג\"כ. והיינו דדייק בחבורו לכתוב כמו יסוד לו לפי שבאמת אינו יסוד ממש. שהרי אל העבר מזה נראה על פני הארץ אבל לא כהרר\"ש שכתב שזה האוטם מתחיל מן ההיכל ולפנים. דליתא אלא מן האולם הוא שהתחיל. וגם לשון הרמב\"ם שבפירושו נמי ניחא שבערך אל העבר מזה של האוטם שהוא מצד האולם וההיכל הרי הוא בנוי בגוף הקרקע כי שם אינו נראה על קרקעית האולם וההיכל ונמצאו דבריו שבחבורו ובפירושו כולם מכוונים באמת ויושר. ועכשיו שקרקעית האולם וההיכל בשוה מסכים זה מאד למאי דכתבי' להרמב\"ם במשנה ג' שמדיוטא האמצעית שבג' שורות התאים היו נכנסים להיכל שכן אותה דיוטא שוה ג\"כ לקרקעית האולם שממנו נכנסים לפשפש שהדיוטא התחתונה היתה כנגד האוטם כמ\"ש שם. אלא שעדיין אותה הסברא דלעיל בענין דיוטא האמצעית הוא דוחק מטעם אחר דכיון שהאולם היה עודף מכאן ומכאן כנגד התאים לכנוס ממנו אליהם והיה שוה לקרקעית ההיכל בגובה האוטם. למה זה נדחוק עצמנו שלא להעמיד גם התאים בשוה לקרקעות ההיכל ושהיו עומדים על בנין האוטם כמו ההיכל ומהאולם נכנסים לדיוטא התחתונה וממנה להיכל שהיו התאים ג\"כ שוים לקרקע ההיכל והאולם. וכמו שהוא לפירש\"י. אבל המשנה לחצו להרמב\"ם לפי דרכו שמפרש חמש התאים זה אצל זה עם הכותלים ולא מצא חמש פתחים. אלא לתא שבדיוטא האמצעית משא\"כ לרש\"י שא\"צ לכל זה ולעיל הארכתי למדי: \n",
+ "אמה כיור. פי' הר\"ב לפי שהיתה טוחה זהב כו'. נקרא כיור. ועיין במשנה ז' פ\"ג דעבודה זרה: \n",
+ "ואמתים בית דלפה. פי' הר\"ב תרגום במחברת בית לופי ואין לתמוה כו'. ואם היתה התקרה סמוכה לה. לא היו ציוריה נראות ונכרות כל כך. וצ\"ל שהציורים שבאמת כיור היו מבחוץ הכותל. וזה דוחק לפי מה שפירש הר\"ב עצמו בכיור שהיתה טוחה בזהב שכפי הנראה אין טיחת זהב אלא בפנים. ואי מבחוץ קא מיירי למה לו לכתוב שהיה טוח בזהב דמנליה הא. וצ\"ל דאה\"נ דלאו בדוקא נקט טוח בזהב. אבל הרמב\"ם כתב וז\"ל דלף שם [נפילת] המים מן [הגגים] והיה נהוג אצלם בבנינם לעשות לבית שני [גגים] קרוי למעלה מחבירו ונותנים בין שניהם מעט הרחקה וקורים אותו החלל בית הדליפה על שם הדלף. כדי שאם יטיף הקרוי העליון יעמדו המים באותו החלל. ע\"כ: \n",
+ "מעזיבה. פי' הר\"ב הטיט וכו'. ועמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "אמה טרקסין. כתב הר\"ב ולא הכריעו בו חכמים כו'. לפיכך עשו בבית שני שתי פרוכות. הארכתי בזה בס\"ד ברפ\"ה דיומא: \n",
+ "כותל ההיכל שש והתא שש. הקשו בתוס' פ\"ה דיומא דף נ\"ב. וכן ברפ\"ד דב\"ב דהכתיב (מלכים א ו׳:ו׳) היציע התחתונה חמש באמה רחבה [ולפירש\"י דמתני' ד'. ה\"נ התאים שבבית שני. כך מדתם כמ\"ש שם] וי\"ל דהכא מיירי בתא האמצעית דכתיב (שם) והתיכונה שש באמה רחבה כי מגרעות נתן לבית סביב. ועשו את חומת ההיכל במערב למטה שבעה אמות והוצרכו לגרוע ממנה אמה נגד תקרת התא אמצעי להניח ראשי קורות על אותה כניסה ושוב הוצרכו לגרוע עוד אמה כנגד תקרת תא הג'. והיינו דתנן התחתונה רחבה חמש כו'. והכא כנגד התיכונה קא חשיב. וא\"ת ואמאי לא קא חשיב למטה כותל ההיכל ז' והתא ה' ואידי ואידי חד שיעורא הוא וי\"ל דניחא ליה למחשב במקום שהיה כותל ההיכל ו' כמו כותל היכל של מזרחי שהיה כמו כן ו' ע\"כ. ולסברא זו שמוסיפין אמה על עובי הכותל מפני המגרעות יש ליישב ג\"כ להרמב\"ם דקא חשיב כותל המסיבה חמש היינו בלא המגרעות אלא שלהרמב\"ם צ\"ל ששתי אמות הוסיפו מפני שתי המגרעות. ולא קא חשיב אלא מן המגרעות ולמעלה במקום שהיתה שוב שוה ועולה בשווי שאין טעם לומר להרמב\"ם שמן יציע אמצעית קא חשיב. [*ומ\"ש הר\"ב בכאן בחשבון כותל היכל ותא וכותל תא הוא שלא בדקדוק שא\"כ נותר מדת כותל הרביעית אבל כמו שפי' לעיל במשנה ג' הוא נכון]: \n",
+ "האולם עודף עליו ט\"ו אמות מן הצפון כו'. לשון הר\"ב שכותל האולם עביו חמש אמה והאולם עשר אמות לצפון. וכן לדרום. דעתו כדברי הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מהל' ב\"ה. האולם היה מעדיף לכל רוח צפון כנגד התאים עד מקצוע המערבית והיה תוכו עשר אמות וכותלו ה' אמות וכן לדרום. והיינו דאדתנן לקמן ההיכל צר מאחוריו ורחב מלפניו כתב הר\"ב ולא אתפרש לי היאך. שהרי מאה על מאה היה בשוה הא קמן שסובר הר\"ב שהאולם היה מעדיף לכל רוח צפונית ורוח דרומית כמו שסובר הרמב\"ם. והנה השיג עליו הראב\"ד וכתב כל זה הבל ורעיון רוח. שלא היה שם כותל לאולם כלל וטעות גדולה היא זו שלא היה לאולם אלא כותל המזרח שלפני ההיכל ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו ורוחב האולם נמנה ברוחב ההיכל עכ\"ל. והכ\"מ התנצל להרמב\"ם עם מ\"ש בפי' המשנה היה כל ההיכל מאה על מאה. אבל היו מטין הבנין מעט צר לצד המערב וכשימשך לצד המזרח מתרחב כדמות הארי. שהוא רחב מלפניו וצר מאחריו. ולפיכך אין לייחס טעות להרמב\"ם ממה ששנינו צר מאחריו כו' שכל עצמו של הראב\"ד לייחס לו טעות הוא ממה ששנינו כן ולפי פירושו אינו ענין לנדון שלנו כ\"כ הכ\"מ. ולי לא סגיא בהכי. שאע\"פ שהרמב\"ם יפרש צר מאחריו שהיו מטין כו'. עכ\"ז אני אומר שלא נמלט מהשגה לפי שנשיב אמרים לו מי יכריחהו לפרש כן שהיה האולם מעדיף כנגד כל שתי הרוחות צפון ודרום ואי איתא שכדבריו כן הוא היה לתנא דמתני' לכלול כל החשבון כאחד ולמתני מן הצפון לדרום מאה אמה כותל האולם חמש והאולם עשרה כותל המסבה חמש כו'. וכן עשה הוא בחבורו שכתב מן הצפון לדרום מאה אמה עובי כותל האולם חמש ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר אמות וכו'. ואע\"פ שיש לתרץ דמש\"ה לא נקט התנא האולם וכותל בחשבון הצפון והדרום לפי ששם האולם הונח על מה שלפני שער הבית והוא במזרח. ואין צודק שם אולם לצפון ודרום אלא מפני שנמשך מן המזרח בלבד. והיינו דדייק נמי הרמב\"ם בחבורו לכתוב ומכותל אולם עד כותל הקדש עשר. ולא כתב והאולם עשר. וזה לפי שלא יצדק שם אולם. אלא במזרח שהוא לפני פתח הבית. אמנם כן הוא יפה לתרץ אילו כבר היה מוכרח שהאולם הוא מעדיף לכל ב' הרוחות צפון ודרום והיה קשה א\"כ למה לא יכלול התנא הכל בחשבון אחד כאמור על זה היה התירוץ עולה כהוגן דמשום דשם אולם לא הונח בהחלט אלא על שלפני הפתח. והוא מזרח. ולפיכך ראה התנא שלא להכניס האולם בחשבון צפון ודרום. אבל אם אין לנו מכריח שיכריחנו לפרש כך ונוכל לומר שלא היה אולם בצפון ודרום כנגד התאים כלל יהיה א\"כ לפי זה מה שלא כייל התנא חשבון אולם בצפון ודרום מאמת ג\"כ שלא היה שם אולם כלל. שאע\"פ שבהחלט לא נקרא אולם מ\"מ יוכל התנא להשאילו לו ג\"כ שם אולם לאותו הריוח הנמשך ממנו לצפון. וכן לדרום [*או יקראהו בשם אחר]. ולפיכך לא נמלט הרמב\"ם מההשגה על סברתו זו. ומה שחשב הכ\"מ שכל עצמו של הראב\"ד לייחס טעות להרמב\"ם שהוא בלבד ממה ששנינו ההיכל צר מאחריו כו'. לא כן הוא שמלבד אותה משנה יש להשיג עליו. לפי שאין מי שיכריחנו להעדיף האולם בכל צד. והכי דייק הראב\"ד וכתב ועל כן אמרו ההיכל צר מאחריו כו'. שלא מן המשנה הזו בלבד באה ההשגה אלא הביאה לראיה בלבד וההשגה במקומה בלאו הכי היא וכדכתיבנא. ולפיכך הנכון לומר שלא היה האולם מעדיף כלל אלא במזרח במקום שהוא ולא נמשך כלל אצל התאים לצפון ודרום וכסברת הראב\"ד. וז\"ל הרר\"ש צר מאחריו שבעים אמה ורחב מלפניו מאה אמה. ע\"כ וכן בבנין העתיד נאמר ביחזקאל סימן מ\"א והבנין אשר על פני הגזרה פאת דרך הים רחב שבעים אמה וארכו תשעים אמה אבל מ\"מ בארך תשעים אמה הנזכר בכתוב אין לנו הכרח שהיה כמו כן בבית שני אלא נראה יותר שהשבעים רוחב לא היה אלא בכל משך ארך התאים שהיו מגיעים כנגד שער ההיכל והיה א\"כ האורך ארבע ושמנים אמה שהאולם עוד י\"א אמה וכותלו חמש אמות למלאות אורך כל הבית מאה באמה. ומה שבבית העתיד יהיה זה הרוחב שבעים באורך תשעים. לפי ששם נאמר ואשר מונח בית צלעות אשר לבית וגו' ורחב מקום המונח חמש אמות שביאורו שהיה לפני התאים במזרח מקום פנוי שאין שם שום דבר כלל. אף האולם לא היה שם אלא מקום פנוי בלבד ויכולין לבא שם מן החצר היא העזרה החיצונה הסובבת בבית העתיד ושם פתח התאים. שהוא הפשפש. והיה זה המונח חמש אמות. והיו התאים באורך פ\"ה כמו שבארתי בס\"ד בארוכה בחיבור צורת הבית סי' ס\"ד ונמצאו תשעים אמה אין רוחבן רק ע' ומן אלו התשעים ואילך היה האולם מעדיף בעשרה הנותרים מן האורך שממערב למזרח שהיה עודף על השבעים רוחב עוד ט\"ו לכאן וט\"ו לכאן. אבל בבית שני לא נזכר שום דבר מן המונח הזה. אע\"פ שהרר\"ש נסתפק אם היה מונח בבית שני ואחרי שלא נזכר במשנה נראה יותר שלא היה שום מונח אלא מן האולם היו נכנסים לתאים והיה האולם בעצמו לפני התאים מזה ומזה והיה עוד עודף עליהן ט\"ו לצפון וט\"ו לדרום והיה העודף הזה במשך ממערב למזרח ט\"ז אמה. כשיעור כותל האולם חמש והאולם י\"א ונשארו א\"כ מארך הבית פ\"ד אמה שרוחבן ע' אמה: \n",
+ "והוא היה נקרא בית החליפות. כפי הנראה קאי על הט\"ו אמה העודפות מזה ומזה. שאלו בלבד הוא מה שהיה נקרא בית החליפות וכ\"נ לשון הרר\"ש שכתב. מלבד החליפות צריך להרחיב כותל האולם לצפון כנגד התא והמסבה וכותלם. [ולדרום] כנגד התא והורדת המים [וכותלם] שהן י\"ט אמות מזה ומזה. עד כאן. ור\"ל מלבד כותל ההיכל שהוא שש מזה ומזה. שכל שכן שהיו כותלי האולם מתרחבים לפני כותל ההיכל. שמזה ומזה: \n",
+ "וההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו. הר\"ב כתב דלא אתפרש לו האיך. וכבר פירשתיו בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מקום דריסת ישראל כו'. עיין במשנה ח' פ\"ק דכלים: \n",
+ "בית הכפרת. פירשתי במשנה א' דפ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "הכבש והמזבח ששים ושתים. קא מני ואזיל מדרום לצפון: \n",
+ "ששים ושתים. בפ\"ו דזבחים דף ס\"ב. מייתי לה. ופריך דשתין וארבע הוו דהתנן [משנה ג' פ\"ג דלעיל] כבש היה לדרומה של מזבח ארך ל\"ב ומשני נמצא פורח אמה על יסוד ואמה על סובב. ולמאי דמפרשינן לעיל רפ\"ג דאין יסוד לדרום מסיק בגמ' פ\"ה דזבחים דף נ\"ד דה\"ק פורח אמה כנגד יסוד. ופירש\"י במקים שהכניסה של יסוד ראויה להיות ונמצאו שתי אמות נבלעוח לתוך ל\"ב של מזבח שהיה נכנס לתוך הפנימי שכנגד בליטה שהיסוד התחיל בה [לאכול] בדרום אמה אחת: \n",
+ "מן הטבעות לשלחנות ארבע מן השלחנות ולננסין ארבע. פירש\"י במס' יומא פ\"ק דף י\"ו. דמקום שלחנות עצמן נמי ארבע לפי שהיו שמנה. כדתנן במשנה ד' פ\"ו דשקלים. וכשאתה נותן ארבע. בראש ארבע. נמצא ארבע זו אצל זו ברוחב. וכן דעת התוס' שמפני כן נדחקו ליישב הא דתנן במשנה ד' פרק ג' דתמיד. על שלחנות של שיש שבין העמודים. והא הכא תנן מן השלחנות ולננסין ארבע. וכתבו דאעפ\"כ קרי ליה בין העמודים כו'. כמ\"ש שם בשמם. אבל ל' הרמב\"ם בפ\"ה מהל' ב\"ה לא העתיק לישנא דמתני' מן הטבעות כו'. אבל כתב מקום השלחנות שמנה אמות כו' ושמנה שלחנות היו כו' וכתב הכ\"מ דה\"פ דמתני' מן הטבעות למחצית השלחנות ארבע וממחצית השלחנות לננסין ארבע. ע\"כ. וכן גם רש\"י עצמו כמסתפק לומר שאפשר שמקום השלחנות כלול עם מקום הננסין. וששמע שכן הוא. ומעתה אין לתמיהת התוס' שום מקום כלל. אחרי שמקצת מהשלחנות סמוכים היו אצל הננסים שבהן תולין ומפשיטין כו': \n",
+ "והמותר בין הכבש לכותל ומקום הננסין. התם ביומא פירש\"י מאה ועשר מנה במשנה מן הכבש לצפון נשארו מקל\"ה של רחב העזרה כ\"ה ונתנו לשולחנות ארבע. ונשאר כ\"א. אותן תחלוק למקום הננסין החצי והחצי בין כבש לכותל. והרמב\"ם שאינו מוסיף ד' לשלחנות על מנין ק\"י שבמשנה ונמצאו כ\"ה מותר. מחלק אותן לחצאין לננסין ובין כבש לכותל. וכ\"כ שם בחבורו בית המטבחיים י\"ב אמות ומחצה. ובין הכבש לכותל דרומית י\"ב אמה ומחצה. גם הרר\"ש כתב והמותר הוא כ\"ה אמות פרוס אותו בין כבש לכותל מזה ובין מקום הננסין מצד אחר. ע\"כ. ומדברי כולם למדנו דמזבח בצפון נמי קאי שכל המדות שמן כותל צפוני עד המזבח הם ששים ושתים ומחצה שכל המנינים שנמנו במשנה מן המזבח לטבעות וכו' עולים מ\"ח. ולפירש\"י עוד תן עליה ד' לשולחנות הרי נ\"ב. ועוד הננסין עשרה ומחצה הרי ס\"ב ומחצה. מה שיש מקיר המזבח ולכותל צפון העזרה. וכל חצי העזרה הוא ס\"ז ומחצה שהוא חצי קל\"ה. נמצאו חמש אמות מהמזבח עומדים בצפון העזרה. ולהרמב\"ם שאין לנו אלא מה ששנינו במשנה מן המזבח לטבעות כו' שעולים מ\"ח. ואין מוסיפין לשלחנות אבל במקום הננסין מוסיפין עד י\"ב וחצי. וכן נראה להרר\"ש. נמצא מה שיש מקיר המזבח עד כותל צפון העזרה ששים ומחצה ויותרו מצפון העזרה שבע אמות שאוכל בהן המזבח. והיינו דכתבתי במ\"ט פ\"ג דיומא דלתנא דמדות מזבח בצפון נמי קאי. ותימה דבמ\"ה פ\"ב אמרי' דסתם מתני' דמדות ראב\"י ובפ\"ג דיומא מ\"ט כתבתי דלראב\"י מזבח לאו בצפון קאי כלל. ומיהו כבר כתב רש\"י שם פ\"ק דיומא דלמאי דאמרי' סתם מתני' דמדות ראב\"י היא שצריך לפרש שמהמותר ששנינו אי אתה נותן בין כבש לכותל אלא חמש אמות ומחצה. והכבש והמזבח ששים ושנים הרי המזבח כולו בדרום קאי. אלא שלרש\"י עצמו אינו שוה לפרש כן דאי תימא הכי שאין הנותר מחולק לחצאים ה\"ל לתנא לפרש. וכיון שלא פירש צריך אתה לחלקו לחצאין. וגם הוקשה לו עוד מהסוגיא דהתם. ולפיכך מסיק דל\"ג כלל התם בגמ' דף י\"ז דש\"מ סתם מדות ראב\"י היא. וזו היא ג\"כ דעת הרמב\"ם כמ\"ש בפ\"ג דיומא. אע\"פ שדעת התוס' שאין למחוק מהספרים ש\"מ ראב\"י היא עם שיש דוחק בזה שלא לחלוק הנותר לחצאין. אנו נאמר שלהרמב\"ם לא גרס לזה כלל וכדעת רש\"י. והא דכתב הרמב\"ם עצמו לעיל בפ\"ב מ\"ה שכן ביאר הגמ' דמדות דראב\"י היא. לאו הך דהכא היא אלא על אותה משנה הוא שאמרו כן שם לעיל מיניה בדף ט\"ז. ואע\"ג דקאמר התם מאן תנא מדות ראב\"י היא לאו כללא הוא דהיכא דלא מצית מוקמא כוותיה כי הך דהכא לא קאמר כלל דתצטרך לדחוק ושלא לחלק הנותר לחצאין מה שאינו כן לפי משמעות המשנה כי היכי דתיקום כראב\"י. אלא מתני' כפשטה דתחלוק הנותר לחצאין. ולא ראב\"י היא: \n"
+ ],
+ [
+ "שבצפון. נ\"א שבדרום והכי מייתי לה בפ\"ק דיומא דף י\"ט. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ה מהל' ב\"ה. וכן אתה מוצא ג\"כ בשערים שבהר הבית ושבעזרה ששנויין שבדרום ברישא במ\"ג וד' דפ\"ק. ונראה בעיני שגירסת הספר נשתבשה לגרוס שבצפון אחרי שתשמישי אלו הג' לשכות כולם לקרבנות הם ועיקרם בצפון: \n",
+ "לשכת המלח לשכת הפרוה כו'. מדלא תנן הכא שבדרום סמוכין למערב. כדתנן גבי השערים בסוף פרק ב'. שמעינן דהכא ממזרח למערב קא חשיב דרך כניסת העזרה. וכן ראיתי בציורו של פירוש הרמב\"ם שמסדר לשכת המלח סמוך למזרח ואחריה לשכת הפרוה כו': \n",
+ "לשכת הפרוה שם היו מולחין עורות קדשים. כתב הר\"ב אדם מכשף ששמו פרוה כו' ע\"י מכשפות. ואני תמה שיקיימו בקדש בנין הנעשה ע\"י כשוף. ובפ\"ג דיומא מ\"ו השמיט הר\"ב שבנאה ע\"י מכשפות וכן שם בפירש\"י דף ל\"ה לא נזכר שבנאה ע\"י מכשפות. והרר\"ש כתב שלכך נקראת הלשכה פרוה על שם עורות הפרים שבה דומיא דחברותיה שנקראו על שם מעשיהן וזכר לדבר זהב פרוים שדומה לדם הפרים. אבל בית טבילה שעל גבה. פרוה מגושא בנאו ועשאו דומה לדומה בית טבילה בחול שבנו ע\"ג שער המים. ע\"כ: \n",
+ "ועל גגה היתה בית הטבילה כו'. כתב הר\"ב לפי שהיתה מקודשת כו'. ובמסכת יומא פ\"ג מ\"ו תנן ובקדש היתה משמע ודאי דהיא עצמה היתה בקדש. ולזה נתכוין ג\"כ הר\"ב ולא שבא לומר שהיתה בנויה בחול אלא שהיתה מקודשת. וכמו שהעמיד בעל התמונה שהזכרתי לעיל. דמשנה דיומא דייקא שהיתה בקדש. וגם במשנה דהכא משמע שכולן היו בעזרה עצמה. ועוד מהא דתנן במס' מ\"ש פ\"ג מ\"ח משמע דכשהיא בנויה בחול גגותיהן לא נתקדשו כלל. אע\"פ שתוכן קדש כשפתוחות לקדש: \n",
+ "לשכת המדיחין ששם היו מדיחין קרבי קדשים. ויש לתמוה דבמ\"ד פ\"ו דשקלים תנן שעל השלחנות של שיש היו מדיחים את הקרבים ומפני כן לא סגי מאי דכתבו התוס' פ\"ק דיומא [דף י\"ט ע\"ב] דבשר קדשים מדיחין על שלחנות. אבל קרבי קדשים שיש בהן פרש ומאיסי מדיחין אותם בלשכת המדיחין. ע\"כ. דהא בשלחנות תנן נמי מדיחין הקרבים. וכך העתיק הר\"ב לעיל פ\"ג מ\"ה. ועוד במ\"ה פ\"ג דתמיד. ותו תנן בתמיד פ\"ד מ\"ב והקרבים מדיחין ג' פעמים במעוטה על שלחנות של שיש כו' והתוס' בעצמם העתיקו כן פ\"ק דיומא דף ט\"ז [ע\"ב]. והרמב\"ם אע\"פ שבפ\"ה מה' ב\"ה. כתב ובו שלחנות של שיש שמניחין עליהן הנתחים ומדיחין את הבשר לבשלו וכו' הנה בפ\"ו מהל' מעשה הקרבנות העתיק הא דפ\"ד דתמיד שהקרבים מדיחין כו' על שולחנות כו'. וראיתי להמפרש למס' תמיד שם בפ\"ד הרגיש בקושיא זו דהתם תנן והקרבים מדוחין על שלחנות כו' והכא תנן לשכת המדיחים ששם היו מדיחים קרבי קדשים ותירץ דקרבי קדשים דהכא היינו כרס וכדתנן נמי התם והכרס מדיחין אותה בבית מדיחין הקרבים מדיחין פעם ראשונה בלשכת מדיחין בצנעה. לפי שמלוכלכין הרבה בפרש. ואח\"כ מדיחין ג\"כ עוד במיעוט שלחנות [*גירסתו אינה במיעוטה על שלחנות דל\"ג על ומפרש בשלחן קטן של שלחנות כו'] להדיחם יפה והכרס שהיא רחבה וחלקה מדיחין אותה פעם אחת בבית מדיחין. ע\"כ: \n",
+ "ומשם מסבה עולה. נראה בעיני שבלשכת המדיחין זו היתה לה שני פתחים לעזרה הפתח הא' המשמש ללשכה עצמה למלאכת ההדחה לכנס ולצאת בה. והפתח האחר היה במקום שהוא סמוך לשל פרוה ובפתח ההוא מיד היתה המסבה הזאת שלא יתכן בעיני לומר שהכ\"ג יעלה לבית טבילתו דרך מקום שמדיחין בו אלא כדפרישית. ולדעתי היתה המסבה במעלותיה מצד שאל המדיחין מחולקת במחיצה שהעולה עליה בבל יראה לתוך המדיחין. אבל מתחתית המעלות היו יכולים להשתמש שם בבית המדיחין ולפיכך תנן משם כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שבדרום. נ\"א שבצפון והכי מייתי לה בפ\"ק דיומא דף י\"ט וכמ\"ש לעיל: ",
+ "לשכת העץ לשכת הגולה לשכת הגזית לשכת העץ כו'. וכסדר הזה מייתי לה שם ביומא והרמב\"ם בחבורו פ\"ה מה' ב\"ה העתיקם בהפך לשכת הגזית לשכת הגולה לשכת העץ לשכת הגזית שבה סנהדרין כו'. ונראה בעיני דלאו דה\"ל גירסא אחרת כי לא מצאנוה כן בשום נוסח אבל נ\"ל שלכך מהפך הסדר דמתני' קשיתיה דתנן והיא היתה אחורי שתיהן. ואי איתא דסדרן שבמשנה הוא ממזרח למערב. כמו אותן שבמשנה הקודמת לא היתה אחוריהן אלא לפניהן מש\"ה ניחא ליה להרמב\"ם לומר דתנא קא חשיב דרך שמאל כה\"ג דתנן במשנה ג' פ\"ג דתמיד. שהוא מקיף והולך בדרום העזרה ממזרח למערב בג' לשכות הקודמות ומקיף כל מערב וסובב סובב הולך אל צפון ופניו למזרח עד שמגיע לג' לשכות הללו שבצפון ולשכת העץ שהיא מערבית להם פוגע בה בראשונה ולאשמעינן הא קתני שהיא אחורי שתיהן לומר שלא חשבן ממזרח למערב כמו הקודמים. זה נ\"ל בדעת הרמב\"ם. ועי' עוד מזה לקמן: ",
+ "לשכת העץ אמר ראב\"י שכחתי כו'. עיין בפי' הר\"ב משנה ה' פ\"ב: ",
+ "אבא שאול אומר לשכת כ\"ג. כתב הר\"ב לשכת פרהדרין כו'. הכי מסיק בגמ' פ\"ק דיומא דף י\"ט וצריך טעם למה נקראת לשכת העץ וראיתי בהשגות הראב\"ד פ\"א מה' ב\"ה שכתב שהיתה של עץ והוקשה לו מלא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח שאסרה התורה נטיעת כל עץ. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דתמיד. וניחא ליה דלא אסרה התורה אלא אצל מזבח ה'. והיא עזרת כהנים משער נקנור ולפנים אבל בעזרת נשים ובהר הבית מותר. עכ\"ד. ולא יכולתי לעמוד עליהן שאם הוא אומר שמשער נקנור ולהלן אסור יהיה בכלל האיסור אף עזרת ישראל ששער נקנור בתחלת עזרת ישראל הוא שאין שער בין ע\"י לעזרת כהנים. וא\"כ הא דכתב עזרת כהנים לאו למעוטי ע\"י אתא. אלא לאפוקי ע\"נ. וכדמסיים למלתיה וקשיא לי דלפום מאי דתנינן הכא לא היתה לשכה זו כלל בעזרת נשים דבעזרת ישראל אנן קיימין. וכן קשיא לי על הכ\"מ שגם הוא מיישב ע\"פ זה הדרך של הראב\"ד [*ועיין בפ\"ב משנה ו'] ומ\"ש עוד הכ\"מ דיש לתרץ דלשכת כ\"ג לא היתה קבועה בבנין. אלא בלא בנין וכי הא שכתבתי בשמו לעיל ספ\"ג זה ג\"כ דוחק שאע\"פ שי\"ל שלא היה צריך קביעות. כיון דלכ\"ג נעשה לצורך ז' ימים שמפרישין לפני יוה\"כ. והוא אחת בשנה. מ\"מ ממשנתינו לא נראה כן. אלא שהיתה לשכה קבועה דומיא דאינך. ומ\"ש עוד הכ\"מ די\"ל שלשכת כ\"ג לא של עץ היתה אלא בנין אבנים. ולא נקראת של עץ אלא מפני שהניחו בה עצים איזה פעם וכתב דטעמא דמסתבר הוא. דאל\"כ למה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ יותר משאר לשכות שהיו של בנין. עכ\"ד. וזה דוחק גדול שע\"י שלפעמים היו מניחין בה עץ תהיה נקראת כן מלבד דאעיקרא דדינא פירכא לומר שהיו מניחים עץ בלשכה המיוחדת לכ\"ג. ומאי דדייק מה נשתנית לשכה זו לעשותה של עץ אפשר לי לתרץ שנעשה כן כדי שלא תזוח דעתו עליו וכדאמרינן נמי במסקנא דגמרא פ\"ק דיומא דף י\"ט. שמטריחין עליו מדרום לצפון ומצפון לדרום. כדי שלא תזוח דעתו עליו להתגאות בכתר כהונה. אבל של סנהדרין דגזית היתה שלא שייך שם הזחת דעת הואיל ורבים הם גם הראש שבהם לא יזוח דעתו כיון שאינו דן יחידי. ועוד שכבר דעתם נחה ולא זחה כשראו לפניהם החצי מלשכתם שבנויה בקדש כדלקמן. ושם אינם רשאים לישב וכ\"ש שראו המקדש לפניהם. ואינן כדאים לשרת שם בקדש. משא\"כ בכהן גדול שאין כל אלו ואפשר לחוש שתזוח דעתו עליו. ולכך נעשית של עץ. וא\"כ הדרא קושית הראב\"ד לדוכתא מהא דלא תטע לך אשרה כל עץ. כוון דמשנתינו בעזרת ישראל שנויה. ולכן נ\"ל דלא של עץ היתה ונקראת לשכת העץ היינו טעמא לפי שבה מפריכין כהן גדול ז' ימים לפני יוה\"כ ואשכחן נמי דמפרישין אותו ז' ימים לפני שריפת הפרה ותמן תנינן ברפ\"ג דפרה שמפרישין אותו ללשכה שעל פני הבירה ובית אבן היתה נקראת לפי שכל מעשיה היו בכלי אבנים כדפי' שם הר\"ב. והלכך הסבו שם לשכה זו שהיא להפרשה דיוה\"כ לקרותה לשכת עץ היפך בית האבן של הפרשת הפרה לומר שמעשה יוה\"כ אינם בשל אבן דוקא. והרי טעם אחד כתבו התוס' ברפ\"ק דיומא דלהכי לא היו מפרישין כ\"ג לפני יוה\"כ במקום הפרשתו לפרה דהואיל ונקראת בית האבן להיכרא שכל מעשיה באבנים. ואי מפרישין שם כ\"ג לפני יוה\"כ אז לא ה\"ל היכרא לפרה. ע\"כ. וכיון דמשום היכרא לא הפרישוהו בבית האבן. א\"כ קריאת שם לשכת העץ ללשכת דיה\"כ עביד נמי היכרא לומר דזו מעשיה בכל דבר אפילו בשל עץ משא\"כ דפרה שאין מעשיה אלא בשל אבנים. ומש\"ה אף לדס\"ד דלא זו לשכת פרהדרין. אלא בדרום הוא אצל בית הטבילה שעל שער מים. וזו שבצפון של בית אבטינס היא ונקראת במשנתנו לשכת כ\"ג לפי שבכל ז' הימים היה הולך שם ללמוד החפינה. היתה ג\"כ נקראת של עץ מה\"ט דפרישית דלהוי היכרא לשל פרה ולפי שללשכה האחרת היתה שמה עליה לשכת פרהדרין שזה שמה אשר יקראו לה מצד שהיא מיוחדת לכ\"ג כדמפורש בריש יומא. מש\"ה הסבו שם לשכת העץ לזו הלשכה השניה של כ\"ג שבזה השם שמענו שהיא שייכא לכ\"ג. שהיא נקראת של עץ בהיפך אותה דשל אבן ולהיכרא. וכ\"ש דלמסקנא כדפי' הר\"ב והרמב\"ם דזו דמשנתינו היא של פרהדרין דניחא לקרותה של עץ. כך נ\"ל. אלא דאכתי איכא למידק הואיל ואמינא דבעזרת ישראל קיימא היאך היתה דירת כ\"ג שם שבעת ימים בתמידות והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד דמשום האי טעמא כשהוא קורא ביה\"כ שקודם שמביאין לו ס\"ת הוא יושב היה זה בע\"נ דאילו בע\"י אינו רשאי לישב. כדכתב הר\"ב ברפ\"ז דיומא. אבל גם זה בעיני לא יפלא שאע\"פ שהיתה בנויה בקדש היתה פתוחה לחול ותנן במשנה ח' פ\"ג דמעשר שני. הלשכות הבעיות בקדש ופתוחות לחול תוכן חול. ולא היה לזו פתח כלל אל הקדש משא\"כ לשכת הגזית דלקמן. והיו לה מעלות אשר יעלו עליה מן החול שהיא נמוך ממקומה של הלשכה שהיא בעזרה. וכמו שאפרש בס\"ד לקמן בלשכת הגזית: ",
+ "והיא היתה אחורי שתיהן. ללשכת הגולה ולשכת הגזית. רש\"י פ\"ק דיומא [דף י\"ט]. ובשלטי הגבורים פכ\"ג מדקדק לומר שכיון התנא בלשונו זה לומר שלשכה זו היתה אחורי כל אחת משתיהן ובענין זה שלשכת הגזית היתה במזרח לפני שתיהם שלשכת הגולה ולשכת העץ היו בנוין אחורי לשכת הגזית בשוה. והיתה לשכת הגולה לדרום של גזית ולשכת העץ בצפון של גזית. ונמצאת אומר שלשכת העץ אחורי דגזית ממש שהרי במערב שלה היא. וגם היא אחורי דגולה שהגולה היא בדרום. ונמצא שלשכת העץ אחוריה לצפון עכ\"ד. ובצורה שאני מצייר בסוף המסכתא תשכיל זה היטב. ומ\"מ אע\"פ שנסכים לדבריו בדקדוק הזה. לפי שנראה כך מדלא תנן והיא היתה האחרונה. אלא אחורי שתיהן. ש\"מ שהוא כדברי השליט הזה. עכ\"ז מה שכתבתי אני לעיל לדעת הרמב\"ם דדייק מהכא שאין סדרן של אלו הלשכות כמו שהן סדורים במשנה כסדרן שסדורים הקדומות במשנה דלעיל. מוכרח ג\"כ לפי שאם נאמר שסדרן כך הוא ושלשכת העץ במזרח היתה. לא יתכן כלל לשון אחורי. שתצטרך להעמיד דגזית במערב ולפני אלו השתים ואותה של גולה דרומית לשל עץ בענין שזו של עץ היא נסתרת במערב מפני דגזית. ובדרום מפני דגולה. ואעפ\"כ לשון אחורי לא דייקא דלעולם הפנים הוא המזרח. והרי א\"כ זו של עץ אינה אחורי ממש. משא\"כ כשאותה של גזית במזרח הוי אותה דשל עץ במערב. ויצדק אחורי כהוגן. ומדלא תנן נמי והיא האחרונה אלא תנן אחורי שתיהן. איכא ודאי למשמע כדברי השליט הזה: ",
+ "לשכת הגולה שם היה בור קבוע כו'. וקשיא לי מאי האי בור קבוע. ובס\"א גרסינן בור הגולה. ובסוף מסכת עירובין בפירוש הר\"ר יהונתן ראיתי שהעתיק לשכת הגולה שם בור והגולה קבוע בו והגלגל נתון עליו ע\"כ. ולגירסא זו הגולה כמו וגלה על ראשה דזכריה ד' שפירש\"י כמין ספל גדול עגול. ע\"כ. והוא מה שאנו קורין בל\"א עמיר ששואבים בו במקצת מקומות ע\"י גלגל. [*וז\"ל הראבי\"ה ונראה שנקראת לשכת הגולה על שם הגלגל שבו משלשלים הכיור. כדי שלא יפסל בלינה ובני הגולה כרו שם בור לשקעו מפני שלא היה אז ים שעשה שלמה עכ\"ל]: ",
+ "ומשם מספיקים מים לכל העזרה. ל' הרר\"ש בור הגולה מים מתוקים לשתייה. ואמת המים [*דבמשנה ב' פ\"ג] להדחה: ",
+ "לשכת הגזית שם היתה סנהדרין כו'. והיתה עשויה גזית לכבודם של הסנהדרין. וכתב הר\"ב שהיתה חציה בחול וחציה בקדש. ובקדש היו מפייסין. ועיין על זה מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דתמיד. ועוד היו מתאספים שם לקרוא את שמע כדתנן ספ\"ד דתמיד. ולכל אלו התשמישין היה אסיפת עם רב ולפיכך ראוי לשומה גדולה הרבה יותר משתי האחרות שאצלה וכמו שתראה בצורה בס\"ד. וצריך לומר שהמקום שהיא בנויה בו בחול היה ג\"כ גבוה כגובה העזרה שזה אין ספק בו שהלשכה היתה קרקעיתה שוה. אבל במקום שפתוחה היא לחול היו מעלות שעליה עולין וממנה יורדין לחול. שהוא נמוך: ",
+ "ודנה את הכהונה. לשון הרמב\"ם ספ\"ו מהל' ביאת מקדש ועיקר מעשיהם התדיר שהיו יושבין ודנין את הכהונה כו' ע\"כ. והדין עמו דהא במשנה ב' פי\"א דסנהדרין תנן שממנה יוצאה תורה לכל ישראל. אלא הכא בעיקר מעשיהם התדיר שזה היו צריכין עכ\"פ לבדוק את הכהונה. אבל הוראה אפשר שלא תבא כלל שלא יפלא דבר למשפט: ",
+ "ודנה את הכהונה. ואת הלוים. כדמוכח משנה ה' פ\"ד דקידושין וכדאיתא התם בגמ' [והמדפיסים השמיטו מהתוס' שלי *)כמו שנעשה בדבורים אחרים שאכתוב אותם במהדורות בס\"ד] אבל נקט הכא כהונה בלבד לפי שזאת ג\"כ עיקרית להם יותר מבדיקת הלוים. וגם יתכן שהלוים לא היו עושים יו\"ט כמו הכהנים שזכו לעבודה: ",
+ "ויום טוב היו עושין. פי' אותם שלא נמצא בהן פסול היו קוראים כל אחד ואחד לרעיו ומיודעיו ושמחים עמו. והיו ג\"כ מודים ומשבחים להש\"י כו': ",
+ "וכך היו אומרים ברוך המקום כו'. על שם שלשכת הגזית נקראת מקום שעליה נאמר מן המקום אשר יבחר ה'. כדתנן במשנה ב' פי\"א דסנהדרין ולפיכך היו מכנים עכשיו הש\"י בשם מקום לומר שהוא המקום האמתי המגביל עולם ומלואו בכחו יתברך. אמנם לא הגבלת מקום. שלכך חזרו ואמרו ברוך הוא להורות זה שאע\"פ שאמרנו והגבלנוהו בשם מקום על שהוא מקומו של עולם. הנה ב\"ה מלהזכירו כן על שם הגבלת מקום כי אם מצד שהוא חיי העולם ומקיימו. כך נ\"ל: ",
+ "סליקא לה מסכת מדות"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מדות",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מדות",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Middot",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מדות, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Middot, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..593db7cefdf592dcb12b34ffdab6aca8f2b27803
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,318 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמיד",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Tamid, Introduction": [
+ "הביא אחר מעילה מסכת תמיד. והניח אותה באחרונה בשביל שאין בה דבור לא ע\"ד חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד. כדי לעשות כן תמיד. הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו'. משום דבעי לאורויי במעשה דתמיד עבודת כהנים נקט תחלה שמירתן ומקום שכיבתן עד שהוא מסדר כל הסדר שתחלה טובלין וכו' כ\"כ המפרש. ואינו פירש\"י כנראה מסוגית לשונו ועוד שנמצא כתוב בו בשם רש\"י. \n",
+ "בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו'. כתב הר\"ב ילפינן מדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה וגו' שומרי משמרת המקדש למשמרת בני ישראל ואע\"ג דקרא קאמר והחונים וגו' משה ואהרן ובניו מפרש בגמ' דה\"ק והחונים וגו' משה והדר אהרן ובניו מדכתיב והחונים וכתוב שומרי חונים לחוד ושומרים לחוד: \n",
+ "הכהנים שומרים. עיין בריש מסכת מדות: \n",
+ "שומרים. כתב הר\"ב וגדולה הוא לבית שלא יהא בלא שומרים כו' עיין עוד לשונו ריש מס' מדות ומ\"ש שם. \n",
+ "בבית אבטינס. מפורש בפי' מ\"ה פ\"ק דיומא [*ויותר מזה בסוף מדות]: \n",
+ "בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם למה נקרא כן. לשון המפרש: \n",
+ "ובבית המוקד. פר\"ח בפ\"ק דיומא [דף כ\"ו ע\"ב] על שם שלא היה האש כבה משם לעולם מפני שהיו נוטלין האש לצורך המזבח. דאמרי' בת\"כ שמצוה להביא מן ההדיוט. שנאמר (ויקרא א׳:ז׳) ונתנו בני אהרן אש על המזבח אע\"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [ובמס'] שבת [ספ\"ק] תנן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד וכו'. לשון המפרש. ועיין בפי' הר\"ב מ\"ג פ\"ג: \n",
+ "היו עליות. ל' הר\"ב בנויות בצד שערי העזרה. ואפילו היו אותן עליות מקצתן בעזרה יכולין כהנים לישב כשהיו עייפים. דגגים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפסחים [דף פ\"ה ע\"ב]. ובעזרה אין אדם יכול לישב. דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דיומא] ל' המפרש: \n",
+ "והרובין. לשון הר\"ב ילדים תרגום ילד רביא והם כהנים שלא הגיעו עדיין לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג. ולפי שעדיין לא הגיעו לעשות עבודה ואין יכולים לעשותה עבדינן להו שומרים שאותן שיכולין לעבוד אינן רוצין לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותן לשמור. ל' המפרש: \n",
+ "כיפה. לשון הר\"ב ארקוולט\"ו בלע\"ז ובל' אשכנז (גיוועלב) וז\"ל הרמב\"ם כיפה היא ידועה שגגה דומה למקצת עגולה. ע\"כ. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "וזקני בית אב ישנים שם. בחציה שבחול. עיין בפי' הר\"ב דסוף מדות: \n",
+ "ומפתחות העזרה בידם. כלומר בידי אותם הכהנים [הישנים] לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במס' מדות [ספ\"ק] היכן היתה [הנחתן] מקום היה שם אמה על אמה וכו' לשון המפרש: \n",
+ "ופרחי כהונה. פירש הר\"ב בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח והן היו השומרים. ובגמ' אמרי' התם קרו להו רובים הכא קרו להו פרחי כהונה. אמרי אין. התם דלא מטו למעבד עבודה קרי להו רובים. הכא דמטו להו למעבד עבודה קרי להו פרחי: \n",
+ "תחת ראשיהם. פירש הר\"ב כנגד ראשיהם כו'. ואין מותר להשתמש בהן אלא בשעת עבודה. אבל ליהנות נתנו אפילו שלא בשעת עבודה. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ז דיומא. ועיין במשנה ב' פ\"ט דכלאים. \n",
+ "תחת הבירה. פי' הר\"ב כל המקדש קרוי בירה כו'. עמ\"ש במ\"ח פ\"ז דפסחים. \n",
+ "[*ומדורה היתה שם. עיין בפי' הר\"ב משנה ז' פ\"ק דמדות]: \n",
+ "ירד וטבל. והא דתנן במסכת מגילה [פ\"ב משנה ד ] לא מזין ולא טובלין אלא ביום. [לפירש\"י והר\"ב דהתם] היינו בחייבי טבילה שצריכין ספירה. כמו טמא מת. או זב או מצורע וכשיגיע יום [ז'] וספר מקצתו יטבול. דסד\"א הואיל [והיום [הולך] אחר הלילה] מתחלת הלילה הוי שביעי קמ\"ל דלענין טבילה עד דהוי יום. דכתיב (ויקרא ע\"ו) וספרה לה שבעת ימים. ימים ולא לילות. ונדה ויולדת טבילתן בלילה שהרי כל שבעה שלהן הן טמאין הלכך ליל שמיני הן טובלים. לשון המפרש. \n",
+ "[*ונסתפג. פירש הר\"ב קינח כו' עמ\"ש משנה ה' פכ\"ב דשבת]. \n",
+ "יוצא והולך לו. עיין בספ\"ה. ופירש הר\"ב. לפי שטבול יום משתלח חוץ לעזרה כדאמרינן באלו דברים [דמסכת פסחים דף ס\"ז] וכל זב לרבות בעל קרי ועיין במשנה י\"א פרק בתרא דזבים ומ\"ש שם ועיין במשנה ח' פ\"ק דכלים. וא\"ת והיאך יכול לישב בבית המוקד עד שהשערים נפתחים. זה פי' הר\"ב בסוף פ\"ק דמדות. \n"
+ ],
+ [
+ "משכים וטובל. פירש הר\"ב שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבוד וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ג דיומא. ושם מפורש בס\"ד. ",
+ "[*הממונה. עמ\"ש ברפ\"ג דיומא בס\"ד]: ",
+ "ודופק. לשון דופק מורה על המקיש בפתח בנחת. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה׳:ב׳) . הרמב\"ם. ",
+ "יבא ויפיס. בכאן בחצי בית המוקד הבנוי בקדש דאין מטילין פייס אלא בעזרה במקום הקדוש דבעינן בית אלהים נהלך ברגש כדמפרש במסכת יומא [דף כ\"ה] והפיסו בחצי בית המוקד המקודש ואע\"ג דשאר פייסות היו בלשכת הגזית כדמפרש ביומא [וכדמוכח ספ\"ב דלקמן] התם היינו טעמא מפני שאותם כהנים שהיו בעזרה היו קרובים ללשכת הגזית. וכיון דלשכת הגזית מקריבתו [להתם] הוי מפייסי. אבל הכא כיון דהוו בבית המוקד שעדיין לא ירדו לעזרה ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש הוו מפייסי התם ובעזרה א\"א לפייס כו'. [כמ\"ש בספ\"ב] כ\"כ המפרש. אבל הרמב\"ם ריש פ\"ו מה\"ת כתב יבואו ויעמדו בלשכת הגזית ויפייסו פייס ראשון ושני. "
+ ],
+ [
+ "פשפש. פי' הר\"ב פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול והך סתמא ר' יהודה דמדות [פ\"ק משנה ז'] דאמר פתח קטן היה לו וכו' כ\"כ המפרש. והרמב\"ם בסוף הלכות בית הבחירה כתב כדברי ר\"י וגם במדות משמע דלא פליגי. \n",
+ "ושתי אבוקות של אור בידם. לכאורה מדסתם תנא ולא תני חוץ מלילי שבת ויוה\"כ [משמע] דאף בהן היו עושין כן. וטעמא רבא איכא. דטלטול נרות אינו אלא שבות ואין שבות במקדש כדאיתא בסוף ערובין. אבל הרמב\"ם כתב בסוף הלכות ב\"ה דבליל שבת אין בידם אור. אלא בודקין בנרות הדולקים שם מע\"ש וכתב הכ\"מ דאע\"ג דאינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדולקים מע\"ש. ע\"כ. ומצינו ג\"כ הרבה שבות שהן במקדש כמ\"ש בסוף עירובין [*ועיין מ\"ש בפ\"ה משנה ה' בד\"ה נתפזר כו'] ועוד נראה לי דלישא אבוקה של אור בידו יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דשבת. דכך לי מטה השעוה או הזפת או חלב שבאבוקה כמו מטה השמן שבנר [*ולפי שהוא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ג\"כ]: באכסדרא. פי' הר\"ב סביב לעזרה מבפנים עמודים יוצאין חוץ לכותלי העזרה. כלומר רחוק מכותלי העזרה. ואמרי' בגמ'. דשל בנין היו. כלומר של אבנים. דהא כתיב (דברים ט\"ו) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. וה\"ק לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ וכמ\"ש בס\"פ בתרא דמדות. [*וע\"ש פ\"א משנה ו' ופ\"ב משנה ו'] ומ\"ש הר\"ב העשויות לצד רוח צפונית. שבית המוקד היה בצפון כדתנן במשנה ג' פ\"ג: \n",
+ "[*בית עושי חביתין. עיין במשנה ד' פ\"ק דמדות]. \n",
+ "שלום הכל שלום. כפל לשון כ\"כ המפרש. \n",
+ "העמידו עושי חביתים לעשות חביתין. לאו דחביתין קדימי שאין הסדר שנוי כך לקמן. אלא מעמיד אותם להחם חמין לרבוכה. גמ' [דף כ\"ח] : \n"
+ ],
+ [
+ "והם אומרים לו הזהר. אע\"פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו שהוא יהא הולך יחידי ושמא ישכח ויגע ומתוך שמזהירין אותו הוא נזהר. לשון המפרש: \n",
+ "עד שתקדש כו'. דלינה פוסלת מן קדוש ידים ורגלים. וצריך לחזור ולקדש [כר' בברייתא פ\"ב די\"ט] המפרש: \n",
+ "והרי המחתה. כל זה היה אומר לו. הרי המחתה נתונה כו'. המפרש: \n",
+ "בין הכבש למזבח במערבו של כבש. כלומר באלכסון היא נתונה ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש. דהיינו בין הכבש למזבח. המפרש. \n",
+ "אין אדם נכנס עמו. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. וכי היכי דאדם אסור ליכנס בין אולם למזבח הכי [נמי] הוא דאסור ליכנס בין אולם לכבש דכבש הוא כמזבח לכל דבר. [כדתנן ספ\"ט דזבחים] המפרש: \n",
+ "ולא נר בידו. לשון המפרש לפי שהולך יחידי. ע\"כ. ונ\"ל שר\"ל דמשום שהולך יחידי הוה אמינא שהיה נר בידו קמ\"ל מתני' דלא: \n",
+ "לא היו רואין אותו. לפי שהיו מצד [אחר] של כבש במזרחו [דהא] גובה הכבש שהוא גובה [הרבה] אמות. היה מפסיק. המפרש. \n",
+ "ולא שומעין את קולו. מפני שרוצה לומר עד שיהיו שומעין את הקול וכו' [תני] ולא היו שומעין את קולו. המפרש: \n",
+ "מוכני. פירש הר\"ב גלגל הסובב שעל ידו משקעים כו'. הארכתי בזה בס\"ד במשנה י' פ\"ג דיומא. ומ\"ש הר\"ב שהרמב\"ם אומר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו'. הקשה על זה בכף נחת מה קול היה בהוצאת הכיור מן המוכני. ע\"כ. ואשתמטתיה מ\"ש הרמב\"ם בפירוש משנה ח' פ\"ג דמכילתין דשם כתב וז\"ל. בגמ' יומא [דל\"ז] נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה [עולה] ויורד בגלגל והוא מה שאמרו מאי מוכני גלגלא דהוו משקעי ליה והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא [קול גדול]. ע\"כ. וגם מהכ\"מ אישתמטתיה להא בספ\"ג מהל' בית הבחירה אדכתב שם הרמב\"ם כדבריו שבכאן ובפ\"ה מהל' ביאת מקדש כתב שמשקעים אותו כתב הכ\"מ שאפשר שמפרש שני פירושים. וכאן כתב האריך ושם כתב האחר. ע\"כ. וזה דוחק לומר כן לפי ששני הפירושים אינם עולים כאחד ונמצא הרמב\"ם יהיה כמסתפק. אבל מלשונו זה שבפי' בפ\"ג דלקמן מוכח שדבריו עולים בסגנון אחד. שהיה כלי סביב ושהיו משקעים אותו הכלי: \n",
+ "הגיע עת. לקדש. המפרש. \n",
+ "המאוכלות הפנימיות. פירש הר\"ב הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב כו' דאשר תאכל האש כתיב (ויקרא ו׳:ג׳) ועמ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ד דיומא. \n",
+ "הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה. אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו לדרום המזבח: \n",
+ "הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים וכו'. וא\"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי [כמ\"ש לעיל] מ\"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות [לפי המדה דתנן במשנה ג' פ\"ג דמדות] אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן. דכתיב במוראה ונוצה (שם א') והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מקרו השלכה פחות [מכ'] אמות ועולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית [כדתנן במשנה ה' פ\"ו דזבחים] הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח כ' אמות מקום שנותנים שם מוראה ונוצה כו'. כ\"כ המפרש: \n",
+ "מקום שנותנין מוראת העוף וכו'. וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ\"ל דלא היתה נבלעת [אע\"ג דדשון מזבח פנימי ומנורה נבלעים כמ\"ש הר\"ב בספ\"ג] מדאמרינן ביומא [דף כ\"א] עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו'. ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי [ודשון המנורה] נבלעים במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוי ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות [דף ו'] ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן כ\"כ המפרש. וכלומר כיון שטעונין גניזה אלמא דלא הוה נבלע במקומו. אבל התוס' דיומא [שם] כתבו די\"ל דקרא לאו אניסא סמך. וה\"ק אי לרו הוה ניסא שיהא נבלע במקומו טעון גניזה. א\"נ נ\"ל אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור. וכן פירש\"י בסוף תמורה ע\"כ. ועוד כתבו התוס' רפ\"ו דזבחים דף ס\"ד דאין ראיה מדלא חשיב תרה\"ד. דה\"נ אשכחן בת\"כ כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שירד. פי' הר\"ב ונתן את הגחלים במזרחו. ר\"ל של כבש. והמגיה בל' הר\"ב של כבש לא הפסיד: \n",
+ "וקדשו כו'. פירש הר\"ב כדי לעבוד עבודה. ולשון המפרש הואיל [ורצו] לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה רשאים ללכת בין האולם למזבח]. \n",
+ "נטלו את המגרפות. יעים להסיר את הדשן ולפנותו לתפוח [כבמתני' דלקמן]. ואת הצנורות. מזלגות להסיר את האברים. לשון המפרש: \n",
+ "ועלו לראש המזבח. וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך להרים תרומת הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח. לשון המפרש: [*הפדרים. החלבים. המפרש. וכולם נקראו כן ע\"ש הסדר שבכתוב]: \n",
+ "סונקין. פי' הר\"ב מסלקין וכו' וכן כגדי מסנקן כו' והיה יכול להביא לו חבר מן המשנה המסנק את הטיט בפ\"ב דמקואות: \n",
+ "סודרין אותם וכו'. כדי שלא יפסלו בלינה שאין יכולין להקטירן עד למחר [לאחר] שיקטירו אברי תמיד. ואם לא סודרן על המזבח היו נפסלים בלינה ואמרי' בזבחים בפרק המזבח [דף פ\"ז] דאין לינה במזבח. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר. ולאחר שיסדרו את המערכות יחזרו את האברים על המערכה ויציתו בה האור. לשון המפרש [*ועיין במשנה ד']: \n",
+ "בסובב על הכבש. עמ\"ש במ\"ג פ\"ה דזבחים ובמ\"ג פ\"ו [שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "החלו. התחילו. המפרש. \n",
+ "פעמים עליו כג' מאות כור. כתב הר\"ב גוזמא קתני. ופי' גוזמא כתבתי במ\"ב פרק ג' דנדרים. וכתב הרמב\"ם ואח\"כ גורפין מהכרי ההוא ומוציאין אל שפך הדשן. עד שמבערים האפר מן המזבח והוא הנקרא דשון המזבח על האמת זולתי במועדים וכו' ע\"כ: \n",
+ "מימיו לא נתעצל הכהן כו'. מי שמוטל עליו לעשות. כ\"כ המפרש. והרמב\"ם בספ\"ב מהלכות תמידין כתב גורפין מן הערימה בפסכתר והוא כלי גדול שמחזיק לתך [עיין במשנה ה' פ\"ה] ומורידין אותו למטה וברגלים לא היו וכו'. וכל [מי] שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן ואין להוצאת הדשן לחוץ פייס אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן. \n"
+ ],
+ [
+ "החלו מעלין בגיזרין. פירש הר\"ב שני עצים ארוכים ומשופים כו'. וקשיא לי לישנא דהחלו מעלין שהוא לשון רבים ובמשנה ה' פ\"ב דיומא כתבתי דמדכתיב ובער ילפינן דשני גזרי עצים דבבקר כהן א' מעלה אותם. ובדברי הרמב\"ם משמע דגיזרין דהכא לאו שני גיזרי הם. אלא בכל עצי המערכה מיירי. ובחבורו פ\"ב מה\"ת כתב וז\"ל בבקר עורכים עצים ועורכים בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה. שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר. ע\"כ. וז\"ל המפרש במשנה דלקמן אותו שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה ובשני גזירין. כדמוכח ביומא (דף כ\"ב) [כמ\"ש שם] והא דקתני החלו מעלים בגיזרים הם מסייעים לו שהיו מעלים את העצים. והוא מסדרן. ע\"כ. וסידור השני גזרים היה אחר סידור מערכה שניה כדאמרינן ביומא פ\"ג דף נ\"ג. ונפקא לן. מדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. עליה ולא על חברתה מכלל דאיכא לחברתה. והאי עליה מיבעי ליה לגופיה. תרי עליה כתיבי. \n",
+ "במרבית. פירושו כתבתי במשנה ה' פרק ג' דשביעית: \n",
+ "של תאנה. כתב הר\"ב ודוקא תאנים הרעות דלא עבדי פירי. אליבא דמ\"ד דטעמא משום ישוב א\"י. המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "סידר המערכה גדולה. אותו שזכה בתרומת הדשן כמ\"ש ביומא פ\"ב משנה ה': \n",
+ "המערכה גדולה. כתב הר\"ב ג' מערכות היו שם בכל יום כו'. כר' יוסי דמשנה ה' פ\"ד דיומא ועיין שם: \n",
+ "וחזיתה. פי' הר\"ב מראית פניה כו' דהיינו הפתח והחלון. והוא המקום שמאחזים בו האור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ג דפרה [*אלא דתנן חלונות להדיא מלבד וחזיתה. וי\"ל דחלון ופתח שניהם להאחיז האור. וכדמפרש הר\"ב התם ופתח הוא גדול מחלון ובו מאחזים תחלה ובאש גדול וחלונות קטנות מפתח. ובמקומות שיש עצים עבים שלא יאחז האור בהם מחמת האש שבפתח. ולכן מפתחין חלונות שם כדי שיוכל להכניס האש עצמו לשם. ולדברי הר\"ב דהכא דחזיתה כולל חלונות ופתח. א\"כ חזיתה למזרח על שניהם מוסב וכן יכולני לפרש שם בלשון המשנה. אבל דברי הר\"ב שם אינם כך אכן נראה בעיני דבחנם נדחק הר\"ב לפרש כאן הפתח והחלון. לפי שא\"כ קשה על התנא מה שבכאן כללן בחזיתה ובפרה פרט חלונות להדיא. לכן נ\"ל דדוקא בפרה שהיתה המערכה גדולה כדתנן התם שעושין אותה כמין מגדל. לפיכך הוצרכה לחלונות להכניס דרך שם האש במקומות הרחוקים מן הפתח שהוא חזיתה. והכא שאין המערכה גדולה כמו התם לא היה צריך לשום חלון כי התלהב האש בכל המערכה מתוך הפתח שהיא חזיתה והמפרש כתב וז\"ל מראה היה עושה למערכה כמין חלון גבי מזרח שתהא הרוח מנשבת בו והרוח בא דרך שער המזרח ומנשב שם ע\"כ. ולהרמב\"ם ראיתי שמפרש כאן שחזית ההוא לשון חזית שבמשנה רפ\"ק דב\"ב. שהיא אות למביט בכותל של מי הוא. וכן בכאן השני גיזרין מסדרין אותן במערכה לצד מזרח אות שיורה שמצד מזרח מתחילין לסדר המערכה וכ\"כ בפ\"ב מהל' תמידין ומוספין. ואילו במסכת פרה כתב הרמב\"ם וחזיתה עיונה כלומר פני המערכה. והוא המקום אשר יושלך ממנו האש. ובחבורו פ\"ג מהל' פרה. כתב ומראה המערכה ולשון זה אין בו הכרע אם דעתו למ\"ש בפירושו דמסכת פרה או לפירושו שבמכילתין והלכות תמידין]. \n",
+ "וראשי הגיזרים הפנימים היו נוגעים בתפוח. שלא ידחקו מהלך רגלי הכהנים שהיה אמה שלא יקרעו ולא ישרפו בגדיהם. הראב\"ד בפ\"ב מה\"ת. \n",
+ "שהיו מציתין את האליתא משם. והצתת האליתא נפקא לן (ביומא דף כ\"ו) . מוערכו עצים על האש דה\"ק ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ואח\"כ וערכו עצים על האש. כ\"כ המפרש. ובת\"כ וערכו עצים על האש. עצים ע\"ג האש ולא האש ע\"ג עצים. \n"
+ ],
+ [
+ "עצי תאנה. ואי נמי של אגוז. ושל עץ שמן. אלא חד מתלת נקט. כך נ\"ל. ומצאתי ברפ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) שכתב רש\"י וז\"ל עצי תאנה בשל תאנה היו רגילים. וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות ע\"כ. \n",
+ "לסדר המערכה שניה של קטורת. דמערכה גדולה כפרתה מרובה הלכך אקדמוה. וא\"א אי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה. גמרא דיומא ד' ל\"ג. \n",
+ "מכנגד קרן מערבית דרומית. שכל הניטל בחוץ [מעל מזבח החיצון] לינתן בפנים. אינו ניטל אלא בסמוך שאין לפנים ממנו [במקום שהוא סמוך לפנים. שאין מקום בכל מזבח החיצון סמוך ממנו] דגמרינן מגחלים של יוה\"כ דכתיב בהו (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' [מצד המערכה] [צ\"ל המערב] ושני בזיכי לבונה שנוטלין בפנים לינתן בחוץ גמרי משירים דכתיב בהו (שם ד') אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. גמ' רפ\"ו דזבחים: \n",
+ "משוך מן הקרן כלפי צפון ד\"א. טעמא מפרש התם בגמ' דקסברה מתני' כוליה מזבח בצפון קאי ופתח ההיכל באמצע העזרה רוחב י' אמות. נמצא שאין מן המזבח לפני הפתח. אלא ה' צפוניות ומהן אמה יסוד ואמה סובב ואמה מקום הקרן ואמה מקום הלוך רגלי הכהנים. ולהכי קאמר משוך ד' אמות ללמדך שיסדרה חוצה מאלו הד' אמות יסוד וסובב וקרן והלוך. שתהא המערכה כנגד הפתח דכי מסגי לצפון טפי. תו ליכא פתח. א\"נ ס\"ל דמזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה וקסבר קדושת ההיכל ואולם חדא מלתא היא [עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיומא] ופתחה של אולם כ' אמות ול\"ב אמות היו לו למזבח כ' אמות כנגד פתחה של אולם ושש מכאן ושש מכאן. והני ד\"א דתנינן בר מאמה יסוד ואמה סובב. כל זה מהגמרא רפ\"ו דזבחים. ולפי זה מתני' דלא כספ\"ה דמדות. ודלא כמשנה ט' פ\"ג דיומא. ושם כתבתי דדעת הר\"ב והרמב\"ם דמזבח בצפון נמי קאי. ולפום חושבנא שכתבתי שם להרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בית הבחירה קאי מזבח בצפון ז' אמות ונמצא שהמזבח כנגד כל פתח של היכל ושתי אמות לצפון וכ' אמות לדרום. ואפשר נמי דלאותה סברא מערכה זו משוכה כלפי צפון ד' אמות. והיינו האמות של יסוד סובב וקרן ומקום הלוך. כך נ\"ל מאחר שהרמב\"ם העתיקה למשנתינו דהכא בפ\"ב מה\"ת: \n",
+ "הציתו שתי המערכות באש. ואכתי הוה חדא לקיום האש. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל ולא חשיב אלא הנך תרתי דדמיין להדדי ומציתין אותן ביחד ומחד קרא מפיק להו. תוס' פ\"ד דיומא ד' מ\"ה: \n",
+ "ובאו להם ללשכת הגזית. פירש הר\"ב לעשות פייסות. ובעזרה א\"א לפייס דאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת כדאמר [ביומא פ\"ב ד' כ\"ה] הממונה בא. ונוטל מצנפת של אחד מהם ויודעים כולם שממנו פייס מתתיל. א\"נ משום דהוו קיימי [כבוכלייאר] מסביב. א\"א דהוו אחוריים לבית. כ\"כ המפרש בפ\"ק [מ\"ב] . וכ\"כ התוס' דיומא [שם ד\"ה והוא] : \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הממונה. עמ\"ש ברפ\"ג דיומא: \n",
+ "מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ\"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ\"ג דיומא ד' ל\"ג. ומ\"ש הר\"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ\"ה מ\"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ\"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ\"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר\"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר\"ב [במ\"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [*ר\"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב\"ם לקמן במשנה ה' פ\"ה מהגמ' (יומא ד' כ\"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג\"כ על הר\"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר\"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש\"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב\"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס\"ד: \n",
+ "העוקץ. פי' הר\"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה: \n",
+ "[*והגרה. פירש הר\"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ\"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]: \n"
+ ],
+ [
+ "צאו וראו כו'. ולמה הוצרכו לכך תנן לה במשנה ב' פ\"ג דיומא. \n"
+ ],
+ [
+ "אמר להם צאו הביאו טלה. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה. א\"ל הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקים בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד כו'. ובקרו אותו לאור האבוקות. כדתנן לקמן ש\"מ דעדיין היה לילה. כ\"כ המפרש: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וד' לשכות היו שם. פירש הרמב\"ם והמפרש בבית המוקד. ואחת מהן נקרא לשכת בית המוקד [*ששם יורדין לבית הטבילה] וכדתנן בהדיא משנה ו' פ\"ק דמדות. [*וע\"ש בפי' הר\"ב] ואע\"ג דהתם תנן לשכת טלאים מערבית דרומית. הא רמי לה בגמרא בפ\"ק דיומא ומשני לה דף י\"ז. אקצויי מקציה ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ומסתברא דבמערבית דרומית הוה וכו'. ומר קא חשיב דרך ימין. ומר קא חשיב דרך שמאל. ופירש\"י. בשתי המקצעות נראות שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן. ודאתי מצפון מתחזיא ליה משוכה לצד דרום יותר. ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומסתברא במערבית דרומית הוי טפי. ומודי בה תנא דידן. אלא דנקט סידרא מדרום לצפון. דקא חשיב דרך שמאל. ומתחזי ליה דרך הלוכו. כאילו הוא בצפון. ודאמרינן בכמה דוכתי כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. הני מילי בעבודה. אבל הכא חושבנא בעלמא הוא. ותנא דמדות קא חשיב דרך ימין מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ק דמדות [משנה ו'] מפרש שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכשמשערים מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית. כמו שזכר בתמיד. ע\"כ. וכשתעיין בצורה שאני עתיד לצייר בעזה\"י בסוף מסכת מדות תשכיל זה היטב [*ועיין בספר המאיר לרבינו זרחיה הלוי בריש מסכת יומא]: \n",
+ "ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. עיין במדות [פ\"א משנה ז'] מאי דקשיא לי בגוה ודמש\"ה נ\"ל דגרסי' איפכא: \n",
+ "החותמות. עיין במשנה ג' פ\"ה דשקלים. \n",
+ "בית המוקד. כתב הר\"ב על שם המדורה כו'. ועמ\"ש ברפ\"ק: \n",
+ "ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים. השתא דאמרן. דלשכת הטלאים לפי האמת מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך ימין תהיה לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית. כדתנן התם במדות. גמ'. דיומא (ד' י\"ז): \n"
+ ],
+ [
+ "[*תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר\"ב ובירושלמי כו' כנגד צ\"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב\"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א\"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ\"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ\"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע\"כ. ואני ג\"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ\"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב\"ם וכן הר\"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט\"ס בירושלמי. דמ\"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס\"פ שבועת העדות (שבועות ד' ל\"ה ע\"א) מ\"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ\"ג צא וחשוב. ורב חונא ס\"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ\"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ\"ג. וא\"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ\"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ\"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב\"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז\"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע\"כ. וז\"ל בפ\"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע\"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט\"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל\"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ\"ש ר\"י בס\"פ בני העיר] [ל\"א סוף ע\"א]. \n",
+ "אף ע\"פ שהוא מבוקר. פירש הר\"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ב דערכין: \n"
+ ],
+ [
+ "ועליו ח' עמודים ננסין. והכי תנן נמי במשנה ה' פ\"ג דמדות. ושם כתב הרר\"ש ועליו כלומר באותו מקום: [*ורביעית של ארז על גביהן. מונחין לא קבועין. וכי הא דכתבתי בשם המפרש למכילתין לקמן פ\"ג דמדות משנה ח'. עוד שם לעיל מינה בשם הכ\"מ]: \n",
+ "ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. שהיו מניחין הבהמה על השולחנות. כדי שלא תהא נגררת ע\"ג קרקע תוס' פ\"ק דיומא ד' י\"ו. ומ\"ש הר\"ב שעליהן מדיחין הקרבים כדתנן בפ' דלקמן סוף משנה ב'. ותנן נמי בשקלים פ\"ו משנה ד' שמונה שלחנות של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים. וכתבו התוס' שם דאע\"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות לננסים ד'. אפ\"ה קרי להו בין העמודים. ואע\"פ שרחוקים ד\"א. לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשולחנות. כדאיתא בב\"ר דכשמרכיבים כבשי התמיד על הגמלים היו נגררים בארץ. ע\"כ. ולפי מה שאכתוב במדות [פ\"ה מ\"ב] בשם הרמב\"ם מעיקרא לא קשיא ולא מידי. שהוא מפרש מן השלחנות לננסים ד' מאמצע השולחנות כו': \n"
+ ],
+ [
+ "דומה לתרקב גדול. פירש הר\"ב תרקב מחזיק ג' קבים וזה לא היה מחזיק אלא קביים וחצי. ויש לתמוה מאי גדול שייך בתרקב. כיון שאין נקרא תרקב אלא המחזיק ג' קבים. ובמשנה שבגמ' ל\"ג גדול גבי תרקב. וכן בפירוש הרמב\"ם גם בחבורו פ\"ג מה\"ת. ואין ספק אצלי שנשתבשו הגרסאות מההיא דמתני' ד' פ\"ה אך הר\"ש העתיק ג\"כ גדול בפי' משנה ג' פרק י\"ב דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לשער הגדול. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ד דמדות]: \n",
+ "לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח. *מצאתי כתוב דלמדין בגמ' אל פתח אהל מועד עד שתהא פתוח ומשם למדין לכל הקרבנות ע\"כ. ור\"ל אותה גמ' שכתבתי במשנה ז' פ\"ה דזבחים ובשלמים הוא שדרשו כן שבהן נאמר המקרא. והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים. לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בריש מסכת ערובין דלמה לי קרא לפסול שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק ליה דשחטו קודם לתמיד של שחר ואמרי' העולה עולה ראשונה. ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד ע\"כ. ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמעי' לי' אלא משלמים. ועל הרמב\"ם תמיהני ג\"כ שבפ\"ה מהל' מה\"ק כתב שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכו'. והרי כל הקרבנות כן כדמשמע ממתניתין דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "המגריפה. פירש הר\"ב כלי נגון כו' ואפשר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כן. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב י' נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא ק' מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר הכי תניא בפ\"ב דערכין ד' י\"א ואמרו שם דגוזמא היא. אבל רב מתנא אמר שמואל שכאו\"א מוציא י' מיני זמר נמצאת כולה מוציאה ק' מיני זמר. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י. פירש\"י עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה א' ובכל קנה וקנה היה בו י' נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצא כולה מוציאה ק' מיני זמר. \n",
+ "מוכני לכיור. לשון הר\"ב לשקעו בבור כו' וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע. מסוף דבריו שכתב דלהעלותו הקול נשמע. אתה למד דתחלת דבריו דלשקעו לאו דוקא שהרי כל עצמו של גלגל לא נעשה. אלא להשמיע קול. והוא כדעת רבי יוחנן (בזבחים ד' כ\"א) כמ\"ש במשנה י' פ\"ג דיומא. ושם הארכתי בס\"ד [*ובספ\"ק דמכילתין כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם. פי' אחר למוכני]: \n",
+ "קול השופר. ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום [במקדש] וכמו שנתבאר בסוף סוכה. הרמב\"ם. \n",
+ "קול של כ\"ג בשעה שהוא מזכיר את השם כו'. שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל\"ו כדתנן במשנה ב' פ\"ו דיומא ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ\"ג שהוא ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול שלכ\"ג לבדו נשמע עד יריחו. דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש ששמו גביני היה לו קול גדול שנשמע למרחוק כל כך. אבל להחליט על כל כ\"ג. א\"א לומר כן. דדלמא לא היה לו קול גדול [*וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני בשעה כו' ולא קתני כשמזכיר אלא דלאו בהזכרת כ\"ג לחוד תליא]. \n"
+ ],
+ [
+ "והניחו ויצא. פי' הר\"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ\"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ\"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס\"ל הכי. אבל בפ\"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת\"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה\"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה\"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ\"ק דיומא ד' ט\"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ספ\"ו וכן בחבורו פ\"ו מה\"ת. \n",
+ "שתי נרות מזרחיות. כתב הר\"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י\"א דמנחות ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומניח את אלו דולקים. כתב הר\"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [*ועיין לקמן בפי' הר\"ב בד\"ה מצאן שכבו וכו'. ומ\"ש הר\"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ\"ג דיומא ד' ל\"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד *)לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ\"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ו. ולאבא שאול דס\"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ\"ש בפ\"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ\"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [*נמי תהא מפסקת] ש\"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [*ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ\"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר\"ב לקמן לאחר שחיטה ל\"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ\"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד\"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר\"ב בלישניה רפ\"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ\"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ\"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [*ואע\"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב\"א בתשובה סי' ע\"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא\"כ אין ראיה. אע\"ג דשחיטה התחלה. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי\"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ\"ש בסד\"ה ומטיב כו']. \n",
+ "ומדליקן מן הדולקים. כתב הר\"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ\"ו ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומטיב את הנרות. הר\"ב השיג על הרמב\"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב\"א סי' ש\"ט וע\"ט. ודעת רש\"י בפ' שתי מדות עלה פ\"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב\"ד בפ\"ב מה' עי\"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ\"מ פ\"ג מה\"ת [*ונ\"ל שבכוונה הקדים הכ\"מ לכתוב סי' ש\"ט קודם ע\"ט כי זו שבסימן ע\"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש\"ט. ואמנם מה שהר\"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב\"א שבסי' ש\"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג\"כ. אבל הרשב\"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג\"כ לפי' של הר\"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל\"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ\"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ\"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא\"ת שאז ידשנן ג\"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת\"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג\"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג\"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע\"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב\"א שם ובסי' ש\"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ\"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס\"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר\"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע\"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח\"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא\"נ אית ליה מ\"מ ס\"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר\"ב. ומה שכתבתי בס\"ד בפ\"ז דיומא משנה ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא היו כופתים. פי' הר\"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ\"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]: \n",
+ "אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש: \n",
+ "ראשו לדרום. לשון הר\"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר\"ב במשנה ח' פ\"ג דיומא: \n",
+ "ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש: \n",
+ "של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר\"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום. הרמב\"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור: \n",
+ "על טבעת שניה. פי' הר\"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א\"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ\"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד\"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ\"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד\"א זה מזה. ואע\"פ שמרחיק מהמזבח י\"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ\"ו דיומא (דף ס\"ב) כתבו טעם אחר וז\"ל נ\"ל דמן הדין ה\"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע\"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר\"פ טרף בקלפי וז\"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ\"ו ע\"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע\"כ. [*והרא\"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ\"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע\"כ. ולפ\"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ\"ש הר\"ב. שיוחנן כ\"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ\"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ\"ש הר\"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ\"ש הר\"ב בר\"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע\"כ. והרמב\"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ\"כ בחבורו סוף פ\"ק מה\"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו. \n",
+ "וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש: \n",
+ "בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה\"ג בפ\"ק דיומא דמייתי לה התם דף י\"ד ודף ט\"ו. ומ\"ש הר\"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר\"ב דמ\"ד פ\"ה דזבחים ע\"ש. ובגמ' דיומא (דף ע\"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש\"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע\"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ\"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה\"נ [בכל הדמים] אע\"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין: \n",
+ "שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ\"ה דזבחים ילפינן לה דף נ\"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד׳:ז׳) אל יסוד מזבח העולה. שאין ת\"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ\"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ\"ש שם מ\"ד בס\"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די\"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע\"כ. \n"
+ ],
+ [
+ "לא היה שובר בו את הרגל. פי' הר\"ב כדרך שהטבחים עושים שמחתכים את הרגל כו'. ומניחים רגל השבור ברגל האחר. אלא נוקבו. בשני הרגלים נוקבו ומניחין באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים. לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל (נקוב) [תחוב] ברגל האחר וע\"י כן תלויה הבהמה. המפרש: \n",
+ "[*ערכובו. פי' הר\"ב כמו ארכובו. עמ\"ש במ\"ב פ\"ז דסנהדרין]. \n",
+ "חתך את הכרעים כו'. כתב המפרש הכרעים רגלי הבהמה (כרעיים). ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד. ע\"כ. ולא הרגלים כולם. שסופיהם חותכן לאח\"כ כדלקמן. ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר: \n",
+ "מירק את ההפשט. גמרא. כמו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו [פ\"ג דיומא מ\"ד] כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים. המפרש. \n",
+ "חתך את הידים עלה לרגל הימנית. וה\"ה דקודם שיחתוך הידים ה\"ל לחתוך רגל הימנית. אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. המפרש. \n",
+ "עלה לרגל הימנית חותכה כו'. ועדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. כמ\"ש לעיל [*ועמ\"ש בפרק דלקמן מ\"ד בד\"ה בתוכו כו']: \n",
+ "קרעו ונמצא כולו [גלוי] לפניו. עכשיו שנטל רגל הימנית כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין [חתוך אפילו] אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. המפרש: \n",
+ "על בית שחיטת הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם. למעוטי [בית] שחיטת צואר אתיא [סד\"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה. ה\"נ צואר מגונה. הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה הפדר בית השחיטה. והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כ\"כ. המפרש: \n",
+ "כל צרכה. ולא קבע בה הדחה שיש [כרס] שיש בה טנופת הרבה. ויש שאין בה טנופת כל כך. המפרש: \n",
+ "על שלחנות של שיש שבין העמודים. עיין מה שאכתוב בזה במ\"ג פ' בתרא דמדות: \n"
+ ],
+ [
+ "נטל את הסכין והפריש כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. המפרש: ",
+ "ולא היה מזיזה ממקומה. פי' הר\"ב ולא היה מזיזה לאצבע הכבד ממקומה שכשחותכין את הכבד ומפרידין אותה ממקומה נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. המפרש. ואצבע לשון נקבה כדאמרינן לא כל האצבעות שוות. והרמב\"ם בפ\"ו מהל' [מעשה] הקרבנות העתיק אינו מזיז הכבד ממקומו: ",
+ "נקב את החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל [וכשנוטל] את החזה משם. הוי כמו שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. המפרש: ",
+ "ויורד עד השדרה. נ\"א עם השדרה. ופי' המפרש אצל השדרה חותך. ולא היה עגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה [הרבה] ע\"כ: ",
+ "עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות. ולקמיה מפרש כשיפרש דופן שמאלי דקתני ומניח [שתי] צלעות רכות מלמעלה וכו'. וכך היה עושה בחברתה דופן ימין. המפרש: ",
+ "בא לו לגרה והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחחך הדופן הימני ועכשיו הניח בו ב' צלעות מצד אחר וזהו אותם צלעות שהן מדופן אצל חזה. ועדיין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברין לדופן. המפרש: ",
+ "בא לו לדופן השמאלי והניח בה כו'. כתב המפרש ל\"ג [בה]. והניח אצל העוקץ ב' צלעות רכות דהיינו למעלה וב' צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן. וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה [בנטילת] דופן ימין. פירשו [כאן] נמצא מניח בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל. ע\"כ: ",
+ "אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלוי בה. והכבד לאו מן הדופן הוא. אלא תלוי הוא בה. ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה. המפרש: ",
+ "בא לו לעוקץ. המפרש כתב הוא הזנב. ובשם הערוך כתבתי ברפ\"ג שהוא העצה. ",
+ "חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו. המפרש: ",
+ "ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ לא חש לפרש שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. המפרש: ",
+ "נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאבריה [מלבד זה הרגל] שנשאר עדיין באונקלי. המפרש: ",
+ "הראשון בראש וברגל. עמ\"ש במ\"ג פ\"ב דיומא: ",
+ "בשמאלו. כתב הר\"ב ואע\"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא וכו' כדאיתא ביומא פרק ה' דף מ\"ח: ",
+ "וצלעותיה בין אצבעותיו. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דב' צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א\"כ הוי בית עורה לחוץ. אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום [כלומר לא פי' היאך נושאן] והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פי' בית עורה לחוץ. המפרש: ",
+ "[*בקרבים הנתונות בבזך. פי' הר\"ב תרגום כף בזך. וכ\"כ המפרש. ומסיים לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי. ע\"כ. ולפי שהם גדולים נ\"ל יותר פירוש הרמב\"ם שכתב קערה תרגום בזיכא אלא שלא נמצא כן בתרגום שלפנינו לא באונקלוס ולא ביונתן. ועיין בפרק דלקמן משנה ד'. דמצינו כף גדול מחזיק שלש קבין]: ",
+ "השמיני בחביתין. כתב הר\"ב הא דאפסיק לחביתין בין סלת לנסכים כו'. משום דלשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד. וגדולה מזו ה\"ל לפרש דכך היה סדר הקרבתן החביתין קודמין לנסכין. ומשום האי טעמא דשניהם שם מנחה. כדאיתא בגמ' פ\"ג דיומא דף ל\"ד [*ולשון פירשן שכתב הר\"ב. נ\"ל שצ\"ל סדרן]. ",
+ "ונתנום מחצי כבש ולמטה. כתב הר\"ב ולא מחצי כבש ולמעלה. כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו כו' ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה. המפרש: ",
+ "במערבו. כתב הר\"ב אבל בשבתות כו' היו של תמיד במזרח כו' יש חילוף גרסאות בזה בסוף מסכת שקלים. ושם הארכתי בזה בס\"ד: ",
+ "ומלחום. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח. המפרש: ",
+ "לקרות את שמע. ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. המפרש. ועיין בפירוש הר\"ב ר\"פ דלקמן: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ברכה אחת. כתב הר\"ב בפרק קמא דברכות [דף י\"ב] מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה כו' לשון הרמב\"ם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט כו': \n",
+ "קראו עשרת הדברים. כתב הר\"ב לפי שהן עיקר התורה. וראשיתו. הרמב\"ם: \n",
+ "את העם. עם העם. ועבודה. בשביל עבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון. ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. א\"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד. וברכת כהנים. לברך את העם. כל זה לשון רש\"י פ\"ק דברכות דף י\"א. וכתב הר\"ב שברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים. כ\"כ התוס' שם ומסיימי כמו שאנו אומרים. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ת. במקום ב\"כ כתב ושים שלום. גם בפירושו כ\"כ אלא שכתב ג\"כ ומודים וזו לא ידענו מנין לו. ואי משום הברכות דכ\"ג ביומא רפ\"ז דמסמיך הודאה לעבודה וכההיא דאמרינן בפ\"ב דמגילה דף י\"ח עבודה והודאה חדא מלתא מ\"מ הכא לא תנינן לה. ואף בחבורו לא כתב כן. וההיא דמגילה לא אמרן אלא דהיכא דאמרינן הודאה שלא להקדים לה ברכת כהנים. ואומר אני שדעת הרמב\"ם במ\"ש שים שלום ולא כתב ברכת כהנים. לפי שהוא סובר שלא היו אומרים ברכת כהנים כלל כיון שאין עכשיו נשיאת כפים. ומה שאנו אומרים אינה אלא שהש\"צ יאמרה וכדעת הטור א\"ח ס\"ס קכ\"א. אבל יחיד אין לאומרה ולפיכך כתב הוא. דהא דתנן ברכת כהנים. היינו הברכה הנקרא כן על שם התחלת ש\"ץ שמתחיל בה בברכת כהנים. אבל הם לא היו מתחילים בה אלא בשים שלום: \n",
+ "מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כתב הר\"ב שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו כו' הכי איתא בגמ' פ\"ק דברכות דף י\"ב. וכתבו התוס' תימא קצת מאי [ברכה] היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות ע\"כ. כלומר דהתם בפ\"ו דף מ' אמרינן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכתבתיה במשנה י\"א פרק בתרא דמעשר שני: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשים לקטורת. כתב הר\"ב. מפני שמעשרת וכו'. עמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ב דיומא: \n",
+ "מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. במשנה ד' פ\"ב דיומא פי' הר\"ב משום ברוב עם. ועמ\"ש שם: \n",
+ "רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן ע\"ג המזבח. ס\"ל מקום שכינה לאו אורח ארעא. גמ' פ\"ב דיומא דף כ\"ו. וכתבו התוס' דמודה ראב\"י בההיא דתמיד [נשחט] [משנה ו'] שחט ישראל וקבל הכהן נתנו לחברו וחברו לחברו כו'. ומפרש בגמ' טעמא משום ברוב עם הדרת מלך [כמ\"ש הר\"ב שם] דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו. אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט. שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא: \n"
+ ],
+ [
+ "לחזנים. פי' הר\"ב דהיינו שמשים. ועמ\"ש ברפ\"ז דיומא: \n",
+ "[*היו מפשיטין כו'. עיין רפ\"ה דשקלים ובמשנה ד' פ\"ק דמדות: \n",
+ "וחלונות. פירשתי במסכת מעילה רפ\"ו]. \n",
+ "תשמישי הכלים. כתב הר\"ב וסדר כו' וצונף במצנפת. והכי חשיב במשנה דספ\"ז דיומא מצנפת בבגדי כ\"ה אע\"פ שבתורה נקרא מגבעת. ועיין בפירש\"י שבחומש דהכל חדא. ובתוס' פ\"ב דיומא דף כ\"ה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד: \n"
+ ],
+ [
+ "נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ\"ה דיומא והעתקתיה שם: \n",
+ "דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע\"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פ\"ג. מ\"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג\"כ לתרקב שם במ\"ו פ\"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים: \n",
+ "בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב\"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו: \n",
+ "וכסוי היה לו. פירש הר\"ב לבזך. וכן פירש הרמב\"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר\"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ\"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ\"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שזכה במחתה. כתב הר\"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע\"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ\"ב דיומא דף כ\"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר\"י ס\"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ\"ג ביוה\"כ [וכדעת הרמב\"ם שכתבתי משנה ב' פ\"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס\"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ\"ד. אבל דעת הר\"ב נראה דס\"ל דאע\"ג דתנא ר\"י אומר י\"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ\"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב\"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת: \n",
+ "וחתה. כתב הר\"ב דל\"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ\"כ התוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס\"ד במשנה ג' פ\"ד דיומא: \n",
+ "נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר\"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת\"ק דמשנה ד' פ\"ד דיומא. ומ\"ש הר\"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש: \n",
+ "ובשבת. כתב הר\"ב שאסור לכבות ואע\"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דשבת. י\"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר\"ב בסמוך [*וכזה כתבתי בשם הכ\"מ בפ\"ק משנה ג']: \n",
+ "ועל השרץ. לשון הר\"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר\"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ\"ש הר\"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר\"ש בן ננס דפליג אדר\"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ\"ש הר\"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "המגריפה. והיה לה קול גדול. ולא יתכן לומר שהיא המגרפה דמשנה ח' פ\"ג שהיה כלי שיר חשוב ויזרקוהו שא\"א שלא ישברו קניה. וגם מגרפה שגורפים בו הדשן א\"א לומר שהרי אין לה קול. אבל היה זה בלי ספק כלי שלישי שמשמיע קול והיה גם צורתו כצורת מגריפה. והתוס' בפ\"ב דערכין דף י' כתבו דשני מיני מגרפות היו. אחת לדשון ואחת של שיר ע\"כ. לאו למעוטי שלא היה עוד שלישי והיא זו שבכאן. אלא דהתם לא בקשו רק לתרץ שאין המגריפה שהוא כלי זמר זו שגורפים בה הדשן. אלא שתים היו: \n",
+ "ובן לוי. בפ\"ו מה\"ת כתב הרמב\"ם וכן לוי. [בכ\"ף]: \n",
+ "וראש המעמד. ענין המעמד בפ\"ד דתענית (דף כ\"ו): \n",
+ "היה מעמיד את הטמאים. כתב הר\"ב הטמאים של אותו בית אב כו'. אית דאמרי כו'. ואית דאמרי מפני החשד כו'. פלוגתא דאמוראי בגמ' פ\"ז דפסחים דף פ\"ב. ושם פירש\"י טמאים של בית אב. וא\"ת ולהרמב\"ם שכתב הר\"ב בשמו דטמאים היינו מצורעים. וכדי שיהיו מזומנים כו' מאי מפני החשד דהא לאו בכהנים מצורעים בלבד איירינן. כבר כתב בפ\"ו מה\"ת [ה\"ה] וז\"ל מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. נראה שר\"ל שלכך מעמידין אותן בשער המזרח. שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. שמפני כן לא הוכשרו לכנוס ולא יחשדום שאינם נכנסים לפי שאין נכבד בעיניהם המקום המקודש. והכ\"מ לא דק שם שהביא פירש\"י בזה ואינו ענין לדברי הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שזכו בדשון מזבח הפנימי והמנורה כו'. וכפי סדר השנוי במשנתינו שניהם הקדימו ליכנס ולצאת קודם שיקטיר המקטיר. וכבר כתבתי בסוף פ\"ג דאתיא כאבא שאול. אבל לרבנן לאחר שהקטיר נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שתי הנרות. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות תמידין ומסיים ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה: \n",
+ "ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים כו'. מפורש ספ\"ג [*ושם כתבתי גם לפי' הרשב\"א. ודהך דהכא בשל בין הערבים היא ואע\"ג דכתבתי שם בשמו דאפשר שאין הפסקה בין הטבת הנרות בשום עבודה. היינו דוקא התם דבשל בקר. אבל בין הערבים כתיב בהדיא ובהעלות [אהרן את] הנרות בין הערבים יקטירנה. וא\"א שידליק ואח\"כ יקטיר דאין עבודה לאחר העלאה כמ\"ש לעיל שם ד\"ה והניחו כו'. אלא בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא. וכך סדר הטבתן והדלקתן בין הערבים בזמן שנכנס ומצא שכבו כולן [שהרי בבקר כל שלא כבה אינו מכבה כמ\"ש שם להרשב\"א] חוץ משני המזרחיים. מדשן ה' נרות ואח\"כ מקטיר. או מפסיק בדם התמיד. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדלעיל שם. ואח\"כ מטיב את המזרחי ומניח את המערבי דולק. ואח\"כ מדשן את המערבי שבו היה מסיים ואותה פתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי. ומדליק את המערבי בפתילה חדשה מן הפתילה הישנה שהיה בנר המערבי. ואח\"כ מדליק את המזרחי ואח\"כ החמש. ובזמן שמצאן שכבו כולן. מדשן את ה' הנרות ומפסיק בעבודה אחרת וחוזר ונכנס ומטיב את שתי נרות המזרחיים ומדליק את המערבי ממזבח החיצון ואח\"כ מדליק את השאר. ומתני' ה\"ק מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי כלומר קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם. וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת ה' נרות לפי שלא בא עכשיו אלא ללמד איזו מאלו המזרחיים מדשן תחלה. אבל השאר לא אצטריך למתני דפשוט הוא שמדשנן ומדליקן מן המערבי. ולא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה. ויש לפרש דהא דקתני בין הערבים שמשמש שני ענינים. שממנו מדליקין בין הערבים. ומה שאמרנו היינו בין הערבים. וכאילו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים. ואף מה ששנינו ברישא שמי שזכה בדשון מזבח הפנימי כו' ודישון המנורה כו' בערב הוא. שבשחר מניח הכוז על מעלה שניה. כדי ליתן שמן בשני המזרחיים לערב כי משזכה בתמיד שחרית יזכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא שנה בה אדם מעולם כמ\"ש טעמא במ\"ד פ\"ב דיומא. והלכך אינו מוציא ומשתחוה עד לערב. ואף בטני כך לפי שצריך לדשן גם בערב מערכת הבקר ואינו מוציא הטני עד לערב. ותדע לך שא\"כ מי שזכה בדשון מזבח הפנימי אחר [שכיבד] את הכל לתוך הטני למה מניחו עוד שם ואינו מוציאו מיד וכי ליכנס שניה עם מי שזכה בדשון המנורה הוא צריך אלא שלעולם שני אלו מקדימין לפניהם ועיין לקמן. ובערב זה גומר דישון מזבח [הפנימי] ומוציא הטני. וזה גומר דישון כל הנרות ומוציא הכוז ויוצא ומשתחוה. ואין להקשות דקתני הכא מי שזכה בדישון המנורה. והרי ההדלקה עיקר בבין הערבים. דיש שני טעמים בדבר. חדא שהדישון הוא ההתחלה. ועוד שהדישון היא עבודה ועליו מפייסים אבל ההדלקה אינה עבודה לענין זה שהדליק. כדאיתא ביומא פרק בראשונה (יומא דף כ\"ד ע\"ב) אלו דברי רשב\"א ז\"ל. והחכם אשר שאל ממנו והשיב לו חזר וכתב לו ושבחוהו לפירוש זה ושהוא כפתור ופרח אלא שיש לתמוה על המסדר משנה זו איך קבעה במקום הזה ללמד על עבודה של בין הערבים. וכל מה שקדם לה והבא אחריה בעבודה של בקר. וגבי הטבה של בקר ה\"ל למתני העלאה דבין הערבים. ומ\"ט נטר ליה עד הכא. ע\"כ. ואע\"פ שהרשב\"א השיבו גם על זה שלא היה יכול לשנות אותו למעלה. כדי שלא להפסיק בעבודה של בקר ואחר שסיים את עקרי העבודות שנאה. ע\"כ. תירוץ תלוש הוא ואינו מספיק. אבל אפשר לי לומר אחר נטילת רשות מכבודו של הרשב\"א ז\"ל לתרץ באופן אחר והוא זה משום דהחלו עולים כו' מי שזכו כו' היה בשחרית וגם בין הערבים לעולם. וכמו שהוא בלשון הרשב\"א שכתבתי לפיכך יש מקום למסדר המשנה לשיסמוך ויסדר כאן עבודת המנורה בשל הערבים באותו המקדים שזכה בדשון המנורה. כדאמרן. אלא שצריך טעם למה מקדימים בשחר כלל. כיון שאין עושים אז כלום לפי דברי הרשב\"א ז\"ל]: \n",
+ "מצאו שכבה. כתב הר\"ב בין שכבה עכשיו אחר שחיטת התמיד כו'. לא דייק דאחר זריקה הוא שהיתה כניסה זו כמ\"ש לעיל בסמוך היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד. וכבר נמצא בלשונו כיוצא בזה ספ\"ג. ושם הארכתי דאחר זריקת התמיד הוא בדווקא: \n",
+ "ומדליקו ממזבח העולה. לשון הר\"ב שאין מדליקין נר מערבי לעולם. אלא מאש של מזבח העולה כו'. צריכים לדחוק דהא דכתב לעולם לא דוקא. דהא בספ\"ג תנן ומדליקן מן הדולקים. ופירש הר\"ב. ואם אין בנרות דולקין מדליקן ממזבח העולה. ש\"מ דכי יש דולקין שפיר טפי למדלקינהו מינייהו. אלא לעולם דקאמר לאו דוקא ולא בא לומר אלא שאין מדליקין בשום אש אחר שבמקדש ולא למעוטי נרות דמנורה אם יש בהם דולקין. ויותר נראה בעיני שהר\"ב נמשך בכאן אחר לשון הרמב\"ם בפירושו. שכך הוא סובר שנר מערבי אין מדליקין אותו כלל אלא ממזבח העולה. וכ\"כ ג\"כ בחבורו פ\"ג מה\"ת. אע\"פ שהשיגו הראב\"ד מהמשנה דספ\"ג דתנן מדליקין מן [*הדולקים אלמא דכל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף] נדחק הכ\"מ ליישב דלשון רבינו לאו דוקא. ולא קאי אלא על המזרחי שבב' הנרות ולא על המערבי. והנה הנם דברי הר\"ב דהכא כהרמב\"ם. ודלעיל כהראב\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "צבר את הגחלים וכו'. והא דקטרת קודם להעלאת איברים דתנן באידך פרקין. אמרי' בפ\"ג דיומא דף ל\"ג דתניא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר. לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד. וכתב רש\"י וא\"ת הא שדינן עליה חד מהנך דב' גזירים אדם התמיד (לאבא שאול כמ\"ש בספ\"ג). אדם התמיד הוא דשדינן עליה. ולא על האברים וא\"ת מכפר עדיף [כדהתם] אין כפרה אלא בדם. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נותנו לו בחפניו. ומשתחוה ויוצא. הרמב\"ם פ\"ג מה\"ת: \n",
+ "שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. פירש הר\"ב. היה שופך הקטרת על הגחלים לצד מערב וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו כו'. פי' לפירושו שהיה שופכו לצד מערב. ואע\"פ שרוב מן הקטרת נשפך בשפיכה של צד מערב. מ\"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג\"כ לצבור השפיכה. וע\"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבא וקשיא לי לישנא דמרדד דהכא דלא הוי כמו מרדדן דמתני' דלעיל. דהתם מרקען ומפשט אותן על פני כל המזבח. והכא בקטרת גורר וצובר. ואין זה ריקוע וכבר כתב הר\"ב לעיל דרידוד ריקוע הוא. ועוד בספ\"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ\"ז דאהלות אהל מרודד. ורש\"י דיומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ב) בההיא דצוברה פנימי שהוא חוצה לו שהביא הר\"ב. מפרש דצובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה. ולא יתחיל לצבור מלפניו שמא יכוה כשיתפשט זרועו וימשוך חוצה לו. ולתוס' דהתם אשתמיט דהך דהזהר שלא תתחיל מלפניך כו' משנה היא. וסברו שהיא ברייתא ונדחקו מאד ללא צורך: \n",
+ "פרשו העם. [*לשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"ת. ואחר שאומר יפרשו כל העם]. וכתב הר\"ב. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח כו'. עיין בספ\"ק דכלים. ומ\"ש בבאו לכפר בקדש כל כפרה כו'. בגמ' פ\"ד דיומא דף מ\"ד. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "להשתחות. פירש הר\"ב בהיכל ולא מיקרי ביאה שלא לצורך. דהא דכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש דרשינן בפ\"ג דמנחות דף כ\"ז דקדש הוא ההיכל באל יבא. ואל מבית לפרוכת וגו' במיתה. ומל' הר\"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב\"ם בפ\"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ\"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ\"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה. נדחק להעמיד גם דברי הרמב\"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ\"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע\"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש\"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ\"ג שכחב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ\"מ נ\"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע\"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ\"א] בשם רש\"י ותוס': \n",
+ "וכיון ששמע הממונה קול רגליו כו'. ע\"י פעמוני זהב שבשולי המעיל: \n",
+ "שהוא יוצא. פי' שהוא יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל. קדם הוא והגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה כו'. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלי המקדש העתיק שלשה אוחזין כו'. ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן [*קול רגליו של כ\"ג שהוא יוצא] מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים. ע\"כ. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל. ולפ\"ז הא דגרס נכנס והשתחוה מוקדם. דקודם ששמע הממונה כו' נכנס והשתחוה. וזה דוחק. ובנוסחת א\"י שבידי נמחק מלת נכנס אבל ג\"ז שלא כסדר הרמב\"ם. שכתב ההשתחויה קודם שישמע קול רגליו כו'. והכי מסתבר דודאי משתחוה קודם שישמע קול רגליו לצאת וא\"כ על כרחך הא דתנן והשתחוה הוא מוקדם. וא\"כ אף אתה אל תמחק נכנס והוא ג\"כ מוקדם. ועדיין קשיא דלמה מגביה פרוכת בצאתו ולא כן בבואו אל הקדש. וכ\"כ שהיה הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע\"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח הפנימי אלא כשנכנס הכ\"ג מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהיה נתלה על עמדו וכבוד גדול נעשה לו לכ\"ג בזה להצניע אחריו הקדש כאילו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא ולפיכך אחר שחזר ורוצה לצאת הוצרך להגביה ולא כן בעת כניסתו. כך נ\"ל: \n",
+ "הפרוכת פי' הר\"ב שעל האולם ויפה פירש ואשתמטתיה להכ\"מ שנדחק שם בה' כלי המקדש. וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרוכת. ע\"כ. וזה לא שמענו בשום מקום. \n"
+ ],
+ [
+ "באו ועמדו. ל' הר\"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז\"ל הרמב\"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח\"כ עשו מן העבודות מה שעשו: \n",
+ "עמדו הראשונים. פי' הר\"ב אלו הה' כהנים כו'. וז\"ל הרמב\"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ\"כ בחבורו פ\"ו מה\"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב\"כ וכו': \n",
+ "כף וכסויה. עמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ה: \n",
+ "ברכה אחת. פי' הר\"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס\"ד במ\"ו פ\"ז דסוטה. \n",
+ "[*אלא שבמדינה כו'. ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב\"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ\"ק דב\"ק מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "כנגד כתפותיהם. פי' הר\"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש\"ש [פ\"ו דסוטה] בס\"ד: \n",
+ "שנאמר וישא וגו'. גם על זה פקח עיניך וראה מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ\"ב פ\"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ\"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ\"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ\"ג רוצה להקריב. ומ\"ש הר\"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא. \n",
+ "וסמך עליהן. פי' הר\"ב משום כבודו של כ\"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ\"ט דמנחות: \n",
+ "הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ\"ג וכעין קריאת כ\"ג ביה\"כ. כדתנן בפ\"ז דיומא: \n",
+ "נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ\"ש ספ\"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה\"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה\"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ\"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה: \n",
+ "והסודרין. פירש הר\"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ\"ב דערכין דף י\"א. ואיתא נמי ברפ\"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז\"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ\"ה מ\"ז: \n",
+ "ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ\"ז דף ס\"ח [ד\"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר\"ב כמו שאוכיח בס\"ד בסוף מסכת קנים: \n",
+ "תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא\"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א\"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ\"ל ועיין בסמוך: \n",
+ "הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג\"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז\"ל הרמב\"ם פ\"ו מה\"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע\"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ\"ה דשקלים. ופי' צלצל [*כאשר כתב הר\"ב כאן. כן כתבו ברפ\"ה דשקלים. ועמ\"ש] הר\"ב שם בערכין מ\"ה: \n",
+ "הגיע לפרק תקעו. פי' הר\"ב לסוף פרשה. ובמ\"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר\"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר\"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ\"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא\"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י\"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י\"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר\"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ\"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג\"כ שאע\"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א\"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו. \n",
+ "והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב\"ם פ\"ו מה\"ת. \n"
+ ],
+ [
+ "היו אומרים לה' הארץ. כל המזמור. רש\"י פרק בתרא דר\"ה דף ל\"א: ",
+ "בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. פי' הר\"ב שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים. ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש\"י שם: ",
+ "בשלישי אלהים נצב בעדת אל. פי' הר\"ב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין. ולשון הרמב\"ם שעליה יהיה הדין והדיינין. ע\"כ. ואסיפיה דקרא קיימי בקרב אלהים ישפוט. ובגמ' דר\"ה שם על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ופירש\"י. שגילה ארץ מקום מצב עדתו. ",
+ "מנוחה לחיי העולמים. כתב הר\"ב האי תנא סבר לה כמ\"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כו' לאפוקי ממ\"ד תרי חרוב. שנאמר (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים [דליכא למימר על שם יום א' [שכולו שבת]. דהא תרי נינהו] גמ' שם: ",
+ "לחיי העולמים. והר\"ב העתיק לחי העולמים ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים הכוונה להשי\"ת שהוא חיי העולמים כולם כענין שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. ואפילו א\"ת חיי העולם. הוא נכון. כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג\"כ נכון ותהיה הקריאה חי בצירי כענין שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וישבע בחי העולם שהוא סמוך. ויהיה ענינו חיים של העולמים. והוא הש\"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא\"כ חי בפת\"ח שאינו סמוך יהיה ענינו העולם שהוא חי ואין העולם עצמו חי על צד האמת וזה דברי הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות יסודי התורה שמפני כן הוא אומר חי ה' בפת\"ח לפי שאין הבורא וחייו שנים. כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ולפיכך אומר חי פרעה חי נפשך כולם בצירי. ולפיכך הנכון שיאמר חי העולמים בצירי וכלשון המקרא וישבע בחי העולם. שאז המכוון בחיים של העולמים. והוא הבורא יתברך. ומה שבעל העקדה בפ' מקץ השיב על דברי הרמב\"ם בזה. שאם כדבריו כן הוא יהיה חי בציר\"י לשון חיים. ולא נמצא בלשון הקדש בחיים שם נפרד. כבר השיב ע\"ז המדקדק מוהר\"ר שמואל ארקוולט\"ו ז\"ל ה\"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם. אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בציר\"י כן יאמר מן חיים חי בציר\"י. כשהוא סמוך. וענינו חיי העולמים. וכן בתתימת [*ברוך שאמר וחתימת] ישתבח. הנכון לקרוא חי העולמים בציר\"י. ",
+ "סליקא לה מסכת תמיד "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמיד",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תמיד, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Tamid, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b1d4d0bf40fff80dae8dfe3db7c36794f6cdef2d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,314 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Tamid",
+ "text": {
+ "Mishnah Tamid, Introduction": [
+ "הביא אחר מעילה מסכת תמיד. והניח אותה באחרונה בשביל שאין בה דבור לא ע\"ד חכמה ולא על איסור ועל היתר אלא ספור שהוא אומר היאך היו מקריבין התמיד. כדי לעשות כן תמיד. הרמב\"ם:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו'. משום דבעי לאורויי במעשה דתמיד עבודת כהנים נקט תחלה שמירתן ומקום שכיבתן עד שהוא מסדר כל הסדר שתחלה טובלין וכו' כ\"כ המפרש. ואינו פירש\"י כנראה מסוגית לשונו ועוד שנמצא כתוב בו בשם רש\"י. \n",
+ "בשלשה מקומות הכהנים שומרים כו'. כתב הר\"ב ילפינן מדכתיב והחונים לפני המשכן קדמה וגו' שומרי משמרת המקדש למשמרת בני ישראל ואע\"ג דקרא קאמר והחונים וגו' משה ואהרן ובניו מפרש בגמ' דה\"ק והחונים וגו' משה והדר אהרן ובניו מדכתיב והחונים וכתוב שומרי חונים לחוד ושומרים לחוד: \n",
+ "הכהנים שומרים. עיין בריש מסכת מדות: \n",
+ "שומרים. כתב הר\"ב וגדולה הוא לבית שלא יהא בלא שומרים כו' עיין עוד לשונו ריש מס' מדות ומ\"ש שם. \n",
+ "בבית אבטינס. מפורש בפי' מ\"ה פ\"ק דיומא [*ויותר מזה בסוף מדות]: \n",
+ "בבית הניצוץ. לא שמעתי בו טעם למה נקרא כן. לשון המפרש: \n",
+ "ובבית המוקד. פר\"ח בפ\"ק דיומא [דף כ\"ו ע\"ב] על שם שלא היה האש כבה משם לעולם מפני שהיו נוטלין האש לצורך המזבח. דאמרי' בת\"כ שמצוה להביא מן ההדיוט. שנאמר (ויקרא א׳:ז׳) ונתנו בני אהרן אש על המזבח אע\"פ שהאש יורד מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט [ובמס'] שבת [ספ\"ק] תנן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד וכו'. לשון המפרש. ועיין בפי' הר\"ב מ\"ג פ\"ג: \n",
+ "היו עליות. ל' הר\"ב בנויות בצד שערי העזרה. ואפילו היו אותן עליות מקצתן בעזרה יכולין כהנים לישב כשהיו עייפים. דגגים ועליות לא נתקדשו כדאמר בפסחים [דף פ\"ה ע\"ב]. ובעזרה אין אדם יכול לישב. דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ז דיומא] ל' המפרש: \n",
+ "והרובין. לשון הר\"ב ילדים תרגום ילד רביא והם כהנים שלא הגיעו עדיין לעשות עבודה כגון פחותים מי\"ג. ולפי שעדיין לא הגיעו לעשות עבודה ואין יכולים לעשותה עבדינן להו שומרים שאותן שיכולין לעבוד אינן רוצין לשמור ועוד הואיל ויכולין לעבוד אין אנו מניחין אותן לשמור. ל' המפרש: \n",
+ "כיפה. לשון הר\"ב ארקוולט\"ו בלע\"ז ובל' אשכנז (גיוועלב) וז\"ל הרמב\"ם כיפה היא ידועה שגגה דומה למקצת עגולה. ע\"כ. ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ט דסנהדרין: \n",
+ "וזקני בית אב ישנים שם. בחציה שבחול. עיין בפי' הר\"ב דסוף מדות: \n",
+ "ומפתחות העזרה בידם. כלומר בידי אותם הכהנים [הישנים] לשם היו מונחות כל מפתחות העזרה ומפרש במס' מדות [ספ\"ק] היכן היתה [הנחתן] מקום היה שם אמה על אמה וכו' לשון המפרש: \n",
+ "ופרחי כהונה. פירש הר\"ב בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח והן היו השומרים. ובגמ' אמרי' התם קרו להו רובים הכא קרו להו פרחי כהונה. אמרי אין. התם דלא מטו למעבד עבודה קרי להו רובים. הכא דמטו להו למעבד עבודה קרי להו פרחי: \n",
+ "תחת ראשיהם. פירש הר\"ב כנגד ראשיהם כו'. ואין מותר להשתמש בהן אלא בשעת עבודה. אבל ליהנות נתנו אפילו שלא בשעת עבודה. כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ז דיומא. ועיין במשנה ב' פ\"ט דכלאים. \n",
+ "תחת הבירה. פי' הר\"ב כל המקדש קרוי בירה כו'. עמ\"ש במ\"ח פ\"ז דפסחים. \n",
+ "[*ומדורה היתה שם. עיין בפי' הר\"ב משנה ז' פ\"ק דמדות]: \n",
+ "ירד וטבל. והא דתנן במסכת מגילה [פ\"ב משנה ד ] לא מזין ולא טובלין אלא ביום. [לפירש\"י והר\"ב דהתם] היינו בחייבי טבילה שצריכין ספירה. כמו טמא מת. או זב או מצורע וכשיגיע יום [ז'] וספר מקצתו יטבול. דסד\"א הואיל [והיום [הולך] אחר הלילה] מתחלת הלילה הוי שביעי קמ\"ל דלענין טבילה עד דהוי יום. דכתיב (ויקרא ע\"ו) וספרה לה שבעת ימים. ימים ולא לילות. ונדה ויולדת טבילתן בלילה שהרי כל שבעה שלהן הן טמאין הלכך ליל שמיני הן טובלים. לשון המפרש. \n",
+ "[*ונסתפג. פירש הר\"ב קינח כו' עמ\"ש משנה ה' פכ\"ב דשבת]. \n",
+ "יוצא והולך לו. עיין בספ\"ה. ופירש הר\"ב. לפי שטבול יום משתלח חוץ לעזרה כדאמרינן באלו דברים [דמסכת פסחים דף ס\"ז] וכל זב לרבות בעל קרי ועיין במשנה י\"א פרק בתרא דזבים ומ\"ש שם ועיין במשנה ח' פ\"ק דכלים. וא\"ת והיאך יכול לישב בבית המוקד עד שהשערים נפתחים. זה פי' הר\"ב בסוף פ\"ק דמדות. \n"
+ ],
+ [
+ "משכים וטובל. פירש הר\"ב שלא היה אדם נכנס לעזרה לעבוד וכו' כדתנן במשנה ג' פ\"ג דיומא. ושם מפורש בס\"ד. ",
+ "[*הממונה. עמ\"ש ברפ\"ג דיומא בס\"ד]: ",
+ "ודופק. לשון דופק מורה על המקיש בפתח בנחת. כמו קול דודי דופק (שיר השירים ה׳:ב׳) . הרמב\"ם. ",
+ "יבא ויפיס. בכאן בחצי בית המוקד הבנוי בקדש דאין מטילין פייס אלא בעזרה במקום הקדוש דבעינן בית אלהים נהלך ברגש כדמפרש במסכת יומא [דף כ\"ה] והפיסו בחצי בית המוקד המקודש ואע\"ג דשאר פייסות היו בלשכת הגזית כדמפרש ביומא [וכדמוכח ספ\"ב דלקמן] התם היינו טעמא מפני שאותם כהנים שהיו בעזרה היו קרובים ללשכת הגזית. וכיון דלשכת הגזית מקריבתו [להתם] הוי מפייסי. אבל הכא כיון דהוו בבית המוקד שעדיין לא ירדו לעזרה ואיכא נמי בבית המוקד מקום מקודש הוו מפייסי התם ובעזרה א\"א לפייס כו'. [כמ\"ש בספ\"ב] כ\"כ המפרש. אבל הרמב\"ם ריש פ\"ו מה\"ת כתב יבואו ויעמדו בלשכת הגזית ויפייסו פייס ראשון ושני. "
+ ],
+ [
+ "פשפש. פי' הר\"ב פתח קטן שבתוך גופו של פתח גדול והך סתמא ר' יהודה דמדות [פ\"ק משנה ז'] דאמר פתח קטן היה לו וכו' כ\"כ המפרש. והרמב\"ם בסוף הלכות בית הבחירה כתב כדברי ר\"י וגם במדות משמע דלא פליגי. \n",
+ "ושתי אבוקות של אור בידם. לכאורה מדסתם תנא ולא תני חוץ מלילי שבת ויוה\"כ [משמע] דאף בהן היו עושין כן. וטעמא רבא איכא. דטלטול נרות אינו אלא שבות ואין שבות במקדש כדאיתא בסוף ערובין. אבל הרמב\"ם כתב בסוף הלכות ב\"ה דבליל שבת אין בידם אור. אלא בודקין בנרות הדולקים שם מע\"ש וכתב הכ\"מ דאע\"ג דאינו אלא שבות שאני הכא דאפשר בנרות הדולקים מע\"ש. ע\"כ. ומצינו ג\"כ הרבה שבות שהן במקדש כמ\"ש בסוף עירובין [*ועיין מ\"ש בפ\"ה משנה ה' בד\"ה נתפזר כו'] ועוד נראה לי דלישא אבוקה של אור בידו יש בו משום הטיית הנר שהוא מבעיר ממש. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ק דשבת. דכך לי מטה השעוה או הזפת או חלב שבאבוקה כמו מטה השמן שבנר [*ולפי שהוא קרוב לשיטה גזרו בו במקדש ג\"כ]: באכסדרא. פי' הר\"ב סביב לעזרה מבפנים עמודים יוצאין חוץ לכותלי העזרה. כלומר רחוק מכותלי העזרה. ואמרי' בגמ'. דשל בנין היו. כלומר של אבנים. דהא כתיב (דברים ט\"ו) לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. וה\"ק לא תטע לך אשרה לא תטע לך כל עץ וכמ\"ש בס\"פ בתרא דמדות. [*וע\"ש פ\"א משנה ו' ופ\"ב משנה ו'] ומ\"ש הר\"ב העשויות לצד רוח צפונית. שבית המוקד היה בצפון כדתנן במשנה ג' פ\"ג: \n",
+ "[*בית עושי חביתין. עיין במשנה ד' פ\"ק דמדות]. \n",
+ "שלום הכל שלום. כפל לשון כ\"כ המפרש. \n",
+ "העמידו עושי חביתים לעשות חביתין. לאו דחביתין קדימי שאין הסדר שנוי כך לקמן. אלא מעמיד אותם להחם חמין לרבוכה. גמ' [דף כ\"ח] : \n"
+ ],
+ [
+ "והם אומרים לו הזהר. אע\"פ שהוא יודע בדבר צריך להזהירו שהוא יהא הולך יחידי ושמא ישכח ויגע ומתוך שמזהירין אותו הוא נזהר. לשון המפרש: \n",
+ "עד שתקדש כו'. דלינה פוסלת מן קדוש ידים ורגלים. וצריך לחזור ולקדש [כר' בברייתא פ\"ב די\"ט] המפרש: \n",
+ "והרי המחתה. כל זה היה אומר לו. הרי המחתה נתונה כו'. המפרש: \n",
+ "בין הכבש למזבח במערבו של כבש. כלומר באלכסון היא נתונה ממוצעת בין כבש למזבח בזוית הכבש היא נתונה אצל מקום שכלה הכבש. דהיינו בין הכבש למזבח. המפרש. \n",
+ "אין אדם נכנס עמו. שבין אולם למזבח אין אדם יכול ליכנס בהן אלא בשעת עבודה. וכי היכי דאדם אסור ליכנס בין אולם למזבח הכי [נמי] הוא דאסור ליכנס בין אולם לכבש דכבש הוא כמזבח לכל דבר. [כדתנן ספ\"ט דזבחים] המפרש: \n",
+ "ולא נר בידו. לשון המפרש לפי שהולך יחידי. ע\"כ. ונ\"ל שר\"ל דמשום שהולך יחידי הוה אמינא שהיה נר בידו קמ\"ל מתני' דלא: \n",
+ "לא היו רואין אותו. לפי שהיו מצד [אחר] של כבש במזרחו [דהא] גובה הכבש שהוא גובה [הרבה] אמות. היה מפסיק. המפרש. \n",
+ "ולא שומעין את קולו. מפני שרוצה לומר עד שיהיו שומעין את הקול וכו' [תני] ולא היו שומעין את קולו. המפרש: \n",
+ "מוכני. פירש הר\"ב גלגל הסובב שעל ידו משקעים כו'. הארכתי בזה בס\"ד במשנה י' פ\"ג דיומא. ומ\"ש הר\"ב שהרמב\"ם אומר שהמוכני הוא כלי סביב לכיור כו'. הקשה על זה בכף נחת מה קול היה בהוצאת הכיור מן המוכני. ע\"כ. ואשתמטתיה מ\"ש הרמב\"ם בפירוש משנה ח' פ\"ג דמכילתין דשם כתב וז\"ל. בגמ' יומא [דל\"ז] נתבאר שהמוכני שעשה בן קטין היה מכסה [עולה] ויורד בגלגל והוא מה שאמרו מאי מוכני גלגלא דהוו משקעי ליה והיו שומעין לגלגול הגלגל ההוא [קול גדול]. ע\"כ. וגם מהכ\"מ אישתמטתיה להא בספ\"ג מהל' בית הבחירה אדכתב שם הרמב\"ם כדבריו שבכאן ובפ\"ה מהל' ביאת מקדש כתב שמשקעים אותו כתב הכ\"מ שאפשר שמפרש שני פירושים. וכאן כתב האריך ושם כתב האחר. ע\"כ. וזה דוחק לומר כן לפי ששני הפירושים אינם עולים כאחד ונמצא הרמב\"ם יהיה כמסתפק. אבל מלשונו זה שבפי' בפ\"ג דלקמן מוכח שדבריו עולים בסגנון אחד. שהיה כלי סביב ושהיו משקעים אותו הכלי: \n",
+ "הגיע עת. לקדש. המפרש. \n",
+ "המאוכלות הפנימיות. פירש הר\"ב הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב כו' דאשר תאכל האש כתיב (ויקרא ו׳:ג׳) ועמ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ד דיומא. \n",
+ "הפך פניו לצפון. כלומר לא היה מהלך כדרכו דרך מזרח ויוצא חוץ לעזרה. אלא הופך פניו לצפון העזרה דהיינו לדרום המזבח: \n",
+ "הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים וכו'. וא\"ת הא בעינן ושמו אצל המזבח ונהי דכבש כמזבח לכל מילי [כמ\"ש לעיל] מ\"מ היה לנו לקרבו אצל המזבח ועדיין הוא רחוק מן המזבח עשרים אמות [לפי המדה דתנן במשנה ג' פ\"ג דמדות] אמר לי רבי דמוהשליך דכתיב במוראה ונוצה דייקינן. דכתיב במוראה ונוצה (שם א') והשליך אותה אצל המזבח קדמה וקים להו לרבנן דלא מקרו השלכה פחות [מכ'] אמות ועולת העוף היא נעשית על קרן דרומית מזרחית [כדתנן במשנה ה' פ\"ו דזבחים] הלכך מניח את הדשן רחוק מן המזבח כ' אמות מקום שנותנים שם מוראה ונוצה כו'. כ\"כ המפרש: \n",
+ "מקום שנותנין מוראת העוף וכו'. וכל אלו נבלעים במקומן אבל תרומת הדשן נ\"ל דלא היתה נבלעת [אע\"ג דדשון מזבח פנימי ומנורה נבלעים כמ\"ש הר\"ב בספ\"ג] מדאמרינן ביומא [דף כ\"א] עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו'. ופרכינן ותו ליכא והאמר אביי מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי [ודשון המנורה] נבלעים במקומן ואם איתא דתרומת הדשן כמו כן נבלעת הוי ליה לאחשובה ואמרינן בכריתות [דף ו'] ושמו מלמד שטעונין גניזה דאסור ליהנות מתרומת הדשן כ\"כ המפרש. וכלומר כיון שטעונין גניזה אלמא דלא הוה נבלע במקומו. אבל התוס' דיומא [שם] כתבו די\"ל דקרא לאו אניסא סמך. וה\"ק אי לרו הוה ניסא שיהא נבלע במקומו טעון גניזה. א\"נ נ\"ל אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור. וכן פירש\"י בסוף תמורה ע\"כ. ועוד כתבו התוס' רפ\"ו דזבחים דף ס\"ד דאין ראיה מדלא חשיב תרה\"ד. דה\"נ אשכחן בת\"כ כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שירד. פי' הר\"ב ונתן את הגחלים במזרחו. ר\"ל של כבש. והמגיה בל' הר\"ב של כבש לא הפסיד: \n",
+ "וקדשו כו'. פירש הר\"ב כדי לעבוד עבודה. ולשון המפרש הואיל [ורצו] לקדש ידיהם ורגליהם לצורך עבודה רשאים ללכת בין האולם למזבח]. \n",
+ "נטלו את המגרפות. יעים להסיר את הדשן ולפנותו לתפוח [כבמתני' דלקמן]. ואת הצנורות. מזלגות להסיר את האברים. לשון המפרש: \n",
+ "ועלו לראש המזבח. וקודם תרומת הדשן לא היו יכולים לעשות לפי שצריך להרים תרומת הדשן קודם שיפנו את הדשן לתפוח. לשון המפרש: [*הפדרים. החלבים. המפרש. וכולם נקראו כן ע\"ש הסדר שבכתוב]: \n",
+ "סונקין. פי' הר\"ב מסלקין וכו' וכן כגדי מסנקן כו' והיה יכול להביא לו חבר מן המשנה המסנק את הטיט בפ\"ב דמקואות: \n",
+ "סודרין אותם וכו'. כדי שלא יפסלו בלינה שאין יכולין להקטירן עד למחר [לאחר] שיקטירו אברי תמיד. ואם לא סודרן על המזבח היו נפסלים בלינה ואמרי' בזבחים בפרק המזבח [דף פ\"ז] דאין לינה במזבח. וכבש הרי הוא כמזבח לכל דבר. ולאחר שיסדרו את המערכות יחזרו את האברים על המערכה ויציתו בה האור. לשון המפרש [*ועיין במשנה ד']: \n",
+ "בסובב על הכבש. עמ\"ש במ\"ג פ\"ה דזבחים ובמ\"ג פ\"ו [שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "החלו. התחילו. המפרש. \n",
+ "פעמים עליו כג' מאות כור. כתב הר\"ב גוזמא קתני. ופי' גוזמא כתבתי במ\"ב פרק ג' דנדרים. וכתב הרמב\"ם ואח\"כ גורפין מהכרי ההוא ומוציאין אל שפך הדשן. עד שמבערים האפר מן המזבח והוא הנקרא דשון המזבח על האמת זולתי במועדים וכו' ע\"כ: \n",
+ "מימיו לא נתעצל הכהן כו'. מי שמוטל עליו לעשות. כ\"כ המפרש. והרמב\"ם בספ\"ב מהלכות תמידין כתב גורפין מן הערימה בפסכתר והוא כלי גדול שמחזיק לתך [עיין במשנה ה' פ\"ה] ומורידין אותו למטה וברגלים לא היו וכו'. וכל [מי] שירצה מן הכהנים ממלא מן הדשן שהורידו למטה ומוציא חוץ לעיר לשפך הדשן ואין להוצאת הדשן לחוץ פייס אלא כל הרוצה. ומעולם לא נתעצל כהן מלהוציא את הדשן. \n"
+ ],
+ [
+ "החלו מעלין בגיזרין. פירש הר\"ב שני עצים ארוכים ומשופים כו'. וקשיא לי לישנא דהחלו מעלין שהוא לשון רבים ובמשנה ה' פ\"ב דיומא כתבתי דמדכתיב ובער ילפינן דשני גזרי עצים דבבקר כהן א' מעלה אותם. ובדברי הרמב\"ם משמע דגיזרין דהכא לאו שני גיזרי הם. אלא בכל עצי המערכה מיירי. ובחבורו פ\"ב מה\"ת כתב וז\"ל בבקר עורכים עצים ועורכים בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה. שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר. ע\"כ. וז\"ל המפרש במשנה דלקמן אותו שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה ובשני גזירין. כדמוכח ביומא (דף כ\"ב) [כמ\"ש שם] והא דקתני החלו מעלים בגיזרים הם מסייעים לו שהיו מעלים את העצים. והוא מסדרן. ע\"כ. וסידור השני גזרים היה אחר סידור מערכה שניה כדאמרינן ביומא פ\"ג דף נ\"ג. ונפקא לן. מדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. עליה ולא על חברתה מכלל דאיכא לחברתה. והאי עליה מיבעי ליה לגופיה. תרי עליה כתיבי. \n",
+ "במרבית. פירושו כתבתי במשנה ה' פרק ג' דשביעית: \n",
+ "של תאנה. כתב הר\"ב ודוקא תאנים הרעות דלא עבדי פירי. אליבא דמ\"ד דטעמא משום ישוב א\"י. המפרש: \n"
+ ],
+ [
+ "סידר המערכה גדולה. אותו שזכה בתרומת הדשן כמ\"ש ביומא פ\"ב משנה ה': \n",
+ "המערכה גדולה. כתב הר\"ב ג' מערכות היו שם בכל יום כו'. כר' יוסי דמשנה ה' פ\"ד דיומא ועיין שם: \n",
+ "וחזיתה. פי' הר\"ב מראית פניה כו' דהיינו הפתח והחלון. והוא המקום שמאחזים בו האור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ג דפרה [*אלא דתנן חלונות להדיא מלבד וחזיתה. וי\"ל דחלון ופתח שניהם להאחיז האור. וכדמפרש הר\"ב התם ופתח הוא גדול מחלון ובו מאחזים תחלה ובאש גדול וחלונות קטנות מפתח. ובמקומות שיש עצים עבים שלא יאחז האור בהם מחמת האש שבפתח. ולכן מפתחין חלונות שם כדי שיוכל להכניס האש עצמו לשם. ולדברי הר\"ב דהכא דחזיתה כולל חלונות ופתח. א\"כ חזיתה למזרח על שניהם מוסב וכן יכולני לפרש שם בלשון המשנה. אבל דברי הר\"ב שם אינם כך אכן נראה בעיני דבחנם נדחק הר\"ב לפרש כאן הפתח והחלון. לפי שא\"כ קשה על התנא מה שבכאן כללן בחזיתה ובפרה פרט חלונות להדיא. לכן נ\"ל דדוקא בפרה שהיתה המערכה גדולה כדתנן התם שעושין אותה כמין מגדל. לפיכך הוצרכה לחלונות להכניס דרך שם האש במקומות הרחוקים מן הפתח שהוא חזיתה. והכא שאין המערכה גדולה כמו התם לא היה צריך לשום חלון כי התלהב האש בכל המערכה מתוך הפתח שהיא חזיתה והמפרש כתב וז\"ל מראה היה עושה למערכה כמין חלון גבי מזרח שתהא הרוח מנשבת בו והרוח בא דרך שער המזרח ומנשב שם ע\"כ. ולהרמב\"ם ראיתי שמפרש כאן שחזית ההוא לשון חזית שבמשנה רפ\"ק דב\"ב. שהיא אות למביט בכותל של מי הוא. וכן בכאן השני גיזרין מסדרין אותן במערכה לצד מזרח אות שיורה שמצד מזרח מתחילין לסדר המערכה וכ\"כ בפ\"ב מהל' תמידין ומוספין. ואילו במסכת פרה כתב הרמב\"ם וחזיתה עיונה כלומר פני המערכה. והוא המקום אשר יושלך ממנו האש. ובחבורו פ\"ג מהל' פרה. כתב ומראה המערכה ולשון זה אין בו הכרע אם דעתו למ\"ש בפירושו דמסכת פרה או לפירושו שבמכילתין והלכות תמידין]. \n",
+ "וראשי הגיזרים הפנימים היו נוגעים בתפוח. שלא ידחקו מהלך רגלי הכהנים שהיה אמה שלא יקרעו ולא ישרפו בגדיהם. הראב\"ד בפ\"ב מה\"ת. \n",
+ "שהיו מציתין את האליתא משם. והצתת האליתא נפקא לן (ביומא דף כ\"ו) . מוערכו עצים על האש דה\"ק ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח. ואח\"כ וערכו עצים על האש. כ\"כ המפרש. ובת\"כ וערכו עצים על האש. עצים ע\"ג האש ולא האש ע\"ג עצים. \n"
+ ],
+ [
+ "עצי תאנה. ואי נמי של אגוז. ושל עץ שמן. אלא חד מתלת נקט. כך נ\"ל. ומצאתי ברפ\"ו דזבחים (דף נ\"ח) שכתב רש\"י וז\"ל עצי תאנה בשל תאנה היו רגילים. וטעם אגדה הוא שבו היתה תקנה לאדם הראשון ויעשו להם חגורות ע\"כ. \n",
+ "לסדר המערכה שניה של קטורת. דמערכה גדולה כפרתה מרובה הלכך אקדמוה. וא\"א אי לא משכח עצים למערכה שניה מי לא מעייל ממערכה גדולה. גמרא דיומא ד' ל\"ג. \n",
+ "מכנגד קרן מערבית דרומית. שכל הניטל בחוץ [מעל מזבח החיצון] לינתן בפנים. אינו ניטל אלא בסמוך שאין לפנים ממנו [במקום שהוא סמוך לפנים. שאין מקום בכל מזבח החיצון סמוך ממנו] דגמרינן מגחלים של יוה\"כ דכתיב בהו (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' [מצד המערכה] [צ\"ל המערב] ושני בזיכי לבונה שנוטלין בפנים לינתן בחוץ גמרי משירים דכתיב בהו (שם ד') אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד. גמ' רפ\"ו דזבחים: \n",
+ "משוך מן הקרן כלפי צפון ד\"א. טעמא מפרש התם בגמ' דקסברה מתני' כוליה מזבח בצפון קאי ופתח ההיכל באמצע העזרה רוחב י' אמות. נמצא שאין מן המזבח לפני הפתח. אלא ה' צפוניות ומהן אמה יסוד ואמה סובב ואמה מקום הקרן ואמה מקום הלוך רגלי הכהנים. ולהכי קאמר משוך ד' אמות ללמדך שיסדרה חוצה מאלו הד' אמות יסוד וסובב וקרן והלוך. שתהא המערכה כנגד הפתח דכי מסגי לצפון טפי. תו ליכא פתח. א\"נ ס\"ל דמזבח ממוצע ועומד באמצע העזרה וקסבר קדושת ההיכל ואולם חדא מלתא היא [עמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דיומא] ופתחה של אולם כ' אמות ול\"ב אמות היו לו למזבח כ' אמות כנגד פתחה של אולם ושש מכאן ושש מכאן. והני ד\"א דתנינן בר מאמה יסוד ואמה סובב. כל זה מהגמרא רפ\"ו דזבחים. ולפי זה מתני' דלא כספ\"ה דמדות. ודלא כמשנה ט' פ\"ג דיומא. ושם כתבתי דדעת הר\"ב והרמב\"ם דמזבח בצפון נמי קאי. ולפום חושבנא שכתבתי שם להרמב\"ם בפ\"ה מהלכות בית הבחירה קאי מזבח בצפון ז' אמות ונמצא שהמזבח כנגד כל פתח של היכל ושתי אמות לצפון וכ' אמות לדרום. ואפשר נמי דלאותה סברא מערכה זו משוכה כלפי צפון ד' אמות. והיינו האמות של יסוד סובב וקרן ומקום הלוך. כך נ\"ל מאחר שהרמב\"ם העתיקה למשנתינו דהכא בפ\"ב מה\"ת: \n",
+ "הציתו שתי המערכות באש. ואכתי הוה חדא לקיום האש. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל ולא חשיב אלא הנך תרתי דדמיין להדדי ומציתין אותן ביחד ומחד קרא מפיק להו. תוס' פ\"ד דיומא ד' מ\"ה: \n",
+ "ובאו להם ללשכת הגזית. פירש הר\"ב לעשות פייסות. ובעזרה א\"א לפייס דאין נכון לעמוד בעזרה בלא מצנפת כדאמר [ביומא פ\"ב ד' כ\"ה] הממונה בא. ונוטל מצנפת של אחד מהם ויודעים כולם שממנו פייס מתתיל. א\"נ משום דהוו קיימי [כבוכלייאר] מסביב. א\"א דהוו אחוריים לבית. כ\"כ המפרש בפ\"ק [מ\"ב] . וכ\"כ התוס' דיומא [שם ד\"ה והוא] : \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הממונה. עמ\"ש ברפ\"ג דיומא: \n",
+ "מי מדשן מזבח הפנימי. אקדמיה לדשון המנורה דכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא דתניא שלחן בצפון כו'. ומנורה בדרום כו'. מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קימעא. דכתיב (שמות כ\"ו) ואת המנורה נוכח השלחן בעינן דחזו להדדי גמ' פ\"ג דיומא ד' ל\"ג. ומ\"ש הר\"ב שהמדשן הוא המקטיר קטורת. וכך כתב עוד להלן והשלישי מדשן מזבח הפנימי ומקטיר קטורת. טעות הוא בידו. דהא תנן בפ\"ה מ\"ב חדשים לקטרת. ועוד בפ\"ו מי שזכה בדישון מזבח הפנימי מקדימים לפניהם כו'. וכן נמי בפ\"ב דיומא [משנה ד'] דפייס שלישי לקטרת. ואין לדחוק שר\"ל המחתה. וכי ההיא דכתב הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת. שהמדשן מזבח החצון מכניס המחתה. וסובר הר\"ב [במ\"ש] שהמדשן הפנימי הוא המקטיר [*ר\"ל מכניס המחתה. ויתיישב עם זה דלא תקשה אמאי בזורק לא נקט תחלת העבודה שהיא קבלת הדם והכא במקטיר נקט דישון המזבח שהוא תחלת העבודה של ההקטרה דכיון דמקטיר היינו מכניס המחתה לבד שאינו עיקר עבודת הקטרת לא דמי לזורק שהוא עיקר העבודה] דמלבד הקושיא שאני מקשה על הרמב\"ם לקמן במשנה ה' פ\"ה מהגמ' (יומא ד' כ\"ה) דזה שזוכה בקטורת אומר לזה שעמו זכה במחתה וזה קשיא ג\"כ על הר\"ב אלא דעליה קשיא ממשנה גופא דר\"פ בתרא דתנן והטני ביד אחד והמחתה ביד אחד ש\"מ דתרי כהנים הוו. ולשון הרמב\"ם והשלישי מרים דשון מזבח הפנימי לפי שבו מקטירין הקטרת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דדשון מזבח ומנורה קודם שחיטת התמיד היה אכתוב בזה בסוף פרקין בס\"ד: \n",
+ "העוקץ. פי' הר\"ב האליה. ואין נראה כן ממשנתינו דסוף פ' דלקמן דתנן העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו והמפרש פי' שם הזנב אבל הערוך כתב העוקץ הוא העצה כדכתיב (ויקרא ג') לעומת העצה: \n",
+ "[*והגרה. פירש הר\"ב מקום כו'. ובו מחוברים קנה הריאה עם הכבד והלב. וכן לשונו במשנה ג' פ\"ב דיומא. ולא דק דבפרק דלקמן משנה ג' תנן דכבד תלוי בדופן הימנית ול' המפרש ובו מחובר הקנה והלב]: \n"
+ ],
+ [
+ "צאו וראו כו'. ולמה הוצרכו לכך תנן לה במשנה ב' פ\"ג דיומא. \n"
+ ],
+ [
+ "אמר להם צאו הביאו טלה. לאחר שהפיסו ועדיין היה לילה. א\"ל הממונה לאותם שזכו בעבודת תמיד בין בשחיטה בין בהעלאת אברים שכולן מתעסקים בהכנתו כדאמר מי שזכה בתמיד כו'. ובקרו אותו לאור האבוקות. כדתנן לקמן ש\"מ דעדיין היה לילה. כ\"כ המפרש: והרי לשכת הטלאים היתה במקצוע צפונית מערבית וד' לשכות היו שם. פירש הרמב\"ם והמפרש בבית המוקד. ואחת מהן נקרא לשכת בית המוקד [*ששם יורדין לבית הטבילה] וכדתנן בהדיא משנה ו' פ\"ק דמדות. [*וע\"ש בפי' הר\"ב] ואע\"ג דהתם תנן לשכת טלאים מערבית דרומית. הא רמי לה בגמרא בפ\"ק דיומא ומשני לה דף י\"ז. אקצויי מקציה ודאתי מצפון מתחזיא ליה בדרום ודאתי מדרום מתחזיא ליה בצפון ומסתברא דבמערבית דרומית הוה וכו'. ומר קא חשיב דרך ימין. ומר קא חשיב דרך שמאל. ופירש\"י. בשתי המקצעות נראות שארוכה היא ועומדת במערב ומארכת לצד הצפון ודרום עד קרוב למקצועות שמכאן ומכאן. ודאתי מצפון מתחזיא ליה משוכה לצד דרום יותר. ודאתי מדרום מתחזיא ליה משוכה לצד צפון. ומסתברא במערבית דרומית הוי טפי. ומודי בה תנא דידן. אלא דנקט סידרא מדרום לצפון. דקא חשיב דרך שמאל. ומתחזי ליה דרך הלוכו. כאילו הוא בצפון. ודאמרינן בכמה דוכתי כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. הני מילי בעבודה. אבל הכא חושבנא בעלמא הוא. ותנא דמדות קא חשיב דרך ימין מדרום למזרח וממזרח לצפון ומצפון למערב וממערב לדרום. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"ק דמדות [משנה ו'] מפרש שהיתה נתונה בבית המוקד עצמו מערבית דרומית וכשמשערים מקומה לנגד העזרה תהא מן העזרה צפונית מערבית. כמו שזכר בתמיד. ע\"כ. וכשתעיין בצורה שאני עתיד לצייר בעזה\"י בסוף מסכת מדות תשכיל זה היטב [*ועיין בספר המאיר לרבינו זרחיה הלוי בריש מסכת יומא]: \n",
+ "ואחת לשכת החותמות ואחת לשכת בית המוקד. עיין במדות [פ\"א משנה ז'] מאי דקשיא לי בגוה ודמש\"ה נ\"ל דגרסי' איפכא: \n",
+ "החותמות. עיין במשנה ג' פ\"ה דשקלים. \n",
+ "בית המוקד. כתב הר\"ב על שם המדורה כו'. ועמ\"ש ברפ\"ק: \n",
+ "ואחת לשכת שהיו עושין בה לחם הפנים. השתא דאמרן. דלשכת הטלאים לפי האמת מערבית דרומית היא. כי אזלת דרך ימין תהיה לשכת לחם הפנים במזרחית דרומית. כדתנן התם במדות. גמ'. דיומא (ד' י\"ז): \n"
+ ],
+ [
+ "[*תשעים ושלשה כלי כסף וכו'. כתב הר\"ב ובירושלמי כו' כנגד צ\"ג אזכרות שבנבואות חגי זכריה ומלאכי. וגם הרמב\"ם הביא לירושלמי זה בפירושו. ותמיהני דהא קאי הירושלמי הזה שם בקושיא. דאתמר עלה א\"ר חונא חישבתים ואינן אלא שמנים ושלש כנגד פ\"ג חותמות וכו' [דבספר נחמיה [סי'] י'] שם חתומים פ\"ג על קבלת התורה באלה ובשבועה]. ע\"כ. ואני ג\"כ חשבתים ומצאתים בהפך שאדרבה ישנם הרבה יותר מכפלים צ\"ג שכן בספר זכריה לבדו נמצאים שם בן ד' יותר ממאה מלבד שאר שמות שגם [הם] אינם נמחקים. ולולא שהרמב\"ם וכן הר\"ב העתיקו הירושלמי כמות שהוא. הייתי אומר שיש ט\"ס בירושלמי. דמ\"ש חגי זכריה ומלאכי דסמי מינייהו זכריה ולא גרסי' אלא חגי ומלאכי. ואי גרסת הכי אתי שפיר וגם ר' חונא מותיב שפיר לפי שעמדתי למנין בשני ספרים אלו חגי ומלאכי ומצאתי שכל השמות שאינם נמחקים מלבד שם צבאות. שאף שגם הוא מן השמות שאינם נמחקים. כדתניא בס\"פ שבועת העדות (שבועות ד' ל\"ה ע\"א) מ\"מ כיון שלא נמצא בשום מקום כי אם סמוך לשם אחר שאינו נמחק לא נחשב לשם בפני עצמו. ולכך אינו מן המנויין. ומעתה אין בב' ספרים אלו מלבד שם צבאות מן השמות שאינם נמחקים. כי אם צ\"ג צא וחשוב. ורב חונא ס\"ל שאין למנות כי אם רק שם בן ד' והם אינם באלו שני הספרים כי אם פ\"ג. והוא כשתצטרף משם בן ד' שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' הכפול. ואז מנינם פ\"ג. וא\"כ הכל עולה כהוגן. וגם תשובת ר' חונא אינה אלא פלוגתא ולא שיוכל לסתור סברת החושב צ\"ג. אך יש לדקדק למה לא מנו חכמים אותן שבספר זכריה. ויאמרו נא להוציא כ\"כ כלים. שכמו שלא סמכו על ספר א' כן לא הוה להם לסמוך על ב' כי אם על כל הג' שהיו בתחלת בנין הבית. והנה ראיתי להרמב\"ם בפירושו שקודם שהזכיר להירושלמי כתב וז\"ל מנין זה אפשר הוא כנגד מה שצריכים לכלים לעבודת היום מן הכלים ע\"כ. וז\"ל בפ\"ו מהל' תמידין ומוציאין כל כלי שרת הצריכים להם כל היום ע\"כ. לכך אני אומר שלא נתכוונו החכמים לצוות להוציא כלי שרת כנגד השמות אלא לפי שהוצרכו לכל כך כלים לכל יום. אתו ואסמכינהו אקראי שמצאו במספר הזה והם שבב' ספרים אלו. ומוכרחני עכשיו לומר שט\"ס הוא בירושלמי כדלעיל. והא ל\"ק דיוציאו יותר וכמספר השמות שבג' הספרים כי למה לנו להטריח הכהנים בכדי וגם אפשר שלא רצו להוציא מספר גדול ורב שהוא יותר מכפלים שמן הצורך שאם יעשה כן איש מן האישים יחשב לו לגאוה וגסות רוח. ולו יתברך הגדולה ובמקום שאתה כיוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו. כמ\"ש ר\"י בס\"פ בני העיר] [ל\"א סוף ע\"א]. \n",
+ "אף ע\"פ שהוא מבוקר. פירש הר\"ב דתמיד טעון בקור כו' דומיא דשה הפסח. עמ\"ש בזה במשנה ה' פ\"ב דערכין: \n"
+ ],
+ [
+ "ועליו ח' עמודים ננסין. והכי תנן נמי במשנה ה' פ\"ג דמדות. ושם כתב הרר\"ש ועליו כלומר באותו מקום: [*ורביעית של ארז על גביהן. מונחין לא קבועין. וכי הא דכתבתי בשם המפרש למכילתין לקמן פ\"ג דמדות משנה ח'. עוד שם לעיל מינה בשם הכ\"מ]: \n",
+ "ומפשיטין על שולחנות של שיש שבין העמודים. שהיו מניחין הבהמה על השולחנות. כדי שלא תהא נגררת ע\"ג קרקע תוס' פ\"ק דיומא ד' י\"ו. ומ\"ש הר\"ב שעליהן מדיחין הקרבים כדתנן בפ' דלקמן סוף משנה ב'. ותנן נמי בשקלים פ\"ו משנה ד' שמונה שלחנות של שיש בבית המטבחים שעליהן מדיחין את הקרבים. וכתבו התוס' שם דאע\"ג דתנן בסוף מדות מן השלחנות לננסים ד'. אפ\"ה קרי להו בין העמודים. ואע\"פ שרחוקים ד\"א. לא היתה בהמה נגררת בארץ שגוף הבהמה גדול ומגיע לשולחנות. כדאיתא בב\"ר דכשמרכיבים כבשי התמיד על הגמלים היו נגררים בארץ. ע\"כ. ולפי מה שאכתוב במדות [פ\"ה מ\"ב] בשם הרמב\"ם מעיקרא לא קשיא ולא מידי. שהוא מפרש מן השלחנות לננסים ד' מאמצע השולחנות כו': \n"
+ ],
+ [
+ "דומה לתרקב גדול. פירש הר\"ב תרקב מחזיק ג' קבים וזה לא היה מחזיק אלא קביים וחצי. ויש לתמוה מאי גדול שייך בתרקב. כיון שאין נקרא תרקב אלא המחזיק ג' קבים. ובמשנה שבגמ' ל\"ג גדול גבי תרקב. וכן בפירוש הרמב\"ם גם בחבורו פ\"ג מה\"ת. ואין ספק אצלי שנשתבשו הגרסאות מההיא דמתני' ד' פ\"ה אך הר\"ש העתיק ג\"כ גדול בפי' משנה ג' פרק י\"ב דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לשער הגדול. עמ\"ש במשנה ב' פ\"ד דמדות]: \n",
+ "לא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח. *מצאתי כתוב דלמדין בגמ' אל פתח אהל מועד עד שתהא פתוח ומשם למדין לכל הקרבנות ע\"כ. ור\"ל אותה גמ' שכתבתי במשנה ז' פ\"ה דזבחים ובשלמים הוא שדרשו כן שבהן נאמר המקרא. והשתא דכל הקרבנות אינן נלמדים אלא משלמים. לא ידענא מאי קשיא להו להתוס' בריש מסכת ערובין דלמה לי קרא לפסול שלמים שנשחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל תיפוק ליה דשחטו קודם לתמיד של שחר ואמרי' העולה עולה ראשונה. ותמיד של שחר נמי בעי פתיחת דלתות ההיכל כדתנן בתמיד ע\"כ. ומאי קושיא הא תמיד גופיה לא שמעי' לי' אלא משלמים. ועל הרמב\"ם תמיהני ג\"כ שבפ\"ה מהל' מה\"ק כתב שלמים ששחטן קודם שיפתחו דלתות ההיכל וכו'. והרי כל הקרבנות כן כדמשמע ממתניתין דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "המגריפה. פירש הר\"ב כלי נגון כו' ואפשר שנקראת מגריפה לפי שצורתה היתה כן. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב י' נקבים היו בה וכל אחד ואחד מוציא ק' מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר הכי תניא בפ\"ב דערכין ד' י\"א ואמרו שם דגוזמא היא. אבל רב מתנא אמר שמואל שכאו\"א מוציא י' מיני זמר נמצאת כולה מוציאה ק' מיני זמר. וכך העתיק הרמב\"ם בפירושו כפי נא\"י. פירש\"י עשרה נקבים היו בה ובכל נקב היה קנה א' ובכל קנה וקנה היה בו י' נקבים וכל נקב של קנה הוציא מין זמר נמצא כולה מוציאה ק' מיני זמר. \n",
+ "מוכני לכיור. לשון הר\"ב לשקעו בבור כו' וכשהיו מעלים אותו מן הבור לקדש בו ידיהם ורגליהם היה קול הגלגל נשמע. מסוף דבריו שכתב דלהעלותו הקול נשמע. אתה למד דתחלת דבריו דלשקעו לאו דוקא שהרי כל עצמו של גלגל לא נעשה. אלא להשמיע קול. והוא כדעת רבי יוחנן (בזבחים ד' כ\"א) כמ\"ש במשנה י' פ\"ג דיומא. ושם הארכתי בס\"ד [*ובספ\"ק דמכילתין כתב הר\"ב בשם הרמב\"ם. פי' אחר למוכני]: \n",
+ "קול השופר. ידוע שהשופר תוקעין אותו בכל יום [במקדש] וכמו שנתבאר בסוף סוכה. הרמב\"ם. \n",
+ "קול של כ\"ג בשעה שהוא מזכיר את השם כו'. שהכהנים והעם העומדים בעזרה היו אומרים בשכמל\"ו כדתנן במשנה ב' פ\"ו דיומא ועל אותו קול הוא אומר כן. אלא שמיחסו לכ\"ג שהוא ראש המדברים. ואין נראה שיהא קול שלכ\"ג לבדו נשמע עד יריחו. דבשלמא קול גביני כרוז אותו האיש ששמו גביני היה לו קול גדול שנשמע למרחוק כל כך. אבל להחליט על כל כ\"ג. א\"א לומר כן. דדלמא לא היה לו קול גדול [*וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני בשעה כו' ולא קתני כשמזכיר אלא דלאו בהזכרת כ\"ג לחוד תליא]. \n"
+ ],
+ [
+ "והניחו ויצא. פי' הר\"ב אבל מיד לא היה מוציאו כו' עד לאחר זריקת התמיד שהיה עושה הטבת ב' נרות כו' וכ\"כ עוד לקמן. וכן שנוי בפ\"ו דהטבת שתי נרות קודמות לקטרת וכאבא שאול דס\"ל הכי. אבל בפ\"ק דיומא משנה ב' תנן ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות. וההיא כרבנן וכמ\"ש שם בס\"ד. ובחד קרא קא מפלגי. דכתיב בבוקר בבוקר בהטיבו את הנרות יקטירנה. אבא שאול סבר בהטיבו והדר יקטירנה. ורבנן בעידן הטבה תהא מקטיר קטרת דאלת\"ה בין הערבים דכתיב (שמות ל׳:ח׳) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה. ה\"נ דברישא מדליק נרות והדר מקטיר קטרת של בין הערבים. והתניא מערב עד בקר. אין לך עבודה שכשרה מערב עד בקר אלא זו בלבד. כלומר זו מערב עד בקר. ולא אחרת. אלא מאי קאמר רחמנא בעידן הדלקה כו' ה\"נ בעידן הטבה כו'. גמ' פ\"ק דיומא ד' ט\"ו. ונמצאת למד דלרבנן זריקת דם התמיד קודם להטבת חמש נרות וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ספ\"ו וכן בחבורו פ\"ו מה\"ת. \n",
+ "שתי נרות מזרחיות. כתב הר\"ב האי תנא סבר מנורה מזרח ומערב היא מונחת. ודלא כתנא דמשנה ז' פרק י\"א דמנחות ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומניח את אלו דולקים. כתב הר\"ב ולאחר שחיטת התמיד וזריקת דמו מדשן השני מזרחיות כו' [*ועיין לקמן בפי' הר\"ב בד\"ה מצאן שכבו וכו'. ומ\"ש הר\"ב] והא דמפסיק כו' משום דכתיב בבקר בבקר בהטיבו את הנרות אמרה תורה חלק ההטבה לשני בקרים. כלומר וצריך להפסיק ביניהם בעבודה אחרת כדאיתא בגמ' פ\"ג דיומא ד' ל\"ג. והא דהטבה ראשונה קודם לדם התמיד *)לרבנן פשיטא דניחא. דבהטבת נרות כתיב בבוקר בבוקר ובתמיד כתיב חד בבוקר את הכבש אחד תעשה בבוקר (במדבר כ\"ה) ואמרי' יוקדם דבר שנאמר בו בבוקר בבוקר כו'. כמ\"ש במשנה ב' פ\"ו. ולאבא שאול דס\"ל דדם התמיד קדים להטבה שניה אמרי' התם בגמ' דדריש בבקר בבקר דכתיב גבי שני גזרי עצים ואינם ענין לשם דהא לא קדמי למערכה שניה כמ\"ש בפ\"ב משנה ג' הלכך שדינהו חד אהטבת נרות דכתיב בהו תרי בקר ולהוו תלת וחד אדם התמיד דכתיב ביה חד בקר ולהוו תרי. והלכך חדא הטבה קדים דהכא תלת והכא תרי. ודם התמיד קוים להטבה שניה דהכא תרי והכא תרי ומכפר עדיף דעולה מכפר [כדתנן סוף פ\"ה דערכין]. ומדלא אמרי' דהעלאת אברים [*נמי תהא מפסקת] ש\"מ דלית לן למשמע שתהא מפסקת אלא חדא עבודה [*ולפיכך לרבנן דילפי דקטרת מפסקת על כרחך דם קדים לכולהו הטבות כנ\"ל]. ומיהו זריקת דם הוא דמקרי עבודה אבל שחיטה לא. והא דכתב הר\"ב לקמן לאחר שחיטה ל\"ד אלא לאחר זריקה נמי וכמ\"ש בכאן. וכן עוד לקמן בד\"ה ומדשן את השאר כו'. וכדאיתא בגמ' שכתבתי וכן לא דייק הר\"ב בלישניה רפ\"ו. ומכאן אני מוכיח דשחיטה לאו עבודה היא. כמ\"ש משמא דגמ' במשנה ד' פ\"ק דזבחים והתוס' שם נתלבטו מאד להביא ראיה לדבר ולי נראה שזו ראיה פשוטה היא [*ואע\"ג דקבל והלך נמי מוקדמים הנהו טעמייהו כדכתב הרשב\"א בתשובה סי' ע\"ט שאינן עבודה שלימה רק חלקי עבודה אלא שהוא כתב כן גם בטעם השחיטה וא\"כ אין ראיה. אע\"ג דשחיטה התחלה. ומ\"ש הר\"ב ואע\"ג דכתיב כו'. הכי עדיף טפי וכו' דקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועי\"ל דכיון שהניח בהטבה ראשונה שתי נרות יתקיים קרא. דלא אתא אלא לומר דלא ליעבד שית בהטבה קמא. ועמ\"ש בסד\"ה ומטיב כו']. \n",
+ "ומדליקן מן הדולקים. כתב הר\"ב ואם אין בנרות דולקים מדליקן ממזבח העולה. וטעמא פי' ברפ\"ו ועמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומטיב את הנרות. הר\"ב השיג על הרמב\"ם שסובר שהטבתן היא הדלקתן. שפירש בהטיבו. בהדליקו והאחרונים חולקים עליו ואומרים שאין הדלקת הנרות אלא בין הערבים. ופירש בהטיבו אינו הדלקה. אלא תקון הפתילות. וכל זה תמצא באורך בתשובת הרשב\"א סי' ש\"ט וע\"ט. ודעת רש\"י בפ' שתי מדות עלה פ\"ה ובפי' התורה נראה כדעת האחרונים. וכן נראה דעת הראב\"ד בפ\"ב מה' עי\"כ. וכן דעת אונקלוס. לשון הכ\"מ פ\"ג מה\"ת [*ונ\"ל שבכוונה הקדים הכ\"מ לכתוב סי' ש\"ט קודם ע\"ט כי זו שבסימן ע\"ט נכתב לפרש זו שבסי' ש\"ט. ואמנם מה שהר\"ב כתב על הפי' שכתב הוא בשם רבינו ברוך בר יצחק שהוא המחוור כו' הנה קרוב לזה הפי' כתוב בשאלה של הרשב\"א שבסי' ש\"ט והשואל שמצא לזה הפי' שבחהו ג\"כ. אבל הרשב\"א השיב לו שיש עליו כמה תמיהות וקצתן עולים ג\"כ לפי' של הר\"ב שבשם רבינו ברוך בר יצחק ואכתבם אחת לאחת ואלו הן ראשונה תמה למה תלה טעם הנחת המערבי דולק במה שממנו מדליק את המנורה בין הערבים שאינו מפורש [בכתוב] והניח העיקר המפורש בכתוב שיהא דולק לפני ה' תמיד וכך הל\"ל ומניח את המערבי דולק שנאמר לפני ה' תמיד. שנית במצאן שכבו שמדליקן כדי להיות ניכר יפה הפסק כו'. ואדרבה היה יותר חיוב ההדלקה ניכר כשהיה הוא כבה כאותן החמשה האחרים. ועכ\"ז מסלק ידו ממנו ואין מדשנו. כי היוצא ורואה שמדשן את השאר ומניח זה דולק סבור שאין זה מניחו מלהטיבו עכשיו אלא מפני שהוא דולק. אבל כשהוא כבה ואפ\"ה מטיב את השאר ומניח את זה עכשיו ניכר ונגלה שאינו מניחו אלא מפני חיוב ההפסקה. ועוד שנמצא מדליק לערב בשמן ופתילה ישנים. ועוד שהרי חסרה המדה לערב ממדת חברותיהן. כשיעור מה שדלק בבקר משעה שדשנו והדליקו עד שמדליק חברותיהן בערב. וא\"ת שאז ידשנן ג\"כ. זה לא נשמע מעולם ולא נזכר בשום מקום. שידשנן שנית לערב. ואין אלו אלא דברים המתמיהים. שלישית מנלן שאם מצא דולקים בחמש שמחייב לכבותו. רביעית שמכבה המערבי ולמה והרי כתיב לפני ה' תמיד. חמישית מי דחקו לומר שבזמן שאין הנס קיים אפי' מצאו דולק יכבנו ולמה מכבה דלמא חזר הנס למקומו. שלא ניתן להם זמן לנס לדעת עד איזה זמן ימשך ומכאן ואילך לא ימשך ובכל יום ויום יש להסתפק שמא נזכה ויחזור הנס למקומו ויהא עד לשאר עמו. והמכבה הזה כובש עדותו. ועוד היאך יכבה והלא שנינו בספרי יכול יכבם ת\"ל לפני ה' תמיד. אלמא אשר לפני ה' לא יכבה כלל. וכן הקשה ג\"כ על כיבוי החמש נרות כשמוצאן דולקים או מקצתן מברייתא דספרי. ולפי שהזכיר ג\"כ גירסא אחרת בזה לא ראיתי להאריך. אלו דברים הנוגעים לזה הפי' שלפנינו. ואע\"פ שאין הכל לשונו ממש והנה מסקנת הרשב\"א שם ובסי' ש\"ט דהך מתני' דהכא בהטבה של בקר. וההיא דרפ\"ו בהטבה של בין הערבים היא. ומפרש דהא דקתני הכא מדשן את השאר כלומר אותן שכבו. ולשיטתיה דס\"ל כל שלא כבה אינו רשאי לכבות כמו שהזכרתי לעיל. ונקט שתי נרות מזרחיות דולקים. משום סיפא כדכתב הר\"ב בתירוץ הב'. וסיפא דקתני ומצאן שכבו מדליקם כו' כדי לקיום לפני ה' תמיד. ואע\"ג דאשני של המזרחיות נאמר. אינו נקרא מערבי. אלא בהצטרפות הראשון ולכך צריך שיהא גם הוא דולק ואח\"כ מדשן את השאר היינו אותם שכבו כדפי'. ותנא דידן לית ליה שום הפסקה בין הטבה להטבה. דלא דריש בבקר בבקר. וא\"נ אית ליה מ\"מ ס\"ל דכל זמן שכבו המזרחיות מקדים הטבתן להטבת חמש נרות כדי לקיים לפני ה' תמיד. ולא אמרינן כיון דאתחיל עביד רובא. ועיין בפירוש הר\"ב. ומה שכתבתי בס\"ד בפ\"ז דיומא משנה ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לא היו כופתים. פי' הר\"ב שתי ידיו לעצמן כו'. עמ\"ש בזה לקמן בדבור [על טבעת שניה]: \n",
+ "אוחזים בו. בשעת שחיטה ומסייעים אותו. המפרש: \n",
+ "ראשו לדרום. לשון הר\"ב היה נשחט וכו'. והיה נוטה ראשו לדרום ופניו למערב שאם ירביץ כו'. אנוטה ראשו לדרום קאי שאם ירביץ כו' והכי מפורש בלשניה דהר\"ב במשנה ח' פ\"ג דיומא: \n",
+ "ופניו למערב. שצרך שיהא בית שחיטתו כלפי מערב. דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ד) ושחט אותו [וגו'] לפני ה'. המפרש: \n",
+ "של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית. פי' הר\"ב לפי שבבקר חמה במזרח וזורחת כנגדה למערב. והכתוב אומר שנים ליום כו' שהשמש קרוי יום כמו שנאמר (יחזקאל ל׳:י״ח) ובתחפנחס חשך היום. הרמב\"ם. ובברייתא או אינו אלא חובת היום [כלומר כל יום ויום תקריבו ב'] כשהוא אומר את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים הרי חובת היום אמור: \n",
+ "על טבעת שניה. פי' הר\"ב רחוק מן המזבח. לפי שהמזבח גבוה ומאפיל. כלומר ועל טבעת שנייה לאו בטבעת שנייה של סדר ראשון שהוא אצל המזבח. אלא בטבעת ראשונה שהיא אצל הקרן בסדר השני המשוכה לצד צפון. ופני השוחט וצואר הבהמה לצד מערב צפון באלכסון. כדי שלא יעכב אור השמש לבוא ובטבעת שנייה שהיא מתרחקת מן המזבח שגבוה עשרה יוכל לראות דרך עליו השמש ויותר מכאן לא היה צריך להרחיק. ואם היה שוחט בסדר הראשון א\"כ היה המזבח מעכב אור השמש לבא על ידו של שוחט. שהרי מזבח גבוה י' אמות וסדר ראשון של טבעת אינו רחוק אלא [ח'] אמות כדתנן בסוף מדות. המפרש. ומ\"מ אני תמה שכיון דמזבח מאפיל לא יספיק הריחוק בטבעת שנייה שמן סדר לסדר כמו ד\"א. כדתנן בסוף מדות מקום הטבעות כ\"ד אמות והן ו' סדרים נמצא שעם הטבעת עצמו הוא ד\"א זה מזה. ואע\"פ שמרחיק מהמזבח י\"ב אמות לא יספיק. לפי שבבקר ובערב צל כל דבר ארוך מאד. והתוס' רפ\"ו דיומא (דף ס\"ב) כתבו טעם אחר וז\"ל נ\"ל דמן הדין ה\"ל לשחוט על טבעת ראשונה אלא לא רצו להקריבו כולי האי למזבח בלי הפסק גזרה שמא יטיל גללים. ע\"כ. ומצאתי לבעל המאור שכתב ביומא ר\"פ טרף בקלפי וז\"ל שמעתי טעמו של דבר שהיה נשחט על טבעת שנייה ולא על טבעת ראשונה לפי שהיה נשחט נגד יום ותניא [עירובין נ\"ו ע\"א] מעולם לא יצאה חמה מקרן מזרחית צפונית. ולא שקעה בקרן מערבית צפונית. וכשם שהחמה מופלגת בזריחתה ובשקיעתה [אפילו] בתקופת תמוז מן הקרנות של צפון העולם. כך היה התמיד מופלג בשחיטתו מן הקרנות של צפון המזבח. ע\"כ. [*והרא\"ם בפ' פנחס כתב. וטעם הטבעת השניה. כתב הסמ\"ג שלא יאפילו כותלי ההיכל והאולם. ע\"כ. ולפ\"ז טבעת השניה בטבעת של סדר ראשון שהוא אצל המזבח ומשוכה לצד מזרח. אבל גם על זה תמיהתי דלעיל קיימת שלא יספיק הרחקה כזו כו']. ומ\"ש הר\"ב. שיוחנן כ\"ג התקין ששה סדרים של טבעות כו' לכ\"ד משמרות כהונה. כלומר לכל משמר היה לו טבעת מיוחד שבו הוא שוחט במשמרו והכי איתא בסוף סוכה וזה לשאר קרבנות חוץ מתמידין דכתיב בהו ליום. ומ\"ש הר\"ב ולפי שלא היו כופתים כו'. קשיא לי דהא עוקדין אותו יד ורגל ולא ממעטינן אלא שלא יהא כפות שתי ידיו לעצמן ושתי רגליו לעצמן כמ\"ש הר\"ב בר\"פ. ולשון המפרש לעיל ולא היו כופתים את הטלה בשעת שחיטה ד' רגלים יחד ע\"כ. והרמב\"ם פי' מעקדים אותו שאוחזים ידיו ורגליו בידיהן בלבד. וכ\"כ בחבורו סוף פ\"ק מה\"ת. וכן נראה ממה דתנן מי שזכו באברים אוחזים בו. \n",
+ "וקבל המקבל. שעומד כנגד השוחט באלכסון. ומצדד עצמו כדי שיהא פניו כלפי דרום. המפרש: \n",
+ "בא לו לקרן מזרחית צפונית. ונותן מזרחה צפונה כו'. ונותן מערבה דרומה. ה\"ג בפ\"ק דיומא דמייתי לה התם דף י\"ד ודף ט\"ו. ומ\"ש הר\"ב הולך בצד מזרח ועומד בארץ וזורק הדם כו'. מפורש היטב בפי' הר\"ב דמ\"ד פ\"ה דזבחים ע\"ש. ובגמ' דיומא (דף ע\"ו) פריך דניתב ברישא מערבית דרומית. והדר מזרחית צפונית. ומשני כיון דאמר [מר] כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. ברישא בההוא פגע. ופירש\"י. כשעולה בכבש ופונה לימין פוגע במזרחית צפונית. תחלה קודם מערבית דרומית. ואע\"ג דהכא על הרצפה עומד והכלי בידו וזורק [למרחוק]. אפ\"ה כיון שבחטאת שניתנת בעליונה של קרן צריך לעלוח בכבש דרך הדרום ופונה למזרח. ה\"נ [בכל הדמים] אע\"פ שניתנין למטה מתחיל להקיף דרך הדרום. שהוא פניו של מזבח. ומשם פונה לימין: \n",
+ "שירי הדם היה שופך על יסוד דרומית. בפ\"ה דזבחים ילפינן לה דף נ\"ב. מדכתיב בשעיר נשיא (ויקרא ד׳:ז׳) אל יסוד מזבח העולה. שאין ת\"ל. אלא לומר תן יסוד למזבחה של עולה. ופירש התוס' דף נ\"א דתרתי מילי ילפינן מינה לתחלת מתן דמים שצריכה יסוד [וכמ\"ש שם מ\"ד בס\"ד] ומדלא כתב אל יסוד העולה. וכתיב יסוד מזבח. למדרש נמי לשיריים דבעינן יסוד. ולא קשיא דדרשינן תרתי מילי ודלמא לשיריים לחודא אתי. די\"ל דקודם יש לי להעמיד פשטא דקרא לתחלת מתנות. והייתור לשיריים. ע\"כ. \n"
+ ],
+ [
+ "לא היה שובר בו את הרגל. פי' הר\"ב כדרך שהטבחים עושים שמחתכים את הרגל כו'. ומניחים רגל השבור ברגל האחר. אלא נוקבו. בשני הרגלים נוקבו ומניחין באונקליות דרך הנקבים. וכל כך למה שלאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלי. ואם היה תולה אותה כמו הטבחים. לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תפול הבהמה לארץ לפי שאותו הרגל (נקוב) [תחוב] ברגל האחר וע\"י כן תלויה הבהמה. המפרש: \n",
+ "[*ערכובו. פי' הר\"ב כמו ארכובו. עמ\"ש במ\"ב פ\"ז דסנהדרין]. \n",
+ "חתך את הכרעים כו'. כתב המפרש הכרעים רגלי הבהמה (כרעיים). ועל שם כריעה קרי להו כרעים. שמאחר שהופשטו הידים עד כנגד החזה יכול לחתוך כל ד' רגלים יחד. ע\"כ. ולא הרגלים כולם. שסופיהם חותכן לאח\"כ כדלקמן. ולכך יתכן לומר דהירכים עד מקום הכריעה קורא כרעים. ולא יותר: \n",
+ "מירק את ההפשט. גמרא. כמו קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו [פ\"ג דיומא מ\"ד] כלומר גמר הפשטו נגד החזה והצואר וסוף הידים. המפרש. \n",
+ "חתך את הידים עלה לרגל הימנית. וה\"ה דקודם שיחתוך הידים ה\"ל לחתוך רגל הימנית. אלא שעדיין כובד הבהמה ברגלים והבהמה נתלית ובכל הסדר הזה אין שום פסוק כי אם סברא לפי מה שנכון לעשות עושין. המפרש. \n",
+ "עלה לרגל הימנית חותכה כו'. ועדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית. כמ\"ש לעיל [*ועמ\"ש בפרק דלקמן מ\"ד בד\"ה בתוכו כו']: \n",
+ "קרעו ונמצא כולו [גלוי] לפניו. עכשיו שנטל רגל הימנית כשקרעו נמצא כולו גלוי לפניו ויכול לראות בפנים. שכשלא היה הרגל עדיין [חתוך אפילו] אם היה קורעו לא היה מה שבפנים נראה כמו עתה. המפרש: \n",
+ "על בית שחיטת הראש. והא דלא קתני בית השחיטה סתם. למעוטי [בית] שחיטת צואר אתיא [סד\"א] דכמו שהראש מגונה בשביל שחיטה. ה\"נ צואר מגונה. הלכך פירש לך בית שחיטת הראש למעוטי בית שחיטת צואר. וצואר כשהיה נושא היה הופך החתך אצלו ואינו נראה אבל הראש קרניו בין אצבעותיו וחוטמו כלפי זרועותיו ובית שחיטתו למעלה הלכך מכסה הפדר בית השחיטה. והכי יפה לעשות ושחיטת הצואר אינו מגונה בדם כ\"כ. המפרש: \n",
+ "כל צרכה. ולא קבע בה הדחה שיש [כרס] שיש בה טנופת הרבה. ויש שאין בה טנופת כל כך. המפרש: \n",
+ "על שלחנות של שיש שבין העמודים. עיין מה שאכתוב בזה במ\"ג פ' בתרא דמדות: \n"
+ ],
+ [
+ "נטל את הסכין והפריש כו'. ועד עכשיו לא היה לו צורך סכין לא בנטילת הפדר ולא בנטילת הקרבים שזהו דבר שנוטלין ומפרידין בלא סכין. המפרש: ",
+ "ולא היה מזיזה ממקומה. פי' הר\"ב ולא היה מזיזה לאצבע הכבד ממקומה שכשחותכין את הכבד ומפרידין אותה ממקומה נשאר מעט כבד מן העוקץ אצל הכליות ולא היה מזיזה ממקומה. המפרש. ואצבע לשון נקבה כדאמרינן לא כל האצבעות שוות. והרמב\"ם בפ\"ו מהל' [מעשה] הקרבנות העתיק אינו מזיז הכבד ממקומו: ",
+ "נקב את החזה. לפי שהחזה על הדפנות כמו אהל [וכשנוטל] את החזה משם. הוי כמו שנוקב בבהמה שהחזה קצר ברחבו ודומה המקום לאחר נטילתו כחלון. המפרש: ",
+ "ויורד עד השדרה. נ\"א עם השדרה. ופי' המפרש אצל השדרה חותך. ולא היה עגע בשדרה שהשדרה היה מניח עם הדופן השמאלי לפי שבזה הדופן היה תולה הכבד ולא היה חותך השדרה עמו שאם היה חותכו עמו היתה כבדה [הרבה] ע\"כ: ",
+ "עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות. אצל החזה. כלומר היה חותך ויורד עד שיהא מגיע לאותן צלעות. וגם למעלה אצל העוקץ היה מניח שתי הצלעות. ולקמיה מפרש כשיפרש דופן שמאלי דקתני ומניח [שתי] צלעות רכות מלמעלה וכו'. וכך היה עושה בחברתה דופן ימין. המפרש: ",
+ "בא לו לגרה והניח בה ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן. ב' צלעות הניח בו כבר כשחחך הדופן הימני ועכשיו הניח בו ב' צלעות מצד אחר וזהו אותם צלעות שהן מדופן אצל חזה. ועדיין לא חתך דופן השמאלי. לכך שייך לומר והניח בה שעדיין הן מחוברין לדופן. המפרש: ",
+ "בא לו לדופן השמאלי והניח בה כו'. כתב המפרש ל\"ג [בה]. והניח אצל העוקץ ב' צלעות רכות דהיינו למעלה וב' צלעות רכות מלמטה אצל החזה והניחן במקומן ולא חתך עם הדופן. וכן היה מניח עם חברתה בדופן הימני ב' צלעות למעלה אצל העוקץ. ולפי שלא פירש לך למעלה ב' צלעות למעלה [בנטילת] דופן ימין. פירשו [כאן] נמצא מניח בשתי דפנות שתים שתים מלמטה ושתים שתים מלמעלה בין בדופן ימין בין בדופן שמאל. ע\"כ: ",
+ "אלא של ימין קורין גדולה שהכבד תלוי בה. והכבד לאו מן הדופן הוא. אלא תלוי הוא בה. ובשביל שדבר שאינו בכלל הדופן תלוי בה לכך נקראת גדולה. המפרש: ",
+ "בא לו לעוקץ. המפרש כתב הוא הזנב. ובשם הערוך כתבתי ברפ\"ג שהוא העצה. ",
+ "חותכו. אצל רגל השמאלי שעדיין תלויה הבהמה בו. המפרש: ",
+ "ואליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמו. וכן ב' צלעות מכאן וב' צלעות מכאן לפי שאותן צלעות מקרו כנפי העוקץ לא חש לפרש שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן. המפרש: ",
+ "נטל רגל השמאלי. שנשאר יחידי שכל הבהמה מנותחת לאבריה [מלבד זה הרגל] שנשאר עדיין באונקלי. המפרש: ",
+ "הראשון בראש וברגל. עמ\"ש במ\"ג פ\"ב דיומא: ",
+ "בשמאלו. כתב הר\"ב ואע\"ג דהולכת אברים לכבש עבודה היא וכו' כדאיתא ביומא פרק ה' דף מ\"ח: ",
+ "וצלעותיה בין אצבעותיו. והאי דלא פי' ובית עורה לחוץ היינו טעמא דב' צלעותיו מונחין בין אצבעותיו א\"כ הוי בית עורה לחוץ. אבל גבי דפנות לא פי' לך כלום [כלומר לא פי' היאך נושאן] והיה יכול לישא דפנות על פס ידו לכך פי' בית עורה לחוץ. המפרש: ",
+ "[*בקרבים הנתונות בבזך. פי' הר\"ב תרגום כף בזך. וכ\"כ המפרש. ומסיים לפי שאין מחוברין יחד צריך ליתנם בכלי. ע\"כ. ולפי שהם גדולים נ\"ל יותר פירוש הרמב\"ם שכתב קערה תרגום בזיכא אלא שלא נמצא כן בתרגום שלפנינו לא באונקלוס ולא ביונתן. ועיין בפרק דלקמן משנה ד'. דמצינו כף גדול מחזיק שלש קבין]: ",
+ "השמיני בחביתין. כתב הר\"ב הא דאפסיק לחביתין בין סלת לנסכים כו'. משום דלשניהם שם מנחה לכך פירשן יחד. וגדולה מזו ה\"ל לפרש דכך היה סדר הקרבתן החביתין קודמין לנסכין. ומשום האי טעמא דשניהם שם מנחה. כדאיתא בגמ' פ\"ג דיומא דף ל\"ד [*ולשון פירשן שכתב הר\"ב. נ\"ל שצ\"ל סדרן]. ",
+ "ונתנום מחצי כבש ולמטה. כתב הר\"ב ולא מחצי כבש ולמעלה. כדי שתהא ניכרת ההולכה למזבח כשיחזרו כו' ואם היו קרובין למזבח לא תראה הולכה. המפרש: ",
+ "במערבו. כתב הר\"ב אבל בשבתות כו' היו של תמיד במזרח כו' יש חילוף גרסאות בזה בסוף מסכת שקלים. ושם הארכתי בזה בס\"ד: ",
+ "ומלחום. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) על כל קרבנך תקריב מלח. המפרש: ",
+ "לקרות את שמע. ולאחר קריאת שמע יקטירו את הקטורת והכי נכון הדבר שיתפללו קודם שיקטירו שום הקטרה ויעל קרבנם לריח ניחוח. המפרש. ועיין בפירוש הר\"ב ר\"פ דלקמן: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ברכה אחת. כתב הר\"ב בפרק קמא דברכות [דף י\"ב] מפורש שהיא אהבה רבה. ואחר שהאיר היום וזרחה החמה כו' לשון הרמב\"ם ואחר שהשמש זורח והאור מתפשט כו': \n",
+ "קראו עשרת הדברים. כתב הר\"ב לפי שהן עיקר התורה. וראשיתו. הרמב\"ם: \n",
+ "את העם. עם העם. ועבודה. בשביל עבודה שעשו היו מברכין אחריה רצה ה' אלהינו עבודת עמך ישראל ואשי ישראל ותפלתם תקבל ברצון. ברוך המקבל עבודת עמו ישראל ברצון. א\"נ שאותך לבדך ביראה נעבוד. וברכת כהנים. לברך את העם. כל זה לשון רש\"י פ\"ק דברכות דף י\"א. וכתב הר\"ב שברכת כהנים קריאת הפסוקים בלבד בלא נשיאת כפים. כ\"כ התוס' שם ומסיימי כמו שאנו אומרים. ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ו מה\"ת. במקום ב\"כ כתב ושים שלום. גם בפירושו כ\"כ אלא שכתב ג\"כ ומודים וזו לא ידענו מנין לו. ואי משום הברכות דכ\"ג ביומא רפ\"ז דמסמיך הודאה לעבודה וכההיא דאמרינן בפ\"ב דמגילה דף י\"ח עבודה והודאה חדא מלתא מ\"מ הכא לא תנינן לה. ואף בחבורו לא כתב כן. וההיא דמגילה לא אמרן אלא דהיכא דאמרינן הודאה שלא להקדים לה ברכת כהנים. ואומר אני שדעת הרמב\"ם במ\"ש שים שלום ולא כתב ברכת כהנים. לפי שהוא סובר שלא היו אומרים ברכת כהנים כלל כיון שאין עכשיו נשיאת כפים. ומה שאנו אומרים אינה אלא שהש\"צ יאמרה וכדעת הטור א\"ח ס\"ס קכ\"א. אבל יחיד אין לאומרה ולפיכך כתב הוא. דהא דתנן ברכת כהנים. היינו הברכה הנקרא כן על שם התחלת ש\"ץ שמתחיל בה בברכת כהנים. אבל הם לא היו מתחילים בה אלא בשים שלום: \n",
+ "מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא. כתב הר\"ב שמשמר היוצא אומר למשמר הנכנס מי ששיכן את שמו כו' הכי איתא בגמ' פ\"ק דברכות דף י\"ב. וכתבו התוס' תימא קצת מאי [ברכה] היא הואיל ולית בה לא שם ולא מלכות ע\"כ. כלומר דהתם בפ\"ו דף מ' אמרינן דכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה וכתבתיה במשנה י\"א פרק בתרא דמעשר שני: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשים לקטורת. כתב הר\"ב. מפני שמעשרת וכו'. עמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ב דיומא: \n",
+ "מי מעלה אברים מן הכבש למזבח. במשנה ד' פ\"ב דיומא פי' הר\"ב משום ברוב עם. ועמ\"ש שם: \n",
+ "רבי אליעזר בן יעקב אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן ע\"ג המזבח. ס\"ל מקום שכינה לאו אורח ארעא. גמ' פ\"ב דיומא דף כ\"ו. וכתבו התוס' דמודה ראב\"י בההיא דתמיד [נשחט] [משנה ו'] שחט ישראל וקבל הכהן נתנו לחברו וחברו לחברו כו'. ומפרש בגמ' טעמא משום ברוב עם הדרת מלך [כמ\"ש הר\"ב שם] דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחברו לא היה הולך לו. אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט. שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא: \n"
+ ],
+ [
+ "לחזנים. פי' הר\"ב דהיינו שמשים. ועמ\"ש ברפ\"ז דיומא: \n",
+ "[*היו מפשיטין כו'. עיין רפ\"ה דשקלים ובמשנה ד' פ\"ק דמדות: \n",
+ "וחלונות. פירשתי במסכת מעילה רפ\"ו]. \n",
+ "תשמישי הכלים. כתב הר\"ב וסדר כו' וצונף במצנפת. והכי חשיב במשנה דספ\"ז דיומא מצנפת בבגדי כ\"ה אע\"פ שבתורה נקרא מגבעת. ועיין בפירש\"י שבחומש דהכל חדא. ובתוס' פ\"ב דיומא דף כ\"ה דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד: \n"
+ ],
+ [
+ "נוטל את הכף. כדאשכחן בנשיאים כף אחת מלאה קטרת. גמרא רפ\"ה דיומא והעתקתיה שם: \n",
+ "דומה לתרקב גדול. וכן הגי' בכל הנוסחאות שבידי ואע\"פ שבתרקב עצמו לא שייך לומר גדול שהרי אינו נקרא תרקב אלא כלי המחזיק ג' קבין. כמ\"ש הר\"ב במשנה ו' פ\"ג. מ\"מ כאן קורהו גדול בערך הדמיון שאליו נדמה הכף. והואיל והכף מחזיק ג' קבים והטני שנדמה ג\"כ לתרקב שם במ\"ו פ\"ג. אינו מחזיק אלא קביים וחצי. כלפי הא הוא דתני הכא שהכף דומה לתרקב גדול כיון שהכף מחזיק ג' קבים: \n",
+ "בתוכו. ובמקרא כף אחת לשון נקבה. אבל אמרו בשם הראב\"ע כל שאין בו רוח חיים זכרהו ונקבהו: \n",
+ "וכסוי היה לו. פירש הר\"ב לבזך. וכן פירש הרמב\"ם וקשיא לי מדתנן במשנה ב' פרק בתרא וכף וכסויה הר\"ל שכשנתן הכף לחברו כדתנן בפ\"ו [משנה ג'] שהיה נותן לו גם כן כסוי הבזך. אבל ראיתי בפ\"ג מהלכות תמידין שכתב ומכסה את הכף: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שזכה במחתה. כתב הר\"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע\"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ\"ב דיומא דף כ\"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר\"י ס\"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ\"ג ביוה\"כ [וכדעת הרמב\"ם שכתבתי משנה ב' פ\"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס\"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ\"ד. אבל דעת הר\"ב נראה דס\"ל דאע\"ג דתנא ר\"י אומר י\"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ\"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב\"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת: \n",
+ "וחתה. כתב הר\"ב דל\"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ\"כ התוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס\"ד במשנה ג' פ\"ד דיומא: \n",
+ "נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר\"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת\"ק דמשנה ד' פ\"ד דיומא. ומ\"ש הר\"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש: \n",
+ "ובשבת. כתב הר\"ב שאסור לכבות ואע\"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דשבת. י\"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר\"ב בסמוך [*וכזה כתבתי בשם הכ\"מ בפ\"ק משנה ג']: \n",
+ "ועל השרץ. לשון הר\"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר\"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ\"ש הר\"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר\"ש בן ננס דפליג אדר\"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ\"ש הר\"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "המגריפה. והיה לה קול גדול. ולא יתכן לומר שהיא המגרפה דמשנה ח' פ\"ג שהיה כלי שיר חשוב ויזרקוהו שא\"א שלא ישברו קניה. וגם מגרפה שגורפים בו הדשן א\"א לומר שהרי אין לה קול. אבל היה זה בלי ספק כלי שלישי שמשמיע קול והיה גם צורתו כצורת מגריפה. והתוס' בפ\"ב דערכין דף י' כתבו דשני מיני מגרפות היו. אחת לדשון ואחת של שיר ע\"כ. לאו למעוטי שלא היה עוד שלישי והיא זו שבכאן. אלא דהתם לא בקשו רק לתרץ שאין המגריפה שהוא כלי זמר זו שגורפים בה הדשן. אלא שתים היו: \n",
+ "ובן לוי. בפ\"ו מה\"ת כתב הרמב\"ם וכן לוי. [בכ\"ף]: \n",
+ "וראש המעמד. ענין המעמד בפ\"ד דתענית (דף כ\"ו): \n",
+ "היה מעמיד את הטמאים. כתב הר\"ב הטמאים של אותו בית אב כו'. אית דאמרי כו'. ואית דאמרי מפני החשד כו'. פלוגתא דאמוראי בגמ' פ\"ז דפסחים דף פ\"ב. ושם פירש\"י טמאים של בית אב. וא\"ת ולהרמב\"ם שכתב הר\"ב בשמו דטמאים היינו מצורעים. וכדי שיהיו מזומנים כו' מאי מפני החשד דהא לאו בכהנים מצורעים בלבד איירינן. כבר כתב בפ\"ו מה\"ת [ה\"ה] וז\"ל מפני החשד שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. נראה שר\"ל שלכך מעמידין אותן בשער המזרח. שידעו הכל שעדיין לא הביאו כפרתן. שמפני כן לא הוכשרו לכנוס ולא יחשדום שאינם נכנסים לפי שאין נכבד בעיניהם המקום המקודש. והכ\"מ לא דק שם שהביא פירש\"י בזה ואינו ענין לדברי הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שזכו בדשון מזבח הפנימי והמנורה כו'. וכפי סדר השנוי במשנתינו שניהם הקדימו ליכנס ולצאת קודם שיקטיר המקטיר. וכבר כתבתי בסוף פ\"ג דאתיא כאבא שאול. אבל לרבנן לאחר שהקטיר נכנס זה שזכה בדשון המנורה ומטיב שתי הנרות. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות תמידין ומסיים ויוצא זה שהקטיר עם מדשן המנורה: \n",
+ "ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים כו'. מפורש ספ\"ג [*ושם כתבתי גם לפי' הרשב\"א. ודהך דהכא בשל בין הערבים היא ואע\"ג דכתבתי שם בשמו דאפשר שאין הפסקה בין הטבת הנרות בשום עבודה. היינו דוקא התם דבשל בקר. אבל בין הערבים כתיב בהדיא ובהעלות [אהרן את] הנרות בין הערבים יקטירנה. וא\"א שידליק ואח\"כ יקטיר דאין עבודה לאחר העלאה כמ\"ש לעיל שם ד\"ה והניחו כו'. אלא בעידן העלאה יקטיר קאמר רחמנא. וכך סדר הטבתן והדלקתן בין הערבים בזמן שנכנס ומצא שכבו כולן [שהרי בבקר כל שלא כבה אינו מכבה כמ\"ש שם להרשב\"א] חוץ משני המזרחיים. מדשן ה' נרות ואח\"כ מקטיר. או מפסיק בדם התמיד. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה כדלעיל שם. ואח\"כ מטיב את המזרחי ומניח את המערבי דולק. ואח\"כ מדשן את המערבי שבו היה מסיים ואותה פתילה הישנה תופסה בידו או מניחה בכלי. ומדליק את המערבי בפתילה חדשה מן הפתילה הישנה שהיה בנר המערבי. ואח\"כ מדליק את המזרחי ואח\"כ החמש. ובזמן שמצאן שכבו כולן. מדשן את ה' הנרות ומפסיק בעבודה אחרת וחוזר ונכנס ומטיב את שתי נרות המזרחיים ומדליק את המערבי ממזבח החיצון ואח\"כ מדליק את השאר. ומתני' ה\"ק מי שזכה בדישון המנורה בערב נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקים מדשן את המזרחי כלומר קודם שידשן את המערבי שבו מסיים לעולם. וממנו מדליק בין הערבים ולא הזכיר כאן הטבת ה' נרות לפי שלא בא עכשיו אלא ללמד איזו מאלו המזרחיים מדשן תחלה. אבל השאר לא אצטריך למתני דפשוט הוא שמדשנן ומדליקן מן המערבי. ולא מדשן את המזרחי ומניחו כך זמן מרובה קאמר אלא להקדים ולומר שאותו מדשן תחלה ומניח את המערבי כדי לסיים בו ולהדליק ממנו את המנורה. ויש לפרש דהא דקתני בין הערבים שמשמש שני ענינים. שממנו מדליקין בין הערבים. ומה שאמרנו היינו בין הערבים. וכאילו אמר שממנו מדליק את המנורה וזה בין הערבים. ואף מה ששנינו ברישא שמי שזכה בדשון מזבח הפנימי כו' ודישון המנורה כו' בערב הוא. שבשחר מניח הכוז על מעלה שניה. כדי ליתן שמן בשני המזרחיים לערב כי משזכה בתמיד שחרית יזכה בו ערבית חוץ מקטורת שלא שנה בה אדם מעולם כמ\"ש טעמא במ\"ד פ\"ב דיומא. והלכך אינו מוציא ומשתחוה עד לערב. ואף בטני כך לפי שצריך לדשן גם בערב מערכת הבקר ואינו מוציא הטני עד לערב. ותדע לך שא\"כ מי שזכה בדשון מזבח הפנימי אחר [שכיבד] את הכל לתוך הטני למה מניחו עוד שם ואינו מוציאו מיד וכי ליכנס שניה עם מי שזכה בדשון המנורה הוא צריך אלא שלעולם שני אלו מקדימין לפניהם ועיין לקמן. ובערב זה גומר דישון מזבח [הפנימי] ומוציא הטני. וזה גומר דישון כל הנרות ומוציא הכוז ויוצא ומשתחוה. ואין להקשות דקתני הכא מי שזכה בדישון המנורה. והרי ההדלקה עיקר בבין הערבים. דיש שני טעמים בדבר. חדא שהדישון הוא ההתחלה. ועוד שהדישון היא עבודה ועליו מפייסים אבל ההדלקה אינה עבודה לענין זה שהדליק. כדאיתא ביומא פרק בראשונה (יומא דף כ\"ד ע\"ב) אלו דברי רשב\"א ז\"ל. והחכם אשר שאל ממנו והשיב לו חזר וכתב לו ושבחוהו לפירוש זה ושהוא כפתור ופרח אלא שיש לתמוה על המסדר משנה זו איך קבעה במקום הזה ללמד על עבודה של בין הערבים. וכל מה שקדם לה והבא אחריה בעבודה של בקר. וגבי הטבה של בקר ה\"ל למתני העלאה דבין הערבים. ומ\"ט נטר ליה עד הכא. ע\"כ. ואע\"פ שהרשב\"א השיבו גם על זה שלא היה יכול לשנות אותו למעלה. כדי שלא להפסיק בעבודה של בקר ואחר שסיים את עקרי העבודות שנאה. ע\"כ. תירוץ תלוש הוא ואינו מספיק. אבל אפשר לי לומר אחר נטילת רשות מכבודו של הרשב\"א ז\"ל לתרץ באופן אחר והוא זה משום דהחלו עולים כו' מי שזכו כו' היה בשחרית וגם בין הערבים לעולם. וכמו שהוא בלשון הרשב\"א שכתבתי לפיכך יש מקום למסדר המשנה לשיסמוך ויסדר כאן עבודת המנורה בשל הערבים באותו המקדים שזכה בדשון המנורה. כדאמרן. אלא שצריך טעם למה מקדימים בשחר כלל. כיון שאין עושים אז כלום לפי דברי הרשב\"א ז\"ל]: \n",
+ "מצאו שכבה. כתב הר\"ב בין שכבה עכשיו אחר שחיטת התמיד כו'. לא דייק דאחר זריקה הוא שהיתה כניסה זו כמ\"ש לעיל בסמוך היה ממתין עד לאחר זריקת התמיד. וכבר נמצא בלשונו כיוצא בזה ספ\"ג. ושם הארכתי דאחר זריקת התמיד הוא בדווקא: \n",
+ "ומדליקו ממזבח העולה. לשון הר\"ב שאין מדליקין נר מערבי לעולם. אלא מאש של מזבח העולה כו'. צריכים לדחוק דהא דכתב לעולם לא דוקא. דהא בספ\"ג תנן ומדליקן מן הדולקים. ופירש הר\"ב. ואם אין בנרות דולקין מדליקן ממזבח העולה. ש\"מ דכי יש דולקין שפיר טפי למדלקינהו מינייהו. אלא לעולם דקאמר לאו דוקא ולא בא לומר אלא שאין מדליקין בשום אש אחר שבמקדש ולא למעוטי נרות דמנורה אם יש בהם דולקין. ויותר נראה בעיני שהר\"ב נמשך בכאן אחר לשון הרמב\"ם בפירושו. שכך הוא סובר שנר מערבי אין מדליקין אותו כלל אלא ממזבח העולה. וכ\"כ ג\"כ בחבורו פ\"ג מה\"ת. אע\"פ שהשיגו הראב\"ד מהמשנה דספ\"ג דתנן מדליקין מן [*הדולקים אלמא דכל היכא דאפשר מיניה וביה טפי עדיף] נדחק הכ\"מ ליישב דלשון רבינו לאו דוקא. ולא קאי אלא על המזרחי שבב' הנרות ולא על המערבי. והנה הנם דברי הר\"ב דהכא כהרמב\"ם. ודלעיל כהראב\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "צבר את הגחלים וכו'. והא דקטרת קודם להעלאת איברים דתנן באידך פרקין. אמרי' בפ\"ג דיומא דף ל\"ג דתניא יוקדם דבר שנאמר בו בבקר בבקר. לדבר שלא נאמר בו אלא בקר אחד בלבד. וכתב רש\"י וא\"ת הא שדינן עליה חד מהנך דב' גזירים אדם התמיד (לאבא שאול כמ\"ש בספ\"ג). אדם התמיד הוא דשדינן עליה. ולא על האברים וא\"ת מכפר עדיף [כדהתם] אין כפרה אלא בדם. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נותנו לו בחפניו. ומשתחוה ויוצא. הרמב\"ם פ\"ג מה\"ת: \n",
+ "שלא תתחיל לפניך שלא תכוה. פירש הר\"ב. היה שופך הקטרת על הגחלים לצד מערב וכשהיה מתפזר לצד עצמו היה צוברו כו'. פי' לפירושו שהיה שופכו לצד מערב. ואע\"פ שרוב מן הקטרת נשפך בשפיכה של צד מערב. מ\"מ אירע שנתפזר לצד עצמו והיה גוררו מה שנתפזר לצדו וצוברו ג\"כ לצבור השפיכה. וע\"י שנעשה הכל צבור נשתהה העשן מלבא וקשיא לי לישנא דמרדד דהכא דלא הוי כמו מרדדן דמתני' דלעיל. דהתם מרקען ומפשט אותן על פני כל המזבח. והכא בקטרת גורר וצובר. ואין זה ריקוע וכבר כתב הר\"ב לעיל דרידוד ריקוע הוא. ועוד בספ\"ז דמקואות מקוה שמימיו מרודדין מתפשטין ומתרחבין ובמשנה ב' פ\"ז דאהלות אהל מרודד. ורש\"י דיומא פרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ב) בההיא דצוברה פנימי שהוא חוצה לו שהביא הר\"ב. מפרש דצובר חוצה לו לצד מערב והולך ומושך ידו אליו וצובר תמיד במשיכה. ולא יתחיל לצבור מלפניו שמא יכוה כשיתפשט זרועו וימשוך חוצה לו. ולתוס' דהתם אשתמיט דהך דהזהר שלא תתחיל מלפניך כו' משנה היא. וסברו שהיא ברייתא ונדחקו מאד ללא צורך: \n",
+ "פרשו העם. [*לשון הרמב\"ם פ\"ג מה\"ת. ואחר שאומר יפרשו כל העם]. וכתב הר\"ב. כל הכהנים פורשים מבין האולם ולמזבח כו'. עיין בספ\"ק דכלים. ומ\"ש בבאו לכפר בקדש כל כפרה כו'. בגמ' פ\"ד דיומא דף מ\"ד. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "להשתחות. פירש הר\"ב בהיכל ולא מיקרי ביאה שלא לצורך. דהא דכתיב (ויקרא ט״ז:ב׳) ואל יבא בכל עת אל הקדש דרשינן בפ\"ג דמנחות דף כ\"ז דקדש הוא ההיכל באל יבא. ואל מבית לפרוכת וגו' במיתה. ומל' הר\"ב משמע דכל השתחויה שריא. ולא הויא שלא לצורך. וכן נראה מפשט דברי הרמב\"ם בפ\"ב מה' ביאת המקדש. וכתב שם הכ\"מ שכך הם דברי התוס' דמנחות שם אלא שמפני דברי הסמ\"ג שכ' להשתחוות בגמר עבודה. נדחק להעמיד גם דברי הרמב\"ם שכך הוא סובר שצריך שתהיה ההשתחויה בגמר עבודה. ואני אומר שאף דברי התוס' אינם אמורים אלא כדברי הסמ\"ג. שכך לשונם דהשתחואה צורך עבודה היא. ע\"כ. ומדלא כתבו עבודה היא ודקדקו לכתוב צורך עבודה. ש\"מ דאין דעתם למשרי השתחויה אלא כשהיא עם עבודה. והסמ\"ג שכחב גמר עבודה. לפי שכן מצינו בגמר עבודות השתחויה. כדתנן במכילתין. ומ\"מ נ\"ל שהעיקר דכל השתחויה שרי. שכן בסוף מס' חגיגה כהנים ע\"ה שאינם ראוים לעבודה נכנסים להשתחוות כמו שכתבתי שם [מ\"א] בשם רש\"י ותוס': \n",
+ "וכיון ששמע הממונה קול רגליו כו'. ע\"י פעמוני זהב שבשולי המעיל: \n",
+ "שהוא יוצא. פי' שהוא יוצא ממקומו באשר הוא שם ורוצה ליכנס להיכל. קדם הוא והגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה כו'. אבל הרמב\"ם בפ\"ה מה' כלי המקדש העתיק שלשה אוחזין כו'. ויכנס להיכל וישתחוה וכיון שישמע הסגן [*קול רגליו של כ\"ג שהוא יוצא] מגביה לו את הפרוכת ואחר שיצא נכנסו אחיו הכהנים. ע\"כ. נראה דשהוא יוצא היינו מההיכל. ולפ\"ז הא דגרס נכנס והשתחוה מוקדם. דקודם ששמע הממונה כו' נכנס והשתחוה. וזה דוחק. ובנוסחת א\"י שבידי נמחק מלת נכנס אבל ג\"ז שלא כסדר הרמב\"ם. שכתב ההשתחויה קודם שישמע קול רגליו כו'. והכי מסתבר דודאי משתחוה קודם שישמע קול רגליו לצאת וא\"כ על כרחך הא דתנן והשתחוה הוא מוקדם. וא\"כ אף אתה אל תמחק נכנס והוא ג\"כ מוקדם. ועדיין קשיא דלמה מגביה פרוכת בצאתו ולא כן בבואו אל הקדש. וכ\"כ שהיה הפרוכת כל היום מוגבה ועומד ע\"י קשרים ויתרות ליכנס ולצאת הכהנים הצריכים לעבודת מנורה ומזבח הפנימי אלא כשנכנס הכ\"ג מסירים הפרוכת מהקשרים ויתרות כדי שיהיה נתלה על עמדו וכבוד גדול נעשה לו לכ\"ג בזה להצניע אחריו הקדש כאילו מתיחד שם עם השוכן בבית ברוך הוא ולפיכך אחר שחזר ורוצה לצאת הוצרך להגביה ולא כן בעת כניסתו. כך נ\"ל: \n",
+ "הפרוכת פי' הר\"ב שעל האולם ויפה פירש ואשתמטתיה להכ\"מ שנדחק שם בה' כלי המקדש. וכתב שצריך לומר שגם על ההיכל היה פרוכת. ע\"כ. וזה לא שמענו בשום מקום. \n"
+ ],
+ [
+ "באו ועמדו. ל' הר\"ב לאחר שברכו וקראו ועשו העבודות האמורות לעיל. וז\"ל הרמב\"ם באו ועמדו רומז אל כל הכהנים שקראו בלשכת הגזית. ואח\"כ עשו מן העבודות מה שעשו: \n",
+ "עמדו הראשונים. פי' הר\"ב אלו הה' כהנים כו'. וז\"ל הרמב\"ם. הראשונים הם ה' כהנים שזכר אותם ואמר שגמרו עבודתם תחלה ועמדו על מעלות האולם קודם שיגיעו שאר אחיהם העוסקים בהעלאת איברי התמיד. וכ\"כ בחבורו פ\"ו מה\"ת שאחר שמעלין האיברים מן הכבש למזבח מתחילין אלו שעל מעלות האולם ומברכין ב\"כ וכו': \n",
+ "כף וכסויה. עמ\"ש בזה במ\"ד פ\"ה: \n",
+ "ברכה אחת. פי' הר\"ב. לפי שלא היו עונין אחריהן אמן בין פסוק לפסוק הארכתי בזה בס\"ד במ\"ו פ\"ז דסוטה. \n",
+ "[*אלא שבמדינה כו'. ובמקדש ברכה אחת. חזר ותנא ובמקדש כו'. אגב שרצה לשנות כל החלוקים בענין ב\"כ בין במדינה לבמקדש. ולישנא דאלא עיין בספ\"ק דב\"ק מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "כנגד כתפותיהם. פי' הר\"ב לפי שצריכים נשיאות כפים. עמש\"ש [פ\"ו דסוטה] בס\"ד: \n",
+ "שנאמר וישא וגו'. גם על זה פקח עיניך וראה מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שכ\"ג רוצה להקטיר. על שם שעולה קיטור ותמרות עשן מן החלבים והאברים קרי להו בלשון הקטרה אבל במ\"ב פ\"ק דיומא תנן אם רצה להקריב מקריב. ואותה משנה העתיקה הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות כלי המקדש. בכל יום שרוצה להקטיר קטורת מקטיר. ופי' הכ\"מ שכן קטרת שמעשרת רשאי להקטיר לכשירצה כ\"ש לאינך. ומשנתינו זו דפרקין העתיק שם בזמן שכ\"ג רוצה להקריב. ומ\"ש הר\"ב ונוטל חלק בראש. עיין בפירושו שם ביומא. \n",
+ "וסמך עליהן. פי' הר\"ב משום כבודו של כ\"ג כו'. דאילו סמיכה דקרא. לא אשכחן אלא בחיים ולא בשחוטין. כדתנן סוף פ\"ט דמנחות: \n",
+ "הושיט השני לראשון כו'. האי נמי משום יקרא דכ\"ג וכעין קריאת כ\"ג ביה\"כ. כדתנן בפ\"ז דיומא: \n",
+ "נתנו לו יין לנסך כו'. תמיהני דלא תנן להעלאת סולת והקטרת החביתין ועוד דקדמו לניסוך היין. כמ\"ש ספ\"ד. ויראה לי דאף העלאת האברים בדין לא ה\"ל לשנותן דממילא ידעינן לה. וה\"נ סולת וחביתין דהא תנן התם השביעי בסלת השמיני בחביתין. והעלאת אברים וניסוך היין לא שנאן אלא מפני דבר שנתחדש בהם בכ\"ג. שמושיטין לו וסומך ושמקיף ברגל דרך ימין וכהן אחר מביא לו היין למקום הניסוך שלא בהקפה: \n",
+ "והסודרין. פירש הר\"ב להניף כשינסך הכהן. כדי שידעו הלוים וידברו בשיר. דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר (שופטים ט׳:י״ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים אם אנשים משמח אלהים במה משמח. מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. גמרא פ\"ב דערכין דף י\"א. ואיתא נמי ברפ\"ו דברכות ושם כתבו התוס' וז\"ל פירוש אין אומרים שירה על שום אכילת מזבח. כגון זריקת דמים ונסוך המים כי אם על היין. אבל ודאי מצינו שירה בלא יין. כגון הלל בשחיטת פסחים. כדתנן התם פ\"ה מ\"ז: \n",
+ "ושתי חצוצרות של כסף בידם. כך העתיקו התוס' בזבחים פ\"ז דף ס\"ח [ד\"ה כשהוא חי]. וכן צריך לומר שכך היה גירסת הר\"ב כמו שאוכיח בס\"ד בסוף מסכת קנים: \n",
+ "תקעו והריעו ותקעו. לפי שאפשר לאדם שלא יראה הנפת הסודרים כשיפנה לבו לדבר אחר. וא\"נ כשהיו בתוך הלשכות או בהר הבית. לא בעזרה אבל קול התקיעות. א\"א שלא ישמעם. ולפיכך תקעו כדי שיפנו לראות בהנפת הסודרים. כך נ\"ל ועיין בסמוך: \n",
+ "הקיש בן ארזא בצלצל. כלי זמר אחרים היו ג\"כ שם כדתנן בפרק ב' דערכין. וז\"ל הרמב\"ם פ\"ו מה\"ת ובשעת הניסוך אומרים הלוים בשיר ומכין המשוררים במיני נגון שבמקדש. ע\"כ. אלא שזה היה כלי זמר מיוחד שאין שם אלא הוא וקול גדול היה לו והוא המתחיל וממונה מיוחד היה לו כדתנן ברפ\"ה דשקלים. ופי' צלצל [*כאשר כתב הר\"ב כאן. כן כתבו ברפ\"ה דשקלים. ועמ\"ש] הר\"ב שם בערכין מ\"ה: \n",
+ "הגיע לפרק תקעו. פי' הר\"ב לסוף פרשה. ובמ\"ה פרק בתרא דסוכה כתב הר\"ב. אהא דתנן התם ט' תקיעות לתמיד של שחר שבשיר היו ג' פרקים שמפסיקים בו. ועל כל פרק היו הכהנים תוקעים ג' תקיעות תר\"ת. ומשמע התם דלא הוו תקיעות יתרות אלא הני ט' דשחר וכן ט' לתמיד דבין הערבים ועוד ג' לפתיחת שערים וכן תנן נמי בפ\"ב דערכין. והשתא הא אשכחן עוד ג' שתקעו על שלחן החלבים. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"ת העתיק והקיש בן ארזא בצלצל ותקעו אלו בחצוצרות ודברו הלוים בשיר הגיעו לפרק תקעו וכו' וא\"כ הוו טפי טובא ומיהו בזה י\"ל דתני והדר מפרש ותקעו אלו בחצוצרות ואימתי כשהגיעו לפרק וכו' ולהתוספות שכתבתי שם בסוכה דמפרשים דתקיעות דפרק בתחלת הפרק היו. י\"ל דתקעו והריעו ותקעו שעל שלחן החלבים. לתקיעות דתחלת הפרק נחשבו. אבל הר\"ב שמפרש לפרק לסוף פרשה. קשיא. ויראה לי דמתני' דסוכה וערכין דתנן בהן אין פוחתין מכ\"א תקיעות לא בעי למחשב להני שלשה. לפי שאפשר היה בלא הם. שהרי הנפת הסודרין היתה משמשת להודיע ללוים שידברו בשיר. אלא מפני שאפשר שלא ישיתו לב לראות. או שלא יהיו בעזרה. לכך תקעו ג\"כ שאע\"פ שאינו משים לב לשמוע על כרחו הוא שישמע. ומפני כן ישים לבו לראות אימתי יניף בסודרים כמו שכתבתי לעיל. והואיל ועיקר התקנה הנפת הסודרין היא. סברה ההיא מתני' דלאו בכל יומא הוו הנהו תקיעות שעל שלחן החלבים דזריזין היו הלוים שבמקדש לבא לעזרה והיו נותנין לב לראות על הנפת הסודרים ולא היה כן אלא בשעת חירום וכיוצא בזה כשהיו טרודים שהיו צריכים זירוז רב. א\"נ סברה דלא היו כלל ותנאי נינהו. \n",
+ "והשתחוו העם. כל העם שבעזרה. הרמב\"ם פ\"ו מה\"ת. \n"
+ ],
+ [
+ "היו אומרים לה' הארץ. כל המזמור. רש\"י פרק בתרא דר\"ה דף ל\"א: ",
+ "בשני היו אומרים גדול ה' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו. פי' הר\"ב שבו נחלקו המים והיה רקיע בין מים למים. ונתעלה וישב במרום דוגמת שכנו בעירו והר קדשו. רש\"י שם: ",
+ "בשלישי אלהים נצב בעדת אל. פי' הר\"ב שבו נראית היבשה שעליה עומדים הדיינים לעשות דין. ולשון הרמב\"ם שעליה יהיה הדין והדיינין. ע\"כ. ואסיפיה דקרא קיימי בקרב אלהים ישפוט. ובגמ' דר\"ה שם על שום שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו. ופירש\"י. שגילה ארץ מקום מצב עדתו. ",
+ "מנוחה לחיי העולמים. כתב הר\"ב האי תנא סבר לה כמ\"ד שיתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב כו' לאפוקי ממ\"ד תרי חרוב. שנאמר (הושע ו׳:ב׳) יחיינו מיומים [דליכא למימר על שם יום א' [שכולו שבת]. דהא תרי נינהו] גמ' שם: ",
+ "לחיי העולמים. והר\"ב העתיק לחי העולמים ושניהם צדקו יחדיו. שאם אתה אומר לחיי העולמים הכוונה להשי\"ת שהוא חיי העולמים כולם כענין שנאמר (נחמיה ט׳:ו׳) ואתה מחיה את כולם. ואפילו א\"ת חיי העולם. הוא נכון. כי הוא סמוך משם חיים שלא נמצא נפרד בלשון הקדש. וכשאתה אומר חי העולמים ג\"כ נכון ותהיה הקריאה חי בצירי כענין שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וישבע בחי העולם שהוא סמוך. ויהיה ענינו חיים של העולמים. והוא הש\"י שהוא חיותו של עולם כאמור. משא\"כ חי בפת\"ח שאינו סמוך יהיה ענינו העולם שהוא חי ואין העולם עצמו חי על צד האמת וזה דברי הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות יסודי התורה שמפני כן הוא אומר חי ה' בפת\"ח לפי שאין הבורא וחייו שנים. כמו חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים. ולפיכך אומר חי פרעה חי נפשך כולם בצירי. ולפיכך הנכון שיאמר חי העולמים בצירי וכלשון המקרא וישבע בחי העולם. שאז המכוון בחיים של העולמים. והוא הבורא יתברך. ומה שבעל העקדה בפ' מקץ השיב על דברי הרמב\"ם בזה. שאם כדבריו כן הוא יהיה חי בציר\"י לשון חיים. ולא נמצא בלשון הקדש בחיים שם נפרד. כבר השיב ע\"ז המדקדק מוהר\"ר שמואל ארקוולט\"ו ז\"ל ה\"ה במהדורותיו ששלח לי על ספרו ערוגת הבושם. אמר שם שכן מים אינו נמצא נפרד ובסמיכות יאמר מי הים בציר\"י כן יאמר מן חיים חי בציר\"י. כשהוא סמוך. וענינו חיי העולמים. וכן בתתימת [*ברוך שאמר וחתימת] ישתבח. הנכון לקרוא חי העולמים בציר\"י. ",
+ "סליקא לה מסכת תמיד "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמיד",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמיד",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Tamid",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תמיד, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Tamid, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d1ef33e6bb79ac75540827d8d8a8ac2a348315c5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Temurah, Introduction": [
+ "אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג\"כ. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל ממירים. כתב הר\"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש\"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה: \n",
+ "אחד אנשים ואחד נשים. אע\"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל\"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ\"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ\"ל מדכתיב ואם המר. וה\"מ למכתב אם. אתי וי\"ו לרבות האשה. גמ'. \n",
+ "וסופג את הארבעים. כתב הר\"ב ואע\"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי\"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ\"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב\"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב\"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ\"ד דאבות משנה ז'] מימר א\"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש\"י שעושה מחולין קדשים. ע\"כ. ועמ\"ש בספ\"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר\"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג\"כ הכ\"מ וכתב שכן הרגיש ג\"כ המגיד בפי\"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ\"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א\"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א\"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש\"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ\"ש הר\"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ\"ב: \n",
+ "וסופג את הארבעים. וא\"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי\"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי\"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס': \n",
+ "אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר\"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה. \n"
+ ],
+ [
+ "ממירין מן הבקר על הצאן כו'. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ\"ל זו קתני. \n",
+ "בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן. עיין במשנה ב' פ\"י דחולין ובמשנה ב' פ\"ב דבכורות: \n",
+ "ממירים אחד בב' וב' באחד. דת\"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר\"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א\"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר\"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר\"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א\"ל ר\"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א\"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה ה': \n"
+ ],
+ [
+ "אין ממירין אברים בעוברים וכו'. אע\"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר\"ב רפ\"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר\"ב דסוף פ\"ב. ע\"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס\"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס\"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים: \n",
+ "[*והלא במוקדשים כו'. ולעיל בריש פי\"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו]. \n"
+ ],
+ [
+ "[*אין המחומץ כו'. כתב הר\"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ\"ב דערלה]: \n",
+ "אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. פירוש [*קמא שכתב הר\"ב פירשתיו בפ\"ה דתרומות משנה ו' ע\"ש. והפירוש השני שכתב] הר\"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש\"י והרמב\"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע\"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר\"ן בס\"פ כל הבשר. שכתב כפירש\"י ומסיים בה וז\"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע\"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה\"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ\"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ\"כ הר\"ש שם במקואות. ומ\"ש הר\"ב ואינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה בעיני דאע\"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ\"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר\"ב והרמב\"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד\"ה יב\"ח] כתבו שהראב\"ד פסק דהלכה כר\"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ\"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג\"כ טי\"ד סי' ר\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. פי' הר\"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח\"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח\"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש\"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע\"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש\"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע\"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז [ע\"ב]. ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ\"ד דף מ\"ג [ד\"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) [ע\"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד\"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות: \n",
+ "אפר. והר\"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת: \n",
+ "אין בית הפרס עושה בית הפרס. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש\"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש\"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע\"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי\"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר\"ב דה\"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת\"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע\"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר\"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג\"כ לשונו בספ\"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר\"ש שם פי\"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש\"י. וכתב עליו וז\"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה\"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת\"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע\"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע\"כ. היינו כפירש הר\"ב דריש פרק י\"ז דאהלות: \n",
+ "ולא תרומה אחר תרומה. פי' הר\"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש\"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע\"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"ע היא. גמ'. מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע\"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ\"ג דתרומות. תנן ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר\"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור\"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע\"כ [ועיין בפירוש הר\"ב שם] וצ\"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ\"ל דתניא. ומ\"ש הר\"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ\"כ רש\"י. וה\"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש דבמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ד מהלכות תרומות: \n",
+ "רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. כתב הר\"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש\"י]. כדתנן רפ\"ה דנזיר וע\"ש. ועיין ס\"פ דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "קרבנות בדק הבית. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש\"י והר\"ב. ומ\"מ יש ליישב גי' הספר והרמב\"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר\"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר\"ש היא. כמו שכתב רש\"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר\"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר\"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע\"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב\"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר\"ש. ש\"מ דס\"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר\"ש ולא ר\"ש אומר. ומיהו אע\"ג דבסיפא אינו חולק מ\"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר\"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה\"ג חייל תמורה ביחיד כמ\"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר\"ש וא\"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר\"ב ג\"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין: \n",
+ "[*אמר ר\"ש והלא כו'. כתב הר\"ב ר'\"ש ס\"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר\"ב לקמן בד\"ה יצאו וכו']: \n",
+ "ולמה יצא. פי' הר\"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. \n",
+ "להקיש אליו מה מעשר כו'. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר\"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה\"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס\"א]. וה\"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש\"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ\"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט: \n",
+ "קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר\"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ\"ג. ופר יוה\"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר\"מ לא מותיב הכא. ומ\"ש הר\"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש\"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה: \n",
+ "ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר\"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה]. \n",
+ "אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת\"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ': \n",
+ "משקרב הזבח. פירש הר\"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ\"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ\"ב דמעילה: \n",
+ "שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ\"ז דפסחים: \n",
+ "אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. והרמב\"ם כתב והטעם שנתן ר\"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע\"ז. ע\"כ. נראה מדבריו דת\"ק נמי ס\"ל הכי בחביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר\"מ. וא\"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר\"מ לת\"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר\"ב. במ\"ש הלכה כר\"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "שכפרו בעליו. וכן העתיק הר\"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס\"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'. פירש הר\"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא\"א כדאיתא בגמ'. \n",
+ "אבל לא בצבור. פי' הר\"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש\"מ אין הצבור מתים: \n"
+ ],
+ [
+ "ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר\"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש\"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ\"ד דחולין כח\"ש הר\"ב. אלא מהקישא דר\"ש וכמ\"ש כבר בפ\"ק משנה ג'. \n",
+ "רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר\"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'\"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי\"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר\"ב ספ\"ח דמנחות. ומ\"ש הר\"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ\"ה דנזיר. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י בר\"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתמוה דבפ\"ק משנה ה' מפרש דר\"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר\"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א\"כ ש\"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר\"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ\"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב\"ם. והלכה כר\"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב\"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ\"ק. גבי הא דתנן ר\"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס\"ל. ע\"כ: \n",
+ "רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש\"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ\"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ\"מ שכתב בסוף פ\"א מה\"ת. וק\"ל שבתוספתא תני דלת\"ק עושין תמורה. וי\"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולד שלמים ותמורתיהן. יליף לה בגמ'. מדהמ\"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל\"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע\"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא\"ת ומ\"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ\"ש שם הר\"ב] וי\"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע\"כ. \n",
+ "וולדן. ר\"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב\"ם: \n",
+ "עד סוף העולם. כתב הר\"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר\"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל\"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא\"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי\"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ\"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ\"ש שם] וי\"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס': \n",
+ "לא יקרב. כתב הר\"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש\"י וכ\"כ עוד הר\"ב מ\"ו פ\"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א\"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב\"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו. \n",
+ "וחכ\"א יקרב. צ\"ע חכמים היינו ת\"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר\"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר\"א וחכמים על ולד ולד. \n",
+ "ואכלנו ולדה שלמים בחג. פי' הר\"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ\"ב פ\"ק דר\"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש\"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע\"כ. והכי איתא בגמרא פ\"ק דר\"ה דף ו'. ומ\"ש הר\"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ולד תודה ותמורתה וכו'. עיין עוד מזה במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+ "הרי אלו כתודה. דת\"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת\"ל (ויקרא ז') אם על תודה: \n",
+ "ובלבד שאינן טעונות לחם. לשון הר\"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע\"ש: \n",
+ "תמורת עולה. לשון הר\"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש\"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ\"כ הרמב\"ם ברפ\"ג מה\"ת: \n",
+ "ולד תמורה. וכן העתיק רש\"י ובס\"א תמורתה. וכן העתיק הר\"ב ואע\"פ שנמצא עולה הוא והל\"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד\"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן: \n",
+ "הרי אלו כעולה. צ\"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת\"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אלעזר ה\"ג. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר\"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו\"ד. הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא ר\"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר\"א ביו\"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ\"ל: \n",
+ "שיסתאב. שיפול בו מום. כדפירש הר\"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה\"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר\"א מודה בה. דע\"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ\"ש הר\"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר\"א מודה דלא קרב אשם. ומש\"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ\"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה: \n",
+ "ויביא בדמיה אשם. עמ\"ש במ\"ז פ\"ט דפסחים: \n",
+ "תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר\"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']. לשון רש\"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל\"מ מדר\"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ\"ג פ\"ק דזבחים. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י\"ח מייתי לה למתני' וכתב רש\"י הל\"מ הוא וי\"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר\"א כל' רש\"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ\"ב: \n",
+ "ר' אליעזר אומר ימותו. לשון הר\"ב דאית ליה לר\"א כו' בריש מסכת זבחים. רש\"י. \n",
+ "רא\"א יביא בדמיהן עולות. דע\"כ לא אמר ר\"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר\"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ': \n",
+ "עולות. ל' הר\"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ\"ב דשקלים. דר\"א לא ס\"ל דלנדבת צבור: \n",
+ "אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'. ר\"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר\"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג\"כ עולה פירש\"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע\"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש\"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע\"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר\"א צריכא: \n"
+ ],
+ [
+ "עבודתה ועורה שלו. כתב הר\"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת\"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב\"ק [דף ק\"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "וולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דר\"פ בשלמים. כמ\"ש שם בשם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו': \n",
+ "הרי אלו כבכור. עיין בסוף בכורות. ומ\"ש הר\"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש\"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין: \n",
+ "מה בין הבכור והמעשר כו'. ר\"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב\"ם [בפי']: \n",
+ "ונשקלין בליטרא. עיין ריש פ\"ה דבכורות. \n",
+ "חוץ מן הבכור ומן המעשר. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש\"י: \n",
+ "אם באו תמימין יקרבו. פירשו התוס' [דף כ\"א ע\"ב] די\"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י\"ב) מכאן שמביאים קדשים מח\"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת\"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע\"כ. והר\"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י\"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל\"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר\"ע כו'. וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ\"ש הר\"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ " ולד חטאת ותמורת וכו'. בפסיקתא פרשת ויקרא דף ו' יהיב סימנייהו ותמנ\"ע: \n",
+ "ימותו. לא שיהרגם בכלי או בידים. אלא מכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דיומא. [*ורפ\"ח דזבחים] וכלומר שאין נותנין לה מזונות. וכן פירש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ה: \n",
+ "שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום. פי' הר\"ב דהאי שאבדה דקתני עולה לכאן ולכאן וכו'. וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום. דאי תנא גבי שעברה שנתה. ה\"א התם הוא דמהניא ליה אבדה [להביאה לידי מיתה] משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה] אבל בעל מום דאי לא מומא חזיא אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעלת מום. התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן] אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה צריכא. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לרבנן כו' הואיל ואיכא תרתי לריעותא וכו'. אבל אבדה לחודה הואיל ונמצאת קודם כפרה כו' אינה מתה. וכן פירש\"י והרמב\"ם. מדלא פי' דמתני' רבי היא. וגם בחבורו פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשים העתיקה. ותימה דבמתני' ג' בסופה מפרשים הר\"ב והרמב\"ם שהכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. והכא במתכפר בשאינה אבודה מיירי. ובנא\"י מפירוש הרמב\"ם שמפרש לקמן דהכל מודים. שאם משך אחת משתיהן והקריבה שהאחרת מתה. ול\"פ אלא בנמלך דאמרי' ליה שיקריב האבודה ושאינה אבודה תרעה ור' ס\"ל שלא עשו תקנה בקדשים וזה הלשון כתב בחבורו [פ\"ד מהפ\"מ] ושתי הלשונות בגמ'. דלישנא דידן ר' אבא אמרה ולישנא דנא\"י רב הונא אמרה. ומ\"מ קשיא דאף לרב הונא לא נוכל לפרש דרבנן (מודו) [יסברו] באבדה לחודה כו'. דאע\"פ שנתכפר באחרת אינה מתה. דהא ע\"כ במשך הוא ולא נמלך דאי נמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה. והואיל ומשך. הא ס\"ל לרב הונא דהכל מודים שהאחרת תמות. ולא יכולתי לעמוד על דברי התוס' שהקשו ג\"כ על פירש\"י. אבל נראה מדבריהם. דדוקא לר' אבא הוא דקשיא. ואנן הא קא חזינן. דאף לרב הונא קשיא. ומסקי התוס' דלא תידוק במתני' דדוקא הואיל ותרתי לריעותא. דהשתא רבוי ריעותא מביאים אותה לידי מיתה. דאדרבה סוגיא דשמעתא משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' [וכתבו הרמב\"ם גם בפירושו] אבודת לילה לא שמה אבודה. פירוש ואינה מתה אלא רועה. אלא נראה לפרש. דנקט בעל מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואתרבי [ריעותא] כל כך דאבודה ובעלת מום. ה\"ל כאבודת לילה ורועה קמ\"ל דאפ\"ה מתה. ע\"כ. ונ\"ל דגם דברי הרמב\"ם נוכל ליישבם ע\"פ זה הדרך. לפי שהוא לא כתב בהדיא דאי לא הוה תרתי לריעותא דמודו רבנן דתרעה. הלכך איכא למימר דס\"ל דאה\"נ דבחדא לריעותא נמי תמות ומתני' דקתני תרתי לריעותא לרבותא נקטה. ומטעם התוס'. וכתבו התוס' ברפ\"ג דמעילה דלרבנן הא דאמרי' חמש חטאות. היינו בה' ענינים. \n"
+ ],
+ [
+ "יוליכם לים המלח. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים. \n"
+ ],
+ [
+ "והרי חטאת בעלת מום. כתב הר\"ב אבל תמימה כו'. וכל הנך אליבא דרבי כו'. דהא בכולהו איכא למידק יביא מאלו ומאלו הא הביא מאחת מהן השני יוליכם לים המלח כדאיתא בגמ'. ומיהו איכא סוגיא אחרת דכ\"ג ע\"ב דמשני דלא תידוק הא הביא מאחד מהן השני יוליכם לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה. לרב הונא כדאית ליה ולר\"א כדאית ליה והאי דתנא מאלו ומאלו. ולא תנא יביא מאחד מהן. משום דמלתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנה גמורה היא. בלא שום חלוק. אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא. ולר\"א בין אבודין לשאינן אבודין. וה\"נ איכא לתרוצי בחטאת בעלת מום: \n",
+ "וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים. וכתב הר\"ב דמתכפר בשאינה אבודה מודים שאבודה מתה. ולישנא דמתניתין דקאמר אין חטאת מתה אלא כו'. ה\"ק אין חטאת מתה ודאי. בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה\"ק. אין חטאת מתה. דלא נוכל למצוא לה תקנה. אלא שנמצאת אחר שכפרו. דאז אין לה תקנה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב דטעמייהו דרבנן דסברי המפריש לאבוד לאו כאבוד דמיא רמינן עלה בגמ' מהא דתנן ברפ\"ו דיומא בשני שעירי יוה\"כ שמת א' מהן משהגריל יביא זוג אחר. ופי' שם הר\"ב דשני שבזוג ראשון יקריב. דב\"ח אינן נידחין ותנן התם שהשני ירעה כו'. שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד מתה ואמאי. דהא האי בתרא שהפרישו כמאן דמפריש לאבוד דמפני הראשון שמת הפריש שנים אחרים. וש\"מ דכאבוד דמי. דהא נתכפר בראשון חברו של אבוד. וזה שלא נאבד [לא הוא] ולא חברו. אזלי למיתה אי הוה דיחיד. ומשנינן ר' היא. וכתבו התוס' סוף ד\"ה וטעמא. דלרב הונא לא פריך. דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכת ב\"ד. דשניה למיתה אזלא ביחיד. ואפי' לרבנן ע\"כ. ויראה לי שמטעם זה הוא דפסק הרמב\"ם כרב הונא. הואיל ולר' אבא סתם מתני' דיומא דלא כרבנן. והך טעמא עדיפא ממ\"ש הכ\"מ דמשום דלר\"א הנך בבות דהכא כרבי ולא כרבנן. וכמ\"ש הר\"ב בדבור והרי חטאת כו' ולכך פסק כרב הונא. שהרי כתבתי גם שם דאיכא סוגיא אחרת בגמ'. דאתאן אף לרבנן. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כיצד מערימין על הבכור כו'. דאי אתה מקדישו קדושת מזבח. כדתנן ספ\"ח דערכין. \n",
+ "מערימין. תחבולות ההיתר תקרא ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה. הרמב\"ם. אע\"פ שנמצא מרמה אצל [יעקב ו] בני יעקב. ית\"א בחוכמא. וכמו כן תמצא להרגו בערמה. אלא ל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה א' פי\"א דחולין: \n",
+ "מבכרת שהיתה מעוברת כו'. שכן אמרו בספרא [ומייתי לה נמי בגמ' דף כ\"ה.] אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש אותו. מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב\"ם בפירושו: \n",
+ "אם זכר עולה. מפרש בגמרא דדוקא עולה דלא נחתיה מקדושתיה. אבל שלמים לא. דנחתיה ליה מקדושתיה שיהנה בו. הרמב\"ם פרק ד' מה\"ת: \n",
+ "ואם נקבה זבחי שלמים. פירש הר\"ב דמיירי בבהמת קדשים ובהו נמי תנן במ\"ג פרק בתרא. דאין משנין מקדושה לקדושה. והכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ועמ\"ש בשם התוס' בריש מ\"ג ומה שהגהתי בלשון הר\"ב וקמ\"ל במקום וקיי\"ל. מל' רש\"י העתקתיו. דהא לקמן פסקינן דלא כמ\"ד בהוייתן הם קדושין וגם בנא\"י מפי' הרמב\"ם כתוב וזה המאמר דחוי שהוא ע\"ד האומר שולד קדשים אינן מתקדשים אלא בשעת לידתן וכו': \n",
+ "אם זכר עולה. אע\"ג דיכול לעשותו שלמים אורחא דמלתא נקט שכשיש לו שתי בהמות וא' מהן ראוי לעולה עושהו עולה כיון שיש לו ג\"כ אחרת לשלמים: \n"
+ ],
+ [
+ "ילדה שני זכרים כו'. כתב הר\"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה כיצד] דה\"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע\"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+ "ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'. על בהמת קדשים חוזר. הרמב\"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל: \n",
+ "אין קדושה חלה עליהן. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ\"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י\"ל דה\"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ\"ט דב\"ב ועמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת\"ל אך בכור אך חלק. ש\"מ דס\"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ\"ש בפ\"ז משנה א' [ד\"ה] ולדן כו']. ומ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש בפ'\"ח דעירובין [משנה ז'] . \n"
+ ],
+ [
+ "היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים. כתב הר\"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש\"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה\"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש\"י. וכתבו התוס' [ד\"ה היא]. דא\"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ\"ל דמיירי בהקדישה ואח\"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב\"ם. דתרגום איעצך אמלכינך: \n"
+ ],
+ [
+ "דבריו קיימים. פירש הר\"ב והאי דלא קאמר תמורת עולה ושלמים וכו'. וטעה בהכי. כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה ושלמים הוה דינא הכי. ובפי' הרמב\"ם כפי נוסח א\"י. אילו אמר הרי זו תמורת עולה ושלמים לדברי ר\"מ דבריו קיימין. ובחבורו ספ\"ב מה\"ת לא התנה באומר תמורת עולה ושלמים שיהא צריך שיתכוין מתחלה לכך. ומ\"ש הר\"ב קדושה ולא קריבה [* ותרע' עד שתסתאב כו'. ודוקא נקט הר\"ב עולה ושלמים. דאי אמר חציה חטאת דינא דתמות] כמ\"ש בפי' הרמב\"ם. ובנא\"י והיה האומר חייב חטאת. ונימוקו עמו. דאילו לא היה חייב חטאת אפילו כי אמר זו לחטאת בלבד אינה קדושה כדמוכח ספ\"ב דחולין: \n",
+ "דבריו קיימין. עמ\"ש בזה בפ\"ח דב\"מ מ\"ח ובמ\"ג פ\"ז דב\"ב: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "תחת חטאת זו ותחת עולה זו. כבר תנא לה לעיל. והכא לא תנא לה. אלא משום דתני דתחת חטאת לא מהני תנא דאם אמר זו מהני: \n",
+ "[*אם אמר כו' לא אמר כלום. עמ\"ש בספ\"ח דמנחות]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אוסרין כל שהן. תנינא ברפ\"ח דזבחים וצריכי כמ\"ש שם: \n",
+ "הרובע והנרבע. פירש הר\"ב כגון דרבע או נרבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים. דאלו בשני עדים היה נאסר אפי' להדיוט. וא\"ת ומנלן. הא כי כתיב קרא (שמות כ\"א) [ולא יאכל את בשרו. כמ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ד דב\"ק] בנוגח כתיב ולא ילפינן מהדדי. כדאמרינן [הכא בפרקין] שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח. ושמא איכא שום דרש. תוס' רפ\"ח דזבחים. וע\"ש פ\"ט מ\"ג שכתבתי דיש לדקדק דלא תנן הכא שהמית את האדם: \n",
+ "והטרפה. כתב הר\"ב דלא משכחת לה. אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי כו'. א\"נ בולד טרפה ואליביה דר\"א דאמר [בס\"פ] לא יקרב. רש\"י ועיין בס\"פ. [*ומ\"ש הר\"ב שאינה עוברת עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ט דבכורות]: \n",
+ "ויוצא דופן. אפי' לר\"ש דמתני' ב' פ\"ח דבכורות ודרפ\"ה דנדה מודה בקדשים דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. גמ' רפ\"ה דנדה. \n"
+ ],
+ [
+ "האומר לזונה. פי' הר\"ב אחת נכרית כו' ואע\"פ שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס\"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע\"כ: \n",
+ "וכן. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל\"ג וכן. \n",
+ "ותלין שפתתך אצל עבדי. כתב הר\"ב בע\"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש\"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא. \n"
+ ],
+ [
+ "איזהו מחיר כלב. האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה. דת\"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב. וכה\"א (תהילים מ״ד:י״ג) תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: שכנגד הכלב אסורים. כתב הר\"ב ובגמ' פריך ליפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. פי' מטעם ברירה. ויש לתמוה דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ז [מ\"ד] דדמאי] ועוד דכי היכי דהכא נוטלין האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק א\"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשרו וכן זבחים שנתערבו *)דריש פרקין ירעו עד שיסתאבו ואמאי נהי דב\"ח חשיבי ולא בטלי מ\"מ לשקול חד מינייהו ואידך לישתרו. ואומר מורי הרמ\"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח\"כ נתערב בהיתר. לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו. ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואותן ט' שעמו שוין כל א' דינר [חסר] מעה וכן לשון רש\"י. ולאו דוקא דהא רש\"י גופיה מייתי לשון ירושלמי. דאסברה לה בארבעה זוזא ופלגא חומשא שהוא פחות ממעה שהוא ששית דינר. כדפי' הר\"ב בפ\"ד דב\"מ משנה ג'. אלא ודאי לאו דוקא. וכן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ד מהל' איסורי מזבח סתם ולא פירש כמה: \n",
+ "אתנן כלב. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י: \n",
+ "ולדותיהן. דמחיר ואתנן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "יינות שמנים כו'. וכתב הר\"ב אבל חטים ועשאן סולת כו' דדרשינן שניהם ולא שנוייהן כו' הם דריש והכי איתא בהדיא בגמ' [דף ל' ע\"ב]: \n",
+ "נתן לה מוקדשים. פי' הר\"ב כגון הפריש טלה לפסחו כו' סד\"א הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו פי' ולוקח המעות מאותן אחרים והן חולין אצלו שע\"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. כדאיתא בברייתא. ואע\"ג דבברייתא תני אין לו. ממנה אחר עמו כו' אורחא דמלתא נקט וה\"ה יש לו והכי ת\"ר בפרק ח' דפסחים דף פ\"ט [ע\"ב] הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והיינו דסתם הר\"ב וכתב הואיל ואדם רשאי כו'. \n"
+ ],
+ [
+ "כל האסורים לגבי מזבח כו'. פירש הר\"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ\"ש במ\"ח פ\"ג דמסכת עבודה זרה. ומ\"ש הר\"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב\"ם בפירושו בנא\"י ובחבורו פ\"ב מהא\"מ: \n",
+ "ולדותיהן מותרים. רב תני עלה ור\"א אוסר. גמ': \n",
+ "ולד טרפה ר\"א אומר לא יקרב. כתב הר\"ב אבל להדיוט ד\"ה שרי [וכן פירש\"י ועמ\"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש\"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל\"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע\"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר\"ב קשה עליו ועל רש\"י שפירשו דלהדיוט ד\"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש\"י שכחב לעיל דלד\"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ\"ד דביצה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק\"ק דא\"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ\"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי\"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'. \n",
+ "כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב הר\"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב\"ם. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "א שקדשי מזבח עושים תמורה. כתב הר\"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש\"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ\"ב ע\"ש: \n",
+ "משום פגול נותר וטמא. כתב הר\"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג\"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת\"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג\"ש. דנותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג\"ש דעון עון. שכתבם הר\"ב בספ\"ד דזבחים וכ\"כ התוס': \n",
+ "ולדן וחלבן אסור. פירש הר\"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ\"ד [רפ\"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ\"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ\"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד\"ה ולדן]. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין. ושם ובמשנה ג\" פ\"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן: \n",
+ "ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם. פי' הר\"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר\"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "שסתם הקדשות לב\"ה. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ\"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר\"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר\"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ\"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית. \n",
+ "חל על הכל. לשון הר\"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב\"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש\"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ\"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס\"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ\"ל [פי'] מאי משא\"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי\"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע\"כ. \n",
+ "ומועלין בגידוליהן. כתב הר\"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ\"ג דמעילה וע\"ש משנה ו'. \n"
+ ],
+ [
+ "אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה אין משנים כו'. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ\"ח דערכין] וה\"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. הרמב\"ם סוף ה' תמורה. ואע\"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב\"ה בה\"ה מבכור י\"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש\"י והראב\"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה\"נ דקדשי ב\"ה לא ילפינן מבכור. \n",
+ "אין משנין אותן מקדושה לקדושה. פירש הר\"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב\"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב\"ה [פירש הכ\"מ דדייק ממ\"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב\"ה מה הפרש בין זה לזה ע\"כ. ותירץ הכ\"מ די\"ל שהרמב\"ם סובר שטענה זו שטען הראב\"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב\"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע\"כ. אבל רש\"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב\"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו': \n",
+ "ומקדישין אותן. פי' הר'\"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב\"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב\"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז\"ל התוס' דף ל\"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב\"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס: \n",
+ "הקדש עילוי. כתב הר\"ב כדתנן בערכין ספ\"ח. ומ\"ש סתם חרמים לכהנים. עמ\"ש שם במשנה ו'. ומ\"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ\"פ רש\"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל\"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ\"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע\"כ: \n",
+ "ואם מתו. ל' הר\"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש\"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב\"ה לא. דא\"כ במאי פליגי עם ר\"ש דהא ר\"ש דייק למימר קדשי ב\"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה\"ה קדשי ב\"ה. וז\"ל הרמב\"ם וחכ\"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] ולר\"ל דפליג עמיה ס\"ל דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ\"ש במ\"ג פ\"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב\"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש\"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח\"כ בגמ' שלפניו. אבל הר\"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה\"ל להעתיק דברי רש\"י שיש מקום לטעות אלא ה\"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי\"ל דה\"ק קדשי מזבח וכ\"ש קדשי ב\"ה. דקדשי ב\"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר\"ש קדשי ב\"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר\"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא\"ת מנלן. כבר פירש הר\"ב ברפי\"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב\"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע\"ג דלב\"ה לית לן קרא. י\"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה\"ה בשל ב\"ה: \n",
+ "ר\"ש אומר קדשי ב\"ה אם מתו יפדו. פי' הר\"ב קסבר ר\"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב\"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. \n"
+ ],
+ [
+ "יקברו. הנפלים. רש\"י: \n",
+ "שור הנסקל ועגלה ערופה. וכולהו פירשם הר\"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n",
+ "ושער נזיר. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ\"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ\"ו דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר תחת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ\"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא: \n",
+ "ופטר חמור. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע\"כ. והר\"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע\"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב\"ם מהלכה והטעם מבואר בכ\"מ פ\"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן: \n",
+ "וכן חיה כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ\"ה תשרף. וכ\"פ רש\"י. והוא מלתא בלא טעמא: \n"
+ ],
+ [
+ "חמץ בפסח ישרף. פי' הר\"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי\"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ\"כ הרא\"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'\"ש אדהרא\"ש שבפ\"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ\"ל עיון. אבל מ\"מ נ\"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ\"ב מ\"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס\"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח\"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי\"ף והרמב\"ם דהאי סתמא אתיא כר\"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר\"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ\"ק דנדה עכ\"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ\"ש עוד שם אח\"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע\"ד בפסק חדש]. \n",
+ "ותרומה טמאה. פירש הר\"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ולמ\"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ\"ב דשבת דף כ\"ה. \n",
+ "והערלה. כתב הר\"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו בשם רש\"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ\"ל דרש\"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ\"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר\"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם. \n",
+ "ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. ר\"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'. פי' הר\"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ\"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר\"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב\"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ\"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ\"ז [דף פ\"ב ע\"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק\"ק. ועמ\"ש במשנה ד' פי\"ב דזבחים. ",
+ "אשם תלוי. פי' הר\"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ\"ו דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס\"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ\"ו דכריתות כתבו דאע'\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע\"כ. ושם אפרש בס\"ד. ",
+ "רבי יהודה אומר יקבר. וה\"נ פליג בחטאת העוף ובת\"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ע\"א. ",
+ "חטאת העוף הבא על הספק כו'. כתב הר\"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דכריתות: ",
+ "רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'. פירש הר\"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר\"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון: ",
+ "כל הנשרפין לא יקברו. פירש הר\"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ\"כ רש\"י. אבל בנקברין אע\"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ\"מ א\"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא\"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ\"ל. ",
+ "וכל הנקברים לא ישרפו. פי' הר\"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ\"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה\"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ\"ש הר\"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש\"י: ",
+ "אסרו לו אינו מותר לשנות. שאע\"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב\"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין: ",
+ "סליקא לה מסכת תמורה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תמורה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Temurah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ebcc604fa7d83a9565241e0eabcc48a2c54eb100
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,251 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Temurah",
+ "text": {
+ "Mishnah Temurah, Introduction": [
+ "אחר ערכין תמורה כפי סדורם בכתוב ג\"כ. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל ממירים. כתב הר\"ב לאתויי יורש. גמ'. אם המר ימיר לרבות את היורש. ופירש\"י דהכי מצי למכתב ואם ימיר בהמה בבהמה: \n",
+ "אחד אנשים ואחד נשים. אע\"ג דתנן במשנה ז' פרק קמא דקדושין כל מצות ל\"ת כו'. אחד אנשים וא' נשים חייבים. וילפינן לה מדכתיב (במדבר ה׳:ו׳) ואיש או אשה כי יעשו מכל חטאת כו'. כמ\"ש שם. אצטריך למתני הכי דמהו דתימא ה\"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בצבור אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא. דתנן אין הצבור והשותפים עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ\"ל מדכתיב ואם המר. וה\"מ למכתב אם. אתי וי\"ו לרבות האשה. גמ'. \n",
+ "וסופג את הארבעים. כתב הר\"ב ואע\"ג דלאו שאין בו מעשה וכו' דקי\"ל כו' חוץ מנשבע ומימר. ומקלל חברו בשם. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו ריש ה' תמורה ומפרשינן בגמ'. נשבע אמר קרא (שמות כ׳:ז׳) כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. והמ\"ל לא ינקה ולשתוק. ה' למה לי. ב\"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. אבל ב\"ד של מטה מלקין ומנקין אותו. וכתיב לשוא לשוא. שני פעמים. אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר. ומסיק באכלתי ולא אכלתי [*ועיין בפ\"ד דאבות משנה ז'] מימר א\"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר. משום דבדבורו עשה מעשה פירש\"י שעושה מחולין קדשים. ע\"כ. ועמ\"ש בספ\"ח דמנחות. ותימה דהשתא מעיקרא לאו קושיא היא זו שהקשה הר\"ב מלאו שאין בו מעשה וכבר תמה ג\"כ הכ\"מ וכתב שכן הרגיש ג\"כ המגיד בפי\"ג מהלכות שכירות. ומקלל את חברו בשם. אמר קרא (דברים כ״ח:נ״ט) אם לא תשמור וגו'. ליראה את השם. וכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מהו כשהוא אומר (שם כ\"ה) והפילו השופט והכהו לפניו. הוי אומר הפלאה זו מלקות. ולשבועת אמת א\"א לומר. דהא כתיב (שם ו') ובשמו תשבע. ולמוציא שם שמים לבטלה לא מצית אמרת דכתיב (ויקרא י״ט:י״ד) לא תקלל חרש. ואי אמרת בשלמא מקלל. אזהרתיה מהכא. אלא א\"א מוציא שם שמים. כלומר אבל מקלל לא סגי ליה במלקות. [*כיון דעביד תרתי דקא מפיק ש\"ש לבטלה. וקא מצער ליה לחבריה] אזהרתיה מהיכא. דהא דכתיב (דברים ו׳:י״ג) את ה' אלהיך תירא. אזהרת עשה הוא. ומ\"ש הר\"ב שהרי שותפים וצבור אין עושין תמורה. כדתנן סוף פרקין. וסוף פ\"ב: \n",
+ "וסופג את הארבעים. וא\"ת אמאי לא תני שמנים דהא כתיב לא יחליפנו ולא ימיר אותו. וי\"ל דלא נחת למנין מלקיות. אלא כלומר דלקי עליה. עי\"ל דלעולם לא לקי אלא ארבעים ותרי לאוי צריכי. חד בקרבן שלו וחד בשל חברו. וכגון דאמר כל הרוצה להמיר יבוא וימיר [כדאיתא בגמ' דף ט'] תוס': \n",
+ "אף תמורה בבית הבעלים. כתב הר\"ב הלכך אין כהן ממיר בבכור. אבל ישראל אם המיר נתפס בקדושה וכו' ומסיים הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. וכן כהן שהמיר בבכור שנולד לו. לא בבכור שלקח מישראל הרי זו תמורה. \n"
+ ],
+ [
+ "ממירין מן הבקר על הצאן כו'. מן הכבשים על העזים כו'. זו ואצ\"ל זו קתני. \n",
+ "בעלי מומין שקדם הקדישן את מומן. עיין במשנה ב' פ\"י דחולין ובמשנה ב' פ\"ב דבכורות: \n",
+ "ממירים אחד בב' וב' באחד. דת\"ר בהמה בבהמה מכאן שממירין א' בב' וב' באחד א' בק' וק' באחד. ר\"ש אומר אין ממירין אלא אחד באחד שנאמר בהמה בבהמה ולא בהמה בבהמות. ולא בהמות בבהמה. א\"ל מצינו בהמות שקרויה בהמה שנאמר ובהמה רבה. ור\"ש בהמה רבה אקרי. בהמה סתם לא אקרי. וטעמא דר\"ש משום בהמה הוא. והא טעמא דר\"ש הוא מה הוא מיוחד כו' מעיקרא א\"ל ר\"ש מן והיה הוא ותמורתו וכי [חזא] דדרשי רבנן מבהמה [בבהמה] א\"ל איהו מהתם נמי מצינא למילף טעמא דידי. גמרא. ועיין בפי' הר\"ב סוף משנה ה': \n"
+ ],
+ [
+ "אין ממירין אברים בעוברים וכו'. אע\"ג דעובר אקרי בהמה כדפי' הר\"ב רפ\"ד דחולין בהמה בבהמה תאכלו ואם כן קרינא ביה לא ימיר בהמה בבהמה וליכא למימר כפירוש הר\"ב דסוף פ\"ב. ע\"ש. מסיק בגמרא דהתם דף ס\"ט דמתני' רבי שמעון היא דמקיש תמורה למעשר בס\"פ מה מעשר קרבן יחיד כו'. הלכך דוק מינה נמי מה מעשר אינו נוהג באברים ועוברים [דבעינן יעבור תחת השבט]. אף תמורה אינה נוהגת באברים ועוברים: \n",
+ "[*והלא במוקדשים כו'. ולעיל בריש פי\"א דחולין כתבתי דאף לתנא קמא כך הוא במקדיש אבר שהנשמה תלויה בו]. \n"
+ ],
+ [
+ "[*אין המחומץ כו'. כתב הר\"ב עיסה של חולין כו'. הרי כולה אסורה עיין במשנה ד' ו' פ\"ב דערלה]: \n",
+ "אין המים שאובין פוסלים את המקוה אלא לפי חשבון. פירוש [*קמא שכתב הר\"ב פירשתיו בפ\"ה דתרומות משנה ו' ע\"ש. והפירוש השני שכתב] הר\"ב לפי חשבון שמחשבין את הכלים וכן פירש\"י והרמב\"ם ולפירוש זה אינו דומה הך לפי חשבון לאינך. דאינהו מיירי לפי חשבון הדבר הפוסל. לכך נראה פירוש התוס' שפירשו לפי חשבון הלוגין שפוסלין המקוה דהיינו שלשה ע\"כ. [*אמנם מצאתי ראיתי להר\"ן בס\"פ כל הבשר. שכתב כפירש\"י ומסיים בה וז\"ל. ומשום דבמדומע ובמחומץ ובמים שאובין שייך לפי חשבון תנינהו בהדדי. אע\"פ שחשבון המים שאובים אינו מענין חשבון המדומע והמחומץ. ולישנא נמי הכי מוכח. דלא קתני דאין המים שאובין שנתערבו בכשרים פוסלים אלא לפי חשבון. כדקתני אין המדומע והמחומץ פוסל. עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"י בן חוני דהוא סבר ג' לוגין כו'. גמרא. וה\"מ לאתויי סתם משנה דסוף פ\"ג דמקואות. אלא דנקט יוסי בן חוני דהכי קתני ליה בהדיא בברייתא כ\"כ הר\"ש שם במקואות. ומ\"ש הר\"ב ואינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. ותימה בעיני דאע\"ג דבברייתא מחלוקת היא כדמייתי לה בגמ' הא מסתם סתם לן תנא דמתני' כוותיה בספ\"ג ממסכת מקואות. ומחלוקת בברייתא וסתם במשנה. הלכה כסתם משנה. כמו שכבר כתבתי זה בהרבה מקומות. וכן שם לא כתבו הר\"ב והרמב\"ם שאינה הלכה. והתוס' [ד\"ה יב\"ח] כתבו שהראב\"ד פסק דהלכה כר\"י בן חוני. ולא פירשו טעמו ונ\"ל ברור שזה הוא טעמו מדסתם לן תנא דמתניתין כוותיה. ושוב מצאתי שאף הרמב\"ם בחבורו רפ\"ה מהלכות מקואות כתב כסתם דמקואות. וכן פסק ג\"כ טי\"ד סי' ר\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מי חטאת נעשין מי חטאת אלא עם מתן אפר. פי' הר\"ב בשעה שנותן את האפר נעשים מי חטאת הלכך בעינן שיהיו מים תחלה בכלי. ואח\"כ אפר. אבל נתן אפר תחלה ואח\"כ מים פסול וכו' וקרא דכתיב כו' לא שיתן כו'. דהא כתיב מים חיים אל כלי. גמרא. ומאי חזית דאמרת סיפיה דקרא דוקא דלמא רישא דקרא דוקא. פירש\"י דאפר קודם למים. כדכתיב ונתן עליו מים. ואל כלי להכי אתא שתהא חיותו בכלי שלא ימלאם בכלי אחר ויערם לכלי זה אלא זה יתן לתוך המעין. ויקח המים לתוכו. ע\"כ. לא מצית אמרת מה מצינו בכל מקום מכשיר למעלה. פירש\"י כגון בסוטה עפר למעלה שהוא המכשיר את המים לבדו והוי למעלה דמצוה להקדים המים. כדכתיב ומן העפר וגו' אף כאן מכשיר למעלה. ע\"כ. ועוד דרשו מדרש זה בפ\"ב דסוטה דף ט\"ז [ע\"ב]. ונפלאתי הפלא ופלא תרין פלאין על שאבדה הבקיאות דבשתי המסכתות מבעלי התוס' במסכת יומא פ\"ד דף מ\"ג [ד\"ה הכל] . שנדחקו ליישב פי' הכתוב דונתן עליו לפרש עליו בשבילו. ובפרק לולב הגזול (סוכה דף ל\"ז) [ע\"ב]. הביאו התוס' עצמם למימרא זו [ד\"ה אמאי]. משתי אלו המסכתות: \n",
+ "אפר. והר\"ב שכתב תרי זמני עפר. גם הוא נכון שכן כתוב (במדבר י״ט:י״ז) ומעפר שרפת החטאת: \n",
+ "אין בית הפרס עושה בית הפרס. פי' הר\"ב שדה שנחרש בה קבר אם חזר וחרש וכו' דקבר אחד לא עביד בית הפרס אלא כל אותה שדה שאבד בה הקבר. שאין ידוע היכן הוא ומלא מענה כו' ובגמ' עד כמה אמר רב דימי שלש שדות ושתי מענות. ופירש\"י. אותה שדה שהקבר בה טמאה כולה. דלא ידעינן באיזה מקום ממנה [היה] הקבר. ומש\"ה עושה מלא מענה לכל צד דשמא לא' מב' ראשיה היה הקבר ומשם הלך לאותה שדה חברתה מלא מענה כו'. ע\"כ. ופליאה הוא בעיני דהא תנן במשנה ג' פי\"ז דאהלות. החורש משדה שאבד הקבר בתוכה אינן עושה בית הפרס. ופירש הר\"ב דה\"ל ספק ספקא שמא לא חרש במקום הקבר. ואת\"ל חרש שמא לא הוליך ממנה עצם. ע\"כ. וכן שם בראש הפרק כתב הר\"ב מלא המענה של המחרישה ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו כו' וכיוצא בזה ג\"כ לשונו בספ\"ז דנדה. ומצאתי בפי' הר\"ש שם פי\"ז דאהלות משנה ב' שהביא לשון רש\"י. וכתב עליו וז\"ל ולא דמי לחורש משדה שאבד בה קבר דקתני בסמוך דאינו עושה בית הפרס. דהכא בחורש כל השדה. והתם בשלא חרש מכולה שדה דהויא ספק ספקא. ומיהו קשה דאכתי ספק ספקא היא. ולשדה שבמזרח ה\"ל למדוד מראש בית הפרס שבמערב דשמא שם היה הקבר. ואת\"ל שהיה בראשו שבמזרח שמא לא גילגל עצם ע\"כ. וכן בשדה שבמערב. ונראה לפרש דלשלש השדות בין כולם שתי מענות קאמר והקבר היה באמצעו של אמצעי. ולא אשמעינן רב דימי מידי דלא אשמעינן מתני' [כלומר רבי יהושע דבאהלות] ולא בא אלא ליישב לשון בית הפרס [פעמים עושה בית הפרס דקאמר ר' יהושע התם] דמשמע שזה שהוא בית הפרס עושה שאצלו בית הפרס. ע\"כ. היינו כפירש הר\"ב דריש פרק י\"ז דאהלות: \n",
+ "ולא תרומה אחר תרומה. פי' הר\"ב השותפין שתרמו זה אחר זה תרומת הראשון אינה תרומה וכו'. וכן השני. וכך פירש רש\"י דהא סתמא קאמר אינה תרומה. והתוס' הקשו וכתבו דלא נהירא דאין זה כמו ולא תמורה אחר תמורה. דהתם הראשון תמורה והשני אינו תמורה. וכך נראה לפרש כמו כן הכא דהראשון תרומה ולא השני ע\"כ. וצריך לפרש אין תרומת שניהם תרומה כלומר אלא תרומת הראשון בלבד ועיין עוד בסמוך. ומ\"ש הר\"ב ומתני' ר\"ע היא. גמ'. מתני' מני ר\"ע היא דתנן השותפין שתרמו זה אחר זה ר\"א אומר תרומת שניהם תרומה. רע\"א אין תרומת שניהם תרומה. והא דבמשנה ג' פ\"ג דתרומות. תנן ר\"ע אומר תרומת שניהם תרומה. כבר כתב שם הר\"ש. דחלוף גרסאות הן. אבל התוס' מתרצים לפי פירושם. דבשמעתין מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום. ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע. שהרי מדעת חברו תרם. והשני אינו כלום דנתן לחברו רשות לתרום וכבר תרם. ור\"א סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד [דלא] ניחא ליה בתרומת חברו. אבל התם בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום. הלכך כל חד אדעתיה דנפשיה תרם חלקו. לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת. ע\"כ [ועיין בפירוש הר\"ב שם] וצ\"ל לדידהו דגרסינן בגמרא דתניא. וכן צריך לתקן בדבריהם בדבור שקודם לזה שהעתיקו דתנן וצ\"ל דתניא. ומ\"ש הר\"ב ואם לא תרם הראשון אלא בעין רעה כו'. וכ\"כ רש\"י. וה\"ה איפכא נמי. וכן נראה מלשון הר\"ב והר\"ש דבמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב תרומת השני תרומה כדתנן התם. וכלומר דאף תרומת השני תרומה. דאין לפרש דתרומת השני דוקא תרומה ולא הראשון. דמאי אולמיה דהאי מהאי וכ\"כ הכ\"מ בפ\"ד מהלכות תרומות: \n",
+ "רבי יהודה אומר הולד עושה תמורה. כתב הר\"ב דאמר קרא יהיה לרבות את הולד ורבנן סברי יהיה לרבות שוגג כמזיד כו' דגבי קדשים לא קדיש. משום דהוי הקדש בטעות. [רש\"י]. כדתנן רפ\"ה דנזיר וע\"ש. ועיין ס\"פ דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "קרבנות בדק הבית. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"א מה\"ת. אבל בגמ' גרס קדשי וכן העתיקו רש\"י והר\"ב. ומ\"מ יש ליישב גי' הספר והרמב\"ם דהא מודו רבנן דקרבן ה' אקרו [*כדפי' הר\"ב לקמן] ויותר נראה בעיני לומר דלגי' זו כולי מתני' ר\"ש היא. כמו שכתב רש\"י בלשון אחר דבמתני' ליכא פלוגתא אלא כולה ר\"ש. ודקתני קדשי בדק הבית אינן עושין תמורה לאו מקרבן נפקא. אלא ר\"ש קאמר לה והדר מפרש טעמא ע\"כ. ותדע שכן הוא דעת הרמב\"ם שהרי העתיק גם טעמו של ר\"ש. ש\"מ דס\"ל דליכא פלוגתא במתני' וניחא נמי לפי' זה דגרסינן אמר ר\"ש ולא ר\"ש אומר. ומיהו אע\"ג דבסיפא אינו חולק מ\"מ בהא דתנן שנאמר לא ימיר אותו יחיד עושה תמורה כו' פליג ודריש טעמא אחרינא. אלא משום דלענין דינא גם בזה אין מחלוקת ביניהן [דהא אין ממירין אלא בשלהם כדתנן בר\"פ ממילא כי ממעטין קרבנות צבור. אימעטו הצבור שאינן ממירים. דדוחק לומר דקרא מיירי כשאמר הצבור כל הרוצה להמיר ימיר דכה\"ג חייל תמורה ביחיד כמ\"ש שם]. שפיר קתני ליה בלשון אמר ר\"ש וא\"כ סייעתא ליכא. דלפי' הר\"ב ג\"כ אין מחלוקת אלא במשמעות דורשין ולא בעיקר הדין: \n",
+ "[*אמר ר\"ש והלא כו'. כתב הר\"ב ר'\"ש ס\"ל דקדשי בדק הבית מקרי קרבן כו'. כדפי' הר\"ב לקמן בד\"ה יצאו וכו']: \n",
+ "ולמה יצא. פי' הר\"ב דכתיב גבי מעשר ולא ימירנו ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קדש. \n",
+ "להקיש אליו מה מעשר כו'. ובברייתא מפרש דמאן דפליג אדר\"ש דריש לדון בתמורת שמו ובתמורת גופו. דאי לא כתביה. ה\"א לא עביד תמורה. דכיון שנדון בתמורת שמו שאם קרא לאחד עשר עשירי דקרב שלמים. כדתנן בשלהי בכורות [דף ס\"א]. וה\"א שאין לך בו אלא חדושו כיון שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש. להכי אצטריך למכתב בהדיא גבי מעשר לא ימירנו. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שקרבנות היחיד עושים תמורה. מפרש בגמרא בעיקר זביחה [הקדש ראשון. [רש\"י] קתני. דהא תמורה דקרבן יחיד ואינה עושה תמורה. וולד דקרבן יחיד. ואינו עושה תמורה. ועוף נמי דקרבן יחיד. ואינה עושה תמורה [כדמתנינן לכולהו בפ\"ק]. אלא נמי לאו [בר] זביחה הוא. דנמלק ולא נשחט: \n",
+ "קרבנות היחיד חייבים באחריותן. לשון הר\"ב כלומר יש מאותן שקבוע להן זמן כו'. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו. דהא יש שקבוע להם זמן ואם עבר זמנן אין חייבים באחריותן. חביתי כ\"ג. ופר יוה\"כ. אלא יש בקרבנות היחיד קאמרינן. ולא כל קרבנות היחיד. וכן פסק הרמב\"ם בפ\"א מה' הקרבנות. והיינו טעמא דר\"מ לא מותיב הכא. ומ\"ש הר\"ב. אבל קרבנות צבור. שיש להם זמן. וכן לשון רש\"י. ולאפוקי פר הבא על המצות. ושעירי עבודה זרה: \n",
+ "ובאחריות נסכיהם. כלומר היין והסלת. וכמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דזבחים. והיינו דבסמוך מפרש הר\"ב מנחות ונסכים. וכדכתב קרא דילפינן מיניה *)[ומנחתה ונסכיה]. \n",
+ "אינן חייבים לא באחריותן וכו'. דת\"ר דבר יום מלמד שכל היום כשר למוספים. ביומו מלמד שאם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן. גמ': \n",
+ "משקרב הזבח. פירש הר\"ב אפילו מכאן ועד עשרה ימים. עמ\"ש במשנה ג' פרק ד' דזבחים. ומ\"ש הר\"ב. ונסכיהם של צבור קרבים אפילו בלילה. עיין בספ\"ב דמעילה: \n",
+ "שקרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה. עיין במשנה ד' פ\"ז דפסחים: \n",
+ "אמר ר\"מ והלא חביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. ואין בהן אכילה. ולכך לא תנן להו בהדי חמשה דברים הבאים בטומאה. דתנן התם בפסחים. ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. והרמב\"ם כתב והטעם שנתן ר\"מ הוא טעם אמיתי ושגור. ואין חולק ע\"ז. ע\"כ. נראה מדבריו דת\"ק נמי ס\"ל הכי בחביתי כ\"ג ופר יוה\"כ. אלא דלא נחית לטעמא כדנחית ר\"מ. וא\"כ בעיקרא דדינא. אין בין ר\"מ לת\"ק. ולא כלום. ולפיכך לא דק הר\"ב. במ\"ש הלכה כר\"מ כיון דלענין הדין תרווייהו שוים. ומה שייך לפסוק הלכה לענין הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "שכפרו בעליו. וכן העתיק הר\"ב וקשיא דמכנה לחטאת בלשון זכר. אבל בס\"א שכפרו הבעלים וכן העתיקו רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "רבי שמעון אומר מה מצינו וכו'. פירש הר\"ב. וכי היכי דתלת מנייהו לאו בצבור גמירי כו' דכל החמש חטאות נשנו בחדא שיטה ונשתכחו בימי אבלו של משה אי ביחיד אי בצבור. [עיין כיוצא בזה בסוף עדיות ובפ' דלקמן משנה ג'] וכיון דאיכא בהו דלא אפשר להיות בצבור. כולהו נמי הכי נשנו דאינו בצבור. וליכא למפרך וכי דנין אפשר משא\"א כדאיתא בגמ'. \n",
+ "אבל לא בצבור. פי' הר\"ב ושמתו בעליה. אין צבור מתים. ילפינן לה בגמ'. משעירי רגלים וראשי חדשים. דאמר רחמנא אייתינהו מתרומת הלשכה. ודלמא מתו מרייהו דהני זוזי. אלא לאו ש\"מ אין הצבור מתים: \n"
+ ],
+ [
+ "ומקדישים אברים ועוברים אבל לא ממירים. כתב הר\"ב. דבהמה בבהמה כתיב. וכן פירש\"י ולא דייקי דהא עובר קרי בהמה ברפ\"ד דחולין כח\"ש הר\"ב. אלא מהקישא דר\"ש וכמ\"ש כבר בפ\"ק משנה ג'. \n",
+ "רבי יוסי בר ר' יהודה אומר עשה שוגג כמזיד בתמורה. פי' הר\"ב קדיש ולוקה כו'. אבל בכה'\"ג לקדשים אם בעל מום הוא דקי\"ל דמקדיש בעל מום למזבח. שהוא לוקה. כדפי' הר\"ב ספ\"ח דמנחות. ומ\"ש הר\"ב דהקדש טעות אינו הקדש ברפ\"ה דנזיר. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"י בר\"י דליכא [מאן] דפליג עליה וכ\"כ הרמב\"ם. ויש לתמוה דבפ\"ק משנה ה' מפרש דר\"י מוקי יהיה. לולד קדשים שעושה תמורה. ולא אתפרש בגמ' כלל דר\"י מייתי ליה לשוגג כמזיד מקרא אחרינא א\"כ ש\"מ דלדידיה לא אתרבי שוגג כמזיד. והיינו נמי דתנן ר\"י ברבי יהודה אומר בלשון פלוגתא. וראיתי בכ\"מ ריש הלכות תמורה שהביא לשון הרמב\"ם. והלכה כר\"י בר' יהודה. ואין חולק עליו. וכתב ואני אומר. אפי' אם היה נמצא מי שחולק עליו. הלכתא כוותיה דר' יוסי ב\"ר יהודה מדאפליגו אמוראי אליביה. ועוד דאמרינן בפ\"ק. גבי הא דתנן ר\"י אומר הולד עושה תמורה. ורבנן יהיה לרבות שוגג כמזיד. אלמא רבנן הכי ס\"ל. ע\"כ: \n",
+ "רבי אלעזר אומר הכלאים והטרפה כו'. עמ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב ולא דמו לבעל מום. דיש במינו קרבן אבל הנך אין במינן קרבן. [ויוצא דופן לא חשיב ליה מין שאר בהמות. רש\"י]. מאי אמרת טרפה איכא במינה. לא דמיא לבעל מום [וחשיבא כטמאה דמיא לה במלתא אחריתא] בהמה טמאה אסורה באכילה וטרפה אסורה באכילה לאפוקי בעל מום דמותר באכילה גמ'. ומ\"ש הר\"ב דהלכה כר\"א דליכא מאן דפליג עליה. וכ\"כ הרמב\"ם. ואשכחן טובא דתנן בלשון פלוגתא ואין חולק כמ\"ש בפ' בתרא דבכורים. וראיתי להכ\"מ שכתב בסוף פ\"א מה\"ת. וק\"ל שבתוספתא תני דלת\"ק עושין תמורה. וי\"ל שמאחר שבמשנתינו לא הזכירו כן משמע דסבר תנא דמתני' דליתא להאי תוספתא. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ולד שלמים ותמורתיהן. יליף לה בגמ'. מדהמ\"ל גבי שלמים אם מן הבקר הוא מקריב וגו' אם זכר אם נקבה ל\"ל זכר לרבות את הולד. דולד לשון זכר משמע. נקבה לרבות את התמורה. דתמורה לשון נקבה משמע. וכתבו התוס' ואע\"ג דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש אצטריך קרא לרבויי דקרבה. וא\"ת ומ\"ש הכא דאצטריך לרבויי דקרב. וגבי בכור ומעשר כתיב הם. דממעטינן מיניה. הם ולא ולדן ולא תמורתן [לרבי יהודה בסוף מסכת בכורות כמ\"ש שם הר\"ב] וי\"ל אחרי שכתוב מיעוט גבי בכור ומעשר איצטריך הכא קרא לרבות ע\"כ. \n",
+ "וולדן. ר\"ל ולדי שלמים. ולדי תמורת שלמים. הרמב\"ם: \n",
+ "עד סוף העולם. כתב הר\"ב משום דשמעיה תנא [דידן] לר\"א כו' אלא אפילו עד סוף העולם. ובריש מסכת יבמות. לא דייק. כיון דתנא צרותיהן וצרות צרותיהן עד סוף העולם למה לי. דפשיטא דכולהו צריכי למתני דלא הל\"ל דפטרי צרות וצרות דצרות. אי לאו דתנא להו לכולהו. וא\"ת וליתני עד סוף העולם ולא ליתני ולדן וולד ולדן וי\"ל דזו אף זו קתני שכן דרך משנה לשנויי הכי. ותימא דבריש פ\"ט דכתובות מצריכים לתרווייהו [כמ\"ש שם] וי\"ל דהתם בלישנא הכתוב בשטר דייקי. דאין לכתוב בשטר דבר שאינו צריך אבל בלישנא דמתני' ליכא למידק כולי האי. תוס': \n",
+ "לא יקרב. כתב הר\"ב משום גזירה כו' ויגדל כו' ואתי לידי גיזה ועבודה. וכן פירש\"י וכ\"כ עוד הר\"ב מ\"ו פ\"ז דעדיות. וקשיא דתיפוק ליה דמשהה ועובר בעשה א\"נ בבל תאחר כדלקמן. והרמב\"ם מפרש שם וכאן. ועובר על מה שאמר רחמנא (דברים כ״ג:כ״ב) לא תאחר לשלמו. \n",
+ "וחכ\"א יקרב. צ\"ע חכמים היינו ת\"ק. תוס'. וכלומר לתנא דפליג אדר\"ש דמשמע דלדידיה נחלקו ר\"א וחכמים על ולד ולד. \n",
+ "ואכלנו ולדה שלמים בחג. פי' הר\"ב בחג השבועות קאמר שאם היה ממתין ומצפה לחג הסוכות. דהוא חג סתמא וטעמא פרישית במ\"ב פ\"ק דר\"ה. והכא דלפי האמת קרי לשבועות חג סתמא. דכלומר חג הסמוך. ומ\"ש הר\"ב שאם היה ממתין לחג הסוכות נמצא עובר בעשה. פירש\"י. דבשלמא בפסח. לא אקרביה דאימור מחוסר זמן הוה דנולד בפסח ועבר הרגל קודם שימלאו לו שבעה ימים ע\"כ. והכי איתא בגמרא פ\"ק דר\"ה דף ו'. ומ\"ש הר\"ב דבלאו אינו עובר עד שיעברו עליו ג' רגלים מפורש בריש ר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ולד תודה ותמורתה וכו'. עיין עוד מזה במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+ "הרי אלו כתודה. דת\"ר מנין לרבות תמורות וכו' ת\"ל (ויקרא ז') אם על תודה: \n",
+ "ובלבד שאינן טעונות לחם. לשון הר\"ב דכתיב על לחם התודה כו'. כמו ששנינו שם במנחות וע\"ש: \n",
+ "תמורת עולה. לשון הר\"ב כגון המיר זכר בעולה וכן פירש\"י. דאילו נקבה ירעה כו'. כהנהו דלקמן וכ\"כ הרמב\"ם ברפ\"ג מה\"ת: \n",
+ "ולד תמורה. וכן העתיק רש\"י ובס\"א תמורתה. וכן העתיק הר\"ב ואע\"פ שנמצא עולה הוא והל\"ל תמורתו ליתא דעולה עצמו לשון נקבה. כד\"א (שם א') והפשיט את העולה ונתח אותה לנתחיה. ומה שנאמר עולה הוא מוסב על הקרבן: \n",
+ "הרי אלו כעולה. צ\"ע דלא מייתי ליה תלמודא מקרא. ובת\"כ פרשת ויקרא מייתי דכל הפסולין יהיו נוהגין בתמורה מאם עולה. ומינה דקריבה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אלעזר ה\"ג. ולא רבי אליעזר כגי' הספרים. דהא מותבינן אדר\"א דסיפא דאמר יביא בדמיהן עולות ולעיל מיניה תנן ר' אליעזר אומר ימותו. ורבי אליעזר ביו\"ד. הוא ר\"א בן הורקנוס תלמיד רבן יוחנן בן זכאי שבימי החורבן. ור' אלעזר בלא יו\"ד הוא ר\"א בן שמוע. שרבינו הקדוש למד לפניו. וראוי להקדים הקודם בזמן. הלכך ודאי דההוא דקדים הוא ר\"א ביו\"ד. ועוד דטעמיה דכחטאת כאשם שמעינן ליה נמי בריש זבחים. כך נ\"ל: \n",
+ "שיסתאב. שיפול בו מום. כדפירש הר\"ב לקמן משום דהתם כתב דפריך עליה בגמרא. ותמכר בלא מום. ולישנא דיסתאב מפורש במשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "המפריש נקבה לאשם תרעה כו'. ובעולה מלתא דפשיטא. ורבותא אשמועינן לעיל דאפילו ילדה זכר הראוי לעולה דירעה כו וה\"נ אשם שילדה זכר שירעה. ובגמרא דאפילו ר\"א מודה בה. דע\"כ לא קאמר רבי אליעזר. אלא בעולה שילדה. דאיכא שם עולה על אמו [כמ\"ש הר\"ב לקמן בעולת העוף. דתמות וזכרות בבהמות. ואין תמות וזכרות בעופות. כדפירש הר\"ב במשנה ד' פ\"ו] אבל באשם שילדה. דליכא שם אשם על אמו. אפילו ר\"א מודה דלא קרב אשם. ומש\"ה לא איצטריך תנא לאשמועינן. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ת שכתב הפריש נקבה לאשמו וילדה תרעה היא ובנה כו'. לא שכך שונה במשנה. דבפ\"ד מה' פסולי המוקדשים העתיק כלשון משנתינו. ומסיים בה וכן ולדה: \n",
+ "ויביא בדמיה אשם. עמ\"ש במ\"ז פ\"ט דפסחים: \n",
+ "תמורת אשם וכו' כולן ירעג לשון הר\"ב דהלכה היא כל שבחטאת [כו']. לשון רש\"י. הלכתא גמירי לה. ואין לפרש הל\"מ מדר\"א פליג. אלא כלומר דקבלה קבלו כך. וכמו שכתבתי במ\"ג פ\"ק דזבחים. ובמ\"ב פ\"ב דסוטה. וכן ל' הרמב\"ם לפי שהמקובל בידם כל שבחטאות כו' ומיהו לעיל דף י\"ח מייתי לה למתני' וכתב רש\"י הל\"מ הוא וי\"ל דהלכה היתה תמורת אשם לא תקרב ובזה מודה ר\"א כל' רש\"י שאעתיק לקמן בדבור אשם כו' ועיין בפ' דלעיל מ\"ב: \n",
+ "ר' אליעזר אומר ימותו. לשון הר\"ב דאית ליה לר\"א כו' בריש מסכת זבחים. רש\"י. \n",
+ "רא\"א יביא בדמיהן עולות. דע\"כ לא אמר ר\"א הוא עצמו יקרב עולה [אלא גבי מפריש נקבה לעולה] דאיכא שם עולה על אמו. אבל גבי תמורת ולד אשם דליכא שם (עולה) [אשם] על אמו. מודה ר\"א דבדמיו אין. הוא עצמו לא קרב. גמ': \n",
+ "עולות. ל' הר\"ב דמותרות לנדבת יחיד. והכי איתא בגמ'. ואמרו ליה מותרות לנדבת צבור ונראה דפלוגתייהו במותרות דספ\"ב דשקלים. דר\"א לא ס\"ל דלנדבת צבור: \n",
+ "אשם שמתו בעליו ושנתכפרו וכו'. ר\"א אומר ימותו וצריכא דאי אשמועינן אשם שכפרו בעליו בהא קאמר ר\"א ימותו משום דגזר לאחר כפרה [שנתכפר בראשון] אטו לפני כפרה יביא בדמיה ג\"כ עולה פירש\"י קעביד איסורא דכל זמן שלא נתכפר קיימי דמיה לאשם ע\"כ. אבל גבי תמורת אשם ולד תמורתה. פירש\"י דלאו להקרבה קיימא דהכי גמירי לה ע\"כ. אימא מודה להו לרבנן. ואי אשמועינן התם בהא קאמרי רבנן. אבל גבי אשם שנתכפרו אימא מודו ליה לר\"א צריכא: \n"
+ ],
+ [
+ "עבודתה ועורה שלו. כתב הר\"ב ואפילו אינו מן המשמרה של אותה שבת דהכי תניא מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה ת\"ל (דברים י״ח:ו׳) ובא בכל אות נפשו ושרת. בב\"ק [דף ק\"ט] בשלהי הגוזל קמא. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "וולדן כו'. קאי נמי אמעשר דומיא דר\"פ בשלמים. כמ\"ש שם בשם הרמב\"ם בחבורו פ\"ד מה\"ת. ולד המעשר. תמורת המעשר. ולד תמורת הבכור. וולדי ולדותיהן כו': \n",
+ "הרי אלו כבכור. עיין בסוף בכורות. ומ\"ש הר\"ב אפי' לאחר שנפל בהם מום ונפדו וכן לשון רש\"י. ואגב ריהטייהו כתבו ונפדו ולא דייקו. דהא תנן בסיפא. דאין נפדין: \n",
+ "מה בין הבכור והמעשר כו'. ר\"ל מה בין בכור ומעשר שנפלו בהם מום. לבין פסולי המוקדשין הרמב\"ם [בפי']: \n",
+ "ונשקלין בליטרא. עיין ריש פ\"ה דבכורות. \n",
+ "חוץ מן הבכור ומן המעשר. דבבכור כתיב לא תפדה. ובמעשר כתיב לא יגאל. רש\"י: \n",
+ "אם באו תמימין יקרבו. פירשו התוס' [דף כ\"א ע\"ב] די\"ל דמפיק ליה מדרשא דספרי רק קדשיך אשר יהיו לך וגו' (שם י\"ב) מכאן שמביאים קדשים מח\"ל לארץ. יכול אף בכור ומעשר כן ת\"ל רק והיינו דוקא לכתחלה הוא דאמעוט. דבהא איירי ביה קרא דכתיב תשא ובאת. והיינו לכתחלה. ע\"כ. והר\"ב כתב דפסק הלכה דלא יקרבו. משום דבגמרא רמינן עלה ממתני' י\"א פרק בתרא דחלה. בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואמר רב חסדא. ל\"ק. הא [דהכא] ר' ישמעאל היא והך דתלה ר\"ע כו'. וידוע דהלכה כר\"ע מחבירו. ועוד מעשה רב. ועיין מה שכתבתי בסוף חלה. ומ\"ש הר\"ב ומעשר בהמה נמי איתקש למעשר דגן. כמפורש ר\"פ בתרא דבכורות (דף נ\"ג): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ " ולד חטאת ותמורת וכו'. בפסיקתא פרשת ויקרא דף ו' יהיב סימנייהו ותמנ\"ע: \n",
+ "ימותו. לא שיהרגם בכלי או בידים. אלא מכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות. כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ו דיומא. [*ורפ\"ח דזבחים] וכלומר שאין נותנין לה מזונות. וכן פירש\"י בפ\"ב דקדושין דף נ\"ה: \n",
+ "שעברה שנתה ושאבדה ונמצאת בעלת מום. פי' הר\"ב דהאי שאבדה דקתני עולה לכאן ולכאן וכו'. וצריך למתני אם אבדה גבי בעל מום. דאי תנא גבי שעברה שנתה. ה\"א התם הוא דמהניא ליה אבדה [להביאה לידי מיתה] משום דלא חזיא למלתא [אפילו קודם אבידה] אבל בעל מום דאי לא מומא חזיא אימא לא תהני ליה אבדה. ואי תנא גבי בעלת מום. התם הוא דמהניא ליה אבדה משום דלא חזיא להקרבה [בשום קרבן] אבל עברה שנתה דחזיא להקרבה [בשאר קרבנות] אימא לא תהני ליה אבדה צריכא. ומ\"ש הר\"ב ואפי' לרבנן כו' הואיל ואיכא תרתי לריעותא וכו'. אבל אבדה לחודה הואיל ונמצאת קודם כפרה כו' אינה מתה. וכן פירש\"י והרמב\"ם. מדלא פי' דמתני' רבי היא. וגם בחבורו פ\"ד מהלכות פסולי המוקדשים העתיקה. ותימה דבמתני' ג' בסופה מפרשים הר\"ב והרמב\"ם שהכל מודים במתכפר בשאינה אבודה שאבודה מתה. והכא במתכפר בשאינה אבודה מיירי. ובנא\"י מפירוש הרמב\"ם שמפרש לקמן דהכל מודים. שאם משך אחת משתיהן והקריבה שהאחרת מתה. ול\"פ אלא בנמלך דאמרי' ליה שיקריב האבודה ושאינה אבודה תרעה ור' ס\"ל שלא עשו תקנה בקדשים וזה הלשון כתב בחבורו [פ\"ד מהפ\"מ] ושתי הלשונות בגמ'. דלישנא דידן ר' אבא אמרה ולישנא דנא\"י רב הונא אמרה. ומ\"מ קשיא דאף לרב הונא לא נוכל לפרש דרבנן (מודו) [יסברו] באבדה לחודה כו'. דאע\"פ שנתכפר באחרת אינה מתה. דהא ע\"כ במשך הוא ולא נמלך דאי נמלך הא אמרי' ליה לך התכפר באבודה. והואיל ומשך. הא ס\"ל לרב הונא דהכל מודים שהאחרת תמות. ולא יכולתי לעמוד על דברי התוס' שהקשו ג\"כ על פירש\"י. אבל נראה מדבריהם. דדוקא לר' אבא הוא דקשיא. ואנן הא קא חזינן. דאף לרב הונא קשיא. ומסקי התוס' דלא תידוק במתני' דדוקא הואיל ותרתי לריעותא. דהשתא רבוי ריעותא מביאים אותה לידי מיתה. דאדרבה סוגיא דשמעתא משמע דרבוי ריעותא מביאין אותה לידי רעייה דאמר רבא בגמ' [וכתבו הרמב\"ם גם בפירושו] אבודת לילה לא שמה אבודה. פירוש ואינה מתה אלא רועה. אלא נראה לפרש. דנקט בעל מום לרבותא דמהו דתימא הואיל ואתרבי [ריעותא] כל כך דאבודה ובעלת מום. ה\"ל כאבודת לילה ורועה קמ\"ל דאפ\"ה מתה. ע\"כ. ונ\"ל דגם דברי הרמב\"ם נוכל ליישבם ע\"פ זה הדרך. לפי שהוא לא כתב בהדיא דאי לא הוה תרתי לריעותא דמודו רבנן דתרעה. הלכך איכא למימר דס\"ל דאה\"נ דבחדא לריעותא נמי תמות ומתני' דקתני תרתי לריעותא לרבותא נקטה. ומטעם התוס'. וכתבו התוס' ברפ\"ג דמעילה דלרבנן הא דאמרי' חמש חטאות. היינו בה' ענינים. \n"
+ ],
+ [
+ "יוליכם לים המלח. עמ\"ש ברפ\"ב דפסחים. \n"
+ ],
+ [
+ "והרי חטאת בעלת מום. כתב הר\"ב אבל תמימה כו'. וכל הנך אליבא דרבי כו'. דהא בכולהו איכא למידק יביא מאלו ומאלו הא הביא מאחת מהן השני יוליכם לים המלח כדאיתא בגמ'. ומיהו איכא סוגיא אחרת דכ\"ג ע\"ב דמשני דלא תידוק הא הביא מאחד מהן השני יוליכם לים המלח דזימנין אזלי לים המלח וזימנין לנדבה. לרב הונא כדאית ליה ולר\"א כדאית ליה והאי דתנא מאלו ומאלו. ולא תנא יביא מאחד מהן. משום דמלתא דפסיקא ליה קתני דהאי ודאי תקנה גמורה היא. בלא שום חלוק. אבל אי תנא יביא מאחד מהן בעי לחלוקי בין משך ללא משך לרב הונא. ולר\"א בין אבודין לשאינן אבודין. וה\"נ איכא לתרוצי בחטאת בעלת מום: \n",
+ "וחכמים אומרים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שנתכפרו הבעלים. וכתב הר\"ב דמתכפר בשאינה אבודה מודים שאבודה מתה. ולישנא דמתניתין דקאמר אין חטאת מתה אלא כו'. ה\"ק אין חטאת מתה ודאי. בין אבודה בין אינה אבודה אלא כו'. וכן לרב הונא ה\"ק. אין חטאת מתה. דלא נוכל למצוא לה תקנה. אלא שנמצאת אחר שכפרו. דאז אין לה תקנה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב דטעמייהו דרבנן דסברי המפריש לאבוד לאו כאבוד דמיא רמינן עלה בגמ' מהא דתנן ברפ\"ו דיומא בשני שעירי יוה\"כ שמת א' מהן משהגריל יביא זוג אחר. ופי' שם הר\"ב דשני שבזוג ראשון יקריב. דב\"ח אינן נידחין ותנן התם שהשני ירעה כו'. שאין חטאת צבור מתה. הא דיחיד מתה ואמאי. דהא האי בתרא שהפרישו כמאן דמפריש לאבוד דמפני הראשון שמת הפריש שנים אחרים. וש\"מ דכאבוד דמי. דהא נתכפר בראשון חברו של אבוד. וזה שלא נאבד [לא הוא] ולא חברו. אזלי למיתה אי הוה דיחיד. ומשנינן ר' היא. וכתבו התוס' סוף ד\"ה וטעמא. דלרב הונא לא פריך. דאיכא למימר דהוי כי משך אחת מהן בלא המלכת ב\"ד. דשניה למיתה אזלא ביחיד. ואפי' לרבנן ע\"כ. ויראה לי שמטעם זה הוא דפסק הרמב\"ם כרב הונא. הואיל ולר' אבא סתם מתני' דיומא דלא כרבנן. והך טעמא עדיפא ממ\"ש הכ\"מ דמשום דלר\"א הנך בבות דהכא כרבי ולא כרבנן. וכמ\"ש הר\"ב בדבור והרי חטאת כו' ולכך פסק כרב הונא. שהרי כתבתי גם שם דאיכא סוגיא אחרת בגמ'. דאתאן אף לרבנן. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כיצד מערימין על הבכור כו'. דאי אתה מקדישו קדושת מזבח. כדתנן ספ\"ח דערכין. \n",
+ "מערימין. תחבולות ההיתר תקרא ערמה ושאינו להיתר תקרא מרמה. הרמב\"ם. אע\"פ שנמצא מרמה אצל [יעקב ו] בני יעקב. ית\"א בחוכמא. וכמו כן תמצא להרגו בערמה. אלא ל' תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. כמ\"ש במשנה א' פי\"א דחולין: \n",
+ "מבכרת שהיתה מעוברת כו'. שכן אמרו בספרא [ומייתי לה נמי בגמ' דף כ\"ה.] אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש אותו. מי שיבוכר אי אתה מקדישו אבל אתה מקדישו בבטן. הרמב\"ם בפירושו: \n",
+ "אם זכר עולה. מפרש בגמרא דדוקא עולה דלא נחתיה מקדושתיה. אבל שלמים לא. דנחתיה ליה מקדושתיה שיהנה בו. הרמב\"ם פרק ד' מה\"ת: \n",
+ "ואם נקבה זבחי שלמים. פירש הר\"ב דמיירי בבהמת קדשים ובהו נמי תנן במ\"ג פרק בתרא. דאין משנין מקדושה לקדושה. והכא דלמיתה אזיל. רשאי לשנותו אף לשלמים. ועמ\"ש בשם התוס' בריש מ\"ג ומה שהגהתי בלשון הר\"ב וקמ\"ל במקום וקיי\"ל. מל' רש\"י העתקתיו. דהא לקמן פסקינן דלא כמ\"ד בהוייתן הם קדושין וגם בנא\"י מפי' הרמב\"ם כתוב וזה המאמר דחוי שהוא ע\"ד האומר שולד קדשים אינן מתקדשים אלא בשעת לידתן וכו': \n",
+ "אם זכר עולה. אע\"ג דיכול לעשותו שלמים אורחא דמלתא נקט שכשיש לו שתי בהמות וא' מהן ראוי לעולה עושהו עולה כיון שיש לו ג\"כ אחרת לשלמים: \n"
+ ],
+ [
+ "ילדה שני זכרים כו'. כתב הר\"ב בבהמת חולין מיירי וכו'. גמ'. וכתבו התוס' [ד\"ה כיצד] דה\"מ לאוקמי *מציעתא נמי בבהמת חולין אלא דבעי לאוקמא אכיצד מערימין אע\"ג דהשתא רישא במבכרת דתולין ומציעתא בקדשים וסיפא בחולין. ע\"כ. ועיין לקמן: \n",
+ "ילדה טומטום ואנדרוגינוס כו'. על בהמת קדשים חוזר. הרמב\"ם. ולא רצה להפסיק במחלוקת. לכך לא שנאו לעיל: \n",
+ "אין קדושה חלה עליהן. מסקי התום' דלמאי דמפרשי בסוף פ\"ו דבכורות. דטומטום ספיקא. י\"ל דה\"נ קדושה חלה על טומטום. והא דאמר אין קדושה [חלה] . היינו קדושת הפה. דאין דעתו כי אם לזכר ודאי ולנקבה ודאית. כדאיתא במשנה ב' פ\"ט דב\"ב ועמ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דחכמים פליגי כו'. וסברי דולדות. בקדושת אמן קיימי. דהכי מסיים בברייתא דלעיל אבל מקדיש בבטן. יכול אף ולדי כל הקדשים ת\"ל אך בכור אך חלק. ש\"מ דס\"ל ולדי קדשים ממעי אמן הם קדושים [*ועמ\"ש בפ\"ז משנה א' [ד\"ה] ולדן כו']. ומ\"ש ואין הלכה כרשב\"ג עיין מ\"ש בפ'\"ח דעירובין [משנה ז'] . \n"
+ ],
+ [
+ "היא שלמים וולדה עולה הרי זו ולד שלמים. כתב הר\"ב והכא לא שייך בהווייתן ובמעי אמן [וכן הלשון ברש\"י ותוס' וכלומר ענין הווייתן ובמעי אמן] דכי אמרי' כו' ה\"מ בהקדישה ולבסוף נתעברה. וכפירש\"י. וכתבו התוס' [ד\"ה היא]. דא\"כ הא דאמר לעיל. ואם נקבה זבחי שלמים. ואוקימנא ליה בבהמת קדשים צ\"ל דמיירי בהקדישה ואח\"כ נתעברה: גם לך. שנתייעץ. הרמב\"ם. דתרגום איעצך אמלכינך: \n"
+ ],
+ [
+ "דבריו קיימים. פירש הר\"ב והאי דלא קאמר תמורת עולה ושלמים וכו'. וטעה בהכי. כלומר דכי נמי אמר תמורת עולה ושלמים הוה דינא הכי. ובפי' הרמב\"ם כפי נוסח א\"י. אילו אמר הרי זו תמורת עולה ושלמים לדברי ר\"מ דבריו קיימין. ובחבורו ספ\"ב מה\"ת לא התנה באומר תמורת עולה ושלמים שיהא צריך שיתכוין מתחלה לכך. ומ\"ש הר\"ב קדושה ולא קריבה [* ותרע' עד שתסתאב כו'. ודוקא נקט הר\"ב עולה ושלמים. דאי אמר חציה חטאת דינא דתמות] כמ\"ש בפי' הרמב\"ם. ובנא\"י והיה האומר חייב חטאת. ונימוקו עמו. דאילו לא היה חייב חטאת אפילו כי אמר זו לחטאת בלבד אינה קדושה כדמוכח ספ\"ב דחולין: \n",
+ "דבריו קיימין. עמ\"ש בזה בפ\"ח דב\"מ מ\"ח ובמ\"ג פ\"ז דב\"ב: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "תחת חטאת זו ותחת עולה זו. כבר תנא לה לעיל. והכא לא תנא לה. אלא משום דתני דתחת חטאת לא מהני תנא דאם אמר זו מהני: \n",
+ "[*אם אמר כו' לא אמר כלום. עמ\"ש בספ\"ח דמנחות]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אוסרין כל שהן. תנינא ברפ\"ח דזבחים וצריכי כמ\"ש שם: \n",
+ "הרובע והנרבע. פירש הר\"ב כגון דרבע או נרבעה ע\"פ ע\"א או ע\"פ הבעלים. דאלו בשני עדים היה נאסר אפי' להדיוט. וא\"ת ומנלן. הא כי כתיב קרא (שמות כ\"א) [ולא יאכל את בשרו. כמ\"ש הר\"ב במ\"ח פ\"ד דב\"ק] בנוגח כתיב ולא ילפינן מהדדי. כדאמרינן [הכא בפרקין] שיש בנוגח שאין ברובע ויש ברובע שאין בנוגח. ושמא איכא שום דרש. תוס' רפ\"ח דזבחים. וע\"ש פ\"ט מ\"ג שכתבתי דיש לדקדק דלא תנן הכא שהמית את האדם: \n",
+ "והטרפה. כתב הר\"ב דלא משכחת לה. אלא כגון שנתערבה דרוסת הארי כו'. א\"נ בולד טרפה ואליביה דר\"א דאמר [בס\"פ] לא יקרב. רש\"י ועיין בס\"פ. [*ומ\"ש הר\"ב שאינה עוברת עיין בפירושו למשנה ד' פ\"ט דבכורות]: \n",
+ "ויוצא דופן. אפי' לר\"ש דמתני' ב' פ\"ח דבכורות ודרפ\"ה דנדה מודה בקדשים דגמר לידה לידה מבכור. מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם. גמ' רפ\"ה דנדה. \n"
+ ],
+ [
+ "האומר לזונה. פי' הר\"ב אחת נכרית כו' ואע\"פ שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות דקודם שנתגיירה לא הויא זונה מן התורה. פירשו שם התוס' [דף ס\"ח] דהכא מיירי דזינתה כבר והיכא דלא זינתה הוצרכו לגזור ע\"כ: \n",
+ "וכן. אחכמים קאי ובפיסקא שבגמ' ל\"ג וכן. \n",
+ "ותלין שפתתך אצל עבדי. כתב הר\"ב בע\"ע שאין לו אשה ובנים כו' דתניא יש לו אשה ובנים רבו מוסר לו שפחה כנענית. ופירש\"י דכתיב (דברים ט״ו:י״ח) משנה שכר שכיר עבדך שעבד בין ביום ובין בלילה שהוליד לרבו בנים משפחתו. אין לו אשה ובנים. אין רבו מוסר לו. דכתיב (שמות כ״א:ג׳) אם בגפו יבא בגפו יצא. \n"
+ ],
+ [
+ "איזהו מחיר כלב. האומר הא לך טלה זה תחת כלב זה. דת\"ר מחיר כלב זהו חליפי כלב. וכה\"א (תהילים מ״ד:י״ג) תמכר עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם. אלמא מחיר היינו דמים: שכנגד הכלב אסורים. כתב הר\"ב ובגמ' פריך ליפוק חד להדי כלבא והנך כולהו לישתרו. פי' מטעם ברירה. ויש לתמוה דהא קי\"ל דבדאורייתא אין ברירה [כמ\"ש הר\"ב בספ\"ז [מ\"ד] דדמאי] ועוד דכי היכי דהכא נוטלין האיסור וסומכין על ברירה לומר שזה הוא האיסור שנסתלק א\"כ בכל איסור המעורב בהיתר נסמוך אברירה ונשקול כשיעור האיסור ואידך לשרו וכן זבחים שנתערבו *)דריש פרקין ירעו עד שיסתאבו ואמאי נהי דב\"ח חשיבי ולא בטלי מ\"מ לשקול חד מינייהו ואידך לישתרו. ואומר מורי הרמ\"ר כלל גדול בדין זה דודאי כל דבר שהוברר האיסור מתחלה ואח\"כ נתערב בהיתר. לא סמכינן אברירה כיון שתערובתו היה באיסור. אבל הני תערובתו בהיתר. כי האיסור לא היה מבורר קודם תערובתו. ולאחר התערובות נולד האיסור אז סמכינן אברירה. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואותן ט' שעמו שוין כל א' דינר [חסר] מעה וכן לשון רש\"י. ולאו דוקא דהא רש\"י גופיה מייתי לשון ירושלמי. דאסברה לה בארבעה זוזא ופלגא חומשא שהוא פחות ממעה שהוא ששית דינר. כדפי' הר\"ב בפ\"ד דב\"מ משנה ג'. אלא ודאי לאו דוקא. וכן הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ\"ד מהל' איסורי מזבח סתם ולא פירש כמה: \n",
+ "אתנן כלב. הילך טלה זה ותלין כלבתך אצלי. רש\"י: \n",
+ "ולדותיהן. דמחיר ואתנן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "יינות שמנים כו'. וכתב הר\"ב אבל חטים ועשאן סולת כו' דדרשינן שניהם ולא שנוייהן כו' הם דריש והכי איתא בהדיא בגמ' [דף ל' ע\"ב]: \n",
+ "נתן לה מוקדשים. פי' הר\"ב כגון הפריש טלה לפסחו כו' סד\"א הואיל ואדם רשאי למנות אחרים על פסחו פי' ולוקח המעות מאותן אחרים והן חולין אצלו שע\"מ כן הקדישו ישראל פסחיהן. כדאיתא בברייתא. ואע\"ג דבברייתא תני אין לו. ממנה אחר עמו כו' אורחא דמלתא נקט וה\"ה יש לו והכי ת\"ר בפרק ח' דפסחים דף פ\"ט [ע\"ב] הממנה אחרים עמו על פסחו ועל חגיגתו מעות שבידו חולין והיינו דסתם הר\"ב וכתב הואיל ואדם רשאי כו'. \n"
+ ],
+ [
+ "כל האסורים לגבי מזבח כו'. פירש הר\"ב כגון בהמה שנרבעה כו'. וזה וזה גורם מותר. עמ\"ש במ\"ח פ\"ג דמסכת עבודה זרה. ומ\"ש הר\"ב אבל נרבעה כשהיא מעוברת כו' דהיא וולדה נרבעו. וכן ולד נוגחת היא וולדה נגחו. וכן נעבדת ומוקצה דניחא ליה בנפחה וכן פסק הרמב\"ם בפירושו בנא\"י ובחבורו פ\"ב מהא\"מ: \n",
+ "ולדותיהן מותרים. רב תני עלה ור\"א אוסר. גמ': \n",
+ "ולד טרפה ר\"א אומר לא יקרב. כתב הר\"ב אבל להדיוט ד\"ה שרי [וכן פירש\"י ועמ\"ש בסמוך בשם התוס'] דלאו מגופה קא רבי אלא מאוירה קא רבי. פירש\"י ולד במעי בהמה אינו אדוק בגופה. אלא תלוי באויר ומעצמו הוא נוצר וגדל והולך. ל\"א מאוירא קא רבי לאחר שנולד הולך וגדל. הלכך עקר גידולו אינו מאמו. ע\"כ. [*ולשתי האוקימתות שכתב הר\"ב קשה עליו ועל רש\"י שפירשו דלהדיוט ד\"ה שרי דבין דפליגי בזה ובזה גורם או דפליגי בעובר ירך אמו אף להדיוט לתסור]. והתוס' דחו פירש\"י שכחב לעיל דלד\"ה שרי להדיוט דבפ' אלו טרפות מפרש בהדיא דאפי' להדיוט נמי אסור. והא דפליגי לגבוה להודיעך כחן דרבנן דאפי' לגבוה נמי שרי. והא דנקט לא יקרב משום רבנן דאמרי יקרב נקטיה. ע\"כ. ועיין כיוצא בזה הרבה. שכתבתי במשנה ו' פ\"ד דביצה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן סברי עובר לאו ירך אמו. ולא דמי לנרבעה כשהיא מעוברת דאמרינן לעיל היא וולדה נרבעו. דודאי טרפות שהוא תלוי בחיות ובריאות כיון שאנו רואין הולד חי ובריא אין לנו לומר שנטרף הולד עם אמו ואין לנו לפוסלו בשביל פסול טרפות. אבל גבי רביעה ונגיחה ודאי כירך אמו הוא. ומיהו ק\"ק דא\"כ הוי מתני' לצדדין דגבי ולד נרבע צ\"ל שנרבעה [ולבסוף נתעברה. וגבי ולד טרפה אמרינן שעיבר'] ולבסוף נטרפה [דמסקנא היא בפ' אלו טרפות דטרפה אינה יולדת] וי\"ל כיון דבטרפה לא שייך [עיברה] *)בענין אחר לא הוי לצדדין שאינו יורד [אלא] להגיד לך כל היתר הולדות של כל האסורים לגבי המזבח ובנרבע דאיכא ב' צדדין. ואינו מותר אלא לצד אחד. חשיב ליה בשביל אותו צד המותר. ובטריפה דליכא אלא צד אחד [חשיב] אותו צד [ה] מותר. תוס'. \n",
+ "כשרה שינקה מן הטרפה כו'. כתב הר\"ב דאפילו בהמה שנתפטמה בכרשיני עבודה זרה כו' ונתאכלו. הרמב\"ם. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "א שקדשי מזבח עושים תמורה. כתב הר\"ב ודוקא בהמות כו'. דכי קתני אעיקר זיבחא. ומש\"ה לא תני ולד. ותמורה כדאיתא בגמרא. וכבר כתבתי כיוצא בזה ברפ\"ב ע\"ש: \n",
+ "משום פגול נותר וטמא. כתב הר\"ב כולהו בשלמים כתיבי ושלמים בכלל כל הקדשים היו ולמה יצאו כו' פי' דטמא כתיב ג\"כ בכל הקדשים. שנאמר (ויקרא כ״ב:ג׳) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו וגו'. והדר כתיב בשלמים (שם ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו. ואטמא שנויה ברייתא זו בת\"ק דיבמות דף ז' ולענין פגול ונותר לא נכתב אלא בשלמים וצריך לומר דיליף להו בג\"ש. דנותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. ופגול מנותר בג\"ש דעון עון. שכתבם הר\"ב בספ\"ד דזבחים וכ\"כ התוס': \n",
+ "ולדן וחלבן אסור. פירש הר\"ב לאחר פדיונן כו'. כגון דאיעבור כו' לפרקינהו לא אלימא מלתא למתפס פדיונן. דכיון דאיעבור לפני פדיונם קדשו מיד למ\"ד [רפ\"ה] במעי אמן הם קדושים. ואפי' למ\"ד בהווייתן ובשעת הוייתן אמן חולין. מ\"מ תפסינהו קדושה בשעת הוייה. תוס' [ד\"ה ולדן]. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"י דחולין. ושם ובמשנה ג\" פ\"ב דבכורות. נשנה ואינן יוצאין לחולין להגזז ולהעבד ושיירינהו הכא ושייר נמי הקדש עלוי דלקמן: \n",
+ "ואין נותנים מהם לאומנים בשכרם. פי' הר\"ב דאמר רחמנא ועשו לי מקדש משלי. גמ'. ופי' הר\"ב דהיינו מקדשי בדק הבית כלומר שאין בהן לכהן כלום כדלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "שסתם הקדשות לב\"ה. מתני' דלא כר' יהושע דמתני' ז' פ\"ד דשקלים. גמ'. והתם אפסיק הלכתא כר\"א. ובירושלמי דהתם אמר רבי יוחנן טעמא דר\"א ואיש כי יקדיש את ביתו קדש לה' (שם כ\"ז) מה אנן קיימין אם בבית דירה כבר כתיב (ויקרא כ״ז:ט״ו) ואם המקדיש יגאל את ביתו אלא כן אנן קיימין במקדיש נכסיו. מיכן שסתם הקדשות לבדק הבית. \n",
+ "חל על הכל. לשון הר\"ב אפי' בבהמה טמאה ובאבנים ואין דרך לחבר אלו ביחד. ולשון הרמב\"ם על בעלי מומין ובהמה טמאה. ולשון רש\"י אפי' על האבנים ועל העצים. וקשיא לי דעצים בקדשי מזבח נינהו למערכה. ועיין במשנה ו' פ\"ג דמעילה. ובגמרא חל על הכל לאתויי שפויי (וניבא) [ונבייה]. ופי' התוס' דמיירי במקדיש את החרש [פי' יער] דאי בגזברים שלקחו עצים אמרי' במעילה ס\"פ ולד חטאת. דאין [מועלין] בשפויי ולא בנבייה והשתא צ\"ל [פי'] מאי משא\"כ בקדשי מזבח היכי שייך שפוי ונבייה בקדשי מזבח. וי\"ל כגון מקדיש שני גזרי עצים למערכה ע\"כ. \n",
+ "ומועלין בגידוליהן. כתב הר\"ב שחלב של מוקדשין וביצי תורים לא נהנים ולא מועלים כדתנן במשנה ה' פ\"ג דמעילה וע\"ש משנה ו'. \n"
+ ],
+ [
+ "אחר קדשי מזבח וא' קדשי ב\"ה אין משנים כו'. שנאמר בבכור (שם) לא יקדיש איש אותו שלא יעשנו עולה או שלמים [כדתנן ספ\"ח דערכין] וה\"ה לשאר קדשים שאין משנין אותן מקדושה לקדושה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. הרמב\"ם סוף ה' תמורה. ואע\"פ שיש לבעל הדין לחלוק ושלא לדון קדשי ב\"ה בה\"ה מבכור י\"ל דזו אינה אלא אסמכתא בעלמא. ולרש\"י והראב\"ד שאכתוב לקמן ניחא דאה\"נ דקדשי ב\"ה לא ילפינן מבכור. \n",
+ "אין משנין אותן מקדושה לקדושה. פירש הר\"ב הקדיש לבדק ההיכל אין משנין אותו לבדק המזבח. וכ\"כ הרמב\"ם [פ\"ד מה' תמורה] . והשיגו הראב\"ד שקדשי מזבח אפילו מקדשים קלים לחמורים אין משנין. ואין ממעטין באכילת קדשים. אבל בדק הבית. מה יש בין זה לזה והרי הוא מודה שמשנין ב\"ה [פירש הכ\"מ דדייק ממ\"ש אם הקדיש לבדק ההיכל לא ישנה לבדק המזבח. משמע דוקא מחמור לקל אין משנין אבל מקל לחמור משנין] קדשי מזבח יש מהן נאכלין ויש שאינן נאכלין יש מהן ליום אחד ויש מהן לשני ימים והנאכלין ליום אחד לא שוו במתנותיהן אלא אלו מכפרין ואלו אין מכפרין דין הוא שלא ישתנו מזה לזה. אבל בקדשי ב\"ה מה הפרש בין זה לזה ע\"כ. ותירץ הכ\"מ די\"ל שהרמב\"ם סובר שטענה זו שטען הראב\"ד לחלק בין קדשי מזבח לקדשי ב\"ה. היא כדאי לומר שבבדק הבית רשאי לשנות מקל לחמור אבל אינה כדאי לומר שיהא רשאי לשנות מחמור לקל ע\"כ. אבל רש\"י פי' מקדושה לקדושה דקדשי ב\"ה שהקדיש למזבח לא עשה כלום ובקדשי מזבח אין משנין מקדושת עולה וכו': \n",
+ "ומקדישין אותן. פי' הר'\"ב אקדשי מזבח קאי. טעמו כדמסיק בדבור ומחרימין דקדשי ב\"ה שהתפיסן בין לקדשי מזבח בין לחרמי כהנים לא עשה ולא כלום. ושם פי' בשם הרמב\"ם לפי שאינן שלו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. וז\"ל התוס' דף ל\"א בדבור מקדישין. משום דקדשי מזבח יש [עליהן] שם הבעלים לפדותן כשהומתו. אבל בקדשי ב\"ה שהקדישן אין לבעלים עליהן יותר משאר אדם לפיכך אין בידו להתפיס: \n",
+ "הקדש עילוי. כתב הר\"ב כדתנן בערכין ספ\"ח. ומ\"ש סתם חרמים לכהנים. עמ\"ש שם במשנה ו'. ומ\"ש כדי שיתן עולה זו לבן בתו כהן כ\"פ רש\"י ומסיים כדי שיטול את העור. והתוס' דף ל\"ב כתבו דלא נהירא דלא מצינו זה הל' דליתן לבן בתו כהן כ\"א גבי בכור [שם בערכין] [דף כט]. לכן נראה לפרש כדתנן בהדיא בערכין ואם נדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשור זה לעולה ואע\"פ שאינו רשאי [פירש חייב] ע\"כ: \n",
+ "ואם מתו. ל' הר\"ב קדשי מזבח כו'. וכן לשון רש\"י. ולאו למידק דדוקא קדשי מזבח אבל קדשי ב\"ה לא. דא\"כ במאי פליגי עם ר\"ש דהא ר\"ש דייק למימר קדשי ב\"ה יפדו הא דמזבח יקברו. אלא קדשי מזבח וה\"ה קדשי ב\"ה. וז\"ל הרמב\"ם וחכ\"א הכל בכלל העמדה וההערכה וזו דעת רבי יוחנן בגמ' [דף ל\"ב ע\"ב] ולר\"ל דפליג עמיה ס\"ל דלרבנן קדשי ב\"ה היו בכלל העמדה והערכה. וקדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה [ועמ\"ש במ\"ג פ\"ה דמעילה] הא קמן דליכא לפרושי בדברי רבנן דקדשי מזבח היו בכלל ולא דבדק הבית אלא אי תרווייהו אי דב\"ה היו בכלל ולא דמזבח. ובאמת שעל רש\"י אין מקום להתלונן דמדהא דהקדש עלוי לא קאי אלא אקדשי מזבח ניחא טפי לפרושי דואם מתו דסמיך ליה קאי נמי אקדשי מזבח. ממה שנפרש דקאי ארישא אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב\"ה. ולפיכך במשנה מפרש כפי העולה על הדעת בתחלת המחשבה. והוא יכול לסמוך עצמו על העיון שיעיין המעיין אח\"כ בגמ' שלפניו. אבל הר\"ב שמפרש המשנה בחבור בפני עצמו בלא גמ'. לא ה\"ל להעתיק דברי רש\"י שיש מקום לטעות אלא ה\"ל לפרש בהדיא דאתרווייהו קאי. וי\"ל דה\"ק קדשי מזבח וכ\"ש קדשי ב\"ה. דקדשי ב\"ה ממילא שמעינן לה מדקאמר ר\"ש קדשי ב\"ה יפדו מכלל דשמעינהו לרבנן דאמרו יקברו וקאתי הר\"ב לאשמועינן דקדשי מזבח נמי. וא\"ת מנלן. כבר פירש הר\"ב ברפי\"ב דמנחות דואם בהמה טמאה בבעלי מומין מדבר ובקדשי ב\"ה תמימין נמי מיפרקי. ואע\"ג דלב\"ה לית לן קרא. י\"ל דכיון דגלי קרא בשל מזבח. ה\"ה בשל ב\"ה: \n",
+ "ר\"ש אומר קדשי ב\"ה אם מתו יפדו. פי' הר\"ב קסבר ר\"ש דלא נאמר והעמיד והעריך אלא בקדשי מזבח. דאמר קרא (ויקרא כ״ז:י״ב) והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע. הוי אומר זה קדשי מזבח. ואמר קרא אותה למעוטי ב\"ה. אי הכי בין טוב לרע מבעי ליה [דמשמע דחלוק בין טוב לרע. אבל בין טוב ובין רע. משמע אחד טוב ואחד רע] קשיא. גמ' ועמ\"ש במשנה ד' פ\"ז דב\"ק. \n"
+ ],
+ [
+ "יקברו. הנפלים. רש\"י: \n",
+ "שור הנסקל ועגלה ערופה. וכולהו פירשם הר\"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n",
+ "ושער נזיר. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ\"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ\"ו דף מ\"ה. ומ\"ש הר\"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר תחת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ\"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא: \n",
+ "ופטר חמור. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש\"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע\"כ. והר\"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע\"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב\"ם מהלכה והטעם מבואר בכ\"מ פ\"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן: \n",
+ "וכן חיה כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ\"ה תשרף. וכ\"פ רש\"י. והוא מלתא בלא טעמא: \n"
+ ],
+ [
+ "חמץ בפסח ישרף. פי' הר\"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי\"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ\"כ הרא\"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'\"ש אדהרא\"ש שבפ\"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ\"ל עיון. אבל מ\"מ נ\"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ\"ב מ\"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס\"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח\"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי\"ף והרמב\"ם דהאי סתמא אתיא כר\"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר\"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ\"ק דנדה עכ\"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ\"ש עוד שם אח\"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע\"ד בפסק חדש]. \n",
+ "ותרומה טמאה. פירש הר\"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ\"ש הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות. ולמ\"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ\"ב דשבת דף כ\"ה. \n",
+ "והערלה. כתב הר\"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ\"כ רש\"י. והתוס' כתבו בשם רש\"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ\"ל דרש\"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ\"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר\"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם. \n",
+ "ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. ר\"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב\"ם. ועמ\"ש במשנה ג' פ\"ג דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן כו'. פי' הר\"ב מדכתיב בחטאת באש תשרף לימד על כל פסולים שבקדש שהן בשריפה. ומהאי טעמא נמי בשר קדש שנטמא או נותר וכן המנחה שנטמאת או נפסלה או נותרה. ונטמאת בהדיא תנן לה במשנה ו' פ\"ג דסוטה. וכן שער נזיר טהור דכתב הר\"ב במשנה ד'. וכולהו כתבם הרמב\"ם בסוף ה' פסולי המוקדשים. אבל בספ\"ג דפסחים כתבתי מסקנא דגמרא דהתם בפ\"ז [דף פ\"ב ע\"ב]. דלאו מחטאת ילפינן. אלא גמרא גמירי לה לקדשי קדשים ולק\"ק. ועמ\"ש במשנה ד' פי\"ב דזבחים. ",
+ "אשם תלוי. פי' הר\"ב אם שחטו וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא. כדתנן ברפ\"ו דכריתות. ומ\"ש הר\"ב דהשתא הוי חולין שנשחטו בעזרה. וכן לשון רש\"י. ולפום ריהטא כתבו כן. דהא רבנן ס\"ל במתני' ד' דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. אבל ברפ\"ו דכריתות כתבו דאע'\"ג דחולין שנשחטו בעזרה בקבורה. האי הוי כזבח פסול. ע\"כ. ושם אפרש בס\"ד. ",
+ "רבי יהודה אומר יקבר. וה\"נ פליג בחטאת העוף ובת\"כ דריש מכי קדש הם. הם בשריפה. ולא חטאת העוף ואשם תלוי בשריפה. תוס' פ\"ב דפסחים דף כ\"ח ע\"א. ",
+ "חטאת העוף הבא על הספק כו'. כתב הר\"ב דהואיל ואינה נקטרת כו' לא הוה חולין בעזרה כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דכריתות: ",
+ "רבי יהודה אומר יטילנה לאמה כו'. פירש הר\"ב ואיידי דעוף רך הוא מתמקמק כו'. ובגמרא תניא אמר ר\"י יטילנה לאמה ומנתחה אבר אבר וזורקן לאמה ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון: ",
+ "כל הנשרפין לא יקברו. פירש הר\"ב דלמא חפר איניש ואשכח להו ואכיל להו. וכ\"כ רש\"י. אבל בנקברין אע\"ג דאיכא נמי למיחש להכי. מ\"מ א\"א לשרפן דאפרן אסור בהנאה. והואיל והנשרפין אפרן מותר אתו למתהני מיניה. וא\"א לומר שאפר אלו יקבר לפי שאין ביד כל אדם לחלק בין אפר לאפר. איזהו בקבורה ואיזהו בשרפה ואתו למטעי. הלכך אמרו אותן שאפרן אסור. יקברו בעצמן. כך נ\"ל. ",
+ "וכל הנקברים לא ישרפו. פי' הר\"ב משום דכל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין כו' אפרן מותר. צריך עיון טעמא מאי. ואומר מהמ\"ר דנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן. אחר שעשה כאילו נעשית מצותו ואין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו. ה\"נ כיון שנעשית מצותו הלך אסוריה. אבל הנקברים דלא הטעין הכתוב לשורפן משוך איסורייהו לעולם. תוס'. ומ\"ש הר\"ב חוץ מתרומת הדשן דכתב ביה רחמנא ושמו וכו'. ושמו כולו. וכיון דטעון גניזה אסור בהנאה. רש\"י: ",
+ "אסרו לו אינו מותר לשנות. שאע\"פ שהוא מחמיר בשרפתה. הרי היקל באפרן. שאפר הנקברים אסור. הרמב\"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין: ",
+ "סליקא לה מסכת תמורה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תמורה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Temurah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תמורה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Temurah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..08042e8f99f0c5319f5137af591f69d83417b3b7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,657 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": null,
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "כל הזבחים. שם כולל כל הקרבנות הקריבים מב\"ח שנוהגים בו לדורות כאשר צונו השם. הרמב\"ם בסוף הקדמה למסכת זו. ואע\"פ שלשון זביחה לא נאמר בכתוב אלא בשלמים ועולות. שאותה תשובה שהשיב הראב\"ע ככתוב בפירושו סוף פרשת יתרו מפסוק וזבחת [עליו את] עולותיך [ואת שלמיך] עדיין לא נאמר חטאת ואשם. אבל השאלה אינה. לפי שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. והראב\"ע בעצמו נשתמש בזה במקום אחר. והעתקתיו בריש מס' תרומות ועיין ספ\"ב דחולין: \n",
+ "שנזבחו שלא לשמן. עבודה קמייתא נקט וה\"ה קבלה והולכה וזריקה כדתני סיפא [מ\"ד]. תוספות: \n",
+ "כשרים. לשון הר\"ב ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן. מסיים רש\"י ולאכול את הנאכלים. ומ\"ש הר\"ב דבקדושתייהו קיימי בריש מנחות דייק לה הר\"ב במתניתין גופה. ועיין מ\"ש שם. [*ומה שכתב הר\"ב ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים. ול' הרמב\"ם ששחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים]. ומה שכתב הר\"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור כו' דייק ליה הרמב\"ם מדתנן לבעלים. וטעמא שכתב הר\"ב שהשחיטה מושכתן. בגמרא ד' ו' ומשום דלב ב\"ד מתנה עליהן. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן וכו'. עיין בלשון התוספות שהעתקתי בסוף פ\"ג דב\"מ: \n",
+ "ומן החטאת. כתב הר\"ב דבחטאת נמי כתיבי וכו' וזריקתו לשם חטאת. לאו דמשמע ליה מולקח אלא מייתי ליה בגמרא מוכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהא כפרה לשם חטאת. ומ\"ש הר\"ב אבל שחט לשם חולין כשר כו' דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל כו'. אע\"ג דהאי קרא לחייב מיתה בטבל דרשינן ליה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין] דלמא קדשי מיותר קא דריש. דהו\"מ למכתב ולא יחללו את אשר ירימו. תוספות. ומ\"ש הר\"ב קדשים מחללים וכו'. לשון רש\"י הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "הפסח בזמנו. פירש הר\"ב כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום כו' אבל. קודם לכן וכו' קי\"ל כו' וכל דינו כשלמים כפירש\"י. וכ\"כ התוספות ד' ח' ע\"ב ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ה דפסחים. ולבן בתירא דמשנה ג' דפסק הר\"ב והרמב\"ם כמותו. אפילו קודם חצות נמי. והיינו דהרמב\"ם פירש כן במתניתין דהכא דזמנו יום י\"ד כו' ומיהו לרש\"י ותוספות אפשר לומר דאינהו ס\"ל דאין הלכה כבן בתירא וכדעת הראב\"ד בפט\"ו מהל' פסולי המוקדשין. ול\"ק מהא דתנן במשנה ג' פ\"ה דפסחים דפסח ששחטו קודם חצות פסול דהתם לשמו ופלוגתא דלקמן בשלא לשמו. ועיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+ "רבי אליעזר. ביו\"ד גרסינן כדמוכח מתניתין ג' פ\"ג דתמורה: \n",
+ "החטאת באה על חטא וכו'. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא. חטאת יולדת ואשם מצורע. אלא משום דרובא אתו על חטא. משוי להו אהדדי. תוספות: \n",
+ "אף האשם. כתב הר\"ב וכתיב כחטאת כאשם ולרבנן למאי הלכתא אתקש אשם לחטאת. לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה [דכתיב בה (ויקרא ד׳:כ״ט) וסמך את ידו על ראש החטאת]. אף אשם טעונה סמיכה. גמרא דף י\"א עמוד ב': \n"
+ ],
+ [
+ "הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת פסולים. דמצינו מותר פסח בא שלמים [כדתנן ספ\"ב דשקלים] ואין מותר שלמים בא פסח. מה פסח שמותרה בא שלמים שחטה לשם שלמים פסול. שלמים שאין מותרן בא פסח. אם שחטן לשם פסח אינו דין שיהו פסולין. וכן מצינו בחטאת שמותרה בא עולה [כדתנן נמי התם] ואין מותר עולה בא חטאת וכו' בגמרא: \n",
+ "לשם גבוה מהן כשרים וכו'. פירש הר\"ב דכתיב ולא יחללו וגו' אשר ירימו במורם מהם אין מתחללין כו'. ודרשינן נמי לענין טבל במיתה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין] דאי להך דהכא לחוד הוא דאתא לכתוב קרא אשר הורמו. מאי אשר ירימו ש\"מ תרתי. דבעתידים לתרום כו' דהיינו טבל. גמרא. ולטבל לחוד לא אתי דהא קדשי מיותר כמ\"ש לעיל בשם התוספות. והקשה לי מהר\"ר יצחק לוי. דלעיל דרשינן ולא יחללו בדבר אחר. דלא כתיב בקרא. והכא דרשינן ולא יחללו במורם דבקרא. ותריצנא ליה דהכי איכא למדרש לקרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל בדבר אחר. ואת אשר ירימו נמי אין מחללין. ומדהדר וכתב את גבי אשר ירימו משמע למדרש הכי דהא ה\"מ למכתב ולא יחללו את קדשי ב\"י אשר ירימו אלא קרא תרתי קאמר דלא יחללו קדשי בדבר אחר דהיינו חולין ואת אשר ירימו דהיינו במורם נמי אין מחללין: \n",
+ "כשרים. בגמרא בעי רבי זירא אי כשרים ועולים קאמר. ובתרתי פליגי. אי כשרים ולא עולים קאמר. ובגבוה [מודו רבנן ובנמוך] (ונמוך)פליגי דבנמוך פסולים לגמרי: \n",
+ "קדשי קדשים. מפורשים ברפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בן בתירא פוסל. פירש הר\"ב הואיל ומקצת היום ראוי וכו' ולא דס\"ל דכל היום כשר ומש\"ה פוסל שלא לשמו. אלא איהו נמי פוסל פסח שנשחט קודם חצות כדתנן במ\"ג פ\"ה דפסחים. גמרא: \n",
+ "מקובל אני. מסקינן בגמרא דגמרא גמירי ליה לבן עזאי ולית ליה טעמא בגוה. ומכאן ראיה למה שכתבתי במ\"ב פ\"ב דסוטה דגמירי לה לאו מסיני היא. ועיין במ\"ג פ\"ג דתמורה: \n"
+ ],
+ [
+ "או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן וכו'. פירש הר\"ב ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד כו'. עיין במ\"ב פ\"ה דפסחים. כי שם הארכתי. עוד עיין מ\"ש במ\"ח פ\"ח דב\"מ. ובמ\"ג פ\"ד דפרה: \n",
+ "שהזבח נפסל כו' ובהלוך. פירש הר\"ב והולכת הדם עבודה היא שהרי פסולה בזר כו' ש\"מ דכל הכשר בזר לאו עבודה היא. וקשיא שחיטה דכשרה בזר כדתנן בספ\"ג ותו בגמרא בפרקין דף י\"ד ע\"ב בהדיא אמרינן שחיטה לאו עבודה היא וכמו שאוכיח ג\"כ בספ\"ג דתמיד בס\"ד וא\"כ אמאי תפסל הזבח בשחיטה וי\"ל דשאני שחיטה דבהנהו קראי דמעטיה רחמנא שלא לשמה בפסח. וחטאת. זביחה ושחיטה כתיב בהו בהדיא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות: \n",
+ "זר. פירש הר\"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה\"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא: \n",
+ "אונן. כתב הר\"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ\"ג דהוריות. ומ\"ש הר\"ב ואסור לאכול קדשים. שכ\"כ בתורה (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב\"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק\"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה: \n",
+ "וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ\"כ הרמב\"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר\"ב וטהר יומא. ע\"ש. ובגמ' רמז לט\"י שאם עבד חלל מנין ת\"ל (שם כ\"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט\"י וכך הוא בספ\"ט דסנהדרין כמ\"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט\"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע\"כ]: \n",
+ "ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ״ט:ט׳) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ\"ש הר\"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ\"ה שלבש בגדי כ\"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב\"ם בפי' אבל בס\"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש\"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]: \n",
+ "ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר\"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל׳:כ׳) או בגשתם אל המזבח לשרת פירש\"י אתקיש קדוש לשרות: \n",
+ "ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא\"צ לקרא. וז\"ל הרמב\"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע\"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ״ד:ז׳) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי: \n",
+ "טמא. זו ואצ\"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש\"י דף י\"ז ע\"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס': \n",
+ "עומד ע\"ג כלים. פירש הר\"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש\"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן: \n",
+ "ע\"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע\"ג בהמה. ועיין מ\"ש במ\"ה פ' י\"ג: \n",
+ "קבל בשמאל פסול. כתב ר\"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ\"ה דיומא בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב\"ם: \n",
+ "פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב': \n",
+ "נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש\"י. ועיין [מ\"ש] בפ\"ה משנה ד': \n",
+ "פסול כו'. כתב הר\"ב ומ\"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א\"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד\"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס\"ד: \n",
+ "הנתנים בפנים. לשון הר\"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב\"ם: \n",
+ "ואין בו כרת. לשון הר\"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ\"כ] הרמב\"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה\"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה: \n"
+ ],
+ [
+ "לאכול כזית מעור האליה. פירש הר\"ב הא קמ\"ל דעור האליה לאו כאליה דמי דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה ולא עור האליה. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול. דהכא בעור שתחת האליה עסקינן והוי מידי דמיכל כדתנן במ\"ב פ\"ט דחולין ושם שנינו שתחת האליה. והרמב\"ם העתיק משנתינו בפי\"ד מהל' פסולי מוקדשין עור האליה שהוא לאכילה והכ\"מ העתיק לשון הרמב\"ם עור שתחת האליה וכו'. \n",
+ "פסול. עיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ\"ג: \n",
+ "השוחט וכו'. לשון הר\"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר\"ב ברפ\"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ\"ש בספ\"ג דב\"מ: \n",
+ "[*והמהלך. עיין בפ\"ק דמנחות מ\"ג]: \n",
+ "חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ\"ש הר\"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ״ט:ל״ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ': \n",
+ "חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר\"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר\"א ואמר לו ר\"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א\"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש\"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר\"ב במ\"ז פ\"ב דחולין ומ\"ש שם: \n",
+ "וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י\"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י\"ט) עונה ישא. גמרא: \n",
+ "המתיר. ל' הר\"ב הדם. וכ\"כ רש\"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן: \n",
+ "כמצותו. פי' הר\"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש\"י רפ\"ק דמעילה [כ' ע\"ב ד\"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה: \n"
+ ],
+ [
+ "בשתיקה. ל' הר\"ב בלא מחשבה הפוסלת כ\"ש אם היתה מחשבתו במקצת ההוא כמצוה ר\"ל מחשבת כשרה. הרמב\"ם: \n",
+ "או ששחט קבל הלך וזרק חוץ למקומו. וכה\"ג נשנה בספ\"ק דמנחות ופירש\"י או או קתני. וכן פירש הר\"ב שם בסיפא: \n"
+ ],
+ [
+ "אמר ר\"י זה הכלל כו'. והר\"ב העתיק ר\"י אומר. וכן ל' רש\"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' וגרס אר\"י כו' וכיוצא בזה פ\"ב ופ\"ג דנזיר: \n",
+ "אם מחשבת הזמן קדמה כו'. כתב הר\"ב בעבודה אחת נמי פליג כו' והיינו דקתני זה הכלל גמ': \n",
+ "וחכ\"א זה וזה פסול. צ\"ע דחכמים היינו ת\"ק: \n",
+ "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. אע\"ג דמרישא [דתנן במ\"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול כו' שמעינן הא דלאכול ולהקטיר. דהשתא לאכול ולאכול דבר (שדרכו להקטיר) [שאין דרכו לאכול] לא [מצטרף] [ועיין במנחות רפ\"ג] לאכול ולהקטיר מיבעיא איצטריך סד\"א התם הוא דלאו כי אורחיה מחשב אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ\"ל. גמ': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר\"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות: \n",
+ "ובטמאים. ה\"ג ולא כיש נוסחאות דל\"ג. דהא כתב הר\"ב דמש\"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ\"ש הר\"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר\"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ\"ק דכלים ע\"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע\"נ ארוכה קל\"ה אמות [כדתנן במדות פ\"ב מ\"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ\"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב\"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג\"כ. ומ\"ש הר\"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש\"י וה\"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ\"ש הר\"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע\"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ\"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ\"ק דפסחים ע\"כ. עיין בפי' הר\"ב במ\"ג פ\"ב דעדיות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "וכולן. עיין בפירוש הר\"ב ברפ\"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ\"ש שם. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב\"ם פי\"ד מה' פסולי המוקדשין: \n",
+ "יחזור הכשר ויקבל. מ\"ש הר\"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ\"ו ופירש\"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ\"ק דף ה' [ע\"ב]]. ועיין בפי' הר\"ב ספ\"ט וגם מ\"ש ברפ\"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר\"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש\"י והרמב\"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם: \n"
+ ],
+ [
+ "יחזיר לכשר. כתב הר\"ב ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול. כלומר כיון שהפסול לא הוליך. דאילו הוליך א\"א לתקן כדאיתא בגמ' בספ\"ק: \n",
+ "נתנו ע\"ג הכבש. לשון הר\"ב נתנו פסול. וז\"ל הרמב\"ם אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו'. הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה. ג\"כ אין פוסלין מעשיו. ע\"כ. דאילו היה כשר הראוי לעבודה נתנו ע\"ג הכבש. כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ\"ב. אין זריקה דלא מכפרת שריא בשר באכילה כדאיתא בגמרא פ\"ב דף כ\"ו. ומ\"ש הר\"ב דאי אשמועינן ברישא ה\"א הנך דחזו לצבור כגון טמא כו' ל' דגמ' ה\"א מאי פסול טמא כו'. ומ\"ש דחזי לכתחילה בצבור. כדתנן בפ\"ז דפסחים ורפ\"ב דתמורה. ומ\"ש איכא תקנתא בחזרה. פירוש כשאין הטמא ראוי לטמא הכלי. ועיין מ\"ש ברפ\"ק דמעילה: \n",
+ "שלא כנגד היסוד. פי' או שלא כנגד היסוד כמ\"ש בריש פ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"א פוסל. טעמו פירש הר\"ב ריש פ\"ג דמנחות: \n",
+ "לאכול כחצי זית כו'. צ\"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס\"פ דלעיל. והתם בגמרא בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. אמר אביי ת\"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו' טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא. דילמא בהיסק גדול. והשתא איכא למימר דלהכי הדר תני ליה הכא לאשמועינן הא. דלא תימא דוקא בהיסק גדול. אלא כל הקטרה ודכותה לאכול ולאכול מצטרף. ומסתייען מדהרמב\"ם בספי\"ד מהלכות פסולי מוקדשין פסק כדפשיט אביי ולא חש לדחייה והכ\"מ כתב דמשמע ליה דדחייה בעלמא היא ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל ע\"כ. ולדידי ממשנה יתירה דייק לה בגמרא אע\"ג דלא פשטא הכי. סמך בעל הגמרא דממילא תפשוט כדמשכחת לה למשנה יתירה. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב\"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ\"ב: \n",
+ "הרוטב. ל' הרמב\"ם הוא המרק. ועיין ברפ\"ט דחולין בפי' הר\"ב ומ\"ש שם: \n",
+ "הקיפה. פי' הר\"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש\"י. ובלשון משנתינו נשנה ג\"כ בר\"פ העור והרוטב. וכ\"כ רש\"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש\"י והר\"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב\"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע\"כ ופי' תבלין עיין במ\"ה פ\"ט דשבת. ובמ\"ה פ\"ב דטבול יום מפרש הר\"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ\"ל שכל אחד למד מענינו: \n",
+ "אלל. פי' אחר שכתב הר\"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ\"ט דחולין: \n",
+ "הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "תורין. לשון משנה. רש\"י פ\"ק דחולין משנה ה' ועי' פי\"א דחולין משנה ב':] \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו ע\"מ ליתנו ע\"ג הכבש וכו'. ועיין ברפ\"ב. ומ\"ש הר\"ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו' משום דסבירא ליה לר\"י כו'. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש\"י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ\"ח דף פ\"ב. וצ\"ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ' דבשובר עצמות כו' לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע\"מ שיאכלוהו טמאים כו' לא פליג נמי מה\"ט. ל\"א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו' הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו'. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול כו'. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי' לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב\"ש ופסלו וב\"ה הכשירו דהוה ליה ב\"ש לחומרא. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הנתנין על מזבח הפנימי. דלא כר\"ש דמתניתין ד': \n",
+ "שאם חסר אחת כו' לא כפר. פי' הר\"ב דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר וגומר ומקרא שא\"צ הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משוח האמור למעלה הימנו. והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו'. ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולי' לדרשא כו' רש\"י. ובברייתא [ועשה] לפר זה פר יה\"כ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משוח. החטאת אלו שעירי עבודה זרה שמכפרין על עבירות מצוה ידועה וכתיב לו למעוטי שעירי רגלים ושעירי ר\"ח שאין מכפרין על עבירות מצוה ידועה אלא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בפ\"א דשבועות מ\"ד ועיין בפירוש משנה א\"ב דפרק דלקמן: \n",
+ "שאם. הר\"ב העתיק אם. והיא גירסא נכונה: \n",
+ "ואין בו כרת. פירוש הר\"ב שאין מפגלים בחצי מתיר עיין בראש וסוף פ\"ב דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ\"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש\"י פ\"ב דמנחות ד' י\"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ\"ב: \n",
+ "והלבונה. פי' הר\"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע\"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע\"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב\"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא\"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל: \n",
+ "מנחת כהנים. לשון הר\"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר\"ש ברפ\"ו דמנחות וס\"ל דנקמצת: \n",
+ "ומנחת נסכים. ה\"ג בנ\"א. וכתב הר\"ב דל\"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ\"כ רש\"י ואע\"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב\"ם ברפ\"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע\"כ. וכ\"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע\"ד העברה בשמות ע\"כ. וכבר כתבתי זה ברפ\"ה דשקלים. ועיין ברפ\"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל\"פ ר\"מ אלא ביין ומ\"ש מסלת. ועיין [מ\"ש] במ\"ד פ\"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה\"ל להפסיק בדם וה\"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע\"כ: \n",
+ "וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר\"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+ "לוג שמן של מצורע. לשון הר\"ב שיריו נאכלין. וכ\"כ רש\"י ולא ידענא למאי נ\"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]: \n",
+ "רבי שמעון אומר כו'. נראה דר\"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש\"י והר\"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ\"ב דמעילה] ונ\"ל דהיינו טעמא דפסק הר\"ב וכן הרמב\"ם כר\"ש וא\"צ לדוחקו של הכ\"מ שכתב משום דר\"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע\"כ: \n",
+ "אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר\"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ\"כ [*רש\"י וכ\"כ גם שניהם במנחות] פ\"ט מ\"ד וברפ\"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ\"ד ובמנחות פ\"ב [סוף] דף ט\"ו. וכך העתיק הרמב\"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ\"ד פ\"ז דמנחות כתב הר\"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב\"ם בפי\"ח מהל' פסולי המוקדשין: \n",
+ "וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש\"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר\"ב במ\"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי\"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו': \n",
+ "בין לאדם בין למזבח. לשון הר\"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ\"ב דמעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "פרים הנשרפים כו'. מתיר את אימוריהן ליקרב. אבל בשרן הנשרפות אין בהן משום פגול. לפי שאין לו דבר המתירו. הרמב\"ם פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. והיינו טעמא דאיצטריך לאשמועינן בפרים כו' לומר דדוקא אימוריהן. אבל בשרן לא. דאי אאימוריהן. כל הזבחים יש פגול באמוריהן כמ\"ש הרמב\"ם שם: \n",
+ "כל שאינו על מזבח החיצון. לשון הר\"ב לאפוקי פרים כו' שדמן טעון הזיה. פירוש על הפרוכת שא\"צ נגיעה. ומתן דמים פירוש על מזבח הזהב: \n",
+ "כשלמים. לשון הר\"ב דפגול בשלמים הוא דכתיב. עי' מ\"ש במשנה דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אין חייבין עליהן משום פגול כו'. כתב הר\"ב דפגול יליף מנותר בג\"ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז׳:י״ח) והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י\"ט) ואוכליו עונו ישא. ומ\"ש ונותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ\"ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י\"ט) כי את קדש ה' חלל. פ\"ק דתמורה דף ג': \n",
+ "והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י\"ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא: \n",
+ "רבי יוסי מחייב. ת\"ר קדשי עכו\"ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו'. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ\"מ ספי\"ח מהל' פסולי המוקדשין דפלוגתא דר\"י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל: \n",
+ "חוץ מן הדם. כתב הר\"ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו' ועוד כתיב על המזבח לכפר כו' ולא למעילה הלכך אין חייבין כו'. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג'] כל שיש לו מתירין כו' חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי' הר\"ב ספ\"ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס' תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי' מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו\"ם. וי\"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע\"ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע\"כ: \n",
+ "העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר\"ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב\"ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ\"ש הר\"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ\"ו מה' איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש\"י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ\"כ בשמו ברפ\"ח דעדיות. אבל התוס' בפ' דלעיל דף ל\"ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ\"ש ברפי\"ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב\"ם ספ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות: \n",
+ "אף מי שלא היה בלבו. פי' הר\"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש\"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר\"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב\"ם פי' דת\"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר\"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת\"ק דמצריך ג\"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ\"מ אף ת\"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר\"א בר\"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר\"י דלא] וכו'. ש\"מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ\"ב דחולין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קדשי קדשים. ל' הר\"ב עולות חטאות ואשמות. וכן לשון הרמב\"ם ומסיים ודבר תורה בחטאת ואשם ק\"ק היא. ולמדנו העולה לפי ששוה עם החטאת ואשם בשחיטתה ובקבול דמה כמו שיתבאר [במ\"ד] ע\"כ ותימה דלא כתבו ג\"כ זבחי שלמי צבור דתנן להו בהדי אשמות במ\"ה. ורש\"י כתבם. ובגמרא דף נ\"ה תני רב מרי בריה דרב כהנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה ק\"ק אף זבחי שלמי צבור ק\"ק. מה עולה בצפון. אף זבחי שלמי צבור בצפון: \n",
+ "שחיטתן בצפון. כתב הר\"ב עולה בהדיא כתיב ביה ושחט אותה על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן. בן בקר מנלן אמר קרא ואם מן הצאן. ו' מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והא דלא תנא הכא וקבול דמן בצפון כו' אלא משום דאיכא אשמו של מצורע כו' דכתיב ולקח וגו' ונתן. מה נתינה כו' גמ'. [ועיין במ\"ח פ' בתרא דנגעים] וכתבו התוס' תימה דגבי חטאת נמי כתיב ולקח וגו' ונתן. מה נתינה כו' ולא אמרינן מה נתינה בעצמו כו'. ושמא הכא דריש משום דמיותר דכתיב במצורע עשיר ועני. ואע\"ג דבת\"כ דריש מקמאי אבתראי סמיך. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שלאחר כו' היה כהן אחר מקבל הדם בכלי דכתיב (ויקרי' יד) כי כחטאת האשם הוא. מה חטאת טעונה כלי. אף אשם טעונה כלי ברייתא בגמרא: \n",
+ "בצפון. מכותל המזבח צפוני עד כותל העזרה. והוא ששים אמה [וחצי] וכל שכנגד הרוחב הזה מכותל האולם עד כותל המזרחי. והוא ע\"ו אמה. הרמב\"ם. וכבר הארכתי בזה בס\"ד במ\"ט פ\"ג דיומא: \n",
+ "פר ושעיר של יוה\"כ. שהן חטאות דכתיב (שם ט\"ז) בפר בן בקר לחטאת. והשעיר *) בד\"פ וד\"ק הוא שעלה גורל לחטאת לה'. אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת: \n",
+ "טעון. ל' צורך הוא כדפי' הר\"ב בריש פ\"ב דבכורים. \n",
+ "[*ועל הפרוכת. כתב הר\"ב דכתיב וכן יעשה לאהל מועד. ובפרים הנשרפים דמשנה ב' כתיב (שם ד') לפני ה' את פני פרכת הקדש:] \n",
+ "אם לא נתן כו'. לשון הר\"ב דבתר הזאות ומתן דמים כו'. עיין בפ' דלקמן מ\"ד: \n",
+ "לא עכב. עיין [מ\"ש] במשנה ו' פרק י\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "פרים הנשרפים. לשון הר\"ב פר העלם ופר כהן משוח. ענינם נשנה במסכת הוריות ועיין בסמוך: \n",
+ "ושעירים הנשרפים. לשון הר\"ב שעירי ע\"ז שהוקשו לפר העלם. כמ\"ש במ\"ב פ' דלעיל וגם לשון רש\"י דנקט לעיל פר העלם אף על גב דשעירים בלשון רבים. וטעמא דשעירים בלשון רבים דקי\"ל דשאר שבטים מביאין על ידיהם כדאיתא בספ\"ק דהוריות. וביומא פ\"ה ד' נ' תניא כה\"ג. והקשו התוס' דה\"ל למתני (פר) [פרי העלם דבר] נמי בלשון רבים. שהרי כמו כן כל השבטים מביאין. ותירצו דאתי למטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בע\"ז. וזה אינו דההוא עולה הוי ע\"כ: \n",
+ "אלו ואלו כו'. לשון הר\"ב ובפרים הנשרפים כתיב על שפך הדשן ישרף. והשתא הוקשו כדלעיל שם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "על ארבע קרנות. עי' בפי' הר\"ב דרפ\"ד: \n",
+ "עלה בכבש ופנה לסובב. ששני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב כדאמרינן בגמרא פ' דלקמן דף ס\"ב ובס' צורת הבית סימן מ\"ד סמכתיה על מקרא דיחזקאל (מ\"ג) ומעלתהו פנות קדים מדלא כתיב ומעלתו. ועיין מ\"ש פ' דלקמן מ\"ג. ומה שכתב הר\"ב בריש פ\"ב דתמיד: \n",
+ "ובא לו לקרן דרומית מזרחית. לשון הר\"ב כדקי\"ל כל פינות וכו' דילפינן לה מים של שלמה לקמן בגמרא פרק דלקמן דף ס\"ב. וכבר כתבתיו במ\"ה פ\"ד דיומא: \n",
+ "[*דרומית מזרחית כו'. כלם בתי\"ו וכן הוא בהל' הרמב\"ם וגם במשנה בכ\"מ כלם בתי\"ו. ואף שקרן הוא לשון זכר ומשום כך ביסוד דלקמן *) כ\"'ה בד\"ק ובד\"ח הגיהו \"ג\"כ\" וא\"ל מובן והיותר נכון שצ\"ל וכן בברייתא בגמ'. וכן גרס דרומי וכן במשנה דלעיל יסוד מערבי. לפי שיסוד הוא לשון זכר. אעפ\"כ כאן הוא כמו חסר רוח וכאילו שנינו קרן רוח דרומית מזרחית. ולכך בא התי\"ו להורות על רוח החסירה ורוח נמצא בלשון נקבה כמו בלשון זכר כמ\"ש רש\"י בפי' פרשת וישלח. כך נ\"ל לקיים גי' הס' ולשון הרמב\"ם אף שראיתי סדור התפלה הנדפס באמשטרדם ונחסרו שם כל אלו התוי\"ן]: \n",
+ "שירי הדם היה שופך כו'. דכתיב (ויקרא ד׳:ל׳) ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח: \n",
+ "בכל מאכל. עי' מ\"ז פ\"י ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ליום ולילה. לשון הר\"ב דכתיב ובשר זבח וגו'. למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד. ובקדשים לילה הולך אחר היום. דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ו) לא יניח ממנו עד בקר. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "העולה קדשי קדשים. לשון הר\"ב ומשום דלא כתיב בקרא כו'. תימה ומה\"ט ה\"ל למימר [נמי] גבי זבחי שלמי צבור דהא לא כתיב בהו קדש קדשים. וילפינן [כמ\"ש בר\"פ] מדאתקש לעולה מה עולה ק\"ק. תוספות: \n",
+ "קדשי קדשים. לשון הר\"ב ליפסל ביוצא וטבול יום ומחוסר כפורים ומועלים בה. וכן לשון רש\"י וכתבו התוספות ולא היה לו לפרש לענין טבול יום. ומחוסר כפורים. שזה הדין נוהג בכל הקדשים אפי' קלים [כדמוכח רפ\"ב] אבל יוצא ומעילה ניחא דקדשים [קלים] לא מיפסלי ביוצא. ואין בם מעילה. ע\"כ. ואני אומר דאף יוצא לא ה\"ל לפרש מדאשכחן דמיפסלו ביוצא חוץ לחומת העיר שלא לאכלן כדפירש הר\"ב והרמב\"ם ספ\"ח. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דמנחות. וכן לקמן משנה ו' דתנן קדשים קלים לא פירשו רש\"י והר\"ב אלא מעילה: \n",
+ "שתי מתנות. לשון הר\"ב בקרן מזרחית צפונית כו' לא בקרן שעל המזבח אלא כלומר בזויות. וכן בפ\"ו משנה ב' ובהדיא תנן בריש מסכת קנים דעולת בהמה נעשה למטה. ומ\"ש הר\"ב דקרן מזרחית דרומית לא ה\"ל יסוד כו'. באחסנתיה יתבני מקדשא. דבר המקודש לדמים וכו'. כשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה וכו'. וכ\"כ ברפ\"ג דמדות. ועיין מ\"ש במשנה ד' י\"ב דנגעים. ותמיהני דכיון שמפרש שלא היה בנין היסוד בשל יהודה ה\"ל לכתוב דמתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא דמשמע בנינא ממש. אבל מקדשא משמע דבנין היה אלא שלא נתנו שם הדמים. דהכי איתא בגמרא מאי לא היה לו יסוד. רב אמר בבנין. לוי אמר בדמים. רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא. לוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא מקום מקודש לדמים. וכן רש\"י נקט לה בד\"ה טורף וכו' באחסנתיה תתבני מדבחא. אבל אין ספק אצלי שהטעהו להר\"ב תרגום דידן שמתרגם מקדשא ואגב שטפיה ורגילות בתרגום דידן נקט מקדשא וכ\"כ התוס' בפ\"ו ד' ס\"ב דתרגום דידן מתרגם מקדשא. ומ\"ש הר\"ב בחלקו של טורף וכו'. גמ'. ופירש\"י בנימין דכתיב ביה זאב יטרף. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועולה טעונה תחלת מתן דמה כנגד היסוד. דכתיב אל יסוד מזבח העולה. וכדכתב הר\"ב והרמב\"ם סוף פרקין. וכן בגמרא שם דף נ\"ז וכ\"פ התוס' דף נ\"א ע\"ב אע\"ג דלרש\"י בק\"ו אתא בגמרא דף נ\"ב. ודאמרן תחלת מתן דמה לא למעוטי שירים דשירים ג\"כ היה שופך אל יסוד דרומי כדתנן רפ\"ד דתמיד וע\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק דלקמן. וכתבו התוס' דתימה דלא תני לה הכא. והרר\"י מאורלינ\"ש פי' דכיון דשמעינן תנא דפנימיות ביסוד מערבי. וגם התחיל בחיצונית למתני יסוד דרומי. ה\"ה בכולהו. ואע\"ג דחשיב בכל פנימיות היינו משום דהתחיל בפנימיות וצריך למתני בחיצונים ואין רוצה להפסיק. ע\"כ. ועיין במשנה ב' פ\"י ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "אשם שפחה חרופה. לשון הר\"ב הבא על שפחה שחציה שפחה וכו'. עיין במשנה ה' פ\"ב דכריתות: \n",
+ "שחיטתן בצפון וכו'. עיין בר\"פ בדברי הר\"ב ומ\"ש שם דזבחי שלמי צבור יליף מעולה דמחטאת ליכא למילף כדיליף הר\"ב לקמן בסמוך לנאכלין כו' דצפון בחטאת גופיה מהיקש נלמוד כמ\"ש הר\"ב בר\"פ ואינו חוזר ומלמד בהיקש. גמרא. ועיין מ\"ש בספ\"ז דמנחות: \n",
+ "ונאכלין לפנים מן הקלעים. לשון הר\"ב דכתיב באשם בקדש הקדשים תאכלנו. בויקח קרח ולכל אשמם וגו' רש\"י. ולא ידעתי מאי דוחקיה דלא כתב לקרא דפרשת צו דקדים שנאמר שם בפרשת אשם במקום קדוש יאכל. וגבי חטאת גופיה לא כתיב נמי אלא במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל [במ\"ג]. והרמב\"ם פירש במשנה דלקמן שנאמר כחטאת כאשם. ומ\"ש הר\"ב וזבחי שלמי צבור סמך אותן לחטאת כו' שאין נאכלין כו'. אבל אין טעונין ד' מתנות כו'. וליכא לאקשויי לחטאת. כדדרשינן לעיל פ\"ק דף י' אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה. תוס'. [לפנים מן הקלעים] *) דברים אלו הוסיפם התוי\"ט בד\"ק בין מלת כאשם למלת ומ\"ש הר\"ב כו' והב\"ד העבירם משם לכאן ועשאם לדבור בפ\"ע, ויפלא מדוע לא הקדים לכתוב כן במ\"ג ועוד שכבר כתב כן הר\"ב שם, וצ\"ע. [*והעזרה במקדש כנגד לפנים מן הקלעים במשכן. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "קדשים קלים. פי' הר\"ב אין מועלים בהם. וכן לשון רש\"י. ועיין ספ\"ק דמעילה. ועיין לעיל במשנה ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "בכל מקום בעזרה. לשון הר\"ב אין טעונין שחיטה בצפון. דתודה לשלמים אתקוש כדפי' הר\"ב לקמן והיינו נמי טעמא דטעון ב' מתנות וכו'. [*ויש לדקדק אמאי שינה הכא ונקט בעזרה במקום לפנים מן הקלעים דלעיל. ונ\"ל דתנא [דלעיל] מסריך סריך בלישניה דבפ' בתרא משנה ד' דהתם קאי על משכן]: \n",
+ "בכל העיר. לשון הר\"ב דגבי חטאת כתיב כו' אלא במקום טהור. כדכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. ומ\"ש הר\"ב טהור מליכנס שם מצורעים כדתנן במשנה ז' פ\"ק דכלים. דכל עיירות דינן כך. וא\"א לאכלן כשיצאו חוץ לעיר כדפירש הר\"ב ספ\"ח. ואיצטריך למעוטא דאותה דאף ע\"ג דבהדיא כתיב במקום טהור. דלא תימא מאי מקום טהור. טהור מטומאת זב. והוא הר הבית. גמ'. [*וה\"נ תקשה דה\"ל למנקט חוץ ממחנה ישראל. ועיין לעיל]: \n",
+ "ליום ולילה עד חצות. עי' בסוף מתני' ג': \n",
+ "לנשיהם ולעבדיהם. כל הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. הרמב\"ם פ\"י מהל' מעשה הקרבנות: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל מקום בעזרה. פי' הר\"ב ג' פרשיות נאמרו כו' בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד. ובתרתי בתרייתא כתיב לפני וגו' להכשיר את כל הרוחות. פירש\"י דלא תימא כנגד הפתח דוקא. והא דכתב בקמייתא פתח מפרש בגמרא לומר בזמן שפתח ההיכל פתוח. ולא בזמן שהוא נעול. וקרא שלישי לפסול צידי צדדין. פירש\"י כגון לשכות ואפי' תוכן קדש. ע\"כ. וכלומר דאילו אחורי ההיכל כשר. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מעשה הקרבנות. והכ\"מ כתב הא דמכשיר אחורי ההיכל. צריך לימוד מנין לו. ע\"כ. ואשתמיטתיה דאמר רמי בר רב יהודה אמר רב [דף נ\"ה] לול קטן [כמין חלון פתוח מן התא] היה אחורי בית הכפורת גבוה ח' אמות כדי להכשיר את העזרה לאכילת ק\"ק ולשחיטת קדשים קלים: \n",
+ "שתי מתנות. שנא' בזריקת דם השלמים סביב כמו שנאמר בעולה. רמב\"ם במשנה דלעיל: \n",
+ "לשני ימים ולילה אחד. לשון הר״ב דהכי כתיב בשלמים והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ומסיים הרמב״ם ואינן נאכלין אלא ביום השחיטה והלילה. וממחרת עד ליל שלישי. ע״כ. והיינו דלא תנן אלא ולילה אחד. והוא הלילה שבין שני הימים. ויליף לה בבריי' מדכתיב והנותר עד יום. עד יום הוא נאכל. פירש״י בעוד יום. והתוס' פירשו עד. ולא עד בכלל. ע״כ. וביום השלישי [באש] ישרף אתא לשריפה שיכול שישרף תיכף לאכילה. וכמו שכתבתי במשנה ג' פ״ז דשקלים. והא דלא עשו הרחק מן העבירה בנאכלין לב' ימים ולילה אחד. כתבו התוס' בסוף פרקין [זבחים נ״ו ע״ב ד״ה להרחיק] דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה. אבל בלילה אינו ניכר: \n",
+ "ולילה אחד. הכי גרסינן. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דברכות. \n"
+ ],
+ [
+ "ודמן טעון מתנה אחת. לשון הר\"ב דלא כתיב בהו סביב. וכתיב בעולה וחטאת ואשם הוה להו ג' כתובים דלכ\"ע כל ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין הלכך לא מהני ג\"ש דזריקה זריקה דלקמן למילף ב' מתנות. גמ' [נ\"ז ע\"ב]: \n",
+ "מתנה אחת. ועיין בדבור האחרון שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+ "ונאכלין בכל העיר. פירש הר\"ב דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ותניא [וכו'] בספרי וכפרש\"י. וכתבו התוס' דיש לתמוה דהא כתיב שם ואכלתם לפני ה'. ועוד תימה גדולה דהכי מתניא בספרי מעשרותיכם. רע\"א בב' מעשרות כו' ותרומת ידך אלו הבכורים כענין שנאמר (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך. ובכורות זה הבכור. בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם. אלו המחיצה. ונראה לפרש דנפקא לן מדמקשינן לחזה ושוק של שלמים לאכילת שני ימים וה\"ה לענין שנאכלין בכל העיר. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות כתב שהרי הן קדשים קלים כשלמים ועיין עוד לקמן. ובפירושו למשנה ח' פ\"ק דכלים כתב שאמר הש\"י בבכור והוא קדשים קלים לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' (שם ט\"ו) ועמ\"ש שם: \n",
+ "בכל העיר בכל מאכל. גרסי' ולא גרסי' לכל אדם דהא קתני בכור לכהנים. רש\"י: \n",
+ "לשני ימים ולילה אחד. כתב הר\"ב דבבכור הוא אומר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה כו'. מה חזה ושוק של שלמים וכו' ואימא מה חזה ושוק של תודה דתפשת מועט תפשת פליגי ר' ישמעאל ור\"ע. ר\"י אומר חזה ושוק שמורמים מתודה מהיקשא דשלמים אתיא ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. ור\"ע אומר הואיל ויום ולילה בתודה כתיב אע\"ג דחזה ושוק למדה בהיקש לא הויא זמן אכילה דחזה ושוק של תודה דבר הלמד בהיקש. ואה\"נ דתחלת ההיקש לתודה היא. אלא מדהדר אמר הכתוב (ובשרם יהיה לך) [לך יהיה] דלא אצטריך דהא כתיב ברישא יהיה לך הוסיף לך הויה אחרת כמו זו הבאה לו בהיקש שיהא לב' ימים. ומעשר כתב רש\"י דלא ידע מנא ליה. ותוס' כתבו דנראה דיליף משלמים בבנין אב. מה שלמים קדשים קלים אף מעשר ק\"ק. דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דמתנה לכהן. וא\"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מה\"ק. וא\"ת כי היכי דדרשי' מדכתיב דמם ולא דמו לרבות מעשר לזריקה ה\"נ נדרוש בשרם לרבות מעשר לאכילה. ל\"ק דאצטריך לבכור בעל מום שהוא מתנה לכהן כדאיתא בגמרא: \n",
+ "הפסח איני נאכל כו'. תימה ליתני נמי דאינו נאכל אלא על מצה ומרורים. ותירץ הר\"ר חיים דלא חשיב אלא דבר שכנגדו בקדשים והוא חלוק מהם דשאר קדשים נאכלים ביום ובלילה עד היום לכל אדם בכל מאכל. ופסח אינו נאכל אלא בלילה עד חצות ולמנויו וצלי. א\"נ לא תני מצות ומרורים דאין מעכבין. א\"נ לאו מצוה דגופיה. תוס': \n",
+ "אלא בלילה. כדכתיב (שמות י״ב:ח׳) בלילה הזה. רש\"י: \n",
+ "ואינו נאכל אלא עד חצות. כלומר אפילו מדין תורה. ולהכי קתני אלא. ומתני' ראב\"ע היא דדריש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן (שם) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. ועמ\"ש במ\"ט פרק בתרא דפסחים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ששחטן. מדאורייתא שוחט לכתחלה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים. תוס': \n",
+ "כאילו נשחטו בצפון. פי' הר\"ב דכתיב וזבחת עליו כו' והא דדרשינן עליו שיהא שלם [כמ\"ש בסוף מתני' א' דפ\"ג] התם דייק משום דוזבחת עליו. משמע שמצוה לזבוח עליו. תוס' דף נ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית. לשון הר\"ב משום דמנחת חוטא כלומר דדלי דלות. והיינו דכתב ומשמע נמי וכו' דכולהו חדא קרא וחדא דרשה: \n",
+ "קרן דרומית מערבית. והר\"ב העתיק מערבית דרומית ולא נ\"מ מידי. ובמשנה ב' פ\"ג דמנחות ופ\"ה משנה ה' פי' שהיא בחודה של קרן ופירוש קרן דהכא עיין מ\"ש במשנה ד' פרק דלעיל: \n",
+ "בכל מקום היתה כשירה. פי' הר\"ב למליקתה וכתבו התוס' תימה דלא ילפינן נמי למליקה [ושמא] לא ילפינן אלא מידי דאשכחן דבעי מזבח כמנחה. וכן פירש בקונטרס. ע\"כ: \n",
+ "ושירי הדם. לשון הר\"ב של חטאות החיצונות וכו' והרמב\"ם בפ\"ז מהל' מעה\"ק כתב ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכים עליה. ועמ\"ש פרק דלעיל משנה ד': \n",
+ "והיין. לשון הר\"ב בכל יום ששם היו השיתין. עיין בפי' הר\"ב מ\"ט פ\"ד דסוכה ומ\"ג פ\"ג דמדות: \n",
+ "ועולת העוף. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "עולין דרך ימין. כדפרישית לעיל מ\"ג: \n",
+ "לשלשה דברים אלו. פירש הר\"ב שהן ניסוך המים וכו'. ולג' דברים הנעשים בה למטן אינו עולה ואינו מקיף אלא עומד על הרצפה בקרקע. רש\"י: \n",
+ "שהיו עולים. לשון הר\"ב שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל. וכן לשון רש\"י. ולפי זה כבש קטן היה גם כן לשמאל. וכן פירשו התוספות. דף ס\"ד. שכמו שהיה כבש קטן שפנה על הסובב למזרח הכבש. כמ\"ש פרק דלעיל משנה ג'. כך היה ג\"כ למערבו של הכבש דאלת\"ה כשהיה מגיע לקרן מערבית דרומית בנתינת דמים דחטאת דתנן שם היה צריך לחזור על עקיבו לכך נראה שהיה כבש קטן גם כן למערב. ואין ראיה מהא דתנן במסכת סוכה [פ\"ד משנה ט'] גבי נסכים עלה בכבש ופנה לשמאל ולא תנן בהו ופנה לסובב. אבל קשה דלא חשיב ליה לעיל גבי שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש [שהעתקתי בפרק דלעיל משנה ג']. ע\"כ. ולי נראה דמשום דבכבש השני שעל השמאל שפונה אל יסוד להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי כדפירש\"י שם שאותו כבש עצמו היה רחב ומקצת ממנו מוגבה ועולה עד על הסובב גם כן. אלא דרש\"י מפרש בדף ס\"ד בהדיא דלא היה יכול לפנות לסובב לצד מערב שלא היה שם כבש קטן. לכך נ\"ל לפרש דסובב שהזכיר רש\"י בכאן הוא מקום הלוך רגלי הכהנים שעל ראש המזבח ונקרא סובב בלשונו בדף ס\"ב ע\"א גבי תרי הוה חד לנוי. וחד לכהנים. \n",
+ "וחוזרין לעקב. [גרסי'] ול\"ג ומקיפים על (הדרך) [העקב]. [שירדו] בדרך שעלו בו. ואין מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהלוך של שמאל ממעטין. לשון רש\"י פרק ד' דסוכה דף מ\"ח ע\"ב. ותוס' כתבו דטעמא דהכא חזרתן על העקב [הויא לה] דרך ימין: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת העוף כיצד וכו'. משום דדם חטאת קודם לעולה. מפרש חטאת תחלה. תוס': \n",
+ "מולק. עיין פרק דלקמן משנה ה': \n",
+ "ממול ערפה. עיין בפי' משנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+ "ואינו מבדיל. ל' הר\"ב אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמה וכו' ואין כן ל' הברייתא בסוף פרקין אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו ורוב בשר עמו ופרש\"י שדרה חוט השדרה. מפרקת עצם הצואר בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין [דף כ'] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חותך רוב בשר קודם הסימן הויא ליה מתה ולא מהניא בה מציקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע\"כ. וה\"נ מסקנא דגמ' בהכל שוחטין דף כ\"א כהאי ברייתא וכן העתיק הרמב\"ם בעולת העוף בספ\"ו מה' מעה\"ק: \n",
+ "ומזה מדמה. ל' הר\"ב שלא היה מזה מכלי וכו' דילפינן בברייתא מדכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת מדלא כתיב ולקח מדם וכו'. ומ\"ש הר\"ב אלא בגופה של עוף. וז\"ל רש\"י פ\"א דמנחות *) בתוי\"ט ד\"פ וד\"ק \"ריש דף ג'\" שכ\"ה בגמ' ד' וויניצא ובד\"ח תקנו כלפנינו. סוף דף ב' הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו: \n",
+ "היה מתמצה על היסוד. פי' הר\"ב שמקרב בית מליקתו למזבח וכו'. וכן לשון רש\"י אבל במנחות [שם] פי' מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דבחטאת העוף כתיב והזה כו' איזהו קיר וכו'. לא ידענא למאי איצטריך להא דקרא גופיה הא קאמר דימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמ' מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה כחטאת הבהמה. וכן הביאו הרמב\"ם בפירושו. וכ\"כ הר\"ב בעצמו בריש מסכת קנים. ופרכינן דאע\"ג דקרא קאמר דימצה ליסוד דלמא ההזאה למעלה עביד ליה והדר עביד המצוי למטה. ומשני מי כתיב ימצה כלומר בשו\"א ובפת\"ח דהוי משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. ימצה כתיב בחיר\"ק וקמ\"ץ דממילא. משמע נמי לענין הזאה. דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: \n"
+ ],
+ [
+ "עלה בכבש. כתב הר\"ב לפי שעולת העוף נעשית למעלה. דלא כתיב בעולת העוף יסוד אלא בחטאת העוף בלבד וכ\"פ הרמב\"ם. ולא סגי לן בהכי. דהא ג\"ש. אית לן למול עורף ונילף נמי ליסוד. אלא כדאיתא בברייתא דכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח. אף מליקה בראש המזבח. ועוד נאמר והקטיר ונמצה דמו. וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה. אלא לומר לך. מה הקטרה בראש המזבח. אף מיצוי בראש המזבח. והראשון כתב הר\"ב בריש מס' קנים: \n",
+ "ממול ערפה. לשון הר\"ב מול הרואה את העורף. וז\"ל רש\"י ערפה גובה הראש. מול ערפה למטה לצד האגפיים מול הרואה את העורף ע\"כ. וצ\"ע דה\"ל לפרש במשנה הקודמת. ועיין פ\"א דחולין מ\"ד. ומ\"ש הר\"ב למדנו מול עורף מחטאת בג\"ש ומלק ומלק. וכתבו התוספות דליכא למילף מליקה דחטאת דתהא ג\"כ בראש המזבח. דכיון דמליקה דעולה לא ילפינן אלא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג\"ש: \n",
+ "ומבדיל. פירש הר\"ב חותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל למדנו שבעולת העוף מבדיל. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא סגי לן. דהא ג\"ש אית לן למול עורף ונילף נמי ללא יבדיל. אלא כדאיתא בברייתא [ס\"ה ע\"א] דת\"ל ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו. שנאמר והקטיר אותו. [הרי] הקטרת הגוף אמורה. הא מה אני מקיים והקטיר המזבח. בהקטרת הראש הכתוב מדבר: \n",
+ "וממצה. דלא כתיב בעולה אלא מצוי בלבד: \n",
+ "והקיף. פי' הר\"ב מקרב מלשון אין מקיפין שתי חביות פ\"ד דביצה [משנה ה']: \n",
+ "וספגו במלח. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבנך במלח תמלח. רש\"י: \n",
+ "ואת הנוצה. לשון הר\"ב קודר בו כמין ארובה כו' אב. בלא קדירה לא. שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר. רש\"י: \n",
+ "והבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל. בחטאת ניחא. כדדרשינן בת\"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה [וכדתנן במתניתין דלקמן] וה\"ה דכל ששינה בה פסולה. אבל בעולה קשה מנלן. ועוד דמהקטרה ילפינן מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף כאן מה הקטרה אינה מעכבת אף הבדלה אינה מעכבת. תוס': \n",
+ "ולא מיצה דם הגוף פסולה. לשון הר\"ב דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאים משניהם. ע\"כ. ות\"ר עולה אע\"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף. ת\"ל היא: \n",
+ "ז שלא לשמה. דדריש בת\"כ. כמ\"ש לעיל בשם. התוס': \n",
+ "או לשמה ושלא לשמה וכו'. עיין פ\"ק משנה ד': \n",
+ "כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. כל הנך משניות דהכא ופ\"ב דמכילתין. ופ\"ק דמנחות. צריכי לדקדק אמאי צריכי לכולהו. תוס' [ס\"ה ע\"ב ד\"ה כיצד]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שעשאה למטה. פירש הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. עיין מ\"ש בזה בריש מס' קנים: \n",
+ "כמעשה חטאת לשם חטאת כשירה. פירש הר\"ב אע\"פ ששינה בסדר מליקה כגון שמלק והבדיל. ובחטאת נאמר ולא יבדיל. וכ\"פ הרמב\"ם. וצ\"ל דמתניתין ראב\"ש היא שאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף. ומאי לא יבדיל. מפרש בגמרא בס\"פ דלעיל. א\"צ להבדיל דמכדי כתיב [בעולת העוף] והקריבו ולא כתב והקריב. חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף. פירש\"י דהכי מפיק ליה ראב\"ש הבדלה בעולת העוף בהכל שוחטין [דף כ\"א]. ולא דרש ומלק והקטיר כדדרשינן לעיל. מה הקטרה הראש בעצמו וכו'. ולא יבדיל למה לי [כמו מאי היא] דאי אזהרה היא בחטאת לא שמעינן מוהקריבו אלא דאינו מוזהר להבדיל בעולה. אבל מצות הבדלה לא נפקא לן. שמע מינה א\"צ להבדיל. הלכך נפקא לן בעולה מוהקריבו דצריך להבדיל דהא חילק ביניהם ומ\"מ לא ידענא מאי דוחקייהו דהר\"ב והרמב\"ם. לאוקמא למתניתין כראב\"ש דלא כסתמא דמשנה ו' פרק דלעיל דתנן הבדיל בחטאת פסול. דהא בגמרא לא בעינן למוקים למתניתין כראב\"ש ולא כרבנן אלא מציעתא דתנן כמעשה עולה לשם חטאת פסולה. עלה אמרינן דאפילו ראב\"ש היא. והא דעביד כמעשה עולה דשני בהזאה שלא היזה אלא מיצה ואתיא ככ\"ע. ולא בעינן למימר דראב\"ש היא ולא רבנן. ועוד דכי ס\"ד למימר כמעשה עולה דשני במליקה והבדיל וקאמר נימא דלא כראב\"ש מהדר ליה דמאי קושיא דהא סתמא דפרק דלעיל נמי דלא כראב\"ש. ועוד דבגמרא אמתניתין דלקמן מסקינן בהדיא דמתניתין דהכא דלא כראב\"ש. וכמ\"ש שם בס\"ד. סוף דבר רישא דמתניתין דלדברי הר\"ב והרמב\"ם דוקא ראב\"ש היא מעולם לא איתמר הכי בגמרא. ולא מהדר גמרא אלא למוקמי מתניתין אף כראב\"ש ואמציעתא. משום דאיכא לפרושי במליקה ודלא כראב\"ש ובה גופה לא אמרן אלא דאף ראב\"ש היא ובהזאה מיירי אבל לדחויי מתניתין דלא כרבנן היא לא סלקא אדעתין כלל. וא\"ת כמעשה חטאת לשם חטאת דכשירה פשיטא. כבר הרגישו התוספות בזה וכתבו עלה כשירה זו היא מצותה ואגב אחרינא נקטיה. ועיין עוד בתוספות דס\"פ דלעיל מה שפירשו לפירוש דר\"ת. וכן ג\"כ בתוספות דחולין דף כ\"א ואין להאריך בזה. [*ועיין בריש משנה י\"א פי\"ב דמסכת פרה]: \n",
+ "כמעשה עולה לשם עולה פסולה. השתא בחדא כעולה פסולה. בתרתי מיבעיא אלא אגב אחריני נקטיה: \n",
+ "עשאה למעלה כמעשה כולם פסולה. פירש הר\"ב כלומר כמעשה אחד מכולם וכו' הך סיפא ליכא לאוקמא דשני במליקה ועשאה למעלה. דהא תנן במשנה ב' פרק דלעיל בכל מקום היתה כשרה למליקתה. אלא דשני בהזייה. וכן פירש הר\"ב בריש מסכת קנים ועיין מ\"ש שם. ולקמן משנה ג'. ומ\"מ ליכא למשמע מיניה מדסיפא דוקא דשני בהזייה. מציעתא דתנן כמעשה עולה נמי דוקא דשני בהזייה. הא במליקה לא. ואתיא כראב\"ש דוקא ודלא כרבנן. דמידי איריא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "פסולה. פירש הר\"ב ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת. וכן פירש\"י וכתבו התוספות דפסולה היינו באכילה. אבל בעלים נתכפרו [כדפירש הר\"ב בסוף משנה א' דפ\"ב] כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "כמעשה עולה לשם עולה כשירה. פירש הר\"ב אע\"פ ששינה במליקתה שלא הבדיל וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"פ שלא שמענו לראב\"ש אלא דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת. אבל בעולה לא אמר ששמע שאם לא הבדיל כשירה. מ\"מ י\"ל דעיקר פסולא לא אשכחן בקרא אלא בחטאת. וכמ\"ש במשנה ו' פרק דלעיל בשם התוספות. והלכך בהבדלה ליכא פסולא כלל בחטאת. ואע\"ג דלית בה מצוה שלא להבדיל לראב\"ש אבל בעולה מצוה להבדיל. אפ\"ה כיון דבהבדלה לא אשכחן פיסול בחטאת לית לן למיפסל נמי בעולה אלא דמצוה היא להבדיל ואם לא הבדיל כשירה. ומ\"מ דוקא לראב\"ש ודלא כסתם דבפרק דלעיל. וכבר הארכתי בזה בריש פירקין ועוד קשיא הכא דקאמרינן בגמרא דמשום דניחא לאוקמי מתניתין כר' יהושע. מש\"ה דוקא ששינה במיצוי כשעשה כמעשה חטאת כו' ולא ששינה במליקה. וכמו שאכתוב בס\"ד במשנה דלקמן. ואי איתא דניתניתין ראב\"ש היא הא בלאו הכי שינוי דמליקתה לא פסלה: \n",
+ "כמעשה חטאת וכו'. עיין מה שאכתוב במשנה דלקמן: \n",
+ "פסולה. תמהו התוספות בס\"פ דלעיל מנלן עיכובא בעולה: \n",
+ "עשאה למטן כו' פסולה. ואפילו מליקה בלבד שעשאה למטה נראה דפסולה. דהא ילפינן לה מקרא דמליקת עולה דוקא בראש המזבח כמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ה והיינו דכתבו התוספות בס\"פ דלעיל דקשה ממליקת עולה שעשאה למטה דפסולה. דהא מהקטרה ילפינן דון מינה ומינה וכי היכי דלא הקטיר למעלה כשר לא מלק למעלה נמי [יהא] כשר. ע\"כ. ובריש מס' קנים כתבו די\"ל דילפינן הכי כמו גבי הקטרה ששינה המקום הרי הוא כמו שלא הקטר כך מליקה כששינה מקום הוי כמי שלא מלקו ואם לא מלק פסול. ע\"כ. ומיהו לסברא שכתבתי לעיל להרמב\"ם והר\"ב דכל שלא מצינו פסול בחטאת ליכא למיפסל בעולה. אפילו בדבר שבחטאת אין מצוה ובעולה יש מצוה. ה\"נ במליקה דבחטאת בכל מקום כשירה ואין מצותה דוקא למטה. הלכך אע\"ג דבעולה מצותה דוקא למעלה. אפ\"ה אין לנו לפוסלה. ובלאו הכי נמי קשיא לי על דברי התוספות דמאי קשיא להו משום דון מינה ומינה. הא קיימא לן דון מינה ואוקי באתרא. כמ\"ש בסוף נזיר ופ\"ד דשבועות. ועיין מ\"ש בפרק בתרא דמנחות מ\"ה. דהתם רבנן סברי דון מינה ומינה: \n"
+ ],
+ [
+ "ומועלים בהן לר' יהושע דאמר לקמן דעולת העוף שעשאה למטן כמעשה חטאת כו' דאין מועלין בה. התם דבין מליקה בין הזייה נעשה כמעשה חטאת והלכך נמשכת לחטאת לכל דיניה. אבל הכא דאמרינן וכולן וכו' דמועלין הא דתנן לעיל כמעשה חטאת כו'. ועלה תני נמי עשאה למטה כו'. מיירי דלא שינה במליקה אלא בהזייה בלבד [כלומר שלא מיצה כלל. וכמ\"ד מיצוי לא מעכב בחטאת. הכי מסקי התוספות] דכיון דלא שני במליקה תו לא נמשכה לחטאת. ואע\"ג דהשתא דמתניתין דלקמן דשני במליקה ודהכא במצוי ודר\"פ נמי במליקה דהא סתים לן תנא דלא כראב\"ש. אין רישא וסיפא במליקה ומציעתא במצוי. גמרא. פירש\"י דלא תוקמא כר\"א דשמותי הוא: \n",
+ "חוץ מחטאת העוף שעשאה למטן כו'. אעפ\"י ששינה במליקה שלא מלקה כמו שאמרנו בסדר מליקת חטאת של עוף בפרק שלפני זה. לפי שאותו סדר [אינו אלא] למצוה ואם שינה לא הפסיד כלום הרמב\"ם. וכבר כתבתי לעיל דזה דוקא לראב\"ש ודסוגיא דגמרא דידן. דמתניתין לאו ראב\"ש היא וא\"כ כי שינה במליקה פסולה. לא קשיא למאי תנן חוץ מחטאת כו'. דכיון דנעשית כמצותה וכשירה. פשיטא דאין מועלים בה. דכיון דתני וכולן וכו' דמהדר אדלעיל איצטריך לאפוקי ולמיתני חוץ מחטאת כו' הואיל ולעיל מיתנייא: \n"
+ ],
+ [
+ "רי\"א אין מועלין בה. פירש הר\"ב דכיון דשינה כו' נעשית חטאת כדפרישית לעיל דבכל מעשיה נעשית כמעשה החטאת. ומסקינן בגמרא דלא אמר ר\"י אלא לאפוקי מידי מעילה. אבל למיסק ליה לחובה שתהא חטאת ויוצא י\"ח לא אמרינן כי היכי דלא תקשי מפ\"ג דקנים דר\"י היא כדמסיים בה בסופו אר\"י זה שאמרו כו'. וכתבו התוספות תימה מאי שנא זו מזו. וי\"ל דכה\"ג אשכחן פ\"ק דמנחות [דף י\"ב] דזריקה מועלת ליוצא ושיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה שאסורים באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה וזריקת פגול ר\"ל בפ\"ק דמעילה כו'. וי\"מ דמדאורייתא נמשכת ונעשית חטאת גמורה ותקנתא דרבנן היא דאינה עולה לשם חובה. וצ\"ל דקסבר ר\"י אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין [בעזרה] לאו דאוריי' כדאמרינן בנזיר [פ\"ד דף כ\"ט] וא\"נ קסבר דאורייתא. חיה ועוף לאו דאורייתא ולית ליה ההיא דרשא בפ\"ב דקדושין [שכתבתי שם במשנה ט'] דמרבה עופות [עכ\"ל]: \n",
+ "ומועלים בהן. ל' הר\"ב מפני שנפסלו בשינוי מקומן ולא הוציאתן זריקתן מידי מעילה. וז\"ל רש\"י ולא הביאתן זריקתן [לכלל] שעת היתר להוציאן מידי מעילה: \n",
+ "בדבר שכולו היתר. פירש הר\"ב בחטאת העוף שאין בו צד מעילה. כלומר שאין בו אימורים ומשעה שהותר לכהנים אין בו צד מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק בשמאל. כתב הר\"ב דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. מסקינן בגמרא פ\"ב דף כ\"ד דאו אצבע או כהונה בדבר המעכב כפרה ומש\"ה לא תקשה דהא במליקה לא כתיב אלא כהונה [*ועי' [מ\"ש] במ\"ד פ\"ג דמנחות]: \n",
+ "שחט חולין בפנים. יליף בברייתא בגמרא מדכתיב (ויקרא י\"ז) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה [ובנבלת עוף טהור מיתוקמא קרא בת\"כ והאי טריפה קרא יתירה הוא. שאי אפשר לשמעו כמשמעו שהיא טרפה ומטמאה בבית הבליעה מחיים אם טרפה חיה. ואם אינה חיה הרי בכלל נבלה] מה טריפה שוה בפנים כבחוץ [דכאן וכאן היא אסורה] אף כל שוות בפנים כבחוץ. יצא שחיטת חולין בפנים הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ: \n",
+ "וקדשים בחוץ. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת. [כדתנן במשנה ז' פי\"ג] לא תועיל לטהרו מידי נבלה: \n",
+ "אינן מטמאין בבית הבליעה. פירש הר\"ב הואיל ופסולן בקדש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו ומסיים רש\"י הלכך [נבלה] נמי לא הוו. ע\"כ. וא\"ת והאר\"י פליג במשנה ב' פ\"ט וקאמר שנשחטה בלילה אם עלתה תרד וכותיה פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו וגם בחבורו פ\"ג מהל' פה\"מ. וי\"ל כתירוץ שני שכתבו התוספות כאן ובפ\"ב ד' כ\"ה דמודה ר\"י בעוף דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד דהנך תלתא מיעוטי לקמן בבהמה כתיבי ומיהו ע\"כ חד מינייהו בעוף דלא תימא כל פסולי דעוף אם עלה לא ירד ע\"כ: \n",
+ "מלק בסכין. כתב הר\"ב לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא דהא מליקה כו ושחיטה לא הוי כדאמרינן בהכל שוחטין [ד' כ'] מפני שהוא מחליד מפני שהוא דורס. רש\"י: \n",
+ "מלק חולין בפנים. כ' הר\"ב והמולק חולין בכ\"מ. ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל דכל שלא היה פסולו בקדש. רש\"י: \n",
+ "תורין שלא הגיע זמנן כו'. פירש הר\"ב תורים גדולים כשרים כו' כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין. ושם מפורש. גם שם כתבתי בשם רש\"י דתורין בנו\"ן לשון משנה: \n",
+ "שיבש גפה. פירש הר\"ב דמחוסר אבר. ושנסמית עינה היינו שנחטטה. כ\"פ התוספות. ומ\"ש הר\"ב משום הקריבהו כו' כך פירש\"י אבל הרמב\"ם והתוספות הביאו ספרא דמייתי לה בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ד] ויליף לה מן התורה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבשה כו': \n",
+ "זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש. גמרא לאתויי שחיטת קדשים בפנים הואיל ולא שוה בפנים כבחוץ א\"ה מלק קדשים בחוץ נמי לא [שוה] בפנים כבחוץ אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בפנים וחולין בפנים מדבר שלא בהכשרו משחיטת קדשים בחוץ ושחיטת חולין טרפה בחוץ ואין דנין דבר שלא בהכשרו כגון מליקת קדשים בחוץ. מדבר שבהכשרו מליקת קדשים בפנים. וסיפא דלא היה פסולה כו' לאתויי מלק חולין בחוץ כדכתבתי לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק ונמצא טרפה. דטרפה אסורה בהקרבה כמ\"ש הר\"ב טעמא ברפ\"ו דתמורה. וכ\"כ שם הרמב\"ם. וכאן מפרש משום הקריבהו וגו': \n",
+ "רי\"א מטמאה בבית הבליעה. דתרי טרפה מייתר בנבלת עוף טהור חד דלעיל וחד נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (שם כ\"ב) להביא טרפה ששחטה שמטמאה. ור\"מ למעוטי עוף טמא שאין במינו טרפה. ור\"י מנבלה נפקא ליה כו' בגמרא: \n",
+ "ומה אם נבלת בהמה וכו'. שחיטתה מטהרת וכו' כדילפינן בגמרא מוכי ימות מן הבהמה [וכתבה הר\"ב בריש מסכת טהרות אבל במשנה ד' פ\"ד דחולין מסברא בעלמא דרשינן לה ושם פירשתי בס\"ד] עוף שאינה מטמא במגע ובמשא. אלא באכילה ובבית הבליעה. כדכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה. רש\"י: \n",
+ "רי\"א דיה כנבלה. פירש הר\"ב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כדילפינן ממרים כמ\"ש הר\"ב בספ\"ב דב\"ק ומש\"ה [כיון דדיו דאורייתא מסקינן בגמרא דר\"מ קרא אשכח וקדריש זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י״א:מ״ו) לומר לך מה בהמה דבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשירה באכילה מטהר טריפתה מטומאתה. וכתב הרמב\"ם וז\"ל ור\"י מוציא ההיקש הזה לדין אחר ולא יאות כפי כונתינו לזכור כל הטענות ע\"כ. ולא ראיתי שום משא ומתן בהל' בין ר\"מ ור\"י. איברא דברפ\"ב דחולין דף כ\"ז תניא זאת תורת הבהמה והעוף. לומר לך מה בהמה בשחיטה אף העוף בשחיטה. אבל התוספות כתבו דהיקשא הוא ואין היקש למחצה וכולי מילי דרשינן מינה. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו'. גמרא הא תנינא חדא זימנא כל האסורים לגבי המזבח אוסרים בכ\"ש [ברפ\"ו דתמורה] צריכי אי מהתם ה\"א הני מילי לגבוה דלא חשיב התם אלא ברובע ודכותיה שאינן אסורי הנאה להדיוט וכיון דדוקא לגבוה אסירי מאיסי אבל שור הנםקל ודכותה דלהדיוט נמי אסירי אימא לא ואי מהכא ה\"א הני דאיסורי הנאה נינהו. אבל הני אימא לא. צריכי. דהא דקתני הכא ברובע ונרבע דלאו איסורי הנאה לא קתני בהו בכמה. דברבוא דרישא לאו עלייהו קאי. והתם קתני בכל שהן והכא קתני תקנתא ירעו עד שיסתאבו. ופריך דאוסרין בכל שהן נמי קתני במ\"ט פרק בתרא דעבודה זרה. צריכי דאי מהתם ה\"א להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסדינהו לכולהו [ואי אשמועינן הא לגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא איסורי הנאה לבטלו ברובא קמ\"ל. גמרא דרפ\"ו דתמורה] וכתבו התוספות וא\"ת תנינא חדא זימנא במסכת קנים [פ\"ב משנה ג'] ואם פרח מבין המתות לכולם הרי כולם ימותו. ושמא אי מהתם ה\"א עופות דהפסד מועט אבל זבחים דהפסד מרובה אימא לא נפסדינהו לכולהו. ע\"כ. ואי מהכא ה\"א דוקא בהמה הוה ב\"ח חשוב ולא בטיל אבל עוף לא חשיב ובטיל צריכא. נ\"ל. \n",
+ "ימותו כולם. פירש הר\"ב דב\"ח חשיבי ולא בטלי. הכי מסיק בגמרא דלא תקשה אמתניתין ז' דפ\"ג דערלה: \n",
+ "בשור שנעבדה בו עבירה. ל' הר\"ב כגון שהמית כו' וז\"ל רש\"י ומפרש ואזיל מאי היא כגון כו' [*ותיבות או או נ\"ל לפרשם כמו בין בין: \n",
+ "או ע\"פ עד אחד. עמ\"ש בדבור דלקמן]: \n",
+ "ברובע ונרבע כו'. פירשם הר\"ב רפ\"ו דתמורה. וע' במ\"ד פרק בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב כאן או קודם שנגמר דינו ה\"נ ה\"מ לפרושי לעיל בשור שהמית כו': \n",
+ "ובמוקצה. פירש הר\"ב שהפרישוהו ובפ\"ו דתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה הכומרים. \n",
+ "ירעו כו'. עמ\"ש במשנה ט' פרק בתרא דע\"ז וע' משנה ג' פ\"ו דתמורה: \n",
+ "שיסתאבו. מפורש בפירוש הר\"ב במ\"ט פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "וימכרו. ויביא בדמי היפה כו'. עמ\"ש משנה ח' פ\"ט דפסחים: \n",
+ "וימכרו. ויביא כו' כן הוא גרסת הרמב\"ם כמו שהעתיק ברפ\"ו מה' פה\"מ ועמ\"ש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת כו' וכ\"כ עוד לעיל מהך כל הני חולין נינהו וזבח אחד מעורב בהן. וכ\"כ רש\"י. [והרמב\"ם] וכתבו התוספות משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע והלשון משמע כן וא\"א לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבחים וכן מוכח בגמרא [ר\"ל בצריכותא] ובדמי היפה שבהן. היינו דמי יפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל ע\"כ: \n",
+ "[*ימכרו החולין לצריכי אותו המין. וכתב הר\"ב ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא וכו'. ועיין בפירש משנה דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "זה יקרב לשם מי שהוא. לשון הר\"ב ולא יזכיר שם אדם. ומשמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספות הקשו מהא דאמרינן וכתבו הר\"ב בספ\"ד] שהוא תנאי ב\"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן דילמא אתא למימר שלא לשמן. ופירשו לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ בקרבנות של נשים כו' גמרא. וכתבו התוספות דלא משני הכא א\"נ בחטאת העוף כדמשנינן במ\"ג פ\"ג דגיטין [כמו שהעתקתי שם] דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו. וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור. ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים. וכתבו עוד דאף על גב דמצינו בנזיר פ\"ח ששנים מביאין קרבן בתנאי וכן בפ\"ה דכריתות שניהן מביאין אשם אחד וחטאת אחת התם כדי לפטור עצמן מקרבן תקנו שיביאו בלא סמיכה מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה ודאי לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ו מהלכות פה\"מ כתב עוד תקנה אחרת מלבד הרעייה שיתן האחד חלקו לחבירו. ויראה לי שלמד כן מדר\"ש דס\"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ\"ה דכריתות. ואע\"ג דהתם הלכה כר\"ע ורבי יוסי דפליגי עליה. וכ\"כ שם הר\"ב והרמב\"ם במשנה ה'. וכן פסק הרמב\"ם בספ\"ח מהלכות שגגות. הכא שאני דאל\"ה תומם: \n",
+ "וימכרו ויביא בדמי היפה כו'. לשון הר\"ב שאם מכר אחד מהם בשנים כו'. והרמב\"ם בפירושו ובחיבורו [פ\"ו מהפה\"מ] מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. [*והטעם דאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים. ונמצא שעדיין נחוש שמא יחליף שקדושת בהמה חלתה על דמיה ואין משנים מקדושה לקדושה ומפני כך פירש\"י שאח\"כ מביא מעות מביתו כו' כמו שהעתקתי לשונו בפ\"ט דפסחים משנה ח']: \n",
+ "נתערבו בבכור. עיין במ\"ח פ\"ט דפסחים ומ\"ש הר\"ב שאין להם פדיון כו' כדתנן ספ\"ג דתמורה: \n",
+ "ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כו'. הכא ל\"ג וימכרו דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. ורש\"י כתב מדהכא א\"א לגרסו הלכך בכולי מתניתין נמי ל\"ג וימכרו ובתחלת חלולין יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת כו': \n",
+ "ויאכלו כבכור וכמעשר. פירש הר\"ב שלא ימכרם באטליס כו'. דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש כדתנן רפ\"ה דבכורות. וכתב רש\"י וא\"ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה [אין] הכי נמי דמשום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר. נהי דאי לא הוה מיערב דליכא זילותא אלא בדידיה. מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו. לא מזלזלינן. ע\"כ: \n",
+ "חוץ מן החטאת ומן האשם. [*ובספר אחר גרס והאשם] פירש הר\"ב שהחטאת אינה לעולם איל וכו' והחטאת אינה באה אלא נקבה מלבד שעיר נשיא שהוא זכר כדכתיב שעיר עזים זכר. וכמו שכתב הר\"ב בסמוך. ומשום הכי נמי איצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי ליה במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה: \n"
+ ],
+ [
+ "ירעו עד שיסתאבו. ובנוסח אחרינא ל\"ג. וכן במשנה שבגמרא ל\"ג לה. וכן נראה מדלא גרסינן נמי וימכרו ויביא בדמי היפה כו': \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים תעובר צורתן. פירש הר\"ב דהא עבר משום כל שממנו וכו' דקראי הכי כתיבי. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן אותם אשאור ואדבש קאי. כדדרשינן לעיל. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש. ודרשי רבנן אותם מיעט רחמנא אותם אותם הוא דאי אתה מעלה אל המזבח. אבל אתה מעלה לשם עצים. אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור\"א מוקי למעוטא דאותם אבל מידי אחרינא לא. לענין כבש דמרבינן מואל המזבח שאפילו בכבש לא יעלו. ומהא ממעטינן מאותם דשירים אינן בכלל ריבוי דכבש. ורבנן תרתי ש\"מ דמיעוט דאותם [אכל] מאי דכתיב [בהאי] קרא קאי. וכי היכי [דמימעט] שירים מאיסורא דריבויא דכבש במזבח. ממעט להו נמי מהיתרא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא: \n",
+ "לבית השריפה. עיין במ\"ה פי\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש \n"
+ ],
+ [
+ "דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. אפילו רבנן מודו דלא אסרו לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת ואברי עולה. וכן נתנין למעלה כו' כדלקמן אבל חולין גמורין שרי לכ\"ע. לשם עצים ולשם מים. וכן נתערב בדם פסולים בדם התמצית. מדלא מפרשים התם דפליגי ברואה אני. תוספות. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ כשנפלו כו'. אבל אם נפל דם קדשים לתוך מים. אמרינן קמא קמא בטיל. [ועיין פ\"ו דחולין משנה ה'] ובמשנה ט' פ' בתרא דע\"ז מפרש התם לענין יין נסך. דהיינו כשנפל מתוך כלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה. וכן פירשו התוספות אדהכא בכאן ובמנחות: \n",
+ "אם יש בו מראית דם כשר. לאו באדמימות מעט מתכשר. אלא מראית דם גמור קאמר. למעוטי היכא דדיהא מראיתו. דהא אי לאו טעמא דעולין או מין במינו. היה דם הפר מבטל דם השעיר כדלקמן אעפ\"י שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם קצת. תוספות: נתערב בדם בהמה כו' רואין כו'. רי\"א אין דם מבטל דם. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח) הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר. רבנן סברי מכאן לעולים שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ורבנן דלמא משום דמין במינו הוא. אי אשמועינן מין במינו ולא אשמועינן עולין כדקאמרת. השתא אשמועינן דעולין משום עולין הוא. ודלמא עד דאיכא מין במינו ועולין. קשיא. ורבי יהודה דלמא משום עולין הוא. אי אשמועינן כו' ודלמא כו' קשיא. גמרא פ\"ג דמנחות דף כ\"ב: \n",
+ "רי\"א אין דם מבטל דם. לשון הר\"ב דמין במינו לר\"י לא בטיל. ואפילו טיפה לתוך כלי. גדול וכן לשון רש\"י. ומדבריהם למדנו דר\"י בקמא קמא בטיל נמי פליג. והדין עמהם ממתניתין ה' פ\"ג דאהלות כדפירש הר\"ב שם. ומסוגיא דפרק בתרא דנדה דף ע\"א פירשו כך. ותימה על הרמב\"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר\"י מודה בקמא קמא בטיל: \n"
+ ],
+ [
+ "נתערב כו' ישפך לאמה. פירש הר\"ב דגזרינן דלמא אתי לאכשורי כו'. והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה משום דבההוא לא אתו למטעי לאכשורי בעיניה. תוספות: \n",
+ "בדם הפסולים. פירש הר\"ב כגון בדם שנשחט חוץ לזמנו וה\"ה בדם פסולים בעצמם לגבי מזבח. ורש\"י כתב כגון בדם רובע ונרבע. או שנשחט חוץ וכו' וכן לשון הרמב\"ם פ\"ב מה' פה\"מ בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטה: \n",
+ "ר\"א מכשיר. פירש הר\"ב בדם התמצית וכו'. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה כו'. וכשנתערב בדם פסולין לא פליג. דאי פליג. לערבינהו ולתננהו נתערב בדם הפסולים ובדם התמצית ישפך לאמה. גמרא. אבל מ\"ש הר\"ב דת\"ק סבר. פעמים שדם התמצית רבה כו'. הלכך גזר היכא דלא רבה אטו דרבה. קשה דלעיל בדברי ת\"ק לא פי' כן. אלא דגזור משום דלמא אתי לאכשורי בעיניה. ובגמרא פליגי רב זביד אומר בגוזרין גזרה במקדש קא מפלגי. מר סבר גוזרין ומר סבר לא גוזרין. ופירש התוספות דת\"ק סבר דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם הפסולים לזריקה בעינייהו. דלא כפירש\"י שפירש דגזר לא רבה אטו רבה דא\"כ לפלוג רבי יהודה ולקמן דייקינן לפלוג ר\"א [כדפירש הר\"ב במשנה י\"א וכן במשנה דלקמן] רב פפא אמר דכ\"ע גוזרין. והכא בדם התמצית מצוי לרבות כו' הא קמן דלמאי דפירש הר\"ב ברישא בדברי ת\"ק דגוזרין משום בעינייהו הוה ליה לאסוקי בטעמא דר\"א דסבירא ליה דאין גוזרין. ומטעם שפירש\"י דאין עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה. ולא [צ\"ל דחיישינן להפסד] חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים. ע\"כ. ור\"א בין בתמצית בין בפסולים פליג והיינו כרב זביד. ולמאי דפירש כאן דפליגי בדם תמצית מצוי לא ה\"ל לפרש ברישא אלא כדמסיק הכא וכרב פפא. ואשכחן נמי דבין אדרב זביד בין אדרב פפא קשיא. דלרב זביד טעמא דר\"א דס\"ל דאין גוזרין במקדש וא\"כ אף בדם הפסולין פליג. ואסיק בגמרא בקשיא דלערבינהו ולתננהו. ולרב פפא דפליגי באטו רבה קשיא קושית התוספות דא\"כ נפלוג רבי יהודה כדפריך בגמרא לקמן. דנפלוג ר\"א. ועיין עוד מ\"ש אמתניתין דהכא בס\"ד במתניתין י': \n"
+ ],
+ [
+ "דם תמימים וכו'. כתב הר\"ב ובהא לא פליג ר\"א דעבר בזריקתו משום בל תקריבו. כל אשר בו מום לא תקריבו בפרשת אמור: \n",
+ "כוס בכוסות וכו'. כתב הר\"ב כדרך שנחלקו באברים וכו' וצריכא וכו'. אבל גבי כוסות וכו' ואי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן. אבל בהא אימא מודו לר\"א. צריכא. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "יתן למעלה וכו' ויחזור ויתן למטה. כתב הר\"ב שמצוה להקדים עליונים וכו' כדתנן בפ\"י מ\"ב. ומ\"ש ונתינת מטה תעלה לו לתחלת מתנות עולה. עמ\"ש בזה במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+ "ואם לא נמלך ונתן כשר. פירש הר\"ב דהא ניתן ממנו למעלה וכן לשון רש\"י כשר העליון דהא ניתן ממנו למעלה ומסיים בברייתא דיחזור ויתן למטה. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מה' פה\"מ. ותמהו התוספות בפ\"ב [סוף] דף כ\"ו שהרי כבר נתכפר כיון שהגיע הדם למזבח בכל מקום והבשר נפסל ואין לו תקנה בחזרה כמ\"ש במ\"ב פ\"ג. אבל לר\"א לא קשיא למאי דמסקינן לקמן במ\"י דס\"ל דאין בילה. ובמי\"א אתרץ בס\"ד גם לרבנן: \n"
+ ],
+ [
+ "הנתנין מתנה אחת וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש כגון כוס דם בכור שנתערב בכוס כו' משום דרמינן מדתנן ברפ\"ט דמסכת פרה צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהוא. רא\"א יזה שתי הזאות מפרש רב אשי דס\"ל אין בילה וכמ\"ש שם בס\"ד. ואי אמרת מתניתין בבלול. היאך קאמר רבי אליעזר ינתנו מתנה אחת. [דמשמע ולא יותר. תוספות]. דלמא מהאי קא יהיב ומהאי לא קא יהיב. ומסיק רבא [דף פ\"א] בבלול לא פליגי כי פליגי בכוסות. ואמתניתין דלעיל נמי קאי. כדאמרינן בהדיא בסוף השיטה מסקנא בכוסות פליגי. וקאי אמתניתין דלעיל. נתנין למטה בנתנין למעלה. ועוד א\"א לפרש אלא כמסקנא דהא בהדיא פירש הר\"ב לעיל ביחזור ויתן למטה שתעלה לתחלת עולה ולמאי דאמרן אין בילה. היכי אמרת דתעלה לחטאת ולעולה. דלמא דמי עולה יהיב למעלה ודמי חטאת למטה. וה\"ל להר\"ב לפרש זה. לעיל. ועוד יש תפיסה עליו דבמתניתין ז' בדם הפסולין. לא ה\"ל ג\"כ לסתום. אלא לפרש. דאע\"ג דלא אמרינן עלה בגמרא ולא מידי היינו טעמא כדמסקי התוספות סוף דף פ' דמההיא לא קשיא דסתמא קתני דמכשיר. ולא פירש כמה יתן. ואיכא לפרושי כשיש רוב דמים כשרים ויתן כשיעור הפסול ועוד. דממ\"נ מהכשר יהיב. משא\"כ בנתנין למטה כו'. בעינן לאכשורי למעלה ולמטה. וזה א\"א. ולפיכך ה\"ל להר\"ב לפרש שם כגון דדמים הכשרים מרובים ויהיב שיעור הפסול ועוד. אלא העיקר דנטר לה עד הכא ואכולהו תערובות דפליג בה ר\"א מהדר וקאי למימר דבכוסות פליגי. ודם הפסולים נמי בכלל. ואע\"פ שאין דם הכשר מרובה. ואע\"פ שה\"ל לבאר דאכולהו קאי י\"ל דבזה סמך על המובן: \n",
+ "ינתנו במתנה אחת. פירש הר\"ב דכל הניתנין וכו' כדתנן ברפ\"ד: \n",
+ "א\"ל ר\"א והרי הוא עובר על בל תגרע. לא ס\"ד דר\"א שיקשה לו רבי יהושע מבל תוסיף משום דרואה אני כאילו הוא מים. ור\"א שהשיבו לפי דבריו של ר' יהושע השיבו דלית ליה טעמא דרואה אני (לשם) [שהם] מים. תוספות: \n",
+ "א\"ל ר\"י והרי הוא עובר על בל תוסיף. וא\"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. כדמפרשינן בכמה דוכתי דקי\"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וי\"ל דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. תוספות סוף עירובין דף ק': \n",
+ "א\"ל ר\"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. פירש כשהדבר עומד בעצמו ולא כשיש בו דבר אחר. וא\"ת וכי לא ס\"ד דר\"א שר\"י ישיבהו כך ג\"כ על בל תגרע. ונ\"ל שלזה נתכונו התוספות בפ\"ג דר\"ה דף כ\"ח שכתבו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. והלכך טוב שלא יגרע המצוה. ע\"כ. כלומר דסברת ר\"א דאע\"ג דבל תגרע נמי אינו אלא כשהוא בעצמו. כיון שגם בל תוסיף אינו אלא כשהוא בעצמו טוב לנו שלא יגרע המצוה. ור\"י השיבו לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. פירשו התוספות והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקיקנו למתן ארבע. ועוד טפי עדיף באחת מארבע. כמו שמפרש ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר וכגון דיהיב דמי הפנימית בחוץ לשם מים. דאל\"ה היאך חוזר ונותן בפנים. והלא כבר נתכפר [כמ\"ש במשנה ב' פ\"ג] וכה\"ג מיירי בסיפא בפנים ונתן בחוץ שהכניס דמים החיצונים לשם מים. וקצת קשה אמאי פסול כשמכניס לשם מים דלכפר כתיב. תוספות. ואני תמה דלעיל אמתניתין ט'. ואם לא נמלך ונתן כשר. ויחזור ויתן למטה. הניחו בתימה דהרי נתכפר. ולא אמרו דיהיב לשם מים. משום דהא שמעינן לרבנן דלית להו רואין. כמפורש בהדיא בדבריהם. והכא מוקמינן ליה בנתנן לשם מים. ומאי חזית דדמים דלעיל סומק טפי ולא נתנם לשם מים. אלא נ\"ל דבין הכא בין לעיל לא קשיא. דלא אמרו אין רואין אלא לכתחילה ובנמלך. אבל בנתן ולשם מים. מהניא הכא והתם: \n",
+ "שהיה ר\"ע אומר כל הדמים כו' דתניא חטאת אין לי אלא חטאת. קדשי קדשים מנין. ת\"ל כל חטאת. קדשים קלים מנין. ת\"ל וכל חטאת דברי ר\"ע. א\"ל ר\"י הגלילי אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך אלא כל מיני חטאות: \n"
+ ],
+ [
+ "שאין המחשבה פוסלת בפנים. כדתנן ספ\"ג: ",
+ "אע\"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא ט״ז:י״ז) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע\"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא: ",
+ "עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא: ",
+ "אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר\"ש. והרמב\"ם בפ\"ב מהלכות פה\"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ\"מ: ",
+ "שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר\"ב מ\"ד פרק בתרא דעדיות ומ\"ש הר\"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב\"ם וגם במ\"ג פ\"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר\"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ\"ה] וכן במכילתין פ\"ב דף כ\"ג. גם בפ\"א דפסחים דף י\"ז ופ\"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. דמוקדה לאהדורי פקעין הוא דאתא [כשרים שפקעו דמוקדה משמע מוקד שהיה לו כבר] ור\"י נפקא ליה מאשר תאכל האש [דקרא יתירא הוא] ור\"ג איבעי ליה לעיכולי עולה אתה מחזיר. ואי אתה מחזיר עיכולי קטור'. ור\"י לאו ממילא ש\"מ דעכולי עולה מהדרינן. [גמרא]. [*ופירש פקעים תמצא במ\"ו]: \n",
+ "שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. ור\"י טעמא קאמר דהא דראוי על מוקדה לא ירד. משום קדושת מזבח הוא. ור\"ג מזבח אחרינא כתיב [כל הנוגע במזבח יקדש] ואידך חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר [לפני פסולה כגון לן וטמא ויצא] [ונ\"ל להגיהוחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר פירש נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו] ור\"ג כיון דפסולי נינהו ורבינהו רחמנא ל\"ש ה\"ל שעת הכושר. ל\"ש לא היתה לו שה\"כ. [*והא דבקרא כתיב הוא. הר\"ב נקט היא היינו דדייק הקרי שהוא היא. ומ\"ש הר\"ב היא משמע בהווייתה תהא. וכן פירש\"י וכתבו התוספות דקשה דלקמן [דרשינן] היא מיעוטא ולא רבויא [כמ\"ש במשנה דלקמן בד\"ה רי\"א כו'] אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך. עכ\"ל]: \n",
+ "הנסכים כשרים והזבח פסול. א\"א [להיות] לנסכים כשרים גמורין כיון שהזבח פסול. אלא כלומר כשרים מפסול עצמן. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ושקבלו פסולים כו' והנתנין למטה שנתנן למעלה כו'. כדמיתנייא בברייתא. ואע\"ג דתני אלו. תני ושייר. ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ\"ש הנהו. תוס': \n",
+ "שקבלו פסולין וזרקו את דמו תחלת עבודה שבדם וסופה נקט. ולא איצטריך למינקט הלך. וע' בפירש הר\"ב בריש מסכת מעילה: \n",
+ "ר\"י אומר שנשחטה בלילה כו'. ל' הר\"ב דכתיב זאת תורת העולה היא העולה זאת היא העולה הרי כאן ג' מיעוטין. ל' רש\"י זאת מיעוטא והיא מיעוטא. וה\"א דהעולה מיעוט דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה. ע\"כ. ומייתי הר\"ב העולה תניין כדכתבו התוספות משום דהעולה קמא איצטריך לכדדרש בפרק תמיד נשחט (פסחים נ\"ח ע\"ב). שלא יהיה קרבן קרב קודם לעולה של שחרית. שנאמר העולה עולה ראשונה. וכתבו הר\"ב במ\"ד פ\"ד דמנחות. ועמ\"ש שם: \n",
+ "אם עלתה תרד. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. ועמ\"ש בפ\"ז מ\"ה ועיין ברפ\"ק דמעילה: \n",
+ "כל שפסולו בקדש. פירש\"י משבאת לעזרה נפסלה. והתוספות פירשו שאירע פסול לאחר שחיטה ונתקדש בקדושת כלי משום דרובע ונרבע בעזרה מאי איכא למימר: \n",
+ "לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו. דלהכי אתי זאת למעוטי כדתניא בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הרובע והנרבע כו'. מפורשים ברפ\"ו דתמורה. ויש לדקדק. דבשתיהן תנן לקמן פי\"ד משנה ב' דלא תנן שהמית את האדם כדתנן בר\"פ דלעיל ועיין מ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות: \n",
+ "והטרפה. עיין מ\"ש במשנה ד' פי\"ב: \n",
+ "ר\"ח סגן הכהנים. ה\"ג וכן היא גירסת הרמב\"ם והר\"ב העתיק ר\"ח בן אנטיגנוס ואיננו ר\"ח סגן הכהנים כאשר הזכיר שניהם הרמב\"ם בפ\"ד מעשרה פרקיו שבהקדמתו לפירוש המשניות. אבל מ\"מ היה כהן כמו שהוא בגמרא דספ\"ד דבכורות [ל' ע\"ב] והעתקתיו במשנה ג' פ\"ב דדמאי. ומ\"ש דהלכה כמותו. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ואפשר משום דמעשה רב. אבל בחבורו פ\"ג מהל' פה\"מ לא העתיק דבריו: \n"
+ ],
+ [
+ "כך אם ירדו לא יעלו. ע' במשנה ו' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "פרשו לא יעלו. עיין בריש מתניתין דלקמן ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "וכולם. פירש הר\"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש\"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע\"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה\"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב\"ם ג\"כ כדעת רש\"י והר\"ב שהעתיק בפ\"ו מה' מה\"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ\"ג מה' פה\"מ אם עלו ירדו: \n",
+ "שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב\"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ\"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה: \n",
+ "לא יחזיר. לשון הר\"ב א\"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות פה\"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע\"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל\"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש\"י הכא אין צריך להחזיר. א\"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א\"נ דעת הרמב\"ם פ\"ג מהלכות פה\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "כך הכלים מקדשים. וע\"מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הרמב\"ם: \n",
+ "[*כלי הלח. פירש הר\"ב קערות כו' וכן הוא ל' רש\"י. ותמיהני שהרי ז' מדות הלח היו במקדש. כדתנן בפ\"ט דמנחות משנה ב'. אבל לשון הרמב\"ם. כלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין. או המים והשמן. ע\"כ]: \n",
+ "ומדות היבש. פירש הר\"ב ב' מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון. וכן פירש\"י. גם הרמב\"ם כתב המדות שמודדין בהן הסולת למנחות. ועיין בפ\"ט דמנחות משנה ה'. וע\"ש פרק י\"א משנה ג'. והוקשה להתוספות דאמאי לא יקדשו מחתה דקטרת והכף. וכן בזיכין דשולחן. ופירש ר\"ת דמדה לאו דוקא אלא להכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי. לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה. אבל דבר לח. לא שייך מדה גביה. שהרי מדת לח אינה שוה. דדבר לח אינו יכול להיות גדוש. ופעמים שמדת לח זה. יתירה מזה. כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין [וכן לשון הר\"ב דשמן עב בפירש משנה ב' פרק ג' דמכשירין אבל במשנה ב' פ\"ג דכלים מפרש בהפך] להכי לא קרי ליה מדה ע\"כ. ול\"נ דלהכי קרי ללח כלי משום דא\"א ללח שיהיה אלא בכלי משא\"כ היבש שאפשר שיהיה מונח בקרקע עולם בלא כלי. [*ומ\"מ במנחות פ\"ט משנה ב' קרי לכלי הלח בשם מדות]: \n",
+ "כלי הקדש שנקבו כו'. כתב הר\"ב וכל זמן שהמזבח פגום כו' דכתיב וזבחת עליו כו' עיין מ\"ש ברפ\"ו. ומ\"ש הר\"ב וכל קדשים הנמצאים בעזרה כו' דהאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש\"י פ\"ו דף נ\"ט. והרמב\"ם בפ\"ג מהלכות פה\"מ כתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנשחטו בכשרות. לכאורה וכ\"ש אם לא נשחטו כלל. וכרבי יוחנן דהתם בגמרא פ\"ו אלא כיון דא\"כ בעלי חיים נדחין ובריש פ\"ו דיומא משמע דקי\"ל אין בעלי חיים נדחין. וכמ\"ש עוד בפ\"ט דפסחים [משנה ו'] צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני ליה אבל אם לא נשחטה כלל אין בעלי חיים נדחים. וכרב דפליג אדר' יוחנן. ומ\"ש הר\"ב אפילו שירי מנחה כו' אפילו קדשים קלים אייתו מדרשא לעיל פ\"ו בגמ' דף ס': \n",
+ "אלא בקדש. בעזרה. רש\": \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שנאמר מלבד עולת הבקר וגו'. ועיין בפי' הר\"ב מ\"ד פ\"ד דמנחות ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "המקודש מחבירו. שיש בו צד רבוי קדושה ממנו. רש\"י: \n",
+ "קודם. עיין בפירש הר\"ב סוף מ\"ו ומ\"ש שם: \n",
+ "דם חטאת קודם וכו'. לשון הר\"ב אם שניהם שחוטים וכו'. וכן לשון רש\"י. וכך כתבו באברי העולה אם נזרקו כו'. ונ\"ל משום דקשיא להו הא דתנן במ\"ד החטאת קודמת ולא תנן דם חטאת. והתם אמרינן זה בנה אב לכל החטאות וכדפירש שם הר\"ב. ולהכי פירשו. דהכא דוקא כששניהם שחוטים ונזרקו. ומדברי הר\"י קורקוס שכתב הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין למדתי כן דאדתנן לקמן החטאת קודמת כו'. כתב וזה לשונו נראה שהכונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שדם של חטאת הוא שקודם ואברי עולה קודמים היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע איזו הדם יקדום שזורק של חטאת. ואחר שזרק שני הדמים ואברי שניהם לפנינו. ואנו באים לדון על האברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל ע\"כ: \n",
+ "חטאת קודמת לאשם. עיין במשנה ה': \n",
+ "מפני שדמה נתן על ד' קרנות. ולא סגי ליה מפני שהחטאת מרצה על חייבי כריתות. דאיכא באשם נמי דיש לו קצבה לדמים כדלקמן משנה ה'. אבל חטאת כל דהוא. והכי פריך לה בגמרא אדרבה אשם קדים ומשני אפ\"ה רבוי דמזבח עדיף. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דגבי וקודם לעולה לא קאמר מפני שדמה ניתן על ד' קרנות משום דכיון דעולה אתא מכח כולה כליל לא סגי בטעמא דד' קרנות: \n",
+ "ועל היסוד. לשון הר\"ב ובאשם לא מצינו שנאמר בו. וכ\"כ רש\"י ובמ\"ד פ\"ה כתבתי בשם התוספו' דבכולהו נמי שיריהם ליסוד. וכן פירש\"י עצמו שם בגמרא דף נ\"ב וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מה' מעשה הקרבנות. לכך צריך לדחוק דתנא קחשיב צד רבוי מה שנאמר בפירוש ממה שנלמד בלמוד בעלמא: \n",
+ "מפני שהוא קדשי קדשים. לא סגי ליה בטעמא דמרצה משום דתודה ואיל נזיר מקודשים דטעונין לחם. כדאמרינן בגמרא. תוספות: \n",
+ "וסמיכה ונסכים. משא\"כ בכור כדתנן בפ\"ט דמנחות מתניתין ו' ז': \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא זבח. פירש הר\"ב וזבחים חשיבי מפני שמצותן מרובה שכל הקרבנות באין מהן. רש\"י: \n",
+ "דמו ואמוריו. גמרא בשלמא אימורים ליתנהו בעופות. אלא דם מיהא איתא [ולא הל\"ל אלא ואמיריו קדשי קדשים משא\"כ בעופות אלא לאשמועינן אמוריו כי דמו. מה דמו לפני זריקה. אף אמוריו קודם זריקה דהא קרי להו קדשי קדשים. ומה דמו מיפסל ביוצא. אף אמוריו מיפסלי ביוצא. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א מ\"ג פ\"ק דמעילה דס\"ל דאמוריו נפסלין ביוצא וכן מוכח בסוגיא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שבאה על חטא. כלומר דמכפרת. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "חטאת העוף קודמת לעולת העוף. כתב הר\"ב דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה. וכיון דלית בה הקטרה לא מהני טעמא דמרצה כדלעיל מ\"ב תוספות דף פ\"ט ריש ע\"ב. ומ\"ש הר\"ב זה בנה אב וכו' כדמפרש בברייתא שאין ת\"ל ללמד שתקרב ראשונה שהרי כבר נאמר (ויקרא ה׳:י׳) ואת השני יעשה עולה. אלא זה בנה אב וכו' ופירש\"י זה בנה אב תלה [טעם] הקדמתו בשביל שם חטאת. [*ועיין בפירוש הר\"ב ספ\"ב דמסכת קנים] ומ\"ש הר\"ב בין בבהמה בין בעוף ה\"ק אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. דבתרוייהו בהמה לא צריכא לבנין אב. והכי מפורש בגמרא: \n",
+ "וכן בהקדשה. פירש הר\"ב כשהוא מפריש כו' קורא שם לחטאת תחלה. ולאו כללא הוא. דהא ביולדת כתיב אחד לעולה ואחד לחטאת הרי שהקדים הכתוב עולה לחטאת וטעמא כדתניא בגמרא לפי שכאן באה במקום בהמה דעשירות שהיתה בהמה לעולה. ומ\"מ מסיק רבא דאף ביולדת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה שתקדום בקריאת שם ולא לעבודה. [*אבל לשון רש\"י למקראה שתהא נקראת בענין תחלה אבל בעבודתן חטאת קודמת ע\"כ. וז\"ל בפ\"ה דערכין דף כ\"א שתהא נקראת במקרא תחלה ולא שתקרב תחלה. ומדלא פירש למקראה קריאת שם. צריכין אנו לומר דבעבודתן וכן שתקרב שבלשון רש\"י כל עניני עבודה וקריבה במשמע. ואף קריאת שם. וז\"ש קריאה שבענין. וכן שתהא נקראת במקרא הכל חדא ור\"ל שבענין הפרשה במקרא הוא שכתובה. העולה קודם. וא\"כ נקראת קודם להקורא בתורה. וכך פירש הרא\"ם בפרשת תזריע לדברי רש\"י דהתם. ואשתמיטתיה מלהביא לו ראיה מלשונות אלו של רש\"י דהכא ודבמס' ערכין. ומ\"מ למדנו לפי זה שמשנתינו כללא היא ואף דעת הרמב\"ם כך היא שכתב בפ\"ט מה' תמידים וכן בשעת ההפרשה מפריש החטאת תחלה ולא חילק בין חטאת לחטאת. ודברי הרמב\"ם הן הנה משנתינו דהכא שכן בפירושו כתב על וכן בהקדשה ר\"ל כי בשעה שיפריש כו' ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שהראה מקום על התוספתא]: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא בא ע\"י הכשר. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מה' תמידין והר\"ב העתיק מפני שהוא בא להכשיר וכן העתיק רש\"י וכן הגי' בס\"א ובמשנה שבגמרא מפני שהוא בא על הכשר: \n",
+ "ובאין בכסף שקלים. כתב הר\"ב אשם תלוי בגז\"ש כו' עמ\"ש במ\"ב פ\"ה דכריתות: \n",
+ "שהן באין בני שנתן. כתב הר\"ב ומדאיל בן שתי שנים כדתנן פ\"ק דפרה [משנה ג']: \n"
+ ],
+ [
+ "שלמים של אמש. ל' הר\"ב של קרבן אמש. כלומר שנקרבו אמש ודלא כמ\"ש בפירוש רש\"י שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום לשחטן דא\"כ בסיפא אמאי לא תנן נמי עולה בהדי חטאת ואשם ומה שהביא ראיה מן התוספתא הואיל ובא ראשון וכו' אינה ראיה דלא אמתניתין דהכא קאי אלא אחטאת העוף כו' פרים קודמים לאילים וכו' דאמתניתין דהכא שנוי שם בתוספתא קדשי קדשים קודמים לקדשים קלים הנאכלים ליום אחד כו' שלמים של אמש כו'. ומינה ראיה דלענין אכילה היא. ופשיטא לי מלתא דזו מהדורא קמא מרש\"י שהרי בתוספות שאעתיק בסמוך הביאו ל' הקונטרס דמפרש לענין אכילה: \n",
+ "של אמש קודמין. פירש בקונטרס דזלזול הוא להשהותם כל כך שצורת הבשר מתקלקלת. ועל חנם דחק. אלא היינו טעמא דשלמים של אמש אין להם היתר אכילה אלא עד הלילה וחטאת ואשם של יום עד בקר דנאכלין ליום ולילה. תוספות. וכן לשון הרמב\"ם בספ\"ט מה\"ת שהרי קרוב זמנן ע\"כ. וז\"ש התוספות עד בקר דין תורה קאמרי אבל חכמים עשו סייג עד חנות כדתנן במשנה ג' פרק ה': וחכ\"א החטאת קודמת. וה\"ה אשם דקדשי קדשים [היא]. כ\"כ התוספות. ובתוספתא שנוי בהדיא חטאת ואשם של יום קודמין [ומ\"ש הר\"ב ותדיר ומקודש] כגון דם עולת תמיד ודם חטאת. וכפירש\"י. והקשו בתוספות מהא דמפרשים במנחות בפ\"ד מ\"ד דמלבד עולת הבקר דדרשינן מיניה תדיר קודם דבעבודת הדם מיירי. ונראה כלשון אחר שפירש הקונטרס עולות מוספי ר\"ח וא\"ת תפשוט ממתניתין [דריש פרקין] דתנן מוספי שבת קודמין למוספי ר\"ח. דמשמע אפילו עולות מוסף של שבת. לחטאת מוסף של שבת ר\"ח. וי\"ל דכיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירא. קודמת נמי לחטאת שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמיבעיא בגמרא ולא אפשיטא. ונראה דתדיר קודם. יראה לי טעמו משום דתדיר קודם מקרא נפקא לן מעולת התמיד יתירא אבל למקודש לית לן קרא יתירא דאע\"ג דאית לן בנה אב לכל חטאות כדפירש הר\"ב במ\"ד ולדם חטאת דמ\"ב נמי דריש מקרא בגמרא. מ\"מ לא שמעינן טעמא דמשום דמקודש הוא ולפיכך קדים. [כדשמעינן מקרא יתירה דעולת התמיד]. וכל זה איננו שוה לי כיון דבגמרא לא פשטינן לה מנלן למיפשטיה מדנפשין ולקבוע הלכה. ולא דמי למ\"ש בפ\"ג משנה ג' וק\"ל. והרמב\"ם בפ\"ט מה\"ת כתב יקדים איזו מהן שירצה כמ\"ש עוד שם בשאר אבעיות דלא אפשיטו: \n"
+ ],
+ [
+ "רשאין לשנות באכילתן. נ\"ל דהא אתא לאשמועינן דרשאי לשנות שאם צלאו יכול להוסיף עליו בתבלין וכן אם בשלו יכול אח\"כ לשלקו או לצלאו. דאלת\"ה הא תנינא לה חדא זמנא בפרק איזהו מקומן. וגם לישנא דיכול לשנות דייקו הכי שפיר טפי. ולשון התוספתא. וכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן מנחות ללותתן ולהוציא שמנן ולתת לתוכן תבלין כו': \n",
+ "שלוקין. פירשו הר\"ב במשנה ו' פ\"ב דפסחים: \n",
+ "דברי ר\"ש. וכבר פסק הר\"ב דאין הלכה כמותו במשנה ג' פ\"ח. ועוד שנוייה פלוגתא כיוצא בזה בתבלי תרומה במסכת שביעית פ\"ח משנה ז'. וגם שם כתב דאין הלכה כר\"ש. [*ושם בירושל' מייתי כדון הלכה כר\"מ דתמן. דהוא רבנן דהכא]: \n",
+ "שלא יביא את התרומה לידי פסול. פירש הר\"ב לפי שהתבלין כו' אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה כו'. לא ידעתי למה דקדק לכתוב באזהרה. דלמעטו מכרת דנותר. א\"א לומר כן. שלא מצינו מחלוקת בטעם כעיקר אלא בחולין בתוספות בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט) אבל בקדשים [ודאי] טעם כעיקר כדאיתא התם בגמרא וכ\"ש שכבר דקדקתי מלשון הר\"ב ברפ\"ג דפסחים דאפילו בחולין סובר טעם כעיקר לחייבו כרת מלבד בחמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר רקיקי מנחות ישראל. כתב הר\"ב ואמר ר\"ש במסכת מנחות מושחן כמין כ\"י כו' וכן ל' רש\"י. ולרווחא דמלתא בעלמא פירשו דר\"ש אמר. שכן הוא בברייתא פ' אלו מנחות נקמצות (מנחות דף ע\"ה.) אבל במשנה מסתם סתם לן דמושחן כו': \n",
+ "ולוג שמן של מצורע. ה\"פ ומותר לוג כו' דמותר קמא קאי נמי אלוג. דהא הזה ממנו כדתנן פי\"ד דנגעים מ\"י. וכ\"כ הר\"ב לעיל פ\"ד מ\"ג דשיריו נאכלין. וכן נמי לקמן מותר דמנחת כהנים קאי נמי אדבתריה מנחת כהן משיח: \n",
+ "ר\"ט אומר מתנדבין שמן. כתב הר\"ב ואין פחות מלוג ונשרף בפני עצמו. ובס\"פ י\"ב דמנחות כתב דקומצו ומקטיר הקומץ ושירים נאכלין והן דברי שמואל בגמרא דהכא. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכך פסק הרמב\"ם בפי\"ו מה' מעשה הקרבנות. ואע\"פ דאמרינן נמי בגמרא כתנאי רבנן ורבי דמתניתין ה' פרק בתרא דמנחות דפליגי במתנדב שמן. חכמים סברי לוג. ורבי סובר ג' לוגין וקאמרינן דרבי מנסכים יליף ליה. וכמ\"ש הר\"ב שם ומה נסכים דכולן לספלים. אף שמן דלאו בר ספלים כולהו לאשים. ויש מקום לומר דכרבי קי\"ל דהא אמרינן דלרבי דון מינה ואוקי באתרא ס\"ל. וה\"נ וכרבנן דרפ\"ד דשבועות כמ\"ש שם דקי\"ל נמי כותייהו. אלא דא\"כ ה\"ל להר\"ב לכתיב ואין פחות מג' לוגין. גם שם כ' דאין הל' כרבי. לפיכך דבריו שבכאן תמוהין מכמה פנים [ודע דבסוגיא דגמרא דהכא יש ט\"ס והיא ג\"כ בסוף מנחות דף ק\"ז ושם היא כהוגן]. וכן נמי מ\"ש הר\"ב שמתנדבין יין וזורקין אותו ע\"ג האשים ונשרף שם. בס\"פ י\"ב דמנחות כתב דמנסכו לשיתין. וכ\"כ בפ\"ו דמנחות מ\"ב. ושם אפרש בס\"ד. וגם בפירש הרמב\"ם שבנוסחאת א\"י נמחק כל הלשון והוגה שמנסך על השיתין של יסוד המזבח כמו שעושין לשאר נסכים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תורה אחת לכל החטאות. כתב הר\"ב ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף כו' תשחט החטאת כתיב וכו'. ואע\"ג דנשרפים נמי אמעוט מתאכל ורבתה תורה. הא איכא מיעוטא זאת ומרבה אני הנשרפת דדמיא לנאכלת. שכן היא בהמה [ושחיטה] כמותה ובצפון וכלי קרן ואצבע וחודה ואישים כמותה ומוציא אני עוף דלא דמיא לה אלא בחוץ ובאכילה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא כו'. דתרי מעוטי כתיבי. כתיב מדמה. וכתיב אותה בתרה דקרא דכבוס ומריקה ושטיפה כתיב (ויקרא ו׳:כ״ב) כל זכר בכהנים יאכל אותה. גמרא. ועמ\"ש בזה מ\"ז בס\"ד: \n",
+ "שקבלו וזרקו. עמ\"ש בפ\"ט מ\"ב: \n",
+ "וזרקו. כ' הר\"ב דלא גרסינן ליה. דאפילו חטאת כשרה כו'. וכ\"כ רש\"י. וכן בנ\"א ל\"ג. אבל התוספות כתבו פירש בקונטרס או זרקו. אע\"ג דאפילו כשרה אם נתז דמה כו'. איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא. ואין הנותר במזרק כשר לזריקה. ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים ע\"כ. וברפ\"ק דמעילה פירש הר\"ב. דאין פסול עושה שירים אלא הטמא. וגם הרמב\"ם גורס וזרקו שכתב בפ\"ח מה' מה\"ק שנפסלה בזריקת הדם: \n"
+ ],
+ [
+ "משהופשט טעון כבוס. כתב הר\"ב דמשהופשט הוי ראוי כו' אם חשב וכו' וא\"צ קצוע כדפירש הר\"ב במ\"ז פרק כ\"ו דכלים: \n",
+ "אלא מקום הדם. יליף לה בגמרא בברייתא אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד: \n"
+ ],
+ [
+ "ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש. דבתר וכלי חרס כתיב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים ברייתא ופירש הכ\"מ בפ\"ח מה' מה\"ק דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירי: \n",
+ "[*בכלי נחשת. עמ\"ש בריש מ\"ו]: \n",
+ "זה חומר. לשון הר\"ב אכבוס קאי. וכן ל' רש\"י. ולשיטתו אזיל שכן פירש גם כן בפירוש החומש אישבר דכתיב גבי כלי חרס בחטאת וה\"ה לכל הקדשים. ע\"כ. ותמיהני דא\"כ כי תנן לקמן משנה ז' אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ואמאי לא תנן נמי שבירה. והרמב\"ם פירש זה חומר דקאי אכבוס ואשבירת כלי חרס. ובמשנה ז' אכתוב עוד מזה בס\"ד: \n",
+ "זה חומר בחטאת מק\"ק. איכא טפי קרן ואצבע כו' אלא [חד] מתרי תלת חומרי נקט. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "קורעו. פירש הר\"ב ברובו. ועמ\"ש במשנה ח' פכ\"ח דכלים ועוד הארכתי שם פכ\"ז משנה י'. ומ\"ש הר\"ב ואף ע\"ג דבגד שנטמא כו'. הכא שרי כו'. גמ' וכתבו התוס' דזהו תימה. מאי שנא דלענין טומאה לא מקרי בגד מן התורה אע\"ג דשייר בה כדי מעפורת. ולגבי חטאת מקרי בגד. וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס. ונראה לפרש כיון שמועיל לו יחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת ולאותו כלי שניקב כשרש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרמון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשוב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא ע\"כ. \n",
+ "נקבו. פירש הר\"ב נקב קטן כשיעור שרש קטן. דבזה טהור מטומאתו וכן פירש\"י והרמב\"ם והקשו התוספות דבהדיא תנן במסכת כלים ריש פ\"ג האלפס והקדירה שיעורן בזיתים ושיעור שרש קטן לענין הכשר זרעים תנן בסוף פ\"ב דעוקצים. ואי ה\"א דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדאמרת גבי בגד. אבל מדאורייתא אם ניקב כשרש קטן טהור ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "כלי נחשת. אין הפרש בין כלי נחשת לשאר כלי מתכות. הרמב\"ם: \n",
+ "פוחתו. פירש הר\"ב דכלי מתכות אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא כדתנן ברפי\"ד דמסכת כלים. ומ\"ש הר\"ב ומיהו אחר שפחתו מקיש עליו בקורנם כ\"כ רש\"י והרמב\"ם בחבורו ספ\"ח מהלכות מה\"ק וגם בנא\"י הוא כך בפירושו. והקשו התוספות דא\"כ בגד נמי יקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרו לאחר שקרעו. אלא א\"כ היה חשוב בגד חדש כאילו אינו ראשון. ה\"נ בכלי חשוב כלי חדש ואינו ראשון. אלא ה\"פ דפוחתו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו וגבו תוכו ומיטהר בכך מטומאתו. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. פירש הר\"ב דכתיב אותה פרט לתרומה. דאי למעוטי קדשים קלים. מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעוטי. וכיון דאמעוטי קדשים קלים כ\"ש תרומה ולמאי איצטריך אותה אלא דלא תמעוט אלא תרומה בלבד דאין מיעוט אחר מיעוט. אלא לרבות. תוספות: \n",
+ "טעונין מריקה ושטיפה. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הרמב\"ם. מדשבקה מתניתין לשבירה. והכ\"מ בפ\"ח מהל' מה\"ק הביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא בכה\"ג. והיה יכול להביא ראיה ממשנתינו זו. וכבר כתבתי במ\"ד דלהר\"ב ורש\"י שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים. וכן דעת הראב\"ד בהשגותיו לפרק הנזכר ואפשר לי לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה. וכן בתוספתא שהביא הכ\"מ. אבל ה\"ה לשבירה: \n",
+ "רש\"א קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. מפרשים בגמרא דאיהו איצטריך אותה לפרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס כמ\"ש במ\"ב. כלומר ואע\"פ שהיתה לה שעת הכושר. והשתא לת\"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר דמה טעון כבוס ומתניתין דלעיל דלא כת\"ק דהכא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דהתם [דף צ\"ג] דמייתי עלה דמתניתין פלוגתא דר\"ע ודר\"ש בברייתא דלר\"ע היתה לה שעת הכושר טעון כבוס ומפרש דבפלוגתא דאותה קא מיפלגי. דלר\"ע אותה פרט לתרומה. ולר\"ש פרט לפסולה. ומפני כן אני תמה על הרמב\"ם דבפ\"ח מהל' מה\"ק פסק לסתמא דלעיל. ופסק נמי לדברי ת\"ק דהכא. והא הוו תרתי דסתרן אהדדי. והראב\"ד לא השיגו. וגם הכ\"מ לא העיר בזה. ולי צ\"ע *) עי' בלח\"מ מה שתירץ בזה. (נמוקי הגרי\"ב):: \n",
+ "אין טעונים מריקה ושטיפה. ומ\"ש הר\"ב ולא במזוג. פירש\"י מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. דאמר קרא (ויקרא ו׳:כ״א) ואם בכלי נחשת בושלה ואפילו במקצת כלי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואילו קדשים קלים לר\"ש א\"צ להגעיל אלא מקום בישול בלבד גמרא. וצ\"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולו. דא\"כ לר\"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו [חם] ושאר הכלי צונן אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו. וצריך הגעלה לכולו. וע' בתוספות דצ\"ו רע\"ב. ומ\"ש הר\"ב בכאן דהל' כמ\"ד מריקה בחמין. עמ\"ש בזה לקמן במקומו בס\"ד: \n",
+ "יבשל בו את כל הרגל. פירש הר\"ב דמתוך דשלמים מרובים ברגל כו' שהרי זמן שלמים לשני ימים כו'. וכן פירש\"י ומסיים ואם בא לבשל חטאת. זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום. ופולט את החטאת ובולע את השלמים. ע\"כ [*ועיין במשנה דלקמן]. אבל הרמב\"ם פירש יבשל בו את כל הרגל. ר\"ל יבשל בו כל היום כל ימות הרגל. וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים. יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שנייה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחוייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה. אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועכ\"פ צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בהם ממחרת. שאילו לא נמרקו. אותו השמנונית המדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. וחכ\"א שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן אכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותן. ע\"כ. ועמ\"ש בסמוך: \n",
+ "וחכ\"א עד זמן אכילה. פירש הר\"ב שלא יהא כו' אלא זמן אכילה כו'. [*לפי זה לא ה\"ל להר\"ב לגרוס תיבת עד. וכן רש\"י בפירוש הברייתא השמיט תיבת עד ודקדקו התוספות דהכי שפיר טפי דלא לגרוס עד. דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר דאל\"כ אלא אף קודם לכן א\"כ לר\"ט מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ע\"כ. ומזה אני תמה על הר\"ב שפירש שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד דאם כן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר הוא. ותקשה לר\"ט. ומיהו בזה אפשר לי לתרץ דס\"ל להר\"ב דר\"ט בהא נמי פליג. אלא דמפירושו בדברי ר\"ש דמודה שיגעיל שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר כו'. משמע דאזמן דרבנן קאי. וכן נמי בסוף מתניתין ד' שפירש זה חומר אכבוס קאי דכלומר ולא אמריקה ולא אשבירה וכדעת רש\"י. ובפירוש החומש בפ' צו מפרש בהדיא דמשום נותר הוא דישבר. ולפיכך אף בקדשים קלים. וכמדומה אני שז\"ש הר\"ב בכאן בו ביום מיד מדברי הרמב\"ם הוא שלמד כן. שכך מפרש זמן אכילה לא שיער הכתוב לזמנו שרשאין לאכלו מן התורה. אלא זמן אכילה כלומר שיעור עת האוכל לכל אדם כשעתו וכזמנו וכנראה מהלשון שהעתקתי לעיל וכן יראה בחבורו פ\"ח מה' מה\"ק. אבל לפי שהר\"ב הולך לשיטת רש\"י בפירש דברי ר\"ט לא ה\"ל לפרש כן בדברי חכמים אלא כמ\"ש התוספות והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. דלהרמב\"ם שאני. שמפרש בדר\"ט דבסוף כל יום מורק ושוטף. ומש\"ה אע\"ג דלרבנן זמן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ל\"ק לר\"ט. דאף לר\"ט ממרק ושוטף קודם שנעשה נותר ומידי דהוי לרבנן גופייהו בשעת האכילה שכ' בהדיא בחבורו ומבשל ושונה ומשלש מיד כו'. וממרק ושוטף עד סוף אכילה: \n",
+ "מריקה כמריקת הכוס וכו'. [מבפנים]. ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ\"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה מברוץ. רש\"י. ולפ\"ז גרסינן מריקה ושטיפה בצונן וכדגרס הר\"ב לעיל בסמוך. ודשני קרא ולא כתב ומרק מרק או ושטף שטף משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונ\"א דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן היא גירסת הרמב\"ם ומפרש מריקה כו' כמריקת הכוס כו' וז\"ל מריקה ושטיפה הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות בנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף. ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס ר\"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ע\"כ. והכ\"מ שהעתיק פירש\"י על כמריקת הכוס כו' שכ' הרמב\"ם בחבורו. לא דק שה\"ל להעתיק לשון הרמב\"ם שבפירושו. ומעתה הרמב\"ם שכתב בחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן היינו משום דכך היא גירסתו במשנה. אבל הר\"ב דלא גרס הכי קשיא לי על פסקו דפסק כמ\"ד בברייתא מריקה בחמין דאע\"ג דחכמים ס\"ל הכי בברייתא מ\"מ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם שבמשנה כדאיתא בפ' החולץ דמ\"ב ויש לי לומר דכיון דרבי הוא שסתם כדברי עצמו ורבי חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוה בכלל סתם דמתניתין ומחלוקת בברייתא אלא כשהסתם שבמשנה היא שםתם רבי כדעת אחר. ומ\"מ סברא זו צריכה רבה מנלן למימר הכי. ולכך הקרוב אלי שהר\"ב נמשך בפסק אחר הרמב\"ם ולא דק דהרמב\"ם יש לו גירסא אחרת במשנתינו: \n",
+ "מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו\"ם ומגעילן וזולתן ר\"ל להסיר ההגעלה. הרמב\"ם: \n",
+ "בחמין. והתוספות כתבו דאית דל\"ג בחמין והיינו דהר\"ב מפרש לה מגעילן בחמין ומ\"מ קיימו בתוספות גירסת הספר ואין צורך להאריך בזה. [*ועמ\"ש בסוף מסכת ע\"ז]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינן פוסלין במגע. ענין פוסלים במגע שיהיו כמו ק\"ק שכל הנוגע בהם מן המאכלים יפסול אם יהיה אותן הקדשים פסולים. או יהיה כמותן ויאכל בקדושה אם היתה כשירה לפי שנאמר בחטאת (ויקרא ו׳:כ׳). כל אשר יגע בבשרה יקדש. ואמרו יקדש להיות כמוה. כיצד אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה. וע\"מ שתהא שם בליעה. והוא מה שאמרו כל אשר יגע בבשרה יכול אע\"פ שלא בלע. ת\"ל בבשרה עד שיבלע. ואמרו אשכחן חטאת שאר קדשים מנין ת\"ל (שם ז) זאת התורה לעולה וכו'. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אינן חולקים בקדשים. כתב הר\"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ\"ל כדאיתא] בגמרא. ומ\"ש הר\"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה\"ל לפרש כן בתחלה. ומ\"ש הר\"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש\"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ\"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ\"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע\"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע\"כ: \n",
+ "לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ\"ג דחגיגה. וכמ\"ש במ\"ה פי\"א דפרה: \n",
+ "אונן נוגע. פירש הר\"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ\"פ הרמב\"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ\"ג פ\"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב\"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ\"ל לאכול. והא דכתב ע\"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ\"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע\"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ\"ב פ\"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ז פרק בתרא דנדה: \n",
+ "ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ\"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי\"ד וקברו בי\"ד. כאן שמת לו מת בי\"ג וקברו בי\"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ\"ג דהוריות] גמרא: \n",
+ "בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק\"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי\"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה\"ה לבעל מום מעיקרו ע\"כ. עיין מ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+ "אבל לא מקריבין. בת\"כ בעל מום עובר מנין ת\"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב: \n",
+ "וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר\"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ\"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר\"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב\"מ למחלוקת: \n",
+ "וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי: \n",
+ "אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר\"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ\"כ הרמב\"ם. ולפ\"ז י\"ל דרבותא דאפילו קמ\"ל דכ\"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא\"ת הרמב\"ם והר\"ב למה פירשו כאבא שאול ונ\"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש\"י. ומש\"ה משמע ליה להרמב\"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ\"י מה' מה\"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ\"מ לא העיר בזה ומ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר\"ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע\"ג דבמ\"ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש\"י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב\"ם בסוף [פי\"ט] הלכות פסולי המוקדשין. \n",
+ "עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר\"ל עלתה משום חובה אבל ר\"ל עלתה לגבי המזבח. הרמב\"ם: \n",
+ "ואחד עולת אשה. כתב הר\"ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה [כמ\"ש בפ\"ג דברכות [פ\"ג]] ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ק דר\"ה. ומ\"ש הר\"ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ\"ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ\"ש בספ\"ק דקדושין [מ\"ו]: \n"
+ ],
+ [
+ "עורות קדשים קלים לבעלים. כתב הר\"ב דכתיב עור העולה וכו' מה עולה וכו' בברייתא איתא הכי אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת\"ל עור העולה אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת\"ל עולה מה עולה כו' ור' ישמעאל יליף ליה בק\"ו כדתנן במתניתין [*וא\"צ מיעוט לקדשים קלים דודאי דליכא למילף בק\"ו מעולה אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה] ואני תמה על הר\"ב כיון דבמתניתין בק\"ו מייתי ליה מאי דוחקיה לפרש דיליף ליה מקרא. ואע\"ג דאמרינן בגמרא. ות\"ק נמי תיפוק ליה מדינא ומשני מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב ליה קרא היינו לת\"ק דלא יליף ליה אלא מקרא אבל מתניתין דיליף בק\"ו למאי נפקא מינה נימא דס\"ל נמי דטרח קרא וכתב ליה. ועוד דאמרינן בגמרא דלרבי ישמעאל איצטריך ליה קרא לענין אחר. [*ומיהו נראה לפרש דאף הר\"ב לא הקדים לכתוב דכתיב עור העולה וכו'. לרמוז על רישא דברייתא כלל. ולא נקט אלא משום סיפא בלבד. נ\"ל]: \n"
+ ],
+ [
+ "שיאותו. וכן הל' במ\"ו פ\"ח דברכות ופירש הר\"ב שיהנו: \n",
+ "בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ\"ב פ\"ה דבכורות. תוס' רפ\"ח דף ע\"א. ומ\"ש הר\"ב ואינו נשרף עיין מ\"ש בזה לקמן: \n",
+ "[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר\"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא\"ש שהוא בקבורה]: \n",
+ "וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר\"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן כתבו עוד במ\"ב פ\"ב דעדיות. וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ג מהלכות בכורות [ה\"י]. ובגמרא אר\"ח בר אבא א\"ר יוחנן הלכה כר\"ע. ואף ר\"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש\"י וז\"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל\"ג האי פירושא אלא ה\"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר\"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר\"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע\"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב\"ם והר\"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש\"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר\"ב בסוף תמורה. וס\"ל לרש\"י דאף הטריפה בכלל וכ\"כ הרמב\"ם עצמו בפ\"ב מהלכות אסורי מזבח [הי\"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ\"ז הא דבמ\"ג פ\"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ\"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה\"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב\"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ\"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש\"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ\"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ\"מ לא העיר בכל זה ולי צ\"ע. [*ומצאתי בתוספות פ\"ה דבכורות סוף דף ל\"ב שכתבו וז\"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע\"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא\"ת מ\"ש מהא דתנן בפ\"ג דערלה [מ\"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי\"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל\"ב ע\"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ\"ז מ\"ה] ע\"כ ועיין מ\"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא\"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע\"פ פירוש רש\"י מסיק כך: \n"
+ ],
+ [
+ "נשרפים בבית הדשן. פירש הר\"ב חוץ לג' מחנות כו' וע' מ\"ש בפ\"ה מ\"ב: \n",
+ "בבית הבירה. פירש הר\"ב פעמים וכו' שבהר הבית והוא בה\"מ. כלומר שהר הבית ג\"כ בכלל המקדש הוא. ולפיכך נקרא בית הבירה שכל המקדש קרוי בירה כריש לקיש בגמרא. ועיין ריש פ\"ק דתמיד ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "יצאו וכו'. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד׳:י״ב) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור\"ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב\"ם: \n",
+ "ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל' הר\"ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו'. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ה מה' פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והשורף כו'. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו'. יש לתמוה שהל\"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר\"ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר\"ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש\"י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע\"כ. וכ\"פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר\"ש. ועיין במשנה ג' פ\"ב דמעילה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. ור\"ל פטור על העלייה אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב. לפי שאמרה תורה (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא *) כ\"ה בפיה\"מ להרמב\"ם וכ\"ה בד\"פ וד\"ק ובד\"ח הגיהו הביאו דכתיב גבי שחיטה. יביאנו. הרמב\"ם: \n",
+ "כיון שהוציאו פסלו. פירש הר\"ב ואפ\"ה חייב. כדכתיב בהעלאה ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. בראוין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר רש\"י ריש דף ק\"ז. ובגמרא ילפינן לאין ראוין לפנים ששחטן בחוץ כדתני דבי רבי ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות פירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ חייב. רבי יוחנן אומר אתיא הבאה הבאה מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ ועיין מ\"ש רפ\"ק דכריתות: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר\"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל\"פ דחייב כרת. דטעמא דר\"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש\"י. וכתב הרמב\"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא\"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע\"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי\"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר\"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א\"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח\"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ\"ז דחולין דף ק\"א [וכן בתוספות סנהדרין פ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט]: \n",
+ "שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר\"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור. פירש הר\"ב דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש כו'. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה'. ובגמרא. דבשחיטה נמי כתיב להקריב קרבן לה'. ומיבעי ליה להוציא שעיר המשתלח עיין ר\"פ דלקמן וצ\"ע בתוספות דהכא. ועיין בהשגות הראב\"ד. ובכ\"מ פי\"א מהלכות מה\"ק ואין להאריך. והא דנסיב הר\"ב דם יחשב לאיש. אכתוב בזה לקמן: \n",
+ "המעלה להדיוט פטור. לשון הר\"ב משום העלאת חוץ. נתכוין למ\"ש רש\"י שחייב משום עכו\"ם. ונחלקו עליו התוספות דמעלה לחברו אין שייך לחייבו משום עכו\"ם כיון דאין מתכוין לשם עכו\"ם: \n",
+ "והעלוהו חייבים. כתב הר\"ב דכתיב איש איש כו'. ואיש איש דכתיב גבי שחיטה אמרינן בגמ' לחייבו כששחט להדיוט. אבל לרבות לשנים שאחזו. לא. דהא כתיב מיעוטא האיש ההוא [ויש ט\"ס בגמרא [*) בגמ' שלפניו ד' וויניצא הי' כתוב גבי העלאה נמי כתיב איש איש מיבעיא ליה לשניים שאחזו בסכין ושחטו שאחזו באבר עד לשניים שאחזו בסכין.] וכצ\"ל מיבעי ליה לב' שאחזו באבר והעלוהו דחייבים א\"ה ה\"נ [כו'] לשנים] ולפיכך אני תמה על הר\"ב שפירש דשחיטה להדיוט ילפינן ליה מדכתיב דם יחשב לאיש. וגם הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פי\"ח מהלכות מה\"ק נסיב לדרשא זו. וההיא דרשא לר\"י הוא דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. דאיש איש לאו רבוי אלא דברה תורה כלשון בני אדם. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "חייב על כל אחת ואחת. נאמר במעלה חוץ לעשות אותו לה'. על כן אמר ר' שמעון. אותו. נופל על כל אבר ואבר. ולפיכך העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ואפילו היה חסר. ור\"י אומר שהוא נופל על האבר כולו וע\"כ אומר על השלם חייב ולא על החסר. הרמב\"ם בנאי והן דברי ר\"י בגמרא. וכך פסק בפי\"ט מה' מה\"ק וע' בסוף פרקין: \n",
+ "עד שיעלה לראש המזבח. שיבנה מזבח לשם כך ויעלה. רש\"י. ובגמרא הכתיב במנוח (שופטים י״ג:י״ט) ויעלהו על הצור לה'. ומשני הוראת שעה היתה: \n",
+ "אפילו העלה על הסלע כו'. פירש הר\"ב דכתיב וזרק כו'. ולא מזבח בבמת יחיד. פירש\"י בשעת היתר הבמות ע\"כ. ומסיים בברייתא בגמרא ולפיכך [בשעת איסור] [הבמות] העלה על הסלע או על אבן חייב: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד קדשים כו'. ילפינן לכל קדשים מדכתיב זבח. וילפינן להקומץ וכולהו. מדכתיב ואל פתח אה\"מ לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבין עליו בחוץ: \n",
+ "המעלה כזית כו'. כיון דלר\"י לעיל המעלה אבר חסר פטור כמ\"ש שם. הכא בשאותו כזית הוא אבר. א\"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב כ\"כ הכ\"מ בפי\"ט מה' מה\"ק. ועיין לקמן: \n",
+ "מן העולה ומן האימורים. פירש הר\"ב חצי זית מזה כו'. לשון הרמב\"ם שם עולה ואימוריה. ועמ\"ש משנה א' ב' פ\"ד דמעילה: \n",
+ "מנחת נסכים. עיין במשנה ב' פ\"ו דמנחות: \n",
+ "שהקריב מא' מהן כזית בחוץ חייב. קסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר. אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית. רש\"י: \n",
+ "רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו. מדלא פליג ארישא גבי עולה. אותו ה\"נ דריש ליה אשיעור הקטרה כרבנן. ומיהו עולה דלא מיפסלה בחסרון. דכלעצמה בדם תלויה כפרתה. חייב בכזית. אבל בהני פליג דקא סבר קומץ כוליה היינו שיעור הקטרתו אף בפנים דהא מיפסל בחסרון וכן כולם שכולם מתירין כו'. רש\"י: \n",
+ "שחסרו כל שהן. משיעורה הכשר דבלבונה שחסרה פליגי במנחות פ\"ק דלר\"ש כשירה אפי' עמדה על קורט א' ולר\"י בב' קרטין. רש\"י. וע\"ש בפירש הר\"ב במ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "המקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב. פירש הר\"ב משום אימורין ולא אמרינן הרי הבשר חוצץ כו'. ודכוותה בפנים לאו העלאה היא וכו' המעלה בחוץ נמי לא יהא חייב. כר' יוסי [במ\"ג והלכה כוותיה] דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ. וכלומר דאף בפנים לא אמרינן בכה\"ג. לפי שמין במינו וכו'. כנ\"ל וכן מוכח מחזר קומצה לתוכה דבסיפא. וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל [במשנה דרפ\"ב] עומד ע\"ג רגל חבירו פסול. אין דרך שירות בכך: \n",
+ "מנחה שלא נקמצה כו' פטור. לפי שהקומץ [אינו] ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי כשנקמץ וחזר לתוכה הרי דומה לאימורים וחייב. הרמב\"ם: \n",
+ "קמצה וחזר קומצה לתוכה כו'. חייב. פירש הר\"ב שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן במ\"ג פ\"ג דמנחות ועמ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "הזורק כו'. נפקא ליה מדתניא דם יחשב לרבות הזורק. דברי רבי ישמעאל. רע\"א או זבח לרבות את הזורק. גמרא ד' ק\"ז. והתם מפרש לקראי. למר אליביה דמר ולמר אליביה דמר. ואין להאריך בזה: \n",
+ "הזורק מקצת דמים בחוץ חייב. ולא פליג ר א דאפילו בחטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות [כדתנן בפ\"ד] אפ\"ה אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחת מהניא הך דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל. רש\"י. כדתנן [בספ\"ה דיומא] ר\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. גמרא: \n",
+ "רבי אליעזר אומר אף המנסך מי החג כו'. פירש הר\"ב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא ואין הלכה וכו' וניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הל\"מ. וכ\"פ הרמב\"ם ותמיהני דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הל\"מ שהרי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הל\"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא ותו דבגמרא סלקא דעתין דטעמיה דר\"א דיליף ונסכיה בב' ניסוכים הכתוב מדבר א' ניסוך המים וא' ניסוך היין ופרכינן דאי הכי מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין והא מי החג קאמר דמשמע דאפילו פחות מג' לוגין וכו' ומסקינן דטעמיה דהל\"מ הוא והשתא קשיא לי דבמ\"ט פ\"ד דסוכה כתבתי דמסקנא דגמרא דהל\"מ היא. וא\"כ אמאי אין הלכה כר\"א. והרמב\"ם בחיבורו פי\"ט [ה\"ג וד'] מה' מה\"ק פסק המנסך שלשה לוגין מים בחוץ חייב פחות מכן פטור הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראוין להתקבל בפנים ולפ\"ז יראה לי דלא אתא ר\"א למימר אלא דחייב אפילו בפחות מג' לוגין וכדדייק למימר מי החג דמשמע אפילו פחות כמ\"ש לעיל משמא דגמרא וטעמא משום דס\"ל דאין שיעור כלל. אפילו דלא כר\"י דס\"ל לוג בפ\"ד דסוכה שם ומיהו לכ\"ע הל\"מ היא בין למתניתין דסוכה כמש\"ש. בין לר\"א. כדמסיק הכא בגמרא. אלא דלר\"א אין להם שיעור ולרבנן יש להן שיעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' במ\"ט פ\"ד דסוכה. ולפי דקי\"ל כמ\"ד בסוכה דבעינן ג' לוגין לכך פסק הרמב\"ם דלא כר\"א דהכא. ובנא\"י כ' ר\"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך מי חג בחג בחוץ חייב ואפילו נסך שיעור מועט. ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל\"מ ואם נסך ג' לוגין מים בחוץ חייב לדברי הכל ע\"כ וזה כפי פסקו שבחיבורו אבל נשאר עדיין הקושיא שהקשתי לשאול מ\"ש הל\"מ ממדאורייתא לנדון דידן. ועוד דבגמרא המסקנא בהדיא דטעמא דר\"א דלאו דאורייתא אלא הל\"מ הלכך המחוור כמ\"ש: \n",
+ "רבי נחמיה אומר שירי הדם כו'. כתב הר\"ב בפנימים איירי וסבר דמעכבים כלומר דלא כסתמא דמתניתין ריש פ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק בחוץ כו'. כתב הר\"ב וא\"ת והלא כל הנעלים כו' התם רחמנא רבייה כדכתיבנא בריש פרקין בדבור כיון שהוציאו כו': \n",
+ "שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. פירש\"י שחיטה בחוץ בעוף רבייה רחמנא מאו אשר ישחט ואהעלאתו נמי אמרינן ואליהם תאמר לערב פרשיות דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר כו': \n",
+ "רבי שמעון אומר כל שחייבין כו'. כתב הר\"ב במלתיה דת\"ק חסורי מחסרא וה\"ק וכן השוחט בהמה בלילה בפנים וכו' פירש\"י אפילו עלתה תרד ור' יהודה היא דאמר הכי בפ\"ט משנה ב' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם שחט בלילה בחוץ כו' שהשחיטה בחוץ בלילה כשירה. פירש\"י דבשחיטת חוץ ל\"ש לילה מיום. דהא ראוי הוא לבא אל פתח אוהל מועד למחר ובהעלאתו נמי חייב דהא כתיב ואליהם תאמר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ופליג ר\"ש בהא ואמר. כל שחייבים כו' כך אם שחט בפנים בלילה כו' פירש\"י דהא בפנים אם עלתה לא תרד אית ליה בפ\"ט [שם]: \n",
+ "חוץ מן השוחט בפנים. פירש הר\"ב שוחט עוף בפנים. וא\"ת לר\"ש מ\"ש שוחט בהמה בלילה בפנים משוחט עוף בפנים. וי\"ל דשוחט עוף בפנים מקטל קטליה ואם עלה ירד אפילו לר\"ש אע\"ג דלא מטמא בגדים אבית הבליעה [*כדלעיל ספ\"ז] תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב. כתב הר\"ב ומתניתין ר\"נ היא. גמרא. וא\"כ מתניתין דוקא בדמים הפנימים כדפירש הר\"ב במשנה ו': \n",
+ "נתן שניהם בפנים פטור. בכל הספרים נדפס כך וכן בסיפא ומצאתי ברישא שנמחק ולא ידעתי למה לא ג\"כ בסיפא. ובלשון הר\"י קורקוס שהביא הכ\"מ בסוף הלכות מה\"ק העתיק הסיפא בלא בבא זו ולגירסת הספרים יש לדחוק דכולי גווני קתני: \n",
+ "למה הדבר דומה. בגמרא מפרש דאגמרינן במאי דמדמינהו. דמתניתין רבי היא דאמר בספ\"ד דתמורה אבודה בשעת הפרשה מתה וה\"ק טעמא דאבדה דדמי' לכוס דחוי. הא הפריש ב' חטאות לאחריות כי מתכפר באחת השניה תרעה ואם שחטה סתם כשר לעולה ומשכחת לה בחטאת שעיר דנשיא שהוא זכר כמו עולה: \n",
+ "שתיהן בחוץ חייב על כל אחת ואחת. כתב הר\"ב דבשעת שחיטה כו'. וכ\"כ רש\"י והכי נמי כשיש ידיעה בינתים. וסמכו אדלעיל. ועיין במשנה ב' פ\"ג דכריתות: \n",
+ "כשם שדמה פוטר וכו'. לשון רש\"י ואשחט שניהם בפנים קאי כו' אבל [משום] שחוטי חוץ לא אצטריכא ליה דכמאן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה. כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואגב גררא נסבא הכא איידי דנקטה משום שחיטת חוץ וברפ\"ק דמעילה נמי קתני [לה] לכולה ע\"כ: \n",
+ "כשם שדמה פוטר כו'. פירש הר\"ב משום חטאת שנתכפרו בעליה דקי\"ל חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. וכפירוש רש\"י. וכתבו התוספות וקשה לפירושו דבמשנה ב' פ\"ק דמעילה תנן אר\"ע כו' לא כשם שדמה כו' ומוקמינן דוקא כששחט שניהם בבת אחת רצה מזה זורק רצה מזה זורק. אבל בזה אחר זה לא [כדפירש הר\"ב שם] ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזה אחר זה נמי. אלא ודאי כיון שנשחטה קודם זריקת דמה של חברתה שראוי להתכפר לא הוי חטאת המתה. והיינו טעמא דיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה. דבבת אחת חשיבי תרוייהו כחד גופא ולכך פוטר את בשר חברתה וכן מוכחת הסוגיא ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "פרת חטאת ששרפה כו'. לשון הר\"ב אם שחטה כו'. וז\"ל התוספות פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה ברוב ספרים גרסי' שרפה וכן במסכת פרה פ\"ד תנן שרפה חוץ לגיתה פסולה וה\"ה בשחיטה שאין חיוב חוץ לא בשחיטה ולא בהעלאה כדמוכח בגמרא ועיקר גת ניתקן לשריפה שהוא כעין גומא כדפירש בערוך ושורפין אותה שם ואוספין אפרה. ע\"כ: \n",
+ "חוץ מגיתה. פירש הר\"ב מערכה של עצים מסודרין כמין גת. וכ\"פ הרמב\"ם וכן פירש הר\"ב ברפ\"ד דפרה אבל שם פ\"ג מ\"י מפרש בע\"א. גם הרמב\"ם מפ' שם בע\"א כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "וכן שעיר המשתלח לאחר וידוי. דאי קודם וידוי בעי ליכנס להתוודות עליו. גמרא. [*וכלומר והרי הוא ראוי לבא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ\"ו דתמורה ועמ\"ש שם בס\"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות: \n",
+ "שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה\"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה: \n",
+ "בלא תעשה. פירש הר\"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י\"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא\"ל משה לא תעשון. גמרא: \n",
+ "תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר\"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש\"י ומדמצינו הר\"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש\"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש\"י ונשמטו מידי הסופר וא\"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט: \n",
+ "אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר\"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ובני יונה כתב רש\"י דל\"ג לה. ומ\"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא\"ה המ\"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן: \n",
+ "וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל\"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ\"ג] ובב\"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ומצורע. לשון רש\"י ל\"ג במתניתין ע\"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ\"ש הר\"ב ומ\"מ נ\"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי\"ד ע\"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין: \n",
+ "עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר\"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר\"ב דמ\"ש נדבה לשמן ל' רש\"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז\"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב\"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר\"ב שצ\"ל א\"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז\"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פי\"ח מה' מה\"ק. אבל ז\"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא\"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי\"ח מה' מה\"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע\"כ. וכן מצאתי בנא\"י. וז\"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע\"כ: \n",
+ "[*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא\"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג\"כ בברייתא דף קט\"ו ע\"ב ואף הרמב\"ם בה' מה\"ק פי\"ט העתיק כן. וצ\"ע]. \n",
+ "אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש\"י. [*ושם דף כ\"ד מפרש רש\"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו']. \n",
+ "ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט\"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש\"י: \n",
+ "ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה\"ל זרים. הכי נפקא לן בפ\"ב [דף י\"ז]. רש\"י: \n",
+ "ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש \n"
+ ],
+ [
+ "[*באו לגלגל. וימי הגלגל י\"ד שנה שכבשו וחלקו. כ\"כ הר\"ב במתניתין דלקמן ומפורש בגמרא מדאמר כלב [ביהושע י\"ד] (ז') בן מ' שנה אנכי בשלוח משה וגו' ועתה החיה ה' אותי כאשר דבר זה מ\"ה שנה. ושלוח מרגלים היתה בשניה ליציאת מצרים הרי ששבע כבשו. ומדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו [סברא בעלמא היא. רש\"י] ואיבעית אימא דלא משכחת לה י\"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דיחזקאל ואין להאריך בזה]: \n"
+ ],
+ [
+ "באו לשילה נאסרו הבמות. כתב הר\"ב דכתיב כי לא באתם וגו'. כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו. דהיינו נדרים ונדבות. כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו'. היינו איסור במות רש\"י. [*וימי שילה שס\"ט כ\"כ הר\"ב במשנ' דלקמן. שהרי בנין הבית נאמר במלכים א' ו' שהיה ת\"פ שנה ליציאת מצרים צא מהן מ' שבמדבר. וי\"ד שכבשו וחלקו. ונ\"ז שבנוב וגבעון כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן שהן קי\"א שנים נשארו שס\"ט לשילה: \n",
+ "ויריעות מלמעלן. פירש הר\"ב שלא היה שם תקרה (של) גג של נסרים. רש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "באו לנוב ולגבעון. כמו שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש *) בשט\"מ מגיה המוסרים מלפני ה' והוא בפסוק ז' שם. אשר לפני ה'. אלמא שלחן ומזבח. התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון. כדכתיב במלכים (א' ג') כי היא הבמה הגדולה. רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב שימי נוב וגבעון היו נ\"ז שנה דכתיב (שמואל א ז׳:ב׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה הם משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים. ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך אח\"כ בירושלים ל\"ג שנים כמפורש הכל בכתוב הרי נ\"ג שנה ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית כדכתיב במלכים א' ו'. הרי נ\"ז שנה]: \n",
+ "בכל ערי ישראל. דהא בכל [מקום] שהוא שם עושה במה ומקריב. רש\"י. וכתב הרמב\"ם ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל. לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "והיא היתה נחלה. [שנתקיימה] קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא (תלים צ\"ד) ונחלתו לא יעזוב. לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר לישראל לסגולתו אחר כך אמר שהקב\"ה ישמור העם [הזה] אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר (שם קל\"ב) כי בחר ה' בציון וגו'. הרמב\"ם. [*ואמרינן נמי בסוגיא דירושלים אקרי נחלה שהיא נחלה עולמית. אבל] בברייתא בגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיהו י״ב:ח׳) היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר (שם) העיט צבוע נחלתי לי: \n",
+ "לפנים מן הקלעים. לפנים לכותלי העזרה. הרמב\"ם. וע' בפירוש הר\"ב מ\"ג פ\"ה: \n",
+ "לפנים מן החומה. של ירושלים. שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר. כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ואין חייבים עליהם כרת. פירש הר\"ב דומיא דמדבר וכ\"כ הרמב\"ם. וכלומר דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה. ומ\"ש הר\"ב דבכרת דשחוטי חוץ כתיב כו' זאת להם כו' ה\"פ דבברייתא בר\"פ השוחט והמעלה מפרשינן דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת איסור במות דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. והקריבן בשעת איסור במות וכדכתיב (ויקרא י״ז:ה׳) אשר הם זובחים על פני השדה. והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה. אם הקריבם בשעת איסור במות. כאילו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל\"ת. יכול יהא ענוש כרת ת\"ל זאת להם וכו' זאת להם עונש עשה ול\"ת. ולא אחרת להם. כרת]: \n"
+ ],
+ [
+ "סמיכה ושחיטה כו'. עמ\"ש במגילה פ\"ק מ\"י: ",
+ "רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. כתב הר\"ב דזבחים אמר קרא כו'. גמרא. פירש\"י וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (שם) ואוקימנא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. וכתיב אותם מיעוטא. אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו. ולא עופות [דבגמרא ממעט נמי עופות] ומנחות ע\"כ. וכתבו התוספות דמנחה לא הוה דומיא דאינך דמאן דאית ליה אין מנחה בבמה. היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה. ע\"כ. וש\"מ דכיהון לאו דברי ר\"י הן. וא\"ת ואמאי סדרו רבי בינייהו. וי\"ל דשייך לגבי הגשה שהיא במנחה. והיינו נמי דנקט מנחה ולא עופות. אע\"ג דאית ליה נמי הכי. כדאיתא בגמרא. נ\"ל: ",
+ "[*וריח ניחוח. פירש הר\"ב אברים שצלאן כו' ודוקא כו'. דהכי איתא לעיל במשנה דספ\"ד ומריח לחוד ילפינן לה התם כמ\"ש שם הר\"ב. וניחוח מפקינן התם למלתא אחריתא. וא\"כ לא נקט הכא אלא באשגרת לישנא ודומיא דר\"פ ב' דברכות]: ",
+ "הזמן. יליף בברייתא בגמרא מוזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה. ",
+ "והנותר. נמי מפגול יליף מג\"ש דעון עון. רש\"י: ",
+ "והטמא. פירש הר\"ב שאין טמא מקריב. וכ\"פ הרמב\"ם ותמיהני למה לא פירשו כמו בכ\"מ דמתניתין פיגול נותר טמא דטמא לענין אכילה. וכן פירש רש\"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא [דוזאת תורת זבח השלמים] כתיב והנפש אשר תאכל וגו' ע\"כ והרמב\"ם סיים על פירושו שכן פירש הגמרא. ולא נמצא כן בגמרא שבידינו: ",
+ "נשלמה מסכת זבחים "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..333a5e0608224493f958f8d2e2cdee27312c56b2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Kodashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,653 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Zevachim",
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "כל הזבחים. שם כולל כל הקרבנות הקריבים מב\"ח שנוהגים בו לדורות כאשר צונו השם. הרמב\"ם בסוף הקדמה למסכת זו. ואע\"פ שלשון זביחה לא נאמר בכתוב אלא בשלמים ועולות. שאותה תשובה שהשיב הראב\"ע ככתוב בפירושו סוף פרשת יתרו מפסוק וזבחת [עליו את] עולותיך [ואת שלמיך] עדיין לא נאמר חטאת ואשם. אבל השאלה אינה. לפי שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. והראב\"ע בעצמו נשתמש בזה במקום אחר. והעתקתיו בריש מס' תרומות ועיין ספ\"ב דחולין: \n",
+ "שנזבחו שלא לשמן. עבודה קמייתא נקט וה\"ה קבלה והולכה וזריקה כדתני סיפא [מ\"ד]. תוספות: \n",
+ "כשרים. לשון הר\"ב ויזרוק דמן ויקטיר אימוריהן. מסיים רש\"י ולאכול את הנאכלים. ומ\"ש הר\"ב דבקדושתייהו קיימי בריש מנחות דייק לה הר\"ב במתניתין גופה. ועיין מ\"ש שם. [*ומה שכתב הר\"ב ואם לאו שלא נשחט הזבח לשם בעלים. ול' הרמב\"ם ששחט שלא לשמן או שלא לשם בעלים]. ומה שכתב הר\"ב ודוקא קרבן יחיד שיש לו בעלים אבל קרבנות צבור כו' דייק ליה הרמב\"ם מדתנן לבעלים. וטעמא שכתב הר\"ב שהשחיטה מושכתן. בגמרא ד' ו' ומשום דלב ב\"ד מתנה עליהן. ומ\"ש הר\"ב ודוקא כששחטן בפירוש שלא לשמן וכו'. עיין בלשון התוספות שהעתקתי בסוף פ\"ג דב\"מ: \n",
+ "ומן החטאת. כתב הר\"ב דבחטאת נמי כתיבי וכו' וזריקתו לשם חטאת. לאו דמשמע ליה מולקח אלא מייתי ליה בגמרא מוכפר עליו הכהן מחטאתו. שתהא כפרה לשם חטאת. ומ\"ש הר\"ב אבל שחט לשם חולין כשר כו' דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל כו'. אע\"ג דהאי קרא לחייב מיתה בטבל דרשינן ליה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין] דלמא קדשי מיותר קא דריש. דהו\"מ למכתב ולא יחללו את אשר ירימו. תוספות. ומ\"ש הר\"ב קדשים מחללים וכו'. לשון רש\"י הכי דריש ליה אין דבר אחר מחלל את קדשי בני ישראל. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "הפסח בזמנו. פירש הר\"ב כל זמן שחיטתו דהיינו מחצות היום כו' אבל. קודם לכן וכו' קי\"ל כו' וכל דינו כשלמים כפירש\"י. וכ\"כ התוספות ד' ח' ע\"ב ועיין מ\"ש במשנה ד' פ\"ה דפסחים. ולבן בתירא דמשנה ג' דפסק הר\"ב והרמב\"ם כמותו. אפילו קודם חצות נמי. והיינו דהרמב\"ם פירש כן במתניתין דהכא דזמנו יום י\"ד כו' ומיהו לרש\"י ותוספות אפשר לומר דאינהו ס\"ל דאין הלכה כבן בתירא וכדעת הראב\"ד בפט\"ו מהל' פסולי המוקדשין. ול\"ק מהא דתנן במשנה ג' פ\"ה דפסחים דפסח ששחטו קודם חצות פסול דהתם לשמו ופלוגתא דלקמן בשלא לשמו. ועיין בריש מתניתין דלקמן: \n",
+ "רבי אליעזר. ביו\"ד גרסינן כדמוכח מתניתין ג' פ\"ג דתמורה: \n",
+ "החטאת באה על חטא וכו'. איכא חטאת ואשם נמי דאין באין על חטא. חטאת יולדת ואשם מצורע. אלא משום דרובא אתו על חטא. משוי להו אהדדי. תוספות: \n",
+ "אף האשם. כתב הר\"ב וכתיב כחטאת כאשם ולרבנן למאי הלכתא אתקש אשם לחטאת. לומר לך מה חטאת טעונה סמיכה [דכתיב בה (ויקרא ד׳:כ״ט) וסמך את ידו על ראש החטאת]. אף אשם טעונה סמיכה. גמרא דף י\"א עמוד ב': \n"
+ ],
+ [
+ "הנשחטים לשם פסח ולשם חטאת פסולים. דמצינו מותר פסח בא שלמים [כדתנן ספ\"ב דשקלים] ואין מותר שלמים בא פסח. מה פסח שמותרה בא שלמים שחטה לשם שלמים פסול. שלמים שאין מותרן בא פסח. אם שחטן לשם פסח אינו דין שיהו פסולין. וכן מצינו בחטאת שמותרה בא עולה [כדתנן נמי התם] ואין מותר עולה בא חטאת וכו' בגמרא: \n",
+ "לשם גבוה מהן כשרים וכו'. פירש הר\"ב דכתיב ולא יחללו וגו' אשר ירימו במורם מהם אין מתחללין כו'. ודרשינן נמי לענין טבל במיתה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין] דאי להך דהכא לחוד הוא דאתא לכתוב קרא אשר הורמו. מאי אשר ירימו ש\"מ תרתי. דבעתידים לתרום כו' דהיינו טבל. גמרא. ולטבל לחוד לא אתי דהא קדשי מיותר כמ\"ש לעיל בשם התוספות. והקשה לי מהר\"ר יצחק לוי. דלעיל דרשינן ולא יחללו בדבר אחר. דלא כתיב בקרא. והכא דרשינן ולא יחללו במורם דבקרא. ותריצנא ליה דהכי איכא למדרש לקרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל בדבר אחר. ואת אשר ירימו נמי אין מחללין. ומדהדר וכתב את גבי אשר ירימו משמע למדרש הכי דהא ה\"מ למכתב ולא יחללו את קדשי ב\"י אשר ירימו אלא קרא תרתי קאמר דלא יחללו קדשי בדבר אחר דהיינו חולין ואת אשר ירימו דהיינו במורם נמי אין מחללין: \n",
+ "כשרים. בגמרא בעי רבי זירא אי כשרים ועולים קאמר. ובתרתי פליגי. אי כשרים ולא עולים קאמר. ובגבוה [מודו רבנן ובנמוך] (ונמוך)פליגי דבנמוך פסולים לגמרי: \n",
+ "קדשי קדשים. מפורשים ברפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בן בתירא פוסל. פירש הר\"ב הואיל ומקצת היום ראוי וכו' ולא דס\"ל דכל היום כשר ומש\"ה פוסל שלא לשמו. אלא איהו נמי פוסל פסח שנשחט קודם חצות כדתנן במ\"ג פ\"ה דפסחים. גמרא: \n",
+ "מקובל אני. מסקינן בגמרא דגמרא גמירי ליה לבן עזאי ולית ליה טעמא בגוה. ומכאן ראיה למה שכתבתי במ\"ב פ\"ב דסוטה דגמירי לה לאו מסיני היא. ועיין במ\"ג פ\"ג דתמורה: \n"
+ ],
+ [
+ "או לשמן ושלא לשמן או שלא לשמן ולשמן וכו'. פירש הר\"ב ואפילו עשה אחת מארבע עבודות הללו לשמן ושלא לשמן יחד כו'. עיין במ\"ב פ\"ה דפסחים. כי שם הארכתי. עוד עיין מ\"ש במ\"ח פ\"ח דב\"מ. ובמ\"ג פ\"ד דפרה: \n",
+ "שהזבח נפסל כו' ובהלוך. פירש הר\"ב והולכת הדם עבודה היא שהרי פסולה בזר כו' ש\"מ דכל הכשר בזר לאו עבודה היא. וקשיא שחיטה דכשרה בזר כדתנן בספ\"ג ותו בגמרא בפרקין דף י\"ד ע\"ב בהדיא אמרינן שחיטה לאו עבודה היא וכמו שאוכיח ג\"כ בספ\"ג דתמיד בס\"ד וא\"כ אמאי תפסל הזבח בשחיטה וי\"ל דשאני שחיטה דבהנהו קראי דמעטיה רחמנא שלא לשמה בפסח. וחטאת. זביחה ושחיטה כתיב בהו בהדיא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הזבחים שקבל דמן כו'. עיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "זר ואונן. הא דלא תני בעל מום. ושתוי יין. ופרוע ראש. משום דכתיב בהן חלול בהדיא. תוספות: \n",
+ "זר. פירש הר\"ב דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל כו'. דבני ישראל למעוטי מאי כו'. אלא ה\"ק וינזרו הכהנים. יתרחק מטומאה ובני ישראל אף הם ינזרו למד על הזר כו' גמרא: \n",
+ "אונן. כתב הר\"ב כל יום המיתה קרוי אונן. ועיין בפירושו למשנה ה' פ\"ג דהוריות. ומ\"ש הר\"ב ואסור לאכול קדשים. שכ\"כ בתורה (ויקרא י׳:י״ט) ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום. הרמב\"ם. ומדאסור באכילה ילפינן בק\"ו שאם עבד חלל כדאיתא בגמ' להכי כתבוה: \n",
+ "וטבול יום דשרץ ודמת ושאר טומאות שלא הוצרכו לקרבן. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כדכתיב ובא השמש וטהר וכ\"כ הרמב\"ם וכלומר וטהר מכלל שהוא טמא כדדרשינן לקמן וטהרה. ותימה דבריש מס' ברכות פירש הר\"ב וטהר יומא. ע\"ש. ובגמ' רמז לט\"י שאם עבד חלל מנין ת\"ל (שם כ\"א) קדושים יהיו [לאלהיהם] ולא יחללו. אם אינו ענין לטמא דנפיק מוינזרו. תנהו ענין לט\"י וכך הוא בספ\"ט דסנהדרין כמ\"ש שם. [*ובתוס' דהכא ודהתם תמהו אמאי לא נפקא לן מובא השמש וטהר מכלל כו'. ותירצו דגבי ט\"י איכא למדרש וטהר טהר יומא כדדרשינן בשמעתא קמייתא דברכות ע\"כ]: \n",
+ "ומחוסר בגדים. דאמר קרא (שמות כ״ט:ט׳) וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה לחקת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם. אין בגדיהן עליהן אין כהונתם עליהם גמ'. ומ\"ש הר\"ב דמיותר בגדים נמי פסול. דכתיב *)ויקרא א'. וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים וגו' הכהנים בכיהונן. מכאן לכ\"ה שלבש בגדי כ\"ג ועבד עבודתו פסולה [*וגי'. הספר מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים וכן העתיק הרמב\"ם בפי' אבל בס\"א הגי' בהפך. וכן העתיק רש\"י. ונראה יותר אותה גרסא ומסמיך מחוסר בגדים לנשנו אחרי כן שאינם שייכים אלא בכהונה לבד]: \n",
+ "ושלא רחץ ידים ורגלים. כתב הר\"ב וסדר כו' לא עומד ולא יושב אלא מוטה כלומר כפוף שמניח ידיו כו'. ולפיכך אינו עומד אבל יושב לא כדאיתא בגמרא דכתיב (שמות ל׳:כ׳) או בגשתם אל המזבח לשרת פירש\"י אתקיש קדוש לשרות: \n",
+ "ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ביחזקאל וגו' מה בן נכר אם עבד פסול כו' דמלתא דפשיטא הוא דבן נכר שעבד עבודתו פסולה וא\"צ לקרא. וז\"ל הרמב\"ם נתן הערל כמו בן נכר שהוא פסול בלי ספק. ע\"כ. אבל בגמרא ומנלן דמחלי עבודה. דכתיב. (יחזקאל מ״ד:ז׳) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי. לחללו את ביתי: \n",
+ "טמא. זו ואצ\"ל זו קתני דהא כבר תני טבול יום. ומשום דאיכא תרי קראי [ותרייהו צריכי דהא טבול יום באם אינו ענין לטמא ילפינן. רש\"י דף י\"ז ע\"א] והא דלא קתני טמא ברישא. ניחא ליה למתני בהדי ערל. כדאשכחן בפ' הערל ובחגיגה. תוס': \n",
+ "עומד ע\"ג כלים. פירש הר\"ב הואיל ורצפת העזרה מקודשת. לעמוד ולשרת שהרי דוד קדשה כו'. כדאמרינן לקמן בשמעתין כי קדש דוד כו'. וכלי שרת מקדשין [דכתיב] (במדבר ז׳:א׳) וימשחם ויקדש אותם. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה כלי שרת צריך שלא יהיה דבר חוצץ כו' פרש\"י בין כהן לכלי שרת בקבלת הדם כדכתיב ולקח הכהן שתהא לקיחה עצמו של כהן: \n",
+ "ע\"ג רגלי אדם. דעל אדם לא שכיח כמו ע\"ג בהמה. ועיין מ\"ש במ\"ה פ' י\"ג: \n",
+ "קבל בשמאל פסול. כתב ר\"ב דכתיב ולקח וגו' מלמד שלא תהא קבלת הדם ולא נתינה אלא בימין. והולכה כתבתי ברפ\"ה דיומא בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דיליף ממצורע דכתיב כו' אצבעו הימנית וחכמים למדין יד מאצבע. הרמב\"ם: \n",
+ "פסול. ועיין פרק דלקמן משנה ב': \n",
+ "נתנו על הכבש. שאינו מקום מתן דמים. או במזבח שלא כנגד היסוד רש\"י. ועיין [מ\"ש] בפ\"ה משנה ד': \n",
+ "פסול כו'. כתב הר\"ב ומ\"מ נתכפרו הבעלים אלא שהבשר אינו נאכל דאמר רחמנא כו' א\"ה בשר נמי אמר קרא לכפר. לכפרה נתתיו ולא לד\"א. גמ'. ועיין במשנה ב' פרק דלקמן דאדסיפא הנתנין למטה כו' ונתנם בפנים כו' נמי קאי כמו שאפרש שם בס\"ד: \n",
+ "הנתנים בפנים. לשון הר\"ב שדמן טעון הזיה על מזבח הזהב או אל מבית קדש הקדשים כמו שיתבאר בחמישי מן המסכת הזאת. הרמב\"ם: \n",
+ "ואין בו כרת. לשון הר\"ב האוכל מבשר הקדשים שנפסל דמו בפסולים הללו כו'. (וכתב) [וכ\"כ] הרמב\"ם ובגמ' מקשינן דפשיטא דאין בו כרת. דכי כתיב כרת באוכל מפגול שנתפגל במחשבה כדלקמן. ומשנינן דה\"ק אם נתן במחשבה דחוץ לזמנו פסול ואין בו כרת מחשבת פגול לא חיילא הואיל ולא שרינן בשר באכילה: \n"
+ ],
+ [
+ "לאכול כזית מעור האליה. פירש הר\"ב הא קמ\"ל דעור האליה לאו כאליה דמי דכתיב (ויקרא ג') חלבו האליה ולא עור האליה. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והוי מחשב דבר שדרכו לאכול. דהכא בעור שתחת האליה עסקינן והוי מידי דמיכל כדתנן במ\"ב פ\"ט דחולין ושם שנינו שתחת האליה. והרמב\"ם העתיק משנתינו בפי\"ד מהל' פסולי מוקדשין עור האליה שהוא לאכילה והכ\"מ העתיק לשון הרמב\"ם עור שתחת האליה וכו'. \n",
+ "פסול. עיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "זה הכלל וכו'. עיין פרק דלקמן מ\"ג: \n",
+ "השוחט וכו'. לשון הר\"ב אם כשהוא עסוק כו' חשב כו' ולשון הר\"ב ברפ\"ק במחשבת שלא לשמן כששחטן בפי' וכו'. ועיין מ\"ש בספ\"ג דב\"מ: \n",
+ "[*והמהלך. עיין בפ\"ק דמנחות מ\"ג]: \n",
+ "חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. דכתיב בפ' קדושים תהיו ואם האכל יאכל ביום השלישי פסול יהיה. אם אינו ענין לחוץ לזמנו שכבר נאמר אם האכל יאכל וגו'. [כמ\"ש הר\"ב לקמן] תנהו לענין חוץ למקומו וכתיב (ויקרא י״ט:ח׳) ואוכליו עונו ישא [כי] את קדש ה' חלל ונכרתה וגו'. אתיא קדש קדש. דכתיב התם (שמות כ״ט:ל״ד) ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש הוא. מה להלן נותר. אף כאן נותר ומעוט ואוכליו [ולא כתיב והאוכל למעוטי חוץ למקומו מכרת. גמ': \n",
+ "חוץ לזמנו פגול כו'. כתב הר\"ב מדכתיב ואם האכל יאכל וגו' אמרת אחר שהוכשר יחזור ויפסל בתמיה. בברייתא. זו דברי ר\"א ואמר לו ר\"ע הן מצינו בזב וזבה ושומרת יום כנגד יום. שהן בחזקת טהרה וכיון שראו סתרו. א\"ל הרי אומר כו' לא יחשב פירש\"י דהאי לא יחשב לדרשא הוא דהא כתיב לא ירצה. ועיין ל' הר\"ב במ\"ז פ\"ב דחולין ומ\"ש שם: \n",
+ "וחייבים עליו כרת. דגמר עון עון כו'. כתיב הכא (ויקרא י\"ז) והנפש האוכלת ממנה עונה תשא. וכתיב בנותר (שם י\"ט) עונה ישא. גמרא: \n",
+ "המתיר. ל' הר\"ב הדם. וכ\"כ רש\"י וכלומר שהוא סוף העבודות וכדמסיק לקמן. ולעולם בכל העבודות תלוי שיהיו כמצותן וכדתנן לקמן: \n",
+ "כמצותו. פי' הר\"ב דגבי פגול כתיב לא ירצה כדכתיב גבי כשר ירצה לכפר עליו רש\"י רפ\"ק דמעילה [כ' ע\"ב ד\"ה ומשני הואיל כו'] ולא ידעתי למה לא כתב לרצונכם תזבחוהו. דכתיב גבי קרא דלא ירצה: \n"
+ ],
+ [
+ "בשתיקה. ל' הר\"ב בלא מחשבה הפוסלת כ\"ש אם היתה מחשבתו במקצת ההוא כמצוה ר\"ל מחשבת כשרה. הרמב\"ם: \n",
+ "או ששחט קבל הלך וזרק חוץ למקומו. וכה\"ג נשנה בספ\"ק דמנחות ופירש\"י או או קתני. וכן פירש הר\"ב שם בסיפא: \n"
+ ],
+ [
+ "אמר ר\"י זה הכלל כו'. והר\"ב העתיק ר\"י אומר. וכן ל' רש\"י והוא נכון דהא פליג. אבל במשנה בגמרא וכן מייתי לה הגמ' וגרס אר\"י כו' וכיוצא בזה פ\"ב ופ\"ג דנזיר: \n",
+ "אם מחשבת הזמן קדמה כו'. כתב הר\"ב בעבודה אחת נמי פליג כו' והיינו דקתני זה הכלל גמ': \n",
+ "וחכ\"א זה וזה פסול. צ\"ע דחכמים היינו ת\"ק: \n",
+ "לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית. אע\"ג דמרישא [דתנן במ\"ג] לאכול דבר שדרכו לאכול כו' שמעינן הא דלאכול ולהקטיר. דהשתא לאכול ולאכול דבר (שדרכו להקטיר) [שאין דרכו לאכול] לא [מצטרף] [ועיין במנחות רפ\"ג] לאכול ולהקטיר מיבעיא איצטריך סד\"א התם הוא דלאו כי אורחיה מחשב אבל הכא דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה אימא ליצטרף קמ\"ל. גמ': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר\"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות: \n",
+ "ובטמאים. ה\"ג ולא כיש נוסחאות דל\"ג. דהא כתב הר\"ב דמש\"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ\"ש הר\"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר\"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ\"ק דכלים ע\"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע\"נ ארוכה קל\"ה אמות [כדתנן במדות פ\"ב מ\"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ\"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב\"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג\"כ. ומ\"ש הר\"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש\"י וה\"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ\"ש הר\"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע\"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ\"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ\"ק דפסחים ע\"כ. עיין בפי' הר\"ב במ\"ג פ\"ב דעדיות ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "וכולן. עיין בפירוש הר\"ב ברפ\"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ\"ש שם. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב\"ם פי\"ד מה' פסולי המוקדשין: \n",
+ "יחזור הכשר ויקבל. מ\"ש הר\"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ\"ו ופירש\"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ\"ק דף ה' [ע\"ב]]. ועיין בפי' הר\"ב ספ\"ט וגם מ\"ש ברפ\"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר\"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש\"י והרמב\"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם: \n"
+ ],
+ [
+ "יחזיר לכשר. כתב הר\"ב ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול. כלומר כיון שהפסול לא הוליך. דאילו הוליך א\"א לתקן כדאיתא בגמ' בספ\"ק: \n",
+ "נתנו ע\"ג הכבש. לשון הר\"ב נתנו פסול. וז\"ל הרמב\"ם אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו'. הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה. ג\"כ אין פוסלין מעשיו. ע\"כ. דאילו היה כשר הראוי לעבודה נתנו ע\"ג הכבש. כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ\"ב. אין זריקה דלא מכפרת שריא בשר באכילה כדאיתא בגמרא פ\"ב דף כ\"ו. ומ\"ש הר\"ב דאי אשמועינן ברישא ה\"א הנך דחזו לצבור כגון טמא כו' ל' דגמ' ה\"א מאי פסול טמא כו'. ומ\"ש דחזי לכתחילה בצבור. כדתנן בפ\"ז דפסחים ורפ\"ב דתמורה. ומ\"ש איכא תקנתא בחזרה. פירוש כשאין הטמא ראוי לטמא הכלי. ועיין מ\"ש ברפ\"ק דמעילה: \n",
+ "שלא כנגד היסוד. פי' או שלא כנגד היסוד כמ\"ש בריש פ\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"א פוסל. טעמו פירש הר\"ב ריש פ\"ג דמנחות: \n",
+ "לאכול כחצי זית כו'. צ\"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס\"פ דלעיל. והתם בגמרא בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. אמר אביי ת\"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו' טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא. דילמא בהיסק גדול. והשתא איכא למימר דלהכי הדר תני ליה הכא לאשמועינן הא. דלא תימא דוקא בהיסק גדול. אלא כל הקטרה ודכותה לאכול ולאכול מצטרף. ומסתייען מדהרמב\"ם בספי\"ד מהלכות פסולי מוקדשין פסק כדפשיט אביי ולא חש לדחייה והכ\"מ כתב דמשמע ליה דדחייה בעלמא היא ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל ע\"כ. ולדידי ממשנה יתירה דייק לה בגמרא אע\"ג דלא פשטא הכי. סמך בעל הגמרא דממילא תפשוט כדמשכחת לה למשנה יתירה. ועיין מ\"ש במ\"ו פ\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב\"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ\"ב: \n",
+ "הרוטב. ל' הרמב\"ם הוא המרק. ועיין ברפ\"ט דחולין בפי' הר\"ב ומ\"ש שם: \n",
+ "הקיפה. פי' הר\"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש\"י. ובלשון משנתינו נשנה ג\"כ בר\"פ העור והרוטב. וכ\"כ רש\"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש\"י והר\"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב\"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע\"כ ופי' תבלין עיין במ\"ה פ\"ט דשבת. ובמ\"ה פ\"ב דטבול יום מפרש הר\"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ\"ל שכל אחד למד מענינו: \n",
+ "אלל. פי' אחר שכתב הר\"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ\"ט דחולין: \n",
+ "הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "תורין. לשון משנה. רש\"י פ\"ק דחולין משנה ה' ועי' פי\"א דחולין משנה ב':] \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו ע\"מ ליתנו ע\"ג הכבש וכו'. ועיין ברפ\"ב. ומ\"ש הר\"ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו' משום דסבירא ליה לר\"י כו'. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש\"י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ\"ח דף פ\"ב. וצ\"ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ' דבשובר עצמות כו' לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע\"מ שיאכלוהו טמאים כו' לא פליג נמי מה\"ט. ל\"א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו' הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו'. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שאם. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "נתן את הראשונה חוץ לזמנה כו' פגול כו'. והא דלא תני בעדיות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דכי איתשל להתירא איתשל. פי' לענין היתר הבשר והאימורין נשאלה אם נתן מתנה אחת בחטאת ונשפך הדם ועמדו ב\"ש ופסלו וב\"ה הכשירו דהוה ליה ב\"ש לחומרא. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הנתנין על מזבח הפנימי. דלא כר\"ש דמתניתין ד': \n",
+ "שאם חסר אחת כו' לא כפר. פי' הר\"ב דבפר העלם דבר כתיב ועשה לפר וגומר ומקרא שא\"צ הוא. שהרי כל עבודותיו נתפרשו בו חוץ מיותרת הכבד ושתי הכליות שהוא צריך ללמוד מפר כהן משוח האמור למעלה הימנו. והא ליכא למימר דלהכי הדר ואקשינהו להא מלתא דהאי קרא כתיב ביה כפרה וכפר עליהם וגו'. ואימורין לא מעכבי כפרה אלא כולי' לדרשא כו' רש\"י. ובברייתא [ועשה] לפר זה פר יה\"כ. כאשר עשה לפר זה פר כהן משוח. החטאת אלו שעירי עבודה זרה שמכפרין על עבירות מצוה ידועה וכתיב לו למעוטי שעירי רגלים ושעירי ר\"ח שאין מכפרין על עבירות מצוה ידועה אלא על טומאת מקדש וקדשיו שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף כדאיתא בפ\"א דשבועות מ\"ד ועיין בפירוש משנה א\"ב דפרק דלקמן: \n",
+ "שאם. הר\"ב העתיק אם. והיא גירסא נכונה: \n",
+ "ואין בו כרת. פירוש הר\"ב שאין מפגלים בחצי מתיר עיין בראש וסוף פ\"ב דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "הקומץ. ואי קשיא פשיטא דקומץ לא מחייב עליה כרת משום פיגול דהא אי אכיל מיניה פקע ליה פגולא שהרי לא קרב המתיר. תריץ כגון שהוצת האור ברובו. דחשיב כמאן דקרב כדאמרינן לקמן [מנחות ד' כ\"ו] קומץ מאימתי מתיר שירים באכילה משתוצת האור ברובה רש\"י פ\"ב דמנחות ד' י\"ד והתוס' הקשו עליו שם וכאן סוף דף מ\"ב: \n",
+ "והלבונה. פי' הר\"ב אין אחר מתירה דלבונה אין [לה] מתיר בעבודת המזבח. דאע\"ג דקמיצת הקמיצה קודמת. הקטרה דקמיצה לא מיחייבה שתקדום. ומה שהקשו התוס' אמאי לא חשיב הכא עצים. כי היכי דחשיב לבונה. אע\"ג דלא חזיא לאכילה. לל' הרמב\"ם שאני מעתיק במשנה ה'. אינה קשיא. דלבונה שייך בה אכילה משא\"כ בעצים דלא שייך בהו אכילה כלל: \n",
+ "מנחת כהנים. לשון הר\"ב מנחת נדבת כהנים. וכן לשון רש\"י. וטעמייהו דבמנחת כהן חוטא פליג ר\"ש ברפ\"ו דמנחות וס\"ל דנקמצת: \n",
+ "ומנחת נסכים. ה\"ג בנ\"א. וכתב הר\"ב דל\"ג כו' דהא מפליג פליגי בה כו' וכ\"כ רש\"י ואע\"ג דלקמן פליגי בנסכים ומשמע שהוא היין בלבד. ליתא כדכתב הרמב\"ם ברפ\"ב מהל' [מעשה] הקרבנות היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים ע\"כ. וכ\"כ בהקדמתו לפי' מס' מנחות שהוא ע\"ד העברה בשמות ע\"כ. וכבר כתבתי זה ברפ\"ה דשקלים. ועיין ברפ\"ב דתמורה. אבל בפירושו דהכא גרס מנחת נסכים. ומפרש שהיא הסלת כו' ונסכים מפ' היינות. ותמיהני דמשמע דל\"פ ר\"מ אלא ביין ומ\"ש מסלת. ועיין [מ\"ש] במ\"ד פ\"ב דמנחות. והתוספות כתבו דיש לישב הגירסא דמנחת נסכים מיירי במתנדב מנחת נסכים בכל יום. וההוא דבאין בפני עצמן מיירי במביא זבחו היום ונסכיהם ביום אחר. אבל קשה שלא ה\"ל להפסיק בדם וה\"ל למתני הכי. והדם ומנחת נסכים ונסכים הבאים בפני עצמן. ושמא איידי דתנא מנחת כהנים ומנחת כהן משיח תנא מיד מנחת נסכים. ע\"כ: \n",
+ "וחכמים אומרים אף הבאים עם הבהמה. פירש הר\"ב דכיון דיכול להקריב כו' עיין מ\"ש במ\"ד פ\"ז דמנחות: \n",
+ "לוג שמן של מצורע. לשון הר\"ב שיריו נאכלין. וכ\"כ רש\"י ולא ידענא למאי נ\"מ פירשו כך בכאן [*ועי' לקמן]: \n",
+ "רבי שמעון אומר כו'. נראה דר\"ש דהכא הוא רבנן דלעיל גבי נסכים. וקשה אמאי לא עירב דתרווייהו חד טעמא הוא. תוס'. [*ואפשר משום דלא דמי לאינך במאי שאין שיריו נאכלין ואולי שלזה נתכוונו רש\"י והר\"ב שפירשו דשיריו נאכלין ונסתלקה קושיתי דלעיל. ועיין ספ\"ב דמעילה] ונ\"ל דהיינו טעמא דפסק הר\"ב וכן הרמב\"ם כר\"ש וא\"צ לדוחקו של הכ\"מ שכתב משום דר\"ש מיקל ולית לן לחיוביה מספיקא ועוד דמסתבר טעמיה ע\"כ: \n",
+ "אין חייבין עליו משום פגול. לשון הר\"ב כיון דאדם מביא אשמו עכשיו ולוגו עד י' ימים. וכ\"כ [*רש\"י וכ\"כ גם שניהם במנחות] פ\"ט מ\"ד וברפ\"ב דתמורה והכי תניא בגמ' דף מ\"ד ובמנחות פ\"ב [סוף] דף ט\"ו. וכך העתיק הרמב\"ם סוף הל' מחוסרי כפרה. ובמ\"ד פ\"ז דמנחות כתב הר\"ב אפילו עד כמה ימים. וכן לשון הרמב\"ם בפי\"ח מהל' פסולי המוקדשין: \n",
+ "וכל שיש לו מתירין כו'. בברייתא יליף לה דשלמים לאו דוקא מאשר הם מקדישים לי [*ולענין טומאה גבי וינזרו כתיב והכל בכלל. רש\"י]. ואתי נותר מטומאה ופגול מנותר כדפי' הר\"ב במ\"ה מאחר שסופו לרבות כל דבר. למה נאמר שלמים מעתה לומר לך מה שלמים מיוחדים שי\"ל מתירין בין לאדם בין למזבח. אף כל כו': \n",
+ "בין לאדם בין למזבח. לשון הר\"ב או לזה או לזה. ועיין בפירושו ספ\"ב דמעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "פרים הנשרפים כו'. מתיר את אימוריהן ליקרב. אבל בשרן הנשרפות אין בהן משום פגול. לפי שאין לו דבר המתירו. הרמב\"ם פרק י\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. והיינו טעמא דאיצטריך לאשמועינן בפרים כו' לומר דדוקא אימוריהן. אבל בשרן לא. דאי אאימוריהן. כל הזבחים יש פגול באמוריהן כמ\"ש הרמב\"ם שם: \n",
+ "כל שאינו על מזבח החיצון. לשון הר\"ב לאפוקי פרים כו' שדמן טעון הזיה. פירוש על הפרוכת שא\"צ נגיעה. ומתן דמים פירוש על מזבח הזהב: \n",
+ "כשלמים. לשון הר\"ב דפגול בשלמים הוא דכתיב. עי' מ\"ש במשנה דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אין חייבין עליהן משום פגול כו'. כתב הר\"ב דפגול יליף מנותר בג\"ש דעון עון דגבי פגול כתיב (ויקרא ז׳:י״ח) והנפש האוכלת [ממנו] עונה תשא. וכתיב גבי נותר (שם י\"ט) ואוכליו עונו ישא. ומ\"ש ונותר יליף מטמא בג\"ש דחלול חלול. דגבי טומאה כתיב (שם כ\"ב) ולא יחללו את קדשי בני ישראל. וגבי נותר כתיב (שם י\"ט) כי את קדש ה' חלל. פ\"ק דתמורה דף ג': \n",
+ "והשוחטן בחוץ פטור. לא מצאתי טעם מפורש. ואפשר מדכתיב (שם י\"ז) למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם. ודרשינן זבחיהם דוקא: \n",
+ "רבי יוסי מחייב. ת\"ר קדשי עכו\"ם לא נהנים ולא מועלין. ואין חייבים עליהם משום פגול כו'. אמר רבי יוסי רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהן לה'. ומכאן סתירה לדברי האומר בכ\"מ ספי\"ח מהל' פסולי המוקדשין דפלוגתא דר\"י לא קאי אלא על ושוחטן בחוץ. ולא עוד אלא דוהשוחטן בחוץ לא מתני בהך ברייתא כלל: \n",
+ "חוץ מן הדם. כתב הר\"ב דמעטיה קרא דכתיב ואני נתתיו לכם כו' ועוד כתיב על המזבח לכפר כו' ולא למעילה הלכך אין חייבין כו'. קרא דלכם נמי לענין מעילה נדרש. ועוד שלישי אמר קרא הוא. הוא לפני כפרה כלאחר כפרה מה אחר כפרה אין בו מעילה אף לפני כפרה אין בו מעילה. ומסקנא חד למעוטי מעילה וחד לנותר וחד לטמא. אבל פגול לא צריך קרא דתנן [משנה ג'] כל שיש לו מתירין כו' חייבין עליו משום פגול ודם גופיה מתיר הוא. גמרא. וכך פי' הר\"ב ספ\"ח דחולין תרי מעוטי לנותר וטמא. וכתבו התוס' תימה לנותר וטומאה סגי בחד מעוט דילפי' מהדדי חילול חילול. ואף לקולא (לענין) [כדלעיל גבי] קדשי עכו\"ם. וי\"ל דמוקמינן מיעוטא בנותר דוקא. אבל משום טומאה הוה חייב כי היכי דאין לו מתירין כגון קומץ ומנחת כהנים אע\"ג דאין בהם פגול יש בהן איסור טומאה דמרבינן מאשר הם מקדישים הכי הוה מרבינן נמי לגבי דם. ע\"כ: \n",
+ "העצים והלבונה והקטרת אין חייבין עליהן משום טומאה לא טומאת עצמן ולא טומאת הגוף. ר\"ל שהטמא אם אכל קטורת ולבונה או הקריב עצים טהורים שהוא פטור. וכן אם היה טהור. והן טמאין. הרמב\"ם. ולא פירש כן בחיבורו ספי\"ח מהלכות פסולי המוקדשין. ומ\"ש הר\"ב ורבנן פליגי עליה ומרבו להו לטומאה מקרא. ומסיק שם הכ\"מ דהרמב\"ם ס\"ל דדרשא גמורה היא ולא אסמכתא. ואני תמה עליו דבהדיא כתב בפ\"ו מה' איסורי מזבח דטומאתן מעלה בעלמא וכפירש\"י דמעלה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכ\"כ בשמו ברפ\"ח דעדיות. אבל התוס' בפ' דלעיל דף ל\"ד נחלקו עליו. וכתבו דדרשה גמורה היא ועמ\"ש ברפי\"ב דמנחות. [*והא דבברייתא לא נקט אלא עצים ולבונה. דממילא קטורת נמי במשמע דאטו תנא כי רוכלא כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "לשם זבח. שנאמר (שם ז') ובשר זבח תודת שלמיו. שתהיה זביחה עם שאר העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנו'. הרמב\"ם ספ\"ד מהלכות מעשה הקרבנות: \n",
+ "אף מי שלא היה בלבו. פי' הר\"ב אלא שחטו סתם כו' וכן פירש\"י ומשמע דתנא קמא נמי אשוחט קאי. והיינו דפירש הא דקאמר ר\"י שאין המחשבה כו' אף כי אמרי הבעלים וכו'. והרמב\"ם פי' דת\"ק מצריך שתהא כוונת בעל הקרבן כו' ופליג ר\"י וכו' ואתא שפיר שאין המחשבה כו'. לאפוקי לת\"ק דמצריך ג\"כ למחשבת בעל הקרבן. ומ\"מ אף ת\"ק לא אמר אלא לכתחלה. ולא דבעלים מפגלים. דהא בגמרא אמרינן מתני' דלא כי האי תנא. דתניא אר\"א בר\"י שמעתי שהבעלים מפגלים. ומדאמרי' מתניתין [דלא כי האי תנא ולא אמר ר\"י דלא] וכו'. ש\"מ דאף לתנא קמא הבעלים מפגלים ועיין במשנה ז' פ\"ב דחולין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קדשי קדשים. ל' הר\"ב עולות חטאות ואשמות. וכן לשון הרמב\"ם ומסיים ודבר תורה בחטאת ואשם ק\"ק היא. ולמדנו העולה לפי ששוה עם החטאת ואשם בשחיטתה ובקבול דמה כמו שיתבאר [במ\"ד] ע\"כ ותימה דלא כתבו ג\"כ זבחי שלמי צבור דתנן להו בהדי אשמות במ\"ה. ורש\"י כתבם. ובגמרא דף נ\"ה תני רב מרי בריה דרב כהנא על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם מה עולה ק\"ק אף זבחי שלמי צבור ק\"ק. מה עולה בצפון. אף זבחי שלמי צבור בצפון: \n",
+ "שחיטתן בצפון. כתב הר\"ב עולה בהדיא כתיב ביה ושחט אותה על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן. בן בקר מנלן אמר קרא ואם מן הצאן. ו' מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון. גמ'. ומ\"ש הר\"ב והא דלא תנא הכא וקבול דמן בצפון כו' אלא משום דאיכא אשמו של מצורע כו' דכתיב ולקח וגו' ונתן. מה נתינה כו' גמ'. [ועיין במ\"ח פ' בתרא דנגעים] וכתבו התוס' תימה דגבי חטאת נמי כתיב ולקח וגו' ונתן. מה נתינה כו' ולא אמרינן מה נתינה בעצמו כו'. ושמא הכא דריש משום דמיותר דכתיב במצורע עשיר ועני. ואע\"ג דבת\"כ דריש מקמאי אבתראי סמיך. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שלאחר כו' היה כהן אחר מקבל הדם בכלי דכתיב (ויקרי' יד) כי כחטאת האשם הוא. מה חטאת טעונה כלי. אף אשם טעונה כלי ברייתא בגמרא: \n",
+ "בצפון. מכותל המזבח צפוני עד כותל העזרה. והוא ששים אמה [וחצי] וכל שכנגד הרוחב הזה מכותל האולם עד כותל המזרחי. והוא ע\"ו אמה. הרמב\"ם. וכבר הארכתי בזה בס\"ד במ\"ט פ\"ג דיומא: \n",
+ "פר ושעיר של יוה\"כ. שהן חטאות דכתיב (שם ט\"ז) בפר בן בקר לחטאת. והשעיר *) בד\"פ וד\"ק הוא שעלה גורל לחטאת לה'. אשר עלה עליו הגורל לה' ועשהו חטאת: \n",
+ "טעון. ל' צורך הוא כדפי' הר\"ב בריש פ\"ב דבכורים. \n",
+ "[*ועל הפרוכת. כתב הר\"ב דכתיב וכן יעשה לאהל מועד. ובפרים הנשרפים דמשנה ב' כתיב (שם ד') לפני ה' את פני פרכת הקדש:] \n",
+ "אם לא נתן כו'. לשון הר\"ב דבתר הזאות ומתן דמים כו'. עיין בפ' דלקמן מ\"ד: \n",
+ "לא עכב. עיין [מ\"ש] במשנה ו' פרק י\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "פרים הנשרפים. לשון הר\"ב פר העלם ופר כהן משוח. ענינם נשנה במסכת הוריות ועיין בסמוך: \n",
+ "ושעירים הנשרפים. לשון הר\"ב שעירי ע\"ז שהוקשו לפר העלם. כמ\"ש במ\"ב פ' דלעיל וגם לשון רש\"י דנקט לעיל פר העלם אף על גב דשעירים בלשון רבים. וטעמא דשעירים בלשון רבים דקי\"ל דשאר שבטים מביאין על ידיהם כדאיתא בספ\"ק דהוריות. וביומא פ\"ה ד' נ' תניא כה\"ג. והקשו התוס' דה\"ל למתני (פר) [פרי העלם דבר] נמי בלשון רבים. שהרי כמו כן כל השבטים מביאין. ותירצו דאתי למטעי למימר דאיירי נמי בפר שמביא צבור בע\"ז. וזה אינו דההוא עולה הוי ע\"כ: \n",
+ "אלו ואלו כו'. לשון הר\"ב ובפרים הנשרפים כתיב על שפך הדשן ישרף. והשתא הוקשו כדלעיל שם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "על ארבע קרנות. עי' בפי' הר\"ב דרפ\"ד: \n",
+ "עלה בכבש ופנה לסובב. ששני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש שבהן פונים ליסוד ולסובב כדאמרינן בגמרא פ' דלקמן דף ס\"ב ובס' צורת הבית סימן מ\"ד סמכתיה על מקרא דיחזקאל (מ\"ג) ומעלתהו פנות קדים מדלא כתיב ומעלתו. ועיין מ\"ש פ' דלקמן מ\"ג. ומה שכתב הר\"ב בריש פ\"ב דתמיד: \n",
+ "ובא לו לקרן דרומית מזרחית. לשון הר\"ב כדקי\"ל כל פינות וכו' דילפינן לה מים של שלמה לקמן בגמרא פרק דלקמן דף ס\"ב. וכבר כתבתיו במ\"ה פ\"ד דיומא: \n",
+ "[*דרומית מזרחית כו'. כלם בתי\"ו וכן הוא בהל' הרמב\"ם וגם במשנה בכ\"מ כלם בתי\"ו. ואף שקרן הוא לשון זכר ומשום כך ביסוד דלקמן *) כ\"'ה בד\"ק ובד\"ח הגיהו \"ג\"כ\" וא\"ל מובן והיותר נכון שצ\"ל וכן בברייתא בגמ'. וכן גרס דרומי וכן במשנה דלעיל יסוד מערבי. לפי שיסוד הוא לשון זכר. אעפ\"כ כאן הוא כמו חסר רוח וכאילו שנינו קרן רוח דרומית מזרחית. ולכך בא התי\"ו להורות על רוח החסירה ורוח נמצא בלשון נקבה כמו בלשון זכר כמ\"ש רש\"י בפי' פרשת וישלח. כך נ\"ל לקיים גי' הס' ולשון הרמב\"ם אף שראיתי סדור התפלה הנדפס באמשטרדם ונחסרו שם כל אלו התוי\"ן]: \n",
+ "שירי הדם היה שופך כו'. דכתיב (ויקרא ד׳:ל׳) ואת כל דמה ישפוך אל יסוד המזבח: \n",
+ "בכל מאכל. עי' מ\"ז פ\"י ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ליום ולילה. לשון הר\"ב דכתיב ובשר זבח וגו'. למדנו לתודה שנאכלת ליום אחד. ובקדשים לילה הולך אחר היום. דכתיב (ויקרא ז׳:ט״ו) לא יניח ממנו עד בקר. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "העולה קדשי קדשים. לשון הר\"ב ומשום דלא כתיב בקרא כו'. תימה ומה\"ט ה\"ל למימר [נמי] גבי זבחי שלמי צבור דהא לא כתיב בהו קדש קדשים. וילפינן [כמ\"ש בר\"פ] מדאתקש לעולה מה עולה ק\"ק. תוספות: \n",
+ "קדשי קדשים. לשון הר\"ב ליפסל ביוצא וטבול יום ומחוסר כפורים ומועלים בה. וכן לשון רש\"י וכתבו התוספות ולא היה לו לפרש לענין טבול יום. ומחוסר כפורים. שזה הדין נוהג בכל הקדשים אפי' קלים [כדמוכח רפ\"ב] אבל יוצא ומעילה ניחא דקדשים [קלים] לא מיפסלי ביוצא. ואין בם מעילה. ע\"כ. ואני אומר דאף יוצא לא ה\"ל לפרש מדאשכחן דמיפסלו ביוצא חוץ לחומת העיר שלא לאכלן כדפירש הר\"ב והרמב\"ם ספ\"ח. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דמנחות. וכן לקמן משנה ו' דתנן קדשים קלים לא פירשו רש\"י והר\"ב אלא מעילה: \n",
+ "שתי מתנות. לשון הר\"ב בקרן מזרחית צפונית כו' לא בקרן שעל המזבח אלא כלומר בזויות. וכן בפ\"ו משנה ב' ובהדיא תנן בריש מסכת קנים דעולת בהמה נעשה למטה. ומ\"ש הר\"ב דקרן מזרחית דרומית לא ה\"ל יסוד כו'. באחסנתיה יתבני מקדשא. דבר המקודש לדמים וכו'. כשמגיע לקרן מזרחית צפונית היתה כלה וכו'. וכ\"כ ברפ\"ג דמדות. ועיין מ\"ש במשנה ד' י\"ב דנגעים. ותמיהני דכיון שמפרש שלא היה בנין היסוד בשל יהודה ה\"ל לכתוב דמתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא דמשמע בנינא ממש. אבל מקדשא משמע דבנין היה אלא שלא נתנו שם הדמים. דהכי איתא בגמרא מאי לא היה לו יסוד. רב אמר בבנין. לוי אמר בדמים. רב מתרגם באחסנתיה יתבני מדבחא. לוי מתרגם באחסנתיה יתבני מקדשא מקום מקודש לדמים. וכן רש\"י נקט לה בד\"ה טורף וכו' באחסנתיה תתבני מדבחא. אבל אין ספק אצלי שהטעהו להר\"ב תרגום דידן שמתרגם מקדשא ואגב שטפיה ורגילות בתרגום דידן נקט מקדשא וכ\"כ התוס' בפ\"ו ד' ס\"ב דתרגום דידן מתרגם מקדשא. ומ\"ש הר\"ב בחלקו של טורף וכו'. גמ'. ופירש\"י בנימין דכתיב ביה זאב יטרף. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועולה טעונה תחלת מתן דמה כנגד היסוד. דכתיב אל יסוד מזבח העולה. וכדכתב הר\"ב והרמב\"ם סוף פרקין. וכן בגמרא שם דף נ\"ז וכ\"פ התוס' דף נ\"א ע\"ב אע\"ג דלרש\"י בק\"ו אתא בגמרא דף נ\"ב. ודאמרן תחלת מתן דמה לא למעוטי שירים דשירים ג\"כ היה שופך אל יסוד דרומי כדתנן רפ\"ד דתמיד וע\"ש. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק דלקמן. וכתבו התוס' דתימה דלא תני לה הכא. והרר\"י מאורלינ\"ש פי' דכיון דשמעינן תנא דפנימיות ביסוד מערבי. וגם התחיל בחיצונית למתני יסוד דרומי. ה\"ה בכולהו. ואע\"ג דחשיב בכל פנימיות היינו משום דהתחיל בפנימיות וצריך למתני בחיצונים ואין רוצה להפסיק. ע\"כ. ועיין במשנה ב' פ\"י ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "אשם שפחה חרופה. לשון הר\"ב הבא על שפחה שחציה שפחה וכו'. עיין במשנה ה' פ\"ב דכריתות: \n",
+ "שחיטתן בצפון וכו'. עיין בר\"פ בדברי הר\"ב ומ\"ש שם דזבחי שלמי צבור יליף מעולה דמחטאת ליכא למילף כדיליף הר\"ב לקמן בסמוך לנאכלין כו' דצפון בחטאת גופיה מהיקש נלמוד כמ\"ש הר\"ב בר\"פ ואינו חוזר ומלמד בהיקש. גמרא. ועיין מ\"ש בספ\"ז דמנחות: \n",
+ "ונאכלין לפנים מן הקלעים. לשון הר\"ב דכתיב באשם בקדש הקדשים תאכלנו. בויקח קרח ולכל אשמם וגו' רש\"י. ולא ידעתי מאי דוחקיה דלא כתב לקרא דפרשת צו דקדים שנאמר שם בפרשת אשם במקום קדוש יאכל. וגבי חטאת גופיה לא כתיב נמי אלא במקום קדוש כמ\"ש הר\"ב לעיל [במ\"ג]. והרמב\"ם פירש במשנה דלקמן שנאמר כחטאת כאשם. ומ\"ש הר\"ב וזבחי שלמי צבור סמך אותן לחטאת כו' שאין נאכלין כו'. אבל אין טעונין ד' מתנות כו'. וליכא לאקשויי לחטאת. כדדרשינן לעיל פ\"ק דף י' אותה דמה למעלה ואין אחרת דמה למעלה. תוס'. [לפנים מן הקלעים] *) דברים אלו הוסיפם התוי\"ט בד\"ק בין מלת כאשם למלת ומ\"ש הר\"ב כו' והב\"ד העבירם משם לכאן ועשאם לדבור בפ\"ע, ויפלא מדוע לא הקדים לכתוב כן במ\"ג ועוד שכבר כתב כן הר\"ב שם, וצ\"ע. [*והעזרה במקדש כנגד לפנים מן הקלעים במשכן. הרמב\"ם. ועיין במשנה דלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "קדשים קלים. פי' הר\"ב אין מועלים בהם. וכן לשון רש\"י. ועיין ספ\"ק דמעילה. ועיין לעיל במשנה ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "בכל מקום בעזרה. לשון הר\"ב אין טעונין שחיטה בצפון. דתודה לשלמים אתקוש כדפי' הר\"ב לקמן והיינו נמי טעמא דטעון ב' מתנות וכו'. [*ויש לדקדק אמאי שינה הכא ונקט בעזרה במקום לפנים מן הקלעים דלעיל. ונ\"ל דתנא [דלעיל] מסריך סריך בלישניה דבפ' בתרא משנה ד' דהתם קאי על משכן]: \n",
+ "בכל העיר. לשון הר\"ב דגבי חטאת כתיב כו' אלא במקום טהור. כדכתיב את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור. ומ\"ש הר\"ב טהור מליכנס שם מצורעים כדתנן במשנה ז' פ\"ק דכלים. דכל עיירות דינן כך. וא\"א לאכלן כשיצאו חוץ לעיר כדפירש הר\"ב ספ\"ח. ואיצטריך למעוטא דאותה דאף ע\"ג דבהדיא כתיב במקום טהור. דלא תימא מאי מקום טהור. טהור מטומאת זב. והוא הר הבית. גמ'. [*וה\"נ תקשה דה\"ל למנקט חוץ ממחנה ישראל. ועיין לעיל]: \n",
+ "ליום ולילה עד חצות. עי' בסוף מתני' ג': \n",
+ "לנשיהם ולעבדיהם. כל הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. הרמב\"ם פ\"י מהל' מעשה הקרבנות: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל מקום בעזרה. פי' הר\"ב ג' פרשיות נאמרו כו' בקמייתא כתיב ושחטו פתח אהל מועד. ובתרתי בתרייתא כתיב לפני וגו' להכשיר את כל הרוחות. פירש\"י דלא תימא כנגד הפתח דוקא. והא דכתב בקמייתא פתח מפרש בגמרא לומר בזמן שפתח ההיכל פתוח. ולא בזמן שהוא נעול. וקרא שלישי לפסול צידי צדדין. פירש\"י כגון לשכות ואפי' תוכן קדש. ע\"כ. וכלומר דאילו אחורי ההיכל כשר. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מהל' מעשה הקרבנות. והכ\"מ כתב הא דמכשיר אחורי ההיכל. צריך לימוד מנין לו. ע\"כ. ואשתמיטתיה דאמר רמי בר רב יהודה אמר רב [דף נ\"ה] לול קטן [כמין חלון פתוח מן התא] היה אחורי בית הכפורת גבוה ח' אמות כדי להכשיר את העזרה לאכילת ק\"ק ולשחיטת קדשים קלים: \n",
+ "שתי מתנות. שנא' בזריקת דם השלמים סביב כמו שנאמר בעולה. רמב\"ם במשנה דלעיל: \n",
+ "לשני ימים ולילה אחד. לשון הר״ב דהכי כתיב בשלמים והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ומסיים הרמב״ם ואינן נאכלין אלא ביום השחיטה והלילה. וממחרת עד ליל שלישי. ע״כ. והיינו דלא תנן אלא ולילה אחד. והוא הלילה שבין שני הימים. ויליף לה בבריי' מדכתיב והנותר עד יום. עד יום הוא נאכל. פירש״י בעוד יום. והתוס' פירשו עד. ולא עד בכלל. ע״כ. וביום השלישי [באש] ישרף אתא לשריפה שיכול שישרף תיכף לאכילה. וכמו שכתבתי במשנה ג' פ״ז דשקלים. והא דלא עשו הרחק מן העבירה בנאכלין לב' ימים ולילה אחד. כתבו התוס' בסוף פרקין [זבחים נ״ו ע״ב ד״ה להרחיק] דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה. אבל בלילה אינו ניכר: \n",
+ "ולילה אחד. הכי גרסינן. ועיין מה שכתבתי במשנה ה' פ\"ב דברכות. \n"
+ ],
+ [
+ "ודמן טעון מתנה אחת. לשון הר\"ב דלא כתיב בהו סביב. וכתיב בעולה וחטאת ואשם הוה להו ג' כתובים דלכ\"ע כל ג' כתובים הבאים כאחד אין מלמדין הלכך לא מהני ג\"ש דזריקה זריקה דלקמן למילף ב' מתנות. גמ' [נ\"ז ע\"ב]: \n",
+ "מתנה אחת. ועיין בדבור האחרון שכתבתי בסוף פסחים: \n",
+ "ונאכלין בכל העיר. פירש הר\"ב דכתיב והבאתם שמה עולותיכם וגו'. ותניא [וכו'] בספרי וכפרש\"י. וכתבו התוס' דיש לתמוה דהא כתיב שם ואכלתם לפני ה'. ועוד תימה גדולה דהכי מתניא בספרי מעשרותיכם. רע\"א בב' מעשרות כו' ותרומת ידך אלו הבכורים כענין שנאמר (דברים כ״ו:ד׳) ולקח הכהן הטנא מידך. ובכורות זה הבכור. בקרכם וצאנכם אלו חטאות ואשמות. ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם. אלו המחיצה. ונראה לפרש דנפקא לן מדמקשינן לחזה ושוק של שלמים לאכילת שני ימים וה\"ה לענין שנאכלין בכל העיר. ע\"כ. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות מעשה הקרבנות כתב שהרי הן קדשים קלים כשלמים ועיין עוד לקמן. ובפירושו למשנה ח' פ\"ק דכלים כתב שאמר הש\"י בבכור והוא קדשים קלים לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' (שם ט\"ו) ועמ\"ש שם: \n",
+ "בכל העיר בכל מאכל. גרסי' ולא גרסי' לכל אדם דהא קתני בכור לכהנים. רש\"י: \n",
+ "לשני ימים ולילה אחד. כתב הר\"ב דבבכור הוא אומר ובשרם יהיה לך כחזה התנופה כו'. מה חזה ושוק של שלמים וכו' ואימא מה חזה ושוק של תודה דתפשת מועט תפשת פליגי ר' ישמעאל ור\"ע. ר\"י אומר חזה ושוק שמורמים מתודה מהיקשא דשלמים אתיא ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש. ור\"ע אומר הואיל ויום ולילה בתודה כתיב אע\"ג דחזה ושוק למדה בהיקש לא הויא זמן אכילה דחזה ושוק של תודה דבר הלמד בהיקש. ואה\"נ דתחלת ההיקש לתודה היא. אלא מדהדר אמר הכתוב (ובשרם יהיה לך) [לך יהיה] דלא אצטריך דהא כתיב ברישא יהיה לך הוסיף לך הויה אחרת כמו זו הבאה לו בהיקש שיהא לב' ימים. ומעשר כתב רש\"י דלא ידע מנא ליה. ותוס' כתבו דנראה דיליף משלמים בבנין אב. מה שלמים קדשים קלים אף מעשר ק\"ק. דבכור נמי הוה אתי משלמים אי לאו משום דמתנה לכהן. וא\"כ מעשר דלא הוי מתנה לכהן משלמים אתי. ע\"כ. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"י מהל' מה\"ק. וא\"ת כי היכי דדרשי' מדכתיב דמם ולא דמו לרבות מעשר לזריקה ה\"נ נדרוש בשרם לרבות מעשר לאכילה. ל\"ק דאצטריך לבכור בעל מום שהוא מתנה לכהן כדאיתא בגמרא: \n",
+ "הפסח איני נאכל כו'. תימה ליתני נמי דאינו נאכל אלא על מצה ומרורים. ותירץ הר\"ר חיים דלא חשיב אלא דבר שכנגדו בקדשים והוא חלוק מהם דשאר קדשים נאכלים ביום ובלילה עד היום לכל אדם בכל מאכל. ופסח אינו נאכל אלא בלילה עד חצות ולמנויו וצלי. א\"נ לא תני מצות ומרורים דאין מעכבין. א\"נ לאו מצוה דגופיה. תוס': \n",
+ "אלא בלילה. כדכתיב (שמות י״ב:ח׳) בלילה הזה. רש\"י: \n",
+ "ואינו נאכל אלא עד חצות. כלומר אפילו מדין תורה. ולהכי קתני אלא. ומתני' ראב\"ע היא דדריש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן (שם) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות. ועמ\"ש במ\"ט פרק בתרא דפסחים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ששחטן. מדאורייתא שוחט לכתחלה כדדרשינן מוזבחת עליו ושמא הא דנקט דיעבד מדרבנן שלא תרביץ גללים. תוס': \n",
+ "כאילו נשחטו בצפון. פי' הר\"ב דכתיב וזבחת עליו כו' והא דדרשינן עליו שיהא שלם [כמ\"ש בסוף מתני' א' דפ\"ג] התם דייק משום דוזבחת עליו. משמע שמצוה לזבוח עליו. תוס' דף נ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת העוף היתה נעשית על קרן דרומית מערבית. לשון הר\"ב משום דמנחת חוטא כלומר דדלי דלות. והיינו דכתב ומשמע נמי וכו' דכולהו חדא קרא וחדא דרשה: \n",
+ "קרן דרומית מערבית. והר\"ב העתיק מערבית דרומית ולא נ\"מ מידי. ובמשנה ב' פ\"ג דמנחות ופ\"ה משנה ה' פי' שהיא בחודה של קרן ופירוש קרן דהכא עיין מ\"ש במשנה ד' פרק דלעיל: \n",
+ "בכל מקום היתה כשירה. פי' הר\"ב למליקתה וכתבו התוס' תימה דלא ילפינן נמי למליקה [ושמא] לא ילפינן אלא מידי דאשכחן דבעי מזבח כמנחה. וכן פירש בקונטרס. ע\"כ: \n",
+ "ושירי הדם. לשון הר\"ב של חטאות החיצונות וכו' והרמב\"ם בפ\"ז מהל' מעה\"ק כתב ושירי הדם של עולות וחטאות הנאכלות ואשמות ושלמים ששופכים עליה. ועמ\"ש פרק דלעיל משנה ד': \n",
+ "והיין. לשון הר\"ב בכל יום ששם היו השיתין. עיין בפי' הר\"ב מ\"ט פ\"ד דסוכה ומ\"ג פ\"ג דמדות: \n",
+ "ועולת העוף. עיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "עולין דרך ימין. כדפרישית לעיל מ\"ג: \n",
+ "לשלשה דברים אלו. פירש הר\"ב שהן ניסוך המים וכו'. ולג' דברים הנעשים בה למטן אינו עולה ואינו מקיף אלא עומד על הרצפה בקרקע. רש\"י: \n",
+ "שהיו עולים. לשון הר\"ב שכשהוא עולה למזבח פונה לסובב לשמאל. וכן לשון רש\"י. ולפי זה כבש קטן היה גם כן לשמאל. וכן פירשו התוספות. דף ס\"ד. שכמו שהיה כבש קטן שפנה על הסובב למזרח הכבש. כמ\"ש פרק דלעיל משנה ג'. כך היה ג\"כ למערבו של הכבש דאלת\"ה כשהיה מגיע לקרן מערבית דרומית בנתינת דמים דחטאת דתנן שם היה צריך לחזור על עקיבו לכך נראה שהיה כבש קטן גם כן למערב. ואין ראיה מהא דתנן במסכת סוכה [פ\"ד משנה ט'] גבי נסכים עלה בכבש ופנה לשמאל ולא תנן בהו ופנה לסובב. אבל קשה דלא חשיב ליה לעיל גבי שני כבשים קטנים יוצאים מן הכבש [שהעתקתי בפרק דלעיל משנה ג']. ע\"כ. ולי נראה דמשום דבכבש השני שעל השמאל שפונה אל יסוד להוליך בו שירים של חטאת שיורד מן המזבח פונה לשמאלו ליסוד דרומי כדפירש\"י שם שאותו כבש עצמו היה רחב ומקצת ממנו מוגבה ועולה עד על הסובב גם כן. אלא דרש\"י מפרש בדף ס\"ד בהדיא דלא היה יכול לפנות לסובב לצד מערב שלא היה שם כבש קטן. לכך נ\"ל לפרש דסובב שהזכיר רש\"י בכאן הוא מקום הלוך רגלי הכהנים שעל ראש המזבח ונקרא סובב בלשונו בדף ס\"ב ע\"א גבי תרי הוה חד לנוי. וחד לכהנים. \n",
+ "וחוזרין לעקב. [גרסי'] ול\"ג ומקיפים על (הדרך) [העקב]. [שירדו] בדרך שעלו בו. ואין מקיפין דכל כמה דמצינן למעוטי בהלוך של שמאל ממעטין. לשון רש\"י פרק ד' דסוכה דף מ\"ח ע\"ב. ותוס' כתבו דטעמא דהכא חזרתן על העקב [הויא לה] דרך ימין: \n"
+ ],
+ [
+ "חטאת העוף כיצד וכו'. משום דדם חטאת קודם לעולה. מפרש חטאת תחלה. תוס': \n",
+ "מולק. עיין פרק דלקמן משנה ה': \n",
+ "ממול ערפה. עיין בפי' משנה דלקמן ומ\"ש שם: \n",
+ "ואינו מבדיל. ל' הר\"ב אלא חותך שדרה ומפרקת ורוב בשר עמה וכו' ואין כן ל' הברייתא בסוף פרקין אלא חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה חותך סימן א' או רובו ורוב בשר עמו ופרש\"י שדרה חוט השדרה. מפרקת עצם הצואר בלא רוב בשר המקפת סביב כדאמרינן בהכל שוחטין [דף כ'] נשברה מפרקת ורוב בשר עמה נבילה ומטמאה ואפילו מפרכסת הלכך אי הוה חותך רוב בשר קודם הסימן הויא ליה מתה ולא מהניא בה מציקה וסימנין הלכה למשה מסיני הם ע\"כ. וה\"נ מסקנא דגמ' בהכל שוחטין דף כ\"א כהאי ברייתא וכן העתיק הרמב\"ם בעולת העוף בספ\"ו מה' מעה\"ק: \n",
+ "ומזה מדמה. ל' הר\"ב שלא היה מזה מכלי וכו' דילפינן בברייתא מדכתיב והזה מדם החטאת מגופו של חטאת מדלא כתיב ולקח מדם וכו'. ומ\"ש הר\"ב אלא בגופה של עוף. וז\"ל רש\"י פ\"א דמנחות *) בתוי\"ט ד\"פ וד\"ק \"ריש דף ג'\" שכ\"ה בגמ' ד' וויניצא ובד\"ח תקנו כלפנינו. סוף דף ב' הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו: \n",
+ "היה מתמצה על היסוד. פי' הר\"ב שמקרב בית מליקתו למזבח וכו'. וכן לשון רש\"י אבל במנחות [שם] פי' מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דבחטאת העוף כתיב והזה כו' איזהו קיר וכו'. לא ידענא למאי איצטריך להא דקרא גופיה הא קאמר דימצה אל יסוד המזבח. אבל בגמ' מייתי הברייתא על ההזאה שתהא למטה ולא למעלה כחטאת הבהמה. וכן הביאו הרמב\"ם בפירושו. וכ\"כ הר\"ב בעצמו בריש מסכת קנים. ופרכינן דאע\"ג דקרא קאמר דימצה ליסוד דלמא ההזאה למעלה עביד ליה והדר עביד המצוי למטה. ומשני מי כתיב ימצה כלומר בשו\"א ובפת\"ח דהוי משמע שמזהיר את הכהן שיחזור וימצה אחר הזאה. ימצה כתיב בחיר\"ק וקמ\"ץ דממילא. משמע נמי לענין הזאה. דממילא יהיה דם מצוי אצל היסוד: \n"
+ ],
+ [
+ "עלה בכבש. כתב הר\"ב לפי שעולת העוף נעשית למעלה. דלא כתיב בעולת העוף יסוד אלא בחטאת העוף בלבד וכ\"פ הרמב\"ם. ולא סגי לן בהכי. דהא ג\"ש. אית לן למול עורף ונילף נמי ליסוד. אלא כדאיתא בברייתא דכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח. אף מליקה בראש המזבח. ועוד נאמר והקטיר ונמצה דמו. וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה. אלא לומר לך. מה הקטרה בראש המזבח. אף מיצוי בראש המזבח. והראשון כתב הר\"ב בריש מס' קנים: \n",
+ "ממול ערפה. לשון הר\"ב מול הרואה את העורף. וז\"ל רש\"י ערפה גובה הראש. מול ערפה למטה לצד האגפיים מול הרואה את העורף ע\"כ. וצ\"ע דה\"ל לפרש במשנה הקודמת. ועיין פ\"א דחולין מ\"ד. ומ\"ש הר\"ב למדנו מול עורף מחטאת בג\"ש ומלק ומלק. וכתבו התוספות דליכא למילף מליקה דחטאת דתהא ג\"כ בראש המזבח. דכיון דמליקה דעולה לא ילפינן אלא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג\"ש: \n",
+ "ומבדיל. פירש הר\"ב חותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל למדנו שבעולת העוף מבדיל. וכ\"כ הרמב\"ם. ולא סגי לן. דהא ג\"ש אית לן למול עורף ונילף נמי ללא יבדיל. אלא כדאיתא בברייתא [ס\"ה ע\"א] דת\"ל ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו. שנאמר והקטיר אותו. [הרי] הקטרת הגוף אמורה. הא מה אני מקיים והקטיר המזבח. בהקטרת הראש הכתוב מדבר: \n",
+ "וממצה. דלא כתיב בעולה אלא מצוי בלבד: \n",
+ "והקיף. פי' הר\"ב מקרב מלשון אין מקיפין שתי חביות פ\"ד דביצה [משנה ה']: \n",
+ "וספגו במלח. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבנך במלח תמלח. רש\"י: \n",
+ "ואת הנוצה. לשון הר\"ב קודר בו כמין ארובה כו' אב. בלא קדירה לא. שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר. רש\"י: \n",
+ "והבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל. בחטאת ניחא. כדדרשינן בת\"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה [וכדתנן במתניתין דלקמן] וה\"ה דכל ששינה בה פסולה. אבל בעולה קשה מנלן. ועוד דמהקטרה ילפינן מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף כאן מה הקטרה אינה מעכבת אף הבדלה אינה מעכבת. תוס': \n",
+ "ולא מיצה דם הגוף פסולה. לשון הר\"ב דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי. גמ'. וז\"ל הרמב\"ם שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאים משניהם. ע\"כ. ות\"ר עולה אע\"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף. ת\"ל היא: \n",
+ "ז שלא לשמה. דדריש בת\"כ. כמ\"ש לעיל בשם. התוס': \n",
+ "או לשמה ושלא לשמה וכו'. עיין פ\"ק משנה ד': \n",
+ "כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. כל הנך משניות דהכא ופ\"ב דמכילתין. ופ\"ק דמנחות. צריכי לדקדק אמאי צריכי לכולהו. תוס' [ס\"ה ע\"ב ד\"ה כיצד]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שעשאה למטה. פירש הר\"ב למטה מחוט הסיקרא. עיין מ\"ש בזה בריש מס' קנים: \n",
+ "כמעשה חטאת לשם חטאת כשירה. פירש הר\"ב אע\"פ ששינה בסדר מליקה כגון שמלק והבדיל. ובחטאת נאמר ולא יבדיל. וכ\"פ הרמב\"ם. וצ\"ל דמתניתין ראב\"ש היא שאמר שמעתי שמבדילין בחטאת העוף. ומאי לא יבדיל. מפרש בגמרא בס\"פ דלעיל. א\"צ להבדיל דמכדי כתיב [בעולת העוף] והקריבו ולא כתב והקריב. חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף. פירש\"י דהכי מפיק ליה ראב\"ש הבדלה בעולת העוף בהכל שוחטין [דף כ\"א]. ולא דרש ומלק והקטיר כדדרשינן לעיל. מה הקטרה הראש בעצמו וכו'. ולא יבדיל למה לי [כמו מאי היא] דאי אזהרה היא בחטאת לא שמעינן מוהקריבו אלא דאינו מוזהר להבדיל בעולה. אבל מצות הבדלה לא נפקא לן. שמע מינה א\"צ להבדיל. הלכך נפקא לן בעולה מוהקריבו דצריך להבדיל דהא חילק ביניהם ומ\"מ לא ידענא מאי דוחקייהו דהר\"ב והרמב\"ם. לאוקמא למתניתין כראב\"ש דלא כסתמא דמשנה ו' פרק דלעיל דתנן הבדיל בחטאת פסול. דהא בגמרא לא בעינן למוקים למתניתין כראב\"ש ולא כרבנן אלא מציעתא דתנן כמעשה עולה לשם חטאת פסולה. עלה אמרינן דאפילו ראב\"ש היא. והא דעביד כמעשה עולה דשני בהזאה שלא היזה אלא מיצה ואתיא ככ\"ע. ולא בעינן למימר דראב\"ש היא ולא רבנן. ועוד דכי ס\"ד למימר כמעשה עולה דשני במליקה והבדיל וקאמר נימא דלא כראב\"ש מהדר ליה דמאי קושיא דהא סתמא דפרק דלעיל נמי דלא כראב\"ש. ועוד דבגמרא אמתניתין דלקמן מסקינן בהדיא דמתניתין דהכא דלא כראב\"ש. וכמ\"ש שם בס\"ד. סוף דבר רישא דמתניתין דלדברי הר\"ב והרמב\"ם דוקא ראב\"ש היא מעולם לא איתמר הכי בגמרא. ולא מהדר גמרא אלא למוקמי מתניתין אף כראב\"ש ואמציעתא. משום דאיכא לפרושי במליקה ודלא כראב\"ש ובה גופה לא אמרן אלא דאף ראב\"ש היא ובהזאה מיירי אבל לדחויי מתניתין דלא כרבנן היא לא סלקא אדעתין כלל. וא\"ת כמעשה חטאת לשם חטאת דכשירה פשיטא. כבר הרגישו התוספות בזה וכתבו עלה כשירה זו היא מצותה ואגב אחרינא נקטיה. ועיין עוד בתוספות דס\"פ דלעיל מה שפירשו לפירוש דר\"ת. וכן ג\"כ בתוספות דחולין דף כ\"א ואין להאריך בזה. [*ועיין בריש משנה י\"א פי\"ב דמסכת פרה]: \n",
+ "כמעשה עולה לשם עולה פסולה. השתא בחדא כעולה פסולה. בתרתי מיבעיא אלא אגב אחריני נקטיה: \n",
+ "עשאה למעלה כמעשה כולם פסולה. פירש הר\"ב כלומר כמעשה אחד מכולם וכו' הך סיפא ליכא לאוקמא דשני במליקה ועשאה למעלה. דהא תנן במשנה ב' פרק דלעיל בכל מקום היתה כשרה למליקתה. אלא דשני בהזייה. וכן פירש הר\"ב בריש מסכת קנים ועיין מ\"ש שם. ולקמן משנה ג'. ומ\"מ ליכא למשמע מיניה מדסיפא דוקא דשני בהזייה. מציעתא דתנן כמעשה עולה נמי דוקא דשני בהזייה. הא במליקה לא. ואתיא כראב\"ש דוקא ודלא כרבנן. דמידי איריא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "פסולה. פירש הר\"ב ואפילו כמעשה חטאת לשם חטאת. וכן פירש\"י וכתבו התוספות דפסולה היינו באכילה. אבל בעלים נתכפרו [כדפירש הר\"ב בסוף משנה א' דפ\"ב] כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו הבעלים. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "כמעשה עולה לשם עולה כשירה. פירש הר\"ב אע\"פ ששינה במליקתה שלא הבדיל וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"פ שלא שמענו לראב\"ש אלא דאמר שמעתי שמבדילין בחטאת. אבל בעולה לא אמר ששמע שאם לא הבדיל כשירה. מ\"מ י\"ל דעיקר פסולא לא אשכחן בקרא אלא בחטאת. וכמ\"ש במשנה ו' פרק דלעיל בשם התוספות. והלכך בהבדלה ליכא פסולא כלל בחטאת. ואע\"ג דלית בה מצוה שלא להבדיל לראב\"ש אבל בעולה מצוה להבדיל. אפ\"ה כיון דבהבדלה לא אשכחן פיסול בחטאת לית לן למיפסל נמי בעולה אלא דמצוה היא להבדיל ואם לא הבדיל כשירה. ומ\"מ דוקא לראב\"ש ודלא כסתם דבפרק דלעיל. וכבר הארכתי בזה בריש פירקין ועוד קשיא הכא דקאמרינן בגמרא דמשום דניחא לאוקמי מתניתין כר' יהושע. מש\"ה דוקא ששינה במיצוי כשעשה כמעשה חטאת כו' ולא ששינה במליקה. וכמו שאכתוב בס\"ד במשנה דלקמן. ואי איתא דניתניתין ראב\"ש היא הא בלאו הכי שינוי דמליקתה לא פסלה: \n",
+ "כמעשה חטאת וכו'. עיין מה שאכתוב במשנה דלקמן: \n",
+ "פסולה. תמהו התוספות בס\"פ דלעיל מנלן עיכובא בעולה: \n",
+ "עשאה למטן כו' פסולה. ואפילו מליקה בלבד שעשאה למטה נראה דפסולה. דהא ילפינן לה מקרא דמליקת עולה דוקא בראש המזבח כמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ה והיינו דכתבו התוספות בס\"פ דלעיל דקשה ממליקת עולה שעשאה למטה דפסולה. דהא מהקטרה ילפינן דון מינה ומינה וכי היכי דלא הקטיר למעלה כשר לא מלק למעלה נמי [יהא] כשר. ע\"כ. ובריש מס' קנים כתבו די\"ל דילפינן הכי כמו גבי הקטרה ששינה המקום הרי הוא כמו שלא הקטר כך מליקה כששינה מקום הוי כמי שלא מלקו ואם לא מלק פסול. ע\"כ. ומיהו לסברא שכתבתי לעיל להרמב\"ם והר\"ב דכל שלא מצינו פסול בחטאת ליכא למיפסל בעולה. אפילו בדבר שבחטאת אין מצוה ובעולה יש מצוה. ה\"נ במליקה דבחטאת בכל מקום כשירה ואין מצותה דוקא למטה. הלכך אע\"ג דבעולה מצותה דוקא למעלה. אפ\"ה אין לנו לפוסלה. ובלאו הכי נמי קשיא לי על דברי התוספות דמאי קשיא להו משום דון מינה ומינה. הא קיימא לן דון מינה ואוקי באתרא. כמ\"ש בסוף נזיר ופ\"ד דשבועות. ועיין מ\"ש בפרק בתרא דמנחות מ\"ה. דהתם רבנן סברי דון מינה ומינה: \n"
+ ],
+ [
+ "ומועלים בהן לר' יהושע דאמר לקמן דעולת העוף שעשאה למטן כמעשה חטאת כו' דאין מועלין בה. התם דבין מליקה בין הזייה נעשה כמעשה חטאת והלכך נמשכת לחטאת לכל דיניה. אבל הכא דאמרינן וכולן וכו' דמועלין הא דתנן לעיל כמעשה חטאת כו'. ועלה תני נמי עשאה למטה כו'. מיירי דלא שינה במליקה אלא בהזייה בלבד [כלומר שלא מיצה כלל. וכמ\"ד מיצוי לא מעכב בחטאת. הכי מסקי התוספות] דכיון דלא שני במליקה תו לא נמשכה לחטאת. ואע\"ג דהשתא דמתניתין דלקמן דשני במליקה ודהכא במצוי ודר\"פ נמי במליקה דהא סתים לן תנא דלא כראב\"ש. אין רישא וסיפא במליקה ומציעתא במצוי. גמרא. פירש\"י דלא תוקמא כר\"א דשמותי הוא: \n",
+ "חוץ מחטאת העוף שעשאה למטן כו'. אעפ\"י ששינה במליקה שלא מלקה כמו שאמרנו בסדר מליקת חטאת של עוף בפרק שלפני זה. לפי שאותו סדר [אינו אלא] למצוה ואם שינה לא הפסיד כלום הרמב\"ם. וכבר כתבתי לעיל דזה דוקא לראב\"ש ודסוגיא דגמרא דידן. דמתניתין לאו ראב\"ש היא וא\"כ כי שינה במליקה פסולה. לא קשיא למאי תנן חוץ מחטאת כו'. דכיון דנעשית כמצותה וכשירה. פשיטא דאין מועלים בה. דכיון דתני וכולן וכו' דמהדר אדלעיל איצטריך לאפוקי ולמיתני חוץ מחטאת כו' הואיל ולעיל מיתנייא: \n"
+ ],
+ [
+ "רי\"א אין מועלין בה. פירש הר\"ב דכיון דשינה כו' נעשית חטאת כדפרישית לעיל דבכל מעשיה נעשית כמעשה החטאת. ומסקינן בגמרא דלא אמר ר\"י אלא לאפוקי מידי מעילה. אבל למיסק ליה לחובה שתהא חטאת ויוצא י\"ח לא אמרינן כי היכי דלא תקשי מפ\"ג דקנים דר\"י היא כדמסיים בה בסופו אר\"י זה שאמרו כו'. וכתבו התוספות תימה מאי שנא זו מזו. וי\"ל דכה\"ג אשכחן פ\"ק דמנחות [דף י\"ב] דזריקה מועלת ליוצא ושיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה שאסורים באכילה והקטרתן מוציאן מידי מעילה וזריקת פגול ר\"ל בפ\"ק דמעילה כו'. וי\"מ דמדאורייתא נמשכת ונעשית חטאת גמורה ותקנתא דרבנן היא דאינה עולה לשם חובה. וצ\"ל דקסבר ר\"י אין שחיטה לעוף מן התורה וחולין [בעזרה] לאו דאוריי' כדאמרינן בנזיר [פ\"ד דף כ\"ט] וא\"נ קסבר דאורייתא. חיה ועוף לאו דאורייתא ולית ליה ההיא דרשא בפ\"ב דקדושין [שכתבתי שם במשנה ט'] דמרבה עופות [עכ\"ל]: \n",
+ "ומועלים בהן. ל' הר\"ב מפני שנפסלו בשינוי מקומן ולא הוציאתן זריקתן מידי מעילה. וז\"ל רש\"י ולא הביאתן זריקתן [לכלל] שעת היתר להוציאן מידי מעילה: \n",
+ "בדבר שכולו היתר. פירש הר\"ב בחטאת העוף שאין בו צד מעילה. כלומר שאין בו אימורים ומשעה שהותר לכהנים אין בו צד מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק בשמאל. כתב הר\"ב דמליקתו פסולה. שכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. מסקינן בגמרא פ\"ב דף כ\"ד דאו אצבע או כהונה בדבר המעכב כפרה ומש\"ה לא תקשה דהא במליקה לא כתיב אלא כהונה [*ועי' [מ\"ש] במ\"ד פ\"ג דמנחות]: \n",
+ "שחט חולין בפנים. יליף בברייתא בגמרא מדכתיב (ויקרא י\"ז) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטריפה [ובנבלת עוף טהור מיתוקמא קרא בת\"כ והאי טריפה קרא יתירה הוא. שאי אפשר לשמעו כמשמעו שהיא טרפה ומטמאה בבית הבליעה מחיים אם טרפה חיה. ואם אינה חיה הרי בכלל נבלה] מה טריפה שוה בפנים כבחוץ [דכאן וכאן היא אסורה] אף כל שוות בפנים כבחוץ. יצא שחיטת חולין בפנים הואיל ולא שוו בפנים כבחוץ: \n",
+ "וקדשים בחוץ. אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת. [כדתנן במשנה ז' פי\"ג] לא תועיל לטהרו מידי נבלה: \n",
+ "אינן מטמאין בבית הבליעה. פירש הר\"ב הואיל ופסולן בקדש ואהני מליקה דידהו שאם עלו לא ירדו ומסיים רש\"י הלכך [נבלה] נמי לא הוו. ע\"כ. וא\"ת והאר\"י פליג במשנה ב' פ\"ט וקאמר שנשחטה בלילה אם עלתה תרד וכותיה פסקו הר\"ב והרמב\"ם בפירושו וגם בחבורו פ\"ג מהל' פה\"מ. וי\"ל כתירוץ שני שכתבו התוספות כאן ובפ\"ב ד' כ\"ה דמודה ר\"י בעוף דכל שפסולו בקודש אם עלה לא ירד דהנך תלתא מיעוטי לקמן בבהמה כתיבי ומיהו ע\"כ חד מינייהו בעוף דלא תימא כל פסולי דעוף אם עלה לא ירד ע\"כ: \n",
+ "מלק בסכין. כתב הר\"ב לאו מליקה היא ולאו שחיטה היא דהא מליקה כו ושחיטה לא הוי כדאמרינן בהכל שוחטין [ד' כ'] מפני שהוא מחליד מפני שהוא דורס. רש\"י: \n",
+ "מלק חולין בפנים. כ' הר\"ב והמולק חולין בכ\"מ. ובגמרא אמרינן דאתיא בזה הכלל דכל שלא היה פסולו בקדש. רש\"י: \n",
+ "תורין שלא הגיע זמנן כו'. פירש הר\"ב תורים גדולים כשרים כו' כדתנן במ\"ה פ\"ק דחולין. ושם מפורש. גם שם כתבתי בשם רש\"י דתורין בנו\"ן לשון משנה: \n",
+ "שיבש גפה. פירש הר\"ב דמחוסר אבר. ושנסמית עינה היינו שנחטטה. כ\"פ התוספות. ומ\"ש הר\"ב משום הקריבהו כו' כך פירש\"י אבל הרמב\"ם והתוספות הביאו ספרא דמייתי לה בפ\"ק דקדושין [דף כ\"ד] ויליף לה מן התורה מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבשה כו': \n",
+ "זה הכלל כל שהיה פסולה בקדש. גמרא לאתויי שחיטת קדשים בפנים הואיל ולא שוה בפנים כבחוץ א\"ה מלק קדשים בחוץ נמי לא [שוה] בפנים כבחוץ אמר רב שימי בר אשי דנין דבר שלא בהכשרו שחיטת קדשים בפנים וחולין בפנים מדבר שלא בהכשרו משחיטת קדשים בחוץ ושחיטת חולין טרפה בחוץ ואין דנין דבר שלא בהכשרו כגון מליקת קדשים בחוץ. מדבר שבהכשרו מליקת קדשים בפנים. וסיפא דלא היה פסולה כו' לאתויי מלק חולין בחוץ כדכתבתי לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק ונמצא טרפה. דטרפה אסורה בהקרבה כמ\"ש הר\"ב טעמא ברפ\"ו דתמורה. וכ\"כ שם הרמב\"ם. וכאן מפרש משום הקריבהו וגו': \n",
+ "רי\"א מטמאה בבית הבליעה. דתרי טרפה מייתר בנבלת עוף טהור חד דלעיל וחד נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה (שם כ\"ב) להביא טרפה ששחטה שמטמאה. ור\"מ למעוטי עוף טמא שאין במינו טרפה. ור\"י מנבלה נפקא ליה כו' בגמרא: \n",
+ "ומה אם נבלת בהמה וכו'. שחיטתה מטהרת וכו' כדילפינן בגמרא מוכי ימות מן הבהמה [וכתבה הר\"ב בריש מסכת טהרות אבל במשנה ד' פ\"ד דחולין מסברא בעלמא דרשינן לה ושם פירשתי בס\"ד] עוף שאינה מטמא במגע ובמשא. אלא באכילה ובבית הבליעה. כדכתיב לא יאכל לטמאה בה אין לך אלא האמור בה. רש\"י: \n",
+ "רי\"א דיה כנבלה. פירש הר\"ב דדיו לבא מן הדין להיות כנדון כדילפינן ממרים כמ\"ש הר\"ב בספ\"ב דב\"ק ומש\"ה [כיון דדיו דאורייתא מסקינן בגמרא דר\"מ קרא אשכח וקדריש זאת תורת הבהמה והעוף (ויקרא י״א:מ״ו) לומר לך מה בהמה דבר שמכשירה באכילה מטהר טרפתה מטומאתה אף עוף דבר שמכשירה באכילה מטהר טריפתה מטומאתה. וכתב הרמב\"ם וז\"ל ור\"י מוציא ההיקש הזה לדין אחר ולא יאות כפי כונתינו לזכור כל הטענות ע\"כ. ולא ראיתי שום משא ומתן בהל' בין ר\"מ ור\"י. איברא דברפ\"ב דחולין דף כ\"ז תניא זאת תורת הבהמה והעוף. לומר לך מה בהמה בשחיטה אף העוף בשחיטה. אבל התוספות כתבו דהיקשא הוא ואין היקש למחצה וכולי מילי דרשינן מינה. ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו'. גמרא הא תנינא חדא זימנא כל האסורים לגבי המזבח אוסרים בכ\"ש [ברפ\"ו דתמורה] צריכי אי מהתם ה\"א הני מילי לגבוה דלא חשיב התם אלא ברובע ודכותיה שאינן אסורי הנאה להדיוט וכיון דדוקא לגבוה אסירי מאיסי אבל שור הנםקל ודכותה דלהדיוט נמי אסירי אימא לא ואי מהכא ה\"א הני דאיסורי הנאה נינהו. אבל הני אימא לא. צריכי. דהא דקתני הכא ברובע ונרבע דלאו איסורי הנאה לא קתני בהו בכמה. דברבוא דרישא לאו עלייהו קאי. והתם קתני בכל שהן והכא קתני תקנתא ירעו עד שיסתאבו. ופריך דאוסרין בכל שהן נמי קתני במ\"ט פרק בתרא דעבודה זרה. צריכי דאי מהתם ה\"א להדיוט אבל לגבוה אימא לא נפסדינהו לכולהו [ואי אשמועינן הא לגבוה דמאיס אבל להדיוט אימא איסורי הנאה לבטלו ברובא קמ\"ל. גמרא דרפ\"ו דתמורה] וכתבו התוספות וא\"ת תנינא חדא זימנא במסכת קנים [פ\"ב משנה ג'] ואם פרח מבין המתות לכולם הרי כולם ימותו. ושמא אי מהתם ה\"א עופות דהפסד מועט אבל זבחים דהפסד מרובה אימא לא נפסדינהו לכולהו. ע\"כ. ואי מהכא ה\"א דוקא בהמה הוה ב\"ח חשוב ולא בטיל אבל עוף לא חשיב ובטיל צריכא. נ\"ל. \n",
+ "ימותו כולם. פירש הר\"ב דב\"ח חשיבי ולא בטלי. הכי מסיק בגמרא דלא תקשה אמתניתין ז' דפ\"ג דערלה: \n",
+ "בשור שנעבדה בו עבירה. ל' הר\"ב כגון שהמית כו' וז\"ל רש\"י ומפרש ואזיל מאי היא כגון כו' [*ותיבות או או נ\"ל לפרשם כמו בין בין: \n",
+ "או ע\"פ עד אחד. עמ\"ש בדבור דלקמן]: \n",
+ "ברובע ונרבע כו'. פירשם הר\"ב רפ\"ו דתמורה. וע' במ\"ד פרק בתרא דבכורות. ומ\"ש הר\"ב כאן או קודם שנגמר דינו ה\"נ ה\"מ לפרושי לעיל בשור שהמית כו': \n",
+ "ובמוקצה. פירש הר\"ב שהפרישוהו ובפ\"ו דתמורה מפרש דבעי נמי שעבדו בה הכומרים. \n",
+ "ירעו כו'. עמ\"ש במשנה ט' פרק בתרא דע\"ז וע' משנה ג' פ\"ו דתמורה: \n",
+ "שיסתאבו. מפורש בפירוש הר\"ב במ\"ט פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "וימכרו. ויביא בדמי היפה כו'. עמ\"ש משנה ח' פ\"ט דפסחים: \n",
+ "וימכרו. ויביא כו' כן הוא גרסת הרמב\"ם כמו שהעתיק ברפ\"ו מה' פה\"מ ועמ\"ש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין. אם חטאת חטאת כו' וכ\"כ עוד לעיל מהך כל הני חולין נינהו וזבח אחד מעורב בהן. וכ\"כ רש\"י. [והרמב\"ם] וכתבו התוספות משמע לפירושו שהזבח מעורב בריבוא של רובע ונרבע והלשון משמע כן וא\"א לומר כן דדומיא דרישא קתני שהנסקל נתערב ברוב זבחים וכן מוכח בגמרא [ר\"ל בצריכותא] ובדמי היפה שבהן. היינו דמי יפה של כל אחד ואחד ומניח הגרוע שבהן שלא יחלל ע\"כ: \n",
+ "[*ימכרו החולין לצריכי אותו המין. וכתב הר\"ב ותקנתו שיקריב כל אחד לשם מי שהוא וכו'. ועיין בפירש משנה דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "זה יקרב לשם מי שהוא. לשון הר\"ב ולא יזכיר שם אדם. ומשמע אבל יזכיר לשם מי שהוא. והתוספות הקשו מהא דאמרינן וכתבו הר\"ב בספ\"ד] שהוא תנאי ב\"ד שישחוט סתם ולא לימא לשמן דילמא אתא למימר שלא לשמן. ופירשו לשם מי שהוא היינו סתמא דסתמא נמי כלשמו דמי. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ בקרבנות של נשים כו' גמרא. וכתבו התוספות דלא משני הכא א\"נ בחטאת העוף כדמשנינן במ\"ג פ\"ג דגיטין [כמו שהעתקתי שם] דהכא בזבחים מיירי ועוד דעופות לאו בני רעייה ופדייה נינהו. וליכא נמי למימר מין במינו כגון בכור בבכור. ומעשר במעשר דמשמע דמיירי בכל קדשים. וכתבו עוד דאף על גב דמצינו בנזיר פ\"ח ששנים מביאין קרבן בתנאי וכן בפ\"ה דכריתות שניהן מביאין אשם אחד וחטאת אחת התם כדי לפטור עצמן מקרבן תקנו שיביאו בלא סמיכה מ\"מ קרבן אחר שהוא מחויב סמיכה ודאי לא התירו לו חכמים להביאו בלא סמיכה כדי לפטור את עצמו. ע\"כ. והרמב\"ם פ\"ו מהלכות פה\"מ כתב עוד תקנה אחרת מלבד הרעייה שיתן האחד חלקו לחבירו. ויראה לי שלמד כן מדר\"ש דס\"ל הכי בשנים שמביאים אשם אחד וחטאת אחת בפ\"ה דכריתות. ואע\"ג דהתם הלכה כר\"ע ורבי יוסי דפליגי עליה. וכ\"כ שם הר\"ב והרמב\"ם במשנה ה'. וכן פסק הרמב\"ם בספ\"ח מהלכות שגגות. הכא שאני דאל\"ה תומם: \n",
+ "וימכרו ויביא בדמי היפה כו'. לשון הר\"ב שאם מכר אחד מהם בשנים כו'. והרמב\"ם בפירושו ובחיבורו [פ\"ו מהפה\"מ] מחייבו שימכור כל אחד בפני עצמו. [*והטעם דאם ימכרום ביחד אכתי הדמים מעורבים. ונמצא שעדיין נחוש שמא יחליף שקדושת בהמה חלתה על דמיה ואין משנים מקדושה לקדושה ומפני כך פירש\"י שאח\"כ מביא מעות מביתו כו' כמו שהעתקתי לשונו בפ\"ט דפסחים משנה ח']: \n",
+ "נתערבו בבכור. עיין במ\"ח פ\"ט דפסחים ומ\"ש הר\"ב שאין להם פדיון כו' כדתנן ספ\"ג דתמורה: \n",
+ "ירעו עד שיסתאבו ויאכלו כו'. הכא ל\"ג וימכרו דהא בכור ומעשר אסורים במכירה. ורש\"י כתב מדהכא א\"א לגרסו הלכך בכולי מתניתין נמי ל\"ג וימכרו ובתחלת חלולין יאמר כל מקום שהיא עולה תהא מחוללת כו': \n",
+ "ויאכלו כבכור וכמעשר. פירש הר\"ב שלא ימכרם באטליס כו'. דשאר פסולי מוקדשים נמכרים באטליז כו' דיש הנאתן להקדש כדתנן רפ\"ה דבכורות. וכתב רש\"י וא\"ת השתא איכא בהאי זבח המעורב פסידא דהקדש דכיון דאין נשקל בליטרא לא טפי ופריק ליה [אין] הכי נמי דמשום פסידא דידיה לא מזלזלינן בבכור ומעשר. נהי דאי לא הוה מיערב דליכא זילותא אלא בדידיה. מזלזלינן ביה משום דרווחא נמי דידיה הוא אבל באחריני משום איהו. לא מזלזלינן. ע\"כ: \n",
+ "חוץ מן החטאת ומן האשם. [*ובספר אחר גרס והאשם] פירש הר\"ב שהחטאת אינה לעולם איל וכו' והחטאת אינה באה אלא נקבה מלבד שעיר נשיא שהוא זכר כדכתיב שעיר עזים זכר. וכמו שכתב הר\"ב בסמוך. ומשום הכי נמי איצטריך לפרש דהחטאת אינה לעולם איל. ולא סגי ליה במאי דפירש דהחטאת אינה אלא נקבה: \n"
+ ],
+ [
+ "ירעו עד שיסתאבו. ובנוסח אחרינא ל\"ג. וכן במשנה שבגמרא ל\"ג לה. וכן נראה מדלא גרסינן נמי וימכרו ויביא בדמי היפה כו': \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים תעובר צורתן. פירש הר\"ב דהא עבר משום כל שממנו וכו' דקראי הכי כתיבי. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח. ודייקי רבנן אותם אשאור ואדבש קאי. כדדרשינן לעיל. קרבן ראשית תקריבו מן השאור והדבש. ודרשי רבנן אותם מיעט רחמנא אותם אותם הוא דאי אתה מעלה אל המזבח. אבל אתה מעלה לשם עצים. אבל מידי אחריני שממנו לאישים דנפיק מסיפא דקרא קמא לא. ור\"א מוקי למעוטא דאותם אבל מידי אחרינא לא. לענין כבש דמרבינן מואל המזבח שאפילו בכבש לא יעלו. ומהא ממעטינן מאותם דשירים אינן בכלל ריבוי דכבש. ורבנן תרתי ש\"מ דמיעוט דאותם [אכל] מאי דכתיב [בהאי] קרא קאי. וכי היכי [דמימעט] שירים מאיסורא דריבויא דכבש במזבח. ממעט להו נמי מהיתרא דהעלאה לשם עצים דנפקא מהאי קרא: \n",
+ "לבית השריפה. עיין במ\"ה פי\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש \n"
+ ],
+ [
+ "דם שנתערב במים אם יש בו מראה דם כשר. אפילו רבנן מודו דלא אסרו לשם עצים ולשם מים אלא במידי דהקרבה כגון אברי חטאת ואברי עולה. וכן נתנין למעלה כו' כדלקמן אבל חולין גמורין שרי לכ\"ע. לשם עצים ולשם מים. וכן נתערב בדם פסולים בדם התמצית. מדלא מפרשים התם דפליגי ברואה אני. תוספות. ומ\"ש הר\"ב וה\"מ כשנפלו כו'. אבל אם נפל דם קדשים לתוך מים. אמרינן קמא קמא בטיל. [ועיין פ\"ו דחולין משנה ה'] ובמשנה ט' פ' בתרא דע\"ז מפרש התם לענין יין נסך. דהיינו כשנפל מתוך כלי קטן שאינו מוציא אלא טפה טפה. וכן פירשו התוספות אדהכא בכאן ובמנחות: \n",
+ "אם יש בו מראית דם כשר. לאו באדמימות מעט מתכשר. אלא מראית דם גמור קאמר. למעוטי היכא דדיהא מראיתו. דהא אי לאו טעמא דעולין או מין במינו. היה דם הפר מבטל דם השעיר כדלקמן אעפ\"י שאם היה דמו של פר מים היה בו מראית דם קצת. תוספות: נתערב בדם בהמה כו' רואין כו'. רי\"א אין דם מבטל דם. אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר (ויקרא ט״ז:י״ח) הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדמו של שעיר. רבנן סברי מכאן לעולים שאין מבטלין זה את זה [והני דמים דמתניתין לא עולין נינהו ולהכי מבטלין אהדדי]. ור' יהודה סבר מכאן למין במינו שאינו בטל. ורבנן דלמא משום דמין במינו הוא. אי אשמועינן מין במינו ולא אשמועינן עולין כדקאמרת. השתא אשמועינן דעולין משום עולין הוא. ודלמא עד דאיכא מין במינו ועולין. קשיא. ורבי יהודה דלמא משום עולין הוא. אי אשמועינן כו' ודלמא כו' קשיא. גמרא פ\"ג דמנחות דף כ\"ב: \n",
+ "רי\"א אין דם מבטל דם. לשון הר\"ב דמין במינו לר\"י לא בטיל. ואפילו טיפה לתוך כלי. גדול וכן לשון רש\"י. ומדבריהם למדנו דר\"י בקמא קמא בטיל נמי פליג. והדין עמהם ממתניתין ה' פ\"ג דאהלות כדפירש הר\"ב שם. ומסוגיא דפרק בתרא דנדה דף ע\"א פירשו כך. ותימה על הרמב\"ם שנראה מלשונו שבפירושו דאף ר\"י מודה בקמא קמא בטיל: \n"
+ ],
+ [
+ "נתערב כו' ישפך לאמה. פירש הר\"ב דגזרינן דלמא אתי לאכשורי כו'. והא דלא גזרינן בדם הבהמה ובדם החיה משום דבההוא לא אתו למטעי לאכשורי בעיניה. תוספות: \n",
+ "בדם הפסולים. פירש הר\"ב כגון בדם שנשחט חוץ לזמנו וה\"ה בדם פסולים בעצמם לגבי מזבח. ורש\"י כתב כגון בדם רובע ונרבע. או שנשחט חוץ וכו' וכן לשון הרמב\"ם פ\"ב מה' פה\"מ בדם פסולי המזבח או בדם קדשים שנפסלו בשחיטה: \n",
+ "ר\"א מכשיר. פירש הר\"ב בדם התמצית וכו'. דסבר אין דם התמצית של בהמה מצוי להיות רבה כו'. וכשנתערב בדם פסולין לא פליג. דאי פליג. לערבינהו ולתננהו נתערב בדם הפסולים ובדם התמצית ישפך לאמה. גמרא. אבל מ\"ש הר\"ב דת\"ק סבר. פעמים שדם התמצית רבה כו'. הלכך גזר היכא דלא רבה אטו דרבה. קשה דלעיל בדברי ת\"ק לא פי' כן. אלא דגזור משום דלמא אתי לאכשורי בעיניה. ובגמרא פליגי רב זביד אומר בגוזרין גזרה במקדש קא מפלגי. מר סבר גוזרין ומר סבר לא גוזרין. ופירש התוספות דת\"ק סבר דגזרינן דלמא אתי לאכשורי דם הפסולים לזריקה בעינייהו. דלא כפירש\"י שפירש דגזר לא רבה אטו רבה דא\"כ לפלוג רבי יהודה ולקמן דייקינן לפלוג ר\"א [כדפירש הר\"ב במשנה י\"א וכן במשנה דלקמן] רב פפא אמר דכ\"ע גוזרין. והכא בדם התמצית מצוי לרבות כו' הא קמן דלמאי דפירש הר\"ב ברישא בדברי ת\"ק דגוזרין משום בעינייהו הוה ליה לאסוקי בטעמא דר\"א דסבירא ליה דאין גוזרין. ומטעם שפירש\"י דאין עושין סייג בקדשים להרחיק מן העבירה. ולא [צ\"ל דחיישינן להפסד] חיישינן להפסד קדשים שלא יפסיד את אלו בשביל סייג דאחרים. ע\"כ. ור\"א בין בתמצית בין בפסולים פליג והיינו כרב זביד. ולמאי דפירש כאן דפליגי בדם תמצית מצוי לא ה\"ל לפרש ברישא אלא כדמסיק הכא וכרב פפא. ואשכחן נמי דבין אדרב זביד בין אדרב פפא קשיא. דלרב זביד טעמא דר\"א דס\"ל דאין גוזרין במקדש וא\"כ אף בדם הפסולין פליג. ואסיק בגמרא בקשיא דלערבינהו ולתננהו. ולרב פפא דפליגי באטו רבה קשיא קושית התוספות דא\"כ נפלוג רבי יהודה כדפריך בגמרא לקמן. דנפלוג ר\"א. ועיין עוד מ\"ש אמתניתין דהכא בס\"ד במתניתין י': \n"
+ ],
+ [
+ "דם תמימים וכו'. כתב הר\"ב ובהא לא פליג ר\"א דעבר בזריקתו משום בל תקריבו. כל אשר בו מום לא תקריבו בפרשת אמור: \n",
+ "כוס בכוסות וכו'. כתב הר\"ב כדרך שנחלקו באברים וכו' וצריכא וכו'. אבל גבי כוסות וכו' ואי אתמר בהא בהא קאמרי רבנן. אבל בהא אימא מודו לר\"א. צריכא. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "יתן למעלה וכו' ויחזור ויתן למטה. כתב הר\"ב שמצוה להקדים עליונים וכו' כדתנן בפ\"י מ\"ב. ומ\"ש ונתינת מטה תעלה לו לתחלת מתנות עולה. עמ\"ש בזה במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+ "ואם לא נמלך ונתן כשר. פירש הר\"ב דהא ניתן ממנו למעלה וכן לשון רש\"י כשר העליון דהא ניתן ממנו למעלה ומסיים בברייתא דיחזור ויתן למטה. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מה' פה\"מ. ותמהו התוספות בפ\"ב [סוף] דף כ\"ו שהרי כבר נתכפר כיון שהגיע הדם למזבח בכל מקום והבשר נפסל ואין לו תקנה בחזרה כמ\"ש במ\"ב פ\"ג. אבל לר\"א לא קשיא למאי דמסקינן לקמן במ\"י דס\"ל דאין בילה. ובמי\"א אתרץ בס\"ד גם לרבנן: \n"
+ ],
+ [
+ "הנתנין מתנה אחת וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מפרש כגון כוס דם בכור שנתערב בכוס כו' משום דרמינן מדתנן ברפ\"ט דמסכת פרה צלוחית שנפלה לתוכה מים כל שהוא. רא\"א יזה שתי הזאות מפרש רב אשי דס\"ל אין בילה וכמ\"ש שם בס\"ד. ואי אמרת מתניתין בבלול. היאך קאמר רבי אליעזר ינתנו מתנה אחת. [דמשמע ולא יותר. תוספות]. דלמא מהאי קא יהיב ומהאי לא קא יהיב. ומסיק רבא [דף פ\"א] בבלול לא פליגי כי פליגי בכוסות. ואמתניתין דלעיל נמי קאי. כדאמרינן בהדיא בסוף השיטה מסקנא בכוסות פליגי. וקאי אמתניתין דלעיל. נתנין למטה בנתנין למעלה. ועוד א\"א לפרש אלא כמסקנא דהא בהדיא פירש הר\"ב לעיל ביחזור ויתן למטה שתעלה לתחלת עולה ולמאי דאמרן אין בילה. היכי אמרת דתעלה לחטאת ולעולה. דלמא דמי עולה יהיב למעלה ודמי חטאת למטה. וה\"ל להר\"ב לפרש זה. לעיל. ועוד יש תפיסה עליו דבמתניתין ז' בדם הפסולין. לא ה\"ל ג\"כ לסתום. אלא לפרש. דאע\"ג דלא אמרינן עלה בגמרא ולא מידי היינו טעמא כדמסקי התוספות סוף דף פ' דמההיא לא קשיא דסתמא קתני דמכשיר. ולא פירש כמה יתן. ואיכא לפרושי כשיש רוב דמים כשרים ויתן כשיעור הפסול ועוד. דממ\"נ מהכשר יהיב. משא\"כ בנתנין למטה כו'. בעינן לאכשורי למעלה ולמטה. וזה א\"א. ולפיכך ה\"ל להר\"ב לפרש שם כגון דדמים הכשרים מרובים ויהיב שיעור הפסול ועוד. אלא העיקר דנטר לה עד הכא ואכולהו תערובות דפליג בה ר\"א מהדר וקאי למימר דבכוסות פליגי. ודם הפסולים נמי בכלל. ואע\"פ שאין דם הכשר מרובה. ואע\"פ שה\"ל לבאר דאכולהו קאי י\"ל דבזה סמך על המובן: \n",
+ "ינתנו במתנה אחת. פירש הר\"ב דכל הניתנין וכו' כדתנן ברפ\"ד: \n",
+ "א\"ל ר\"א והרי הוא עובר על בל תגרע. לא ס\"ד דר\"א שיקשה לו רבי יהושע מבל תוסיף משום דרואה אני כאילו הוא מים. ור\"א שהשיבו לפי דבריו של ר' יהושע השיבו דלית ליה טעמא דרואה אני (לשם) [שהם] מים. תוספות: \n",
+ "א\"ל ר\"י והרי הוא עובר על בל תוסיף. וא\"ת וליתי עשה ולידחי לאו דבל תוסיף. כדמפרשינן בכמה דוכתי דקי\"ל דאתי עשה ודחי לא תעשה וי\"ל דהכא על ידי פשיעה הוא בא והיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. תוספות סוף עירובין דף ק': \n",
+ "א\"ל ר\"א לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. פירש כשהדבר עומד בעצמו ולא כשיש בו דבר אחר. וא\"ת וכי לא ס\"ד דר\"א שר\"י ישיבהו כך ג\"כ על בל תגרע. ונ\"ל שלזה נתכונו התוספות בפ\"ג דר\"ה דף כ\"ח שכתבו לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו. והלכך טוב שלא יגרע המצוה. ע\"כ. כלומר דסברת ר\"א דאע\"ג דבל תגרע נמי אינו אלא כשהוא בעצמו. כיון שגם בל תוסיף אינו אלא כשהוא בעצמו טוב לנו שלא יגרע המצוה. ור\"י השיבו לא נאמר בל תגרע אלא כשהוא בעצמו. פירשו התוספות והלכך כיון דיוצא באחד למה נזקיקנו למתן ארבע. ועוד טפי עדיף באחת מארבע. כמו שמפרש ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים כשר וכגון דיהיב דמי הפנימית בחוץ לשם מים. דאל\"ה היאך חוזר ונותן בפנים. והלא כבר נתכפר [כמ\"ש במשנה ב' פ\"ג] וכה\"ג מיירי בסיפא בפנים ונתן בחוץ שהכניס דמים החיצונים לשם מים. וקצת קשה אמאי פסול כשמכניס לשם מים דלכפר כתיב. תוספות. ואני תמה דלעיל אמתניתין ט'. ואם לא נמלך ונתן כשר. ויחזור ויתן למטה. הניחו בתימה דהרי נתכפר. ולא אמרו דיהיב לשם מים. משום דהא שמעינן לרבנן דלית להו רואין. כמפורש בהדיא בדבריהם. והכא מוקמינן ליה בנתנן לשם מים. ומאי חזית דדמים דלעיל סומק טפי ולא נתנם לשם מים. אלא נ\"ל דבין הכא בין לעיל לא קשיא. דלא אמרו אין רואין אלא לכתחילה ובנמלך. אבל בנתן ולשם מים. מהניא הכא והתם: \n",
+ "שהיה ר\"ע אומר כל הדמים כו' דתניא חטאת אין לי אלא חטאת. קדשי קדשים מנין. ת\"ל כל חטאת. קדשים קלים מנין. ת\"ל וכל חטאת דברי ר\"ע. א\"ל ר\"י הגלילי אפילו אתה מרבה כל היום כולו איני שומע לך אלא כל מיני חטאות: \n"
+ ],
+ [
+ "שאין המחשבה פוסלת בפנים. כדתנן ספ\"ג: ",
+ "אע\"פ שלא כפר פסול. דיליף לכפר דהכא בחטאת חיצונה מלכפר דחוץ [דמזהיר לאדם שיעמוד חוץ]. וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקדש. (ויקרא ט״ז:י״ז) מה להלן בבואו לכפר משמע מתחילת ביאת המכפר הלכך כתיב לכפר ועדיין לא כפר משמע אף אשר יובא מדמה לכפר בתחלת הבאתה ע\"מ לכפר משמע שנפסל. גמרא: ",
+ "עד שיכפר. דלא יליף לכפר דבבהמה מלכפר דבבואו דבאדם אלא מלכפר דבבהמה ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת [אשר הובא את דמם לכפר] (שם) מה להלן בשכפר דהא שריפה בתר כפרה הוא אף כאן בשכפר. גמרא: ",
+ "אם נכנס שוגג כשר. הא מזיד פסול בשכפר. כדדייקינן בגמרא מברייתא דדריש לכפר דבפר חטאת כר\"ש. והרמב\"ם בפ\"ב מהלכות פה\"מ לא כתב כן והאריך בזה הכ\"מ: ",
+ "שהציץ מרצה על הטמא. ועיין בפירש הר\"ב מ\"ד פרק בתרא דעדיות ומ\"ש הר\"ב דכתיב בציץ ונשא וגו' ובפרשת אמור כתיב [כו']. כן כתב הרמב\"ם וגם במ\"ג פ\"ג דמנחות הראה מקום על פירושו בכאן. אבל הר\"ב לא פירש שם כן. וכדבריו דהתם איתא בגמרא שם [דף כ\"ה] וכן במכילתין פ\"ב דף כ\"ג. גם בפ\"א דפסחים דף י\"ז ופ\"ק דיומא דף ז'. ועוד דלדרשא דהתם אתי שפיר הא דאיצטריך למתני ואינו מרצה על היוצא. אף על גב דאינו מרצה אלא על הטמא בלבד: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "רבן גמליאל אומר כל הראוי למזבח. דמוקדה לאהדורי פקעין הוא דאתא [כשרים שפקעו דמוקדה משמע מוקד שהיה לו כבר] ור\"י נפקא ליה מאשר תאכל האש [דקרא יתירא הוא] ור\"ג איבעי ליה לעיכולי עולה אתה מחזיר. ואי אתה מחזיר עיכולי קטור'. ור\"י לאו ממילא ש\"מ דעכולי עולה מהדרינן. [גמרא]. [*ופירש פקעים תמצא במ\"ו]: \n",
+ "שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח. ור\"י טעמא קאמר דהא דראוי על מוקדה לא ירד. משום קדושת מזבח הוא. ור\"ג מזבח אחרינא כתיב [כל הנוגע במזבח יקדש] ואידך חד להיכא דהיתה לה שעת הכושר [לפני פסולה כגון לן וטמא ויצא] [ונ\"ל להגיהוחד להיכא דלא היתה לה שעת הכושר פירש נשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו] ור\"ג כיון דפסולי נינהו ורבינהו רחמנא ל\"ש ה\"ל שעת הכושר. ל\"ש לא היתה לו שה\"כ. [*והא דבקרא כתיב הוא. הר\"ב נקט היא היינו דדייק הקרי שהוא היא. ומ\"ש הר\"ב היא משמע בהווייתה תהא. וכן פירש\"י וכתבו התוספות דקשה דלקמן [דרשינן] היא מיעוטא ולא רבויא [כמ\"ש במשנה דלקמן בד\"ה רי\"א כו'] אלא תנא אזאת תורת העולה סמיך. עכ\"ל]: \n",
+ "הנסכים כשרים והזבח פסול. א\"א [להיות] לנסכים כשרים גמורין כיון שהזבח פסול. אלא כלומר כשרים מפסול עצמן. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "והנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו. ופסח וחטאת ששחטן שלא לשמן ושקבלו פסולים כו' והנתנין למטה שנתנן למעלה כו'. כדמיתנייא בברייתא. ואע\"ג דתני אלו. תני ושייר. ושמא משום דמהני דהכא שמעינן דכ\"ש הנהו. תוס': \n",
+ "שקבלו פסולין וזרקו את דמו תחלת עבודה שבדם וסופה נקט. ולא איצטריך למינקט הלך. וע' בפירש הר\"ב בריש מסכת מעילה: \n",
+ "ר\"י אומר שנשחטה בלילה כו'. ל' הר\"ב דכתיב זאת תורת העולה היא העולה זאת היא העולה הרי כאן ג' מיעוטין. ל' רש\"י זאת מיעוטא והיא מיעוטא. וה\"א דהעולה מיעוט דמשמע העולה המיוחדת כשרה ולא פסולה. ע\"כ. ומייתי הר\"ב העולה תניין כדכתבו התוספות משום דהעולה קמא איצטריך לכדדרש בפרק תמיד נשחט (פסחים נ\"ח ע\"ב). שלא יהיה קרבן קרב קודם לעולה של שחרית. שנאמר העולה עולה ראשונה. וכתבו הר\"ב במ\"ד פ\"ד דמנחות. ועמ\"ש שם: \n",
+ "אם עלתה תרד. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. ועמ\"ש בפ\"ז מ\"ה ועיין ברפ\"ק דמעילה: \n",
+ "כל שפסולו בקדש. פירש\"י משבאת לעזרה נפסלה. והתוספות פירשו שאירע פסול לאחר שחיטה ונתקדש בקדושת כלי משום דרובע ונרבע בעזרה מאי איכא למימר: \n",
+ "לא היה פסולו בקדש אין הקדש מקבלו. דלהכי אתי זאת למעוטי כדתניא בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הרובע והנרבע כו'. מפורשים ברפ\"ו דתמורה. ויש לדקדק. דבשתיהן תנן לקמן פי\"ד משנה ב' דלא תנן שהמית את האדם כדתנן בר\"פ דלעיל ועיין מ\"ש במשנה ד' פ' בתרא דבכורות: \n",
+ "והטרפה. עיין מ\"ש במשנה ד' פי\"ב: \n",
+ "ר\"ח סגן הכהנים. ה\"ג וכן היא גירסת הרמב\"ם והר\"ב העתיק ר\"ח בן אנטיגנוס ואיננו ר\"ח סגן הכהנים כאשר הזכיר שניהם הרמב\"ם בפ\"ד מעשרה פרקיו שבהקדמתו לפירוש המשניות. אבל מ\"מ היה כהן כמו שהוא בגמרא דספ\"ד דבכורות [ל' ע\"ב] והעתקתיו במשנה ג' פ\"ב דדמאי. ומ\"ש דהלכה כמותו. כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ואפשר משום דמעשה רב. אבל בחבורו פ\"ג מהל' פה\"מ לא העתיק דבריו: \n"
+ ],
+ [
+ "כך אם ירדו לא יעלו. ע' במשנה ו' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "פרשו לא יעלו. עיין בריש מתניתין דלקמן ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "וכולם. פירש הר\"ב בין פסולין וכו' בין עצמות וגידין שהעלו מחוברים וכן פירש\"י. וטעמייהו דאילו בזמן שפירשו אפילו עלו ירדו כר' דבברייתא. ואע\"ג דתנן פרשו לא יעלו. ה\"ה דאם עלו ירדו ודלא כתוספות שכתבו דמדקתני לא יעלו דמשמע דאם עלו לא ירדו. ודלא כרבי. ודעת הרמב\"ם ג\"כ כדעת רש\"י והר\"ב שהעתיק בפ\"ו מה' מה\"ק. ואם פירשו לא יעלו. ופסק בפ\"ג מה' פה\"מ אם עלו ירדו: \n",
+ "שפקעו. עפו. כמו שאנו רואים במוקדי האש. שכל דבר שיש בתוכו לחות. הוא עף מן האש כשמתחיל אותו לחות להתנועע ולצאת. הרמב\"ם. ודומה לו מבלאי מכנסי כו' מפקיעין במ\"ג פ' בתרא דסוכה שענינה קריעה ופרישה: \n",
+ "לא יחזיר. לשון הר\"ב א\"צ להחזיר. והא דתנן בריש מתניתין ד' ואם ירדו לא יעלו דמשמע דאסור להעלותם. והיינו נמי דכתב הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות פה\"מ לא יעלו שנייה שהרי פסולים הם. ע\"כ. התם כשלא אכלתן האש כלל. והיינו דאמר עולא עלה דמתניתין דלעיל. ל\"ש אלא שלא משלה בהן האור. אבל משלה בהן האור יעלו. ופירשו התוספות יעלו היינו אם ירצה. אבל אין חובה להעלותם כדפרש\"י הכא אין צריך להחזיר. א\"נ הכא שאכלתן האש ונתאכלו קצת דומיא דאברים שפקעו. ולפיכך אין חייב להחזיר. ומשלה בהן האור היינו פורתא כו'. וכהאי א\"נ דעת הרמב\"ם פ\"ג מהלכות פה\"מ: \n"
+ ],
+ [
+ "כך הכלים מקדשים. וע\"מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הרמב\"ם: \n",
+ "[*כלי הלח. פירש הר\"ב קערות כו' וכן הוא ל' רש\"י. ותמיהני שהרי ז' מדות הלח היו במקדש. כדתנן בפ\"ט דמנחות משנה ב'. אבל לשון הרמב\"ם. כלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין. או המים והשמן. ע\"כ]: \n",
+ "ומדות היבש. פירש הר\"ב ב' מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון. וכן פירש\"י. גם הרמב\"ם כתב המדות שמודדין בהן הסולת למנחות. ועיין בפ\"ט דמנחות משנה ה'. וע\"ש פרק י\"א משנה ג'. והוקשה להתוספות דאמאי לא יקדשו מחתה דקטרת והכף. וכן בזיכין דשולחן. ופירש ר\"ת דמדה לאו דוקא אלא להכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי. לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה. אבל דבר לח. לא שייך מדה גביה. שהרי מדת לח אינה שוה. דדבר לח אינו יכול להיות גדוש. ופעמים שמדת לח זה. יתירה מזה. כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין [וכן לשון הר\"ב דשמן עב בפירש משנה ב' פרק ג' דמכשירין אבל במשנה ב' פ\"ג דכלים מפרש בהפך] להכי לא קרי ליה מדה ע\"כ. ול\"נ דלהכי קרי ללח כלי משום דא\"א ללח שיהיה אלא בכלי משא\"כ היבש שאפשר שיהיה מונח בקרקע עולם בלא כלי. [*ומ\"מ במנחות פ\"ט משנה ב' קרי לכלי הלח בשם מדות]: \n",
+ "כלי הקדש שנקבו כו'. כתב הר\"ב וכל זמן שהמזבח פגום כו' דכתיב וזבחת עליו כו' עיין מ\"ש ברפ\"ו. ומ\"ש הר\"ב וכל קדשים הנמצאים בעזרה כו' דהאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש\"י פ\"ו דף נ\"ט. והרמב\"ם בפ\"ג מהלכות פה\"מ כתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שנשחטו בכשרות. לכאורה וכ\"ש אם לא נשחטו כלל. וכרבי יוחנן דהתם בגמרא פ\"ו אלא כיון דא\"כ בעלי חיים נדחין ובריש פ\"ו דיומא משמע דקי\"ל אין בעלי חיים נדחין. וכמ\"ש עוד בפ\"ט דפסחים [משנה ו'] צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני ליה אבל אם לא נשחטה כלל אין בעלי חיים נדחים. וכרב דפליג אדר' יוחנן. ומ\"ש הר\"ב אפילו שירי מנחה כו' אפילו קדשים קלים אייתו מדרשא לעיל פ\"ו בגמ' דף ס': \n",
+ "אלא בקדש. בעזרה. רש\": \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שנאמר מלבד עולת הבקר וגו'. ועיין בפי' הר\"ב מ\"ד פ\"ד דמנחות ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "המקודש מחבירו. שיש בו צד רבוי קדושה ממנו. רש\"י: \n",
+ "קודם. עיין בפירש הר\"ב סוף מ\"ו ומ\"ש שם: \n",
+ "דם חטאת קודם וכו'. לשון הר\"ב אם שניהם שחוטים וכו'. וכן לשון רש\"י. וכך כתבו באברי העולה אם נזרקו כו'. ונ\"ל משום דקשיא להו הא דתנן במ\"ד החטאת קודמת ולא תנן דם חטאת. והתם אמרינן זה בנה אב לכל החטאות וכדפירש שם הר\"ב. ולהכי פירשו. דהכא דוקא כששניהם שחוטים ונזרקו. ומדברי הר\"י קורקוס שכתב הכ\"מ בפ\"ט מה' תמידין למדתי כן דאדתנן לקמן החטאת קודמת כו'. כתב וזה לשונו נראה שהכונה שישחוט החטאת ויקריב אותה לגמרי ואח\"כ העולה ולעיל דמפליג בין דם לאיברים שאמרו שדם של חטאת הוא שקודם ואברי עולה קודמים היינו כשנשחטו שניהם ושני הדמים לפנינו ואנו באים לידע איזו הדם יקדום שזורק של חטאת. ואחר שזרק שני הדמים ואברי שניהם לפנינו. ואנו באים לדון על האברים אז מקדים של עולה מפני שכולה כליל ע\"כ: \n",
+ "חטאת קודמת לאשם. עיין במשנה ה': \n",
+ "מפני שדמה נתן על ד' קרנות. ולא סגי ליה מפני שהחטאת מרצה על חייבי כריתות. דאיכא באשם נמי דיש לו קצבה לדמים כדלקמן משנה ה'. אבל חטאת כל דהוא. והכי פריך לה בגמרא אדרבה אשם קדים ומשני אפ\"ה רבוי דמזבח עדיף. ועיין לקמן. וכתבו התוספות דגבי וקודם לעולה לא קאמר מפני שדמה ניתן על ד' קרנות משום דכיון דעולה אתא מכח כולה כליל לא סגי בטעמא דד' קרנות: \n",
+ "ועל היסוד. לשון הר\"ב ובאשם לא מצינו שנאמר בו. וכ\"כ רש\"י ובמ\"ד פ\"ה כתבתי בשם התוספו' דבכולהו נמי שיריהם ליסוד. וכן פירש\"י עצמו שם בגמרא דף נ\"ב וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ה מה' מעשה הקרבנות. לכך צריך לדחוק דתנא קחשיב צד רבוי מה שנאמר בפירוש ממה שנלמד בלמוד בעלמא: \n",
+ "מפני שהוא קדשי קדשים. לא סגי ליה בטעמא דמרצה משום דתודה ואיל נזיר מקודשים דטעונין לחם. כדאמרינן בגמרא. תוספות: \n",
+ "וסמיכה ונסכים. משא\"כ בכור כדתנן בפ\"ט דמנחות מתניתין ו' ז': \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא זבח. פירש הר\"ב וזבחים חשיבי מפני שמצותן מרובה שכל הקרבנות באין מהן. רש\"י: \n",
+ "דמו ואמוריו. גמרא בשלמא אימורים ליתנהו בעופות. אלא דם מיהא איתא [ולא הל\"ל אלא ואמיריו קדשי קדשים משא\"כ בעופות אלא לאשמועינן אמוריו כי דמו. מה דמו לפני זריקה. אף אמוריו קודם זריקה דהא קרי להו קדשי קדשים. ומה דמו מיפסל ביוצא. אף אמוריו מיפסלי ביוצא. ויראה לי דמתניתין אליבא דר\"א מ\"ג פ\"ק דמעילה דס\"ל דאמוריו נפסלין ביוצא וכן מוכח בסוגיא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שבאה על חטא. כלומר דמכפרת. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "חטאת העוף קודמת לעולת העוף. כתב הר\"ב דכתיב והקריב את אשר לחטאת ראשונה. וכיון דלית בה הקטרה לא מהני טעמא דמרצה כדלעיל מ\"ב תוספות דף פ\"ט ריש ע\"ב. ומ\"ש הר\"ב זה בנה אב וכו' כדמפרש בברייתא שאין ת\"ל ללמד שתקרב ראשונה שהרי כבר נאמר (ויקרא ה׳:י׳) ואת השני יעשה עולה. אלא זה בנה אב וכו' ופירש\"י זה בנה אב תלה [טעם] הקדמתו בשביל שם חטאת. [*ועיין בפירוש הר\"ב ספ\"ב דמסכת קנים] ומ\"ש הר\"ב בין בבהמה בין בעוף ה\"ק אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. דבתרוייהו בהמה לא צריכא לבנין אב. והכי מפורש בגמרא: \n",
+ "וכן בהקדשה. פירש הר\"ב כשהוא מפריש כו' קורא שם לחטאת תחלה. ולאו כללא הוא. דהא ביולדת כתיב אחד לעולה ואחד לחטאת הרי שהקדים הכתוב עולה לחטאת וטעמא כדתניא בגמרא לפי שכאן באה במקום בהמה דעשירות שהיתה בהמה לעולה. ומ\"מ מסיק רבא דאף ביולדת לא הקדימה הכתוב אלא למקראה שתקדום בקריאת שם ולא לעבודה. [*אבל לשון רש\"י למקראה שתהא נקראת בענין תחלה אבל בעבודתן חטאת קודמת ע\"כ. וז\"ל בפ\"ה דערכין דף כ\"א שתהא נקראת במקרא תחלה ולא שתקרב תחלה. ומדלא פירש למקראה קריאת שם. צריכין אנו לומר דבעבודתן וכן שתקרב שבלשון רש\"י כל עניני עבודה וקריבה במשמע. ואף קריאת שם. וז\"ש קריאה שבענין. וכן שתהא נקראת במקרא הכל חדא ור\"ל שבענין הפרשה במקרא הוא שכתובה. העולה קודם. וא\"כ נקראת קודם להקורא בתורה. וכך פירש הרא\"ם בפרשת תזריע לדברי רש\"י דהתם. ואשתמיטתיה מלהביא לו ראיה מלשונות אלו של רש\"י דהכא ודבמס' ערכין. ומ\"מ למדנו לפי זה שמשנתינו כללא היא ואף דעת הרמב\"ם כך היא שכתב בפ\"ט מה' תמידים וכן בשעת ההפרשה מפריש החטאת תחלה ולא חילק בין חטאת לחטאת. ודברי הרמב\"ם הן הנה משנתינו דהכא שכן בפירושו כתב על וכן בהקדשה ר\"ל כי בשעה שיפריש כו' ולפיכך אני תמה על הכ\"מ שהראה מקום על התוספתא]: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוא בא ע\"י הכשר. וכן העתיק הרמב\"ם בפ\"ט מה' תמידין והר\"ב העתיק מפני שהוא בא להכשיר וכן העתיק רש\"י וכן הגי' בס\"א ובמשנה שבגמרא מפני שהוא בא על הכשר: \n",
+ "ובאין בכסף שקלים. כתב הר\"ב אשם תלוי בגז\"ש כו' עמ\"ש במ\"ב פ\"ה דכריתות: \n",
+ "שהן באין בני שנתן. כתב הר\"ב ומדאיל בן שתי שנים כדתנן פ\"ק דפרה [משנה ג']: \n"
+ ],
+ [
+ "שלמים של אמש. ל' הר\"ב של קרבן אמש. כלומר שנקרבו אמש ודלא כמ\"ש בפירוש רש\"י שבאו אמש לעזרה ושהו עד היום לשחטן דא\"כ בסיפא אמאי לא תנן נמי עולה בהדי חטאת ואשם ומה שהביא ראיה מן התוספתא הואיל ובא ראשון וכו' אינה ראיה דלא אמתניתין דהכא קאי אלא אחטאת העוף כו' פרים קודמים לאילים וכו' דאמתניתין דהכא שנוי שם בתוספתא קדשי קדשים קודמים לקדשים קלים הנאכלים ליום אחד כו' שלמים של אמש כו'. ומינה ראיה דלענין אכילה היא. ופשיטא לי מלתא דזו מהדורא קמא מרש\"י שהרי בתוספות שאעתיק בסמוך הביאו ל' הקונטרס דמפרש לענין אכילה: \n",
+ "של אמש קודמין. פירש בקונטרס דזלזול הוא להשהותם כל כך שצורת הבשר מתקלקלת. ועל חנם דחק. אלא היינו טעמא דשלמים של אמש אין להם היתר אכילה אלא עד הלילה וחטאת ואשם של יום עד בקר דנאכלין ליום ולילה. תוספות. וכן לשון הרמב\"ם בספ\"ט מה\"ת שהרי קרוב זמנן ע\"כ. וז\"ש התוספות עד בקר דין תורה קאמרי אבל חכמים עשו סייג עד חנות כדתנן במשנה ג' פרק ה': וחכ\"א החטאת קודמת. וה\"ה אשם דקדשי קדשים [היא]. כ\"כ התוספות. ובתוספתא שנוי בהדיא חטאת ואשם של יום קודמין [ומ\"ש הר\"ב ותדיר ומקודש] כגון דם עולת תמיד ודם חטאת. וכפירש\"י. והקשו בתוספות מהא דמפרשים במנחות בפ\"ד מ\"ד דמלבד עולת הבקר דדרשינן מיניה תדיר קודם דבעבודת הדם מיירי. ונראה כלשון אחר שפירש הקונטרס עולות מוספי ר\"ח וא\"ת תפשוט ממתניתין [דריש פרקין] דתנן מוספי שבת קודמין למוספי ר\"ח. דמשמע אפילו עולות מוסף של שבת. לחטאת מוסף של שבת ר\"ח. וי\"ל דכיון דעולת מוסף דשבת קודמת לעולת מוסף דר\"ח משום דתדירא. קודמת נמי לחטאת שהשוה הכתוב עולות דמוסף עם החטאת. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמיבעיא בגמרא ולא אפשיטא. ונראה דתדיר קודם. יראה לי טעמו משום דתדיר קודם מקרא נפקא לן מעולת התמיד יתירא אבל למקודש לית לן קרא יתירא דאע\"ג דאית לן בנה אב לכל חטאות כדפירש הר\"ב במ\"ד ולדם חטאת דמ\"ב נמי דריש מקרא בגמרא. מ\"מ לא שמעינן טעמא דמשום דמקודש הוא ולפיכך קדים. [כדשמעינן מקרא יתירה דעולת התמיד]. וכל זה איננו שוה לי כיון דבגמרא לא פשטינן לה מנלן למיפשטיה מדנפשין ולקבוע הלכה. ולא דמי למ\"ש בפ\"ג משנה ג' וק\"ל. והרמב\"ם בפ\"ט מה\"ת כתב יקדים איזו מהן שירצה כמ\"ש עוד שם בשאר אבעיות דלא אפשיטו: \n"
+ ],
+ [
+ "רשאין לשנות באכילתן. נ\"ל דהא אתא לאשמועינן דרשאי לשנות שאם צלאו יכול להוסיף עליו בתבלין וכן אם בשלו יכול אח\"כ לשלקו או לצלאו. דאלת\"ה הא תנינא לה חדא זמנא בפרק איזהו מקומן. וגם לישנא דיכול לשנות דייקו הכי שפיר טפי. ולשון התוספתא. וכולן רשאין הכהנים לשנות באכילתן מנחות ללותתן ולהוציא שמנן ולתת לתוכן תבלין כו': \n",
+ "שלוקין. פירשו הר\"ב במשנה ו' פ\"ב דפסחים: \n",
+ "דברי ר\"ש. וכבר פסק הר\"ב דאין הלכה כמותו במשנה ג' פ\"ח. ועוד שנוייה פלוגתא כיוצא בזה בתבלי תרומה במסכת שביעית פ\"ח משנה ז'. וגם שם כתב דאין הלכה כר\"ש. [*ושם בירושל' מייתי כדון הלכה כר\"מ דתמן. דהוא רבנן דהכא]: \n",
+ "שלא יביא את התרומה לידי פסול. פירש הר\"ב לפי שהתבלין כו' אם יבואו לידי נותר הרי הן באזהרה כו'. לא ידעתי למה דקדק לכתוב באזהרה. דלמעטו מכרת דנותר. א\"א לומר כן. שלא מצינו מחלוקת בטעם כעיקר אלא בחולין בתוספות בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט) אבל בקדשים [ודאי] טעם כעיקר כדאיתא התם בגמרא וכ\"ש שכבר דקדקתי מלשון הר\"ב ברפ\"ג דפסחים דאפילו בחולין סובר טעם כעיקר לחייבו כרת מלבד בחמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר רקיקי מנחות ישראל. כתב הר\"ב ואמר ר\"ש במסכת מנחות מושחן כמין כ\"י כו' וכן ל' רש\"י. ולרווחא דמלתא בעלמא פירשו דר\"ש אמר. שכן הוא בברייתא פ' אלו מנחות נקמצות (מנחות דף ע\"ה.) אבל במשנה מסתם סתם לן דמושחן כו': \n",
+ "ולוג שמן של מצורע. ה\"פ ומותר לוג כו' דמותר קמא קאי נמי אלוג. דהא הזה ממנו כדתנן פי\"ד דנגעים מ\"י. וכ\"כ הר\"ב לעיל פ\"ד מ\"ג דשיריו נאכלין. וכן נמי לקמן מותר דמנחת כהנים קאי נמי אדבתריה מנחת כהן משיח: \n",
+ "ר\"ט אומר מתנדבין שמן. כתב הר\"ב ואין פחות מלוג ונשרף בפני עצמו. ובס\"פ י\"ב דמנחות כתב דקומצו ומקטיר הקומץ ושירים נאכלין והן דברי שמואל בגמרא דהכא. וכמ\"ש שם בס\"ד. וכך פסק הרמב\"ם בפי\"ו מה' מעשה הקרבנות. ואע\"פ דאמרינן נמי בגמרא כתנאי רבנן ורבי דמתניתין ה' פרק בתרא דמנחות דפליגי במתנדב שמן. חכמים סברי לוג. ורבי סובר ג' לוגין וקאמרינן דרבי מנסכים יליף ליה. וכמ\"ש הר\"ב שם ומה נסכים דכולן לספלים. אף שמן דלאו בר ספלים כולהו לאשים. ויש מקום לומר דכרבי קי\"ל דהא אמרינן דלרבי דון מינה ואוקי באתרא ס\"ל. וה\"נ וכרבנן דרפ\"ד דשבועות כמ\"ש שם דקי\"ל נמי כותייהו. אלא דא\"כ ה\"ל להר\"ב לכתיב ואין פחות מג' לוגין. גם שם כ' דאין הל' כרבי. לפיכך דבריו שבכאן תמוהין מכמה פנים [ודע דבסוגיא דגמרא דהכא יש ט\"ס והיא ג\"כ בסוף מנחות דף ק\"ז ושם היא כהוגן]. וכן נמי מ\"ש הר\"ב שמתנדבין יין וזורקין אותו ע\"ג האשים ונשרף שם. בס\"פ י\"ב דמנחות כתב דמנסכו לשיתין. וכ\"כ בפ\"ו דמנחות מ\"ב. ושם אפרש בס\"ד. וגם בפירש הרמב\"ם שבנוסחאת א\"י נמחק כל הלשון והוגה שמנסך על השיתין של יסוד המזבח כמו שעושין לשאר נסכים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תורה אחת לכל החטאות. כתב הר\"ב ודוקא חטאת בהמה. אבל דם חטאת העוף כו' תשחט החטאת כתיב וכו'. ואע\"ג דנשרפים נמי אמעוט מתאכל ורבתה תורה. הא איכא מיעוטא זאת ומרבה אני הנשרפת דדמיא לנאכלת. שכן היא בהמה [ושחיטה] כמותה ובצפון וכלי קרן ואצבע וחודה ואישים כמותה ומוציא אני עוף דלא דמיא לה אלא בחוץ ובאכילה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "בין שהיה לה שעת הכושר בין שלא כו'. דתרי מעוטי כתיבי. כתיב מדמה. וכתיב אותה בתרה דקרא דכבוס ומריקה ושטיפה כתיב (ויקרא ו׳:כ״ב) כל זכר בכהנים יאכל אותה. גמרא. ועמ\"ש בזה מ\"ז בס\"ד: \n",
+ "שקבלו וזרקו. עמ\"ש בפ\"ט מ\"ב: \n",
+ "וזרקו. כ' הר\"ב דלא גרסינן ליה. דאפילו חטאת כשרה כו'. וכ\"כ רש\"י. וכן בנ\"א ל\"ג. אבל התוספות כתבו פירש בקונטרס או זרקו. אע\"ג דאפילו כשרה אם נתז דמה כו'. איצטריך לאשמועינן בפסולין למימר דדם דחוי הוא. ואין הנותר במזרק כשר לזריקה. ולא תימא יחזור הכשר ויזרוק דפסול עושה שירים ע\"כ. וברפ\"ק דמעילה פירש הר\"ב. דאין פסול עושה שירים אלא הטמא. וגם הרמב\"ם גורס וזרקו שכתב בפ\"ח מה' מה\"ק שנפסלה בזריקת הדם: \n"
+ ],
+ [
+ "משהופשט טעון כבוס. כתב הר\"ב דמשהופשט הוי ראוי כו' אם חשב וכו' וא\"צ קצוע כדפירש הר\"ב במ\"ז פרק כ\"ו דכלים: \n",
+ "אלא מקום הדם. יליף לה בגמרא בברייתא אשר יזה לא אמרתי לך אלא מקום דם בלבד: \n"
+ ],
+ [
+ "ומריקה ושטיפה בכלי נחשת במקום קדוש. דבתר וכלי חרס כתיב ואם בכלי נחשת בושלה ומורק ושוטף במים ברייתא ופירש הכ\"מ בפ\"ח מה' מה\"ק דכיון דכתיב וי\"ו בתר במקום קדוש דכתיב ברישא בתריה גרירי: \n",
+ "[*בכלי נחשת. עמ\"ש בריש מ\"ו]: \n",
+ "זה חומר. לשון הר\"ב אכבוס קאי. וכן ל' רש\"י. ולשיטתו אזיל שכן פירש גם כן בפירוש החומש אישבר דכתיב גבי כלי חרס בחטאת וה\"ה לכל הקדשים. ע\"כ. ותמיהני דא\"כ כי תנן לקמן משנה ז' אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ואמאי לא תנן נמי שבירה. והרמב\"ם פירש זה חומר דקאי אכבוס ואשבירת כלי חרס. ובמשנה ז' אכתוב עוד מזה בס\"ד: \n",
+ "זה חומר בחטאת מק\"ק. איכא טפי קרן ואצבע כו' אלא [חד] מתרי תלת חומרי נקט. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "קורעו. פירש הר\"ב ברובו. ועמ\"ש במשנה ח' פכ\"ח דכלים ועוד הארכתי שם פכ\"ז משנה י'. ומ\"ש הר\"ב ואף ע\"ג דבגד שנטמא כו'. הכא שרי כו'. גמ' וכתבו התוס' דזהו תימה. מאי שנא דלענין טומאה לא מקרי בגד מן התורה אע\"ג דשייר בה כדי מעפורת. ולגבי חטאת מקרי בגד. וכמו כן קשה בסמוך גבי כלי חרס. ונראה לפרש כיון שמועיל לו יחוד לאותו בגד ששייר בו כדי מעפורת ולאותו כלי שניקב כשרש קטן שאם היה מיחדו לזיתים או לרמון היה מקבל טומאה מכאן ולהבא חשוב הוא כלי ובגד לענין דם חטאת כיון דאין מחוסר מעשה אלא יחוד בעלמא ע\"כ. \n",
+ "נקבו. פירש הר\"ב נקב קטן כשיעור שרש קטן. דבזה טהור מטומאתו וכן פירש\"י והרמב\"ם והקשו התוספות דבהדיא תנן במסכת כלים ריש פ\"ג האלפס והקדירה שיעורן בזיתים ושיעור שרש קטן לענין הכשר זרעים תנן בסוף פ\"ב דעוקצים. ואי ה\"א דשיעור זיתים דבעינן מדרבנן הוה ניחא כדאמרת גבי בגד. אבל מדאורייתא אם ניקב כשרש קטן טהור ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "כלי נחשת. אין הפרש בין כלי נחשת לשאר כלי מתכות. הרמב\"ם: \n",
+ "פוחתו. פירש הר\"ב דכלי מתכות אינו טהור מטומאתו בנקב כל שהוא כדתנן ברפי\"ד דמסכת כלים. ומ\"ש הר\"ב ומיהו אחר שפחתו מקיש עליו בקורנם כ\"כ רש\"י והרמב\"ם בחבורו ספ\"ח מהלכות מה\"ק וגם בנא\"י הוא כך בפירושו. והקשו התוספות דא\"כ בגד נמי יקרעהו ויטהרהו לגמרי ויחזור ויתפרו לאחר שקרעו. אלא א\"כ היה חשוב בגד חדש כאילו אינו ראשון. ה\"נ בכלי חשוב כלי חדש ואינו ראשון. אלא ה\"פ דפוחתו שהופך צד פנים לצד חוץ וצד חוץ לצד פנים ונעשה תוכו גבו וגבו תוכו ומיטהר בכך מטומאתו. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. פירש הר\"ב דכתיב אותה פרט לתרומה. דאי למעוטי קדשים קלים. מקדשי קדשים דכתיב בהדיא אמעוטי. וכיון דאמעוטי קדשים קלים כ\"ש תרומה ולמאי איצטריך אותה אלא דלא תמעוט אלא תרומה בלבד דאין מיעוט אחר מיעוט. אלא לרבות. תוספות: \n",
+ "טעונין מריקה ושטיפה. ואין הפרש בזה בין כלי חרס לזולתם ואין כלי חרס טעונים שבירה אלא בחטאת בלבד. הרמב\"ם. מדשבקה מתניתין לשבירה. והכ\"מ בפ\"ח מהל' מה\"ק הביא ראיה לדבריו מלשון התוספתא בכה\"ג. והיה יכול להביא ראיה ממשנתינו זו. וכבר כתבתי במ\"ד דלהר\"ב ורש\"י שבירת כלי חרס נמי בקדשים קלים. וכן דעת הראב\"ד בהשגותיו לפרק הנזכר ואפשר לי לישב לדבריהם דמדסיים במתניתין דלעיל במריקה ושטיפה נקט נמי בה. וכן בתוספתא שהביא הכ\"מ. אבל ה\"ה לשבירה: \n",
+ "רש\"א קדשים קלים אין טעונים מריקה ושטיפה. מפרשים בגמרא דאיהו איצטריך אותה לפרט לפסולה שאין דמה טעון כבוס כמ\"ש במ\"ב. כלומר ואע\"פ שהיתה לה שעת הכושר. והשתא לת\"ק דהכא כי היתה לה שעת הכושר דמה טעון כבוס ומתניתין דלעיל דלא כת\"ק דהכא. והכי מוכח בהדיא בגמרא דהתם [דף צ\"ג] דמייתי עלה דמתניתין פלוגתא דר\"ע ודר\"ש בברייתא דלר\"ע היתה לה שעת הכושר טעון כבוס ומפרש דבפלוגתא דאותה קא מיפלגי. דלר\"ע אותה פרט לתרומה. ולר\"ש פרט לפסולה. ומפני כן אני תמה על הרמב\"ם דבפ\"ח מהל' מה\"ק פסק לסתמא דלעיל. ופסק נמי לדברי ת\"ק דהכא. והא הוו תרתי דסתרן אהדדי. והראב\"ד לא השיגו. וגם הכ\"מ לא העיר בזה. ולי צ\"ע *) עי' בלח\"מ מה שתירץ בזה. (נמוקי הגרי\"ב):: \n",
+ "אין טעונים מריקה ושטיפה. ומ\"ש הר\"ב ולא במזוג. פירש\"י מים ויין כאחד שני חלקי מים ואחד יין. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואם בשל במקצת כלי טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. דאמר קרא (ויקרא ו׳:כ״א) ואם בכלי נחשת בושלה ואפילו במקצת כלי. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואילו קדשים קלים לר\"ש א\"צ להגעיל אלא מקום בישול בלבד גמרא. וצ\"ל דבמריקה ושטיפה גזירת הכתוב הוא ולא משום דמפעפע בכולו. דא\"כ לר\"ש היה צריך בהגעלה נמי להגעיל כולו. ואפשר נמי לומר דהכא כשמקצת הכלי על האש שמבשל בו [חם] ושאר הכלי צונן אבל כשכל הכלי חם פשיטא דמפעפע בכולו. וצריך הגעלה לכולו. וע' בתוספות דצ\"ו רע\"ב. ומ\"ש הר\"ב בכאן דהל' כמ\"ד מריקה בחמין. עמ\"ש בזה לקמן במקומו בס\"ד: \n",
+ "יבשל בו את כל הרגל. פירש הר\"ב דמתוך דשלמים מרובים ברגל כו' שהרי זמן שלמים לשני ימים כו'. וכן פירש\"י ומסיים ואם בא לבשל חטאת. זהיר לבשל אחריו שלמים בו ביום. ופולט את החטאת ובולע את השלמים. ע\"כ [*ועיין במשנה דלקמן]. אבל הרמב\"ם פירש יבשל בו את כל הרגל. ר\"ל יבשל בו כל היום כל ימות הרגל. וענין כל זה שאם יבשל בו אלו הקדשים. יצטרך למרוק הכלי ואז יבשל בו קדשים פעם שנייה. ורבי טרפון אומר שבמועד אין מחוייבין למרוק הכלי כשתכלה האכילה. אבל ראוי לו למרוק אותו בסוף היום מפני שהוא עסוק בשמחת הרגל. ועכ\"פ צריכין מריקה לדברי הכל ואז מבשלים בהם ממחרת. שאילו לא נמרקו. אותו השמנונית המדבק בכלים יהיה נותר ואסור ממחרת לבשל בהם. וחכ\"א שלא יאחר למרקן אלא כפי זמן אכילה בלבד וכשתכלה האכילה ממרק אותן. ע\"כ. ועמ\"ש בסמוך: \n",
+ "וחכ\"א עד זמן אכילה. פירש הר\"ב שלא יהא כו' אלא זמן אכילה כו'. [*לפי זה לא ה\"ל להר\"ב לגרוס תיבת עד. וכן רש\"י בפירוש הברייתא השמיט תיבת עד ודקדקו התוספות דהכי שפיר טפי דלא לגרוס עד. דלא חייב הכתוב אלא עד אחר שנעשה נותר דאל\"כ אלא אף קודם לכן א\"כ לר\"ט מאי מהני גיעול דלחברו כיון שכבר הוזקק למריקה ושטיפה. ע\"כ. ומזה אני תמה על הר\"ב שפירש שממתין זמן אכילה בלבד והדר עביד ליה מריקה ושטיפה בו ביום מיד דאם כן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר הוא. ותקשה לר\"ט. ומיהו בזה אפשר לי לתרץ דס\"ל להר\"ב דר\"ט בהא נמי פליג. אלא דמפירושו בדברי ר\"ש דמודה שיגעיל שהרי הטעם הבלוע נעשה נותר כו'. משמע דאזמן דרבנן קאי. וכן נמי בסוף מתניתין ד' שפירש זה חומר אכבוס קאי דכלומר ולא אמריקה ולא אשבירה וכדעת רש\"י. ובפירוש החומש בפ' צו מפרש בהדיא דמשום נותר הוא דישבר. ולפיכך אף בקדשים קלים. וכמדומה אני שז\"ש הר\"ב בכאן בו ביום מיד מדברי הרמב\"ם הוא שלמד כן. שכך מפרש זמן אכילה לא שיער הכתוב לזמנו שרשאין לאכלו מן התורה. אלא זמן אכילה כלומר שיעור עת האוכל לכל אדם כשעתו וכזמנו וכנראה מהלשון שהעתקתי לעיל וכן יראה בחבורו פ\"ח מה' מה\"ק. אבל לפי שהר\"ב הולך לשיטת רש\"י בפירש דברי ר\"ט לא ה\"ל לפרש כן בדברי חכמים אלא כמ\"ש התוספות והאי זמן אכילה היא האכילה הקצובה בתורה. דלהרמב\"ם שאני. שמפרש בדר\"ט דבסוף כל יום מורק ושוטף. ומש\"ה אע\"ג דלרבנן זמן מריקה ושטיפה קודם שנעשה נותר ל\"ק לר\"ט. דאף לר\"ט ממרק ושוטף קודם שנעשה נותר ומידי דהוי לרבנן גופייהו בשעת האכילה שכ' בהדיא בחבורו ומבשל ושונה ומשלש מיד כו'. וממרק ושוטף עד סוף אכילה: \n",
+ "מריקה כמריקת הכוס וכו'. [מבפנים]. ככוס של ברכה. כדאמרינן בברכות דף נ\"א שטעון הדחה בפנים ושטיפה מברוץ. רש\"י. ולפ\"ז גרסינן מריקה ושטיפה בצונן וכדגרס הר\"ב לעיל בסמוך. ודשני קרא ולא כתב ומרק מרק או ושטף שטף משום דחד בפנים וחד בחוץ. ונ\"א דגרס מריקה בחמין ושטיפה בצונן היא גירסת הרמב\"ם ומפרש מריקה כו' כמריקת הכוס כו' וז\"ל מריקה ושטיפה הכבוס המופלג עד שמסיר מה שנדבק בכלי יקרא מריקה ותוספות בנקיות יקרא שטיפה והוא שיתן מים לתוך הכלי ואינו ממרק בידו הכלי אלא משפשף. ואמרו מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ומה שאמר כמריקת הכוס וכשטיפת הכוס ר\"ל שאינו חייב להפליג עד שיסיר כל הרושם ע\"כ. והכ\"מ שהעתיק פירש\"י על כמריקת הכוס כו' שכ' הרמב\"ם בחבורו. לא דק שה\"ל להעתיק לשון הרמב\"ם שבפירושו. ומעתה הרמב\"ם שכתב בחבורו מריקה בחמין ושטיפה בצונן היינו משום דכך היא גירסתו במשנה. אבל הר\"ב דלא גרס הכי קשיא לי על פסקו דפסק כמ\"ד בברייתא מריקה בחמין דאע\"ג דחכמים ס\"ל הכי בברייתא מ\"מ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם שבמשנה כדאיתא בפ' החולץ דמ\"ב ויש לי לומר דכיון דרבי הוא שסתם כדברי עצמו ורבי חייא העיד דחכמים פליגי עליה לא הוה בכלל סתם דמתניתין ומחלוקת בברייתא אלא כשהסתם שבמשנה היא שםתם רבי כדעת אחר. ומ\"מ סברא זו צריכה רבה מנלן למימר הכי. ולכך הקרוב אלי שהר\"ב נמשך בפסק אחר הרמב\"ם ולא דק דהרמב\"ם יש לו גירסא אחרת במשנתינו: \n",
+ "מגעילן. שיסיר השמנונית שנבלעה בשפוד שהנפש מואסת אותה. מגזרת געלה נפשי. ומענין הזה נשתמשו בכל דבריהם גיעול גיעולי עכו\"ם ומגעילן וזולתן ר\"ל להסיר ההגעלה. הרמב\"ם: \n",
+ "בחמין. והתוספות כתבו דאית דל\"ג בחמין והיינו דהר\"ב מפרש לה מגעילן בחמין ומ\"מ קיימו בתוספות גירסת הספר ואין צורך להאריך בזה. [*ועמ\"ש בסוף מסכת ע\"ז]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינן פוסלין במגע. ענין פוסלים במגע שיהיו כמו ק\"ק שכל הנוגע בהם מן המאכלים יפסול אם יהיה אותן הקדשים פסולים. או יהיה כמותן ויאכל בקדושה אם היתה כשירה לפי שנאמר בחטאת (ויקרא ו׳:כ׳). כל אשר יגע בבשרה יקדש. ואמרו יקדש להיות כמוה. כיצד אם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה. וע\"מ שתהא שם בליעה. והוא מה שאמרו כל אשר יגע בבשרה יכול אע\"פ שלא בלע. ת\"ל בבשרה עד שיבלע. ואמרו אשכחן חטאת שאר קדשים מנין ת\"ל (שם ז) זאת התורה לעולה וכו'. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אינן חולקים בקדשים. כתב הר\"ב דכתיב הכהן כו' כהן הראוי לחטוי חולק. דמחטא יאכל שאינו מחטא לא יאכל אי אפשר לומר שהרי כל המשמרה כולה דאין מחטאין ואוכלין [ברייתא] [צ\"ל כדאיתא] בגמרא. ומ\"ש הר\"ב בשעת הקרבה ללא צורך כתב כן דבסיפא מתניא בהדיא ועוד דה\"ל לפרש כן בתחלה. ומ\"ש הר\"ב דהא איכא קטן דאינו ראוי לחטוי ואוכל פירש\"י קטן פסול לעבודה. דנפקא לן (ויקרא כ\"א) מאיש מזרעך לדורות' בהכל שוחטין [ד' כ\"ד.] בסופיה. ובקדשים אוכל דאמרינן במנחות [ד' ע\"ג] איש כאחיו. איש חולק ואין קטן חולק. ומדאמעיט ליה מחלוקה מכלל דאכיל. ועוד כל זכר כתיב. ע\"כ: \n",
+ "לערב. משום טבול יום קתני לה. דאי מחוסר כפורים לא בעי אלא טבילה כדמוכח מתניתין ג' פ\"ג דחגיגה. וכמ\"ש במ\"ה פי\"א דפרה: \n",
+ "אונן נוגע. פירש הר\"ב והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו' וכ\"פ הרמב\"ם ומסיים וכן מחוסר כפורים. ומפירושם דהכא הקשיתי לשאול על פירושם במ\"ג פ\"ג דחגיגה. ועכשיו כשבא לידי נוסחת ארץ ישראל מצאתי שהוגה בל' הרמב\"ם דהכא שבמקום שכתב ליגע צ\"ל לאכול. והא דכתב ע\"מ שלא יסיח וכו'. עד וכן מחוסר כפורים נמחק וגרס הכי ומותר לו ליגע אפילו קודם טבילה כמ\"ש בכאן. ואמרו באכילה מעלה עשו רבנן בנגיעה לא עשו מעלה אמנם מחוסר כפורים פוסל את הקדש אם נוגע בו. ובספרא והבשר אשר יגע בכל טמא אפילו במחוסר כפורים ע\"כ. [*ומכל מקום לשונו שבהלכות אבות הטומאות אינו כן והעתקתיו שם בחגיגה] ועיין במ\"ב פ\"ב דטהרות ועוד אאריך בזה בס\"ד במ\"ז פרק בתרא דנדה: \n",
+ "ואינו חולק לאכול לערב. גמרא מפלג הוא דלא פליג וכי מזמנים ליה אכיל ורמינהו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים [ספ\"ח דפסחים] אמר רב ירמיה לא קשיא כאן. מתניתין דהכא. בפסח. איידי דאכיל פסח אכיל נמי קדשים. והתם בפסחים בשאר ימות השנה. והכי קאמר אבל לא בקדשים של כל השנה. רב אסי אמר לא קשיא. כאן שמת לו מת בי\"ד וקברו בי\"ד. כאן שמת לו מת בי\"ג וקברו בי\"ד. יום קבורה לא תפיס לילו מדרבנן [כדפירש הר\"ב במ\"ה פ\"ג דהוריות] גמרא: \n",
+ "בעלי מומין בין בעלי מומין קבועין בין בעלי מומין עוברין. דתלתא כל זכר כתיב. במנחה וחטאת ואשם. תרי לתם ונעשה בעל מום בין קבוע בין עובר וחד למעיקרו כדתניא בגמרא [דף ק\"ב]. וכתבו התוספות תימה דלמא איצטריך לבעל מום מעיקרו חד לאכילה וחד לחלוקה. דאי מחד. הוה אמינא דוקא אכילה ולא חלוקה כמו קטן דאוכל ואינו חולק. וי\"ל כיון דאשכחן תם ונעשה בעל מום דאין חלוק בין אכילה לחלוקה דמסתמא ה\"ה לבעל מום מעיקרו ע\"כ. עיין מ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+ "אבל לא מקריבין. בת\"כ בעל מום עובר מנין ת\"ל (שם) כל אשר יהיה בו מום לא יקריב: \n",
+ "וכל שאינו ראוי לעבודה כו'. כתב הר\"ב חוץ מבעלי מומין כו' דרבינהו קרא כו' כל זכר בבני אהרן יאכלנה לרבות בעלי מומין למחלוקת. הכי איתא בגמרא אפיסקא דבעלי מומין וכמ\"ש בסמוך ואוקמתא קמייתא דריש פרקין. והא דכתב הר\"ב לעיל מדאפקיה קרא לחלוקה בלשון אכילה כו' הלכך בעלי מומין חולקין הוא אוקמתא דרב יוסף בריש פרקין. ואפשר דלרב יוסף איצטריך ליה משום דלא תימא בעל מום מעיקרו לא אתרבי אלא לאכילה כתמיהת התוספות לעיל ובהכי ניחא דאף לרב יוסף קיימא הנך ברייתות דדרשי תלתא כל זכר לרבות ב\"מ למחלוקת: \n",
+ "וכל שאין לו בבשר כו'. שנאמר (שם ו) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה כך מצאתי: \n",
+ "אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים. לשון הר\"ב שאין הכהן חולק עד שיהא טהור משעת זריקת דמים עד שעת הקטר חלבים ואם נטמא בין כך ובק כך אינו חולק. וכ\"כ הרמב\"ם. ולפ\"ז י\"ל דרבותא דאפילו קמ\"ל דכ\"ש איפכא כי טהור בזריקה וטמא בהקטר דטומאתו קרובה לשעת חלוק ואכילה. אלא דבגמרא לא אמרינן הכי אבל דייקי ממתניתין דהא טהור בשעת זריקת דמים וטמא בשעת הקטר חלבים חולק ומתניתין דלא כאבא שאול. דתניא אבא שאול אומר. לעולם אינו אוכל עד שיהיה טהור משעת זריקה עד שעת הקטר חלבים דאמר קרא המקריב את דם השלמים ואת החלב דאפילו הקטר חלב נמי בעי. ולפי זה רבותא דאפילו לא קאי אלא משום דטהור בשעת הקטר חלבים. וא\"ת הרמב\"ם והר\"ב למה פירשו כאבא שאול ונ\"ל משום דבתר הכי בעי רב אשי. נטמא בינתים מהו [כלומר וטבל]. בשעת זריקה ובשעת הקטר חלבים בעינן. והאיכא. או דלמא עד שיהא טהור משעת [*זריקה עד שעת] הקטר חלבים.והך בעיא לא קאי אלא אליבא דאבא שאול וכן פירש\"י. ומש\"ה משמע ליה להרמב\"ם דהלכתא כוותיה וכן העתיק בחבורו ספ\"י מה' מה\"ק להא דאבא שאול והבעיא דרב אשי. והכ\"מ לא העיר בזה ומ\"ש הר\"ב והרמב\"ם בפירושו עד שעת הקטר כן הוא בגמרא. ובחבורו העתיק עד אחר הקטר. והא דכתבו ואם נטמא בין כך ובין כך אינו חולק. בחבורו כתב אם תפס אין מוציאין מידו משום דקאי בגמרא בתיקו: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שלא זכה המזבח בבשרה. פירש הר\"ב כגון שאירע בה פסול קודם זריקה ואע\"ג דבמ\"ד תנן לאחר הפשטן עורותיהן לכהן. מתניתין בהווה דאין הפשט קודם זריקה. פירש\"י מפני שאסור לשהות הדם כל כך. ומתניתין דלקמן אי אתרמי דאפשיט קודם זריקה ונפסל הבשר וזרק הדם עורותיהם לכהנים שהדם מרצה על העור בפני עצמו. אוקימתא דאביי בגמרא. ופסק הרמב\"ם בסוף [פי\"ט] הלכות פסולי המוקדשין. \n",
+ "עורה לכהנים. ומה שאמר עולה שעלתה לאיש אינו ר\"ל עלתה משום חובה אבל ר\"ל עלתה לגבי המזבח. הרמב\"ם: \n",
+ "ואחד עולת אשה. כתב הר\"ב דעור העולה ריבה עולת נשים ועבדים הכי. תניא [בגמרא]. וכתבו התוספות דמחד קרא ממעטינן. דהא ילפינן מהדדי בג\"ש דלה לה [כמ\"ש בפ\"ג דברכות [פ\"ג]] ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ק דר\"ה. ומ\"ש הר\"ב דאיש פרט למתפיס עולתו לבדק הבית כלומר דמקרי עולת הקדש ולא עולת איש ולא אתמר בגמרא מה ראית לרבות נשים ועבדים ולהוציא עולת הקדש ונ\"ל דמדחזינן שברוב דיני התורה הושוו אשה לאיש כמ\"ש בספ\"ק דקדושין [מ\"ו]: \n"
+ ],
+ [
+ "עורות קדשים קלים לבעלים. כתב הר\"ב דכתיב עור העולה וכו' מה עולה וכו' בברייתא איתא הכי אין לי אלא עור העולה עורות קדשי קדשים מנין ת\"ל עור העולה אשר הקריב. יכול שאני מרבה אף קדשים קלים ת\"ל עולה מה עולה כו' ור' ישמעאל יליף ליה בק\"ו כדתנן במתניתין [*וא\"צ מיעוט לקדשים קלים דודאי דליכא למילף בק\"ו מעולה אלא כל שהוא קדשי קדשים כמוה] ואני תמה על הר\"ב כיון דבמתניתין בק\"ו מייתי ליה מאי דוחקיה לפרש דיליף ליה מקרא. ואע\"ג דאמרינן בגמרא. ות\"ק נמי תיפוק ליה מדינא ומשני מלתא דאתיא בק\"ו טרח וכתב ליה קרא היינו לת\"ק דלא יליף ליה אלא מקרא אבל מתניתין דיליף בק\"ו למאי נפקא מינה נימא דס\"ל נמי דטרח קרא וכתב ליה. ועוד דאמרינן בגמרא דלרבי ישמעאל איצטריך ליה קרא לענין אחר. [*ומיהו נראה לפרש דאף הר\"ב לא הקדים לכתוב דכתיב עור העולה וכו'. לרמוז על רישא דברייתא כלל. ולא נקט אלא משום סיפא בלבד. נ\"ל]: \n"
+ ],
+ [
+ "שיאותו. וכן הל' במ\"ו פ\"ח דברכות ופירש הר\"ב שיהנו: \n",
+ "בעורו. אבל בבשרו לא. דאפילו לנכרי אסור דמידי דלא חזי לישראל. אסור להאכילו לנכרי. ואפי' לכלבי' אסור. והיינו טעמא. דדרשי' ואכלת. ולא לכלביך כלומר דבר שאינו עומד אלא לכלביך. אבל מידי דחזי לדידיה אשתרו לגמרי. כדתנן במ\"ב פ\"ה דבכורות. תוס' רפ\"ח דף ע\"א. ומ\"ש הר\"ב ואינו נשרף עיין מ\"ש בזה לקמן: \n",
+ "[*שיאותו הכהנים בעורו. וכתב הרב דהלכה כר\"ע כו'. אבל לא התירו מומחה. לא. ומסיק הרא\"ש שהוא בקבורה]: \n",
+ "וחכמים אומרים אין לא ראינו ראיה אלא יוצא לבית השריפה. כתב הר\"ב והלכה כחכמים בבכור תמים דבשר בקבורה והעור בשריפה. וכ\"כ הרמב\"ם. וכן כתבו עוד במ\"ב פ\"ב דעדיות. וכן הרמב\"ם בחבורו פ\"ג מהלכות בכורות [ה\"י]. ובגמרא אר\"ח בר אבא א\"ר יוחנן הלכה כר\"ע. ואף ר\"ע לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא. והלכה כדברי חכמים בשר בקבורה והעור בשריפה. וכתב רש\"י וז\"ל העור בשריפה לא ידענא טעמא. ונראה בעיני דל\"ג האי פירושא אלא ה\"ג והלכה כחכמים ותו לא מידי. ותוספתא זו גירסת דתלמידי תרביצאי [פירש בערוך בתי מדרשות] היא וטעו במה ששנינו במשנתינו במלתייהו דרבנן יצא לבית השריפה. ואני אומר דרבנן לאו אדר\"ע קיימי דאיירי בבכור בגבולין אלא אדר\"ח קיימי דאיירי בקדשי מקדש. ע\"כ. והיינו נמי דכתבו הרמב\"ם והר\"ב בבכור תמים. אלא דאכתי איכא בינייהו דלרש\"י הכל בשריפה וכדאמרינן כל שפסולו בקדש בשריפה. וכתבו הר\"ב בסוף תמורה. וס\"ל לרש\"י דאף הטריפה בכלל וכ\"כ הרמב\"ם עצמו בפ\"ב מהלכות אסורי מזבח [הי\"א] נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השריפה. ולפ\"ז הא דבמ\"ג פ\"ט דמכילתין תנן טריפה בכלל שאין פסולן בקדש. ומשמע אפילו נשחטה ונמצאת טריפה. ותו תנן במסכת מנחות פ' התודה [מ\"ג] שחטה ונמנאת טריפה לא קדש הלחם. וטעמא דלא היה פסולו בקדש לפיכך אין הקדש מקבלו ומסתברא דה\"ה לענין לישרף. לאו כהלכתא נינהו. וקשיא על הרמב\"ם מדידיה מהלכות אסורי מזבח אדידיה בה' בכורות ובפירושיו דהכא ועדיות דפסק דהבשר בקבורה דהיינו כמתניתין [ג' פ\"ט] דמכילתין ודמנחות [*שאין טעם לחלק בין קדשי מקדש לקדשי גבולין בענין הזה וכדכתב רש\"י]. ותו קשיא בהך פסקא גופיה מ\"ט העור בשריפה כשהבשר בקבורה. והכ\"מ לא העיר בכל זה ולי צ\"ע. [*ומצאתי בתוספות פ\"ה דבכורות סוף דף ל\"ב שכתבו וז\"ל אם היינו מחלקים בין נשחט שלא ע\"פ מומחה לשאר פסול שאירע אחר שחיטה היתה מיושבת הגירסא אלא שנגרוס איפכא והלכה כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ובזמן הזה הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשורפו כמו הבשר. וא\"ת מ\"ש מהא דתנן בפ\"ג דערלה [מ\"ג] האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד. ידלק הבגד. וי\"ל כדמשני סוף מסכת תמורה [ל\"ב ע\"ב] דמחלק בין שק לשער [וכתבתיו שם פ\"ז מ\"ה] ע\"כ ועיין מ\"ש בספרי ספר לחם חמודות במסכת בכורות פרק הלוקח בהמה סעיף ז'. והרא\"ש מסיק דכולו טעון קבורה וע\"פ פירוש רש\"י מסיק כך: \n"
+ ],
+ [
+ "נשרפים בבית הדשן. פירש הר\"ב חוץ לג' מחנות כו' וע' מ\"ש בפ\"ה מ\"ב: \n",
+ "בבית הבירה. פירש הר\"ב פעמים וכו' שבהר הבית והוא בה\"מ. כלומר שהר הבית ג\"כ בכלל המקדש הוא. ולפיכך נקרא בית הבירה שכל המקדש קרוי בירה כריש לקיש בגמרא. ועיין ריש פ\"ק דתמיד ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "יצאו וכו'. מטמאין בגדים. הוא קבלה. וסמכוה למה שנאמר בפר העלם (ויקרא ד׳:י״ב) והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה. אמר כיון שיצאו חוץ למחנה אחת המתעסק בהם מטמא בגדים. ור\"ל במחנה אחת. מחנה שכינה שהיא העזרה. הרמב\"ם: \n",
+ "ניתך הבשר אין השורף מטמא בגדים. ל' הר\"ב נגמרה שריפתן אין המסייע כו'. כל המסייעין בשעת שריפה. וכן לשון הברייתא השורף מטמא בגדים. ולא המצית את האור ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף. המסייע בשעת שריפה. ומסיים הרמב\"ם בפ\"ה מה' פרה אדומה כגון המהפך בבשר והמשליך עצים והמהפך באש והחותה גחלים כדי שתבער האש וכיוצא בהן. ומ\"ש הר\"ב דכתיב והשורף כו'. יכול המסייע לאחר שנעשה אפר וכו'. יש לתמוה שהל\"ל לאחר שניתך כלישנא דמתניתין. אבל הר\"ב העתיק זה הלשון מהברייתא שבגמרא. ולא עיין בסיפא שהוזכר דברי ר\"ש בזה הלשון. ניתך הבשר אין מטמאין בגדים. ואיכא בינייהו כדאמרינן בגמרא דשויא חרוכא. פירש\"י דהוי ניתך הבשר ואפר מיהא לא הוי ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם [בפירושו] ניתך נימס וניגר כאשר יהיה בתחלת השריפה. ע\"כ. וכ\"פ נמי דהא דלאחר שנעשו אפר הם דברי חכמים החולקים על ר\"ש. ועיין במשנה ג' פ\"ב דמעילה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור. ור\"ל פטור על העלייה אבל על השחיטה הכל מודים שהוא חייב. לפי שאמרה תורה (ויקרא י״ז:ד׳) ואל פתח אהל מועד לא *) כ\"ה בפיה\"מ להרמב\"ם וכ\"ה בד\"פ וד\"ק ובד\"ח הגיהו הביאו דכתיב גבי שחיטה. יביאנו. הרמב\"ם: \n",
+ "כיון שהוציאו פסלו. פירש הר\"ב ואפ\"ה חייב. כדכתיב בהעלאה ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. בראוין להביאן לפנים ולהעלותן הכתוב מדבר רש\"י ריש דף ק\"ז. ובגמרא ילפינן לאין ראוין לפנים ששחטן בחוץ כדתני דבי רבי ישמעאל ואליהם תאמר לערב פרשיות פירש\"י וי\"ו מוסיף על ענין ראשון ומערב הפרשיות לומר שאף שחוטי חוץ שהעלה בחוץ חייב. רבי יוחנן אומר אתיא הבאה הבאה מה להלן מוקטרי חוץ אף כאן מוקטרי חוץ ועיין מ\"ש רפ\"ק דכריתות: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי הגלילי אומר טמא שאכל טהור וכו'. כתב הר\"ב כשנטמא הגוף כו' כולי עלמא ל\"פ דחייב כרת. דטעמא דר\"י משום דאין איסור חל על איסור הוא. וכאן איסור טומאת הגוף קודם. רש\"י. וכתב הרמב\"ם ולפיכך [לא חייש] רבי יוסי במה שא\"ל כיון שנגע בו טמאהו. ע\"כ. ורבנן היו סבורין דרבי יוסי הגלילי פטר משום דמחולל ועומד הוא. וגמר מתרומה דפטרינן לטמא האוכל תרומה טמאה [כמ\"ש בספ\"ט דסנהדרין]. ואם תאמר ולרבנן היכי משכחת טמא שאכל תרומה שיהא במיתה הא מכי נגע בה טמאה. וי\"ל כגון שתחב לו חבירו. והכא ידעי הנך רבנן דר\"י הגלילי לא איירי בתחב לו. א\"נ בשלא נכשרה. או בנילושה במי פירות. ועוד לפי האמת אפילו הוכשרה משכחת לה כגון שנטמא הגוף ואח\"כ נטמא התרומה. ואיצטריך קרא דפטר בתרומה [במחוללת] כשנטמאת תחלה ולאשמועינן [בעלמא] דאין איסור חל על איסור. ולמאן דאמר חל בעלמא. שאני התם דגלי קרא. תוספות פ\"ז דחולין דף ק\"א [וכן בתוספות סנהדרין פ\"ג ע\"ב ד\"ה פרט]: \n",
+ "שאינו חייב אלא על טומאת הגוף. פירש הר\"ב דכתיב וטומאתו עליו ונכרתה. בטומאת הגוף הכתוב מדבר. מי שטומאה פורחת ממנו. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "שהשוחט להדיוט חייב והמעלה להדיוט פטור. פירש הר\"ב דגבי שחיטה כתיב דם יחשב לאיש כו'. וגבי העלאה כתיב לעשות אותו לה'. ובגמרא. דבשחיטה נמי כתיב להקריב קרבן לה'. ומיבעי ליה להוציא שעיר המשתלח עיין ר\"פ דלקמן וצ\"ע בתוספות דהכא. ועיין בהשגות הראב\"ד. ובכ\"מ פי\"א מהלכות מה\"ק ואין להאריך. והא דנסיב הר\"ב דם יחשב לאיש. אכתוב בזה לקמן: \n",
+ "המעלה להדיוט פטור. לשון הר\"ב משום העלאת חוץ. נתכוין למ\"ש רש\"י שחייב משום עכו\"ם. ונחלקו עליו התוספות דמעלה לחברו אין שייך לחייבו משום עכו\"ם כיון דאין מתכוין לשם עכו\"ם: \n",
+ "והעלוהו חייבים. כתב הר\"ב דכתיב איש איש כו'. ואיש איש דכתיב גבי שחיטה אמרינן בגמ' לחייבו כששחט להדיוט. אבל לרבות לשנים שאחזו. לא. דהא כתיב מיעוטא האיש ההוא [ויש ט\"ס בגמרא [*) בגמ' שלפניו ד' וויניצא הי' כתוב גבי העלאה נמי כתיב איש איש מיבעיא ליה לשניים שאחזו בסכין ושחטו שאחזו באבר עד לשניים שאחזו בסכין.] וכצ\"ל מיבעי ליה לב' שאחזו באבר והעלוהו דחייבים א\"ה ה\"נ [כו'] לשנים] ולפיכך אני תמה על הר\"ב שפירש דשחיטה להדיוט ילפינן ליה מדכתיב דם יחשב לאיש. וגם הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פי\"ח מהלכות מה\"ק נסיב לדרשא זו. וההיא דרשא לר\"י הוא דסבר דאף בהעלאה שנים פטורין. דאיש איש לאו רבוי אלא דברה תורה כלשון בני אדם. כדאיתא בגמרא: \n",
+ "חייב על כל אחת ואחת. נאמר במעלה חוץ לעשות אותו לה'. על כן אמר ר' שמעון. אותו. נופל על כל אבר ואבר. ולפיכך העלה בחוץ חייב על כל אבר ואבר ואפילו היה חסר. ור\"י אומר שהוא נופל על האבר כולו וע\"כ אומר על השלם חייב ולא על החסר. הרמב\"ם בנאי והן דברי ר\"י בגמרא. וכך פסק בפי\"ט מה' מה\"ק וע' בסוף פרקין: \n",
+ "עד שיעלה לראש המזבח. שיבנה מזבח לשם כך ויעלה. רש\"י. ובגמרא הכתיב במנוח (שופטים י״ג:י״ט) ויעלהו על הצור לה'. ומשני הוראת שעה היתה: \n",
+ "אפילו העלה על הסלע כו'. פירש הר\"ב דכתיב וזרק כו'. ולא מזבח בבמת יחיד. פירש\"י בשעת היתר הבמות ע\"כ. ומסיים בברייתא בגמרא ולפיכך [בשעת איסור] [הבמות] העלה על הסלע או על אבן חייב: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד קדשים כו'. ילפינן לכל קדשים מדכתיב זבח. וילפינן להקומץ וכולהו. מדכתיב ואל פתח אה\"מ לא יביאנו כל הבא לאהל מועד חייבין עליו בחוץ: \n",
+ "המעלה כזית כו'. כיון דלר\"י לעיל המעלה אבר חסר פטור כמ\"ש שם. הכא בשאותו כזית הוא אבר. א\"נ כשהוא ממקום שאינו אבר כגון שהוא בשר או חלב כ\"כ הכ\"מ בפי\"ט מה' מה\"ק. ועיין לקמן: \n",
+ "מן העולה ומן האימורים. פירש הר\"ב חצי זית מזה כו'. לשון הרמב\"ם שם עולה ואימוריה. ועמ\"ש משנה א' ב' פ\"ד דמעילה: \n",
+ "מנחת נסכים. עיין במשנה ב' פ\"ו דמנחות: \n",
+ "שהקריב מא' מהן כזית בחוץ חייב. קסבר כי כתיב אותו על השלם הוא חייב ואינו חייב על החסר. אשיעור הקטרה כתיב והיינו כזית. רש\"י: \n",
+ "רבי אליעזר פוטר עד שיקריב את כולו. מדלא פליג ארישא גבי עולה. אותו ה\"נ דריש ליה אשיעור הקטרה כרבנן. ומיהו עולה דלא מיפסלה בחסרון. דכלעצמה בדם תלויה כפרתה. חייב בכזית. אבל בהני פליג דקא סבר קומץ כוליה היינו שיעור הקטרתו אף בפנים דהא מיפסל בחסרון וכן כולם שכולם מתירין כו'. רש\"י: \n",
+ "שחסרו כל שהן. משיעורה הכשר דבלבונה שחסרה פליגי במנחות פ\"ק דלר\"ש כשירה אפי' עמדה על קורט א' ולר\"י בב' קרטין. רש\"י. וע\"ש בפירש הר\"ב במ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "המקריב קדשים ואימוריהן בחוץ חייב. פירש הר\"ב משום אימורין ולא אמרינן הרי הבשר חוצץ כו'. ודכוותה בפנים לאו העלאה היא וכו' המעלה בחוץ נמי לא יהא חייב. כר' יוסי [במ\"ג והלכה כוותיה] דאמר אינו חייב עד שיעלה לראש המזבח כהקטרת פנים. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב לא אמרינן הכי לפי שמין במינו אינו חוצץ. וכלומר דאף בפנים לא אמרינן בכה\"ג. לפי שמין במינו וכו'. כנ\"ל וכן מוכח מחזר קומצה לתוכה דבסיפא. וכתבו התוספות והא דאמרינן לעיל [במשנה דרפ\"ב] עומד ע\"ג רגל חבירו פסול. אין דרך שירות בכך: \n",
+ "מנחה שלא נקמצה כו' פטור. לפי שהקומץ [אינו] ידוע הוא כמו האימורים הלא תראה כי כשנקמץ וחזר לתוכה הרי דומה לאימורים וחייב. הרמב\"ם: \n",
+ "קמצה וחזר קומצה לתוכה כו'. חייב. פירש הר\"ב שכיוצא בה בפנים כשירה כדתנן במ\"ג פ\"ג דמנחות ועמ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "הזורק כו'. נפקא ליה מדתניא דם יחשב לרבות הזורק. דברי רבי ישמעאל. רע\"א או זבח לרבות את הזורק. גמרא ד' ק\"ז. והתם מפרש לקראי. למר אליביה דמר ולמר אליביה דמר. ואין להאריך בזה: \n",
+ "הזורק מקצת דמים בחוץ חייב. ולא פליג ר א דאפילו בחטאות הפנימיות שכל מתנותיהם מעכבות [כדתנן בפ\"ד] אפ\"ה אם נשפך הדם אחר שנתן מתנה אחת מהניא הך דיהבא ומביא פר אחר ומתחיל. רש\"י. כדתנן [בספ\"ה דיומא] ר\"א ור\"ש אומרים ממקום שפסק הוא מתחיל. גמרא: \n",
+ "רבי אליעזר אומר אף המנסך מי החג כו'. פירש הר\"ב דסבר ניסוך המים בחג דאורייתא ואין הלכה וכו' וניסוך המים בחג לאו דאורייתא אלא הל\"מ. וכ\"פ הרמב\"ם ותמיהני דמה לי מפורש מדאורייתא מה לי הל\"מ שהרי שתים זו שמענו מפי הגבורה ולמה לא יהא חייב על מה שהוא הל\"מ כמו על מה שהוא מדאורייתא ותו דבגמרא סלקא דעתין דטעמיה דר\"א דיליף ונסכיה בב' ניסוכים הכתוב מדבר א' ניסוך המים וא' ניסוך היין ופרכינן דאי הכי מה להלן ג' לוגין אף כאן ג' לוגין והא מי החג קאמר דמשמע דאפילו פחות מג' לוגין וכו' ומסקינן דטעמיה דהל\"מ הוא והשתא קשיא לי דבמ\"ט פ\"ד דסוכה כתבתי דמסקנא דגמרא דהל\"מ היא. וא\"כ אמאי אין הלכה כר\"א. והרמב\"ם בחיבורו פי\"ט [ה\"ג וד'] מה' מה\"ק פסק המנסך שלשה לוגין מים בחוץ חייב פחות מכן פטור הואיל וחסר השיעור הרי אינן ראוין להתקבל בפנים ולפ\"ז יראה לי דלא אתא ר\"א למימר אלא דחייב אפילו בפחות מג' לוגין וכדדייק למימר מי החג דמשמע אפילו פחות כמ\"ש לעיל משמא דגמרא וטעמא משום דס\"ל דאין שיעור כלל. אפילו דלא כר\"י דס\"ל לוג בפ\"ד דסוכה שם ומיהו לכ\"ע הל\"מ היא בין למתניתין דסוכה כמש\"ש. בין לר\"א. כדמסיק הכא בגמרא. אלא דלר\"א אין להם שיעור ולרבנן יש להן שיעור למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' במ\"ט פ\"ד דסוכה. ולפי דקי\"ל כמ\"ד בסוכה דבעינן ג' לוגין לכך פסק הרמב\"ם דלא כר\"א דהכא. ובנא\"י כ' ר\"א סבר שזה חייב מן התורה ולפיכך אמר שהמנסך מי חג בחג בחוץ חייב ואפילו נסך שיעור מועט. ואין הדבר כן לפי שאינו אלא הל\"מ ואם נסך ג' לוגין מים בחוץ חייב לדברי הכל ע\"כ וזה כפי פסקו שבחיבורו אבל נשאר עדיין הקושיא שהקשתי לשאול מ\"ש הל\"מ ממדאורייתא לנדון דידן. ועוד דבגמרא המסקנא בהדיא דטעמא דר\"א דלאו דאורייתא אלא הל\"מ הלכך המחוור כמ\"ש: \n",
+ "רבי נחמיה אומר שירי הדם כו'. כתב הר\"ב בפנימים איירי וסבר דמעכבים כלומר דלא כסתמא דמתניתין ריש פ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלק בחוץ כו'. כתב הר\"ב וא\"ת והלא כל הנעלים כו' התם רחמנא רבייה כדכתיבנא בריש פרקין בדבור כיון שהוציאו כו': \n",
+ "שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב. פירש\"י שחיטה בחוץ בעוף רבייה רחמנא מאו אשר ישחט ואהעלאתו נמי אמרינן ואליהם תאמר לערב פרשיות דכל שמתחייב על שחיטתו בחוץ אם חזר כו': \n",
+ "רבי שמעון אומר כל שחייבין כו'. כתב הר\"ב במלתיה דת\"ק חסורי מחסרא וה\"ק וכן השוחט בהמה בלילה בפנים וכו' פירש\"י אפילו עלתה תרד ור' יהודה היא דאמר הכי בפ\"ט משנה ב' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל אם שחט בלילה בחוץ כו' שהשחיטה בחוץ בלילה כשירה. פירש\"י דבשחיטת חוץ ל\"ש לילה מיום. דהא ראוי הוא לבא אל פתח אוהל מועד למחר ובהעלאתו נמי חייב דהא כתיב ואליהם תאמר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ופליג ר\"ש בהא ואמר. כל שחייבים כו' כך אם שחט בפנים בלילה כו' פירש\"י דהא בפנים אם עלתה לא תרד אית ליה בפ\"ט [שם]: \n",
+ "חוץ מן השוחט בפנים. פירש הר\"ב שוחט עוף בפנים. וא\"ת לר\"ש מ\"ש שוחט בהמה בלילה בפנים משוחט עוף בפנים. וי\"ל דשוחט עוף בפנים מקטל קטליה ואם עלה ירד אפילו לר\"ש אע\"ג דלא מטמא בגדים אבית הבליעה [*כדלעיל ספ\"ז] תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בפנים וחזר ונתן בחוץ חייב. כתב הר\"ב ומתניתין ר\"נ היא. גמרא. וא\"כ מתניתין דוקא בדמים הפנימים כדפירש הר\"ב במשנה ו': \n",
+ "נתן שניהם בפנים פטור. בכל הספרים נדפס כך וכן בסיפא ומצאתי ברישא שנמחק ולא ידעתי למה לא ג\"כ בסיפא. ובלשון הר\"י קורקוס שהביא הכ\"מ בסוף הלכות מה\"ק העתיק הסיפא בלא בבא זו ולגירסת הספרים יש לדחוק דכולי גווני קתני: \n",
+ "למה הדבר דומה. בגמרא מפרש דאגמרינן במאי דמדמינהו. דמתניתין רבי היא דאמר בספ\"ד דתמורה אבודה בשעת הפרשה מתה וה\"ק טעמא דאבדה דדמי' לכוס דחוי. הא הפריש ב' חטאות לאחריות כי מתכפר באחת השניה תרעה ואם שחטה סתם כשר לעולה ומשכחת לה בחטאת שעיר דנשיא שהוא זכר כמו עולה: \n",
+ "שתיהן בחוץ חייב על כל אחת ואחת. כתב הר\"ב דבשעת שחיטה כו'. וכ\"כ רש\"י והכי נמי כשיש ידיעה בינתים. וסמכו אדלעיל. ועיין במשנה ב' פ\"ג דכריתות: \n",
+ "כשם שדמה פוטר וכו'. לשון רש\"י ואשחט שניהם בפנים קאי כו' אבל [משום] שחוטי חוץ לא אצטריכא ליה דכמאן דקטלינהו דמי ולית בהו מעילה. כדאמרינן בשמעתא קמייתא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ואגב גררא נסבא הכא איידי דנקטה משום שחיטת חוץ וברפ\"ק דמעילה נמי קתני [לה] לכולה ע\"כ: \n",
+ "כשם שדמה פוטר כו'. פירש הר\"ב משום חטאת שנתכפרו בעליה דקי\"ל חטאות המתות לא נהנין ולא מועלין. וכפירוש רש\"י. וכתבו התוספות וקשה לפירושו דבמשנה ב' פ\"ק דמעילה תנן אר\"ע כו' לא כשם שדמה כו' ומוקמינן דוקא כששחט שניהם בבת אחת רצה מזה זורק רצה מזה זורק. אבל בזה אחר זה לא [כדפירש הר\"ב שם] ואי חשיב כחטאות המתות אפילו בזה אחר זה נמי. אלא ודאי כיון שנשחטה קודם זריקת דמה של חברתה שראוי להתכפר לא הוי חטאת המתה. והיינו טעמא דיש חילוק בין בת אחת לזה אחר זה. דבבת אחת חשיבי תרוייהו כחד גופא ולכך פוטר את בשר חברתה וכן מוכחת הסוגיא ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "פרת חטאת ששרפה כו'. לשון הר\"ב אם שחטה כו'. וז\"ל התוספות פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה ברוב ספרים גרסי' שרפה וכן במסכת פרה פ\"ד תנן שרפה חוץ לגיתה פסולה וה\"ה בשחיטה שאין חיוב חוץ לא בשחיטה ולא בהעלאה כדמוכח בגמרא ועיקר גת ניתקן לשריפה שהוא כעין גומא כדפירש בערוך ושורפין אותה שם ואוספין אפרה. ע\"כ: \n",
+ "חוץ מגיתה. פירש הר\"ב מערכה של עצים מסודרין כמין גת. וכ\"פ הרמב\"ם וכן פירש הר\"ב ברפ\"ד דפרה אבל שם פ\"ג מ\"י מפרש בע\"א. גם הרמב\"ם מפ' שם בע\"א כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "וכן שעיר המשתלח לאחר וידוי. דאי קודם וידוי בעי ליכנס להתוודות עליו. גמרא. [*וכלומר והרי הוא ראוי לבא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הרובע והנרבע וכו'. מפורשים ברפ\"ו דתמורה ועמ\"ש שם בס\"ד ועי' במשנה ד' פרק בתרא דבכורות: \n",
+ "שנאמר לפני משכן ה'. ובגמרא פריך וה\"נ תיפוק ליה מואל פתח אהל מועד לא הביאו דלעיל ומשני דמהתם ליכא למשמע אלא כל שאינו ראוי לבא כלל.ושעיר משתלח נמי משיצא לאחר וידוי. אינו ראוי לבוא. אבל כי נראה ונדחה כי הני דמתניתין אימא לא. איצטריך לפני משכן ה'. ומפרשים לה בגמרא דכולהו דמתניתין משכחת להו שנאסרו אחר שהיו נראין. ואין להאריך בזה: \n",
+ "בלא תעשה. פירש הר\"ב דלא תעשון ככל אשר אנחנו וגו'. אמר להו משה לישראל כי עליתו לארץ י\"ד שנים שכבשו ושחלקו ישרות תקריבו דהיינו נדרים ונדבות. חובות לא תקריבו ואפילו בבמת ציבור. עד שתבואו אל המנוחה זו שילה. וגלגל לגבי שילה מחוסר זמן הוא וקא\"ל משה לא תעשון. גמרא: \n",
+ "תורים שלא הגיע זמנן. בלשון הר\"ב הגהתי כדתנן וכו' שכן הוא בפירוש רש\"י ומדמצינו הר\"ב שמפרש הזמן בבני יונה וכדפירש רש\"י הדעת מכרעת שגם בכאן העתיק ל' רש\"י ונשמטו מידי הסופר וא\"נ על ידי עצמו והרי היא כשגגה שיצאה מלפני השליט: \n",
+ "אותו ואת בנו ומחוסר זמן כו'. כתב הר\"ב וצריכא כו'. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ובני יונה כתב רש\"י דל\"ג לה. ומ\"ש משום דלא חזי ואדחו וכו' לרווחא דמלתא נקטינן הכי ובלא\"ה המ\"ל דאימא מודי וכו' וכדמסיק נמי לקמן: \n",
+ "וחכמים אומרים כל שאין בו כרת אין בו בל\"ת. אין הענין שחייב כרת ומלקות [שזה] לא יבא לעולם כמו שבארתי בכתובות [פ\"ג] ובב\"ק ובמכות אבל הכוונה שהלאו הזה הוא אזהרה לכרת שאין לוקין עליו הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ומצורע. לשון רש\"י ל\"ג במתניתין ע\"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ\"ש הר\"ב ומ\"מ נ\"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי\"ד ע\"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין: \n",
+ "עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר\"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר\"ב דמ\"ש נדבה לשמן ל' רש\"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז\"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב\"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר\"ב שצ\"ל א\"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז\"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב\"ם בחבורו פי\"ח מה' מה\"ק. אבל ז\"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא\"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי\"ח מה' מה\"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע\"כ. וכן מצאתי בנא\"י. וז\"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע\"כ: \n",
+ "[*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא\"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג\"כ בברייתא דף קט\"ו ע\"ב ואף הרמב\"ם בה' מה\"ק פי\"ט העתיק כן. וצ\"ע]. \n",
+ "אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש\"י. [*ושם דף כ\"ד מפרש רש\"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו']. \n",
+ "ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט\"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש\"י: \n",
+ "ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה\"ל זרים. הכי נפקא לן בפ\"ב [דף י\"ז]. רש\"י: \n",
+ "ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש \n"
+ ],
+ [
+ "[*באו לגלגל. וימי הגלגל י\"ד שנה שכבשו וחלקו. כ\"כ הר\"ב במתניתין דלקמן ומפורש בגמרא מדאמר כלב [ביהושע י\"ד] (ז') בן מ' שנה אנכי בשלוח משה וגו' ועתה החיה ה' אותי כאשר דבר זה מ\"ה שנה. ושלוח מרגלים היתה בשניה ליציאת מצרים הרי ששבע כבשו. ומדשבע שכבשו שבע נמי שחלקו [סברא בעלמא היא. רש\"י] ואיבעית אימא דלא משכחת לה י\"ד שנה אחרי אשר הוכתה העיר דיחזקאל ואין להאריך בזה]: \n"
+ ],
+ [
+ "באו לשילה נאסרו הבמות. כתב הר\"ב דכתיב כי לא באתם וגו'. כלומר כשתעברו את הירדן לא תקריבו בבמות ככל אשר אנחנו עושים פה היום שאנו מקריבין במשכן חטאות ואשמות אלא איש כל הישר בעיניו תעשו. דהיינו נדרים ונדבות. כי בעוד שתכבשו ותחלקו לא באתם עד עתה אל המנוחה. ועברתם את הירדן וישבתם בארץ. היינו לאחר ירושה וישיבה והיה המקום וגו' השמר לך וגו'. היינו איסור במות רש\"י. [*וימי שילה שס\"ט כ\"כ הר\"ב במשנ' דלקמן. שהרי בנין הבית נאמר במלכים א' ו' שהיה ת\"פ שנה ליציאת מצרים צא מהן מ' שבמדבר. וי\"ד שכבשו וחלקו. ונ\"ז שבנוב וגבעון כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן שהן קי\"א שנים נשארו שס\"ט לשילה: \n",
+ "ויריעות מלמעלן. פירש הר\"ב שלא היה שם תקרה (של) גג של נסרים. רש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "באו לנוב ולגבעון. כמו שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש *) בשט\"מ מגיה המוסרים מלפני ה' והוא בפסוק ז' שם. אשר לפני ה'. אלמא שלחן ומזבח. התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון. כדכתיב במלכים (א' ג') כי היא הבמה הגדולה. רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב שימי נוב וגבעון היו נ\"ז שנה דכתיב (שמואל א ז׳:ב׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה הם משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים. ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך אח\"כ בירושלים ל\"ג שנים כמפורש הכל בכתוב הרי נ\"ג שנה ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית כדכתיב במלכים א' ו'. הרי נ\"ז שנה]: \n",
+ "בכל ערי ישראל. דהא בכל [מקום] שהוא שם עושה במה ומקריב. רש\"י. וכתב הרמב\"ם ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל. לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "והיא היתה נחלה. [שנתקיימה] קדושתה ועמידתה לעולם ועליה אמר הנביא (תלים צ\"ד) ונחלתו לא יעזוב. לפי שאמר בתחלת דבריו שהשם בחר בירושלים לשכינתו ובחר לישראל לסגולתו אחר כך אמר שהקב\"ה ישמור העם [הזה] אשר בחר בו במקום ההוא אשר בחר בו. שנאמר (שם קל\"ב) כי בחר ה' בציון וגו'. הרמב\"ם. [*ואמרינן נמי בסוגיא דירושלים אקרי נחלה שהיא נחלה עולמית. אבל] בברייתא בגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיהו י״ב:ח׳) היתה לי נחלתי כאריה ביער. ואמר (שם) העיט צבוע נחלתי לי: \n",
+ "לפנים מן הקלעים. לפנים לכותלי העזרה. הרמב\"ם. וע' בפירוש הר\"ב מ\"ג פ\"ה: \n",
+ "לפנים מן החומה. של ירושלים. שהיא במקום מחנה ישראל שבמדבר. כדכתיב (דברים י״ד:כ״ו) ואכלת שם לפני ה' אלהיך. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ואין חייבים עליהם כרת. פירש הר\"ב דומיא דמדבר וכ\"כ הרמב\"ם. וכלומר דעיקר פרשת שחוטי חוץ על אותן שבמדבר נאמרה. ומ\"ש הר\"ב דבכרת דשחוטי חוץ כתיב כו' זאת להם כו' ה\"פ דבברייתא בר\"פ השוחט והמעלה מפרשינן דכל הענין של אותה פרשה בתחלתה עד פסוק ולא יזבחו וגו' שענש כרת על השוחט בחוץ והמעלה בחוץ מדבר בקדשים שהקדישן בשעת איסור במות והקריבן בשעת איסור במות דהיינו משהוקם המשכן. ומפסוק ולא יזבחו ולהלן מדבר בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. והקריבן בשעת איסור במות וכדכתיב (ויקרא י״ז:ה׳) אשר הם זובחים על פני השדה. והכי משמע אשר הם זובחים שהיו עומדים לישחט בבמה. אם הקריבם בשעת איסור במות. כאילו הקריב על פני השדה. ושם נאמר והביאום לה' מצות עשה. ולא יזבחו עוד. מצות ל\"ת. יכול יהא ענוש כרת ת\"ל זאת להם וכו' זאת להם עונש עשה ול\"ת. ולא אחרת להם. כרת]: \n"
+ ],
+ [
+ "סמיכה ושחיטה כו'. עמ\"ש במגילה פ\"ק מ\"י: ",
+ "רבי יהודה אומר אין מנחה בבמה. כתב הר\"ב דזבחים אמר קרא כו'. גמרא. פירש\"י וזבחו זבחי שלמים לה' אותם (שם) ואוקימנא להאי קרא בקדשים שהקדישן בשעת היתר במות. וכתיב אותם מיעוטא. אלמא זבחים הוא דהוו נהיגי בהו. ולא עופות [דבגמרא ממעט נמי עופות] ומנחות ע\"כ. וכתבו התוספות דמנחה לא הוה דומיא דאינך דמאן דאית ליה אין מנחה בבמה. היינו דלא קרבה כלל אפילו בבמה גדולה. ע\"כ. וש\"מ דכיהון לאו דברי ר\"י הן. וא\"ת ואמאי סדרו רבי בינייהו. וי\"ל דשייך לגבי הגשה שהיא במנחה. והיינו נמי דנקט מנחה ולא עופות. אע\"ג דאית ליה נמי הכי. כדאיתא בגמרא. נ\"ל: ",
+ "[*וריח ניחוח. פירש הר\"ב אברים שצלאן כו' ודוקא כו'. דהכי איתא לעיל במשנה דספ\"ד ומריח לחוד ילפינן לה התם כמ\"ש שם הר\"ב. וניחוח מפקינן התם למלתא אחריתא. וא\"כ לא נקט הכא אלא באשגרת לישנא ודומיא דר\"פ ב' דברכות]: ",
+ "הזמן. יליף בברייתא בגמרא מוזאת תורת זבח השלמים לעשות זמן בבמה קטנה כזמן במה גדולה. ",
+ "והנותר. נמי מפגול יליף מג\"ש דעון עון. רש\"י: ",
+ "והטמא. פירש הר\"ב שאין טמא מקריב. וכ\"פ הרמב\"ם ותמיהני למה לא פירשו כמו בכ\"מ דמתניתין פיגול נותר טמא דטמא לענין אכילה. וכן פירש רש\"י הכא וטמא נמי בההיא פרשתא [דוזאת תורת זבח השלמים] כתיב והנפש אשר תאכל וגו' ע\"כ והרמב\"ם סיים על פירושו שכן פירש הגמרא. ולא נמצא כן בגמרא שבידינו: ",
+ "נשלמה מסכת זבחים "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Kodashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה זבחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Zevachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7502510bda35a7cfa4623ad8cf51f28ea93a3162
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,284 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביצה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר\"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר\"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע\"ג דמסקינן דיו\"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה. אפ\"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו\"ט דה\"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו\"ט מכין לשבת. אבל יו\"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו\"ט. ושבת אתיא במכ\"ש כדלקמן. וברפ\"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא: \n",
+ "בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר\"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר\"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי\"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו\"ט אינה מכינה. ויו\"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע\"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו\"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש\"י דע\"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו\"י הא בהדיא כתיב (שמות ט״ז:כ״ג) את אשר תאפו אפו ע\"כ. ועיין ריש פ\"ב. ומ\"ש הר\"ב דיו\"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז\"ל ממחרת יו\"ט. ומ\"ש ולא שבת מכינה ליו\"ט. גמרא. ופי' הר\"ן דכיון דשמעינן דאין יו\"ט מכין לשבת ילפינן מק\"ו דאין שבת מכינה ליו\"ט ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושבת ויו\"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע\"ג דמאתמול היא נגמרת מ\"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי\"ל דכיון דאם נולדה ביו\"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א\"כ הוי שבת מכין ליו\"ט כ\"כ התוס' [דף ד']. ומ\"ש וכן ביו\"ט של ר\"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ\"ד דר\"ה. שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע\"ג דריב\"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם. לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו\"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ\"ש אבל שני יו\"ט של גליות דממ\"נ אחד מהם חול משא\"כ שבת ויו\"ט הסמוכים ואע\"פ שהיו\"ט הוא יו\"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו\"ט הסמוך לה נמי שמא יו\"ט גמור הוא. הר\"ן. ועיין משנה ח' פ\"ג דעירובין: \n",
+ "לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי\"ל אגב ב\"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות: \n",
+ "בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר\"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור\"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות י״ג:ז׳) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם י\"ב): \n",
+ "וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש\"י והתוס'. וצ\"ע אי בעיא ב\"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב\"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם: \n",
+ "ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה\"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ\"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל\"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "יחפור בדקר. וכתב הר\"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש\"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע\"ג דקיי\"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי\"ב דשבת. ואע\"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי\"ל כר\"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה\"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ\"כ המגיד בפ\"א מהל' שבת. ואע\"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו\"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר\"ן דמשנה ג' פכ\"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר\"ב אבל הוסק ביו\"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ\"ד וסוף מכילתין דביו\"ט קיי\"ל כמ\"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ\"ע ס\"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר: \n"
+ ],
+ [
+ "ובית הלל מתירין. פי' הר\"ב משום שמחת יו\"ט ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ. וטעמא כמ\"ש רש\"י בגמ' דהכא אליביה דב\"ש דהיכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד ע\"כ. והכא נמי הא איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמ' דהכא נמי שובכו מוכיח עליו. ופי' הר\"ן כלומר שובכו של סולם מוכיח. שהוא ניכר שהוא לשם שובך: \n",
+ "אלא אם כן נענע. עיין סוף פרק ד': \n",
+ "עומד ואומר. מבעוד יום. רש\"י: \n",
+ "זה וזה אני נוטל. אבל לא סגי ליה לומר מכאן אני נוטל. אע\"ג דקיי\"ל בדרבנן יש ברירה כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי. דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים. ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין. א\"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי למנועי משמחת יו\"ט. גמרא. ועיין סוף פרק ד': \n"
+ ],
+ [
+ "זמן שחורים ומצא לבנים. פירש הר\"ב מהו דתימא הני אינהו וכו' קמ\"ל. הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. ולא פירש הר\"ב טעמא מאי אמרינן הכי. ולכאורה טעמיה כמאן דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב. כמ\"ש הר\"ב ריש פרק ז' דשקלים. דאלת\"ה ה\"ל לפרש דהכא בדף או בשני קינין כו'. כדאיתא בגמ' אליבא דלית ליה הולכים אחר הרוב [עד הקרוב]. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ב מהלכות יו\"ט שתלה הדבר בספק מוכן. שכתב וכל ספק מוכן אסור. וביאר המגיד הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה ע\"כ. ועיין במשנה ב' פרק ג' ושם פסק הר\"ב בספק מוכן דאסור: \n",
+ "שנים ומצא שלשה כולן אסורים. דממה נפשך איכא חד דמערב בהו. וליכא למישרינהו משום דחד בתרי בטיל [דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש\"י דף ג']. דב\"ח חשיבי ולא בטלי [כדפירש הר\"ב ריש פרק ח' דזבחים] ועוד כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [בגמרא דף ג'] תוס': \n",
+ "ואם אין שם וכו'. כתב הר\"ב ואע\"פ שיש שובך כו' בתוך חמשים אמה. דמתניתין במדדין שאין יכולין לפרוח. ואי ליכא קן בתוך נ' אמה פשיטא דמותרין דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב בקרן זוית. פירש\"י שזוית הבית בולט להלאה מן השובך. וקן זה שזימן בו עומד לצדדין דאי הוה אתו להכא לא הוי חזי לקיניה. שהזוית של בית עומדת לפניו: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין כו'. ובפי' הר\"ב מפרש עלי ברישא והדר עור ואח\"כ תריסין וכן הוא הגי' בסדר המשנה דבבלי ובירושלמי וכן הוא בפי' רש\"י ורי\"ף ורא\"ש. ומפי' הרמב\"ם נראה דגריס תריסין ועור ועלי]: \n",
+ "ובית הלל מתירין אף להחזיר. פירש הר\"ב דאי יש להן ציר מן הצד מודו דאסור דדמו לבנין. וכן פירש\"י. ומיהו בנין ממש לא הוי. דהא ב\"ה ס\"ל במשנה ו' פרק דלקמן דאין בנין בכלים וכן כתב רש\"י בגמ'. דאע\"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה בית הלל מדרבנן. ע\"כ. ומכאן סתירה לפירושם דמשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין שפירשו דהוי כבונה והתם ליכא לפרושא מדרבנן דבדרבי יהודה פי' משום שבות ש\"מ דבת\"ק מדאורייתא וכן לשון הר\"ן שם והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מן הצד. פירש\"י דהיינו ידות לשני ראשי הדף: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פי' הר\"ב משום שמחת יו\"ט אע\"פ שאין עליו תורת כלי ובגמרא דף י' רמי אמתניתין ב' דלא שרו ב\"ה משום שמחת יו\"ט אלא בדקר נעוץ ואפ\"ה לכתחלה לא. ומשני דטעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו. וסבירא להו דאע\"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. וכמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק י\"ז דשבת. ותימה על הר\"ב שפירש דלא כגמרא. ואין לומר דס\"ל להר\"ב דהך שינויא דחיקא הוא. דאי בהא פליגי לא שייכא פלוגתייהו לגבי יו\"ט אלא בכלים דפרק י\"ז דשבת. ומש\"ה מפרש הוא בענין אחר. דא\"כ רומיא דמתניתין לא מתרצה אלא כדאמר רבי יוחנן דמוחלפת השיטה וזה הוה ליה להר\"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה לפסוק בתרווייהו כב\"ה. ועוד דשינוייא רווחא הוא ולאו דחיקא. אלא כדאמרינן בגמרא דשבת דף קכ\"ג דעלי הוא כלי [המוקצה מחמת חסרון] כיס. שמייחד לו מקום כדי שלא יתלכלך ולא יתקלקל. דהוי מקצהו בידים. וכ\"ע מודו דאין ניטל אפילו לצורך גופו וא\"כ שפיר מתני לה הכא דדוקא משום שמחת יו\"ט התירו. ואני אומר שמכאן ראייה לדברי הפוסקים כההוא אוקימתא דעלי מייחד ליה מקום. ולא כהרי\"ף שפוסק כאוקימתא דבעמוד שני ושריותא דב\"ה משום דיש עליו תורת כלי ושרי לצורך גופו דלההוא אוקימתא קשיא דפלוגתייהו אינו ענין ליום טוב. ואין סברא לומר דלרבותא דב\"ש קמ\"ל. דאפילו לשמחת יו\"ט לא שריין. סוף דבר משנתנו אינה מתפרשת אלא ביש תורת כלי עליו ולהכי מותר לצורך גופו. וא\"נ במייחד לו מקום. דאסור בשבת. ומשום שמחת יום טוב התירו דלא כפי' הר\"ב: ובית הלל מתירין. כתב הר\"ב דאי לא שריית כו'. גמרא. דבלאו הכי אסור. ועיין סוף פ\"ד דשבת ומשנה ה' פי\"ו: וב\"ה מתירין. כתב הר\"ב דאמרי תוך כו'. דאך אשר [יאכל לכל] נפש כתיב (שמות י״ב:ט״ז) וההוצאה אף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך. כך כתב המגיד פרק א' מהלכות יו\"ט. ומה שכתב הר\"ב והוא שיהיה בה צורך מצוה כו' דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן דגזור במידי דהוא טרחא שלא לצורך. ובכולה לא בעו למגזר משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא\"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה כפי' רש\"י. ומ\"ש הר\"ב או צורך הנאה כגון מפתח ביתו. כיון דסתם ולא פירש דדוקא ביש אוכלין בבית. נראה דסבירא ליה כהגהת סמ\"ק שהביא בית יוסף סי' תקי\"ח דכיון דלבו דואג משום פסידא דגניבה חשוב צורך קצת. מיהו איכא נמי למימר דאי ס\"ל כך ה\"ל לכתוב מפתח תיבה. ומדכתב מפתח ביתו היינו טעמא דסתמא בבית יש לו אוכלין. ואי נמי כלים שיש ליום צורך בהם אבל דתיבה שאין בה אחת מאלו לא וכדעת הטור. ולשתי הדעות קטן דתנן אפי' כשיוצא לטייל משום שמחת יו\"ט ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי. יכול להוציאו כמבואר בטור: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מוליכין חלה ומתנות. פי' הר\"ב דתיקון עיסתו התירו לו ומתנות אף הן הרמתן הותרו לו. ואע\"פ שאין טובלין [כשאר טבל] לאסור הבשר [כמו שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"י דחולין] מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה. רש\"י. [*והר\"ב במשנה ד' פרק ד' דדמאי כתב שאסור ליתן כו'. וכ\"כ שם בשם הר\"ש והרמב\"ם. וכן כתבו התוספות דהכא ושכן משמע בירושלמי בהדיא כו']: שאינו זכאי בהרמתה. כתב הר\"ב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי. ואין ממרחין ביו\"ט. בתבואה שייך מירוח. ושארה עיין בפ\"ק דמעשרות אימתי גרנן. אע\"פ דבירק מלוי כלי סגי כדתנן התם במשנה ה' ירק דחיוב תרומתו מדרבנן לא אריא: \n"
+ ],
+ [
+ "והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש\"י: ובעץ הפרור. לשון הר\"ב או בעץ הפרור. וכן לשון רש\"י. ואע\"פ שלא נמצא כן במשנה בשום נוסח. י\"ל דס\"ל דבחד מהני שינויי סגי. לפיכך פירשו דאו או קתני: \n",
+ "ובית הלל אומרים וכו'. עיין במשנה ט': \n"
+ ],
+ [
+ "בקנון. פירשו הר\"ב בפי\"ו דמסכת כלים משנה ג': \n",
+ "בתמחוי. קערה גדולה. רש\"י דף י\"ב ע\"ב: \n",
+ "אבל לא בטבלא כו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה. רש\"י שם ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא תבואה. פירש הר\"ב שהרי צריכה טחינה. ואין טוחנין ביו\"ט. ומסיים רש\"י והר\"ן. שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה. ע\"כ. וקשיא לי א\"כ לשתרי בהטייה מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסמנין שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות שבת שהם תולדה דטוחן. ומיהו הר\"ן ברפ\"ג נתן טעם אחר. ואמר דלהכי אסרו חכמים טחינה לפי שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה. ושחיקת פלפלין אע\"פ שהיא תולדתה אין אותה שחיקה נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה. שזו במדוך. וזו ברחיים. ואף פלפלין ברחיים שלהם [דמתניתין ח' פ\"ב] אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. ע\"כ. וכתב הרא\"ש דדמי לעובדא דחול. ועיין רפ\"ג. \n",
+ "ורבי שמעון מתיר בתבואה. כתב הר\"ב שיכול לכותשה וכו'. ות\"ק אזיל בתר רובה. המגיד פ\"ה מהל' יו\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "ואף על פי שיש בהן כלאים פי' הר\"ב כשהן קשין וכו'. ועיין במשנה ב' פ\"ט דכלאים: \n",
+ "לצורך המועד. עיין לקמן בסיפא: \n",
+ "סנדל כו'[*) כל הדברים שבאו באותיות קטנות הוא מדפוס ראשון (פראג) שנשמטו בשגגה בד' קראקא (הנדפס ע\"י התוי\"ט בעצמו).]. [לשון הר\"ב מחופה מסמרים. וז\"ל רש\"י מחופה עור ומסמרים קבועים בו. ולפי שמצאתי להר\"ן כלשון הר\"ב לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן. ועיין בפי' הר\"ב משנה ב' פ\"ו דשבת. ומ\"ש שלא לנעלו כך לשון רש\"י והר\"ן [*ומימרא דאביי היא]. ואע\"ג דמתניתין דשבת לא תנן ביה אלא לא יצא כו'] [*וכן בברייתא התם בשבת תני לא יצא כו'] ומהכא נמי לא תידוק דאסור לנעלו כלל מדאסרי' לשלחו. דלטעמיה הא תנן סיפא כל שנאותין בחול משלחין ביו\"ט אלא על כרחך סנדל חמיר טפי כמ\"ש לקמן. אלא היינו טעמייהו. דבברייתא התם תני לא יצא וכו' ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה. אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. והביאה הרי\"ף בהלכותיו. ותמיהני [*על דלא מייתי הגמרא אדאביי. תניא דמסייע ליה. גם אני תמה] על הרמב\"ם. שבפרק י\"ט מה\"ש כתב לא יצא כו' והשמיט הברייתא [*ולדאביי]. ומ\"ש הר\"ב שנהרגו הרוגי מלכות על ידו. אע\"ג דהן עצמן הרגו זה את זה. הואיל ושלופי גזירה היו כדאיתא התם. שפיר קרי להו הרוגי מלכות: \n",
+ "כל שנאותין. פירש רש\"י מתקשטין. ומ\"ש הר\"ב דה\"ק כל שנאותין בו בחול וכו'. בגמרא. ופירש\"י דהאי ביו\"ט דקתני מתניתין. לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה. ע\"כ. וכתב הר\"ב כגון תפילין. בגמרא. ופירש\"י דא\"נ מנח להו ביו\"ט ליכא איסורא. ומיהו סנדל המסומר לא. דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש\"מ מותר לנועלו. ע\"כ. וכ\"כ התוספות. וסיימו אבל תפילין נהי דשבת ויו\"ט לאו זמן תפילין הן מ\"מ ליכא איסורא להניחן. ע\"כ. האמת פירשו דשבת לאו זמן תפילין. אבל לא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי. אלא איפכא דלמ\"ד זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה כו'. כר\"ש הר\"ב בריש פרק בתרא דערובין. ומהשתא הך סתמא דלא כהלכתא שפסק הר\"ב בריש פרק בתרא דערובין [(*) ועיין מ\"ש שם התוספת ו\"ט ומה שציינתי שם בשם מ\"א ומהרש\"א (תו\"ח):]. ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במסכת שבת דף ס'. דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דנאותין ממנו בחול. הואיל ובאת תקלה על ידו. כי היכי דאסר רבי אליעזר בר\"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי וכו'. ע\"כ. והשתא תפילין. אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין. אפ\"ה שרו הואיל ונאותין ממנו כו'. וטעמא מאי. פי' הב\"י סימן תקי\"ו. כיון דאיכא שמחת יו\"ט בשילוחן שפיר הוי צורך יו\"ט ע\"כ. ומלשונו זה שמעינן דס\"ל דהא דתנן והן לצורך המועד. פירושו בי\"ט ולא כדספ\"ג לקמן. ובמשנה ב' פ\"כ דשבת ומשנה ג' פ\"ק דחגיגה. שפירושם בחה\"מ. אבל בהגהות אשר\"י מפרש כל שנאותין ממנו בחול היינו בחול המועד ואתא לאתויי תפילין שנאותין בחה\"מ. ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חולו של מועד. ומכאן ראיה שצריך ללבוש תפילין בחה\"מ. ע\"כ. וצריכין אנו לפירוש הבית יוסף להני דנהיגי שלא להניח תפילין בחה\"מ. ומנהגו של הב\"י כך היה. כמ\"ש בטור א\"ח סימן למ\"ד אל\"ף: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ועושה תבשיל מעיו\"ט. כתב הר\"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו\"ט לעשותן יחד. הראב\"ד רפ\"ו מהי\"ט: \n",
+ "וסומך עליו לשבת. פי' הר\"ב דמתוך שמערב יו\"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו\"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו\"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר\"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ\"ק בד\"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ\"ש הר\"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו\"ט לשבת ע\"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע\"כ. כדאיתא בפירקין דכ\"א. והכי קיי\"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ\"ו א\"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי\"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב\"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר\"ל בפ\"ז דערובין: \n",
+ "ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר\"ב למשנה ו': \n",
+ "בדג וביצה שעליו. לשון רש\"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ\"ד דתענית: \n",
+ "אכלו או שאבד. לשון הר\"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז\"ל רש\"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע\"כ. א\"כ י\"ל דברי הר\"ב דה\"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו\"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר\"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר\"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ\"ל לדעת הר\"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע\"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש\"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע\"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר\"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש\"מ דס\"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא\"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב\"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ\"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ\"ע על הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "מטבילין. כתב הר\"ב שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. דכתיב (ויקרא י״א:ח׳) ובנבלתם לא תגעו ומוקים לה במסכת ר\"ה (דף ט\"ז) ברגל. ל' רש\"י. וטעמא איתא התם דא\"א לומר שיהיו מוזהרים ישראל בטומאת נבילה. דהא בטומאת מת החמורה כתיב (שם כ\"א) אמור אל הכהנים בני אהרן. ולא ישראל. טומאה קלה לא כ\"ש שאין ישראל מוזהרין: \n",
+ "[*ואדם בשבת. פי' הר\"ב דשבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל וכו'. ובים של שלמה כתב דדוקא קתני בשבת. כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל]: \n",
+ "ואדם בשבת. פי' הר\"ב דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג. ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים. ובימות הגשמים דליכא למימר דמחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו. גמרא. וכתב בית יוסף סי' שכ\"ו שצריך לומר שאפילו במים סרוחים נמי אדם עשוי לרחוץ להעברת טיט וצואה. ע\"כ. ובדברי הרמב\"ם יש לי מבוכה גדולה שבפירושו דהכא מפרש כהר\"ב דטעמא דכלים אסורים דמחזי כמתקן מנא ורבא אמרה בגמ'. וכך כתב בחבורו פכ\"ג מה\"ש. ואילו בפרק ד' מהלכות יו\"ט כתב טעמא דכלים אסורים גזירה שמא ישהה אותם מלטבול ויבא לידי תקלה כדאמר רב ביבי בגמרא. ואיכא בינייהו לפענ\"ד לענין טבילת כלים חדשים. דלהשהות ליכא חששא. דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו. ואילו לתקון מנא איכא. והמגיד גם הכסף משנה לא העירו בזה וצריך עיון. [*וראיתי בספר ים של שלמה סימן י\"ט שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה וישתמש בו. ודבגמרא דאמר תניא כוותיה דרב ביבי לא לומר שהטעמים האחרים דחויים. אלא לומר דאף כלים חדשים אסור לטבול שמא ישהה. והביא ראיה לדבריו ע\"ש שהאריך ואומר אני עוד ראיה מדמסדר [הש\"ס] טעמא דרבא אחר תניא כוותיה ש\"מ דתניא כוותיה אינו עיקר לענין טעם דבעינן במשנתינו]: \n"
+ ],
+ [
+ "שמשיקין את המים. פי' הר\"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ\"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל\"ה ל\"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ\"ש הרמב\"ם: ",
+ "אבל לא מטבילין. פירש הר\"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש\"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע\"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי\"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו\"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב\"ם בפ\"ד מהל' יו\"ט. וקשיא דא\"כ ברישא גבי השקה ל\"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י\"ל דז\"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש\"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י\"ח ע\"ב ד\"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע\"מ להטבילו ביו\"ט. והרמב\"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע\"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא: ",
+ "ומטבילין מגב לגב. כתב הר\"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב\"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע\"ג בדו. ובדו ע\"ג גתו. ודלא כרש\"י דגורס כדו בכ\"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ\"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ\"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י\"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י\"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש\"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]: ",
+ "ומחבורה לחבורה. פירש הר\"ב מחבורת פסח כו'. כ\"פ רש\"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ\"כ רש\"י שא\"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש\"ה מותר דטבילה שא\"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ\"כ ג\"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא\"צ היא ע\"כ. אבל הר\"ב דתפס גירסת הרמב\"ם כמ\"ש ה\"ל לפרש בהך סיפא כמ\"ש הרמב\"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א\"נ כמ\"ש המגיד בשם ר\"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר\"ב קשיא ליה דא\"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ\"ל זו: "
+ ],
+ [
+ "ואין סומכין עליהם. כתב הר\"ב והוה ליה משתמש בבעלי חיים ותנן [במשנה ב' פ\"ה] אין רוכבין ע\"ג בהמה. רש\"י. והא דקאמר דבכל כחו היה סומך. בחגיגה פ\"ב דף ט\"ז דדייק ליה מינה מדאין סומכין ביו\"ט: \n",
+ "ובית הלל אומרים מביאים. פי' הר\"ב שלמי חגיגה ועולות ראיה. וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"פ בפ\"ב דחגיגה משנה ג'. ובגמ' נמי מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך וכו'. וחדא מתרתי נקט דה\"ה שלמי שמחה דתנן במשנה ג' ד' פ\"ק דחגיגה. דהא נמי חובת היום הן. ובברייתא שלמים הבאים מחמת יו\"ט ביו\"ט בש\"א וכו'. ופירש\"י מחמת יו\"ט חגיגה לשמחה. וכן הרמב\"ם בפ\"א מהלכות חגיגה פתח עולת ראייה ושלמי חגיגה וסיים נמי בשלמי שמחה: \n",
+ "ועולות. כתב הר\"ב עולות ראייה. אבל נדרים ונדבות ד\"ה אין קריבין כו'. הואיל ואין זמן היום כלל. ואע\"ג דחגיגה וראייה נמי יש להן תשלומין כל שבעה [כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה] שרו בה שמא יאנם ולא יקריבוהו בשאר הימים. ותנן [שם] עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי מפרש לקמן בברייתא רש\"י. וא\"ת אע\"ג דאין זמנן עכשיו יהא רשאי לשוחטן הואיל והבעלים אוכלים ממנו וגם הכהנים ונמצא שכל הבשר נאכל. וי\"ל כמ\"ש התוס' פ\"ג סוף דף כ\"ז דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו: \n",
+ "וסומכין עליהן. דס\"ל תכף לסמיכה שחיטה ומדרשאי להביאן רשאי לסמוך. והרמב\"ם כתב בפ\"א מהל' חגיגה אע\"פ שסמיכה אינה מעכבת [כדתנן פ\"ט דמנחות משנה ח'] לא גזרו עליה משום שבות: \n"
+ ],
+ [
+ "לרגליו. ה\"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן: \n",
+ "אלא א\"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב\"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'. \n",
+ "ובית הלל מתירין. כתב הר\"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ\"ק. \n",
+ "עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא: \n"
+ ],
+ [
+ "רבן גמליאל מחמיר כדברי ב\"ש. אע\"פ שהוא היה מזרע הלל כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מעשרה פרקים שהקדים לפירוש המשניות: \n",
+ "ואין זוקפין את המנורה. וכתב הר\"ב דבית הלל מתירין משום דאין בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עושה מלאכה כגון ממחק. או מחתך. או אורג. או תופר. שהן אבות מלאכות לעצמן. אבל חזרת חוליות שאין בהן אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. רש\"י. [*ופירוש זוקפים עיין במשנה י' פ\"ג דעדיות]: \n",
+ "גריצין פירש הר\"ב ככרות עבות ור\"ל פת מרובה כמ\"ש לקמן אלא דהכי קרי לה עבה בברייתא ומפרשינן בגמרא דקרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. א\"נ באתרא דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרי לה. וז\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"ג. וכן כתב ג\"כ במשנה י' פ\"ג דעדיות. ובפי' הרמב\"ם יש סתירה. דהכא כתב דהלכה כר\"ג. ובעדיות כתב דאין הלכה כמותו בכל. וכ\"פ בפ' שלישי ורביעי מהל' יו\"ט: \n",
+ "[*והרי. עיין מ\"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב\"ם ע\"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ׳:ט״ז) והוא מהירושלמי כאן ע\"ש ובערוך.] בעדיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מכבדים בין המטות. כתב הר\"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר\"ן וכי תימא מ\"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע\"י דבר אחר משום כבוד יו\"ט התירוהו ע\"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב\"ה לטלטל כמ\"ש הר\"ב ספכ\"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר\"ן בשם הרשב\"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ\"א מה\"ש: \n",
+ "המוגמר. עיין במשנה ו' פ\"ו דברכות: \n",
+ "[*ועושין גדי מקולס. פי' הר\"ב וכו' עיין במשנה א' פ\"ז דפסחים]: \n",
+ "וחכמים אוסרים. [*כתב הר\"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ\"כ] במשנה י\"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי\"ל הכי. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ\"א מה\"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע\"ג דהלכה כר\"ש ע\"כ. אבל אין לפרש כמ\"ש רש\"י בפ\"ז דשבת דף קכ\"ד [ע\"ב] דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא\"כ איסור דאורייתא איכא כמ\"ש הרמב\"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ\"ה דפסחים. דאינו אלא שבות. וכ\"כ התוס' שם בהדיא דע\"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע\"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ\"מ חזינן דס\"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ\"ה מסקינן דאסור כמ\"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז\"ל התוס' דפסחים אע\"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר\"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ: \n"
+ ],
+ [
+ "פרתי יוצאה כו'. עיין ספ\"ה דשבת. ומ\"ש הר\"ב לנוי וכ\"כ ג\"כ בספ\"ג דעדיות. אבל בסוף פ\"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ\"ש לעיל במס שבת: \n",
+ "ומקרדין. פי' הר\"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו\"ף שהם ממוצא א' גיכ\"ק. וכתב הר\"ב ואע\"ג דעביד חבורה וכן לשון רש\"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר\"ש כמ\"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא\"ש מהא דתנן במשנה ג' פ\"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ\"י דשבת] וכתב שצ\"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע\"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב\"י סי' תקכ\"ג דאפילו בשלנו מותר. אע\"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע\"כ: \n",
+ "ביו\"ט. מדאיצטריך למתני ביו\"ט. ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו\"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש\"י והר\"ן בשבת. ומכאן נ\"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי\"ט שהביאם הב\"י בסי' תצ\"ה והוא ז\"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו\"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו\"ט] דעד השתא בכל יו\"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו\"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו\"ט כמ\"ש בב\"י שם והטור בסי' תקכ\"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו\"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו\"ט כתב בב\"י סי' תצ\"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו\"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו': \n",
+ "ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ\"ק: \n",
+ "אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ\"ק דף י\"א מ\"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ\"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומשום כלי מתכות. כתב הר\"ב משום צפויה התחתון שהוא של מתכת מסיים רש\"י שהוא עיקר והעץ בטל אצלו. ונמוקו עמו דלא תקשה ממשנה ד' ו' פרק י\"א. ומשנה ה' פרק י\"ד דכלים: \n",
+ "ומשום כלי כברה. לשון הר\"ב אמצעית שהיא מקפת את הכברה. וכן לשון רש\"י. ונראה שרצה לומר האמצעית היא הכברה. אלא לפי שיש לה בהכרח סובב המקיפה אסברה לה בהאי לשנא. ומ\"ש הר\"ב משום כלי אריג. כלומר בגד דכתיב בתורה שהוא ארוג. ומ\"ש ואפילו אין הכברה של מתכת כו'. דאילו היא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות. כ\"כ רש\"י. כלומר אע\"פ שהכברה אינה יכולה לקבל כלום: \n"
+ ],
+ [
+ "עגלה של קטן כו' כתב הר\"ב ומיוחדת לו לישב עליה. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התוספות דלא נהירא דמאי קמ\"ל פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה. לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו עכ\"ל. וכדבריהם מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן עגלה כו' דהא סמיך עלוה ולרש\"י [והר\"ב] דהא יושב עליה מבעי ליה. ועוד דלא הוה צריך לפרושי כלל. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק כ\"ה מהלכות כלים שהרי נשען עליה ולא כתב שהרי יושב עליה: ",
+ "ואינה נגררת. לשון הר\"ב בשבת. וכן לשון רש\"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן ונטלת בשבת. התם רבותא קתני דאפילו בשבת נטלת אבל באיסורא הוי רבותא דאפי' ביו\"ט אסורה: ",
+ "מפני שהיא כובשת. פי' הר\"ב מפני שאינה עושה חריץ כו'. ואידך סבר פעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר. ואידך סבר לא שכיח הכי. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון לעיל במשנה ח'. ועיין מה שכתבתי שם בבבת מקרדין כו'. "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין צדין כו'. פירש הר\"ב צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביו\"ט כבר כתבתי במשנה ט' פ\"ק טעמא דטחינה. והיינו נמי טעמא דקצירה לפי שאדם עשוי לקצור כל שדהו ביחד. ודמי לעובדא דחול. וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. הרא\"ש: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'. כתב הר\"ב דלאו לאפלוגי אתא כו'. וכ\"כ הר\"ן בפ' ו' דכתובות במתניתין ד'. דרשב\"ג דהכא לאו לאפלוגי. וטובא דכוותיה. כמ\"ש בסוף בכורים. ולפי\"ז בדגים לעולם אין צדין כו' דאלת\"ה למה חילקן. והטעם מפני שהם מכוסים מן העין כמ\"ש הראב\"ד בפ\"ב מהלכות יו\"ט אף על פי שהוא אינו מפרש דלאו לאפלוגי כו'. ויש לשני הפירושים פנים בגמרא אלא שאין להאריך בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יטול מהן ביו\"ט. דספק מוכן אסור כמ\"ש הר\"ב. וטעמא כתב הר\"ן בפ' שואל משום דכל שיש באותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ולא מבערב ע\"כ. ובפ\"ק משנה ד' כתבתי טעם אחר בשם המגיד. ואע\"ג דמשנתינו סתמא קתני ביו\"ט ולא חילקה בין ראשון לשני מ\"מ הסכים הר\"ן להתיר בשני שא\"א שיבא לפניך ספק מוכן ביום שני אלא בב' ספיקות שהיום עצמו ספק קדש כיון דאנן לא עבדינן יו\"ט שני אלא משום מנהג אבהתין וכי היכי דלדידהו ספק ה\"נ לדידן. וספק ספיקא אית לן למשרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין. ועיין במשנה ב' פ\"ד דסוכה בבבת ושאר כל הימים כו'. ומ\"ש הר\"ב באיסור לקיטת פירות לפי שלקיטה דמיא לקצירה בטעם שכתבתי ריש פירקין. וכתב שם הר\"ן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה ע\"כ. ובכאן לא התנה הר\"ב שיהא בשביל ישראל כדלקמן בתחום. משום דכל שבמחובר יש בו משום מוקצה. ומש\"ה אפילו תלשן לעצמו אסורים וכן כל ששייך בו איסור מוקצה אסור לו להנות ביו\"ט ממלאכתו של נכרי אע\"פ שעשאה לעצמו. ועיין סוף פי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. ובנר כתב ב\"י סי' תקט\"ו הא לא נגע. ובכבש כבר פי' שם שכבש חלקה. וא\"כ י\"ל דמיירי שעשאה מנסר או לוח שכבר הוכן לישב. או לשכב עליו בשבת ולא הוקצה כך נראה לי. ולפי מ\"ש דמיירי הכא כשלקטן לעצמו. אתי שפיר נמי דלא הצריך הר\"ב להמתין לערב בכדי שיעשו. משום דכיון שאין האיסור אלא משום דהוקצה לכל ישראל. כשיצא היום שכבר עבר איסור מוקצה אינו אסור כלל משום מעשה הנכרי אלא מותר מיד כדחזינן בהנהו דסוף פי\"ו דשבת. שאפילו בשבת עצמו לא אסרו להנות ממעשה הנכרי כיון שאין בהם מוקצה. וכמ\"ש. וכדתנן נמי בהדיא במשנה ה' פ\"ב דמכשירין לענין מרחץ. וכ\"כ הרא\"ש. ואם לקטן בשביל ישראל זה אם מותרים לישראל אחר לערב מיד יש מחלוקת בין הפוסקים כמ\"ש ב\"י בסימן תקט\"ו ואני לא באתי אלא לפרש דברי המשנה ופירושה. ומ\"ש הר\"ב ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום. בוודאי בא מחוץ לתחום מיירי. והספק פירשו במשנה ו' פ\"ב דמכשירין. ואסור זה פירש הרא\"ש באכילה. אבל בטלטול שרי דכיון דשרי לישראל אחר באכילה. אין לו דין מוקצה לאסור בטלטול. וטעמא דאסור לכל בני ביתו כתב המגיד בפ\"ב מהלכות יו\"ט דאדעתייהו נמי הביא כדאמר בפרק בכל מערבין [עירובין דף מ\"א ע\"א כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא] ובטעמא דמותר לישראל אחר. משא\"כ בנר שהדליק הנכרי בשביל ישראל דתנן סוף פרק ט\"ז דשבת. ולא חלקו בינו לבין חבירו. כתב רש\"י די\"ל דגבי אסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע\"ז. טעם אחר נ\"ל דחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמותרין לערב בליל יו\"ט שני עיין ריש פ\"ק מ\"ש שם: \n",
+ "מותרין הן. בטלטול. ומיהו באכילה מודה דאסורים. והכי איתא בגמרא. הר\"ן. וא\"כ ת\"ק דפליג עמיה בטלטול איירי. וז\"ש הר\"ב וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. לא משום דעד השתא לא איירינן אלא באכילה אלא שבא לפרש כל דיני ספק מוכן: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא א\"כ יש שהות ביום לאכול. לישנא דמתני' דייקא. דאע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי. דהא אמרינן הואיל [כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דפסחים] ב\"י סי' תצ\"ח בשם רבי ירוחם: \n",
+ "[*יש שהות ביום כו'. ז\"ל הר\"ב אלא א\"כ יודע שיש שהות כו' ולא ידעתי מה הוסיף בפירושו על לשון המשנה. דתיבת יודע שהוסיף הוא ללא צורך. גם אם נאמר שגירסתו כמו שהוא בסדר המשנה דבירושלמי וכן הוא בספר הרא\"ש ג\"כ אלא א\"כ ידוע שיכול לאכול כזית צלי ממנה [מבעו\"י]. אכתי לא הוסיף כלום שמ\"ש שיש שהות ביום ג\"כ ללא צורך שזה מבעו\"י שבמשנה [ירושלמית] : \n",
+ "רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי. עיין מ\"ש בזה בסוף משנה ז' פי\"א דמנחות]: \n",
+ "במוט ובמוטה. פי' הר\"ב בשני בני אדם משום דאוושא מלתא. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ואין רצונם לומר שהאחד נושא במוט והשני במוטה אלא ששנים נושאים במוט כאחת. או במוטה. וכן העתיקו הרמב\"ם [בריש] פ\"ה מהלכות יו\"ט. וטור סי' תצ\"ח. במוט או במוטה. אע\"פ שהם לא הזכירו אם בשנים או באחד. ומלשון הרמב\"ם דריש פ\"ה נראה שסובר דנשיאת מוט באחד. ונ\"ל דרש\"י הכריח פירושו ממה שנאמר גבי מרגלים (במדבר י״ג:כ״ג) וישאוהו במוט בשנים. דש\"מ דסתם נשיאת משא שבמוט היא בשנים. ובגמרא פרק ה' דסוטה דף ל\"ד ממשמע שנאמר במוט איני יודע שהיא בשנים. מת\"ל בשנים. בשני מוטות. מבואר יותר דסתם מוט בשנים נשאת המשא שעליה. וא\"נ כפירש\"י שם דדייק מוישאוהו דמשמע שנים מ\"מ אתי שפיר הכא. דמדאמר הכתוב שנשאו שנים במוט. ש\"מ שכן היא נשיאת משא שבמוט. וז\"ל רש\"י בר\"פ דלקמן. דדרו ברגלא לדרו באגרא ישאוה ביו\"ט בשני בני אדם. במוט על כתפיהם. ע\"כ. ש\"מ שסובר שכן דרך נשיאת המוט. וזו תשובה לדברי הרא\"ם. שהביא ראיה ממוט דשל כפריים דו\"ק [*דאי לאו ממוט עצמו משמע שהוא בשנים. אלא דוקא מדכתיב בקרא וישאוהו. כדברי הרא\"ם. א\"כ תנא דמתני' דסתמא קתני במוט. ולא הזכיר בלשונו שוב מלה דלשתמע מיניה דבשנים. מהיכא שמעינן דס\"ל דוקא בשנים. והרי מוט של כפריים אינו בשנים. וסגי באחד. דזו אינה סברא כלל וכלל שהתנא יסמוך על הדקדוק של וישאוהו שבכתוב ההוא שנאמר בו במוט. שעל אותו המוט הוא דקאי. דאילו וישאוהו היה מאוחר בכתוב. היה באפשר לומר כן מה שאין כן באשר הוא מוקדם. ואף גם לזאת לא ניחא לי. מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין קל\"ז ע\"ב) דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. א\"כ היאך יסמוך התנא על לשון תורה]: \n",
+ "אבל יביאנה בידו אברים כו'. עיין ריש פרק ד': \n"
+ ],
+ [
+ "אין זה מן המוכן. פירש הר\"ב דלאו משום מקצה וכו' ונראה כדן כו' [במשנה ב' פרק ה'] והכי קאמר אין התרתו היתר. ואינו מוכן להיות כשר. וכן כתב רש\"י. וקשיא לי דאע\"ג דודאי דלישנא דאין זה מן המוכן מוכיח דאינו מוכן ליו\"ט ואסור אפילו דיעבד שראהו והתירו. מ\"מ מידי הוא טעמא שלא יראהו אלא משום שנראה כדן כו' והגע עצמך אם עבר ודן מי לא הוי דינו דין. דכולי האי ודאי לא החמירו בשבות שלהם. וכמו באינך דתנינן נמי גבי דלא דנין לקמן בפ\"ה דודאי אם קידש דמקודשת וכן בחליצה ויבום. וכן הביאו הרי\"ף והרא\"ש לקמן אכולהו בבי דההיא מתני' הירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין. בין שוגגין בין מזידין. בין מוטעים. מה שעשו עשוי בשבת ואצ\"ל ביו\"ט. [*ומיהו אין כל כך ראיה מהירושלמי. דהא הרי\"ף והרא\"ש מסיימו ביה. ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי. או מטלטלי. הקנאתו הקנאה. ע\"כ. הלכך י\"ל דלא אמרו מה שעשה עשוי אלא לענין המעשה שנעשה שהוא קיים. אבל היכא דאיכא איסורא אריה הוא דרבע עליה]. והנה בפירש\"י שהעתיקו התוספת לא נכתב וה\"ק אין התרתו כו' ומשום כך כתבו דלרש\"י בדיעבד מותר. והקשו מלישנא דאין זה מן המוכן דמשמע דאסור אפי' בדיעבד. ולפיכך פירשו הם דאע\"ג דבשאר דוכתי לית ליה לר\"ש מוקצה הכא אסור אפילו בדיעבד מטעם מוקצה. משום דאית ליה דאין רואין המום משום דהוה כדן וכו' הלכך אין זה מן המוכן. דלא הוי דעתיה עלויה מאתמול. וכתב הר\"ן משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בס\"פ כירה. ע\"כ [*ותמהני דפוק ועיין בפירש\"י שבסוגיא ותמצא שבארבעה מקומות פירש דאין זה מן המוכן דלאסור בדיעבד הוא. וכן מוכח להדיא ג\"כ בהסוגיא עצמה דבדיעבד נמי אסור. ובמשנה ג' פ\"ב דתרומות הבאתי לקצת הסוגיא. וע\"ש] והרמב\"ם כתב דהלכה כר\"ש. אע\"ג דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י טעמייהו כמ\"ש הרי\"ף מדאיתא בגמרא דאמי ורדינאי לא חזי בוכרא ביו\"ט וא\"ר אמי שפיר עביד. ויש ט\"ס בפי' הרמב\"ם שז\"ש ושוחטו בבור צ\"ל והעלהו מהבור: \n"
+ ],
+ [
+ "הבהמה שמתה כו'. [*כתב הר\"ב בבהמת קדשים מיירי כדקתני עליה ועל החלה מה חלה דקדישא. אף בהמה דקדישא. גמרא ומה ש]פי' הר\"ב בהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה כדתנן במשנה ג' פרק ז' דתמורה. וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב דבהמת חולין מחתכין כו'. וה\"מ כשהיתה מסוכנת כו' דאל\"ה ביו\"ט קיי\"ל כר\"י דמוקצה אסור כמ\"ש במשנה ג' פרק דלקמן ובמסוכנת מיהא מודה ר\"י דשרי. וכבר כתבתי בזה במשנה ד' פכ\"ד ממסכת שבת: \n",
+ "החלה שנטמאת כו'. כתב הר\"ב אינה ראויה אף להסקה או לתתה לכלבו. עיין מ\"ש בזה במשנה ג' פ\"ג דפסחים בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין נמנין. פי' הר\"ב אין פוסקים דמים. וכתב רש\"י דמקח וממכר בשבת וביו\"ט אסור. בספר עזרא [בסופו] (נחמיה י״ג:ט״ז) ע\"כ. ובפ\"ה דף ל\"ז [*אמתניתין דלא מקדישין כו'] פירש\"י מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [והוא בנביאים ישעיה ג\"ח] א\"נ מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וכולה חדא גזירה היא: \n",
+ "אבל נמנין עליה מערב יו\"ט. כלומר ובהכי יכולין למחר לחלק ביניהן. ודפריך בגמרא היכי עביד אאם לא נמנו בעיו\"ט פריך. [*וכן פירש\"י היכי עביד דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהם היכי עביד שידעו למחר כו'. ומשנינן אמר רב מביא שתי בהמות כו'. עיין במשנה דלקמן]: \n",
+ "כל עיקר. פי' הר\"ב אפילו לשמור כו' דמחזי כנותנו לשם משקל. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. שאסור להזכיר שם דמים. כן לשון רש\"י. ותמהני דמשנה שאינה צריכה היא דכבר נשנה לעיל אין נמנין כו'. ופירש הר\"ב אין פוסקים דמים כו'. ומימרא דשמואל היא עלה דההיא מתני'. ואין טעם לומר דההיא ברבים והכא ביחיד דאין סברא שיעלה על הדעת לחלוק ביניהם ודמש\"ה הוי צריך לשנותם]: \n",
+ "שקול לי בדינר. וכן נוסח רי\"ף ורש\"י ורא\"ש. ונ\"א מכור כו' וכן נוסח הר\"ן והמגיד פ\"ד מהלכות יו\"ט וב\"י סי' ת\"ק. ולשון הרמב\"ם תן לי כו': \n",
+ "ומחלקין ביניהם. שיאמר לו תן לי חלק או חצי חלק כדרך שרגילין לנתחן במקום ההוא ומביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי מה ששוה כך יפרע לו. גמ' וטור סי' ת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא במדה. פי' הר\"ב שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד כו' מותר למלאותו דהואיל ואינו מיוחד כו' לא קעביד כדעבדין בחול. שדרך לקוחות לומר תן לי לוג. ואין דרכן לומר כלי זה מלא לי בדרך מקח אלא בדרך הלואה או מתנה. ואע\"ג דמיוחד למדה. משא\"כ במשנה ו' דאסרי לשקול בכלי משום דקא עביד עובדין דחול דפעמים שאין הליטרא לפניו. וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו. גמ'. \n",
+ "רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה כו'. פי' הר\"ב אע\"פ שעדיין לא יחדו וכו' הואיל ועומד למדה. משא\"כ במשנה ו' דמתיר לשקול כנגד כלי לפי שאינו עומד לשקול בו. גמרא: \n",
+ "אף במועד עושה כן. פי' הר\"ב מפני ביטול בית המדרש. הכי תניא בגמ' וכתב רש\"י ול\"ג במשנה מפני בירורי המדות. ולמאן דגרס מפרש הכי מפני בטול בה\"מ של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיחו לפיכך ממלאן בלילה וטעמא שרצה שלא ירתיחו. לפי שעל ידי הרתיחות שמעלה היין נמצא שאין המדה מלאה ואברייתא פירש שהרתיחות הן נקראים בירורין. לפי שמבררין אותן מן היין כששותהו. א\"נ על דקלישי וזיגי ע\"כ. וג\"ז הפירוש עולה כהוגן במשנתינו: \n",
+ "חנוני הרגיל אצלו. שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים. רש\"י. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי אומר אדם לחברו תן לי כו']: \n",
+ "שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכיר ליה מנין אלא שכך צריכין. הר\"ן. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ממקום למקום. לשון הר\"ב בתוך התחום ומסיים רש\"י או ע\"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תח\"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע\"כ. ובודאי שזו היא דעת רש\"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י\"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב\"י עצמו בסימן שכ\"ג] אלא דלדבריהם ביו\"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ: \n",
+ "לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר\"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש\"י והטור סי' תק\"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה\"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר: \n",
+ "בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א\"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו: \n",
+ "שבמוקצה. כתב הר\"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש\"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה: \n"
+ ],
+ [
+ "מן הסוכה. פירש הר\"ב אפילו סוכה שאינה של מצוה. דבשל מצוה אסור להנות כל ימי הסוכות לאומרו חג הסוכות שבעת ימים לה' ודרשינן בגמרא כשם שחל שם שמים על שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו כך חל ש\"ש על הסוכה: \n",
+ "אלא מן הסמוך. פירש הר\"ב סמוך לדפנות ולא נארגו כו'. וכתב רש\"י ואינו דומה לסמוך לסכך. שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא: \n",
+ "מן המכונס. פירש\"י אם כנסן מעיו\"ט. דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ע\"כ. ולאו דוקא מעיו\"ט אלא כל שהם מכונסים קודם יו\"ט דעתיה עלויה. ולכך סתמו הרמב\"ם והטור ולא פרשו מעיו\"ט: \n",
+ "בפותחת. פירש הר\"ב מפתח שמשתמר. וכתב בית יוסף בסימן תק\"א ונ\"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע\"כ. ופסק הר\"ב דהלכה כרבי יוסי. ושמעת מיניה דבעינן מיהת שלא יהא מוקצים דהא חדא מתרתי מיהו בעי רבי יוסי. וטעמא כמו שאפרש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "לא מן הקורות. פירש הר\"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר\"ש. כמ\"ש הטור סימן תק\"א. וכתב ב\"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר\"ש [*וכדכתב הר\"ב בסוף משנה א']: \n",
+ "ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט. כתב הר\"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש\"י ריש מכילתין וכדכתב הר\"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע\"ג דבשבת סתים לן כר\"ש במשנה ד' דפרק כ\"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס\"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו\"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין: \n",
+ "ואין מבקעין. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא וה\"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות יו\"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב\"ד כתב כיון דא\"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע\"י שינוי במ\"ז דפ\"ק: \n",
+ "ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי\"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש\"י: \n",
+ "מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן: \n",
+ "בקופיץ כתב הר\"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש\"י: \n",
+ "נוטל ממקום הפחת. פי' הר\"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש\"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ\"ב פכ\"א דשבת. דאם הונחו שם מע\"ש הוה בסיס ואסור. ואע\"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר\"ן בשם הרמב\"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל\"ד] ולמ\"ש בשם הרמב\"ן ה\"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס\"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין את הנר. פירש הר\"ב ליטול מן הביצים כו' מפני שעושה כלי. וכפירש\"י. והא קמ\"ל דאע\"ג דאינו כלי לענין קבלת טומאה עד שיצרפנו בכבשן כסתם מתניתין דספ\"ד דכלים. ואע\"ג דבסוגיא דגמרא ע\"פ הברייתא משמע דבהך פחיתה חזי נמי לקבולי טומאה. וזה אי אפשר קודם שנצרף בכבשן דהוי כלי אדמה. ומשום כך פירשו התוס' בענין אחר וגם הר\"ן פי' בענין אחר. [מ\"מ] הואיל וע\"פ מתני' דכלים מיפרשא שפיר כפירש\"י. הלכך לא נטה הר\"ב מפירושו. וגם הטור בסי' תקי\"ד לא כתב אלא פירש\"י: \n",
+ "רבי יהודה אומר. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. ותמה הרא\"ש לפסוק כיחידאה ותי' הב\"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע\"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש\"י: \n",
+ "[*אבל מכבשין. פי' הר\"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש\"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי\"א בלע\"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ\"ל. ואע\"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]: \n",
+ "ואין מקיפין. פירש הר\"ב מקרבין. וכ\"כ רש\"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש\"י והר\"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע\"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א\"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ\"ו ע\"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר\"ב בסוף פ\"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י\"א דשבת]: \n",
+ "לשפות. פי' הר\"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל\"ח] ויחזקאל כ\"ד [ג']. ומ\"ש הר\"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש\"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא: \n",
+ "ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר\"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר\"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע\"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ\"ה אין סומכין כו'. ורש\"י פירש בגמ' דף ל\"ג ע\"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה: \n",
+ "וכן בדלת. הר\"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס\"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר\"ב. גם ל\"ג בבבלי הפירכא וכו']: \n",
+ "ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר\"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר\"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ\"ה אסור. משום דנראה כו' ע\"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ\"ש הב\"י סוף סי' תקכ\"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס\"ד דר\"א בר\"ש מתיר מטעמא דס\"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר\"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד\"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור\"ש מתיר]. \n"
+ ],
+ [
+ "נוטל כו' משלפניו לחצוץ בו שיניו. כתב הר\"ב משלפניו לאו דוקא וכו'. כ\"כ רש\"י. ומסיים ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. ע\"כ. כלומר ודתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה\"ה שלא להדליק. אלא לחצוץ נמי שרי כמו ברישא. ומ\"ש הר\"ב והא דנקט משלפניו משום רבנן כו'. כ\"כ רש\"י. ואשכחן כיוצא בזה במ\"ד פ\"ק דשקלים. עוד שם פ\"ז מ\"ו. ובמ\"ג פ\"ז דיומא. ועיין מ\"ב פ\"ט דערובין. ובמשנה ט' פ\"ב דיבמות. ובפ\"ו משנה ה'. ובפ\"ו דכתובות מ\"ו. ובפרק חלק משנה ג'. וכן במשנה ט' פ\"ה דדמאי. [*וסוף פ\"ו דתמורה]: \n",
+ "ומגבב עי' בפי' הר\"ב מ\"ו פ\"ט דשביעית: \n",
+ "וחכמים אומרים כו'. כתב הר\"ב ואין מותר לטול כו' אלא מאבוס כו' פירוש ממה שבתוך האבוס: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב\"ם ריש פרק ד' מהלכות יו\"ט: \n",
+ "[*ואין מלבנין את הרעפים. הר\"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג\"כ בפירש\"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל\"ג להו הרי\"ף והרא\"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק\"ב]: \n",
+ "ועוד אמר ר\"א כו'. כתב הר\"ב משום דתנא אחת לקולא. כ\"כ רש\"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע\"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ\"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע\"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע\"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר\"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק: \n",
+ "ערב שבת. לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ\"ד דשבת כר\"ש דלית ליה מוקצה. וכמ\"ש עוד הר\"ב בספ\"ג דשבת אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר\"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד\"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ\"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ\"ש בטור בסי' ש\"י. נ\"ל. ומ\"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ\"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ\"ק דמעשרות. ואפ\"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר\"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמעשרות. גמרא: \n",
+ "ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ\"ק ליכא דס\"ל הכי. אלא או מנענע כב\"ש. או אומר זה וזה כב\"ה. ופי' התוס' [*ע\"פ הירושלמי] דר\"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב\"ש ס\"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים: \n",
+ "וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב\"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ\"ש הר\"ב דאין ברירה. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ועיין מ\"ש בזה פ\"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ\"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משילין. פי' הר\"ב להשליך. לישנא דכי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳) גמרא: \n",
+ "ומכסין פירות כו'. פירש [הר\"ב] ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו\"ט כו' וכ\"כ רש\"י. וכתב הרא\"ש ויותר נראה כדברי ר\"י. דבשבת דקתני בסיפא. קאי אהני תרי בבי. דמדקתני רישא ביו\"ט אבל לא בשבת. ובסיפא קתני בשבת. משמע דקאי אתרי בבי. ע\"כ: \n",
+ "וכן כדי יין. מוקמינן בגמרא בדטיבלא דאסור לטלטלן. והא קמ\"ל. דלא תימא בפירות הראוין לטלטל דוקא. קמ\"ל דאפילו באין ראוין. דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. ולמ\"ד שאינו ניטל כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פט\"ז ומשנה ב' פי\"ח דשבת מוקמינן דוקא בפירות הראוין והדר תני וכן כדי יין כו' לאשמועינן דאפילו בהפסד מועט התירו. וכבר כתבתי שם דלא קיי\"ל כוותיה: \n",
+ "ונותנין כלי תחת הדלף. כתב הר\"ן ומיהו דוקא בדלף הראוי [לרחיצה] . דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו [כדפירש הר\"ב בסוף פרק ג' דשבת] ע\"כ. והטור סימן של\"ח חולק בזה. [*ודבריו צריכין עיון ע\"ש בב\"י]. והרמב\"ם פכ\"ה מהלכות שבת אוסרו מטעם אחר. לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא עולין באילן. עיין משנה ח' פרק בתרא דערובין. ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יתלוש דהוי איסורא דאורייתא. דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש\"י: \n",
+ "ולא שטין על פני המים. כתב הר\"ב גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. פירש\"י כלי של גומא. שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה. ולמדין בו לשוט: \n",
+ "ולא מטפחין. פירש הר\"ב כף על כף. ויכו כף ויאמרו יחי המלך. דמלכים ב' י\"א [י\"ב] מתורגם וטפחו יד. [*ועיין לקמן]: \n",
+ "ולא מספקין. פי' הר\"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל\"א [י\"ח]. [*ודברי הר\"ב מפירש\"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי\"ף והרא\"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ״ד:י׳). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי\"ט סימן תקכ\"ד. תפס לפירש\"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של\"ט. לא כתב אלא כפירש\"י. אכן נ\"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ\"ל דקשיא לרש\"י ודמש\"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש\"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש\"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ\"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר\"ב. וגם הרי\"ף והרא\"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה\"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא\"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא\"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ\"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ\"ל זו]: \n",
+ "ולא מרקדין. בקהלת ג' עת לרקוד. מתורגם לטפזא בהלולא ובשמואל ב' ו' מפזז ומכרכר. מתרגמינן מרקד ומשבח. [*ועיין לעיל]: \n",
+ "ואלו הן משום רשות. פי' הר\"ב משום דהנך דסיפא כו' קרי להני רשות. ולהנך קמאי קרי שבות. דאסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן. שאין בהן לחלוחית מצוה. רש\"י: \n",
+ "לא דנין וכו'. כתב הר\"ב וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת. וכתובה ליבמה. רש\"י. וכתב הר\"ן וכ\"ש גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה. וצריך ג\"כ שיהא נכתב בו ביום. ומש\"ה לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה: \n",
+ "ולא מעריכין. כתב הר\"ב ערך פלוני עלי. וכ\"כ רש\"י. והר\"ן פירש ערכי עלי ע\"כ. ולענין הדין שניהם שוים אלא לישנא דמעריכין דייק טפי לפי' הר\"ב ורש\"י. דאומר ערכי עלי בכלל נערכין הוא. כדפי' ברפ\"ק דערכין. ודתנן מעריכין. משום דאסורא הוא מצד המעריך. ואילו תנא נערכים הוה משמע דאסורא מצד הנערך. וליתא: \n",
+ "ולא מחרימין. כתב הר\"ב וסתם חרמים לבדק הבית. וכפירש\"י והר\"ן. ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס\"ל דסתמן לכהנים במשנה ו' פ\"ח דערכין. והא ודאי דכשמחרים לכהן. דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ\"ש הוא דדמי למקח וממכר. כיון שהוא מהדיוט להדיוט. ורבותא הוי. לאשמועינן דאפילו לבדק הבית דלגבוה. מחזי כמקח וממכר. אלא דאכתי לא ניחא מ\"ש וסתם חרמים לבדק הבית. דהא ליתא אליבא דהלכתא. ומ\"ש הר\"ב דכולהו אסרינהו משום מקח וממכר. עיין מ\"ש בזה משנה ו' פ\"ג. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין. כמ\"ש במשנה ג' פרק כ\"ג דשבת גבי מחשיכין כו' דמשדכין התינוקות כו'. י\"ל דלא דמי כולי האי למקח וממכר. שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ולדסבירא להו כמ\"ש בטור וב\"י סימן ש\"ו גבי משדכין. דאין להזכיר סכום ממון. רק לדבר אליו אם רוצה להשתדך לא קשיא כלל: \n",
+ "ולא מגביהין תרומה כו'. עיין פ\"ק משנה ו': \n",
+ "כל אלו ביו\"ט אמרו ק\"ו בשבת. ה\"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יו\"ט מיתנו. וק\"ו בשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביו\"ט ר\"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו\"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'. [*ואף שבמשנה שבסדר ירושלמי הגי' כל שהוא משום שבות. משום רשות. משום מצוה חייבים עליו בי\"ט. אפילו הכי ודאי דר\"ל בשבת. דאלת\"ה מאי שבות רשות ומצוה איכא. ואהיכא קאי]: \n",
+ "אין בין י\"ט לשבת כו'. להיות מותר לכתחלה בי\"ט. מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין. יש הרבה. שזה בסקילה. וכרת. וזה בלאו גרידא. כ\"כ רש\"י ותוס' במשנה ה' פ\"ק דמגילה. ומה\"ט ניחא נמי דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. ובשבת מותר. כמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל דלא בא אלא לומר דאין מותר בי\"ט מה שאסור בשבת. וכתב הר\"ב. אבל אנן קי\"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' במשנה ה' פ\"ק. וה\"נ הבערה במשנה ה' פ\"ב. ומ\"ש הר\"ב וה\"נ איכא משילין. וה\"ה דלפירושו ופירש\"י לעיל. איכא נמי מכסים פירות כו'. דתני בתריה. ובפ\"ק דמגילה משנה ה' כתב כגון משילין כו': \n"
+ ],
+ [
+ "המוסר בהמתו לבנו. ואע\"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן. ואינן מחשיבים אותם. כאילו הוציאם מרשותם. המגיד פ\"ה מהלכות י\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "מערב י\"ט. כתב הר\"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי\"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל\"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש\"י: \n",
+ "ביום טוב. כתב הר\"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י\"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י\"ט זה לא א\"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ': \n",
+ "כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ\"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה\"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע\"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר\"ן מסיק בנדרים פ\"ו דף נ\"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר: \n"
+ ],
+ [
+ "בור של יחיד כו'. כל מקום ששונה בור הוא מים מכונסים. והכי מוקמינן בגמ' דאילו הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם פי' הממלא ראשון: \n",
+ "כרגלי אותה העיר. כתב הר\"ב אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורה. וכן פי' רש\"י. ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם. דאם לא כן הוא מעכב. כדפירש הר\"ב במשנה ג' וכן פירש רש\"י שם. אבל הטור סימן שצ\"ז כתב אלפים אמה לכל רוח. ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת. אינו יכול להוליכו עמו. עד כאן. וכתב ב\"י שכן נראה מפירוש רש\"י. וקשיא לי דלדברי הטור משמע דאף על גב שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מכל מקום לא הפסידו האחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם. וקשיא מאי שנא מהא דפירש במשנה ג' ופסקו גם כן הטור לעיל מהך. וצריך עיון. ובשם הרשב\"א והר\"ן כתב הבית יוסף. דמתניתין בשלא עירב אחד מהם. אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום ערובו. שבור זה כבור שותפין ויש ברירה. ע\"כ. ואפשר לי לומר שגם רש\"י יסבור כן. ושאני ממתני' ג'. דבמים שדרך כל אחד למלאות. ומה שממלא שותהו. או עושה בו צרכיו. והם הולכים וכלים שייך בהם לומר יש ברירה. אבל בכלים שאינם מיוחדים דמשנה ג'. לא שייך לומר יש ברירה. שהרי אחר שעשה בכלי מה שרצה מחזיר אותו לשותפות. סוף דבר דברי רש\"י מתישבים באחד משני הפנים שכתבתי. אבל דברי הטור. וכן לסברת בית יוסף בפירש\"י צריכין עיון: \n",
+ "ושל עולי בבל. פירש הר\"ב העשוי כו' באמצע הדרך כדתנן משנה ה' פרק ה' דנדרים: \n",
+ "כרגלי הממלא. פירש הר\"ב דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר. דתחומין דרבנן. ובדרבנן קיימא לן דיש ברירה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומה שכתב הר\"ב דלא כרבי יוחנן בן נורי. במשנה ה' פרק ד' דעירובין: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלא א\"כ זיכה להם כו'. ואע\"ג דבמ\"ד בדבורא קני ליה השואל. כמפורש שם. שאני התם דא\"ל שואל למשאיל גופיה. הלכך סמכא דעתיה. אבל הכא דלא אמר ליה. בעינן זיכוי. הר\"ן: ",
+ "אין משקין. כתב הר\"ן לענין השקאה בעלמא. ודאי אלו ואלו מזונותם עליך ומותר להשקותם [עיין ריש פרק ג'] ומשום הכי מפרש בגמרא. דמשום שחיטה נקט. ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן דלשקי איניש והדר לשחוט. משום סרכא דמשכא. פירש רש\"י שהעור תהא נוחה להפשט שהיא נדבקת יותר מדאי בבשר. והרמב\"ם פירש שעל ידי ההשקאה תתיר ריאתה. ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת. ר\"ל והרי אינה סירכא המטרפת: ",
+ "הלנות בעיר. כת\"ק בברייתא שפירש שיוצאות ורועות חוץ לתחום. ובאות ולנות בתוך התחום. ונמצא שהן מוכנות: ",
+ "הלנות באפר. פירש הרמב\"ם שם הכפרים והערוך מפרש כמו ותרענה באחו (בראשית מ״א:ב׳). ורוצה לומר שהם חוץ לתחום כדאיתא בברייתא. והטעם מפני שהן מוקצים. ואין דעת אנשי העיר עליהן. וכבר כתבתי במשנה ג' פ\"ד דבי\"ט קיימא לן דמוקצה אסור. ומיהו מהכא ליכא ראיה דהא איכא לישנא בגמרא. דאפילו רבי שמעון מודה משום דהוו כגרוגרות וצמוקים. [כמ\"ש במשנה ז' פרק דלעיל] דדחנהו בידים: ",
+ "סליק מסכת ביצה: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביצה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f5f4ad78a4c9584d091c7d83ba829e7a0fcfbc03
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,280 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Beitzah",
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "ביצה שנולדה ביום טוב. כתב הר\"ב ביום טוב שלאחר שבת עסקינן. בגמרא. [*וכאשר הגהתי בלשון הר\"ב כן לשונו בריש פרק ד' דעדיות] ואע\"ג דמסקינן דיו\"ט (עצמו) [דעלמא] נמי אסורה. אפ\"ה מוקמינן למתניתין בעיקר הדין. והא דנקט יו\"ט ולא שבת ויהיה פירושו שבת שאחר יו\"ט דה\"א דוקא שבת סעודתו בעיא הכנה ואין יו\"ט מכין לשבת. אבל יו\"ט שאחר שבת אימא לא ליתסר דכחול שויוהו שאין סעודתו בעיא הכנה. הלכך איצטריך למתני יו\"ט. ושבת אתיא במכ\"ש כדלקמן. וברפ\"ב דלקמן אכתוב דזו אינה אלא אסמכתא: \n",
+ "בית הלל אומרים לא תאכל. פירש הר\"ב משום דכל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. גמ'. וכתב הר\"ן דאיצטריך למימר דמאתמול גמרה לה. משום דאי היום גמרה לה לא מיתסרא דהא קיי\"ל בעירובין גבי תחלת היום קונה עירוב דשבת מכינה לעצמה אבל ליו\"ט אינה מכינה. ויו\"ט דכוותה. ואצטריך נמי למימר גמרה דאילו לא גמרה אע\"פ שנתגדל לא מתסרא דאי הכי ביו\"ט אחר שבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלו בשבת. אלא דלא חשבו לן הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והתורה אמרה והיה ביום הששי והכינו פירש רש\"י דע\"כ בא לאשמועינן דאפילו הכנה בידי שמים [כגון] ביצה אסורה דאי משום הכנה בידי אדם כלומר שיאפו ויבשלו מבעו\"י הא בהדיא כתיב (שמות ט״ז:כ״ג) את אשר תאפו אפו ע\"כ. ועיין ריש פ\"ב. ומ\"ש הר\"ב דיו\"ט נמי אקרי שבת. שכן כתיב בהו שבתון בפ' אמור. גם ממחרת השבת דעומר פי' רז\"ל ממחרת יו\"ט. ומ\"ש ולא שבת מכינה ליו\"ט. גמרא. ופי' הר\"ן דכיון דשמעינן דאין יו\"ט מכין לשבת ילפינן מק\"ו דאין שבת מכינה ליו\"ט ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ושבת ויו\"ט הסמוכים כו' נולדה בזה אסורה בזה. ואע\"ג דמאתמול היא נגמרת מ\"מ כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה. ועי\"ל דכיון דאם נולדה ביו\"ט הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת א\"כ הוי שבת מכין ליו\"ט כ\"כ התוס' [דף ד']. ומ\"ש וכן ביו\"ט של ר\"ה שמתחלה לא מחמת ספק התחילו לעשות וכדתנן במשנה ד' פ\"ד דר\"ה. שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קדש. ואע\"ג דריב\"ז התקין לאחר החורבן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום כדתנן התם. לא תיקן אלא לקבל העדות ולהיות מונין המועדות מיום הראשון ואפי' באו לאחר מנחה. אבל מלעשות יו\"ט שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה הכי מסקינן בגמ' (דף ה'). ומ\"ש אבל שני יו\"ט של גליות דממ\"נ אחד מהם חול משא\"כ שבת ויו\"ט הסמוכים ואע\"פ שהיו\"ט הוא יו\"ט שני דשבת מיהו ודאי קודש הוא ויו\"ט הסמוך לה נמי שמא יו\"ט גמור הוא. הר\"ן. ועיין משנה ח' פ\"ג דעירובין: \n",
+ "לא תאכל. ואפילו לטלטל נמי לא כמ\"ש הר\"ב במשנה ב' בפרק ג' בספק מוכן אלא משום דסתמא ביצה לאכילה קיימא נקט כי האי לישנא. ועי\"ל אגב ב\"ש דנקטי תאכל דרבותא הוא נקטי בית הלל נמי לא תאכל. תוספות: \n",
+ "בית שמאי אומרים שאור בכזית וכו'. פי' הר\"ב מדכתב רחמנא לתרווייהו שאור וחמץ. גמרא. ור\"ל לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות י״ג:ז׳) דכתב לאו בכל חדא. מה שאין כן באכילה דנתינת טעם כי כל אוכל כתיב (שם י\"ב): \n",
+ "וחמץ בככותבת. דהואיל וידענו דשיעורו של זה לא כשיעורו של זה נוקים ליה שיעורו כדאשכחנא בעלמא ביומא [פרק ח' משנה ב'] כפירוש רש\"י והתוס'. וצ\"ע אי בעיא ב\"ש כמוה וכגרעינתה כמו התם. ולשון קצרה דברו. או שמא גם התם פליגי ב\"ש ולא מצריכי וכגרעינתה. אלא דלעיל סתם תנא דלא כמותם: \n",
+ "ובית הלל אומרים זה וזה בכזית. וקראי צריכי דאי כתב שאור ה\"א משום דחמוצו קשה כו' ואי כתב חמץ משום דראוי לאכילה כו'. גמ'. ואפ\"ה הוצרך הכתוב לפתוח בשאור ולסיים במחמצת לומר לך זהו שאור כו' משום דאל\"כ לא הייתי משים כרת אלא בחמץ דכתיב ביה כרת. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "יחפור בדקר. וכתב הר\"ב דמיירי כשהוא נעוץ בעפר תיחוח וכו' שאינו מחוסר כתישה. דכתישה תולדה דטוחן היא. רש\"י. אבל מה שנוטל העפר ועושה גומא. אע\"ג דקיי\"ל חורש בכל שהוא במשנה ב' פי\"ב דשבת. ואע\"ג דהכא לאו לחרישה צריך לגומא. הא קיי\"ל כר\"י דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פ\"ב דשבת גם בפרק י' משנה ה'. אמרינן בגמ' דה\"מ היכא דמתקן. הכא מקלקל. כלומר דמיירי במקום שהגומא מקלקל כמו בבית או בחצר. אבל בשדה לא. וכ\"כ המגיד בפ\"א מהל' שבת. ואע\"ג דבמקלקלים נמי יש בו שבות כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דערובין. הרי כתבו התוס' דהכא משום שמחת יו\"ט מותר לכתחלה. וכבר כתבתי כיוצא בזה בשם הר\"ן דמשנה ג' פכ\"ב דשבת. אלא דהכא הצריכוהו לדקר נעוץ כמ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "שאפר כירה מוכן כו'. כתב הר\"ב אבל הוסק ביו\"ט אסור כו'. עיין משנה ג' פ\"ד וסוף מכילתין דביו\"ט קיי\"ל כמ\"ד מוקצה אסור. ומיהו התוס' כתבו דהכא כ\"ע ס\"ל דאסור דהוי נולד גמור דמעיקרא עצים והשתא אפר: \n"
+ ],
+ [
+ "ובית הלל מתירין. פי' הר\"ב משום שמחת יו\"ט ואע\"ג דלעיל לא התירו אלא בדקר נעוץ. וטעמא כמ\"ש רש\"י בגמ' דהכא אליביה דב\"ש דהיכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרו ואפי' בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד ע\"כ. והכא נמי הא איכא חשדא דלהטיח גגו. תירצו בגמ' דהכא נמי שובכו מוכיח עליו. ופי' הר\"ן כלומר שובכו של סולם מוכיח. שהוא ניכר שהוא לשם שובך: \n",
+ "אלא אם כן נענע. עיין סוף פרק ד': \n",
+ "עומד ואומר. מבעוד יום. רש\"י: \n",
+ "זה וזה אני נוטל. אבל לא סגי ליה לומר מכאן אני נוטל. אע\"ג דקיי\"ל בדרבנן יש ברירה כמו שכתב הר\"ב במשנה ד' פ\"ז דדמאי. דחיישינן דזימנין דמנח כחושים ושקיל שמינים. ונמצא שטלטל אותם שלא הזמין. א\"נ דמשתכחי כולהו כחושים ואתי למנועי משמחת יו\"ט. גמרא. ועיין סוף פרק ד': \n"
+ ],
+ [
+ "זמן שחורים ומצא לבנים. פירש הר\"ב מהו דתימא הני אינהו וכו' קמ\"ל. הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. ולא פירש הר\"ב טעמא מאי אמרינן הכי. ולכאורה טעמיה כמאן דאמר רוב וקרוב הולכים אחר הרוב. כמ\"ש הר\"ב ריש פרק ז' דשקלים. דאלת\"ה ה\"ל לפרש דהכא בדף או בשני קינין כו'. כדאיתא בגמ' אליבא דלית ליה הולכים אחר הרוב [עד הקרוב]. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ב מהלכות יו\"ט שתלה הדבר בספק מוכן. שכתב וכל ספק מוכן אסור. וביאר המגיד הטעם מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או שרצו חכמים להחמיר בספק זה ע\"כ. ועיין במשנה ב' פרק ג' ושם פסק הר\"ב בספק מוכן דאסור: \n",
+ "שנים ומצא שלשה כולן אסורים. דממה נפשך איכא חד דמערב בהו. וליכא למישרינהו משום דחד בתרי בטיל [דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות. רש\"י דף ג']. דב\"ח חשיבי ולא בטלי [כדפירש הר\"ב ריש פרק ח' דזבחים] ועוד כל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל [בגמרא דף ג'] תוס': \n",
+ "ואם אין שם וכו'. כתב הר\"ב ואע\"פ שיש שובך כו' בתוך חמשים אמה. דמתניתין במדדין שאין יכולין לפרוח. ואי ליכא קן בתוך נ' אמה פשיטא דמותרין דכל המדדה אין מדדה יותר מחמשים אמה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב בקרן זוית. פירש\"י שזוית הבית בולט להלאה מן השובך. וקן זה שזימן בו עומד לצדדין דאי הוה אתו להכא לא הוי חזי לקיניה. שהזוית של בית עומדת לפניו: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בית שמאי אומרים אין מסלקין את התריסין כו'. ובפי' הר\"ב מפרש עלי ברישא והדר עור ואח\"כ תריסין וכן הוא הגי' בסדר המשנה דבבלי ובירושלמי וכן הוא בפי' רש\"י ורי\"ף ורא\"ש. ומפי' הרמב\"ם נראה דגריס תריסין ועור ועלי]: \n",
+ "ובית הלל מתירין אף להחזיר. פירש הר\"ב דאי יש להן ציר מן הצד מודו דאסור דדמו לבנין. וכן פירש\"י. ומיהו בנין ממש לא הוי. דהא ב\"ה ס\"ל במשנה ו' פרק דלקמן דאין בנין בכלים וכן כתב רש\"י בגמ'. דאע\"ג דאין בנין וסתירה בכלים קאסרי ליה בית הלל מדרבנן. ע\"כ. ומכאן סתירה לפירושם דמשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין שפירשו דהוי כבונה והתם ליכא לפרושא מדרבנן דבדרבי יהודה פי' משום שבות ש\"מ דבת\"ק מדאורייתא וכן לשון הר\"ן שם והוי כבונה וקסבר יש בנין בכלים. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מן הצד. פירש\"י דהיינו ידות לשני ראשי הדף: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פי' הר\"ב משום שמחת יו\"ט אע\"פ שאין עליו תורת כלי ובגמרא דף י' רמי אמתניתין ב' דלא שרו ב\"ה משום שמחת יו\"ט אלא בדקר נעוץ ואפ\"ה לכתחלה לא. ומשני דטעמייהו דבית הלל משום דיש תורת כלי עליו. וסבירא להו דאע\"פ שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו לצורך גופו. וכמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק י\"ז דשבת. ותימה על הר\"ב שפירש דלא כגמרא. ואין לומר דס\"ל להר\"ב דהך שינויא דחיקא הוא. דאי בהא פליגי לא שייכא פלוגתייהו לגבי יו\"ט אלא בכלים דפרק י\"ז דשבת. ומש\"ה מפרש הוא בענין אחר. דא\"כ רומיא דמתניתין לא מתרצה אלא כדאמר רבי יוחנן דמוחלפת השיטה וזה הוה ליה להר\"ב לכתוב דלא נטעה בהלכה לפסוק בתרווייהו כב\"ה. ועוד דשינוייא רווחא הוא ולאו דחיקא. אלא כדאמרינן בגמרא דשבת דף קכ\"ג דעלי הוא כלי [המוקצה מחמת חסרון] כיס. שמייחד לו מקום כדי שלא יתלכלך ולא יתקלקל. דהוי מקצהו בידים. וכ\"ע מודו דאין ניטל אפילו לצורך גופו וא\"כ שפיר מתני לה הכא דדוקא משום שמחת יו\"ט התירו. ואני אומר שמכאן ראייה לדברי הפוסקים כההוא אוקימתא דעלי מייחד ליה מקום. ולא כהרי\"ף שפוסק כאוקימתא דבעמוד שני ושריותא דב\"ה משום דיש עליו תורת כלי ושרי לצורך גופו דלההוא אוקימתא קשיא דפלוגתייהו אינו ענין ליום טוב. ואין סברא לומר דלרבותא דב\"ש קמ\"ל. דאפילו לשמחת יו\"ט לא שריין. סוף דבר משנתנו אינה מתפרשת אלא ביש תורת כלי עליו ולהכי מותר לצורך גופו. וא\"נ במייחד לו מקום. דאסור בשבת. ומשום שמחת יום טוב התירו דלא כפי' הר\"ב: ובית הלל מתירין. כתב הר\"ב דאי לא שריית כו'. גמרא. דבלאו הכי אסור. ועיין סוף פ\"ד דשבת ומשנה ה' פי\"ו: וב\"ה מתירין. כתב הר\"ב דאמרי תוך כו'. דאך אשר [יאכל לכל] נפש כתיב (שמות י״ב:ט״ז) וההוצאה אף היא באוכל ומשקה ואע\"פ שהיא בדברים אחרים אמרינן מתוך. כך כתב המגיד פרק א' מהלכות יו\"ט. ומה שכתב הר\"ב והוא שיהיה בה צורך מצוה כו' דמדאורייתא הותרה לגמרי אלא רבנן דגזור במידי דהוא טרחא שלא לצורך. ובכולה לא בעו למגזר משום דאין גוזרין גזירה על הציבור אא\"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה כפי' רש\"י. ומ\"ש הר\"ב או צורך הנאה כגון מפתח ביתו. כיון דסתם ולא פירש דדוקא ביש אוכלין בבית. נראה דסבירא ליה כהגהת סמ\"ק שהביא בית יוסף סי' תקי\"ח דכיון דלבו דואג משום פסידא דגניבה חשוב צורך קצת. מיהו איכא נמי למימר דאי ס\"ל כך ה\"ל לכתוב מפתח תיבה. ומדכתב מפתח ביתו היינו טעמא דסתמא בבית יש לו אוכלין. ואי נמי כלים שיש ליום צורך בהם אבל דתיבה שאין בה אחת מאלו לא וכדעת הטור. ולשתי הדעות קטן דתנן אפי' כשיוצא לטייל משום שמחת יו\"ט ואינו יכול להניח קטן בבית יחידי. יכול להוציאו כמבואר בטור: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מוליכין חלה ומתנות. פי' הר\"ב דתיקון עיסתו התירו לו ומתנות אף הן הרמתן הותרו לו. ואע\"פ שאין טובלין [כשאר טבל] לאסור הבשר [כמו שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"י דחולין] מיהו אם לא פירש שאר הבשר מהן הרי הוא אוכלן ועובר בעשה. רש\"י. [*והר\"ב במשנה ד' פרק ד' דדמאי כתב שאסור ליתן כו'. וכ\"כ שם בשם הר\"ש והרמב\"ם. וכן כתבו התוספות דהכא ושכן משמע בירושלמי בהדיא כו']: שאינו זכאי בהרמתה. כתב הר\"ב לפי שאין חיוב תרומה אלא משעת מריחה בכרי. ואין ממרחין ביו\"ט. בתבואה שייך מירוח. ושארה עיין בפ\"ק דמעשרות אימתי גרנן. אע\"פ דבירק מלוי כלי סגי כדתנן התם במשנה ה' ירק דחיוב תרומתו מדרבנן לא אריא: \n"
+ ],
+ [
+ "והמלח. במקום שיש מלח גסה. רש\"י: ובעץ הפרור. לשון הר\"ב או בעץ הפרור. וכן לשון רש\"י. ואע\"פ שלא נמצא כן במשנה בשום נוסח. י\"ל דס\"ל דבחד מהני שינויי סגי. לפיכך פירשו דאו או קתני: \n",
+ "ובית הלל אומרים וכו'. עיין במשנה ט': \n"
+ ],
+ [
+ "בקנון. פירשו הר\"ב בפי\"ו דמסכת כלים משנה ג': \n",
+ "בתמחוי. קערה גדולה. רש\"י דף י\"ב ע\"ב: \n",
+ "אבל לא בטבלא כו'. דמחזי כמאן דעביד לצורך מחר שאין דרך לעשות בכלים הללו אלא הרבה. רש\"י שם ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא תבואה. פירש הר\"ב שהרי צריכה טחינה. ואין טוחנין ביו\"ט. ומסיים רש\"י והר\"ן. שהיה לו לטחון מאתמול ולא תפיג טעמה. ע\"כ. וקשיא לי א\"כ לשתרי בהטייה מידי דהוה אשחיקת מלח דודאי שהוא תולדה דטוחן ככל שחיקת תבלין וסמנין שכתב הרמב\"ם בפ\"ח מהלכות שבת שהם תולדה דטוחן. ומיהו הר\"ן ברפ\"ג נתן טעם אחר. ואמר דלהכי אסרו חכמים טחינה לפי שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה. ושחיקת פלפלין אע\"פ שהיא תולדתה אין אותה שחיקה נעשית באותו ענין שהיא נעשית לימים הרבה. שזו במדוך. וזו ברחיים. ואף פלפלין ברחיים שלהם [דמתניתין ח' פ\"ב] אינה כדרך טחינת חטים לימים הרבה. ע\"כ. וכתב הרא\"ש דדמי לעובדא דחול. ועיין רפ\"ג. \n",
+ "ורבי שמעון מתיר בתבואה. כתב הר\"ב שיכול לכותשה וכו'. ות\"ק אזיל בתר רובה. המגיד פ\"ה מהל' יו\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "ואף על פי שיש בהן כלאים פי' הר\"ב כשהן קשין וכו'. ועיין במשנה ב' פ\"ט דכלאים: \n",
+ "לצורך המועד. עיין לקמן בסיפא: \n",
+ "סנדל כו'[*) כל הדברים שבאו באותיות קטנות הוא מדפוס ראשון (פראג) שנשמטו בשגגה בד' קראקא (הנדפס ע\"י התוי\"ט בעצמו).]. [לשון הר\"ב מחופה מסמרים. וז\"ל רש\"י מחופה עור ומסמרים קבועים בו. ולפי שמצאתי להר\"ן כלשון הר\"ב לכך לא שלחתי בו יד להגיה כן. ועיין בפי' הר\"ב משנה ב' פ\"ו דשבת. ומ\"ש שלא לנעלו כך לשון רש\"י והר\"ן [*ומימרא דאביי היא]. ואע\"ג דמתניתין דשבת לא תנן ביה אלא לא יצא כו'] [*וכן בברייתא התם בשבת תני לא יצא כו'] ומהכא נמי לא תידוק דאסור לנעלו כלל מדאסרי' לשלחו. דלטעמיה הא תנן סיפא כל שנאותין בחול משלחין ביו\"ט אלא על כרחך סנדל חמיר טפי כמ\"ש לקמן. אלא היינו טעמייהו. דבברייתא התם תני לא יצא וכו' ולא יטייל מבית לבית אפילו ממטה למטה. אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי ולסמוך בו כרעי המטה. והביאה הרי\"ף בהלכותיו. ותמיהני [*על דלא מייתי הגמרא אדאביי. תניא דמסייע ליה. גם אני תמה] על הרמב\"ם. שבפרק י\"ט מה\"ש כתב לא יצא כו' והשמיט הברייתא [*ולדאביי]. ומ\"ש הר\"ב שנהרגו הרוגי מלכות על ידו. אע\"ג דהן עצמן הרגו זה את זה. הואיל ושלופי גזירה היו כדאיתא התם. שפיר קרי להו הרוגי מלכות: \n",
+ "כל שנאותין. פירש רש\"י מתקשטין. ומ\"ש הר\"ב דה\"ק כל שנאותין בו בחול וכו'. בגמרא. ופירש\"י דהאי ביו\"ט דקתני מתניתין. לאו אנאותין דלקמיה קאי אלא אמשלחין דבתריה. ע\"כ. וכתב הר\"ב כגון תפילין. בגמרא. ופירש\"י דא\"נ מנח להו ביו\"ט ליכא איסורא. ומיהו סנדל המסומר לא. דלא לימא מדשרו רבנן לשלחו ש\"מ מותר לנועלו. ע\"כ. וכ\"כ התוספות. וסיימו אבל תפילין נהי דשבת ויו\"ט לאו זמן תפילין הן מ\"מ ליכא איסורא להניחן. ע\"כ. האמת פירשו דשבת לאו זמן תפילין. אבל לא דלמ\"ד שבת זמן תפילין דכ\"ש דשרי. אלא איפכא דלמ\"ד זמן תפילין אסור גזירה שמא תפסק רצועה כו'. כר\"ש הר\"ב בריש פרק בתרא דערובין. ומהשתא הך סתמא דלא כהלכתא שפסק הר\"ב בריש פרק בתרא דערובין [(*) ועיין מ\"ש שם התוספת ו\"ט ומה שציינתי שם בשם מ\"א ומהרש\"א (תו\"ח):]. ומיהו י\"ל דסברתו כמ\"ש התוס' במסכת שבת דף ס'. דמש\"ה החמירו בסנדל אע\"ג דנאותין ממנו בחול. הואיל ובאת תקלה על ידו. כי היכי דאסר רבי אליעזר בר\"ש לטלטלו לכסות בו את הכלי וכו'. ע\"כ. והשתא תפילין. אע\"ג דאיכא איסורא כי מנח להו למ\"ד שבת זמן תפילין. אפ\"ה שרו הואיל ונאותין ממנו כו'. וטעמא מאי. פי' הב\"י סימן תקי\"ו. כיון דאיכא שמחת יו\"ט בשילוחן שפיר הוי צורך יו\"ט ע\"כ. ומלשונו זה שמעינן דס\"ל דהא דתנן והן לצורך המועד. פירושו בי\"ט ולא כדספ\"ג לקמן. ובמשנה ב' פ\"כ דשבת ומשנה ג' פ\"ק דחגיגה. שפירושם בחה\"מ. אבל בהגהות אשר\"י מפרש כל שנאותין ממנו בחול היינו בחול המועד ואתא לאתויי תפילין שנאותין בחה\"מ. ולצורך המועד דקתני היינו לצורך חולו של מועד. ומכאן ראיה שצריך ללבוש תפילין בחה\"מ. ע\"כ. וצריכין אנו לפירוש הבית יוסף להני דנהיגי שלא להניח תפילין בחה\"מ. ומנהגו של הב\"י כך היה. כמ\"ש בטור א\"ח סימן למ\"ד אל\"ף: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ועושה תבשיל מעיו\"ט. כתב הר\"ב לשם ערוב תבשילין ונקרא שמו עירוב שהוא מערב צרכי שבת על צרכי יו\"ט לעשותן יחד. הראב\"ד רפ\"ו מהי\"ט: \n",
+ "וסומך עליו לשבת. פי' הר\"ב דמתוך שמערב יו\"ט זוכר השבת יברור מנה יפה כו'. ואפילו ביו\"ט עצמו היה יכול לעשות הערוב לפני סעודת יו\"ט אלא גזירה שמא יפשע. ישכח. ולא יערב משום דטריד. גמ'. ובין לפירוש זה ובין לאית דאמרי שכתב הר\"ב. אינה אלא מדברי סופרים. וכתבו התוס' ברפ\"ק בד\"ה והיה כו'. דתימה הואיל והכנה דאורייתא [כמ\"ש הר\"ב לעיל שם מוהכינו] האיך אופין ומבשלין מיו\"ט לשבת ע\"י עירוב תבשילין. וכי אתי תקנתא דרבנן לעקור הכנה דאורייתא. ונראה ליישב דהואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה. ע\"כ. כדאיתא בפירקין דכ\"א. והכי קיי\"ל דאמרינן הואיל. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דפסחים ושם הקשו בתוס' דף מ\"ו א\"כ בטלת כל [איסור] מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה. וי\"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וצריך לזכות כו'. מסיים הרמב\"ם על הדרך שבארנו בערובי חצירות. ר\"ל בפ\"ז דערובין: \n",
+ "ובית הלל אומרים תבשיל אחד. עיין בפי' הר\"ב למשנה ו': \n",
+ "בדג וביצה שעליו. לשון רש\"י שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו. ועיין במשנה ז' פ\"ד דתענית: \n",
+ "אכלו או שאבד. לשון הר\"ב אותו תבשיל שבישל מערב שבת. וז\"ל רש\"י אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת. ע\"כ. א\"כ י\"ל דברי הר\"ב דה\"ק מערב שבת קודם שבישל כו'. ואין צריך להגיה מעיו\"ט: לא יבשל אדם בתחלה. ולפירוש קמא דטעמא דערוב תבשילין משום כבוד שבת. אפילו הכי מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה. שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד ערובו. אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו. או יאבד או יאכל ולא יזכור לשבת כלל. הר\"ן: ואם שייר ממנו כל שהוא. פירש הר\"ב אבל מתחלתו כו'. ולא דמי לערובי חצרות דלית הלכתא כרבי יוסי דאמר שיורי ערוב בכל שהוא. כמ\"ש הר\"ב במשנה ט' פ\"ז דערובין. דהא התם חמיר נמי לענין תחלתו. דבעינן כגרוגרת ולרבים שעור ב' סעודות. ואילו הכא לעולם בכזית. כך נ\"ל לדעת הר\"ב. אלא דבגמרא גרסינן מאי כל שהוא [לאו] אע\"ג דליכא כזית. לא דאית ביה כזית. ופי' רש\"י ולגבי ככר שלם קרי ליה כל שהוא. ע\"כ. וכי תימא דדחויא בעלמא הוא. הא מייתי ברייתא דתני תחלתו וסופו אין לו שיעור. מאי לאו אין לו שיעור כלל. לא אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. וכיון דהר\"ב יהיב ליה לתחלתו שיעור למטה. ש\"מ דס\"ל דהאי שינוייא דאברייתא לאו דחייה הוא. וא\"כ סופו דמדמה לתחלתו. ודאי דלכולא מלתא מדמה. דאין סברא כלל לומר דלצדדין קתני. דסופו אין לו שיעור כלל. ותחלתו אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה. כיון דבחדא בבא תני להו. וכן הרמב\"ם סתם וכתב ערוב תבשילין שיעורו אין פחות מכזית כו'. ולא חילק בין תחלתו לסופו. והטור סי' תקכ\"ז כתב בהדיא דכזית שיעורו בין בתחלתו בין בסופו. וצ\"ע על הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "מטבילין. כתב הר\"ב שחייב אדם לטהר עצמו ברגל. דכתיב (ויקרא י״א:ח׳) ובנבלתם לא תגעו ומוקים לה במסכת ר\"ה (דף ט\"ז) ברגל. ל' רש\"י. וטעמא איתא התם דא\"א לומר שיהיו מוזהרים ישראל בטומאת נבילה. דהא בטומאת מת החמורה כתיב (שם כ\"א) אמור אל הכהנים בני אהרן. ולא ישראל. טומאה קלה לא כ\"ש שאין ישראל מוזהרין: \n",
+ "[*ואדם בשבת. פי' הר\"ב דשבת דנקט הכא להודיעך כחן דבית הלל וכו'. ובים של שלמה כתב דדוקא קתני בשבת. כדי לטהר עצמו קודם כניסת הרגל]: \n",
+ "ואדם בשבת. פי' הר\"ב דנראה כמיקר וכמצטנן ורוחץ לתענוג. ואפילו אם טובל במים סרוחים לפעמים אדם מיקר עצמו במים סרוחים. ובימות הגשמים דליכא למימר דמחזי כמיקר נראה כיורד לרחוץ עצמו מטיט וצואה שבגופו. גמרא. וכתב בית יוסף סי' שכ\"ו שצריך לומר שאפילו במים סרוחים נמי אדם עשוי לרחוץ להעברת טיט וצואה. ע\"כ. ובדברי הרמב\"ם יש לי מבוכה גדולה שבפירושו דהכא מפרש כהר\"ב דטעמא דכלים אסורים דמחזי כמתקן מנא ורבא אמרה בגמ'. וכך כתב בחבורו פכ\"ג מה\"ש. ואילו בפרק ד' מהלכות יו\"ט כתב טעמא דכלים אסורים גזירה שמא ישהה אותם מלטבול ויבא לידי תקלה כדאמר רב ביבי בגמרא. ואיכא בינייהו לפענ\"ד לענין טבילת כלים חדשים. דלהשהות ליכא חששא. דלא שייך תקלה לגבייהו דאין משתמשין בהן כל עיקר עד שיטבלו. ואילו לתקון מנא איכא. והמגיד גם הכסף משנה לא העירו בזה וצריך עיון. [*וראיתי בספר ים של שלמה סימן י\"ט שמסיק דאף לרב ביבי אסור להטביל כלים חדשים משום שמא ישהה וישתמש בו. ודבגמרא דאמר תניא כוותיה דרב ביבי לא לומר שהטעמים האחרים דחויים. אלא לומר דאף כלים חדשים אסור לטבול שמא ישהה. והביא ראיה לדבריו ע\"ש שהאריך ואומר אני עוד ראיה מדמסדר [הש\"ס] טעמא דרבא אחר תניא כוותיה ש\"מ דתניא כוותיה אינו עיקר לענין טעם דבעינן במשנתינו]: \n"
+ ],
+ [
+ "שמשיקין את המים. פי' הר\"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ\"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל\"ה ל\"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ\"ש הרמב\"ם: ",
+ "אבל לא מטבילין. פירש הר\"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש\"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע\"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי\"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו\"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב\"ם בפ\"ד מהל' יו\"ט. וקשיא דא\"כ ברישא גבי השקה ל\"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י\"ל דז\"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש\"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י\"ח ע\"ב ד\"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע\"מ להטבילו ביו\"ט. והרמב\"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע\"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא: ",
+ "ומטבילין מגב לגב. כתב הר\"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב\"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע\"ג בדו. ובדו ע\"ג גתו. ודלא כרש\"י דגורס כדו בכ\"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ\"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ\"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י\"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י\"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש\"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]: ",
+ "ומחבורה לחבורה. פירש הר\"ב מחבורת פסח כו'. כ\"פ רש\"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ\"כ רש\"י שא\"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש\"ה מותר דטבילה שא\"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ\"כ ג\"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא\"צ היא ע\"כ. אבל הר\"ב דתפס גירסת הרמב\"ם כמ\"ש ה\"ל לפרש בהך סיפא כמ\"ש הרמב\"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א\"נ כמ\"ש המגיד בשם ר\"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר\"ב קשיא ליה דא\"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ\"ל זו: "
+ ],
+ [
+ "ואין סומכין עליהם. כתב הר\"ב והוה ליה משתמש בבעלי חיים ותנן [במשנה ב' פ\"ה] אין רוכבין ע\"ג בהמה. רש\"י. והא דקאמר דבכל כחו היה סומך. בחגיגה פ\"ב דף ט\"ז דדייק ליה מינה מדאין סומכין ביו\"ט: \n",
+ "ובית הלל אומרים מביאים. פי' הר\"ב שלמי חגיגה ועולות ראיה. וכ\"כ הרמב\"ם וכ\"פ בפ\"ב דחגיגה משנה ג'. ובגמ' נמי מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך וכו'. וחדא מתרתי נקט דה\"ה שלמי שמחה דתנן במשנה ג' ד' פ\"ק דחגיגה. דהא נמי חובת היום הן. ובברייתא שלמים הבאים מחמת יו\"ט ביו\"ט בש\"א וכו'. ופירש\"י מחמת יו\"ט חגיגה לשמחה. וכן הרמב\"ם בפ\"א מהלכות חגיגה פתח עולת ראייה ושלמי חגיגה וסיים נמי בשלמי שמחה: \n",
+ "ועולות. כתב הר\"ב עולות ראייה. אבל נדרים ונדבות ד\"ה אין קריבין כו'. הואיל ואין זמן היום כלל. ואע\"ג דחגיגה וראייה נמי יש להן תשלומין כל שבעה [כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה] שרו בה שמא יאנם ולא יקריבוהו בשאר הימים. ותנן [שם] עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. והכי מפרש לקמן בברייתא רש\"י. וא\"ת אע\"ג דאין זמנן עכשיו יהא רשאי לשוחטן הואיל והבעלים אוכלים ממנו וגם הכהנים ונמצא שכל הבשר נאכל. וי\"ל כמ\"ש התוס' פ\"ג סוף דף כ\"ז דעיקר הקרבה בשביל גבוה וכהנים ובעלים משל גבוה קא זכו: \n",
+ "וסומכין עליהן. דס\"ל תכף לסמיכה שחיטה ומדרשאי להביאן רשאי לסמוך. והרמב\"ם כתב בפ\"א מהל' חגיגה אע\"פ שסמיכה אינה מעכבת [כדתנן פ\"ט דמנחות משנה ח'] לא גזרו עליה משום שבות: \n"
+ ],
+ [
+ "לרגליו. ה\"ה לפניו וידיו וחדא נקט. ואפשר דרבותא נקטי דלרחוץ הרגלים בחמין הוה דבר שוה לכל נפש [כדלקמן משנה ז'] יותר מפניו וידיו שכן פניו וידיו רגילים יותר לרחוץ בצונן: \n",
+ "אלא א\"כ ראויין לשתייה. ומיירי כגון ששתה [מהן] ומרבה לרחוץ רגליו. דאי לא תימא הכי הא לית להו לב\"ש מתוך. והכי איתא בהדיא בירושלמי דלבית שמאי צריך לשתות מהן. תוס'. \n",
+ "ובית הלל מתירין. כתב הר\"ב דמתוך כו'. כשיש בו צורך [איזו] הנאה. עיין במשנה ה' פ\"ק. \n",
+ "עושה אדם מדורה כו'. ובית הלל קתני לה כדאיתא בברייתא: \n"
+ ],
+ [
+ "רבן גמליאל מחמיר כדברי ב\"ש. אע\"פ שהוא היה מזרע הלל כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג מעשרה פרקים שהקדים לפירוש המשניות: \n",
+ "ואין זוקפין את המנורה. וכתב הר\"ב דבית הלל מתירין משום דאין בנין בכלים. ואינו חייב אלא אם כן עושה מלאכה כגון ממחק. או מחתך. או אורג. או תופר. שהן אבות מלאכות לעצמן. אבל חזרת חוליות שאין בהן אלא משום בנין אין בונה אלא בבתים ואהלים. רש\"י. [*ופירוש זוקפים עיין במשנה י' פ\"ג דעדיות]: \n",
+ "גריצין פירש הר\"ב ככרות עבות ור\"ל פת מרובה כמ\"ש לקמן אלא דהכי קרי לה עבה בברייתא ומפרשינן בגמרא דקרי ליה עבה משום דנפישא בלישה. א\"נ באתרא דהאי תנא פת מרובה פת עבה קרי לה. וז\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"ג. וכן כתב ג\"כ במשנה י' פ\"ג דעדיות. ובפי' הרמב\"ם יש סתירה. דהכא כתב דהלכה כר\"ג. ובעדיות כתב דאין הלכה כמותו בכל. וכ\"פ בפ' שלישי ורביעי מהל' יו\"ט: \n",
+ "[*והרי. עיין מ\"ש שם [*) שם מביא פי' הרמב\"ם ע\"ש הכתוב שלשה סלי חורי (בראשית מ׳:ט״ז) והוא מהירושלמי כאן ע\"ש ובערוך.] בעדיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מכבדים בין המטות. כתב הר\"ב מפני שהוא מקום מועט לא חיישינן כו'. וכתב הר\"ן וכי תימא מ\"מ הרי הוא מזיז עפר ממקומו. איכא למימר דטלטול מן הצד ע\"י דבר אחר משום כבוד יו\"ט התירוהו ע\"כ. ומהאי טעמא נמי לא אסרו לכבד כשיש קליפות ועצמות דלא חזו אפי' למאכל בהמה דאסרי ב\"ה לטלטל כמ\"ש הר\"ב ספכ\"ג דשבת. ובפרק המצניע כתב הר\"ן בשם הרשב\"א טעם אחר בזה דמידי דהוה כגרף של רעי. וכן כתב בשמו המגיד פרק כ\"א מה\"ש: \n",
+ "המוגמר. עיין במשנה ו' פ\"ו דברכות: \n",
+ "[*ועושין גדי מקולס. פי' הר\"ב וכו' עיין במשנה א' פ\"ז דפסחים]: \n",
+ "וחכמים אוסרים. [*כתב הר\"ב] וטעמא דכבוד שמא ישוה גומות. [*וכ\"כ] במשנה י\"א פרק ג' דעדיות. ולא הוי בכלל הא דר\"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר דקיי\"ל הכי. כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן. ובזה הלשון כתב המגיד פכ\"א מה\"ש. וסיים וכן נראה ממה שגזרו בכמה מקומות שמא יבא להשוות גומות אע\"ג דהלכה כר\"ש ע\"כ. אבל אין לפרש כמ\"ש רש\"י בפ\"ז דשבת דף קכ\"ד [ע\"ב] דמודה ר\"ש בפסיק רישיה ולא ימות דא\"כ איסור דאורייתא איכא כמ\"ש הרמב\"ם בריש הלכות שבת. וכבר כתבנו במשנה ח' פ\"ה דפסחים. דאינו אלא שבות. וכ\"כ התוס' שם בהדיא דע\"כ כבוד לאו משום פסיק רישיה הוא. ואע\"ג דראייתם שכתבו יש לדחות אלא שאין להאריך. מ\"מ חזינן דס\"ל דלאו פסיק רישיה הוא ואפ\"ה מסקינן דאסור כמ\"ש שם בשמם. אלא היינו טעמא משים דקרוב ביותר דאתי לידי אשוויי גומות הלכך החמירו וגזרו. וז\"ל התוס' דפסחים אע\"ג דרבוץ שרי לכתחלה לר\"ש בכבוד אסור דמשוי ביה גומות יותר מרבוץ: \n"
+ ],
+ [
+ "פרתי יוצאה כו'. עיין ספ\"ה דשבת. ומ\"ש הר\"ב לנוי וכ\"כ ג\"כ בספ\"ג דעדיות. אבל בסוף פ\"ה דשבת כתב בין לנוי בין לשמור דכל נטירותא יתירתא משאוי הוא. ופלוגתא דאמוראי [הוא] שם בגמרא וכל הפוסקים פסקו כמ\"ש לעיל במס שבת: \n",
+ "ומקרדין. פי' הר\"ב מחככין ומגרדין מלשון ויקח חרם להתגרד בו דאיוב [ב' ח'] והגימל מתחלף בקו\"ף שהם ממוצא א' גיכ\"ק. וכתב הר\"ב ואע\"ג דעביד חבורה וכן לשון רש\"י בפי' המשנה. אבל בגמרא פי' מיהו הך חששא [דחבורה] בקירוד איתא. ונימוקו עמו דפסיק רישא מודה ר\"ש כמ\"ש לעיל. ומיהו הקשה הרא\"ש מהא דתנן במשנה ג' פ\"ו דנזיר הנזיר חופף כו' אבל לא סורק. פי' במסרק דהוי פסיק רישא דתולש שער [והוי כגוזז כדתנן סוף פ\"י דשבת] וכתב שצ\"ל שלא היה עשוי כעין שלנו ולא היה תולש את השער. אבל שלנו ודאי אסור ע\"כ. ובשם ר' ירוחם כתב הב\"י סי' תקכ\"ג דאפילו בשלנו מותר. אע\"פ שמשיר שער מאחר שאינו נהנה לא הוי פסיק רישא. ולא דמי לסורק שער שהוא נהנה ע\"כ: \n",
+ "ביו\"ט. מדאיצטריך למתני ביו\"ט. ש\"מ דבבא קמייתא דהיינו פרתו כו' לאו ביו\"ט. אלא בשבת. וכן פירשה רש\"י והר\"ן בשבת. ומכאן נ\"ל ראיה גמורה למאן דסבירא ליה דאין מצווין על שביתת בהמתו בי\"ט שהביאם הב\"י בסי' תצ\"ה והוא ז\"ל תמה עליהן מנא להו והרי דקדוק גמור ממשנתנו. ואל תשיבני ממתניתין דלעיל דתני נמי במציעתא ביו\"ט דהתם משום דבסיפא אצטריך לפרש בלילי פסחים הלכך קדים ותנא במציעתא [ביו\"ט] דעד השתא בכל יו\"ט עסקינן. אבל הכא למאי אצטריך למתני כלל. הא כולה מכילתין ביו\"ט עסקינן. ותיובתא למאן דאמר שביתת בהמה אסור גם ביו\"ט כמ\"ש בב\"י שם והטור בסי' תקכ\"ב מכללן. שפירש לרישא דמתניתין ביו\"ט. ובטעם שאין שביתת בהמה ביו\"ט כתב בב\"י סי' תצ\"ה. משום דלא הוי בכלל לא תעשה כל מלאכה דגבי יו\"ט. אלא הארבעים מלאכות ותולדותיהן. ושביתת בהמה אינו מהם. אלא לאו בפני עצמה למען ינוח שורך וגו': \n",
+ "ושוחקין את הפלפלין. עיין במשנה ט' דפ\"ק: \n",
+ "אבל מקרצפין. עיין במשנה ב' פרק ה' דבכורות דמלה ארמית היא. תרגום להתגרד בו לאתקרצפה ביה. ערוך. [*ובגמרא דפסחים פ\"ק דף י\"א מ\"ש גבי חמץ דגזור התם במשנה ג' ומ\"ש גבי קרצוף דלא גזור. לחם בלחם מיחלף קירוד בקרצוף לא מיחלף]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומשום כלי מתכות. כתב הר\"ב משום צפויה התחתון שהוא של מתכת מסיים רש\"י שהוא עיקר והעץ בטל אצלו. ונמוקו עמו דלא תקשה ממשנה ד' ו' פרק י\"א. ומשנה ה' פרק י\"ד דכלים: \n",
+ "ומשום כלי כברה. לשון הר\"ב אמצעית שהיא מקפת את הכברה. וכן לשון רש\"י. ונראה שרצה לומר האמצעית היא הכברה. אלא לפי שיש לה בהכרח סובב המקיפה אסברה לה בהאי לשנא. ומ\"ש הר\"ב משום כלי אריג. כלומר בגד דכתיב בתורה שהוא ארוג. ומ\"ש ואפילו אין הכברה של מתכת כו'. דאילו היא של מתכת ודאי טמאה משום פשוטי כלי מתכות. כ\"כ רש\"י. כלומר אע\"פ שהכברה אינה יכולה לקבל כלום: \n"
+ ],
+ [
+ "עגלה של קטן כו' כתב הר\"ב ומיוחדת לו לישב עליה. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התוספות דלא נהירא דמאי קמ\"ל פשיטא הא אין לך כלי מיוחד גדול מזה. לכך נראה לי דהיינו כלי שעושין לקטנים להתלמד להלוך והיא עומדת על שלשה אופנים ואוחז בו בידיו והיא מתגלגלת לפניו עכ\"ל. וכדבריהם מוכח בהדיא בגמרא. דאמרינן עגלה כו' דהא סמיך עלוה ולרש\"י [והר\"ב] דהא יושב עליה מבעי ליה. ועוד דלא הוה צריך לפרושי כלל. וכן העתיק הרמב\"ם בפרק כ\"ה מהלכות כלים שהרי נשען עליה ולא כתב שהרי יושב עליה: ",
+ "ואינה נגררת. לשון הר\"ב בשבת. וכן לשון רש\"י. ותמיהני למה להו לפרושי הכי. דאי משום דתנן ונטלת בשבת. התם רבותא קתני דאפילו בשבת נטלת אבל באיסורא הוי רבותא דאפי' ביו\"ט אסורה: ",
+ "מפני שהיא כובשת. פי' הר\"ב מפני שאינה עושה חריץ כו'. ואידך סבר פעמים שאין האופן מתגלגל והוא נגרר וחופר. ואידך סבר לא שכיח הכי. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וכבר אפסיקא הלכתא כרבי שמעון לעיל במשנה ח'. ועיין מה שכתבתי שם בבבת מקרדין כו'. "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין צדין כו'. פירש הר\"ב צידה דמיא לקצירה וקצירה לא הותרה ביו\"ט כבר כתבתי במשנה ט' פ\"ק טעמא דטחינה. והיינו נמי טעמא דקצירה לפי שאדם עשוי לקצור כל שדהו ביחד. ודמי לעובדא דחול. וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה ודמי לעובדא דחול. הרא\"ש: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר כו'. כתב הר\"ב דלאו לאפלוגי אתא כו'. וכ\"כ הר\"ן בפ' ו' דכתובות במתניתין ד'. דרשב\"ג דהכא לאו לאפלוגי. וטובא דכוותיה. כמ\"ש בסוף בכורים. ולפי\"ז בדגים לעולם אין צדין כו' דאלת\"ה למה חילקן. והטעם מפני שהם מכוסים מן העין כמ\"ש הראב\"ד בפ\"ב מהלכות יו\"ט אף על פי שהוא אינו מפרש דלאו לאפלוגי כו'. ויש לשני הפירושים פנים בגמרא אלא שאין להאריך בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יטול מהן ביו\"ט. דספק מוכן אסור כמ\"ש הר\"ב. וטעמא כתב הר\"ן בפ' שואל משום דכל שיש באותו מין במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ולא מבערב ע\"כ. ובפ\"ק משנה ד' כתבתי טעם אחר בשם המגיד. ואע\"ג דמשנתינו סתמא קתני ביו\"ט ולא חילקה בין ראשון לשני מ\"מ הסכים הר\"ן להתיר בשני שא\"א שיבא לפניך ספק מוכן ביום שני אלא בב' ספיקות שהיום עצמו ספק קדש כיון דאנן לא עבדינן יו\"ט שני אלא משום מנהג אבהתין וכי היכי דלדידהו ספק ה\"נ לדידן. וספק ספיקא אית לן למשרייה אפילו בדבר שיש לו מתירין. ועיין במשנה ב' פ\"ד דסוכה בבבת ושאר כל הימים כו'. ומ\"ש הר\"ב באיסור לקיטת פירות לפי שלקיטה דמיא לקצירה בטעם שכתבתי ריש פירקין. וכתב שם הר\"ן ואף לקיטת פירות הנפסדים כתותים וענבים אסרו לפי שהלכו אחר רובה של לקיטה ע\"כ. ובכאן לא התנה הר\"ב שיהא בשביל ישראל כדלקמן בתחום. משום דכל שבמחובר יש בו משום מוקצה. ומש\"ה אפילו תלשן לעצמו אסורים וכן כל ששייך בו איסור מוקצה אסור לו להנות ביו\"ט ממלאכתו של נכרי אע\"פ שעשאה לעצמו. ועיין סוף פי\"ו דשבת דהתם נמי אסור לשתות בעצמו. ובנר כתב ב\"י סי' תקט\"ו הא לא נגע. ובכבש כבר פי' שם שכבש חלקה. וא\"כ י\"ל דמיירי שעשאה מנסר או לוח שכבר הוכן לישב. או לשכב עליו בשבת ולא הוקצה כך נראה לי. ולפי מ\"ש דמיירי הכא כשלקטן לעצמו. אתי שפיר נמי דלא הצריך הר\"ב להמתין לערב בכדי שיעשו. משום דכיון שאין האיסור אלא משום דהוקצה לכל ישראל. כשיצא היום שכבר עבר איסור מוקצה אינו אסור כלל משום מעשה הנכרי אלא מותר מיד כדחזינן בהנהו דסוף פי\"ו דשבת. שאפילו בשבת עצמו לא אסרו להנות ממעשה הנכרי כיון שאין בהם מוקצה. וכמ\"ש. וכדתנן נמי בהדיא במשנה ה' פ\"ב דמכשירין לענין מרחץ. וכ\"כ הרא\"ש. ואם לקטן בשביל ישראל זה אם מותרים לישראל אחר לערב מיד יש מחלוקת בין הפוסקים כמ\"ש ב\"י בסימן תקט\"ו ואני לא באתי אלא לפרש דברי המשנה ופירושה. ומ\"ש הר\"ב ודבר מוכן שבא מחוץ לתחום. בוודאי בא מחוץ לתחום מיירי. והספק פירשו במשנה ו' פ\"ב דמכשירין. ואסור זה פירש הרא\"ש באכילה. אבל בטלטול שרי דכיון דשרי לישראל אחר באכילה. אין לו דין מוקצה לאסור בטלטול. וטעמא דאסור לכל בני ביתו כתב המגיד בפ\"ב מהלכות יו\"ט דאדעתייהו נמי הביא כדאמר בפרק בכל מערבין [עירובין דף מ\"א ע\"א כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא] ובטעמא דמותר לישראל אחר. משא\"כ בנר שהדליק הנכרי בשביל ישראל דתנן סוף פרק ט\"ז דשבת. ולא חלקו בינו לבין חבירו. כתב רש\"י די\"ל דגבי אסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודיין אם אסרוהו ע\"ז. טעם אחר נ\"ל דחוץ לתחום אסור גזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל זה מותר לאחר דליכא למגזר ביה שאינו מכירו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דמותרין לערב בליל יו\"ט שני עיין ריש פ\"ק מ\"ש שם: \n",
+ "מותרין הן. בטלטול. ומיהו באכילה מודה דאסורים. והכי איתא בגמרא. הר\"ן. וא\"כ ת\"ק דפליג עמיה בטלטול איירי. וז\"ש הר\"ב וכל שאסור לאכלו אסור לטלטלו. לא משום דעד השתא לא איירינן אלא באכילה אלא שבא לפרש כל דיני ספק מוכן: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא א\"כ יש שהות ביום לאכול. לישנא דמתני' דייקא. דאע\"פ שאינו אוכל כיון שהיה יכול לאכול סגי. דהא אמרינן הואיל [כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דפסחים] ב\"י סי' תצ\"ח בשם רבי ירוחם: \n",
+ "[*יש שהות ביום כו'. ז\"ל הר\"ב אלא א\"כ יודע שיש שהות כו' ולא ידעתי מה הוסיף בפירושו על לשון המשנה. דתיבת יודע שהוסיף הוא ללא צורך. גם אם נאמר שגירסתו כמו שהוא בסדר המשנה דבירושלמי וכן הוא בספר הרא\"ש ג\"כ אלא א\"כ ידוע שיכול לאכול כזית צלי ממנה [מבעו\"י]. אכתי לא הוסיף כלום שמ\"ש שיש שהות ביום ג\"כ ללא צורך שזה מבעו\"י שבמשנה [ירושלמית] : \n",
+ "רבי עקיבא אומר אפילו כזית חי. עיין מ\"ש בזה בסוף משנה ז' פי\"א דמנחות]: \n",
+ "במוט ובמוטה. פי' הר\"ב בשני בני אדם משום דאוושא מלתא. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ואין רצונם לומר שהאחד נושא במוט והשני במוטה אלא ששנים נושאים במוט כאחת. או במוטה. וכן העתיקו הרמב\"ם [בריש] פ\"ה מהלכות יו\"ט. וטור סי' תצ\"ח. במוט או במוטה. אע\"פ שהם לא הזכירו אם בשנים או באחד. ומלשון הרמב\"ם דריש פ\"ה נראה שסובר דנשיאת מוט באחד. ונ\"ל דרש\"י הכריח פירושו ממה שנאמר גבי מרגלים (במדבר י״ג:כ״ג) וישאוהו במוט בשנים. דש\"מ דסתם נשיאת משא שבמוט היא בשנים. ובגמרא פרק ה' דסוטה דף ל\"ד ממשמע שנאמר במוט איני יודע שהיא בשנים. מת\"ל בשנים. בשני מוטות. מבואר יותר דסתם מוט בשנים נשאת המשא שעליה. וא\"נ כפירש\"י שם דדייק מוישאוהו דמשמע שנים מ\"מ אתי שפיר הכא. דמדאמר הכתוב שנשאו שנים במוט. ש\"מ שכן היא נשיאת משא שבמוט. וז\"ל רש\"י בר\"פ דלקמן. דדרו ברגלא לדרו באגרא ישאוה ביו\"ט בשני בני אדם. במוט על כתפיהם. ע\"כ. ש\"מ שסובר שכן דרך נשיאת המוט. וזו תשובה לדברי הרא\"ם. שהביא ראיה ממוט דשל כפריים דו\"ק [*דאי לאו ממוט עצמו משמע שהוא בשנים. אלא דוקא מדכתיב בקרא וישאוהו. כדברי הרא\"ם. א\"כ תנא דמתני' דסתמא קתני במוט. ולא הזכיר בלשונו שוב מלה דלשתמע מיניה דבשנים. מהיכא שמעינן דס\"ל דוקא בשנים. והרי מוט של כפריים אינו בשנים. וסגי באחד. דזו אינה סברא כלל וכלל שהתנא יסמוך על הדקדוק של וישאוהו שבכתוב ההוא שנאמר בו במוט. שעל אותו המוט הוא דקאי. דאילו וישאוהו היה מאוחר בכתוב. היה באפשר לומר כן מה שאין כן באשר הוא מוקדם. ואף גם לזאת לא ניחא לי. מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין קל\"ז ע\"ב) דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. א\"כ היאך יסמוך התנא על לשון תורה]: \n",
+ "אבל יביאנה בידו אברים כו'. עיין ריש פרק ד': \n"
+ ],
+ [
+ "אין זה מן המוכן. פירש הר\"ב דלאו משום מקצה וכו' ונראה כדן כו' [במשנה ב' פרק ה'] והכי קאמר אין התרתו היתר. ואינו מוכן להיות כשר. וכן כתב רש\"י. וקשיא לי דאע\"ג דודאי דלישנא דאין זה מן המוכן מוכיח דאינו מוכן ליו\"ט ואסור אפילו דיעבד שראהו והתירו. מ\"מ מידי הוא טעמא שלא יראהו אלא משום שנראה כדן כו' והגע עצמך אם עבר ודן מי לא הוי דינו דין. דכולי האי ודאי לא החמירו בשבות שלהם. וכמו באינך דתנינן נמי גבי דלא דנין לקמן בפ\"ה דודאי אם קידש דמקודשת וכן בחליצה ויבום. וכן הביאו הרי\"ף והרא\"ש לקמן אכולהו בבי דההיא מתני' הירושלמי וכולן שעשו בין אנוסין. בין שוגגין בין מזידין. בין מוטעים. מה שעשו עשוי בשבת ואצ\"ל ביו\"ט. [*ומיהו אין כל כך ראיה מהירושלמי. דהא הרי\"ף והרא\"ש מסיימו ביה. ושמעינן מינה דמאן דעבר ואקני בשבת מקרקעי. או מטלטלי. הקנאתו הקנאה. ע\"כ. הלכך י\"ל דלא אמרו מה שעשה עשוי אלא לענין המעשה שנעשה שהוא קיים. אבל היכא דאיכא איסורא אריה הוא דרבע עליה]. והנה בפירש\"י שהעתיקו התוספת לא נכתב וה\"ק אין התרתו כו' ומשום כך כתבו דלרש\"י בדיעבד מותר. והקשו מלישנא דאין זה מן המוכן דמשמע דאסור אפי' בדיעבד. ולפיכך פירשו הם דאע\"ג דבשאר דוכתי לית ליה לר\"ש מוקצה הכא אסור אפילו בדיעבד מטעם מוקצה. משום דאית ליה דאין רואין המום משום דהוה כדן וכו' הלכך אין זה מן המוכן. דלא הוי דעתיה עלויה מאתמול. וכתב הר\"ן משום דמי יימר דמזדקק ליה חכם כדאיתא בס\"פ כירה. ע\"כ [*ותמהני דפוק ועיין בפירש\"י שבסוגיא ותמצא שבארבעה מקומות פירש דאין זה מן המוכן דלאסור בדיעבד הוא. וכן מוכח להדיא ג\"כ בהסוגיא עצמה דבדיעבד נמי אסור. ובמשנה ג' פ\"ב דתרומות הבאתי לקצת הסוגיא. וע\"ש] והרמב\"ם כתב דהלכה כר\"ש. אע\"ג דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י טעמייהו כמ\"ש הרי\"ף מדאיתא בגמרא דאמי ורדינאי לא חזי בוכרא ביו\"ט וא\"ר אמי שפיר עביד. ויש ט\"ס בפי' הרמב\"ם שז\"ש ושוחטו בבור צ\"ל והעלהו מהבור: \n"
+ ],
+ [
+ "הבהמה שמתה כו'. [*כתב הר\"ב בבהמת קדשים מיירי כדקתני עליה ועל החלה מה חלה דקדישא. אף בהמה דקדישא. גמרא ומה ש]פי' הר\"ב בהמת קדשים שמתה אסורה בהנאה וטעונה קבורה כדתנן במשנה ג' פרק ז' דתמורה. וע\"ש. ומ\"ש הר\"ב דבהמת חולין מחתכין כו'. וה\"מ כשהיתה מסוכנת כו' דאל\"ה ביו\"ט קיי\"ל כר\"י דמוקצה אסור כמ\"ש במשנה ג' פרק דלקמן ובמסוכנת מיהא מודה ר\"י דשרי. וכבר כתבתי בזה במשנה ד' פכ\"ד ממסכת שבת: \n",
+ "החלה שנטמאת כו'. כתב הר\"ב אינה ראויה אף להסקה או לתתה לכלבו. עיין מ\"ש בזה במשנה ג' פ\"ג דפסחים בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין נמנין. פי' הר\"ב אין פוסקים דמים. וכתב רש\"י דמקח וממכר בשבת וביו\"ט אסור. בספר עזרא [בסופו] (נחמיה י״ג:ט״ז) ע\"כ. ובפ\"ה דף ל\"ז [*אמתניתין דלא מקדישין כו'] פירש\"י מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [והוא בנביאים ישעיה ג\"ח] א\"נ מקח וממכר אתי לידי כתיבת שטרי מכירה וכולה חדא גזירה היא: \n",
+ "אבל נמנין עליה מערב יו\"ט. כלומר ובהכי יכולין למחר לחלק ביניהן. ודפריך בגמרא היכי עביד אאם לא נמנו בעיו\"ט פריך. [*וכן פירש\"י היכי עביד דקתני שוחט הוא ומחלקין ביניהם היכי עביד שידעו למחר כו'. ומשנינן אמר רב מביא שתי בהמות כו'. עיין במשנה דלקמן]: \n",
+ "כל עיקר. פי' הר\"ב אפילו לשמור כו' דמחזי כנותנו לשם משקל. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר. שאסור להזכיר שם דמים. כן לשון רש\"י. ותמהני דמשנה שאינה צריכה היא דכבר נשנה לעיל אין נמנין כו'. ופירש הר\"ב אין פוסקים דמים כו'. ומימרא דשמואל היא עלה דההיא מתני'. ואין טעם לומר דההיא ברבים והכא ביחיד דאין סברא שיעלה על הדעת לחלוק ביניהם ודמש\"ה הוי צריך לשנותם]: \n",
+ "שקול לי בדינר. וכן נוסח רי\"ף ורש\"י ורא\"ש. ונ\"א מכור כו' וכן נוסח הר\"ן והמגיד פ\"ד מהלכות יו\"ט וב\"י סי' ת\"ק. ולשון הרמב\"ם תן לי כו': \n",
+ "ומחלקין ביניהם. שיאמר לו תן לי חלק או חצי חלק כדרך שרגילין לנתחן במקום ההוא ומביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי מה ששוה כך יפרע לו. גמ' וטור סי' ת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא במדה. פי' הר\"ב שמודד ומוכר בו. אבל אם אינו מיוחד כו' מותר למלאותו דהואיל ואינו מיוחד כו' לא קעביד כדעבדין בחול. שדרך לקוחות לומר תן לי לוג. ואין דרכן לומר כלי זה מלא לי בדרך מקח אלא בדרך הלואה או מתנה. ואע\"ג דמיוחד למדה. משא\"כ במשנה ו' דאסרי לשקול בכלי משום דקא עביד עובדין דחול דפעמים שאין הליטרא לפניו. וכיון שיודע משקל כליו שוקל בו. גמ'. \n",
+ "רבי יהודה אומר אם היה כלי של מדה כו'. פי' הר\"ב אע\"פ שעדיין לא יחדו וכו' הואיל ועומד למדה. משא\"כ במשנה ו' דמתיר לשקול כנגד כלי לפי שאינו עומד לשקול בו. גמרא: \n",
+ "אף במועד עושה כן. פי' הר\"ב מפני ביטול בית המדרש. הכי תניא בגמ' וכתב רש\"י ול\"ג במשנה מפני בירורי המדות. ולמאן דגרס מפרש הכי מפני בטול בה\"מ של באי מועד לא יהיה פנוי לשהות ולברר מדותיו שלא ירתיחו לפיכך ממלאן בלילה וטעמא שרצה שלא ירתיחו. לפי שעל ידי הרתיחות שמעלה היין נמצא שאין המדה מלאה ואברייתא פירש שהרתיחות הן נקראים בירורין. לפי שמבררין אותן מן היין כששותהו. א\"נ על דקלישי וזיגי ע\"כ. וג\"ז הפירוש עולה כהוגן במשנתינו: \n",
+ "חנוני הרגיל אצלו. שמתוך שרגיל אצלו מאמינו ונותנו לו בלא פסוק דמים. רש\"י. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי אומר אדם לחברו תן לי כו']: \n",
+ "שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכיר ליה מנין אלא שכך צריכין. הר\"ן. \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ממקום למקום. לשון הר\"ב בתוך התחום ומסיים רש\"י או ע\"י ערוב. וכתב בית יוסף סי' תח\"י דמשמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום הרואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה. אבל מטלטל במקום שאין רואין כגון מזוית לזוית באותו [בית] מביא כי היכי דבעי ע\"כ. ובודאי שזו היא דעת רש\"י והכריחו לכך מתניתין דריש פרק י\"ח דשבת מפנין ד' או ה' קופות כו'. והוא הדין אפילו טובא ובהכי נמי מחלקים התוספות [והביאם הב\"י עצמו בסימן שכ\"ג] אלא דלדבריהם ביו\"ט. אף בבית אסור כיון שיכול להוציאם לחוץ: \n",
+ "לא יביאם בסל ובקופה. פירש הר\"ב לתת ג' וד' כדות כו' אבל מביא הוא על כתפו א' או ב' כו'. וכן לשון רש\"י והטור סי' תק\"י. ואורחא דמלתא נקטי דעל כתפו מביא אחד או ב' ובסל ובקופה מביא ג' וד'. וה\"ה איפכא דלעולם איסורא בסל וקופה וההיתר בכתיפו דבשינוי תליא מלתא לא במספר: \n",
+ "בידו. לא ידענא אמאי שני בלישנא דברישא תני לפניו והיינו בידו כדפירשו המפרשים. והכא תני בהדיא בידו ומאי דלא תנא נמי על כתיפו כדלעיל משום דקופת תבן א\"א שישאנה מפני גדלה אלא לאחריו או לפניו: \n",
+ "שבמוקצה. כתב הר\"ב רחבה כו' ואין נכנסים ויוצאין לה תדיר. ומסיים רש\"י ושם נותנין עצים וכל דבר שאין דעתו ליטול עד זמן מרובה: \n"
+ ],
+ [
+ "מן הסוכה. פירש הר\"ב אפילו סוכה שאינה של מצוה. דבשל מצוה אסור להנות כל ימי הסוכות לאומרו חג הסוכות שבעת ימים לה' ודרשינן בגמרא כשם שחל שם שמים על שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו כך חל ש\"ש על הסוכה: \n",
+ "אלא מן הסמוך. פירש הר\"ב סמוך לדפנות ולא נארגו כו'. וכתב רש\"י ואינו דומה לסמוך לסכך. שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא: \n",
+ "מן המכונס. פירש\"י אם כנסן מעיו\"ט. דגלי דעתיה דעלייהו סמיך ע\"כ. ולאו דוקא מעיו\"ט אלא כל שהם מכונסים קודם יו\"ט דעתיה עלויה. ולכך סתמו הרמב\"ם והטור ולא פרשו מעיו\"ט: \n",
+ "בפותחת. פירש הר\"ב מפתח שמשתמר. וכתב בית יוסף בסימן תק\"א ונ\"ל דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים ע\"כ. ופסק הר\"ב דהלכה כרבי יוסי. ושמעת מיניה דבעינן מיהת שלא יהא מוקצים דהא חדא מתרתי מיהו בעי רבי יוסי. וטעמא כמו שאפרש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "לא מן הקורות. פירש הר\"ב שעומדות לבנין. ואפילו לר\"ש. כמ\"ש הטור סימן תק\"א. וכתב ב\"י דטעמא מפני שהן מוקצים מחמת חסרון כיס דמודה ביה ר\"ש [*וכדכתב הר\"ב בסוף משנה א']: \n",
+ "ולא מן הקורה שנשברה ביו\"ט. כתב הר\"ב דבין השמשות לאו להכי קיימא. וכיון דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא. רש\"י ריש מכילתין וכדכתב הר\"ב בסוף פרק ג' דשבת. ושמע מינה דסתם מתניתין כרבי יהודה דמוקצה אסור. ואע\"ג דבשבת סתים לן כר\"ש במשנה ד' דפרק כ\"ד מחתכין את הנבילה לפני הכלבים וכמו שכתבתי שם בס\"ד היינו טעמא דשבת חמירא ולא אתי לזלזולי ביה סתם כרבי שמעון דמיקל. יו\"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה לאקולי ביה טפי סתם כרבי יהודה דמחמיר. גמרא דריש מכילתין. וממתני' דלעיל אין ראיה דכיון שנשנית בשם רבי יוסי לא הוי סתמא. ועיין סוף מכילתין: \n",
+ "ואין מבקעין. כתב הר\"ב מתניתין חסורי מחסרא וה\"ק אבל מבקעין כו'. וכתב הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות יו\"ט ולמה לא נאסר הבקוע כלל מפני שאפשר שיפגע בעץ עבה ולא יכול להבעירו וימנע מלבשל לפיכך התירו לבקע בשינוי וכל הדברים הדומין לזה. מזה הטעם התירו בהן מה שהתירו ואסרו מה שאסרו. והראב\"ד כתב כיון דא\"א לבשל ולאפות בלא עצים עשו הבקיעה כדיכת מלח שהתירו אותו ע\"י שינוי במ\"ז דפ\"ק: \n",
+ "ולא בקרדום. סתם קרדום עשוי כמין כלי אומנות שעושין בו אוכפות וסרגות שקורין איישי\"ש [*)איינע האקע:]. ויש שיש לו שתי פיות כו' רש\"י: \n",
+ "מגל פי' ערוך מגל יד עשוי לשבר עצמות ועצים והוא חלק. ועיין לקמן: \n",
+ "בקופיץ כתב הר\"ב ואין מבקעין בו אלא בצד זכרות שלו שזה הצד עשוי לבקע בו עצים. וצד הרחב קוצצין בו העץ לרחבו דדמי למלאכת האומן. רש\"י: \n",
+ "נוטל ממקום הפחת. פי' הר\"ב דבית דמתני' בסדור לבנים כו' שאין בפחיתתו איסור דאורייתא. וכן כתב רש\"י. והקשו בתוס' ממעות שעל הכר דמ\"ב פכ\"א דשבת. דאם הונחו שם מע\"ש הוה בסיס ואסור. ואע\"ג דלא הוה אלא מוקצה מדרבנן. ותירץ הר\"ן בשם הרמב\"ן דהכא הפירות עצמן ראוין. ולא נעשו בסיס לבית אלא שדבר אחר גורם שאינו יכול ליהנות מהן. ואינו אלא כאילו היה פירותיו במקום שאינו יכול להלוך שם. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב כי היכי דאמרינן גבי טבל [בגמרא שילהי פירקין שילהי דף ל\"ד] ולמ\"ש בשם הרמב\"ן ה\"נ הני פירות ראוין הן ולא דמו למעות שעל הכר שהמעות אינן ראוין. ובס\"ס נמי לא שייך לומר גבי טבל. אלא שדבר אחר גורם שאינו יוכל להנות מהן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין את הנר. פירש הר\"ב ליטול מן הביצים כו' מפני שעושה כלי. וכפירש\"י. והא קמ\"ל דאע\"ג דאינו כלי לענין קבלת טומאה עד שיצרפנו בכבשן כסתם מתניתין דספ\"ד דכלים. ואע\"ג דבסוגיא דגמרא ע\"פ הברייתא משמע דבהך פחיתה חזי נמי לקבולי טומאה. וזה אי אפשר קודם שנצרף בכבשן דהוי כלי אדמה. ומשום כך פירשו התוס' בענין אחר וגם הר\"ן פי' בענין אחר. [מ\"מ] הואיל וע\"פ מתני' דכלים מיפרשא שפיר כפירש\"י. הלכך לא נטה הר\"ב מפירושו. וגם הטור בסי' תקי\"ד לא כתב אלא פירש\"י: \n",
+ "רבי יהודה אומר. כתב הר\"ב והלכה כר\"י. וכ\"כ הרמב\"ם. ותמה הרא\"ש לפסוק כיחידאה ותי' הב\"י דטעמא מדסתם בר קפרא בברייתא כר' יהודה אלמא הלכתא כוותיה: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוברין כו'. כשצולין דגים על האסכלה. חותכין קנים. או קש שבלים. או שוברים חרסים. או חותכין נייר וכו'. וסודרין ע\"ג האסכלה. מפני שהמתכת מתחמם ושורף את הדג. רש\"י: \n",
+ "[*אבל מכבשין. פי' הר\"ב משכיבין את האפר ואת העפר. כדי שיהיה חלק. ומסיים רש\"י משפילו ומשווהו. שלא יגע בפת שמדובקין בדפנותיו וישרפנו. מכבשין פרימברי\"א בלע\"ז [*)צו זאממען דריקען, איינפרעססען.] עכ\"ל. ואע\"ג דבגורפין לא הזכירו אפר חד מתרי תלת נקטי]: \n",
+ "ואין מקיפין. פירש הר\"ב מקרבין. וכ\"כ רש\"י ועיין פרק ד' משנה ג' דמסכת תרומות. ומ\"ש הר\"ב כמו אין מקיפין בריאה. וכן לשון רש\"י והר\"ן. והחכמת שלמה לא הגיה בזה. ותמהני דבהדיא אמרו רבי יוחנן ורבי אלעזר בפרק ג' דחולין בגמרא דף נ' ע\"א. דמקיפין בריאה ואין חולק עליהם. ויש למחוק מלת אין. א\"נ יש להגיה בבועי. דהכי איתא התם סוף דף מ\"ו ע\"ב. דאין מקיפין בבועי. וכתבו הר\"ב בסוף פ\"ג דשקלים. [*ובמשנה ה' פרק י\"א דשבת]: \n",
+ "לשפות. פי' הר\"ב לערוך ולהושיב כו'. ולשון עברי הוא כמו שפות הסיר דמלכים ב' ד' [ל\"ח] ויחזקאל כ\"ד [ג']. ומ\"ש הר\"ב ואסר לה משום דדמי לבנין. מסיים רש\"י ומדרבנן משום דמתחזי כאהלא: \n",
+ "ואין סומכין את הקדרה בבקעת. פירש הר\"ב דלא נתנו עצים אלא להסקה. גמרא. ופירש הר\"ן שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד אין תורת כלי עליהם. ויש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות. ע\"כ. והיינו דתנן בקעת שנתבקע להסיק ואפ\"ה אין סומכין כו'. ורש\"י פירש בגמ' דף ל\"ג ע\"ב. דעצים הואיל ודרכן לדבר האסור. כגון לעשות כלים לא התירו לטלטלן אלא להסקה: \n",
+ "וכן בדלת. הר\"ב העתיק וכן הדלת. ולא שגורס כן במשנה דהא בגמרא פריך בדלת ס\"ד. ומשני אימא וכן הדלת. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי הגירסא וכן הדלת. ואולי כן גירסת הר\"ב. גם ל\"ג בבבלי הפירכא וכו']: \n",
+ "ואין מנהיגין את הבהמה במקל. פי' הר\"ב משום דנראה כמוליכה למכור בשוק. גמ'. וכתב הר\"ן וכי תימא ולמה לן האי טעמא תיפוק ליה משום מוקצה. דהא לא נתנו עצים אלא להסקה. איכא למימר נפקא מיניה דאפילו אזמניה מאתמול דלאו מוקצה הוא. אפ\"ה אסור. משום דנראה כו' ע\"כ. וקושיתו מבוארת. דקשיא ליה לאוקמא מתני' בתרי טעמי. ודלא כמ\"ש הב\"י סוף סי' תקכ\"ג שהוקשה לו דתיפוק ליה משום מוקצה לפי שאפילו רבי שמעון מודה במוקצה כי האי. דזו מנין לו. ועוד דבהדיא איתא איפכא בגמרא דס\"ד דר\"א בר\"ש מתיר מטעמא דס\"ל כאבוה דלית ליה מוקצה. ואמרינן דלא. אלא בהא אפילו ר\"ש מודה מטעמא דמחזי כאזיל לחינגא. [*ותו דאדלפי שלא נתנו עצים כו' כדלעיל בד\"ה ואין סומכין מסיים באותה ברייתא ור\"ש מתיר]. \n"
+ ],
+ [
+ "נוטל כו' משלפניו לחצוץ בו שיניו. כתב הר\"ב משלפניו לאו דוקא וכו'. כ\"כ רש\"י. ומסיים ורישא לא אתא לאשמועינן אלא היתר טלטול עצים אף שלא להסקה. ע\"כ. כלומר ודתנן בסיפא ומגבב כו' ומדליק ה\"ה שלא להדליק. אלא לחצוץ נמי שרי כמו ברישא. ומ\"ש הר\"ב והא דנקט משלפניו משום רבנן כו'. כ\"כ רש\"י. ואשכחן כיוצא בזה במ\"ד פ\"ק דשקלים. עוד שם פ\"ז מ\"ו. ובמ\"ג פ\"ז דיומא. ועיין מ\"ב פ\"ט דערובין. ובמשנה ט' פ\"ב דיבמות. ובפ\"ו משנה ה'. ובפ\"ו דכתובות מ\"ו. ובפרק חלק משנה ג'. וכן במשנה ט' פ\"ה דדמאי. [*וסוף פ\"ו דתמורה]: \n",
+ "ומגבב עי' בפי' הר\"ב מ\"ו פ\"ט דשביעית: \n",
+ "וחכמים אומרים כו'. כתב הר\"ב ואין מותר לטול כו' אלא מאבוס כו' פירוש ממה שבתוך האבוס: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מוציאין את האור לא מן העצים כו'. כגון שחוככין אותן זו בזו. או מכין זו בזו עד שתצא האש. רמב\"ם ריש פרק ד' מהלכות יו\"ט: \n",
+ "[*ואין מלבנין את הרעפים. הר\"ב הקדים לפרש הרעפים קודם שפירש על אין מלבנין כו'. וכן הוא ג\"כ בפירש\"י אך שם גרס במשנה ולא מן המים ולא מן הרעפים. ואין מלבנין כו'. אכן ל\"ג להו הרי\"ף והרא\"ש להא דלא מן הרעפים וכן אינו בטור סימן תק\"ב]: \n",
+ "ועוד אמר ר\"א כו'. כתב הר\"ב משום דתנא אחת לקולא. כ\"כ רש\"י וקשיא ליה דהא אפסיקוהו במלתא אחריתא. ובכי הא לא שייך למתני ועוד. כמה שכתבתי במשנה ה' פרק ב' דערובין. תירצו התוספות דהתם דהוה חדא לחומרא וחדא לקולא. כי אפסיק לא שייך למתני תו ועוד. אבל הכא דתרי קולי נינהו. שייך למתני ועוד אע\"ג דאפסיק. והא דאפסיק משום דבעי למתני מילי דאור גבי הדדי. [*ותמהני דהא התם הוו נמי תרתי לחומרא. ולא חדא לחומרא וחדא לקולא. אבל בתוספות דהתם דף כ\"ג. כתבו בזה הלשון. בתרי קולי שייך למתני ועוד. אע\"ג דאפסיק במלתא אחריתא דכח דהתירא עדיף ע\"כ. ונמצאו תרי קולי בהדדי. וגם ועוד כו' במשנה ב' פרק ט' דנדרים. אך לא אפסיק במלתא אחריתא] והר\"ן כתב כיון דבמאי דאפסיק סבירא ליה איהו נמי לא הוי הפסק: \n",
+ "ערב שבת. לרבותא נקט ע\"ש דאע\"ג דסתים לן תנא במשנה ד' פרק כ\"ד דשבת כר\"ש דלית ליה מוקצה. וכמ\"ש עוד הר\"ב בספ\"ג דשבת אפ\"ה בהך מוקצה דגרוגרות וצמוקים. מודה ר\"ש משום דדחנהו בידים ולא חזו. שמסריחות [*) כשמתייבשין. הכוונה בשעה שהם מתייבשין והולכין קודם שיתייבשו לגמרי ובד\"ח הקיפו אותה ללא צורך.] כשמתייבשין. קודם שייבשו. כדאיתא בפרק ג' דשבת בגמרא דף מ\"ה. ובסוף מכילתין. ופסקוהו כל הפוסקים. כמ\"ש בטור בסי' ש\"י. נ\"ל. ומ\"ש שאין מעשר כו' דאין מגביהין כדבפירקין דלקמן משנה ב'. ומ\"ש ואין רגילין לעשר קודם גמר מלאכה. וגמר מלאכת הגרוגרות בסוף פ\"ק דמעשרות. ואפ\"ה שבת קובעת למעשר כדאשכחן לר\"א בתרומה דקובעת למעשר קודם גמר מלאכה. כדתנן במשנה ד' פ\"ב דמעשרות. גמרא: \n",
+ "ואומר מכאן אני אוכל למחר. ובמשנה ג' דפ\"ק ליכא דס\"ל הכי. אלא או מנענע כב\"ש. או אומר זה וזה כב\"ה. ופי' התוס' [*ע\"פ הירושלמי] דר\"א שמותי הוא. כלומר מתלמידי שמאי. וכב\"ש ס\"ל אלא דמוקצה דבעלי חיים עדיף ומחמירין טפי לעיל גבי בעלי חיים: \n",
+ "וחכמים אומרים עד שירשום וכו'. כב\"ה דלעיל. והכא מחמירין ובעי שירשום. משום דאקצייה בידים. ומ\"ש הר\"ב דאין ברירה. וכ\"כ רש\"י והר\"ן. ועיין מ\"ש בזה פ\"ק משנה ג'. ודע דמסקינן בגמרא דלחכמים אין שבת קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו ומהני ליה דלא בעינן שיראה פני הבית. והכא שאני דכיון שאמר מכאן וכו' קבעה ליה. והוא הדין בחול נמי קבעה ליה. אלא דגבי שבת קמ\"ל. דטבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן. ולא אסרי אלא לכתחלה. [*ועי' במקומות שהראיתי עליהם בסוף משנה ג']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משילין. פי' הר\"ב להשליך. לישנא דכי ישל זיתך (דברים כ״ח:מ׳) גמרא: \n",
+ "ומכסין פירות כו'. פירש [הר\"ב] ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו\"ט כו' וכ\"כ רש\"י. וכתב הרא\"ש ויותר נראה כדברי ר\"י. דבשבת דקתני בסיפא. קאי אהני תרי בבי. דמדקתני רישא ביו\"ט אבל לא בשבת. ובסיפא קתני בשבת. משמע דקאי אתרי בבי. ע\"כ: \n",
+ "וכן כדי יין. מוקמינן בגמרא בדטיבלא דאסור לטלטלן. והא קמ\"ל. דלא תימא בפירות הראוין לטלטל דוקא. קמ\"ל דאפילו באין ראוין. דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל. ולמ\"ד שאינו ניטל כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פט\"ז ומשנה ב' פי\"ח דשבת מוקמינן דוקא בפירות הראוין והדר תני וכן כדי יין כו' לאשמועינן דאפילו בהפסד מועט התירו. וכבר כתבתי שם דלא קיי\"ל כוותיה: \n",
+ "ונותנין כלי תחת הדלף. כתב הר\"ן ומיהו דוקא בדלף הראוי [לרחיצה] . דאי בשאינו ראוי אסור לתת כלי תחתיו דאסור לבטל כלי מהיכנו [כדפירש הר\"ב בסוף פרק ג' דשבת] ע\"כ. והטור סימן של\"ח חולק בזה. [*ודבריו צריכין עיון ע\"ש בב\"י]. והרמב\"ם פכ\"ה מהלכות שבת אוסרו מטעם אחר. לפי שאין עושין גרף של רעי לכתחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא עולין באילן. עיין משנה ח' פרק בתרא דערובין. ומ\"ש הר\"ב גזירה שמא יתלוש דהוי איסורא דאורייתא. דהיינו קוצר שתולש מן המחובר. רש\"י: \n",
+ "ולא שטין על פני המים. כתב הר\"ב גזירה שמא יעשה חבית של שייטין. פירש\"י כלי של גומא. שאורגין אותו ועושין כמין חבית ארוכה. ולמדין בו לשוט: \n",
+ "ולא מטפחין. פירש הר\"ב כף על כף. ויכו כף ויאמרו יחי המלך. דמלכים ב' י\"א [י\"ב] מתורגם וטפחו יד. [*ועיין לקמן]: \n",
+ "ולא מספקין. פי' הר\"ב כף על ירך. כמו ספקתי על ירך דירמיה ל\"א [י\"ח]. [*ודברי הר\"ב מפירש\"י הן. ואני הבאתי אלו הראיות מתוך הפסוקים. והרי\"ף והרא\"ש הביאו ירושלמי ולא מספקין. הבא מחמתו. דכתיב (במדבר כ״ד:י׳). ויחר אף בלק אל בלעם ויספוק את כפיו. מטפחים טיפוח שהוא לרצונו. והטור בהי\"ט סימן תקכ\"ד. תפס לפירש\"י ולהירושלמי. אף שבהלכות שבת סימן של\"ט. לא כתב אלא כפירש\"י. אכן נ\"ל דבחנם נקט לדירושלמי כלל. דמהיכי תיתי לחלק. בין בחמתו לרצונו. וזה נ\"ל דקשיא לרש\"י ודמש\"ה לא מפרש בבבלי כבירושלמי אלא סמך לו אלישנייהו דקראי. ולכך תפש רש\"י פירושו. ולא כמו בירושלמי. וכן נמי על לא מרקדין איתא בירושלמי. קופץ עוקר שתי רגליו כאחת. רוקד עוקר אחת ומניח אחת. לא חש ליה רש\"י לפרשו במשנתינו. דכיון דעוקר אחת כו' אסור. כ\"ש בשתים. וכיון דלענין דינא אין צורך. לכך לא כתב שום פירוש על אין מרקדין. ואחריו נמשך הר\"ב. וגם הרי\"ף והרא\"ש. אף שהביאו הירושלמי על מטפחים ומספקים כדלעיל לא הביאו על מרקדין. מה\"ט גופיה. והקרוב אלי אי הוי מעייני בפסוקי והוו משכחין להו. לא היו חוששין להירושלמי. הואיל והבבלי לא מפרש וכמו שכתבתי. וגם אין לירושלמי ראיה. אלא על מספקין. ולא על מטפחין. ודלמא הכל בחמתו. ומטפחים לאחורי היד. דפליגי התם. ובסדר המשנה דירושלמי. מספקים קודם מטפחים. וכדמפרש להו כך בירושלמי. דא\"כ הוי לא זו אף זו. וכי תימא דא\"כ לרצונו שרי. ואמאי אדרבא לרצונו כ\"ש דליתסר. אמינא אין הכי נמי ולכך לא צריך למתנייה ואי מתנייה כמו שהוא לירושלמי. קשיא דהוי זו ואין צ\"ל זו]: \n",
+ "ולא מרקדין. בקהלת ג' עת לרקוד. מתורגם לטפזא בהלולא ובשמואל ב' ו' מפזז ומכרכר. מתרגמינן מרקד ומשבח. [*ועיין לעיל]: \n",
+ "ואלו הן משום רשות. פי' הר\"ב משום דהנך דסיפא כו' קרי להני רשות. ולהנך קמאי קרי שבות. דאסור שבות גמור יש בהן לפי שאין בהן צד לסלק גזירת חכמים מעליהן. שאין בהן לחלוחית מצוה. רש\"י: \n",
+ "לא דנין וכו'. כתב הר\"ב וטעמא דכולהו גזירה שמא יכתוב פסק דין לדינין ושטר ארוסין לקדושין ושטר חליצה לחולצת. וכתובה ליבמה. רש\"י. וכתב הר\"ן וכ\"ש גירושין דלא סגיא אלא בכתיבה. וצריך ג\"כ שיהא נכתב בו ביום. ומש\"ה לא חש למתנייה. ומיהו בתוספתא תני ליה: \n",
+ "ולא מעריכין. כתב הר\"ב ערך פלוני עלי. וכ\"כ רש\"י. והר\"ן פירש ערכי עלי ע\"כ. ולענין הדין שניהם שוים אלא לישנא דמעריכין דייק טפי לפי' הר\"ב ורש\"י. דאומר ערכי עלי בכלל נערכין הוא. כדפי' ברפ\"ק דערכין. ודתנן מעריכין. משום דאסורא הוא מצד המעריך. ואילו תנא נערכים הוה משמע דאסורא מצד הנערך. וליתא: \n",
+ "ולא מחרימין. כתב הר\"ב וסתם חרמים לבדק הבית. וכפירש\"י והר\"ן. ותמיהני שפירשו דלא כחכמים דס\"ל דסתמן לכהנים במשנה ו' פ\"ח דערכין. והא ודאי דכשמחרים לכהן. דהוי נמי כמקח וממכר. ואפשר דכ\"ש הוא דדמי למקח וממכר. כיון שהוא מהדיוט להדיוט. ורבותא הוי. לאשמועינן דאפילו לבדק הבית דלגבוה. מחזי כמקח וממכר. אלא דאכתי לא ניחא מ\"ש וסתם חרמים לבדק הבית. דהא ליתא אליבא דהלכתא. ומ\"ש הר\"ב דכולהו אסרינהו משום מקח וממכר. עיין מ\"ש בזה משנה ו' פ\"ג. וכי תימא הא אמרינן דחפצי שמים מותרין. כמ\"ש במשנה ג' פרק כ\"ג דשבת גבי מחשיכין כו' דמשדכין התינוקות כו'. י\"ל דלא דמי כולי האי למקח וממכר. שאינו יוצא מרשות לרשות לגמרי כמו הני דהכא. ולדסבירא להו כמ\"ש בטור וב\"י סימן ש\"ו גבי משדכין. דאין להזכיר סכום ממון. רק לדבר אליו אם רוצה להשתדך לא קשיא כלל: \n",
+ "ולא מגביהין תרומה כו'. עיין פ\"ק משנה ו': \n",
+ "כל אלו ביו\"ט אמרו ק\"ו בשבת. ה\"ק כי איתנו בי מדרשא לענין יו\"ט מיתנו. וק\"ו בשבת. וברישא דקתני כל שחייבין כו' בשבת. חייבים עליו ביו\"ט ר\"ל אחרים שלא הוזכרו במשנתינו זאת. ודקתני ואלו הן אסיפא קאי כל אלו ביו\"ט כו' דאלו הן שאמרו משום שבות כו'. [*ואף שבמשנה שבסדר ירושלמי הגי' כל שהוא משום שבות. משום רשות. משום מצוה חייבים עליו בי\"ט. אפילו הכי ודאי דר\"ל בשבת. דאלת\"ה מאי שבות רשות ומצוה איכא. ואהיכא קאי]: \n",
+ "אין בין י\"ט לשבת כו'. להיות מותר לכתחלה בי\"ט. מה שאסור בשבת. אבל לענין עונשין. יש הרבה. שזה בסקילה. וכרת. וזה בלאו גרידא. כ\"כ רש\"י ותוס' במשנה ה' פ\"ק דמגילה. ומה\"ט ניחא נמי דלא חשיב מוקצה דבי\"ט אסור. ובשבת מותר. כמ\"ש במשנה ג' פרק דלעיל דלא בא אלא לומר דאין מותר בי\"ט מה שאסור בשבת. וכתב הר\"ב. אבל אנן קי\"ל דאמרינן מתוך שהותרה הוצאה כו' במשנה ה' פ\"ק. וה\"נ הבערה במשנה ה' פ\"ב. ומ\"ש הר\"ב וה\"נ איכא משילין. וה\"ה דלפירושו ופירש\"י לעיל. איכא נמי מכסים פירות כו'. דתני בתריה. ובפ\"ק דמגילה משנה ה' כתב כגון משילין כו': \n"
+ ],
+ [
+ "המוסר בהמתו לבנו. ואע\"ג דהוא יחיד לא קנה לפי שדרך בני אדם למסור כליהן וחפציהן לבניהן. ואינן מחשיבים אותם. כאילו הוציאם מרשותם. המגיד פ\"ה מהלכות י\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "מערב י\"ט. כתב הר\"ב ואפי' לא בא ליד השואל אלא בי\"ט והשואל דקא תני. בדבורא בעלמא. ולא משך מבעוד יום. וקמל\"ן כיון דאסמכיה ברשותיה אוקמיה. רש\"י: \n",
+ "ביום טוב. כתב הר\"ב ואפילו היה רגיל להשאיל בכל י\"ט. פי' להשאיל כלי זה. להשואל הזה. וכיון דבערב י\"ט זה לא א\"ל לא אוקמיה ברשותיה. משום דמימר אמר דלמא משכח אינש אחרינא. ואזיל ושאיל מיניה. גמ': \n",
+ "כרגלי שתיהן. ובגמ' פריך אמאי לא בטלו מים ומלח אגב העיסה. ומסיק משום דהוי ליה דבר שיש לו מתירין. וכל דבר שיש לו מתירין החמירו חכמים דאפילו באלף לא בטיל. והא דבספ\"ג דחלה תנן. הטבל שלא במינו בנותן טעם. והרי טבל דבר שיש לו מתירין הוא וכמו שכתבתי שם. וה\"נ מים ומלח עם הקמח מין בשאינו מינו הוא. תרצו התו' דכיון דהעיסה אינה נלושה. אלא ע\"י המים [*[והמלח]. והקדירה נתקנה בשביל התבלין ו]הוי מין במינו. כשנתערבו זה בזה כיון דבלאו הכי לא מיתקנה. והר\"ן מסיק בנדרים פ\"ו דף נ\"ב דשאני בין יש לו מתירין לאחר זמן. ובין יש לו מתירין עכשיו. כגון עיסה זו שאף מים ומלח מותרין עכשיו. במקום שרגלי שתיהן שוים בה. ולפיכך אף במין בשאינו מינו. לא בטיל והביא ראיה לדבר: \n"
+ ],
+ [
+ "בור של יחיד כו'. כל מקום ששונה בור הוא מים מכונסים. והכי מוקמינן בגמ' דאילו הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם פי' הממלא ראשון: \n",
+ "כרגלי אותה העיר. כתב הר\"ב אלפים אמה לכל רוח חוץ לעבורה. וכן פי' רש\"י. ונראה בעיני דדוקא כשלא עירב אחד מהם. דאם לא כן הוא מעכב. כדפירש הר\"ב במשנה ג' וכן פירש רש\"י שם. אבל הטור סימן שצ\"ז כתב אלפים אמה לכל רוח. ואפילו עירב אחד מהם לרוח אחת. אינו יכול להוליכו עמו. עד כאן. וכתב ב\"י שכן נראה מפירוש רש\"י. וקשיא לי דלדברי הטור משמע דאף על גב שזה אינו יכול להוליך למקום שעירב מכל מקום לא הפסידו האחרים בערובו של זה ואינו מעכב על ידיהם. וקשיא מאי שנא מהא דפירש במשנה ג' ופסקו גם כן הטור לעיל מהך. וצריך עיון. ובשם הרשב\"א והר\"ן כתב הבית יוסף. דמתניתין בשלא עירב אחד מהם. אבל כל שעירב הוא מוליכן למקום ערובו. שבור זה כבור שותפין ויש ברירה. ע\"כ. ואפשר לי לומר שגם רש\"י יסבור כן. ושאני ממתני' ג'. דבמים שדרך כל אחד למלאות. ומה שממלא שותהו. או עושה בו צרכיו. והם הולכים וכלים שייך בהם לומר יש ברירה. אבל בכלים שאינם מיוחדים דמשנה ג'. לא שייך לומר יש ברירה. שהרי אחר שעשה בכלי מה שרצה מחזיר אותו לשותפות. סוף דבר דברי רש\"י מתישבים באחד משני הפנים שכתבתי. אבל דברי הטור. וכן לסברת בית יוסף בפירש\"י צריכין עיון: \n",
+ "ושל עולי בבל. פירש הר\"ב העשוי כו' באמצע הדרך כדתנן משנה ה' פרק ה' דנדרים: \n",
+ "כרגלי הממלא. פירש הר\"ב דקסבר האי תנא יש ברירה להחמיר. דתחומין דרבנן. ובדרבנן קיימא לן דיש ברירה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק ז' דדמאי. ומה שכתב הר\"ב דלא כרבי יוחנן בן נורי. במשנה ה' פרק ד' דעירובין: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "אלא א\"כ זיכה להם כו'. ואע\"ג דבמ\"ד בדבורא קני ליה השואל. כמפורש שם. שאני התם דא\"ל שואל למשאיל גופיה. הלכך סמכא דעתיה. אבל הכא דלא אמר ליה. בעינן זיכוי. הר\"ן: ",
+ "אין משקין. כתב הר\"ן לענין השקאה בעלמא. ודאי אלו ואלו מזונותם עליך ומותר להשקותם [עיין ריש פרק ג'] ומשום הכי מפרש בגמרא. דמשום שחיטה נקט. ומלתא אגב אורחיה קמשמע לן דלשקי איניש והדר לשחוט. משום סרכא דמשכא. פירש רש\"י שהעור תהא נוחה להפשט שהיא נדבקת יותר מדאי בבשר. והרמב\"ם פירש שעל ידי ההשקאה תתיר ריאתה. ואם יש שם סירכא חלושה נשמטת ונכרתת. ר\"ל והרי אינה סירכא המטרפת: ",
+ "הלנות בעיר. כת\"ק בברייתא שפירש שיוצאות ורועות חוץ לתחום. ובאות ולנות בתוך התחום. ונמצא שהן מוכנות: ",
+ "הלנות באפר. פירש הרמב\"ם שם הכפרים והערוך מפרש כמו ותרענה באחו (בראשית מ״א:ב׳). ורוצה לומר שהם חוץ לתחום כדאיתא בברייתא. והטעם מפני שהן מוקצים. ואין דעת אנשי העיר עליהן. וכבר כתבתי במשנה ג' פ\"ד דבי\"ט קיימא לן דמוקצה אסור. ומיהו מהכא ליכא ראיה דהא איכא לישנא בגמרא. דאפילו רבי שמעון מודה משום דהוו כגרוגרות וצמוקים. [כמ\"ש במשנה ז' פרק דלעיל] דדחנהו בידים: ",
+ "סליק מסכת ביצה: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביצה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ביצה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Beitzah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..716b847894130e9cd71bcb690cc0c70316852791
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,185 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Chagigah, Introduction": [
+ "כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ\"ש (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל חייבים בראיה. כתב הר\"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ\"ה פ\"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב\"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב\"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים: \n",
+ "חוץ מחרש. כתב הר\"ב ואע\"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ\"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה\"ק] וכו': \n",
+ "[*שוטה. פירשתיו ברפ\"ק דתרומות]: \n",
+ "נשים ועבדים. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ\"ג פ\"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ\"ד פ\"ח דב\"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז\"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ\"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ\"ש דהכי דייקינן בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש. עכ\"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ\"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ\"ש הר\"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ\"ע: \n",
+ "ועבדים. כתב הר\"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ\"ג דברכות: \n",
+ "והסומא. כתב הר\"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]: \n",
+ "ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. לשון הר\"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש\"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה\"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע\"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ\"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ\"ח פ\"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ\"ט [צ\"ל מ\"ח] פ\"ק דמסכת בכורים ומ\"ש שם בס\"ד [*ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "הראייה. כתב הר\"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז': \n",
+ "וחגיגה. פירש הר\"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש\"י דכתיב (שמות כ\"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה: \n",
+ "וחגיגה כו'. כתב הר\"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ\"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב\"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע\"כ. ושם דף ק\"ט כתבו כן התוס'. ומ\"ש הר\"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ\"ק דקדושין דף ל\"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ\"ש הר\"ב ושמחת אתה וביתך כפירש\"י דף ו' ע\"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ\"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ\"ש התוספת בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט.) ובפי' הרמב\"ם ונקראים שלמי חגיגה צ\"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "עולות במועד. פי' הר\"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו\"ט. כב\"ה דמשנה ג' פ\"ב: \n",
+ "של פסח. כתב הר\"ב אבל חגיגת י\"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו דפסחים: \n",
+ "ובית הלל אומרים מן המעשר. כתב הר\"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ\"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ\"ש במשנה ה' בס\"ד ובפי' הרמב\"ם צ\"ל אינה באה אלא מן החולין: \n"
+ ],
+ [
+ "ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש\"י: \n",
+ "ובחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש\"י: \n",
+ "ולא בעופות כו'. פירש הר\"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול\"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א\"נ תנא ס\"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס\"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלים שם התואר. כד\"א (ישעיהו נ״ה:י׳) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל: \n",
+ "מביא שלמים מרובין. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר\"ב ורש\"י שלמים שלמי חגיגה. וכ\"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר: \n",
+ "ועולות מועטות. עולות ראיה. רש\"י: \n",
+ "מביא עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שלא חג. פירש הר\"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ\"פ הרמב\"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון: \n",
+ "חוגג את כל הרגל. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת\"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א\"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר\"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר\"י. ואע\"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ\"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ\"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]: \n",
+ "ויו\"ט האחרון של חג. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו\"ט האחרון ת\"ל (ויקרא כ\"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת\"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א\"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר\"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ\"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו': \n",
+ "זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר\"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש\"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע\"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע\"ז שהחליפו העי\"ן בגימ\"ל והנקודות מלאו בלמ\"ד. ונקטי התוס' רציחה וע\"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע\"ז גילוי עריות וש\"ד. ועיין משנה ד' פ\"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "היתר נדרים פורחים באויר. פי' הר\"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ': \n",
+ "כהררים התלוים בשערה וכו'. פירש הר\"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ\"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהילים ק״ז:כ״ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר\"ב דמשנה ב' פ\"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו': \n",
+ "הדינין וכו'. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ\"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע\"ג [*שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ\"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א\"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י\"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י\"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [*ועיין מ\"ש ברפ\"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ\"ש בריש יבמות בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין דורשין בעריות כו'. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות: \n",
+ "בשלשה. לשון הר\"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל\"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ\"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א\"כ היה חכם ומבין וכו': \n",
+ "ולא במרכבה. כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע\"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע\"כ. והקשה הר\"ב דא\"כ חכמת המרכבה ה\"ל למתני. ולא מעשה מרכבה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב\"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר\"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג\"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר\"ת. שהוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע\"כ. ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע\"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע\"י. וכפירש\"י בפרק ד' דקדושין דף ע\"א. שם בן י\"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד: \n",
+ "כאילו לא בא לעולם. לשון הר\"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [*ומביא ממדרשי חז\"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה\"ג רש\"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שלא לסמוך. כתב הר\"ב מפני שמשתמש בבעלי חיים שבכל כחו כו'. עיין במשנה ד' פ\"ב דביצה: \n",
+ "ושניים להם אב בית דין. אע\"ג דהלל נשיא [כמבואר בדברי הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דאבות] הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם אין לטעות בו דמנחם השני שבזוג הרי שהיה אב ב\"ד. ולפי דשמאי אמר שלא לסמוך כמו הראשונים שבשלשה הזוגות הראשונים הקדימו ג\"כ. ומה\"ט נקט בכל מקום שמאי בראשונה הואיל וכאן הזכירו בראשונה. תוספת. [*ונמצא שנשנה הלל קודם לשמאי במ\"ג פ\"ק דעדיות ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה בסוף דבור המתחיל וב\"ש אומרים וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים וכו'. משנה זו שנויה כבר במשנה ד' פ\"ב דביצה. ושם פירשתי בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת. כתב הר\"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ\"ו פ\"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד\"ה נפשוט כו': \n",
+ "ובה\"א אין יום טבוח אחר השבת. [*ולשון הר\"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש\"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול\"ג אחר השבת. וה\"נ מייתי לה בגמ' בבלי]*) ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב\"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו\"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול\"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש\"י דקמ\"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב\"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב\"ש. צריכא: \n",
+ "ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ\"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ״ג:ו׳) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ\"ש במ\"ד פ\"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו\"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה\"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא\"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש\"ה בפ\"ז דפסחים ד' ע\"ו ע\"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל\"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה\"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ\"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו\"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע\"כ. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע\"כ. וא\"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ\"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע\"ג דבכה\"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ\"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי\"ל. כדמוכח מהרמב\"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ\"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ\"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ\"ש במשנה ב' דפ\"ק הלכך כחגיגה היא: \n",
+ "ואין כהן גדול מתלבש בכליו. פירש הר\"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש\"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל\"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר\"י בר בון בשם ריב\"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר\"ע בשם ריב\"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו\"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו': \n",
+ "ומותרין בהספד ותענית. קאי (אב\"ש) [צ\"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א\"נ ה\"ק והעם מותרין וכו': \n",
+ "שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת. כתב הר\"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס\"ל שהפסוק קרא יו\"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב\"ם. ומה שהכריח קבלת רז\"ל. תמצא במשנה ג' פ\"י דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "נוטלין לידים. עיין במשנה ב' פ\"ח דברכות: \n",
+ "לחולין למעשר ולתרומה. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ\"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ\"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר\"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי: \n",
+ "[*אם נטמאו ידיו. ה\"ה יד אחת. כמ\"ש במשנה ז' פי\"ב דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. פירש הר\"ב למעשר וכ\"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ\"ח דברכות סבר ליה ב\"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב\"ה] ותנן [במשנה ז' פ\"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ\"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת\"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב\"ם בפי\"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [*ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א\"צ כונה. ואצ\"ל למעשר ועיין בפי' הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]: \n",
+ "כאילו לא טבל. פירש הר\"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי\"ל דאי מרישא ה\"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. פי' הר\"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ\"ב דחולין דף ל\"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ\"ד דנדה דף ל\"ד. דאילו ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא\"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ\"ז דטהרות. ומה\"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע\"ה ולא קתני דע\"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר\"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ\"ש לקמן ולשון הר\"ב כולו לשון רש\"י הוא. והכתוב שהביא הר\"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש\"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר\"ב בנדה כתיב. ורש\"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע\"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב\"ם בפי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ\"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ\"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י\"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע\"ה נמי בגדי כו'. [*ועיין במשנה ג' ה' פי\"א דפרה]: \n",
+ "עם הארץ. עיין מ\"ש בסוף משנה ח' פ\"ד דחלה: \n",
+ "על טהרת הקדש. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב\"ם: \n",
+ "והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. כתב הר\"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ\"ב דחולין. ומשנה ב' פ\"ב דטהרות. ומ\"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ\"ב דטהרות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שמטבילין כלים בתוך כלים. פירש הר\"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דמקואות]: \n",
+ "נושא את התרומה. עי' פ\"ה דטבול יום משנה ו': \n",
+ "לא כמדת הקדש. פי' הר\"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה\"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה\"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו. \n",
+ "ובתרומה קושר. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות אבות הטומאה: \n"
+ ],
+ [
+ "כלים הנגמרים בטהרה. פירש הר\"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס': \n",
+ "[*צריכין טבילה. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ\"ה דפרה ובפי\"א משנה ה']: \n",
+ "הכלי מצרף כו'. כתב הר\"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ\"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב\"ם בפירושו גם בפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא: \n",
+ "הרביעי בקדש כו'. עיין משנה ה' פ\"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו: \n",
+ "מטביל שתיהן. פי' הר\"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ\"פ הרמב\"ם וכן בחבורו פי\"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב\"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע\"כ. וכתב הכ\"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע\"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה: \n",
+ "שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר\"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע\"י כוש או כרכר. בגמ' ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ\"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב\"ם בפירושו במלקחים ודומיהן: \n",
+ "אבל לא בקדש. פי' הר\"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש\"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ\"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ\"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו': \n",
+ "האונן עיין משנה ו' וח' פ\"ח דפסחים: \n",
+ "צריכין טבילה לקדש. כתב הר\"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ\"פ הרמב\"ם. טעמם מדריש פי\"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר\"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא\"כ ה\"ה למחוסר כפורים. וכ\"פ שם הרמב\"ם וז\"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש\"י שם בד\"ה ה\"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר\"ב ורמב\"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי\"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [*ועיין ברפי\"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב\"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב *)הרי\"ף במשנה ה' פי\"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*שביהודה נאמנים כו'. כתב הר\"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא\"ת ויביא ע\"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ\"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ\"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ\"כ התו' דהכא. אע\"פ שבפ\"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ\"ג דפרה ובתוס' הקשה הר\"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא\"א לעשות אלא בירושלים. וא\"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ\"ז משנה ג'. ע\"כ. [ועיין מ\"ש ברפ\"ח דמקואות]. ול\"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]: \n",
+ "נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש\"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה\"ל חולין. ונטמא בטומאת ע\"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א\"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע\"פ שהוא יודע. כמ\"ש שם. ע\"כ: \n",
+ "ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ\"ט דטהרות: \n",
+ "אף על התרומה. פי' הר\"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח\"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב\"ם: \n",
+ "עברו הגתות והבדים. פי' הר\"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ב: \n",
+ "והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש\"י ואע\"פ שאח\"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה\"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא**): \n",
+ "אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר\"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב\"ם פי\"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ\"ו דדמאי: \n",
+ "רביעית קדש. כתב הר\"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש\"י: \n",
+ "כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר\"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' ותימה דא\"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר\"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע\"כ. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל בפי\"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע\"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"ג דע\"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש\"י שאע\"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א\"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ\"ל. והוא משנה ד' פ\"ה דאהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "מן המודיעית ולפנים. יש לדקדק דלא תנן וכמדתה לכל רוח כדתנן במשנה ב' פ\"ט דפסחים. וכה\"ג במגדל עדר במשנה ד' פ\"ז דשקלים. וכמו שדקדקו התוס' בסוף פ\"ג דפסחים על צופים דתנן התם. ונראה בעיני שכן היו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו המחוז. שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואילו לרוח אחרת לא היו מצוים מוכרי קדרות כמו שכן מצוי בכל הכרכים הגדולים שבמחוז מיוחד יש בעלי מלאכה פלונית מצויים ברוב. ולא בזולת מן המחוזים אחרים: \n",
+ "ולפנים. הא מודיעית עצמה לא מהימן ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניהם נכנסים או יוצאין שניהם ופירש\"י שניהם נכנסים דימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים. א\"נ כששניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא. הואיל וסוף הקדר לכנס לפנים. יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: \n",
+ "נאמנין על כלי חרס. כולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא נאמנין בכלי חרס הדקים לקדש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דדקים משום דא\"א וכו'. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n",
+ "מן המודיעית ולחוץ. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש\"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו. ואם לא עכשיו [יקח] אימתי: \n"
+ ],
+ [
+ "הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ\"ז דטהרות: \n",
+ "נאמנין. לשון רש\"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע\"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב\"ם העתיקה בפי\"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג\"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע\"ש. וצ\"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה\"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש\"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה: \n",
+ "ובירושלים נאמנין על הקדש. פירש הר\"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א\"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש\"י: \n",
+ "ובשעת הרגל אף על התרומה. כתב הר\"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב\"ם בפי\"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע\"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר יגמור. פי' הר\"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור. אף הוא לא יתחיל. הכי מפרשינן בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א. ומש\"ה בטהרת העזרה מודה ר\"י דמטהרין דהא לא פליג אלא בחמישי: \n"
+ ],
+ [
+ "ואומרין להם. פי' הר\"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ\"ק דכלים משנה ח'. וכ\"פ רש\"י ותוספת: ",
+ "הזהרו שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. ה\"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ\"ג דתמיד ול\"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי\"א דמנחות משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם: ",
+ "שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. אע\"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ\"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ״ד:ו׳) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא: ",
+ "מפני שהן כקרקע. כתב הר\"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ׳:כ״א) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר\"ב ברפ\"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה\"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע\"ה א\"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג\"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו: ",
+ "מפני שהן מצופין. כתב הר\"ב ה\"ק וחכמים מטמאים כו' דאל\"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ\"ש הר\"ב פי' אחר וחכ\"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ\"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא\"ה צפוי עיקר. וא\"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל\"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש\"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע\"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע\"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר\"א. דאיצטריך לקרא משום דאל\"ה ס\"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז\"ש הר\"ב כך פי' רמב\"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל\"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה\"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב\"ם גם הוא מורה יורה כפרש\"י שכך כתב שם בפי\"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה\"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ\"ד מהלכות כלים כתב בהפך וז\"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דהרמב\"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ\"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה\"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל\"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע\"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ\"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה\"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ\"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ\"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ\"ד. ואע\"ג דתחלת לשון הר\"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא\"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר\"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת: ",
+ "סליקא לה מסכת חגיגה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה חגיגה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Chagigah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eb6d9abe333567b4f322d338d709bceaba4deba1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Chagigah",
+ "text": {
+ "Mishnah Chagigah, Introduction": [
+ "כאשר השלים לדבר על הזמנים וחובותיהם. וכל מה שנחבר אליהם חתם הענין במסכת חגיגה. שענינה בחובת שלש רגלים. והניחה לאחרונה. בשביל שאינו ענין כללי. בשביל שאינה חובה אלא על הזכרים כמ\"ש (שמות כ״ג:י״ז) יראה כל זכורך. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "הכל חייבים בראיה. כתב הר\"ב והכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואין כן הלכה. דדחויה היא מקמי הא דרבינא בדף ד' דדייק מדתנן בסיפא ועבדים שאינם משוחררים. דלתני עבדים מאי שאינם משוחררים אלא שאינם משוחררים לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ואמרינן בגמ' בריש פרקין כאן במשנה ראשונה. כאן במשנה אחרונה. כלומר מ\"ה פ\"ד דגיטין דמשנה ראשונה אמרו ב\"ה עובד את רבו יום אחד. ואת עצמו יום אחד. ובאחרונה חזרו להורות כדברי ב\"ש. דכופין את רבו לשחררו. ולפיכך למשנה ראשונה עבדינן ליה תקנה במצות. שהוא חייב בהן מספק מדברי סופרים. ולמשנה אחרונה אמרו שלא יעשה המצוה. כי היכי שנוכל למהר לרבו שישחררנו כדי שלא ימנע מן המצוה. זוהי שיטת הרמב\"ם אבל לרש\"י השטה בהפך. דלמשנה אחרונה דכופין לשחררו הוי כאילו משוחרר ולפיכך חייב. וכשיטה זו כתב הר\"ב ברפ\"ח דפסחים: \n",
+ "חוץ מחרש. כתב הר\"ב ואע\"פ כו' וכתיב בתריה למען ישמעו וכו' בפ' הקהל. וילפינן ראיה ראיה. גמ'. ומתני' דקתני חרש סתם והתנן במשנה ב' פ\"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכל מקום אינו לא שומע ולא מדבר. הא אמרי' בגמרא דמתני' חסורי מחסרא [וה\"ק] וכו': \n",
+ "[*שוטה. פירשתיו ברפ\"ק דתרומות]: \n",
+ "נשים ועבדים. יש להקשות דכולהו תני בלשון יחיד חוץ מנשים ועבדים ואשכחן במ\"ג פ\"ק דברכות נשים ועבדים וקטנים. ואשכחן במ\"ד פ\"ח דב\"ק דתני כולהו בלשון יחיד. חרש שוטה וקטן האשה והעבד. ולא הבינותי דברי התוס' שכתבו וז\"ל לא שייך לאקשויי אמאי תני נשים לשון רבים. ותנא קטן חרש לשון יחיד. כדדייק פ\"ק דנדה גבי קטנות והכא קתני אשה. דהכא תרי עניני. ולא דמי חד לאידך. דחרש ושוטה פטור מכל המצוות כדאמר לקמן. וקטן לא ידעינן דפטור מקרא רק מק\"ו דנשים פטורות דכתיב זכורך. טפלים לא כ\"ש דהכי דייקינן בפ\"ק דקדושין טפלים חייבין נשים לא כ\"ש. עכ\"ל. וקשיא לי דהתם בקטנות ואשה טפי הוו תרי עניני. דקטנות לענין מיאון. ואשה לענין עיגון. כמו שהוא ברפ\"ו דעדיות ועוד דקטן דפטור מטעם שוטה דפטור מכל המצות כמ\"ש הר\"ב והכי איתא בברייתא בגמ'. וצ\"ע: \n",
+ "ועבדים. כתב הר\"ב דכל מצוה כו'. מפורש ברפ\"ג דברכות: \n",
+ "והסומא. כתב הר\"ב דכתיב בבא כל ישראל לראות. כשם שהם באים להראות כו'. כך כתב הרמב\"ם פ\"ב מהל' חגיגה ולעיל כתבתי דילפינן ראייה ראייה. אבל בגמרא דהכא ריש פרקין ודף ד'. וריש סנהדרין וריש ערכין שנאמר יראה יראה כדרך שבא ליראות [לפני המקום בב' עיניו של מקום] כך בא לראות [המקום בב' עיניו]: \n",
+ "ומי שאינו יכול לעלות ברגליו. לשון הר\"ב מירושלים לעזרה. וכן לשון רש\"י. וכתבו התוספות [ב'. ב'] ורבותא נקט. דלא מבעיא מעירו דלא מצי סליק לעזרה. והה\"נ אם אינו יכול לעלות מעירו לירושלים. כדמשמע בגמ' [ו', ב'] ע\"כ. והא דנקטי לעזרה. ולישנא דמתני' בין בבית שמאי בין בבית הלל להר הבית. משום דבגמ' דף ז' מאי והראיון [דרפ\"ק דפיאה] ר' יוחנן אמר ראיית פנים בעזרה. משמע ודאי דראייה דוקא בעזרה היא. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"א מהל' חגיגה. הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה והטעם שהעזרה היא במקום חצר המשכן. והיא מחנה שכינה. כמפורש במ\"ח פ\"ק דכלים. ולפיכך הראייה שם היא דמתקיים בה את פני ה'. אבל הר הבית כנגד מחנה לויה היא. ומתניתין דנקטה הר הבית. היינו טעמא שכשיכול לעלות להר הבית שהוא בשפוע ההר. ממילא הוא עולה עוד במעלות העזרות. ששם מעלות עשויות. ועיין מ\"ט [צ\"ל מ\"ח] פ\"ק דמסכת בכורים ומ\"ש שם בס\"ד [*ושוב ראיתי שהוא בעיא בירושלמי. היכן מראה פנים בהר הבית. או בעזרות. ופשיט לה מן תוספתא שהוא בעזרה]. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב שלש רגלים ולא אמר פעמים. כמו שאמר במקום אחר. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "הראייה. כתב הר\"ב הבא ליראות צריך להביא עולה שנאמר ולא יראו פני ריקם. דנאמר חגיגה להדיוט. ונאמר ראייה לגבוה. מה חגיגה האמורה להדיוט בראוי לו. אף ראיה האמורה לגבוה בראוי לו. ברייתא בגמרא דף ז': \n",
+ "וחגיגה. פירש הר\"ב שלמי חגיגה שאמרה תורה וחגותם. משמע שאתם תהנו ממנו. ומנלן דקרבן בהמה הוא. פירש\"י דכתיב (שמות כ\"י) לא ילין חלב חגי עד בקר. במידי דאית ליה חלב הקרב לגבוה קאמר. ועיין סוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין לראיה וחגיגה שיעור. עיין בריש פאה: \n",
+ "וחגיגה כו'. כתב הר\"ב וחוץ כו' צריכים להביא כו' דכתיב וזבחת שלמים. כ\"כ הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה. וכתב הכ\"מ פסוק זה אינו כתוב בחג אלא גבי הר עיבל בפרשת כי תבא. ולא כתבו רבינו. אלא ללמוד משם דסתם שמחה הוי בזביחת שלמים. ומינה דושמחת בחגך היינו בזביחת שלמים וכו' ובגמרא נמי בפרק ערבי פסחים תניא בזמן שב\"ה קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים וכו' ע\"כ. ושם דף ק\"ט כתבו כן התוס'. ומ\"ש הר\"ב ונשים חייבות בהן. פי' התוס' בפ\"ק דקדושין דף ל\"ד שבעלה משמחה בזבחי שלמים שזובח. לא שתהא היא חייבת להביא קרבן ומ\"ש הר\"ב ושמחת אתה וביתך כפירש\"י דף ו' ע\"ב. והאי קרא במעשר שני כתיב בפרשת כי תבא. וצ\"ל דיליף ממעשר. [דכתיב ביה ביתו בהדיא] וכמ\"ש התוספת בפרק ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט.) ובפי' הרמב\"ם ונקראים שלמי חגיגה צ\"ל שלמי שמחת חגיגה. והכי קראן בפרק א' מהלכות חגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "עולות במועד. פי' הר\"ב עולת ראיה [באה] אפילו ביו\"ט. כב\"ה דמשנה ג' פ\"ב: \n",
+ "של פסח. כתב הר\"ב אבל חגיגת י\"ד באה מן המעשר דרשות היא ולא חובה. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ו דפסחים: \n",
+ "ובית הלל אומרים מן המעשר. כתב הר\"ב בטופל כו'. אם יש לו אוכלין הרבה כו' אבל בעולת ראיה לא תנן מן החולין [צ\"ל המעשר] דלמה טופלה יביא מעה כסף. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מביא בהמה אחת לחגיגה מן החולין לאו דוקא. כמ\"ש במשנה ה' בס\"ד ובפי' הרמב\"ם צ\"ל אינה באה אלא מן החולין: \n"
+ ],
+ [
+ "ישראל יוצאין ידי חובתן בנדרים ונדבות כו'. שהתנדבו כל השנה וכשעולין לירושלים ברגל. מביאין אותם ומקריבין אימוריהן. והבשר נאכל לבעלים. יוצאין בהן משום שמחה אם יש בהם בשר לשובע. ומשום דבעי למתני סיפא והכהנים בחטאות וכו'. נקט ברישא ישראל. רש\"י: \n",
+ "ובחזה ושוק. המורמים להן משלמי עולי רגלים. רש\"י: \n",
+ "ולא בעופות כו'. פירש הר\"ב דכתיב ושמחת בחגך כו' ממי שחגיגה באה מהן יצאו עופות ומנחות כו'. הכי תניא ול\"ק דהא אצטריך בחגך ולא באשתך. כמ\"ש הר\"ב במשנה ז' פ\"ק דמועד קטן. דתירצו התוס'. דתרווייהו שמעינן מינה דלכתוב בחג. א\"נ תנא ס\"ל כאידך טעמא דהתם. וכתבתיו שם בס\"ד. אבל קשיא דמנחות למה לי למעוטא הא בושמחת גופיה דמרבינן כל מיני שמחות לא מצינן לרבויי אלא של בשר. כדאמר מר ותו קשיא לי דהאי אמר מר בפ' ערבי פסחים (פסחים דף ק\"ט) יליף לה מדכתיב וזבחת שלמים ואכלת. וידוע שאין זביחה אלא בבהמה. דעוף נמלק. ומסתברא דהיינו דבגמרא עלה דברייתא. רב אשי אמר מושמחת נפקא. יצאו אלו שאין בהן שמחה. [*שוב ראיתי בירושלמי אבל לא בעופות ולא במנחות דכתיב זבח]: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלים שם התואר. כד\"א (ישעיהו נ״ה:י׳) ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל: \n",
+ "מביא שלמים מרובין. בגמרא מהיכא מייתי לה הא לית ליה וקאמר דטופל מעות חולין למעות מעשר שני ומביא פר גדול. דלא בעינן אלא שתהא לו שעור דמי אכילה ראשונה מהחולין. ומהאי טעמא פירש הר\"ב ורש\"י שלמים שלמי חגיגה. וכ\"ש שלמי שמחה דכולו מן המעשר: \n",
+ "ועולות מועטות. עולות ראיה. רש\"י: \n",
+ "מביא עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שלא חג. פירש הר\"ב שלמי חגיגתו ועולת ראייתו. וכ\"פ הרמב\"ם. אבל שלמי שמחה כל הימים חייבים בשמחה. ולפיכך לא שייך לומר בהם שהם תשלומי הראשון: \n",
+ "חוגג את כל הרגל. דתניא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים יכול יהא חוגג והולך כל שבעה ת\"ל אותו אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג כל שבעה. א\"כ למה נאמר שבעה לתשלומין. ובסמוך פירש הר\"ב תשלומין דראשון. דאותו יום ראשון עשאו הכתוב עיקר והשאר תשלומין לו. הכי מפרש ליה ר\"י. ואע\"ג דר' אושעיא מפרש תשלומין זה לזה כל יום החובה בעצמו. ומיהו בחד סגי [*ואיכא בינייהו חיגר ביום ראשון. ונתפשט ביום שני דלרבי יוחנן כיון דלא חזי בראשון [כדתנן ברפ\"ק] לא חזי בשני ולר' אושעיא אע\"ג דלא חזי בראשון חזי בשני. כבר] פסק הרמב\"ם פ\"א מהלכות חגיגה כרבי יוחנן. ותמה עליו הכ\"מ [*דהא רבי אושעיא גדול מר' יוחנן]: \n",
+ "ויו\"ט האחרון של חג. ומנין שאם לא חג כו' שחוגג כו' ויו\"ט האחרון ת\"ל (ויקרא כ\"ג) בחדש השביעי תחוגו אותו. אי בחדש השביעי יכול יהא חוגג והולך החדש כולו ת\"ל אותו. [תרי אותו כתיב.] אותו אתה חוגג. ואי אתה חוגג חוצה לו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון בן מנסיא אומר איזהו מעוות כו'. דדרשא דלעיל מסיפא דקרא נפקא ליה. דכיון שישב ובטל לו ממצות עשה שייך ביה חסרון ולא מעוות. ותדע דבגמרא דלעיל א\"ל בר הי הי להלל. האי להמנות. להמלאות מבעי ליה. ואי איתא דמרישא דקרא שמעינן ליה מאי קשיא ליה. ומלישנא דר\"ש אומר לא תידוק דלאפלוגי אתא דטובא איתנהו הכי ולא פליגי. כמ\"ש בפרק ג' דבכורים משנה ו': \n",
+ "זה הבא על הערוה. והוליד ממנה ממזר כו'. פירש הר\"ב והן לו לזכרון. וכפי' רש\"י. ומסיימי התוספות אבל שאר עבירות רוצח וגזל אין עדיו לפניו. ע\"כ. ונראה לי דמלת וגזל צריך להיות וע\"ז שהחליפו העי\"ן בגימ\"ל והנקודות מלאו בלמ\"ד. ונקטי התוס' רציחה וע\"ז שהן חמורות כמו עריות. כדאמרינן בעלמא ע\"ז גילוי עריות וש\"ד. ועיין משנה ד' פ\"ב דיבמות מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "היתר נדרים פורחים באויר. פי' הר\"ב מעט רמז יש במקרא כו' שדרשו לא יחל הוא אינו מיחל. אבל אחרים מוחלין לו. גמ': \n",
+ "כהררים התלוים בשערה וכו'. פירש הר\"ב תולין ברמז במקרא מועט וכו'. והלכות שבת מפרש בגמ' דהא דאמרינן מלאכת מחשבת אסרה תורה לא כתיבא בשבת אלא במשכן כתיב. ומדסמך בפרשת ויקהל פ' שבת לפ' משכן. אנו למדין מלאכת מחשבת לשבת. וחגיגות מפרש בגמרא דהא ילפינן מדכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר. כמ\"ש לעיל במשנה ב'. איכא למדחי ולמימר. דללאו תניין אתי לקרבנות הבאין בחג ולא נילף מיניה דוחגותם היינו קרבן חגיגה. אלא חוגא. כלומר מחול. כמו יחוגו וינועו כשכור (תהילים ק״ז:כ״ז) אלא אתיא מדבר מדבר כתיב הכא ויחוגו לי במדבר. וכתיב התם (עמוס ה׳:כ״ה) הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר וילפינן וחגותם מויחוגו. והואיל ומדברי קבלה יליף הוו כהררים התלויים בשערה. והמעילות מפרש בגמרא לכדתניא נזכר בעל הבית ולא נזכר שליח. שליח מעל [בפירוש הר\"ב דמשנה ב' פ\"ו דמעילה] שליח עני מאי קא עביד. דלא דמי לשאר מוציא מעות הקדש לחולין דמידע ידע דאיכא זוזי דהקדש איבעי ליה. לעיוני הכא מאי ידע. היינו כהררים כו': \n",
+ "הדינין וכו'. יש להם על מה שיסמכו. מפרש בגמרא. לכדתניא נפש תחת נפש. (שמות כ\"א) ממון כו'. ויליף לה נתינה דכאן מנתינה דדמי ולדות דלעיל מיניה. והעבודות. להולכת הדם. דאע\"ג [*שהיא עבודה] שאפשר לבטלה. שישחוט בצד המזבח וזורק. אפ\"ה דין עבודה יש לה לכל דברי עבודה לפגול וכו'. ויליף מדכתיב והקריבו. וזו קבלת הדם היא שהרי לאחר שחיטה נאמר. ואין הולכה אלא א\"כ קבל. ואפקה בלשון הולכה. לומר דהולכה עבודה היא. וטהרות. דתניא (ויקרא י\"ד) ורחץ את בשרו וכו'. מים שכל גופו עולה בהן. וכמה הן וכו'. וטומאות. לכעדשה מן השרץ. ויליף דכתיב (שם י\"א) כל הנוגע בהם. וכתיב (שם) כל אשר יפול עליו מהם הא כיצד עד שיגע במקצתו שהוא ככולו שערו חכמים בכעדשה. שכן חומט תחלתו בכעדשה. [*ועיין מ\"ש ברפ\"ז דנדה]. ועריות. לבתו מאנוסתו. דלא כתיבא. ואתיא הנה הנה. זימה זימה. כמ\"ש בריש יבמות בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין דורשין בעריות כו'. ומה שהביא זה הענין בזה המקום היה למה שאמר במה שקדם הן הן גופי תורה. הרמב\"ם. ומ\"ש הר\"ב בתו מאנוסתו. אתיא מדרשא מפורש בריש יבמות: \n",
+ "בשלשה. לשון הר\"ב לשלשה. הכי מפרש בגמרא דאל\"כ היכי קאמר ולא במרכבה ביחיד. וכיון שהוא יחידי ואינו שומע מרב הרי הוא מבין מדעתו. ואפ\"ה אמרת לא. והדר קאמר אלא א\"כ היה חכם ומבין וכו': \n",
+ "ולא במרכבה. כתב הר\"ב ורמב\"ם פירש מציאת האל ותאריו. פירוש שמותיו. וכינויו. וביאר המפרש להלכות יסודי התורה בפרק ב'. קראו לכל אלו הענינים מעשה מרכבה. דרך כבוד. כלומר ידיעת הבורא עצמו אין בנו ולא בנביאים כח. לידע אותה על בוריה. אלא נשתדל בידיעת הצורות הנפרדות שהם קרובים ממנו. והם מורים על מציאותו כמו שיורה המרכבה שיש לו רוכב. וכן אמר יחזקאל ע\"ה. היא החיה אשר ראיתי תחת אלהי ישראל וכו' ע\"כ. והקשה הר\"ב דא\"כ חכמת המרכבה ה\"ל למתני. ולא מעשה מרכבה כו' ואין לתרץ דגי' הרמב\"ם ולא במרכבה. וכמו שהיא גי' הספרים. שבפי' כתב בפירושו ובחבורו. מעשה מרכבה. ומה שפי' הר\"ב מעשה מרכבה הוא שעל ידי הזכרת שמות כו' יש ג\"כ דוחק קצת לפי פירושו. דלא דמי מעשה דגבי מרכבה למעשה דגבי בראשית. והתוס' פירשו במעשה בראשית בשם ר\"ת. שהוא שם מ\"ב אותיות היוצא מבראשית. ומפסוק שלאחריו. ע\"כ. ואין ספק שהמכוון מה שאסרו מללמדו. הוא על כח פעולתו. ומעשה שע\"י נעשה. דאילו ידיעת אותיותיו ומלותיו בלבד הרי נודע. וחלילה למחברים הקדושים שהיו כותבין אותו ומפרסמין אותו אילו היה זה בכלל האיסור אלא שהאיסור הוא על ידיעת הפעולה והמעשה שע\"י. וכפירש\"י בפרק ד' דקדושין דף ע\"א. שם בן י\"ב כו' משרבו הפריצים המשתמשים בו וכו'. ומעכשיו יפורשו מעשה שבבראשית ושבמרכבה. בענין אחד: \n",
+ "כאילו לא בא לעולם. לשון הר\"ב אם לא כו' משמע שגירסתו אלו לא כו'. אבל בכל הנוסחאות כגי' הספר. וכן בפירוש הרמב\"ם. וכן בערוך ערך רת דגרס רתוי [*ומביא ממדרשי חז\"ל שכך לשונם ומפרש נוח] וה\"ג רש\"י. אבל בגמרא בפיסקא שלא בא כו': \n"
+ ],
+ [
+ "שלא לסמוך. כתב הר\"ב מפני שמשתמש בבעלי חיים שבכל כחו כו'. עיין במשנה ד' פ\"ב דביצה: \n",
+ "ושניים להם אב בית דין. אע\"ג דהלל נשיא [כמבואר בדברי הר\"ב במשנה ד' פ\"ק דאבות] הואיל ושמאי נכנס במקום מנחם אין לטעות בו דמנחם השני שבזוג הרי שהיה אב ב\"ד. ולפי דשמאי אמר שלא לסמוך כמו הראשונים שבשלשה הזוגות הראשונים הקדימו ג\"כ. ומה\"ט נקט בכל מקום שמאי בראשונה הואיל וכאן הזכירו בראשונה. תוספת. [*ונמצא שנשנה הלל קודם לשמאי במ\"ג פ\"ק דעדיות ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ג דסוכה בסוף דבור המתחיל וב\"ש אומרים וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים וכו'. משנה זו שנויה כבר במשנה ד' פ\"ב דביצה. ושם פירשתי בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים יום טבוח אחר השבת. כתב הר\"ב דעצרת יש לה תשלומין כל ז' כדכתב במ\"ו פ\"ק. ואחר השבת דתנן לפי שכל שנוכל להקדים זמן התשלומין מקדימין ולא חיישינן משום צדוקים כו'. עיין בתוס' בד\"ה נפשוט כו': \n",
+ "ובה\"א אין יום טבוח אחר השבת. [*ולשון הר\"ב אין לה יום טבוח וכן לשון רש\"י. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ול\"ג אחר השבת. וה\"נ מייתי לה בגמ' בבלי]*) ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא דאפי' כו' אמרי ב\"ש דאין עולת ראייה קריבה ביו\"ט ודחו לה כו' גמ'. כלומר ול\"ק דהא אפליגו בה חדא זמנא. ופי' רש\"י דקמ\"ל דלא אמרינן מתוך שאתה מתיאש מהן אתה בא לפשוע שלא תקריבו עוד. ותו בגמ' ואי אשמועינן בהא בהא קאמרי ב\"ה משום דלא אפשר למחר. אבל בהא אימא מודו לב\"ש. צריכא: \n",
+ "ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת. דעולת ראיה אינה דוחה את השבת וכ\"ש שלמי חגיגה וצריך טעם למה. ובשלמא שלמי חגיגה דלא דחו דילפינן מקרא (ויקרא כ״ג:ו׳) דוחגותם וגו' לה' שבעת ימים ולא שמונה כמ\"ש במ\"ד פ\"ז דפסחים. אלא עולת ראיה מאי טעמא לא ומאי שנא ממוספי יו\"ט דדחו שבת משום דזמן קבוע להם. וה\"נ זמן קבוע להם. וכי תימא דשאני עולת ראיה ממוספין דאם עבר זמנן בטל קרבנן משא\"כ הראייה דיש לה תשלומין כל שבעה דאי איתא דמשום הא לא דחו לא אצטריך קרא דוחגותם לשלמי חגיגה דכמו כן יש להן תשלומים כל שבעה. ומש\"ה בפ\"ז דפסחים ד' ע\"ו ע\"ב אדאיתא בגמ' מנינא למעוטי חגיגה כו' כיון דאית ליה תשלומין כל ז' לא דחיא שבת ומדשבת לא דחיא. לא דחיא טומאה. כתבו התוס' דל\"ג כיון דאית ליה תשלומין. אלא ה\"ג כיון דלא דחיא שבת שאין הטעם תלוי בכך אלא ילפינן מוחגותם כו'. ועוד פסח נמי אית ליה תשלומין בשני ודחי טומאה. ועוד דאיכא למ\"ד דכשנטמאו הבעלים בראשון של יו\"ט דלא חזי ביום הקבוע לית ליה תשלומין ע\"כ. אלא שראיתי להרמב\"ם שכתב בפ\"א מה' חגיגה עולת ראייה ושלמי חגיגה אינן דוחין לא את השבת ולא את הטומאה. לפי שאין להם זמן קבוע כקרבנות הצבור שאם אינו חוגג היום חוגג למחר ע\"כ. וא\"כ גרס שפיר כגרסת הספרים. ולענין קו' התו' נ\"ל דהיינו נמי טעמא דקרא דצוה לחוג ז' ולא ח' ואצטריך למכתב דתיליף מיניה לטומאה דלא דחי. ולא תיליף מפסח דדחי. והא נמי לא קשיא ממאן דאמר דכשנטמאו הבעלים כו' לית ליה תשלומין. דיש לומר דאפ\"ה דכיון דקרא קבע תשלומין לחגיגה כשלא חג מעצמו הלכך כמאן דלא קביע ליה זמן דמי. והטומאה אינה נדחית אע\"ג דבכה\"ג תו לית ליה תשלומין. ועוד דהך סוגיא אליבא דמ\"ד דאית ליה תשלומין דהכי קי\"ל. כדמוכח מהרמב\"ם שסתם וכתב מי שלא הקריב כו' הרי זה מקריב בשאר ימות הרגל. משמע אפילו מחמת שהיה טמא בראשון. ותמיהני שהכ\"מ לא הראה מקום על זה דמשנתינו זאת שאמרה דלא דחי שבת. ומיהו לדעת בעלי התוס' נ\"ל דטעמא דעולת ראיה אינה דוחה שבת משום דכל עצמה של ראיה שהוא קרבן עולה במה מצינו מחגיגה ילפינן לה. כמ\"ש במשנה ב' דפ\"ק הלכך כחגיגה היא: \n",
+ "ואין כהן גדול מתלבש בכליו. פירש הר\"ב בכלים נאים שלו וכו' כדי שלא יתנאה כו' וכפירש\"י וכלומר בביתו ובשוק. והתוס' הקשו דהל\"ל בכלים נאים. מאי בכליו. ועוד מאי איריא כהן גדול אפילו שאר אדם נמי. ופירשו דאבגדי כהונה גדולה קאמר דלא היה מתלבש. וראיה מירושלמי דאמתני'. ר\"י בר בון בשם ריב\"ל בכל יום כהן מתלבש בכליו ומקריב וכו' ר\"ע בשם ריב\"ל לא היה עושה כן אלא בשבתות ויו\"ט. כלומר מפני כבוד היום. והיינו דאמרה מתני' דבזה היום לא היה חש לכבודו של יום כדי שלא לקיים כו': \n",
+ "ומותרין בהספד ותענית. קאי (אב\"ש) [צ\"ל אכל שנים] נמי ולהכי קתני מותרין. א\"נ ה\"ק והעם מותרין וכו': \n",
+ "שלא לקיים כדברי האומרים עצרת אחר השבת. כתב הר\"ב דכתיב ממחרת השבת. והן אומרים [ממחרת] שבת בראשית. ואנן ס\"ל שהפסוק קרא יו\"ט שבת. כמו שקראו כולם שבתות השם. הרמב\"ם. ומה שהכריח קבלת רז\"ל. תמצא במשנה ג' פ\"י דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "נוטלין לידים. עיין במשנה ב' פ\"ח דברכות: \n",
+ "לחולין למעשר ולתרומה. והא כדאיתא והא כדאיתא. דהא תנן ברפ\"ב דבכורים דרחיצת ידים בתרומה. מה שאין כן במעשר. וכ\"ש חולין. אלא תרומה בנגיעה. וכדמפרש הר\"ב שם. והכא למעשר וחולין דוקא באכילה. עוד פירשו בגמ' דאידי ואידי באכילה. הא באכילה דנהמא. הא באכילה דפירי: \n",
+ "[*אם נטמאו ידיו. ה\"ה יד אחת. כמ\"ש במשנה ז' פי\"ב דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל. פירש הר\"ב למעשר וכ\"ש לתרומה. הכי מפרש בגמרא. והא דבמשנה ב' פ\"ח דברכות סבר ליה ב\"ש דכשנטל ידיו אינו מטמא משקים [ובהא סברא לא פליגי ב\"ה] ותנן [במשנה ז' פ\"ח דפרה] כל הפוסל את התרומה מטמא את המשקין להיות תחלה. לא קשיא. דהכא דוקא בטבילה בעינן כונה למעשר וכ\"ש לתרומה. אבל בנטילת ידים כי נטל לחולין שוב אינו פוסל בתרומה. דאלת\"ה אין לך אדם אף חבר אוכל חולין בטהרה. שלא יטמא משקין כך כתבו התוס'. אבל הרמב\"ם בפי\"ג מהל' אבות הטומאות כתב וכן הנוטל ידיו או הטבילן צריך כונה אפי' למעשר כו' [*ומיירי לענין אכילת מעשר ותרומה וכן מוכח התם והכא בפירושו שבמשנה. אבל לנגיעה ודאי דאף לתרומה א\"צ כונה. ואצ\"ל למעשר ועיין בפי' הר\"ב בפ\"ק דשבת משנה ד' בגזרה השביעית]: \n",
+ "כאילו לא טבל. פירש הר\"ב למעשר כו' אבל טבילה היא לחולין. והא אתא לאשמועינן דאי לגופיה לא אצטריך. דהא ברישא תנן דאפי' הוחזק לחולין אסור למעשר. ועי\"ל דאי מרישא ה\"א דטפי עדיף לא הוחזק כלל למעשר מהוחזק לחולין. דהא עקר דעתו לגמרי ממעשר. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. פי' הר\"ב כמדרס הזב וכדמסיק לקמן שמא ישבה עליהן אשתו נדה כדאיתא בפ\"ב דחולין דף ל\"ה. והתם מסקי התוספת. וכן בפ\"ד דנדה דף ל\"ד. דאילו ע\"ה עצמו אינו עושה מדרס. וטעמא דאין רוב הצבור יכולין לעמוד בגזירה זו דלא ימצא לעולם אדם מעביר חבית ממקום למקום. וכיוצא בזה בפי' משנה ה' פרק דלקמן משא\"כ רוקו דעם הארץ. [דתנן במשנה ב' פרק דלקמן] דיכולין להזהר ועיין משנה ה' ו' פ\"ז דטהרות. ומה\"ט אתי שפיר דקתני בגדי ע\"ה ולא קתני דע\"ה עצמו כזב. וכן בכולהו דוקא בגדים אבל אינהו לא. ולפי זה מאי דנקט הר\"ב כמדרס הזב לענין דינא נקט. דמדרס נדה ומדרס זב שוים הם. אבל הגזירה משום אשתו נדה היא כמ\"ש לקמן ולשון הר\"ב כולו לשון רש\"י הוא. והכתוב שהביא הר\"ב וכל אשר יגע במשכבה. ובפירוש רש\"י כתוב במשכבו. ושניהם לא דייקי. דהך קרא שכתב הר\"ב בנדה כתיב. ורש\"י דנקט במשכבו דכתיב בזב. מיהו רישיה דקרא ואיש והתוספת דהכא הביאו ירושלמי. דע\"ה אצל תרומה הוי כזב. והרמב\"ם בפי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב וכן עמי הארץ עצמן כזבין לטהרות. ומתני' דטהרות מפרש בטעם אחר כנזכר בפירושו שם. ואפ\"ה לא קשיא. אמאי נקט בגדי כו' דבאינך כולהו כתב דבגדים דוקא אבל אוכליהם טהורין הן לשלמעלה מהן וכתב כ\"מ שכן הוא בירושלמי. ולסברא זו י\"ל. איידי דאינך דבגדים דוקא נקט גבי ע\"ה נמי בגדי כו'. [*ועיין במשנה ג' ה' פי\"א דפרה]: \n",
+ "עם הארץ. עיין מ\"ש בסוף משנה ח' פ\"ד דחלה: \n",
+ "על טהרת הקדש. שהיה נשמר מכל מה שיטמא הקדש. וישים אותם חולין כאילו הם בשר חטאת או אשם. אבל אוכל חולין בטהרה לא ישמר אלא מכל דבר שיטמא החולין כדי שיהיו אותם החולין טהורים. רמב\"ם: \n",
+ "והיתה מטפחתו מדרס לחטאת. כתב הר\"ב אבל לא לקדש כו'. ואין כן הלכה. עיין במשנה ה' פ\"ב דחולין. ומשנה ב' פ\"ב דטהרות. ומ\"ש דלאו [כקדש דמי] לכל הדברים כו'. עיין סוף פ\"ב דטהרות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*שמטבילין כלים בתוך כלים. פירש הר\"ב כששניהם טמאים. דמגו כו' [דסלקא ליה טבילה סלקא למה שבתוכו] כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דמקואות]: \n",
+ "נושא את התרומה. עי' פ\"ה דטבול יום משנה ו': \n",
+ "לא כמדת הקדש. פי' הר\"ב בחציצת טבילותיו. ולפי שמפרש בו הרבה דינים ביניהם נקט האי לישנא. תוספת. ובגמרא עביד צריכותא דהא מרישא שמעינן לה דיש בחציצה דכובד הכלי בין חמור בקדש מבתרומה. וקאמר דאי מרישא ה\"א דוקא כובדו של כלי וכו' ואי מסיפא ה\"א דוקא קשר דמיא מהדק ליה. אבל רישא מיא מקפי [למנא] ומגביהין אותו. \n",
+ "ובתרומה קושר. בכלי שהוא מפוצל ולוחותיו וקורותיו מקושרות כגון מטה וכיוצא בה. לשון הרמב\"ם פי\"ב מהלכות אבות הטומאה: \n"
+ ],
+ [
+ "כלים הנגמרים בטהרה. פירש הר\"ב ונזהר בהם משיבואו קרוב לגומרן כו'. דאז נותנין לב עליהן לשומרן בטהרה. ולהכי לא תני נעשים אלא נגמרים. תוס': \n",
+ "[*צריכין טבילה. ולא הערב שמש עיין משנה ד' פ\"ה דפרה ובפי\"א משנה ה']: \n",
+ "הכלי מצרף כו'. כתב הר\"ב דכתיב כף אחת כו'. ובריש פרק בתרא דעדיות מפרש דאסמכתא הוא. ובגמ' פליגי בה ומשמע נמי דלמ\"ד דרבנן לא דריש לקרא כלל. אבל הרמב\"ם בפירושו גם בפי\"ב מהלכות אבות הטומאות כתב נמי דאסמכתא הוא: \n",
+ "הרביעי בקדש כו'. עיין משנה ה' פ\"ב דטהרות כי שם מקומות דינין הללו: \n",
+ "מטביל שתיהן. פי' הר\"ב והוא שתשאר לחלוחית וכו'. כ\"פ הרמב\"ם וכן בחבורו פי\"ב מהלכות אבות הטומאות והשיגו הראב\"ד דבלא נגיעה מה יעשה המשקה ע\"כ. וכתב הכ\"מ דאין זו השגה דכיון דכל הני מילי מעלות דרבנן אמרינן דכיון דע\"י משקה מטמא את היד טומאה גמורה לכל דבר גזרו בקדש למעלתו גם בלתי נגיעה: \n",
+ "שהיד מטמא את חברתה בקדש כו'. מפרש בגמ' לאתויי אם נגע יד חברו: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר\"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע\"י כוש או כרכר. בגמ' ופירש\"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ\"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב\"ם בפירושו במלקחים ודומיהן: \n",
+ "אבל לא בקדש. פי' הר\"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש\"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ\"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ\"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו': \n",
+ "האונן עיין משנה ו' וח' פ\"ח דפסחים: \n",
+ "צריכין טבילה לקדש. כתב הר\"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב\"ם ספי\"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר\"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ\"פ הרמב\"ם. טעמם מדריש פי\"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר\"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא\"כ ה\"ה למחוסר כפורים. וכ\"פ שם הרמב\"ם וז\"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש\"י שם בד\"ה ה\"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר\"ב ורמב\"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי\"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [*ועיין ברפי\"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב\"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב *)הרי\"ף במשנה ה' פי\"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*שביהודה נאמנים כו'. כתב הר\"ב שרצועה היתה מפסקת כו'. ולא היה אפשר להביא. וא\"ת ויביא ע\"י שידה תיבה ומגדל. כדאמרינן פ\"ג דערובין סוף משנה א' אמרי' בגמ' דהאי תנא סבר אהל זרוק לא שמיה אהל. שמעינן מהכא דלמ\"ד שמיה אהל היינו אפילו במהלכת. וכ\"כ התו' דהכא. אע\"פ שבפ\"ג דערובין דף ל' סתמו דבריהם ביותר. ועוד אכתוב בזה במשנה ב' פ\"ג דפרה ובתוס' הקשה הר\"ר אלחנן האיך היו מביאין אפר פרה בגליל דא\"א לעשות אלא בירושלים. וא\"כ נטמא בהבאת דרך ארץ העמים. ושמא דשביל קטן איכא להביא דרך שם אבל להביא יין ושמן לנסכים בעי שביל גדול. אבל צ\"ע היאך עולין לרגל מן הגליל כיון דאפסקיה ליה נטמא ובעי הזאת ג' וז' כדאמר בנזיר פ\"ז משנה ג'. ע\"כ. [ועיין מ\"ש ברפ\"ח דמקואות]. ול\"נ לתרץ שהקילו לגבי עליית הרגל וכדאשכחן לקמן משנה ו'. וכן בחטאת דצריכא טובא. והכלל דטומאת ארץ העמים מדבריהם ויכולין להקל. דהם אמרו והם אמרו]: \n",
+ "נאמנים על טהרת יין ושמן כל השנה. פירש\"י אם הקדישו למזבח בשעת הבציר כל ימות השנה נאמנים בשמירה. וכתבו התוספות דאי בלא הקדישו בשעת הבציר ה\"ל חולין. ונטמא בטומאת ע\"ה. וכי משום דאקדישה פקע ליה טומאה מיניה. א\"נ הוי מצי למימר ביחדו לנסכים נמי. וכגון שידוע לנו [שחולין הן בידוע]. וכי אקדשיה איכא למימר שאימת קדש עליו. ומעיקרא היה נזהר לשמור בטהרה. וכן מצינו בסמוך גבי מניחה לגת הבאה דאע\"פ שהוא יודע. כמ\"ש שם. ע\"כ: \n",
+ "ובשעת הגיתות והבדים. עיין במשנה ד' פ\"ט דטהרות: \n",
+ "אף על התרומה. פי' הר\"ב לפי שכל בני אדם מטהרים כו' כדי להפריש כו' אבל אח\"כ נשתלחו בני אדם ופשעו בטהרה. ומפני שהן מקילין בתרומה אין שומרים אותם שימור גמור. הרמב\"ם: \n",
+ "עברו הגתות והבדים. פי' הר\"ב לאחר שעבר זמן הבציר כו'. עיין מ\"ש ברפ\"ג דב\"ב: \n",
+ "והביאו לו. כן הנוסחא בכל הספרים. גם בפירש\"י ואע\"פ שאח\"כ שונה הכל בלשון יחיד. דה\"פ לא יקבלנה מכל מי שהביא**): \n",
+ "אבל מניחה לגת הבאה. כתב הר\"ב ואז נותנה לכהן. דבאותה שעה הוא נאמן. ואע\"פ שהוא יודע שהוא משל אשתקד שלא גזרו עליהם טומאה בשעת הגיתות והבדים. רמב\"ם פי\"א מהלכות משכב ומושב. ועיין במשנה ט' פ\"ו דדמאי: \n",
+ "רביעית קדש. כתב הר\"ב דמיגו כו'. דגנאי הוא למזבח שתהא תרומה המחוברת לו בחזקת טומאה והקדש יקרב למזבח. רש\"י: \n",
+ "כדי יין וכו' נאמנים בשעת וכו'. וקודם לגתות שבעים יום. פי' הר\"ב המטהר את טבלו לנסכים והשתא איכא חולין ותרומה וקדש מעורבין כו' דמיגו דמהימן אקדש מהימן נמי אתרומה דגנאי הוא לקדש כו'. וכפירש\"י. וכתבו התוס' ותימה דא\"כ אפילו בשאר ימות השנה נמי. דהא תנן ואם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קדש נאמן. ותירץ הר\"ר אלחנן דהכא מיירי שיחדו לנסכים כשיצטרך ממנו. אבל התם מיירי כשכבר הקדישו לכך. ע\"כ. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ל בפי\"א מהלכות משכב ומושב כלי שהיה בתוכו יין או שמן וראינו ע\"ה יושב ומשמרו כדי להוציא ממנו נסכים וכו' ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"ג דע\"ה אינו נאמן על הכדים אפילו בשעת הגתות. פירש\"י שאע\"פ שלא גזרו על תרומתן בשעת הגתות מפני הפסד כהנים חברים דנמצאת מפסידן מרוב תרומות א\"י על הקנקנין לא האמינום. ואין הכהנים חבירים מקבלין מהן הקנקנין עם התרומה. אבל מערין אותו לכליהן ודכותה אמרינן לקמן. אל תתמה שהרי לגין טמאין טומאת שבעה והמשקין טהורין עכ\"ל. והוא משנה ד' פ\"ה דאהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "מן המודיעית ולפנים. יש לדקדק דלא תנן וכמדתה לכל רוח כדתנן במשנה ב' פ\"ט דפסחים. וכה\"ג במגדל עדר במשנה ד' פ\"ז דשקלים. וכמו שדקדקו התוס' בסוף פ\"ג דפסחים על צופים דתנן התם. ונראה בעיני שכן היו מוכרי הקדירות חונים ושוכנים באותו המחוז. שהדרך שממנה לירושלים עובר על המודיעית ואילו לרוח אחרת לא היו מצוים מוכרי קדרות כמו שכן מצוי בכל הכרכים הגדולים שבמחוז מיוחד יש בעלי מלאכה פלונית מצויים ברוב. ולא בזולת מן המחוזים אחרים: \n",
+ "ולפנים. הא מודיעית עצמה לא מהימן ומוקי בגמרא כשהקדר והחבר שניהם נכנסים או יוצאין שניהם ופירש\"י שניהם נכנסים דימתין עד שיהא מן הכרך ולפנים. א\"נ כששניהם יוצאין הואיל ומצאו לפנים ושם לא לקח ממנו לא יקח עוד. וכ\"ש קדר נכנס וחבר יוצא. הואיל וסוף הקדר לכנס לפנים. יחזור החבר הצריך ליקח ויקח: \n",
+ "נאמנין על כלי חרס. כולה מתני' אחומר בתרומה מבקדש קאי והכי תני בגמרא נאמנין בכלי חרס הדקים לקדש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דדקים משום דא\"א וכו'. עיין במשנה דלקמן מ\"ש שם: \n",
+ "מן המודיעית ולחוץ. הא מודיעית כלפנים ומוקי בגמרא בקדר יוצא וחבר נכנס. פירש\"י שהקדר לא יחזור עוד לאחוריו. ואם לא עכשיו [יקח] אימתי: \n"
+ ],
+ [
+ "הגבאין שנכנסו לתוך הבית וכו'. נאמנים לומר לא מששנו כלי הבית. והכי מפרש לה במשנה ו' פ\"ז דטהרות: \n",
+ "נאמנין. לשון רש\"י ולקדש נאמנין אבל לא לתרומה דכולה מתני' אחומר בקדש מבתרומה קיימי. [כלומר וכן חומר בתרומה] ובהדיא שנינו בתוספתא הגבאין שנכנסו לתוך הבית נאמנין על טהרת חטאת ואין נאמנין על טהרת תרומה. והאי חטאת בשר קדש ולא אפר חטאת כדמוכח התם. ע\"כ. והתו' הביאו לשון התוספתא דנאמנין גם על טהרת תרומה. וכן הרמב\"ם העתיקה בפי\"ב מהלכות משכב ומושב ומשמע דנמי לענין תרומה. וההוא פירקא ז' דטהרות דביה שנינו ג\"כ לגבאים וגנבים שנכנסו לבית כו' בנאמנות דתרומה מיירי. וע\"ש. וצ\"ל דלא תני לה הכא אלא איידי דתנן לעיל דהוא הקדר והן הקדרות. ואפי' הכי לפעמים נאמנים ולפעמים לא. וה\"נ גנבים לפעמים נאמנים כשהחזירו ולפעמים לא. ואיידי דגנבים תני נמי גבאים דמתני בהדדי בפרק ז' דטהרות אבל אין ראיה מדתנן ובירושלים נאמנין על הקדש ש\"מ דרישא לאו בקדש. דאיכא למימר דמשום סיפא דאף בתרומה נקט לה: \n",
+ "ובירושלים נאמנין על הקדש. פירש הר\"ב על כל כלי חרס בין גדולים בין קטנים. ומיהו בדקים הוצרך לאנשי ירושלים דכל יחיד ויחיד נסכו בביתו. לכך הוסיפו להן טהרה ליחידים מגבול מודיעית. אבל בעלי הלשכה המספקים נסכים לצבור. די להם בנכנסים לתוך העיר. ולשם בלבד האמינום על החביות א\"נ יחידים צריכין לדקים אף לבישול שלמיהם יום יום. רש\"י: \n",
+ "ובשעת הרגל אף על התרומה. כתב הר\"ב דאמר קרא ויאסף כל איש וגו'. גמ'. והרמב\"ם בפי\"א מהל' מטמאי משכב ומושב כתב מפני שהכל מטהרין עצמן ועולין לרגל. טעמו דפשיטא דהך קרא אינו אלא אסמכתא ואי לאו דהכל מטהרין לא היו עוקרים לגזירתן שגזרו בע\"ה. ולא הוי דורשים האי אסמכתא לטהרם ברגל: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר יגמור. פי' הר\"ב סבר אם אתה אומר לא יגמור. אף הוא לא יתחיל. הכי מפרשינן בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א. ומש\"ה בטהרת העזרה מודה ר\"י דמטהרין דהא לא פליג אלא בחמישי: \n"
+ ],
+ [
+ "ואומרין להם. פי' הר\"ב לעמי הארץ ובכהנים איירי ההולכים להיכל להשתחוות. דאילו ישראל לא היו ראויין לילך אלא בעזרת כהנים לצרכיהם כדתנן בפ\"ק דכלים משנה ח'. וכ\"פ רש\"י ותוספת: ",
+ "הזהרו שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. ה\"ג ולא כגי' הספרים דגרסי הזהרו בשלחן ובמנורה. ותטמאו כל הכלים. דבהדיא איתא בגמרא דתנא דידן לא תני מנורה. משום דתמיד האמור במנורה לא יומם ולילה קאמר. אלא תמיד מלילה ללילה. כמפורש בספ\"ג דתמיד ול\"ג ותטמאו כל הכלים. דמידי הוא טעמא אלא משום תמיד דכתיב ביה. [וכלים] דשלחן לא מעכבי בלחם הפנים כדתנן בפי\"א דמנחות משנה ו'. ובזיכי הלבונה היו שניים שהרי אלו נוטלין ואלו מניחין. כדתנן התם: ",
+ "שלא תגעו בשלחן ותטמאוהו. אע\"ג דצפויו בטל לגביה דרחמנא קרייה עץ. כדכתיב ביחזקאל [מ\"א] המזבח עץ וגו' ויאמר אלי זה השלחן אשר לפני ה'. וכלי עץ העשוי לנחת נמי לא הוי דכתיב (ויקרא כ״ד:ו׳) השלחן הטהור מכלל דטמא. מלמד שמגביהין אותו ומראין בו לעולי רגלים לחם הפנים. ואומר להם ראו חבתכם לפני המקום סילוקו כסדורו וכו' שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) לשום לחם חם ביום הלקחו. גמרא: ",
+ "מפני שהן כקרקע. כתב הר\"ב מזבח הנחשת שהתורה קראתו מזבח אדמה. גמ'. וכלומר המזבח שמעלין עליו העולות והשלמים כדכתיב (שמות כ׳:כ״א) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך. וקשיא לי דלמאי צריך ליה דהא מזבח הנחשת לא היה אלא מקשה דאבנים סיד זפת ועופרת כדכתב הר\"ב ברפ\"ג דמדות. והרי הוא כשאר חומות אבנים שלא מצאנו טומאה בה אלא הנגעים ולא מגעות. ואפשר דה\"ק אילו היה מזבח הנחשת כבימי מרע\"ה א\"נ אם לעתיד יעשוהו משל נחשת יהא דינו ג\"כ שלא יהיה טעון טבילה. מדקראו מזבח אדמה. ואי לאו הכי הוי טמא מפני צפוייו: ",
+ "מפני שהן מצופין. כתב הר\"ב ה\"ק וחכמים מטמאים כו' דאל\"ה יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. דדומיא דשק בעינן. דכתיב (ויקרא י״א:ל״ב) כל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא כל כלי עץ או בגד או עור או שק. מה שק מיטלטל מלא וריקם. אף כל מיטלטל מלא וריקם. גמ'. ומ\"ש הר\"ב פי' אחר וחכ\"א דטעמא דאין צריך טבילה לפי שהם מצופים כו' והוי ככלי עץ כו'. דחיקא מלתא טובא. דמאי טעמא קאמרי לפי שהם מצופים דמשמע דאי לא דהוו מצופים הוו טמאים. ומעיקרא קאמר דצפויין מטמאן. והכי נמי תנן ברפכ\"ב ממס' כלים דאזלינן בתר חיפוי כדמייתי לה בגמ' דהכא. ואף בזה הפי' עצמו משמע הכי דהא קאמר וצפויין בטל לגביהן. משמע דלגביהן בטל אבל בלא\"ה צפוי עיקר. וא\"כ מה נתינת טעם יש בזה שאמרו חכמים דטהורין מפני שהן מצופין. ועוד אי משום צפויין טהורין הם. ל\"ל תו למימר והוו כלי עץ כו' דמשמע משום כך הם טהורין ולא משום הצפוי. ובגמ' ואי בעית אימא רבנן לר\"א קאמרי מאי דעתיך משום דמצופין. מבטל בטל צפויין גבייהו. ופירש\"י מאי דעתיך דילפת טעמא מדקרנהו אדמה הא לאו הכי טמאין. אע\"ג דעשויין לנחת. מפני שהן מצופין. ובעית למימר שהצפוי מבטלן והוי ליה ככלי מתכות. מבטל בטל צפויין לגבייהו. דרחמנא קרא עץ לכולהו. ובלאו האי קרא נמי לא מקבלי טומאה ע\"כ. ולדבריו האי דקאמרי מפני שהן מצופין הוא נתינת טעם לדברי ר\"א. דאיצטריך לקרא משום דאל\"ה ס\"ל דהוו טמאין. וטעמיה מפני שהן מצופין. ומאי דאהדרו רבנן אינו במשנה אלא בכח המאמר. וכמתמיהין מפני שהן מצופין קאמרת. אתמהה. דמאי אהני הצפוי הא מבטל בטיל גבייהו. וז\"ש הר\"ב כך פי' רמב\"ם בהל' מטמאי משכב ומושב. ל\"ק והרי תלמוד ערוך הוא. דה\"ק שהוא פוסק כאיבעית אימא. ולשונו של הרמב\"ם גם הוא מורה יורה כפרש\"י שכך כתב שם בפי\"א שצפוייהן כבטלין לגביהן. דמשמע ודאי דה\"ק. דזה שהיו ראוין להתטמא מפני הצפוי שלהן הרי הן כבטלין לגביהן. אבל בפ\"ד מהלכות כלים כתב בהפך וז\"ל כלי עץ וכו' שציפם במתכת טהורין ואין מקבלין טומאה מאחר שציפם בטלים. הצפוי עצמו טהור כמו שבארנו ע\"כ. וכתב עליו הכ\"מ בשם הר\"י קורקוס ז\"ל דהרמב\"ם סובר דאדרבה כל החפויין טהורין ודתנן ברפכ\"ב דכלים וחיפן בשיש טהורין לאו דוקא שיש שהוא אבן ה\"ה מתכת דכל החפויין טהורין הן. והא דאמרינן בגמרא גבי שלחן דרחמנא קרייה עץ. היינו דאל\"ה משום צפויו הוי טהור. דציפוי מטהרו ולא היו צריכין להזהיר שלא יגעו. אבל קרייה עץ דלא להוי בטיל לגבי צפוי. אבל שאר כלים ודאי בטלין גבי צפויין כיון דכל צפוי טהור והכלי מצופה בדבר טהור הרי גם הוא טהור והיא היא המסקנא דאיבעית אימא. דאע\"ג דלתירוצא קמא גם (להמקשן) [צ\"ל להתרצן] הוי הסברא בהיפך. דמשום החפוי ראוי להטמא לאבעית אימא לא הוי הכי. וה\"ק מאי דעתך דמשום צפויין ליטמאן יותר והוא בהפך. דצפויין לא מטמאי דבטלין אגב כלי. דלא חשיבי כדי שיטמא הכלי בשבילו. והכלי בשביל עצמו ודאי אינו מטמא כיון שהוא מצופה. והלכך מפני שהן מצופין לא מטמאו. ואין צריך טעם אחר (ולא בטיל) [צ\"ל ומבטל בטיל] צפוייהו. לאו אהני דוקא קאמר אלא אכולהו כלים המצופין קאמר. ואתא מתני' כפשטה. וחכ\"א הטעם שאין מטמאין מפני שהן מצופין. עכ\"ד. ואע\"ג דתחלת לשון הר\"ב אפשר שמורים על זה הפי' דקאמר דטעמא דא\"צ טבילה. לפי שהם מצופין כו'. אבל סיומא דמלתיה לאו הכי הוא דמסיים והוו ככלי עץ כו' דלפי זה הא דהן מצופין אינם ענין הכרח וטעם לטהרתן. דהא בלאו הכי טהורין הן. מפני שהן כלי עץ כו'. אלא שצפויין אינו מעלה ואינו מוריד. והדרא קושיין לדוכתא. דדברי הר\"ב סותרין זה את זה. דתחלת דבריו דטעמא דטהורין מפני הצפוי. וסוף דבריו דטעמא שהן כלי עץ העשוי לנחת: ",
+ "סליקא לה מסכת חגיגה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה חגיגה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Chagigah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה חגיגה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Chagigah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c2ee7f857d387327b1defde1e8472aa8b2f16276
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,551 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עירובין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Eruvin, Introduction": [
+ "זה לשון הרמב\"ם סידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "מבוי. פירש הר\"ר יונתן הכהן שהוא מלשון מבוא העיר (שופטים א׳:כ״ד) ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומן התורה שרי לטלטולי ביה כלומר כדין הכרמלית שהזכיר ברפי\"א דשבת. אבל לא שיהיה דינו כרשות היחיד גמור לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו וכמ\"ש במשנה דלקמן דאפילו הוכשר בקורה לא הוי כרשות היחיד גמורה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן הוא דגזור וכו' וכן פירש\"י וכן לשון הרמב\"ם בפרק י\"ז מה\"ש ומד\"ס היא הרוח הרביעית וכן לשון הטור סי' שס\"ג. ועיין במשנה דלקמן דפי' דהל\"מ היא. ועיין מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+ "והרחב מעשר ימעט. דהוי כפרצה ולא יועיל בה הכירא דקורה. ולר' יהודה דקורה משום מחיצה אינו צריך למעט כדאיתא בברייתא. ה\"ר יונתן: \n",
+ "אף על פי שהוא רחב מעשר כו'. כתב הרמב\"ם ואפילו היה גבוה יותר מעשרים אמה ועיין משנה ו': \n"
+ ],
+ [
+ "הכשר. פירש הר\"ב הכנתו והזמנתו וחברו במשנה ב' פ\"ק דב\"ק: \n",
+ "ובית הלל אומרים או לחי או קורה. פי' הר\"ב דאתאי הל\"מ כו' ולעיל פי' דרבנן גזור כו'. הואיל ואין הדבר מפורש בתורה אע\"פ שמקובל מסיני והוא דבר תורה להעניש עליו במיתה ועונשים מקרי ד\"ס כמ\"ש הכ\"מ בתחלת הלכות אישות והביא ראיה לדבריו. [*ומהם במשנה ג' בפרק בתרא דסנהדרין]. וכן בכל מקום אא\"כ שאמרו ז\"ל בפי' דאורייתא הוא כ\"כ הרמב\"ם בספר המצות שלו שורש ב' וכן ראיתי שהשיב בתשובה. [*ועוד כתב כן בפי' משנה י\"ב פרק י\"ז דכלים וכתבתיו במשנה ג' פ\"ז דאהלות]. ועיין משנה ד' פ\"ד דתענית. [*ובפרקין דף ד'] ובפ\"ק דסוכה הוא דאמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הל\"מ וקאי מחיצין אשיעור גובה מחיצה שתהיה עשרה והיינו לרבי יהודה דמשנה ו' פרק י\"ז דכלים אבל לר\"מ שם דהלכה כמותו מוקי התם לגוד ולבוד ודופן עקומה וכן הזכיר הרמב\"ם הל\"מ לענין גוד ולבוד דמשנה ט' וי' דפירקין בפ' ט\"ז מה\"ש. אבל לענין מנין המחיצות הזכיר מד\"ס בפי\"ז כמ\"ש לעיל ועיין ספ\"ט דעת שלישית דמדאורייתא בב' מחיצות הוי רה\"י: \n",
+ "[*לא נחלקו ב\"ש וב\"ה כו'. אמר ר\"ע על זה ועל זה נחלקו. וכתבו התוספות בריש ד' י\"ג אדרבי עקיבא דלא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן דכיון דת\"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ע\"כ ותמהני דא\"כ תהדר הקושיא על הת\"ק טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וצריך לעיין]: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי לקבל אריח לארכו. בגמ' הגירסא לרחבו. וכן גירסת רש\"י ובספר רי\"ף וכן בפ\"ב דסוכה דף כ\"ב. והכי מסתבר דכיון דהאריח חצי לבנה והלבנה מרובעת כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו פרק י\"ז הלבנה שלשה טפחים על שלשה טפחים ע\"כ. ונמצא האריח שהיא המחצה לא פיחתה מן האורך אבל פיחתה מן הרוחב בלבד ומיהו בכל המשניות הגירסא לארכו וכן העתיקה בכ\"מ פרק הנזכר גם בב\"י סי' שס\"ג. ואפשר דלגירסא זו נאמר דשיעור לבנה שלשה טפחים ברוחב טפח ומחצה וכשנחלקה נמצא האריח טפח ומחצה על טפח ומחצה אבל לפי זה היה יכול לקצר ולומר לקבל אריח ולא לזכור לארכו הואיל והאריח מרובע ושוה בין באורך בין ברוחב. ועוד דאם כן יוכל לקבל לבנה ברחבו ה\"מ למיתני. ועיין בריש מסכת ב\"ב בשיעור לבנה ואריח. ובפי' הרמב\"ם כדי לקבל אריח לארכו ר\"ל אפילו אין לרחבה אלא טפח אפשר שיתקיים עליה אריח [בטיט] שיהיה על אורך הקורה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "היתה של קש וכו'. כתב הר\"ב ר\"י קא\"ל כו' ומפרש בגמ' דבא להוסיף שאע\"פ שהוא ממין שאינה בריאה לקבל בנין כזה אפ\"ה כשר. ועקומה מפ' בגמ' שעקמימותה חוץ למבוי ואילו ינטל עקמימותה יש בין זה לזה שלשה טפחים אפ\"ה אמרינן רואין כאילו היא פשוטה וכולה תוך המבוי עומדת ולא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי אבתרה. ועגולה משום סיפא כל שיש בהקיפו איצטריך ליה וכולה מתניתין זו רבי יהודה קתני לה כ\"כ הר\"ר יונתן הכהן. אבל הרמב\"ם והרא\"ש והטור כתבו דבהא דעקומה ועגולה מודו רבנן דאמרינן רואין וככ\"ע אתיא. אלא דצריך שאילו ינטל עקמימותה שלא יהא בין זה לזה ג\"ט: \n",
+ "כל שיש בהקיפו ג\"ט. [*והר\"ב העתיק אם יש בהקיפה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי. וחשבון הזה] משמע בגמ' שהוא מצומצם וכתבו התוס' דקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות. והרמב\"ם כתב שכל שיש אמה באלכסון שלה יש בהקיפה ג\"א ושביעית בקרוב ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקירוב לקחו הם בחשבון הגדול ואמרו שיש בהקיפו כו' ע\"כ ואע\"פ שעל פי החשבון הזה כל שיש בהקיפו ג\"ט לא יגיע אלכסונו לטפח שמפני השביעית החסר בהיקף יחסר האלכסון שליש שביעית בקירוב וא\"כ הוי לקולא וכה\"ג מקשה בגמ' פ\"ק דסוכה דף ח' אימר דאמרי' לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן. כבר כתב המגיד לא דקדקו בשל דבריהם והקלו בו ע\"כ. ועיין במשנה ז' פי\"ב דאהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "גבהן עשרה טפחים. פי' הר\"ב כשיעור גובה המבוי. [*עיין מ\"ש לעיל במשנה ב' בס\"ד וכן בר\"פ דלקמן] וכתב הר\"ר יונתן וה\"ה בקורה שצריך שלא תהיה למטה מעשרה ולא תני בקורה דסמך על משנה זו של לחי ששיעורו עשרה כשיעור מבוי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה המבוי גבוה הרבה כבר כתבתי כן לעיל משנה א' בשם הרמב\"ם: \n",
+ "רבי יוסי אומר רחבן ג'. פי' הר\"ב דבעי דבר חשוב במחיצה. וז\"ל הר\"ר יונתן י\"ל דדעתיה דרבי יוסי דבעי דבר חשוב במחיצה שאפילו יפליגנו מן הכותל בשלשה דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטליה כדאשכחן במדה אמצעית של ג' מדות במחיצת כלאים כל שהוא שלשה צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו ואוקמינן לה במלואו נכנס ויוצא ומשום הכי מחמיר ר\"י ואפילו בסומכו לגמרי לכותל בעי ג\"ט וברחבו עכ\"ל ובפ\"ד בתוספתא דכלאים איתא והובאה בגמ' בפירקין דף ט\"ז ע\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. ולא חיישינן שמא תמות דמיתה לא שכיחא (ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ט' דנדרים) ולשמא תברח נמי ליכא למיחש דבקשורה מיירי ולשמא תרבץ תחתיה וליכא מחיצה עשרה נמי ליכא למיחש. דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל כלומר שקשורה בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאות מן הכתלים או מן התקרה ואינה יכולה לרבוץ תחתיה והכי מפרשינן בסוכה עכ\"ל הר\"ר יונתן: \n",
+ "רבי יוסי אוסר. פירש הר\"ב דחיישינן שמא תמות ותיכווץ. סוכה דף כ\"ד: \n",
+ "רבי מאיר מטהר. פי' הר\"ב דסבר כל מחיצה כו'. וקשה דלפלוג נמי ברישא. ובגמ' ורי\"ף ורבינו יונתן איתא ברישא ר\"מ [אוסר]. [*וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ברישא ורבי מאיר אוסר]: \n",
+ "וכותבין עליו גיטי נשים. מ\"ש הר\"ב [*ואם כתב לה גט בקרן וכו'] לא מגרשה בה כיון שצריך קציצה. כדמפרש במשנה ג' פרק ב' דגיטין דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "שיירא. תרגום אורחת ישמעאלים שיירת ערבאי. רמב\"ם: \n",
+ "והקיפוה. מע\"ש בכלי בהמה. כגון מרדעת ואוכפין של בהמה והיא מחיצה שהרבה ממנה פרוץ כגון החלל שבין אוכף לאוכף אעפ\"כ הוי מחיצה ומותר לטלטל בכל הבקעה שהיתה מתחלה כרמלית שהרי עכשיו היא מוקפת לדירה. הר\"ר יונתן: \n",
+ "גבוה עשרה טפחים. מהטעם שנתנו חכמים בסוכה רפ\"ק כמ\"ש שם שכ\"כ התוס' שם סוף דף ד' דהא דבעינן בשבת מחיצה גבוהה עשרה מהתם ילפינן: \n",
+ "ולא יהיו פרצות וכו'. כתב הר\"ב דפרוץ כעומד מותר וכ\"כ הרמב\"ם ושכן הוא בכל התורה ועיין משנה ח' פרק קמא דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "מקיפין כו'. פירש הר\"ב אשיירא קאי וטעמא מפרש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ומדמאי. גמרא דתנן (בפ\"ג דדמאי) מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ופי' הר\"ב שם דאם לנו חייבין לתקן. וכתבתי שם דאיכא בירושלמי דמוקי הכי. והקשה שם הר\"ש מדהכא דתנן גבה ומלערב ש\"מ דבשבתו ולנו איירינן ואפילו הכי פטורים מדמאי ע\"כ. ונ\"ל דאותו מ\"ד סבירא ליה דהכא לצדדין קתני דפטורים מדמאי כשלא לנו ואם לנו ושבתו חייבים בדמאי אבל פטורין מלערב: \n",
+ "ומלערב. פי' הר\"ב עירובי חצירות. אבל [עירובי] תחומין חייבין ובספ\"ב דשבת כתב דעירובי תחומין יש להם סמך מקראי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עושין פסין לביראות. עיין במשנה ד' [*ומ\"ש הר\"ב שעמוקים עשרה עיין מ\"ש בזה בס\"ד בפ' דלקמן משנה ג']: \n",
+ "וארבעה פשוטין. כתב הרמב\"ם בפירושו דר\"י מודה כשיש ביניהן י\"ד. ולאו דוקא אלא מסרך סריך בלישנא דברייתא דתני ר\"י אומר כי\"ג אמה וכי\"ד אמה ור\"ל יצאו מכלל י\"ג ולכלל ארבע עשרה אמה לא באו די\"ג אמה ושליש הן וכן כתב במשנה דלקמן ובחבורו פרק י\"ז: \n",
+ "גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה. גובהן י' שאין נקראת מחיצה בפחות מי' [*וכמ\"ש בס\"ד בפרק דלעיל משנה ב'] ורחבן ו' טפחים דזהו אמה שאע\"פ שבמחיצת (חצר) סגי בפס ד' (כמ\"ש הר\"ב פרק דלעיל משנה ב') לא דמי דהתם בחצר איכא ג' מחיצות שלימות אבל בפסי ביראות שרובו פרוץ מכל צד מצריכין פס של ששה טפחים. הרב רבי יהונתן: \n",
+ "קשורות. כתב הר\"ר יונתן ואע\"פ שאין הפרות מושכות בעול בשבת אפילו הכי משערין בהו לפי שגם בימות החול נכנסות שם לשתות ופעמים שכשהצמד הא' נכנס לשתות מוצא הב' ששתה משם ורוצה לצאת ואם יהיו בין הדיומדין פחות מזה השיעור יבואו הפרות ויפילו הדיומדין לארץ. ומחלוקת דר\"מ ור\"י שזה משער בצמד של שלש שלש פרות וזה משער בארבע משמע שיש מקומות שאין חורשין בלא ארבע פרות או מפני שהארץ קשה לחרוש או מפני שהבהמה גסה שלהן אינה חזקה כשאר פרות דעלמא ע\"כ [*ועוד בה שלישית שראיתי בארץ רוסיא בהרבה מקימות שחורשין בארבע צמדים ולא מפני שני אלו הטעמים אבל מפני שהקרקע שמינה מאד והמחרישה נכנסת בעומק הרבה וצריכה לשוורים רבים להוליך המחרישה]: \n",
+ "אחת נכנסת כו'. פירש הר\"ב רבקה אחת כו' הכי ת\"ר ופירש\"י ולא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא\"כ לא הו\"ל קשורות. ומ\"ש הר\"ב דלא בעינן מצומצמות כל כך. ר\"ל דאילו עשר אמות לר' מאיר וכן הי\"ג ושליש לר\"י לא בעינן מצומצמות וכו' וכן הוא ברש\"י ורמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "סחר. עיין בפ\"ג דשביעית משנה ד' בפירוש הר\"ב והתם גרס סהר ואפילו הכי מפרש כמו סחר אבל התם אי אפשר לפרש בית האסורים: \n",
+ "מוקצה. פירש הר\"ב רחבה כו' ונקראת מוקצה לפי שאין רוב תשמיש שם כדכתב הרמב\"ם משנה ח' פרק בתרא. וכתב הר\"ב דכל הני הקיפן לדירה הוא. פירוש לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד כן פירש\"י דף כ\"ב ע\"א ועיין במשנה ה' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומותר להרחיק כו'. כתב הר\"ב והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם כו' כ\"כ רש\"י ז\"ל. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "בור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. הרמב\"ם: \n",
+ "לבאר הרבים בלבד. כתב הר\"ב ואין מותר כו' אבל להוציא מים כדי לשתות אדם עצמו אסור. והקשו בתוספות דאם כן אמאי בעינן שיהיו ראוין לאדם כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל ותירצו די\"ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם. אי נמי דתחלת התקון לא הותרו אלא לצורך בהמה אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אלא יורד לבור ושותה. היינו כשהבור קצרה אבל אם היא רחבה כל כך שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד. מותר לכתחלה לכל אחד מהני פירושים או לדלות או לתקן. תוס': \n",
+ "חגורה. פי' הר\"ב מחיצה. וכן ל' התו' וכתב הר\"ר יונתן שמפני שמצריכין מחיצה מד' רוחותיה קורא לה חגורה: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר רבי יהודה בן בבא כו' כתב הר\"ב משום דאמר חדא לחומרא כו' ואע\"ג דר\"י נמי תנא חדא לחומרא במשנה ג' וקתני אחריתא במשנה ד' ולא קתני ועוד. התם אפסיקוהו רבנן במילתא אחריתא דאיהו לא איירי אלא בפסי ביראות ואהדרו רבנן בגינה וקרפף כו'. גמרא. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דביצה ובמשנה ב' פ\"ט דנדרים]: \n",
+ "שומירה או בית דירה וכו'. פי' הר\"ר יונתן שומירה כעין סוכה של שומרי הצאן או השדות או הכרמים בקביעות יומם ולילה כל השנה או בית דירה לבה\"ב אע\"פ שאינה תדירה אלא לפרקים או שתהא סמוכה לעיר בתוך אלפים אמה כגון דיכול בה\"ב ללכת ולטייל בה: \n",
+ "אלא בור כו'. רוצה לומר אחד מהם או בור או שיח או מערה. רמב\"ם: \n",
+ "ובלבד שיהא בה שבעים אמה וכו'. מ\"ש הר\"ב דהא בעי למעבד מינה רצועה של רפ\"ג אמות אורך כו'. על הצד הקירוב הוא. לפי שהוא פחות ב' אצבעות ושני שלישי אצבע. כי השטח שעשינוהו שבעים אמות וד' טפחים על שבעים אמות וד' טפחים הקו שיקיפהו בד' רוחותיו יהיה ארכו ד' פעמים ע' אמות וד' טפחים. ד\"פ שבעים הוא ר\"ף ד' פעמים ד' טפחים הוא ששה עשר טפחים שהן שתי אמות וד' טפחים עוד כדי למלאות הקרנות הפגומות. ופגימתן לדברי הר\"ב שעשה הרצועה הזאת המקפת ברוחב שני שלישי אצבע צריך למלאות לד' קרנות לכל אחת שני שלישי אצבע על שני שלישי אצבע שהן ד' שלישי אצבע וד' פעם ארבע שלישי אצבע הם ט\"ז שהם חמש אצבעות ושליש אצבע. ומובן הוא שזה שכתב הר\"ב שאין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע. ר\"ל תוס' לכל רוח ורוח ר\"ל הרצועה הנוספת בכל רוח ורוח אין ברחבה שני שלישי אצבע. אבל ברוחב השטח יעלה ליותר שהרי שתי רצועות נוספות ברוחב השטח וכן באורך. גם קל להבין למה אינה מגיע וזה לפי שזה שנשאר בידינו היה י\"ח אמות וארבע טפחים אורך ברוחב טפחיים וכשתחתוך הרוחב לרצועות שיהיו ברוחב כל אחת שני שלישי אצבע יהיו י\"ב רצועות שהטפחיים הם ח' אצבעות שבהם כ\"ד שלישי אצבע. הנה בידינו י\"ב רצועות. שאורך כל אחד ואחד שמונה עשרה אמות וארבע טפחים. חשוב י\"ב פעמים י\"ח אמות וד' טפחים יעלו רכ\"ד אמות כי י' פעמים י\"ח עולה ק\"פ. עוד שני פעמים י\"ח עולה ל\"ו הרי רט\"ז. עוד י\"ב פעמים ד' טפחים הם מ\"ח טפחים שהן ח' אמות נמצאו בין הכל רק רכ\"ד אמות ואנן בעינן למעבד מינה רצועה רפ\"ג אמות. ומה שכתב דהלכה כחכמים דבעינן דבר מועט כ\"כ הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא פ\"ה מ\"ג: שני שלישים או קרוב מזה עד שתהיה מדת המרובע קרוב מבית סאתים וכן נראה מדבריהם במקום אחר. ומאמר רבי יהודה אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה. רוצה בואחד מהם. או בור. או שיח. או מערה. ונתבאר בתוספתא כי רבי אליעזר סובר אם היה ארכה יותר על שנים ברחבה אין מטלטלין בתוכה ומחלוקתם במה שאומר לך. והוא כי ר' יוסי אומר כי המקום שהוא בית סאתים [שמדתו] חמשת אלפים אמה כמו שבארנו אפילו יהיה ארכו כשנים ברחבו עד שיהיה ארכו מאה אמה ורחבו חמשים אמה כמו חצר המשכן מטלטלין בתוכו ושיהיה בזה האלכסון קרוב לקי\"ב והוא יותר מכפל הרוחב ור' אליעזר סובר כי לא יוסיף האורך על הרוחב אלא כשיעור שיהיה האלכסון כפל הרוחב. ויהיה אורך השטח שלש ותשעים ושליש תשיעית [ו] הרחב חמשים וג' ושליש אמה והאלכסון מאה ושבעה וחצי ואלו החשבונות כולם בקירוב ומה שזכרתי לך לדמיון ואי אפשר להוציאם בדיוק לפי שהם כולם חשבונות בלי גדורים ולא יהיה לדעת רבי אליעזר לעולם באורך בית סאתים יותר משלש ותשעים ושליש תשיעית אמה ולדעת רבי יוסי יהיה ארכו מאה אמה וזו היא צורתו* מה שזכרנו לדעת רבי אליעזר ויהיה שיעור מאמר ר' אליעזר כן היה אורך האלכסון יותר על שנים ברחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה וכל מה שזכרנו מן הגדירה והוצאת האלכסון והשיבור הוא קרוב מאד בעיני היודע בחכמת החשבונות והתשבורות וקשה מאד ויהיה בו כסומא מי שלא למד בזה הענין עכ\"ל: \n",
+ "וזה ביאורו. אמר כי חצר המשכן שיעורו בית סאתים חמשת אלפים אמה כי ארכו מאה ורחבו חמשים זה מבואר מאד שכשתכפיל חמשים על מאה לומר חמשים פעם מאה יעלו בידך חמשת אלפים. ומה שאמר אבל שטח מרובע שיהיה עומד הזוית יהיה מדתו ה' אלפים לא יודע צלע אותו השטח אלא בקרוב. ר\"ל כשהוא מרובע אמיתי. או שאין ארכו כפלים כרחבו. ונתן טעם הדבר לפי שהוא חשבון בלי גדור וכו' כמו שזכרתי לך במה שקדם ביחוס אלכסון לעגולה כו' הוא בפרק דלעיל משנה ה' והעתקתי לשונו שם. ואמר לפיכך אמרו שבעים ושירים כי כשתשים אלו השירים חמש שביעיות כאשר זכרתי לך ותכה שבעים וחמש שבעיות יהיה החשבון חמשת אלפים וחצי אחד בקירוב. וזה אופן הכאתו נצטרך לעשות גם האמות לשבעיות שיהיה הכל במספר שוה ויהיו השבעים אמות ז' פעם שבעים ארבע מאות ותשעים הרי בידינו תצ\"ה שבעיות עם הה' שבעיות הקדומים. ונכה אלו תצ\"ה ונאמר ה' פעם ה' כ\"ה. ה' פעם צ' ת\"ן. ה' פעם ת' שני אלפים. עוד אמור צ' פעם ה' ת\"ן. צ' פעם צ' ח' אלפים ק'. (שכן י' פעם צ'. תת\"ק. נמצא בידך ט' פעם תת\"ק) צ' פעם ת' ל\"ו אלפים (שכן י' פעם ת' ד' אלפים הרי בידך ט' פעם ד\"א) עוד אמור ת' פעם ה' שני אלפים. ת' פעם צ' ל\"ו אלפים. ת' פעם ת' ק\"ס אלפים (שכן ק' פעם ק' י' אלפים. וא\"כ ק' פעם ת' מ' אלפים נמצא בידך ד' פעמים מ' אלפים). צרפם כ\"ה ת\"ן שני אלפים. ת\"ן ח' אלפים ק'. ל\"ו אלפים. שני אלפים ל\"ו אלפים ק\"ס אלפים. הנה האחדים ה' והעשיריות ק\"ך ושים הק' להמאיות יהיו אלף ושים האלף להאלפים ויהיו כל האלפים רמ\"ה הנה עלה בידינו המספר מהכאות תצ\"ה בעצמו שהוא רמ\"ה אלפים כ\"ה ורצונינו לדעת כמה אמות שלמות הם בזה המספר ולפיכך נצטרך להכות השבעיות בעצמם כי כל שבעה שבעיות מזה הגדר הוא אמה מהגדר ונמצא שלידיעת ריבוע כל הגדר הנעשה למספר שבעיות תצ\"ה הוא כשנכה שבעה מהם בעצמם ויעלה בידינו מ\"ט שהוא ז' פעם ז' התבאר לנו כי כל מ\"ט שבמספר שיצא לנו מהכאת תצ\"ה בעצמו הן אמה בתשבורת. ונבא לדעת כמה פעמים מ\"ט הם בזה המספר שאמרנו ונמצא כי ברמ\"ה אלפים הם חמשת אלפים פעם מ\"ט כי הר' יש בו ד' פעם מ\"ט ויוותרו ד' שים אותם למ\"ה יהיו גם כן מ\"ט הנה שברמ\"ה הם חמשה פעם מ\"ט ויהיה א\"כ ברמ\"ה אלפים חמשה אלפים פעם מ\"ט. וכל מ\"ט הוא אמה. הרי שבמספר שאמרנו הם חמשת אלפים אמה ויותרו כ\"ה שהם שבעיות והם חצי אחד בקרוב שהאחד הוא מ\"ט כמו שהתבאר: \n",
+ "ואמר עוד ואם תשים השירים שני שלישים תהיה מדת אותו השטח ד' אלפים תתקצ\"ג ושבע תשעיות. משפטו בזה האופן שנעשה השבעים אמות לשלישים להעלות המספר לחלקים שוים ויהיו השבעים ר\"י שלישים כי ג' פעמים שבעים הוא ר\"י. ונחבר להם גם השני שלישים הקדומים ויהיו רי\"ב והכה רי\"ב בעצמו כמשפט האמור בהכאת תצ\"ה בעצמו. ואחר ההכאה תצרף הכל. ונמצאו בידך מ\"ד אלפים תתקמ\"ד. (וכשנדע) כמה אמות יהיה זה המספר בתשבורת נצטרך לדעת כמה מחלקים אלו עולים באמה בתשבורת ואלו החלקים הם שלישים ונמצא שגדר שעשינוהו לחלקים כולם שלישיים שכל שלש ממנו הוא אמה מהגדר. ונרבעם לדעת האמה בתשבורת הרבוע ונכה ג' פעם ג' הוא ט' ידענו מזה שכל ט' שלשיים הם אמה בתשבורת ולפיכך כל כך ט' חלקים שבמספר הזה כל כך אמות הם בתשבורת המספר כולו ומצאנו שבל\"ו אלפים מן המ\"ד הם ד' אלפים פעם ט'. ובתוך שמונה אלפים הנשארים הם ת\"ת פעם ט' וישארו ת\"ת ונקח מן התתקמ\"ד מאה לצרף לת\"ת אלו. יעלו גם כן ק' פעם ט'. ויוותרו תתמ\"ד. וכבר עלה בידינו ארבעה אלפים תת\"ק אמות. ומצאנו בתתמ\"ד שבתת\"י מהם צ' פעם ט' (שבכל מאה א' פעם צ' עוד י' הנה בת\"ת נשארו ח' פעם י' הנה הנם עם הי' שצרפתי בתת\"י גם כן אחד פעם צ') הרי תתק\"צ אמות. ומן הל\"ד הנותרים תעשה ג' פעם ט' ויוותרו ז' הרי לך [ארבע אלפים] תתקצ\"ג אמות שבעה תשעיות ר\"ל שכל תשע מהם אמה ברבוע: \n",
+ "ואמר עוד ונתבאר בתוספתא כו' והכי מסקינן בגמ'. ואמר אפילו יהיה ארכו כשנים ברחבו ושיהיה בזה האלכסון קרוב לקי\"ב והוא יותר מכפל הרחב זהו דרך פירוש הרי\"ף. ואולם שהאלכסון קרוב לקי\"ב מבואר ממה שכבר הודעתי נאמנה בפי' משנת הנוטע ירק בפ\"ה דכלאים. שכל אלכסון מרובע ארוך הוא גדר למרובע שרבועו כשני המרובעים שקו אורך ורוחב גדריהם והנה קו האורך המונח הוא גדר למרובע ששטחו בתשבורת עשרת אלפים כי מאה על מאה עשרת אלפים (כי י' פעם מאה אלף נמצא בידך י' פעם אלף) וקו הרוחב הוא גדר למרובע ששטחו בתשבורת כ\"ה מאות כי חמשים פעם חמשים חמשה ועשרים מאות (כי י' פעם חמשים חמש מאות הרי בידך חמשה פעם ת\"ק) מספר כל שני המרובעים י\"ב אלף ת\"ק. ונשוב אל האלכסון והוא מונח קי\"ב ונכה הקי\"ב כמשפט ההכאה והצירוף ויצא לנו י\"ב אלף תקמ\"ד כמספר שני המרובעים מרובעי ארך ורחב ויותרו מ\"ד וז\"ש בקירוב: \n",
+ "ואמר עוד דר\"א סובר כי לא יוסיף הארך על הרחב אלא כשיעור שיהיה האלכסון כפל הרחב ויהיה ארך השטח צ\"ג ושליש תשיעית. הרחב נ\"ג ושליש. והאלכסון מאה וז' וחצי. וכה משפט ביאור דבריו נעשה צ\"ג אמות הארך כולם לשלישי תשיעיות כדי שיהו החלקים כולם שוים וכל שליש תשיעית הוא חלק מכ\"ז כי ג\"פ ט' כ\"ז. הנה צ\"ג הם כ\"ז פעמים צ\"ג והם ב' אלפים תקי\"א ועם השליש תשיעית המוקדם הם בין הכל ב' אלפים תקי\"ב. וכן נעשה מן נ\"ג ושליש שהוא הרוחב לחלקם לחלקים שוים שיהיו כולם שלישיות ויהיו שלשה פעם נ\"ג הוא קנ\"ט ועם השליש הקדום הם ק\"ס וכשנכה הרחב בארך לרבעם נכה ק\"ס עם ב' אלפים תקי\"ב כדרך ההכאה האמורה ונצרפם ויעלה הרבוע ד' פעם מאה אלף עוד אלף תתק\"ך. וכשנרצה לדעת כמה אמות הם אלו החלקים בתשבורת. ולזה צריכין אנו לדעת תחלה מספר אמה אחת בתשבורת כמה היא מאלו החלקים והיו חלקי הארך שהן שלישי תשעיות כ\"ז באמה וחלקי הרחב שהן שלישיות ג' באמה. ולפיכך נכה ג' בכ\"ז והן ג' פעם כ\"ז שהן פ\"א וזהו מדת אמה אחת בתשבורת וכל כך מספר פ\"א שנמצא במרובע שהנחנו כל כך אמות הם בו. והנה בד' פעם מאה אלף הם ד' אלפים פעם פ\"א ויותרו ע\"ו אלפים (כי הפ' מותיר מכל מאה אלף כ' אלפים שהן פ' אלפים ג) והא' של הפ\"א לוקחת מהם ד' אלפים נמצא שנשארו ע\"ו אלף) וע\"ב אלף תת\"ק הן תת\"ק פעם פ\"א (כי ע\"ב הוא ח' פעם ט' נמצא בע\"ב מאות ח' פעם תת\"ק ובע\"ב אלף פ' פעם תת\"ק ועוד תת\"ק להשלים הא' של הפ\"א) הנה יש בידינו ארבע אלפים תת\"ק חלקי פ\"א (אלפים) שהן אמה בתשבורת. ונשארו מכל הד' פעם ק' אלף ג' אלפים עוד מאה ונשימם אל האלף תתק\"ך ויהיו ה' אלפים כ'. והה' אלפים הם ששים פעם פ' ונשארו כ'. (כי בכל אלף י' פעם פ' ויותרו ר'. וכשתחבר ה' פעם ר' הן אלף ובאלף עוד י' פעם פ' ונותרו ר' הרי ס' פעם פ') ומן הר' שנשארו נקח ס' פעמים א' להשלים הא' [של הפ\"א] ויותרו ק\"מ ונשימם עם הכ' ויהיו ק\"ס הנה בידינו ד\"א תתק\"ס אמות וישארו ק\"ס חלקי פ\"א שהן ב' פעם פ' ויחסרו ב' פעם א' להשלים הב' אמות הנה מדת שטח מרובע ארוך צ\"ג ושליש תשיעית ורחב נ\"ג ושליש עולה בריבוע ד\"א תתקס\"ב בקרוב והוא קרוב למדת ה' אלפים חצר המשכן המונח: \n",
+ "ואולם לדעת שהאלכסון הוא ק\"ז וחצי בקרוב צריכין אנו לדעת כמה יעלו ב' המרובעים מרובע הארוך שהוא צ\"ג ושליש תשעיות ומרובע רחב שהוא נ\"ג ושליש. וכבר אמרנו שחלקי מספר הארוך אחרי שחלקנוהו לשלישי תשעיות שעלו שני אלפים תקי\"ב ונכה אותם בעצמם כמשפט ההכאה והצרוף שהתבאר ונמצאם ס\"ג פעם מאה אלף ועשרת אלפים עוד קמ\"ד. ולדעת כמה אמות הם בתשבורת נקח כל חלקי שלישי תשעיות שבאמה והן כ\"ז ונכה כ\"ז בעצמו כמשפט ההכאה והצרוף ויהיו תשכ\"ט והן כל חלקי שלישי תשעיות בתשבורת אמה אחת. וכמספר תשכ\"ט פעמים שנמצאם במספר מרובע ארוך שהנחנו כל כך אמות הן בו. ונמצא שמונה אלפים פעם תשכ\"ט בנ\"ח פעם ק' אלף ול\"ב אלף. שמן נ\"ו [ק' אלף] היו ח' [אלף] פעם ת\"ש (שהרי בנ\"ו יש שמונה פעם ז' והמספר שנוציא הן ז' מאות והמספר שמוציאים ממנו הם מאה אלפים נמצא ששמונה אלף פעם ז' מאות בנ\"ו [פעם ק' אלף] הללו) ומן הז' פעם ק' אלף נוציא ג\"כ ח' אלפים פעם כ' של התשכ\"ט ונצטרך להוצאה זו מאה וששים אלף (כי כ' פעם ח' אלפים הוא זה המספר בעצמו ונשארו ב) ה' פעמים ק' אלף עוד מ' אלפים. מהם נוציא גם כן ח' אלפים פעם ט' למלאות כל המספר תשכ\"ט לשמונה אלפים פעם. ונצטרך להוצאה זו ע\"ב אלפים (כמספר ח' פעם ט) נמצאו מה שנשאר מכל מספר ס\"ג פעם מאה אלף. שהוא ד\"פ ק' אלף עוד ס\"ח אלף ויש בידינו שמונה אלפים פעם תשכ\"ט. ומן הנותרים נמצא בהם שש מאות פעם תשכ\"ט כי בד\"פ מאה אלף עוד כ' אלפים יהיה ששה מאות פעם ת\"ש (כי ששה פעם ז' הן מ\"ב וכל ריבוע מאה במאה הוא עשרת אלפים נמצא מספר ששה מאות בהכאה לת\"ש הן מ\"ב פעם עשרת אלפים שהן ד' פעמים מאה אלף עוד כ' אלפים) ונשאר מ\"ח אלפים. ולהשלים הך' של תשכ\"ט נוציא ג\"כ שש מאות פעם כ' ונצטרך להוצאה זו י\"ב אלפים (שכן כ' פעם ת\"ר) ונשאר ל\"ו אלפים ולהשלים הט' של תשכ\"ט למספר ת\"ר פעם נוציא ג\"כ ת\"ר פעם ט' ונצטרך להוצאה זו חמשת אלפים ת' (שכן ששה פעם ט' נ\"ד וכל ששה הללו הם מאות הרי נ\"ד מאות שהן חמשת אלפים ת') ונשאר מכל ס\"ג פעם ק' אלף. שלשים אלף ת\"ר. ועלה בידינו ח' אלפים ת\"ר פעם תשכ\"ט. ונחבר שלשים אלף ת\"ר. הנשארים עם העשרת אלפים קמ\"ד הקדומים ויהיו מ' אלפים תשמ\"ד. ונמצאו בהם נ' פעם תשכ\"ט שכן ל\"ה אלפים הם חמשים פעם ת\"ש (שבכל ל\"ה אלף בכל אלף פעם א' ת\"ש. ויוותר ש' שהן ק\"ה מאות והן ט\"ו פעם ת\"ש) ולהשלים הכ' של תשכ\"ט למספר נ' פעם תשכ\"ט. נוציא ג\"כ נ' פעם כ' ונצטרך אלף להוצאה זו (שכן כ' פעם נ' הן אלף) ולהשלים הט' של תשכ\"ט למספר האמור. נוציא גם כן נ' פעם ט' ונצטרך להוצאה זו ת\"ן (שהוא ט' פעם נ') ונשאר מן הכל ד\"א רצ\"ד ועלה בידינו ח\"א תר\"ז פעם תשכ\"ט. עוד נוציא מד\"א רצ\"ד הנשארים ונמצא בהם ה' פעם תשכ\"ט שה' פעם ת\"ש הן ל\"ה מאות וה' פעם כ' הן מאה וה' פעם ט' הן מ\"ה נמצא שהוצרכנו להוצאה זו ל\"ו מאות מ\"ה. ונשארו תרמ\"ט. ועלה בידינו ח\"א [תרנ\"ה] פעם תשכ\"ט שהן כל כך אמות שמונה אלפים תרנ\"ה עוד תרמ\"ט חלקים שכל חלק הוא חלק מתשכ\"ט באמה בתשבורת והוא גם כן קרוב לאמה שלא יחסרו כי אם פ' חלקים מן התרמ\"ט עד תשלום תשכ\"ט. ונרבע גם כן הרוחב שאמרנו שהוא ק\"ס שלישי אמה וכשנכה מספר זה בעצמו בדרך ההכאה וצרוף האמורים יעלו כ\"ה אלף ת\"ר ולדעת כמה אמות הן בתשבורת נקח כל חלקי שלישי אמה והן שלשה ונכה אותם ונדע כי ט' שלישי אמה הם אמה בתשבורת ולכך כל כך מספר ט' שנמצא במספר כ\"ה אלף ת\"ר כל כך אמות הן בזה המספר ונמצא שי\"ח אלף הם שני אלפים פעם ט' (שכן ט' פעמים שני אלפים הן י\"ח אלף) ונשארו שבעה אלפים ת\"ר ונוציא מהן ת\"ת פעם ט' והן שבע אלפים ומאתים (שהרי הן ע\"ב מאות וח' פעם ט' ע\"ב והמספר שהוציאנו ממנו הן מאות) נשאר ת' בלבד ובידינו י\"ח אלפים ת\"ת פעם תשעה ובאלו ת' הנשארים הם ארבעים פעם תשעה ויוותרו ארבעים (כי ת' הוא עשרה פעם ארבעים נמצא שנשאר ארבעים) ועלה שני אלפים תת\"מ פעם ט' ובמ' הנשארים נמצא ג\"כ ד' פעם ט' וישארו ד' הרי בידינו שני אלפים תתמ\"ד פעם ט' שהן כל כך אמות ב\"א תתמ\"ד [*עוד ד' חלקי תשעיות] ומעתה נצרף שני הרבועים והם ח' אלפים תרנ\"ה. ב\"א תתמ\"ד ויהיו י\"א אלף תצ\"ט אמה עוד תרמ\"ט חלקי תשכ\"ט (באורך על רוחב ארבע חלקי תשעיות) שיעלו אמה ושליש אמה בקירוב. וזה חשבונו שנכפיל ונעלה התרמ\"ט בט' והד' בתשכ\"ט ונאמר ט' פעם תרמ\"ט והן ה' אלפים תתמ\"א ונאמר תשכ\"ט פעם ד' (או ארבע פעם תשכ\"ט) והן ב\"א תתקי\"ו. הנה אלו שני המספרים שביחד הם שמונה אלפים תשנ\"ז הם תשבורת חלקי תרמ\"ט תשכטיי\"ם [ברוחב י\"ט תשעיות באורך ותשכ\"ט] אורך על ארבע תשעיות רוחב אבל לדעת מה הן החלקים נכפיל החלקים בעצמם והם תשכ\"ט ותשעיות ונאמר תשעה פעם תשכ\"ט והן ששה אלפים תקס\"א. והוא האמה בתשבורת שחלקי ארכה תשכ\"ט וחלקי רחבה תשעיות ואולם כבר אמרנו כי תרמ\"ט [פעם טי\"ת ותשכ\"ט פעם] ארבע עלו שמונה אלפים תשנ\"ז ולפיכך נוציא מהם ששה אלפים תקס\"א והיא אמה ויוותרו שני אלפים קצ\"ו. והן שני אלפים קצ\"ו חלקי ששה אלפים תקס\"א לאמה [*שהוא שליש אמה בקירוב] ונוכל להקטין אותן ונעשה בשני המספרים (רצוני לומר מספר שני אלפים קצ\"ו ומספר ששה אלפים תקס\"א) מכל שלשה חלקים חלק אחד ונמצא כי שני אלפים קצ\"ו כשנחשוב כל שלשה חלקים שיהיו חלק א' שישובו במספר תשנ\"ב (שהרי שלשה פעמים ת\"ש. שני אלפים ק'. ושלשה פעמים ל\"ב. צ\"ו) ומן ששה אלפים תקס\"א כשנחשוב כל שלשה חלקים שיהיו חלק א' נמצאם שישובו במספר שני אלפים קפ\"ז (שהרי שלשה פעמים שני אלפים ו\"א. ג\"פ ק\"פ. תק\"מ. וג\"פ ז' כ\"א). עוד נקטין מה שעלה בידינו (והוא תשל\"ב חלקי שני אלפים קפ\"ז). למספר קטן ונחשוב כל שלשה חלקים לחלק אחד. (ככה [נכה] בשני המספרים) ונמצאם כי תשל\"ב ישובו רמ\"ד (שהרי שלשה פעמים ר' הן ת\"ר וג\"פ מ' ק\"ך וג' פעמים ד' י\"ב) ומן ב\"א קפ\"ז ישובו תשכ\"ט (שהרי שלשה פעמים ת\"ש. שני אלפים ק'. וג' פעמים כ' ס'. ושלשה פעמים ט' כ\"ז) הנה עלה בידינו שרבוע (ט' תשעיות) אורך ותרמ\"ט חלקי תשכ\"ט [רוחב ומרובע תשכ\"ט אורך] ברוחב ארבע תשעיות עולים אמה בתשבורת עוד רמ\"ד חלקי תשכ\"ט לאמה בתשבורת. שהוא שליש אמה בקירוב שהרי רמ\"ד שליש תשל\"ב הוא אבל תועלת ההקטנה שנוכל לדבר החלקים במלות קצרות. והנה עמדנו למנין שמספר שני המרובעים הם אחד עשר אלף ת\"ק אמה עוד שליש בקירוב: \n",
+ "וזכינו לדין שאלכסון זה המרובע ארוך שעלו שני רבועי קוי אורך ורוחב ממנו למספר הזה האמור שיהיה האלכסון ממנו גדר ק\"ז וחצי לפי שנמצאהו גדר למרובע במספר ששה וארבעים אלף רכ\"ה חלקים. שנעשה ק\"ז גם כן לחצאים שיהיו החלקים שוים ונמצא בידינו רט\"ו וכשנכה רט\"ו בדרך ההכאה והצרוף יצא לנו ששה וארבעים אלף רכ\"ה. וכשנדע כמה חציים הם באמה בתשבורת כדי לדעת כמה חלקים מאלו הם באמה בתשבורת נרבע גם כן החצי בעצמו וכמו שהשליש נתרבע כפי חלקיו הראשונים לאמה והם שלשה והכי שלשה בעצמו לומר שלשה פעם שלשה כן החצי הוא חלק משנים באמה בגדר שאנו בו ונכהו בעצמו לומר שני פעם שני הם ארבע. הנה שכפי מספרו ארבע שבזה המספר המונח. כל כך אמות בתשבורת הם במספר הזה. והנה יצאו ארבעים אלפים בד' ד' הרי בידינו עשרת אלפים פעם ארבע (כי ארבע פעם עשרת אלפים ארבעים אלף) ועוד אלף פעם ד' בד' אלפים ונשארו שני אלפים רכ\"ה ובידינו י\"א אלפים והנשארים ב' אלפים הם ת\"ק פעם ארבע נמצא בידינו י\"א אלפים ת\"ק ועוד רכ\"ה יתירים שהם נ\"ו פעם ארבע וחלק אחד שהוא רביע מאמה בתשבורת: \n",
+ "עוד נוכל למצוא מספר ק\"ז וחצי להעלותו לסך כזה בדרך יותר מהיר והוא הדרך שהרגלת בו במשנת הנוטע ירק בפ\"ה דכלאים. והוא להכות מספר היוצא בחצי כדרך הכאת מספר היוצא בשלמים ונאמר חצי פעם חצי רביע. חצי פעם ז' שלשה וחצי. חצי פעם ק' נ'. שבעה פעם חצי ג' וחצי. שבעה פעם ז' מ\"ט. שבעה פעם מאה ת\"ש. מאה פעם חצי נ'. ק' פעם ז' ת\"ש. מאה פעם מאה עשרת אלפים. צרפם רביע. ג' וחצי. חמשים. שלשה וחצי. מ\"ט. ת\"ש. נ'. ת\"ש. י' אלפים. יהיה בידך רביע ואחדים עם החציים ששה עשר והעשיריות ק\"מ תחברם יהיו קנ\"ו ועוד רביע והמאיות י\"ד תחברם יהיו אלף תקנ\"ו ורביע עוד עשרת אלפים הרי י\"א אלפים תקנ\"ו ורביע. ואמתת ההכאה במספר היוצא בחציין להכותו בדרך מספר היוצא בשלמים ושיהיה החשבון בכוון ואמת אוכיח בזה האופן יונח אורך ארבע אמות ברוחב חצי אמה שנכה חצי בד' ולפי חשבוננו אמרנו חצי פעם ד'. ב'. וכן הוא שכשיהיה שטח ארוך ד' ורחב חצי ותחלוק השטח לשנים ברחבו. ותחבר החלקים זה אצל זה ר\"ל צלע אורך זה אצל צלע אורך זה הנה הוא מרובע שנים על אחד שהן הב' וכן נניח אורך ד' וחצי אמה ברוחב חצי אמה ולפי חשבוננו. חצי חצי. וחצי ד'. יעלו ב' ורביע. וכן הוא. שכמו שחלקת בשטח ד' לשנים חלקים ונהיה ב' על אחד שהן ב' כן יחלק עכשיו גם החצי לשנים ויהיה ב' ורביע על א'. שהן ב' ורביע שנמצאת למד שכמו שהכאת השלמים בשלמים מעדיפים בהכאתם במספר השלמים שאני מכה בה ר\"ל ב' בד' מכפיל ומעדיף שיהיו הד' ב' פעם ד'. ככה הכאת החצי באיזה מספר שיהיה מחלק ומחסר כמספרו שהוא חצי ככה מחסר ועושה המוכה לחצי מספרו איזה מספר שהיה אם ד' עושהו לב' ואם חצי עושהו לרביע והרצון בעשייה לחצי ר\"ל בריבוע התשבורת שהשלמים ד' נעשים ב' על ב' והחצי נעשה רביע על רביע הנך רואה כי ההכאה על דרך הזה הוא מכוון ואמת והוא קרוב מאד בחשבון היוצא בחציים. כי לא נצטרך רק להכאה ולצרוף. ונקמץ בהוצאה כי אין אנו צריכים לשום הוצאה כמו בדרך אשר דרכנו בה במספרים הקודמים: \n",
+ "ונשוב אל עניננו הרי שרבוע ק\"ז וחצי קרוב לשני הרבועים כי לא ישאר רק נ\"ו ורביע והוא בקירוב במספר גדול כזה ומפני כן ידענו כי אלכסון מרובע ארוך המונח הוא ק\"ז וחצי: \n",
+ "אני טרם אכלה לדבר חשבתי למשפט כי זה שהניח הרמב\"ם אלכסון ק\"ז וחצי שיש להשיב עליו שאם נניחהו ק\"ז ורביע יתקרב יותר לחשבון שני המרובעים האמורים ולא יעדיף ק\"ז ורביע כי אם פחות משתי אמות. ולפי חשבון ק\"ז וחצי העדיף כמו נ\"ו אמה בתשבורת וזה שנחלק הק\"ז ג\"כ לרביעית ויהיו תכ\"ט עם הרביע הקדום וכשנכה תכ\"ט כדרך הכאה והצרוף יהיו קפ\"ד אלף עוד מ\"א. ונכה הרביעיות ד' פעם ד' יהיו ט\"ז וכל כך ט\"ז חלקים שבמספר הזה כל כך אמות הן בו. ונמצא ק\"ס אלף הן י' אלפים פעם ט\"ז. ומן כ\"ד אלף הנותרים יהיו אלף פעם ט\"ז וישארו ח' אלפים והח' אלפים הם ת\"ק פעם ט\"ז הרי בידינו י\"א אלפים ת\"ק פעם ט\"ז ונשארו רק מ\"א חלקים חלקי ט\"ז לאמה בתשבורת והם ב' אמות ע' חלקי ט\"ז לאמה. הרי שיצא לנו החשבון בקרוב דק מאד כשנאמר שהאלכסון ק\"ז ורביע. העולה מזה שנמצינו למדים שכשנניח האלכסון ק\"ז ורביע שיתקרב מספר מרובע האלכסון עם מספר ב' המרובעים בפחות מב' אמות. ולכן הקרוב אלי כי טעות סופר הוא בל' הרמב\"ם וצריך להיות ק\"ז ורביע: \n"
+ ],
+ [
+ "ואפילו היא כבית כור. ואע\"ג דלא הוקף לדירה. דלא דמי לבקעה דבקעה לא מסיימי מחיצותיה אלא בדרך מדרון נכנס לה ויוצא ממנה. אבל בגינה וקרפף יש להם מחיצות מעליותא אך לא נעשו על דעת שידורו בהם. הר\"ר יהונתן: \n",
+ "ביתו אסור כו'. כתב הרמב\"ם ר\"ל רשותו בחצר. ומוסב על ביטל רשותו סתם. ומ\"ש הר\"ב כדתנן וכו' בין בשוגג בין במזיד. רישא דמתניתין נקט אע\"ג שהוא דלא כהלכתא וכן עשה לקמן פרק ו' משנה ב'. ולענין פסק הלכה דמשנה זו כתב הרמב\"ם שכלן דחויות. ועיין בפרק ו' משנה ג': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מערבין. פי' הר\"ב עירובי תחומין כו' ואע\"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמ\"ש בספ\"ב דשבת. הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה תוספות ספ\"ב דשבת. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה. עם התחום שהיה יכול לילך בו. כ\"כ המגיד רפ\"ו מהי\"ט אליבא דהראב\"ד: \n",
+ "חוץ מן המים כו'. דטעמא דעירובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם במקום שהניח עירוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דלאו פרי מפרי וכו' עיין על זה מ\"ש בפ\"א ממעשר שני מ\"ג בס\"ד: \n",
+ "[*והכל נקח בכסף מעשר. עיין במשנה ז' פ\"ג דעוקצין]: \n",
+ "מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. עיין מ\"ש במשנה י' פ\"ב דקדושין: \n",
+ "סומכוס אומר בחולין. פי' הר\"ב שאפילו אם ישאל כו' אין מפרישים תרומה בשבת אפי' בין השמשות. כדתנן סוף פרק ב' דשבת וע\"ש ולקמן במשנה ב': \n",
+ "ולכהן בבית הפרס. פי' הר\"ב דמותר לכהן לכנס שם כשהוא מנפח כו' דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. הר\"ר יונתן: \n",
+ "מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול. פירש הר\"ב כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל ומסיים רש\"י בעגלות מבעוד יום ועיין רפ\"ח דאהלות שצריך שמחזיקים ארבעים סאה וכו' [*ועי' מ\"ש במשנה ד' פ\"ג דחגיגה] ופריך בגמרא היכי אייתי לה דאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר ומדנקט ר\"י ולאכול ש\"מ דראוי לאוכלו בעי ר\"י ומשני שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין הטומאה [*ומה שכתב הר\"ב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות לשון רש\"י וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מותמת שם מרים (במדבר כ') וגמר שם שם מעגלה ערופה ע\"כ]: \n"
+ ],
+ [
+ "והכהנים בחלה ובתרומה. כן הגי' בס' מדויק וכן ברי\"ף והכי מסתברא דמ\"ש תרומה מחלה. והטעות נפל בדפוס מדתנן לעיל ולישראל בתרומה. ושבוש הוא דמדתנן הכא והכהנים בחלה ש\"מ דכסומכוס אתיא ולא כת\"ק. ובין כך ובין כך קשיא לי על פסק הר\"ב והרמב\"ם לעיל דלא כסומכוס וכן כתב הרמב\"ם בחבורו פ\"א מה' עירובין והא סתם ר' כסומכוס והוי מחלוקת ואח\"כ סתם והלכה כסתם ונ\"ל לתרץ דאשכח סתמא אחרינא והוא מתניתין דלקמן דסתם כר' דלא גזרו בה\"ש משום שבות וא\"כ דין התרומה לישראל כדין היין לנזיר וק\"ל [*והרא\"ש כתב ולית הלכתא כסומכוס כו' ואע\"ג דסתם משנה דמסכת כלים [פי\"ז] כוותיה משום דב\"ה סברי כרבנן (פירוש בברייתא) וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והא דתנן במתניתין והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח\"כ סתם דה\"ה לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שחלה ותרומה מצויין להם ועוד דהך משנה שנויה בפרק כל שעה והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא עכ\"ל ומה שיש לדקדק בדבריו הללו כתבתי בס' מעדני מלך בס\"ד]: \n",
+ "השולח ערובו ביד חש\"ו. כתב הר\"ב אבל בערובי חצירות קי\"ל קטן גובה את הערוב. בתוספות מסקינן הטעם דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא החמירו ולא הימנוהו רבנן לקטן. והר\"ר יונתן פירש דעירובי חצירות דקני ממילא כדתנן (בפרק ו' משנה ה') בעה\"ב שהיה שותף עם שכניו א\"צ לערב ולפיכך קטן גובה אותו ולא איכפת לן שהרי הוא א\"צ שיאמר בו כלום אבל בעירובי תחומין צריך הוא שיאמר במקום ערובי זה תהא שביתתו של פלוני והוא לאו בר דעת הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "למטה מי' עירובו עירוב. מ\"ש הר\"ב דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' היינו במקום מצוה כמ\"ש הרמב\"ם וכתבתיו לעיל ספ\"ב דשבת: \n",
+ "נתנו בבור כו'. פירש הר\"ב שבכרמלית הכי מוקים בגמרא וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה בין העומד ברשות הרבים לעומד בכרמלית: \n",
+ "נתנו במגדל כו'. מ\"ש הר\"ב איסור שבות דמקלקל. עיין מ\"ש בזה בס\"ד במשנה ג פרק כ\"ב דשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "נתגלגל חוץ לתחום. אפילו תחומים דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' מ\"מ לא הוי עירוב [אע\"ג דבין השמשות מצי למשקליה ואתויי] כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות הילכך תקינו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והוא שנתגלגל שתי אמות כו' הכי איתא בגמ'. וכתב הר\"ר יונתן שיש לו ארבע אמות כנגד כל העיר שהוא מפסיד ולא דמי למי שיצא חוץ לתחום דאמרינן במתני' (ספ\"ד) דאפי' אמה אחת לא יכנס דהתם אין ראוי לתת לו ארבע אמות יותר שהרי נתכוין לשבות בעיר שהיא עולה לו כד\"א ואם יצא חוץ לתחום כבר הוא חוץ לתחום וחוץ לארבע אמות אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד\"א ששם הוא ביתו: \n",
+ "נפל עליו גל. כתב הר\"ב והוא דבעי מרא וחצינא דהויא מלאכה. הכי איתא בגמרא ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש: \n",
+ "אם ספק ר\"מ אומר הרי זה חמר גמל. משום דס\"ל תחומין דאורייתא והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במשנה ז' פ\"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה איכא דהעמד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה ולומר העמד גברא על חזקתו שעירב. גמרא. ועיין פ\"ה משנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "מתנה אדם על ערובו. [*כתב הר\"ב מניח שני ערובין וכו' ובירושלמי כיני מתני' מתנה אדם על עירוביו ומה שפי' הר\"ב דאמרי' יש ברירה. היינו כדכתב בפ\"ז דדמאי משנה ד' דבדרבנן יש ברירה ותחומין דרבנן כדסתם פ\"ה משנה ה' ובסוף פ\"ב דכתובות. וכ\"כ המגיד בפ\"ח מה\"ע וב\"י סימן תי\"ג ועיין בפ\"ה דנדרים: \n",
+ "[*ואם היו שניהם רבותיו. איצטריך לאשמועינן אפי' אחד רבו מובהק. תוס']: \n"
+ ],
+ [
+ "מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת\"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ\"ש הר\"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו\"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו\"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד\"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו\"ט לשבת. ואין נראה לחלק בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ\"כ בטור סי' תי\"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ\"ש הר\"ב דהל' כר\"א. גמ']: \n",
+ "ובשני כבני עירי. כתב הר\"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר\"ב במשנה דלעיל בד\"ה הריני כו': \n",
+ "מוליכו. פי' הר\"ב השליח וכן פי' רש\"י. וטעמייהו דאילו ע\"י עצמו הא קי\"ל במשנה ט' פ\"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת: \n",
+ "משתכר כו'. *)וכ\"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ח' מה\"ע והטור סימן תי\"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא הודו לו חכמים. פי' הר\"ב דקסברי קדושה אחת הן דאתקון משום דשמא באו עדים וכו' עיין זה בארוכה במ\"ד פרק ד' דר\"ה. ומ\"ש הר\"ב דחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי. האמת בא להודיענו אבל לענין פי' המשנה לא איכפת לן ולא מידי דהא אפשר להיות דחכמים דלעיל דמספקא להו ביו\"ט ושבת דאינהו גופייהו סבירא להו בשני ימים דראש השנה דודאי כיומא אריכתא הן. אלא דבגמ' מייתינן ברייתא דמתני בהדיא דחכמים דרבי אליעזר מודו ליה בב' ימים דר\"ה דיכול לערב שני עירובין וטעמייהו דס\"ל דמשום ספק עבדינן ב' ימים. וחד מנייהו חול כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן. ור\"י חולק שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר ר\"י כו'. וצריכא דאי אשמעינן בערוב בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו (כדאיתא בשמעתא קמייתא דביצה) אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. [*ועיין בפ\"ב מ\"ה מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "מתנה אדם כו'. כתב הר\"ב ולמחר הוא אומר כו' ואם היום קדש כו'. הכי תניא בגמ' וכתב הר\"ר יונתן שלא הוצרכו לומר ביום שני אם היום קדש כו' אלא כדי שיתן אל לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה דדי היה לו שיאמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו: \n",
+ "וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. פי' הר\"ב הראשון קדש כו' דאין הכנה לחול. עיין בפירושו לריש מס' ביצה: \n",
+ "ולא הודו כו'. פירש הר\"ב דבב' ימים טובים של גליות מודים וליכא למימר מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא כדפסקינן בסוף פרק ג' דשבת דהתם ההיא יומא דשבתא דאסרינן ביה ודאי קדש. ובין השמשות הוא הספק אמרינן מיגו כו'. אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסר הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מגו וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "אם היום אם למחר. כדי שלא יראה בתפלתו כשקרן. הרב רבינו יונתן: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. פי' הר\"ב לא להזכיר של ר\"ח בר\"ה וטעמא בגמרא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. פירשו בתוס' דבר\"ה כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ד) זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפ' בהעלותך גבי חצוצרות (במדבר י׳:י׳) והיה לכם לזכרון וגו' ובראשי חדשיכם והלכך כשיאמר בתפלה יום הזכרון הזה עולה לו לשניהם. ומ\"ש הר\"ב ולא להתנות מפרש בגמ' דאתו לזלזולי ביה בשני אי מחזיקינן ליה בספק אבל כי אמרינן סתמא מחזיקינן להו בקדושה אחת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[אין לו אלא ארבע אמות. במשנה ה' תמצא בפירוש הר\"ב הני ארבע אמות מאי עבידתייהו]: \n",
+ "הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו לדיר וסהר. לפי שדרך הוא כשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל עיר הלכך קתני הוליכו גבי לעיר. אבל אין דרך הוא שכשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל תוך דיר וסהר. אלא שיארע לפעמים שכשמוליכין אותו ולא יוכלו לבא אל עיר או מפני סבה ומקרה אחרת שיתנוהו לאותו אדם למקום אחר המשתמר כמו בדיר או סהר לכך תני גבייהו ונתנוהו כלומר שההולכה לא היתה לשם כך אלא שנתנוהו וטעמא דדיר וסהר שוים לעיר בדין זה עיין בפי' [הר\"ב] פ\"ב משנה ג': \n",
+ "רבי יהושע ור\"ע אומרים אין לו אלא ארבע אמות. מ\"ש הר\"ב רבותי פירשו משום דגזרו וכו'. בגמ' עצמה נסתפקו בשני הפירושים. אלא שהרמב\"ם החזיק בזה הפירוש לכן כתב על זה הפירוש ורבותי פירשו. ואע\"ג דנקטי משום דגזרי דיר וסהר כו' וכן הלשון בגמ' מסתברא דאין הכי נמי דבעיר נמי גזרו דהא ודאי משמע דאכל מה שהוזכר בדברי ר' גמליאל ור\"א בן עזריה קא מפלגי והא דלא נקטי נמי עיר משום דאף בדברי ת\"ק לא הוזכרו בהדדי ונקטי אינהו חדא מתרתי בבי דתנא קמא וה\"ה לאידך: \n",
+ "שרצו להחמיר כו'. להך טעמא דגזרי כתב הר\"ב דבמהלכת מודו לפי שאינה דומה לדיר וסהר אלא כשהיא קבוע בנמל כמו שכתב הרמב\"ם אי נמי כפירוש רש\"י דכשהספינה מהלכת כשעוקר האדם רגליו קודם שיניחהו מוציאתו הספינה מארבע אמותיו ונכנס בארבע אמות אחרות על כרחו והוי כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ונותנין אותו תדיר בארבע אמות אחרות שנותנין לו לעולם ארבע אמות וכן לעולם ע\"כ. וטעמא דרצו להחמיר כדאיתא בגמרא דלמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו. ולטעמא דשבתו באויר מחיצות כו'. נראה דהא דרצו להחמיר טעמא משום דהואיל ויצאה חוץ לתחום רצו להחמיר שלא תטעה ולא תחלק בין יוצא חוץ לתחום ושבת במחיצות ההן מבעוד יום כמו בספינה להיכא דלא שבת כמו בדיר וסהר. ותתיר הכל: \n"
+ ],
+ [
+ "מה אנו לירד. פי' הר\"ב לתוך העיר ועיין במ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שיצא ברשות. פי' הר\"ב כגון לעדות החודש כו' עיין במשנה ה' פרק ב' דראש השנה: \n",
+ "חוזרין למקומן. פירש הר\"ב התירו להם לחזור עם כלי זיינן למקומן. הכי מפרשים בגמ' וטעמא שמא ירגישו בהם האויבים שיצאו וירדפו אחריהן ואין כלי זיין בידם להציל. ולמקומן דתנן היינו למקום שנתנו להם חכמים שהוא עד אלפים אמה דבשיעור היתר הליכה אין בין יוצא ברשות לעדות החדש וכיוצא בו לבין יוצא להציל. ומיהו איכא עוד אוקימתא בגמרא דאם נצחו האויבים ומפחדים לשבות שם רשאים לחזור בכלי זיינן עד למקומן ממש. ופסקו הפוסקים לתרווייהו. ועיין משנה ז' פרק ו' דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יכנוס. כ' הר\"ב אלא ממקום שחשיכה לו ימדוד אלפים אמה וכו' וכתב הר\"ר יונתן וא\"ת במה ימדוד אלפים אמה מפרש בברייתא מהלך אלפים פסיעות בינונית ועד מקום שיכלו יכנוס ולא יותר. פסיעות בינונית שלא ירחיב רגליו וירחיקם זו מזו כדרך שהוא רץ אלא כמהלך בינוני וזה שיעור אמה אחת בין רגל לרגל: \n",
+ "יכנס. כיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם. ב\"י סימן ת': \n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"י בן נורי וחכמים אומרים כו'. הא דפסק הר\"ב הלכה כר' יוחנן בן נורי בישן וכחכמים בנכסי הפקר בגמרא פסקינן הכי ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקי\"ל כרבנן דנכסי הפקר אין קונין שביתה. וישן היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קני כדפי' רש\"י: \n",
+ "אין לו אלא ד' אמות. כתב הר\"ב דקומתו של אדם בינוני ג' אמות כו' גמרא. ומפרשינן בתוספות דהיינו בלא ראשו ובפשוט ידים נכנס הראש. דאי תימא ג' אמות עם הראש אמאי בעינן במשנה ד' בפ\"ק דב\"ב ד\"א להיזק ראיה אלא ודאי דמלבד הראש שיעוריה ג' אמות ואע\"ג דאין בראש שיעור אמה מכל מקום מפני הגבשושית שסביב לכותל לפעמים. ופעמים נמי שמגביה עקבו ועומד על אצבעות רגליו הצריכו חז\"ל עוד אמה: \n",
+ "[*רבי אליעזר אומר והוא באמצען. נטר עד הכא וה\"ה לבתרי בבי דבמשנה קמייתא. נ\"ל]: \n",
+ "ומודה ר\"י כו'. והיינו דאיכא בינייהו דר' יהודה וחכמים [*דרבנן סברי ד' לכל צדדיו היינו ח' על ח' ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר\"י לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת. רש\"י דף מ\"ח]: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר\"ב פתו או חפציו ומסיים רש\"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ\"ה דביצה מ\"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים: \n",
+ "[*אמר ר\"ש כו'. כתב הר\"ב דהלכה כר\"ש. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "וחשכה לו. ה\"ג רש\"י ומפרשים בגמרא דחשיכה לו אם ירצה לילך לביתו אבל לעקרו של אילן אזיל וז\"ש הר\"ב שיכול להגיע שם כו' ואיכא דאמרי בגמ' דחשיכה לו. אם ילך מעט מעט אבל כי רהיט מטי להתם וכן הסכמת הפוסקים וכ\"כ הר\"ב במשנה ט': \n",
+ "לא אמר כלום. [פי' הר\"ב הואיל וכו' ואין לו אלא ד' אמות] והא דבפ\"ג משנה ד' אפי' למ\"ד דספק ערוב אינו ערוב מ\"מ יש לו אלפים שמביתו כדפי' הר\"ב שם ולא אמרינן שלא יזוז ממקומו אומר ר\"י דהתם דעומד בעירו לא עקר דעתיה מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו. תוספות ועיין פ\"ה משנה ז': \n",
+ "ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. דהא עיקר ערוב ברגל כדמסקינן במ\"ט והכא דדחוק הוא דחשיכה לו שרינן ליה*) [באומר] שביתתי כו': \n"
+ ],
+ [
+ "ואמר שביתתי במקומי זכה כו'. וקמ\"ל שאין נקרא זה שביתה בטעות. כדאמר ר\"י במשנה ד'. דטעמו שאילו היה יודע כו' כמ\"ש שם בס\"ד. דלא דמי מי שהוא סמוך לעיר ולא ידע דניכר לכל ומפורסם ששביתתו בטעות מה שאינו ניכר לומר דאילו היה יודע האילן. או הגדר. לא היה אומר תהא שביתתי במקומי. כ\"כ הר\"ר יונתן. ולא קשיא הא אפי' לר\"מ דלא יכנוס מ\"מ רשאי לילך אלפים אמה כמ\"ש הר\"ב שם. ואע\"ג דלא אמר. והכא משמע דבעינן מיהא שיאמר כו' הרי כבר הוכיחו בתוס' דה\"נ לא בעינן שיאמר אלא איידי דרישא דקתני ואמר שביתתי במקום פלוני. נקט נמי הכא שיאמר: \n",
+ "עגולות. פי' הר\"ב דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה כו' כדילפינן בגמרא ול\"ק אמ\"ש בפ\"ג משנה ה'. דתחומין דרבנן. שהרי כתב הטור סי' שצ\"ז דקראי אסמכתא בעלמא אבל במשנה ג' פ\"ה דסוטה משמע דלר' עקיבא דדריש אלפים מקראי דס\"ל דהן דאורייתא דהא אמרינן התם בגמרא דלר\"ע תחומין דאורייתא ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "מרובעות נשכר הזויות. עיין לקמן רפ\"ה ומ\"ד פ\"ו דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "וזו היא שאמרו העני וכו'. אתאן לר\"מ וכלומר בזו אמרו העני כו' אבל עיקר ערוב בפת והכי מפור' בגמ' וטעמיה דר\"מ פי' הר\"ר יונתן דכיון שמביא פת גילה דעתו וניכר שרצונו לשבות שם. אבל כשמערב ברגליו אמרי אינשי אם ת\"ח הוא שמעתיה משכתיה. ואם ע\"ה חמרו אתבד ליה והולך לבקרו שם ור' יהודה סובר כיון שטורח הוא בעצמו יש הכירא יותר. מששולח שם ובידו פת. ומ\"ש הר\"ב דשוים באומר שביתתי במקום פלוני כו'. כלומר ופלוגתייהו באומר שביתתי במקומי ואינו עני שיש לו פת. ומ\"ש הר\"ב או בא בדרך שאין עמו פת הכי קאמר או בא בדרך אע\"פ שיש עמו פת. הוי כמי שאין עמו פת. הואיל ובדרך הוא וחשכה לו כדמסיק שהיה צריך לרוץ. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו וחבורו וכן נראה בטור סי' ת\"ט. ואם לא תפרש כן תקשה דידיה אדידיה דכתב אבל עשיר וכו' ש\"מ דאפי' בא בדרך צריך העשיר שישלח פת וכו' והדר כתב האומר שביתתי כו' אא\"כ יש שהות כו' ומשמע דלא בעינן שירוץ ויגיע שם אלא שיהיה שהות כל כך. ודוחק לומר דדוקא בעני או מי שאין לו פת קאמר להך. ועוד דא\"כ בריש משנה ז' ה\"ל להתנות בזה דדוקא במי שאין לו פת איירינן: \n"
+ ],
+ [
+ "והחזירו חבירו כו'. פי' הר\"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב\"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ\"ש דא\"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר: \n"
+ ],
+ [
+ "שתים יכנס שלש לא יכנס. פי' הר\"ב אם עומד באמה השנייה כו' ודכוותיה שלש לא יכנס אם עומד באמה השלישית. והכי איתא בגמרא: \n",
+ "מי שהחשיך כו'. כתב הרב דבמקומו לא קנה שביתה כו' הלכך אין לו אלא ד' אמות כו'. קיצור לשון אני רואה בכאן וז\"ל הרב רבינו יהונתן לא יכנס אם אמר שביתתי בעיר לא אמר כלום שהרי הוא חוץ למקום שסיים יותר מאלפים אמה ובמקומו נמי לא קנה שביתה כו' ע\"כ. אבל דוחק הוא לפרש משנתינו באומר שביתתי כו' דוקא. ואם נאמר שמפני כן לא כתב כן הר\"ב נבא לדוחק יותר גדול דאמאי לא קנה שביתה במקומו ויהיה לו אלפים אמה שהרי מבואר במ\"ז שאין צריך שיאמר כו'. ואפשר שהר\"ב סובר דמתני' בהחשיך בדרך וסובר שיש לו רק אלפים מיירי ולמחר רואה סי' התחום והרי הוא אמה חוצה לה. והשתא סבירא ליה דהואיל וסבור היה שיש לו רק אלפים הוי כגלוי דעת שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו וגם בזה יש דוחק לפרש כן מתני' דמיירי דוקא בטועה וסובר שיש לו רק אלפים לעיר. ועוד דלשון הר\"ב שכתב שהרי גילה דעתו משמע דגלוי דעת ממש הוי הלכך יותר נכון לומר שנתכוון ללשון הרב רבינו יונתן וטעות נפל בהעתק. אבל הרמב\"ם בחבורו פכ\"ז מה\"ש לא נכנס לא' מן הדחוקים הללו וכתב לא יכנס אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד וכ\"כ הטור בסי' ת\"ה: \n",
+ "עד חמש עשרה אמה. פירש הר\"ב לאו דוקא. אלא כלומר לפי סברת האדם שיוכל לשער עד ט\"ו אמה ולא יותר אבל אפשר לפחות ולשער שא\"א שיטעו כל כך וזה לפי ענין המקום ההוא אם הוא מישור או שיש בו גאיות או הרים וכיוצא בזה ומה שכתב עוד ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא ולא ידעתי לישבו יפה. לא ראה בזה דברי רש\"י והר\"ר יונתן שכתבו. וזה לשונם. אמרינן לקמן בפרק כיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שתי אחיזות שזה תופס מכאן. וזה תופס מכאן. והאחיזה טפח וחצי אצבע. הרי פ' טפחים. וארבעים אצבעות העולין לעשר טפחים. הרי תשעים [טפחים] שהן ט\"ו אמות. עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ולא מחמירין כו' עיין בסוף מכילתין: \n",
+ "המשוחות. פי' הר\"ב מודדי התחומין כדמתרגמינן ומדותם מחוץ לעיר ומשחתון מברא לקרתא (במדבר ל״ה:ה׳): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היו שם גדודיות כו'. לשון הר\"ב לאחת הקרנות וכן לשון רש\"י. ואכולהו קאי ולאו דוקא בקרנות שהן קרן זויות אלא ה\"ה באמצע. וכן נראה דעת הפוסקים. ושיעור ושירים דקאמר. ארבעה טפחים כמ\"ש בפ\"ב משנה ה'. וצ\"ל דלאו דוקא ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וגשרים. לשון הר\"ר יהונתן שהן מכוסין מלמעלה. ויש לו כותלים מד' רוחותיו אלא שהכיפה חלולה. ויש בכותלים פילוש שהמים יעברו תחתיו. או בני אדם. ויש תחתיו דירה למוכס ע\"כ: \n",
+ "ועושין אותה כמין טבלא כו'. גירסת הר\"ב אותן וכן גירסת רש\"י וקשיא לי לגירסתם דהא תנינא חדא זימנא בפרק דלעיל משנה ח' ודוחק לומר משום דסתם לן הכא כרבנן דלעיל ולומר דהלכה כמותם. דהוה מחלוקת ואח\"כ סתם. דהא בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. וכ\"ש דחכמים מקילין והלכה כדברי המיקל בערוב. הלכך נראה יותר גרסת הסופר דגרס אותה. ופירש הרמב\"ם וז\"ל ר\"ל כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחים אנשי המדינה אותן התוספות שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו ע\"כ: \n",
+ "כמין טבלא מרובעת. כתב רש\"י בעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים. דהוי נמי תחומין מרובעין. ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתירה על אלפים לארכה או פחותה מאלפים. לא הוו מרובעים. דתחומין מרובעים לאו דוקא שיהא ארכן כרחבן. שהרי רחבן למדת העיר היא. אם קטנה אם גדולה. וארכן אלפים אלא מרובעים דקתני למעוטי עגולים ע\"כ. ופירש הב\"י סימן שצ\"ט דהא דכתב אם קטנה ר\"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים היאך כתב שרחבן למדת העיר דודאי שהוא יותר מכן דלעולם יש לו אלפים לכל רוח מרוחות העיר דמי גרע ממי ששבת בבקעה דמ\"ח פרק דלעיל: \n",
+ "כדי שיהא נשכר הזויות. כתב הרב ולא עגולים כו'. ובצדדין מתמעטים כו' וכ\"כ רש\"י וכתב על זה בית יוסף אין לומר כפשוטה שהרי אם לצד אחד מהעיר אנו נותנין לו אלפים אמה כשנעגל כל סביבות העיר ממקום שכלו אותן אלפים אין ספק שלכל צדדי העיר יהיו אלפים אלא היינו לומר שכשאנו נותנין לו אלפים אמה לכל סביבות העיר עגולות הוא מפסיד הזויות וכשהן מרובעות נשכר הזויות דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסון נמצא כשיוצא מהעיר כנגד הזויות ללכת באלכסון מהלך אלפים ות\"ת ואם היו עגולות לא היה יכול להלך בשום צד יותר מאלפים. ע\"כ. עיין משנה ד' פ\"ו דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "קרפף. לשון הרמב\"ם הוא *)צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ\"ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג' פרק ב' פי' כדברי הר\"ב שם. ונלמד מענינו: \n",
+ "אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו'. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב\"ם בפ' כ\"ח מה\"ש והטור סימן שצ\"ח וזה סותר לפסק הרמב\"ם והר\"ב בפרק ב' משנה ה' דפסקו דלא כר\"ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ\"ב דף כ\"ג ע\"ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר\"ע א\"נ לא חש לצמצם ע\"כ. אך הרמב\"ם בפט\"ז מה\"ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע' ושירים על ע' ושירים והיינו הא דר' עקיבא וכ\"כ בטור סימן שצ\"ח. נראה שחזר בו הרמב\"ם ופסק כר' עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה: \n"
+ ],
+ [
+ "אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש. פירש הר\"ב לא משולשים ממש וכו'. ודקתני בין שנים החיצונים הכי קאמר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ\"א ושליש לכאן וקמ\"א ושליש לכאן דהיינו ב' קרפיפות לשניהן רואין וכו' אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרינן רואין. ל' רש\"י: \n",
+ "מאה וארבעים ואחד ושליש. עיין מ\"ש במשנה דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "של חמשים אמה. בגמ' אסמכוהו אקרא דכתיב בחצר המשכן (שמות כז יח) ורוחב חמשים בחמשים ומדלא אמר חמשים חמשים ואמר חמשים בחמשים ילפינן מיניה תרתי. הך דהכא והא דמ\"ה פ\"ב: ",
+ "והגיע לגיא או לגדר מבליעו. כ' הר\"ב אם אינו רחב נ' אמה. וכן ל' רש\"י והמכוון אם אינו רחב כי אם נ' אמה. וז\"ל הרמב\"ם מבליעו. וזה יתכן ר\"ל שיהיה רחב הגיא נ' אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שיש במדרונו יותר מאלף וכן לשון הר\"ר יונתן. וקשיא מספר אלף דנקטי. אלא שרוצה לומר עד אלפים. דהכי איתא בגמרא וכמה עומקו של גיא אמר רב יוסף עד אלפים. וכתב הר\"ר יונתן ואם רצה לירד בשבת במדרון הגיא. יכול לירד שם ואח\"כ יוצא משם ומשלים תחומו כאילו לא ירד בגיא. והר\"ב לא פי' בהבלעת הגדר היאך ועיין בסמוך: ",
+ "הגיע להר מבליעו. מסתבר דכמו שבהבלעת הגיא שהוא שעומדים על שני שפתי הגיא מזה ומזה שנמצא שנמדד השטח הרחב ולא השטח הקצר שהרי בכל גיא שהוא כמשולש יש בו שטח קצר והוא בתחתיתו ושטח רחב והוא בעליונו. ואנו מודדין בעליונו בשפתיו שהוא שטחו הרחב. ודכוותיה בהר כשמבליעו והרי הוא כמו כן כמשולש שיש בו שטח רחב ושטח קצר אלא שבהר שטחו הרחב בתחתיתו ומעמדו. ושטחו הקצר בעליונו. ואם להבליעו נמדדהו בשטחו הרחב כמו בהבלעת הגיא. דמאי שנא. כיצד נעשה. וזה ביארו התוספות והרא\"ש והטור בסי' שצ\"ט שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה ע\"כ. ודלא כהר\"ר יונתן שכתב בהבלעה דגדר שעולה זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ומבליע באותו חבל ע\"כ. דהשתא אין ההבלעה דגדר שוה להבלעה דגיא. וכתבו בתוס' דהא דלא כייל בהדי הדדי הגיע להר או לגדר מבליעו היינו משום סיפא דתני שמעתי שמקדרין בהרים לכך תני הר בפני עצמו אע\"ג דקידור שייך נמי בגיא וגדר ע\"כ ור\"מ מה ששמע מרבו אמר ורבו לענין הרים נשאלה השאלה לפניו. ומ\"ש הר\"ב והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך ה\"א ממנו לא יגבה אלא י\"ט. גמרא. וכתב הר\"ר יונתן טעם בזה משום דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו שהרי יש במדרונו ה' אמות שהם ל' טפחים קודם שיגבה ההר י' טפחים וכזה השיעור היה כבש המזבח שהיה ל' אמה לגובה ט' אמות של מזבח בלא קרנות המזבח והיו עולין בו במשא כבד עם איברי העולות והאימורים נמצא שכשיש במדרון ג' חלקים יותר על חלק הגבוה ניחא תשמישתיה. ע\"כ. ואע\"פ שג' פעמים ט' עולים רק כ\"ז. ובכבש יש עוד ג' יתירים. לא קפיד. אבל בלאו הכי. אין הנדון דומה ממש לראיה שהביא. כי זה שאמר שהכבש ל' אמה זהו במשך שטחה על הארץ שהיה מחזיק ל' אמה מהעזרה עד המזבח וכדתנן בסוף מדות המזבח והכבש ס\"ב. והיינו דמזבח עצמו מחזיק על הארץ ל\"ב והכבש ל'. אבל מדרון שפועו תנן התם בפ\"ג שהוא ל\"ב אמה. ואם נשוה המדות היה צריך שיהיה ג' חלקים ומחצה במדרון יותר מן הגובה כי ג\"פ ט' עולים כ\"ז נשארו עוד ה' לתשלום ל\"ב שהוא מחצית הט' ויותר קצת. ומ\"ש הר\"ב שאם הוא זקוף יותר מזה אומדו כו' היינו טעמא לפי שקשה לעלות עליו ולמדדו על גבו כפירוש הר\"ר יונתן. וכ\"ש לפי' התוס' שהקילו בו ולאהטריחו להבליעו בחבל של נ' אמה ע\"י קורות אלא אומדין אותו וכתב בטור דדוקא כשהאומד הוא עד נ' אמה שהוא דין הבלעה אבל אם יש בו יותר מנ' אמה מקדרין כדלקמן: ",
+ " חוץ לתחום. פי' לתחומי הצדדין וכדמסיים הר\"ב תחומים של צדי העיר: ",
+ "אם אינו יכול להבליע. בחבל של נ' אמה. טור. וקאי נמי אגיא וגדר וכדכתבתי לעיל בשם התוספות דקידור שייך נמי בהו אע\"ג דהא דאם אינו יכול פירשו תוספות בע\"א ומיהו בגיא לא איכפת בין מתלקט י' מתוך ה' למתוך פחות כדכתב בטור: ",
+ "בזו אמר רבי דוסתאי כו'. כתב הר\"ב למעוטי עיר מקלט וכו' וטעמא מפורש בגמ' מפני שהן של תורה ואע\"ג דבמשנה ד' פ\"ג כתבתי דר\"מ ס\"ל תחומין דאורייתא. הא פריך לה בגמ' דלעיל דף ל\"ה ע\"ב ומשני דהא דלעיל דידיה והא דהכא דרביה ודיקא נמי דקתני שמעתי: ",
+ "[*שמקדרין. פי' הר\"ב נוקבין רואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב כו' והוא לשון רש\"י ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה ע\"ב) כתב רש\"י וז\"ל ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון. ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו. וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו הוה ליה כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין עד כאן]: "
+ ],
+ [
+ "[*המומחה. כתב הר\"ב אדם הבקי במדידה וכ\"פ הרמב\"ם ובירושלמי אמתני' אמרינן ההדיוט שריבה אין שומעין לו משמע נמי כפירוש הר\"ב והרמב\"ם ותיובתא להגאון שמפרש בע\"א]: \n",
+ "שלא אמרו חכמים כו'. דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא כן לשון רש\"י בגמ'. ומיהו איכא דסבירא ליה דעד ג' פרסאות מדאורייתא וכמ\"ש פ' דלעיל משנה ח' ועיין ספ\"ב דכתובות: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מערבין את כולה. כתב הר\"ב שלא תשתכח תורת רשות הרבים דהכא בעיר שיש לה שני שערים שיכנסו בה בני אדם על האחת ויצאו על השניה כדכתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ש הר\"ב בסוף מתניתין ועיר שאין לה אלא פתח אחד כו'. וכתב רש\"י הטעם ואע\"ג דעכשיו היא של יחיד הואיל ותחלתה של רבים דלמא הדרה ומתעבדת של רבים ואתו לערובי כולה: \n",
+ "כעיר חדשה. פירש הר\"ב ששמה חדשה. הכי תניא ובס' יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה. תוספות. [*ובירושלמי כעיר חדשה שביהודה כגון צנן וחדשה ומגדל גד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואמר לבנו. מבעוד יום. רש\"י: \n",
+ "מותר לביתו. ודמיא לדתנן בפ\"ב משנה ד' ולא דמי לדתנן בפ\"ד מ\"ז וכעין שחלקתי שם בין אותן המשניות בשם התוס' כ\"כ רש\"י בכאן וז\"ש הר\"ב ומסתמא בביתו ניחא ליה דכל שיודע ביתו ניחא לי' כו': \n",
+ "ולביתו יותר מכאן. ובגמ' פריך היכי משכחת לה שיהיה קרוב ממקום ערובו ויהיה רחוק יותר מביתו ומתרץ כגון דקאי ביתו באלכסונו שראובן עומד במזרח ביתו וערובו מושך למערב יותר מביתו ואעפ\"כ פעמים שהאלכסון רב והוי ביתו רחוק ממנו יותר מערובו: \n",
+ "מה שנשכר. ל' הר\"ב שמן הערוב לצד העיר כלומר למערב הערוב: \n"
+ ],
+ [
+ "מהלכין את כל עיר קטנה. פי' הר\"ב כד' אמות ומשלימין מדתן חוצה לה. כלומר על הד' אמות אלו משלים. דלא כהר\"ר יונתן שכת' דאע\"ג דאמרי' כד' אמות דמיא לא שנחשוב אותן כלל. אלא מדכתב ומשלימין ר\"ל שנחשוב אותן הד' אמות. וכ\"כ הרמב\"ם והטור: \n"
+ ],
+ [
+ "ולמודד שאמרו. במ\"ד פרק ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע\"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה\"ר עכ\"ד הרמב\"ם פ\"א מה\"ע. ועיין מ\"ש ר\"פ דלקמן: \n",
+ "הרי זה אוסר. כתב הר\"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו\"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש\"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש\"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש\"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש\"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש\"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר\"ר יונתן. והרמב\"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר\"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש\"פ כן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה\"ע. ומ\"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "שהיה דר עמנו במבוי. וביטל לנו רשותו. רש\"י ורמב\"ם: \n",
+ "והוציאו את הכלים. והחזיקו בו ושוב אע\"פ שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון שכבר החזקתם בו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ואע\"פ שאין זו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה (כדתנן ומפורש במשנה ה' פ\"ק דקדושין) אפילו הכי הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות כ\"כ הר\"ר יונתן. ולהכי אתי שפיר דבדברי ת\"ק נקט והוציאו הכלים משום דלא בעינן אלא חזקה בעלמא משא\"כ בדברי ר\"י דגרס ועשו צרכיכם. דלדידיה כל צרכיהם הצריכו לעשות. והר\"ב שכתב בדברי ת\"ק ועשו צרכיכם שיטפא דלישנא נקטיה ולא דק. ובעצמו כתב בדברי ר\"י שאמר לת\"ק ולא עד שיוציא כליו כדקאמרת ש\"מ דה\"ג נמי בדברי ת\"ק. ומ\"ש הר\"ב וחזר והוציא בין בשוגג וכו' רישא נקט וכמ\"ש בס\"ד לעיל ספ\"ב: \n",
+ "רבי יהודה אומר כו' עד שלא יוציא. פי' הר\"ב עד שלא יצא היום. בגמ' בברייתא עד שלא תחשך ופרכינן והא עד שלא יוציא תנן כלומר ופליג לומר דחזקה לא מהני ויוכל לבטל בטולו הראשון כשיוציא. ומשני אימא עד שלא יצא היום: \n"
+ ],
+ [
+ "ביתו אסור כו'. כתב הר\"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר\"א דספ\"ב. ופסק [*הר\"ב וכן] הרמב\"ם כהאי תנא דהכא: \n",
+ "שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע\"ג דא\"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ\"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"י אומר במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו בו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר\"ב במשנה ב' ואפילו לר\"י [*דהתם]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין צריכין לערב. כתב הר\"ב ודוקא שתופי מבואות כו'. ופי' לערב לשתף. המגיד רפ\"ה מה\"ע וכיוצא בזה ספ\"ט. ועיין מ\"ש בס\"ד פ\"ז מ\"י. ומ\"ש הר\"ב דערוב משום דירה הוא בפ\"ה בגמ' דמ\"ט וכלומ' לערב דירתן לעשותן אחת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה היא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל אם נשתתפו ביין כו' ואין סומכין על השתוף כדי שלא תשתכח תורת ערוב כו'. ז\"ל הרמב\"ם בחבורו שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת עכ\"ל כלומר ויודעים שמשום השתוף של פת מטלטלין בחצרות ולא יבואו לטלטל בחצרות בלא שתוף הפת אבל ליין ושאר דברים אין לתינוקות הכירא כי אין משגיחין בדברים שנעשה בהם דבר מה כי אם אל הפת עיניהם תלויות ומשגיחין לדעת מה יעשה בו. וא\"ת ותיפוק לי' בלא תשתכח כו' היאך נסמוך על שתוף מבואות שלא בפת במקום עירובי חצירות שאינו אלא בפת. הא מלתא ל\"ק דהא איכא דס\"ל בגמ' דאה\"נ דסומכין על שתוף שלא בפת כו'. וכתב רש\"י ואע\"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והוא שיהיו כולן שותפים בכלי אחד. גמ' ודתני סיפא לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ה\"ה יין ויין בשני כלים אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בשני כלים. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "חמש חבורות ששבתו בטרקלין. [*כתב הר\"ב] וכולן יש להם פתח פתוח לחצר וכ\"כ רש\"י ובתוס' כתבו הטעם דאל\"כ לא היו צריכין לתת ערוב אלא ב' הפנימים משום דאינך כולהו החיצונים הוו כבית שער שלהם ותנן במשנה ד' פ\"ח דבית שער אינו אוסר. ומיהו אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער כר\"י דס\"פ בגמ'. ומ\"ש עוד הר\"ב וצריכין לערב עם שאר בני החצר משום דאל\"ה שאין כאן עוד דיורין בחצר אינן צריכין ערוב כלל דע\"כ לא אמרינן שהן חלוקין לב\"ש כדאית ליה ולב\"ה כדאית ליה אלא כשיש דיורין אחרים בחצר. וכן מסיק בטור סי' ש\"ע. ועי' במשנה דלקמן דבעינן נמי שאין נותנין הערוב בטרקלין זה והכי תניא אמתני' דהכא: \n",
+ "ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות. בגמ' מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש ועליות ממש. פירש\"י שלא היו מחוברים מעולם. פשיטא. אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצות המגיעות לתקרה ש\"מ דבמחיצות כאלו לא פליגי וכדכתב הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "וישנים בבתיהם. כתב הר\"ב הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין כו'. משמע דתרתי בעינן שיהיו חלוקים בלינה ושלא יאכלו כו' ממש אבל אם חסר אחת משתיהן או שאוכלין משולחן אחד ממש אע\"פ שחלוקים בלינה או שאין חלוקים בלינה אע\"פ שאין אוכלין משלחן אחד ממש לעולם א\"צ לערב הואיל ובדבר אחד אינן חלוקים או בלינה או בפת. ומשמע מיהת דכשאין חלוקים בלינה דבעי קבלת פרס וצריך טעם לחלק בין פת ללינה. ובגמ' פליגי אי מקום פיתא גורם אי מקום לינה גורם. ומשמע דלמ\"ד דלינה גורם אין צריך כלל לקבלת פרס כמו שאין צריך שום שתוף בלינה למ\"ד מקום פיתא גורם. ועוד כל הפוסקים פסקו דמקום פיתא גורם. ולהר\"ב משמע דמקום לינה וקבלת פרס סגי. ובטור סימן ש\"ע בתר דפסק כמ\"ד מקום פיתא גרים ולא אזלינן כלל בתר מקום לינה כתב הלכך האחין שאוכלין בבית אביהם וישנים בבתיהם אינן אוסרין ואם נותן להם פרס ואוכלין בבתיהם אוסרין וכו' ע\"כ. והוא משנתינו זאת ולמדנו מדבריו דהא דתנן וישנים בבתיהם לאו למימרא דמקום לינה מעכב אלא משום דמסתמא בבית שישנים שם הם אוכלין הלכך תני וישנים בבתיהם לגלויי ולפרושי דהא דתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם דלאו משולחן ממש הוא שהרי ישנים בבתיהם ומסתמא שם אוכלין אלא דמקבלין פרס הן. והשתא עיקרא דמלתא הואיל ואינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא אוכלין בבתיהם הלכך צריכין ערוב וקבלת פרס זה מהני להו בסיפא דמתניתין דאבל אם היה ערוב כו' וכך הוי ליה להר\"ב לכתוב הואיל והן חלוקים דיוריהן בלינה והלכך אין אוכלין כו': \n"
+ ],
+ [
+ "מותרין כאן וכאן. כתב הר\"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר\"ב לעיל במשנה ה': \n",
+ "מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב\"י סי' שפ\"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ\"ל. ובתוס' דף ע\"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר\"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע\"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר\"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ\"כ רש\"י ונטר לה עד הכא אע\"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ\"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שכח אחד מן החיצונה כו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה רישא פנימית ולא חיצונה פנימית מותרת. וכן שכח אחד מן הפנימית כו' נמי משנה שאינה צריכה היא. וי\"ל דפסק הלכתא כדברי האומר דרגל האסורה אוסרת ושאינה אסורה אינה אוסרת הר\"ר יונתן: \n",
+ "נתנו ערובן במקום אחד. פי' הר\"ב בחיצונה כו' אבל בפנימית כו' דהא אחדא לדשא ומשתמשא ואין לעכב בידה מחמת שנשתתפה עם בני החיצונה דיכולה לומר להן לתקוני שתפותיך ולא לעוותי גמ': \n",
+ "ואם היו של יחידים. ל' הר\"ב שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד וכ\"כ רש\"י ומסיים ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דלמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע\"כ. ובפי' אחד כ' הרמב\"ם בפי' ר\"ל הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שבארנו ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בתוך עשרה. פי' הר\"ב שיהא קצת ממנו כו'. דמש\"ה הדר תני פחות מד' על ד' או למעלה מי' והא מרישא שמעי' לה אלא לאשמעינן דאפי' קצת כו' גמ': \n",
+ "למעלה מי' מערבין שנים. פי' הר\"ב ודוקא בחצר כו' אבל בבית המקורה אפי' למעלה מי' וכו' הכי איתא בגמ'. ונראה מזה. דשני בתים בלא חצר נמי אינן יכולין לטלטל מזה לזה בלא ערוב וכן מוכח רפ\"ט דלכ\"ע אפי' לר\"ש דמיקל בגגות חצרות וקרפיפות שא\"צ לערב. משמע דדיורין שתחת הגגות דהיינו הבתים שצריכין ערוב. וכן כתב שם הרמב\"ם בפירושו לר' שמעון דמיקל מכולהו שאומר כי החלוק וההפרש במקום הדירה בלבד אבל חצרות והגגות וכו' אבל מה שהוא אסור להוציא דבר ממה שיש בבית אל הבית האחר כו' אלא אם עשו ערוב בין שני הבתים עכ\"ל הרי דלר' שמעון דמיקל מכולהו אפי' הכי ס\"ל דבבתים צריכין לערב ולא התנה שיהא שם חצר. וזה ממה שיקשה על דברי הרמב\"ם שהעתקתי בר\"פ דלעיל דמוכח שלא תקנו שלמה וב\"ד אלא כשיש דיורין חלוקים אצל מקום שיד כולן שוות בו דהוו הדיורין רשות היחיד והמקום שיד כולן שוות בו כעין רשות הרבים דאיכא למיגזר דלמא יחליפו בין אלו הרשויות לרשות היחיד ורשות הרבים ממש כדאיתא התם. אבל שתי רשויות ששתיהן כל אחד רשות היחיד ממש אין נראה מדבריו שגזרו עליו שלמה וב\"ד. ואולי שזה שכתב לעיל היינו גזירת שלמה ובית דינו. והך דהכא מגזירת חכמים: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יורידו למטה. פירש הר\"ב בבתים אבל בחצר שרי כדר\"ש ריש פרק ט' דהלכתא כוותיה והכי מוקים בגמרא. ולפי זה הא דכתב דכשהוא רוחב פחות מד' דמותרים להוריד היינו אפילו לבתים כמו שכתב הרמב\"ם: \n",
+ "נפרצה הכותל עד עשר אמות. ונשאר מן הכותל משהו מכאן ומשהו מכאן או מצד אחד לבדו שהרי לא נפרצה במלואה ואותה פירצה אינה נחשבת אלא כפתח. הר\"ר יונתן: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ורחב ארבעה*) גרסינן. וכן פירש רש\"י ורחב ד' טפחים]: \n",
+ "אפילו מלא קש ותבן. פירש הר\"ב דסופו ליטלו. ופירשו התוספות דבקש ותבן הניטלין בשבת איירי לאפוקי שהקצוהו ללבן בו לבנים או לגבל בו טיט דאין ניטלין בשבת ועיין משנה ה': \n",
+ "מלא עפר כו'. שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן. גמ'. ועי' באהלות פרק ט\"ו משנה ז' [*ופרק ד' דמקואות משנה ג']. והך מלא סגי במשך ד' טפחים לרוחב במכ\"ש דנסר דבסמוך. ב\"י סי' שע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מערבין שנים. שמשני צדי הנסר הוא חריץ כמ\"ש הר\"ר יונתן בפירושו. ומה שתמהו התוספות על פירש\"י בגזוזטרא והוא פי' הר\"ב כתבתי ישוב בספר מעדני מלך בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "מאכילין. כתב הר\"ב מניחין בהמתן כו' אבל בידים לא כדאיתא בגמ' ומפרש רש\"י דאי משקיל בידים חיישינן דשקיל טובא וממעיט וכו' אבל בהמה לא תמעיט באכילתה [כ\"כ] בשבת אחד וכדכתב הר\"ב. וקשה דלקמן פ\"ט משנה ג' מפרש דמחיצה שנפרצה בשבת לא בטיל עירוב כו' כדפי' שם הר\"ב. ומצאתי בהרא\"ש שמפני קושיא זו מפרש למתניתין דבחול קאמר ואסור בידים דלמא ממעט ליה בערב שבת המוך לחשכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסורה וכן מוכח לשנא דמתני' דנתמעט דמיירי בחול כדפי' הר\"ב. ובגמרא פריך ממתני' דהכא דחשיב למתבן למחיצה אדלעיל מתני' ג' דמלא קש ותבן לא חייץ ומשני לענין מחיצה חשבינן ליה למחיצה (מידי דהוה אעביט ואוכפות וכלי בהמה דפ\"ק משנה ח') אבל לענין חציצה לחוץ מפני אויר החריץ ולדון כסתום דמשוית ליה כארעא אי בטליה בהדיא אין אי לא לא. ועיין מ\"ג פ\"ח: \n"
+ ],
+ [
+ "ומזבח. כתב הר\"ב והזוכה מגביה העירוב בידו טפח. גמ'. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין ומשנה ג' פ\"ג דב\"ק: \n",
+ "ומזכה לו ע\"י בנו ובתו הגדולים כו'. הכא לא פירש הר\"ב והרמב\"ם כדפי' במשנה ה' פ\"ק דמציעא. דגדולים שאינן סמוכין על שלחן אביהם ואפילו קטנים כו' דשאני התם דלענין מציאה דטעמא דהאב זוכה במציאת בנו אינו אלא משום איבה והלכך תלוי בסמוך על שלחנו דאיכא איבה אבל מה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע\"י בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא כן מסיק בב\"י סימן שס\"ו בשם תשובת הרמב\"ן סי' רי\"ג דאפי' ר' יוחנן דמפרש במציאה כמו שכתבתי סבירא ליה הכא קטן קטן ממש מהטעם שהתבאר כ\"כ התוספות במכילתין רפ\"ח דף פ\"ב ע\"ב לענין אחר דמודה רבי יוחנן: \n",
+ "ושפחתו העברים. בפ\"ק דקידושין משנה ב' תנן דאמה העבריה קנה את עצמה בסימנין. והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי מוקי לה בגמרא פ\"ו דגיטין דף ס\"ז ע\"ב. ובשתופי מבואות דרבנן אמרו שתזכה אפי' לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דאפי' תימא ידו כידה [נ\"ל שצ\"ל ידה כידו] היינו כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור. והכי נמי מסיק בגמרא פ\"ק דמציעא דף י\"ב. דהא דתנן התם מציאת שפחה עבריה שלה היינו של אביה לאפוקי של רבה דלא: \n",
+ "ועל ידי אשתו. בפרק בתרא דנדרים משנה ח' תנן סתמא כר\"מ דיד אשה כיד בעלה כמו שכתבתי שם. ומשום הכי מסיק הרא\"ש דהכא כשאינו זנה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו אבל הרמב\"ם העתיק המשנה כצורתה בפרק א' מה\"ע. וכתב הכסף משנה דטעמו דאנן קיי\"ל דלא כר\"מ אלא כרבנן דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה ע\"כ. ותמיהני דהא מבואר שהרמב\"ם פוסק כר\"מ בנדרים כמו שכתבתי שם בס\"ד דאי סבירא ליה כרבנן לא היה מצריך התם לומר שתי לשונות על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי בה עשי אלא בחדא לסגי. ואין לומר לחלק בנדרים לשאר דברים שכן פסק בהדיא בסוף פ\"ג מהל' זכייה ועוד סתם וכתב בפ' ט' מהלכות נזירות שמתנה שאין לבעלה רשות בהן שיאמר על מנת שאין כו' אלא מה שתרצי תעשי בהן. ואע\"פ ששם בגמ' לא הוזכר אלא על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ועוד תימה דאפילו לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן מיהת. ולפי מ\"ש בנדרים להרמב\"ם לא מהני לרבנן אלא באומר ג\"כ ומה שתרצי בהן תעשי. וכן עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דקידושין. ומ\"ש במ\"ב פ\"ח דפסחים: \n",
+ "מפני שידן כידו. ולקמן ריש פ\"ח [בברייתא בגמ'] איתא מערב ע\"י עבדו וכו' פירוש בשביל וע\"י בנו ובתו כו'. מפני שידן וכו' וכתבו התוספות [אעבדו ושפחתו קאי] כדאמרינן בריש הזורק בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ע\"כ. ונראה דה\"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע\"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונטלו. צרור וזורקו כדאיתא בגיטין. ופסקו הרמב\"ם פ\"ד מהל' זכייה וטור ח\"מ סימן רמ\"ג. ומסתמא בהכי מיירי דאלת\"ה שפחה העבריה דקטנה היא ואם לא הגיע לכלל זה למה תזכה וכ\"ש לאחרים. אלא היינו טעמא דהכא דלענין עירוב כיון שיכול לערב בשבילם שהן סמוכים עליו כדלקמן בגמרא הלכך אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם. ולענין כנעני נמי הוה סגי בהאי טעמא אלא נקט טעם מרווח טפי. ועי\"ל דודאי לגבי עבדים כנענים ידן כידו ממש. מיהו לגבי הקטנים אע\"ג דלאו כידו ממש הוא מ\"מ כיון שאין הקטנים יכולים לזכות לאחרים הרי כאילו העירוב עדיין ביד המזכה. וכלפי הא הוי כידו ולהכי כללינהו לגבי הא מלתא דידן כידו: \n"
+ ],
+ [
+ "נתמעט האוכל. מע\"ש השני. הר\"ר יונתן: ",
+ "מוסיף ומזכה כו'. כתב הר\"ב כיון שנשאר כו' אינו נראה כמערב מתחלה. דכל המערב לאחרים בתחלה צריך להודיע משום דלמא חובה הוא לו כדמפרש הר\"ב בסיפא: ",
+ "[וצריך להודיע. כתב הר\"ב ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות שכשעושה כו' אסור כו' והיא אוקימתא בגמרא בסוף פרקין דמתניתין דהכא בחצר שבין ב' מבואות ומפרש הרמב\"ם כמ\"ש הר\"ב והשיגו הראב\"ד בפ\"ה מה\"ע דאיזו חובה היא לו שהרי יוכל להשתתף גם עם האחרת למאי דפסקינן הלכה כר\"ש בג' חצרות שבפ\"ד מ\"ו ותירץ המגיד דאה\"נ דלא משום שיהא אסור באחרת נגעו בה אלא דחובה לו ואינו רוצה להשתתף בשתיהן וכמ\"ש לשונו לקמן בסוף הפרק בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמה הוא שיעורו. לכאורה אשתופי מבואות קאי דביה אנן קיימין. וכן פי' הר\"ר יהונתן וכתב דהוא הדין לעירובי חצרות והר\"ב כתב שתי דעות בעירובי חצרות במשנה י' ועיין נמי במשנה דלקמן: ",
+ "מרובין. פירש הר\"ב י\"ח בני אדם. לישנא דגמרא נקט. ופירש הר\"ר יונתן י\"ח בעלי חצירות למבוי או בעלי בתים לחצר ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ע\"כ. כלומר אלא למתחייבים לתת חלק לעירוב: ",
+ "מזון שתי סעודות. כתב הר\"ר יונתן כיון דדבר חשוב הוא סגי להו בהכי ע\"כ. ונ\"ל דמזון ב' סעודות להכי הוי דבר חשוב שכן עיקרי סעודות שבת שתים הן כמו שאפרש במשנה ב' פרק דלקמן [*ועל מ\"ש הר\"ב שהן י\"ח גרוגרות כתבתי בזה בפרק י\"ז דכלים משנה י\"א]: "
+ ],
+ [
+ "אמר ר' יוסי כו'. כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יוסי וכ\"פ הרמב\"ם ואם כן חלוקין עליו חביריו דהלכה מכלל דפליגי. וכן נראה דתנא דמתניתין ז' הוא דפליג דלר\"י אין אנו צריכין להוסיף ואין לומר דר\"י מיירי שנתמעט קודם שנכנס שבת ראשון דהא ודאי שאם עדיין לא בא שבת שלא נעשה בו מצותו שלא יקרא שיור. וכן פי' הר\"ר יונתן בהדיא בדר' יוסי שנתמעט משעורו משנכנס שבת ראשון. ואין צריך להוסיף עליו אפילו לשבת הבאה. ולעיל פי' נמי הכי וכמ\"ש שם. ולא קשיא לישנא דאר\"י ולא ר' יוסי אומר דלפי האמת הרי הוא חולק ות\"ק לא ס\"ל כותיה. מ\"מ איהו דקאמר בד\"א כו' בלשון פירוש הוא אומר כאילו הוא בא לפרש ולא לחלוק וזה לפי שסבור הוא דת\"ק יודה לו לפירוש זה שבדבריו. וכאומר דבריך בכך אמורים הלכך תני ליה המסדר נמי בלישנא דלאו לאפלוגי ולא רבי יוסי אומר אבל לפי האמת פליגי ועיין בסוף פירקין. [*ובמשנה ו' פ\"ח דעדיות] ובטור סי' שס\"ח פוסק כר\"י ונראה דסבירא ליה דלפרושי אתא ולא לאפלוגי כדתנן אר\"י. אבל קשה דלמאי תנן לעיל דמוסיף דלמאי ירצה להוסיף. וי\"ל דירצה להוסיף כדי שאם יכלה גם זה הנשאר שיהיה לתוספת זה דין עירוב כבראשונה. וקמ\"ל דרשאי להוסיף ודינו דין עירוב הראשון וא\"צ להודיע: \n",
+ "ולא אמרו כו'. כתב הר\"ב הלכך מקילינן כו'. וכ\"כ רש\"י והיינו דשעורו דתנן קאי אתרווייהו אמבואות ואחצרות וכדפירשתי לעיל בשם הר\"ר יונתן. וכתב עוד הרר\"י וה\"ה בשיורי שיתוף כשהעירוב קיים ע\"כ. ולטעמיה אזיל דס\"ל דטעמא דאין סומכין על עירוב במקום שתוף נמי משום שלא תשתכח הוא וכמ\"ש בשמו פרק דלעיל משנה ח'. אבל לפירוש הב\"י שכתבתי שם דוקא קאמר ר' יוסי בעירובי חצירות אבל לא בשיורי שתוף והיינו דנקט עירוב והא אנן בשתוף קיימינן אע\"ג דהוא הדין לעירוב מ\"מ עיקר משנתינו בשתוף. אלא דבשתוף אין הדין כן הלכך איצטריך למנקט מאי דמייתינן בה\"ה ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל מערבין כו'. עיין ריש פ\"ג מ\"ש שם: \n",
+ "ככר באיסר כו'. רש\"י פי' כמדת איסר. וכן נראה פירוש הרמב\"ם שהביא הר\"ב ובלשון פירושו כתב ואפילו תהיה שעור מועט. ועיין מה שכתבתי פ\"ד משנה ג' במסכת מעשר שני. ומ\"ש הר\"ב שנותנין אותו עם שאר ככרות כו' ובלבד כו' וכן דעת רש\"י והיינו דסבירא ליה דהא דתנן לעיל בשיעור קאי גם אעירובי חצרות וכמ\"ש לעיל. אבל להרמב\"ם הא דלעיל לא קאי אלא אשתוף. וא\"כ ר' יוסי דלעיל לא קאי אלא אשתוף דהא עד השתא לא איירי בעירובי חצרות כלל. והיאך יאמר בד\"א ולא קשיא דקרי ליה עירוב דהכי נמי משכחת לה בפ\"ו מ\"ה ובסוף פ\"ט. אבל קשה הא דקאמר ולא אמרו לערב בחצרות כו' דהוי ליה למנקט ולא אמרו לערב במבואות. [*ומיהו בפרק ד' דף מ\"ו ע\"ב מפרש רש\"י דבשלא תשתכח תורת עירוב תחומין קאמר ולפ\"ז דעתו נמי דבשתוף מבואות קאמר ר\"י וכן הסכימו התוס' שם בשם ר\"י וכתבו דקרי שתוף מבוי עירובי חצרות בכמה דוכתי. ולעיל מינה באותו דבור כתבו ראיה לפירש\"י דהכא. הברייתא שכתב הר\"ב בפ\"ו מ\"ה] ועוד שמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ח בשם ב\"י הכי מסיק להרמב\"ם ושתוף מבואות לית ביה האי טעמא דשלא תשתכח כו'. ונראה לי דלהרמב\"ם הא דתנן לעיל ולא אמרו כו' לאו טעמיה דר\"י הוא כפירש\"י והר\"ב. אלא מלתא באפי נפשה היא. דהשתא דסליק משיעורא דשתוף מבואות ובעי למימר שיעורא דעירובי חצירות מקדים התנא ושונה דאע\"פ שישתתפו צריכין לעירוב חצירות אבל לא אמרו כו' ובגמרא ורי\"ף לא גרסי' ולא בוי\"ו וניחא טפי ואי נמי גרסי' אתי שפיר. ועיין מ\"ש לקמן במשנה הסמוכה בשם הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "נותן אדם מעה כו'. בגמרא פריך מאי טעמא דר\"א הא לא משך ומשני עשאו כארבעה פרקים בשנה דתנן (בפרק ה' דחולין משנה ד') שהעמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות כמו שפי' הר\"ב שם. הכא נמי מפני תקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה: \n",
+ "[*ולנחתום. והר\"ב העתיק או לנחתום וכן בפירש\"י וכן הגירסא במשנה שבסדר ירושלמי]: \n",
+ "לא זכו לו מעותיו כו'. כתב הר\"ש ואפילו עירב כו' וזכה גם לזה כו'. בדברי רש\"י כתוב וזיכה ביו\"ד וכן משמע דר\"ל שזיכה לו ע\"י אחר ממה שכתב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכים ואי איתא דלא זיכהו ע\"י אחר מאי קאמר שלא נתכוין. שלא זיכה הל\"ל דלאו כוונה חסריה אלא מעשה הוא דחסריה. הלכך מסתבר דזיכה ע\"י אחר קאמר ואפ\"ה לא מהני ליה לפי שזה שזיכה לו ע\"י אחר לא כיון לזכותו במתנת חנם כדרך המזכין. אלא כונתו היתה שיקנה במעות ומעות אינן קונות. ומה שזיכה ע\"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. אבל לפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע\"י אחר משמע דמהני. וקשה דמדנקט ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים דמשמע וכ\"ש אם עירב לזה לבדו. וי\"ל דהא דנקט אפילו כו' משום וזיכה הוא דנקט הכי. וה\"ק לא מיבעיא כשלא עירב הוא בשביל האחרים אלא כל אחד הביא עירובו דהשתא ודאי אינו מזכה העירוב בשביל זה שנתן המעה אלא מניח חלקו ומערב עם האחרים. דפשיטא דלא זכה בעירוב משום דמעות אינן קונות. אלא אפילו עירב בשביל האחרים דהשתא ודאי שזיכה ע\"י אחר בשבילם שהם לא נתנו לו כלום ונמצא שכל העירוב שהניח בשביל האחרים ובשביל זה שנתן המעה שזיכה ע\"י אחר דמסתמא כיון שבא לכלל זכייה ע\"י אחר שמזכהו לכל העירוב דלמה יזכה הרוב ויניח המעט. אפ\"ה קאמר דלא מהני לזה שנתן המעה משום דאע\"ג דזיכה ע\"י אחר לא נתכוין כו' אלא שיקנה במעה. ואע\"ג דודאי דבעלמא לא בעינן לקונה במשיכה שימשוך הוא דוקא אלא שלוחו כמותו ומהני כשימשוך ע\"י שליח. וזה פשוט. מ\"מ הכא לא עשאו בעל המעה שליח לזה האחר שעל ידו מזכה בעל החנוני אלא כל כוונתו לקנות מהחנוני במעות. וזהו שפירש\"י והר\"ב לקמן בדיבור שאין מערבין כו' שלא נתכוין אלא לקנות וכו' ולא סמך עליו שיעשה שלוחו. כלומר שיעשה לזה שמזכה על ידו שיהיה שלוחו. והואיל ולא נתכוין שיהיה זה הזוכה שלוחו. וגם החנוני לא נתכוין כו' א\"כ במה יקנה במעות ומעות אינן קונות. כך נראה בעיני דעת רש\"י ז\"ל. ודלא כמו שכתבו התוספות דבחנם פירש\"י שלא נתכוין כו' דאפילו זיכה ע\"י אחר או קנה מן השוק כיון שהנותן מעה נתכוין לקנות במעה מהחנוני ומעות אינן קונות כל הזכיות שעשה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא מדעתו וכתבו דלשון הקונטרס דלקמן נמי מוכיח כן. ור\"ל זה הלשון שהבאתי בסמוך. ובאמת שמוכח מתוכו דבכוונת הנותן תלי רש\"י אבל על הדרך שכתבתי דמיירי שזיכה ע\"י אחר ולכך אם היתה כוונת הנותן שיזכה ע\"י האחר. ושהאחר יזכה לו הוי מהני דהוי כאילו עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. דאטו מי שמקנה חפץ לחבירו במעות שנותן לו ואח\"כ נותן החפץ ליד הקונה בלא כוונה שימשוך כדי לקנות. וזה זכה ומשכו מי לא הוי משיכה מעלייתא דכיון שמושך בפניו אין צריך שיאמר לו לך משוך וקני כמו שכתוב בטור ח\"מ סי' קצ\"ז. וכתבתי ג\"כ במשנה ד' פ\"ק דקדושין והכא נמי אי הוה זה הזוכה כשלוחו של זה הנותן מעה היה זוכה בשבילו אע\"פ שזה לא נתכוון כדרך המזכין. מכל מקום זכה זה מפני הדברים שאמרנו. וזהו שהוצרך רש\"י להוציא ג\"כ מכוונת הנותן מעה שלא היתה על סמך שיעשה שלוחו וכדפירשתי אבל מ\"מ לא לחנם כתב מתחלה שלא נתכוין החנוני כו' אלא בכוונה מכוונת כתב כן לפי דאיירינן בשזיכה ע\"י אחר וכדפירשתי. ואילו נתכוין החנוני ככל חקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואע\"פ שהנותן מעה לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה מכל מקום לא מפני כן נאמר שהיא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ושמפני כן לא יזכה בעירוב ולפיכך הוצרך לומר שלא נתכוון החנוני כו' דתרווייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וכן הנותן. דאילו נתכוין החנוני זכה זה ככל שאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן. ואילו נתכוון הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב וכמשפטו אע\"פ שהחנוני לא נתכוין מכל מקום היה קונה במשיכת שלוחו וכדכתבתי. אבל התוס' נוסחאותם בפירש\"י היתה וזכה בלא יו\"ד כמו שהעתיקו וכנראה מלשונם שכתבו. ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע\"י אחר עד כאן. ומדהדרו וכתבו ואפילו זיכה וכו'. שמע מינה דהא דמתכוין להקנות בלא זיכה ע\"י אחר מיירי ואם כן זה שכתב רש\"י שלא נתכוין כו' מיירי בלא זיכה ע\"י אחר. ומפני כן כתבו מה שכתבו. אבל לפי עניית דעתי הקלושה והרטושה. נראה להוכיח מלשון נתכוון שנוסחא העיקרית בדברי רש\"י כנוסחאות ספרינו וזיכה ביו\"ד. ועוד יש לי הוכחה גדולה מזו דלעיל מיירי שהיה העירוב ע\"י אחר שזיכה על ידו להאחרים ממה דמפרש לקמן כשאומר לחנוני ערב עלי קנה עירוב. ואי בלא שום זכייה ע\"י אחר מאי עדיפא בלישנא דערב מלישנא דזכה דודאי דלא יקנה אלא ע\"י זכייה דע\"י אחר כמשפט המערב לאחרים. אבל אם נאמר דאיירינן שלהאחרים היתה זכייה ע\"י אחר נוכל לומר שכיון שא\"ל ערב עלי הרי בקש מידו זאת שיעשה עמו משפט העירוב ואמרינן שהזכייה שע\"י אחר המועלת לאחרים מועלת גם לו וכמו שאפרש בס\"ד בדבור דלקמן מכל זה [מוכח] שהנוסח וזיכה ביו\"ד והב\"י שהגיה בסימן שס\"ט שצ\"ל בדברי רש\"י וזכה בלא י' וגם בטור הגיה כן. ואע\"פ דלכאורה בטור יש מקום להגהתו לפי שהוא כתב אח\"כ שאם זיכה לו הנחתום ע\"י אחר שקנה עירוב. ומשמע לכאורה דעד השתא לאו בזיכה ע\"י אחר איירינן. ואפילו לפי זה נראה בעיני שאין להגיה גם בדברי הטור מהטעם שאוכיח בדבור הסמוך לקמן. וזהו כדעת אביו הרא\"ש ז\"ל שאעתיקהו לקמן בסמוך וכל שכן בדברי רש\"י עצמן דפשיטא שהנוסח ביו\"ד ממה שהתבאר וה' אלהים אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת אמן: \n",
+ "ומודים בשאר כל אדם כו'. פירש הר\"ב דנעשה כאומר לו ערב עלי. כ\"כ רש\"י ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א\"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני ע\"כ וכבר מבואר טעמו ממ\"ש לעיל וזה לשון הטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא\"א להיות לו עירוב אלא אם כן יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אומר לו שיזכה לו כמו לאחרים ע\"כ. ועוד כתב וכן אם זיכה לו ע\"י אחר קנה וכמ\"ש לעיל בשמו. ואני שמעתי ולא אבין אילו היתה כוונת הטור דעד הכא לא איירינן שהיתה כאן שום זכייה ע\"י אחר וכנראה מדבריו וכאשר פירשו הבית יוסף. א\"כ אחרים נמי במה יזכו אלא על כרחך לומר שהאחרים נתנו עירובן בעצמם והוא עירב להם כלומר שהוא התעסק לקבץ עירובם ליחד. ואי הכי מאי אהני ליה אפילו יאמר לו בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים אכתי במה יקנה זה העירוב שמניח זה בשבילו כיון שאין כאן אחר הזוכה בעבורו. ומפני כן הוצרך המגיד לכתוב דמיירי כשא\"ל ערב עלי שקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה ע\"כ. אבל אם נפרש כמ\"ש אני בדברי רש\"י דלעולם זיכה לאחרים על ידי אחר. אלא שלזה לא נתכוון בזכייה זו להקנות לו כיון שנתן מעה וסמך על המעה בדוקא. אתי ודאי שפיר דכשא\"ל ערב עלי הוי כאילו א\"ל שיזכה לו כמו לאחרים כלומר כמו שמזכה האחרים על ידי אחר. כן יזכה לו ע\"י האחר ושתעלה לו זכייתו זאת כזכיית כל חקת משפט עירוב. ואם זאת היתה כוונת בעל הטורי' כנראה מלשונו זה שבא לבאר למה מהני לשון ערב עלי ולא הועילנו כלום אלא על הדרך שכתבתי. אף אני אומר שאין צריך הגהה בדבריו כלל אלא לעולם דבריו אמורים בשזיכה לאחרים על ידי אחר וכדברי רש\"י. ומ\"ש אח\"כ או שיזכה לו הנחתום על ידי אחר. ר\"ל או שיזכה לו על ידי אחר בכוונת זכייה כדין זכיית עירוב לא שלא במתכוון כדלעיל: \n",
+ "שאין מערבין כו'. כתב הר\"ב הלכך גבי חנוני כו' נמצא מערב לו שלא מדעתו. כל זה דברי רש\"י. וביאור תחלת הלשון כתבתי למעלה בס\"ד. אבל זה שכתב נמצא מערב לו שלא מדעתו קשיא דמידי הוא טעמא דשאין מערבין שלא מדעתו משום שאין חבין כו' כדתנן במתניתין. והכא שבקש מידו זאת לערב בעבורו היאך שייך לומר שהוא שלא מדעתו דבשלמא דמעות לא קנאו וזה לא נתכוון לזכות לו כ\"א על ידי מעות כדפירש לעיל ומש\"ה לא קנאו ניחא. אבל הך טעמא לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא\"ש תמה בזה על דברי רש\"י אלא דתמה עוד על התוספות שכתבו דזיכה לו על ידי אחר לא מהני דאמאי לא. כיון שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה. ומפני כן כתב דפירוש המשנה כמשמעה דאם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו דמעות אינן קונות ולא סבירא ליה כת\"ק דהוי כמו בד' פרקים כו' כמ\"ש לעיל אבל אם זיכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב. והא דקתני שאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. והכי קאמר ואין מערבין כו' וכה\"ג בפרק קמא דיום טוב (במבנה ב') שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעות לחנוני ה\"ל למתניה קודם הך דתני ומודים חכמים עכ\"ל. ולפי מ\"ש אני לעיל תמיהתו השניה לא סלקא אלא טעמא רבה איכא דאע\"ג שגילה בדעתו שחפץ בעירוב וזיכה לאחרים על ידי אחרים לא מהני לו כמו שהארכתי. מ\"מ מפני תמיה הראשונה נכון לקיים פי' דשאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא. וכהאי פי' צריכין ג\"כ לומר בריש פ\"ד דנדה ומשנה ה' פ\"ה דפרה ועיין משנה ז' פ\"ה דאהלות [*ומשנה ב' פ\"ב דהוריות]: \n",
+ "אבל בעירובי חצירות כו'. והא דתנן במשנה ז' צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר\"ב בחצר שבין שתי מבואות והכי מוקים בגמרא ור\"י לאו לאפלוגא אתא וא\"נ פליג איפסק בגמרא הלכה כמותו להכי שפיר פירש לעיל דוקא בכה\"ג. ובטעמא דת\"ק דהכא כתב הרא\"ש דאפילו במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב ע\"כ. ויש למצוא טעם על הדרך שכתב המגיד בפ\"ה מה\"ע דאפילו לדס\"ל בחצר שבין שתי מבואות שיכולה להשתתף עם שתיהן אפ\"ה אין אומרים זכות הוא לו דשמא אינה חפצה בשתוף שני מבואות דאוושי לה אינשי שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם ולהתחבר שם ביחד. ע\"כ. וה\"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושא דבני החצר עצמו. שאם לא יוכלו לטלטל כליהם בחצר ישבתו איש איש בביתוולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. ולמאי דאמרן דפליג לא קשיא דקתני אמר ר\"י ולא ר\"י אומר כמו שכתבתי במשנה ט' בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי. ואי משלו כדמשמע. צריך לזכות על ידי אחר וכדתנן משנה ו' פרק דלעיל. והכי אתי מסקנתא דגמרא לעיל דף פ' אמר רב נחמן אחד עירובי תחומים אחד עירובי חצרות אחד שתופי מבואות צריך לזכות: \n",
+ "לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כתב הר\"ב דמילי דמצוה נינהו. דלבית המשתה סתמא היינו כדאמר בעלמא למשתה בנו ור\"ל משתה דחתן וכלה. ועיין משנה ז' פ\"ג דפסחים. ומה שכתב וקי\"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. לישנא דגמרא ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. ומאי איסורא איכא בעירוב הכי הוה ליה למימר אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אלא אית לן למימר משום דכשמערב חייב לברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן מלאו דלא תסור. והלכך קאמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה. וסייעתא להרמב\"ם והטור שכתבו לברך. אבל רש\"י פירש אין מערבין לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה עכ\"ל. אפשר שדעתו כדעת הראב\"ד סוף פרק ו' מהלכות עירובין שלא לברך על עירוב תחומין. דבשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הכא קולא נפקא מינה לשבת ולא חומרא והמצוה שבשבילה מערבין אינה נוגעת לעירוב. והמגיד כתב דאדרבה יותר ראוי לברך על התחומין דמדאורייתא עד שלשה פרסאות וחכמים אסרו וקבעו תחומים אלפים אמה. ועל ידי עירוב עדיין גזרתן ומצותן קיימת שלא ללכת יותר מאלפים לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו. ומה שנשכר מזה. מפסיד לצד האחר. ובעירובי חצרות ושתופי מבואות הותרה גזירתן לגמרי. מאי אמרת דוצונו היינו שכשנרצה לטלטל מבית לחצר ומחצר למבוי שנערב וכל שכן בתחומין דעדיין גזירתן קיימת כמו שאמרנו. והר\"ב בריש פרק ב' דביצה כתב [ומברכין] על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצרות אפשר דמשמע מזה דסבירא ליה כהראב\"ד: \n",
+ "וכל שקבל עליו וכו'. [*והר\"ב העתיק וכל מי וכו'. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי] ומפרש הר\"ב כשהודיעוהו ואפילו לא קיבל הכי מיפרשא בגמרא משום דקיימא לן יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במשנה ה' פרק ג' והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא עירוב דדעתיה עלויה: \n"
+ ],
+ [
+ "מזון שתי סעודות. פירש הר\"ב מזון שצריך לו לשבת. ואם תאמר דבמשנה ז' פרק ח' דפאה. וכן במשנה ב' פרק י\"ו דשבת משמע בהדיא דחייב בשלש סעודות וכדכתב הר\"ב הכא בדרבי יהודה ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים לסעודה שלישית במיני תרגימא ותיהוי תיובתא לאותן הפוסקים שפסקו דבעינן נמי פת. עיין עליהם בטור סי' רצ\"א. ויש לומר דאע\"ג דמצות שבת היא שצריכה שלש סעודות מכל מקום אכילת אדם דבר יום ביומו אינו אלא ב' סעודות. כדתנן בסוף פרק בתרא דפאה דהיינו בלילה אחת וביום אחד. ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל כדמשכחת נמי בשיעורא לרבי שמעון כדפירש הר\"ב לקמן. מידי דהוי לרבי מאיר דמשער מזונו לחול וכדי להקל. והכי נמי לא הצריכו סעודות יותר מבחול ולכולי עלמא: \n",
+ "רבי יהודה אומר לשבת. פירש הר\"ב כיון דבשבת אכיל ג' סעודות כו'. וכ\"כ רש\"י. ואע\"ג דבשאר יומי כי אכיל ביום סעודת שחרית אוכל לערב סעודת ערבית. בשבת שאני שצריך שיאכל סעודת הערב שהיא השלישית מבעוד יום ולפיכך ממעט בשל שחרית כל שכן לר\"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה למעריב ע\"פ המדרש שכל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל מתים שאז צריך שיאכלנה קודם תפלת מנחה שהוא בעוד היום גדול. והר\"ר יונתן כתב טעם אחר בדברי ר\"י לפי שבשבת ממלא בטנו מתבשיל ומיני מתיקה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו למסכת כלים פי\"ז משנה י\"א וז\"ל שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין וירפה האסטומכא וימעיט האכילה: \n",
+ "רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר כו'. אע\"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית פתח בחבית וסיים בפת. ונ\"ל דלא תימא דבפת שהוא חשוב דלא הצריכו שיעור כל כך קמ\"ל. ושיעור שאר דברים מפורש בברייתא בפרק בכל מערבין והביאה הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עירובין והטור סימן שפ\"ו: \n",
+ "מככר בפונדיון כו'. ופסק הר\"ב כמותו. וכן פסק הרמב\"ם והכי סתם לן תנא בסוף פ' בתרא דפאה. ובכריתות פ\"ג משנה ה' כתב הר\"ב גם דעת רש\"י דפסק כר\"ש. אבל בנגעים פ' י\"ג [*כתב דעת שניהם ועיין בריש פרה] ובפ\"ק דטהרות וכלים פי\"ז סתם כהרמב\"ם: \n",
+ "[*ר\"ש אומר שתי ידות כו'. כתב הר\"ב ה\"מ בעירוב כו'. אבל בכל שאר דוכתי ס\"ל לר\"ש שאין סעודה פחותה מחצי ככר כו'. והקשה לי מהר\"ר \n",
+ "יצחק מרלי הלוי דלאו כללא הוא דהא במשרה אשתו דפ' ה' דכתובות מ\"ח אינו כן כמ\"ש שם בס\"ד. ואומר אני דרש\"י נשמר מזה שלא כתב אבל בכל שאר דוכתי וכתב אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעי' שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו והוא פרס כו'. ע\"כ. אם כן לא בא אלא לפרש פרס דאמרי' בכל דוכתי: \n",
+ "משלש לקב. ולא אמר מי\"ח לסאה כדמפרש בן עזאי בריש פרק קמא דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואנשי מרפסת. פי' הר\"ב שפתחי עליות פתוחין לה והדר התנה בדבור כל שגבוה כו' שלא תהא המרפסת גבוה י' מן העמוד כו'. וצריכין אנו לפרש באחד מב' פנים. או שר\"ל שהעליות הפתוחות למרפסת אינם גבוהים י' כו' והוי שריותא דלאותה גובה לכל בני העליות. או שז\"ש שפתחי עליות כו' לאו למימרא שום שריותא לעליות אלא פירושי קא מפרש למרפסת מאי היא. ולעולם העליות גבוהות הרבה יותר מי' טפחים מן העמוד כו' כי כן דרך העליות להיות גבוהות הרבה ושריותא דמתני' לבני מרפסת עצמן ר\"ל לאותן הדרים במרפסת כגון שהמרפסת עצמה מוקפת בבנין ודרין בה ואע\"ג דפשטא דלישניה דהר\"ב מוכח יותר כפי' קמא. מ\"מ זה הפי' השני עולה יותר ע\"פ שיטת הגמ' דסברה דמסתמא העליות גבוהות יותר מי' טפחים מהעמוד ומוקמינן [*דלאותם הדרים] במרפסת קאמרינן והכי נמי מפרש הרמב\"ם בפירוש המשנה: \n",
+ "ששכחו ולא עירבו. קצת קשה דליתני בקצרה שלא עירבו ולמאי קתני ששכחו. ונראה לי דלמאי דמיירי דוקא שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא שלא עירבו ביחד וכדכתב הר\"ב אתי שפיר דמשום הכי קתני ששכחו לאשמועינן הא. דמיירי דוקא בכהאי גוונא שעירבו לעצמן דהשתא דעירבו לעצמן אלא שלא עירבו גם ביחד שייך לומר ששכחו כלומר שהיו עסוקים בענין עירוב ושכחו מלערב עוד גם ביחד. ואילו לא עירבו כלל לא הוה שייך למימר ששכחו. דמאי ששכחו שייכא כיון שלא נתעסקו כלל בדבר. דומה לזה שנאמר בכתוב (בראשית מ׳:כ״ג) ולא זכר שר המשקים וגו' וישכחהו. אמר שמתחלה לא זכרו כלל. ואח\"כ כשזכרו הדר וישכחהו. וכן נאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אל תשכח. דפשוטו לומר שכשתזכור אל תשכח הרי ששכחה הוא מאמר על הדבר שהוא מוזכר ונשכח: \n",
+ "פחות מכאן לחצר. והוא הדין אם המרפסת גבוה עשרה טפחים מהעמוד דהשתא נמי לא ניחא תשמישתה דבני מרפסת. ומה שכתב הר\"ב דלחצר אף לחצר הכי איתא בגמ' וטעמא דכיון דלשניהם תשמישן קשה ואין לזה נחת מזה הלכך שניהם אסורים. והא דאסורים פירש הרמב\"ם והמגיד בפ\"ד דלענין כלים ששבתו בבית הוא דאילו לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות וחצירות דריש פרק דלקמן דהא הכל רשות אחת חוץ משני בתים וכמו שהעתקתי לשון הרמב\"ם בזה בר\"פ דלעיל: \n",
+ "חוליית הבור והסלע. פי' הר\"ב והוא שיהיה הבור מלא כו'. בגמ'. דאי לאו הכי אלא בבור שדולין מים אפשר דחסר בשבת. ובגמ' ולמה לי למיתני בור ולמה לי למיתני סלע. צריכא דאי אשמעינן סלע דליכא למגזר אבל בור לגזור זמנין דמליא פירות הראוין לטלטל בשבת צריכא. וא\"ת ומאי שנא ממשנה ה' דפרק ז' דלא חיישינן שיתמעט המתבן בשבת ומניחין לאכול ממנו. וי\"ל דהתם מחיצה איכא ומבדלת וחולקת החצרות לשתים והלכך מערבין שנים ולא אחד ולא חיישינן לשמא יתמעט. אבל הכא דיד שניהם שוים להשתמש בבור זו אלא שאם הבור במלואה אז יד בני המרפסת נוחה יותר בתשמישה מבני החצר ואם תתמעט אז גם יד המרפסת לא תהיה נוחה בתשמישה יותר מבני החצר. אמרינן הואיל ולבני החצר ג\"כ תשמיש בבור זו אלא שאינו נוח כמו למרפסת צריך שתשאר ניח זה לכל היום. ועיין משנה ז' פרק בתרא: \n",
+ "במה דברים אמורים. ארישא נמי קאי כל שגבוה כו'. דמאי שנא וכן כתב הרמב\"ם פ\"ד מהלכות עירובין וטור סי' שע\"ה. וקצת קשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חוליית הבור כו': \n"
+ ],
+ [
+ "בבית שער. מסיק בבית יוסף סי' שע\"ה דכל בית שער בין דיחיד בין דרבים כפשטא דמתניתין. ומיהו בהרבה בתים זה לפנים מזה בעינן שיהא דרבים כמו שכתבתי במ\"ו פ\"ו: \n",
+ "ומרפסת. צריכים לחלק בין מרפסת דהכא למרפסת דלעיל לפי הפירוש השני שכתבתי שם דהרי לעיל בעינן שבני המרפסת עירבו. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשויה לדירה. והכא במרפסת שאינו עשוי לדירה אלא דבדרך ארעי אירע שדר שם: \n",
+ "תפיסת היד. פי' הר\"ב שיש לבעל הבית מקום כו'. וכן לשון רש\"י ולפי זה מ\"ש לקמן דאי בעי שקיל להו. וגם זה ל' רש\"י צריך לפרש דמחמת איסור שבת שאין כאן הילכך אי בעי כו'. אבל לא שיהא רשאי מן הדין להשליכם לחוץ. שהרי מקום יש לו למשכיר להניח שם חפציו. ואע\"ג דלכאורה דוחק לפרש כן ולומר דאע\"ג שמן הדין אינו רשאי להשליכם חוצה הואיל אי עבר והשליכם חוץ ויכול לעשות כן ואין איסור שבת מונעו דמשום הכי לא הוה תפיסת יד לבעל הבית אלא טפי מסתבר לפרש דאף מצד הדין רשאי להשליכם ובעינן נמי שלא יהא כאן איסור שבת אבל אי לא היה רשאי להוציא מצד הדין אעפ\"י שמצד איסור שבת יכול הוא להוציא מכל מקום הואיל מצד הדין אי אפשר שיוציא מקרי ודאי תפיסת יד לבעל הבית. ומה שכתב שיש לבעל הבית מקום כו' היינו שעכשיו יש לו מקום לפי שעד עכשיו לא הקפיד עליו השוכר או השואל. כך היה נראה יותר לפרש אלא שראיתי בבית יוסף בל' מהר\"ר יוסף קולן שהביא שכ' דשייר שיוכל להניח חפציו בפנה. וכן משמע מל' ב\"י עצמו דתרתי בעינן שיהו כליו שם ושיהיה לו פנה מיוחדת. הלכך תפסתי עיקר פי' הראשון: \n",
+ "אינו אוסר עליו. וכתב הר\"ב ודוקא כשאין שם דיורין אחרים כו' כ\"כ הרר\"י וכ' עוד דכשיש דיורין אחרים שאוסר היינו כשמוליכין עירובן אצל אחרים וכדתנן במ\"ז פ\"ו. ומה שכתב דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו כו'. גם הוא מדברי הר\"ר יונתן. וקשיא לי בגוה דאי הכי אם כן ברישא נמי בבית שער דתנן נמי אינו אוסר עליו דיקא מינה דאי איכא דיורין אחרים דאוסר. ובמ\"ו פ\"ו בחמשה ששבתו בטרקלין אחד כו' דפירש הר\"ב דמיירי שיש דיורין אחרים בחצר. ופירש נמי שיש לכל אחד פתח לחצר דאי לאו הכי מלבד שנים הפנימים הוו כולהו החיצונים מהם כבית שער להם ופטורין כמו שכתבתי שם בשם התוספות. והשתא קשיא דהא הכא איכא למידק דעד כאן לא פטרינן בית שער אלא כל דעליו אינו אוסר הא איכא דיורין אחרים אוסר ואם כן התם אמאי בעינן שיש לכל אחד פתח בחצר. ועוד בגמ' דמוקים מתניתין לר\"י בבית שער דרבים. לדידיה מאי עליו דקתני. אלא דלאו דוקא אם כן בסיפא נמי מנלן למידק [*ומה שכתב הר\"ב דהלכה כר' יהודה וכן כתב הרמב\"ם ומשום דאמוראי מפרשי למילתיה הכסף משנה פרק ד' מהל' עירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "בין מלמעלה. הכי גרסינן בספרים אחרים וכן גרס הר\"ב וכן הועתק בסוגיא דפרק קמא דסוכה דף ט\"ז. אכן בתוספות דהכא ודהתם מוכח דלא גרסינן [ליה] דפירשו דמתוך אוגנו [דת\"ק] היינו מלמעלה דבדרבי שמעון בן גמליאל וכן הנוסח הכא במשנה דסוגיא]: \n",
+ "אוגנו. עי' הפי' שכתבתי במ\"ב פ\"ח דמסכת ברכות. ובפי' הרמב\"ם שכתב חוליות הבור קאי אאוגנו וצריך להגיה מלת אוגנו קודם חוליות. כן נראה לי. ולא כמו בספרים אחרים שנדפס מלמטן בתחתיות הבור דלפי זה מאי והסמוך לו דקאמר. ולענין הלכה בין תנא קמא לרשב\"ג עיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אמת המים. פירש הר\"ב אפילו ברשות היחיד כרמלית היא כיון שבאה מכח כרמלית דזהו הנהר שנמשכת ממנו. הר\"ר יונתן: \n",
+ "אלא אם כן עשו לה מחיצה. פירש הר\"ב בתוך אוגניה וכך כתבו רש\"י והר\"ר יונתן והיינו כתנא קמא דמתני' דלעיל אבל הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות שבת ופ\"ג מהלכות עירובין והטור בסי' שע\"ו ושע\"ו פסקו כבית הלל אליביה דר\"ש בן גמליאל. והכי מסתבר דהא קיי\"ל כל מקום ששנה ר\"ש בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו. ומיהו אמוראי נינהו דלית להו האי כללא כדאיתא בהדיא בגמ' שלהי פרק המדיר. וכן פסקו שם הרמב\"ם והר\"ב דלא כר\"ש בן גמליאל ושם רב נחמן פסק דלא כר\"ש בן גמליאל בשם רבי יוחנן ומשום דהלכה כרב נחמן בדינא כתב הרי\"ף דאין הלכה כר\"ש בן גמליאל. וכן מ\"ד פי\"א דכתובות פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כרשב\"ג. והרמב\"ם עצמו וכן הר\"ב לא פסקו כר\"ש בן גמליאל ריש פי\"ב דשבת. וכן בפרק י\"ז ובמ\"ו פרק ד' דגיטין ועוד במ\"ו פרק ז' דגיטין ועי' שם מ\"ד ובמ\"ג פ\"ב דפסחים. ומ\"ז פרק ד' דתענית. [*ועוד רבים]. גם הרי\"ף לא סבירא ליה האי כללא בדוקא כמו שכתב הרב רבינו אשר בשמו בפרק הפרה. ויש שם הוכחה בדברי הרא\"ש דאיהו נמי לא סבירא ליה הכי ממה שכתב דמי ולדות שמין בשפחה. ואין להאריך. ועי' מ\"ה פ\"ד דפסחים מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. [*ולמה שכתבתי לעיל דבאוגנו דבדברי תנא קמא היינו למעלה דר\"ש בן גמליאל לא קשיא ולא מידי: \n",
+ "רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. מתוך פירוש הר\"ב דלקמן שכתב ור\"י לטעמיה דפליג נמי אבור והוא מל' רש\"י נשמעינהו דלא גרסינן הכא להא וכן נראה מדברי התוספות שאכתוב לקמן בסמוך וכן הרב רבינו אשר לא גרס במשנה ולא בברייתא ואף בסדר המשנה דירושלמי נמי ליתא: \n",
+ "אמר רבי יהודה מעשה כו'. וכתבו התוספות אין זה מעשה לסתור דאמילתא דלעיל קאי דלא בעי מחיצה לשם מים עד כאן וכבר כתבתי לעיל דל\"ג במתניתין דהכא רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. אכן נ\"ל דאפ\"ה קושיא זו דמעשה לסתור לא קשיא ולא מידי ואע\"ג דכיון דל\"ג רי\"א כותל כו'. אם כן את\"ק קאי והוה מעשה לסתור. דליתא דהשתא בלשון קושיא הוא דמקשה על הת\"ק מהך מעשה ולא קא\"ל בניחותא. ותדע דהא רבנן דהיינו תנא קמא מהדרו ליה וא\"ל מפני שלא היה בה כשיעור]: \n",
+ "שלא היה בה כשיעור. כתב הר\"ב שאין נעשין רשות לעצמן וכו' אא\"כ וכו' ומסיים רש\"י שאם עוברת ברשות הרבים הויין רה\"ר כדתנן בפי\"א דשבת משנה ד' רקק מים ורה\"ר מהלכת בו חייב וכמה הוא רקק פחות מעשרה טפחים אלמא מים שאינן עמוקים עשרה אינן רשות לעצמן וכי הוו נמי בחצר הוו להו רה\"י עכ\"ל. ומשמע מיהו דאם אין בה כשיעור דמודו רבנן לרבי יהודה דכותל שעל גבה תדון משום מחיצה. וזה לשון הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות שבת ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ד' ממלאין ממנה בלא מחיצה ע\"כ. ולמאי דאמרן דכשאין בה כשיעור שיש להן הדין של המקום שהם עוברים בו. ואם כן כי באו מי האמה הזאת מכרמלית או ממבוי או מרשות הרבים אמאי תסגי לה בכותל שעל גבה טפי מבור שבין שתי חצירות דמתניתין דלעיל דאטו חמירא טלטול שמחצר לחצר מטלטול שממבוי לחצר וכל שכן מכרמלית ואין צריך לומר מרשות הרבים. וצריך עיון: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא אם כן עשו לה מחיצה. פי' הר\"ב כל סביבות הגזוזטרא או סביב נקב ד' על ד' כו' כן כתב רש\"י. והתנאי דד' על ד' קאי נמי אגזוזטרא עצמה. דמידי הוא טעמא דבעינן בנקב שיהא ד' על ד' הוא משום שצריך שיהא בחלל המחיצות ארבעה על ארבעה דבלאו הכי לא הוו מחיצות. כדפירש\"י בגמרא דף פ\"ו ע\"א וה\"נ בעשויה בגזוזטרא עצמה: \n",
+ "בין מלמטה. פירש הר\"ב מחוברת לגזוזטרא מתחתיה כן פירש\"י. ואע\"ג דלהרמב\"ם שכתב הר\"ב דפירש מלמטה על המים הוי [*פירש דמלמעלה מתחת אותו נקב כדפי' רש\"י בלמטה וכן הוא בהדיא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל והוי הך דמלמעלה ומלמטה דהכא] דומיא דלעיל משנה ו' כתבו התוספות דרש\"י ס\"ל דנקב עשוי ד' על ד' אפי' במחיצות למעלה איכא היכר: \n",
+ "וכן ב' גזוזטראות. בדף פ\"ד ע\"ב כתב רש\"י דל\"ג וכן: \n",
+ "[*עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות וכו'. וכו הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ולא נשנית הבבא השניה דעשו לתחתונה כו' כדכתב הר\"ב ולשון הטור סי' שנ\"ה וכ\"ש עשו שתיהן לתחתונה שתיהן אסורות ופי' הב\"י כלומר דכיון דתחתונה אעפ\"י שאין יכולה להשתמש דרך עליונה אלא בזריקה שזורקים הדלי לה אפ\"ה אסרה עלה וכ\"ש עליונה שהיא משתמשת דרך תחתונה בנחת דאסרה עלה עכ\"ל. ומה שפירש הר\"ב] [*עשו לעליונה שנשתתפו בני התחתונה וכו' ואי עשתה גם בתחתונה לא כתב הר\"ב מה דינן. [איתא] בגמ' דשרו אפי' לא עירבו דגלויי גליא דעת' דאנא בהדך לא ניחא לי נמצא שהתחתונה מסולקת מעליונה וכל אחת רשות לעצמה ויש לה מחיצה המתרת. ומ\"ש הר\"ב דאם שתיהן בתוך י' לעולם אוסרת. זהו שיטת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עירובין ויהיב טעמא מפני שהן כצוצרא אחת. ודומה לי סיוע לשיטת הרמב\"ם בפירקין אוקימתא דאביי ד' פ\"ד ע\"ב ואין להאריך: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שופכין לתוכה מים בשבת. פי' הר\"ב דבד\"א וכו' נבלעים שם במקומם פחות כו' אין נבלעים ויוצאין לרה\"ר. כלומר וכיון דאין ראויין להבלע הלכך כי שפיך בחצר ידע שיצאו לחוץ וכי יוצאים נתקיימה מחשבתו וגזרו על כחו ברשות הרבים דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה\"ר. אבל כשנבלעים במקומן כי נמי נפקי לבר לא מקיימה מחשבתו. והא דתנן ד' אמות כתב רש\"י דבאורך ורוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפי' רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא ע\"כ. ומיהו אפי' היא שמונה על ב' או על תמונה אחרת. כל שיש בה כדי לרבע ד' על ד' הרי יש מקום לבלוע ושרי כדאיתא בגמ' אליבא הך אוקימתא דר' זירא וקאמר בגמ' דלהכי לא קתני חצר שאין בה ד' על ד' דאי תני הכי הוי אמינא דקפידא הוא שיהא מרובע והוא חצר חשוב והוי טעמא אחרינא דאמר רב שהוא ראוי לזלף ולכבד ולרבץ וכוונתו לזלף ולא שיצאו לחוץ דבחצר שהוא מרובע כזה משתמשין בו דרך כבוד. להכי תני שהיא פחותה מארבע דמשמע שחסר שיעורו הא יש שיעור ארבע על ארבע לא שנא ברבוע ולא שנא באריך וקטין שרי ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "מחזקת סאתים. ושיעור המקום כתב הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות שבת שהוא חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה. ע\"כ. וכתב הר\"ב מפני שאדם עשוי להסתפק כו'. גמרא. וכי מסתפק טפי מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן ביה ב\"י סי' שנ\"ז בשם הריטב\"א וכי מחזיק כך משמע דלעולם שרי בין הוא ריקן או יש בו ג\"כ מהשופכים דמבעוד יום. ועי' בלשון רש\"י שאעתיק במשנה דלקמן בס\"ד שכיוצא בו כתב הר\"ר יהונתן אדהכא. ועי' עוד במשנה י\"ד: \n",
+ "בין מבחוץ כו'. אלא שמבחוץ צריך לקמור. פי' הר\"ב מבחוץ שעשאה ברשות הרבים. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה ע\"כ. וצריך לקמור פירש הר\"ב כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים והאי טעמא הרמב\"ם כתבו בפירושו ובחבורו. וכתב הב\"י לדבריו דהיינו משום דלא מיתסר אלא משום חשדא ע\"כ. כלומר דאי לא הוה קמורה איכא חשדא. שהרואים עוקה מלאה מים בצד חצרו יאמרו שהוציאם מחצר ושפכם בעוקה זו שברשות הרבים. [*ובפירוש קמור עיין מ\"ש ספ\"ג דאהלות]: \n"
+ ],
+ [
+ "ביב שהוא קמור ד' אמות. כתב הר\"ב דבד' אמות יש שיעור לבלוע כו' וכפירש\"י וכתב הרא\"ש דלפירושו נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל. וכתב רש\"י דכשיש השיעור דתיימי מיא שופכים מים בשבת. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע ה\"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוון לא איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה\"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוון שרי לכתחילה. ועי' במשנה י\"א: \n",
+ "וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה כו'. לשון הר\"ב דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרה\"ר והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרה\"ר וכ\"כ רש\"י ומסיים ובעי דליפקו. ע\"כ. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. ובלשון זה שאמרו מקלחי להדיא כו' ובדברי רש\"י ובכח כל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברשות הרבים אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן במתניתין דלעיל והכא פליגי אלא היינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אע\"ג דקמורה בד' אמות ובד' אמות הא אמרן דתיימי מיא מ\"מ חכמים אוסרין משום דהכא השפיכה שבה היא מקלחת להדיא והמים הולכים ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה\"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב שהוא חריץ חיישי' להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלאו הכי לא הלכך במתני' דלעיל לא בעינן עוקה אלא בחצר הפחות מד' אבל כשיש בה ד' לא בעינן עוקה. ואע\"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ\"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ. כל זה ראיתי ונתון אל לבי כדי ליישב סתם מתני' דלעיל אליבא דחכמים. כ\"ש שהר\"ב והרמב\"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב\"י דקב ונקי כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ט) משום דס\"ל דלאו כללא הוא לכל מקום. וכן במ\"ד פ\"ט דסוטה פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כראב\"י לגבי ר\"ע. ותדע דהא הרי\"ף בפ\"ק דמ\"ק דפסק כראב\"י יהיב טעמא משום דאמוראי כוותיה אזלי. והרא\"ש נמי כתב כראב\"י אע\"ג דלרש\"י לא אזלי כוותיה מ\"מ הירושלמי מוכיח כן. ואי איתא דכללא הוא לא היו צריכין לראיה אחרת. והרז\"ה פסק שם דלא כראב\"י ולפיכך ראוי לפרש משנה דלעיל כרבנן. אבל כי דייקינן במלתא לא מתקיימה שפיר האי פירושא ומאי דקא מפליגינן בין ביב הקמור בד\"א לחצר שהיא ד\"א. דהא כתבינן לעיל בשם הרא\"ש דביב נמי דקמור ד' על ד' הוא והכי ודאי מוכחא מלתא. והשתא כיון שהוא ד' על ד' כמו החצר הרי המים מתפשטין בתוך ד' על ד' ונבלעים. וממ\"נ אם כל הד\"א הם בשפוע א\"כ יש כאן נמי כעין גומא ונבלעים כמו בעוקה ואם רק חריץ באמצעו הרי מ\"מ יכולין להתפשט בביב עצמו שהוא ד' על ד' ונבלעים קודם צאתם לרה\"ר כמו שנבלעים בחצר קודם צאתם לרה\"ר דחריץ זה לא מעלה ולא מוריד כולי האי. אלא עיקרן של הדברים דלפום האי פירושא דפי' הר\"ב במתני' דלעיל דשריותא תליא במקום שהוא שיעור לבלוע המים לא אתיא מתני' דלעיל כרבנן דהכא. דלרבנן דהכא לא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים שהרי הכא דיש שיעור לביב כדאמרן ואפ\"ה אסרי והכי מוקים בהדיא בגמ' דלהאי פירושא כולה מתני' ראב\"י היא וחסורי מחסרא וה\"ק חצר שהיא פחותה כו' הא ד\"א שופכין שראב\"י אומר ביב הקמור כו'. ועל רש\"י אין כאן מקום תלונה כלל דברישא לא פי' כלום אלא כתב כדמפרש בגמ'. ואיכא פירושא אחרינא בגמ' כדבעינן למימר לקמן דסלקא מתני' דלעיל כרבנן. ועוד דרש\"י שפירושו בסדר הגמ' לא הוצרך לפרש דרישא דלא כרבנן דבגמ' קחזית ליה. וגם על הרמב\"ם אין מקום להתלונן דבפירושו למשנה דלעיל כתב כשיש בחצר פחות מד\"א על ד\"א ונתכוין בזה לטעמא דרב שבגמ' דמפרש דפחות מד' דתנן היינו פחותה מד' על ד' וכדתניא בהדיא בגמ' וכלומר כי פחותה מהריבוע כזה אע\"ג שהוא ארוך ח' אמות ברוחב ב' שיש לרבע בה ד' על ד' כל שאין ברוחב גם כן ד' אין החצר ראוי להשתמש בו דרך כבוד לזולפו ולרבצו ולכבדו ונמצא שכל המים ששופכין שם אין דעתו לזלף החצר אלא שיצאו לחוץ וכי נפקא הא מתקיימת מחשבתו הלכך גזור רבנן עליה דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה\"ר וע\"י עוקה שרינן שהמים אינם מקלחים לרה\"ר אלא מתקבצין בגומא אבל כשיש בו ד' על ד' ברבוע דרגילין לזלף מסתמא לזלף הוא שופך וכי נפיק לא מתקיימת מחשבתו וליכא למיגזר. ובביב סבירא להו רבנן דכיון ששופך ע\"פ הביב מגלי דעתיה דשפיך ולא לדלוף ואיכא למגזר משום זריקה ברה\"ר. ומיהו כי שופך על הגג עצמו או בחצר שלא על פי הביב דאין יורדין מכחו לרה\"ר לא גזרו אבל כששופך ע\"פ הביב שהמים אינם מתקבצים אלא נזחלים ויוצאים ומכחו יוצאים איכא למגזר אע\"ג דיש כאן שיעור לבלוע הא אמרו דלפי' זה לא נפקא מינה מידי בשיעור הבליעה. אלא להר\"ב דפוסק כחכמים ומפרש למתניתין דלעיל בטעמא דלא סלקא אליביה דרבנן ולא פירש דאתיא כראב\"י יש מקום תלונה בדבריו. והטור מפרש מתניתין דלעיל כהר\"ב. אבל פסק כראב\"י משום דמשנתו קב ונקי: \n",
+ "[*אבל שופך מגג לגג. והטור סוף סי' שנ\"ז כתב שופך על הגג. והב\"י העתיק שופך הוא לגג ע\"כ. ובמשנה שבסדר ירושלמי אבל שופך הוא על הגג]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן שתי דיוטאות. הר\"ר יונתן מפרש דכי גרסינן וכן דקאי אצירוף דתנן חצר ואכסדרא מצטרפין וקאמר דכמו כן שתי דיוטאות שלפני עליה ויש עליהן תקרה מעזיבה [רבה] (נ\"א רכה) שמתבלע בהן מים כמו בחצר והן זו כנגד זו. ולא זה למעלה מזה ואינן רחוקות ד' טפחים זה מזה קאמר מתניתין דמצטרפין לד\"א ושופכין בהן מים בשבת אבל אם אינן זו כנגד זו אלא זה למעלה מזה או רחוקות ד\"ט זו מזו שאין תשמישן נוחין זה לזה חיישינן כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לרשות הרבים וצריכין לעוקה כגון עריבה מעץ או חבית שנשברה ועושין לעוקה ומחזקת סאתים. ומקצתן עשו עוקה כו' חוזר לחצר שהיא פחותה מד\"א כו' עכ\"ד. ולפי' הר\"ב ל\"ג וכן וכפירושו מפרשים רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "ואת שלא עשו עוקה אסורים. פירש הר\"ב כל זמן שלא עירבו דאי שריית כו' אתו לאפוקי מאני כו'. עם השופכים כו' כי יחוש על קלקול הדיוטא ולא ישפכם בדיוטא שיתגלגלו וירדו לעוקת חבירו אלא יוציאם עם הכלי כו' וכי תימא כי נמי ערבו אמאי שרי הרי נמצא ששני בעלי בתים שלכל אחד שיעור סאתים שופכין בעוקה אחת שאינה מחזקת רק סאתים הא מילתא מפרשא בגמ' דלא איכפת בנפישי דמיא וכדפרישית לעיל בשם רש\"י דאפילו נתמלאת מבעוד יום לית לן בה. והלכך כששופך יותר מסאתים נמי לית לן בה דלא קבעו חכמים אלא שיהא כאן גומא המחזקת שיעור לבעל הבית אחד ליומא דהשתא כוונתו לשפוך בגומא ולא שילכו לרשות הרבים וכדפרישית לעיל. וכתבו התוספות ואי מיירי בלא עירבו תרוייהו ליתסרו. ויש לומר דאינם שופכים ממש בתוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא הן יורדין על העוקה הסמוכה לה. ואע\"ג דהוי חצר שאינה מעורבת לא אסרו בה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שלא יהא [גג] גבוה כו'. כתב הר\"ב גזירה משום תל גבוה י' ורחב ד' ברשות הרבים. דהוי רשות היחיד כדפירש בריש פי\"א דשבת. ומה שכתב הרמב\"ם כגון עמוד כו' ברשות היחיד הוא שגזר ר\"מ משום תל כו' ברשות הרבים. וה\"ה לגגים דמתני' דהוי כמו עמוד כו' ברשות היחיד דגזרינן משום תל כו' ברשות הרבים: \n",
+ "גבוה עשרה או נמוך עשרה. אע\"ג דהיינו הך דאם האחד גבוה מהשני עשרה. בהכרח השני נמוך ממנו עשרה וכן להפך. נקט הכי. משום דלפעמים שתי הבתים הסמוכין בגגותיהן אין שום אחד מהן גבוה יותר מחבירו. אלא שבית האחד נבנה בעמק לפי שאין קרקע שתי הבתים שוה ואז לא שייך לומר שזה גבוה. אלא שייך לומר שזה נמוך: \n",
+ "קרפיפות. פי' הר\"ב שאינן יותר מבית סאתים. ובלא הוקף לדירה. וכר\"ע בפ\"ב מ\"ה דהלכה כמותו. ואי הוקף לדירה אפי' ביתר נמי וכדאיתא בטור סימן שע\"ב וכתב עוד דאפילו לא הוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים אע\"ג דאסור לטלטל בו יותר מד' אמות כדלעיל מכל מקום הוי לר\"ש רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה כדפרש\"י ריש פרק י\"ט דשבת דף ק\"ל: \n",
+ "לכלים ששבתו בתוכן. פי' הר\"ב מוציאין מזה לזה מסיים הרמב\"ם ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא א\"כ ערבו. פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' הר\"ב והביאן לחצר על ידי שעירבו ואע\"ג דהשתא שכיחי מאני דבתים בחצר אפ\"ה כלים ששבתו לתוכן שרי לטלטולי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. וליכא למימר יאמרו שני כלים בחצר א' מותר וא' אסור דרבי שמעון לטעמי' דלא גזר בכי הא. במ\"ו פ\"ד. גמרא. [*ומה שכתב והלכה כר' שמעון. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "גג גדול כו'. פי' הרמב\"ם כשיש כותל מקיף בגגות. וכן נראה דברי הר\"ב. [*אלא שלא פי' בהדיא לפי שאין צריך להיות כותלים ממש. אלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא. ומיהו דוקא כשאין הגג בולט מהכותל דמינכרא מחיצתא] וכדרב בגמ'. ולדידיה מפרש בגמ'. דלהכי תנא גג וחצר דגג דומיא דחצר מה חצר מינכרא מחיצתא אף גג מינכרא מחיצתא. דאי לא. לא אמרינן גוד אסיק. וגדול נמי אסור: \n",
+ "הגדול מותר. פי' הר\"ב להוציא לו כלי בית שלמטה. דאילו כלים ששבתו [*בתוכן] מותרין בשתיהן. כדקי\"ל לר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ושרי באותן גפופין. כלומר בשביל אותן גפופין שרי בכל הגג וכלישניה גבי חצר: \n",
+ "הגדולה מותרת. אם עירבה לעצמה רש\"י. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "והקטנה אסורה. כתב הר\"ב דאם נפרצה בשבת כו'. טעמא מפורש במשנה דלקמן: \n",
+ "חצר שנפרצה לרה\"ר. אפילו בשבת. טור סי' שע\"ד ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וחכ\"א מתוכה לרה\"ר. וכתב רש\"י וה\"ה נמי מתוכה לרה\"י. וקשיא אמאי לא קאמרי מתוכה לרה\"י דמכדי לאפלוגי. אדר\"א קאתי הל\"ל בלישני'. ולמסקנא דגמרא ניחא דמסקינן דבתוכה כ\"ע לא פליגי דכרמלית היא. כי פליגי במקום מחיצה. דר\"א סבר צדי רה\"ר כרה\"ר ומקום מחיצה זו צדי רה\"ר היא ורבנן סברי דצדי רה\"ר לאו כרה\"ר. ור\"א דקאמר מתוכה לאו דוקא אלא מתוך מקום מחיצתה קאמר. ומשום דרבנן נקטי מתוכה נקיט איהו נמי מתוכה. ורבנן ה\"ק מי לא קא מודית לן היכא דטלטל מתוכה לרה\"ר דפטור דכרמלית היא צדי נמי ל\"ש. ור\"א התם לא קדרסי לה רבים והכא דרסי לה רבים והשתא רבנן אמרו לר\"א מתוכה לרה\"ר קא מודית ומשום הכי קאמר ר\"א נמי מתוכה והוא לא יכול לומר מתוכה לרה\"ר חייב דלדידיה מתוכה מתוך מקום מחיצתה והוא רה\"ר לדידיה. ומסדר המשנה הקדים דברי ר\"א לחכמים שכך דרכו לשנות דברי חכמים באחרונה ועי' משנה ג' פ\"ז דיומא ופ\"ד דביצה מ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "משתי רוחותיה. פי' הר\"ב בקרן זוית. גמ'. ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "וכן בית שנפרץ. פי' הר\"ב ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה. אע\"ג דלפנים במקום שכלתה הפרצה מהכתלים משם ואילך יש תקרה לא אמרי' יורד וסותם הואיל ובאלכסון הוא כזה תוספות. וא\"ש דלא תנן בית גבי רוח אחת במתני' דלעיל דהכא מסתמא שנפרץ גם התקרה קמ\"ל דבאלכסון לא אמרי' פי [תקרה] יורד כו'. ובפירוש הרמב\"ם וזה הבית שאמרנו [שנפרץ משתי רוחותיו] הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל ולא תהיה קורה פרוסה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירותיו על זאת הצורה. ולפיכך הוא אסור. אבל כשנפרץ על זאת הצורה הרי הוא מותר כי העיקר אצלנו פי תיקרה יורד וסותם ע\"כ ובחבורו ספי\"ז מה ש כתב בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה כו' אין עושין פתח בקרן זוית ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה וכו' מותר וכו' והוא שלא תהיה באלכסון. עכ\"ל. והמגיד כתב שכוונתו אינה מבוארת ובכ\"מ מדקדק מדלא כתב בקרן זוית וכתב קרן זוית שנראה שאינו מפורש שאוכל בשתי רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי לה קרן זוית ואמר שאם מונחת הקורה על אורך הפרצה אמרינן פי תקרה וכו'. אבל אם הקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון לא אמרינן פי וכו' עכ\"ד. וזהו כפירושו שבפירוש המשנה. ולהרמב\"ם צ\"ל דהכא תנן בית לאשמעינן דאף בבית אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי: \n",
+ "וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. כתב רש\"י דגרסינן שניטלה קורתו או לחיו. ע\"כ. כלומר דהא הכשירו בלחי א' או קורה א' כדלעיל מ\"ב פ\"ק. והתוס' דף י\"ז כתבו עוד דאע\"ג דאליבא דר\"י קיימינן ואשכח ליה לדידי' מבוי ניתר בב' קורות או שני לחיים [כמו במפולש] מ\"מ למה לי למנקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי ע\"כ. [*וכגירסת רש\"י הוא במשנה שבסדר הירושלמי]: \n",
+ "ר\"י אומר אם מותרין כו'. פי' הר\"ב כלומר כשם שאסורין וכו' בגמ'. וכתב הר\"ר יונתן ואע\"פ שמצינו כהאי גוונא מותר לשבת אחרת כגון שיורי עירוב (ולר' יוסי עצמו פ\"ז מ\"ט) שאפילו לשבת אחרת מועיל בכל שהוא. אע\"ג דלכתחילה בעינן שיעור. ע\"כ: \n",
+ "אסורים לאותה שבת. כתב הר\"ב ולא אמרינן הותרה כו' כלומר דלעיל בקטנה שנפרצה לגדולה אמרינן דהותרה כו' ומסתמא לאו בחצר שאין בה אלא אחד מיירי אלא בסתם חצר שיש בה דיורין הרבה אלא שערבו ולזה נתכוון רש\"י ז\"ל כמו שכתבתי לעיל בשמו דהא דגדולה מותרת כשעירבה לעצמה ומאי קא משמע לן פשיטא דאי בלא עירבה היאך תהא מותרת אלא משום דבגמרא מוקמינין למתניתין דלעיל שנפרצה מע\"ש וכדכתב הר\"ב. ושאם נפרצה בשבת אף הקטנה מותרת. להכי נקט שעירבה. לומר דמתניתין בעירבה כל אחת לעצמה מיירי וטעמא דקטנה אסורה משום שנפרצה מערב שבת אבל כשנפרצה בשבת אף הקטנה מותרת הואיל ועירבה. וקא משמע לן דאין צריך שתהא של יחיד. וקאמר הר\"ב דאפילו הכי לא דמי הכא לדלעיל. ודבריו דברי הרמב\"ם הן בפירושו. והב\"י שכתב בסימן שע\"ד וז\"ל שאני התם שלא נפרץ אלא לחצר אחר שהוא רה\"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה של יחיד אחד הוא וזה של יחיד אחר אבל כשנפרץ לרשות אחרת ממש דהיינו לרשות הרבים או לכרמלית לא אמרינן הואיל כו' ע\"כ. צריך לפרש דבריו ג\"כ דמ\"ש של יחיד היינו אף אם ע\"י עירוב נעשה כשל יחיד ותדע דאל\"כ אדמחלק בסיפא ברה\"ר וכרמלית לחלק בחצר עצמה שיש בה דיורין הרבה. ומתוך מה שכתבנו אתה למד טוב טעם למה שכתבתי לעיל בשם הטור בחצר שנפרצה לר\"ה דמיירי אפי' בשבת. דהתם נמי לאו לענין עירוב הוה כמתניתין דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אוסרים. הואיל ומפולש לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם (ול\"ק מהכא אפירש\"י בגמרא באכסדרה בבקעה. דהכא מפולש לרה\"ר והתם בבקעה דכרמלית. תוס' דסוכה ד' י\"ח) וא\"ת במתני' דלעיל דמוקמינן בקרן זוית לוקמה בב' רוחות זו כנגד זו דהוה מפולש וכרבנן. כתבו התוס' בד' צ\"ד סד\"ה משתי רוחות. דניחא ליה לאוקמיה בכל ענין. ע\"כ: \n",
+ "ועוד אמר ר\"י. כלומר ועוד זו מתיר אע\"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ\"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר\"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ\"ש בס\"ד פ\"ד]:\n",
+ "מערבין. כלומר משתתפין. הר\"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ\"ו מ\"ה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי\"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס\"פ רש\"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס\"פ [מי שהוציאוהו]. תוס': ",
+ "המוצא תפילין. פי' הר\"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר\"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש\"י בסוף המשנה (מ\"ש רש\"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ\"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש\"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [*ושם תפילין פירשתי ברפ\"ד דמנחות]: ",
+ "מכניסן זוג זוג. פי' הר\"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר\"ב וכל הפוסקים כת\"ק דזוג זוג מכניסן. וא\"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ\"ג דברכות מפרש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס\"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת\"ק לית ליה דרב שמואל בר ר\"י ור\"ג אית ליה ומשני דכ\"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב\"א כו' ואב\"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה\"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ\"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ\"ו ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע\"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ\"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר\"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ\"ש בס\"ד פ\"ד]: ",
+ "מערבין. כלומר משתתפין. הר\"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ\"ו מ\"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא\"ש שהביא בטור א\"ח סי' ל\"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש\"י וחד דר\"ת והא הכא פסקינן כת\"ק דלית ליה דרב שמואל וצ\"ע ועוד נשאר ג\"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ\"ו דשבת. ועיין סוף פ\"ק דביצה: ",
+ "בישנות. פי' הר\"ב שניכר הקשר כו' ואע\"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ\"ה הוי דרך מלבוש א\"נ דעונבו. תוספות: ",
+ "אבל בחדשות פטור. פי' הר\"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ\"ז ר\"י אוסר בחדשות וכ\"כ בתוספות: ",
+ "ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר\"ב בסכנה של שמד ופירש\"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר\"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע\"כ. דקדק רש\"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ\"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ\"ש לעיל. ומ\"ש הר\"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר\"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [*ונ\"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ\"ש בר\"פ אחרון דמסכת שבת]: "
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות\"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר\"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר\"ש בגמ'. כדכתב הר\"ב והרמב\"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב\"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר\"ב. וכתב ג\"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד\"א. וכן בחיבורו פרק י\"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס\"ס ש\"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד\"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר\"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר\"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב\"ם ולטור לפרש בפ\"ו מהלכות שבת וסי' רס\"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר\"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ': \n",
+ "וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת\"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד\"א. הר\"ר יונתן: \n",
+ "אפילו מאה. דאע\"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד\"א גזירה וכו'. גמרא: \n",
+ "אפילו חוץ לתחום. פי' הר\"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל\"ז ע\"ב ד\"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א\"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ\"ש הר\"ב הא קיל\"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר\"ב כר\"י וכן פי' הרמב\"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא\"ל. אבל במאי דפליג אר\"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר\"י אלא כר\"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר\"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר\"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב\"ם בפי\"ב מה\"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס\"ס ש\"א. וצ\"ע למאי כתב כלל הלכה כר\"ש. ואפשר משום בנו דאע\"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר\"ב אפשר שסובר כהרמב\"ן שהביא ב\"י והמגיד דס\"ל דלא פסקינן הלכתא כר\"י אלא לגבי דא\"ל וכמו שכתבתי: \n",
+ "א\"ל. פי' הר\"ב ריב\"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ\"ד משנה ה': \n"
+ ],
+ [
+ "גוללו אצלו. פי' הר\"ב הואיל וראשו אחד בידו. דאף ע\"ג דמרשות הרבים לכרמלית לאו איסור דאורייתא איכא. מיהא הכא בנח ברשות הרבים מיירי ואיכא משום שבות ורישא ר\"י היא: \n",
+ "משהגיע לי' וכו'. מ\"ש הר\"ב ובגמ' פריך והא לא נח. כלומר וקיי\"ל רפי\"א דשבת דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. ומ\"ש דנח על הכותל הוי כאילו נח [ברה\"ר] הכי תנן לה במשנה ג' פרק הנזכר: \n"
+ ],
+ [
+ "[*נותנין עליו. פירש הר\"ב בני עליה והוא מלשון רש\"י ז\"ל. ותמיהני מי שייך עליה לכאן שאין חלון סמוך לקרקע עליה ואף אם היה כן מי שכיח בית שאינו גבוה רק י' טפחים ומי דחקו לפרש כן. והרמב\"ם לא הזכיר בני עליה ולשון הטור סי' שנ\"ג וחלון הבית פתוח לו. ומ\"ש הר\"ב ודווקא כלים הנשברים כו' עיין מה שכתבתי בס\"ד בסוף מ\"ו פ\"ג דב\"ב: \n",
+ "ומטלטל ברשות הרבים. עי' במשנה דלקמן]: \n",
+ "ובלבד שלא יוציא כו'. אעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה\"ר קאי ועיין מ\"ו. [*והרבה דקדוקים יש לי בבבא זו בספר מעדני מלך פרק עושין פסין סי' ב' ואין להאריך בכאן]: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יעמוד כו' וישתין כו'. פי' הר\"ב דשתן ורוק הוו כמונחין במקום ד' על ד'. בגמ' דמחשבתו שהוא צריך לכך משויא ליה מקום ועי' רפ\"ק דשבת לענין ידו: \n",
+ "משנתלש רוקו. [*והר\"ב העתיק שנתלש אולי גירסתו היתה כמו שהיא במשנה שבסדר ירוש' מי שנתלש וכן נראה שהיתה גירסת הרמב\"ם שכתב בפירושו כי משנתלש וכו'] ומה ש(א)פירש הר\"ב והוא שנתעגל ונתהפך בפיו וכ\"פ הרמב\"ם וכגירסת מתניתין דכלים פ\"ח משנהי' רבי יהודה אומר אם היפך וכו' וכדאיתא בגמ' ופירשו למשנתינו כדבריו דהתם אע\"ג דהכא לא חילק כמו התם ובגמ' מסקי' דקשיין אהדדי. סברי להו דשיטתו דהתם עיקרית. ומדהכא הוא דחזר בו ופירשו לפי האמת ולא לפי משמעות המשנה אבל רש\"י פי' כמשמעה וכתב משנתעגל ונאסף לצאת ועי' עוד מזה במס' כלים בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יעמוד אדם ברה\"י וישתה ברה\"ר. פירש הר\"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה\"י ולטלטל [ברה\"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש\"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע\"כ. וכתב הרא\"ש ואע\"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע\"כ: \n",
+ "וכן בגת. עי' במשנה ד' פ\"ד דמעשרות: \n",
+ "למטה מי\"ט. פי' הר\"ב וה\"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ\"ש למטה מי\"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי\"ט. וכתב רש\"י דהה\"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ\"ש לקמן בסמוך. ומ\"ש הר\"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+ "ומן הצינור מ\"מ שותה. כתב הר\"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה\"ה למזחילה הבולטת ג\"ט דדינא הכי. ומ\"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע\"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ\"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי\"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה\"ר כן פירש\"י. ומש\"ה נמי לא שרינן צירוף אע\"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר\"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה: \n"
+ ],
+ [
+ "ממלאין הימנו בשבת. כתב הר\"ב ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים. בגמ'. דאי בסמוכה בפחות מארבעה למה לי חולייתו גבוהה עשרה דבור גופה רה\"י דעמוקה עשרה ואין כאן רה\"ר מפסקת דכיון שאין ד\"ט מן החוליא לכותל הבית לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומינה שמעת דכשהיא סמוכה דא\"צ שתהא חולייתו י' וזהו פירוש השני שכתב הרמב\"ם למתניתין דקמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפין לי' ובסמוכה וגם זה בגמ'. [*ואע\"ג דכבר תנן לה במסכת שבת בפי\"א כמ\"ש בפי' הר\"ב דהתם סוף משנה ב'. תירצו התוס' שם דרגילות כך וכמ\"ש כבר בשמם בריש מסכת ברכות. עוד תירצו דהתם קמ\"ל צירוף ד' כשהחוליא עצמה גבוהה י' והניח דף עליה ובפרק חלון (עירובין דף ע\"ח) מסיימי ואי לאו דהכא. מדשבת לא הוי יליף מידי דדלמא חוליא נקט אגב סלע דבכל דוכתא רגיל להזכיר חוליא בהדי סלע ע\"כ. והתירוץ הב' מוכח בהדיא בסוגיא דפ' חלון] והא דמשנה ג' פ\"ח דבעינן שתהא הבור מלאה לא דמי להכא דהתם אין מקום פטור ביניהם אלא מקום שלא עירבו בו: \n",
+ "[*שופכין. מל' הר\"ב שכתב ודוקא באשפה של רבים וכו' אבל באשפה של יחיד אין זורקין לה וכו'. משמע שגרסתו במשנה זורקין וה\"נ מייתי לה בפ\"ק דף ח' וכתבו עלה התוספות וז\"ל זורקין לה בשבת משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מי' זורקים לה דהוי מקום פטור. ואית דגרסי שופכין ע\"כ לשונם]: \n"
+ ],
+ [
+ "מטלטלין תחתיו. כתב הר\"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ\"ש בטור א\"ח סי' שס\"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע\"כ. וז\"ש רש\"י והרי יש כאן מחיצה י' ע\"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י\"ט. ומ\"ש הר\"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב\"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט\"ז מה\"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר\"ב מ\"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב\"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר\"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ\"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב\"ם וקושר אותן. ולכן נ\"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט\"ס וצ\"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ\"ף בבי\"ת וחי\"ת ברי\"ש. ומ\"ש הר\"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ\"ב: \n",
+ "שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן: \n",
+ "שבמוקצה. עי' במ\"ג פ\"ב: \n",
+ "וחדקים. פי' הר\"ב קוצים ומסיים הרמב\"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו): \n",
+ "אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ\"ז פי\"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע\"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא\"ש בשם הראב\"ד. ומיהו [*אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י\"ב: \n",
+ "גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב\"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר\"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א\"ח סי' שי\"ג כדכתב שם בב\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אא\"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. רש\"י פירש דאסיפא קאי. והר\"ר יונתן פירש דבין אסיפא בין ארישא קאי. שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה\"י לרה\"י קא מטלטל: \n",
+ "דברי רבי מאיר. וסתם מ\"ד דעומד כו' ומטלטל דלא כר\"מ כדאיתא התם בגמ' ואע\"ג דבמשנה ו' פירש הר\"ב דבחפצים הצריכים לו אסור לטלטלן וכמ\"ש שם הך מפתח נמי אינו צריך אליו באותו רשות שהוא עומד בו בטור סי' ש\"ן וכפי הר\"י: \n",
+ "שהיה בירושלים. פי' הר\"ב דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה\"ר דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה. אבל עכשיו דדלתותיה נעולות לאו רה\"ר שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה כדפירש רש\"י בגמ'. והאי כרמלית לאו דוקא כרמלית אלא כדין כרמלית שאסור לטלטל ממנו לרה\"י ומרה\"י לה. דהוי עיר של רבים שאסור לערב וכו' וכמ\"ש הרמב\"ם לפי שהיא עיר של רבים וכו'. לא היתה מעורבת וכו'. ועל העיקרים שבארנו בפרק ה' מ\"ו. ורש\"י שפירש דמערבין כולה אלא שלא עירבו. היינו לפי פירושו בפ\"ה דמפרש עיר של רבים דרבים בוקעים בה. ואם דלתותיה נעולות מערבין כולה. ודוחק לומר שאם היתה ירושלים יכולה לערב כולה שלא עירבו כולה. ולהרמב\"ם ניחא דאינו יכולה להתערב כולה. ובסוף פ\"ה דפסחים נמי משמע הכי. דתנן יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית לפי שלא היו יכולין להוליך פסחיהם בשבת כדפירש רש\"י בעצמו. ואמאי לא עירבו מערב שבת כדי שיוכלו להוליך. אלא ודאי שא\"א לערב כולה ומפני כן אפשר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך אפילו במקום שאינו מעורב וע\"ש רפ\"ו. ומעתה מפירוש הרמב\"ם עצמו מתיישב מה שהקשה כ\"מ פי\"ד וב\"י סי' שמ\"ה. אמאי קרי לירושלים כרמלית: \n",
+ "רבי יוסי אומר. ולא פליג ר\"י וא\"ל אלא שניהם חולקים עם רבי מאיר. הר\"ר יונתן: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי יוסי מתיר. כיון שיש לו תורת כלי עליו ואע\"פ שמלאכתו לאיסור. לצורך גופו שרי לטלטל. כדפי' הר\"ב משנה ד' פי\"ז דשבת ועי' עוד במשנה דלקמן: "
+ ],
+ [
+ "נגר הנגרר. כתב הר\"ב שאין בראשו גלוסטרא דאי יש הא שרי ליה רבי יוסי לעיל כלומר והכא רבי יהודה דנמי הלכה כמותו. לא התיר אלא בנגרר ולא ניחא ליה לפרש דלעיל נמי לא התיר רבי יוסי אלא בנגרר ור\"א דפליג בעי קשור ותלוי כדפי' הר\"ב שם. דס\"ל דהואיל ור' יוסי משום דיש עליו תורת כלי מתיר לא איכפת לן אפי' אם אינו קשור כלל. וזו היא סברת הרמב\"ם גם הטור סי' שי\"ג לנוסח שכתב הב\"י: ",
+ "והנגרר אף במדינה. פי' הר\"ב הואיל וקשור אע\"פ שאינו תלוי והלכה כר\"י. ולא קשיא הלכתא אהלכתא דבמשנה ז' פי\"ז דשבת פסק כחכמים דפקק החלון אפי' אינו קשור ותלוי פוקקים בו. דנגר שאני שהוא בריח שתוחבין בו כדפי' הר\"ב משנה י' דומה טפי לבנין והלכך בעי קשירה מיהת. כ\"כ הטור. והמגיד בפכ\"ו מה\"ש מדקדק מל' הרמב\"ם דמחלק דפקק החלון שהוא מתוקן ומוכן לכך מאתמול ויש לו תורת כלי עליו: "
+ ],
+ [
+ "מחזירין ציר התחתון כו'. הר\"ב סתם וכתב של דלת ואיכא למטעי דדלת בית וכל המחובר כמו בור ודות נמי בכלל. וליתא וכדמפרש טעמא דר\"י דס\"ל דאין בנין בכלי ש\"מ דלאו בדלת שבדבר המחובר מיירי והכי תניא בגמ' ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין כו' ואל תטעה בלשון רש\"י שכתב ציר התחתון של דלת חלון שידה תיבה כו'. דהכי פירושו חלון של שידה וכו'. לפי שאין פתח לשידה וכו' דפתח שם הונח לפתיחה המשמשת לכניסה ויציאה להכי אסברא וקרי לה חלון. וציר כ' הרמב\"ם מגזרת תסוב על צירה (משלי כ״ו:י״ד): \n",
+ "אבל לא במדינה. פי' הר\"ב גזרה שמא יתקע מסיים רש\"י בגרזן או במקבת דהוי מלאכה וברפי\"ז דשבת כתב דהוא גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ע\"כ: \n",
+ "והעליון כאן וכאן אסור. פירש הר\"ב דה\"ל כבונה ומסיים רש\"י וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה. הותרה אפי' במקדש ע\"כ. ועי' במשנה י\"ד מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הוה כבונה הקשו ע\"ז התוס' מב\"ה דמשנה ו' פ\"א דביצה דס\"ל דאין בנין בכלים [והר\"ב פוסק הכא כת\"ק] ופירשו דהכא טעמא משום דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו כגון סדור קנים וכו' דמשנה ו' פי\"א דמנחות ע\"כ. [*ועי' עוד שם] וכן במי\"ג וט\"ו דפירקין ומשנה ח' וט' דפ\"ה דפסחים. ועיין במ\"ה פ\"ק דביצה. [*ובירושלמי אמתניתין דלקמן אר\"י בר בון לא כל שבות התירו במקדש]: \n"
+ ],
+ [
+ "מחזירין רטיה במקדש. פירש הר\"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש\"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ\"ש הר\"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א ע\"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מה\"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש: \n",
+ "אבל לא במדינה. פי' הר\"ב גזירה שמא ימרח וכפירש\"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע\"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ\"ה פ\"ו דשבת טעמא אחרינא כמ\"ש שם תוס'. ומיהו רש\"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה: \n",
+ "ואם בתחלה כו'. פי' הר\"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ\"כ רש\"י. דס\"ל דאי סלקה משום עבודה אע\"ג דמאתמול הוא דסלקה מ\"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו': \n",
+ "קושרין נימא במקדש. פי' הר\"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר\"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס\"ל דמכשירי מצוה שא\"א לעשותן מע\"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר\"א דס\"ל הכי כדאיתא בשבת פי\"ט. וכ\"ש למ\"ש הר\"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש\"י מפרש במשנה דקושרין ואע\"פ דקשר אב מלאכה היא ורש\"י ס\"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר\"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש\"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב\"ם בפ\"י מה\"ש נראה דס\"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס\"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ\"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דערכין ועי' ברפ\"ה דסוכה. ומפירוש הר\"ב דהכא שמענו ודאי דס\"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש\"י למדנו דס\"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ\"ש בסוף מסכת שבת דלכ\"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה: \n",
+ "חותכין יבלת במקדש. ברפ\"ו דפסחים מפרש הר\"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת: \n",
+ "יבלת. כתב הר\"ב שנאמר או יבלת ואע\"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ\"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ\"ז וואר\"ץ וקאמר שיחתכנה. כ\"פ רש\"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [*ובפ\"ק דפסחים משנה ב']: \n"
+ ],
+ [
+ "כורך עליו גמי. [וא\"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא\"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש\"י כגון על גב האצבע: \n",
+ "ואם להוציא דם וכו'. לשון הר\"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז\"ל רש\"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע\"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש\"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ\"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ\"ש שמתיישב ג\"כ הא דמשנה י\"ב מה שכתבתי שם בשם רש\"י: \n",
+ "בוזקין. פי' הר\"ב לשון כתיתה ומסיים רש\"י כדאמר ברפ\"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם: \n",
+ "על גבי כבש. והא דתנן ברפ\"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ\"ש הר\"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר\"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה: \n",
+ "מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר\"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש עליו בס\"ד. וכתב הר\"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ\"י פ\"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא: \n",
+ "בגלגל. כתב הר\"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב\"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ\"ש הר\"ב במקום דליכא למגזר. להרמב\"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר\"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א\"ח סי' של\"ח: \n",
+ "ומבאר הקר. כתב הר\"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל: \n"
+ ],
+ [
+ "שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר\"ר יהונתן: ",
+ "המיינו. פי' הר\"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב\"ם: ",
+ "ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ\"ק דכלים. ובמשנה ה' פ\"ה דתמיד פי' הר\"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י\"ב: ",
+ "ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש\"י. וכן פירש הר\"ב בדברי בן ננס: ",
+ "פסכתר. פירש הר\"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ\"ה דתמיד: ",
+ "ר\"ש אומר. כתב הר\"ב ר\"ש פליג את\"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת\"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש\"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא\"א לעשותן מערב שבת. ומ\"ש הר\"ב וא\"ל ר\"ש לת\"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר\"ר יונתן דתחומין איכא מ\"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר\"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב\"ם הוא. ולעיל בסוף פ\"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר\"ר יהונתן שלשם: ",
+ "סליקא לה מסכת עירובין. "
+ ],
+ []
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עירובין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה עירובין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Eruvin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c42c03d818a53291edaa6ce6a46154777a736270
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,547 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Eruvin",
+ "text": {
+ "Mishnah Eruvin, Introduction": [
+ "זה לשון הרמב\"ם סידר אחר שבת עירובין מפני שהוא מענין שבת \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "מבוי. פירש הר\"ר יונתן הכהן שהוא מלשון מבוא העיר (שופטים א׳:כ״ד) ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ומן התורה שרי לטלטולי ביה כלומר כדין הכרמלית שהזכיר ברפי\"א דשבת. אבל לא שיהיה דינו כרשות היחיד גמור לחייב הזורק מרשות הרבים לתוכו וכמ\"ש במשנה דלקמן דאפילו הוכשר בקורה לא הוי כרשות היחיד גמורה. ומ\"ש הר\"ב ורבנן הוא דגזור וכו' וכן פירש\"י וכן לשון הרמב\"ם בפרק י\"ז מה\"ש ומד\"ס היא הרוח הרביעית וכן לשון הטור סי' שס\"ג. ועיין במשנה דלקמן דפי' דהל\"מ היא. ועיין מה שכתבתי שם בס\"ד: \n",
+ "והרחב מעשר ימעט. דהוי כפרצה ולא יועיל בה הכירא דקורה. ולר' יהודה דקורה משום מחיצה אינו צריך למעט כדאיתא בברייתא. ה\"ר יונתן: \n",
+ "אף על פי שהוא רחב מעשר כו'. כתב הרמב\"ם ואפילו היה גבוה יותר מעשרים אמה ועיין משנה ו': \n"
+ ],
+ [
+ "הכשר. פירש הר\"ב הכנתו והזמנתו וחברו במשנה ב' פ\"ק דב\"ק: \n",
+ "ובית הלל אומרים או לחי או קורה. פי' הר\"ב דאתאי הל\"מ כו' ולעיל פי' דרבנן גזור כו'. הואיל ואין הדבר מפורש בתורה אע\"פ שמקובל מסיני והוא דבר תורה להעניש עליו במיתה ועונשים מקרי ד\"ס כמ\"ש הכ\"מ בתחלת הלכות אישות והביא ראיה לדבריו. [*ומהם במשנה ג' בפרק בתרא דסנהדרין]. וכן בכל מקום אא\"כ שאמרו ז\"ל בפי' דאורייתא הוא כ\"כ הרמב\"ם בספר המצות שלו שורש ב' וכן ראיתי שהשיב בתשובה. [*ועוד כתב כן בפי' משנה י\"ב פרק י\"ז דכלים וכתבתיו במשנה ג' פ\"ז דאהלות]. ועיין משנה ד' פ\"ד דתענית. [*ובפרקין דף ד'] ובפ\"ק דסוכה הוא דאמרינן שיעורין חציצין ומחיצין הל\"מ וקאי מחיצין אשיעור גובה מחיצה שתהיה עשרה והיינו לרבי יהודה דמשנה ו' פרק י\"ז דכלים אבל לר\"מ שם דהלכה כמותו מוקי התם לגוד ולבוד ודופן עקומה וכן הזכיר הרמב\"ם הל\"מ לענין גוד ולבוד דמשנה ט' וי' דפירקין בפ' ט\"ז מה\"ש. אבל לענין מנין המחיצות הזכיר מד\"ס בפי\"ז כמ\"ש לעיל ועיין ספ\"ט דעת שלישית דמדאורייתא בב' מחיצות הוי רה\"י: \n",
+ "[*לא נחלקו ב\"ש וב\"ה כו'. אמר ר\"ע על זה ועל זה נחלקו. וכתבו התוספות בריש ד' י\"ג אדרבי עקיבא דלא שייך לאקשויי טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן דכיון דת\"ק אמר לא נחלקו בדין הוא שיש להשיב ולומר נחלקו ע\"כ ותמהני דא\"כ תהדר הקושיא על הת\"ק טעמא דב\"ש אתא לאשמועינן וצריך לעיין]: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי לקבל אריח לארכו. בגמ' הגירסא לרחבו. וכן גירסת רש\"י ובספר רי\"ף וכן בפ\"ב דסוכה דף כ\"ב. והכי מסתבר דכיון דהאריח חצי לבנה והלבנה מרובעת כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו פרק י\"ז הלבנה שלשה טפחים על שלשה טפחים ע\"כ. ונמצא האריח שהיא המחצה לא פיחתה מן האורך אבל פיחתה מן הרוחב בלבד ומיהו בכל המשניות הגירסא לארכו וכן העתיקה בכ\"מ פרק הנזכר גם בב\"י סי' שס\"ג. ואפשר דלגירסא זו נאמר דשיעור לבנה שלשה טפחים ברוחב טפח ומחצה וכשנחלקה נמצא האריח טפח ומחצה על טפח ומחצה אבל לפי זה היה יכול לקצר ולומר לקבל אריח ולא לזכור לארכו הואיל והאריח מרובע ושוה בין באורך בין ברוחב. ועוד דאם כן יוכל לקבל לבנה ברחבו ה\"מ למיתני. ועיין בריש מסכת ב\"ב בשיעור לבנה ואריח. ובפי' הרמב\"ם כדי לקבל אריח לארכו ר\"ל אפילו אין לרחבה אלא טפח אפשר שיתקיים עליה אריח [בטיט] שיהיה על אורך הקורה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "היתה של קש וכו'. כתב הר\"ב ר\"י קא\"ל כו' ומפרש בגמ' דבא להוסיף שאע\"פ שהוא ממין שאינה בריאה לקבל בנין כזה אפ\"ה כשר. ועקומה מפ' בגמ' שעקמימותה חוץ למבוי ואילו ינטל עקמימותה יש בין זה לזה שלשה טפחים אפ\"ה אמרינן רואין כאילו היא פשוטה וכולה תוך המבוי עומדת ולא חיישינן דילמא אתי לאמשוכי אבתרה. ועגולה משום סיפא כל שיש בהקיפו איצטריך ליה וכולה מתניתין זו רבי יהודה קתני לה כ\"כ הר\"ר יונתן הכהן. אבל הרמב\"ם והרא\"ש והטור כתבו דבהא דעקומה ועגולה מודו רבנן דאמרינן רואין וככ\"ע אתיא. אלא דצריך שאילו ינטל עקמימותה שלא יהא בין זה לזה ג\"ט: \n",
+ "כל שיש בהקיפו ג\"ט. [*והר\"ב העתיק אם יש בהקיפה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי. וחשבון הזה] משמע בגמ' שהוא מצומצם וכתבו התוס' דקשיא דאין החשבון מדוקדק לפי חכמי המדות. והרמב\"ם כתב שכל שיש אמה באלכסון שלה יש בהקיפה ג\"א ושביעית בקרוב ולפי שזה לא יושג לעולם אלא בקירוב לקחו הם בחשבון הגדול ואמרו שיש בהקיפו כו' ע\"כ ואע\"פ שעל פי החשבון הזה כל שיש בהקיפו ג\"ט לא יגיע אלכסונו לטפח שמפני השביעית החסר בהיקף יחסר האלכסון שליש שביעית בקירוב וא\"כ הוי לקולא וכה\"ג מקשה בגמ' פ\"ק דסוכה דף ח' אימר דאמרי' לא דק לחומרא לקולא מי אמרינן. כבר כתב המגיד לא דקדקו בשל דבריהם והקלו בו ע\"כ. ועיין במשנה ז' פי\"ב דאהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "גבהן עשרה טפחים. פי' הר\"ב כשיעור גובה המבוי. [*עיין מ\"ש לעיל במשנה ב' בס\"ד וכן בר\"פ דלקמן] וכתב הר\"ר יונתן וה\"ה בקורה שצריך שלא תהיה למטה מעשרה ולא תני בקורה דסמך על משנה זו של לחי ששיעורו עשרה כשיעור מבוי ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואפילו היה המבוי גבוה הרבה כבר כתבתי כן לעיל משנה א' בשם הרמב\"ם: \n",
+ "רבי יוסי אומר רחבן ג'. פי' הר\"ב דבעי דבר חשוב במחיצה. וז\"ל הר\"ר יונתן י\"ל דדעתיה דרבי יוסי דבעי דבר חשוב במחיצה שאפילו יפליגנו מן הכותל בשלשה דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ולבטליה כדאשכחן במדה אמצעית של ג' מדות במחיצת כלאים כל שהוא שלשה צריך שלא יהא בין זה לזה במלואו ואוקמינן לה במלואו נכנס ויוצא ומשום הכי מחמיר ר\"י ואפילו בסומכו לגמרי לכותל בעי ג\"ט וברחבו עכ\"ל ובפ\"ד בתוספתא דכלאים איתא והובאה בגמ' בפירקין דף ט\"ז ע\"א: \n"
+ ],
+ [
+ "אפילו בדבר שיש בו רוח חיים. ולא חיישינן שמא תמות דמיתה לא שכיחא (ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ט' דנדרים) ולשמא תברח נמי ליכא למיחש דבקשורה מיירי ולשמא תרבץ תחתיה וליכא מחיצה עשרה נמי ליכא למיחש. דמיירי דמתוחה באשלי מלעיל כלומר שקשורה בחבלים לכותלי המבוי ביתדות שיוצאות מן הכתלים או מן התקרה ואינה יכולה לרבוץ תחתיה והכי מפרשינן בסוכה עכ\"ל הר\"ר יונתן: \n",
+ "רבי יוסי אוסר. פירש הר\"ב דחיישינן שמא תמות ותיכווץ. סוכה דף כ\"ד: \n",
+ "רבי מאיר מטהר. פי' הר\"ב דסבר כל מחיצה כו'. וקשה דלפלוג נמי ברישא. ובגמ' ורי\"ף ורבינו יונתן איתא ברישא ר\"מ [אוסר]. [*וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ברישא ורבי מאיר אוסר]: \n",
+ "וכותבין עליו גיטי נשים. מ\"ש הר\"ב [*ואם כתב לה גט בקרן וכו'] לא מגרשה בה כיון שצריך קציצה. כדמפרש במשנה ג' פרק ב' דגיטין דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "שיירא. תרגום אורחת ישמעאלים שיירת ערבאי. רמב\"ם: \n",
+ "והקיפוה. מע\"ש בכלי בהמה. כגון מרדעת ואוכפין של בהמה והיא מחיצה שהרבה ממנה פרוץ כגון החלל שבין אוכף לאוכף אעפ\"כ הוי מחיצה ומותר לטלטל בכל הבקעה שהיתה מתחלה כרמלית שהרי עכשיו היא מוקפת לדירה. הר\"ר יונתן: \n",
+ "גבוה עשרה טפחים. מהטעם שנתנו חכמים בסוכה רפ\"ק כמ\"ש שם שכ\"כ התוס' שם סוף דף ד' דהא דבעינן בשבת מחיצה גבוהה עשרה מהתם ילפינן: \n",
+ "ולא יהיו פרצות וכו'. כתב הר\"ב דפרוץ כעומד מותר וכ\"כ הרמב\"ם ושכן הוא בכל התורה ועיין משנה ח' פרק קמא דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "מקיפין כו'. פירש הר\"ב אשיירא קאי וטעמא מפרש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ומדמאי. גמרא דתנן (בפ\"ג דדמאי) מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי. ופי' הר\"ב שם דאם לנו חייבין לתקן. וכתבתי שם דאיכא בירושלמי דמוקי הכי. והקשה שם הר\"ש מדהכא דתנן גבה ומלערב ש\"מ דבשבתו ולנו איירינן ואפילו הכי פטורים מדמאי ע\"כ. ונ\"ל דאותו מ\"ד סבירא ליה דהכא לצדדין קתני דפטורים מדמאי כשלא לנו ואם לנו ושבתו חייבים בדמאי אבל פטורין מלערב: \n",
+ "ומלערב. פי' הר\"ב עירובי חצירות. אבל [עירובי] תחומין חייבין ובספ\"ב דשבת כתב דעירובי תחומין יש להם סמך מקראי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עושין פסין לביראות. עיין במשנה ד' [*ומ\"ש הר\"ב שעמוקים עשרה עיין מ\"ש בזה בס\"ד בפ' דלקמן משנה ג']: \n",
+ "וארבעה פשוטין. כתב הרמב\"ם בפירושו דר\"י מודה כשיש ביניהן י\"ד. ולאו דוקא אלא מסרך סריך בלישנא דברייתא דתני ר\"י אומר כי\"ג אמה וכי\"ד אמה ור\"ל יצאו מכלל י\"ג ולכלל ארבע עשרה אמה לא באו די\"ג אמה ושליש הן וכן כתב במשנה דלקמן ובחבורו פרק י\"ז: \n",
+ "גובהן עשרה טפחים ורחבן ששה. גובהן י' שאין נקראת מחיצה בפחות מי' [*וכמ\"ש בס\"ד בפרק דלעיל משנה ב'] ורחבן ו' טפחים דזהו אמה שאע\"פ שבמחיצת (חצר) סגי בפס ד' (כמ\"ש הר\"ב פרק דלעיל משנה ב') לא דמי דהתם בחצר איכא ג' מחיצות שלימות אבל בפסי ביראות שרובו פרוץ מכל צד מצריכין פס של ששה טפחים. הרב רבי יהונתן: \n",
+ "קשורות. כתב הר\"ר יונתן ואע\"פ שאין הפרות מושכות בעול בשבת אפילו הכי משערין בהו לפי שגם בימות החול נכנסות שם לשתות ופעמים שכשהצמד הא' נכנס לשתות מוצא הב' ששתה משם ורוצה לצאת ואם יהיו בין הדיומדין פחות מזה השיעור יבואו הפרות ויפילו הדיומדין לארץ. ומחלוקת דר\"מ ור\"י שזה משער בצמד של שלש שלש פרות וזה משער בארבע משמע שיש מקומות שאין חורשין בלא ארבע פרות או מפני שהארץ קשה לחרוש או מפני שהבהמה גסה שלהן אינה חזקה כשאר פרות דעלמא ע\"כ [*ועוד בה שלישית שראיתי בארץ רוסיא בהרבה מקימות שחורשין בארבע צמדים ולא מפני שני אלו הטעמים אבל מפני שהקרקע שמינה מאד והמחרישה נכנסת בעומק הרבה וצריכה לשוורים רבים להוליך המחרישה]: \n",
+ "אחת נכנסת כו'. פירש הר\"ב רבקה אחת כו' הכי ת\"ר ופירש\"י ולא פרה נכנסת ופרה יוצאה דא\"כ לא הו\"ל קשורות. ומ\"ש הר\"ב דלא בעינן מצומצמות כל כך. ר\"ל דאילו עשר אמות לר' מאיר וכן הי\"ג ושליש לר\"י לא בעינן מצומצמות וכו' וכן הוא ברש\"י ורמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "סחר. עיין בפ\"ג דשביעית משנה ד' בפירוש הר\"ב והתם גרס סהר ואפילו הכי מפרש כמו סחר אבל התם אי אפשר לפרש בית האסורים: \n",
+ "מוקצה. פירש הר\"ב רחבה כו' ונקראת מוקצה לפי שאין רוב תשמיש שם כדכתב הרמב\"ם משנה ח' פרק בתרא. וכתב הר\"ב דכל הני הקיפן לדירה הוא. פירוש לדירת אדם לכניסה ויציאה תמיד כן פירש\"י דף כ\"ב ע\"א ועיין במשנה ה' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ומותר להרחיק כו'. כתב הר\"ב והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויין לשתיית אדם כו' כ\"כ רש\"י ז\"ל. ועיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "בור הוא הגבא שיתכנסו שם המים. הרמב\"ם: \n",
+ "לבאר הרבים בלבד. כתב הר\"ב ואין מותר כו' אבל להוציא מים כדי לשתות אדם עצמו אסור. והקשו בתוספות דאם כן אמאי בעינן שיהיו ראוין לאדם כמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל ותירצו די\"ל שאם דלה לצורך בהמה ונשתיירו שם שרי לאדם. אי נמי דתחלת התקון לא הותרו אלא לצורך בהמה אבל בשכבר נתקן לצורך בהמה שרי אף לצורך אדם ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אלא יורד לבור ושותה. היינו כשהבור קצרה אבל אם היא רחבה כל כך שלא יוכל האדם להרחיב רגליו בצדי הבור וירד. מותר לכתחלה לכל אחד מהני פירושים או לדלות או לתקן. תוס': \n",
+ "חגורה. פי' הר\"ב מחיצה. וכן ל' התו' וכתב הר\"ר יונתן שמפני שמצריכין מחיצה מד' רוחותיה קורא לה חגורה: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר רבי יהודה בן בבא כו' כתב הר\"ב משום דאמר חדא לחומרא כו' ואע\"ג דר\"י נמי תנא חדא לחומרא במשנה ג' וקתני אחריתא במשנה ד' ולא קתני ועוד. התם אפסיקוהו רבנן במילתא אחריתא דאיהו לא איירי אלא בפסי ביראות ואהדרו רבנן בגינה וקרפף כו'. גמרא. [*ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דביצה ובמשנה ב' פ\"ט דנדרים]: \n",
+ "שומירה או בית דירה וכו'. פי' הר\"ר יונתן שומירה כעין סוכה של שומרי הצאן או השדות או הכרמים בקביעות יומם ולילה כל השנה או בית דירה לבה\"ב אע\"פ שאינה תדירה אלא לפרקים או שתהא סמוכה לעיר בתוך אלפים אמה כגון דיכול בה\"ב ללכת ולטייל בה: \n",
+ "אלא בור כו'. רוצה לומר אחד מהם או בור או שיח או מערה. רמב\"ם: \n",
+ "ובלבד שיהא בה שבעים אמה וכו'. מ\"ש הר\"ב דהא בעי למעבד מינה רצועה של רפ\"ג אמות אורך כו'. על הצד הקירוב הוא. לפי שהוא פחות ב' אצבעות ושני שלישי אצבע. כי השטח שעשינוהו שבעים אמות וד' טפחים על שבעים אמות וד' טפחים הקו שיקיפהו בד' רוחותיו יהיה ארכו ד' פעמים ע' אמות וד' טפחים. ד\"פ שבעים הוא ר\"ף ד' פעמים ד' טפחים הוא ששה עשר טפחים שהן שתי אמות וד' טפחים עוד כדי למלאות הקרנות הפגומות. ופגימתן לדברי הר\"ב שעשה הרצועה הזאת המקפת ברוחב שני שלישי אצבע צריך למלאות לד' קרנות לכל אחת שני שלישי אצבע על שני שלישי אצבע שהן ד' שלישי אצבע וד' פעם ארבע שלישי אצבע הם ט\"ז שהם חמש אצבעות ושליש אצבע. ומובן הוא שזה שכתב הר\"ב שאין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע. ר\"ל תוס' לכל רוח ורוח ר\"ל הרצועה הנוספת בכל רוח ורוח אין ברחבה שני שלישי אצבע. אבל ברוחב השטח יעלה ליותר שהרי שתי רצועות נוספות ברוחב השטח וכן באורך. גם קל להבין למה אינה מגיע וזה לפי שזה שנשאר בידינו היה י\"ח אמות וארבע טפחים אורך ברוחב טפחיים וכשתחתוך הרוחב לרצועות שיהיו ברוחב כל אחת שני שלישי אצבע יהיו י\"ב רצועות שהטפחיים הם ח' אצבעות שבהם כ\"ד שלישי אצבע. הנה בידינו י\"ב רצועות. שאורך כל אחד ואחד שמונה עשרה אמות וארבע טפחים. חשוב י\"ב פעמים י\"ח אמות וד' טפחים יעלו רכ\"ד אמות כי י' פעמים י\"ח עולה ק\"פ. עוד שני פעמים י\"ח עולה ל\"ו הרי רט\"ז. עוד י\"ב פעמים ד' טפחים הם מ\"ח טפחים שהן ח' אמות נמצאו בין הכל רק רכ\"ד אמות ואנן בעינן למעבד מינה רצועה רפ\"ג אמות. ומה שכתב דהלכה כחכמים דבעינן דבר מועט כ\"כ הרמב\"ם ועיין מה שכתבתי בסייעתא דשמיא פ\"ה מ\"ג: שני שלישים או קרוב מזה עד שתהיה מדת המרובע קרוב מבית סאתים וכן נראה מדבריהם במקום אחר. ומאמר רבי יהודה אפילו אין בה אלא בור ושיח ומערה. רוצה בואחד מהם. או בור. או שיח. או מערה. ונתבאר בתוספתא כי רבי אליעזר סובר אם היה ארכה יותר על שנים ברחבה אין מטלטלין בתוכה ומחלוקתם במה שאומר לך. והוא כי ר' יוסי אומר כי המקום שהוא בית סאתים [שמדתו] חמשת אלפים אמה כמו שבארנו אפילו יהיה ארכו כשנים ברחבו עד שיהיה ארכו מאה אמה ורחבו חמשים אמה כמו חצר המשכן מטלטלין בתוכו ושיהיה בזה האלכסון קרוב לקי\"ב והוא יותר מכפל הרוחב ור' אליעזר סובר כי לא יוסיף האורך על הרוחב אלא כשיעור שיהיה האלכסון כפל הרוחב. ויהיה אורך השטח שלש ותשעים ושליש תשיעית [ו] הרחב חמשים וג' ושליש אמה והאלכסון מאה ושבעה וחצי ואלו החשבונות כולם בקירוב ומה שזכרתי לך לדמיון ואי אפשר להוציאם בדיוק לפי שהם כולם חשבונות בלי גדורים ולא יהיה לדעת רבי אליעזר לעולם באורך בית סאתים יותר משלש ותשעים ושליש תשיעית אמה ולדעת רבי יוסי יהיה ארכו מאה אמה וזו היא צורתו* מה שזכרנו לדעת רבי אליעזר ויהיה שיעור מאמר ר' אליעזר כן היה אורך האלכסון יותר על שנים ברחבה אפילו אמה אחת אין מטלטלין בתוכה וכל מה שזכרנו מן הגדירה והוצאת האלכסון והשיבור הוא קרוב מאד בעיני היודע בחכמת החשבונות והתשבורות וקשה מאד ויהיה בו כסומא מי שלא למד בזה הענין עכ\"ל: \n",
+ "וזה ביאורו. אמר כי חצר המשכן שיעורו בית סאתים חמשת אלפים אמה כי ארכו מאה ורחבו חמשים זה מבואר מאד שכשתכפיל חמשים על מאה לומר חמשים פעם מאה יעלו בידך חמשת אלפים. ומה שאמר אבל שטח מרובע שיהיה עומד הזוית יהיה מדתו ה' אלפים לא יודע צלע אותו השטח אלא בקרוב. ר\"ל כשהוא מרובע אמיתי. או שאין ארכו כפלים כרחבו. ונתן טעם הדבר לפי שהוא חשבון בלי גדור וכו' כמו שזכרתי לך במה שקדם ביחוס אלכסון לעגולה כו' הוא בפרק דלעיל משנה ה' והעתקתי לשונו שם. ואמר לפיכך אמרו שבעים ושירים כי כשתשים אלו השירים חמש שביעיות כאשר זכרתי לך ותכה שבעים וחמש שבעיות יהיה החשבון חמשת אלפים וחצי אחד בקירוב. וזה אופן הכאתו נצטרך לעשות גם האמות לשבעיות שיהיה הכל במספר שוה ויהיו השבעים אמות ז' פעם שבעים ארבע מאות ותשעים הרי בידינו תצ\"ה שבעיות עם הה' שבעיות הקדומים. ונכה אלו תצ\"ה ונאמר ה' פעם ה' כ\"ה. ה' פעם צ' ת\"ן. ה' פעם ת' שני אלפים. עוד אמור צ' פעם ה' ת\"ן. צ' פעם צ' ח' אלפים ק'. (שכן י' פעם צ'. תת\"ק. נמצא בידך ט' פעם תת\"ק) צ' פעם ת' ל\"ו אלפים (שכן י' פעם ת' ד' אלפים הרי בידך ט' פעם ד\"א) עוד אמור ת' פעם ה' שני אלפים. ת' פעם צ' ל\"ו אלפים. ת' פעם ת' ק\"ס אלפים (שכן ק' פעם ק' י' אלפים. וא\"כ ק' פעם ת' מ' אלפים נמצא בידך ד' פעמים מ' אלפים). צרפם כ\"ה ת\"ן שני אלפים. ת\"ן ח' אלפים ק'. ל\"ו אלפים. שני אלפים ל\"ו אלפים ק\"ס אלפים. הנה האחדים ה' והעשיריות ק\"ך ושים הק' להמאיות יהיו אלף ושים האלף להאלפים ויהיו כל האלפים רמ\"ה הנה עלה בידינו המספר מהכאות תצ\"ה בעצמו שהוא רמ\"ה אלפים כ\"ה ורצונינו לדעת כמה אמות שלמות הם בזה המספר ולפיכך נצטרך להכות השבעיות בעצמם כי כל שבעה שבעיות מזה הגדר הוא אמה מהגדר ונמצא שלידיעת ריבוע כל הגדר הנעשה למספר שבעיות תצ\"ה הוא כשנכה שבעה מהם בעצמם ויעלה בידינו מ\"ט שהוא ז' פעם ז' התבאר לנו כי כל מ\"ט שבמספר שיצא לנו מהכאת תצ\"ה בעצמו הן אמה בתשבורת. ונבא לדעת כמה פעמים מ\"ט הם בזה המספר שאמרנו ונמצא כי ברמ\"ה אלפים הם חמשת אלפים פעם מ\"ט כי הר' יש בו ד' פעם מ\"ט ויוותרו ד' שים אותם למ\"ה יהיו גם כן מ\"ט הנה שברמ\"ה הם חמשה פעם מ\"ט ויהיה א\"כ ברמ\"ה אלפים חמשה אלפים פעם מ\"ט. וכל מ\"ט הוא אמה. הרי שבמספר שאמרנו הם חמשת אלפים אמה ויותרו כ\"ה שהם שבעיות והם חצי אחד בקרוב שהאחד הוא מ\"ט כמו שהתבאר: \n",
+ "ואמר עוד ואם תשים השירים שני שלישים תהיה מדת אותו השטח ד' אלפים תתקצ\"ג ושבע תשעיות. משפטו בזה האופן שנעשה השבעים אמות לשלישים להעלות המספר לחלקים שוים ויהיו השבעים ר\"י שלישים כי ג' פעמים שבעים הוא ר\"י. ונחבר להם גם השני שלישים הקדומים ויהיו רי\"ב והכה רי\"ב בעצמו כמשפט האמור בהכאת תצ\"ה בעצמו. ואחר ההכאה תצרף הכל. ונמצאו בידך מ\"ד אלפים תתקמ\"ד. (וכשנדע) כמה אמות יהיה זה המספר בתשבורת נצטרך לדעת כמה מחלקים אלו עולים באמה בתשבורת ואלו החלקים הם שלישים ונמצא שגדר שעשינוהו לחלקים כולם שלישיים שכל שלש ממנו הוא אמה מהגדר. ונרבעם לדעת האמה בתשבורת הרבוע ונכה ג' פעם ג' הוא ט' ידענו מזה שכל ט' שלשיים הם אמה בתשבורת ולפיכך כל כך ט' חלקים שבמספר הזה כל כך אמות הם בתשבורת המספר כולו ומצאנו שבל\"ו אלפים מן המ\"ד הם ד' אלפים פעם ט'. ובתוך שמונה אלפים הנשארים הם ת\"ת פעם ט' וישארו ת\"ת ונקח מן התתקמ\"ד מאה לצרף לת\"ת אלו. יעלו גם כן ק' פעם ט'. ויוותרו תתמ\"ד. וכבר עלה בידינו ארבעה אלפים תת\"ק אמות. ומצאנו בתתמ\"ד שבתת\"י מהם צ' פעם ט' (שבכל מאה א' פעם צ' עוד י' הנה בת\"ת נשארו ח' פעם י' הנה הנם עם הי' שצרפתי בתת\"י גם כן אחד פעם צ') הרי תתק\"צ אמות. ומן הל\"ד הנותרים תעשה ג' פעם ט' ויוותרו ז' הרי לך [ארבע אלפים] תתקצ\"ג אמות שבעה תשעיות ר\"ל שכל תשע מהם אמה ברבוע: \n",
+ "ואמר עוד ונתבאר בתוספתא כו' והכי מסקינן בגמ'. ואמר אפילו יהיה ארכו כשנים ברחבו ושיהיה בזה האלכסון קרוב לקי\"ב והוא יותר מכפל הרחב זהו דרך פירוש הרי\"ף. ואולם שהאלכסון קרוב לקי\"ב מבואר ממה שכבר הודעתי נאמנה בפי' משנת הנוטע ירק בפ\"ה דכלאים. שכל אלכסון מרובע ארוך הוא גדר למרובע שרבועו כשני המרובעים שקו אורך ורוחב גדריהם והנה קו האורך המונח הוא גדר למרובע ששטחו בתשבורת עשרת אלפים כי מאה על מאה עשרת אלפים (כי י' פעם מאה אלף נמצא בידך י' פעם אלף) וקו הרוחב הוא גדר למרובע ששטחו בתשבורת כ\"ה מאות כי חמשים פעם חמשים חמשה ועשרים מאות (כי י' פעם חמשים חמש מאות הרי בידך חמשה פעם ת\"ק) מספר כל שני המרובעים י\"ב אלף ת\"ק. ונשוב אל האלכסון והוא מונח קי\"ב ונכה הקי\"ב כמשפט ההכאה והצירוף ויצא לנו י\"ב אלף תקמ\"ד כמספר שני המרובעים מרובעי ארך ורחב ויותרו מ\"ד וז\"ש בקירוב: \n",
+ "ואמר עוד דר\"א סובר כי לא יוסיף הארך על הרחב אלא כשיעור שיהיה האלכסון כפל הרחב ויהיה ארך השטח צ\"ג ושליש תשיעית. הרחב נ\"ג ושליש. והאלכסון מאה וז' וחצי. וכה משפט ביאור דבריו נעשה צ\"ג אמות הארך כולם לשלישי תשיעיות כדי שיהו החלקים כולם שוים וכל שליש תשיעית הוא חלק מכ\"ז כי ג\"פ ט' כ\"ז. הנה צ\"ג הם כ\"ז פעמים צ\"ג והם ב' אלפים תקי\"א ועם השליש תשיעית המוקדם הם בין הכל ב' אלפים תקי\"ב. וכן נעשה מן נ\"ג ושליש שהוא הרוחב לחלקם לחלקים שוים שיהיו כולם שלישיות ויהיו שלשה פעם נ\"ג הוא קנ\"ט ועם השליש הקדום הם ק\"ס וכשנכה הרחב בארך לרבעם נכה ק\"ס עם ב' אלפים תקי\"ב כדרך ההכאה האמורה ונצרפם ויעלה הרבוע ד' פעם מאה אלף עוד אלף תתק\"ך. וכשנרצה לדעת כמה אמות הם אלו החלקים בתשבורת. ולזה צריכין אנו לדעת תחלה מספר אמה אחת בתשבורת כמה היא מאלו החלקים והיו חלקי הארך שהן שלישי תשעיות כ\"ז באמה וחלקי הרחב שהן שלישיות ג' באמה. ולפיכך נכה ג' בכ\"ז והן ג' פעם כ\"ז שהן פ\"א וזהו מדת אמה אחת בתשבורת וכל כך מספר פ\"א שנמצא במרובע שהנחנו כל כך אמות הם בו. והנה בד' פעם מאה אלף הם ד' אלפים פעם פ\"א ויותרו ע\"ו אלפים (כי הפ' מותיר מכל מאה אלף כ' אלפים שהן פ' אלפים ג) והא' של הפ\"א לוקחת מהם ד' אלפים נמצא שנשארו ע\"ו אלף) וע\"ב אלף תת\"ק הן תת\"ק פעם פ\"א (כי ע\"ב הוא ח' פעם ט' נמצא בע\"ב מאות ח' פעם תת\"ק ובע\"ב אלף פ' פעם תת\"ק ועוד תת\"ק להשלים הא' של הפ\"א) הנה יש בידינו ארבע אלפים תת\"ק חלקי פ\"א (אלפים) שהן אמה בתשבורת. ונשארו מכל הד' פעם ק' אלף ג' אלפים עוד מאה ונשימם אל האלף תתק\"ך ויהיו ה' אלפים כ'. והה' אלפים הם ששים פעם פ' ונשארו כ'. (כי בכל אלף י' פעם פ' ויותרו ר'. וכשתחבר ה' פעם ר' הן אלף ובאלף עוד י' פעם פ' ונותרו ר' הרי ס' פעם פ') ומן הר' שנשארו נקח ס' פעמים א' להשלים הא' [של הפ\"א] ויותרו ק\"מ ונשימם עם הכ' ויהיו ק\"ס הנה בידינו ד\"א תתק\"ס אמות וישארו ק\"ס חלקי פ\"א שהן ב' פעם פ' ויחסרו ב' פעם א' להשלים הב' אמות הנה מדת שטח מרובע ארוך צ\"ג ושליש תשיעית ורחב נ\"ג ושליש עולה בריבוע ד\"א תתקס\"ב בקרוב והוא קרוב למדת ה' אלפים חצר המשכן המונח: \n",
+ "ואולם לדעת שהאלכסון הוא ק\"ז וחצי בקרוב צריכין אנו לדעת כמה יעלו ב' המרובעים מרובע הארוך שהוא צ\"ג ושליש תשעיות ומרובע רחב שהוא נ\"ג ושליש. וכבר אמרנו שחלקי מספר הארוך אחרי שחלקנוהו לשלישי תשעיות שעלו שני אלפים תקי\"ב ונכה אותם בעצמם כמשפט ההכאה והצרוף שהתבאר ונמצאם ס\"ג פעם מאה אלף ועשרת אלפים עוד קמ\"ד. ולדעת כמה אמות הם בתשבורת נקח כל חלקי שלישי תשעיות שבאמה והן כ\"ז ונכה כ\"ז בעצמו כמשפט ההכאה והצרוף ויהיו תשכ\"ט והן כל חלקי שלישי תשעיות בתשבורת אמה אחת. וכמספר תשכ\"ט פעמים שנמצאם במספר מרובע ארוך שהנחנו כל כך אמות הן בו. ונמצא שמונה אלפים פעם תשכ\"ט בנ\"ח פעם ק' אלף ול\"ב אלף. שמן נ\"ו [ק' אלף] היו ח' [אלף] פעם ת\"ש (שהרי בנ\"ו יש שמונה פעם ז' והמספר שנוציא הן ז' מאות והמספר שמוציאים ממנו הם מאה אלפים נמצא ששמונה אלף פעם ז' מאות בנ\"ו [פעם ק' אלף] הללו) ומן הז' פעם ק' אלף נוציא ג\"כ ח' אלפים פעם כ' של התשכ\"ט ונצטרך להוצאה זו מאה וששים אלף (כי כ' פעם ח' אלפים הוא זה המספר בעצמו ונשארו ב) ה' פעמים ק' אלף עוד מ' אלפים. מהם נוציא גם כן ח' אלפים פעם ט' למלאות כל המספר תשכ\"ט לשמונה אלפים פעם. ונצטרך להוצאה זו ע\"ב אלפים (כמספר ח' פעם ט) נמצאו מה שנשאר מכל מספר ס\"ג פעם מאה אלף. שהוא ד\"פ ק' אלף עוד ס\"ח אלף ויש בידינו שמונה אלפים פעם תשכ\"ט. ומן הנותרים נמצא בהם שש מאות פעם תשכ\"ט כי בד\"פ מאה אלף עוד כ' אלפים יהיה ששה מאות פעם ת\"ש (כי ששה פעם ז' הן מ\"ב וכל ריבוע מאה במאה הוא עשרת אלפים נמצא מספר ששה מאות בהכאה לת\"ש הן מ\"ב פעם עשרת אלפים שהן ד' פעמים מאה אלף עוד כ' אלפים) ונשאר מ\"ח אלפים. ולהשלים הך' של תשכ\"ט נוציא ג\"כ שש מאות פעם כ' ונצטרך להוצאה זו י\"ב אלפים (שכן כ' פעם ת\"ר) ונשאר ל\"ו אלפים ולהשלים הט' של תשכ\"ט למספר ת\"ר פעם נוציא ג\"כ ת\"ר פעם ט' ונצטרך להוצאה זו חמשת אלפים ת' (שכן ששה פעם ט' נ\"ד וכל ששה הללו הם מאות הרי נ\"ד מאות שהן חמשת אלפים ת') ונשאר מכל ס\"ג פעם ק' אלף. שלשים אלף ת\"ר. ועלה בידינו ח' אלפים ת\"ר פעם תשכ\"ט. ונחבר שלשים אלף ת\"ר. הנשארים עם העשרת אלפים קמ\"ד הקדומים ויהיו מ' אלפים תשמ\"ד. ונמצאו בהם נ' פעם תשכ\"ט שכן ל\"ה אלפים הם חמשים פעם ת\"ש (שבכל ל\"ה אלף בכל אלף פעם א' ת\"ש. ויוותר ש' שהן ק\"ה מאות והן ט\"ו פעם ת\"ש) ולהשלים הכ' של תשכ\"ט למספר נ' פעם תשכ\"ט. נוציא ג\"כ נ' פעם כ' ונצטרך אלף להוצאה זו (שכן כ' פעם נ' הן אלף) ולהשלים הט' של תשכ\"ט למספר האמור. נוציא גם כן נ' פעם ט' ונצטרך להוצאה זו ת\"ן (שהוא ט' פעם נ') ונשאר מן הכל ד\"א רצ\"ד ועלה בידינו ח\"א תר\"ז פעם תשכ\"ט. עוד נוציא מד\"א רצ\"ד הנשארים ונמצא בהם ה' פעם תשכ\"ט שה' פעם ת\"ש הן ל\"ה מאות וה' פעם כ' הן מאה וה' פעם ט' הן מ\"ה נמצא שהוצרכנו להוצאה זו ל\"ו מאות מ\"ה. ונשארו תרמ\"ט. ועלה בידינו ח\"א [תרנ\"ה] פעם תשכ\"ט שהן כל כך אמות שמונה אלפים תרנ\"ה עוד תרמ\"ט חלקים שכל חלק הוא חלק מתשכ\"ט באמה בתשבורת והוא גם כן קרוב לאמה שלא יחסרו כי אם פ' חלקים מן התרמ\"ט עד תשלום תשכ\"ט. ונרבע גם כן הרוחב שאמרנו שהוא ק\"ס שלישי אמה וכשנכה מספר זה בעצמו בדרך ההכאה וצרוף האמורים יעלו כ\"ה אלף ת\"ר ולדעת כמה אמות הן בתשבורת נקח כל חלקי שלישי אמה והן שלשה ונכה אותם ונדע כי ט' שלישי אמה הם אמה בתשבורת ולכך כל כך מספר ט' שנמצא במספר כ\"ה אלף ת\"ר כל כך אמות הן בזה המספר ונמצא שי\"ח אלף הם שני אלפים פעם ט' (שכן ט' פעמים שני אלפים הן י\"ח אלף) ונשארו שבעה אלפים ת\"ר ונוציא מהן ת\"ת פעם ט' והן שבע אלפים ומאתים (שהרי הן ע\"ב מאות וח' פעם ט' ע\"ב והמספר שהוציאנו ממנו הן מאות) נשאר ת' בלבד ובידינו י\"ח אלפים ת\"ת פעם תשעה ובאלו ת' הנשארים הם ארבעים פעם תשעה ויוותרו ארבעים (כי ת' הוא עשרה פעם ארבעים נמצא שנשאר ארבעים) ועלה שני אלפים תת\"מ פעם ט' ובמ' הנשארים נמצא ג\"כ ד' פעם ט' וישארו ד' הרי בידינו שני אלפים תתמ\"ד פעם ט' שהן כל כך אמות ב\"א תתמ\"ד [*עוד ד' חלקי תשעיות] ומעתה נצרף שני הרבועים והם ח' אלפים תרנ\"ה. ב\"א תתמ\"ד ויהיו י\"א אלף תצ\"ט אמה עוד תרמ\"ט חלקי תשכ\"ט (באורך על רוחב ארבע חלקי תשעיות) שיעלו אמה ושליש אמה בקירוב. וזה חשבונו שנכפיל ונעלה התרמ\"ט בט' והד' בתשכ\"ט ונאמר ט' פעם תרמ\"ט והן ה' אלפים תתמ\"א ונאמר תשכ\"ט פעם ד' (או ארבע פעם תשכ\"ט) והן ב\"א תתקי\"ו. הנה אלו שני המספרים שביחד הם שמונה אלפים תשנ\"ז הם תשבורת חלקי תרמ\"ט תשכטיי\"ם [ברוחב י\"ט תשעיות באורך ותשכ\"ט] אורך על ארבע תשעיות רוחב אבל לדעת מה הן החלקים נכפיל החלקים בעצמם והם תשכ\"ט ותשעיות ונאמר תשעה פעם תשכ\"ט והן ששה אלפים תקס\"א. והוא האמה בתשבורת שחלקי ארכה תשכ\"ט וחלקי רחבה תשעיות ואולם כבר אמרנו כי תרמ\"ט [פעם טי\"ת ותשכ\"ט פעם] ארבע עלו שמונה אלפים תשנ\"ז ולפיכך נוציא מהם ששה אלפים תקס\"א והיא אמה ויוותרו שני אלפים קצ\"ו. והן שני אלפים קצ\"ו חלקי ששה אלפים תקס\"א לאמה [*שהוא שליש אמה בקירוב] ונוכל להקטין אותן ונעשה בשני המספרים (רצוני לומר מספר שני אלפים קצ\"ו ומספר ששה אלפים תקס\"א) מכל שלשה חלקים חלק אחד ונמצא כי שני אלפים קצ\"ו כשנחשוב כל שלשה חלקים שיהיו חלק א' שישובו במספר תשנ\"ב (שהרי שלשה פעמים ת\"ש. שני אלפים ק'. ושלשה פעמים ל\"ב. צ\"ו) ומן ששה אלפים תקס\"א כשנחשוב כל שלשה חלקים שיהיו חלק א' נמצאם שישובו במספר שני אלפים קפ\"ז (שהרי שלשה פעמים שני אלפים ו\"א. ג\"פ ק\"פ. תק\"מ. וג\"פ ז' כ\"א). עוד נקטין מה שעלה בידינו (והוא תשל\"ב חלקי שני אלפים קפ\"ז). למספר קטן ונחשוב כל שלשה חלקים לחלק אחד. (ככה [נכה] בשני המספרים) ונמצאם כי תשל\"ב ישובו רמ\"ד (שהרי שלשה פעמים ר' הן ת\"ר וג\"פ מ' ק\"ך וג' פעמים ד' י\"ב) ומן ב\"א קפ\"ז ישובו תשכ\"ט (שהרי שלשה פעמים ת\"ש. שני אלפים ק'. וג' פעמים כ' ס'. ושלשה פעמים ט' כ\"ז) הנה עלה בידינו שרבוע (ט' תשעיות) אורך ותרמ\"ט חלקי תשכ\"ט [רוחב ומרובע תשכ\"ט אורך] ברוחב ארבע תשעיות עולים אמה בתשבורת עוד רמ\"ד חלקי תשכ\"ט לאמה בתשבורת. שהוא שליש אמה בקירוב שהרי רמ\"ד שליש תשל\"ב הוא אבל תועלת ההקטנה שנוכל לדבר החלקים במלות קצרות. והנה עמדנו למנין שמספר שני המרובעים הם אחד עשר אלף ת\"ק אמה עוד שליש בקירוב: \n",
+ "וזכינו לדין שאלכסון זה המרובע ארוך שעלו שני רבועי קוי אורך ורוחב ממנו למספר הזה האמור שיהיה האלכסון ממנו גדר ק\"ז וחצי לפי שנמצאהו גדר למרובע במספר ששה וארבעים אלף רכ\"ה חלקים. שנעשה ק\"ז גם כן לחצאים שיהיו החלקים שוים ונמצא בידינו רט\"ו וכשנכה רט\"ו בדרך ההכאה והצרוף יצא לנו ששה וארבעים אלף רכ\"ה. וכשנדע כמה חציים הם באמה בתשבורת כדי לדעת כמה חלקים מאלו הם באמה בתשבורת נרבע גם כן החצי בעצמו וכמו שהשליש נתרבע כפי חלקיו הראשונים לאמה והם שלשה והכי שלשה בעצמו לומר שלשה פעם שלשה כן החצי הוא חלק משנים באמה בגדר שאנו בו ונכהו בעצמו לומר שני פעם שני הם ארבע. הנה שכפי מספרו ארבע שבזה המספר המונח. כל כך אמות בתשבורת הם במספר הזה. והנה יצאו ארבעים אלפים בד' ד' הרי בידינו עשרת אלפים פעם ארבע (כי ארבע פעם עשרת אלפים ארבעים אלף) ועוד אלף פעם ד' בד' אלפים ונשארו שני אלפים רכ\"ה ובידינו י\"א אלפים והנשארים ב' אלפים הם ת\"ק פעם ארבע נמצא בידינו י\"א אלפים ת\"ק ועוד רכ\"ה יתירים שהם נ\"ו פעם ארבע וחלק אחד שהוא רביע מאמה בתשבורת: \n",
+ "עוד נוכל למצוא מספר ק\"ז וחצי להעלותו לסך כזה בדרך יותר מהיר והוא הדרך שהרגלת בו במשנת הנוטע ירק בפ\"ה דכלאים. והוא להכות מספר היוצא בחצי כדרך הכאת מספר היוצא בשלמים ונאמר חצי פעם חצי רביע. חצי פעם ז' שלשה וחצי. חצי פעם ק' נ'. שבעה פעם חצי ג' וחצי. שבעה פעם ז' מ\"ט. שבעה פעם מאה ת\"ש. מאה פעם חצי נ'. ק' פעם ז' ת\"ש. מאה פעם מאה עשרת אלפים. צרפם רביע. ג' וחצי. חמשים. שלשה וחצי. מ\"ט. ת\"ש. נ'. ת\"ש. י' אלפים. יהיה בידך רביע ואחדים עם החציים ששה עשר והעשיריות ק\"מ תחברם יהיו קנ\"ו ועוד רביע והמאיות י\"ד תחברם יהיו אלף תקנ\"ו ורביע עוד עשרת אלפים הרי י\"א אלפים תקנ\"ו ורביע. ואמתת ההכאה במספר היוצא בחציין להכותו בדרך מספר היוצא בשלמים ושיהיה החשבון בכוון ואמת אוכיח בזה האופן יונח אורך ארבע אמות ברוחב חצי אמה שנכה חצי בד' ולפי חשבוננו אמרנו חצי פעם ד'. ב'. וכן הוא שכשיהיה שטח ארוך ד' ורחב חצי ותחלוק השטח לשנים ברחבו. ותחבר החלקים זה אצל זה ר\"ל צלע אורך זה אצל צלע אורך זה הנה הוא מרובע שנים על אחד שהן הב' וכן נניח אורך ד' וחצי אמה ברוחב חצי אמה ולפי חשבוננו. חצי חצי. וחצי ד'. יעלו ב' ורביע. וכן הוא. שכמו שחלקת בשטח ד' לשנים חלקים ונהיה ב' על אחד שהן ב' כן יחלק עכשיו גם החצי לשנים ויהיה ב' ורביע על א'. שהן ב' ורביע שנמצאת למד שכמו שהכאת השלמים בשלמים מעדיפים בהכאתם במספר השלמים שאני מכה בה ר\"ל ב' בד' מכפיל ומעדיף שיהיו הד' ב' פעם ד'. ככה הכאת החצי באיזה מספר שיהיה מחלק ומחסר כמספרו שהוא חצי ככה מחסר ועושה המוכה לחצי מספרו איזה מספר שהיה אם ד' עושהו לב' ואם חצי עושהו לרביע והרצון בעשייה לחצי ר\"ל בריבוע התשבורת שהשלמים ד' נעשים ב' על ב' והחצי נעשה רביע על רביע הנך רואה כי ההכאה על דרך הזה הוא מכוון ואמת והוא קרוב מאד בחשבון היוצא בחציים. כי לא נצטרך רק להכאה ולצרוף. ונקמץ בהוצאה כי אין אנו צריכים לשום הוצאה כמו בדרך אשר דרכנו בה במספרים הקודמים: \n",
+ "ונשוב אל עניננו הרי שרבוע ק\"ז וחצי קרוב לשני הרבועים כי לא ישאר רק נ\"ו ורביע והוא בקירוב במספר גדול כזה ומפני כן ידענו כי אלכסון מרובע ארוך המונח הוא ק\"ז וחצי: \n",
+ "אני טרם אכלה לדבר חשבתי למשפט כי זה שהניח הרמב\"ם אלכסון ק\"ז וחצי שיש להשיב עליו שאם נניחהו ק\"ז ורביע יתקרב יותר לחשבון שני המרובעים האמורים ולא יעדיף ק\"ז ורביע כי אם פחות משתי אמות. ולפי חשבון ק\"ז וחצי העדיף כמו נ\"ו אמה בתשבורת וזה שנחלק הק\"ז ג\"כ לרביעית ויהיו תכ\"ט עם הרביע הקדום וכשנכה תכ\"ט כדרך הכאה והצרוף יהיו קפ\"ד אלף עוד מ\"א. ונכה הרביעיות ד' פעם ד' יהיו ט\"ז וכל כך ט\"ז חלקים שבמספר הזה כל כך אמות הן בו. ונמצא ק\"ס אלף הן י' אלפים פעם ט\"ז. ומן כ\"ד אלף הנותרים יהיו אלף פעם ט\"ז וישארו ח' אלפים והח' אלפים הם ת\"ק פעם ט\"ז הרי בידינו י\"א אלפים ת\"ק פעם ט\"ז ונשארו רק מ\"א חלקים חלקי ט\"ז לאמה בתשבורת והם ב' אמות ע' חלקי ט\"ז לאמה. הרי שיצא לנו החשבון בקרוב דק מאד כשנאמר שהאלכסון ק\"ז ורביע. העולה מזה שנמצינו למדים שכשנניח האלכסון ק\"ז ורביע שיתקרב מספר מרובע האלכסון עם מספר ב' המרובעים בפחות מב' אמות. ולכן הקרוב אלי כי טעות סופר הוא בל' הרמב\"ם וצריך להיות ק\"ז ורביע: \n"
+ ],
+ [
+ "ואפילו היא כבית כור. ואע\"ג דלא הוקף לדירה. דלא דמי לבקעה דבקעה לא מסיימי מחיצותיה אלא בדרך מדרון נכנס לה ויוצא ממנה. אבל בגינה וקרפף יש להם מחיצות מעליותא אך לא נעשו על דעת שידורו בהם. הר\"ר יהונתן: \n",
+ "ביתו אסור כו'. כתב הרמב\"ם ר\"ל רשותו בחצר. ומוסב על ביטל רשותו סתם. ומ\"ש הר\"ב כדתנן וכו' בין בשוגג בין במזיד. רישא דמתניתין נקט אע\"ג שהוא דלא כהלכתא וכן עשה לקמן פרק ו' משנה ב'. ולענין פסק הלכה דמשנה זו כתב הרמב\"ם שכלן דחויות. ועיין בפרק ו' משנה ג': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מערבין. פי' הר\"ב עירובי תחומין כו' ואע\"ג דתחומין חמירי שיש להן סמך מן המקרא כמ\"ש בספ\"ב דשבת. הקלו בתחומין שאינה אלא לדבר מצוה תוספות ספ\"ב דשבת. והא דקרי ליה עירוב לפי שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך בו תחלה. עם התחום שהיה יכול לילך בו. כ\"כ המגיד רפ\"ו מהי\"ט אליבא דהראב\"ד: \n",
+ "חוץ מן המים כו'. דטעמא דעירובין משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו הוא ונעשה המערב כאילו אוכל ושובת שם במקום שהניח עירוב ומשם יש לו אלפים אמה לכל רוח והלכך דבר מזון בעינן. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דלאו פרי מפרי וכו' עיין על זה מ\"ש בפ\"א ממעשר שני מ\"ג בס\"ד: \n",
+ "[*והכל נקח בכסף מעשר. עיין במשנה ז' פ\"ג דעוקצין]: \n",
+ "מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. עיין מ\"ש במשנה י' פ\"ב דקדושין: \n",
+ "סומכוס אומר בחולין. פי' הר\"ב שאפילו אם ישאל כו' אין מפרישים תרומה בשבת אפי' בין השמשות. כדתנן סוף פרק ב' דשבת וע\"ש ולקמן במשנה ב': \n",
+ "ולכהן בבית הפרס. פי' הר\"ב דמותר לכהן לכנס שם כשהוא מנפח כו' דכולה ספיקא משום עצמות הוא שהבשר כבר נרקב כמה שנים ועצמות בלא בשר אין מטמאין באהל אלא במגע וכשמנפח לפני רגליו אם יש עצם גדול נראה הוא ויזהר שלא יגע בו ברגליו ואם עצם קטן הוא נדחה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו ואם מכוסה בעפר אינו מטמא דהא עצם כשעורה אינו מטמא אלא במגע. הר\"ר יונתן: \n",
+ "מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול. פירש הר\"ב כגון שיכנס שם בשידה תיבה ומגדל ומסיים רש\"י בעגלות מבעוד יום ועיין רפ\"ח דאהלות שצריך שמחזיקים ארבעים סאה וכו' [*ועי' מ\"ש במשנה ד' פ\"ג דחגיגה] ופריך בגמרא היכי אייתי לה דאם מוציא ידו חוץ לשידה יאהילנה על הקבר ומדנקט ר\"י ולאכול ש\"מ דראוי לאוכלו בעי ר\"י ומשני שיכול להביא אצלו בפשוטי כלי עץ שאין ברחבן טפח דלא מקבלי טומאה ואין מביאין הטומאה [*ומה שכתב הר\"ב דאסור ליהנות ולהשתמש בבית הקברות לשון רש\"י וכל תשמישי המת אסורין בהנאה דנפקא לן בסנהדרין מותמת שם מרים (במדבר כ') וגמר שם שם מעגלה ערופה ע\"כ]: \n"
+ ],
+ [
+ "והכהנים בחלה ובתרומה. כן הגי' בס' מדויק וכן ברי\"ף והכי מסתברא דמ\"ש תרומה מחלה. והטעות נפל בדפוס מדתנן לעיל ולישראל בתרומה. ושבוש הוא דמדתנן הכא והכהנים בחלה ש\"מ דכסומכוס אתיא ולא כת\"ק. ובין כך ובין כך קשיא לי על פסק הר\"ב והרמב\"ם לעיל דלא כסומכוס וכן כתב הרמב\"ם בחבורו פ\"א מה' עירובין והא סתם ר' כסומכוס והוי מחלוקת ואח\"כ סתם והלכה כסתם ונ\"ל לתרץ דאשכח סתמא אחרינא והוא מתניתין דלקמן דסתם כר' דלא גזרו בה\"ש משום שבות וא\"כ דין התרומה לישראל כדין היין לנזיר וק\"ל [*והרא\"ש כתב ולית הלכתא כסומכוס כו' ואע\"ג דסתם משנה דמסכת כלים [פי\"ז] כוותיה משום דב\"ה סברי כרבנן (פירוש בברייתא) וכן רב הונא דאמר שבועה שלא אוכל ככר זו מערבין לו בה והא דתנן במתניתין והכהנים בחלה ובתרומה לא הוי כמחלוקת ואח\"כ סתם דה\"ה לישראל נמי אלא אורחא דמילתא נקט כהנים שחלה ותרומה מצויין להם ועוד דהך משנה שנויה בפרק כל שעה והתם דוקא כהנים וההוא לישנא תנא נמי הכא עכ\"ל ומה שיש לדקדק בדבריו הללו כתבתי בס' מעדני מלך בס\"ד]: \n",
+ "השולח ערובו ביד חש\"ו. כתב הר\"ב אבל בערובי חצירות קי\"ל קטן גובה את הערוב. בתוספות מסקינן הטעם דעירובי תחומין הואיל ואסמכוה אקרא החמירו ולא הימנוהו רבנן לקטן. והר\"ר יונתן פירש דעירובי חצירות דקני ממילא כדתנן (בפרק ו' משנה ה') בעה\"ב שהיה שותף עם שכניו א\"צ לערב ולפיכך קטן גובה אותו ולא איכפת לן שהרי הוא א\"צ שיאמר בו כלום אבל בעירובי תחומין צריך הוא שיאמר במקום ערובי זה תהא שביתתו של פלוני והוא לאו בר דעת הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "למטה מי' עירובו עירוב. מ\"ש הר\"ב דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' היינו במקום מצוה כמ\"ש הרמב\"ם וכתבתיו לעיל ספ\"ב דשבת: \n",
+ "נתנו בבור כו'. פירש הר\"ב שבכרמלית הכי מוקים בגמרא וקשיא לפלוג וליתני באילן גופיה בין העומד ברשות הרבים לעומד בכרמלית: \n",
+ "נתנו במגדל כו'. מ\"ש הר\"ב איסור שבות דמקלקל. עיין מ\"ש בזה בס\"ד במשנה ג פרק כ\"ב דשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "נתגלגל חוץ לתחום. אפילו תחומים דרבנן ואפילו לרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו כו' מ\"מ לא הוי עירוב [אע\"ג דבין השמשות מצי למשקליה ואתויי] כיון דאם קנה שביתה במקום שנתגלגל העירוב היה עומד עתה חוץ לתחום ואין לו אלא ד' אמות הילכך תקינו רבנן שלא יהיה עירוב אלא כשהוא בתוך התחום. תוספות. ומ\"ש הר\"ב והוא שנתגלגל שתי אמות כו' הכי איתא בגמ'. וכתב הר\"ר יונתן שיש לו ארבע אמות כנגד כל העיר שהוא מפסיד ולא דמי למי שיצא חוץ לתחום דאמרינן במתני' (ספ\"ד) דאפי' אמה אחת לא יכנס דהתם אין ראוי לתת לו ארבע אמות יותר שהרי נתכוין לשבות בעיר שהיא עולה לו כד\"א ואם יצא חוץ לתחום כבר הוא חוץ לתחום וחוץ לארבע אמות אבל הכא שהיה רוצה לעקור את עצמו מן העיר ראוי לתת לו במקום שמניח שם ערובו ד\"א ששם הוא ביתו: \n",
+ "נפל עליו גל. כתב הר\"ב והוא דבעי מרא וחצינא דהויא מלאכה. הכי איתא בגמרא ונראה לפרש דחופר בכלי והוא תולדה דחורש: \n",
+ "אם ספק ר\"מ אומר הרי זה חמר גמל. משום דס\"ל תחומין דאורייתא והא דמטהר בספק טומאה דאורייתא במשנה ז' פ\"ה דטהרות התם תרי חזקות לקולא דהעמד מת על חזקתו שהיה חי והעמד הנוגע על חזקתו שהיה טהור והכא חדא חזקה איכא דהעמד תרומה על חזקתה אבל ליכא עוד חזקה ולומר העמד גברא על חזקתו שעירב. גמרא. ועיין פ\"ה משנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "מתנה אדם על ערובו. [*כתב הר\"ב מניח שני ערובין וכו' ובירושלמי כיני מתני' מתנה אדם על עירוביו ומה שפי' הר\"ב דאמרי' יש ברירה. היינו כדכתב בפ\"ז דדמאי משנה ד' דבדרבנן יש ברירה ותחומין דרבנן כדסתם פ\"ה משנה ה' ובסוף פ\"ב דכתובות. וכ\"כ המגיד בפ\"ח מה\"ע וב\"י סימן תי\"ג ועיין בפ\"ה דנדרים: \n",
+ "[*ואם היו שניהם רבותיו. איצטריך לאשמועינן אפי' אחד רבו מובהק. תוס']: \n"
+ ],
+ [
+ "מערב אדם שני עירובין. מוקמינן בגמרא כגון דמנח ליה בסוף אלף אמה לכאן ובסוף אלף אמה לכאן דאלת\"ה אלא דמנח ליה לסוף אנפים לכאן. נמצא שהפסיד כל האלפים של צד אחרת והרי אינו יכול לילך ביום הראשון אל מקום הערוב של יום השני ואנן בעינן שיהא הוא וערובו במקום אחד בשעה שיקנה הערוב וכדתנן במשנה ד'. ומ\"ש הר\"ב שיערב ערב יום הראשון משום יו\"ט שחל להיות אחר השבת נקט ליה שאי אפשר לו ביום השבת להוליך הערוב אבל ביו\"ט שלפני השבת יכול ליטול אותו הפת עצמו שכבר נקרא עליו שם ערוב ולהוליכו לרוח האחרת דהא מפרש לקמן בד\"ה ובשני כו' דבאותו ערוב עצמו לא הוי כמכין מיו\"ט לשבת. ואין נראה לחלק בין מוליכו לאותו רוח שכבר היה שם מאתמול. או מוליכו לרוח אחרת שכיון שנקרא עליו שם עירוב תו מצי לאנוחיה בשתיקה ולא הוי הכנה. וכ\"כ בטור סי' תי\"ו בהדיא לענין עירוב שתי רוחות. [*ומ\"ש הר\"ב דהל' כר\"א. גמ']: \n",
+ "ובשני כבני עירי. כתב הר\"ב ואינו רוצה להפסיד לא אלפים של תחומו מכאן ולא אלפים של תחומו מכאן. כלומר לאיזה רוח שעירב אינו רוצה להפסיד האלפים שכנגדה בין שעירב מכאן בין שעירב מכאן. אבל לעולם אין כאן הפסד אלא פעם אחת אלפים והיינו אותן אלפים שברוח שהיא כנגד אותו שעירב בה ועי' ל' הר\"ב במשנה דלעיל בד\"ה הריני כו': \n",
+ "מוליכו. פי' הר\"ב השליח וכן פי' רש\"י. וטעמייהו דאילו ע\"י עצמו הא קי\"ל במשנה ט' פ\"ז דעיקר ערוב ברגל ואין צריך פת: \n",
+ "משתכר כו'. *)וכ\"ש לרבי אליעזר בעינן שיהא קיים בין השמשות דשני כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ח' מה\"ע והטור סימן תי\"ו. שאם אינו קיים אין כאן עירוב ליום שני דהא קדושה אחריתא היא. הילכך האי משתכר כו' לא אמרו חכמים לאפוקי מדר' אליעזר. אלא מלתא אגב אורחא קאמרי: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא הודו לו חכמים. פי' הר\"ב דקסברי קדושה אחת הן דאתקון משום דשמא באו עדים וכו' עיין זה בארוכה במ\"ד פרק ד' דר\"ה. ומ\"ש הר\"ב דחכמים האמורים כאן הוא ר' יוסי. האמת בא להודיענו אבל לענין פי' המשנה לא איכפת לן ולא מידי דהא אפשר להיות דחכמים דלעיל דמספקא להו ביו\"ט ושבת דאינהו גופייהו סבירא להו בשני ימים דראש השנה דודאי כיומא אריכתא הן. אלא דבגמ' מייתינן ברייתא דמתני בהדיא דחכמים דרבי אליעזר מודו ליה בב' ימים דר\"ה דיכול לערב שני עירובין וטעמייהו דס\"ל דמשום ספק עבדינן ב' ימים. וחד מנייהו חול כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן. ור\"י חולק שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר ר\"י כו'. וצריכא דאי אשמעינן בערוב בהא קאמר ר\"י משום דלא קעביד מידי אבל כלכלה דמחזי כמתקן טיבלא אימא מודה להו לרבנן ואי אשמעינן הני תרתי משום דליכא למגזר עלייהו אבל ביצה דאיכא למגזר בה משום פירות הנושרים ומשום משקין שזבו (כדאיתא בשמעתא קמייתא דביצה) אימא מודה להו לרבנן צריכא. גמ'. [*ועיין בפ\"ב מ\"ה מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "מתנה אדם כו'. כתב הר\"ב ולמחר הוא אומר כו' ואם היום קדש כו'. הכי תניא בגמ' וכתב הר\"ר יונתן שלא הוצרכו לומר ביום שני אם היום קדש כו' אלא כדי שיתן אל לבו שהיום קודש ולא יזלזל במלאכה דדי היה לו שיאמר אם היום חול תהא זו תרומה על זו: \n",
+ "וכן ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני. פי' הר\"ב הראשון קדש כו' דאין הכנה לחול. עיין בפירושו לריש מס' ביצה: \n",
+ "ולא הודו כו'. פירש הר\"ב דבב' ימים טובים של גליות מודים וליכא למימר מיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולה יומא כדפסקינן בסוף פרק ג' דשבת דהתם ההיא יומא דשבתא דאסרינן ביה ודאי קדש. ובין השמשות הוא הספק אמרינן מיגו כו'. אבל הכא יום השני שבו ניקום ונאסר הוא עצמו הספק הלכך ליכא למימר מגו וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "אם היום אם למחר. כדי שלא יראה בתפלתו כשקרן. הרב רבינו יונתן: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. פי' הר\"ב לא להזכיר של ר\"ח בר\"ה וטעמא בגמרא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. פירשו בתוס' דבר\"ה כתיב (ויקרא כ״ג:כ״ד) זכרון תרועה ובראש חדש כתיב בפ' בהעלותך גבי חצוצרות (במדבר י׳:י׳) והיה לכם לזכרון וגו' ובראשי חדשיכם והלכך כשיאמר בתפלה יום הזכרון הזה עולה לו לשניהם. ומ\"ש הר\"ב ולא להתנות מפרש בגמ' דאתו לזלזולי ביה בשני אי מחזיקינן ליה בספק אבל כי אמרינן סתמא מחזיקינן להו בקדושה אחת: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[אין לו אלא ארבע אמות. במשנה ה' תמצא בפירוש הר\"ב הני ארבע אמות מאי עבידתייהו]: \n",
+ "הוליכוהו לעיר אחרת או נתנוהו לדיר וסהר. לפי שדרך הוא כשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל עיר הלכך קתני הוליכו גבי לעיר. אבל אין דרך הוא שכשמוליכין את האדם שמוליכין אותו אל תוך דיר וסהר. אלא שיארע לפעמים שכשמוליכין אותו ולא יוכלו לבא אל עיר או מפני סבה ומקרה אחרת שיתנוהו לאותו אדם למקום אחר המשתמר כמו בדיר או סהר לכך תני גבייהו ונתנוהו כלומר שההולכה לא היתה לשם כך אלא שנתנוהו וטעמא דדיר וסהר שוים לעיר בדין זה עיין בפי' [הר\"ב] פ\"ב משנה ג': \n",
+ "רבי יהושע ור\"ע אומרים אין לו אלא ארבע אמות. מ\"ש הר\"ב רבותי פירשו משום דגזרו וכו'. בגמ' עצמה נסתפקו בשני הפירושים. אלא שהרמב\"ם החזיק בזה הפירוש לכן כתב על זה הפירוש ורבותי פירשו. ואע\"ג דנקטי משום דגזרי דיר וסהר כו' וכן הלשון בגמ' מסתברא דאין הכי נמי דבעיר נמי גזרו דהא ודאי משמע דאכל מה שהוזכר בדברי ר' גמליאל ור\"א בן עזריה קא מפלגי והא דלא נקטי נמי עיר משום דאף בדברי ת\"ק לא הוזכרו בהדדי ונקטי אינהו חדא מתרתי בבי דתנא קמא וה\"ה לאידך: \n",
+ "שרצו להחמיר כו'. להך טעמא דגזרי כתב הר\"ב דבמהלכת מודו לפי שאינה דומה לדיר וסהר אלא כשהיא קבוע בנמל כמו שכתב הרמב\"ם אי נמי כפירוש רש\"י דכשהספינה מהלכת כשעוקר האדם רגליו קודם שיניחהו מוציאתו הספינה מארבע אמותיו ונכנס בארבע אמות אחרות על כרחו והוי כמי שהוציאוהו עובדי כוכבים ונותנין אותו תדיר בארבע אמות אחרות שנותנין לו לעולם ארבע אמות וכן לעולם ע\"כ. וטעמא דרצו להחמיר כדאיתא בגמרא דלמא עמדה פתאום ולאו אדעתייהו. ולטעמא דשבתו באויר מחיצות כו'. נראה דהא דרצו להחמיר טעמא משום דהואיל ויצאה חוץ לתחום רצו להחמיר שלא תטעה ולא תחלק בין יוצא חוץ לתחום ושבת במחיצות ההן מבעוד יום כמו בספינה להיכא דלא שבת כמו בדיר וסהר. ותתיר הכל: \n"
+ ],
+ [
+ "מה אנו לירד. פי' הר\"ב לתוך העיר ועיין במ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שיצא ברשות. פי' הר\"ב כגון לעדות החודש כו' עיין במשנה ה' פרק ב' דראש השנה: \n",
+ "חוזרין למקומן. פירש הר\"ב התירו להם לחזור עם כלי זיינן למקומן. הכי מפרשים בגמ' וטעמא שמא ירגישו בהם האויבים שיצאו וירדפו אחריהן ואין כלי זיין בידם להציל. ולמקומן דתנן היינו למקום שנתנו להם חכמים שהוא עד אלפים אמה דבשיעור היתר הליכה אין בין יוצא ברשות לעדות החדש וכיוצא בו לבין יוצא להציל. ומיהו איכא עוד אוקימתא בגמרא דאם נצחו האויבים ומפחדים לשבות שם רשאים לחזור בכלי זיינן עד למקומן ממש. ופסקו הפוסקים לתרווייהו. ועיין משנה ז' פרק ו' דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יכנוס. כ' הר\"ב אלא ממקום שחשיכה לו ימדוד אלפים אמה וכו' וכתב הר\"ר יונתן וא\"ת במה ימדוד אלפים אמה מפרש בברייתא מהלך אלפים פסיעות בינונית ועד מקום שיכלו יכנוס ולא יותר. פסיעות בינונית שלא ירחיב רגליו וירחיקם זו מזו כדרך שהוא רץ אלא כמהלך בינוני וזה שיעור אמה אחת בין רגל לרגל: \n",
+ "יכנס. כיון שאילו היה יודע שהעיר תוך תחומו לא היה קונה שביתה אלא עם בני העיר הרי הוא כמי שקנה שביתה עמהם. ב\"י סימן ת': \n"
+ ],
+ [
+ "דברי ר\"י בן נורי וחכמים אומרים כו'. הא דפסק הר\"ב הלכה כר' יוחנן בן נורי בישן וכחכמים בנכסי הפקר בגמרא פסקינן הכי ולא הוי תרי קולי דסתרי אהדדי דקי\"ל כרבנן דנכסי הפקר אין קונין שביתה. וישן היינו טעמא הואיל וניעור קנה ישן נמי קני כדפי' רש\"י: \n",
+ "אין לו אלא ד' אמות. כתב הר\"ב דקומתו של אדם בינוני ג' אמות כו' גמרא. ומפרשינן בתוספות דהיינו בלא ראשו ובפשוט ידים נכנס הראש. דאי תימא ג' אמות עם הראש אמאי בעינן במשנה ד' בפ\"ק דב\"ב ד\"א להיזק ראיה אלא ודאי דמלבד הראש שיעוריה ג' אמות ואע\"ג דאין בראש שיעור אמה מכל מקום מפני הגבשושית שסביב לכותל לפעמים. ופעמים נמי שמגביה עקבו ועומד על אצבעות רגליו הצריכו חז\"ל עוד אמה: \n",
+ "[*רבי אליעזר אומר והוא באמצען. נטר עד הכא וה\"ה לבתרי בבי דבמשנה קמייתא. נ\"ל]: \n",
+ "ומודה ר\"י כו'. והיינו דאיכא בינייהו דר' יהודה וחכמים [*דרבנן סברי ד' לכל צדדיו היינו ח' על ח' ור' יהודה סבר לחד רוח ותו לא כדקתני ומודה ר\"י לר' אליעזר שאם בירר לו שתים לכאן ושתים לכאן שאין יכול לחזור בו וכן אם בירר ארבעתן לרוח אחת. רש\"י דף מ\"ח]: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יוציא וכו'. פירש הר\"ב פתו או חפציו ומסיים רש\"י דחפציו כרגליו כדתנן (פ\"ה דביצה מ\"ג) הבהמה והכלים כרגלי הבעלים: \n",
+ "[*אמר ר\"ש כו'. כתב הר\"ב דהלכה כר\"ש. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "וחשכה לו. ה\"ג רש\"י ומפרשים בגמרא דחשיכה לו אם ירצה לילך לביתו אבל לעקרו של אילן אזיל וז\"ש הר\"ב שיכול להגיע שם כו' ואיכא דאמרי בגמ' דחשיכה לו. אם ילך מעט מעט אבל כי רהיט מטי להתם וכן הסכמת הפוסקים וכ\"כ הר\"ב במשנה ט': \n",
+ "לא אמר כלום. [פי' הר\"ב הואיל וכו' ואין לו אלא ד' אמות] והא דבפ\"ג משנה ד' אפי' למ\"ד דספק ערוב אינו ערוב מ\"מ יש לו אלפים שמביתו כדפי' הר\"ב שם ולא אמרינן שלא יזוז ממקומו אומר ר\"י דהתם דעומד בעירו לא עקר דעתיה מעירו ודעתו שאם לא יקנה שם שביתה שיהיה לו תחום ביתו. תוספות ועיין פ\"ה משנה ז': \n",
+ "ומעיקרו ועד ביתו אלפים אמה. דהא עיקר ערוב ברגל כדמסקינן במ\"ט והכא דדחוק הוא דחשיכה לו שרינן ליה*) [באומר] שביתתי כו': \n"
+ ],
+ [
+ "ואמר שביתתי במקומי זכה כו'. וקמ\"ל שאין נקרא זה שביתה בטעות. כדאמר ר\"י במשנה ד'. דטעמו שאילו היה יודע כו' כמ\"ש שם בס\"ד. דלא דמי מי שהוא סמוך לעיר ולא ידע דניכר לכל ומפורסם ששביתתו בטעות מה שאינו ניכר לומר דאילו היה יודע האילן. או הגדר. לא היה אומר תהא שביתתי במקומי. כ\"כ הר\"ר יונתן. ולא קשיא הא אפי' לר\"מ דלא יכנוס מ\"מ רשאי לילך אלפים אמה כמ\"ש הר\"ב שם. ואע\"ג דלא אמר. והכא משמע דבעינן מיהא שיאמר כו' הרי כבר הוכיחו בתוס' דה\"נ לא בעינן שיאמר אלא איידי דרישא דקתני ואמר שביתתי במקום פלוני. נקט נמי הכא שיאמר: \n",
+ "עגולות. פי' הר\"ב דבערי מקלט דמינייהו ילפינן אלפים אמה כו' כדילפינן בגמרא ול\"ק אמ\"ש בפ\"ג משנה ה'. דתחומין דרבנן. שהרי כתב הטור סי' שצ\"ז דקראי אסמכתא בעלמא אבל במשנה ג' פ\"ה דסוטה משמע דלר' עקיבא דדריש אלפים מקראי דס\"ל דהן דאורייתא דהא אמרינן התם בגמרא דלר\"ע תחומין דאורייתא ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "מרובעות נשכר הזויות. עיין לקמן רפ\"ה ומ\"ד פ\"ו דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "וזו היא שאמרו העני וכו'. אתאן לר\"מ וכלומר בזו אמרו העני כו' אבל עיקר ערוב בפת והכי מפור' בגמ' וטעמיה דר\"מ פי' הר\"ר יונתן דכיון שמביא פת גילה דעתו וניכר שרצונו לשבות שם. אבל כשמערב ברגליו אמרי אינשי אם ת\"ח הוא שמעתיה משכתיה. ואם ע\"ה חמרו אתבד ליה והולך לבקרו שם ור' יהודה סובר כיון שטורח הוא בעצמו יש הכירא יותר. מששולח שם ובידו פת. ומ\"ש הר\"ב דשוים באומר שביתתי במקום פלוני כו'. כלומר ופלוגתייהו באומר שביתתי במקומי ואינו עני שיש לו פת. ומ\"ש הר\"ב או בא בדרך שאין עמו פת הכי קאמר או בא בדרך אע\"פ שיש עמו פת. הוי כמי שאין עמו פת. הואיל ובדרך הוא וחשכה לו כדמסיק שהיה צריך לרוץ. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו וחבורו וכן נראה בטור סי' ת\"ט. ואם לא תפרש כן תקשה דידיה אדידיה דכתב אבל עשיר וכו' ש\"מ דאפי' בא בדרך צריך העשיר שישלח פת וכו' והדר כתב האומר שביתתי כו' אא\"כ יש שהות כו' ומשמע דלא בעינן שירוץ ויגיע שם אלא שיהיה שהות כל כך. ודוחק לומר דדוקא בעני או מי שאין לו פת קאמר להך. ועוד דא\"כ בריש משנה ז' ה\"ל להתנות בזה דדוקא במי שאין לו פת איירינן: \n"
+ ],
+ [
+ "והחזירו חבירו כו'. פי' הר\"ב שכיון שהחזיק בדרך כדי לקנות שביתה כו' כלומר דלא אמרינן נמלך הוא שלא לקנות שביתה אלא אמרינן דבדעתו עומד וזוהי דעת הרמב\"ם. ויש דעות אחרות לפוסקים. ומ\"ש דא\"ל עת צינה כו'. וחזר בו מללכת היום. אבל דעתו לילך למחר: \n"
+ ],
+ [
+ "שתים יכנס שלש לא יכנס. פי' הר\"ב אם עומד באמה השנייה כו' ודכוותיה שלש לא יכנס אם עומד באמה השלישית. והכי איתא בגמרא: \n",
+ "מי שהחשיך כו'. כתב הרב דבמקומו לא קנה שביתה כו' הלכך אין לו אלא ד' אמות כו'. קיצור לשון אני רואה בכאן וז\"ל הרב רבינו יהונתן לא יכנס אם אמר שביתתי בעיר לא אמר כלום שהרי הוא חוץ למקום שסיים יותר מאלפים אמה ובמקומו נמי לא קנה שביתה כו' ע\"כ. אבל דוחק הוא לפרש משנתינו באומר שביתתי כו' דוקא. ואם נאמר שמפני כן לא כתב כן הר\"ב נבא לדוחק יותר גדול דאמאי לא קנה שביתה במקומו ויהיה לו אלפים אמה שהרי מבואר במ\"ז שאין צריך שיאמר כו'. ואפשר שהר\"ב סובר דמתני' בהחשיך בדרך וסובר שיש לו רק אלפים מיירי ולמחר רואה סי' התחום והרי הוא אמה חוצה לה. והשתא סבירא ליה דהואיל וסבור היה שיש לו רק אלפים הוי כגלוי דעת שאינו רוצה לקנות שביתה במקומו וגם בזה יש דוחק לפרש כן מתני' דמיירי דוקא בטועה וסובר שיש לו רק אלפים לעיר. ועוד דלשון הר\"ב שכתב שהרי גילה דעתו משמע דגלוי דעת ממש הוי הלכך יותר נכון לומר שנתכוון ללשון הרב רבינו יונתן וטעות נפל בהעתק. אבל הרמב\"ם בחבורו פכ\"ז מה\"ש לא נכנס לא' מן הדחוקים הללו וכתב לא יכנס אלא מהלך ממקום שנכנס עליו השבת והוא עומד בו אלפים אמה בלבד וכ\"כ הטור בסי' ת\"ה: \n",
+ "עד חמש עשרה אמה. פירש הר\"ב לאו דוקא. אלא כלומר לפי סברת האדם שיוכל לשער עד ט\"ו אמה ולא יותר אבל אפשר לפחות ולשער שא\"א שיטעו כל כך וזה לפי ענין המקום ההוא אם הוא מישור או שיש בו גאיות או הרים וכיוצא בזה ומה שכתב עוד ואית דמפרשי חמש עשרה דוקא ולא ידעתי לישבו יפה. לא ראה בזה דברי רש\"י והר\"ר יונתן שכתבו. וזה לשונם. אמרינן לקמן בפרק כיצד מעברין אין מודדין אלא בחבל של חמשים אמה ארבעים חבלים יש לאלפים וכל חבל וחבל מתמעט שתי אחיזות שזה תופס מכאן. וזה תופס מכאן. והאחיזה טפח וחצי אצבע. הרי פ' טפחים. וארבעים אצבעות העולין לעשר טפחים. הרי תשעים [טפחים] שהן ט\"ו אמות. עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ולא מחמירין כו' עיין בסוף מכילתין: \n",
+ "המשוחות. פי' הר\"ב מודדי התחומין כדמתרגמינן ומדותם מחוץ לעיר ומשחתון מברא לקרתא (במדבר ל״ה:ה׳): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "היו שם גדודיות כו'. לשון הר\"ב לאחת הקרנות וכן לשון רש\"י. ואכולהו קאי ולאו דוקא בקרנות שהן קרן זויות אלא ה\"ה באמצע. וכן נראה דעת הפוסקים. ושיעור ושירים דקאמר. ארבעה טפחים כמ\"ש בפ\"ב משנה ה'. וצ\"ל דלאו דוקא ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וגשרים. לשון הר\"ר יהונתן שהן מכוסין מלמעלה. ויש לו כותלים מד' רוחותיו אלא שהכיפה חלולה. ויש בכותלים פילוש שהמים יעברו תחתיו. או בני אדם. ויש תחתיו דירה למוכס ע\"כ: \n",
+ "ועושין אותה כמין טבלא כו'. גירסת הר\"ב אותן וכן גירסת רש\"י וקשיא לי לגירסתם דהא תנינא חדא זימנא בפרק דלעיל משנה ח' ודוחק לומר משום דסתם לן הכא כרבנן דלעיל ולומר דהלכה כמותם. דהוה מחלוקת ואח\"כ סתם. דהא בלאו הכי יחיד ורבים הלכה כרבים. וכ\"ש דחכמים מקילין והלכה כדברי המיקל בערוב. הלכך נראה יותר גרסת הסופר דגרס אותה. ופירש הרמב\"ם וז\"ל ר\"ל כשתהיה המדינה עגולה שיעשו בה מרובע דבק לה ואז ימדדו חוץ למרובע אלפים אמה לכל רוח ומרויחים אנשי המדינה אותן התוספות שיוסיף המרובע על העגולה שבתוכו ע\"כ: \n",
+ "כמין טבלא מרובעת. כתב רש\"י בעיר מרובעת עסקינן שאין בה אלא אלפים על אלפים. דהוי נמי תחומין מרובעין. ואם אינה מרובעת כגון שהיא יתירה על אלפים לארכה או פחותה מאלפים. לא הוו מרובעים. דתחומין מרובעים לאו דוקא שיהא ארכן כרחבן. שהרי רחבן למדת העיר היא. אם קטנה אם גדולה. וארכן אלפים אלא מרובעים דקתני למעוטי עגולים ע\"כ. ופירש הב\"י סימן שצ\"ט דהא דכתב אם קטנה ר\"ל בת אלפים. דאי בפחות מאלפים היאך כתב שרחבן למדת העיר דודאי שהוא יותר מכן דלעולם יש לו אלפים לכל רוח מרוחות העיר דמי גרע ממי ששבת בבקעה דמ\"ח פרק דלעיל: \n",
+ "כדי שיהא נשכר הזויות. כתב הרב ולא עגולים כו'. ובצדדין מתמעטים כו' וכ\"כ רש\"י וכתב על זה בית יוסף אין לומר כפשוטה שהרי אם לצד אחד מהעיר אנו נותנין לו אלפים אמה כשנעגל כל סביבות העיר ממקום שכלו אותן אלפים אין ספק שלכל צדדי העיר יהיו אלפים אלא היינו לומר שכשאנו נותנין לו אלפים אמה לכל סביבות העיר עגולות הוא מפסיד הזויות וכשהן מרובעות נשכר הזויות דכל אמתא ברבוע אמתא ותרי חומשי באלכסון נמצא כשיוצא מהעיר כנגד הזויות ללכת באלכסון מהלך אלפים ות\"ת ואם היו עגולות לא היה יכול להלך בשום צד יותר מאלפים. ע\"כ. עיין משנה ד' פ\"ו דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "קרפף. לשון הרמב\"ם הוא *)צלע מצלעות מרובעות מדתו בית סאתים והוא שבעים ושירים עכ\"ל. עשאו שם משותף או מושאל. דלעיל משנה ג' פרק ב' פי' כדברי הר\"ב שם. ונלמד מענינו: \n",
+ "אם יש לזו שבעים אמה ושירים כו'. וכן במשנה דלקמן מאה וארבעים ואחד ושליש וכן העתיקו הרמב\"ם בפ' כ\"ח מה\"ש והטור סימן שצ\"ח וזה סותר לפסק הרמב\"ם והר\"ב בפרק ב' משנה ה' דפסקו דלא כר\"ע דסבירא ליה הכי אלא כחכמים דסבירא להו עוד דבר מועט המשלים לבית סאתים ממש. ובתוספות פ\"ב דף כ\"ג ע\"ב כתבו אמתניתין דמאה וארבעים ואחד ושליש דלקמן. דאתיא כר\"ע א\"נ לא חש לצמצם ע\"כ. אך הרמב\"ם בפט\"ז מה\"ש כתב לשיעור של בית סאתים שהוא ע' ושירים על ע' ושירים והיינו הא דר' עקיבא וכ\"כ בטור סימן שצ\"ח. נראה שחזר בו הרמב\"ם ופסק כר' עקיבא משום דהנך סתמי דהכא משמע כוותיה: \n"
+ ],
+ [
+ "אם יש בין שנים החיצונים מאה וארבעים ואחד ושליש. פירש הר\"ב לא משולשים ממש וכו'. ודקתני בין שנים החיצונים הכי קאמר אם יש אויר בין שני החיצונים כדי להתמלאות אמצעי ולעמוד אויר הנשאר בין אמצעי ולחיצונים מכאן ומכאן על קמ\"א ושליש לכאן וקמ\"א ושליש לכאן דהיינו ב' קרפיפות לשניהן רואין וכו' אבל אם רבה אויר יותר מכאן לא אמרינן רואין. ל' רש\"י: \n",
+ "מאה וארבעים ואחד ושליש. עיין מ\"ש במשנה דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "של חמשים אמה. בגמ' אסמכוהו אקרא דכתיב בחצר המשכן (שמות כז יח) ורוחב חמשים בחמשים ומדלא אמר חמשים חמשים ואמר חמשים בחמשים ילפינן מיניה תרתי. הך דהכא והא דמ\"ה פ\"ב: ",
+ "והגיע לגיא או לגדר מבליעו. כ' הר\"ב אם אינו רחב נ' אמה. וכן ל' רש\"י והמכוון אם אינו רחב כי אם נ' אמה. וז\"ל הרמב\"ם מבליעו. וזה יתכן ר\"ל שיהיה רחב הגיא נ' אמה או פחות שהוא שיעור החבל וכמו כן גובה הגדר ואם לא יתכן ימדוד אותו כאשר נפרש לקמן ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אע\"פ שיש במדרונו יותר מאלף וכן לשון הר\"ר יונתן. וקשיא מספר אלף דנקטי. אלא שרוצה לומר עד אלפים. דהכי איתא בגמרא וכמה עומקו של גיא אמר רב יוסף עד אלפים. וכתב הר\"ר יונתן ואם רצה לירד בשבת במדרון הגיא. יכול לירד שם ואח\"כ יוצא משם ומשלים תחומו כאילו לא ירד בגיא. והר\"ב לא פי' בהבלעת הגדר היאך ועיין בסמוך: ",
+ "הגיע להר מבליעו. מסתבר דכמו שבהבלעת הגיא שהוא שעומדים על שני שפתי הגיא מזה ומזה שנמצא שנמדד השטח הרחב ולא השטח הקצר שהרי בכל גיא שהוא כמשולש יש בו שטח קצר והוא בתחתיתו ושטח רחב והוא בעליונו. ואנו מודדין בעליונו בשפתיו שהוא שטחו הרחב. ודכוותיה בהר כשמבליעו והרי הוא כמו כן כמשולש שיש בו שטח רחב ושטח קצר אלא שבהר שטחו הרחב בתחתיתו ומעמדו. ושטחו הקצר בעליונו. ואם להבליעו נמדדהו בשטחו הרחב כמו בהבלעת הגיא. דמאי שנא. כיצד נעשה. וזה ביארו התוספות והרא\"ש והטור בסי' שצ\"ט שזוקף עץ גבוה בשפתו מזה ועץ אחר כנגדו בשפתו מזה ומותח החבל מזה לזה ע\"כ. ודלא כהר\"ר יונתן שכתב בהבלעה דגדר שעולה זה על שפתו מכאן וזה על שפתו מכאן ומבליע באותו חבל ע\"כ. דהשתא אין ההבלעה דגדר שוה להבלעה דגיא. וכתבו בתוס' דהא דלא כייל בהדי הדדי הגיע להר או לגדר מבליעו היינו משום סיפא דתני שמעתי שמקדרין בהרים לכך תני הר בפני עצמו אע\"ג דקידור שייך נמי בגיא וגדר ע\"כ ור\"מ מה ששמע מרבו אמר ורבו לענין הרים נשאלה השאלה לפניו. ומ\"ש הר\"ב והוא שלא יהיה הר זקוף הרבה אלא משופע שבהלוך ה\"א ממנו לא יגבה אלא י\"ט. גמרא. וכתב הר\"ר יונתן טעם בזה משום דניחא תשמישתיה לעלות במדרונו שהרי יש במדרונו ה' אמות שהם ל' טפחים קודם שיגבה ההר י' טפחים וכזה השיעור היה כבש המזבח שהיה ל' אמה לגובה ט' אמות של מזבח בלא קרנות המזבח והיו עולין בו במשא כבד עם איברי העולות והאימורים נמצא שכשיש במדרון ג' חלקים יותר על חלק הגבוה ניחא תשמישתיה. ע\"כ. ואע\"פ שג' פעמים ט' עולים רק כ\"ז. ובכבש יש עוד ג' יתירים. לא קפיד. אבל בלאו הכי. אין הנדון דומה ממש לראיה שהביא. כי זה שאמר שהכבש ל' אמה זהו במשך שטחה על הארץ שהיה מחזיק ל' אמה מהעזרה עד המזבח וכדתנן בסוף מדות המזבח והכבש ס\"ב. והיינו דמזבח עצמו מחזיק על הארץ ל\"ב והכבש ל'. אבל מדרון שפועו תנן התם בפ\"ג שהוא ל\"ב אמה. ואם נשוה המדות היה צריך שיהיה ג' חלקים ומחצה במדרון יותר מן הגובה כי ג\"פ ט' עולים כ\"ז נשארו עוד ה' לתשלום ל\"ב שהוא מחצית הט' ויותר קצת. ומ\"ש הר\"ב שאם הוא זקוף יותר מזה אומדו כו' היינו טעמא לפי שקשה לעלות עליו ולמדדו על גבו כפירוש הר\"ר יונתן. וכ\"ש לפי' התוס' שהקילו בו ולאהטריחו להבליעו בחבל של נ' אמה ע\"י קורות אלא אומדין אותו וכתב בטור דדוקא כשהאומד הוא עד נ' אמה שהוא דין הבלעה אבל אם יש בו יותר מנ' אמה מקדרין כדלקמן: ",
+ " חוץ לתחום. פי' לתחומי הצדדין וכדמסיים הר\"ב תחומים של צדי העיר: ",
+ "אם אינו יכול להבליע. בחבל של נ' אמה. טור. וקאי נמי אגיא וגדר וכדכתבתי לעיל בשם התוספות דקידור שייך נמי בהו אע\"ג דהא דאם אינו יכול פירשו תוספות בע\"א ומיהו בגיא לא איכפת בין מתלקט י' מתוך ה' למתוך פחות כדכתב בטור: ",
+ "בזו אמר רבי דוסתאי כו'. כתב הר\"ב למעוטי עיר מקלט וכו' וטעמא מפורש בגמ' מפני שהן של תורה ואע\"ג דבמשנה ד' פ\"ג כתבתי דר\"מ ס\"ל תחומין דאורייתא. הא פריך לה בגמ' דלעיל דף ל\"ה ע\"ב ומשני דהא דלעיל דידיה והא דהכא דרביה ודיקא נמי דקתני שמעתי: ",
+ "[*שמקדרין. פי' הר\"ב נוקבין רואין כאלו נוקבין אותן ומודדין דרך הנקב כו' והוא לשון רש\"י ובפרק בכל מערבין (עירובין דף ל\"ה ע\"ב) כתב רש\"י וז\"ל ולשון מקדרין כמו נוקבין דמשוה מדת ההר כאילו הוא נקוב במקום מעמד רגלי העליון. ונמצא לבו במקום שרגליו עומדות עכשיו. וכשנותן החבל עכשיו כנגד מרגלותיו הוה ליה כאילו נותן אותו כנגד לבו בקרקע חלקה כדרך כל המודדין עד כאן]: "
+ ],
+ [
+ "[*המומחה. כתב הר\"ב אדם הבקי במדידה וכ\"פ הרמב\"ם ובירושלמי אמתני' אמרינן ההדיוט שריבה אין שומעין לו משמע נמי כפירוש הר\"ב והרמב\"ם ותיובתא להגאון שמפרש בע\"א]: \n",
+ "שלא אמרו חכמים כו'. דמדאורייתא לא מתסרי מידי ואינהו גזור הלכך אזלינן בהו לקולא כן לשון רש\"י בגמ'. ומיהו איכא דסבירא ליה דעד ג' פרסאות מדאורייתא וכמ\"ש פ' דלעיל משנה ח' ועיין ספ\"ב דכתובות: \n"
+ ],
+ [
+ "אין מערבין את כולה. כתב הר\"ב שלא תשתכח תורת רשות הרבים דהכא בעיר שיש לה שני שערים שיכנסו בה בני אדם על האחת ויצאו על השניה כדכתב הרמב\"ם בפירושו וז\"ש הר\"ב בסוף מתניתין ועיר שאין לה אלא פתח אחד כו'. וכתב רש\"י הטעם ואע\"ג דעכשיו היא של יחיד הואיל ותחלתה של רבים דלמא הדרה ומתעבדת של רבים ואתו לערובי כולה: \n",
+ "כעיר חדשה. פירש הר\"ב ששמה חדשה. הכי תניא ובס' יהושע (טו) היא כתובה בנחלת יהודה. תוספות. [*ובירושלמי כעיר חדשה שביהודה כגון צנן וחדשה ומגדל גד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואמר לבנו. מבעוד יום. רש\"י: \n",
+ "מותר לביתו. ודמיא לדתנן בפ\"ב משנה ד' ולא דמי לדתנן בפ\"ד מ\"ז וכעין שחלקתי שם בין אותן המשניות בשם התוס' כ\"כ רש\"י בכאן וז\"ש הר\"ב ומסתמא בביתו ניחא ליה דכל שיודע ביתו ניחא לי' כו': \n",
+ "ולביתו יותר מכאן. ובגמ' פריך היכי משכחת לה שיהיה קרוב ממקום ערובו ויהיה רחוק יותר מביתו ומתרץ כגון דקאי ביתו באלכסונו שראובן עומד במזרח ביתו וערובו מושך למערב יותר מביתו ואעפ\"כ פעמים שהאלכסון רב והוי ביתו רחוק ממנו יותר מערובו: \n",
+ "מה שנשכר. ל' הר\"ב שמן הערוב לצד העיר כלומר למערב הערוב: \n"
+ ],
+ [
+ "מהלכין את כל עיר קטנה. פי' הר\"ב כד' אמות ומשלימין מדתן חוצה לה. כלומר על הד' אמות אלו משלים. דלא כהר\"ר יונתן שכת' דאע\"ג דאמרי' כד' אמות דמיא לא שנחשוב אותן כלל. אלא מדכתב ומשלימין ר\"ל שנחשוב אותן הד' אמות. וכ\"כ הרמב\"ם והטור: \n"
+ ],
+ [
+ "ולמודד שאמרו. במ\"ד פרק ד': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע\"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה\"ר עכ\"ד הרמב\"ם פ\"א מה\"ע. ועיין מ\"ש ר\"פ דלקמן: \n",
+ "הרי זה אוסר. כתב הר\"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו\"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש\"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש\"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש\"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש\"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש\"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר\"ר יונתן. והרמב\"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר\"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש\"פ כן כתב הרמב\"ם בפ\"ב מה\"ע. ומ\"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד': \n"
+ ],
+ [
+ "שהיה דר עמנו במבוי. וביטל לנו רשותו. רש\"י ורמב\"ם: \n",
+ "והוציאו את הכלים. והחזיקו בו ושוב אע\"פ שיוציא הוא לא יוכל לחזור מבטולו כיון שכבר החזקתם בו. והכי איתא בהדיא בגמ'. ואע\"פ שאין זו החזקה כשאר חזקות שקרקע נקנה בה (כדתנן ומפורש במשנה ה' פ\"ק דקדושין) אפילו הכי הקילו חכמים בה ותקנו כשאר חזקות כ\"כ הר\"ר יונתן. ולהכי אתי שפיר דבדברי ת\"ק נקט והוציאו הכלים משום דלא בעינן אלא חזקה בעלמא משא\"כ בדברי ר\"י דגרס ועשו צרכיכם. דלדידיה כל צרכיהם הצריכו לעשות. והר\"ב שכתב בדברי ת\"ק ועשו צרכיכם שיטפא דלישנא נקטיה ולא דק. ובעצמו כתב בדברי ר\"י שאמר לת\"ק ולא עד שיוציא כליו כדקאמרת ש\"מ דה\"ג נמי בדברי ת\"ק. ומ\"ש הר\"ב וחזר והוציא בין בשוגג וכו' רישא נקט וכמ\"ש בס\"ד לעיל ספ\"ב: \n",
+ "רבי יהודה אומר כו' עד שלא יוציא. פי' הר\"ב עד שלא יצא היום. בגמ' בברייתא עד שלא תחשך ופרכינן והא עד שלא יוציא תנן כלומר ופליג לומר דחזקה לא מהני ויוכל לבטל בטולו הראשון כשיוציא. ומשני אימא עד שלא יצא היום: \n"
+ ],
+ [
+ "ביתו אסור כו'. כתב הר\"ב דסבר האי תנא כו' כלומר לאפוקי מדר' אילעי שאמר שמעתי מר\"א דספ\"ב. ופסק [*הר\"ב וכן] הרמב\"ם כהאי תנא דהכא: \n",
+ "שאחד נותן כו'. גמרא הא תו למה לי ומשני משום שנים נותנים רשות דאיצטריך לאשמעי' דלא גזרינן דלמא יטלו נמי. ואין נוטלין רשות דמשנה יתירה היא שמעינן מינה דאע\"ג דא\"ל קני על מנת להקנות לשני דמהו דתימא שליח שוייה קמ\"ל כיון דלא קנה איהו לאשתרויי לא מצי לאקנויי: \n"
+ ],
+ [
+ "ר\"י אומר במזיד אוסר. היינו בדלא החזיקו בו כבר שאם החזיקו והוציאו מבתיהם לחצר שוב אינו יכול לאסור כדפירש הר\"ב במשנה ב' ואפילו לר\"י [*דהתם]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין צריכין לערב. כתב הר\"ב ודוקא שתופי מבואות כו'. ופי' לערב לשתף. המגיד רפ\"ה מה\"ע וכיוצא בזה ספ\"ט. ועיין מ\"ש בס\"ד פ\"ז מ\"י. ומ\"ש הר\"ב דערוב משום דירה הוא בפ\"ה בגמ' דמ\"ט וכלומ' לערב דירתן לעשותן אחת אבל שתופי מבואות אינו אלא לשתף רשות החצרות שבמבוי ולא רשות הבתים וחצר לאו בת דירה היא. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב אבל אם נשתתפו ביין כו' ואין סומכין על השתוף כדי שלא תשתכח תורת ערוב כו'. ז\"ל הרמב\"ם בחבורו שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת סומכין עליו ואין צריך לערב בחצירות שהרי התינוקות מכירין בפת עכ\"ל כלומר ויודעים שמשום השתוף של פת מטלטלין בחצרות ולא יבואו לטלטל בחצרות בלא שתוף הפת אבל ליין ושאר דברים אין לתינוקות הכירא כי אין משגיחין בדברים שנעשה בהם דבר מה כי אם אל הפת עיניהם תלויות ומשגיחין לדעת מה יעשה בו. וא\"ת ותיפוק לי' בלא תשתכח כו' היאך נסמוך על שתוף מבואות שלא בפת במקום עירובי חצירות שאינו אלא בפת. הא מלתא ל\"ק דהא איכא דס\"ל בגמ' דאה\"נ דסומכין על שתוף שלא בפת כו'. וכתב רש\"י ואע\"ג דיין בחצר לא חזי מגו דחזי למלתיה בשתוף סמכינן עליה בחצר ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב והוא שיהיו כולן שותפים בכלי אחד. גמ' ודתני סיפא לזה ביין ולזה בשמן צריכין לערב ה\"ה יין ויין בשני כלים אלא אורחא דמלתא נקט. ועוד דלא הוצרך התנא לפרש דסתם יין ושמן בשני כלים. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "חמש חבורות ששבתו בטרקלין. [*כתב הר\"ב] וכולן יש להם פתח פתוח לחצר וכ\"כ רש\"י ובתוס' כתבו הטעם דאל\"כ לא היו צריכין לתת ערוב אלא ב' הפנימים משום דאינך כולהו החיצונים הוו כבית שער שלהם ותנן במשנה ד' פ\"ח דבית שער אינו אוסר. ומיהו אותו שלפני הפנימי לא מקרי בית שער כר\"י דס\"פ בגמ'. ומ\"ש עוד הר\"ב וצריכין לערב עם שאר בני החצר משום דאל\"ה שאין כאן עוד דיורין בחצר אינן צריכין ערוב כלל דע\"כ לא אמרינן שהן חלוקין לב\"ש כדאית ליה ולב\"ה כדאית ליה אלא כשיש דיורין אחרים בחצר. וכן מסיק בטור סי' ש\"ע. ועי' במשנה דלקמן דבעינן נמי שאין נותנין הערוב בטרקלין זה והכי תניא אמתני' דהכא: \n",
+ "ומודים בזמן שמקצתן שרויין בחדרים או בעליות. בגמ' מאי חדרים ומאי עליות אילימא חדרים ממש ועליות ממש. פירש\"י שלא היו מחוברים מעולם. פשיטא. אלא לאו כעין חדרים כעין עליות ומאי ניהו מחיצות המגיעות לתקרה ש\"מ דבמחיצות כאלו לא פליגי וכדכתב הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "וישנים בבתיהם. כתב הר\"ב הואיל וחלוקים דיוריהן בלינה וגם אין אוכלין כו'. משמע דתרתי בעינן שיהיו חלוקים בלינה ושלא יאכלו כו' ממש אבל אם חסר אחת משתיהן או שאוכלין משולחן אחד ממש אע\"פ שחלוקים בלינה או שאין חלוקים בלינה אע\"פ שאין אוכלין משלחן אחד ממש לעולם א\"צ לערב הואיל ובדבר אחד אינן חלוקים או בלינה או בפת. ומשמע מיהת דכשאין חלוקים בלינה דבעי קבלת פרס וצריך טעם לחלק בין פת ללינה. ובגמ' פליגי אי מקום פיתא גורם אי מקום לינה גורם. ומשמע דלמ\"ד דלינה גורם אין צריך כלל לקבלת פרס כמו שאין צריך שום שתוף בלינה למ\"ד מקום פיתא גורם. ועוד כל הפוסקים פסקו דמקום פיתא גורם. ולהר\"ב משמע דמקום לינה וקבלת פרס סגי. ובטור סימן ש\"ע בתר דפסק כמ\"ד מקום פיתא גרים ולא אזלינן כלל בתר מקום לינה כתב הלכך האחין שאוכלין בבית אביהם וישנים בבתיהם אינן אוסרין ואם נותן להם פרס ואוכלין בבתיהם אוסרין וכו' ע\"כ. והוא משנתינו זאת ולמדנו מדבריו דהא דתנן וישנים בבתיהם לאו למימרא דמקום לינה מעכב אלא משום דמסתמא בבית שישנים שם הם אוכלין הלכך תני וישנים בבתיהם לגלויי ולפרושי דהא דתני שהיו אוכלין על שלחן אביהם דלאו משולחן ממש הוא שהרי ישנים בבתיהם ומסתמא שם אוכלין אלא דמקבלין פרס הן. והשתא עיקרא דמלתא הואיל ואינם אוכלין על שלחן אביהם ממש אלא אוכלין בבתיהם הלכך צריכין ערוב וקבלת פרס זה מהני להו בסיפא דמתניתין דאבל אם היה ערוב כו' וכך הוי ליה להר\"ב לכתוב הואיל והן חלוקים דיוריהן בלינה והלכך אין אוכלין כו': \n"
+ ],
+ [
+ "מותרין כאן וכאן. כתב הר\"ב דטעמא מאי אין סומכין כו' ומיירי בנשתתפו ביין דאילו בפת סומכין לעולם כדפי' הר\"ב לעיל במשנה ה': \n",
+ "מבני מבוי ולא נשתתף כו'. ואסורין במבוי ואין אומרים שיועיל הערוב במקום שתוף כיון שהרוב נשתתפו. דהכא טעמא אחרינא איכא מה שאין סומכין על ערוב במקום שתוף ולא משום שלא תשתכח כו' אלא כדכתב ב\"י סי' שפ\"ז דלא שייך למימר שנסמוך על הערוב במקום שתוף דערוב שעירב כל חצר לעצמו (דבהכי איירינן הכא במתני' דהא לא תנן פתוחות זו לזו)היאך יתיר לטלטל במבוי והרי אפי' מחצר לחצר שלא דרך מבוי אסור לטלטל עכ\"ל. ובתוס' דף ע\"א נדחקו מאד בזה עיין שם. והר\"ר יונתן פי' אחד מבני מבוי כו'. כלומר ששכחו כל בני חצר אחת ולא נתנו חלק ביין השתוף אבל בערוב הפת נתנו חלקן אסורים במבוי דאין סומכין כו'. אבל אם לא שכחו כל בני החצר להשתתף אלא אחד לבדו היה מותר גם השוכח במבוי כדאמרינן בערוב דתו לא אתי לאשתכוחי שתוף כיון דרובא שתפו ע\"כ. ועיין מזה בפרק ז' משנה ט' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שהמבוי לחצרות כחצר לבתים. פירש הר\"ב כשם כו' ולא תימא לא דמי כו' וכ\"כ רש\"י ונטר לה עד הכא אע\"ג דכולה מתניתין ה' דלעיל מתנייה לענין שתוף מבואות ותנן נמי רפ\"ג בכל מערבין ומשתתפין. מכל מקום מבואות בהדיא לא תנן עד הכא: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שכח אחד מן החיצונה כו'. משנה שאינה צריכה היא דהא תנא ליה רישא פנימית ולא חיצונה פנימית מותרת. וכן שכח אחד מן הפנימית כו' נמי משנה שאינה צריכה היא. וי\"ל דפסק הלכתא כדברי האומר דרגל האסורה אוסרת ושאינה אסורה אינה אוסרת הר\"ר יונתן: \n",
+ "נתנו ערובן במקום אחד. פי' הר\"ב בחיצונה כו' אבל בפנימית כו' דהא אחדא לדשא ומשתמשא ואין לעכב בידה מחמת שנשתתפה עם בני החיצונה דיכולה לומר להן לתקוני שתפותיך ולא לעוותי גמ': \n",
+ "ואם היו של יחידים. ל' הר\"ב שאין בפנימית אלא אחד ובחיצונה אחד וכ\"כ רש\"י ומסיים ואם היו שנים אפילו בחיצונה גזרינן דלמא אתי למשרי שנים בפנימית ואחד בחיצונה ע\"כ. ובפי' אחד כ' הרמב\"ם בפי' ר\"ל הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שבארנו ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בתוך עשרה. פי' הר\"ב שיהא קצת ממנו כו'. דמש\"ה הדר תני פחות מד' על ד' או למעלה מי' והא מרישא שמעי' לה אלא לאשמעינן דאפי' קצת כו' גמ': \n",
+ "למעלה מי' מערבין שנים. פי' הר\"ב ודוקא בחצר כו' אבל בבית המקורה אפי' למעלה מי' וכו' הכי איתא בגמ'. ונראה מזה. דשני בתים בלא חצר נמי אינן יכולין לטלטל מזה לזה בלא ערוב וכן מוכח רפ\"ט דלכ\"ע אפי' לר\"ש דמיקל בגגות חצרות וקרפיפות שא\"צ לערב. משמע דדיורין שתחת הגגות דהיינו הבתים שצריכין ערוב. וכן כתב שם הרמב\"ם בפירושו לר' שמעון דמיקל מכולהו שאומר כי החלוק וההפרש במקום הדירה בלבד אבל חצרות והגגות וכו' אבל מה שהוא אסור להוציא דבר ממה שיש בבית אל הבית האחר כו' אלא אם עשו ערוב בין שני הבתים עכ\"ל הרי דלר' שמעון דמיקל מכולהו אפי' הכי ס\"ל דבבתים צריכין לערב ולא התנה שיהא שם חצר. וזה ממה שיקשה על דברי הרמב\"ם שהעתקתי בר\"פ דלעיל דמוכח שלא תקנו שלמה וב\"ד אלא כשיש דיורין חלוקים אצל מקום שיד כולן שוות בו דהוו הדיורין רשות היחיד והמקום שיד כולן שוות בו כעין רשות הרבים דאיכא למיגזר דלמא יחליפו בין אלו הרשויות לרשות היחיד ורשות הרבים ממש כדאיתא התם. אבל שתי רשויות ששתיהן כל אחד רשות היחיד ממש אין נראה מדבריו שגזרו עליו שלמה וב\"ד. ואולי שזה שכתב לעיל היינו גזירת שלמה ובית דינו. והך דהכא מגזירת חכמים: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יורידו למטה. פירש הר\"ב בבתים אבל בחצר שרי כדר\"ש ריש פרק ט' דהלכתא כוותיה והכי מוקים בגמרא. ולפי זה הא דכתב דכשהוא רוחב פחות מד' דמותרים להוריד היינו אפילו לבתים כמו שכתב הרמב\"ם: \n",
+ "נפרצה הכותל עד עשר אמות. ונשאר מן הכותל משהו מכאן ומשהו מכאן או מצד אחד לבדו שהרי לא נפרצה במלואה ואותה פירצה אינה נחשבת אלא כפתח. הר\"ר יונתן: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ורחב ארבעה*) גרסינן. וכן פירש רש\"י ורחב ד' טפחים]: \n",
+ "אפילו מלא קש ותבן. פירש הר\"ב דסופו ליטלו. ופירשו התוספות דבקש ותבן הניטלין בשבת איירי לאפוקי שהקצוהו ללבן בו לבנים או לגבל בו טיט דאין ניטלין בשבת ועיין משנה ה': \n",
+ "מלא עפר כו'. שסתם עפר וצרורות בחריץ מבוטלין הן. גמ'. ועי' באהלות פרק ט\"ו משנה ז' [*ופרק ד' דמקואות משנה ג']. והך מלא סגי במשך ד' טפחים לרוחב במכ\"ש דנסר דבסמוך. ב\"י סי' שע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מערבין שנים. שמשני צדי הנסר הוא חריץ כמ\"ש הר\"ר יונתן בפירושו. ומה שתמהו התוספות על פירש\"י בגזוזטרא והוא פי' הר\"ב כתבתי ישוב בספר מעדני מלך בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "מאכילין. כתב הר\"ב מניחין בהמתן כו' אבל בידים לא כדאיתא בגמ' ומפרש רש\"י דאי משקיל בידים חיישינן דשקיל טובא וממעיט וכו' אבל בהמה לא תמעיט באכילתה [כ\"כ] בשבת אחד וכדכתב הר\"ב. וקשה דלקמן פ\"ט משנה ג' מפרש דמחיצה שנפרצה בשבת לא בטיל עירוב כו' כדפי' שם הר\"ב. ומצאתי בהרא\"ש שמפני קושיא זו מפרש למתניתין דבחול קאמר ואסור בידים דלמא ממעט ליה בערב שבת המוך לחשכה ולאו אדעתיה ומטלטל בשבת בחצר האסורה וכן מוכח לשנא דמתני' דנתמעט דמיירי בחול כדפי' הר\"ב. ובגמרא פריך ממתני' דהכא דחשיב למתבן למחיצה אדלעיל מתני' ג' דמלא קש ותבן לא חייץ ומשני לענין מחיצה חשבינן ליה למחיצה (מידי דהוה אעביט ואוכפות וכלי בהמה דפ\"ק משנה ח') אבל לענין חציצה לחוץ מפני אויר החריץ ולדון כסתום דמשוית ליה כארעא אי בטליה בהדיא אין אי לא לא. ועיין מ\"ג פ\"ח: \n"
+ ],
+ [
+ "ומזבח. כתב הר\"ב והזוכה מגביה העירוב בידו טפח. גמ'. ועיין מ\"ש במ\"ד פ\"ק דקדושין ומשנה ג' פ\"ג דב\"ק: \n",
+ "ומזכה לו ע\"י בנו ובתו הגדולים כו'. הכא לא פירש הר\"ב והרמב\"ם כדפי' במשנה ה' פ\"ק דמציעא. דגדולים שאינן סמוכין על שלחן אביהם ואפילו קטנים כו' דשאני התם דלענין מציאה דטעמא דהאב זוכה במציאת בנו אינו אלא משום איבה והלכך תלוי בסמוך על שלחנו דאיכא איבה אבל מה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע\"י בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא כן מסיק בב\"י סימן שס\"ו בשם תשובת הרמב\"ן סי' רי\"ג דאפי' ר' יוחנן דמפרש במציאה כמו שכתבתי סבירא ליה הכא קטן קטן ממש מהטעם שהתבאר כ\"כ התוספות במכילתין רפ\"ח דף פ\"ב ע\"ב לענין אחר דמודה רבי יוחנן: \n",
+ "ושפחתו העברים. בפ\"ק דקידושין משנה ב' תנן דאמה העבריה קנה את עצמה בסימנין. והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי מוקי לה בגמרא פ\"ו דגיטין דף ס\"ז ע\"ב. ובשתופי מבואות דרבנן אמרו שתזכה אפי' לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דאפי' תימא ידו כידה [נ\"ל שצ\"ל ידה כידו] היינו כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור. והכי נמי מסיק בגמרא פ\"ק דמציעא דף י\"ב. דהא דתנן התם מציאת שפחה עבריה שלה היינו של אביה לאפוקי של רבה דלא: \n",
+ "ועל ידי אשתו. בפרק בתרא דנדרים משנה ח' תנן סתמא כר\"מ דיד אשה כיד בעלה כמו שכתבתי שם. ומשום הכי מסיק הרא\"ש דהכא כשאינו זנה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו אבל הרמב\"ם העתיק המשנה כצורתה בפרק א' מה\"ע. וכתב הכסף משנה דטעמו דאנן קיי\"ל דלא כר\"מ אלא כרבנן דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה ע\"כ. ותמיהני דהא מבואר שהרמב\"ם פוסק כר\"מ בנדרים כמו שכתבתי שם בס\"ד דאי סבירא ליה כרבנן לא היה מצריך התם לומר שתי לשונות על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי בה עשי אלא בחדא לסגי. ואין לומר לחלק בנדרים לשאר דברים שכן פסק בהדיא בסוף פ\"ג מהל' זכייה ועוד סתם וכתב בפ' ט' מהלכות נזירות שמתנה שאין לבעלה רשות בהן שיאמר על מנת שאין כו' אלא מה שתרצי תעשי בהן. ואע\"פ ששם בגמ' לא הוזכר אלא על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ועוד תימה דאפילו לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע\"מ שאין לבעליך רשות בהן מיהת. ולפי מ\"ש בנדרים להרמב\"ם לא מהני לרבנן אלא באומר ג\"כ ומה שתרצי בהן תעשי. וכן עיין מ\"ש במ\"ג פ\"ג דקידושין. ומ\"ש במ\"ב פ\"ח דפסחים: \n",
+ "מפני שידן כידו. ולקמן ריש פ\"ח [בברייתא בגמ'] איתא מערב ע\"י עבדו וכו' פירוש בשביל וע\"י בנו ובתו כו'. מפני שידן וכו' וכתבו התוספות [אעבדו ושפחתו קאי] כדאמרינן בריש הזורק בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ע\"כ. ונראה דה\"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע\"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונטלו. צרור וזורקו כדאיתא בגיטין. ופסקו הרמב\"ם פ\"ד מהל' זכייה וטור ח\"מ סימן רמ\"ג. ומסתמא בהכי מיירי דאלת\"ה שפחה העבריה דקטנה היא ואם לא הגיע לכלל זה למה תזכה וכ\"ש לאחרים. אלא היינו טעמא דהכא דלענין עירוב כיון שיכול לערב בשבילם שהן סמוכים עליו כדלקמן בגמרא הלכך אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם. ולענין כנעני נמי הוה סגי בהאי טעמא אלא נקט טעם מרווח טפי. ועי\"ל דודאי לגבי עבדים כנענים ידן כידו ממש. מיהו לגבי הקטנים אע\"ג דלאו כידו ממש הוא מ\"מ כיון שאין הקטנים יכולים לזכות לאחרים הרי כאילו העירוב עדיין ביד המזכה. וכלפי הא הוי כידו ולהכי כללינהו לגבי הא מלתא דידן כידו: \n"
+ ],
+ [
+ "נתמעט האוכל. מע\"ש השני. הר\"ר יונתן: ",
+ "מוסיף ומזכה כו'. כתב הר\"ב כיון שנשאר כו' אינו נראה כמערב מתחלה. דכל המערב לאחרים בתחלה צריך להודיע משום דלמא חובה הוא לו כדמפרש הר\"ב בסיפא: ",
+ "[וצריך להודיע. כתב הר\"ב ודוקא בזמן שיש לחצר שני פתחים לשני מבואות שכשעושה כו' אסור כו' והיא אוקימתא בגמרא בסוף פרקין דמתניתין דהכא בחצר שבין ב' מבואות ומפרש הרמב\"ם כמ\"ש הר\"ב והשיגו הראב\"ד בפ\"ה מה\"ע דאיזו חובה היא לו שהרי יוכל להשתתף גם עם האחרת למאי דפסקינן הלכה כר\"ש בג' חצרות שבפ\"ד מ\"ו ותירץ המגיד דאה\"נ דלא משום שיהא אסור באחרת נגעו בה אלא דחובה לו ואינו רוצה להשתתף בשתיהן וכמ\"ש לשונו לקמן בסוף הפרק בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכמה הוא שיעורו. לכאורה אשתופי מבואות קאי דביה אנן קיימין. וכן פי' הר\"ר יהונתן וכתב דהוא הדין לעירובי חצרות והר\"ב כתב שתי דעות בעירובי חצרות במשנה י' ועיין נמי במשנה דלקמן: ",
+ "מרובין. פירש הר\"ב י\"ח בני אדם. לישנא דגמרא נקט. ופירש הר\"ר יונתן י\"ח בעלי חצירות למבוי או בעלי בתים לחצר ולא קפדינן אגולגלתא דכל בני בית של כל אחד ע\"כ. כלומר אלא למתחייבים לתת חלק לעירוב: ",
+ "מזון שתי סעודות. כתב הר\"ר יונתן כיון דדבר חשוב הוא סגי להו בהכי ע\"כ. ונ\"ל דמזון ב' סעודות להכי הוי דבר חשוב שכן עיקרי סעודות שבת שתים הן כמו שאפרש במשנה ב' פרק דלקמן [*ועל מ\"ש הר\"ב שהן י\"ח גרוגרות כתבתי בזה בפרק י\"ז דכלים משנה י\"א]: "
+ ],
+ [
+ "אמר ר' יוסי כו'. כתב הר\"ב דאין הלכה כר' יוסי וכ\"פ הרמב\"ם ואם כן חלוקין עליו חביריו דהלכה מכלל דפליגי. וכן נראה דתנא דמתניתין ז' הוא דפליג דלר\"י אין אנו צריכין להוסיף ואין לומר דר\"י מיירי שנתמעט קודם שנכנס שבת ראשון דהא ודאי שאם עדיין לא בא שבת שלא נעשה בו מצותו שלא יקרא שיור. וכן פי' הר\"ר יונתן בהדיא בדר' יוסי שנתמעט משעורו משנכנס שבת ראשון. ואין צריך להוסיף עליו אפילו לשבת הבאה. ולעיל פי' נמי הכי וכמ\"ש שם. ולא קשיא לישנא דאר\"י ולא ר' יוסי אומר דלפי האמת הרי הוא חולק ות\"ק לא ס\"ל כותיה. מ\"מ איהו דקאמר בד\"א כו' בלשון פירוש הוא אומר כאילו הוא בא לפרש ולא לחלוק וזה לפי שסבור הוא דת\"ק יודה לו לפירוש זה שבדבריו. וכאומר דבריך בכך אמורים הלכך תני ליה המסדר נמי בלישנא דלאו לאפלוגי ולא רבי יוסי אומר אבל לפי האמת פליגי ועיין בסוף פירקין. [*ובמשנה ו' פ\"ח דעדיות] ובטור סי' שס\"ח פוסק כר\"י ונראה דסבירא ליה דלפרושי אתא ולא לאפלוגי כדתנן אר\"י. אבל קשה דלמאי תנן לעיל דמוסיף דלמאי ירצה להוסיף. וי\"ל דירצה להוסיף כדי שאם יכלה גם זה הנשאר שיהיה לתוספת זה דין עירוב כבראשונה. וקמ\"ל דרשאי להוסיף ודינו דין עירוב הראשון וא\"צ להודיע: \n",
+ "ולא אמרו כו'. כתב הר\"ב הלכך מקילינן כו'. וכ\"כ רש\"י והיינו דשעורו דתנן קאי אתרווייהו אמבואות ואחצרות וכדפירשתי לעיל בשם הר\"ר יונתן. וכתב עוד הרר\"י וה\"ה בשיורי שיתוף כשהעירוב קיים ע\"כ. ולטעמיה אזיל דס\"ל דטעמא דאין סומכין על עירוב במקום שתוף נמי משום שלא תשתכח הוא וכמ\"ש בשמו פרק דלעיל משנה ח'. אבל לפירוש הב\"י שכתבתי שם דוקא קאמר ר' יוסי בעירובי חצירות אבל לא בשיורי שתוף והיינו דנקט עירוב והא אנן בשתוף קיימינן אע\"ג דהוא הדין לעירוב מ\"מ עיקר משנתינו בשתוף. אלא דבשתוף אין הדין כן הלכך איצטריך למנקט מאי דמייתינן בה\"ה ועיין במשנה דלקמן מה שאכתוב שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל מערבין כו'. עיין ריש פ\"ג מ\"ש שם: \n",
+ "ככר באיסר כו'. רש\"י פי' כמדת איסר. וכן נראה פירוש הרמב\"ם שהביא הר\"ב ובלשון פירושו כתב ואפילו תהיה שעור מועט. ועיין מה שכתבתי פ\"ד משנה ג' במסכת מעשר שני. ומ\"ש הר\"ב שנותנין אותו עם שאר ככרות כו' ובלבד כו' וכן דעת רש\"י והיינו דסבירא ליה דהא דתנן לעיל בשיעור קאי גם אעירובי חצרות וכמ\"ש לעיל. אבל להרמב\"ם הא דלעיל לא קאי אלא אשתוף. וא\"כ ר' יוסי דלעיל לא קאי אלא אשתוף דהא עד השתא לא איירי בעירובי חצרות כלל. והיאך יאמר בד\"א ולא קשיא דקרי ליה עירוב דהכי נמי משכחת לה בפ\"ו מ\"ה ובסוף פ\"ט. אבל קשה הא דקאמר ולא אמרו לערב בחצרות כו' דהוי ליה למנקט ולא אמרו לערב במבואות. [*ומיהו בפרק ד' דף מ\"ו ע\"ב מפרש רש\"י דבשלא תשתכח תורת עירוב תחומין קאמר ולפ\"ז דעתו נמי דבשתוף מבואות קאמר ר\"י וכן הסכימו התוס' שם בשם ר\"י וכתבו דקרי שתוף מבוי עירובי חצרות בכמה דוכתי. ולעיל מינה באותו דבור כתבו ראיה לפירש\"י דהכא. הברייתא שכתב הר\"ב בפ\"ו מ\"ה] ועוד שמ\"ש בפ' דלעיל מ\"ח בשם ב\"י הכי מסיק להרמב\"ם ושתוף מבואות לית ביה האי טעמא דשלא תשתכח כו'. ונראה לי דלהרמב\"ם הא דתנן לעיל ולא אמרו כו' לאו טעמיה דר\"י הוא כפירש\"י והר\"ב. אלא מלתא באפי נפשה היא. דהשתא דסליק משיעורא דשתוף מבואות ובעי למימר שיעורא דעירובי חצירות מקדים התנא ושונה דאע\"פ שישתתפו צריכין לעירוב חצירות אבל לא אמרו כו' ובגמרא ורי\"ף לא גרסי' ולא בוי\"ו וניחא טפי ואי נמי גרסי' אתי שפיר. ועיין מ\"ש לקמן במשנה הסמוכה בשם הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "נותן אדם מעה כו'. בגמרא פריך מאי טעמא דר\"א הא לא משך ומשני עשאו כארבעה פרקים בשנה דתנן (בפרק ה' דחולין משנה ד') שהעמידו דבריהם על דין תורה שמעות קונות כמו שפי' הר\"ב שם. הכא נמי מפני תקון שבת העמידו דבריהם על דין תורה: \n",
+ "[*ולנחתום. והר\"ב העתיק או לנחתום וכן בפירש\"י וכן הגירסא במשנה שבסדר ירושלמי]: \n",
+ "לא זכו לו מעותיו כו'. כתב הר\"ש ואפילו עירב כו' וזכה גם לזה כו'. בדברי רש\"י כתוב וזיכה ביו\"ד וכן משמע דר\"ל שזיכה לו ע\"י אחר ממה שכתב שהרי לא נתכוין לזכות לו במתנת חנם כשאר המזכים ואי איתא דלא זיכהו ע\"י אחר מאי קאמר שלא נתכוין. שלא זיכה הל\"ל דלאו כוונה חסריה אלא מעשה הוא דחסריה. הלכך מסתבר דזיכה ע\"י אחר קאמר ואפ\"ה לא מהני ליה לפי שזה שזיכה לו ע\"י אחר לא כיון לזכותו במתנת חנם כדרך המזכין. אלא כונתו היתה שיקנה במעות ומעות אינן קונות. ומה שזיכה ע\"י אחר היה זה בשביל אחרים שאליהם נתכוין בחנם כדרך המזכין. אבל לפי זה כי לא עירב החנוני לאחרים אלא לזה לבדו וזיכה ע\"י אחר משמע דמהני. וקשה דמדנקט ואפילו עירב זה החנוני לכל האחרים דמשמע וכ\"ש אם עירב לזה לבדו. וי\"ל דהא דנקט אפילו כו' משום וזיכה הוא דנקט הכי. וה\"ק לא מיבעיא כשלא עירב הוא בשביל האחרים אלא כל אחד הביא עירובו דהשתא ודאי אינו מזכה העירוב בשביל זה שנתן המעה אלא מניח חלקו ומערב עם האחרים. דפשיטא דלא זכה בעירוב משום דמעות אינן קונות. אלא אפילו עירב בשביל האחרים דהשתא ודאי שזיכה ע\"י אחר בשבילם שהם לא נתנו לו כלום ונמצא שכל העירוב שהניח בשביל האחרים ובשביל זה שנתן המעה שזיכה ע\"י אחר דמסתמא כיון שבא לכלל זכייה ע\"י אחר שמזכהו לכל העירוב דלמה יזכה הרוב ויניח המעט. אפ\"ה קאמר דלא מהני לזה שנתן המעה משום דאע\"ג דזיכה ע\"י אחר לא נתכוין כו' אלא שיקנה במעה. ואע\"ג דודאי דבעלמא לא בעינן לקונה במשיכה שימשוך הוא דוקא אלא שלוחו כמותו ומהני כשימשוך ע\"י שליח. וזה פשוט. מ\"מ הכא לא עשאו בעל המעה שליח לזה האחר שעל ידו מזכה בעל החנוני אלא כל כוונתו לקנות מהחנוני במעות. וזהו שפירש\"י והר\"ב לקמן בדיבור שאין מערבין כו' שלא נתכוין אלא לקנות וכו' ולא סמך עליו שיעשה שלוחו. כלומר שיעשה לזה שמזכה על ידו שיהיה שלוחו. והואיל ולא נתכוין שיהיה זה הזוכה שלוחו. וגם החנוני לא נתכוין כו' א\"כ במה יקנה במעות ומעות אינן קונות. כך נראה בעיני דעת רש\"י ז\"ל. ודלא כמו שכתבו התוספות דבחנם פירש\"י שלא נתכוין כו' דאפילו זיכה ע\"י אחר או קנה מן השוק כיון שהנותן מעה נתכוין לקנות במעה מהחנוני ומעות אינן קונות כל הזכיות שעשה החנוני שלא מדעת בעל הבית קעביד ואין מערבין אלא מדעתו וכתבו דלשון הקונטרס דלקמן נמי מוכיח כן. ור\"ל זה הלשון שהבאתי בסמוך. ובאמת שמוכח מתוכו דבכוונת הנותן תלי רש\"י אבל על הדרך שכתבתי דמיירי שזיכה ע\"י אחר ולכך אם היתה כוונת הנותן שיזכה ע\"י האחר. ושהאחר יזכה לו הוי מהני דהוי כאילו עשאו הוא שליח לקבלה כלומר למשוך. דאטו מי שמקנה חפץ לחבירו במעות שנותן לו ואח\"כ נותן החפץ ליד הקונה בלא כוונה שימשוך כדי לקנות. וזה זכה ומשכו מי לא הוי משיכה מעלייתא דכיון שמושך בפניו אין צריך שיאמר לו לך משוך וקני כמו שכתוב בטור ח\"מ סי' קצ\"ז. וכתבתי ג\"כ במשנה ד' פ\"ק דקדושין והכא נמי אי הוה זה הזוכה כשלוחו של זה הנותן מעה היה זוכה בשבילו אע\"פ שזה לא נתכוון כדרך המזכין. מכל מקום זכה זה מפני הדברים שאמרנו. וזהו שהוצרך רש\"י להוציא ג\"כ מכוונת הנותן מעה שלא היתה על סמך שיעשה שלוחו וכדפירשתי אבל מ\"מ לא לחנם כתב מתחלה שלא נתכוין החנוני כו' אלא בכוונה מכוונת כתב כן לפי דאיירינן בשזיכה ע\"י אחר וכדפירשתי. ואילו נתכוין החנוני ככל חקת העירוב וכמשפטו גם לזה למה יגרע ואע\"פ שהנותן מעה לא בקש למתנת חנם כאחרים אלא נתן לו מעה מכל מקום לא מפני כן נאמר שהיא מתנה בעל כרחו ושלא רצה לקבל במתנה ושמפני כן לא יזכה בעירוב ולפיכך הוצרך לומר שלא נתכוון החנוני כו' דתרווייהו בעינן שלא יתכוין החנוני וכן הנותן. דאילו נתכוין החנוני זכה זה ככל שאר הזוכים ולא גרע מעה שנתן. ואילו נתכוון הנותן מעה לזכות ככל חקת העירוב וכמשפטו אע\"פ שהחנוני לא נתכוין מכל מקום היה קונה במשיכת שלוחו וכדכתבתי. אבל התוס' נוסחאותם בפירש\"י היתה וזכה בלא יו\"ד כמו שהעתיקו וכנראה מלשונם שכתבו. ובחנם פירש כן דאפילו מתכוין להקנות לו בחנם ואפילו זיכה לו ע\"י אחר עד כאן. ומדהדרו וכתבו ואפילו זיכה וכו'. שמע מינה דהא דמתכוין להקנות בלא זיכה ע\"י אחר מיירי ואם כן זה שכתב רש\"י שלא נתכוין כו' מיירי בלא זיכה ע\"י אחר. ומפני כן כתבו מה שכתבו. אבל לפי עניית דעתי הקלושה והרטושה. נראה להוכיח מלשון נתכוון שנוסחא העיקרית בדברי רש\"י כנוסחאות ספרינו וזיכה ביו\"ד. ועוד יש לי הוכחה גדולה מזו דלעיל מיירי שהיה העירוב ע\"י אחר שזיכה על ידו להאחרים ממה דמפרש לקמן כשאומר לחנוני ערב עלי קנה עירוב. ואי בלא שום זכייה ע\"י אחר מאי עדיפא בלישנא דערב מלישנא דזכה דודאי דלא יקנה אלא ע\"י זכייה דע\"י אחר כמשפט המערב לאחרים. אבל אם נאמר דאיירינן שלהאחרים היתה זכייה ע\"י אחר נוכל לומר שכיון שא\"ל ערב עלי הרי בקש מידו זאת שיעשה עמו משפט העירוב ואמרינן שהזכייה שע\"י אחר המועלת לאחרים מועלת גם לו וכמו שאפרש בס\"ד בדבור דלקמן מכל זה [מוכח] שהנוסח וזיכה ביו\"ד והב\"י שהגיה בסימן שס\"ט שצ\"ל בדברי רש\"י וזכה בלא י' וגם בטור הגיה כן. ואע\"פ דלכאורה בטור יש מקום להגהתו לפי שהוא כתב אח\"כ שאם זיכה לו הנחתום ע\"י אחר שקנה עירוב. ומשמע לכאורה דעד השתא לאו בזיכה ע\"י אחר איירינן. ואפילו לפי זה נראה בעיני שאין להגיה גם בדברי הטור מהטעם שאוכיח בדבור הסמוך לקמן. וזהו כדעת אביו הרא\"ש ז\"ל שאעתיקהו לקמן בסמוך וכל שכן בדברי רש\"י עצמן דפשיטא שהנוסח ביו\"ד ממה שהתבאר וה' אלהים אמת ינחנו במעגלי צדק ואמת אמן: \n",
+ "ומודים בשאר כל אדם כו'. פירש הר\"ב דנעשה כאומר לו ערב עלי. כ\"כ רש\"י ומסיים וגבי חנוני גופיה אי א\"ל ערב עלי אמרינן בגמרא דקני ע\"כ וכבר מבואר טעמו ממ\"ש לעיל וזה לשון הטור שהרי עשאו שליח לערב לו בענין שיועיל וכיון שא\"א להיות לו עירוב אלא אם כן יזכה לו כמו לאחרים הוי כאילו אומר לו שיזכה לו כמו לאחרים ע\"כ. ועוד כתב וכן אם זיכה לו ע\"י אחר קנה וכמ\"ש לעיל בשמו. ואני שמעתי ולא אבין אילו היתה כוונת הטור דעד הכא לא איירינן שהיתה כאן שום זכייה ע\"י אחר וכנראה מדבריו וכאשר פירשו הבית יוסף. א\"כ אחרים נמי במה יזכו אלא על כרחך לומר שהאחרים נתנו עירובן בעצמם והוא עירב להם כלומר שהוא התעסק לקבץ עירובם ליחד. ואי הכי מאי אהני ליה אפילו יאמר לו בפירוש שיזכה לו כמו לאחרים אכתי במה יקנה זה העירוב שמניח זה בשבילו כיון שאין כאן אחר הזוכה בעבורו. ומפני כן הוצרך המגיד לכתוב דמיירי כשא\"ל ערב עלי שקונה פת מאחר ומערב לו אבל בפת עצמו לא שאין שליח קונה ומקנה ע\"כ. אבל אם נפרש כמ\"ש אני בדברי רש\"י דלעולם זיכה לאחרים על ידי אחר. אלא שלזה לא נתכוון בזכייה זו להקנות לו כיון שנתן מעה וסמך על המעה בדוקא. אתי ודאי שפיר דכשא\"ל ערב עלי הוי כאילו א\"ל שיזכה לו כמו לאחרים כלומר כמו שמזכה האחרים על ידי אחר. כן יזכה לו ע\"י האחר ושתעלה לו זכייתו זאת כזכיית כל חקת משפט עירוב. ואם זאת היתה כוונת בעל הטורי' כנראה מלשונו זה שבא לבאר למה מהני לשון ערב עלי ולא הועילנו כלום אלא על הדרך שכתבתי. אף אני אומר שאין צריך הגהה בדבריו כלל אלא לעולם דבריו אמורים בשזיכה לאחרים על ידי אחר וכדברי רש\"י. ומ\"ש אח\"כ או שיזכה לו הנחתום על ידי אחר. ר\"ל או שיזכה לו על ידי אחר בכוונת זכייה כדין זכיית עירוב לא שלא במתכוון כדלעיל: \n",
+ "שאין מערבין כו'. כתב הר\"ב הלכך גבי חנוני כו' נמצא מערב לו שלא מדעתו. כל זה דברי רש\"י. וביאור תחלת הלשון כתבתי למעלה בס\"ד. אבל זה שכתב נמצא מערב לו שלא מדעתו קשיא דמידי הוא טעמא דשאין מערבין שלא מדעתו משום שאין חבין כו' כדתנן במתניתין. והכא שבקש מידו זאת לערב בעבורו היאך שייך לומר שהוא שלא מדעתו דבשלמא דמעות לא קנאו וזה לא נתכוון לזכות לו כ\"א על ידי מעות כדפירש לעיל ומש\"ה לא קנאו ניחא. אבל הך טעמא לא אתי שפיר. ומצאתי שהרא\"ש תמה בזה על דברי רש\"י אלא דתמה עוד על התוספות שכתבו דזיכה לו על ידי אחר לא מהני דאמאי לא. כיון שגילה בדעתו שחפץ בעירוב שהרי נתן מעות לחנוני ומאחר שאין קונה לו המעה וזיכה לו החנוני אמאי לא זכה. ומפני כן כתב דפירוש המשנה כמשמעה דאם נתן לו לחם בלא זיכוי לא זכו לו מעותיו דמעות אינן קונות ולא סבירא ליה כת\"ק דהוי כמו בד' פרקים כו' כמ\"ש לעיל אבל אם זיכה לו על ידי אחר מודו רבנן דהוי עירוב. והא דקתני שאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא ולא קאי אנותן מעות לחנוני. והכי קאמר ואין מערבין כו' וכה\"ג בפרק קמא דיום טוב (במבנה ב') שאפר כירה מוכן הוא תדע דאי קאי אנותן מעות לחנוני ה\"ל למתניה קודם הך דתני ומודים חכמים עכ\"ל. ולפי מ\"ש אני לעיל תמיהתו השניה לא סלקא אלא טעמא רבה איכא דאע\"ג שגילה בדעתו שחפץ בעירוב וזיכה לאחרים על ידי אחרים לא מהני לו כמו שהארכתי. מ\"מ מפני תמיה הראשונה נכון לקיים פי' דשאין מערבין כו' מלתא באפי נפשה היא. וכהאי פי' צריכין ג\"כ לומר בריש פ\"ד דנדה ומשנה ה' פ\"ה דפרה ועיין משנה ז' פ\"ה דאהלות [*ומשנה ב' פ\"ב דהוריות]: \n",
+ "אבל בעירובי חצירות כו'. והא דתנן במשנה ז' צריך להודיע הוא בשתוף מבואות וכדפירש הר\"ב בחצר שבין שתי מבואות והכי מוקים בגמרא ור\"י לאו לאפלוגא אתא וא\"נ פליג איפסק בגמרא הלכה כמותו להכי שפיר פירש לעיל דוקא בכה\"ג. ובטעמא דת\"ק דהכא כתב הרא\"ש דאפילו במבוי אחד חשבינן ליה קצת חובה אולי יש קצת טעם למה אינו רוצה לערב ע\"כ. ויש למצוא טעם על הדרך שכתב המגיד בפ\"ה מה\"ע דאפילו לדס\"ל בחצר שבין שתי מבואות שיכולה להשתתף עם שתיהן אפ\"ה אין אומרים זכות הוא לו דשמא אינה חפצה בשתוף שני מבואות דאוושי לה אינשי שבני המבואות יהיה להם מקום מיוחד יוכלו שניהם לשום בו כליהם ולהתחבר שם ביחד. ע\"כ. וה\"נ בחצר אחד בעצמו אפשר דלא ניחא ליה שיתערבו בני החצר משום אוושא דבני החצר עצמו. שאם לא יוכלו לטלטל כליהם בחצר ישבתו איש איש בביתוולא יהיה אוושי דאינשי בחצר. ולמאי דאמרן דפליג לא קשיא דקתני אמר ר\"י ולא ר\"י אומר כמו שכתבתי במשנה ט' בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי. ואי משלו כדמשמע. צריך לזכות על ידי אחר וכדתנן משנה ו' פרק דלעיל. והכי אתי מסקנתא דגמרא לעיל דף פ' אמר רב נחמן אחד עירובי תחומים אחד עירובי חצרות אחד שתופי מבואות צריך לזכות: \n",
+ "לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כתב הר\"ב דמילי דמצוה נינהו. דלבית המשתה סתמא היינו כדאמר בעלמא למשתה בנו ור\"ל משתה דחתן וכלה. ועיין משנה ז' פ\"ג דפסחים. ומה שכתב וקי\"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. לישנא דגמרא ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. ומאי איסורא איכא בעירוב הכי הוה ליה למימר אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אלא אית לן למימר משום דכשמערב חייב לברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן מלאו דלא תסור. והלכך קאמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה. וסייעתא להרמב\"ם והטור שכתבו לברך. אבל רש\"י פירש אין מערבין לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה עכ\"ל. אפשר שדעתו כדעת הראב\"ד סוף פרק ו' מהלכות עירובין שלא לברך על עירוב תחומין. דבשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הכא קולא נפקא מינה לשבת ולא חומרא והמצוה שבשבילה מערבין אינה נוגעת לעירוב. והמגיד כתב דאדרבה יותר ראוי לברך על התחומין דמדאורייתא עד שלשה פרסאות וחכמים אסרו וקבעו תחומים אלפים אמה. ועל ידי עירוב עדיין גזרתן ומצותן קיימת שלא ללכת יותר מאלפים לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו. ומה שנשכר מזה. מפסיד לצד האחר. ובעירובי חצרות ושתופי מבואות הותרה גזירתן לגמרי. מאי אמרת דוצונו היינו שכשנרצה לטלטל מבית לחצר ומחצר למבוי שנערב וכל שכן בתחומין דעדיין גזירתן קיימת כמו שאמרנו. והר\"ב בריש פרק ב' דביצה כתב [ומברכין] על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצרות אפשר דמשמע מזה דסבירא ליה כהראב\"ד: \n",
+ "וכל שקבל עליו וכו'. [*והר\"ב העתיק וכל מי וכו'. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי] ומפרש הר\"ב כשהודיעוהו ואפילו לא קיבל הכי מיפרשא בגמרא משום דקיימא לן יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במשנה ה' פרק ג' והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא עירוב דדעתיה עלויה: \n"
+ ],
+ [
+ "מזון שתי סעודות. פירש הר\"ב מזון שצריך לו לשבת. ואם תאמר דבמשנה ז' פרק ח' דפאה. וכן במשנה ב' פרק י\"ו דשבת משמע בהדיא דחייב בשלש סעודות וכדכתב הר\"ב הכא בדרבי יהודה ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים לסעודה שלישית במיני תרגימא ותיהוי תיובתא לאותן הפוסקים שפסקו דבעינן נמי פת. עיין עליהם בטור סי' רצ\"א. ויש לומר דאע\"ג דמצות שבת היא שצריכה שלש סעודות מכל מקום אכילת אדם דבר יום ביומו אינו אלא ב' סעודות. כדתנן בסוף פרק בתרא דפאה דהיינו בלילה אחת וביום אחד. ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל כדמשכחת נמי בשיעורא לרבי שמעון כדפירש הר\"ב לקמן. מידי דהוי לרבי מאיר דמשער מזונו לחול וכדי להקל. והכי נמי לא הצריכו סעודות יותר מבחול ולכולי עלמא: \n",
+ "רבי יהודה אומר לשבת. פירש הר\"ב כיון דבשבת אכיל ג' סעודות כו'. וכ\"כ רש\"י. ואע\"ג דבשאר יומי כי אכיל ביום סעודת שחרית אוכל לערב סעודת ערבית. בשבת שאני שצריך שיאכל סעודת הערב שהיא השלישית מבעוד יום ולפיכך ממעט בשל שחרית כל שכן לר\"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה למעריב ע\"פ המדרש שכל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל מתים שאז צריך שיאכלנה קודם תפלת מנחה שהוא בעוד היום גדול. והר\"ר יונתן כתב טעם אחר בדברי ר\"י לפי שבשבת ממלא בטנו מתבשיל ומיני מתיקה וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו למסכת כלים פי\"ז משנה י\"א וז\"ל שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין וירפה האסטומכא וימעיט האכילה: \n",
+ "רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר כו'. אע\"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית פתח בחבית וסיים בפת. ונ\"ל דלא תימא דבפת שהוא חשוב דלא הצריכו שיעור כל כך קמ\"ל. ושיעור שאר דברים מפורש בברייתא בפרק בכל מערבין והביאה הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עירובין והטור סימן שפ\"ו: \n",
+ "מככר בפונדיון כו'. ופסק הר\"ב כמותו. וכן פסק הרמב\"ם והכי סתם לן תנא בסוף פ' בתרא דפאה. ובכריתות פ\"ג משנה ה' כתב הר\"ב גם דעת רש\"י דפסק כר\"ש. אבל בנגעים פ' י\"ג [*כתב דעת שניהם ועיין בריש פרה] ובפ\"ק דטהרות וכלים פי\"ז סתם כהרמב\"ם: \n",
+ "[*ר\"ש אומר שתי ידות כו'. כתב הר\"ב ה\"מ בעירוב כו'. אבל בכל שאר דוכתי ס\"ל לר\"ש שאין סעודה פחותה מחצי ככר כו'. והקשה לי מהר\"ר \n",
+ "יצחק מרלי הלוי דלאו כללא הוא דהא במשרה אשתו דפ' ה' דכתובות מ\"ח אינו כן כמ\"ש שם בס\"ד. ואומר אני דרש\"י נשמר מזה שלא כתב אבל בכל שאר דוכתי וכתב אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעי' שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו והוא פרס כו'. ע\"כ. אם כן לא בא אלא לפרש פרס דאמרי' בכל דוכתי: \n",
+ "משלש לקב. ולא אמר מי\"ח לסאה כדמפרש בן עזאי בריש פרק קמא דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואנשי מרפסת. פי' הר\"ב שפתחי עליות פתוחין לה והדר התנה בדבור כל שגבוה כו' שלא תהא המרפסת גבוה י' מן העמוד כו'. וצריכין אנו לפרש באחד מב' פנים. או שר\"ל שהעליות הפתוחות למרפסת אינם גבוהים י' כו' והוי שריותא דלאותה גובה לכל בני העליות. או שז\"ש שפתחי עליות כו' לאו למימרא שום שריותא לעליות אלא פירושי קא מפרש למרפסת מאי היא. ולעולם העליות גבוהות הרבה יותר מי' טפחים מן העמוד כו' כי כן דרך העליות להיות גבוהות הרבה ושריותא דמתני' לבני מרפסת עצמן ר\"ל לאותן הדרים במרפסת כגון שהמרפסת עצמה מוקפת בבנין ודרין בה ואע\"ג דפשטא דלישניה דהר\"ב מוכח יותר כפי' קמא. מ\"מ זה הפי' השני עולה יותר ע\"פ שיטת הגמ' דסברה דמסתמא העליות גבוהות יותר מי' טפחים מהעמוד ומוקמינן [*דלאותם הדרים] במרפסת קאמרינן והכי נמי מפרש הרמב\"ם בפירוש המשנה: \n",
+ "ששכחו ולא עירבו. קצת קשה דליתני בקצרה שלא עירבו ולמאי קתני ששכחו. ונראה לי דלמאי דמיירי דוקא שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא שלא עירבו ביחד וכדכתב הר\"ב אתי שפיר דמשום הכי קתני ששכחו לאשמועינן הא. דמיירי דוקא בכהאי גוונא שעירבו לעצמן דהשתא דעירבו לעצמן אלא שלא עירבו גם ביחד שייך לומר ששכחו כלומר שהיו עסוקים בענין עירוב ושכחו מלערב עוד גם ביחד. ואילו לא עירבו כלל לא הוה שייך למימר ששכחו. דמאי ששכחו שייכא כיון שלא נתעסקו כלל בדבר. דומה לזה שנאמר בכתוב (בראשית מ׳:כ״ג) ולא זכר שר המשקים וגו' וישכחהו. אמר שמתחלה לא זכרו כלל. ואח\"כ כשזכרו הדר וישכחהו. וכן נאמר (דברים כ״ה:י״ז) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אל תשכח. דפשוטו לומר שכשתזכור אל תשכח הרי ששכחה הוא מאמר על הדבר שהוא מוזכר ונשכח: \n",
+ "פחות מכאן לחצר. והוא הדין אם המרפסת גבוה עשרה טפחים מהעמוד דהשתא נמי לא ניחא תשמישתה דבני מרפסת. ומה שכתב הר\"ב דלחצר אף לחצר הכי איתא בגמ' וטעמא דכיון דלשניהם תשמישן קשה ואין לזה נחת מזה הלכך שניהם אסורים. והא דאסורים פירש הרמב\"ם והמגיד בפ\"ד דלענין כלים ששבתו בבית הוא דאילו לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות וחצירות דריש פרק דלקמן דהא הכל רשות אחת חוץ משני בתים וכמו שהעתקתי לשון הרמב\"ם בזה בר\"פ דלעיל: \n",
+ "חוליית הבור והסלע. פי' הר\"ב והוא שיהיה הבור מלא כו'. בגמ'. דאי לאו הכי אלא בבור שדולין מים אפשר דחסר בשבת. ובגמ' ולמה לי למיתני בור ולמה לי למיתני סלע. צריכא דאי אשמעינן סלע דליכא למגזר אבל בור לגזור זמנין דמליא פירות הראוין לטלטל בשבת צריכא. וא\"ת ומאי שנא ממשנה ה' דפרק ז' דלא חיישינן שיתמעט המתבן בשבת ומניחין לאכול ממנו. וי\"ל דהתם מחיצה איכא ומבדלת וחולקת החצרות לשתים והלכך מערבין שנים ולא אחד ולא חיישינן לשמא יתמעט. אבל הכא דיד שניהם שוים להשתמש בבור זו אלא שאם הבור במלואה אז יד בני המרפסת נוחה יותר בתשמישה מבני החצר ואם תתמעט אז גם יד המרפסת לא תהיה נוחה בתשמישה יותר מבני החצר. אמרינן הואיל ולבני החצר ג\"כ תשמיש בבור זו אלא שאינו נוח כמו למרפסת צריך שתשאר ניח זה לכל היום. ועיין משנה ז' פרק בתרא: \n",
+ "במה דברים אמורים. ארישא נמי קאי כל שגבוה כו'. דמאי שנא וכן כתב הרמב\"ם פ\"ד מהלכות עירובין וטור סי' שע\"ה. וקצת קשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חוליית הבור כו': \n"
+ ],
+ [
+ "בבית שער. מסיק בבית יוסף סי' שע\"ה דכל בית שער בין דיחיד בין דרבים כפשטא דמתניתין. ומיהו בהרבה בתים זה לפנים מזה בעינן שיהא דרבים כמו שכתבתי במ\"ו פ\"ו: \n",
+ "ומרפסת. צריכים לחלק בין מרפסת דהכא למרפסת דלעיל לפי הפירוש השני שכתבתי שם דהרי לעיל בעינן שבני המרפסת עירבו. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשויה לדירה. והכא במרפסת שאינו עשוי לדירה אלא דבדרך ארעי אירע שדר שם: \n",
+ "תפיסת היד. פי' הר\"ב שיש לבעל הבית מקום כו'. וכן לשון רש\"י ולפי זה מ\"ש לקמן דאי בעי שקיל להו. וגם זה ל' רש\"י צריך לפרש דמחמת איסור שבת שאין כאן הילכך אי בעי כו'. אבל לא שיהא רשאי מן הדין להשליכם לחוץ. שהרי מקום יש לו למשכיר להניח שם חפציו. ואע\"ג דלכאורה דוחק לפרש כן ולומר דאע\"ג שמן הדין אינו רשאי להשליכם חוצה הואיל אי עבר והשליכם חוץ ויכול לעשות כן ואין איסור שבת מונעו דמשום הכי לא הוה תפיסת יד לבעל הבית אלא טפי מסתבר לפרש דאף מצד הדין רשאי להשליכם ובעינן נמי שלא יהא כאן איסור שבת אבל אי לא היה רשאי להוציא מצד הדין אעפ\"י שמצד איסור שבת יכול הוא להוציא מכל מקום הואיל מצד הדין אי אפשר שיוציא מקרי ודאי תפיסת יד לבעל הבית. ומה שכתב שיש לבעל הבית מקום כו' היינו שעכשיו יש לו מקום לפי שעד עכשיו לא הקפיד עליו השוכר או השואל. כך היה נראה יותר לפרש אלא שראיתי בבית יוסף בל' מהר\"ר יוסף קולן שהביא שכ' דשייר שיוכל להניח חפציו בפנה. וכן משמע מל' ב\"י עצמו דתרתי בעינן שיהו כליו שם ושיהיה לו פנה מיוחדת. הלכך תפסתי עיקר פי' הראשון: \n",
+ "אינו אוסר עליו. וכתב הר\"ב ודוקא כשאין שם דיורין אחרים כו' כ\"כ הרר\"י וכ' עוד דכשיש דיורין אחרים שאוסר היינו כשמוליכין עירובן אצל אחרים וכדתנן במ\"ז פ\"ו. ומה שכתב דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו כו'. גם הוא מדברי הר\"ר יונתן. וקשיא לי בגוה דאי הכי אם כן ברישא נמי בבית שער דתנן נמי אינו אוסר עליו דיקא מינה דאי איכא דיורין אחרים דאוסר. ובמ\"ו פ\"ו בחמשה ששבתו בטרקלין אחד כו' דפירש הר\"ב דמיירי שיש דיורין אחרים בחצר. ופירש נמי שיש לכל אחד פתח לחצר דאי לאו הכי מלבד שנים הפנימים הוו כולהו החיצונים מהם כבית שער להם ופטורין כמו שכתבתי שם בשם התוספות. והשתא קשיא דהא הכא איכא למידק דעד כאן לא פטרינן בית שער אלא כל דעליו אינו אוסר הא איכא דיורין אחרים אוסר ואם כן התם אמאי בעינן שיש לכל אחד פתח בחצר. ועוד בגמ' דמוקים מתניתין לר\"י בבית שער דרבים. לדידיה מאי עליו דקתני. אלא דלאו דוקא אם כן בסיפא נמי מנלן למידק [*ומה שכתב הר\"ב דהלכה כר' יהודה וכן כתב הרמב\"ם ומשום דאמוראי מפרשי למילתיה הכסף משנה פרק ד' מהל' עירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"ש. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "בין מלמעלה. הכי גרסינן בספרים אחרים וכן גרס הר\"ב וכן הועתק בסוגיא דפרק קמא דסוכה דף ט\"ז. אכן בתוספות דהכא ודהתם מוכח דלא גרסינן [ליה] דפירשו דמתוך אוגנו [דת\"ק] היינו מלמעלה דבדרבי שמעון בן גמליאל וכן הנוסח הכא במשנה דסוגיא]: \n",
+ "אוגנו. עי' הפי' שכתבתי במ\"ב פ\"ח דמסכת ברכות. ובפי' הרמב\"ם שכתב חוליות הבור קאי אאוגנו וצריך להגיה מלת אוגנו קודם חוליות. כן נראה לי. ולא כמו בספרים אחרים שנדפס מלמטן בתחתיות הבור דלפי זה מאי והסמוך לו דקאמר. ולענין הלכה בין תנא קמא לרשב\"ג עיין במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אמת המים. פירש הר\"ב אפילו ברשות היחיד כרמלית היא כיון שבאה מכח כרמלית דזהו הנהר שנמשכת ממנו. הר\"ר יונתן: \n",
+ "אלא אם כן עשו לה מחיצה. פירש הר\"ב בתוך אוגניה וכך כתבו רש\"י והר\"ר יונתן והיינו כתנא קמא דמתני' דלעיל אבל הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות שבת ופ\"ג מהלכות עירובין והטור בסי' שע\"ו ושע\"ו פסקו כבית הלל אליביה דר\"ש בן גמליאל. והכי מסתבר דהא קיי\"ל כל מקום ששנה ר\"ש בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו. ומיהו אמוראי נינהו דלית להו האי כללא כדאיתא בהדיא בגמ' שלהי פרק המדיר. וכן פסקו שם הרמב\"ם והר\"ב דלא כר\"ש בן גמליאל ושם רב נחמן פסק דלא כר\"ש בן גמליאל בשם רבי יוחנן ומשום דהלכה כרב נחמן בדינא כתב הרי\"ף דאין הלכה כר\"ש בן גמליאל. וכן מ\"ד פי\"א דכתובות פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כרשב\"ג. והרמב\"ם עצמו וכן הר\"ב לא פסקו כר\"ש בן גמליאל ריש פי\"ב דשבת. וכן בפרק י\"ז ובמ\"ו פרק ד' דגיטין ועוד במ\"ו פרק ז' דגיטין ועי' שם מ\"ד ובמ\"ג פ\"ב דפסחים. ומ\"ז פרק ד' דתענית. [*ועוד רבים]. גם הרי\"ף לא סבירא ליה האי כללא בדוקא כמו שכתב הרב רבינו אשר בשמו בפרק הפרה. ויש שם הוכחה בדברי הרא\"ש דאיהו נמי לא סבירא ליה הכי ממה שכתב דמי ולדות שמין בשפחה. ואין להאריך. ועי' מ\"ה פ\"ד דפסחים מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. [*ולמה שכתבתי לעיל דבאוגנו דבדברי תנא קמא היינו למעלה דר\"ש בן גמליאל לא קשיא ולא מידי: \n",
+ "רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. מתוך פירוש הר\"ב דלקמן שכתב ור\"י לטעמיה דפליג נמי אבור והוא מל' רש\"י נשמעינהו דלא גרסינן הכא להא וכן נראה מדברי התוספות שאכתוב לקמן בסמוך וכן הרב רבינו אשר לא גרס במשנה ולא בברייתא ואף בסדר המשנה דירושלמי נמי ליתא: \n",
+ "אמר רבי יהודה מעשה כו'. וכתבו התוספות אין זה מעשה לסתור דאמילתא דלעיל קאי דלא בעי מחיצה לשם מים עד כאן וכבר כתבתי לעיל דל\"ג במתניתין דהכא רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. אכן נ\"ל דאפ\"ה קושיא זו דמעשה לסתור לא קשיא ולא מידי ואע\"ג דכיון דל\"ג רי\"א כותל כו'. אם כן את\"ק קאי והוה מעשה לסתור. דליתא דהשתא בלשון קושיא הוא דמקשה על הת\"ק מהך מעשה ולא קא\"ל בניחותא. ותדע דהא רבנן דהיינו תנא קמא מהדרו ליה וא\"ל מפני שלא היה בה כשיעור]: \n",
+ "שלא היה בה כשיעור. כתב הר\"ב שאין נעשין רשות לעצמן וכו' אא\"כ וכו' ומסיים רש\"י שאם עוברת ברשות הרבים הויין רה\"ר כדתנן בפי\"א דשבת משנה ד' רקק מים ורה\"ר מהלכת בו חייב וכמה הוא רקק פחות מעשרה טפחים אלמא מים שאינן עמוקים עשרה אינן רשות לעצמן וכי הוו נמי בחצר הוו להו רה\"י עכ\"ל. ומשמע מיהו דאם אין בה כשיעור דמודו רבנן לרבי יהודה דכותל שעל גבה תדון משום מחיצה. וזה לשון הרמב\"ם בפרק ט\"ו מהלכות שבת ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ד' ממלאין ממנה בלא מחיצה ע\"כ. ולמאי דאמרן דכשאין בה כשיעור שיש להן הדין של המקום שהם עוברים בו. ואם כן כי באו מי האמה הזאת מכרמלית או ממבוי או מרשות הרבים אמאי תסגי לה בכותל שעל גבה טפי מבור שבין שתי חצירות דמתניתין דלעיל דאטו חמירא טלטול שמחצר לחצר מטלטול שממבוי לחצר וכל שכן מכרמלית ואין צריך לומר מרשות הרבים. וצריך עיון: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא אם כן עשו לה מחיצה. פי' הר\"ב כל סביבות הגזוזטרא או סביב נקב ד' על ד' כו' כן כתב רש\"י. והתנאי דד' על ד' קאי נמי אגזוזטרא עצמה. דמידי הוא טעמא דבעינן בנקב שיהא ד' על ד' הוא משום שצריך שיהא בחלל המחיצות ארבעה על ארבעה דבלאו הכי לא הוו מחיצות. כדפירש\"י בגמרא דף פ\"ו ע\"א וה\"נ בעשויה בגזוזטרא עצמה: \n",
+ "בין מלמטה. פירש הר\"ב מחוברת לגזוזטרא מתחתיה כן פירש\"י. ואע\"ג דלהרמב\"ם שכתב הר\"ב דפירש מלמטה על המים הוי [*פירש דמלמעלה מתחת אותו נקב כדפי' רש\"י בלמטה וכן הוא בהדיא בפירוש הרמב\"ם ז\"ל והוי הך דמלמעלה ומלמטה דהכא] דומיא דלעיל משנה ו' כתבו התוספות דרש\"י ס\"ל דנקב עשוי ד' על ד' אפי' במחיצות למעלה איכא היכר: \n",
+ "וכן ב' גזוזטראות. בדף פ\"ד ע\"ב כתב רש\"י דל\"ג וכן: \n",
+ "[*עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות וכו'. וכו הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ולא נשנית הבבא השניה דעשו לתחתונה כו' כדכתב הר\"ב ולשון הטור סי' שנ\"ה וכ\"ש עשו שתיהן לתחתונה שתיהן אסורות ופי' הב\"י כלומר דכיון דתחתונה אעפ\"י שאין יכולה להשתמש דרך עליונה אלא בזריקה שזורקים הדלי לה אפ\"ה אסרה עלה וכ\"ש עליונה שהיא משתמשת דרך תחתונה בנחת דאסרה עלה עכ\"ל. ומה שפירש הר\"ב] [*עשו לעליונה שנשתתפו בני התחתונה וכו' ואי עשתה גם בתחתונה לא כתב הר\"ב מה דינן. [איתא] בגמ' דשרו אפי' לא עירבו דגלויי גליא דעת' דאנא בהדך לא ניחא לי נמצא שהתחתונה מסולקת מעליונה וכל אחת רשות לעצמה ויש לה מחיצה המתרת. ומ\"ש הר\"ב דאם שתיהן בתוך י' לעולם אוסרת. זהו שיטת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עירובין ויהיב טעמא מפני שהן כצוצרא אחת. ודומה לי סיוע לשיטת הרמב\"ם בפירקין אוקימתא דאביי ד' פ\"ד ע\"ב ואין להאריך: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שופכין לתוכה מים בשבת. פי' הר\"ב דבד\"א וכו' נבלעים שם במקומם פחות כו' אין נבלעים ויוצאין לרה\"ר. כלומר וכיון דאין ראויין להבלע הלכך כי שפיך בחצר ידע שיצאו לחוץ וכי יוצאים נתקיימה מחשבתו וגזרו על כחו ברשות הרבים דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה\"ר. אבל כשנבלעים במקומן כי נמי נפקי לבר לא מקיימה מחשבתו. והא דתנן ד' אמות כתב רש\"י דבאורך ורוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפי' רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא ע\"כ. ומיהו אפי' היא שמונה על ב' או על תמונה אחרת. כל שיש בה כדי לרבע ד' על ד' הרי יש מקום לבלוע ושרי כדאיתא בגמ' אליבא הך אוקימתא דר' זירא וקאמר בגמ' דלהכי לא קתני חצר שאין בה ד' על ד' דאי תני הכי הוי אמינא דקפידא הוא שיהא מרובע והוא חצר חשוב והוי טעמא אחרינא דאמר רב שהוא ראוי לזלף ולכבד ולרבץ וכוונתו לזלף ולא שיצאו לחוץ דבחצר שהוא מרובע כזה משתמשין בו דרך כבוד. להכי תני שהיא פחותה מארבע דמשמע שחסר שיעורו הא יש שיעור ארבע על ארבע לא שנא ברבוע ולא שנא באריך וקטין שרי ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "מחזקת סאתים. ושיעור המקום כתב הרמב\"ם בפט\"ו מהלכות שבת שהוא חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה. ע\"כ. וכתב הר\"ב מפני שאדם עשוי להסתפק כו'. גמרא. וכי מסתפק טפי מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן ביה ב\"י סי' שנ\"ז בשם הריטב\"א וכי מחזיק כך משמע דלעולם שרי בין הוא ריקן או יש בו ג\"כ מהשופכים דמבעוד יום. ועי' בלשון רש\"י שאעתיק במשנה דלקמן בס\"ד שכיוצא בו כתב הר\"ר יהונתן אדהכא. ועי' עוד במשנה י\"ד: \n",
+ "בין מבחוץ כו'. אלא שמבחוץ צריך לקמור. פי' הר\"ב מבחוץ שעשאה ברשות הרבים. וז\"ל הרמב\"ם בחבורו ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה ע\"כ. וצריך לקמור פירש הר\"ב כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים והאי טעמא הרמב\"ם כתבו בפירושו ובחבורו. וכתב הב\"י לדבריו דהיינו משום דלא מיתסר אלא משום חשדא ע\"כ. כלומר דאי לא הוה קמורה איכא חשדא. שהרואים עוקה מלאה מים בצד חצרו יאמרו שהוציאם מחצר ושפכם בעוקה זו שברשות הרבים. [*ובפירוש קמור עיין מ\"ש ספ\"ג דאהלות]: \n"
+ ],
+ [
+ "ביב שהוא קמור ד' אמות. כתב הר\"ב דבד' אמות יש שיעור לבלוע כו' וכפירש\"י וכתב הרא\"ש דלפירושו נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל. וכתב רש\"י דכשיש השיעור דתיימי מיא שופכים מים בשבת. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע ה\"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוון לא איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה\"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוון שרי לכתחילה. ועי' במשנה י\"א: \n",
+ "וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה כו'. לשון הר\"ב דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרה\"ר והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרה\"ר וכ\"כ רש\"י ומסיים ובעי דליפקו. ע\"כ. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. ובלשון זה שאמרו מקלחי להדיא כו' ובדברי רש\"י ובכח כל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברשות הרבים אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן במתניתין דלעיל והכא פליגי אלא היינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אע\"ג דקמורה בד' אמות ובד' אמות הא אמרן דתיימי מיא מ\"מ חכמים אוסרין משום דהכא השפיכה שבה היא מקלחת להדיא והמים הולכים ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה\"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב שהוא חריץ חיישי' להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלאו הכי לא הלכך במתני' דלעיל לא בעינן עוקה אלא בחצר הפחות מד' אבל כשיש בה ד' לא בעינן עוקה. ואע\"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ\"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ. כל זה ראיתי ונתון אל לבי כדי ליישב סתם מתני' דלעיל אליבא דחכמים. כ\"ש שהר\"ב והרמב\"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב\"י דקב ונקי כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ט) משום דס\"ל דלאו כללא הוא לכל מקום. וכן במ\"ד פ\"ט דסוטה פסקו הרמב\"ם והר\"ב דלא כראב\"י לגבי ר\"ע. ותדע דהא הרי\"ף בפ\"ק דמ\"ק דפסק כראב\"י יהיב טעמא משום דאמוראי כוותיה אזלי. והרא\"ש נמי כתב כראב\"י אע\"ג דלרש\"י לא אזלי כוותיה מ\"מ הירושלמי מוכיח כן. ואי איתא דכללא הוא לא היו צריכין לראיה אחרת. והרז\"ה פסק שם דלא כראב\"י ולפיכך ראוי לפרש משנה דלעיל כרבנן. אבל כי דייקינן במלתא לא מתקיימה שפיר האי פירושא ומאי דקא מפליגינן בין ביב הקמור בד\"א לחצר שהיא ד\"א. דהא כתבינן לעיל בשם הרא\"ש דביב נמי דקמור ד' על ד' הוא והכי ודאי מוכחא מלתא. והשתא כיון שהוא ד' על ד' כמו החצר הרי המים מתפשטין בתוך ד' על ד' ונבלעים. וממ\"נ אם כל הד\"א הם בשפוע א\"כ יש כאן נמי כעין גומא ונבלעים כמו בעוקה ואם רק חריץ באמצעו הרי מ\"מ יכולין להתפשט בביב עצמו שהוא ד' על ד' ונבלעים קודם צאתם לרה\"ר כמו שנבלעים בחצר קודם צאתם לרה\"ר דחריץ זה לא מעלה ולא מוריד כולי האי. אלא עיקרן של הדברים דלפום האי פירושא דפי' הר\"ב במתני' דלעיל דשריותא תליא במקום שהוא שיעור לבלוע המים לא אתיא מתני' דלעיל כרבנן דהכא. דלרבנן דהכא לא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים שהרי הכא דיש שיעור לביב כדאמרן ואפ\"ה אסרי והכי מוקים בהדיא בגמ' דלהאי פירושא כולה מתני' ראב\"י היא וחסורי מחסרא וה\"ק חצר שהיא פחותה כו' הא ד\"א שופכין שראב\"י אומר ביב הקמור כו'. ועל רש\"י אין כאן מקום תלונה כלל דברישא לא פי' כלום אלא כתב כדמפרש בגמ'. ואיכא פירושא אחרינא בגמ' כדבעינן למימר לקמן דסלקא מתני' דלעיל כרבנן. ועוד דרש\"י שפירושו בסדר הגמ' לא הוצרך לפרש דרישא דלא כרבנן דבגמ' קחזית ליה. וגם על הרמב\"ם אין מקום להתלונן דבפירושו למשנה דלעיל כתב כשיש בחצר פחות מד\"א על ד\"א ונתכוין בזה לטעמא דרב שבגמ' דמפרש דפחות מד' דתנן היינו פחותה מד' על ד' וכדתניא בהדיא בגמ' וכלומר כי פחותה מהריבוע כזה אע\"ג שהוא ארוך ח' אמות ברוחב ב' שיש לרבע בה ד' על ד' כל שאין ברוחב גם כן ד' אין החצר ראוי להשתמש בו דרך כבוד לזולפו ולרבצו ולכבדו ונמצא שכל המים ששופכין שם אין דעתו לזלף החצר אלא שיצאו לחוץ וכי נפקא הא מתקיימת מחשבתו הלכך גזור רבנן עליה דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה\"ר וע\"י עוקה שרינן שהמים אינם מקלחים לרה\"ר אלא מתקבצין בגומא אבל כשיש בו ד' על ד' ברבוע דרגילין לזלף מסתמא לזלף הוא שופך וכי נפיק לא מתקיימת מחשבתו וליכא למיגזר. ובביב סבירא להו רבנן דכיון ששופך ע\"פ הביב מגלי דעתיה דשפיך ולא לדלוף ואיכא למגזר משום זריקה ברה\"ר. ומיהו כי שופך על הגג עצמו או בחצר שלא על פי הביב דאין יורדין מכחו לרה\"ר לא גזרו אבל כששופך ע\"פ הביב שהמים אינם מתקבצים אלא נזחלים ויוצאים ומכחו יוצאים איכא למגזר אע\"ג דיש כאן שיעור לבלוע הא אמרו דלפי' זה לא נפקא מינה מידי בשיעור הבליעה. אלא להר\"ב דפוסק כחכמים ומפרש למתניתין דלעיל בטעמא דלא סלקא אליביה דרבנן ולא פירש דאתיא כראב\"י יש מקום תלונה בדבריו. והטור מפרש מתניתין דלעיל כהר\"ב. אבל פסק כראב\"י משום דמשנתו קב ונקי: \n",
+ "[*אבל שופך מגג לגג. והטור סוף סי' שנ\"ז כתב שופך על הגג. והב\"י העתיק שופך הוא לגג ע\"כ. ובמשנה שבסדר ירושלמי אבל שופך הוא על הגג]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן שתי דיוטאות. הר\"ר יונתן מפרש דכי גרסינן וכן דקאי אצירוף דתנן חצר ואכסדרא מצטרפין וקאמר דכמו כן שתי דיוטאות שלפני עליה ויש עליהן תקרה מעזיבה [רבה] (נ\"א רכה) שמתבלע בהן מים כמו בחצר והן זו כנגד זו. ולא זה למעלה מזה ואינן רחוקות ד' טפחים זה מזה קאמר מתניתין דמצטרפין לד\"א ושופכין בהן מים בשבת אבל אם אינן זו כנגד זו אלא זה למעלה מזה או רחוקות ד\"ט זו מזו שאין תשמישן נוחין זה לזה חיישינן כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לרשות הרבים וצריכין לעוקה כגון עריבה מעץ או חבית שנשברה ועושין לעוקה ומחזקת סאתים. ומקצתן עשו עוקה כו' חוזר לחצר שהיא פחותה מד\"א כו' עכ\"ד. ולפי' הר\"ב ל\"ג וכן וכפירושו מפרשים רש\"י והרמב\"ם: \n",
+ "ואת שלא עשו עוקה אסורים. פירש הר\"ב כל זמן שלא עירבו דאי שריית כו' אתו לאפוקי מאני כו'. עם השופכים כו' כי יחוש על קלקול הדיוטא ולא ישפכם בדיוטא שיתגלגלו וירדו לעוקת חבירו אלא יוציאם עם הכלי כו' וכי תימא כי נמי ערבו אמאי שרי הרי נמצא ששני בעלי בתים שלכל אחד שיעור סאתים שופכין בעוקה אחת שאינה מחזקת רק סאתים הא מילתא מפרשא בגמ' דלא איכפת בנפישי דמיא וכדפרישית לעיל בשם רש\"י דאפילו נתמלאת מבעוד יום לית לן בה. והלכך כששופך יותר מסאתים נמי לית לן בה דלא קבעו חכמים אלא שיהא כאן גומא המחזקת שיעור לבעל הבית אחד ליומא דהשתא כוונתו לשפוך בגומא ולא שילכו לרשות הרבים וכדפרישית לעיל. וכתבו התוספות ואי מיירי בלא עירבו תרוייהו ליתסרו. ויש לומר דאינם שופכים ממש בתוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא הן יורדין על העוקה הסמוכה לה. ואע\"ג דהוי חצר שאינה מעורבת לא אסרו בה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שלא יהא [גג] גבוה כו'. כתב הר\"ב גזירה משום תל גבוה י' ורחב ד' ברשות הרבים. דהוי רשות היחיד כדפירש בריש פי\"א דשבת. ומה שכתב הרמב\"ם כגון עמוד כו' ברשות היחיד הוא שגזר ר\"מ משום תל כו' ברשות הרבים. וה\"ה לגגים דמתני' דהוי כמו עמוד כו' ברשות היחיד דגזרינן משום תל כו' ברשות הרבים: \n",
+ "גבוה עשרה או נמוך עשרה. אע\"ג דהיינו הך דאם האחד גבוה מהשני עשרה. בהכרח השני נמוך ממנו עשרה וכן להפך. נקט הכי. משום דלפעמים שתי הבתים הסמוכין בגגותיהן אין שום אחד מהן גבוה יותר מחבירו. אלא שבית האחד נבנה בעמק לפי שאין קרקע שתי הבתים שוה ואז לא שייך לומר שזה גבוה. אלא שייך לומר שזה נמוך: \n",
+ "קרפיפות. פי' הר\"ב שאינן יותר מבית סאתים. ובלא הוקף לדירה. וכר\"ע בפ\"ב מ\"ה דהלכה כמותו. ואי הוקף לדירה אפי' ביתר נמי וכדאיתא בטור סימן שע\"ב וכתב עוד דאפילו לא הוקף לדירה והוא יתר מבית סאתים אע\"ג דאסור לטלטל בו יותר מד' אמות כדלעיל מכל מקום הוי לר\"ש רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה כדפרש\"י ריש פרק י\"ט דשבת דף ק\"ל: \n",
+ "לכלים ששבתו בתוכן. פי' הר\"ב מוציאין מזה לזה מסיים הרמב\"ם ובלבד שלא יכנס בכלי זה לבית מן הבתים אלא א\"כ ערבו. פ\"ג מה\"ע: \n",
+ "ולא לכלים ששבתו בתוך הבית. פי' הר\"ב והביאן לחצר על ידי שעירבו ואע\"ג דהשתא שכיחי מאני דבתים בחצר אפ\"ה כלים ששבתו לתוכן שרי לטלטולי ולא גזרינן דלמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. וליכא למימר יאמרו שני כלים בחצר א' מותר וא' אסור דרבי שמעון לטעמי' דלא גזר בכי הא. במ\"ו פ\"ד. גמרא. [*ומה שכתב והלכה כר' שמעון. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "גג גדול כו'. פי' הרמב\"ם כשיש כותל מקיף בגגות. וכן נראה דברי הר\"ב. [*אלא שלא פי' בהדיא לפי שאין צריך להיות כותלים ממש. אלא אמרינן גוד אסיק מחיצתא. ומיהו דוקא כשאין הגג בולט מהכותל דמינכרא מחיצתא] וכדרב בגמ'. ולדידיה מפרש בגמ'. דלהכי תנא גג וחצר דגג דומיא דחצר מה חצר מינכרא מחיצתא אף גג מינכרא מחיצתא. דאי לא. לא אמרינן גוד אסיק. וגדול נמי אסור: \n",
+ "הגדול מותר. פי' הר\"ב להוציא לו כלי בית שלמטה. דאילו כלים ששבתו [*בתוכן] מותרין בשתיהן. כדקי\"ל לר\"ש. ומ\"ש הר\"ב ושרי באותן גפופין. כלומר בשביל אותן גפופין שרי בכל הגג וכלישניה גבי חצר: \n",
+ "הגדולה מותרת. אם עירבה לעצמה רש\"י. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "והקטנה אסורה. כתב הר\"ב דאם נפרצה בשבת כו'. טעמא מפורש במשנה דלקמן: \n",
+ "חצר שנפרצה לרה\"ר. אפילו בשבת. טור סי' שע\"ד ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וחכ\"א מתוכה לרה\"ר. וכתב רש\"י וה\"ה נמי מתוכה לרה\"י. וקשיא אמאי לא קאמרי מתוכה לרה\"י דמכדי לאפלוגי. אדר\"א קאתי הל\"ל בלישני'. ולמסקנא דגמרא ניחא דמסקינן דבתוכה כ\"ע לא פליגי דכרמלית היא. כי פליגי במקום מחיצה. דר\"א סבר צדי רה\"ר כרה\"ר ומקום מחיצה זו צדי רה\"ר היא ורבנן סברי דצדי רה\"ר לאו כרה\"ר. ור\"א דקאמר מתוכה לאו דוקא אלא מתוך מקום מחיצתה קאמר. ומשום דרבנן נקטי מתוכה נקיט איהו נמי מתוכה. ורבנן ה\"ק מי לא קא מודית לן היכא דטלטל מתוכה לרה\"ר דפטור דכרמלית היא צדי נמי ל\"ש. ור\"א התם לא קדרסי לה רבים והכא דרסי לה רבים והשתא רבנן אמרו לר\"א מתוכה לרה\"ר קא מודית ומשום הכי קאמר ר\"א נמי מתוכה והוא לא יכול לומר מתוכה לרה\"ר חייב דלדידיה מתוכה מתוך מקום מחיצתה והוא רה\"ר לדידיה. ומסדר המשנה הקדים דברי ר\"א לחכמים שכך דרכו לשנות דברי חכמים באחרונה ועי' משנה ג' פ\"ז דיומא ופ\"ד דביצה מ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "משתי רוחותיה. פי' הר\"ב בקרן זוית. גמ'. ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "וכן בית שנפרץ. פי' הר\"ב ואין התקרה פרושה ומתוחה על מקום הפרצה. אע\"ג דלפנים במקום שכלתה הפרצה מהכתלים משם ואילך יש תקרה לא אמרי' יורד וסותם הואיל ובאלכסון הוא כזה תוספות. וא\"ש דלא תנן בית גבי רוח אחת במתני' דלעיל דהכא מסתמא שנפרץ גם התקרה קמ\"ל דבאלכסון לא אמרי' פי [תקרה] יורד כו'. ובפירוש הרמב\"ם וזה הבית שאמרנו [שנפרץ משתי רוחותיו] הוא שנפגם סדרם ונהרס זוית מזויותיו ונפל קצת מזה הכותל ולא תהיה קורה פרוסה על מקום הפרצה אלא אשר יהיה מושב הקורות בקירותיו על זאת הצורה. ולפיכך הוא אסור. אבל כשנפרץ על זאת הצורה הרי הוא מותר כי העיקר אצלנו פי תיקרה יורד וסותם ע\"כ ובחבורו ספי\"ז מה ש כתב בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה כו' אין עושין פתח בקרן זוית ואם היתה שם קורה מלמעלה על אורך הפרצה וכו' מותר וכו' והוא שלא תהיה באלכסון. עכ\"ל. והמגיד כתב שכוונתו אינה מבוארת ובכ\"מ מדקדק מדלא כתב בקרן זוית וכתב קרן זוית שנראה שאינו מפורש שאוכל בשתי רוחות אלא שנפרץ מן הצד קרי לה קרן זוית ואמר שאם מונחת הקורה על אורך הפרצה אמרינן פי תקרה וכו'. אבל אם הקורה מונחת לאורך הפרצה באלכסון לא אמרינן פי וכו' עכ\"ד. וזהו כפירושו שבפירוש המשנה. ולהרמב\"ם צ\"ל דהכא תנן בית לאשמעינן דאף בבית אמרינן פתחא בקרן זוית לא עבדי אינשי: \n",
+ "וכן מבוי שנטלו קורותיו או לחייו. כתב רש\"י דגרסינן שניטלה קורתו או לחיו. ע\"כ. כלומר דהא הכשירו בלחי א' או קורה א' כדלעיל מ\"ב פ\"ק. והתוס' דף י\"ז כתבו עוד דאע\"ג דאליבא דר\"י קיימינן ואשכח ליה לדידי' מבוי ניתר בב' קורות או שני לחיים [כמו במפולש] מ\"מ למה לי למנקט קורותיו כיון דבקורה אחת או בלחי אחד נאסר המבוי ע\"כ. [*וכגירסת רש\"י הוא במשנה שבסדר הירושלמי]: \n",
+ "ר\"י אומר אם מותרין כו'. פי' הר\"ב כלומר כשם שאסורין וכו' בגמ'. וכתב הר\"ר יונתן ואע\"פ שמצינו כהאי גוונא מותר לשבת אחרת כגון שיורי עירוב (ולר' יוסי עצמו פ\"ז מ\"ט) שאפילו לשבת אחרת מועיל בכל שהוא. אע\"ג דלכתחילה בעינן שיעור. ע\"כ: \n",
+ "אסורים לאותה שבת. כתב הר\"ב ולא אמרינן הותרה כו' כלומר דלעיל בקטנה שנפרצה לגדולה אמרינן דהותרה כו' ומסתמא לאו בחצר שאין בה אלא אחד מיירי אלא בסתם חצר שיש בה דיורין הרבה אלא שערבו ולזה נתכוון רש\"י ז\"ל כמו שכתבתי לעיל בשמו דהא דגדולה מותרת כשעירבה לעצמה ומאי קא משמע לן פשיטא דאי בלא עירבה היאך תהא מותרת אלא משום דבגמרא מוקמינין למתניתין דלעיל שנפרצה מע\"ש וכדכתב הר\"ב. ושאם נפרצה בשבת אף הקטנה מותרת. להכי נקט שעירבה. לומר דמתניתין בעירבה כל אחת לעצמה מיירי וטעמא דקטנה אסורה משום שנפרצה מערב שבת אבל כשנפרצה בשבת אף הקטנה מותרת הואיל ועירבה. וקא משמע לן דאין צריך שתהא של יחיד. וקאמר הר\"ב דאפילו הכי לא דמי הכא לדלעיל. ודבריו דברי הרמב\"ם הן בפירושו. והב\"י שכתב בסימן שע\"ד וז\"ל שאני התם שלא נפרץ אלא לחצר אחר שהוא רה\"י כמוהו ואין ביניהם אלא שזה של יחיד אחד הוא וזה של יחיד אחר אבל כשנפרץ לרשות אחרת ממש דהיינו לרשות הרבים או לכרמלית לא אמרינן הואיל כו' ע\"כ. צריך לפרש דבריו ג\"כ דמ\"ש של יחיד היינו אף אם ע\"י עירוב נעשה כשל יחיד ותדע דאל\"כ אדמחלק בסיפא ברה\"ר וכרמלית לחלק בחצר עצמה שיש בה דיורין הרבה. ומתוך מה שכתבנו אתה למד טוב טעם למה שכתבתי לעיל בשם הטור בחצר שנפרצה לר\"ה דמיירי אפי' בשבת. דהתם נמי לאו לענין עירוב הוה כמתניתין דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אוסרים. הואיל ומפולש לא אמרי' פי תקרה יורד וסותם (ול\"ק מהכא אפירש\"י בגמרא באכסדרה בבקעה. דהכא מפולש לרה\"ר והתם בבקעה דכרמלית. תוס' דסוכה ד' י\"ח) וא\"ת במתני' דלעיל דמוקמינן בקרן זוית לוקמה בב' רוחות זו כנגד זו דהוה מפולש וכרבנן. כתבו התוס' בד' צ\"ד סד\"ה משתי רוחות. דניחא ליה לאוקמיה בכל ענין. ע\"כ: \n",
+ "ועוד אמר ר\"י. כלומר ועוד זו מתיר אע\"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ\"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר\"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ\"ש בס\"ד פ\"ד]:\n",
+ "מערבין. כלומר משתתפין. הר\"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ\"ו מ\"ה:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי\"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס\"פ רש\"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס\"פ [מי שהוציאוהו]. תוס': ",
+ "המוצא תפילין. פי' הר\"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר\"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש\"י בסוף המשנה (מ\"ש רש\"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ\"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש\"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [*ושם תפילין פירשתי ברפ\"ד דמנחות]: ",
+ "מכניסן זוג זוג. פי' הר\"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר\"ב וכל הפוסקים כת\"ק דזוג זוג מכניסן. וא\"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ\"ג דברכות מפרש הר\"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס\"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת\"ק לית ליה דרב שמואל בר ר\"י ור\"ג אית ליה ומשני דכ\"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב\"א כו' ואב\"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה\"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ\"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ\"ו ע\"ב בד\"ה לא ס\"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע\"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ\"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר\"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [*ועי' מ\"ש בס\"ד פ\"ד]: ",
+ "מערבין. כלומר משתתפין. הר\"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ\"ו מ\"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא\"ש שהביא בטור א\"ח סי' ל\"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש\"י וחד דר\"ת והא הכא פסקינן כת\"ק דלית ליה דרב שמואל וצ\"ע ועוד נשאר ג\"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ\"ו דשבת. ועיין סוף פ\"ק דביצה: ",
+ "בישנות. פי' הר\"ב שניכר הקשר כו' ואע\"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ\"ה הוי דרך מלבוש א\"נ דעונבו. תוספות: ",
+ "אבל בחדשות פטור. פי' הר\"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ\"ז ר\"י אוסר בחדשות וכ\"כ בתוספות: ",
+ "ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר\"ב בסכנה של שמד ופירש\"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר\"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע\"כ. דקדק רש\"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ\"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ\"ש לעיל. ומ\"ש הר\"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר\"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [*ונ\"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ\"ש בר\"פ אחרון דמסכת שבת]: "
+ ],
+ [
+ "רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות\"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר\"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר\"ש בגמ'. כדכתב הר\"ב והרמב\"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב\"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר\"ב. וכתב ג\"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד\"א. וכן בחיבורו פרק י\"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס\"ס ש\"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד\"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר\"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר\"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב\"ם ולטור לפרש בפ\"ו מהלכות שבת וסי' רס\"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר\"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ': \n",
+ "וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת\"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד\"א. הר\"ר יונתן: \n",
+ "אפילו מאה. דאע\"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד\"א גזירה וכו'. גמרא: \n",
+ "אפילו חוץ לתחום. פי' הר\"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל\"ז ע\"ב ד\"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א\"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ\"ש הר\"ב הא קיל\"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר\"ב כר\"י וכן פי' הרמב\"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא\"ל. אבל במאי דפליג אר\"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר\"י אלא כר\"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר\"י ור\"ש הלכה כר\"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר\"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר\"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב\"ם בפי\"ב מה\"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס\"ס ש\"א. וצ\"ע למאי כתב כלל הלכה כר\"ש. ואפשר משום בנו דאע\"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר\"ב אפשר שסובר כהרמב\"ן שהביא ב\"י והמגיד דס\"ל דלא פסקינן הלכתא כר\"י אלא לגבי דא\"ל וכמו שכתבתי: \n",
+ "א\"ל. פי' הר\"ב ריב\"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ\"ד משנה ה': \n"
+ ],
+ [
+ "גוללו אצלו. פי' הר\"ב הואיל וראשו אחד בידו. דאף ע\"ג דמרשות הרבים לכרמלית לאו איסור דאורייתא איכא. מיהא הכא בנח ברשות הרבים מיירי ואיכא משום שבות ורישא ר\"י היא: \n",
+ "משהגיע לי' וכו'. מ\"ש הר\"ב ובגמ' פריך והא לא נח. כלומר וקיי\"ל רפי\"א דשבת דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. ומ\"ש דנח על הכותל הוי כאילו נח [ברה\"ר] הכי תנן לה במשנה ג' פרק הנזכר: \n"
+ ],
+ [
+ "[*נותנין עליו. פירש הר\"ב בני עליה והוא מלשון רש\"י ז\"ל. ותמיהני מי שייך עליה לכאן שאין חלון סמוך לקרקע עליה ואף אם היה כן מי שכיח בית שאינו גבוה רק י' טפחים ומי דחקו לפרש כן. והרמב\"ם לא הזכיר בני עליה ולשון הטור סי' שנ\"ג וחלון הבית פתוח לו. ומ\"ש הר\"ב ודווקא כלים הנשברים כו' עיין מה שכתבתי בס\"ד בסוף מ\"ו פ\"ג דב\"ב: \n",
+ "ומטלטל ברשות הרבים. עי' במשנה דלקמן]: \n",
+ "ובלבד שלא יוציא כו'. אעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה\"ר קאי ועיין מ\"ו. [*והרבה דקדוקים יש לי בבבא זו בספר מעדני מלך פרק עושין פסין סי' ב' ואין להאריך בכאן]: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יעמוד כו' וישתין כו'. פי' הר\"ב דשתן ורוק הוו כמונחין במקום ד' על ד'. בגמ' דמחשבתו שהוא צריך לכך משויא ליה מקום ועי' רפ\"ק דשבת לענין ידו: \n",
+ "משנתלש רוקו. [*והר\"ב העתיק שנתלש אולי גירסתו היתה כמו שהיא במשנה שבסדר ירוש' מי שנתלש וכן נראה שהיתה גירסת הרמב\"ם שכתב בפירושו כי משנתלש וכו'] ומה ש(א)פירש הר\"ב והוא שנתעגל ונתהפך בפיו וכ\"פ הרמב\"ם וכגירסת מתניתין דכלים פ\"ח משנהי' רבי יהודה אומר אם היפך וכו' וכדאיתא בגמ' ופירשו למשנתינו כדבריו דהתם אע\"ג דהכא לא חילק כמו התם ובגמ' מסקי' דקשיין אהדדי. סברי להו דשיטתו דהתם עיקרית. ומדהכא הוא דחזר בו ופירשו לפי האמת ולא לפי משמעות המשנה אבל רש\"י פי' כמשמעה וכתב משנתעגל ונאסף לצאת ועי' עוד מזה במס' כלים בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יעמוד אדם ברה\"י וישתה ברה\"ר. פירש הר\"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה\"י ולטלטל [ברה\"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש\"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע\"כ. וכתב הרא\"ש ואע\"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע\"כ: \n",
+ "וכן בגת. עי' במשנה ד' פ\"ד דמעשרות: \n",
+ "למטה מי\"ט. פי' הר\"ב וה\"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ\"ש למטה מי\"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי\"ט. וכתב רש\"י דהה\"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ\"ש לקמן בסמוך. ומ\"ש הר\"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ\"ש לקמן בסמוך: \n",
+ "ומן הצינור מ\"מ שותה. כתב הר\"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה\"ה למזחילה הבולטת ג\"ט דדינא הכי. ומ\"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע\"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ\"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי\"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה\"ר כן פירש\"י. ומש\"ה נמי לא שרינן צירוף אע\"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר\"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה: \n"
+ ],
+ [
+ "ממלאין הימנו בשבת. כתב הר\"ב ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים. בגמ'. דאי בסמוכה בפחות מארבעה למה לי חולייתו גבוהה עשרה דבור גופה רה\"י דעמוקה עשרה ואין כאן רה\"ר מפסקת דכיון שאין ד\"ט מן החוליא לכותל הבית לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומינה שמעת דכשהיא סמוכה דא\"צ שתהא חולייתו י' וזהו פירוש השני שכתב הרמב\"ם למתניתין דקמ\"ל דבור וחולייתו מצטרפין לי' ובסמוכה וגם זה בגמ'. [*ואע\"ג דכבר תנן לה במסכת שבת בפי\"א כמ\"ש בפי' הר\"ב דהתם סוף משנה ב'. תירצו התוס' שם דרגילות כך וכמ\"ש כבר בשמם בריש מסכת ברכות. עוד תירצו דהתם קמ\"ל צירוף ד' כשהחוליא עצמה גבוהה י' והניח דף עליה ובפרק חלון (עירובין דף ע\"ח) מסיימי ואי לאו דהכא. מדשבת לא הוי יליף מידי דדלמא חוליא נקט אגב סלע דבכל דוכתא רגיל להזכיר חוליא בהדי סלע ע\"כ. והתירוץ הב' מוכח בהדיא בסוגיא דפ' חלון] והא דמשנה ג' פ\"ח דבעינן שתהא הבור מלאה לא דמי להכא דהתם אין מקום פטור ביניהם אלא מקום שלא עירבו בו: \n",
+ "[*שופכין. מל' הר\"ב שכתב ודוקא באשפה של רבים וכו' אבל באשפה של יחיד אין זורקין לה וכו'. משמע שגרסתו במשנה זורקין וה\"נ מייתי לה בפ\"ק דף ח' וכתבו עלה התוספות וז\"ל זורקין לה בשבת משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מי' זורקים לה דהוי מקום פטור. ואית דגרסי שופכין ע\"כ לשונם]: \n"
+ ],
+ [
+ "מטלטלין תחתיו. כתב הר\"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ\"ש בטור א\"ח סי' שס\"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע\"כ. וז\"ש רש\"י והרי יש כאן מחיצה י' ע\"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י\"ט. ומ\"ש הר\"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב\"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט\"ז מה\"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר\"ב מ\"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב\"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר\"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ\"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב\"ם וקושר אותן. ולכן נ\"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט\"ס וצ\"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ\"ף בבי\"ת וחי\"ת ברי\"ש. ומ\"ש הר\"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ\"ב: \n",
+ "שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן: \n",
+ "שבמוקצה. עי' במ\"ג פ\"ב: \n",
+ "וחדקים. פי' הר\"ב קוצים ומסיים הרמב\"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו): \n",
+ "אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ\"ז פי\"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע\"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא\"ש בשם הראב\"ד. ומיהו [*אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י\"ב: \n",
+ "גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב\"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר\"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א\"ח סי' שי\"ג כדכתב שם בב\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אא\"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. רש\"י פירש דאסיפא קאי. והר\"ר יונתן פירש דבין אסיפא בין ארישא קאי. שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה\"י לרה\"י קא מטלטל: \n",
+ "דברי רבי מאיר. וסתם מ\"ד דעומד כו' ומטלטל דלא כר\"מ כדאיתא התם בגמ' ואע\"ג דבמשנה ו' פירש הר\"ב דבחפצים הצריכים לו אסור לטלטלן וכמ\"ש שם הך מפתח נמי אינו צריך אליו באותו רשות שהוא עומד בו בטור סי' ש\"ן וכפי הר\"י: \n",
+ "שהיה בירושלים. פי' הר\"ב דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה\"ר דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה. אבל עכשיו דדלתותיה נעולות לאו רה\"ר שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה כדפירש רש\"י בגמ'. והאי כרמלית לאו דוקא כרמלית אלא כדין כרמלית שאסור לטלטל ממנו לרה\"י ומרה\"י לה. דהוי עיר של רבים שאסור לערב וכו' וכמ\"ש הרמב\"ם לפי שהיא עיר של רבים וכו'. לא היתה מעורבת וכו'. ועל העיקרים שבארנו בפרק ה' מ\"ו. ורש\"י שפירש דמערבין כולה אלא שלא עירבו. היינו לפי פירושו בפ\"ה דמפרש עיר של רבים דרבים בוקעים בה. ואם דלתותיה נעולות מערבין כולה. ודוחק לומר שאם היתה ירושלים יכולה לערב כולה שלא עירבו כולה. ולהרמב\"ם ניחא דאינו יכולה להתערב כולה. ובסוף פ\"ה דפסחים נמי משמע הכי. דתנן יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית לפי שלא היו יכולין להוליך פסחיהם בשבת כדפירש רש\"י בעצמו. ואמאי לא עירבו מערב שבת כדי שיוכלו להוליך. אלא ודאי שא\"א לערב כולה ומפני כן אפשר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך אפילו במקום שאינו מעורב וע\"ש רפ\"ו. ומעתה מפירוש הרמב\"ם עצמו מתיישב מה שהקשה כ\"מ פי\"ד וב\"י סי' שמ\"ה. אמאי קרי לירושלים כרמלית: \n",
+ "רבי יוסי אומר. ולא פליג ר\"י וא\"ל אלא שניהם חולקים עם רבי מאיר. הר\"ר יונתן: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי יוסי מתיר. כיון שיש לו תורת כלי עליו ואע\"פ שמלאכתו לאיסור. לצורך גופו שרי לטלטל. כדפי' הר\"ב משנה ד' פי\"ז דשבת ועי' עוד במשנה דלקמן: "
+ ],
+ [
+ "נגר הנגרר. כתב הר\"ב שאין בראשו גלוסטרא דאי יש הא שרי ליה רבי יוסי לעיל כלומר והכא רבי יהודה דנמי הלכה כמותו. לא התיר אלא בנגרר ולא ניחא ליה לפרש דלעיל נמי לא התיר רבי יוסי אלא בנגרר ור\"א דפליג בעי קשור ותלוי כדפי' הר\"ב שם. דס\"ל דהואיל ור' יוסי משום דיש עליו תורת כלי מתיר לא איכפת לן אפי' אם אינו קשור כלל. וזו היא סברת הרמב\"ם גם הטור סי' שי\"ג לנוסח שכתב הב\"י: ",
+ "והנגרר אף במדינה. פי' הר\"ב הואיל וקשור אע\"פ שאינו תלוי והלכה כר\"י. ולא קשיא הלכתא אהלכתא דבמשנה ז' פי\"ז דשבת פסק כחכמים דפקק החלון אפי' אינו קשור ותלוי פוקקים בו. דנגר שאני שהוא בריח שתוחבין בו כדפי' הר\"ב משנה י' דומה טפי לבנין והלכך בעי קשירה מיהת. כ\"כ הטור. והמגיד בפכ\"ו מה\"ש מדקדק מל' הרמב\"ם דמחלק דפקק החלון שהוא מתוקן ומוכן לכך מאתמול ויש לו תורת כלי עליו: "
+ ],
+ [
+ "מחזירין ציר התחתון כו'. הר\"ב סתם וכתב של דלת ואיכא למטעי דדלת בית וכל המחובר כמו בור ודות נמי בכלל. וליתא וכדמפרש טעמא דר\"י דס\"ל דאין בנין בכלי ש\"מ דלאו בדלת שבדבר המחובר מיירי והכי תניא בגמ' ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין כו' ואל תטעה בלשון רש\"י שכתב ציר התחתון של דלת חלון שידה תיבה כו'. דהכי פירושו חלון של שידה וכו'. לפי שאין פתח לשידה וכו' דפתח שם הונח לפתיחה המשמשת לכניסה ויציאה להכי אסברא וקרי לה חלון. וציר כ' הרמב\"ם מגזרת תסוב על צירה (משלי כ״ו:י״ד): \n",
+ "אבל לא במדינה. פי' הר\"ב גזרה שמא יתקע מסיים רש\"י בגרזן או במקבת דהוי מלאכה וברפי\"ז דשבת כתב דהוא גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ע\"כ: \n",
+ "והעליון כאן וכאן אסור. פירש הר\"ב דה\"ל כבונה ומסיים רש\"י וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה. הותרה אפי' במקדש ע\"כ. ועי' במשנה י\"ד מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש הוה כבונה הקשו ע\"ז התוס' מב\"ה דמשנה ו' פ\"א דביצה דס\"ל דאין בנין בכלים [והר\"ב פוסק הכא כת\"ק] ופירשו דהכא טעמא משום דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו כגון סדור קנים וכו' דמשנה ו' פי\"א דמנחות ע\"כ. [*ועי' עוד שם] וכן במי\"ג וט\"ו דפירקין ומשנה ח' וט' דפ\"ה דפסחים. ועיין במ\"ה פ\"ק דביצה. [*ובירושלמי אמתניתין דלקמן אר\"י בר בון לא כל שבות התירו במקדש]: \n"
+ ],
+ [
+ "מחזירין רטיה במקדש. פירש הר\"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש\"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ\"ש הר\"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ\"ק דביצה דף י\"א ע\"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ\"ש הרמב\"ם בפכ\"א מה\"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש: \n",
+ "אבל לא במדינה. פי' הר\"ב גזירה שמא ימרח וכפירש\"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע\"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ\"ה פ\"ו דשבת טעמא אחרינא כמ\"ש שם תוס'. ומיהו רש\"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה: \n",
+ "ואם בתחלה כו'. פי' הר\"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ\"כ רש\"י. דס\"ל דאי סלקה משום עבודה אע\"ג דמאתמול הוא דסלקה מ\"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו': \n",
+ "קושרין נימא במקדש. פי' הר\"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר\"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס\"ל דמכשירי מצוה שא\"א לעשותן מע\"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר\"א דס\"ל הכי כדאיתא בשבת פי\"ט. וכ\"ש למ\"ש הר\"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש\"י מפרש במשנה דקושרין ואע\"פ דקשר אב מלאכה היא ורש\"י ס\"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר\"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש\"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב\"ם בפ\"י מה\"ש נראה דס\"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס\"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ\"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר\"ב במשנה ד' פ\"ב דערכין ועי' ברפ\"ה דסוכה. ומפירוש הר\"ב דהכא שמענו ודאי דס\"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש\"י למדנו דס\"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ\"ש בסוף מסכת שבת דלכ\"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה: \n",
+ "חותכין יבלת במקדש. ברפ\"ו דפסחים מפרש הר\"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת: \n",
+ "יבלת. כתב הר\"ב שנאמר או יבלת ואע\"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ\"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ\"ז וואר\"ץ וקאמר שיחתכנה. כ\"פ רש\"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [*ובפ\"ק דפסחים משנה ב']: \n"
+ ],
+ [
+ "כורך עליו גמי. [וא\"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא\"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש\"י כגון על גב האצבע: \n",
+ "ואם להוציא דם וכו'. לשון הר\"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז\"ל רש\"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע\"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש\"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ\"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ\"ש שמתיישב ג\"כ הא דמשנה י\"ב מה שכתבתי שם בשם רש\"י: \n",
+ "בוזקין. פי' הר\"ב לשון כתיתה ומסיים רש\"י כדאמר ברפ\"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם: \n",
+ "על גבי כבש. והא דתנן ברפ\"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ\"ש הר\"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר\"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה: \n",
+ "מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר\"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע\"ש בפירוש הר\"ב ומ\"ש עליו בס\"ד. וכתב הר\"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ\"י פ\"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא: \n",
+ "בגלגל. כתב הר\"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב\"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ\"ש הר\"ב במקום דליכא למגזר. להרמב\"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר\"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א\"ח סי' של\"ח: \n",
+ "ומבאר הקר. כתב הר\"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל: \n"
+ ],
+ [
+ "שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר\"ר יהונתן: ",
+ "המיינו. פי' הר\"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב\"ם: ",
+ "ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ\"ק דכלים. ובמשנה ה' פ\"ה דתמיד פי' הר\"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י\"ב: ",
+ "ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש\"י. וכן פירש הר\"ב בדברי בן ננס: ",
+ "פסכתר. פירש הר\"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ\"ה דתמיד: ",
+ "ר\"ש אומר. כתב הר\"ב ר\"ש פליג את\"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ\"ש הר\"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת\"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש\"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא\"א לעשותן מערב שבת. ומ\"ש הר\"ב וא\"ל ר\"ש לת\"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר\"ר יונתן דתחומין איכא מ\"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר\"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב\"ם הוא. ולעיל בסוף פ\"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר\"ר יהונתן שלשם: ",
+ "סליקא לה מסכת עירובין. "
+ ],
+ []
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עירובין",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה עירובין",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Eruvin",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה עירובין, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Eruvin, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6e9bf3a4ed65893f0a8d22eb3032c2dea6e7e0b4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,287 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מגילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Megillah, Introduction": [
+ "סידר אחר תעניות מגילה. לפי שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים. לאשר התקינו תעניות. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "כרכין. עיין במשנה ד' פ\"ט דברכות: \n",
+ "מימות יהושע. פי' הר\"ב נפקא לן ג\"ש כו' וכתיב התם לבד מערי הפרזי. בריש דברים כתיב וזהו שפירש\"י וכתיב התם בביאת הארץ בימי משה ויהושע ע\"כ. דהואיל ונכתב בשנת הארבעים סמוך לפטירת משה רבנו ע\"ה חשבינן ליה מימות יהושע ודלא תלינן מימות משה חדא דא\"כ כל שהיתה מוקפת מתחלת יציאתן ממצרים שהיא ארבעים שנה קודם לביאתן לארץ ומנא ידעינן איזה היתה מוקפת בזמן ההוא. ועוד דהיינו טעמא דמסיים הר\"ב ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק וכו': \n",
+ "קורין בט\"ו. כתב הר\"ב מדפרזים בי\"ד ש\"מ דמוקפים בט\"ו. ומקשינן בגמרא ואימא דפרזים בי\"ד כדכתיב בהו. אבל מוקפין דלא קבע בהו קרא אי בעו בי\"ד ואי בעו בט\"ו. אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דזמניהם ל' רבים לומר שזמנו של מוקפין אינו כזמנו של פרזים. ותו פריך ואימא בי\"ג וקרא דכתיב להיות עושים וגו' בט\"ו לשושן אתי. ומשני כיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפים אימת ואשכחן ט\"ו לשושן מסתברא שהמוקפים יעשו כשושן: \n",
+ "כפרים בי\"ד. דכתיב הפרזים עושים יום י\"ד ועיר שאין מוקפת חומה נקרא פרוז שמתוך שאין לה חומה ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקים משכונה לשכונה. רש\"י: \n",
+ "בארבעה עשר. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ק דיבמות מאי דפריך בגמ' התם מלא תתגודדו: \n",
+ "ועיירות גדולות. נמי אינן מוקפות חומה דהא בכלל פרזים הם אלא שהן גדולות וכדתנן במשנה ג': \n",
+ "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. [*ומ\"ש הר\"ב באידך פי' שמתכנסים בו לשמוע קריאת התורה כמ\"ש לקמן בסוף פ\"ג בד\"ה בשני ובחמישי וכו'] ומ\"ש הר\"ב כדי שיהיו פנויים וכו'. הכי איתא בגמרא. אבל רמי עלה מדתנן במשנה ג' מקום שאין נכנסין לא בב' ולא בה'. אין קורין אותה אלא בזמנה. ואי ס\"ד תקנתא דכרכים היא היאך מפסידין לתקנתא דידהו אלא אימא מפני שמספקין כו' שכר הוא להם בשביל שהם מספקים הילכך היכא דאין נכנסים כו' לא קולא הוא גבייהו ואין כאן שכר. ומ\"ש לימא קרא בזמנם משום דאמרן דלא זמנו של זה כזמנו של זה כדלעיל והיינו מדכתיב לשון רבים להכי אמרינן דאכתי לימא בזמנם דהוי נמי לשון רבים. ומ\"ש הר\"ב ש\"מ עוד שני זמנים דזמנים טובא ליכא למימר דיו\"ד וה\"א דמיותרים בזמניהם דרשינן דומיא דעיקר זמנם דתרתי. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "חל להיות. יום י\"ד. שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא. הר\"ן. ואע\"ג דהשתא דמתחיל בשני בשבת והדר תני בשלישי וכו' דנקט סידורא דיומא נמצא דאשמעינן מקדימין לי\"ג ולי\"ב וכו' דלא כסידורא דירחא דלעיל. מפרש בגמרא דהיינו טעמא דאי הוה תנא כסידורא דירחא היה צריך לשנות אחר השבת י\"א. בשבת י\"ב. ע\"ש י\"ג. מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות לכך נקט סידורא דיומא וסדר החדש הבא לו לאחוריו אינו מזכירו בפירוש שהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות: \n",
+ "חל להיות בע\"ש עיירות ומוקפים בו ביום. כתב הר\"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה וכו'. דהכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת כדתנן בפרק בתרא. וכ\"פ הר\"ב בסמוך בפרשת ויבא עמלק אבל בקריאת הלל ל\"ק דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו מידי דהוה מעמדות במנחה. כדתנן במשנה ג' פ\"ד דתענית. וניחא לי במ\"ש בטור א\"ח ר\"ס קל\"ט דהקורא בפרשה צריך לסדר אותה תחלה פעמים ושלש בינו לבין עצמו וכו' וא\"כ כל הקורין בקיאין הן דומיא לתירוץ ב' דתוספות במילה שלא גזרו כמ\"ש בשמם במשנה ב' פ\"ד דסוכה דטעמא דאין אדם מל אא\"כ הוא בקי: \n",
+ "ומוקפין בו ביום. דכתיב (אסתר ט׳:כ״א) בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לקרות עם הכפרים ביום הכניסה הכי איתא בגמ' ולא ידעתי מי הכריח להר\"ן לתת טעם אחר משום שבו קריאה לרוב העולם. ומ\"ש הר\"ב ושואלין וכו' כל אותה שבת. [גמ']. [ובגמרא] משמע דאצטריך לאשמועינן דלא תימא נגזור דרשא אטו קרייה. והרמב\"ם בפ\"ק הלכות מגילה כתב כדי להזכיר שהוא פורים ומ\"ש הר\"ב דסעודת פורים לכ\"ע אין עושין בשבת דלעשות אותם ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב\"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ואינו מתקנת מרדכי: \n",
+ "חל להיות בשבת. למאי דכתיבנא במשנה ה' דפ\"ה דסוכה דאין עושין יוה\"כ באחד בשבת הה\"נ בע\"ש דהני טעמי נמי שייכי. ולפיכך הכא דוקא בזמן שמקדשין ע\"פ הראיה. דאל\"כ כשיחול פורים בשבת יבא יו\"כ בע\"ש. וכ\"פ המגיד [פ\"א מהלכות מגילה הי\"ג]: \n",
+ "ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. דכיון דאדחו מיומיה ידחו ליום הכניסה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "באלו אמרו. פי' הר\"ב בזמנים של מגילה. ור\"ל בי\"ד וט\"ו. ורש\"י פי' אם חל י\"ד בשבת. וא\"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי\"ף פי' ע\"פ הירושלמי באלו ר\"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר\"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה: \n",
+ "זמן עצי הכהנים. בפי' הר\"ב והעם וכן ברש\"י והר\"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [*ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]: \n",
+ "ותשעה באב. כתב הר\"ב וה\"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר\"ה [פ\"ק דף י\"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש\"י: \n",
+ "חגיגה. כתב הר\"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ\"ו פ\"ק דחגיגה: \n",
+ "והקהל. פי' הר\"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א\"א וכ\"כ רש\"י. וטעמא דאע\"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ\"י דשבת מ\"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ\"ב פי\"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ\"ק דחגיגה דף ג'. וא\"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא\"א בשבת. ורש\"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ\"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה: \n",
+ "ולא מקדימין. כתב הר\"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר\"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [*א'] דחול המועד [*כדתנן במ\"ח פ\"ז דסוטה וע\"ש] ויום שלפניו הוא י\"ט דכמו כן א\"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א\"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא\"א לו להכנס בתחומו ע\"כ. וחגיגה ודאי א\"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ\"ש הר\"ב וט\"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי\"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט\"ב. ועוד הא כתבינן במ\"ו פ\"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו': \n",
+ "מותרין כו' ומתנות לאביונים. ר\"ל כי מי שנתן באותם הימים ר\"ל יום י\"א י\"ב וי\"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב\"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי\"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [*וכמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל]: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא קריאת המגילה. כלומר שאם עשאה בראשון לא יצא. רש\"י וטעמא בגמ' דמסמך גאולת פורים לגאולת פסח עדיף. ובירוש' דריש שקלים דמשמיעין על השקלים נמי איכא בינייהו עיין בפירוש הר\"ב דריש שקלים. אבל למסקנת הבבלי דמסקינן דחסורי מחסרא וה\"ק אין בין י\"ד של אדר כו' ולא מיירי בכל החדש לא קשיא דלא תני לה. ומ\"ש בב\"י ס\"ס תרפ\"ח בדין הפרשיות דלא כמסקנא שבגמרא. מצאתי לו בתשובה סוף בדק הבית שחבר. שתיקן זה ע\"פ המסקנא: \n",
+ "ומתנות לאביונים. וה\"ה משלוח מנות דליתנהו אלא בשני. אע\"פ שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואין שולחים מנות. שאני התם דלא עבדי סעודה. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין בין יו\"ט לשבת. עיין במ\"ב פ\"ה דביצה: \n",
+ "וזה זדונו בכרת. פי' עיקר חומר זדונו בכרת. ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור. כדתנן בסוף מכות כל חייבי כריתות [שלקו נפטרו] כו'. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "וכלים שאין [עושין] בהן אוכל נפש. כתב הר\"ב ודוקא במקום שמשכירים כו' דכל הנאה המביאה כו' הנאת מאכל הוא. בריש פ\"ד דנדרים כתב והוא הדירו הנאה המביאה לידי מאכל. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+ "נדר. פירש הר\"ב האומר הרי עלי עולה הכי תנן בריש קנים. ופשוט דהוא הדין לשאר דברים שאינן באין חובה. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מעשה הקרבנות עולה או שלמים או מנחה. ומ\"ש הר\"ב ונאבדה. במשנה [א' פ\"ק] דקנים. מתו או נגנבו. ובגמרא דהכא גרסינן נמי או אבדו [*ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכא מתו או נגנבו]: \n",
+ "אלא שהנדרים חייב באחריותן. הקשו בתוספת והאיכא דנדר אינו בא מן המעשר [כדתנן בסוף פ\"ז דמנחות] ונדבה בא מן המעשר דגבי מעשר כתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים וי\"ל דהכא איירי בקרבנות שהופרשו כבר. ובריש פ\"ז דב\"ק [סב.] תירצו עוד דמשנה זו שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה כיון שאין בה אכילת אדם. נדבה נמי אין בא מן המעשר. כדדריש בספרי בפרשת עשר תעשר: \n",
+ "שהנדרים חייב באחריותן. דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) ונרצה לו לכפר עליו אימתי נרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן. אבל מקמי כפרה לא נרצה. ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו שהטעינו עליו שאמר עלי דכמאן דטעין אכתפיה דמי. גמרא: \n",
+ "ונדבות אינו חייב באחריותן. כתב הר\"ב אבל לענין בל תאחר שוין דכתיב כאשר נדרת וכו' בפרשת כי תדור וגו' לא תאחר וגו' בסדר כי תצא: \n"
+ ],
+ [
+ "אין בין זב כו'. עי' בפ\"ק וסוף פ\"ב דזבים: \n",
+ "מוחלט. פי' הר\"ב שטמאו הכהן לגמרי תרגום לצמיתות לחלוטין. הרמב\"ם: \n",
+ "פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בסוף פ' תזריע. ובמצורע מוחלט כתיב. וכה\"ג שנוי במשנה ה' פ\"ק דכלים. ומיהו נראה דהוא הדין לענין ועל שפם יעטה ומתניתין רישא דקרא נקטה. וכן נראה בדברי הרמב\"ם פ\"י מהל' טומאות צרעת אבל לענין וטמא טמא יקרא דכתיב בההוא קרא שוים הם. דבת\"כ מרבה מטמא טמא לכל המטמאים. לא המצורעים בלבד. וז\"ש התוס' פרק קמא דמועד קטן דף ז' דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא. לפום ריהטא כתבו כן. וכן לענין שילוח חוץ למחנה. אע\"ג דכתיב בתריה דהאי קרא כל ימי וגו'. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ילפינן בגמרא. מדכתיב כל ימי לרבות מוסגר לשלוח. וממילא לכל טומאתו שיהא כמו כן מטמא בביאה לאהל. דממושבו לטומאת ביאה ילפינן ליה. כמ\"ש הר\"ב במ\"ז פי\"ג דנגעים וא\"כ כ\"ש שאר טומאות דאם נתרבה לביאה שהיא חומרא יתירא. כ\"ש לשאר טומאות: \n"
+ ],
+ [
+ "ספרים. תורה נביאים וכתובים. רש\"י. ועיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "אלא שהספרים כו'. הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוים. גמרא. [*ועיין במשנה ה' פ\"ד דמסכת ידים]: \n",
+ "אינן נכתבות אלא אשורית. פירש\"י לשון הקדש וטעמא בגמ'. דבתפילין ומזוזות כתיב (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים האלה בהוויתן יהו. [*ופירוש אשורית עיין שם במסכת ידים]: \n",
+ "לא התירו. לשון אחר חוץ מלשון הקדש אלא יונית רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"ש ב\"ג. גמ']: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא פר הבא על כל המצות. הא לענין פר יוה\"כ ועשירית החיפה זה וזה שוין: גמרא: \n",
+ "אלא פר יוה\"כ כו'. [כתב הר\"ב] הא כו' אם בא להקטיר כו' שייר טובא. דתנן במשנה ד' פ\"ג דהוריות. וגם רש\"י השמיט קצתן: \n"
+ ],
+ [
+ "במה גדולה. פי' הר\"ב במת צבור כו'. אע\"פ שמזבח הנחשת של משה רבינו ע\"ה היה שם. הכתיב במלכים א' ג'. וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה: \n",
+ "אלא פסחים. פי' הר\"ב וכל שהוא כעין פסחים כו'. דהא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה הא בגדולה קרב והיינו דאתי בזה הכלל. וטעמא בזבחים דף קי\"ח דכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ\"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב. הא לאו כעין פסח לא קרב. ומשום דמפסחים יליף להכי נקט פסחים טפי מאינך כמ\"ש התוספות בסוף זבחים שם. והתם שנינו במשנה הרבה דברים שיש בין במת יחיד לבמת צבור. והכא לא מיירי אלא בקרבנות עצמן איזה הם שאינן קרבין אלא בבמת צבור ודתנן ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה היינו בבמה גדולה כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל הרואה. עיין במשנה ו' פרק בתרא דזבחים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קראה על פה לא יצא. [*כתב הר\"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס\"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה: \n",
+ "תרגום בכל לשון. פי' הר\"ב או בכל לשון. וזו ואצ\"ל זו קתני. רש\"י בגמרא. ועיין לקמן: \n",
+ "אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר\"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר\"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב\"ג דמשנה ח' פ\"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע\"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ\"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב\"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע\"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב\"ג. אלא ש\"מ דס\"ל דאף רשב\"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש\"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד\"ק: \n",
+ "והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר\"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ\"ש בפ\"א מהלכות תפלה. כמ\"ש ב\"י סי' תר\"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב\"ג. ולא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם. וכמ\"ש הר\"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב\"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב\"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ\"ע. ולרשב\"ג באשורית ויונית עכ\"ד. ומ\"ש הר\"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה\"ק אבל משום מחלוקת ואח\"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ\"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ\"ו [צ\"ל מ\"ב]. ותריץ כדכתיבנא: \n",
+ "יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה\"נ כו'. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים: \n",
+ "דורשה ומגיהה. או דורשה. או מגיהה: \n",
+ "אם כיון לבו. פירש הר\"ב לצאת. כמו שפסק ריש פ\"ב דברכות. ועיין שם: \n",
+ "בסם פירש הר\"ב שקורין לו סמא. גמ'. ופירש\"י ) אורפימענט. וכ\"כ הר\"ב משנה ד' פי\"ב דשבת: \n",
+ "קומוס פירש הר\"ב מין שרף כו'. ועיין עוד פי\"ב דשבת: \n",
+ "עד שתהא כתובה אשורית. בברייתא בפ\"ק סוף דף ח' עד שיכתבנה אשורית. ולחד אוקימתא מוקמינן במגילה. ומכל מקום הלשונות שוים הם. ושם פירש\"י עד שיכתבנה אשורית כתב אשורית הוא כתב שלנו. ע\"כ. ואע\"ג דלפום מסקנא דהתם אפשר לפרש ברייתא דהתם בלשון אשורית. מכ\"מ אי איתא ה\"ל לרש\"י לכתוב כן במסקנא ההיא. ועוד אי לאו דלקושטא דמלתא פירושא דברייתא הכי הוא. מי הכריח לרש\"י לפרש כלל. הלכך נראה לפרש אכתב. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב. וצריך לומר דטפי קפדינן אכתב מאלשון. ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע\"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. וכן הוא לתירוץ אחד דהתם. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון. והכא הכי קאמר. שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה. לפי שבו יוצאין אף הלועזים. להכי נקט אשורית. והוא הדין בלשון אחרת. שצריך שיהא באותו כתב עצמו ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דסבירא ליה ככתבם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית. כך נראה בעיני. אבל הב\"י כתב בסימן תר\"ץ שיש מדקדקים בדברי הרמב\"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון. והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון. ושאין מדברי הרמב\"ם ראיה ע\"ש. ולדבריו צריך לפרש משנתינו ג\"כ בלשון אשורית. ודאיידי נקטיה הכא. אע\"ג דכבר שנאו לעיל דלועז ששמע אשורית יצא. ואין לומר דס\"ל דתנא דמתניתין רשב\"ג היא. ולא התיר אלא אשורית. א\"נ יונית דדכוותיה ופליג אדלעיל דקורין ללועזות בלעז ודלא כמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. דאי איתא דהכי ס\"ל הרמב\"ם והב\"י לא ה\"ל לפסוק במשנה ח' דפ\"ק כרשב\"ג. וכמתניתין דלעיל בריש הפרק. כיון דרשב\"ג חולק עליה. אלא ה\"ק מתני' להרמב\"ם אליביה דב\"י עד שיכתבנה אשורית. דביה כ\"ע יוצאין אפי' הלועזים וכדלעיל. ומיהו קשיא לישנא דעכובא דהכא. דמשמע דאינו יוצא עד שיכתבנה אשורית. ולעיל תנן דללועזות קורין בלעז. ויש לומר דמשום ספר ודיו נקט הכי. והא כדאיתא והא כדאיתא. אבל לפירש\"י אין צריך לכל זה דנוכל לומר דבכתב אה\"נ דמקפד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם. ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון ולשון. או דבעינן הכתב של אותו לשון. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים בשם ריא\"ז וז\"ל אע\"פ שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקדש ולא כתב יוני. ולא שאר כתיבות. כמבואר בקונטרס הראיות עכ\"ל: \n",
+ "על הספר ובדיו. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם (ירמיהו ל״ו:י״ח) ויאמר אליהם ברוך וגו' ואני כותב על הספר ובדיו. גמרא: \n",
+ "הספר. פירש הר\"ב קלף. ועיין במשנה ג' פ\"ח דשבת: \n",
+ "ובדיו. שהוא מעשן של שמנים. או של זפת ושעוה. וכיוצא בהן. וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש. ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו. הרמב\"ם פ\"א מהלכות תפילין. וכתב ב\"י טוא\"ח סי' ל\"ב בשם ההגהות. שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו ספרים תפילין ומזוזות. ע\"כ. ולפיכך הרמב\"ם והרא\"ש דעתם שאע\"פ שבקנקנתום פסולה במי עפצים וקנקנתום שרי. ואפי' לכתחלה. ע\"כ. ולא דמי דיו דהכא לדיו דתנן במשנה ד' פ\"ב דסוטה: \n"
+ ],
+ [
+ "אם עתיד לחזור למקומו. לשון הר\"ב אם הוא בן כרך שהלך לעיר כו' בליל י\"ד קודם עמוד השחר דמכיון שעלה עמוד השחר אם קרא יצא כדתנן לקמן. ומ\"ש אע\"פ שהוא בלילה בעיר. כלומר אפילו הכי אינו קורא עמהם בלילה. שחייב לקרות בלילה כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן ומ\"ש אבל אם אין עתיד לצאת משם הלילה. לשון הר\"ן אלא להתעכב כאן ביום י\"ד. ע\"כ. ומ\"ש נקרא פרוז. בגמרא דכתיב על כן היהודים הפרזים. ולמאי הדר קאמר היושבים בערי הפרזות. הא קמ\"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. ומדפרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף. וז\"ש הר\"ב וה\"ה לבן עיר שהלך לכרך וכו'. וזה שהקדים הר\"ב לפרש בן כרך וכ\"ה בגמרא. כתב הר\"ן דהיינו משום דבקרא פרוז בן יומו כתיב. ומינה גמרינן למוקף. ע\"כ. ומיהו מתניתין דאקדמה בן עיר שהלך לכרך איכא למימר אורחא דמלתא נקט. שדרך בני עיירות ללכת לכרכים יותר מבני כרכים לעיירות. ב\"י. ומ\"ש הר\"ב אם עתיד לחזור בלילי ט\"ו. שלא יהא שם ביום ט\"ו. רש\"י. ומ\"ש אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ט\"ו לשון הר\"ן וקצת מן היום ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לפעמים לילי וכן הוא בר\"ן. ובפירש\"י נקט לכולהו לילי. לא קשיא. כמ\"ש במשנה ג' פרק ח' דמסכת תרומות: \n",
+ "כמקומו כחובת מקומו. רש\"י: \n",
+ "רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי כו'. גמרא אמר רבי יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף. מ\"ד כולה תקפו של אחשורוש. מ\"ד מאיש יהודי תקפו של מרדכי. ומ\"ד מאחר הדברים האלה תקפו של המן. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל כשרין לקרות את המגילה. פי' הר\"ב לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס. גמרא ריש מסכת ערכין: \n",
+ "חוץ מחרש. כתב הר\"ב מתני' ר' יוסי היא וכו'. כלומר ר' יוסי דמשנה ג' פ\"ב דברכות ואין הלכה כמותו. ואע\"ג דבמשנה ב' פ\"ק דתרומות מפרש המשנה דתנן חרש כו' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כרבי יהודה. ודרבי יהודה לא אמר הקורא ולא השמיע יצא אלא בדיעבד והכי מוקים לה גמרא דברכות ודהכא. וכן מוקים למתני' דהכא כרבי יהודה ולא פסלינן הכא לחרש אלא לכתחלה אפילו הכי לא רצה הר\"ב לפרש מתני' דהכא כאותה אוקימתא. משום דצריכין למדחק בפירושה כדדחיק תלמודא. דהא השתא דחרש דוקא לכתחלה הא דיעבד מוציא לא הוי דומיא דשוטה וקטן דאפילו דיעבד לא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. וזה דוחק. ועוד דמדתנן בסיפא ור' יהודה מכשיר [בקטן]. קא מחסרינן למתני' וה\"ק בד\"א בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה שר' יהודה מכשיר בקטן. ולכך מסתבר ליה להר\"ב טפי לפרש כאוקימתא דמתני' רבי יוסי היא אע\"ג דלא אתיא כהלכתא ומניח המשנה כצורתה. וכולהו בחדא מחתא נינהו. ועוד איכא למימר דס\"ל להר\"ב דלאותה אוקימתא הכא הלכה כר' יוסי. כי היכי דלא תקשה רבי אדרבי דהתם סתם כר' יהודה. והכא כר' יוסי. וטעמא דמגילה שאני. דבעינן בה פרסומי ניסא. וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. כמ\"ש הב\"י סימן תרפ\"ט. שכן נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש. אבל כתב דמ\"מ הדבר דחוק. כיון דחזינן דגמרא משמע ליה דמגילה וק\"ש שוים הם. מנין לנו לחלק ביניהם: \n",
+ "רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' התוס' שהגיעו לחינוך. דאי לאו הכי מ\"ט דרבי יהודה הא תני ספ\"ג דר\"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בהגיע לחינוך. ואפ\"ה פוסל ת\"ק ואע\"ג דחיובא דמגילה בגדול אינו אלא מדרבנן. משום דכיון דקטן אינו חייב אפילו בשאר מצות אלא דרבנן הוי קטן תרתי ולא אתי ומפיק חד דרבנן. ועיין משנה ו' פ\"ד: \n",
+ "אין קורין את המגילה וכו'. כתב הר\"ב שחייב אדם לקרות המגילה בלילה כו' שנאמר למען יזמרך כבוד [ביום] ולא ידום [בלילה] והאי קרא במזמור [ל'] ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר. והמן ואחשורוש. וקריאת המגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס. והכל מקלסים להקב\"ה. פ\"ק דף ד': \n",
+ "ולא מלין. כתב הר\"ב דכתיב וביום השמיני ימול. גמרא. וכתבו התוס' דדרשא פשוטא נקט וסמיך על ובן שמונת ימים דמיניה נפקא ולא לילות. אבל וביום צריך למדרש ואפילו בשבת. וכמ\"ש הר\"ב בספ\"ג דנדרים: \n",
+ "ולא טובלין ולא מזין. כתב הר\"ב הוקשה טבילה להזאה. דבסיפא דוהזה כתיב ורחץ במים וה\"ה לזב וזבה. רש\"י. וכתב הר\"ב ודוקא כשטובל בשביעי כו' אבל משעבר יום ז' מותר לטבול בלילה וכדפירש\"י והרמב\"ם והיינו דתנן בסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה. ופירש שם הר\"ב והרמב\"ם דהיינו כששהה ההזאה ולא הזה בז' רשאי לטבול בלילה ולהזות אח\"כ ביום. אבל הטובל בשביעי כמצותו מזה תחלה ואח\"כ טובל ואין מזין אלא ביום כדתנן התם. ונמצא שלא יטבול ג\"כ אלא ביום דקודם להזאה אינו יכול לטבול כשההזאה ביום הז'. וקשה אלישנא דמתני' דתנן טבילה קודם להזאה. והא הכא איירינן כשהטבילה אחר ההזאה דוקא. והרמב\"ם בפ\"ז [צ\"ל בפ\"ו] מהלכות פרה כתב אין מזין ואין טובלין אלא ביום. ובהשגות [כתב] במשנה מפרש על טבילת האזוב במים. וכתב הכסף משנה דהרמב\"ם נמי בהכי מיירי ולא הוצרך לפרש. כיון דהתם אינו עוסק אלא במילוי וקידוש והזאה. ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט. ע\"כ. ואומר אני דלפום ריהטא כתב כן. ולא עיין במשנה. ועוד דא\"כ תקשה למתני' דהא ודאי דטבילת אזוב קדים להזייתו. לכן אפשר לי לומר דאע\"ג דעסיק התם במילוי וקידוש. אפשר דאגב נקט נמי לטבילת אדם. ומש\"ה אפכה לגירסא דמתני'. ומ\"ש הכ\"מ דבפרק י\"א כתב טבילת האזוב במים והזאתו ממנו כו' אחר שתנץ כו' לא זהו העתק משנתינו אלא ההיא דסוף פרה. וכמ\"ש בפירוש המשנה שם. ומיהו אע\"ג דהרמב\"ם אפכה. ניחא טפי לפרש הגירסא כמות שהיא. וכמ\"ש התוספות דטבילה דהכא במתני' לא איירי אלא בטבילת אזוב ואתקוש להזאה דכתיב וטבל והזה. וכמו שנזכר בפירוש הר\"ב דסוף פרה. ול\"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ. וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום: \n",
+ "וכן שומרת יום כנגד יום. לפירש\"י והר\"ב דבטבילת אדם מיירי הא דתנן ואין טובלין. אפ\"ה אצטריך למתני שומרת יום כדמפורש בגמרא. דה\"א דליעבד מקצת לילה שמור ותטבול. קמ\"ל. כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים. ולפירוש התוספות נמי דלא איירינן עד השתא בטבילה. הזכיר שומרת יום טפי משאר חייבי טבילות מהאי טעמא: \n",
+ "עד שתנץ החמה. מפורש במשנה ב' פ\"ק דברכות. ועמוד השחר במשנה א': \n"
+ ],
+ [
+ "לקריאת המגילה. דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים. ולקריאת ההלל דכתיב ביה (תהלים קי\"ח) זה היום עשה ה'. ולתקיעת שופר דכתיב (במדבר כ\"ט) יום תרועה יהיה לכם. ולנטילת לולב דכתיב (ויקרא כ\"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון. ולתפלת המוספין כמוספין שויוהו רבנן. ולמוספין דכתיב (שם) דבר יום ביומו. [וצ\"ע דתיפוק ליה מביום צוותו כדלקמן] [*וכ\"ה אדהכא נמי בירושלמי]. ולוידוי הפרים דיליף כפרה כפרה מיוה\"כ דהא דכתיב (שם ט\"ז) וכפר בעדו ובעד ביתו. בכפרת דברים הכתוב מדבר. כמו שכתבתי במשנה ח' פ\"ג דיומא וכפרה ביממא הוא. דכתיב (שם) ביום הזה יכפר עליכם. ולוידוי המעשר. דכתיב (דברים כ\"ז) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש וגו'. וסמיך ליה היום הזה ה' אלהיך מצוך. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ה דמעשר שני. לסמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט וכתיב (ויקרא י\"ט) ביום זבחכם. ומביום צוותו לא נפקא דשחיטה כשרה בזר. ונמצא שאינה עבודה והתם להקריב כתיב. תוספת. לתנופה. דכתיב (שם כ\"ג) וביום הניפכם את העומר. ולהגשה. דאתקש לתנופה דכתיב והניף והקריב. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן דמקמיצה ואילך מצות כהונה. תוס'. ולקמיצה וכו'. עד ולהזייה דכתיב (שם ו') ביום צוותו. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ק דקדושין [ד\"ה] הקבלות בשם התוס'. ולהשקיית סוטה. אתיא תורה תורה כתיב הכא (במדבר ח') ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים י\"ז) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט. מה משפט ביום [כדתנן ברפ\"ד דסנהדרין [אף כאן ביום]]. ולעריפת העגלה. כפרה כתיב [בה] (שם כ\"א) [ונכפר להם הדם] כקדשים. ולטהרת המצורע. זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא י\"ד) גמרא. ובסדרא דנקטא מתני' אפשר לי לומר דמשום דהתחיל במגילה דמכילתין היא נקט בתרה הלל דקריאה דכוותה. ותנא בהדייהו שופר ולולב ששוים לענין שבת. ותקיעת שופר דר\"ה קדים לנטילת לולב שבט\"ו לחדש. וכן סידורם בכתוב. ותפלת המוספים. איידי דאתיא מדרבנן חביבא ליה ואקדמה. ומש\"ה סמיך לה המוספים עצמן דלדידהו שויוה. ווידוי פרים דאתיא ליה מדרשא חביב ואקדמיה. וכן נמי וידוי מעשר דמסמוכים דריש. ולפי שוידוי פרים קדשים הן הקדים לוידוי מעשר. והדר תנא וידוי יוה\"כ דמיניה אתיא וידוי פרים. וסמיכה אתיא מהיקשא. ועוד דוידוי בשעת סמיכה היא כדתנן בפ\"ג דיומא. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה הלכך סמיך סמיכה לוידוי יוה\"כ. והדר תני שחיטה דמינה יליף לסמיכה. וכמו סמיכה ושחיטה דא\"צ כהן ה\"נ תנופה והגשה הלכך תני להו בהדייהו. ותנופה היא כעין סמיכה. כדרך השנוי בסוף פ\"ט דמנחות. והגשה כעין שחיטתן בצפון. הלכך אע\"ג דהגשה מהיקשא אתיא. תני להו כסדר סמיכה ושחיטה. ותניגבייהו קמיצה והקטרה דדיני מנחה נינהו. והדר תני מליקה שהיא במקום שחיטה. דכבר תנא ליה. ואחריו קבלה והזייה כסדרן. והקדים השקיית סוטה לעריפת עגלה דעגלה ערופה אע\"ג דכפרה כתיב בה מ\"מ לאו קרבן היא והשקיית סוטה כתובה בפרשת נשא. ועגלה [בשופטים] וסיים בטהרת מצורע. אע\"ג דקדים בתורה להשקיית סוטה. כדי לצאת בטהרה. כאותה ששנינו בסוף מסכת כלים: \n",
+ "ולמוספין ואע\"ג דתמידי השחר קדימי [כדאיתא רפ\"י דזבחים] ואין לך מאוחר לתמיד דבין הערבים [כדאיתא רפ\"ה דפסחים] אפ\"ה כיון שאם הקדימום קודם לתמיד של שחר. או אחרום לתמיד של בין הערבים כשרים. שפיר מצי תני דמצותן כל היום. ותמידין לא תני הכא. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות [כדאיתא רפ\"ד דברכות] ושל הערבים ליתיה אלא מו' שעות ולמעלה [כדאיתא ברפ\"ה דפסחים]. הר\"ן: \n",
+ "ולטהרת המצורע. בצפרים. ועץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הלילה כשר לקצירת העומר. כדילפינן במשנה ג' פ\"י דמנחות. דקצירת העומר בלילה. וע\"ש בסוף הפרק: \n",
+ "ולהקטר חלבים ואברים. כתב הר\"ב מותרי תמיד של בין הערבים כבר כתבתי בזה ברפ\"ק דברכות בס\"ד. ובפי' הרמב\"ם חלבים ואמורים צ\"ל ואברים. דאמורים היינו חלבים: \n",
+ "זה הכלל דבר שמצותו ביום. כתב הר\"ב לאתויי סידור שתי בזיכי לבונה וכו' גמרא. וכרבי יוסי דמשנה ז' פי\"א דמנחות. וה\"ה לסידור הלחם וכדתנן התם. אלא גמ' נקט בזיכי לבונה שהיא נקטרת על המזבח ומתיר את הלחם: \n",
+ "שמצותו ביום. פי' ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת. הר\"ן: \n",
+ "דבר שמצותו בלילה כו'. כתב הר\"ב לאתויי אכילת פסחים וכו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ט' פרק בתרא דפסחים. בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בני העיר שמכרו רחובה כו'. נ\"ל דאיידי דתני דיני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמהם קריאת ספר תורה שגם הוא מתקנת נביאים כמ\"ש בר\"פ דלקמן בס\"ד. ולפי שקריאתם בצבור ובבית הכנסת ראה לסדר תחלה קדושת ב\"ה ודיניה והתחיל ברחוב שגם בה מתפללין. ומלמטה למעלה קחשיב דמעלין בקדש וכו'. ובסדר המשנה שבגמ' מוקדם פרק בתרא לפרקין אבל בספר הרי\"ף מסודרין כמו שהם לפנינו. [*וכ\"ה בסדר המשנה דבירושלמי]: \n",
+ "בדמיו אע\"פ דרחובה לשון נקיבה. רחוב לשון זכר. ואפשר דה\"א דרחובה קרינן במפיק. [*אבל בסדר המשנה דבירושלמי הגרסא בדמיה]: \n",
+ "בית הכנסת לוקחין תיבה. כתב הר\"ב דוקא דכפרים אבל ב\"ה דכרכים כיון דמעלמא אתו לה פי' שרבים באים להתפלל שמה אע\"פ שאין נותנין כלום בבנינו. מ\"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתה ואין יכולין למכרה. כך הסכמת הפוסקים: \n",
+ "תיבה מקום שמניחין בו ס\"ת. שאנו קורין ארון. והוא קדוש יותר מבה\"כ. הר\"ן: \n",
+ "מטפחות. מטפחות ס\"ת דקדישי טפי. הר\"ן: \n",
+ "ספרים. פי' הר\"ב נביאים וכתובים. וכ\"כ הר\"ן וכתב דמשמע דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו. והא דמקדים בפסוקי זכרונות כו' כתובים לנביאים משום סדרא דגברי כו' ולאו מעליותא כלל לזה על זה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה במשנה ו' פ\"ד דר\"ה: \n",
+ "אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. וכתב בכ\"מ פי\"א מהלכות תפלה דלהרמב\"ם רישא דמתני' דוקא. דכל מידי דאפשר לעלויה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלויה יקחו בדמיו ס\"ת אחר. אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים. ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע. נקט הכי בכולהו. ואה\"נ דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתני' כ\"כ בכ\"מ. וקשיא לי שאח\"כ כתב [הרמב\"ם] בני הכפר שרצו למכור ב\"ה שלהן. או לבנות בדמיה בה\"כ אחרת. או לקנות בדמיה תיבה או ס\"ת צריכין להתנות וכו'. ע\"כ. והרי שהתיר בשוים. וז\"ש במכירת ס\"ת שלוקחים ס\"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה וכו' היינו לפי שסובר דודאי עדיף לקנות קדושה עלויה. אבל בשורת הדין רשאי לקנות בשוים כמו כן ולפי זה אתי שפיר דאע\"ג דסיפא דוקא. לא נקטה רישא בשוים משום דמכ\"מ עדיף טפי להעלות מלהשוות. וראיה לדברי. שהרי הטור העתיק הרישא. ואח\"כ כתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ע\"כ. נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי. וכמ\"ש ב\"י בשם מהרי\"א ז\"ל ואפ\"ה העתיק הרישא דנקט בעלויא. אלא דהיינו טעמא לפי דמ\"מ הכי עדיף להעלות בקודש. אע\"פ שעל פי הדין רשאי לקנות כיוצא בהם: \n",
+ "לא יקחו ספרים. כתב הר\"ב דמעלין בקדש כו' משנה ד' ריש פ\"ו דשקלים. ושם מפורש: \n",
+ "אם כן אף לא מעיר גדולה כו'. ות\"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש. משום ברוב עם הדרת מלך. ולא משכחת מכירה בבית הכנסת. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם ירצו יחזירוהו. ובגמרא דייקינן לוקח היכי דייר בה שהרי אם רצו להחזיר. נמצא לוקח משתמש בו בינתיים בשכר מעותיו והוי רבית. [כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבבא מציעא] ומשנינן ר\"מ ס\"ל צד אחד ברבית מותר. אי נמי דמיירי שמתנין להחזיר שכירת ב\"ה וס\"ל רבית על מנת להחזיר מותר: \n",
+ "מוכרין. אותה לשם חצר. עיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר ר\"י כו'. קשה מאי ועוד דהא לעיל מיקל טפי מחכמים. והכא הוא מחמיר וא\"כ מאי ועוד [*כדלעיל במסכת עירובין פ\"ב משנה ה']. יש לומר דקאי אהא דאר\"י ברישא מוכרין אותה לשם חצר ודוקא לשם חצר קאמר אבל סתם אינה יורדת מקדושתה והיינו ועוד אר\"י. תוספת: \n",
+ "אין מספידין בתוכו. בברייתא הספד של יחיד אבל מספידין הספד של רבים. ופירש\"י ת\"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך. לפי שהוא בית גדול: \n",
+ "קדושתן אף כשהן שוממין. נראה לי דדייק מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם: \n"
+ ],
+ [
+ "ראש חדש אדר כו'. לפי דמכילתין במגילה הנקראת באדר. התחיל ג\"כ בדיני קריאת התורה בקריאה דתליא בר\"ח אדר וטעמייהו דקריאות. במשנה בסוף הפרק: \n",
+ "בפרשת שקלים. פירש הר\"ב כי תשא. מפרש בגמרא משום דג' פעמים כתיב תרומה בההיא פרשה. אחד לאדנים ואחד לבדק הבית. ואחד למזבח ההוא דכתיב ביה לכפר על נפשותיכם. ומ\"ש הר\"ב כדי שיקריבו באחד בניסן כו' מפורש בריש שקלים: \n",
+ "בשניה זכור. קאי בין אחל ר\"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת. ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה. דכשחל להיות בשבת האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שנייה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור. הר\"ן: \n",
+ "בשלישית פרה אדומה. כתב הר\"ב וכשחל ר\"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר\"ח ניסן וכו' דכל היכא דר\"ח ניסן בשבת איכא שלשה שבתות מפורים לר\"ח ניסן עם אותו שבת שחל בו ר\"ח ניסן שקורין בו פרשת החדש והאי שלישית ורביעית להפסקה היא. ואחל להיות בתוך השבת קאי. וששי בשבת ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ולאחריו. משא\"כ בששי בשבת. וכשר\"ח ניסן בשבת היה ר\"ח אדר בששי בשבת. וכן כשחל ר\"ח אדר באחד בשבת יהיה פורים בשבת [*וכדתנן בפ\"ק משנה ב' ושם פירשתיו] ואיכא נמי ג' שבתות בין פורים לר\"ח ניסן והוי נמי שלישית הסמוכה לר\"ח ניסן וכמו שאין ו' בשבת בכלל בתוך השבת. הכי נמי אחד בשבת אינו בכלל. [*וכן כשחל ר\"ח אדר בשבת ויהיה פורים בע\"ש שאז יהיה ג\"כ ג' שבתות בין פורים לר\"ח ניסן ויהיה נמי שלישית הסמוכה לר\"ח ניסן] וזה שלא פירש בו הר\"ב משום דכשחל ר\"ח אדר בשבת אע\"פ שאין קורין אותה בשבת הסמוכה לפורים של פרזים. קורין אותה מיהת בשבת הסמוכה לפורים של מוקפים שאותה שבת של הפסקה שהוא ט\"ו באדר הרי הוא פורים למוקפים וקורין פרה בשבת שלאחריה וטעמא דכדי לסמוך כו' מפורש בירושלמי שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה מפני שלא היו יכולין לשרוף את הפרה עד שהוקם המשכן ונמצאת פרה מאוחרת לר\"ח ניסן. אלא שהקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחדש כדי שלא תקדום כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת. הר\"ן: \n",
+ "לכסדרן פי' הר\"ב לסדר ההפטרות. טעמא דהפטרות כתוב בספר תשבי שרש פטר שמצא כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל לקחו פרשה א' מנביאים שענינה דומה לענין מ\"ש בפרשה של שבת ההיא. ועתה אף שבטלה הגזירה המנהג הזה אינו בטל. ונקראה הפטרה מלשון שני שפירש הר\"ב בואין מפטירין כו' במ\"ח פרק בתרא דפסחים: \n",
+ "לכל מפסיקין. פירש הר\"ב שאין מפטירין וכו'. [*עיין לקמן בד\"ה וביה\"כ וכו'. שכן דעת התוספת. דלרש\"י ור\"ן לכל מפסיקין מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע כו' ומ\"ש הר\"ב] אלא מעין המאורע. בר\"ח שחל בשבת מפטיר והיה מדי חדש בחדשו. ואם יחול ביום ראשון מחר חדש. וחנוכה בשבת שבו מפטירין בנרות דזכריה. ואם הם שני שבתות בשניה בנרות שלמה. וכתב הר\"ן אע\"ג דנרות דשלמה קדימו אפ\"ה עדיפי לן נרות דזכריה משום דנבואת עתיד נינהו ע\"כ. ופורים [כגון בכרכים] פקדתי את אשר עשה עמלק. בברייתא בגמ' דף ל\"א. ותו בגמרא דף ל' דבתעניות ומעמדות דבשבת ליכא הוי מפסיקין לענין הפרשה. וצ\"ע להרמב\"ם שפירש וכן לתעניות ולמעמדות מפטירין מענין תעניות ומעמדות לא מענין סדר אותה שבת. וכתב הר\"ן והאי מפסיקין דסיפא דומיא דמפסיקין דרישא הוא שכל אחד ענינו שמפסיקים מאותו סדר שכבר התחילו לקרות אע\"ג דבמפסיקין דרישא חוזרין לסדר כל השנה כולה דמכל מקום מפסיקין הן מסדר פרשיות שהתחילו לקרות: \n",
+ "בחנוכה ובפורים. אע\"ג דמעשה דפורים קודם מעשה דחנוכה הוה ופורים מדברי קבלה. וחנוכה דברי חכמים. אפ\"ה אקדים לחנוכה משום דקדים בסדר החדשים. ועוד דקריאת ימי חנוכה שמנה הן: \n",
+ "בתעניות. ופרכינן בגמרא דכיון דאיכא קריאה במנחה בתעניות למה יפסיקו בשחרית יקראו בסדר היום בשחרית ומענין התענית במנחה. ומשנינן דבתעניות לא קרינן בשחרית כלל אלא מעייני במילי דמתא ומתקנינהו. ומש\"ה לא אפשר למיקרי בתורה עד המנחה. והקדים תעניות למעמדות אע\"ג דמעמדות תדירי. מכל מקום אינם אלא באנשי מעמד בלבד מה שאין כן בתעניות שיש בהם השוים בכל הצבור: \n",
+ "וביום הכפורים. פירשו התוס' דמיירי במנחת יוה\"כ שחל להיות בשבת. ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותו שבת וקורין בפרשת עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא ג' כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים. ולפי מ\"ש רש\"י בפרק ב' דשבת דף כ\"ד [ד\"ה המפטיר] דרגילין היו להפטיר במנחה בשבת. אלא בימי פרסיים גזרו שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו. ע\"כ. יש לפרש דקאי מפסיקין להפטרה כאינך. אלא דממשנה ב' [צ\"ל א'] דפרק דלקמן מוכח דמשנתינו נשנית אחר הגזרה. ומ\"מ ליכא למימר דמיירי ביוה\"כ שחרית שקורין בפ' אחרי מות. דא\"כ אמאי נקט יוה\"כ אפילו שאר מועדות נמי. עכ\"ד. ומש\"ה תני ליה בסוף. ואכתי לא ניחא אמאי לא תני שאר מועדות. ובכללן שחרית דיו\"כ. לכך נראה כפרש\"י והר\"ן שכתבו לכל מפסיקין אף המועדות בכלל. [*וכתב הר\"ן דמתני' הכי קאמר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל יו\"ט. וכן לר\"ח ולחנוכה כו' ומיהו הך הפסקה לאו בחד גוונא הוא דביו\"ט מפסיקין בפרשת וכו'. ואילו בר\"ח וחנוכה מפסיקין בהפטרות וכו' ע\"כ]. אלא שמ\"ש הר\"ן דיוה\"כ דקתני אגב גררא דתענית נקטיה. אע\"ג דבכלל רישא דמתני' הוא. דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל יו\"ט כמו שכתבתי. ע\"כ. נראה בעיני דאין אנו צריכין לכך אלא כמו שכתבו התוספת דמשום מנחה דיוה\"כ נקט ליה. ול\"נ עוד לומר דביוה\"כ דקתני ר\"ל שחרית ומנחה ולפי דיוה\"כ מקרי שבת שבתון ואסור בעשיית מלאכה כמו יום השבת. ה\"א דלא נפסוק בו מסדרי השבתות ולא הוי בכלל לכל מפסיקין הלכך אצטרך למתני ליה בהדיא. ועוד דיוה\"כ משונה משאר המועדות שיש בו קריאה בין בשחרית. בין במנחה. ועוד דה\"א דבשחרית יקראו בסדר השבתות. ובמנחה יקראו מעין יוה\"כ. וכדלעיל בתעניות: \n"
+ ],
+ [
+ "בפסח. כסדרן בפ' המועדות הכי תני להו. וכתב הר\"ב ומפטירין בפסח גלגל. ביהושע. ומ\"ש בג' קדש לי. וטעמא משום דבשני אית לן למקרי שור או כשב. משום דכתיב ביה וספרתם לכם. ובשני מתחילין לספור את העומר. ובשביעי אית לן למקרי ויהי בשלח שבשביעי אמרו ישראל שירה על הים. והשאר כולן נקראות כסדר כתיבתן בתורה. וכתוב בהן מענינו של פסח. הר\"ן. ומיהו אם יום ג' הוא שבת של חול המועד. דקורין ראה אתה אומר אלי כדלקמן. ובכללה הוי פסל לך ישתנה הסדר. וביום ד' ה' ו' דפסח שהוא א' ב' ג' בשבת יקראו קדש. אם כסף. ויעשו בני ישראל את הפסח. תוספת. ומ\"ש ומפטירין וידבר דוד שהוא שירה כמותה. ומדבר בה מיציאת מצרים עלה עשן באפו וגו' וישלח חציו ויפיצם וגו' רש\"י. ומ\"ש בח' קורין כל הבכור נ\"ל משום דכתיב ביה ולא יראה [את] פני [ה'] ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה. ומי שלא חג ביו\"ט הראשון חוגג את כל הרגל ותו לא. כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה. ולפיכך מזהירין העם לחוג עדיין. לפי שאין לו עוד תשלומין. והאידנא אע\"ג דליכא קרבנות מכל מקום עושין זכר למקדש. ועוד דמי שלא קיים מצות שמחה בחג. יקיימו עדיין. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש ומפטירין עוד היום. לפי שמפלתו של סנחרב בליל פסח [*שני] היה. רש\"י. וכ\"פ במלכים [ב' כ' א'] וישעיה ל\"ח. ומ\"ש ומפטירין במרכבה של יחזקאל. על שם שנגלה בסיני בריבי רבבות אלפי שנאן. ומ\"ש ביום שני כל הבכור אע\"ג דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה כמו שכתב הר\"ב בחגיגה. מ\"מ קורין בשני. לפי שאח\"כ ימי החול הן. ואין העם מתאספים לקרות בצבור. ומהאי טעמא נמי במשנתינו דתנן קורין שבעה שבועות שהוא בכל הבכור היינו טעמא לפי שהמשנה נשנית בא\"י ואין בו אלא יום א'. והר\"ן פי' דלהכי קורין שבעה שבועות לפי שהוא במשנה תורה. וכבר קראו בתורת כהנים בפסח [דבא\"י שאין יום שמיני בפסח לא קראו כל הבכור] ולפיכך בסוכות חוזרין לתורת כהנים כיון שבעצרת כבר קראו במשנה תורה. ומ\"ש ומפטירין בחבקוק שהוא מדבר במתן תורה אלוה מתימן יבא במתן תורה. רש\"י. ומה שכתב ביו\"ט שני בעקידה כדי שיזכור לנו עקידת יצחק היום במשפט. רש\"י. ומ\"ש מפטירין הבן יקיר לי. משום זכר אזכרנו רחם ארחמנו רש\"י. וחובת היום להזכיר זכרונות. הר\"ן. ומ\"ש ביוה\"כ באחרי מות שמדבר בעבודת היום. הר\"ן. ומ\"ש ומפטיר כי כה אמר רם ונשא שמדבר במדת התשובה הלא זה צום אבחרהו רש\"י. וכתיב ביה ולקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה\"כ [שבת קי\"ט] ר\"ן. ומ\"ש במנחה קורין בעריות לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו כ\"כ רש\"י וכלומר וכל מי שנכשל באחת מהן יזכור ויכלם ויחזור בתשובה. הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות תפלה. ומ\"ש מפטירין ביונה שיש בו מתשובת אנשי נינוה ושקבל הקב\"ה תשובתם וניחם על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ומ\"ש הנה יום בא דכתיב ביה לחוג את חג הסוכות. רש\"י. ומ\"ש ביו\"ט שני ויקהלו על שם שחנוכת המזבח היתה באותה אסיפה ובחג הסכות. רש\"י וכמפורש בה. ומ\"ש יום ג' שהוא יום ראשון של חוה\"מ אבל ביום השני אין קורין [בו] וביום השני להראות שהוא ספק יום שני. דגנאי הוא לקרות יו\"ט בספק חול. רש\"י. ומ\"ש לוי קורא וביום הג' שאין פוחתין מג' פסוקים לכל אחד ואחד כדתנן במשנה ד' פ\"ד. ומ\"ש והרביעי חוזר וקורא כו'. לפי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד [כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן] לפיכך הוא קורא את ספיקי היום רש\"י. ומ\"ש ומפטיר ויהי ככלות שלמה. ע\"ש ביום השמיני שלח את העם. רש\"י. ומ\"ש ולמחר ר\"ל בגולה. ומ\"ש קורין וזאת הברכה. לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו ע\"ה שבירך את ישראל. ומפטיר אחרי מות. לפי שחתמנו בפטירתו של משה רבינו ע\"ה ומפטירין במה שצוה הקב\"ה לאחר שנפטר ליהושע תלמידו. הר\"ן. ומ\"ש קוראין ראה אתה. שיש שם מצות שבת ורגלים וחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ומכאן למדנו איסור מלאכה בחש\"מ. במסכת חגיגה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בחנוכה. אע\"ג דבמתני' דלעיל הקדים ר\"ח משום דתדיר לפי שלא פרט למועדות אלא נקטינהו בכללא דלכל מפסיקין. ניחא ליה להתחיל בפרטן בר\"ח משום דתדיר אבל הכא דפרט לכל המועדות אחד לאחד נקטינהו כסדרן מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא ראה מקום להכניס ר\"ח בין הדבקים. גם לא התחיל בר\"ח. לפי שהוא חוזר על הכלל דלכל מפסיקין: \n",
+ "בנשיאים דהוי נמי חנוכת המזבח. כ\"כ רש\"י והר\"ן. והטור סימן תרפ\"ד כתב על שם מדרש פסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ\"ה בכסליו. [*ואני מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ\"ה בכסליו]: \n",
+ "במעמדות. ולעיל הקדים תעניות לפי שיש לכל אחד דין קדימה על חבירו דתעניות שוים לכל הצבור כדלעיל ומעמדות תדירי: \n",
+ "בתעניות ברכות וקללות. הרמב\"ם כתב פי\"ג מהלכות תפלה בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות. כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן כו'. אבל בשחר תעניות קורין ויחל והוא במסכת סופרים פט\"ו: \n",
+ "[*ברכות וקללות. פי' הר\"ב. אם בחוקותי דאילו של משנה תורה מסקינן בסוגיא דכיון שהן בלשון יחיד ומשה רבינו ע\"ה מפי עצמו אמרן [וברוח הקדש. תוספת] מפסיקין בהן]: \n",
+ "אין מפסיקין בקללות וכו'. בגמרא דאמר קרא (משלי ג׳:י״א) מוסר ה' בני אל תמאס [והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות] א\"נ לפי שאין ברכה על הפורענות וכתב הר\"ן ואילו היה מפסיק היה אותו שבא לקרות חייב לברך על הקללות. ואע\"ג [דתנן בסוף ברכות] דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לא דמיא לההיא. דההיא כעין הצדקת דין הוא ע\"כ. אלא היכי עביד הקורא בקללות מתחיל לפניהם ומסיים לאחריהם [*ואע\"ג דבסוף משנה א' פרק דלקמן תנן הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. אבל כל שאר הקוראים בתורה אין מברכין כלל כדפירש שם הר\"ב והרי יש לפניהם ולאחריהם הרבה בפרשה שנמצא שהקללות אינם נקראים בראשון ולא באחרון י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת להו והיינו על החותם. דאלו הפותח הוא קורא בברכות. ועיין בדבור דלקמן בסמוך. ועי\"ל דהך אי נמי לפי שאין ברכה כו' ריש לקיש אמרו. והא מסקינן בסוגיא דהאידנא נהגו כו'. וכדכתב שם הר\"ב. ואיכא למימר דריש לקיש אהאידנא קאמר טעמו ואע\"ג דמשמע דאמתניתין קאמר ל\"ק הואיל והאידנא כך נהגו. קאמר [מאי] דשייך האידנא. ולא איכפת במאי דאסמכיה אמתני' והראשון נ\"ל יותר]: \n",
+ "אלא אחד קורא את כולן. ושנים הראשונים [דבתעניות] קורין פרשת ברכות. רש\"י: \n",
+ "בשני ובחמישי כו'. לפי שקורין כסדרן וחוזרין וקורין ואין עולין מן החשבון הלכך תנן להו בסוף. אבל א\"ל דדלעיל. כולהו מקרא נפקא כדלקמן מוידבר משה את מועדי. דהני נמי מקרא דרשינן להו פ\"ז דב\"ק. וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים (שמות ט״ז:כ״ו) אין מים אלא תורה שהלכו ג' ימים בלא תורה ונלאו. עמדו הנביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין בג' וד' וקורין בה' ומפסיקין בע\"ש כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשום יושבי חניות שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בב' וה' תיקון בגינייהו קריאה יתירה. ע\"כ בגמ'. וא\"ל דזו אינה אלא אסמכתא ואלו דמתני' דרשה גמורה. שכבר כתב הכסף משנה בפי\"ג מהלכות תפלה דגם זו אינה אלא אסמכתא וכדמוכח מדברי הר\"ן שאכתוב במשנה ג' פרק דלקמן. ולפי שעיקר התקנה בב\"ה ומשום יושבי קרנות שאין שומעין בב\"ה תיקנו מנחה דשבת הלכך תני ב\"ה קודם מנחה דשבת אע\"ג דבו מתחילין בפרשה חדשה: \n",
+ "שנאמר וידבר משה וגו' מצותן שיהו קורין וכו'. דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל. רש\"י בגמרא דיליף מהך קרא שיהיו שואלין ודורשין מענינו של יום כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הקורא את המגילה. אחר ששנה מה שקורין דבר יום ביומו בא לשנות סדר הקריאה ומנהגה והתחיל במגילה דמכילתין היא: \n",
+ "ויושב. משא\"כ בתורה דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמוד עמדי כביכול [נאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן*) ] [*ועי' מ\"ש בפ\"ו דסנהדרין משנה ה'] אף הקב\"ה בעמידה. גמ'. והקורא בתורה ומשמיעה הוא כדרך הקב\"ה שהשמיע התורה דהא מהאי טעמא אמרו בירושלמי שצריך שיעמוד אחד אצל הקורא שכשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע\"י סרסור [*ומ\"ש הר\"ב רצה עומד רצה יושב. וכ\"כ רש\"י נ\"ל דהלשון עצמו מוכח כן מדלא תנן עמד ישב כדתנן לקמיה קראה כו'. אבל בירושלמי מדקדק מדתניא מעשה בר\"מ שקראה מיושב נ\"ל משום דאפשר למשמע דמתני' ה\"ק הקורא עומד ויושב כו' יצא אבל ממעשה דר\"מ נשמע דמשמעות המשנה הקורא וכו' מותר לקרוא עומד או יושב]: \n",
+ "יצאו. הקוראים והשומעין מן הקוראים רמב\"ם פרק ב' מהלכות מגילה ופי' הר\"ב דכיון דחביבה להו כו'. דחדשה היא לו כמ\"ש רש\"י במשנה ג' פרק ג' דר\"ה והלכך תניא בגמרא משא\"כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד: \n",
+ "מקום שנהגו לברך. פי' הר\"ב לאחריה אבל לפניה חייב לברך בכל מקום מהטעם שכתבתי במשנה י\"א פ\"ג דסוכה. ומ\"ש בין בלילה בין ביום. עיין משנה ד' פ\"ב: \n",
+ "בשני ובחמישי כו'. התחיל בפחותין לפי שמעלין בקדש כו': \n",
+ "קורין שלשה. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים. אי נמי כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר\"ן: \n",
+ "הפותח והחותם מברך כו'. כתב הר\"ב וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין. משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב והאידנא כו' בגמרא. ועיין משנה ו' פרק דלעיל: \n",
+ "והחותם. נראה בעיני דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע\"ג דהאידנא כולהו מברכין מ\"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא האחרון. ועוד נ\"ל טעם אחר לפי דברי הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות תפלה שכתב וז\"ל והאחרון שגולל ס\"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור ע\"כ. ואע\"ג דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ\"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב\"ם: \n",
+ "ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר\"ן. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה דלקמן. [*וטעמא נ\"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ופ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ח) ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ\"ק דברכות סימן י\"ג]: \n"
+ ],
+ [
+ "קורין ארבעה. ולפי שלא יפחות לכל אחד מג' פסוקים כדתנן לקמן מש\"ה מתחיל מפרשת צו דגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר\"ח. ואין מדלגין וביום השבת [*כמו שמדלגין בתענית בויחל] שהרי לפעמים שהוא בא בר\"ח. הר\"ן: \n",
+ "ואין מוסיפין עליהם. כתב הר\"ב דבר\"ח ובחולו של מועד איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבוד מותר. וכן לשון רש\"י [*ומסיים ואין מפטירין בנביא מהאי טעמא גופיה] והא דמשמע מלשונם דבר\"ח אינו מותר אלא דבר האבוד. בגמרא מפרש רש\"י דהנשים אינן עושות מלאכה בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל בפרק מ\"ה מפרקי ר\"א ומכח סברא כתב דלא חמיר מחולו של מועד דאסור במלאכה לכל. והר\"ן כתב פירש\"י ז\"ל דר\"ח אין בהם איסור מלאכה ע\"כ. וכ\"כ עוד בסוף מועד קטן. וגמרא ערוך הוא בפרק ב' דחגיגה דף י\"ח. ונ\"ל שמפני כן כתב רש\"י ז\"ל בפירושו דר\"ה פרק ב'. כמ\"ש שם בשמו במשנה ב' דמפרש בטול מלאכה לשני ימים דהיינו ר\"ה ואילו לפירושו דהכא כמו שהוא בספרים שלנו ה\"ל לפרש על כל ר\"ח. וכמ\"ש שם התוספות. *) ועוד כתב רש\"י דדרכן היה שלא לעשות מלאכה בר\"ח. ומסמיכין הדבר למקרא אשר נסתרת שם ביום המעשה דגבי דוד ויונתן ות\"י ביומא דחולא וגבי ר\"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חדש מדקאמר ביום המעשה [בערב ר\"ח] מכלל דר\"ח לאו יום המעשה הוא: \n",
+ "הפותח והחותם כו'. מש\"ה הדר תני לה הכא וכן עוד לקמן דהוה ס\"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש\"ה אצטריך למתני לכולהו. תוס': \n",
+ "זה הכלל. לא אתא לאתויי. שאין לנו שיש בו מוסף ואינו י\"ט. אלא מה שנזכר. וסימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו\"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא וכו'. גמרא: \n",
+ "אבל מוסיפין עליהן. אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם דליכא למיחש משום בטול מלאכה. ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין עליהן אשבת קאי בלחוד. אבל בשארא לא כדי שלא להשוותן לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומי דעדיף מיניה ויתיר ממנינא. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פורסין על שמע. כתב הר\"ב עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע כו'. וכן לשון רש\"י ור\"ל שהתפללו כל אחד בפני עצמו. וכ\"כ הר\"ן בשם רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאומרה ביחיד. וי\"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבי\"ח שאומרים נקדש וכו' והכא היינו טעמא דכיון שהשליח צבור אומר ברכו על כל פנים צריכין לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים. ולכן אומרים ברכה ראשונה של ק\"ש. ב\"י סי' ס\"ט [*וברוך ה' המבורך שאומרים אינו אלא ענייה על הזכרת השם. וכענין הא דתנן ביומא פ\"ג משנה ח' והן עונין אחריו בשכמל\"ו. ור\"ל על שהכהן גדול הזכיר את השם. וא\"כ עדיין לא נתקיים מה שאמר להם הש\"צ שיברכו] ואנו שאומרים קדושה דיוצר ביחיד. וגם אין אומרים ברכה ראשונה רק קדיש וברכו. ולא חיישינן שיהא נראה ככופר נ\"ל דהיינו טעמא משום דנהיגי לפרוס קודם שיתחיל הש\"צ התפלה בקול רם ונמצא שמיד מתחיל השליח צבור בברכות השמונה עשרה ולא הוי ככופר. ואולי המנהיגים בזה ראו כי טוב לנהוג כן מלהרבות בברכת יוצר שכבר יצא בו כל יחיד ויחיד. ומזה הטעם בזה אין צורך לירד לפני התיבה כיון שישמעו מיד מהש\"צ ותרתי נינהו כדלקמן ואין צריך שהפורס הוא שיעבור. [*וכדלקמן במ\"ד]. ורואה אני בעניי שאם יארע שנמצאו עשרה ביחד שיש להם לומר קדיש וברכו ולעבור לפני התיבה שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה כאשר חשב בעל הלבוש אלא כמו שאמרתי דכיון דאומרים קדיש וברכו קודם שמתחיל הש\"צ. אין צריך לירד לפני התיבה. וממילא שאם אין ש\"צ שיורדין. ואפשר שאפילו אם היה צבור בעיר שהתפללו. ויש עשרה שלא שמעו הפריסה והש\"צ בשמונה עשרה שיוכלו לעשות כך לומר קדיש וברכו ולירד לפני התיבה: \n",
+ "ואין עוברין לפני התיבה. כתב הר\"ב ש\"צ וכפירש רש\"י. ולכאורה מכאן ראיה לדס\"ל לעיל דקדושה דיוצר אור היחיד רשאי לאומרה. דאי לא תימא הכי השתא דיוצר אור דכעין סיפור דברים בלבד היא אין אומרים אלא בי' קדושה דבשמנה עשרה דבלשון נקדש היא לא כ\"ש ולמאי צריך תו למתני ואין עוברין כו'. אבל הר\"ן פי' דואין עוברין קאי נמי אבני אדם שפורסים על שמע. דלאחר שסיימו ברכה ראשונה דק\"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה. והא דאפסיק להו בתרתי אין פורסין ואין עוברין מפרש בירושלמי דאם התחילו לפרוס בי' והלכו להם גומר. וקמ\"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא ואינו רשאי להתחילה אלא בעשרה. ולא תימא אינה אלא גמר. וכתב עוד ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש\"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה: \n",
+ "ואין נושאין את כפיהם. דכתיב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע\"ג דההוא יליף בגז\"ש דתוך תוך דבר הלמד בגז\"ש חוזר ומלמד בגז\"ש. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן. הר\"ן: \n",
+ "ואין קורין בתורה. ואין מפטירין. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר\"ן. וז\"ש דרבנן היינו שאינן מדברי תורה שבכתב. אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע\"ה כדתנן בס\"פ דלעיל. ועיין ריש ערובין*): \n",
+ "ואין עושין מעמד ומושב. כתב הר\"ב לכבוד המת ואומרים כו'. בפירש\"י כתוב לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד. והרשב\"ם בפ\"ו דב\"ב דף ק' כתב לנחם אבלים או להרבות צער ובכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה וכו' ולשון הרמב\"ם בפי\"ב מה' אבל מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל. ואומרים לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח\"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואח\"כ אומר עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים ע\"כ. ותמיהני שלא כתב בעמידה ראשונה שיאמר עמדו יקרים עמודו וה\"נ הקדימו בגמרא עמדו יקרים כו' שבו יקרים כו'. וטעם למספר שבע פי' הר\"ב במ\"ז פ\"ו דב\"ב. ועיין מ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא פירש\"י להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא\"כ מה הנחת למרובים: \n",
+ "ואין אומרים ברכת אבלים כו'. בגמ' דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. נראה דה\"ק תקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בעשרה. והיה נ\"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמים. ומש\"ה אין שורה פחותה מעשרה דאל\"ה אין טעם לעכב בפחות מעשרה אם אין כאן ברכה. ובטור י\"ד בסי' שע\"ט כתב והאידנא אין לנו לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה ע\"כ. נראה מזה כמו שכתבתי. אלא דבגמרא פ\"ק דכתובות ד\"ח ע\"ב ברכה בשורה מי איכא. וצ\"ע [*ובסדר המשנה שבירושלמי וכן שם בפיסקא ל\"ג ותנחומי אבלים] ומה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכין לחופה: \n",
+ "פחות מעשרה. כתב הר\"ב כתיב הכא כו' מה להלן עשרה שאין עדה כו' שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת גבי מרגלי' שהיו י\"ב ויצאו יהושע וכלב גמ'. [*והר\"ב שקיצר לא היתה כונתו אלא שמפסוק הבדלו למדנו כן שיהיו עשרה לפי שאין ספק אצלי שהעתיק דברים הללו מפי' הר\"ן ושם כתוב כן בהדיא מדכתיב הבדלו מתוך העדה. והתם הוו עשרה שהרי המרגלים כו' וליתא. דקרא דהבדלו בקרח כתיב. ועל כל ישראל שהקהיל אתם קרח נאמר. וקרא דעד מתי הוא דכתיב במרגלים. ונ\"ל לתקן לשון הר\"ן ושכצ\"ל [מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ואתי עדה עדה. דכתיב התם (שם י\"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת. והתם הוו כו'. וכן יש לתקן ג\"כ לשון הר\"ב להוסיף ואתי וכו' עד הזאת מה להלן וכו' אבל ודאי דטעות' הוה בידיה דהר\"ב ממה שראה בפי' הר\"ן. וכן בדפוס הרי\"ף שנדפס בק\"ק קראקא שהוגה מספר מהר\"ם טיקטין לא הרגיש החכם ההוא בזה]: \n",
+ "ובקרקעות פי' הר\"ב של הקדש. הבא לפדותן. וכפירש\"י כאן. ובפ\"ק דסנהדרין מ\"ג ושם מפרש הר\"ב כפי' הרמב\"ם דהכא ודהתם. ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "תשעה וכהן. כתב הר\"ב דעשרה כהני כתיבי. ולכהן תהיה אחוזתו. לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. רש\"י פ\"ק דסנהדרין. ובגמרא חד לגופיה. וחד למעוטי דאף ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. ואינו אלא לרבות ט' ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דהא שני אינו מיעוט אלא ריבוי. ואם כן השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט ולדוקא אתי. והד' הוי מיעוט אחר מיעוט. והה' לדוקא. וכן כולם. קשיא. ובתוס' קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב\"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ע\"כ. ועיין בספ\"ק דסנהדרין. וע\"ש בר\"פ: \n",
+ "ואדם. פי' הר\"ב שמין אותו כעבד. כמה הוא יפה למכור בשוק. כך כתב משנה ג' פ\"ק דסנהדרין. ורצה לומר עבד עברי דזה הוא שוה להמכר. ומה שכתב הר\"ב ועבד אתקש לקרקעות. דכתיב והתנחלתם. גמרא. ואסיפא דקרא לרשת אחוזה סמיך. והכי מסיים ליה לקרא בגמ'. גם סיימוהו הר\"ב והרמב\"ם. במשנה ג' פ\"ק דקדושין. ובמ\"ט פ\"ד דב\"מ לא כתב הרמב\"ם אלא לרשת אחוזה. והקשו בתוספת דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב. ומנלן דעבד עברי אתקש: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יפחות מג' פסוקים. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים: \n",
+ "לא יקרא למתורגמן. מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קרא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים הרמב\"ם פי\"ב מה' תפלה. ונפקא ליה מדדרשינן בפ\"ק דסוטה. מדכתיב בספר עזרא (ח') ויקראו בספר. זה מקרא. מפורש זה תרגום. כ\"מ: \n",
+ "ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום. אין לבו מיושב לשמוע. רש\"י: \n",
+ "עד כדי שלא יפסוק התורגמן. פי' הר\"ב שלא ישהה אלא כדי שישלים התורגמן כו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' י\"ב מהלכות תפלה. והשיג עליו הראב\"ד דלשון המשנה אינה כן דלדבריו הל\"ל עד כדי שיפסיק התורגמן ע\"כ. ולשון רש\"י כדי שיוכל לגול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן וכו' [*ואין לפרש דברי רש\"י כמשמעו. שיקרא קודם שיגמור דתרי קלי לא משתמעי. כמ\"ש [הר\"ב] בר\"פ בד\"ה יצאו כו'. אלא ה\"ק אילו היה רשאי היה יכול לקרות קודם כו'. וטעמא דמלתא שאם ישער הגלילה בכדי זה השעור. א\"כ בודאי לא יעמוד בשתיקה כלל אחר שסיים התורגמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "המפטיר בנביא. כתב הר\"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש\"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל: \n",
+ "הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר\"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר\"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן: \n",
+ "והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק\"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר\"ן. וכבר כתבתי ג\"כ לעיל: \n",
+ "והוא נושא את כפיו. משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם: \n",
+ "אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב\"ם: \n",
+ "עוברים. לשון הר\"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל אינו פורס על שמע. כתב הר\"ב דכל שאינו חייב בדבר כו'. רש\"י. וכתבו התוספות ואפי' לר' יהודה דמכשיר ליה במגילה [במשנה ד' פ\"ב] הכא מודה משום דבקטן איכא תרתי דרבנן כדפי' התם לת\"ק דר' יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק [צ\"ל בפסק] להרוג ולהשמיד לפיכך עשאו ר\"י כגדול: \n",
+ "פוחח פורס את שמע כו'. שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע. וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי דקטן מתרגם. הר\"ן: \n",
+ "[*סומא פורס על שמע. אע\"פ שבכללה של הפריסה היא ברכת המאורות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' דפירקין]: \n"
+ ],
+ [
+ "כהן שיש בידו מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות כדאיתא בגמרא ופירוש בהקניות חברו הערוך בערך בהק דקרא. ועיין משנה ו' פרק ח' דנגעים. ועקומות פירש\"י כפופות ועקושות לצדדיהן. והר\"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית ועקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומ\"ש הר\"ב שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן. שכן תיקן ריב\"ז וטעמא בגמרא פרק ז' דסוטה דף מ' דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקטר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה: \n",
+ "אסטס ופואה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים. רמב\"ם: \n",
+ "מפני שהעם מסתכלין בו. נ\"ל דקאי אכולה מתניתין. דהא טעמא דת\"ק נמי משום הכי הוא כמ\"ש הר\"ב. ולא פליגי אלא דת\"ק אמר מומין ורבי יהודה אמר צבע. ומש\"ה פסקו הרמב\"ם והטור לדר\"י. והכ\"מ כתב משום דבגמ' אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו'. אלמא כוותיה קיימא לן ע\"כ. ואע\"ג דתנן ר\"י אומר אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי. כמו שכתבתי במשנה ו' פ\"ג דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "בסנדל איני עובר. שדרך המינין להקפיד בכך ומש\"ה אף יחף לא יעבור. א\"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות. הר\"ן: \n",
+ "סכנה. פירש הר\"ב שלא תכנס בראשו. וכן לשון רש\"י. וז\"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו [*ושוב מצאתי בפירש\"י פ\"ד דמנחות דף ל\"ה וז\"ל סכנה. שכשיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו]: \n",
+ "נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו. רש\"י. ופירש הר\"ב דחכמים למדו ג\"ש כו'. בספ\"ג דמנחות דף ל\"ז נאמר כאן (שמות י\"ג) בין עיניך ונאמר להלן (דברים י״ד:א׳) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה כו' ומ\"ש הר\"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. ברייתא אחריתא לעיל מהך. והמכוין שמבין עיניך מקום התחלת השער בכל מקום שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופי' רופס מתרכך. ונ\"ל שהוא מלשון התרפס ורהב ריעך (משלי ו' ג') שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים. ומ\"ש הר\"ב על ידך בגובה היד. דמה תפילין של ראש בגובה שבראש. אף של יד בגובה שביד [*במנחות שם וכן] מ\"ש הר\"ב קיבורת הכל בברייתא אחריתא. ופי' בתוס' לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני: \n",
+ "ונתנה על בית אנקלי. פי' הר\"ב על בית יד וכו' וכ\"כ רש\"י. ומסיים הר\"ן ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך. וכיון שהם לאות סבורין הם שראוי שיראו לכל. ולא דרשי והיו לך וכו' ומש\"ה לא פי' אלא על בית יד. דאילו בשל ראש אדרבה כתיב בהו (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. ועיין בב\"י ס\"ס כ\"ז: \n",
+ "דרך החיצונים. פי' הר\"ב ההולכים אחר דעתם וכו' וכפירש\"י. וז\"ל הר\"ן קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי. דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקיבורת: \n"
+ ],
+ [
+ "על קן צפור כו'. עד המכנה. עיין מ\"ש בפ\"ה דברכות: \n",
+ "המכנה כו' משתקין אותו. מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הר\"ן. [*ועיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "האומר כו' משתקין אותו בנזיפה. כתב הר\"ב שעוקר הכתוב ממשמעותו וכו'. חטאת על השוגג. וכן לשון רש\"י. ומסיים נמי מיתת בית דין על המזיד בהתראה. וצריך עיון דלא פירשו כן במכנה בעריות דהא איכא ביה נמי כל הני. ול\"ק במשנה דהכא קתני האומר. והתם המכנה. משום דלעיל כלל לכל העריות בהדדי. ולא רצה להאריך ולבאר. אבל הא קשיא דהכא תנא נזיפה ולא כן גבי מכנה. ועוד יש לדקדק במלת בארמיותא בעממיא ה\"ל לומר. כפי לשון תרגום בכל מקום. ומצאתי בערוך ערך ארם שכתב וז\"ל האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירים מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הגויה. והוליד בן לעבודה זרה הכתוב מדבר. דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה. עכ\"ל. ורש\"י מפרש דתנא דבי רבי ישמעאל לפרש מתני' אתא. ונראה ודאי דלדעת בעל הערוך נמי לא אתא תנא דבי רבי ישמעאל לעקור הכתוב ממשמעו לתת כרת לבא על הגויה וכו'. דודאי דעיקר הכתוב בעובד עבודה זרה מדבר. אלא דשבעים פנים לתורה. וזו אחת מהן. ואתא תנא דמתניתין למימר שזה שרוצה לדרוש ולפרש. אע\"פ שאינו בא לעקור פשוטו ומשמעו. לא ידקדק במלת מולך ולומר דבדוקא. ויתרגמו בארמיותא. דא\"כ משמע ששאר האומות מותר. וסייעתא לפירוש הערוך דבתרגום יונתן איתא. ומזרעך לא תתן בתשמישתיה לציד בת עממין למעברא לפולחנא נוכראה. [*ועיין בפי' הר\"ב במשנה י\"א פרק שלישי דאבות]. *)ופי' הערוך מתישב נמי דהכא תנא נזיפה. ואף על גב דהכא אינו רוצה לעקור המקרא ממשמעו וה\"נ במכנה. ולא בא אלא לפרש פנים אחרת בתורה ע\"ד הפנים שהתורה נדרשת. מ\"מ מדרשא דמכנה לא בא שום קולא. משא\"כ בדרשא דארמיותא שיש לטעות ולהקל בשאר האומות. לפיכך משתקין אותו בנזיפה: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה ראובן. וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) נקרא בבה\"כ ולא מתרגם. דחיישינן לגנותו. כפירש\"י. והר\"ן פירש משום כבוד יעקב: ",
+ "מעשה תמר. כתב הר\"ב אמנון ותמר וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. דמעשה תמר היינו אמנון ותמר וכו' וקשיא חדא דאמאי נקט תמר ולא אמנון שהרי אמנון הוא שעשה המעשה. ותמר קרקע עולם ואנוסה היתה. וכמו דנקט ראובן ולא בלהה. וע\"ק בשנותו הסדר להכניס מעשה אמנון בין מעשים שקדמו אליו ועוד שה\"ל להסמיך מעשה תמר ומעשה דוד ואמנון כיון שמעשה אחד הם. ולכן נראה כפירש\"י. והר\"ן. מעשה תמר ויהודה. וטעמא מפרש בגמרא אברייתא דשבחיה הוא דאודי. ול\"ק דנקט תמר משום דאי תני יהודה ה\"א עובדא דיוסף שאמר לכו ונמכרנו. ומסתבר שהרמב\"ם והר\"ב כשראו בגמרא דפריך מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמין. והאמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם חשבו דאתמר דמתני' פרכינן. ולא היא אלא מרישא דברייתא דתני הכי מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם: ",
+ "מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם. דניחא להו דהוי להו כפרה. גמ': ",
+ "והשני. כתב הר\"ב מן ויאמר כו' גמרא ולשון השני פי' הרמב\"ם הוא מה שנשנה מענינו. ומ\"ש הר\"ב ופסוק ויגוף. כתב הכ\"מ בפי\"ב מהלכות תפלה כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ונ\"ל שהוא תוס' הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מיתרגם משום כבודו של אהרן. וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן הוא הדין דלא מיתרגם. והגמרא לא חששה אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא. כיון דטעמא משום כבודו דאהרן. ע\"כ. ולפום ריהטא לא עיין שאין זה מל' הרי\"ף אלא בתוספתא שנוי. ועוד פסוק ויגוף וכו': ",
+ "ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מתרגמין כן הגירסא בספרים. ובפירוש הר\"ב והרמב\"ם ברכת כהנים נקראים ולא מיתרגמין מעשה דוד ואמנון לא נקראין וכו'. ובודאי דברכת כהנים אי אפשר לפרש דאין נקראין דאין סברא לומר שתהא התורה נקראת בצבור שלא בשלימותה מה שאין כן בהפטרות דבלאו הכי אין הנביאים נקראים בשלמותן. ואלא מיהא קשיא דלא פירש התנא בברכת כהנים דנקרא ולא מיתרגם כמו באינך. ובאמת שבנוסח המשנה שבגמרא איתא מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מיתרגמין. והשתא א\"ש דברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון כלולים בדין אחד והכי נמי בגמרא. ואלו נקראים ולא מיתרגמין וסי' רעבד\"ן. ראובן. עגל שני. ברכת כהנים. דוד ואמנון. ודקאמר בתר הכי מעשה דוד ואמנון לא נקראים וכו' יש להגיה ולמחוק לא. כך נראה בעיני ומ\"מ לא שלחתי יד להגיה במשנה לפי שראיתי [*בפירוש רש\"י אברייתא שהזכרתי ואלו נקראין וכו' דאדתנא ברישא ויש לא נקראים ולא מיתרגמין כתב מפרש בסיפא מעשה דוד ואמנון לא נקראים בהפטרה. ע\"כ. ועוד שהייתי מוכרח לומר נמי דל\"ג לא בפירכא דהאמרת כו' שהזכרתי לעיל בדבור המתחיל מעשה תמר כו' ועוד שראיתי] להרמב\"ם שבחבורו פרק י\"ב מהל' תפלה דחשיב הני דנקראים ולא מתרגמין. וכתב ובמעשה אמנון ותמר במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ונראה דגרס וכן ברכת כהנים. ויש לתת טעם למה מעשה אמנון לא נקרא משום דשאני מעשיות הכתובים בתורה דלא סגי דלא לקרותם כדי להשלים התורה כולה בצבור. מה שאין כן מעשה דנביאים אפשר להפטיר בענין אחר: ",
+ "ברכת כהנים. כתב הר\"ב משום דאית ביה ישא וכו' שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים כדאמרינן בברכות [כ'] לא כדאי הן ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה. רש\"י: ",
+ "מעשה דוד ואמנון. לכאורה ר\"ל במעשה דוד מעשה דבת שבע. וכן הבין הכסף משנה אלא שכתב דמדהרמב\"ם לא כתב מעשה דוד בחבורו שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד [*ונראה לי דמש\"ה לא פירש הרמב\"ם מעשה דוד ובת שבע דכי היכי דכתבתי בד\"ה מעשה תמר כו' דמעשה תמר ויהודה נקרא ומיתרגם וטעמא דשבחיה הוא דאודי וה\"נ דוד הא אודי וא\"כ שבחיה הוא ונקרא ומיתרגם ומש\"ה לא איצטריך תו למתני מעשה דבת שבע: ",
+ "לא נקראים ולא מיתרגמין. אע\"ג דאם לא נקראים שוב אין שייך לומר ולא מיתרגמין שאין תרגום אלא על המקרא שקרא. ועוד דבתרגום יש לחוש יותר שהרי מתרגמין כדי שהעם יבינו אלא איידי בעלמא קתני ולא מתרגמין]: ",
+ "אין מפטירין במרכבה. כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה ולא יוסיף להם אלא ספק. הרמב\"ם: ",
+ "ורבי יהודה מתיר. כתב הר\"ב והלכה כמותו כך כתבו התוספות. וטעמא כדאמרן בגמרא אמשנה ה' פרק דלעיל וכתבו הר\"ב דבעצרת יום ראשון מפטיר במרכבה. ולענין טעמא דר' יהודה י\"ל דסבירא ליה לר' יהודה דהא מעשה בראשית נקרא ומיתרגם. ואע\"ג דמעשה מרכבה עדיף כדתנן בספ\"ב דחגיגה מ\"מ במעשה בראשית הא אמרינן בגמרא דאע\"ג דאיכא חששא דדילמא אתו לשיולי מה למעלה כו' דראוי הוא שלא בא לעולם כדתנן התם משנה ב' אפ\"ה נקרא ומיתרגם [*וטעמא דלא חיישינן דלמא אתי לשיולי כו' שכן לשון הרי\"ף מעשה בראשית נקרא ומיתרגם ולא חיישינן דלמא כו'. וטעמא דמלתא דלא חיישינן נ\"ל דממ\"נ אם הוא חכם יודע שהדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם. ושתיקתו יפה מדבורו. ואם לאו בר הכי הוא הכי נמי אויל מחריש חכם יחשב והחרש יחריש באולתו. ולא ישאל בענינים אלו שידע שאינו כדאי שישיבו לו שום מענה]: ",
+ "רבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים. ביחזקאל ט\"ז. וכתב הר\"ב משום יקרא דירושלים. הכי משמע בברייתא מדרבי אליעזר אמר לאחד שקראה עד שאתה בודק בתועבת ירושלים צא ובדוק בתועבת אמך. וקשיא לי דאמאי לא פליג נמי במעשה עגל הראשון. ואע\"ג דלא סגי בלא קריאה מ\"מ ה\"ל למימר דלא לתרגם. אלא דהתם ניחא משום כפרה. ה\"נ נימא דניחא מש\"ה. דודאי אין זו סברא שעל כבוד העיר ירושלים הקפיד דלא בעיא כפרה. דפשיטא דהודע את ירושלים המכוון אנשי ירושלים. גם אין לחלק בין מעשה אחד כמו העגל לתועבות הרבות הנזכרות בפרשה זו. שהרי מפטירין בסימן דש\"ח קודם ט' באב שכולן מדברים בכמה עברות שעברו. וכן הפטרה דקדושים התשפוט התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כ\"ב) וכו'. וניחא לי במ\"ש בעל הלבוש בא\"ח סי' תצ\"ג דפ' הודע כתיב בה מכורתיך ומולדתיך בארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית. וזה ודאי גנות וכדי בזיון וקצף לבזותן מעיקר מולדתן. וז\"ש ר\"א צא ובדוק באמך כלומר בעיקר מולדתך: ",
+ "סליק מסכת מגילה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מגילה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מגילה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Megillah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..32176124a5483eefa8e475a89423f2882f197b0b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,283 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Megillah",
+ "text": {
+ "Mishnah Megillah, Introduction": [
+ "סידר אחר תעניות מגילה. לפי שהוא תיקון הנביאים שהיו אחרונים. לאשר התקינו תעניות. הרמב\"ם: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "כרכין. עיין במשנה ד' פ\"ט דברכות: \n",
+ "מימות יהושע. פי' הר\"ב נפקא לן ג\"ש כו' וכתיב התם לבד מערי הפרזי. בריש דברים כתיב וזהו שפירש\"י וכתיב התם בביאת הארץ בימי משה ויהושע ע\"כ. דהואיל ונכתב בשנת הארבעים סמוך לפטירת משה רבנו ע\"ה חשבינן ליה מימות יהושע ודלא תלינן מימות משה חדא דא\"כ כל שהיתה מוקפת מתחלת יציאתן ממצרים שהיא ארבעים שנה קודם לביאתן לארץ ומנא ידעינן איזה היתה מוקפת בזמן ההוא. ועוד דהיינו טעמא דמסיים הר\"ב ולפי שיהושע התחיל להלחם בעמלק וכו': \n",
+ "קורין בט\"ו. כתב הר\"ב מדפרזים בי\"ד ש\"מ דמוקפים בט\"ו. ומקשינן בגמרא ואימא דפרזים בי\"ד כדכתיב בהו. אבל מוקפין דלא קבע בהו קרא אי בעו בי\"ד ואי בעו בט\"ו. אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה דזמניהם ל' רבים לומר שזמנו של מוקפין אינו כזמנו של פרזים. ותו פריך ואימא בי\"ג וקרא דכתיב להיות עושים וגו' בט\"ו לשושן אתי. ומשני כיון דלא רמז לך הכתוב זמן דמוקפים אימת ואשכחן ט\"ו לשושן מסתברא שהמוקפים יעשו כשושן: \n",
+ "כפרים בי\"ד. דכתיב הפרזים עושים יום י\"ד ועיר שאין מוקפת חומה נקרא פרוז שמתוך שאין לה חומה ישיבתה נפוץ ופרוז ומרוחקים משכונה לשכונה. רש\"י: \n",
+ "בארבעה עשר. עיין בפי' הר\"ב ספ\"ק דיבמות מאי דפריך בגמ' התם מלא תתגודדו: \n",
+ "ועיירות גדולות. נמי אינן מוקפות חומה דהא בכלל פרזים הם אלא שהן גדולות וכדתנן במשנה ג': \n",
+ "אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה. [*ומ\"ש הר\"ב באידך פי' שמתכנסים בו לשמוע קריאת התורה כמ\"ש לקמן בסוף פ\"ג בד\"ה בשני ובחמישי וכו'] ומ\"ש הר\"ב כדי שיהיו פנויים וכו'. הכי איתא בגמרא. אבל רמי עלה מדתנן במשנה ג' מקום שאין נכנסין לא בב' ולא בה'. אין קורין אותה אלא בזמנה. ואי ס\"ד תקנתא דכרכים היא היאך מפסידין לתקנתא דידהו אלא אימא מפני שמספקין כו' שכר הוא להם בשביל שהם מספקים הילכך היכא דאין נכנסים כו' לא קולא הוא גבייהו ואין כאן שכר. ומ\"ש לימא קרא בזמנם משום דאמרן דלא זמנו של זה כזמנו של זה כדלעיל והיינו מדכתיב לשון רבים להכי אמרינן דאכתי לימא בזמנם דהוי נמי לשון רבים. ומ\"ש הר\"ב ש\"מ עוד שני זמנים דזמנים טובא ליכא למימר דיו\"ד וה\"א דמיותרים בזמניהם דרשינן דומיא דעיקר זמנם דתרתי. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "חל להיות. יום י\"ד. שהוא עיקר לפי שרוב העולם קורין בו ומשום הכי קתני ליה סתמא ושני בשבת יום הכניסה הוא. הר\"ן. ואע\"ג דהשתא דמתחיל בשני בשבת והדר תני בשלישי וכו' דנקט סידורא דיומא נמצא דאשמעינן מקדימין לי\"ג ולי\"ב וכו' דלא כסידורא דירחא דלעיל. מפרש בגמרא דהיינו טעמא דאי הוה תנא כסידורא דירחא היה צריך לשנות אחר השבת י\"א. בשבת י\"ב. ע\"ש י\"ג. מתוך כך הוא בא לדלג ולטעות לכך נקט סידורא דיומא וסדר החדש הבא לו לאחוריו אינו מזכירו בפירוש שהרי מאליו הוא נשמע ואין כאן עוד טעות: \n",
+ "חל להיות בע\"ש עיירות ומוקפים בו ביום. כתב הר\"ב שאין קריאת מגילה בשבת גזירה שמא יטלנה וכו'. דהכל חייבין בקריאת מגילה ואין הכל בקיאין כדאיתא בגמרא. וקשיא לי א\"כ למה קורין בס\"ת בשבת כדתנן בפרק בתרא. וכ\"פ הר\"ב בסמוך בפרשת ויבא עמלק אבל בקריאת הלל ל\"ק דרשאין לקרות בעל פה כיון דרגילין בו מידי דהוה מעמדות במנחה. כדתנן במשנה ג' פ\"ד דתענית. וניחא לי במ\"ש בטור א\"ח ר\"ס קל\"ט דהקורא בפרשה צריך לסדר אותה תחלה פעמים ושלש בינו לבין עצמו וכו' וא\"כ כל הקורין בקיאין הן דומיא לתירוץ ב' דתוספות במילה שלא גזרו כמ\"ש בשמם במשנה ב' פ\"ד דסוכה דטעמא דאין אדם מל אא\"כ הוא בקי: \n",
+ "ומוקפין בו ביום. דכתיב (אסתר ט׳:כ״א) בכל שנה ושנה מה כל שנה ושנה אין מוקפין קודמין לעיירות אף כאן אין מוקפין קודמין לקרות עם הכפרים ביום הכניסה הכי איתא בגמ' ולא ידעתי מי הכריח להר\"ן לתת טעם אחר משום שבו קריאה לרוב העולם. ומ\"ש הר\"ב ושואלין וכו' כל אותה שבת. [גמ']. [ובגמרא] משמע דאצטריך לאשמועינן דלא תימא נגזור דרשא אטו קרייה. והרמב\"ם בפ\"ק הלכות מגילה כתב כדי להזכיר שהוא פורים ומ\"ש הר\"ב דסעודת פורים לכ\"ע אין עושין בשבת דלעשות אותם ימי משתה כתיב את ששמחתו תלויה בב\"ד יצא זה ששמחתו בידי שמים ואינו מתקנת מרדכי: \n",
+ "חל להיות בשבת. למאי דכתיבנא במשנה ה' דפ\"ה דסוכה דאין עושין יוה\"כ באחד בשבת הה\"נ בע\"ש דהני טעמי נמי שייכי. ולפיכך הכא דוקא בזמן שמקדשין ע\"פ הראיה. דאל\"כ כשיחול פורים בשבת יבא יו\"כ בע\"ש. וכ\"פ המגיד [פ\"א מהלכות מגילה הי\"ג]: \n",
+ "ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה. דכיון דאדחו מיומיה ידחו ליום הכניסה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "באלו אמרו. פי' הר\"ב בזמנים של מגילה. ור\"ל בי\"ד וט\"ו. ורש\"י פי' אם חל י\"ד בשבת. וא\"כ באלו קאי על הימים המוקדמים. והרי\"ף פי' ע\"פ הירושלמי באלו ר\"ל במגילה ותרומת [שקלים] דבאחד באדר משמיעין על השקלים ולא בא' בניסן וטעמא פירש הר\"ן שאין מביאין קרבנות צבור אלא מתרומה חדשה: \n",
+ "זמן עצי הכהנים. בפי' הר\"ב והעם וכן ברש\"י והר\"ן. וכן הוא במשנה ה' פרק בתרא דתענית [*ובסדר המשנה שבירושלמי הכא והתם]: \n",
+ "ותשעה באב. כתב הר\"ב וה\"ה שאר תעניות. והאי דנקט ט' באב משום דהוכפלו בו צרות והכל מתענין בו. אבל שאר צומות אמרינן במסכת ר\"ה [פ\"ק דף י\"ח] רצו מתענין רצו אין מתענין. רש\"י: \n",
+ "חגיגה. כתב הר\"ב שיש לה תשלומין כל ז' ואפילו עצרת כדפי' במ\"ו פ\"ק דחגיגה: \n",
+ "והקהל. פי' הר\"ב וכל העם כו' להביא את טפם כו' ובשבת א\"א וכ\"כ רש\"י. וטעמא דאע\"ג דנושא חי פטור כדתנן בפ\"י דשבת מ\"ה הא אמרי' דכל פטורי שבת פטור אבל אסור בר מתלת. ועוד שאם הוא קטן שאינו נוטל אחת ומניח אחת אפשר דחייב כדכתיבנא במ\"ב פי\"ח דשבת. וטף לא באו אלא כדי ליתן שכר למביאיהן. כדאיתא בגמרא פ\"ק דחגיגה דף ג'. וא\"כ אפי' הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם ומביאין אותו וא\"א בשבת. ורש\"י כתב עוד פירוש אחר בשם ירושלמי משום בימה של עץ שהיו עושין למלך. כדתנן בספ\"ז דסוטה. ומאתמול לא עבדינן משום דדחיקא לה עזרה: \n",
+ "ולא מקדימין. כתב הר\"ב לא מטא זמן חיובייהו גמ'. ופי' הר\"ן הקהל קודם זמן חיובו לא אפשר משום בימה [וזמן ההקהל ביום [*א'] דחול המועד [*כדתנן במ\"ח פ\"ז דסוטה וע\"ש] ויום שלפניו הוא י\"ט דכמו כן א\"א לעשות בימה] וכן זמן עצי כהנים א\"א להקדים מפני חבירו שהוא מספיק דא\"א לו להכנס בתחומו ע\"כ. וחגיגה ודאי א\"א להקריב קודם החג דמאי חגיגה שייכא אם אין חג. ומ\"ש הר\"ב וט\"ב משום דאקדומי כו'. בגמרא. וטעמא דאצטריך לכך משום דמכיון דמי\"ז בתמוז הובקעה העיר נמצא דהוי זמן תענית בכל אלו הימים הקודמים לט\"ב. ועוד הא כתבינן במ\"ו פ\"ד דתענית דבז' באב נכנסו גוים להיכל וכו': \n",
+ "מותרין כו' ומתנות לאביונים. ר\"ל כי מי שנתן באותם הימים ר\"ל יום י\"א י\"ב וי\"ג מתנות לאביונים יצא ידי חובתו הרמב\"ם. אבל משלוח מנות אינו אלא בזמן סעודה דמנות מידי דמיכל הוא והרי\"ף הביא ירושלמי דסעודת פורים לא מקדימין. [*וכמ\"ש הר\"ב במשנה דלעיל]: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא קריאת המגילה. כלומר שאם עשאה בראשון לא יצא. רש\"י וטעמא בגמ' דמסמך גאולת פורים לגאולת פסח עדיף. ובירוש' דריש שקלים דמשמיעין על השקלים נמי איכא בינייהו עיין בפירוש הר\"ב דריש שקלים. אבל למסקנת הבבלי דמסקינן דחסורי מחסרא וה\"ק אין בין י\"ד של אדר כו' ולא מיירי בכל החדש לא קשיא דלא תני לה. ומ\"ש בב\"י ס\"ס תרפ\"ח בדין הפרשיות דלא כמסקנא שבגמרא. מצאתי לו בתשובה סוף בדק הבית שחבר. שתיקן זה ע\"פ המסקנא: \n",
+ "ומתנות לאביונים. וה\"ה משלוח מנות דליתנהו אלא בשני. אע\"פ שהמקדימין לקרות נותנין מתנות לאביונים ביום קריאתם ואין שולחים מנות. שאני התם דלא עבדי סעודה. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין בין יו\"ט לשבת. עיין במ\"ב פ\"ה דביצה: \n",
+ "וזה זדונו בכרת. פי' עיקר חומר זדונו בכרת. ומיהו אם התרו בו ולקה בידי אדם פטור. כדתנן בסוף מכות כל חייבי כריתות [שלקו נפטרו] כו'. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "וכלים שאין [עושין] בהן אוכל נפש. כתב הר\"ב ודוקא במקום שמשכירים כו' דכל הנאה המביאה כו' הנאת מאכל הוא. בריש פ\"ד דנדרים כתב והוא הדירו הנאה המביאה לידי מאכל. ושם אפרש בס\"ד: \n",
+ "נדר. פירש הר\"ב האומר הרי עלי עולה הכי תנן בריש קנים. ופשוט דהוא הדין לשאר דברים שאינן באין חובה. וז\"ל הרמב\"ם בפי\"ד מהלכות מעשה הקרבנות עולה או שלמים או מנחה. ומ\"ש הר\"ב ונאבדה. במשנה [א' פ\"ק] דקנים. מתו או נגנבו. ובגמרא דהכא גרסינן נמי או אבדו [*ובסדר המשנה שבירושלמי גרס הכא מתו או נגנבו]: \n",
+ "אלא שהנדרים חייב באחריותן. הקשו בתוספת והאיכא דנדר אינו בא מן המעשר [כדתנן בסוף פ\"ז דמנחות] ונדבה בא מן המעשר דגבי מעשר כתיב (דברים כ״ז:ז׳) וזבחת שלמים וי\"ל דהכא איירי בקרבנות שהופרשו כבר. ובריש פ\"ז דב\"ק [סב.] תירצו עוד דמשנה זו שנויה במסכת קנים גבי עולת העוף ועולה כיון שאין בה אכילת אדם. נדבה נמי אין בא מן המעשר. כדדריש בספרי בפרשת עשר תעשר: \n",
+ "שהנדרים חייב באחריותן. דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) ונרצה לו לכפר עליו אימתי נרצה לו נדרו לכשיתכפר בהן. אבל מקמי כפרה לא נרצה. ובאיזה קרבן אמרתי לך באותו שעליו שהטעינו עליו שאמר עלי דכמאן דטעין אכתפיה דמי. גמרא: \n",
+ "ונדבות אינו חייב באחריותן. כתב הר\"ב אבל לענין בל תאחר שוין דכתיב כאשר נדרת וכו' בפרשת כי תדור וגו' לא תאחר וגו' בסדר כי תצא: \n"
+ ],
+ [
+ "אין בין זב כו'. עי' בפ\"ק וסוף פ\"ב דזבים: \n",
+ "מוחלט. פי' הר\"ב שטמאו הכהן לגמרי תרגום לצמיתות לחלוטין. הרמב\"ם: \n",
+ "פריעה ופרימה. בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע בסוף פ' תזריע. ובמצורע מוחלט כתיב. וכה\"ג שנוי במשנה ה' פ\"ק דכלים. ומיהו נראה דהוא הדין לענין ועל שפם יעטה ומתניתין רישא דקרא נקטה. וכן נראה בדברי הרמב\"ם פ\"י מהל' טומאות צרעת אבל לענין וטמא טמא יקרא דכתיב בההוא קרא שוים הם. דבת\"כ מרבה מטמא טמא לכל המטמאים. לא המצורעים בלבד. וז\"ש התוס' פרק קמא דמועד קטן דף ז' דבימי חלוטו צריך פריעה ופרימה וטמא טמא יקרא. לפום ריהטא כתבו כן. וכן לענין שילוח חוץ למחנה. אע\"ג דכתיב בתריה דהאי קרא כל ימי וגו'. בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. ילפינן בגמרא. מדכתיב כל ימי לרבות מוסגר לשלוח. וממילא לכל טומאתו שיהא כמו כן מטמא בביאה לאהל. דממושבו לטומאת ביאה ילפינן ליה. כמ\"ש הר\"ב במ\"ז פי\"ג דנגעים וא\"כ כ\"ש שאר טומאות דאם נתרבה לביאה שהיא חומרא יתירא. כ\"ש לשאר טומאות: \n"
+ ],
+ [
+ "ספרים. תורה נביאים וכתובים. רש\"י. ועיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "אלא שהספרים כו'. הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוים. גמרא. [*ועיין במשנה ה' פ\"ד דמסכת ידים]: \n",
+ "אינן נכתבות אלא אשורית. פירש\"י לשון הקדש וטעמא בגמ'. דבתפילין ומזוזות כתיב (דברים ו׳:ו׳) והיו הדברים האלה בהוויתן יהו. [*ופירוש אשורית עיין שם במסכת ידים]: \n",
+ "לא התירו. לשון אחר חוץ מלשון הקדש אלא יונית רש\"י. [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"ש ב\"ג. גמ']: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא פר הבא על כל המצות. הא לענין פר יוה\"כ ועשירית החיפה זה וזה שוין: גמרא: \n",
+ "אלא פר יוה\"כ כו'. [כתב הר\"ב] הא כו' אם בא להקטיר כו' שייר טובא. דתנן במשנה ד' פ\"ג דהוריות. וגם רש\"י השמיט קצתן: \n"
+ ],
+ [
+ "במה גדולה. פי' הר\"ב במת צבור כו'. אע\"פ שמזבח הנחשת של משה רבינו ע\"ה היה שם. הכתיב במלכים א' ג'. וילך המלך גבעונה לזבוח שם כי היא הבמה הגדולה: \n",
+ "אלא פסחים. פי' הר\"ב וכל שהוא כעין פסחים כו'. דהא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה קטנה הא בגדולה קרב והיינו דאתי בזה הכלל. וטעמא בזבחים דף קי\"ח דכתיב (יהושע ה׳:י׳) ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ\"ל דחובות כעין פסח הוא דקרב. הא לאו כעין פסח לא קרב. ומשום דמפסחים יליף להכי נקט פסחים טפי מאינך כמ\"ש התוספות בסוף זבחים שם. והתם שנינו במשנה הרבה דברים שיש בין במת יחיד לבמת צבור. והכא לא מיירי אלא בקרבנות עצמן איזה הם שאינן קרבין אלא בבמת צבור ודתנן ר' יהודה אומר אין מנחה בבמה היינו בבמה גדולה כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה. קטנה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בכל הרואה. עיין במשנה ו' פרק בתרא דזבחים: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קראה על פה לא יצא. [*כתב הר\"ב] כתיב הכא נזכרים כו'. בגמרא ממאי דהאי זכירה בקריאה דלמא עיון בעלמא. לא ס\"ד דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה: \n",
+ "תרגום בכל לשון. פי' הר\"ב או בכל לשון. וזו ואצ\"ל זו קתני. רש\"י בגמרא. ועיין לקמן: \n",
+ "אבל קורין אותה ללועזות בלעז. כתב הר\"ב ובלבד שתהא כתובה באותו לשון. הר\"ן מוקים למתניתין אפילו לרשב\"ג דמשנה ח' פ\"ק דהלכה כמותו ויהיב טעמא דכיון דעיקר מצות מגילה משום פרסימי ניסא. עיקר פרסום הנס תלוי בידיעה. וכל שאינו יודע אלא גיפטית עיקר פרסומיה בגיפטית אע\"פ שאין הספרים נכתבין בו עכ\"ד. ונראה לי שכן גם דעת הרמב\"ם שהרי בפרק ב' מהלכות מגילה כתב לזאת הבבא. אע\"ג דבפרק א' מהלכות תפילין פסק כרשב\"ג. אלא ש\"מ דס\"ל דאף רשב\"ג מודה במגילה. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ללועזות כל שאינו לשון הקדש. נקרא לעז. רש\"י. וכן כתיב בהלל מעם לועז. ועל מצרים נאמר. עיין ברד\"ק: \n",
+ "והלועז ששמע אשורית יצא. כתב הר\"ב ויונית הוא כאשורית כו' וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות מגילה. אלא שלא כתב שכבר אבד וכו'. דסמך בזה על מ\"ש בפ\"א מהלכות תפלה. כמ\"ש ב\"י סי' תר\"ץ. וטעמייהו. דמתניתין עצמה דהכא סברה כרשב\"ג. ולא הוי מחלוקת ואח\"כ סתם. וכמ\"ש הר\"ן דתנא דמתני' דהכא לא מעייל נפשיה בפלוגתא דרבנן ורשב\"ג. אלא אתא לאשמועינן שאין כל הלשונות כשרים במגילה לשאינו בקי בהן. ולבקי בהן כולם כשרים. ומשום הכי קאמר קראה תרגום בכל לשון לא יצא לרבנן. בר מלשון אשורית. ולרשב\"ג בר מאשורית ויונית. אבל קורין אותה ללועזות בכל לעז שבעולם [שהם] מכירין בו והלועז ששמע אשורית יצא לכ\"ע. ולרשב\"ג באשורית ויונית עכ\"ד. ומ\"ש הר\"ן דמשום דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם. לא קשיא הלכתא אהלכתא דאמוראי נינהו אליביה דרבי יוחנן. ה\"ק אבל משום מחלוקת ואח\"כ סתם קשיא דזה אליבא דכ\"ע. כדמוכח בפרק החולץ בגמרא דף מ\"ו [צ\"ל מ\"ב]. ותריץ כדכתיבנא: \n",
+ "יצא. מידי דהוה אנשים [כדלקמן ריש משנה ד'] ועמי הארץ ועוד דאנן מי ידעינן אחשתרנים בני הרמכים [מאי הוא] אלא מצות קדיאה ופרסומי ניסא ה\"נ כו'. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "ומתנמנם מפורש במשנה ח' פרק בתרא דפסחים: \n",
+ "דורשה ומגיהה. או דורשה. או מגיהה: \n",
+ "אם כיון לבו. פירש הר\"ב לצאת. כמו שפסק ריש פ\"ב דברכות. ועיין שם: \n",
+ "בסם פירש הר\"ב שקורין לו סמא. גמ'. ופירש\"י ) אורפימענט. וכ\"כ הר\"ב משנה ד' פי\"ב דשבת: \n",
+ "קומוס פירש הר\"ב מין שרף כו'. ועיין עוד פי\"ב דשבת: \n",
+ "עד שתהא כתובה אשורית. בברייתא בפ\"ק סוף דף ח' עד שיכתבנה אשורית. ולחד אוקימתא מוקמינן במגילה. ומכל מקום הלשונות שוים הם. ושם פירש\"י עד שיכתבנה אשורית כתב אשורית הוא כתב שלנו. ע\"כ. ואע\"ג דלפום מסקנא דהתם אפשר לפרש ברייתא דהתם בלשון אשורית. מכ\"מ אי איתא ה\"ל לרש\"י לכתוב כן במסקנא ההיא. ועוד אי לאו דלקושטא דמלתא פירושא דברייתא הכי הוא. מי הכריח לרש\"י לפרש כלל. הלכך נראה לפרש אכתב. ומלישנא דעד שתהא כתובה משמע דאפילו בדיעבד מעכב. וצריך לומר דטפי קפדינן אכתב מאלשון. ודלעולם צריך שיהא הכתב אשורית. אע\"פ שהלשון תרגום או לשון אחרת. וכן הוא לתירוץ אחד דהתם. ואפשר דלא קפדינן טפי אכתב מאלשון. והכא הכי קאמר. שיהא אשורית כשהלשון אשורית. ומשום דמסתמא בלשון אשורית היא כתובה. לפי שבו יוצאין אף הלועזים. להכי נקט אשורית. והוא הדין בלשון אחרת. שצריך שיהא באותו כתב עצמו ובהכי מיהת מעכב אפילו בדיעבד כדמשמע לישנא דעד שיכתבנה. וטעמא דסבירא ליה ככתבם וכלשונם שיהא כתבם כלשונם. ולא שיהא כתב ארמית והלשון עילמית. כך נראה בעיני. אבל הב\"י כתב בסימן תר\"ץ שיש מדקדקים בדברי הרמב\"ם שתהא כתובה בכתב אותו הלשון. והוא דחה דבריהם שאין קפידא אלא בלשון. ושאין מדברי הרמב\"ם ראיה ע\"ש. ולדבריו צריך לפרש משנתינו ג\"כ בלשון אשורית. ודאיידי נקטיה הכא. אע\"ג דכבר שנאו לעיל דלועז ששמע אשורית יצא. ואין לומר דס\"ל דתנא דמתניתין רשב\"ג היא. ולא התיר אלא אשורית. א\"נ יונית דדכוותיה ופליג אדלעיל דקורין ללועזות בלעז ודלא כמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. דאי איתא דהכי ס\"ל הרמב\"ם והב\"י לא ה\"ל לפסוק במשנה ח' דפ\"ק כרשב\"ג. וכמתניתין דלעיל בריש הפרק. כיון דרשב\"ג חולק עליה. אלא ה\"ק מתני' להרמב\"ם אליביה דב\"י עד שיכתבנה אשורית. דביה כ\"ע יוצאין אפי' הלועזים וכדלעיל. ומיהו קשיא לישנא דעכובא דהכא. דמשמע דאינו יוצא עד שיכתבנה אשורית. ולעיל תנן דללועזות קורין בלעז. ויש לומר דמשום ספר ודיו נקט הכי. והא כדאיתא והא כדאיתא. אבל לפירש\"י אין צריך לכל זה דנוכל לומר דבכתב אה\"נ דמקפד קפיד קרא כדכתיב ככתבם וכלשונם. ולאחד משני הפירושים שכתבתי או דבעינן לעולם כתב אשורית בכל לשון ולשון. או דבעינן הכתב של אותו לשון. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי בשלטי הגבורים בשם ריא\"ז וז\"ל אע\"פ שהכשירו שאר לשונות במגילה הכתיבה צריכה שתהא אשורית שהוא כתב לשון הקדש ולא כתב יוני. ולא שאר כתיבות. כמבואר בקונטרס הראיות עכ\"ל: \n",
+ "על הספר ובדיו. כתיב הכא ותכתוב אסתר המלכה וכתיב התם (ירמיהו ל״ו:י״ח) ויאמר אליהם ברוך וגו' ואני כותב על הספר ובדיו. גמרא: \n",
+ "הספר. פירש הר\"ב קלף. ועיין במשנה ג' פ\"ח דשבת: \n",
+ "ובדיו. שהוא מעשן של שמנים. או של זפת ושעוה. וכיוצא בהן. וגובלין אותן בשרף האילן ובמעט דבש. ולותתין אותו הרבה. ודכין אותו עד שיעשה רקיקין ומצניעין אותן. ובשעת כתיבה שורהו במי עפצא וכיוצא בו וכותב בו. הרמב\"ם פ\"א מהלכות תפילין. וכתב ב\"י טוא\"ח סי' ל\"ב בשם ההגהות. שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבין בו ספרים תפילין ומזוזות. ע\"כ. ולפיכך הרמב\"ם והרא\"ש דעתם שאע\"פ שבקנקנתום פסולה במי עפצים וקנקנתום שרי. ואפי' לכתחלה. ע\"כ. ולא דמי דיו דהכא לדיו דתנן במשנה ד' פ\"ב דסוטה: \n"
+ ],
+ [
+ "אם עתיד לחזור למקומו. לשון הר\"ב אם הוא בן כרך שהלך לעיר כו' בליל י\"ד קודם עמוד השחר דמכיון שעלה עמוד השחר אם קרא יצא כדתנן לקמן. ומ\"ש אע\"פ שהוא בלילה בעיר. כלומר אפילו הכי אינו קורא עמהם בלילה. שחייב לקרות בלילה כמ\"ש הר\"ב במשנה דלקמן ומ\"ש אבל אם אין עתיד לצאת משם הלילה. לשון הר\"ן אלא להתעכב כאן ביום י\"ד. ע\"כ. ומ\"ש נקרא פרוז. בגמרא דכתיב על כן היהודים הפרזים. ולמאי הדר קאמר היושבים בערי הפרזות. הא קמ\"ל דפרוז בן יומו נקרא פרוז. ומדפרוז בן יומו קרוי פרוז מוקף בן יומו קרוי מוקף. וז\"ש הר\"ב וה\"ה לבן עיר שהלך לכרך וכו'. וזה שהקדים הר\"ב לפרש בן כרך וכ\"ה בגמרא. כתב הר\"ן דהיינו משום דבקרא פרוז בן יומו כתיב. ומינה גמרינן למוקף. ע\"כ. ומיהו מתניתין דאקדמה בן עיר שהלך לכרך איכא למימר אורחא דמלתא נקט. שדרך בני עיירות ללכת לכרכים יותר מבני כרכים לעיירות. ב\"י. ומ\"ש הר\"ב אם עתיד לחזור בלילי ט\"ו. שלא יהא שם ביום ט\"ו. רש\"י. ומ\"ש אבל אם אין עתיד לחזור בלילי ט\"ו לשון הר\"ן וקצת מן היום ע\"כ. וז\"ש הר\"ב לפעמים לילי וכן הוא בר\"ן. ובפירש\"י נקט לכולהו לילי. לא קשיא. כמ\"ש במשנה ג' פרק ח' דמסכת תרומות: \n",
+ "כמקומו כחובת מקומו. רש\"י: \n",
+ "רבי מאיר אומר כולה רבי יהודה אומר מאיש יהודי כו'. גמרא אמר רבי יוחנן וכולן מקרא אחד דרשו ותכתוב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף. מ\"ד כולה תקפו של אחשורוש. מ\"ד מאיש יהודי תקפו של מרדכי. ומ\"ד מאחר הדברים האלה תקפו של המן. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"מ. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל כשרין לקרות את המגילה. פי' הר\"ב לאתויי נשים שאף הן היו באותו הנס. גמרא ריש מסכת ערכין: \n",
+ "חוץ מחרש. כתב הר\"ב מתני' ר' יוסי היא וכו'. כלומר ר' יוסי דמשנה ג' פ\"ב דברכות ואין הלכה כמותו. ואע\"ג דבמשנה ב' פ\"ק דתרומות מפרש המשנה דתנן חרש כו' לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה כרבי יהודה. ודרבי יהודה לא אמר הקורא ולא השמיע יצא אלא בדיעבד והכי מוקים לה גמרא דברכות ודהכא. וכן מוקים למתני' דהכא כרבי יהודה ולא פסלינן הכא לחרש אלא לכתחלה אפילו הכי לא רצה הר\"ב לפרש מתני' דהכא כאותה אוקימתא. משום דצריכין למדחק בפירושה כדדחיק תלמודא. דהא השתא דחרש דוקא לכתחלה הא דיעבד מוציא לא הוי דומיא דשוטה וקטן דאפילו דיעבד לא אלא הא כדאיתא והא כדאיתא. וזה דוחק. ועוד דמדתנן בסיפא ור' יהודה מכשיר [בקטן]. קא מחסרינן למתני' וה\"ק בד\"א בקטן שלא הגיע לחינוך. אבל בקטן שהגיע לחינוך אפילו לכתחלה שר' יהודה מכשיר בקטן. ולכך מסתבר ליה להר\"ב טפי לפרש כאוקימתא דמתני' רבי יוסי היא אע\"ג דלא אתיא כהלכתא ומניח המשנה כצורתה. וכולהו בחדא מחתא נינהו. ועוד איכא למימר דס\"ל להר\"ב דלאותה אוקימתא הכא הלכה כר' יוסי. כי היכי דלא תקשה רבי אדרבי דהתם סתם כר' יהודה. והכא כר' יוסי. וטעמא דמגילה שאני. דבעינן בה פרסומי ניסא. וכל שלא השמיע לאזניו ליכא פרסומי ניסא. כמ\"ש הב\"י סימן תרפ\"ט. שכן נראה שהוא דעת הרי\"ף והרא\"ש. אבל כתב דמ\"מ הדבר דחוק. כיון דחזינן דגמרא משמע ליה דמגילה וק\"ש שוים הם. מנין לנו לחלק ביניהם: \n",
+ "רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' התוס' שהגיעו לחינוך. דאי לאו הכי מ\"ט דרבי יהודה הא תני ספ\"ג דר\"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלא בהגיע לחינוך. ואפ\"ה פוסל ת\"ק ואע\"ג דחיובא דמגילה בגדול אינו אלא מדרבנן. משום דכיון דקטן אינו חייב אפילו בשאר מצות אלא דרבנן הוי קטן תרתי ולא אתי ומפיק חד דרבנן. ועיין משנה ו' פ\"ד: \n",
+ "אין קורין את המגילה וכו'. כתב הר\"ב שחייב אדם לקרות המגילה בלילה כו' שנאמר למען יזמרך כבוד [ביום] ולא ידום [בלילה] והאי קרא במזמור [ל'] ארוממך ה' כי דליתני דרשינן בפסיקתא במרדכי ואסתר. והמן ואחשורוש. וקריאת המגילה שבח הוא שמפרסמים את הנס. והכל מקלסים להקב\"ה. פ\"ק דף ד': \n",
+ "ולא מלין. כתב הר\"ב דכתיב וביום השמיני ימול. גמרא. וכתבו התוס' דדרשא פשוטא נקט וסמיך על ובן שמונת ימים דמיניה נפקא ולא לילות. אבל וביום צריך למדרש ואפילו בשבת. וכמ\"ש הר\"ב בספ\"ג דנדרים: \n",
+ "ולא טובלין ולא מזין. כתב הר\"ב הוקשה טבילה להזאה. דבסיפא דוהזה כתיב ורחץ במים וה\"ה לזב וזבה. רש\"י. וכתב הר\"ב ודוקא כשטובל בשביעי כו' אבל משעבר יום ז' מותר לטבול בלילה וכדפירש\"י והרמב\"ם והיינו דתנן בסוף פרה אבל הוא עצמו טובל בלילה. ופירש שם הר\"ב והרמב\"ם דהיינו כששהה ההזאה ולא הזה בז' רשאי לטבול בלילה ולהזות אח\"כ ביום. אבל הטובל בשביעי כמצותו מזה תחלה ואח\"כ טובל ואין מזין אלא ביום כדתנן התם. ונמצא שלא יטבול ג\"כ אלא ביום דקודם להזאה אינו יכול לטבול כשההזאה ביום הז'. וקשה אלישנא דמתני' דתנן טבילה קודם להזאה. והא הכא איירינן כשהטבילה אחר ההזאה דוקא. והרמב\"ם בפ\"ז [צ\"ל בפ\"ו] מהלכות פרה כתב אין מזין ואין טובלין אלא ביום. ובהשגות [כתב] במשנה מפרש על טבילת האזוב במים. וכתב הכסף משנה דהרמב\"ם נמי בהכי מיירי ולא הוצרך לפרש. כיון דהתם אינו עוסק אלא במילוי וקידוש והזאה. ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט. ע\"כ. ואומר אני דלפום ריהטא כתב כן. ולא עיין במשנה. ועוד דא\"כ תקשה למתני' דהא ודאי דטבילת אזוב קדים להזייתו. לכן אפשר לי לומר דאע\"ג דעסיק התם במילוי וקידוש. אפשר דאגב נקט נמי לטבילת אדם. ומש\"ה אפכה לגירסא דמתני'. ומ\"ש הכ\"מ דבפרק י\"א כתב טבילת האזוב במים והזאתו ממנו כו' אחר שתנץ כו' לא זהו העתק משנתינו אלא ההיא דסוף פרה. וכמ\"ש בפירוש המשנה שם. ומיהו אע\"ג דהרמב\"ם אפכה. ניחא טפי לפרש הגירסא כמות שהיא. וכמ\"ש התוספות דטבילה דהכא במתני' לא איירי אלא בטבילת אזוב ואתקוש להזאה דכתיב וטבל והזה. וכמו שנזכר בפירוש הר\"ב דסוף פרה. ול\"ק אמאי לא תנא נמי דטבילת אדם שבשביעי שאינה אלא ביום משום דבהדיא כתיב והזה והדר ורחץ. וכיון שאין הזאה אלא ביום ממילא אין הטבילה אלא ביום: \n",
+ "וכן שומרת יום כנגד יום. לפירש\"י והר\"ב דבטבילת אדם מיירי הא דתנן ואין טובלין. אפ\"ה אצטריך למתני שומרת יום כדמפורש בגמרא. דה\"א דליעבד מקצת לילה שמור ותטבול. קמ\"ל. כיון דבעי ספירה ספירה ביממא היא. דכתיב (ויקרא ט״ו:כ״ח) וספרה לה שבעת ימים. ולפירוש התוספות נמי דלא איירינן עד השתא בטבילה. הזכיר שומרת יום טפי משאר חייבי טבילות מהאי טעמא: \n",
+ "עד שתנץ החמה. מפורש במשנה ב' פ\"ק דברכות. ועמוד השחר במשנה א': \n"
+ ],
+ [
+ "לקריאת המגילה. דאמר קרא והימים האלה נזכרים ונעשים. ולקריאת ההלל דכתיב ביה (תהלים קי\"ח) זה היום עשה ה'. ולתקיעת שופר דכתיב (במדבר כ\"ט) יום תרועה יהיה לכם. ולנטילת לולב דכתיב (ויקרא כ\"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון. ולתפלת המוספין כמוספין שויוהו רבנן. ולמוספין דכתיב (שם) דבר יום ביומו. [וצ\"ע דתיפוק ליה מביום צוותו כדלקמן] [*וכ\"ה אדהכא נמי בירושלמי]. ולוידוי הפרים דיליף כפרה כפרה מיוה\"כ דהא דכתיב (שם ט\"ז) וכפר בעדו ובעד ביתו. בכפרת דברים הכתוב מדבר. כמו שכתבתי במשנה ח' פ\"ג דיומא וכפרה ביממא הוא. דכתיב (שם) ביום הזה יכפר עליכם. ולוידוי המעשר. דכתיב (דברים כ\"ז) ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש וגו'. וסמיך ליה היום הזה ה' אלהיך מצוך. ועיין מ\"ש במשנה ו' פ\"ה דמעשר שני. לסמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט וכתיב (ויקרא י\"ט) ביום זבחכם. ומביום צוותו לא נפקא דשחיטה כשרה בזר. ונמצא שאינה עבודה והתם להקריב כתיב. תוספת. לתנופה. דכתיב (שם כ\"ג) וביום הניפכם את העומר. ולהגשה. דאתקש לתנופה דכתיב והניף והקריב. ובתרווייהו נמי א\"צ כהן דמקמיצה ואילך מצות כהונה. תוס'. ולקמיצה וכו'. עד ולהזייה דכתיב (שם ו') ביום צוותו. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ק דקדושין [ד\"ה] הקבלות בשם התוס'. ולהשקיית סוטה. אתיא תורה תורה כתיב הכא (במדבר ח') ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת וכתיב התם (דברים י\"ז) על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט. מה משפט ביום [כדתנן ברפ\"ד דסנהדרין [אף כאן ביום]]. ולעריפת העגלה. כפרה כתיב [בה] (שם כ\"א) [ונכפר להם הדם] כקדשים. ולטהרת המצורע. זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו (ויקרא י\"ד) גמרא. ובסדרא דנקטא מתני' אפשר לי לומר דמשום דהתחיל במגילה דמכילתין היא נקט בתרה הלל דקריאה דכוותה. ותנא בהדייהו שופר ולולב ששוים לענין שבת. ותקיעת שופר דר\"ה קדים לנטילת לולב שבט\"ו לחדש. וכן סידורם בכתוב. ותפלת המוספים. איידי דאתיא מדרבנן חביבא ליה ואקדמה. ומש\"ה סמיך לה המוספים עצמן דלדידהו שויוה. ווידוי פרים דאתיא ליה מדרשא חביב ואקדמיה. וכן נמי וידוי מעשר דמסמוכים דריש. ולפי שוידוי פרים קדשים הן הקדים לוידוי מעשר. והדר תנא וידוי יוה\"כ דמיניה אתיא וידוי פרים. וסמיכה אתיא מהיקשא. ועוד דוידוי בשעת סמיכה היא כדתנן בפ\"ג דיומא. וסומך שתי ידיו עליו ומתודה הלכך סמיך סמיכה לוידוי יוה\"כ. והדר תני שחיטה דמינה יליף לסמיכה. וכמו סמיכה ושחיטה דא\"צ כהן ה\"נ תנופה והגשה הלכך תני להו בהדייהו. ותנופה היא כעין סמיכה. כדרך השנוי בסוף פ\"ט דמנחות. והגשה כעין שחיטתן בצפון. הלכך אע\"ג דהגשה מהיקשא אתיא. תני להו כסדר סמיכה ושחיטה. ותניגבייהו קמיצה והקטרה דדיני מנחה נינהו. והדר תני מליקה שהיא במקום שחיטה. דכבר תנא ליה. ואחריו קבלה והזייה כסדרן. והקדים השקיית סוטה לעריפת עגלה דעגלה ערופה אע\"ג דכפרה כתיב בה מ\"מ לאו קרבן היא והשקיית סוטה כתובה בפרשת נשא. ועגלה [בשופטים] וסיים בטהרת מצורע. אע\"ג דקדים בתורה להשקיית סוטה. כדי לצאת בטהרה. כאותה ששנינו בסוף מסכת כלים: \n",
+ "ולמוספין ואע\"ג דתמידי השחר קדימי [כדאיתא רפ\"י דזבחים] ואין לך מאוחר לתמיד דבין הערבים [כדאיתא רפ\"ה דפסחים] אפ\"ה כיון שאם הקדימום קודם לתמיד של שחר. או אחרום לתמיד של בין הערבים כשרים. שפיר מצי תני דמצותן כל היום. ותמידין לא תני הכא. דשל שחר זמנו עד ד' שעות או עד חצות [כדאיתא רפ\"ד דברכות] ושל הערבים ליתיה אלא מו' שעות ולמעלה [כדאיתא ברפ\"ה דפסחים]. הר\"ן: \n",
+ "ולטהרת המצורע. בצפרים. ועץ ארז. ואזוב. ושני תולעת. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הלילה כשר לקצירת העומר. כדילפינן במשנה ג' פ\"י דמנחות. דקצירת העומר בלילה. וע\"ש בסוף הפרק: \n",
+ "ולהקטר חלבים ואברים. כתב הר\"ב מותרי תמיד של בין הערבים כבר כתבתי בזה ברפ\"ק דברכות בס\"ד. ובפי' הרמב\"ם חלבים ואמורים צ\"ל ואברים. דאמורים היינו חלבים: \n",
+ "זה הכלל דבר שמצותו ביום. כתב הר\"ב לאתויי סידור שתי בזיכי לבונה וכו' גמרא. וכרבי יוסי דמשנה ז' פי\"א דמנחות. וה\"ה לסידור הלחם וכדתנן התם. אלא גמ' נקט בזיכי לבונה שהיא נקטרת על המזבח ומתיר את הלחם: \n",
+ "שמצותו ביום. פי' ביום סתם אבל תמידין ופסחים כבר פירש בהן הכתוב שעה מיוחדת. הר\"ן: \n",
+ "דבר שמצותו בלילה כו'. כתב הר\"ב לאתויי אכילת פסחים וכו'. עיין מ\"ש בזה במשנה ט' פרק בתרא דפסחים. בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בני העיר שמכרו רחובה כו'. נ\"ל דאיידי דתני דיני קריאת המגילה ראה רבינו הקדוש לסדר עמהם קריאת ספר תורה שגם הוא מתקנת נביאים כמ\"ש בר\"פ דלקמן בס\"ד. ולפי שקריאתם בצבור ובבית הכנסת ראה לסדר תחלה קדושת ב\"ה ודיניה והתחיל ברחוב שגם בה מתפללין. ומלמטה למעלה קחשיב דמעלין בקדש וכו'. ובסדר המשנה שבגמ' מוקדם פרק בתרא לפרקין אבל בספר הרי\"ף מסודרין כמו שהם לפנינו. [*וכ\"ה בסדר המשנה דבירושלמי]: \n",
+ "בדמיו אע\"פ דרחובה לשון נקיבה. רחוב לשון זכר. ואפשר דה\"א דרחובה קרינן במפיק. [*אבל בסדר המשנה דבירושלמי הגרסא בדמיה]: \n",
+ "בית הכנסת לוקחין תיבה. כתב הר\"ב דוקא דכפרים אבל ב\"ה דכרכים כיון דמעלמא אתו לה פי' שרבים באים להתפלל שמה אע\"פ שאין נותנין כלום בבנינו. מ\"מ כיון דעל דעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתה ואין יכולין למכרה. כך הסכמת הפוסקים: \n",
+ "תיבה מקום שמניחין בו ס\"ת. שאנו קורין ארון. והוא קדוש יותר מבה\"כ. הר\"ן: \n",
+ "מטפחות. מטפחות ס\"ת דקדישי טפי. הר\"ן: \n",
+ "ספרים. פי' הר\"ב נביאים וכתובים. וכ\"כ הר\"ן וכתב דמשמע דנביאים וכתובים כי הדדי נינהו. והא דמקדים בפסוקי זכרונות כו' כתובים לנביאים משום סדרא דגברי כו' ולאו מעליותא כלל לזה על זה ע\"כ. וכבר כתבתי בזה במשנה ו' פ\"ד דר\"ה: \n",
+ "אבל אם מכרו תורה לא יקחו ספרים. וכתב בכ\"מ פי\"א מהלכות תפלה דלהרמב\"ם רישא דמתני' דוקא. דכל מידי דאפשר לעלויה מעלינן ואין לוקחין בדמיו דבר השוה לו. אבל אם עברו ומכרו תורה כיון דא\"א לעלויה יקחו בדמיו ס\"ת אחר. אבל לא יורידוהו לקנות בו ספרים. ואיידי דנקט אם מכרו תורה לא יקחו ספרים בגרוע. נקט הכי בכולהו. ואה\"נ דבשוין נמי אסור וכדמשמע רישא דמתני' כ\"כ בכ\"מ. וקשיא לי שאח\"כ כתב [הרמב\"ם] בני הכפר שרצו למכור ב\"ה שלהן. או לבנות בדמיה בה\"כ אחרת. או לקנות בדמיה תיבה או ס\"ת צריכין להתנות וכו'. ע\"כ. והרי שהתיר בשוים. וז\"ש במכירת ס\"ת שלוקחים ס\"ת אחרת שאין שם קדושה למעלה וכו' היינו לפי שסובר דודאי עדיף לקנות קדושה עלויה. אבל בשורת הדין רשאי לקנות בשוים כמו כן ולפי זה אתי שפיר דאע\"ג דסיפא דוקא. לא נקטה רישא בשוים משום דמכ\"מ עדיף טפי להעלות מלהשוות. וראיה לדברי. שהרי הטור העתיק הרישא. ואח\"כ כתב אבל איפכא להורידן מקדושתן לא ע\"כ. נראה ודאי דלא קפיד אלא להוריד אבל להשוות שרי. וכמ\"ש ב\"י בשם מהרי\"א ז\"ל ואפ\"ה העתיק הרישא דנקט בעלויא. אלא דהיינו טעמא לפי דמ\"מ הכי עדיף להעלות בקודש. אע\"פ שעל פי הדין רשאי לקנות כיוצא בהם: \n",
+ "לא יקחו ספרים. כתב הר\"ב דמעלין בקדש כו' משנה ד' ריש פ\"ו דשקלים. ושם מפורש: \n",
+ "אם כן אף לא מעיר גדולה כו'. ות\"ק מעיקרא קדישא השתא נמי קדישא מרבים ליחיד ליכא קדושה. שאין אומרים דבר שבקדושה בפחות מעשרה. ורבנן אי איכא למיחש כהאי גוונא נמי איכא למיחש. משום ברוב עם הדרת מלך. ולא משכחת מכירה בבית הכנסת. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם ירצו יחזירוהו. ובגמרא דייקינן לוקח היכי דייר בה שהרי אם רצו להחזיר. נמצא לוקח משתמש בו בינתיים בשכר מעותיו והוי רבית. [כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבבא מציעא] ומשנינן ר\"מ ס\"ל צד אחד ברבית מותר. אי נמי דמיירי שמתנין להחזיר שכירת ב\"ה וס\"ל רבית על מנת להחזיר מותר: \n",
+ "מוכרין. אותה לשם חצר. עיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד אמר ר\"י כו'. קשה מאי ועוד דהא לעיל מיקל טפי מחכמים. והכא הוא מחמיר וא\"כ מאי ועוד [*כדלעיל במסכת עירובין פ\"ב משנה ה']. יש לומר דקאי אהא דאר\"י ברישא מוכרין אותה לשם חצר ודוקא לשם חצר קאמר אבל סתם אינה יורדת מקדושתה והיינו ועוד אר\"י. תוספת: \n",
+ "אין מספידין בתוכו. בברייתא הספד של יחיד אבל מספידין הספד של רבים. ופירש\"י ת\"ח שמת שצריכין להתאסף ולהספידו ובית הכנסת ראוי לכך. לפי שהוא בית גדול: \n",
+ "קדושתן אף כשהן שוממין. נראה לי דדייק מדלא כתיב ואת מקדשיכם אשומם: \n"
+ ],
+ [
+ "ראש חדש אדר כו'. לפי דמכילתין במגילה הנקראת באדר. התחיל ג\"כ בדיני קריאת התורה בקריאה דתליא בר\"ח אדר וטעמייהו דקריאות. במשנה בסוף הפרק: \n",
+ "בפרשת שקלים. פירש הר\"ב כי תשא. מפרש בגמרא משום דג' פעמים כתיב תרומה בההיא פרשה. אחד לאדנים ואחד לבדק הבית. ואחד למזבח ההוא דכתיב ביה לכפר על נפשותיכם. ומ\"ש הר\"ב כדי שיקריבו באחד בניסן כו' מפורש בריש שקלים: \n",
+ "בשניה זכור. קאי בין אחל ר\"ח אדר להיות בשבת ובין אחל להיות בתוך השבת. ומיהו האי כגווניה והאי כגווניה. דכשחל להיות בשבת האי שניה שניה ממש ואם חל להיות בתוך השבת האי שניה היינו שנייה להפסקה שהשבת הבאה אחר ההפסקה קורין בה זכור. הר\"ן: \n",
+ "בשלישית פרה אדומה. כתב הר\"ב וכשחל ר\"ח ניסן להיות בשבת הויא לה שבת שלישית שבת הסמוכה לר\"ח ניסן וכו' דכל היכא דר\"ח ניסן בשבת איכא שלשה שבתות מפורים לר\"ח ניסן עם אותו שבת שחל בו ר\"ח ניסן שקורין בו פרשת החדש והאי שלישית ורביעית להפסקה היא. ואחל להיות בתוך השבת קאי. וששי בשבת ליתיה בכלל חל להיות בתוך השבת דבתוך השבת משמע אמצע שבת שיש חול לפניו ולאחריו. משא\"כ בששי בשבת. וכשר\"ח ניסן בשבת היה ר\"ח אדר בששי בשבת. וכן כשחל ר\"ח אדר באחד בשבת יהיה פורים בשבת [*וכדתנן בפ\"ק משנה ב' ושם פירשתיו] ואיכא נמי ג' שבתות בין פורים לר\"ח ניסן והוי נמי שלישית הסמוכה לר\"ח ניסן וכמו שאין ו' בשבת בכלל בתוך השבת. הכי נמי אחד בשבת אינו בכלל. [*וכן כשחל ר\"ח אדר בשבת ויהיה פורים בע\"ש שאז יהיה ג\"כ ג' שבתות בין פורים לר\"ח ניסן ויהיה נמי שלישית הסמוכה לר\"ח ניסן] וזה שלא פירש בו הר\"ב משום דכשחל ר\"ח אדר בשבת אע\"פ שאין קורין אותה בשבת הסמוכה לפורים של פרזים. קורין אותה מיהת בשבת הסמוכה לפורים של מוקפים שאותה שבת של הפסקה שהוא ט\"ו באדר הרי הוא פורים למוקפים וקורין פרה בשבת שלאחריה וטעמא דכדי לסמוך כו' מפורש בירושלמי שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני בניסן נשרפה הפרה מפני שלא היו יכולין לשרוף את הפרה עד שהוקם המשכן ונמצאת פרה מאוחרת לר\"ח ניסן. אלא שהקדימוה מפני שהיא טהרתן של ישראל וכיון שכן אין ראוי להפסיק בין פרה להחדש כדי שלא תקדום כל כך מאחר שהיתה ראויה להיות מאוחרת. הר\"ן: \n",
+ "לכסדרן פי' הר\"ב לסדר ההפטרות. טעמא דהפטרות כתוב בספר תשבי שרש פטר שמצא כתוב שאנטיוכס הרשע מלך יון גזר על ישראל שלא יקראו בתורה ברבים. מה עשו ישראל לקחו פרשה א' מנביאים שענינה דומה לענין מ\"ש בפרשה של שבת ההיא. ועתה אף שבטלה הגזירה המנהג הזה אינו בטל. ונקראה הפטרה מלשון שני שפירש הר\"ב בואין מפטירין כו' במ\"ח פרק בתרא דפסחים: \n",
+ "לכל מפסיקין. פירש הר\"ב שאין מפטירין וכו'. [*עיין לקמן בד\"ה וביה\"כ וכו'. שכן דעת התוספת. דלרש\"י ור\"ן לכל מפסיקין מלקרות בענין היום וקורין בענין מועד מעין המאורע כו' ומ\"ש הר\"ב] אלא מעין המאורע. בר\"ח שחל בשבת מפטיר והיה מדי חדש בחדשו. ואם יחול ביום ראשון מחר חדש. וחנוכה בשבת שבו מפטירין בנרות דזכריה. ואם הם שני שבתות בשניה בנרות שלמה. וכתב הר\"ן אע\"ג דנרות דשלמה קדימו אפ\"ה עדיפי לן נרות דזכריה משום דנבואת עתיד נינהו ע\"כ. ופורים [כגון בכרכים] פקדתי את אשר עשה עמלק. בברייתא בגמ' דף ל\"א. ותו בגמרא דף ל' דבתעניות ומעמדות דבשבת ליכא הוי מפסיקין לענין הפרשה. וצ\"ע להרמב\"ם שפירש וכן לתעניות ולמעמדות מפטירין מענין תעניות ומעמדות לא מענין סדר אותה שבת. וכתב הר\"ן והאי מפסיקין דסיפא דומיא דמפסיקין דרישא הוא שכל אחד ענינו שמפסיקים מאותו סדר שכבר התחילו לקרות אע\"ג דבמפסיקין דרישא חוזרין לסדר כל השנה כולה דמכל מקום מפסיקין הן מסדר פרשיות שהתחילו לקרות: \n",
+ "בחנוכה ובפורים. אע\"ג דמעשה דפורים קודם מעשה דחנוכה הוה ופורים מדברי קבלה. וחנוכה דברי חכמים. אפ\"ה אקדים לחנוכה משום דקדים בסדר החדשים. ועוד דקריאת ימי חנוכה שמנה הן: \n",
+ "בתעניות. ופרכינן בגמרא דכיון דאיכא קריאה במנחה בתעניות למה יפסיקו בשחרית יקראו בסדר היום בשחרית ומענין התענית במנחה. ומשנינן דבתעניות לא קרינן בשחרית כלל אלא מעייני במילי דמתא ומתקנינהו. ומש\"ה לא אפשר למיקרי בתורה עד המנחה. והקדים תעניות למעמדות אע\"ג דמעמדות תדירי. מכל מקום אינם אלא באנשי מעמד בלבד מה שאין כן בתעניות שיש בהם השוים בכל הצבור: \n",
+ "וביום הכפורים. פירשו התוס' דמיירי במנחת יוה\"כ שחל להיות בשבת. ואהא קאמר שמפסיקין מן הסדר שחל באותו שבת וקורין בפרשת עריות וכן בכל הני שאין קורין אלא ג' כגון תעניות ומעמדות וחנוכה ופורים. ולפי מ\"ש רש\"י בפרק ב' דשבת דף כ\"ד [ד\"ה המפטיר] דרגילין היו להפטיר במנחה בשבת. אלא בימי פרסיים גזרו שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו. ע\"כ. יש לפרש דקאי מפסיקין להפטרה כאינך. אלא דממשנה ב' [צ\"ל א'] דפרק דלקמן מוכח דמשנתינו נשנית אחר הגזרה. ומ\"מ ליכא למימר דמיירי ביוה\"כ שחרית שקורין בפ' אחרי מות. דא\"כ אמאי נקט יוה\"כ אפילו שאר מועדות נמי. עכ\"ד. ומש\"ה תני ליה בסוף. ואכתי לא ניחא אמאי לא תני שאר מועדות. ובכללן שחרית דיו\"כ. לכך נראה כפרש\"י והר\"ן שכתבו לכל מפסיקין אף המועדות בכלל. [*וכתב הר\"ן דמתני' הכי קאמר לכל המועדות מפסיקין שמניחין פרשת היום וקורין בשל יו\"ט. וכן לר\"ח ולחנוכה כו' ומיהו הך הפסקה לאו בחד גוונא הוא דביו\"ט מפסיקין בפרשת וכו'. ואילו בר\"ח וחנוכה מפסיקין בהפטרות וכו' ע\"כ]. אלא שמ\"ש הר\"ן דיוה\"כ דקתני אגב גררא דתענית נקטיה. אע\"ג דבכלל רישא דמתני' הוא. דקתני לכל מפסיקין דהיינו לכל יו\"ט כמו שכתבתי. ע\"כ. נראה בעיני דאין אנו צריכין לכך אלא כמו שכתבו התוספת דמשום מנחה דיוה\"כ נקט ליה. ול\"נ עוד לומר דביוה\"כ דקתני ר\"ל שחרית ומנחה ולפי דיוה\"כ מקרי שבת שבתון ואסור בעשיית מלאכה כמו יום השבת. ה\"א דלא נפסוק בו מסדרי השבתות ולא הוי בכלל לכל מפסיקין הלכך אצטרך למתני ליה בהדיא. ועוד דיוה\"כ משונה משאר המועדות שיש בו קריאה בין בשחרית. בין במנחה. ועוד דה\"א דבשחרית יקראו בסדר השבתות. ובמנחה יקראו מעין יוה\"כ. וכדלעיל בתעניות: \n"
+ ],
+ [
+ "בפסח. כסדרן בפ' המועדות הכי תני להו. וכתב הר\"ב ומפטירין בפסח גלגל. ביהושע. ומ\"ש בג' קדש לי. וטעמא משום דבשני אית לן למקרי שור או כשב. משום דכתיב ביה וספרתם לכם. ובשני מתחילין לספור את העומר. ובשביעי אית לן למקרי ויהי בשלח שבשביעי אמרו ישראל שירה על הים. והשאר כולן נקראות כסדר כתיבתן בתורה. וכתוב בהן מענינו של פסח. הר\"ן. ומיהו אם יום ג' הוא שבת של חול המועד. דקורין ראה אתה אומר אלי כדלקמן. ובכללה הוי פסל לך ישתנה הסדר. וביום ד' ה' ו' דפסח שהוא א' ב' ג' בשבת יקראו קדש. אם כסף. ויעשו בני ישראל את הפסח. תוספת. ומ\"ש ומפטירין וידבר דוד שהוא שירה כמותה. ומדבר בה מיציאת מצרים עלה עשן באפו וגו' וישלח חציו ויפיצם וגו' רש\"י. ומ\"ש בח' קורין כל הבכור נ\"ל משום דכתיב ביה ולא יראה [את] פני [ה'] ריקם. אלא הבא עולות ראיה ושלמי חגיגה. ומי שלא חג ביו\"ט הראשון חוגג את כל הרגל ותו לא. כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה. ולפיכך מזהירין העם לחוג עדיין. לפי שאין לו עוד תשלומין. והאידנא אע\"ג דליכא קרבנות מכל מקום עושין זכר למקדש. ועוד דמי שלא קיים מצות שמחה בחג. יקיימו עדיין. ועיין עוד לקמן. ומ\"ש ומפטירין עוד היום. לפי שמפלתו של סנחרב בליל פסח [*שני] היה. רש\"י. וכ\"פ במלכים [ב' כ' א'] וישעיה ל\"ח. ומ\"ש ומפטירין במרכבה של יחזקאל. על שם שנגלה בסיני בריבי רבבות אלפי שנאן. ומ\"ש ביום שני כל הבכור אע\"ג דעצרת יש לו תשלומין כל שבעה כמו שכתב הר\"ב בחגיגה. מ\"מ קורין בשני. לפי שאח\"כ ימי החול הן. ואין העם מתאספים לקרות בצבור. ומהאי טעמא נמי במשנתינו דתנן קורין שבעה שבועות שהוא בכל הבכור היינו טעמא לפי שהמשנה נשנית בא\"י ואין בו אלא יום א'. והר\"ן פי' דלהכי קורין שבעה שבועות לפי שהוא במשנה תורה. וכבר קראו בתורת כהנים בפסח [דבא\"י שאין יום שמיני בפסח לא קראו כל הבכור] ולפיכך בסוכות חוזרין לתורת כהנים כיון שבעצרת כבר קראו במשנה תורה. ומ\"ש ומפטירין בחבקוק שהוא מדבר במתן תורה אלוה מתימן יבא במתן תורה. רש\"י. ומה שכתב ביו\"ט שני בעקידה כדי שיזכור לנו עקידת יצחק היום במשפט. רש\"י. ומ\"ש מפטירין הבן יקיר לי. משום זכר אזכרנו רחם ארחמנו רש\"י. וחובת היום להזכיר זכרונות. הר\"ן. ומ\"ש ביוה\"כ באחרי מות שמדבר בעבודת היום. הר\"ן. ומ\"ש ומפטיר כי כה אמר רם ונשא שמדבר במדת התשובה הלא זה צום אבחרהו רש\"י. וכתיב ביה ולקדוש ה' מכובד ודרשינן זה יה\"כ [שבת קי\"ט] ר\"ן. ומ\"ש במנחה קורין בעריות לפי שהעריות עבירה מצויה שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו כ\"כ רש\"י וכלומר וכל מי שנכשל באחת מהן יזכור ויכלם ויחזור בתשובה. הרמב\"ם פרק י\"ג מהלכות תפלה. ומ\"ש מפטירין ביונה שיש בו מתשובת אנשי נינוה ושקבל הקב\"ה תשובתם וניחם על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה. ומ\"ש הנה יום בא דכתיב ביה לחוג את חג הסוכות. רש\"י. ומ\"ש ביו\"ט שני ויקהלו על שם שחנוכת המזבח היתה באותה אסיפה ובחג הסכות. רש\"י וכמפורש בה. ומ\"ש יום ג' שהוא יום ראשון של חוה\"מ אבל ביום השני אין קורין [בו] וביום השני להראות שהוא ספק יום שני. דגנאי הוא לקרות יו\"ט בספק חול. רש\"י. ומ\"ש לוי קורא וביום הג' שאין פוחתין מג' פסוקים לכל אחד ואחד כדתנן במשנה ד' פ\"ד. ומ\"ש והרביעי חוזר וקורא כו'. לפי שהוא נוסף בשביל חולו של מועד [כדתנן במשנה ב' פרק דלקמן] לפיכך הוא קורא את ספיקי היום רש\"י. ומ\"ש ומפטיר ויהי ככלות שלמה. ע\"ש ביום השמיני שלח את העם. רש\"י. ומ\"ש ולמחר ר\"ל בגולה. ומ\"ש קורין וזאת הברכה. לפי שהוא סוף כל המועדות חותמין בברכת משה רבינו ע\"ה שבירך את ישראל. ומפטיר אחרי מות. לפי שחתמנו בפטירתו של משה רבינו ע\"ה ומפטירין במה שצוה הקב\"ה לאחר שנפטר ליהושע תלמידו. הר\"ן. ומ\"ש קוראין ראה אתה. שיש שם מצות שבת ורגלים וחולו של מועד דכתיב את חג המצות תשמור ומכאן למדנו איסור מלאכה בחש\"מ. במסכת חגיגה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בחנוכה. אע\"ג דבמתני' דלעיל הקדים ר\"ח משום דתדיר לפי שלא פרט למועדות אלא נקטינהו בכללא דלכל מפסיקין. ניחא ליה להתחיל בפרטן בר\"ח משום דתדיר אבל הכא דפרט לכל המועדות אחד לאחד נקטינהו כסדרן מראשית השנה ועד אחרית השנה. ולא ראה מקום להכניס ר\"ח בין הדבקים. גם לא התחיל בר\"ח. לפי שהוא חוזר על הכלל דלכל מפסיקין: \n",
+ "בנשיאים דהוי נמי חנוכת המזבח. כ\"כ רש\"י והר\"ן. והטור סימן תרפ\"ד כתב על שם מדרש פסיקתא משום שנשלם מלאכת המשכן בכ\"ה בכסליו. [*ואני מצאתי בספר מכבי שכשכבשו החשמונים ליונים מצאו המזבח משוקץ וסתרו אותו ובנאוהו מחדש וחנכו אותו בכ\"ה בכסליו]: \n",
+ "במעמדות. ולעיל הקדים תעניות לפי שיש לכל אחד דין קדימה על חבירו דתעניות שוים לכל הצבור כדלעיל ומעמדות תדירי: \n",
+ "בתעניות ברכות וקללות. הרמב\"ם כתב פי\"ג מהלכות תפלה בתעניות שגוזרין אותן הצבור מפני הצרות. כגון בצורת ודבר וכיוצא בהן כו'. אבל בשחר תעניות קורין ויחל והוא במסכת סופרים פט\"ו: \n",
+ "[*ברכות וקללות. פי' הר\"ב. אם בחוקותי דאילו של משנה תורה מסקינן בסוגיא דכיון שהן בלשון יחיד ומשה רבינו ע\"ה מפי עצמו אמרן [וברוח הקדש. תוספת] מפסיקין בהן]: \n",
+ "אין מפסיקין בקללות וכו'. בגמרא דאמר קרא (משלי ג׳:י״א) מוסר ה' בני אל תמאס [והמפסיק בהן מראה עצמו שקשה לו לקרות] א\"נ לפי שאין ברכה על הפורענות וכתב הר\"ן ואילו היה מפסיק היה אותו שבא לקרות חייב לברך על הקללות. ואע\"ג [דתנן בסוף ברכות] דחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה לא דמיא לההיא. דההיא כעין הצדקת דין הוא ע\"כ. אלא היכי עביד הקורא בקללות מתחיל לפניהם ומסיים לאחריהם [*ואע\"ג דבסוף משנה א' פרק דלקמן תנן הפותח והחותם מברך לפניה ולאחריה. אבל כל שאר הקוראים בתורה אין מברכין כלל כדפירש שם הר\"ב והרי יש לפניהם ולאחריהם הרבה בפרשה שנמצא שהקללות אינם נקראים בראשון ולא באחרון י\"ל דמ\"מ בתעניות משכחת להו והיינו על החותם. דאלו הפותח הוא קורא בברכות. ועיין בדבור דלקמן בסמוך. ועי\"ל דהך אי נמי לפי שאין ברכה כו' ריש לקיש אמרו. והא מסקינן בסוגיא דהאידנא נהגו כו'. וכדכתב שם הר\"ב. ואיכא למימר דריש לקיש אהאידנא קאמר טעמו ואע\"ג דמשמע דאמתניתין קאמר ל\"ק הואיל והאידנא כך נהגו. קאמר [מאי] דשייך האידנא. ולא איכפת במאי דאסמכיה אמתני' והראשון נ\"ל יותר]: \n",
+ "אלא אחד קורא את כולן. ושנים הראשונים [דבתעניות] קורין פרשת ברכות. רש\"י: \n",
+ "בשני ובחמישי כו'. לפי שקורין כסדרן וחוזרין וקורין ואין עולין מן החשבון הלכך תנן להו בסוף. אבל א\"ל דדלעיל. כולהו מקרא נפקא כדלקמן מוידבר משה את מועדי. דהני נמי מקרא דרשינן להו פ\"ז דב\"ק. וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים (שמות ט״ז:כ״ו) אין מים אלא תורה שהלכו ג' ימים בלא תורה ונלאו. עמדו הנביאים שביניהם ותיקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת וקורין בשני ומפסיקין בג' וד' וקורין בה' ומפסיקין בע\"ש כדי שלא ישהו ג' ימים בלא תורה ומשום יושבי חניות שכל ימות החול עוסקין בסחורה ואין קורין בב' וה' תיקון בגינייהו קריאה יתירה. ע\"כ בגמ'. וא\"ל דזו אינה אלא אסמכתא ואלו דמתני' דרשה גמורה. שכבר כתב הכסף משנה בפי\"ג מהלכות תפלה דגם זו אינה אלא אסמכתא וכדמוכח מדברי הר\"ן שאכתוב במשנה ג' פרק דלקמן. ולפי שעיקר התקנה בב\"ה ומשום יושבי קרנות שאין שומעין בב\"ה תיקנו מנחה דשבת הלכך תני ב\"ה קודם מנחה דשבת אע\"ג דבו מתחילין בפרשה חדשה: \n",
+ "שנאמר וידבר משה וגו' מצותן שיהו קורין וכו'. דלמה הוצרך לכתוב כאן וידבר משה וכי כל המצות כולן לא אמרן משה לישראל. רש\"י בגמרא דיליף מהך קרא שיהיו שואלין ודורשין מענינו של יום כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הקורא את המגילה. אחר ששנה מה שקורין דבר יום ביומו בא לשנות סדר הקריאה ומנהגה והתחיל במגילה דמכילתין היא: \n",
+ "ויושב. משא\"כ בתורה דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמוד עמדי כביכול [נאמר בהקב\"ה כבאדם שיכול להאמר בו כן*) ] [*ועי' מ\"ש בפ\"ו דסנהדרין משנה ה'] אף הקב\"ה בעמידה. גמ'. והקורא בתורה ומשמיעה הוא כדרך הקב\"ה שהשמיע התורה דהא מהאי טעמא אמרו בירושלמי שצריך שיעמוד אחד אצל הקורא שכשם שנתנה תורה ע\"י סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה ע\"י סרסור [*ומ\"ש הר\"ב רצה עומד רצה יושב. וכ\"כ רש\"י נ\"ל דהלשון עצמו מוכח כן מדלא תנן עמד ישב כדתנן לקמיה קראה כו'. אבל בירושלמי מדקדק מדתניא מעשה בר\"מ שקראה מיושב נ\"ל משום דאפשר למשמע דמתני' ה\"ק הקורא עומד ויושב כו' יצא אבל ממעשה דר\"מ נשמע דמשמעות המשנה הקורא וכו' מותר לקרוא עומד או יושב]: \n",
+ "יצאו. הקוראים והשומעין מן הקוראים רמב\"ם פרק ב' מהלכות מגילה ופי' הר\"ב דכיון דחביבה להו כו'. דחדשה היא לו כמ\"ש רש\"י במשנה ג' פרק ג' דר\"ה והלכך תניא בגמרא משא\"כ בתורה שלא יהא קורא אלא אחד: \n",
+ "מקום שנהגו לברך. פי' הר\"ב לאחריה אבל לפניה חייב לברך בכל מקום מהטעם שכתבתי במשנה י\"א פ\"ג דסוכה. ומ\"ש בין בלילה בין ביום. עיין משנה ד' פ\"ב: \n",
+ "בשני ובחמישי כו'. התחיל בפחותין לפי שמעלין בקדש כו': \n",
+ "קורין שלשה. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים. אי נמי כנגד כהנים לוים וישראלים הראוין לקרות בה. הר\"ן: \n",
+ "הפותח והחותם מברך כו'. כתב הר\"ב וכל שאר הקורין בתורה אין מברכין. משום דקריאת התורה חשיבא חדא מצוה וכולהו הוו כחד גברא. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב והאידנא כו' בגמרא. ועיין משנה ו' פרק דלעיל: \n",
+ "והחותם. נראה בעיני דמשום כך נהיגי עלמא למקרי אדם חשוב באחרונה. כדי שהוא יזכה בברכה אחרונה. ואע\"ג דהאידנא כולהו מברכין מ\"מ לפי תקנה הקדומה לא בירך לאחרונה אלא החותם שהוא האחרון. ועוד נ\"ל טעם אחר לפי דברי הרמב\"ם בפי\"ב מהלכות תפלה שכתב וז\"ל והאחרון שגולל ס\"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור ע\"כ. ואע\"ג דהאידנא לא רגילי שהאחרון גולל. אלא קונין הגלילה בדמים יקרים. מ\"מ איכא למימר שנשתרבב המנהג מימי קדם כשנהגו עדיין שהאחרון גולל כדברי הרמב\"ם: \n",
+ "ולאחריה. ולא תליא במנהג כמו במגילה אלא חייב הוא לברך. הר\"ן. וכ\"כ הרמב\"ם במשנה דלקמן. [*וטעמא נ\"ל משום דאסמכוה אקרא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ\"א) ופ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ח) ודאמינא אסמכתא היא. לפי שהוכחתי כך בספרי מעדני מלך פ\"ק דברכות סימן י\"ג]: \n"
+ ],
+ [
+ "קורין ארבעה. ולפי שלא יפחות לכל אחד מג' פסוקים כדתנן לקמן מש\"ה מתחיל מפרשת צו דגם היא סדרה של יום שהרי מקריבין תמידין בר\"ח. ואין מדלגין וביום השבת [*כמו שמדלגין בתענית בויחל] שהרי לפעמים שהוא בא בר\"ח. הר\"ן: \n",
+ "ואין מוסיפין עליהם. כתב הר\"ב דבר\"ח ובחולו של מועד איכא ביטול מלאכה דמלאכת דבר האבוד מותר. וכן לשון רש\"י [*ומסיים ואין מפטירין בנביא מהאי טעמא גופיה] והא דמשמע מלשונם דבר\"ח אינו מותר אלא דבר האבוד. בגמרא מפרש רש\"י דהנשים אינן עושות מלאכה בשביל שלא פירקו נזמיהן בעגל בפרק מ\"ה מפרקי ר\"א ומכח סברא כתב דלא חמיר מחולו של מועד דאסור במלאכה לכל. והר\"ן כתב פירש\"י ז\"ל דר\"ח אין בהם איסור מלאכה ע\"כ. וכ\"כ עוד בסוף מועד קטן. וגמרא ערוך הוא בפרק ב' דחגיגה דף י\"ח. ונ\"ל שמפני כן כתב רש\"י ז\"ל בפירושו דר\"ה פרק ב'. כמ\"ש שם בשמו במשנה ב' דמפרש בטול מלאכה לשני ימים דהיינו ר\"ה ואילו לפירושו דהכא כמו שהוא בספרים שלנו ה\"ל לפרש על כל ר\"ח. וכמ\"ש שם התוספות. *) ועוד כתב רש\"י דדרכן היה שלא לעשות מלאכה בר\"ח. ומסמיכין הדבר למקרא אשר נסתרת שם ביום המעשה דגבי דוד ויונתן ות\"י ביומא דחולא וגבי ר\"ח הוא דקאמר הכי כדכתיב מחר חדש מדקאמר ביום המעשה [בערב ר\"ח] מכלל דר\"ח לאו יום המעשה הוא: \n",
+ "הפותח והחותם כו'. מש\"ה הדר תני לה הכא וכן עוד לקמן דהוה ס\"ד דכל דטפי מלתא מחבריה מברך לפניה ולאחריה מש\"ה אצטריך למתני לכולהו. תוס': \n",
+ "זה הכלל. לא אתא לאתויי. שאין לנו שיש בו מוסף ואינו י\"ט. אלא מה שנזכר. וסימנא בעלמא יהיב דלא תימא יו\"ט וחולו של מועד כי הדדי נינהו אלא נקוט האי כללא בידך כל דטפי ליה מלתא מחבריה טפי ליה גברא וכו'. גמרא: \n",
+ "אבל מוסיפין עליהן. אכולהו קאי דכיון שאסורין במלאכה מוסיפין עליהם דליכא למיחש משום בטול מלאכה. ואחרים מפרשים דנהי דאין פוחתין קאי אכולהו. אבל מוסיפין עליהן אשבת קאי בלחוד. אבל בשארא לא כדי שלא להשוותן לשבת שהוא עדיף מינייהו ובשבת דוקא דמוסיפין משום דליכא יומי דעדיף מיניה ויתיר ממנינא. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פורסין על שמע. כתב הר\"ב עשרה שבאו לבית הכנסת לאחר שקראו צבור את שמע כו'. וכן לשון רש\"י ור\"ל שהתפללו כל אחד בפני עצמו. וכ\"כ הר\"ן בשם רש\"י. ומ\"ש הר\"ב וברכה ראשונה של קריאת שמע מפני קדושה שבה שאינם רשאים לאומרה ביחיד. וי\"א דיחיד רשאי לאומרה שאינה אלא סיפור דברים היאך המלאכים מקדשים ולא דמי לקדושה שבי\"ח שאומרים נקדש וכו' והכא היינו טעמא דכיון שהשליח צבור אומר ברכו על כל פנים צריכין לברך שום ברכה שאם לא כן היו נראים כאילו הם כופרים ח\"ו שאומר להם לברך ואינם חפצים. ולכן אומרים ברכה ראשונה של ק\"ש. ב\"י סי' ס\"ט [*וברוך ה' המבורך שאומרים אינו אלא ענייה על הזכרת השם. וכענין הא דתנן ביומא פ\"ג משנה ח' והן עונין אחריו בשכמל\"ו. ור\"ל על שהכהן גדול הזכיר את השם. וא\"כ עדיין לא נתקיים מה שאמר להם הש\"צ שיברכו] ואנו שאומרים קדושה דיוצר ביחיד. וגם אין אומרים ברכה ראשונה רק קדיש וברכו. ולא חיישינן שיהא נראה ככופר נ\"ל דהיינו טעמא משום דנהיגי לפרוס קודם שיתחיל הש\"צ התפלה בקול רם ונמצא שמיד מתחיל השליח צבור בברכות השמונה עשרה ולא הוי ככופר. ואולי המנהיגים בזה ראו כי טוב לנהוג כן מלהרבות בברכת יוצר שכבר יצא בו כל יחיד ויחיד. ומזה הטעם בזה אין צורך לירד לפני התיבה כיון שישמעו מיד מהש\"צ ותרתי נינהו כדלקמן ואין צריך שהפורס הוא שיעבור. [*וכדלקמן במ\"ד]. ורואה אני בעניי שאם יארע שנמצאו עשרה ביחד שיש להם לומר קדיש וברכו ולעבור לפני התיבה שלא נתבטל דין עובר לפני התיבה כאשר חשב בעל הלבוש אלא כמו שאמרתי דכיון דאומרים קדיש וברכו קודם שמתחיל הש\"צ. אין צריך לירד לפני התיבה. וממילא שאם אין ש\"צ שיורדין. ואפשר שאפילו אם היה צבור בעיר שהתפללו. ויש עשרה שלא שמעו הפריסה והש\"צ בשמונה עשרה שיוכלו לעשות כך לומר קדיש וברכו ולירד לפני התיבה: \n",
+ "ואין עוברין לפני התיבה. כתב הר\"ב ש\"צ וכפירש רש\"י. ולכאורה מכאן ראיה לדס\"ל לעיל דקדושה דיוצר אור היחיד רשאי לאומרה. דאי לא תימא הכי השתא דיוצר אור דכעין סיפור דברים בלבד היא אין אומרים אלא בי' קדושה דבשמנה עשרה דבלשון נקדש היא לא כ\"ש ולמאי צריך תו למתני ואין עוברין כו'. אבל הר\"ן פי' דואין עוברין קאי נמי אבני אדם שפורסים על שמע. דלאחר שסיימו ברכה ראשונה דק\"ש מתחיל לתפלה מעומד לפי שיש בה קדושה. והא דאפסיק להו בתרתי אין פורסין ואין עוברין מפרש בירושלמי דאם התחילו לפרוס בי' והלכו להם גומר. וקמ\"ל דתפלה התחלה בפני עצמה היא ואינו רשאי להתחילה אלא בעשרה. ולא תימא אינה אלא גמר. וכתב עוד ולישנא דאין עוברין לפני התיבה היינו מפני שדרכן היה שלא לעבור ש\"צ לפני התיבה עד שמגיעין לתפלה: \n",
+ "ואין נושאין את כפיהם. דכתיב (ויקרא ט') וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וכתיב (במדבר ו') כה תברכו את בני ישראל. ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן מונקדשתי בתוך בני ישראל ואע\"ג דההוא יליף בגז\"ש דתוך תוך דבר הלמד בגז\"ש חוזר ומלמד בגז\"ש. ומיהו הני מילי כולהו אסמכתא דרבנן נינהו דסדר תפלה גופה דרבנן. הר\"ן: \n",
+ "ואין קורין בתורה. ואין מפטירין. דתקנתא דרבנן הוא ולא תקנו אלא בצבור. הר\"ן. וז\"ש דרבנן היינו שאינן מדברי תורה שבכתב. אבל יש מהן שהוא תקנתא דמשה רבינו ע\"ה כדתנן בס\"פ דלעיל. ועיין ריש ערובין*): \n",
+ "ואין עושין מעמד ומושב. כתב הר\"ב לכבוד המת ואומרים כו'. בפירש\"י כתוב לכבוד המת והרוצה לסופדו יספוד. והרשב\"ם בפ\"ו דב\"ב דף ק' כתב לנחם אבלים או להרבות צער ובכי ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה וכו' ולשון הרמב\"ם בפי\"ב מה' אבל מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל. ואומרים לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח\"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואח\"כ אומר עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים ע\"כ. ותמיהני שלא כתב בעמידה ראשונה שיאמר עמדו יקרים עמודו וה\"נ הקדימו בגמרא עמדו יקרים כו' שבו יקרים כו'. וטעם למספר שבע פי' הר\"ב במ\"ז פ\"ו דב\"ב. ועיין מ\"ש שם. ומ\"ש הר\"ב דבבציר מעשרה לאו אורח ארעא פירש\"י להטריח שליח לכך ולקרותן יקרים דא\"כ מה הנחת למרובים: \n",
+ "ואין אומרים ברכת אבלים כו'. בגמ' דאמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין. ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין. נראה דה\"ק תקנתא דרבנן היא ולא תקנו אלא בעשרה. והיה נ\"ל דתנחומי אבלים היינו ברכה שכנגד המנחמים. ומש\"ה אין שורה פחותה מעשרה דאל\"ה אין טעם לעכב בפחות מעשרה אם אין כאן ברכה. ובטור י\"ד בסי' שע\"ט כתב והאידנא אין לנו לא ברכת שורה ולא ברכת רחבה ע\"כ. נראה מזה כמו שכתבתי. אלא דבגמרא פ\"ק דכתובות ד\"ח ע\"ב ברכה בשורה מי איכא. וצ\"ע [*ובסדר המשנה שבירושלמי וכן שם בפיסקא ל\"ג ותנחומי אבלים] ומה שהקדים דיני דמת לדין ברכת חתנים. חדא דמילי טובא נינהו ותו דהכל למיתה ואין הכל נכנסין לחופה שיש שאין זוכין לחופה: \n",
+ "פחות מעשרה. כתב הר\"ב כתיב הכא כו' מה להלן עשרה שאין עדה כו' שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת גבי מרגלי' שהיו י\"ב ויצאו יהושע וכלב גמ'. [*והר\"ב שקיצר לא היתה כונתו אלא שמפסוק הבדלו למדנו כן שיהיו עשרה לפי שאין ספק אצלי שהעתיק דברים הללו מפי' הר\"ן ושם כתוב כן בהדיא מדכתיב הבדלו מתוך העדה. והתם הוו עשרה שהרי המרגלים כו' וליתא. דקרא דהבדלו בקרח כתיב. ועל כל ישראל שהקהיל אתם קרח נאמר. וקרא דעד מתי הוא דכתיב במרגלים. ונ\"ל לתקן לשון הר\"ן ושכצ\"ל [מדכתיב הבדלו מתוך העדה הזאת ואתי עדה עדה. דכתיב התם (שם י\"ד) עד מתי לעדה הרעה הזאת. והתם הוו כו'. וכן יש לתקן ג\"כ לשון הר\"ב להוסיף ואתי וכו' עד הזאת מה להלן וכו' אבל ודאי דטעות' הוה בידיה דהר\"ב ממה שראה בפי' הר\"ן. וכן בדפוס הרי\"ף שנדפס בק\"ק קראקא שהוגה מספר מהר\"ם טיקטין לא הרגיש החכם ההוא בזה]: \n",
+ "ובקרקעות פי' הר\"ב של הקדש. הבא לפדותן. וכפירש\"י כאן. ובפ\"ק דסנהדרין מ\"ג ושם מפרש הר\"ב כפי' הרמב\"ם דהכא ודהתם. ועיין מה שאכתוב שם בס\"ד: \n",
+ "תשעה וכהן. כתב הר\"ב דעשרה כהני כתיבי. ולכהן תהיה אחוזתו. לא מנינן דלאו בשומא כתיב. אלא והעריכו הכהן. כערכך הכהן. וחשב לו הכהן. וכיוצא בהן. רש\"י פ\"ק דסנהדרין. ובגמרא חד לגופיה. וחד למעוטי דאף ישראל. ואידך הוי מיעוט אחר מיעוט. ואינו אלא לרבות ט' ישראלים וחד כהן ואימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים. דהא שני אינו מיעוט אלא ריבוי. ואם כן השלישי אינו מיעוט אחר מיעוט ולדוקא אתי. והד' הוי מיעוט אחר מיעוט. והה' לדוקא. וכן כולם. קשיא. ובתוס' קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר דאין ב\"ד שקול בכל דבר שהוא תלוי שעומד בשקול הדעת ע\"כ. ועיין בספ\"ק דסנהדרין. וע\"ש בר\"פ: \n",
+ "ואדם. פי' הר\"ב שמין אותו כעבד. כמה הוא יפה למכור בשוק. כך כתב משנה ג' פ\"ק דסנהדרין. ורצה לומר עבד עברי דזה הוא שוה להמכר. ומה שכתב הר\"ב ועבד אתקש לקרקעות. דכתיב והתנחלתם. גמרא. ואסיפא דקרא לרשת אחוזה סמיך. והכי מסיים ליה לקרא בגמ'. גם סיימוהו הר\"ב והרמב\"ם. במשנה ג' פ\"ק דקדושין. ובמ\"ט פ\"ד דב\"מ לא כתב הרמב\"ם אלא לרשת אחוזה. והקשו בתוספת דקרא בעבד כנעני הוא דכתיב. ומנלן דעבד עברי אתקש: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יפחות מג' פסוקים. גמרא. כנגד תורה נביאים וכתובים: \n",
+ "לא יקרא למתורגמן. מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קרא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים הרמב\"ם פי\"ב מה' תפלה. ונפקא ליה מדדרשינן בפ\"ק דסוטה. מדכתיב בספר עזרא (ח') ויקראו בספר. זה מקרא. מפורש זה תרגום. כ\"מ: \n",
+ "ואין מדלגין בתורה. שהשומע את הקופץ ממקום למקום. אין לבו מיושב לשמוע. רש\"י: \n",
+ "עד כדי שלא יפסוק התורגמן. פי' הר\"ב שלא ישהה אלא כדי שישלים התורגמן כו'. וכן לשון הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פ' י\"ב מהלכות תפלה. והשיג עליו הראב\"ד דלשון המשנה אינה כן דלדבריו הל\"ל עד כדי שיפסיק התורגמן ע\"כ. ולשון רש\"י כדי שיוכל לגול הספר ולקרות במקום הדילוג קודם שיגמור התורגמן וכו' [*ואין לפרש דברי רש\"י כמשמעו. שיקרא קודם שיגמור דתרי קלי לא משתמעי. כמ\"ש [הר\"ב] בר\"פ בד\"ה יצאו כו'. אלא ה\"ק אילו היה רשאי היה יכול לקרות קודם כו'. וטעמא דמלתא שאם ישער הגלילה בכדי זה השעור. א\"כ בודאי לא יעמוד בשתיקה כלל אחר שסיים התורגמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "המפטיר בנביא. כתב הר\"ב מי שרגיל להפטיר בנביא. וכן לשון רש\"י וכלומר מי שעתיד להפטיר. דמסתמא פריסת שמע וכו' קודם שקוראין בתורה הוא. שכל מי שירצה לבא לבית הכנסת כבר בא לו. ותדע דהא מהאי טעמא האידנא אין פורסין כלל ביום שיש בו הפטרה. לפי שכבר באו הכל: \n",
+ "הוא פורס על שמע וכו'. כתב הר\"ב הואיל וממציא את עצמו להפטיר שאינו כבודו. בגמרא. וכתב הר\"ן כלומר דמשום דמלתא דאפטורי בנביא. לא חשבי ליה עלמא ליקרא. משום דאיתא אפילו בקטן: \n",
+ "והוא עובר כו'. מפני שלא היה דרכן לעבור לפני התיבה בק\"ש עד שעת התפלה נקט להו בתרתי. הר\"ן. וכבר כתבתי ג\"כ לעיל: \n",
+ "והוא נושא את כפיו. משום סיפא נקט לה. דאילו קטן לא. אי נמי שהוא מתחיל כאילו הוא הגדול שבהם: \n",
+ "אביו או רבו כו' ויהיה כאילו הוא עצמו מפטיר בנביא כיון שהוא תלמידו. או בנו. והכל שוה. הרמב\"ם: \n",
+ "עוברים. לשון הר\"ן פורסין את שמע ועוברין לפני התיבה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל אינו פורס על שמע. כתב הר\"ב דכל שאינו חייב בדבר כו'. רש\"י. וכתבו התוספות ואפי' לר' יהודה דמכשיר ליה במגילה [במשנה ד' פ\"ב] הכא מודה משום דבקטן איכא תרתי דרבנן כדפי' התם לת\"ק דר' יהודה אבל במגילה יש להקל לפי שטף ונשים היו בספק [צ\"ל בפסק] להרוג ולהשמיד לפיכך עשאו ר\"י כגדול: \n",
+ "פוחח פורס את שמע כו'. שלא היו עוברין לפני התיבה בפריסת שמע. וכן רשאי לתרגם דתרגום לאו חשיבותא כולי האי דקטן מתרגם. הר\"ן: \n",
+ "[*סומא פורס על שמע. אע\"פ שבכללה של הפריסה היא ברכת המאורות. כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' דפירקין]: \n"
+ ],
+ [
+ "כהן שיש בידו מומין. כגון שהן בהקניות או עקומות או עקושות כדאיתא בגמרא ופירוש בהקניות חברו הערוך בערך בהק דקרא. ועיין משנה ו' פרק ח' דנגעים. ועקומות פירש\"י כפופות ועקושות לצדדיהן. והר\"ן פירש עקומות שנתעקמה ידו אחורנית ועקושות שאינו יכול לחלק אצבעותיו ומ\"ש הר\"ב שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן. שכן תיקן ריב\"ז וטעמא בגמרא פרק ז' דסוטה דף מ' דלמא אפסיק ליה רצועה ואזיל ליה למקטר ויאמרו דלהכי אזיל ליה שהוא בן גרושה או בן חלוצה: \n",
+ "אסטס ופואה. וכמו כן כל דבר שצובע הידים. רמב\"ם: \n",
+ "מפני שהעם מסתכלין בו. נ\"ל דקאי אכולה מתניתין. דהא טעמא דת\"ק נמי משום הכי הוא כמ\"ש הר\"ב. ולא פליגי אלא דת\"ק אמר מומין ורבי יהודה אמר צבע. ומש\"ה פסקו הרמב\"ם והטור לדר\"י. והכ\"מ כתב משום דבגמ' אמרו על סברתו תנא אם רוב אנשי העיר וכו'. אלמא כוותיה קיימא לן ע\"כ. ואע\"ג דתנן ר\"י אומר אשכחן טובא דכוותיה ולא פליגי. כמו שכתבתי במשנה ו' פ\"ג דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "בסנדל איני עובר. שדרך המינין להקפיד בכך ומש\"ה אף יחף לא יעבור. א\"נ כיון שאין דרכן של ישראל להקפיד בכך חוששין שמא הרהורים של שטות עלו בלבו ונזרקה בו מינות. הר\"ן: \n",
+ "סכנה. פירש הר\"ב שלא תכנס בראשו. וכן לשון רש\"י. וז\"ל הערוך פעמים שנופל על פניו ברחום וחנון וירצצו את מוחו [*ושוב מצאתי בפירש\"י פ\"ד דמנחות דף ל\"ה וז\"ל סכנה. שכשיכנוס בפתח ויכה ראשו באסקופה שלא יכנסו התפילין בראשו]: \n",
+ "נתנה על מצחו. של ראש ושל יד על פס ידו. רש\"י. ופירש הר\"ב דחכמים למדו ג\"ש כו'. בספ\"ג דמנחות דף ל\"ז נאמר כאן (שמות י\"ג) בין עיניך ונאמר להלן (דברים י״ד:א׳) לא תשימו קרחה בין עיניכם מה להלן בגובה הראש מקום שעושה קרחה כו' ומ\"ש הר\"ב במקום שמוחו של תינוק רופס. ברייתא אחריתא לעיל מהך. והמכוין שמבין עיניך מקום התחלת השער בכל מקום שמוח של תינוק רופס הוא מקום תפילין. ופי' רופס מתרכך. ונ\"ל שהוא מלשון התרפס ורהב ריעך (משלי ו' ג') שענינו ההכנעה והרכיכות בדברים רכים. ומ\"ש הר\"ב על ידך בגובה היד. דמה תפילין של ראש בגובה שבראש. אף של יד בגובה שביד [*במנחות שם וכן] מ\"ש הר\"ב קיבורת הכל בברייתא אחריתא. ופי' בתוס' לשון קבוצת בשר כמו קיבורא דאהיני: \n",
+ "ונתנה על בית אנקלי. פי' הר\"ב על בית יד וכו' וכ\"כ רש\"י. ומסיים הר\"ן ועבדי הכי משום דכתיב לאות על ידך. וכיון שהם לאות סבורין הם שראוי שיראו לכל. ולא דרשי והיו לך וכו' ומש\"ה לא פי' אלא על בית יד. דאילו בשל ראש אדרבה כתיב בהו (דברים כ״ח:י׳) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך. ואמרו זו תפילין של ראש. ועיין בב\"י ס\"ס כ\"ז: \n",
+ "דרך החיצונים. פי' הר\"ב ההולכים אחר דעתם וכו' וכפירש\"י. וז\"ל הר\"ן קרוב למין הוא אבל מין גמור לא הוי. דהא לא עקר גזירה שוה. דהא מניחה במקום הקיבורת: \n"
+ ],
+ [
+ "על קן צפור כו'. עד המכנה. עיין מ\"ש בפ\"ה דברכות: \n",
+ "המכנה כו' משתקין אותו. מפני שהוא מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. הר\"ן. [*ועיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "האומר כו' משתקין אותו בנזיפה. כתב הר\"ב שעוקר הכתוב ממשמעותו וכו'. חטאת על השוגג. וכן לשון רש\"י. ומסיים נמי מיתת בית דין על המזיד בהתראה. וצריך עיון דלא פירשו כן במכנה בעריות דהא איכא ביה נמי כל הני. ול\"ק במשנה דהכא קתני האומר. והתם המכנה. משום דלעיל כלל לכל העריות בהדדי. ולא רצה להאריך ולבאר. אבל הא קשיא דהכא תנא נזיפה ולא כן גבי מכנה. ועוד יש לדקדק במלת בארמיותא בעממיא ה\"ל לומר. כפי לשון תרגום בכל מקום. ומצאתי בערוך ערך ארם שכתב וז\"ל האומר מזרעך וכו' בארמיותא. פירוש לא תתן מזרעך באומה ידוע שמעבירין זרעם למולך כגון ארמיים. שאתה גורם להעביר זרעך למולך. ומכלל דבריו משמע ששאר האומות שאין מעבירים מזרעם למולך מותר. לפיכך משתקין אותו בנזיפה. אלא פירוש הכתוב כדתנא דבי רבי ישמעאל בישראל הבא על הגויה. והוליד בן לעבודה זרה הכתוב מדבר. דלא שנא מולך משאר בתי עבודה זרה. עכ\"ל. ורש\"י מפרש דתנא דבי רבי ישמעאל לפרש מתני' אתא. ונראה ודאי דלדעת בעל הערוך נמי לא אתא תנא דבי רבי ישמעאל לעקור הכתוב ממשמעו לתת כרת לבא על הגויה וכו'. דודאי דעיקר הכתוב בעובד עבודה זרה מדבר. אלא דשבעים פנים לתורה. וזו אחת מהן. ואתא תנא דמתניתין למימר שזה שרוצה לדרוש ולפרש. אע\"פ שאינו בא לעקור פשוטו ומשמעו. לא ידקדק במלת מולך ולומר דבדוקא. ויתרגמו בארמיותא. דא\"כ משמע ששאר האומות מותר. וסייעתא לפירוש הערוך דבתרגום יונתן איתא. ומזרעך לא תתן בתשמישתיה לציד בת עממין למעברא לפולחנא נוכראה. [*ועיין בפי' הר\"ב במשנה י\"א פרק שלישי דאבות]. *)ופי' הערוך מתישב נמי דהכא תנא נזיפה. ואף על גב דהכא אינו רוצה לעקור המקרא ממשמעו וה\"נ במכנה. ולא בא אלא לפרש פנים אחרת בתורה ע\"ד הפנים שהתורה נדרשת. מ\"מ מדרשא דמכנה לא בא שום קולא. משא\"כ בדרשא דארמיותא שיש לטעות ולהקל בשאר האומות. לפיכך משתקין אותו בנזיפה: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה ראובן. וישכב את בלהה פלגש אביו (בראשית ל״ה:כ״ב) נקרא בבה\"כ ולא מתרגם. דחיישינן לגנותו. כפירש\"י. והר\"ן פירש משום כבוד יעקב: ",
+ "מעשה תמר. כתב הר\"ב אמנון ותמר וכו' וכ\"כ הרמב\"ם. דמעשה תמר היינו אמנון ותמר וכו' וקשיא חדא דאמאי נקט תמר ולא אמנון שהרי אמנון הוא שעשה המעשה. ותמר קרקע עולם ואנוסה היתה. וכמו דנקט ראובן ולא בלהה. וע\"ק בשנותו הסדר להכניס מעשה אמנון בין מעשים שקדמו אליו ועוד שה\"ל להסמיך מעשה תמר ומעשה דוד ואמנון כיון שמעשה אחד הם. ולכן נראה כפירש\"י. והר\"ן. מעשה תמר ויהודה. וטעמא מפרש בגמרא אברייתא דשבחיה הוא דאודי. ול\"ק דנקט תמר משום דאי תני יהודה ה\"א עובדא דיוסף שאמר לכו ונמכרנו. ומסתבר שהרמב\"ם והר\"ב כשראו בגמרא דפריך מעשה דוד ואמנון לא נקראים ולא מתרגמין. והאמרת מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם חשבו דאתמר דמתני' פרכינן. ולא היא אלא מרישא דברייתא דתני הכי מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם: ",
+ "מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם. דניחא להו דהוי להו כפרה. גמ': ",
+ "והשני. כתב הר\"ב מן ויאמר כו' גמרא ולשון השני פי' הרמב\"ם הוא מה שנשנה מענינו. ומ\"ש הר\"ב ופסוק ויגוף. כתב הכ\"מ בפי\"ב מהלכות תפלה כ\"כ הרי\"ף והרא\"ש ונ\"ל שהוא תוס' הרי\"ף שפירש דטעמא דלא מיתרגם משום כבודו של אהרן. וא\"כ בפסוק ויגוף שכתוב על העגל אשר עשה אהרן הוא הדין דלא מיתרגם. והגמרא לא חששה אלא לכתוב הפרשה וה\"ה בהאי קרא. כיון דטעמא משום כבודו דאהרן. ע\"כ. ולפום ריהטא לא עיין שאין זה מל' הרי\"ף אלא בתוספתא שנוי. ועוד פסוק ויגוף וכו': ",
+ "ברכת כהנים מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מתרגמין כן הגירסא בספרים. ובפירוש הר\"ב והרמב\"ם ברכת כהנים נקראים ולא מיתרגמין מעשה דוד ואמנון לא נקראין וכו'. ובודאי דברכת כהנים אי אפשר לפרש דאין נקראין דאין סברא לומר שתהא התורה נקראת בצבור שלא בשלימותה מה שאין כן בהפטרות דבלאו הכי אין הנביאים נקראים בשלמותן. ואלא מיהא קשיא דלא פירש התנא בברכת כהנים דנקרא ולא מיתרגם כמו באינך. ובאמת שבנוסח המשנה שבגמרא איתא מעשה דוד ואמנון נקראין ולא מיתרגמין. והשתא א\"ש דברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון כלולים בדין אחד והכי נמי בגמרא. ואלו נקראים ולא מיתרגמין וסי' רעבד\"ן. ראובן. עגל שני. ברכת כהנים. דוד ואמנון. ודקאמר בתר הכי מעשה דוד ואמנון לא נקראים וכו' יש להגיה ולמחוק לא. כך נראה בעיני ומ\"מ לא שלחתי יד להגיה במשנה לפי שראיתי [*בפירוש רש\"י אברייתא שהזכרתי ואלו נקראין וכו' דאדתנא ברישא ויש לא נקראים ולא מיתרגמין כתב מפרש בסיפא מעשה דוד ואמנון לא נקראים בהפטרה. ע\"כ. ועוד שהייתי מוכרח לומר נמי דל\"ג לא בפירכא דהאמרת כו' שהזכרתי לעיל בדבור המתחיל מעשה תמר כו' ועוד שראיתי] להרמב\"ם שבחבורו פרק י\"ב מהל' תפלה דחשיב הני דנקראים ולא מתרגמין. וכתב ובמעשה אמנון ותמר במקום שנאמר אמנון בן דוד לא נקרא ולא מיתרגם ונראה דגרס וכן ברכת כהנים. ויש לתת טעם למה מעשה אמנון לא נקרא משום דשאני מעשיות הכתובים בתורה דלא סגי דלא לקרותם כדי להשלים התורה כולה בצבור. מה שאין כן מעשה דנביאים אפשר להפטיר בענין אחר: ",
+ "ברכת כהנים. כתב הר\"ב משום דאית ביה ישא וכו' שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים כדאמרינן בברכות [כ'] לא כדאי הן ישראל לשאת להן פנים אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והן מחמירין על עצמן עד כזית עד כביצה. רש\"י: ",
+ "מעשה דוד ואמנון. לכאורה ר\"ל במעשה דוד מעשה דבת שבע. וכן הבין הכסף משנה אלא שכתב דמדהרמב\"ם לא כתב מעשה דוד בחבורו שהוא מפרש מעשה דוד ואמנון מעשה אמנון שנזכר בו דוד [*ונראה לי דמש\"ה לא פירש הרמב\"ם מעשה דוד ובת שבע דכי היכי דכתבתי בד\"ה מעשה תמר כו' דמעשה תמר ויהודה נקרא ומיתרגם וטעמא דשבחיה הוא דאודי וה\"נ דוד הא אודי וא\"כ שבחיה הוא ונקרא ומיתרגם ומש\"ה לא איצטריך תו למתני מעשה דבת שבע: ",
+ "לא נקראים ולא מיתרגמין. אע\"ג דאם לא נקראים שוב אין שייך לומר ולא מיתרגמין שאין תרגום אלא על המקרא שקרא. ועוד דבתרגום יש לחוש יותר שהרי מתרגמין כדי שהעם יבינו אלא איידי בעלמא קתני ולא מתרגמין]: ",
+ "אין מפטירין במרכבה. כדי שלא ישאלו ההמון כשישמעו אותה ולא יוסיף להם אלא ספק. הרמב\"ם: ",
+ "ורבי יהודה מתיר. כתב הר\"ב והלכה כמותו כך כתבו התוספות. וטעמא כדאמרן בגמרא אמשנה ה' פרק דלעיל וכתבו הר\"ב דבעצרת יום ראשון מפטיר במרכבה. ולענין טעמא דר' יהודה י\"ל דסבירא ליה לר' יהודה דהא מעשה בראשית נקרא ומיתרגם. ואע\"ג דמעשה מרכבה עדיף כדתנן בספ\"ב דחגיגה מ\"מ במעשה בראשית הא אמרינן בגמרא דאע\"ג דאיכא חששא דדילמא אתו לשיולי מה למעלה כו' דראוי הוא שלא בא לעולם כדתנן התם משנה ב' אפ\"ה נקרא ומיתרגם [*וטעמא דלא חיישינן דלמא אתי לשיולי כו' שכן לשון הרי\"ף מעשה בראשית נקרא ומיתרגם ולא חיישינן דלמא כו'. וטעמא דמלתא דלא חיישינן נ\"ל דממ\"נ אם הוא חכם יודע שהדברים אלו לב המשכיל לא ישיגם. ושתיקתו יפה מדבורו. ואם לאו בר הכי הוא הכי נמי אויל מחריש חכם יחשב והחרש יחריש באולתו. ולא ישאל בענינים אלו שידע שאינו כדאי שישיבו לו שום מענה]: ",
+ "רבי אליעזר אומר אין מפטירין בהודע את ירושלים. ביחזקאל ט\"ז. וכתב הר\"ב משום יקרא דירושלים. הכי משמע בברייתא מדרבי אליעזר אמר לאחד שקראה עד שאתה בודק בתועבת ירושלים צא ובדוק בתועבת אמך. וקשיא לי דאמאי לא פליג נמי במעשה עגל הראשון. ואע\"ג דלא סגי בלא קריאה מ\"מ ה\"ל למימר דלא לתרגם. אלא דהתם ניחא משום כפרה. ה\"נ נימא דניחא מש\"ה. דודאי אין זו סברא שעל כבוד העיר ירושלים הקפיד דלא בעיא כפרה. דפשיטא דהודע את ירושלים המכוון אנשי ירושלים. גם אין לחלק בין מעשה אחד כמו העגל לתועבות הרבות הנזכרות בפרשה זו. שהרי מפטירין בסימן דש\"ח קודם ט' באב שכולן מדברים בכמה עברות שעברו. וכן הפטרה דקדושים התשפוט התשפוט את עיר הדמים (יחזקאל כ\"ב) וכו'. וניחא לי במ\"ש בעל הלבוש בא\"ח סי' תצ\"ג דפ' הודע כתיב בה מכורתיך ומולדתיך בארץ הכנעני אביך האמורי ואמך חתית. וזה ודאי גנות וכדי בזיון וקצף לבזותן מעיקר מולדתן. וז\"ש ר\"א צא ובדוק באמך כלומר בעיקר מולדתך: ",
+ "סליק מסכת מגילה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מגילה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מגילה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Megillah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מגילה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Megillah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..514a455c3b3711258ababbf72d7dcc32c22eed25
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,202 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Moed Katan, Introduction": [
+ "סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב\"ם ועיין מ\"ש בפתיחה ליבמות:"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בית השלחין. פירש [הר\"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה\"א מתחלף בחי\"ת. רש\"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דבב\"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע\"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ\"ד ספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ\"ה): \n",
+ "במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב\"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש\"מ אלא מועד. נ\"ל שיש לתקן ללשון הרמב\"ם ושכצ\"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש\"מ והם הימים וכו'] ומ\"ש הר\"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י\"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת\"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש\"מ ואיזה מותרת. רש\"י. ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש\"מ עיקר מן התורה. והב\"י כתב שנ\"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ\"ש בשם הר\"ן לענין אסורי יה\"כ בר מאכילה ושתיה ברפ\"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דסוכה. ומ\"ש הר\"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג': \n",
+ "ובשביעית. כתב הר\"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ\"כ התוספות בדף ו' ע\"ב בשם רש\"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ\"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש\"י וכן הר\"ב בשדה הבעל. ש\"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה\"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד\"ה אבל אין כו'] וכ\"כ בכ\"מ פ\"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב\"ם נראה שאינו סובר כרש\"י והר\"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ\"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס\"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב\"ם: \n",
+ "שיצא בתחלה. כתב הר\"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד\"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ\"ש הר\"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא: \n",
+ "בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא: \n",
+ "אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר\"ן. [*וזה אף להרמב\"ם דלעיל בסוף ד\"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד\"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע\"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א\"נ שביעית ע\"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל: \n",
+ "ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר\"ן: \n",
+ "ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ\"פ הרמב\"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל: \n",
+ "עוגיות. פי' הר\"ב חריצים ומסיים הר\"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י\"ג) שהוא לשון עכוב. ע\"כ. ומה שכתבו רש\"י [ד' ע\"ב. ד\"ה עוגיות] ורמב\"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ\"ג דתענית היינו הך שפירש רש\"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י\"ז] (ז') עוגיות כ\"כ בערך בדד: \n",
+ "לגפנים. לשון הר\"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [*שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ\"ג דשבת דף מ\"ז ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין: \n"
+ ],
+ [
+ "ובשביעית. כתב הר\"ב מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית. לישנא דגמרא שנראה כעודר עיין משנה ב' פ\"ב דשביעית: \n",
+ "וחכמים אומרים עושין כו' בשביעית. דכל שנראה כחופר [לא הוי עבודה דעודר] לא הוי. כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניחו במקומו כ\"כ הר\"ן והכי איתא בגמרא בבינייהו דאמוראי דפליגי בטעמא דר' אליעזר. דלמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר. דמיירי דשדי לאבראי וכו' ולפי שהרמב\"ם בפ\"א מה' שמטה לא התנה שיהא משליך למרחוק משמע דסבר ליה דלרבנן בכל ענין שרי וכדמסיים ויהיב טעמא שהתירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה: \n",
+ "ומתקנין את המקולקלת במועד. סיומא דמלתייהו דרבנן הוא והיינו דכתב הר\"ב אבל אין עושין כו' ומה שכתב הר\"ב אם נפל לתוכה עפר כו' ולא דמי למעיין שיצא בתחלה כדלעיל. דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה: \n",
+ "ומתקנין את קלקולי המים שברה\"ר. אפי' אין רבים צריכים להם כדאיתא בגמרא. וטעמא כדכתב הר\"ן והרא\"ש בשם הראב\"ד לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם. ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט וכמ\"ש לקמן. ונראה לי דהיינו דתנן וחוטטין אותן ופרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין. היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט. דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוה. וראיה לדברי שהרמב\"ם וכן הטור לא כתבו החטיטה בקלקולי המים שברה\"ר: \n",
+ "ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות כו'. בריש שקלים תנן דבט\"ו באדר מתקנים כו' ושם מפורש. ול\"ק כיון דכבר תקנו למה להו תו לתקן בחוה\"מ. דבירושלמי הקשו זה על ומציינין את הקברות. ופתרו שירד שטף של גשמים ושטפו. ונראה דעל הראשונים ל\"ק להו ולא מידי לפי דמלתא דפשיטא הוא דהקלקולים מצויים בדרכים וכו'. ואין התקון מועיל בהן אלא לפי שעה. אבל ציון קברות אין סברא שיתקלקל אלא כדמשני שירד שטף כו': \n",
+ "ועושין כל צרכי הרבים. מפרש בגמרא לאתויי חפירת בורות שיחין ומערות כשרבים צריכים להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן ואם ישנה בהם יפסיד. הרא\"ש בשם הראב\"ד. והא דמפרש הר\"ב ברפ\"ק דשקלים כגון דיני ממונות וכו' וה\"נ מפרש הכא בירושלמי וכן פסקם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות י\"ט. ומיהו קצת קשיא בעיני דדיקא דמתני' דאמר רב אשי בגמרא דכל לאתויי חפירה משום דכולהו דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים כו' בכלל ומתקנים את הדרכים הן דבהדיא תנן לה ואי איתא לההוא דירושלמי לא דייק ולא מידי. דדלמא לאתויי הנהו הוא דאתא. ומיהו בלאו הכי הא תניא בריש פ\"ג דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות. ואיכא למימר דלאתויי הך אתא אלא מאי אית לך למימר דסבירא לי' לרב אשי דליכא לאתויי ההיא דדנין כו' בהך דכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דומיא דאינך פרטי דתנינן בהדיא. ה\"נ ההוא פירושא דירושלמי לא ס\"ל לרב אשי לפרושי בכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דכותייהו דאינך דתנינן. שהם תיקונים בקרקע: \n",
+ "ויוצאין אף על הכלאים. בגמ' רמי והתנן בא' באדר וכו' [בריש שקלים] ופליגא בשינויי וחד שינויי כאן בבכיר כאן באפיל. וכתבו הרמב\"ם בסוף פ\"ב דכלאים וטעמו דבירושלמי איתא להך אוקימתא. והא דקתני אף. דהכי תנן בריש שקלים והתם שפיר קתני אף. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דיוצאין לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה. בגמ'. וכתבו התוספות ולא הוי מעילה דלב ב\"ד מתנה עליהן כדאשכחן וכו' ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דשקלים. ותמיהני שהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים בכתבו כל הבא מתרומת הלשכה לא כתב להך דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "מושכין את המים מאילן לאילן. כתב הר\"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר\"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר\"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר\"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא\"ל משום דבר\"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב\"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע\"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ\"מ הרי רש\"י אח\"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע\"כ. דלהר\"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש\"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס\"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ\"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע\"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר\"ב. ולהרמב\"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ\"כ רפ\"ו מהלכות י\"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר\"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע\"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר\"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל: \n",
+ "זרעים שלא שתו כו'. בבית השלחין כדכתב הר\"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר\"ס תקל\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש\"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר\"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר\"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ\"ק דתענית: \n",
+ "וחכמים מתירין בזה ובזה. כתב הר\"ב והלכה כראב\"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע\"ג דלפי האמת י\"ל דראב\"י נמי ס\"ל כמתני' דלעיל. מ\"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב\"י ודמש\"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ\"מ הרי\"ף פסק כראב\"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב\"ם והרא\"ש והטור. וא\"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב\"י. ובספ\"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב\"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ\"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב\"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ\"ח דערובין משנה י']: \n"
+ ],
+ [
+ "האישות. פי' הר\"ב תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ובגמרא דבקרא הכי קרי ליה דכתיב נפל אשת בל חזו שמש. תהילים נ\"ח (כ\"ב): \n",
+ "כדרכו. פי' הר\"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים הר\"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות? הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה: \n",
+ "ובשביעית. לשון רש\"י אע\"ג דמתקן השדה. ולשון הר\"ן דלא גזרינן דלמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם ע\"כ. והתוספות כתבו די\"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פרק ג' דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות כו' וכן גרגר של צרורות כו' ע\"כ. ודקדקתי בהלכות שמטה להרמב\"ם. ולא מצאתי שהעתיק זו המשנה. וזו הוראה דל\"ג ובשביעית: \n",
+ "ומקרין. נ\"ל שהוא נגזר משם*) קיר. ואע\"פ שהיה ראוי שיאמר ומקירין. אבל נשתנה שלא יתערב במלת מקיר שעינינו קרירות כדאמרי' במשנה ב' דביצה מפני שנראה כמקיר: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ\"מ שמחה היא לו כשא\"ל א\"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש\"י והר\"ב דל\"ג בתחלה וכן בברייתא ל\"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב\"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ\"ז מהלכות י\"ט. והכסף משנה פ\"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ\"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ\"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו': \n",
+ "אבל לא להחמיר. כתב הר\"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ\"ש שם דגם הוא צער לו. מ\"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר\"ן כלשון הר\"ב. אבל רש\"י והרמב\"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע\"כ וסבר ר\"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ\"ג דנגעים: \n",
+ "וחכמים אומרים לא להקל וכו'. ס\"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק: \n",
+ "ועוד אמר ר\"מ. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו': \n",
+ "קודם לרגל שלשים יום. כתב הר\"ב תמיד ור\"ל בין לערער בין לספוד וכמ\"ש רש\"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ\"ל שתיבת תמיד צ\"ל אית]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל מחנכים את הכוכין במועד. אע\"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא\"ש ור\"ן בשם הרמב\"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה\"ה לקבר. והרמב\"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר: \n",
+ "נברכת. כתב הר\"ב של כובסין. וכן פירש\"י וכדתנן לה ברפ\"ב דבבא בתרא וכתב הר\"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא: \n",
+ "וארון עם המת בחצר. כתב הר\"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר\"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק כ\"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ\"כ הר\"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו: \n",
+ "אלא אם כן יש עמו נסרים. דטורח גדול לעשותן במועד. רש\"י בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני ששמחה היא לו. לשון הר\"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל\"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ\"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א\"כ מכדי קרא י\"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ\"ק דחגיגה. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות יו\"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ\"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה: \n",
+ "ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר\"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש\"י: \n",
+ "לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ\"ח דשבת: \n",
+ "שניוול הוא לה. לשון הר\"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש\"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו: \n"
+ ],
+ [
+ "ההדיוט תופר כדרכו. לצורך המועד. דבחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. תוספת: \n",
+ "ומסרגין בצריך לה במועד. טור סימן תקמ\"א. ומלת מסרגין במשנה ד' פ\"ח דאהלות מפורשת: \n",
+ "רבי יוסי אומר אף ממתחין. כן הגי' בספרים וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל במשנה שבגמרא לא גרסינן אף: \n"
+ ],
+ [
+ "מעמידין תנור וכיריים ורחים. לשון הר\"ב בונין ומושיבין ומתקנין כו'. לשון הרמב\"ם כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ע\"כ. וענין טפלה בפ\"ה דכלים. ול' הרא\"ש מעמידין היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ע\"כ. והר\"ב מפרש לשניהם דלענין הדין שניהם אמת. ופי' תנור וכירים בפרק ג' דשבת: \n",
+ "אין מכבשין. פירש הר\"ב מנקרין כו'. ונ\"ל שהוא מלה ארמית מן במסילה נעלה \n",
+ "(במדבר כ') שתרגומו באורח כבישא ניסק: \n",
+ "בתחלה. פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין. הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה הדיוט. כמו שקדם זכרו [במשנה ד'] שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הרמב\"ם: \n",
+ "ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל. פי' הר\"ב מעגילה עץ עגול כו' ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מבעיא. ה\"ק ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל פירש רש\"י ולא מעגלה ממש אלא כעין מעגלה ביד וברגל. וכן כתבו כל הפוסקים: \n",
+ "מתקנן במועד. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דפרק דלקמן ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עץ בין בשל ברזל וכתב הרמב\"ם פ\"ח מהלכות יו\"ט שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית. ע\"כ. ועיין לעיל משנה ד'. ותו בגמרא דמתניתין דהכא לא כההיא דסוף פרק בתרא דמעשר שני. דיוחנן כ\"ג ביטל מכה בפטיש בדבר האבד אלא ההיא כר' יהודה בר פלוגתיה דר' יוסי: \n",
+ "וכל כבשין כו'. דאי אין יכול לאוכלן לא. דכובש אסור. והרמב\"ם יהיב טעמא בפרק כ\"ב מהלכות שבת משום שהוא כמבשל. ולרש\"י והר\"ב דמשנה ב' פרק י\"ד דשבת נ\"ל שהוא משום מעבד עיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ומניחה לאחר המועד. כתב הר\"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא: \n",
+ "זולף. פירש הר\"ב שופך וכו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ט דשבת: \n",
+ "וגף. פירש הר\"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ\"ה דע\"ג. וכתבו התוספות י\"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן מי שהיה יינו וכו'. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא: \n",
+ "זולף כלומר מריק אותו בחביות. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש\"י: \n",
+ "יאבדו. פירש הר\"ב ב\"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב\"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש\"י יאבדו שאסור להנות מהן ע\"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ\"ז מהי\"ט כתב בשם הרמ\"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז\"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב\"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ\"ד דגיטין. מ\"מ כתב שכדברי הרמב\"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל\"ח כתב כדברי הרמ\"ך. ונ\"ל להביא ראיה לדברי הרמב\"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה\"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ\"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע\"י היה תקלה דשהו עד לחוה\"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד. פירש התוספת דרבותא קמ\"ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד אבל כל שאינו לצורך המועד ה\"ה אפילו שאר דברים דאסור דהא במשנה דלקמן אסרו למכור פירות אלא לצורך המועד. וצ\"ע אי צריך בהאי צנעה כמו בההיא דפירות כדלקמן. ע\"כ. והמגיד כתב דשאר דברים אפילו שאינו צריך להם במועד רשאי הוא לקנותו בצנעה לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו ביום טוב. ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא בזול מותר הוא לקנותו. אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא נמי לא תנא לפי שא\"ל בהן לצורך המועד ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "[*בתים עבדים ובהמה. כן גי' הר\"ב וכן הוא בסדר המשנה בגמ' אבל הרי\"ף והרא\"ש גרסי אבנים וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ויהיב התם טעמא דצורך המועד משכחת בכותל הנוטה לנפול ויש סכנה דסותרו ובונהו ביו\"ט ולא די בסתירה דאם לא יבנה לא יסתור ובהגהת אשר\"י כתב כן בשם הא\"ז]: \n",
+ "שאין לו מה יאכל. מצינן למימר דפרושי קא מפרש. ומיהו בגמ' דייק [מההיא או שאין לו כו' דמשנה ד' פרק דלקמן] דה\"ק א\"נ מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע\"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות את נפשו. הר\"ן: \n",
+ "אין מפנין כו'. פירש הר\"ב כלים או תבואה שאינן לצורך המועד טור סי' תקל\"ה וטעמא נראה משום טרחא ואתי למנועי משמחת יום טוב: \n",
+ "אבל מפנה לחצרו. כתב הר\"ב לבית אחר כו' אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא והיינו רישא וכבר פירשה אלא דלעיל נקט סתם רחוק כלשון הר\"ן במשנה והכא נקט ר\"ה כמו שמבארו הר\"ן בגמ': \n",
+ "אין מביאין כלים מבית האומן. שיחשבו הרואים שבעל הבית נתנם לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנם במועד. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "מוכרי פירות כו' מוכרים בצנעה. והטעם שכל שאומנתו בכך כל השנה בעי צנעה. אף על פי שהוא לצורך המועד. וזהו שהזכירו מוכרים. המגיד פ\"ז מהלכות יו\"ט. ופירוש בצינעה בברייתא בגמ'. אם היה חנותו פתוח לר\"ה פותח חציו ומניח חציו נעול ואם פתוח לסטיו פותח כדרכו כו': \n",
+ "הציידין. ציידי [חיה] עופות ודגים. הר\"ן: \n",
+ "בצנעה. כתב רש\"י שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ע\"כ. ולפי דבריו קשה למה נקטינן אלו. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות יו\"ט כפי מה שפירשו המגיד לא הצריך לעשותן בצנעה. אלא האומנים שעושין מלאכות לרבים. ופירש ב\"י סימן תקל\"ג דהטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו הן עושין אותם לצורך חול: \n",
+ "רבי יוסי אומר כו'. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע\"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס': \n",
+ "הבא ממדינת הים. כתב הר\"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה\"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם: \n",
+ "וכן מי שנשאל כו'. כתב הר\"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש\"י ספ\"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר\"ב בסוף פ\"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא\"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס\"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש\"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ\"ט דנדרים פסק הר\"ב דקי\"ל פותחין בחרטה וא\"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ\"כ הרא\"ש דזה הירושלמי לא ס\"ל דבחרטה סגי וא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכותבו. ומיהו כתב הב\"י דהרי\"ף והרמב\"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע\"כ: \n",
+ "והנזיר והמצורע. פירש הר\"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש\"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב\"ם פ\"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע\"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ\"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע\"כ. ועיין משנה ד' פרק י\"ד דנגעים מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "והמנודה דקי\"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל. ר\"ן: \n",
+ "וכל העולים מטומאה לטהרה. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל כ\"כ הר\"ן. והב\"י סי' תקל\"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד: \n"
+ ],
+ [
+ "ושוברין. כתב הר\"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב\"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר\"ן: \n",
+ "מתנה. כתב הר\"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז\"ל הר\"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך: \n",
+ "ופרוזבולין. כתב הר\"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל\"ז. ועיין מ\"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר\"ן: \n",
+ "אגרות שום. פי' הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ\"ל. ופירוש זה של הר\"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ\"ה. אבל רש\"י פירש אגרות שום בכך שמו ב\"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע\"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע\"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר\"ב ג\"כ ע\"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ\"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+ "ואגרות מזון. כתב הר\"ב א\"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ\"פ רש\"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ\"ל: \n",
+ "ומיאונים. פי' הר\"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר\"ן: \n",
+ "ושטרי בירורין. פירש הר\"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר\"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב\"ב: \n",
+ "וגזירות ב\"ד. כתב הר\"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר\"ן: \n",
+ "ואגרות של רשות. פירש הר\"ב צווי השלטון. כפירש\"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ\"ש הר\"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב. וי\"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב\"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה\"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ\"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ\"כ ב\"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב\"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין כותבין שטרי חוב. כתב הר\"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם: \n",
+ "אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. כתב סמ\"ג בשם הירושלמי בד\"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע\"כ. וב\"י נדחק בפירושו. למאן דס\"ל דלא מנחי תפילין במועד: \n",
+ "אפילו בספר העזרה. כתב הר\"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע\"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי\"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א\"ח שכתב ב\"י. אבל המגיד כתב דבס\"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא\"כ ס\"ת. שא\"א לעשותה כולה בח\"ה. גם ת\"ה כתב בשם א\"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש\"י ס\"ת של עזרא: \n",
+ "וטווה על יריכו. אבל בתפילין א\"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כו' בין באבן. פירש\"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה: \n"
+ ],
+ [
+ "הקובר את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת: \n",
+ "שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י\"ד סי' שצ\"ג: \n",
+ "גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר\"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא\"כ בשבעה. הר\"ן. ועיין במשנה ו': \n",
+ "גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י\"ט. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא\"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ\"כ הר\"ן. וטור יו\"ד סימן ת' כתב לפי שא\"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א\"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "עצרת כשבת. וכ\"ש ר\"ה וי\"ה. תוס'. וכתב הר\"ן דטעמא דר\"א דס\"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה\"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה\"מ כו': \n",
+ "רבן גמליאל אומר ר\"ה ויה\"כ כרגלים. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב\"י בשם הרמב\"ן. וכתבו התו' וכ\"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו\"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר\"ה וי\"כ כו': \n",
+ "וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. ולא שייך למימר היינו ת\"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת\"ק. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ\"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר\"ה וכן יום אחד לפני יוה\"כ. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו אע\"פ שבחבורו בפ\"י מה' אבל לא פסק כן בר\"ה ויוה\"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר\"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ\"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ\"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ\"ש הר\"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ\"ק. ונ\"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין קורעין כו'. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר\"ב אלו הן שהכהן מטמא להם: \n",
+ "ולא מוליכין כו' אלא בסלים. פי' הר\"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה\"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ\"ל. הר\"ן: \n",
+ "ולא בקנון. מפורש במשנה ג' פי\"ו דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא להרגיל את ההספד. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב\"ם פי\"א מהלכות אבל: \n",
+ "ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. פירש\"י ששופעות זיבה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ותמת וגו' ה\"ק רבי אליעזר בגמרא וצ\"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת: \n",
+ "מענות מפורש במשנה דלקמן: \n",
+ "ר' ישמעאל. הר\"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב\"ם והמגיד גורס רשב\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות. ובמשנה שבגמ' ורי\"ף ל\"ג אבל ול' רמב\"ם בפי\"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה: ",
+ "נקבר המת. אפילו בר\"ח. חנוכה. [ופורים] וכ\"ש בחול המועד דחמיר טפי: ",
+ "סליקא לה מסכת מועד קטן: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מועד קטן, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Moed Katan, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ccb8a925f6c62210414abcf12df8d3430566b20e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Moed_Katan",
+ "text": {
+ "Mishnah Moed Katan, Introduction": [
+ "סידרה אחר מגילה מפני שיש בינו ובין ימי פורים הצטרפות שבשניהם אסור התענית וההספד. הרמב\"ם ועיין מ\"ש בפתיחה ליבמות:"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "בית השלחין. פירש [הר\"ב] ארץ עיפה כו' תרגום עיף משלהי. גמ'. וה\"א מתחלף בחי\"ת. רש\"י. ששניהם ממוצא הגרון. ועיין מ\"ש במשנה ז' פ\"ד דבב\"ב. וכתבו התוס' ועיף ויגע צמא למים כדכתיב*) ונפש עיפה למים ע\"כ. ולא מצאתי מקרא זה בכל הכ\"ד ספרים ונ\"ל שהוא ט\"ס וצ\"ל כדכתיב מים קרים על נפש עיפה. (משלי כ\"ה): \n",
+ "במועד. המשנה תקרא חולו של מועד הימים שבין כל מועד ומועד. הרמב\"ם [*ולפי שאין במשנה לשון חש\"מ אלא מועד. נ\"ל שיש לתקן ללשון הרמב\"ם ושכצ\"ל המשנה תקרא מועד מה שאנו קורין חש\"מ והם הימים וכו'] ומ\"ש הר\"ב דדבר האבוד מותר במועד במסכת חגיגה [דף י\"ח] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה עצורים בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה. אף ששה עצורין בכל מלאכה ת\"ל השביעי שביעי אסור בכל מלאכה ואין ששה אסורים בכל מלאכה. הא לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזו מלאכה אסורה בחש\"מ ואיזה מותרת. רש\"י. ורי\"ף ורמב\"ם והרא\"ש והטור פה אחד [הסכימו] דאינה אלא אסמכתא. ואין לאיסור מלאכה בחש\"מ עיקר מן התורה. והב\"י כתב שנ\"ל מזאת הברייתא שיש לאיסור מלאכה בחולו של מועד עיקר מן התורה והכתוב מסרה לחכמים לאסור ולהתיר כפי שיהא נראה להם. וכמ\"ש בשם הר\"ן לענין אסורי יה\"כ בר מאכילה ושתיה ברפ\"ח דיומא. ולדבריו צריך לומר דתרתי שמעינן מהך קרא דהא דרשינן נמי מיניה דאכילת מצה חוץ מלילה הראשונה רשות ולא חובה כמ\"ש במשנה ו' פ\"ב דסוכה. ומ\"ש הר\"ב אבל שדה שלחין של אילן עיין במשנה ג': \n",
+ "ובשביעית. כתב הר\"ב דבשביעית שרי להשקות בין שדה בית הבעל כו'. וכ\"כ התוספות בדף ו' ע\"ב בשם רש\"י ומשום דבירושלמי מוקים למתניתין דספ\"ב דשביעית כמתניתין ג' דלקמן. והתם פי' לה רש\"י וכן הר\"ב בשדה הבעל. ש\"מ דההיא מתניתין נמי בבעל איירי ורבי שמעון מתיר שם וכן הלכה כמו שאכתוב שם בס\"ד. והטעם דבשביעית שרי יותר מחה\"מ משום טעם הירושלמי שאעתיק לקמן [*בד\"ה אבל אין כו'] וכ\"כ בכ\"מ פ\"א מהלכות שמטה דמההוא טעמא אתינן. אבל הרמב\"ם נראה שאינו סובר כרש\"י והר\"ב אלא דבית הבעל נמי אסור בשביעית וההיא דספ\"ב דשביעית כתב בהדיא דשרייא משום האילנות שלא יפסדו וכן מוקים למתני' ג' דלקמן דמדמי לה בירושלמי כמו שאכתוב שם בס\"ד ופשטא דמתניתין דהכא משמע ודאי דבשביעית נמי לא שרי אלא דשלחין וכן העתיקה הרמב\"ם: \n",
+ "שיצא בתחלה. כתב הר\"ב ואין חוששין כו' שמא יפלו גדותיו. עיין לקמן במשנה דלקמן (ד\"ה) ומתקנים את המקולקלת. ומ\"ש הר\"ב ואיכא טרחא כלומר שאפילו דבר האבד לא התירו כשיש טרחא: \n",
+ "בין ממעיין שלא יצא בתחנה. ואצטריך למתני למעוטי שדה הבעל שאפילו ממעיין שלא יצא בתחלה שישן הוא אסור. גמרא: \n",
+ "אבל אין משקין כו'. אמועד קאי דגבי שביעית לא חיישינן לטרחא יתירא הר\"ן. [*וזה אף להרמב\"ם דלעיל בסוף ד\"ה ובשביעית כו' וכדלקמן בד\"ה ואין עושין כו']. וטעמא כדמפרש בירושלמי דשביעית ע\"י שהוא מותר במלאכה פי' שאינה דקרקע התירו אפי' בדבר של טורח. א\"נ שביעית ע\"י שזמנה מרובה כו'. ולא מסתבר לעשות ז' ימים האחרונים כז' דרגל: \n",
+ "ולא ממי הקילון. כיון דמי הגשמים לא נאסרו אלא משום גזירה דמי הקילון הלכך שפיר נקטיה אחר מי גשמים. הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב דאיכא טרחא יתירא לדלות ומלשון קולתא שהוא תרגום כדה על שכמה נקראת קילון. הר\"ן: \n",
+ "ואין עושין עוגיות כו'. מדרישא דהך אבל אין משקין כו' לא קאי אשביעית הך סיפא נמי לא קאי אשביעית וכ\"פ הרמב\"ם בפרק א' מהלכות שמטה וטעמא כדלעיל: \n",
+ "עוגיות. פי' הר\"ב חריצים ומסיים הר\"ן כדי שיתעכב שם המים מלשון הלהן תעגנה (רות א' י\"ג) שהוא לשון עכוב. ע\"כ. ומה שכתבו רש\"י [ד' ע\"ב. ד\"ה עוגיות] ורמב\"ם שהוא מלשון עג עוגה דמשנה ח' פ\"ג דתענית היינו הך שפירש רש\"י בפי' רות תעגנה לשון אסור כלא כמו עג עוגה וכו' והערוך כתב שתרגום מערוגות מטעה [יחזקאל י\"ז] (ז') עוגיות כ\"כ בערך בדד: \n",
+ "לגפנים. לשון הר\"ב בעקרי הזיתים. ובעקרי הגפנים. לישנא דברייתא בגמרא ובאתריה דתנא דמתני' שכיחי גפנים ולא זיתים. וכדאשכחן נמי בגמרא. רב יהודה שרי לבי ברציתא למעבד בנכי [*שהוא ארמית לעוגיות כדאיתא התם] לכרמיהון. ולא קאמר נמי לזיתיהון אלא משום דלא הוו להו אלא כרמים ולא זיתים. וכיוצא בזה פירשו התוספת ספ\"ג דשבת דף מ\"ז ובפ\"ג דחגיגה דף כ\"ה דבגליל שכיח שמן יותר מיין: \n"
+ ],
+ [
+ "ובשביעית. כתב הר\"ב מפני שנראה כחופר קרקע בשביעית. לישנא דגמרא שנראה כעודר עיין משנה ב' פ\"ב דשביעית: \n",
+ "וחכמים אומרים עושין כו' בשביעית. דכל שנראה כחופר [לא הוי עבודה דעודר] לא הוי. כיון דמשליך את העפר למרחוק. והעודר מניחו במקומו כ\"כ הר\"ן והכי איתא בגמרא בבינייהו דאמוראי דפליגי בטעמא דר' אליעזר. דלמאן דאמר מפני שמכשיר אגפיה לזריעה דלהכי לא קאמר מפני שנראה כעודר. דמיירי דשדי לאבראי וכו' ולפי שהרמב\"ם בפ\"א מה' שמטה לא התנה שיהא משליך למרחוק משמע דסבר ליה דלרבנן בכל ענין שרי וכדמסיים ויהיב טעמא שהתירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מליחה וימות כל עץ שבה: \n",
+ "ומתקנין את המקולקלת במועד. סיומא דמלתייהו דרבנן הוא והיינו דכתב הר\"ב אבל אין עושין כו' ומה שכתב הר\"ב אם נפל לתוכה עפר כו' ולא דמי למעיין שיצא בתחלה כדלעיל. דחיישינן שיפלו גדותיו ואתי לתקן. דתיקונא דהתם עשייה בתחלה היא כדקתני שיצא בתחלה: \n",
+ "ומתקנין את קלקולי המים שברה\"ר. אפי' אין רבים צריכים להם כדאיתא בגמרא. וטעמא כדכתב הר\"ן והרא\"ש בשם הראב\"ד לפי שצרכי רבים אינם נגמרים אלא בשעת הבטלה משום דדמי לקדירה דבי שותפי ובשעה שהם בטלים מתחברים כולם ועושים ואם לא יעשו אז לא יעשו לעולם. ומסיק דכי התירו במלאכת הדיוט וכמ\"ש לקמן. ונראה לי דהיינו דתנן וחוטטין אותן ופרושי קמפרש דהא דאמרן ומתקנין. היינו חוטטין שהוא מלאכת הדיוט. דאלת\"ה לישנא יתירא הוא דודאי דחטיטה בכלל מתקנין הוה. וראיה לדברי שהרמב\"ם וכן הטור לא כתבו החטיטה בקלקולי המים שברה\"ר: \n",
+ "ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות כו'. בריש שקלים תנן דבט\"ו באדר מתקנים כו' ושם מפורש. ול\"ק כיון דכבר תקנו למה להו תו לתקן בחוה\"מ. דבירושלמי הקשו זה על ומציינין את הקברות. ופתרו שירד שטף של גשמים ושטפו. ונראה דעל הראשונים ל\"ק להו ולא מידי לפי דמלתא דפשיטא הוא דהקלקולים מצויים בדרכים וכו'. ואין התקון מועיל בהן אלא לפי שעה. אבל ציון קברות אין סברא שיתקלקל אלא כדמשני שירד שטף כו': \n",
+ "ועושין כל צרכי הרבים. מפרש בגמרא לאתויי חפירת בורות שיחין ומערות כשרבים צריכים להם עתה. אבל שלא לצורך המועד לא התירו מפני שהן מלאכת אומן. ואינו יכול לשנות בהן ואם ישנה בהם יפסיד. הרא\"ש בשם הראב\"ד. והא דמפרש הר\"ב ברפ\"ק דשקלים כגון דיני ממונות וכו' וה\"נ מפרש הכא בירושלמי וכן פסקם הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות י\"ט. ומיהו קצת קשיא בעיני דדיקא דמתני' דאמר רב אשי בגמרא דכל לאתויי חפירה משום דכולהו דתניא יוצאין לקווץ את הדרכים כו' בכלל ומתקנים את הדרכים הן דבהדיא תנן לה ואי איתא לההוא דירושלמי לא דייק ולא מידי. דדלמא לאתויי הנהו הוא דאתא. ומיהו בלאו הכי הא תניא בריש פ\"ג דף י\"ד ע\"ב דנין דיני נפשות ודיני מכות ודיני ממונות. ואיכא למימר דלאתויי הך אתא אלא מאי אית לך למימר דסבירא לי' לרב אשי דליכא לאתויי ההיא דדנין כו' בהך דכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דומיא דאינך פרטי דתנינן בהדיא. ה\"נ ההוא פירושא דירושלמי לא ס\"ל לרב אשי לפרושי בכל צרכי הרבים. משום דליתנהו דכותייהו דאינך דתנינן. שהם תיקונים בקרקע: \n",
+ "ויוצאין אף על הכלאים. בגמ' רמי והתנן בא' באדר וכו' [בריש שקלים] ופליגא בשינויי וחד שינויי כאן בבכיר כאן באפיל. וכתבו הרמב\"ם בסוף פ\"ב דכלאים וטעמו דבירושלמי איתא להך אוקימתא. והא דקתני אף. דהכי תנן בריש שקלים והתם שפיר קתני אף. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דיוצאין לפי שנוטלין שכר על כך מתרומת הלשכה. בגמ'. וכתבו התוספות ולא הוי מעילה דלב ב\"ד מתנה עליהן כדאשכחן וכו' ע\"כ. ועיין בפירוש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דשקלים. ותמיהני שהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים בכתבו כל הבא מתרומת הלשכה לא כתב להך דהכא: \n"
+ ],
+ [
+ "מושכין את המים מאילן לאילן. כתב הר\"ב דליכא טרחא אבל לא ישקה את כל השדה ובשדה בית הבעל איירי כו'. דאי בבית השלחין הא תנן לה בריש פרקין דמשקין והיינו כל השדה. אבל תימא מה דוחקיה לאוקמיה בשדה בית הבעל לוקמיה בשלחין דביה איירינן בריש פרקין ואלו בית הבעל מאן דכר שמיה. ועוד דזרעים שלא שתו כו' הדר מיירי בבית השלחין. ולא קשיא מאי לא ישקה [את] כל השדה. דהא כבר פי' הר\"ב לעיל דשדה שלחין של אילן לא שרי במועד דלא פסדי. ומתני' הכי דייקא. דמשיכה מאילן לאילן הוא דמותר הא השקאה לא. וכן דברי הר\"ן בהדיא לחלק בין משיכה להשקאה. ועל כרחינו גם זו היא סברת הר\"ב. כיון דיהיב טעמא דהמשכה משום דליכא טרחא. וא\"ל משום דבר\"פ בגמרא אמרינן דלא אסר ראב\"י אלא בהרווחה. והיינו בית הבעל. ואע\"ג דדרך דחייה אמרינן הכי מ\"מ הרי רש\"י אח\"כ בפירוש המשנה מפרש ובלבד שלא ישקה כו' שדה בית הבעל ע\"כ. דלהר\"ב שכתב לעיל דבשדה בית השלחין דאילן לא. לדידיה הא דאמרן דלא אסר אלא בהרווחה נפרש בשדה בית השלחין דאילן דלית ביה פסידא אלא הרווחה. אבל רש\"י היינו טעמא דמפרש בבעל משום דס\"ל איפכא דאילן איכא פסידא. והכי מפרש מושכין מאילן לאילן דהוי כשדה בית השלחין דפסידא יתירה איכא. וכ\"כ התוספת בגמרא דריש פרקין משום דהוי כבית השלחין וכתבו דהא דתני מושכין ולא תני משקין אורחא דמלתא קתני דבעינן זה רגילין להשקות אילנות. ע\"כ. וכן יש לפרש דעת הטור שכתב שדה הבעל שיש בה אילנות יכול להמשיך וכו'. ולכולם לא אסרו בית השלחין דאילן כמו שאסר הר\"ב. ולהרמב\"ם עיקר טעם היתר בית השלחין משום האילנות שבה שכ\"כ רפ\"ו מהלכות י\"ט משקין בית השלחין במועד כו' שאם לא ישקה בית השלחין והיא הארץ הצמאה יפסדו בו האילנות שבה. ומשנתינו דמושכין כו' העתיקה כלשונה וכתב המגיד שמפרש למתני' כפי' הר\"ץ גיאות. דמיירי בבית השלחין ואין שם לא ירקות ולא זרעים אלא אילנות בלבד והמשכת המים מאילן לאילן מספיק להם. ע\"כ. וניחא טובא לפירושו דהשתא כולה מתניתין בבית השלחים כמו זרעים שלא שתו כו'. סוף דבר שדברי הר\"ב צריכים תלמוד שזו מנין לו שפירש לעיל דבית השלחין דוקא תבואה ולא דאילן. ונראה נמי שחזר בו. מדפירש בכאן בשדה בית הבעל: \n",
+ "זרעים שלא שתו כו'. בבית השלחין כדכתב הר\"ב בריש פרקין וכן פי' בטור ר\"ס תקל\"ז. ומ\"ש הר\"ב דלא פסדי נראה סברתו בזה כפירש\"י. דמפרש זרעים שלא שתו לפני המועד שלא היו מלומדים לשתות תמיד לפני המועד לא ישקם במועד. דהואיל ולא משתה להו תדיר לפני המועד לא הוו להו פסידא אי לא משקה להו במועד. ודלא כפי' הר\"ן לפי שאין פסידא במועד ואם היה בהם הפסד כבר הגיע ההפסד להם מערב מועד ואין מותר אלא דבר האבוד במועד שהיה ליה להר\"ב לכתוב דלא פסדי במועד ועיין בספ\"ק דתענית: \n",
+ "וחכמים מתירין בזה ובזה. כתב הר\"ב והלכה כראב\"י. דסתם מתני' דמשקין בית השלחין דלעיל כוותיה ותמיהני דאי משום הא לא אריא דהוה סתם ואח\"כ מחלוקת. דיצא מן הכלל דהלכה כסתם. כדאיתא בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) ועוד דבגמרא ריש פרקין דבעינן לאוקמי למתני' דלעיל כרבי אליעזר בן יעקב דחינן ליה ואע\"ג דלפי האמת י\"ל דראב\"י נמי ס\"ל כמתני' דלעיל. מ\"מ אין ראיה מוכרחת דמתני' דלעיל כראב\"י ודמש\"ה ראוי לפסוק כמותו. ומ\"מ הרי\"ף פסק כראב\"י מטעם דשמעתא דרב יהודה כוותיה אזלא וכו' ואחריו נמשכו הרמב\"ם והרא\"ש והטור. וא\"ת קשיא הלכתא אהלכתא דהכא פסקינן כראב\"י. ובספ\"ב דשביעית מרביצין בעפר לבן פסקינן דלא כראב\"י כבר כתב בזה הכסף משנה בפ\"א מהלכות שמטה דדוקא במועד דאיירא ביה רב יהודה ואזיל בשיטת ראב\"י פסקינן כוותיה. אבל בשביעית דלא איירא ביה רב יהודה הדרין לכללין דיחיד ורבים הלכה כרבים דהא איכא טעמא לחלק בין שביעית למועד כדאיתא בירושלמי שהעתקתיו לעיל [*ועיין בפ\"ח דערובין משנה י']: \n"
+ ],
+ [
+ "האישות. פי' הר\"ב תנשמת. והיא בריה שאין לה עינים. ובגמרא דבקרא הכי קרי ליה דכתיב נפל אשת בל חזו שמש. תהילים נ\"ח (כ\"ב): \n",
+ "כדרכו. פי' הר\"ב חופר גומא ותולה בה מצודה וכ\"כ הרמב\"ם. ומסיים הר\"ן והגומא אינו אלא כדי שיתקבצו שמה אישות? הרבה. ואפשר שנותן שם אוכלין כדי שיבואו ויאחזו במצודה: \n",
+ "ובשביעית. לשון רש\"י אע\"ג דמתקן השדה. ולשון הר\"ן דלא גזרינן דלמא מיחזי כחרישה כשאדם חופר וסותם את חוריהם ע\"כ. והתוספות כתבו די\"ל דודאי צריך למסקל אבנים מתוך שדהו כשמפנה האישות ותנן פרק ג' דשביעית המסקל שדהו נוטל העליונות כו' וכן גרגר של צרורות כו' ע\"כ. ודקדקתי בהלכות שמטה להרמב\"ם. ולא מצאתי שהעתיק זו המשנה. וזו הוראה דל\"ג ובשביעית: \n",
+ "ומקרין. נ\"ל שהוא נגזר משם*) קיר. ואע\"פ שהיה ראוי שיאמר ומקירין. אבל נשתנה שלא יתערב במלת מקיר שעינינו קרירות כדאמרי' במשנה ב' דביצה מפני שנראה כמקיר: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי מאיר אומר רואין את הנגעים בתחלה כו'. [*אפילו בתחלה] שעדיין לא נזקק להסגר דהא מ\"מ שמחה היא לו כשא\"ל א\"צ להסגר. ומיהו בגמרא בטהור כ\"ע לא פליגי דלא חזי ליה. וכן נראה מלשון רש\"י והר\"ב דל\"ג בתחלה וכן בברייתא ל\"ג בתחלה אמנם בלאו הכי להרמב\"ם ליתא לההוא סוגיא אליבא דמתניתין לפי דלאותה סוגיא לרבנן בהסגר ראשון חזי ליה ולא פסק כן בחבורו כמו שכתב המגיד פ\"ז מהלכות י\"ט. והכסף משנה פ\"י מהלכות טומאות צרעת. ובירושלמי משמע דגרס ליה דמייתי עלה משנה י' פ\"ד דנגעים בהרת כגריס. ופסתה כגריס ונולד לפסיון מחיה. או שער לבן [והלכה לה האום] רבי עקיבא מטמא וחכ\"א תראה כתחלה. ולתרווייהו מוחלט ואמר רבי יוחנן ערב הרגל איכא בינייהו. דלר' עקיבא היא קדמייתא ואין נזקק לו לא להקל ולא להחמיר ולרבנן חורי היא ואת פוטרו מן הראשונה. והיידא היא שלא להחמיר וכו': \n",
+ "אבל לא להחמיר. כתב הר\"ב ויצריכנו לצאת חוץ למחנה דאף המוסגר משתלח כמ\"ש במשנה ז' פ\"ק דמגילה והא ודאי דכיון דמטמא נמי כמ\"ש שם דגם הוא צער לו. מ\"מ צוותא דאינשי עיקר צערא הוא. ולשון הר\"ן כלשון הר\"ב. אבל רש\"י והרמב\"ם סתמו וכתבו נמצא מצערו במועד ורחמנא אמר (דברים ט״ז:י״ד) ושמחת בחגך. ע\"כ וסבר ר\"מ דרשאי לשתוק דבכהן תליא מלתא. גמרא. ועיין משנה ב' פ\"ג דנגעים: \n",
+ "וחכמים אומרים לא להקל וכו'. ס\"ל נמי דבכהן תליא מלתא אלא מדרשא דלטהרו או לטמאו נפיק להו דמכיון שנזקק לראותו אינו רשאי שישתוק: \n",
+ "ועוד אמר ר\"מ. כלומר ועוד מיקל רבי מאיר וכו': \n",
+ "קודם לרגל שלשים יום. כתב הר\"ב תמיד ור\"ל בין לערער בין לספוד וכמ\"ש רש\"י אתרוויהו קאי. [*ויותר נ\"ל שתיבת תמיד צ\"ל אית]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל מחנכים את הכוכין במועד. אע\"פ שאין צריכין להם עכשיו עשאום כצרכי רבים. רבים שתו ורבים ישתו. והרי הן כחטיטת בורות שיחין ומערות שאין צריכין להם עכשיו שהתירו בהן לסופן דהיינו חטיטה. אבל לא תחלתם דהיינו חפירה כל שאין צריך להם עכשיו. הרא\"ש ור\"ן בשם הרמב\"ן. ושם כוך ארמית דתרי כלח דכתיבי באיוב. מתורגמין כוך. וסיפא דנקיט כוכין. ה\"ה לקבר. והרמב\"ם לא העתיק ברישא וסיפא אלא קבר: \n",
+ "נברכת. כתב הר\"ב של כובסין. וכן פירש\"י וכדתנן לה ברפ\"ב דבבא בתרא וכתב הר\"ן לפי שיש בה צורך לחול המועד כדתנן ואלו מכבסין במועד ואיידי דאיירי בחפירת קרקע. תנא הא: \n",
+ "וארון עם המת בחצר. כתב הר\"ב אבל בחצר אחרת לא שלא יאמרו מלאכה אחרת הוא עושה לפי שאין דרך לעשות ארונות לרוב מתים. הר\"ן. ולפי שהוא עם המת הלכך מתני' אינה דחויה מההיא דכל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור. כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פרק כ\"ב דשבת. דכיון שעושה עם המת בחצר ליכא למיחש למראית עין שהכל רואין שלצורך המת עושה אותו כ\"כ הר\"ן שם והאריך יותר ואין כאן מקומו: \n",
+ "אלא אם כן יש עמו נסרים. דטורח גדול לעשותן במועד. רש\"י בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני ששמחה היא לו. לשון הר\"ב ואין מערבין שמחה אחרת בשמחת הרגל דכתיב ושמחת בחגך בחגך ולא באשתך ולשון אין מערבין לא ניחא לפום כך. דהל\"ל אין עושין שמחה אחרת ברגל. דהא קרא הכי משמע בחגך ולא באשתך. ובגמרא נמי הכי איתא דלדרשא דושמחת בחגך משום דמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ולמ\"ד טעמא משום דאין מערבין כו' דריש ליה מקרא אחרינא מדכתיב (מלכים א ח׳:ס״ה) ויעש שלמה וגו' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. שבעה לחינוך ושבעה לחג וכי תימא דהכי אתרמי. א\"כ מכדי קרא י\"ד ימים קאמר שבעת ימים ושבעת ימים למה לי. אלא לאשמועינן דהני לחוד והני לחוד. אפי' כי אתרמי. ועיין משנה ד' פ\"ק דחגיגה. והרמב\"ם בפ\"ז מהלכות יו\"ט כתב טעמא מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו. ובפ\"י מהלכות אישות כתב לפי שאין מערבין שמחה בשמחה והביא דרשה אחרת שנאמר (בראשית כ״ט:כ״ז) מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת והוא בירושלמי ולפי שהיא פשוטה יותר מדרשא דבגמרא נסיב לה. ואהא דאין מערבין כו' כתבו התוס' וטעם נראה קצת דכמו שאין עושין מצות חבילות דבעיא שיהא לבו פנוי למצוה אחת ולא יפנה עצמו הימנה וכן שמחה בשמחה יהיה לבו פנוי בשמחה: \n",
+ "ועושה אשה תכשיטיה. כתב הר\"ב כגון לתת כו' ומעברת סכין על פניה של מטה. כדי להעביר שער של מטה. רש\"י: \n",
+ "לא תסוד. ענינו מפורש במשנה ד' פ\"ח דשבת: \n",
+ "שניוול הוא לה. לשון הר\"ב צער הוא לה כלומר שמצטערת על הנוול שבו היא מתנוולת. ולשון רש\"י שגנאי הוא לה ונוול בסיד [*ומצטערת בסיד]. ומה שכתב הר\"ב ואין הלכה כר\"י. וכך כתב הרמב\"ם בפירושו. ובחבורו חזר בו: \n"
+ ],
+ [
+ "ההדיוט תופר כדרכו. לצורך המועד. דבחנם למה יתירו אפילו על ידי שינוי. תוספת: \n",
+ "ומסרגין בצריך לה במועד. טור סימן תקמ\"א. ומלת מסרגין במשנה ד' פ\"ח דאהלות מפורשת: \n",
+ "רבי יוסי אומר אף ממתחין. כן הגי' בספרים וכן הוא בפי' הרמב\"ם אבל במשנה שבגמרא לא גרסינן אף: \n"
+ ],
+ [
+ "מעמידין תנור וכיריים ורחים. לשון הר\"ב בונין ומושיבין ומתקנין כו'. לשון הרמב\"ם כלומר בונין על חרס של התנור והכירה הטפילה שלהם. ע\"כ. וענין טפלה בפ\"ה דכלים. ול' הרא\"ש מעמידין היינו שמתקנין אותו יפה על עמדו כדי להשתמש בהם ע\"כ. והר\"ב מפרש לשניהם דלענין הדין שניהם אמת. ופי' תנור וכירים בפרק ג' דשבת: \n",
+ "אין מכבשין. פירש הר\"ב מנקרין כו'. ונ\"ל שהוא מלה ארמית מן במסילה נעלה \n",
+ "(במדבר כ') שתרגומו באורח כבישא ניסק: \n",
+ "בתחלה. פירוש חדשה אבל ישנה מכבשין. הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה הדיוט. כמו שקדם זכרו [במשנה ד'] שיתן האבנים זו על גב זו בלא טיט. הרמב\"ם: \n",
+ "ומעגילין אותן במעגילה ביד וברגל. פי' הר\"ב מעגילה עץ עגול כו' ובגמרא השתא במעגילה אמרת שרי ביד וברגל מבעיא. ה\"ק ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל פירש רש\"י ולא מעגלה ממש אלא כעין מעגלה ביד וברגל. וכן כתבו כל הפוסקים: \n",
+ "מתקנן במועד. מסקינן בגמרא כרבי יוסי דפרק דלקמן ולכך מתקנו כדרכו בין בשל עץ בין בשל ברזל וכתב הרמב\"ם פ\"ח מהלכות יו\"ט שזה הפסד גדול הוא שאם יניח הפתח פתוח ודלתות שבורות ונמצא מאבד כל מה שבבית. ע\"כ. ועיין לעיל משנה ד'. ותו בגמרא דמתניתין דהכא לא כההיא דסוף פרק בתרא דמעשר שני. דיוחנן כ\"ג ביטל מכה בפטיש בדבר האבד אלא ההיא כר' יהודה בר פלוגתיה דר' יוסי: \n",
+ "וכל כבשין כו'. דאי אין יכול לאוכלן לא. דכובש אסור. והרמב\"ם יהיב טעמא בפרק כ\"ב מהלכות שבת משום שהוא כמבשל. ולרש\"י והר\"ב דמשנה ב' פרק י\"ד דשבת נ\"ל שהוא משום מעבד עיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ומניחה לאחר המועד. כתב הר\"ב ומהכא שמעינן דדברים מותרים במועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו מדקתני וארעו אבל כו' כלומר דפתח באבל ולא פירש אם יכול לטעון קורה ראשונה בימי אבלו. אלא מילי דמועד קא פריש. דאם אירע לו אונס קודם המועד דטוען קורה ראשונה כו' גמרא: \n",
+ "זולף. פירש הר\"ב שופך וכו'. עיין מ\"ש במשנה ג' פי\"ט דשבת: \n",
+ "וגף. פירש הר\"ב סותם פי החביות. והוא מלשון מגופה וכמפורש במשנה ג' פ\"ה דע\"ג. וכתבו התוספות י\"ל דצריך לכסותו מפני השרצים. ומיהו מגופה לא היה צריך דדיו בכסוי מועט ושמא חדש מתקלקל: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן מי שהיה יינו וכו'. וצריכי דאי אשמועינן קמייתא בההיא קאמר רבי יוסי משום דמשחא [יקיר] ואיכא פסידא יתירא אבל חמרא דלא נפיש פסידא אימא מודי לר' יהודה ואי אשמועינן בתרייתא בההיא קאמר רבי יהודה וכו'. גמרא: \n",
+ "זולף כלומר מריק אותו בחביות. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד. שיש לו פנאי בשאר ימות השנה והוא משהה למועד. רש\"י: \n",
+ "יאבדו. פירש הר\"ב ב\"ד מאבדין אותו ממון. ועושים אותו הפקר. וכן פירש הרמב\"ם. וקשיא דמנלן להפקיר דלישנא דיאבדו לא משמע אלא שיהא מונח בלא מלאכה ויאבד. ונפקא מינה דאולי לא תאבד בלא מלאכה ויעשה לאחר המועד. ולשון רש\"י יאבדו שאסור להנות מהן ע\"כ. משמע דמחמיר טפי שילך לאבוד. והרב המגיד בפ\"ז מהי\"ט כתב בשם הרמ\"ך שהגאונים מפרשים מניחין אותה לאבד ומונעין אותו מלעשות אותה מלאכה. אבל להפקירה לכל ולאבדה בידים לא קנסו. והוא ז\"ל כתב שמצא בהפך להגאונים שכתבו כהרמב\"ם. אבל קשיא ליה דבגמרא מדמה לצרם אזן בכור והתם ודאי לא קנסינן ליה לגמרי אלא שלא ישחוט על אותו מום כדתנן במשנה ג' פ\"ה דבכורות. וכן מוכר עבדו במשנה ו' פ\"ד דגיטין. מ\"מ כתב שכדברי הרמב\"ם עיקר. אבל הטור סימן תקל\"ח כתב כדברי הרמ\"ך. ונ\"ל להביא ראיה לדברי הרמב\"ם מהגמרא דלעיל מהך מתניתין אמרינן רבי ינאי ה\"ל ההוא פרדיסא דמטא זמניה בחול המועד קטפיה. לשנה שהיוה כ\"ע לפרדסייהו בחול המועד אפקריה רבי ינאי לפרדסיה בההוא שתא משום דע\"י היה תקלה דשהו עד לחוה\"מ וקטפי. ואי איתא דמדינא אין להפקיר אלא להניחו ולמנוע מלעשות בו מלאכה. איהו דלא עביד להא אלא משום חומרא בעלמא למה לו להחמיר יותר מן הדין שיש במי שעובר. אלא ודאי דדינא במי שעובר כך להפקירה. ולפיכך כיון שעל ידו נעשית תקלה. ענש את עצמו בדין העובר: \n"
+ ],
+ [
+ "אין לוקחים בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד. פירש התוספת דרבותא קמ\"ל דאפילו הני דהויין בפרהסיא שרי לצורך המועד אבל כל שאינו לצורך המועד ה\"ה אפילו שאר דברים דאסור דהא במשנה דלקמן אסרו למכור פירות אלא לצורך המועד. וצ\"ע אי צריך בהאי צנעה כמו בההיא דפירות כדלקמן. ע\"כ. והמגיד כתב דשאר דברים אפילו שאינו צריך להם במועד רשאי הוא לקנותו בצנעה לפי שמקח וממכר אינו אסור דבר תורה אפילו ביום טוב. ולפיכך במועד כל שהוא צריך לו או להשתכר שמוצא בזול מותר הוא לקנותו. אבל בתים ועבדים ובהמה כיון דאוושי ואוושא מלתא לא התירו לקנות אלא לצורך המועד או לצורך המוכר. ושדות וכרמים דאוושא נמי לא תנא לפי שא\"ל בהן לצורך המועד ולא תנא מה שצריך לעשות בו מלאכה קודם שיהנה ממנו ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "[*בתים עבדים ובהמה. כן גי' הר\"ב וכן הוא בסדר המשנה בגמ' אבל הרי\"ף והרא\"ש גרסי אבנים וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ויהיב התם טעמא דצורך המועד משכחת בכותל הנוטה לנפול ויש סכנה דסותרו ובונהו ביו\"ט ולא די בסתירה דאם לא יבנה לא יסתור ובהגהת אשר\"י כתב כן בשם הא\"ז]: \n",
+ "שאין לו מה יאכל. מצינן למימר דפרושי קא מפרש. ומיהו בגמ' דייק [מההיא או שאין לו כו' דמשנה ד' פרק דלקמן] דה\"ק א\"נ מי שאין לו מה יאכל מותר שישכיר עצמו אע\"פ שאין המלאכה לצורך המועד כדי להחיות את נפשו. הר\"ן: \n",
+ "אין מפנין כו'. פירש הר\"ב כלים או תבואה שאינן לצורך המועד טור סי' תקל\"ה וטעמא נראה משום טרחא ואתי למנועי משמחת יום טוב: \n",
+ "אבל מפנה לחצרו. כתב הר\"ב לבית אחר כו' אבל מבית לבית דרך רשות הרבים לא והיינו רישא וכבר פירשה אלא דלעיל נקט סתם רחוק כלשון הר\"ן במשנה והכא נקט ר\"ה כמו שמבארו הר\"ן בגמ': \n",
+ "אין מביאין כלים מבית האומן. שיחשבו הרואים שבעל הבית נתנם לתקן אותם במועד ויאמרו שהאומן תיקנם במועד. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "מוכרי פירות כו' מוכרים בצנעה. והטעם שכל שאומנתו בכך כל השנה בעי צנעה. אף על פי שהוא לצורך המועד. וזהו שהזכירו מוכרים. המגיד פ\"ז מהלכות יו\"ט. ופירוש בצינעה בברייתא בגמ'. אם היה חנותו פתוח לר\"ה פותח חציו ומניח חציו נעול ואם פתוח לסטיו פותח כדרכו כו': \n",
+ "הציידין. ציידי [חיה] עופות ודגים. הר\"ן: \n",
+ "בצנעה. כתב רש\"י שמא יאמר זה לוקח שלא לצורך המועד ע\"כ. ולפי דבריו קשה למה נקטינן אלו. והרמב\"ם פ\"ז מהלכות יו\"ט כפי מה שפירשו המגיד לא הצריך לעשותן בצנעה. אלא האומנים שעושין מלאכות לרבים. ופירש ב\"י סימן תקל\"ג דהטעם מפני שהן צריכין לעשות הרבה ביחד ונראה כאילו הן עושין אותם לצורך חול: \n",
+ "רבי יוסי אומר כו'. כתב הר\"ב ואין הלכה כרבי יוסי. ואין הלכה כר' יהודה. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ואלו מגלחין כו'. משום דתנא באידך פרקין דברים שעושין לצורך המועד. כמו מוכרי פירות דנעשים [כדין]. קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד. תוספת. ומ\"ש הר\"ב דטעמא דאסור לגלח במועד כו' כדי שלא יכוונו כו' בגמרא. דאי לאו הכי אע\"ג דגילוח מלאכה היא היה לנו להתירה לצורך המועד. תוס': \n",
+ "הבא ממדינת הים. כתב הר\"ב שלא היה לו פנאי כו' כגון שלא בא ליישוב עד חוה\"מ. או שלא היה לו שהות לגלח קודם הרגל. כי כשבא לא היה לו שהות ביום. בית יוסף בשם רבינו ירוחם: \n",
+ "וכן מי שנשאל כו'. כתב הר\"ב אי נמי לא מצא פתח לחרטה. וכן לשונו ולשון רש\"י ספ\"ב דיבמות. וכן עוד לשון הר\"ב בסוף פ\"ב דנדרים. ושם בגמרא איתא פתח בחרטה. ופירש הרא\"ש דלא פתח ליה בחרטה לומר לו כדו תהית או לבך עליך ולשון הירושלמי ולא מצא פתח לנדרו. ובפרק ה' דכתובות דף ס\"א אמתניתין המדיר אשתו מתשמיש המטה בגמרא שמא ימצא פתח לנדרו ופירש\"י פתח חרטה לומר אדעתא דהכי לא נדרתי ובריש פ\"ט דנדרים פסק הר\"ב דקי\"ל פותחין בחרטה וא\"צ למצוא לו פתח בשעה שהוא מתחרט מעצמו. וכיון דבחרטה תליא מלתא כי לא נתחרט קודם הרגל נמצא שבמתכוין אינו מגלח קודם הרגל וליתסר דהא לא שייך ולא מצא וכו' וכ\"כ הרא\"ש דזה הירושלמי לא ס\"ל דבחרטה סגי וא\"כ לא ה\"ל להר\"ב לכותבו. ומיהו כתב הב\"י דהרי\"ף והרמב\"ם שלא הביאו הירושלמי נראה שהם סוברים כיון דבגמרא דידן לא פירשו כן שהוא סובר דכל שהיה בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לו חשיב אונס ע\"כ: \n",
+ "והנזיר והמצורע. פירש הר\"ב הנזיר שהשלים נזירתו. והמצורע שחל שביעי [שלו] במועד כו' וא\"ת פשיטא מסיים הר\"ן ולא גזרינן דלמא אתי לשהויי קרבנותיו עד הרגל שהוא בטל ממלאכה. גם המגיד פירש כן בשם רש\"י. אבל בגמ' מסיק מברייתא דתנא בהדיא נזיר ומצורע אע\"פ שיש להם פנאי מותרין שלא ישהו קרבנותיהם ופסק כן הרמב\"ם פ\"ז מהל' יום טוב וכתבו התוס' אע\"ג דתגלחת נזיר לא מעכבא מ\"מ רגיל הוא לגלח דמצוה הוא לגלח ולשלוח שערו תחת הדוד ע\"כ. ועיין משנה ד' פרק י\"ד דנגעים מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "והמנודה דקי\"ל שאסור בתכבוסת כמו האבל. ר\"ן: \n",
+ "וכל העולים מטומאה לטהרה. כגון מצורע וטמא מת שצריכין להחליף בגדיהם. או לכבסן. וכל אלו מותרין במועד. שלא היה אפשר להם לכבס קודם הרגל כ\"כ הר\"ן. והב\"י סי' תקל\"ד [כתב] בשם המרדכי להביא בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ולאתויי נמי בעלת הכתם שנמצא במועד: \n"
+ ],
+ [
+ "ושוברין. כתב הר\"ב שאם יאמר הלוה כו' שומעין לו. פירש הב\"ד. ומיירי שאבד המלוה שטר חוב כדכתב הר\"ן: \n",
+ "מתנה. כתב הר\"ב ואי לא כתיב להו מפסיד המקבל. דשמא יחזור בו הנותן. לאו חזרה ממש דהא מתנת בריא בלא קנין לא סגי. אלא שיחזור ממה שהיה ויאמר שלא כך היה. וז\"ל הר\"ן. ואם לא נכתב עדותן. יאמר הנותן לא היה כך: \n",
+ "ופרוזבולין. כתב הר\"ב בוטי עניים דכתיב (דברים ט״ו:ח׳) העבט תעביטנו. ומי הם הלווים עניים. גמרא פרק ד' דגיטין דף ל\"ז. ועיין מ\"ש במש' ב' פ' בתרא דשביעית. ואם לא יכתבנו עכשיו והוא רוצה לילך. יעבור שביעית ויפסיד חובו. הר\"ן: \n",
+ "אגרות שום. פי' הר\"ב ששמו ב\"ד נכסי לוה כו' וקורעין לו שטר חוב. כדאמרינן כל שומא דלא כתיב ביה קרענא לשטרא דמלוה לאו שומא הוא. ואם העדים רוצים ללכת. יהיה המלוה קרח מכאן ומכאן [*כן נ\"ל. ופירוש זה של הר\"ב כתב גם כן בטור סימן תקמ\"ה. אבל רש\"י פירש אגרות שום בכך שמו ב\"ד שדה זו. ונתנו לאחים כך וכך נגדו. ע\"כ. ולהירושלמי אגרות שום. שום היתומים ע\"כ. ומיהת קרוב לשמוע. שהטור והר\"ב ג\"כ ע\"פ הירושלמי פירשו לפירושם. ועיין בריש פ\"ו דמס' ערכין] ול' אגרות עיין בסוף פ\"ק דב\"מ: \n",
+ "ואגרות מזון. כתב הר\"ב א\"נ מי שקיבל עליו לזון בת אשתו. וכ\"פ רש\"י. וקשיא מי גרע ממתנה. ומאי קמ\"ל: \n",
+ "ומיאונים. פי' הר\"ב קטנה כו' יכולה למאן בבעלה קודם שתביא שתי שערות. ולומר אי אפשי בו וכו'. ואם לא יכתבו השטר עכשיו שמא תביא ב' שערות לאחר המועד ושוב אינה יכולה למאן. ותשב עמו שאינה חפצה באותו בעל. הר\"ן: \n",
+ "ושטרי בירורין. פירש הר\"ב שבררו להן דיינין וכו' ואם לא יכתבו עכשיו. שמא ילך לו ויבוטל השלום ר\"ן ועיין במשנה ד' פרק בתרא דב\"ב: \n",
+ "וגזירות ב\"ד. כתב הר\"ב פסק דין כו' שאם לא יכתבו עכשיו שמא ישכחו הדבר. ולא יפסקו פעם אחרת כן. הר\"ן: \n",
+ "ואגרות של רשות. פירש הר\"ב צווי השלטון. כפירש\"י. ועיין בפי' משנה י' פרק א' דאבות. וענינו כמ\"ש הר\"ן שהנשיא נותן רשות לזה לדון. ולומר לעם הוראותיהן ונקראין פתקא דרבנותא ושוב אם טעה לא ישלם. ואם אין לו שטר. ישלם מביתו. ע\"כ. וכתב עוד הר\"ב. וי\"מ אגרות של שאלת שלום. בירושלמי. וטעמא כתב הרמב\"ם. מפני שאין אדם נזהר בתקונן מאוד. וה\"ל כמעשה הדיוט. ולדבריו צריך שיהיה לצורך המועד. כדלעיל במשנה ח' פ\"ק. לענין תפירת הדיוט. וכ\"כ ב\"י לענין כתיבת חשבונותיו. והראב\"ד כתב דשמא לא יזדמן לו מוליך הכתב. כלומר והוי דבר האבוד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין כותבין שטרי חוב. כתב הר\"ב הואיל ויכול לכתבו לאחר המועד. דהכא מסתמא ליכא למיחש שמא יאמר לא כך היה כמו במתנה. כיון שהלוהו. לא יהיה לוה רשע ולא ישלם: \n",
+ "אין כותבין ספרים תפילין ומזוזות במועד. כתב סמ\"ג בשם הירושלמי בד\"א להניח. פירוש לאחר המועד. אבל להניחם במועד אפילו להניחם לאחרים יכול לכותבן ע\"כ. וב\"י נדחק בפירושו. למאן דס\"ל דלא מנחי תפילין במועד: \n",
+ "אפילו בספר העזרה. כתב הר\"ב ספר תורה שכהן גדול כו' ואע\"ג דצריך לרבים. יש לפרש בי\"כ צריכים לו רבים. אבל לא עכשיו. הא אם צריך לקרות בו מגיהין אותו. וכדעת א\"ח שכתב ב\"י. אבל המגיד כתב דבס\"ת אין להגיה. דלא התירו אלא תפילין. שאפשר לכותבן כולן במועד משא\"כ ס\"ת. שא\"א לעשותה כולה בח\"ה. גם ת\"ה כתב בשם א\"ז פי' כשמוציאין בעזרה לקרות בו ואפי' לצורך רבים. וגי' הספר עזרא באלף. ופי' רש\"י ס\"ת של עזרא: \n",
+ "וטווה על יריכו. אבל בתפילין א\"א על ידי שינוי. שצריך כתיבה תמה. תוספת. ומ\"ש הר\"ב והלכה כו' בין באבן. פירש\"י שתולה בחוט. כדי שיוכל לשוזרו יפה: \n"
+ ],
+ [
+ "הקובר את מתו. להכי נקט קובר דאבלות מתחלת משעת סתימת הגולל. כדאמר בגמ'. תוספת: \n",
+ "שלשה ימים קודם לרגל. כך הוא עיקר אבלות לכמה מילי דאמרינן בגמ' ג' ימים לבכי. תוס'. ועיין בטור י\"ד סי' שצ\"ג: \n",
+ "גזירת שבעה. אסמוכוהו אקרא דכתיב (עמוס ח׳:י׳) והפכתי חגיכם לאבל. מה חג שבעה. אף אבלות שבעה. גמ' דף כ'. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "שמנה בטלה הימנו גזירת ל'. כתב הר\"ב הואיל ונכנס אחד מימי הגילוח כו'. וטעמא דסגי בחד יומא גבי שלשים וגבי ז' בעינן ג'. משום דדין כל שלשים שוה משא\"כ בשבעה. הר\"ן. ועיין במשנה ו': \n",
+ "גזירת שלשים. יליף פרע פרע מנזיר. כתיב הכא (ויקרא י׳:ו׳) ראשיכם אל תפרעו. דשמע מינה ששאר אבל חייב לפרוע. וכתיב התם (במדבר ו׳:ה׳) גדל פרע שער ראשו. מה להלן ל' אף כאן ל'. גמ' דף י\"ט. והרמב\"ם בפ\"ו מה' אבל כתב מדכתיב (דברים כ״א:י״ג) ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים. מכלל שהאבל מצטער כל שלשים יום. ודיניהן פי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "מפני שאמרו שבת עולה כו'. כלומר וא\"ת מה טעם לא אמרו חכמים הקובר מתו קודם שבת בטלה ממנו גזירת שבעה. מפני שאמרו שבת עולה. משום דלא כתיב ביה שמחה אלא עונג. ומקצת אבילות נוהג בשבת וכו'. כ\"כ הר\"ן. וטור יו\"ד סימן ת' כתב לפי שא\"א לשבעת הימים בלא שבת. ואם היה מפסיק. א\"כ לא יהיה לעולם שבעת ימים. ועולה שהרי קצת דיני אבילות נוהגת בו וכתב בית יוסף שכן בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "עצרת כשבת. וכ\"ש ר\"ה וי\"ה. תוס'. וכתב הר\"ן דטעמא דר\"א דס\"ל דטעמא דרגלים מפסיקין. שהרי דינן היה לעלות כשבת. אלא שאם אתה אומר יעלו למנין ז' הרי הפסיקו הכל. דז' ימים נינהו. וכן עצרת בזמן שבה\"מ קיים שהיה לו תשלומין כל שבעה. וכיון שלא היו יכולין לומר עולין אמרו מפסיקין ועשו דין שלשים כדין שבעה. אבל כשחרב בה\"מ כו': \n",
+ "רבן גמליאל אומר ר\"ה ויה\"כ כרגלים. מפני שהוקשו כל המועדות זה לזה. דכתיב (ויקרא כ״ג:ד׳) אלה מועדי ה'. ב\"י בשם הרמב\"ן. וכתבו התו' וכ\"ש עצרת לאחר החורבן. ולישנא לא אתי שפיר דהו\"ל למתני רבן גמליאל אומר אף ר\"ה וי\"כ כו': \n",
+ "וחכמים אומרים לא כדברי זה וכו'. ולא שייך למימר היינו ת\"ק דנימא כולהו אתו לפרש מלתא דת\"ק. תוס'. ומ\"ש הר\"ב ואם מת ז' ימים קודם אחד מימים טובים אלו וכו' כאבא שאול דפליג אמתניתין דלעיל דתני ח' ימים. וטעמו דסבר מקצת היום ככולו. ושביעי עולה לו לכאן ולכאן. ומ\"ש ושמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו כו'. וכן יום אחד לפני שבועות. וכן יום א' לפני ר\"ה וכן יום אחד לפני יוה\"כ. כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו אע\"פ שבחבורו בפ\"י מה' אבל לא פסק כן בר\"ה ויוה\"כ אבל חלקו עליו כל הבאים אחריו. ודינין הנהוגים בגזירת שבעה שכתב הר\"ב אסור ברחיצה כיבוס וסיכה. בגמרא. שנאמר (שמואל ב י״ד:ב׳) התאבלי נא ולבשי בגדי אבל. ואל תסוכי שמן. ורחיצה בכלל סיכה. שהרחיצה קודמת לסיכה. שנאמר (רות ג׳:ג׳) ורחצת וסכת. ודיני רחיצה בסוף פ\"ק דתענית. בגמ'. ובנעילת הסנדל שהרי נאמר ליחזקאל (יחזקאל כ״ד:י״ז) ונעליך תשים ברגליך מכלל שכל העם אסורים. ובתשמיש המטה שנאמר (שמואל ב י״ב:כ״ד) וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה מכלל שהיה אסור מקודם. ובעשיית מלאכה. שנאמר (עמוס ה') והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. ובשאילת שלום שנאמר ליחזקאל (סימן כ\"ד) האנק דום. וחייב בעטיפת הראש שהרי נאמר ליחזקאל (שם) לא תעטה על שפם מכלל ששאר אבלים חייבים בעטיפת ראש. ובכפיית המטה שנא' (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו וישכב ארצה. ונטילת צפרנים כו' נראה שהוא בכלל גילוח. ואסור לקרות בתורה שהרי נאמר ליחזקאל האנק דום. ומסתבר למדרש האנק דום דלנהוג גם בשאר אבלים. כיון שהוא ענין שתיקה ודמימה. ומ\"ש הר\"ב ולא ישלול. ענין השלל פי' בערוך שהוא כמו מכליב. דמשנה ח' פ\"ק. ונ\"ל שהוא מל' שלל וביזה. שכן השלל אחת הנה וא' הנה. ואינו מונח וצבור. ודין קריעה במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין קורעין כו'. דין הקריעה מדכתיב (ויקרא ה) ובגדיכם לא תפרומו. הא אחרים חייבים בפרימה. ודמעומד מדכתיב (שמואל ב י״ג:ל״א) ויקם המלך ויקרע את בגדיו. וכן קריעת טפח מדוד. דכתיב ביה (שם א) ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם. ואין אחיזה פחות מטפח. ופירוש מאחה תופר ממש. שכן ועת לתפור מתרגמינן ועידן בחיר לאחאה ואלו ז' מתים דחשב הר\"ב אלו הן שהכהן מטמא להם: \n",
+ "ולא מוליכין כו' אלא בסלים. פי' הר\"ב שלא לבייש כו' גמרא ואפילו בחול קאמר. ואשמועינן הא בחוה\"מ. דמהו דתימא כל היכא דלא יראה דרך אבילות. אלא דורון וחשיבות עדיף טפי קמ\"ל. הר\"ן: \n",
+ "ולא בקנון. מפורש במשנה ג' פי\"ו דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא להרגיל את ההספד. שהמועד אסור בהספד ובתעניות. רמב\"ם פי\"א מהלכות אבל: \n",
+ "ולא של נשים לעולם מפני הכבוד. פירש\"י ששופעות זיבה. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ותמת וגו' ה\"ק רבי אליעזר בגמרא וצ\"ל דמתני' טעמא דקרא מפרשת: \n",
+ "מענות מפורש במשנה דלקמן: \n",
+ "ר' ישמעאל. הר\"ב גורס ר' שמעון וכן גורס הרמב\"ם והמגיד גורס רשב\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "מענות ומטפחות בזה ובזה אבל לא מקוננות. ובמשנה שבגמ' ורי\"ף ל\"ג אבל ול' רמב\"ם בפי\"א מהל' אבל מענות ומטפחות אבל אין מקוננות לא בזה ולא בזה: ",
+ "נקבר המת. אפילו בר\"ח. חנוכה. [ופורים] וכ\"ש בחול המועד דחמיר טפי: ",
+ "סליקא לה מסכת מועד קטן: "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה מועד קטן",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Moed Katan",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה מועד קטן, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Moed Katan, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac4c014726c68012c7f9fa47b1e2f703f4a04800
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/Sefaria Community Translation.json
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+ "language": "en",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+ "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+ "actualLanguage": "en",
+ "languageFamilyName": "english",
+ "isBaseText": false,
+ "isSource": false,
+ "direction": "ltr",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Pesachim, Introduction": [],
+ "": [
+ [
+ [
+ "The night of the 14th of Nisan - the Rav Bartenura wrote that the Hebrew word 'ohr' chosen here to begin the Mishna of Pesachim is a pleasant, euphemistic word that means night or darkness. Rambam wrote that this was done so that Pesachim would not begin with an absence, darkness being the absence of light. HaRav Zerachiya haLevi and the Ran wrote that this was done based on the verse in Tehillim 119:39, \"The beginning of your word gives light.\""
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a7cc60da32b77f7199ff747e3585b486f72c65bd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/English/merged.json
@@ -0,0 +1,44 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "language": "en",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Pesachim",
+ "text": {
+ "Mishnah Pesachim, Introduction": [],
+ "": [
+ [
+ [
+ "The night of the 14th of Nisan - the Rav Bartenura wrote that the Hebrew word 'ohr' chosen here to begin the Mishna of Pesachim is a pleasant, euphemistic word that means night or darkness. Rambam wrote that this was done so that Pesachim would not begin with an absence, darkness being the absence of light. HaRav Zerachiya haLevi and the Ran wrote that this was done based on the verse in Tehillim 119:39, \"The beginning of your word gives light.\""
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Sefaria Community Translation",
+ "https://www.sefaria.org"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8ea84ea3b4cb0452405a67b83dd7aa4baea5f796
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,525 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Pesachim, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם שסידר פסחים אחר שבת ועירובין. כי היא מצוה שניה לשבת בפ' המועדות והיא תחלת המצות הנתונות על ידי משה ע\"כ: \n\nפסחים בא השם בקבוץ. מפני שיש פסח ראשון ושני. מסכים לפי' ב' דתוספות בר\"פ בתרא. דאילו לפי' א' [*ערב ששוחטין בו פסחים. הכא לאו על שם קרבנות קרי לה אלא ע\"ש המועד. וא\"כ קרי לה פסחים כלומר] פסחים דעלמא והרי שבת סוכה וחגיגה ור\"ה. והרבה שלא נקראו על שם דעלמא אלא ר\"ל דמסכת זו מפורשים פסח ראשון עד פרק מי שהיה טמא ואותו פרק כולו בפסח שני. ובדפוס הגמ' קרי פסח ראשון לארבעה פרקים ראשונים דמיירי בדיני חמץ ומצה דנהגי בכל זמן ופסח שני קרי מפ\"ה עד פ' בתרא דמיירי בדיני הקרבן של פסח:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "אור לארבעה עשר. כתב הר\"ב ליל וכו' ולישנא מעליא נקט. מסיים הרמב\"ם שלא תהיה פתיחת הספר בשם ההעדר. והרז\"ה והר\"ן כתבו עוד על שם פתח דברך יאיר (תהילים קי״ט:ק״ל): \n",
+ "בודקין את החמץ. כתב הר\"ב ואע\"ג דבביטול בעלמא סגי דילפי' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש\"י דף ד' ע\"ב. ומ\"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע\"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה\"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה: \n",
+ "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. מפרש בגמ' לאתויי הא דת\"ר חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל [משום דמשופעין] ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן א\"צ בדיקה. ואהא מהדר ומקשה ולמה אמרו כו' דהא אוצרות יין ואוצרות שמן אין צריך בדיקה. ומשני במרתף כו': \n",
+ "שתי שורות על פני [כל] המרתף. ז\"ש הר\"ב עד שמי קורה פירש\"י עד התקרה והוא כמו שמי השמים. ומ\"ש וחוזר ובודק וכו' וע\"פ ארכו ורחבו כו' וכן ל' רש\"י וכלומר דהיינו ע\"פ ארכו ורחבו דארכו הוא שאמר שבודק שורה חיצונה מן הארץ כו'. ורחבו הוא שאמר וחוזר ובודק החביות העליונות. וכתב רש\"י שאף היא נקראת שורה אם באת למנות מלמעלה למטה. [*ומ\"ש הר\"ב ועשויה כמין גא\"ם יונית כו' מסיים רש\"י ועשויה כמין כ\"ף שלנו פתוחה [ועי' בפ\"ג דמדות מ\"ט] שורה אחת כמין גאם היינו שורה בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה כאדם הבודק כותל הבית מבחוץ והגג הרואה את הקורה דהיינו כל גג השורות עכ\"ל. ולפי' קורא החיצונה אורך והעליונות רוחב שאותה של שכיבה ראויה להקרא רוחב ושל זקיפה ראויה להקרא אורך. עוד יש לפרש שעל פני ארכו ורחבו חוזר על כל הב' שורות (ששתיהן) הן על החיצונה הן על העליונה ששתיהן בודק לאורך ולרוחב של כל המרתף. אבל לפרש שעל פני ארכו ורחבו קאי על העליונה דסמיך ליה לחוד אין נראה דהא אף בחיצונה בודק על פני כל המרתף ולמה יפרש כך רק בעליונות]: \n",
+ "שתי שורות החיצונות שהן העליונות פירש הר\"ב שורה העליונה הרואה פני הפתח ומסיים רש\"י והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי. ומ\"ש הר\"ב ושלמטה הימנה הכי מפרש רב בגמ'. ודייק מדתנן ברישא חיצונות ש\"מ דתרוייהו חיצונות בעינן. ודתנן בתר הכי עליונות למעוטי תתאי דתתאייתי. כלומר שלישית ושתחתיה. ואע\"ג דבספרי גמ' גרסינן והלכתא כוותיה דשמואל דמפרש עליונה ושלפנים הימנה אל תתמה על החפץ להר\"ב לפרש אליבא דרב. דגירסא זו דידן לא נמצאת להפוסקים. שכן הרמב\"ם והרא\"ש והטור פוסקים נמי כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן מצאתי בכ\"מ ועי' לקמן פ\"ד מ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "חולדה. אע\"פ שבל' הכתוב נקרא שם המין בל' זכר. כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ט) החלד והצב. ה\"נ במ\"ב פי\"א דחולין תנן רחלות וכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים. וקאמר ר' יוחנן בגמ' [קלז.] דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועי' ריש מסכת תרומות [*ועי' בפרק אחרון דעירובין משנה י\"ג]: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר\"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ\"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא: \n",
+ "בתוך המועד. פירש הר\"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש\"י וכתב הר\"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ\"ל. והא דלא רצה רש\"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר\"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר\"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע\"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש\"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' צ\"ח ע\"ב) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר\"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ\"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש: \n",
+ "ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר\"ן: \n",
+ "כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד\"ט ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ושורפים בתחלת ו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זהו י\"ד. ראייה לדבר זה מה שכתב בתורה (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ. כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה. לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי יום. הרמב\"ם בפרק א' וב' מהל' חמץ: \n",
+ "תולין כל ה'. פירש הר\"ב גזירה משום יום המעונן. עי' מ\"ג פרק ה' מסנהדרין: \n"
+ ],
+ [
+ "של תודה פסולות. פי' הר\"ב כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי\"ג וכו' דלשהויי עד אחר הפסח עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה (דברים י״ב:ה׳-ו׳) כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת ר\"ה: \n",
+ "על גג האיצטבא. הכי גרסי'. ועי' פ\"ד דסוכה מ\"ד [*ובמשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n"
+ ],
+ [
+ "השמן. פי' הר\"ב של תרומה מדקתני מלהדליק בנר. דאילו שמן של קודש כשנפסל נשרף בקדש בבית הדשן ואין לכהנים היתר בהם אבל שמן תרומה כהנים מדליקין בו דכתי' (במדבר י״ח:י״ט) ואני נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק תחת תבשילך. רש\"י: \n",
+ "בנר שנטמא בטמא מת. אבל כשנטמא בשרץ דנעשה ראשון אע\"ג דעושין לשמן שהם משקין להיות תחילה דלעולם משקין נעשין תחילה כדפי' הר\"ב בי\"ח דבר דריש מס' שבת ונמצא שהוסיף אדרבי חנינא שנעשה שלישי ראשון מאי אמרת דהאי דנעשין תחילה מדרבנן היא. הא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. ועי' במשנה ב' פרק ה' דסוטה. אלא היינו טעמא דדייק לומר שנטמא בטמא מת. משום דאיהו סבירא ליה דמן התורה משקין מטמאין אוכלין ואשמעינן השתא דכשנטמאו בנר שנטמא בטמא מת. הוסיפו על טומאתן שנעשה ראשון ומטמאין אוכלין מדאורייתא גמרא. והביאו הרמב\"ם בפירושו. ועי' בסמוך לקמן. והא דמפרש הר\"ב דר\"ע הוסיף להחזיר הג' ראשון לישנא דגמרא נקט ובכלל זה דלר\"ח לא נעשה [שני] *) אלא מדרבנן ע\"י אוכל ולר\"ע נעשה ראשון מדאורייתא ע\"י כלי ומה שכתב הר\"ב דכל הכלים דינם שוים לכלי מתכת וכן כתב הרמב\"ם עי' בריש מסכת אהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "מדבריהם למדנו. מ\"ש הר\"ב שנטמא במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ דהא אוקמינן לעיל שנטמא בולד ולד וכ\"כ רש\"י והקשה דסוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן [כדפי' הר\"ב לעיל] מה קא מהני ליה האי בשר לבשר שלישי אי לשויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקים שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון. ואפי' ע\"י שני הן נעשין תחלה [כמ\"ש לעיל]. אלא על כרחך להאי שינוייא סבירא ליה אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ואשמעינן ר\"ח דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולרבי מאיר ש\"מ שני דרבנן טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר\"י אשמעינן דשני דרבנן והוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא. הלכך אינה היא המדה. ולמ\"ד אין אוכל מטמא אוכל א\"צ לאוקמא בנטמא במשקים וכו' ומדבריהם מדר\"א ורבי יהושע ע\"כ. והשתא הר\"ב שפי' לעיל אליבא דמאן דס\"ל דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הדרא קושית רש\"י לדוכתא. וכן קשיא להרמב\"ם דמפרש לעיל והכא כפירוש הר\"ב וצ\"ל דס\"ל כמ\"ש התוספות בדף ט\"ו בד\"ה ולד טומאה כו' דאומר ר\"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע\"כ. ולפי זה הך סוגיא שהבאתי לעיל דדייק בגמ' אדר\"ע ממשקים שנעשו לעולם תחלה אתיא אליבא דמ\"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא דלא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקין וכו' דמדבריהם אדר' אליעזר ור\"י קאי וה\"נ ס\"ל דלאחר גזירה אמרו לדבריהם שהרי היו לאחר ב\"ש וב\"ה שגזרו לגזירה זו. וקשיא להרמב\"ם שהביאם בפירושו ומפרש אליבא דמ\"ד אין אוכל מטמא אוכל. דאליביה קודם שנגזרה מיירי [*דאי לאחר כך לא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקים וכו' דמדבריהם אדר\"א ור\"י קאי] ומיהו אשכחנא בתוס' דף י\"ד ע\"א בד\"ה עם בשר וכו'. הקשו בסוגיא דהתם דהוי מצי לדקדק נמי בדרבי חנינא מהא דמשקים נעשים לעולם תחלה כמו דדייק לר\"ע. ותירצו משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י\"ח דבר דגזרו על המשקים להיות תחלה. ע\"כ. הרי שלא חלקו בין הסוגיות כמו שחלקנו אלא כולה סוגי' כמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. וצ\"ל דלא גרסי בדברי רבי עקיבא מימיהם של כהנים ור\"ע לאחר גזירה מיירי ולהכי מדקדק תלמודא בדבריו: \n",
+ "ששורפין תרומה טהורה כו'. כתב הר\"ב דרבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וכו' [*עי' בפירוש הר\"ב במ\"י פ\"ד דטהרות] וכתבו התוספות בדבור המתחיל התם פסול וכו' ואם תאמר א\"כ ר\"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא דמדרבי עקיבא דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשות ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ובירושלמי פריך לה וקאמר למ\"ד בולד טומאה דרבנן לא בא רבי עקיבא אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם ע\"כ. והשתא אתי שפיר לישנא דמדבריהם. דמדבריו מיבעי ליה [כדפריך בגמ' למאן דמוקי מדרבי אליעזר ורבי יהושע] דהא רבי עקיבא לא קאמר אלא בשלישי דאורייתא. אלא ודאי רבי עקיבא נמי בשלישי דרבנן מיירי: \n",
+ "התלויה. פי' הר\"ב דכתיב משמרת תרומותי כו'. עי' משנה ח' פרק שמיני דתרומות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש\"י: \n",
+ "מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר\"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש\"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ\"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש\"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [*רש\"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע\"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא\"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה\"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה\"ה דהמ\"ל דלמא אכיל מיניה: \n",
+ "עבר זמנו. פירש הר\"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ\"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש\"י בפרק קמא ד\"ז ע\"א ואע\"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א\"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב\"ד הפקר והם הפקירו ממונו: \n",
+ "אסור בהנאתו. פירש הר\"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות י״ג:ג׳) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ\"ע מודו: \n",
+ "וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר\"ב כמותם: \n",
+ "או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא\"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה\"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר בהנאה. כתב הר\"ב משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי פירוש בשל פלטר דאילו בשל בה\"ב לא הותר בשום מקום. והר\"ב במ\"ו פ\"ב דעבודת כוכבים מפרש לאותה משנה כפי המקומות דנהגי היתר ע' בי\"ד סי' קי\"ב בב\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "נכרי שהלוה את ישראל וכו'. פי' הר\"ב ואמר ליה הישראל אם לא הבאתי לך [מעות] עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו. דאע\"ג דהרהינו אצלו. קי\"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון וצריך שיאמר מעכשיו. ואע\"ג דאמר ליה מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי\"ל דחייב לבערו. כדאיתא בטור [או\"ח] סי' ת\"מ. ומלת הרהינו מפורשת בפ\"ח דעדיות מ\"ב. וז\"ש הר\"ב עד יום פלוני הוה ליה לפרש אי סבר דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פרעון. וזה כדעת הרמב\"ם וסיעתו בפ\"ד מהלכות חמץ. או דסובר דאפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח והיינו דתנן אחר הפסח. וקאי אזמן הפרעון וכדעת הראב\"ד והטור בסי' תמ\"א ומדסתם ולא פי' נראה סברתו דקביעות זמן אחר הפסח קאמר דאי לא ס\"ל הכי הוה ליה לפרש דלא ליתי למיטעי ולהקל. ועי' במ\"ג פ\"ג: \n",
+ "וישראל שהלוה כו'. כתב הרא\"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא\"ל מעכשיו. דאל\"ה לא קני ישראל דס\"ל דישראל מנכרי לא קני משכון ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות המשכון עליו [א?בלא משכון עובר] כדלעיל: \n",
+ "רשב\"ג וכו'. כתב הרמב\"ם לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא ע\"כ. ואע\"ג דתנן בלישנא דפליג אשכחן טובא כה\"ג וכתבתים במ\"ו פ\"ג דבכורים. וגם מכאן ראיה למ\"ש במשנה ז' פ\"ח דעירובין בענין כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו וכו' דלא קי\"ל כההוא כללא. דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק. הא אפילו יחלוק הלכה כמותו: \n",
+ "כל שאין הכלב כו'. כתב הר\"ב וכמה חפישת הכלב כו'. פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב. כ\"מ פ\"ג דחמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בשוגג. פי' הר\"ב ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ וכפירש\"י ועי' בפירוש הר\"ב במ\"ב פ\"ג דכתובות וכן עיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "במזיד. פי' הר\"ב אפי' שגג בחמץ. וכ\"כ רש\"י. דהשתא אינו לוקה. וליכא למימר כל הלוקה אינו משלם ומיהו בלאו הכי מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמא בענין דאינו לוקה דהיינו בלא התראה ועדים דאל\"ה בלא\"ה פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם וכ\"פ הר\"ב והר\"מ ברפ\"ז דתרומות. וא\"כ בחנם כתבו אפילו שגג כו'. ולהרמב\"ם יש לי תמיהה גדולה מזאת שכתב בפירוש המשנה דטעמא כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם משמע דאל\"ה משלם. והא ליתא דכיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור . והא משום האי טעמא פסק בפ\"י מהל' תרומות דאפי' בשוגג פטור דלא כמשנתינו. ועוד דלדבריו דמזיד דמשנתינו בענין דלוקה א\"כ בלא\"ה פטור משום מלקות דוכל זר לא יאכל קדש שכן פי' הוא בעצמו ברפ\"ז ממס' תרומות. ועי' בפי' הר\"ב והרמב\"ם מ\"ב פ\"ג דכתובות: \n",
+ "ומדמי עצים. כתב הר\"ב אם תרומה טמאה היא וכן ל' רש\"י. משום דתרומה טהורה אסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה ושתייה ולסיכה כדתנן במשנה ב' פ\"ח דשביעית. משא\"כ טמאה דנתנה להסקה כדתנן בסוף תרומות. הלכך נקטי תרומה טמאה. דאלו בטהורה לא שייך לומר כלל דמי עצים: \n"
+ ],
+ [
+ "בכוסמין וכו'. עי' פירושם בריש מסכת כלאים: \n",
+ "והכהנים בחלה ובתרומה. פירש הר\"ב דמהו דתימא מצה השוה כו' קא משמע לן. מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש\"י בפירוש המשנה אבל ישראל בתרומה לא. כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים יז) מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע\"כ. ועי' סוף משנה דלקמן: \n",
+ "ולא במעשר שני. לשון רש\"י חוץ לירושלים ע\"כ. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאוכלו בלא פדיון [*ואע\"ג דמלתא דפשיטא הוא הוצרך רש\"י לפרש] משום דאיכא תנא דפליג וסבירא ליה דאפי' בירושלים אינו יוצא במצת מעשר שני ויליף ליה מדכתיב (שם) לחם עוני מה שנאכל באנינות. יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. דכתיב במעשר שני (שם כו) לא אכלתי באוני ממנו. ותנא דידן מצות מצות ריבה . ולחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו': \n",
+ "חלות תודה ורקיקי נזיר. עי' מה שכתבתי במ\"ו פ\"ק דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "ידי חובתו. כתב הרמב\"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים יאכלוהו ע\"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ\"ז מהלכות חמץ: \n",
+ "[*ובתמכה. פי' הר\"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי\"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר\"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל\"א קרי\"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה\"ה:\n",
+ "(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר: \n",
+ "ובדמאי. וכו' אבל בטבל לא ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "האשה לא תשרה וכו' אבל שפה וכו'. וכתב הר\"ב אע\"ג שהמים טופחים וכו'. וכן כתב רש\"י. ופי' הרא\"ש דרוצה לומר הזיעה אבל א\"ל דר\"ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור ע\"כ. וע\"פ זה נראה לי לתרץ מאי דקשיא לכאורה דלמאי תנא כלל לא תשרה וכו' לא הוי ליה למתני אלא האשה שפה מורסן בבשרה יבש במרחץ דאיסורא דלא תשרה מרישא שמעת לה. אלא דהכי קאמר דכל שריי' דמים אפי' לצורך האדם אסור. ואם כן ממילא ודאי דהא דשפה היינו בלא מים וקא משמע לן דזיעת אדם אינה מחמצת: \n",
+ "[*בבשרה. והר\"ב העתיק על בשרה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי]: \n",
+ "לא ילעוס וכו'. מפני שהן מחמיצות. שהרוק מחמיץ. טור [א\"ח] סי' תס\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "לתוך החרוסת או לתוך החרדל. ז\"ש הר\"ב גבי חרוסת שיש בו מים. קאי נמי לחרדל וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן. וטעמא דמי פירות אינן מחמיצין כדכתב הר\"ב ריש פרק דלקמן: \n",
+ "אין מבשלין וכו'. תימה למה שנאן כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות אם כן מיד הוה ליה לשנות בסמוך אחריה. תוספות: \n",
+ "לא במשקין. אע\"ג דכתיב במים. ל' רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ובשל מבושל. ורישא דקרא לא תאכלו וגו'. ומ\"ש מכל מקום גמ'. וכתב על זה הרמב\"ם לפי ששנה האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בשולו במי פירות ע\"כ. כי המקור המשמש לכל זמן [*ככה יאמר הרמב\"ם שמשמש עם מעט ועם הרבה כמו שהעתקתי לשונו בפ\"ב דב\"מ משנה ט'. ועוד פי\"ב דחולין מ\"ג ומצאתי לי עוד און בפי' החומש להרמב\"ן פרשת וארא בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר דמסיק לאמר הוא אמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר וכו' כי המקור לברור הענין פעם מוקדם פעם מאוחר כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיהו כ״ג:י״ז) ע\"כ ולכך] ירמוז שהמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותיה באיזה אופן שיהיה הבישול והיינו דאמרי' מכל מקום ולא אמרינן בלשון רבוי כדאמר לעיל מצות מצות ריבה אלא שהמלה עצמה תרמוז [*על הרבוי]: \n",
+ "אבל סכין ומטבילין. סכין בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו. רש\"י: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו עוברין בפסח. פירש הר\"ב אלו מתבערין מן העולם. דאע\"ג דאין עוברין עליהן על בל יראה וכו'. דהכי תנן וכו'. ולעיל במ\"ב פ\"ק דחלה פי' דעוברים עליהן בבל יראה. התם כפי' הרמב\"ם נקיט לשמעתיה וכפירש\"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר\"ן הן. וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן לקרא לרבויינהו כדלקמן א\"כ בל יראה מנא לן. ומכל מקום קשיא דעוברין שהוא מהקל מפרש ליה מתבערים שהוא מההתפעל וללא צורך. שהרי היה יכול לומר אלו עוברים מן העולם. וכ\"כ בתוספות בשם ריב\"א אלו עוברין מן העולם. ואין להקשות התינח לטעמא דכתב הר\"ב ברפ\"ק דבדיקת חמץ משום דלא בדילי אינשי כו' שפיר דהני אע\"ג דאין בהם בל יראה מתבערין מן העולם דהא נמי לא בדילי כו' וכ\"כ הר\"ן בכאן דהצריכו לבער הכל אפי' נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה. משמע דמשום ה\"ט דוקא הצריכו לבערן. אבל לטעמא קמא שכתב הר\"ב לעיל דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה כו' הני דלית בהו בל יראה אמאי הצריכו חכמים לבערם מן העולם. וכ\"כ הרא\"ש דלאותו טעם מותר להשהותם. ואלו עוברים דתנן היינו כפירוש רבינו תם דמפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו. והר\"ב מסתם סתם משמע דלכולהו טעמי מתבערים מן העולם. לא קשיא ולא מידי דאין הכי נמי דהכי סבירא ליה וכמו שכתב התוס' ברפ\"ק בשם הרשב\"א דאפי' לאותו טעם דמשום בל יראה כו' החמירו בכל חמץ אפי' נוקשה ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא ואמאי ישרף ישהא אותו עד אחר פסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה וכו': \n",
+ "וחימץ האדומי. כתב הר\"ב שנותנים שעורים ביין כו' וכן פירש\"י. וחומץ סתם היינו דיין. וכתב הרי\"ף מגמרא דבני מערבא דכולהו ע\"י מוי דמי פירות אינן מחמיצים כדכתב הר\"ב לקמן: \n",
+ "וזיתום המצרי. פי' הר\"ב תלתא שערי כו' ובגמרא תרו להו וז\"ש הרמב\"ם ולשין אותו במים: \n",
+ "וזומן של צבעים. פי' הרמב\"ם צבעי הלכא. בגמרא. ובפרק ב' דחולין [כח.] פירש\"י צבע עור אדום: \n",
+ "זה הכלל כל שהוא מין דגן כו'. תנא קמא לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה דהיינו מין דגן ואין עובר בפסח אלא ר\"א הוא דקאמר ליה. תוספות בד\"ה למה מנו כו': \n",
+ "הרי אלו באזהרה כו'. כתב הר\"ב ואינו ענוש כרת על התערובות אבל לוקה אם אכל כזית כו' וא\"ת ומאי שנא משאר איסורי כרת כמו חלב ודם דתנן בהו במ\"ג פ\"ג דכריתות דיש בהן עונש כרת האוכלן כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובות. אבל הכא שהוא ע\"י תערובות פטור מכרת וכן כתב הכסף משנה בפ\"א מהלכות חמץ והביא ראיה לחלק בכך ממשמע שכתב הרמב\"ם בפט\"ו מהמ\"א שאם נתערב כזית חלב בכשלש ביצים גריסין האוכלן לוקה ע\"כ משמע דכרת אינו חייב אבל דחה זה הפירוש משום דבגמ' דהכא איתא בהדיא הנח לכותח הבבלי כו' דאי משטר שטר ליה פירוש מטבל בתוכו כדרכו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כזית בכדי אכילת פרס הוו מחייבי. ומפרש דהכא דכתב רחמנא כל מחמצת לריבויא ואי אפשר לומר דאתא לחייב באין בו כזית בכדי אכילת פרס דכיון דלית ביה שיעורא אין לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא [אלא] ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורין כרת נמי חייב. בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה ואי אפשר לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך ע\"כ לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ע\"כ וכתב עוד תירוץ אחר ואינו עולה כפי דברי הר\"ב לכך לא כתבתיו והשתא אתי שפיר מה שכתב הר\"ב אבל אם לא אכל וכו' אינו לוקה מן התורה מיהו איסורא איכא כו' אוסר בתערובתו כו' דמשמע דמן התורה אינו לוקה אבל איסורא מן התורה מיהא איכא וכדכתב במשנה ב' פרק שמיני דיומא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. ואע\"ג דבתערובת מיירי הכא אלא ודאי דלא שנא לן בין אוכל האיסור בעין ושוהה בכדי אכילת פרס לאוכל ע\"י תערובות: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ואם לא בטל במיעוטו. והר\"ב העתיק פחות מכאן בטל במיעוט. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי]: \n",
+ "בצק החרש. כתב הר\"ב שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול. כתב הרמב\"ם בפירושו וביאר בחבורו פרק ה' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו'. והראב\"ד כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע\"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה [כדלקמן במ\"ה] קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע\"כ ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק וכן כתבו [הפוסקים] בהדיא דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ\"ד: \n",
+ "אם יש שם כיוצא בו. כתב הר\"ב ואם אין שם וכו' כדי שיהלך אדם מיל ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. וכ\"כ הרמב\"ם וביאר שזה משעות ההשוייה ור\"ל שלא נחשב כפי שעות הזמניות שהזכיר במ\"ב פ\"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השווים בשיעוריהן כל אחד חלק מכ\"ד מהיום ולילה בשוה. אבל זה השיעור שכתבו שהוא כזמן שני חומשי שעה קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום שהוא י\"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם שבעה פרסאות וחצי. וכבר כתבתי *) בריש מסכת ברכות שחז\"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ועמוד למנין תגיע חומש וחצי חומש למיל. והב\"י בשם תרומת הדשן סי' קכ\"ג. כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך [אדם] בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י\"ב שעות ע\"כ. וזה גם כן מבואר שכשתחלק הי' שעות לרביעות יהיו מ'. הרי רביעית למיל והשתי שעות תחלקם למי חלקים נמצא שהשעה אחת מתחלקת לעשרים חלקים. ויצא לנו כי לכל מיל רביעית [וחלק] עשרים משעה [*והנכון שהרמב\"ם מחשב הי\"ב שעות רק מהנץ החמה עד שקיעתה ולפיכך צריכין לנכות מהיו\"ד פרסאות עשרת מילין שה' מהן מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מהן משקיעתה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין לאלו הי\"ב שעות. וכן נראה נכון ממשנתינו דמסכת מגילה פ\"ב משנה ד' דעיקר היום מהנץ החמה. ועי' במ\"ש הר\"ב לקמן בפ\"ט מ\"ב ובספר מעדני מלך פ\"ק דברכות סי' י' הארכתי בזה בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד מפרישין חלה בטומאה. כתב הר\"ב שאין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולהסיקה תחת תבשילו נמי א\"א כדכתב טעמא גבי להאכילה לכלבים דקדשים אין מתבערים ביו\"ט כדפי' ברפ\"ב דשבת לענין שמן שריפה. ואע\"ג דלהדלקת הנר ביו\"ט צורך אכילה הוא ומותרת. כל שכן היסק לצורך בישול ואפ\"ה אין שורפין שמן טמא והיינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו\"ט דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) באש ישרף הילכך מלאכה היא כ\"כ רש\"י בפ\"ג דביצה. והקשו התוספות שם דהא יש לחלק בין שריפת קדשים דאין בהן צורך הדיוט לשריפת תרומה והסיקה תחת תבשילו שיש בו צורך הדיוט נמי. וכתבו דתרומה אין שורפים גזירה אטו קדשים ע\"כ. ומ\"ש רש\"י שם וכאן ולשרפה או להאכילה וכו' וכ\"כ הר\"ב עצמו בפ\"ג דביצה מ\"ה. ומיהו בענין אכילה לכלבים תמהתי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם. ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינו ראויה לאדם הוה ליה לאשמעינן. ותו תנן במ\"ה פרק בתרא דתמורה דתרומה טמאה בשריפה ומדליקין בפת ושמן של תרומה. ופי' הר\"ב לאשמועינן דמותר בהנאה. ולכאורה הוי רבותא טפי למיתני דמותר להאכילה לבהמתו. ובתוספות רפ\"ג דביצה דף כ\"ז הביאו ראיה לפירש\"י מדאמרינן בגמ' פסחים גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו ודחי הראיה דהתם משום [ביעור] חמץ קודם איסורו אמרו לבערו בכך. אבל תרומה טמאה שהתורה אמרה שתשרף. מצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים: \n",
+ "רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. פי' הר\"ב [*דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה כו' כן פירש\"י בפירוש המשנה ומ\"ש לקמן דטעמיה דרבי אליעזר] דס\"ל הואיל אי בעי מתשיל כו'. [*כן הוא בסוגיא ולקמן אפרש דחד טעמא סגי ואיזהו העיקר ובאי בעי מתשיל כו' טעמא] דהא לא מחסרא אלא דיבורא בעלמא. אבל לעיל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לא חשבינן כחמץ של ישראל. אע\"ג דאיכא למימר הואיל בידו לפדותו. משום דהתם מחסר ממונא לא אמרינן ביה הואיל. כן כתב הר\"ן לעיל. ובהכי מתיישב קושית התוספות בדבור המתחיל הואיל וכו' מסוף פי\"א דמנחות וגם הם ישבו כך בדבור הב' ושם אכתוב בס\"ד. והקשה רש\"י יקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעם הואיל. ואר\"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע\"י הואיל. וא\"ת א\"כ אמאי שרי [ר\"א] לאפות [*משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן] בלא הואיל יכול לעשות ע\"י הטלה לצונן [דבסברא זו [*דאינה] מחמצת בתוך המים ודאי לא פליגי] ואור\"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה בהטלתה לצונן ויבוא לידי חימוץ. תוספות [*וז\"ש הר\"ב הוי הקדש טעות ואינה הקדש אגב ריהטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר\"א דס\"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ\"ש הר\"ב עצמו בריש פ\"ו דערכין. ועוד דאין ענין הקדש בטעות לדמתני' דמיירי בחלה דחלה אינה הקדש אלא מכי אמרינן הואיל. הוה כאלו אתשיל עליו והדרא לטבלה ושלו היא וכן פי' רש\"י בסוגיא. והשתא דאמרן דר' אליעזר ס\"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. א\"כ אין שייך הואיל ואי בעי מתשיל בהקדש דהא ריש פ\"ו דערכין כתב הר\"ב דר\"א דס\"ל דהקדש בטעות שמיה הקדש. סובר דמשום הכי אין נשאלין על ההקדש. ונתחדש לי בזה תירוץ על קושיית התוספות בדף מ\"ו ע\"ב בד\"ה הואיל אי בעי כו' השני שהקשו דא\"כ לר\"א הקדש אמאי אינו חייב עליו בבל יראה הא אי בעי מתשל וכו' ותרצו מה שתרצו. ולדידי מעיקרא ל\"ק דר\"א דסבירא ליה להואיל כו' ס\"ל דאין נשאלין על ההקדש. ומש\"ה נמי נ\"ל דרש\"י בדף מ\"ח דדחה לגירסא זו דהואיל אי בעי מתשיל משום דא\"כ הוה ליה לר\"א לפלוג על ואתה רואה של הקדש. דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה. ואיכא למידק על רש\"י אמאי לא מקשה מהך גופיה דאי בעי מתשיל. אלא רש\"י ידע להא דלר\"א אין נשאלין על ההקדש. ומשום הכי אתי עלה מכח אי בעי פריק ליה. אלא דדחיק לי מה שפירש\"י בתחילת הסוגיא דף מ\"ו עמוד ב' שכתב אדרבי אליעזר סבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו הילכך ממונו הוא ע\"כ ובלי ספק דמזה הלשון יצא לו להר\"ב במ\"ש בדר\"א דהקדש בטעות אינו הקדש ברם טעות הוא בידו דהר\"ב זלה\"ה. דהכא דאכתי לא סתר לה רש\"י ללישנא דא מפרש לה דאכולי מילי דהוקדש בפה נשאלין עליו וכסוף השיטה דמסיק דאין לגרוס כן אלא גרסינן הואיל סתם וה\"פ הואיל וכל חדא וחדא חזי' ליה דמכל חדא וחדא מפריש פורתא ואזדא לה הך לישנא לגמרי. וגם מה שפירש עליו דעל כל נדר והקדש וכו'. וכמסקנא זו דמפרש הואיל וכל חדא כו' הנה דקדק רש\"י להקשות מהואיל אי פריק. ולא מקשה מהואיל אי מתשל משום דלרבי אליעזר אין נשאלין בהקדש כדכתבתי. הנה מתוך מה שכתבתי הנך רואה שהר\"ב ארכיב אתרי רכשי דמתחילה פי' דאכתי כל חדא כו'. והוא לשון רש\"י שבפי' המשנה והוא כפי מסקנתו ודל\"ג הואיל ואי בעי מתשיל. ואחר כך כתב הר\"ב להך דאי בעי מתשיל. ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא וחדא כו'. אלא גם בזה לא דק הר\"ב כמ\"ש *) ולענין איזה משתי הטעמים עדיף. נראה בעיני דכיון דקושית רש\"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מתשיל דא\"כ הקדש נמי הא אי בעי פריק מתרצים התוספות בתחילת הסוגיא בדבור הואיל שני. דל\"ק דכי פריק א\"כ היה קונה אותו ואטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע\"כ. ולפיכך הגירסא שרירא וקיימת ולמה נזוז מינה. וגם על פירוש רש\"י דאכתי כל חדא כו'. הקשו בתוס' בדיבור הואיל כו' קמא. ב' קושיות. ואע\"פ שתירצום מכל מקום נחזי אנן לפי גירסתינו שנתקיימה אמאי לא אמרה הסוגיא הואיל ואכתי כל חדא כו'. אלא דלא סברה להני תירוצים ואיך שיהיה הנה הר\"ב טעה בתרתי במאי דפירש שני פירושים בטעמו דר' אליעזר ואינם עולים בקנה אחד. וגם במה שכתב דר' אליעזר ס\"ל דהקדש בטעות אינו הקדש]: \n",
+ "רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן. סבירא ליה כרבי יהושע דלא אמרינן הואיל. וסבירא ליה נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הויא הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. וכ\"פ הר\"ן. והיינו דבגמ' לא קאמר לימא בטובת הנאה קמפלגי אלא בדר\"א ור' יהושע. ומסיק דל\"פ אלא סברי דאינה ממון. אבל בן בתירא ודאי פליג בהכי. ועי' מ\"ש במשנה ג' פי\"א דנדרים: \n",
+ "[*לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. פי' הר\"ב דלאו דידיה הוא וכו' אבל אתה רואה של אחרים. בפרק קמא דף ה' עמוד ב' ופירש רש\"י נכרי]: \n",
+ "אלא מפרשתה. פי' הר\"ב דלא אמרי' הואיל. ומסיים רש\"י הילכך על חימוצה אינה עובר. אבל על אפייתה עובר. דאיכא חדא דלא חזיא ליה: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שיאור ישרף והאוכלו פטור. פי' רש\"י בגמ' בין ממלקות בין מכרת ובריש פרקין כתבתי הטעם שצריך ביעור: \n",
+ "זה וזה האוכלו חייב כרת. כתב הר\"ב דקרני חגבים נמי הוא סידוק. ובגמרא אמר רבא משום דאין לך סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה: \n",
+ "כאדם שעמדו שערותיו. שפניו מכסיפין. רש\"י: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מן עובדי כוכבים. וכן הגירסא בפירוש רש\"י. ולפ\"ז אפשר דגרסינן לסטים כגרסת הספר ולסטים ישראלים קאמר אבל בס\"א *) גרסינן מן הגייס וכגירסת הר\"ב ול\"ג ולסטים. וכן הרמב\"ם העתיק בפ\"ג מהלכות חמץ מיד הגייס ולא כתב ללסטים: \n",
+ "ולשבות שביתת הרשות. פירש הר\"ב לדבר הרשות כו' אבל לקנות כו'. כ\"כ רש\"י והקשו בתוס' מהא דאמר בריש פ\"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה [וכתבו הר\"ב שם] ונראה לר\"י דה\"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו עכ\"ל. ותנן במשנה ב' פרק בתרא דביצה ואלו הן משום רשות וכו' והוו מילי דמצוה ועי' בפרק ו' משנה ב' לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "צופים. פירש הר\"ב שם מקום שמשם רואין וכו' וכפירש\"י. והסברא נותנת שכל צדדי ירושלים במקום שרואין אותה היה נקרא צופים. אלא שהיה לכל אחד שם לויי להבדילו מזולתו. והמשנה לא חש להזכיר שם לויי שלהם רק שם הסוג. ומשם הזה אתה למד שרוצה לומר בכל מקום שרואין באיזה צד שתהיה. והשתא ל\"ק מה שהקשו בתוס' דהוה ליה למתני וכמדתן לכל רוח כדתנן ברפ\"ט [ובפ\"ז דשקלים משנה ד'] דהתם דתנן מן המודיעים או ממגדל עדר לאו שמא גרים לומר שכן לכל רוח. הלכך איצטריך למתני בהדיא ועי' משנה ה' פ\"ג דחגיגה. והתוס' שהביאו דתניא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק אינה מוכחת שאין מקום הנקרא כן. אלא באה לפרש מה שאמרתי דצופים דמתניתין שם כולל הוא לכל הצדדין. וז\"ל בעל כפתור ופרח בפ\"ו מה שהזכירו חכמים ז\"ל צופים מסתברא שהוא ממקום שיכול אדם לראות ירושלים שהרי מאשר ירושלים הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאיזה צד שתבא אליה יותר מחצי שעה. והמקום אשר תראהו משם נקרא צופים: \n",
+ "חוזר ושורפו וכו'. פירש הר\"ב דכתיב בקדש באש תשרף כו' כ\"פ רש\"י. ואע\"ג דקרא גבי חטאת כתיב בפרשת צו ולענין הובא דמה בפנים ילפינן מיניה בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) שכל שריפת הפסולין בקדש. וכדכתב הכא במקום אכילתו וכו' ע\"ש ברש\"י. וכתבו התוס' דקשה לרבינו יצחק אי מדאורייתא מה לי עבר צופים ומה לי לא עבר צופים. וי\"ל דמבקדש באש תשרף לא מרבינן אלא בשר קדשי קדשים ואימורי הקלים כדאיתא בפרק כל שעה אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן וחכמים גזרו אטו קדשי קדשים ע\"כ ולמסקנא דגמ' בפ\"ז דף פ\"ב ע\"ב דל\"ש קדשים קלים ל\"ש קדשי קדשים לאו מקרא מרבינן אלא גמרא גמירי לה לא קשיא ולא מידי דהכי גמירי לה: \n",
+ "לפני הבירה. מעצי המערכה עי' בפ\"ז מ\"ח: \n",
+ "[*רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה וכו'. עי' במשנה ב' פ\"ז דברכות]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד חצות. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא. ולדברי הר\"ב דיהיב טעמא כפי' רש\"י משום ביעור וכו' ותקון [מצה של] מצוה. נראה דאף בזמן הזה קאמרינן. והקשה המגיד בפ\"ח מהי\"ט דאם כן ערבי חג הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא הטעם כדאיתא בירושל' דמחצות שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ותמיד שאני דרחמנא אמר (דברים י\"ט א) ואספת דגנך והאידנא אע\"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה עכ\"ד. ולי נראה ליישב דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דסוכה רגילין להקדים לעשותה וזריזין מקדימין ממוצאי יום הכפורים. ולפיכך אין בה טרדה בערב יו\"ט שכבר הכינה אבל מצה הרי אמרו בירושלמי [ר' יוסה] אוסר מצה ישנה ונהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה כדאיתא בטור סי' תנ\"ח ומשום כך איכא טרדה בע\"פ. ועי' במשנה ה' מ\"ש שם בס\"ד. [*ועי' מ\"ש במשנה ג' פרק ה' דחולין]: \n",
+ "שלא לעשות. כתב הר\"ב כדי שלא יהא טרוד כו' ותקון מצה של מצוה ומסיים רש\"י דמצוה לטרוח מבע\"י כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו: \n",
+ "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עי' במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימה לר\"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן לא שרינן בהולך ממקום שלא לעשות כו' אלא משום דאמר כמה בטלני איכא בשוקא הא אי לאו האי טעמא הוה אסור לשנות. ומיהו י\"ל אי מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה. ועוד אור\"י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספות: \n",
+ "חייב לבער. פי' הר\"ב בכובש ג' מיני ירק כו' אוכל כו' הואיל כו'. וטעמא פי' הר\"ב במ\"ה פ\"ט דשביעית ע\"ש: \n",
+ "צא והבא לך אף אתה. ל' הר\"ב מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא. כלומר דהא דשרי ת\"ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפרש בשביעית. וקא\"ל ר\"י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כי המין בעצמו כבר חלף הלך לו וכלה ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג\"כ לא ימצא דמילתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא\"א למצוא אין להתיר שלא לבער. ולשון רש\"י צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא ואסור ע\"כ. והר\"ב נמשך אחר לשון הגמרא. שבאוקימתות האחרות גם לשון אף דחקתו לפרש דאאחרים קאי: \n"
+ ],
+ [
+ "מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר\"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו\"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע\"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה: \n",
+ "אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר\"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א\"נ פעמים שמוכרה לו [ע\"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא\"ת והרי כתב הר\"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא\"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע\"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו\"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב\"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע\"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר\"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו: \n",
+ "[*וסייחים. מפורש במ\"ג פ\"ה דבבא בתרא]: \n",
+ "ושבורים. פירש הר\"ב מחלפי וכו' וכן פירש\"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר\"ב כן ושם אפרש בס\"ד: \n",
+ "רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר\"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש\"י: \n",
+ "בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר\"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש\"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר\"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש\"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע (שבת צד.) אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר\"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש\"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע\"כ. ולפיכך נקט רש\"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע\"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר\"ב והרמב\"ם בכאן ובמסכת ע\"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ\"כ מהלכות שבת שכתב הרמב\"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה\"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר\"י הלכה כבן בתירא ע\"כ. ור\"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר\"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב\"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע\"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ\"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול\"ג בגמרא אמר ר\"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור\"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ\"ד דכל כה\"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר\"ן חולק בזה בפ\"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא לאכול. לשון הר\"ב שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ וכן לשון הר\"ן. ולא ידענא מאי קאמרי דהא מקום אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ כדתנן בסוף פרק איזהו מקומן. ולשון רש\"י כאוכל פסח בחוץ [*ומיהו בר\"פ כיצד צולין (פסחים ע\"ד.) דמייתי למתני' שם בסוגיא שם כתב ג\"כ רש\"י בחוצה לארץ ונ\"ל שמאיזה תלמיד טועה הוגה כן ואין צ\"ל אלא בחוץ]: \n"
+ ],
+ [
+ "רשב\"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת\"ח. פירש הר\"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ\"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק\"ש איפכא שמעינן להו דרשב\"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ\"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ\"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב\"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב\"י בסי' ע' גבי ק\"ש דהרמב\"ם פוסק דרשאי משום דס\"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא\"כ קמה לה סברת ת\"ק אליביה דרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה\"ט נמי פסק הרא\"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב\"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז\"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב\"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז\"ל ה\"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב\"ג בכאן ובברכות אלא נ\"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב\"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב\"י להרא\"ש ובתרתי מתני' פסק כת\"ק ולא כרשב\"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב\"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ\"ז פ\"ח דערובין. והרא\"ש פסק כרשב\"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב\"ג וכ\"כ בשם הרי\"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב\"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ\"כ הר\"ן במשנה ד' פ\"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב\"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע\"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו: \n",
+ "וחכמים אומרים ביהודה כו'. פי' הר\"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ\"ש הר\"ב בסוף פ\"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פירש הר\"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ\"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ\"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא\"ת ומאי דוחקיה דרש\"י והר\"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א\"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ\"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס\"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש\"י והר\"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם: \n",
+ "הנץ. עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ק דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "גומרה בי\"ד. דהיינו עד חצות דוקא דאין לך לצורך המועד יותר מלספר ולכבס ולכך התירו חכמים ואפילו להתחיל ואפילו הכי לא התירו אלא עד חצות. הרא\"ש: \n",
+ "וחכמים אומרים שלש אומניות עושין. כבר כתבתי לשון הרא\"ש דאפילו להתחיל שרי וטעמו כמ\"ש הראב\"ד בהשגה סוף הלכות י\"ט דמדאמרינן ג' אומניות עושין ש\"מ דלהתיר באו ולאו לאסור באחרים שלא לגומרי דהוה ליה למימר וחכמים אומרים אין עושין אלא ג' אומניות: \n"
+ ],
+ [
+ "מושיבין שובכים. לשון הר\"ב שובכי יונים וכו'. נראה דגריס במשנה כלישנא אחרינא שכתב רש\"י וז\"ל ל\"א הכי כתב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ\"ל. והר\"ב מפרש דישיבת שובכים ליונים נמי לגדל אפרוחי יונים ולגירסת הספרים אע\"ג דרש\"י מפרש לה נמי לענין ישיבת ביצים נראה יותר כדברי המגיד בסוף הלכות י\"ט כדס\"ד בדעת הרמב\"ם דמושיבין שובכין מלשון שובך ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת. וכן נראה מן הערוך. וקושיא דהשתא אותובי כו' ממ\"ש ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה כ\"ש שמחזירין אותה כשברחה ע\"כ: \n",
+ "בארבעה עשר. בסיפא דמוליכים כלים מבית האומן מסקי המגיד והב\"י דהיינו כל היום דלאו מלאכה הוא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו תקנן במועד. והלכך בי\"ד כל היום שרי. וכתבו שכן מצאו במקצת ספרי הרמב\"ם ומדהרמב\"ם התחיל בסיפא וביאר בה דכל היום קאמר והדר כתב לכל הני דרישא ש\"מ דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא אבל הטור הקדים וכתב לכל הני סתמא והדר כתב לסיפא דמוליכין כו' וביאר בה דכל היום שרי משמע דס\"ל דאינך לא משתרו אלא עד חצות: \n",
+ "מחזירין וכו' ואם מתה. פירש הר\"ב והוא שישבה כו' דשוב כו' הלכך אם מתה מושיב כו' פתח בחזרה וסיים במתה והכי הוה ליה למימר הילכך אפי' אם מתה מושיב כו' דודאי דמשום דרבותא הוא תני ליה במתניתין ורבותא דתרנגולת אחרת שלא ישבה על אלו הביצים מעולם איכא טרחא יתירה להושיבה. שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי ומה\"ט סבירא להו הרמב\"ם והטור דהך דמתה בי\"ד דוקא קאי ולא בחול המועד הואיל ואיכא טרחא יתירה והאי פירקא בי\"ד עסיק כל מה דאפשר לאוקמי בי\"ד מוקמי ואע\"ג דהשתא איכא נמי לאקשויי השתא אותובי שובכין לכתחילה אמרת דשרי אם מתה מיבעיא דהא לא קשיא דבכמה דוכתי אמרינן זו ואין צריך לומר זו קתני אלא דהנך תלת בבי לאו מתני בחדא סוגיא דרישא ומציעתא מתני בזו וא\"צ לומר זו ומציעתא וסיפא מתני בלא זו אף זו הוה קשיא ליה וכיון דאוקימנא מציעתא בחה\"מ קמו להו רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי\"ד בזו וא\"צ לומר זו ותו לא קשיא מידי כן כתב בית יוסף סי' תקל\"ו ולפיכך נמי כמו שאפשר להגיה בדברי הר\"ב מלת אפילו. כן אפשר להגיה מלת בי\"ד. ויהיה הלשון הילכך בי\"ד אם מתה וכו' ומתישב גם כן מה שהקשתי. ועוד שיהיו דבריו מסכימים לפסקו של הרמב\"ם והטור ע\"כ לא הגהתי והנחתי הלשון שקיל למעיין והבוחר יבחר: \n"
+ ],
+ [
+ "מרכיבין דקלים כל היום. פי' הר\"ב שהזכר עושה פירות והנקיבה אינה עושה פירות וכ\"כ רש\"י וכ\"כ התוס' בפרק רבי ישמעאל במנחות דף ע\"א וצריך לומר שנקרא זכר על שם שהוא נעוץ ורוכב באילן והאילן שהוא נעוץ בו ורכוב עליו נקרא נקבה לפי שהוא נקוב ומקבל הזכר וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר ומצאתי בערוך ערך נסן [ע\"ש] שכתב שיש בדקלים זכר ונקבה ופירות הזכר אין בהם מחיקות כתמרים אלא טעם אכילה בלבד ובעודם קטנים. וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול אבל מהנים לדרך אחרת שבהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הן כעדשים מביאין פרי הזכר ומסביכין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכים לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפי' יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו ובהגיע התור יום י\"ד בניסן על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד: \n",
+ "וכורכין את שמע. כתב הר\"ב שני פירושים. ותנאי נינהו כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר\"מ. ר\"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. נמצאת למד שפירוש הראשון דברי ר\"י הן. ופירוש השני דברי רבי מאיר הן. וכן פירשם רש\"י. ובפרק היה קורא מפרש הר\"ר יונה לדבריו דזה שכתב בדר\"מ שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת ר\"ל שלא היו מפסיקין כלל בין אחד לואהבת שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וגם לא היו מאריכין בדל\"ת. ור\"י אמר מפסיקין היו בדל\"ת. אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וקשה על זה שלא ה\"ל לומר לשון מפסיקין אלא מאריכין היו. אלא הכי פירושו. אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין. כלומר שלא היו קוראים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שעיקר מצות קריאת שמע הוא לקרות עם הטעמים שלה. ר' יהודה אומר מפסיקים היו. כלומר אומרים היו שמע ישראל בנחת אלא הכריכה היתה שהיו כורכים שמע עם ואהבת ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ע\"כ. אבל מצאתי לפירש\"י. בירושלמי. דהכי איתא התם אמר רב אחא וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. ר' יוסי וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך ע\"כ ונראה דודאי דרש\"י מפרש מהירושלמי הזה וגירסתו היתה בין אחד לואהבת וראיה לדברי דבפ\"ו דמנחות דף ע\"א מפרש ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה ע\"כ. הרי שכתב פי' הראשון דירושלמי ומכל מקום בירושלמי אין למחוק הגירסא דנ\"ל דהרוקח גירסתו כך היתה שכתב ב\"י בסימן פ\"א בשמו להפסיק בין אחד לברוך ונ\"ל שע\"פ הירושלמי כתב כן: \n",
+ "וקוצרין וגודשין לפני העומר. בגמרא פריך והתנן פ\"י דמנחות משנה ח' קוצרים בבית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם. ותו על ג' תנן והני ד' הוו אלא סמי מכאן קצירה: \n",
+ "וקוצרין לפני העומר. כאית תניי דתני מלפני העומר בירושלמי ריש מסכת חלה כמ\"ש שם דלאידך תניי דתני התם מלפני הפסח. הכי נמי הוי ליה למתני הכא לפני הפסח: \n",
+ "מתירין גמזיות. לאית ספרים דגרסי מחזיר כמ\"ש הר\"ב הוא מלשון זירין דארזא בגמרא דסוף שבת אמתני' ולא את הזירין דאיכא דמפרש לה בגמרא זירי דארזי והן ענפי אילנות כו'. [*ועי' מ\"ש מ\"ו פ\"ג דמעילה]: \n",
+ "ונותנים פאה לירק. פירש הר\"ב דקי\"ל דכל דבר שאין מכניסו לקיום כו'. ואמרינן בגמ' דאינהו נמי ס\"ל להך כללא כדתנן סתמא במ\"ד פרק קמא דפאה. והכא בעלי הלפת שמכניסין אותן לקיום ע\"י האמהות עסקינן מר סבר מכניסו לקיום ע\"י ד\"א שמיה קיום. ומר סבר לא שמיה קיום: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ששה דברים כו'. בגמ' שלנו זו אינה מן המשנה. אלא תנו רבנן ששה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם זאת ההלכה היא תוספתא. אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ע\"כ]: \n",
+ "גירר עצמות אביו. כדכתיב בדברי הימים (ב' כח) וישכב אחז עם אבותיו ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות אביו והוה ליה למתני כשמת אביו גררו אלא שמע מינה שהיה זה אחר עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחילה. ואחר זמן כשנתעכל הבשר מקלטים. העצמות וקוברין בארזים כדאיתא בסוף טי\"ד. אבל לפי הטעם דגררו משום שיתגנה וכו' כדפי' הר\"ב וכפירוש רש\"י לא יתכן לומר דבלקיט עצמות גירר דמשמע שמתחילה בקברו הוציאו במטה נאה וכבודה. אלא נ\"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת. כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח\"כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו' וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו' קראו החנטה בשם שריפה. והרד\"ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע\"כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם. והנה העיד הכתוב שלא קברו אחר השריפה כ\"א העצמות ואין זה כ\"א שהשריפה הזאת שריפת החניטה היא ולא נשארו כ\"א עצמותיהם ואין עלי תשובה ממאמרם ז\"ל בפרק קמא דע\"ז דף י\"א שאמרו שורפין על המלכים וכו' ומה שורפין מטותיהן וכלי תשמישן. ש\"מ דשריפת מלכים היינו מטותיהן וכו'. וגבי שריפה דשאול האמורה ת\"י וקלו עליהן כמו דקלן על מלכיא. לא קשיא כלל. שזה שאמרו רז\"ל מטותיהן כו' היינו לאשמעינן שאין בהן משום דרכי האמורי דמהא איירי התם דה\"א כיון שאין תועלת מגיע משרפה זו שאין זה אלא מדרכי האמורי ואסור קמ\"ל דשרי. ועוד דאילו לשאר אדם אסור. אבל בשרפת החנטה שיש בה תועלת גדול שלא יתעפש ולא יסרח ורימה לא תשלוט בו ולא יתרחקו ממנו בני אדם לא איצטריך לאשמעינן. והחכם יונתן בתרגומו ג\"כ לא בא אלא לבאר ולהוסיף שלא מלבד ששרפו אותם ע\"י חנטה וכיוצא בזה לתועלת האמור שזה מבואר בכתוב עצמו מדאמר אותם גם מדכתיב בתר הכי ויקחו עצמותיהן כמ\"ש אלא ביאר שבכלל וישרפו היתה כל ענין שרפת המלכים כמו דקלן על מלכיא ואולי הוציא זה ממלת שם שהיא מיותר לכאורה אלא שאמר הכתוב ששרפו אותם ע\"י החנטה וגם שרפו שם שרפה אחרת והיא מטותיהן וכלי תשמישן. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר קבורה זו היתה לו ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים וכבוד לא נעשה לו בשום קבורה כלל: \n",
+ "וגנז ספר רפואות. פירש הר\"ב לפי שלא היה לבם נכנע כפירש\"י. והקשה הרמב\"ם דאם כן כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש פירושו שכתב הר\"ב בשמו. והוקשה לו גם כן על פירושו דמעיקרא למה נעשה זה הספר על הצורות [דכיון שהיה מפורסם בין ישראל עד שהוצרך לגונזו יתכן לומר שנתחבר מחכמי ישראל. ועוד דהוה ליה לשורפו] [*ובהקדמת הרמב\"ן לפירוש החומש כתב ששלמה כתב ספר רפואות הזה] ואמר שלא עשאו המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו ז\"ל [שבת ע\"ה א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: \n",
+ "קיצץ דלתות היכל. כדכתיב במלכים (ב) יח (טז) בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' וגו' ויתנם למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב\"ה: \n",
+ "סתם מי גיחון. בדברי הימים (ב' לב ל') כתיב והוא יחזקיה סתם את מוצא מימי גיחון העליון. ולעיל מיניה כתיב ויסתמו את כל המעינות וגו' למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים. וגיחון דהכא לאו היינו גיחון דפרשת בראשית הוא הסובב את כל הארץ כוש. אלא מעין היה בירושלים שנקרא כן. כדכתיב בתחלת ספר מלכים והרכבתם את שלמה וגו' והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם. כפירש\"י בפרק קמא דברכות דף י': \n",
+ "עיבר ניסן בניסן. כמו שנאמר בדברי הימים [ב ל ב] ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תמיד נשחט. כתב הר\"ב דזמן שחיטת תמיד מכי ינטו צללי ערב וכו' ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. רוצה לומר ואין לו נטייה לא למזרח ולא למערב אבל שיהיה תחתיו ממש זהו דבר שהחוש מכחישו בכל אלו הארצות ואף בארץ ישראל. לפי שאין צל כל אדם תחתיו אף באמצע היום. אלא להשוכנים בין עגול סרטן לעגול גדי. ואחת בשנה תבא השמש נוכח הראש לקצתם קצתם איש איש ביומו לפי מספר עגולי השמש שתעשה מראשית השנה עד אחרית השנה אבל לשוכנים חוצה לעגולים האמורים לעולם השמש דרומית או צפונית להם ועושה צל בהכרח הנוטה לצפון או לדרום אפי' בצהרים והנה ארץ ישראל ידענו כי היא כמו שמנה מעלות לצפון עגול סרטן. ולשון הרמב\"ם משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך: \n",
+ "בשמנה ומחצה. פירש הר\"ב ומאחרין וכו' שאי אפשר להקריבם וכו' השלם כל הקרבנות כולן וז\"ל רש\"י ולא תשלימן על תמיד הערב דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן ועי' משנה ד' פ\"ד דר\"ה: \n",
+ "בערב פסח נשחט בשבע ומחצה. פירש הר\"ב שהפסח קרב אחר התמיד וכו' מפורש במ\"ג ע\"ש: \n",
+ "חל להיות בערב שבת כו'. כתב הר\"ב דאיכא נמי צליית הפסח כו' וצריך לצלותו מבעוד יום. וכן לשון רש\"י בכאן. גם ביומא דף כ\"ח אבל רוצה לומר קודם הלילה דהא תנן בסוף פרק קמא דשבת משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ולשון הרמב\"ם לפי שא\"א לצלותו בליל שבת [*ומ\"ש הר\"ב] ומותבינן ליה אדיניה עי' מ\"ש בפ\"ט משנה ב' בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וכו'. פי' הר\"ב בארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת. זה יתבאר בארוכה במקומו ריש זבחים. אבל מ\"ש מחשבה ר\"ל הדבור שחושב ואומר שלא לשמו וזהו שכתב לקמן בסמוך כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו' וכ\"כ התוס' סוף פ\"ג דבבא מציעא ואעתיקם שם בס\"ד: \n",
+ "או לשמו ושלא לשמו וכו'. פי' הר\"ב כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו. או שלא לשמו ולשמו. פירש הך סיפא אשמעינן כו'. לדבריו סוגיא דמתניתין דתנא והדר מפרש דהא דתנא רישא הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל. או הלך. או זרק. מפרש לה דל\"ש לן אם הקדים לשמו. או הקדים שלא לשמו א\"נ רישא ששחט בסתם וקבל שלא לשמו וה\"א כי מפרש לשמו לא עקר ליה שלא לשמו דבעבודה אחרת קמל\"ן או לשמו ושלא לשמו. ובין כך ובין כך קשיא ליה דהשתא כשהקדים לשמו אמרת דאתא שלא לשמו דבתריה ופסליה כשהקדים שלא לשמו שנפסל ועומד הוא מיבעיא דמהיכי תיתי לן שיחזור ויוכשר. וניחא ליה דהך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו'. הוצרך לפרש כן אע\"ג דלישנא דהך סיפא איפכא הוא שלא לשמו ולשמו. מ\"מ אף מעבודה לעבודה נמי לא אצטריך לאשמעינן כשהקדים שלא לשמו הלכך מפרש לה הכי ומבבא יתירא הוא דדייק דלהכי אתא כך נראין דבריו. אבל לא ידעתי מי הכניסו לכל הדוחקים הללו. דבהדיא אמרינן בגמרא דבבא דלשמו ושלא לשמו לא צריכא דהא היינו רישא דאו או קתני. וכתבו התוספות דאין לפרש הא בסתם והא במפרש דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש יותר מבסתם ע\"כ. ומוקים לה לבבא זו דלשמו ושלא לשמו למחשב בשתי עבודות כגון דאמר הריני שוחט לשמו וכו'. ודקתני תו או שלא לשמו ולשמו פסול בדין הוא דלא איצטריך ליה ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו. תנא נמי שלא לשמו ולשמו. וכיון דהתלמוד ניחא ליה לפרש דתנא איידי לא הוי ליה לבחור דרך לעצמו וסובל בזה גם כן דוחק גדול דמאי דאשמעינן בסיפא לא הוה כלישנא דמתנייה בה. ועוד משום הכי דלא ניחא לפרש איידי בחר בפירושו הואיל ומדינא לא נפקא לן מידי. אכתי לא הוה ליה לבחור פירוש מלבו שהיה לו לפרש כאידך אוקמתא בגמרא דלשמו ושלא לשמו מיירי בעבודה אחת ואשמעינן דאף בגמר דבריו נתפס ותנא תו שלא לשמו ולשמו לאשמעינן דהא דבגמר דבריו נתפס היינו כר' יוסי דפרק ה' דתמורה משנה ג' דאף בגמר דבריו נתפס אמרינן ולתרוייהו איכוין. לאפוקי מבן ננס בפרק ז' דב\"ב מ\"ג דאמר תפוס לשון אחרון דווקא והוי כשר. וכן הלכה כרבי יוסי במסכת תמורה. והר\"ב בעצמו מפרש כך לבבות הללו בפרק קמא דזבחים מ\"ד ובריש מנחות. [*ועי' מ\"ש במ\"ח פ\"ח דב\"מ ומה שכתב הר\"ב כגון דאמר כו' עי' בזה משנה י\"ב פ\"ג דב\"מ]: \n",
+ "פסול. פי' הר\"ב נפקא לן מקרא דכתיב ואמרתם וגו' ועיין בריש זבחים בפירושו: \n"
+ ],
+ [
+ "ושלא למנויו. דת\"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. גמ': \n",
+ "לטמאים ולטהורים. כן הנוסח בכל הספרים שראיתי [*וכן כתבו [התוספות] ריש דף ס'] ובסוף פ' דלקמן נמצא בסדר המשנה בירושלמי לטהורים ולטמאים: \n",
+ "שחטו קודם לתמיד כשר. [*דלכתחלה פסח מאוחר לתמיד] משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים כדכתב הר\"ב שנאמר (דברים ט״ז:ו׳) תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו וגו' בין הערבים. ואילו בתמיד לא כתיב אלא (במדבר כד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. בגמרא דף נ\"ט והרמב\"ם בפרק א' מהל' תמידין כתב טעם לפי שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. ועי' מה שכתבתי ריש פרק ב' דסוטה ופרק שני דיבמות: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט. עי' בדרבי יהודה לקמן בסמוך: \n",
+ "על החמץ. מ\"ש הר\"ב שהיה ברשות אחד מבני חבורה דאמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין גמרא. ומ\"ש הר\"ב דאפילו החמץ חוץ לעזרה. מפרש בגמ' דאף ע\"ג דכתיב על חמץ לא בעינן על בסמוך ועי' משנה ה' פי\"א דמנחות מה שאכתוב שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא. כ\"מ פ\"א מהלכות קרבן פסח: \n",
+ "רבי יהודה אומר אף התמיד. פירש הר\"ב שהיה החמץ ברשות השוחט או המקריב ר\"ל זורק הדם או מקטיר האמורין דזריקת דם פירש\"י דאיתרבייא במכילתא מדם זבחי ומקטיר ילפינן בגמרא מדסמכיה לא תשחט ללא ילין חלב כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ ולכ\"ע ילפינן הכי וה\"ל להר\"ב לפרש כן בתנא קמא ומה שכתב הר\"ב דדריש זבחי המיוחד לי. בגמ'. וצריך לומר דהכי יליף זבח זבחי כלומר זבח היינו פסח וכתיב נמי ביו\"ד להביא התמיד. דהא ר\"י אף התמיד קאמר ש\"מ דלהוסיף בא: \n",
+ "ושאר כל הזבחים. גמ'. דכתיב זבחי זבחי תרי זמני קרי ביה זבח זבחיי. פי' רש\"י שקיל י' דחד מינייהו שדי אאידך קרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים: \n",
+ "ובמועד וכו'. שלא לשמו. פי' הר\"ב אלא לשם שלמים חייב דלהכי קאי. כדפי' ברפ\"ק דזבחים דקי\"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי וכל דינו כשלמים. וקשה דאפילו לשמו יהא חייב דהא שלמים ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם פסח חייב ומוקים בגמ' דהכא כגון שהיו הבעלים טמא מת ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי. ועי' עוד מה שכתבתי שם בזבחים: \n",
+ "חייב. כתב הר\"ב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה וכ\"כ רש\"י. אבל ברישא לא פירשו כן. משום דלאו דלא יראה אינו בי\"ד דכל שבעה כתיב גבי לא יראה וכדמסיק המגיד בפרק ג' מהלכות חמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "בזיכי. פירש הר\"ב כפות. שכן תרגום כף אחת בזיכא חדא: \n",
+ "ויקרש. כתב הרמב\"ם בפירושו ויקפא מגזרת קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) ע\"כ. ובאיוב [י' י'] וכגבינה תקפיאני ת\"י והיך גובנין קרשתא יתי: \n"
+ ],
+ [
+ "וקבל הכהן. לשון הר\"ב הדם בבזך ומסיים רש\"י מצואר הטלה: \n",
+ "זריקה אחת כנגד היסוד. פירשו הר\"ב בסוף פרק ה' דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "קראו את ההלל. טעמא כדאיתא בפרק בתרא בגמרא דף קי\"ז נביאים שביניהם תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן [לישנא מעליא נקט] ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן [כלומר לכשנגאלים]: \n",
+ "אעפ\"י שלא שלשו. לא גמרו פעם שלישית כפירש\"י בפרק בתרא דסוכה. כמו שאעתיקהו בס\"ד שם במ\"ו [צ\"ל ה']: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא שהכהנים וכו'. ה\"ק כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהני' מדיחים את העזרה אלא שהיה שלא כרצון חכמים. דאילו לרצון חכמים לא היו מדיחים ונמצא שלא היה מעשהו בשבת כמו בחול כ\"פ הרמב\"ם: \n",
+ "שלא כרצון חכמים. מסיק בגמ' דלית ביה אלא משום שבות משום אשוויי גומות. ואפ\"ה שלא ברצון חכמים. דשבות צריכ' התירו. שבות שאינ' צריכה לא התירו. והקשו בתו' דהא בעזרה לא שייך אשוויי גומות שהיה לה רצפת אבנים. ותירצו דבין רובד לרובד היו גומות אבל א\"ל שגזרו בעזרה אטו כבוד דעלמא [*דכמה שבות אשכחן במקדש בפרק בתרא דעירובין משנה י\"ב] דהא בעלמא נמי ליכא אלא שבות אלו דבריהם ז\"ל. ועי' במ\"ז פרק ב' דביצה. אבל בפכ\"א מהלכות שבת להרמב\"ם כתוב דאין מדיחין הקרקע ואפי' היה רצוף באבנים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף ע\"כ. והמגיד כתב שיצא לו מפרק כירה (שבת מ:) מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין כו'. ע\"כ. וזו הראיה יש לדחות דדלמא קרקע עולם היתה ולא רצופה. לכך נראה בעיני דמהך מתניתין יצא לו. והכי דייק לישניה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמתניתין דתנן כמעשהו בחול וכו': \n",
+ "מדם התערובות. פירש הר\"ב המוטל על הרצפה ומפרש טעמא בגמרא שאם ישפך דמו של אחד מהן לאחר שנתקבל בכלי דכהנים זריזין הם ובודאי עבדי קבלה בכלי שרת ואגב זריזותייהו משתפך נמצא זה מכשירו ואי משום דם התמצית שמעירב בו. הא קסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "מניח ידו על כתף חברו. פירש ראובן מניח יד שמאלו על כתף ימין חברו. ויד שמעון השמאלית מניח על כתפו הימנית ונמצא ששניהם יכולים להפשיט כל אחד ביד ימינו. והא דרבי אליעזר אסר במקלות לאו משום דאית ליה שבות במקדש. דא\"כ לפלוג בכולהו שבות דבמקדש. אלא כדמסיק בגמ' פרק י\"ז דשבת דף קכ\"ד דבהאי שבות סבירא ליה דאסרו אף במקדש הואיל ואפשר בלאו הכי: \n"
+ ],
+ [
+ "והוציא אמוריו. פי' הר\"ב חלביו ונקראו אימורין שאלו הן הן הדברים האמורים בתורה להקטירן כן פי' הרמב\"ם בהקדמתו לסדר קדשים וכיוצא בזה אימורי הרגלים במ\"ז פ\"ה דסוכה. והר\"ב שכתב חלביו ר\"ל ושעמהן. ובפסח נאמר האליה והכליות ויותרת הכבד מלבד חלב שעל הקרב וחלב הכליות. וה\"נ בר\"פ דלקמן תנן והקטר חלביו. ור\"ל ודעמהן: \n",
+ "נתנו במגיס והקטירן. מפרש בגמרא אימא להקטירן. דהרי הפשט כשירה בזר כדפי' הר\"ב בספ\"ב דיומא נמצא שהמפשיט זר הוא דלמה לו לכהן להפשיט פסחי הזרים. והיאך תני והקטירן דמשמע המפשיט הוא המקטיר: \n",
+ "ישבה לה בהר הבית. פירש הר\"ב שאין יכולין להוליך פסחיהן. עי' מ\"ש במשנה ט' פרק בתרא דעירובין טעמא למה לא עירבו ועי' ר\"פ דלקמן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דוחים את השבת. פי' הר\"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן: \n",
+ "וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח\"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי\"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר\"י בנו של ר\"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י\"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר\"א ור\"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב\"ם בפ\"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי\"ד שחל בשבת. והכ\"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא: \n",
+ "והקטר חלביו. בגמרא תניא אר\"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש\"י כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע\"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ\"ו דמנחות בגמרא דף ע\"ב ע\"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר\"ב לפרש גבי שחיטה שא\"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל: \n",
+ "הרכבתו על כתפו. פירש הר\"ב להביאו דרך ר\"ה לעזרה וכ\"כ רש\"י ומשמע מלשונם דירושלים רה\"ר היא. דאל\"כ ה\"ל למימר. להביאו דרך רה\"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר\"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס\"ו] בד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה\"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ\"ד משנה ג': \n",
+ "רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר\"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי\"ט ואפילו מלאכה גמורה ס\"ל דשרי כדאיתא התם: \n"
+ ],
+ [
+ "מה ראיה רשות למצוה. משמע דרבי אליעזר מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ\"כ דשבת ס\"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוס' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ע\"כ. ואפשר נמי לומר דלדבריו דרבי יהושע קאמר וליה לא ס\"ל. ואפי' הכי קאמר ר\"י משום דסבירא ליה דכל שמחת יום טוב מצוה. ואע\"ג דהלכה כרבי יהושע מ\"מ לענין עירובי תחומין מקרי רשות. כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג: \n",
+ "הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר\"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [*וכן לשון רש\"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא\"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ\"כ התוס' פ\"ח דף צ' ע\"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא\"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב\"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק\"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז\"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט׳:ז׳) למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ\"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר\"ב ופי' כדעת הרמב\"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ\"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י\"ג בניסן סבירא ליה לר\"ע דאפ\"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ\"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע\"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ\"ל דבע\"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע\"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע\"פ עצמו אלא לצורך ע\"פ קאמר א\"נ ערב הפסח דהכא. ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י\"ג שהוא ערב לי\"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח: \n",
+ "במועדו. לשון הר\"ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכן ל' רש\"י. ואין ספק דלא גרסינן במשנה בין הערבים במועדו והכי כתיבי קראי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו. ומצאתי בספרי דמבמועדו קמא יליף בגזירה שוה מתמיד דדחי שבת כדפירש הר\"ב ר\"פ ומבמועדו בתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה: \n",
+ "כל מלאכה וכו'. וכן פרק י\"ט דשבת ופרק י\"א דמנחות ועיין במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בחול ובטהרה. ז\"ש הר\"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש\"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה\"ה לאינך: \n",
+ "ובמועט. כתב הר\"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש\"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא: \n",
+ "במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא: \n"
+ ],
+ [
+ "ולילה אחד. הכי גרסינן בירושלמי. וכן בספרים לקמן מ\"ז פ' חמישי דזבחים. וכבר כתבתי בזה במ\"ה פ\"ב דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו שלא לשמו חייב. ואם תאמר למאי דמסקינן ברפי\"ד דשבת דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם דאי לאו הכי מקלקל הוא והכא נמי הרי מקלקל הוא. ובגמ' פריך לה במשנה דלקמן אשחטו שלא לאוכליו מאי תיקן ומשני אם עלו לא ירדו ופריך שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי חייב מה תיקן. תיקן להוציא מידי נבילה. ותימא דלא פריך לה ברישא : \n",
+ "אם אמרת באימורי צבור שיש להן קצבה. בגמרא פריך לה והרי תינוקות דמשנה ד' פי\"ט דשבת דיש להן קצבה ופוטר רבי יהושע. ומשני דהכא כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור ברישא. והתם נמי אי קדם ומל של שבת בע\"ש . מודה ר\"י דחייב. וכבר כתבתי בריש מסכת שבת בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "חייב. עיין במשנה דלעיל. מה שכתבתי \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שפוד של רימון. כתב הר\"ב של מתכת לא. דחם מקצתו חם כולו. מסיים רש\"י שהפנימי מתחמם על ידי קצתו החיצון: \n",
+ "תוחבו מתוך פיו. אור\"י מש\"ה תוחבו דרך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוספות. [*ועיין לקמן בסמוך]: \n",
+ "[*אלא תולין חוצה לו. פירש הר\"ב תוחבין בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכן לשון רש\"י. ובברייתא בסוגיא תני רבי טרפון קוראהו גדי מקולס ופרש\"י [מקולס לשון כובע] נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא. דס\"ל תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על ראש גבור. ע\"כ. וצ\"ל שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי לדברי התוס' שכתבתי לעיל פי הטלה למטה. מיהו הר\"ב ורש\"י עצמם לא פירשו כן בפ\"ב דביצה משנה ז' ע\"ש]: \n"
+ ],
+ [
+ "וצלה לנו את הפסח על האסכלה. מסיים בגמרא מנוקבת ופירש\"י עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל ע\"כ. ומיהו השפוד דכתב ר\"ל של רמון: \n",
+ "יטול את מקומו. פירש הר\"ב דשומן נבלע כו'. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו. ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ\"כ כדלקמן גבי סיכה. תוס': \n",
+ "יקמוץ את מקומו. כתב הר\"ב וישרוף אותו קומץ כו'. כן כתב רש\"י ואין צ\"ל [גבי] קליפה ונטילה שאין בהן תערובות חולין והרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהל' קרבן פסח לא הזכיר כלום בקליפה ונטילה. ובקמיצה כתב וישליכנו ועיין לקמן משנה י\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ידיחנו. וינגב. רמב\"ם פרק ח' מהלכות קרבן פסח: \n",
+ "יקלוף. וא\"ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמ' שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי: \n",
+ "שאין פודים מעשר שני בירושלים. פירש הר\"ב מוכרין וכו' דכתיב ונתת בכסף וגו' והלכת אל המקום. וכן כתב רש\"י. דכי ירבה ממך הדרך [וגו'] ונתת בכסף. כתיב לעיל מהך קרא. והקשו בתוספת דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאתו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס גופיה. והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין. ויש ספריס שכתוב בהן שאין פודין. אבל רש\"י כתב שאין מוכרין [וכמ\"ש הר\"ב שפירש פודין מוכרין] ונראה לר\"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב\"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מע\"ש שאין מוכרין אותו וכו'. עכ\"ד. והתם פי' הר\"ב טעמא דקי\"ל מעשר שני ממון גבוה. והר\"ש פי' שם דמתניתין דהכא נמי מהאי טעמא הוא. ולדבריו בירושלים דתנן לרבותא נקט וכ\"ש חוץ לירושלים. והרמב\"ם העתיק המשנה שאין פודין כו' בפ\"ח מהק\"פ ועיין משנה ב' פ\"ב דשקלים. [*ובסדר המשנה שבירו' שאין מוכרין ואמרינן עלה כיני מתניתין אין פודין]: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ\"ג דמנחות ופי' הר\"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת\"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת\"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר\"ב רפ\"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה\"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה\"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א\"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א\"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ\"ש הר\"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ\"ו דף ע' ע\"ב דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת: \n",
+ "ושעירי ר\"ח. פי' הר\"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע\"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר\"ח ה\"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר\"ח אלא אשאר י\"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה\"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ\"כ התוס'. ובגמרא קמ\"ל דר\"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו) ופרש\"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט\"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע\"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר\"ח ולא לתני אידך: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמוקדשין אינו כן. [*פי' הר\"ב שאפילו נטמא וכו' וכל זה נשנה במשנה ולא פי' כלום אבל רש\"י מסיים שהדם מתיר אמורים למזבח ולכן נ\"ל שיש כאן השמטת ידי סופר] עיין במשנה ד' פ\"ג דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "נטמא הקהל. פי' הר\"ב בטומאת מת שאין פסח נדחה כו' ול' תמוה הוא דהרי נדחה ג\"כ בטומאת זיבה וכיוצא בזה כדאיתא במשנה ה' פרק דלקמן ובמשנה ד' פ\"ט ושם ג\"כ כתב כלשון הזה ולשון הרמב\"ם כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור: \n",
+ "שהיו הכהנים טמאים. דהיינו צבור טמאים דמה לי אם האוכלין טמאים. מה לי אם המקריבים טמאים שא\"א בלא כהנים. וכתבו התוס' אע\"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר. והביאו ראיה לדבריהם: \n",
+ "[*יעשה בטומאה. ולשון הר\"ב יעשו בטומאה. וכן ל' רש\"י ולגירסא שלנו קריאת המלה היו\"ד בציר\"י והעי\"ן קמוצה ובסדר המשנה שבירושלמי הגי' יעשו]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואחר כך נודע שהוא טמא. פירש הר\"ב הפסח או הדם וכן לשון רש\"י. ואפי' לרבי יהושע דמשנה ד' פ\"ג דמנחות דס\"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר. ה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד מרצה כדפירש\"י דף ע\"ח וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פסה\"מ ובפ\"ד מהק\"פ אע\"פ שבפ\"ד מה' ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין. ולא חילק בין לכתחלה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. כפירש\"י בפ\"ק דף י\"ו. ומ\"ש הר\"ב או הדם עיין במשנה ד' פרק בתרא דעדיות: \n",
+ "הציץ מרצה. עיין ספ\"ח דזבחים: \n",
+ "הנזיר. פירש הר\"ב דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. והדר פירש בדבור ואין הציץ וכו' שאם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל. וכל זה מלשון רש\"י. ונ\"ל להגיה שצ\"ל ואם טמא בשעת. דהא תנן בספ\"ו דנזיר משנזרק עליו א' מן הדמים יביא שאר קרבנותיו כו' כרבנן דהלכה כמותם. ואפילו כי תימא דנטמא גרס ור\"ל בשעת הבאת קרבנותיו וקודם שנזרק שום אחד מן הדמים. אכתי צריך לפרש דדוקא כשהביא קרבנותיו ביום מלאת שאילו הביא אחר יום מלאת תנן במשנה ד' פ\"ג דנזיר דאינו סותר אלא שלשים אפי' לרבנן דמחמרי. ובל' סותר הכל שכתבו רש\"י והר\"ב משמע כל ימי נזרו אפי' נזיר בק' יום. ועוד דוחק דמסתמא אינו מביא קרבנותיו אלא אחר יום מלאת שכן הדין לכתחלה. כדתנן ברפ\"ג דנזיר. הלכך נראה ומסתברא יותר להגיה שצריך להיות טמא: \n",
+ "טומאת התהום. פי' הר\"ב שלא הכיר בה אדם. ועיין בפירושו למשנה ב' פ\"ט דנזיר: \n",
+ "הציץ מרצה. פירש הר\"ב נזיר שנודע לו מטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו משמע אפי' קודם הגילוח אינו סותר במשנה ב' פרק בתרא דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n"
+ ],
+ [
+ "או רובו. בגמ' רמי לה אדתנן סוף פ\"ג מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש דחוזר על כזית ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופליגי אמוראי. והרמב\"ם כתב לאוקמתא דמוקי לה באכסנאי שמפני שאין לו בית עשאוהו כציקנין. כן כ' בסוף הלכות פסה\"מ. ומפני כן לא הוצרך לכותבו בפ\"ד מהק\"פ ולא השמיטו כמו שחשב בכסף משנה: \n",
+ "הבירה. כתב הר\"ב כל המקדש כולו קרוי בירה וכפירש\"י. וזוהי דברי ריש לקיש בריש יומא ובפ' טבול יום בזבחים דף ק\"ד וכ\"פ בריש תמיד ובסוף פ\"ק דמדות. ובריש פ\"ג דפרה כתב גם כן דברי רבי יוחנן: \n",
+ "מעצי המערכה. וכתבו התוס' נראה הטעם משום דלב ב\"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקיהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה ע\"כ. וז\"ש הר\"ב שלא לבייש מי שאין לו אמר רב יוסף בגמ' אהא דת\"ר שאם בא לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו וכתב הר\"ב לומר דמעצי המערכה בדוקא מיתניא: \n"
+ ],
+ [
+ "הפסח שיצא. פירש הר\"ב חוץ לחומה. כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים כדתנן במ\"ח פ' בתרא דזבחים. ומפרשו הר\"ב לקמן במי\"ב. והרמב\"ם שפירש שיצא מן הבית שנאכל בו צ\"ע דזה שנפסל ביוצא מן הבית הוא בליל ט\"ו בזמן אכילתו כמ\"ש בפ\"ט מהל' קרבן פסח אבל אנן קיימין בי\"ד דלא נפסל ביוצא כי אם כשאר קדשים קלים. וכ\"כ בהל' הנזכרת פ\"ד הפס' שיצא מירושלי' או שנטמא בי\"ד וכו': \n",
+ "ישרף מיד. עיין מ\"ש סוף פ\"ג בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בי\"ו. פירש הר\"ב דשריפת קדשים עשה. וי\"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר\"ב כדתני דבי חזקיה: \n",
+ "חל ט\"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ\"ל וטפי ניחא לפירוש הר\"ב ברפ\"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא. אדרבה מכ\"ש שבת דאיכא עשה ול\"ת ומיתת ב\"ד. ולשון הרמב\"ם פי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י\"ט ואין צריך לומר את השבת: \n"
+ ],
+ [
+ "בגדי הרך. פירש הר\"ב בן שמונה ימים. וכן ל' רש\"י. והיינו דבציר מהכי לא סגי דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: \n",
+ "וראשי כנפים והסחוסים. לשון הר\"ב ראשי כנפים הסחוס שקורין טנרו\"ם בלע\"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וכו'. וכן לשון רש\"י ולפירושם ראשי כנפים עצמם נקראים סחוסים. ועוד בריש פרק ו' דבכורות מפרש לסחוס אזן תנוך אזן שקורין טנרו\"ם. וכפירש\"י בתנוך דקרא פרשה תצוה וצריך לומר ששם טנרו\"ם שקורין בלע\"ז שלו לראשי כנפים הכריחו לפרש כן. וס\"ל דראשי כנפים היינו ראשי הכתפים. והרמב\"ם מפרש הסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף אבל מפרש ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף. ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידין: \n",
+ "המותיר בטהור. לשון רש\"י אפילו בטהור ע\"כ. כלומר ואצ\"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הרמב\"ם פ\"י בהק\"פ בפסח שבא בטומאה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבר שיצא. כבר כתבתי במשנה ט' דבי\"ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט\"ו מחיצתו הבית שנאכל בו וז\"ש הרמב\"ם בכאן והפסח בחבורתו כי השם צוה (שמות י״ב:מ״ו) בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וזה בליל ט\"ו בלבד. כמ\"ש לעיל בס\"ד: \n",
+ "וחותך. שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב. אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו כדפסק הרמב\"ם בפ\"י מהק\"פ. ומ\"ש הר\"ב ומשליך כל העצם שיצא מקצתו וכ\"כ רש\"י וז\"ל הרמב\"ם ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ ע\"כ. והא ודאי דבשר שיצא טעון שריפה כבמ\"ט. מיהו העצם רשאי להשליך. וז\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ט מהק\"פ וקולף את הבשר כו' וכל שבחוץ ישרף כו' האבר שיצא כו' ומשליכו לחוץ. הרי שאע\"פ שהבשר שיצא כתב דשורפו אפ\"ה כתב באבר שמשליכו. ומיהו ודאי דדוקא באין בו מוח עסקינן. דאי ביש בו מוח. הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ונראה דמש\"ה פירשו למשנתינו בעצם שאין בו מוח. לאשמעינן דהך איסור שבירה לאו משום מוח הוא כדמוקים רבינא בגמרא דף פ\"ה אליבא דר\"ל דס\"ל דאין משום שבירה במקום שאין בו בשר. ומתני' דמצריכה לפרק במקום הפרק משום מוח שבו. אלא מתני' משום שהיה עליו בשר אסרה לשבור. וכדכתבתי וכר\"י. והילכך כתבו דמשליכים העצם לומר דבאין בו מח עסקינן ואפי' הכי אין לשבור: \n",
+ "מן האגף ולפנים כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ דכלחוץ כך פסק הרמב\"ם בפרק ט' מהק\"פ: \n",
+ "האגף. דוגמתו יגיפו הדלתות בעזרא (נחמיה ז׳:ג׳) כ\"כ הר\"ב פ\"ז דנדרים: \n",
+ "החלונות. פי' הר\"ב שבחומות ירושלים. וה\"ה לק\"ק בעזרה. ולאכילת הפסח בבית. וכ\"פ הרמב\"ם לכל השנוי במשנתינו שכתב ואלו הגדרים שנתן כלפנים וכו' כוללים העזרה והמדינה וחבורת פסח: \n"
+ ],
+ [
+ "שתי חבורות. פירש הר\"ב דבבית אחד יאכל שאין אחד אוכל בב' בתים בגמ' דיש אם למסורת יאכל כתיב משמע אדם אחד [*ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דסוכה]: \n",
+ "בבית אחד אלו הופכים כו'. פי' הר\"ב ואפילו נראה כשתי חבורות וכו' שני בני אדם אוכלים [פסח אחד] בשני בתים. וכן פי' גבי מיחם ואע\"פ שמפסיק וכו' לא איכפת לן וכפירש\"י. וקשה דלאשמעינן רבותא טפי ולתני שתי חבורות אוכלין בשני בתים וי\"ל דבכה\"ג ניחא ליה למנקט עלה דינא דשמש דקמ\"ל דלא חיישינן שמא לא יקפוץ את פיו וכן דינא דכלה. ומיהו להרמב\"ם בפ\"ט מהק\"פ נראה פירוש אחר במשנתינו ואתי שפיר דתנן בבית אחד. וה\"ק שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד אלו הופכים כו' כלומר צריכין להפוך דוקא ואינן רשאין לישב אלו כנגד אלו שאז נראין כחבורה אחת ורחמנא אמר (שמות י״ב:מ״ו) מן הבשר חוצה. ומפי השמועה למדו שצריך ליתן לה חוצה למקום אכילתו והשתא בשני בתים אצ\"ל דאיכא חוצה. אלא בבית אחד קמ\"ל דבעינן חוצה ודסגי בהפיכת פנים דמקרי חוצה. וכפירוש האחרון שכתב כ\"מ בדברי הרמב\"ם שם. ורש\"י לא גרס הך ברייתא דחוצה תן חוצה דף פ\"ה ריש ע\"ב ומש\"ה לא פירש כן. וגם מה שפירש רש\"י בריש אותה ברייתא דמחבורה לחבורה. חבורות של שני פסחים ליתא להרמב\"ם אלא פסח אחד ובו שתי חבורות. דהא מתניתין דהכא איתא עלה בגמרא דבפסח אחד ובה שתי חבורות מיירי וכתבה הרמב\"ם על דרך אותה ברייתא כמ\"ש. והיה נראה דלהרמב\"ם דוהמיחם באמצע דתנן נמי חיובא הוא כדי שיהא הפסק והיכר חציצה. וכן מצאתי בתוספות פרק בתרא ד' קי\"ט ע\"ב אלא שאין נראה כן מלשונו שם שכתב היו המים שמוזגים בו יינם באמצע כו'. הלכך נראה לפרש לדידיה דסגי בהפיכת פנים וא\"צ דוקא שיהא המיחם באמצע. ולא קתני לה אלא לאשמעינן דרשאי להיית המיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ וכו' ולא חיישינן שמא לא יקפוץ: \n",
+ "[*למזוג. עיין בפרק אחרון מ\"ש במשנה ב']: \n",
+ "והכלה. לשון הר\"ב שהיא בושה. גמרא. ופירש\"י שהיא בושה לאכול לעיני האנשים ע\"י שמסתכלין בה עד כאן. פירוש בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה דהא לית הילכתא כוותיה דמאן דאמר מותר להסתכל בפני כלה בפ\"ב דכתובות דף י\"ז וכדמסיק הטור בשם הרא\"ש בא\"ה סימן ס\"ה: \n",
+ "הופכת את פניה. פירש הר\"ב רשאה להפוך וכן כתב הרמב\"ם התירו וצ\"ל כפירוש קמא דתוספות דאיצטריך לאשמעינן דלא חשבינן כשני מקומות אע\"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. וכתבו עוד א\"נ קמ\"ל דחייבת להפוך פניה כדאמר בגמרא כלה תנן. ע\"כ. כלומר משום צניעות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לעשות בבית אביה. פירוש לעשות שמחת החג: \n",
+ "תאכל במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאם לא כן אין ברירה לומר שהוברר הדבר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר אזדריק עלה דההיא אתתא. ועיין במשנה דלקמן. ועיין בפרק ה' דנדרים. וא\"ת אי בררה בשעת שחיטה פשיטא מאי למימרא. וי\"ל דקמ\"ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס\"ד דבתר בעלה גרירה טפי כך כתבו התוספות: \n",
+ "אפטרופסין. אבי ילדים בלשון יון פטירא פידיאה. ערוך: \n",
+ "יאכל במקום שהוא רוצה. הכא לא שייך לומר שברר בשעת שחיטה דפשיטא ומאי קמ\"ל הלכך אמרינן בגמרא אף על גב דלא בירר ויליף מדכתיב שה לבית מכל מקום וא\"צ מדעתו של בני ביתו: \n",
+ "לא יאכל משל רבו. פירש רש\"י דמסתמא שלא היה דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל משל עצמו יאכל כיון דדינא הוי דכופין כו' וכפירש\"י בגמרא. ומחלפה שיטתיה ברפ\"ק דחגיגה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו יותר כדי שיוכל העבד לקיים המצוה. והוא פירושו של הרמב\"ם במשנתינו: \n"
+ ],
+ [
+ "יאכל מן הראשון. כתב הר\"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מהק\"פ וכתב עליו כ\"מ וז\"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע\"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע\"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור\"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע\"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ\"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ\"ש בזה בפ\"ה דנדרים בס\"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת\"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א\"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ\"ל דלעולם למ\"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה\"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א\"ל שאלו לר\"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר\"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר\"ג. ע\"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר\"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר\"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג\"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר\"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר\"ב משום דאין מקפידין כו'. כ\"כ רש\"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ\"ש במ\"ד פ\"ז דדמאי: \n",
+ "וטלה שלי. כתב הר\"ב שהרועה א\"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג\"כ והוא פשוט. ומ\"ש הר\"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב\"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג\"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב\"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב\"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא. ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו. כתב לישנא דגמרא וסמך על מ\"ש בהלכה הנזכרת ע\"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב\"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "על מי שיעלה מכם ראשון. פי' הר\"ב שיזדרז להיות ראשון ומסיים רש\"י ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו: \n",
+ "רבי שמעון אומר עד שיזרק. כתב הר\"ב ומודה ר\"ש דאין נמנין [אלא] עד שישחט דאמר קרא (שמות י״ב:ד׳) במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה. ור\"ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודותיו: \n"
+ ],
+ [
+ "רשאין בני חבורה כו'. כתב הר\"ב ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות כן לשון רש\"י. ומיהו הר\"ב לא הוצרך לפרש דהא כבר סתם לן תנא הכי בס\"פ דלעיל. ורש\"י שפירש כן משום דלעיל אמרינן הכי בגמרא אההיא מתניתין והלכך פירש ליה הכא נמי אהך מתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "שוחטין עליו בשביעי. פירש הר\"ב והוא שטבל בשעת השחיטה דדילמא פשע ולא טביל. גמרא. ומ\"ש טמא מת שחל שביעי שלו בי\"ד נדחה וכו' כבר כתבתי במשנה ב' פרק ו' דזוהי שטת הרמב\"ם וקרא כוותיה דייקא ולא יכלו לעשו' הפס' ביום ההוא הא לערב וכו'. ואלו לשטת הראב\"ד וסייעתו שכתבתי לעיל דבטבילה תליא. הלא כך היו יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא. ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות. כן כתב בכ\"מ. ועוד הארכתי בשמו לעיל: \n",
+ "ראה שלש שוחטין עליו. כתב הר\"ב והוא שנתן קרבנותיו לבית דין. וליכא למיחש דלמא פשעי דחזקה שאין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות. גמרא: \n",
+ "והזבה וכו' בשמיני. היינו נמי כשמסרה קרבנותיה לב\"ד ובפירוש הרמב\"ם חסר וכצ\"ל וטובל בשביעי וכשראה שלש ראיות סופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בח' [צ\"ל בז'] ומביא קרבן בח': \n"
+ ],
+ [
+ "האונן. פירש הר\"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה\"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק\"פ פ\"ו [*וכן כתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג׳:ה׳) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין: \n",
+ "שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר\"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש\"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש\"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ\"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע\"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש\"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר\"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב\"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן: \n",
+ "שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר\"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו'. כלומר אבל ארוך אף ע\"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב\"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוחטין את הפסח ביחיד. פירש הר\"ב דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח וכו' כלומר ביחיד. מבאחד שעריך דריש ליה באחד ביחיד [*וכלקמן]: \n",
+ "ור' יוסי מתיר. דהא כתיב (שמות יב) איש לפי אכלו. ובאחד דריש ליה. לזבוח את פסחו בבמת יחיד שאינו חייב אלא בשעת איסור במות. דכתיב (דברים ט\"ז) באחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. גמרא: \n",
+ "ואין עושין חבורות נשים ועבדים וקטנים. פירש הר\"ב נשים עם עבדים. וכן עבדים עם קטנים. והכי איתא בגמרא. ומשמע ודאי דלחברן עם אנשים שרי. וקשיא מאי שנא מזימון דפרק שביעי דברכות. דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. והבית יוסף סימן קצ\"ט כתב בשם הר\"ן פרק שני דמגילה דלא אסרו אלא כשהזימון נעשה על ידיהן דהשתא איכא הכירא דשינוי במטבע דברכת המזון. וכיון שניכר צירופן עם האנשים איכא למיחש לפריצותא אבל היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהם. משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהן כלל. עד כאן לשונו. והשתא הכא נמי אין צירופן ניכר כלל. ונראה לי שמשנתינו ראיה גמורה לדברי הר\"ן זלה\"ה. ומה שכתב הר\"ב אבל נשים ועבדים כל חדא באפי נפשה עושין. אבל חבורה שכולה קטנים אין עושין כמה שכתב הרמב\"ם בפרק שני מהלכות ק\"פ ויהיב טעמא שאינן בני דעת. וכתב הכסף משנה דמאיש אי אפשר למעוטי. דא\"כ אפילו עם בני חבורה לא היו נמנין. ובהדיא תניא סוף פרק לולב הגזול דשוחטין על הקטן שיכול לאכול כזית הילכך איצטריך לפרש שאינן בני דעת. ואפשר דטעמא משום שאינו בן דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דהכי קאמר דוקא כשאינם בני דעת. כלומר דוקא כשלא הגיעו לעונת הנדרים. אבל אם הם בני דעת שהגיעו לעונת הנדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי. עד כאן לשונו. אבל אין לומר שאינן בני דעת ויבואו לידי נותר דאם כן אם עברו ושחטו היה כשר. ואין נראה כן מלשון הרמב\"ם שאחר כך כתב. וכן אין עושין כו' חולים או זקנים כו'. ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. משמע הא דכולה קטנים אינו כשר: \n"
+ ],
+ [
+ "אונן טובל. כתב הר\"ב מתוך שנאסר כו' והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. כן כתב הרמב\"ם סוף פרק י\"ב מהלכות אבות הטומאה: \n",
+ "והמלקט לו עצמות. ל' הר\"ב וכן מי שלקטו לו וכו' בגמרא דאי מלקט עצמו הא בעי הזיית שלישי ושביעי: \n",
+ "טובל. דכל גר צריך טבילה כדאשכחן במתן תורה (שמות י״ט:י׳) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כדאיתא ברפ\"ב דכריתות: \n",
+ "כפורש מן הקבר. פירש הר\"ב וצריך הזאה ג' וז' וכו' [*עיין מ\"ש במשנה ה' פרק י\"א דפרה] גזירה וכו' ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וכתב רש\"י ואף ע\"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה בגיותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו ע\"כ. וכתב הרמב\"ם בפרק ו' מהק\"פ והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבה [לאפוקי ממ\"ש במשנה ב' פ\"ו] שהוא יום י\"ד. מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא כמו שבארנו בענין [הגרות] [*והוא בפי\"ד מהא\"ב] לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב אבל ערל ישראל פירש\"י שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דברי הכל טובל ואוכל כו' הכי איתא בגמרא ובברייתא. וכתבו התוספות תימה לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן עכ\"ל. והרמב\"ם בחבורו פ\"ו כתב ישראל ערל כו' שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר וטבל. ולי נראה ליישב לשון הברייתא והגמרא דאע\"ג דלענין מילה אין צריך טבילה כלל מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה כדתנן במ\"ב פרק ב' דביצה. והוי אמינא דזה שמל וטבל. לגזור אטו ערל נכרי דמל נמי וטבל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שגג וכו' יעשה את השני. נראה דיליף לה מאיש איש דכתיב בפסח שני כדיליף מיניה בברייתא לזבין ומצורעים ובועלי נדות [*ושוב ראיתי בירושלמי טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין. ת\"ל איש איש ריבה. עד כדון כרבי עקיבא [כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות]. דרבי ישמעאל [כלומר דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם] תני דבי רבי ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני מרבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני]: \n",
+ "אם כן למה נאמר טמא. כתב רש\"י בגמרא פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד. אלא [קאי א]דרך רחוקה דאנוס הוי דלא מצי עביד ואי בעי למיעבד על ידי שלוחו מצי עביד מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה והילכך הואיל ושאר אונסים אדחו לשני אונס דדרך רחוקה למה לי דאדכרא רחמנא טפי מאונס אחרינא: \n",
+ "אלו פטורין מהכרת. כתב הר\"ב דעיקר כרת בפסח ראשון. ומיהו בפסח שני נמי כתיב ביה (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא. לרבי דיליף ממגדף שהוא מברך ה' דכתיב גביה (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש מסכת כריתות. ודקדוק מלת מהכרת כתבתי במשנה ב' פרק קמא דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מן המודיעים ולחוץ. כתב הר\"ב מהלך ט\"ו מילין והוא שיעור כו' מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן. דבין הערבים כתיב ביה כתמיד. ותמיד אעפ\"י שנשחט משש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך. שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי דהכי אמרינן ביומא. [ריש] פרק ג' צלותיה דאברהם [תפלת הערב שלו] מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות היום ולהלן. ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה. ומשני שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבים מתחתיהן ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה. ומשתשקע החמה לא. דדם נפסל בשקיעת החמה. באיזהו מקומן. כך לשון רש\"י. ועיין פ\"ג משנה ב': \n",
+ "לפיכך נקוד על ה' וכו'. כתב הר\"ב אני שמעתי לדרוש רחוק ה' וכו'. ובירושלמי ה\"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה]: \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין פסח ראשון לשני. שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ\"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ\"ו]. תוספות. [*ועיין לקמן במשנה ה' בד\"ה מקחו וכו']: \n",
+ "והשני מצה וחמץ עמו. כתב הר\"ב מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים אף על גב דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני הכי קאמר דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים: \n",
+ "ודוחין את השבת. פי' רש\"י דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע\"כ. ופלוגתא דתנאי בגמרא דף צ\"ג ע\"ב. וכתבו התוספות במסכת יומא פרק ה' דף נ\"א דלמ\"ד דהך במועדו אראשון קאי יליף ליה מככל חקת הפסח. ועוד האריכו לפרש ע\"ש. ובגמרא. שבת אין טומאה לא מאי טעמא. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע\"כ. ותניא נמי הכי בספרי: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יאכלו ממנו זבין. כתב הר\"ב דגבי טמא לנפש כו' ואין צבור נדחין. [ומסיים רש\"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]. ואם תאמר אמאי תנן זבין כו' לאשמועינן טמאי מגע טומאות והיה נראה לי לומר דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצא מגופן ואפילו הכי פטורין. אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז מהק\"פ דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת והכ\"מ הביא ראיה לדבריו: \n",
+ "אף על ביאת מקדש. לשון הר\"ב כשפסח נדחה מפני הטומאה. כבר כתב ג\"כ זה הלשון במשנה ו' פרק ז'. ולשון הברייתא בפסח שבא בטומאה. ומ\"ש הר\"ב ותנא קמא כו' איצטריכו לחלקם ממחנותיהם כדפירש במשנה ח' פרק קמא דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "מקחו מבעשור כו'. דכתיב (שמות י״ב:ג׳) בעשור לחדש הזה ויקחו. זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. [*ואף על גב דמהך קרא דמקחו מבעשור שמעינן לביקור ממום ארבעה ימים לענין תמיד כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פרק ב' דערכין. ולעיל במשנה ג' כתבתי דפסח דורות צריך [נמי] ביקור ארבעה ימים. ובגמרא יליף לה דף צ\"ו מדכתיב (שם יג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש זה כזה. כבר כתב רש\"י שם דמיהו לענין מקחו מבעשור אמעיטו שאין צריך שיפריש מבעשור. אלא יקח שנים שלשה טלאים מבעשור ויבקרום] ובשעת שחיטה [יפריש] אחד מהן. והאי הזה דגבי ביקור. דריש ליה למלתא אחריתא היינו למעוטי פסח שני. ועיין עוד מה שכתבתי במסכת ערכין שם] וכתיב (שמות י״ב:י״א) ואכלתם אותו בחפזון. אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון. בגמ'. וטעון הזאה וכו' א\"צ לימוד דמשום ולא יתן המשחית שעבר בליל' ההוא נצטוו להזאה כמפורש בכתוב: \n",
+ "בלילה אחד. פירש רש\"י בגמרא וה\"ה פסח דורות נמי לילה אחד עד כאן וכדמייתינן בזה הכלל במשנה דסוף פרק ב' דמגילה כמ\"ש הר\"ב שם. ונהי נמי דחכמים גזרו ואמרו עד חצות. אין לפרש דתנא דידן בא לחלק בין של מצרים לשל דורות בדבר שמדבריהם. חדא דשל מצרים נמי היה ראוי לגזירה זו. ועוד כמה פסחי דורות נעשו קודם גזירת חכמים כי כן הסברא נותנת. ואף על גב דבסוף מכילתין תנן עד חצות ומדאורייתא כמו שמפרש שם הר\"ב. אפילו הכי ליכא לפרושי למתניתין דהכא דאתיא כי ההוא תנא ומחלק בהכי בין של מצרים לשל דורות. דלאותו תנא אף פסח מצרים אינו נאכל אלא עד חצות. דהא הנהו קראי דקא יליף מינייהו בפסח מצרים כתיבי. אלא מתניתין דהכא כרבי עקיבא דבגמרא דסוף מכילתין. דסבירא ליה מן התורה נאכל כל הלילה. אלא שחכמים עשו סייג. וכוותיה מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וכתבו התוספות ואם תאמר א\"כ אמאי תנייה כלל במתניתין כיון דשוים בזה. וי\"ל דתנייה אגב דבעי למיתני וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה: \n",
+ "אחד. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ששי [ומשנה ה' פרק ב' דברכות]: \n",
+ "[*ופסח דורות נוהג כל שבעה. וא\"ת שלשה כתות שנשחט פסח דורות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי ירושלמי בפרק תמיד נשחט [משנה ה'] אדתנן התם הפסח נשחט בשלש כתות ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר (שמות ט׳:י״א) והיה לאבק בכל מצרים. קול שדרכו להלך לא כל שכן. ע\"כ. ואע\"ג דלא קאמר אלא שתי כתות קיצר במובן דמהיכי תיתי כלל לומר שהיה קולו של משה מהלך כו'. אלא ממה ששנינו דפסח [נשחט] בשלש כתות א\"כ הכי נמי שלש כתות עשה משה הרי דלא כהתוספות. אלא אף בפסח מצרים היה שלש כתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "שתמורת הפסח קריבה. פירש הר\"ב שלמים אחר הפסח. וכן לשון רש\"י. ולכאורה רוצה לומר דקריבה דוקא אחר הפסח , ולא ידעתי למה דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה. כדתנן בפרק שני דחגיגה. ואפילו אם נפרש אחר ארבעה עשר בניסן דהיינו אחר זמן קרבן פסח. מ\"מ קשיא. למה לא יוכל להקריבו בארבעה עשר עצמו כשאר שלמי חגיגת ארבעה עשר דתנן במשנה ג' מפרק ששי. ובברייתא. תמורת פסח אחר הפסח קריבה שלמים. והכי פירושו שאם המיר אחר שחיטת הפסח. ואם לכך נתכוונו רש\"י והר\"ב וכאילו אמרו תמורת הפסח אחר הפסח קריבה שלמים. אכתי לא ניחא דלא היו צריכים לפרש כן בדר' יהושע. שהרי הוא אמר אין לי לפרש: \n",
+ "ירעה. פירש הר\"ב דדחייה בידים. וכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר ריש פרק ו' דיומא דאין בעלי חיים נדחים ועיין שם היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עד כאן ודלא כרש\"י שכתב בגמרא דף צ\"ח דמשנתינו סברה בעלי חיים נדחים. וניחא השתא דהר\"ב והרמב\"ם לא כתבו דמשנתינו דלא כהלכתא. דהא תנא קמא הוא דס\"ל הכי ביומא. ובהדיא פסק שם הרמב\"ם כוותיה. ודלא כפירוש השני שכתב בכ\"מ בפרק ד' מהק\"פ בדברי הרמב\"ם שם דסבירא ליה דמשנה זו דלא כהלכה וא\"צ שתרעה אלא תקרב שלמים משום דאין בעלי חיים נדחים. ועוד אוכיח בס\"ד במשנה דלקמן דלהרמב\"ם ירעה אפילו למ\"ד אין ב\"ח נדחים: \n",
+ "שיסתאב. פי' הר\"ב שיפול בו מום. עיין בפירושו למשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "ויקח בדמיו שלמים. פירש הר\"ב דמותר הפסח קרב שלמים. בסוף פרק ב' דשקלים. כלומר וכל שכן תמורתו: \n",
+ "וכן תמורתו. כתב הר\"ב ה\"ה דמצי ר\"י למיתני בפסח עצמו וכו'. ובגמרא הא קמ\"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ופירש\"י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית: \n"
+ ],
+ [
+ "המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים. ואינם ראויים לפסח דכתיב (שמות י״ב:ה׳). שה תמים זכר בן שנה: \n",
+ "ירעה עד שיסתאב. במשנה ג' פ\"ג דתמורה מפרש הר\"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו. הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספות כתבו דהכא מודה ר\"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים. והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע\"כ ואפי' הכי אינו קרב שלמים אלא ירעה וכו' כדפירש רש\"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו: \n",
+ "ויפלו דמיו לנדבה. פירש הר\"ב לתיבה וכו' וכן כתב הרמב\"ם. ומה בין עולת נדבה לעולת עצמו תנינן פ\"ג דתמורה משנה ד'. וא\"ת ומאי שנא מאשם דתנן בתמורה פ\"ג הפריש נקבה וכו' דיביא מדמיו אשם. וי\"ל דמתני' דהכא סברה כמ\"ד ב\"ח נדחים כדאיתא בגמרא אמתני' דהכא ש\"מ ב\"ח נדחין. דאין לפרש הכא כמ\"ש התוספות לעיל בדחייה בידים דהכא כיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ\"כ דחוי בידים הלכך מ\"ד אין ב\"ח נדחים לא מודה בכה\"ג. וכמ\"ש התוס' לעיל לענין אחר. ותמיהני על הר\"ב והרמב\"ם שהי' להם לכתוב דמתניתין דלא כהלכתא כמ\"ש לעיל. ובחבורו פ\"ד מהק\"פ כתב ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים והיינו כמתניתין דתמורה גבי אשם. ומזה ראיה גמורה למ\"ש לעיל. דהרמב\"ם ס\"ל ירעה אף למ\"ד אין ב\"ח נדחים. דהא הכא דכתבתי ע\"פ התוס' דמ\"ד דסבר אין נדחין ס\"ל ה\"נ דאין נדחין ואפ\"ה כתב הרמב\"ם ירעה אלא ודאי דאיהו ס\"ל דירעה דהכא לאו דחייה היא. אלא יפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וכ\"ש דס\"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא. ומיהו גירסת רש\"י וכן התוספות ויביא בדמיה שלמים ועיין במשנה דלקמן. ולרש\"י הא דקאמר בעלי חיים נדחים. היינו מדלא קרב עצמו שלמים אלא ירעה. וכדפי' רש\"י בגמרא. ולהרמב\"ם משום הא לא איריא דנחת עליה קדושת הגוף דליבעי מום כדפי' בפ\"ג דתמורה משנה ג' אלא מדתנן יפלו דמיו לנדבה: \n",
+ "לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. פירש הר\"ב דאין כאן מנוין וצריך שלא יהיה בלא בעלים. עיין במשנה י' וי\"א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "[*וימכרו ויביא כו'. פירש הר\"ב וכיצד הוא עושה כו' מביא ג' סלעים מביתו כו' ואומר כל מקום שהיא העולה כו' וכפירוש רש\"י ויהיב טעמא למילתיה דאל\"ה הרי הוא מחליף. שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה. והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה ע\"כ. וקשיא לפי זה מאי ימכרו דתנן ובפ\"ח דזבחים דף ע\"א ע\"ב פירש\"י וימכרו נמצאו דמי עולה. עולה. דמי שלמים. שלמים. ואינו יודע אילו עולה ואילו שלמים. הלכך יטול מעות כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהם מעות עולה כו'. ומ\"מ מסיק דנ\"ל דל\"ג וימכרו כו' מכח הסיפא והעתקתי דבריו שם משנה ב' בד\"ה ירעו כו'. ועוד עיין שם בד\"ה וימכרו כו' מ\"ש בזה בשם הרמב\"ם ז\"ל]: \n",
+ "ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה. ולא אמרינן דיפלו דמיו לנדבה כדלעיל דמתני' דהכא כמ\"ד אין בעלי חיים נדחים והיינו נמי דפירש הר\"ב שיביא בדמיו פסח. ואילו לעיל תנן יפלו לנדבה. ולפי זה ה\"נ כוליה פירקא דהתערובות פ\"ח דזבחים דתנן בהו יביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו'. ולגירסת רש\"י ותוספות דלעיל לא קשה כלל. ויש לי ראיה לדבריהם דבפ\"ח דזבחים דף ע\"ג ע\"ב אמתניתין דזבחים שנתערבו מין בשאינו מינו דיביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא ארצי. ומסיק דכמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמר לשמעתיה. משמע דהנך דינין כמ\"ד ב\"ח נדחים נמי אתיין ואפילו הכי יקריב מאותו מין ולא אמרינן יפול לנדבה. א\"כ משמע ודאי דלעיל נמי לא גרסינן יפלו לנדבה אלא יביא שלמים. וצריך לדחוק להרמב\"ם לומר דרבא דינא בעלמא קאמר ולא מהדר אמתני': \n",
+ "ויפסיד המותר. דברי הרמב\"ם בפירושו אינם מובנים לי: \n",
+ "נתערב פסח בבכורות. פירש הר\"ב דמתן דמם שוה. ומסיים רש\"י ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה. ולא נסכים: \n",
+ "רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כתב הר\"ב ורבנן אמרי ירעו כו' ויביא בדמי כו' והתערובות אוכל כולם בתורת בכור בעל מום וכדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "[*הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו. אתאן כרבי יוסי בפרק דלעיל משנה ז' דס\"ל דשוחטין פסח על היחיד והלכה כמותו וא\"נ אפילו כרבי יודא דאמר אין שוחטין פסח על היחיד וכגון שהמנה עליו אחרים וכדהתם במשנה ד' ועיין מ\"ש לקמן במשנה י\"א]: \n",
+ "ופטורין מפסח שני. פירש הר\"ב דממ\"נ בראשון נמנו וכן לשון רש\"י רוצה לומר בזה שנשחט ראשון. וא\"נ באחד מן הנשחטים כאחד אלא שאין ידוע איזהו כדי שיהיו רשאים לאכול ממנו: \n",
+ "לא אמר להן כו' אין אחראין כו'. כתב הרמב\"ם אף ע\"פ שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב בכסף משנה דנ\"ל דמיתורא דמתניתין למד כן. דאל\"כ מאי קמל\"ן. פשיטא. ע\"כ. ולי נראה לו עוד ראיה דבברייתא אמרו מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. שנאמר (משלי יב) אויל מחריש חכם יחשב ואי איתא דבכה\"ג דברים שבלב הוו דברים שתיקותיה מאי תהניא ליה: \n"
+ ],
+ [
+ "שנתערבו פסחיהן. ברור הוא כי זה התערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח. הרמב\"ם: \n",
+ "אחד מאלו בא לו אצל אלו. כתב הר\"ב דאמרינן בברייתא בגמ' דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים. ויליף מדכתיב (שמות י״ב:ד׳) ואם ימעט הבית מהיות משה. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין. ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור. ועיין לקמן: \n",
+ "של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה. פירש הר\"ב שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו. לאפוקי אם חבורה אחת שבהן של ארבעה אפשר שיתחלף פסח שלהן לחבורה חדשה שנתחדשה מהארבעה שבאו מן ארבע חבורות של חמשה ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים. והא אמרן בלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים. ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "זה ממנה עמו אחד מן השוק. פירש הר\"ב שאם בא להתנות כשהן יחידים כו' הרי מניח את פסחו בלא בעלים אבל כשממנה עמו אחד מן השוק קודם לכן הרי יש כאן בעלים. ואע\"ג דליכא אחד מבני חבורה הראשונים. ולעיל אמרינן דדוקא של ה' ה' אבל של ה' וד' לא. משום דאין אחד מבני חבורה ולא אמרינן שימנו עמהן א' מן השוק קודם שיתנו. ויהיו גם כן של חמשה. מפרשינן בגמרא דמתניתין דלעיל כר\"י דס\"ל דבעינן דוקא אחד של בני חבורה יהא קיים עליו. ולהכי לא מהני לעיל. שימנו עליו אחד מן השוק. והא דמהני הכא משום דר\"י לטעמיה דס\"ל בפרק דלעיל משנה ז' דאין שוחטין את הפסח על היחיד הלכך מעיקרא לאמנויי אחריני בהדיה קאי. וכאחד מבני חבורה דמי. ולא קשיא דמתניתין דהכא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כר' יוסי דלא כר' יהודה. דלר' יוסי נמי דינא הכי דמפורש בברייתא דאיהו ס\"ל דאין צריך שיהא אחד מבני חבורה דוקא אלא שלא יהא בלא בעלים כלל. ולא עוד אלא דבמתני' דלעיל אפי' של ה' וד' איכא נמי תקנתא למנות אחד מן השוק. ומ\"מ הרמב\"ם בפ\"ג מהק\"פ העתיק מתני' דלעיל כלשונה משום דהך פלוגתא דבלא בעלים לא תניא בפלוגתא דפרק דלעיל כלל. והויא מחלוקת בברייתא וסתם במשנה דהלכה כסתם. ומ\"ש הר\"ב והא ליכא למימר שימנה וכו' קודם שימשוך. וכ\"כ רש\"י בכאן. וקאי נמי אמתניתין דלעיל ונטרו לה עד הכא. משום דהכא הוה אמינא דלא מטרחינן ליה שימנה אחד מן השוק: \n",
+ "אם שלי כו'. וכמו כן יאמר השני לחבירו. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "סמוך למנחה. פירש הר\"ב בתחלת שעה עשירית. ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ\"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ\"ד דברכות: \n",
+ "עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות: \n",
+ "ואפילו עני כו'. דס\"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי\"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות: \n",
+ "ואפילו מן התמחוי. גמרא פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר\"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה: \n"
+ ],
+ [
+ "מזגו. ושתו ביין מסכתי (משלי ט) תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית: \n",
+ "בש\"א כו'. עיין ברפ\"ח דברכות וכן בטעמייהו דב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאו לפניו מטבל בחזרת. כן גירסת ספרים מדוייקים. וכן גי' התוס' והר\"ן ועל כרחינו גי' הר\"ב נמי הכי הוא. דאיגרס בהדיא הביאו לפניו הירקות א\"כ מאי בחזרת דקתני וברישא קתני מטבל בחזרת ולא פי' בהביאו לפניו מהו. ובסיפא מפרש הביאו לפניו מצה כו' ולא פי' שאוכל או מטבל שמה שחסר זה. גילה זה: \n",
+ "מטבל בחזרת. כתב הר\"ב לפי שאכילתן ע\"י טבול היתה קרי לאכילה טבול. והל\"ל מטבל החזרת וכתבו התוספות דבקרא נמי משתעי הכי (ירמיהו ד׳:ל׳) כי תקרעי בפוך עיניך. שמנחת הפוך בעינים. ומ\"ש הר\"ב דטבול זה לאו בחרוסת. מדקתני לקמן הביאו כו' אבל חזרת שנאו לעיל כמ\"ש דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש\"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל\"ל מטבל חזרת בחרוסת ומה שהקשו בתוס' דאין מסיפא ראיה דהא קתני הכא חזרת. ותנייה נמי בסיפא. לא קשיא ולא מידי משום דחזרת דרישא לא פסיקא ליה. דהא טיבול ראשון הוי בשאר ירקות. ועדיף טפי בשאר ירקות. דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא דאמוראי אימתי מברך על אכילת מרור או בטבול ראשון או בטבול שני. הלכך הדר תנייה בסיפא לומר דבהבאה שניה א\"א אלא בחזרת ודומיו. דתנן במשנה ו' פ\"ב. ולא בכל ירקות דעלמא. ומ\"ש תוס' דלת\"ק דס\"ל דחרוסת בא לבטל הארס שבחזרת יהא צריך ג\"כ בטבול ראשון כשהוא בחזרת. תי' הרא\"ש בשם הר\"ר יונה ז\"ל משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא בעלמא. ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לארס. גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה ע\"כ: \n",
+ "לפרפרת הפת. הגי' בספר מדויק לפרפר וכן נראה לשון הר\"ב ונראה דמפרש פרפר מלשון שלו הייתי ויפרפרני [איוב יו] ופרש\"י ל' פירורים וכת\"י ודעדקינני ומיהו אפי' אי גרסינן פרפרת ניחא ולא קשיא אפירושו דמשנה ב' פ\"ו דברכות כדכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה\"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה עכ\"ל. והערוך גורס ג\"כ. פרפרת הפת. ומפרש עת אכילת מצה: \n",
+ "וחרוסת. פירש הר\"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע\"ש זה נקרח חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי\"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש\"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ\"ש הר\"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת\"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב\"ם לא הזכיר כן בפירושו: \n",
+ "ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה. כתב הר\"ב זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב. מסיים רש\"י ולא יכירו בהן מצרים דכתיב (ש\"ה ח) תחת התפוח עוררתיך: \n",
+ "מצוה. כתב הרמב\"ם לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע\"כ. אבל בחבורו פסק כמותו בפ\"ז מהלכות קרבן פסח משום דפליגי אמוראי אליביה וכדכתב המגיד ומ\"מ בפ\"ח לא כתב שם ברכה שמברכין עליו וטעמא כדכתב הטור סימן תע\"ה שאין מברכין על החרוסת אע\"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור: \n"
+ ],
+ [
+ "וכאן הבן שואל. פי' הר\"ב במזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. רש\"י: \n",
+ "הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום [דאכלינן] שאר ירקי בטבול ראשון. תוספות. ולפי שבמשנתינו נשנה גם בטבול ראשון חזרת הוצרכו לפרש כן: \n",
+ "הלילה הזה כולו צלי. מוקי לה בפ' אלו דברים (פסחים ע:) כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספות: \n",
+ "שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. מסיק בגמ' דהכי קתני שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ\"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ\"ל נמי מצה זו ומרור זה: \n",
+ "לא יצא י\"ח. כלומר לא יצא י\"ח כראוי אבל לא יצא י\"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א\"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר\"ן. ועיין מ\"ש בפרק ב' דסוכה: \n",
+ "מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב\"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב\"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא\"ש במשנה. וברי\"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר\"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר\"ב במ\"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ\"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע\"ג דכל יום ט\"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ\"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז\"ש הר\"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו: \n",
+ "להודות להלל כו'. כתבו התוספות י\"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ\"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ\"ש הרמב\"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [*ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]: \n",
+ "ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה': \n"
+ ],
+ [
+ "[*בית שמאי אומרים כו' ובית הלל אומרים כו'. נ\"ל דכ\"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכדתניא [דף ק\"ט ע\"א] רבי אליעזר אומר חוטפין [אוכלין מהר] מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו ותניא ר' עקיבא בע\"פ היה אומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשביל תינוקות שלא יישנו וקסברי בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב\"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אח\"כ ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע להם הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע וגו'. ולא שייכא פלוגתא זו לשנותה אצל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה במס' עדיות דקולייהו דב\"ש לפני המזון חומרא היא לאחר המזון שאדם כבד בטבעו וצריך שיחטוף [נ\"ל שצ\"ל שיטרוף] שינה שלו]: \n",
+ "ולא היה חותם. דר' טרפון לא הוסיף להאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכת השיר. כתב הר\"ב אית דאמרי נשמת כל חי וכתבו התוס' דקוראו ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה. ולאית דאמרי יהללוך. פי' הרשב\"ם דברכת השיר כלומר ברכת השבח דגומרין בו בא\"י מלך מהולל בתשבחות: \n",
+ "[*בין הכוסות הללו. בין [ב'] ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה. [רשב\"ם]]: \n",
+ "בין שלישי לרביעי לא ישתה. פי' הר\"ב שלא ישתכר כו'. וא\"ת כבר משוכר כו' יין שבתוך המזון אינו משכר. בירושלמי הביאו הרי\"ף וכתב ב\"י סי' תע\"ג דאפשר לומר דאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט דבין ג' לד' ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ\"כ קודם אכילה והר\"ר יהונתן כתב דיין שלפני המזון אינו משכר ע\"כ. וכך כ' הרשב\"ם מדלא ממעט תנא אלא בין ג' לד': \n"
+ ],
+ [
+ "ואין מפטירין אחר הפסח. וכתב הר\"ב וכך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך שיאכל כו'. משום דעבידי זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים. רשב\"ם. [ולא מיבעי (לתנא דמתניתין לאשמעינן אין מפטירין) אחר מצה כיון דלא נפיש טעמייהו (בקל יכול עבוריה טעם מצה) אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצו עבוריה (הוי אמינא) לית לן בה. קמ\"ל. גמרא]: \n",
+ "ישנו מקצתן יאכלו. פירוש אותן שישנו יאכלו לכשיקיצו. ר\"ן: \n",
+ "נתנמנמו. פירש הר\"ב שלא נשקעו בשינה הכי איתא בגמרא כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופירש הרשב\"ם לאהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו. ובפ\"ב דמגילה דף י\"ח כתב רש\"י אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י הכי מוכח בגמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הפסח אחר חצות מטמא את הידים. פירש הר\"ב דהא נותר הוא. ובגמרא דמתניתין ר\"א בן עזריה היא דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל\"ה אלא מגזירת חכמים דאינו נאכל אלא עד חצות כמ\"ש במשנה ה' פרק דלעיל לא הוי נותר כמ\"ש בריש ברכות בשם תוספתא דפרק שני דמגילה. ומתניתין דלעיל רבי עקיבא כמ\"ש שם והכי נמי מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וטעמו דנאמר חפזון עד שעת חפזון שחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות י״ב:כ״ב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור\"א סבר עד שעת חפזון מצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ וכו' ומתניתין דסוף פרק איזהו מקומן נמי כרבי אליעזר בן עזריה כמ\"ש שם בס\"ד והכי נמי מתניתין דריש ברכות מדלא תנן נמי אכילת פסחים בהדי דמני שמצותן עד שיעלה עמוד השחר: ",
+ "הפגול. מפרש בגמרא משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. [*ועיין מ\"ש בספ\"ג דידים]: ",
+ "בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו'. טעמא מפרש בגמרא דכולי עלמא סבירי להו דמתנה אחת דפסח כדתנן בסוף איזהו מקומן (זבחים נו:) בשפיכה היא דהיינו שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כדי שיפלו על היסוד ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק דגבי כל הקרבנות כתיב זריקה ובפסח ובמעשר ובבכור כתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך ובהא פליגי דר\"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא. [*דמה לי זריקה מרחוק מה לי שפיכה מקרוב. תוספות] ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא [*דודאי דברחוק לא עדיפא כמו בקרוב] ונמצא דחגיגה דבזריקה בכלל פסח שבשפיכה ולפיכך ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ושל זבח אינה פוטרת של פסח. שאין מתן דמו דפסח בכלל דזבח. ורבי עקיבא סבר דבין ששפך הנזרקים. או זרק הנשפכים לא יצא. ולפיכך לא זו פוטרת וכו': ",
+ "סליק מסכת פסחים."
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..eb39e1a979927f14a4d8f80f2d248676947d0ab7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,521 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Pesachim",
+ "text": {
+ "Mishnah Pesachim, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם שסידר פסחים אחר שבת ועירובין. כי היא מצוה שניה לשבת בפ' המועדות והיא תחלת המצות הנתונות על ידי משה ע\"כ: \n\nפסחים בא השם בקבוץ. מפני שיש פסח ראשון ושני. מסכים לפי' ב' דתוספות בר\"פ בתרא. דאילו לפי' א' [*ערב ששוחטין בו פסחים. הכא לאו על שם קרבנות קרי לה אלא ע\"ש המועד. וא\"כ קרי לה פסחים כלומר] פסחים דעלמא והרי שבת סוכה וחגיגה ור\"ה. והרבה שלא נקראו על שם דעלמא אלא ר\"ל דמסכת זו מפורשים פסח ראשון עד פרק מי שהיה טמא ואותו פרק כולו בפסח שני. ובדפוס הגמ' קרי פסח ראשון לארבעה פרקים ראשונים דמיירי בדיני חמץ ומצה דנהגי בכל זמן ופסח שני קרי מפ\"ה עד פ' בתרא דמיירי בדיני הקרבן של פסח:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "אור לארבעה עשר. כתב הר\"ב ליל וכו' ולישנא מעליא נקט. מסיים הרמב\"ם שלא תהיה פתיחת הספר בשם ההעדר. והרז\"ה והר\"ן כתבו עוד על שם פתח דברך יאיר (תהילים קי״ט:ק״ל): \n",
+ "בודקין את החמץ. כתב הר\"ב ואע\"ג דבביטול בעלמא סגי דילפי' מדכתיב תשביתו ולא כתיב תבערו והשבתה דלב היא השבתה. כדפירש\"י דף ד' ע\"ב. ומ\"ש שמא ימצא וכו' וימלך על בטולו ויחשב כו'. כלומר דכמו שבביטול בעלמא דהיינו בלב שיחשוב בלבו כאילו הוא עפר סגי בכך. אע\"פ שלא הוציא בשפתיו כלום ה\"נ במחשבה בעלמא חוזר מביטולו וזוכה בה דמחשבה מבטלת מחשבה: \n",
+ "כל מקום שאין מכניסין בו חמץ. מפרש בגמ' לאתויי הא דת\"ר חורי הבית העליונים והתחתונים וגג היציע וגג המגדל [משום דמשופעין] ורפת בקר ומתבן ולולין ואוצרות יין ואוצרות שמן א\"צ בדיקה. ואהא מהדר ומקשה ולמה אמרו כו' דהא אוצרות יין ואוצרות שמן אין צריך בדיקה. ומשני במרתף כו': \n",
+ "שתי שורות על פני [כל] המרתף. ז\"ש הר\"ב עד שמי קורה פירש\"י עד התקרה והוא כמו שמי השמים. ומ\"ש וחוזר ובודק וכו' וע\"פ ארכו ורחבו כו' וכן ל' רש\"י וכלומר דהיינו ע\"פ ארכו ורחבו דארכו הוא שאמר שבודק שורה חיצונה מן הארץ כו'. ורחבו הוא שאמר וחוזר ובודק החביות העליונות. וכתב רש\"י שאף היא נקראת שורה אם באת למנות מלמעלה למטה. [*ומ\"ש הר\"ב ועשויה כמין גא\"ם יונית כו' מסיים רש\"י ועשויה כמין כ\"ף שלנו פתוחה [ועי' בפ\"ג דמדות מ\"ט] שורה אחת כמין גאם היינו שורה בזקיפה ושורה עליונה בשכיבה כאדם הבודק כותל הבית מבחוץ והגג הרואה את הקורה דהיינו כל גג השורות עכ\"ל. ולפי' קורא החיצונה אורך והעליונות רוחב שאותה של שכיבה ראויה להקרא רוחב ושל זקיפה ראויה להקרא אורך. עוד יש לפרש שעל פני ארכו ורחבו חוזר על כל הב' שורות (ששתיהן) הן על החיצונה הן על העליונה ששתיהן בודק לאורך ולרוחב של כל המרתף. אבל לפרש שעל פני ארכו ורחבו קאי על העליונה דסמיך ליה לחוד אין נראה דהא אף בחיצונה בודק על פני כל המרתף ולמה יפרש כך רק בעליונות]: \n",
+ "שתי שורות החיצונות שהן העליונות פירש הר\"ב שורה העליונה הרואה פני הפתח ומסיים רש\"י והאי פתח לאו כנגדו ממש קאמר אלא הכותל שהפתח בו קרי הכי. ומ\"ש הר\"ב ושלמטה הימנה הכי מפרש רב בגמ'. ודייק מדתנן ברישא חיצונות ש\"מ דתרוייהו חיצונות בעינן. ודתנן בתר הכי עליונות למעוטי תתאי דתתאייתי. כלומר שלישית ושתחתיה. ואע\"ג דבספרי גמ' גרסינן והלכתא כוותיה דשמואל דמפרש עליונה ושלפנים הימנה אל תתמה על החפץ להר\"ב לפרש אליבא דרב. דגירסא זו דידן לא נמצאת להפוסקים. שכן הרמב\"ם והרא\"ש והטור פוסקים נמי כרב ומשום דהלכתא כרב באיסורי וכן מצאתי בכ\"מ ועי' לקמן פ\"ד מ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "חולדה. אע\"פ שבל' הכתוב נקרא שם המין בל' זכר. כדכתיב (ויקרא י״א:כ״ט) החלד והצב. ה\"נ במ\"ב פי\"א דחולין תנן רחלות וכתיב (בראשית ל״ב:ט״ו) רחלים מאתים. וקאמר ר' יוחנן בגמ' [קלז.] דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ועי' ריש מסכת תרומות [*ועי' בפרק אחרון דעירובין משנה י\"ג]: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וכו' ובשעת הביעור. כתב הר\"ב דטעמיה דלאחר הביעור לא יבדוק דלמא אתי למיכל מיניה וגבי שמן במשנה ד' פ\"ב דשבת לא גזר דלמא יסתפק מנר הדולק דמשום חומרא דשבת מבדיל בדיל. גמרא: \n",
+ "בתוך המועד. פירש הר\"ב בשעה ששית שהוא מועד הביעור [עי' במשנה דלקמן] לאחר המועד עד שתחשך כך פירש רש\"י וכתב הר\"ן ואיכא למידק ומשתחשך ואילך למה לא יבדוק. ואפשר דהיינו טעמא משום דאפי' רבנן מודו דכל היכא דענוש כרת אפי' מחזר עליו לשורפו חיישינן דלמא אתי למיכל מיניה. ולא סמכינן אהאי טעמא אלא עד שתחשך דליכא כרת עכ\"ל. והא דלא רצה רש\"י לפרש כאית דמפרשי כתבו התוספות דלטעמיה אזיל שהוא מפרש כפירוש קמא במתניתין א' שכתב הר\"ב דטעמא דבדיקה שלא יעבור על בל יראה ולאחר פסח ליכא בל יראה. והר\"ן כתב דאפי' הכי ניחא לאית דמפרשי דסברי דכי היכי דקנסוהו רבנן משום דעבר על בל יראה לאסרו בהנאה עשו חזוק לדבריהם כשל תורה. להצריכו אף בדיקה ע\"כ. אבל הכריח פירוש דאית מפרשי מכח קושיית התוספות דלר' יהודה קרי שעת הביעור. ולמה שינה לשונו למקרי ליה מועד. ואני אומר דרש\"י מפרש מועד שעת הביעור משום דהכי איתא בפ' הגוזל עצים (בבא קמא ד' צ\"ח ע\"ב) אמר רבה גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצווין עליו לבערו. לאחר הפסח מחלוקת ר\"ש ורבנן וכו'. והתם מועד היינו משעה ששית שמועדו לבערו. ולהכי לא קאמר התם לאחר המועד אלא לאחר הפסח. משום דלאחר המועד היינו אחר הביעור עד שתחשך. ואילו התם כל עוד ימי הפסח מצווים עליו לשרפו ולבערו. הלכך הכא דתנן מועד ולאחר המועד ודאי פירושו כמועד דהתם דהיינו שעת הביעור. ולענין קושיית התוס' יש לומר משום דחייב אדם לומר בלשון רבו כדתנן פ\"ק דעדיות ור' קבל הלשון מר' יהודה ששנה לתלמידיו בלשון ביעור וקבל מהחכמים ששנאו בל' מועד וקבען במשנתו כלשון איש ואיש: \n",
+ "ומה שמשייר. בלילה לצרכו שיאכל בלילה גם בבקר. הר\"ן: \n",
+ "כדי שלא יהא צריך בדיקה. דהא דתנן לעיל דאין חוששין היינו מספק. אבל הכא איכא למיחש שמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה. גמרא ד\"ט ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ושורפים בתחלת ו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דכל שעה ששית מדאורייתא שריא שנאמר (שמות י״ב:ט״ו) אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם. ומפי השמועה למדו שהראשון זהו י\"ד. ראייה לדבר זה מה שכתב בתורה (דברים ט״ז:ג׳) לא תאכל עליו חמץ. כלומר על קרבן הפסח. כך למדו מפי השמועה בפירוש דבר זה. לא תאכל חמץ משעה שראויה לשחיטת הפסח שהוא בין הערבים והוא חצי יום. הרמב\"ם בפרק א' וב' מהל' חמץ: \n",
+ "תולין כל ה'. פירש הר\"ב גזירה משום יום המעונן. עי' מ\"ג פרק ה' מסנהדרין: \n"
+ ],
+ [
+ "של תודה פסולות. פי' הר\"ב כל מי שהיה עליו קרבן תודה מביאה בי\"ג וכו' דלשהויי עד אחר הפסח עובר בעשה דובאת שמה והבאתם שמה (דברים י״ב:ה׳-ו׳) כמ\"ש הר\"ב בריש מסכת ר\"ה: \n",
+ "על גג האיצטבא. הכי גרסי'. ועי' פ\"ד דסוכה מ\"ד [*ובמשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n"
+ ],
+ [
+ "השמן. פי' הר\"ב של תרומה מדקתני מלהדליק בנר. דאילו שמן של קודש כשנפסל נשרף בקדש בבית הדשן ואין לכהנים היתר בהם אבל שמן תרומה כהנים מדליקין בו דכתי' (במדבר י״ח:י״ט) ואני נתתי לך משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת טהורה ואחת טמאה ואמר רחמנא שלך תהא להסיק תחת תבשילך. רש\"י: \n",
+ "בנר שנטמא בטמא מת. אבל כשנטמא בשרץ דנעשה ראשון אע\"ג דעושין לשמן שהם משקין להיות תחילה דלעולם משקין נעשין תחילה כדפי' הר\"ב בי\"ח דבר דריש מס' שבת ונמצא שהוסיף אדרבי חנינא שנעשה שלישי ראשון מאי אמרת דהאי דנעשין תחילה מדרבנן היא. הא הך דאוכל מטמא אוכל נמי מדרבנן היא. ועי' במשנה ב' פרק ה' דסוטה. אלא היינו טעמא דדייק לומר שנטמא בטמא מת. משום דאיהו סבירא ליה דמן התורה משקין מטמאין אוכלין ואשמעינן השתא דכשנטמאו בנר שנטמא בטמא מת. הוסיפו על טומאתן שנעשה ראשון ומטמאין אוכלין מדאורייתא גמרא. והביאו הרמב\"ם בפירושו. ועי' בסמוך לקמן. והא דמפרש הר\"ב דר\"ע הוסיף להחזיר הג' ראשון לישנא דגמרא נקט ובכלל זה דלר\"ח לא נעשה [שני] *) אלא מדרבנן ע\"י אוכל ולר\"ע נעשה ראשון מדאורייתא ע\"י כלי ומה שכתב הר\"ב דכל הכלים דינם שוים לכלי מתכת וכן כתב הרמב\"ם עי' בריש מסכת אהלות: \n"
+ ],
+ [
+ "מדבריהם למדנו. מ\"ש הר\"ב שנטמא במשקין שנטמאו בכלי שנטמא בשרץ דהא אוקמינן לעיל שנטמא בולד ולד וכ\"כ רש\"י והקשה דסוף סוף כיון דאין אוכל מטמא אוכל אלא מדרבנן [כדפי' הר\"ב לעיל] מה קא מהני ליה האי בשר לבשר שלישי אי לשויה שני מדרבנן מעיקרא נמי שני מדרבנן הוה דאילו משקים שנגע בהן תחלה היו מדרבנן דהא נגע בראשון. ואפי' ע\"י שני הן נעשין תחלה [כמ\"ש לעיל]. אלא על כרחך להאי שינוייא סבירא ליה אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא. ואשמעינן ר\"ח דשני דרבנן עבדינן ליה שני דאורייתא ולרבי מאיר ש\"מ שני דרבנן טהור מעליא דאורייתא מותר לעשותו שני דאורייתא. והוא הדין לתרומה טהורה שנשרפת עם הטמאה ולר\"י אשמעינן דשני דרבנן והוא שלישי דאורייתא עבדינן שני דאורייתא. הלכך אינה היא המדה. ולמ\"ד אין אוכל מטמא אוכל א\"צ לאוקמא בנטמא במשקים וכו' ומדבריהם מדר\"א ורבי יהושע ע\"כ. והשתא הר\"ב שפי' לעיל אליבא דמאן דס\"ל דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא הדרא קושית רש\"י לדוכתא. וכן קשיא להרמב\"ם דמפרש לעיל והכא כפירוש הר\"ב וצ\"ל דס\"ל כמ\"ש התוספות בדף ט\"ו בד\"ה ולד טומאה כו' דאומר ר\"י דאכתי לא נגזרה גזירה דכל הפוסל התרומה מטמא משקין להיות תחלה ע\"כ. ולפי זה הך סוגיא שהבאתי לעיל דדייק בגמ' אדר\"ע ממשקים שנעשו לעולם תחלה אתיא אליבא דמ\"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים מדאורייתא דלא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקין וכו' דמדבריהם אדר' אליעזר ור\"י קאי וה\"נ ס\"ל דלאחר גזירה אמרו לדבריהם שהרי היו לאחר ב\"ש וב\"ה שגזרו לגזירה זו. וקשיא להרמב\"ם שהביאם בפירושו ומפרש אליבא דמ\"ד אין אוכל מטמא אוכל. דאליביה קודם שנגזרה מיירי [*דאי לאחר כך לא צריך לאוקמי למתניתין דנטמא במשקים וכו' דמדבריהם אדר\"א ור\"י קאי] ומיהו אשכחנא בתוס' דף י\"ד ע\"א בד\"ה עם בשר וכו'. הקשו בסוגיא דהתם דהוי מצי לדקדק נמי בדרבי חנינא מהא דמשקים נעשים לעולם תחלה כמו דדייק לר\"ע. ותירצו משום דרבי חנינא קאמר מימיהם של כהנים משמע שמעולם כך הוא אף קודם י\"ח דבר דגזרו על המשקים להיות תחלה. ע\"כ. הרי שלא חלקו בין הסוגיות כמו שחלקנו אלא כולה סוגי' כמאן דאמר אין אוכל מטמא אוכל. וצ\"ל דלא גרסי בדברי רבי עקיבא מימיהם של כהנים ור\"ע לאחר גזירה מיירי ולהכי מדקדק תלמודא בדבריו: \n",
+ "ששורפין תרומה טהורה כו'. כתב הר\"ב דרבי מאיר סבר טומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וכו' [*עי' בפירוש הר\"ב במ\"י פ\"ד דטהרות] וכתבו התוספות בדבור המתחיל התם פסול וכו' ואם תאמר א\"כ ר\"ח נמי מוסיף אדרבי עקיבא דמדרבי עקיבא דאמר דפסול מדאורייתא מותר לעשות ראשון לא שמעינן שיהא שלישי דרבנן מותר לעשות שני. ובירושלמי פריך לה וקאמר למ\"ד בולד טומאה דרבנן לא בא רבי עקיבא אלא לפחות תפתר בטבול יום דבית הפרס שהוא מדבריהם ע\"כ. והשתא אתי שפיר לישנא דמדבריהם. דמדבריו מיבעי ליה [כדפריך בגמ' למאן דמוקי מדרבי אליעזר ורבי יהושע] דהא רבי עקיבא לא קאמר אלא בשלישי דאורייתא. אלא ודאי רבי עקיבא נמי בשלישי דרבנן מיירי: \n",
+ "התלויה. פי' הר\"ב דכתיב משמרת תרומותי כו'. עי' משנה ח' פרק שמיני דתרומות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל שעה שמותר לאכול מאכיל. לדיוקא איצטריך דתידוק הא משעה שאינו מותר לאכול אינו מותר להאכיל. רש\"י: \n",
+ "מאכיל לבהמה ולחיה ולעופות. כתב הר\"ב צריכי כו' אבל חיה כגון וכו' וחולדה וכן לשון רש\"י. ונראה דרוצה לומר בחולדה חולדת הסניים שהיא חיה. כתנא קמא דמשנה ה' פ\"ח דכלאים אלא שאין זה מדרך רש\"י לסתום אלא לפרש הלכך נראה יותר לומר דכלל שרץ בהדי חיה הואיל ולאו בהמה היא. ובתוס' הקשו היכי שרי הכא להאכיל כו' הא תנן פרק קמא משנה ג' ומה שמשייר יניחנו בצנעא ומפרש [*רש\"י] דשמא תטול חולדה וכו'. ותירצו דיש לחלק בין חיה לחולדה המגדלים בבתים [דהחיה] לא מצנעא כולי האי כמו חולדה הטומנת בחורים ובסדקים ע\"כ. משמע דלחולדה אינו רשאי להאכיל. והיינו דבהמה חיה ועוף תנן ואילו לשרץ לא תנן. אבל הרא\"ש כתב דהפירוש הנכון ומאכיל כו' והוא עומד עליהם עד שיאכלום ולא יעלים עיניו מהם עד שיאכלו ויבער המשוייר ומתניתין היתר הנאה אתי לאשמעינן. ולעולם צריך ליזהר שלא יצניע וה\"פ דאי תני בהמה דאי משיירא קא חזי ליה דאף אם מחמת טרדא יעלים עיניו יחזור ויבער המשוייר דהא קא חזי ליה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועבר עליה בל יראה. כתבו התוס' פירוש אם לא בטלו וה\"ה דהמ\"ל דלמא אכיל מיניה: \n",
+ "עבר זמנו. פירש הר\"ב משהגיע שעה ו' פירוש משמתחלת כו' ומ\"ש אין חוששין לקידושיו כתב רש\"י בפרק קמא ד\"ז ע\"א ואע\"ג דאתי איסור הנאת חמץ דרבנן דשש ומפקע קדושי תורה ושרי א\"א לעלמא הא מתרצינן בכמה דוכתין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. והפקר ב\"ד הפקר והם הפקירו ממונו: \n",
+ "אסור בהנאתו. פירש הר\"ב כאילו הי' מאיסורי הנאה של תורה כלומר כאילו היה בשעה שאסור בהנאה מן התורה דחמץ בפסח אסור בהנאה מן התורה. שנאמר (שמות י״ג:ג׳) לא יאכל חמץ דקרינן בצירי ולא בחולם. משמע לא יהא בו היתר אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הם באות שלוקח בדמים דבר מאכל. ואיכא טעמא אחרינא. ובהך כ\"ע מודו: \n",
+ "וחכמים אומרים. בסוף מסכת תמורה פסק הר\"ב כמותם: \n",
+ "או מטיל לים. פירוש שאינו ים המלח דבים המלח אין ספינה עוברת וא\"צ פירור אלא מיירי בשאר ימים וה\"ה בכל נהרות והכי קתני מפרר וזורה לרוח מפרר ומטיל לים כרבה בגמרא. ועי' במשנה ג' פרק ג' דע\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר בהנאה. כתב הר\"ב משום דאיכא דנהגי איסורא בפת של נכרי פירוש בשל פלטר דאילו בשל בה\"ב לא הותר בשום מקום. והר\"ב במ\"ו פ\"ב דעבודת כוכבים מפרש לאותה משנה כפי המקומות דנהגי היתר ע' בי\"ד סי' קי\"ב בב\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "נכרי שהלוה את ישראל וכו'. פי' הר\"ב ואמר ליה הישראל אם לא הבאתי לך [מעות] עד יום פלוני קנה מעכשיו וכגון שהרהינו אצלו. דאע\"ג דהרהינו אצלו. קי\"ל נכרי מישראל אינו קונה משכון וצריך שיאמר מעכשיו. ואע\"ג דאמר ליה מעכשיו אם לא הרהינו אצלו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל דקי\"ל דחייב לבערו. כדאיתא בטור [או\"ח] סי' ת\"מ. ומלת הרהינו מפורשת בפ\"ח דעדיות מ\"ב. וז\"ש הר\"ב עד יום פלוני הוה ליה לפרש אי סבר דקביעות זמן דוקא קודם הפסח הוא. ואחר הפסח דתנן אזמן ההיתר קאי ולא אזמן פרעון. וזה כדעת הרמב\"ם וסיעתו בפ\"ד מהלכות חמץ. או דסובר דאפי' לא הגיע הזמן שקבע עד אחר הפסח והיינו דתנן אחר הפסח. וקאי אזמן הפרעון וכדעת הראב\"ד והטור בסי' תמ\"א ומדסתם ולא פי' נראה סברתו דקביעות זמן אחר הפסח קאמר דאי לא ס\"ל הכי הוה ליה לפרש דלא ליתי למיטעי ולהקל. ועי' במ\"ג פ\"ג: \n",
+ "וישראל שהלוה כו'. כתב הרא\"ש דמיירי נמי שהרהינו אצלו וא\"ל מעכשיו. דאל\"ה לא קני ישראל דס\"ל דישראל מנכרי לא קני משכון ומיירי שאין אחריות המשכון עליו דאם אחריות המשכון עליו [א?בלא משכון עובר] כדלעיל: \n",
+ "רשב\"ג וכו'. כתב הרמב\"ם לא בא לחלוק אבל ביאר דין המפולת איך הוא ע\"כ. ואע\"ג דתנן בלישנא דפליג אשכחן טובא כה\"ג וכתבתים במ\"ו פ\"ג דבכורים. וגם מכאן ראיה למ\"ש במשנה ז' פ\"ח דעירובין בענין כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו וכו' דלא קי\"ל כההוא כללא. דאי כללא הוא למה לו להרמב\"ם לכתוב שאינו חולק. הא אפילו יחלוק הלכה כמותו: \n",
+ "כל שאין הכלב כו'. כתב הר\"ב וכמה חפישת הכלב כו'. פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב. כ\"מ פ\"ג דחמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בשוגג. פי' הר\"ב ששגג בתרומה אפילו הזיד בחמץ וכפירש\"י ועי' בפירוש הר\"ב במ\"ב פ\"ג דכתובות וכן עיין בדבור דלקמן]: \n",
+ "במזיד. פי' הר\"ב אפי' שגג בחמץ. וכ\"כ רש\"י. דהשתא אינו לוקה. וליכא למימר כל הלוקה אינו משלם ומיהו בלאו הכי מזיד דתרומה נמי צריך לאוקמא בענין דאינו לוקה דהיינו בלא התראה ועדים דאל\"ה בלא\"ה פטור מתשלומין משום דאינו לוקה ומשלם וכ\"פ הר\"ב והר\"מ ברפ\"ז דתרומות. וא\"כ בחנם כתבו אפילו שגג כו'. ולהרמב\"ם יש לי תמיהה גדולה מזאת שכתב בפירוש המשנה דטעמא כי כל אוכל חמץ בפסח לוקה ואין אדם לוקה ומשלם משמע דאל\"ה משלם. והא ליתא דכיון דלפי דמים משלם ודאי דפטור . והא משום האי טעמא פסק בפ\"י מהל' תרומות דאפי' בשוגג פטור דלא כמשנתינו. ועוד דלדבריו דמזיד דמשנתינו בענין דלוקה א\"כ בלא\"ה פטור משום מלקות דוכל זר לא יאכל קדש שכן פי' הוא בעצמו ברפ\"ז ממס' תרומות. ועי' בפי' הר\"ב והרמב\"ם מ\"ב פ\"ג דכתובות: \n",
+ "ומדמי עצים. כתב הר\"ב אם תרומה טמאה היא וכן ל' רש\"י. משום דתרומה טהורה אסורה להסקה דלא ניתנה אלא לאכילה ושתייה ולסיכה כדתנן במשנה ב' פ\"ח דשביעית. משא\"כ טמאה דנתנה להסקה כדתנן בסוף תרומות. הלכך נקטי תרומה טמאה. דאלו בטהורה לא שייך לומר כלל דמי עצים: \n"
+ ],
+ [
+ "בכוסמין וכו'. עי' פירושם בריש מסכת כלאים: \n",
+ "והכהנים בחלה ובתרומה. פירש הר\"ב דמהו דתימא מצה השוה כו' קא משמע לן. מצות מצות ריבה. גמרא. וכתב רש\"י בפירוש המשנה אבל ישראל בתרומה לא. כדיליף לקמן לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות (דברים יז) מי שאינו מוזהר על חמצו אלא משום חמץ אתה יוצא בו ידי חובת מצה יצא זה שאסור מחמת איסור אחר ע\"כ. ועי' סוף משנה דלקמן: \n",
+ "ולא במעשר שני. לשון רש\"י חוץ לירושלים ע\"כ. דאלו בירושלים הרי שם מקומו לאוכלו בלא פדיון [*ואע\"ג דמלתא דפשיטא הוא הוצרך רש\"י לפרש] משום דאיכא תנא דפליג וסבירא ליה דאפי' בירושלים אינו יוצא במצת מעשר שני ויליף ליה מדכתיב (שם) לחם עוני מה שנאכל באנינות. יצא זה שאינו נאכל אלא בשמחה. דכתיב במעשר שני (שם כו) לא אכלתי באוני ממנו. ותנא דידן מצות מצות ריבה . ולחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין וכו': \n",
+ "חלות תודה ורקיקי נזיר. עי' מה שכתבתי במ\"ו פ\"ק דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "ידי חובתו. כתב הרמב\"ם דאכילת מרור מצות עשה בזמן שהכבש נאכל כדכתיב (במדבר ט) על מצות ומרורים יאכלוהו ע\"כ. ומיהו מדבריהם אף בזמן הזה חייבים באכילת מרור. וכדכתב סוף פ\"ז מהלכות חמץ: \n",
+ "[*ובתמכה. פי' הר\"ב סיב הגדל כו'. ודבר תימה הוא. דבגמ' אמר רבה בר בר חנא תמכתא שמיה ועל חרחבינא אמר ריש לקיש אצווא דדיקלא וכן העתיק הרי\"ף. ואי איתא דתמכא הוא מענין הדקל כדפי' הר\"ב הוה לרבה בר בר חנא נמי לפתרו על שם מה שהוא בדקל. ואנו רגילים לפתרו לתמכא שהוא מה שקורין בל\"א קרי\"ן. וכן הוא מפורסם בדברי האחרונים זלה\"ה:\n",
+ "(כבושין) [שלוקין] וכו'. עי' במשנה ט' פרק ששי דנזיר: \n",
+ "ובדמאי. וכו' אבל בטבל לא ואע\"ג דמעשר ירק דרבנן הויא ליה מצוה הבאה בעבירה לשון רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "האשה לא תשרה וכו' אבל שפה וכו'. וכתב הר\"ב אע\"ג שהמים טופחים וכו'. וכן כתב רש\"י. ופי' הרא\"ש דרוצה לומר הזיעה אבל א\"ל דר\"ל מים ממש והיינו אחר שנשתטפה בחמין או בצונן דהא נראה ודאי אסור ע\"כ. וע\"פ זה נראה לי לתרץ מאי דקשיא לכאורה דלמאי תנא כלל לא תשרה וכו' לא הוי ליה למתני אלא האשה שפה מורסן בבשרה יבש במרחץ דאיסורא דלא תשרה מרישא שמעת לה. אלא דהכי קאמר דכל שריי' דמים אפי' לצורך האדם אסור. ואם כן ממילא ודאי דהא דשפה היינו בלא מים וקא משמע לן דזיעת אדם אינה מחמצת: \n",
+ "[*בבשרה. והר\"ב העתיק על בשרה וכן הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי]: \n",
+ "לא ילעוס וכו'. מפני שהן מחמיצות. שהרוק מחמיץ. טור [א\"ח] סי' תס\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "לתוך החרוסת או לתוך החרדל. ז\"ש הר\"ב גבי חרוסת שיש בו מים. קאי נמי לחרדל וכ\"כ הרא\"ש והר\"ן. וטעמא דמי פירות אינן מחמיצין כדכתב הר\"ב ריש פרק דלקמן: \n",
+ "אין מבשלין וכו'. תימה למה שנאן כאן אי משום דתנא ירקות שלוקות ומבושלות אם כן מיד הוה ליה לשנות בסמוך אחריה. תוספות: \n",
+ "לא במשקין. אע\"ג דכתיב במים. ל' רש\"י. ומ\"ש הר\"ב דכתיב ובשל מבושל. ורישא דקרא לא תאכלו וגו'. ומ\"ש מכל מקום גמ'. וכתב על זה הרמב\"ם לפי ששנה האיסור בלשון מקור קבלנו שבא לרמוז לאסור בשולו במי פירות ע\"כ. כי המקור המשמש לכל זמן [*ככה יאמר הרמב\"ם שמשמש עם מעט ועם הרבה כמו שהעתקתי לשונו בפ\"ב דב\"מ משנה ט'. ועוד פי\"ב דחולין מ\"ג ומצאתי לי עוד און בפי' החומש להרמב\"ן פרשת וארא בפסוק וידבר ה' אל משה לאמר דמסיק לאמר הוא אמירה גמורה לא אמירה מסופקת ולא ברמז דבר וכו' כי המקור לברור הענין פעם מוקדם פעם מאוחר כמו אומרים אמור למנאצי (ירמיהו כ״ג:י״ז) ע\"כ ולכך] ירמוז שהמלה הזאת משמשת לכל פעל מפעולותיה באיזה אופן שיהיה הבישול והיינו דאמרי' מכל מקום ולא אמרינן בלשון רבוי כדאמר לעיל מצות מצות ריבה אלא שהמלה עצמה תרמוז [*על הרבוי]: \n",
+ "אבל סכין ומטבילין. סכין בשעת צלייתו ומטבילין בשעת אכילתו. רש\"י: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו עוברין בפסח. פירש הר\"ב אלו מתבערין מן העולם. דאע\"ג דאין עוברין עליהן על בל יראה וכו'. דהכי תנן וכו'. ולעיל במ\"ב פ\"ק דחלה פי' דעוברים עליהן בבל יראה. התם כפי' הרמב\"ם נקיט לשמעתיה וכפירש\"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר\"ן הן. וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן לקרא לרבויינהו כדלקמן א\"כ בל יראה מנא לן. ומכל מקום קשיא דעוברין שהוא מהקל מפרש ליה מתבערים שהוא מההתפעל וללא צורך. שהרי היה יכול לומר אלו עוברים מן העולם. וכ\"כ בתוספות בשם ריב\"א אלו עוברין מן העולם. ואין להקשות התינח לטעמא דכתב הר\"ב ברפ\"ק דבדיקת חמץ משום דלא בדילי אינשי כו' שפיר דהני אע\"ג דאין בהם בל יראה מתבערין מן העולם דהא נמי לא בדילי כו' וכ\"כ הר\"ן בכאן דהצריכו לבער הכל אפי' נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה. משמע דמשום ה\"ט דוקא הצריכו לבערן. אבל לטעמא קמא שכתב הר\"ב לעיל דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה כו' הני דלית בהו בל יראה אמאי הצריכו חכמים לבערם מן העולם. וכ\"כ הרא\"ש דלאותו טעם מותר להשהותם. ואלו עוברים דתנן היינו כפירוש רבינו תם דמפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו. והר\"ב מסתם סתם משמע דלכולהו טעמי מתבערים מן העולם. לא קשיא ולא מידי דאין הכי נמי דהכי סבירא ליה וכמו שכתב התוס' ברפ\"ק בשם הרשב\"א דאפי' לאותו טעם דמשום בל יראה כו' החמירו בכל חמץ אפי' נוקשה ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא ואמאי ישרף ישהא אותו עד אחר פסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה וכו': \n",
+ "וחימץ האדומי. כתב הר\"ב שנותנים שעורים ביין כו' וכן פירש\"י. וחומץ סתם היינו דיין. וכתב הרי\"ף מגמרא דבני מערבא דכולהו ע\"י מוי דמי פירות אינן מחמיצים כדכתב הר\"ב לקמן: \n",
+ "וזיתום המצרי. פי' הר\"ב תלתא שערי כו' ובגמרא תרו להו וז\"ש הרמב\"ם ולשין אותו במים: \n",
+ "וזומן של צבעים. פי' הרמב\"ם צבעי הלכא. בגמרא. ובפרק ב' דחולין [כח.] פירש\"י צבע עור אדום: \n",
+ "זה הכלל כל שהוא מין דגן כו'. תנא קמא לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה דהיינו מין דגן ואין עובר בפסח אלא ר\"א הוא דקאמר ליה. תוספות בד\"ה למה מנו כו': \n",
+ "הרי אלו באזהרה כו'. כתב הר\"ב ואינו ענוש כרת על התערובות אבל לוקה אם אכל כזית כו' וא\"ת ומאי שנא משאר איסורי כרת כמו חלב ודם דתנן בהו במ\"ג פ\"ג דכריתות דיש בהן עונש כרת האוכלן כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובות. אבל הכא שהוא ע\"י תערובות פטור מכרת וכן כתב הכסף משנה בפ\"א מהלכות חמץ והביא ראיה לחלק בכך ממשמע שכתב הרמב\"ם בפט\"ו מהמ\"א שאם נתערב כזית חלב בכשלש ביצים גריסין האוכלן לוקה ע\"כ משמע דכרת אינו חייב אבל דחה זה הפירוש משום דבגמ' דהכא איתא בהדיא הנח לכותח הבבלי כו' דאי משטר שטר ליה פירוש מטבל בתוכו כדרכו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כזית בכדי אכילת פרס הוו מחייבי. ומפרש דהכא דכתב רחמנא כל מחמצת לריבויא ואי אפשר לומר דאתא לחייב באין בו כזית בכדי אכילת פרס דכיון דלית ביה שיעורא אין לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא [אלא] ליש בו לומר דאע\"ג דבשאר איסורין כרת נמי חייב. בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה ואי אפשר לומר דמחמצת מיירי באין בו דא\"א לחייבו כלל כמ\"ש הילכך ע\"כ לומר דאתא לפוטרו מכרת אע\"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ע\"כ וכתב עוד תירוץ אחר ואינו עולה כפי דברי הר\"ב לכך לא כתבתיו והשתא אתי שפיר מה שכתב הר\"ב אבל אם לא אכל וכו' אינו לוקה מן התורה מיהו איסורא איכא כו' אוסר בתערובתו כו' דמשמע דמן התורה אינו לוקה אבל איסורא מן התורה מיהא איכא וכדכתב במשנה ב' פרק שמיני דיומא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. ואע\"ג דבתערובת מיירי הכא אלא ודאי דלא שנא לן בין אוכל האיסור בעין ושוהה בכדי אכילת פרס לאוכל ע\"י תערובות: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ואם לא בטל במיעוטו. והר\"ב העתיק פחות מכאן בטל במיעוט. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי]: \n",
+ "בצק החרש. כתב הר\"ב שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול. כתב הרמב\"ם בפירושו וביאר בחבורו פרק ה' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו'. והראב\"ד כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע\"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה [כדלקמן במ\"ה] קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע\"כ ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק וכן כתבו [הפוסקים] בהדיא דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ\"ד: \n",
+ "אם יש שם כיוצא בו. כתב הר\"ב ואם אין שם וכו' כדי שיהלך אדם מיל ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. וכ\"כ הרמב\"ם וביאר שזה משעות ההשוייה ור\"ל שלא נחשב כפי שעות הזמניות שהזכיר במ\"ב פ\"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השווים בשיעוריהן כל אחד חלק מכ\"ד מהיום ולילה בשוה. אבל זה השיעור שכתבו שהוא כזמן שני חומשי שעה קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום שהוא י\"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם שבעה פרסאות וחצי. וכבר כתבתי *) בריש מסכת ברכות שחז\"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ועמוד למנין תגיע חומש וחצי חומש למיל. והב\"י בשם תרומת הדשן סי' קכ\"ג. כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך [אדם] בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י\"ב שעות ע\"כ. וזה גם כן מבואר שכשתחלק הי' שעות לרביעות יהיו מ'. הרי רביעית למיל והשתי שעות תחלקם למי חלקים נמצא שהשעה אחת מתחלקת לעשרים חלקים. ויצא לנו כי לכל מיל רביעית [וחלק] עשרים משעה [*והנכון שהרמב\"ם מחשב הי\"ב שעות רק מהנץ החמה עד שקיעתה ולפיכך צריכין לנכות מהיו\"ד פרסאות עשרת מילין שה' מהן מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מהן משקיעתה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין לאלו הי\"ב שעות. וכן נראה נכון ממשנתינו דמסכת מגילה פ\"ב משנה ד' דעיקר היום מהנץ החמה. ועי' במ\"ש הר\"ב לקמן בפ\"ט מ\"ב ובספר מעדני מלך פ\"ק דברכות סי' י' הארכתי בזה בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד מפרישין חלה בטומאה. כתב הר\"ב שאין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולהסיקה תחת תבשילו נמי א\"א כדכתב טעמא גבי להאכילה לכלבים דקדשים אין מתבערים ביו\"ט כדפי' ברפ\"ב דשבת לענין שמן שריפה. ואע\"ג דלהדלקת הנר ביו\"ט צורך אכילה הוא ומותרת. כל שכן היסק לצורך בישול ואפ\"ה אין שורפין שמן טמא והיינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו\"ט דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) באש ישרף הילכך מלאכה היא כ\"כ רש\"י בפ\"ג דביצה. והקשו התוספות שם דהא יש לחלק בין שריפת קדשים דאין בהן צורך הדיוט לשריפת תרומה והסיקה תחת תבשילו שיש בו צורך הדיוט נמי. וכתבו דתרומה אין שורפים גזירה אטו קדשים ע\"כ. ומ\"ש רש\"י שם וכאן ולשרפה או להאכילה וכו' וכ\"כ הר\"ב עצמו בפ\"ג דביצה מ\"ה. ומיהו בענין אכילה לכלבים תמהתי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם. ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינו ראויה לאדם הוה ליה לאשמעינן. ותו תנן במ\"ה פרק בתרא דתמורה דתרומה טמאה בשריפה ומדליקין בפת ושמן של תרומה. ופי' הר\"ב לאשמועינן דמותר בהנאה. ולכאורה הוי רבותא טפי למיתני דמותר להאכילה לבהמתו. ובתוספות רפ\"ג דביצה דף כ\"ז הביאו ראיה לפירש\"י מדאמרינן בגמ' פסחים גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו ודחי הראיה דהתם משום [ביעור] חמץ קודם איסורו אמרו לבערו בכך. אבל תרומה טמאה שהתורה אמרה שתשרף. מצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים: \n",
+ "רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. פי' הר\"ב [*דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה כו' כן פירש\"י בפירוש המשנה ומ\"ש לקמן דטעמיה דרבי אליעזר] דס\"ל הואיל אי בעי מתשיל כו'. [*כן הוא בסוגיא ולקמן אפרש דחד טעמא סגי ואיזהו העיקר ובאי בעי מתשיל כו' טעמא] דהא לא מחסרא אלא דיבורא בעלמא. אבל לעיל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לא חשבינן כחמץ של ישראל. אע\"ג דאיכא למימר הואיל בידו לפדותו. משום דהתם מחסר ממונא לא אמרינן ביה הואיל. כן כתב הר\"ן לעיל. ובהכי מתיישב קושית התוספות בדבור המתחיל הואיל וכו' מסוף פי\"א דמנחות וגם הם ישבו כך בדבור הב' ושם אכתוב בס\"ד. והקשה רש\"י יקרא לה שם ואח\"כ תאפה מטעם הואיל. ואר\"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע\"י הואיל. וא\"ת א\"כ אמאי שרי [ר\"א] לאפות [*משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן] בלא הואיל יכול לעשות ע\"י הטלה לצונן [דבסברא זו [*דאינה] מחמצת בתוך המים ודאי לא פליגי] ואור\"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה בהטלתה לצונן ויבוא לידי חימוץ. תוספות [*וז\"ש הר\"ב הוי הקדש טעות ואינה הקדש אגב ריהטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר\"א דס\"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ\"ש הר\"ב עצמו בריש פ\"ו דערכין. ועוד דאין ענין הקדש בטעות לדמתני' דמיירי בחלה דחלה אינה הקדש אלא מכי אמרינן הואיל. הוה כאלו אתשיל עליו והדרא לטבלה ושלו היא וכן פי' רש\"י בסוגיא. והשתא דאמרן דר' אליעזר ס\"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. א\"כ אין שייך הואיל ואי בעי מתשיל בהקדש דהא ריש פ\"ו דערכין כתב הר\"ב דר\"א דס\"ל דהקדש בטעות שמיה הקדש. סובר דמשום הכי אין נשאלין על ההקדש. ונתחדש לי בזה תירוץ על קושיית התוספות בדף מ\"ו ע\"ב בד\"ה הואיל אי בעי כו' השני שהקשו דא\"כ לר\"א הקדש אמאי אינו חייב עליו בבל יראה הא אי בעי מתשל וכו' ותרצו מה שתרצו. ולדידי מעיקרא ל\"ק דר\"א דסבירא ליה להואיל כו' ס\"ל דאין נשאלין על ההקדש. ומש\"ה נמי נ\"ל דרש\"י בדף מ\"ח דדחה לגירסא זו דהואיל אי בעי מתשיל משום דא\"כ הוה ליה לר\"א לפלוג על ואתה רואה של הקדש. דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה. ואיכא למידק על רש\"י אמאי לא מקשה מהך גופיה דאי בעי מתשיל. אלא רש\"י ידע להא דלר\"א אין נשאלין על ההקדש. ומשום הכי אתי עלה מכח אי בעי פריק ליה. אלא דדחיק לי מה שפירש\"י בתחילת הסוגיא דף מ\"ו עמוד ב' שכתב אדרבי אליעזר סבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו הילכך ממונו הוא ע\"כ ובלי ספק דמזה הלשון יצא לו להר\"ב במ\"ש בדר\"א דהקדש בטעות אינו הקדש ברם טעות הוא בידו דהר\"ב זלה\"ה. דהכא דאכתי לא סתר לה רש\"י ללישנא דא מפרש לה דאכולי מילי דהוקדש בפה נשאלין עליו וכסוף השיטה דמסיק דאין לגרוס כן אלא גרסינן הואיל סתם וה\"פ הואיל וכל חדא וחדא חזי' ליה דמכל חדא וחדא מפריש פורתא ואזדא לה הך לישנא לגמרי. וגם מה שפירש עליו דעל כל נדר והקדש וכו'. וכמסקנא זו דמפרש הואיל וכל חדא כו' הנה דקדק רש\"י להקשות מהואיל אי פריק. ולא מקשה מהואיל אי מתשל משום דלרבי אליעזר אין נשאלין בהקדש כדכתבתי. הנה מתוך מה שכתבתי הנך רואה שהר\"ב ארכיב אתרי רכשי דמתחילה פי' דאכתי כל חדא כו'. והוא לשון רש\"י שבפי' המשנה והוא כפי מסקנתו ודל\"ג הואיל ואי בעי מתשיל. ואחר כך כתב הר\"ב להך דאי בעי מתשיל. ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא וחדא כו'. אלא גם בזה לא דק הר\"ב כמ\"ש *) ולענין איזה משתי הטעמים עדיף. נראה בעיני דכיון דקושית רש\"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מתשיל דא\"כ הקדש נמי הא אי בעי פריק מתרצים התוספות בתחילת הסוגיא בדבור הואיל שני. דל\"ק דכי פריק א\"כ היה קונה אותו ואטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע\"כ. ולפיכך הגירסא שרירא וקיימת ולמה נזוז מינה. וגם על פירוש רש\"י דאכתי כל חדא כו'. הקשו בתוס' בדיבור הואיל כו' קמא. ב' קושיות. ואע\"פ שתירצום מכל מקום נחזי אנן לפי גירסתינו שנתקיימה אמאי לא אמרה הסוגיא הואיל ואכתי כל חדא כו'. אלא דלא סברה להני תירוצים ואיך שיהיה הנה הר\"ב טעה בתרתי במאי דפירש שני פירושים בטעמו דר' אליעזר ואינם עולים בקנה אחד. וגם במה שכתב דר' אליעזר ס\"ל דהקדש בטעות אינו הקדש]: \n",
+ "רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן. סבירא ליה כרבי יהושע דלא אמרינן הואיל. וסבירא ליה נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הויא הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. וכ\"פ הר\"ן. והיינו דבגמ' לא קאמר לימא בטובת הנאה קמפלגי אלא בדר\"א ור' יהושע. ומסיק דל\"פ אלא סברי דאינה ממון. אבל בן בתירא ודאי פליג בהכי. ועי' מ\"ש במשנה ג' פי\"א דנדרים: \n",
+ "[*לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. פי' הר\"ב דלאו דידיה הוא וכו' אבל אתה רואה של אחרים. בפרק קמא דף ה' עמוד ב' ופירש רש\"י נכרי]: \n",
+ "אלא מפרשתה. פי' הר\"ב דלא אמרי' הואיל. ומסיים רש\"י הילכך על חימוצה אינה עובר. אבל על אפייתה עובר. דאיכא חדא דלא חזיא ליה: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "שיאור ישרף והאוכלו פטור. פי' רש\"י בגמ' בין ממלקות בין מכרת ובריש פרקין כתבתי הטעם שצריך ביעור: \n",
+ "זה וזה האוכלו חייב כרת. כתב הר\"ב דקרני חגבים נמי הוא סידוק. ובגמרא אמר רבא משום דאין לך סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה: \n",
+ "כאדם שעמדו שערותיו. שפניו מכסיפין. רש\"י: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "מן עובדי כוכבים. וכן הגירסא בפירוש רש\"י. ולפ\"ז אפשר דגרסינן לסטים כגרסת הספר ולסטים ישראלים קאמר אבל בס\"א *) גרסינן מן הגייס וכגירסת הר\"ב ול\"ג ולסטים. וכן הרמב\"ם העתיק בפ\"ג מהלכות חמץ מיד הגייס ולא כתב ללסטים: \n",
+ "ולשבות שביתת הרשות. פירש הר\"ב לדבר הרשות כו' אבל לקנות כו'. כ\"כ רש\"י והקשו בתוס' מהא דאמר בריש פ\"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה [וכתבו הר\"ב שם] ונראה לר\"י דה\"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו עכ\"ל. ותנן במשנה ב' פרק בתרא דביצה ואלו הן משום רשות וכו' והוו מילי דמצוה ועי' בפרק ו' משנה ב' לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "צופים. פירש הר\"ב שם מקום שמשם רואין וכו' וכפירש\"י. והסברא נותנת שכל צדדי ירושלים במקום שרואין אותה היה נקרא צופים. אלא שהיה לכל אחד שם לויי להבדילו מזולתו. והמשנה לא חש להזכיר שם לויי שלהם רק שם הסוג. ומשם הזה אתה למד שרוצה לומר בכל מקום שרואין באיזה צד שתהיה. והשתא ל\"ק מה שהקשו בתוס' דהוה ליה למתני וכמדתן לכל רוח כדתנן ברפ\"ט [ובפ\"ז דשקלים משנה ד'] דהתם דתנן מן המודיעים או ממגדל עדר לאו שמא גרים לומר שכן לכל רוח. הלכך איצטריך למתני בהדיא ועי' משנה ה' פ\"ג דחגיגה. והתוס' שהביאו דתניא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק אינה מוכחת שאין מקום הנקרא כן. אלא באה לפרש מה שאמרתי דצופים דמתניתין שם כולל הוא לכל הצדדין. וז\"ל בעל כפתור ופרח בפ\"ו מה שהזכירו חכמים ז\"ל צופים מסתברא שהוא ממקום שיכול אדם לראות ירושלים שהרי מאשר ירושלים הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאיזה צד שתבא אליה יותר מחצי שעה. והמקום אשר תראהו משם נקרא צופים: \n",
+ "חוזר ושורפו וכו'. פירש הר\"ב דכתיב בקדש באש תשרף כו' כ\"פ רש\"י. ואע\"ג דקרא גבי חטאת כתיב בפרשת צו ולענין הובא דמה בפנים ילפינן מיניה בפרק כל שעה (פסחים דף כ\"ד) שכל שריפת הפסולין בקדש. וכדכתב הכא במקום אכילתו וכו' ע\"ש ברש\"י. וכתבו התוס' דקשה לרבינו יצחק אי מדאורייתא מה לי עבר צופים ומה לי לא עבר צופים. וי\"ל דמבקדש באש תשרף לא מרבינן אלא בשר קדשי קדשים ואימורי הקלים כדאיתא בפרק כל שעה אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן וחכמים גזרו אטו קדשי קדשים ע\"כ ולמסקנא דגמ' בפ\"ז דף פ\"ב ע\"ב דל\"ש קדשים קלים ל\"ש קדשי קדשים לאו מקרא מרבינן אלא גמרא גמירי לה לא קשיא ולא מידי דהכי גמירי לה: \n",
+ "לפני הבירה. מעצי המערכה עי' בפ\"ז מ\"ח: \n",
+ "[*רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה וכו'. עי' במשנה ב' פ\"ז דברכות]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד חצות. פירוש עד חצות תולין במנהגא אבל מחצות ולמעלה איכא איסורא. ולדברי הר\"ב דיהיב טעמא כפי' רש\"י משום ביעור וכו' ותקון [מצה של] מצוה. נראה דאף בזמן הזה קאמרינן. והקשה המגיד בפ\"ח מהי\"ט דאם כן ערבי חג הסוכות נמי הרי יש לו לטרוח בסוכתו אלא הטעם כדאיתא בירושל' דמחצות שחיטת הפסח ואינו בדין שתהא עסוק במלאכה וקרבנך קרב. ותמיד שאני דרחמנא אמר (דברים י\"ט א) ואספת דגנך והאידנא אע\"ג דבטל הטעם לא בטלה הגזירה עכ\"ד. ולי נראה ליישב דשאני צרכי מצה מעשיית סוכה דסוכה רגילין להקדים לעשותה וזריזין מקדימין ממוצאי יום הכפורים. ולפיכך אין בה טרדה בערב יו\"ט שכבר הכינה אבל מצה הרי אמרו בירושלמי [ר' יוסה] אוסר מצה ישנה ונהוג כולי עלמא שלא לאפותה קודם ו' שעות כזמן שחיטה כדאיתא בטור סי' תנ\"ח ומשום כך איכא טרדה בע\"פ. ועי' במשנה ה' מ\"ש שם בס\"ד. [*ועי' מ\"ש במשנה ג' פרק ה' דחולין]: \n",
+ "שלא לעשות. כתב הר\"ב כדי שלא יהא טרוד כו' ותקון מצה של מצוה ומסיים רש\"י דמצוה לטרוח מבע\"י כדי להסב מהר כדאמר בפ' בתרא חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו: \n",
+ "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת. עי' במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "ממקום שכלו למקום שלא כלו חייב לבער. תימה לר\"י והלא אסור לשנות מפני המחלוקת ועד כאן לא שרינן בהולך ממקום שלא לעשות כו' אלא משום דאמר כמה בטלני איכא בשוקא הא אי לאו האי טעמא הוה אסור לשנות. ומיהו י\"ל אי מדאורייתא חייב לבער משום מחלוקת לא יעבור על דברי תורה. ועוד אור\"י דלא שייך מחלוקת בפירות דאמרינן ממקום שכלו באו. תוספות: \n",
+ "חייב לבער. פי' הר\"ב בכובש ג' מיני ירק כו' אוכל כו' הואיל כו'. וטעמא פי' הר\"ב במ\"ה פ\"ט דשביעית ע\"ש: \n",
+ "צא והבא לך אף אתה. ל' הר\"ב מאותו המין שכלה כמו שהביא זה האיש ולא תמצא. כלומר דהא דשרי ת\"ק משום שהמין הכלה בלוע מטעם מין שלא כלה כדמפרש בשביעית. וקא\"ל ר\"י דאין להתיר משום כך שהרי אם יאמרו לאדם אחר שיביא גם הוא מזה המין שהביא זה האיש לא יוכל למצוא כי המין בעצמו כבר חלף הלך לו וכלה ומין זה הבלוע ממין שאינו כלה כמו שהביא זה האיש ג\"כ לא ימצא דמילתא דלא שכיחא הוא שימצא כבוש כיוצא בזה והואיל וא\"א למצוא אין להתיר שלא לבער. ולשון רש\"י צא והבא לך אף אתה מאותו המין מן השדה והרי לא תמצא ואסור ע\"כ. והר\"ב נמשך אחר לשון הגמרא. שבאוקימתות האחרות גם לשון אף דחקתו לפרש דאאחרים קאי: \n"
+ ],
+ [
+ "מקום שנהגו שלא למכור. פירש הר\"ב. דהחמירו דלמא אתי למכור גסה ומקשה בגמרא פרק קמא דעבודת כוכבים למימרא דאיסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא. והא תנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות [של עכו\"ם] מפני שחשודים על הרביעה בריש פרק ב' דע\"ז. ומסיק דעובד כוכבים חס על בהמתו שלא תיעקר ועל בהמת ישראל הוא דלא חס אבל זו שקנאה חס עליה: \n",
+ "אין מוכרין להם בהמה גסה. פירש הר\"ב דגזור שמא ישאיל וכו'. ויעשה העובד כוכבים מלאכה בשבת. וכן לשונו בפרק קמא דעבודת כוכבים משנה ו' ומה שכתב א\"נ פעמים שמוכרה לו [ע\"ש] עם חשיכה וצועק לה הישראל כו' ונמצא מחמר וכו'. וא\"ת והרי כתב הר\"ב בריש פ' בתרא דשבת דחיובא דמחמר כשטעונה מיהת כל שהוא. וא\"כ תיפוק ליה מטעם הקדום דאדם מצווה על שביתת בהמתו. ותירצו בתוספות פרק קמא דעבודת כוכבים דמשום שביתת בהמתו לחוד לא הוה אסרינן מכירה דלית בה איסור כי אם לפי שעה בשעת מכירה דסמוך לחשיכה ודוקא שאלה ושכירה אסרינן משום שביתת בהמתו משום דעושה כל השבת אבל משום שעת המכירה דלפי שעה לא אסרינן אי לאו טעמא דמחמר דחמיר טפי. ע\"כ. וכלומר שהוא לאו דבגופיה. ולי היה נראה דהכא מיירי שאחר הקנייה שכבר קנה העובד כוכבים יחמר הישראל לפי שירא פן יחזור העובד כוכבים ממקחו ויבא עמו לפחות לידי מחלוקת. אי נמי שלא יהא לו תרעומות מן העכו\"ם מיד. ודכתב דמחמר אחר בהמתו לישנא דדינא דמחמר נקט דאיתמר בהאי לישנא בגמ' פרק בתרא דשבת משום דמסתמא בהמתו הוא דמחמר שהיא מכרת בקולו אבל ודאי דאיסור דמחמר איתא בשאר בהמה נמי דמאי שנא דאיסורא דגופיה הוא ובחד לישנא בגמרא איתא המחמר אחר בהמה בשבת כו' והשתא אתי שפיר דכיון שאחר הקנייה הוא. נמצא שאין זו בהמתו שיהא מצווה עליה בשביתתה אבל משום מחמר עביד איסורא אפילו כשאינה בהמתו כדאמרן. ויש לדקדק קצת מלשון הרמב\"ם שכתב בפירושו שמא ימכרנה ע\"ש ולא תיטב בעיניו ויחמר אותה בעליה וכו' ואי איתא דקודם הקנייה מיירי. לא היה צריך לכתוב אלא שמחמרה כדי שיקנה אותה אלא ודאי שכבר קנאה ומשום שלא ייטב בעיניו ורוצה לחזור ממקחו או להתרעם עליו הילכך מחמרה וכו' והואיל והמקח נגמר ונעשה ואין יכול לחזור בדין אין כאן איסור שביתת בהמתו. ומשום מחמר איכא כדאמרן. אלא שנראה קצת דדוקא בבהמתו אסר רחמנא דהא איסור דמחמר נמי מהך קרא דאיסור דשביתה הוא דנפיק לן וכתיב ביה ובהמתך. ושוב מצאתי בהר\"ן דפרק קמא דעבודת כוכבים דמפליג נמי בין מחמר לשביתת בהמה כמו שכתבתי והפריז עוד דמיירי שיוכל לחזור בדין אם נמצא טעות במקחו שכן דרכן של בני אדם לקנות בהמה ואם יהיה טעות במקחו שיחזור ואפילו הכי לא הוי בהמתו הואיל והקנייה נעשית ונגמרה והביא ראיה לדבריו: \n",
+ "[*וסייחים. מפורש במ\"ג פ\"ה דבבא בתרא]: \n",
+ "ושבורים. פירש הר\"ב מחלפי וכו' וכן פירש\"י. ובמסכת עבודת כוכבים לא פירש הר\"ב כן ושם אפרש בס\"ד: \n",
+ "רבי יהודה מתיר בשבורה. פירש הר\"ב דאינה בת מלאכה לעולם. והלכך מסתמא לשחיטה זבנה ולא משהי לה ולא חזי לה ישראל בי עובד כוכבים דתיפוק חורבה מינה לזבוני שלימה. רש\"י: \n",
+ "בן בתירא מתיר בסוס. פירש הר\"ב הואיל ולרכיבה עומד והחי נושא את עצמו. וכן פירש רש\"י כאן ובמסכת עבודת כוכבים. ושם לא פירש כן הר\"ב אלא בעומד לרכיבה לכולי עלמא שרי וכי פליגי במיוחד לעופות דבן בתירא סבר כל חי נושא את עצמו ורבנן סברי דוקא אדם. וכן כתבו התוספות דרש\"י לא דק בפירושו זה דבפרק המצניע (שבת צד.) אמרינן דכולי עלמא סברי דאדם נושא את עצמו וכפירוש הר\"ב שם משנה ה'. מכל מקום נראה לי לישב פירוש רש\"י על הדרך שכתבו התוס' בפרק המצניע שחכמים אוסרים בכל הסוסים משום סוס המיוחד לעופות דלא חלקו חכמים בסוסים ע\"כ. ולפיכך נקט רש\"י סוס דרכיבה משום דרבנן דאסרי אפילו בסוס דרכיבה וניחא ליה לאשמעינן כח דרבנן דהלכה כמותם מלאשמעינן כח דרבי יהודה אע\"ג דכח דהתירא הוא. וזה מחזיק לפסק הר\"ב והרמב\"ם בכאן ובמסכת ע\"ז שכתבו דאין הלכה כבן בתירא ובגמ' דעבודת כוכבים אמר רבי יוחנן הלכה כבן בתירא אלא ודאי דלא הוה בגירסתם וכמו שכתבתי בכיוצא בזה בריש מכילתין. ותמה אני על הרב המגיד בפ\"כ מהלכות שבת שכתב הרמב\"ם ומותר למכור להם סוס שאין הסוס עומד אלא לרכיבת אדם לא למשוי והחי נושא את עצמו. וכתב ה\"ה כבן בתירא ובגמ' וכו' אמר ר\"י הלכה כבן בתירא ע\"כ. ור\"י גופיה קאמר בפ' המצניע דר\"י בן בתירא סבירא ליה דאפי' עופות חי נושא את עצמו ומתיר אפי' במיוחד לעופות וכן פי' הרמב\"ם במשנתינו דהכא ודעבודת כוכבים. והיינו כפי' התוספת דבמס' ע\"ז ואם כן היאך אפשר לומר דפוסק כבן בתירא אלא כמ\"ש בפי' המשנה דאין הלכה כבן בתירא. ול\"ג בגמרא אמר ר\"י הלכה כבן בתירא. ועוד בפרק המצניע אמרו ר' יהודה בן בתירא ור\"נ אמרו דבר אחד ואיכא מ\"ד דכל כה\"ג שיטה היא ואין הל' כחד מינייהו. מיהו הר\"ן חולק בזה בפ\"ק דסוכה. מכל מקום הואיל ולא אפסק הלכתא פסק כת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא לאכול. לשון הר\"ב שנראה כאוכל פסחים בחוצה לארץ וכן לשון הר\"ן. ולא ידענא מאי קאמרי דהא מקום אכילת פסחים בכל העיר ולא בכל הארץ כדתנן בסוף פרק איזהו מקומן. ולשון רש\"י כאוכל פסח בחוץ [*ומיהו בר\"פ כיצד צולין (פסחים ע\"ד.) דמייתי למתני' שם בסוגיא שם כתב ג\"כ רש\"י בחוצה לארץ ונ\"ל שמאיזה תלמיד טועה הוגה כן ואין צ\"ל אלא בחוץ]: \n"
+ ],
+ [
+ "רשב\"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת\"ח. פירש הר\"ב ולא מחזי כיוהרא והא דבסוף פ\"ב דברכות לענין חתן שלא יקרא ק\"ש איפכא שמעינן להו דרשב\"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי מתרץ בגמרא דרבנן סברי הכא כיון דכ\"ע עבדי מלאכה ואיהו לא עביד מחזי כיוהרא. אבל התם כיון דכ\"ע קרי ואיהו נמי קרי לא מחזי כיוהרא ורשב\"ג סבר התם דבעינן כוונה ואנן סהדי דלא מצי כווני דעתיה מחזי כיוהרא אבל הכא לא מחזי כיוהרא אמרי מלאכה הוא דלית ליה פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. ואיכא שינויא אחרינא דמוחלפת השיטה. וכתב הב\"י בסי' ע' גבי ק\"ש דהרמב\"ם פוסק דרשאי משום דס\"ל כהאי שינויא דמוחלפת השיטה וא\"כ קמה לה סברת ת\"ק אליביה דרשב\"ג וקי\"ל כל מקום ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו ומה\"ט נמי פסק הרא\"ש דאינו רשאי משום דסובר כאידך שינויא וסבר רשב\"ג דאינו רשאי והלכה כמותו בכל מקום וכו' אלו דבריו ז\"ל. ואני תמה עליהם דהרי הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות תענית לא הביא דברי רשב\"ג דמשנתינו דהכא ואילו כדבריו ז\"ל ה\"ל לפסוק דלא חיישינן ליוהרא ושכל אדם רשאי לעשות עצמו כתלמיד חכם. וכ\"כ בהדיא בפירוש המשנה דאין הלכה כרשב\"ג בכאן ובברכות אלא נ\"ל דלא זו הדרך ולא זו הסברא של הרמב\"ם אלא סבירא ליה נמי כאידך שינוייא דלא מוחלפת השיטה כלל דהכי ניחא טפי. אי נמי משום דרב שישא בר אידי דמשני ליה בתראה הוא כדכתב הב\"י להרא\"ש ובתרתי מתני' פסק כת\"ק ולא כרשב\"ג והאי כללא דקאמר כל מקום ששנה וכו' אמוראי פליגי ביה והרמב\"ם סבירא ליה כמאן דפליג וכבר כתבתי בזה במ\"ז פ\"ח דערובין. והרא\"ש פסק כרשב\"ג משום דמסתבר ליה טעמיה דרשב\"ג וכ\"כ בשם הרי\"ף בסוף פרק גט פשוט דהדין כללא דכל מקום ששנה רשב\"ג כו' לאו דוקא הוא דלא אמרו הלכה כרשב\"ג אלא עד דאיכא טעמא. וכ\"כ הר\"ן במשנה ד' פ\"ו דכתובות דגאונים פסקו שם כרשב\"ג שבמשנתינו לפי שאינו חולק ע\"כ. ואי איתא דכללא הוא אפי' אתא לאפלוגי הלכה כמותו: \n",
+ "וחכמים אומרים ביהודה כו'. פי' הר\"ב חכמים סבירא להו דעשיית מלאכה כו' איסור גמור כו' עי' מ\"ש הר\"ב בסוף פ\"ק דיבמות מאי דפריך בגמרא מלא תתגודדו: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פירש הר\"ב מידי דהוה אתענית וכו'. ולכאורה סברא דבית שמאי עדיפא דילפי איסור מלאכה מאיסור מלאכה. ונראה לי דלחכמים דהכא דסברי איסורא איכא טעמא דאיסור כדאמר בירושלמי משום שחיטת הפסח כמ\"ש בריש פירקין וקאמרי בית הלל דכיון דאיסור מלאכה משום שחיטת הפסח הוא הוי איסור מלאכה דידיה כאיסור אכילה דתענית שהרי הקרבן והתענית שוים הם דשניהם לכפרה באים. ובקרבן עצמו הלילה הולך אחר היום ולא היום אחר הלילה. אלא דהכא איסור דלילה שאחריו לאו משום לתא דידיה אלא משום עצמו. ולפיכך יליף מתענית דמצינו שאיסורו ביום בלבד ולא בלילה כלל. כן איסור מלאכה דמחמת קרבן הדומה לו כמ\"ש לא נאסר הלילה שלפניו. וא\"ת ומאי דוחקיה דרש\"י והר\"ב דפירשו לעיל דלא כהירושלמי והרי בכאן לחכמים על כרחיך צריך לההוא טעמא. ויש לומר דבירושלמי עצמו פריך א\"כ יהא כל היום אסור כמו יחיד שמביא קרבן דאסור בכל היום ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא עד חצות כדאיתא בריש פרק דלקמן כמ\"ש התוספות בריש פרקין והאי שנויא ס\"ל לדוחק דכיון דמשום שהוא יום קרבן אסרינן לא שייך לחלק היום בעצמו. וביהודה נמי שעושין מלאכה לסברת רש\"י והר\"ב לית להו טעמא דירושלמי באחר חצות אלא כפירושם: \n",
+ "הנץ. עיין מ\"ש במ\"ב פ\"ק דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "גומרה בי\"ד. דהיינו עד חצות דוקא דאין לך לצורך המועד יותר מלספר ולכבס ולכך התירו חכמים ואפילו להתחיל ואפילו הכי לא התירו אלא עד חצות. הרא\"ש: \n",
+ "וחכמים אומרים שלש אומניות עושין. כבר כתבתי לשון הרא\"ש דאפילו להתחיל שרי וטעמו כמ\"ש הראב\"ד בהשגה סוף הלכות י\"ט דמדאמרינן ג' אומניות עושין ש\"מ דלהתיר באו ולאו לאסור באחרים שלא לגומרי דהוה ליה למימר וחכמים אומרים אין עושין אלא ג' אומניות: \n"
+ ],
+ [
+ "מושיבין שובכים. לשון הר\"ב שובכי יונים וכו'. נראה דגריס במשנה כלישנא אחרינא שכתב רש\"י וז\"ל ל\"א הכי כתב בסדר משנה מושיבין שובכין ותרנגולת כלומר שובכין ליונים ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים והכי מסתברא דשובך לא שייך אלא ביונים עכ\"ל. והר\"ב מפרש דישיבת שובכים ליונים נמי לגדל אפרוחי יונים ולגירסת הספרים אע\"ג דרש\"י מפרש לה נמי לענין ישיבת ביצים נראה יותר כדברי המגיד בסוף הלכות י\"ט כדס\"ד בדעת הרמב\"ם דמושיבין שובכין מלשון שובך ורוצה לומר מקום שיעמדו התרנגולין והתרנגולת. וכן נראה מן הערוך. וקושיא דהשתא אותובי כו' ממ\"ש ואם מתה מושיבין אחרת תחתיה כ\"ש שמחזירין אותה כשברחה ע\"כ: \n",
+ "בארבעה עשר. בסיפא דמוליכים כלים מבית האומן מסקי המגיד והב\"י דהיינו כל היום דלאו מלאכה הוא ולא אסרו במועד אלא שמא יאמרו תקנן במועד. והלכך בי\"ד כל היום שרי. וכתבו שכן מצאו במקצת ספרי הרמב\"ם ומדהרמב\"ם התחיל בסיפא וביאר בה דכל היום קאמר והדר כתב לכל הני דרישא ש\"מ דהני נמי לאו מלאכות הן אלא טרחא אבל הטור הקדים וכתב לכל הני סתמא והדר כתב לסיפא דמוליכין כו' וביאר בה דכל היום שרי משמע דס\"ל דאינך לא משתרו אלא עד חצות: \n",
+ "מחזירין וכו' ואם מתה. פירש הר\"ב והוא שישבה כו' דשוב כו' הלכך אם מתה מושיב כו' פתח בחזרה וסיים במתה והכי הוה ליה למימר הילכך אפי' אם מתה מושיב כו' דודאי דמשום דרבותא הוא תני ליה במתניתין ורבותא דתרנגולת אחרת שלא ישבה על אלו הביצים מעולם איכא טרחא יתירה להושיבה. שאינה יושבת על ביצים שהוחמו מאחרת אלא בקושי ומה\"ט סבירא להו הרמב\"ם והטור דהך דמתה בי\"ד דוקא קאי ולא בחול המועד הואיל ואיכא טרחא יתירה והאי פירקא בי\"ד עסיק כל מה דאפשר לאוקמי בי\"ד מוקמי ואע\"ג דהשתא איכא נמי לאקשויי השתא אותובי שובכין לכתחילה אמרת דשרי אם מתה מיבעיא דהא לא קשיא דבכמה דוכתי אמרינן זו ואין צריך לומר זו קתני אלא דהנך תלת בבי לאו מתני בחדא סוגיא דרישא ומציעתא מתני בזו וא\"צ לומר זו ומציעתא וסיפא מתני בלא זו אף זו הוה קשיא ליה וכיון דאוקימנא מציעתא בחה\"מ קמו להו רישא וסיפא דסיפא דמיירי בי\"ד בזו וא\"צ לומר זו ותו לא קשיא מידי כן כתב בית יוסף סי' תקל\"ו ולפיכך נמי כמו שאפשר להגיה בדברי הר\"ב מלת אפילו. כן אפשר להגיה מלת בי\"ד. ויהיה הלשון הילכך בי\"ד אם מתה וכו' ומתישב גם כן מה שהקשתי. ועוד שיהיו דבריו מסכימים לפסקו של הרמב\"ם והטור ע\"כ לא הגהתי והנחתי הלשון שקיל למעיין והבוחר יבחר: \n"
+ ],
+ [
+ "מרכיבין דקלים כל היום. פי' הר\"ב שהזכר עושה פירות והנקיבה אינה עושה פירות וכ\"כ רש\"י וכ\"כ התוס' בפרק רבי ישמעאל במנחות דף ע\"א וצריך לומר שנקרא זכר על שם שהוא נעוץ ורוכב באילן והאילן שהוא נעוץ בו ורכוב עליו נקרא נקבה לפי שהוא נקוב ומקבל הזכר וכל זה אינו מספיק להסכמת השמות כי יותר היה ראוי שיקרא העושה פירות נקבה והבלתי עושה זכר ומצאתי בערוך ערך נסן [ע\"ש] שכתב שיש בדקלים זכר ונקבה ופירות הזכר אין בהם מחיקות כתמרים אלא טעם אכילה בלבד ובעודם קטנים. וכשיגדלו לזמן מועט יופסדו מלאכול אבל מהנים לדרך אחרת שבהגיע זמן הדקל הנקבה ומשלחת המכבדות שלה עם תמריה ועדיין התמרים הן כעדשים מביאין פרי הזכר ומסביכין בעוקץ ידה מהן ומזהמין אותן וכורכים לה אגד והמכבדות של תמרה מצליחות ומוציאין פירות נאים ובלבד שלא תאחר זמנן אפי' יום אחד שאם תשהא הרכבת דקל יום אחד יפסדו פירות הדקל. ואותן התמרים שאחרו בלא הרכבה לא יצליחו ובהגיע התור יום י\"ד בניסן על זה אמרו מרכיבין דקלים כל היום מפני ההפסד: \n",
+ "וכורכין את שמע. כתב הר\"ב שני פירושים. ותנאי נינהו כיצד היו כורכין את שמע אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ולא היו מפסיקין דברי ר\"מ. ר\"י אומר מפסיקין היו אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. נמצאת למד שפירוש הראשון דברי ר\"י הן. ופירוש השני דברי רבי מאיר הן. וכן פירשם רש\"י. ובפרק היה קורא מפרש הר\"ר יונה לדבריו דזה שכתב בדר\"מ שלא היו מפסיקין בין אחד לואהבת ר\"ל שלא היו מפסיקין כלל בין אחד לואהבת שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וגם לא היו מאריכין בדל\"ת. ור\"י אמר מפסיקין היו בדל\"ת. אלא שלא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. וקשה על זה שלא ה\"ל לומר לשון מפסיקין אלא מאריכין היו. אלא הכי פירושו. אומרים שמע ישראל ולא היו מפסיקין. כלומר שלא היו קוראים אותה בנחת עם הטעמים שלה כמו שאנו נוהגים היום שעיקר מצות קריאת שמע הוא לקרות עם הטעמים שלה. ר' יהודה אומר מפסיקים היו. כלומר אומרים היו שמע ישראל בנחת אלא הכריכה היתה שהיו כורכים שמע עם ואהבת ולא היו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ע\"כ. אבל מצאתי לפירש\"י. בירושלמי. דהכי איתא התם אמר רב אחא וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה. ר' יוסי וכו' שמע ישראל וגו'. אלא שלא היו מפסיקין בין אחד לברוך ע\"כ ונראה דודאי דרש\"י מפרש מהירושלמי הזה וגירסתו היתה בין אחד לואהבת וראיה לדברי דבפ\"ו דמנחות דף ע\"א מפרש ולא היו מפסיקים ליתן ריוח בין תיבה לתיבה ע\"כ. הרי שכתב פי' הראשון דירושלמי ומכל מקום בירושלמי אין למחוק הגירסא דנ\"ל דהרוקח גירסתו כך היתה שכתב ב\"י בסימן פ\"א בשמו להפסיק בין אחד לברוך ונ\"ל שע\"פ הירושלמי כתב כן: \n",
+ "וקוצרין וגודשין לפני העומר. בגמרא פריך והתנן פ\"י דמנחות משנה ח' קוצרים בבית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם. ותו על ג' תנן והני ד' הוו אלא סמי מכאן קצירה: \n",
+ "וקוצרין לפני העומר. כאית תניי דתני מלפני העומר בירושלמי ריש מסכת חלה כמ\"ש שם דלאידך תניי דתני התם מלפני הפסח. הכי נמי הוי ליה למתני הכא לפני הפסח: \n",
+ "מתירין גמזיות. לאית ספרים דגרסי מחזיר כמ\"ש הר\"ב הוא מלשון זירין דארזא בגמרא דסוף שבת אמתני' ולא את הזירין דאיכא דמפרש לה בגמרא זירי דארזי והן ענפי אילנות כו'. [*ועי' מ\"ש מ\"ו פ\"ג דמעילה]: \n",
+ "ונותנים פאה לירק. פירש הר\"ב דקי\"ל דכל דבר שאין מכניסו לקיום כו'. ואמרינן בגמ' דאינהו נמי ס\"ל להך כללא כדתנן סתמא במ\"ד פרק קמא דפאה. והכא בעלי הלפת שמכניסין אותן לקיום ע\"י האמהות עסקינן מר סבר מכניסו לקיום ע\"י ד\"א שמיה קיום. ומר סבר לא שמיה קיום: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ששה דברים כו'. בגמ' שלנו זו אינה מן המשנה. אלא תנו רבנן ששה וכו'. וכן כתב הרמב\"ם זאת ההלכה היא תוספתא. אבל ראיתי לפרשה לפי שיש בה תועלת ע\"כ]: \n",
+ "גירר עצמות אביו. כדכתיב בדברי הימים (ב' כח) וישכב אחז עם אבותיו ויקבר בעיר ירושלים כי לא הביאוהו לקברי מלכי ישראל ומדתנן גירר עצמות אביו והוה ליה למתני כשמת אביו גררו אלא שמע מינה שהיה זה אחר עיכול הבשר כי כן היה מנהגם לקבור מתחילה. ואחר זמן כשנתעכל הבשר מקלטים. העצמות וקוברין בארזים כדאיתא בסוף טי\"ד. אבל לפי הטעם דגררו משום שיתגנה וכו' כדפי' הר\"ב וכפירוש רש\"י לא יתכן לומר דבלקיט עצמות גירר דמשמע שמתחילה בקברו הוציאו במטה נאה וכבודה. אלא נ\"ל שלא היה כאן כי אם קבורה אחת. כי לא כן יעשה למלכים לקוברם בתחילה ואח\"כ ללקט עצמותיהן. אלא קודם קבורתם מחנטין אותן ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האיברים הפנימים וממלא במקומן בשמים ומשיחת הגוף מבית ומחוץ לא יתעפש ולא יסרח ויותכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד כדברי האברבנאל בפרשת ויחי. וכה תמצא בשאול (שמואל א ל״א:י״ב) ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו וגו' וישרפו אותם שם ויקחו עצמותיהם ויקברו וגו' קראו החנטה בשם שריפה. והרד\"ק כתב שהוא על שם הבשמים ששורפין ע\"כ. ולי נראה שהשריפה מוסב על הגויות לפי שבשמי החנטה שורפים אותם. והנה העיד הכתוב שלא קברו אחר השריפה כ\"א העצמות ואין זה כ\"א שהשריפה הזאת שריפת החניטה היא ולא נשארו כ\"א עצמותיהם ואין עלי תשובה ממאמרם ז\"ל בפרק קמא דע\"ז דף י\"א שאמרו שורפין על המלכים וכו' ומה שורפין מטותיהן וכלי תשמישן. ש\"מ דשריפת מלכים היינו מטותיהן וכו'. וגבי שריפה דשאול האמורה ת\"י וקלו עליהן כמו דקלן על מלכיא. לא קשיא כלל. שזה שאמרו רז\"ל מטותיהן כו' היינו לאשמעינן שאין בהן משום דרכי האמורי דמהא איירי התם דה\"א כיון שאין תועלת מגיע משרפה זו שאין זה אלא מדרכי האמורי ואסור קמ\"ל דשרי. ועוד דאילו לשאר אדם אסור. אבל בשרפת החנטה שיש בה תועלת גדול שלא יתעפש ולא יסרח ורימה לא תשלוט בו ולא יתרחקו ממנו בני אדם לא איצטריך לאשמעינן. והחכם יונתן בתרגומו ג\"כ לא בא אלא לבאר ולהוסיף שלא מלבד ששרפו אותם ע\"י חנטה וכיוצא בזה לתועלת האמור שזה מבואר בכתוב עצמו מדאמר אותם גם מדכתיב בתר הכי ויקחו עצמותיהן כמ\"ש אלא ביאר שבכלל וישרפו היתה כל ענין שרפת המלכים כמו דקלן על מלכיא ואולי הוציא זה ממלת שם שהיא מיותר לכאורה אלא שאמר הכתוב ששרפו אותם ע\"י החנטה וגם שרפו שם שרפה אחרת והיא מטותיהן וכלי תשמישן. ויצא לנו כי גירר עצמות שאמר קבורה זו היתה לו ולא אחרת. כי כן דרכן של מלכים וכבוד לא נעשה לו בשום קבורה כלל: \n",
+ "וגנז ספר רפואות. פירש הר\"ב לפי שלא היה לבם נכנע כפירש\"י. והקשה הרמב\"ם דאם כן כשירעב האדם וילך אל הלחם ויאכל ממנו בלי ספק שיבריא מאותו חולי החזק חולי הרעב אם כן כבר נואש ולא ישען באלהיו נאמר להם הוי שוטים כאשר נודה לשם בעת האכילה שהמציא לי מה שישביע אותי ויסיר רעבתנותי ואחיה ואתקיים כן אודה לו שהמציא לי רפואה ירפא חוליי כשאתרפא ממנו ומפני כן פירש פירושו שכתב הר\"ב בשמו. והוקשה לו גם כן על פירושו דמעיקרא למה נעשה זה הספר על הצורות [דכיון שהיה מפורסם בין ישראל עד שהוצרך לגונזו יתכן לומר שנתחבר מחכמי ישראל. ועוד דהוה ליה לשורפו] [*ובהקדמת הרמב\"ן לפירוש החומש כתב ששלמה כתב ספר רפואות הזה] ואמר שלא עשאו המחבר כדי לעשות מעשה אלא על דרך החכמה בטבע המציאות וכדרך שאמרו ז\"ל [שבת ע\"ה א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות: \n",
+ "קיצץ דלתות היכל. כדכתיב במלכים (ב) יח (טז) בעת ההיא קצץ חזקיה את דלתות היכל ה' וגו' ויתנם למלך אשור ולא הודו לו שהיה לו לבטוח בהקב\"ה: \n",
+ "סתם מי גיחון. בדברי הימים (ב' לב ל') כתיב והוא יחזקיה סתם את מוצא מימי גיחון העליון. ולעיל מיניה כתיב ויסתמו את כל המעינות וגו' למה יבואו מלכי אשור ומצאו מים רבים. וגיחון דהכא לאו היינו גיחון דפרשת בראשית הוא הסובב את כל הארץ כוש. אלא מעין היה בירושלים שנקרא כן. כדכתיב בתחלת ספר מלכים והרכבתם את שלמה וגו' והורדתם אותו אל גיחון ומשח אותו שם. כפירש\"י בפרק קמא דברכות דף י': \n",
+ "עיבר ניסן בניסן. כמו שנאמר בדברי הימים [ב ל ב] ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח בחדש השני: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "תמיד נשחט. כתב הר\"ב דזמן שחיטת תמיד מכי ינטו צללי ערב וכו' ואין צל נוטה אלא צל כל אדם תחתיו. רוצה לומר ואין לו נטייה לא למזרח ולא למערב אבל שיהיה תחתיו ממש זהו דבר שהחוש מכחישו בכל אלו הארצות ואף בארץ ישראל. לפי שאין צל כל אדם תחתיו אף באמצע היום. אלא להשוכנים בין עגול סרטן לעגול גדי. ואחת בשנה תבא השמש נוכח הראש לקצתם קצתם איש איש ביומו לפי מספר עגולי השמש שתעשה מראשית השנה עד אחרית השנה אבל לשוכנים חוצה לעגולים האמורים לעולם השמש דרומית או צפונית להם ועושה צל בהכרח הנוטה לצפון או לדרום אפי' בצהרים והנה ארץ ישראל ידענו כי היא כמו שמנה מעלות לצפון עגול סרטן. ולשון הרמב\"ם משיאריך הצל ויראה לכל שהאריך: \n",
+ "בשמנה ומחצה. פירש הר\"ב ומאחרין וכו' שאי אפשר להקריבם וכו' השלם כל הקרבנות כולן וז\"ל רש\"י ולא תשלימן על תמיד הערב דלאחר תמיד הערב לא תקריב קרבן ועי' משנה ד' פ\"ד דר\"ה: \n",
+ "בערב פסח נשחט בשבע ומחצה. פירש הר\"ב שהפסח קרב אחר התמיד וכו' מפורש במ\"ג ע\"ש: \n",
+ "חל להיות בערב שבת כו'. כתב הר\"ב דאיכא נמי צליית הפסח כו' וצריך לצלותו מבעוד יום. וכן לשון רש\"י בכאן. גם ביומא דף כ\"ח אבל רוצה לומר קודם הלילה דהא תנן בסוף פרק קמא דשבת משלשלין את הפסח בתנור עם חשיכה ולשון הרמב\"ם לפי שא\"א לצלותו בליל שבת [*ומ\"ש הר\"ב] ומותבינן ליה אדיניה עי' מ\"ש בפ\"ט משנה ב' בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ששחטו שלא לשמו וקבל והלך וכו'. פי' הר\"ב בארבע עבודות הללו המחשבה פוסלת. זה יתבאר בארוכה במקומו ריש זבחים. אבל מ\"ש מחשבה ר\"ל הדבור שחושב ואומר שלא לשמו וזהו שכתב לקמן בסמוך כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו' וכ\"כ התוס' סוף פ\"ג דבבא מציעא ואעתיקם שם בס\"ד: \n",
+ "או לשמו ושלא לשמו וכו'. פי' הר\"ב כגון ששחט לשמו וקבל הדם שלא לשמו. או שלא לשמו ולשמו. פירש הך סיפא אשמעינן כו'. לדבריו סוגיא דמתניתין דתנא והדר מפרש דהא דתנא רישא הפסח ששחטו שלא לשמו או קיבל. או הלך. או זרק. מפרש לה דל\"ש לן אם הקדים לשמו. או הקדים שלא לשמו א\"נ רישא ששחט בסתם וקבל שלא לשמו וה\"א כי מפרש לשמו לא עקר ליה שלא לשמו דבעבודה אחרת קמל\"ן או לשמו ושלא לשמו. ובין כך ובין כך קשיא ליה דהשתא כשהקדים לשמו אמרת דאתא שלא לשמו דבתריה ופסליה כשהקדים שלא לשמו שנפסל ועומד הוא מיבעיא דמהיכי תיתי לן שיחזור ויוכשר. וניחא ליה דהך סיפא אשמעינן דמחשבין מעבודה לעבודה כגון דאמר הריני שוחט לשמו כו'. הוצרך לפרש כן אע\"ג דלישנא דהך סיפא איפכא הוא שלא לשמו ולשמו. מ\"מ אף מעבודה לעבודה נמי לא אצטריך לאשמעינן כשהקדים שלא לשמו הלכך מפרש לה הכי ומבבא יתירא הוא דדייק דלהכי אתא כך נראין דבריו. אבל לא ידעתי מי הכניסו לכל הדוחקים הללו. דבהדיא אמרינן בגמרא דבבא דלשמו ושלא לשמו לא צריכא דהא היינו רישא דאו או קתני. וכתבו התוספות דאין לפרש הא בסתם והא במפרש דסברא הוא דבב' עבודות אינו מועיל מפרש יותר מבסתם ע\"כ. ומוקים לה לבבא זו דלשמו ושלא לשמו למחשב בשתי עבודות כגון דאמר הריני שוחט לשמו וכו'. ודקתני תו או שלא לשמו ולשמו פסול בדין הוא דלא איצטריך ליה ואיידי דתנא לשמו ושלא לשמו. תנא נמי שלא לשמו ולשמו. וכיון דהתלמוד ניחא ליה לפרש דתנא איידי לא הוי ליה לבחור דרך לעצמו וסובל בזה גם כן דוחק גדול דמאי דאשמעינן בסיפא לא הוה כלישנא דמתנייה בה. ועוד משום הכי דלא ניחא לפרש איידי בחר בפירושו הואיל ומדינא לא נפקא לן מידי. אכתי לא הוה ליה לבחור פירוש מלבו שהיה לו לפרש כאידך אוקמתא בגמרא דלשמו ושלא לשמו מיירי בעבודה אחת ואשמעינן דאף בגמר דבריו נתפס ותנא תו שלא לשמו ולשמו לאשמעינן דהא דבגמר דבריו נתפס היינו כר' יוסי דפרק ה' דתמורה משנה ג' דאף בגמר דבריו נתפס אמרינן ולתרוייהו איכוין. לאפוקי מבן ננס בפרק ז' דב\"ב מ\"ג דאמר תפוס לשון אחרון דווקא והוי כשר. וכן הלכה כרבי יוסי במסכת תמורה. והר\"ב בעצמו מפרש כך לבבות הללו בפרק קמא דזבחים מ\"ד ובריש מנחות. [*ועי' מ\"ש במ\"ח פ\"ח דב\"מ ומה שכתב הר\"ב כגון דאמר כו' עי' בזה משנה י\"ב פ\"ג דב\"מ]: \n",
+ "פסול. פי' הר\"ב נפקא לן מקרא דכתיב ואמרתם וגו' ועיין בריש זבחים בפירושו: \n"
+ ],
+ [
+ "ושלא למנויו. דת\"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. גמ': \n",
+ "לטמאים ולטהורים. כן הנוסח בכל הספרים שראיתי [*וכן כתבו [התוספות] ריש דף ס'] ובסוף פ' דלקמן נמצא בסדר המשנה בירושלמי לטהורים ולטמאים: \n",
+ "שחטו קודם לתמיד כשר. [*דלכתחלה פסח מאוחר לתמיד] משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים כדכתב הר\"ב שנאמר (דברים ט״ז:ו׳) תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו וגו' בין הערבים. ואילו בתמיד לא כתיב אלא (במדבר כד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. בגמרא דף נ\"ט והרמב\"ם בפרק א' מהל' תמידין כתב טעם לפי שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. ועי' מה שכתבתי ריש פרק ב' דסוטה ופרק שני דיבמות: \n"
+ ],
+ [
+ "השוחט. עי' בדרבי יהודה לקמן בסמוך: \n",
+ "על החמץ. מ\"ש הר\"ב שהיה ברשות אחד מבני חבורה דאמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין גמרא. ומ\"ש הר\"ב דאפילו החמץ חוץ לעזרה. מפרש בגמ' דאף ע\"ג דכתיב על חמץ לא בעינן על בסמוך ועי' משנה ה' פי\"א דמנחות מה שאכתוב שם בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דאין הזבח נפסל. בירושלמי מפרש דזבח קרייה רחמנא. כ\"מ פ\"א מהלכות קרבן פסח: \n",
+ "רבי יהודה אומר אף התמיד. פירש הר\"ב שהיה החמץ ברשות השוחט או המקריב ר\"ל זורק הדם או מקטיר האמורין דזריקת דם פירש\"י דאיתרבייא במכילתא מדם זבחי ומקטיר ילפינן בגמרא מדסמכיה לא תשחט ללא ילין חלב כל שישנו בעבודה שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ ולכ\"ע ילפינן הכי וה\"ל להר\"ב לפרש כן בתנא קמא ומה שכתב הר\"ב דדריש זבחי המיוחד לי. בגמ'. וצריך לומר דהכי יליף זבח זבחי כלומר זבח היינו פסח וכתיב נמי ביו\"ד להביא התמיד. דהא ר\"י אף התמיד קאמר ש\"מ דלהוסיף בא: \n",
+ "ושאר כל הזבחים. גמ'. דכתיב זבחי זבחי תרי זמני קרי ביה זבח זבחיי. פי' רש\"י שקיל י' דחד מינייהו שדי אאידך קרי ביה זבח דהיינו פסח וקרי ביה זבחיי לשאר זבחים: \n",
+ "ובמועד וכו'. שלא לשמו. פי' הר\"ב אלא לשם שלמים חייב דלהכי קאי. כדפי' ברפ\"ק דזבחים דקי\"ל פסח בשאר ימות השנה שלמים הוי וכל דינו כשלמים. וקשה דאפילו לשמו יהא חייב דהא שלמים ששחטן שלא לשמן דהיינו לשם פסח חייב ומוקים בגמ' דהכא כגון שהיו הבעלים טמא מת ונדחין לפסח שני דסתמיה לשם פסח קאי. ועי' עוד מה שכתבתי שם בזבחים: \n",
+ "חייב. כתב הר\"ב משום לא תשחט בהדי לאו דלא יראה וכ\"כ רש\"י. אבל ברישא לא פירשו כן. משום דלאו דלא יראה אינו בי\"ד דכל שבעה כתיב גבי לא יראה וכדמסיק המגיד בפרק ג' מהלכות חמץ: \n"
+ ],
+ [
+ "בזיכי. פירש הר\"ב כפות. שכן תרגום כף אחת בזיכא חדא: \n",
+ "ויקרש. כתב הרמב\"ם בפירושו ויקפא מגזרת קפאו תהומות (שמות ט״ו:ח׳) ע\"כ. ובאיוב [י' י'] וכגבינה תקפיאני ת\"י והיך גובנין קרשתא יתי: \n"
+ ],
+ [
+ "וקבל הכהן. לשון הר\"ב הדם בבזך ומסיים רש\"י מצואר הטלה: \n",
+ "זריקה אחת כנגד היסוד. פירשו הר\"ב בסוף פרק ה' דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "קראו את ההלל. טעמא כדאיתא בפרק בתרא בגמרא דף קי\"ז נביאים שביניהם תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן [לישנא מעליא נקט] ולכשנגאלים אומרים אותו על גאולתן [כלומר לכשנגאלים]: \n",
+ "אעפ\"י שלא שלשו. לא גמרו פעם שלישית כפירש\"י בפרק בתרא דסוכה. כמו שאעתיקהו בס\"ד שם במ\"ו [צ\"ל ה']: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא שהכהנים וכו'. ה\"ק כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת שהכהני' מדיחים את העזרה אלא שהיה שלא כרצון חכמים. דאילו לרצון חכמים לא היו מדיחים ונמצא שלא היה מעשהו בשבת כמו בחול כ\"פ הרמב\"ם: \n",
+ "שלא כרצון חכמים. מסיק בגמ' דלית ביה אלא משום שבות משום אשוויי גומות. ואפ\"ה שלא ברצון חכמים. דשבות צריכ' התירו. שבות שאינ' צריכה לא התירו. והקשו בתו' דהא בעזרה לא שייך אשוויי גומות שהיה לה רצפת אבנים. ותירצו דבין רובד לרובד היו גומות אבל א\"ל שגזרו בעזרה אטו כבוד דעלמא [*דכמה שבות אשכחן במקדש בפרק בתרא דעירובין משנה י\"ב] דהא בעלמא נמי ליכא אלא שבות אלו דבריהם ז\"ל. ועי' במ\"ז פרק ב' דביצה. אבל בפכ\"א מהלכות שבת להרמב\"ם כתוב דאין מדיחין הקרקע ואפי' היה רצוף באבנים שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ויבא להשוות גומות בזמן שהוא עושה כן במקום שאינו רצוף ע\"כ. והמגיד כתב שיצא לו מפרק כירה (שבת מ:) מעשה בתלמידו של רבי מאיר שנכנס אחריו למרחץ וביקש להדיח לו קרקע א\"ל אין מדיחין כו'. ע\"כ. וזו הראיה יש לדחות דדלמא קרקע עולם היתה ולא רצופה. לכך נראה בעיני דמהך מתניתין יצא לו. והכי דייק לישניה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול כמתניתין דתנן כמעשהו בחול וכו': \n",
+ "מדם התערובות. פירש הר\"ב המוטל על הרצפה ומפרש טעמא בגמרא שאם ישפך דמו של אחד מהן לאחר שנתקבל בכלי דכהנים זריזין הם ובודאי עבדי קבלה בכלי שרת ואגב זריזותייהו משתפך נמצא זה מכשירו ואי משום דם התמצית שמעירב בו. הא קסבר רבי יהודה אין דם מבטל דם במ\"ו פ\"ח דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "מניח ידו על כתף חברו. פירש ראובן מניח יד שמאלו על כתף ימין חברו. ויד שמעון השמאלית מניח על כתפו הימנית ונמצא ששניהם יכולים להפשיט כל אחד ביד ימינו. והא דרבי אליעזר אסר במקלות לאו משום דאית ליה שבות במקדש. דא\"כ לפלוג בכולהו שבות דבמקדש. אלא כדמסיק בגמ' פרק י\"ז דשבת דף קכ\"ד דבהאי שבות סבירא ליה דאסרו אף במקדש הואיל ואפשר בלאו הכי: \n"
+ ],
+ [
+ "והוציא אמוריו. פי' הר\"ב חלביו ונקראו אימורין שאלו הן הן הדברים האמורים בתורה להקטירן כן פי' הרמב\"ם בהקדמתו לסדר קדשים וכיוצא בזה אימורי הרגלים במ\"ז פ\"ה דסוכה. והר\"ב שכתב חלביו ר\"ל ושעמהן. ובפסח נאמר האליה והכליות ויותרת הכבד מלבד חלב שעל הקרב וחלב הכליות. וה\"נ בר\"פ דלקמן תנן והקטר חלביו. ור\"ל ודעמהן: \n",
+ "נתנו במגיס והקטירן. מפרש בגמרא אימא להקטירן. דהרי הפשט כשירה בזר כדפי' הר\"ב בספ\"ב דיומא נמצא שהמפשיט זר הוא דלמה לו לכהן להפשיט פסחי הזרים. והיאך תני והקטירן דמשמע המפשיט הוא המקטיר: \n",
+ "ישבה לה בהר הבית. פירש הר\"ב שאין יכולין להוליך פסחיהן. עי' מ\"ש במשנה ט' פרק בתרא דעירובין טעמא למה לא עירבו ועי' ר\"פ דלקמן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "דוחים את השבת. פי' הר\"ב דנאמר מועדו בפסח ויעשו בני ישראל וגו'. עי' במשנה דלקמן: \n",
+ "וזריקת דמו. כתבו התוספת דתנא אגב שחיטתו דהא זריקה משום מאי תהא אסורה. וכתבו עוד דלא איצטריך למיתני והפשטו משום דהוי בכלל הקטר חלביו דאינו יכול להוציאם אלא על ידי הפשט עד החזה משום נימין ואח\"כ מפשיט חתיכות קטנות דאין בהם שיעור עור כדאיתא בפרק כל כתבי קי\"ז ושם כתבו עוד דלרבנן דפליגי אר\"י בנו של ר\"י בן ברוקא מותר להפשיט לגמרי שלא תהא מושלכת כנבילה והא דלא חשיב ליה הכא גבי דחיית שבת י\"ל דבפלוגתא לא קא מיירי. והא דמיירי בפלוגתא דר\"א ור\"ע דמההיא ילפינן דהזאה אינה דוחה שבת להכי קתני לה. וכתירוץ האחרון נראה דעת הרמב\"ם בפ\"א מהלכות קרבן פסח שכתב דמפשיטין את כולו. ולא חילק בי\"ד שחל בשבת. והכ\"מ לא העיר בזה ואחשוב שלא זכר להא דכל כתבי. ותדע דמייתי פלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן מן התוספתא: \n",
+ "והקטר חלביו. בגמרא תניא אר\"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי איברים ופדרים כל הלילה ופירש\"י כדכתיב (ויקרא ו׳:ב׳) על מוקדה על המזבח כל הלילה [ועי' בריש ברכות] ואין ממתינין להם עד שתחשך. ע\"כ. וטעמא דמקדימין שהרי דחתה שחיטה את השבת. כדאיתא בסוף פ\"ו דמנחות בגמרא דף ע\"ב ע\"ב. והיינו טעמא שהוצרך הר\"ב לפרש גבי שחיטה שא\"א לעשות וכו' דאי לאו ההוא קרא לא דחינן לשבת כלל: \n",
+ "הרכבתו על כתפו. פירש הר\"ב להביאו דרך ר\"ה לעזרה וכ\"כ רש\"י ומשמע מלשונם דירושלים רה\"ר היא. דאל\"כ ה\"ל למימר. להביאו דרך רה\"ר לירושלים. ועוד דלא הוו צריכי לטעמא דחי נושא את עצמו. ובמשנה ט' פרק בתרא דעירובין פי' הר\"ב דירושלים כרמלית היא. וראיתי בתוס' [דף ס\"ו] בד\"ה תוחב לו בצמרו שכתבו דבגמרא בשמעתין משמע דיש איסור רה\"ר בירושלים. ופירשו דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכה\"ג משני בפ' בתרא דערובין אמילתא אחריתי. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב שהחי נושא את עצמו. אתיא כבן בתירא דלעיל פ\"ד משנה ג': \n",
+ "רבי אליעזר אומר דוחין שבת. פי' הר\"ב דסבר מכשירי וכו' במסכת שבת רפי\"ט ואפילו מלאכה גמורה ס\"ל דשרי כדאיתא התם: \n"
+ ],
+ [
+ "מה ראיה רשות למצוה. משמע דרבי אליעזר מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ\"כ דשבת ס\"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוס' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ע\"כ. ואפשר נמי לומר דלדבריו דרבי יהושע קאמר וליה לא ס\"ל. ואפי' הכי קאמר ר\"י משום דסבירא ליה דכל שמחת יום טוב מצוה. ואע\"ג דהלכה כרבי יהושע מ\"מ לענין עירובי תחומין מקרי רשות. כמ\"ש במשנה ז' פ\"ג: \n",
+ "הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר\"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [*וכן לשון רש\"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא\"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ\"כ התוס' פ\"ח דף צ' ע\"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא\"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב\"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק\"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז\"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט׳:ז׳) למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ\"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר\"ב ופי' כדעת הרמב\"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ\"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י\"ג בניסן סבירא ליה לר\"ע דאפ\"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ\"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע\"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ\"ל דבע\"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע\"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע\"פ עצמו אלא לצורך ע\"פ קאמר א\"נ ערב הפסח דהכא. ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י\"ג שהוא ערב לי\"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח: \n",
+ "במועדו. לשון הר\"ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכן ל' רש\"י. ואין ספק דלא גרסינן במשנה בין הערבים במועדו והכי כתיבי קראי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו. ומצאתי בספרי דמבמועדו קמא יליף בגזירה שוה מתמיד דדחי שבת כדפירש הר\"ב ר\"פ ומבמועדו בתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה: \n",
+ "כל מלאכה וכו'. וכן פרק י\"ט דשבת ופרק י\"א דמנחות ועיין במשנה ח' פ' בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "בחול ובטהרה. ז\"ש הר\"ב חגיגה לא דחיא שבת. לשון רש\"י הוא. ואפשר דלהכי לא נקטי נמי וטומאה דלא ליתי למטעי דתרווייהו כי הדדי הוא דלא דחיא להכי לא נקטי אלא חדא וה\"ה לאינך: \n",
+ "ובמועט. כתב הר\"ב ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהיה הפסח גמר שביעתן מסיים רש\"י ותחשב להן אכילה ועיין במשנה ח' פ' בתרא: \n",
+ "במרובה ובטומאה. לא ידענא אמאי שני סדריה דרישא: \n"
+ ],
+ [
+ "ולילה אחד. הכי גרסינן בירושלמי. וכן בספרים לקמן מ\"ז פ' חמישי דזבחים. וכבר כתבתי בזה במ\"ה פ\"ב דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו שלא לשמו חייב. ואם תאמר למאי דמסקינן ברפי\"ד דשבת דחובל אינו חייב אלא בצריך לדם דאי לאו הכי מקלקל הוא והכא נמי הרי מקלקל הוא. ובגמ' פריך לה במשנה דלקמן אשחטו שלא לאוכליו מאי תיקן ומשני אם עלו לא ירדו ופריך שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור. הא בגלוי חייב מה תיקן. תיקן להוציא מידי נבילה. ותימא דלא פריך לה ברישא : \n",
+ "אם אמרת באימורי צבור שיש להן קצבה. בגמרא פריך לה והרי תינוקות דמשנה ד' פי\"ט דשבת דיש להן קצבה ופוטר רבי יהושע. ומשני דהכא כגון שקדם ושחטינהו לאימורי צבור ברישא. והתם נמי אי קדם ומל של שבת בע\"ש . מודה ר\"י דחייב. וכבר כתבתי בריש מסכת שבת בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "חייב. עיין במשנה דלעיל. מה שכתבתי \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שפוד של רימון. כתב הר\"ב של מתכת לא. דחם מקצתו חם כולו. מסיים רש\"י שהפנימי מתחמם על ידי קצתו החיצון: \n",
+ "תוחבו מתוך פיו. אור\"י מש\"ה תוחבו דרך פיו. לפי שנותן הגס שבשפוד למטה כדי שלא יפול הפסח ואז הוה בית השחיטה למטה וקדייב דמא דרך שם. תוספות. [*ועיין לקמן בסמוך]: \n",
+ "[*אלא תולין חוצה לו. פירש הר\"ב תוחבין בשפוד למעלה מפיו של טלה. וכן לשון רש\"י. ובברייתא בסוגיא תני רבי טרפון קוראהו גדי מקולס ופרש\"י [מקולס לשון כובע] נחשת דמתרגמינן קולסא דנחשא. דס\"ל תולין למעלה מראשו ונראין ככובע נחשת על ראש גבור. ע\"כ. וצ\"ל שהם מסובבים וכרוכים בענין שלא יפלו מעל הראש שהרי לדברי התוס' שכתבתי לעיל פי הטלה למטה. מיהו הר\"ב ורש\"י עצמם לא פירשו כן בפ\"ב דביצה משנה ז' ע\"ש]: \n"
+ ],
+ [
+ "וצלה לנו את הפסח על האסכלה. מסיים בגמרא מנוקבת ופירש\"י עשויה כבריחים כעין שלנו ויש חלל גדול בין בריח לבריח ונותן השפוד לרחבו וכל הטלה נצלה באויר שבין שני בריחים שאין בשרו נוגע בברזל ע\"כ. ומיהו השפוד דכתב ר\"ל של רמון: \n",
+ "יטול את מקומו. פירש הר\"ב דשומן נבלע כו'. ואם תאמר נגע בחרסו של תנור אמאי סגי ליה בקליפה הלא הרוטב שיש באותו כדי קליפה נבלע בפסח עד כדי שיטול את מקומו. ואיכא לאוקמי בשאין רוטב כי אם מעט ומעט רוטב אינו אוסר כ\"כ כדלקמן גבי סיכה. תוס': \n",
+ "יקמוץ את מקומו. כתב הר\"ב וישרוף אותו קומץ כו'. כן כתב רש\"י ואין צ\"ל [גבי] קליפה ונטילה שאין בהן תערובות חולין והרמב\"ם בחבורו פ\"ח מהל' קרבן פסח לא הזכיר כלום בקליפה ונטילה. ובקמיצה כתב וישליכנו ועיין לקמן משנה י\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ידיחנו. וינגב. רמב\"ם פרק ח' מהלכות קרבן פסח: \n",
+ "יקלוף. וא\"ת ומאי שנא מרוטב דלעיל דיטול מקומו ובגמ' שאני סיכה דמשהו בעלמא הוא דעבידי: \n",
+ "שאין פודים מעשר שני בירושלים. פירש הר\"ב מוכרין וכו' דכתיב ונתת בכסף וגו' והלכת אל המקום. וכן כתב רש\"י. דכי ירבה ממך הדרך [וגו'] ונתת בכסף. כתיב לעיל מהך קרא. והקשו בתוספת דהא קרא בפדיון מיירי שמוציאתו מקדושתו ומחללו על דבר אחר אבל הכא אפילו לאוכלו בקדושתו כדפירש בקונטרס גופיה. והכי נמי משמע לישנא דמוכרין מדלא קתני מחללין. ויש ספריס שכתוב בהן שאין פודין. אבל רש\"י כתב שאין מוכרין [וכמ\"ש הר\"ב שפירש פודין מוכרין] ונראה לר\"י דבירושלים גזרו מדרבנן מכירה אטו פדייה דאסור מן התורה. ולרשב\"א נראה דלא אסרו מכירה אלא משום בזיון מצוה כדתנן בריש מסכת מע\"ש שאין מוכרין אותו וכו'. עכ\"ד. והתם פי' הר\"ב טעמא דקי\"ל מעשר שני ממון גבוה. והר\"ש פי' שם דמתניתין דהכא נמי מהאי טעמא הוא. ולדבריו בירושלים דתנן לרבותא נקט וכ\"ש חוץ לירושלים. והרמב\"ם העתיק המשנה שאין פודין כו' בפ\"ח מהק\"פ ועיין משנה ב' פ\"ב דשקלים. [*ובסדר המשנה שבירו' שאין מוכרין ואמרינן עלה כיני מתניתין אין פודין]: \n"
+ ],
+ [
+ "חמשה דברים באין בטומאה. עיין במשנה ד' פ\"ג דמנחות ופי' הר\"ב דבקרבנות צבור כתיב אלה תעשו לה' במועדיכם. ובברייתא מנין לעומר ושתי לחם האמורים בת\"כ ואינן אמורים בפרשת פנחס ת\"ל בשלהי ההיא פרשתא דשור או כשב וידבר משה את מועדי ה' הכתוב קבעו מועד אחד לכולן. ובגמרא עביד צריכותא דתמיד ופסח דפי' הר\"ב רפ\"ו צריכי דתמיד תדיר וכליל. ופסח ענוש כרת. וקרבנות צבור ה\"א דוקא הבאין לכפר ואי אשמעינן עומר ושתי הלחם ה\"א משום דבאין להתיר אלימי. ונראה דלחם הפנים א\"צ קרא כלל דכתיב ביום השבת ביום השבת חד לגופי' וחד לטומאה א\"נ דאתיא במה הצד מבינייהו ומ\"ש הר\"ב דמנינא למעוטי חגיגת רגלים כו' כדרך שאינה דוחה את השבת כדנפקא לן בגמרא פ\"ו דף ע' ע\"ב דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״א) וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים בשנה שבעה שמנה הוו דבחג הסוכות כתיב אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה את השבת: \n",
+ "ושעירי ר\"ח. פי' הר\"ב דצריכא למתני משום דלא כתיב ביה מועד. ואע\"ג דבפ' פנחס כתיב נמי ר\"ח ה\"א דאלה תעשו לה' במועדיכם דכתיב בסוף פ' פנחס לא קאי אר\"ח אלא אשאר י\"ט דכתיבי בתריה דאקרו רגל דה\"נ לא קאי אשבת ותמיד דמצריכין להו קראי כדלעיל כ\"כ התוס'. ובגמרא קמ\"ל דר\"ח אקרי מועד כדאביי דאמר אביי קרא עלי מועד לשבור בחורי (איכה א׳:ט״ו) ופרש\"י תמוז דשלוח מרגלים מלויי מליוה וכלו מ' דידהו בט\"ב בפ' בתרא דתענית והוקבע להם בו בכייה לדורות ויום עבור החודש קרוי מועד ע\"כ. וכתבו התוספות תימא ולתני שעירי ר\"ח ולא לתני אידך: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמוקדשין אינו כן. [*פי' הר\"ב שאפילו נטמא וכו' וכל זה נשנה במשנה ולא פי' כלום אבל רש\"י מסיים שהדם מתיר אמורים למזבח ולכן נ\"ל שיש כאן השמטת ידי סופר] עיין במשנה ד' פ\"ג דמנחות: \n"
+ ],
+ [
+ "נטמא הקהל. פי' הר\"ב בטומאת מת שאין פסח נדחה כו' ול' תמוה הוא דהרי נדחה ג\"כ בטומאת זיבה וכיוצא בזה כדאיתא במשנה ה' פרק דלקמן ובמשנה ד' פ\"ט ושם ג\"כ כתב כלשון הזה ולשון הרמב\"ם כי טומאת מת בלבד היא שתדחה בצבור: \n",
+ "שהיו הכהנים טמאים. דהיינו צבור טמאים דמה לי אם האוכלין טמאים. מה לי אם המקריבים טמאים שא\"א בלא כהנים. וכתבו התוס' אע\"פ שיכולין ליזהר שלא יגעו בבשר כיון דאשתראי טומאת אימורים אשתראי נמי טומאת בשר. והביאו ראיה לדבריהם: \n",
+ "[*יעשה בטומאה. ולשון הר\"ב יעשו בטומאה. וכן ל' רש\"י ולגירסא שלנו קריאת המלה היו\"ד בציר\"י והעי\"ן קמוצה ובסדר המשנה שבירושלמי הגי' יעשו]: \n"
+ ],
+ [
+ "ואחר כך נודע שהוא טמא. פירש הר\"ב הפסח או הדם וכן לשון רש\"י. ואפי' לרבי יהושע דמשנה ד' פ\"ג דמנחות דס\"ל דביחיד אין הציץ מרצה על הטומאה שנגע בדבר הנאכל כגון בשר. ה\"מ לכתחלה אבל בדיעבד מרצה כדפירש\"י דף ע\"ח וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מהלכות פסה\"מ ובפ\"ד מהק\"פ אע\"פ שבפ\"ד מה' ביאת מקדש סתם וכתב שאינו מרצה על טומאת הנאכלין. ולא חילק בין לכתחלה ודיעבד. והא דמרצה לא שיהא בשר טמא נאכל דאין ציץ מטהר ודוחה לא תעשה דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל אלא דמרצה להתיר דם לזריקה. כפירש\"י בפ\"ק דף י\"ו. ומ\"ש הר\"ב או הדם עיין במשנה ד' פרק בתרא דעדיות: \n",
+ "הציץ מרצה. עיין ספ\"ח דזבחים: \n",
+ "הנזיר. פירש הר\"ב דאם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר. והדר פירש בדבור ואין הציץ וכו' שאם נטמא בשעת הבאת קרבנותיו סותר הכל. וכל זה מלשון רש\"י. ונ\"ל להגיה שצ\"ל ואם טמא בשעת. דהא תנן בספ\"ו דנזיר משנזרק עליו א' מן הדמים יביא שאר קרבנותיו כו' כרבנן דהלכה כמותם. ואפילו כי תימא דנטמא גרס ור\"ל בשעת הבאת קרבנותיו וקודם שנזרק שום אחד מן הדמים. אכתי צריך לפרש דדוקא כשהביא קרבנותיו ביום מלאת שאילו הביא אחר יום מלאת תנן במשנה ד' פ\"ג דנזיר דאינו סותר אלא שלשים אפי' לרבנן דמחמרי. ובל' סותר הכל שכתבו רש\"י והר\"ב משמע כל ימי נזרו אפי' נזיר בק' יום. ועוד דוחק דמסתמא אינו מביא קרבנותיו אלא אחר יום מלאת שכן הדין לכתחלה. כדתנן ברפ\"ג דנזיר. הלכך נראה ומסתברא יותר להגיה שצריך להיות טמא: \n",
+ "טומאת התהום. פי' הר\"ב שלא הכיר בה אדם. ועיין בפירושו למשנה ב' פ\"ט דנזיר: \n",
+ "הציץ מרצה. פירש הר\"ב נזיר שנודע לו מטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו משמע אפי' קודם הגילוח אינו סותר במשנה ב' פרק בתרא דנזיר כתב דנודע קודם הגילוח סותר ושם אפרש בסייעתא דשמיא: \n"
+ ],
+ [
+ "או רובו. בגמ' רמי לה אדתנן סוף פ\"ג מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש דחוזר על כזית ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. ופליגי אמוראי. והרמב\"ם כתב לאוקמתא דמוקי לה באכסנאי שמפני שאין לו בית עשאוהו כציקנין. כן כ' בסוף הלכות פסה\"מ. ומפני כן לא הוצרך לכותבו בפ\"ד מהק\"פ ולא השמיטו כמו שחשב בכסף משנה: \n",
+ "הבירה. כתב הר\"ב כל המקדש כולו קרוי בירה וכפירש\"י. וזוהי דברי ריש לקיש בריש יומא ובפ' טבול יום בזבחים דף ק\"ד וכ\"פ בריש תמיד ובסוף פ\"ק דמדות. ובריש פ\"ג דפרה כתב גם כן דברי רבי יוחנן: \n",
+ "מעצי המערכה. וכתבו התוס' נראה הטעם משום דלב ב\"ד מתנה עליהם לפי שהזקיקיהו לשורפו לפני הבירה כדי לביישו לא הטריחוהו להביא עצים משלו ויכול ליהנות משל הקדש וכן בציקנין התנו כמו כן דמתוך ציקנותן היו נמנעים מלשרפו ואתו לידי עבירה ע\"כ. וז\"ש הר\"ב שלא לבייש מי שאין לו אמר רב יוסף בגמ' אהא דת\"ר שאם בא לשרפו לפני הבירה מעצי עצמו אין שומעין לו וכתב הר\"ב לומר דמעצי המערכה בדוקא מיתניא: \n"
+ ],
+ [
+ "הפסח שיצא. פירש הר\"ב חוץ לחומה. כדין קדשים קלים שמחיצתן חומת ירושלים כדתנן במ\"ח פ' בתרא דזבחים. ומפרשו הר\"ב לקמן במי\"ב. והרמב\"ם שפירש שיצא מן הבית שנאכל בו צ\"ע דזה שנפסל ביוצא מן הבית הוא בליל ט\"ו בזמן אכילתו כמ\"ש בפ\"ט מהל' קרבן פסח אבל אנן קיימין בי\"ד דלא נפסל ביוצא כי אם כשאר קדשים קלים. וכ\"כ בהל' הנזכרת פ\"ד הפס' שיצא מירושלי' או שנטמא בי\"ד וכו': \n",
+ "ישרף מיד. עיין מ\"ש סוף פ\"ג בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בי\"ו. פירש הר\"ב דשריפת קדשים עשה. וי\"ט עשה ולא תעשה. משום דכתיב ביום טוב שבתון דהוא עשה דמשמע שבות. וכתיב לא תעשה מלאכה. ופירושו דהכא רב אשי אמרה בגמרא. ובפרק ב' דשבת פי' הר\"ב כדתני דבי חזקיה: \n",
+ "חל ט\"ז להיות בשבת. דלא תימא דלא לדחו לשריפתם כולי האי. קמ\"ל וטפי ניחא לפירוש הר\"ב ברפ\"ב דשבת דטעמא מקרא דוהנותר וגו' עד בקר שני וכו'. אבל לפירושו דהכא. אדרבה מכ\"ש שבת דאיכא עשה ול\"ת ומיתת ב\"ד. ולשון הרמב\"ם פי\"ט מהלכות פסולי המוקדשין ואין שריפת וכו' דוחה את י\"ט ואין צריך לומר את השבת: \n"
+ ],
+ [
+ "בגדי הרך. פירש הר\"ב בן שמונה ימים. וכן ל' רש\"י. והיינו דבציר מהכי לא סגי דכתיב (ויקרא כ״ב:כ״ז) שור או כשב וגו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן: \n",
+ "וראשי כנפים והסחוסים. לשון הר\"ב ראשי כנפים הסחוס שקורין טנרו\"ם בלע\"ז שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוך האוזן וכו'. וכן לשון רש\"י ולפירושם ראשי כנפים עצמם נקראים סחוסים. ועוד בריש פרק ו' דבכורות מפרש לסחוס אזן תנוך אזן שקורין טנרו\"ם. וכפירש\"י בתנוך דקרא פרשה תצוה וצריך לומר ששם טנרו\"ם שקורין בלע\"ז שלו לראשי כנפים הכריחו לפרש כן. וס\"ל דראשי כנפים היינו ראשי הכתפים. והרמב\"ם מפרש הסחוסים מיני עצמות רכים כאותן שבראש הכתף אבל מפרש ראשי כנפים הם אותם הגידים הקשים שהם סביבות הפרקים באדם ובבהמה ובעוף. ונקשרים אותן הפרקים באותן הגידין: \n",
+ "המותיר בטהור. לשון רש\"י אפילו בטהור ע\"כ. כלומר ואצ\"ל בפסח הבא בטומאה וכן השובר בטמא פירש הרמב\"ם פ\"י בהק\"פ בפסח שבא בטומאה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבר שיצא. כבר כתבתי במשנה ט' דבי\"ד מחיצתו חומת ירושלים ובליל ט\"ו מחיצתו הבית שנאכל בו וז\"ש הרמב\"ם בכאן והפסח בחבורתו כי השם צוה (שמות י״ב:מ״ו) בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית וזה בליל ט\"ו בלבד. כמ\"ש לעיל בס\"ד: \n",
+ "וחותך. שהעצם שהיה עליו כזית בשר ושברו שלא במקום הבשר חייב. אף על פי שהמקום ששבר פנוי מבשרו כדפסק הרמב\"ם בפ\"י מהק\"פ. ומ\"ש הר\"ב ומשליך כל העצם שיצא מקצתו וכ\"כ רש\"י וז\"ל הרמב\"ם ומשליך העצם כולו שלם ומה שעליו מן הבשר מה שיצא ממנו חוץ ע\"כ. והא ודאי דבשר שיצא טעון שריפה כבמ\"ט. מיהו העצם רשאי להשליך. וז\"ש הרמב\"ם בחבורו פ\"ט מהק\"פ וקולף את הבשר כו' וכל שבחוץ ישרף כו' האבר שיצא כו' ומשליכו לחוץ. הרי שאע\"פ שהבשר שיצא כתב דשורפו אפ\"ה כתב באבר שמשליכו. ומיהו ודאי דדוקא באין בו מוח עסקינן. דאי ביש בו מוח. הא מפורש במשנה י' דטעון שריפה. ונראה דמש\"ה פירשו למשנתינו בעצם שאין בו מוח. לאשמעינן דהך איסור שבירה לאו משום מוח הוא כדמוקים רבינא בגמרא דף פ\"ה אליבא דר\"ל דס\"ל דאין משום שבירה במקום שאין בו בשר. ומתני' דמצריכה לפרק במקום הפרק משום מוח שבו. אלא מתני' משום שהיה עליו בשר אסרה לשבור. וכדכתבתי וכר\"י. והילכך כתבו דמשליכים העצם לומר דבאין בו מח עסקינן ואפי' הכי אין לשבור: \n",
+ "מן האגף ולפנים כלפנים. הא האגף עצמו נעשה כמן האגף ולחוץ דכלחוץ כך פסק הרמב\"ם בפרק ט' מהק\"פ: \n",
+ "האגף. דוגמתו יגיפו הדלתות בעזרא (נחמיה ז׳:ג׳) כ\"כ הר\"ב פ\"ז דנדרים: \n",
+ "החלונות. פי' הר\"ב שבחומות ירושלים. וה\"ה לק\"ק בעזרה. ולאכילת הפסח בבית. וכ\"פ הרמב\"ם לכל השנוי במשנתינו שכתב ואלו הגדרים שנתן כלפנים וכו' כוללים העזרה והמדינה וחבורת פסח: \n"
+ ],
+ [
+ "שתי חבורות. פירש הר\"ב דבבית אחד יאכל שאין אחד אוכל בב' בתים בגמ' דיש אם למסורת יאכל כתיב משמע אדם אחד [*ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דסוכה]: \n",
+ "בבית אחד אלו הופכים כו'. פי' הר\"ב ואפילו נראה כשתי חבורות וכו' שני בני אדם אוכלים [פסח אחד] בשני בתים. וכן פי' גבי מיחם ואע\"פ שמפסיק וכו' לא איכפת לן וכפירש\"י. וקשה דלאשמעינן רבותא טפי ולתני שתי חבורות אוכלין בשני בתים וי\"ל דבכה\"ג ניחא ליה למנקט עלה דינא דשמש דקמ\"ל דלא חיישינן שמא לא יקפוץ את פיו וכן דינא דכלה. ומיהו להרמב\"ם בפ\"ט מהק\"פ נראה פירוש אחר במשנתינו ואתי שפיר דתנן בבית אחד. וה\"ק שתי חבורות שהיו אוכלים בבית אחד אלו הופכים כו' כלומר צריכין להפוך דוקא ואינן רשאין לישב אלו כנגד אלו שאז נראין כחבורה אחת ורחמנא אמר (שמות י״ב:מ״ו) מן הבשר חוצה. ומפי השמועה למדו שצריך ליתן לה חוצה למקום אכילתו והשתא בשני בתים אצ\"ל דאיכא חוצה. אלא בבית אחד קמ\"ל דבעינן חוצה ודסגי בהפיכת פנים דמקרי חוצה. וכפירוש האחרון שכתב כ\"מ בדברי הרמב\"ם שם. ורש\"י לא גרס הך ברייתא דחוצה תן חוצה דף פ\"ה ריש ע\"ב ומש\"ה לא פירש כן. וגם מה שפירש רש\"י בריש אותה ברייתא דמחבורה לחבורה. חבורות של שני פסחים ליתא להרמב\"ם אלא פסח אחד ובו שתי חבורות. דהא מתניתין דהכא איתא עלה בגמרא דבפסח אחד ובה שתי חבורות מיירי וכתבה הרמב\"ם על דרך אותה ברייתא כמ\"ש. והיה נראה דלהרמב\"ם דוהמיחם באמצע דתנן נמי חיובא הוא כדי שיהא הפסק והיכר חציצה. וכן מצאתי בתוספות פרק בתרא ד' קי\"ט ע\"ב אלא שאין נראה כן מלשונו שם שכתב היו המים שמוזגים בו יינם באמצע כו'. הלכך נראה לפרש לדידיה דסגי בהפיכת פנים וא\"צ דוקא שיהא המיחם באמצע. ולא קתני לה אלא לאשמעינן דרשאי להיית המיחם באמצע וכשהשמש עומד למזוג קופץ וכו' ולא חיישינן שמא לא יקפוץ: \n",
+ "[*למזוג. עיין בפרק אחרון מ\"ש במשנה ב']: \n",
+ "והכלה. לשון הר\"ב שהיא בושה. גמרא. ופירש\"י שהיא בושה לאכול לעיני האנשים ע\"י שמסתכלין בה עד כאן. פירוש בתכשיטים שעליה או בפריעת שערה דהא לית הילכתא כוותיה דמאן דאמר מותר להסתכל בפני כלה בפ\"ב דכתובות דף י\"ז וכדמסיק הטור בשם הרא\"ש בא\"ה סימן ס\"ה: \n",
+ "הופכת את פניה. פירש הר\"ב רשאה להפוך וכן כתב הרמב\"ם התירו וצ\"ל כפירוש קמא דתוספות דאיצטריך לאשמעינן דלא חשבינן כשני מקומות אע\"פ שאכלה מקצת סעודה בלא הפיכת פנים. וכתבו עוד א\"נ קמ\"ל דחייבת להפוך פניה כדאמר בגמרא כלה תנן. ע\"כ. כלומר משום צניעות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לעשות בבית אביה. פירוש לעשות שמחת החג: \n",
+ "תאכל במקום שהיא רוצה. מוקים בגמרא שבררה בשעת שחיטה לאיזה מקום היא רוצה דאם לא כן אין ברירה לומר שהוברר הדבר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר אזדריק עלה דההיא אתתא. ועיין במשנה דלקמן. ועיין בפרק ה' דנדרים. וא\"ת אי בררה בשעת שחיטה פשיטא מאי למימרא. וי\"ל דקמ\"ל דאי לא בררה אינה אוכלת כלל אף על גב דס\"ד דבתר בעלה גרירה טפי כך כתבו התוספות: \n",
+ "אפטרופסין. אבי ילדים בלשון יון פטירא פידיאה. ערוך: \n",
+ "יאכל במקום שהוא רוצה. הכא לא שייך לומר שברר בשעת שחיטה דפשיטא ומאי קמ\"ל הלכך אמרינן בגמרא אף על גב דלא בירר ויליף מדכתיב שה לבית מכל מקום וא\"צ מדעתו של בני ביתו: \n",
+ "לא יאכל משל רבו. פירש רש\"י דמסתמא שלא היה דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל משל עצמו יאכל כיון דדינא הוי דכופין כו' וכפירש\"י בגמרא. ומחלפה שיטתיה ברפ\"ק דחגיגה דאדרבה למאי דכופין לשחרר לא יאכל אף משל עצמו כדי שרבו ימהר לשחררו יותר כדי שיוכל העבד לקיים המצוה. והוא פירושו של הרמב\"ם במשנתינו: \n"
+ ],
+ [
+ "יאכל מן הראשון. כתב הר\"ב במלך ומלכה ומשום שלום מלכות. כ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג מהק\"פ וכתב עליו כ\"מ וז\"ל דבגמ' דדעתן קלה. ומפרש רבינו דהיינו לומר שאם נאמר למלך שלא יאכל כלל יכעוס על עבדו ויהרגנו או שמא יכעוס על החכמים שאמרו דלא יאכל כלל משום דאין ברירה. שיעלה על דעתו של מלך דיש ברירה מן הדין אלא שלהקניטו אמרו כן. ודברי רבינו בפי' המשנה אינם מובנים לי. עכ\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בפירוש המשנה וזה לחסרון דעת העבדים ומיעוט התעסקם במצות. ע\"כ. ונראה בעיני שהוא מפרש שדעתן קלה ירצה שדעת עבדיהם קלה עליהן. ואע\"פ שלא הוזכרו במאמר אלא אמר מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן. מכל מקום הענין מובן ור\"ל עבדיהם ומתקני סעודתם. והיינו שלום מלכות שאמר בחבורו דהואיל ועבדיהן קלי הדעת ואינם מתעסקין במצות. וע\"י כן נעשה מכשול זה. יבואו לידי מחלוקת עם עבדיהם ויהרגום. ונ\"ל דמהך דהכא איכא למידק דהא דאמרינן דאין ברירה בדאורייתא כמ\"ש בזה בפ\"ה דנדרים בס\"ד שזה עצמו מחומרת החכמים להחמיר בשל תורה אבל מדאורייתא יש ברירה דאלת\"ה אלא דמדאורייתא אין ברירה א\"כ היאך נאכיל למלך ומלכה קדש העומד לשריפה משום שלום ביתם. אבל יותר נ\"ל דלעולם למ\"ד אין ברירה בדאורייתא היינו מדאורייתא. ואפילו הכי מתירין לאכול הראשון משום שלום מלכות כדאמרינן בעלמא כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש. וה\"נ דכוותיה דאמרינן כל שיהיה ספק לאדם בפסחו נתלה בדעת החכמים. והחכמים קבעו לראשון אלא שלא רצו חכמים לתלות בדעתם לכל אדם לפי שאין בו צורך כמו גבי קדושין דבכל עת וזמן והרבה עקרי דינים מיתקנים בכך. אבל פסח דפעם אחת בשנה הניחו לכל אדם על דעת עצמו. ולא רצו לומר כל הנמנה על פסחו על דעת רבנן נמנה. ובמלך ומלכה מפני שלום מלכות אמרו כן. ויש לי כדמות ראיה על זה דבברייתא דתני מעשה במלך ומלכה וכו' ושחטו שני פסחים ושאלו למלך אמ' להו שאלו למלכ' [שאלו למלכה] א\"ל שאלו לר\"ג ושוב פעם אח' נמצאת הלטאה וכו' ושאלו וכו' כדלעיל נמצא מלך תלוי במלכה ונמצאת מלכה תלויה בר\"ג נמצאת כל הסעודה תלויה בר\"ג. ע\"כ. ואין נראה שלא בא אלא לומר רבותיה דר\"ג שהמלך והמלכה לא יוכלו להורות בדין איסור והיתר דפסח ולא בדין טומאה וטהרה דהלטאה אלא מפי ר\"ג. דמאי רבותיה ודאי דחכם עדיף ממלך ומלכה בדיני התורה. אלא שבא לומר ג\"כ טעם אמעשה דשל פסח דהתיר להם לאכול מהראשון דהיינו טעמא דכל סעודת מלך ומלכה תלויה בדעת ר\"ג וחכם דור ודור ומכל מקום אי לאו דדעתן קלה לא היו אומרים לתלות סעודתן בדעת רבן גמליאל. ומשום כך אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני. ואית דאמרי שכתב הר\"ב משום דאין מקפידין כו'. כ\"כ רש\"י. ולשון התוספות שיש להם רוב מעדנים ולא קפדי אם גדי אם טלה אם שמן אם כחוש. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל דאין נמנים וכו' דאין ברירה היינו בדאורייתא. וכמ\"ש במ\"ד פ\"ז דדמאי: \n",
+ "וטלה שלי. כתב הר\"ב שהרועה א\"ל אם גדי כו' וכן להפך אמר לו ג\"כ והוא פשוט. ומ\"ש הר\"ב על מנת שאין לרבך רשות בו זה לסברתו כמו שכתבתי במשנה ג' פרק קמא דקדושין. אבל לפי דברי הרמב\"ם שכתבתי במשנה ח' פרק בתרא דנדרים צריך שיאמר ג\"כ ומה שתרצה בו תעשה ואי נמי כשיאמר על מנת שתצא בו ידי פסח בלחוד סגי לפי סברתי בדברי הרמב\"ם ובפ' ג' מהלכות קרבן פסח העתיק הרמב\"ם על מנת שלא יהא לרבך בו כלום. וכתב עליו הכסף משנה שכן הוא בגמרא. ואף על פי שרבינו כתב בפ' ג' מהלכות זכייה דלא מהני האי לישנא לשלא יקנה רבו. כתב לישנא דגמרא וסמך על מ\"ש בהלכה הנזכרת ע\"כ. וכיוצא בזה נמצא זה הלשון בגמרא והוסיף עליו הרמב\"ם ומה שתרצה כו' בפרק ט' מהלכות נזירות והזכרתיו במשנה ו' פרק ז' דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "על מי שיעלה מכם ראשון. פי' הר\"ב שיזדרז להיות ראשון ומסיים רש\"י ויהיה הוא ראש לאחיו שיזכו על ידו: \n",
+ "רבי שמעון אומר עד שיזרק. כתב הר\"ב ומודה ר\"ש דאין נמנין [אלא] עד שישחט דאמר קרא (שמות י״ב:ד׳) במכסת נפשות והדר תכוסו ומחלוקת לימשך דרבנן סברי מהיות משה מחיותיה דשה. ור\"ש סבר מהויותיה דשה קודם גמר עבודותיו: \n"
+ ],
+ [
+ "רשאין בני חבורה כו'. כתב הר\"ב ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות כן לשון רש\"י. ומיהו הר\"ב לא הוצרך לפרש דהא כבר סתם לן תנא הכי בס\"פ דלעיל. ורש\"י שפירש כן משום דלעיל אמרינן הכי בגמרא אההיא מתניתין והלכך פירש ליה הכא נמי אהך מתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "שוחטין עליו בשביעי. פירש הר\"ב והוא שטבל בשעת השחיטה דדילמא פשע ולא טביל. גמרא. ומ\"ש טמא מת שחל שביעי שלו בי\"ד נדחה וכו' כבר כתבתי במשנה ב' פרק ו' דזוהי שטת הרמב\"ם וקרא כוותיה דייקא ולא יכלו לעשו' הפס' ביום ההוא הא לערב וכו'. ואלו לשטת הראב\"ד וסייעתו שכתבתי לעיל דבטבילה תליא. הלא כך היו יכולין ביום ההוא כמו למחר אם יטבלו ביום ההוא. ואם לא יטבלו גם למחר לא יהיו יכולין לעשות. כן כתב בכ\"מ. ועוד הארכתי בשמו לעיל: \n",
+ "ראה שלש שוחטין עליו. כתב הר\"ב והוא שנתן קרבנותיו לבית דין. וליכא למיחש דלמא פשעי דחזקה שאין בית דין של כהנים עומדים משם עד שיכלו כל מעות שבשופרות. גמרא: \n",
+ "והזבה וכו' בשמיני. היינו נמי כשמסרה קרבנותיה לב\"ד ובפירוש הרמב\"ם חסר וכצ\"ל וטובל בשביעי וכשראה שלש ראיות סופר שבעה ימים בלא ראיה וטובל בח' [צ\"ל בז'] ומביא קרבן בח': \n"
+ ],
+ [
+ "האונן. פירש הר\"ב כל זמן שלא נקבר כו' ולאחר שנקבר כל יום המיתה. ה\"פ כל זמן שלא נקבר כו' ואפי' לאחר שנקבר קרוי אונן והיינו כל יום המיתה קודם קבורה ולאחר קבורה. דאילו יום קבורה שאינו יום המיתה אינו אונן אלא מדבריהם ובלילה שלאחריו אין אנינות כלל אפי' מדבריהם כדאיתא בהק\"פ פ\"ו [*וכן כתב הר\"ב במשנה ה' פ\"ג דהוריות]. ועיין לקמן בסמוך: \n",
+ "והמפקח את הגל. עת להשליך אבנים (קהלת ג׳:ה׳) מתרגמינן עידן בחיר לפקחא דגור אבנין: \n",
+ "שמא יביאוהו לידי פסול. פי' הר\"ב שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו וכפירש\"י וקשיא דהתינח כל זמן שלא נקבר. אבל לאחר שנקבר מאי איכא למימר. ורש\"י פירש ברישא האונן שמתו מוטל לפניו. כדאמרינן בשחיטת קדשים פרק טבול יום איזהו אונן כ\"ז שלא נקבר. ואם כן איכא למימר דניחא לדידיה דהא לא מקרי אונן אלא כל שלא נקבר. אלא שלא נראה כן בגמרא שהזכיר דאיתא התם רבי אומר כל זמן שלא נקבר הא קברו אשתרי ליה [ומי] איכא דלית ליה אחריתה כיום מר [אלמא מרירות יום שלם הוא] ומסקינן דלחומרא קאמר דרבנן סברי יום קבורה מתאונן עליו כל אותו היום בלא לילה ורבי אומר כל זמן שלא נקבר תפוס לילו ואע\"ג דיום קבורה עצמו מדרבנן חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר ממה שעשתה תורה לדבריה דיום מיתה מדאורייתא לא תפס לילו מדאורייתא. ועוד קשיא לרש\"י למה ליה למנקט לישנא דר' דלא אריא לפי המסקנא אלא ביום קבורה שהוא מדרבנן ומתניתין ודאי במדאורייתא קאי דלא העמידו דבריהם במקום כרת. ועוד דאין הלכה כרבי מחביריו. אלא מחוורתא כפירוש הר\"ב דמתניתין אף לאחר קבורה והדרא קושיין לדוכתא דלא שייך שמא יטמא. והרמב\"ם פירש דאין שוחטין על האונן לכתחילה שמא לא יאכל דבר לגודל אבלותו ואנחנו שחטנו עליו וחשבנו על אכילתו ויותר הבשר וישרף עד כאן: \n",
+ "שהוא טמא מתחילתו. תימה לרבינו יצחק מפקח הגל נמי נימא חי הוה כשהתחיל לפקח. ויש לומר דכיון דמצאו מת אית לן למימר שמתחלתו היה מת. שכל הטומאות כשעת מציאתן. תוספות. ומה שכתב הר\"ב והוא שיהיה עגול וכו' אבל ארוך וכו'. כלומר אבל ארוך אף ע\"פ שהוא בעגול. כל שהוא ארוך עד שאפשר שלא האהיל על כל הגל מפני ארכו ארוך קרי ליה. וזה שכתב הרמב\"ם וגל עגול הוא שיהיה כמו עגול העומד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שוחטין את הפסח ביחיד. פירש הר\"ב דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח וכו' כלומר ביחיד. מבאחד שעריך דריש ליה באחד ביחיד [*וכלקמן]: \n",
+ "ור' יוסי מתיר. דהא כתיב (שמות יב) איש לפי אכלו. ובאחד דריש ליה. לזבוח את פסחו בבמת יחיד שאינו חייב אלא בשעת איסור במות. דכתיב (דברים ט\"ז) באחד שעריך. בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד. גמרא: \n",
+ "ואין עושין חבורות נשים ועבדים וקטנים. פירש הר\"ב נשים עם עבדים. וכן עבדים עם קטנים. והכי איתא בגמרא. ומשמע ודאי דלחברן עם אנשים שרי. וקשיא מאי שנא מזימון דפרק שביעי דברכות. דתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. והבית יוסף סימן קצ\"ט כתב בשם הר\"ן פרק שני דמגילה דלא אסרו אלא כשהזימון נעשה על ידיהן דהשתא איכא הכירא דשינוי במטבע דברכת המזון. וכיון שניכר צירופן עם האנשים איכא למיחש לפריצותא אבל היכא דאיכא תלתא בר מנשים מצטרפין אף הנשים עמהם. משום דהשתא אין צירופן ניכר עמהן כלל. עד כאן לשונו. והשתא הכא נמי אין צירופן ניכר כלל. ונראה לי שמשנתינו ראיה גמורה לדברי הר\"ן זלה\"ה. ומה שכתב הר\"ב אבל נשים ועבדים כל חדא באפי נפשה עושין. אבל חבורה שכולה קטנים אין עושין כמה שכתב הרמב\"ם בפרק שני מהלכות ק\"פ ויהיב טעמא שאינן בני דעת. וכתב הכסף משנה דמאיש אי אפשר למעוטי. דא\"כ אפילו עם בני חבורה לא היו נמנין. ובהדיא תניא סוף פרק לולב הגזול דשוחטין על הקטן שיכול לאכול כזית הילכך איצטריך לפרש שאינן בני דעת. ואפשר דטעמא משום שאינו בן דעת אין הקדשו הקדש. ואפשר לומר דהכי קאמר דוקא כשאינם בני דעת. כלומר דוקא כשלא הגיעו לעונת הנדרים. אבל אם הם בני דעת שהגיעו לעונת הנדרים שהקדישן הקדש שפיר דמי. עד כאן לשונו. אבל אין לומר שאינן בני דעת ויבואו לידי נותר דאם כן אם עברו ושחטו היה כשר. ואין נראה כן מלשון הרמב\"ם שאחר כך כתב. וכן אין עושין כו' חולים או זקנים כו'. ואם עברו ושחטו על חבורה זו כשר. משמע הא דכולה קטנים אינו כשר: \n"
+ ],
+ [
+ "אונן טובל. כתב הר\"ב מתוך שנאסר כו' והסיח דעתו ושמא נטמא והוא לא ידע. כן כתב הרמב\"ם סוף פרק י\"ב מהלכות אבות הטומאה: \n",
+ "והמלקט לו עצמות. ל' הר\"ב וכן מי שלקטו לו וכו' בגמרא דאי מלקט עצמו הא בעי הזיית שלישי ושביעי: \n",
+ "טובל. דכל גר צריך טבילה כדאשכחן במתן תורה (שמות י״ט:י׳) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם כדאיתא ברפ\"ב דכריתות: \n",
+ "כפורש מן הקבר. פירש הר\"ב וצריך הזאה ג' וז' וכו' [*עיין מ\"ש במשנה ה' פרק י\"א דפרה] גזירה וכו' ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה וכתב רש\"י ואף ע\"ג דמשום זיבה בעי שמנה משום כפרה כיון דאי אפשר דלייתי כפרה דהא לא קיבל טומאה בגיותו אי אמרת נגזר לא מייתי לעולם פסח וכולי האי לא גזרו ע\"כ. וכתב הרמב\"ם בפרק ו' מהק\"פ והלא גזירה זו מדבריהם והפסח בכרת והיאך העמידו דבריהם במקום כרת ביום הקרבה [לאפוקי ממ\"ש במשנה ב' פ\"ו] שהוא יום י\"ד. מפני שאין הגר מתחייב במצות עד שימול ויטבול ואינו טובל עד שירפא כמו שבארנו בענין [הגרות] [*והוא בפי\"ד מהא\"ב] לפיכך העמידו דבריהם במקום זה שהרי זה המל יש לו שלא יטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב אבל ערל ישראל פירש\"י שאם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה שאף בערלתו מקבל טומאה כשאר בני אדם ליכא למיגזר ביה משום שנה הבאה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דברי הכל טובל ואוכל כו' הכי איתא בגמרא ובברייתא. וכתבו התוספות תימה לריב\"א דלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן עכ\"ל. והרמב\"ם בחבורו פ\"ו כתב ישראל ערל כו' שוחטין עליו אחר שמל ולא הזכיר וטבל. ולי נראה ליישב לשון הברייתא והגמרא דאע\"ג דלענין מילה אין צריך טבילה כלל מ\"מ לטהרת הרגל צריך טבילה כדתנן במ\"ב פרק ב' דביצה. והוי אמינא דזה שמל וטבל. לגזור אטו ערל נכרי דמל נמי וטבל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שגג וכו' יעשה את השני. נראה דיליף לה מאיש איש דכתיב בפסח שני כדיליף מיניה בברייתא לזבין ומצורעים ובועלי נדות [*ושוב ראיתי בירושלמי טמא לנפש אין לי אלא טמא לנפש אנוסים או שוגגין מנין. ת\"ל איש איש ריבה. עד כדון כרבי עקיבא [כלומר דדריש כפל לשון שבא לרבות]. דרבי ישמעאל [כלומר דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם] תני דבי רבי ישמעאל לא טמא לנפש כהרי דרך רחוקה. ולא דרך רחוקה כהרי טמא נפש. הצד השוה שבהן שלא עשה את הראשון יעשה את השני אף אני מרבה אנוסין או שוגגין שלא עשו את הראשון יעשו את השני]: \n",
+ "אם כן למה נאמר טמא. כתב רש\"י בגמרא פריך הא איצטריך דאי בעי למיעבד בראשון לא מצי עביד. אלא [קאי א]דרך רחוקה דאנוס הוי דלא מצי עביד ואי בעי למיעבד על ידי שלוחו מצי עביד מיחס הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבא עליו ברכה והילכך הואיל ושאר אונסים אדחו לשני אונס דדרך רחוקה למה לי דאדכרא רחמנא טפי מאונס אחרינא: \n",
+ "אלו פטורין מהכרת. כתב הר\"ב דעיקר כרת בפסח ראשון. ומיהו בפסח שני נמי כתיב ביה (במדבר ט׳:י״ג) חטאו ישא. לרבי דיליף ממגדף שהוא מברך ה' דכתיב גביה (ויקרא כ״ד:ט״ו) ונשא חטאו והוא בכרת כדתנן בריש מסכת כריתות. ודקדוק מלת מהכרת כתבתי במשנה ב' פרק קמא דחלה: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מן המודיעים ולחוץ. כתב הר\"ב מהלך ט\"ו מילין והוא שיעור כו' מהנץ החמה עד בין הערבים שהוא שעת הקרבת הקרבן. דבין הערבים כתיב ביה כתמיד. ותמיד אעפ\"י שנשחט משש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבע ואילך. שמתחלת החמה להתעקם כלפי מערב קצת ומשחרי כותלי דהכי אמרינן ביומא. [ריש] פרק ג' צלותיה דאברהם [תפלת הערב שלו] מכי משחרי כותלי דהיינו מחצות היום ולהלן. ופרכינן עלה מהא דתנן תמיד נשחט בשש ומחצה. ומשני שאני כותלי בית המקדש דלא מיכווני רחבים מתחתיהן ולא משחרי בעיקום פורתא עד חצי שבע ומיהו זמן שחיטה מתחלת שבע ואילך ונמשך עד שתשקע החמה. ומשתשקע החמה לא. דדם נפסל בשקיעת החמה. באיזהו מקומן. כך לשון רש\"י. ועיין פ\"ג משנה ב': \n",
+ "לפיכך נקוד על ה' וכו'. כתב הר\"ב אני שמעתי לדרוש רחוק ה' וכו'. ובירושלמי ה\"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה]: \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין פסח ראשון לשני. שייר דראשון נשחט בג' כתות כדתנן משנה ה' פ\"ה ואין הב' נשחט בשלש כתות כדתניא בתוספתא ושייר נמי ביקור ד' ימים דליתיה בשני כדאיתא בגמ' [דף צ\"ו]. תוספות. [*ועיין לקמן במשנה ה' בד\"ה מקחו וכו']: \n",
+ "והשני מצה וחמץ עמו. כתב הר\"ב מצוות שבגופו כגון צלי ועל מצות ומרורים אף על גב דעל מצות ומרורים מקרא מלא הוא בפסח שני הכי קאמר דכללא דככל חקת וגו' מרבה צלי דדומיא דפרטא דעל מצות ומרורים: \n",
+ "ודוחין את השבת. פי' רש\"י דשני כתיב ביה במועדו למ\"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע\"כ. ופלוגתא דתנאי בגמרא דף צ\"ג ע\"ב. וכתבו התוספות במסכת יומא פרק ה' דף נ\"א דלמ\"ד דהך במועדו אראשון קאי יליף ליה מככל חקת הפסח. ועוד האריכו לפרש ע\"ש. ובגמרא. שבת אין טומאה לא מאי טעמא. מפני טומאה דחיתיו יחזור ויעשה בטומאה ע\"כ. ותניא נמי הכי בספרי: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יאכלו ממנו זבין. כתב הר\"ב דגבי טמא לנפש כו' ואין צבור נדחין. [ומסיים רש\"י אבל גבי זיבה אף צבור נדחין]. ואם תאמר אמאי תנן זבין כו' לאשמועינן טמאי מגע טומאות והיה נראה לי לומר דמשום רבותא דאם אכלו פטורים מכרת נקטינהו להנך דטומאה יוצא מגופן ואפילו הכי פטורין. אלא שהרמב\"ם כתב בפ\"ז מהק\"פ דטמאי מגע טומאות הרי אלו אוכלין כמו טמאי מת והכ\"מ הביא ראיה לדבריו: \n",
+ "אף על ביאת מקדש. לשון הר\"ב כשפסח נדחה מפני הטומאה. כבר כתב ג\"כ זה הלשון במשנה ו' פרק ז'. ולשון הברייתא בפסח שבא בטומאה. ומ\"ש הר\"ב ותנא קמא כו' איצטריכו לחלקם ממחנותיהם כדפירש במשנה ח' פרק קמא דכלים: \n"
+ ],
+ [
+ "מקחו מבעשור כו'. דכתיב (שמות י״ב:ג׳) בעשור לחדש הזה ויקחו. זה מקחו מבעשור ואין פסח דורות מקחו מבעשור. [*ואף על גב דמהך קרא דמקחו מבעשור שמעינן לביקור ממום ארבעה ימים לענין תמיד כמ\"ש הר\"ב במשנה ה' פרק ב' דערכין. ולעיל במשנה ג' כתבתי דפסח דורות צריך [נמי] ביקור ארבעה ימים. ובגמרא יליף לה דף צ\"ו מדכתיב (שם יג) ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה שיהו כל עבודות החדש זה כזה. כבר כתב רש\"י שם דמיהו לענין מקחו מבעשור אמעיטו שאין צריך שיפריש מבעשור. אלא יקח שנים שלשה טלאים מבעשור ויבקרום] ובשעת שחיטה [יפריש] אחד מהן. והאי הזה דגבי ביקור. דריש ליה למלתא אחריתא היינו למעוטי פסח שני. ועיין עוד מה שכתבתי במסכת ערכין שם] וכתיב (שמות י״ב:י״א) ואכלתם אותו בחפזון. אותו נאכל בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון. בגמ'. וטעון הזאה וכו' א\"צ לימוד דמשום ולא יתן המשחית שעבר בליל' ההוא נצטוו להזאה כמפורש בכתוב: \n",
+ "בלילה אחד. פירש רש\"י בגמרא וה\"ה פסח דורות נמי לילה אחד עד כאן וכדמייתינן בזה הכלל במשנה דסוף פרק ב' דמגילה כמ\"ש הר\"ב שם. ונהי נמי דחכמים גזרו ואמרו עד חצות. אין לפרש דתנא דידן בא לחלק בין של מצרים לשל דורות בדבר שמדבריהם. חדא דשל מצרים נמי היה ראוי לגזירה זו. ועוד כמה פסחי דורות נעשו קודם גזירת חכמים כי כן הסברא נותנת. ואף על גב דבסוף מכילתין תנן עד חצות ומדאורייתא כמו שמפרש שם הר\"ב. אפילו הכי ליכא לפרושי למתניתין דהכא דאתיא כי ההוא תנא ומחלק בהכי בין של מצרים לשל דורות. דלאותו תנא אף פסח מצרים אינו נאכל אלא עד חצות. דהא הנהו קראי דקא יליף מינייהו בפסח מצרים כתיבי. אלא מתניתין דהכא כרבי עקיבא דבגמרא דסוף מכילתין. דסבירא ליה מן התורה נאכל כל הלילה. אלא שחכמים עשו סייג. וכוותיה מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וכתבו התוספות ואם תאמר א\"כ אמאי תנייה כלל במתניתין כיון דשוים בזה. וי\"ל דתנייה אגב דבעי למיתני וחמוצו כל היום ופסח דורות נוהג כל שבעה: \n",
+ "אחד. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק ששי [ומשנה ה' פרק ב' דברכות]: \n",
+ "[*ופסח דורות נוהג כל שבעה. וא\"ת שלשה כתות שנשחט פסח דורות היאך אתה מוצא בשל מצרים וראיתי ירושלמי בפרק תמיד נשחט [משנה ה'] אדתנן התם הפסח נשחט בשלש כתות ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא ניתן כח בקולו של משה והיה קולו מהלך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום ומה היה אומר ממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. וממקום פלוני עד מקום פלוני כת אחת. ואל תתמה ומה אם אבק שאין דרכו להלך אתמר (שמות ט׳:י״א) והיה לאבק בכל מצרים. קול שדרכו להלך לא כל שכן. ע\"כ. ואע\"ג דלא קאמר אלא שתי כתות קיצר במובן דמהיכי תיתי כלל לומר שהיה קולו של משה מהלך כו'. אלא ממה ששנינו דפסח [נשחט] בשלש כתות א\"כ הכי נמי שלש כתות עשה משה הרי דלא כהתוספות. אלא אף בפסח מצרים היה שלש כתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "שתמורת הפסח קריבה. פירש הר\"ב שלמים אחר הפסח. וכן לשון רש\"י. ולכאורה רוצה לומר דקריבה דוקא אחר הפסח , ולא ידעתי למה דהא שלמים קרבים במועד ואפילו בחג עצמו אם הם שלמי חגיגה. כדתנן בפרק שני דחגיגה. ואפילו אם נפרש אחר ארבעה עשר בניסן דהיינו אחר זמן קרבן פסח. מ\"מ קשיא. למה לא יוכל להקריבו בארבעה עשר עצמו כשאר שלמי חגיגת ארבעה עשר דתנן במשנה ג' מפרק ששי. ובברייתא. תמורת פסח אחר הפסח קריבה שלמים. והכי פירושו שאם המיר אחר שחיטת הפסח. ואם לכך נתכוונו רש\"י והר\"ב וכאילו אמרו תמורת הפסח אחר הפסח קריבה שלמים. אכתי לא ניחא דלא היו צריכים לפרש כן בדר' יהושע. שהרי הוא אמר אין לי לפרש: \n",
+ "ירעה. פירש הר\"ב דדחייה בידים. וכתבו התוספות דאפילו למאן דאמר ריש פרק ו' דיומא דאין בעלי חיים נדחים ועיין שם היינו דוקא כגון דלא דחייה בידים כגון נטמאו בעלים או שמשכו ידיהם עד כאן ודלא כרש\"י שכתב בגמרא דף צ\"ח דמשנתינו סברה בעלי חיים נדחים. וניחא השתא דהר\"ב והרמב\"ם לא כתבו דמשנתינו דלא כהלכתא. דהא תנא קמא הוא דס\"ל הכי ביומא. ובהדיא פסק שם הרמב\"ם כוותיה. ודלא כפירוש השני שכתב בכ\"מ בפרק ד' מהק\"פ בדברי הרמב\"ם שם דסבירא ליה דמשנה זו דלא כהלכה וא\"צ שתרעה אלא תקרב שלמים משום דאין בעלי חיים נדחים. ועוד אוכיח בס\"ד במשנה דלקמן דלהרמב\"ם ירעה אפילו למ\"ד אין ב\"ח נדחים: \n",
+ "שיסתאב. פי' הר\"ב שיפול בו מום. עיין בפירושו למשנה ט' פרק בתרא דמנחות: \n",
+ "ויקח בדמיו שלמים. פירש הר\"ב דמותר הפסח קרב שלמים. בסוף פרק ב' דשקלים. כלומר וכל שכן תמורתו: \n",
+ "וכן תמורתו. כתב הר\"ב ה\"ה דמצי ר\"י למיתני בפסח עצמו וכו'. ובגמרא הא קמ\"ל דאיכא תמורת הפסח דלא קרבה ופירש\"י ולא אמרינן מתחלתה שלמים היא. ואפילו המיר קודם שחיטה לא קבעתה זמן השחיטה בשם פסח ואין בה דיחוי. אלא אף היא נקבעת בפסח ונדחית: \n"
+ ],
+ [
+ "המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים. ואינם ראויים לפסח דכתיב (שמות י״ב:ה׳). שה תמים זכר בן שנה: \n",
+ "ירעה עד שיסתאב. במשנה ג' פ\"ג דתמורה מפרש הר\"ב אמאי לא תמכר בלא מום דזהו מומו. הואיל ולא חזיא למלתיה. והתוספות כתבו דהכא מודה ר\"ש דהתם הואיל והיא ראויה לשלמים. והפסח אחר פסח קרב שלמים הלכך לא הוי מום ע\"כ ואפי' הכי אינו קרב שלמים אלא ירעה וכו' כדפירש רש\"י דקבעתו ההפרשה והרי הוא כקבוע שנדחה שאין הוא עצמו קרב אלא דמיו: \n",
+ "ויפלו דמיו לנדבה. פירש הר\"ב לתיבה וכו' וכן כתב הרמב\"ם. ומה בין עולת נדבה לעולת עצמו תנינן פ\"ג דתמורה משנה ד'. וא\"ת ומאי שנא מאשם דתנן בתמורה פ\"ג הפריש נקבה וכו' דיביא מדמיו אשם. וי\"ל דמתני' דהכא סברה כמ\"ד ב\"ח נדחים כדאיתא בגמרא אמתני' דהכא ש\"מ ב\"ח נדחין. דאין לפרש הכא כמ\"ש התוספות לעיל בדחייה בידים דהכא כיון דדרך הקדש דחי לה לא מקרי כ\"כ דחוי בידים הלכך מ\"ד אין ב\"ח נדחים לא מודה בכה\"ג. וכמ\"ש התוס' לעיל לענין אחר. ותמיהני על הר\"ב והרמב\"ם שהי' להם לכתוב דמתניתין דלא כהלכתא כמ\"ש לעיל. ובחבורו פ\"ד מהק\"פ כתב ירעה וכו' ויביא בדמיו פסח ואם לא נפל בו מום עד שהקריב פסחו יביא בדמיו שלמים והיינו כמתניתין דתמורה גבי אשם. ומזה ראיה גמורה למ\"ש לעיל. דהרמב\"ם ס\"ל ירעה אף למ\"ד אין ב\"ח נדחים. דהא הכא דכתבתי ע\"פ התוס' דמ\"ד דסבר אין נדחין ס\"ל ה\"נ דאין נדחין ואפ\"ה כתב הרמב\"ם ירעה אלא ודאי דאיהו ס\"ל דירעה דהכא לאו דחייה היא. אלא יפלו לנדבה הוא דהוי דחייה. וכ\"ש דס\"ל בירעה דלעיל דלאו דחייה היא. ומיהו גירסת רש\"י וכן התוספות ויביא בדמיה שלמים ועיין במשנה דלקמן. ולרש\"י הא דקאמר בעלי חיים נדחים. היינו מדלא קרב עצמו שלמים אלא ירעה. וכדפי' רש\"י בגמרא. ולהרמב\"ם משום הא לא איריא דנחת עליה קדושת הגוף דליבעי מום כדפי' בפ\"ג דתמורה משנה ג' אלא מדתנן יפלו דמיו לנדבה: \n",
+ "לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. פירש הר\"ב דאין כאן מנוין וצריך שלא יהיה בלא בעלים. עיין במשנה י' וי\"א והכא מיירי שלא נתמנה בנו עמו כדאיתא בגמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "[*וימכרו ויביא כו'. פירש הר\"ב וכיצד הוא עושה כו' מביא ג' סלעים מביתו כו' ואומר כל מקום שהיא העולה כו' וכפירוש רש\"י ויהיב טעמא למילתיה דאל\"ה הרי הוא מחליף. שמביא שלמים בדמי האשם או בדמי העולה. והרי קדושת הבהמה חלתה על מעות דמיה ואין משנין מקדושה לקדושה ע\"כ. וקשיא לפי זה מאי ימכרו דתנן ובפ\"ח דזבחים דף ע\"א ע\"ב פירש\"י וימכרו נמצאו דמי עולה. עולה. דמי שלמים. שלמים. ואינו יודע אילו עולה ואילו שלמים. הלכך יטול מעות כנגד דמי היפה ויאמר כל מקום שהם מעות עולה כו'. ומ\"מ מסיק דנ\"ל דל\"ג וימכרו כו' מכח הסיפא והעתקתי דבריו שם משנה ב' בד\"ה ירעו כו'. ועוד עיין שם בד\"ה וימכרו כו' מ\"ש בזה בשם הרמב\"ם ז\"ל]: \n",
+ "ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה. ולא אמרינן דיפלו דמיו לנדבה כדלעיל דמתני' דהכא כמ\"ד אין בעלי חיים נדחים והיינו נמי דפירש הר\"ב שיביא בדמיו פסח. ואילו לעיל תנן יפלו לנדבה. ולפי זה ה\"נ כוליה פירקא דהתערובות פ\"ח דזבחים דתנן בהו יביא בדמי היפה שבהן ממין זה וכו'. ולגירסת רש\"י ותוספות דלעיל לא קשה כלל. ויש לי ראיה לדבריהם דבפ\"ח דזבחים דף ע\"ג ע\"ב אמתניתין דזבחים שנתערבו מין בשאינו מינו דיביא מדמי היפה שבהן ממין זה וכו' אמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי אקריב לא ארצי. ומסיק דכמאן דאמר בעלי חיים נדחים אמר לשמעתיה. משמע דהנך דינין כמ\"ד ב\"ח נדחים נמי אתיין ואפילו הכי יקריב מאותו מין ולא אמרינן יפול לנדבה. א\"כ משמע ודאי דלעיל נמי לא גרסינן יפלו לנדבה אלא יביא שלמים. וצריך לדחוק להרמב\"ם לומר דרבא דינא בעלמא קאמר ולא מהדר אמתני': \n",
+ "ויפסיד המותר. דברי הרמב\"ם בפירושו אינם מובנים לי: \n",
+ "נתערב פסח בבכורות. פירש הר\"ב דמתן דמם שוה. ומסיים רש\"י ואין טעונין תנופה חזה ושוק ולא סמיכה. ולא נסכים: \n",
+ "רבי שמעון אומר אם חבורת כהנים יאכלו. כתב הר\"ב ורבנן אמרי ירעו כו' ויביא בדמי כו' והתערובות אוכל כולם בתורת בכור בעל מום וכדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ח דזבחים ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "[*הוא אוכל משלו והם אינם אוכלים עמו. אתאן כרבי יוסי בפרק דלעיל משנה ז' דס\"ל דשוחטין פסח על היחיד והלכה כמותו וא\"נ אפילו כרבי יודא דאמר אין שוחטין פסח על היחיד וכגון שהמנה עליו אחרים וכדהתם במשנה ד' ועיין מ\"ש לקמן במשנה י\"א]: \n",
+ "ופטורין מפסח שני. פירש הר\"ב דממ\"נ בראשון נמנו וכן לשון רש\"י רוצה לומר בזה שנשחט ראשון. וא\"נ באחד מן הנשחטים כאחד אלא שאין ידוע איזהו כדי שיהיו רשאים לאכול ממנו: \n",
+ "לא אמר להן כו' אין אחראין כו'. כתב הרמב\"ם אף ע\"פ שהיה בלבם שישחוט כל אחד מהן על חבירו או שהיו שם רמיזות ודברים שאומדין הדעת בהן שכל אחד שימצא ישחוט על חבירו. וכתב בכסף משנה דנ\"ל דמיתורא דמתניתין למד כן. דאל\"כ מאי קמל\"ן. פשיטא. ע\"כ. ולי נראה לו עוד ראיה דבברייתא אמרו מכאן אמרו חכמים יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. שנאמר (משלי יב) אויל מחריש חכם יחשב ואי איתא דבכה\"ג דברים שבלב הוו דברים שתיקותיה מאי תהניא ליה: \n"
+ ],
+ [
+ "שנתערבו פסחיהן. ברור הוא כי זה התערובות לא נפל אלא קודם שישחט הפסח. הרמב\"ם: \n",
+ "אחד מאלו בא לו אצל אלו. כתב הר\"ב דאמרינן בברייתא בגמ' דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח ולהניחו בלא בעלים. ויליף מדכתיב (שמות י״ב:ד׳) ואם ימעט הבית מהיות משה. משמע אם רצו מתמעטין ונמשכין. ובלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים דאם ימעט משמע שיש שיור. ועיין לקמן: \n",
+ "של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה. פירש הר\"ב שאם החליפו לא יהא כאן פסח שאין אחד מבעליו הראשונים עליו. לאפוקי אם חבורה אחת שבהן של ארבעה אפשר שיתחלף פסח שלהן לחבורה חדשה שנתחדשה מהארבעה שבאו מן ארבע חבורות של חמשה ונמצא שאין עליו שום אחד מבעליו הראשונים. והא אמרן בלבד שיהא אחד מבני חבורה קיים. ועיין לקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "זה ממנה עמו אחד מן השוק. פירש הר\"ב שאם בא להתנות כשהן יחידים כו' הרי מניח את פסחו בלא בעלים אבל כשממנה עמו אחד מן השוק קודם לכן הרי יש כאן בעלים. ואע\"ג דליכא אחד מבני חבורה הראשונים. ולעיל אמרינן דדוקא של ה' ה' אבל של ה' וד' לא. משום דאין אחד מבני חבורה ולא אמרינן שימנו עמהן א' מן השוק קודם שיתנו. ויהיו גם כן של חמשה. מפרשינן בגמרא דמתניתין דלעיל כר\"י דס\"ל דבעינן דוקא אחד של בני חבורה יהא קיים עליו. ולהכי לא מהני לעיל. שימנו עליו אחד מן השוק. והא דמהני הכא משום דר\"י לטעמיה דס\"ל בפרק דלעיל משנה ז' דאין שוחטין את הפסח על היחיד הלכך מעיקרא לאמנויי אחריני בהדיה קאי. וכאחד מבני חבורה דמי. ולא קשיא דמתניתין דהכא דלא כהלכתא דפסקינן לעיל כר' יוסי דלא כר' יהודה. דלר' יוסי נמי דינא הכי דמפורש בברייתא דאיהו ס\"ל דאין צריך שיהא אחד מבני חבורה דוקא אלא שלא יהא בלא בעלים כלל. ולא עוד אלא דבמתני' דלעיל אפי' של ה' וד' איכא נמי תקנתא למנות אחד מן השוק. ומ\"מ הרמב\"ם בפ\"ג מהק\"פ העתיק מתני' דלעיל כלשונה משום דהך פלוגתא דבלא בעלים לא תניא בפלוגתא דפרק דלעיל כלל. והויא מחלוקת בברייתא וסתם במשנה דהלכה כסתם. ומ\"ש הר\"ב והא ליכא למימר שימנה וכו' קודם שימשוך. וכ\"כ רש\"י בכאן. וקאי נמי אמתניתין דלעיל ונטרו לה עד הכא. משום דהכא הוה אמינא דלא מטרחינן ליה שימנה אחד מן השוק: \n",
+ "אם שלי כו'. וכמו כן יאמר השני לחבירו. הרמב\"ם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "סמוך למנחה. פירש הר\"ב בתחלת שעה עשירית. ומנחה דהכא מנחה קטנה היא דלא כמשנה ב' דפ\"ק דשבת דהכא טעמא משום הדור מצוה וסגי בהכי. וטעם לשם מנחה כתבתי ברפ\"ד דברכות: \n",
+ "עד שתחשך. דאז זמן אכילת מצה כדתניא בתוספתא הפסח ומצה ומרור מצותן משתחשך וטעמא משום דכתיב (שמות י״ב:ח׳) ואכלו את הבשר בלילה הזה. ומצה ומרור אתקשו לפסח. תוספות: \n",
+ "ואפילו עני כו'. דס\"ד דהסיבת עני לא חשיבא הסיבה דאין לו על מה להסב ואין זה דרך חירות. וי\"מ דאדלעיל קאי עד שתחשך ואפילו עני שבישראל. פירוש עני שלא אכל כמה ימים לא יאכל עד שתחשך. תוספות: \n",
+ "ואפילו מן התמחוי. גמרא פשיטא. לא נצרכה אלא אפילו לר\"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה: \n"
+ ],
+ [
+ "מזגו. ושתו ביין מסכתי (משלי ט) תרגומו ואשתו בחמרא דמזגית: \n",
+ "בש\"א כו'. עיין ברפ\"ח דברכות וכן בטעמייהו דב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאו לפניו מטבל בחזרת. כן גירסת ספרים מדוייקים. וכן גי' התוס' והר\"ן ועל כרחינו גי' הר\"ב נמי הכי הוא. דאיגרס בהדיא הביאו לפניו הירקות א\"כ מאי בחזרת דקתני וברישא קתני מטבל בחזרת ולא פי' בהביאו לפניו מהו. ובסיפא מפרש הביאו לפניו מצה כו' ולא פי' שאוכל או מטבל שמה שחסר זה. גילה זה: \n",
+ "מטבל בחזרת. כתב הר\"ב לפי שאכילתן ע\"י טבול היתה קרי לאכילה טבול. והל\"ל מטבל החזרת וכתבו התוספות דבקרא נמי משתעי הכי (ירמיהו ד׳:ל׳) כי תקרעי בפוך עיניך. שמנחת הפוך בעינים. ומ\"ש הר\"ב דטבול זה לאו בחרוסת. מדקתני לקמן הביאו כו' אבל חזרת שנאו לעיל כמ\"ש דמכלל דתנן מטבל בחזרת ש\"מ שהביאו ואלו היתה בכלל ההבאה החרוסת כמו כן הל\"ל מטבל חזרת בחרוסת ומה שהקשו בתוס' דאין מסיפא ראיה דהא קתני הכא חזרת. ותנייה נמי בסיפא. לא קשיא ולא מידי משום דחזרת דרישא לא פסיקא ליה. דהא טיבול ראשון הוי בשאר ירקות. ועדיף טפי בשאר ירקות. דרב אחא ברי' דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא דאמוראי אימתי מברך על אכילת מרור או בטבול ראשון או בטבול שני. הלכך הדר תנייה בסיפא לומר דבהבאה שניה א\"א אלא בחזרת ודומיו. דתנן במשנה ו' פ\"ב. ולא בכל ירקות דעלמא. ומ\"ש תוס' דלת\"ק דס\"ל דחרוסת בא לבטל הארס שבחזרת יהא צריך ג\"כ בטבול ראשון כשהוא בחזרת. תי' הרא\"ש בשם הר\"ר יונה ז\"ל משום דטבול ראשון אינו לחיוב אלא להכירא בעלמא. ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת ואינם חוששים לארס. גם עתה נמי לא חשו חכמים אם יאכלוהו בלא חרוסת כמו שעושין בשאר ימות השנה אבל טבול שני שהוא של מצוה הזהירו חכמים שלא יהא בו חשש סכנה ע\"כ: \n",
+ "לפרפרת הפת. הגי' בספר מדויק לפרפר וכן נראה לשון הר\"ב ונראה דמפרש פרפר מלשון שלו הייתי ויפרפרני [איוב יו] ופרש\"י ל' פירורים וכת\"י ודעדקינני ומיהו אפי' אי גרסינן פרפרת ניחא ולא קשיא אפירושו דמשנה ב' פ\"ו דברכות כדכתב הר\"ן בשם הרמב\"ן דמצה גופה קרי הכי לפי שהיא עשויה רקיקים וה\"ק עד שמגיע לפרפרת דהיינו פת שהיא מצה עכ\"ל. והערוך גורס ג\"כ. פרפרת הפת. ומפרש עת אכילת מצה: \n",
+ "וחרוסת. פירש הר\"ב שעושין מתאנים וכו' ודכין הכל במדוכה. וע\"ש זה נקרח חרוסת מלשון חרס בגמרא דף קי\"ו בברייתא חרס זכר לטיט ופירש רש\"י חרס שכותשין בו הדק זכר לטיט. ומ\"ש הר\"ב ומשימין בה תפוחים משמע דאף לת\"ק משימין בה תפוחים על כל פנים מדלא כללינהו בהדי תאנים ולוזים וכו' וזו לא ידעתי מנין לו. גם הרמב\"ם לא הזכיר כן בפירושו: \n",
+ "ושני תבשילין. רב יוסף אמר צריך שני מיני בשר. אחד זכר לפסח. ואחד זכר לחגיגה: \n",
+ "רבי אליעזר בר צדוק אומר מצוה. כתב הר\"ב זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב. מסיים רש\"י ולא יכירו בהן מצרים דכתיב (ש\"ה ח) תחת התפוח עוררתיך: \n",
+ "מצוה. כתב הרמב\"ם לדעתו שחייב אדם לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואינה הלכה ע\"כ. אבל בחבורו פסק כמותו בפ\"ז מהלכות קרבן פסח משום דפליגי אמוראי אליביה וכדכתב המגיד ומ\"מ בפ\"ח לא כתב שם ברכה שמברכין עליו וטעמא כדכתב הטור סימן תע\"ה שאין מברכין על החרוסת אע\"פ שהוא מצוה לפי שהוא טפל למרור: \n"
+ ],
+ [
+ "וכאן הבן שואל. פי' הר\"ב במזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה. רש\"י: \n",
+ "הלילה הזה מרור. הא דלא אמר כולו מרור משום [דאכלינן] שאר ירקי בטבול ראשון. תוספות. ולפי שבמשנתינו נשנה גם בטבול ראשון חזרת הוצרכו לפרש כן: \n",
+ "הלילה הזה כולו צלי. מוקי לה בפ' אלו דברים (פסחים ע:) כבן תימא דאמר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא צלי. תוספות: \n",
+ "שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת. מסיק בגמ' דהכי קתני שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת דאטו כולי יומי לא סגי דלא מטבלא חדא זימנא: \n"
+ ],
+ [
+ "כל שלא אמר שלשה דברים אלו כו'. דכתיב (שמות יב) ואמרתם זבח פסח הוא. פי' באמירה שצ\"ל פסח זה שאנו אוכלים ואתקוש מצה ומרור לפסח. וצ\"ל נמי מצה זו ומרור זה: \n",
+ "לא יצא י\"ח. כלומר לא יצא י\"ח כראוי אבל לא יצא י\"ח כלל לא קאמר ודכותה בסוכה [פרק ב' משנה ז'] א\"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך לאו דוקא דהא לא הוי טעמא אלא משום דלמא אתי לאמשוכי בתר שולחנו וכל היכא דלא אמשיך לא סגי דלא יצא אלא ודאי כדאמרינן. הר\"ן. ועיין מ\"ש בפרק ב' דסוכה: \n",
+ "מצה על שום שנגאלו אבותינו ממצרים. לשון הרמב\"ם בסוף הלכות חמץ ומצה. על שם שלא הספיק בצקת של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם הקב\"ה וגאלם מיד שנאמר (שם) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים וכן גירסת הרא\"ש במשנה. וברי\"ף גורס כגירסתנו אבל גורס נמי שנאמר ויאפו וגו' וכתב הר\"ן שנא' ויאפו את הבצק וגו' ולא יכלו להתמהמה שאילו יכלו להתמהמה היו מחמיצין אותו דפסח מצרים לא נהג אלא לילה ויום [כדכתב הר\"ב במ\"ה פרק דלעיל] ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ ולפיכך אילו יכלו להתמהמה החמיצו עיסותיהם לצורך מחר שלא הוזהרו בבל יראה אלא מתוך שלא היה להם פנאי אפאוהו מצה וזכר לאותה גאולה נצטוו באכילת מצה עכ\"ל. דקרא דלא יראה בפרשת והיה כי יביאך ה' אל ארץ כתיב (שם יג) ואע\"ג דכל יום ט\"ו היו אסורים לאכול חמץ כדאמר לילה ויום. מ\"מ במלאכה היו מותרין שלא נצטוו במצרים על שביתת יום טוב והיו יכולין לאפותו לצורך מחרתו של אחר יום היציאה. וז\"ש הר\"ן ולמחר היו מותרין במלאכה ובחמץ. אינו מובן לי. דאי לראות חמץ אף בלילה לא נאסרו וכן במלאכה. ואי לאכול גם ביום נאסרו: \n",
+ "להודות להלל כו'. כתבו התוספות י\"א ז' הודאות ולא יותר כנגד שבעה רקיעים עכ\"ל ואי משום הא יש לי לקיים גירסת הספר דתשעה הוו רקיעים דז' רקיעים לז' כוכבי לכת ושמיני למזלות ותשיעי המקיף ומסבבם בכח בוראו יתברך בכל יום ממזרח למערב הפך תנועתם שממערב למזרח והוא נקרא רקיע היומי. כמ\"ש הרמב\"ם כל זה בפרק ג' מהלכות יסודי התורה והוא הנקרא ערבות ובעשירי הוא אומר למי שעשה וכו' שהוא רוכב ערבות ית' זכרו לנצח נצחים. [*ובסדר המשנה דירושלמי לא נשנו אלא שבעה הני חמשה דהכא עד לרומם ועוד שנים לנצח ולגדל]: \n",
+ "ונאמר לפניו הללויה. טעמא כתבתי לעיל במשנה ז' פרק ה': \n"
+ ],
+ [
+ "[*בית שמאי אומרים כו' ובית הלל אומרים כו'. נ\"ל דכ\"ע סברי רוב הלל אחר מזונו וכדתניא [דף ק\"ט ע\"א] רבי אליעזר אומר חוטפין [אוכלין מהר] מצות בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא יישנו ותניא ר' עקיבא בע\"פ היה אומר הגיע עת לעמוד מבית המדרש בשביל תינוקות שלא יישנו וקסברי בית שמאי דיש למהר ולא לומר קודם המזון רק מזמור א' וב\"ה סברי כיון דבמזמור הראשון לא נזכר קריעת ים סוף צריך שיאמר גם השני שיש בו הזכרת קריעת ים סוף כיון שאומר אח\"כ ברכת הגאולה כי לא נושעו ישראל מיד מצרים עד שנקרע להם הים ונטבעו המצרים ושם נאמר ויושע וגו'. ולא שייכא פלוגתא זו לשנותה אצל קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה במס' עדיות דקולייהו דב\"ש לפני המזון חומרא היא לאחר המזון שאדם כבד בטבעו וצריך שיחטוף [נ\"ל שצ\"ל שיטרוף] שינה שלו]: \n",
+ "ולא היה חותם. דר' טרפון לא הוסיף להאריך בדברי בקשה ולא היה אומר אלא הודאה. תוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכת השיר. כתב הר\"ב אית דאמרי נשמת כל חי וכתבו התוס' דקוראו ברכת השיר לפי שבשבתות אומרים אותו אחר פסוקי דזמרה. ולאית דאמרי יהללוך. פי' הרשב\"ם דברכת השיר כלומר ברכת השבח דגומרין בו בא\"י מלך מהולל בתשבחות: \n",
+ "[*בין הכוסות הללו. בין [ב'] ראשונים לשנים אחרונים אם רצה לשתות ישתה. [רשב\"ם]]: \n",
+ "בין שלישי לרביעי לא ישתה. פי' הר\"ב שלא ישתכר כו'. וא\"ת כבר משוכר כו' יין שבתוך המזון אינו משכר. בירושלמי הביאו הרי\"ף וכתב ב\"י סי' תע\"ג דאפשר לומר דאף בין ראשון לשני לא ישתה כדי שלא ישתכר וימנע מעשות הסדר וקריאת ההגדה. והא דנקט דבין ג' לד' ולא ביאר בין ראשון לשני משום דמלתא דלא שכיחא היא להיות אדם שותה כ\"כ קודם אכילה והר\"ר יהונתן כתב דיין שלפני המזון אינו משכר ע\"כ. וכך כ' הרשב\"ם מדלא ממעט תנא אלא בין ג' לד': \n"
+ ],
+ [
+ "ואין מפטירין אחר הפסח. וכתב הר\"ב וכך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן. שצריך שיאכל כו'. משום דעבידי זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים. רשב\"ם. [ולא מיבעי (לתנא דמתניתין לאשמעינן אין מפטירין) אחר מצה כיון דלא נפיש טעמייהו (בקל יכול עבוריה טעם מצה) אבל פסח דנפיש טעמיה ולא מצו עבוריה (הוי אמינא) לית לן בה. קמ\"ל. גמרא]: \n",
+ "ישנו מקצתן יאכלו. פירוש אותן שישנו יאכלו לכשיקיצו. ר\"ן: \n",
+ "נתנמנמו. פירש הר\"ב שלא נשקעו בשינה הכי איתא בגמרא כגון דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר. ופירש הרשב\"ם לאהדורי סברא מילתא דצריכא סברא כגון ששואלין אותו היכן הנחת כלי זה וכי מדכרו ליה הנחתו במקום פלוני מידכר ואומר הן או לאו. ובפ\"ב דמגילה דף י\"ח כתב רש\"י אהדורי סברא דבר הבא מבינת הלב [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"י הכי מוכח בגמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "הפסח אחר חצות מטמא את הידים. פירש הר\"ב דהא נותר הוא. ובגמרא דמתניתין ר\"א בן עזריה היא דסבירא ליה דמן התורה אינו נאכל אלא עד חצות כדיליף להו מקראי דאל\"ה אלא מגזירת חכמים דאינו נאכל אלא עד חצות כמ\"ש במשנה ה' פרק דלעיל לא הוי נותר כמ\"ש בריש ברכות בשם תוספתא דפרק שני דמגילה. ומתניתין דלעיל רבי עקיבא כמ\"ש שם והכי נמי מתניתין דסוף פרק שני דמגילה. וטעמו דנאמר חפזון עד שעת חפזון שחפזו לצאת והיינו עמוד השחר כדכתיב (שמות י״ב:כ״ב) לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ור\"א סבר עד שעת חפזון מצרים בשעת מכת בכורות שעל ידיה נחפזו למהר לשלחם מן הארץ וכו' ומתניתין דסוף פרק איזהו מקומן נמי כרבי אליעזר בן עזריה כמ\"ש שם בס\"ד והכי נמי מתניתין דריש ברכות מדלא תנן נמי אכילת פסחים בהדי דמני שמצותן עד שיעלה עמוד השחר: ",
+ "הפגול. מפרש בגמרא משום חשדי כהונה שלא יפגלוהו ברצון להפסיד את הבעלים גזרו עליו טומאה. [*ועיין מ\"ש בספ\"ג דידים]: ",
+ "בירך ברכת הפסח פטר את של זבח וכו'. טעמא מפרש בגמרא דכולי עלמא סבירי להו דמתנה אחת דפסח כדתנן בסוף איזהו מקומן (זבחים נו:) בשפיכה היא דהיינו שעומד על היסוד או בקרוב ושופך בנחת כדי שיפלו על היסוד ומתנות דשאר קרבנות בזריקה מרחוק דגבי כל הקרבנות כתיב זריקה ובפסח ובמעשר ובבכור כתיב (דברים י״ב:כ״ז) ודם זבחיך ישפך ובהא פליגי דר\"י סבר זריקה בכלל שפיכה ואם נתן הנזרקים בשפיכה יצא. [*דמה לי זריקה מרחוק מה לי שפיכה מקרוב. תוספות] ואין שפיכה בכלל זריקה ואם נתן הפסח בזריקה לא יצא [*דודאי דברחוק לא עדיפא כמו בקרוב] ונמצא דחגיגה דבזריקה בכלל פסח שבשפיכה ולפיכך ברכת הפסח פוטרת את של זבח. ושל זבח אינה פוטרת של פסח. שאין מתן דמו דפסח בכלל דזבח. ורבי עקיבא סבר דבין ששפך הנזרקים. או זרק הנשפכים לא יצא. ולפיכך לא זו פוטרת וכו': ",
+ "סליק מסכת פסחים."
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה פסחים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Pesachim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה פסחים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Pesachim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a5e0e15fcbe7c5bbccdda593f2dcc01cfeb957f6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,263 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י\"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר\"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה. וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "למלכים. כתב הר\"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת\"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר\"ח ניסן מנינן לה. יליף לה מקראי בגמ'. וז\"ש הר\"ב ואם עמד מלך באדר כו'. למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ\"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י\"ג חדש. דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע\"פ שלפי האמת היא שנה השניה. ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. לפני זה הניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות. אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית: \n",
+ "ולרגלים. ז\"ש הר\"ב ור\"ש אומר. כלומר ור\"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ\"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו'. ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע\"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש\"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש\"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע\"ג דאהדרינהו לבל תאחר. לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן: \n",
+ "באחד באלול ר\"ה כו'. עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע\"ש בפירושו במשנה א'. ומ\"ש עליו בס\"ד]: \n",
+ "באחד בתשרי. פי' הר\"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית. כדתנן רפ\"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ\"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע\"כ. ונראה שבפירש\"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון. שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר\"ה למעשר. מג\"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ\"ש הר\"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים. בגמרא. וא\"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים. כדתניא בפ\"ק דבכורות דף ח'. מנא ידעינן. וי\"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא\"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ\"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי. דמן אלול ואילך אינן יולדות. עד שבט ואדר]: \n",
+ "ורבי אלעזר ור\"ש אומרים בא' בתשרי. וד' ראשי שנים דחשבי לט\"ו בניסן. שהוא ר\"ה לרגלים. ה\"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר\"ש דבעי שלש רגלים כסדרן. דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] : \n",
+ "לשנים. פי' הר\"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א׳:א׳) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו. וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים. מכלל דר\"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן. אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר\"ה לכמה דברים: \n",
+ "ולשמיטין. דכתיב (ויקרא כ\"ה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן. דכתיב ביה (שמות י\"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ': \n",
+ "לנטיעה. דכתיב (ויקרא י\"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב\"ם בפ\"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט\"ו באב כו'. שנמצא עוד ט\"ו יום מאב. וכ\"ט יום של אלול הרי מ\"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ\"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש\"מ יום א\"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י\"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י\"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ\"ש הר\"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט\"ו בשבט. אתיא כב\"ה: \n",
+ "ולירקות. פי' הר\"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש\"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר\"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ\"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן *)ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דמעשרות: \n",
+ "באחד בשבט כו'. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ\"ש הר\"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "בפסח על התבואה. כתב הר\"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז\"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב\"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם: \n",
+ "ובעצרת כו'. כתב הר\"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ\"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש\"י ור\"ן כתבו גם זה הטעם: \n",
+ "בראש השנה כו'. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר\"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ\"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר\"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר\"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר\"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר\"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר\"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר\"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ\"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר\"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב\"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ\"ד בניסן נברא העולם. י\"ל לפי שביה\"כ נתרצה הקב\"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה\"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר\"ן: \n",
+ "שנאמר היוצר יחד וגו'. פי' הר\"ב ה\"ק היוצר. והוא הקב\"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש\"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע\"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע\"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ\"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז\"ש הרמב\"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע\"כ. כי האדם א\"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא\"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א\"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א\"א בשום פנים: \n",
+ "ובחג נידונין על המים. כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ\"ג דשקלים] וכן בספ\"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע\"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ\"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג\"ש דמדבר מדבר. כמ\"ש בספ\"ק דחגיגה. והרד\"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו: \n"
+ ],
+ [
+ "על ניסן מפני הפסח. אבל סיון מפני העצרת לא צריך. דבספירת עומר הדבר תלוי. כדאמר בגמרא [דף ו'] תוספות: \n",
+ "על אב מפני התענית. כתב הר\"ב לפי שהוכפלו בו צרות כו'. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דתענית. חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה באב. והקשו בתוספות דהכי נמי תנן התם דבי\"ז בתמוז ארעו חמשה דברים. ותירצו דחורבן ב\"ה תקיפא טובא [ועוד] לא דמי לט\"ב. דצרה אחת הוכפלה בו: \n",
+ "ועל אלול מפני ר\"ה. כתב הר\"ב ועושין ר\"ה ביום שלשים לאלול. מסיימין בתוס' וגם למחרתו. כדמשמע בפ\"ק דביצה (דף ה') ובפ\"ג דערובין משנה ז': \n",
+ "ועל אדר מפני הפורים. ואילו אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים [דבאדר השני חוזרין וקורין כדתנן במשנה ד' פ\"ק דמגילה] לא קתני דס\"ל דלעולם אדר הראשון מעובר. וידעו בני הגולה דביום לא נתקדש. גמרא: \n",
+ "פסח קטן. כתב הר\"ב פסח שני [*לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון לשון רש\"י]. וכתב בפי' [*)המפרש להרמב\"ם בפרק ג'] להלכות ק\"ה דלפיכך קרי ליה פסח קטן. דלא הוי אלא יום א': \n"
+ ],
+ [
+ "מחללין את השבת. עיין בסוף פרקין: ",
+ "שבהם השלוחים יוצאין לסוריא. פירש הר\"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ\"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל\"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב\"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע\"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב\"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש\"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל\"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע\"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב\"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש\"י וא\"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ\"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ\"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י\"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפ\"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות: ",
+ "לסוריא. עיין במשנה ד' פרק דלקמן: ",
+ "ובהן מתקנין את המועדות. אבל אלול אע\"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר\"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב\"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל\"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב\"ם פ\"ג מהלכות קדוש החדש: "
+ ],
+ [
+ "בעליל לישנא דקרא (תהלים י\"ב ז') אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ. שפירושו גלוי לכל. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ועכבן ר\"ע בלוד. ובסוף פ\"ה דשבת דתנן פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר\"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח\"ו שר\"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר\"ג והורידו מגדולתו ולמה לא פירש כן הר\"ב ונ\"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ\"ש שם בס\"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [*ר\"ע] עכבן לא פירש כן שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה\"נ דפליג על רבי יהודא. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת\"ק אמר עקביא נתנדה. וא\"ר יודא ח\"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ\"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן ארבעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר\"י ח\"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין דס\"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס\"ל לתנא דמתני']: \n",
+ "נמצאת מכשילן לע\"ל. ושמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח א' וימנע כו'. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם יפסל אחד מהן. פירש\"י יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן והרמב\"ם כתב בפ\"ב מהל' ק\"ה שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלונות: \n",
+ "כשרים לעדות החדש. כתב הר\"ב ורבנן כו' מסורה לכם כו'. כמותכם. מסיים רש\"י שיקבלו העדות ויקדשו החדש: \n",
+ "ופסלו את עבדו. סברי לה כר\"ש דמכשיר בקרוב ודרשו נמי כשרים ומיוחסים למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אלו הן הפסולין. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין. וא\"כ לכ\"ע גזלן ה\"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ\"ל דאע\"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש: \n",
+ "המשחק בקוביא. פירש הר\"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ\"כ רש\"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י\"ל כמ\"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע\"כ. ובפ\"ג דסנהדרין כתב הר\"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה\"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר\"ב כרב ששת: \n",
+ "ומלוי בריבית. כתב הר\"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ\"כ רש\"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא\"כ ממשכנו על כרחו. תוס': \n",
+ "מפריחי יונים. עיין בפי' הר\"ב בפ\"ג דסנהדרין: \n",
+ "וסוחרי שביעית. כתב הר\"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א\"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ\"ג דסנהדרין דף כ\"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ\"כ התוספת. והר\"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ\"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ\"כ רש\"י. וה\"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר\"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת\"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ\"ש הר\"ב ש\"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש\"י ס\"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר\"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע\"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש\"י ז\"ל: \n",
+ "והעבדים. כתב הר\"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר\"ש. תוספות. ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מאשה דמג\"ש דלה לה שכתבתי בפ\"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י״ט:י״ז) והאי איש הוא. כ\"כ התוס' בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח.) [*ובפרק י\"ב דזבחים דף כ\"ג [צ\"ל ק\"ג] כתבו וז\"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק\"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד: \n",
+ "עדות שאין האשה כשרה לה וכו'. כתב הר\"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי\"ף ורא\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "מוליכין אותו על החמור. אף בשבת. רש\"י. וכתב רמ\"י ז\"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע\"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה\"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס\"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מהלכות שבת וכ\"כ התוס' בר\"פ י\"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ\"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ\"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ\"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר\"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד\"ה אפילו במטה כו']: \n",
+ "אותו. דאע\"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ\"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק\"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי\"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ\"י ז\"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר\"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע\"כ. וה\"ה בכל ר\"ח מפני הקרבן בזמן שבה\"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו: \n",
+ "אפילו במטה. דאע\"ג דתנן בפ\"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה\"מ חי דאינו כפות כמ\"ש הר\"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ח מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ\"ל דאפ\"ה מחללין: \n",
+ "ואם צודה כו'. פירש הר\"ב אורב כו' ומסיים רש\"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ב: \n",
+ "שעל מהלך לילה ויום וכו'. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב\"ם רפ\"ג מהק\"ה ועיין שם בדברי המפרש: \n",
+ "[*מחללין את השבת. עיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+ "שנאמר אלה מועדי ה'. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אחר עמו. פירש הר\"ב זוג אחר דאל\"כ חד מי מהימן להכשירו. אבל לענין חלול השבת יכול גם אחד לחלל כדי להעיד עליו. דשמא יצטרף עם אחר גמ'. ועיין מ\"ש ס\"פ דלעיל: \n",
+ "[*בראשונה היו מקבלין כו'. הכי קאמר למה שבראשונה כו' ירושלמי]: \n",
+ "מכל אדם. מישראל. שכל ישראל בחזקת כשרים עד שיודע לך שהוא פסול זהו דין תורה. רמב\"ם פרק ב' מהלכות קדוש החדש: \n",
+ "[*משקלקלו המינים. היינו בייתוסים כמו שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "משיאין משואות. מפורש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא היו משיאין אלא על החדש החסר. מפרש טעמא בגמרא. משום ראש חדש חסר שחל להיות בערב שבת ואין יכולין להשיא לערב מפני השבת. אלא במ\"ש משיאין ואי אמרת נעביד נמי אמלא אתו למטעי ולספוקי דשמא חסר הוא ומשום דלא אפשר מאתמול עבדי האידנא. או דלמא מלא הוא ובזמנו עבדו. ושישיאו בין אמלא בין אחסר וכי אקלע חסר בע\"ש לא לעבדו כלל איכא נמי למטעי דסברי דלמא מלא ואתנוסי דאתניס. ומיהו כי לא עבדי כלל במלא. דהשתא שכיחא דלא עבדי ליכא למיחש דיספקו דלמא חסר הוא ובשבת לא אפשר ובמ\"ש אתנסו. דכיון דשכיח דאמלא לא עבדי תלו בשכיחא ולא באונס. ואפכא לא מצו למעבד שישיאו אמלא ולא אחסר. וכי אקלע ר\"ח חסר בע\"ש ולא עבדי מידע ידעי דחסר הוא דלא תלו באונס אלא בשכיח. דא\"כ צריכין לעולם להיות בטלים ממלאכה ב' ימים. משום ר\"ה [כ\"כ רש\"י והתוס' כתבו דה\"ה בכל ר\"ח דנשים בטלות ממלאכה. כמ\"ש במ\"ב פ\"ד דמגילה. ע\"כ. וכפירש\"י עצמו שם. בגמרא דמגילה דכ\"ב] שיהו צריכין לצפות ביום שני שמא עברוהו ובלילה ישיאו. אבל כי עבדי משואות לחסר ירעו שלמחר חול הוא. ומ\"ש הר\"ב לערב של יום שלשים. פירש\"י נגהי שלשים ואחד יום: \n",
+ "משקלקלו הכותים. וכן גירסת הר\"ב. ולעיל גרס המינין. והם הביתוסים. כדאיתא בברייתא בגמרא. וצריך לומר דמעשים שהיו כך היו. ששכירת העדות ביתוסים עשאו. ומשיאין. כותים היו. וכגרסת הר\"ב. כן גירסת הרמב\"ם אבל רש\"י גורס מינים בתרווייהו [*בדפוס ישן. ולפ\"ז גם המה בייתוסים היו]: \n"
+ ],
+ [
+ "משואות. לישנא דיקוד. דכתיב (שמואל ב ה׳:כ״א) וישאם דוד ואנשיו. ומתרגמינן ואוקדינן דוד. גמ'. ולכך קריאת המלה בסי\"ן: \n",
+ "במשיחה. עיין במשנה ח' פ\"ג דסוכה: \n",
+ "מוליך ומביא ומעלה ומוריד. בירושל' משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא\"ר יוסי חזינא כוכב דנחית וסליק חזינא כוכב דאזיל ואתי. עכ\"ל התוס'. ואל תטעה לחשוב שז\"ש כוכב שהוא מצבא השמים וכסיליהם. שא\"ת שהם מכוכבי הלכת. הרי יש להם מהלך ידוע. ואם הם זולתם הרי הם קיימים. אבל הן מראות הנראות באויר רקיע השמים. כמין כוכבים ומתהוים לשעתם על דרך שכתבתי במשנה ב' פ\"ט דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאין כו'. פירש\"י מה שם ההרים. והדין עמו דאל\"כ לא הוי ליה למיתני אלא הר המשחה בלבד: \n",
+ "לסרטבא. עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש\"י: \n",
+ "כל הגולה. פירש הר\"ב בני בבל. גמרא. והא דתנן במשנה ד' פ\"ק דהשלוחים יוצאים לסוריא והם ארצות שכבש דוד כגון ארם. וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ו דדמאי. ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות. שם היו הולכים השלוחים לאחר התקנה. לא קשיא דדרך סוריא היו הולכים לבבל. שכן אבינו אברהם ע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל. והלך לו לכנען דרך ארם נהרים: \n"
+ ],
+ [
+ "ובית יעזק היתה נקראת. בגמרא לישנא דקרא (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו. פירש\"י שהי' מסויג ומעוזק בגדר סביב סביב בעגול כמו טבעת: \n",
+ "ולשם כל העדים מתכנסין. פירש\"י ביום השבת שחללוהו לבא ולהעיד. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה נראה דאף בימות החול מכנסן כדי ששם בודקין אותן: \n",
+ "בראשונה לא היו זזין כו'. ומשנה ג' פ\"ד דעירובין. לאחר תקנת ר\"ג הזקן נשנית. וכן מוכח שם בגמרא: \n",
+ "לא היו זזין משם. וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן ריש פ\"ד דערובין נתנוהו בדיר או בסהר כו'. תוס': \n",
+ "ומן הנהר. שהוא גדול פתאום. וחוטף את בני העיר. ואת הילדים. רש\"י: \n",
+ "הרי אלו כאנשי העיר. כלומר שאין העיר נחשבת להם לכלום. ויש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר. כ\"כ הרמב\"ם בספכ\"ז מה\"ש. וכתב המגיד והענין שכיון שהלכו ברשות הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות. ודבר ברור הוא. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "לפני החמה או לאחר החמה. פירש הר\"ב פגימתה כו' דלעולם חלק המאיר ממנה מה שפונה לצד השמש. לפי שאין אור ללבנה מצד עצמה אלא מה שנאצל עליה מאור השמש. ושניהם כדורים. וכדור הלבנה קטן מגוף השמש הרבה מאוד ולפיכך אע\"פ שמפני שאין לה אור אלא הנאצל עליה מהשמש. הנה לא יאיר ממנה אלא חלק כדורה שכלפי השמש. אבל אחרי שכדורה קטן מכדור השמש. לכך מתפשט אצילת אור מהכדור הגדול שהוא השמש. על כדור הקטן שהוא הלבנה יותר מהחצי ממנו. וזו סיבה לקרנות הנראות. ומבואר מזה שא\"א שהקרנות שהם בחלק הבלתי מאיר שיהיו כלפי השמש: \n",
+ "לצפונה או לדרומה. פירש הר\"ב שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון כו' לפי שאין שניהם קבועים בגלגל אחד. שהלבנה קבועה בגלגל הסמוך אצלנו. והחמה בגלגל הרביעי ממטה למעלה על סדר שצ\"ם חנכ\"ל וגם קביעותם בגלגליהם אינם שוים בערך ושיווי כאחד. אבל קביעת החמה בגלגלה ומהלכה. תחת אמצע חגורת המזלות. והלבנה בגלגלה ומהלכה יש לה נטייה מחגורת המזלות. החצי לצפון וחצי לדרוס. כמעשה האופן בתוך האופן ונוטים זה מזה שאין להם שווי אלא בשני קצוות נוכחיים בלבד. ומה שמקצה הזה עד הקצה שכנגדו ונוכחו נוטה לימין ר\"ל לדרום וכן מעבר השני. מה שמקצה זה עד לשכנגדו ונוכחו נוטה לשמאל ר\"ל לצפון. ומבואר שכל צד הוא החצי מהאופן. אחרי שהשוים אינם אלא ב' נקודות בלבד. ואע\"פ שגלגלי השמש והירח הם כדורים שלמים. ואנחנו לא רשמנו כי אם אופן שהוא כקו עגולי וכדורי בלבד. זהו בכוונת מכוון. לפי שגם מה שאנחנו אומרים מנטיית הלבנה. הנה זהו מצד קביעותה שבגלגלה ומהלכה שכשנערך זה בערך קביעות החמה בגלגלה ומהלכה. יהיה כשני קוים עגולים וכדורים. שקראתי אותם אופנים אבל הכדורים השלמים שזה בתוך זה כמו גלדי הבצלים א\"א להעריך להם נטייה זה מזה כי כל עגולי אין לו לא ראש ולא סוף. אבל במעשה האופן בתוך האופן אותן שתי נקודות שנוגעים זה בזה האופנים השנים שזולתן אין להם נגיעה ביחד אלא נטייה המה יקראו ראש וסוף. ומהן הנטייה לצד זה ולצד זה. והנה הירח הולך סובב בכ\"ט י\"ב תשצ\"ג בכל גלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. וא\"כ בהכרח שלפעמים תהיה נטייתה לדרום. ופעמים לצפון: \n",
+ "כמה היה גבוה וכו'. בכולה מלתא בלשון זכר. כדכתיב (בראשית א׳:ט״ז) המאור הקטן. ולא כתיב המאורה הקטנה אע\"פ שבנוסח ברכת הלבנה תקנוה בלשון נקיבה ע\"ש שהיא מקבלת אורה מהחמה. דוגמת נקבה המקבלת מזכר: \n",
+ "ולאין היה נוטה וכו'. פירש הר\"ב לצד צפון או לצד דרום. כבר. אמרנו כי החלק מהלבנה שכלפי החמה. הוא המאיר ממנה לא זולת. ואם כן כשיהיו שניהם מכוונים זה למטה מזה על קו אחד כאילו יהיו שניהם בחלק אחד מן הגלגל. אחד למעלה וא' למטה אין נראה מאור הירח כלום. לפי שפניה המאירים למעלה כלפי השמש. ואין העין שולטת לראות מאורה. וכל שמתרחקת מהשמש. מתראה מחלק המאיר ממנה. כפי הריחוק עד שאם יעמדו ויתנגדו זה כנגד זה שזהו בחצי החדש ממש. אז כל עבר פניה המאירים נראית כולה. לפי שהחמה מאירה אל הפנים שכנגדה. ואותם פנים עצמם עינינו הרואות. מה שאין כן כשהם מכוונים זה על זה. שאז פני המאירים פונים למעלה. ובלתי נראים אצלנו. ומבואר מזה שכפי ריחוקה מהשמש. ככה ערך ראות האור ממנה אלינו. שאם ריחוקה מעט. לא תראה אלא מעט. ואם הרבה נראה חלק רב עד כולה שהוא בחצי החדש. והנה בפגיעתם זה על זה נקרא קבוצם וכשתזוז הירח מעט מהחמה. ההוא נקרא מולד אע\"פ שעדיין אינו נראה מפני המעט שנתרחקה אלא שיודעים אנחנו בהכרח. שנגלה ממנה דבר מועט. וכשנתרחק מן השמש כמו יום אחד. נראה מקצת ממנו לעינים. כעין קרנים בולטות. מפני שלא נראה רק מקצת מהחצי הכדור המאיר. עם תוספת אורה המתאצלת על חצי השניה מפני קטנות כדורה לערך כדור החמה המאיר עליה. ומבואר מאוד שהחמה בעת ראיית הלבנה בתחלת החדש היא כבר שקוע במערב. ואם הלבנה בנטייה הצפונית שזכרנו למעלה. אז החמה מערבית דרומית לה. ונמצא שאור השמש מאציל עליה בחלק הכדור שכלפי דרום. ויהיו אם כן הקרנים פונים למזרח. ויש להם נליזה אל הדרום. שהרי החמה במערב הלבנה נוטה לדרום. ואם הלבנה בנטייה הדרומית. יהיו קרניה פונים למזרח עם נליזה לצד צפון. לפי שהחמה מערבית צפונית לה. כל זה מבואר ברמב\"ם סוף הלכות קדוש החדש. ומתוך דברינו אלה תבין דהא דתנן לאין היה נוטה פירושו נליזה ועקום בלבד ולא שראשי הפגימות עומדות למול הצפון או הדרום ממש. כתחלת ההבנה מלשון הר\"ב שזה א\"א שא\"כ תהיה החמה רואה פגימתה של לבנה. שהרי הנליזה היא כלפי החמה. כמו שחמרנו בהכרח אלא שהנליזה עצמה אינה נטייה לראשי קרנות ממש. וכמו שכבר אמרנו שראשי הקרנות לעולם פונים מול המזרח לצד שכנגד השמש אלא נליזה יש כלפי השמש. על הדרך שבארנו: \n",
+ "וכמה היה רחב. פי' הר\"ב שהלבנה משתנה שעורה כו'. ר\"ל בראיית העין: \n",
+ "אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. דזה א\"א בשום פנים וה\"ה אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היא לדרומה כמ\"ש הר\"ב. וכן באינך. וא\"ת א\"כ נמצא שע\"פ החשבון היו סומכין. ומה היו צריכין לעדים. לא קשיא דכתיב (שמות י״ג:ה׳) החדש הזה לכם. ובאה הקבלה שהראה לו הקב\"ה דמות הלבנה. וא\"ל כזה ראה וקדש. ונמצא שהיו צריכין לשניהם שעל כל פנים יהיו עדי ראיה. ושהחשבון יסכים עמהם. ועוד בה שלישיה. שצריך שיאמרו מקודש. ואם לא אמרו הרי זה מעובר כדתנן רפ\"ג. וכל אלו התנאים דוקא בחדש חסר. אבל במלא א\"א לדחותו עוד כדלקמן. ולא הוצרך לראיה. גם לחשבון עיין לקמן. וא\"ת שכיון שצריך לעדי ראיה ולא סגי בחשבון. הרי אפשר שמפני העבים. או מפני התרשלות שלא יתראה הירח. או לא נתכוון אדם לראותה. ואם יארע זה חדשים רבות זה אחר זה אפשר ונמצא שמעברין כולם. ויארע שתראה הירח בכ\"ה לחדש. או פחות מזה. אחר שנתעברו הרבה. ואין במהלכה שלשים יום כמפורסם. דבר זה ביאר הרמב\"ם בפי\"ח מהק\"ה. שקבלה היא ממשה רבינו ע\"ה שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חדש אחר חדש. ב\"ד קובעים חדש מעובר משלשים יום. וחדש חסר מכ\"ט יום וכן מחשבינן וקובעין חדש מעובר וחדש חסר לא בקידש. ופעמים עושין מלא אחר מלא או חסר אחר חסר כמו שיראה להם מן החשבון כו' עכ\"ד. ועל התנאי הג' שהב\"ד יאמרו מקודש אין להשיב כי ב\"ד זריזין הן ולא יארע תקלה מתחת ידם שלא יתקדשו חדש אחר חדש: \n"
+ ],
+ [
+ "בין שלא נראה בזמנו. שאז יהיה ראש חדש ביום ל\"א ואין נזקקים לירח בליל ל\"א בין שנראה בין שלא נראה שאין לך חדש לבנה יותר על ל' יום. רמב\"ם פ\"ק מהלכות ק\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "קיבלן רבן גמליאל. כתב הרב לא מפני שחשב שאפשר שתראה הירח שחרית וכו'. כי זה אי אפשר שכיון שע\"פ החשבון אפשר שתראה באותו הלילה. וגם ראוה בלילה. אי אפשר אם כן שלא תהא מכוסה ונסתרת באור השמש בכמו שני ימים. או פחות או יותר. כמו שרמזתי לעיל. שאינה נראית מיד אחר המולד. ומטעם זה עצמו גם קודם מולד מתכסית שכמו שאור השמש מכסה ומסתירה אחר קבוצה בכמו יום. כן קודם קבוצה. כשמתקרבת להתקבץ עם החמה שהיא גם כן נסתרת בכמו יום. אבל אמרתי בכמו. לפי שאין הזמנים שוים. כמ\"ש הר\"ב בסמוך. פעמים בא בארוכה. פעמים בא בקצרה. והסיבה לזה שהלבנה יש לה ב' גלגלים. הגלגל האחד והוא המקיף הארץ. והולך ממערב למזרח. ובתוכו גלגל אחר קבוע בעובי זה הגלגל. ובו הוא קבוע הלבנה. וזה הגלגל תנועתו ממזרח למערב. ונמצאו שכשהלבנה ברום זה הגלגל הקטן שנמצא שיש לה ב' תנועות הפכיות. ולפיכך היא באה בארוכה. ובמתון. ואם בשפל זה הגלגל. אז הלבנה מתנועעת בגלגלה הקטן ג\"כ ממערב למזרח כמו הגלגל הגדול. ולפיכך באה בקצרה. שתנועות גלגלה גדול מן הה' אל הו' ומן הו' אל. הז' ומן הז' אל הה'. ותנועת הקטן מן הא' אל הב'. ומן הב' אל הד'. וכל עוד שהקטן מתנועע מן א' אל הב'. הנה יש לכדור הלבנה ב' תנועות הפכים. הא' מן הא' אל הב'. והשני מן הה' אל הו'. שהגלגל הגדול מכריח ומסבב עמו הגלגל הקטן בדרך תנועתו. וכשהקטן מתנועע מן הב' אל הד'. הנך רואה שהלבנה הקבועה שם נמשכת ג\"כ בתנועת הגדול שמן הה' אל הו' ומפני זה בא בקצרה. וסמך ר\"ג על מה שהעידו בראיה של ליל שלשים. ובמה שאמרו שראוה שחרית אמר טועים הם. ולא אמר שטעו בראיה של ליל שלשים. תירץ הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה שאין אנו אחראין לראיית שחרית. אם היא אמיתית. או אינה אמיתית. מאחר שהעידו בראיית ליל שלשים. אין אנו נזקקים לראיית יום כ\"ט וכאילו לא העידו לפנינו בה כלל. ויש בפי' הרמב\"ם טעות סופר שמה שכתב ויחשבו מטעם. צ\"ל מוטעים: \n"
+ ],
+ [
+ "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. בברייתא. הלך ר\"ע ומצאו לר\"י כו': \n",
+ "אשר תקראו אותם. פירש הר\"ב בקריאת ב\"ד כו' ומאתם דכתיב חסר. דרשינן אתם אפילו שוגגים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דאבות וע\"ש. והמתיק הרמב\"ם בצוף לשונו ספ\"ב מהלכות קדוש החדש אע\"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עניהם. שנאמר אשר תקראו אתם וכו': \n",
+ "שכל שלשה. עיין בר\"פ דלקמן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד שחשיכה. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר\"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר\"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ\"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה\"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא\"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר\"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל\"ל והה\"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק\"ל דא\"כ דביציאת שני כוכבים קיי\"ל בסוף פ\"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב\"ם בפירושו סתם ג\"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ\"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל\"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב\"ח. דהרמב\"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ\"ג שם. ולפיכך בליל ל\"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע\"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ\"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ\"ד. ובאמת על הרמב\"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק\"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ\"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל\"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל\"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב\"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ\"מ סוף פ\"א מהלכות שופר בשם הר\"ר טודרוס הלוי. שאע\"פ שהרמב\"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ\"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב\"ם אין להתלונן. אבל הר\"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ\"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל\"א ובמ\"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון: \n",
+ "הרי זה מעובר. כתב הר\"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ\"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר\"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ\"ק וה\"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסנהדרין: \n",
+ "ראוהו ב\"ד בלבד. פי' של עשרים ושלשה. תוס': \n",
+ "יעמדו שנים ויעידו. פי' הר\"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב\"ד בלילה כו'. וא\"א לקדשו בלילה. והואיל וא\"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א\"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות: \n",
+ "יעמדו השנים. כתב הר\"ב ואע\"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ\"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ\"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ\"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב': \n",
+ "השנים. הכא שאין הב\"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא\"כ ברישא שהב\"ד הם כ\"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]: \n"
+ ],
+ [
+ "חוץ משל פרה. כתב הר\"ב דכתיב בכור שורו וכו' בגמ'. ונ\"ל דתנא נסיב פרה ולא שור. כדכתיב בקרא דלא תטעה לומר דוקא של שור אבל של פרה לא. ומהר\"ר משה כ\"ץ יצ\"ו תירץ דקמ\"ל דלא תימא יובל דוקא של זכר. קמ\"ל דשל פרה דוקא לא. הא של שאר נקיבות כשירות. וכתב הר\"ן בשם התוספות. דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאקרי שופר. היינו משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים. אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מקרו שופר אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת עכ\"ל. ושל פרה קרי ליה קרן אע\"ג דיש לו זכרות ונקבות הכתוב הוציאו מכלל הכשרין והכניסו בכלל הפסולין. וכתב עוד הר\"ן וא\"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומקרי קרן דכתיב (דניאל ח׳:ה׳) והצפיר קרן חזית בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מקרו כדכתיב (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. א\"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב וגמרינן ר\"ה מיובל. מפורש במשנה ה' וכלומר דהאי קרא דוהעברת ביובל הוא דכתיב: \n",
+ "שנאמר במשוך בקרן היובל. ביהושע ו'. וכתבו התוס' תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) בסבך בקרניו ואע\"ג דההוא קרא מחיים דה\"נ קרא דבכור שורו כו' י\"ל דנ\"ל לאתויי האי משום דכתיב ביה בשמעכם קול השופר: \n",
+ "בקרן היובל. כתב הר\"ב ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. פירש\"י אקרו קרן כדאמרן [במשוך בקרן היובל] ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' (שמות י״ט:י״ט) וכתיב (שם) ויהי קול השופר. וכתבו התוס' אבל מהאי קרא דמתניתין אין ראיה דאדרבה מיניה מוכח דשופר אקרי קרן. ועוד צריך להוכיח דבעלמא אקרו שופרות [בלא]קרן ע\"כ. [*ובסדר המשנה שבירושלמי מסיים להדיא להך סיפא דקרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "של יעל פשוט. לשון התו' פי' בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה (אשטענבוק). ובערוך פי' שהיא כשבה קטנה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפי' הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים ק\"ד) הרים הגבוהים ליעלים. ואקו ודישן (דברים י\"ד) מתרגמינן ויעלא ורימא ע\"כ. ומדברי *) הערוך למדנו שפי' פשוט היינו שזה רגיל להיות פשוט. ועיין משנה דלקמן. [*ובירושלמי נמי מוכח כפירש\"י שכן אמתניתין ה' אמרו שם טעמיה דרבי יודא כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי ע\"כ. ואי כפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה אבל בין בהמה לחיה איכא. דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה עכ\"ל]. ופסק הלכה בפי' משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דלתפלה בעינן פשיטות. פירש\"י בגמרא. משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג'): ",
+ "ושתי חצוצרות. טעמא במשנה דלקמן. ושיהו מן הצדדים. פי' הר\"ן דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע. כדאיתא בפרק א\"ל הממונה [ל\"ז. ובעירובין נ\"ד.] והכא שופר גדול שמצות היום בשופר: ",
+ "שופר מאריך כו'. להכירא בעלמא להודיע שמצות כו'. ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע\"ג דתרי קלי לא משתמעי. הכא משום דחביב ליה [פירש\"י שחדשה היא לו] יהיב דעתיה ושמע. כדאיתא בגמרא: "
+ ],
+ [
+ "בתעניות פי' הר\"ב על צרת כו' דכתיב על הצר הצורר כו'. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן. הרמב\"ם ריש ה' תענית. ועיין מ\"ו פ\"ק דתענית: \n",
+ "בשל זכרים. פירש הר\"ב אילים ועיין משנה ג' פ\"ה דשקלים: \n",
+ "כופין. שסתמן כפופין. רש\"י. וטעמא דבעינן כפופים מפרש בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. ונראה דרש\"י ל\"ג דעתיה. שפי' פניו כבושים לארץ משום והיה עיני ולבי שם (מלכים א' ט') ע\"כ. ור\"ל הא דאיתא בגמ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה:) דיליף מהך קרא דצריך שיהיו עיניו למטה לארץ. ואפשר דע\"י כפיפת ראש כייף דעתיה וגרס ליה ואע\"ג דבתענית יש תפלה כמו בר\"ה זהו שפירש\"י למעבד הכירא בין תענית לר\"ה. ולא סגי ליה בטעמא דגמ': \n",
+ "ופיהן מצופה כסף. מפרש בגמרא דתענית יומא דכנופיא ואשכחן בכנופיא דחצוצרות דמשה שהיו של כסף א\"נ דתורה חסה על ממונן של ישראל ובר\"ה משום כבוד יו\"ט עבדינן דזהב: \n"
+ ],
+ [
+ "שוה היובל לר\"ה כו'. כתב הר\"ב דגמרינן בג\"ש משביעי שביעי עיין סוף מכילתין: \n",
+ "בראש השנה תוקעין בשל זכרים כו'. דס\"ל כמה דכייף איניש דעתיה שיהו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. ובהא לא דיינינן ג\"ש אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תוס' והר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "שופר שנסדק כו'. [כחב הר\"ב] דה\"ל כשני שופרות. וכן לשון רש\"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא\"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ\"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ [ה\"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל. תו': \n",
+ "שנסדק. פי' הר\"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ\"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת\"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י\"א פי\"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא\"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע\"כ ומ\"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של\"ה דף רכ\"א ע\"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך]. \n",
+ "ודבקו. פי' הר\"ב בדבק [וכו'] וכפירש\"י. ואע\"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "הדות פי' הר\"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ. וכן פירש\"י גם הרמב\"ם. ועוד פירש כן הר\"ב והרמב\"ם משנה ו' פ\"ה דכלים וכן פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"ב ושם אכתוב לשון הרשב\"ם בזה גם לשון הרמב\"ם שבחיבורו: \n",
+ "וכן מי שהיה עובר כו'. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל\"ג וכן: \n",
+ "אם כיון לבו. פי' הר\"ב לצאת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה י\"ד פ\"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע\"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע\"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב\"ה לא יהיה כי אם ע\"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו: \n",
+ "זה הכלל כו'. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע\"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במקדש היו תוקעים. פי' הר\"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר. עיין מ\"ש בסוף מ\"ב פ\"ד דסוכה. ומ\"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי\"ב פ' בתרא דערובין: \n",
+ "אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ\"ש הר\"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+ "שיש בו ב\"ד. מפני שב\"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה\"ר. שב\"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות שופר: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה. פי' הר\"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ\"ז שב\"ד יושבים במקדש. ש\"מ דבזמן שבה\"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ\"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב\"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש\"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע\"פ שראיתי כן בהשגות וז\"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ\"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש\"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ\"ל דרש\"י ס\"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב\"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש\"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב\"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ\"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב\"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [*והא דכתב הר\"ב כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו\"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח.) בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו\"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב\"ם ברפ\"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש\"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע\"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "במקדש שבעה ובמדינה כו'. עיין משנה י\"ב פ\"ג דסוכה: \n",
+ "במדינה שבעה. כבר פירשתי בסוכה פ\"ג משנה י\"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר\"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג\"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע\"ג דר\"ה איתא נמי שני ימים. מ\"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ\"ד דסוכה כתב הר\"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע\"י כולן. הלכך במקום ב\"ד ליכא למירש דב\"ד זריזין הן. משא\"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ\"ק דמגילה: \n",
+ "זכר למקדש. עיין משנה י\"ב פרק ג' דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "ונתקלקלו הלוים בשיר. פי' הר\"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו\"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע\"ג דבריש פ\"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר\"ב] וא\"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מה' קדוש החדש וז\"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא\"א שיקריבו מוסף היום א\"ר תמיד של בין הערבים. עכ\"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר\"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ\"פ צריך שירה על כל קרבן כמ\"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע\"כ וצ\"ע: \n",
+ "התקין רבן יוחנן בן זכאי. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות קדוש החדש]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכולל מלכיות עמהן. אע\"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר\"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ\"ש הרמב\"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ\"ק ד' ט\"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע\"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח\"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר\"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ\"ב דתענית: \n",
+ "קדושת היום ותוקע. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט': \n",
+ "למה הוא מזכיר. מפרשינן בגמרא דה\"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהילים ק״נ:ג׳) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש\"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ\"ה דמס' אבות. ופירש\"י שהעולם נברא בר\"ה: \n",
+ "מעשרה מלכיות. פי' הר\"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע\"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די\"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר\"ן אע\"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ\"ג דמגילה נראה שחזר בו: \n",
+ "אם אמר שלש שלש. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+ "אין מזכירין זכרון מלכות כו'. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר: \n"
+ ],
+ [
+ "השני מתקיע. פירש הר\"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש\"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש\"צ אחר. הר\"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש\"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע\"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע\"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר\"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית: \n",
+ "מתקיע. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש\"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ\"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא\"ש: \n",
+ "ובשעת ההלל. כתב הרמב\"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ': \n",
+ "הראשון מקרא את ההלל. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: \n",
+ "מקרא ולא קתני קורא. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר\"ן. ועיין משנה י' פ\"ג דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה\"נ לולב וכדמוכח במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע\"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר\"ה. י\"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א\"נ דיש בו זכרון. כמ\"ש במשנה ג': \n",
+ "אין מעבירין כו'. גמ'. מ\"ט שופר עשה הוא. ויו\"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר\"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו\"ט ל\"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ. הכי איתא בפרק י\"ט דשבת בגמרא סוף דף קל\"ב: \n",
+ "ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים: \n",
+ "לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה: \n",
+ "בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל\"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא: \n",
+ "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר\"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש\"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י\"ח כשיבא ר\"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי\"ל קטן האוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו [כמ\"ש בספ\"ט דשבת] י\"ל דה\"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב\"ד ע\"כ. והרמב\"ם בפירושו מפרש ג\"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך: \n",
+ "אבל מתעסקין וכו'. ה\"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א\"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ\"ק דמעילה: \n",
+ "מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד: \n",
+ "והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר\"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה\"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע\"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי\"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש\"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ\"ה. קמ\"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש\"צ מיירי. קמ\"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע: \n"
+ ],
+ [
+ "שלש של שלש שלש. כתב הר\"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר\"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה\"כ דפרשת בהר. ומ\"ש הר\"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת\"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: ",
+ "שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר\"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר\"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר\"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר\"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע\"כ. גם לשון רש\"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב\"ם כתב ג\"כ שעור כל התקיעות כלשון הר\"ב והוסיף ביאור בחבורו פ\"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר\"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב\"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר\"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: ",
+ "שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר\"ן ר\"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול\"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: ",
+ "יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר\"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר\"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע\"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: ",
+ "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ\"ל. הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן: ",
+ "ומשך בשניה כשתים. כתב הר\"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש\"י. ואע\"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א\"נ כריב\"ן דאם אמר שלש יצא. וכ\"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח\"כ נתמנה לו שופר כו': ",
+ "אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי\"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש\"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר\"ן: ",
+ "נתמנה. מפורש במשנה ד' פ\"ז דשביעית: ",
+ "תוקע ומריע ותוקע ג\"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש\"י: ",
+ "כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר\"ב ואין ש\"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע\"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה\"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ\"ש בס\"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר\"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר\"ב. גמרא]: ",
+ "סליקא לה מסכת ראש השנה "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה ראש השנה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0407d21455e7b5a9ab44e27405a4139955627bdd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,259 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+ "text": {
+ "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם אחר שהשלים המועדות. ודברים המיוחדים בכל י\"ט. דבר עכשיו במועד הנשאר לו: והוא ר\"ה. עד כאן. ובספר יוחסין בשם רב שרירא גאון. בתר יום טוב תנינן מסכת ראש השנה. כי היכי דליתני בתריה תענית. משום דאחר ראש השנה זמן רביעה. וזמן זריעה. וכחד ענינא דמו: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "למלכים. כתב הר\"ב דכתיב ויהי בשמונים שנה וגו'. מקיש מלכות שלמה כו' שהרי המקרא הזה מנה שנה זו. שנת ת\"ף ליציאת מצרים ושנת ד' למלוך שלמה. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב מה יציאת מצרים מניסן. והיא גופא דמר\"ח ניסן מנינן לה. יליף לה מקראי בגמ'. וז\"ש הר\"ב ואם עמד מלך באדר כו'. למלכי ישראל אסברה לה. דבהו קיימינן השתא. ומ\"ש וכתב לו הסופר בניסן שלאחר י\"ג חדש. דאילו בניסן שלאחר אדר וכתב של שנה ראשונה. אע\"פ שלפי האמת היא שנה השניה. ליכא למיחש למטרף לקוחות שלא כדין שכיון שזה המלך לא מלך שום ניסן. לפני זה הניסן. ושם המלך הרי כתוב בשטר ונמצא שלא יוכל לטרוף שום לקוחות. אלא שלקחו אחר הניסן שמלך זה המלך. ולאותן כדין הוא טורף. ומה שכתב לפיכך קנסוהו וכו' ולא גבי ממשעבדי. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ה' פרק בתרא דשביעית: \n",
+ "ולרגלים. ז\"ש הר\"ב ור\"ש אומר. כלומר ור\"ש היא והכי איתא בגמרא. ומ\"ש עד שיעברו עליו שלש רגלים כסדרן כו'. ופסק הלכה כו' ומשיעבור עליו שלש רגלים עובר בבל תאחר. מפקינן בגמרא משום דאהדרינהו קרא לכולהו רגלים בפרשת חג הסכות אע\"ג דכבר כתבינהו מעיקרא אלא ש\"מ לבל תאחר. דלא מפרש קרא בהי זימנא קאי בבל תאחר ומש\"ה אהדרינהו לאשמועינן דכיון שעברו עליו שלש רגלים עובר. ורבי שמעון סובר דאע\"ג דאהדרינהו לבל תאחר. לא הוה צריך לממני חג הסוכות. דעליה קאי. אלא לומר שזה אחרון. דכסדרן בעינן: \n",
+ "באחד באלול ר\"ה כו'. עיין בפרק בתרא דבכורות. [*ומ\"ש הר\"ב דאמר קרא שנה שנה כו' ע\"ש בפירושו במשנה א'. ומ\"ש עליו בס\"ד]: \n",
+ "באחד בתשרי. פי' הר\"ב דכתיב עשר תעשר וכו' והוא סמוך לגמרו כו' והאי גמרו היינו שנגמר להתחייב במעשר. שאין אוכלים אפילו עראי. והוא משיראה פני הבית. כדתנן רפ\"ב דמעשרות. ואין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' לפרש. דאע\"ג דתנן בפ\"ק דמעשרות משהביאו שליש עונתן למעשרות מ\"מ אין דרך ללקט אלא כשנגמרו ע\"כ. ונראה שבפירש\"י שלפניהם לא היה כתוב זה הלשון. שכל ימות וכו'. ומפני כן הוצרכו לפרש בדבור שאחר זה דנפקא לן דתשרי ר\"ה למעשר. מג\"ש דשנה שנה. ולכך נדחקו גם בזה. ומ\"ש הר\"ב דזמן עבורה של בהמה דקה ה' חדשים. בגמרא. וא\"ת אשכחן זמן עישור בהמה דקה. זמן עישור בהמה גסה דיולדת לתשעה חדשים. כדתניא בפ\"ק דבכורות דף ח'. מנא ידעינן. וי\"ל דזמן לידת הגסות נמי באב היא. אלא שזמן עבורן קדים ד' חדשים לזמן עבורן של הדקות. [*וא\"נ קדמי ויולדות קודם אב. מ\"מ אין מאחרין. כי כן שמעתי. דמן אלול ואילך אינן יולדות. עד שבט ואדר]: \n",
+ "ורבי אלעזר ור\"ש אומרים בא' בתשרי. וד' ראשי שנים דחשבי לט\"ו בניסן. שהוא ר\"ה לרגלים. ה\"ק ד' ראשי שנים לדברי הכל. לר\"ש דבעי שלש רגלים כסדרן. דל מעשר בהמה. ולדפליגי עליה דל רגלים. גמ' [דף ד'] : \n",
+ "לשנים. פי' הר\"ב לשני מלכי האומות. ובגמרא דף ג'. מפיק ליה מקראי. דכתיב (נחמיה א׳:א׳) דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים. וכתיב (שם ב')ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא המלך. מדקאי בכסלו. וקרי ליה שנת עשרים וקאי בניסן וקרי ליה שנת עשרים. מכלל דר\"ה לאו ניסן. וכתבו התוס' והואיל ואפיקתיה מניסן. אוקמיה אתשרי דאשכחן דהוי ר\"ה לכמה דברים: \n",
+ "ולשמיטין. דכתיב (ויקרא כ\"ה) ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ. וגמר שנה שנה מתשרי. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה. ואין דנין שנה משנה דניסן. דכתיב ביה (שמות י\"ב) ראשון הוא לכם לחדשי השנה. דהתם שנה שיש עמה חדשים. גמ': \n",
+ "לנטיעה. דכתיב (ויקרא י\"ט) שלש שנים ערלים. וכתיב (שם) ובשנה הרביעית. ויליף שנה שנה מתשרי. גמ'. ומ\"ש הר\"ב אם נטע אילן מ\"ה יום. שיום הנטיעה אינו מכלל ימי הקליטה. וכתב הרמב\"ם בפ\"ט מה' נטע רבעי. הנוטע אילן מאכל בט\"ו באב כו'. שנמצא עוד ט\"ו יום מאב. וכ\"ט יום של אלול הרי מ\"ד יום. מלבד יום הנטיעה. ומ\"ש דשלשים יום בשנה חשובים שנה. יליף בגמרא מדכתיב (בראשית ח') בראשון באחד לחדש. מדאכתי יום אחד הוא דעייל בחודש. וקא קרו ליה חדש [דכתיב באחד לחדש]. ש\"מ יום א\"בחדש חשיב ליה חדש. ומדיום א' בחדש חשיב ליה חדש שלשים יום בשנה חשובין שנה. דחדש נמנה בימים דכתיב (במדבר י\"א) חדש ימים. ואחד ממנויו חשיב חדש. הכי נמי שנה שנמנה בחדשים. דכתיב (שמות י\"ב) לחדשי השנה. הכי נמי אחד ממנויה חשיב שנה. ומ\"ש הר\"ב ולאחר שנה שלישית כו' עדיין הם אסורים משום ערלה כו'. ואי קשיא הא גמרי להו שלש שנים דערלים. מפיק ליה בגמרא מדכתיב ובשנה הרביעית ובשנה החמישית. פעמים שברביעית. ועדיין אסורה משום ערלה. ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ומה שכתב עד ט\"ו בשבט. אתיא כב\"ה: \n",
+ "ולירקות. פי' הר\"ב למעשר ירק. שאין תורמין כו'. וכן כתב רש\"י. ואיתא נמי בברייתא. ואם היתה שניה נכנסת לשלישית כו' כדלקמן בדברי הר\"ב. ומפרשינן בגמרא. דתנא תני ירקות שמעשרותיהן מדרבנן. וכ\"ש מה שחייבים מדאורייתא. ודתני ירקות לשון רבים. משום דתרי גווני ירק הן דאזלינן בתר לקיטה. כדאמרן *)ולענין גורנו משנאגד וכו'. כדתנן במשנה ה' פ\"ק דמעשרות: \n",
+ "באחד בשבט כו'. מפרש טעמא בגמ'. הואיל ויצאו רוב גשמי שנה. ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ומ\"ש הר\"ב לענין מעשר פירות כו'. דלענין ערלה ורבעי. כבר נתבאר לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "בפסח על התבואה. כתב הר\"ב מדאמרה התורה הביאו וכו' כדי וכו' ז\"ל הברייתא מפני מה אמרה התורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא. אמר הקב\"ה הביאו כו' כדי כו' וכן בכולם: \n",
+ "ובעצרת כו'. כתב הר\"ב מדאמרה תורה. הביאו לפני שתי הלחם. אבל מדחזינן דמצות ביכורי אילן מעצרת כו'. כדתנן במשנה י' פ\"ק דבכורים. ליכא למימר. משום דהא יש להן תשלומין עד החג. כדאיתא התם. ומיהו רש\"י ור\"ן כתבו גם זה הטעם: \n",
+ "בראש השנה כו'. מדברי קבלה למדנו. דכתיב (דברים י\"א) מראשית השנה ועד אחרית שנה. מר\"ה נדון מה יהא בסופה. וילפינן דתשרי הוא. מדכתיב (תהלים פ\"א) תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו איזהו חג שהחודש מתכסה בו. הוי אומר זה ר\"ה. וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. וכדאיתא בגמרא בפירקין ד' ח'. וקשיא לי כיון שאדם נדון בר\"ה. ודאי על כל המאורעות שלו דנין אותו. על תבואתו. ופירותיו. ושאר עסקיו. וכיון שכן הכל נדון בר\"ה. וניחא לי שג' דברים נדונין לכל העולם. בשלשה זמנין אלו השנויין במשנתינו. וילפינן הכי מדאמרה תורה לצבור. שיביאו בזמנים הללו שמרצין עליהן אחד אחד בזמנו. אבל בר\"ה כל באי עולם עוברין לפניו אחד אחד. וגוזרים עליו חלקו מדברים הללו. והטעם שנדון האדם בר\"ה. דבשלמא ג' דברים הללו כל אחד נדון בזמנו. כדאמר שהפסח זמן תבואה כו'. אבל ר\"ה מה נשתנה. אלא טעמא אי כמ\"ד בתשרי נברא העולם. כלומר נברא האדם ביום הששי לימי בראשית. והוא ר\"ח תשרי. ובו ביום סרח אדם הראשון ונדון לרחמים. לפיכך קבעו הקב\"ה לכל בניו שידונו בו לרחמים. כדאיתא במדרש בפסיקתא. ואי למ\"ד בניסן נברא העולם. י\"ל לפי שביה\"כ נתרצה הקב\"ה למשה בדבר העגל קבע לתחלת החדש עד יוה\"כ לימי הדין. כל זה מדברי הר\"ן: \n",
+ "שנאמר היוצר יחד וגו'. פי' הר\"ב ה\"ק היוצר. והוא הקב\"ה. רואה יחד כו'. גמרא. ופירש\"י ואקרא דלעיל מיניה קמהדר. השגיח אל כל יושבי הארץ. היוצר אותם. השגיח יחד את לבם ע\"כ. ולהכי נסיב ליה תנא להך קרא. לומר שאע\"פ שעוברין כבני מרון בדקדוק גדול. מ\"מ כולן נסקרין בסקירה אחת. וז\"ש הרמב\"ם. הנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק ע\"כ. כי האדם א\"א לציירו שני הפכים כנושא אחד. בזמן אחד. שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת. אבל כמו שא\"א להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו נצח. כן א\"א להשיג השגחתו וסקירתו שאם היינו משיגים דרך השגחתו כבר היינו משיגים עצמותו. וזה א\"א בשום פנים: \n",
+ "ובחג נידונין על המים. כתב הר\"ב מדאמרה תורה כו' גם בזה מסיים בברייתא. כדי שיתברכו לכם גשמי השנה. והא דמיחד שם חג לסוכות. טפי מפסח ועצרת. [*וכן ברפ\"ג דשקלים] וכן בספ\"ז דנדרים. [*ובמשנה ה' פרק בתרא דבכורות] ואע\"פ ששלשתן בשם חגים נקראו בכתוב. מ\"מ מלת חג הנחתו הראשונה על המחול והריקוד. אי לאו ג\"ש דמדבר מדבר. כמ\"ש בספ\"ק דחגיגה. והרד\"ק כפי הפשט. מפרשו כן מענין ריקוד וטיפוח לשמחה ובסוכות היתה שמחה יתירה של בית השואבה. לפיכך ראוי הוא להקרא ביחוד בשם חג. ומפני כן אומרים בו בתפלה זמן שמחתנו: \n"
+ ],
+ [
+ "על ניסן מפני הפסח. אבל סיון מפני העצרת לא צריך. דבספירת עומר הדבר תלוי. כדאמר בגמרא [דף ו'] תוספות: \n",
+ "על אב מפני התענית. כתב הר\"ב לפי שהוכפלו בו צרות כו'. כדתנן במשנה ו' פ\"ד דתענית. חמשה דברים ארעו לאבותינו בתשעה באב. והקשו בתוספות דהכי נמי תנן התם דבי\"ז בתמוז ארעו חמשה דברים. ותירצו דחורבן ב\"ה תקיפא טובא [ועוד] לא דמי לט\"ב. דצרה אחת הוכפלה בו: \n",
+ "ועל אלול מפני ר\"ה. כתב הר\"ב ועושין ר\"ה ביום שלשים לאלול. מסיימין בתוס' וגם למחרתו. כדמשמע בפ\"ק דביצה (דף ה') ובפ\"ג דערובין משנה ז': \n",
+ "ועל אדר מפני הפורים. ואילו אם נתעברה השנה יוצאין אף על אדר השני מפני הפורים [דבאדר השני חוזרין וקורין כדתנן במשנה ד' פ\"ק דמגילה] לא קתני דס\"ל דלעולם אדר הראשון מעובר. וידעו בני הגולה דביום לא נתקדש. גמרא: \n",
+ "פסח קטן. כתב הר\"ב פסח שני [*לטמא ושהיה בדרך רחוקה בראשון לשון רש\"י]. וכתב בפי' [*)המפרש להרמב\"ם בפרק ג'] להלכות ק\"ה דלפיכך קרי ליה פסח קטן. דלא הוי אלא יום א': \n"
+ ],
+ [
+ "מחללין את השבת. עיין בסוף פרקין: ",
+ "שבהם השלוחים יוצאין לסוריא. פירש הר\"ב להודיע לגולה יום קביעותם. מפרשי' בגמרא דהא דתנן לעיל על ששה חדשים שלוחים יוצאים היינו מבערב כגון שנראה בעליל ביום כ\"ט. או בליל שלשים דודאי יקדשוהו ב\"ד למחר. אי נמי בחדש מעובר. דפשיטא לן שביום ל\"א יתקדש משלא נתקדש בזמנו ואין ממתינין עד [למחר] שישמעו מקודש מפי ב\"ד. ועל ניסן ועל תשרי אין יוצאין. עד שישמעו מפי ב\"ד מקודש וכתבו התוס' הטעם דאע\"ג דנראה בעליל. אי נמי בליל שלשים. אין יוצאין לאלתר. דחיישינן דלמא מימלכי ב\"ד ומעברי ליה. ואתא לקלקולי מועדות. ומש\"ה כי נמי לא קדשוהו ביום ל'. שאי אפשר לדחותו יותר מיום ל\"א אין יוצאין לאלתר דגזרו האי [אטו האי] משום דבשאר חדשים יוצאים אזה וזה מבערב. ע\"כ. והשתא מתניתין דקתני שבהן שלוחין יוצאין. היינו לאחר שישמעו מפי ב\"ד מקודש. ואם לא יבואו עדים ויתעבר החדש לא יצאו השלוחים עד מחר. שאין ב\"ד מקדשים בלילה. נמצאו ממעטין הילוכן מהלך לילה ויותר. אבל בשאר חדשים. אין חלול שבת של עדים ממהר יציאת שלוחים שאין מחללין השלוחים לצאת בשבת היום. וכשלא יבואו עדים היום יתעבר החדש. והכל יודעים שיום קידושו למחר. והשלוחים יוצאים משתחשך. לומר שעברו את החדש. וכתב רש\"י וא\"ת היאך הוא תולה טעם חלול העדים ביציאת השלוחים הרי השלוחים עצמן לא ניתן להם לחלל. [כמ\"ש וטעמא בגמרא אשר תקראו אותם במועדם. על קריאתם אתה מחלל דכל מועד דכתיב לדחות שבת הוא כמ\"ש בסוף פרקין. ואי אתה מחלל על קיומן] טעם החילול כדי שיתקדש החדש בזמנו הוא כדקתני ובהן מתקנים את המועדות. דרחמנא אמר (ויקרא כ״ג:ד׳) אשר תקראו אותם במועדם ואפילו בשבת. ויציאת השלוחים דקתני אינו אלא ליפות וליישב את טעם החילול אף בשביל זאת. דיש דברים שאין הטעם תלוי בהם. והם נעשים סעד לדבר ליישבו ולייפותו. כאותה ששנינו בסנהדרין [דף י\"א] אין מעברים את השנה מפני הגדיים והטלאים. אבל עושין אותן סעד לשנה. כיצד מהודעין אנחנו לכון דגוזליא רכיכין. ואמריא דעדקין כו' ע\"כ. וכן הרמב\"ם בפ\"ב מהל' קדוש החדש. לא העתיק. אלא טעם דמפני תקנת המועדות: ",
+ "לסוריא. עיין במשנה ד' פרק דלקמן: ",
+ "ובהן מתקנין את המועדות. אבל אלול אע\"ג דמיניה חשבינן לעשות ביום שלשים ר\"ה. לא נפקא מינה מידי לפי שעדיין ביום שלשים עצמו יושבים ומצפים. ואם נודע להם שקדשו ב\"ד יום שלשים נוהגין אותו היום קדש בלבד. ואם לא נודע להם נוהגין יום שלשים קדש ויום ל\"א קדש עד שיבואו להם שלוחי תשרי. כל' הרמב\"ם פ\"ג מהלכות קדוש החדש: "
+ ],
+ [
+ "בעליל לישנא דקרא (תהלים י\"ב ז') אמרות ה' אמרות טהרות כסף צרוף בעליל לארץ. שפירושו גלוי לכל. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ועכבן ר\"ע בלוד. ובסוף פ\"ה דשבת דתנן פרתו של ראב\"ע היתה יוצאה כו' מפרש הר\"ב דלא שלו היתה אלא של שכנתו כו'. וכדאיתא בגמרא כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך יש לתמוה דהא הכא תניא. אמר רבי יודא ח\"ו שר\"ע עכבן. אלא שזפר [כך שמו] ראשה של גדר עכבן ושלח ר\"ג והורידו מגדולתו ולמה לא פירש כן הר\"ב ונ\"ל דהתם שאני דמשנה עצמה מוכחת כך שכן דייקינן התם בגמ' מדקתני פרתו וכי פרה אחת היתה לו כו' כמ\"ש שם בס\"ד. אבל הכא שאין שום משמעות במשנה המוכיח על שלא [*ר\"ע] עכבן לא פירש כן שהרי אפשר דתנא דמתניתין אה\"נ דפליג על רבי יהודא. וכיוצא בזה נמצא פלוגתא עם רבי יודא דת\"ק אמר עקביא נתנדה. וא\"ר יודא ח\"ו שעקביא נתנדה וכו' במשנה ו' פ\"ה דעדיות. וכן מוכח בירושלמי דאמר אמתניתין מפני שהן ארבעים זוג. אבל אם היה זוג אחד לא היה מעכבו. ומייתי נמי להא דר\"י ח\"ו כו'. משמע ודאי מדיהיב טעמא למתניתין דס\"ל דמתני' כמו שהיא שנויה כך ס\"ל לתנא דמתני']: \n",
+ "נמצאת מכשילן לע\"ל. ושמא יהיה אצל אחד מהם בזמן העתיד עדות מועיל בירח א' וימנע כו'. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "שאם יפסל אחד מהן. פירש\"י יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן והרמב\"ם כתב בפ\"ב מהל' ק\"ה שאם ימצא אחד מהן פסול מפני שהוא גזלן וכיוצא בו משאר הפסלונות: \n",
+ "כשרים לעדות החדש. כתב הר\"ב ורבנן כו' מסורה לכם כו'. כמותכם. מסיים רש\"י שיקבלו העדות ויקדשו החדש: \n",
+ "ופסלו את עבדו. סברי לה כר\"ש דמכשיר בקרוב ודרשו נמי כשרים ומיוחסים למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך במשנה ב' פ\"ד דסנהדרין. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אלו הן הפסולין. פירוש מדרבנן דאי מדאורייתא כל העובר עבירה שיש בו מלקות וכו'. כדפסק הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דסנהדרין. וא\"כ לכ\"ע גזלן ה\"ל למתני דכתיב בהדיא (שמות כ״ג:א׳) אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. והא קמ\"ל דאע\"ג שהן כשרים מן התורה פסולים לעדות החדש: \n",
+ "המשחק בקוביא. פירש הר\"ב מטעם אסמכתא דלא קניא והרי הן גזלנים מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזול את החנית מיד המצרי. כ\"כ רש\"י. ולפסק הלכה שזכרתי דכל עובר עבירה כו' פסול י\"ל כמ\"ש התוס' דכיון דמדעתו נותן לא נחשב בעיניו כגזל. ע\"כ. ובפ\"ג דסנהדרין כתב הר\"ב טעם אחר שכן שם בגמרא חולק רב ששת על זה הטעם דהכא וסובר דכל כה\"ג לאו אסמכתא היא ואיכא בינייהו דגמר אומנות אחריתי. ושם פסק הר\"ב כרב ששת: \n",
+ "ומלוי בריבית. כתב הר\"ב דהא מנפשיה יהיב ליה. כ\"כ רש\"י וכלומר דלא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אא\"כ ממשכנו על כרחו. תוס': \n",
+ "מפריחי יונים. עיין בפי' הר\"ב בפ\"ג דסנהדרין: \n",
+ "וסוחרי שביעית. כתב הר\"ב ורחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה. ומשום דמיירי בשביעית בזמן הזה לא הוי פסולי דאורייתא א\"נ דמיירי שממציאים מעות לעניים ואספי להו וכו' כדאיתא בפ\"ג דסנהדרין דף כ\"ו שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו. כ\"כ התוספת. והר\"ן כתב דכיון דדינא דיאכל דמיהן בקדושת שביעית. כדתנן ריש פ\"ז דשביעית הלכך לא משמע להו לאנשי דאיכא איסורא בסחורה כיון דהדרי אכלי לדמי בקדושת שביעית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולפי שנחשדו כו' חשדום להיות מעידים שקר על שוחד. כ\"כ רש\"י. וה\"נ איכא למיחש שיקבלו שוחד מהכותים כבר\"פ דלקמן. וקשיא דהא אמרן דבכולהו לא משמע להו לאנשי דלהוי אסורא דאלת\"ה אף מדאורייתא פסולים. ועוד דזה הכלל כו' אף הן אינם כשירים מוקמינן בפסולי דרבנן כמ\"ש הר\"ב ש\"מ דבהו איירי מתניתין. ונראה לי דרש\"י ס\"ל דודאי ידעי דאיסורא איכא אלא דלא משמע להו שיש איסור בזה מן התורה. ולפיכך מן התורה אינם פסולים הואיל ולא מכווני לעבור על דברי תורה. ומדבריהם פסולים כיון דלעולם יודעים שיש איסור בדבר. ומיהו אין אדם נאמן על עצמו לומר שלא היה יודע בשום איסור. אלא אזלינן בתר רובא דעלמא דידעי ולשון הר\"ן ולא פסלינן להו שיעידו או שידונו שקר. אלא מדרבנן בלחוד הוא דפסלי ע\"כ. נראה שנשמר מזה שהקשתי על רש\"י ז\"ל: \n",
+ "והעבדים. כתב הר\"ב פסולי דאורייתא ואיצטריך למתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מפסלי מכשרי לעדות. החדש מידי דהוה אקרובים לר\"ש. תוספות. ומ\"ש הר\"ב ק\"ו מאשה דמג\"ש דלה לה שכתבתי בפ\"ג דברכות ליכא למילף. דלא ילפינן אלא להחמיר עליו לחייבו במצות כאשה אבל לעדות ועמדו שני האנשים כתיב (דברים י״ט:י״ז) והאי איש הוא. כ\"כ התוס' בפרק החובל (בבא קמא דף פ\"ח.) [*ובפרק י\"ב דזבחים דף כ\"ג [צ\"ל ק\"ג] כתבו וז\"ל. אבל גבי עדות לא שייך למילף דאין תלוי בנאמנות. [שהרי] משה ואהרן לא מעידין לא משום דלא מהימני הלכך היכי דגלי גלי]. ושם בגמרא דהחובל מפרש הק\"ו ומה אשה שראויה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים. עבד שאינו ראוי לבא בקהל אינו דין שפסול לעדות. מה לאשה שכן אינה איש [ולא קרינן בה אנשים] וכו' גזלן יוכיח. מה לגזלן שכן מעשיו גרמו לו תאמר בעבד שאין מעשיו גרמו לו אשה תוכיח. מה להצד כו' שאינם נזהרים בכל המצות. זה מפני רשעו וזו מפני שלא נצטווה. אף אני אביא העבד שאינו בכל המצות ופסול להעיד: \n",
+ "עדות שאין האשה כשרה לה וכו'. כתב הר\"ב אבל פסולים בעבירה מן התורה לא הכשירו חכמים בעדות אשה. ואם מסיחים לפי תומן לא גריעי מנכרי מסיח לפי תומו דכשר. כדתנן במשנה ה' פרק בתרא דיבמות. רי\"ף ורא\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "מוליכין אותו על החמור. אף בשבת. רש\"י. וכתב רמ\"י ז\"ל בפירושו להלכות קידוש החדש פרק ג' דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסור אמרו כן ע\"כ. [*ולחלוק על המפרש דהתם כתב כן שהמפרש פי' שאע\"פ שהמוציא אדם חי שאינו כפות במטה פטור לפי שהמטה טפילה לו ה\"מ כשנשא אדם. אבל לענין משא בהמה הרי האדם החולה והמטה משוי הם ואסור להוציאם על הבהמה בשבת. ואני בחיבור פרשת החדש שחברתי בס\"ד על ה' קידוש החדש כתבתי שאני אומר דלא כדברי זה ולא כדברי זה שודאי שמה שמרכיבין על החמור הוא להקל באיסור. אבל שנושאין אותו במטה אינו להקל האיסור דחולה ככפות דמי כמ\"ש הרמב\"ם פי\"ח מהלכות שבת וכ\"כ התוס' בר\"פ י\"ט דשבת ולפיכך חייב על המטה וקמ\"ל דלעדות החדש שרי והרי דלא כהמפרש דמחלק בין שביתת אדם לשביתת בהמה וקמ\"ל אפי' איסור חמור שרי הכא ולא כרמ\"י [שכתב] דלהקל האיסור אמרו ומשמע דר\"ל דהכל להקל. ועיין לקמן בד\"ה אפילו במטה כו']: \n",
+ "אותו. דאע\"ג דיחיד הוא מחלל השבת שמא יצטרף עם אחר כדתנן במשנה ו' לענין אב ובנו. ועיין רפ\"ב. ומה שהקשה המפרש להלכות ק\"ה דהאיך מחללין על הספק. והא תנן נולד בין השמשות נמול לתשעה [בפי\"ט ממסכת שבת משנה ה'] תירץ רמ\"י ז\"ל דתקון מועדות שאני תדע שהרי מכשירי מילה אין דוחין [כדתנן שם ר\"פ] והכא אפי' מכשירין דוחין כגון להרכיב החולה כו' וליקח מזונות וכלי זיין והכל משום תקנת המועדות ע\"כ. וה\"ה בכל ר\"ח מפני הקרבן בזמן שבה\"מ קיים. וטעמא רבה איכא לחלק דזוהי מצוה על כל ישראל בכללן כאחת. והמילה עכשיו בשעת הדחייה אינה אלא מפני יחיד הנימול. ועוד שהיא תוכל להתקיים למחרתו: \n",
+ "אפילו במטה. דאע\"ג דתנן בפ\"י דמסכת שבת משנה ה' דהנושא את החי כו' פטור אף על המטה. ה\"מ חי דאינו כפות כמ\"ש הר\"ב שם. אבל חולה ככפות דמי וחייב. כמ\"ש הרמב\"ם בפרק י\"ח מה\"ש וכבר כתבתי כן בשם התוס' רפי\"ט דשבת והלכך מטה נמי משוי היא על הבהמה וקמ\"ל דאפ\"ה מחללין: \n",
+ "ואם צודה כו'. פירש הר\"ב אורב כו' ומסיים רש\"י והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים ע\"כ. ועיין משנה ב' פ\"ב: \n",
+ "שעל מהלך לילה ויום וכו'. ואם היה ביניהן יתר על כן לא ילכו שאין עדותן אחר יום שלשים מועלת שכבר נתעבר החדש. רמב\"ם רפ\"ג מהק\"ה ועיין שם בדברי המפרש: \n",
+ "[*מחללין את השבת. עיין בר\"פ דלקמן]: \n",
+ "שנאמר אלה מועדי ה'. וראש חודש נמי אקרי מועד [כמ\"ש בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות] והיינו דתנן לעיל במשנה ד' דעל כולן מחללין כו'. תוספת דלעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אחר עמו. פירש הר\"ב זוג אחר דאל\"כ חד מי מהימן להכשירו. אבל לענין חלול השבת יכול גם אחד לחלל כדי להעיד עליו. דשמא יצטרף עם אחר גמ'. ועיין מ\"ש ס\"פ דלעיל: \n",
+ "[*בראשונה היו מקבלין כו'. הכי קאמר למה שבראשונה כו' ירושלמי]: \n",
+ "מכל אדם. מישראל. שכל ישראל בחזקת כשרים עד שיודע לך שהוא פסול זהו דין תורה. רמב\"ם פרק ב' מהלכות קדוש החדש: \n",
+ "[*משקלקלו המינים. היינו בייתוסים כמו שכתבתי במשנה דלקמן]: \n"
+ ],
+ [
+ "משיאין משואות. מפורש במשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב שלא היו משיאין אלא על החדש החסר. מפרש טעמא בגמרא. משום ראש חדש חסר שחל להיות בערב שבת ואין יכולין להשיא לערב מפני השבת. אלא במ\"ש משיאין ואי אמרת נעביד נמי אמלא אתו למטעי ולספוקי דשמא חסר הוא ומשום דלא אפשר מאתמול עבדי האידנא. או דלמא מלא הוא ובזמנו עבדו. ושישיאו בין אמלא בין אחסר וכי אקלע חסר בע\"ש לא לעבדו כלל איכא נמי למטעי דסברי דלמא מלא ואתנוסי דאתניס. ומיהו כי לא עבדי כלל במלא. דהשתא שכיחא דלא עבדי ליכא למיחש דיספקו דלמא חסר הוא ובשבת לא אפשר ובמ\"ש אתנסו. דכיון דשכיח דאמלא לא עבדי תלו בשכיחא ולא באונס. ואפכא לא מצו למעבד שישיאו אמלא ולא אחסר. וכי אקלע ר\"ח חסר בע\"ש ולא עבדי מידע ידעי דחסר הוא דלא תלו באונס אלא בשכיח. דא\"כ צריכין לעולם להיות בטלים ממלאכה ב' ימים. משום ר\"ה [כ\"כ רש\"י והתוס' כתבו דה\"ה בכל ר\"ח דנשים בטלות ממלאכה. כמ\"ש במ\"ב פ\"ד דמגילה. ע\"כ. וכפירש\"י עצמו שם. בגמרא דמגילה דכ\"ב] שיהו צריכין לצפות ביום שני שמא עברוהו ובלילה ישיאו. אבל כי עבדי משואות לחסר ירעו שלמחר חול הוא. ומ\"ש הר\"ב לערב של יום שלשים. פירש\"י נגהי שלשים ואחד יום: \n",
+ "משקלקלו הכותים. וכן גירסת הר\"ב. ולעיל גרס המינין. והם הביתוסים. כדאיתא בברייתא בגמרא. וצריך לומר דמעשים שהיו כך היו. ששכירת העדות ביתוסים עשאו. ומשיאין. כותים היו. וכגרסת הר\"ב. כן גירסת הרמב\"ם אבל רש\"י גורס מינים בתרווייהו [*בדפוס ישן. ולפ\"ז גם המה בייתוסים היו]: \n"
+ ],
+ [
+ "משואות. לישנא דיקוד. דכתיב (שמואל ב ה׳:כ״א) וישאם דוד ואנשיו. ומתרגמינן ואוקדינן דוד. גמ'. ולכך קריאת המלה בסי\"ן: \n",
+ "במשיחה. עיין במשנה ח' פ\"ג דסוכה: \n",
+ "מוליך ומביא ומעלה ומוריד. בירושל' משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא\"ר יוסי חזינא כוכב דנחית וסליק חזינא כוכב דאזיל ואתי. עכ\"ל התוס'. ואל תטעה לחשוב שז\"ש כוכב שהוא מצבא השמים וכסיליהם. שא\"ת שהם מכוכבי הלכת. הרי יש להם מהלך ידוע. ואם הם זולתם הרי הם קיימים. אבל הן מראות הנראות באויר רקיע השמים. כמין כוכבים ומתהוים לשעתם על דרך שכתבתי במשנה ב' פ\"ט דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאין כו'. פירש\"י מה שם ההרים. והדין עמו דאל\"כ לא הוי ליה למיתני אלא הר המשחה בלבד: \n",
+ "לסרטבא. עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא. רש\"י: \n",
+ "כל הגולה. פירש הר\"ב בני בבל. גמרא. והא דתנן במשנה ד' פ\"ק דהשלוחים יוצאים לסוריא והם ארצות שכבש דוד כגון ארם. וכו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"א פ\"ו דדמאי. ומסתמא למקום שהיו משיאין משואות. שם היו הולכים השלוחים לאחר התקנה. לא קשיא דדרך סוריא היו הולכים לבבל. שכן אבינו אברהם ע\"ה יצא לו מאור כשדים מבבל. והלך לו לכנען דרך ארם נהרים: \n"
+ ],
+ [
+ "ובית יעזק היתה נקראת. בגמרא לישנא דקרא (ישעיהו ה׳:ב׳) ויעזקהו ויסקלהו. פירש\"י שהי' מסויג ומעוזק בגדר סביב סביב בעגול כמו טבעת: \n",
+ "ולשם כל העדים מתכנסין. פירש\"י ביום השבת שחללוהו לבא ולהעיד. ומדברי הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה נראה דאף בימות החול מכנסן כדי ששם בודקין אותן: \n",
+ "בראשונה לא היו זזין כו'. ומשנה ג' פ\"ד דעירובין. לאחר תקנת ר\"ג הזקן נשנית. וכן מוכח שם בגמרא: \n",
+ "לא היו זזין משם. וכל החצר חשובה כד' אמות כדתנן ריש פ\"ד דערובין נתנוהו בדיר או בסהר כו'. תוס': \n",
+ "ומן הנהר. שהוא גדול פתאום. וחוטף את בני העיר. ואת הילדים. רש\"י: \n",
+ "הרי אלו כאנשי העיר. כלומר שאין העיר נחשבת להם לכלום. ויש להם אלפים אמה לכל רוח חוץ לעיר. כ\"כ הרמב\"ם בספכ\"ז מה\"ש. וכתב המגיד והענין שכיון שהלכו ברשות הרי המקום שהגיעו לו כאילו קנו בו שביתה בין השמשות. ודבר ברור הוא. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "לפני החמה או לאחר החמה. פירש הר\"ב פגימתה כו' דלעולם חלק המאיר ממנה מה שפונה לצד השמש. לפי שאין אור ללבנה מצד עצמה אלא מה שנאצל עליה מאור השמש. ושניהם כדורים. וכדור הלבנה קטן מגוף השמש הרבה מאוד ולפיכך אע\"פ שמפני שאין לה אור אלא הנאצל עליה מהשמש. הנה לא יאיר ממנה אלא חלק כדורה שכלפי השמש. אבל אחרי שכדורה קטן מכדור השמש. לכך מתפשט אצילת אור מהכדור הגדול שהוא השמש. על כדור הקטן שהוא הלבנה יותר מהחצי ממנו. וזו סיבה לקרנות הנראות. ומבואר מזה שא\"א שהקרנות שהם בחלק הבלתי מאיר שיהיו כלפי השמש: \n",
+ "לצפונה או לדרומה. פירש הר\"ב שהלבנה מתרחקת מן השמש פעם לצד צפון כו' לפי שאין שניהם קבועים בגלגל אחד. שהלבנה קבועה בגלגל הסמוך אצלנו. והחמה בגלגל הרביעי ממטה למעלה על סדר שצ\"ם חנכ\"ל וגם קביעותם בגלגליהם אינם שוים בערך ושיווי כאחד. אבל קביעת החמה בגלגלה ומהלכה. תחת אמצע חגורת המזלות. והלבנה בגלגלה ומהלכה יש לה נטייה מחגורת המזלות. החצי לצפון וחצי לדרוס. כמעשה האופן בתוך האופן ונוטים זה מזה שאין להם שווי אלא בשני קצוות נוכחיים בלבד. ומה שמקצה הזה עד הקצה שכנגדו ונוכחו נוטה לימין ר\"ל לדרום וכן מעבר השני. מה שמקצה זה עד לשכנגדו ונוכחו נוטה לשמאל ר\"ל לצפון. ומבואר שכל צד הוא החצי מהאופן. אחרי שהשוים אינם אלא ב' נקודות בלבד. ואע\"פ שגלגלי השמש והירח הם כדורים שלמים. ואנחנו לא רשמנו כי אם אופן שהוא כקו עגולי וכדורי בלבד. זהו בכוונת מכוון. לפי שגם מה שאנחנו אומרים מנטיית הלבנה. הנה זהו מצד קביעותה שבגלגלה ומהלכה שכשנערך זה בערך קביעות החמה בגלגלה ומהלכה. יהיה כשני קוים עגולים וכדורים. שקראתי אותם אופנים אבל הכדורים השלמים שזה בתוך זה כמו גלדי הבצלים א\"א להעריך להם נטייה זה מזה כי כל עגולי אין לו לא ראש ולא סוף. אבל במעשה האופן בתוך האופן אותן שתי נקודות שנוגעים זה בזה האופנים השנים שזולתן אין להם נגיעה ביחד אלא נטייה המה יקראו ראש וסוף. ומהן הנטייה לצד זה ולצד זה. והנה הירח הולך סובב בכ\"ט י\"ב תשצ\"ג בכל גלגלה מנקודה עד שחוזרת לאותה נקודה ממש. וא\"כ בהכרח שלפעמים תהיה נטייתה לדרום. ופעמים לצפון: \n",
+ "כמה היה גבוה וכו'. בכולה מלתא בלשון זכר. כדכתיב (בראשית א׳:ט״ז) המאור הקטן. ולא כתיב המאורה הקטנה אע\"פ שבנוסח ברכת הלבנה תקנוה בלשון נקיבה ע\"ש שהיא מקבלת אורה מהחמה. דוגמת נקבה המקבלת מזכר: \n",
+ "ולאין היה נוטה וכו'. פירש הר\"ב לצד צפון או לצד דרום. כבר. אמרנו כי החלק מהלבנה שכלפי החמה. הוא המאיר ממנה לא זולת. ואם כן כשיהיו שניהם מכוונים זה למטה מזה על קו אחד כאילו יהיו שניהם בחלק אחד מן הגלגל. אחד למעלה וא' למטה אין נראה מאור הירח כלום. לפי שפניה המאירים למעלה כלפי השמש. ואין העין שולטת לראות מאורה. וכל שמתרחקת מהשמש. מתראה מחלק המאיר ממנה. כפי הריחוק עד שאם יעמדו ויתנגדו זה כנגד זה שזהו בחצי החדש ממש. אז כל עבר פניה המאירים נראית כולה. לפי שהחמה מאירה אל הפנים שכנגדה. ואותם פנים עצמם עינינו הרואות. מה שאין כן כשהם מכוונים זה על זה. שאז פני המאירים פונים למעלה. ובלתי נראים אצלנו. ומבואר מזה שכפי ריחוקה מהשמש. ככה ערך ראות האור ממנה אלינו. שאם ריחוקה מעט. לא תראה אלא מעט. ואם הרבה נראה חלק רב עד כולה שהוא בחצי החדש. והנה בפגיעתם זה על זה נקרא קבוצם וכשתזוז הירח מעט מהחמה. ההוא נקרא מולד אע\"פ שעדיין אינו נראה מפני המעט שנתרחקה אלא שיודעים אנחנו בהכרח. שנגלה ממנה דבר מועט. וכשנתרחק מן השמש כמו יום אחד. נראה מקצת ממנו לעינים. כעין קרנים בולטות. מפני שלא נראה רק מקצת מהחצי הכדור המאיר. עם תוספת אורה המתאצלת על חצי השניה מפני קטנות כדורה לערך כדור החמה המאיר עליה. ומבואר מאוד שהחמה בעת ראיית הלבנה בתחלת החדש היא כבר שקוע במערב. ואם הלבנה בנטייה הצפונית שזכרנו למעלה. אז החמה מערבית דרומית לה. ונמצא שאור השמש מאציל עליה בחלק הכדור שכלפי דרום. ויהיו אם כן הקרנים פונים למזרח. ויש להם נליזה אל הדרום. שהרי החמה במערב הלבנה נוטה לדרום. ואם הלבנה בנטייה הדרומית. יהיו קרניה פונים למזרח עם נליזה לצד צפון. לפי שהחמה מערבית צפונית לה. כל זה מבואר ברמב\"ם סוף הלכות קדוש החדש. ומתוך דברינו אלה תבין דהא דתנן לאין היה נוטה פירושו נליזה ועקום בלבד ולא שראשי הפגימות עומדות למול הצפון או הדרום ממש. כתחלת ההבנה מלשון הר\"ב שזה א\"א שא\"כ תהיה החמה רואה פגימתה של לבנה. שהרי הנליזה היא כלפי החמה. כמו שחמרנו בהכרח אלא שהנליזה עצמה אינה נטייה לראשי קרנות ממש. וכמו שכבר אמרנו שראשי הקרנות לעולם פונים מול המזרח לצד שכנגד השמש אלא נליזה יש כלפי השמש. על הדרך שבארנו: \n",
+ "וכמה היה רחב. פי' הר\"ב שהלבנה משתנה שעורה כו'. ר\"ל בראיית העין: \n",
+ "אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. דזה א\"א בשום פנים וה\"ה אם אמר לצפונה וע\"פ החשבון היא לדרומה כמ\"ש הר\"ב. וכן באינך. וא\"ת א\"כ נמצא שע\"פ החשבון היו סומכין. ומה היו צריכין לעדים. לא קשיא דכתיב (שמות י״ג:ה׳) החדש הזה לכם. ובאה הקבלה שהראה לו הקב\"ה דמות הלבנה. וא\"ל כזה ראה וקדש. ונמצא שהיו צריכין לשניהם שעל כל פנים יהיו עדי ראיה. ושהחשבון יסכים עמהם. ועוד בה שלישיה. שצריך שיאמרו מקודש. ואם לא אמרו הרי זה מעובר כדתנן רפ\"ג. וכל אלו התנאים דוקא בחדש חסר. אבל במלא א\"א לדחותו עוד כדלקמן. ולא הוצרך לראיה. גם לחשבון עיין לקמן. וא\"ת שכיון שצריך לעדי ראיה ולא סגי בחשבון. הרי אפשר שמפני העבים. או מפני התרשלות שלא יתראה הירח. או לא נתכוון אדם לראותה. ואם יארע זה חדשים רבות זה אחר זה אפשר ונמצא שמעברין כולם. ויארע שתראה הירח בכ\"ה לחדש. או פחות מזה. אחר שנתעברו הרבה. ואין במהלכה שלשים יום כמפורסם. דבר זה ביאר הרמב\"ם בפי\"ח מהק\"ה. שקבלה היא ממשה רבינו ע\"ה שבזמן שלא יראה הירח בתחלת החדשים חדש אחר חדש. ב\"ד קובעים חדש מעובר משלשים יום. וחדש חסר מכ\"ט יום וכן מחשבינן וקובעין חדש מעובר וחדש חסר לא בקידש. ופעמים עושין מלא אחר מלא או חסר אחר חסר כמו שיראה להם מן החשבון כו' עכ\"ד. ועל התנאי הג' שהב\"ד יאמרו מקודש אין להשיב כי ב\"ד זריזין הן ולא יארע תקלה מתחת ידם שלא יתקדשו חדש אחר חדש: \n"
+ ],
+ [
+ "בין שלא נראה בזמנו. שאז יהיה ראש חדש ביום ל\"א ואין נזקקים לירח בליל ל\"א בין שנראה בין שלא נראה שאין לך חדש לבנה יותר על ל' יום. רמב\"ם פ\"ק מהלכות ק\"ה. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כרבי אלעזר ברבי צדוק. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "קיבלן רבן גמליאל. כתב הרב לא מפני שחשב שאפשר שתראה הירח שחרית וכו'. כי זה אי אפשר שכיון שע\"פ החשבון אפשר שתראה באותו הלילה. וגם ראוה בלילה. אי אפשר אם כן שלא תהא מכוסה ונסתרת באור השמש בכמו שני ימים. או פחות או יותר. כמו שרמזתי לעיל. שאינה נראית מיד אחר המולד. ומטעם זה עצמו גם קודם מולד מתכסית שכמו שאור השמש מכסה ומסתירה אחר קבוצה בכמו יום. כן קודם קבוצה. כשמתקרבת להתקבץ עם החמה שהיא גם כן נסתרת בכמו יום. אבל אמרתי בכמו. לפי שאין הזמנים שוים. כמ\"ש הר\"ב בסמוך. פעמים בא בארוכה. פעמים בא בקצרה. והסיבה לזה שהלבנה יש לה ב' גלגלים. הגלגל האחד והוא המקיף הארץ. והולך ממערב למזרח. ובתוכו גלגל אחר קבוע בעובי זה הגלגל. ובו הוא קבוע הלבנה. וזה הגלגל תנועתו ממזרח למערב. ונמצאו שכשהלבנה ברום זה הגלגל הקטן שנמצא שיש לה ב' תנועות הפכיות. ולפיכך היא באה בארוכה. ובמתון. ואם בשפל זה הגלגל. אז הלבנה מתנועעת בגלגלה הקטן ג\"כ ממערב למזרח כמו הגלגל הגדול. ולפיכך באה בקצרה. שתנועות גלגלה גדול מן הה' אל הו' ומן הו' אל. הז' ומן הז' אל הה'. ותנועת הקטן מן הא' אל הב'. ומן הב' אל הד'. וכל עוד שהקטן מתנועע מן א' אל הב'. הנה יש לכדור הלבנה ב' תנועות הפכים. הא' מן הא' אל הב'. והשני מן הה' אל הו'. שהגלגל הגדול מכריח ומסבב עמו הגלגל הקטן בדרך תנועתו. וכשהקטן מתנועע מן הב' אל הד'. הנך רואה שהלבנה הקבועה שם נמשכת ג\"כ בתנועת הגדול שמן הה' אל הו' ומפני זה בא בקצרה. וסמך ר\"ג על מה שהעידו בראיה של ליל שלשים. ובמה שאמרו שראוה שחרית אמר טועים הם. ולא אמר שטעו בראיה של ליל שלשים. תירץ הרמב\"ם בפ\"ב מהק\"ה שאין אנו אחראין לראיית שחרית. אם היא אמיתית. או אינה אמיתית. מאחר שהעידו בראיית ליל שלשים. אין אנו נזקקים לראיית יום כ\"ט וכאילו לא העידו לפנינו בה כלל. ויש בפי' הרמב\"ם טעות סופר שמה שכתב ויחשבו מטעם. צ\"ל מוטעים: \n"
+ ],
+ [
+ "הלך ומצאו רבי עקיבא מיצר. בברייתא. הלך ר\"ע ומצאו לר\"י כו': \n",
+ "אשר תקראו אותם. פירש הר\"ב בקריאת ב\"ד כו' ומאתם דכתיב חסר. דרשינן אתם אפילו שוגגים כו'. כמ\"ש הר\"ב במשנה י\"ג פ\"ג דאבות וע\"ש. והמתיק הרמב\"ם בצוף לשונו ספ\"ב מהלכות קדוש החדש אע\"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבור מסור אלא להם. ומי שצוה לשמור המועדות הוא צוה לסמוך עניהם. שנאמר אשר תקראו אתם וכו': \n",
+ "שכל שלשה. עיין בר\"פ דלקמן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עד שחשיכה. היינו צאת הכוכבים. ורצוני לומר שלשה כוכבים כדפי' הר\"ב בספ\"ב דשבת. שאם לא יצאו אלא שני כוכבים. קרי ליה תנא דהתם. ספק חשיכה. ספק שאינה חשיכה. וצריך לי עיון בלשון הר\"ב במה שכתב ומיהו אם ליל שלשים כו' דלא חשיב לילה עד צאת הכוכבים מה נידון ביה. שאם נפרש שר\"ל צאת שלשה כוכבים שכן משמעתו במ\"ש דלא חשיב לילה. דהיינו ודאי לילה. וזהו אינו אלא כשיצאו ג'. וה\"נ בריש מסכת ברכות קרינן יציאת כוכבים כשיצאו שלשה. כמו שכתוב שם. קשיא לי תרתי. חדא דא\"כ אין בין ליל שלשים. לליל. שלשים ואחד כלום. שבשניהם זמן דקדוש עד צאת שלשה כוכבים. ולמה כתב הר\"ב ומיהו אם ליל שלשים כו'. שמשמע שבא לחלק בין הלילות והא ליתא. והל\"ל והה\"נ אם ליל שלשים כו'. ועוד ק\"ל דא\"כ דביציאת שני כוכבים קיי\"ל בסוף פ\"ב דשבת שהוא ספק חשיכה למה נקל בכאן לתת זמן לקידוש עד שחשיכה ודאי. ושמא ביציאת ב' כוכבים הוא חשיכה ואין מקדשין בלילה. והרמב\"ם בפירושו סתם ג\"כ וכתב משעת צאת הכוכבים. אבל בחבורו פ\"ב כתב אחר שיצאו שני כוכבים. ובדין ליל ל\"א העתיק לשון המשנה. עד שחשיכה. ופי' החכם הרלב\"ח. דהרמב\"ם סובר דכשאין מקדשין החדש בזמנו הוא קולא. כמו שמתבאר מדבריו שבסוף פ\"ג שם. ולפיכך בליל ל\"א שאם לא יקדשוהו יהיה החדש מעובר. לא חיישינן לספק חשיכה. כיון דאם לא יקדשו אז יהיה קולא. שלא נדון ספק חשיכה ללילה אלא לחומרא. אבל בליל ל' שאע\"פ שלא יקדשוהו עכשיו יש שהות כל יום ל'. ויהיה מקודש בזמנו. ויש לנו לחוש לספק חשיכה דשמא הוא לילה ואין מקדשין בלילה. הואיל ולא יצא מזה שום קולא שהרי אעפ\"כ יתקדש בזמנו. ביום ל' עצמו עכ\"ד. ובאמת על הרמב\"ם בפירושו אין מקום תלונה שמה שסתם ולא ביאר כמה כוכבים שיצאו אם שנים. או שלשה. זה מפני שהוא לא בא בפירושו אלא להודיענו שאפשר שיתקדש החדש קודם יום שלשים ולא נחשוב שאין ק\"ה אלא דוקא ביום השלשים כמ\"ש בפירושו. ולא נחית בפירושו אם ליל ל'. וליל ל\"א שוים. או בלתי שוים. ואולי בחבור הפירוש סבור היה ששוים הם. ואפשר שגם בחבור הפוסק סובר ששוים הם. וגם בליל ל\"א אינו מקדש אלא עד ספק חשיכה אלא שהעתיק המשנה כלשונה. ובליל ל' דהוא מתפרש מתוך הגמרא שם פירש וביאר. וסמך שילמד סתום מן המפורש וזה דלא כהרלב\"ח. ולפי שגם בגמ' לא אמרו בדין ל' אלא לשון בלילה. ואילו היו חלוק בין שחשיכה דמתניתין לבלילה דבגמרא. לא הוה גמרא שתיק מינה. אלא דדין אחד להם כמו שכתבתי. עיין כיוצא בזה בדברי הכ\"מ סוף פ\"א מהלכות שופר בשם הר\"ר טודרוס הלוי. שאע\"פ שהרמב\"ם חילק בבבא אחת ולא באחרת. הכריח שאעפ\"כ סובר שהחלוק בשניהם מזה הטעם. דלא הוי שתיק גמרא מיניה. איך שיהיה על הרמב\"ם אין להתלונן. אבל הר\"ב ארכבה אתרי רכשי. שבמ\"ש ומיהו כו'. משמע שחלוקים הן ליל ל' מליל ל\"א ובמ\"ש עד צאת הכוכבים. שזהו כמו עד חשיכה. השוה מדותיהן ולפיכך לשונו זה צריך עיון: \n",
+ "הרי זה מעובר. כתב הר\"ב שאין מקדשין בלילה. בגמ' דאמר קרא (תהלים פ\"א) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. אימת הוי חק בגמר דין. דהאי קרא לענין ר\"ה דרשינן ליה. במשנה ב' רפ\"ק וה\"ה בכל החדשים. וקא קרי ליה רחמנא משפט. ומשפט ביום. כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסנהדרין: \n",
+ "ראוהו ב\"ד בלבד. פי' של עשרים ושלשה. תוס': \n",
+ "יעמדו שנים ויעידו. פי' הר\"ב מתניתין איירי כגון שראוה ב\"ד בלילה כו'. וא\"א לקדשו בלילה. והואיל וא\"א לקדש בלילה. הלכך גם למחר אין סומכין על ראייתם. אלא צריך העדאת עדים. שאם יסמכו על ראייתם. א\"כ היתה ראיה בלילה במקום קבלת עדות ואין קבלת העדות אלא ביום. כדקרי ליה לעיל חקירת עדים כתחלת דין. תוספות: \n",
+ "יעמדו השנים. כתב הר\"ב ואע\"ג דיחיד מומחה כו' ולהכי הוא דאצטריך למתני הך סיפא. כדאי' בגמ'. ומ\"ש דן אפילו יחידי עיין בריש סנהדרין. ומ\"ש עד דאיכא אהרן בהדך. גמ'. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד תוס'. ועיין ספ\"ק דסנהדרין כיוצא בזה ועיין עוד שם במשנה ב': \n",
+ "השנים. הכא שאין הב\"ד אלא ג' קתני השנים. לפי שהם ידועים שאין כאן אלא שנים. ואחד. [*ומן הסתם אין שלשתן שוה. ואחד גדול בתוכם. והוא נשאר יושב]. מה שא\"כ ברישא שהב\"ד הם כ\"ג. שאין שנים מבוררים. קתני שנים. [*ובמשנה שבסדר ירושלמי גרס [גם] כאן שנים]: \n"
+ ],
+ [
+ "חוץ משל פרה. כתב הר\"ב דכתיב בכור שורו וכו' בגמ'. ונ\"ל דתנא נסיב פרה ולא שור. כדכתיב בקרא דלא תטעה לומר דוקא של שור אבל של פרה לא. ומהר\"ר משה כ\"ץ יצ\"ו תירץ דקמ\"ל דלא תימא יובל דוקא של זכר. קמ\"ל דשל פרה דוקא לא. הא של שאר נקיבות כשירות. וכתב הר\"ן בשם התוספות. דהא דלא מפיק נמי של ראם מפני שהוא קרן כדכתיב וקרני ראם קרניו ולא אשכחן דאקרי שופר. היינו משום דלא אצטריך למעוטי אלא אותן שהן חלולים. אבל אותן שאינן חלולין כגון של ראם וצבי לא אצטריך ליה למעוטי דפשיטא דלא מקרו שופר אלא אותן שהן חלולים מלשון שפופרת עכ\"ל. ושל פרה קרי ליה קרן אע\"ג דיש לו זכרות ונקבות הכתוב הוציאו מכלל הכשרין והכניסו בכלל הפסולין. וכתב עוד הר\"ן וא\"ת דתיש ליתסר דלא איקרי שופר ומקרי קרן דכתיב (דניאל ח׳:ה׳) והצפיר קרן חזית בין עיניו איכא למימר דתיש וכבש חד מינא הוא ובחד שמא מקרו כדכתיב (דברים י״ד:ד׳) שה כשבים ושה עזים. א\"נ דהתם במראה הנבואה היה נראה לנביא כדי להראותו תקפו של צפיר שלא היה בה נקבות אלא זכרות ולפיכך קראה קרן עכ\"ל. ומ\"ש הר\"ב וגמרינן ר\"ה מיובל. מפורש במשנה ה' וכלומר דהאי קרא דוהעברת ביובל הוא דכתיב: \n",
+ "שנאמר במשוך בקרן היובל. ביהושע ו'. וכתבו התוס' תימה דלא מייתי קרא דיצחק דכתיב (בראשית כ״ב:י״ג) בסבך בקרניו ואע\"ג דההוא קרא מחיים דה\"נ קרא דבכור שורו כו' י\"ל דנ\"ל לאתויי האי משום דכתיב ביה בשמעכם קול השופר: \n",
+ "בקרן היובל. כתב הר\"ב ורבנן אמרי כל השופרות אקרו קרן ואקרו שופר. פירש\"י אקרו קרן כדאמרן [במשוך בקרן היובל] ואקרו שופר דכתיב במתן תורה במשוך היובל וגו' (שמות י״ט:י״ט) וכתיב (שם) ויהי קול השופר. וכתבו התוס' אבל מהאי קרא דמתניתין אין ראיה דאדרבה מיניה מוכח דשופר אקרי קרן. ועוד צריך להוכיח דבעלמא אקרו שופרות [בלא]קרן ע\"כ. [*ובסדר המשנה שבירושלמי מסיים להדיא להך סיפא דקרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "של יעל פשוט. לשון התו' פי' בקונטרס חיה שכן שמה וקורין אותה (אשטענבוק). ובערוך פי' שהיא כשבה קטנה וקרן הכשבה רגיל להיות פשוט וכפי' הקונטרס נראה דיעל חיה דכתיב (תהלים ק\"ד) הרים הגבוהים ליעלים. ואקו ודישן (דברים י\"ד) מתרגמינן ויעלא ורימא ע\"כ. ומדברי *) הערוך למדנו שפי' פשוט היינו שזה רגיל להיות פשוט. ועיין משנה דלקמן. [*ובירושלמי נמי מוכח כפירש\"י שכן אמתניתין ה' אמרו שם טעמיה דרבי יודא כדי ליתן את המצוי על המצוי ואת שאינו מצוי על שאינו מצוי ע\"כ. ואי כפי' הערוך מאי מצוי ואינו מצוי איכא בין זכר לנקבה אבל בין בהמה לחיה איכא. דבהמה מצויה וחיה אינה מצויה עכ\"ל]. ופסק הלכה בפי' משנה ה'. ומ\"ש הר\"ב דלתפלה בעינן פשיטות. פירש\"י בגמרא. משום נשא לבבינו אל כפים (איכה ג'): ",
+ "ושתי חצוצרות. טעמא במשנה דלקמן. ושיהו מן הצדדים. פי' הר\"ן דשלשה המהלכין בדרך גדול באמצע. כדאיתא בפרק א\"ל הממונה [ל\"ז. ובעירובין נ\"ד.] והכא שופר גדול שמצות היום בשופר: ",
+ "שופר מאריך כו'. להכירא בעלמא להודיע שמצות כו'. ומיהו במאי דתקע בהדי חצוצרות נפיק דאע\"ג דתרי קלי לא משתמעי. הכא משום דחביב ליה [פירש\"י שחדשה היא לו] יהיב דעתיה ושמע. כדאיתא בגמרא: "
+ ],
+ [
+ "בתעניות פי' הר\"ב על צרת כו' דכתיב על הצר הצורר כו'. כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן. הרמב\"ם ריש ה' תענית. ועיין מ\"ו פ\"ק דתענית: \n",
+ "בשל זכרים. פירש הר\"ב אילים ועיין משנה ג' פ\"ה דשקלים: \n",
+ "כופין. שסתמן כפופין. רש\"י. וטעמא דבעינן כפופים מפרש בגמרא כמה דכייף אינש דעתיה טפי מעלי. ונראה דרש\"י ל\"ג דעתיה. שפי' פניו כבושים לארץ משום והיה עיני ולבי שם (מלכים א' ט') ע\"כ. ור\"ל הא דאיתא בגמ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק\"ה:) דיליף מהך קרא דצריך שיהיו עיניו למטה לארץ. ואפשר דע\"י כפיפת ראש כייף דעתיה וגרס ליה ואע\"ג דבתענית יש תפלה כמו בר\"ה זהו שפירש\"י למעבד הכירא בין תענית לר\"ה. ולא סגי ליה בטעמא דגמ': \n",
+ "ופיהן מצופה כסף. מפרש בגמרא דתענית יומא דכנופיא ואשכחן בכנופיא דחצוצרות דמשה שהיו של כסף א\"נ דתורה חסה על ממונן של ישראל ובר\"ה משום כבוד יו\"ט עבדינן דזהב: \n"
+ ],
+ [
+ "שוה היובל לר\"ה כו'. כתב הר\"ב דגמרינן בג\"ש משביעי שביעי עיין סוף מכילתין: \n",
+ "בראש השנה תוקעין בשל זכרים כו'. דס\"ל כמה דכייף איניש דעתיה שיהו פניו כבושין לארץ טפי עדיף. ויובלות שהן לקרות דרור פשוטים עדיף לסימנא דחירות. ובהא לא דיינינן ג\"ש אלא האי כדיניה והאי כדיניה. תוס' והר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "שופר שנסדק כו'. [כחב הר\"ב] דה\"ל כשני שופרות. וכן לשון רש\"י ונראה מדבריו שהוא מפרש שנסדק משני צדדיו לגמרי ונחלק לשתי חתיכות ולא נהירא דא\"ה היינו דיבק שברי שופרות. אלא נסדק היינו שנסדק מצד אחד לארכו על פני כולו והיינו טעמא משום דכיון שנסדק כולו אין שם שופר עליו. אלא כחתיכת שופר שתקנה ועשאה כעין שופר דמי וכ\"ש דבק שברי שופרות וזו ואצ\"ל זו קתני. א\"נ [ה\"א] יותר סופו להפרד כשנסדק מצד אחד ודבקו משאם עשה שופר אחד של חתיכות והוי שם שופר עליו טפי קמ\"ל. תו': \n",
+ "שנסדק. פי' הר\"ב דוקא לארכו אבל לרחבו אם נשתייר כו' כדי שיאחזנו בידו כו'. ברייתא. ומסיק בטור סימן תקפ\"ו דהיינו טפח ד' אצבעות בגודל שהן ו' בקטנה דאלת\"ה אלא כשיעור התוקע לפי מה שהוא אדם הוה ליה למתנייה במשנה י\"א פי\"ז דכלים גבי הנך דחשיב ששיעורן הכל לפי מה שהוא אדם. וכתב הרא\"ש ונקט האי לישנא כדי שיאחזנו כו' לפרש הטעם למה נתנו בו שיעור טפח כדי שיאחזנו כו'. ויראה לכאן ולכאן ולא יאמרו לתוך ידו הוא תוקע ע\"כ ומ\"מ הלכו אחר אדם בינוני ולא חשו לבן אבטיח וכיוצא בו. [ועיין בס' של\"ה דף רכ\"א ע\"ב רמזי דינים אלו ותמצא מרגוע לנפשך]. \n",
+ "ודבקו. פי' הר\"ב בדבק [וכו'] וכפירש\"י. ואע\"ג דלקמן גבי ניקב וסתמו פסלינן שלא במינו דוקא התם בניקב שסתם הנקב בחתיכה אחרת [כלומר בחלל הנקב] דחסר הוא. אבל אם חבר הסדק בדבק חוזר לכמות שהיה ואין הדבק ניכר בין הסדקים. הרא\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "הדות פי' הר\"ב מקום מוקף מחיצות על הארץ. וכן פירש\"י גם הרמב\"ם. ועוד פירש כן הר\"ב והרמב\"ם משנה ו' פ\"ה דכלים וכן פי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ד דב\"ב ושם אכתוב לשון הרשב\"ם בזה גם לשון הרמב\"ם שבחיבורו: \n",
+ "וכן מי שהיה עובר כו'. השוה אותם מזה הצד שבשניהם המשמיע והשומע אינן במקום אחד ובסדר המשנה שבגמרא ל\"ג וכן: \n",
+ "אם כיון לבו. פי' הר\"ב לצאת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה י\"ד פ\"ג דסוכה. ועיין במשנה ח' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה וכו'. יתכן בעיני שהיתה הרמת ידיו של משה רבינו ע\"ה הוראה לבני ישראל שיסתכלו כלפי מעלה וישעבדו לבם לשמים כעין הוראת הנחש שעל הנס כבסמוך כי לא יכשר לפרש שמשה היה שלוחם של ישראל וכשהרים ידו והסתכל כלפי מעלה ושעבד כו' הוי במקום כל ישראל ואם הניח ידו לא שעבד נפשו לשמים שזה לא יצדק לומר על אדון הנביאים ע\"ה אבל ברוב עם הדרת המלך ה' צבאות ב\"ה לא יהיה כי אם ע\"י הוראה. זה יתכן מאד. והעד הנאמן נחש הנחשת דבסמוך. ולפי דרכי יתכן מאד שהיה עומד על הגבעה כטעם הנחש שעל הנס כדי שיוכלו לראותו כל ישראל וכאשר ראו כי הרים ידו גם המה הסתכלו וכונו לבם. ולא כן כאשר הניח ידו: \n",
+ "זה הכלל כו'. נראה דלאתויי ברכת הנהנין דתני בגמרא שאם יצא אינו מוציא דבשלמא ברכת המצות כל ישראל ערבין זה בזה. ולפיכך אע\"פ שהוא יצא לעצמו מוציא לאחרים. כדי לצאת ידי ערבותו. אבל ברכת הנהנין אין כאן ערבות דלא לתהני ולא לבריך. ועיין סוף מכילתין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במקדש היו תוקעים. פי' הר\"ב דרבנן הוא דגזור שמא יטלנו ויעבירנו ד' אמות ברה\"ר. עיין מ\"ש בסוף מ\"ב פ\"ד דסוכה. ומ\"ש דאין אסור שבות במקדש כו'. עיין במי\"ב פ' בתרא דערובין: \n",
+ "אבל לא במדינה. עיין במשנה ג'. ומ\"ש הר\"ב לא בירושלים. עיין במשנה דלקמן ובמ\"ג פ\"ק דשקלים: \n",
+ "שיש בו ב\"ד. מפני שב\"ד זריזין הן. ולא יבואו התוקעים להעביר השופר בפניהם ברה\"ר. שב\"ד מזהירין את העם ומודיעים אותם. הרמב\"ם פרק ב' מהלכות שופר: \n"
+ ],
+ [
+ "ועוד זאת היתה ירושלים יתירה. פי' הר\"ב דהכי קאמר בירושלים היו תוקעים בכל העיר כ\"ז שב\"ד יושבים במקדש. ש\"מ דבזמן שבה\"מ קיים איירינן והכי קאמר ועוד זאת היתה ירושלים יתירה קודם החורבן. שהוא קודם התקנה. ליבנה אחר החורבן. ואחר התקנה. וכמ\"ש המגיד. וכל זה לפירוש הרמב\"ם דלעיל שכל ירושלים קרוי מקדש. אבל לפירוש קמא וכפירש\"י דירושלים בכלל מדינה פירשו התוס' דהכא לאחר החורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי הוא. ולא ידעתי טעם יפה לחלק בין ירושלים ליבנה. כשירושלים בחורבנה אע\"פ שראיתי כן בהשגות וז\"ל בזמן המקדש לא היו תוקעים אלא במקדש אבל בזמן שחרב תוקעין כל הסמוך לה עכ\"ל. לא פירש הטעם. ועוד שהרי רש\"י פירש במשנה דהכא ועוד זאת היתה ירושלים בעודה בבנינה. ולכן נ\"ל דרש\"י ס\"ל דהא דתנינן לעיל. אבל לא במדינה. לאו כללא הוא. אלא סמך אפרטא דמתניתין דהכא דבמדינה עצמה יש חלוק. שבירושלים וכל עיר שהיא רואה כו'. תוקעים כל זמן שיושבין [ב\"ד] בבית המקדש והא דלא פירש רש\"י דירושלים בכלל מקדש משום דלעולם יש חלוק בין מקדש לירושלים. דבמקדש אפילו שלא בזמן שב\"ד יושבין תוקעין שאין שבות במקדש. ועוד דלשיטתיה אזיל דבשאר דוכתי נמי רגיל לפרש דירושלים בכלל מדינה וכתבתי טעמו בפ\"ק דשקלים. ולולב שהיה ניטל בגבולין אפילו בזמן המקדש. כדתנן במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. כבר כתבתי שם דהיינו דוקא כל שסמוכין. ששלוחי ב\"ד מגיעים שם. מה שאין כן ראש השנה לא היה ידוע קביעת החדש. כי אם בירושלים ותוך תחומין. [*והא דכתב הר\"ב כל זמן שב\"ד יושבין במקדש. לא לדון. דאין דנין בשבתות ויו\"ט. כדתנן במס' ביצה. ובסנהדרין פרק הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח.) בימות החול יושבין בלשכת הגזית ובשבתות ויו\"ט יושבים בחיל [ולשון הרמב\"ם ברפ\"ג מהלכות סנהדרין בבית [המדרש] שבהר הבית] ופירש\"י שלא יהו נראין כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנין ע\"כ. אבל ישיבתן היתה להוראה שאין בכלל דאין דנין כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "במקדש שבעה ובמדינה כו'. עיין משנה י\"ב פ\"ג דסוכה: \n",
+ "במדינה שבעה. כבר פירשתי בסוכה פ\"ג משנה י\"ג. דשבעה היינו לאפוקי ראשון בלבד. ולעולם בשבת שבשבעה אינו ניטל והיינו טעמא דלא הוצרכו לתקן בלולב שידחה שבת כמו בשופר. דבשופר כי אתי בשבת. ולא יתקע. חיישינן שתשתכח תורת שופר. אבל לולב כי אתי בשבת איתא בשאר יומי. אי נמי משום דשופר אתי לזכרון טפי מלולב. הר\"ן [ריש פירקין]. ותירוץ השני כתבו ג\"כ התוס'. ולתירוץ הראשון יש ראיה מדלא תנן בתקנת שופר זכר למקדש כדתנן גבי תקנת לולב. ואע\"ג דר\"ה איתא נמי שני ימים. מ\"מ דין תורה אינו אלא יום אחד. וכן אם באו העדים בראשון. ובפ\"ד דסוכה כתב הר\"ן משום דשופר אפשר ליחיד לתקוע ע\"י כולן. הלכך במקום ב\"ד ליכא למירש דב\"ד זריזין הן. משא\"כ בלולב דלכל מסור. ועיין במשנה ב' פ\"ק דמגילה: \n",
+ "זכר למקדש. עיין משנה י\"ב פרק ג' דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "ונתקלקלו הלוים בשיר. פי' הר\"ב בשל בין הערבים כו' שלא ידעו אם יאמרו של חול דשמא לא יבואו עדים כלל. או של יו\"ט דשמא עוד סוף העדים לבא היום ולא אמרו שירה כלל. וכתבו התוספות דאע\"ג דבריש פ\"ה דפסחים אמרינן. דאין מקריבין קרבן אחר תמיד של בין הערבים. מדכתיב עליה [כדפירש שם הר\"ב] וא\"כ לחשוב קלקול קרבן מוסף. דשאני מוסף שהוא עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה כדאשכחן דפסח דחי ליה. אבל הרמב\"ם כתב בפ\"ג מה' קדוש החדש וז\"ל ונתקלקלו במקדש. ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים. שמא יבואו העדים. וא\"א שיקריבו מוסף היום א\"ר תמיד של בין הערבים. עכ\"ל. ובאמת שדבריו צריכין עיון של' המשנה אינה כדבריו. גם בגמרא פליגי בקלקול השיר. אם לא אמרו כל עיקר כדפי' הר\"ב. או שאמרו של חול בתמיד של בין הערבים. ובפי' המשנה כתב נתקלקלו הלוים בשיר ענינו שלא אמרו שירה כלל. שלא ידעו אם היה חול וכו'. כי עכ\"פ צריך שירה על כל קרבן כמ\"ש במקומו ועת המנחה הוא עת הקרבת תמיד שבין הערבים. [ואחר] שמקריבין איתו לא היו מקריבין אחריו שום דבר. ע\"כ וצ\"ע: \n",
+ "התקין רבן יוחנן בן זכאי. עיין מה שכתבתי בריש מס' ביצה על זה [*ואם לא באו קודם המנחה אמרו שיר של חול. וכן נראה דברי הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות קדוש החדש]: \n"
+ ],
+ [
+ "וכולל מלכיות עמהן. אע\"ג דבקרא דמיניה ילפינן לזכרונות שופרות מלכיות כמו שכתב הר\"ב נזכרו המלכיות באחרונה. מקדימין המלכיות כמ\"ש הרמב\"ם. ומן הראוי להקדים המלכיות וכו' כמו שאמר [בגמ' פ\"ק ד' ט\"ז] אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ובמה בשופר. ע\"כ. והטעם מבואר כי קודם ראוי שנמליך מלך עלינו. ואח\"כ נעלה זכרונינו לפניו לטובה. ומה שכתב הר\"ב למד על כל מקום כו'. עיין במשנה ג' פ\"ב דתענית: \n",
+ "קדושת היום ותוקע. דמצוה בשלש תקיעות של שלש שלש כדתנן במשנה ט': \n",
+ "למה הוא מזכיר. מפרשינן בגמרא דה\"ק למה הוא מזכיר עשר לימא תשע דהואיל ואשתנו מלכיות מזכרונות ושופרות לענין תקיעה בדין הוא דלשתנו נמי לפחות מהן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מעשרה מלכיות כו'. מפרשינן בגמרא כנגד עשרה הילולים דהללו אל בקדשו. דכתיב בהו (תהילים ק״נ:ג׳) הללוהו בתקע שופר. אי נמי כנגד י' הדברות פירש\"י דכתיב בהו נמי שופר. אי נמי כנגד י' מאמרות שבהן נברא העולם. כדתנן ריש פ\"ה דמס' אבות. ופירש\"י שהעולם נברא בר\"ה: \n",
+ "מעשרה מלכיות. פי' הר\"ב ג' משל תורה וג' משל כתובים וכו' כדתני סיפא מתחיל בתורה ומשלים בנביא. ור' יוחנן נמי בהא לא פליג ואע\"ג דבכל מקום אמרינן תורה ונביאים וכתובים וכדלקמן בסמוך. פי' בתוס' די\"ל מכום דקראי. דתילים משלי איוב קדמו לנביאים והר\"ן אע\"פ שבכאן מפרש משום דאחר שהתחיל בתורה. דהתחלה מעליא היא חזר להתחיל בכתובים. כדי שיהא מעלה בקדשים. ברפ\"ג דמגילה נראה שחזר בו: \n",
+ "אם אמר שלש שלש. מפרש בגמרא כנגד תורה נביאים וכתובים. ואמרי לה כנגד כהנים לוים וישראלים: \n",
+ "אין מזכירין זכרון מלכות כו'. הקדים זכרון למלכות שהוא נופל על ל' מזכירין ובסדר המשנה שבגמרא גרס מלכות זכרון ושופר: \n"
+ ],
+ [
+ "השני מתקיע. פירש הר\"ב המתפלל תפלת המוספין ומנהגם היה שש\"ץ המתפלל ביוצר אינו מתפלל במוסף. אלא ש\"צ אחר. הר\"ן. ולא תני במוסף תוקעין. משום דבש\"צ החוזר ומברך הברכה על הסדר תלויין התקיעות. כמו שהוא שנוי בסוף הפרק. ומ\"ש הר\"ב ובשעת השמד תקנו כו'. גמ'. וכתבו התוס' ואע\"פ שבטלה הגזירה לא עבדינן כדמעיקרא. אע\"ג דזריזין מקדימין כו' כדלקמן. דחיישינן שמא יחזור הדבר לקלקולו. ופי' הר\"ן דתקנו תקיעות וט' ברכות במוספין. דהא על סדר ברכות תוקעים כדלעיל. וקודם לכן הוה הכל בשחרית: \n",
+ "מתקיע. מדלא תנן תוקע דקדק רבינו האי שאין ש\"ץ תוקע אלא אחר. וטעמא כדתנן במשנה ד' פ\"ה דברכות לענין נשיאת כפים. וכל חלוקי דינין דהתם. שייכי נמי הכא. הרא\"ש: \n",
+ "ובשעת ההלל. כתב הרמב\"ם משום דאין אומרין הלל בראש השנה כו'. דאפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו. וישראל אומרים שירה. גמ': \n",
+ "הראשון מקרא את ההלל. משום דזריזין מקדימין למצות. גמרא: \n",
+ "מקרא ולא קתני קורא. היינו טעמא לפי שהוא מקרא לצבור וכדאמרינן הוא אומר הללויה. והן אומרים הללויה. הר\"ן. ועיין משנה י' פ\"ג דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "שופר וכו' אין מעבירין עליו את התחום וכו'. והה\"נ לולב וכדמוכח במשנה י\"ג פ\"ג דסוכה. והא דלא תני לכל הני דבמתני' דהכא. גבי לולב. אע\"ג דלפי הסדר קדים סוכה לר\"ה. י\"ל דגבי שופר הוי רבותא טפי כיון דליתא בשאר יומי כמו לולב. א\"נ דיש בו זכרון. כמ\"ש במשנה ג': \n",
+ "אין מעבירין כו'. גמ'. מ\"ט שופר עשה הוא. ויו\"ט עשה [דשבתון] ולא תעשה [דלא תעשה כל מלאכה] ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ופי' הר\"ן וחכמים עשו חזוק לדבריהם הכא כשל תורה. דכיון דלא דחי מלאכה דאורייתא. אף שבות דדבריהם לא ידחה. ודקא יהבינן טעמא משום דה\"ל יו\"ט עשה ולא תעשה. קושטא דמלתא קאמר. ומיהו לא צריכינן להכי דאפילו הוה יו\"ט ל\"ת גרידא. לא אתו מכשירי שופר ודחו לה. דהא בעידנא דקא מעקר לאו לא מקיים עשה ע\"כ. הכי איתא בפרק י\"ט דשבת בגמרא סוף דף קל\"ב: \n",
+ "ואין מפקחין. עיין משנה ו' פרק ח' דפסחים: \n",
+ "לא עולין באילן וכו'. טעמייהו מפרש [הרב] במשנה ב' פרק בתרא דביצה: \n",
+ "בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום ל\"ת. בגמרא שבות אמרת לא. משום לא תעשה מבעיא. זו ואין צריך לומר זו קתני. וכן בריש הוריות. וטעמא דכיון דקתני בלשון בין. לא עביד צריכותא. ומיהו בריש מועד קטן עביד צריכותא: \n",
+ "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע. פירש הר\"ב שהגיעו לחינוך ואפילו בשבת כדפירש רש\"י. וטעמא כשהגיעו לחינוך. דהואיל והגיעו לחינוך מתעסקים עמו כדי שילמוד שידע לתקוע לצאת י\"ח כשיבא ר\"ה. אבל כשלא הגיע לחינוך לא. וכתב הר\"ן וכי תימא אמאי מעכבין. דהא קי\"ל קטן האוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו [כמ\"ש בספ\"ט דשבת] י\"ל דה\"מ במלתא דלא מפרסמא. אבל במלתא דמפרסמא כי הא שהקרן נשמע לרבים מעכבין. דלמא נפיק מינה חורבא לתקוע בשבת שלא בפני ב\"ד ע\"כ. והרמב\"ם בפירושו מפרש ג\"כ בהגיע לחינוך. אבל בחבורו פ\"ב מהלכות שופר חזר בו ופי' בשלא הגיע לחנוך ואין להאריך: \n",
+ "אבל מתעסקין וכו'. ה\"ק אין מעכבין כו' אבל מתעסקין נמי. א\"נ אבל כמו ברם דאשכחן במשנה ב' פ\"ק דמעילה: \n",
+ "מתעסקין עמהן. שאומרים להם תקעו. ומשתדלין עמהן. המגיד: \n",
+ "והמתעסק. לא יצא. למה שפירש הר\"ב פרק דלעיל משנה ז' דבעי כונה לצאת. מקרי מתעסק כל שאינו מתכוין לתקוע תקיעה של מצוה. כדאיתא בגמרא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן אלא דהשומע צריך כונה. אבל התוקע עצמו ה\"א דיצא בו אפי' במתעסק ולא ליבעי כונה לצאת. צריכא מתני' דהכא. אלא מיהו דתו תנן והשומע מן המתעסק לא יצא קשיא דמשנה שאינה צריכה היא דהשתא תוקע עצמו לא יצא במתעסק. אע\"ג דשומע ותוקע. כל שכן השומע בלבד. ועוד דהא כבר תני ליה בפירקא דלעיל אם כיון לבו יצא כו'. וי\"ל דהוי אמינא דוקא המתעסק עצמו שאין כאן שום כוונה לצאת אינו יוצא. אבל השומע מן המתעסק כיון שהוא מכוין לצאת יוצא בשמיעתו. דהא עיקר מצוה בשמיעה ולא בתקיעה. דמש\"ה אין מברכין לתקוע אלא לשמוע. כדאיתא בטור ריש סימן תקפ\"ה. קמ\"ל דלא. וממתניתין דלעיל לא שמעינן דהוי אמינא אם כוון לבו דתנן התם אפילו כי שמע ממתעסק. דבמתניתין לא תנן בהדיא דבש\"צ מיירי. קמ\"ל הכא דבעינן נמי כונת משמיע: \n"
+ ],
+ [
+ "שלש של שלש שלש. כתב הר\"ב לפי שנאמרו שתי תרועות במקרא בר\"ה. בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה דפרשת אמור. ובחדש השביעי באחד לחדש וגו' יום תרועא יהיה לכם דפרשת פנחס. ותרועה אחת ביום הכפורים של יובל. והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביה\"כ דפרשת בהר. ומ\"ש הר\"ב ומנין שפשוטה לאחריה. ת\"ל תעבירו שופר. דסופיה דקרא [דוהעברת] שופר תרועה איהו: ",
+ "שעור תקיעות כשלש תרועות. פי' הר\"ב שעור כל התקיעות שהם שש תקיעות. כשלש תרועות. משום דמרמי לה רמי מתני' וברייתא אהדדי. ומשני לה בגמרא דתנא דידן קא חשיב לה תקיעות דכולה בבי. וזה שאמר הר\"ב שעור כל התקיעות וכו'. ולפירוש הראשון שכתב הר\"ב דשיעור תרועה כשלש יבבות שלשה קולות בעלמא כל שהן. הקשה הר\"ן דפלגא דידהו דהיינו קול וחצי זוטר שעורא טפי. ובכהאי גוונא לא מקרי העברה. דלשון העברה דמינה ילפינן לתקיעה קול ארוך משמע. ומפרש דתקיעות דכולהו בבי דקאמרינן תקיעות ראשונות דכולהו בבי דהשתא שעור תקיעה כתרועה ושעור תקיעות אחרונות לא איצטריך ליה למתני דפשיטא ליה דשעור של אחרונות כראשונות. ע\"כ. גם לשון רש\"י הכי קאמר שעור השלשה תקיעות ככעור ג' התרועות. והרמב\"ם כתב ג\"כ שעור כל התקיעות כלשון הר\"ב והוסיף ביאור בחבורו פ\"ג שכתב שעור תרועה כשתי תקיעות. אבל יש לומר שהוא סובר כיש מפרשים שכתב הר\"ב שנמצא לפירושם דשעור תקיעה אחת ד' כחות וחצי שבזה מקרי קול ארוך. וכבר פירש המגיד והטור. שכן דעת הרמב\"ם בשעור היבבא. ואולי שמפני כן הוא שכתב הר\"ב על פירוש דיש מפרשים דהוא מסתבר: ",
+ "שעור תרועה כשלש יבבות. כתב הר\"ן ר\"ח גורס שעור תרועה שלש יבבות ול\"ג כשלש דהא תרועה עצמה שלש [יבבות] והיכי שייך למתני כשלש אלא שאפשר שלפי שעיקר יבבות בפיו [כדלקמן] קאמר דשעור תרועה כג' יבבות שאדם מיילל בפיו: ",
+ "יבבות. בגמרא. דתרועה מתרגמין יבבא וכתיב באמיה דסיסרא (שופטים ה׳:כ״ח) בעד החלון נשקפה ותייבב. ולשני הפירושים שכתב הר\"ב לעיל בשעור יבבא. לתרווייהו ענין יבבא ילולי יליל כאדם הבוכה ומקונן קולות קצרים סמוכים זה לזה. וזה שאמר הר\"ב בפי השני יבבא היא שלש כחות של כל שהן ולא כתב כשעור של שלש כחות וכו'. ולפי שלפי' זה נמי היבבא היא בקולות קצרים אלא שסובר שקול אחד קצר לאו כלום הוא ואין אדם מיבב בקול אחד בלבד אלא בג' כחות קצרות ולפיכך שעור יבבא אחת היא בג' כחות של כל שהן. כלומר שעושה ג' כחות תכופות וקצרות ומפסיק וזהו יבבא אחת. אבל שעור ג' כחות קצרות בכח א' הוא הנקרא שבר לשני הפירושים. ומיהו לא סגי ליה כשעושה ג' כחות קצרות בלבד לצאת בה ידי חובת תרועה שהיא יבבא אחת כמו דלפירוש קמא לא סגי בכח אחד שהיא יבבא אחת. אע\"ג דלא כתיב אלא תרועה דמתרגמין יבבא. ומשמע חדא. אלא ודאי סברא בעלמא. אי נמי קבלה בידם דבחדא לא סגי. אבל הוכחה מן הכתוב לא מצאתי: ",
+ "תקע בראשונה ומשך בשניה כשתים וכו'. שאין לתקיעות שעור למעלה שאם רצה להאריך מאריך ואין הדבר ניכר כשהוא מאריך שיכוין לשתי תקיעות. אלא מחמת כשהיא כפלים בשעור תקיעה ראשונה ומשום הכי קתני [תקע] בראשונה שבתחלת הסימן. והאריך בשניה כשתים בראשונה. סלקא דעתך אמינא כיון דהאריך בה כשתים שבראשונה דליהוי כאילו הפסיק בינתים. ואיכא שתי תקיעות קמ\"ל. הרא\"ש והר\"ן בשם הרמב\"ן: ",
+ "ומשך בשניה כשתים. כתב הר\"ב לצאת בה כו' פשוטה שלאחריה דמלכיות ופשוטה שלפניה דזכרונות. וכן לשון רש\"י. ואע\"פ שימשוך עד שאמר עשרה זכרונות יש לעשות כן. א\"נ כריב\"ן דאם אמר שלש יצא. וכ\"ש לדברי הפוסקים דכשאומר ובתורתך כתוב לאמר דיצא ונוסח הברכה אינה מעכבת לאומרה כל כך בארוכה. ועוד יש לומר דקאי אסיפא יחיד שבירך ואח\"כ נתמנה לו שופר כו': ",
+ "אין בידו אלא אחת. היינו תקיעה שלאחריה. ולא כי\"מ דהיינו תקיעה ראשונה ודמש\"ה אצטריך למתני תקע בראשונה דאמאי לא תעלה לו לתקיעה אחת דהא כונת מצות תקיעה היתה לו. אלא לתקיעה אחרונה של סימן העבר עלתה לו ודקתני תקע בראשונה כתבתי לעיל. הר\"ן: ",
+ "נתמנה. מפורש במשנה ד' פ\"ז דשביעית: ",
+ "תוקע ומריע ותוקע ג\"פ. תוקע ומריע ותוקע בשביל מלכיות. וכן בשביל זכרונות. וכן בשביל שופרות. רש\"י: ",
+ "כך כל יחיד ויחיד חייב. כתב הר\"ב ואין ש\"צ יורד לפני התיבה. אלא להוציא את שאינו בקי. דאע\"ג דכל ישראל ערבים הם זה לזה ומה\"ט מוציא זה את זה בברכת המצות כמ\"ש בס\"פ דלעיל. הא תניא בגמ' דהכא בפיסקא דמי שבירך וכו'. יחיד שלא בירך אין חבירו מברך עליו. וטעמא כתב הר\"ן בשם ירושלמי משום דתפלה מסתבר שיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו [*ופסק ההלכה שכתב הר\"ב. גמרא]: ",
+ "סליקא לה מסכת ראש השנה "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה ראש השנה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Rosh Hashanah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה ראש השנה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Rosh Hashanah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..de321224746f38bc75fd2b3d54668a2a03b6b66f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,788 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבת",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "יציאות השבת. פי' הר\"ב הוצאה שמרשות לרשות. והרשויות הם מפורשים בפי' הר\"ב בריש פרק י\"א ובפירוש הרמב\"ם בכאן. ואל תטעה בדברי הרמב\"ם בראותך שכתב גבי כרמלית שיתחייב מלקות המזיד. והביא ראיה משפחה חרופה דשוגג לא. ותחשוב שר\"ל מלקות ארבעים שבתורה דליתא אבל נמצא עוד לו שקורא מכת מרדות דמדרבנן בשם מלקות בפי' מ\"ד פ\"ט [א) ועי' עוד בפי' המשניות להרמב\"ם יומא פ\"ח מ\"א. כבר הערונו בראש סדר זרעים כי הדברים הבאים בתוי\"ט מגבלים בשני חצאי מרובע ואחר הראשון כובב כזה [* לא היו בדפוס ראשון (פראג שע\"ז) ונוספו בדפוס קראקא (ת\"ג) ע\"י הרב המחבר בעצמו.] [*ובמשנה ז' פרק בתרא דשביעית] ובמשנה ב' פ\"ד דגיטין וכן שם בפירוש הר\"ב ואף בגמ' פרק ד' דכתובות דף מ\"ה [ע\"ב] מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. [*ועוד בלשון הרמב\"ם דהכא דברים אכתוב בפירושם במשנה ד' פ\"ב דכריתות ע\"ש]: \n",
+ "יציאות השבת. וכתב הרמב\"ם דאע\"ג דמלאכה זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ\"ז. הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום [ב) במשניות ד' נאפולי הנוסחא בפי' הרמב\"ם \"לכלי\" ועי' בס' בית דוד.] וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע\"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה עכ\"ד. וכ\"כ התוס' [ג) הכונה לפי ב' פירושי ר\"ת ומה שאומר התוי\"ט וכתבו עוד הוא בלתי מדויק כי דברי הר\"ן המה ע\"ש.]. וכתבו עוד דתנא בעי למינקט סידוריה בדברים האסורים בע\"ש ובתר הכי בשבת עצמו כדקתני לא יצא החייט במחטו וכו'. ובתר הכי תני במה מדליקין וכו' וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט הוצרך לשנות בתחלה שהוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרי' ע\"ש עם חשיכה ואע\"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר וכו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא נקטינהו והיינו נמי שהתחיל לשנות לא ישב וכו' אע\"פ שאינו מאיסור שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא וכו' כ\"כ הר\"ן. ועיין בפי' ריש מ\"ב: \n",
+ "יציאות. פי' הר\"ב דכתיב אל יצא וכו'. עיין בריש מסכת שבועות בפירושו ומ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "שתים. פי' הר\"ב הוצאה והכנסה. ולעיל פי' דהכנסה נמי קרי לה הוצאה ובגמרא ר\"פ הזורק (שבת צ\"ו:) יהיב טעמא מסברא דמכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי [*ואמרינן בפ\"ק דשבועות דף ה' [ובריש מכילתין] וטעמא מאי. תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה] ועיין ר\"פ י': \n",
+ "שהן ארבע. פי' הר\"ב מדבריהם וכו' שנאמר בעשותה וכו' וכן בכל וכו' יחיד שעשאה וכו' ברייתא בגמרא [דף ג'.] מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים וכו'. וכתבו התוס' שאין זה אלא כפל לשון וכדאתמר בתר הכי ולא נקט אלא בעשותה וכו' יחיד וכו' ולא הרישא. ולפיכך בדברי הר\"ב ג\"כ כפל ואולי שהר\"ב נתכוין לשנים שעשאו בבת אחת וכדתנן במ\"ה בפרק המצניע ועיין מ\"ש שם בס\"ד דלא נפקא כלל מבעשותה לא הא ולא הא: \n",
+ "ושתים שהן ד' בחוץ. כתבו התוס' תימה לר\"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר\"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרה\"י לרה\"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה\"ב ולא בעה\"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא [שמות ל\"ו] [והביאו הר\"ב בריש מס' שבועות] ובספ\"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא [וכתבו הר\"ב לעיל] והתם [בעירובין] פירשנו דהיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר עכ\"ד ועי' עוד מ\"ש בס\"ד במשנה ב' פי\"א: \n",
+ "כיצד העני עומד בחוץ. כתב הר\"ן [וכ\"כ התוס' רפ\"ה ועיין רפ\"ו] ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במלתא כדאמרינן בריש נדרים דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזמנין מאי דסליק מיניה עכ\"ל ושם כתב דטעמא לאשמעינן דליכא קפידא במלתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מלתא משום ותבחר לשון ערומים [איוב ט\"ו] ע\"כ. ואע\"ג דבריש נזיר קאמרינן טעמא. בריש נדרים מסקינן דלאו דוקא: \n",
+ "פשט העני את ידו. פי' הר\"ב ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות וכו' אורחא דמלתא נקט דהא בעי לפרושי דרוצה לקבל צדקה מטעמא דמפרש. ומ\"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה. ואפילו לר' יהושע דפרק י\"ט דמכילתין מ\"ד ולרבי יוסי דסוכה פ\"ג משנה י\"ד דהלכתא כותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא\"כ במילה ולולב שניתן לדחות. וה\"נ מסקינן בגמרא דף קל\"ז. דמודה ר' יהושע בשתי תינוקות א' של ע\"ש ואחד של שבת ומל של שבת בע\"ש ושל ע\"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא ואע\"ג דלגבי תינוקות דעלמא אתיהיב. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות שגגות ועיין סוף פ\"ו דפסחים. ומיהו בכאן מפרש [הרמב\"ם] דהאי דנקט עני דלשון קצרה הוא לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברה\"ר במקום אמרו עני [*כלומר בפשט העני]: \n",
+ "העני חייב. כתב הר\"ב ואע\"ג דבעינן עקירה ממקום שיהא בו ד' על ד' וכו'. עיין מ\"ש בס\"ד בריש פ' י\"א: \n",
+ "ובעל הבית פטור. פירש הר\"ב ומותר גמור. הכי מפרש בגמ' ומסיק הר\"ן דמצד איסור שבת הוא דקאמרי' פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור דבלתא דידיה לא מיירי: \n",
+ "[*או שנתן לתוכה. פירש הר\"ב דעביד ליה בעל הבית עקירה מרה\"י וכו' ומסיק דעקירות חשיב וכו'. דאיכא למיחש שמא יגמרנה כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. וכן פירש\"י והקשו עליו התוס' דף ג' בד\"ה פטורי וכו' דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני ג' הכנסות והוצאה א'. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת [כו'] ומפרש ריב\"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב ומצי אתיא לידי חיוב חטאת ודכותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראיה מן הירוש' וכו' ע\"כ. ואף רש\"י פירש כן בשם רבותיו]: \n",
+ "שניהם פטורים. מה שהקשה הר\"ב והא דלא חשיב שנים לכל א' וכו' רוצה לומר ולתני בכל חד שתים שהן שש. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "סמוך למנחה. פי' הר\"ב מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה. פי' רש\"י התחלת זמן תמיד של בין הערבים וכו' כדאיתא בריש פרק ו' דפסחים ועיין ריש פרק ד' דברכות: \n",
+ "לא יכנס אדם למרחץ. אפילו להזיע בעלמא: \n",
+ "ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. גמרא: \n",
+ "ולא לאכול. עיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ ערבי פסחים: \n",
+ "ולא לדין. פי' הר\"ב אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין. וסיים הרמב\"ם ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו' גם במ\"ש. וחוזר להיות תחלת דין ביאר הרמב\"ם ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאול טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר וכו': \n",
+ "ואם התחילו אין מפסיקין. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ט' דפרק לולב הגזול: \n",
+ "מפסיקין לקרות ק\"ש. הא דכתב הר\"ב דאתאן לד\"ת משום סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי. דאל\"ה הא כבר תנא לה רישא. וכי היכי דמד\"ת מפסיקין לק\"ש משום דמדאורייתא היא הכי נמי וכל שכן הוא דמכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור כדבעינן למוקים לה לקמן וכ\"כ הר\"ן: \n",
+ "ואין מפסיקין לתפלה. כתב הר\"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין. גמרא. ואם תאמר וכי גרע תלמוד תורה מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואין לתרץ דלעיל בהתחילו בהיתר קודם שהגיע זמן האיסור דהא הסכמת הפוסקים דאפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא\"ח סימן רל\"ב. אלא תריץ כדכתב הר\"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות והך דהכא בדליכא שהות ואפילו הכי לרשב\"י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא: \n",
+ "באמת אמרו. פירשו הר\"ב בריש פרק ב' דתרומות: \n",
+ "החזן. פירש הר\"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש\"ץ חזן כמ\"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו': כיוצא בו. פירש הר\"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש\"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי\"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש\"ה תנא ליה הכא: \n"
+ ],
+ [
+ "וי\"ח דבר גזרו בו ביום. וכתב הר\"ב ואלו הן האוכל אוכל ראשון או שני דתנינן בפ\"ב דטהרות. וכתבו התוספות אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה האוכל אוכל שני ואי תני אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. ומ\"ש הר\"ב דאף אוכל ראשון לא נעשה גופו אלא שני לטומאה. כרבי יהושע דמתני' ב' פ\"ב דטהרות ושם מפורש הטעם. ומ\"ש הר\"ב והשותה משקין טמאים וכו'. ומקשה תלמודא היינו הך דגזירת אוכלין ומשני מהו דתימא הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיחא שיהא אוכל עם שתייתו קמ\"ל. וכתבו התוספות דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה\"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל קמ\"ל. ומ\"ש הר\"ב דזו גזירה שלישית ולא חלקה לשתים כמו גזירה דאוכלין. כתבו התוס' משום דבמשקין לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוה אע\"ג דאכתי לא נגזר כמו שאמרו בסמוך דזמנין דאכיל וכו' שדי משקין וכו' ופסיל להו דנקיט פסיל ולא טמויי מטמא דהא קיימא לן משקים נעשו תחלה אלא משום דאכתי קודם י\"ח דבר לא גזרו להיותן תחלה מ\"מ בדעתם היה לגזור מיד ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וגזרו על הבא ראשו כו' ועל טהור וכו' לישנא קטיעא היא שלא פירש מה גזרו בו ובסוף מסכת זבים תנן להו בהדי דפוסלין את התרומה ופסקה הרמב\"ם בריש פ\"ט מהלכות אבות הטומאות וכתב שאם נגעו במשקים נעשים תחלה וכו' וכתבו התוספות דעל הבא ראשו וכו' ואחר שטבל הוי הגזירה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול דאי לאו הכי הרי טבול יום פוסל התרומה כדפירש הר\"ב בסוף זבים וכדתנן במשנה ה' פרק י\"א דפרה וכדאיתא הכא בגמ' מדכתיב [ויקרא כ\"ב] ובא השמש וטהר. ועל טהור גמור וכו' כתבו [*התוספות] דנראה לר\"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. [*ומ\"ש הר\"ב על ראשו ג' לוגין עיין מ\"ש בזה בסוף זבים בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב בגזירה ו' שיהיו הספרים וכו' עיין בזה במשנה ג' פרק ג' דידים]. ועל הגזירה השמינית האוכלים שנטמאו במשקים שהם נטמאו מידים וכו' שכל הדברים הפוסלים וכו' כתבו התוספות ולאו גזירה בפני עצמה היא דהאוכלים שנטמאו במשקים היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה. והא דקאמר במשקים הבאים מחמת ידים ה\"ה מחמת כל [א) בתוי\"ט פראג וקראקא פסולי והב\"ד הגי' כן] פוסלי תרומה והא דקאמר ר\"י לר\"א בפ\"ב דטהרות מ\"ב מצינו שהשני עושה שני ע\"י משקים ואף על גב דאכתי לא נגזרה מ\"מ היה דעתן לגזור מיד. ועל גזירה הט' כלים שנטמאו במשקים שנטמאו המשקים בשרץ כתבו אור\"י דה\"ה דהוה מצי למנקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול תרומה כדאיתא במסכת ברכות פרק אלו דברים בש\"א נוטלים לידים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן עכ\"ל. וזו היא דעת הראב\"ד בריש פרק ז' ובפרק ח' מהלכות אבות הטומאות ולא זו דעת הרמב\"ם ע\"ש והר\"ב מפרש בהדיא בסוף זבים כהראב\"ד. וא\"ת והשתא דגזרו על המשקים הבאים מחמת ידים שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה א\"כ בגזירה הח' דאוכלים יהיו נטמאים מהמשקין אמאי יהבי טעמא גזירה משום משקין דשרץ ותיפוק ליה משום משקין דזב וזבה. ונ\"ל דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה דזב וזבה דאם כן היו צריכים לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעי לגזור באוכלין [*אבל לפי זה גזירה דכלים שיהיו ראשונים. ובסוף זבים כתב הרמב\"ם דאינם אלא שניים ושם תירצתי בענין אחר] ומ\"ש הר\"ב בגזירה י' דכותים לית להו מדרש זה עיין בפירושו לרפ\"ד דנדה [* ובגזירה י\"א שיהיו כל המטלטלים וכו\" עיין ברפי\"ו דאהלות. ובגזירה י\"ב הבוצר ענבים וכו' ובפרק עשירי דטהרות משנה ב' כתב טעם אחר ותרווייהו בגמרא דהכא דף י\"ז וע\"ש משנה ד' ועוד מ\"ש שם ברפ\"ט ועוד ברפי\"ח דאהלות ובמשנה ט' פרק ד' דעבודת כוכבים]. ובגזירה י\"ז ועל שמנן עיין במשנה ו' פרק ב' דעבודת כוכבים דרבי וב\"ד התירו. ומ\"ש ועל בנותיהן מסקינן בגמ' פרק ב' דעבודת כוכבים דף ל\"ו ע\"ב אייחוד גזרו אבל דרך חיתון מדאורייתא מלא תתחתן וכו' כן הוא לדעת הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות איסורי ביאה אבל לדעת התוספות אותה סוגיא דלא כהלכתא אלא דוקא בז' עממין איכא איסור דאורייתא כשבועלה בגיותן מלא תקח ובגירותן מלא תתחתן אבל שאר עממין הכל מד\"ס ומיהו ב\"ד של חשמונאי גזרו כדאיתא התם. ולהרמב\"ם נמי משום זנות ונדה גזרו. ועי משנה ד' פ\"ב דיבמות ומ\"ש ריש פ\"ג דמכות בס\"ד. והקשו תוספות [י\"ז] מה שייך לגזור משום ד\"א ותירצו דע\"י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהן כ\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "ב\"ש אומרים אין שורין כו'. כתב הר\"ב ונר הדולק וכו' בדמפקיר וכו'. כלומר ומסתמא מפקיר להו כיון שא\"א בענין אחר וכ\"נ מהתוספות. והר\"ן כתב עוד בשם הרשב\"א דה\"ק דלב ב\"ד מתנה עליהן להפקירם: \n",
+ "וכרשינין. פירש הרמב\"ם כוסמת. ואין תימה ממה שפירש בעצמו כרסנה בערבי במשנה ד' פ\"ב דמעשר שני ובמשנה ט' פ' בתרא דחלה וכתב בשם ירושלמי שאינן מאכל אדם אלא בשני רעבון וכמ\"ש הר\"ב עוד במשנה ט' פרק בתרא דתרומות דבמשנה ג' פ\"כ [לקמן] כתב הרמב\"ם כרשינין הוא זרע הנקרא בערבי כרסנה ובלה\"ק כוסמת ע\"כ שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מחמשת המינין וכן מה שאנו פותרין כוסמין הוא מאכל אדם אף בשני השובע: \n"
+ ],
+ [
+ "בש\"א אין נותנין אונין וכו'. כתב הר\"ן הך פלוגתא לבית שמאי לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב\"ה נקטה דסד\"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמשמע לן דלא. משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמ': \n",
+ "וב\"ה מתירין. וכתב הר\"ב ולא שרו ב\"ה אלא ביורה עקורה וכו' גזירה שמא יתתה וכו' מסיים רש\"י למהר בישולם. ע\"כ. וכבר ראית ממ\"ש הר\"ן דבאונין לא שייכא הך גזירה. ומ\"ש שצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה מסיים רש\"י דכולי האי לא טרח ומדכר ע\"כ. ודקדקו הפוסקים דמדמצרכינן שצריך נמי שתהא סתומה שמע מינה דאפילו שהיא עקורה המגיס בה חייב. ובהך בבא דצמר לא פירש הר\"ן צריכותא ואולי דהואיל וכללינהו המשנה בחדא פלוגתא עם אונין לא איצטריך למיעבד צריכותא: \n",
+ "בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות וכו'. כתב הר\"ן דהך פלוגתא נמי לב\"ה איצטריך סד\"א כי לית להו לבית הלל שביתת כלים הני מילי היכי דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפת נקשר ואוחז העוף סד\"א דבכה\"ג מודו ב\"ה קמשמע לן: \n",
+ "אלא בכדי שיצודו. וא\"ת מנא ידע מתי יבא החיה. ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצויין שם חיותא. ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי וכו'. והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים ובין לב\"ש ובין לב\"ה איצטריך דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד ובית הלל לא חיישי להכי ושרו. הר\"ן: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פירש הר\"ב כדי שיצא מפתח ביתו מבעו\"י. הכי מפרש רבי עקיבא בברייתא. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"ש נתן טעם לדבר וז\"ל לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו'. הך פלוגתא בין לבית שמאי בין לב\"ה איצטריך לבית שמאי לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע\"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ\"ל נמי דכי אית להו לב\"ש שביתת כלים ה\"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלין מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב\"ה נמי איצטריך דאף ע\"ג דבכלי של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי. הר\"ן: \n",
+ "ובכולן. כלומר בכולן דתנן בית הלל מתירין שריית דיו וכו'. וכ\"כ בתוספות בסוף פרק כירה דשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה מתירין בית הלל עם השמש והיינו נמי דבכולהו פירש הר\"ב מבעוד יום דהיינו עם השמש. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה י': \n",
+ "מתירין עם השמש. גם בזה כתב הרמב\"ם פרק ששי מהלכות שבת בכדי שיצא בהם מביתו וכו' והוא נכון בטעמו דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. פי' הר\"ב ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין להקשות דבפ\"ק דברכות משנה ג' שנינו שנסתכן ר' טרפון על שעבר על דברי בית הלל הכא בשב ואל תעשה שאני. ומיהו אף בקום עשה מצינו דלא מיקרי העברה כההיא דפרק ח' דברכות משנה ז' מי ששכח ולא בירך דבית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך וב\"ה אומרים יברך במקום שנזכר ובגמ' [אמרי'] דהוה עובדא דההוא דעביד כבית שמאי ואשכח ארנקי התם נמי כתב הרא\"ש דבהא אף ב\"ה מודו שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו ע\"כ. וכלומר משא\"כ בק\"ש דמאי טיבותיה דקורא בהטייה כיון דלב\"ה קרא דובשכבך לא משמע להו הכי כלל וכלל]: \n",
+ "ושוין. דמודו ב\"ש לב\"ה. וכיוצא בזה הרבה וכתבתי בריש פ\"ג דפאה בס\"ד: \n",
+ "שטוענין וכו'. פירש הר\"ב משום דא\"נ עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. גמ'. והלכך ליכא למיתסר משום שביתת כלים ובכל הנך דלעיל שייך חיוב חטאת דשריית דיו וסממנים וכרשינין משום לש. ואונין משום מלבן. וצמר משום צובע. ומצודה פירשו התוס' בשם תוספתא שאם בשעת פריסתו לוכד איכא חיוב חטאת משום הצד. ובאין מוכרים לנכרי וכו' פירשו דמאחר דהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו משום דמחלף בשלוחו ואע\"ג דאי עביד להו הישראל לא מחייב חטאת. ועבדן [משום] מעבד. וכובס משום מלבן. עיין בפ\"ד מה\"ש להרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיצולו. פירש הר\"ב כמאכל בן דרוסאי ועי' מ\"ש בס\"ד ברפ\"ג: \n",
+ "עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין בית הלל. ומכל מקום מלת עם אינה מתפרשת בשוה דעם השמש היינו בעוד השמש על הארץ וקודם שתצא מעליה. ויהיה עם חשכה בהפך קודם שחשיכה שעדיין החושך לא בא. וקשה אמאי קא משני בלישניה. וראיתי להרמב\"ם בחיבורו פ\"ו מהלכות שבת ששינה גם כן בדין דלעיל וכתב קודם שחשיכה וא\"ל דהכי גריס לעיל במשנה. שבפירושו כתב עם השמש והרב המגיד כתב עליו וזה לשונו ומ\"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה עכ\"ל. ולכאורה נראה שבא לומר דהרמב\"ם מאחר הזמן עד שחשיכה ודאי ולפיכך לא כתב עם השמש דהוה משמע משתשקע החמה. וטעמו של הרמב\"ם משום דבין השמשות שהוא ספק לא גזרו בכל הני אלא דקשה לי לומר כן שמלשון המשנה מתבאר לחומרא דמשקיעת השמש אסור הילכך נראה לומר דהכי קאמר לפי שכבר ביאר שזהו ספק וכו' וא\"כ לא איכפת בשינוי הלשון דמכיון שספק חשיכה הוא משתשקע החמה הילכך מ\"ש קודם שחשיכה כבר נתן הספק בכלל האיסור. וכן לישנא דמתניתין דהכא ודלקמן עם חשיכה היינו עם תחלת חשיכה וכדמוכח בהדיא במשנה דסוף פ\"ב ומסתמא הני נמי דכותה ועיין מ\"ש שם בס\"ד. ומעתה הואיל ואין בכך כלום ניחא ליה להרמב\"ם למנקט בדינא דלעיל נמי עם חשיכה כי היכי דבהך משנה ובדלקמן נקט התנא נמי בלישניה עם חשיכה ואכתי לא ידענא טעמא במשנה. ועוד ק\"ל אמאי נקט כלל עם חשיכה בהך מתניתין דהכא דלאיסורא כמו דלא נקט בכולהו דב\"ש דלאיסורא. ועוד דלנקטיה ברישא [גבי] אין צולין וכו' והוה ניחא קצת משום דאמינא דמשום דבמתניתין דלקמן דהתירא בעי למינקט להכי נקטיה נמי הכא דהוי דומיא דצליית פסח דלקמן: \n",
+ "רבי אליעזר אומר וכו' פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כמותו ובספרי הרמב\"ם שלפני המגיד פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתא. ועיין מ\"ש בסוף בכורים ועוד כתב טעם אחר אבל הר\"ן כתב דראב\"י היא וקיי\"ל דמשנתו קב ונקי: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאחיזין את האור. כתב הרמב\"ם העיקר מאחזין את האור. ע\"כ. אולי מפני שלא נמצא בכתוב בהתראות היו\"ד כי שנים הם בכתובים מהבנין הכבד הא' באיוב כ\"ו מאחז פני כסא והב' בד\"ה ב' ט' וכבש בזהב לכסא מאחזים. אבל כפי הדקדוק הנה מאחיזין בהתראות היו\"ד הוא מבנין הפעיל בתשלומו: \n",
+ "רבי יהודה אומר בפחמין. [* והר\"ב העתיק אף בפחמין וכ\"ה בירושל' כיני מתניתין אף בפחמין] והר\"ב פסק כמותו דלא כהרמב\"ם. וכ\"פ הטור בסי' רנ\"ה. וכתב בכ\"מ ספ\"ג מה\"ש דמשמע ליה דאינו חולק על ת\"ק אלא מוסיף על דבריו וכך הם דברי ר' ירוחם עכ\"ל. ואין להקשות מדלא נקט א\"ר יהודה שהרבה נמצאים כיוצא בו וכתבתים בסוף מסכת בכורים בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר\"ב א\"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי\"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב\"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט\"ס. וכן בחיבורו רפ\"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז\"ל רש\"י (דף כ\"ה ע\"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע\"ה ב'] ע\"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג׳:י״ז) א\"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש\"י הדלקת נר בשבת שלא ה\"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע\"כ]: \n",
+ "בכלך. פי' הר\"ב פסולת של משי. מסיים רש\"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע\"ל בפירוש מ\"ב פ\"ט דמס' כלאים והרמב\"ם בפ\"ה מה\"ש כתב משי סתם: \n",
+ "ולא בשמן שריפה. מ\"ש הר\"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר\"ב בע\"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ\"ש הר\"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא\"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי\"ט דהא אפילו בליל מוצאי י\"ט נמי אין שורפו וא\"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי\"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע\"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ\"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא\"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "[* בשמן פקועות. פי' הר\"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י\"ז דכלים ובמשנה ד' פ\"ג דעוקצין]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו היא. אותה השפופרת. רש\"י: \n",
+ "ורבי יהודה מתיר. עיין משנה ג' פ\"ק דפסחים: \n",
+ "אבל אם חברה היוצר מתחלה. פירש הר\"ב וה\"ה אם חברה בעה\"ב בסיד וכו'. בגמ' ומאי יוצר כעין יוצר שחברה שפיר: \n",
+ "לא ימלא וכו'. הך צריכותא שכתב הר\"ב בגמ' ניהו. ואיכא למידק דאכתי תקשה דליתני חרס דמאיס וקאסרי רבנן וקערה דמפסיק ומתיר רבי יהודה ולשתוק מביצה דמדאסרי רבנן חרס דמאיס כל שכן דאסרי ביצה דלא מאיס ומדשרי ר' יהודה לקערה דמפסיק כל שכן דשרי ביצה דלא מפסיק. ויש לומר דלר\"י איצטריך שפיר דאע\"ג דקערה מפסיק איכא נמי סימנא אחר להיתר משום שהפתילה נתונה בה ומשום הכי בדיל מינה אבל ביצה אע\"ג דלא מפסיק הואיל ואין הפתילה בתוכה ולא מאיס אימא מודה רבי יהודה דנגזור צריכא ובפירוש הרמב\"ם כתב סברא דמשום חיבור שיש בין הקערה והנר ה\"א דמודה ר\"י דאסור. ולהכי איצטריך למתני פלוגתא דקערה. וגירסת הגמ' שלפנינו איננה כן אלא כמ\"ש הר\"ב אבל קערה דמיפסקא אימא מודה לרבנן. ואולי דהרמב\"ם גורס דמספקא ומפרש דמחובר כמו ספקה בחבל דסוף פ\"ו דכלאים וסיפוק גפנים דמשנה ה' פרק קמא דערלה. והסברא לאסור יותר שאם יסתפק אחר כך ממנו הרי הוא קרוב יותר שיתחייב משום מכבה. ולהרמב\"ם נמי איכא למימר דאע\"ג דאי לא תני קערה ה\"א דר\"י מודה לאסור משום הפתילה שבו השתא דתני ליה דמתיר בקערה אי לא תני ביצה ה\"א איפכא דדוקא קערה שרי דבדיל מינה שרואה הפתילה שנתונה בתוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "כחס על הנר וכו'. כשהוא חס על הנר. כן לשון הר\"ן. [* ובפירש\"י דף ל\"א ע\"ב כתוב כי חס. וזה קרוב לדברי הר\"ן דכי משמש בלשון דהא ואפשר דמשמש בגמ' בלשון אי שהוא אם. ואולי שזהו דעת רש\"י בכאן. עוד ראיתי בפ\"ב דביצה דף כ\"ב ברייתא דקתני אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ולבי אומר לי] דאולי שבא הלשון בדרך הכתוב כמוך כפרעה כמוני כמוך כעם ככהן ורבים. והמכוון להשוות הדברים בשיווי גמור. והשוה בכאן החס על הנר שיהא חייב כמו החס על הפתילה דמודה ביה ר\"י. [* עוד נמצא בברייתא כלך לדרך זו. ואפשר דבלשון חכמים רגילים בכ\"ף נוספת ובאופן ברייתות ויהיה כן גם כאן]: \n",
+ "ורבי יוסי פוטר. דס\"ל כר\"ש דמשנה ה' פ\"י דס\"ל מלאכה שאצ\"ל פטור עליה. ופי' שם בתוספות דהיינו כשעושה מלאכה וא\"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א\"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע\"י כבוי זה ראויין למלאכת הצורפים וכבוי כדי שלא יקדיחו הסממנים בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי: \n",
+ "שהוא עושה פחם. פי' הר\"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעו\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "ערבתם. פי' הר\"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש\"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב\"ד תקנום והכי כללינהו הרמב\"ם בסוף פ\"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס\"ד: \n",
+ "אין מעשרין את הודאי. פי' הר\"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ\"כ רש\"י ומשמע דאנן לא קי\"ל הכי וקשיא דהא ב\"ה בפ\"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ\"ש בטור סי' שמ\"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ\"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ\"ד גזרו דוקא. תירץ הב\"י בסי' רס\"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש\"ה אוקמוה כמ\"ד גזרו וכו' ע\"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי\"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא\"כ למ\"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי\"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ\"ד במ\"ג פ\"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ\"ש ב\"י בסימן תט\"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ\"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ\"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר\"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש\"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ\"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש\"י והרמב\"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ\"ד מה\"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ\"ג דעירובין משנה ב': \n",
+ "וטומנין את החמין. מה שפירש הר\"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ\"ד ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כירה פי' הר\"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ\"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ: \n",
+ "בקש. עי' [מ\"ש] רפ\"ט דב\"מ בס\"ד: \n",
+ "לא יתן עד שיגרוף. פירש הר\"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר\"פ דלקמן והביאו הר\"ב בס\"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע\"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס\"ל להר\"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש\"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר\"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ\"ש רש\"י משום דהכא ל\"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר\"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי\"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ\"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע\"י ופירש הר\"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה\"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה\"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי: \n",
+ "וב\"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר\"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב\"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש\"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "[* תנור. פירושו כתבתי בריש פ\"ב דב\"ב]: \n",
+ "לא יתן וכו'. וגריפה וקטימה לא מעלה ולא מוריד. והלכך כל דשרי בכירה שאינו גרוף ואינו קטום כגון תבשיל שלא בשל כלל וכו' כדלעיל אפילו בתנור נמי שרי והלכך לא שייך נמי פלוגתא דמחזירין דאף ב\"ה לא אמרו דמחזירין אלא בגרוף וקטום ובתנור לא מהני גרוף וקטום כלל. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "בצד המיחם. מ\"ש הר\"ב שמחממים בו ע\"ג האש. אע\"ג דהכא לא תנא שפינהו כדלקמן במ\"ה אפ\"ה אינו ר\"ל שעכשיו הוא על האש אלא אפי' אינו עכשיו על האש וזהו שאמר הרמב\"ם ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש. ולא בא הר\"ב לומר אלא שזה המיחם מן האש הוחם ולא מן החמה. ולהרמב\"ם שפי' פינהו דלקמן שחסר ממנו מקצת מים ניחא שפיר דלא תני הכא שפינהו: \n",
+ "[* בשביל שתתגלגל. פי' הר\"ב שתצלה קצת כו'. וכן פירש\"י. ועיין בל' הר\"ב בפירוש משנה ו' פ\"ב דעוקצין. ובסוף פרק בכל מערבין פירש\"י צלוייה רכה]: \n",
+ "ולא יפקיענה. כן הנוסחא ופירושו לא ישברנה. והטור תפס בלשונו לא יתן וכו'. [* ובערוך ערך בקע מפרש שמביאים סודר או מטלית ומניחין אותן בשמש עד שמתחממות יפה וכורכין הביצה בהם ושונין ומשלשין עד שתתגלגל עכ\"ל. ונ\"ל שכוונתו שהפקיעה היא הגלגול שבביצה שע\"י גלגולה של הביצה ר\"ל שמתגלגלת בתוך קליפתה ושבכך היא נצלית הוא שקורא אותה פקיעה על שם שמתבקעת לביקועים בתוך קליפתה במה שמתגלגלת כאמור והפ\"א ביפקיענה במקום בי\"ת דביקוע ששניהם ממוצא השפה וכן פירש הרמב\"ן בשירת הים נשפת ברוחך כמו נשבת והביא הרבה כמוהו ונמצא בהפך ג\"כ הבי\"ת במקום פ\"א ברפ\"ו דפיאה ובמשנה ג' פרק ד' דעדיות]: \n",
+ "ולא יטמיננה כו'. פי' הר\"ב גזירה שמא יזיז כו' עפר הדבוק. הא אינו דבוק לית לן בה כשהעפר שאינו דבוק. ור\"ל שהוא תיחוח. הוא הרבה [א) היא הרבה. כ\"ה בדפוסים הראשונים ואח\"כ תקנו: \"כ\"כ הרבה\" וברבות הימים תקנו עוד: \"כ\"כ הר\"ב\" ותקון זה קלקול הוא.] שכשעושה גומא ע\"י הביצה אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה אבל כשהקרקע שסביב הביצה [* הוא מעט תיחוח וסביב קרקע] קשה שתשאר הגומא קיימת אסור דהא חורש בכל שהוא כדתנן במ\"ב פי\"ב. כן הוכיחו התוס' [דף ל\"ט] ממ\"ש במשנה ב' פ\"ק דביצה ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אם בשבת כו'. מסקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב\"י סי' שכ\"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע\"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע\"י אלא לפלוגי בין שבת ויו\"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר\"ב להתבאר ע\"פ זה הפירוש: \n",
+ "אגנטיכי אע\"פ שגרופה אין שותין ממנה. פירש הר\"ב משום דאעפ\"כ המים מתחממים בשבת וכן פי' הרמב\"ם [ב) בתוי\"ט דפוס פראג וקראקא שנדפסו ע\"י הרב המחבר היה כתוב \"וכן פירש\"י\" והב\"ד הוא שהגיה כן ולשנא דהתוי\"ט קשיתיה שכתב להלן \"ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב\" וע\"פ הגהתו זאת הנכונה נדפס כן בכל המשניות שאחריו עד הנה. גם יש גמגום בדברי התוי\"ט להלן שכתב \"ואין זה נכון דחמין כו' החימום רע להן כו'\" דאכתי י\"ל באופן השני דלא הוחמו כל צרכן וכן העיר ע\"ז בספר לקוטי המשנה. והנה בדפוס פראג לא באו שמה הדברים המגבילים כאן בין שני חצאי מרובע מן \"בפירוש הר\"ב\" עד \"בין לרש\"י\". וכפי הנראה כאשר התבונן אחרי כן התוי\"ט אל דבריו העיר בשולי הגליון לזכרון לפניו. על מה שכתב \"וכן פירש\"י\" העיר \"ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב\" ועל מה שכתב \"או כל צרכן והחמום יותר יפה להן\" העיר \"ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כו'\" והדברים האלה נכונים ומובנים כשהם לעצמם בתור הגהה מן הצד אבל כשבאו בהדפסה השניה (קראקא) בפנים התוי\"ט בלי שום שנוי בדבריו הנדפסים מכבר לא עמד עוד טעמם בם. והמעיין החושב כי בזמן אחד כתב התוי\"ט את דבריו יעמוד וישתומם.] ולפי זה [איירי] בחמין שהוחמו קצת מבעוד יום ולא כל צרכן או כל צרכן והחימום יותר יפה להן וכדלעיל [* בפירוש הר\"ב משנה א' לענין תבשיל ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן כדאיתא בשתי ברייתות דף ל\"ח ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב אלא תלי במוסיף הבל וכלומר ואסור להטמין כבסוף פ\"ב [דלעיל] בפירוש הר\"ב אך מ\"מ בין להר\"ב בין לרש\"י] קמ\"ל הכא תרתי. חדא דמוליאר מעמיד החום ואנטיכי מוסיף חום ועוד דאי עבר ושיהה בהם דאסור. וקשיא אמאי לא אשמועינן לעיל הך דינא דאי עבר דאסור. ועוד דאיבעי' להו בגמ' דף ל\"ז עבר ושיהה וכו' ולא פשטינן לה מהכא. והתוס' הקשו קושיות אחרות ומפרשים בענין אחר דמוליאר שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינם כ\"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע\"פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "[* האילפס כו'. עיין ברפ\"ח דחולין מ\"ש בסד\"ה ואסור להעלותו כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "אין נותנין כלי תחת הנר כו'. פי' הר\"ב ואסור לבטל כלי מהיכנו עיין משנה ז' פי\"ו ומשנה ב' פי\"ח: \n",
+ "ואם נתנו מבע\"י מותר. להניחה [א) כ\"ה בפירש\"י. ובתוי\"ט בדפוסים הראשונים \"להניחם\". ואינו נכון. ולפי הנוסחא במשנה \"נותנו\" צ\"ל להניחו] שם. לשון רש\"י. כלומר ולא חיישינן שמא לאחר שיפול לתוכו שמן מן הנר שיטלטלנו לכלי משם. ומשמע מיהא דלכתחלה אסור לתתו שם מבע\"י מהך חששא משום דבקל רגילין לטלטל כלי הלכך חששו ולא התירו לכתחלה מבע\"י ועיין לקמן בסמוך. אבל התוס' כתבו הל' דחוק דהל\"ל [אבל] מבעוד יום נותנים. והטור כתב בסי' רס\"ה ומע\"ש מותר ליתנו תחתיו. והרמב\"ם בפ\"ה מהל' שבת העתיק לשון המשנה: \n",
+ "חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופסק הר\"ב דקי\"ל דאפילו אינו דולק אלא שהודלק בין השמשות דמגו כו'. עיין במשנה ח' פ\"ג דעירובין. ומ\"ש שאין מוקצה אלא מחמת חסרון כיס עיין ספ\"ד דביצה: \n",
+ "מפני שהוא מכבה. פי' הר\"ב [* דלא יתן לתוכו מים] אפילו מע\"ש דאי עביד בשבת הוה מכבה. ולשון רש\"י מכבה ממש וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא כלומר שיכול לבא לידי כבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות ואע\"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת לר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא (ו [* מיהו לא] קיי\"ל הכי במשנה ה' פרק דלעיל) החמירו אטו כבוי דחיוב חטאת ואע\"ג דהוה גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי. וא\"ת מ\"ש משריית דיו וסממנים וכל הנהו דפ\"ק דשרינן עם השמש. תירץ הרב פור\"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי כדפי' ע\"כ. ובענין גזירה לגזירה יש להרמב\"ם פירוש בר\"פ דלקמן ושם תמצאנו: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין טומנין וכו'. פי' הר\"ב בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים. גמ' דף ל\"ד ע\"ב גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. ויטמין. גזירה שמא יחתה בגחלים. וכתב הרמב\"ם ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב\"ד דבר בשעה מן השעות ואח\"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר\"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד ע\"כ. ובס\"פ דלעיל כתבתי בזה בשם התוס': \n",
+ "זגין. פי' הר\"ב קליפי כו'. כר' יוסי דמשנה ב' [פ\"ו] דנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "[* טומנין בשלחין. פי' הר\"ב עורות כו' ור\"ל בעודן בצמרן כמ\"ש במ\"ו פ\"ה דמכשירין. ובירוש' ר\"ח בשם ר' ישמעאל בר ר\"י אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן מחר]: \n",
+ "ומטלטלין אותן. פי' הר\"ב דחזי למזגא עלייהו. ורש\"י מפרש בעור בהמה גסה דוקא. ור\"ת מפרש דהכא ביבשין. כי היכי דלא תקשה ממשנה ה' פ\"ק דביצה ועיין במשנה ה' פ\"ו דלקמן. ומ\"ש הר\"ב כלומר להשען עליהם זה לשון רש\"י פ\"ק דביצה ד' י' כן היתה ישיבתה שוטחין בגדים ע\"ג הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהם כפופים כדאמר בפסחים [ק\"ח.] הוי זגינן אברכי דהדדי: \n",
+ "נוטל את הכסוי וכו'. וכתב הר\"ן ות\"ק לא מיירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדירה מן הקופה ומש\"ה פליגי ראב\"ע ורבנן דראב\"ע סבר מטה הקדרה ונוטל התבשיל מה שצריך לו וכו'. והוא פי' נכון מאד. אלא דנוטל דרבנן לא הוי דומיא דנוטל דראב\"ע. [* ונ\"ל דחכמים מהדרין על לישנא דשמא יטול דאמר ראב\"ע]. והרמב\"ם מפרש בדראב\"ע נמי שנוטל הקדירה ונטיית הקופה הוא כדי שלא יהרוס המקום ששם הקדירה: \n",
+ "ואינו יכול להחזיר. והלכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין שנפלו ויחזור. ורבנן לא חיישי שיחזור באיסור: \n",
+ "הכר. פירש הר\"ב שמשימו תחת מראשותיו והכסת גדול ממנו. וכן פי' הרמב\"ם. ומקומות יש שפירשו בהפך. ואכתבם במשנה ב' פ\"י ממס' מקואות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה בהמה יוצאה. פירש הר\"ב מידי דמנטרא כו'. ועיין בסוף הפרק: \n",
+ "יוצא הגמל. הכא פתח לפרושי במאי דפתח וליכא קפידא כמ\"ש ברפ\"ק בס\"ד: \n",
+ "ונאקה. פי' בערוך [ערך נקה] גמל נקבה כשראויה למשא קורין אותה נאקה: \n",
+ "מזין עליהן. כתבו התוס' דאיצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול ההזאה על הבהמה ויפסלו כדתנן במסכת פרה (משנה ג' פרק בתרא) נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה עכ\"ל. דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה (אינה) [אין שם] הזאה עליה והוי להו כמים שנעשו בהן מלאכה כך פי' רש\"י בפ\"ק דיומא דף י\"ד. והר\"ש מפרש טעם אחר. אבל לפי' הר\"ב והרמב\"ם דהתם שפירשו לא ישנה שאינו צריך לטבול שנית אלא יזה במים שנשארו באזוב הואיל ותחלת טבילתו כשרה היתה. נפרש דאיצטריך לאשמעינן שלא נחוש לשמא יתכוון להזות על הבהמה ויזה על הכלים דתנן בסיפא דהזייתו פסולה עד שישנה. והוא לא ישנה. ומ\"ש הר\"ב דלהכי מקבל טומאה הואיל ועשוי לאדם שינהיג בו את הבהמה. פי' לצורך האדם וז\"ש הרמב\"ם שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה וכן דקדק הר\"ן וכתב כדי למשכה למקום שירצה: \n",
+ "וטובלין במקומן. נראה דאיצטריך לאשמעי' דלא חיישי' שמא יטביל אותו בלא ריפוי ויהיה מהודק בבהמה וחוצץ. ועיין רפ\"ו ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שהיא קשורה לו. פי' הר\"ב מע\"ש דאי בשבת וכו' ונמצא משתמש בב\"ח. הכי יהיב טעמא בירושלמי והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי\"ט ק\"ו בשבת כדתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה. והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. כך מפורש בדברי הרא\"ש: \n",
+ "רחלות יוצאות וכו' וכבונות. ויעשה זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הרמב\"ם: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הרמב\"ם בפירושו כתב דאין הלכה כמותו. אבל בחבורו פ\"ך פסק כמותו וזו היא גירסת הרי\"ף בגמרא דרב אמר הלכה כר\"י. ושבפירושו [*) בד\"פ כגי' ר\"ת דגרס בדרב.] [* כפי' רש\"י דמפרש כי אתא רבין אמר ר' יוחנן] הלכה כת\"ק דר\"ל ת\"ק דמתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יקשור גמלים וכו' וימשוך. פי' הר\"ב שלא יראה כמוליכן לשוק. גמ'. ואי משום הא אפילו קשורים מע\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ך: \n",
+ "ובלבד שלא יכרוך. בגמ' רמי לה אדתנן בסוף מסכת כלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ומשני הכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ט דכלאים: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שאינה קשורה לו. מע\"ש כדפירש הר\"ב לעיל: \n",
+ "ולא בזוג. פי' הר\"ב מפני שנראה כמוליכו לשוק. גמ'. וכתבו התוס' אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר: \n",
+ "התרנגולין. כתב הרמב\"ם שהוא שם כללי לזכר ולנקבה: \n",
+ "ולא ברצועה וכו'. כתב הר\"ב בין לנוי בין לשמור ועיין משנה ח' פ\"ב דביצה. [* ולנוי פי' רש\"י (דף נב.) שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה ע\"כ]: \n",
+ "פרתו. כתב הר\"ב לא של וכו'. בגמ' משום דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא והא כמה הוו ליה כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר. רש\"י: \n",
+ "לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ\"ש ברפ\"ק: \n",
+ "שבראשה. פירש הר\"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש\"י והיינו בע\"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס\"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה\"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים: \n",
+ "לרה\"ר. כתב הר\"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר\"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב\"י בסימן ש\"ג שכתב הרמב\"ם בפ' י\"ט מה\"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר\"ן שהרמב\"ן והרשב\"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה\"ה בבית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ\"ש במשנה ה' בס\"ד: \n",
+ "ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י\"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור\"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם: \n",
+ "ולא בקטלא. פי' הר\"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל\"כ ברישא הו\"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע\"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי\"ל דכיון דמ\"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא\"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ\"ט דמקואות: \n",
+ "ולא בנזמים. פירש הר\"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש\"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין: \n",
+ "ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר\"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע\"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ\"י מ\"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש\"י ד' ס\"ב: \n",
+ "ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע\"ג דס\"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר\"ן אפ\"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יצא בסנדל כו'. עיין ספ\"ק דביצה: \n",
+ "בסנדל המסומר. כתב הר\"ב ותוחבין בו מסמרות לחזקו פי' רש\"י עם העור שלמעלה הימנו. ועיין ספ\"ק דביצה. ומ\"ש מפני שמעשה זה בשבח היה כו' לשון הר\"ן והואי בכנופיא ע\"כ. והא דלא גזרו בתענית שעל הגשמים דפ\"ב דתענית אמרו בגמ' דלא דמי דהוא כנופיא דהיתירא בעשיית מלאכה: \n",
+ "ולא בתפילין. לא תימא אליבא דמ\"ד שבת לאו זמן תפילין כדכתב הר\"ב משנה ג' פ\"ג דברכות אלא אפילו אליבא דמ\"ד שבת זמן תפילין. וכ\"פ הר\"ב בר\"פ בתרא דעירובין. לא יצא. דלמא אתי לאתויי ברה\"ר דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות. ובטוא\"ח סי' ש\"א כתב ג\"כ זה הטעם נראה שפוסק דשבת זמן תפילין ולא כ' כן בסימן ל\"א. אבל הרמב\"ם בפי\"ט מה\"ש נראה מהמשך לשונו דמפרש למתני' אליבא דמ\"ד דשבת לאו זמן חפילין שכ' מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפילין פטור ע\"כ. וזה אמרו בגמ' אליבא מ\"ד דשבת לאו זמן תפילין דאפ\"ה פטור מה\"ט. ועיין עוד מזה בר\"פ בתרא דעירובין: \n",
+ "[* המומחה. עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פ\"ה דעירובין]: \n",
+ "אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "במחט הנקובה. פי' הר\"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא\"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין: \n",
+ "ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א': \n",
+ "[* פלייטון. פי' הר\"ב מור כו'. כ\"כ הרמב\"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר\"ב כפירש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא באלה. עיין בפירוש הר\"ב בפי\"ו ממסכת כלים: \n",
+ "וחכמים אומרים אינו אלא לגנאי שנא' וכו'. חכמים היינו תנא קמא ולא באו אלא לפ' הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "בין משל חברתה. פי' הר\"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב\"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה: \n",
+ "ובפיאה נכרית. וא\"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה\"ר וי\"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר\"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד\"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ\"ז ע\"ב: \n",
+ "לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר\"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר\"ב בר\"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב\"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ': \n",
+ "[* בפילפל. פירש הר\"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ\"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר\"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]: \n",
+ "ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י\"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ\"ש במשנה ז' בס\"ד: \n",
+ "ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י\"ג מחלק הר\"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע\"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה\"נ הכא דדוקא כשנפלה ע\"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "פורפת על האבן ועל האגוז. ואם תאמר והא נראה כמערמת כדלעיל במשנה ה'. וי\"ל דהכא ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוס' דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אוסר. פירש הר\"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח\"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב\"י סימן ש\"א: \n",
+ "[* טמא. פירש הר\"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש\"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע\"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ\"ש הר\"ב דדומיא דשק בעינן כמ\"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר\"ב ברפ\"ב דכלים]: \n",
+ "ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר\"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ\"כ ב\"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש\"י וכ\"כ בתוספות והרא\"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י\"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן: \n",
+ "ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר\"ב דמנעל הוא. וכן פירש\"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ\"ל דהא דתנן בעזרה. ה\"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ\"ק דבכורים וריש פ\"ק דחגיגה ותמהני שהרמב\"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ\"ז מהל' בית הבחירה: \n",
+ "אנקטמין. עיין בפירוש הר\"ב ספט\"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר\"ב הם פי' לשלשתם דבגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכל אדם וכו'. כתב הרמב\"ם חוזר להתיר בני מלכים שיצאו בזוגין ע\"כ והדין עמו דאילו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדתני' בגמ' ד' ס\"א שצריך מיהו שיהיה ממשפחת נכפין לענין קמיע ופסקה הטור סי' ש\"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי\"ד דלא כר\"ש האומר כל ישראל בני מלכים הם מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלל גדול. עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ו ממסכת שביעית: \n",
+ "השוכח [א) בתוי\"ט ד' פראג מתחיל הדבור: היודע יעיקר שבת. פי' הר\"ב ועל זה נאמר ושמרו כו' ומסתברא כו' יתקן התוי\"ט אח\"כ בד' קראקא כמו שהוא לפנינו.] עיקר שבת. פירש הר\"ב דכתיב את שבתותי תשמורו ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה\"ג כתיב דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש\"י. [* ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דמעיקרא שמע וכדכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכריתות]: \n",
+ "חייב על כל שבת ושבת. עיין מ\"ש לפירוש הר\"ב ורש\"י סוף פרק י\"ב בס\"ד: \n",
+ "חייב על כל אב מלאכה וכו'. ובגמ' יליף ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגות שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. לשון רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כגון שתי תולדות של אב א' [ב) בד' פראג מוסי התוי\"ט: \"מסיים רש\"י או אב ותולדה שלו\" ובד' קראקא ליתא.] עי' [מ\"ש] סוף משנה ב' בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי סני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ\"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג\"כ לקמן ריש פרי\"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ\"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא\"כ שיקשור ג\"כ וכמ\"ש הר\"ב לקמן שם א\"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ\"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר\"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ\"ש לב\"י סימן שי\"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב\"י מהגמ' דף ע\"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י\"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י\"ג [חטאות] ופירש\"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע\"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב\"י וא\"ת דבגמ' דף ע\"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל\"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג\"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א\"כ דוקא בשוחט ע\"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר\"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ\"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א\"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב\"ר אלעזר כך אמר ר\"ש ב\"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל\"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ\"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ\"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב\"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר\"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש\"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע\"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה\"כ דף ע\"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה\"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ״ג:כ״ט) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ\"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט\"ס דמלאכתן צ\"ל מלאכתו ומלאכות צ\"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי\"ט ד' קראקא: \"שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה\"ה מלאכתו דהי כו'\" והב\"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה\"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת: ",
+ "הזורע וכו'. קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותה. וכן עשה הרמב\"ם בחיבורו הל' שבת ריש פ\"ד ולפי מ\"ש לעיל בישוב לשון ארבעים חסר אחת דקמ\"ל על העושה כמה יתחייב אתי נמי שפיר דתני כולם בלישנא דהעושה אותם]: ",
+ "והאופה. כתב הר\"ב תנא סידורא דפת נקט. גמ'. ויהיב הר\"ן טעמא משום דשכיחא: ",
+ "[* והמיסך. כתב הר\"ב אורדי\"ר בלע\"ז וכן פירש רש\"י. ולהלן בסוגיא דף ע\"ה ע\"ב כתב שמסדר חוטי השתי וז\"ל הרמב\"ם בפירושו הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כ\"ח) ע\"כ ובחבורו פרק ט' מהלכות שבת כתב מתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך ע\"כ. ועל שתי בלא ערב מיירי התם]: ",
+ "והעושה שתי בתי נירין וכו'. צריך לפרש למה פירש בכאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוספות. [* והא דלא קאמרי נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג]: ",
+ "[* שתי בתי נירין. פירש הר\"ב שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן פירש רש\"י וז\"ל הערוך ערך נר מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב ע\"כ. והנירים עצמם פירשם הר\"ב בריש פרק כ\"א ממסכת כלים וז\"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב\"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוט. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר\"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב\"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב\"ם ואחריו הר\"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם ולקמן בפרק י\"ג משנה ב' אפרש יותר מזה בס\"ד. ואמנם על לשון הערוך שמפרש למשנתינו שמכניס את חוטי השתי בנירין וכן נראה שלזה נתכוין רש\"י ואחריו הר\"ב בפירושו דהכא קשיא דלישנא דמתניתין משמע שעושה בתי הנירין עצמן לא שעושה ומכניס דבר אחר בתוכם אבל לשון הרמב\"ם והר\"ב דבכלים אין מוכרחין שמפרשים כמו הערוך. אמנם לקמן פי\"ג מוכרח פירושם מתוך מה שאמר אביי בגמ' ואף שלפי עניית דעתי בעיקר פירוש של דברי אביי דהתם נראה לי פירוש אחר כמו שתמצאנו שם בס\"ד מ\"מ אף לדידי מוכרח דאביי מפרש שהמלאכה דמתניתין מחייבת עליה היא העשייה של חוטים השתי בתוך הבתי נירין ולפיכך אני אומר שתהא משנתינו כאילו היא שנויה העושה בשתי בתי נירין וא\"ת אכתי תקשה ממה שפירש רש\"י גופיה בפרקין דף ע\"ד ע\"א אדעביד חלתא שכתבתיו לעיל בד\"ה אבות מלאכות וכו' דקאמר התם היסך וארג ופירש רש\"י היסך שהיסך השתי הרי זה מיסך. ארג אחד למעלה ואחד למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין עד כאן ההיא נמי כדמות העשייה שבבתי נירין דמתניתין וכדומה להא תנן בפי\"ג בנפה ובכברה ובסל וכמ\"ש שם נמי ללשונו של רש\"י זלה\"ה]: ",
+ "והמתיר. פירש הר\"ב שכן צדי חלזון וכו' להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן וכן לשון רש\"י ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר ע\"מ לקשור. אלא שהתוס' דף ע\"ג דקדקו מלישנא דרש\"י דכתב אדמתרמי ליה תרי קטרי דשרי חד ומניח חד דמשמע שאינו מצריך שיתיר ע\"מ לקשור ולא דקדקו כלל מן הלשון הזה להוסיף וכו' ועיין בלשון רש\"י והר\"ב דריש פט\"ו ומ\"מ כתבו בשם ר\"ח ושכן משמע בירושלמי. דבעי מתיר ע\"מ לקשור. והא דלא תני ע\"מ במתניתין מתורץ כמו בסותר דלקמן ע\"כ: ",
+ "הצד צבי. פירש הר\"ב דהוי במשכן בתחשים. ונ\"ל דנקט צבי משום דשכיחא כפירוש הר\"ן גבי פת לעיל: ",
+ "המולחו. פירש הר\"ב עייל שרטוט וכו' וכתב הרמב\"ם [* וזכר המולחו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין הל\"ט במלאכת השרטוט] ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: ",
+ "[* והמוחקו. והר\"ב העתיק והממחקו וכן העתיק רש\"י וכן הוא בפיסקא בגמ']: ",
+ "והסותר והמכבה. פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א ע\"ב) דסותר דוקא ע\"מ לבנות וכן העלו שם בתוס' דמכבה ע\"מ להבעיר. והקשו דהכא הו\"ל למתני בהו ע\"מ כי היכי דקתני במוחק ובקורע וי\"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורו דשתי אותיות ושתי תפירות. אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מחייב לא אצטריך למתנייה ע\"כ. ועיין ריש פרק י\"ב. ולמה שכתבו לעיל במתיר דצריך נמי שיהא ע\"מ לקשור. ואע\"ג דיש קשרים שאין חייבין עליהן כדתנן במשנה ב' פרק ט\"ו. אין זה מצד מלאכת הקשר אלא מצד שאינו של קיימא ודוחק: ",
+ "המכבה והמבעיר. הכא לא קשיא דליתני מבעיר ברישא דשאני לעיל בחורש וזורע דלעיל כל סדורא דפת נקט כסדר חוץ מחורש כ\"כ התוס'. [* ולי אכתי קשה דהא בכל אינך בסידורי בגד ועור שמר ג\"כ התנא הסדר ואף בכתיבה ובבנין נקט העשייה קודם הסתירה. ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס\"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא רבי יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת בפסוק (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש וגו' כדאיתא בסוגיא (דף ע')]: ",
+ "והמכה בפטיש. פירש הר\"ב שכן אומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה וכו'. וכן פירש רש\"י וכתב הר\"ן ולא מיחוור דהא בפ' הבונה (דף ע') תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא [* רשב\"ג אומר] אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו המכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז\"ל שפי' וכו' עכ\"ל ולפירש\"י והר\"ב דבריש פרק י\"ב ומ\"ש שם בשם התוס' נמי ניחא: ",
+ "הרי אלו אבות מלאכות וכו'. כתב הר\"ב ומנינא דרישא אתא לאשמועינן אפי' עביד וכו' אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות וכו' [* לאו דוקא ארבעים אלא כלומר ארבעים חסר אחת] ומנינא דסיפא קשיא טפי שהרי כבר מנאן אחת לאחת גם כללן במספר ארבעים ברישא וא\"כ תו מנינא תנינא למה לי. ולא פירש הר\"ב כלום. ועוד דבגמ' האי דאפילו עביד וכו' לאו אמנינא דרישא ולאו אמנינא דסיפא מיפרשה. אלא אאלו אבות מלאכות דסיפא אמרינן הכי. ובתוספות הקשו וא\"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי\"מ דה\"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ\"ל עכ\"ל ותו בגמ' [ע\"ה] ארבעים חסר אחת לאפוקי מדר\"י דמוסיף את השובט [משוה השתי בכרכר] והמדקדק [לישב חוט הערב שלא יהא מתוח יותר מדאי] א\"ל שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ומנינא דרישא א\"ר יוחנן דאתא לאשמועי' שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ומפרש לה בגמ' דף ע' ע\"ב דידע לה לשבת שנצטוינו לשומרו בלאו ושגג בכרת שלא ידע ששבת אסור בכרת ואשמעינן מתני' דחייב ל\"ט חטאות על כולן. והלכך לא קשיא דמרישא נשמעי' היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה. דאי מהתם ה\"א דיודע שהוא שבת היינו שצריך שידע שנצטוינו לשבות שבת זו ממלאכות או לפחות מאחת מהמלאכות ושהוא חייב כרת עליה. והשתא לא משכחת לה שיהא חייב בכל ל\"ט שאילו נעלמו ממנו כל הל\"ט שאינו חייב כרת בכלום א\"כ מאי היודע שהוא שבת במאי ידע: "
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א\"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ\"ש בריש מכילתין בס\"ד: \n",
+ "תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים: \n",
+ "[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר\"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש\"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ\"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]: \n",
+ "חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע\"ו] דאע\"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ\"ו פ\"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר\"ב בסובן ומורסנן הוא פירש\"י אבל כפי' הרמב\"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י\"א ממס' תרומות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כדי מזיגת הכוס. פי' הר\"ב ויעמוד על רביעית פירש\"י ביצה ומחצה רביעית הלוג וכתב הרמב\"ם כי שיעור הכלי אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגודל שהוא הבהן בל' העברי: \n",
+ "כדי גמיעה. בגמ' מיבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה אמר רב נחמן בר יצחק הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בראשית כ״ד:י״ז) ועיין ספי\"ד וכתב בעל מגיד משנה בפרק י\"ח מה\"ש בשם הרמב\"ם אין שיעורו ידוע לנו אבל פירושו כדי גמיעה של אדם בינוני והוא פחות אפילו מכדי לוגמיו ואצ\"ל מרביעית ע\"כ. ועיין מ\"ב פרק ח' דיומא מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "על הכתית. ובגמ' תנא על פי כתית. וז\"ש הר\"ב פי כתית: \n",
+ "אבר קטן. פירש הר\"ב דקטן קאי אאבר ואאדם. הכי מפרשינן בגמ' ודלא כמשנה ו' פ\"ד דעדיות ע\"ש. [* ועיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ב' פ\"ב דכלים]: \n",
+ "מים כדי לשוף בהם את הקילור. דרפואתה מצויה דכל משקין מרפאים לעין ונגלדים כדבק על העין לבר ממיא דמסו ולא נגלדין כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "חבל כדי לעשות אוזן לקופה. דמתוך שהוא קשה פוגם עץ הנפה וכברה ולא עבדי אינשי הילכך לא מחייב בשיעורא זוטא לעשות תלאי. גמרא: \n",
+ "נייר. פי' הר\"ב מעשבים עושין אותו. עיין בפי' משנה ב' פ\"ב דמגילה ומשנה ד' פ\"ב דסוטה: \n",
+ "והמוציא קשר מוכסין. איצטריך לאשמעינן אפי' כתוב על הקלף אע\"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין. תוס': \n",
+ "פלייטון. מפורש במשנה ג' פ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "עור. פי' בגמ' דמליח ועדיין לא נעשה בקמח ועפצה: \n",
+ "קלף. פי' בתוספות שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים ואותו שכלפי שער קרוי קלף וכלפי בשר קרוי דוכסוסטוס שכן בל' יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר: \n",
+ "כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין כו'. תימה אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי (כדתנן במשנה ב' פ\"ב דסוטה) ואור\"י דפרשת סוטה לא שכיח כפ' תפילין ואמרינן כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזיל רבנן בתר שכיח ולקולא. תוספות פ\"ב דסוטה דף י\"ז: \n",
+ "[* שהיא שמע ישראל. תמיהא לי למאי איצטריך לפרש דזיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו היא הקטנה. ונ\"ל דאיצטריך למיתני דהא מכיון דתנן בספ\"ג דמנחות שארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו א\"כ לא ליהוי שיעור להוצאת שבת אא\"כ שיהיה בכדי לכתוב עליו כל ארבע פרשיות אהכי קתני שהיא שמע ישראל ומכיון שהפרשה קטנה היא שמע ישראל יש לשער בה לבד שכן קורין אותה לבד על מטתו וא\"ת א\"כ ל\"ל למיתני פרשה קטנה שבתפילין י\"ל דאי לאו שנכתבה בתפילין משום שקוראה על מטתו בלבד לא היינו משערין בה שרוב העולם בקיאין בה וקורין אותה בע\"פ וא\"נ קורין אותו בתוך ספר שלם אבל השתא דבתפילין נכתבה ולא סגי בלא\"ה וגם על המטה קורין אותה לבדה הלכך נתנו חכמים השיעור בה לבד]: \n"
+ ],
+ [
+ "שעוה כדי ליתן ע\"פ נקב קטן. ובברייתא [תנא] של יין ופרש\"י למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש ע\"כ. והכי מפורש במ\"ב פ\"ג דמסכת מכשירין דשמן עב מיין. וצ\"ע במשנה ב' פ\"ג דמסכת כלים דמפ' [הר\"ב] שהשמן דק מהיין וע\"ש: \n",
+ "[* חרסית. פירש הר\"ב לבינה כתושה. ועיין מה שכתבתי בסוף פ\"ו דחולין]: \n",
+ "לסוד. פירש הר\"ב בנות עניים טופלות. פירש רש\"י מושחות: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "[* חף. פירש הר\"ב שן משיני המפתח וכו' ותבניתו כתבתי בפי\"א דמסכת כלים משנה ה']: \n",
+ "הכרכר. פי' הר\"ב ששובט בו וכו' כתבתי פירושו בסוף משנה ב' פרק ז' בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בין פצים לחבירו. פי' הר\"ב כשמסדרין פצימין וקורות וכו'. נראה מלשונו דפצימין כעין קורות ועמודים. ולשון רש\"י כשעושין פצימין ומסדרין אותן עמודים וקורות וכ\"כ בפ\"ה בביצה דף ל\"ט פצים כמו פצימי פתחים פצימי חלונות הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם וכו' והוא כדעת בעל הערוך שמפ' שם הלחי והמזוזה פצימ' בלישנא דרבנן (ירמיהו ל״ו:כ״ג) ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה תרגומו תלת פצים. והרמב\"ם כ' פצים חצי לבינה. [* כשיש חלל בין חצאי לבינה וימלאו אותו חלל בחרסית ואבנים דקים ע\"כ וכ\"כ במ\"ד פי\"ב דנגעים ושם מפרש הר\"ב לפצים בענין אחר וע\"ש]: \n",
+ "א\"ל ר\"י משם ראיה וכו'. ור\"מ ס\"ל דה\"ק קרא דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי כמו לחשוף מים מגבא לא לשתכח ליה. גמ': \n",
+ "משם ראיה. [* ק\"ק שהו\"ל משם זכר] עיין משנה ז' פ\"ב דסוכה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר\"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש\"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה\"ל להתחיל ועוד דה\"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו': \n",
+ "שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר\"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר\"ב מה ים טהור. כדתנן בפ\"ק דמקואות. [* ומ\"ש הר\"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ\"ב דכלים]: \n",
+ "מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס\"ד ברפ\"ג דכלאים: \n",
+ "שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר\"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור\"ת דמ\"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה\"א אע\"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ\"ל קרא דבכה\"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. למאי דכתב הר\"ב דמתני' משבשתא ותני טהורה כתבו התוספות וא\"ת דטפי ה\"ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור\"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה עכ\"ל. ומה שהגהתי בדברי הר\"ב אלא רבנן דראב\"ע היא כו'. משנה שלמה היא פ\"ח דמקואות. וה\"נ מוכח בגמ' דהכא: \n",
+ "[* מנין שמרחיצין את המילה. ולקמן פי\"ט משנה ג' תנן את הקטן ואף בכאן כן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ובש\"ס שם אנן תנינן מרחיצין את הקטן תניי' דבי רב מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן]: \n",
+ "ביום השלישי כתב הר\"בא) וכ\"ש ראשון ושני. וכן משמע לשונו בפי\"ט. וכתב שם הר\"ן וא\"ת והא כתיב (בראשית ל\"ד) ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י\"ל אע\"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפילו הכי ביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם. אבל ביום ב' עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע\"פ שהם מסוכנים יותר וכתב עוד דנ\"ל שאין זה ראיה דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי. ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי עכ\"ל. אבל בפ\"ג ממסכת נדרים סוף ד' ל\"א כתב דלא כאיב ליה טפי בג' אלא שחלושין ביותר והיינו כדבריו הראשונים. ויש מחלוקת בין הפוסקים בזה. ודברי הר\"ב במ\"ג פ\"ד דמסכת תענית נראין דלא כמ\"ש בכאן: \n"
+ ],
+ [
+ "מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב\"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ\"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ\"כ בחיבורו פ\"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ\"א [בפ\"ק] כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ביוה\"כ. עיין מ\"ש בס\"ד רפ\"ח דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע\"ג דתנן במשנה ה' פ\"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ\"ש לחייב קמ\"ל. גמ': \n",
+ "תבלין. כתב הרמב\"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע\"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ\"ש שם בס\"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ\"ב דערלה משנה ט\"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ\"ט ה\"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה\"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס\"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ\"ט דחולין. וראיתי בפי\"ח מה\"ש שהרמב\"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז\"ל ומ\"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש\"י ז\"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ\"ל. ובפי\"ב מהמ\"א כתב הרמב\"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ\"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל\"א פיטרזי\"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב\"ח אמר פיטרוסלינין. וצ\"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב\"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין (שבת דף קמ\"א) בסד\"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע\"כ]: \n",
+ "אסטיס. עיין מ\"ש בס\"ד במ\"ה פ\"ב דכלאים: \n",
+ "[* בסבכה. ס\"א פי סבכה וכן העתיק רש\"י]: \n",
+ "קמוניא: פירש הר\"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי\"ד: \n",
+ "כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ\"ו פ\"ט דנדה: \n"
+ ],
+ [
+ "[* פלפלת. פי' הר\"ב אין זה פלפל כו' וכפירש\"י ונ\"ל מדקתני פלפלת בתי\"ו אבל ראיתי בפ\"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר\"ש דהתם דמש\"ה פירש\"י שאינו פלפל שלנו דא\"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר\"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה\"נ דכוותה כדלקמן בד\"ה מיני בשמים וכו']: \n",
+ "מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת\"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע\"ג דהתם קא חשיב הרמב\"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ\"ח בגמ' דף ע\"ח ע\"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ\"ל: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת\"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א\"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש\"י ז\"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר\"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "זרעוני גינה. פי' הר\"ב אע\"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש\"י ומשמע דראויין ג\"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע\"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס\"ד. ולרש\"י ודברי הר\"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ\"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב\"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א\"נ יש לפרש לרש\"י והר\"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא: \n",
+ "פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב\"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש\"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ\"ש בר\"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה: \n",
+ "ר\"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב\"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד: \n",
+ "זרע קשואין וכו'. אתאן ככ\"ע. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+ "[* מת כגרוגרת. פי' הר\"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר\"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש\"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה\"ג מדכתיב [ויקרא י\"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ\"ל רש\"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש\"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע\"כ]: \n",
+ "רי\"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר\"ב ות\"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי\"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש\"י דמ\"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט\"ז מ\"ו ובמסכת יבמות פי\"ד מ\"ד]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המצניע. פירש הר\"ב קודם השבת וכו' ושכח וכו' שעל דעת הראשונה וכו' וכ\"ש המוציא בשבת לזרע וכו'. גמ': \n",
+ "חייב בכ\"ש. משמע אפי' גרעין א' והכי איתא בגמ' מחייב היה ר\"מ אפילו חטה אחת. ולא תימא דכל שהוא דתנן היינו פחות מכגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע מיהא דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת דהא כזית ליבעי וסיעתא לפירוש הרמב\"ם דס\"פ דלעיל בזרעוני גינה ומ\"מ כשאינו מצניע אינו חייב בכ\"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ\"ש אלא כשיעור פחות מכגרוגרת: \n",
+ "וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר\"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ\"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר\"י עצמו בפ\"ו דיבמות מ\"ד. ומה\"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ\"ב: \n",
+ "חזר והכניסו. פי' הר\"ב אם נמלך בו וכו'. בגמ' פריך פשיטא ומשני כגון שזרקו לאוצר ולא ביטלו בפירוש וקמ\"ל דאע\"פ שניכר במקומו שלא נתערב יפה וה\"א דבמילתי' קמייתא קאי קמ\"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה. וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר\"ל והוציאו. ובריש פ\"ק מפ?ירש דתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה והוא הדין להוצאה הכנסה: \n"
+ ],
+ [
+ "אסקופה החיצונה. פי' הר\"ב שלפני הפתח לצד ר\"ה. ופחותה משלשה דהוי רשות הרבים גמורה: \n",
+ "עד שיוציא את כל הקופה. פירש הר\"ב ולא שנו וכו' אבל מלאה חרדל וכו' נעשה וכו'. והא דתנן בס\"פ דלעיל המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא חטאת אחת לא שאם לא הוציא כולה שלא יתחייב על אותן מינין שהוציא כולן מבחוץ אלא הא אתא לאשמועינן שאם לא היה לו דיעה בינתיים אינו חייב על כולן אלא אחת ולא תימא דמינין מחלקין כדאמר רבי יהושע תמחויין מחלקין במשנה ט' פרק ג' דכריתות וכ\"כ התוספות לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "שכן משא בני קהת. פירש הרמב\"ם וקראה השי\"ת עבודה שנאמר (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ע\"כ ולא ידעתי למה הוצרך לראיה שקראה עבודה שכיון שכל המלאכות ממשכן אנו למדין ומצאנו משא בני קהת שהיתה על הכתף ידענו שהיא מלאכה. דלא בלבד המלאכות שהיו בשעת עשיית המשכן אנו למדין אלא אף שהיו לצורך המשכן אחר כך כדאשכחן במשנה ב' פ' דלקמן. וע\"ש. ובחבורו פ' י\"ב כ' שנא' בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן למדין אותן. ומה שהוצרך התנא לראיה מבני קהת משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וכך כתבו התוס' אמאי דתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+ "כלאחר ידו ברגלו. כתבו התוספות דלגי' זו י\"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו ספרים דגרסי לאחר ידו ברגלו ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ'. ע\"כ. וכן לשון הרמב\"ם בפ' י\"ב וכן במשנה ה' פ' י\"ב: \n",
+ "בפיו. עיין במשנה ד' פ\"ג דכריתות ומ\"ש שם בס\"ד ובס\"פ דלקמן: \n",
+ "מרפקו. פי' הר\"ב הפרק האמצעי וכו'. ונראה בעיני דהיינו שנושא המשא עצמו בזרוע ולא ע\"י כלי שתולין בזרוע במרפק כי זהו דרך המוציאין וחייב. ולא גרע מתלתה בסינר דלקמן. [* וראיתי במנחות פ' הקומץ (מנחות דף ל\"ז) שכתבו התו' אדהכא וז\"ל אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד\"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה ע\"כ וקוד\"א בל\"א עלינבוג\"ן]: \n",
+ "[* בשפת חלוקו. פירש הר\"ב השפה התחתונה וכו' וכן פרש\"י והרמב\"ם. ונ\"ל דלא אתו לאפוקי השפה העליונה אלא אורחא דמלתא נקטי שכן דרך החלוק לעשות פיו התחתון בענין שיכול לקבל בו וכן שנינו בשקלים פ\"ג משנה ב' לא בפרגוד חפות ושם פי' הר\"ב שכופלין אותו מלמטה והרמב\"ם בחבורו פי\"ב מהל' שבת העתיק משנתינו וכתב בפי בגדו והא דשקלים מפ' שם בבגד שיוכל להחביא וכ\"כ בחבורו בהל' שקלים ס\"פ ב']: \n",
+ "במנעלו בסנדלו. מפורש בריש פרק י\"ב דיבמות למאי קרי מנעל ולמאי קרי סנדל: \n"
+ ],
+ [
+ "לאחריו ובא לו לפניו חייב. ולא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דאיתעבידא מחשבתו דחייב אלא אפי' לאחריו ובא לו לפניו דסד\"א הואיל ולא אתעבידא מחשבתו לא לחייב קמ\"ל דנתכוין וכו' ועלתה וכו' ודיוקא דמתני' לא קשיין אהדדי. הכי הוה לפום מסקנתא דגמ': \n",
+ "באמת. מפורש רפ\"ב דתרומות: \n",
+ "ר\"י אומר אף מקבלי פתקין. פירש הר\"ב ודרך אותו קנה להיות חוזר. וסיימו התוספות ות\"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר עכ\"ל. וצ\"ל דבאמת אינו חוזר כולי האי כמו סינר הנשים ובהא פליגי אי חשיב חזרה אי לא אבל אין לפרש דפליגי אם חוזר כלל אם לא שא\"א שיחלקו במציאות איך הוא ועיין ברפי\"ב מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר\"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ\"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ\"ש הר\"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט\"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע\"כ. ואע\"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר\"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות\"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב\"ד. מ\"מ נמשך הר\"ב אחר לשון הברייתא: \n",
+ "את החי במטה פטור. פירש הר\"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר\"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור\"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע\"כ. ועיין במ\"ב דפרק י\"ח ומ\"ש שם בס\"ד ורפי\"ט וספ\"ק דר\"ה: \n",
+ "וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר\"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ\"כ רש\"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת\"ק דר\"ש הוא ניהו ר\"י דמשנה ו' דפ\"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר\"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר\"י הוא. ומ\"מ פסקו הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר\"ב דאין הלכה כר\"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר\"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר\"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ\"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם: \n",
+ "ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא\"צ לגופה. כלומר א\"צ למת ברה\"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ב בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דאין הלכה כר\"ש כ\"כ ג\"כ שם. ועיין במשנה ה' פ\"ב דעדיות ובמשנה ב' פ\"ק דביצה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר מחייב. חטאת. נוטל צפרניו ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז. ומ\"ש הר\"ב וכן הרמב\"ם דכוחלת משום כותבת הכי אמר ר' יוסי בר' חנינא. ופירש\"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ובגמ' וכי דרך כתיבה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרש' לי מיניה דר\"י ב\"ח כוחלת משום צובעת. ותימה על הר\"ב והר\"מ שלא פירשו כמסקנא. ומ\"ש גודלת ופוקסת משום בונה. ובגמ' וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר\"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב) מלמד שקלעה הקב\"ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא: \n",
+ "וחכמים אוסרים משום שבות. פירש הר\"ב אבל בכלי מודים דחייבים חטאת. בגמ'. וכתבו התוס' כר\"י דמלאכה שא\"צ לגופה חייב ומ\"ש עוד דשל חבירו אפי' ביד חייב וכ\"כ הרמב\"ם ולא פירשו טעם בדבר. ועיינתי בגמ' ומצאתי בהפך מדבריהם דמחלוקת לעצמו דיכול לאמן ידו ולתקנו בלא כלי אבל לחבירו אינו יכול לאמן ידיו לטלם יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב רבי אליעזר אבל לא לחבירו. וכן פסק הרמב\"ם בחיבורו פרק ט' [* לענין צפרנים ושער] ואולי דרהיטא דשמעתא דתני רשב\"א גודלת כוחלת פוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת [שרואה ועושה] הטעתה להם וכתבו כן גם בנוטל צפרניו וכו'. [* וא\"ל דשער ראש דוקא קאמרי הר\"ב והרמב\"ם דהויא דומיא דגודלת ואינך דודאי לא דמי דלקיטת שער דבר קל ולא דמי להנהו כלל ועוד אם כן שער שאחורי הרגלים ובבין הרגלים במקום שאין יכול לראות למה לא כתבו להו נמי וכן משנתינו דנחתא לפרושי שפמו וזקנו אילו היה לשער הראש דין אחר ה\"ל למתני: \n",
+ "ורבי שמעון פוטר. וכהאי גוונא קסבר בסוף פרק ז' דכלאים ועיין במשנה ט' פרק ב' דעוקצין]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים וכו'. מ\"ש הר\"ב בתנאי רשות היחיד אם הוקף לדירה משום דאי לאו הכי אם הוא יותר מבית סאתים אע\"ג דהזורק לתוכו מרשות הרבים חייב מ\"מ אסרו חכמים לטלטל בתוכו [יותר מן] ד\"א ולפיכך הוצרך להתנות ביש בו כמה מילין שיהא מוקף לדירה. ב\"י סי' שמ\"ה. ומ\"ש ודלתותיהן נעולות תמצא מפורש בס\"ד במ\"ט פ' אחרון דעירובין. [* ומ\"ש ולחי ברוח רביעית וכן קורה כדמפרש לקמן] ומ\"ש והוא שיהיה רוחב הדרך י\"ו אמה. וכן לשון הרמב\"ם בחיבורו ריש פ' י\"ד ולרבותא נקט דרך שצריך שיהיה רוחב ט\"ז אמה וכ\"ש כל הני דנקט וכן בפירושו ריש מכילתין כ' בסתם רה\"ר מקום שידרכו בו כל העם וכו' ושיהיה רוחב ט\"ז אמה וכן בטור סי' שמ\"ה רה\"ר רחובות ושווקים הרחבים ט\"ז אמה וכשאין בו ט\"ז אמה היא כרמלית כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד. ומ\"ש ולא יהיה עליו תקרה שאם יש עליו תקרה הרי דינו ככרמלית כדאיתא בגמ'. ומ\"ש במקום פטור שיהיה מג' ולמעלה משום דכל פחות מג' כלבוד דמי. והוי רה\"ר. ומפני זה הקשו אהא דמפורש ברפ\"ק דצריך שיעקור או יניח החפץ ברה\"ר במקום שיש בו ד' על ד' דהיכי דמי אי למטה מג' הרי הוא כקרקע עצמה ואי למעלה מג' ועד עשרה כרמלית ואי למעלה מעשרה רשות היחיד [* כן לשון הר\"ן ומיירי במקום מסוים דאית ביה ד' על ד' ולהכי לא הוי מקום פטור]. וכתבהר\"ן שם בשם הראב\"ד דמשכחת לה בב\"ח גבוהים מג' שעומדים ברה\"ר שאין חולקין רשות לעצמן. א\"נ בעמוד ט' ורבים מכתפין עליו דהוי כרה\"ר ואי דאית ליה ד' מיהו מחייב ואי לא פטור וזה שלא כדעת רש\"י ורמב\"ם שכתבו דעמוד וכו' אפי' כשאינו רחב ד' עכ\"ל. ומ\"ש וכן מקום המוקף כו'. עיין עוד מזה במ\"ז פ' בתרא דעירובין. [* ומ\"ש או חריץ שיש בו ד' על ד' כו' עיין מ\"ש במשנה ד'. ומ\"ש ומי' ולמעלה דבכרמלית הוי מקום פטור עיין מ\"ש בזה במשנה ד' בס\"ד]. ומ\"ש דהמעביר מתחלת ד\"א וכו' במשנה ג' ועיין שם: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד. פי' הר\"ב רבנן קאמרי ליה. והדר פי' למתני' דלמעלה מעשרה. וכן פי' רש\"י ונימוקו עמו דגזוזטראות דומיא דעגלות והן היו גבוהות עשרה שהרי רשות היחיד הן כמ\"ש הר\"ב. וקשיא להר\"ב שפי' במתני' דלעיל דבלמעלה מי' ד\"ה דפטור וא\"כ מתני' ככולי עלמא ואמאי כתב דרבנן קאמרי ליה [* אבל לרש\"י ל\"ק דמפ' במתני' כס\"ד דרבא בסוגי' דדילמא בלמעלה מי' פליגי אבל בלמטה מי' ד\"ה חייב וזה דרכו של רש\"י ברוב המקומות לפרש כדס\"ד דהסוגיא כמו שאני מזכיר בזה בהרבה מקומות]. ועוד מאי כיצד דהכא בלמעלה מי' לא שייך למיתני כיצד כיון דלא קאי אדלעיל דבלמטה מי' איירי. וכתבו התוספות בירושלמי יש איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מי' תני כיצד וההוא דמוקי לה למטה מי' לא תני כיצד: \n",
+ "שכך היתה עבודת הלוים. והוצאה מלאכה גרועה היא. ולפיכך הוצרך למצוא הושטה דתולדה היא שהיתה במשכן. תו' ריש מכילתין [ועיין מ\"ש שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "בכותל. פי' בפני הכותל וכן לשון רש\"י והמגיד פי\"ד. ועיין משנה ג' פ' בתרא דעירובין: \n",
+ "הזורק בארץ ד\"א חייב מסקינן בריש פירקין דכל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה: \n"
+ ],
+ [
+ "רקק מים. פי' הר\"ב שאינם גבוהים מן הארץ וכו'. וכן בפירוש הרמב\"ם אבל המכוון שאינם עמוקים וכמ\"ש הר\"ב בסמוך והוא לשון רש\"י. והרמב\"ם בחיבורו ספי\"ד כתב אם אין בעמקו וכו'. [* ומ\"ש הר\"ב שהוא מלא רפש וטיט עיין מ\"ש בזה בס\"ד בסוף פרק ו' דמסכת פרה]: \n",
+ "[* וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. פירש הר\"ב דנימא אכתי רה\"ר הוא ולא נעשה כרמלית דאף על גב דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור כדכתב הר\"ב במ\"א הא קי\"ל כמ\"ד בסוגיא אמתני' דלקמן דמיא ארעא סמיכתא היא ומשפת מיא משחינן לה]: \n",
+ "[* רקק מים. פירש הר\"ב האי דכפליה כו' לאשמעינן דאפי' רקק רחב ארבעה כו' אוקימתא דאביי. וצריך לי עיון דבמשנה א' כתב הר\"ב דחריץ שיש בו ארבע על ארבע פחות מי' שהוא כרמלית והן דברי הרמב\"ם בפי\"ד והכא שיש בו מים עם רפש וטיט הוה רשות הרבים ואע\"ג דהכא תנן ורה\"ר מהלכת בו הא לעיל סתמא קאמר ואפשר לי לומר דרקק מים מן הסתם יש בו במדרונו מכל צד שיפוע ונוח להלך בתוכו אבל חריץ מן הסתם אין לו שיפוע כל כך ולפיכך אין רה\"ר מהלכת בו]: \n"
+ ],
+ [
+ "מטלטלין מזו לזו. פי' הר\"ב ע\"י עירוב וכתבו בתוס' דהא קמ\"ל דמהני העירוב בספינות אע\"פ שאינן קבועות שם. דס\"ד כיון שאין עתידות להיות קבועות שם לא יהני עירוב קמ\"ל דמהני: \n",
+ "שמוקפות. עיין מ\"ש בס\"ד במ\"ג פ\"ד דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "קלטה אחר לשון רש\"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל: ",
+ "קלטה כלב. בפיו דלא הוי הנחה דבעינן מקום ד'. לשון רש\"י. ובגמ' דכי מכוון לה בתחלת זריקתו מחשבתו משוי ליה מקום. וכדתנן במשנה ד' פ\"ג דכריתות: ",
+ "פטור וכו' זה הכלל וכו'. כתב הר\"ב ומתני' הכי מיפרשא הזורק ונזכר וכו' אי נמי לא נזכר וכו' הא נחה וכו' בד\"א וכו'. וכך הם דברי הרמב\"ם בפירושו. ואמר שמכח קושיא שיש במשנה דמדתנן ונזכר וכו' קלטה וכו' פטור משמע הא לא קלטה אחר אלא נחה אף ע\"פ שנזכר חייב והא תני סיפא אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ולפיכך שיעור המשנה וכו'. אבל דבריהם תמוהים להגיה כל כך שכשאמרו דקלטה אחר ר\"ל או קלטה אחר מתרצא קושיתנו שפיר דהשתא ונזכר ונחה פטור כמו הסיפא. וכן כי אמרינן בד\"א בחזר ושכח וכו' אין אנו צריכין תו לפרש דאו קלטה תנן אלא דוקא נזכר וקלטה אחר וכו' ודתידוק הא נזכר ונחה חייב הא מוקמינן לה בחזר ושכח ובגמרא הכי נמי איתנהו תרי שינויי דרבא מתרץ למתני' דתרתי קתני נזכר וכו' או שקלטה וכו' ובהכי מתרצא מתני' כדכתיבנא ורב אשי קאמר דמתני' לעולם חדא קתני ומתרצא בבד\"א שחזר ושכח וכו' ואע\"פ שדברי שניהם אמת להלכה. מ\"מ במשנה א\"א לפרש שניהם כאחת דאי תנן או שקלטה אחר וכו' אם כן מיירי בלא נזכר ודיוקא דהא נחה וכו' נמי בלא נזכר ולא קשיא ולא מידי אלא פשיטא שיהא חייב ומאי מהדר בד\"א כשחזר ושכח ואנן לא נזכר כלל איירינן וארישא דתנן ונזכר ולא קלטה אחר אלא נחה לא מצי לדייק כלל דהא בנחה איירי ואעפ\"כ פטור תנן. ואין ספק שיש קיצור בדבריהם ונתכוונו לכתוב שני פירושים חלוקים. ואמאי דמוקמינן בחזר ושכח פירש\"י דאשמעי' דאע\"ג דנזכר והויא ליה ידיעה בינתיים מיחייב ואין ידיעה לחצי שיעור באין בידו להחזיר. ועיין ס\"פ דלקמן. [* ובהכי נ\"ל לתרץ דלהכי כפל התנא הלשון דעד שתהא תחלתו וסופו שגגה לומר שאם בסוף שגג אע\"פ שידע בינתיים חייב ובזה נדע פירושא דמתני' ואע\"ג דרב אשי קאמר חסורי מחסרא והכי קתני הא כתבו התוספות שאין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן וכו' ע\"כ ולרבא כ\"ש דכפל הלשון לאשמעי' הא ועיין בפ\"ק דעדיות מ\"ה ופ\"ק דמעילה מ\"ד והתו' כתבו דאין ר\"י יודע לרבא דאמר תרתי קתני אמאי תני ההיא דחבורה כיון דתני הזורק ונזכר פטור ה\"נ חבורה דמ\"ש ע\"כ ואני איני יודע מה ידע ר\"י לרב אשי דהא ה\"נ כיון דאשמעי' בזורק ונחה דפטור כשנזכר בינתיים ולא חזר ושכח ה\"נ חבורה דמ\"ש]: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ\"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ\"ש בס\"ד בשם התוס' ברפ\"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם: \n",
+ "הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה\"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו: \n",
+ "המסתת והמכה בפטיש. פי' הר\"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש\"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ\"ש: \n",
+ "והמכה בפטיש. פי' הר\"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש\"י [* ועיין מ\"ש בפ\"ז סוף משנה ב' בס\"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר\"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ דברי רש\"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ\"ש כל אחד במקומו בס\"ד. ש\"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש\"י לפרש ג\"כ: ובמעצד. פי' הר\"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס\"פ בתרא דבבא קמא ובמ\"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י\"ג דכלים: \n",
+ "זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש\"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע\"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן: \n",
+ "ומלאכתו מתקיימת. פירש הר\"ב שא\"צ להוסיף עליה. וז\"ל הר\"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו: \n",
+ "בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר\"ן: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר\"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ\"ש בס\"ד בסוף מ\"ב פ\"ז] וצריכין אנו לומר שאע\"פ שכן היו עושין מ\"מ לא חשיב ליה לת\"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א\"ל דת\"ק ס\"ל שלא היו עושין כן. שא\"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ\"ש הרמב\"ם [* ואף רש\"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע\"כ]. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"ש בן גמליאל עיין פ\"ח דעירובין]: \n"
+ ],
+ [
+ "החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה\"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ\"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ\"ל: \n",
+ "כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש\"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ\"ט זרע דילועים שנים ה\"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע\"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין: \n",
+ "והמקרסם והמזרד. פי' הר\"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב\"ם שחייב משום זורע: \n",
+ "המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב\"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ\"כ בלקיטת עשבים: \n",
+ "כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר\"ב במ\"ה פ\"ח ומ\"ה פ\"ט וכאן קיצר: \n"
+ ],
+ [
+ "בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר\"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב\"ם. וא\"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי\"ל דאי מרישא ה\"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא\"נ איפכא דה\"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ\"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי\"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז\"ל המגיד בפי\"א מה\"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ\"ל: \n",
+ "שם משמעון וכו'. וכתב הרמב\"ם ואף ע\"פ שמ\"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע\"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ\"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ י\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס\"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר\"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב: בסם כו'. עיין משנה ב' פ\"ב דמגילה. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי\"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד בארץ ואחד בקורה. ר\"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הרמב\"ם: \n",
+ "כתב אות אחת נוטריקון. פירש הר\"ב כגון קו\"ף קרבן וכו'. שבשעת הסכנה היו כותבין כן כדתנן במשנה י\"א פ\"ד ממסכת מעשר שני. וה\"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי מקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. [* ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר\"יו וכן פי' בערוך ודרך הסופרים לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרות [א) בתוי\"ט ד\"ק ספירות] בל\"א קאנצליו\"ש [ב) קאנצליו\"ש (קאנצלייאיס)]: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת שחרית ואחת בין הערבים פי' הר\"ב כיון דה\"ל שהות בינתיים וכו' וקשיא לי ממ\"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגות מלאכות הא מפרש\"י ברפ\"ז דאפי' ימים שבינתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגת שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבינתיים הווין ידיעה שא\"א שלא שמע וכו' ומשמע דדוקא ימים דהיינו ששת ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא ותדע דאלת\"ה א\"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אתה יכול למצוא שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית ובתוס' הקשו דה\"ל לפרש שיעור השהות כלומר דשחרית ובין הערבים אינו שיעור מפורש ועוד הקשו מגמ' דהתם וכתבו דנראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאע\"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר\"ג ע\"כ: \n",
+ "רבי גמליאל מחייב. פי' הר\"ב דסבר אין ידיעה וכו' גמ'. וכתבו התוס' נראה דטעמו משום דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה: \n",
+ "וחכמים פוטרין. עיין מ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "האורג. אע\"ג דהצד צבי ומלאכותיו נשנית בסמוך למלאכת הכותב אפ\"ה הקדים לפרש דיני אורג ודכוותיה משום דדמיין בשיעורא דכותב בשתי אותיות חייב וכן אורג בשתים ואף ר\"א ס\"ל בשתים אלא דמחלק בין אלימי לקטיני כדאיתא בגמ'. [* עוד עי' בכריתות פ\"ד מ\"ב] ומשום דבאורג איכא פלוגתא הקדים לשנותה קודם העושה שתי בתי נירין כדי לסומכו לאינך דלית בהו פלוגתא ושיעורן נמי בשנים: \n",
+ "ואחת על האריג. ומתני' ה' דפי\"ב כתב אות א' סמוך לכתב דלא כר\"א כדאיתא התם בגמ' [* ועיין במשנה ב' בפ\"ד דכריתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "[* בנירין. כתב הר\"ב מפרש בגמ' שמרכיב שתי פעמים כל חוט של שתי כו' וז\"ל הגמ' מאי בנירין אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא ופירש\"י שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ\"א ופעם שלישית מרכיבו על חוט שקורין ליצ\"א המורכב על הקנה ע\"כ ולא יכולתי לעמוד על הפי' הזה מפני שכשרציתי להבינם בקשתי לראות מלאכת האורג כיצד הוא וכשראיתיו לא מצאתיו באופן שיכולתי ליישב בו את הפי' הזה ואמנם יכולתי להסכים דברי אביי עם אופני כלי האריגה שראיתי בענין אחר מהפי' הזה וזהו בהקדים מה ששנינו בריש פכ\"א ממסכת כלים הנוגע בכובד העליון ובכובד התתתון בנירים ובקירוס והכובדים פי' הר\"ב שם שהם שני עצים עגולים הא' סמוך לו אשר עליו יוכרך הבגד הנארג אחת לאחת והוא הנקרא העליון והב' הוא אשר עליו כרוך השתי אשר יהיה נארג והוא הנקרא התחתון והנירים הם חוטין הארוגין על הקנה ובעבורן מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט [זה הל' תקנתיו לעיל פ\"ז משנה ב'] וקירוס מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים ע\"כ. והנה הנירים שהם חוטים כו' הנה הנם עשויים באופן זה שתלוים סמוכים ותכופים וכפולים בקנה ולמטה בקצותם הם גם כן כפולים על קנה מלמטה וכמו שפירש\"י והר\"ב בניר שקורין ליצ\"ש כך פי' הר\"ב ג\"כ בשקלים פ\"ח משנה ה' על נימין והתם כפולים עד כ\"ד לכך כאן נמי ע\"ש כפילותם נקראים נירין. והנה כל שני חוטין הסמוכין קשורים יחד בסמוך לשלישותם ממעל וכן עוד קשר בקצת ריוח מהקשר של מעלה ונמצא שבין כל אלו שני חוטין יש קצת ריוח והיינו בכדי חוט שתי ההולך ביניהם וחוט שתי אחר סמוך לו הולך בבין שני הקשרים הנזכרים וכן כל חוט שתי הולך בין הרווחים וחוט אחד בין הקשרים עד גמירא כל רוחב חוטי שתי שעל כובד התתתון והנירים הם שנים סמוכים זה לזה כדי שכל חוט שבנירים בין הרווחים של האחד הולך בשני בין הקשרים והחוט שהולך בראשון בין הקשרים הולך בשני בין הרווחים וע\"י כך יעלה זה החוט וירד זה ויבא הערב כו' כמ\"ש בשם הערוך לעיל פ\"ז. והקירוס דתנן התם שהוא כעין מסרק עשוי מעצים דקים סמוכים מאד זה לזה רק קצת ריוח ביניהם בכדי חוט ומחוברים למעלה ולמטה ע\"י קנה דק וכל חוטי השתי הולכים בין הרווחים ומעתה הא דאמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא נ\"ל דהני תרתי שהם סמוכים ועשויים מן חוטין קשורים באמצעיתן ויש בין שני קשרים ריוח מה קרוים בי נירא שהוא כמו בתי נירין בלשון הקדש כדאמרי' בי פלניא בי נשא והלכך השלישי שאין בו כמו בתים קראו אביי נירא שהרי הוא כדמית נירא אע\"פ שאינו מחוטין הנקראים ליצ\"ש ותהא משנתינו כאילו שנויה העושה בשתי בתי נירין ובנירין ואין כל כך תימא שבמשנת כלים קורא קירוס מה שקורא כאן נירין שכן יש לכלי זה השלישי שתי מלאכות שהשתי עובר בתוכו כמו שעובר בשתי נירין הקודמין וגם בו מכין ומחברים הארוג לכך יתכן גם כן שיהיה לו שתי שמות כל שם על מלאכה אחת שעושין בו ועיין לקמן בסמוך]: [* בקירוס. פירש הר\"ב יריעה ארוגה כו'. כך פירש הרמב\"ם ובדבור דלעיל הראיתיך פירוש אחר מהר\"ב והוא ג\"כ מפירוש הרמב\"ם רפכ\"א דכלים וצ\"ע טובא ובעיני נראה שזה עד מוכיח על מה שפירשתי לעיל דאביי כולל קירוס עם בתי נירין וקוראו נירין ומש\"ה הוא שפירש הרמב\"ם כאן ואחריו הר\"ב דקירוס הוא יריעה כו' אך ודאי דאכתי צ\"ע מי המכריח אותם לפרש בכלים בענין אחר ועוד קשיא לי דהרמב\"ם בחבורו פ\"ט מה\"ש לא העתיק לקירוס והיה נ\"ל ג\"כ שזו ראיה לפירוש שלי בכאן דבנירין השנוי פה היא הקירוס שלשם אבל א\"ל דל\"ג כאן בקירוס דהא רב יודא מפרש בגמ' מאי קירוס ודוחק לומר דאף לזה ל\"ג. ועוד קשה על הרמב\"ם שהוסיף סבכה ואריגת חבלים ואין נראה לי שיהיה זה הפירוש של מצבייתא שאמר רב [א) בגמ' רב] יודא על קירוס ועיין עוד ברפכ\"א דכלים ותמיהני שהראב\"ד והמגיד והכ\"מ כולם לא העירו בכל זה]: \n",
+ "בנפה ובכברה ובסל. פירש\"י הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקונו ע\"כ: \n",
+ "והתופר וכו'. משום דבעינן למתני הקורע בחמתו וכו' משום הכי קתני התופר וכו'. הקורע וכו' אף על גב דכבר תנא לה באבות מלאכות. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הקורע על מתו. פי' הר\"ב אבל על מת שחייב לקרוע עליו מתקן הוא. גמ'. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור וכתב הרמב\"ם שהקורע על מתו שחייב לקרוע חייב משום דדעתו מתישבת וחומו מתפשר וכו' וכן כתב גם כן בחבורו פרק עשירי ולכאורה קשה לומר כן דלדבריו דכשהוא קורע על המת. משכך חמתו בכך ודבר זה נראה שאסור שהרי משנה שלימה שנינו בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו ועוד דאם כן כשקורע על המת שאינו חייב להתאבל עליו משכך נמי חמתו בקריעתו אלא שכל זה יש לדחות דמאי דאמרן שדבר זה אסור לא קשיא ולא מידי דבגמ' העלו דמקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים ואפילו הכי לענין חיוב דשבת סבירא ליה להרמב\"ם דחייב שהרי שיכך חמתו. ודמוקים בגמ' למתניתין בקורע למרמי אימתא אאינשי ביתא שזה מותר. תירץ המגיד בפרק ח' מה\"ש משום דמשמע ליה דמתניתין דומיא דקריעת מת דשרי מיירי אבל לעולם לענין מלאכת שבת אפילו בדבר של איסור חייב כיון שמשכך חמתו. ודקשיא אם כן אפילו על שאר המתים נמי. יש לומר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל. ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע ועם כל זה שכתבתי לא נחה דעתי בכך לומר שעל ידי הקריעה דעתו מתישבת וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך כו' ועוד קשה לי דלמה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו לקרוע ואע\"פ שהמצוה מדרבנן היא כמ\"ש המגיד בריש פרק ח' מהלכות אבל לא יהיה זה קל וגרוע ממה שנחשיב למשכך חמתו וכי לא הוי תיקון יותר כשמקיים מה שיש עליו חובה מדרבנן וגזרו מיתה לשאינו קורע כמ\"ש שם מהתיקון שעושה במשכך חמתו. וא\"ת התורה שאסרה הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום שחכמים ציוו לקרוע. לא מחכמה שאלת על זה דהתורה כשאסרה אסרה הקריעה דומיא דהוה במשכן כמפורש במשנת אבות מלאכות. אלא שאחרי שהחכמים ציוו לקרוע על המת שחייב להתאבל עלי' אמרו ז\"ל שהעושה כן בשבת יתחייב על הקריעה שעושה מלאכה בשבת שהרי מלאכת תיקון הוא עכשיו ועוד שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב. ומיהו בתוספות דבור המתחיל הא רבי יהודה כו' פירשו בשם ר\"י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה. ולהכי הוי קריעה תיקון לפי שבקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה ואין בו חמום עד כאן. הרי שסוברים שעל ידי הקריעה נסתלק חימומו. [* והחכמת שלמה הגיה תיבת ואין שצ\"ל ואית ולא נהירא לי לפי שכל לשונם זה הוא לשון הקודש ויכניסו בו תיבה אחת ארמית והיו יכולין לכתוב גם בלשון הקודש היינו לכתוב ויש] ו[* לכן] נראה עם היות שאין דעת חכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה. מכל מקום האמת כך הוא שעל ידי זה מסתלק חמומו: \n"
+ ],
+ [
+ "שיעור המלבן וכו'. [הא] דמקדים להו קודם שיעור האורג אע\"ג דבאורג קיימינן השתא הואיל ושיעורן ג\"כ בסיט כמו האורג וגם הוא כפול להכי אקדמינהו: \n"
+ ],
+ [
+ "הצד צבי וכו'. כבר כתבתי בריש פירקין שהדין היה להקדים דיני הצד קודם דיני האורג אלא מהטעם שכתבתי שם הקדים דיני האורג והשתא דסיימינהו נקט דיני הצד ולא דיני הקושר אע\"פ שהוא נשנה באבות מלאכות בין האורג להתופר ושנתפרשו דינם ביחד מהטעם שהתבאר לעיל: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם והל' כמותו דמפרש וכו'. ואע\"ג דתני ליה בלישנא דפליג אשכחינן טובא דכוותיה וכתבתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "נעלו שנים וכו'. תני לה חדא זימנא במשנה ה' פ\"י ומשום מתני' דבתרא תני לה הכא זימנא אחריתי כמו שתרצו בגמ' לעיל במשנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "[* אף ע\"פ שעמד הראשון והלך לו. כלומר לפנים אל תוך הבית דאלת\"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח\"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפי'. נ\"ל]: \n",
+ "ונועל את ביתו וכו'. וכתבו התוס' וא\"ת מאי אולמיה דהך מהך ונראה לריב\"א דס\"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה הוא בא: \n",
+ "ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' הר\"ב צבי שהוא נצוד כבר וכן לשון רש\"י ופירש הר\"ן כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע\"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף ע\"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני אי נמי כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאעפ\"י שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתת את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והחובל בהן חייב. פי' הר\"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר\"י בן נורי במשנה ב' פ\"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ\"ש הר\"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ\"ש הרמב\"ם ומ\"ש הר\"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק\"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש\"י כתב זה הפירוש וי\"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ\"פ מפרק הוא אע\"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע\"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ\"ש בס\"ד במ\"ג פי\"ב. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ\"ש בפ' דלעיל משנה ג': \n",
+ "שלא לצורך פטור. פי' הר\"ב דאין במינן נצוד. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור\"ת מחקו מן הפירושין ע\"כ. וכתב הר\"ן דהה\"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש\"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא\"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ\"ד. ותמה אני על הר\"ב והרמב\"ם שהם סוברים דאין הלכה כר\"ש בספ\"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב: \n",
+ "חיה ועוף שברשותו. פירש הר\"ב שהרי נצודים וכ\"כ רש\"י ועיין במ\"ה פרק דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "בין מרובה בין מועט. פי' הר\"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה\"ק. רבי יוסי בברייתא. וא\"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי\"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ\"א. והרמב\"ם כ' בחבורו פכ\"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע\"כ. ויותר מסתבר פי' הר\"ב וכדפירש\"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה\"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב\"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש\"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל\"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל\"פ. אלא טעמא דהרמב\"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י\"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש\"י והר\"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ\"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב\"ם וכתבתי דאף הרא\"ש סובר כמותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין אוכלין איזוב יון כו'. וטעמא משום טוחן כמ\"ש הר\"ב ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפרק כ\"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהא תנן במשנה ו' פרק אחרון דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות: \n",
+ "כל האוכלים וכו'. גמ' לאתויי טחול לשניים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשים להם וסד\"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ\"ל. וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ: \n",
+ "וכוס עיקרים. אף ע\"ג [א) בדפוסים הראשונים: דמרפא לירוקא ועוד דמרפא לזבה כו'] דמרפא לזבה כמ\"ש הר\"ב ולא מעקרא כדאיתא בגמרא קרי להו אינשי בשם עקרים כדי שיהא מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים: \n",
+ "שמן עיקרים. נראה שר\"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות ורש\"י פי' כן בכוס של עיקרים: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר\"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י׳:כ״ו) דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ואם מגמע ובולע ש\"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה\"ה דה\"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע\"כ. ומלת מגמע עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"א: \n",
+ "רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב\"ם והלכה כר\"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב\"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר\"ש ולא מטעמיה דאילו ר\"ש אע\"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב\"ם על שפסק במשנה א' פרק י\"ח דלא כרשב\"ג [* וגם ל\"ק על הר\"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כך חייב על התירן. עיין מ\"ש בסד על והמתיר בפרק ז' במשנת אבות מלאכות: \n"
+ ],
+ [
+ "כקשר הגמלין. הר\"ב שזכר נאקה נמשך אחר לשון רש\"י ועיין מ\"ש בס\"ד בריש פרק ה' בשם הערוך: \n",
+ "קושרת וכו'. פי' לכתחלה כמ\"ש הר\"ב וחסורי מחסרי וה\"ק ואלו הן המותרין לכתחלה. הר\"ן: \n",
+ "קושרת אשה מפתחי חלוקה. גמ' פשיטא לא צריכא דאית לה שני פתתים דהיינו אותן לשונות שפירש הר\"ב ואם אינה מתרת אלא האח' יכולה לפושטה וללובשה בדוחק מ\"ד חד מינייהו בטולי מבטל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרוייהו ליתסרי קמ\"ל: \n",
+ "וחוטי סבכה. גמ' פשיטא לא צריכא דרויחא לה ואינו מהודק בראשה מ\"ד משלף שלפה ליה מראשה כשהיא קשורה וה\"ל קשר של קיימא קמ\"ל דאשה חסה על שערה פן תנתק השער ומשרא שרי ליה: \n",
+ "ושל פסיקיא. כתב רש\"י איכא נמי לשנויי כה\"ג מ\"ד מחתה ליה דרך רגלה ויוצאה קמ\"ל דלא עבדי הכי משום צניעותא: \n",
+ "ורצועות מנעל וסנדל. יש בגמ' הרבה צדדין מהן לחיוב מהן לפטור ומהן להיתר והרבה פירושים נאמרו בהן וביאר הרמב\"ם בחבורו פרק עשירי שהמותרים הם שקושרים אותם על הרגל בשעת מלבוש שאלו ודאי אינן מעשה אומן ולא של קיימא: \n",
+ "ונודות של יין וכו'. כתב הר\"ב ואף' על גב דאית ליה תרתי איסרי פי' רש\"י ובאחת מהן יכול להוציא יין ונ\"ל אבל בדוחק וכן בקדרה של בשר וכמו שפי' בכל האחרים: \n",
+ "רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה. גמ'. פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי פירש\"י שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה ל\"א תרתי איסרי שקושרן היום בשני צדי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול מ\"ד חד מינייהו בטולה מבטלה ויוציאנה בדוחק קמ\"לן ומ\"ש הר\"ב שכן הלכה מסיק בגמ' דלא פליג דהא דמי להנך דלעיל. וגם זה מאותן שכתבתי בפרק אחרון דבכורים שנשנה בלישנא דפליג ול\"פ: \n",
+ "רבי יהודה מתיר. פי' הר\"ב בחבל של גרדי. וכתב הרמב\"ם שאין כלי הגרדי מוקצין והכי איתא בגמ' ועיין בפי' הר\"ב בספ\"ג: \n",
+ "כלל אמר רבי יהודה וכו'. כתבו התוס' תימה אהיכי קאי אי אמלתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו. משמע הא איסורא מיהו איכא. וי\"ל דה\"ק כל שאינו של קיימא אין חייבין עליו. הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה ולאפוקי מדרבנן דאמרי עניבה לאו היינו קשירה. א\"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה עכ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "מקפלין את הכלים. משום דתנא לעיל קושרת אשה מפתח חלוקה וכו' שהם מתיקוני בגדי האדם נקט לה נמי להך שהם תיקוני הבגדים. ואע\"ג דלא הויין משום קשירה. ולא נאסרו אלא משום דהוי כמתקן מנא. וכדרך שאסרו טבילת כלים במ\"ג פ\"ג דתרומות ובמשנה ב' פ\"ב דביצה. ולפי שהקיפול שמקפלין הוא מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטים כשאינם מקופלין כמ\"ש רש\"י לכך סמכו הרמב\"ם בפכ\"ב וכן הטור בסי' ש\"ב אצל דינין האסורים משום כיבוס ומשום סחיטה ואולי נמי שסוברים שאסרו חכמים מטעם גזירה שמא יבוא לידי כיבוס אם נתיר דברים הבאים להעשות ע\"י כיבוס. וכן משמע קצת: \n",
+ "ומציעין את המטות. הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיא מלה עברית (בראשית מ״ט:ד׳) יצועי עלה. הרמב\"ם: \n",
+ "מלילי שבת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n",
+ "מיום הכפורים לשבת. פי' הר\"ב שחל להיות בערב שבת וכן וחלבי שבת קריבין ביום הכפורים שחל להיות במ\"ש כפירש\"י. וא\"ת הא לא מקלע יום הכפורים במ\"ש כמו שאפרש בס\"ד בפ\"ה דסוכה משנה ה' הא אוקמינן התם להך מתני' כאחרים דס\"ל דכל החדשים כסדרן א' מלא וא' חסר ואין כאן דחיה כלל. [* ועיין מ\"ש בזה במשנה ז' פי\"א דמנחות. ודתנן חלבי. כל אברי עולה בכלל. כך פרש\"י פ\"ה דסוכה דף נ\"ד]: \n",
+ "רבי עקיבא אומר לא של שבת וכו'. וטעמו כדתניא עולת שבת [בשבתו] לימד על חלבי שבת שקרבים ביוה\"כ יכול אף של יוה\"כ בשבת ת\"ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר\"ע אומר עולת [וגו'] לימד על חלבי שבת שקרבים ביו\"ט יכול אף ביוה\"כ ת\"ל בשבתו. והא דכתב הר\"ב בדר\"י משום דשבת חמור. כלומר ולהכי למדין משבת ליוה\"כ ולא מיוה\"כ לשבת. ובדר\"ע פי' שוין הן. כלומר שהכתוב עשאו שוין לדבר זה דהא ודאי דשבת חמור שהוא בסקילה ויוה\"כ בהכרת: \n",
+ "לא של שבת קרבים וכו'. וכ\"ש קיפול דצורך הדיוט: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מצילין. פירש הר\"ב לחצר אחרת שבאותו מבוי אע\"פ שלא עירבו ותנן בסיפא למבוי שאינו מפולש וכבר הזכרתי בספ\"ב דעירובי חצירות ושתופי מבואות תרוייהו מתקנת שלמה ובית דינו הם. והלכך הא דנקט הר\"ב אע\"פ שלא עירבו. הה\"נ שלא נשתתפו וכ\"כ הב\"י סימן של\"ד בשם הר\"ן אע\"פ שלא נשתתפו בו. ובשם שבלי הלקט מדלא קתני גבי כתבי הקדש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין ש\"מ דאפי' לא ערבו ולא שתפו שרי משום כתבי הקדש ע\"כ. וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "מצילין מזון ג' סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת. ומ\"ש הר\"ב לחצר המעורבת תנן בסמוך. ומ\"ש מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית אתי לכבויי כלומר שמתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ולפיכך אמרו שלא יציל. ומעתה לא יהא בהול ולא ישכח בשבת: \n",
+ "בלילי שבת. ועי' מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם היו פקחים. פי' הר\"ב ויודעים דלאו שכר שבת שקלי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו. אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכין בכל מהפקירא. אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ\"ש הר\"ב דבירא שמים עסקינן והכי איתא בגמ'. ומ\"ש בפי' הרמב\"ם באנשים חסידים איירי הוא טעות מן המעתיקים דבהדיא אמרינן בגמ' דחסיד אפילו אגרא דשרי בשבתא כי האי גוונא לא שקיל דלא מיקרי חסיד אא\"כ מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואף ע\"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר י\"ח כלים. פירש הר\"ב שהוא רגיל ללבוש בחול. וטעמיה דאי לביש טפי ונפיק בהו לרה\"ר הוי משאוי ומש\"ה אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה\"ר הר\"ן: \n",
+ "שמנה עשר כלים. כתב הר\"ב ושני בתי שוקים שאינן מחוברי' כאחת כדרך מלבושי האשכנזים וסביבותיהם אבל הרמב\"ם מנאן לחד מנא ומסתבר כדבריו שכן הן מלבושי אותן הארצות וכדרך מלבושי ארץ פלוניאה וכן מונה מלבושים אחרים ואין להאריך בהן. ומ\"ש הר\"ב ושני בתי ידים שמלבישים כו' ומכסים בהן הזרועות כו' כתב הרמב\"ם כי ארצם היתה קרה וכו'. ובערך ארץ מצרים ששם נתישב הרמב\"ם הוא אומר. שכן א\"י צפוני לארץ מצרים כנזכר הרבה פעמים במקרא וראשונה בפרשת לך לך וכל שתי ארצות ששתיהן לצפון מנטיית השמש אותה הארץ שהיא דרומית לשנייה הנה היא יותר חמה מהשנייה מפני קורבתה יותר לנטיית השמש ומפני כן אלו הארצות הם קרים [יותר] מא\"י לפי שהם הרבה יותר לצפון מא\"י ואף בבל היא צפונית קצת לערך ארץ ישראל: \n",
+ "וחוזר ולובש ומוציא. כתב הר\"ן והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ע\"כ. ולכל הפוסקים לא דברי ר' יוסי בלבד הוא אלא ד\"ה מלבד להרמב\"ם כפי מה שפירש בו בכ\"מ שהן דברי ר\"י בלבד. [* ואע\"פ שבספר רבינו אשר כתב אתאן לת\"ק ויש לו קצת פנים מפרש\"י מ\"מ בספר מעדני מלך כתבתי שאין הכרח מפרש\"י ושצ\"ל אתאן ככ\"ע]: \n",
+ "בואו והצילו עמי. כתב הר\"ב אבל לעיל אמר והצילו לכם שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל וכו'. [* דהכי מפרש הר\"ב מאי דאתמר עלה דמתניתין גבי מזונות קתני לכם משום דלא קא חזי אלא מזון ג' סעודות אבל גבי לבושים קתני עמי משום דקא חזי ליה לכולי יומא ר\"ל דכיון דלא קא חזי אלא שלש סעודות אפשר שזה סעד א' או ב' וזה לא סעד כלל או רק א' אבל מלבושים לכולי יומא חזו בשוה ונמצא שכולם שוים בהצלת מלבושים]. והא דאמרן לעיל דמהפקר קא זכו. לאו מטעמא דאמר והצילו לכם. אלא דזכו מן ההפקר כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר ונקט דאומר לאחרים שאע\"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמן שרי כמ\"ש שם הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "פורסין עור של גדי. לפירש\"י שכתבתי בפרק ד' דדוקא עורות של בהמה גסה מטלטלין דחזי למזגא עלייהו מפרשים התוס' לעיל דהכא מיירי כשייחדו לישיבה ולר\"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה [א) בד' פראג: לעיל ביבשים והכא בלחין ובא מתוקן בד' קראקא כמו שהוא לפנינו] לעיל והכא ביבשים וביו\"ט אף בלחין: \n",
+ "[* שידה. פי' הרע\"ב העשוי כמין ארון עמ\"ש במ\"ב פי\"ח דכלים]: \n",
+ "מפני שהוא מחרך. מודיע תועלת פרישת העור וכו'. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני ששביתתו עליהן. ולעיל ספ\"ט כתבתי דקי\"ל קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו מוקי לה בגמ' דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו ודכוותיה בנכרי ואפילו הכי שרי דאע\"ג דיודע דנוח לישראל אפילו הכי אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד: \n"
+ ],
+ [
+ "כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ\"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר\"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע\"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי\"ל כוותיה וראיית הרז\"ה ז\"ל לפסוק כר\"י כבר דחאה הרמב\"ן בסוף מסכת שבת. והרי\"ף והרא\"ש שם והרמב\"ם פכ\"ה מה\"ש כולם פסקו דלא כר\"י ועיין בפרק י\"ח משנה ב': \n",
+ "ועל צואה של קטן. כתב הר\"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב\"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר\"ב וה\"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך: \n",
+ "ועל עקרב שלא תישך. כתב הר\"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי\"ד. אבל תימה מדתנן בפ\"ב דעדיות מ\"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש\"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב\"ם בחבורו פ\"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה\"ה דחייב ועמ\"ש במשנה ב' פי\"ח: \n"
+ ],
+ [
+ "מילא מים להשקות לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה\"נ [א) כ\"ה בד' קראקא אך בדפוס פראג: דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל כו' ועי' ר\"ן] דאפי' מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ\"מ אהני ליה מעשיו שעל ידי מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר\"ן ור\"י בתוספות. ועיין במשנה ב' פרק ג' דביצה: \n",
+ "כבש. מקום חלק שיורדין בו ואין [בו] מעלות כסולם כ\"פ הרמב\"ם ועיין בדברי הר\"ב במשנה ג' פרק ג' דמדות ועייין בפרק ג' דביצה מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הכלים. פי' הר\"ב שיש להן דלתות וכן לשון רש\"י וטעמא שאלו מלאכתן להיתר הן ואילו בשאר כלים פליגי לקמן. הר\"ן: \n",
+ "אע\"פ שנתפרקו בשבת. מפרש בגמ' דה\"ק אף ע\"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. והן הן דברי הר\"ב [* ועיין מ\"ש בס\"ד במ\"ה]: \n"
+ ],
+ [
+ "לתת עליו לקטן. מזונות. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם לאו וכו'. [* פי' הר\"ב אע\"פ שהיא חלול] אין חללו עשוי לקבל כלום ומ\"מ בודקין בו שמהפכין זיתים לראותן אם נתאסף שמנן בתוכן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. וכ' הר\"ב דל\"פ אלא בנשברו בשבת אבל נשברו מע\"ש כ\"ע מודו דניטלין וכו'. גמ'. ובריש פירקין משמע דכשנתפרקו הדלתות מן הכלי בשבת דשרו יותר לטלטל מנתפרקו בע\"ש כתבו שם בתו' דלא דמי דהתם אכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכסוי עם הכלי אבל הכא לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד: \n"
+ ],
+ [
+ "[* אם ממלאים בה. פירוש בקרויה ואינה נופלת פי' האבן וכן הוא אומר בפרשת ויצא והאבן הזאת]: \n",
+ "זמורה שהיא קשורה. דשוב לא יבא לתקנה אבל אינה קשורה אף על פי שתקנה מבעו\"י ויש עליה תורת כלי לא כדמפרש בגמרא שמא יקטום דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי: \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין וכו'. פי' הר\"ב בין קשור ובין אינו קשור והלכה כחכמים. ועיין בפרק בתרא דעירובין מ\"ח וי\"א שכ' דבעינן קשור בנגר הנגרר ושם אפרש בס\"ד ועיין מה שאכתוב בס\"ד במשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "במה דברים אמורים בכיסוי קרקע. פירש הר\"ב בכיסויי קרקעות ל\"פ דאסור אי לית להו בית אחיזה. פירש\"י דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקיל והדורי עביד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אפילו ארבע וחמש קופות. פירש הר\"ב לאו דוקא וכו'. [ובגמרא] [* כדאמרי אינשי פירש\"י חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר יפנה יותר]. הכי איתא בגמ' לפי גירסת [א) בדפוס פראג: גירסת ספרונו] ספרים שלנו [* והתוס' בפ' האומנין סוף ד' ע\"ט כתבו דלא שייך לשנויי דלא זו אף זו קתני כיון דד' בכלל ה' אלא שמוסיף ע\"כ. ולי נראה במספר ד' וה' שכן] מצינו דאורחא דתנא למתני הכי כדתנן [* לעיל פט\"ו מ\"ג ו] בר\"פ י\"ג דיבמות ובמ\"ג פי\"א דכתובות ורפ\"ד דב\"ק ומ\"ט [* וי'] פ\"ב דבבא מציעא וברפ\"ו דסנהדרין ובפרק בתרא דחולין ובספ\"ב דפרה ובכולהו מסתבר לי דמסרך סריך בתר תשלומי ד' וה' דפרק ז' דב\"ק דהתם בדוקא ככתוב בתורת משה: \n",
+ "[* קופות. בירושלמי מפרש כהא דתנינן [בשקלים פ\"ג] קופות של ג' [ג'] סאים] [תוספות]: \n",
+ "אבל לא את האוצר. כתב הר\"ב דילמא אתי לאשוויי גומות. עיין משנה ז' פרק ב' דביצה: \n",
+ "ודמאי. פירש הר\"ב דחזי לעניים וכו' ואי בעי הוה מפקיר' וכו' בגמ' איתא הכי וכתבו התוספות דה\"מ למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזי [לכהן] אלא כיון דאשכח טעמא דאפילו לדידיה מצי חזי אמר. ובפרק כל שעה ובפרק ג' שאכלו איצטריך להאי טעמא ע\"כ. ובפ' בכל מערבין איצטריך נמי להאי טעמא אליבא דסומכוס כמו שכתבו שם התוס' דף ל\"א וכתבו עוד שם דמשום הכי משני הכא נמי כמו דמשני התם דאיצטריך לשנויי הכי ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ג דסוכה: \n",
+ "[* והקדש. כתב הר\"ב אינו נפדה בקרקע דכתיב ונתן את הערכך וגו'. וברפ\"ז דברכות כתב הר\"ב דכתיב ונתן הכסף וגו' והכי איתא בסוגי' דהתם ודהכא ועי' מ\"ש שם והרמב\"ם בברכות לא פי' כלום והכא פירש כדכתב הר\"ב ולא מצאתי לדרשה זו בשום מקום ובת\"כ פרשת בחקותי ממעטי' קרקעות מבשקל הקדש דמשמע דוקא סלעים ופדה לרבות כו' והתוס' דהכא הביאוה ברייתא זו דת\"כ ומסקי שהיא עיקר. דמונתן תקשה מטלטלין נמי לא וכתבו דמיהו איכא למדרש בכלל ופרט וכלל ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ד דב\"מ בהא דכלל ופרט וכלל ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ח דבכורות לענין הדרשה דת\"כ]: \n",
+ "[* והתורמוס. פירשו הר\"ב בסוף מ\"ג פ\"ק דכלאים [ועיין] [ב) לא נדע כוונתו] גם לקמן בפרק כ' מ\"ג ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במ\"ד פ\"ק דטבו\"י]: \n",
+ "אבל לא את הטבל. דטבל לכהן נמי לא חזי דאסור לכהן לאכול מפירותיו בטבלן כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"א מה' מעשרות: \n",
+ "ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ז דברכות בשם תלמידי ר\"י: \n",
+ "לוף. במשנה ב' פ\"ה דשביעית כתב הר\"ב לפי' הרמב\"ם ולא זכר פירש\"י שכתב בכאן: \n",
+ "ר\"ש בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. ות\"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותי' אא\"כ דרך בני אדם לגדל אותן. [* ומה שכתב הר\"ב דאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל עיין במשנה ז' פרק ח' דעירובין]: \n"
+ ],
+ [
+ "אם התקינן למאכל בהמה. משום דסתמייהו דהני להסקה קיימא בעי בהו הזמנה כ\"כ הר\"ן. ומעתה מ\"ש הר\"ב שמזרדין אותן למאכל בהמות ר\"ל לפעמים ולא מן הסתם: \n",
+ "כופין את הסל כו'. כתב הר\"ב והאומר אין כלי ניטל כו'. עיין מ\"ש במ\"ז פרק ט\"ז: \n",
+ "דוחין אותה. עיין מ\"ש בס\"ד בספכ\"ג: \n",
+ "מדדין. היא מלה עברית כמו (תהילים מ״ב:ה׳) אדדם עד בית אלהים. רמב\"ם: \n",
+ "מדדין עגלים וסייחים. למה שכתב הר\"ב והכי איתא בברייתא דאווזין ושאר עופות מדדין. קשה דלחלק בעופות בין תרנגולת לאווזין ושאר עופות. ואמאי מחלק בין תרנגולין לעגלין וסייחין. ומיהו למה שפסק הר\"ן לחלק בין גדולים לקטנים. דקטנים לא שרי לטלטולי אלא בחצר אבל לא ברה\"ר וגדולים אפי' ברה\"ר שרי ניחא. דמתני' ברה\"ר מיירי כמ\"ש הר\"ן מכח סיפא דמדדה את בנה דמפרשינן בגמ' ברה\"ר ומינה דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה\"ר. ולהכי תני עגלים וסייחים ולא שאר עופות לאשמעינן דדוקא בגדולים שרינן ברה\"ר. ובנוסח משנה בגמ' וכן בספרים שלפנינו גרסי במתני' עגלים וסייחים ברה\"ר אבל ברי\"ף וכן בנוסח משנה דוקניות ל\"ג ברה\"ר: אבל אם הוא גורר אסור. ולא אמרינן חי נושא את עצמו [כדלעיל משנה ה' פ\"י] כיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר. הר\"ן. והאי אסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו כמ\"ש בר\"פ דלקמן [* וע\"ש דלתוספות נראה דדוקא בחולה] ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ט\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "ומחללין עליה את השבת. בגמ' מכדי תני ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי. לאתויי הא דת\"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר וכו'. ומהכא שמעינן דסוגיא דגמ' ס\"ל דאיכא איסור תחום מן התורה. דאלת\"ה מאי קשיא ליה לתלמודא ומחללין לאתויי מאי. הא ודאי דאיצטריך ליה דהא עד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינו אלא מד\"ס. אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי. וסייעתא לפסק הרי\"ף בספ\"ק דעירובין דלכ\"ע משנים עשר מיל ולמעלה לוקה עליהם מדאורייתא ותיובתא לחולקים עליו וסוברי' שאין שום איסור תחומין מדאורייתא ואפי' בכמה פרסאות. דבשלמא אי תחומין מדאורייתא שפיר קא מקשה לאתויי מאי דאע\"ג דאיסור תתומין אין בהם כרת וסקילה אלא מלקות בלבד כמ\"ש הרמב\"ם ברפכ\"ז מה' שבת ס\"ד דמקשן דאה\"נ דלא שרינן אלא לעשות דבר שיש בו מלקות בלבד אבל איסור כרת וסקילה לא. והמתרץ תירץ דלאתויי אף איסור כרת וסקילה קאתי. אלא אי תחומין דרבנן מאי ס\"ד דמקשן לאתויי מאי דהא בהדיא קתני ומחללין דמשמע איסור דאורייתא. דעד השתא לא שמענו דרשאין נ\"ל: \n",
+ "וכל צרכי מילה דוחין את השבת. בגמ' פרק דלקמן דף קל\"ב נפקא ליה מביום השמיני [* דה\"מ למכתב ובשמיני ימול ולר\"א דר\"פ דלקמן דאף מכשירי מילה דוחה שבת מפיק מביום למכשירין] ומילה עצמה הלכה היא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אם לא הביא כלי. פי' הר\"ב איזמל למול את התינוק. ומסיים רש\"י וקאי אמתני' דפירקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת: \n",
+ "מביאו בשבת. וכתבו התו' וא\"ת ויביאו התינוק אצל הכלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו [כדלעיל פרק עשירי מ\"ה] וי\"ל דאחר המילה היה צריך להחזירה לאמו דקטן צריך לאמו הוא ואז הוא חולה והוי כפות דאינו נושא עצמו [ועי' ספ\"ק דר\"ה] וגם אמו מסוכנת ולא תוכל לבא אצלו ועי\"ל כיון דבקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א למהר המצוה כדמוכח בגמ' וכו' ועי' במ\"ב [* פרק דלעיל ובמ\"ב] פ\"ד דסוכה. [* ומ\"ש הר\"ב מגולה להודיע כו'. גמ']: \n",
+ "[על פי עדים. בגמ' איבעי להו אי עדים שנים או איהו וחד שראוי להעיד במקום אחר ואין להקשות דא\"ה לתני ע\"פ א' דאיצטריך לומר שהוא וחד יהיו עדים כשרים יחד במקום אחר]: \n",
+ "כלל אמר ר\"ע. ושנוי בפסחים פ\"ו מ\"ב. ומשולש במנחות פי\"א מ\"ג ועיין בפי' מי\"ג פרק בתרא דעירובין ובפי' רפ\"ו דפסחים ומ\"ש במ\"ח פרק בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "עושין כל צרכי מילה בשבת. גמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי. לאתויי הא דת\"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין וכו'. בס\"ט. וכתבו בתוספות דאע\"ג דבשילהי פרק דלעיל נמי קתני. התם תני ליה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר: \n",
+ "ופורעין עיין בפי' סוף פרקן: \n"
+ ],
+ [
+ "ומזלפין. הזילוף הוא זריקת המים או כל משקה. רמב\"ם. ולשון ארמי הוא דיזוקו מטר איוב ל\"ו כ\"ז מתורגם יזלפון מטרא ועיין משנה ג' פרק ו' דפרה: \n",
+ "אגדרוגיגוס. ענינו ושמו מפורש בספ\"ח דיבמות: \n",
+ "ביום השלישי. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פרק ט'. [* ומ\"ש הר\"ב והלכה כראב\"ע. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "חייב. לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא. הרמב\"ם: \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. עיין מ\"ש בריש מכילתין וכן עיין במשנה ה' פרק ו' דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "יום טוב לאחר שבת. ומילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב כי המילה מ\"ע ויו\"ט עשה ול\"ת כי השם הוא צוה לשבות בו והוא אמרו שבתון ומנע בו מן המלאכה והעיקר אצלנו לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. הרמב\"ם: \n",
+ "שני ימים טובים של ראש השנה. עיין מ\"ש בס\"ד בספט\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינו אוכל בתרומה. כתב הר\"ב מה פסח אסור לערל. דכתיב ביה (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו: \n",
+ "מל ולא פרע וכו'. תימה אמאי איצטריך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב עטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה. תוספות. [* ודבריהם נ\"ל שהוא ע\"פ גי?רס ר\"ת בתוס' דר\"פ הערל (יבמות דף ע\"א) וכן רש\"י ז\"ל שם הזכיר ג\"כ לאותה גירסא. ואליביה קרא דביהושע [ה'] ומול את בני ישראל שנית לציצין המעכבין את המיל' ולגירסא ההיא קאי בקושיא מ\"ד שלא נתנה פריעה לאברהם אבינו עליו השלום. וראיתי ברבות פרשת נשא (פרשה י\"א) משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה וי\"א יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה משקה ע\"כ ופלוגתא זו לענין המוהל. עוד ברבות סוף פרשת בא ע\"ש וכבפרשת נשא איתא בשיר השירים רבה [פ\"א ופ\"ג] אבל לגירסא קמייתא שכתב רש\"י ז\"ל אינו מקשה כלום על האומר שם שלא נתנה פריעה לא\"א ע\"ה השתא מתני' טובא קמ\"ל במאי דחזר ושנה מל ולא פרע דלא תימא כיון דא\"א ע\"ה נצטוה במילה לבדה אף שאנחנו בהל\"מ נצטוינו אף בפריעה מ\"מ כי מל ולא פרע לא ליהוי כאילו לא מל לגמרי מכיון שאברהם אבינו עליו השלום מל ולא פרע עד שנתחדשה הל\"מ קמ\"ל דמכיון שנתחדשה ההלכה לפרוע כך היתה ההלכה דאם לא פרע שהוא כאילו לא מל לגמרי]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "נותני מים על גבי שמרים בשביל שיצלו. לפירוש אחר שכתב הר\"ב וקולטים המים טעם היין. נ\"ל דלשון שיצלו מלשון צללו כעופרת (שמות ט״ו:י׳) ובדבריהם [ב\"ק צ\"א א'] צללת במים אדירים וכו' כלומר שהיין יהיה ננער ויפול וימשוך לתוך המים: \n",
+ "בסודרין ובכפיפה. בגמ' והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה וכו' ופי' הר\"ב שלא יהיה אהל עראי וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם ספכ\"ב וכתב הר\"ן דא\"כ אפילו במסנן בסודרין נמי נימא הכי אלא ודאי משום שינוי הוא והתם כיון דאיכא שינויא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי ע\"כ. ולי נראה דאה\"נ דס\"ל לרש\"י ורמב\"ם שהיו הסודרין מתוחים ונתונים ע\"ג הכלי מבעוד יום. ותדע דבכפיפה על כרחך בהכי מיירי שהכפיפה נתונה בתוך הכלי מבעו\"י אלא שכשנותן לתוכה השמרים מגביה אותה מקרקעית הכלי כדי שיוכל לזוב דאלת\"ה אלא שבשבת נותן הכפיפה לתוך הכלי. הרי מיד שנותנו בתוך הכלי נעשה האהל קודם שיגיע עד למטה בתוך טפח הסמוך לקרקעית הכלי. אם לא שנאמר דכל עוד שעוסק בהורדת הכפיפה ואינו מניח לאו עשיית אהל עראי כלל [הוא]: \n"
+ ],
+ [
+ "שפין. פי' כמו מקנחין או ממרחין. רמב\"ם: \n",
+ "התבן. עיין מ\"ש רפ\"ט דב\"מ בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "הקש. עיין רפ\"ט דב\"מ מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "כר. עיין ספ\"ד ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "מכבש. פי' הר\"ב שני לוחות וכו' על הבגדים המונחים בלוח התחתון ומסיים רש\"י ע\"י יתידות שיש עמודים [מנוקבים קבועים] בארבע הפיאות של התחתונות והעליונות מנוקבות בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים ובכל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות [* ועיין מ\"ש בס\"ד בסוף פ\"ד דמס' זבים]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והאבן בידו. מוקמינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו. פרש\"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואף ע\"ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי ע\"כ. והקשו בתוספות אמאי לא אמרינן דנשדייה לאבן מידו כדלקמן בסמוך גבי כלכלה וי\"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה. וא\"ת תבטל אבן אגב תינוק כדלקמן בסמוך דבטל אגב פירות ואמאי בעינן שיש לו געגועים וי\"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק ע\"כ: \n",
+ "והאבן בתוכה. כתב הר\"ב והוא שיהיו פירות בסל ע\"כ. וכתב הב\"י דמשמע ואפילו במניחה מדעת שרי מפני שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והביא ראיה לדבריו. ועיין בפי' המשנה דלקמן גבי מעות שעל הכר. וכתב עוד הר\"ב אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין כלומר הפירות והאבן והכי איתא בגמ' ולשדינהו לפירי ונשדי לאבן ונינקטינהו. ופירש\"י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עוד ומתני' איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה וכו' נמשך לפי' הרמב\"ם שהצריך כל הג' תנאים ביחד. ודבריו תמוהים הן. דמכיון שהאבן נעשה דופן לכלכלה מה צריך עוד לשום תנאי אחר. והכי איתא בגמ' ולנעורינהו נעורי אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה משמע ודאי דהדר ביה ומוקים אותה אפי' בפירות דלא מיטנפן הואיל והאבן נעשית דופן לכלכלה. ומצאתי בב\"י סימן ש\"ט שכתב על פי' הרמב\"ם שבמשנה וז\"ל נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלם ואי אפשר לומר כן דמאחר שהאבן סותם הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפי' אין בה פירות כלל מותר לטלטלם כדין אבן שבקרויה (בפ' י\"ז מ\"ו) וכבר חזר בו בחיבורו וכתב בפרק כ\"ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן עכ\"ל הב\"י. והוי יודע דבחבורו כתב עוד היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ע\"כ. וכ\"כ בטור והשיגו הראב\"ד דלגי' הגמ' בטלה אוקימתא קמייתא וכתב המגיד דנראה שבגי' הרמב\"ם לא היה ולנעורינהו נעורי גם לא גר' אלא אמר וכו' וה\"ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר כו' והשתא הן שתי אוקימתות ושתיהן אמת. ואם הר\"ב לכך נתכוין היה לו לכתוב א\"נ מתניתין איירי כו'. וכתב הב\"י דמשמע בגמ' דהא דבעינן שיהיו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או לכלכלה דאז כשינערנה במקומה יכול ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא וכדין אבן שעל פי החבית דבמשנה דלקמן ע\"כ. [* ועיין עוד מ\"ש בס\"ד במשנה דלקמן]: \n",
+ "ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. מוקים לה נמי בגמ' בפירות דמיטנפי דלא אפשר לשדינהו ולמשקל. וה\"מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום הכלכלה הלכך כל היכא דמצי למשקל לתרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם הוא צריך למקום הכלכלה מטלטל אותה והא דמוקים נמי בגמ' בדצריך לגופו דדוקא כשהתרומה טהורה למטה. דאי טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה כבר כתבו התוספות דמיירי כשמונחים הטהורה והטמאה כל אחת בפני עצמה בסלים קטנים ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול. אבל במונחים זו ע\"ג זו בלא שום כלי אין חילוק כי היכי דברישא דמתני' באבן שבכלכלה המלאה פירות לא מחלקים בגמ' בין האבן למעלה בין למטה: \n",
+ "רבי יהודה אומר אף מעלין כו'. כתב הר\"ב וכשעלה בק\"א התרומה עצמה [שנפלה] עולה. כלומר איהו ס\"ל הכי. ועיין במשנה ה' פ\"ה דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר\"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע\"ג דבגמ' אכר איתמר מ\"מ הה\"נ בחבית כדאיתא בטור ס\"ס ש\"ט: \n",
+ "מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה\"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה\"א דאסור: \n",
+ "לשלשת. פירש הר\"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר\"ן אבל ברש\"י השמיט או רעי [א) וברש\"י כ\"י איתא] אך המגיד פכ\"ב הביא לשון רש\"י כהרב רבינו נסים: \n",
+ "מקנחה. כתב הר\"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מעבירין מלפני השלחן. והר\"ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש\"י וכן ברי\"ף והרא\"ש]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מזון ג' סעודות. עיין בפרק ט\"ז משנה ב' ואומר לאחרים כו' עיין שם מ\"ג: \n",
+ "[* אין סוחטין כו'. מ\"ש הר\"ב הלכה כרבי יהודה הכי מוכח הסוגיא ומ\"ש הלכה כר\"א כ\"כ הרי\"ף בשם גאון]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "שובר אדם חבית. כתב הר\"ב מפני שהוא מקלקל וז\"ל רש\"י דאין במקלקל שום איסור שבת ע\"כ וזה תימה דבמשנה ג' פרק י\"ג דתנן כל המקלקלים פטורים לא תני דמותרין (אבל) [צ\"ל אלא] פטורין דהיינו פטורין אבל אסורין. דכל פטור שבת פטור אבל אסור [* בר מתלת] כדאיתא בגמ' סוף פרק י\"ג ומפני כן הר\"ב בסוף אותו פרק דתנן פטור והוא חד מהני תלת פירש בו פטור ומותר וכן פירש הר\"ב בהדיא במשנה ג' פ\"ג דעירובין דבמקלקל יש בו שבות ומצאתי שהר\"ן הקשה על רש\"י וכתב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה ע\"כ ועיין במשנה ב' פ\"ק דביצה כיוצא בזה בשם התוס'. וכתב עוד הר\"ן דהכא דשרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא כדאיתא בפ\"ג דעירובין משנה ג' עיין שם. וכלי גדול יראה מדברי הב\"י כל שמחזיק ארבעים סאה עיין במסכת אהלות רפ\"ח ובמסכת כלים רפט\"ו. והרא\"ש מוקי למתני' דהכא בחבית שנשברה ודבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספות וכן מסיק בטור: \n",
+ "חוששני לו מחטאת. לשון הר\"ב אם מירח כו'. הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את\"ק אתא. ולשון רש\"י שמא מירח כו' וכן לשון הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואת המים היפים ברעים. לשון רש\"י כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים: \n",
+ "מהלך בהן ואין חושש. כתב הר\"ב שמא יחשדו אותו שכבסן נראה לפי שראה בפי' רש\"י והרמב\"ם בפי' אבל לא כנגד העם שכתבו שמא יחשדוהו שכבסן הלכך מפרש ה\"נ טעמא דקמ\"ל דלא חייש להך חשדא ומיהו אכתי קשה מאי שנא ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שנסתפג בי' משום שמא יסחוט ה\"נ ניחוש שמא יסחוט והרמב\"ם בחבורו פכ\"ב כתב מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט וכ\"כ הטור סוף סימן ש\"א וכן לשון הכל בו בב\"י. וצריכין אנו לחלק ולומר שלא רצו חז\"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן משא\"כ באלונטיות דלקמן שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט: \n"
+ ],
+ [
+ "הרוחץ במי מערה ובמי טבריא. מוקמינן בגמ' דמי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ולהכי קתני הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ אפילו לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין ננהו [א) יש שהגיהו: והיינו [טעמא דחמי טבריא [מגולין וחמי מערה מקורין. והוא עפ\"י סגנון לשון התוס' (ק\"ט ע\"א) ד\"ה רוחצין אבל אין צורך לזה כי סגנונו דהרי תפס התוי\"ט ע\"ש וכן הוא בד' פררג וקראקא.] והיינו חמי טבריא דמערה ומשום דמקורין ואיכא למיחש לזיעה להכי אסרו וזהו דעת הרי\"ף והרמב\"ם גם לשון רש\"י נראה כן שכתב מי מקוה [מקורה] שהוא חם ואין חומו יוצא כו'. אבל הר\"ן בשם רבי' יונה והרמב\"ן [כתב] דמי מערה דמוקים לה בחמין. חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה. וכן דעת התוס' והרא\"ש דמי מערה שהוחמו באור הן: \n",
+ "ונסתפג. כתב [* הר\"ב וקנח. ולשון נסתפג מלשון מטפחת הספוג דמשנה ג' פרק ט' דכלאים. וכתב] הר\"ן הא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא. דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגים כו' ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. והביא עוד ראיה לדבריו וכתב עוד דלא גזרינן משום שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצין מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא\"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפ' כירה ע\"כ. ועיין מ\"ש לקמן בסמוך. וא\"ת והיאך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפ' דלעיל מ\"ב היתה עליו לשלשת מקנחה. ופי' בו הר\"ב דלא יתן עליה מים משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן הוא לשון רש\"י. ומיהו התם כתב הר\"ן וז\"ל ובגד המטונף שרייתו זהו כיבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרים גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי ליעבד [ליעבר. זמנין] מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריך למימר דאתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשריי' גופה אסורה משום שרייתו במים זהו כיבוסו ש\"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. ע\"כ: \n",
+ "לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא מתעמלין. פירש הר\"ב לשפשף בכח וכן פי' רש\"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב\"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ\"א מבואר יותר וז\"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה ע\"כ: \n",
+ "[* אין יורדין לקורדימא. והר\"ב העתיק לפולימא וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי אבל בכל השאר הנוסחאות שראיתי הגי' לקורדימא וכן העתיק רש\"י ופי' שם הנהר וגירסת הרמב\"ם נמי כן הוא ופי' בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה ע\"כ]: \n",
+ "אין עושין אפיקטויזין. כתב הר\"ב ודוקא לשתות משקה כו'. הכי איתא בגמ' ופי' רש\"י דדמי לרפואה וגזרו משום סחיטת סמנין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכן האשה מחברתה ככרות. בגמ' אמרינן אפי' תימא מתניתין כהלל דמשנה ט' פ\"ה דב\"מ דס\"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר עד שתעשנה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה ולפיכך אתי נמי שפיר דאיצטריך למתני הך דוכן האשה כו'. לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי ואי נימא דהך דקאמרינן בגמ' אפילו תימא כהלל דחוי בעלמא הוא ושינויא דחיקא דצריך למוקי' למתני' דוקא באתרא דקיץ דמיה. ועיקרא דמילתא דמתני' בכל אתר ואתר מיירי אפילו בדלא קיץ דמיה. ואשמעינן דדוקא בשבת אסורה לומר הלויני הא בחול שרי ש\"ד טפי דהשתא אשמעינן טובא דסתם דלא כהלל. ואע\"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע אי כהלל אי דלא כהלל דהא טעמא דשמא יוקרו שייך ביין ושמן כמו בחיטין מ\"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו הילכך לאשמעינן אי כהלל אי דלא כהלל שנה נמי בככרות ומש\"ה נמי בגמ' כי דייק בשבת הוא דאסור אבל בחול ש\"ד לא דייק ארישא אלא אהך דככרות משום דבככרות נשנה הא דהלל: \n",
+ "שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע\"ש לקנות. רש\"י ור\"ן: \n",
+ "ונוטל את פסחו. כתב הר\"ב דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת. לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דתנן במ\"ב פרק ה' דביצה דאין מקדישין ביו\"ט קל וחומר בשבת. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא מן הכתב. כתב הר\"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש\"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם: \n",
+ "ומפיס. כתב הר\"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ\"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת: עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר\"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ\"ו וח' פ\"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה\"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו\"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה: \n",
+ "ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר\"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ\"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו\"ט אסור טעמא כתב הרמב\"ם בחבורו בפכ\"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ\"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז\"ש הר\"ב ביו\"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע\"ג דדין שבת ויו\"ט שוין בזה. מ\"מ מכילתין דשבת היא והל\"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו\"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו\"ט במס' ביצה פ\"ג הן שנוין כמ\"ש כבר לעיל: \n",
+ "קוביא. ל' הרמב\"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ\"ר דישי\"ר וזולתן מן הדומים להם ע\"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע\"ט שפי\"ל שע\"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ\"ר דישי\"ר ל' לע\"ז על השחוק שבל\"א שא\"ך צואע\"ל [א) שאך צואע\"ל שאך שפיעל]: \n",
+ "חלשים. לשון הרמב\"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו: \n",
+ "על הקדשים ביו\"ט. הר\"ן כ' בשם הרמב\"ם פ\"ד מהל' יו\"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז\"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע\"כ. ולכאורה דברי הר\"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב\"ם שמפרש לדבריו בה' יו\"ט שמ\"ש וז\"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו\"ט כדי לחבב המצוה ע\"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו\"ט שר\"ל השחוטין ביו\"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג\"כ פי' רש\"י והר\"ב במתני' אבל הראב\"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו\"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר\"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר\"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו\"ט ע\"כ. ונ\"ל דלפירוש רש\"י והר\"ב ועמהם הסכים הראב\"ד וכדברי הר\"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב\"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז\"ל לכהנים להפיס ביו\"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו\"ט פשיטא מ\"ד הואיל וכתיב (הושע ד׳:ד׳) ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ\"ל. והשתא בקדשים דביו\"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו: \n"
+ ],
+ [
+ "לא ישכור אדם פועלים בשבת. לשון הר\"ב דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. וכתיב לעיל מיניה אם תשיב משבת רגליך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו': \n",
+ "ולא יאמר אדם לחבירו כו'. כתב הר\"ב לדיוקא אתא כו' דאי לגופה פשינוא מ\"ש הוא ומ\"ש חבירו כדאיתא בגמ'. ופרש\"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאוגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומקשים בתוס' ונימא דחבירו היינו דא\"ל שכור לי פועלים למחר ותירצו דא\"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר: \n",
+ "אין מחשיכין וכו'. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. ל' הרמב\"ם בפכ\"ד מה\"ש: \n",
+ "כלל אמר אבא שאול כו'. כתב הר\"ב דהחשכה של מצוה שריא כדתנא דבי מנשה דף ק\"ן ע\"א משדכין על התינוקות וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין. ועיין משנה ב' פ\"ה דביצה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יספוד בהן ישראל. כתב הר\"ב משום דמוכחא מלתא שבשביל ישראל הובאו. ומסיים רש\"י דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ע\"כ. והר\"ב לא פירש עד אימתי לא יספוד בהן נראה שדעתו דלא כרש\"י שכתב עולמית אלא כתוס' והר\"ן וכל הפוסקים דבכדי שיבואו והיינו דתנן אלא א\"כ באו ממקום קרוב. ומסתמא כי באו ממקום קרוב יש בו שיעור זה קודם שיספיד שאין מספידין מיד משתחשך כ\"כ הר\"ן והמגיד פ\"ו מה\"ש עיין לקמן בסמוך בשם התוס'. וכתב עוד הר\"ן דמ\"ש בין חלילין לארון וקבר ותירץ דארון וקבר במקום פרהסיא הן מן הסתם ואוושא מלתא טובא וגנאי הוא למת אבל חלילין מסתמא בצינעא מובאים ואין הכי נמי דארון וקבר שנעשה בצינעא דשרי בכדי שיעשו וחלילין שהובאו בפרהסיא אסורין עולמית אלא דמשנתנו דברה בהווה להא כדאיתא ולהא כדאיתא. ויש לי ראיה מגמרא אלא שלרש\"י אותה הגמרא מתפרשת בענין אחר כמ\"ש לקמן בס\"ד [בד\"ה עשו] ולפיכך יש לבעלי התוס' תירוץ אחר בקושיא זו שאמרו דחלילין אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם ע\"כ. כלומר משא\"כ ארון וקבר. ואילו היו החלילין ידועים שהובאו לאותו אדם אה\"נ דאסורים עולמית: \n",
+ "אלא אם כן באו ממקום קרוב. כתב הר\"ב אלא אם כן נודע לנו בבירור וכו' כרב דאמר הכי בגמרא וכגירסא קמייתא דרש\"י דגריס תניא כוותיה דרב ועיין במשנה ו' פ\"ב דמכשירין. ומ\"ש הר\"ב בתוך התחום כ\"כ רש\"י. והקשו בתוספות דמאי מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה\"ר ומה לי ארון וקבר שנעשה בשבת ומה לי חלילין שהובאו דרך רה\"ר וי\"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כ\"כ הבאתו ע\"כ. וכבר ראית ממ\"ש לעיל בשם הר\"ן דאה\"נ דאפי' באו מתוך התחום שצריך להמתין עד כדי שיביאו מר\"ה ממקום שבאו וכן נראין דברי הרמב\"ם בפרק ו' מה\"ש והטור כתב כן בהדיא בס\"ס שכ\"ה: \n",
+ "עשו לו ארון כו' יקבר בו ישראל. מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ולרש\"י טעמא כדאיתא בגמ' דמוקים בעומד באסרטיא פירש\"י שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל וארון מוקי במוטל על קברו של נכרי באסרטיא. ולהרמב\"ם והר\"ן דמפרשים דהך אוקימתא דגמ' אסיפא קאי דלא יקבר עולמית משא\"כ בחלילין משום דמיירי באסרטיא כלומר שדרך הקבר להיות באסרטיא מפורסמת והוי אוושא מלתא טובא כו' וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. נראה דהכא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהיה נודע שעשאו לעצמו: \n"
+ ],
+ [
+ "סכין ומדיחין כו'. ז\"ש הר\"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא: \n",
+ "ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר\"ב. וא\"ת דבפרק מפנין מ\"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר\"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב\"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע\"כ: \n",
+ "הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ\"י דמקואות [מ\"ב] בס\"ד: \n",
+ "שימתין. פי' הר\"ב שלא יסריח וכו' וכפרש\"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר\"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ\"ט דטהרות ומ\"ב פ\"ו דמכשירין: \n",
+ "סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ\"ז פי\"ו: \n",
+ "בארוכות המטה. בכ\"ף גרסינן במ\"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ\"ש שם: \n",
+ "אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז\"ש הרמב\"ם עצימת העינים וסתימתם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נותן כיסו לנכרי. [* פירש הר\"ב מבעוד יום וכן פירש\"י ויש להקשות דלקמן מפרש הר\"ב וכשמניח כיסו על החמור משתחשך והלא אינו יכול לעשות כן ועל רש\"י קשיא נמי קושיא זו שכן איתא בסוגיא הא דהר\"ב דלקמן וכן הקשה הרא\"ש על פירש\"י ועוד הקשה דמה צריך לטעם דנכרי אי אתה מצווה כו' הא ב\"ה מתירין מבעוד יום על ידי קציצת שכר. ומסיק דאה\"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב\"י סימן רס\"ו דאע\"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו]. ומ\"ש הר\"ב דאי לא שריית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ולהכי אי לית ליה לא נכרי ולא חמור עשו חז\"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו [פחות] פחות מד' אמות אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלותה לאותה תקנה מפני כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ״ה:ב׳) דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעירובין: \n",
+ "מניחו על החמור. מ\"ש הר\"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה פי' קודם שתעמוד דלא תעשה הנחה כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרשות הרבים לרה\"י כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות דה\"ה באינך תקנות שצריך שיעשה כן כשיגיע לביתו: \n"
+ ],
+ [
+ "מתירין פקיעי עמיר. ל' הר\"ב שאגדן וכן לשון רש\"י ואגד אין בו קשר האסור להתיר בשבת ואע\"פ שבטור סי' שכ\"ד לא דקדק וכתב שקושרין. ממילא ודאי משמע שר\"ל בקשר המותר להתירו: \n",
+ "ולא את החרובין. כתב הר\"ן בגמ' דחרובין דקתני דומיא דשחת דרכיכא אף חרובין דרכיכי ומש\"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין אובסין כו'. זה לשון הרמב\"ם ספכ\"א מה\"ש אין מאכילין בהמה חיה ועוף' כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו: \n",
+ "מלעיטין. לשון הלעיטני נא (בראשית כ״ה:ל׳). הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מחתכין את הדלועים. פירש הר\"ב התלושים וכן פרש\"י ומסיק בבית יוסף דהיינו התלושין מאתמול דמחובר כיון דלא לקטן מבעוד יום אקצינהו מדעתיה ומודה ביה ר\"ש. וכתבו התוס' בפרק קמא דחולין דף י\"ד דקמשמע לן דמשוי אוכלא שרי ולא תני לה בהדי פקיעי עמיר ואינך משום דמילי דחתוך תני בהדי הדדי ע\"כ. [* וכ\"כ הרא\"ש בפירקין]. ול\"נ דאיצטריך למתני בהדי נבילה לאשמעינן דנבלה דומיא דדלועין כו' כמו שכתבתי בסמוך בס\"ד: \n",
+ "ואת הנבלה. ה\"נ מפרש בגמ' [שבת קנ\"ה:] דנבלה דומיא דדלועים מה דלועים דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת [לה] בבשר פילי א\"נ בגורייתא זוטרתא. פירש רש\"י כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם: \n",
+ "לכלבים. כתב הר\"ב אע\"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה. וכ\"כ רש\"י. ותמיהה דהא אף לאדם לא קיימא בין השמשות לשחוט מספק שבת. ומיהו בגמ' פסחים פרק מקום שנהגו ופ\"ק דביצה קאמר תלמודא מהך משנה דלרבי יהודה מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ופירשו בתוספות דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הקצוה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור באותו שבת. והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים משום דלכלבים ראויה אפילו חיים כגון עופות וכיוצא בהן. ובהו ליכא מוקצה מחמת איסור ואמאי קאמר ר' יהודה אם לא נתנבלה כו' אלא משום דמוכן כו' כ\"כ בפסחים דף נ\"ו וכן מבואר בלשון הר\"ב בדברי ר\"י. והוי יודע דאע\"ג דלקמן במ\"ה פ\"ג דביצה כתב הר\"ב וה\"מ שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילויה אין ללמוד מהתם להכא. דהתם גבי יום טוב דקיימא לן כרבי יהודה במוקצה ביו\"ט כמו שאכתוב בס\"ד במ\"ג פ\"ד ממסכת ביצה. הילכך בעינן שתהא מסוכנת. אבל בשבת דקיי\"ל כר\"ש כמו שכתב הר\"ב ספ\"ג לא בעינן מסוכנת הכי מסיק הבית יוסף אליבא דכל הפוסקים מלבד הטור שכתב בפירוש בסי' תקי\"ח בהלכות יו\"ט דאפי' לר' שמעון בעינן שתהא מסוכנת ותמה עליו הב\"י בסי' שכ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ונשאלין לחכם. לפי שהנדר המותר ע\"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הילכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפרה דלאשה הניחו כל' הכתוב (במדבר ל׳:י״ג) הפר יפר שא\"צ שאלה: ",
+ "ופוקקים את המאור. כתב רש\"י וכן הר\"ן כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון בפרק י\"ז משנה ז' וכתבו התוס' שם דכלי נמי אע\"ג דלא מבטל ליה כמו פקק מ\"מ מבטל יותר מסדין וכן הוא בגמרא. דהתם. ותמהני על הרמב\"ם דמפרש דהכא כולי עלמא מודו משום דכלי לא מבטל ליה. ודברי הר\"ב כרש\"י. שכתב שפוקקין בלוח או בשאר כל דבר ועי' מ\"ש בס\"ד במשנה י\"א בפ' בתרא דעירובין: ",
+ "ומודדין את המטלית. פירש הר\"ב דפחותה מג' על ג' לא מיטמאה ולא מטמאה. פי' אם היתה מתחלה שלש על שלש ונטמאת כשנפחתה שוב אינה מטמאה כדתנן במשנה ח' פרק כ\"ז דכלים: ",
+ "שפקקו את המאור בטפיח. זה שכתב הר\"ב בזה הלשון פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו. פירושו הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שכנגדו שהטומאה יוצאה ממנו ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח [* ומשו\"ה לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה]: ",
+ "לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פירש הר\"ב ואין שם אהל כו' שהטומאה יוצאת מן השביל דרך הסדק וכו'. וצ\"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאי לאו הכי. אכתי איכא אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. ולהרמב\"ם פירוש אחר שמפרש ששני בתים סמוכים היו. ובכותל המפרדת היה חלון ובאותו חלון גיגית. פי' שמשית רוצה לומר זכוכית שעושין בזמנינו בכל החלונות והיתה שבירה בשמשית זה. וקשרו כו'. לידע אם יש פותח טפח. ומביא הטומאה לבית השני. ובפקיקה לא הזכיר למאי עבדי ואפשר דמעשה בפני עצמו הוא ואפשר נמי כפירוש הר\"ב שמתחלה פקקו. ואחר כך הוצרכו לאותו פקק ונטלוהו ומדדו וכו'. ועיין עוד לקמן מזה: ",
+ "ומודדין. זה שכתב הר\"ב והמדידה תהיה של מצוה כו' בגמ'. וכתבו התוס' דבפקיקה לא בעינן של מצוה. כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה. דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה. אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה. כך נראה דבריהם בס\"פ כל הכלים. ומה\"ט בקשירה נמי לא בעינן דמצוה. כן נראה לכאורה לדעת התוספות ומדברי הר\"ב שלא התנה דמצוה אלא במדידה לחוד. ואין נראה כן ממשנה י\"ג פרק בתרא דעירובין. ובפירוש הרמב\"ם התנה כמו כן בקשירה שתהא של מצוה. וכן בחיבורו פרק עשירי וכ\"כ הטור בסי' שי\"ז ולפי זה קשיא מ\"ש פקיקה שלא התנה בו שיהא של מצוה לא בפירושו ולא בחיבורו פרק כ\"ב. גם הטור בסי' שי\"ג ובגמ' לא אתמר בהדיא שתהא של מצוה אלא במדידה. והתוס' שכתבו בפקיקה דלא בעינן. היינו לתרץ אמאי לא דתי התם בסוף פרק כל הכלים. דפקיקה דמצוה שאני. אבל לעולם י\"ל דסבירא להו דקשירה נמי בעינן דמצוה כדאיתא בהדיא במי\"ג בפרק בתרא דעירובין וצריך טעם לחלק בין קשירה לפקיקה ואפשר לומר דקשירה אע\"ג דאינו של קיימא מ\"מ למראית עין אינו ניכר כל כך בין של קיימא לאינו של קיימא. ולפיכך מצריכין להיות דוקא דמצוה אבל פקיקה שניכר לכל שאינו תוספת בנין ממש. אין צריך שתהא לשם מצוה. ומכל מקום הואיל ויש בו צד חשש איסור דאורייתא בתוספת בנין משום הכי לא מעלה נמי לגביה. אי הוה דמצוה. כמו שכתבו התוספות. כללו של דבר מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה הוא שרי. ופקיקה שיש בה משום בנין. לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר. אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה. וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינו של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה. ולהרמב\"ם יש לי עוד טעם אחר דמצריך מצוה בקשירה כמו במדידה והיינו משום דלהרמב\"ם בפירוש המשנה נראה דהך דקתני שפקקו את המאור אינו ענין כלל לטומאת המת אלא שני מעשיות היו האחד שפקקו את המאור והשני שקשרו ומדדו ואלו השנים קשירה ומדידה היו מפני המת שהיה בבית אחד שלא יטמא בית שני הסמוך לו שהרי הוא לא ביאר הפקיקה בזה המעשה ומעתה דבגמ' קאמר מדידה דוקא דמצוה סבירא ליה להרמב\"ם והטור דהוא הדין קשירה דהוה גבי המדידה מה שאין כן הפקיקה דלא הוי גבה אלא עובדא אחרינא אלא בגמ' נראה דפקקו המאור הוה ג\"כ בזה המעשה עצמו דקאמר וגיגית סדוקה כו' ופקקו כו' ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמ' [* ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק י\"ח דכלים]: ",
+ "סליק לה מסכת שבת"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבת",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..4ef2e3e609100b958b19aa349c66725d597fd445
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,784 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Shabbat",
+ "text": {
+ "": [
+ [
+ [
+ "יציאות השבת. פי' הר\"ב הוצאה שמרשות לרשות. והרשויות הם מפורשים בפי' הר\"ב בריש פרק י\"א ובפירוש הרמב\"ם בכאן. ואל תטעה בדברי הרמב\"ם בראותך שכתב גבי כרמלית שיתחייב מלקות המזיד. והביא ראיה משפחה חרופה דשוגג לא. ותחשוב שר\"ל מלקות ארבעים שבתורה דליתא אבל נמצא עוד לו שקורא מכת מרדות דמדרבנן בשם מלקות בפי' מ\"ד פ\"ט [א) ועי' עוד בפי' המשניות להרמב\"ם יומא פ\"ח מ\"א. כבר הערונו בראש סדר זרעים כי הדברים הבאים בתוי\"ט מגבלים בשני חצאי מרובע ואחר הראשון כובב כזה [* לא היו בדפוס ראשון (פראג שע\"ז) ונוספו בדפוס קראקא (ת\"ג) ע\"י הרב המחבר בעצמו.] [*ובמשנה ז' פרק בתרא דשביעית] ובמשנה ב' פ\"ד דגיטין וכן שם בפירוש הר\"ב ואף בגמ' פרק ד' דכתובות דף מ\"ה [ע\"ב] מאי לוקה מכת מרדות מדרבנן. והראיה משפחה חרופה משום דכל דתקון [רבנן] כעין דאורייתא תקון. [*ועוד בלשון הרמב\"ם דהכא דברים אכתוב בפירושם במשנה ד' פ\"ב דכריתות ע\"ש]: \n",
+ "יציאות השבת. וכתב הרמב\"ם דאע\"ג דמלאכה זו מנויה בסוף אבות מלאכות בפ\"ז. הקדימוה לפי שזאת המלאכה היא נמצאת תדיר ובה יכשלו בני אדם על הרוב לפי שאינם צריכין בה לכלום [ב) במשניות ד' נאפולי הנוסחא בפי' הרמב\"ם \"לכלי\" ועי' בס' בית דוד.] וטעם שני ללמדנו שהיא מלאכה אע\"פ שהנראה ממנה שאינה מלאכה עכ\"ד. וכ\"כ התוס' [ג) הכונה לפי ב' פירושי ר\"ת ומה שאומר התוי\"ט וכתבו עוד הוא בלתי מדויק כי דברי הר\"ן המה ע\"ש.]. וכתבו עוד דתנא בעי למינקט סידוריה בדברים האסורים בע\"ש ובתר הכי בשבת עצמו כדקתני לא יצא החייט במחטו וכו'. ובתר הכי תני במה מדליקין וכו' וכיון שהיה צריך להתחיל ולשנות לא יצא החייט הוצרך לשנות בתחלה שהוצאה אסורה בשבת דמשום לתא דידה הוא דגזרי' ע\"ש עם חשיכה ואע\"פ ששנה ולא יקרא לאור הנר וכו' ולא הקדים לשנות אבות מלאכות שלהן הנהו אגב גררא דלא יצא נקטינהו והיינו נמי שהתחיל לשנות לא ישב וכו' אע\"פ שאינו מאיסור שבת כלל לפי שהוא יותר מבעוד יום וסמך לו ענין לא יצא וכו' כ\"כ הר\"ן. ועיין בפי' ריש מ\"ב: \n",
+ "יציאות. פי' הר\"ב דכתיב אל יצא וכו'. עיין בריש מסכת שבועות בפירושו ומ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "שתים. פי' הר\"ב הוצאה והכנסה. ולעיל פי' דהכנסה נמי קרי לה הוצאה ובגמרא ר\"פ הזורק (שבת צ\"ו:) יהיב טעמא מסברא דמכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי [*ואמרינן בפ\"ק דשבועות דף ה' [ובריש מכילתין] וטעמא מאי. תנא כל עקירת חפץ ממקומו הוצאה קרי לה] ועיין ר\"פ י': \n",
+ "שהן ארבע. פי' הר\"ב מדבריהם וכו' שנאמר בעשותה וכו' וכן בכל וכו' יחיד שעשאה וכו' ברייתא בגמרא [דף ג'.] מעם הארץ בעשותה העושה את כולה ולא העושה את מקצתה יחיד שעשה אותה חייב שנים וכו'. וכתבו התוס' שאין זה אלא כפל לשון וכדאתמר בתר הכי ולא נקט אלא בעשותה וכו' יחיד וכו' ולא הרישא. ולפיכך בדברי הר\"ב ג\"כ כפל ואולי שהר\"ב נתכוין לשנים שעשאו בבת אחת וכדתנן במ\"ה בפרק המצניע ועיין מ\"ש שם בס\"ד דלא נפקא כלל מבעשותה לא הא ולא הא: \n",
+ "ושתים שהן ד' בחוץ. כתבו התוס' תימה לר\"י אמאי צריך למיתני תרתי דעני ודבעל הבית מה לי עני מה לי עשיר ונראה לר\"י דאצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרשות היחיד לרשות הרבים מה לי מוציא מרה\"י לרה\"י ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה\"ב ולא בעה\"ב מעני ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה כדנפקא לן בריש הזורק מויכלא העם מהביא [שמות ל\"ו] [והביאו הר\"ב בריש מס' שבועות] ובספ\"ק דעירובין נפקא לן מקרא אחרינא דדרשינן אל יצא [וכתבו הר\"ב לעיל] והתם [בעירובין] פירשנו דהיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרוייהו חד לעני וחד לעשיר עכ\"ד ועי' עוד מ\"ש בס\"ד במשנה ב' פי\"א: \n",
+ "כיצד העני עומד בחוץ. כתב הר\"ן [וכ\"כ התוס' רפ\"ה ועיין רפ\"ו] ופתח לפרושי מהיכא דסליק מיניה וליכא קפידא במלתא כדאמרינן בריש נדרים דזמנין מפרש תנא ברישא מאי דפתח ביה וזמנין מאי דסליק מיניה עכ\"ל ושם כתב דטעמא לאשמעינן דליכא קפידא במלתא וכל תנא דתני כדבעי שפיר דמי וליכא בהא מלתא משום ותבחר לשון ערומים [איוב ט\"ו] ע\"כ. ואע\"ג דבריש נזיר קאמרינן טעמא. בריש נדרים מסקינן דלאו דוקא: \n",
+ "פשט העני את ידו. פי' הר\"ב ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות וכו' אורחא דמלתא נקט דהא בעי לפרושי דרוצה לקבל צדקה מטעמא דמפרש. ומ\"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה. ואפילו לר' יהושע דפרק י\"ט דמכילתין מ\"ד ולרבי יוסי דסוכה פ\"ג משנה י\"ד דהלכתא כותייהו דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא\"כ במילה ולולב שניתן לדחות. וה\"נ מסקינן בגמרא דף קל\"ז. דמודה ר' יהושע בשתי תינוקות א' של ע\"ש ואחד של שבת ומל של שבת בע\"ש ושל ע\"ש בשבת דחייב משום דהשתא לא נתנה שבת לדחות לגבי האי גברא ואע\"ג דלגבי תינוקות דעלמא אתיהיב. ופסקו הרמב\"ם בפ\"ב מהלכות שגגות ועיין סוף פ\"ו דפסחים. ומיהו בכאן מפרש [הרמב\"ם] דהאי דנקט עני דלשון קצרה הוא לפי שהיה צריך לומר האיש העומד ברה\"ר במקום אמרו עני [*כלומר בפשט העני]: \n",
+ "העני חייב. כתב הר\"ב ואע\"ג דבעינן עקירה ממקום שיהא בו ד' על ד' וכו'. עיין מ\"ש בס\"ד בריש פ' י\"א: \n",
+ "ובעל הבית פטור. פירש הר\"ב ומותר גמור. הכי מפרש בגמ' ומסיק הר\"ן דמצד איסור שבת הוא דקאמרי' פטור ומותר ולא דייקינן השתא באיסור דלפני עור דבלתא דידיה לא מיירי: \n",
+ "[*או שנתן לתוכה. פירש הר\"ב דעביד ליה בעל הבית עקירה מרה\"י וכו' ומסיק דעקירות חשיב וכו'. דאיכא למיחש שמא יגמרנה כלומר ויבא לידי חיוב חטאת. וכן פירש\"י והקשו עליו התוס' דף ג' בד\"ה פטורי וכו' דעקירה בלא הוצאה אינה אלא טלטול בעלמא ואין בה דררא דחיוב חטאת כלל. ועוד דקחשיב לבעל הבית ג' יציאות והכנסה א' ולעני ג' הכנסות והוצאה א'. ועוד דלא חשיב תרתי לפטור דעני באחת ודעשיר באחת [כו'] ומפרש ריב\"א דאותו שפושט את ידו ומכניסה או מוציאה ההיא קחשיב ומצי אתיא לידי חיוב חטאת ודכותה בבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה מעט או עקירה או הנחה והביא ראיה מן הירוש' וכו' ע\"כ. ואף רש\"י פירש כן בשם רבותיו]: \n",
+ "שניהם פטורים. מה שהקשה הר\"ב והא דלא חשיב שנים לכל א' וכו' רוצה לומר ולתני בכל חד שתים שהן שש. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "סמוך למנחה. פי' הר\"ב מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה. פי' רש\"י התחלת זמן תמיד של בין הערבים וכו' כדאיתא בריש פרק ו' דפסחים ועיין ריש פרק ד' דברכות: \n",
+ "לא יכנס אדם למרחץ. אפילו להזיע בעלמא: \n",
+ "ולא לבורסקי. לעיוני בעלמא. גמרא: \n",
+ "ולא לאכול. עיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ ערבי פסחים: \n",
+ "ולא לדין. פי' הר\"ב אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין. וסיים הרמב\"ם ונשאו ונתנו הדיינין בדבר ולא נשאר וכו' גם במ\"ש. וחוזר להיות תחלת דין ביאר הרמב\"ם ויצטרך להתחיל בדין מתחלתו וישאול טענות מבעלי הדינין שנית וימשך הדבר וכו': \n",
+ "ואם התחילו אין מפסיקין. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ט' דפרק לולב הגזול: \n",
+ "מפסיקין לקרות ק\"ש. הא דכתב הר\"ב דאתאן לד\"ת משום סיפא דאין מפסיקין מוקים לה בגמ' הכי. דאל\"ה הא כבר תנא לה רישא. וכי היכי דמד\"ת מפסיקין לק\"ש משום דמדאורייתא היא הכי נמי וכל שכן הוא דמכל הני דלעיל דמפסיקין ואפילו כי איכא שהות הואיל והתחיל באיסור כדבעינן למוקים לה לקמן וכ\"כ הר\"ן: \n",
+ "ואין מפסיקין לתפלה. כתב הר\"ב דאנו שאין תורתנו אומנותנו מפסיקין. גמרא. ואם תאמר וכי גרע תלמוד תורה מאומנות דאמרינן בהו לעיל שאם התחילו אין מפסיקין ואין לתרץ דלעיל בהתחילו בהיתר קודם שהגיע זמן האיסור דהא הסכמת הפוסקים דאפילו בהתחילו באיסור כדאיתא בטא\"ח סימן רל\"ב. אלא תריץ כדכתב הר\"ן בשם בעל המאור דאין מפסיקין דרישא בדאיכא שהות והך דהכא בדליכא שהות ואפילו הכי לרשב\"י וחביריו מותר לעקור התפלה לגמרי: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא יפלה את כליו. לאור הנר דלאור הנר דקתני גבי לא יקרא קאי נמי על לא יפלה כדמסיק בגמרא: \n",
+ "באמת אמרו. פירשו הר\"ב בריש פרק ב' דתרומות: \n",
+ "החזן. פירש הר\"ב מלמד תינוקות ותרגום רואה חוזה שהוא צריך לראות האיך תינוקות קוראין ועל שם זה נקרא ש\"ץ חזן כמ\"ש בערוך שצריך לראות האיך יקרא וכו': כיוצא בו. פירש הר\"ב לעשות הרחקה לעבירה וכן פירש\"י ולשיטתייהו אזלי שלא מנו להך דזב וזבה בכלל הי\"ח דבר ומפני כך איצטריך לתנא למתני דכיוצא בו היא ודמש\"ה תנא ליה הכא: \n"
+ ],
+ [
+ "וי\"ח דבר גזרו בו ביום. וכתב הר\"ב ואלו הן האוכל אוכל ראשון או שני דתנינן בפ\"ב דטהרות. וכתבו התוספות אי תנן אוכל ראשון לחוד לא הוה ידעינן מיניה האוכל אוכל שני ואי תני אוכל שני הוה אמינא דאוכל ראשון נמי טמויי מטמא כלומר שהתרומה תהיה טמאה לפסול אחרים במגעה. ומ\"ש הר\"ב דאף אוכל ראשון לא נעשה גופו אלא שני לטומאה. כרבי יהושע דמתני' ב' פ\"ב דטהרות ושם מפורש הטעם. ומ\"ש הר\"ב והשותה משקין טמאים וכו'. ומקשה תלמודא היינו הך דגזירת אוכלין ומשני מהו דתימא הא שכיח שאדם שותה עם אכילתו והא לא שכיחא שיהא אוכל עם שתייתו קמ\"ל. וכתבו התוספות דאוכלין ממשקין נמי לא הוי ידעינן דה\"א דוקא משקין דחמירי אבל אוכל לא פסיל כלל קמ\"ל. ומ\"ש הר\"ב דזו גזירה שלישית ולא חלקה לשתים כמו גזירה דאוכלין. כתבו התוס' משום דבמשקין לא שייך בהו ראשון ושני דלעולם משקין תחלה הוה אע\"ג דאכתי לא נגזר כמו שאמרו בסמוך דזמנין דאכיל וכו' שדי משקין וכו' ופסיל להו דנקיט פסיל ולא טמויי מטמא דהא קיימא לן משקים נעשו תחלה אלא משום דאכתי קודם י\"ח דבר לא גזרו להיותן תחלה מ\"מ בדעתם היה לגזור מיד ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וגזרו על הבא ראשו כו' ועל טהור וכו' לישנא קטיעא היא שלא פירש מה גזרו בו ובסוף מסכת זבים תנן להו בהדי דפוסלין את התרומה ופסקה הרמב\"ם בריש פ\"ט מהלכות אבות הטומאות וכתב שאם נגעו במשקים נעשים תחלה וכו' וכתבו התוספות דעל הבא ראשו וכו' ואחר שטבל הוי הגזירה אפי' כי העריב שמשו פוסל עד שיחזור ויטבול דאי לאו הכי הרי טבול יום פוסל התרומה כדפירש הר\"ב בסוף זבים וכדתנן במשנה ה' פרק י\"א דפרה וכדאיתא הכא בגמ' מדכתיב [ויקרא כ\"ב] ובא השמש וטהר. ועל טהור גמור וכו' כתבו [*התוספות] דנראה לר\"י דבטהור לא רצו לגזור יותר אלא דוקא בנפילה כמו שרגילין להפיל עליהם מים שאובים אחר שטבלו במים סרוחים. [*ומ\"ש הר\"ב על ראשו ג' לוגין עיין מ\"ש בזה בסוף זבים בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב בגזירה ו' שיהיו הספרים וכו' עיין בזה במשנה ג' פרק ג' דידים]. ועל הגזירה השמינית האוכלים שנטמאו במשקים שהם נטמאו מידים וכו' שכל הדברים הפוסלים וכו' כתבו התוספות ולאו גזירה בפני עצמה היא דהאוכלים שנטמאו במשקים היינו גזירה דכל הפוסל את התרומה ועד השתא לא נגזרה. והא דקאמר במשקים הבאים מחמת ידים ה\"ה מחמת כל [א) בתוי\"ט פראג וקראקא פסולי והב\"ד הגי' כן] פוסלי תרומה והא דקאמר ר\"י לר\"א בפ\"ב דטהרות מ\"ב מצינו שהשני עושה שני ע\"י משקים ואף על גב דאכתי לא נגזרה מ\"מ היה דעתן לגזור מיד. ועל גזירה הט' כלים שנטמאו במשקים שנטמאו המשקים בשרץ כתבו אור\"י דה\"ה דהוה מצי למנקט משקים הבאים מחמת ידים שגם הם מטמאים כלים לפסול תרומה כדאיתא במסכת ברכות פרק אלו דברים בש\"א נוטלים לידים אלא נקט משקים הבאים מחמת שרץ לאשמעינן דאפילו הנך לא הוו אלא מדרבנן עכ\"ל. וזו היא דעת הראב\"ד בריש פרק ז' ובפרק ח' מהלכות אבות הטומאות ולא זו דעת הרמב\"ם ע\"ש והר\"ב מפרש בהדיא בסוף זבים כהראב\"ד. וא\"ת והשתא דגזרו על המשקים הבאים מחמת ידים שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה א\"כ בגזירה הח' דאוכלים יהיו נטמאים מהמשקין אמאי יהבי טעמא גזירה משום משקין דשרץ ותיפוק ליה משום משקין דזב וזבה. ונ\"ל דלא רצו לגזור באוכלין משום משקה דזב וזבה דאם כן היו צריכים לעשות האוכלין ראשון וכולי האי לא בעי לגזור באוכלין [*אבל לפי זה גזירה דכלים שיהיו ראשונים. ובסוף זבים כתב הרמב\"ם דאינם אלא שניים ושם תירצתי בענין אחר] ומ\"ש הר\"ב בגזירה י' דכותים לית להו מדרש זה עיין בפירושו לרפ\"ד דנדה [* ובגזירה י\"א שיהיו כל המטלטלים וכו\" עיין ברפי\"ו דאהלות. ובגזירה י\"ב הבוצר ענבים וכו' ובפרק עשירי דטהרות משנה ב' כתב טעם אחר ותרווייהו בגמרא דהכא דף י\"ז וע\"ש משנה ד' ועוד מ\"ש שם ברפ\"ט ועוד ברפי\"ח דאהלות ובמשנה ט' פרק ד' דעבודת כוכבים]. ובגזירה י\"ז ועל שמנן עיין במשנה ו' פרק ב' דעבודת כוכבים דרבי וב\"ד התירו. ומ\"ש ועל בנותיהן מסקינן בגמ' פרק ב' דעבודת כוכבים דף ל\"ו ע\"ב אייחוד גזרו אבל דרך חיתון מדאורייתא מלא תתחתן וכו' כן הוא לדעת הרמב\"ם בפרק י\"ב מהלכות איסורי ביאה אבל לדעת התוספות אותה סוגיא דלא כהלכתא אלא דוקא בז' עממין איכא איסור דאורייתא כשבועלה בגיותן מלא תקח ובגירותן מלא תתחתן אבל שאר עממין הכל מד\"ס ומיהו ב\"ד של חשמונאי גזרו כדאיתא התם. ולהרמב\"ם נמי משום זנות ונדה גזרו. ועי משנה ד' פ\"ב דיבמות ומ\"ש ריש פ\"ג דמכות בס\"ד. והקשו תוספות [י\"ז] מה שייך לגזור משום ד\"א ותירצו דע\"י שגזרו עליהם נדות יפרשו ממגען ולא יטמעו בהן כ\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "ב\"ש אומרים אין שורין כו'. כתב הר\"ב ונר הדולק וכו' בדמפקיר וכו'. כלומר ומסתמא מפקיר להו כיון שא\"א בענין אחר וכ\"נ מהתוספות. והר\"ן כתב עוד בשם הרשב\"א דה\"ק דלב ב\"ד מתנה עליהן להפקירם: \n",
+ "וכרשינין. פירש הרמב\"ם כוסמת. ואין תימה ממה שפירש בעצמו כרסנה בערבי במשנה ד' פ\"ב דמעשר שני ובמשנה ט' פ' בתרא דחלה וכתב בשם ירושלמי שאינן מאכל אדם אלא בשני רעבון וכמ\"ש הר\"ב עוד במשנה ט' פרק בתרא דתרומות דבמשנה ג' פ\"כ [לקמן] כתב הרמב\"ם כרשינין הוא זרע הנקרא בערבי כרסנה ובלה\"ק כוסמת ע\"כ שנמצאת למד שהוא סובר שכוסמת אינו כוסמין שחשבו מחמשת המינין וכן מה שאנו פותרין כוסמין הוא מאכל אדם אף בשני השובע: \n"
+ ],
+ [
+ "בש\"א אין נותנין אונין וכו'. כתב הר\"ן הך פלוגתא לבית שמאי לא אצטריך דמקמייתא שמעינן לה אלא משום ב\"ה נקטה דסד\"א נהי דלית להו שביתת כלים בהא מודו שמא יחתה בגחלים קמשמע לן דלא. משום דכיון דאונין של פשתן קשה להו זיקא לא מגלי להו כדאמר בגמ': \n",
+ "וב\"ה מתירין. וכתב הר\"ב ולא שרו ב\"ה אלא ביורה עקורה וכו' גזירה שמא יתתה וכו' מסיים רש\"י למהר בישולם. ע\"כ. וכבר ראית ממ\"ש הר\"ן דבאונין לא שייכא הך גזירה. ומ\"ש שצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה מסיים רש\"י דכולי האי לא טרח ומדכר ע\"כ. ודקדקו הפוסקים דמדמצרכינן שצריך נמי שתהא סתומה שמע מינה דאפילו שהיא עקורה המגיס בה חייב. ובהך בבא דצמר לא פירש הר\"ן צריכותא ואולי דהואיל וכללינהו המשנה בחדא פלוגתא עם אונין לא איצטריך למיעבד צריכותא: \n",
+ "בית שמאי אומרים אין פורשין מצודות וכו'. כתב הר\"ן דהך פלוגתא נמי לב\"ה איצטריך סד\"א כי לית להו לבית הלל שביתת כלים הני מילי היכי דלא עביד מעשה כי האי דלעיל אבל היכא דעביד מעשה כגון אוזלי ואוהרי שהפת נקשר ואוחז העוף סד\"א דבכה\"ג מודו ב\"ה קמשמע לן: \n",
+ "אלא בכדי שיצודו. וא\"ת מנא ידע מתי יבא החיה. ויש לומר דבירושלמי מוקי לה בפורש בחורשין דמצויין שם חיותא. ומיירי בענין זה שלא יוכל ללכוד במצודה אלא א' או ב' דהא מה מועיל שיצודו מבעוד יום אם יכול לצוד גם משחשיכה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים אין מוכרין לנכרי וכו'. והך פלוגתא לא שייכא בהני דלעיל דליכא הכא משום שביתת כלים ובין לב\"ש ובין לב\"ה איצטריך דבית שמאי אסרי משום דמאן דחזי סבר דשלוחו הוא ושליחותיה קעביד ובית הלל לא חיישי להכי ושרו. הר\"ן: \n",
+ "ובית הלל מתירין. פירש הר\"ב כדי שיצא מפתח ביתו מבעו\"י. הכי מפרש רבי עקיבא בברייתא. והרמב\"ם בפ\"ו מה\"ש נתן טעם לדבר וז\"ל לא ימכור וכו' שכל זמן שהוא בביתו אין אדם יודע אימתי נותן לו וכשיוצא הנכרי מביתו בשבת וחפץ ישראל בידו יראה כמו שמכרו לו בשבת ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שמאי אומרים אין נותנין עורות לעבדן וכו'. הך פלוגתא בין לבית שמאי בין לב\"ה איצטריך לבית שמאי לומר דבכדי שיעשו מבעוד יום מיהא שרי בין קצץ בין לא קצץ שאע\"פ שלא נעשו מבעוד יום כיון דאיכא שהות אינו נראה כשלוחו וקמ\"ל נמי דכי אית להו לב\"ש שביתת כלים ה\"מ שלא יעשה הכלי מלאכה אבל בכלים המקבלין מלאכה כגון עורות הנעבדין וכלים המתכבסים לית להו שביתת כלים ולב\"ה נמי איצטריך דאף ע\"ג דבכלי של ישראל קא טרח נכרי בשבת שרי. הר\"ן: \n",
+ "ובכולן. כלומר בכולן דתנן בית הלל מתירין שריית דיו וכו'. וכ\"כ בתוספות בסוף פרק כירה דשריית דיו וסממנים ופריסת מצודה מתירין בית הלל עם השמש והיינו נמי דבכולהו פירש הר\"ב מבעוד יום דהיינו עם השמש. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה י': \n",
+ "מתירין עם השמש. גם בזה כתב הרמב\"ם פרק ששי מהלכות שבת בכדי שיצא בהם מביתו וכו' והוא נכון בטעמו דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אמר רבן שמעון בן גמליאל נוהגין היו בית אבא וכו'. פי' הר\"ב ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין להקשות דבפ\"ק דברכות משנה ג' שנינו שנסתכן ר' טרפון על שעבר על דברי בית הלל הכא בשב ואל תעשה שאני. ומיהו אף בקום עשה מצינו דלא מיקרי העברה כההיא דפרק ח' דברכות משנה ז' מי ששכח ולא בירך דבית שמאי אומרים יחזור למקומו ויברך וב\"ה אומרים יברך במקום שנזכר ובגמ' [אמרי'] דהוה עובדא דההוא דעביד כבית שמאי ואשכח ארנקי התם נמי כתב הרא\"ש דבהא אף ב\"ה מודו שטוב לעשות כבית שמאי אלא שלא הטריחוהו ע\"כ. וכלומר משא\"כ בק\"ש דמאי טיבותיה דקורא בהטייה כיון דלב\"ה קרא דובשכבך לא משמע להו הכי כלל וכלל]: \n",
+ "ושוין. דמודו ב\"ש לב\"ה. וכיוצא בזה הרבה וכתבתי בריש פ\"ג דפאה בס\"ד: \n",
+ "שטוענין וכו'. פירש הר\"ב משום דא\"נ עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת. גמ'. והלכך ליכא למיתסר משום שביתת כלים ובכל הנך דלעיל שייך חיוב חטאת דשריית דיו וסממנים וכרשינין משום לש. ואונין משום מלבן. וצמר משום צובע. ומצודה פירשו התוס' בשם תוספתא שאם בשעת פריסתו לוכד איכא חיוב חטאת משום הצד. ובאין מוכרים לנכרי וכו' פירשו דמאחר דהנכרי מחמר או עושה בשבת בידים דבר שישראל אסור מן התורה גזרו משום דמחלף בשלוחו ואע\"ג דאי עביד להו הישראל לא מחייב חטאת. ועבדן [משום] מעבד. וכובס משום מלבן. עיין בפ\"ד מה\"ש להרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "כדי שיצולו. פירש הר\"ב כמאכל בן דרוסאי ועי' מ\"ש בס\"ד ברפ\"ג: \n",
+ "עם חשיכה. היינו עם השמש דלעיל וקאמר דהכא מחמירין בית הלל. ומכל מקום מלת עם אינה מתפרשת בשוה דעם השמש היינו בעוד השמש על הארץ וקודם שתצא מעליה. ויהיה עם חשכה בהפך קודם שחשיכה שעדיין החושך לא בא. וקשה אמאי קא משני בלישניה. וראיתי להרמב\"ם בחיבורו פ\"ו מהלכות שבת ששינה גם כן בדין דלעיל וכתב קודם שחשיכה וא\"ל דהכי גריס לעיל במשנה. שבפירושו כתב עם השמש והרב המגיד כתב עליו וזה לשונו ומ\"ש רבינו קודם חשיכה ובמשנה עם השמש לפי שכבר ביאר שמשתשקע החמה עד שיראו שלשה כוכבים הוא בין השמשות שהוא ספק חשיכה עכ\"ל. ולכאורה נראה שבא לומר דהרמב\"ם מאחר הזמן עד שחשיכה ודאי ולפיכך לא כתב עם השמש דהוה משמע משתשקע החמה. וטעמו של הרמב\"ם משום דבין השמשות שהוא ספק לא גזרו בכל הני אלא דקשה לי לומר כן שמלשון המשנה מתבאר לחומרא דמשקיעת השמש אסור הילכך נראה לומר דהכי קאמר לפי שכבר ביאר שזהו ספק וכו' וא\"כ לא איכפת בשינוי הלשון דמכיון שספק חשיכה הוא משתשקע החמה הילכך מ\"ש קודם שחשיכה כבר נתן הספק בכלל האיסור. וכן לישנא דמתניתין דהכא ודלקמן עם חשיכה היינו עם תחלת חשיכה וכדמוכח בהדיא במשנה דסוף פ\"ב ומסתמא הני נמי דכותה ועיין מ\"ש שם בס\"ד. ומעתה הואיל ואין בכך כלום ניחא ליה להרמב\"ם למנקט בדינא דלעיל נמי עם חשיכה כי היכי דבהך משנה ובדלקמן נקט התנא נמי בלישניה עם חשיכה ואכתי לא ידענא טעמא במשנה. ועוד ק\"ל אמאי נקט כלל עם חשיכה בהך מתניתין דהכא דלאיסורא כמו דלא נקט בכולהו דב\"ש דלאיסורא. ועוד דלנקטיה ברישא [גבי] אין צולין וכו' והוה ניחא קצת משום דאמינא דמשום דבמתניתין דלקמן דהתירא בעי למינקט להכי נקטיה נמי הכא דהוי דומיא דצליית פסח דלקמן: \n",
+ "רבי אליעזר אומר וכו' פסקו הר\"ב והרמב\"ם דאין הלכה כמותו ובספרי הרמב\"ם שלפני המגיד פסק כמותו וכתב שסובר דלפרושי קאתא. ועיין מ\"ש בסוף בכורים ועוד כתב טעם אחר אבל הר\"ן כתב דראב\"י היא וקיי\"ל דמשנתו קב ונקי: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאחיזין את האור. כתב הרמב\"ם העיקר מאחזין את האור. ע\"כ. אולי מפני שלא נמצא בכתוב בהתראות היו\"ד כי שנים הם בכתובים מהבנין הכבד הא' באיוב כ\"ו מאחז פני כסא והב' בד\"ה ב' ט' וכבש בזהב לכסא מאחזים. אבל כפי הדקדוק הנה מאחיזין בהתראות היו\"ד הוא מבנין הפעיל בתשלומו: \n",
+ "רבי יהודה אומר בפחמין. [* והר\"ב העתיק אף בפחמין וכ\"ה בירושל' כיני מתניתין אף בפחמין] והר\"ב פסק כמותו דלא כהרמב\"ם. וכ\"פ הטור בסי' רנ\"ה. וכתב בכ\"מ ספ\"ג מה\"ש דמשמע ליה דאינו חולק על ת\"ק אלא מוסיף על דבריו וכך הם דברי ר' ירוחם עכ\"ל. ואין להקשות מדלא נקט א\"ר יהודה שהרבה נמצאים כיוצא בו וכתבתים בסוף מסכת בכורים בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר\"ב א\"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי\"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב\"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט\"ס. וכן בחיבורו רפ\"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז\"ל רש\"י (דף כ\"ה ע\"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע\"ה ב'] ע\"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג׳:י״ז) א\"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש\"י הדלקת נר בשבת שלא ה\"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע\"כ]: \n",
+ "בכלך. פי' הר\"ב פסולת של משי. מסיים רש\"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע\"ל בפירוש מ\"ב פ\"ט דמס' כלאים והרמב\"ם בפ\"ה מה\"ש כתב משי סתם: \n",
+ "ולא בשמן שריפה. מ\"ש הר\"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר\"ב בע\"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ\"ש הר\"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא\"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי\"ט דהא אפילו בליל מוצאי י\"ט נמי אין שורפו וא\"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי\"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע\"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ\"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא\"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "[* בשמן פקועות. פי' הר\"ב דלעת מדברית. ועוד לו פירוש אחר בסוף פרק י\"ז דכלים ובמשנה ד' פ\"ג דעוקצין]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "אפילו היא. אותה השפופרת. רש\"י: \n",
+ "ורבי יהודה מתיר. עיין משנה ג' פ\"ק דפסחים: \n",
+ "אבל אם חברה היוצר מתחלה. פירש הר\"ב וה\"ה אם חברה בעה\"ב בסיד וכו'. בגמ' ומאי יוצר כעין יוצר שחברה שפיר: \n",
+ "לא ימלא וכו'. הך צריכותא שכתב הר\"ב בגמ' ניהו. ואיכא למידק דאכתי תקשה דליתני חרס דמאיס וקאסרי רבנן וקערה דמפסיק ומתיר רבי יהודה ולשתוק מביצה דמדאסרי רבנן חרס דמאיס כל שכן דאסרי ביצה דלא מאיס ומדשרי ר' יהודה לקערה דמפסיק כל שכן דשרי ביצה דלא מפסיק. ויש לומר דלר\"י איצטריך שפיר דאע\"ג דקערה מפסיק איכא נמי סימנא אחר להיתר משום שהפתילה נתונה בה ומשום הכי בדיל מינה אבל ביצה אע\"ג דלא מפסיק הואיל ואין הפתילה בתוכה ולא מאיס אימא מודה רבי יהודה דנגזור צריכא ובפירוש הרמב\"ם כתב סברא דמשום חיבור שיש בין הקערה והנר ה\"א דמודה ר\"י דאסור. ולהכי איצטריך למתני פלוגתא דקערה. וגירסת הגמ' שלפנינו איננה כן אלא כמ\"ש הר\"ב אבל קערה דמיפסקא אימא מודה לרבנן. ואולי דהרמב\"ם גורס דמספקא ומפרש דמחובר כמו ספקה בחבל דסוף פ\"ו דכלאים וסיפוק גפנים דמשנה ה' פרק קמא דערלה. והסברא לאסור יותר שאם יסתפק אחר כך ממנו הרי הוא קרוב יותר שיתחייב משום מכבה. ולהרמב\"ם נמי איכא למימר דאע\"ג דאי לא תני קערה ה\"א דר\"י מודה לאסור משום הפתילה שבו השתא דתני ליה דמתיר בקערה אי לא תני ביצה ה\"א איפכא דדוקא קערה שרי דבדיל מינה שרואה הפתילה שנתונה בתוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "כחס על הנר וכו'. כשהוא חס על הנר. כן לשון הר\"ן. [* ובפירש\"י דף ל\"א ע\"ב כתוב כי חס. וזה קרוב לדברי הר\"ן דכי משמש בלשון דהא ואפשר דמשמש בגמ' בלשון אי שהוא אם. ואולי שזהו דעת רש\"י בכאן. עוד ראיתי בפ\"ב דביצה דף כ\"ב ברייתא דקתני אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה. ולבי אומר לי] דאולי שבא הלשון בדרך הכתוב כמוך כפרעה כמוני כמוך כעם ככהן ורבים. והמכוון להשוות הדברים בשיווי גמור. והשוה בכאן החס על הנר שיהא חייב כמו החס על הפתילה דמודה ביה ר\"י. [* עוד נמצא בברייתא כלך לדרך זו. ואפשר דבלשון חכמים רגילים בכ\"ף נוספת ובאופן ברייתות ויהיה כן גם כאן]: \n",
+ "ורבי יוסי פוטר. דס\"ל כר\"ש דמשנה ה' פ\"י דס\"ל מלאכה שאצ\"ל פטור עליה. ופי' שם בתוספות דהיינו כשעושה מלאכה וא\"צ לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו וכחס על הנר ועל השמן או על הפתילה שהובהבה כבר א\"צ לגופן שבמשכן לא היה כיבוי אלא לעשות פחמין בכיבוי זה ומתקנין ע\"י כבוי זה ראויין למלאכת הצורפים וכבוי כדי שלא יקדיחו הסממנים בבישולם לא היה במשכן כי זהירים היו שלא להרבות אש יותר מדאי: \n",
+ "שהוא עושה פחם. פי' הר\"ב שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכבוי זה פחם וכו'. דמוקים לה בגמ' בפתילה שצריך להבהבה שלא הבהבה מבעו\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "ערבתם. פי' הר\"ב עירובי תחומין וחצירות. וכן לשון רש\"י. ושיתופי מבואות בכלל עירובי חצירות הוא דתרווייהו שלמה וב\"ד תקנום והכי כללינהו הרמב\"ם בסוף פ\"ק מהלכות עירובין בין ברישא בין בסיפא דמתניתין. ועיין במה שכתבתי בריש פרק ו' דעירובין בס\"ד: \n",
+ "אין מעשרין את הודאי. פי' הר\"ב קסבר האי תנא דגזרו וכו'. וכ\"כ רש\"י ומשמע דאנן לא קי\"ל הכי וקשיא דהא ב\"ה בפ\"ק לא התירו אלא עם השמש ועוד אמאי לא פי' כך לעיל דקסבר גזרו וכו'. ותריץ כמו שהעלו הפוסקים כמ\"ש בטור סי' שמ\"ב דכל שאינו לדבר מצוה או טרדא לכ\"ע גזרו עליו בין השמשות. ובהך ניחא כל הני דפרק קמא. והא דהכא מפרשי כמ\"ד גזרו דוקא. תירץ הב\"י בסי' רס\"א משום דמתניתא קשיתיה דקתני סתמא אין מעשרין את הודאי משמע בשום גוונא אפילו לצורך מצוה או שהיה טרוד אין מעשרין ומש\"ה אוקמוה כמ\"ד גזרו וכו' ע\"כ. ולי היה נראה להוכיח מדאוקמינן מערבין דסיפא דלא בתחומין. והרי קי\"ל דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ח דעירובין שמעת מיניה דתנא דמתניתין לא איכפת ליה בבין השמשות לשרויי אפילו לדבר מצוה. אלא דקשיא לי בגוה דא\"כ למ\"ד דלדבר מצוה לא גזרו לא קי\"ל כמתני' דהכא אלא דאפילו עירובי תחומין מערבין בספק חשיכה ואנן פסקינן כאותו מ\"ד במ\"ג פ\"ג דעירובין. וכל הפוסקים פה אחד פסקו להך אוקימתא דהכא דאין מערבין תחומין בספק חשיכה כמ\"ש ב\"י בסימן תט\"ו הילכך ליכא לאוכוחי מהא דתחומין דהא אפי' למ\"ד דלא גזרו לדבר מצוה אפילו הכי אוסר בתחומין. ומיהו קשיא למה החמירו. ונ\"ל דמהך טעמא גופיה שכתב הר\"ב דסמכו לתחומין אקראי. מש\"ה עשאוהו לענין זה כשל תורה שגזרו עליהם בין השמשות ולא שויוהו רבנן בכלל שאר שבות. ומיהו דוקא לענין התחלת הנחת העירוב אמרו כן אבל לא לשאר דברים כדלקמן פ\"ג דעירובין שהזכרתי. ועוד לרש\"י והרמב\"ם והטור אם עירב בין השמשות עירובו עירוב. ועיין במגיד פכ\"ד מה\"ש ופרק ו' מהלכות עירובין ועיין בפ\"ג דעירובין משנה ב': \n",
+ "וטומנין את החמין. מה שפירש הר\"ב דאילו בדבר המוסיף הבל וכו' עיין ברפ\"ד ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כירה פי' הר\"ב מקום עשוי בארץ וכו'. וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו והיה להם לפרש שנעשה מחרס וכדמוכח בכמה מקומות ומהם פ\"ה דמסכת כלים ולהלן כי היכי דלא נטעה לומר שהוא רק חפירה בארץ: \n",
+ "בקש. עי' [מ\"ש] רפ\"ט דב\"מ בס\"ד: \n",
+ "לא יתן עד שיגרוף. פירש הר\"ב מערב שבת כדי להשהותו וכו' והא דתנן בר\"פ דלקמן והביאו הר\"ב בס\"פ דלעיל דאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע\"י והכא אפילו גרף וקטם ודאי דמוסיף הבל הוא ס\"ל להר\"ב כתוס' וסיעתם דהכא לאו בהטמנה איירינן אלא בשהוי כגון שהקדרה יושבת על כסא של ברזל וכיוצא בו או שהיא תלויה באבנים שאין שולי הקדירה נוגעים בגחלים ומש\"ה כל שגרוף וקטום דאיכא היכרא שמסלק דעתו מלחתות בגחלים שרי והיינו דבטעמא שכתב הר\"ב גזירה שמא יחתה לא הזכיר דמוסיף הבל כמ\"ש רש\"י משום דהכא ל\"ש לן בין אינו מוסיף הבל למוסיף הבל. ומה שפירש הר\"ב דוקא תבשיל שלא בשל כל צרכו או אפי' בשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הוא דגזרינן שמא יחתה והיינו כדעת הרי\"ף וסיעתו דכל שהתחיל להתבשל בין שלא הגיע למאכל בן דרוסאי בין שהגיע ואפילו נתבשל כל צרכו אלא שהוא מצטמק ויפה לו אסור. והא דתנן בספ\"ק אין צולין וכו' אלא עד שיצולו מבע\"י ופירש הר\"ב דכמאכל בן דרוסאי סגי ותו לא חיישינן שמא יחתה ועוד דהכא בלא בישל כלל שרי והתם אין צולין. כבר תירצו הפוסקים דהא דהכא שרינן בבשר חי ה\"מ בקדרה שאינה ממהרת להתבשל ומסיח דעתו ממנה עד למחר ולא חיישינן שמא יחתה אבל בצלי שאצל האש שממהר לצלות ואפשר לו לצלות שיהא ראוי בעוד לילה לא מסיח דעתו מיניה ואתי לחתויי ומה\"ט נמי כי נצלה כמאכל בן דרוסאי שרי דלא חיישי' לחתויי שאם יחתה בגחלים יחריך אותו כיון שמונח על האש בלא הפסק קדרה. ומה שכתב דבלא בישל כלל מסיח דעתו כלומר עד למחר וכל הלילה יכול להתבשל בלא חיתוי: \n",
+ "וב\"ה אומרים אף מחזירין. כתב הר\"ב ולא שרי וכו' אבל לאחר שהניחן וכו' אסור אפי' לב\"ה דהוי כמטמין לכתחלה. אגב ריהטא מסריך ונקט לשון רש\"י דמפרש לכוליה פירקין בהטמנה. דאילו לפי מה שנמשך הוא ופירש לפירקין כדעת המפרשים ליה בשהייה לא בהטמנה כדכתיבנא לעיל הוה ליה למנקט דהוי כמשהה לכתחלה בשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "[* תנור. פירושו כתבתי בריש פ\"ב דב\"ב]: \n",
+ "לא יתן וכו'. וגריפה וקטימה לא מעלה ולא מוריד. והלכך כל דשרי בכירה שאינו גרוף ואינו קטום כגון תבשיל שלא בשל כלל וכו' כדלעיל אפילו בתנור נמי שרי והלכך לא שייך נמי פלוגתא דמחזירין דאף ב\"ה לא אמרו דמחזירין אלא בגרוף וקטום ובתנור לא מהני גרוף וקטום כלל. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "בצד המיחם. מ\"ש הר\"ב שמחממים בו ע\"ג האש. אע\"ג דהכא לא תנא שפינהו כדלקמן במ\"ה אפ\"ה אינו ר\"ל שעכשיו הוא על האש אלא אפי' אינו עכשיו על האש וזהו שאמר הרמב\"ם ותשאר חמה אחר שיורידוהו מן האש. ולא בא הר\"ב לומר אלא שזה המיחם מן האש הוחם ולא מן החמה. ולהרמב\"ם שפי' פינהו דלקמן שחסר ממנו מקצת מים ניחא שפיר דלא תני הכא שפינהו: \n",
+ "[* בשביל שתתגלגל. פי' הר\"ב שתצלה קצת כו'. וכן פירש\"י. ועיין בל' הר\"ב בפירוש משנה ו' פ\"ב דעוקצין. ובסוף פרק בכל מערבין פירש\"י צלוייה רכה]: \n",
+ "ולא יפקיענה. כן הנוסחא ופירושו לא ישברנה. והטור תפס בלשונו לא יתן וכו'. [* ובערוך ערך בקע מפרש שמביאים סודר או מטלית ומניחין אותן בשמש עד שמתחממות יפה וכורכין הביצה בהם ושונין ומשלשין עד שתתגלגל עכ\"ל. ונ\"ל שכוונתו שהפקיעה היא הגלגול שבביצה שע\"י גלגולה של הביצה ר\"ל שמתגלגלת בתוך קליפתה ושבכך היא נצלית הוא שקורא אותה פקיעה על שם שמתבקעת לביקועים בתוך קליפתה במה שמתגלגלת כאמור והפ\"א ביפקיענה במקום בי\"ת דביקוע ששניהם ממוצא השפה וכן פירש הרמב\"ן בשירת הים נשפת ברוחך כמו נשבת והביא הרבה כמוהו ונמצא בהפך ג\"כ הבי\"ת במקום פ\"א ברפ\"ו דפיאה ובמשנה ג' פרק ד' דעדיות]: \n",
+ "ולא יטמיננה כו'. פי' הר\"ב גזירה שמא יזיז כו' עפר הדבוק. הא אינו דבוק לית לן בה כשהעפר שאינו דבוק. ור\"ל שהוא תיחוח. הוא הרבה [א) היא הרבה. כ\"ה בדפוסים הראשונים ואח\"כ תקנו: \"כ\"כ הרבה\" וברבות הימים תקנו עוד: \"כ\"כ הר\"ב\" ותקון זה קלקול הוא.] שכשעושה גומא ע\"י הביצה אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה אבל כשהקרקע שסביב הביצה [* הוא מעט תיחוח וסביב קרקע] קשה שתשאר הגומא קיימת אסור דהא חורש בכל שהוא כדתנן במ\"ב פי\"ב. כן הוכיחו התוס' [דף ל\"ט] ממ\"ש במשנה ב' פ\"ק דביצה ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אם בשבת כו'. מסקים התוס' והאחרונים דטעמא דאסורא משום דהוי כמטמין בדבר המוסיף הבל שהמים צוננים שבצינור הם טמונים בחמין שבאמה המוסיפים הבל. וכתב הב\"י סי' שכ\"ו דהא דתנן אם בשבת וכו' אין פירושו אם נכנסו לתוכו המים בשבת דהא אפילו נכנסו מע\"ש נמי אסורין הם כדין הטמנה מבע\"י אלא לפלוגי בין שבת ויו\"ט הוא דתני הכי כו' ויכולין דברי הר\"ב להתבאר ע\"פ זה הפירוש: \n",
+ "אגנטיכי אע\"פ שגרופה אין שותין ממנה. פירש הר\"ב משום דאעפ\"כ המים מתחממים בשבת וכן פי' הרמב\"ם [ב) בתוי\"ט דפוס פראג וקראקא שנדפסו ע\"י הרב המחבר היה כתוב \"וכן פירש\"י\" והב\"ד הוא שהגיה כן ולשנא דהתוי\"ט קשיתיה שכתב להלן \"ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב\" וע\"פ הגהתו זאת הנכונה נדפס כן בכל המשניות שאחריו עד הנה. גם יש גמגום בדברי התוי\"ט להלן שכתב \"ואין זה נכון דחמין כו' החימום רע להן כו'\" דאכתי י\"ל באופן השני דלא הוחמו כל צרכן וכן העיר ע\"ז בספר לקוטי המשנה. והנה בדפוס פראג לא באו שמה הדברים המגבילים כאן בין שני חצאי מרובע מן \"בפירוש הר\"ב\" עד \"בין לרש\"י\". וכפי הנראה כאשר התבונן אחרי כן התוי\"ט אל דבריו העיר בשולי הגליון לזכרון לפניו. על מה שכתב \"וכן פירש\"י\" העיר \"ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב\" ועל מה שכתב \"או כל צרכן והחמום יותר יפה להן\" העיר \"ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כו'\" והדברים האלה נכונים ומובנים כשהם לעצמם בתור הגהה מן הצד אבל כשבאו בהדפסה השניה (קראקא) בפנים התוי\"ט בלי שום שנוי בדבריו הנדפסים מכבר לא עמד עוד טעמם בם. והמעיין החושב כי בזמן אחד כתב התוי\"ט את דבריו יעמוד וישתומם.] ולפי זה [איירי] בחמין שהוחמו קצת מבעוד יום ולא כל צרכן או כל צרכן והחימום יותר יפה להן וכדלעיל [* בפירוש הר\"ב משנה א' לענין תבשיל ואין זה נכון דחמים כל שנתחממו כל צרכן החימום רע להן כדאיתא בשתי ברייתות דף ל\"ח ולשון רש\"י אינו כלשון הר\"ב אלא תלי במוסיף הבל וכלומר ואסור להטמין כבסוף פ\"ב [דלעיל] בפירוש הר\"ב אך מ\"מ בין להר\"ב בין לרש\"י] קמ\"ל הכא תרתי. חדא דמוליאר מעמיד החום ואנטיכי מוסיף חום ועוד דאי עבר ושיהה בהם דאסור. וקשיא אמאי לא אשמועינן לעיל הך דינא דאי עבר דאסור. ועוד דאיבעי' להו בגמ' דף ל\"ז עבר ושיהה וכו' ולא פשטינן לה מהכא. והתוס' הקשו קושיות אחרות ומפרשים בענין אחר דמוליאר שותין הימנו בשבת שמוזגין המים חמין ביין לפי שהמים אינם כ\"כ חמין במוליאר שיתבשל היין מן המים שמוזגין לתוכו אבל אנטיכי אע\"פ שגרופה אין שותין הימנה לפי שאנטיכי יש בו הבל יותר ומתבשל היין מן המים בשעת מזיגה וכן משמע בירושלמי ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "[* האילפס כו'. עיין ברפ\"ח דחולין מ\"ש בסד\"ה ואסור להעלותו כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "אין נותנין כלי תחת הנר כו'. פי' הר\"ב ואסור לבטל כלי מהיכנו עיין משנה ז' פי\"ו ומשנה ב' פי\"ח: \n",
+ "ואם נתנו מבע\"י מותר. להניחה [א) כ\"ה בפירש\"י. ובתוי\"ט בדפוסים הראשונים \"להניחם\". ואינו נכון. ולפי הנוסחא במשנה \"נותנו\" צ\"ל להניחו] שם. לשון רש\"י. כלומר ולא חיישינן שמא לאחר שיפול לתוכו שמן מן הנר שיטלטלנו לכלי משם. ומשמע מיהא דלכתחלה אסור לתתו שם מבע\"י מהך חששא משום דבקל רגילין לטלטל כלי הלכך חששו ולא התירו לכתחלה מבע\"י ועיין לקמן בסמוך. אבל התוס' כתבו הל' דחוק דהל\"ל [אבל] מבעוד יום נותנים. והטור כתב בסי' רס\"ה ומע\"ש מותר ליתנו תחתיו. והרמב\"ם בפ\"ה מהל' שבת העתיק לשון המשנה: \n",
+ "חוץ מן הנר הדולק בשבת. ופסק הר\"ב דקי\"ל דאפילו אינו דולק אלא שהודלק בין השמשות דמגו כו'. עיין במשנה ח' פ\"ג דעירובין. ומ\"ש שאין מוקצה אלא מחמת חסרון כיס עיין ספ\"ד דביצה: \n",
+ "מפני שהוא מכבה. פי' הר\"ב [* דלא יתן לתוכו מים] אפילו מע\"ש דאי עביד בשבת הוה מכבה. ולשון רש\"י מכבה ממש וכתבו התוס' דלאו דוקא אלא כלומר שיכול לבא לידי כבוי שיתחיל ליתן המים קודם נפילת הניצוצות וקודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי עם המים כנגד הניצוצות ואע\"ג דבאותו כבוי אין בו חיוב חטאת לר\"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא (ו [* מיהו לא] קיי\"ל הכי במשנה ה' פרק דלעיל) החמירו אטו כבוי דחיוב חטאת ואע\"ג דהוה גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי. וא\"ת מ\"ש משריית דיו וסממנים וכל הנהו דפ\"ק דשרינן עם השמש. תירץ הרב פור\"ת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כבוי כדפי' ע\"כ. ובענין גזירה לגזירה יש להרמב\"ם פירוש בר\"פ דלקמן ושם תמצאנו: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין טומנין וכו'. פי' הר\"ב בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ ויבא לחתות בגחלים. גמ' דף ל\"ד ע\"ב גזירה שמא יטמין ברמץ שיש בה גחלת. ויטמין. גזירה שמא יחתה בגחלים. וכתב הרמב\"ם ואולי תקשה בעיקר שהוא אצלנו אין גוזרין גזירה לגזירה והוא שיגזרו ב\"ד דבר בשעה מן השעות ואח\"כ ישובו ויגזרו גזירה לאותה גזירה זה הדבר אינם עושין. אבל אם יהיו שתי הגזירות בשעה אחת הרשות בידם והוא דבר נעשה תמיד והוא ענין אמרם כולה חדא גזירה היא ר\"ל כי מי שגזר זאת הגזירה ראה שלא תתקיים זאת הגזירה אלא בגזירה אחרת תחזק אותה ותסמוך אותה ולפיכך גזר שתי הגזירות יחד ע\"כ. ובס\"פ דלעיל כתבתי בזה בשם התוס': \n",
+ "זגין. פי' הר\"ב קליפי כו'. כר' יוסי דמשנה ב' [פ\"ו] דנזיר: \n"
+ ],
+ [
+ "[* טומנין בשלחין. פי' הר\"ב עורות כו' ור\"ל בעודן בצמרן כמ\"ש במ\"ו פ\"ה דמכשירין. ובירוש' ר\"ח בשם ר' ישמעאל בר ר\"י אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן מחר]: \n",
+ "ומטלטלין אותן. פי' הר\"ב דחזי למזגא עלייהו. ורש\"י מפרש בעור בהמה גסה דוקא. ור\"ת מפרש דהכא ביבשין. כי היכי דלא תקשה ממשנה ה' פ\"ק דביצה ועיין במשנה ה' פ\"ו דלקמן. ומ\"ש הר\"ב כלומר להשען עליהם זה לשון רש\"י פ\"ק דביצה ד' י' כן היתה ישיבתה שוטחין בגדים ע\"ג הקרקע ונסמכין ויושבין על ברכיהם כפופים כדאמר בפסחים [ק\"ח.] הוי זגינן אברכי דהדדי: \n",
+ "נוטל את הכסוי וכו'. וכתב הר\"ן ות\"ק לא מיירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדירה מן הקופה ומש\"ה פליגי ראב\"ע ורבנן דראב\"ע סבר מטה הקדרה ונוטל התבשיל מה שצריך לו וכו'. והוא פי' נכון מאד. אלא דנוטל דרבנן לא הוי דומיא דנוטל דראב\"ע. [* ונ\"ל דחכמים מהדרין על לישנא דשמא יטול דאמר ראב\"ע]. והרמב\"ם מפרש בדראב\"ע נמי שנוטל הקדירה ונטיית הקופה הוא כדי שלא יהרוס המקום ששם הקדירה: \n",
+ "ואינו יכול להחזיר. והלכך חיישינן שמא יטלטל הגיזין שנפלו ויחזור. ורבנן לא חיישי שיחזור באיסור: \n",
+ "הכר. פירש הר\"ב שמשימו תחת מראשותיו והכסת גדול ממנו. וכן פי' הרמב\"ם. ומקומות יש שפירשו בהפך. ואכתבם במשנה ב' פ\"י ממס' מקואות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה בהמה יוצאה. פירש הר\"ב מידי דמנטרא כו'. ועיין בסוף הפרק: \n",
+ "יוצא הגמל. הכא פתח לפרושי במאי דפתח וליכא קפידא כמ\"ש ברפ\"ק בס\"ד: \n",
+ "ונאקה. פי' בערוך [ערך נקה] גמל נקבה כשראויה למשא קורין אותה נאקה: \n",
+ "מזין עליהן. כתבו התוס' דאיצטריך לאשמעינן במקומן דלא חיישינן שמא תפול ההזאה על הבהמה ויפסלו כדתנן במסכת פרה (משנה ג' פרק בתרא) נתכוין להזות על האדם והזה על הבהמה אם יש באזוב לא ישנה עכ\"ל. דנפסלו במלאכה דהזאה של בהמה (אינה) [אין שם] הזאה עליה והוי להו כמים שנעשו בהן מלאכה כך פי' רש\"י בפ\"ק דיומא דף י\"ד. והר\"ש מפרש טעם אחר. אבל לפי' הר\"ב והרמב\"ם דהתם שפירשו לא ישנה שאינו צריך לטבול שנית אלא יזה במים שנשארו באזוב הואיל ותחלת טבילתו כשרה היתה. נפרש דאיצטריך לאשמעינן שלא נחוש לשמא יתכוון להזות על הבהמה ויזה על הכלים דתנן בסיפא דהזייתו פסולה עד שישנה. והוא לא ישנה. ומ\"ש הר\"ב דלהכי מקבל טומאה הואיל ועשוי לאדם שינהיג בו את הבהמה. פי' לצורך האדם וז\"ש הרמב\"ם שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה וכן דקדק הר\"ן וכתב כדי למשכה למקום שירצה: \n",
+ "וטובלין במקומן. נראה דאיצטריך לאשמעי' דלא חיישי' שמא יטביל אותו בלא ריפוי ויהיה מהודק בבהמה וחוצץ. ועיין רפ\"ו ומ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שהיא קשורה לו. פי' הר\"ב מע\"ש דאי בשבת וכו' ונמצא משתמש בב\"ח. הכי יהיב טעמא בירושלמי והיינו משום דאין עולין על גבי הבהמה בי\"ט ק\"ו בשבת כדתנן במשנה ב' פ\"ה דביצה. והלכך דוקא לקשור אסור שסומך עליה אבל ליתן בלא קשירה אין כאן משום לא עולין. כך מפורש בדברי הרא\"ש: \n",
+ "רחלות יוצאות וכו' וכבונות. ויעשה זה בכבשות בלבד לפי שצמרן יותר רך מצמר הזכרים. הרמב\"ם: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הרמב\"ם בפירושו כתב דאין הלכה כמותו. אבל בחבורו פ\"ך פסק כמותו וזו היא גירסת הרי\"ף בגמרא דרב אמר הלכה כר\"י. ושבפירושו [*) בד\"פ כגי' ר\"ת דגרס בדרב.] [* כפי' רש\"י דמפרש כי אתא רבין אמר ר' יוחנן] הלכה כת\"ק דר\"ל ת\"ק דמתניתין: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יקשור גמלים וכו' וימשוך. פי' הר\"ב שלא יראה כמוליכן לשוק. גמ'. ואי משום הא אפילו קשורים מע\"ש וכ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו פ\"ך: \n",
+ "ובלבד שלא יכרוך. בגמ' רמי לה אדתנן בסוף מסכת כלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור ומשני הכי קאמר ובלבד שלא יכרוך ויקשור. ועיין בפי' הר\"ב במשנה ב' פ\"ט דכלאים: \n"
+ ],
+ [
+ "בזמן שאינה קשורה לו. מע\"ש כדפירש הר\"ב לעיל: \n",
+ "ולא בזוג. פי' הר\"ב מפני שנראה כמוליכו לשוק. גמ'. וכתבו התוס' אבל משוי אינו שבטל אגב אפסר: \n",
+ "התרנגולין. כתב הרמב\"ם שהוא שם כללי לזכר ולנקבה: \n",
+ "ולא ברצועה וכו'. כתב הר\"ב בין לנוי בין לשמור ועיין משנה ח' פ\"ב דביצה. [* ולנוי פי' רש\"י (דף נב.) שצובעה וקולעה לנוי בין קרניה כמין קליעה מקרן לקרן ואינו אוחזה בה ע\"כ]: \n",
+ "פרתו. כתב הר\"ב לא של וכו'. בגמ' משום דהיכי קתני פרתו דמשמע חדא והא כמה הוו ליה כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד\"א ברה\"ר. רש\"י: \n",
+ "לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ\"ש ברפ\"ק: \n",
+ "שבראשה. פירש הר\"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש\"י והיינו בע\"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס\"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה\"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים: \n",
+ "לרה\"ר. כתב הר\"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר\"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב\"י בסימן ש\"ג שכתב הרמב\"ם בפ' י\"ט מה\"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר\"ן שהרמב\"ן והרשב\"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה\"ה בבית ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בשם הרמב\"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ\"ש במשנה ה' בס\"ד: \n",
+ "ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י\"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור\"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם: \n",
+ "ולא בקטלא. פי' הר\"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל\"כ ברישא הו\"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע\"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי\"ל דכיון דמ\"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא\"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ\"ט דמקואות: \n",
+ "ולא בנזמים. פירש הר\"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש\"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין: \n",
+ "ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר\"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע\"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ\"י מ\"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש\"י ד' ס\"ב: \n",
+ "ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב\"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע\"ג דס\"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר\"ן אפ\"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יצא בסנדל כו'. עיין ספ\"ק דביצה: \n",
+ "בסנדל המסומר. כתב הר\"ב ותוחבין בו מסמרות לחזקו פי' רש\"י עם העור שלמעלה הימנו. ועיין ספ\"ק דביצה. ומ\"ש מפני שמעשה זה בשבח היה כו' לשון הר\"ן והואי בכנופיא ע\"כ. והא דלא גזרו בתענית שעל הגשמים דפ\"ב דתענית אמרו בגמ' דלא דמי דהוא כנופיא דהיתירא בעשיית מלאכה: \n",
+ "ולא בתפילין. לא תימא אליבא דמ\"ד שבת לאו זמן תפילין כדכתב הר\"ב משנה ג' פ\"ג דברכות אלא אפילו אליבא דמ\"ד שבת זמן תפילין. וכ\"פ הר\"ב בר\"פ בתרא דעירובין. לא יצא. דלמא אתי לאתויי ברה\"ר דשקיל ליה מרישיה אם בא לפנות וממטי להו ד' אמות. ובטוא\"ח סי' ש\"א כתב ג\"כ זה הטעם נראה שפוסק דשבת זמן תפילין ולא כ' כן בסימן ל\"א. אבל הרמב\"ם בפי\"ט מה\"ש נראה מהמשך לשונו דמפרש למתני' אליבא דמ\"ד דשבת לאו זמן חפילין שכ' מפני שהוציאו דרך מלבוש וכן היוצא בתפילין פטור ע\"כ. וזה אמרו בגמ' אליבא מ\"ד דשבת לאו זמן תפילין דאפ\"ה פטור מה\"ט. ועיין עוד מזה בר\"פ בתרא דעירובין: \n",
+ "[* המומחה. עיין בפי' הר\"ב משנה ח' פ\"ה דעירובין]: \n",
+ "אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "במחט הנקובה. פי' הר\"ב שאומן שהוציא וכו' כלומר וכל אשה דרכה ואומנותה לתפור ולתקן בגדי ביתה. ונראה מזה שדעתו כדעת הרא\"ש דאיש בין באינה נקובה בין בנקובה פטור שאינו מוציא כדרך המוציאין: \n",
+ "ולא בטבעת וכו'. מפורש במשנה א': \n",
+ "[* פלייטון. פי' הר\"ב מור כו'. כ\"כ הרמב\"ם אבל בסוף מסכת כלים מפרש הר\"ב כפירש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "ולא באלה. עיין בפירוש הר\"ב בפי\"ו ממסכת כלים: \n",
+ "וחכמים אומרים אינו אלא לגנאי שנא' וכו'. חכמים היינו תנא קמא ולא באו אלא לפ' הטעם: \n"
+ ],
+ [
+ "בין משל חברתה. פי' הר\"ב אף על גב דמאיס לה גמ'. ופי' הרמב\"ם דשמא יש לה לחברתה בראשה חולי הנקרא חולי השועל והוא מריטת השער וכיוצא בזה: \n",
+ "ובפיאה נכרית. וא\"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית לעיל בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה\"ר וי\"ל דמילתא דפשיטא הוא דאסור לצאת בה לר\"ה דודאי משלפי משום דמחכו עלה. בתוספות בד\"ה אי כבלא דעבדא וכו' דף נ\"ז ע\"ב: \n",
+ "לחצר. מדנקט בכבול ופיאה נכרית ושבקינהו לאינך דמיתנו בהדייהו לאיסורא בר\"פ מכלל דכולהו אף לחצר באיסורייהו קיימי וסייעתא לפי' הראשון שכתב הר\"ב בר\"פ. והכי דייקינן בגמ'. והפירוש שכתב לעיל בשם הרמב\"ם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא פירושא דדינא הוא דמשמיה דרבי ישמעאל ברבי יוסי אמרו כן ותנא הוא ופליג אמתניתין כדאיתא בגמ': \n",
+ "[* בפילפל. פירש הר\"ב שנותנת בפיה מפני ריח הפה ובפ\"ט משנה ו' פלפלת ומפרש הר\"ב שאינו הפלפל המצוי בינינו]: \n",
+ "ובלבד שלא תתן לכתחלה. כתבו התוס' מפני שנראה כמערמת להוציא ועיין משנה י\"ג פרק בתרא דעירובין ולפי' זה כל הנך דלעיל מוך שבאזנה ושבסנדלה אסורים לתת לכתחלה ועיין מ\"ש במשנה ז' בס\"ד: \n",
+ "ואם נפל לא תחזיר. בפ' בתרא דעירובין משנה י\"ג מחלק הר\"ב לענין רטייה שנפלה דאסורה להחזיר דדוקא בנפלה ע\"ג קרקע כדאיתא בגמ' התם ושם כתבו התוס' דהה\"נ הכא דדוקא כשנפלה ע\"ג קרקע דמאי שנא ודבריהם הללו נשמטו מידי האחרונים: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "פורפת על האבן ועל האגוז. ואם תאמר והא נראה כמערמת כדלעיל במשנה ה'. וי\"ל דהכא ניכר הדבר והכל יודעין דלכך צריכה וליכא שום חששא אבל בדבר שהיא נותנת בתוך פיה אינם יודעים למה היא נותנת. תוס' דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אוסר. פירש הר\"ב דלאו תכשיט הוא. כלומר ואינו מנעל והוי משוי ורבינו ירוחם בח\"ה ביאר יפה שודאי דבר פשוט הוא שאינו עושה אותו להלוך שעל כל פנים הוא צריך למקלות ומותר לצאת בהן כמו שיתבאר כאן שצורך הלוכו הם אבל כוונת עשיית קב זה כדי שלא יראה חסר רגל אלא נכה רגל הלכך כיון דאינו צורך הלוכו אסור. ב\"י סימן ש\"א: \n",
+ "[* טמא. פירש הר\"ב טומאת מגע כלומר ולא טומאת מדרס כדכתב לעיל שאינו נסמך עליו ואביי אמר בגמ' שאינו מטמ' מדרס ופירש\"י דקסבר לאו לסמיכה עבידי אלא לתכשיט ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו ע\"כ וכדתנן בפרק עשרים דכלים משנה ג' ומ\"ש הר\"ב דדומיא דשק בעינן כמ\"ש בסוף חגיגה וגם בפירוש הר\"ב ברפ\"ב דכלים]: \n",
+ "ואין יוצאין בהם בשבת. והני תרי טעמי שכתב הר\"ב נראה דלא קיימי אלא אסמוכות וכ\"כ ב\"י בשם רבי ירוחם דלא מתסר לצאת אלא בסמוכות אבל בכסא וספסלים שבידיו הקטנים יכול לצאת דהוה ליה כמו מקל דשרי וכן משמע דברי רש\"י וכ\"כ בתוספות והרא\"ש ואף על גב דתנן כסא וסמוכות שלו וכו'. י\"ל דאשמעינן כסא לאשמעינן טמאים מדרס אבל מאי דקתני ואין יוצאין בהם בשבת לא קאי אלא אסמוכות שלו. עד כאן: \n",
+ "ואין נכנסים בהם בעזרה. פירש הר\"ב דמנעל הוא. וכן פירש\"י ונראה דהא נמי לא קאי אלא אסמוכות אבל כסא וספסלים ודאי דלאו מנעלים נינהו דמי גריעי מסמוכות דקטע שאינן מנעל משום דלאו בראש רגלו הן. ועוד נ\"ל דהא דתנן בעזרה. ה\"ה להר הבית נמי לא כיון דמנעל הוא והא תנן לא יכנס להר הבית במנעלו ואיידי דתנא ברישא ונכנסים בהן בעזרה דהוי רבותא תני נמי הכי בסיפא ועי' משנה ח' פ\"ק דבכורים וריש פ\"ק דחגיגה ותמהני שהרמב\"ם השמיט דין סמוכות דמשנתינו לענין עזרה והוה ליה לכתבו בפ\"ז מהל' בית הבחירה: \n",
+ "אנקטמין. עיין בפירוש הר\"ב ספט\"ו דמסכת כלים תמצא פי' שלישי ויש בגמרא ג' פירושים והנך ג' פירושים שכתב הר\"ב הם פי' לשלשתם דבגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכל אדם וכו'. כתב הרמב\"ם חוזר להתיר בני מלכים שיצאו בזוגין ע\"כ והדין עמו דאילו בקשרים לא התירו אלא משום רפואה למי שצריך לה כדתני' בגמ' ד' ס\"א שצריך מיהו שיהיה ממשפחת נכפין לענין קמיע ופסקה הטור סי' ש\"א. והוי יודע דלמאי דפסקינן בספי\"ד דלא כר\"ש האומר כל ישראל בני מלכים הם מוקים בגמ' דמתני' באריג בכסותו: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כלל גדול. עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ו ממסכת שביעית: \n",
+ "השוכח [א) בתוי\"ט ד' פראג מתחיל הדבור: היודע יעיקר שבת. פי' הר\"ב ועל זה נאמר ושמרו כו' ומסתברא כו' יתקן התוי\"ט אח\"כ בד' קראקא כמו שהוא לפנינו.] עיקר שבת. פירש הר\"ב דכתיב את שבתותי תשמורו ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כה\"ג כתיב דכולה חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי. רש\"י. [* ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דמעיקרא שמע וכדכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ק דכריתות]: \n",
+ "חייב על כל שבת ושבת. עיין מ\"ש לפירוש הר\"ב ורש\"י סוף פרק י\"ב בס\"ד: \n",
+ "חייב על כל אב מלאכה וכו'. ובגמ' יליף ופעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת פעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגות מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגות שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא. לשון רש\"י. ומ\"ש הר\"ב כגון שתי תולדות של אב א' [ב) בד' פראג מוסי התוי\"ט: \"מסיים רש\"י או אב ותולדה שלו\" ובד' קראקא ליתא.] עי' [מ\"ש] סוף משנה ב' בשם התוספות: \n"
+ ],
+ [
+ "[* אבות מלאכות ארבעים חסר אחת. יש לדקדק וכי סני ליה לתנא דליתני המספר כמו שהוא שלשים ותשעה ולא היו אלא שתי תיבות ועכשיו הם שלש. והקרוב אלי דמסריך סריך כלישנא דבמתני' י' פרק ג' דמכות והתם אקרא קאי במספר ארבעים יכנו (דברים כ\"ח) וכיוצא בזה כתבתי ג\"כ לקמן ריש פרי\"ח. ויכולתי עוד לתת טוב טעם ולומר דמילתא אגב אורחא קמ\"ל במאי דנקט בלישניה ארבעים חסר אחת לומר שהעושה בהעלם אחת כל האבות מלאכות ושיתחייב על כל אחד ואחד יהיו ארבעים וחסר אחת שלא תיחשב למלאכה לענין חיוב קרבן והיינו שעל התופר אינו חייב אא\"כ שיקשור ג\"כ וכמ\"ש הר\"ב לקמן שם א\"כ העושה כל האבות מלאכות בהעלם אחת בהכרח הם ארבעים מאחר שהתפירה אינה מלאכה אלא כשיקשור גם כן והקשירה כבר עשאה בפני עצמו דהתנא קא חשיב להו הכי ואהכי קאי במאי דקמ\"ל בשנותו את טעמו למיתני ארבעים חסר אחת ולא יתחייב עוד עליה מכיון שכולם עשאם בהעלם אחת והר\"ב שפירש לקמן שם שכשתופר שחייב גם על הקשירה שעמה מיירי כשלא קשר כבר באותו ההעלם וכ\"ש לב\"י סימן שי\"ז דכל תופר אינו חייב על הקשירה שעמה אף על פי שצריך שיקשור גם כן שאם לא כן אף על התפירה לא יחייב אלא שקשה לי על הב\"י מהגמ' דף ע\"ד דאמר אביי האי מאן דעביד חלתא [פירוש כוורת] חייב י\"א [חטאות] ואי חייטי לפומיה חייב י\"ג [חטאות] ופירש\"י ואי חייטי לפומיה לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור אחר התפירה ע\"כ. וזו ודאי סתירה לדברי ב\"י וא\"ת דבגמ' דף ע\"ה פליגי רב ושמואל על מה חייב השוחט דרב מחייב משום נטילת נשמה ומשום צובע ושמואל מחייב משום נטילת נשמה לבד והשתא אליבא דרב הא הוו כשעשה כולן בהעלם אחת ארבעים ואחת דתרי קשירות ותרי צביעות הרי שתים יתר על ל\"ט. לא קשיא דמידי הוא טעמא דרב דחייב ג\"כ משום צובע אלא משום דניחא ליה לתווס בדמא כי היכי דלזבנו מיניה א\"כ דוקא בשוחט ע\"מ למכור אבל בשוחט לביתו לא מחייב דהא מלאכת מחשבת אסרה תורה ומתניתין דבעי לאורויי אגב אורחיה הא דאמרן בעושה המלאכות לביתו מיירי ועיין בדבור דלקמן. ובני המשכיל מהר\"ר אברהם אמר ליישב דקתני ארבעים חסר אחת שכן בפ' טומנין דף מ\"ט קא מיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת כנגד מי א\"ל רבי חנינא בר חמא כנגד עבודות המשכן אמר ליה רבי יונתן ב\"ר אלעזר כך אמר ר\"ש ב\"ר יוסי בן לקוניא כנגד מלאכה מלאכתן ומלאכות שבתורה ארבעים חסר אחת ובעי רב יוסף ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית ל״ט:י״א) ממנינא הוא והמלאכה היתה דים (שמות ל\"ז) לאו ממנינא דהכי קאמר דשלים עבידתא או דלמא והמלאכה היתה דים ממנינא הוא והא כמ\"ד לעשות צרכיו נכנס תיקו. ותנא דידן אגב אורחיה קמ\"ל להך דכל הני אבות מלאכות הם כנגד ארבעים מלאכות שבתורה ואחת מהם חסר. אך שאל אותי שעמד למנין כאשר עי' בספר הקונקרדנסיוס בשרש לאך ומצאם יותר הרבה והשיבותיו על הראשון אף על גב דיפה כוונת אכתי צריכין לדידי אליבא דרבי חנינא ב\"ר חמא שאמר שהן כנגד עבודות המשכן ותניא נמי כוותיה וכן תפס הר\"ב בפירוש משנתינו. ועל אשר שאלתני שמצאת יותר ממספר ארבעים הנה מתוך פירוש רש\"י שכתב בזה הלשון שכתובים בתורה בכל התורה והכי קאמר קרא לא תעשה כל מלאכה כמנין כל מלאכה שבתורה ע\"כ. מזה למדתי שאין להכניס במנינם אלא מלאכה שאין כתוב בה לא אזהרה ולא עונש שעל אותן שאין בהם אזהרה ולא עונש עליהם הוא אומר שאמר הכתוב שלא תעשה אותם דוק ותשכח שיהיו ארבעים ולא יותר ובתוכם הני תרי דעלייהו בעי רב יוסף. ומצאתי סעד למה שכתבתי שאין למנות בכלל ארבעים אותן שנאמר בהן אזהרה או עונש שכן במסכת יומא פרק יוה\"כ דף ע\"ו דמפרש רב חסדא חמשה ענוין דיוה\"כ כנגד חמשה פסוקים דכתיב בהו עינוי ומקשינן חמשה הוו ואנן שיתא תנן וכתבו התוספות תימה לי דבקראי נמי כתיבי שיתא. תרי באחרי מות ושלש באמור אל הכהנים וחד בפינחס ונראה לי דכי כל הנפש אשר לא תעונה (ויקרא כ״ג:כ״ט) לא קחשיב. דלא קחשיב אלא ציוויין תענו ועניתם אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב עכ\"ל והנאני מאד. וצריכין אנו למודעי שבגמ' יש ט\"ס דמלאכתן צ\"ל מלאכתו ומלאכות צ\"ל מלאכת. נראה לי. ולפי שמלאכתו מוקדם בפרשת בראשית לכן לא הגהתי מלאכתך וכן [א) בתוי\"ט ד' קראקא: \"שכן לפום ריהטא דאז הוא מנקט מלאכה שהוא שם כו' ומלאכתן שהוא שם עם כנוי וה\"ה מלאכתו דהי כו'\" והב\"ד הגי' כלפנינו] לפום ריהטא ראוי הוא למנקט מלאכה שהוא שם העומד בעצמו ומלאכת שהוא שם הנסמך ומלאכתו שהוא שם עם כינוי וה\"ה מלאכתך דהי מינייהו מפקת: ",
+ "הזורע וכו'. קצת תימה דאלישנא דאבות מלאכות שייך למיתני זריעה וכן כולם בלשון שם דבר ולא על שם העושה אותה. וכן עשה הרמב\"ם בחיבורו הל' שבת ריש פ\"ד ולפי מ\"ש לעיל בישוב לשון ארבעים חסר אחת דקמ\"ל על העושה כמה יתחייב אתי נמי שפיר דתני כולם בלישנא דהעושה אותם]: ",
+ "והאופה. כתב הר\"ב תנא סידורא דפת נקט. גמ'. ויהיב הר\"ן טעמא משום דשכיחא: ",
+ "[* והמיסך. כתב הר\"ב אורדי\"ר בלע\"ז וכן פירש רש\"י. ולהלן בסוגיא דף ע\"ה ע\"ב כתב שמסדר חוטי השתי וז\"ל הרמב\"ם בפירושו הוא המיסך את השתי נגזר מן המסכה הנסוכה (ישעיה כ\"ח) ע\"כ ובחבורו פרק ט' מהלכות שבת כתב מתיחת החוטין כדרך האורגים היא הנסכת המסכת וזה המותח נקרא מיסך ע\"כ. ועל שתי בלא ערב מיירי התם]: ",
+ "והעושה שתי בתי נירין וכו'. צריך לפרש למה פירש בכאן ובאורג ובתופר ובכותב שיעור טפי מבשאר. תוספות. [* והא דלא קאמרי נמי הפוצע לפי שהוא בכלל אורג]: ",
+ "[* שתי בתי נירין. פירש הר\"ב שנותן שני חוטין בתוך הבית ניר וכן פירש רש\"י וז\"ל הערוך ערך נר מכניס את חוטי השתי בנירין שיעלה זה וירד זה ויבא הערב ויחזור השתי יעלה התחתון וירד העליון ויבא הערב ע\"כ. והנירים עצמם פירשם הר\"ב בריש פרק כ\"א ממסכת כלים וז\"ל הן חוטין הארוגים על הקנה ובעבורם מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט עד כאן וגם הרמב\"ם כתב שם בזה הלשון נירים הם חוטין הארוגים על הקנה אשר בעבורם יגבהו קצת החוטין ויעשו דרך ילך בו הארג בחוט. עד כאן. ונראה לי שסוף הלשון צריך להיות ילך בו מחוט הערב ועל פי זה יש לתקן גם לשון הר\"ב. אך לא רציתי לשלוח בו יד מכיון שהוא העתיק כן מלשון הרמב\"ם אולי ידע ביאורו ואמנם זה שכתב הרמב\"ם ואחריו הר\"ב דנירים הם חוטים הארוגים על הקנה לשון קצר הוא וכאילו אמרו על הקנה בקצוות החוטין האחד ועל קנה בקצוות החוטין השני שלהם ולקמן בפרק י\"ג משנה ב' אפרש יותר מזה בס\"ד. ואמנם על לשון הערוך שמפרש למשנתינו שמכניס את חוטי השתי בנירין וכן נראה שלזה נתכוין רש\"י ואחריו הר\"ב בפירושו דהכא קשיא דלישנא דמתניתין משמע שעושה בתי הנירין עצמן לא שעושה ומכניס דבר אחר בתוכם אבל לשון הרמב\"ם והר\"ב דבכלים אין מוכרחין שמפרשים כמו הערוך. אמנם לקמן פי\"ג מוכרח פירושם מתוך מה שאמר אביי בגמ' ואף שלפי עניית דעתי בעיקר פירוש של דברי אביי דהתם נראה לי פירוש אחר כמו שתמצאנו שם בס\"ד מ\"מ אף לדידי מוכרח דאביי מפרש שהמלאכה דמתניתין מחייבת עליה היא העשייה של חוטים השתי בתוך הבתי נירין ולפיכך אני אומר שתהא משנתינו כאילו היא שנויה העושה בשתי בתי נירין וא\"ת אכתי תקשה ממה שפירש רש\"י גופיה בפרקין דף ע\"ד ע\"א אדעביד חלתא שכתבתיו לעיל בד\"ה אבות מלאכות וכו' דקאמר התם היסך וארג ופירש רש\"י היסך שהיסך השתי הרי זה מיסך. ארג אחד למעלה ואחד למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין עד כאן ההיא נמי כדמות העשייה שבבתי נירין דמתניתין וכדומה להא תנן בפי\"ג בנפה ובכברה ובסל וכמ\"ש שם נמי ללשונו של רש\"י זלה\"ה]: ",
+ "והמתיר. פירש הר\"ב שכן צדי חלזון וכו' להוסיף על זו ומתיר מכאן וקושר מכאן וכן לשון רש\"י ומזה הלשון יש לדקדק דאינו חייב אלא במתיר ע\"מ לקשור. אלא שהתוס' דף ע\"ג דקדקו מלישנא דרש\"י דכתב אדמתרמי ליה תרי קטרי דשרי חד ומניח חד דמשמע שאינו מצריך שיתיר ע\"מ לקשור ולא דקדקו כלל מן הלשון הזה להוסיף וכו' ועיין בלשון רש\"י והר\"ב דריש פט\"ו ומ\"מ כתבו בשם ר\"ח ושכן משמע בירושלמי. דבעי מתיר ע\"מ לקשור. והא דלא תני ע\"מ במתניתין מתורץ כמו בסותר דלקמן ע\"כ: ",
+ "הצד צבי. פירש הר\"ב דהוי במשכן בתחשים. ונ\"ל דנקט צבי משום דשכיחא כפירוש הר\"ן גבי פת לעיל: ",
+ "המולחו. פירש הר\"ב עייל שרטוט וכו' וכתב הרמב\"ם [* וזכר המולחו ללמדך כי המליחה עבוד והשלים מנין הל\"ט במלאכת השרטוט] ופשע התנא בזכירתה בשעת הכתיבה ושם אותה מעניני הכותב: ",
+ "[* והמוחקו. והר\"ב העתיק והממחקו וכן העתיק רש\"י וכן הוא בפיסקא בגמ']: ",
+ "והסותר והמכבה. פרק במה מדליקין (שבת דף ל\"א ע\"ב) דסותר דוקא ע\"מ לבנות וכן העלו שם בתוס' דמכבה ע\"מ להבעיר. והקשו דהכא הו\"ל למתני בהו ע\"מ כי היכי דקתני במוחק ובקורע וי\"ל דהתם נמי לא קתני ליה אלא משום דבעי למיתני שיעורו דשתי אותיות ושתי תפירות. אבל במכבה וסותר על מנת להבעיר ולבנות כל שהוא מחייב לא אצטריך למתנייה ע\"כ. ועיין ריש פרק י\"ב. ולמה שכתבו לעיל במתיר דצריך נמי שיהא ע\"מ לקשור. ואע\"ג דיש קשרים שאין חייבין עליהן כדתנן במשנה ב' פרק ט\"ו. אין זה מצד מלאכת הקשר אלא מצד שאינו של קיימא ודוחק: ",
+ "המכבה והמבעיר. הכא לא קשיא דליתני מבעיר ברישא דשאני לעיל בחורש וזורע דלעיל כל סדורא דפת נקט כסדר חוץ מחורש כ\"כ התוס'. [* ולי אכתי קשה דהא בכל אינך בסידורי בגד ועור שמר ג\"כ התנא הסדר ואף בכתיבה ובבנין נקט העשייה קודם הסתירה. ולכן נראה בעיני דמשום כך איחר הבערה לומר שבהבערה איכא מאן דס\"ל שאין בה חיוב חטאת שאינה אלא בלאו והוא רבי יוסי שאמר הבערה ללאו יצאת בפסוק (שמות ל״ה:ג׳) לא תבערו אש וגו' כדאיתא בסוגיא (דף ע')]: ",
+ "והמכה בפטיש. פירש הר\"ב שכן אומן מכה בסדן בשעת גמר מלאכה וכו'. וכן פירש רש\"י וכתב הר\"ן ולא מיחוור דהא בפ' הבונה (דף ע') תנן המסתת והמכה בפטיש ועלה קתני סיפא [* רשב\"ג אומר] אף המכה בקורנס על הסדן בשעת גמר מלאכה אלמא דלאו היינו המכה בפטיש אלא עיקרן של דברים כפירוש רבינו חננאל ז\"ל שפי' וכו' עכ\"ל ולפירש\"י והר\"ב דבריש פרק י\"ב ומ\"ש שם בשם התוס' נמי ניחא: ",
+ "הרי אלו אבות מלאכות וכו'. כתב הר\"ב ומנינא דרישא אתא לאשמועינן אפי' עביד וכו' אי אפשר שיתחייב יותר מארבעים חטאות וכו' [* לאו דוקא ארבעים אלא כלומר ארבעים חסר אחת] ומנינא דסיפא קשיא טפי שהרי כבר מנאן אחת לאחת גם כללן במספר ארבעים ברישא וא\"כ תו מנינא תנינא למה לי. ולא פירש הר\"ב כלום. ועוד דבגמ' האי דאפילו עביד וכו' לאו אמנינא דרישא ולאו אמנינא דסיפא מיפרשה. אלא אאלו אבות מלאכות דסיפא אמרינן הכי. ובתוספות הקשו וא\"ת מרישא שמעינן לה דתנן העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת אינו חייב אלא אחת וי\"מ דה\"א מעין מלאכה אחת היינו שתי תולדות מאב א' אבל האב ותולדה דידיה מחייב תרתי קמ\"ל עכ\"ל ותו בגמ' [ע\"ה] ארבעים חסר אחת לאפוקי מדר\"י דמוסיף את השובט [משוה השתי בכרכר] והמדקדק [לישב חוט הערב שלא יהא מתוח יותר מדאי] א\"ל שובט הרי הוא בכלל מיסך מדקדק הרי הוא בכלל אורג. ומנינא דרישא א\"ר יוחנן דאתא לאשמועי' שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ומפרש לה בגמ' דף ע' ע\"ב דידע לה לשבת שנצטוינו לשומרו בלאו ושגג בכרת שלא ידע ששבת אסור בכרת ואשמעינן מתני' דחייב ל\"ט חטאות על כולן. והלכך לא קשיא דמרישא נשמעי' היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל אב מלאכה. דאי מהתם ה\"א דיודע שהוא שבת היינו שצריך שידע שנצטוינו לשבות שבת זו ממלאכות או לפחות מאחת מהמלאכות ושהוא חייב כרת עליה. והשתא לא משכחת לה שיהא חייב בכל ל\"ט שאילו נעלמו ממנו כל הל\"ט שאינו חייב כרת בכלום א\"כ מאי היודע שהוא שבת במאי ידע: "
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "המוציא וכו'. במאי דסיים באבות מלאכות פתח לפרושי. א\"נ משום דהווה ורגיל ביותר כמ\"ש בריש מכילתין בס\"ד: \n",
+ "תבן. מפורש במשנה ג' פ' עשרים: \n",
+ "[* ועלי בצלים. אמר לי בני המשכיל מהר\"ר א ב ר ה ם שי' שנראה בעיניו שהם מה שהוא כמו יד לבצל והכי אמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ\"ט) דעלי בצלים דאבציל זרתא פירש\"י שגדלו זרת וזרת לא שייך אלא במה שהוא כמו בית יד ושכן יש לפרש במשנה ג' פ\"ו דשביעית ונכונים דבריו שמה שסביבן של הבצלים קליפות נקראו]: \n",
+ "חוץ וכו' וסובן ומורסנן. ואמרינן בגמ' [ד' ע\"ו] דאע\"ג דסובן ומורסנן מצטרפין לשיעור חלה. כדתנן במ\"ו פ\"ב דחלה התם שאני שכן עני אוכל פתו בעיסה בלוסה כלומר מעורבת בסובנה ומורסנה הילכך לחם הארץ קרינא ביה אבל לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו ופירוש הראשון שפי' הר\"ב בסובן ומורסנן הוא פירש\"י אבל כפי' הרמב\"ם סתם וכתב במס' חלה שם וכן במשנה ה' פרק י\"א ממס' תרומות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כדי מזיגת הכוס. פי' הר\"ב ויעמוד על רביעית פירש\"י ביצה ומחצה רביעית הלוג וכתב הרמב\"ם כי שיעור הכלי אצבעיים על אצבעיים על רום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע וכל המדות בגודל שהוא הבהן בל' העברי: \n",
+ "כדי גמיעה. בגמ' מיבעיא להו כדי גמיאה או כדי גמיעה אמר רב נחמן בר יצחק הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בראשית כ״ד:י״ז) ועיין ספי\"ד וכתב בעל מגיד משנה בפרק י\"ח מה\"ש בשם הרמב\"ם אין שיעורו ידוע לנו אבל פירושו כדי גמיעה של אדם בינוני והוא פחות אפילו מכדי לוגמיו ואצ\"ל מרביעית ע\"כ. ועיין מ\"ב פרק ח' דיומא מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "על הכתית. ובגמ' תנא על פי כתית. וז\"ש הר\"ב פי כתית: \n",
+ "אבר קטן. פירש הר\"ב דקטן קאי אאבר ואאדם. הכי מפרשינן בגמ' ודלא כמשנה ו' פ\"ד דעדיות ע\"ש. [* ועיין מ\"ש בשם הר\"ש במשנה ב' פ\"ב דכלים]: \n",
+ "מים כדי לשוף בהם את הקילור. דרפואתה מצויה דכל משקין מרפאים לעין ונגלדים כדבק על העין לבר ממיא דמסו ולא נגלדין כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "חבל כדי לעשות אוזן לקופה. דמתוך שהוא קשה פוגם עץ הנפה וכברה ולא עבדי אינשי הילכך לא מחייב בשיעורא זוטא לעשות תלאי. גמרא: \n",
+ "נייר. פי' הר\"ב מעשבים עושין אותו. עיין בפי' משנה ב' פ\"ב דמגילה ומשנה ד' פ\"ב דסוטה: \n",
+ "והמוציא קשר מוכסין. איצטריך לאשמעינן אפי' כתוב על הקלף אע\"ג דקתני בסמוך דשיעור קלף כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפלין. תוס': \n",
+ "פלייטון. מפורש במשנה ג' פ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "עור. פי' בגמ' דמליח ועדיין לא נעשה בקמח ועפצה: \n",
+ "קלף. פי' בתוספות שהעור בשעת עיבודו חולקין אותו לשנים ואותו שכלפי שער קרוי קלף וכלפי בשר קרוי דוכסוסטוס שכן בל' יון קורין לבשר סוסטוס ודוך פי' מקום כמו דוך פלן לכך קרי ליה דוכסוסטוס כלומר מקום בשר: \n",
+ "כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין כו'. תימה אמאי לא קתני פרשת סוטה דשיעור זוטא טפי (כדתנן במשנה ב' פ\"ב דסוטה) ואור\"י דפרשת סוטה לא שכיח כפ' תפילין ואמרינן כל מלתא דשכיח ולא שכיח אזיל רבנן בתר שכיח ולקולא. תוספות פ\"ב דסוטה דף י\"ז: \n",
+ "[* שהיא שמע ישראל. תמיהא לי למאי איצטריך לפרש דזיל קרי הפרשיות שבתפילין תמצא שזו היא הקטנה. ונ\"ל דאיצטריך למיתני דהא מכיון דתנן בספ\"ג דמנחות שארבע פרשיות שבתפילין מעכבות זו את זו א\"כ לא ליהוי שיעור להוצאת שבת אא\"כ שיהיה בכדי לכתוב עליו כל ארבע פרשיות אהכי קתני שהיא שמע ישראל ומכיון שהפרשה קטנה היא שמע ישראל יש לשער בה לבד שכן קורין אותה לבד על מטתו וא\"ת א\"כ ל\"ל למיתני פרשה קטנה שבתפילין י\"ל דאי לאו שנכתבה בתפילין משום שקוראה על מטתו בלבד לא היינו משערין בה שרוב העולם בקיאין בה וקורין אותה בע\"פ וא\"נ קורין אותו בתוך ספר שלם אבל השתא דבתפילין נכתבה ולא סגי בלא\"ה וגם על המטה קורין אותה לבדה הלכך נתנו חכמים השיעור בה לבד]: \n"
+ ],
+ [
+ "שעוה כדי ליתן ע\"פ נקב קטן. ובברייתא [תנא] של יין ופרש\"י למעוטי שמן ודבש שהיין זב דרך נקב קטן יותר משמן ודבש ע\"כ. והכי מפורש במ\"ב פ\"ג דמסכת מכשירין דשמן עב מיין. וצ\"ע במשנה ב' פ\"ג דמסכת כלים דמפ' [הר\"ב] שהשמן דק מהיין וע\"ש: \n",
+ "[* חרסית. פירש הר\"ב לבינה כתושה. ועיין מה שכתבתי בסוף פ\"ו דחולין]: \n",
+ "לסוד. פירש הר\"ב בנות עניים טופלות. פירש רש\"י מושחות: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "[* חף. פירש הר\"ב שן משיני המפתח וכו' ותבניתו כתבתי בפי\"א דמסכת כלים משנה ה']: \n",
+ "הכרכר. פי' הר\"ב ששובט בו וכו' כתבתי פירושו בסוף משנה ב' פרק ז' בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בין פצים לחבירו. פי' הר\"ב כשמסדרין פצימין וקורות וכו'. נראה מלשונו דפצימין כעין קורות ועמודים. ולשון רש\"י כשעושין פצימין ומסדרין אותן עמודים וקורות וכ\"כ בפ\"ה בביצה דף ל\"ט פצים כמו פצימי פתחים פצימי חלונות הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם וכו' והוא כדעת בעל הערוך שמפ' שם הלחי והמזוזה פצימ' בלישנא דרבנן (ירמיהו ל״ו:כ״ג) ויהי כקרוא יהודי שלש דלתות וארבעה תרגומו תלת פצים. והרמב\"ם כ' פצים חצי לבינה. [* כשיש חלל בין חצאי לבינה וימלאו אותו חלל בחרסית ואבנים דקים ע\"כ וכ\"כ במ\"ד פי\"ב דנגעים ושם מפרש הר\"ב לפצים בענין אחר וע\"ש]: \n",
+ "א\"ל ר\"י משם ראיה וכו'. ור\"מ ס\"ל דה\"ק קרא דאפילו מידי דלא חשיב לאינשי כמו לחשוף מים מגבא לא לשתכח ליה. גמ': \n",
+ "משם ראיה. [* ק\"ק שהו\"ל משם זכר] עיין משנה ז' פ\"ב דסוכה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מנין לעבודת כוכבים שמטמאה במשא. פירש הר\"ב איידי וכו' אי נמי משום דבעי למיתני כו' וזהו פירש\"י וכתבו התוספות שאין נראה דאם כן בההוא ה\"ל להתחיל ועוד דה\"ל למתנייה בפרק רבי אליעזר דמילה. אלא נראה איידי וכו': \n",
+ "שנאמר תזרם כמו דוה. כתב הר\"ב ואפליגו רבנן עליה וכו'. במשנה ו' פרק ג' דעבודת כוכבים ושם אפרש בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר דרך אניה בלב ים. פירש הר\"ב מה ים טהור. כדתנן בפ\"ק דמקואות. [* ומ\"ש הר\"ב ואפילו היא של חרם פירשתיו במשנה ג' פ\"ב דכלים]: \n",
+ "מנין לערוגה וכו'. עיין מה שכתבתי בזה בס\"ד ברפ\"ג דכלאים: \n",
+ "שנאמר כי כארץ וגו'. כתב הר\"ב וששה טפחים ליכא למילף מקרא אלא קים להו לרבנן וכו'. ואור\"ת דמ\"מ איצטריך קרא דאי לאו קרא ה\"א אע\"ג דלא ינקי איכא ערבוב ואסור קמ\"ל קרא דבכה\"ג ליכא ערבוב ובקרא לחודיה נמי לא סגי דלא הוי ידעינן בכמה שרי קרא אבל השתא דקים להו לרבנן דחמשה בשיתא לא ינקי אית לן לאוקמי קרא בשיתא. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "שנאמר היו נכונים לשלשת ימים. למאי דכתב הר\"ב דמתני' משבשתא ותני טהורה כתבו התוספות וא\"ת דטפי ה\"ל למנקט קרא דוקדשתם היום ומחר. ואור\"י דניחא ליה לאתויי היו נכונים לשלשת ימים משום דמוכח דמשום פליטת זרע הקפיד דכתיב ביה אל תגשו אל אשה עכ\"ל. ומה שהגהתי בדברי הר\"ב אלא רבנן דראב\"ע היא כו'. משנה שלמה היא פ\"ח דמקואות. וה\"נ מוכח בגמ' דהכא: \n",
+ "[* מנין שמרחיצין את המילה. ולקמן פי\"ט משנה ג' תנן את הקטן ואף בכאן כן הוא בסדר המשנה שבירושלמי ובש\"ס שם אנן תנינן מרחיצין את הקטן תניי' דבי רב מרחיצין את המילה ר' אבהו בשם רבי יוחנן הלכה כמי שהוא אומר מרחיצין את הקטן]: \n",
+ "ביום השלישי כתב הר\"בא) וכ\"ש ראשון ושני. וכן משמע לשונו בפי\"ט. וכתב שם הר\"ן וא\"ת והא כתיב (בראשית ל\"ד) ביום השלישי בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י\"ל אע\"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפילו הכי ביום השלישי היו חלושים ביותר ולא היו יכולים לברוח ולהלחם. אבל ביום ב' עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהם לפי שעדיין כחם עליהם אע\"פ שהם מסוכנים יותר וכתב עוד דנ\"ל שאין זה ראיה דאיכא למימר שיותר הם מסוכנים בשלישי. ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי עכ\"ל. אבל בפ\"ג ממסכת נדרים סוף ד' ל\"א כתב דלא כאיב ליה טפי בג' אלא שחלושין ביותר והיינו כדבריו הראשונים. ויש מחלוקת בין הפוסקים בזה. ודברי הר\"ב במ\"ג פ\"ד דמסכת תענית נראין דלא כמ\"ש בכאן: \n"
+ ],
+ [
+ "מנין לסיכה שהיא כשתיה. כתב הרמב\"ם אין רוצה [ באמרו כשתיה שיהיה חייב עליה] כרת. אבל חייב מלקות כמו שנבאר במס' יומא. ושם ברפ\"ח ביאר שחייב מכת מרדות לפי שהסיכה אינה אלא אסמכתא ומדבריהם וכ\"כ בחיבורו פ\"א מהל' שביתת עשור ועיין כיוצא בזה בפירושו למ\"א [בפ\"ק] כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ביוה\"כ. עיין מ\"ש בס\"ד רפ\"ח דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע\"ג דתנן במשנה ה' פ\"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ\"ש לחייב קמ\"ל. גמ': \n",
+ "תבלין. כתב הרמב\"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע\"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ\"ש שם בס\"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ\"ב דערלה משנה ט\"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ\"ט ה\"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה\"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס\"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ\"ט דחולין. וראיתי בפי\"ח מה\"ש שהרמב\"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז\"ל ומ\"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש\"י ז\"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ\"ל. ובפי\"ב מהמ\"א כתב הרמב\"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ\"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל\"א פיטרזי\"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב\"ח אמר פיטרוסלינין. וצ\"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב\"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין (שבת דף קמ\"א) בסד\"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע\"כ]: \n",
+ "אסטיס. עיין מ\"ש בס\"ד במ\"ה פ\"ב דכלאים: \n",
+ "[* בסבכה. ס\"א פי סבכה וכן העתיק רש\"י]: \n",
+ "קמוניא: פירש הר\"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי\"ד: \n",
+ "כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ\"ו פ\"ט דנדה: \n"
+ ],
+ [
+ "[* פלפלת. פי' הר\"ב אין זה פלפל כו' וכפירש\"י ונ\"ל מדקתני פלפלת בתי\"ו אבל ראיתי בפ\"ב דערלה משנה י' שנראה מפי' הר\"ש דהתם דמש\"ה פירש\"י שאינו פלפל שלנו דא\"כ תקשה רישא דפלפל שלנו בכלל תבלין דרישא והיאך נתן התנא שיעור אחר לפלפל. ולי נראה דאי משום הא לא איריא דהא פירש הר\"ב במשנה א' בדבש דרפואתו שכיחא והוא משהו אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא והוא גמ' ערוכה וה\"נ דכוותה כדלקמן בד\"ה מיני בשמים וכו']: \n",
+ "מיני בשמים. וראוין להריח כמו לתבל דאלת\"ה הא תנא לה לעיל כדי לתבל ביצה קלה וכו'. ואע\"ג דהתם קא חשיב הרמב\"ם דברים הראויין גם להריח כמו שכתבתי בשמו צריך לומר דהנהו עבידי טפי לתיבול מלהריח והלכך לא אזלינן בתר שיעורא זוטא כדאמרינן ברפ\"ח בגמ' דף ע\"ח ע\"א כל מלתא דשכיחא ולא שכיחא אזיל רבנן בתר דשכיחא לקולא. שכיח ושכיח אזיל רבנן בתר דשכיחא לחומרא כנ\"ל: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו' שנאמר ולא ידבק בידך מאומה וגו'. ולכאורה היה נראה לומר דת\"ק טעמיה משום דהוה מלאכה שאינה צריכה לגופה ורבי שמעון היא דמשנה ה' פרק דלקמן. אלא מדהר\"ב והרמב\"ם פסקו דלא כרבי יהודה דהכא ולקמן וכן במשנה ה' פרק ב' פסקו דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב א\"א לפרש כן אלא טעמא דתנא קמא שסובר דאין כשר להצניע שאין צורך לאדם בו והיינו דכתב רש\"י ז\"ל והא דתנן כל שאינו כשר וכו' ואוקימנא למעוטי עצי אשרה דלא כר\"י ועיין משנה ה' פרק דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אינו חייב אלא חטאת אחת. עיין במשנה ב' פ' דלקמן ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "זרעוני גינה. פי' הר\"ב אע\"ג דכל האוכלים וכו' הני כיון דלזריעה קיימי וכו' וכן ל' רש\"י ומשמע דראויין ג\"כ לאכילה אלא כיון דלזריעה קיימי הוה שכיחא ושכיחא דאזלינן בתר דשכיחא לחומרא כדלעיל. ולשון הרמב\"ם בפירושו וכן בחבורו זרעוני גינה הם הזרעים שאינם ראוים לאכילה כמו זרע המלפפונים והבצלים והלפתות ודומיהם. ע\"כ. וכבר העתקתי עוד לשונו בזה בתחלת מסכת כלאים בס\"ד. ולרש\"י ודברי הר\"ב שבכאן צריכין לפרש דמאי דתנן במשנה ב' פ\"ב דכלאים זרעוני גינה שאינן נאכלין כלומר אותן זרעוני גינה שאינן נאכלין אבל יש מהן שנאכלין כדפירשו הכא. דאילו להרמב\"ם שאינן נאכלין סימנא הוא להכיר איזה זרעוני גינה. א\"נ יש לפרש לרש\"י והר\"ב דשאינן נאכלין כלומר שאין עומדים לאכילה אלא עיקרן לזריעה כדפירשו הכא: \n",
+ "פחות מכגרוגרת. בפי' הרמב\"ם אמר קרוב לגרוגרת וטעמו נראה דמדלא פי' השיעור ש\"מ דבפחות מעט קאמר ועיין מ\"ש בר\"פ דלקמן ובחבורו העתיק המשנה כלשונה: \n",
+ "ר\"י בן בתירא אומר חמשה. פי' הרמב\"ם אפילו לא הוציא אלא חמשה בלבד: \n",
+ "זרע קשואין וכו'. אתאן ככ\"ע. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+ "[* מת כגרוגרת. פי' הר\"ב כדין שאר אוכלין שהרי מותר לאכלו כשמת ומשום הכי בטמא לקמן מפ' הר\"ב דאין מצניעין לתינוק דלמא מיית ואכיל ליה ש\"מ דבטהור לא איכפת לן אי אכיל וכתבו התו' טעמא בשם בה\"ג מדכתיב [ויקרא י\"א] ואת כל נפש [א) וכל נפש החי' נצ\"ל רש\"ש.] החיה הרומשת במים אלו דגים ואת כל נפש [ב) ולכל נפש כו' רש\"ש.] השורצת אלו חגבים מדכתיב חגבים אחר דגים משמע דאין טעונים שחיטה כדגים ואף עוף הוה פטרינן ליה בולא כלום אי לאו דהוקש לבהמה כדאיתא בהשוחט ע\"כ]: \n",
+ "רי\"א אף המוציא חגב חי טמא וכו'. כתב הר\"ב ות\"ק סבר דאין מצניעין אותו דלמא מיית וכו'. לא משום דמצווין להפרישו. דקי\"ל דאין מצווין על הקטן האוכל נבלות להפרישו והכא פירש\"י דמ\"מ בידים לא יהבינן ליה דתניא לא תאכלום לא תאכילום. להזהיר גדולים על הקטנים [* ועיין לקמן פט\"ז מ\"ו ובמסכת יבמות פי\"ד מ\"ד]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "המצניע. פירש הר\"ב קודם השבת וכו' ושכח וכו' שעל דעת הראשונה וכו' וכ\"ש המוציא בשבת לזרע וכו'. גמ': \n",
+ "חייב בכ\"ש. משמע אפי' גרעין א' והכי איתא בגמ' מחייב היה ר\"מ אפילו חטה אחת. ולא תימא דכל שהוא דתנן היינו פחות מכגרוגרת אבל כזית ליבעי. ומשמע מיהא דהיכא דקתני פחות מכגרוגרת דהא כזית ליבעי וסיעתא לפירוש הרמב\"ם דס\"פ דלעיל בזרעוני גינה ומ\"מ כשאינו מצניע אינו חייב בכ\"ש לפי שאין רגילות לזרוע כ\"ש אלא כשיעור פחות מכגרוגרת: \n",
+ "וכל אדם וכו'. כתבו התוס' תימא לר\"י דאמאי איצטריך למיתני ליה הא תנא ליה חדא זימנא בפרק כלל גדול ושאינו כשר להצניעו כו' עכ\"ל ובריש ברכות כתבתי בשמם דרגילות לשנות בקצור מה שנשנה במקום אחר ואין לחלק דהתם אשמועינן מה ששנה בנגעים והכא בחדא מסכתא תרווייהו. דהכי אשכחן שתירצו בשם ר\"י עצמו בפ\"ו דיבמות מ\"ד. ומה\"ט נמי אין לחלק דהכא בבא שלימה דהתם נמי כולה בבא נשנה באותו פ' ובפ\"ב: \n",
+ "חזר והכניסו. פי' הר\"ב אם נמלך בו וכו'. בגמ' פריך פשיטא ומשני כגון שזרקו לאוצר ולא ביטלו בפירוש וקמ\"ל דאע\"פ שניכר במקומו שלא נתערב יפה וה\"א דבמילתי' קמייתא קאי קמ\"ל מדזרקיה לאוצר בטולי בטליה. וכתב המגיד דהא דתנן חזר והכניסו ר\"ל והוציאו. ובריש פ\"ק מפ?ירש דתנא הכנסה נמי הוצאה קרי לה והוא הדין להוצאה הכנסה: \n"
+ ],
+ [
+ "אסקופה החיצונה. פי' הר\"ב שלפני הפתח לצד ר\"ה. ופחותה משלשה דהוי רשות הרבים גמורה: \n",
+ "עד שיוציא את כל הקופה. פירש הר\"ב ולא שנו וכו' אבל מלאה חרדל וכו' נעשה וכו'. והא דתנן בס\"פ דלעיל המוציא קופת הרוכלין אינו חייב אלא חטאת אחת לא שאם לא הוציא כולה שלא יתחייב על אותן מינין שהוציא כולן מבחוץ אלא הא אתא לאשמועינן שאם לא היה לו דיעה בינתיים אינו חייב על כולן אלא אחת ולא תימא דמינין מחלקין כדאמר רבי יהושע תמחויין מחלקין במשנה ט' פרק ג' דכריתות וכ\"כ התוספות לעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "שכן משא בני קהת. פירש הרמב\"ם וקראה השי\"ת עבודה שנאמר (במדבר ז׳:ט׳) כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ע\"כ ולא ידעתי למה הוצרך לראיה שקראה עבודה שכיון שכל המלאכות ממשכן אנו למדין ומצאנו משא בני קהת שהיתה על הכתף ידענו שהיא מלאכה. דלא בלבד המלאכות שהיו בשעת עשיית המשכן אנו למדין אלא אף שהיו לצורך המשכן אחר כך כדאשכחן במשנה ב' פ' דלקמן. וע\"ש. ובחבורו פ' י\"ב כ' שנא' בכתף ישאו וכל המלאכות ממשכן למדין אותן. ומה שהוצרך התנא לראיה מבני קהת משום דהוצאה מלאכה גרועה היא וכך כתבו התוס' אמאי דתנן במשנה ב' פרק דלקמן: \n",
+ "כלאחר ידו ברגלו. כתבו התוספות דלגי' זו י\"ל דברגלו הוי פירוש כלאחר ידו ומיהו ספרים דגרסי לאחר ידו ברגלו ניחא טפי דהכי תניא בברייתא בגמ'. ע\"כ. וכן לשון הרמב\"ם בפ' י\"ב וכן במשנה ה' פ' י\"ב: \n",
+ "בפיו. עיין במשנה ד' פ\"ג דכריתות ומ\"ש שם בס\"ד ובס\"פ דלקמן: \n",
+ "מרפקו. פי' הר\"ב הפרק האמצעי וכו'. ונראה בעיני דהיינו שנושא המשא עצמו בזרוע ולא ע\"י כלי שתולין בזרוע במרפק כי זהו דרך המוציאין וחייב. ולא גרע מתלתה בסינר דלקמן. [* וראיתי במנחות פ' הקומץ (מנחות דף ל\"ז) שכתבו התו' אדהכא וז\"ל אפשר שיתן אדם גרוגרת כנגד אותו פרק של קוד\"א מבפנים וכופף ידו על כתיפו שלא תפול הגרוגרת ויוציאנה ע\"כ וקוד\"א בל\"א עלינבוג\"ן]: \n",
+ "[* בשפת חלוקו. פירש הר\"ב השפה התחתונה וכו' וכן פרש\"י והרמב\"ם. ונ\"ל דלא אתו לאפוקי השפה העליונה אלא אורחא דמלתא נקטי שכן דרך החלוק לעשות פיו התחתון בענין שיכול לקבל בו וכן שנינו בשקלים פ\"ג משנה ב' לא בפרגוד חפות ושם פי' הר\"ב שכופלין אותו מלמטה והרמב\"ם בחבורו פי\"ב מהל' שבת העתיק משנתינו וכתב בפי בגדו והא דשקלים מפ' שם בבגד שיוכל להחביא וכ\"כ בחבורו בהל' שקלים ס\"פ ב']: \n",
+ "במנעלו בסנדלו. מפורש בריש פרק י\"ב דיבמות למאי קרי מנעל ולמאי קרי סנדל: \n"
+ ],
+ [
+ "לאחריו ובא לו לפניו חייב. ולא מיבעיא לאחריו ובא לו לאחריו דאיתעבידא מחשבתו דחייב אלא אפי' לאחריו ובא לו לפניו דסד\"א הואיל ולא אתעבידא מחשבתו לא לחייב קמ\"ל דנתכוין וכו' ועלתה וכו' ודיוקא דמתני' לא קשיין אהדדי. הכי הוה לפום מסקנתא דגמ': \n",
+ "באמת. מפורש רפ\"ב דתרומות: \n",
+ "ר\"י אומר אף מקבלי פתקין. פירש הר\"ב ודרך אותו קנה להיות חוזר. וסיימו התוספות ות\"ק דר' יהודה לא חשיב ליה חוזר עכ\"ל. וצ\"ל דבאמת אינו חוזר כולי האי כמו סינר הנשים ובהא פליגי אי חשיב חזרה אי לא אבל אין לפרש דפליגי אם חוזר כלל אם לא שא\"א שיחלקו במציאות איך הוא ועיין ברפי\"ב מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "הוציאוהו שנים פטורין. פירש הר\"ב כדילפינן בעשותה וכו' וברפ\"ק ילפינן מיניה נמי לזה עוקר וזה מניח כמ\"ש הר\"ב שם. והיינו דמיעוטי אחריני כתיבי (במדבר ט\"ו) ואם נפש אחת תחטא וגו' בעשותה נפש ואחת נמי מיעוטי. כדאיתא הכא בגמ'. והא דנקט הברייתא בעשותה תירצו התוס' משום שהוא מיעוט האחרון שבפסוק ובהא פליגי תנאי דברייתא הלכך נקטה הברייתא בעשותה ע\"כ. ואע\"ג דבין למר ובין למר בעשותה לא אתיא לא לדלעיל ולא לדהכא אלא תרוייהו נפקי חד מנפש תחטא וחד מאחת תחטא דתרוייהו מיעוטי נינהו ומיעוטא דבעשותה מפקי להו ר\"ש לזה אינו יכול וזה אינו יכול. ות\"ק למעוטי יחיד שעשה בהוראת ב\"ד. מ\"מ נמשך הר\"ב אחר לשון הברייתא: \n",
+ "את החי במטה פטור. פירש הר\"ב על החי לפי שהוא נושא את עצמו. כתבו התוספות תימא לר\"י למה פטור והלא אפי' במשא קל יותר חייב. ואי משום דשנים שעשאוה פטורים הא הוי זה יכול וזה אינו יכול שאין הנישא יכול לישא עצמו בלא הנושא והנושא יש בו כח לנושאו אפילו הוא מת. ואור\"י דממשכן גמרינן שלא היו נושאים דבר חי שהתחשים והאילים היו הולכים ברגליהם והחלזון מיד היו פוצעים אותו טרם ימות דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלל צבעיה ע\"כ. ועיין במ\"ב דפרק י\"ח ומ\"ש שם בס\"ד ורפי\"ט וספ\"ק דר\"ה: \n",
+ "וכן כזית מן המת וכו'. פירש הר\"ב דהואיל ומטמא וכו' וכ\"כ רש\"י והכי מוכח בגמ'. לכאורה דלפום כן אף המוציא ממשמשי עבודת כוכבים לחייב וכן משמע דהא האי ת\"ק דר\"ש הוא ניהו ר\"י דמשנה ו' דפ\"ט דלעיל דהא בר פלוגתא דר\"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה הוא. ועוד הוכיחו בתו' מברייתא דגמ' דר\"י הוא. ומ\"מ פסקו הרמב\"ם בפירושו ובחיבורו וכן הר\"ב דאין הלכה כר\"ש ולעיל פסקו דאין הלכה כר\"י. משום דלעיל טעמא דאין כשר להצניע שאין שום צורך לאדם במשמשי עבודת כוכבים אבל הכא יש צורך בכולם דנבלה ושרץ מצניעין אותו לכלבו או לשונרו ומת דאסור בהנאה מצניעין אותו כדי לקוברו מידי דהוי אמקק ספרים דפרק דלעיל ולפיכך פסקו בהך דהכא כר\"י. אבל קשה דהוי לי' להלוך אחר שיעור שרגיל להצניע ולא אחר שיעור טומאתן ואפשר דלכלבו או לשונרו הוי שעורא רבה משיעור טומאתן ואזלינן לחומרא כדלעיל משנה ט' פ\"ז. ובמת נמי אפשר שעל פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ועוד דלא שכיח פחות מכזית ושכיח ולא שכיח אזלינן בתר שכיח לקולא כדלעיל שם: \n",
+ "ורבי שמעון פוטר. דהוי מלאכה שא\"צ לגופה. כלומר א\"צ למת ברה\"ר ובמשכן היו צריכין לחפצים שהוציאו ועיין מ\"ש במ\"ה פ\"ב בס\"ד. ומ\"ש הר\"ב דאין הלכה כר\"ש כ\"כ ג\"כ שם. ועיין במשנה ה' פ\"ב דעדיות ובמשנה ב' פ\"ק דביצה: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר מחייב. חטאת. נוטל צפרניו ושערו ושפמו וזקנו משום גוזז. ומ\"ש הר\"ב וכן הרמב\"ם דכוחלת משום כותבת הכי אמר ר' יוסי בר' חנינא. ופירש\"י שמוליכה מכחול סביב העין כאדם המוליך קולמוס סביב האות ובגמ' וכי דרך כתיבה בכך אמר ר' אבהו לדידי מפרש' לי מיניה דר\"י ב\"ח כוחלת משום צובעת. ותימה על הר\"ב והר\"מ שלא פירשו כמסקנא. ומ\"ש גודלת ופוקסת משום בונה. ובגמ' וכי דרך בנין בכך אין כדדריש ר\"ש בן מנסיא ויבן ה' אלהים את הצלע (בראשית ב׳:כ״ב) מלמד שקלעה הקב\"ה לחוה והביאה אצל אדם שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בניתא: \n",
+ "וחכמים אוסרים משום שבות. פירש הר\"ב אבל בכלי מודים דחייבים חטאת. בגמ'. וכתבו התוס' כר\"י דמלאכה שא\"צ לגופה חייב ומ\"ש עוד דשל חבירו אפי' ביד חייב וכ\"כ הרמב\"ם ולא פירשו טעם בדבר. ועיינתי בגמ' ומצאתי בהפך מדבריהם דמחלוקת לעצמו דיכול לאמן ידו ולתקנו בלא כלי אבל לחבירו אינו יכול לאמן ידיו לטלם יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב רבי אליעזר אבל לא לחבירו. וכן פסק הרמב\"ם בחיבורו פרק ט' [* לענין צפרנים ושער] ואולי דרהיטא דשמעתא דתני רשב\"א גודלת כוחלת פוקסת לעצמה פטורה לחברתה חייבת [שרואה ועושה] הטעתה להם וכתבו כן גם בנוטל צפרניו וכו'. [* וא\"ל דשער ראש דוקא קאמרי הר\"ב והרמב\"ם דהויא דומיא דגודלת ואינך דודאי לא דמי דלקיטת שער דבר קל ולא דמי להנהו כלל ועוד אם כן שער שאחורי הרגלים ובבין הרגלים במקום שאין יכול לראות למה לא כתבו להו נמי וכן משנתינו דנחתא לפרושי שפמו וזקנו אילו היה לשער הראש דין אחר ה\"ל למתני: \n",
+ "ורבי שמעון פוטר. וכהאי גוונא קסבר בסוף פרק ז' דכלאים ועיין במשנה ט' פרק ב' דעוקצין]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הזורק מרשות היחיד לרשות הרבים וכו'. מ\"ש הר\"ב בתנאי רשות היחיד אם הוקף לדירה משום דאי לאו הכי אם הוא יותר מבית סאתים אע\"ג דהזורק לתוכו מרשות הרבים חייב מ\"מ אסרו חכמים לטלטל בתוכו [יותר מן] ד\"א ולפיכך הוצרך להתנות ביש בו כמה מילין שיהא מוקף לדירה. ב\"י סי' שמ\"ה. ומ\"ש ודלתותיהן נעולות תמצא מפורש בס\"ד במ\"ט פ' אחרון דעירובין. [* ומ\"ש ולחי ברוח רביעית וכן קורה כדמפרש לקמן] ומ\"ש והוא שיהיה רוחב הדרך י\"ו אמה. וכן לשון הרמב\"ם בחיבורו ריש פ' י\"ד ולרבותא נקט דרך שצריך שיהיה רוחב ט\"ז אמה וכ\"ש כל הני דנקט וכן בפירושו ריש מכילתין כ' בסתם רה\"ר מקום שידרכו בו כל העם וכו' ושיהיה רוחב ט\"ז אמה וכן בטור סי' שמ\"ה רה\"ר רחובות ושווקים הרחבים ט\"ז אמה וכשאין בו ט\"ז אמה היא כרמלית כמ\"ש הרמב\"ם בפי\"ד. ומ\"ש ולא יהיה עליו תקרה שאם יש עליו תקרה הרי דינו ככרמלית כדאיתא בגמ'. ומ\"ש במקום פטור שיהיה מג' ולמעלה משום דכל פחות מג' כלבוד דמי. והוי רה\"ר. ומפני זה הקשו אהא דמפורש ברפ\"ק דצריך שיעקור או יניח החפץ ברה\"ר במקום שיש בו ד' על ד' דהיכי דמי אי למטה מג' הרי הוא כקרקע עצמה ואי למעלה מג' ועד עשרה כרמלית ואי למעלה מעשרה רשות היחיד [* כן לשון הר\"ן ומיירי במקום מסוים דאית ביה ד' על ד' ולהכי לא הוי מקום פטור]. וכתבהר\"ן שם בשם הראב\"ד דמשכחת לה בב\"ח גבוהים מג' שעומדים ברה\"ר שאין חולקין רשות לעצמן. א\"נ בעמוד ט' ורבים מכתפין עליו דהוי כרה\"ר ואי דאית ליה ד' מיהו מחייב ואי לא פטור וזה שלא כדעת רש\"י ורמב\"ם שכתבו דעמוד וכו' אפי' כשאינו רחב ד' עכ\"ל. ומ\"ש וכן מקום המוקף כו'. עיין עוד מזה במ\"ז פ' בתרא דעירובין. [* ומ\"ש או חריץ שיש בו ד' על ד' כו' עיין מ\"ש במשנה ד'. ומ\"ש ומי' ולמעלה דבכרמלית הוי מקום פטור עיין מ\"ש בזה במשנה ד' בס\"ד]. ומ\"ש דהמעביר מתחלת ד\"א וכו' במשנה ג' ועיין שם: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד. פי' הר\"ב רבנן קאמרי ליה. והדר פי' למתני' דלמעלה מעשרה. וכן פי' רש\"י ונימוקו עמו דגזוזטראות דומיא דעגלות והן היו גבוהות עשרה שהרי רשות היחיד הן כמ\"ש הר\"ב. וקשיא להר\"ב שפי' במתני' דלעיל דבלמעלה מי' ד\"ה דפטור וא\"כ מתני' ככולי עלמא ואמאי כתב דרבנן קאמרי ליה [* אבל לרש\"י ל\"ק דמפ' במתני' כס\"ד דרבא בסוגי' דדילמא בלמעלה מי' פליגי אבל בלמטה מי' ד\"ה חייב וזה דרכו של רש\"י ברוב המקומות לפרש כדס\"ד דהסוגיא כמו שאני מזכיר בזה בהרבה מקומות]. ועוד מאי כיצד דהכא בלמעלה מי' לא שייך למיתני כיצד כיון דלא קאי אדלעיל דבלמטה מי' איירי. וכתבו התוספות בירושלמי יש איכא דתני כיצד ואיכא דלא תני כיצד ומפרש התם דההוא אמורא דמוקי פלוגתא למעלה מי' תני כיצד וההוא דמוקי לה למטה מי' לא תני כיצד: \n",
+ "שכך היתה עבודת הלוים. והוצאה מלאכה גרועה היא. ולפיכך הוצרך למצוא הושטה דתולדה היא שהיתה במשכן. תו' ריש מכילתין [ועיין מ\"ש שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "בכותל. פי' בפני הכותל וכן לשון רש\"י והמגיד פי\"ד. ועיין משנה ג' פ' בתרא דעירובין: \n",
+ "הזורק בארץ ד\"א חייב מסקינן בריש פירקין דכל ד' אמות ברשות הרבים גמרא גמירי לה: \n"
+ ],
+ [
+ "רקק מים. פי' הר\"ב שאינם גבוהים מן הארץ וכו'. וכן בפירוש הרמב\"ם אבל המכוון שאינם עמוקים וכמ\"ש הר\"ב בסמוך והוא לשון רש\"י. והרמב\"ם בחיבורו ספי\"ד כתב אם אין בעמקו וכו'. [* ומ\"ש הר\"ב שהוא מלא רפש וטיט עיין מ\"ש בזה בס\"ד בסוף פרק ו' דמסכת פרה]: \n",
+ "[* וכמה הוא רקק מים פחות מי' טפחים. פירש הר\"ב דנימא אכתי רה\"ר הוא ולא נעשה כרמלית דאף על גב דעד עשרה כרמלית ולמעלה מקום פטור כדכתב הר\"ב במ\"א הא קי\"ל כמ\"ד בסוגיא אמתני' דלקמן דמיא ארעא סמיכתא היא ומשפת מיא משחינן לה]: \n",
+ "[* רקק מים. פירש הר\"ב האי דכפליה כו' לאשמעינן דאפי' רקק רחב ארבעה כו' אוקימתא דאביי. וצריך לי עיון דבמשנה א' כתב הר\"ב דחריץ שיש בו ארבע על ארבע פחות מי' שהוא כרמלית והן דברי הרמב\"ם בפי\"ד והכא שיש בו מים עם רפש וטיט הוה רשות הרבים ואע\"ג דהכא תנן ורה\"ר מהלכת בו הא לעיל סתמא קאמר ואפשר לי לומר דרקק מים מן הסתם יש בו במדרונו מכל צד שיפוע ונוח להלך בתוכו אבל חריץ מן הסתם אין לו שיפוע כל כך ולפיכך אין רה\"ר מהלכת בו]: \n"
+ ],
+ [
+ "מטלטלין מזו לזו. פי' הר\"ב ע\"י עירוב וכתבו בתוס' דהא קמ\"ל דמהני העירוב בספינות אע\"פ שאינן קבועות שם. דס\"ד כיון שאין עתידות להיות קבועות שם לא יהני עירוב קמ\"ל דמהני: \n",
+ "שמוקפות. עיין מ\"ש בס\"ד במ\"ג פ\"ד דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "קלטה אחר לשון רש\"י וכגון שנעקר ממקומו וקבל: ",
+ "קלטה כלב. בפיו דלא הוי הנחה דבעינן מקום ד'. לשון רש\"י. ובגמ' דכי מכוון לה בתחלת זריקתו מחשבתו משוי ליה מקום. וכדתנן במשנה ד' פ\"ג דכריתות: ",
+ "פטור וכו' זה הכלל וכו'. כתב הר\"ב ומתני' הכי מיפרשא הזורק ונזכר וכו' אי נמי לא נזכר וכו' הא נחה וכו' בד\"א וכו'. וכך הם דברי הרמב\"ם בפירושו. ואמר שמכח קושיא שיש במשנה דמדתנן ונזכר וכו' קלטה וכו' פטור משמע הא לא קלטה אחר אלא נחה אף ע\"פ שנזכר חייב והא תני סיפא אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ולפיכך שיעור המשנה וכו'. אבל דבריהם תמוהים להגיה כל כך שכשאמרו דקלטה אחר ר\"ל או קלטה אחר מתרצא קושיתנו שפיר דהשתא ונזכר ונחה פטור כמו הסיפא. וכן כי אמרינן בד\"א בחזר ושכח וכו' אין אנו צריכין תו לפרש דאו קלטה תנן אלא דוקא נזכר וקלטה אחר וכו' ודתידוק הא נזכר ונחה חייב הא מוקמינן לה בחזר ושכח ובגמרא הכי נמי איתנהו תרי שינויי דרבא מתרץ למתני' דתרתי קתני נזכר וכו' או שקלטה וכו' ובהכי מתרצא מתני' כדכתיבנא ורב אשי קאמר דמתני' לעולם חדא קתני ומתרצא בבד\"א שחזר ושכח וכו' ואע\"פ שדברי שניהם אמת להלכה. מ\"מ במשנה א\"א לפרש שניהם כאחת דאי תנן או שקלטה אחר וכו' אם כן מיירי בלא נזכר ודיוקא דהא נחה וכו' נמי בלא נזכר ולא קשיא ולא מידי אלא פשיטא שיהא חייב ומאי מהדר בד\"א כשחזר ושכח ואנן לא נזכר כלל איירינן וארישא דתנן ונזכר ולא קלטה אחר אלא נחה לא מצי לדייק כלל דהא בנחה איירי ואעפ\"כ פטור תנן. ואין ספק שיש קיצור בדבריהם ונתכוונו לכתוב שני פירושים חלוקים. ואמאי דמוקמינן בחזר ושכח פירש\"י דאשמעי' דאע\"ג דנזכר והויא ליה ידיעה בינתיים מיחייב ואין ידיעה לחצי שיעור באין בידו להחזיר. ועיין ס\"פ דלקמן. [* ובהכי נ\"ל לתרץ דלהכי כפל התנא הלשון דעד שתהא תחלתו וסופו שגגה לומר שאם בסוף שגג אע\"פ שידע בינתיים חייב ובזה נדע פירושא דמתני' ואע\"ג דרב אשי קאמר חסורי מחסרא והכי קתני הא כתבו התוספות שאין זה ממש חסורי מחסרא דמשנה כמו שהיא שנויה יש לפרש כן וכו' ע\"כ ולרבא כ\"ש דכפל הלשון לאשמעי' הא ועיין בפ\"ק דעדיות מ\"ה ופ\"ק דמעילה מ\"ד והתו' כתבו דאין ר\"י יודע לרבא דאמר תרתי קתני אמאי תני ההיא דחבורה כיון דתני הזורק ונזכר פטור ה\"נ חבורה דמ\"ש ע\"כ ואני איני יודע מה ידע ר\"י לרב אשי דהא ה\"נ כיון דאשמעי' בזורק ונחה דפטור כשנזכר בינתיים ולא חזר ושכח ה\"נ חבורה דמ\"ש]: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הבונה. כתבו התוספות צריך ליתן טעם אמאי תני הבונה אחר זריקה והוצאה עכ\"ל. ולי נראה לתת טעם דאחר שפירש דיני הוצאה דאיהי סיומא דאבות מלאכות רצה לשנות ולפרש מאי דסמיך לה והוא מכה בפטיש ולפי שמכה בפטיש מעין מלאכת בנין הוא ומלאכת בנין שכיח טפי טובא הלכך נקט הבונה קודם מכה בפטיש. וכמ\"ש בס\"ד בשם התוס' ברפ\"ק דמאי דשכיח טובא מקדים התנא לשנותו קודם: \n",
+ "הבונה כל שהוא. מסקינן בגמרא שכן בעה\"ב שיש לו נקב בבירתו סותמו דכוותה גבי משכן שכן קרש שנפלה בו דרנא (תולעת) מטיף לתוכו אבר וסותמו: \n",
+ "המסתת והמכה בפטיש. פי' הר\"ב והיא תולדה דמכה בפטיט. ומפרש בגמ' אימא המסתת המכה בפטיש ופירש\"י והכי קאמר המסתת שהוא חייב משום מכה בפטיש חייב בכ\"ש: \n",
+ "והמכה בפטיש. פי' הר\"ב היא גמר מלאכה של חוצבי אבן וכו' וכן פירש\"י [* ועיין מ\"ש בפ\"ז סוף משנה ב' בס\"ד] והקשו בתוס' דבנין של אבנים לא הוי במשכן ולא שביק תנא גמר מלאכה דכלים דהוה במשכן ונקט [מכה בפטיש] דאבן דלא הוה במשכן אלא נראה לר\"י דהאי מכה בפטיש היינו מכוש אחרון שמכה על הכלי בשעת גמר מלאכה עכ\"ל. ונ\"ל לתרץ דברי רש\"י שסובר דמשנתינו באה לפרושי כיצד מתחייב האדם העושה כך וכך ובהווה עכשיו באתה המשנה לאשמעינן ויש לי ראיה שכן הוא ממאי דמפרשינן בגמ' גבי הבונה וכן גבי החורש דחזיא לכך וכך ודכותיה גבי משכן וכו' כמ\"ש כל אחד במקומו בס\"ד. ש\"מ דלא סגי לגמ' לפרושי מלאכה שהיתה במשכן בלבד אלא דעיקר פירושא דמתניתין מאי דשכיחא האידנא אלא שצריכין על כל פנים למצוא כיוצא בו במשכן וזה הוה ליה לרש\"י לפרש ג\"כ: ובמעצד. פי' הר\"ב קופיץ קטן. ועיין פירוש אתר בס\"פ בתרא דבבא קמא ובמ\"ה פרק בתרא דמכות ובמשנה ד' פרק י\"ג דכלים: \n",
+ "זה הכלל. לאתויי דחק קפיזא בקבא. גמ'. ופירש רש\"י בגולם גדול הראוי לחוק בו קב חקק שלש לוגין ואע\"פ שעתיד להוסיף יש שמקיימים כן: \n",
+ "ומלאכתו מתקיימת. פירש הר\"ב שא\"צ להוסיף עליה. וז\"ל הר\"ן שיש מקיימין כיוצא בו ואין מוסיפין עליו: \n",
+ "בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה בשבת והיא מתקיימת. לשון הר\"ן: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר אף המכה בקורנס וכו'. פי' הר\"ב שכן מרדדי טסין וכו' גמ'. [* ועיין מ\"ש בס\"ד בסוף מ\"ב פ\"ז] וצריכין אנו לומר שאע\"פ שכן היו עושין מ\"מ לא חשיב ליה לת\"ק שתהא מלאכה בפני עצמה שיתחייב עליה העושה. אבל א\"ל דת\"ק ס\"ל שלא היו עושין כן. שא\"א שיחלקו במציאות והרי אנו רואים שכן עושין הנפחין והם חרשי ברזל וכמ\"ש הרמב\"ם [* ואף רש\"י כתב שכן ראה בעלי מטבעות שבמקומו עושין כן ע\"כ]. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ד' פרק עשירי [* ומ\"ש הר\"ב ואין הלכה כר\"ש בן גמליאל עיין פ\"ח דעירובין]: \n"
+ ],
+ [
+ "החורש. אף על גב דלפום סדרא דנקט עד השתא ה\"ל להקדים לשנות הכותב דהוא נשנה סמוך לבונה באבות מלאכות מ\"מ הקדים החורש לפי שהוא הפך הבונה שזה ממלא גומא או מוסיף דבר על דבר וזה חופר גומא או מחסר דבר ועוד דדמיין בשיעורין דבונה וחורש שניהם בכל שהו כך נ\"ל: \n",
+ "כל שהוא. מפרש בגמ' דחזי לזרוע בתוכה נימא של דלעת וכתב רש\"י דאף על גב דלענין הוצאה תנן ספ\"ט זרע דילועים שנים ה\"מ לענין הוצאה דכי מפיק תרתי מפיק בהדדי שאינו זורע אחת לבדה אבל לענין חרישה כל גומא וגומא באפי נפשה עביד לה ע\"כ. דכותה גבי משכן שכן ראוי לקלח אחד של סמנין: \n",
+ "והמקרסם והמזרד. פי' הר\"ב שניהם לתיקון אילן. וכתב הרמב\"ם שחייב משום זורע: \n",
+ "המלקט עצים וכו'. וכתב הרמב\"ם דלתקן הארץ משום חורש ולתקן האילן משום זורע ואם מאספן להיסק נקרא מעמר וכ\"כ בלקיטת עשבים: \n",
+ "כדי לבשל ביצה קלה. עיין בפי' הר\"ב במ\"ה פ\"ח ומ\"ה פ\"ט וכאן קיצר: \n"
+ ],
+ [
+ "בין מב' סמניות. לגי' זו פי' הר\"ב כגון שכותבין א' לסימן אחד וב' לסימן שנים וכן לשון הרמב\"ם. וא\"ת דהא מרישא שמעת לה הכותב ב' אותיות משני שמות וי\"ל דאי מרישא ה\"א דוקא שכותבן ביחד לזווגן שיהא מלה ותיבה אחת. כמו שני אותיות שהיו במשכן לדעת איזו בן זוגו והיינו לייחד בזיווג וחיבור היו נכתבין אבל כשכותב ב' אותיות לשני סימנין אין זיווגם עולה כלל ביחד אלא כל אחד הוא סימן בפני עצמו אימא לא לחייב שהרי לא כתב תיבה שלימה קמשמע לן. וא\"נ איפכא דה\"א דהואיל וכותב לשם סימן באות אחת יתחייב שהרי נשלם בו כוונתו לסימן שרוצה בה קמ\"ל שצריך כמו כן דוקא שנים. ועי\"ל שלא נתכוונו לא' וב' ממש אלא בדוגמא נקטינהו ומשנתינו בשאר רישומין וסמניות קאמרה וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקום. וז\"ל המגיד בפי\"א מה\"ש בשם רב האי גאון. ב' סימניות שאינן אותיות ידוע בכתב שהן נקראים סימנין בעלמא כגון נונין הפוכים דכתיבי גבי ויהי בנסוע כדמפורש בפרק כל כתבי עכ\"ל: \n",
+ "שם משמעון וכו'. וכתב הרמב\"ם ואף ע\"פ שמ\"ם [זו] סתומה וזאת פתוחה לא נחוש אלא הלשון וזה הדבר אמת לפי שלא נחוש לכונתו אלא בגמר מלאכה. והראיה אילו נתכוין לארוג בגד מעשרים אמה בשבת שלא יהא חייב עד שיגמור העשרים אמה ויארוג כל השבת ויהיה פטור זה שקר אלא משעה שיארוג שני חוטין יתחייב אע\"פ שכונתו להשלים אריגת הבגד ובזה תדון בכל המלאכות עכ\"ל ומבואר בבריית'. ועיין מ\"ש בס\"ד בר\"פ י\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "הכותב שתי אותיות בהעלם אחד חייב. לגופה לא צריכה דהא כבר תנן בס\"פ דלעיל בזה הכלל כל [חייבי] חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה אלא משום דבעי למתני בסוף פירקין פלוגתא דר\"ג ורבנן בכותב בשני העלמות להכי תנא ברישא הכותב בהעלם אחד חייב: בסם כו'. עיין משנה ב' פ\"ב דמגילה. ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. פי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ואפי' הוציא דם. ועיין בפירושם לרפי\"ד. ועוד דהכא לא מחייב רבי יהושע כיון שמחשבתו היתה למלאכת הכתיבה לא לחבול ולהוציא דם וכדתנן בסוף פרק ד' ממסכת כריתות: \n"
+ ],
+ [
+ "אחד בארץ ואחד בקורה. ר\"ל כתב אות אחת בארץ ואחת בקורה. הרמב\"ם: \n",
+ "כתב אות אחת נוטריקון. פירש הר\"ב כגון קו\"ף קרבן וכו'. שבשעת הסכנה היו כותבין כן כדתנן במשנה י\"א פ\"ד ממסכת מעשר שני. וה\"ה בכל זמן ובכל מקום שהסכימו עליו אנשי מקום ההוא שיהיה אות פלוני סימן לתיבה פלונית. [* ופירוש נוטריקון כתב התשבי כי בלשון יון ורומי קורין לסופר נוטאר\"יו וכן פי' בערוך ודרך הסופרים לכתוב בקצרה לכן קורין לסימנים נוטריקון כלומר דרך סופרות [א) בתוי\"ט ד\"ק ספירות] בל\"א קאנצליו\"ש [ב) קאנצליו\"ש (קאנצלייאיס)]: \n"
+ ],
+ [
+ "אחת שחרית ואחת בין הערבים פי' הר\"ב כיון דה\"ל שהות בינתיים וכו' וקשיא לי ממ\"נ אי איירינן בזדון שבת ושגגות מלאכות הא מפרש\"י ברפ\"ז דאפי' ימים שבינתיים לא הוי ידיעה לחלק. ואי בזדון מלאכות ושגגת שבת הא לא אמרינן התם אלא ימים שבינתיים הווין ידיעה שא\"א שלא שמע וכו' ומשמע דדוקא ימים דהיינו ששת ימים שבין שבת לשבת אבל משחרית לערבית לא ותדע דאלת\"ה א\"כ העושה מלאכות הרבה בשבתות הרבה ויודע עיקר שבת שאינו חייב אלא על כל שבת ושבת. הרי אתה יכול למצוא שיתחייב על כל שבת שתי חטאות אם עשה שחרית וערבית ובתוס' הקשו דה\"ל לפרש שיעור השהות כלומר דשחרית ובין הערבים אינו שיעור מפורש ועוד הקשו מגמ' דהתם וכתבו דנראה דמיירי שידע בינתיים ואחת שחרית ואחת ערבית נקט לרבותא דאע\"ג דיש עם הידיעה הפסק ושהות גדול בינתים מחייב ר\"ג ע\"כ: \n",
+ "רבי גמליאל מחייב. פי' הר\"ב דסבר אין ידיעה וכו' גמ'. וכתבו התוס' נראה דטעמו משום דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג) או הודע אליו חטאתו ידיעת חטאת הוא דשמה ידיעה אבל ידיעה דלאו חטאת לאו שמה ידיעה: \n",
+ "וחכמים פוטרין. עיין מ\"ש בס\"ד בס\"פ דלעיל: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "האורג. אע\"ג דהצד צבי ומלאכותיו נשנית בסמוך למלאכת הכותב אפ\"ה הקדים לפרש דיני אורג ודכוותיה משום דדמיין בשיעורא דכותב בשתי אותיות חייב וכן אורג בשתים ואף ר\"א ס\"ל בשתים אלא דמחלק בין אלימי לקטיני כדאיתא בגמ'. [* עוד עי' בכריתות פ\"ד מ\"ב] ומשום דבאורג איכא פלוגתא הקדים לשנותה קודם העושה שתי בתי נירין כדי לסומכו לאינך דלית בהו פלוגתא ושיעורן נמי בשנים: \n",
+ "ואחת על האריג. ומתני' ה' דפי\"ב כתב אות א' סמוך לכתב דלא כר\"א כדאיתא התם בגמ' [* ועיין במשנה ב' בפ\"ד דכריתות]: \n"
+ ],
+ [
+ "[* בנירין. כתב הר\"ב מפרש בגמ' שמרכיב שתי פעמים כל חוט של שתי כו' וז\"ל הגמ' מאי בנירין אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא ופירש\"י שתי פעמים מרכיב כל חוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ\"א ופעם שלישית מרכיבו על חוט שקורין ליצ\"א המורכב על הקנה ע\"כ ולא יכולתי לעמוד על הפי' הזה מפני שכשרציתי להבינם בקשתי לראות מלאכת האורג כיצד הוא וכשראיתיו לא מצאתיו באופן שיכולתי ליישב בו את הפי' הזה ואמנם יכולתי להסכים דברי אביי עם אופני כלי האריגה שראיתי בענין אחר מהפי' הזה וזהו בהקדים מה ששנינו בריש פכ\"א ממסכת כלים הנוגע בכובד העליון ובכובד התתתון בנירים ובקירוס והכובדים פי' הר\"ב שם שהם שני עצים עגולים הא' סמוך לו אשר עליו יוכרך הבגד הנארג אחת לאחת והוא הנקרא העליון והב' הוא אשר עליו כרוך השתי אשר יהיה נארג והוא הנקרא התחתון והנירים הם חוטין הארוגין על הקנה ובעבורן מגביהין קצת החוטין ועושין דרך שילך בו הארג בחוט [זה הל' תקנתיו לעיל פ\"ז משנה ב'] וקירוס מסרק שבו מכים על האריגה ומחברים החוטים ע\"כ. והנה הנירים שהם חוטים כו' הנה הנם עשויים באופן זה שתלוים סמוכים ותכופים וכפולים בקנה ולמטה בקצותם הם גם כן כפולים על קנה מלמטה וכמו שפירש\"י והר\"ב בניר שקורין ליצ\"ש כך פי' הר\"ב ג\"כ בשקלים פ\"ח משנה ה' על נימין והתם כפולים עד כ\"ד לכך כאן נמי ע\"ש כפילותם נקראים נירין. והנה כל שני חוטין הסמוכין קשורים יחד בסמוך לשלישותם ממעל וכן עוד קשר בקצת ריוח מהקשר של מעלה ונמצא שבין כל אלו שני חוטין יש קצת ריוח והיינו בכדי חוט שתי ההולך ביניהם וחוט שתי אחר סמוך לו הולך בבין שני הקשרים הנזכרים וכן כל חוט שתי הולך בין הרווחים וחוט אחד בין הקשרים עד גמירא כל רוחב חוטי שתי שעל כובד התתתון והנירים הם שנים סמוכים זה לזה כדי שכל חוט שבנירים בין הרווחים של האחד הולך בשני בין הקשרים והחוט שהולך בראשון בין הקשרים הולך בשני בין הרווחים וע\"י כך יעלה זה החוט וירד זה ויבא הערב כו' כמ\"ש בשם הערוך לעיל פ\"ז. והקירוס דתנן התם שהוא כעין מסרק עשוי מעצים דקים סמוכים מאד זה לזה רק קצת ריוח ביניהם בכדי חוט ומחוברים למעלה ולמטה ע\"י קנה דק וכל חוטי השתי הולכים בין הרווחים ומעתה הא דאמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא נ\"ל דהני תרתי שהם סמוכים ועשויים מן חוטין קשורים באמצעיתן ויש בין שני קשרים ריוח מה קרוים בי נירא שהוא כמו בתי נירין בלשון הקדש כדאמרי' בי פלניא בי נשא והלכך השלישי שאין בו כמו בתים קראו אביי נירא שהרי הוא כדמית נירא אע\"פ שאינו מחוטין הנקראים ליצ\"ש ותהא משנתינו כאילו שנויה העושה בשתי בתי נירין ובנירין ואין כל כך תימא שבמשנת כלים קורא קירוס מה שקורא כאן נירין שכן יש לכלי זה השלישי שתי מלאכות שהשתי עובר בתוכו כמו שעובר בשתי נירין הקודמין וגם בו מכין ומחברים הארוג לכך יתכן גם כן שיהיה לו שתי שמות כל שם על מלאכה אחת שעושין בו ועיין לקמן בסמוך]: [* בקירוס. פירש הר\"ב יריעה ארוגה כו'. כך פירש הרמב\"ם ובדבור דלעיל הראיתיך פירוש אחר מהר\"ב והוא ג\"כ מפירוש הרמב\"ם רפכ\"א דכלים וצ\"ע טובא ובעיני נראה שזה עד מוכיח על מה שפירשתי לעיל דאביי כולל קירוס עם בתי נירין וקוראו נירין ומש\"ה הוא שפירש הרמב\"ם כאן ואחריו הר\"ב דקירוס הוא יריעה כו' אך ודאי דאכתי צ\"ע מי המכריח אותם לפרש בכלים בענין אחר ועוד קשיא לי דהרמב\"ם בחבורו פ\"ט מה\"ש לא העתיק לקירוס והיה נ\"ל ג\"כ שזו ראיה לפירוש שלי בכאן דבנירין השנוי פה היא הקירוס שלשם אבל א\"ל דל\"ג כאן בקירוס דהא רב יודא מפרש בגמ' מאי קירוס ודוחק לומר דאף לזה ל\"ג. ועוד קשה על הרמב\"ם שהוסיף סבכה ואריגת חבלים ואין נראה לי שיהיה זה הפירוש של מצבייתא שאמר רב [א) בגמ' רב] יודא על קירוס ועיין עוד ברפכ\"א דכלים ותמיהני שהראב\"ד והמגיד והכ\"מ כולם לא העירו בכל זה]: \n",
+ "בנפה ובכברה ובסל. פירש\"י הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט אחד בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקונו ע\"כ: \n",
+ "והתופר וכו'. משום דבעינן למתני הקורע בחמתו וכו' משום הכי קתני התופר וכו'. הקורע וכו' אף על גב דכבר תנא לה באבות מלאכות. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הקורע על מתו. פי' הר\"ב אבל על מת שחייב לקרוע עליו מתקן הוא. גמ'. ודקתני מתו שמוטל עליו לקברו אבל לא להתאבל ולקרוע שאינן מאותן האמורים בפ' אמור וכתב הרמב\"ם שהקורע על מתו שחייב לקרוע חייב משום דדעתו מתישבת וחומו מתפשר וכו' וכן כתב גם כן בחבורו פרק עשירי ולכאורה קשה לומר כן דלדבריו דכשהוא קורע על המת. משכך חמתו בכך ודבר זה נראה שאסור שהרי משנה שלימה שנינו בסוף ברכות חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ופירשו בשמחה ובלב טוב ולכבוש כעסו ועוד דאם כן כשקורע על המת שאינו חייב להתאבל עליו משכך נמי חמתו בקריעתו אלא שכל זה יש לדחות דמאי דאמרן שדבר זה אסור לא קשיא ולא מידי דבגמ' העלו דמקרע בגדיו בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודת כוכבים ואפילו הכי לענין חיוב דשבת סבירא ליה להרמב\"ם דחייב שהרי שיכך חמתו. ודמוקים בגמ' למתניתין בקורע למרמי אימתא אאינשי ביתא שזה מותר. תירץ המגיד בפרק ח' מה\"ש משום דמשמע ליה דמתניתין דומיא דקריעת מת דשרי מיירי אבל לעולם לענין מלאכת שבת אפילו בדבר של איסור חייב כיון שמשכך חמתו. ודקשיא אם כן אפילו על שאר המתים נמי. יש לומר דכיון שלא חייבתו התורה להתאבל אין כאן שיכוך חימה ולא צער שהתורה ירדה לסוף דעתן של הבריות שאין להם צער וחימה כל כך בשאר מתים כלל. ולפיכך פטרתם התורה מלקרוע ועם כל זה שכתבתי לא נחה דעתי בכך לומר שעל ידי הקריעה דעתו מתישבת וכי ציוו חכמים כן הפך משנתינו שחייב לברך כו' ועוד קשה לי דלמה לא יתחייב במתו מטעם שעושה המצוה ומתקן חיוב המוטל עליו לקרוע ואע\"פ שהמצוה מדרבנן היא כמ\"ש המגיד בריש פרק ח' מהלכות אבל לא יהיה זה קל וגרוע ממה שנחשיב למשכך חמתו וכי לא הוי תיקון יותר כשמקיים מה שיש עליו חובה מדרבנן וגזרו מיתה לשאינו קורע כמ\"ש שם מהתיקון שעושה במשכך חמתו. וא\"ת התורה שאסרה הקריעה על מתו בשבת לא נוכל לומר שאסרתה משום שחכמים ציוו לקרוע. לא מחכמה שאלת על זה דהתורה כשאסרה אסרה הקריעה דומיא דהוה במשכן כמפורש במשנת אבות מלאכות. אלא שאחרי שהחכמים ציוו לקרוע על המת שחייב להתאבל עלי' אמרו ז\"ל שהעושה כן בשבת יתחייב על הקריעה שעושה מלאכה בשבת שהרי מלאכת תיקון הוא עכשיו ועוד שהרי בגמ' תירצו כן אדתני מתו חייב דאיירי במי שחייב לקרוע עליו ולא תירצו דקא עביד נחת רוח ליצרו אלא אדתני בחמתו חייב. ומיהו בתוספות דבור המתחיל הא רבי יהודה כו' פירשו בשם ר\"י דתיקון מצוה לא חשיב תיקון אלא כשמתקן גם דבר אחר מלבד המצוה. ולהכי הוי קריעה תיקון לפי שבקריעה מתקן את הבגד שיוכל ללובשו בכל שעה ואין בו חמום עד כאן. הרי שסוברים שעל ידי הקריעה נסתלק חימומו. [* והחכמת שלמה הגיה תיבת ואין שצ\"ל ואית ולא נהירא לי לפי שכל לשונם זה הוא לשון הקודש ויכניסו בו תיבה אחת ארמית והיו יכולין לכתוב גם בלשון הקודש היינו לכתוב ויש] ו[* לכן] נראה עם היות שאין דעת חכמים במצותם כדי לשכך חמתו אלא שיקרע בטוב לב כשם שמברך על הטובה. מכל מקום האמת כך הוא שעל ידי זה מסתלק חמומו: \n"
+ ],
+ [
+ "שיעור המלבן וכו'. [הא] דמקדים להו קודם שיעור האורג אע\"ג דבאורג קיימינן השתא הואיל ושיעורן ג\"כ בסיט כמו האורג וגם הוא כפול להכי אקדמינהו: \n"
+ ],
+ [
+ "הצד צבי וכו'. כבר כתבתי בריש פירקין שהדין היה להקדים דיני הצד קודם דיני האורג אלא מהטעם שכתבתי שם הקדים דיני האורג והשתא דסיימינהו נקט דיני הצד ולא דיני הקושר אע\"פ שהוא נשנה באבות מלאכות בין האורג להתופר ושנתפרשו דינם ביחד מהטעם שהתבאר לעיל: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר. וכתבו הר\"ב והרמב\"ם והל' כמותו דמפרש וכו'. ואע\"ג דתני ליה בלישנא דפליג אשכחינן טובא דכוותיה וכתבתי במשנה ו' פרק ג' דבכורים: \n"
+ ],
+ [
+ "נעלו שנים וכו'. תני לה חדא זימנא במשנה ה' פ\"י ומשום מתני' דבתרא תני לה הכא זימנא אחריתי כמו שתרצו בגמ' לעיל במשנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "[* אף ע\"פ שעמד הראשון והלך לו. כלומר לפנים אל תוך הבית דאלת\"ה היאך אפשר שהשני ימלא מקומו של ראשון מבלי תת תחלה המקום פנוי מאין יושב ואז הצבי אינו ניצוד ונמצא כשהשני חוזר אח\"כ וממלא הפתח הוא צודו להצבי ולמה יהיה פטור אלא כדפי'. נ\"ל]: \n",
+ "ונועל את ביתו וכו'. וכתבו התוס' וא\"ת מאי אולמיה דהך מהך ונראה לריב\"א דס\"ד דבא וישב בצדו ליתסר משום דמיחזי דלהוסיף שמירה הוא בא: \n",
+ "ונמצא צבי שמור בתוכו. פי' הר\"ב צבי שהוא נצוד כבר וכן לשון רש\"י ופירש הר\"ן כגון שיש צבי בתוך הבית והדלת מגופה והוא שמור בכך ובא זה ונעל עוד במנעל אע\"פ שמוסיף לו שמירה על שמירתו מותר ולא אמרינן הרי זה כאילו צד אותו מפני שאלמלא נעל הוא שמא היו הדלתות נפתחות והצבי נמלט כך שני זה מותר לו לישב בצד הראשון כיון שהראשון מלא את הפתח אף ע\"פ שלאחר שנסתלק הראשון נשאר הצבי נצוד מחמת השני אי נמי כגון שהיה צבי קשור בבית זה ונעל שאעפ\"י שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתת את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל אף זה השני כיון שבשעה שישב בהיתר ישב אין מחייבין אותו להסתלק משם לאחר שנסתלק הראשון ע\"כ: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והחובל בהן חייב. פי' הר\"ב דיש להן עור ומסקינן דאפילו רבנן דר\"י בן נורי במשנה ב' פ\"ט דחולין מודו לענין שבת. ומ\"ש הר\"ב דחייב משום מפרק שהוא תולדה דדש לפי שהוא מפרק אותו דבר ומבדילו מחברו כמ\"ש הרמב\"ם ומ\"ש הר\"ב שאין החובל חייב אלא בצריך לדם הכי איתא בגמ' פרק דלעיל דף ק\"ו ולפי' שכתב דחובל חייב משום מפרק ניחא שצריך לדם שיוצא כדי להאכיל לכלביו כדאיתא בגמ'. אבל לפי' שמפרש משום צובע ואינו יוצא מאי להאכיל לכלביו דקאמרינן וגם רש\"י כתב זה הפירוש וי\"ל כגון שצריך וניחא ליה שיהא צבוע בעורו ודנקט להאכיל לכלביו חדא מתרתי נקט ועוד הא תנינא בברייתא נצרר הדם אע\"פ שלא יצא אבל נראה דנצרר הדם דחייב לפי' קמא משום דעכ\"פ מפרק הוא אע\"פ שלא יצא ולא נתקיימה כל מחשבתו ודומה זה לכותב שם משמעון שאע\"פ שלא נתקיימה כל מחשבתו הרי עשה מלאכה ועיין מ\"ש בס\"ד במ\"ג פי\"ב. ומ\"ש הר\"ב דקי\"ל כל המקלקלים פטורים לאו כללא הוא דהא אדחייא לה במקצת כמ\"ש בפ' דלעיל משנה ג': \n",
+ "שלא לצורך פטור. פי' הר\"ב דאין במינן נצוד. וכ\"כ רש\"י. וכתבו התו' שאינו נראה דאם כן אפי' לצורך נמי לפטור אלא יש לפרש דאפי' במינו ניצוד פטור משום דהוי מלאכה שאין צריך לגופה ור\"ת מחקו מן הפירושין ע\"כ. וכתב הר\"ן דהה\"נ ברישא שאינו חייב אלא לצורך אלא שאותן שמנה [שרצים] אין דרכן להזיק ולפיכך כל צידתן לצורך אבל שאר שקצים ורמשים שדרכן להזיק פעמים אדם צדן שלא לצורך והיינו כדי שלא יזיקו ומש\"ה תני פלוגתא בסיפא ומתני' מני ר' שמעון היא [דסבר מלאכה שא\"צ לגופה פטור] והכי אוקי' בגמ' עכ\"ד. ותמה אני על הר\"ב והרמב\"ם שהם סוברים דאין הלכה כר\"ש בספ\"ב ובפרק עשירי משנה ה'. שהיה להם לכתוב בכאן דבבא זו דלא כהלכה. ובחבורו פרק עשירי נשמר מזה שכתב דכל שבמינו נצוד בין לצורך בין שלא לצורך חייב: \n",
+ "חיה ועוף שברשותו. פירש הר\"ב שהרי נצודים וכ\"כ רש\"י ועיין במ\"ה פרק דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "בין מרובה בין מועט. פי' הר\"ב דיאמרו מלאכה מרובה אסורה ומלאכה מועטת מותרת ה\"ק. רבי יוסי בברייתא. וא\"ת דשפיר קאמר רבי יוסי ומאי מהדרי רבנן. וי\"ל דסבירא להו שאין לאסור משום מעבד אלא כשעושה כן בדבר העומד להתקיים כמו הכבשים. דהשתא דמי לעיבוד. אבל לצורך אכילה לשעתו לא דמי לעיבוד. כך למדתי מדברי הטור סי' שכ\"א. והרמב\"ם כ' בחבורו פכ\"ב הלכה י' דמרובין אסור מפני שנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל ע\"כ. ויותר מסתבר פי' הר\"ב וכדפירש\"י דמשום מעבד איירינן. דהשתא ניחא דנקט גבי הצד. אבל אי משום מבשל קשיא שה\"ל לשנות דיני קשרים קודם לכן. ואין נראה לפרש דלהרמב\"ם ר' יוסי משום מעבד קאסר ומש\"ה תני ליה הכא קודם ואלו קשרים דהא ל\"פ אלא במרובה ומועט. אבל מאיזה טעם שנאסר בהא ל\"פ. אלא טעמא דהרמב\"ם שאינו מפרש משום מעבד משום דאיהו פוסק בפרק י\"א מה' שבת כרבא בפרק כלל גדול דאמר אין עיבוד באוכלין אבל רש\"י והר\"ב מפרשי' אליביה דרבה בר רב הונא דסבר דמולח בישרא חייב משום מעבד. וטעמא רבה איכא דהא רב אשי דאיהו מריה דגמ' מהדר לפרושי להא דרבה בר רב הונא דלא קאמר אלא לאורחא כו' [* אבל בספר לחם חמודות בפ\"ק דביצה נתתי פנים לדברי הרמב\"ם וכתבתי דאף הרא\"ש סובר כמותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין אוכלין איזוב יון כו'. וטעמא משום טוחן כמ\"ש הר\"ב ומשום דאיירי במי מלח שהן עשויין למתק האוכל ואינן דבר מאכל בעצמו נקט נמי להני שאינן מאכל ממש ואגבן נקט נמי אינך שיש בהן רפואה. וכתב המגיד בפרק כ\"א דכל אלו הדינין הן בבריא שאינו נופל למשכב ולא חולה דהא תנן במשנה ו' פרק אחרון דיומא דחושש בגרונו מטילין לו סם בתוך פיו משום ספק נפשות: \n",
+ "כל האוכלים וכו'. גמ' לאתויי טחול לשניים וכרשינין לבני מעיין כלומר שקשים להם וסד\"א דלאו אורחא למכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מלתא ולתסר קמ\"ל. וכל המשקין לאתויי מי צלפין בחומץ: \n",
+ "וכוס עיקרים. אף ע\"ג [א) בדפוסים הראשונים: דמרפא לירוקא ועוד דמרפא לזבה כו'] דמרפא לזבה כמ\"ש הר\"ב ולא מעקרא כדאיתא בגמרא קרי להו אינשי בשם עקרים כדי שיהא מפורסם בשם זה ויזהרו מהם בני אדם לשתותו וישתדלו אחר רפואה אחרת לאלו החליים: \n",
+ "שמן עיקרים. נראה שר\"ל שנתבשם בעיקרי בשמים וירקות ורש\"י פי' כן בכוס של עיקרים: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יגמע בהן את החומץ. כתב הר\"ב דמוכחא מלתא דלרפואה הוא דחומץ מעליא להו היכא דאיכא מכה דצמיתי וקרא דחומץ לשינים כן העצל לשולחיו (משלי י׳:כ״ו) דמשמע דקשה להו מיירי דליכא מכה דמרפי ויש עוד תירוץ אחר בגמ' וזה האחרון. והעתיקו הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב ואם מגמע ובולע ש\"ד. גמ'. וכתבו התוס' וסיפא דקתני אבל מטבל כדרכו ה\"ה דה\"מ למתני במגמע ובולע אלא אורחא דמלתא נקט ע\"כ. ומלת מגמע עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"א: \n",
+ "רבי שמעון אומר וכו'. וכתב הרמב\"ם והלכה כר\"ש וצריך שתהיה אותה המשיחה משתמשין בה ב\"א הרבה. הכי אמר רב בגמרא דהל' כר\"ש ולא מטעמיה דאילו ר\"ש אע\"ג דלא שכיח שרי ורב סבר אי שכיח אין אי לא לא ובאתרא דרב שכיח משחא דורדא. והשתא לא תקשה להרמב\"ם על שפסק במשנה א' פרק י\"ח דלא כרשב\"ג [* וגם ל\"ק על הר\"ב שכתב בכאן דאין הלכה כרבי שמעון]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כך חייב על התירן. עיין מ\"ש בסד על והמתיר בפרק ז' במשנת אבות מלאכות: \n"
+ ],
+ [
+ "כקשר הגמלין. הר\"ב שזכר נאקה נמשך אחר לשון רש\"י ועיין מ\"ש בס\"ד בריש פרק ה' בשם הערוך: \n",
+ "קושרת וכו'. פי' לכתחלה כמ\"ש הר\"ב וחסורי מחסרי וה\"ק ואלו הן המותרין לכתחלה. הר\"ן: \n",
+ "קושרת אשה מפתחי חלוקה. גמ' פשיטא לא צריכא דאית לה שני פתתים דהיינו אותן לשונות שפירש הר\"ב ואם אינה מתרת אלא האח' יכולה לפושטה וללובשה בדוחק מ\"ד חד מינייהו בטולי מבטל לה ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרוייהו ליתסרי קמ\"ל: \n",
+ "וחוטי סבכה. גמ' פשיטא לא צריכא דרויחא לה ואינו מהודק בראשה מ\"ד משלף שלפה ליה מראשה כשהיא קשורה וה\"ל קשר של קיימא קמ\"ל דאשה חסה על שערה פן תנתק השער ומשרא שרי ליה: \n",
+ "ושל פסיקיא. כתב רש\"י איכא נמי לשנויי כה\"ג מ\"ד מחתה ליה דרך רגלה ויוצאה קמ\"ל דלא עבדי הכי משום צניעותא: \n",
+ "ורצועות מנעל וסנדל. יש בגמ' הרבה צדדין מהן לחיוב מהן לפטור ומהן להיתר והרבה פירושים נאמרו בהן וביאר הרמב\"ם בחבורו פרק עשירי שהמותרים הם שקושרים אותם על הרגל בשעת מלבוש שאלו ודאי אינן מעשה אומן ולא של קיימא: \n",
+ "ונודות של יין וכו'. כתב הר\"ב ואף' על גב דאית ליה תרתי איסרי פי' רש\"י ובאחת מהן יכול להוציא יין ונ\"ל אבל בדוחק וכן בקדרה של בשר וכמו שפי' בכל האחרים: \n",
+ "רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרין לפני הבהמה. גמ'. פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי פירש\"י שני חבלים קושר ברוחב הפתח זה למעלה מזה ל\"א תרתי איסרי שקושרן היום בשני צדי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול מ\"ד חד מינייהו בטולה מבטלה ויוציאנה בדוחק קמ\"לן ומ\"ש הר\"ב שכן הלכה מסיק בגמ' דלא פליג דהא דמי להנך דלעיל. וגם זה מאותן שכתבתי בפרק אחרון דבכורים שנשנה בלישנא דפליג ול\"פ: \n",
+ "רבי יהודה מתיר. פי' הר\"ב בחבל של גרדי. וכתב הרמב\"ם שאין כלי הגרדי מוקצין והכי איתא בגמ' ועיין בפי' הר\"ב בספ\"ג: \n",
+ "כלל אמר רבי יהודה וכו'. כתבו התוס' תימה אהיכי קאי אי אמלתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו. משמע הא איסורא מיהו איכא. וי\"ל דה\"ק כל שאינו של קיימא אין חייבין עליו. הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה ולאפוקי מדרבנן דאמרי עניבה לאו היינו קשירה. א\"נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה עכ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "מקפלין את הכלים. משום דתנא לעיל קושרת אשה מפתח חלוקה וכו' שהם מתיקוני בגדי האדם נקט לה נמי להך שהם תיקוני הבגדים. ואע\"ג דלא הויין משום קשירה. ולא נאסרו אלא משום דהוי כמתקן מנא. וכדרך שאסרו טבילת כלים במ\"ג פ\"ג דתרומות ובמשנה ב' פ\"ב דביצה. ולפי שהקיפול שמקפלין הוא מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטים כשאינם מקופלין כמ\"ש רש\"י לכך סמכו הרמב\"ם בפכ\"ב וכן הטור בסי' ש\"ב אצל דינין האסורים משום כיבוס ומשום סחיטה ואולי נמי שסוברים שאסרו חכמים מטעם גזירה שמא יבוא לידי כיבוס אם נתיר דברים הבאים להעשות ע\"י כיבוס. וכן משמע קצת: \n",
+ "ומציעין את המטות. הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיא מלה עברית (בראשית מ״ט:ד׳) יצועי עלה. הרמב\"ם: \n",
+ "מלילי שבת. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n",
+ "מיום הכפורים לשבת. פי' הר\"ב שחל להיות בערב שבת וכן וחלבי שבת קריבין ביום הכפורים שחל להיות במ\"ש כפירש\"י. וא\"ת הא לא מקלע יום הכפורים במ\"ש כמו שאפרש בס\"ד בפ\"ה דסוכה משנה ה' הא אוקמינן התם להך מתני' כאחרים דס\"ל דכל החדשים כסדרן א' מלא וא' חסר ואין כאן דחיה כלל. [* ועיין מ\"ש בזה במשנה ז' פי\"א דמנחות. ודתנן חלבי. כל אברי עולה בכלל. כך פרש\"י פ\"ה דסוכה דף נ\"ד]: \n",
+ "רבי עקיבא אומר לא של שבת וכו'. וטעמו כדתניא עולת שבת [בשבתו] לימד על חלבי שבת שקרבים ביוה\"כ יכול אף של יוה\"כ בשבת ת\"ל בשבתו דברי ר' ישמעאל ר\"ע אומר עולת [וגו'] לימד על חלבי שבת שקרבים ביו\"ט יכול אף ביוה\"כ ת\"ל בשבתו. והא דכתב הר\"ב בדר\"י משום דשבת חמור. כלומר ולהכי למדין משבת ליוה\"כ ולא מיוה\"כ לשבת. ובדר\"ע פי' שוין הן. כלומר שהכתוב עשאו שוין לדבר זה דהא ודאי דשבת חמור שהוא בסקילה ויוה\"כ בהכרת: \n",
+ "לא של שבת קרבים וכו'. וכ\"ש קיפול דצורך הדיוט: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מצילין. פירש הר\"ב לחצר אחרת שבאותו מבוי אע\"פ שלא עירבו ותנן בסיפא למבוי שאינו מפולש וכבר הזכרתי בספ\"ב דעירובי חצירות ושתופי מבואות תרוייהו מתקנת שלמה ובית דינו הם. והלכך הא דנקט הר\"ב אע\"פ שלא עירבו. הה\"נ שלא נשתתפו וכ\"כ הב\"י סימן של\"ד בשם הר\"ן אע\"פ שלא נשתתפו בו. ובשם שבלי הלקט מדלא קתני גבי כתבי הקדש מבוי המעורב כדקתני גבי אוכלין ומשקין ש\"מ דאפי' לא ערבו ולא שתפו שרי משום כתבי הקדש ע\"כ. וטעמא דלא שרינן להציל מידי אחרינא מפורש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "מצילין מזון ג' סעודות. לפי שחייב אדם לאכול ג' סעודות בשבת. ומ\"ש הר\"ב לחצר המעורבת תנן בסמוך. ומ\"ש מפני שאדם בהול על ממונו ואי שרית אתי לכבויי כלומר שמתוך בהילתו ישכח שהוא שבת ולפיכך אמרו שלא יציל. ומעתה לא יהא בהול ולא ישכח בשבת: \n",
+ "בלילי שבת. ועי' מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פ\"ח דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם היו פקחים. פי' הר\"ב ויודעים דלאו שכר שבת שקלי כיון דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה באו. אבל לוקחים שכרם מתוך שהם זוכין בכל מהפקירא. אלא שאינם רוצים לזכות בכל כמ\"ש הר\"ב דבירא שמים עסקינן והכי איתא בגמ'. ומ\"ש בפי' הרמב\"ם באנשים חסידים איירי הוא טעות מן המעתיקים דבהדיא אמרינן בגמ' דחסיד אפילו אגרא דשרי בשבתא כי האי גוונא לא שקיל דלא מיקרי חסיד אא\"כ מוותר משלו בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואף ע\"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יוסי אומר י\"ח כלים. פירש הר\"ב שהוא רגיל ללבוש בחול. וטעמיה דאי לביש טפי ונפיק בהו לרה\"ר הוי משאוי ומש\"ה אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה\"ר הר\"ן: \n",
+ "שמנה עשר כלים. כתב הר\"ב ושני בתי שוקים שאינן מחוברי' כאחת כדרך מלבושי האשכנזים וסביבותיהם אבל הרמב\"ם מנאן לחד מנא ומסתבר כדבריו שכן הן מלבושי אותן הארצות וכדרך מלבושי ארץ פלוניאה וכן מונה מלבושים אחרים ואין להאריך בהן. ומ\"ש הר\"ב ושני בתי ידים שמלבישים כו' ומכסים בהן הזרועות כו' כתב הרמב\"ם כי ארצם היתה קרה וכו'. ובערך ארץ מצרים ששם נתישב הרמב\"ם הוא אומר. שכן א\"י צפוני לארץ מצרים כנזכר הרבה פעמים במקרא וראשונה בפרשת לך לך וכל שתי ארצות ששתיהן לצפון מנטיית השמש אותה הארץ שהיא דרומית לשנייה הנה היא יותר חמה מהשנייה מפני קורבתה יותר לנטיית השמש ומפני כן אלו הארצות הם קרים [יותר] מא\"י לפי שהם הרבה יותר לצפון מא\"י ואף בבל היא צפונית קצת לערך ארץ ישראל: \n",
+ "וחוזר ולובש ומוציא. כתב הר\"ן והא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר ע\"כ. ולכל הפוסקים לא דברי ר' יוסי בלבד הוא אלא ד\"ה מלבד להרמב\"ם כפי מה שפירש בו בכ\"מ שהן דברי ר\"י בלבד. [* ואע\"פ שבספר רבינו אשר כתב אתאן לת\"ק ויש לו קצת פנים מפרש\"י מ\"מ בספר מעדני מלך כתבתי שאין הכרח מפרש\"י ושצ\"ל אתאן ככ\"ע]: \n",
+ "בואו והצילו עמי. כתב הר\"ב אבל לעיל אמר והצילו לכם שפעמים שהוא מציל יותר ממה שהם יכולים להציל וכו'. [* דהכי מפרש הר\"ב מאי דאתמר עלה דמתניתין גבי מזונות קתני לכם משום דלא קא חזי אלא מזון ג' סעודות אבל גבי לבושים קתני עמי משום דקא חזי ליה לכולי יומא ר\"ל דכיון דלא קא חזי אלא שלש סעודות אפשר שזה סעד א' או ב' וזה לא סעד כלל או רק א' אבל מלבושים לכולי יומא חזו בשוה ונמצא שכולם שוים בהצלת מלבושים]. והא דאמרן לעיל דמהפקר קא זכו. לאו מטעמא דאמר והצילו לכם. אלא דזכו מן ההפקר כמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר ונקט דאומר לאחרים שאע\"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו ולא יעכבו לעצמן שרי כמ\"ש שם הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "פורסין עור של גדי. לפירש\"י שכתבתי בפרק ד' דדוקא עורות של בהמה גסה מטלטלין דחזי למזגא עלייהו מפרשים התוס' לעיל דהכא מיירי כשייחדו לישיבה ולר\"ת דאינו מחלק בין גסה לדקה [א) בד' פראג: לעיל ביבשים והכא בלחין ובא מתוקן בד' קראקא כמו שהוא לפנינו] לעיל והכא ביבשים וביו\"ט אף בלחין: \n",
+ "[* שידה. פי' הרע\"ב העשוי כמין ארון עמ\"ש במ\"ב פי\"ח דכלים]: \n",
+ "מפני שהוא מחרך. מודיע תועלת פרישת העור וכו'. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני ששביתתו עליהן. ולעיל ספ\"ט כתבתי דקי\"ל קטן אוכל נבילות אין ב\"ד מצווין להפרישו מוקי לה בגמ' דהכא בקטן העושה לדעת אביו שיודע שהכיבוי נוח לאביו ועושה בשבילו ודכוותיה בנכרי ואפילו הכי שרי דאע\"ג דיודע דנוח לישראל אפילו הכי אדעתא דנפשיה עביד ולהנאת עצמו שיודע שלא יפסיד: \n"
+ ],
+ [
+ "כופין קערה על גבי הנר כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת וכו' ובספ\"ג גבי אין נותנין כלי תחת הנר וכו' כתב הר\"ב טעמא דאין מבטלין כלי מהיכנו ולההוא טעמא לא קשיא הכא ולא מידי וכההוא טעמא קים לן ולכך תמהני על הרע\"ב שלא היה צריך לכתוב כלל מאי דאותביה לדרבי יצחק דלא קיי\"ל כוותיה וראיית הרז\"ה ז\"ל לפסוק כר\"י כבר דחאה הרמב\"ן בסוף מסכת שבת. והרי\"ף והרא\"ש שם והרמב\"ם פכ\"ה מה\"ש כולם פסקו דלא כר\"י ועיין בפרק י\"ח משנה ב': \n",
+ "ועל צואה של קטן. כתב הר\"ב לאו צואה של נער קטן קאמר דהא גרף של רעי הוא וכו' אלא צואה של תרנגולים וכו' וכגון שמונח באשפה וכו' ולא גרף כו'. תימה דהשתא דאוקמת ליה במונחת באשפה שבחצר דתו לא הוי גרף של רעי לפי שאין זה מקום ישיבת בני אדם ולא ממאיס וכדכתב הרמב\"ם. אם כן כי הוי נמי צואה של נער קטן כי מונח באשפה שבחצר ליתסר לטלטלו ולא לוקים למתני' אלא באשפה שבחצר ולא צריכנא לאוקמא דשל תרנגולין נמי. ובגמ' דצואה של קטן לעולם שרי לטלטלה ולפנותה מפני שראויה להאכילה לכלבים. ויש גירסא אחרת להפוסקים ולאותה גירסא אין חילוק בין צואת קטן לצואת תרנגולין אלא להכי מוקמינן בצואת תרנגולים דכיון שדרכם להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלם משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך לשם לפעמים כופה עליה את הכלי אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים אין צריך לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא. ולגי' זו אפשר שנתכוון הר\"ב וה\"ק לאו צואה של נער וכו' דרגיל להיות בחצר והלכך הוי גרף וכו' אלא הכי קאמר ועל צואה של תרנגולין כו' וכגון שצואה זו מונחת וכו' שכן דרכה להיות מונחת כך: \n",
+ "ועל עקרב שלא תישך. כתב הר\"ב ולצוד נחש מפני שרוצה לצחק בו אסור. וכ\"כ הרמב\"ם. ומשמע דחיובא ליכא וטעמא נראה לפי שהנחש מהדברים שאין במינן נצוד דאפילו לצורך פטור אבל אסור כדכתיבנא ברפי\"ד. אבל תימה מדתנן בפ\"ב דעדיות מ\"ה דהצד נחש לרפואה חייב. ש\"מ שהוא מאותן שיש במינן צידה וכתבתי לעיל דבהו בין לצורך בין שלא לצורך חייב ול' הרמב\"ם בחבורו פ\"י בדברים שיש במינן צידה דבין לצורך בין שלא לצורך או לשחק בהן חייב ולכך נראה דהאי אסור דנקטי לאו דוקא אלא ה\"ה דחייב ועמ\"ש במשנה ב' פי\"ח: \n"
+ ],
+ [
+ "מילא מים להשקות לבהמתו. אורחא דמלתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמה מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה\"נ [א) כ\"ה בד' קראקא אך בדפוס פראג: דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל כו' ועי' ר\"ן] דאפי' מילא מים בשביל ישראל עצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ\"מ אהני ליה מעשיו שעל ידי מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום הזה. הר\"ן ור\"י בתוספות. ועיין במשנה ב' פרק ג' דביצה: \n",
+ "כבש. מקום חלק שיורדין בו ואין [בו] מעלות כסולם כ\"פ הרמב\"ם ועיין בדברי הר\"ב במשנה ג' פרק ג' דמדות ועייין בפרק ג' דביצה מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הכלים. פי' הר\"ב שיש להן דלתות וכן לשון רש\"י וטעמא שאלו מלאכתן להיתר הן ואילו בשאר כלים פליגי לקמן. הר\"ן: \n",
+ "אע\"פ שנתפרקו בשבת. מפרש בגמ' דה\"ק אף ע\"פ שנתפרקו בחול ניטלין בשבת. והן הן דברי הר\"ב [* ועיין מ\"ש בס\"ד במ\"ה]: \n"
+ ],
+ [
+ "לתת עליו לקטן. מזונות. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ואם לאו וכו'. [* פי' הר\"ב אע\"פ שהיא חלול] אין חללו עשוי לקבל כלום ומ\"מ בודקין בו שמהפכין זיתים לראותן אם נתאסף שמנן בתוכן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר ובלבד שיהו עושין מעין מלאכתן. וכ' הר\"ב דל\"פ אלא בנשברו בשבת אבל נשברו מע\"ש כ\"ע מודו דניטלין וכו'. גמ'. ובריש פירקין משמע דכשנתפרקו הדלתות מן הכלי בשבת דשרו יותר לטלטל מנתפרקו בע\"ש כתבו שם בתו' דלא דמי דהתם אכתי כלי הוא שעדיין עומד למלאכה ראשונה וראוי להתחבר הכסוי עם הכלי אבל הכא לא חשיב כלי אלא מחמת שעומד למלאכה אחרת הלכך כשנשבר בשבת אסור טפי דהוי נולד: \n"
+ ],
+ [
+ "[* אם ממלאים בה. פירוש בקרויה ואינה נופלת פי' האבן וכן הוא אומר בפרשת ויצא והאבן הזאת]: \n",
+ "זמורה שהיא קשורה. דשוב לא יבא לתקנה אבל אינה קשורה אף על פי שתקנה מבעו\"י ויש עליה תורת כלי לא כדמפרש בגמרא שמא יקטום דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי: \n"
+ ],
+ [
+ "וחכמים אומרים בין כך ובין כך פוקקין וכו'. פי' הר\"ב בין קשור ובין אינו קשור והלכה כחכמים. ועיין בפרק בתרא דעירובין מ\"ח וי\"א שכ' דבעינן קשור בנגר הנגרר ושם אפרש בס\"ד ועיין מה שאכתוב בס\"ד במשנה י\"ב פרק בתרא דעירובין: \n"
+ ],
+ [
+ "במה דברים אמורים בכיסוי קרקע. פירש הר\"ב בכיסויי קרקעות ל\"פ דאסור אי לית להו בית אחיזה. פירש\"י דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקיל והדורי עביד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אפילו ארבע וחמש קופות. פירש הר\"ב לאו דוקא וכו'. [ובגמרא] [* כדאמרי אינשי פירש\"י חשבון קטן תחלה ואם יצטרך יותר יפנה יותר]. הכי איתא בגמ' לפי גירסת [א) בדפוס פראג: גירסת ספרונו] ספרים שלנו [* והתוס' בפ' האומנין סוף ד' ע\"ט כתבו דלא שייך לשנויי דלא זו אף זו קתני כיון דד' בכלל ה' אלא שמוסיף ע\"כ. ולי נראה במספר ד' וה' שכן] מצינו דאורחא דתנא למתני הכי כדתנן [* לעיל פט\"ו מ\"ג ו] בר\"פ י\"ג דיבמות ובמ\"ג פי\"א דכתובות ורפ\"ד דב\"ק ומ\"ט [* וי'] פ\"ב דבבא מציעא וברפ\"ו דסנהדרין ובפרק בתרא דחולין ובספ\"ב דפרה ובכולהו מסתבר לי דמסרך סריך בתר תשלומי ד' וה' דפרק ז' דב\"ק דהתם בדוקא ככתוב בתורת משה: \n",
+ "[* קופות. בירושלמי מפרש כהא דתנינן [בשקלים פ\"ג] קופות של ג' [ג'] סאים] [תוספות]: \n",
+ "אבל לא את האוצר. כתב הר\"ב דילמא אתי לאשוויי גומות. עיין משנה ז' פרק ב' דביצה: \n",
+ "ודמאי. פירש הר\"ב דחזי לעניים וכו' ואי בעי הוה מפקיר' וכו' בגמ' איתא הכי וכתבו התוספות דה\"מ למימר כדלעיל בתרומה כיון דחזי [לכהן] אלא כיון דאשכח טעמא דאפילו לדידיה מצי חזי אמר. ובפרק כל שעה ובפרק ג' שאכלו איצטריך להאי טעמא ע\"כ. ובפ' בכל מערבין איצטריך נמי להאי טעמא אליבא דסומכוס כמו שכתבו שם התוס' דף ל\"א וכתבו עוד שם דמשום הכי משני הכא נמי כמו דמשני התם דאיצטריך לשנויי הכי ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ה' פ\"ג דסוכה: \n",
+ "[* והקדש. כתב הר\"ב אינו נפדה בקרקע דכתיב ונתן את הערכך וגו'. וברפ\"ז דברכות כתב הר\"ב דכתיב ונתן הכסף וגו' והכי איתא בסוגי' דהתם ודהכא ועי' מ\"ש שם והרמב\"ם בברכות לא פי' כלום והכא פירש כדכתב הר\"ב ולא מצאתי לדרשה זו בשום מקום ובת\"כ פרשת בחקותי ממעטי' קרקעות מבשקל הקדש דמשמע דוקא סלעים ופדה לרבות כו' והתוס' דהכא הביאוה ברייתא זו דת\"כ ומסקי שהיא עיקר. דמונתן תקשה מטלטלין נמי לא וכתבו דמיהו איכא למדרש בכלל ופרט וכלל ונתן כלל כסף פרט וקם לו חזר וכלל כו' ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ד דב\"מ בהא דכלל ופרט וכלל ועיין מ\"ש במ\"ח פ\"ח דבכורות לענין הדרשה דת\"כ]: \n",
+ "[* והתורמוס. פירשו הר\"ב בסוף מ\"ג פ\"ק דכלאים [ועיין] [ב) לא נדע כוונתו] גם לקמן בפרק כ' מ\"ג ועיין מ\"ש בשם מהר\"ם במ\"ד פ\"ק דטבו\"י]: \n",
+ "אבל לא את הטבל. דטבל לכהן נמי לא חזי דאסור לכהן לאכול מפירותיו בטבלן כמו שפסק הרמב\"ם בפ\"א מה' מעשרות: \n",
+ "ולא מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. עיין מ\"ש בס\"ד ברפ\"ז דברכות בשם תלמידי ר\"י: \n",
+ "לוף. במשנה ב' פ\"ה דשביעית כתב הר\"ב לפי' הרמב\"ם ולא זכר פירש\"י שכתב בכאן: \n",
+ "ר\"ש בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין. ות\"ק דפליג משום דסבר דלא מטלטלין דבר שהוא מאכל לחיה ולעוף כל היכא דליתנהו ברשותי' אא\"כ דרך בני אדם לגדל אותן. [* ומה שכתב הר\"ב דאין הלכה כר' שמעון בן גמליאל עיין במשנה ז' פרק ח' דעירובין]: \n"
+ ],
+ [
+ "אם התקינן למאכל בהמה. משום דסתמייהו דהני להסקה קיימא בעי בהו הזמנה כ\"כ הר\"ן. ומעתה מ\"ש הר\"ב שמזרדין אותן למאכל בהמות ר\"ל לפעמים ולא מן הסתם: \n",
+ "כופין את הסל כו'. כתב הר\"ב והאומר אין כלי ניטל כו'. עיין מ\"ש במ\"ז פרק ט\"ז: \n",
+ "דוחין אותה. עיין מ\"ש בס\"ד בספכ\"ג: \n",
+ "מדדין. היא מלה עברית כמו (תהילים מ״ב:ה׳) אדדם עד בית אלהים. רמב\"ם: \n",
+ "מדדין עגלים וסייחים. למה שכתב הר\"ב והכי איתא בברייתא דאווזין ושאר עופות מדדין. קשה דלחלק בעופות בין תרנגולת לאווזין ושאר עופות. ואמאי מחלק בין תרנגולין לעגלין וסייחין. ומיהו למה שפסק הר\"ן לחלק בין גדולים לקטנים. דקטנים לא שרי לטלטולי אלא בחצר אבל לא ברה\"ר וגדולים אפי' ברה\"ר שרי ניחא. דמתני' ברה\"ר מיירי כמ\"ש הר\"ן מכח סיפא דמדדה את בנה דמפרשינן בגמ' ברה\"ר ומינה דעגלים וסייחים נמי אפי' ברה\"ר. ולהכי תני עגלים וסייחים ולא שאר עופות לאשמעינן דדוקא בגדולים שרינן ברה\"ר. ובנוסח משנה בגמ' וכן בספרים שלפנינו גרסי במתני' עגלים וסייחים ברה\"ר אבל ברי\"ף וכן בנוסח משנה דוקניות ל\"ג ברה\"ר: אבל אם הוא גורר אסור. ולא אמרינן חי נושא את עצמו [כדלעיל משנה ה' פ\"י] כיון שהוא קטן כל כך שאינו אלא גורר. הר\"ן. והאי אסור דתנן אפשר לי לומר דאסור וחייב קאמר דהא מחייב בחולה כשנשאו כמ\"ש בר\"פ דלקמן [* וע\"ש דלתוספות נראה דדוקא בחולה] ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ט\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "ומחללין עליה את השבת. בגמ' מכדי תני ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה ממקום למקום. ומחללין עליה את השבת לאתויי מאי. לאתויי הא דת\"ר אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר וכו'. ומהכא שמעינן דסוגיא דגמ' ס\"ל דאיכא איסור תחום מן התורה. דאלת\"ה מאי קשיא ליה לתלמודא ומחללין לאתויי מאי. הא ודאי דאיצטריך ליה דהא עד השתא לא שמעינן אלא דאין חוששין לאיסור תחומין ואינו אלא מד\"ס. אלא ודאי דאיכא נמי תחומין דמדאורייתא. ולהכי שפיר מקשינן לאתויי מאי. וסייעתא לפסק הרי\"ף בספ\"ק דעירובין דלכ\"ע משנים עשר מיל ולמעלה לוקה עליהם מדאורייתא ותיובתא לחולקים עליו וסוברי' שאין שום איסור תחומין מדאורייתא ואפי' בכמה פרסאות. דבשלמא אי תחומין מדאורייתא שפיר קא מקשה לאתויי מאי דאע\"ג דאיסור תתומין אין בהם כרת וסקילה אלא מלקות בלבד כמ\"ש הרמב\"ם ברפכ\"ז מה' שבת ס\"ד דמקשן דאה\"נ דלא שרינן אלא לעשות דבר שיש בו מלקות בלבד אבל איסור כרת וסקילה לא. והמתרץ תירץ דלאתויי אף איסור כרת וסקילה קאתי. אלא אי תחומין דרבנן מאי ס\"ד דמקשן לאתויי מאי דהא בהדיא קתני ומחללין דמשמע איסור דאורייתא. דעד השתא לא שמענו דרשאין נ\"ל: \n",
+ "וכל צרכי מילה דוחין את השבת. בגמ' פרק דלקמן דף קל\"ב נפקא ליה מביום השמיני [* דה\"מ למכתב ובשמיני ימול ולר\"א דר\"פ דלקמן דאף מכשירי מילה דוחה שבת מפיק מביום למכשירין] ומילה עצמה הלכה היא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אם לא הביא כלי. פי' הר\"ב איזמל למול את התינוק. ומסיים רש\"י וקאי אמתני' דפירקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת: \n",
+ "מביאו בשבת. וכתבו התו' וא\"ת ויביאו התינוק אצל הכלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו [כדלעיל פרק עשירי מ\"ה] וי\"ל דאחר המילה היה צריך להחזירה לאמו דקטן צריך לאמו הוא ואז הוא חולה והוי כפות דאינו נושא עצמו [ועי' ספ\"ק דר\"ה] וגם אמו מסוכנת ולא תוכל לבא אצלו ועי\"ל כיון דבקל יביא הכלי משיביא התינוק שרי ר\"א למהר המצוה כדמוכח בגמ' וכו' ועי' במ\"ב [* פרק דלעיל ובמ\"ב] פ\"ד דסוכה. [* ומ\"ש הר\"ב מגולה להודיע כו'. גמ']: \n",
+ "[על פי עדים. בגמ' איבעי להו אי עדים שנים או איהו וחד שראוי להעיד במקום אחר ואין להקשות דא\"ה לתני ע\"פ א' דאיצטריך לומר שהוא וחד יהיו עדים כשרים יחד במקום אחר]: \n",
+ "כלל אמר ר\"ע. ושנוי בפסחים פ\"ו מ\"ב. ומשולש במנחות פי\"א מ\"ג ועיין בפי' מי\"ג פרק בתרא דעירובין ובפי' רפ\"ו דפסחים ומ\"ש במ\"ח פרק בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "עושין כל צרכי מילה בשבת. גמ' מכדי קתני כולהו כל צרכי מילה לאתויי מאי. לאתויי הא דת\"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין וכו'. בס\"ט. וכתבו בתוספות דאע\"ג דבשילהי פרק דלעיל נמי קתני. התם תני ליה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר: \n",
+ "ופורעין עיין בפי' סוף פרקן: \n"
+ ],
+ [
+ "ומזלפין. הזילוף הוא זריקת המים או כל משקה. רמב\"ם. ולשון ארמי הוא דיזוקו מטר איוב ל\"ו כ\"ז מתורגם יזלפון מטרא ועיין משנה ג' פרק ו' דפרה: \n",
+ "אגדרוגיגוס. ענינו ושמו מפורש בספ\"ח דיבמות: \n",
+ "ביום השלישי. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פרק ט'. [* ומ\"ש הר\"ב והלכה כראב\"ע. גמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "חייב. לפי שהוא חובל ואינו מקלקל שיהיה פטור וכן אמרו לגבי מילה מתקן הוא. הרמב\"ם: \n",
+ "ורבי יהושע פוטר. עיין מ\"ש בריש מכילתין וכן עיין במשנה ה' פרק ו' דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "יום טוב לאחר שבת. ומילה שלא בזמנה אינה דוחה יום טוב כי המילה מ\"ע ויו\"ט עשה ול\"ת כי השם הוא צוה לשבות בו והוא אמרו שבתון ומנע בו מן המלאכה והעיקר אצלנו לא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה. הרמב\"ם: \n",
+ "שני ימים טובים של ראש השנה. עיין מ\"ש בס\"ד בספט\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "ואינו אוכל בתרומה. כתב הר\"ב מה פסח אסור לערל. דכתיב ביה (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו: \n",
+ "מל ולא פרע וכו'. תימה אמאי איצטריך למתני האי כיון דכבר תנא דבשר החופה את רוב עטרה מעכב המילה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה. תוספות. [* ודבריהם נ\"ל שהוא ע\"פ גי?רס ר\"ת בתוס' דר\"פ הערל (יבמות דף ע\"א) וכן רש\"י ז\"ל שם הזכיר ג\"כ לאותה גירסא. ואליביה קרא דביהושע [ה'] ומול את בני ישראל שנית לציצין המעכבין את המיל' ולגירסא ההיא קאי בקושיא מ\"ד שלא נתנה פריעה לאברהם אבינו עליו השלום. וראיתי ברבות פרשת נשא (פרשה י\"א) משה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה וי\"א יהושע מוהל ואהרן פורע ומשה משקה ע\"כ ופלוגתא זו לענין המוהל. עוד ברבות סוף פרשת בא ע\"ש וכבפרשת נשא איתא בשיר השירים רבה [פ\"א ופ\"ג] אבל לגירסא קמייתא שכתב רש\"י ז\"ל אינו מקשה כלום על האומר שם שלא נתנה פריעה לא\"א ע\"ה השתא מתני' טובא קמ\"ל במאי דחזר ושנה מל ולא פרע דלא תימא כיון דא\"א ע\"ה נצטוה במילה לבדה אף שאנחנו בהל\"מ נצטוינו אף בפריעה מ\"מ כי מל ולא פרע לא ליהוי כאילו לא מל לגמרי מכיון שאברהם אבינו עליו השלום מל ולא פרע עד שנתחדשה הל\"מ קמ\"ל דמכיון שנתחדשה ההלכה לפרוע כך היתה ההלכה דאם לא פרע שהוא כאילו לא מל לגמרי]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "נותני מים על גבי שמרים בשביל שיצלו. לפירוש אחר שכתב הר\"ב וקולטים המים טעם היין. נ\"ל דלשון שיצלו מלשון צללו כעופרת (שמות ט״ו:י׳) ובדבריהם [ב\"ק צ\"א א'] צללת במים אדירים וכו' כלומר שהיין יהיה ננער ויפול וימשוך לתוך המים: \n",
+ "בסודרין ובכפיפה. בגמ' והוא שלא תהיה הכפיפה גבוהה וכו' ופי' הר\"ב שלא יהיה אהל עראי וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם ספכ\"ב וכתב הר\"ן דא\"כ אפילו במסנן בסודרין נמי נימא הכי אלא ודאי משום שינוי הוא והתם כיון דאיכא שינויא אחרינא דלא עביד גומא שפיר דמי ע\"כ. ולי נראה דאה\"נ דס\"ל לרש\"י ורמב\"ם שהיו הסודרין מתוחים ונתונים ע\"ג הכלי מבעוד יום. ותדע דבכפיפה על כרחך בהכי מיירי שהכפיפה נתונה בתוך הכלי מבעו\"י אלא שכשנותן לתוכה השמרים מגביה אותה מקרקעית הכלי כדי שיוכל לזוב דאלת\"ה אלא שבשבת נותן הכפיפה לתוך הכלי. הרי מיד שנותנו בתוך הכלי נעשה האהל קודם שיגיע עד למטה בתוך טפח הסמוך לקרקעית הכלי. אם לא שנאמר דכל עוד שעוסק בהורדת הכפיפה ואינו מניח לאו עשיית אהל עראי כלל [הוא]: \n"
+ ],
+ [
+ "שפין. פי' כמו מקנחין או ממרחין. רמב\"ם: \n",
+ "התבן. עיין מ\"ש רפ\"ט דב\"מ בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "הקש. עיין רפ\"ט דב\"מ מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "כר. עיין ספ\"ד ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "מכבש. פי' הר\"ב שני לוחות וכו' על הבגדים המונחים בלוח התחתון ומסיים רש\"י ע\"י יתידות שיש עמודים [מנוקבים קבועים] בארבע הפיאות של התחתונות והעליונות מנוקבות בארבע זויותיה ועולה ויורדת בעמודים ובכל מה שהוא רוצה לכבוש מורידה ותוחב יתד בנקב העמוד ואינה יכולה לעלות [* ועיין מ\"ש בס\"ד בסוף פ\"ד דמס' זבים]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "והאבן בידו. מוקמינן בגמ' בתינוק שיש לו געגועין על אביו. פרש\"י שאם לא יטלנו יחלה ולא העמידו טלטול שלא בידים במקום סכנה ואף ע\"ג דלאו סכנת נפש גמורה היא אלא סכנת חולי ע\"כ. והקשו בתוספות אמאי לא אמרינן דנשדייה לאבן מידו כדלקמן בסמוך גבי כלכלה וי\"ל אם ישליכו מידו יצעק התינוק ויבכה. וא\"ת תבטל אבן אגב תינוק כדלקמן בסמוך דבטל אגב פירות ואמאי בעינן שיש לו געגועים וי\"ל דאינו צריך כל כך טלטול התינוק ע\"כ: \n",
+ "והאבן בתוכה. כתב הר\"ב והוא שיהיו פירות בסל ע\"כ. וכתב הב\"י דמשמע ואפילו במניחה מדעת שרי מפני שנעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר והביא ראיה לדבריו. ועיין בפי' המשנה דלקמן גבי מעות שעל הכר. וכתב עוד הר\"ב אבל אם היו בו פירות כגון אגוזים ושקדים מנער את הפירות והן נופלין כלומר הפירות והאבן והכי איתא בגמ' ולשדינהו לפירי ונשדי לאבן ונינקטינהו. ופירש\"י ילקטם מעל הארץ בידיו ויחזירם לכלכלה ויטלטלם ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב עוד ומתני' איירי כגון שנפחת מצדי הכלכלה וכו' נמשך לפי' הרמב\"ם שהצריך כל הג' תנאים ביחד. ודבריו תמוהים הן. דמכיון שהאבן נעשה דופן לכלכלה מה צריך עוד לשום תנאי אחר. והכי איתא בגמ' ולנעורינהו נעורי אלא אמר רב חייא בר אשי אמר רב הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן גופה נעשית דופן לכלכלה משמע ודאי דהדר ביה ומוקים אותה אפי' בפירות דלא מיטנפן הואיל והאבן נעשית דופן לכלכלה. ומצאתי בב\"י סימן ש\"ט שכתב על פי' הרמב\"ם שבמשנה וז\"ל נראה שהיה מפרש דאוקימתא דרב על מאי דאוקי בפירות המיטנפים היא הא לאו הכי אסור לטלטלם ואי אפשר לומר כן דמאחר שהאבן סותם הנקב הרי היא כדופן הכלכלה ואפי' אין בה פירות כלל מותר לטלטלם כדין אבן שבקרויה (בפ' י\"ז מ\"ו) וכבר חזר בו בחיבורו וכתב בפרק כ\"ה כלכלה שהיתה נקובה וסתם נקב שלה באבן מותר לטלטלה שהרי האבן נעשית כדופן עכ\"ל הב\"י. והוי יודע דבחבורו כתב עוד היתה הכלכלה מלאה פירות והאבן בתוך הפירות אם היו הפירות רטובין כגון ענבים ותותים נוטל אותה כמות שהיא שאם ינער הפירות יטנפו בעפר ובמקום הפסד לא גזרו ע\"כ. וכ\"כ בטור והשיגו הראב\"ד דלגי' הגמ' בטלה אוקימתא קמייתא וכתב המגיד דנראה שבגי' הרמב\"ם לא היה ולנעורינהו נעורי גם לא גר' אלא אמר וכו' וה\"ג רב חייא בר אשי בשם רב אמר כו' והשתא הן שתי אוקימתות ושתיהן אמת. ואם הר\"ב לכך נתכוין היה לו לכתוב א\"נ מתניתין איירי כו'. וכתב הב\"י דמשמע בגמ' דהא דבעינן שיהיו פירות המיטנפים ואם הם פירות שאינם מיטנפים אסור לטלטל הכלכלה דוקא כשהוא צריך לפירות או לכלכלה דאז כשינערנה במקומה יכול ליטול הפירות או הכלכלה אבל אם צריך למקום הכלכלה מטלטלה כמות שהיא וכדין אבן שעל פי החבית דבמשנה דלקמן ע\"כ. [* ועיין עוד מ\"ש בס\"ד במשנה דלקמן]: \n",
+ "ומטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה. מוקים לה נמי בגמ' בפירות דמיטנפי דלא אפשר לשדינהו ולמשקל. וה\"מ לצורך גופו כלומר שאינו צריך אלא לתרומה טהורה ולא למקום הכלכלה הלכך כל היכא דמצי למשקל לתרומה טהורה לא שרי ליה טפי אבל אם הוא צריך למקום הכלכלה מטלטל אותה והא דמוקים נמי בגמ' בדצריך לגופו דדוקא כשהתרומה טהורה למטה. דאי טהורה למעלה שקיל לה לטהורה ושביק לה לטמאה כבר כתבו התוספות דמיירי כשמונחים הטהורה והטמאה כל אחת בפני עצמה בסלים קטנים ואותם סלים מונחים בתוך כלי אחד גדול. אבל במונחים זו ע\"ג זו בלא שום כלי אין חילוק כי היכי דברישא דמתני' באבן שבכלכלה המלאה פירות לא מחלקים בגמ' בין האבן למעלה בין למטה: \n",
+ "רבי יהודה אומר אף מעלין כו'. כתב הר\"ב וכשעלה בק\"א התרומה עצמה [שנפלה] עולה. כלומר איהו ס\"ל הכי. ועיין במשנה ה' פ\"ה דתרומות: \n"
+ ],
+ [
+ "מטה על צדה והיא נופלת. הנך תרי אוקימתות שכתב הר\"ב בסמוך גבי מעות שעל הכר שייכי נמי הכא דהא דלא אמרן אלא כששכח איתמר בגמ' בדין דחבית ובדין דכר בתרווייהו. והא דכשהוא צריך לכר וכו' אע\"ג דבגמ' אכר איתמר מ\"מ הה\"נ בחבית כדאיתא בטור ס\"ס ש\"ט: \n",
+ "מעות שעל הכר כו'. כתבו התוס' לא תקשי תרתי מתניתין למה לי דה\"א אבן ודאי שרי בשכח שנראה טפי ככסוי החביות אבל מעות שעל גבי הכר אפילו בשכח ה\"א דאסור: \n",
+ "לשלשת. פירש הר\"ב [רוק] או רעי או צואה. כן לשון הר\"ן אבל ברש\"י השמיט או רעי [א) וברש\"י כ\"י איתא] אך המגיד פכ\"ב הביא לשון רש\"י כהרב רבינו נסים: \n",
+ "מקנחה. כתב הר\"ב ולא יתן עליה מים כו' ובגד שרייתו במים זהו כבוסו. ועיין פרק דלקמן משנה ה' מה שכתבתי שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "[*מעבירין מלפני השלחן. והר\"ב העתיק מעל השלחן וכן הוא בפירוש רש\"י וכן ברי\"ף והרא\"ש]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מזון ג' סעודות. עיין בפרק ט\"ז משנה ב' ואומר לאחרים כו' עיין שם מ\"ג: \n",
+ "[* אין סוחטין כו'. מ\"ש הר\"ב הלכה כרבי יהודה הכי מוכח הסוגיא ומ\"ש הלכה כר\"א כ\"כ הרי\"ף בשם גאון]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פירוש\n"
+ ],
+ [
+ "שובר אדם חבית. כתב הר\"ב מפני שהוא מקלקל וז\"ל רש\"י דאין במקלקל שום איסור שבת ע\"כ וזה תימה דבמשנה ג' פרק י\"ג דתנן כל המקלקלים פטורים לא תני דמותרין (אבל) [צ\"ל אלא] פטורין דהיינו פטורין אבל אסורין. דכל פטור שבת פטור אבל אסור [* בר מתלת] כדאיתא בגמ' סוף פרק י\"ג ומפני כן הר\"ב בסוף אותו פרק דתנן פטור והוא חד מהני תלת פירש בו פטור ומותר וכן פירש הר\"ב בהדיא במשנה ג' פ\"ג דעירובין דבמקלקל יש בו שבות ומצאתי שהר\"ן הקשה על רש\"י וכתב אלא היינו טעמא דכיון דבעלמא מקלקל פטור אבל אסור הכא משום צורך שבת שרי לכתחלה ע\"כ ועיין במשנה ב' פ\"ק דביצה כיוצא בזה בשם התוס'. וכתב עוד הר\"ן דהכא דשרי דוקא בכלי קטן דלא שייך ביה בנין וסתירה אבל בכלי גדול לא כדאיתא בפ\"ג דעירובין משנה ג' עיין שם. וכלי גדול יראה מדברי הב\"י כל שמחזיק ארבעים סאה עיין במסכת אהלות רפ\"ח ובמסכת כלים רפט\"ו. והרא\"ש מוקי למתני' דהכא בחבית שנשברה ודבק שבריה בזפת וכן הוא בתוספות וכן מסיק בטור: \n",
+ "חוששני לו מחטאת. לשון הר\"ב אם מירח כו'. הואיל ואם מירח חייב הלכך חושש אני שמא מירח. ולא שחש[ש] ונסתפק באם מירח אי חייב אי לא דאין נראה דרבי יהודה לאפלוגי את\"ק אתא. ולשון רש\"י שמא מירח כו' וכן לשון הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "ואת המים היפים ברעים. לשון רש\"י כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים: \n",
+ "מהלך בהן ואין חושש. כתב הר\"ב שמא יחשדו אותו שכבסן נראה לפי שראה בפי' רש\"י והרמב\"ם בפי' אבל לא כנגד העם שכתבו שמא יחשדוהו שכבסן הלכך מפרש ה\"נ טעמא דקמ\"ל דלא חייש להך חשדא ומיהו אכתי קשה מאי שנא ממשנה דלקמן דלא יביא בידו האלונטית שנסתפג בי' משום שמא יסחוט ה\"נ ניחוש שמא יסחוט והרמב\"ם בחבורו פכ\"ב כתב מהלך בהן ואין חוששין שמא יסחוט וכ\"כ הטור סוף סימן ש\"א וכן לשון הכל בו בב\"י. וצריכין אנו לחלק ולומר שלא רצו חז\"ל להצריכו להסיר בגדיו מעליו משום חששא דשמא יסחוט כי גדול כבוד הבריות ואפילו בגד אחד מבגדיו אל ישנה מפני כן משא\"כ באלונטיות דלקמן שאינן לשום מלבוש אלא מביאם בידו גזרו בהן שלא יביאם שמא יסחוט: \n"
+ ],
+ [
+ "הרוחץ במי מערה ובמי טבריא. מוקמינן בגמ' דמי מערה דומיא דמי טבריא מה מי טבריא חמין אף מי מערה חמין ולהכי קתני הרוחץ דיעבד דלכתחלה לא ירחוץ בחמין אבל במי טבריא רוחץ אפילו לכתחלה ולא תני לה הכא אלא לגלויי אמי מערה דחמין ננהו [א) יש שהגיהו: והיינו [טעמא דחמי טבריא [מגולין וחמי מערה מקורין. והוא עפ\"י סגנון לשון התוס' (ק\"ט ע\"א) ד\"ה רוחצין אבל אין צורך לזה כי סגנונו דהרי תפס התוי\"ט ע\"ש וכן הוא בד' פררג וקראקא.] והיינו חמי טבריא דמערה ומשום דמקורין ואיכא למיחש לזיעה להכי אסרו וזהו דעת הרי\"ף והרמב\"ם גם לשון רש\"י נראה כן שכתב מי מקוה [מקורה] שהוא חם ואין חומו יוצא כו'. אבל הר\"ן בשם רבי' יונה והרמב\"ן [כתב] דמי מערה דמוקים לה בחמין. חמי האור נינהו שהוחמו מערב שבת אבל חמי טבריא שרו בין ברחיצה בין בזיעה. וכן דעת התוס' והרא\"ש דמי מערה שהוחמו באור הן: \n",
+ "ונסתפג. כתב [* הר\"ב וקנח. ולשון נסתפג מלשון מטפחת הספוג דמשנה ג' פרק ט' דכלאים. וכתב] הר\"ן הא דקתני ונסתפג דמשמע דיעבד לאו דוקא. דאפי' לכתחלה מסתפג כדקתני סיפא אבל עשרה בני אדם מסתפגים כו' ולא משמע דאיכא פלוגתא בין אדם אחד לי' בני אדם אלא לענין הבאה. והביא עוד ראיה לדבריו וכתב עוד דלא גזרינן משום שמא יבא לידי סחיטה שכיון שכל הרוחצין מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא\"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפ' כירה ע\"כ. ועיין מ\"ש לקמן בסמוך. וא\"ת והיאך שרינן להסתפג בבגד הא תנן בפ' דלעיל מ\"ב היתה עליו לשלשת מקנחה. ופי' בו הר\"ב דלא יתן עליה מים משום דבגד שרייתו זהו כיבוסו וכן הוא לשון רש\"י. ומיהו התם כתב הר\"ן וז\"ל ובגד המטונף שרייתו זהו כיבוסו והראיה מדאמרינן בפ' ואלו קשרים גבי היה מהלך בשבת ופגע באמת המים היכי ליעבד [ליעבר. זמנין] מיתווסן מאניה מיא ואתי לידי סחיטה ומדאיצטריך למימר דאתי לידי סחיטה ולא אמרינן דשריי' גופה אסורה משום שרייתו במים זהו כיבוסו ש\"מ דדוקא בבגד מטונף הוא דאמרינן הכי אבל בשאינו מטונף לא. כך ראיתי בספר התרומה. ע\"כ: \n",
+ "לא יביאם בידו. שאם נתיר לו להביאם יש לחוש שיסחוט כדי להביאו והוא יבש אבל כשנאמר לו כי אין דרך להוציא זה הבגד שנסתפג בו ממקום רחיצתו יניחו שם ולא יחוש לו בין שיהיה יבש או שרוי כ\"כ הרמב\"ם בפירושו. ועיין מה שכתבתי לעיל בסמוך: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא מתעמלין. פירש הר\"ב לשפשף בכח וכן פי' רש\"י ונראה דטעמא כמו שפירשו בלא מתגרדין דהוי כעובדא דחול ויש להרמב\"ם פירוש אחר ובחיבורו פרק כ\"א מבואר יותר וז\"ל שם איזה הוא מתעמל זה שדורסין על גופו בכח עד שייגע ויזיע או שיהלך עד שייגע ויזיע שאסור ליגע את עצמו עד שיזיע בשבת מפני שהיא רפואה ע\"כ: \n",
+ "[* אין יורדין לקורדימא. והר\"ב העתיק לפולימא וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי אבל בכל השאר הנוסחאות שראיתי הגי' לקורדימא וכן העתיק רש\"י ופי' שם הנהר וגירסת הרמב\"ם נמי כן הוא ופי' בור המים ויש בו חמימות לפי שהמים מכונסים בו והנכנס לשם יזיע והזיעה ביום שבת אסורה ע\"כ]: \n",
+ "אין עושין אפיקטויזין. כתב הר\"ב ודוקא לשתות משקה כו'. הכי איתא בגמ' ופי' רש\"י דדמי לרפואה וגזרו משום סחיטת סמנין: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכן האשה מחברתה ככרות. בגמ' אמרינן אפי' תימא מתניתין כהלל דמשנה ט' פ\"ה דב\"מ דס\"ל דאף בחול אסור להלוות ככר בככר עד שתעשנה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית דהכא באתרא דקיץ דמיה ולפיכך אתי נמי שפיר דאיצטריך למתני הך דוכן האשה כו'. לאשמעינן דאפילו להלל כי קיץ דמיה שרי ואי נימא דהך דקאמרינן בגמ' אפילו תימא כהלל דחוי בעלמא הוא ושינויא דחיקא דצריך למוקי' למתני' דוקא באתרא דקיץ דמיה. ועיקרא דמילתא דמתני' בכל אתר ואתר מיירי אפילו בדלא קיץ דמיה. ואשמעינן דדוקא בשבת אסורה לומר הלויני הא בחול שרי ש\"ד טפי דהשתא אשמעינן טובא דסתם דלא כהלל. ואע\"ג דבהלואת יין ושמן איכא נמי למשמע אי כהלל אי דלא כהלל דהא טעמא דשמא יוקרו שייך ביין ושמן כמו בחיטין מ\"מ הואיל ודברי הלל בככרות נשנו הילכך לאשמעינן אי כהלל אי דלא כהלל שנה נמי בככרות ומש\"ה נמי בגמ' כי דייק בשבת הוא דאסור אבל בחול ש\"ד לא דייק ארישא אלא אהך דככרות משום דבככרות נשנה הא דהלל: \n",
+ "שחל להיות בשבת. ולא נזכר מע\"ש לקנות. רש\"י ור\"ן: \n",
+ "ונוטל את פסחו. כתב הר\"ב דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת. לאפוקי חובות שאין קבוע להן זמן דתנן במ\"ב פרק ה' דביצה דאין מקדישין ביו\"ט קל וחומר בשבת. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא מן הכתב. כתב הר\"ב גזירה שמא ימחוק. פי' רש\"י שמא ימחוק מן האורחים שיראה שלא הכין כל צרכן ויתחרט ויצוה לשמש שלא לקרותם: \n",
+ "ומפיס. כתב הר\"ב מטיל גורל. שכן הוא בתרגום משלי (א') גורלך תפיל בתוכינו פייסך תרמא בינתנא ונ\"ל שענינו כלשון להתחנן לו דאסתר (ד') שתירגמו לפייסא ליה. שעל ידי הגורל מתפייסין ומתרצים זה לזה לפי שהשוו המדות ואין קנאה ומחלוקת: עם בניו ועם בני ביתו. כתב הר\"ב אבל עם אחר לא כו' דבני חבורה כו' עוברים משום מדה כו'. כולהו מתניתין במ\"ו וח' פ\"ג דביצה ומסקי' בתוספות דהכא דה\"פ כלומר קרובים לבא לידי כך שיעברו משום מדה שעל ידי שמקפידים זה לזה ורגילים ליקח במדה זה מזה גם ביו\"ט יעשו כך וכו' וכן במשקל ומנין יבואו לידי משקל ומנין מפני קפידתן ומשום לווין ופורעין דלשון הלואה אסור כדלעיל והם שמקפידים יזכירו לשון הלואה ולפי שיאמר [השואל] אם אזכיר לשון שאלה משמעה דהדרא בעינה לכך אומר לשון הלואה: \n",
+ "ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. וכתב הר\"ב דבבניו ובני ביתו אפילו מנה גדולה כו' נמי שרי משום דכיון דהכל של בעל הבית ליכא קפידא כלל. ומ\"ש אבל עם אחר כו' ואז הוא דביו\"ט אסור טעמא כתב הרמב\"ם בחבורו בפכ\"ב מפני שהוא כמקח וממכר ומ\"ה אסר שם הפסה ומשחק בקוביא. וז\"ש הר\"ב ביו\"ט ואנן בשבת איירינן. אף ע\"ג דדין שבת ויו\"ט שוין בזה. מ\"מ מכילתין דשבת היא והל\"ל בשבת. אלא נקט ליה סירכא דלישנא דרב יהודה אמר רב בגמ' בהך דלעיל בסמוך בבני חבורה המקפידים כו' ומשום לווין ופורעין ביו\"ט וטעמא דכולהו דינין דנקט משום מדה וכו' גבי יו\"ט במס' ביצה פ\"ג הן שנוין כמ\"ש כבר לעיל: \n",
+ "קוביא. ל' הרמב\"ם שם נופל על כל מיני שחוק שיוסכם עליו שיקח אדם ממון חבירו בהסכמת אותו השחוק כמו הפספסין והנ\"ר דישי\"ר וזולתן מן הדומים להם ע\"כ. ודומה לי שהפספסין הוא מה שקוראין ברע\"ט שפי\"ל שע\"י פסים וחתיכות מעצים שוחקים. והנ\"ר דישי\"ר ל' לע\"ז על השחוק שבל\"א שא\"ך צואע\"ל [א) שאך צואע\"ל שאך שפיעל]: \n",
+ "חלשים. לשון הרמב\"ם מין מן הגורלות והוא שיקבצו דברים שלא ידמה אחד מהם לחבירו כמנין האנשים ויפרוש כל א' מאותן האנשים דבר אחד מאותן הדברים ואותן החפצים לעצמו ויתנו אותן לאיש א' נכרי שיבא במקרה וישים אותן החפצים חפץ א' על כל מנה ומנה ממנות הקדשים ונוטל כל אחד ואחד מנתו לפי גורלו: \n",
+ "על הקדשים ביו\"ט. הר\"ן כ' בשם הרמב\"ם פ\"ד מהל' יו\"ט שהטעם כדי לחבב את המצוה ובסיפא אבל לא על המנות כתב וז\"ל ושל חול קדשים של אתמול כיון דהוה אפשר למעבד מאתמול ע\"כ. ולכאורה דברי הר\"ן בסיפא סמוכין גם על דברי הרמב\"ם שמפרש לדבריו בה' יו\"ט שמ\"ש וז\"ל אין מטילים חלשים [על המנות אבל מטילים חלשים] על בשר הקדשים ביו\"ט כדי לחבב המצוה ע\"כ שזה שכתב בשר הקדשים ביו\"ט שר\"ל השחוטין ביו\"ט ולאפוקי דאתמול והיינו מנות שכתב ברישא וזהו ג\"כ פי' רש\"י והר\"ב במתני' אבל הראב\"ד לא הבין לדבריו כן. גם המגיד לא פירשו כן אלא דבכל קדשים אפילו דאתמול מתיר ביו\"ט משום חבוב מצוה דהואיל ומצוה יש מה לי דאתמול מה לי דהיום ומנות ר\"ל של חולין. וכן מבואר בלשונו שבפי' המשנה שפירש בהדיא אבל לא על המנות ר\"ל מנות של חולין שאין מטילין חלשים עליהם ביו\"ט ע\"כ. ונ\"ל דלפירוש רש\"י והר\"ב ועמהם הסכים הראב\"ד וכדברי הר\"ן בסיפא דבשל אתמול איירינן לאו טעמא דרישא משום חבוב מצוה כדכתב הרמב\"ם דלאותו טעם בכל קדשים אפילו דאתמול שרי וכדפסק הוא לפי טעמו הזה. אבל הטעם הוא שהתירו חז\"ל לכהנים להפיס ביו\"ט על הקדשים יראה לי מהא דאיתא בגמ' מאי אבל לא על המנות אמר רבי יעקב ברה דבת יעקב אבל לא על המנות של חול ביו\"ט פשיטא מ\"ד הואיל וכתיב (הושע ד׳:ד׳) ועמך כמריבי כהן אפילו מנות דחול נמי [כי היכי דלא לינצו] קמ\"ל. והשתא בקדשים דביו\"ט התירו להם להפיס הואיל ובעלי מריבה הם כי היכי דלא לינצו אבל קדשים דאתמול שהיה אפשר להם להפיס מאתמול לא התירו: \n"
+ ],
+ [
+ "לא ישכור אדם פועלים בשבת. לשון הר\"ב דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. וכתיב לעיל מיניה אם תשיב משבת רגליך וגו' מעשות דרכיך ממצוא וגו': \n",
+ "ולא יאמר אדם לחבירו כו'. כתב הר\"ב לדיוקא אתא כו' דאי לגופה פשינוא מ\"ש הוא ומ\"ש חבירו כדאיתא בגמ'. ופרש\"י דהא ישראל כמותו הוא ולא מצי לאוגרינהו והשולחו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול ומקשים בתוס' ונימא דחבירו היינו דא\"ל שכור לי פועלים למחר ותירצו דא\"כ מאי איריא חבירו אפי' הוא נמי לא מצי למימר אשכור פועלים למחר: \n",
+ "אין מחשיכין וכו'. שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו. ל' הרמב\"ם בפכ\"ד מה\"ש: \n",
+ "כלל אמר אבא שאול כו'. כתב הר\"ב דהחשכה של מצוה שריא כדתנא דבי מנשה דף ק\"ן ע\"א משדכין על התינוקות וכו' אמר קרא ממצוא חפצך ודבר דבר חפציך אסור חפצי שמים מותרין. ועיין משנה ב' פ\"ה דביצה: \n"
+ ],
+ [
+ "לא יספוד בהן ישראל. כתב הר\"ב משום דמוכחא מלתא שבשביל ישראל הובאו. ומסיים רש\"י דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת ע\"כ. והר\"ב לא פירש עד אימתי לא יספוד בהן נראה שדעתו דלא כרש\"י שכתב עולמית אלא כתוס' והר\"ן וכל הפוסקים דבכדי שיבואו והיינו דתנן אלא א\"כ באו ממקום קרוב. ומסתמא כי באו ממקום קרוב יש בו שיעור זה קודם שיספיד שאין מספידין מיד משתחשך כ\"כ הר\"ן והמגיד פ\"ו מה\"ש עיין לקמן בסמוך בשם התוס'. וכתב עוד הר\"ן דמ\"ש בין חלילין לארון וקבר ותירץ דארון וקבר במקום פרהסיא הן מן הסתם ואוושא מלתא טובא וגנאי הוא למת אבל חלילין מסתמא בצינעא מובאים ואין הכי נמי דארון וקבר שנעשה בצינעא דשרי בכדי שיעשו וחלילין שהובאו בפרהסיא אסורין עולמית אלא דמשנתנו דברה בהווה להא כדאיתא ולהא כדאיתא. ויש לי ראיה מגמרא אלא שלרש\"י אותה הגמרא מתפרשת בענין אחר כמ\"ש לקמן בס\"ד [בד\"ה עשו] ולפיכך יש לבעלי התוס' תירוץ אחר בקושיא זו שאמרו דחלילין אין מביאין אותן לשם אדם אחד אלא לשם כמה בני אדם ע\"כ. כלומר משא\"כ ארון וקבר. ואילו היו החלילין ידועים שהובאו לאותו אדם אה\"נ דאסורים עולמית: \n",
+ "אלא אם כן באו ממקום קרוב. כתב הר\"ב אלא אם כן נודע לנו בבירור וכו' כרב דאמר הכי בגמרא וכגירסא קמייתא דרש\"י דגריס תניא כוותיה דרב ועיין במשנה ו' פ\"ב דמכשירין. ומ\"ש הר\"ב בתוך התחום כ\"כ רש\"י. והקשו בתוספות דמאי מהני שבאו ממקום קרוב הלא הביאם דרך רה\"ר ומה לי ארון וקבר שנעשה בשבת ומה לי חלילין שהובאו דרך רה\"ר וי\"ל דהביא ממקום קרוב לא מהני כ\"כ הבאתו ע\"כ. וכבר ראית ממ\"ש לעיל בשם הר\"ן דאה\"נ דאפי' באו מתוך התחום שצריך להמתין עד כדי שיביאו מר\"ה ממקום שבאו וכן נראין דברי הרמב\"ם בפרק ו' מה\"ש והטור כתב כן בהדיא בס\"ס שכ\"ה: \n",
+ "עשו לו ארון כו' יקבר בו ישראל. מיד ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ולרש\"י טעמא כדאיתא בגמ' דמוקים בעומד באסרטיא פירש\"י שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל וארון מוקי במוטל על קברו של נכרי באסרטיא. ולהרמב\"ם והר\"ן דמפרשים דהך אוקימתא דגמ' אסיפא קאי דלא יקבר עולמית משא\"כ בחלילין משום דמיירי באסרטיא כלומר שדרך הקבר להיות באסרטיא מפורסמת והוי אוושא מלתא טובא כו' וכמ\"ש לעיל בשם הר\"ן. נראה דהכא דקאמר יקבר מיד מיירי דהדבר ידוע שעשה לו לעצמו ואין צריך הוכחה מתוך המעשה אלא שיהיה נודע שעשאו לעצמו: \n"
+ ],
+ [
+ "סכין ומדיחין כו'. ז\"ש הר\"ב ופוקקים כו' לישנא דברייתא בגמ' הוא: \n",
+ "ובלבד שלא יזיז בו אבר. מטעם מוקצה כדפי' הר\"ב. וא\"ת דבפרק מפנין מ\"ב דדוחין לתרנגולת אבל לא מטלטלין ואמאי דוחין שנמצא שמטלטל מקצתו והכא אסרינן אפילו לזוז מקצתו. זה הקשה הר\"ן לעיל וכתב שנראה לו דלעיל משום צעב\"ח נגעו ודוקא בשצריכין לכך אבל בשאין צריכין לכך לא. ע\"כ: \n",
+ "הכר. עיין מה שאכתוב סוף פ\"י דמקואות [מ\"ב] בס\"ד: \n",
+ "שימתין. פי' הר\"ב שלא יסריח וכו' וכפרש\"י. וכתב הערוך שמלת ימתין בכאן ענינו שיתלחלח כמו בגמ' ר\"פ לא יחפור מתונא קשה לכותל ויש עוד במשנה ה' פ\"ט דטהרות ומ\"ב פ\"ו דמכשירין: \n",
+ "סומכין אותה בספסל. ועיין בפי' מ\"ז פי\"ו: \n",
+ "בארוכות המטה. בכ\"ף גרסינן במ\"ח פרק קמא דסוכה והם הלוחות שבצדדי המטה שהם ארוכין. ועיין מ\"ש שם: \n",
+ "אין מעמצין. כמו עוצם עיניו (ישעיהו ל״ג:ט״ו). והרי במקרא עצמו [מצינו] מלות הפוכות כמו כבש כשב. וז\"ש הרמב\"ם עצימת העינים וסתימתם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "נותן כיסו לנכרי. [* פירש הר\"ב מבעוד יום וכן פירש\"י ויש להקשות דלקמן מפרש הר\"ב וכשמניח כיסו על החמור משתחשך והלא אינו יכול לעשות כן ועל רש\"י קשיא נמי קושיא זו שכן איתא בסוגיא הא דהר\"ב דלקמן וכן הקשה הרא\"ש על פירש\"י ועוד הקשה דמה צריך לטעם דנכרי אי אתה מצווה כו' הא ב\"ה מתירין מבעוד יום על ידי קציצת שכר. ומסיק דאה\"נ דהכא משתחשך מיירי וכתב ב\"י סימן רס\"ו דאע\"פ שהמעות מוקצין הם במקום פסידא לא גזרו]. ומ\"ש הר\"ב דאי לא שריית ליה אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ולהכי אי לית ליה לא נכרי ולא חמור עשו חז\"ל עוד תקנה אחרת שמוליכו בעצמו [פחות] פחות מד' אמות אלא שחכמי המשנה לא רצו לגלותה לאותה תקנה מפני כבוד אלהים הסתר דבר (משלי כ״ה:ב׳) דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה\"ר ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעירובין: \n",
+ "מניחו על החמור. מ\"ש הר\"ב כשרוצה הבהמה לעמוד נוטלו מעליה פי' קודם שתעמוד דלא תעשה הנחה כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו. וכתב עוד דכשיגיע לפתח ביתו יטלנו מעליו כשהוא מהלך ויזרקנו לתוך ביתו כלאחר יד כדי שלא יהא מכניס מרשות הרבים לרה\"י כדאיתא בגמרא. וכתבו התוספות דה\"ה באינך תקנות שצריך שיעשה כן כשיגיע לביתו: \n"
+ ],
+ [
+ "מתירין פקיעי עמיר. ל' הר\"ב שאגדן וכן לשון רש\"י ואגד אין בו קשר האסור להתיר בשבת ואע\"פ שבטור סי' שכ\"ד לא דקדק וכתב שקושרין. ממילא ודאי משמע שר\"ל בקשר המותר להתירו: \n",
+ "ולא את החרובין. כתב הר\"ן בגמ' דחרובין דקתני דומיא דשחת דרכיכא אף חרובין דרכיכי ומש\"ה אין מחתכין דמטרח באוכל לא טרחינן: \n"
+ ],
+ [
+ "אין אובסין כו'. זה לשון הרמב\"ם ספכ\"א מה\"ש אין מאכילין בהמה חיה ועוף' כדרך שהוא מאכיל בחול שמא יבוא לידי כתישת קטניות או לידי לישת קמח וכיוצא בו: \n",
+ "מלעיטין. לשון הלעיטני נא (בראשית כ״ה:ל׳). הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מחתכין את הדלועים. פירש הר\"ב התלושים וכן פרש\"י ומסיק בבית יוסף דהיינו התלושין מאתמול דמחובר כיון דלא לקטן מבעוד יום אקצינהו מדעתיה ומודה ביה ר\"ש. וכתבו התוס' בפרק קמא דחולין דף י\"ד דקמשמע לן דמשוי אוכלא שרי ולא תני לה בהדי פקיעי עמיר ואינך משום דמילי דחתוך תני בהדי הדדי ע\"כ. [* וכ\"כ הרא\"ש בפירקין]. ול\"נ דאיצטריך למתני בהדי נבילה לאשמעינן דנבלה דומיא דדלועין כו' כמו שכתבתי בסמוך בס\"ד: \n",
+ "ואת הנבלה. ה\"נ מפרש בגמ' [שבת קנ\"ה:] דנבלה דומיא דדלועים מה דלועים דאשוני אף נבלה דאשוני והיכי משכחת [לה] בבשר פילי א\"נ בגורייתא זוטרתא. פירש רש\"י כלבים דקאמר בגורייתא זוטרי דכל נבלה קשה להם: \n",
+ "לכלבים. כתב הר\"ב אע\"ג דבין השמשות היתה עומדת לאדם ולא לבהמה. וכ\"כ רש\"י. ותמיהה דהא אף לאדם לא קיימא בין השמשות לשחוט מספק שבת. ומיהו בגמ' פסחים פרק מקום שנהגו ופ\"ק דביצה קאמר תלמודא מהך משנה דלרבי יהודה מוכן לאדם לא הוי מוכן לבהמה ופירשו בתוספות דמוכן לאדם היינו שעומדת לאכילת אדם ולא הקצוה שלא יהנה בה אדם אלא שאסורה מחמת איסור באותו שבת. והלכך אי לאו דאמרינן מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים הוי שרי ליתן לכלבים משום דלכלבים ראויה אפילו חיים כגון עופות וכיוצא בהן. ובהו ליכא מוקצה מחמת איסור ואמאי קאמר ר' יהודה אם לא נתנבלה כו' אלא משום דמוכן כו' כ\"כ בפסחים דף נ\"ו וכן מבואר בלשון הר\"ב בדברי ר\"י. והוי יודע דאע\"ג דלקמן במ\"ה פ\"ג דביצה כתב הר\"ב וה\"מ שהיתה מסוכנת מאתמול דדעתיה עילויה אין ללמוד מהתם להכא. דהתם גבי יום טוב דקיימא לן כרבי יהודה במוקצה ביו\"ט כמו שאכתוב בס\"ד במ\"ג פ\"ד ממסכת ביצה. הילכך בעינן שתהא מסוכנת. אבל בשבת דקיי\"ל כר\"ש כמו שכתב הר\"ב ספ\"ג לא בעינן מסוכנת הכי מסיק הבית יוסף אליבא דכל הפוסקים מלבד הטור שכתב בפירוש בסי' תקי\"ח בהלכות יו\"ט דאפי' לר' שמעון בעינן שתהא מסוכנת ותמה עליו הב\"י בסי' שכ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ונשאלין לחכם. לפי שהנדר המותר ע\"י חכם צריך חקירה על החרטה אם היא מעיקרא ועל הפתח אם פותחין בה הילכך תני נשאלין שהחכם שואל בהם וכיוצא באלה אבל הפרה דלאשה הניחו כל' הכתוב (במדבר ל׳:י״ג) הפר יפר שא\"צ שאלה: ",
+ "ופוקקים את המאור. כתב רש\"י וכן הר\"ן כרבנן דאמרי פוקקין פקק החלון בפרק י\"ז משנה ז' וכתבו התוס' שם דכלי נמי אע\"ג דלא מבטל ליה כמו פקק מ\"מ מבטל יותר מסדין וכן הוא בגמרא. דהתם. ותמהני על הרמב\"ם דמפרש דהכא כולי עלמא מודו משום דכלי לא מבטל ליה. ודברי הר\"ב כרש\"י. שכתב שפוקקין בלוח או בשאר כל דבר ועי' מ\"ש בס\"ד במשנה י\"א בפ' בתרא דעירובין: ",
+ "ומודדין את המטלית. פירש הר\"ב דפחותה מג' על ג' לא מיטמאה ולא מטמאה. פי' אם היתה מתחלה שלש על שלש ונטמאת כשנפחתה שוב אינה מטמאה כדתנן במשנה ח' פרק כ\"ז דכלים: ",
+ "שפקקו את המאור בטפיח. זה שכתב הר\"ב בזה הלשון פקקו את החלון הפתוח לבית שהטומאה בתוכו. פירושו הפתוח כנגד הבית שהטומאה בתוכו. ולכך נתנו הטפיח גבו מול השביל כדי שלא יקבל טומאה מהמת שבבית שכנגדו שהטומאה יוצאה ממנו ומתפשטת תחת הגיגית עד לטפיח [* ומשו\"ה לא פירש שפקקו החלון של הבית שהמת בתוכו דמסתמא אותו שחושש פן יתטמא הוא שפוקק ולא אותו שכבר טמא דמאי איכפת ליה]: ",
+ "לידע אם יש בגיגית פותח טפח. פירש הר\"ב ואין שם אהל כו' שהטומאה יוצאת מן השביל דרך הסדק וכו'. וצ\"ל שבשני צדי הסדק לא היה ברוחב שום אחד מהן טפח. דאי לאו הכי. אכתי איכא אהל טפח המביא הטומאה לבית שני. ולהרמב\"ם פירוש אחר שמפרש ששני בתים סמוכים היו. ובכותל המפרדת היה חלון ובאותו חלון גיגית. פי' שמשית רוצה לומר זכוכית שעושין בזמנינו בכל החלונות והיתה שבירה בשמשית זה. וקשרו כו'. לידע אם יש פותח טפח. ומביא הטומאה לבית השני. ובפקיקה לא הזכיר למאי עבדי ואפשר דמעשה בפני עצמו הוא ואפשר נמי כפירוש הר\"ב שמתחלה פקקו. ואחר כך הוצרכו לאותו פקק ונטלוהו ומדדו וכו'. ועיין עוד לקמן מזה: ",
+ "ומודדין. זה שכתב הר\"ב והמדידה תהיה של מצוה כו' בגמ'. וכתבו התוס' דבפקיקה לא בעינן של מצוה. כלומר דשל מצוה לא מעלה ולא מוריד בפקיקה. דדוקא מדידה שאינה איסור כל כך אלא משום דהוי כעובדא דחול מהני של מצוה. אבל פקיקה דמשום תוספת אהל דדמי לבנין ליכא למשרי משום מצוה. כך נראה דבריהם בס\"פ כל הכלים. ומה\"ט בקשירה נמי לא בעינן דמצוה. כן נראה לכאורה לדעת התוספות ומדברי הר\"ב שלא התנה דמצוה אלא במדידה לחוד. ואין נראה כן ממשנה י\"ג פרק בתרא דעירובין. ובפירוש הרמב\"ם התנה כמו כן בקשירה שתהא של מצוה. וכן בחיבורו פרק עשירי וכ\"כ הטור בסי' שי\"ז ולפי זה קשיא מ\"ש פקיקה שלא התנה בו שיהא של מצוה לא בפירושו ולא בחיבורו פרק כ\"ב. גם הטור בסי' שי\"ג ובגמ' לא אתמר בהדיא שתהא של מצוה אלא במדידה. והתוס' שכתבו בפקיקה דלא בעינן. היינו לתרץ אמאי לא דתי התם בסוף פרק כל הכלים. דפקיקה דמצוה שאני. אבל לעולם י\"ל דסבירא להו דקשירה נמי בעינן דמצוה כדאיתא בהדיא במי\"ג בפרק בתרא דעירובין וצריך טעם לחלק בין קשירה לפקיקה ואפשר לומר דקשירה אע\"ג דאינו של קיימא מ\"מ למראית עין אינו ניכר כל כך בין של קיימא לאינו של קיימא. ולפיכך מצריכין להיות דוקא דמצוה אבל פקיקה שניכר לכל שאינו תוספת בנין ממש. אין צריך שתהא לשם מצוה. ומכל מקום הואיל ויש בו צד חשש איסור דאורייתא בתוספת בנין משום הכי לא מעלה נמי לגביה. אי הוה דמצוה. כמו שכתבו התוספות. כללו של דבר מדידה שאינה אלא כעובדא דחול שייך גבה לומר הואיל ושל מצוה הוא שרי. ופקיקה שיש בה משום בנין. לא שייך לומר גבה דמשום מצוה נתיר. אלא שאם נתיר יש להתיר אף בלא מצוה. וקשירה דלא ניכר בו בין של קיימא לאינו של קיימא ואיכא למראית עין מלאכה דאורייתא לא התירוה אלא דוקא במצוה. ולהרמב\"ם יש לי עוד טעם אחר דמצריך מצוה בקשירה כמו במדידה והיינו משום דלהרמב\"ם בפירוש המשנה נראה דהך דקתני שפקקו את המאור אינו ענין כלל לטומאת המת אלא שני מעשיות היו האחד שפקקו את המאור והשני שקשרו ומדדו ואלו השנים קשירה ומדידה היו מפני המת שהיה בבית אחד שלא יטמא בית שני הסמוך לו שהרי הוא לא ביאר הפקיקה בזה המעשה ומעתה דבגמ' קאמר מדידה דוקא דמצוה סבירא ליה להרמב\"ם והטור דהוא הדין קשירה דהוה גבי המדידה מה שאין כן הפקיקה דלא הוי גבה אלא עובדא אחרינא אלא בגמ' נראה דפקקו המאור הוה ג\"כ בזה המעשה עצמו דקאמר וגיגית סדוקה כו' ופקקו כו' ואולי גירסא אחרת היתה לו בגמ' [* ועיין מה שכתבתי במשנה ב' פרק י\"ח דכלים]: ",
+ "סליק לה מסכת שבת"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבת",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שבת",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shabbat",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fb18a374b90c3b2df6873da143bd434bf91a9450
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,334 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שקלים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Shekalim, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם דשקלים סדר רבינו הקדוש אחר פסחים שכן נסדרו בתורה ע\"כ. ונ\"ל שר\"ל שפרשת שקלים בכי תשא קודם לפרשת המועדות שבפרשת אמור וזה הטעם ג\"כ ביומא שהקדים לסוכה כמ\"ש שם בס\"ד. אלא שהקדים שבת ועירובין מפני קדימתו במעלה וכו' ופסחים חואיל והיא סמוכה לשבת וגם מצזה ראשונה על ידי משה רבינו עליו השלום כמ\"ש שם בס\"ד [*והיא בפרשת בא הקדומה לכי תשא] ואף על פי דכתיב שלש רגלים תחוג לי בפרשת משפטים קודם לכי תשא הלך רבינו הקדוש אחר פרשת מועדות דאסור. ששם ביאר הכתוב השביתה ממלאכה והקרבת הקרבנות. ובספר יוחסין. בשם רב שרירא גאון דבתר פסחים תנינן שקלים שהוא מלפניו וכאחד מעניניו: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "השקלים. הם אותם שאמר הכתוב עליהם (שמות ל׳:י״ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו'. רמב\"ם: \n",
+ "ועל הכלאים. מה שכ' הר\"ב דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו על ידי תערובות לא שייך בהו ביטול [*וכך מצאתי בתוספית פ\"ט דנדה דף ס\"א] ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם כדתנן בגמרא פ\"ח דחולין ועוד תימה דמשנה שלימה היא בריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע. ומלקיים. ומותרין באכילה. ומצאתי בפרק ו' דב\"ב [צ\"ד.] שכתב הרשב\"ם לאסור בהנאה כלאי זרעים. ודחו התוספות את דבריו מפרק כל הבשר בגמרא דף קט\"ו. דילפינן דכלאי זרעים מותרין באכילה מבהמה דהיוצא ממנה מותר מדאיצטריך לאסור כלאים לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי אף שדך כן [*וברוך ה' שראיתי קושיתי דמבשר בחלב בתוספות פרק אחרון דע\"ז [ס\"ה: ד\"ה הבגד] ותרצוה דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה ע\"כ ור\"ל כמו שפירש הר\"ן דרך בישול דאיכא נתינת טעם ע\"כ ואכתי קשיא לי דנילף מבשר בחלב וניחא לי דליכא למילף משום דחדוש הוא דלא נאסר בשר בחלב אלא דוקא במבושל ולא בכבוש וכי הא דכתב הרא\"ש בפרק ה' דעכו\"ם בההוא עכברא דנפל לגו חביתא וכו']: \n",
+ "בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין. פירש הר\"ב איידי וכו' כלומר להכי לא תנא דבארבעה עשר בו קורין שאר עיירות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דמ\"ק דף ו' ומשום הכי לא הוצרך לפרש לעיל בכלאים דתני איידי דשקלים דמילתא דפשיטא הוא. אבל הכא דתני דין דמגילה ה\"א דהוה ליה למיתני נמי דבארבעה עשר בו קורין גם כן. משום הכי הוצרך לפרש דאיידי כו': \n",
+ "ועושים כל צרכי רבים. [פירש הר\"ב] כגון דיני ממונות כו'. בירושלמי. וכתב הרמב\"ם והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים תלוי ומסוגר ולא נתעסקו בו שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיעו לתכליתו מחצי חודש אדר. ע\"כ. דודאי מי שהיה זריז והקדים לעשות דנשכר והרי הוא משובח אלא הכי במי שהוא תלוי וכו' ובפרק ד' מהלכות סוטה כתב בחמשה עשר באדר נפנין בית דין על צרכי הרבים ובודקים על הראוייה לשתות להשקותה ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה ובכל זמן משקין את הסוטה וכתב הכ\"מ דמשמע ליה דהא קאמר ומשקין את הסוטה דהיינו לומר דבודקים על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד חמשה עשר באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזה שאמר ובכל זמן משקין את הסוטות עד כאן אבל מלשונו שבפירושו אין נראה כן. אלא לזרוזי בלבד ועל ההשקאה עצמה נמי. וטעמא מסתבר הואיל ובהך זימנא מתעסקים בלאו הכי בתקון רחובות וציון הקברות ושאר דברים שהם צרכי רבים הלכך נפנין ג\"כ לעשות כל צרכי רבים הללו. וז\"ל הרמב\"ם בריש פרק ח' מה' ערכין בט\"ו באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות וכו' ופודים וכו' וגובים וכו' כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו: \n",
+ "ויוצאים אף על הכלאים. האי אף קאי ארישא דמשמיעין על הכלאים ותני השתא דאעפ\"כ יוצאין גם כן וכמ\"ש הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "שיהו מפקירין. פירש הר\"ב דהפקר. בית דין הפקר. דכתיב (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא [לשלשת ימיש בעצת השרים והזקנים] יחרם [כל רכושו]. בירושלמי דהכא ובבלי ריש פרק עשירי דיבמות [פט:]: \n"
+ ],
+ [
+ "שלחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה. רמב\"ם: \n",
+ "במדינה. פי' הר\"ב בירושלים וכן פירש רש\"י בריש פ\"ד דר\"ה. ושם כתב הר\"ב גם כן ב' הפירושים וכן ברפ\"ב דמכילתין אבל בפ\"ג דסוכה משנה י\"ב ומ\"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב\"ם. ותנינא כוותיה דרש\"י ותנינא כוותיה דהרמב\"ם. כוותיה דרש\"י בסוטה פ\"ז משנה ו' ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו' והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב\"ם בפ\"ג דמעשר שני משנה ד' פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש\"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה: \n",
+ "למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול (שמות כ״ב:כ״ה) אם משכנא תסב. הרמב\"ם. ומה שכתב מביתו כך כתב גם כן בפרק א' מהלכות שקלים שלוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא\"כ פריעת ב\"ח אף על גב דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה: \n",
+ "לוים. כתב הר\"ב לאפוקי ממ\"ד כו' דכתיב כל העובר וגומר עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וקטנים. פירש הר\"ב אפילו הביא שתי שערות וכו' עיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+ "שוב אינו פוסק. כתב הרמב\"ם שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עד כאן. ולדבריו נראה דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו דלא כהר\"ב וכ\"כ בפ\"א מהלכות שקלים עד שיגדיל ויתן על עצמו. ובאמת שלא ידעתי טעם לסברת הר\"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן [*דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר דתנן במשנה ו' פרק ד' דנזיר הלכה היא בנזיר כדפירש הר\"ב שם ועיין מ\"ש שם רפ\"ז] [וע' בשפ\"ג דסוטה מ\"ש שם] ואולי כשירש מאביו קאמר וס\"ל דחובה חל על הנכסים: \n",
+ "[*מפני דרכי שלום. פירש הר\"ב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד כו' דבירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד אלא מיהת משמע דהירושלמי משנה הגירסא והר\"ב אינו משנה אלא פירושא קא מפרש. ונראה לי דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי ולפי שאין כאן דרכי שלום אלא א\"כ שנקדים מסברא שראוי לחלוק להם כבוד הלכך לא נשנה בפרק ה' דגיטין גבי הנהו דקתני התם דמפני דרכי שלום]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל כהן ששוקל אינו חוטא. פירש הר\"ב ואף על פי שאינו חייב לשקול כדמפרש טעמא בירושלמי דכתיב כל העובר על הפקודים כל דעבר על פיקודיא יתן וכדפירש הר\"ב במשנה דלעיל גבי לוים ואותו מ\"ד שזכר לעיל הוא ניהו בן בוכרי דהכא. וכך כתבו התוס' בפ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ\"א) דלבן בוכרי לוים פטורים כמו כהנים וכן נראה לשון רש\"י שם. וכתבו התוס' בפ\"ק דערכין דף ד' דה\"נ דמצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן. ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום בר פלוגתיה. ועיין משנה ב' פרק ט' (דערכין) [דעירובין] ופרק ד' דביצה משנה ו'. ומ\"ש הר\"ב לפי שהוא מוסר מחצית השקל לצבור לגמרי. עיין משנה א' פרק ד' דמכילתין: \n",
+ "כל כהן שאינו שוקל חוטא. כתב הר\"ב וקרא דכל העובר כו' כל העובר בים סוף וכו' על הפקודים בין אותן שנמנו לבדן כו' כ\"כ התוספות בפרק הקומץ רבה והרי בני אהרן התפקדו אף על גב דלא כתיב בהו לשון פקידה כמו גבי ישראל ולוים מכל מקום נמנו באותו פקידה כדכתיב (במדבר ג׳:ב׳) ואלה שמות בני אהרן. ועוד דהא אמרן דכהנים ולוים בחדא מחתא נינהו. והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף וכן הוא בירושלמי משום דאותן שנמנו לבדן לא שייך בהו העברה שלא עברו לפני משה אלא היה הולך ועומד על הפתח כמ\"ש רש\"י בפירוש החומש ועובר בימא ר\"ל לרבות כל שעבר בים כלומר אף שבט לוי אף על גב דכמה תינוקות נולדו אחר העברת הים לא בא אלא לרבות שבט שעבר ג\"כ. כ\"כ בעל יפה מראה. ולדברי הר\"ב שכתב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה לתרומת הקרבנות דאלת\"ה הוה ליה למימר יתנו כדכתיב בקרא קמא. אלא דס\"ל דקמא מיירי באדנים ותנין בקרבנות והיינו טעמא דכ' במשנה דלעיל דאינו שוקל עד בן עשרים שכ\"כ בהך קרא מבן עשרים שנה ומעלה אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. והרמב\"ן בפירוש החומש. וכן בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ' מיירי בתרומת הקרבנות. ואולי דעת הר\"ב לפרש קרא קמא באדנים. משום דתרומת אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות. אבל לא ידעתי האיך יפרש הירושלמי. ומ\"ש הרמב\"ם לפיכך אם רצו לתת שקליהן מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי. יש לתמוה דכיון דלר\"י בן זכאי חייבין מאי האי דקאמר לפיכך אם רצו כו' כבן בוכרי. ובחבורו כתב דחייבין אלא שאין ממשכנין כמתניתין דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל נדרים ונדבות מקבלים מידם. כן הוא בס\"א וזוהי גירסת הר\"ב. אבל גירסת הרמב\"ם נראה דלא גרס אבל ולפיכך כתב דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. וה\"ג וחטאות ואשמות נדרים ונדבות מקבלין מידן. [*וכ' הרמב\"ם וז\"ל ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב]: \n",
+ "זה הכלל. נראה דלאתויי כל הנך דמרבינן בברייתא שהביא הר\"ב וסתמא דמתניתין דהכא כסתם [*פרק ה' דמנחות משנה ג' וה' וריש פרק ו'] דתנן בהו מנחת גוים והרמב\"ם שפסק דאין מקבלין אלא עולה בלבד כר\"ע דפליג. וטעמיה דלא פסק כסתם כתב בכסף משנה בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות משום דרב הונא לא סבר כוותיה. ע\"כ. דאמר התם ריש פרק ז' דמנחות [עג:] שלמי גוי עולות ויליף לה מקרא דיליף ליה רבי עקיבא: \n",
+ "כל שאין נידר ונידב. פי' למזבח אע\"ג שנידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש וכו' וכן נראה בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "קלבון. פירש הר\"ב דבר קל וכו'. להכריע ביניהם. כלומר כמ\"ש הרמב\"ם קולבון מה שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל. שחציי השקלים הכל צריכין כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב. לפיכך כשהיה אדם הולך אצל שולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל. ע\"כ בפירושו וחבורו רפ\"ג מהלכות שקלים. אבל הוא לא הזכיר לשון הכרע. ובפירש\"י דסוף בכורות כתב. קלבון הכרע וי\"א חלוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט ע\"כ. משמע דפי' דהכרע היינו הכרע ותוספת בעלמא כעין וחייב להכריע בסוף פ\"ו דב\"ב. וכ\"כ בספ\"ק דחולין לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. וכן לשון הר\"ב שם ובמשנה ג' פ\"ט דבכורות וכאן ארכביה אתרי רכשי. [*וכמה הוא הקלבון במשנה סוף פרקין]: \n",
+ "אבל לא כהנים. כיון שאין ממשכנים אותם. כ\"מ פ\"ג מה' שקלים ונ\"א ל\"ג כהנים ואינה עקרית. דהא תנן השוקל ע\"י כהן פטור. אם לא שנאמר דל\"ג נמי. ואפשר לדקדק כן מל' הר\"ב שכתב השוקל ע\"י אשה. ואי איתא דגרס ע\"י כהן ה\"ל לכתוב השוקל ע\"י כהן. דלמה דלג אלא דל\"ג ליה. אבל לא מצאתי נוסחא זו בספר: \n",
+ "[*השוקל ע\"י כהן. עיין במשנה דלקמן]: \n",
+ "ואם שקל ע\"י וע\"י חברו חייב בקלבון אחד. פי' הר\"ב דסבר הנותן מחצית השקל כו' פטור. ורישא דתנן ואלו שחייבין כו' היינו כשבאין שנים ונותנין שקל שלם ומציעתא השוקל על ידי כהן כו' היינו נמי כששוקל על ידו וע\"י כהן. וכן פי' הרמב\"ם: \n",
+ "הנותן סלע ונוטל שקל. כתב הר\"ב זקל האמור כאן הוא מחצית השקל. וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלין בכל שנה. ושקל של משה קוראין סלע כתרגומו. רמב\"ן בפי' החומש [*ועיין במז' פ\"ח דברכות [צ\"ל דבכורות]]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*השוקל ע\"י עני. פי' הר\"ב בשביל עני. ועיין במסכת יומא פ\"ג משנה ד']: \n",
+ "האחין והשותפין. גירסת הר\"ב האחין השותפין וכן גי' הספר בספ\"ק דחולין ומשנה ג' [*פ\"ט] דבכורות. ומ\"מ אין למחוק לפי שגי' הרמב\"ם היא והשותפין וה\"ג בחולין ובבכורות לפירושו. וה\"פ האחין שחלקו בכספים שהניח אביהן וכן השותפין שנשתתפו בממון וערבו הממון ועדיין הוא בעין חייבין בקלבון ופטורים ממעשר בהמה כגון שנשתתפו בבהמות לפטמן אבל אם נשאו ונתנו בממון ומכרו ולקחו עד שיהא הממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות פטורין מן הקלבון. וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין אחד מהן מכיר חלקו. וחייבין במעשר בהמה: \n",
+ "פטורין ממעשר בהמה. כתב הר\"ב דדרשינן כו' ואף על גבי דבבכור כתיב. עיין בפירושו למשנה ג' פרק ט' דבכורות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שופרות. פירש הר\"ב כעין שופר שפיו צר וכו'. ועיין רפ\"ו: \n",
+ "כך היו שופרות במדינה. פירוש שתי שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין דתנן במשנה ה' פ\"ו. הרמב\"ם פ\"ב מהלכות שקלים. [*ולא ידע הכ\"מ מקומו איה. ונ\"ל דאפשר דדייק משופרות יתירא שכלום היה חסרה המשנה אילו שנאה כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו בכל עיר ועיר לפירוש הרמב\"ם ואי נמי בירושלים חוץ למקדש לפירוש הר\"ב אך אין זה מדרך הרמב\"ם לחדש דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עלה ויראה לי כו' ותו קשיא דבירושלמי מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אין עתיקין במדינה ע\"כ. ומפני כן לבי אומר לי שהגירסא שבירושלמי ה\"ל להרמב\"ם כאשר כתב בחבורו]: \n",
+ "במדינה. עי' מ\"ג פ\"ק: \n",
+ "אם נתרמה כו'. [כתב הר\"ב שהיו רגילים לתרום מהקופות] עיין ספ\"ג: \n",
+ "נשבעין. כתב הר\"ב ואע\"ג דאין נשבעין להקדשות כדתנן בפ\"ד דב\"מ מ\"ט ובמ\"ה פ\"ו דשבועות ושם פי' הר\"ב: \n",
+ "אלו ואלו שקלים. ואין עולין לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי השנה. והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. כדאמר ר' בירושלמי ופליגי אמוראי. חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו או שאבדו. וחד אמר הראשונים הם שהגיעו ליד הגזבר תחלה והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמ\"ג פ\"ד דתמורה דיביא מאלו ואלו. והמותר יפלו לנדבה. והכא א\"ל יביא מאלו ואלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין. ורישא דמיא למשנה ב' דהתם למפריש מעות לחטאת ואבדו והקריב חטאת תחתיהן דילכו לים המלח. והתם משום דאי הויא חטאת הויא מתה משא\"כ בשאר קרבנות: \n"
+ ],
+ [
+ "מעל. פי' הר\"ב שנהנה כו' שהיו ממשכנין אותו. אבל זה שעשה המצוה לא מיקרי הנייה. דמצות לאו ליהנות נתנו. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+ "ממעות הקדש. פי' הר\"ב שהוקדשו לבדק הבית. דאילו מעות שהופרשו לקדשי מזבח לא פסיקא ליה. דהא תנן במ\"ב פרק ג' דמעילה דמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין דראוין לשלמים. ואין מועלין בקדשים קלים עד שיזרק דם. בפ\"ק דמעילה. ומ\"ש וכסבור שהם של חולין משום דשוגג במעילה מפורש בקרא בפ' ויקרא. אבל הזיד במעילה לא אתפרש בהדיא בקרא כמ\"ש הרמב\"ם בריש ה' מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אלו לחטאת כו'. מפורש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "וחטאת אין לה קצבה. פירש הר\"ב אם ירצה יביא חטאת במעה כסף ולהלן בד\"ה אעפ\"י כו' שזה מביא בסלע כו'. ולשון הרמב\"ם בפירושו והחטאת קונים אותו בדינר כו' וידוע שהדינר ו' מעה כסף]: \n",
+ "היו שוקלים דרכונות. פירש הר\"ב והוא שוה שני סלעים וכ\"כ הרמב\"ם. וקרא דכתיב בעזרא ב'*) י' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ללחם המערכת וגו'. דרשוהו בירושלמי דפרקין שאדם חייב באחריות שקלו ג' פעמים בשנה ועוד דרשות אחרות. ובבבלי פרק קמא דב\"ב [ד\"ט] דאין פוחתין לצדקה בשנה פחות משלישית השקל. והרמב\"ן בפירוש החומש מוקי לקרא דעזרא במצות שקלים כמשמעו. וכתב שבימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה. ולדבריו דרכון סלע ומחצה. או שאותה שבימי עזרא לא הוזכרה במשנה. וזה דוחק: \n"
+ ],
+ [
+ "מיתריהן נדבה. כתב הר\"ב כמדרשו של יהוידע. לקמן תנן ליה בסוף פרק ששי: \n",
+ "[*מותר נזירים. פירש הר\"ב אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונ\"ל דר\"ל לסתם נזירים. דאילו לנזירים ידועים מה לי לרבים. מה לי ליחיד. ולהוי כמותר עני ושבוי ואינך דלקמן: \n",
+ "רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ולא פירש אם יש עוד מותר אי סבירא ליה כת\"ק או כר\"מ. ומצאתי בירושלמי תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו נפש על קברו. ויעשה לו זילוף על גבי מטתו. ע\"כ. ונ\"ל דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בשלשה פרקים כו'. כתב הר\"ב לפי שהרחוקים לא הביאו וכו' אבל כנסום בעיירותיהם בראש חדש ניסן כדאיתא בפ\"ק. ומיהו אפילו לא שקלו כלל יש להן חלק בקרבנות. כדפירש הר\"ב בסוף פרקין: \n",
+ "תורמין. דקדוק המלה כתבתי בריש מסכת תרומות בס\"ד: \n",
+ "בפרוס הפסח. פי' הר\"ב ט\"ו יום קודם ויש לפרש ויום החג בכלל אלו הט\"ו. אבל בפרוס החג יחול בא' בתשרי ואי אפשר לתרום כמו שאי אפשר לעשר כדלקמן במתניתין. ולפיכך כתב הרמב\"ם ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו. וכתב בכ\"מ דס\"ל דהקדימוהו דתנן לאו דוקא ע\"כ. ומיהו נוכל לפרש דט\"ו יום קודם החג ממש ויהיה יום אחרון של אדר ול\"ה לספירת העומר ויום אחרון של אלול. וכן כתב הרמב\"ם לענין מעשר בפ\"ז מהלכות בכורות וזה ממה שצ\"ע עליו שבהלכות בכורות מפרש יום ט\"ו ואין יום החג בכלל ובשקלים מפרש בראש חדש ניסן ובר\"ח תשרי קודם י\"ט או אחריו כו'. ואי איתא דס\"ל דאין יום החג בכלל ור\"ח דנקט לאו דוקא אע\"ג דזה בעצמו דוחק. אפ\"ה. אי הכי לא היה צריך לפרש כלל. או אחריו: \n",
+ "[*החג. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דר\"ה]: \n",
+ "והן גרנות למעשר בהמה. פירש הר\"ב אבל קודם הפרק מותר לאכול כו' דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קדש מאחר שקרא עליה שם. אבל הרשות בידו לאכלו בלא מעשר. לשון רש\"י בסוף בכורות. ומ\"ש אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן. וכתבו התוספות ואע\"ג דלפני הזמן יכול לעשר ולשחוט ולמכור. כיון שקבעו חכמים זמן דרך הוא להמתין עד הזמן ולעשר הכל יחד. ע\"כ. ומ\"ש ניחא ליה כו' בדבר שאין חסר לו כלום. קשה קצת דהא ודאי חסר ליה האמורים שמקטירין על המזבח דבחולין הותרו לכל מלאכה. [*כל שכן האליה ויותרת הכבד דראוי אף לאכילה]. ובגמרא ליתא אלא ניחא ליה דליתעבד מצוה בממוניה. ויש לפרש בדבר שאין חסר בו כולי האי: \n"
+ ],
+ [
+ "של שלש שלש סאין. כתב הר\"ב שהרמב\"ם כתב שממלאים שלש קופות גדולות של כ\"ז סאין וכו' ובחנם דחק לומר כן [ע\"כ] ואני אומר לא בחנם אלא על פי הירושלמי אמר כן דהכי איתא התם רבי זעירא שאל את רבי יאשיה כמה הוא שיעורן של שלש קופות אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש תני ג' קופות של ג' ג' סאין של כ\"ז סאין. ופי' הוא דשלש קופות דעליהן שאלו כמה הוא שעורן. על כרחך לאו אלו הנזכרים במשנה הן. דהא שעורן מפורש במשנה. אלא שלש קופות אחרות היו מלבד אלו ועליהן שאל. והשיב ילמד סתום מן המפורש דכיון דהני דמפורשין מחזיקין כל אחד ג' סאין ושלש פעמים תורמין הרי כ\"ז סאין הלכך ודאי שלש קופות הראשונות מחזיקין כל כך שיוכלו לתרום מכולם כל הג\"פ. ועיין בסוף פרקין. ולהרמב\"ם תורמים את הלשכה דמתניתין על נטילת ממון מן הקופות הגדולות אומר כן. וכן פירש במשנה דלעיל. [*ועיין במשנה ד'] ובתוספות דפ\"ב דקדושין דף נ\"ד לא הזכירו אלא שלש קופות בלבד כפשטא דמתניתין וכפירוש הר\"ב: \n",
+ "וכתוב בהן אל\"ף בי\"ת גימ\"ל. פירש הר\"ב לידע איזה נתרמה תחלה. וממנה היו קונים כו' שמצוה בראשון. כלומר שהראשון משובח. וכדאיתא במגילה בגמרא דף כ\"א ע\"ב: \n",
+ "ולא במנעל ולא בסנדל. בגמרא פרק י\"ב דיבמות דף ק\"ב מייתי לה ומסיים בה לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. [כדתנן סוף ברכות] ופירש\"י כתיב (ישעיהו א׳:י״ב) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: \n",
+ "ואומר ומצא חן וגו'. מאי ואומר. ועוד דיהודה ועוד לקרא. ונראה לי דאי מקרא דמרע\"ה הוי אמינא דדרך עצה טובה הוא דקאמר לבני גד ולבני ראובן. ואנן שצריך תנן. ואילו אינו אלא עצה טובה הל\"ל שראוי. ת\"ש ומצא וגו' שהוא לשון צווי. ואיכא נמי קרא שלישי והוא מוקדם לשל שהע\"ה ביהושע (כ\"ב) אלהים ה' [הוא] יודע וישראל הוא ידע. ובירושלמי הביאו ונראה לי דמתניתין לא הביאו לפי דאין ללמוד ממנו כלל אלא שבני גד וראובן הוצרכו בעל כרחם לברר דבריהם לפני בני ישראל כדי שיחדלו מלעלות עליהם לצבא כאשר אמרו. והירושלמי לא הביאו אלא לומר דמצינו כן בתורה. בנביאים. ובכתובים. והא דקאמר בירושלמי איזהו חמור שבכולם והייתם נקיים. היינו דאפילו נקיון בעלמא קאמר. שהוא פחות ממצא חן ושכל טוב: \n"
+ ],
+ [
+ "[*שלש פעמים. פירש הר\"ב וכן דרך לשון חכמים ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה י' פ\"ג דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שמא ישכח ויתרום כו'. לא קאי אדסמיך ליה לא היה מחפה אלא ארישא קאי ומחפה בקטבלאות כדפירש הר\"ב אבל לפירש הרמב\"ם קאי אדסמיך ליה לא היה מחפה. שהוא מפרש על פי דרכו שהיו שם עוד שלשה קופות גדולות ששם כנסו בתחלה בכל א' ט' סאין כדלעיל. וקאמר התנא דכשתורם השלש קופות קטנות תורם הקטנה הא' מהגדולה הא' ומחפה הגדולה ותורם הקטנה הב' מהב' הגדולה וגם היא מחפה ותורם הקטנה הג' מהגדולה הג' ולא היה מחפה כדי שתהיה ניכרת שבה סיים ויתחיל ממנה בתחילה בפעם שנייה כשיכנס קודם עצרת ולא יתרום בתחילה בפעם ההיא מאותה שתרם כבר בתחלה בפעם הראשונה. וכתב בחבורו שבעצרת מתחיל בשלישית. ומסיים בשניה ואינו מחפה אותה שנמצא כשתורם בחג שמתחיל בה ונמצא שתרם א' ב' ג' הקטנות מכל אחד מן הגדולות: \n",
+ "לשם א\"י וכו'. וכתב הר\"ב ומ\"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ופי' על הגבוי על שיש בלשכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד וכו'. רמב\"ם ספ\"ב מה\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכל קרבנות הצבור. כתב הר\"ב לאתויי קטורת. ועיין משנה ה' פרק שביעי: \n",
+ "שומרי ספיחים. הקשו התוספות בסוף יבמות דף קכ\"ב דהא דבר השמור אסור [כדתנן בפרק ט' דשביעית]. ואין להקריב למזבח אלא דבר המותר לישראל [כדאיתא בגמרא פרק אלו עוברין] [*וכתבתיו במשנה ו' פרק י' דמנחות וריש פרק ז' דחולין)] ותרצו שלא שומרין אותו אלא מונעין רגלי בהמה משם ומודיעים לבני אדם שהם לצורך ע\"כ. [*ופירוש ספיחים כתבתי במשנה ה' ע\"ב דכלאים]: \n",
+ "נוטלין שכרן וכו'. פירש הר\"ב דצורך קרבן כקרבן. ועיין משנה ה': \n",
+ "מתנדב שומר חנם. פירש הר\"ב ואע\"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם וכו'. ויש להקשות דיתנדב לשמור ושלוחי בית דין יביאום והשתא לא קנה להם מעולם. ואפשר דסבירא ליה להר\"ב כלישנא דבגמרא בסוף ב\"מ [ד' קי\"ח] דהבטה בהפקר קניא ואפי' לסוגיא דריש ב\"מ שדקדקו שם התוספות דהא דההבטה קניא היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן ע\"כ. ס\"ל להר\"ב שא\"א לשומר שלא יעשה מעשה כל דהו. ור\"י ס\"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולפיכך קרבן יחיד משתנה. וחכמים ס\"ל דחיישינן כו'. והתו' בב\"ק פ\"ג דף כ\"ט ע\"ב כתבו בד\"ה כשהפכה למטה מג' אין ראיה מכאן דהגבהה בפחות מג' קניא דהפקר שאני דהבטה קני משמע נמי דס\"ל כהך לישנא וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלין מנשים ועבדים וקטנים דתנן במשנה ה' פ\"ק ולא חיישינן כו'. ואפשר דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהן דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. מיהו לשון הר\"ב דלעיל שם דבעינן שימסרו יפה יפה. וא\"כ כולה מלתא בדידהו תליא. ר\"ל באותן המוסרים. ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרו יפה אלא נוח להם שיקריבו משלהם שכן פירש\"י הטעם בגמ' דבבא מציעא. אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא. ליכא למימר נוח להם כו'. ואתא שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא. ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול משם וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן. ולפי זה אין לחלק משום שאין גופן קרב. והרמב\"ם בחבורו כתב כהך לישנא. וכן פסק בהבטה דלא קניא בהפקר בסוף פ\"ב מהלכות נדרים אף ע\"ג דבפירושו פירש כהר\"ב. גם הרא\"ש פסק כלישנא בתרא. ואף ע\"ג דכתב בפרק המניח דברי התוספות. ונ\"ל לפרש דהכי קאמרי התוספות דהפקר שאני דהא איכא לישנא דס\"ל דהבטה קנייא. ובירושלמי פריך מעצי המערכה דמשנה ה' פרק ד' דתענית דיחידים מתנדבים [ותנן נמי סוף פ\"ו דמכילתין האומר הרי [עלי] [עצים וכו'] ומשני דר' יוסי הוא. א\"נ ד\"ה היא דכי פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כולי עלמא מודו שהוא משתנה מקרבן יחיד לשל צבור: \n"
+ ],
+ [
+ "כבש פרה. עיין משנה ו' פ\"ג דפרה וכבש שעיר עיין [*במשנה ד' פרק ו' דיומא. ועיין] בפירוש הר\"ב משנה ז' דמנחות פי\"א: \n",
+ "ולשון שבין קרניו. דאסמכינהו אקרא כמ\"ש בפ\"ד דיומא בס\"ד ואיכא לספוקי בלשון שבשעיר הנעשה בפנים כדתנן התם ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כדתנן התם ספ\"ו: \n",
+ "וחומת העיר וכו'. באין משירי הלשכה. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דנדרים: \n"
+ ],
+ [
+ "אין משתכרין בשל הקדש. פי' הר\"ב שאין עניות כו' הכי איתא בפרק שני דייני דף ק\"ו ע\"ב. ועיין עוד טעם אחר בסוף פ\"י דערכין ע\"פ הירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "לקיץ המזבח. פי' הר\"ב כמו שדרך בני אדם כו'. וז\"ל הרמב\"ם וקיץ שם לימו' חמה [מל'] בקיץ ובחורף [יהיה] ופירות*) הקיץ ר\"ל התאנים והענבים ששוטחין ומייבשין אותן ואוכלין כו': \n",
+ "מותר תרומה לכלי שרת. כתב הר\"ב מקרא דריש ליה דכתיב ואת שאר וכו' ואיזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זו תרומת הלשכה. ואע\"ג דאיכא שירי הלשכה עצמה ואימא אותן שיריים. משני לה בגמ' דפרק שני דייני דדריש ה' דהכסף כסף הראשון. כלומר שנתרם ולוקח ראשון מה יהיה שאר ממנו יהיה לכלי שרת ולעיל מהך פריך בגמרא דהא כתיב במלכים (ב' יב) אך לא יעשה בית ה' ספות וגו' כי לעושי המלאכה יתנוהו. קשו קראי אהדדי ל\"ק כאן שגבו לבדק הבית והותירו. לב ב\"ד מתנה עליהן לעשות מהמותר כלי שרת. כאן שגבו ולא הותירו: \n",
+ "מותר נסכים. פירש הר\"ב גזברי ההקדש היו ממציאין כו' ואם קבל עליו כו' כדתנן בסוף פרקין. וע\"ש. ואין זה משתכר בשל הקדש. אלא שההקדש קרוב לשכר ואין לו הפסד. והראב\"ד כתב בפ\"ז מה' כלי המקדש. ואע\"פ שאמרו אין משתכרין בשל הקדש. ה\"מ פירות שהוא כעין גנות והוא דרך עניות. אבל נסכים שהן צרכי צבור לוקחין ואם הותירו מוכרין ליחידים: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר הקטורת כו'. פירש הר\"ב להקטירה. כלומר כדי להקטירה כו' ול' רש\"י להכשירה בפ\"ק דשבועות דף י' ע\"ב. ומ\"ש הר\"ב שהיתה נעשית שס\"ח מנים צא וחשוב בסדר פטום הקטורת. וברייתא היא פ\"ק דכריתות דף ו'. ופירש הרמב\"ם בריש כריתות דהלכה למשה מסיני הם משקל הסממנים. ומ\"ש הר\"ב דבכל שנה פשוטה היה מותר. ואף על פי שהיו צריכין למלאות מהן לשנים מעוברות מכל מקום צריכין היו לחדש בר\"ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה. תוספות פ\"ק דשבועות: \n",
+ "מפרישין ממנה שכר האומנים. פירש הר\"ב [*ומזכין המעות כי'] והרי הן חולין. דבלא חולין א\"א לפדותה ממעות תרומה החדשה. שאין הקדש מתחלל על הקדש כ\"כ רש\"י בשבועות לעיל מהך מתניתין דמייתי התם. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין הקדש כו' דב\"ד מתנה כו' הכי איתא בגמרא דשבועות. ובריש פרקין פירש טעם אחר: \n",
+ "ומחללין אותה על שכר האומנין. פי' על המעות שהופרשו לשכר האומנים ובנ\"א גרס בהדיא מעות האומנין [*וכן היא הגירסא שלנו לקמן במשנה ו']: \n",
+ "ולוקחין אותה מתרומה חדשה. וכתבו התוספות וא\"ת למה לי כולי האי. יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן. ומיהו לבן עזאי דלקמן דאמר אין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא. ואפילו לרבי עקיבא נמי דאמר [הקדש] מתחלל על המלאכה ה\"מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו כו' כדלקמן אבל בקטורת של צבור החמירו טפי א\"נ הכא איירי בשכר פטום אומני הקטרת של שנה חדשה וצריך לתן להם מתרומה חדשה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "המקדיש נכסיו והיו בהם כו'. וה\"ה למקדיש הדברים עצמן כמ\"ש במשנה ב' פ\"ה דנזיר: \n",
+ "והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור. פירש הר\"ב כגון קטרת או יינות שמנים וסלתות. ותימה דבמשנה ח' תנן לשיש בהן יינות שמנים כו' שימכרו כו'. ובגמרא פ\"ק דכריתות דף ו' מייתי למתני' דהכא ואמרינן מאי נינהו. אי בהמה תנא לה [במשנה ז'] אי יינות שמנים וסלתות [עיין במשנה ח' ומ\"ש שם בס\"ד] תני לה. ומסיק בסממני הקטרת דאי קטרת עצמה לא נעשית בחוץ. ובמותר הקטרת שניתן לאומן בשכר ולא הספיקו ללקחו ממנו עד שהקדישה לא מוקים לה משום דל\"ג במשנתינו. וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. אבל לגי' הספרים נוכל לפרש מותר הקטרת. וכן בירושלמי מוקי למתניתין במותר הקטורת. ובכ\"מ פ\"ה מה' ערכין נשמט מראה מקום על מתניתין דהכא. וגמ' פ\"ק דכריתות: \n",
+ "אמר לו בן עזאי וכו' כתב הר\"ב והלכה כבן עזאי. וז\"ל הרמב\"ם ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטרת. ולפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי עכ\"ל. דאל\"ה הא קי\"ל הלכה כר\"ע מחברו. אבל לדברי התוס' דלעיל אין לפסוק כבן עזאי מהאי טעמא: \n",
+ "וחוזרין ולוקחין כו'. אתיא ככ\"ע [*וכן ה\"נ ואם לאו כו' כדלעיל. אלא שהמשנה קיצרה]: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יינות שמנים ועופות. ול' הר\"ב יינות שמנים וסלתות והכי איתא בגמ' פרק קמא דכריתות דף ו' [*אלא שהר\"ב כתב גם כן ועופות וכן] הרמב\"ם כתב יינות שמנים סלתות ועופות וכ\"כ בפ\"ה מהל' ערכין [*ועי' מ\"ש במשנה ו' בס\"ד]: \n",
+ "רבי אלעזר. ה\"ג הר\"ב ר' אלעזר בלא יו\"ד וכתב בכ\"מ שהוא ר\"א בן שמוע: \n"
+ ],
+ [
+ "משערין. פי' הר\"ב פוסקין שער. וכתב הרמב\"ם שהוא מלה עברית. כמו שער בנפשו. [משלי כ\"ג ז'] וענינו שנותנין שעור לאותו דבר: \n",
+ "המקבל עליו. פי' הר\"ב הגזברים היו מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו וכו'. עיין בפרק דלקמן במשנה ד': \n",
+ "לספק. לשון הרמב\"ם וענין לספק שימכור לנו כדי צרכינו וספוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להם היספקון להון. ועברי ממש אם ישפק עפר שומרון (מלכים א כ׳:י׳) במלאת שפקו (איוב כ׳:כ״ב) ואם הוא בשי\"ן: \n",
+ "סלתות. פירש הר\"ב יינות שמנים וסלתות ותנא חדא נקט. אי נמי לפי שהסולת עיקר והשמן טפל שהוא נבלל בתוך הסלת. וכן יין נמי טפל לאכילה הלכך נקראו כולם בשם סלתות ע\"ד מאמרם כל סעודה נקרא ע\"ש הלחם. ועיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "עמדו משלש יספק מארבע. עיין מ\"ש במשנה ד': \n",
+ "משלש ועמדו מד' יספק מד'. פירש הר\"ב דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה. ואכתי קשיא אמאי יספק מד' דתינח שהגזברין אינם מחוייבין לקבל ממנו מג' לפי שלא משכו אבל שיהא מחוייב לספק בד' לאו טעמא קאמר אלא נראה שכך הוא תנאי ב\"ד שיהא מחויב לספק בד' כפי השער ושלא יצטרכו הגזברין לטרוח ולילך למוכרים אחרים והיינו נמי טעמא דאחריות ההתלעה והחימוץ על המספק ואפילו משך הגזבר כמ\"ש הר\"ב לקמן ויש ראיה מספ\"ז דתנאי ב\"ד הוא ע\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ואם החמיץ יין וכו'. עיין מ\"ש בריש דמאי בס\"ד ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש כי שם מקומה וגם לא ראיתיה בשום מקום מחבורו. ובפירושו ספ\"ז דמכילתין כתבה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו הן הממונים וכו'. פירש הר\"ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא\"א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ\"ג דיומא. [*אבל מ\"ש הר\"ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו' [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף (מנחות דף ס\"ד) אדת\"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו' א\"ל מרדכי כו' דפירש רש\"י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ\"ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג\"כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג\"כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]: \n",
+ "על הנסכים. הר\"ב כתב הסלתות והיינו הך כמ\"ש בס\"פ דלעיל. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ\"ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ\"ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז\"ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג\"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר\"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר\"ל העולה והשלמים ע\"כ ועיין [*משנה ה' פ\"ז דלקמן וכן] משנה ד' פ\"ט דמנחות: \n",
+ "[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר' ישמעאל דמסכת מנחות דף ס\"ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג' קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו' וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א\"ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע' דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ\"ש הר\"ב שהיה בולל כו' מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ\"ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע' לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון]: \n",
+ "בן בבי על הפקיע. פי' הר\"ב להלקות הכהנים והלוים כו' והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ\"פ רש\"י בפ\"ב דיומא דף כ\"ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו' אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר\"ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ' דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב\"ם הממונה על הפתילות ס\"ל הר\"ב דקסבר הראב\"ד דאביי ה\"ק מריש ה\"א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו' כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי' הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב\"ד דכיון דאביי לא הכריע בפי' פקיע מאי היא. ה\"ל להרמב\"ם לכתוב ב' הפירושים. [ומ\"ש הר\"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב' פ\"ק דמדות]: \n",
+ "על הצלצל. פי' הר\"ב כלי שיר [*כו' צימבל\"ו בלע\"ז וכן כתב במשנה ג' פרק ו' דתמיד וע\"ש גם] עיין במשנה ה' פ\"ב דערכין: \n",
+ "הוגרס בן לוי על השיר. פי' השיר שבפה רמב\"ם פ\"ז מהלכות כלי המקדש. וביומא. סוף פרק ג' קורהו הגרוס ושם פירש\"י בן לוי כלומר מן הלוים: \n",
+ "[*ופנחס על המלבוש. והר\"ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. וכתב הר\"ב דאיכא נמי ב' קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד\"ה ב' ל\"א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע\"ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג' שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג' כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג' מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז' ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ\"ג כ\"ג חותם ונותנו למלך כו' ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש\"י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ\"ג ומחשיבות הכ\"ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע\"י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג: \n",
+ "גזברין. פי' הר\"ב והם פודים הערכים כו' כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב\"ם בחבורו שם. ועיין סוף פ\"ח דערכין: \n",
+ "חוץ מבן אחיה כו'. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג\"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם: \n"
+ ],
+ [
+ "וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ\"ש הר\"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע\"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ\"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס\"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר\"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב\"ם ברפ\"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן: \n",
+ "זכר. פירש הר\"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ\"ג דר\"ה*): \n",
+ "גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר\"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי: \n",
+ "חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ\"ט דמנחות וע\"ש. והר\"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ\"ש הר\"ב דלת\"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ\"כ הרמב\"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע\"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש: \n"
+ ],
+ [
+ "בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר\"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא\"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר\"ב בסוף פרק דלעיל. וז\"ש הרמב\"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ\"ש הר\"ב בפירושו. וכ\"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י\"ל דז\"ש הר\"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב\"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר\"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב\"ד ולא כל' הרמב\"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב\"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר\"ב. והשתא ז\"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ\"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע\"ג שלא הזכירו הר\"ב בפירושו שם: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני הרמאין. פירש הר\"ב שמא מצא חותם שנפל מחברו וכו' ועוד יש לחוש וכו'. שני הפירושים כתב הרמב\"ם אבל בחבורו פרק הנ\"ל לא כתב אלא האחרון. וכתב בכ\"מ דפירוש ראשון אינו נכון כל כך משום דאם כן למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי. ע\"כ. דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן. כדמוכח במשנה ג' פרק ג' דגיטין. עיין במשנה ג' פרק בתרא דבבא בתרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לשכת חשאים. פי' הר\"ב שהיו נותנים בסתר וכו' וכדמתרגמינן קול דממה [דקה] (מלכים א י״ט:י״ב) קל דמשבחין בחשאי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*ששם הארון נגנז. ויראה לי דאינך שלא השתחוו היתירה משום דסבירא להו דארון גלה לבבל. וכדדייקינן בגמרא דיומא פ\"ה ממשנה ב' דהתם]: \n"
+ ],
+ [
+ "שהיה מתעסק כו'. לשון הר\"ב מתליע את העצים כו' [*כלומר בודק העצים המתולעים ומשליכם] ובעל מום כו' מדלא אמר עובד. רמב\"ם. ועיין פ\"ב דמדות: \n",
+ "וראה הרצפה שהיא משונה. כתב הר\"ב והבין שנסתלקה משם והוחזרה וכפי' רש\"י ביומא פרק ה' דף נ\"ד ומוקים התם דבבית שני היה וכן הסברא ולא תנן בסוף תענית אלא ונחרשה העיר ועוד אפילו אם נאמר שהבית גם בכלל זה אפש' שלא היה אלא בשניה וכן בגמ' אההוא מתניתין תניא כשחרב [*נ\"ל שצ\"ל כשחרש] טורנוסרופס הרשע את ההיכל כו' וכן הרמב\"ם בפ\"ה [מה' תענית ה\"ב] לא כתב אלא שחרש טורנוסרופס ההיכל ואת סביביו לקיים ציון שדה תחרש (ירמיהו כ״ו:י״ח) וכן במזמור קל\"ז נאמר על אדום האומרים ערו ערו עד היסוד בה ועיין בגמרא תענית דף כ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "כנגד י\"ג שערים. שהיו משתחוים ומודים על נוי הבנין כ\"כ הר\"ר שמעיה בספ\"ב דמדות: \n",
+ "שער העליון. לא אתפרש מה היה משמש: \n",
+ "שער הדלק. מ\"ש הר\"ב הוא שער לשכת העץ שהיתה בדרום העזרה א\"א לכוונו שהרי בר\"פ כתב בעצמו שלשכת העץ במקצוע מזרחית צפונית ועוד שאלו השערים בעזרת ישראל ולעיל פי' דהלשכה בעזרת נשים וכפירושו דלעיל תנן בפרק ב' דמדות [ד' לשכות] היו בע\"נ כו' מזרחית צפונית היא היתה לשכת העצים כו' ובפרק קמא דמדות כתב הר\"ב שער הדלק על שם שהיו מכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק [*וכדמסיים הכא]: \n",
+ "שער הבכורות. פי' הר\"ב שמכניסים שם הבכורות הנשחטים בדרום פי' אף בדרום עיין פ\"ה דזבחים [*ומ\"ש במשנה ד' פרק קמא דמדות]: \n",
+ "שער נשים. פירש הר\"ב שבו הנשים נכנסות כו' ועיין במשנה ה' פ\"ק דסוטה: \n",
+ "ושתי פשפשין היו לו. [*פי' הר\"ב שערים קטנים בתוך השערים הגדולים וז\"ל הרמב\"ם פשפשין דלתות קטנות שעושים בבתים הגדולים בעצם דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין לפתוח בכל עת שירצו עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש וכו' דשער בית המוקד הוא אחד משערי הצפון דרבנן קחשבי להו מהנך שלשה דס\"ל דבצפון בפרק קמא דמדות ולא פליגי אאבא יוסי אלא דמחסרי ליה חד בצפון וכן בדרום מחסרי שער העליון ואינך ניקבו בשמותן ובסידרן אבל בצפון מחסרי חד ושינו בשמותן שקראום ניצוץ וקרבן ומוקד. ועוד דהתוס' כתבו בפ' שני דייני דף ק\"ו דלכולי עלמא היו י\"ג שערים וז' היו גדולים וששה היו קטנים ובהא פליגי. דאבא יוסי סבירא ליה דכיון דבין כולם היו השערים י\"ג הלכך כנגדם היו הי\"ג השתחויות. ורבנן ס\"ל דכיון דהגדולים לא היו י\"ג לא היו השלש עשרה השתחויות כנגד השערים אלא כנגד הי\"ג פרצות ועיין בסוטה: \n",
+ "ושנים במערב שלא היה להם שם. וכתב בעל כפתור ופרח בפרק ו' שעל שער האולם ושער ההיכל הוא דקאמר שזולתם שהזכיר יש להם שם על ידי מעשה שנעשה בהם ואלו השתים כלומר שער האולם ושער ההיכל לא היה שם על ידי מעשה שלא נעשו אלא לכניסה ויציאה ע\"כ. ועוד כתב פירוש אחר ודחהו אבל דבריו הללו ג\"כ אינם נראים כלל דהאיך אפשר לומר שיהיו שער האולם וההיכל בכלל שערי העזרה. ועוד הרי שער העליון גם כן זה שמו לא נקרא על שם שום מעשה אלא על שם מקומו. ואם כן אלו ב' השערים לפי דבריו יקראו בשמם על שם מקורם. ועוד לרבנן אמאי קא ממעטי אלו שני השערים. ואפשר לומר משום טעמא דכתיבנן דס\"ל שאינם בכלל העזרה אבל להתוספות דלעיל שכתבו דבמנינא כולי עלמא לא פליגי. וכן במספר הגדולים והרי אלו ב' השערים גדולים היו כאשר נשנו במסכת מדות פרק ב' ופ\"ג ופ\"ד. אלא נראה לי דאלו ב' השערים בכותל מערבי של העזרה המקפת בית המקדש היו וקטנים היו ולא היו משמשין כלום אלא לעת הצורך הגדול כגון מפני האויבים וכיוצא בזה וטעמא שלא היו משמשין כלום לפי שמעוטו של העזרה היה במערב כדתנן בפ\"ב דמדות ותנן התם מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו ויחזקאל הנביא לא ראה שום שער במערב ופירש הר\"י אברבנאל ב' טעמים אחרים האחד לפי שלא יכנסו אלא כנגד ההיכל להשתחות ולראות שם. וזה אינו במערב. והשני שהבא אל המזרח ישתחוה בהכנסו נכחו ואם יבא במערב ישתחוה במזרח נגד השמש והשם יתברך ירחיקם מתועבות העובדי כוכבים ומזלות ע\"כ. והארכתי עוד בספר צורת הבית שחברתי על בניינא דיחזקאל בס\"ד בסימן י\"ב. [*ואף על פי שראיתי ביוסיפון לרומיים בספר המלחמות ספר חמישי פרק י\"ד שכתב שלא היה שער כלל למערב כי אם חומה סתומה לגמרי. ע\"כ. ומכיון שבבנינא דיחזקל לא היו שערים במערב ובהרבה דברים בנו בבית שני מעין בנין של יחזקאל כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות בית הבחירה היה קרוב לשמוע להיוסיפון אלא שאין לנו לזוז מקבלת חכמי המשנה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שעליהן מדיחין את הקרבים. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פרק בתרא דמדות: \n",
+ "על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו. פי' הר\"ב אחר שנאפה עד שיסדרוהו כו' ולפי ששהו זמן רב שאין אפייתן דוחה שבת כדסתם תנא בספי\"א דמנחות. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות תמידין הלכך לא עשאו של כסף אע\"פ שאין עניות כו' היינו נמי טעמא כדי שלא יתעפש [*וכמ\"ש] במנחות פי\"א משנה ז' [ועל מה שפירש הר\"ב שם] שמיד שהניחו על של שיש הסירו והביאו לפנים וכו' יש להקשות עליו כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שמעלין וכו'. בפירש\"י במגילה ר\"פ בני העיר. תוספתא. מעלין בקדש דכתיב (שמות מ׳:י״ח) ויקם משה את המשכן בצלאל עשה ומשה שהיה גדול הימנו הקימו. ולא מורידין. דכתיב (במדבר י\"ו) את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' כיון שהוקדשו הוקדשו. ע\"כ. ופי' הר\"ב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף כלומר ולכך לא עשאו השלחן השני שבאולם משל כסף ויהיו השנים שבאולם כמו אותן שבכבש האחד של שיש והאחד של כסף: \n"
+ ],
+ [
+ "וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו'. כטעמו של בן עזאי במשנה ג' פרק דלעיל והכא כ\"ע סבירא להו דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת\"ק סובר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן: \n",
+ "זהב לכפורת. כתב הר\"ב כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראו כפורי וכו'. לפי שהכהן מקנח וכו' כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה. רש\"י בעזרא א' ודברי הימים א' כ\"ח ות\"י על אכלה ומחתה את פיה [במשלי ל'] אכלה ומכפרה פומהא: \n",
+ "ששה לנדבה. פירש הר\"ב מותר חטאת ומותר כו' וכולן לנדבה. כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. וכתב רש\"י בסוף מנחות דף ק\"ח וז\"ל ואשם סתם היינו אשם גזילות. אשם מעילות. ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת. ואשם נזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים. ואילו בן שנה. ואשם מצורע לא מערב בהדי אשם נזיר. דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהורה. ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעון נסכים. ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה. ע\"כ. ובמותר קינין אין צריך טעם דהן עופות ואלו בהמות. ומ\"ש באשם סתם מסתבר דלא אתא אלא לאפוקי דנזיר ומצורע אבל דשפחה חרופה ואשם תלוי נמי מותרן לשופר שכתוב עליו מותר אשם. ומאי דקשיא ממותר חטאת דלנדבה ממשנה ח' פ\"ו דכריתות מפורש שם בס\"ד. ומה שכתב הר\"ב דששי נדבה סתם אע\"ג דבגמרא דמנחות אין גם אחד מהנהו אמוראי דלימא הכי. דברי הר\"ב כהרמב\"ם. וכבר הקשה עליו בכ\"מ פ\"ב מהלכות שקלים מהירושלמי וכתב דבתוספתא מכוון כדבריו. ונראה. שבירושלמי יש ט\"ס עכ\"ד. ואילו זכר הכ\"מ דברי הבבלי לא היה אומר שהירושלמי הוא ט\"ס. אלא נ\"ל דהרמב\"ם תופס עיקר התוספתא לפי שהיא ברייתא. והני לישנא דבגמרא אמוראי קאמרי להו: \n",
+ "[*אשתקד פירשתיו במשנה ג' פ\"ו דב\"ב]: \n",
+ "וחכמים אומרים קינין אחד חטאת וכו'. פירש הר\"ב דסברי דבשופר של קינין משימים דמי קיני חובה וכו' ואין הפרש ביניהן בין תורים או בני יונה. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "משני גזירים. פי' הר\"ב אבל הרוצה להביא אפי' עץ אחד יביא. ירושלמי מתניתין אמרה כן שזה קרבן בפני עצמו. וזה קרבן בפני עצמו. דתנן [יומא פ\"ב] ושנים בידם שני גזירים. [*ועיין במשנה ג' וד' פרק י\"ג דמנחות]: \n",
+ "ואומר כסף חטאת וכסף אשם [וגו'] לכהנים יהיו. כתב הר\"ב וא\"א לומר דכסף שקדש וכו' יהנו ממנו הכהנים. אלא על כרחך ה\"ק יעשו ממנו דבר כו' והיינו עולות וכו' דאין לומר שיביאו חטאות ואשמות עצמן. כלומר שימכרו לצרכי חטאות ואשמות והוו נמי לכהנים שנהנים בבשרם שאוכלים. דאם כן מאי לכהנים לחטאות ואשם יהיו מבעי ליה וליכא למטעי דה\"א דבכסף חטאת גופיה ולא במותר מיירי. דאי הכי מאי למימרא. ומדלא קאמר לחטאת יאשם במאי איירי אלא בעולה דעורה לכהנים דלא מסתבר ודאי דקאמר לכהנים יהיו כולה. הואיל ותחלת הקדש הכסף למזבח נמי כדכתב הר\"ב וא\"א לומר כו' והא דכתיב לא יובא בית ה' כלומר לבדק הבית:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קרוב לשקלים יפלו לשקלים. כתב הר\"ב והאומר ורב וקרוב וכו' דרוב נמי דאורייתא דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות והתם דאמר קרא והעיר הקרובה בדליכא דנפישא מינה. ולרובא דעלמא נמי ליכא למיחש כגון שיושבת בין ההרים דאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן. גמ' פ\"ב דב\"ב ד' כ\"ג. ועיין במשנה ד' פ\"ק דביצה: \n",
+ "[*מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי דב\"ד הממונים כו' עיין בסוף פרקין מה שכתבתי שם בד\"ה ועל הקינין: \n",
+ "אחר הקרוב להקל. ואצ\"ל להחמיר. ובסדר המשנה דירושלמי ל\"ג להקל. וכן הובאה שם בגמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "לפני סוחרי בהמה. ר\"ל בירושלים. רמב\"ם: \n",
+ "לעולם מעשר. כתב הר\"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש\"י פ\"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי\"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב\"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ\"ש הר\"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז\"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות: \n",
+ "בהר הבית חולין. וא\"ת לפי' הראשון שפירש הר\"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא\"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב\"מ ד' כ\"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע\"כ. וא\"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב\"ם ע\"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה: \n"
+ ],
+ [
+ "וחתיכות חטאות. הר\"ב כתב ג\"כ אשמות. לפי שדין אכילת שניהם שוים כדתנן בפרק איזהו מקומן: \n",
+ "זה וזה תעובר צורתו. מ\"ש הר\"ב לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורים באכילה ואם הוא עולה [*א\"צ לזה שהוא כולו כליל לאישים כדתנן באיזהו מקומן. ואם הוא חטאת] נפסלו בלאו הכי שמא לנו. [*והרמב\"ם לא כתב אלא מפני חשש שמא עבר זמנו וכתב עוד] ומיהו נ\"מ לאם עבר אדם ואכלו. אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים. ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום. עד כאן: \n",
+ "תעובר צורתו. מ\"ש הר\"ב ועבור צורתו דשלמים היינו עד יום שלישי. כלומר אף ע\"פ שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל ג' כמ\"ש במשנה ז' פרק חמישי דזבחים. עבור צורתו אינו אלא ביום ג' כדיליף בזבחים דף נ\"ו מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורפו. ואי אתה שורפו בלילה: \n",
+ "חתיכות מותרות. כתב הר\"ב אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים. ומסתברא דאפילו מיעוט נכרים קאמר. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו דאפילו נכרי. ויהיב טעמא כי העיקר אצלנו. בשר שנתעלם מן העין אסור. עד כאן. ורב אמר הכי בפרק גיד הנשה ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא כבכולהו דמתניתין. ומיהו קשיא לי דלרב אפי' אין כאן נכרי אלא הניחו במקום שעופו' או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה אסור. וכמבואר בדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ח מהלכות מאכלות אסורו'. וצריך עיון. [*ועוד דבמ\"ט פ\"ב דמכשירין כתב הר\"ב דאין הלכה כרב]: \n"
+ ],
+ [
+ "זכרים עולות. ודלמא זבחי שלמים הן והאיך מקריב האברים ומסיק דממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה. ודלמא תודה היא. דמייתי נמי תודה. והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם. ודלמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה. ודלמא אשם מצורע הוא. אשם נזיר הוא. לא שכיחי. ודלמא פסח הוא. פסח בזמנו מזהיר זהירי ביה. ושלא בזמנו שלמים הוא. ודלמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן. הכי נמי במומן מתאכלי. גמרא פרק שני דקדושין ד' נ\"ה: \n",
+ "נקבות זבחי שלמים. דלמא תודה היא דמייתי תודה. והא בעי לחם. דמייתי נמי לחם. ודלמא חטאת היא. חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים. ודלמא חטאת שעברה שנתה. לא שכיח. אשתכח בת שנתה מאי אמר אביי בת שנתה כחטאת ודאי כונסה לכיפה והיא מתה מאליה. גמרא שם. ופסקה הרמב\"ם בפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשים ועיין שם: \n",
+ "רבי יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים. כתב הר\"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו ואם יבא בעליו אחר כך יתן לו דמיו. ואין להשהותה אצלו עד שיבא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר כדתנן במשנה ז' פ\"ב דב\"מ ובקדשים אי אפשר להמכר: \n"
+ ],
+ [
+ "נסכיה. פי' הר\"ב שלשה עשרונים וכו' והה\"נ השמן והיין הראוי להן [*ועיין מה שכתבתי ברפ\"ה]: \n",
+ "משל צבור. ובכל מקום שאומר משל צבור הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה רמב\"ם. סוף פרקין. וכן כתב הר\"ב לקמן גבי קינין ורש\"י פרק ד' דמנחות לענין חביתין וכתב בכ\"מ בפרק ד' מהלכות שקלים לפי שאלו בכלל מה ששנינו בריש פרק ד' שכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה: \n"
+ ],
+ [
+ "וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש\"י פרק ד' דמנחות דף נ\"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ\"כ רש\"י פרק ג' דמנחות דף כ\"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא\"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש\"י בפרק ד' לכך צ\"ל דז\"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]: \n",
+ "נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס\"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ\"ש במשנה ה' ריש פ\"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע\"ג: \n",
+ "ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא\"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד\"ה ר' יהודה]: \n",
+ "וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש\"י במנחות דף נ\"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך: \n",
+ "[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ\"א]: \n",
+ "ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר\"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה\"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר\"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י\"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב\"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר\"י משא\"כ פרה דלקמן דאע\"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]: \n",
+ "קריבה משל צבור. כתב הר\"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הר\"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר\"י ור\"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) וקשיא על הרמב\"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ\"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר\"י קורקוס שהביא כ\"מ בטעם להרמב\"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל: \n",
+ "ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות תמידין: \n"
+ ],
+ [
+ "שיהו הכהנים נאותין בהן. פי' הר\"ב אבל לאכילת חולין כו' כדי שיהו הקרבנות נאכלין על השבע. בת\"כ. ומייתי לה במנחות פרק ג' דף כ\"א והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. ובסיפא כתוב יאכלוה רישא בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ותרומה וסיפא יאכלוה לבדה בזמן שהיא מרובה: \n",
+ "שלא יהו מועלין באפרה. מ\"ש הר\"ב כיון דחזו דקא מזלזלו בה בפרק ד' דמנחות בגמ' דף נ\"ב וקא עבדי מיניה למכתן פירש\"י דאפר מרפא מכה וז\"ש בפי' הרמב\"ם בחברותיהן צ\"ל בחבורתיהן*): \n",
+ "ועל הקינין הפסולות. פירש הר\"ב המחוייבים קינין מביאים כו' והולכין להן כו' וצריך לומר דתקנת נביאים ראשונים במעמדות קאי נמי אקרבנות יחיד כגון הקינין דאל\"ה היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו כדתנן כל זה במשנה ב' פרק ד' דתענית: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. דאילו חוץ לירושלים גזרו על ספק רוקין. כדתנן במשנה ה' פרק ד' דטהרות: \n",
+ "ובשעת הרגל. פירש הר\"ב שרוב ישראל טהורין כי העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל. הרמב\"ם. וכתבו הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דחגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הכלים הנמצאים בירושלים כו'. דחוץ לירושלים גזרו כדתנן פרק ד' דטהרות: \n",
+ "דרך ירידה כו' טמאים. הא דכל העיר טהורין ודתנן דרך עליה טהורים דייק הכי הא דגזייתא [טמאים] פירוש מבואות קטנות שהיו סמוך לדרך ירידה ועלייה ופעמים שהיו יורדין דרך אותם מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק. גמ' פסחים דף י\"ט ע\"ב: \n",
+ "[*שלא בדרך ירידתן עלייתן. והר\"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן וכן הוא במשנה שבסדר ירושלמי]: \n",
+ "רבי יוסי אומר כולן טהורים. פירש הר\"ב דלא גזרו כו' וצריך לומר דירידה לבית הטבילה לא הוי הוכחה כולי האי כמו אמצע הדרך לענין זבים דלעיל דמודה ר' יוסי דגזרו: \n",
+ "מריצה. פירש הר\"ב שרוצצים כו' וזה השם מגזרת ותרץ את גולגלתו (שופטים ט' נג) הרמב\"ם*): \n"
+ ],
+ [
+ "שוחט בה מיד. פירש הר\"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש\"י פרק ו' דפסחים דף ע': \n",
+ "שונה ומטביל. כתב הר\"ב והרמב\"ם פירש שונה להזות כו' ופי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ\"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע\"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי: \n",
+ "וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר\"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש\"י. וטעמא כתב המגיד פ\"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ\"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש\"י דמטביל לה בעליה מאתמול: \n",
+ "חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר\"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ\"ש לקמן ומ\"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג\"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש\"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו': \n",
+ "בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר\"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב\"ם אע\"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר\"ב ברישא בנמצאת בי\"ד. והתם א\"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי\"ד. מ\"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש\"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה: \n",
+ "שוחט בה. הרמב\"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו דהשתא נמצאת בי\"ד שרי. בט\"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי\"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ\"ל דבט\"ו שוחט בה מיד ונ\"ל שמשום זה הוכרח לרש\"י [דהיינו רבותי שכתב הר\"ב] לפרש בבא דחל י\"ד וכו' דבקופיץ מיירי: \n"
+ ],
+ [
+ "פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. ואם תאמר דבמשנה י\"ג פרק כ\"ד מכלים פי' הר\"ב דוילון מקבל טומאה לפי שהשמש מתעטף וכו' ומתחמם בו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו בו דאסור להנות ממנו. תירצו בתוספות דפרק קמא דביצה דף י\"ד דכיון דאמרינן [בפ\"ק דסוכה מוסכות על הארון] דכייף ליה מיכף עילויה דארון והוי אוהל הלכך יש לו תורת כלי ומטמא אף בולד הטומאה א\"נ כשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א\"כ יש תורת כלי עליהם ע\"כ. ולתירוץ בתרא ניחא טפי לפירוש הר\"ב במשנה דלקמן דמפרש לפרוכת בפרוכת האולם. ומשמע דהיינו נמי פרוכת דאיירינן ביה הכא. ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד ועוד דאנן פרוכת סתמא תנן ואמרינן ביומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ד) ובפ' שני דייני דף ק\"ו די\"ג פרוכות היו במקדש שני. ז' על ז' שערי העזרה ואחד על פתח האולם ואחד על פתח ההיכל ושתים לדביר ושתים כנגדן בעלייה וכתבה הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש ועלה כתב למתניתין דפרוכת שנטמאה וכו' ובכולהו פרוכת דלאו דדביר לא שייך תירוצא קמא: \n",
+ "נטמאת באב הטומאה. כ' הר\"ב כדאמר בפרק בתרא דעירובין. בגמרא דף ק\"ד ע\"ב: \n",
+ "על גג האיצטבא. עיין במשנה ד' פ\"ד דסוכה. [*ועיין במשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n"
+ ],
+ [
+ "עשרים וארבעה חוטין. כתב הר\"ב כדאיתא ביומא. פ\"ז דף ע\"א: \n",
+ "ארכה מ' ורחבה ך'. פי' הר\"ב כמדת פתח האולם כו' כדתנן במשנה ו' פרק ג' דמדות. ומיהו בפ\"ד משנה ו' תנן דגובהו של היכל נמי מ' אמה ובמשנה ז' דרחבו ך' ונמצא דרוחב קדשי קדשים ך' אמה וגבהו מ' אמה. ופי' שם הר\"ב והכי תנן ברפ\"ה דיומא דשתי פרוכות היו שם המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואם כן יש לפרש מתני' דבפרוכת הדביר מיירי ובפ\"ז דחולין דף צ' כתב רש\"י לפירוש הר\"ב שכך שמע וכתב דלו נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא ך' אמה וגובהו לגובהו מן העליה ועד הרצפה ובפירוש דמס' תמיד פ\"ב מפרש לה נמי שזה הפרוכת להבדיל בין ההיכל לקדשי קדשים כדכתיב (שמות כ\"ז) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קודש הקדשים וכדמוכח בתוספתא דבאותה פרוכת שפרוס שמה מיירי וחלל ההיכל כלומר גובהו היה מ' אמה כדמוכח במסכת מדות שגובה ההיכל מ' ורחבו ך' ע\"כ ואתי שפיר תירוצא קמא דתוס' דלעיל ואתי נמי שפיר דתנן ושתים עושין בכל שנה. לפי ששתים היו שם בדביר כדתנן ביומא כמו שכתבתי וכן הוא בפי' דמסכת תמיד וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהל' כלי המקדש ושתי פרוכת היו עושין בכל שנה להבדיל בין קדש לקדש הקדשים: \n",
+ "רבוא. הר\"ב כתב דיש ספרים שכתוב ריבות כלומר נערות בתולות וז\"ל הפי' דמסכת תמיד נערות שלא באו עדיין לכלל נדות מתעסקות בו שרוצים לעסוק בו בטהרה וכדאמרינן [בר\"פ שני דייני קז.] נשים האורגות בפרוכת כו': \n",
+ "מטבילין אותה. כתב הר\"ב כדאיתא במס' חגיגה משנה ב' פ\"ג: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בולד הטומאה. פי' הר\"ב כיון דטהור מדאורייתא כו' לאו כ\"ע סברי להו שהרי כלל זה מסר בידינו הרמב\"ם בפ\"י מהל' אבות הטומאות דהאוכלין יהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני. אלא ר' אליעזר הוא דס\"ל הכי. ולא קי\"ל כוותיה. ובירושלמי פליגי בר קפרא ורבי יוחנן. בר קפרא ס\"ל דבר תורה אב הטומאה. ולד הטומאה מדבריהם ור\"י אומר בין בזה בין בזה מדברי תורה: \n"
+ ],
+ [
+ "מחצי כבש ולמטה במזרח. וגירסת הר\"ב במערב וכן בשל מוספים גירסת הספר במערב וגירסת הר\"ב במזרח. ומצאנום לשתי הגירסאות בפ\"ה דסוכה בגמ' דף נ\"ד. דרש\"י גורס כגירסת הספר והכי מפרש דלהכי מסדרין איברי תמיד במזרח לסימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספים קודם לעולת התמיד. והתוספת כתבו דאין גירסת הספרים נכונה. אלא כך שנויה בשקלים אברי תמיד וכו' במערב ושל מוספים וכו' במזרח עכ\"ד. וכן היא גירסת המפרש למסכת תמיד ופירש בפרק רביעי דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו כמו שהוא שם בפ\"ב לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח ועיין טעם אחר בסמוך. וכתב גם כן טעם שהיו נותנים אותם למטה מחצי הכבש. ולא מחצי כבש ולמעלה. שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין האברים למזבח ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה. עד כאן. וכגירסתם זאת כתבה הרמב\"ם בפרק ששי מהלכות תמידין ומוספים. וכן בתחנה המיוסדת לאומרה באשמורת בוקרו של ער\"ה מיוסד אזי ים כבש ומלחום. אבל הר\"ב בסוף פרק ד' דתמיד כתב דביום שאין בו מוסף אברי תמיד במערב לצד השכינה אבל ביום שיש בו מוסף המוספים שהן חובת היום במערב ושל תמיד במזרח אפשר שהוא ז\"ל סובר לפי גירסת רש\"י דהיינו דוקא ביום שיש בו מוסף. והיינו נמי דבמשנה ד' פ\"ב דיומא פירש ג\"כ דנותנים במזרח לפי שהיא שנויה ביום הכפורים שיש בו מוסף ועיין לקמן: ",
+ "ושל ר\"ח נתנין מתחת כרכוב המזבח מלמטה. ה\"ג רש\"י במסכת סוכה ופירש של ר\"ח איברים של מוספי ר\"ח נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש שכל הכבש אורכו ל\"ב ואינו משפע ועולה אלא ט' אמות השש אמות מן הארץ לסובב והג' מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב עד כאן דבריו. דמן הסובב עד הקרנות רק ג' אמות כמפורש ריש פרק ג' דמדות. וגירסת הר\"ב על כרכוב המזבח מלמעלה וכן העתיקו התוספות דסוכה. וכך העתיק הרמב\"ם בפרק ו' מהלכות תמידין ומוספין. וכתב ניתנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים וכן הוא בירושלמי. איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. ונראה לי שזה מחזיק גירסת התוספות וסייעתם. דאי כגירסת רש\"י א\"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש. א\"כ הכי הוה ליה למקני נתנין בראש הכבש ומאי מתחת וכו' ומלמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון שראה רש\"י בגירסתו שלפניו נטה לפרש כרכוב על הסובב שסביב המזבח. והר\"ב אע\"פ שהיה לו גירסת התוס' והרמב\"ם החזיק בפירוש כרכוב כפירוש רש\"י. ואפשר שסובר דאיכא היכרא במאי דכולהו לא מנחי אלא מחצי כבש ולמטה והני מנחי מחציו ולמעלה. [*וזה שדקדק לומר מחציו ולמעלה] דהיינו כו' אף על פי דלשון זה אינו במשנה אלא שהוא מפרש דסגי בחציו ולמעלה. ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד אי מנחי על הסובב ניחא טפי שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית. אבל אי מנחי על מקום הילוך רגלי הכהנים אין כאן הולכה כלל אלא זריקה על המערכה בלבד. ולשתי הגירסאות טעמא דעבדינן שנוי בר\"ח מפורש בגמ' דסוכה ובירושלמי דהכא. לידע שהוקבע ר\"ח בזמנו ופירש רש\"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה [ע\"כ]: ",
+ "אבל מעשר דגן כו'. כתב הר\"ב דקדושת הארץ לא בטלה. כמו שמפורש במשנה ו' פרק ח' דעדיות. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים כתבתי טעם אחר על פי ספרי: ",
+ "ומעשר בהמה. כתב הר\"ב דבמסכת בכורות אמרו כו'. בריש פרק בתרא ושם אפרש בס\"ד: ",
+ "רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש. כתב הר\"ב דלפי' הרמב\"ם שפי' דקדש לבדק הבית קאמר לא אתברר טעמא דר\"ש. ואני למדתי טעמו מל' הרמב\"ם בפ\"ו מהל' ערכין שסיים ואמר אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. הנה מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהנים הם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבאו לידו והרי הם שלו יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ז' פ\"ח דערכין דמחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסקה הרמב\"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדק הבית. ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בעל מום והרי הוא לכהן. דשאני בכור דכשהוא תם הוי קדשים קלים. וילפינן במתניתין דהתם מכל חרם קדש קדשים לה' דחל על ק\"ק ועל קדשים קלים. הלכך אע\"פ שהוא בעל מום אין לחלק דהא משלחן גבוה קא זכו מה שאין כן בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: ",
+ "סליק מסכת שקלים "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שקלים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה שקלים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Shekalim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d23f50352dc76043569b6f9e7fec82f9689e715f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,330 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Shekalim",
+ "text": {
+ "Mishnah Shekalim, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם דשקלים סדר רבינו הקדוש אחר פסחים שכן נסדרו בתורה ע\"כ. ונ\"ל שר\"ל שפרשת שקלים בכי תשא קודם לפרשת המועדות שבפרשת אמור וזה הטעם ג\"כ ביומא שהקדים לסוכה כמ\"ש שם בס\"ד. אלא שהקדים שבת ועירובין מפני קדימתו במעלה וכו' ופסחים חואיל והיא סמוכה לשבת וגם מצזה ראשונה על ידי משה רבינו עליו השלום כמ\"ש שם בס\"ד [*והיא בפרשת בא הקדומה לכי תשא] ואף על פי דכתיב שלש רגלים תחוג לי בפרשת משפטים קודם לכי תשא הלך רבינו הקדוש אחר פרשת מועדות דאסור. ששם ביאר הכתוב השביתה ממלאכה והקרבת הקרבנות. ובספר יוחסין. בשם רב שרירא גאון דבתר פסחים תנינן שקלים שהוא מלפניו וכאחד מעניניו: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "השקלים. הם אותם שאמר הכתוב עליהם (שמות ל׳:י״ג) זה יתנו כל העובר על הפקודים וגו'. רמב\"ם: \n",
+ "ועל הכלאים. מה שכ' הר\"ב דכל תרי מילי דכל חד לחודיה שרי ונאסרו על ידי תערובות לא שייך בהו ביטול [*וכך מצאתי בתוספית פ\"ט דנדה דף ס\"א] ותמיה לי והרי בשר בחלב דכל חד לחודיה שרי והוא בנותן טעם כדתנן בגמרא פ\"ח דחולין ועוד תימה דמשנה שלימה היא בריש פ\"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע. ומלקיים. ומותרין באכילה. ומצאתי בפרק ו' דב\"ב [צ\"ד.] שכתב הרשב\"ם לאסור בהנאה כלאי זרעים. ודחו התוספות את דבריו מפרק כל הבשר בגמרא דף קט\"ו. דילפינן דכלאי זרעים מותרין באכילה מבהמה דהיוצא ממנה מותר מדאיצטריך לאסור כלאים לגבוה ש\"מ דלהדיוט שרי אף שדך כן [*וברוך ה' שראיתי קושיתי דמבשר בחלב בתוספות פרק אחרון דע\"ז [ס\"ה: ד\"ה הבגד] ותרצוה דשאני בשר בחלב דגלי קרא בהדיא דבטל כדאמרינן התם דרך בישול אסרה תורה ע\"כ ור\"ל כמו שפירש הר\"ן דרך בישול דאיכא נתינת טעם ע\"כ ואכתי קשיא לי דנילף מבשר בחלב וניחא לי דליכא למילף משום דחדוש הוא דלא נאסר בשר בחלב אלא דוקא במבושל ולא בכבוש וכי הא דכתב הרא\"ש בפרק ה' דעכו\"ם בההוא עכברא דנפל לגו חביתא וכו']: \n",
+ "בחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכין. פירש הר\"ב איידי וכו' כלומר להכי לא תנא דבארבעה עשר בו קורין שאר עיירות וכן כתבו התוספות בפרק קמא דמ\"ק דף ו' ומשום הכי לא הוצרך לפרש לעיל בכלאים דתני איידי דשקלים דמילתא דפשיטא הוא. אבל הכא דתני דין דמגילה ה\"א דהוה ליה למיתני נמי דבארבעה עשר בו קורין גם כן. משום הכי הוצרך לפרש דאיידי כו': \n",
+ "ועושים כל צרכי רבים. [פירש הר\"ב] כגון דיני ממונות כו'. בירושלמי. וכתב הרמב\"ם והכוונה כי כל מה שהיה מאלו הדברים תלוי ומסוגר ולא נתעסקו בו שמזרזין וממהרין להשלימו ולהגיעו לתכליתו מחצי חודש אדר. ע\"כ. דודאי מי שהיה זריז והקדים לעשות דנשכר והרי הוא משובח אלא הכי במי שהוא תלוי וכו' ובפרק ד' מהלכות סוטה כתב בחמשה עשר באדר נפנין בית דין על צרכי הרבים ובודקים על הראוייה לשתות להשקותה ועל הראויה לקנא לה ולהוציאה בלא כתובה ובכל זמן משקין את הסוטה וכתב הכ\"מ דמשמע ליה דהא קאמר ומשקין את הסוטה דהיינו לומר דבודקים על הראויה לשתות וכו' דאילו להשקותה לא היו מאחרים אותה עד חמשה עשר באדר אלא בכל יום היו משקין אותה וזה שאמר ובכל זמן משקין את הסוטות עד כאן אבל מלשונו שבפירושו אין נראה כן. אלא לזרוזי בלבד ועל ההשקאה עצמה נמי. וטעמא מסתבר הואיל ובהך זימנא מתעסקים בלאו הכי בתקון רחובות וציון הקברות ושאר דברים שהם צרכי רבים הלכך נפנין ג\"כ לעשות כל צרכי רבים הללו. וז\"ל הרמב\"ם בריש פרק ח' מה' ערכין בט\"ו באדר בית דין נפנין לחפש ולבדוק על צרכי צבור ועל עניני ההקדשות וכו' ופודים וכו' וגובים וכו' כדי שיהיה כל העם עתיד ליתן תרומת השקלים לחזק את בית אלהינו: \n",
+ "ויוצאים אף על הכלאים. האי אף קאי ארישא דמשמיעין על הכלאים ותני השתא דאעפ\"כ יוצאין גם כן וכמ\"ש הר\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "שיהו מפקירין. פירש הר\"ב דהפקר. בית דין הפקר. דכתיב (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא [לשלשת ימיש בעצת השרים והזקנים] יחרם [כל רכושו]. בירושלמי דהכא ובבלי ריש פרק עשירי דיבמות [פט:]: \n"
+ ],
+ [
+ "שלחנות. שלחן שם לשולחן שלפני השולחני שמקבל עליו וכך קורין החלפני שולחני בכל המשנה. רמב\"ם: \n",
+ "במדינה. פי' הר\"ב בירושלים וכן פירש רש\"י בריש פ\"ד דר\"ה. ושם כתב הר\"ב גם כן ב' הפירושים וכן ברפ\"ב דמכילתין אבל בפ\"ג דסוכה משנה י\"ב ומ\"ח פרק ו' דנזיר השמיט פירוש הרמב\"ם. ותנינא כוותיה דרש\"י ותנינא כוותיה דהרמב\"ם. כוותיה דרש\"י בסוטה פ\"ז משנה ו' ברכת כהנים כיצד במדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו' והדעת מכרעת דמקדש דוקא דאין סברא לומר דלענין נשיאות כפים חלוק ירושלים משאר עיירות. ותנינא כוותיה דהרמב\"ם בפ\"ג דמעשר שני משנה ד' פירות בירושלים ומעות במדינה. ולרש\"י יש לתרץ דשאני התם דפורט ירושלים בהדיא אבל היכא דתנן מדינה ולא הוציא ירושלים מן הכלל נשאר ירושלים בכלל מדינה: \n",
+ "למשכן. כלומר שמוציאין העבוט מביתו תרגום אם חבול תחבול (שמות כ״ב:כ״ה) אם משכנא תסב. הרמב\"ם. ומה שכתב מביתו כך כתב גם כן בפרק א' מהלכות שקלים שלוקחים בעל כרחו ואפילו כסותו ואין כאן משום בחוץ תעמוד דהכא מצות גבוה עליו משא\"כ פריעת ב\"ח אף על גב דנמי מצוה היא אין למדין ממנה למצות גבוה: \n",
+ "לוים. כתב הר\"ב לאפוקי ממ\"ד כו' דכתיב כל העובר וגומר עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "וקטנים. פירש הר\"ב אפילו הביא שתי שערות וכו' עיין מה שכתבתי במשנה דלקמן בס\"ד: \n",
+ "שוב אינו פוסק. כתב הרמב\"ם שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגיע ולא תפסוק עד כאן. ולדבריו נראה דאם מת אביו ועדיין הוא קטן דאין חיוב עליו דלא כהר\"ב וכ\"כ בפ\"א מהלכות שקלים עד שיגדיל ויתן על עצמו. ובאמת שלא ידעתי טעם לסברת הר\"ב דהיאך יוכל האב להעמיד חובה על הקטן [*דהא דהאיש מדיר את בנו בנזיר דתנן במשנה ו' פרק ד' דנזיר הלכה היא בנזיר כדפירש הר\"ב שם ועיין מ\"ש שם רפ\"ז] [וע' בשפ\"ג דסוטה מ\"ש שם] ואולי כשירש מאביו קאמר וס\"ל דחובה חל על הנכסים: \n",
+ "[*מפני דרכי שלום. פירש הר\"ב לפי שעבודת הקרבנות עליהם חולקים להם כבוד כו' דבירושלמי כיני מתניתין אין ממשכנין את הכהנים מפני דרך הכבוד אלא מיהת משמע דהירושלמי משנה הגירסא והר\"ב אינו משנה אלא פירושא קא מפרש. ונראה לי דהיינו דרכי שלום שאם לא נחלוק להם כבוד אתו לאנצויי ולפי שאין כאן דרכי שלום אלא א\"כ שנקדים מסברא שראוי לחלוק להם כבוד הלכך לא נשנה בפרק ה' דגיטין גבי הנהו דקתני התם דמפני דרכי שלום]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל כהן ששוקל אינו חוטא. פירש הר\"ב ואף על פי שאינו חייב לשקול כדמפרש טעמא בירושלמי דכתיב כל העובר על הפקודים כל דעבר על פיקודיא יתן וכדפירש הר\"ב במשנה דלעיל גבי לוים ואותו מ\"ד שזכר לעיל הוא ניהו בן בוכרי דהכא. וכך כתבו התוס' בפ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ\"א) דלבן בוכרי לוים פטורים כמו כהנים וכן נראה לשון רש\"י שם. וכתבו התוס' בפ\"ק דערכין דף ד' דה\"נ דמצי למימר כל לוי ששוקל אלא משום דלא מצי למימר שדורשין מקרא זה לעצמן. ע\"כ. וקצת דוחק לומר כן דבן בוכרי לא נקט לוי משום בר פלוגתיה. ועיין משנה ב' פרק ט' (דערכין) [דעירובין] ופרק ד' דביצה משנה ו'. ומ\"ש הר\"ב לפי שהוא מוסר מחצית השקל לצבור לגמרי. עיין משנה א' פרק ד' דמכילתין: \n",
+ "כל כהן שאינו שוקל חוטא. כתב הר\"ב וקרא דכל העובר כו' כל העובר בים סוף וכו' על הפקודים בין אותן שנמנו לבדן כו' כ\"כ התוספות בפרק הקומץ רבה והרי בני אהרן התפקדו אף על גב דלא כתיב בהו לשון פקידה כמו גבי ישראל ולוים מכל מקום נמנו באותו פקידה כדכתיב (במדבר ג׳:ב׳) ואלה שמות בני אהרן. ועוד דהא אמרן דכהנים ולוים בחדא מחתא נינהו. והא דהוצרך לומר דעובר בים סוף וכן הוא בירושלמי משום דאותן שנמנו לבדן לא שייך בהו העברה שלא עברו לפני משה אלא היה הולך ועומד על הפתח כמ\"ש רש\"י בפירוש החומש ועובר בימא ר\"ל לרבות כל שעבר בים כלומר אף שבט לוי אף על גב דכמה תינוקות נולדו אחר העברת הים לא בא אלא לרבות שבט שעבר ג\"כ. כ\"כ בעל יפה מראה. ולדברי הר\"ב שכתב יתן תרומת ה' משמע דקרא תניין דכתיב ביה הכי דריש ליה לתרומת הקרבנות דאלת\"ה הוה ליה למימר יתנו כדכתיב בקרא קמא. אלא דס\"ל דקמא מיירי באדנים ותנין בקרבנות והיינו טעמא דכ' במשנה דלעיל דאינו שוקל עד בן עשרים שכ\"כ בהך קרא מבן עשרים שנה ומעלה אבל לא ידעתי מי הכריחו לכך דמתניתין דתנן קטנים מסתבר דעד בן י\"ג שנה הוא ככל קטנים דעלמא. וכ\"פ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו. והרמב\"ן בפירוש החומש. וכן בהדיא בירושלמי ולפי זה קרא תניין בתרומת אדנים וקרא קמא דלא כתיב ביה מבן כ' מיירי בתרומת הקרבנות. ואולי דעת הר\"ב לפרש קרא קמא באדנים. משום דתרומת אדנים קדמה בזמן לתרומת הקרבנות. אבל לא ידעתי האיך יפרש הירושלמי. ומ\"ש הרמב\"ם לפיכך אם רצו לתת שקליהן מותר כמו שהעיד עליו בן בוכרי. יש לתמוה דכיון דלר\"י בן זכאי חייבין מאי האי דקאמר לפיכך אם רצו כו' כבן בוכרי. ובחבורו כתב דחייבין אלא שאין ממשכנין כמתניתין דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל נדרים ונדבות מקבלים מידם. כן הוא בס\"א וזוהי גירסת הר\"ב. אבל גירסת הרמב\"ם נראה דלא גרס אבל ולפיכך כתב דמכותים מקבלין חטאות ואשמות. וה\"ג וחטאות ואשמות נדרים ונדבות מקבלין מידן. [*וכ' הרמב\"ם וז\"ל ולפיכך מקבלין מהן חטאות ואשמות. לפי שהוא כיון שנתכוין בכפרה אולי ישוב]: \n",
+ "זה הכלל. נראה דלאתויי כל הנך דמרבינן בברייתא שהביא הר\"ב וסתמא דמתניתין דהכא כסתם [*פרק ה' דמנחות משנה ג' וה' וריש פרק ו'] דתנן בהו מנחת גוים והרמב\"ם שפסק דאין מקבלין אלא עולה בלבד כר\"ע דפליג. וטעמיה דלא פסק כסתם כתב בכסף משנה בפ\"ג מהלכות מעשה הקרבנות משום דרב הונא לא סבר כוותיה. ע\"כ. דאמר התם ריש פרק ז' דמנחות [עג:] שלמי גוי עולות ויליף לה מקרא דיליף ליה רבי עקיבא: \n",
+ "כל שאין נידר ונידב. פי' למזבח אע\"ג שנידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש וכו' וכן נראה בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "קלבון. פירש הר\"ב דבר קל וכו'. להכריע ביניהם. כלומר כמ\"ש הרמב\"ם קולבון מה שיש בין ערך השקל ובין מחצית השקל. שחציי השקלים הכל צריכין כדי שיתן כל אחד ואחד חצי שקל שהוא חייב. לפיכך כשהיה אדם הולך אצל שולחני ומצרף שקל בשני חצאין יתן לו תוספת על השקל. ע\"כ בפירושו וחבורו רפ\"ג מהלכות שקלים. אבל הוא לא הזכיר לשון הכרע. ובפירש\"י דסוף בכורות כתב. קלבון הכרע וי\"א חלוף שאין ב' חצאי סלע יוצאין בסלע בלא חילוף מועט ע\"כ. משמע דפי' דהכרע היינו הכרע ותוספת בעלמא כעין וחייב להכריע בסוף פ\"ו דב\"ב. וכ\"כ בספ\"ק דחולין לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. וכן לשון הר\"ב שם ובמשנה ג' פ\"ט דבכורות וכאן ארכביה אתרי רכשי. [*וכמה הוא הקלבון במשנה סוף פרקין]: \n",
+ "אבל לא כהנים. כיון שאין ממשכנים אותם. כ\"מ פ\"ג מה' שקלים ונ\"א ל\"ג כהנים ואינה עקרית. דהא תנן השוקל ע\"י כהן פטור. אם לא שנאמר דל\"ג נמי. ואפשר לדקדק כן מל' הר\"ב שכתב השוקל ע\"י אשה. ואי איתא דגרס ע\"י כהן ה\"ל לכתוב השוקל ע\"י כהן. דלמה דלג אלא דל\"ג ליה. אבל לא מצאתי נוסחא זו בספר: \n",
+ "[*השוקל ע\"י כהן. עיין במשנה דלקמן]: \n",
+ "ואם שקל ע\"י וע\"י חברו חייב בקלבון אחד. פי' הר\"ב דסבר הנותן מחצית השקל כו' פטור. ורישא דתנן ואלו שחייבין כו' היינו כשבאין שנים ונותנין שקל שלם ומציעתא השוקל על ידי כהן כו' היינו נמי כששוקל על ידו וע\"י כהן. וכן פי' הרמב\"ם: \n",
+ "הנותן סלע ונוטל שקל. כתב הר\"ב זקל האמור כאן הוא מחצית השקל. וטעם זה מפני שהעם קורין שקלים לחצי הסלעים שהיו שוקלין בכל שנה. ושקל של משה קוראין סלע כתרגומו. רמב\"ן בפי' החומש [*ועיין במז' פ\"ח דברכות [צ\"ל דבכורות]]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*השוקל ע\"י עני. פי' הר\"ב בשביל עני. ועיין במסכת יומא פ\"ג משנה ד']: \n",
+ "האחין והשותפין. גירסת הר\"ב האחין השותפין וכן גי' הספר בספ\"ק דחולין ומשנה ג' [*פ\"ט] דבכורות. ומ\"מ אין למחוק לפי שגי' הרמב\"ם היא והשותפין וה\"ג בחולין ובבכורות לפירושו. וה\"פ האחין שחלקו בכספים שהניח אביהן וכן השותפין שנשתתפו בממון וערבו הממון ועדיין הוא בעין חייבין בקלבון ופטורים ממעשר בהמה כגון שנשתתפו בבהמות לפטמן אבל אם נשאו ונתנו בממון ומכרו ולקחו עד שיהא הממון שבידם כאילו הוא דבר נולד אחר השותפות פטורין מן הקלבון. וכן מה שירשו בעצמן לפי שאין אחד מהן מכיר חלקו. וחייבין במעשר בהמה: \n",
+ "פטורין ממעשר בהמה. כתב הר\"ב דדרשינן כו' ואף על גבי דבבכור כתיב. עיין בפירושו למשנה ג' פרק ט' דבכורות: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "שופרות. פירש הר\"ב כעין שופר שפיו צר וכו'. ועיין רפ\"ו: \n",
+ "כך היו שופרות במדינה. פירוש שתי שופרות לתקלין חדתין ולתקלין עתיקין דתנן במשנה ה' פ\"ו. הרמב\"ם פ\"ב מהלכות שקלים. [*ולא ידע הכ\"מ מקומו איה. ונ\"ל דאפשר דדייק משופרות יתירא שכלום היה חסרה המשנה אילו שנאה כך היו במדינה אלא לומר ששתי שופרות היו בכל עיר ועיר לפירוש הרמב\"ם ואי נמי בירושלים חוץ למקדש לפירוש הר\"ב אך אין זה מדרך הרמב\"ם לחדש דין מתוך איזה דקדוק שבמשנה אלא מעתיקה כמות שהיא או כותב עלה ויראה לי כו' ותו קשיא דבירושלמי מתניתין בתקלין חדתין אבל בתקלין עתיקין לא בדא ותני כן עתיקין במקדש אין עתיקין במדינה ע\"כ. ומפני כן לבי אומר לי שהגירסא שבירושלמי ה\"ל להרמב\"ם כאשר כתב בחבורו]: \n",
+ "במדינה. עי' מ\"ג פ\"ק: \n",
+ "אם נתרמה כו'. [כתב הר\"ב שהיו רגילים לתרום מהקופות] עיין ספ\"ג: \n",
+ "נשבעין. כתב הר\"ב ואע\"ג דאין נשבעין להקדשות כדתנן בפ\"ד דב\"מ מ\"ט ובמ\"ה פ\"ו דשבועות ושם פי' הר\"ב: \n",
+ "אלו ואלו שקלים. ואין עולין לשנה הבאה אלא הראשונים יפלו לשקלי השנה. והאחרונים יפלו לשקלי שנה שעברה. כדאמר ר' בירושלמי ופליגי אמוראי. חד אמר הראשונים הן אותן שנגנבו או שאבדו. וחד אמר הראשונים הם שהגיעו ליד הגזבר תחלה והרי הן דומין במקצת למפריש מעות לחטאתו ואבדו והפריש מעות אחרים תחתיהם דמ\"ג פ\"ד דתמורה דיביא מאלו ואלו. והמותר יפלו לנדבה. והכא א\"ל יביא מאלו ואלו דאין מביאין אלא ממעורב מכל שקלי ישראל הלכך עדיף לחלקן בין חדתין ועתיקין. ורישא דמיא למשנה ב' דהתם למפריש מעות לחטאת ואבדו והקריב חטאת תחתיהן דילכו לים המלח. והתם משום דאי הויא חטאת הויא מתה משא\"כ בשאר קרבנות: \n"
+ ],
+ [
+ "מעל. פי' הר\"ב שנהנה כו' שהיו ממשכנין אותו. אבל זה שעשה המצוה לא מיקרי הנייה. דמצות לאו ליהנות נתנו. כ\"כ הרמב\"ם: \n",
+ "ממעות הקדש. פי' הר\"ב שהוקדשו לבדק הבית. דאילו מעות שהופרשו לקדשי מזבח לא פסיקא ליה. דהא תנן במ\"ב פרק ג' דמעילה דמפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין דראוין לשלמים. ואין מועלין בקדשים קלים עד שיזרק דם. בפ\"ק דמעילה. ומ\"ש וכסבור שהם של חולין משום דשוגג במעילה מפורש בקרא בפ' ויקרא. אבל הזיד במעילה לא אתפרש בהדיא בקרא כמ\"ש הרמב\"ם בריש ה' מעילה: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אלו לחטאת כו'. מפורש במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "וחטאת אין לה קצבה. פירש הר\"ב אם ירצה יביא חטאת במעה כסף ולהלן בד\"ה אעפ\"י כו' שזה מביא בסלע כו'. ולשון הרמב\"ם בפירושו והחטאת קונים אותו בדינר כו' וידוע שהדינר ו' מעה כסף]: \n",
+ "היו שוקלים דרכונות. פירש הר\"ב והוא שוה שני סלעים וכ\"כ הרמב\"ם. וקרא דכתיב בעזרא ב'*) י' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו. ללחם המערכת וגו'. דרשוהו בירושלמי דפרקין שאדם חייב באחריות שקלו ג' פעמים בשנה ועוד דרשות אחרות. ובבבלי פרק קמא דב\"ב [ד\"ט] דאין פוחתין לצדקה בשנה פחות משלישית השקל. והרמב\"ן בפירוש החומש מוקי לקרא דעזרא במצות שקלים כמשמעו. וכתב שבימי עזרא הוסיפו עליהם והיה שלישית השקל עשר גרה. ולדבריו דרכון סלע ומחצה. או שאותה שבימי עזרא לא הוזכרה במשנה. וזה דוחק: \n"
+ ],
+ [
+ "מיתריהן נדבה. כתב הר\"ב כמדרשו של יהוידע. לקמן תנן ליה בסוף פרק ששי: \n",
+ "[*מותר נזירים. פירש הר\"ב אם גבו מעות לקרבנות נזירים ונ\"ל דר\"ל לסתם נזירים. דאילו לנזירים ידועים מה לי לרבים. מה לי ליחיד. ולהוי כמותר עני ושבוי ואינך דלקמן: \n",
+ "רבי נתן אומר מותר המת בונין לו נפש על קברו. ולא פירש אם יש עוד מותר אי סבירא ליה כת\"ק או כר\"מ. ומצאתי בירושלמי תני בשם רבי נתן מותר המת יבנה לו נפש על קברו. ויעשה לו זילוף על גבי מטתו. ע\"כ. ונ\"ל דלזילוף אין שיעור ויכול לעשותו בממון הרבה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בשלשה פרקים כו'. כתב הר\"ב לפי שהרחוקים לא הביאו וכו' אבל כנסום בעיירותיהם בראש חדש ניסן כדאיתא בפ\"ק. ומיהו אפילו לא שקלו כלל יש להן חלק בקרבנות. כדפירש הר\"ב בסוף פרקין: \n",
+ "תורמין. דקדוק המלה כתבתי בריש מסכת תרומות בס\"ד: \n",
+ "בפרוס הפסח. פי' הר\"ב ט\"ו יום קודם ויש לפרש ויום החג בכלל אלו הט\"ו. אבל בפרוס החג יחול בא' בתשרי ואי אפשר לתרום כמו שאי אפשר לעשר כדלקמן במתניתין. ולפיכך כתב הרמב\"ם ובראש חדש תשרי קודם יום טוב או אחריו. וכתב בכ\"מ דס\"ל דהקדימוהו דתנן לאו דוקא ע\"כ. ומיהו נוכל לפרש דט\"ו יום קודם החג ממש ויהיה יום אחרון של אדר ול\"ה לספירת העומר ויום אחרון של אלול. וכן כתב הרמב\"ם לענין מעשר בפ\"ז מהלכות בכורות וזה ממה שצ\"ע עליו שבהלכות בכורות מפרש יום ט\"ו ואין יום החג בכלל ובשקלים מפרש בראש חדש ניסן ובר\"ח תשרי קודם י\"ט או אחריו כו'. ואי איתא דס\"ל דאין יום החג בכלל ור\"ח דנקט לאו דוקא אע\"ג דזה בעצמו דוחק. אפ\"ה. אי הכי לא היה צריך לפרש כלל. או אחריו: \n",
+ "[*החג. עיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ק דר\"ה]: \n",
+ "והן גרנות למעשר בהמה. פירש הר\"ב אבל קודם הפרק מותר לאכול כו' דמצוה בעלמא הוא לעשר בהמותיו דהעשירי קדש מאחר שקרא עליה שם. אבל הרשות בידו לאכלו בלא מעשר. לשון רש\"י בסוף בכורות. ומ\"ש אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד דמעשרן. וכתבו התוספות ואע\"ג דלפני הזמן יכול לעשר ולשחוט ולמכור. כיון שקבעו חכמים זמן דרך הוא להמתין עד הזמן ולעשר הכל יחד. ע\"כ. ומ\"ש ניחא ליה כו' בדבר שאין חסר לו כלום. קשה קצת דהא ודאי חסר ליה האמורים שמקטירין על המזבח דבחולין הותרו לכל מלאכה. [*כל שכן האליה ויותרת הכבד דראוי אף לאכילה]. ובגמרא ליתא אלא ניחא ליה דליתעבד מצוה בממוניה. ויש לפרש בדבר שאין חסר בו כולי האי: \n"
+ ],
+ [
+ "של שלש שלש סאין. כתב הר\"ב שהרמב\"ם כתב שממלאים שלש קופות גדולות של כ\"ז סאין וכו' ובחנם דחק לומר כן [ע\"כ] ואני אומר לא בחנם אלא על פי הירושלמי אמר כן דהכי איתא התם רבי זעירא שאל את רבי יאשיה כמה הוא שיעורן של שלש קופות אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש תני ג' קופות של ג' ג' סאין של כ\"ז סאין. ופי' הוא דשלש קופות דעליהן שאלו כמה הוא שעורן. על כרחך לאו אלו הנזכרים במשנה הן. דהא שעורן מפורש במשנה. אלא שלש קופות אחרות היו מלבד אלו ועליהן שאל. והשיב ילמד סתום מן המפורש דכיון דהני דמפורשין מחזיקין כל אחד ג' סאין ושלש פעמים תורמין הרי כ\"ז סאין הלכך ודאי שלש קופות הראשונות מחזיקין כל כך שיוכלו לתרום מכולם כל הג\"פ. ועיין בסוף פרקין. ולהרמב\"ם תורמים את הלשכה דמתניתין על נטילת ממון מן הקופות הגדולות אומר כן. וכן פירש במשנה דלעיל. [*ועיין במשנה ד'] ובתוספות דפ\"ב דקדושין דף נ\"ד לא הזכירו אלא שלש קופות בלבד כפשטא דמתניתין וכפירוש הר\"ב: \n",
+ "וכתוב בהן אל\"ף בי\"ת גימ\"ל. פירש הר\"ב לידע איזה נתרמה תחלה. וממנה היו קונים כו' שמצוה בראשון. כלומר שהראשון משובח. וכדאיתא במגילה בגמרא דף כ\"א ע\"ב: \n",
+ "ולא במנעל ולא בסנדל. בגמרא פרק י\"ב דיבמות דף ק\"ב מייתי לה ומסיים בה לפי שאין נכנסין במנעל וסנדל לעזרה. [כדתנן סוף ברכות] ופירש\"י כתיב (ישעיהו א׳:י״ב) מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי: \n",
+ "ואומר ומצא חן וגו'. מאי ואומר. ועוד דיהודה ועוד לקרא. ונראה לי דאי מקרא דמרע\"ה הוי אמינא דדרך עצה טובה הוא דקאמר לבני גד ולבני ראובן. ואנן שצריך תנן. ואילו אינו אלא עצה טובה הל\"ל שראוי. ת\"ש ומצא וגו' שהוא לשון צווי. ואיכא נמי קרא שלישי והוא מוקדם לשל שהע\"ה ביהושע (כ\"ב) אלהים ה' [הוא] יודע וישראל הוא ידע. ובירושלמי הביאו ונראה לי דמתניתין לא הביאו לפי דאין ללמוד ממנו כלל אלא שבני גד וראובן הוצרכו בעל כרחם לברר דבריהם לפני בני ישראל כדי שיחדלו מלעלות עליהם לצבא כאשר אמרו. והירושלמי לא הביאו אלא לומר דמצינו כן בתורה. בנביאים. ובכתובים. והא דקאמר בירושלמי איזהו חמור שבכולם והייתם נקיים. היינו דאפילו נקיון בעלמא קאמר. שהוא פחות ממצא חן ושכל טוב: \n"
+ ],
+ [
+ "[*שלש פעמים. פירש הר\"ב וכן דרך לשון חכמים ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה י' פ\"ג דפרה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שמא ישכח ויתרום כו'. לא קאי אדסמיך ליה לא היה מחפה אלא ארישא קאי ומחפה בקטבלאות כדפירש הר\"ב אבל לפירש הרמב\"ם קאי אדסמיך ליה לא היה מחפה. שהוא מפרש על פי דרכו שהיו שם עוד שלשה קופות גדולות ששם כנסו בתחלה בכל א' ט' סאין כדלעיל. וקאמר התנא דכשתורם השלש קופות קטנות תורם הקטנה הא' מהגדולה הא' ומחפה הגדולה ותורם הקטנה הב' מהב' הגדולה וגם היא מחפה ותורם הקטנה הג' מהגדולה הג' ולא היה מחפה כדי שתהיה ניכרת שבה סיים ויתחיל ממנה בתחילה בפעם שנייה כשיכנס קודם עצרת ולא יתרום בתחילה בפעם ההיא מאותה שתרם כבר בתחלה בפעם הראשונה. וכתב בחבורו שבעצרת מתחיל בשלישית. ומסיים בשניה ואינו מחפה אותה שנמצא כשתורם בחג שמתחיל בה ונמצא שתרם א' ב' ג' הקטנות מכל אחד מן הגדולות: \n",
+ "לשם א\"י וכו'. וכתב הר\"ב ומ\"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל על הגבוי ועל העתיד לגבות ופי' על הגבוי על שיש בלשכה ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה ועל העתיד וכו'. רמב\"ם ספ\"ב מה\"ש: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכל קרבנות הצבור. כתב הר\"ב לאתויי קטורת. ועיין משנה ה' פרק שביעי: \n",
+ "שומרי ספיחים. הקשו התוספות בסוף יבמות דף קכ\"ב דהא דבר השמור אסור [כדתנן בפרק ט' דשביעית]. ואין להקריב למזבח אלא דבר המותר לישראל [כדאיתא בגמרא פרק אלו עוברין] [*וכתבתיו במשנה ו' פרק י' דמנחות וריש פרק ז' דחולין)] ותרצו שלא שומרין אותו אלא מונעין רגלי בהמה משם ומודיעים לבני אדם שהם לצורך ע\"כ. [*ופירוש ספיחים כתבתי במשנה ה' ע\"ב דכלאים]: \n",
+ "נוטלין שכרן וכו'. פירש הר\"ב דצורך קרבן כקרבן. ועיין משנה ה': \n",
+ "מתנדב שומר חנם. פירש הר\"ב ואע\"ג דקנה אותם מן ההפקר כששמרם חנם והביאם וכו'. ויש להקשות דיתנדב לשמור ושלוחי בית דין יביאום והשתא לא קנה להם מעולם. ואפשר דסבירא ליה להר\"ב כלישנא דבגמרא בסוף ב\"מ [ד' קי\"ח] דהבטה בהפקר קניא ואפי' לסוגיא דריש ב\"מ שדקדקו שם התוספות דהא דההבטה קניא היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן ע\"כ. ס\"ל להר\"ב שא\"א לשומר שלא יעשה מעשה כל דהו. ור\"י ס\"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה ולפיכך קרבן יחיד משתנה. וחכמים ס\"ל דחיישינן כו'. והתו' בב\"ק פ\"ג דף כ\"ט ע\"ב כתבו בד\"ה כשהפכה למטה מג' אין ראיה מכאן דהגבהה בפחות מג' קניא דהפקר שאני דהבטה קני משמע נמי דס\"ל כהך לישנא וא\"ת ומ\"ש הכא דחיישינן שמא לא ימסרם יפה משקלים דמקבלין מנשים ועבדים וקטנים דתנן במשנה ה' פ\"ק ולא חיישינן כו'. ואפשר דשאני שקלים שאין גופן קרב וכשמשתנין שיקנו בהן דבר הקרב נשתנה נמי לשל צבור. מיהו לשון הר\"ב דלעיל שם דבעינן שימסרו יפה יפה. וא\"כ כולה מלתא בדידהו תליא. ר\"ל באותן המוסרים. ואפשר לחלק בע\"א דהכא דעומר ושתי הלחם אחת בשנה איכא למיחש שלא ימסרו יפה אלא נוח להם שיקריבו משלהם שכן פירש\"י הטעם בגמ' דבבא מציעא. אבל שקלים דלקרבנות דכולה שתא. ליכא למימר נוח להם כו'. ואתא שפיר נמי ללישנא בתרא דב\"מ דהבטה בהפקר לא קניא. ולאותו לשון טעמייהו דרבנן שתקנו שכר כדי שיהיה קול ולא יבואו בעלי זרוע ליטול משם וכשמוחלין נמצא שיש לשומרין אותן מעות בתרומה ואין לצבור חלק בהן. ולפי זה אין לחלק משום שאין גופן קרב. והרמב\"ם בחבורו כתב כהך לישנא. וכן פסק בהבטה דלא קניא בהפקר בסוף פ\"ב מהלכות נדרים אף ע\"ג דבפירושו פירש כהר\"ב. גם הרא\"ש פסק כלישנא בתרא. ואף ע\"ג דכתב בפרק המניח דברי התוספות. ונ\"ל לפרש דהכי קאמרי התוספות דהפקר שאני דהא איכא לישנא דס\"ל דהבטה קנייא. ובירושלמי פריך מעצי המערכה דמשנה ה' פרק ד' דתענית דיחידים מתנדבים [ותנן נמי סוף פ\"ו דמכילתין האומר הרי [עלי] [עצים וכו'] ומשני דר' יוסי הוא. א\"נ ד\"ה היא דכי פליגי בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כולי עלמא מודו שהוא משתנה מקרבן יחיד לשל צבור: \n"
+ ],
+ [
+ "כבש פרה. עיין משנה ו' פ\"ג דפרה וכבש שעיר עיין [*במשנה ד' פרק ו' דיומא. ועיין] בפירוש הר\"ב משנה ז' דמנחות פי\"א: \n",
+ "ולשון שבין קרניו. דאסמכינהו אקרא כמ\"ש בפ\"ד דיומא בס\"ד ואיכא לספוקי בלשון שבשעיר הנעשה בפנים כדתנן התם ובלשון שקושרין בפתחו של היכל כדתנן התם ספ\"ו: \n",
+ "וחומת העיר וכו'. באין משירי הלשכה. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ה דנדרים: \n"
+ ],
+ [
+ "אין משתכרין בשל הקדש. פי' הר\"ב שאין עניות כו' הכי איתא בפרק שני דייני דף ק\"ו ע\"ב. ועיין עוד טעם אחר בסוף פ\"י דערכין ע\"פ הירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "לקיץ המזבח. פי' הר\"ב כמו שדרך בני אדם כו'. וז\"ל הרמב\"ם וקיץ שם לימו' חמה [מל'] בקיץ ובחורף [יהיה] ופירות*) הקיץ ר\"ל התאנים והענבים ששוטחין ומייבשין אותן ואוכלין כו': \n",
+ "מותר תרומה לכלי שרת. כתב הר\"ב מקרא דריש ליה דכתיב ואת שאר וכו' ואיזהו כסף שיש לו שיריים הוי אומר זו תרומת הלשכה. ואע\"ג דאיכא שירי הלשכה עצמה ואימא אותן שיריים. משני לה בגמ' דפרק שני דייני דדריש ה' דהכסף כסף הראשון. כלומר שנתרם ולוקח ראשון מה יהיה שאר ממנו יהיה לכלי שרת ולעיל מהך פריך בגמרא דהא כתיב במלכים (ב' יב) אך לא יעשה בית ה' ספות וגו' כי לעושי המלאכה יתנוהו. קשו קראי אהדדי ל\"ק כאן שגבו לבדק הבית והותירו. לב ב\"ד מתנה עליהן לעשות מהמותר כלי שרת. כאן שגבו ולא הותירו: \n",
+ "מותר נסכים. פירש הר\"ב גזברי ההקדש היו ממציאין כו' ואם קבל עליו כו' כדתנן בסוף פרקין. וע\"ש. ואין זה משתכר בשל הקדש. אלא שההקדש קרוב לשכר ואין לו הפסד. והראב\"ד כתב בפ\"ז מה' כלי המקדש. ואע\"פ שאמרו אין משתכרין בשל הקדש. ה\"מ פירות שהוא כעין גנות והוא דרך עניות. אבל נסכים שהן צרכי צבור לוקחין ואם הותירו מוכרין ליחידים: \n"
+ ],
+ [
+ "מותר הקטורת כו'. פירש הר\"ב להקטירה. כלומר כדי להקטירה כו' ול' רש\"י להכשירה בפ\"ק דשבועות דף י' ע\"ב. ומ\"ש הר\"ב שהיתה נעשית שס\"ח מנים צא וחשוב בסדר פטום הקטורת. וברייתא היא פ\"ק דכריתות דף ו'. ופירש הרמב\"ם בריש כריתות דהלכה למשה מסיני הם משקל הסממנים. ומ\"ש הר\"ב דבכל שנה פשוטה היה מותר. ואף על פי שהיו צריכין למלאות מהן לשנים מעוברות מכל מקום צריכין היו לחדש בר\"ח ניסן כדי שיהיו מתרומה חדשה. תוספות פ\"ק דשבועות: \n",
+ "מפרישין ממנה שכר האומנים. פירש הר\"ב [*ומזכין המעות כי'] והרי הן חולין. דבלא חולין א\"א לפדותה ממעות תרומה החדשה. שאין הקדש מתחלל על הקדש כ\"כ רש\"י בשבועות לעיל מהך מתניתין דמייתי התם. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שאין הקדש כו' דב\"ד מתנה כו' הכי איתא בגמרא דשבועות. ובריש פרקין פירש טעם אחר: \n",
+ "ומחללין אותה על שכר האומנין. פי' על המעות שהופרשו לשכר האומנים ובנ\"א גרס בהדיא מעות האומנין [*וכן היא הגירסא שלנו לקמן במשנה ו']: \n",
+ "ולוקחין אותה מתרומה חדשה. וכתבו התוספות וא\"ת למה לי כולי האי. יתנו הקטורת מתחלה לאומנין בשכרן. ומיהו לבן עזאי דלקמן דאמר אין הקדש מתחלל על המלאכה ניחא. ואפילו לרבי עקיבא נמי דאמר [הקדש] מתחלל על המלאכה ה\"מ בקטורת דיחיד כגון במקדיש נכסיו כו' כדלקמן אבל בקטורת של צבור החמירו טפי א\"נ הכא איירי בשכר פטום אומני הקטרת של שנה חדשה וצריך לתן להם מתרומה חדשה ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "המקדיש נכסיו והיו בהם כו'. וה\"ה למקדיש הדברים עצמן כמ\"ש במשנה ב' פ\"ה דנזיר: \n",
+ "והיו בהן דברים ראויין לקרבנות צבור. פירש הר\"ב כגון קטרת או יינות שמנים וסלתות. ותימה דבמשנה ח' תנן לשיש בהן יינות שמנים כו' שימכרו כו'. ובגמרא פ\"ק דכריתות דף ו' מייתי למתני' דהכא ואמרינן מאי נינהו. אי בהמה תנא לה [במשנה ז'] אי יינות שמנים וסלתות [עיין במשנה ח' ומ\"ש שם בס\"ד] תני לה. ומסיק בסממני הקטרת דאי קטרת עצמה לא נעשית בחוץ. ובמותר הקטרת שניתן לאומן בשכר ולא הספיקו ללקחו ממנו עד שהקדישה לא מוקים לה משום דל\"ג במשנתינו. וחוזרין ולוקחין אותה מתרומה חדשה. אבל לגי' הספרים נוכל לפרש מותר הקטרת. וכן בירושלמי מוקי למתניתין במותר הקטורת. ובכ\"מ פ\"ה מה' ערכין נשמט מראה מקום על מתניתין דהכא. וגמ' פ\"ק דכריתות: \n",
+ "אמר לו בן עזאי וכו' כתב הר\"ב והלכה כבן עזאי. וז\"ל הרמב\"ם ומאמר בן עזאי שוה למאמר הנקדם בקטרת. ולפיכך אני אומר הלכה כבן עזאי עכ\"ל. דאל\"ה הא קי\"ל הלכה כר\"ע מחברו. אבל לדברי התוס' דלעיל אין לפסוק כבן עזאי מהאי טעמא: \n",
+ "וחוזרין ולוקחין כו'. אתיא ככ\"ע [*וכן ה\"נ ואם לאו כו' כדלעיל. אלא שהמשנה קיצרה]: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "יינות שמנים ועופות. ול' הר\"ב יינות שמנים וסלתות והכי איתא בגמ' פרק קמא דכריתות דף ו' [*אלא שהר\"ב כתב גם כן ועופות וכן] הרמב\"ם כתב יינות שמנים סלתות ועופות וכ\"כ בפ\"ה מהל' ערכין [*ועי' מ\"ש במשנה ו' בס\"ד]: \n",
+ "רבי אלעזר. ה\"ג הר\"ב ר' אלעזר בלא יו\"ד וכתב בכ\"מ שהוא ר\"א בן שמוע: \n"
+ ],
+ [
+ "משערין. פי' הר\"ב פוסקין שער. וכתב הרמב\"ם שהוא מלה עברית. כמו שער בנפשו. [משלי כ\"ג ז'] וענינו שנותנין שעור לאותו דבר: \n",
+ "המקבל עליו. פי' הר\"ב הגזברים היו מקדימים מעות לחנוני והיה החנוני מקבל עליו וכו'. עיין בפרק דלקמן במשנה ד': \n",
+ "לספק. לשון הרמב\"ם וענין לספק שימכור לנו כדי צרכינו וספוק הוא השלמת הצורך תרגום ומצא להם היספקון להון. ועברי ממש אם ישפק עפר שומרון (מלכים א כ׳:י׳) במלאת שפקו (איוב כ׳:כ״ב) ואם הוא בשי\"ן: \n",
+ "סלתות. פירש הר\"ב יינות שמנים וסלתות ותנא חדא נקט. אי נמי לפי שהסולת עיקר והשמן טפל שהוא נבלל בתוך הסלת. וכן יין נמי טפל לאכילה הלכך נקראו כולם בשם סלתות ע\"ד מאמרם כל סעודה נקרא ע\"ש הלחם. ועיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "עמדו משלש יספק מארבע. עיין מ\"ש במשנה ד': \n",
+ "משלש ועמדו מד' יספק מד'. פירש הר\"ב דלא גרע מהדיוט דלא קני אלא במשיכה. ואכתי קשיא אמאי יספק מד' דתינח שהגזברין אינם מחוייבין לקבל ממנו מג' לפי שלא משכו אבל שיהא מחוייב לספק בד' לאו טעמא קאמר אלא נראה שכך הוא תנאי ב\"ד שיהא מחויב לספק בד' כפי השער ושלא יצטרכו הגזברין לטרוח ולילך למוכרים אחרים והיינו נמי טעמא דאחריות ההתלעה והחימוץ על המספק ואפילו משך הגזבר כמ\"ש הר\"ב לקמן ויש ראיה מספ\"ז דתנאי ב\"ד הוא ע\"ש בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ואם החמיץ יין וכו'. עיין מ\"ש בריש דמאי בס\"ד ולא ידעתי למה לא זכרה הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש כי שם מקומה וגם לא ראיתיה בשום מקום מחבורו. ובפירושו ספ\"ז דמכילתין כתבה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אלו הן הממונים וכו'. פירש הר\"ב [*דהנך גברי דחשיב לא בזמן אחד היו אלא] החסידים והכשרים שבכל דור הוא מונה שא\"א שאלו הנזכרים שהיו ממונים בכל זמן הבית. דבכל דור ודור היו משתנים הממונים ועיין בספ\"ג דיומא. [*אבל מ\"ש הר\"ב דלא בזמן אחד היו שכן לשון הירושלמי חד אמר כשירי דור ודור הוא מונה וסברא בעלמא הוא. שמכיון שמונה כל הכשרים שכמעט נמנע הוא לומר שכל היותר כשרים היו הכל בדור אחד] יכתב עוד ורבותי פירשו כו' [*אפשר שנתכוין לבעלי התוספות דמסכתא מנחות פרק רבי ישמעאל סוף (מנחות דף ס\"ד) אדת\"ר כשצרו מלכות בית חשמונאי זה על זה כו' א\"ל מרדכי כו' דפירש רש\"י מרדכי שהיה בימי אחשורוש. וכתבו התוספות דתימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראים הממונים על שמו לפי שאינם [ממנים] אלא בקיאים בעלי שכל ומדע עכ\"ל ולמד הרב לומר כן על כולם. ויש לתמוה שאף שכתב פירוש הירושלמי תפס ג\"כ פירוש רבותיו. ולמה לא תפס ג\"כ לאידך פירוש דבירושלמי דחד אמר מי שהיה באותו דור מנה מה שבדורו. ועוד הסברא הפשוטה היא נוטה כך יותר משני הפירושים האלו דמסתמא המונה מונה אותם שבדורו]: \n",
+ "על הנסכים. הר\"ב כתב הסלתות והיינו הך כמ\"ש בס\"פ דלעיל. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ז מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים היינו על היין והסולת. וזה שלא כתב שמן לפי שהשמן נבלל בסלת כמ\"ש בלול בשמן. וכך עשה ברפ\"ב מהלכות מעשה הקרבנות שכתב היין והסלת שמביאין עם הקרבן הם הנקראים נסכים והסלת לבדה נקראת מנחת נסכים ולא הזכיר שמן וז\"ל בהקדמתו למסכת מנחות והדבר הנקרא מנחת נסכים הוא סולת בלול בשמן זית. והנסכים הוא היין שמקריבין עם העולה אי השלמים ג\"כ והוא מה שנאמר ויין לנסך ולפעמים קוראין לכל ר\"ל הסולת בלול והיין נסכים דרך העברה בשמות לפי שאין היין בלא סלת ולא סלת בלא יין. וכולן תכסיסי קרבן ר\"ל העולה והשלמים ע\"כ ועיין [*משנה ה' פ\"ז דלקמן וכן] משנה ד' פ\"ט דמנחות: \n",
+ "[*שהיה פותח בדברים ודורשן. כדמפרש בגמרא פרק ר' ישמעאל דמסכת מנחות דף ס\"ד דהוה עובדא בתלת נשים דאייתו ג' קינין חדא אמרה לזיבתי וחדא אמרה לימתי וחדא אמרה לעונתי סבור מינה זיבתה זיבה ממש וכו' וכלומר דכולהו חדא חטאת וחדא עולה. א\"ל מרדכי שמא בזוב סיכנה*) [שהיתה שופע' דם יותר ונסתכנה למות ונדבה להביא עולת נדבה] שמא בים סיכנה שמא בעינה סיכנה בדוק ואשכח. ומ\"ש הר\"ב שהיה בולל כו' מפרש התם כאותו ששנינו שם שהביאו מעין סוכר ומגנות [צ\"ל ומגגות] צריפין דאילו דידע ע' לשון כולהו סנהדרין נמי ידעי ע' לשון]: \n",
+ "בן בבי על הפקיע. פי' הר\"ב להלקות הכהנים והלוים כו' והרצועה שמלקין בה נקראת פקיעה. ולכך נקראת פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה יותר. ופקיעה לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים [היו] מפקיעין לשון קריעה. כ\"פ רש\"י בפ\"ב דיומא דף כ\"ג. ואיתא התם אמר אביי מריש ה\"א הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן מבלאי וכו' כיון דשמענא ולא עוד אלא שלוקה וכו' אמינא מאי פקיע נגדא. וכיון דבגמרא דידן דחי לה לפירוש דבירושלמי יש לתמוה על הר\"ב שהביאו אחר שפירש פרושא דגמ' דידן. ואולי מפני שראה שהשיג הראב\"ד בפ\"ז מהלכות כלי המקדש והקשה על שלא מנה הרמב\"ם הממונה על הפתילות ס\"ל הר\"ב דקסבר הראב\"ד דאביי ה\"ק מריש ה\"א כהירושלמי כיון דשמענא אמינא וכו' כלומר ואיכא למימר הכי וכמסתפק בפי' הוא אומר כן וזוהי השגתו של הראב\"ד דכיון דאביי לא הכריע בפי' פקיע מאי היא. ה\"ל להרמב\"ם לכתוב ב' הפירושים. [ומ\"ש הר\"ב להלקות הכהנים והלוים לא דק דלא מצינו להא אלא גבי לוים במשנה ב' פ\"ק דמדות]: \n",
+ "על הצלצל. פי' הר\"ב כלי שיר [*כו' צימבל\"ו בלע\"ז וכן כתב במשנה ג' פרק ו' דתמיד וע\"ש גם] עיין במשנה ה' פ\"ב דערכין: \n",
+ "הוגרס בן לוי על השיר. פי' השיר שבפה רמב\"ם פ\"ז מהלכות כלי המקדש. וביומא. סוף פרק ג' קורהו הגרוס ושם פירש\"י בן לוי כלומר מן הלוים: \n",
+ "[*ופנחס על המלבוש. והר\"ב העתיק המלביש. וכן בסדר המשנה שבירושלמי ופנחס המלביש]: \n"
+ ],
+ [
+ "אין פוחתין מג' גזברים ומז' אמרכלין. וכתב הר\"ב דאיכא נמי ב' קתילוקין וכולהו יליף בירושלמי מן הכתוב שבד\"ה ב' ל\"א ויחיאל ועזזיהו ונחת [גיזברין] ועשהאל וירימות ויוזבד ואליאל ויסמכיהו ומחת ובניהו [מרכולין] פקידים מיד כונניהו ושמעי אחיו [קתילוקין] במפקד יחזקיהו המלך ועזריהו נגיד בית האלהים ופירש ביפה מראה דאע\"ג דבקרא לא נזכר כמה מהם הגזברים ומי מהן המרכולין הא פשיטא דהגזברים ג' שהרי הגזברים ממונים על דבר שבממון ואם כן בעינן ג' כדתנן בסוף פאה הלכך פסקיה לקרא דג' מינייהו הם הגזברין והשאר הם המרכולין והם ז' ובמנוי הקתילוק לא אתפרש אלא דבירושלמי איתא המלך וכהן גדול כשהוא חותם הגזבר חותם ונותנו לאמרכל אמרכל חותם ונותנו לקתליק קתילוקין חותם ונותנו לכ\"ג כ\"ג חותם ונותנו למלך כו' ובערוך כתב ממונה על האוצרות אבל רש\"י בסוף הוריות פירש כן על הגזבר ונראה דודאי כולן ממונים על האוצרות אלא שזה למעלה מזה. והקתילוק שהוא למעלה מהאמרכל לא היה לו שום טורח כי אם לחתום כמו המלך וכ\"ג ומחשיבות הכ\"ג שלא ימסור לו האמרכל לחתום אלא ע\"י חשוב ממנו והוא הקתילוק ולשון הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות כלי המקדש. ועוד ממנין קתילוקין להיות לסגן כמו הסגן לכ\"ג: \n",
+ "גזברין. פי' הר\"ב והם פודים הערכים כו' כן לשון התוספתא וכלומר פודים את הנפדה מהן ומוציאין אותם הדברים הראוים להן להוציאן. הרמב\"ם בחבורו שם. ועיין סוף פ\"ח דערכין: \n",
+ "חוץ מבן אחיה כו'. ותימא דפתחיה שעל הקינין ונחוניא חופר שיחין ג\"כ בדבר שבממון היו ויחידים הם: \n"
+ ],
+ [
+ "וארמית כתוב עליהן. לפי שהחותמות היו נותנין לכל הבא מן העם הצריך בן עזאי שיהא כתוב עליהן ארמית שרוב דבורן בלשון ארמית היה כמ\"ש הר\"ב. וכדי שהלוקח החותם ידע מה לוקח ואף ע\"פ שאין כאן חשד שיתן לו חותם פחות ממה שנתן מעות מכל מקום אולי בטעות יתן כך ועל ידי זה שיכול הלוקח לקרות החותם לא יבא לכלל טעות. אבל במשנה ב' פ\"ג לא פליג בן עזאי משום דסימני הקופות לא נמסר אלא לממונים על כך והם היו מגדולי וחשובי העם והיו מכירין בלשון הקדש ואף רבי ישמעאל דס\"ל יונית היה כתוב עליהן לא מפני שכולם מגדולם ועד קטנם היו מורגלין בכך. אלא שהיו רגילין בו כמו בלשון הקדש. והר\"ב כתב לעיל היו רגילין ביונית ולא כתב שרוב דבורם כו' כמו שכתב בכאן. אלא טעמא דרגילין היו בו כמו שהיו רגילים בלשון הקדש. וכך כתב הרמב\"ם ברפ\"ב דמגילה דלשון יוני היה מובן אצלם מפני שהם פירשו את התורה בלשון יון לתלמי המלך ונתפרסמה אצלם אותה העתקה עד שהיתה אצלם אותו הלשון כמו לשונם ועיין משנה ה' פרק דלקמן: \n",
+ "זכר. פירש הר\"ב איל כו' והכי קרי ליה במשנה ד' פ\"ג דר\"ה*): \n",
+ "גדי משמש עם נסכי הצאן גדולים וקטנים. ר\"ל עזים מן הצאן כדכתיב בפרשת ויקרא ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים או מן העזים [*וכן עוד בפרשת נסכים שבסדר שלח לך] קאמר תנא דשוים בנסכיהם גדולים וקטנים וכן בכבשה בין גדולה וקטנה אבל בכבש דוקא בן שנתו דאילו גדול נסכי איל מביא והיינו דתנן חוץ מן האילים ולפי דחותם גדי מרובה משל זכר וכולל יותר וכמו שכולל חותם עגל הלכך בפירושא מפרש לה התנא קודם זכר ובהזכרתו לשמות החותמות הקדים זכר לפי שהוא גדול יותר מגדי: \n",
+ "חוטא משמש עם נסכי ג' בהמות. שנסכיהם ג' עשרונות בלול בט' לוגין כו' וג' רביעית ההין יין כדתנן במשנה ו' פ\"ט דמנחות וע\"ש. והר\"ב קיצר וסמך שילמוד סתום מן המפורש. ומ\"ש הר\"ב דלת\"ק נותנין למצורע עני חותם גדי וכ\"כ הרמב\"ם הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דלמתן בהונות [ושיריו נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים. כמ\"ש הרמב\"ם בספ\"ד מהלכות מחוסרי כפרה. ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש] מאין היה מביאו. והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי. ע\"כ. נראה דלבן עזאי קאמר דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג. אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש: \n"
+ ],
+ [
+ "בא לו אצל אחיה שהוא ממונה על הנסכים. פירש הר\"ב שהיה ממונה לקנות נסכים וא\"כ הוא ניהו החנוני שמקבל עליו לספק וכו' דכ' הר\"ב בסוף פרק דלעיל. וז\"ש הרמב\"ם בכאן דלזה המותר דהכא רמזו בפרק הנקדם באמרו מותר נסכים והיינו התם במשנה ד' כמ\"ש הר\"ב בפירושו. וכ\"כ גם כן בפרק ז' מהלכות כלי המקדש דזה שעל הנסכים הוא שמוכר הנסכים. ואי נמי י\"ל דז\"ש הר\"ב לעיל חנוני היינו שסובר כפירוש הראב\"ד דסבירא ליה דזה שעל הנסכים גזברות בעלמא הוא. והוא מתנה עם בעל הבית דהיינו החנוני לקבל עליו לספק וכו'. וכן נראה לשון הר\"ב בפירושו אשעל הקינין שכתב כלשון הראב\"ד ולא כל' הרמב\"ם שהוא שפוסקים עמו שימכור הקינים לקרבנות וכו' דאילו להראב\"ד זה שעל הקינים מקבל המעות ופוסק עם בעל הבית שיספק וכו'. ועיין סוף פרק ז' בפי' הר\"ב. והשתא ז\"ש בכאן שהוא ממונה לקנות וכו' רוצה לומר שיקנה מחנוני שמקבל עליו וכו' שזכרו לעיל. ולפי זה המותר דתנן הכא לאו אותו שזכר בפירוש משנה ד' פרק דלעיל אלא כשהותירו אמרינן דלמא זה שנתן מעות נתן יותר ממה שהיה צריך ליתן ונתכוין שיהא להקדש. ומ\"מ ודאי שדין זה המותר הוא בכלל מותר נסכים דתנן התם אף ע\"ג שלא הזכירו הר\"ב בפירושו שם: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני הרמאין. פירש הר\"ב שמא מצא חותם שנפל מחברו וכו' ועוד יש לחוש וכו'. שני הפירושים כתב הרמב\"ם אבל בחבורו פרק הנ\"ל לא כתב אלא האחרון. וכתב בכ\"מ דפירוש ראשון אינו נכון כל כך משום דאם כן למה להם לכתוב שם היום יכתבו שם בעליו ודי. ע\"כ. דלתרי יוסף בן שמעון לא חיישינן. כדמוכח במשנה ג' פרק ג' דגיטין. עיין במשנה ג' פרק בתרא דבבא בתרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לשכת חשאים. פי' הר\"ב שהיו נותנים בסתר וכו' וכדמתרגמינן קול דממה [דקה] (מלכים א י״ט:י״ב) קל דמשבחין בחשאי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*ששם הארון נגנז. ויראה לי דאינך שלא השתחוו היתירה משום דסבירא להו דארון גלה לבבל. וכדדייקינן בגמרא דיומא פ\"ה ממשנה ב' דהתם]: \n"
+ ],
+ [
+ "שהיה מתעסק כו'. לשון הר\"ב מתליע את העצים כו' [*כלומר בודק העצים המתולעים ומשליכם] ובעל מום כו' מדלא אמר עובד. רמב\"ם. ועיין פ\"ב דמדות: \n",
+ "וראה הרצפה שהיא משונה. כתב הר\"ב והבין שנסתלקה משם והוחזרה וכפי' רש\"י ביומא פרק ה' דף נ\"ד ומוקים התם דבבית שני היה וכן הסברא ולא תנן בסוף תענית אלא ונחרשה העיר ועוד אפילו אם נאמר שהבית גם בכלל זה אפש' שלא היה אלא בשניה וכן בגמ' אההוא מתניתין תניא כשחרב [*נ\"ל שצ\"ל כשחרש] טורנוסרופס הרשע את ההיכל כו' וכן הרמב\"ם בפ\"ה [מה' תענית ה\"ב] לא כתב אלא שחרש טורנוסרופס ההיכל ואת סביביו לקיים ציון שדה תחרש (ירמיהו כ״ו:י״ח) וכן במזמור קל\"ז נאמר על אדום האומרים ערו ערו עד היסוד בה ועיין בגמרא תענית דף כ\"ט: \n"
+ ],
+ [
+ "כנגד י\"ג שערים. שהיו משתחוים ומודים על נוי הבנין כ\"כ הר\"ר שמעיה בספ\"ב דמדות: \n",
+ "שער העליון. לא אתפרש מה היה משמש: \n",
+ "שער הדלק. מ\"ש הר\"ב הוא שער לשכת העץ שהיתה בדרום העזרה א\"א לכוונו שהרי בר\"פ כתב בעצמו שלשכת העץ במקצוע מזרחית צפונית ועוד שאלו השערים בעזרת ישראל ולעיל פי' דהלשכה בעזרת נשים וכפירושו דלעיל תנן בפרק ב' דמדות [ד' לשכות] היו בע\"נ כו' מזרחית צפונית היא היתה לשכת העצים כו' ובפרק קמא דמדות כתב הר\"ב שער הדלק על שם שהיו מכניסין דרך שם עצים של מערכה הדולקים על המזבח נקרא שער הדלק [*וכדמסיים הכא]: \n",
+ "שער הבכורות. פי' הר\"ב שמכניסים שם הבכורות הנשחטים בדרום פי' אף בדרום עיין פ\"ה דזבחים [*ומ\"ש במשנה ד' פרק קמא דמדות]: \n",
+ "שער נשים. פירש הר\"ב שבו הנשים נכנסות כו' ועיין במשנה ה' פ\"ק דסוטה: \n",
+ "ושתי פשפשין היו לו. [*פי' הר\"ב שערים קטנים בתוך השערים הגדולים וז\"ל הרמב\"ם פשפשין דלתות קטנות שעושים בבתים הגדולים בעצם דלתות השערים הגדולים כדי שיהיו נוחין לפתוח בכל עת שירצו עכ\"ל] ומ\"ש הר\"ב ואף על גב דגם לשער בית המוקד היה לו פשפש וכו' דשער בית המוקד הוא אחד משערי הצפון דרבנן קחשבי להו מהנך שלשה דס\"ל דבצפון בפרק קמא דמדות ולא פליגי אאבא יוסי אלא דמחסרי ליה חד בצפון וכן בדרום מחסרי שער העליון ואינך ניקבו בשמותן ובסידרן אבל בצפון מחסרי חד ושינו בשמותן שקראום ניצוץ וקרבן ומוקד. ועוד דהתוס' כתבו בפ' שני דייני דף ק\"ו דלכולי עלמא היו י\"ג שערים וז' היו גדולים וששה היו קטנים ובהא פליגי. דאבא יוסי סבירא ליה דכיון דבין כולם היו השערים י\"ג הלכך כנגדם היו הי\"ג השתחויות. ורבנן ס\"ל דכיון דהגדולים לא היו י\"ג לא היו השלש עשרה השתחויות כנגד השערים אלא כנגד הי\"ג פרצות ועיין בסוטה: \n",
+ "ושנים במערב שלא היה להם שם. וכתב בעל כפתור ופרח בפרק ו' שעל שער האולם ושער ההיכל הוא דקאמר שזולתם שהזכיר יש להם שם על ידי מעשה שנעשה בהם ואלו השתים כלומר שער האולם ושער ההיכל לא היה שם על ידי מעשה שלא נעשו אלא לכניסה ויציאה ע\"כ. ועוד כתב פירוש אחר ודחהו אבל דבריו הללו ג\"כ אינם נראים כלל דהאיך אפשר לומר שיהיו שער האולם וההיכל בכלל שערי העזרה. ועוד הרי שער העליון גם כן זה שמו לא נקרא על שם שום מעשה אלא על שם מקומו. ואם כן אלו ב' השערים לפי דבריו יקראו בשמם על שם מקורם. ועוד לרבנן אמאי קא ממעטי אלו שני השערים. ואפשר לומר משום טעמא דכתיבנן דס\"ל שאינם בכלל העזרה אבל להתוספות דלעיל שכתבו דבמנינא כולי עלמא לא פליגי. וכן במספר הגדולים והרי אלו ב' השערים גדולים היו כאשר נשנו במסכת מדות פרק ב' ופ\"ג ופ\"ד. אלא נראה לי דאלו ב' השערים בכותל מערבי של העזרה המקפת בית המקדש היו וקטנים היו ולא היו משמשין כלום אלא לעת הצורך הגדול כגון מפני האויבים וכיוצא בזה וטעמא שלא היו משמשין כלום לפי שמעוטו של העזרה היה במערב כדתנן בפ\"ב דמדות ותנן התם מקום שהיה רוב מדתו שם היה רוב תשמישו ויחזקאל הנביא לא ראה שום שער במערב ופירש הר\"י אברבנאל ב' טעמים אחרים האחד לפי שלא יכנסו אלא כנגד ההיכל להשתחות ולראות שם. וזה אינו במערב. והשני שהבא אל המזרח ישתחוה בהכנסו נכחו ואם יבא במערב ישתחוה במזרח נגד השמש והשם יתברך ירחיקם מתועבות העובדי כוכבים ומזלות ע\"כ. והארכתי עוד בספר צורת הבית שחברתי על בניינא דיחזקאל בס\"ד בסימן י\"ב. [*ואף על פי שראיתי ביוסיפון לרומיים בספר המלחמות ספר חמישי פרק י\"ד שכתב שלא היה שער כלל למערב כי אם חומה סתומה לגמרי. ע\"כ. ומכיון שבבנינא דיחזקל לא היו שערים במערב ובהרבה דברים בנו בבית שני מעין בנין של יחזקאל כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"א מהלכות בית הבחירה היה קרוב לשמוע להיוסיפון אלא שאין לנו לזוז מקבלת חכמי המשנה]: \n"
+ ],
+ [
+ "שעליהן מדיחין את הקרבים. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ג' פרק בתרא דמדות: \n",
+ "על של שיש נותנין לחם הפנים בכניסתו. פי' הר\"ב אחר שנאפה עד שיסדרוהו כו' ולפי ששהו זמן רב שאין אפייתן דוחה שבת כדסתם תנא בספי\"א דמנחות. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות תמידין הלכך לא עשאו של כסף אע\"פ שאין עניות כו' היינו נמי טעמא כדי שלא יתעפש [*וכמ\"ש] במנחות פי\"א משנה ז' [ועל מה שפירש הר\"ב שם] שמיד שהניחו על של שיש הסירו והביאו לפנים וכו' יש להקשות עליו כמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "שמעלין וכו'. בפירש\"י במגילה ר\"פ בני העיר. תוספתא. מעלין בקדש דכתיב (שמות מ׳:י״ח) ויקם משה את המשכן בצלאל עשה ומשה שהיה גדול הימנו הקימו. ולא מורידין. דכתיב (במדבר י\"ו) את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' כיון שהוקדשו הוקדשו. ע\"כ. ופי' הר\"ב אין מורידין אותו להניחו בשל כסף כלומר ולכך לא עשאו השלחן השני שבאולם משל כסף ויהיו השנים שבאולם כמו אותן שבכבש האחד של שיש והאחד של כסף: \n"
+ ],
+ [
+ "וכתוב עליהן תקלין חדתין וכו'. כטעמו של בן עזאי במשנה ג' פרק דלעיל והכא כ\"ע סבירא להו דארמית כתוב עליהן כדי שכל הבא לתת מעות שידע להיכן יטילנו. אבל לעיל ת\"ק סובר דהממונה נאמן שיתן לו חותם הראוי לו ולמטעי לא חיישינן: \n",
+ "זהב לכפורת. כתב הר\"ב כלומר לכלי שרת שהמזרקות נקראו כפורי וכו'. לפי שהכהן מקנח וכו' כמאן דמכפר ידיה בגלימא דחבריה. רש\"י בעזרא א' ודברי הימים א' כ\"ח ות\"י על אכלה ומחתה את פיה [במשלי ל'] אכלה ומכפרה פומהא: \n",
+ "ששה לנדבה. פירש הר\"ב מותר חטאת ומותר כו' וכולן לנדבה. כדתנן טעמא במתניתין דלקמן. וכתב רש\"י בסוף מנחות דף ק\"ח וז\"ל ואשם סתם היינו אשם גזילות. אשם מעילות. ולא מערב מותר דידיה בהדי חטאת. ואשם נזיר ומצורע לא מערב בהדי אשם סתם דזה בן שתי שנים. ואילו בן שנה. ואשם מצורע לא מערב בהדי אשם נזיר. דאשם נזיר בא להכשירו לנזירות טהורה. ואין נותנין מדמו לבהונות ואין טעון נסכים. ואשם מצורע נותנין מדמו לבהונות וטעון נסכים ובא להתירו במחנה. ע\"כ. ובמותר קינין אין צריך טעם דהן עופות ואלו בהמות. ומ\"ש באשם סתם מסתבר דלא אתא אלא לאפוקי דנזיר ומצורע אבל דשפחה חרופה ואשם תלוי נמי מותרן לשופר שכתוב עליו מותר אשם. ומאי דקשיא ממותר חטאת דלנדבה ממשנה ח' פ\"ו דכריתות מפורש שם בס\"ד. ומה שכתב הר\"ב דששי נדבה סתם אע\"ג דבגמרא דמנחות אין גם אחד מהנהו אמוראי דלימא הכי. דברי הר\"ב כהרמב\"ם. וכבר הקשה עליו בכ\"מ פ\"ב מהלכות שקלים מהירושלמי וכתב דבתוספתא מכוון כדבריו. ונראה. שבירושלמי יש ט\"ס עכ\"ד. ואילו זכר הכ\"מ דברי הבבלי לא היה אומר שהירושלמי הוא ט\"ס. אלא נ\"ל דהרמב\"ם תופס עיקר התוספתא לפי שהיא ברייתא. והני לישנא דבגמרא אמוראי קאמרי להו: \n",
+ "[*אשתקד פירשתיו במשנה ג' פ\"ו דב\"ב]: \n",
+ "וחכמים אומרים קינין אחד חטאת וכו'. פירש הר\"ב דסברי דבשופר של קינין משימים דמי קיני חובה וכו' ואין הפרש ביניהן בין תורים או בני יונה. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "משני גזירים. פי' הר\"ב אבל הרוצה להביא אפי' עץ אחד יביא. ירושלמי מתניתין אמרה כן שזה קרבן בפני עצמו. וזה קרבן בפני עצמו. דתנן [יומא פ\"ב] ושנים בידם שני גזירים. [*ועיין במשנה ג' וד' פרק י\"ג דמנחות]: \n",
+ "ואומר כסף חטאת וכסף אשם [וגו'] לכהנים יהיו. כתב הר\"ב וא\"א לומר דכסף שקדש וכו' יהנו ממנו הכהנים. אלא על כרחך ה\"ק יעשו ממנו דבר כו' והיינו עולות וכו' דאין לומר שיביאו חטאות ואשמות עצמן. כלומר שימכרו לצרכי חטאות ואשמות והוו נמי לכהנים שנהנים בבשרם שאוכלים. דאם כן מאי לכהנים לחטאות ואשם יהיו מבעי ליה וליכא למטעי דה\"א דבכסף חטאת גופיה ולא במותר מיירי. דאי הכי מאי למימרא. ומדלא קאמר לחטאת יאשם במאי איירי אלא בעולה דעורה לכהנים דלא מסתבר ודאי דקאמר לכהנים יהיו כולה. הואיל ותחלת הקדש הכסף למזבח נמי כדכתב הר\"ב וא\"א לומר כו' והא דכתיב לא יובא בית ה' כלומר לבדק הבית:\n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "קרוב לשקלים יפלו לשקלים. כתב הר\"ב והאומר ורב וקרוב וכו' דרוב נמי דאורייתא דכתיב (שמות כ״ג:ב׳) אחרי רבים להטות והתם דאמר קרא והעיר הקרובה בדליכא דנפישא מינה. ולרובא דעלמא נמי ליכא למיחש כגון שיושבת בין ההרים דאין דרך רוצחים לבא ממקומות אחרים לכאן. גמ' פ\"ב דב\"ב ד' כ\"ג. ועיין במשנה ד' פ\"ק דביצה: \n",
+ "[*מחצה על מחצה יפלו לגוזלי עולה. מ\"ש הר\"ב בשם הירושלמי דב\"ד הממונים כו' עיין בסוף פרקין מה שכתבתי שם בד\"ה ועל הקינין: \n",
+ "אחר הקרוב להקל. ואצ\"ל להחמיר. ובסדר המשנה דירושלמי ל\"ג להקל. וכן הובאה שם בגמרא]: \n"
+ ],
+ [
+ "לפני סוחרי בהמה. ר\"ל בירושלים. רמב\"ם: \n",
+ "לעולם מעשר. כתב הר\"ב לפי שעולי רגלים כו' ומניחין אותן לקרוביהן כו' לאכול אותן כו' פי' רש\"י פ\"ק דפסחים ד' ז' בטובת הנאה ונימוקו עמו דהא קי\"ל מתנה כמכר לענין מעשר שני ואסור. ועיין בריש מסכת מעשר שני. והרמב\"ם כתב לפי שבני אדם עולין שם במעות מעשר שני לקנות בהן בהמות על הרוב. ומ\"ש הר\"ב שהרי כמה אנשים לוקחים מתגר אחד. וז\"ל התוס' שם דכמה בני אדם עומדים על בהמה אחת לקנות: \n",
+ "בהר הבית חולין. וא\"ת לפי' הראשון שפירש הר\"ב בסוף ברכות דאפונדתו אזור חלול שנותנין בו מעות ותנן שלא יכנס בו להר הבית וא\"כ מסתמא של הקדש הן ונפלו מן המביאים שקליהם ללשכה. כבר כתבו בתוס' בב\"מ ד' כ\"ו [ובפסחים דף ז'] דאין אסור ליכנס אלא במעות הצרורים לו בסדינו דנראה שנושא אותם לסחורה וגנאי הוא ובענין זה אפי' של הקדש אסור. אבל בידו אפי' הם של חולין מותר ליכנס. ע\"כ. וא\"ת אכתי נימא דשל תרומת הלשכה הן כבר כתב הרמב\"ם ע\"פ הירושלמי דחזקה דאין כהן מוציא מעות מתרומת הלשכה עד שהוא מחללן על הבהמה וכל מה שיפול ממנו *) חולין הוא מה שאחר כך הוציאוהו מן הלשכה: \n"
+ ],
+ [
+ "וחתיכות חטאות. הר\"ב כתב ג\"כ אשמות. לפי שדין אכילת שניהם שוים כדתנן בפרק איזהו מקומן: \n",
+ "זה וזה תעובר צורתו. מ\"ש הר\"ב לפי שנפסלו בהיסח הדעת ואסורים באכילה ואם הוא עולה [*א\"צ לזה שהוא כולו כליל לאישים כדתנן באיזהו מקומן. ואם הוא חטאת] נפסלו בלאו הכי שמא לנו. [*והרמב\"ם לא כתב אלא מפני חשש שמא עבר זמנו וכתב עוד] ומיהו נ\"מ לאם עבר אדם ואכלו. אם אכל מה שנמצא בירושלים אינו חייב כלום לפי שהוא שלמים. ואם אכל כהן החתיכות הנמצאות בעזרה אינו חייב כלום. עד כאן: \n",
+ "תעובר צורתו. מ\"ש הר\"ב ועבור צורתו דשלמים היינו עד יום שלישי. כלומר אף ע\"פ שהשלמים אסורים באכילה מתחלת ליל ג' כמ\"ש במשנה ז' פרק חמישי דזבחים. עבור צורתו אינו אלא ביום ג' כדיליף בזבחים דף נ\"ו מדכתיב (ויקרא ז׳:י״ז) ביום השלישי באש ישרף. ביום אתה שורפו. ואי אתה שורפו בלילה: \n",
+ "חתיכות מותרות. כתב הר\"ב אבל בעיר שיש בה נכרים אפילו חתיכות אסורים. ומסתברא דאפילו מיעוט נכרים קאמר. וכן כתב הרמב\"ם בפירושו דאפילו נכרי. ויהיב טעמא כי העיקר אצלנו. בשר שנתעלם מן העין אסור. עד כאן. ורב אמר הכי בפרק גיד הנשה ולהחמיר קאמר ולא מדין המשנה. ומשום הכי לא אזלינן בתר רובא כבכולהו דמתניתין. ומיהו קשיא לי דלרב אפי' אין כאן נכרי אלא הניחו במקום שעופו' או שרצים יכולים להביא אחרת במקומה אסור. וכמבואר בדברי הרמב\"ם עצמו בפ\"ח מהלכות מאכלות אסורו'. וצריך עיון. [*ועוד דבמ\"ט פ\"ב דמכשירין כתב הר\"ב דאין הלכה כרב]: \n"
+ ],
+ [
+ "זכרים עולות. ודלמא זבחי שלמים הן והאיך מקריב האברים ומסיק דממתין לה עד שתומם ומייתי שתי בהמות ומתנה. ודלמא תודה היא. דמייתי נמי תודה. והא בעיא לחם דמייתי נמי לחם. ודלמא אשם הוא אשם בן שתי שנים ואשתכח בן שנה. ודלמא אשם מצורע הוא. אשם נזיר הוא. לא שכיחי. ודלמא פסח הוא. פסח בזמנו מזהיר זהירי ביה. ושלא בזמנו שלמים הוא. ודלמא בכור ומעשר הוא למאי הלכתא למיכלינהו במומן. הכי נמי במומן מתאכלי. גמרא פרק שני דקדושין ד' נ\"ה: \n",
+ "נקבות זבחי שלמים. דלמא תודה היא דמייתי תודה. והא בעי לחם. דמייתי נמי לחם. ודלמא חטאת היא. חטאת בת שנתה ואשתכח בת שתי שנים. ודלמא חטאת שעברה שנתה. לא שכיח. אשתכח בת שנתה מאי אמר אביי בת שנתה כחטאת ודאי כונסה לכיפה והיא מתה מאליה. גמרא שם. ופסקה הרמב\"ם בפרק ו' מהלכות פסולי המוקדשים ועיין שם: \n",
+ "רבי יהודה אומר הראוי לפסחים פסחים. כתב הר\"ב והמוצאו מותר לו להקריבו לפסחו ואם יבא בעליו אחר כך יתן לו דמיו. ואין להשהותה אצלו עד שיבא דהוי דבר שאין עושה ואוכל דימכר כדתנן במשנה ז' פ\"ב דב\"מ ובקדשים אי אפשר להמכר: \n"
+ ],
+ [
+ "נסכיה. פי' הר\"ב שלשה עשרונים וכו' והה\"נ השמן והיין הראוי להן [*ועיין מה שכתבתי ברפ\"ה]: \n",
+ "משל צבור. ובכל מקום שאומר משל צבור הכוונה בו שיביא מתרומת הלשכה רמב\"ם. סוף פרקין. וכן כתב הר\"ב לקמן גבי קינין ורש\"י פרק ד' דמנחות לענין חביתין וכתב בכ\"מ בפרק ד' מהלכות שקלים לפי שאלו בכלל מה ששנינו בריש פרק ד' שכל קרבנות צבור באין מתרומת הלשכה: \n"
+ ],
+ [
+ "וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש\"י פרק ד' דמנחות דף נ\"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ\"כ רש\"י פרק ג' דמנחות דף כ\"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא\"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש\"י בפרק ד' לכך צ\"ל דז\"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]: \n",
+ "נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס\"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ\"ש במשנה ה' ריש פ\"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע\"ג: \n",
+ "ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא\"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב\"ם בפ\"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד\"ה ר' יהודה]: \n",
+ "וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש\"י במנחות דף נ\"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך: \n",
+ "[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ\"א]: \n",
+ "ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר\"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה\"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר\"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י\"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב\"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר\"י משא\"כ פרה דלקמן דאע\"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]: \n",
+ "קריבה משל צבור. כתב הר\"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים: \n",
+ "רבי יהודה אומר וכו'. הר\"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר\"י ור\"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) וקשיא על הרמב\"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ\"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר\"י קורקוס שהביא כ\"מ בטעם להרמב\"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל: \n",
+ "ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב\"ם בפרק ג' מהלכות תמידין: \n"
+ ],
+ [
+ "שיהו הכהנים נאותין בהן. פי' הר\"ב אבל לאכילת חולין כו' כדי שיהו הקרבנות נאכלין על השבע. בת\"כ. ומייתי לה במנחות פרק ג' דף כ\"א והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו וגו'. ובסיפא כתוב יאכלוה רישא בזמן שהיא מעוטה יאכלו עמה חולין ותרומה וסיפא יאכלוה לבדה בזמן שהיא מרובה: \n",
+ "שלא יהו מועלין באפרה. מ\"ש הר\"ב כיון דחזו דקא מזלזלו בה בפרק ד' דמנחות בגמ' דף נ\"ב וקא עבדי מיניה למכתן פירש\"י דאפר מרפא מכה וז\"ש בפי' הרמב\"ם בחברותיהן צ\"ל בחבורתיהן*): \n",
+ "ועל הקינין הפסולות. פירש הר\"ב המחוייבים קינין מביאים כו' והולכין להן כו' וצריך לומר דתקנת נביאים ראשונים במעמדות קאי נמי אקרבנות יחיד כגון הקינין דאל\"ה היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו כדתנן כל זה במשנה ב' פרק ד' דתענית: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כל הרוקין הנמצאים בירושלים טהורין. דאילו חוץ לירושלים גזרו על ספק רוקין. כדתנן במשנה ה' פרק ד' דטהרות: \n",
+ "ובשעת הרגל. פירש הר\"ב שרוב ישראל טהורין כי העיקר אצלינו כל ישראל חברים ברגל. הרמב\"ם. וכתבו הר\"ב במשנה ו' פרק ג' דחגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הכלים הנמצאים בירושלים כו'. דחוץ לירושלים גזרו כדתנן פרק ד' דטהרות: \n",
+ "דרך ירידה כו' טמאים. הא דכל העיר טהורין ודתנן דרך עליה טהורים דייק הכי הא דגזייתא [טמאים] פירוש מבואות קטנות שהיו סמוך לדרך ירידה ועלייה ופעמים שהיו יורדין דרך אותם מבואות ופעמים עולין והנהו טמאין מספק. גמ' פסחים דף י\"ט ע\"ב: \n",
+ "[*שלא בדרך ירידתן עלייתן. והר\"ב העתיק שלא כירידתן עלייתן וכן הוא במשנה שבסדר ירושלמי]: \n",
+ "רבי יוסי אומר כולן טהורים. פירש הר\"ב דלא גזרו כו' וצריך לומר דירידה לבית הטבילה לא הוי הוכחה כולי האי כמו אמצע הדרך לענין זבים דלעיל דמודה ר' יוסי דגזרו: \n",
+ "מריצה. פירש הר\"ב שרוצצים כו' וזה השם מגזרת ותרץ את גולגלתו (שופטים ט' נג) הרמב\"ם*): \n"
+ ],
+ [
+ "שוחט בה מיד. פירש הר\"ב דודאי הטבילוה בעליה מאתמול והא לא חיישינן שמא אבדה לו זה ימים רבים. דודאי היום נפלה ממנו דמתוך שבשעת הרגל העם רב אין שוהה שם במקום נפילתו שלא תמצא. רש\"י פרק ו' דפסחים דף ע': \n",
+ "שונה ומטביל. כתב הר\"ב והרמב\"ם פירש שונה להזות כו' ופי\"ג מהלכות אבות הטומאות כתב בכ\"מ דלפירושו לשון שונה ניחא טפי ע\"כ. טעמו לפי שאין ראוי לקרוא לזו הטבילה שניה כיון שלא ידענו שראשונה קדמה לה בודאי: \n",
+ "וקופיץ בין בזה ובין בזה שונה ומטביל. כתב הר\"ב ובגמרא כו' שהיה הנשיא גוסס וכו' יהיו כל הצבור טמאין. דמצוה לכל ישראל להתעסק בו. רש\"י. וטעמא כתב המגיד פ\"ב מהלכות אבל לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא בכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו. ומ\"ש הלכך סכין כו' מטבילין אותו פירש\"י דמטביל לה בעליה מאתמול: \n",
+ "חל ארבעה עשר להיות בשבת שוחט בה מיד. כתב הר\"ב ורבותי פירשו דבקופיץ קאמר. עיין מ\"ש לקמן ומ\"ש לעיל דקופיץ עשוי לחתוך בשר כו' מכל מקום יכול ג\"כ לשחוט בו אם ירצה. ולשון רש\"י לעיל ורובן אינן לשחיטה אלא לחתוך וכו': \n",
+ "בחמשה עשר שוחט בה מיד. כתב הר\"ב לפי שכל העם יודעים שהזאה וטבילה אסורה ביום טוב. כך כתב הרמב\"ם אע\"ג דמטעמא דבעי הערב שמש נמי ודאי טבלה מאתמול וזה הטעם כתבו הר\"ב ברישא בנמצאת בי\"ד. והתם א\"א לומר טעם דהזאה וטבילה דהא שריא בי\"ד. מ\"מ הכא נקטי טעמא דרויחא טפי דלא אתי לידי הערב שמש דאפי' טבילה והזאה אסורה. ורש\"י לא כתב טעמא דהזאה וטבילה: \n",
+ "שוחט בה. הרמב\"ם פירש בסכין וקצת קשה דהוי זו ואצ\"ל זו דהשתא נמצאת בי\"ד שרי. בט\"ו מבעיא. אבל אם נפרש דהכא בקופיץ ניחא דבי\"ד שאינו חל בשבת שונה ומטביל. קמ\"ל דבט\"ו שוחט בה מיד ונ\"ל שמשום זה הוכרח לרש\"י [דהיינו רבותי שכתב הר\"ב] לפרש בבא דחל י\"ד וכו' דבקופיץ מיירי: \n"
+ ],
+ [
+ "פרוכת שנטמאת בולד הטומאה. ואם תאמר דבמשנה י\"ג פרק כ\"ד מכלים פי' הר\"ב דוילון מקבל טומאה לפי שהשמש מתעטף וכו' ומתחמם בו והאי פרוכת ליכא למיחש שיתחממו בו דאסור להנות ממנו. תירצו בתוספות דפרק קמא דביצה דף י\"ד דכיון דאמרינן [בפ\"ק דסוכה מוסכות על הארון] דכייף ליה מיכף עילויה דארון והוי אוהל הלכך יש לו תורת כלי ומטמא אף בולד הטומאה א\"נ כשהיו נושאים הפרוכת ממקום למקום נותן הכלים לתוכה א\"כ יש תורת כלי עליהם ע\"כ. ולתירוץ בתרא ניחא טפי לפירוש הר\"ב במשנה דלקמן דמפרש לפרוכת בפרוכת האולם. ומשמע דהיינו נמי פרוכת דאיירינן ביה הכא. ועיין מ\"ש לקמן בס\"ד ועוד דאנן פרוכת סתמא תנן ואמרינן ביומא בפרק הוציאו לו (יומא דף נ\"ד) ובפ' שני דייני דף ק\"ו די\"ג פרוכות היו במקדש שני. ז' על ז' שערי העזרה ואחד על פתח האולם ואחד על פתח ההיכל ושתים לדביר ושתים כנגדן בעלייה וכתבה הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש ועלה כתב למתניתין דפרוכת שנטמאה וכו' ובכולהו פרוכת דלאו דדביר לא שייך תירוצא קמא: \n",
+ "נטמאת באב הטומאה. כ' הר\"ב כדאמר בפרק בתרא דעירובין. בגמרא דף ק\"ד ע\"ב: \n",
+ "על גג האיצטבא. עיין במשנה ד' פ\"ד דסוכה. [*ועיין במשנה ח' פ\"ג דתענית]: \n"
+ ],
+ [
+ "עשרים וארבעה חוטין. כתב הר\"ב כדאיתא ביומא. פ\"ז דף ע\"א: \n",
+ "ארכה מ' ורחבה ך'. פי' הר\"ב כמדת פתח האולם כו' כדתנן במשנה ו' פרק ג' דמדות. ומיהו בפ\"ד משנה ו' תנן דגובהו של היכל נמי מ' אמה ובמשנה ז' דרחבו ך' ונמצא דרוחב קדשי קדשים ך' אמה וגבהו מ' אמה. ופי' שם הר\"ב והכי תנן ברפ\"ה דיומא דשתי פרוכות היו שם המבדילות בין הקדש ובין קדש הקדשים. ואם כן יש לפרש מתני' דבפרוכת הדביר מיירי ובפ\"ז דחולין דף צ' כתב רש\"י לפירוש הר\"ב שכך שמע וכתב דלו נראה שאף פרוכת הדביר כך מדתו רחבו לרחבו של היכל שהוא ך' אמה וגובהו לגובהו מן העליה ועד הרצפה ובפירוש דמס' תמיד פ\"ב מפרש לה נמי שזה הפרוכת להבדיל בין ההיכל לקדשי קדשים כדכתיב (שמות כ\"ז) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קודש הקדשים וכדמוכח בתוספתא דבאותה פרוכת שפרוס שמה מיירי וחלל ההיכל כלומר גובהו היה מ' אמה כדמוכח במסכת מדות שגובה ההיכל מ' ורחבו ך' ע\"כ ואתי שפיר תירוצא קמא דתוס' דלעיל ואתי נמי שפיר דתנן ושתים עושין בכל שנה. לפי ששתים היו שם בדביר כדתנן ביומא כמו שכתבתי וכן הוא בפי' דמסכת תמיד וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ז מהל' כלי המקדש ושתי פרוכת היו עושין בכל שנה להבדיל בין קדש לקדש הקדשים: \n",
+ "רבוא. הר\"ב כתב דיש ספרים שכתוב ריבות כלומר נערות בתולות וז\"ל הפי' דמסכת תמיד נערות שלא באו עדיין לכלל נדות מתעסקות בו שרוצים לעסוק בו בטהרה וכדאמרינן [בר\"פ שני דייני קז.] נשים האורגות בפרוכת כו': \n",
+ "מטבילין אותה. כתב הר\"ב כדאיתא במס' חגיגה משנה ב' פ\"ג: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "בולד הטומאה. פי' הר\"ב כיון דטהור מדאורייתא כו' לאו כ\"ע סברי להו שהרי כלל זה מסר בידינו הרמב\"ם בפ\"י מהל' אבות הטומאות דהאוכלין יהיו ראשון ושני מדברי תורה שהאדם או הכלי שהוא ראשון לטומאה אם נגע באוכל עשאהו שני. אלא ר' אליעזר הוא דס\"ל הכי. ולא קי\"ל כוותיה. ובירושלמי פליגי בר קפרא ורבי יוחנן. בר קפרא ס\"ל דבר תורה אב הטומאה. ולד הטומאה מדבריהם ור\"י אומר בין בזה בין בזה מדברי תורה: \n"
+ ],
+ [
+ "מחצי כבש ולמטה במזרח. וגירסת הר\"ב במערב וכן בשל מוספים גירסת הספר במערב וגירסת הר\"ב במזרח. ומצאנום לשתי הגירסאות בפ\"ה דסוכה בגמ' דף נ\"ד. דרש\"י גורס כגירסת הספר והכי מפרש דלהכי מסדרין איברי תמיד במזרח לסימן שהן של תמיד שפעמים היו מתעכבין אברי תמיד עד המוסף והיה צריך היכר שלא יקטירו למוספים קודם לעולת התמיד. והתוספת כתבו דאין גירסת הספרים נכונה. אלא כך שנויה בשקלים אברי תמיד וכו' במערב ושל מוספים וכו' במזרח עכ\"ד. וכן היא גירסת המפרש למסכת תמיד ופירש בפרק רביעי דלהכי נתנום לאברי תמיד במערב לפי שהמערכה שעל המזבח היא במזרחו כמו שהוא שם בפ\"ב לכך נותנים האברים במערבו של כבש לפנות מקום הליכותם כשיוליכום אחר כך לראש המזבח על המערכה שהיא במזרח ועיין טעם אחר בסמוך. וכתב גם כן טעם שהיו נותנים אותם למטה מחצי הכבש. ולא מחצי כבש ולמעלה. שלאחר הקטרת הקטורת חוזרין ומוליכין האברים למזבח ואם היו קרובים למזבח לא תראה הולכה. עד כאן. וכגירסתם זאת כתבה הרמב\"ם בפרק ששי מהלכות תמידין ומוספים. וכן בתחנה המיוסדת לאומרה באשמורת בוקרו של ער\"ה מיוסד אזי ים כבש ומלחום. אבל הר\"ב בסוף פרק ד' דתמיד כתב דביום שאין בו מוסף אברי תמיד במערב לצד השכינה אבל ביום שיש בו מוסף המוספים שהן חובת היום במערב ושל תמיד במזרח אפשר שהוא ז\"ל סובר לפי גירסת רש\"י דהיינו דוקא ביום שיש בו מוסף. והיינו נמי דבמשנה ד' פ\"ב דיומא פירש ג\"כ דנותנים במזרח לפי שהיא שנויה ביום הכפורים שיש בו מוסף ועיין לקמן: ",
+ "ושל ר\"ח נתנין מתחת כרכוב המזבח מלמטה. ה\"ג רש\"י במסכת סוכה ופירש של ר\"ח איברים של מוספי ר\"ח נתנין היו בכבש סמוך לכרכוב המזבח למטה הימנו מעט דהיינו בחצי העליון של הכבש שכל הכבש אורכו ל\"ב ואינו משפע ועולה אלא ט' אמות השש אמות מן הארץ לסובב והג' מן הסובב ולמעלה נמצאו שני שלישי אורך הכבש מן הארץ לסובב עד כאן דבריו. דמן הסובב עד הקרנות רק ג' אמות כמפורש ריש פרק ג' דמדות. וגירסת הר\"ב על כרכוב המזבח מלמעלה וכן העתיקו התוספות דסוכה. וכך העתיק הרמב\"ם בפרק ו' מהלכות תמידין ומוספין. וכתב ניתנים על המזבח מלמעלה בין קרן לקרן במקום הילוך רגלי הכהנים וכן הוא בירושלמי. איזהו כרכוב המזבח אמה בין קרן לקרן מקום הלוך רגלי הכהנים. ונראה לי שזה מחזיק גירסת התוספות וסייעתם. דאי כגירסת רש\"י א\"כ מקום הנחתם בראש הכבש ממש. א\"כ הכי הוה ליה למקני נתנין בראש הכבש ומאי מתחת וכו' ומלמטה. ובלי ספק שמפני זה הלשון שראה רש\"י בגירסתו שלפניו נטה לפרש כרכוב על הסובב שסביב המזבח. והר\"ב אע\"פ שהיה לו גירסת התוס' והרמב\"ם החזיק בפירוש כרכוב כפירוש רש\"י. ואפשר שסובר דאיכא היכרא במאי דכולהו לא מנחי אלא מחצי כבש ולמטה והני מנחי מחציו ולמעלה. [*וזה שדקדק לומר מחציו ולמעלה] דהיינו כו' אף על פי דלשון זה אינו במשנה אלא שהוא מפרש דסגי בחציו ולמעלה. ועוד דלפי הטעם שכתבתי לעיל בשם המפרש למסכת תמיד אי מנחי על הסובב ניחא טפי שיש עוד מקום להוליך בפעם שנית. אבל אי מנחי על מקום הילוך רגלי הכהנים אין כאן הולכה כלל אלא זריקה על המערכה בלבד. ולשתי הגירסאות טעמא דעבדינן שנוי בר\"ח מפורש בגמ' דסוכה ובירושלמי דהכא. לידע שהוקבע ר\"ח בזמנו ופירש רש\"י האי חשיבותא עבדינן ליה להכירא שיכירו דפשיטא להו לבית דין שקידשוהו כהלכתו ולא יגמגם לב אדם עליו דרוב בני אדם לא ראו חדוש הלבנה [ע\"כ]: ",
+ "אבל מעשר דגן כו'. כתב הר\"ב דקדושת הארץ לא בטלה. כמו שמפורש במשנה ו' פרק ח' דעדיות. ובמשנה ג' פרק ב' דבכורים כתבתי טעם אחר על פי ספרי: ",
+ "ומעשר בהמה. כתב הר\"ב דבמסכת בכורות אמרו כו'. בריש פרק בתרא ושם אפרש בס\"ד: ",
+ "רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש. כתב הר\"ב דלפי' הרמב\"ם שפי' דקדש לבדק הבית קאמר לא אתברר טעמא דר\"ש. ואני למדתי טעמו מל' הרמב\"ם בפ\"ו מהל' ערכין שסיים ואמר אבל אם הקדישן הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קדש. הנה מבואר טעמו לפי שהבכורים לכהנים הם ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו דהא הכהן כשבאו לידו והרי הם שלו יכול להקדישן אבל שקלים דלמזבח יכול להקדיש כדתנן במשנה ז' פ\"ח דערכין דמחרים אדם קדשי מזבח כו' ופסקה הרמב\"ם בפרק הנזכר לענין המקדיש לבדק הבית. ולא דמי לבכור דתנן התם דמחרים בין תם בין בעל מום והרי הוא לכהן. דשאני בכור דכשהוא תם הוי קדשים קלים. וילפינן במתניתין דהתם מכל חרם קדש קדשים לה' דחל על ק\"ק ועל קדשים קלים. הלכך אע\"פ שהוא בעל מום אין לחלק דהא משלחן גבוה קא זכו מה שאין כן בכורים דמתחלתן אין בהם קדושת קדשים אלא לכהן יהיו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: ",
+ "סליק מסכת שקלים "
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שקלים",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה שקלים",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Shekalim",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה שקלים, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Shekalim, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..40344265c99bc234b4e8e00f64262d77b0f9bbf3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,396 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוכה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Sukkah, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם בא לסיים דבריו בשלש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים. ונשאר לו לדבר על ענין סכות. ושבועות. ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות,. אלא דברים מיוחדים בכל יו\"ט. והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה. לרוב המצות שיש בסוכות. ע\"כ: ר\"ל סוכה. ונטילת הד' מינים. וניסוך המים. ומ\"ש שלא נמצא לשבועות דברים מיוחדים. ואע\"פ שיש להם הבכורים. וזבחי שלמים. איידי דזוטרן לא חיבר מהם מסכת מיוחדת. והניחם במקומם שבסדר קדשים. ומפני כן חיבר גם שמה דיני העומר שבפסחים. ובספר יוחסין בשם רב שרירא [גאון]. בתר סדר יומא תנינן מסכת סוכה. דבתר יוה\"כ הוה. וחג גדול הוא. ובתריה יו\"ט דהד ענינא הוא: "
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "למעלה מעשרים אמה פסולה. כתב הר\"ב דסוכה דירת עראי כו'. ולמעלה מכ' אין אדם עושה כו' שצריך לעשות יתידותיה ומחיצותיה קבועין וא\"ל דבבנין קבוע קפיד [*שלא לעשותו אפילו בלמטה מכ'] דודאי דלא אתא רחמנא לצוות מה שאי אפשר לעמוד עליו דבאיזה דבר נשער אם הבנין ראוי לשבעה בלבד או ליותר מיכן. אלא בשעור שאפשר שיעשה בו דירת עראי תליא מלתא. הר\"ן: \n",
+ "עשרים אמה. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ק דערובין: \n",
+ "פסולה. בגמ' פריך דבמבוי רפ\"ק דערובין תני בכה\"ג דהכא ותנן ימעט. ומ\"ש דהכא תני פסולה. ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה. דכל כמה דלא מתקנה הויא פסולה מימות משה רבינו ע\"ה שנתן מדתה אבל מבוי דרבנן ועכשיו מתחילין להראות' שיעורו מאי פסלות שייך למימר הלכך תני ימעט. כ\"פ רש\"י. ובתוס' מפרש בע\"א. א\"נ סוכה נפישי מיליה לענין גובה ולענין דפנות ולענין סכך וכי הוה תני בחדא תקנתא. מיבעי למתני' בכולהו הלכך כללינהו לכולהו בלישנא דפסולה דלעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה: \n",
+ "ושאינה גבוהה עשרה. פירש הר\"ב דדירה סרוחה [היא] כו'. הלכך אפילו היא גבוהה מי' אלא שהוצין יורדין לתוך י'. אע\"ג דחמתן של ההוצין מרובה מצלתן ואימא דלא למעטו קמ\"ל דמשום דירה סרוחה פסולה. כדאיתא להאי דינא בגמרא דף ד'. אבל לענין שעור גובה י' עצמו הא מסקינן בגמרא דף ה' ע\"ב דלרבי מאיר משנה ו' פרק י\"ז דכלים דהלכה כמותו. דכל אמה אפילו דכלים באמה בת ו' וילפינן לה מכרובים שבמשכן דכתיב גבייהו (שמות כ״ה:כ׳) סוככים בכנפיהם [על הכפורת ולעיל מיניה כתיב פורשי כנפים] למעלה משמע למעלה מראשיהם. ועל כפורת הארון היו עומדים שגובהו דארון אמה ומחצה שהן ט' טפחים והכפורת עוביו טפח דיליף ממסגרת דשלחן. וכמו דבמקדש דשלמה היו מגיעים הכרובים עד שליש גובה הבית ה\"נ במשכן. וגובהו במשכן י' אמות שהן ס' טפחים שהשליש ך' טפחים נמצאו הכרובים פורשי כנפים על הארון בי' טפחים חלל וקרי להו סכך. ולר\"י דמשנת כלים דלא הוו אלא באמה בת ה' אמרינן דהלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני: \n",
+ "ושאין לה ג' דפנות. מ\"ש הר\"ב צורת הפתח פירושו כמ\"ש בערובין רפ\"ק. וגבי פס ד' לא כתב הר\"ב צורת הפתח ואפשר דסובר דכשעושה בפס ד' ועשהו בסמוך לא בעינן צורת הפתח הואיל ויש בו הכשר סוכה כשאתה מעמידו בפחות מג' אבל הרמב\"ם כתב שזו ג\"כ צריכה צורת הפתח. והרא\"ש והר\"ן כתבו שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים. ומ\"ש הר\"ב ו' על ו' לראשו ורובו. לשון הירושלמי דגברא באמתא יתיב. ועיין משנה ז' פ\"ב: \n",
+ "ושחמתה מרובה מצילתה. פי' למטה וא\"כ הן שוים למעלה ואפי' הכי פסולה משום דמיעוט הצל דלמטה בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה ממנה הר\"ן ע\"פ פירש\"י ז\"ל ועיין לקמן משנה ח' ואסתירא שכתב הר\"ב פירשו הרא\"ש ז\"ל. מטבע נחושת ורחב יותר מזוזא: \n",
+ "בית שמאי פוסלין. פי' הר\"ב דבעו סוכה לשמה דכתיב (דברים ט״ז:י״ג) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה העשוי לשם חג בעינן [סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו]. וב\"ה מבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחלה. וב\"ש סברי דאין עושין. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "כאילו עשאה בתוך הבית. מבסכת חסר כתיב. ולא תחת הבית ולא תחת האילן במשמע. כמו לקמן בסמוך בענין סוכה תחת סוכה. והא דתלי לה בתוך הבית והל\"ל פסולה דהא מחד קרא נפקא. אלא לאשמועינן דדוקא כשהאילן דומיא דבית מה בית צילתו מרובה מחמתו אף אילן כן. אבל כשחמתו מרובה מצילתו וחבטן ועירבן עם הסכך הכשר כשר כמו במשנה ד' ואי מהתם ה\"א ה\"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "ותחתונה פסולה. דכתיב בסכת תשבו. וכתיב חסר לומר דתרי סוכות היינו סוכה תחת סוכה פסולה. וכתבו התוספות אפי' למ\"ד יש אם למקרא [כמו שכתב הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות] מודה דלא לחנם נכתב המסורת וכי פליגי במלתא דמכחשי אהדדי. עיין רפ\"ג ועיין בד\"ו ע\"ב בתוספות בד\"ה ורבי שמעון סבר כו': \n",
+ "רבי יהודה אומר אם אין דיורין כו'. פירש הר\"ב דכי פליגי כשיכולה לקבל על ידי הדחק כו' דתנא קמא סבר כו'. בגמרא. וכתב הר\"ן דתנא קמא לטעמיה אזיל דסבירא ליה לעיל דירת עראי בעינן. ור\"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דירת קבע בעינן: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני החמה. או תחתיה מפני הנשר. פירש הר\"ב שלא יהו עלין וכו' על השלחן כפרש\"י ולפי זה מפני החמה להגין על האדם מפני החמה. וכן מבואר בתוס' וכתב המרדכי דלא דמי לנאותה דכשרה [כמ\"ש הר\"ב] דשאני התם דהוי צורך סוכה ובטל לגבה ע\"כ. ופ\"א שכתב הר\"ב שלא ינשרו כו'. כלומר שהסדין מופרש סמוך ודבוק לתחתיה ומונע בזה העלין שלא יוכלו ליפול. ולפי זה מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך זה נעשה חמתה מרובה. כך כתוב בתוספות: \n",
+ "קינוף. ויטו לאבשלום האהל על הגג (שמואל ב' י\"ז) מתורגם קינופין על איגרא. וזה שכתב הר\"ב שהן גבוהין נראה דרוצה לומר גבוהין עשרה דאל\"כ מאי למימרא שהן גבוהין. ודאי שאין פורסין סדין על כלונסות שאינן גבוהין. דהיאך ישכב אדם שם אלא רוצה לומר שהן גבוהין כשעור והיינו עשרה טפחים. והוא כשיטת רי\"ף ורמב\"ם פרק ה' דסברי דלא חשיב אהל לבטל אהל דסוכה אלא בגובה עשרה ויש לה גג. ועיין בסמוך: \n",
+ "נקליטי. בפסוק חור כרפס (אסתר א׳:ו׳) תרגום על דרגשין דנקליטהון דדהבא. ומה שכתב הר\"ב משום דאין לה גג הוא הדבר אשר כתבתי לעיל דהר\"ב ס\"ל דתרתי בעינן גובה עשרה וגג טפח כיון דהכשיר סתם כל שאין לה גג ש\"מ דאפילו בגבוה עשרה כמו שדקדק הר\"ן מלשון הרי\"ף. אע\"פ שבעקרי הדינים חולק. ועיין בבית יוסף סוף סימן תרכ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "הדלה. פירש הר\"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים: \n",
+ "וסיכך על גבה. ונ\"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר\"ן שכתב דר\"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח\"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ\"ש הדלה ואח\"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום: \n",
+ "פסולה. פירש הר\"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש\"י: \n",
+ "ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר\"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה. או שליפה. טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש\"י דף ט' ע\"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי\"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי\"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ\"ו. ומ\"ש הר\"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש\"י שם: \n",
+ "כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש\"י. ובגמרא פירש עוד דאע\"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ\"ק דמ\"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב\"מ משנה ב': \n",
+ "וגדולו מן הארץ. כתב הר\"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה. ויקב האשכולות עם הענבים ה\"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר\"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה: \n"
+ ],
+ [
+ "וחבילי זרדים. כתב הר\"ב מין קנים. זה לשון רש\"י מין קנים הן שעושין זרדים טויל\"ש *) בלע\"ז [ואוגדין] אותם ובעודם לחים וכו'. ע\"כ. ועיין משנה ג' פרק ב' דשביעית: \n",
+ "אין מסככים בהם. פירש הר\"ב דפעמים שאדם בא וכו' והוי עשוי בפסול. מסיים רש\"י הלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילים אפילו הוא מטילן עליהם לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסול דאורייתא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה לא נעשה אפילו לצל. דאע\"ג דלא בעו סוכה לשם חג [כב\"ה דריש פרקין] לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמקריא סוכה שסוככת מן החורב. רש\"י דף ח' ע\"ב: \n",
+ "וכולן כשרות לדפנות. כתב הר\"ב דסכה סכך משמע ולא דפנות. מסיים רש\"י ודנפקא לן דפנות. מבסכת בסכת בסכות. [כדפירש הר\"ב בר\"פ] מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא. הלכך תעשה באספך מגרנך. אסככה הוא דקאי: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי מאיר אוסר. פירש הר\"ב כיון דנפקי מתורת לבוד ופירש\"י שאם היה אויר במקום אחד מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומה לתקרה וגזרינן: \n",
+ "נתן עליה נסר כו'. לדברי הכל. וסוכה כשרה וכגון דיהבינן אצל הדופן. דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה [במשנה י'] רש\"י: \n",
+ "ובלבד שלא יישן תחתיו. להכי נקט שינה דאפילו עראי אסור. דתנן במשנה ד' פרק ב' דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ותני עלה [דף כ\"ו] ואין ישנים עראי חוץ לסוכה. משום דאין קבע לשינה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך: \n"
+ ],
+ [
+ "שאין עליה מעזיבה. שאם היה בה מעזיבה לא הוי סגי במפקפק. דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו דלאו גידולי קרקע הן. הר\"ן: \n",
+ "מעזיבה פי' הר\"ב הטיט או הסיד וכו'. ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים עד החומה. בספר עזרא. [נחמיה ג'] מלאוה עפר להחזיק החומה. רש\"י: \n",
+ "מפקפק ונוטל כו'. ה\"ק אע\"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתים אין. אי לא. לא. גמרא: \n",
+ "ונוטל אחת מבינתים. לשון הטור סימן תרל\"א שיטול מבין כל שני נסרים אחד. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "מפקפק או נוטל כו'. כתב הר\"ב ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים. פירוש שהן מג' עד ד' אלא דמתוך שהתקרה היתה עשויה בהן כבר שייכא בהו גזירת תקרה בר מפסולא דאורייתא דאית בהו תעשה ולא מן העשוי. ומיהו במפקפק או נוטל אחת מבינתים. בחד מהני סגי לבית הלל משום דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי מגזירת תקרה. ובית שמאי ס\"ל דנהי דמפקפק מפיק ליה מתעשה ולא מן העשוי לא מפיק לה מגזירת תקרה. וכן לרבי מאיר אליבא דכולי עלמא. זו היא שיטת הרי\"ף כמ\"ש הר\"ן וניחא לי לפרש דברי הר\"ב בהכי שדבריו סובלין זה הפירוש יותר מפירושו של רש\"י ז\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין שמסדרים כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש\"י: \n",
+ "בארוכות המטה. ולשון הר\"ב *) בארובות בבי\"ת. וכן לשון הר\"ן גם המגיד. אבל מלשון המשנה דפי\"ח דכלים ומייתי לה הכא בגמרא נראה ודאי הגירסא בכ\"ף דקרי לשכנגדה קצרה. ומיהו מצינו בי\"ת במקום כ\"ף כיוצא בזה במשנה ב' פט\"ו דכלים. ומ\"ש הר\"ב דמקבלים טומאה מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים. עיין משנה ה' פי\"ח דכלים: \n",
+ "אם יש ריוח ביניהן כמותן. כתב הר\"ב לאו דוקא כמותן ממש וכו' דהוי פרוץ כעומד ופסול וכו'. וכן כתב הרמב\"ם. ותימה דבמשנה ח' פ\"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר. ושם כתב הרמב\"ם שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ\"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב [כדמוכח בגמרא] הלכך גבי סוכה בעינן שיהא סכך כשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא לה למטה חמתה מרובה מצלתה [כמ\"ש הר\"ב בריש פירקין] דזוזא מלעיל וכו' עכ\"ד. ובית יוסף סימן תרל\"א אמר שזהו דוחק ומיישב דהיינו טעמא דלא סגי בכמותן ממש משום שהרי גם מהסכך עצמו נכנסת חמה על כל פנים שהרי אינה מעובה כמין בית. [דהא דתנן במשנה ב' פרק ב' דמעובה כמין בית כשרה. היינו בדיעבד כדאיתא בטור סימן תרל\"א]. ומצטרף מקום הסכך הפסול שהוא נחשב כפרוץ עם האוירים של הסכך עצמו כדאמרן והוי פרוץ מרובה על העומד הלכך צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול עכ\"ד. ואם שפירושו זה עולה יפה בלשון הרמב\"ם שבחבורו שכ\"כ ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' פסולה. מפני שסכך פסול כפרוץ נחשב עכ\"ל. מיהו לשונו שבפירושו סובל יותר פירוש המגיד שכתב כי כשהסוכה פרוץ כעומד פסולה וכו'. ולפיכך צריך כו'. ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ עכ\"ל. ולהב\"י א\"צ שיהא העומד מרובה. אלא שלא יהא הפרוץ מרובה ושוב מצאתי שכדברי המגיד כתב הר\"ן במשנה ב' דפרק דלקמן: \n",
+ "כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשעור הנזכר בפירוש הר\"ב במשנה י' דפסלי בכך: \n",
+ "החוטט בגדיש כו'. כתב הר\"ב אבל אם היה חלל טפח דאהל הוא [ועיין בסוף פירקין] וכשעשאה לשם סוכה או צל. הר\"ן. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ה. ומ\"ש הר\"ב וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה י' וכו'. וז\"ל רש\"י. וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. ע\"כ. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה. וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי. דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סככה הוי. אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי כמ\"ש הר\"ן. אלא שהוא תלה זה בדעת אחרים ושרש\"י פירש דוקא מלמעלה למטה. ובודאי שלשון אחר נזדמן לו. ואי משום שהביא ראיה מההיא דחקק כו'. והלכך על כרחין צריך להגיה בלשונו מלמעלה למטה. דומיא דחקק. לאו כלום הוא דשאני התם במימרא דחקק שאין הסכך מעובה ואי אפשר להשלים אלא ע\"י החקק. אבל הכא דאפשר אה\"נ. ועל הב\"י אני תמה שהביא לשון רש\"י בסימן תרל\"ה כלשונו שלפנינו וכתב עליהם דברי הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב והרי היא כסוכה כו'. כ\"כ רש\"י. ומימרא היא בגמרא דף ד': \n"
+ ],
+ [
+ "[*שלשה טפחים פסולה. [כתב הר\"ב] היינו שעור שיזדקר כו'. פירש\"י בפ' כיצד הרגל ד' כ\"א זקירה קפיצה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע אמות פסולה. כתב הר\"ב פחות מכאן כשרה וכו'. ורואין תקרת הבית כאילו נעקם ראש הדופן. וז\"ל רש\"י רואין תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה כו'. וכתב עוד ואיני מפרש רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול. ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה. דא\"כ באויר נמי נימא הכי. ולעיל תנן הרחיק הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא יישן תחתיו. כ\"כ רש\"י ולאו למימרא דאפילו במשהו לא ישן תחתיו אלא או בד' טפחים. כדעת הטור סימן תרל\"ב. או בג' טפחים כדעת הראב\"ד בב\"י שם: \n",
+ "וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה. כתב הר\"ב ואכסדרה היא מקום מוקף מג' מחיצות. וז\"ל רש\"י כל חצר שבגמרא לפני הבתים והבתים פתוחים לו. וחצר זו מוקפת בתים מתוכה ופתוחין לה סביב מג' רוחות ולפני הבתים עשוי אכסדראות סביב לג' רוחותיה והאכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר ויש עליה תקרה וזה סיכך על גבי כל אוירה של כל חצר שבאמצע היקף אכסדראות ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה ונמצאת תקרת האכסדרה מפסקת סביב בין סכך לדפנות: \n",
+ "סוכה גדולה. כתב הר\"ב כל שאילו ינטל כו'. ישאר בה שבעה על שבעה וכן לשון הרמב\"ם. וכתב הכסף משנה בפ\"ה. יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין. כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעי וסכך שאצל הפתח ע\"י הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו שבעה על שבעה ונכשיר. או נימא דאין מצרפין וצ\"ע. ע\"כ: \n",
+ "שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו. וצריכא דאי אשמועינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן להיות דופן לבית והרי הבית נעשה סוכה הלכך שדינן מחיצות בתר סוכה ע\"י עקום. אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצתה לאו לאכסדרה עבידי אלא לביתא. הלכך ליכא למימר תקרת אכסדרה עקימת דפנות הללו היא ולא נשדינהו לדפנות הכא לצד סוכה צריכה. ואי אשמועינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר הוא ופסולו משום תעשה ולא מן העשוי. אבל סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו דסככה סכך פסול הוא. אימא לא לכשרה על ידי עקום צריכא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואויר שאין שם סכך כו'. בין בגדולה בין בקטנה קאמר דמדתנן הרחיק וכו' לעיל [*מייתינן לה]. ומתניתין משמע דבין בגדולה בין בקטנה מיירי. בית יוסף סימן תרל\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שאין לה גג. וכתב הר\"ב אלא א\"כ יש לה גג טפח דהיינו שהגביה מן הקרקע טפח. דכיון שיש שעור אהל בזקיפה הוי אהל. אי נמי ההיא דסמכה לכותל שהרחיק ראש הסמוך לכותל טפח מהכותל. ולתוספות אותה טפח. שהגביה צריך שיהא עשוי בבנין ולרש\"י אפילו אויר כגון שהעמידו על יתדות ומטעם לבוד. וכן בטפח דהרחקה נמי. לתוספות צריך שימלאנה בסכך שאין אויר חשוב גג. ולרש\"י אין צריך מטעם לבוד. וכתב הר\"ן ומיהו דוקא כגון שיש לה ששה עשר טפחים שהם שבעה עשר בהדי האי טפח כי היכי דלהוו שבעה מינייהו לסכך. ועשרה למחיצה. ושעשה השעור הצריך לסכך מדפנות אלו מדבר שמסככים בו. שהרי שיעור זה מדפנות אלו עולה הוא לסכך עד כאן לשונו. ובשם הרב ר' אליהו מזרחי כתב הבית יוסף דאלו שבעה טפחים דסכך יותר משבעה הם כתוספת האלכסון על הצלע לא שבעה טפחים בלבד. כדברי הר\"ן. עד כאן. ואיני יודע למה ביאר זה בשבעה טפחים דסכך. דנראה דהנהו עשרה דמחיצות נמי צריכים שיהיו יותר מעשרה כתוספת האלכסון על הצלע. ומה שכתב הר\"ב והלכה כרבי אליעזר משום דמסקי בגמרא. דמתניתין יחידאה היא דרבי נתן שנאה כך ואיפכא הויא דר\"א מכשיר. וחכמים פוסלים. וקיימא לן כחכמים: \n",
+ "מחצלת של קנים כו'. פירש הר\"ב בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. ופירש הר\"ן כדי שכיבה: \n",
+ "ואינה מקבלת טומאה. כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב. כן פי' הר\"ן ונימוקו עמו דכל שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אינו מקבל טומאת משכב. כמפורש במשנה ג' פרק כ' דכלים. ואין נראה פי' התוספות שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן במשנה ג' פרק ב' דשבת ע\"כ. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אהלים אלא כל קבלת טומאה מפסלה לסכך. ועוד דהא פשטא דמתניתין משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הישן. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ו' דפ\"ק: \n",
+ "תחת המטה. כתב הר\"ב ובלבד שתהא המטה גבוה י' טפחים דאז היא חשובה אהל. פירוש לבטל אהל הסוכה שעליה. אע\"פ שיש לה גג טפח צריך ג\"כ שתהיה גבוה עשרה וכמ\"ש במשנה ג' בפ\"ק. אע\"ג דלענין שאר דברים אהל טפח מקרי אהל. וכדלעיל משנה ט' וי\"א. וכעין זה פי' הר\"ן לפי דרכו: \n",
+ "אמר רבי יהודה נוהגין היינו כו'. פירש הר\"ב דקסבר לא אתי אהל עראי [דמטה דמסלקין אותה ממקום למקום רש\"י פרק קמא דף י\"א] ומבטל אהל קבע דר\"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה בריש פ\"ק דסוכה דירת קבע בעינן. גמרא. וצ\"ע דלא פליג רבי יהודה בקינוף. דמשנה ג' דפ\"ק. ובגמרא [שם] איתא דר\"י ס\"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע\"פ שיש לה גג. ואע\"פ שגבוה עשרה. מהך טעמא דהכא. דלא אתי כו'. ואע\"ג דאיכא נמי התם לעיל מההוא דקינוף מיקרי קביעה לגבי כילה. מיהו לגבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביעה דלא עדיף ממטה דמיטלטלת והכי נמי קינופים: \n",
+ "שעבדים פטורים מן הסוכה. מ\"ש הר\"ב וכל מצוה שאשה חייבת בה כו'. כלומר וכל מצוה שאין נשים כו' וזהו שסיים רש\"י כדאמרינן בחגיגה דהתם סיומא דמימרא הכי הוה. ועיין מ\"ג פ\"ג דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "הסומך סוכתו בכרעי וכו'. פי' רש\"י מטה שלימה. וכתב הר\"ן פירש רש\"י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה וכשהמטה מיטלטלת הסוכה מוטלטלת עמה ע\"כ. ונראין דבריו כפירוש הב\"י בטור סימן תר\"ל דמיירי במטה שמוקפת קרשים שראשן אחד קבוע בארץ. וראשן עולה למעלה מהמטה י' טפחים. והמטה. היא חבלים. או קרשים קבועים במחיצות אלו ומפני כן נקראו אותן קרשים שהן המחיצות כרעי המטה ע\"כ. ומיהו א\"צ שיהו שם חבלים וקרשים לקרקע הסוכה והיינו מטה עצמו. אלא שקרקע הסוכה הוא קרקע עולם. וז\"ש רש\"י מטה שלימה ר\"ל שכל הכרעים מחוברים יחד אבל אין כאן חבלים וקרשים מתחת. ובהכי מחלק הר\"ן בין מתניתין דהכא למתניתין דלקמן בראש העגלה. וכתב דהתם לד\"ה שנויה. דהתם קרקע הסוכה נשאר לעולם אחד בעצמו משא\"כ הכא שקרקע הסוכה משתנה לפי שהוא קרקע עולם ואינו ע\"ג המטה ע\"כ. אבל לפי שהרמב\"ם לא העתיק משנה זו בחבורו נראה ודאי לפי שסובר שהיא בכלל ההיא מתני' דלקמן שהעתיקה. לפי שיש בה עוד חלוקי דינים אחרים. וא\"כ ליתא להא דהר\"ן. דאי התם דברי הכל היא א\"כ מתניתין דהכא. לא תשמע מינה. ופירוש התוספת והרא\"ש ודאי אינו עולה לדברי הרמב\"ם והר\"ב. שהרי להרא\"ש רבי יהודה לפרושי אתא ולא לאפלוגי. אלא נאמר דמפרשי מתניתין דהמטה היא קרקע הסוכה כמו עגלה ממש ואי נמי אינה קרקע הסוכה כמו שאמר הר\"ן. אפ\"ה אין חילוק בכך בין הכא לעגלה שהיא עצמה קרקע הסוכה. וא\"נ י\"ל שהר\"ב מפרש למתניתין כפי' הר\"ן בשם הראב\"ד. דפי' שלא קבע הסוכה על המטה. אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי הסוכה נופלת ע\"כ: \n",
+ "המדובללת. פירש הר\"ב שלא השכיב כו'. ופירש בגמרא. מאי מדובללת מבולבלת. ומ\"ש הר\"ב שחמתה מרובה וכו'. ואשמועינן מתניתין דאמרינן רואין כו' [*ובתנאים שאכתוב במשנה ה' פי\"ב דאהלות] והקשה בטור סימן תרל\"א שאי אפשר להכשיר סוכה שחמתה מרובה מצלתה שהרי קנים שאין ביניהם ג' חשובין כסתום ואפ\"ה לא חשיבי להכשיר בסכך אם לא שנאמר כיון שיש כאן צל מרובה כשהשמש עומד באמצע השמים רק כשנוטה לצדדין אז החמה מרובה. קרינן ביה שפיר צלתה מרובה מחמתה. וכן דעת ר\"י [בתוספות] ע\"כ: \n",
+ "ושצלתה מרובה מחמתה. הא כי הדדי פסולה. דהכא אמלמעלה קאי וריש פרק קמא אדלמטה כדמפרש בגמרא ועיין לעיל בפי' הר\"ב. ועוד שם במשנה ח' מה שכתבתי בס\"ד: \n",
+ "המעובה. עיין משנה ח' בפ\"ק מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בראש הספינה. כתב הר\"ב דדירה קרינא ביה. לשון רש\"י. דדירת עראי סגי ביה: \n",
+ "בראש האילן. פירש הר\"ב תיקן מושבו בראשו ונמצא כשהולך בסוכה משתמש באילן. תוס' סוף מסכת שבת: \n",
+ "ואין עולין לה ביו\"ט. פירש הר\"ב דגזור רבנן דאין עולין באילן וכן על גבי בהמה במשנה ב' פ\"ה דביצה ע\"ש: \n",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי שאם אותן דפנות שהן בידי אדם אינן סמוכות כגון שעומדות מזרח ומערב. או צפון ודרום. ויכול לסמוך סככה באותן דפנות עד שאם ינטל האילן. הסוכה יכולה לעמוד עולין לה ביו\"ט. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "העושה סוכתו בין האילנות. בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דפנותיה. רש\"י: \n",
+ "והאילנות דפנות לה. כתב הר\"ב והוא שהאילנות עבים ר\"ל עיקר האילן עצמו. וז\"ש וצריך נמי למלאות בין הענפים כו' ועיין במשנה ח' פ\"י דערובין. ובגמרא אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאשתמושי באילן. כלומר להניח שם כליו קמ\"ל: \n",
+ "שלוחי מצוה פטורין. כתב הר\"ב אף בשעת חנייתו וכפירש\"י וכתב המרדכי משום דכשנחים וישנים בלילה בהנאה יכולין לעסוק למחר טפי והוי בכלל העוסק במצוה. ורבי משה איסרליס בהג\"ה סימן ל\"ח. כתב כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן. וזה כדעת הר\"ן: \n",
+ "חולין ומשמשיהן פטורין. ומ\"ש הר\"ב הולכי דרכים ה\"פ אם הולכים ביום פטורים ביום. וחייבים בלילה. ואם הולכים בלילה פטורין בלילה וחייבים ביום. והא קמ\"ל שאם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה א\"צ למנוע מפני זה. ב\"י סימן תר\"מ בשם א\"ח ומ\"ש תשבו כעין תדורו גמ' וטעמא נ\"ל דדריש דהל\"ל [בסוכות] תהיו אלא תשבו היינו ישיבה דרך עיכוב והיינו כעין תדורו: \n",
+ "אוכלין ושותין עראי כו'. עיין משנה ו' דפרק קמא: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה והביאו לו לריב\"ז לטעום וכו'. גמרא מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני. אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית בה משום יוהרא ומעשה נמי והביאו לו לריב\"ז וכו': \n",
+ "וכשנתנו לו לרבי צדוק כו'. כתב הר\"ן קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה תלמיד חכם. שלא להחמיר על עצמו בכך. רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות ע\"כ: \n",
+ "אוכל. פי' רש\"י מאכל ע\"כ. ונמצא במקרא ויתן אוכל בערים. דיוסף: \n",
+ "נטלו במפה. פירש הר\"ב משום נ\"י. דרבי צדוק כהן הוה כדמוכח פרק מי שמתו. והיה אוכל על טהרת תרומה. וידים שליות הן ופוסלות את התרומה. שזהו אחד מי\"ח דבר דפ\"ק דשבת. דאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. כדמוכח בפ\"ב דטהרות. וכביצה לא משתרי במפה. דחיישינן דלמא נגע כדמסיק בפרק כל הבשר. כ\"כ התוס'. ועיין רפ\"ב דטהרות מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ולא בירך אחריו. פי' רש\"י דדריש כרבי יהודה [דמשנה ב' פרק ז' דברכות] אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה. שהרי נהנה. ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר י\"ד סעודות וכו'. מפרש טעמא בגמ'. דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״ב) בסכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה. אף סוכה. אחת ביום. ואחת בלילה. ורבנן אמרי כדירה. מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה [נמי] אי בעי אכיל. ואי בעי לא אכיל. וז\"ש הר\"ב רצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו. כ\"כ רש\"י. ור\"ל מדין סוכה אין נזקקין לו אבל ודאי דאסור להתענות ביו\"ט. גם בחול המועד. ובשבת חייב בג' סעודות. ועוד כתב הרא\"ש [בברכות פ\"ז] דביו\"ט חייב בפת. אלא שאם ירדו גשמים פטור [מסוכה] ואהא קתני חוץ מלילי יו\"ט כו': \n",
+ "חוץ מלילי יו\"ט הראשון. כתב הר\"ב מה אכילת מצה לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בפרק ערבי פסחים. דכתיב (דברים ט״ז:ח׳) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. מה שביעי רשות שהרי היה בכלל שבעת ימים תאכל מצות. ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצה האמור בו רשות. ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו [יצא]. רש\"י. ומיהו לילה הראשון כתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. גמ'. ודקדוק לילי. כתבתי במשנה ג' פרק ח' דתרומות: \n",
+ "מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים בלילי יו\"ט האחרון. ופריך בגמ' והאמר חייב לאכול בסוכה וכיון דביום האחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא. ומשנינן חזר בו רבי אליעזר ופרש\"י אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה. חוץ מלילי יו\"ט הראשון. ובהא מיהא פליג עלייהו. דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון. אף ביו\"ט האחרון [כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה] ע\"כ. והתוספות הקשו דא\"כ יליף לה נמי מפסח כמו רבנן ולא מצינו ללילה הראשון דפסח יש לה תשלומין. ופירשו דחזר בו ממה שהיה מצריך סוכה. ולעולם י\"ד סעודות בעי ע\"כ. וצ\"ל דה\"ק אפי' ליל יו\"ט הראשון ישלים וכ\"ש שאר הסעודות: \n",
+ "על זה נאמר מעוות וגו'. עיין משנה ז' פ\"ק דחגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שהיה ראשו ורובו כו'. [*דרך סעודתם בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלים זקופים ויושבים כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו כו'. לשון רש\"י רפ\"ק ד' ב' ע\"ב]: \n",
+ "בית שמאי פוסלין. כתב הר\"ב והלכה כב\"ש. בין בסוכה גדולה וכו'. דהכי אסיקנא בגמרא. בפ\"ק דף ג' ע\"א. דמדתנן מי שהיה ולא קתני שאין מחזיק ש\"מ דבגדולה מיירי. וקשיא פוסלים ומכשירין. יצא ולא יצא מיבעי ליה. אלא בתרתי פליגי וחסורי מחסרא וה\"ק מי שהיה ראשו ורובו וכו'. ב\"ש אומרים לא יצא. וב\"ה אומרים יצא. ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו ב\"ש פוסלים. וב\"ה מכשירים. ואתמר התם. אמר רב שמואל בר יצחק. הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. וכתב הרי\"ף כיון דתרוויהו בחד טעמא נינהו הלכה כב\"ש בתרווייהו: \n",
+ "משם ראיה. פירש\"י בתמיה ע\"כ. ואפשר לפרש בניחותא. ומאף הם א\"ל הביאו ראיה דומיא דמשם ראייה דסוף פרק ח' דשבת. ומיהו התם נמי איכא לפרושי בתמיהה: \n",
+ "לא קיימת מצות סוכה מימיך. ואע\"ג דאינה אלא גזירה שמא ימשך כו'. כמ\"ש הר\"ב. אפ\"ה אמרו לו. שלא קיים אפילו דאורייתא. כ\"כ התוספות [*בפרק קמא דף ג' ע\"א בסד\"ה דאמר לך מני כו'] אבל הר\"ן פירש שלא קיימת מצות סוכה כראוי וכמצות חכמים וכבר כתבתי זה בשמו במשנה ה' פרק בתרא דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "נשים. כתב הר\"ב דאמר קרא כל האזרח בישראל להוציא הנשים. בגמרא. ופירש\"י דאי כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים. וכתיב האזרח מיומן שבאזרחים להוציא הנשים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאע\"ג דחייבות כו' כלומר ובמשנה ו' ילפינן לסוכה בגזרה שוה ממצה. דאי לאו הכי. קרא למה לי דתיפוק ליה דנשים פטורות. משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכו': \n",
+ "ועבדים. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n",
+ "קטן שאינו צריך לאמו. בגמרא. מדרבנן ואסמכוהו אקרא דכל האזרח כל לרבות את הקטנים. [*ומ\"ש הר\"ב ודוקא שקורא ושונה. ואינו שותק עד שתבא אמו אליו כו' אבל קורא פעם אחת ושותק כו'. קשיין דיוקין אהדדי. דמרישא משמע אפילו קורא כמה פעמים כל ששותק אח\"כ א\"צ לאמו מקרי. ומסיפא משמע דוקא כשאינו קורא אלא פעם אחת ושותק לא מקרי צריך לאמו. אבל אם קרא שני פעמים. אע\"פ ששותק מקרי צריך לאמו. ולשון רש\"י כל שנעור ואינו קורא אימא אימא שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו. אבל קורא שותק לאו צריך לאמו הוא. ע\"כ]: \n",
+ "מעשה וכו'. גמרא. מעשה לסתור דהא קטן צריך לאמו הוה. חסורי מחסרא וה\"ק. ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה כלתו וכו'. ופי' הר\"ן דשמאי מחמיר לחייב בחינוך אפי' קטן הצריך לאמו. כיון דאפשר וחזי להכי שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך ורבנן סברי דכיון שאמו פטורה מן הסוכה אינו ראוי לחנוך סוכה. כל שהוא צריך לה: \n"
+ ],
+ [
+ "עושה סוכתו קבע. כתב הר\"ב שאם יש לו כלים כו'. בברייתא ומסיים נמי אוכל ושותה ומטייל בתוכה. ומסיים הרמב\"ם. וישים ביתו כמו בית השמוש. וסוכה כמו בית הדירה. ולשון מעלן שכתב הר\"ב עיין במשנה ח' פ\"ד: \n",
+ "מאימתי מותר לפנות. כתב הר\"ן דכיון שהתחיל לאכול אינו מותר לפנות. אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא. אבל אם לא הכניס וכנס בו כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי מצטער משום ריח רע וכו' [שפי' הר\"ב במשנה ד'] זהו דעתי. אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין זה ראיה ברורה ע\"כ: \n",
+ "משתסרח. פי' הר\"ב משתקלקל. וכ\"כ הרמב\"ם סריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע\"כ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע. ונ\"ל שהיא מלה ארמית כדמתרגמי' אשר העוה עבדך שמואל ב' י\"ט [כ'] די סרח עבדך. ואנכי העותי שם כ\"ד ואנא סרחית: \n",
+ "משתסרח המקפה. מ\"ש הר\"ב מקפה של גריסין הכי תני בגמרא. ומ\"ש אם ירדו גשמים עד שאילו היה לפניו כו'. כ\"כ הטור [בסי' תרל\"ט] בשם הסמ\"ג והשיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח המקפה. אלא משתסרח. משמע שתסרח ממש. ע\"כ. וכתב הב\"י לאו דיוקא הוא דהיאך אפשר דלא יהבא מתניתין שיעורא היכא דליכא מקפה. הלכך ע\"כ לומר דמכדי שתסרח המקפה שמעינן לה ע\"כ. [*ובני מהרר\"א הראה לי דלהטור והב\"י אשתמטיתינהו ירושלמי אמתניתין. לא סוף דבר שתסרח אלא אפילו כדי שתסרח וממנו הוא שיצא לו להסמ\"ג]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב\"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג׳:י״ז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א\"כ הל\"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל\"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע\"כ. ועיין במשנה ב' דפ\"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ\"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע\"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל\"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א\"נ משום דאגידי עמיה: \n",
+ "הגזול. כתב הר\"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול\"ש לפני יאוש ול\"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע\"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה\"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי\"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע\"כ. ומדברי הר\"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש\"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע\"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט״ז:ג׳): \n",
+ "והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב\"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ\"ה. ועיין עוד במשנה ג': \n",
+ "פסול. כתב הר\"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל\"א: \n",
+ "של אשירה. כתב הר\"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב\"ם ובהעמיד ע\"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר\"ש חולק בה בפרק ג' דע\"ז משנה ז' וכמ\"ש בפ\"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא\"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע\"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע\"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי\"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ\"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד. אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב\"ם פ\"ח דהלכות ע\"ז. וא\"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע\"ג דגם שם כתב הכ\"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ\"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א\"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש\"י והר\"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי\"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר\"ב סתם דבריו במקום שה\"ל לפרש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל\"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו\"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי: \n",
+ "נקטם ראשו. פירש הראב\"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא\"ש ז\"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ\"ה: \n",
+ "נפרצו עליו. לשון הר\"ב ואינן מחוברין אלא ע\"י אגידה. וכן כתב רש\"י ופירשו דבריו התוספות והרא\"ש שר\"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע\"י אגידה. והר\"ן [*ג\"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב\"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא\"ש] ועיין עוד במשנה ג': \n",
+ "פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש\"י: \n",
+ "נפרדו עליו כשר. דאע\"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא. אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר\"ן: \n",
+ "רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר\"ן: \n",
+ "ציני הר הברזל. לשון הר\"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע\"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע\"ג שנקרא גיא יש שם הר ג\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע\"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש\"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע\"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע\"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא: \n",
+ "הגזול כו'. כדלעיל. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "נקטם ראשו. כתב הרא\"ש לעיל אע\"ג דבלולב פירוש ראש העלין היינו משום דבלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו. אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד. אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק. הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין. ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד: \n",
+ "ואין ממעטין אותן ביו\"ט. כתב הר\"ב דה\"ל מתקן. בגמ' מתקן מנא. וז\"ש הר\"ן. ולא שרו ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דביצה] דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ועיין משנה ח' פרק בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ערבה. היא מין ידוע הנקרא ערבי נחל על שם ההוה שגדל על נחל וסימניו נתפרשו שעלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום: \n",
+ "גזולה ויבשה כו'. כמו בלולב והא דתני לה במתני' בד' בבי ותנא לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה. וכן ערבה וכן אתרוג ולא עריב ותנא להו משום דיש בכל אחת ואחת מה שאין בחברו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב. וענפיו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס. וצפצפה לא שייך אלא בערבה. וערלה ותרומה לא שייך אלא באתרוג הלכך אצטרכו ארבעה בבי. רש\"י: \n",
+ "נקטם ראשה. עיין במשנה דלעיל. וכתב הר\"ב אינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. והטעם מבואר לפי שכמו ששמעו לרבי טרפון בהדס הוא הדין והוא הטעם בערבה ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "והצפצפה פסולה. גמרא. דכתיב (יחזקאל י״ז:ה׳) קח על מים רבים צפצפה שמו אמר הקב\"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן שמו עצמן כצפצפה אלמא גריעותא דבתוכחתם נאמר ביחזקאל י\"ז [ה']: \n",
+ "כמושה. ה\"ה לשאר מינין דכמושין כשרים. דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר. ובהדיא תנן בברייתא בגמרא דכולן כמושין כשרין. יבשין פסולין. אלא לגבי ערבה איצטריך למתני הכי סד\"א כיון דכתיב ערבי נחל כמושה לא. קמ\"ל. הר\"ן. ועיין לקמן: \n",
+ "ושנשרו מקצת עליה. לאשמועינן שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה\"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו. משום דהוי ברוב. וגבי מיעוטא שייך לשוך נשרו. הרא\"ש: \n",
+ "בעל. פי' הר\"ב שדה. ועיין משנה ט' פ\"ב דשביעית: \n",
+ "כשרה. פירש הר\"ב שלא דבר הכתוב אלא בהווה. כלומר ובכלל ערבי נחל הן חוץ מצפצפה דקרא מיעטה בהדיא וזהו ג\"כ לשון הרמב\"ם בפירושו שלא רצה הכתוב בערבי נחל אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח מסייע לפי' הרא\"ש דלמאן דס\"ל לקמן ערבי ללמד דערבה שתים [לא מצריך קרא לרבות] של בעל כמו שכתבתי שהם בכלל דנחל. ולא דערבי בלשון רבים ריבויא הויא כדדרש תנא דברייתא. דא\"כ תרתי ליכא למשמע מיניה ודלא כהרא\"ם שדחה זה הפי' מדעת הרמב\"ם כמבואר בבית יוסף והרי לשונו בפירושו מורה על זה. ולקמן אכתוב הטעם דלא פירשו הרמב\"ם והר\"ב כהברייתא: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ענף עץ עבות. ופירש\"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשנן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא\"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי\"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע\"כ. ועי' במשנה דלקמן: \n",
+ "ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים: \n",
+ "אפילו שלשתן קטומין. פי' הר\"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש\"י. וכתב הרא\"ש. והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה. פי' הר\"ר ישעיה ז\"ל. משום דענפיו חופין את עציו. ואין קטימתו נראית כל כך ע\"כ. והב\"י בסי' תרמ\"ז הביא דברי המגיד שכ\"כ בשם הרמב\"ן. אבל הר\"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ\"ש לעיל בס\"ד. וצ\"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ\"ש ביבש דמתניתין א'. א\"כ מ\"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה. ובלולב פסול. ונ\"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע\"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש: \n",
+ "שלשתן קטומים. כתב הר\"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר\"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר\"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ\"ל. והרמב\"ם כתב בפירושו והלכה כר\"י ור\"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"ט. ונראה דס\"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה. לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר\"ט שלשתן בהדס ש\"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר\"ע יחידאי לגבי ר\"י ור\"ט בענין המנין. וגם הר\"ב שכתב הלכה כר\"ט בלבד. ה\"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר. משום דדבר הכתוב בהווה. ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס\"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות. ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ\"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס\"ל הלכה דג' בעינן. אתי שפיר דודאי דס\"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס\"ל דהלכה ערבה שתים. הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא. משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ\"ע שכתב בפ\"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים. וכדברי ר\"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע\"כ. נראה דעתו דאי לאו דר\"י סבר ליה במנין כר\"ט לא היינו פוסקים כר\"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר\"ע. דהא ר\"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה. וכן נזכר בדברי הר\"ן. זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב\"ם. כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד: \n",
+ "הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש\"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר\"ן. והיינו כחזרה דר\"י. וא\"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אתרוג. שנאמר (שם) פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש\"י שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה: \n",
+ "הגזול וכו'. עיין במשנה ג' מ\"ש שם: \n",
+ "והיבש. פי' הרא\"ש בשם הראב\"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי. כמו הדם לבשר החי. וכיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול לבודקו ע\"י שיעביר בו מחט שיש בו חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט עכ\"ל. ועי' במשנה דלקמן דהאי יעבור לאו מעבר לעבר: \n",
+ "של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. פי' הר\"ב דאמר קרא לכם. שיהא ראוי לכם. בגמרא. וכתבו התוספות אע\"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך [כמ\"ש הר\"ב בסוף תמורה] כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא\"ת אפי' כי דריש לכם באתרוג נמי לענין הנייה לחוד אפ\"ה פסולים דערלה ודתרומה טמאה משום דדינן בשריפה כדאיתא בסוף תמורה ומכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. וי\"ל דודאי לא היה צריך הטעם לענין ערלה ותרומה טמאה אלא יהיב הך טעמא דנ\"מ לענין מעשר שני דה\"ק לכם היתר אכילה בעינן. אבל לא שיהא בה דין ממון. אם כן [מתניתין דקתני של] מעשר שני בירושלים [כשר] אפי' לר' מאיר דס\"ל ממון גבוה הוא [מיתוקמא] ע\"כ. והר\"ב פסק כן במשנה ג' וה' בפ\"ד דמסכת מעשר שני. ולהכי מפרש למתניתין דאתיא נמי אליביה וכמ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "של תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד בגמרא. מפני שמכשיר לקבל טומאה. ופירש\"י דאמרי' בסוף פרקין במתניתין מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה. ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו [וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג. תוספת] והוכשרו לטומאה. דכתיב (ויקרא י\"א) וכי יתן מים על זרע. ואסור לגרום טומאה לתרומה. דכתיב (במדבר י\"ח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור [*והר\"ב במשנה ז' פרק י\"א דפרה לענין אזוב. פסק כמ\"ד מפני שמפסידה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא אם קרא עליה שם. חוץ מקליפתה החיצונה. למ\"ד שמכשיר איכא. למ\"ד שמפסידה ליכא]: \n",
+ "ואם נטל כשר. כתב הר\"ב שהרי יש בה היתר אכילה. בגמרא. וז\"ל רש\"י. לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא עכ\"ל. ומיהו אי אתשיל עלה הו\"ל כאילו לא הורם ויכול להפריש אחרת ותהיה זאת מותרת לישראל. אלא דלא פסיקא. משום דביו\"ט אין מגביהין תרומות כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. וכ\"ש לפירוש הר\"ב בסוף מתני' דלקמן דכולהו פסולי ביו\"ט ראשון מיירי. וכיוצא בזה תמצא בפירוש הר\"ב ריש פרק ג' דערובין. [*ותו לית מלתא פסיקא דתרומה שבאת ליד כהן לא מצי מתשיל עלה. כדכתבו התוספת דהתם מפרק הנודר מן הירק] והוי יודע דהר\"ן מפרש למתני' בכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר. אבל פשטא דמתניתין משמע אף בישראל כפירוש רש\"י. וכך כתבו ג\"כ התוס'. ועוד אי איתא דבכהנים דוקא ה\"ל לפרושי. כמו שפירש התנא במשנה ה' פ\"ב דפסחים. ועיין לקמן: \n",
+ "ובית הלל מכשירין. כתב הר\"ב דהא חזי לעניים וקרינן שפיר לכם כדאשכחן לעיל בתרומה. מסייע שסברת הר\"ב כפירש\"י ותוספת דאי לאו הכי הוה ליה לפרש מיגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאיתא בגמרא דהכא. ופירש כן הר\"ב בפרק ז' דברכות. ופרק ב' דפסחים. ופרק ג' דעירובין. אלא דהכא לא צריכין לכך. וגמרא לא נקטה אלא לרווחא דמלתא דמשכחת דאפי' לדידיה נמי שרי. ועיין ריש פי\"ח דשבת: \n",
+ "בירושלים. כתב הר\"ב אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם וכו'. וכך כתב רש\"י כאן. וכן פירש בל\"א בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי\"ב.) לענין עיסת מעשר שני. דבגבולין פטורה מחלה לדברי הכל משום דבשעת גלגול שנתחייבה בחלה לא היתה לה היתר אכילה לא הויא ראשית עריסותיכם. וא\"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי. דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע\"ג דלדידיה לא חזו הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים. ואפ\"ה חוץ לירושלים פסול. ובאמת שהסברא נותנת איפכא. וכ\"ש הוא דאי היכא דאיהו גופיה לא חזי לא מפסיל בהכי. כ\"ש דלא מפסיל. אי גופיה חזי. אלא דאתרא לא חזי. וזוהי דעת הר\"ן דהה\"נ חוץ לירושלים דכשר בדיעבד. ולא נקט ירושלים אלא לרבותא דלכתחלה לא. והרי הוא ז\"ל סבירא ליה דתרומה בכהן דוקא ודמאי נמי משום מיגו דמפקר כו'. וכמ\"ש לעיל בשמו. ואפ\"ה סבירא ליה דחוץ לירושלים כשר משום דהאי דאתרא לא חזי לא מעכב מלמקרי לכם. כ\"ש לרש\"י והר\"ב דמכשרי בתרומה ודמאי אפי' למאן דלא חזי. וא\"ל דהר\"ן היינו טעמיה משום דמפרש אליביה דמ\"ד מעשר ממון בעלים. וכמו שכתב בפירושו. ורש\"י והר\"ב מפרשי למ\"ד ממון גבוה. דלטעמיה [של מעשר שני] בירושלים שכתבתי לעיל דאליבא דמ\"ד ממון גבוה הוא מפרש. וכך כתב רש\"י בזה הדבור דאמעשר שני ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה וכו'. וכ\"כ הר\"ב בדבור ואם נטל דאתרומה טהורה. ואמאי כשר בירושלים והא ממון גבוה הוא. אלא מאי אית לך למימר דלא בעינן דין ממון. אלא שיהא ראוי לאכילה. כלומר היתר אכילה מקרי לכם. וכמו שכתב לעיל. הכי נמי חוץ לירושלים לא בעינן דין ממון. והרי ראוי לאכילה בירושלים. והר\"ן שכתב משום דממון בעלים הוא אהא דבירושלים בדיעבד כשר איצטריך לפרש כן משום דסבירא ליה כמ\"ד בגמרא דבעינן נמי דין ממון וצריך עיון. ודע דלהר\"ן נמי דתלי בממון בעלים וש\"מ דסבירא ליה דבעינן נמי דין ממון איכא לאקשויי ממה שהביאו התוספת. גמרא דחלק דף קי\"ב. דמ\"ש בגבולין דברי הכל ממון גבוה הוא. וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. ואם כן למ\"ד בעינן נמי דין ממון ודאי דחוץ לירושלים לא. נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפירשו כמ\"ד בעינן היתר אכילה בלבד. הוה להו לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. והר\"ן שפירש כמאן דאמר בעינן דין ממון נמי ה\"ל לפרש דהא חוץ לירושלים לא וכרש\"י והר\"ב. וצ\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "חזזית. פירש הר\"ב כמין אבעבועות דקות. וז\"ל המגיד חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת (ויקרא כ\"ב כ\"ב) או חזזן. ופסולו מפני שאינו הדר: \n",
+ "על רובו. כתב הר\"ב במקום אחד אבל בב' או בג' מקומות וכו'. והכי איתא בגמרא. וקשיא לי דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא. ולשון הרמב\"ם בפירושו אבל אם היו שתים בשני מקומות. ושוב מצאתי בחבורו פרק ח' מהלכות לולב שהעתיק ל' הגמרא בב' או בג' מקומות וכתב עליו הכסף משנה וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול. ג' מיבעיא. ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצריך עיון ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועל פטמתו עיין לקמן גבי נסדק: \n",
+ "נטלה פטמתו. כתב הר\"ב הדד שבראשו כמו פטמא של רמון. עיין פירושו במשנה ג' פ\"ב דמסכת עוקצים: \n",
+ "נסדק. כתב הר\"ן יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה. אבל בחוטמו אפי' כל שהוא פסול. וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית. ובחוטמו אפילו כל שהוא. ומשמע דה\"ה לכל פסולי האתרוג. ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו. או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ\"ל. ומאי דקרי ליה חוטמו מפרש לה הר\"ב לעיל דהיינו פטמתו. וכ\"פ הרמב\"ם אע\"פ שיש פירושים אחרים בזה: \n",
+ "נקב. פי' הר\"ב נקב מפולש כו' אפי' בכ\"ש פסול. פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר. ובכ\"ש רוצה לומר כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושיעור כאיסר ר\"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אע\"פ שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון. אלא שהוא מפולש פסול. ונראה דגירסתו במשנה. נקב חסר כל שהו בלא וי\"ו. וכן היא גירסת הרמב\"ם כמ\"ש המגיד ופירש נקב ר\"ל מפולש. וחסר כל שהוא ואינו מפולש. וכתב דגם גירסת רש\"י כך הוא. אבל בפירש\"י שבידינו כתוב בהדיא דגרס בוי\"ו. וחדא מילתא הוא. ומיהו לענין הדין ס\"ל ג\"כ רש\"י כרמב\"ם שפירש בגמרא בסיפא דמתניתין כל' הר\"ב. דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר מיירי ולגרסתו צריכין לפרש דרישא מיירי באינו מפולש. ואם גירסת הר\"ב ג\"כ כך היא. צ\"ל דהלשון שכתב נקב מפולש כו'. לא קאי לפרש המשנה. אלא פסק דין הולך ומבאר. והמשנה מפורשת מאליה מתוך כך והראשון נ\"ל עיקר: \n",
+ "עלתה חזזית על מיעוטו. לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך לאשמועינן דדוקא בחזזית אחת כשר. אבל כשהם שתי חזזית בשני מקומות. אע\"ג דעל מיעוטו הן פסול. מדברי הר\"ן למדתי כך. והוא פירשו בע\"א לפי דרכו: \n",
+ "נטל עוקצו. פירש\"י זנבו כמו בעוקצי תאנים ומתניתין היא בפ\"ה דסנהדרין ע\"ש: \n",
+ "נקב ולא חסר. כתב הר\"ן לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך דברישא קתני דנקב נקב מפולש. אפילו לא חסר כ\"ש פסול [דבלא וי\"ו גרסינן] תני הכא נקב ולא חסר כ\"ש לאשמעינן דנקב נקב שאינו מפולש כשר ע\"כ. ונ\"ל דה\"ק דאי לאו סיפא ה\"א נקב דרישא היינו בקוץ ומחט ולהכי פסול בלא חסרון אפילו אינו מפולש. כדתנן. וחסר כ\"ש היינו על ידי הפסד פירי ורקבון. קמ\"ל סיפא דנקב היינו כעין רישא בקוץ ומחט דכשר בלא חסרון וקשיא רישא לסיפא. אלא רישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולגרסת רש\"י דגרס בוי\"ו ואיכא למטעי ולפרש דרישא דבעי חסרון בנקב דהיינו דוקא במפולש נמי. אתא סיפא דמשנה יתירא היא דלדיוקא לא איצטריך. אלא לגלויי דרישא באינו מפולש: \n",
+ "והירוק ככרתי. שדומה לעשבים. הרא\"ש. ועיין במשנה ב' פ\"ק דברכות ובמשנה ו' פ\"ב דנדה: \n",
+ "ורבי יהודה פוסל. וטעמא מפרש בגמרא דף ל\"א. משום דלא גמר פירי. וכתב הר\"ב וכל הני פסולים בי\"ט ראשון כו'. עיין במשנה י\"ב. וכתב ב\"י דטעמא די\"ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי יהודה אומר כביצה. משום דלא גמר פירי. גמרא דף ל\"א: \n",
+ "כדי שיאחז שנים בידו אחת. ה\"ג רש\"י. ופירש שני אתרוגים בידו אחת. וטעמא מפרש התם בגמרא. דכיון דמצות לולב בימין ואתרוג בשמאל [דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה גמרא דף ל\"ז] וזמנין דמחלפי ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל ואתי לאפוכינהו מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ואתי לאפסולי שיארע בו נקב. והר\"ן כתב שגרסא זו אינה נכונה דלפי איזה עלין ישער ר\"י שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגים בידו אחת והלא א\"צ לכך לפיכך הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות כדי שיאחז שניהם בידו אחת. כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דכתיבנא. ולכאורה משערינן בכל אדם כפי מה שהוא. אלא דממ\"ש במשנה ו' פ\"ג דר\"ה יש להוכיח דבאדם בינוני משערינן: \n",
+ "רבי יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. ה\"ג לרש\"י. וכן הוא בטור וטעמא דר\"י לא חייש לדילמא מפיך להו ולגירסת הר\"ן רבי יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם [הלולב והאתרוג] זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש כו': \n"
+ ],
+ [
+ "אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. פי' לאגוד הלולב עם ההדס והערבה כמ\"ש גבי נפרדו עליו. וטעמיה דר\"י מפרש בגמרא דף ל\"ג דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. דכתיב הכא (ויקרא כ\"ג) ולקחתם לכם. וכתיב התם (שמות י\"ב) ולקחתם אגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא דאי לאו הכי ה\"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף: ",
+ "רבי מאיר אומר אפילו במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה וא\"צ אגד. ואמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח) דאי א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דאינו חבור עם השאר. והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו: ",
+ "במשיחה. רש\"י פי' חוט של משיחה. וכן במשנה ג' פ\"ב דר\"ה. ומיהו במשנה ג' פכ\"א דכלים תנן חוט ומשיחה ש\"מ דתרי מיני נינהו. ובסוף כלאים פי' הר\"ב משיחות יתירים וחבלים וא\"כ ז\"ש הר\"ב בכלים חוט ומשיחה וחבל אשגרת לישן. וחבל היינו פי' דמשיחה. ובערוך מפרש משיחה יתר. [*ופי' הרמב\"ם כתבתי במשנה י\"ג פי\"ז דכלים]: ",
+ "במינו היו אוגדים אותו למטה. פי' הר\"ב וזה לנוי בעלמא. וכן לשון רש\"י וז\"ל בגמרא נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה. לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף: "
+ ],
+ [
+ "מנענעין. פירש הר\"ב מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות בגמרא וכתב רש\"י בפ\"ה דמנחות דף ס\"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב. כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות ע\"כ. מסייע ליה להרא\"ש. ומיהו ז\"ש לצפון ודרום וכו'. ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. כדפירש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דיומא. ועוד דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא\"צ עדיין לשום פנייה. וכן הוא בטור סימן תרנ\"א. מזרח דרום צפון מערב. וגם זה קשה. ובשם מהרי\"ל בב\"י מזרח דרום מערב צפון. ובעל לבוש מלכות כתב מזרח צפון מערב דרום. ועקר ראייתו מהחוש שכן דרך הפונים ואינה ראייה למצות מלך עלינו ומ\"ש שכן סדר היקף המזבח ג\"כ אינה ראייה. דהתם שאני דמבחוץ מסבב ונמצא שפונה לימינו בזה הסדר. אבל עם הלולב הוא עומד בפנים ומסבב הרוחות בתוכם. ונמצא כשיפנה בתחלה לצפון דלשמאלו הוא פונה. [*וכן אתה מוצא בגבולות הארץ בפרשת מסעי שיהושע החולק הוא יעמוד בפנים של ארץ ישראל. ומסדר לו גבולותיה מנגב לים ומים לצפון. ומצפון למזרח. ומה שלא התחיל במזרח ויפנה אח\"כ לנגב. לפי שא\"כ כדי להגביל גבולי המזרח יהיה צריך להתחיל בקצה מזרחית צפונית ומשם לנגב ונמצא שיהיה תחלת פנייתו לשמאלו לקצה מזרחית צפונית. והא דכתבתי שם ביומא דהא דכל פינות הוא מים של שלמה ילפינן. ואמאי לא יליף לה מדפרשת מסעי שכתוב בתורה. נ\"ל דההיא דמיא טפי דקאי אהיקף דכהן גדול בחיטוי מזבח פנימי שהקיפו מבחוץ הוא. ומיהו למ\"ש בס\"ד בפ\"ג דמסכת תמיד משנה ג' בשם רש\"י ז\"ל דחושבנא לאו בכלל דכל פינות כו' דדוקא עבודה כו' אין ראיה כלל מהך דבפרשת מסעי. שג\"כ אינו אלא כחשבון בעלמא. עוד עיין בפ\"ב דסוטה משנה ב' נכנס להיכל ופנה לימינו כו'] וראייתו מהכתיבה ג\"כ אינה ראייה. שאע\"פ שהשורות אל עבר שמאלו פונות והולכות. מ\"מ כל אות ואות שהוא כותב מושכיהו לימינו בפרט בכתב אשורית. [*ועם היות שסדר האותיות שבזה אחר זה בשורות פונות אל השמאל. זה ג\"כ מטעם אחר שפנייה זו היא אליו. מה שאין כן פנייה הימנית שהיא לחוץ ממנו וידוע שפניית אליו. מעולה מפניית החוץ ממנו. ונמצא עכשיו שבכתיבה אשורית נמצאו שתי הסגולות. אבל כל שלא נוכל לקיים שתיהן אמרו ז\"ל שכל הפינות יהיו לימין. מטעם הכתוב שכתבתי בפ\"ד דיומא משנה ה' בד\"ה עולין במזרחו וכו'. וראיתי בתשובות מהרי\"ל סימן מ' כתוב ותמיהני על כתיבת [תורתינו] הקדושה דמפנין לשמאל. ושמא משה רבינו עליו השלום עיניו ראו את מורו יתברך ופנה לימינו שרא לי מר ע\"כ לשונו. וזה דוחק משני פנים חדא דלא הוי כמו לימינו דכל פינות כו'. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. מש\"ה אנן נמי צריכין לכתוב כמ\"ש הוא ז\"ל. אבל לדידי הכתיבה עצמה היא לימין של הכותב כדפרישית]. ומה שרוצה להסתייע מדרך הסוד שלא יסיים במערב שהיא מדה\"ד. וקורא על העושים כן שומר פתאים. הגם שלא עמדתי בסוד ה'. ודעת קדושים אדע. אכן שעיפי ישיבוני שהרי אחרי המערב חוזרים לרום ותחת. והנה ישובו הדברים לתחת שהוא סוף ותשובת ההיקף. ורחמים הם: \n",
+ "בהודו לה' כי טוב. ובאנא הושיעה נא. דכתיב (ד\"ה א' ט\"ז) אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה [*הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבר\"ה באין לדין ישראל וא\"ה. ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב\"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו לפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא עכ\"ל הרא\"ש: \n",
+ "ובית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא. נ\"ל דס\"ל דאע\"ג דגבי ירננו עצי היער לא כתיב אלא ואמרו הושיענו. היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה וה\"ה לסופו דאנא הצליחה הואיל ומקרא אחד הוא ולפי שב\"ש באו להוסיף על דברי בית הלל. סדרם אחריהם וכן במשנה ה' פ\"ד דגיטין. שבאו ב\"ש להשיב על דברי ב\"ה משא\"כ בשאר דוכתי בכל הגמרא. ועיין משנה ב' פ\"ב דחגיגה ומשנה ג' פ\"ק דעדיות: \n",
+ "[*אלא באנא ה' הושיעה נא. יש לפרש דלא פליגי אבית הלל שהרי רבן גמליאל ורבי יהושע מבית הלל הם. ולא העיד ר' עקיבא אלא שלא נענעו בהצליחה נא כב\"ש. אלא שהר\"ב פי' ואין כך הלכה אלא כדברי ב\"ה. ואי איתא דרבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל הוו עבדין. היאך פי' ואין כך הלכה. ולכך נראה שהר\"ב גירסא אחרת היתה לו. וכמו שכתב אלא כו' בלבד ולא שהוא הוסיף תיבת בלבד אלא שהגירסא שלו כך היתה. וכן היא הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ואתמר עלה בירושלמי. הא בהודו לא. להוציא אף באנא ה' הצליחה נא. ונ\"ל דהכי מפרש לה הר\"ב דה\"ק הא בהודו לא כלומר דלא בא להוציא באנא הצליחה נא. דהא דקאמר ר\"ע. אלא באנא כו'. רישא דקרא נקט ולא בא להוציא אלא בהודו. ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא. ולא מבעיא הודו דלא נקט ר' עקיבא כלל. ומיהו י\"ל דהכי קאמר להוציא אף וכו' דלא כבית שמאי שאומרים אף באנא הצליחה. אבל בהודו מנענעין כדברי ב\"ה]: \n",
+ "מי שבא בדרך כו' לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. בגמרא דייק מדתנן מי שבא. דמשמע ממקום רחוק ש\"מ דבחול המועד מיירי דאי בי\"ט מי שרי. וכיון דבחול המועד דנטילת לולב מדרבנן. מתניתין בדליכא שהות דהא תנן במשנה ב' פ\"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה. ופי' הר\"ב בדאיכא שהות: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שהיה עבד כו'. כתב הר\"ב דמי שאינו חייב בדבר כו'. והני פטורים מקריאת הלל דהוי מצוה שהזמן גרמא. תוספת. ופי' קטן עיין במשנה ד' פ\"ב דמגילה: \n",
+ "ותהי לו מאירה. פי' הר\"ב שלא למד. שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שהוא אומר. אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מאירה שדרך הגדול להקרות ואפילו לבקיאים. הר\"ן: \n",
+ "עונה אחריו הללויה. פירש הר\"ב על כל דבר ודבר. עיין במשנה ד' פרק ה' דסוטה: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל כמנהג המדינה. כתב הר\"ב אבל ברכת ההלל לפניו מצוה היא בכל מקום. גמרא. וטעמא כדאיתא במגילה דף כ\"א כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם (בראשית ל\"ג). ובמשנה ז' פ\"ה דפסחים כתבתי דתקנת נביאים היא וא\"כ תקשה היכי מברכינן וצונו. שאלה זו נשאלה בגמרא פרק במה מדליקין על ברכת נר חנוכה דף כ\"ג [*ובמכילתין פרק דלקמן [דף מ\"ו]] ותירצו מלא תסור (דברים י\"ז) א\"נ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם ל\"ב): \n",
+ "מחברו. פי' הר\"ב ע\"ה והלוקח חבר דאי ע\"ה מי ציית למחשד לחברו. ואפ\"ה קרי ליה חברו כמ\"ש הטעם במשנה ב' פ\"ד דדמאי: \n",
+ "נותן לו אתרוג במתנה. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז\"ל רש\"י חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ונותן לו. פירש\"י. יבקש ממנו שיתן לו כו'. ועיין במשנה ג' פרק ח' דשביעית: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמדינה. כתב הר\"ב בירושלים וכו' ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשקלים: \n",
+ "זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: \n",
+ "ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ\"ד דר\"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ\"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר\"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת: \n",
+ "כולו אסור. כתב הר\"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט\"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט\"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ\"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א\"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט\"ו [*ופירש\"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר\"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו: \n"
+ ],
+ [
+ "מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. פי' הר\"ב דמצות לולב דוחה כו' לפיכך היו מוליכין כו'. דלענין נטילתו בלבד דוחה שבת. הר\"ן. כלומר אבל לא לענין הוצאה. וטעמא עיין במ\"ח פרק בתרא דר\"ה ובגמרא בפ' דלקמן דף מ\"ד מסקינן דהכא בגבולין מיירי מדלא קתני להר הבית כמו במשנה ד' פרק דלקמן. ומיהו בזמן שבית המקדש קיים דניטל בשבת ביום ראשון במקדש ובמקומות הסמוכים ששלוחי ב\"ד מגיעים שם ויודעים אימתי הוקבע החודש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אע\"פ שעדיין קבעו ע\"פ הראיה הואיל ואין כאן מקדש שניטל הלולב בו השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות כי היכי שלא תהא תורה כשתי תורות והא דנקט ריב\"ז שיהא ניטל שבעה ר\"ל מלבד יום השבת ועיין במשנה ג' פ\"ד דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבית המקדש קיים. הר\"ן. ועיין מ\"ש בס\"ד בריש מסכת שבת בדבור פשט העני וכו'. ומ\"ש הר\"ב דמשכחת דלא נפיק י\"ח כגון שהפכו כו'. בגמרא. וכתבו התוספות דסוגיא דהכא ס\"ל דמצות אין צריכות כונה מדאיצטריך לשנויי הכי דהא במוציא לר\"ה אין שייך מתכוין לצאת [כל כמה דלא בירך]. ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד. עכ\"ד. וכן כתב הר\"ן ותימא על הר\"ב שפסק בריש פרק ב' דברכות דקיי\"ל כמ\"ד מצות צריכות כונה. וכן עולה פירושו במשנה ז' פרק ג' דר\"ה וכמו כן הרמב\"ם מפרש באלו המקומות. וכן פסק. בהן בחיבורו דמצות צריכות כונה [מלבד באכל מצה בלא כונה דפסק שיצא מהטעם שכתב הר\"ן בפרק ג' דר\"ה משום דנהנה] ובמתניתין דהכא מפרש להני שנויי וצ\"ע. אבל בפרק ב' מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא כו' כדי לצאת בו כלומר שעדיין לא יצא. ולא התנה באופני ההוצאה. ש\"מ משום דלמאי דקיי\"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ומ\"ש הר\"ב א\"נ שהוציאן בכלי. כתב הר\"ן. לא תקשה לך אמאי אינו חייב על הכלי. דבטל הוא לגבי הלולב וכדתנן במשנה ה' פ\"י דשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "מקבלת אשה וכו'. דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל דלגבה איסור טלטול קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. גמרא: \n",
+ "בשבת. בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת הרמב\"ם בהלכות לולב: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וניסוך המים. כתב הר\"ב בתמידי החג שחרית כמ\"ש במשנה ה' פרק ב' דיומא. ועיין לקמן משנה ט': \n",
+ "החליל. כתב הר\"ב ומנגנים בחלילים ובכנורות. עיין בפירושו ר\"פ דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לולב שבעה כיצד. והרא\"ש גורס ששה ושבעה כיצד והיא גירסא נכונה ועיין רפ\"ה]: \n",
+ "יו\"ט הראשון שחל להיות בשבת. פירש הר\"ב דיום ראשון דוחה שבת עיין פרק דלעיל משנה י\"ג. ומ\"ש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פירש מקדש ש\"מ דאפילו בגבולים. כן פי' רש\"י ועיין פרק דלעיל משנה י\"ב: \n",
+ "ושאר כל הימים ששה. כתב הר\"ב דהעמידו דבריהם כו'. וכתב רש\"י וא\"ת נמצא ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות [בהאשה רבה דף צ'] ושנינן שב ואל תעשה שאני ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ובדין הוא דאפי' בזמן הזה כו' אלא משום דלא בקיאינן כו'. וא\"ת הרי לפי מ\"ש במשנה ו' פרק דלעיל בקיאינן כמ\"ש שם. ומיהו בגמרא כי אמרינן האי טעמא משמע דעדיין היו קובעין בא\"י ומקרי אנן לא בקיאין לפי שאע\"פ שהיו יודעין לחשוב העבור. מ\"מ היו סמוכים על קביעות ארץ ישראל. ובמקום שאין שלוחי בית דין מגיעין שם הוו כאינן בקיאין. דהא פריך עלה אינהו דידעי בקיבוע דירחא [לדחי] ופירש\"י אינהו בני ארץ ישראל שעדיין מקדשין על פי הראיה. והתוספות שכתבו דמאי דקאמר לא בקיאינן. אף על גב דידעינן עבוד רבנן כאילו לא ידענו אפשר שסוברים כהרא\"ש לעיל במשנה ו' דפסולי אתרוג דראשון פסולים ג\"כ בשני דלכל דבר עבוד רבנן כלא ידענו. אבל להר\"ב מי ניחא. וא\"ל דאי לא נטלינן פסול בשני נמצא כשאין כאן אחר שהוא כשר יושב ובטל ממצוה דדבריהם. והויא חומרא דאתי לידי קולא. וכמ\"ש הר\"ן בשם י\"א. דקשיא לי א\"כ בנטילת לולב עצמו למה תקנו. אלא שב ואל תעשה שאני. [הכא נמי שב ואל תעשה שאני]. וכבר דחה הוא ז\"ל מטעם אחר. אלא נראה טעמא כמ\"ש הרמב\"ם. והוא סובר ג\"כ כהר\"ב בדין פסולי אתרוג. ומפרש למשנתינו הכי דמשום דבזמן הקביעות בארץ ישראל שאחר החורבן הואיל והרחוקים לא היו יכולין ליטול דלא ידעי אימתי הוקבע ר\"ח שלא הגיעו אליהם שלוחי ב\"ד ומפני כן גם בני ארץ ישראל ג\"כ לא היו נוטלין דלא לעבדו כשתי תורות כמ\"ש לעיל משנה י\"ג. ולפיכך אע\"פ שאח\"כ נתבטלו השלוחים לגמרי לפי שגם בא\"י לא קבעו. וכ\"ע אחשבון סמכי. והשתא כולי עלמא מיקרי בקיאין בקיבוע דירחא. אפ\"ה כדי שלא לחדש דבר נשאר כמות שהיה אחר החורבן בימי הקביעות דארץ ישראל ע\"כ. ובהכי ניחא ודאי. דהכא שאני משום דבימי הקביעות שאחר החורבן היו מתקנים אפילו על בני ארץ ישראל דבקיאי שלא ליטול בשבת משום גזירה דאיסור כרת לגבי הרחוקים. הניחו אח\"כ כמות שהיה. אבל בדין פסולי אתרוג דבני ארץ ישראל היו מחולקים בימי הקביעות. מבני חוצה לארץ. ועליהם לא נגזרה הגזרה מעולם. הלכך השתא דכ\"ע עושין על פי החשבון ובקיאים. לא שייך לומר להניח כמות שהיה כיון שאדרבה מעולם היו בני ארץ ישראל מכשירין הפסולין בשני. וא\"כ שפיר טפי להשוות המדות ולהכשיר כמוהם. כיון שנוכל. מטעם דהשתא כולי עלמא בקיאים. ואל תשיבני משני ימים טובים של גליות. דאההוא שלחו מתם דלעבדו משום דלמא גזרי מלכות שלא יתעסקו במצות. ותשתכח סוד העבור ויעשו מלא חסר כו'. ויאכלו חמץ בפסח. כדאיתא בפ\"ק דביצה דף ד'. וכי עבדינן יו\"ט שני קודש תו ליכא למיחש להא דתם. ודיני אתרוג שאינו אלא בחג משוין המדות עם בני ארץ ישראל. ועוד שהיא מצוה בפני עצמה ולא בקדושת יו\"ט תליא. ועיין משנה ב' פרק ג' דביצה. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דגזרו כו'. והרי כו'. אלא טלטול בעלמא דטלטול מיהו איכא מאחר דאין עשוי כלי. אע\"ג דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשלחן במנחות פרק י\"א משנה ו'. תוספות. ומ\"ש שמא יטלנו כו' ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים. הכי איתא בגמרא וכתב רש\"י ה\"ה דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ולא נקט הכי אע\"ג דהוי אורחא דמלתא טפי. תוספות פ\"ק דמגילה דף ד']. אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ד\"א. ואין לחוש להוצאה. כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף או בגיגה דאין כאן אסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה בר\"ה ע\"כ. וכתב הר\"ן בריש פרק ד' דר\"ה. וא\"ת ומ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש מילה דלא גזרינן. [בריש פי\"ט דשבת] שמא יעביר תינוק או איזמל בר\"ה. וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה. ע\"כ. ועיין במשנה ב' פרק ז' דפסחים. ומ\"ש שמא יעביר תינוק ר\"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי. כמ\"ש בשבת בשם התוספות. [*ועיין במ\"ש במשנה ב' פרק י\"ח דשבת] והתוספות פ\"ק דמגילה דף ד'. תירצו משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה י\"ג בריתות. וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ב' פ\"ק דמגילה. ומ\"ש והיינו טעמא דשופר במשנה ג' פ\"ד דר\"ה. עוד ע\"ש במשנה ג' ומשנה ח'. ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה. אגזירה שמא יטלנו קאי. וכמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דמגילה. אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא. ואפילו היינו בקיאין. לא היה דוחה שבת: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ערבה שבעה כיצד. וגירסת הרא\"ש ששה ושבעה כדלעיל]: \n",
+ "יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת. כתב הר\"ב דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא כו'. תקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש וכו'. ומפרש בגמרא. אבל בראשון לא תקנו דלא מוכחא מלתא דמשום ערבה תקנו. אלא יאמרו דהואיל ומשום לולב אדחי דחוהו נמי לערבה. וכיון דקא מפקת ליה מראשון אוקמא אשביעי יום מסוים. או ראשון. או אחרון. ובכולהו יומי לא תקינו דלדחי דאתי לזלזולי במצות לולב. ולומר שאינה חשובה כמו ערבה. וכי תימא דהשתא דתקינו דערבה לדחי כדי לפרסם. א\"כ לולב נמי אינו מפורש בתורה אלא ולקחתם לכם ביום הראשון. אבל דשבעה במקדש מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ילפי' בפרק דלעיל משנה י\"ב. ואיכא למטעי דדלמא לאו שמחת לולב קאמר. ליתקני דלדחי אף בא' משאר הימים. ומשנינן דלולב דמסור לכל לא בעי לתקן משום פרסומא. דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל ערבה אינה מסורה אלא לשלוחי ב\"ד פירש הר\"ן דכמו שבמקדש הביאו שלוחי ב\"ד ממקום הנקרא מוצא כדלקמן. וכן בגבולין נמסר לשלוחי ב\"ד להביאם. וכיון שמיד שלוחי ב\"ד לוקחים אימת ב\"ד עליהם. וליכא למיחש לשמא יעבירנו כו'. ורש\"י פי' שלוחי ב\"ד מביאין וכהנים מקיפין. ולא הוה נטילה אחרת וכולהו זריזין וזהירין. ודעת הרמב\"ם נראה כהר\"ן. דגבי ערבה דשבת כתב ולמחר זוקפין כו'. ובאין העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. ומ\"ש הר\"ב הלל\"מ עיין במשנה ה'. ומ\"ש הר\"ב והאידנא אינה אלא מנהג נביאים כו'. קשה והרי נביאים האחרונים שהם חגי וחביריו. בתחלת בית שני היו. ואי אלו הנביאים שהנהיגו לנו כן בזמן הזה. ובגמרא דבזמן המקדש בגבולים הוא מנהג נביאים. וי\"ל דה\"ק הר\"ב והאידנא אינה כו' אשביעי מהדר וקאי. כלומר דהאידנא אע\"ג דה\"ל למעבד נמי שבעה ימים זכר למקדש כמו בלולב אפ\"ה אינה אלא בשביעי. הואיל ובגבולין אינה אלא מנהג נביאים אפי' בזמן הבית. וכיון דבגבולין אין לערבה עיקר מן התורה. להכי לא תיקנו שבעה זכר למקדש כמו בלולב דאית ליה עיקר מן התורה והכי איתא בגמ' וטעמא דקבעו השביעי ולא יום אחר. כתב ב\"י [בסימן תרס\"ד] הואיל והיה מיוחד במקדש לדחות השבת: \n"
+ ],
+ [
+ "מצות לולב. פירש\"י מצות לולב ביו\"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד: \n",
+ "והחזנים פירש הר\"ב שמשים ועיין מ\"ש בס\"ד רפ\"ז דיומא: \n",
+ "על גב האיצטבא. ה\"ג גב כדאיתא בגמרא. דאי על הגג היה מתיבש ויבש פסול ובפ\"ק דפסחים גרסינן גג משום שהונחו החלות שם. כדי שיראו העם שלא הגיע זמן איסור חמץ. וה\"נ גרסינן גג במשנה ד' פ\"ח דשקלים. ולא כמו שהועתק בספרי הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש גב: \n",
+ "ומלמדין כו'. אבל במשנה י\"ג דפ' דלעיל לא הוצרכו ללמד דבגבולין היה כמ\"ש שם ולא היה העם רב. ולקמן במורביות נמי לא הוצרכו ללמד. מהאי טעמא לפרש\"י דלעיל שהיו רק כהנים. ולהר\"ן והרמב\"ם היינו טעמא דערבה שלוחי ב\"ד הביאום. ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת. וכ\"כ תוס' סוף דמ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "מורביות. פי' הר\"ב ענפים גדולים. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג דשביעית: \n",
+ "וזוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. כ\"כ התוספות. ולהרמב\"ם שכתבתי לשונו במשנה ג' נראה דזקופה היתה מתחלה. ואח\"כ נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב ועוד נראה מלשונו שם דלא הקיפו אלא בלולב: \n",
+ "וראשיהן כפופין ע\"ג המזבח. יליף לה בגמרא מדכתיב (תהילים קי״ח:כ״ז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש\"י אסרו כמו הקיפו. אסרי לגפן (בראשית מ״ט:י״א) תרגום יסחר ישראל. בעבותים באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל ל״א:ג׳). עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח. ועיין משנה ג' דהל\"מ אלא דאסמכוהו אקרא. ומ\"ש הר\"ב שהיו גדולים י\"א אמה. ומוטין על המזבח אמה. כדאיתא בגמ'. דאיסוד מנח לה וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות. כדתנן בפ\"ג ממדות ומפני שהסובב בולט אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטיה לא נשאר רק ב' אמות בקרוב והיו כפופים אותן ב' אמות: \n",
+ "תקעו והריעו ותקעו. לשון הרמב\"ם בהלכות לולב בעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעים וכו'. וכתבו התוס' משום שמחה ובפ\"ה דף נ\"א מפרש רש\"י בר\"ה יליף לכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: \n",
+ "מקיפין. במשנה ג' פי' הר\"ב כמ\"ד בגמרא בערבה. והרמב\"ם כתב כמ\"ד דהיו מקיפים בלולביהם. ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ\"ע שאע\"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ\"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס. כדתנן סוף פ\"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא: \n",
+ "אני והו. פי' הר\"ב שני שמות של ע\"ב. הנקובין בויסע. ויבא. ויט. בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע\"ב אותיות. ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון. ואחרונה של אמצעי. וראשונה של אחרון. וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי\"ו של ויסע ה\"א דכל הלילה וי\"ו דויט. ושם הל\"ז. הוא אני. אלף דישראל נון ראשונה דהענן בחשבון של מפרע ויו\"ד דרוח קדים כן פירש\"י. וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות יהיה השם הל\"ז. הראשון ממערכה השניה ונמצא שאלו שני שמות אני והו הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם אני שהוא ראשית מערכה שניה כדרך אני ראשון ואני אחרון. שוב מצאתי חלוקת שם ע\"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ\"ר והנאני וכתב התוספות ואמרו שתי שמות הללו משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דיחזקאל (א) ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ). והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו: \n",
+ "ואותו היום. בשביעי. רש\"י: \n",
+ "יופי לך מזבח. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש\"י בגמרא: \n",
+ "ליה ולך מזבח. פירשו בגמ' דה\"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים. ופירש\"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו. מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפניו לכפר עלינו. ע\"כ. וראיתי לבעל כף נחת שכתב וז\"ל ליה למי שהזכיר בסמוך אני והו הושיעה נא. ואית דגרסי ליה שם יו\"ד ה\"א. ואינו נראה דלמה לנו להזכיר כאן זה השם מה שלא הזכיר בכל המשנה ולא בכל התורה כי אם פעם אחת. ועוד שזהו מחלוקת ר' יהודה עם תנא קמא. שתנא קמא אומר שבהקפת המזבח היו מזכירין שם עצמות השם ואומרים אנא ה' הושיעה נא. ור' יהודה אומר שלא היו מזכירין אותו כי אם בכנוי הו ואם בהקפה עצמה שהיא מצוה וכעין תפלה לא היו מזכירין עצמות השם. כל שכן בפטירה שאין כאן לא מצוה ולא תפלה. עכ\"ל. ואין אני מודה לו בזה כלל. אלא כאית דגרסי דהכי נהגי עלמא בסדר ההושענות שהכניס הפייטן זה הקילוס בפיוטו. וכן מנוקד בסידורים חדשים גם ישנים וז\"ש שלא הוזכר בתורה כי אם פעם אחת. לא ידעתי איזה שזכר ואיזה ששכח ששנים בתורה בפ\"א בבשלח. בשירה עזי וזמרת יה. ובסוף בשלח כי יד על כס יה. [*דהלכה כרבא דבתראה הוא וס\"ל בפרק ע\"פ דף קי\"ז דכס יה נחלק לשנים דמה שנדפס בגמרא רבא קודם רב. ודאי טעות מהמדפיסים הוא. ודרבא צ\"ל רב. ורב צ\"ל רבא. והא דבמסורה מלכים א' ג'. לא קחשיב ליה בהדי פסוקים דאית בהון ה' מילין נרדפין מן ב' ב' אתוון. ואזלה לה כרבי יוחנן ורב דס\"ל דשם אחד הן. אבל ההלכה ודאי כרבא דבתראה הוא. וכן מוכח מפירש\"י פרשת בשלח. גם בזוהר פרשת בראשית דנחלק לשנים. גם במסורה נחמיה ב' קחשיב ליה אבל מה דלא חשיב שם. גם לי גם לך לא. דמלכים א' ג'. הא ודאי השמטת המעתיקים. או המדפיסים. וכן נמי צריך להיות ו' פסוקים וכן נמסרו ו' פסוקים במסרה קטנה בפ' וישלח. ובשמואל א' כ' כ\"ט] והרי שנים בתורה. ובנביאים נמצאים אראה יה יה בארץ החיים בישעיה. ובכתובים מן המצר קראתי יה. ענני במרחב יה. ומכל אלו עיניך הרואות כי זה השם ראוי לאומרו ולהזכירו בתפלה. שכן הוזכר על מפלתן של מצרים. ושל עמלק. ורפואת חזקיה. ובתפלת ההלל מן המצר. ומה שהביא ראיה ממחלוקת רבי יהודה ותנא קמא אני אומר לפי דרכו משם ראיה דכמו דפליגי רבי יהודה ות\"ק חד אמר שמזכיר השם וחד אמר בכינוי. הכי נמי ת\"ק ור\"א. אלא ת\"ק דר\"א ס\"ל כרבי יהודה ורבי אליעזר כתנא קמא דר\"י. וכיון דת\"ק דר\"י סובר שמזכיר השם לא ה\"ל לר\"א לחלוק לעיל משום דסובר כת\"ק. ועוד מאן לימא לן דהני תלתא פירושי שכתב הר\"ב בטעמו של רבי יהודה דפליגי. ולפיכך סובר דטעמו להזכיר רק כינוי דאפשר וקרוב לשמוע דככולהו פירושי נתכוין רבי יהודה וכיון שיש בכינוים אלו כל הני טעמי. סובר דיותר ראוי לאומרם. ולא מפני שאין ראוי להזכיר שם העצם. ובלי ספק עוד לו טעם. או טעמים נסתרים ממנו וגלוים לרואי השמש ואור החכמה. ועוד מהיכי תיתי שר\"י יחוש להזכיר שם העצם בתפלה ובלשון הכתוב ממש. אנא ה' הושיעה נא ובמקום הקדוש והנורא הזה אשר עליו נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ועוד למה יזכיר [ליה] בלשון ארמית. ומיד למזבח בלשון עברית. ועוד דכפי הפירוש שבגמרא הכל בלשון עברית חוץ מתיבה זו. וקשיא למה. ועוד ראיתי בהקדמת רבינו לספר גבורות ה'. וכן בספר דרך חיים. שכתב לפום ריהטא. ולפי דרכו. שלכך אמרו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים שהוא בהשתחוויה. כדאמרי' ליה אנו משתחווים וכתיב ענני במרחב יה שמזה השם ההרחבה. הנה מבואר מדבריו שכן היא גירסתו. ולא כדברי בעל כף נחת. גם עיין עוד במשנה ד' פ' דלקמן מ\"ש שם בס\"ד. ועוד שמע נא את אשר אגיד לך דבר יקר שמעתי מפי חכם מחכמי הדור שמו מהר\"ר מאיר באך יצ\"ו. אמר כי שם ההוי\"ה הנכבד והנורא בנקודותיו הידועות ראוי לחקור על שרשו ואמר כי שרשו הם שתי אותיות האחרונות ושהוא עתיד מבנין הפעיל כמו יהודה לתפלה נחמיה י\"א. וכמו ולי יהושיע בהלל. וכמו שבאלו הוי\"ו היא שנהפכה מיו\"ד. כי השרש ידה ישע כי כן משפט העתידים מנחי יו\"ד בזה הבנין כן וי\"ו שבשם אמתתו יו\"ד. אלא שממשפט הלשון הקודש. נהפכה לוי\"ו בזה הבנין. ואע\"פ שי\"ל כי לא נהפכה ושרשו וה ויהיה כפירושם ז\"ל לשון שמחה כמאמרם [איכה רבתי פסוק היו צריה] בין וי לוה נמלט ר' יוחנן בן זכאי. אבל הקמץ תהי' לנקבה. לכן הקרוב אליו שהשרש יה והוא השם שהוא קדוש ואינו נמחק ובזה השם בן ד' בא בעתיד ופירוש השם יה כתרגומו דחילו ויאמר נא שהוא עתיד להטיל אימה יתירה על הבריות עכ\"ד ואין סתירה לדבריו מדברי בעל ספ\"ר. שכתב שמזה השם לא נגזר שום פעל. כי הוא דיבר ככתבו. מבלי שהביט אל שרשו. [*ומצאתי להראב\"ע בפירושו לפסוק עזי וגו' שבשירת הים שכתב בזה הלשון. ובעבור כי מלת אהיה ידוע בלשון. הוצרך להחליף היו\"ד בוי\"ו בשם הנכבד ע\"כ] ובכן אפריון נמטייה. ובא נא וראה כמה צדקו דבריו. שהרי אמרו ז\"ל בפסוק כי יד על כס יה. שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והרי ע\"י משה רבינו עליו השלום נאמר זה הכתוב אשאלך והודיעני מה זה שנשבע שאין השם שלם. והיה בזמן המשכן ואחריו שני מקדשים וכמה פעמים נזכר בתורה השם השלם. ואילו זה השם יה לא בא בתורה אלא פעמיים. אבל לפי הדברים הללו הענין כמשמעו שהשם השלם הוא הוראה על שיטיל אימה על הבריות לעתיד. וביאר עכשיו בשבועה זו ששלימותו זה לא תהיה אלא לעתיד אחר נקמת עמלק. ואילו לא ביאר בכאן. לא היינו יודעים מהשם עצמו שהוא עתיד על איזה עתיד שהוא אומר. שיש מחר שהוא לאחר זמן. ויש מחר שהוא למחרתו. ומעכשיו זכינו לדין שזה השם הזכירו עכשיו במקדש. הוא ולא אחר. שלא בלבד שהוא קדוש שאינו נמחק. כי אם גם זאת שהוא שרש השם הגדול והנורא. ואתה קורא ידיד ומשכיל. הסכת ושמע דרז\"ל על שם הזה היה הוה ויהיה שאמנם שלשתם הם אינם רמוזים. אבל כתובים כסדרן. וזה כי אחר שאמרנו ששרשו יו\"ד במקום וי\"ו הרי לך יהיה. וכן היה בהסיר יו\"ד העתיד. גם הוה. כי היה בחולם הה\"א ענינו כמו הוה וכן אתה מוצא (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה במקנך. ואם בעל נפש אתה ועמדת בסוד ה' תדע מן מוצא דבר כי זה השם בן שתי אותיות הוא ראשית הגלוי. והשם בן ד' אותיות סדר המרכבה. ואמרו האבות הן הן המרכבה: \n",
+ "[*אמר יו\"ט אחר הרבה שנים שכתבתי להא דלעיל דהלכתא כרבא דבתראה הוא דמחלק כס יה לשנים באו לידי שמות גיטין להרב הגדול מהר\"ר שלמה לוריא זלה\"ה הועתקו מספרו ים של שלמה ממסכת גיטין פרק השולח. ושם ראיתי דפסק נמי כרבא דבתראה הוא. אבל כפי גירסת הספר דרבא מוקדם לרב ועם היות שאין מדרכי בחבור הזה להאריך בפסקי הלכות אפס כי הרב הגדול הגאון הזה הוא מובהק חריף ובקי זך ונקי והיה כי יראה הרואה יאמר מה לננס אצל הענק. וגם יהיה לו נחת לבעל כף נחת כי מצא און לו וגברא רבה דמסייע ליה. אמור אמרתי להביא הדברים בכור הבחינה ולהוציא מתוכה שהגירסא מוכרחת להיות רב במקום רבא ורבא במקום רב כמו שכתבתי. והנני מעתיק תחלה ל' הסוגיא [פסחים ריש דף קי\"ז] ואח\"כ אעתיק דבריו של רש\"ל ז\"ל. ואחר כן אשיב עליהם בעזה\"י ובחר לך הנאות והצדק: \n",
+ "לשון הסוגיא אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן רבא אמר כסיה ומרחביה אחת הן רב אמר מרחביה בלבד איבעיא להו מרחביה לרב חסדא מאי תיקו. איבעיא להו ידידיה לרב מאי תא שמע. דאמר רב ידידיה מחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש איבעיא להו הללויה לרב מאי. תא שמע דאמר רב חזינא תילים דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ע\"כ בסוגיא: \n",
+ "והנה רש\"ל זלה\"ה בסדר א\"ב של שמות גיטין שלו באות היו\"ד בשם ידידיה. שם כתב בפשיטות. שרבא הוא שאמר מרחביה וכסיה אחת ורב אמר מרחביה בלבד. ובתחלת אות הכ\"ף כתב וז\"ל לפי הסוגיא שהזכרתי דקיי\"ל כרבא דאמר מרחביה וכסיה אחת א\"כ למה כותבין הסופרים לפי תיקונם כס יה בעינן ב' תיבות נגד הסוגיא והלכה. ואף אם תמצא לומר שאין הלכה כרבא. הלא אף רב חסדא בשם רבי יוחנן נמי סבירא ליה הכי. ועוד דאין מחלוקת בכסיה. מדפריך התם לרב דאמר ידידיה נחלק לשנים הללויה מאי. ולא פריך כסיה. משמע דאין מחלוקת בכסיה. ואין לומר מ\"ש התם חדא היא ר\"ל שלא יכול לפסוק בב' שיטות. והיינו דמסיק התם הללויה בשתי תיבות. שיכול לכתוב בב' שיטות כמו שהיה כתוב בתהילים דרבי חייא. זה אינו. חדא דלישנא אחת היא לא משמע אלא תיבה אחת. ועוד דלפי זה משמע אבל ידידיה דלרב נחלק לשתים כותבין בב' שיטות דהא ליתא כאשר הוכחתי מכדר לעומר שהוא שני תיבות ואין לחלק בשתי שטות אם לא שתפרש שכדר לעומר אין צריך לכתוב בשתי שטות לאפוקי בת היענה שצריך ב' שטות. וכבר הוכיח מהרא\"י דליתא כי לא נמצא כן בספר תורה. [הוכחה זו כתבה בשם ידידיה ומס\"פ אלו טריפות היא] על כן אומר אני אי איישר חילי אבטליניה להזהיר הסופרים עכ\"ל רש\"ל ז\"ל. ואני אומר וקורא אני על הגאון רש\"ל זלה\"ה. המקרא הזה לא יאונה לצדיק כל און. ולכן לא נתבטל על ידו כי אוכיח בראיות ברורות שהסופרים שכותבין כסיה בשתים מכוונים כהלכה. וכמו שכתבתי כבר לעיל. לפי שרש\"ל שכתב דרבא אמר מרחביה וכסיה אחת. היינו שכן הגירסא בגמ'. רב חסדא אמר ר' יוחנן. ואח\"כ רבא. ואח\"כ רב. ואף שק' ודאי למה נסדר רבא קודם רב פירכא זו הכניסה רש\"ל בשם ידידיה. שכתב והלכה כרבא דבתראה הוא אפילו פליג אר' יוחנן. כ\"ש אי פליג ארב חסדא ואמר שלא אמר ר' יוחנן אלא הני תרתי. ואין לומר דרבא לא פליג אהא דרב חסדא למעוטי. אלא להוסיף מרחביה. דא\"כ לא ה\"ל לומר אלא מרחביה לחודיה. ועוד דהא בתר הכי בעי מרחביה לרב חסדא מאי ועמד בתיקו עכ\"ל. הנה שסובר דלהכי מוקדם רבא משום דקאי ארב חסדא. ואמר דלא אמר ר\"י כדאמר רב חסדא משמיה אך בלשון ספיקא כתב כן אי פליג ארב חסדא. ואני אומר שאף ספק אין כאן. ומעולם לא נחלק רבא על מה שאמר רב חסדא משמיה דר' יוחנן. ויאמר הוא שלא אמר ר' יוחנן כן. דאי הכי לפי סוגית השיטות הל\"ל ורבא אמר ר\"י כסיה ומרחביה. ולפיכך עקרן של הדברים דרב מוקדם לרבא ואמר כסיה ומרחביה [אחת הן] ורבא אמר מרחביה בלבד וכלומר אינך בשתים והלכה כמותו דבתראה הוא. והשתא דרב אמר מרחב יה וכס יה אין מקום לדיוקו של רש\"ל. אמאי לא פריך לרב כס יה מאי דהא איהו אמר כס יה אחת. ועוד אני אומר אפי' אי רב אמר מרחב יה בלבד ליכא לדיוקא דרש\"ל. דהא אי איתא דמשום הכי לא פריך לרב כס יה מאי משום דלא פליג אכס יה וכ\"ע מודו ביה א\"כ רבא ל\"ל לאדכורי כס יה כמו שרב לא הוצרך להזכירו משום דכ\"ע מודו ביה. ה\"נ רבא לא ה\"ל למנקטי'. ותו דהשתא רב כמו רבא קאמר ה\"ל לסתמא דגמרא לומר וכן אמר רב והיה עם זה מיושב גם כן אמאי לא הקדים רב לרבא, ותו לפי סוגיות כל השיטות אי איתא דפשיטא להבעיין דבכסיה כ\"ע מודו. הכי הל\"ל כסיה לרב לא מבעיא ליה דאחת היא. אלא ידידיה כו' הללויה כו' ובלא\"ה נמי תמיה לי היכי ס\"ד דהבעיין למיבעי אליביה דרב וכפי גירסת הספרים שתפס רש\"ל. הלא רב מרחביה בלבד אמר. ובתיבת בלבד ודאי ממעט לכולהו אינך ומאי מבעיא ליה. וכ\"ת דס\"ד דהבעיין דתיבת בלבד ממעט כסיה דאמר רבא. זו קשה מן הראשונות. דא\"כ לאו כ\"ע מודו בכסיה ואף לית הלכתא השתא כרבא מכיון דסתם גמרא מסדר לרב בתר רבא. משמע דסתם גמ' כרב ס\"ל ולא כרבא. ויש לתמוה על רש\"ל שלא עיין [בפסחים דף קט\"ז ע\"ב] בפירוש רשב\"ם שכתב אדבעיא להו ידידיה לרב מאי [כו'] ת\"ש חזינא תילים דבי חביבי כו' וז\"ל מפליג פליג או אוסיפו מוסיף אבל רבא פשיטא דפליג מדקאמר בלבד. חביבי דודי רבי חייא. עכ\"ל. ורבי חייא דודו של רב היה כדאיתא בפ\"ק דפסחים דף ד'. ואף שיכול רש\"ל ז\"ל לומר דאה\"נ חביבי דודו של רבא ואינו רבי חייא ויגיה דאמר רבא. אני אומר ודאי אי שת לבו לדברי הרשב\"ם. יכול להיות שהיה נכנס לדוחק זה אבל מדלא הביא להרשב\"ם ויכתב עליו כן לית בזה ספיקא דאגב חורפיה לא עיין בפירשב\"ם ואי הוה עיין הוה משכח והיה מודה על האמת כדרך כל חכם כ\"ש גדול כמוהו. ועוד יש לי ראיה ברורה דרב הוא דאמר להא מלתא ולא רבא. מן הירושלמי פ\"ק דמגילה רב ושמואל חד אמר הללו יה. וחרונא אמר הללויה כו'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר\"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו. הוי דו אמר הללויה עכ\"ל. והא הכא אין להגיה רבא מדבר פלוגתיה הוא שמואל ואע\"ג דירושלמי חולק עם גמרא דידן. דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים לפי הגירסא שאני מחזיק בה וכפי פירוש רשב\"ם. נראה לי דלא קשיא דאה\"נ דודאי הא דאמר רבי חייא על תילים דר' מאיר והא דהעיד רב על תילים דרבי חייא עצמו חלוקים הם. אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר\"ח. כמו דלא ידע מאן אמר דא ומאן אמר דא. דרב ושמואל בבבל היו והלכך דייק מדאמר שמעית כו'. אבל גמרא דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תילים דרבי חייא ושזה היה עיקר לרב לסמוך על תילים דר' חייא. ותו לא מידי. אלא שפיר עבדי הסופרים שכותבים כסיה בשתי תיבות דהשם קדוש. וברוך הוא אשר הנחני בדרך אמת]: \n"
+ ],
+ [
+ "חריות של דקל. פי' הר\"ב דכתיב כפות תמרים שתים הן כו'. ורבנן כפת כתיב. גמרא: \n",
+ "ואותו היום נקרא כו'. כתבו התוספות דלא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בשביעי. אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה וכו'. וכמו רבנן דנפקא להו מהל\"מ. דהיינו כל שבעה. והא דקתני מתניתין ואותו היום לאו דוקא יום אחד: \n"
+ ],
+ [
+ "מיד התינוקות שומטים וכו'. כתב הר\"ב ואין בדבר משום גזל. ר\"ל גזל דדבריהם. כת\"ק דרבי (יהודה) [צ\"ל ר' יוסי] במשנה ח' פ\"ה דגיטין. ולשון רש\"י לא משום גזל ולא משום דרכי שלום. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר. התינוקות משליכין לולביהן מידם ופירש\"י בגמרא דלשון שומטים כמו שומטו ומניחו בקרן זוית [ביצה כ\"ח:] ומ\"ש הר\"ב כיון דהוקצה כו' וללשון ראשון פירש\"י דשאני אתרוגי התינוקות שלא הוקצו למצוה גמורה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלמד שחייב אדם כו'. ובכבוד יו\"ט האחרון כו' דכתיב חג הסכות וגו' שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך. וכתיב בפרשת עשר תעשר חג הסוכות וגו' שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח לרבות לילי יו\"ט האחרון לשמחה. או אינו אלא לילי ראשון ושישחוט מערב יום טוב דבלילה אין שוחטין קדשים דכתיב ביום צוותו. ת\"ל אך חלק. ומה ראית מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש לפניו שמחה. ומוציא אני ליל ראשון שאין לפניו שמחה. גמרא. ופירש\"י דשאר לילות א\"צ ריבויא דבכלל ימים הם והא דמרבה הלילה של אחרון משום דסמוך לשבעה. והיום אתיא בק\"ו דעיקר שמחה ביום. ואע\"ג דכשחל יו\"ט הראשון בשבת ליכא שמחה דשלמי שמחה אינן דוחין את השבת דדוקא ביום טוב פליגי במשנה ד' פ\"ה דביצה וה\"ל למתני השמחה שמנה ושבעה. הא אותבינן לה בפרק ו' דפסחים דף ע\"א. ומשני דמשמחו בכסות נקייה ויין ישן. ובהכי ניחא נמי כל לילה שלאחר שבת שבחג דשלמים שנשחטו בע\"ש כבר עבר זמן אכילתן: \n",
+ "מוריד את הכלים. לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן להכי תנן מוריד. רש\"י סוף מסכת שבת דף קנ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ניסוך המים. בפ\"ג ד' ל\"ד. ופ\"ד דף מ\"ד אמרינן דהל\"מ הוא והכי מסקינן בפ\"ק דתענית דף ג'. אע\"ג דדרשי תנאי רמוזי בקראי: \n",
+ "כיצד צלוחית כו'. הכא תנא סדר המילוי והניסוך ובפרק דלקמן תני השמחה והיציאה מבית המקדש אל השילוח למלאות: \n",
+ "מן השילוח. פירש הר\"ב הוא מעיין וכו'. דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. תוספות [מ\"ח ד\"ה מנה\"מ]: \n",
+ "ופנה לשמאלו. טעמא מפורש במשנה ג' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "שני ספלים של כסף. הקשו בתוס' דהך צלוחית של זהב מקודש הי' דהא במשנה דלקמן אמרינן דחבית לא הוי מקודש ש\"מ דצלוחית מקודש הוי. וא\"כ היאך מורידין בקודש משל זהב לשל כסף והתנן דאין מורידין במנחות [פי\"א משנה ז'. ובמשנה ד' פרק ו' דשקלים] ותירצו די\"ל דספלים היו קבועים בסיד. ולא כלים נינהו דנחשבים כגופו של מזבח. והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח: \n",
+ "שהיו מושחרין פניהם מפני היין. דכיון דאמר מר עירה של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי. גמרא: \n",
+ "עירה של מים לתוך של יין וכו'. לכאורה נראה לפרש כלומר שהחליף. וכן לשון רש\"י בגמרא אאתי לאשחורי דלעיל לפי שפעמים שמחליפין. אבל ל' הרמב\"ם בפ\"י מהלכות תמידין. ואם עירה המים וכו' או היין וכו' ונסך שניהם בכלי אחד יצא: \n",
+ "רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמנה. לא מצאתי טעם לדבריו. וא\"א לומר דלא סבירא ליה הל\"מ. כמ\"ש בשם התו' בכיוצא בזה במשנה ג' פ\"ח דיבמות. והאריך הרמב\"ם בזה בהקדמתו לזרעים עיין שם. ועי' מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דסוטה. וי\"ל דסבירא ליה דכמו שנתרבית לשמחת שלמים כדלעיל ה\"נ יש לרבות לשמחת ניסוך דמקרי שמחה כדלקמן. ובטעם דלוג אפשר שסובר כראב\"י דמשנה ג' פ\"ט דמנחות דסבירא ליה אפילו מנחה של ששים עשרון אינו מביא אלא לוגה וכיון דמתנדב סתם אינו מביא אלא לוג. ה\"נ דלא פי' בכמה הוא הניסוך מביא לוג. ואף ר' נחמיה ס\"ל כראב\"י כדאיתא בגמ' התם. ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג שמן א' למנחתו ואע\"פ דזה יחיד וזה צבור יליף מהפחות כך נ\"ל. [*ושוב מצאתי בפירש\"י פי\"ג דזבחים שכתב בלוג גמירי לה ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "באתרוגיהן. ללמדך שאין ניסוך אלא בשחר בשעת נטילת לולב. גמ' פרק ב' דיומא דף כ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "היה ממלא מן הכיור. פי' הר\"ב לפי שהיו משקעים אותו מבערב. וכן פי' רש\"י. ועיין ביומא פ\"ג משנה י' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "המגולין פסולים לגבי המזבח. מסקינן בגמרא משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א'): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "החליל. עיין משנה ג' פרק ג' דבכורים. ומ\"ש הר\"ב הרבה מיני זמר היו שם לקמן במשנה ד': \n",
+ "של בית השואבה. שם המקום שהיו מתקנים לשמחה. הרמב\"ם: \n",
+ "שאינה דוחה כו'. הא דלא קתני כיצד יו\"ט שחל להיות כו' כבפירקין דלעיל. משום דבעי למסמך ולמימר חליל של בית השואבה. דדייק מיניה בגמרא האי הוא דלא דחי. הא דקרבן דחי. תוס' [*ועיין במשנה ג' פ\"ב דערובין]: \n",
+ "לא את השבת ולא את היום טוב. אע\"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר. כמו לא מספקים. ולא מטפחים. דמשנה ב' פ\"ה דביצה וקיי\"ל [בפרק בתרא דערובין] דאין שבות במקדש. בית השואבה שאני. כדאמרינן בגמרא שאינה אלא משום שמחה יתרה. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "ירדו לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשפוע ההר. רש\"י. ועיין במדות: \n",
+ "תקון גדול. ר\"ל גדול התועלת. הרמב\"ם. וכתב הר\"ב שהיו מקיפין אותה גזוזטרא. גמ'. כאותה ששנינו [במשנה ה' פ\"ב דמדות] חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא. פירש\"י שבראשונה לא היו זיזין יוצאין מן הכתלים והקיפוה גזוזטרא. נותנין זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב. וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחים שקורין פלנ\"ק. כדי שיהו נשים כו' וזהו תיקון גדול דקתני שמתקנים בכל שנה. רש\"י. והקשו בגמרא והכתיב (ד\"ה א' כ\"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש (זכריה י״ב:י״ב) וספדה הארץ וגו'. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד. וק\"ו ממקום הספד למקום שמחה וכו'. ומ\"ש הר\"ב הנשים מלמעלה. פירש הרמב\"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. והדין עמו. כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ\"ש הר\"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים וכו' כדלקמן. וא\"כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש. כי הוא ימשל בך כתיב (בראשית ו'). ועוד משום קישוי לדעת. ושמא יראה קרי. כ\"ש בחצרות בית ה': \n",
+ "ומנורות. גבהן פירש הר\"ב לקמן: \n",
+ "[*ילדים. בחורים. רש\"י]: \n",
+ "של מאה ועשרים לוג. תנא של שלשים שלשים לוג. שהם כולם מאה ועשרים לוגין. ותנא דידן כללא נקט. ואפשר לי לומר משום דסימנייהו שנותיו של משה רבינו ע\"ה שאור תורתו זורחת עלינו. ועוד היא מאירה. שכיוצא בזה נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הצבור כפי מנהגם בימי הגמרא. שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ\"ג. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג [הי\"ב] מהלכות חנוכה [*והכ\"מ לא הראה מקומו ואני מצאתיו במסכת סופרים פי\"ו]: \n"
+ ],
+ [
+ "מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן. כתבו התוספות תימה דלא קא חשיב כתונת. שגם היא היתה של שש ע\"כ. ולי קשה גם מצנפת. [*ועיין במשנה ה' פ\"ז דיומא: \n",
+ "שאינה מאירה כו'. פי' הר\"ב לפי שהמנורות כו' ומסיים רש\"י וכותל מזרחי שהיא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמר בסדר יומא [וכן בפרק ב' דמדות משנה ד'] והמנורות עולות למעלה הימנה]: \n"
+ ],
+ [
+ "חסידים ואנשי מעשה כו'. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל. וראשי ישיבות וסנהדרין. והזקנים. ואנשי מעשה. הם שהיו מרקדים. ומספקים. ומנגנין. ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים [כולן] באין לראות ולשמוע. לשון רמב\"ם סוף ה' לולב: \n",
+ "[*היו מרקדים לפניהם. קאי על הרואים. דתנן בריש פרקין מי שלא ראה בשמחת כו' ש\"מ דרואים היו. וכן שמעינן לה מהא דתנן במשנה ב' ומתקנים שם תיקון גדול. כדפי' הר\"ב שם]: \n",
+ "דברי שירות ותשבחות. כתב הר\"ב אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו. אלו חסידים. פירש\"י כל חסיד. הוי חסיד מעיקרו. ואמרו שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו. והיינו תשבחות שמשבחין להקב\"ה על כך: \n",
+ "בשער העליון. והוא שער הנקנור. ולמה נקרא שער העליון. לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. לשון הרמב\"ם פ\"ז מהלכות כלי המקדש. וכלומר דלא תטעה שהוא שער העליון שבדרום. הנזכר בפ\"ו דשקלים וספ\"ב דמדות. וטעמא דהא הכא יציאתם למזרח היה ובפ\"ה מהלכות בית הבחירה בכ\"מ מראה מקום לשם נקנור. ולא הראה מקום לשם עליון וממתניתין היא. ועוד בירושלמי פ\"ה דערובין שבעה שמות היה לו שער סור כו' שער העליון: \n",
+ "קרא הגבר. והיו שוהין בתקיעות ובהפיכות פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי. והיה מאיר היום קודם שיגיעו [לעזרה]. ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו להפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה גבי נסכים. ואע\"פ שהצלוחית היתה מקודשת. מ\"מ אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים דאלת\"ה הא אמרן במשנה י' פ\"ג דיומא דעלות השחר זמן פסולן של מי הכיור. כ\"כ התוס': \n",
+ "תקעו וכו'. עיין פרק דלעיל משנה ה': \n",
+ "הגיעו למעלה עשירית. בעי רבי ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשה. וקאי אעשרה. או דלמא דנחית י' וקאי אחמשה תיקו. ובדף נ\"ד פירש\"י דגמירי להו חשבון התקיעות בחג [כו']. ומעלה עשירית משום דמקום מסויים [בעלמא] הוא לידע היכן תוקעין אותם: \n",
+ "היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו' רש\"י וכפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "אבותינו שהיו במקום הזה וכו'. פירש\"י אבותינו בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית. אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל [ח' ט\"ז]: \n",
+ "ליה עינינו. גם בכאן פי' בכף נחת. ליה להיכל וכבר הארכתי במשנה ה' פרק דלעיל שהוא שם קדוש וכלפי הש\"י אמרוה. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+ "אנו ליה וליה עינינו. פי' הר\"ב ליה משתחוים כו' דהשתא לא הוי כמו מודים מודים דמשתקים אותו. כדתנן במ\"ג פ\"ה דברכות ופ\"ד דמגילה. משום דמשמע כמקבל עליו שתי רשויות. כ\"ש הכא דשתי שמות מזכיר. דכיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה גמרא. ומכאן סתירה גמורה לפירושו של בעל כף נחת. שכתב ליה אנו משתחוים וליה אנו מיחלים. שזהו לשון הגמרא שממנו תקובל תפלתינו והם ב' דברים הפך מעשה אבותם. שלא די שהיו משתחוים לשמש. אלא אחוריהם להיכל. שלא היו מחשיבין אותו. שכן דרך מי שאינו מחשיב הדבר. שהופך פניו ממנו. עכ\"ל. ואי איתא דכלפי ההיכל אמרו כך. מאי קשיא לגמרא ממודים מודים שהוא כלפי הקב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמוספין היו מוסיפין עוד ט'. מסקינן דף נ\"ה דט' הוא דמוסיפים לכל המוספים שיהיו בו ביום ואין תוקעין לכל מוסף ומוסף ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב ר\"ה שחל להיות בשבת. דאיכא מוסף דשבת וראש חדש. ור\"ה שהן כ\"ז. וכ\"א שבכל יום אלא שלכל המוספים לא היו אלא ט': \n",
+ "להבטיל העם ממלאכה. לשון הר\"ב תקיעה שניה. לישנא דברייתא בפ\"ב דשבת דף ל\"ה נקט. וכתבו התוס' דתקיעה לאו דווקא. דתרועה היא. ומ\"ש הר\"ב שלישית סלק המסלק פירש רש\"י שם. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה: \n",
+ "ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ\"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש [פירקין] דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ\"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ\"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע\"ג דתנן ואע\"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש\"י. ואע\"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע\"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר\"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים [*ועיין עוד מ\"ש שם] ומה שהקשו דהלשון אע\"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ\"ש הר\"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה [ערב] שבת בחג אא\"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת [וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב] וא\"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי\"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ\"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ\"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ\"מ הם ולא נתגלו אלא לב\"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר\"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ\"ש ס\"פ ט\"ו דשבת [*ועיין מ\"ש במשנה ו' י' פ\"ז [צ\"ל מ\"ז וט' פי\"א]. דמנחות]: \n",
+ "ושלשה למילוי המים. פי' הר\"ב לאחר ששאבום כו' כדתנן משנה ט' פרק דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "[*משמרות. שם משמורה פירשתי פרק קמא דברכות]: \n",
+ "ששה כו' וחמשה כו'. אע\"פ שמשמרה ומשמרת לשון נקיבה. מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמרו בכל המשנה. יהויריב וידעיה. רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה. ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר. הרמב\"ם. וכן עוד במשניות דלקמן לשון זכר מהאי טעמא: \n",
+ "חוזרין חלילה. כדרך שסדרום בד\"ה [א' כ\"ד] יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו'. כולן כמות שהן סדורים. רש\"י. ומיהו בבית שני שלא עלו אלא ארבעה מן המשמרות ונתחלקו לכ\"ד וידעיה עלה קודם יהויריב. הלכך ששה שלו קודמים. כדאיתא בפ' בתרא דתענית בגמרא דף כ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש\"י: \n",
+ "היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים י״ח:ו׳) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת\"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע\"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ\"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש\"י. ועי' לקמן: \n",
+ "באמורי הרגלים. כתב הר\"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ\"כ הרמב\"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר: \n",
+ "ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז׳:ט׳) לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n",
+ "הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח\"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ\"י דזבחים]. גמרא: \n",
+ "מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י״ח:ח׳) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה\"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא: \n",
+ "ושאר קרבנות צבור. [כתב הר\"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד\"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל: \n",
+ "מלפניה. כתב הר\"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש\"י. וה\"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב\"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר\"ב לקמן. וטעם שכתב הר\"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב\"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב\"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא: \n"
+ ],
+ [
+ "והמתעכב נוטל שתים. פירש הר\"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ\"כ רש\"י. ויש להקשות דה\"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י\"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב\"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור\"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי\"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי\"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י\"ט ביום שני. שבת שקודם י\"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י\"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים: ",
+ "הנכנס נוטל שבע. כתב הר\"ב בשכר הגפת דלתות. ואע\"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא\"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע\"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה: ",
+ "חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ\"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ\"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב\"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ\"ד: ",
+ "וטבעתה קבועה. פירוש הר\"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף מעשר שני ופרק ד' דתמיד: ",
+ "סליק מסכת סוכה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוכה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה סוכה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Sukkah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dd196b85f807c567fd3f519c4f68fb50833a0780
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,392 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Sukkah",
+ "text": {
+ "Mishnah Sukkah, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם בא לסיים דבריו בשלש רגלים. וקודם זה דבר על פסחים. ונשאר לו לדבר על ענין סכות. ושבועות. ולא נמצא לו מה שידבר בשבועות,. אלא דברים מיוחדים בכל יו\"ט. והיא מסכת ביצה. והקדים סוכה על ביצה. לרוב המצות שיש בסוכות. ע\"כ: ר\"ל סוכה. ונטילת הד' מינים. וניסוך המים. ומ\"ש שלא נמצא לשבועות דברים מיוחדים. ואע\"פ שיש להם הבכורים. וזבחי שלמים. איידי דזוטרן לא חיבר מהם מסכת מיוחדת. והניחם במקומם שבסדר קדשים. ומפני כן חיבר גם שמה דיני העומר שבפסחים. ובספר יוחסין בשם רב שרירא [גאון]. בתר סדר יומא תנינן מסכת סוכה. דבתר יוה\"כ הוה. וחג גדול הוא. ובתריה יו\"ט דהד ענינא הוא: "
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "למעלה מעשרים אמה פסולה. כתב הר\"ב דסוכה דירת עראי כו'. ולמעלה מכ' אין אדם עושה כו' שצריך לעשות יתידותיה ומחיצותיה קבועין וא\"ל דבבנין קבוע קפיד [*שלא לעשותו אפילו בלמטה מכ'] דודאי דלא אתא רחמנא לצוות מה שאי אפשר לעמוד עליו דבאיזה דבר נשער אם הבנין ראוי לשבעה בלבד או ליותר מיכן. אלא בשעור שאפשר שיעשה בו דירת עראי תליא מלתא. הר\"ן: \n",
+ "עשרים אמה. עיין בפירוש הר\"ב רפ\"ק דערובין: \n",
+ "פסולה. בגמ' פריך דבמבוי רפ\"ק דערובין תני בכה\"ג דהכא ותנן ימעט. ומ\"ש דהכא תני פסולה. ומשני סוכה דאורייתא תני פסולה. דכל כמה דלא מתקנה הויא פסולה מימות משה רבינו ע\"ה שנתן מדתה אבל מבוי דרבנן ועכשיו מתחילין להראות' שיעורו מאי פסלות שייך למימר הלכך תני ימעט. כ\"פ רש\"י. ובתוס' מפרש בע\"א. א\"נ סוכה נפישי מיליה לענין גובה ולענין דפנות ולענין סכך וכי הוה תני בחדא תקנתא. מיבעי למתני' בכולהו הלכך כללינהו לכולהו בלישנא דפסולה דלעולם ילמד אדם לתלמידיו בלשון קצרה: \n",
+ "ושאינה גבוהה עשרה. פירש הר\"ב דדירה סרוחה [היא] כו'. הלכך אפילו היא גבוהה מי' אלא שהוצין יורדין לתוך י'. אע\"ג דחמתן של ההוצין מרובה מצלתן ואימא דלא למעטו קמ\"ל דמשום דירה סרוחה פסולה. כדאיתא להאי דינא בגמרא דף ד'. אבל לענין שעור גובה י' עצמו הא מסקינן בגמרא דף ה' ע\"ב דלרבי מאיר משנה ו' פרק י\"ז דכלים דהלכה כמותו. דכל אמה אפילו דכלים באמה בת ו' וילפינן לה מכרובים שבמשכן דכתיב גבייהו (שמות כ״ה:כ׳) סוככים בכנפיהם [על הכפורת ולעיל מיניה כתיב פורשי כנפים] למעלה משמע למעלה מראשיהם. ועל כפורת הארון היו עומדים שגובהו דארון אמה ומחצה שהן ט' טפחים והכפורת עוביו טפח דיליף ממסגרת דשלחן. וכמו דבמקדש דשלמה היו מגיעים הכרובים עד שליש גובה הבית ה\"נ במשכן. וגובהו במשכן י' אמות שהן ס' טפחים שהשליש ך' טפחים נמצאו הכרובים פורשי כנפים על הארון בי' טפחים חלל וקרי להו סכך. ולר\"י דמשנת כלים דלא הוו אלא באמה בת ה' אמרינן דהלכתא גמירי לה מהלכה למשה מסיני: \n",
+ "ושאין לה ג' דפנות. מ\"ש הר\"ב צורת הפתח פירושו כמ\"ש בערובין רפ\"ק. וגבי פס ד' לא כתב הר\"ב צורת הפתח ואפשר דסובר דכשעושה בפס ד' ועשהו בסמוך לא בעינן צורת הפתח הואיל ויש בו הכשר סוכה כשאתה מעמידו בפחות מג' אבל הרמב\"ם כתב שזו ג\"כ צריכה צורת הפתח. והרא\"ש והר\"ן כתבו שיש בזה מחלוקת בין הפוסקים. ומ\"ש הר\"ב ו' על ו' לראשו ורובו. לשון הירושלמי דגברא באמתא יתיב. ועיין משנה ז' פ\"ב: \n",
+ "ושחמתה מרובה מצילתה. פי' למטה וא\"כ הן שוים למעלה ואפי' הכי פסולה משום דמיעוט הצל דלמטה בטלה לגבי חמתה שהיא מרובה ממנה הר\"ן ע\"פ פירש\"י ז\"ל ועיין לקמן משנה ח' ואסתירא שכתב הר\"ב פירשו הרא\"ש ז\"ל. מטבע נחושת ורחב יותר מזוזא: \n",
+ "בית שמאי פוסלין. פי' הר\"ב דבעו סוכה לשמה דכתיב (דברים ט״ז:י״ג) חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה העשוי לשם חג בעינן [סוכות תעשה לחג סרס המקרא ודרשהו]. וב\"ה מבעי להו לעושין סוכה בחולו של מועד אם לא עשאה מתחלה. וב\"ש סברי דאין עושין. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "כאילו עשאה בתוך הבית. מבסכת חסר כתיב. ולא תחת הבית ולא תחת האילן במשמע. כמו לקמן בסמוך בענין סוכה תחת סוכה. והא דתלי לה בתוך הבית והל\"ל פסולה דהא מחד קרא נפקא. אלא לאשמועינן דדוקא כשהאילן דומיא דבית מה בית צילתו מרובה מחמתו אף אילן כן. אבל כשחמתו מרובה מצילתו וחבטן ועירבן עם הסכך הכשר כשר כמו במשנה ד' ואי מהתם ה\"א ה\"מ בדיעבד אבל לכתחלה לא קמ\"ל. גמרא: \n",
+ "ותחתונה פסולה. דכתיב בסכת תשבו. וכתיב חסר לומר דתרי סוכות היינו סוכה תחת סוכה פסולה. וכתבו התוספות אפי' למ\"ד יש אם למקרא [כמו שכתב הר\"ב במשנה ח' פ\"ח דתרומות] מודה דלא לחנם נכתב המסורת וכי פליגי במלתא דמכחשי אהדדי. עיין רפ\"ג ועיין בד\"ו ע\"ב בתוספות בד\"ה ורבי שמעון סבר כו': \n",
+ "רבי יהודה אומר אם אין דיורין כו'. פירש הר\"ב דכי פליגי כשיכולה לקבל על ידי הדחק כו' דתנא קמא סבר כו'. בגמרא. וכתב הר\"ן דתנא קמא לטעמיה אזיל דסבירא ליה לעיל דירת עראי בעינן. ור\"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה דירת קבע בעינן: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני החמה. או תחתיה מפני הנשר. פירש הר\"ב שלא יהו עלין וכו' על השלחן כפרש\"י ולפי זה מפני החמה להגין על האדם מפני החמה. וכן מבואר בתוס' וכתב המרדכי דלא דמי לנאותה דכשרה [כמ\"ש הר\"ב] דשאני התם דהוי צורך סוכה ובטל לגבה ע\"כ. ופ\"א שכתב הר\"ב שלא ינשרו כו'. כלומר שהסדין מופרש סמוך ודבוק לתחתיה ומונע בזה העלין שלא יוכלו ליפול. ולפי זה מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך זה נעשה חמתה מרובה. כך כתוב בתוספות: \n",
+ "קינוף. ויטו לאבשלום האהל על הגג (שמואל ב' י\"ז) מתורגם קינופין על איגרא. וזה שכתב הר\"ב שהן גבוהין נראה דרוצה לומר גבוהין עשרה דאל\"כ מאי למימרא שהן גבוהין. ודאי שאין פורסין סדין על כלונסות שאינן גבוהין. דהיאך ישכב אדם שם אלא רוצה לומר שהן גבוהין כשעור והיינו עשרה טפחים. והוא כשיטת רי\"ף ורמב\"ם פרק ה' דסברי דלא חשיב אהל לבטל אהל דסוכה אלא בגובה עשרה ויש לה גג. ועיין בסמוך: \n",
+ "נקליטי. בפסוק חור כרפס (אסתר א׳:ו׳) תרגום על דרגשין דנקליטהון דדהבא. ומה שכתב הר\"ב משום דאין לה גג הוא הדבר אשר כתבתי לעיל דהר\"ב ס\"ל דתרתי בעינן גובה עשרה וגג טפח כיון דהכשיר סתם כל שאין לה גג ש\"מ דאפילו בגבוה עשרה כמו שדקדק הר\"ן מלשון הרי\"ף. אע\"פ שבעקרי הדינים חולק. ועיין בבית יוסף סוף סימן תרכ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "הדלה. פירש הר\"ב הגביה. והרבה במסכת כלאים: \n",
+ "וסיכך על גבה. ונ\"א על גבן ונראה שזוהי גירסת הר\"ן שכתב דר\"ת מוכיח מדלא קתני סיכך ואח\"כ הדלה דכבר נעשה בכשרות ואפילו הכי מפסלה. וכ\"ש הדלה ואח\"כ סיכך. אלא ודאי לא פסלה אלא כדקתני הדלה וסיכך דתחילתו בפיסול נעשית. ולאו ראייה היא דמתניתין תרתי קתני הדלה וכו' או סיכך. כלומר בין שקדם הסיכוך כדקתני הדלה עליה. בין שקדם האילן וסיכך עליו. ומיהו על גבה נמי ניחא וקאי אדלעת וקיסום: \n",
+ "פסולה. פירש הר\"ב לפי שאין מסככין במחובר. דאמר מר באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר. רש\"י: \n",
+ "ואם היה סכוך הרבה מהן. פירש הר\"ב והוא שחבטן. כל לשון חבטה שבגמרא לשון השפלה. והמפרש חבטה תלישה. או שליפה. טועה. דאי מחובר הוא מאי אהני ואי תלוש הא קתני או שקצצן. מכלל דרישא מחוברין וכו'. רש\"י דף ט' ע\"ב. ולפי מה שכתבתי במשנה ב' הא דאמרן הכא דמהני ערוב דוקא כשהמודלה חמתו מרובה מצלתו. וי\"א דאם הסוכה צלתה מרובה מחמתה בלא המודלה אין צריך לערוב. והכא כשהסוכה אין צלתה מרובה אלא על ידי המודלה. וי\"א דאם ענפי האילן מכוונים כנגד סכך הכשר אפי' צל הסוכה מרובה בלא המודלה בעי ערוב. ועיין עליהם בטור סימן תרכ\"ו. ומ\"ש הר\"ב דסכך כשר רבה ומבטלן דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא ומהיכי תיתי למפסלא לא משום שני סככים איכא דהא חד סכך הוא. ולאו משום מחובר איכא דהא בטיל ליה. לשון רש\"י שם: \n",
+ "כל שהוא מקבל טומאה. נפקא לן בגמרא מהך דבאספך דלקמן בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ואין גידולו מן הארץ. כגון עורות בהמה ואפילו לא מקבלי טומאה כגון שמחוסרין מלאכה. רש\"י. ובגמרא פירש עוד דאע\"ג שהארץ מגדלתן במרעה ופרנסה [ונקראו גדולי הארץ לענין מעשר שני במשנה ג' פ\"ק דמ\"ש] גדולו מן הארץ לא קרי אלא מה שצומח מן הקרקע. ועיין בפרק ז' דב\"מ משנה ב': \n",
+ "וגדולו מן הארץ. כתב הר\"ב דכתיב באספך מגרנך ומיקבך כו'. כלומר מן הנשאר וכו' דמגורן ולא גורן עצמו מיקב ולא יקב עצמו. דאילו גורן קשין עם התבואה. ויקב האשכולות עם הענבים ה\"ל דבר המקבל טומאה ואהא אמרינן הך דרשא בגמרא. והר\"ב אסמכיה לגדולו מן הארץ. דממילא נמי ילפינן לה מיניה: \n"
+ ],
+ [
+ "וחבילי זרדים. כתב הר\"ב מין קנים. זה לשון רש\"י מין קנים הן שעושין זרדים טויל\"ש *) בלע\"ז [ואוגדין] אותם ובעודם לחים וכו'. ע\"כ. ועיין משנה ג' פרק ב' דשביעית: \n",
+ "אין מסככים בהם. פירש הר\"ב דפעמים שאדם בא וכו' והוי עשוי בפסול. מסיים רש\"י הלכך גזור רבנן שלא יסככו בחבילים אפילו הוא מטילן עליהם לשם סוכת החג גזירה משום חבילין דכל השנה דאיכא פסול דאורייתא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וזה לא נעשה אפילו לצל. דאע\"ג דלא בעו סוכה לשם חג [כב\"ה דריש פרקין] לשם סוכה בעינן ולצל הוא דמקריא סוכה שסוככת מן החורב. רש\"י דף ח' ע\"ב: \n",
+ "וכולן כשרות לדפנות. כתב הר\"ב דסכה סכך משמע ולא דפנות. מסיים רש\"י ודנפקא לן דפנות. מבסכת בסכת בסכות. [כדפירש הר\"ב בר\"פ] מייתורא דקראי ילפינן ולא ממשמעותא. הלכך תעשה באספך מגרנך. אסככה הוא דקאי: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי מאיר אוסר. פירש הר\"ב כיון דנפקי מתורת לבוד ופירש\"י שאם היה אויר במקום אחד מהן לא מצי למימר לבוד חשיבי להיות דומה לתקרה וגזרינן: \n",
+ "נתן עליה נסר כו'. לדברי הכל. וסוכה כשרה וכגון דיהבינן אצל הדופן. דסכך פסול אינו פוסל מן הצד אלא בד' אמות דאמרינן דופן עקומה [במשנה י'] רש\"י: \n",
+ "ובלבד שלא יישן תחתיו. להכי נקט שינה דאפילו עראי אסור. דתנן במשנה ד' פרק ב' דאוכלין ושותין עראי חוץ לסוכה ותני עלה [דף כ\"ו] ואין ישנים עראי חוץ לסוכה. משום דאין קבע לשינה שאין אדם קובע עצמו לשינה שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך: \n"
+ ],
+ [
+ "שאין עליה מעזיבה. שאם היה בה מעזיבה לא הוי סגי במפקפק. דמעזיבה ועפר סכך פסול נינהו דלאו גידולי קרקע הן. הר\"ן: \n",
+ "מעזיבה פי' הר\"ב הטיט או הסיד וכו'. ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים עד החומה. בספר עזרא. [נחמיה ג'] מלאוה עפר להחזיק החומה. רש\"י: \n",
+ "מפקפק ונוטל כו'. ה\"ק אע\"פ שמפקפק אי נוטל אחת מבינתים אין. אי לא. לא. גמרא: \n",
+ "ונוטל אחת מבינתים. לשון הטור סימן תרל\"א שיטול מבין כל שני נסרים אחד. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "מפקפק או נוטל כו'. כתב הר\"ב ורבי יהודה לטעמיה דמכשיר לסכך בנסרים. פירוש שהן מג' עד ד' אלא דמתוך שהתקרה היתה עשויה בהן כבר שייכא בהו גזירת תקרה בר מפסולא דאורייתא דאית בהו תעשה ולא מן העשוי. ומיהו במפקפק או נוטל אחת מבינתים. בחד מהני סגי לבית הלל משום דכי היכי דמפיק לה בהכי משום תעשה ולא מן העשוי מפיק לה נמי מגזירת תקרה. ובית שמאי ס\"ל דנהי דמפקפק מפיק ליה מתעשה ולא מן העשוי לא מפיק לה מגזירת תקרה. וכן לרבי מאיר אליבא דכולי עלמא. זו היא שיטת הרי\"ף כמ\"ש הר\"ן וניחא לי לפרש דברי הר\"ב בהכי שדבריו סובלין זה הפירוש יותר מפירושו של רש\"י ז\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "המקרה סוכתו בשפודין. כמו שאנו עושין שמסדרים כלונסות תחלה בסכך ונותנין פסל עליהן. רש\"י: \n",
+ "בארוכות המטה. ולשון הר\"ב *) בארובות בבי\"ת. וכן לשון הר\"ן גם המגיד. אבל מלשון המשנה דפי\"ח דכלים ומייתי לה הכא בגמרא נראה ודאי הגירסא בכ\"ף דקרי לשכנגדה קצרה. ומיהו מצינו בי\"ת במקום כ\"ף כיוצא בזה במשנה ב' פט\"ו דכלים. ומ\"ש הר\"ב דמקבלים טומאה מוקי לה בגמרא בארוכה וב' כרעים. עיין משנה ה' פי\"ח דכלים: \n",
+ "אם יש ריוח ביניהן כמותן. כתב הר\"ב לאו דוקא כמותן ממש וכו' דהוי פרוץ כעומד ופסול וכו'. וכן כתב הרמב\"ם. ותימה דבמשנה ח' פ\"ק דערובין כתבו דפרוץ כעומד מותר. ושם כתב הרמב\"ם שכן בכל התורה. ותירץ המגיד פ\"ה דכיון דסכך פסול כפרוץ נחשב [כדמוכח בגמרא] הלכך גבי סוכה בעינן שיהא סכך כשר טפי פורתא. דאי לא מאחר דכפרוץ הוא הויא לה למטה חמתה מרובה מצלתה [כמ\"ש הר\"ב בריש פירקין] דזוזא מלעיל וכו' עכ\"ד. ובית יוסף סימן תרל\"א אמר שזהו דוחק ומיישב דהיינו טעמא דלא סגי בכמותן ממש משום שהרי גם מהסכך עצמו נכנסת חמה על כל פנים שהרי אינה מעובה כמין בית. [דהא דתנן במשנה ב' פרק ב' דמעובה כמין בית כשרה. היינו בדיעבד כדאיתא בטור סימן תרל\"א]. ומצטרף מקום הסכך הפסול שהוא נחשב כפרוץ עם האוירים של הסכך עצמו כדאמרן והוי פרוץ מרובה על העומד הלכך צריך שירבה הסכך הכשר על הפסול עכ\"ד. ואם שפירושו זה עולה יפה בלשון הרמב\"ם שבחבורו שכ\"כ ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' פסולה. מפני שסכך פסול כפרוץ נחשב עכ\"ל. מיהו לשונו שבפירושו סובל יותר פירוש המגיד שכתב כי כשהסוכה פרוץ כעומד פסולה וכו'. ולפיכך צריך כו'. ואז תהיה כשרה מפני שהעומד מרובה על הפרוץ עכ\"ל. ולהב\"י א\"צ שיהא העומד מרובה. אלא שלא יהא הפרוץ מרובה ושוב מצאתי שכדברי המגיד כתב הר\"ן במשנה ב' דפרק דלקמן: \n",
+ "כשרה. וכשאין בהן בסכך הפסול כשעור הנזכר בפירוש הר\"ב במשנה י' דפסלי בכך: \n",
+ "החוטט בגדיש כו'. כתב הר\"ב אבל אם היה חלל טפח דאהל הוא [ועיין בסוף פירקין] וכשעשאה לשם סוכה או צל. הר\"ן. וכך כתב הרמב\"ם בפ\"ה. ומ\"ש הר\"ב וחטט בו עד שהגביה את החלל לשיעור גובה י' וכו'. וז\"ל רש\"י. וכשחוטט בו מלמטה למעלה עד שיגביה כו'. ע\"כ. ואין להקשות דהרי הסכך דמעיקרא ניטל וליתיה. וסכך דהשתא אית ביה תעשה ולא מן העשוי. דכל דבהדי סככה אפילו סמיך טובא סככה הוי. אלא דהשתא קליש ליה מלמטה הלכך שפיר דמי כמ\"ש הר\"ן. אלא שהוא תלה זה בדעת אחרים ושרש\"י פירש דוקא מלמעלה למטה. ובודאי שלשון אחר נזדמן לו. ואי משום שהביא ראיה מההיא דחקק כו'. והלכך על כרחין צריך להגיה בלשונו מלמעלה למטה. דומיא דחקק. לאו כלום הוא דשאני התם במימרא דחקק שאין הסכך מעובה ואי אפשר להשלים אלא ע\"י החקק. אבל הכא דאפשר אה\"נ. ועל הב\"י אני תמה שהביא לשון רש\"י בסימן תרל\"ה כלשונו שלפנינו וכתב עליהם דברי הר\"ן. ומ\"ש הר\"ב והרי היא כסוכה כו'. כ\"כ רש\"י. ומימרא היא בגמרא דף ד': \n"
+ ],
+ [
+ "[*שלשה טפחים פסולה. [כתב הר\"ב] היינו שעור שיזדקר כו'. פירש\"י בפ' כיצד הרגל ד' כ\"א זקירה קפיצה]: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע אמות פסולה. כתב הר\"ב פחות מכאן כשרה וכו'. ורואין תקרת הבית כאילו נעקם ראש הדופן. וז\"ל רש\"י רואין תקרת הבית כאילו היא הדופן שנעקם למעלה כו'. וכתב עוד ואיני מפרש רואין את הדופן כאילו הוא עקום והולך תחת הסכך פסול. ומגיע לסכך כשר ומוציא את הפסול מן הסוכה. דא\"כ באויר נמי נימא הכי. ולעיל תנן הרחיק הסכוך מן הדפנות שלשה טפחים פסולה ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ולא יישן תחתיו. כ\"כ רש\"י ולאו למימרא דאפילו במשהו לא ישן תחתיו אלא או בד' טפחים. כדעת הטור סימן תרל\"ב. או בג' טפחים כדעת הראב\"ד בב\"י שם: \n",
+ "וכן חצר שהיא מוקפת אכסדרה. כתב הר\"ב ואכסדרה היא מקום מוקף מג' מחיצות. וז\"ל רש\"י כל חצר שבגמרא לפני הבתים והבתים פתוחים לו. וחצר זו מוקפת בתים מתוכה ופתוחין לה סביב מג' רוחות ולפני הבתים עשוי אכסדראות סביב לג' רוחותיה והאכסדרה פתוחה היא ואין לה דופן לצד החצר ויש עליה תקרה וזה סיכך על גבי כל אוירה של כל חצר שבאמצע היקף אכסדראות ואין דופן לסוכה זו אלא מחיצות הבתים המפסיקות בין בתים לאכסדרה ונמצאת תקרת האכסדרה מפסקת סביב בין סכך לדפנות: \n",
+ "סוכה גדולה. כתב הר\"ב כל שאילו ינטל כו'. ישאר בה שבעה על שבעה וכן לשון הרמב\"ם. וכתב הכסף משנה בפ\"ה. יש להסתפק בלשון זה אי ס\"ל דז' טפחים על ז' טפחים מצטרפין. כלומר שאם סכך פסול מתחיל מהדופן שמהצד ואינו מגיע עד הדופן האחר ואם נצרף סכך שאצל דופן האמצעי וסכך שאצל הפתח ע\"י הצד שאין מגיע לו סכך פסול יש בסוכה זו שבעה על שבעה ונכשיר. או נימא דאין מצרפין וצ\"ע. ע\"כ: \n",
+ "שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו. וצריכא דאי אשמועינן בית שנפחת דמחיצות לבית עבידן להיות דופן לבית והרי הבית נעשה סוכה הלכך שדינן מחיצות בתר סוכה ע\"י עקום. אבל חצר המוקפת אכסדרה דמחיצתה לאו לאכסדרה עבידי אלא לביתא. הלכך ליכא למימר תקרת אכסדרה עקימת דפנות הללו היא ולא נשדינהו לדפנות הכא לצד סוכה צריכה. ואי אשמועינן הני תרתי משום דסככן סכך כשר הוא כלומר ממין סכך כשר הוא ופסולו משום תעשה ולא מן העשוי. אבל סוכה גדולה שהקיפוה בדבר שאין מסככין בו דסככה סכך פסול הוא. אימא לא לכשרה על ידי עקום צריכא. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ואויר שאין שם סכך כו'. בין בגדולה בין בקטנה קאמר דמדתנן הרחיק וכו' לעיל [*מייתינן לה]. ומתניתין משמע דבין בגדולה בין בקטנה מיירי. בית יוסף סימן תרל\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שאין לה גג. וכתב הר\"ב אלא א\"כ יש לה גג טפח דהיינו שהגביה מן הקרקע טפח. דכיון שיש שעור אהל בזקיפה הוי אהל. אי נמי ההיא דסמכה לכותל שהרחיק ראש הסמוך לכותל טפח מהכותל. ולתוספות אותה טפח. שהגביה צריך שיהא עשוי בבנין ולרש\"י אפילו אויר כגון שהעמידו על יתדות ומטעם לבוד. וכן בטפח דהרחקה נמי. לתוספות צריך שימלאנה בסכך שאין אויר חשוב גג. ולרש\"י אין צריך מטעם לבוד. וכתב הר\"ן ומיהו דוקא כגון שיש לה ששה עשר טפחים שהם שבעה עשר בהדי האי טפח כי היכי דלהוו שבעה מינייהו לסכך. ועשרה למחיצה. ושעשה השעור הצריך לסכך מדפנות אלו מדבר שמסככים בו. שהרי שיעור זה מדפנות אלו עולה הוא לסכך עד כאן לשונו. ובשם הרב ר' אליהו מזרחי כתב הבית יוסף דאלו שבעה טפחים דסכך יותר משבעה הם כתוספת האלכסון על הצלע לא שבעה טפחים בלבד. כדברי הר\"ן. עד כאן. ואיני יודע למה ביאר זה בשבעה טפחים דסכך. דנראה דהנהו עשרה דמחיצות נמי צריכים שיהיו יותר מעשרה כתוספת האלכסון על הצלע. ומה שכתב הר\"ב והלכה כרבי אליעזר משום דמסקי בגמרא. דמתניתין יחידאה היא דרבי נתן שנאה כך ואיפכא הויא דר\"א מכשיר. וחכמים פוסלים. וקיימא לן כחכמים: \n",
+ "מחצלת של קנים כו'. פירש הר\"ב בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה. ופירש הר\"ן כדי שכיבה: \n",
+ "ואינה מקבלת טומאה. כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב. כן פי' הר\"ן ונימוקו עמו דכל שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו אינו מקבל טומאת משכב. כמפורש במשנה ג' פרק כ' דכלים. ואין נראה פי' התוספות שכתבו הטעם משום דכל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלים אלא פשתן. כדתנן במשנה ג' פרק ב' דשבת ע\"כ. דהכא לא בעינן דווקא טומאת אהלים אלא כל קבלת טומאה מפסלה לסכך. ועוד דהא פשטא דמתניתין משמע ודאי דבטומאת משכב איירינן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הישן. עיין מ\"ש בס\"ד במשנה ו' דפ\"ק: \n",
+ "תחת המטה. כתב הר\"ב ובלבד שתהא המטה גבוה י' טפחים דאז היא חשובה אהל. פירוש לבטל אהל הסוכה שעליה. אע\"פ שיש לה גג טפח צריך ג\"כ שתהיה גבוה עשרה וכמ\"ש במשנה ג' בפ\"ק. אע\"ג דלענין שאר דברים אהל טפח מקרי אהל. וכדלעיל משנה ט' וי\"א. וכעין זה פי' הר\"ן לפי דרכו: \n",
+ "אמר רבי יהודה נוהגין היינו כו'. פירש הר\"ב דקסבר לא אתי אהל עראי [דמטה דמסלקין אותה ממקום למקום רש\"י פרק קמא דף י\"א] ומבטל אהל קבע דר\"י לטעמיה אזיל דסבירא ליה בריש פ\"ק דסוכה דירת קבע בעינן. גמרא. וצ\"ע דלא פליג רבי יהודה בקינוף. דמשנה ג' דפ\"ק. ובגמרא [שם] איתא דר\"י ס\"ל בכילת חתנים דמותר לישן בה אע\"פ שיש לה גג. ואע\"פ שגבוה עשרה. מהך טעמא דהכא. דלא אתי כו'. ואע\"ג דאיכא נמי התם לעיל מההוא דקינוף מיקרי קביעה לגבי כילה. מיהו לגבי סוכה ודאי דלא מיקרי קביעה דלא עדיף ממטה דמיטלטלת והכי נמי קינופים: \n",
+ "שעבדים פטורים מן הסוכה. מ\"ש הר\"ב וכל מצוה שאשה חייבת בה כו'. כלומר וכל מצוה שאין נשים כו' וזהו שסיים רש\"י כדאמרינן בחגיגה דהתם סיומא דמימרא הכי הוה. ועיין מ\"ג פ\"ג דברכות: \n"
+ ],
+ [
+ "הסומך סוכתו בכרעי וכו'. פי' רש\"י מטה שלימה. וכתב הר\"ן פירש רש\"י שהסוכה סמוכה על כרעי המטה וכשהמטה מיטלטלת הסוכה מוטלטלת עמה ע\"כ. ונראין דבריו כפירוש הב\"י בטור סימן תר\"ל דמיירי במטה שמוקפת קרשים שראשן אחד קבוע בארץ. וראשן עולה למעלה מהמטה י' טפחים. והמטה. היא חבלים. או קרשים קבועים במחיצות אלו ומפני כן נקראו אותן קרשים שהן המחיצות כרעי המטה ע\"כ. ומיהו א\"צ שיהו שם חבלים וקרשים לקרקע הסוכה והיינו מטה עצמו. אלא שקרקע הסוכה הוא קרקע עולם. וז\"ש רש\"י מטה שלימה ר\"ל שכל הכרעים מחוברים יחד אבל אין כאן חבלים וקרשים מתחת. ובהכי מחלק הר\"ן בין מתניתין דהכא למתניתין דלקמן בראש העגלה. וכתב דהתם לד\"ה שנויה. דהתם קרקע הסוכה נשאר לעולם אחד בעצמו משא\"כ הכא שקרקע הסוכה משתנה לפי שהוא קרקע עולם ואינו ע\"ג המטה ע\"כ. אבל לפי שהרמב\"ם לא העתיק משנה זו בחבורו נראה ודאי לפי שסובר שהיא בכלל ההיא מתני' דלקמן שהעתיקה. לפי שיש בה עוד חלוקי דינים אחרים. וא\"כ ליתא להא דהר\"ן. דאי התם דברי הכל היא א\"כ מתניתין דהכא. לא תשמע מינה. ופירוש התוספת והרא\"ש ודאי אינו עולה לדברי הרמב\"ם והר\"ב. שהרי להרא\"ש רבי יהודה לפרושי אתא ולא לאפלוגי. אלא נאמר דמפרשי מתניתין דהמטה היא קרקע הסוכה כמו עגלה ממש ואי נמי אינה קרקע הסוכה כמו שאמר הר\"ן. אפ\"ה אין חילוק בכך בין הכא לעגלה שהיא עצמה קרקע הסוכה. וא\"נ י\"ל שהר\"ב מפרש למתניתין כפי' הר\"ן בשם הראב\"ד. דפי' שלא קבע הסוכה על המטה. אלא סמכה עליה ואם המטה זזה הרי הסוכה נופלת ע\"כ: \n",
+ "המדובללת. פירש הר\"ב שלא השכיב כו'. ופירש בגמרא. מאי מדובללת מבולבלת. ומ\"ש הר\"ב שחמתה מרובה וכו'. ואשמועינן מתניתין דאמרינן רואין כו' [*ובתנאים שאכתוב במשנה ה' פי\"ב דאהלות] והקשה בטור סימן תרל\"א שאי אפשר להכשיר סוכה שחמתה מרובה מצלתה שהרי קנים שאין ביניהם ג' חשובין כסתום ואפ\"ה לא חשיבי להכשיר בסכך אם לא שנאמר כיון שיש כאן צל מרובה כשהשמש עומד באמצע השמים רק כשנוטה לצדדין אז החמה מרובה. קרינן ביה שפיר צלתה מרובה מחמתה. וכן דעת ר\"י [בתוספות] ע\"כ: \n",
+ "ושצלתה מרובה מחמתה. הא כי הדדי פסולה. דהכא אמלמעלה קאי וריש פרק קמא אדלמטה כדמפרש בגמרא ועיין לעיל בפי' הר\"ב. ועוד שם במשנה ח' מה שכתבתי בס\"ד: \n",
+ "המעובה. עיין משנה ח' בפ\"ק מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "בראש הספינה. כתב הר\"ב דדירה קרינא ביה. לשון רש\"י. דדירת עראי סגי ביה: \n",
+ "בראש האילן. פירש הר\"ב תיקן מושבו בראשו ונמצא כשהולך בסוכה משתמש באילן. תוס' סוף מסכת שבת: \n",
+ "ואין עולין לה ביו\"ט. פירש הר\"ב דגזור רבנן דאין עולין באילן וכן על גבי בהמה במשנה ב' פ\"ה דביצה ע\"ש: \n",
+ "זה הכלל כו'. לאתויי שאם אותן דפנות שהן בידי אדם אינן סמוכות כגון שעומדות מזרח ומערב. או צפון ודרום. ויכול לסמוך סככה באותן דפנות עד שאם ינטל האילן. הסוכה יכולה לעמוד עולין לה ביו\"ט. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "העושה סוכתו בין האילנות. בארץ ולא סמכה עליהן אבל הן דפנותיה. רש\"י: \n",
+ "והאילנות דפנות לה. כתב הר\"ב והוא שהאילנות עבים ר\"ל עיקר האילן עצמו. וז\"ש וצריך נמי למלאות בין הענפים כו' ועיין במשנה ח' פ\"י דערובין. ובגמרא אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאשתמושי באילן. כלומר להניח שם כליו קמ\"ל: \n",
+ "שלוחי מצוה פטורין. כתב הר\"ב אף בשעת חנייתו וכפירש\"י וכתב המרדכי משום דכשנחים וישנים בלילה בהנאה יכולין לעסוק למחר טפי והוי בכלל העוסק במצוה. ורבי משה איסרליס בהג\"ה סימן ל\"ח. כתב כל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת. אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן. וזה כדעת הר\"ן: \n",
+ "חולין ומשמשיהן פטורין. ומ\"ש הר\"ב הולכי דרכים ה\"פ אם הולכים ביום פטורים ביום. וחייבים בלילה. ואם הולכים בלילה פטורין בלילה וחייבים ביום. והא קמ\"ל שאם יש לו ללכת בדרך ויודע שיצטרך לאכול קודם שימצא סוכה א\"צ למנוע מפני זה. ב\"י סימן תר\"מ בשם א\"ח ומ\"ש תשבו כעין תדורו גמ' וטעמא נ\"ל דדריש דהל\"ל [בסוכות] תהיו אלא תשבו היינו ישיבה דרך עיכוב והיינו כעין תדורו: \n",
+ "אוכלין ושותין עראי כו'. עיין משנה ו' דפרק קמא: \n"
+ ],
+ [
+ "מעשה והביאו לו לריב\"ז לטעום וכו'. גמרא מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני. אם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולית בה משום יוהרא ומעשה נמי והביאו לו לריב\"ז וכו': \n",
+ "וכשנתנו לו לרבי צדוק כו'. כתב הר\"ן קתני מעשה ברבי צדוק שלא החמיר על עצמו לומר שאם רצה תלמיד חכם. שלא להחמיר על עצמו בכך. רשאי ולא הוי כמי שאינו מדקדק במצות ע\"כ: \n",
+ "אוכל. פי' רש\"י מאכל ע\"כ. ונמצא במקרא ויתן אוכל בערים. דיוסף: \n",
+ "נטלו במפה. פירש הר\"ב משום נ\"י. דרבי צדוק כהן הוה כדמוכח פרק מי שמתו. והיה אוכל על טהרת תרומה. וידים שליות הן ופוסלות את התרומה. שזהו אחד מי\"ח דבר דפ\"ק דשבת. דאפילו פחות מכביצה מקבל טומאה. כדמוכח בפ\"ב דטהרות. וכביצה לא משתרי במפה. דחיישינן דלמא נגע כדמסיק בפרק כל הבשר. כ\"כ התוס'. ועיין רפ\"ב דטהרות מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "ולא בירך אחריו. פי' רש\"י דדריש כרבי יהודה [דמשנה ב' פרק ז' דברכות] אבל לפניו בכל דהו בעי ברכה. שהרי נהנה. ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר י\"ד סעודות וכו'. מפרש טעמא בגמ'. דאמר קרא (ויקרא כ״ג:מ״ב) בסכות תשבו שבעת ימים תשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה. אף סוכה. אחת ביום. ואחת בלילה. ורבנן אמרי כדירה. מה דירה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אף סוכה [נמי] אי בעי אכיל. ואי בעי לא אכיל. וז\"ש הר\"ב רצה להתענות יתענה ואין נזקקין לו. כ\"כ רש\"י. ור\"ל מדין סוכה אין נזקקין לו אבל ודאי דאסור להתענות ביו\"ט. גם בחול המועד. ובשבת חייב בג' סעודות. ועוד כתב הרא\"ש [בברכות פ\"ז] דביו\"ט חייב בפת. אלא שאם ירדו גשמים פטור [מסוכה] ואהא קתני חוץ מלילי יו\"ט כו': \n",
+ "חוץ מלילי יו\"ט הראשון. כתב הר\"ב מה אכילת מצה לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בפרק ערבי פסחים. דכתיב (דברים ט״ז:ח׳) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת. מה שביעי רשות שהרי היה בכלל שבעת ימים תאכל מצות. ויצא מן הכלל ללמד שאכילת מצה האמור בו רשות. ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו [יצא]. רש\"י. ומיהו לילה הראשון כתיב (שמות י״ב:י״ח) בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה. גמ'. ודקדוק לילי. כתבתי במשנה ג' פרק ח' דתרומות: \n",
+ "מי שלא אכל לילי יו\"ט הראשון ישלים בלילי יו\"ט האחרון. ופריך בגמ' והאמר חייב לאכול בסוכה וכיון דביום האחרון לא בסוכה יתיב ואם ישב בה לשם מצוה עובר על בל תוסיף מאי השלמה דסוכה איכא הכא. ומשנינן חזר בו רבי אליעזר ופרש\"י אצל חכמים לומר שאין לדבר קצבה. חוץ מלילי יו\"ט הראשון. ובהא מיהא פליג עלייהו. דקסבר יש לה תשלומין כמו שיש תשלומין לקרבנות יום ראשון. אף ביו\"ט האחרון [כדתנן במשנה ו' פ\"ק דחגיגה] ע\"כ. והתוספות הקשו דא\"כ יליף לה נמי מפסח כמו רבנן ולא מצינו ללילה הראשון דפסח יש לה תשלומין. ופירשו דחזר בו ממה שהיה מצריך סוכה. ולעולם י\"ד סעודות בעי ע\"כ. וצ\"ל דה\"ק אפי' ליל יו\"ט הראשון ישלים וכ\"ש שאר הסעודות: \n",
+ "על זה נאמר מעוות וגו'. עיין משנה ז' פ\"ק דחגיגה: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שהיה ראשו ורובו כו'. [*דרך סעודתם בהסיבה היתה על מטות ומסובין על צד שמאלם ואין אוכלים זקופים ויושבים כמונו לפיכך הוצרך לומר ראשו ורובו כו'. לשון רש\"י רפ\"ק ד' ב' ע\"ב]: \n",
+ "בית שמאי פוסלין. כתב הר\"ב והלכה כב\"ש. בין בסוכה גדולה וכו'. דהכי אסיקנא בגמרא. בפ\"ק דף ג' ע\"א. דמדתנן מי שהיה ולא קתני שאין מחזיק ש\"מ דבגדולה מיירי. וקשיא פוסלים ומכשירין. יצא ולא יצא מיבעי ליה. אלא בתרתי פליגי וחסורי מחסרא וה\"ק מי שהיה ראשו ורובו וכו'. ב\"ש אומרים לא יצא. וב\"ה אומרים יצא. ושאינה מחזקת כדי ראשו ורובו ושולחנו ב\"ש פוסלים. וב\"ה מכשירים. ואתמר התם. אמר רב שמואל בר יצחק. הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו. וכתב הרי\"ף כיון דתרוויהו בחד טעמא נינהו הלכה כב\"ש בתרווייהו: \n",
+ "משם ראיה. פירש\"י בתמיה ע\"כ. ואפשר לפרש בניחותא. ומאף הם א\"ל הביאו ראיה דומיא דמשם ראייה דסוף פרק ח' דשבת. ומיהו התם נמי איכא לפרושי בתמיהה: \n",
+ "לא קיימת מצות סוכה מימיך. ואע\"ג דאינה אלא גזירה שמא ימשך כו'. כמ\"ש הר\"ב. אפ\"ה אמרו לו. שלא קיים אפילו דאורייתא. כ\"כ התוספות [*בפרק קמא דף ג' ע\"א בסד\"ה דאמר לך מני כו'] אבל הר\"ן פירש שלא קיימת מצות סוכה כראוי וכמצות חכמים וכבר כתבתי זה בשמו במשנה ה' פרק בתרא דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "נשים. כתב הר\"ב דאמר קרא כל האזרח בישראל להוציא הנשים. בגמרא. ופירש\"י דאי כתיב אזרח הוי משמע כל תולדות ישראל אנשים ונשים. וכתיב האזרח מיומן שבאזרחים להוציא הנשים ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דאע\"ג דחייבות כו' כלומר ובמשנה ו' ילפינן לסוכה בגזרה שוה ממצה. דאי לאו הכי. קרא למה לי דתיפוק ליה דנשים פטורות. משום דהוי מצות עשה שהזמן גרמא וכו': \n",
+ "ועבדים. עיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ג דברכות: \n",
+ "קטן שאינו צריך לאמו. בגמרא. מדרבנן ואסמכוהו אקרא דכל האזרח כל לרבות את הקטנים. [*ומ\"ש הר\"ב ודוקא שקורא ושונה. ואינו שותק עד שתבא אמו אליו כו' אבל קורא פעם אחת ושותק כו'. קשיין דיוקין אהדדי. דמרישא משמע אפילו קורא כמה פעמים כל ששותק אח\"כ א\"צ לאמו מקרי. ומסיפא משמע דוקא כשאינו קורא אלא פעם אחת ושותק לא מקרי צריך לאמו. אבל אם קרא שני פעמים. אע\"פ ששותק מקרי צריך לאמו. ולשון רש\"י כל שנעור ואינו קורא אימא אימא שאינו כרוך אחריה לקרות ולשנות עד שתבא אליו. אבל קורא שותק לאו צריך לאמו הוא. ע\"כ]: \n",
+ "מעשה וכו'. גמרא. מעשה לסתור דהא קטן צריך לאמו הוה. חסורי מחסרא וה\"ק. ושמאי מחמיר ומעשה נמי וילדה כלתו וכו'. ופי' הר\"ן דשמאי מחמיר לחייב בחינוך אפי' קטן הצריך לאמו. כיון דאפשר וחזי להכי שכן הדין בכל מצוה לחייבו בחינוך כל זמן שאפשר וראוי לכך ורבנן סברי דכיון שאמו פטורה מן הסוכה אינו ראוי לחנוך סוכה. כל שהוא צריך לה: \n"
+ ],
+ [
+ "עושה סוכתו קבע. כתב הר\"ב שאם יש לו כלים כו'. בברייתא ומסיים נמי אוכל ושותה ומטייל בתוכה. ומסיים הרמב\"ם. וישים ביתו כמו בית השמוש. וסוכה כמו בית הדירה. ולשון מעלן שכתב הר\"ב עיין במשנה ח' פ\"ד: \n",
+ "מאימתי מותר לפנות. כתב הר\"ן דכיון שהתחיל לאכול אינו מותר לפנות. אלא משתסרח המקפה כדי שלא יראה כמבעט בסוכתו ויוצא. אבל אם לא הכניס וכנס בו כל שמצטער מחמת גשמים פטור כי היכי דשרי מצטער משום ריח רע וכו' [שפי' הר\"ב במשנה ד'] זהו דעתי. אבל למעשה איני סומך על סברתי אחר שאין זה ראיה ברורה ע\"כ: \n",
+ "משתסרח. פי' הר\"ב משתקלקל. וכ\"כ הרמב\"ם סריחה בלשונם הוא כמו הפסד ע\"כ. כלומר דאינו מלשון סרחון וריח רע. ונ\"ל שהיא מלה ארמית כדמתרגמי' אשר העוה עבדך שמואל ב' י\"ט [כ'] די סרח עבדך. ואנכי העותי שם כ\"ד ואנא סרחית: \n",
+ "משתסרח המקפה. מ\"ש הר\"ב מקפה של גריסין הכי תני בגמרא. ומ\"ש אם ירדו גשמים עד שאילו היה לפניו כו'. כ\"כ הטור [בסי' תרל\"ט] בשם הסמ\"ג והשיב עליו דלא משמע כן מדלא אמר כדי שתסרח המקפה. אלא משתסרח. משמע שתסרח ממש. ע\"כ. וכתב הב\"י לאו דיוקא הוא דהיאך אפשר דלא יהבא מתניתין שיעורא היכא דליכא מקפה. הלכך ע\"כ לומר דמכדי שתסרח המקפה שמעינן לה ע\"כ. [*ובני מהרר\"א הראה לי דלהטור והב\"י אשתמטיתינהו ירושלמי אמתניתין. לא סוף דבר שתסרח אלא אפילו כדי שתסרח וממנו הוא שיצא לו להסמ\"ג]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב\"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג׳:י״ז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א\"כ הל\"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל\"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע\"כ. ועיין במשנה ב' דפ\"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ\"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע\"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל\"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א\"נ משום דאגידי עמיה: \n",
+ "הגזול. כתב הר\"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול\"ש לפני יאוש ול\"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה\"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע\"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה\"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי\"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע\"כ. ומדברי הר\"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש\"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע\"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט״ז:ג׳): \n",
+ "והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב\"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ\"ה. ועיין עוד במשנה ג': \n",
+ "פסול. כתב הר\"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל\"א: \n",
+ "של אשירה. כתב הר\"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב\"ם ובהעמיד ע\"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר\"ש חולק בה בפרק ג' דע\"ז משנה ז' וכמ\"ש בפ\"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא\"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע\"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע\"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי\"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ\"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד. אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב\"ם פ\"ח דהלכות ע\"ז. וא\"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע\"ג דגם שם כתב הכ\"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ\"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א\"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש\"י והר\"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי\"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר\"ב סתם דבריו במקום שה\"ל לפרש. ומ\"ש הר\"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל\"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו\"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי: \n",
+ "נקטם ראשו. פירש הראב\"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא\"ש ז\"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ\"ה: \n",
+ "נפרצו עליו. לשון הר\"ב ואינן מחוברין אלא ע\"י אגידה. וכן כתב רש\"י ופירשו דבריו התוספות והרא\"ש שר\"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע\"י אגידה. והר\"ן [*ג\"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי\"ף והרמב\"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב\"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא\"ש] ועיין עוד במשנה ג': \n",
+ "פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש\"י: \n",
+ "נפרדו עליו כשר. דאע\"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא. אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר\"ן: \n",
+ "רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר\"ן: \n",
+ "ציני הר הברזל. לשון הר\"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע\"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע\"ג שנקרא גיא יש שם הר ג\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הדס. הוא עץ שעליו חופין את עצו כגון שיהיו שלשה עלין. או יתר על כן. סמוכין זה לזה בעגול א'. ואע\"ג דזית נמי עליו ארוכין ורצופין ומתוך כך מכסים את העץ. בעינן עבות. פירש\"י מעשה שרשרות [וטעמו דכתיב גבי שרשרות מעשה עבות בפרשה תצוה] שיהיו מורכבין זה על זה וליכא. ועץ ערמון אע\"פ שהוא קלוע אין עליו רצופין לכסות את עצו. ואנן בעינן ענף עץ שענפיו חופים את עצו. ואע\"ג דאיכא מין הנקרא הירדוף שיש לו השני תנאים הללו. מיהו ראשי עליו עשוים חדים כמחט ומבריז בריז את הידים וכתיב (משלי ג') דרכיה דרכי נועם וליכא. גמרא: \n",
+ "הגזול כו'. כדלעיל. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "נקטם ראשו. כתב הרא\"ש לעיל אע\"ג דבלולב פירוש ראש העלין היינו משום דבלולב לעולם העלין עולין למעלה ויוצאין מראש השדרה הלכך ראש העלין נקרא ראשו. אבל הדס וערבה אין העלין העליונים יוצאין מראש הבד. אלא לפעמים ראש הבד הוא חלק. הלכך ראש דידהו הוא ראש הבד ולא ראש העלין. ואפי' אם עלה יוצא מראש הבד לא מקרי נקטם עד שיקטם ראש הבד: \n",
+ "ואין ממעטין אותן ביו\"ט. כתב הר\"ב דה\"ל מתקן. בגמ' מתקן מנא. וז\"ש הר\"ן. ולא שרו ליה מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך [כמ\"ש במשנה ה' פ\"ק דביצה] דכיון דמתקן מנא לא הותר לתקן מנא ביו\"ט ועיין משנה ח' פרק בתרא דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ערבה. היא מין ידוע הנקרא ערבי נחל על שם ההוה שגדל על נחל וסימניו נתפרשו שעלה שלו משוך כנחל ופיו חלק וקנה שלו אדום: \n",
+ "גזולה ויבשה כו'. כמו בלולב והא דתני לה במתני' בד' בבי ותנא לולב באפי נפשיה והדס באפי נפשיה. וכן ערבה וכן אתרוג ולא עריב ותנא להו משום דיש בכל אחת ואחת מה שאין בחברו דאילו ציני הר הברזל לא שייך אלא בלולב. וענפיו מרובין מעליו לא שייך אלא בהדס. וצפצפה לא שייך אלא בערבה. וערלה ותרומה לא שייך אלא באתרוג הלכך אצטרכו ארבעה בבי. רש\"י: \n",
+ "נקטם ראשה. עיין במשנה דלעיל. וכתב הר\"ב אינה הלכה. וכ\"כ הרמב\"ם. והטעם מבואר לפי שכמו ששמעו לרבי טרפון בהדס הוא הדין והוא הטעם בערבה ועיין משנה דלקמן: \n",
+ "והצפצפה פסולה. גמרא. דכתיב (יחזקאל י״ז:ה׳) קח על מים רבים צפצפה שמו אמר הקב\"ה אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים ומאי ניהו ערבה והן שמו עצמן כצפצפה אלמא גריעותא דבתוכחתם נאמר ביחזקאל י\"ז [ה']: \n",
+ "כמושה. ה\"ה לשאר מינין דכמושין כשרים. דהא יבש תנן בהו דפסול הא כמוש כשר. ובהדיא תנן בברייתא בגמרא דכולן כמושין כשרין. יבשין פסולין. אלא לגבי ערבה איצטריך למתני הכי סד\"א כיון דכתיב ערבי נחל כמושה לא. קמ\"ל. הר\"ן. ועיין לקמן: \n",
+ "ושנשרו מקצת עליה. לאשמועינן שנפרצו עליה היינו ברוב כדאיתא בתוספתא ושנאו באחרונה וה\"ה בכולהו וגבי פסולה נקט נפרצו. משום דהוי ברוב. וגבי מיעוטא שייך לשוך נשרו. הרא\"ש: \n",
+ "בעל. פי' הר\"ב שדה. ועיין משנה ט' פ\"ב דשביעית: \n",
+ "כשרה. פירש הר\"ב שלא דבר הכתוב אלא בהווה. כלומר ובכלל ערבי נחל הן חוץ מצפצפה דקרא מיעטה בהדיא וזהו ג\"כ לשון הרמב\"ם בפירושו שלא רצה הכתוב בערבי נחל אלא להודיע המין באיזה מקום שיצמח מסייע לפי' הרא\"ש דלמאן דס\"ל לקמן ערבי ללמד דערבה שתים [לא מצריך קרא לרבות] של בעל כמו שכתבתי שהם בכלל דנחל. ולא דערבי בלשון רבים ריבויא הויא כדדרש תנא דברייתא. דא\"כ תרתי ליכא למשמע מיניה ודלא כהרא\"ם שדחה זה הפי' מדעת הרמב\"ם כמבואר בבית יוסף והרי לשונו בפירושו מורה על זה. ולקמן אכתוב הטעם דלא פירשו הרמב\"ם והר\"ב כהברייתא: \n"
+ ],
+ [
+ "שלשה הדסים. דכתיב (ויקרא כ״ג:מ׳) ענף עץ עבות. ופירש\"י ענף חד עץ חד עבות חד. וכתבו התוספות ותימא דלעיל אוקמינא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשנן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה. וא\"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה. וי\"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוין ע\"כ. ועי' במשנה דלקמן: \n",
+ "ושתי ערבות. יליף מדכתיב ערבי נחל שתים: \n",
+ "אפילו שלשתן קטומין. פי' הר\"ב דלא בעי הדר בהדס. וכן לשון רש\"י. וכתב הרא\"ש. והא דמכשיר בהדס קטום טפי מלולב וערבה. פי' הר\"ר ישעיה ז\"ל. משום דענפיו חופין את עציו. ואין קטימתו נראית כל כך ע\"כ. והב\"י בסי' תרמ\"ז הביא דברי המגיד שכ\"כ בשם הרמב\"ן. אבל הר\"ב במשנה דלעיל כתב דערבה נקטם ראשה פסולה אינה הלכה. לפי שמשווה הדס וערבה להדדי. וכמ\"ש לעיל בס\"ד. וצ\"ע כיון דאקשינהו רחמנא לכולהו כמ\"ש ביבש דמתניתין א'. א\"כ מ\"ש בנקטם דלא פסלינן בהדס וערבה. ובלולב פסול. ונ\"ל דסבירא ליה דאין לחלק בין הדס לערבה לפי ששניהם קצרים. ואין הקטימה פוגמת בהן. אבל בלולב שצריך שיהא טפח יוצא מעל גבי ההדס. ביה פוגם נקטם. ולא הוי הדר. והא ודאי דאע\"ג דאתקשו ניתן לחכמים לדרוש מאי הוי הדר ומאי לא הוי הדר ככל הני דמכשרי ופסלי. ולא פירשם הכתוב אלא שנמסר לחכמים לדרוש: \n",
+ "שלשתן קטומים. כתב הר\"ן אפשר דרבי טרפון בעי שלשה מדאורייתא אלא דלא קפיד אקטומים. או אפשר דר\"ט לא נקט ג' לעיכובא. אלא סירכא דר\"י נקט ולא אתא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת. אבל במנינא אפשר דסבר כרבי עקיבא דמכשיר בהדס אחד עכ\"ל. והרמב\"ם כתב בפירושו והלכה כר\"י ור\"ט. ובגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר\"ט. ונראה דס\"ל דההוא לענין הדס קטום איתמר והכי מוכח. אבל לענין מנין ערבה. לא אפסק הלכתא ופסק כרבי ישמעאל. וסבר מדאמר ר\"ט שלשתן בהדס ש\"מ דבעי נמי שלשה. וממילא דבערבה בעי נמי שתים והוה ר\"ע יחידאי לגבי ר\"י ור\"ט בענין המנין. וגם הר\"ב שכתב הלכה כר\"ט בלבד. ה\"נ סבירא ליה דאף במנין ערבה הלכה שתים. וכן משמע מדפירש במשנה דלעיל בשל בעל דכשר. משום דדבר הכתוב בהווה. ולא נקט דרשא דערבי נחל שהוזכרה בברייתא בהדיא. אלא היינו טעמא משום דלמאן דס\"ל דערבי אתא למדרש דבעינן שתי ערבות. ליכא למדרש מיניה רבוי דבעל. וכמ\"ש לעיל. והשתא בשלמא אי אמרת דס\"ל הלכה דג' בעינן. אתי שפיר דודאי דס\"ל נמי דערבות שתים. דמאן דדריש הא דריש הא. דלא מצינו דעת שלישית בזה. ומדס\"ל דהלכה ערבה שתים. הוצרך לפרש הטעם דלא כאותה ברייתא. משום דלא אתיא אליבא דהלכתא. ועל הרב המגיד צ\"ע שכתב בפ\"ז דעת כל הגאונים לפסוק במנין כרבי ישמעאל דבעינן ג' הדסים. וכדברי ר\"ט דאמר שלשתן קטומים הזכיר שלשה בהדס ע\"כ. נראה דעתו דאי לאו דר\"י סבר ליה במנין כר\"ט לא היינו פוסקים כר\"ט אלא לענין קטימה. דאהכי הוא דאתמר הלכתא בגמרא. וכיון דהכי הוא במנין נמי לא נפסוק אלא כר\"ע. דהא ר\"י הוא דחזר בו ולא בעי אלא חד. ולומר שדעתו דלא חזר אלא בדיעבד. אבל לכתחלה אכתי בעי ג' להדור מצוה. וכן נזכר בדברי הר\"ן. זה אינו במשמע דבריו. ואף לא בדברי הרמב\"ם. כפי הנוסחא הראשונה שבדבריו והיא שלפני המגיד: \n",
+ "הדס אחד. שאינו קטום קאמר ומש\"ה לא פריש לה והכי מוכח בגמרא. הר\"ן. והיינו כחזרה דר\"י. וא\"כ אכתי פליגי בלכתחלה כדלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "אתרוג. שנאמר (שם) פרי עץ הדר. ודרשו חכמים הדר באילן משנה לשנה. פירש\"י שהאתרוג דר וגדל באילנות שתים וג' שנים וכשבאין וחונטין של עכשיו עדיין דאשתקד קיימי ביה: \n",
+ "הגזול וכו'. עיין במשנה ג' מ\"ש שם: \n",
+ "והיבש. פי' הרא\"ש בשם הראב\"ד הוא כשתכלה הליחה ואינו מוציא שום ליחה כי הליחה לפרי. כמו הדם לבשר החי. וכיון שנקב שאין בו חסרון כשר יכול לבודקו ע\"י שיעביר בו מחט שיש בו חוט ואם יש בו ליחה יראה בחוט עכ\"ל. ועי' במשנה דלקמן דהאי יעבור לאו מעבר לעבר: \n",
+ "של ערלה ושל תרומה טמאה פסול. פי' הר\"ב דאמר קרא לכם. שיהא ראוי לכם. בגמרא. וכתבו התוספות אע\"ג דגבי תרומה טמאה דרשינן לך שלך תהא להסיק תחת תבשילך [כמ\"ש הר\"ב בסוף תמורה] כיון דנטמאת ואסרה הכתוב שייך לידרש לך דידיה גבי שאר הנאות כמו לכם דלולב דלא שייך ביה אכילה וא\"ת אפי' כי דריש לכם באתרוג נמי לענין הנייה לחוד אפ\"ה פסולים דערלה ודתרומה טמאה משום דדינן בשריפה כדאיתא בסוף תמורה ומכתת שיעורייהו כמו באשרה ועיר הנדחת. וי\"ל דודאי לא היה צריך הטעם לענין ערלה ותרומה טמאה אלא יהיב הך טעמא דנ\"מ לענין מעשר שני דה\"ק לכם היתר אכילה בעינן. אבל לא שיהא בה דין ממון. אם כן [מתניתין דקתני של] מעשר שני בירושלים [כשר] אפי' לר' מאיר דס\"ל ממון גבוה הוא [מיתוקמא] ע\"כ. והר\"ב פסק כן במשנה ג' וה' בפ\"ד דמסכת מעשר שני. ולהכי מפרש למתניתין דאתיא נמי אליביה וכמ\"ש לקמן בס\"ד: \n",
+ "של תרומה טהורה לא יטול. פי' הרמב\"ם כמ\"ד בגמרא. מפני שמכשיר לקבל טומאה. ופירש\"י דאמרי' בסוף פרקין במתניתין מקבלת אשה מיד בנה מיד בעלה. ומחזרת למים שהיו שורין האגודה כדי שלא ייבשו [וכשנוטלו נוטפין מימיו על האתרוג. תוספת] והוכשרו לטומאה. דכתיב (ויקרא י\"א) וכי יתן מים על זרע. ואסור לגרום טומאה לתרומה. דכתיב (במדבר י\"ח) משמרת תרומתי אמר רחמנא עשה לה שימור [*והר\"ב במשנה ז' פרק י\"א דפרה לענין אזוב. פסק כמ\"ד מפני שמפסידה. והכא איכא בינייהו כדאיתא בגמרא אם קרא עליה שם. חוץ מקליפתה החיצונה. למ\"ד שמכשיר איכא. למ\"ד שמפסידה ליכא]: \n",
+ "ואם נטל כשר. כתב הר\"ב שהרי יש בה היתר אכילה. בגמרא. וז\"ל רש\"י. לכהן. וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן. אבל פדיון אין לו להיות ניתרת לאכילת ישראל. והאומר כן רשע הוא עכ\"ל. ומיהו אי אתשיל עלה הו\"ל כאילו לא הורם ויכול להפריש אחרת ותהיה זאת מותרת לישראל. אלא דלא פסיקא. משום דביו\"ט אין מגביהין תרומות כדתנן במשנה ב' פרק ה' דביצה. וכ\"ש לפירוש הר\"ב בסוף מתני' דלקמן דכולהו פסולי ביו\"ט ראשון מיירי. וכיוצא בזה תמצא בפירוש הר\"ב ריש פרק ג' דערובין. [*ותו לית מלתא פסיקא דתרומה שבאת ליד כהן לא מצי מתשיל עלה. כדכתבו התוספת דהתם מפרק הנודר מן הירק] והוי יודע דהר\"ן מפרש למתני' בכהן דוקא דלא יטול מפני שמכשיר. אבל פשטא דמתניתין משמע אף בישראל כפירוש רש\"י. וכך כתבו ג\"כ התוס'. ועוד אי איתא דבכהנים דוקא ה\"ל לפרושי. כמו שפירש התנא במשנה ה' פ\"ב דפסחים. ועיין לקמן: \n",
+ "ובית הלל מכשירין. כתב הר\"ב דהא חזי לעניים וקרינן שפיר לכם כדאשכחן לעיל בתרומה. מסייע שסברת הר\"ב כפירש\"י ותוספת דאי לאו הכי הוה ליה לפרש מיגו דאי בעי הוה מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדאיתא בגמרא דהכא. ופירש כן הר\"ב בפרק ז' דברכות. ופרק ב' דפסחים. ופרק ג' דעירובין. אלא דהכא לא צריכין לכך. וגמרא לא נקטה אלא לרווחא דמלתא דמשכחת דאפי' לדידיה נמי שרי. ועיין ריש פי\"ח דשבת: \n",
+ "בירושלים. כתב הר\"ב אבל חוץ לירושלים לא דבעינן לכם וכו'. וכך כתב רש\"י כאן. וכן פירש בל\"א בסוף פרק חלק (סנהדרין דף קי\"ב.) לענין עיסת מעשר שני. דבגבולין פטורה מחלה לדברי הכל משום דבשעת גלגול שנתחייבה בחלה לא היתה לה היתר אכילה לא הויא ראשית עריסותיכם. וא\"כ צריך לחלק בין היכא שהמקום מעכבתו מלאכול להיכא דגברא לא חזי. דהא בתרומה ודמאי פירשו דאע\"ג דלדידיה לא חזו הואיל וחזי לכהן ולעני הוי ראוי לכם והכא דלדידיה גופיה חזי בירושלים. ואפ\"ה חוץ לירושלים פסול. ובאמת שהסברא נותנת איפכא. וכ\"ש הוא דאי היכא דאיהו גופיה לא חזי לא מפסיל בהכי. כ\"ש דלא מפסיל. אי גופיה חזי. אלא דאתרא לא חזי. וזוהי דעת הר\"ן דהה\"נ חוץ לירושלים דכשר בדיעבד. ולא נקט ירושלים אלא לרבותא דלכתחלה לא. והרי הוא ז\"ל סבירא ליה דתרומה בכהן דוקא ודמאי נמי משום מיגו דמפקר כו'. וכמ\"ש לעיל בשמו. ואפ\"ה סבירא ליה דחוץ לירושלים כשר משום דהאי דאתרא לא חזי לא מעכב מלמקרי לכם. כ\"ש לרש\"י והר\"ב דמכשרי בתרומה ודמאי אפי' למאן דלא חזי. וא\"ל דהר\"ן היינו טעמיה משום דמפרש אליביה דמ\"ד מעשר ממון בעלים. וכמו שכתב בפירושו. ורש\"י והר\"ב מפרשי למ\"ד ממון גבוה. דלטעמיה [של מעשר שני] בירושלים שכתבתי לעיל דאליבא דמ\"ד ממון גבוה הוא מפרש. וכך כתב רש\"י בזה הדבור דאמעשר שני ואם נטל כשר שהרי יש בה היתר אכילה וכו'. וכ\"כ הר\"ב בדבור ואם נטל דאתרומה טהורה. ואמאי כשר בירושלים והא ממון גבוה הוא. אלא מאי אית לך למימר דלא בעינן דין ממון. אלא שיהא ראוי לאכילה. כלומר היתר אכילה מקרי לכם. וכמו שכתב לעיל. הכי נמי חוץ לירושלים לא בעינן דין ממון. והרי ראוי לאכילה בירושלים. והר\"ן שכתב משום דממון בעלים הוא אהא דבירושלים בדיעבד כשר איצטריך לפרש כן משום דסבירא ליה כמ\"ד בגמרא דבעינן נמי דין ממון וצריך עיון. ודע דלהר\"ן נמי דתלי בממון בעלים וש\"מ דסבירא ליה דבעינן נמי דין ממון איכא לאקשויי ממה שהביאו התוספת. גמרא דחלק דף קי\"ב. דמ\"ש בגבולין דברי הכל ממון גבוה הוא. וממאי דמותיב התם בגמרא מוכח הכי. ואם כן למ\"ד בעינן נמי דין ממון ודאי דחוץ לירושלים לא. נמצאת למד דרש\"י והר\"ב שפירשו כמ\"ד בעינן היתר אכילה בלבד. הוה להו לפרש הה\"נ חוץ לירושלים כהר\"ן. והר\"ן שפירש כמאן דאמר בעינן דין ממון נמי ה\"ל לפרש דהא חוץ לירושלים לא וכרש\"י והר\"ב. וצ\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "חזזית. פירש הר\"ב כמין אבעבועות דקות. וז\"ל המגיד חזזית הוא כעין גרב הנעשה באתרוג כדמתרגמינן או ילפת (ויקרא כ\"ב כ\"ב) או חזזן. ופסולו מפני שאינו הדר: \n",
+ "על רובו. כתב הר\"ב במקום אחד אבל בב' או בג' מקומות וכו'. והכי איתא בגמרא. וקשיא לי דהשתא שנים פסול שלשה מבעיא. ולשון הרמב\"ם בפירושו אבל אם היו שתים בשני מקומות. ושוב מצאתי בחבורו פרק ח' מהלכות לולב שהעתיק ל' הגמרא בב' או בג' מקומות וכתב עליו הכסף משנה וז\"ל מעולם הוקשה לי בין בגמרא בין בפוסקים השתא שנים פסול. ג' מיבעיא. ולא מצאתי לשום מחבר בזה דבר וצריך עיון ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ועל פטמתו עיין לקמן גבי נסדק: \n",
+ "נטלה פטמתו. כתב הר\"ב הדד שבראשו כמו פטמא של רמון. עיין פירושו במשנה ג' פ\"ב דמסכת עוקצים: \n",
+ "נסדק. כתב הר\"ן יש שפירשו לארכו משני צדדין ומיהו דוקא מלמטה. אבל בחוטמו אפי' כל שהוא פסול. וכדאמרינן בגמרא גבי חזזית. ובחוטמו אפילו כל שהוא. ומשמע דה\"ה לכל פסולי האתרוג. ויש מחמירים לפסול כל שהוא סדוק מצד אחד עד חללו. או אפילו אינו מגיע לחללו כל שנסדק רוב הקליפה החיצונה העבה עכ\"ל. ומאי דקרי ליה חוטמו מפרש לה הר\"ב לעיל דהיינו פטמתו. וכ\"פ הרמב\"ם אע\"פ שיש פירושים אחרים בזה: \n",
+ "נקב. פי' הר\"ב נקב מפולש כו' אפי' בכ\"ש פסול. פירוש לפירושו אפילו אינו בכאיסר. ובכ\"ש רוצה לומר כמות שהוא ולא קאי אחסרון כלל דהא מסיים דסיפא דתנן כשר מיירי באינו מפולש ואינו רחב כאיסר. ושיעור כאיסר ר\"ל בלא חסרון וקאמר דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר הוא דכשר. הא אע\"פ שאינו רחב כאיסר ואין בו חסרון. אלא שהוא מפולש פסול. ונראה דגירסתו במשנה. נקב חסר כל שהו בלא וי\"ו. וכן היא גירסת הרמב\"ם כמ\"ש המגיד ופירש נקב ר\"ל מפולש. וחסר כל שהוא ואינו מפולש. וכתב דגם גירסת רש\"י כך הוא. אבל בפירש\"י שבידינו כתוב בהדיא דגרס בוי\"ו. וחדא מילתא הוא. ומיהו לענין הדין ס\"ל ג\"כ רש\"י כרמב\"ם שפירש בגמרא בסיפא דמתניתין כל' הר\"ב. דבאינו מפולש ואינו רחב כאיסר מיירי ולגרסתו צריכין לפרש דרישא מיירי באינו מפולש. ואם גירסת הר\"ב ג\"כ כך היא. צ\"ל דהלשון שכתב נקב מפולש כו'. לא קאי לפרש המשנה. אלא פסק דין הולך ומבאר. והמשנה מפורשת מאליה מתוך כך והראשון נ\"ל עיקר: \n",
+ "עלתה חזזית על מיעוטו. לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך לאשמועינן דדוקא בחזזית אחת כשר. אבל כשהם שתי חזזית בשני מקומות. אע\"ג דעל מיעוטו הן פסול. מדברי הר\"ן למדתי כך. והוא פירשו בע\"א לפי דרכו: \n",
+ "נטל עוקצו. פירש\"י זנבו כמו בעוקצי תאנים ומתניתין היא בפ\"ה דסנהדרין ע\"ש: \n",
+ "נקב ולא חסר. כתב הר\"ן לכאורה משמע דלא צריכא דמדיוק דרישא שמעינן ליה. וליתא. אלא איצטריך דברישא קתני דנקב נקב מפולש. אפילו לא חסר כ\"ש פסול [דבלא וי\"ו גרסינן] תני הכא נקב ולא חסר כ\"ש לאשמעינן דנקב נקב שאינו מפולש כשר ע\"כ. ונ\"ל דה\"ק דאי לאו סיפא ה\"א נקב דרישא היינו בקוץ ומחט ולהכי פסול בלא חסרון אפילו אינו מפולש. כדתנן. וחסר כ\"ש היינו על ידי הפסד פירי ורקבון. קמ\"ל סיפא דנקב היינו כעין רישא בקוץ ומחט דכשר בלא חסרון וקשיא רישא לסיפא. אלא רישא במפולש וסיפא באינו מפולש ולגרסת רש\"י דגרס בוי\"ו ואיכא למטעי ולפרש דרישא דבעי חסרון בנקב דהיינו דוקא במפולש נמי. אתא סיפא דמשנה יתירא היא דלדיוקא לא איצטריך. אלא לגלויי דרישא באינו מפולש: \n",
+ "והירוק ככרתי. שדומה לעשבים. הרא\"ש. ועיין במשנה ב' פ\"ק דברכות ובמשנה ו' פ\"ב דנדה: \n",
+ "ורבי יהודה פוסל. וטעמא מפרש בגמרא דף ל\"א. משום דלא גמר פירי. וכתב הר\"ב וכל הני פסולים בי\"ט ראשון כו'. עיין במשנה י\"ב. וכתב ב\"י דטעמא די\"ט שני דינו כשאר הימים משום דבקיאינן בקביעא דירחא. ועיין בפרק דלקמן משנה ב': \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי יהודה אומר כביצה. משום דלא גמר פירי. גמרא דף ל\"א: \n",
+ "כדי שיאחז שנים בידו אחת. ה\"ג רש\"י. ופירש שני אתרוגים בידו אחת. וטעמא מפרש התם בגמרא. דכיון דמצות לולב בימין ואתרוג בשמאל [דהני תלתא מצות והאי חדא מצוה גמרא דף ל\"ז] וזמנין דמחלפי ליה שנותנין לו אתרוג בימין ולולב בשמאל ואתי לאפוכינהו מיד ליד ולאחוז האתרוג והלולב באחת מידיו עד שיחליף ואי הוי גדול יותר מדאי שמא יפול מידיו ואתי לאפסולי שיארע בו נקב. והר\"ן כתב שגרסא זו אינה נכונה דלפי איזה עלין ישער ר\"י שהוא כשיעור שיאחז שני אתרוגים בידו אחת והלא א\"צ לכך לפיכך הגירסא כמו שנמצא במשניות ישנות כדי שיאחז שניהם בידו אחת. כלומר הלולב והאתרוג מטעמא דכתיבנא. ולכאורה משערינן בכל אדם כפי מה שהוא. אלא דממ\"ש במשנה ו' פ\"ג דר\"ה יש להוכיח דבאדם בינוני משערינן: \n",
+ "רבי יוסי אומר אפי' אחד בשתי ידיו. ה\"ג לרש\"י. וכן הוא בטור וטעמא דר\"י לא חייש לדילמא מפיך להו ולגירסת הר\"ן רבי יוסי אומר אפי' בשתי ידיו. כלומר שיאחז שניהם [הלולב והאתרוג] זה בידו אחת וזה בידו אחת ולא חייש כו': \n"
+ ],
+ [
+ "אין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה. פי' לאגוד הלולב עם ההדס והערבה כמ\"ש גבי נפרדו עליו. וטעמיה דר\"י מפרש בגמרא דף ל\"ג דיליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב. דכתיב הכא (ויקרא כ\"ג) ולקחתם לכם. וכתיב התם (שמות י\"ב) ולקחתם אגודת אזוב מה להלן אגודה אף כאן אגודה הלכך במינו דוקא דאי לאו הכי ה\"ל ה' מינין ועובר משום בל תוסיף: ",
+ "רבי מאיר אומר אפילו במשיחה. כרבנן דברייתא דלית להו לקיחה לקיחה וא\"צ אגד. ואמרינן בסנהדרין בפ' הנחנקין (סנהדרין דף פ\"ח) דאי א\"צ אגד לית ביה משום בל תוסיף דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי. דאינו חבור עם השאר. והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו: ",
+ "במשיחה. רש\"י פי' חוט של משיחה. וכן במשנה ג' פ\"ב דר\"ה. ומיהו במשנה ג' פכ\"א דכלים תנן חוט ומשיחה ש\"מ דתרי מיני נינהו. ובסוף כלאים פי' הר\"ב משיחות יתירים וחבלים וא\"כ ז\"ש הר\"ב בכלים חוט ומשיחה וחבל אשגרת לישן. וחבל היינו פי' דמשיחה. ובערוך מפרש משיחה יתר. [*ופי' הרמב\"ם כתבתי במשנה י\"ג פי\"ז דכלים]: ",
+ "במינו היו אוגדים אותו למטה. פי' הר\"ב וזה לנוי בעלמא. וכן לשון רש\"י וז\"ל בגמרא נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה. לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף: "
+ ],
+ [
+ "מנענעין. פירש הר\"ב מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות בגמרא וכתב רש\"י בפ\"ה דמנחות דף ס\"ב מוליך ומביא לצפון ודרום ומזרח ומערב. כדי לעצור רוחות רעות הבאות מארבע רוחות ע\"כ. מסייע ליה להרא\"ש. ומיהו ז\"ש לצפון ודרום וכו'. ודאי דלא כסדרן נקטינהו דהא כל פינות כו' לא יהו אלא לימין. כדפירש הר\"ב משנה ה' פ\"ד דיומא. ועוד דמסתברא דהתחלה למזרח שכנגד פניו דא\"צ עדיין לשום פנייה. וכן הוא בטור סימן תרנ\"א. מזרח דרום צפון מערב. וגם זה קשה. ובשם מהרי\"ל בב\"י מזרח דרום מערב צפון. ובעל לבוש מלכות כתב מזרח צפון מערב דרום. ועקר ראייתו מהחוש שכן דרך הפונים ואינה ראייה למצות מלך עלינו ומ\"ש שכן סדר היקף המזבח ג\"כ אינה ראייה. דהתם שאני דמבחוץ מסבב ונמצא שפונה לימינו בזה הסדר. אבל עם הלולב הוא עומד בפנים ומסבב הרוחות בתוכם. ונמצא כשיפנה בתחלה לצפון דלשמאלו הוא פונה. [*וכן אתה מוצא בגבולות הארץ בפרשת מסעי שיהושע החולק הוא יעמוד בפנים של ארץ ישראל. ומסדר לו גבולותיה מנגב לים ומים לצפון. ומצפון למזרח. ומה שלא התחיל במזרח ויפנה אח\"כ לנגב. לפי שא\"כ כדי להגביל גבולי המזרח יהיה צריך להתחיל בקצה מזרחית צפונית ומשם לנגב ונמצא שיהיה תחלת פנייתו לשמאלו לקצה מזרחית צפונית. והא דכתבתי שם ביומא דהא דכל פינות הוא מים של שלמה ילפינן. ואמאי לא יליף לה מדפרשת מסעי שכתוב בתורה. נ\"ל דההיא דמיא טפי דקאי אהיקף דכהן גדול בחיטוי מזבח פנימי שהקיפו מבחוץ הוא. ומיהו למ\"ש בס\"ד בפ\"ג דמסכת תמיד משנה ג' בשם רש\"י ז\"ל דחושבנא לאו בכלל דכל פינות כו' דדוקא עבודה כו' אין ראיה כלל מהך דבפרשת מסעי. שג\"כ אינו אלא כחשבון בעלמא. עוד עיין בפ\"ב דסוטה משנה ב' נכנס להיכל ופנה לימינו כו'] וראייתו מהכתיבה ג\"כ אינה ראייה. שאע\"פ שהשורות אל עבר שמאלו פונות והולכות. מ\"מ כל אות ואות שהוא כותב מושכיהו לימינו בפרט בכתב אשורית. [*ועם היות שסדר האותיות שבזה אחר זה בשורות פונות אל השמאל. זה ג\"כ מטעם אחר שפנייה זו היא אליו. מה שאין כן פנייה הימנית שהיא לחוץ ממנו וידוע שפניית אליו. מעולה מפניית החוץ ממנו. ונמצא עכשיו שבכתיבה אשורית נמצאו שתי הסגולות. אבל כל שלא נוכל לקיים שתיהן אמרו ז\"ל שכל הפינות יהיו לימין. מטעם הכתוב שכתבתי בפ\"ד דיומא משנה ה' בד\"ה עולין במזרחו וכו'. וראיתי בתשובות מהרי\"ל סימן מ' כתוב ותמיהני על כתיבת [תורתינו] הקדושה דמפנין לשמאל. ושמא משה רבינו עליו השלום עיניו ראו את מורו יתברך ופנה לימינו שרא לי מר ע\"כ לשונו. וזה דוחק משני פנים חדא דלא הוי כמו לימינו דכל פינות כו'. ועוד דנצטרך לומר הואיל ומשה הוצרך לכתוב כך. מש\"ה אנן נמי צריכין לכתוב כמ\"ש הוא ז\"ל. אבל לדידי הכתיבה עצמה היא לימין של הכותב כדפרישית]. ומה שרוצה להסתייע מדרך הסוד שלא יסיים במערב שהיא מדה\"ד. וקורא על העושים כן שומר פתאים. הגם שלא עמדתי בסוד ה'. ודעת קדושים אדע. אכן שעיפי ישיבוני שהרי אחרי המערב חוזרים לרום ותחת. והנה ישובו הדברים לתחת שהוא סוף ותשובת ההיקף. ורחמים הם: \n",
+ "בהודו לה' כי טוב. ובאנא הושיעה נא. דכתיב (ד\"ה א' ט\"ז) אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה [*הודו לה' כי טוב וכתיב נמי בתריה] ואמרו הושיענו אלהי ישענו. ואיתא במדרש לפי שבר\"ה באין לדין ישראל וא\"ה. ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב\"ה מצוה זו לישראל שיהיו שמחים בלולביהם כאדם היוצא לפני השופט זכאי שהוא שמח. והיינו דכתיב ירננו עצי היער כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו לפני ה' זכאין כשבא לשפוט את הארץ ובמה ירננו בהודו ובהושיעה נא עכ\"ל הרא\"ש: \n",
+ "ובית שמאי אומרים אף באנא הצליחה נא. נ\"ל דס\"ל דאע\"ג דגבי ירננו עצי היער לא כתיב אלא ואמרו הושיענו. היינו דלא נקט אלא תחלת המקרא דאנא הושיעה וה\"ה לסופו דאנא הצליחה הואיל ומקרא אחד הוא ולפי שב\"ש באו להוסיף על דברי בית הלל. סדרם אחריהם וכן במשנה ה' פ\"ד דגיטין. שבאו ב\"ש להשיב על דברי ב\"ה משא\"כ בשאר דוכתי בכל הגמרא. ועיין משנה ב' פ\"ב דחגיגה ומשנה ג' פ\"ק דעדיות: \n",
+ "[*אלא באנא ה' הושיעה נא. יש לפרש דלא פליגי אבית הלל שהרי רבן גמליאל ורבי יהושע מבית הלל הם. ולא העיד ר' עקיבא אלא שלא נענעו בהצליחה נא כב\"ש. אלא שהר\"ב פי' ואין כך הלכה אלא כדברי ב\"ה. ואי איתא דרבן גמליאל ורבי יהושע כבית הלל הוו עבדין. היאך פי' ואין כך הלכה. ולכך נראה שהר\"ב גירסא אחרת היתה לו. וכמו שכתב אלא כו' בלבד ולא שהוא הוסיף תיבת בלבד אלא שהגירסא שלו כך היתה. וכן היא הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ואתמר עלה בירושלמי. הא בהודו לא. להוציא אף באנא ה' הצליחה נא. ונ\"ל דהכי מפרש לה הר\"ב דה\"ק הא בהודו לא כלומר דלא בא להוציא באנא הצליחה נא. דהא דקאמר ר\"ע. אלא באנא כו'. רישא דקרא נקט ולא בא להוציא אלא בהודו. ומשני להוציא אף באנא הצליחה נא. ולא מבעיא הודו דלא נקט ר' עקיבא כלל. ומיהו י\"ל דהכי קאמר להוציא אף וכו' דלא כבית שמאי שאומרים אף באנא הצליחה. אבל בהודו מנענעין כדברי ב\"ה]: \n",
+ "מי שבא בדרך כו' לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו. בגמרא דייק מדתנן מי שבא. דמשמע ממקום רחוק ש\"מ דבחול המועד מיירי דאי בי\"ט מי שרי. וכיון דבחול המועד דנטילת לולב מדרבנן. מתניתין בדליכא שהות דהא תנן במשנה ב' פ\"ק דשבת דאין מפסיקין לתפלה. ופי' הר\"ב בדאיכא שהות: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שהיה עבד כו'. כתב הר\"ב דמי שאינו חייב בדבר כו'. והני פטורים מקריאת הלל דהוי מצוה שהזמן גרמא. תוספת. ופי' קטן עיין במשנה ד' פ\"ב דמגילה: \n",
+ "ותהי לו מאירה. פי' הר\"ב שלא למד. שאילו למד לא היו מקרין אותו כיון שצריך לענות אחריהן כל מה שהוא אומר. אבל כשהגדול מקרא אותו והוא עונה אחריו הללויה לא אמר שתבא עליו מאירה שדרך הגדול להקרות ואפילו לבקיאים. הר\"ן: \n",
+ "עונה אחריו הללויה. פירש הר\"ב על כל דבר ודבר. עיין במשנה ד' פרק ה' דסוטה: \n"
+ ],
+ [
+ "הכל כמנהג המדינה. כתב הר\"ב אבל ברכת ההלל לפניו מצוה היא בכל מקום. גמרא. וטעמא כדאיתא במגילה דף כ\"א כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן כלישנא והוא עבר לפניהם (בראשית ל\"ג). ובמשנה ז' פ\"ה דפסחים כתבתי דתקנת נביאים היא וא\"כ תקשה היכי מברכינן וצונו. שאלה זו נשאלה בגמרא פרק במה מדליקין על ברכת נר חנוכה דף כ\"ג [*ובמכילתין פרק דלקמן [דף מ\"ו]] ותירצו מלא תסור (דברים י\"ז) א\"נ שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (שם ל\"ב): \n",
+ "מחברו. פי' הר\"ב ע\"ה והלוקח חבר דאי ע\"ה מי ציית למחשד לחברו. ואפ\"ה קרי ליה חברו כמ\"ש הטעם במשנה ב' פ\"ד דדמאי: \n",
+ "נותן לו אתרוג במתנה. דאתרוג בכלל לולב דקתני. וז\"ל רש\"י חבר שקונה הושענא כולה מעם הארץ. ונותן לו. פירש\"י. יבקש ממנו שיתן לו כו'. ועיין במשנה ג' פרק ח' דשביעית: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמדינה. כתב הר\"ב בירושלים וכו' ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשקלים: \n",
+ "זכר למקדש. גמ' מנין דעבדינן זכר למקדש דאמר קרא (ירמיה ל') ציון [היא] דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה: \n",
+ "ושיהא יום הנף כו'. במשנה ג' פ\"ד דר\"ה קתני הרבה תקנות שהתקין. ואלו שתי תקנות דהכא מתני בהדדי. ומשמע שתיקנם ביחד והלכך הכא דמייתי הראשונה אגב תני נמי לשנייה דעמה. אבל במשנה ה' פ\"י דמנחות דאצטריך לסיפא. לא תני רישא אגב סיפא. הר\"ן. אלא שהוצרכתי להוסיף קצת: \n",
+ "כולו אסור. כתב הר\"ב משום מהרה יבנה בית המקדש כו'. ומקשים בגמרא דאבני אימת אי ביום ט\"ז כבר הותר משהאיר המזרח. אלא דנבנה קודם ט\"ז מחצות תשתרי כדתנן במשנה ה' פ\"י דמנחות הרחוקים מותרים מחצות היום שאין בית דין מתעצלין ומשני דאבני בלילה. א\"נ [סמוך] לשקיעת החמה דט\"ו [*ופירש\"י דהיא היא] ומרוב הטרחות שיש בקצירת העומר עד הבאתו כדתנן התם לא יספיקו להקריב למחר קודם חצות. ועיין בפי' הר\"ב דמנחות. תמצא פי' אחר במשנה זו: \n"
+ ],
+ [
+ "מוליכין את לולביהם לבית הכנסת. פי' הר\"ב דמצות לולב דוחה כו' לפיכך היו מוליכין כו'. דלענין נטילתו בלבד דוחה שבת. הר\"ן. כלומר אבל לא לענין הוצאה. וטעמא עיין במ\"ח פרק בתרא דר\"ה ובגמרא בפ' דלקמן דף מ\"ד מסקינן דהכא בגבולין מיירי מדלא קתני להר הבית כמו במשנה ד' פרק דלקמן. ומיהו בזמן שבית המקדש קיים דניטל בשבת ביום ראשון במקדש ובמקומות הסמוכים ששלוחי ב\"ד מגיעים שם ויודעים אימתי הוקבע החודש אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אע\"פ שעדיין קבעו ע\"פ הראיה הואיל ואין כאן מקדש שניטל הלולב בו השוו חכמים מדותיהם בכל המקומות כי היכי שלא תהא תורה כשתי תורות והא דנקט ריב\"ז שיהא ניטל שבעה ר\"ל מלבד יום השבת ועיין במשנה ג' פ\"ד דר\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני שהוציאו ברשות. שהיה טרוד במצוה ומחשב ועוסק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שבת והך מתניתין דוקא בזמן שבית המקדש קיים. הר\"ן. ועיין מ\"ש בס\"ד בריש מסכת שבת בדבור פשט העני וכו'. ומ\"ש הר\"ב דמשכחת דלא נפיק י\"ח כגון שהפכו כו'. בגמרא. וכתבו התוספות דסוגיא דהכא ס\"ל דמצות אין צריכות כונה מדאיצטריך לשנויי הכי דהא במוציא לר\"ה אין שייך מתכוין לצאת [כל כמה דלא בירך]. ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד. עכ\"ד. וכן כתב הר\"ן ותימא על הר\"ב שפסק בריש פרק ב' דברכות דקיי\"ל כמ\"ד מצות צריכות כונה. וכן עולה פירושו במשנה ז' פרק ג' דר\"ה וכמו כן הרמב\"ם מפרש באלו המקומות. וכן פסק. בהן בחיבורו דמצות צריכות כונה [מלבד באכל מצה בלא כונה דפסק שיצא מהטעם שכתב הר\"ן בפרק ג' דר\"ה משום דנהנה] ובמתניתין דהכא מפרש להני שנויי וצ\"ע. אבל בפרק ב' מהל' שגגות כתב למשנתינו המוציא כו' כדי לצאת בו כלומר שעדיין לא יצא. ולא התנה באופני ההוצאה. ש\"מ משום דלמאי דקיי\"ל דמצות צריכות כוונה ליתנהו להני שינויי ומ\"ש הר\"ב א\"נ שהוציאן בכלי. כתב הר\"ן. לא תקשה לך אמאי אינו חייב על הכלי. דבטל הוא לגבי הלולב וכדתנן במשנה ה' פ\"י דשבת: \n"
+ ],
+ [
+ "מקבלת אשה וכו'. דמהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא אימא לא תקבל דלגבה איסור טלטול קמ\"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל. גמרא: \n",
+ "בשבת. בזמן שהיו נוטלין לולב בשבת הרמב\"ם בהלכות לולב: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וניסוך המים. כתב הר\"ב בתמידי החג שחרית כמ\"ש במשנה ה' פרק ב' דיומא. ועיין לקמן משנה ט': \n",
+ "החליל. כתב הר\"ב ומנגנים בחלילים ובכנורות. עיין בפירושו ר\"פ דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "[*לולב שבעה כיצד. והרא\"ש גורס ששה ושבעה כיצד והיא גירסא נכונה ועיין רפ\"ה]: \n",
+ "יו\"ט הראשון שחל להיות בשבת. פירש הר\"ב דיום ראשון דוחה שבת עיין פרק דלעיל משנה י\"ג. ומ\"ש דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון ולא פירש מקדש ש\"מ דאפילו בגבולים. כן פי' רש\"י ועיין פרק דלעיל משנה י\"ב: \n",
+ "ושאר כל הימים ששה. כתב הר\"ב דהעמידו דבריהם כו'. וכתב רש\"י וא\"ת נמצא ב\"ד מתנין לעקור דבר מן התורה הא אותיבנא ביבמות [בהאשה רבה דף צ'] ושנינן שב ואל תעשה שאני ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ובדין הוא דאפי' בזמן הזה כו' אלא משום דלא בקיאינן כו'. וא\"ת הרי לפי מ\"ש במשנה ו' פרק דלעיל בקיאינן כמ\"ש שם. ומיהו בגמרא כי אמרינן האי טעמא משמע דעדיין היו קובעין בא\"י ומקרי אנן לא בקיאין לפי שאע\"פ שהיו יודעין לחשוב העבור. מ\"מ היו סמוכים על קביעות ארץ ישראל. ובמקום שאין שלוחי בית דין מגיעין שם הוו כאינן בקיאין. דהא פריך עלה אינהו דידעי בקיבוע דירחא [לדחי] ופירש\"י אינהו בני ארץ ישראל שעדיין מקדשין על פי הראיה. והתוספות שכתבו דמאי דקאמר לא בקיאינן. אף על גב דידעינן עבוד רבנן כאילו לא ידענו אפשר שסוברים כהרא\"ש לעיל במשנה ו' דפסולי אתרוג דראשון פסולים ג\"כ בשני דלכל דבר עבוד רבנן כלא ידענו. אבל להר\"ב מי ניחא. וא\"ל דאי לא נטלינן פסול בשני נמצא כשאין כאן אחר שהוא כשר יושב ובטל ממצוה דדבריהם. והויא חומרא דאתי לידי קולא. וכמ\"ש הר\"ן בשם י\"א. דקשיא לי א\"כ בנטילת לולב עצמו למה תקנו. אלא שב ואל תעשה שאני. [הכא נמי שב ואל תעשה שאני]. וכבר דחה הוא ז\"ל מטעם אחר. אלא נראה טעמא כמ\"ש הרמב\"ם. והוא סובר ג\"כ כהר\"ב בדין פסולי אתרוג. ומפרש למשנתינו הכי דמשום דבזמן הקביעות בארץ ישראל שאחר החורבן הואיל והרחוקים לא היו יכולין ליטול דלא ידעי אימתי הוקבע ר\"ח שלא הגיעו אליהם שלוחי ב\"ד ומפני כן גם בני ארץ ישראל ג\"כ לא היו נוטלין דלא לעבדו כשתי תורות כמ\"ש לעיל משנה י\"ג. ולפיכך אע\"פ שאח\"כ נתבטלו השלוחים לגמרי לפי שגם בא\"י לא קבעו. וכ\"ע אחשבון סמכי. והשתא כולי עלמא מיקרי בקיאין בקיבוע דירחא. אפ\"ה כדי שלא לחדש דבר נשאר כמות שהיה אחר החורבן בימי הקביעות דארץ ישראל ע\"כ. ובהכי ניחא ודאי. דהכא שאני משום דבימי הקביעות שאחר החורבן היו מתקנים אפילו על בני ארץ ישראל דבקיאי שלא ליטול בשבת משום גזירה דאיסור כרת לגבי הרחוקים. הניחו אח\"כ כמות שהיה. אבל בדין פסולי אתרוג דבני ארץ ישראל היו מחולקים בימי הקביעות. מבני חוצה לארץ. ועליהם לא נגזרה הגזרה מעולם. הלכך השתא דכ\"ע עושין על פי החשבון ובקיאים. לא שייך לומר להניח כמות שהיה כיון שאדרבה מעולם היו בני ארץ ישראל מכשירין הפסולין בשני. וא\"כ שפיר טפי להשוות המדות ולהכשיר כמוהם. כיון שנוכל. מטעם דהשתא כולי עלמא בקיאים. ואל תשיבני משני ימים טובים של גליות. דאההוא שלחו מתם דלעבדו משום דלמא גזרי מלכות שלא יתעסקו במצות. ותשתכח סוד העבור ויעשו מלא חסר כו'. ויאכלו חמץ בפסח. כדאיתא בפ\"ק דביצה דף ד'. וכי עבדינן יו\"ט שני קודש תו ליכא למיחש להא דתם. ודיני אתרוג שאינו אלא בחג משוין המדות עם בני ארץ ישראל. ועוד שהיא מצוה בפני עצמה ולא בקדושת יו\"ט תליא. ועיין משנה ב' פרק ג' דביצה. ומ\"ש הר\"ב וטעמא דגזרו כו'. והרי כו'. אלא טלטול בעלמא דטלטול מיהו איכא מאחר דאין עשוי כלי. אע\"ג דחזי למצוה כדאשכחן בקנים דשלחן במנחות פרק י\"א משנה ו'. תוספות. ומ\"ש שמא יטלנו כו' ויעבירנו ד\"א ברשות הרבים. הכי איתא בגמרא וכתב רש\"י ה\"ה דמצי למימר ויוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. [ולא נקט הכי אע\"ג דהוי אורחא דמלתא טפי. תוספות פ\"ק דמגילה דף ד']. אלא שברוב מקומות וענינים יש לחוש להעברת ד\"א. ואין לחוש להוצאה. כגון שהיה מונח בכרמלית או בקרפף או בגיגה דאין כאן אסור הוצאה דאורייתא ויש כאן איסור העברה בר\"ה ע\"כ. וכתב הר\"ן בריש פרק ד' דר\"ה. וא\"ת ומ\"ש הני דגזרינן ומ\"ש מילה דלא גזרינן. [בריש פי\"ט דשבת] שמא יעביר תינוק או איזמל בר\"ה. וי\"ל דהני שאני לפי שהכל טרודין בהן ולא מדכר חד לחבריה מה שאין כן במילה. ע\"כ. ועיין במשנה ב' פרק ז' דפסחים. ומ\"ש שמא יעביר תינוק ר\"ל לאחר המילה שהוא חולה וככפות דמי. כמ\"ש בשבת בשם התוספות. [*ועיין במ\"ש במשנה ב' פרק י\"ח דשבת] והתוספות פ\"ק דמגילה דף ד'. תירצו משום דמילה חמירא שכן נכרתו עליה י\"ג בריתות. וגם אין אדם מל אלא א\"כ הוי בקי דסכנה יש בדבר ע\"כ. ועיין מ\"ש בס\"ד במשנה ב' פ\"ק דמגילה. ומ\"ש והיינו טעמא דשופר במשנה ג' פ\"ד דר\"ה. עוד ע\"ש במשנה ג' ומשנה ח'. ומ\"ש והיינו טעמא דמגילה. אגזירה שמא יטלנו קאי. וכמ\"ש במשנה ב' פ\"ק דמגילה. אבל משום דלא בקיאינן לא שייך לענין מגילה דכיון דמדבריהם היא. ואפילו היינו בקיאין. לא היה דוחה שבת: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ערבה שבעה כיצד. וגירסת הרא\"ש ששה ושבעה כדלעיל]: \n",
+ "יום שביעי של ערבה שחל להיות בשבת. כתב הר\"ב דעבוד הכירא לדעת שהיא דאורייתא כו'. תקון דשביעי שלה דוחה שבת במקדש וכו'. ומפרש בגמרא. אבל בראשון לא תקנו דלא מוכחא מלתא דמשום ערבה תקנו. אלא יאמרו דהואיל ומשום לולב אדחי דחוהו נמי לערבה. וכיון דקא מפקת ליה מראשון אוקמא אשביעי יום מסוים. או ראשון. או אחרון. ובכולהו יומי לא תקינו דלדחי דאתי לזלזולי במצות לולב. ולומר שאינה חשובה כמו ערבה. וכי תימא דהשתא דתקינו דערבה לדחי כדי לפרסם. א\"כ לולב נמי אינו מפורש בתורה אלא ולקחתם לכם ביום הראשון. אבל דשבעה במקדש מושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ילפי' בפרק דלעיל משנה י\"ב. ואיכא למטעי דדלמא לאו שמחת לולב קאמר. ליתקני דלדחי אף בא' משאר הימים. ומשנינן דלולב דמסור לכל לא בעי לתקן משום פרסומא. דשמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים. אבל ערבה אינה מסורה אלא לשלוחי ב\"ד פירש הר\"ן דכמו שבמקדש הביאו שלוחי ב\"ד ממקום הנקרא מוצא כדלקמן. וכן בגבולין נמסר לשלוחי ב\"ד להביאם. וכיון שמיד שלוחי ב\"ד לוקחים אימת ב\"ד עליהם. וליכא למיחש לשמא יעבירנו כו'. ורש\"י פי' שלוחי ב\"ד מביאין וכהנים מקיפין. ולא הוה נטילה אחרת וכולהו זריזין וזהירין. ודעת הרמב\"ם נראה כהר\"ן. דגבי ערבה דשבת כתב ולמחר זוקפין כו'. ובאין העם ולוקחים ממנה ונוטלין אותה כדרך שעושין בכל יום. ומ\"ש הר\"ב הלל\"מ עיין במשנה ה'. ומ\"ש הר\"ב והאידנא אינה אלא מנהג נביאים כו'. קשה והרי נביאים האחרונים שהם חגי וחביריו. בתחלת בית שני היו. ואי אלו הנביאים שהנהיגו לנו כן בזמן הזה. ובגמרא דבזמן המקדש בגבולים הוא מנהג נביאים. וי\"ל דה\"ק הר\"ב והאידנא אינה כו' אשביעי מהדר וקאי. כלומר דהאידנא אע\"ג דה\"ל למעבד נמי שבעה ימים זכר למקדש כמו בלולב אפ\"ה אינה אלא בשביעי. הואיל ובגבולין אינה אלא מנהג נביאים אפי' בזמן הבית. וכיון דבגבולין אין לערבה עיקר מן התורה. להכי לא תיקנו שבעה זכר למקדש כמו בלולב דאית ליה עיקר מן התורה והכי איתא בגמ' וטעמא דקבעו השביעי ולא יום אחר. כתב ב\"י [בסימן תרס\"ד] הואיל והיה מיוחד במקדש לדחות השבת: \n"
+ ],
+ [
+ "מצות לולב. פירש\"י מצות לולב ביו\"ט הראשון שחל להיות בשבת כיצד: \n",
+ "והחזנים פירש הר\"ב שמשים ועיין מ\"ש בס\"ד רפ\"ז דיומא: \n",
+ "על גב האיצטבא. ה\"ג גב כדאיתא בגמרא. דאי על הגג היה מתיבש ויבש פסול ובפ\"ק דפסחים גרסינן גג משום שהונחו החלות שם. כדי שיראו העם שלא הגיע זמן איסור חמץ. וה\"נ גרסינן גג במשנה ד' פ\"ח דשקלים. ולא כמו שהועתק בספרי הרמב\"ם בפרק ז' מהלכות כלי המקדש גב: \n",
+ "ומלמדין כו'. אבל במשנה י\"ג דפ' דלעיל לא הוצרכו ללמד דבגבולין היה כמ\"ש שם ולא היה העם רב. ולקמן במורביות נמי לא הוצרכו ללמד. מהאי טעמא לפרש\"י דלעיל שהיו רק כהנים. ולהר\"ן והרמב\"ם היינו טעמא דערבה שלוחי ב\"ד הביאום. ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת. וכ\"כ תוס' סוף דמ\"ג: \n"
+ ],
+ [
+ "מורביות. פי' הר\"ב ענפים גדולים. עיין מ\"ש במשנה ה' פ\"ג דשביעית: \n",
+ "וזוקפין אותן בצדי המזבח. היינו לאחר שהקיפוהו פעם אחת. כ\"כ התוספות. ולהרמב\"ם שכתבתי לשונו במשנה ג' נראה דזקופה היתה מתחלה. ואח\"כ נוטלין. כלומר כמו נטילת לולב ועוד נראה מלשונו שם דלא הקיפו אלא בלולב: \n",
+ "וראשיהן כפופין ע\"ג המזבח. יליף לה בגמרא מדכתיב (תהילים קי״ח:כ״ז) אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח ופירש\"י אסרו כמו הקיפו. אסרי לגפן (בראשית מ״ט:י״א) תרגום יסחר ישראל. בעבותים באילנות כמו ובין עבותים היתה צמרתו (יחזקאל ל״א:ג׳). עד קרנות שהם גבוהות מן המזבח. ועיין משנה ג' דהל\"מ אלא דאסמכוהו אקרא. ומ\"ש הר\"ב שהיו גדולים י\"א אמה. ומוטין על המזבח אמה. כדאיתא בגמ'. דאיסוד מנח לה וגובה המזבח מן היסוד עד גגו שהוא מקום הקרנות ח' אמות. כדתנן בפ\"ג ממדות ומפני שהסובב בולט אמה כדתנן התם הוצרך למושכן לשפת כניסת היסוד ונמצא שמפני ההטיה לא נשאר רק ב' אמות בקרוב והיו כפופים אותן ב' אמות: \n",
+ "תקעו והריעו ותקעו. לשון הרמב\"ם בהלכות לולב בעת שהיו מביאין אותה וסודרין אותה תוקעים וכו'. וכתבו התוס' משום שמחה ובפ\"ה דף נ\"א מפרש רש\"י בר\"ה יליף לכל תקיעות פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה: \n",
+ "מקיפין. במשנה ג' פי' הר\"ב כמ\"ד בגמרא בערבה. והרמב\"ם כתב כמ\"ד דהיו מקיפים בלולביהם. ומיהו המקיפין לא היו אלא כהנים לכ\"ע שאע\"פ שישראל נכנס לצורך מצוה לעזרת כהנים מ\"מ בין האולם ולמזבח אינו נכנס. כדתנן סוף פ\"ק דכלים. והכי מפרש בגמרא: \n",
+ "אני והו. פי' הר\"ב שני שמות של ע\"ב. הנקובין בויסע. ויבא. ויט. בפרשת בשלח. דכל אחד יש בו ע\"ב אותיות. ומהן שם המפורש אות ראשונה של פסוק ראשון. ואחרונה של אמצעי. וראשונה של אחרון. וכן בזה הסדר כולן. השם הראשון והו. וי\"ו של ויסע ה\"א דכל הלילה וי\"ו דויט. ושם הל\"ז. הוא אני. אלף דישראל נון ראשונה דהענן בחשבון של מפרע ויו\"ד דרוח קדים כן פירש\"י. וכאשר נעשה שתי מערכות מאלו השמות יהיה השם הל\"ז. הראשון ממערכה השניה ונמצא שאלו שני שמות אני והו הם הראשונים לשתים המערכות. והקדים שם אני שהוא ראשית מערכה שניה כדרך אני ראשון ואני אחרון. שוב מצאתי חלוקת שם ע\"ב לחצאין בספר הבהיר הביאו הספ\"ר והנאני וכתב התוספות ואמרו שתי שמות הללו משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דיחזקאל (א) ואני בתוך הגולה וקרא דכתיב בירמיה (מ). והוא אסור בזיקים כביכול הוא בעצמו והיינו הושענא שיושיע לעצמו: \n",
+ "ואותו היום. בשביעי. רש\"י: \n",
+ "יופי לך מזבח. היופי הזה אנו עושין לך שאתה מכפר עלינו. רש\"י בגמרא: \n",
+ "ליה ולך מזבח. פירשו בגמ' דה\"ק ליה אנחנו מודים ולך אנו משבחים. ליה אנחנו מודים ולך אנו מקלסים. ופירש\"י ליה אנו מודים שהוא אלהינו. מודים לאו לשון הוד אלא לשון תודה שאנו מודים בו ולא כופרים. ולך אנו משבחים שאתה חביב לפניו לכפר עלינו. ע\"כ. וראיתי לבעל כף נחת שכתב וז\"ל ליה למי שהזכיר בסמוך אני והו הושיעה נא. ואית דגרסי ליה שם יו\"ד ה\"א. ואינו נראה דלמה לנו להזכיר כאן זה השם מה שלא הזכיר בכל המשנה ולא בכל התורה כי אם פעם אחת. ועוד שזהו מחלוקת ר' יהודה עם תנא קמא. שתנא קמא אומר שבהקפת המזבח היו מזכירין שם עצמות השם ואומרים אנא ה' הושיעה נא. ור' יהודה אומר שלא היו מזכירין אותו כי אם בכנוי הו ואם בהקפה עצמה שהיא מצוה וכעין תפלה לא היו מזכירין עצמות השם. כל שכן בפטירה שאין כאן לא מצוה ולא תפלה. עכ\"ל. ואין אני מודה לו בזה כלל. אלא כאית דגרסי דהכי נהגי עלמא בסדר ההושענות שהכניס הפייטן זה הקילוס בפיוטו. וכן מנוקד בסידורים חדשים גם ישנים וז\"ש שלא הוזכר בתורה כי אם פעם אחת. לא ידעתי איזה שזכר ואיזה ששכח ששנים בתורה בפ\"א בבשלח. בשירה עזי וזמרת יה. ובסוף בשלח כי יד על כס יה. [*דהלכה כרבא דבתראה הוא וס\"ל בפרק ע\"פ דף קי\"ז דכס יה נחלק לשנים דמה שנדפס בגמרא רבא קודם רב. ודאי טעות מהמדפיסים הוא. ודרבא צ\"ל רב. ורב צ\"ל רבא. והא דבמסורה מלכים א' ג'. לא קחשיב ליה בהדי פסוקים דאית בהון ה' מילין נרדפין מן ב' ב' אתוון. ואזלה לה כרבי יוחנן ורב דס\"ל דשם אחד הן. אבל ההלכה ודאי כרבא דבתראה הוא. וכן מוכח מפירש\"י פרשת בשלח. גם בזוהר פרשת בראשית דנחלק לשנים. גם במסורה נחמיה ב' קחשיב ליה אבל מה דלא חשיב שם. גם לי גם לך לא. דמלכים א' ג'. הא ודאי השמטת המעתיקים. או המדפיסים. וכן נמי צריך להיות ו' פסוקים וכן נמסרו ו' פסוקים במסרה קטנה בפ' וישלח. ובשמואל א' כ' כ\"ט] והרי שנים בתורה. ובנביאים נמצאים אראה יה יה בארץ החיים בישעיה. ובכתובים מן המצר קראתי יה. ענני במרחב יה. ומכל אלו עיניך הרואות כי זה השם ראוי לאומרו ולהזכירו בתפלה. שכן הוזכר על מפלתן של מצרים. ושל עמלק. ורפואת חזקיה. ובתפלת ההלל מן המצר. ומה שהביא ראיה ממחלוקת רבי יהודה ותנא קמא אני אומר לפי דרכו משם ראיה דכמו דפליגי רבי יהודה ות\"ק חד אמר שמזכיר השם וחד אמר בכינוי. הכי נמי ת\"ק ור\"א. אלא ת\"ק דר\"א ס\"ל כרבי יהודה ורבי אליעזר כתנא קמא דר\"י. וכיון דת\"ק דר\"י סובר שמזכיר השם לא ה\"ל לר\"א לחלוק לעיל משום דסובר כת\"ק. ועוד מאן לימא לן דהני תלתא פירושי שכתב הר\"ב בטעמו של רבי יהודה דפליגי. ולפיכך סובר דטעמו להזכיר רק כינוי דאפשר וקרוב לשמוע דככולהו פירושי נתכוין רבי יהודה וכיון שיש בכינוים אלו כל הני טעמי. סובר דיותר ראוי לאומרם. ולא מפני שאין ראוי להזכיר שם העצם. ובלי ספק עוד לו טעם. או טעמים נסתרים ממנו וגלוים לרואי השמש ואור החכמה. ועוד מהיכי תיתי שר\"י יחוש להזכיר שם העצם בתפלה ובלשון הכתוב ממש. אנא ה' הושיעה נא ובמקום הקדוש והנורא הזה אשר עליו נאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי. ועוד למה יזכיר [ליה] בלשון ארמית. ומיד למזבח בלשון עברית. ועוד דכפי הפירוש שבגמרא הכל בלשון עברית חוץ מתיבה זו. וקשיא למה. ועוד ראיתי בהקדמת רבינו לספר גבורות ה'. וכן בספר דרך חיים. שכתב לפום ריהטא. ולפי דרכו. שלכך אמרו עומדים צפופים ומשתחווים רווחים שהוא בהשתחוויה. כדאמרי' ליה אנו משתחווים וכתיב ענני במרחב יה שמזה השם ההרחבה. הנה מבואר מדבריו שכן היא גירסתו. ולא כדברי בעל כף נחת. גם עיין עוד במשנה ד' פ' דלקמן מ\"ש שם בס\"ד. ועוד שמע נא את אשר אגיד לך דבר יקר שמעתי מפי חכם מחכמי הדור שמו מהר\"ר מאיר באך יצ\"ו. אמר כי שם ההוי\"ה הנכבד והנורא בנקודותיו הידועות ראוי לחקור על שרשו ואמר כי שרשו הם שתי אותיות האחרונות ושהוא עתיד מבנין הפעיל כמו יהודה לתפלה נחמיה י\"א. וכמו ולי יהושיע בהלל. וכמו שבאלו הוי\"ו היא שנהפכה מיו\"ד. כי השרש ידה ישע כי כן משפט העתידים מנחי יו\"ד בזה הבנין כן וי\"ו שבשם אמתתו יו\"ד. אלא שממשפט הלשון הקודש. נהפכה לוי\"ו בזה הבנין. ואע\"פ שי\"ל כי לא נהפכה ושרשו וה ויהיה כפירושם ז\"ל לשון שמחה כמאמרם [איכה רבתי פסוק היו צריה] בין וי לוה נמלט ר' יוחנן בן זכאי. אבל הקמץ תהי' לנקבה. לכן הקרוב אליו שהשרש יה והוא השם שהוא קדוש ואינו נמחק ובזה השם בן ד' בא בעתיד ופירוש השם יה כתרגומו דחילו ויאמר נא שהוא עתיד להטיל אימה יתירה על הבריות עכ\"ד ואין סתירה לדבריו מדברי בעל ספ\"ר. שכתב שמזה השם לא נגזר שום פעל. כי הוא דיבר ככתבו. מבלי שהביט אל שרשו. [*ומצאתי להראב\"ע בפירושו לפסוק עזי וגו' שבשירת הים שכתב בזה הלשון. ובעבור כי מלת אהיה ידוע בלשון. הוצרך להחליף היו\"ד בוי\"ו בשם הנכבד ע\"כ] ובכן אפריון נמטייה. ובא נא וראה כמה צדקו דבריו. שהרי אמרו ז\"ל בפסוק כי יד על כס יה. שאין השם שלם עד שימחה זרעו של עמלק. והרי ע\"י משה רבינו עליו השלום נאמר זה הכתוב אשאלך והודיעני מה זה שנשבע שאין השם שלם. והיה בזמן המשכן ואחריו שני מקדשים וכמה פעמים נזכר בתורה השם השלם. ואילו זה השם יה לא בא בתורה אלא פעמיים. אבל לפי הדברים הללו הענין כמשמעו שהשם השלם הוא הוראה על שיטיל אימה על הבריות לעתיד. וביאר עכשיו בשבועה זו ששלימותו זה לא תהיה אלא לעתיד אחר נקמת עמלק. ואילו לא ביאר בכאן. לא היינו יודעים מהשם עצמו שהוא עתיד על איזה עתיד שהוא אומר. שיש מחר שהוא לאחר זמן. ויש מחר שהוא למחרתו. ומעכשיו זכינו לדין שזה השם הזכירו עכשיו במקדש. הוא ולא אחר. שלא בלבד שהוא קדוש שאינו נמחק. כי אם גם זאת שהוא שרש השם הגדול והנורא. ואתה קורא ידיד ומשכיל. הסכת ושמע דרז\"ל על שם הזה היה הוה ויהיה שאמנם שלשתם הם אינם רמוזים. אבל כתובים כסדרן. וזה כי אחר שאמרנו ששרשו יו\"ד במקום וי\"ו הרי לך יהיה. וכן היה בהסיר יו\"ד העתיד. גם הוה. כי היה בחולם הה\"א ענינו כמו הוה וכן אתה מוצא (שמות ט׳:ג׳) הנה יד ה' הויה במקנך. ואם בעל נפש אתה ועמדת בסוד ה' תדע מן מוצא דבר כי זה השם בן שתי אותיות הוא ראשית הגלוי. והשם בן ד' אותיות סדר המרכבה. ואמרו האבות הן הן המרכבה: \n",
+ "[*אמר יו\"ט אחר הרבה שנים שכתבתי להא דלעיל דהלכתא כרבא דבתראה הוא דמחלק כס יה לשנים באו לידי שמות גיטין להרב הגדול מהר\"ר שלמה לוריא זלה\"ה הועתקו מספרו ים של שלמה ממסכת גיטין פרק השולח. ושם ראיתי דפסק נמי כרבא דבתראה הוא. אבל כפי גירסת הספר דרבא מוקדם לרב ועם היות שאין מדרכי בחבור הזה להאריך בפסקי הלכות אפס כי הרב הגדול הגאון הזה הוא מובהק חריף ובקי זך ונקי והיה כי יראה הרואה יאמר מה לננס אצל הענק. וגם יהיה לו נחת לבעל כף נחת כי מצא און לו וגברא רבה דמסייע ליה. אמור אמרתי להביא הדברים בכור הבחינה ולהוציא מתוכה שהגירסא מוכרחת להיות רב במקום רבא ורבא במקום רב כמו שכתבתי. והנני מעתיק תחלה ל' הסוגיא [פסחים ריש דף קי\"ז] ואח\"כ אעתיק דבריו של רש\"ל ז\"ל. ואחר כן אשיב עליהם בעזה\"י ובחר לך הנאות והצדק: \n",
+ "לשון הסוגיא אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן הללויה וכסיה וידידיה אחת הן רבא אמר כסיה ומרחביה אחת הן רב אמר מרחביה בלבד איבעיא להו מרחביה לרב חסדא מאי תיקו. איבעיא להו ידידיה לרב מאי תא שמע. דאמר רב ידידיה מחלק לשנים לפיכך ידיד חול יה קודש איבעיא להו הללויה לרב מאי. תא שמע דאמר רב חזינא תילים דבי חביבי דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ע\"כ בסוגיא: \n",
+ "והנה רש\"ל זלה\"ה בסדר א\"ב של שמות גיטין שלו באות היו\"ד בשם ידידיה. שם כתב בפשיטות. שרבא הוא שאמר מרחביה וכסיה אחת ורב אמר מרחביה בלבד. ובתחלת אות הכ\"ף כתב וז\"ל לפי הסוגיא שהזכרתי דקיי\"ל כרבא דאמר מרחביה וכסיה אחת א\"כ למה כותבין הסופרים לפי תיקונם כס יה בעינן ב' תיבות נגד הסוגיא והלכה. ואף אם תמצא לומר שאין הלכה כרבא. הלא אף רב חסדא בשם רבי יוחנן נמי סבירא ליה הכי. ועוד דאין מחלוקת בכסיה. מדפריך התם לרב דאמר ידידיה נחלק לשנים הללויה מאי. ולא פריך כסיה. משמע דאין מחלוקת בכסיה. ואין לומר מ\"ש התם חדא היא ר\"ל שלא יכול לפסוק בב' שיטות. והיינו דמסיק התם הללויה בשתי תיבות. שיכול לכתוב בב' שיטות כמו שהיה כתוב בתהילים דרבי חייא. זה אינו. חדא דלישנא אחת היא לא משמע אלא תיבה אחת. ועוד דלפי זה משמע אבל ידידיה דלרב נחלק לשתים כותבין בב' שיטות דהא ליתא כאשר הוכחתי מכדר לעומר שהוא שני תיבות ואין לחלק בשתי שטות אם לא שתפרש שכדר לעומר אין צריך לכתוב בשתי שטות לאפוקי בת היענה שצריך ב' שטות. וכבר הוכיח מהרא\"י דליתא כי לא נמצא כן בספר תורה. [הוכחה זו כתבה בשם ידידיה ומס\"פ אלו טריפות היא] על כן אומר אני אי איישר חילי אבטליניה להזהיר הסופרים עכ\"ל רש\"ל ז\"ל. ואני אומר וקורא אני על הגאון רש\"ל זלה\"ה. המקרא הזה לא יאונה לצדיק כל און. ולכן לא נתבטל על ידו כי אוכיח בראיות ברורות שהסופרים שכותבין כסיה בשתים מכוונים כהלכה. וכמו שכתבתי כבר לעיל. לפי שרש\"ל שכתב דרבא אמר מרחביה וכסיה אחת. היינו שכן הגירסא בגמ'. רב חסדא אמר ר' יוחנן. ואח\"כ רבא. ואח\"כ רב. ואף שק' ודאי למה נסדר רבא קודם רב פירכא זו הכניסה רש\"ל בשם ידידיה. שכתב והלכה כרבא דבתראה הוא אפילו פליג אר' יוחנן. כ\"ש אי פליג ארב חסדא ואמר שלא אמר ר' יוחנן אלא הני תרתי. ואין לומר דרבא לא פליג אהא דרב חסדא למעוטי. אלא להוסיף מרחביה. דא\"כ לא ה\"ל לומר אלא מרחביה לחודיה. ועוד דהא בתר הכי בעי מרחביה לרב חסדא מאי ועמד בתיקו עכ\"ל. הנה שסובר דלהכי מוקדם רבא משום דקאי ארב חסדא. ואמר דלא אמר ר\"י כדאמר רב חסדא משמיה אך בלשון ספיקא כתב כן אי פליג ארב חסדא. ואני אומר שאף ספק אין כאן. ומעולם לא נחלק רבא על מה שאמר רב חסדא משמיה דר' יוחנן. ויאמר הוא שלא אמר ר' יוחנן כן. דאי הכי לפי סוגית השיטות הל\"ל ורבא אמר ר\"י כסיה ומרחביה. ולפיכך עקרן של הדברים דרב מוקדם לרבא ואמר כסיה ומרחביה [אחת הן] ורבא אמר מרחביה בלבד וכלומר אינך בשתים והלכה כמותו דבתראה הוא. והשתא דרב אמר מרחב יה וכס יה אין מקום לדיוקו של רש\"ל. אמאי לא פריך לרב כס יה מאי דהא איהו אמר כס יה אחת. ועוד אני אומר אפי' אי רב אמר מרחב יה בלבד ליכא לדיוקא דרש\"ל. דהא אי איתא דמשום הכי לא פריך לרב כס יה מאי משום דלא פליג אכס יה וכ\"ע מודו ביה א\"כ רבא ל\"ל לאדכורי כס יה כמו שרב לא הוצרך להזכירו משום דכ\"ע מודו ביה. ה\"נ רבא לא ה\"ל למנקטי'. ותו דהשתא רב כמו רבא קאמר ה\"ל לסתמא דגמרא לומר וכן אמר רב והיה עם זה מיושב גם כן אמאי לא הקדים רב לרבא, ותו לפי סוגיות כל השיטות אי איתא דפשיטא להבעיין דבכסיה כ\"ע מודו. הכי הל\"ל כסיה לרב לא מבעיא ליה דאחת היא. אלא ידידיה כו' הללויה כו' ובלא\"ה נמי תמיה לי היכי ס\"ד דהבעיין למיבעי אליביה דרב וכפי גירסת הספרים שתפס רש\"ל. הלא רב מרחביה בלבד אמר. ובתיבת בלבד ודאי ממעט לכולהו אינך ומאי מבעיא ליה. וכ\"ת דס\"ד דהבעיין דתיבת בלבד ממעט כסיה דאמר רבא. זו קשה מן הראשונות. דא\"כ לאו כ\"ע מודו בכסיה ואף לית הלכתא השתא כרבא מכיון דסתם גמרא מסדר לרב בתר רבא. משמע דסתם גמ' כרב ס\"ל ולא כרבא. ויש לתמוה על רש\"ל שלא עיין [בפסחים דף קט\"ז ע\"ב] בפירוש רשב\"ם שכתב אדבעיא להו ידידיה לרב מאי [כו'] ת\"ש חזינא תילים דבי חביבי כו' וז\"ל מפליג פליג או אוסיפו מוסיף אבל רבא פשיטא דפליג מדקאמר בלבד. חביבי דודי רבי חייא. עכ\"ל. ורבי חייא דודו של רב היה כדאיתא בפ\"ק דפסחים דף ד'. ואף שיכול רש\"ל ז\"ל לומר דאה\"נ חביבי דודו של רבא ואינו רבי חייא ויגיה דאמר רבא. אני אומר ודאי אי שת לבו לדברי הרשב\"ם. יכול להיות שהיה נכנס לדוחק זה אבל מדלא הביא להרשב\"ם ויכתב עליו כן לית בזה ספיקא דאגב חורפיה לא עיין בפירשב\"ם ואי הוה עיין הוה משכח והיה מודה על האמת כדרך כל חכם כ\"ש גדול כמוהו. ועוד יש לי ראיה ברורה דרב הוא דאמר להא מלתא ולא רבא. מן הירושלמי פ\"ק דמגילה רב ושמואל חד אמר הללו יה. וחרונא אמר הללויה כו'. ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא. מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תילים של ר\"מ מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשו. הוי דו אמר הללויה עכ\"ל. והא הכא אין להגיה רבא מדבר פלוגתיה הוא שמואל ואע\"ג דירושלמי חולק עם גמרא דידן. דהא לגמרא דידן רב אמר הללויה שתים לפי הגירסא שאני מחזיק בה וכפי פירוש רשב\"ם. נראה לי דלא קשיא דאה\"נ דודאי הא דאמר רבי חייא על תילים דר' מאיר והא דהעיד רב על תילים דרבי חייא עצמו חלוקים הם. אבל הירושלמי לא ידע עדותו של רב מתהלים דר\"ח. כמו דלא ידע מאן אמר דא ומאן אמר דא. דרב ושמואל בבבל היו והלכך דייק מדאמר שמעית כו'. אבל גמרא דידן ידע נמי אידך היינו עדות רב על תילים דרבי חייא ושזה היה עיקר לרב לסמוך על תילים דר' חייא. ותו לא מידי. אלא שפיר עבדי הסופרים שכותבים כסיה בשתי תיבות דהשם קדוש. וברוך הוא אשר הנחני בדרך אמת]: \n"
+ ],
+ [
+ "חריות של דקל. פי' הר\"ב דכתיב כפות תמרים שתים הן כו'. ורבנן כפת כתיב. גמרא: \n",
+ "ואותו היום נקרא כו'. כתבו התוספות דלא יתכן כלל לפרש דרבי יוחנן בן ברוקא לא פליג אלא בשביעי. אלא אכולהו נמי פליג דסבר חריות של דקל היו מביאין כל שבעה ולא ערבה וכו'. וכמו רבנן דנפקא להו מהל\"מ. דהיינו כל שבעה. והא דקתני מתניתין ואותו היום לאו דוקא יום אחד: \n"
+ ],
+ [
+ "מיד התינוקות שומטים וכו'. כתב הר\"ב ואין בדבר משום גזל. ר\"ל גזל דדבריהם. כת\"ק דרבי (יהודה) [צ\"ל ר' יוסי] במשנה ח' פ\"ה דגיטין. ולשון רש\"י לא משום גזל ולא משום דרכי שלום. ומ\"ש הר\"ב בפירוש אחר. התינוקות משליכין לולביהן מידם ופירש\"י בגמרא דלשון שומטים כמו שומטו ומניחו בקרן זוית [ביצה כ\"ח:] ומ\"ש הר\"ב כיון דהוקצה כו' וללשון ראשון פירש\"י דשאני אתרוגי התינוקות שלא הוקצו למצוה גמורה: \n"
+ ],
+ [
+ "מלמד שחייב אדם כו'. ובכבוד יו\"ט האחרון כו' דכתיב חג הסכות וגו' שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגך. וכתיב בפרשת עשר תעשר חג הסוכות וגו' שבעת ימים תחוג וגו' והיית אך שמח לרבות לילי יו\"ט האחרון לשמחה. או אינו אלא לילי ראשון ושישחוט מערב יום טוב דבלילה אין שוחטין קדשים דכתיב ביום צוותו. ת\"ל אך חלק. ומה ראית מרבה אני ליל יום טוב אחרון שיש לפניו שמחה. ומוציא אני ליל ראשון שאין לפניו שמחה. גמרא. ופירש\"י דשאר לילות א\"צ ריבויא דבכלל ימים הם והא דמרבה הלילה של אחרון משום דסמוך לשבעה. והיום אתיא בק\"ו דעיקר שמחה ביום. ואע\"ג דכשחל יו\"ט הראשון בשבת ליכא שמחה דשלמי שמחה אינן דוחין את השבת דדוקא ביום טוב פליגי במשנה ד' פ\"ה דביצה וה\"ל למתני השמחה שמנה ושבעה. הא אותבינן לה בפרק ו' דפסחים דף ע\"א. ומשני דמשמחו בכסות נקייה ויין ישן. ובהכי ניחא נמי כל לילה שלאחר שבת שבחג דשלמים שנשחטו בע\"ש כבר עבר זמן אכילתן: \n",
+ "מוריד את הכלים. לפי שרובן עושין סוכותיהן בראש גגן להכי תנן מוריד. רש\"י סוף מסכת שבת דף קנ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ניסוך המים. בפ\"ג ד' ל\"ד. ופ\"ד דף מ\"ד אמרינן דהל\"מ הוא והכי מסקינן בפ\"ק דתענית דף ג'. אע\"ג דדרשי תנאי רמוזי בקראי: \n",
+ "כיצד צלוחית כו'. הכא תנא סדר המילוי והניסוך ובפרק דלקמן תני השמחה והיציאה מבית המקדש אל השילוח למלאות: \n",
+ "מן השילוח. פירש הר\"ב הוא מעיין וכו'. דכתיב ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה. תוספות [מ\"ח ד\"ה מנה\"מ]: \n",
+ "ופנה לשמאלו. טעמא מפורש במשנה ג' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "שני ספלים של כסף. הקשו בתוס' דהך צלוחית של זהב מקודש הי' דהא במשנה דלקמן אמרינן דחבית לא הוי מקודש ש\"מ דצלוחית מקודש הוי. וא\"כ היאך מורידין בקודש משל זהב לשל כסף והתנן דאין מורידין במנחות [פי\"א משנה ז'. ובמשנה ד' פרק ו' דשקלים] ותירצו די\"ל דספלים היו קבועים בסיד. ולא כלים נינהו דנחשבים כגופו של מזבח. והרי הם כלבונה שהיתה בבזיכין של זהב שהיו מקטירין על המזבח: \n",
+ "שהיו מושחרין פניהם מפני היין. דכיון דאמר מר עירה של יין לתוך של מים יצא של מים אתי לאשחורי. גמרא: \n",
+ "עירה של מים לתוך של יין וכו'. לכאורה נראה לפרש כלומר שהחליף. וכן לשון רש\"י בגמרא אאתי לאשחורי דלעיל לפי שפעמים שמחליפין. אבל ל' הרמב\"ם בפ\"י מהלכות תמידין. ואם עירה המים וכו' או היין וכו' ונסך שניהם בכלי אחד יצא: \n",
+ "רבי יהודה אומר בלוג היה מנסך כל שמנה. לא מצאתי טעם לדבריו. וא\"א לומר דלא סבירא ליה הל\"מ. כמ\"ש בשם התו' בכיוצא בזה במשנה ג' פ\"ח דיבמות. והאריך הרמב\"ם בזה בהקדמתו לזרעים עיין שם. ועי' מ\"ש במשנה ב' פ\"ב דסוטה. וי\"ל דסבירא ליה דכמו שנתרבית לשמחת שלמים כדלעיל ה\"נ יש לרבות לשמחת ניסוך דמקרי שמחה כדלקמן. ובטעם דלוג אפשר שסובר כראב\"י דמשנה ג' פ\"ט דמנחות דסבירא ליה אפילו מנחה של ששים עשרון אינו מביא אלא לוגה וכיון דמתנדב סתם אינו מביא אלא לוג. ה\"נ דלא פי' בכמה הוא הניסוך מביא לוג. ואף ר' נחמיה ס\"ל כראב\"י כדאיתא בגמ' התם. ועוד אפשר דיליף ממצורע עני שמביא לוג שמן א' למנחתו ואע\"פ דזה יחיד וזה צבור יליף מהפחות כך נ\"ל. [*ושוב מצאתי בפירש\"י פי\"ג דזבחים שכתב בלוג גמירי לה ע\"כ. ועיין עוד מ\"ש שם בס\"ד]: \n",
+ "באתרוגיהן. ללמדך שאין ניסוך אלא בשחר בשעת נטילת לולב. גמ' פרק ב' דיומא דף כ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "היה ממלא מן הכיור. פי' הר\"ב לפי שהיו משקעים אותו מבערב. וכן פי' רש\"י. ועיין ביומא פ\"ג משנה י' מ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "המגולין פסולים לגבי המזבח. מסקינן בגמרא משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך אמר ה' צבאות (מלאכי א'): \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "החליל. עיין משנה ג' פרק ג' דבכורים. ומ\"ש הר\"ב הרבה מיני זמר היו שם לקמן במשנה ד': \n",
+ "של בית השואבה. שם המקום שהיו מתקנים לשמחה. הרמב\"ם: \n",
+ "שאינה דוחה כו'. הא דלא קתני כיצד יו\"ט שחל להיות כו' כבפירקין דלעיל. משום דבעי למסמך ולמימר חליל של בית השואבה. דדייק מיניה בגמרא האי הוא דלא דחי. הא דקרבן דחי. תוס' [*ועיין במשנה ג' פ\"ב דערובין]: \n",
+ "לא את השבת ולא את היום טוב. אע\"ג דחליל אינו אסור אלא משום שמא יתקן כלי שיר. כמו לא מספקים. ולא מטפחים. דמשנה ב' פ\"ה דביצה וקיי\"ל [בפרק בתרא דערובין] דאין שבות במקדש. בית השואבה שאני. כדאמרינן בגמרא שאינה אלא משום שמחה יתרה. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "ירדו לעזרת נשים. כהנים ולוים יורדין מעזרת ישראל שהיא גבוהה לעזרת נשים שלמטה הימנה בשפוע ההר. רש\"י. ועיין במדות: \n",
+ "תקון גדול. ר\"ל גדול התועלת. הרמב\"ם. וכתב הר\"ב שהיו מקיפין אותה גזוזטרא. גמ'. כאותה ששנינו [במשנה ה' פ\"ב דמדות] חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא. פירש\"י שבראשונה לא היו זיזין יוצאין מן הכתלים והקיפוה גזוזטרא. נותנין זיזין בכתלים בולטין מן הכותל סביב סביב. וכל שנה מסדרין שם גזוזטראות לווחים שקורין פלנ\"ק. כדי שיהו נשים כו' וזהו תיקון גדול דקתני שמתקנים בכל שנה. רש\"י. והקשו בגמרא והכתיב (ד\"ה א' כ\"ח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל. ותירצו קרא אשכחו ודרוש (זכריה י״ב:י״ב) וספדה הארץ וגו'. משפחות בית דוד לבד ונשיהם לבד. וק\"ו ממקום הספד למקום שמחה וכו'. ומ\"ש הר\"ב הנשים מלמעלה. פירש הרמב\"ם כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים. והדין עמו. כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ\"ש הר\"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים וכו' כדלקמן. וא\"כ הוצרך לטעם. ואמנם הסתכלות האנשים בנשים מביא לידי קלות ראש. כי הוא ימשל בך כתיב (בראשית ו'). ועוד משום קישוי לדעת. ושמא יראה קרי. כ\"ש בחצרות בית ה': \n",
+ "ומנורות. גבהן פירש הר\"ב לקמן: \n",
+ "[*ילדים. בחורים. רש\"י]: \n",
+ "של מאה ועשרים לוג. תנא של שלשים שלשים לוג. שהם כולם מאה ועשרים לוגין. ותנא דידן כללא נקט. ואפשר לי לומר משום דסימנייהו שנותיו של משה רבינו ע\"ה שאור תורתו זורחת עלינו. ועוד היא מאירה. שכיוצא בזה נתנו סימן במדרש על מספר הללויה שעונין הצבור כפי מנהגם בימי הגמרא. שעולין למספר שנותיו של אהרן קכ\"ג. כמ\"ש הרמב\"ם בפ\"ג [הי\"ב] מהלכות חנוכה [*והכ\"מ לא הראה מקומו ואני מצאתיו במסכת סופרים פי\"ו]: \n"
+ ],
+ [
+ "מבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן. כתבו התוספות תימה דלא קא חשיב כתונת. שגם היא היתה של שש ע\"כ. ולי קשה גם מצנפת. [*ועיין במשנה ה' פ\"ז דיומא: \n",
+ "שאינה מאירה כו'. פי' הר\"ב לפי שהמנורות כו' ומסיים רש\"י וכותל מזרחי שהיא לסוף עזרת נשים היה נמוך כדאמר בסדר יומא [וכן בפרק ב' דמדות משנה ד'] והמנורות עולות למעלה הימנה]: \n"
+ ],
+ [
+ "חסידים ואנשי מעשה כו'. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל. וראשי ישיבות וסנהדרין. והזקנים. ואנשי מעשה. הם שהיו מרקדים. ומספקים. ומנגנין. ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים [כולן] באין לראות ולשמוע. לשון רמב\"ם סוף ה' לולב: \n",
+ "[*היו מרקדים לפניהם. קאי על הרואים. דתנן בריש פרקין מי שלא ראה בשמחת כו' ש\"מ דרואים היו. וכן שמעינן לה מהא דתנן במשנה ב' ומתקנים שם תיקון גדול. כדפי' הר\"ב שם]: \n",
+ "דברי שירות ותשבחות. כתב הר\"ב אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנתינו. אלו חסידים. פירש\"י כל חסיד. הוי חסיד מעיקרו. ואמרו שלא עברנו עבירה בילדותינו לבייש את זקנותינו. והיינו תשבחות שמשבחין להקב\"ה על כך: \n",
+ "בשער העליון. והוא שער הנקנור. ולמה נקרא שער העליון. לפי שהוא למעלה מעזרת נשים. לשון הרמב\"ם פ\"ז מהלכות כלי המקדש. וכלומר דלא תטעה שהוא שער העליון שבדרום. הנזכר בפ\"ו דשקלים וספ\"ב דמדות. וטעמא דהא הכא יציאתם למזרח היה ובפ\"ה מהלכות בית הבחירה בכ\"מ מראה מקום לשם נקנור. ולא הראה מקום לשם עליון וממתניתין היא. ועוד בירושלמי פ\"ה דערובין שבעה שמות היה לו שער סור כו' שער העליון: \n",
+ "קרא הגבר. והיו שוהין בתקיעות ובהפיכות פניהם למערב וגם בחזרה לאחר מילוי. והיה מאיר היום קודם שיגיעו [לעזרה]. ועד שיקדשן בכלי לא הוכשרו להפסל בלינה כדתנן פרק חטאת העוף במסכת מעילה גבי נסכים. ואע\"פ שהצלוחית היתה מקודשת. מ\"מ אין כלי שרת מקדשין בחוץ אלא בפנים דאלת\"ה הא אמרן במשנה י' פ\"ג דיומא דעלות השחר זמן פסולן של מי הכיור. כ\"כ התוס': \n",
+ "תקעו וכו'. עיין פרק דלעיל משנה ה': \n",
+ "הגיעו למעלה עשירית. בעי רבי ירמיה למעלה עשירית דנחית חמשה. וקאי אעשרה. או דלמא דנחית י' וקאי אחמשה תיקו. ובדף נ\"ד פירש\"י דגמירי להו חשבון התקיעות בחג [כו']. ומעלה עשירית משום דמקום מסויים [בעלמא] הוא לידע היכן תוקעין אותם: \n",
+ "היו תוקעין והולכין. ומאריכין בהן עד שמגיעין וכו' רש\"י וכפירוש הר\"ב במשנה דלקמן: \n",
+ "אבותינו שהיו במקום הזה וכו'. פירש\"י אבותינו בבית הראשון היו כופרין ולא היו פניהם לבית. אלא אחוריהם אל היכל ה' וגו' פסוק הוא ביחזקאל [ח' ט\"ז]: \n",
+ "ליה עינינו. גם בכאן פי' בכף נחת. ליה להיכל וכבר הארכתי במשנה ה' פרק דלעיל שהוא שם קדוש וכלפי הש\"י אמרוה. ועיין מ\"ש לקמן: \n",
+ "אנו ליה וליה עינינו. פי' הר\"ב ליה משתחוים כו' דהשתא לא הוי כמו מודים מודים דמשתקים אותו. כדתנן במ\"ג פ\"ה דברכות ופ\"ד דמגילה. משום דמשמע כמקבל עליו שתי רשויות. כ\"ש הכא דשתי שמות מזכיר. דכיון דאתרי מילי קא מדכר ליה תרי זימני ולאו אחדא מלתא תרי זימני לית לן בה גמרא. ומכאן סתירה גמורה לפירושו של בעל כף נחת. שכתב ליה אנו משתחוים וליה אנו מיחלים. שזהו לשון הגמרא שממנו תקובל תפלתינו והם ב' דברים הפך מעשה אבותם. שלא די שהיו משתחוים לשמש. אלא אחוריהם להיכל. שלא היו מחשיבין אותו. שכן דרך מי שאינו מחשיב הדבר. שהופך פניו ממנו. עכ\"ל. ואי איתא דכלפי ההיכל אמרו כך. מאי קשיא לגמרא ממודים מודים שהוא כלפי הקב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ובמוספין היו מוסיפין עוד ט'. מסקינן דף נ\"ה דט' הוא דמוסיפים לכל המוספים שיהיו בו ביום ואין תוקעין לכל מוסף ומוסף ומהאי טעמא ניחא דלא חשיב ר\"ה שחל להיות בשבת. דאיכא מוסף דשבת וראש חדש. ור\"ה שהן כ\"ז. וכ\"א שבכל יום אלא שלכל המוספים לא היו אלא ט': \n",
+ "להבטיל העם ממלאכה. לשון הר\"ב תקיעה שניה. לישנא דברייתא בפ\"ב דשבת דף ל\"ה נקט. וכתבו התוס' דתקיעה לאו דווקא. דתרועה היא. ומ\"ש הר\"ב שלישית סלק המסלק פירש רש\"י שם. קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה: \n",
+ "ערב שבת שבתוך החג כו'. ושבת שבתוך החג. שהיו תשע למוספים. ולהוו נ\"א לא מצי למתני. דהא בצרי להו כולהו דמשום בית השואבה. דתנן ריש [פירקין] דאינן דוחין השבת. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ולא מייתי כשחל להיות ערב פסח בשבת כו' דמוסיפין עד נ\"ז תקיעות. שהפסח נשחט בג' כתות. כת אחר כת כדתנן בפ\"ה דפסחים. וכל כת קוראה את ההלל שלשה פעמים שהיו פסחיהן מרובין. והם טעונים הלל בשחיטתן ולא היו מספיקין לשחוט פסחיהן כל כת וכת עד שיקראוה ג' פעמים. ואע\"ג דתנן ואע\"פ שלא שלשו מימיהם לא גמרו פעם שלישית. מיהו אין כת שלא היתה גומרתו ב' פעמים. ומתחלת בו פעם שלישית. ואין חסר מן התקיעות כלום. שבתחלת קריאה תוקעים. ובכל קריאה ג' תקיעות. כך פירש\"י. ואע\"פ שהתוספות הקשו ופרשו בע\"א. לא כתבתיו. לפי שלסברתם היו התקיעות בתחלת פרק מפרקי השיר והר\"ב מפרש בהדיא בסוף תמיד דבסוף הפרק היו תוקעים [*ועיין עוד מ\"ש שם] ומה שהקשו דהלשון אע\"פ שלא שלשו מימיהן משמע שאפילו כת ראשונה לא התחילו כו' אינו מוכרח. ומ\"ש הר\"ב דלא חשיב ליה משום דלא שכיחי כולי האי. גמרא. וקאמר דאילו ערב שבת שבתוך החג איתיה בכל שנה ושנה דלא משכחת לה שלא יהיה [ערב] שבת בחג אא\"כ יהיה יום טוב הראשון בערב שבת [וביום טוב בצרי להו תקיעות דבית השואבה דאינן דוחין היום טוב] וא\"כ ראש השנה חל להיות כן. ויהיה יום כפורים בחד בשבת וקי\"ל דדחינן לראש השנה למחרתו כדי שלא יחול יום כפורים באחד בשבת כדמפרש טעמא בפ\"ק דראש השנה דף כ' משום מתיא. שלא יסריח המת שימות בשבת ולא יכול להקבר לא היום ולא למחר. והמפרש לה' קידוש החודש כתב בספ\"ו בשם רבינו חננאל. שאין זה עקר הטעם לדחות אלא שהדחיות מסורות הלמ\"מ הם ולא נתגלו אלא לב\"ד המעיינים בסוד העבור. ולפיכך הבלתי יודעים מסבירים להם הטעם. ואחרים שהוא ר\"מ נמי לא קבל הלכה למשה מסיני זו. כמ\"ש ס\"פ ט\"ו דשבת [*ועיין מ\"ש במשנה ו' י' פ\"ז [צ\"ל מ\"ז וט' פי\"א]. דמנחות]: \n",
+ "ושלשה למילוי המים. פי' הר\"ב לאחר ששאבום כו' כדתנן משנה ט' פרק דלעיל: \n"
+ ],
+ [
+ "[*משמרות. שם משמורה פירשתי פרק קמא דברכות]: \n",
+ "ששה כו' וחמשה כו'. אע\"פ שמשמרה ומשמרת לשון נקיבה. מאמרם לא היה אלא על ראש המשמרה כאשר יאמרו בכל המשנה. יהויריב וידעיה. רוצה בו משמרת יהויריב משמרת ידעיה. ואולי שהיה מונה וסומך על מלת משמר שהוא לשון זכר. הרמב\"ם. וכן עוד במשניות דלקמן לשון זכר מהאי טעמא: \n",
+ "חוזרין חלילה. כדרך שסדרום בד\"ה [א' כ\"ד] יהויריב ראשון ואחריו ידעיה חרים כו'. כולן כמות שהן סדורים. רש\"י. ומיהו בבית שני שלא עלו אלא ארבעה מן המשמרות ונתחלקו לכ\"ד וידעיה עלה קודם יהויריב. הלכך ששה שלו קודמים. כדאיתא בפ' בתרא דתענית בגמרא דף כ\"ז: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה פרקים. בשלשה רגלים. רש\"י: \n",
+ "היו כל המשמרות שוות. גמ' שנאמר (דברים י״ח:ו׳) וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו ושרת יכול אף בשאר ימות השנה ת\"ל מאחד שעריך. לא אמרתי אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחת. וע\"כ קרא בכהן ולא בלוי מדכתיב ושרת שאין הלוים ראוים לשירות ובכ\"ד מקומות נקראו כהנים לוים רש\"י. ועי' לקמן: \n",
+ "באמורי הרגלים. כתב הר\"ב כגון חזה ושוק כו' והוא הדין לעבודתן. וכ\"כ הרמב\"ם מה שראוי מהם לאכול אוכלין אותו בשוה. והראוי לשרפה מקריבין אותו בשותפות כמו שנזכר: \n",
+ "ובחלוק לחם הפנים. שנאמר (שם) חלק כחלק יאכלו. כחלק עבודה כך חלק אכילה ולקרבנות לא אצטריך דכיון דכולם שוות בעבודה נפקא לן דשוות באכילה מדכתיב (ויקרא ז׳:ט׳) לכהן המקריב אותה לו תהיה. אלא ללחם הפנים שאין בו עבודה שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה דאי משום הקטרת בזיכים. להתיר לחם קאתיין ואין עבודה זו בגוף הלחם. וכתבו התוס' דחלוק הוא דמרבינן אבל סלוקו וסדורו והקטרת הבזיכים למשמר הקבוע [*והכי תניא בתוספתא וטעמא] מדמרבינן ליה מיאכלו משמע לאכילה רבייה רחמנא ולא לעבודה: \n",
+ "הילך מצה הילך חמץ. מצה [ואח\"כ חמץ] דתדיר [ושאינו תדיר] תדיר קודם. [כדתנן בריש פ\"י דזבחים]. גמרא: \n",
+ "מקריב תמידין כו'. דחובות הבאות ברגל שלא מחמת הרגל אפקינהו רחמנא מושרת ככל אחיו שנאמר (דברים י״ח:ח׳) לבד ממכריו על האבות מה שמכרו האבות זה לזה אני בשבתי ואתה בשבתך. ובכלל זה נדרים ונדבות וקרבנות צבור דאיתנהו בשאר ימות השנה והרי הן למשמר המשמש וה\"ה במשמר המשמש בשבוע שחל בו הרגל. גמרא: \n",
+ "ושאר קרבנות צבור. [כתב הר\"ב] לאתויי פר העלם כו'. גמרא. וכתבו התוספות בד\"ה ובחלוק וכו'. ומוסף שבת לא מפרש מתני' מידי. ושיירא. והוי בכלל דשאר קרבנות צבור וכי קאמר בגמרא לאתויי פר העלם כו' הוי מצי [למימר] לאתויי מוסף שבת דבהדיא קתני בתוספתא שהוא למשמר הקבוע והא דמרבה לחם הפנים טפי. דיאכלו משמע מידי דאכילה [כו'] שכבר נעשית עבודתו כדלעיל: \n",
+ "מלפניה. כתב הר\"ב אם חל שמיני כו' וכן לשון רש\"י. וה\"ה ז' דפסח וראשון דשבועות ושני דראש השנה אלא משום דמכילתין בחג. נקט לשמיני דחג ולשון הרמב\"ם כשיחול יום טוב האחרון וכן לשון הר\"ב לקמן. וטעם שכתב הר\"ב מפני קדימתן ואיחורן. בגמ'. והוסיף הרמב\"ם לבאר שיש תועלת למקדש. שעל ידי חלוק להם הלחם חלק כחלק יבואו למקדש ואם יתאחר אחד מבעלי המשמר ימצא אחר שיבא במקומו. כך פירש דבריו הכסף משנה בפרק ד' מהלכות תמידין ויש הוכחה לדברי הרמב\"ם מדאמרינן בגמרא תיקנו רבנן מילתא. וכל תקנה מפני התועלת היא: \n"
+ ],
+ [
+ "והמתעכב נוטל שתים. פירש הר\"ב כל המשמרות שנתעכבו וכו' וכ\"כ רש\"י. ויש להקשות דה\"ל למתני והמתעכבים. ועוד הקשה הכסף משנה בפרק ד' מהל' תמידין התינח אם חל י\"ט האחרון בחמישי בשבת דהוו מתעכבים. אבל כשחל יום טוב הראשון בשני בשבת מאי מתעכב שייך למימר. המתעכב והמקדים הוה ליה למתני. והרמב\"ם מפרש דהמתעכב הוא מלשון תרגום. ויתמהמה מתרגמינן ויתעכב ור\"ל שכשחל יום אחד בינתים ונמצא שהמשמר שחל בו הי\"ט מתעצלים מלבא כולם הואיל ובשבוע שלהם חל הי\"ט שיד כל המשמרות שוות. ולפיכך הואיל ומעטים הם הבאים מאותה המשמר אינם נוטלים אלא שתים ולפי זה כשחל י\"ט ביום שני. שבת שקודם י\"ט משמר היוצא נוטל עשר והוא שקורא התנא משמר שזמנו קבוע והנכנס נוטל שתים מהטעם האמור וכשחל י\"ט האחרון להיות בחמישי שבת שאחר המועד משמר הנכנס נוטל עשר והיוצא נוטל שתים שהם המתעצלים: ",
+ "הנכנס נוטל שבע. כתב הר\"ב בשכר הגפת דלתות. ואע\"ג שגם עליו תעבור חלוקה הזאת לשבת הבאה שהנכנס אחריו נוטל שבע והוא חמש. וא\"כ מאי מהני להם חוק זה. אמרו בגמרא דניחא ליה לאיניש ליקח לאלתר ולא להמתין להבא אע\"פ שאם ימתין יבוא לו גם כן שוה בשוה: ",
+ "חולקת. בכוליה פירקין מתני בלשון זכר כמ\"ש במשנה ו' טעם הדבר. והכא בבילגה נקט לשון נקיבה ונ\"ל דודאי שהלשון משמרה סובל לשון זכר מהטעם שכתב הרמב\"ם לעיל וסובל לשון נקיבה כי כן המלה בעצמה. ולפיכך בבילגה הניחו הלשון לנקיבה לגנאי ועוד שהחוטאת אשה היתה. ואל תטעה לחשוב בילגה לשם אשה כי הוא שם ראש המשמר החמשה עשר בדברי הימים א' כ\"ד: ",
+ "וטבעתה קבועה. פירוש הר\"ב שמכניס צואר הבהמה לתוכה כו' ומבואר יותר בסוף מעשר שני ופרק ד' דתמיד: ",
+ "סליק מסכת סוכה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוכה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוכה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sukkah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה סוכה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Sukkah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c089c900c7cc00f36c06bff85b4107f14a3b9089
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,272 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Taanit, Introduction": [
+ "כשהשלים דברו על המועדים דאמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים וסידר אחר כך ענין תעניות. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "מאימתי מזכירין גבורות גשמים. כתב הר\"ב איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מיניה ובחג כו'. דמדקתני מאימתי מכלל דפשיטא ליה דחייבים להזכיר והיכא חזינן. אלא איידי וכו' כדאיתא בגמרא. ומיהו במ\"ב פ\"ה דברכות דתנן התם מזכירין גבורות גשמים בתחיים המתים. לא מצי תנא למתני מאימתי דאי מהתם ה\"א דאין זמן קבוע. אלא לעולם מזכירין כמו תחיית המתים. אבל בר\"ה דתנן ובחג נידונין על המים. ואורחא דמלתא לרצות לפני שאלה כדלקמן. לכך שביק עד הכא. תוספת: \n",
+ "מזכירין. דקרי ליה בלשון הזכרה מפורש במשנה ב' פ\"ה דברכות. ומדלא תני זוכרין וקתני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע. במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי שהביאו הרא\"ש והטור סימן קי\"ד. אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ משיב הרוח וכו'. כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם ע\"כ. ולהכי תני מזכירין שכל ש\"צ וש\"צ מזכיר ומכריז אל הצבור כדי שיזכירו בתפלתן. ועיין במשנה ב': \n",
+ "גבורות גשמים. כתב הר\"ב לפי שהגשמים אחת מגבורותיו כו'. מפורש יפה בפ\"ה דברכות: \n",
+ "רבי אליעזר אומר מיו\"ט ראשון של חג. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנטלו מיו\"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו\"ט הראשון מזכירין גבורות גשמים. ומיהו מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה וצ\"ל דלא אכפת לן להפסיק בהכרזה דמשיב בין גאולה לתפלה כיון דצורך תפלה היא: \n",
+ "רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהושע. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "אף. אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר. פירש\"י לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון ותן טל ומטר. אלא להזכיר שמתחיל להזכיר בחג גבורות של מקום שמוריד גשמים בעונתן כלומר בזמנן: \n",
+ "משיב הרוח וכו' בעונתו. כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה. ורבי יהושע אמר לך. בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולה יומא זמניה הוא. אלא גשמים התנן סוף פירקין יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. גמרא: \n",
+ "אמר לו א\"כ לעולם יהא מזכיר. ורבי אליעזר סבירא ליה בברייתא בגמרא. דאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דלעולם בעונתו משמע. מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה. אבל ביו\"ט הראשון חובה לרצות לפני שאלה. שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שואלין כו'. פי' הר\"ב היינו אין מזכירין כו'. וסתמא כרבי יהושע. וא\"כ רבי יהודה אתא ופליג. וכדמשמע מלישנא דר\"י אומר ובגמרא נמי מוכח דרבי יהושע ור' יהודה לא אמרו דבר אחד דאמרינן רבי יהושע היא דאמר משעת הנחתו של לולב שאין מברכין עליו עוד ולא אמרינן וכרבי יהודה. ותו בגמ' לעיל דף ג' ע\"א איתא בהדיא דר\"י דאמר האחרון מזכיר לא אתא כרבי יהושע דאמר מיו\"ט האחרון הוא מזכיר. וקשיא ר\"ב אדר\"ב דבמתניתין דלעיל פי' דהלכה כרבי יהושע. וכאן מפרש דהלכה כרבי יהודה. ואפשר דלעיל לא פסק כרבי יהושע אלא לגבי ר\"א. והרמב\"ם נמי כתב הלכה בתרווייהו ומפרש למשנתינו סמוך לגשמים היא תפלת מוסף כו' כמו שביאר רבי יהודה. ואע\"פ שהלשון ר\"י אומר לא קשיא דטובא אשכחן דכוותיה ולא פליג כמ\"ש במשנה ה' פ\"ג דבכורים מ\"מ בגמרא איתא בהדיא דמוקים להך רישא כרבי יהושע. ודר' יהושע ורבי יהודה לא אמרו דבר אחד: \n",
+ "העובר לפני התיבה כו'. משום שאין מזכיר אלא עד שיכריז הש\"צ להכי תני העובר כו'. וכן מזכיר בלשון יחיד. כ\"כ הרא\"ש. וכתב הר\"ן דבפסח דלא תלי בש\"צ ה\"ל למתני במוסף [זוכרין] אלא איידי וכו'. א\"נ דתלי נמי בש\"ץ להכריז הטל. ומיהו לשון מזכירין דלעיל השנוי בלשון רבים כבר מיושב במה שכתבתי שם ותדע דהא תו בכולה מתניתין דלעיל תני נמי בלשון יחיד: \n",
+ "האחרון מזכיר. פי' הר\"ב המתפלל מוסף שמנהגם היה שהעובר לפני התיבה בתפלת מוסף אינו אותו שעבר בשחרית. כמ\"ש ב\"י סמן קי\"ד וכבר כתבתי כן בשם הר\"ן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. וקצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם השני והכא קרי ליה האחרון. וכתבו התוס' והרא\"ש ובירושלמי קאמר אמאי איני מזכיר מאורתא פירוש בתפלת ערבית. ומשני דלית תמן כל עמא ונמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהא אגודות אגודות. ולדכרו בצפרא פירוש ובתפלת שחרית. ומשני דהוו סברי מדכרי ליה מדאורתא. ולשנה הבאה יזכירו גם מבערב: \n",
+ "הראשון אינו מזכיר. פירש הר\"ב אינו מזכיר גשם אלא על. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל אומר ומוריד הטל. וזה כמנהג בני ספרד שהזכיר הטור בסימן קי\"ד שנוהגים להזכיר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל: \n",
+ "האחרון אינו מזכיר. ירושלמי מ\"ט דר\"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ויזכיר מבערב וכו' כדלעיל: \n",
+ "עד שיעבור הפסח. אפשר לי לומר שסובר דכיון שאין מתחילין להזכיר. אלא ביו\"ט אחרון של חג. הכי נמי אין פוסקין אלא עד שיעבור הפסח. ועוד שרגילין להתאחר בירושלים עד שיעבור הפסח כמו במשנה דלקמן ואין כל כך עוברי דרכים בחג הפסח שהגשמים יפסיקום ואע\"ג דבהתחלה מתחיל ביו\"ט האחרון מיהת שאני התחלה דאי לאו דבימי הסוכות סימן קללה לגשמים היה להתחיל מיו\"ט הראשון ולפי' מתחיל ככלות ימי הסוכה: \n",
+ "שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. ותנאי דפליגי ס\"ל דאין למדין מהא דניבא יואל לשעתו שהיה שנת רעבון ועצירת גשמים שבישר להם הנביא שאע\"פ שיצא אדר ולא ירדו גשמים שיצאו ויזרעו וירד להם גשם וגו' בראשון: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה במרחשון שואלין כו'. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון כבמשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל בגולה כו' לפי שהוא מקום נמוך. וא\"צ מטר כל כך. רש\"י: \n",
+ "בשבעה בו. חמשה עשר יום אחר החג. לשון רש\"י. כלומר בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג ע\"כ. וזה יצדק לעולם כפי סדר העיבור המסור בידינו. שאנו חושבים בו עכשיו. שלעולם תשרי מלא. אבל כשקדשו ע\"פ הראיה. וזה היה בימי ר\"ג אפשר שהיה חסר. ועוד ללשון רש\"י היה ז\"ש ט\"ו יום אריכות [לשון] ללא צורך אבל הוצרך למתני ט\"ו יום לומר דלאו דוקא בז' בו. אלא הכל תלוי בט\"ו יום אחר החג. ואם תשרי חסר יהיה בשמנה במרחשון. [*ובירושלמי תני אם היתה השנה חסרה נותנין לה חסרונה. ואם לאו הולכין אחר סדרה דברי רשב\"ג. רבי אומר לעולם הולכין אחר סדרה אם היתה השנה מעוברת. הולכין אחר עיבורה]: \n",
+ "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. שלפעמים מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כילו: \n",
+ "לנהר פרת. שהוא בצפונה של ארץ ישראל. כמ\"ש רש\"י בתחלת ספר יהושע בפסוק מהמדבר וגו' וכן הוא בגמרא בפ' עשרה יוחסין. ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מ\"ז ומ\"ח בחלוקת א\"י לעתיד לי\"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה כזה כן זה. מצפון לדרום לכל שבט ברוחב ע\"ה מילין. כאשר למדנו מן התרומה שמדתה כך. כמפורש שם בסי' מ\"ה. וכתיב בה לעומת אחד החלקים. שומע אני שכן הם ג\"כ שעור כל א' מהחלקים השנים עשר שהתרומה היא השלשה עשר. וכן ביאר שם רש\"י ומפורש בכתוב כי חמשה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה. ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה ששם העיר הנה הנם שמנה חלקים שכל אחד רחבה ע\"ה מילין. צא וחשוב ח' פעמים ע\"ה. עולים ת\"ר שהם ק\"ן פרסאות. ובמשנה ב' פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום יו\"ד פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת מהלך ט\"ו יום. וכבר כתבתי זה בספר צורת הבית במהדורות לסימן פ'. [*ואל תתמה על השבתות שבתוך אלו הט\"ו יום. שהרי אפשר שילך ע\"י בורגנים. כדאיתא פרק שואל במסכת שבת דף ק\"ן ע\"ב. וגם ע\"י עיבורי עיר. כמ\"ש בטור סימן שצ\"ח והואיל ואפשר להיות כן שיערו חכמים בכך ימים כיון שאפשר שאין השבתות מעכבות]: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע שבעה עשר במרחשון. כתב הר\"ב וכבר עברו ג' זמנים כו'. בגמרא דף ו' ע\"א תניא איזוהי רביעה הבכירה בג' במרחשון. בינונית בשבעה בו. אפילה בי\"ז בו דברי רבי מאיר. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "היחידים. פירש הר\"ב תלמידי חכמים שמיוחדים במעשיהם. הרא\"ש פרק ח' דנדרים [*דף ס\"ג. ותמהני דבגמרא מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ובתר הכי תני איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה. ע\"כ. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד. ומש\"ה נמי נראה לי דרב הונא אמר רבנן ולא אמר ת\"ח. ומיהו אשכחן בדוכתא אחריתא דקורא תלמיד לזה שראוי למנותו על הצבור. כמו שהביאו התוס' מפרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד). איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור. כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה. ואפילו במסכת כלה. ומתרצים התוספת דיש חלוק בתלמיד. דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו. זה שואל אל הרב מה שהוא לומד. וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו. ואפי' במסכת כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא ת\"ח בפ' אלו קשרים. אותו ודאי ראוי למנותו על הצבור. אבל אם אינו יודע [להשיב] אלא במסכת כלה. נקרא ג\"כ תלמיד. ומזה מיירי הכא עכ\"ל. אבל סוף דבר דיחידים דהכא מיירי בראויים למנותם פרנס על הצבור. ומש\"ה נמי דייק רב הונא לומר רבנן ולא אמר תלמידי חכמים כדכתבתי. וא\"כ לא שפיר קא עבדי הרא\"ש והר\"ב שכתבו ת\"ח. אלא ה\"ל לכתוב רבנן. א\"נ חכמים]: \n",
+ "שלש תעניות. פי' הר\"ב בה\"ב. בגמ'. דכמו שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בה'. כדתנן במ\"ט פ\"ב. ה\"ה נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בה': \n",
+ "אוכלים ושותים משחשיכה כו'. וכתב הר\"ב שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. כלומר שאין לאדם קביעות זמן לשישתה בו. ואין לשון דהכא כלישנא דגמ' אין קבע לשינה שהעתקתי במ\"ו פ\"ק דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע ר\"ח כסלו וכו'. אע\"ג דזמן רביעה האפילה היא בי\"ז במרחשון כמ\"ש לעיל. אשכחן ר' יוסי דפליג בגמ' שכתבתי לעיל. וס\"ל שהיא בר\"ח כסלו הלכך לר\"מ אפילו במיעוט השני' אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב\"ד גוזרין תענית. כ\"כ הר\"ן. ומיהו ברפ\"ח דפיאה. ובמ\"ו פ\"י דשביעית. ומ\"הפ\"ח דנדרים. מפרש הר\"ב כר' יוסי דבינונית בכ\"ג במרחשון. וטעמא דהל' כמותו כדאפסיק בגמ'. וכמו שהאריך בזה הר\"ן. ומתני' דהכא כר\"י דהל' כמותו. אבל לקמן רפ\"ג נסיב לה נמי הר\"ב כר\"מ. ודע דבפי' זמן רביעה דר\"ח כסלו כפי מהשפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ברפ\"ח דפיאה ופ\"ח דנדרים מ\"ג. קאי ארביעה שניה. ובה יש ג' זמנים. וכבר כתב בזה בכ\"מ פ\"א מהל' מתנות עניים: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלים ושותים מבעוד יום. כמו שעושים בצום כפור. הרמב\"ם פ\"ג מה' תענית: \n",
+ "ואסורים במלאכה. בגמרא פריך בשלמא כולהו אית בהו תענוג. אבל מלאכה צער הוא. ומשני אמר קרא (יואל א׳:י״ד) קדשו צום קראו עצרה כעצרת [שבועות ושמיני עצרת] מה עצרת אסור בעשיית מלאכה. אף תענית אסור בעשיית מלאכה: \n",
+ "שהן י\"ג תעניות על הצבור. מניינא למה לי ונ\"ל לומר שהם כנגד י\"ג מדות של רחמים [*ואפשר דאתי למימרא דאין גוזרין על הגשמים יותר מי\"ג תענית וכדתניא בגמ' כשאמרו ג' וכשאמרו ז' לא אמרו אלא לגשמים. אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו. ובאידך ברייתא פליגי. דתניא אין גוזרין יותר מי\"ג תעניות על הצבור. לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי. רשב\"ג אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה ע\"כ. ומ\"מ לגשמים כ\"ע סבירא להו דאין גוזרין יותר]: \n",
+ "שבאלו מתריעים כו'. ושייר כל מאי דתנן בפירקא דלקמן: \n",
+ "מתריעין. פי' הר\"ב בשופרות הכי איתא בגמ'. וכתב המגיד בפ\"א מה' תענית. שהקשו לזה ממה שאמרו בפ\"ג דר\"ה בגבולין. מקום שיש חצוצרות. [אין שופר] [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד. והיכי משכחת לה אם לא בתענית וכדמוכח נמי בפי' הר\"ב דלשם. ולא כמ\"ש הר\"ן שם דבשעת מלחמה דוקא. אלא בכל תענית שעל כל צרה שלא תבא נאמרו הדברים] ותי' הראב\"ד דתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות הנזכרות בפרק דלקמן. אבל [תקיעת] השופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. והרמב\"ם שלא הזכיר שופר בגבולין כלל. י\"ל דלענין מקדש הזכירו שופרות. והמחוור כדעת הרשב\"א דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר כדלעיל. ובגבולין חדא מינייהו. או חצוצרות או שופר. ע\"כ: \n",
+ "בשני מטין. פי' הר\"ב אבל אין מוציאין סחורתן וכן לשון הרמב\"ם. ופשוט דלא קאמרי אלא במידי דמיכל דאל\"כ מאי כבוד שבת איכא. וכ\"כ ב\"י סי' תקע\"ה. דהיינו דוקא בחנויות המוכרות מאכל ומשתה. אבל המוכרות שאר דברים אין פותחין אותם כלל. וכן משמע מדברי רש\"י. עכ\"ל. ולשון סחורה שייך במידי דמיכל דהכי אשכחן גבי שביעית לאכלה ולא לסחורה: \n"
+ ],
+ [
+ "ממעטין במשא ומתן. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דשל שמחה דוקא אבל שאר בנינים שרו. ואין לך משא ומתן גדול מזה. תוספת פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"ב: \n",
+ "באירוסין ובנשואין. ר\"ל שלא יהיו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו [דהא בסוף מכילתין לא אסר לה] אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ הוה ליה לפרש השעור מה שהוא קורא ממעטין. תוספות שם: \n",
+ "הנזופין. כמו געורין תרגום ויגער בו ונזף ביה. הרמב\"ם: \n",
+ "יצא ניסן. של תקופה כשהגיע השמש לתחלת מזל שור. רמב\"ם פ\"ג מהלכות תענית. כלומר ולא ניסן של חדש הלבנה ובירושלמי אתמר כמ\"ש ב\"י סימן תקע\"ה: \n",
+ "וירדו גשמים סי' קללה. כן הגירסא במשנה שבגמרא ובשאר ספרים מדויקים. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב. אבל נראה לי ליישב גירסת הספר. לפי מה שכתב הר\"ב דדוקא כשלא ירדו כלל קודם ניסן מתניתין הכי קאמרה יצא ניסן ולא ירדו גשמים שוב סימן קללה הם. וזה שהתנה הר\"ב כשלא ירדו כלל. ירושלמי הביאו הרי\"ף. ויש לתת טעם בדבר מההיא דתנינן במשנה ג' פרק ג' דמועד קטן. זרעים שלא שתו לפני המועד דלא פסדי אם לא ישתו ואם שתו פסדי. דחזינן מהכא דזרעים ששתו צריכי למשתי וטוב להם וע\"ש. [*ועיין בריש פרק ג' דלקמן וכן שפסקו גשמים וכו']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אפר מקלה. כתב הר\"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש\"י. [*ומה שכתב הר\"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר*) הנשרף מעצם אדם כו']: \n",
+ "ובראש הנשיא וכו'. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב\"ד ברישא. דא\"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר\"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש\"י: \n",
+ "דזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא: \n",
+ "דברי כבושים. לשון עצור כמו מכבש בלע\"ז \n",
+ ")פריש\"א. רש\"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת: \n",
+ "ובקבלה כתוב בפירש\"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ\"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה: \n"
+ ],
+ [
+ "זקן פרשתי לעיל: \n",
+ "ורגיל כתב הר\"ב היודע סדר תפלה. זה לשון רש\"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע\"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות: \n",
+ "וביתו ריקם. כתב הר\"ב שאין בביתו כו'. א\"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש\"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט\"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע\"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע\"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב\"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ\"ש בזקנותו ע\"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א\"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק\"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות: \n"
+ ],
+ [
+ "זכרונות ושופרות. ומלכיות לא והא דפירש הר\"ב בפרק בתרא דר\"ה משנה ה' כ\"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י\"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל\"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר\"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר\"ה ויוה\"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ\"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ\"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויוה\"כ של יובל וכבר ארז\"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור\"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו\"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע\"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ\"ג דר\"ה הא פסוקי פסקי לקראי: \n",
+ "אל ה' בצרתה לי. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו': \n",
+ "ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'. מ\"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר\"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר\"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר\"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש\"ה אמר ר' יהודה דא\"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע\"כ. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם והלכה כר\"י נראה שהוא טעות סופר וצ\"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ\"ד מהלכות תענית כתב כת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "מו שענה את אברהם כו'. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס': \n",
+ "ברוך אתה ה' גואל ישראל. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר\"ן: \n",
+ "על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו׳:ה׳) ואזכור את בריתי. רש\"י: \n",
+ "על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש\"י: \n",
+ "על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש\"י: \n",
+ "על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש\"י: \n",
+ "על הששית כו'. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכ\"כ (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי. רש\"י: \n",
+ "על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש\"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע\"כ. ומאליהו לא פריך אע\"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג\"כ דעות אחרות בין חז\"ל דאינו פנחס [*ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי חנניה בן תרדיון. בסיכני ברייתא בגמ': \n",
+ "ולא ענו אחריו אמן. כתב הר\"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר\"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא: \n",
+ "תקעו הכהנים תקעו. כתב הר\"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש\"צ. רש\"י. ועיין ריש פ\"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן: \n",
+ "הריעו בני אהרן הריעו. וכן הגירסא בברייתא ג\"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב\"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם והטור והר\"ן. ומ\"ש הב\"י סימן תקע\"ט וז\"ל צ\"ל שהוא מפרש דאע\"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ושלא כדברי הרמב\"ם שכתב כו' ע\"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב\"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר\"ת ע\"כ. וגם זה דלא כמ\"ש הב\"י: \n",
+ "לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח. פי' הר\"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש\"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דר\"ה. וכ\"כ הר\"ב בסמוך לקמן. וכתב הר\"ן ויש לתמוה דא\"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג\"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח\"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע\"י שעונין בשכמל\"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח\"כ היתה התקיעה של בשכמל\"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל\"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש\"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג\"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש\"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל\"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש\"י לפירושו נמי ועוד דא\"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר\"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י\"ל דבתענית שמשונה בכ\"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב\"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין: \n",
+ "בשער המזרח ובהר הבית. כתב הר\"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש\"י כתב בגמרא פ\"ג דר\"ה דף כ\"ז וז\"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי\"א בשערי מזרח בע\"נ ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע\"כ. ויש נוסחאות דל\"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אנשי משמר. פירשתי בריש מסכת ברכות בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא בימים. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת בבואכם וגו': \n",
+ "לא ביום ולא בלילה. פי' הר\"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א\"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש\"י: \n",
+ "ואנשי מעמד. כתב הר\"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הכתוב במגילת תענית. כתב רש\"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר\"ב דאנן קי\"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ח וי\"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב\"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר. \n"
+ ],
+ [
+ "שלא להפקיע השערים. פי' הר\"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש\"י וכך כתבו ג\"כ התוספות בפ\"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת\"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ\"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש\"י כתב שהרמב\"ם לא הזכיר הטעם [ר\"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע\"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע\"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמתניתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי\"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז\"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש\"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע\"ב כתב ד' סעודות. ועל מ\"ש א' לליל התענית פי' הר\"ן דאע\"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בהם שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע\"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע\"כ. ופירוש השני שכתב הר\"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וז\"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע\"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא: \n",
+ "להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה. רש\"י פ\"ק דף י': \n",
+ "ולא אחרונות. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה\"ב הבה\"ב. שכן סדרום הרמב\"ם והטור. אע\"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב\"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב\"י סימן תקע\"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ\"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ\"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק\"ן בשם הרד\"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק: \n"
+ ],
+ [
+ "בראש חודש. כתב רש\"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח': ",
+ "ואם התחילו אין מפסיקין. כתב רש\"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע\"כ. אבל פורים [אע\"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע\"ג דאקרי י\"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר\"ן: \n",
+ "מפני שהיא מכת בצורת. אע\"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ\"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ\"ה הכא הכי קאמר דאע\"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ\"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא לבורות כו'. משכחת לה דירדו בנחת ובכח וטובא לא אתיא. גמרא: \n",
+ "לבורות שיחין ומערות. מפורשין במשנה ה' פ\"ה דב\"ק: \n",
+ "מתריעין עליהן מיד. כדמפרש בברייתא בגמרא על האילנות בפרוס הפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני. וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפי' ירדו להם גשמים לאחר כך. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחין כיון שכבר ירד מטר ולא יהיה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל. ילפיכך מתריעין עליהן מיד. וכן כשהגיע בפרוס החג כדאיתא בגמרא ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות וכו' והרי זה דבר שאינו סובל מתון. שהרי הן מסוכנים שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד. הר\"ן בשינוי מעט. ותו בגמרא אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אע\"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקב\"ה ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראיי שיתענו ויתריעו מיד ומש\"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו'. הר\"ן. ועיין עוד לקמן: \n",
+ "מתענה ומתרעת. אע\"ג דסתם מתרעת משמע תרווייהו תנן מתענה ומתרעת משום דבעי לאפלוגי ר\"ע בסיפא. תוספות: \n",
+ "וכל סביבותיה. לשון המגיד סביבות אותה הפרכיא. ע\"כ. כלומר סביבות הוא מה שבאותה הפרכיא ושם זה נזכר בברייתא דמתריעין על האילנות וכו' ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן ופירש\"י באותו מלכות שכלו שם \n",
+ "[מי] בורות שיחין ומערות ע\"כ. וכתב הב\"י בסי' תקע\"ה דלרש\"י הא דתנן סביבותיה מתענות כו' בשלא ירדו עליה גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים ולא לאילנות אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות. עכ\"ל. ונמצא דלרש\"י סביבותיה פירוש מה שסביב ההפרכיא. והר\"ן מפרש דהאי ועל כולן קאי אפילו על מכה מהלכת כדלקמן. והטעם לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכן. וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי וכו' על החרב וכו' ועל כולן וכו'. וע\"פ אותה תוספתא מפרש דכל ארץ ישראל מה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שעולי בבל לא החזיקו הוי בכלל הפרכיא לענין זה ע\"כ. והתוס' סתמו וכתבו הפרכיא פירוש אותו מלכות. ע\"כ. ולא פירשו אי קאי אף אמהלכת. והדעת מכרעת דסברי כרש\"י דכיון דבברייתא שלפנינו לא הזכירו בהדיא מכה מהלכת אי איתא דס\"ל דבעל כולן נכלל הכל כדעת הר\"ן לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועיין במשנה ד': \n",
+ "מתענות ולא מתריעות. שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר\"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין. הר\"ן בשם הירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן עיר שיש בה דבר כו'. מלתא דפשיטא שאין בה מתון וצריכין להתענות מיד ועיין במשנה ז': \n",
+ "וכל סביבותיה. כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהן שהרי אינה מכה משולחת וסביבותיה דמשנה דלעיל איכא נמי לפרושי מהאי טעמא [דלא כפי' הר\"ב]. הר\"ן. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "המוציאה ת\"ק רגלי. הר\"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב\"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן: \n",
+ "שלשה מתים בג' ימים. מת אחד בכל יום. רש\"י: \n",
+ "פחות מכאן אין זה דבר. לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש\"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע: \n"
+ ],
+ [
+ "מתריעין. מתענין ומתריעין קאמר כדפי' הר\"ב במתריעין דריש פרקין. [*ועיין בסמוך]: \n",
+ "בכל מקום. כתב הר\"ב אפי' בערים הרחוקות ממנה הרבה. בא לרבות דיותר מסביבותיה מתענות דאי תימא סביבותיה הוה ליה לתנא למתני הכי כדתנן לעיל. והב\"י כתב שזה הפירוש הוקשה לו להרמב\"ם משום דאין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות. וכיון שכן בכל העולם היו צריכין להתענות מפני שהיא מכה מהלכת. ולכן הוא מפרש דהאי בכל מקום היינו בסביבותיה ואתיא כרבי עקיבא דתנן מתריעין דלת\"ק מתענות ה\"ל למתני ע\"כ. ומיהו לפי מ\"ש רש\"י ל\"ק ולא מידי שזה לשונו אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעים כדי שלא תבא עליהן ע\"כ. ר\"ל השומעים דוקא אבל מסתמא אע\"פ דודאי אין זמן בעולם שאין בו חרב כיון דלא שמענו כאילו אינו בעולם דמכיון דלא נשמע הרי כאילו אין חרב כלל דאילו היה לדאג שמא יבא לכאן כבר היה נשמע שמעו ואפשר עוד וקרוב לשמוע דרש\"י סובר דדוקא אותן השומעים וחוששין בעצמן פן גם עליהן תעבור המכה וזה שדקדק להאריך כדי שלא תבא כו' ופשיטא דמש\"ה הוא אלא להכי כתב כן. דדוקא כשיש כאן החששא שתבא עליהן והב\"י שלא כתב היישוב שעל דעת רש\"י אין ספק אצלי שלא היה לפניו אלא ספר הרי\"ף. והעתיק לשון רש\"י כמו שהביאו הר\"ן ומה שהקשה עוד הב\"י דאמאי לא אמרי' בדבר שיהו מתריעים בכל מקום שהדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. נראה לי דל\"ק. דהא בגמ' איתא דשמואל גזר תעניתא בנהרדעי משום דהוי מותנא בי חוזאי ואמרינן משום דהוי שיירתא דמתלווה ובא עמהן. שמעת מיניה דבלאו הכי לא ועיין במשנה ג' כתבתי דעת הר\"ן בפי' כל מקום דהכא: \n",
+ "על הארבה ועל החסיל. ובברייתא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב\"א אומר אף על התגבר וכתב הראב\"ד בהשגות דלת\"ק כל המינים מזיקין הן חוץ מן החגב שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה\"ה לסלעם וחרגל ע\"כ. אבל המגיד כתב דדוקא אלו ג' שהזכירו ולא שאר המינין אלא א\"כ בתערובות כלומר של יואל בתערובות ארבה וחסיל היו: \n"
+ ],
+ [
+ "כמלא פי תנור. פי' הר\"ב תבואה כו' בגמ' ועדיין תיבעי לך ככסויא דתנורא או דלמא כי דרא דרפתא שורות לחם הדבקים בפומא דתנורא זה אצל זה אי נמי זה למעלה מזה תיקו: \n"
+ ],
+ [
+ "מתריעין. בענינו. רש\"י. והכי איתא בסוף פ\"ק בגמרא. וכתב הר\"ן דאע\"ג דכל מתריעין סתמא אף תענית במשמע כדלעיל הכא שאני שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל מתענין כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק א' מהלכות תענית. וכתב המגיד דדבריו תמוהים וצ\"ע. אבל הטור סימן תקע\"ו השמיט מדברי הרמב\"ם תיבת מתענין וכתב הב\"י שכך נראה שהיא הנוסחא בדברי הרמב\"ם. שהרי בהלכות שבת פ\"ב ופ\"ל שכתב זועקות על אלו בשבת. לא כתב שמתענין ע\"כ: \n",
+ "על עיר שהקיפוה כו' ובכל אלו לא פירש במשנתינו בחול מה דינם. והר\"ן במשנה ג' כתב שאין מתענין עליהם אפילו בחול לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא ראיה מהגמ' וטעמא הרמב\"ן פירש משום דכיון דמחמת הצרה ותוקף בהלתה אי אפשר לבני העיר להתענות אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור אלא נראה לי משום דכל מתריעין דמשנתינו פי' בברייתא דהיינו בתעניות בה\"ב משום דרצופין אין מטריחים על הצבור. וכשהסכנה בת יומא כי הא דהכא היה צריך לתעניות הרצופים. לפי שסכנתה בכל יום והצלתה צריכה שתהא נחפזת מאד ואין מטריחין כו' גם אין מקום לתעניות בה\"ב. לא ראו לגזור תעניות כלל. עכ\"ל: \n",
+ "ולא לצעקה. שאין אנו בטוחים כ\"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת. רש\"י סוף פ\"ק דף י\"ד ע\"א: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. כתב הר\"ב אבל בחול מתריעין וא\"כ מתני' דוקא בסביבותיה. וכר\"ע דמשנה ד'. וכבר כתבתי בשם ב\"י במשנה ה' דלהרמב\"ם ההוא מתני' נמי כרבי עקיבא. אבל הרמב\"ם פי' דהדין אצלינו שאין מתריעין על הדבר כל עיקר והכי מסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל ואפילו בחול. ופירש\"י דגזירה היא. וכתב הר\"ן ומיהו ה\"מ לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עובדי כוכבים שנתריע עליה ברציפה ואפילו בשבת דליתא. ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות כת\"ק דרבי עקיבא ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא תבא. לישנא מעליא נקט. רש\"י: \n",
+ "חוץ מרוב גשמים. לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. וגומר [מאי] עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. גמרא. ופירש הר\"ן וכיון שכך מדתו של הקב\"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה: \n",
+ "והכניסו תנורי פסחים. שהם בחצירות רש\"י: \n",
+ "שלא ימוקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. הר\"ן: \n",
+ "עג עוגה. בברייתא כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמודה פירש\"י כמין בית האסורים עשה וישב ומה שכתב הר\"ב רושם עגול כעין עוגה כך כתב רש\"י [כג.] לפי שע\"י רשימת העגולה נעשית מה שבתוכה כעין עוגה ועיין ריש מועד קטן: \n",
+ "ונדבה. רצון ועין יפה. רש\"י: \n",
+ "[*עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ירושלמי הדה אמרה הר הבית מקורה היה ותני כן אסטיו לפנים מאסטיו היה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק קמא דפסחים ומשנה ד' פ\"ד דסוכה ומשנה ד' פ\"ח דשקלים]: \n",
+ "אם נמחית אבן הטועים. פירש הר\"ן שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א\"א להתפלל על רוב הטובה. ע\"כ. וכן הוא בברייתא א\"ל כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה הביאו לו כו' אמר לפניו רבש\"ע כו'. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה ריוח בעולם מיד נשבה הרוח כו': \n",
+ "נידוי. פי' הר\"ב שמנדין על כבוד הרב. והוא הטיח דברים ואמר לא כך שאלתי כ\"כ רש\"י. ובברייתא מסיים הכי. שאלו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. דאליהו נשבע דלא ירדו גשמים ואתה נשבעת שירדו. ונמצא דזה או זה בא לידי שבועת שוא [*ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ה' דעדיות]: \n",
+ "מתחטא. פירש הר\"ב מתגעגע ולשון ארמית הוא כמ\"ש בערוך [ערך חט] כי הילדים רכים (בראשית ל\"ג). תרגום [יונתן] ארום טלייא מחטיין: \n"
+ ],
+ [
+ "קודם הנץ החמה לא ישלימו. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש\"י. [*ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ\"ק דברכות]: \n",
+ "קודם חצות. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש\"י [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"א. גמ']: \n",
+ "וקראו הלל הגדול. הודו לאלהי האלהים כל\"ח (תהלים קל\"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש\"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במנחה. כתב הר\"ב דכל יומא במנחה לא משום שכרות מפרש בגמרא מדרבנן כהן שיכור אסור בנשיאת כפים ואסמכוה מדנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ומאי דכתב הר\"ב דבקצת תענית יש נעילה ובמקצתן לא הרמב\"ם כתב בפרק י\"ד מהלכות תפלה בתעניות שיש בהן נעילה כגון צום כפור ותענית צבור ותענית שאין בו נעילה כגון ט' באב וי\"ז בתמוז. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ\"ש הר\"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות. לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה. ותמיהני על הר\"ן שנסתפק אם כל תעניות צבור שוות בזה ולא הביא דברי הרמב\"ם דנראין בהדיא כסברא זו: \n",
+ "ובנעילת שערים. מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר אימתי נעילה. יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה. רש\"י. [*ויש לתמוה על רש\"י שהביא מפרק תפלת השחר ואיתא נמי בירושלמי דפרקין: \n",
+ "ובמעמדות. פי' הר\"ב אנשי מעמד כו' כדתנן במשנה ב' וג']: \n"
+ ],
+ [
+ "לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו. לכל ישראל צוה כדפירש הר\"ב במשנה ז' פרק ב' ואי אפשר לכל ישראל כולן שיהו עומדין בעזרה בשעת קרבן: \n",
+ "נביאים הראשונים. שמואל ודוד. רש\"י. וכן כתיב בדברי הימים א' ט' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם: \n",
+ "של לוים. שגם הם נתחלקו לכ\"ד משמרות. ככתוב בד\"ה: \n",
+ "וקוראין במעשה בראשית. פירוש בין אותן שהיו רחוקים ומתכנסים בעריהן בבה\"כ בין אותן שהיו בירושלים במקדש. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני כבוד השבת. עיין סוף פרק ב' בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ולא באחד בשבת. פי' הר\"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א\"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל\"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר\"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר\"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ\"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר\"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש\"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת: \n",
+ "[*ביום הראשון. של שבוע קורין בראשית. פרשה ראשונה [ופרשה] יהי רקיע לפי שאין בפ' בראשית לבדה ט' פסוקים כדי קריאת כהן לוי וישראל. וכן כולם. בששי תוצא הארץ ויכלו השמים לפי שבפרשה תוצא הארץ אין בה אלא ח' פסוקים לפי' אומר ויכלו. לשון רש\"י. ועיין פרק ד' דמגילה משנה ד']: \n",
+ "פרשה גדולה וכו'. כתב הר\"ב לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים כדתנן במשנה ד' פ\"ד דמגילה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n",
+ "במנחה נכנסים וקורין על פיהן. פרשה בנעילה ליכא. רש\"י. ובודאי שכן נראה מהמשנה וז\"ש הרמב\"ם במשנה דלקמן ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. דמשמע דיש קריאה בנעילה. זו לאידענא מנין לו. ובחבורו לא כתב ואין קורין כו' אלא ואין מעמד כו': \n",
+ "[*כקורין את שמע. עיין בטור אורח חיים סימן מ\"ט]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל יום שיש בו הלל. [ בלי מוסף הם ימי חנוכה] אין בו מעמד בשחרית. לפי שהלל מד\"ס הן עשו להם חיזוק ודחו המעמד. הרמב\"ם. ושל שחרית דוחה. כדתנן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה הראשון מקרא את ההלל. ודקרי הלל מד\"ס. אע\"ג דתיקון נביאים הוא כמ\"ש במשנה ז' פ\"ה דפסחים. כל שאינו מפורש בתורת משה רבינו ע\"ה מד\"ס קרי ליה וכן לשון הרמב\"ם לענין מגילה שהיא מד\"ס והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים ע\"כ בריש ה' מגילה. ועיין בריש מסכת ערובין. גם לקמן בסמוך: \n",
+ "מעמד. קיבוצן לכל תפלה מן הד' תפלות ועמידתן שם לתפלה ולתחנה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד רמב\"ם פ\"ו מהלכות כלי המקדש: \n",
+ "קרבן מוסף אין בו בנעילה. בירושלים לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד. אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוחה אפילו דנעילה. עכ\"ל רש\"י. ואע\"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלהים כדמפורש בספר יהושע (ט') יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם. ופירוש למזבח ה' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד. ושאר הקרבנות. ובעזרא סי' ח' כתוב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. יש ג\"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים. כדי שהלוים יהיו פנוים במלאכת עבודת ה': \n",
+ "קרבן עצים אין בו בנעילה. פירש הר\"ב דכדברי סופרים דמי שאע\"פ דתקנת נביאים היא כד\"ס דמי ובגמרא דף כ\"ח ע\"ב קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. ועיין בריש ערובין. ומ\"ש הר\"ב דלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם שנראה מדבריו שיש תפלה יתירה לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. אמת כך דעתו בפירושו ובחבורו פרק הנזכר וטעמא כתב בפירושו וז\"ל ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכו' והיא תפלה יתירה כו'. וכתב הכ\"מ שגי' אחרת היתה להרמב\"ם בגמרא דריש פרקין. דלאותה הגירסא אין מפרשים משנה דר\"פ. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים כו' אלא דבין במעמדות בין ביוה\"כ יש נשיאות כפים ד' פעמים [*וגם פשטא דירושלמי משמע כהרמב\"ם דאמר בריש פרקין אדתנן שלשה פרקים כו' את ש\"מ תלת. את ש\"מ שמתענין במעמדות. ושמתפללין ארבע. ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ\"ל. והר\"ב שכתב דלא מצא כדברי הרמב\"ם בירושלמי מפרש דמתפללים ארבע. כלומר שיש יום שמתפללים ד' כלומר ביוה\"כ ולא קאי אמעמדות. אבל משום שהוא מפרש בענין אחר לא שפיר קאמר שלא מצא. וכ\"ש שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם]: \n"
+ ],
+ [
+ "זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'. כמ\"ש הר\"ב. ועיין ברפ\"ד דשקלים מה שכתבתי בס\"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ\"ק דמגילה עולת נדבה: \n",
+ "בני ארח בן יהודה. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל\"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ\"ג דעירובין [מ\"א ע\"ב]] : \n",
+ "בעשרים בתמוז. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש\"י: \n",
+ "ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n",
+ "שבו בני פרעוש שניה. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים: \n"
+ ],
+ [
+ "בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות. כתב הר\"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ\"ד דסיון וט\"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי\"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש\"י לפרשת כי תשא: \n",
+ "ובטל התמיד. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו: \n",
+ "והובקעה העיר. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ\"ב ו') ומלכים [ב' כ\"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: \n",
+ "ושרף אפוסטומוס את התורה. כך קבלנו מאבותינו: \n",
+ "והעמיד צלם בהיכל. כתב הר\"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ\"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש\"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש\"ו) : \n",
+ "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י\"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה\"ל כ\"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ\"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות] הא ל\"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב: \n",
+ "וחרב הבית בראשונה. דבמלכים (ב' כ\"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג\"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא: \n",
+ "ובשניה. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו': \n",
+ "ונלכדה ביתר. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב\"ם פ\"ה מה' תענית: \n",
+ "ונחרשה העיר. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ\"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ומלכבס. אפילו לכבס ולהניח כדי שילבוש לאחר זמן אסור. כדמסיק בגמרא ופירש\"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים: \n",
+ "ובחמישי מותרין כו'. [*כתב הר\"ב כשהיו מקדשין על פי הראייה כו'. ומסיים רש\"י וכשחל ט' באב בד' בשבת. לא אצטריך למתני דמותרין כדאמרינן בגמ' לא שנו. אלא לפניו וכו'] ועיין במשנה ו' פ\"ק: \n",
+ "שני תבשילין. כתב הר\"ב אין אסור אלא דבר שאינו נאכל וכו'. ולא התנה כן בשני תבשילין דעירוב בריש פ\"ב דביצה. דאין למדין זה מזה: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש ב\"ג. וכך כתב הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n"
+ ],
+ [
+ "כחמשה עשר באב. פירש הר\"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש\"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט\"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע\"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש\"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש\"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ\"ש הר\"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו\"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ\"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דשקלים: ",
+ "וביום הכפורים. פירש הר\"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי\"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי\"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י\"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ\"ט דאלול הרי ע\"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י\"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי\"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו\"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש\"י: ",
+ "שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ\"פ הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: ",
+ "אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ\"ק [צ\"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא. א\"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ",
+ "ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: ",
+ "וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר\"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: ",
+ "זה בנין בית המקדש. פירש הר\"ב שנתחנך ביוה\"כ. כלומר שגם יוה\"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ\"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה\"כ התחילו ימי החינוך. ומ\"מ מקרי יוה\"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ\"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א\"א ביום הכפורים: ",
+ "סליק לה מסכת תענית"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תענית, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Taanit, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b97712ce6942df724e989069593da6d493946845
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,268 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Taanit",
+ "text": {
+ "Mishnah Taanit, Introduction": [
+ "כשהשלים דברו על המועדים דאמורים בתורה חזר לדבר על זמני התעניות הנזכרים בספרי הנבואה והם הצומות שתקנו הנביאים וסידר אחר כך ענין תעניות. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "מאימתי מזכירין גבורות גשמים. כתב הר\"ב איידי דתנא במסכת ר\"ה דסליק מיניה ובחג כו'. דמדקתני מאימתי מכלל דפשיטא ליה דחייבים להזכיר והיכא חזינן. אלא איידי וכו' כדאיתא בגמרא. ומיהו במ\"ב פ\"ה דברכות דתנן התם מזכירין גבורות גשמים בתחיים המתים. לא מצי תנא למתני מאימתי דאי מהתם ה\"א דאין זמן קבוע. אלא לעולם מזכירין כמו תחיית המתים. אבל בר\"ה דתנן ובחג נידונין על המים. ואורחא דמלתא לרצות לפני שאלה כדלקמן. לכך שביק עד הכא. תוספת: \n",
+ "מזכירין. דקרי ליה בלשון הזכרה מפורש במשנה ב' פ\"ה דברכות. ומדלא תני זוכרין וקתני מזכירין וכדדייק הר\"ן גבי השני מתקיע. במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. נ\"ל דאשמעינן הא דירושלמי שהביאו הרא\"ש והטור סימן קי\"ד. אסור להזכיר עד שיזכיר ש\"ץ פי' אסור להזכיר עד שיכריז ש\"ץ משיב הרוח וכו'. כדי שלא יהא דבר מעורב ביניהם ע\"כ. ולהכי תני מזכירין שכל ש\"צ וש\"צ מזכיר ומכריז אל הצבור כדי שיזכירו בתפלתן. ועיין במשנה ב': \n",
+ "גבורות גשמים. כתב הר\"ב לפי שהגשמים אחת מגבורותיו כו'. מפורש יפה בפ\"ה דברכות: \n",
+ "רבי אליעזר אומר מיו\"ט ראשון של חג. מפרש בגמ' דמלולב קא גמר לה שבא לרצות על המים ומתחילין לנטלו מיו\"ט הראשון של חג הלכך בתפלת יוצר נמי של יו\"ט הראשון מזכירין גבורות גשמים. ומיהו מאורתא לא מתחילין כשם שאין מתחילין ליטול את הלולב בלילה וצ\"ל דלא אכפת לן להפסיק בהכרזה דמשיב בין גאולה לתפלה כיון דצורך תפלה היא: \n",
+ "רבי יהושע אומר מיום טוב האחרון של חג. כתב הר\"ב והלכה כרבי יהושע. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "אף. אני לא אמרתי לשאול אלא להזכיר. פירש\"י לא אמרתי לשאול שיתפלל על הגשמים בחג כגון ותן טל ומטר. אלא להזכיר שמתחיל להזכיר בחג גבורות של מקום שמוריד גשמים בעונתן כלומר בזמנן: \n",
+ "משיב הרוח וכו' בעונתו. כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה. ורבי יהושע אמר לך. בשלמא תחיית המתים מזכיר דכולה יומא זמניה הוא. אלא גשמים התנן סוף פירקין יצא ניסן וירדו גשמים סימן קללה. גמרא: \n",
+ "אמר לו א\"כ לעולם יהא מזכיר. ורבי אליעזר סבירא ליה בברייתא בגמרא. דאם בא להזכיר כל השנה כולה מזכיר דלעולם בעונתו משמע. מיהו עד השתא לא רמי עליה חובה. אבל ביו\"ט הראשון חובה לרצות לפני שאלה. שכל הבא לבקש מקדים ומרצה. תוספת: \n"
+ ],
+ [
+ "אין שואלין כו'. פי' הר\"ב היינו אין מזכירין כו'. וסתמא כרבי יהושע. וא\"כ רבי יהודה אתא ופליג. וכדמשמע מלישנא דר\"י אומר ובגמרא נמי מוכח דרבי יהושע ור' יהודה לא אמרו דבר אחד דאמרינן רבי יהושע היא דאמר משעת הנחתו של לולב שאין מברכין עליו עוד ולא אמרינן וכרבי יהודה. ותו בגמ' לעיל דף ג' ע\"א איתא בהדיא דר\"י דאמר האחרון מזכיר לא אתא כרבי יהושע דאמר מיו\"ט האחרון הוא מזכיר. וקשיא ר\"ב אדר\"ב דבמתניתין דלעיל פי' דהלכה כרבי יהושע. וכאן מפרש דהלכה כרבי יהודה. ואפשר דלעיל לא פסק כרבי יהושע אלא לגבי ר\"א. והרמב\"ם נמי כתב הלכה בתרווייהו ומפרש למשנתינו סמוך לגשמים היא תפלת מוסף כו' כמו שביאר רבי יהודה. ואע\"פ שהלשון ר\"י אומר לא קשיא דטובא אשכחן דכוותיה ולא פליג כמ\"ש במשנה ה' פ\"ג דבכורים מ\"מ בגמרא איתא בהדיא דמוקים להך רישא כרבי יהושע. ודר' יהושע ורבי יהודה לא אמרו דבר אחד: \n",
+ "העובר לפני התיבה כו'. משום שאין מזכיר אלא עד שיכריז הש\"צ להכי תני העובר כו'. וכן מזכיר בלשון יחיד. כ\"כ הרא\"ש. וכתב הר\"ן דבפסח דלא תלי בש\"צ ה\"ל למתני במוסף [זוכרין] אלא איידי וכו'. א\"נ דתלי נמי בש\"ץ להכריז הטל. ומיהו לשון מזכירין דלעיל השנוי בלשון רבים כבר מיושב במה שכתבתי שם ותדע דהא תו בכולה מתניתין דלעיל תני נמי בלשון יחיד: \n",
+ "האחרון מזכיר. פי' הר\"ב המתפלל מוסף שמנהגם היה שהעובר לפני התיבה בתפלת מוסף אינו אותו שעבר בשחרית. כמ\"ש ב\"י סמן קי\"ד וכבר כתבתי כן בשם הר\"ן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה. וקצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם השני והכא קרי ליה האחרון. וכתבו התוס' והרא\"ש ובירושלמי קאמר אמאי איני מזכיר מאורתא פירוש בתפלת ערבית. ומשני דלית תמן כל עמא ונמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהא אגודות אגודות. ולדכרו בצפרא פירוש ובתפלת שחרית. ומשני דהוו סברי מדכרי ליה מדאורתא. ולשנה הבאה יזכירו גם מבערב: \n",
+ "הראשון אינו מזכיר. פירש הר\"ב אינו מזכיר גשם אלא על. וכ\"כ הרמב\"ם. אבל אומר ומוריד הטל. וזה כמנהג בני ספרד שהזכיר הטור בסימן קי\"ד שנוהגים להזכיר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל: \n",
+ "האחרון אינו מזכיר. ירושלמי מ\"ט דר\"י כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל סימן יפה לעולם. ויזכיר מבערב וכו' כדלעיל: \n",
+ "עד שיעבור הפסח. אפשר לי לומר שסובר דכיון שאין מתחילין להזכיר. אלא ביו\"ט אחרון של חג. הכי נמי אין פוסקין אלא עד שיעבור הפסח. ועוד שרגילין להתאחר בירושלים עד שיעבור הפסח כמו במשנה דלקמן ואין כל כך עוברי דרכים בחג הפסח שהגשמים יפסיקום ואע\"ג דבהתחלה מתחיל ביו\"ט האחרון מיהת שאני התחלה דאי לאו דבימי הסוכות סימן קללה לגשמים היה להתחיל מיו\"ט הראשון ולפי' מתחיל ככלות ימי הסוכה: \n",
+ "שנאמר ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. ותנאי דפליגי ס\"ל דאין למדין מהא דניבא יואל לשעתו שהיה שנת רעבון ועצירת גשמים שבישר להם הנביא שאע\"פ שיצא אדר ולא ירדו גשמים שיצאו ויזרעו וירד להם גשם וגו' בראשון: \n"
+ ],
+ [
+ "בשלשה במרחשון שואלין כו'. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון כבמשנה דלקמן. ומ\"ש הר\"ב אבל בגולה כו' לפי שהוא מקום נמוך. וא\"צ מטר כל כך. רש\"י: \n",
+ "בשבעה בו. חמשה עשר יום אחר החג. לשון רש\"י. כלומר בשבעה במרחשון הוא חמשה עשר אחר החג ע\"כ. וזה יצדק לעולם כפי סדר העיבור המסור בידינו. שאנו חושבים בו עכשיו. שלעולם תשרי מלא. אבל כשקדשו ע\"פ הראיה. וזה היה בימי ר\"ג אפשר שהיה חסר. ועוד ללשון רש\"י היה ז\"ש ט\"ו יום אריכות [לשון] ללא צורך אבל הוצרך למתני ט\"ו יום לומר דלאו דוקא בז' בו. אלא הכל תלוי בט\"ו יום אחר החג. ואם תשרי חסר יהיה בשמנה במרחשון. [*ובירושלמי תני אם היתה השנה חסרה נותנין לה חסרונה. ואם לאו הולכין אחר סדרה דברי רשב\"ג. רבי אומר לעולם הולכין אחר סדרה אם היתה השנה מעוברת. הולכין אחר עיבורה]: \n",
+ "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת. שלפעמים מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כילו: \n",
+ "לנהר פרת. שהוא בצפונה של ארץ ישראל. כמ\"ש רש\"י בתחלת ספר יהושע בפסוק מהמדבר וגו' וכן הוא בגמרא בפ' עשרה יוחסין. ומפורש תמצא ביחזקאל סי' מ\"ז ומ\"ח בחלוקת א\"י לעתיד לי\"ב שבטי ישראל באורך ממזרח למערב לכל שבט ושבט ורוחב לכל שבט ושבט בשוה כזה כן זה. מצפון לדרום לכל שבט ברוחב ע\"ה מילין. כאשר למדנו מן התרומה שמדתה כך. כמפורש שם בסי' מ\"ה. וכתיב בה לעומת אחד החלקים. שומע אני שכן הם ג\"כ שעור כל א' מהחלקים השנים עשר שהתרומה היא השלשה עשר. וכן ביאר שם רש\"י ומפורש בכתוב כי חמשה שבטים בדרום התרומה ושבעה בצפונה. ושבדרום התרומה היא העיר ירושלים. ונמצאת למד שמקצה הדרום של התרומה ששם העיר הנה הנם שמנה חלקים שכל אחד רחבה ע\"ה מילין. צא וחשוב ח' פעמים ע\"ה. עולים ת\"ר שהם ק\"ן פרסאות. ובמשנה ב' פרק ט' דפסחים כתבנו דמהלך יום יו\"ד פרסאות. הרי לך שמן ירושלים מדרומה עד קצה הצפון של ארץ ישראל שהוא נהר פרת מהלך ט\"ו יום. וכבר כתבתי זה בספר צורת הבית במהדורות לסימן פ'. [*ואל תתמה על השבתות שבתוך אלו הט\"ו יום. שהרי אפשר שילך ע\"י בורגנים. כדאיתא פרק שואל במסכת שבת דף ק\"ן ע\"ב. וגם ע\"י עיבורי עיר. כמ\"ש בטור סימן שצ\"ח והואיל ואפשר להיות כן שיערו חכמים בכך ימים כיון שאפשר שאין השבתות מעכבות]: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע שבעה עשר במרחשון. כתב הר\"ב וכבר עברו ג' זמנים כו'. בגמרא דף ו' ע\"א תניא איזוהי רביעה הבכירה בג' במרחשון. בינונית בשבעה בו. אפילה בי\"ז בו דברי רבי מאיר. ועיין מ\"ש במשנה דלקמן: \n",
+ "היחידים. פירש הר\"ב תלמידי חכמים שמיוחדים במעשיהם. הרא\"ש פרק ח' דנדרים [*דף ס\"ג. ותמהני דבגמרא מאן יחידים. אמר רב הונא רבנן. ובתר הכי תני איזהו יחיד ואיזהו תלמיד. יחיד כל שראוי למנותו פרנס על הצבור. תלמיד כל ששואלין אותו דבר הלכה ואומר אפילו במסכת כלה. ע\"כ. ש\"מ דיחיד עדיף מתלמיד. ומש\"ה נמי נראה לי דרב הונא אמר רבנן ולא אמר ת\"ח. ומיהו אשכחן בדוכתא אחריתא דקורא תלמיד לזה שראוי למנותו על הצבור. כמו שהביאו התוס' מפרק אלו קשרים (שבת דף קי\"ד). איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור. כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה. ואפילו במסכת כלה. ומתרצים התוספת דיש חלוק בתלמיד. דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו. זה שואל אל הרב מה שהוא לומד. וזה שואל ממקום אחר. ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאלתו. ואפי' במסכת כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא. ונקרא ת\"ח בפ' אלו קשרים. אותו ודאי ראוי למנותו על הצבור. אבל אם אינו יודע [להשיב] אלא במסכת כלה. נקרא ג\"כ תלמיד. ומזה מיירי הכא עכ\"ל. אבל סוף דבר דיחידים דהכא מיירי בראויים למנותם פרנס על הצבור. ומש\"ה נמי דייק רב הונא לומר רבנן ולא אמר תלמידי חכמים כדכתבתי. וא\"כ לא שפיר קא עבדי הרא\"ש והר\"ב שכתבו ת\"ח. אלא ה\"ל לכתוב רבנן. א\"נ חכמים]: \n",
+ "שלש תעניות. פי' הר\"ב בה\"ב. בגמ'. דכמו שאין גוזרין תענית על הצבור לכתחלה בה'. כדתנן במ\"ט פ\"ב. ה\"ה נמי ליחידים שאין מתחילין להתענות בה': \n",
+ "אוכלים ושותים משחשיכה כו'. וכתב הר\"ב שתיה לא בעי תנאי דאין קבע לשתיה. כלומר שאין לאדם קביעות זמן לשישתה בו. ואין לשון דהכא כלישנא דגמ' אין קבע לשינה שהעתקתי במ\"ו פ\"ק דסוכה: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע ר\"ח כסלו וכו'. אע\"ג דזמן רביעה האפילה היא בי\"ז במרחשון כמ\"ש לעיל. אשכחן ר' יוסי דפליג בגמ' שכתבתי לעיל. וס\"ל שהיא בר\"ח כסלו הלכך לר\"מ אפילו במיעוט השני' אינה מתאחרת יותר ולפיכך ראוי שיהיו ב\"ד גוזרין תענית. כ\"כ הר\"ן. ומיהו ברפ\"ח דפיאה. ובמ\"ו פ\"י דשביעית. ומ\"הפ\"ח דנדרים. מפרש הר\"ב כר' יוסי דבינונית בכ\"ג במרחשון. וטעמא דהל' כמותו כדאפסיק בגמ'. וכמו שהאריך בזה הר\"ן. ומתני' דהכא כר\"י דהל' כמותו. אבל לקמן רפ\"ג נסיב לה נמי הר\"ב כר\"מ. ודע דבפי' זמן רביעה דר\"ח כסלו כפי מהשפי' הר\"ב וכן הרמב\"ם ברפ\"ח דפיאה ופ\"ח דנדרים מ\"ג. קאי ארביעה שניה. ובה יש ג' זמנים. וכבר כתב בזה בכ\"מ פ\"א מהל' מתנות עניים: \n"
+ ],
+ [
+ "אוכלים ושותים מבעוד יום. כמו שעושים בצום כפור. הרמב\"ם פ\"ג מה' תענית: \n",
+ "ואסורים במלאכה. בגמרא פריך בשלמא כולהו אית בהו תענוג. אבל מלאכה צער הוא. ומשני אמר קרא (יואל א׳:י״ד) קדשו צום קראו עצרה כעצרת [שבועות ושמיני עצרת] מה עצרת אסור בעשיית מלאכה. אף תענית אסור בעשיית מלאכה: \n",
+ "שהן י\"ג תעניות על הצבור. מניינא למה לי ונ\"ל לומר שהם כנגד י\"ג מדות של רחמים [*ואפשר דאתי למימרא דאין גוזרין על הגשמים יותר מי\"ג תענית וכדתניא בגמ' כשאמרו ג' וכשאמרו ז' לא אמרו אלא לגשמים. אבל לשאר מיני פורעניות מתענין והולכין עד שיענו. ובאידך ברייתא פליגי. דתניא אין גוזרין יותר מי\"ג תעניות על הצבור. לפי שאין מטריחין על הצבור יותר מדאי דברי רבי. רשב\"ג אומר לא מן השם הוא זה אלא מפני שיצא זמנה של רביעה ע\"כ. ומ\"מ לגשמים כ\"ע סבירא להו דאין גוזרין יותר]: \n",
+ "שבאלו מתריעים כו'. ושייר כל מאי דתנן בפירקא דלקמן: \n",
+ "מתריעין. פי' הר\"ב בשופרות הכי איתא בגמ'. וכתב המגיד בפ\"א מה' תענית. שהקשו לזה ממה שאמרו בפ\"ג דר\"ה בגבולין. מקום שיש חצוצרות. [אין שופר] [כמ\"ש הר\"ב במ\"ד. והיכי משכחת לה אם לא בתענית וכדמוכח נמי בפי' הר\"ב דלשם. ולא כמ\"ש הר\"ן שם דבשעת מלחמה דוקא. אלא בכל תענית שעל כל צרה שלא תבא נאמרו הדברים] ותי' הראב\"ד דתקיעת החצוצרות היתה על סדר הברכות הנזכרות בפרק דלקמן. אבל [תקיעת] השופרות היתה בשאר היום בשעה שהיו מתפללין. והרמב\"ם שלא הזכיר שופר בגבולין כלל. י\"ל דלענין מקדש הזכירו שופרות. והמחוור כדעת הרשב\"א דבמקדש איכא תרתי חצוצרות ושופר כדלעיל. ובגבולין חדא מינייהו. או חצוצרות או שופר. ע\"כ: \n",
+ "בשני מטין. פי' הר\"ב אבל אין מוציאין סחורתן וכן לשון הרמב\"ם. ופשוט דלא קאמרי אלא במידי דמיכל דאל\"כ מאי כבוד שבת איכא. וכ\"כ ב\"י סי' תקע\"ה. דהיינו דוקא בחנויות המוכרות מאכל ומשתה. אבל המוכרות שאר דברים אין פותחין אותם כלל. וכן משמע מדברי רש\"י. עכ\"ל. ולשון סחורה שייך במידי דמיכל דהכי אשכחן גבי שביעית לאכלה ולא לסחורה: \n"
+ ],
+ [
+ "ממעטין במשא ומתן. פי' של שמחה דומיא דבנין ונטיעה דשל שמחה דוקא אבל שאר בנינים שרו. ואין לך משא ומתן גדול מזה. תוספת פ\"ק דמגילה דף ה' ע\"ב: \n",
+ "באירוסין ובנשואין. ר\"ל שלא יהיו ששים כלל וחמירי מט' באב שמארסין בו [דהא בסוף מכילתין לא אסר לה] אבל אין לפרש ממעטין אבל ששים קצת דא\"כ הוה ליה לפרש השעור מה שהוא קורא ממעטין. תוספות שם: \n",
+ "הנזופין. כמו געורין תרגום ויגער בו ונזף ביה. הרמב\"ם: \n",
+ "יצא ניסן. של תקופה כשהגיע השמש לתחלת מזל שור. רמב\"ם פ\"ג מהלכות תענית. כלומר ולא ניסן של חדש הלבנה ובירושלמי אתמר כמ\"ש ב\"י סימן תקע\"ה: \n",
+ "וירדו גשמים סי' קללה. כן הגירסא במשנה שבגמרא ובשאר ספרים מדויקים. וכן נראה שהיא גירסת הר\"ב. אבל נראה לי ליישב גירסת הספר. לפי מה שכתב הר\"ב דדוקא כשלא ירדו כלל קודם ניסן מתניתין הכי קאמרה יצא ניסן ולא ירדו גשמים שוב סימן קללה הם. וזה שהתנה הר\"ב כשלא ירדו כלל. ירושלמי הביאו הרי\"ף. ויש לתת טעם בדבר מההיא דתנינן במשנה ג' פרק ג' דמועד קטן. זרעים שלא שתו לפני המועד דלא פסדי אם לא ישתו ואם שתו פסדי. דחזינן מהכא דזרעים ששתו צריכי למשתי וטוב להם וע\"ש. [*ועיין בריש פרק ג' דלקמן וכן שפסקו גשמים וכו']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אפר מקלה. כתב הר\"ב ומשום דעפר נמי אקרי אפר. דכשם שאפר קרוי עפר דכתיב (במדבר י״ט:י״ז) מעפר שריפת החטאת כך עפר קרוי אפר. רש\"י. [*ומה שכתב הר\"ב כדי שייזכור כו' דפליגי בה רבי לוי ורמי בר חמא וחד מינייהו דאמר הכי וכתבו התוס' דאותו אפר הוי מדבר*) הנשרף מעצם אדם כו']: \n",
+ "ובראש הנשיא וכו'. דחשיבותא הוא דיהבינן ברישייהו דנשיא ואב\"ד ברישא. דא\"ל אתון חשיביתו למבעי עלן רחמי אכולי עלמא. גמרא. ומה שכתב הר\"ב דהן עצמן אינם נוטלין כו' כדי שיתביישו יותר כו' דאיכא עגמת נפש טפי ומפני חשיבותם הם מתביישים מאחרים. אבל שאר בני אדם דלא חשיבי. לא מתביישי בנתינת אחרים. וסגי להו בנתינת עצמן רש\"י: \n",
+ "דזקן. והוא חכם לא היה שם זקן חכם מעמידין חכם וכו'. גמרא: \n",
+ "דברי כבושים. לשון עצור כמו מכבש בלע\"ז \n",
+ ")פריש\"א. רש\"י. ומפורש סוף פרק (קמא) [כ'] דשבת: \n",
+ "ובקבלה כתוב בפירש\"י הקשה תוספת מאן דהו מאי שנא בהאי קרא דכתיב ביונה וירא אלהים את מעשיהם וגו' ולא קרי ליה דברי קבלה. ובהאי קרא דוקרעו לבבכם קרי ליה קבלה. ופריק איהו כ\"מ שהנביא מצוה ומודיע ומזהיר את ישראל קרי ליה קבלה ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא. כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחא מלתא. לא קרינן ליה קבלה: \n"
+ ],
+ [
+ "זקן פרשתי לעיל: \n",
+ "ורגיל כתב הר\"ב היודע סדר תפלה. זה לשון רש\"י רגיל להתפלל ותפלתו שגורה בפיו ולא יטעה שכל חזן שטועה סימן רע לשולחיו ע\"כ. כדתנן סוף פרק ה' דברכות: \n",
+ "וביתו ריקם. כתב הר\"ב שאין בביתו כו'. א\"נ ביתו ריקם מן העבירות שלא יצא עליו שם רע בילדותו ולשון ביתו אינו מדוקדק לפי פי' השני ולשון רש\"י *) שאין חמס וגזל בביתו [ט\"ז.] וגם על זה קשיא דאטו שאם יצא עליו שם רע מערוה אע\"פ שחמס ושוד לא ישמע בגבולו שיהא הגון. ולכן נראה לי שמזה הטעם כתב הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות תענית ולא יהיה בבניו ובני ביתו וכל קרוביו והנלוים עליו בעל עבירה אלא יהיה ביתו ריקן מן העבירות ולא [*יצא עליו] שם רע בילדותו. והבית יוסף סימן תקע\"ט כתב דמדתניא בגמרא וביתו ריקם ופרקו נאה שפירש פרקו נאה שלא יצא עליו שם רע בילדותו נפקא ליה להרמב\"ם שפי' ביתי היינו בניו וכו' דאילו אדידיה כיון דבפרקו שהוא בילדותו צריך שיהא נאה כ\"ש בזקנותו ע\"כ. ואומר אני כיון דבברייתא פירש ביתו ריקם כמו שהתבאר א\"כ גם המשנה ששנאה ביתו ריקם ודאי דהכי פירושו ומדביתו היינו בניו כו' והוא עצמו בכלל ביתו ומק\"ו אתיא נמי ובכלל ריקם נכלל שמעולם מיום היותו על האדמה יהא ריקם מן העבירות הלכך לא חש תנא דידן למתני כלל ופרקו נאה והברייתא מפרשת ביותר כדרך כל הברייתות: \n"
+ ],
+ [
+ "זכרונות ושופרות. ומלכיות לא והא דפירש הר\"ב בפרק בתרא דר\"ה משנה ה' כ\"מ שיש שם זכרונות יהיו מלכיות עמהן י\"ל דתנאי היא דתניא התם בגמרא [דף ל\"ב] מנין שאומרים מלכיות רבי אומר הרי הוא אומר אני ה' אלהיכם ובחדש השביעי [דלעני ולגר תעזוב אותם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה בפרשת אמור] זו מלכות ר\"י בר' יהודה אומר אינו צריך הרי הוא אומר והיו לכם לזכרון וכו' דלר' דדריש ליה מסמיכות דבחדש השביעי איכא למימר דלא בעינן מלכיות עם זכרונות אלא כל בחדש השביעי שהוא ר\"ה ויוה\"כ של יובל. וכוותיה מתניתין דהכא. אלא דאי הכי לא הוה שתיק גמרא מינה. אלא נ\"ל דמתניתין דהכא ככולי עלמא ורבי יוסי ברבי יהודה דקאמר כ\"מ כו' לא בא ללמד אלא על ר\"ה ויוה\"כ של יובל וכבר ארז\"ל אין למדין מן הכללות והאי קרא גופיה דמיניה דריש כתיב ביה וביום שמחתכם ור\"ה נקרא יום שמחה ממה שנאמר (בעזרא ב' ח') ביום ח' לחדש השביעי וגו' כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. ויו\"כ של יובל איש אל משפחתו ואיש אל אחוזת אבותיו ישוב שהוא ודאי שמחת לב ואע\"ג דלעיל מיניה דהאי קרא דביום שמחתכם כתיב וכי תבואו מלחמה על הצר וגו' דדרשינן מיניה תקיעות דתענית במשנה ד' פ\"ג דר\"ה הא פסוקי פסקי לקראי: \n",
+ "אל ה' בצרתה לי. כולן מזמורים הם והן הן משש הנוספות דזכרונות חד ושופרות תניין ואל ה' תליתאה ואשא עיני ד' ממעמקים ה' תפלה לעני ו': \n",
+ "ר' יהודה אומר לא היה צריך לומר כו'. מ\"ט לפי שאין אומרים זכרונות ושופרות אלא בר\"ה וביובלות ובשעת מלחמה וכתב הר\"ן והאי דנקט לישנא דלא היה צריך היינו מפני שהזכרונות והשופרות היו קבועים בר\"ה היה נראה שהוא בא לאומרן כאן מפני שאין לו ברכות אחרות ומש\"ה אמר ר' יהודה דא\"צ לכך אלא שיאמר תחתיהן ברכות שהן קבועות ליום ע\"כ. ומ\"ש בפירוש הרמב\"ם והלכה כר\"י נראה שהוא טעות סופר וצ\"ל ואין הלכה כרבי יהודה וכן בפ\"ד מהלכות תענית כתב כת\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "מו שענה את אברהם כו'. לפי שהיה ראשון לנצולים שנצול מנמרוד. תוס': \n",
+ "ברוך אתה ה' גואל ישראל. בירושלמי שאלו [ולא יצחק נגאל] שענייתו של אברהם אבינו בהר המוריה על הצלתו של יצחק היא. השיבו שמכיון שנגאל יצחק הרי הוא כמו שנגאלו כל ישראל. הר\"ן: \n",
+ "על השנייה הוא אומר מי שענה לאבותינו על ים סוף כו'. כלומר שניה לראשונה שמאריכין בה דהיינו ברכת גאולה. אבל היא ראשונה לשש ברכות שמוסיפין מי שענה וכו'. לפיכך אומרה בזכרונות לפי שהיו ישראל נשכחים במצרים כמה שנים ונתיאשו מן הגאולה וזכר המקום אותם וגאלם כדכתיב (שמות ו׳:ה׳) ואזכור את בריתי. רש\"י: \n",
+ "על השלישית הוא אומר מי שענה את יהושע בגלגל. לפי שנענה בשופרות על יריחו בעוד שהיו ישראל עומדין בגלגל. רש\"י: \n",
+ "על הרביעית הוא אומר מי שענה את שמואל במצפה. מעין אל ה' בצרתה לי וחותם בשומע צעקה. דכתיב (שמואל א' ו') ויזעק שמואל חל ה'. רש\"י: \n",
+ "על החמישית כו' מי שענה את אליהו בהר הכרמל. מעין אשא עיני אל ההרים וחותם בשומע תפלה דכתיב באליהו (מלכים א י״ח:ל״ז) ענני ה' ענני דהיינו תפלה. רש\"י: \n",
+ "על הששית כו'. מי שענה את יונה במעי הדגה מעין ממעמקים קראתיך ה' וחותם העונה בעת צרה שכ\"כ (יונה ב׳:ג׳) קראתי מצרה לי. רש\"י: \n",
+ "על השביעית כו' מי שענה את דוד כו'. כתב הר\"ב ואע\"ג דיונה בתר דוד ושלמה היה. גמרא. ופירש\"י דהוה בימי אמציהו בסדר עולם. ע\"כ. ומאליהו לא פריך אע\"ג דבימי אחאב היה מעשה דהר הכרמל משום דאמרינן דאליהו זהו פנחס. ומשום דלא כתיב בהדיא לא הקדימו לשמואל. ויש ג\"כ דעות אחרות בין חז\"ל דאינו פנחס [*ומיהו כמו שמתורץ יונה כך מתורץ אליהו ובירושלמי איתא הכי להדיא דמקשה אאליהו ואיונה כחדא ומתרץ להו כך]: \n"
+ ],
+ [
+ "ורבי חנניה בן תרדיון. בסיכני ברייתא בגמ': \n",
+ "ולא ענו אחריו אמן. כתב הר\"ב לפי שבמקדש כו' כדאמרינן בגמרא בברכות פרק הרואה. בגמ' דפירקין איתא נמי. אלא משום דבסוף פ' הרואה הביאה הר\"ב בפירוש המשנה. לכך הראה מקום גמ' ההיא: \n",
+ "תקעו הכהנים תקעו. כתב הר\"ב חזן הכנסת כו' והוא השמש ולא ש\"צ. רש\"י. ועיין ריש פ\"ז דיומא. ומפורש בגמ' בברייתא שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה ועיין לקמן: \n",
+ "הריעו בני אהרן הריעו. וכן הגירסא בברייתא ג\"כ ובאחרת גורס בתרוייהו בני אהרן וכן העתיק הרמב\"ם ובאחרת גורס בתרוייהו הכהנים בני אהרן. ומפורש בגמרא בברייתא דהיו מריעין תרועה תקיעה תרועה. וכן בכל ברכה וברכה באחת אומר תקעו ובאחת אומר הריעו עד שיגמור את הברכות כולן וכ\"כ רש\"י והרמב\"ם והטור והר\"ן. ומ\"ש הב\"י סימן תקע\"ט וז\"ל צ\"ל שהוא מפרש דאע\"ג דפעם א' היה אומר תקעו ופעם אחרת היה אומר הריעו לא היה אלא לחלק כבוד לתרועה כמו לתקיעה אבל לעולם היה תר\"ת ושלא כדברי הרמב\"ם שכתב כו' ע\"כ. לא ידעתי אמאן מהדר שכל המפרשים שהביא אין גם אחד שיובן מדבריו דלא כהרמב\"ם. ובהשגות דרך אחר וזה שבמקדש לא היתה תקיעה עם התרועה ולא התרועה עם התקיעה. ואפשר שהיו שלשתן בגבולין תר\"ת ע\"כ. וגם זה דלא כמ\"ש הב\"י: \n",
+ "לא היינו נוהגים כן אלא בשער מזרח. פי' הר\"ב לא היינו נוהגים שלא לענות אמן וכפירש\"י ואין הפרש בין מקדש לגבולין לענין ההתרעות דבגבולין נמי היו תוקעים ומריעים כסדר השנוי במשנה זו שהרי תקיעות היו בתעניות אף בגבולין כמ\"ש הר\"ב במשנה ד' פ\"ג דר\"ה. וכ\"כ הר\"ב בסמוך לקמן. וכתב הר\"ן ויש לתמוה דא\"כ למה הוזכר זה בתעניות בלבד והלא בכל השנה כולה היה אפשר ג\"כ להם לחלוק בכך וזו לא אמרה אדם מעולם שלא יהו עונין אמן בגבולין. אבל היותר מחוור בזה שההפרש שבין מקדש לגבולין הוא שבגבולין היו אומרים מי שענה ואח\"כ היו חותמין הברכה ואחר החתימות היו עונין אחריהן אמן ותוקעים. ובמקדש ע\"י שעונין בשכמל\"ו על כל הברכות אם היו תוקעין אח\"כ היתה התקיעה של בשכמל\"ו שהוא כעין ברכה בפני עצמה. ואנו רוצים לסמוך התקיעה לתפלת התענית שהיה מי שענה. ולפיכך חותמין הברכה קודם שיאמרו מי שענה ועונין אחריה בשכמל\"ו ואחר כך חזן הכנסת אומר תקעו כו'. ומתחיל ש\"ץ ואומר מי שענה כו' עד ביום הזה ותוקעים וכן בכולם. או אפשר שאף קודם החתימה היו אומרים מי שענה. אלא שלאחר החתימה ג\"כ היו חוזרין ואומרין מי שענה וכו' וטעותם של רבי חלפתא ורבי חנניה בן תרדיון היה שהנהיגו כן בגבולין לומר מי שענה אחר חתימת הברכות ולא היו צריכין לכך מפני שאין אמן מפסיק בין ברכה לתקיעה עכ\"ל ואני שמעתי ולא אבין דלדבריו לא היה הטעות אלא במי שענה שאמרו אחר החתימות ולא ידעו שאין באמן הפסק דש\"מ דאמן היו עונין ולא בשכמל\"ו ומפורש שנאה משנתינו ולא ענו אחריו אמן. ואם יאמר דגם בזה טעו הדרה תמיהתו שעל דברי רש\"י לפירושו נמי ועוד דא\"כ בתרתי טעו וזה אינו במשמע דבריו. הילכך איכא למימר שהמחוור כדעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תענית שעל עניית ברוך שם ועל התקיעות אמרו שלא היו נוהגין כן אלא בשער המזרח. וזהו במשמע המשנה כיון שבסדר המשנה הקודמת לא אמרו בסדר ההתרעות כלום וגם הזכירו במשנה זו שלא היו עונין אמן. ולענין תמיהת הר\"ן למה הוזכר זה בתענית בלבד י\"ל דבתענית שמשונה בכ\"ד ברכות ותקיעות היו סוברים לנהוג כן בכל מקום אף בגבולין ככל המנהג שהוא במקדש בין בעניית ברוך שם. בין בתקיעות. ולענין התקיעות דבתעניות שבגבולין כתב הרמב\"ם שאחר גמר התפלה על הסדר היו תוקעין: \n",
+ "בשער המזרח ובהר הבית. כתב הר\"ב שער המזרח של הר הבית וכו' ורש\"י כתב בגמרא פ\"ג דר\"ה דף כ\"ז וז\"ל בשערי מזרח ובהר הבית חדא מלתא היא בשער מזרח בהר הבית וכתב עוד וי\"א בשערי מזרח בע\"נ ע\"כ. וכ\"פ הרמב\"ם שער מזרח של הר הבית ושער המזרח של עזרה אבל בחבורו כתב היו מתכנסים להר הבית כנגד שער המזרח ע\"כ. ויש נוסחאות דל\"ג ובהר הבית [והוא הירושלמי]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*אנשי משמר. פירשתי בריש מסכת ברכות בס\"ד]: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא בימים. שמא תכבד העבודה על אנשי בית אב ויבואו אנשי המשמר לסייעם וכתיב (ויקרא י׳:ט׳) יין ושכר אל תשת בבואכם וגו': \n",
+ "לא ביום ולא בלילה. פי' הר\"ב לפי שהיו צריכים להעלות כו' שפקעו מעל המזבח א\"נ לא גמרו ביום גומרין בלילה אבל אנשי משמר אינן צריכין לסייע בלילה להפוך במזלג דבית אב יכול להספיק לבד היפוך המערכה. רש\"י: \n",
+ "ואנשי מעמד. כתב הר\"ב דהכתוב אומר תשמרו כו' עיין רפ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "כל הכתוב במגילת תענית. כתב רש\"י מגילת תענית נכתבה בימי חכמים אף על פי שלא היו כותבין הלכות והיינו דקתני כל הכתוב במגילת תענית כאילו היה מקרא. וכתב הר\"ב דאנן קי\"ל דבטלה מגילת תענית. בגמ' פ\"ק דר\"ה דף י\"ח וי\"ט שבזמן שבית המקדש קיים אסורים מפני ששמחה היא להם אין ב\"ה קיים מותרים מפני שאבל היא להם אבל חנוכה מפרסם ניסא גלוי לכל ישראל על ידי שנהגו בו המצוה והחזיקו בו כשל תורה ולא נכון לבטלו. ופורים. קיימו וקבלו היהודים כדכתיב באסתר. \n"
+ ],
+ [
+ "שלא להפקיע השערים. פי' הר\"ב כשרואין בעלי חנויות שקונים כו' יהיו סבורים שבא רעב לעולם כו'. וכפירש\"י וכך כתבו ג\"כ התוספות בפ\"ק דף י'. ונראה דבמקום שבעלי חנויות נכרים הם מיירי דאלת\"ה הא אינהו נמי בכלל הצבור המתענים ויודעים שבשביל התענית קונים. ואין נראה כן מדברי המגיד פ\"א מהלכות תענית שאחר שהביא לשון רש\"י כתב שהרמב\"ם לא הזכיר הטעם [ר\"ל בחבורו] לפי שאפילו במקום שאין לחוש לו כגון עיר שרובה נכרים הדין כן ע\"כ. הרי שמשמע דמסתמא בעיר שרובה ישראל איירינן ואפשר שאף ע\"פ שרובה ישראל מכל מקום בעלי החנויות נכרים הם. ומיהו דוחק לחלק דמתניתין סתמא תנן. ומסתמא במקום שכולה ישראל מתניא. וי\"ל דחיישינן שמא בעלי החנויות לא ישימו לבם לכך שמפני התענית והשבת הם קונים. וז\"ש ב' סעודות כו' כן לשון רש\"י והתוספות. אבל הטור סימן תקע\"ב כתב ד' סעודות. ועל מ\"ש א' לליל התענית פי' הר\"ן דאע\"ג דבשאר ימים קונים יותר שאוכלים ב' סעודות שאני האחת דתענית שכמה דברים שחיי נפש בהם שהאדם מרבה לקנות מפני התענית ויש לחוש בהן להפקעת שערים אע\"ג דלענין תבואה אין לחוש דבשאר ימים צריך פת לשתי סעודות ע\"כ. ופירוש השני שכתב הר\"ב שלא יאמרו אם לא שהרעב בא לא היו דוחקים כו' כ\"כ הרמב\"ם בפירושו וז\"ל מפני שאומר דלת העם לולי הצורך הגדול למטר לא היו מתענים קודם השבת ע\"כ. כלומר שלא היו מטילין התענית על הצבור סמוך לשבת שאין ביכולת דלת העם לקנות ב' סעודות גדולות ביחד אלא ודאי שצורך שעה היא: \n",
+ "להפקיע מבטל שעור מדה הראשונה וממעטה. רש\"י פ\"ק דף י': \n",
+ "ולא אחרונות. פי' התחלת האחרונות אין מתחילין ביום ה' אבל כך סדרן בה\"ב הבה\"ב. שכן סדרום הרמב\"ם והטור. אע\"פ שפסקו כרבי יוסי דלא כמו שכתב הרמב\"ם בפירושו דאין הלכה כר' יוסי. והב\"י סימן תקע\"ב יהיב טעמא דשאני אתחלתא דשניות ואחרונות משום דיש הפסק זמן בין תעניות אלו לאלו. אין העולם זוכרים שהוא בשביל התענית ושייך בו טעמא דהפקעת שערים עכ\"ד. ובאמת שאין הכרע מדברי המשנה והפוסקים שיש הפסק ביניהם דהא לא תנן אלא עברו אלו ולא נענו דמשמע מיד שעברו ולא נענו גוזרים כו'. אלא דסברא הוא דמסתמא ממתינין קצת ומצפין לתשועה. כ\"ש למנהג שכתב בית יוסף סימן תק\"ן בשם הרד\"א להכריז הצומות בשבת שאם מנהג קדום הוא בימי חכמי המשנה אם כן כשכלו להו ג' ראשונות היו צריכין להמתין עד השבת שהוא יום כנופיא כדי להכריז השניות. וכן כשכלו גם המה אבל השבעה הוכרזו בפעם אתת ואין ביניהם הפסק: \n"
+ ],
+ [
+ "בראש חודש. כתב רש\"י דאקרי מועד כמו שכתבתי בס\"ד במשנה ד' פ\"ק דשבועות. ובחנוכה ובפורים עיין לעיל במשנה ח': ",
+ "ואם התחילו אין מפסיקין. כתב רש\"י ואם התחילו כו' ונכנס בהן ראש חודש אין מפסיקין דאף על גב דאיקרי מועד לא כתיב יום משתה ושמחה. ע\"כ. אבל פורים [אע\"ג] דכתיב ביה יום משתה ושמחה כיון דלא אקרי מועד לא חשבינן ליה אע\"ג דאקרי י\"ט לא זהו לשון מועד שנקראים המועדות בתורה: "
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "צמחים ששנו מתריעין עליהם מיד. לפי שאינו דבר שסובל מתון דבשלמא כשהגשמים מאחרין לירד אפשר להמתין שאם ירדו לאחר מכן יהיו פירות השנה כתיקנן ולפיכך גוזרין תעניות במתון על הסדר. אבל צמחים ששינו אם לא יתוקנו במהרה יופסדו לגמרי. וכן כשפסקו גשמים וכו' הרי הצמחים נפסדים במהרה ואין מתון לדבר ומהאי טעמא שינו דוקא תנן אבל יבשו לא כדאיתא בגמרא לפי שאין להם תקנה כשיבשו אלא לזרוע בתחלה לפיכך הרי הם כאילו לא ירדו עליהם גשמים כלל ולפיכך מתענין כפי הסדר. הר\"ן: \n",
+ "מפני שהיא מכת בצורת. אע\"פ שמכת בצורת קלה ממכת רעב כדתנן במשנה ח' פ\"ה דאבות רעב של בצורת בא מקצתן רעבים ומקצתן שבעים. אפ\"ה הכא הכי קאמר דאע\"פ שירדו גשמים ולפיכך אפשר שלא יהיה רעב אעפ\"כ כיון שפסקו הגשמים מ' יום לפחות מכה המביאה לידי בצורת היא זו. הר\"ן: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל לא לבורות כו'. משכחת לה דירדו בנחת ובכח וטובא לא אתיא. גמרא: \n",
+ "לבורות שיחין ומערות. מפורשין במשנה ה' פ\"ה דב\"ק: \n",
+ "מתריעין עליהן מיד. כדמפרש בברייתא בגמרא על האילנות בפרוס הפסח משום דההיא שעתא מלבלבי אילני. וכל שלא ירדו להם הגשמים הצריכים להם שוב אין מוציאין ענפיהן כהוגן אפי' ירדו להם גשמים לאחר כך. וכן כשירדו לאילן ולא לצמחין כיון שכבר ירד מטר ולא יהיה כפי מה שצריך לזרעים הדבר מראה שהרביעה הצריכה לזריעה תתאחר הרבה או לא תבא כלל. ילפיכך מתריעין עליהן מיד. וכן כשהגיע בפרוס החג כדאיתא בגמרא ולא ירדו גשמים הרבה כדי למלאות מהם הבורות וכו' והרי זה דבר שאינו סובל מתון. שהרי הן מסוכנים שלא ימותו בצמא ולפיכך מתענין ומתריעין מיד. הר\"ן בשינוי מעט. ותו בגמרא אם אין להם מים לשתות מתריעין עליהן מיד: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים. בהא היינו טעמא שאותה העיר מתרעת מיד ואינה נוהגת סדר התעניות האמורות ברביעה ראשונה אע\"פ שאין צרתה [אלא] עצירת גשמים. לפי שהדבר מראה בעצמו שזה בא עליהם בגזירתו של הקב\"ה ולא במנהגו של עולם. ולפיכך ראיי שיתענו ויתריעו מיד ומש\"ה מייתי קרא דכתיב והמטרתי על עיר אחת וגו'. הר\"ן. ועיין עוד לקמן: \n",
+ "מתענה ומתרעת. אע\"ג דסתם מתרעת משמע תרווייהו תנן מתענה ומתרעת משום דבעי לאפלוגי ר\"ע בסיפא. תוספות: \n",
+ "וכל סביבותיה. לשון המגיד סביבות אותה הפרכיא. ע\"כ. כלומר סביבות הוא מה שבאותה הפרכיא ושם זה נזכר בברייתא דמתריעין על האילנות וכו' ועל כולן אין מתריעין עליהן אלא בהפרכיא שלהן ופירש\"י באותו מלכות שכלו שם \n",
+ "[מי] בורות שיחין ומערות ע\"כ. וכתב הב\"י בסי' תקע\"ה דלרש\"י הא דתנן סביבותיה מתענות כו' בשלא ירדו עליה גשמים כלל היא דאילו ירדו לצמחים ולא לאילנות אין סביבותיה מתענות ולא מתריעות. עכ\"ל. ונמצא דלרש\"י סביבותיה פירוש מה שסביב ההפרכיא. והר\"ן מפרש דהאי ועל כולן קאי אפילו על מכה מהלכת כדלקמן. והטעם לפי שאפילו במהלכת אין לחוש על יותר מכן. וכך שנויה בתוספתא מתריעין על הגובאי וכו' על החרב וכו' ועל כולן וכו'. וע\"פ אותה תוספתא מפרש דכל ארץ ישראל מה שהחזיקו עולי מצרים אע\"פ שעולי בבל לא החזיקו הוי בכלל הפרכיא לענין זה ע\"כ. והתוס' סתמו וכתבו הפרכיא פירוש אותו מלכות. ע\"כ. ולא פירשו אי קאי אף אמהלכת. והדעת מכרעת דסברי כרש\"י דכיון דבברייתא שלפנינו לא הזכירו בהדיא מכה מהלכת אי איתא דס\"ל דבעל כולן נכלל הכל כדעת הר\"ן לא ה\"ל לסתום אלא לפרש ועיין במשנה ד': \n",
+ "מתענות ולא מתריעות. שכן מצינו ביום הכפורים מתענין ולא מתריעין. ר\"ע אומר מתריעין ולא מתענין שכן מצינו בר\"ה שמתריעין ולא מתענין. הר\"ן בשם הירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "וכן עיר שיש בה דבר כו'. מלתא דפשיטא שאין בה מתון וצריכין להתענות מיד ועיין במשנה ז': \n",
+ "וכל סביבותיה. כדי להשתתף בצרתן ולבקש רחמים עליהן שהרי אינה מכה משולחת וסביבותיה דמשנה דלעיל איכא נמי לפרושי מהאי טעמא [דלא כפי' הר\"ב]. הר\"ן. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "המוציאה ת\"ק רגלי. הר\"ן כתב דמלישנא דהמוציאה דייק מיניה הרמב\"ם דאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל המנין הזה. והמגיד כתב דמרגלי דייק דהן הגברים לבד מטף וכיוצא בהן: \n",
+ "שלשה מתים בג' ימים. מת אחד בכל יום. רש\"י: \n",
+ "פחות מכאן אין זה דבר. לשון הברייתא בגמרא. ביום א' או בארבע ימים אין זה דבר. וטעמא פירש רש\"י דאקראי בעלמא הואי ולא קבע: \n"
+ ],
+ [
+ "מתריעין. מתענין ומתריעין קאמר כדפי' הר\"ב במתריעין דריש פרקין. [*ועיין בסמוך]: \n",
+ "בכל מקום. כתב הר\"ב אפי' בערים הרחוקות ממנה הרבה. בא לרבות דיותר מסביבותיה מתענות דאי תימא סביבותיה הוה ליה לתנא למתני הכי כדתנן לעיל. והב\"י כתב שזה הפירוש הוקשה לו להרמב\"ם משום דאין זמן בעולם שלא יהא בו חרב באחד מהמקומות. וכיון שכן בכל העולם היו צריכין להתענות מפני שהיא מכה מהלכת. ולכן הוא מפרש דהאי בכל מקום היינו בסביבותיה ואתיא כרבי עקיבא דתנן מתריעין דלת\"ק מתענות ה\"ל למתני ע\"כ. ומיהו לפי מ\"ש רש\"י ל\"ק ולא מידי שזה לשונו אם יראו באספמיא מתריעין בבבל בבבל מתריעין באספמיא וכו' אם במקום אחד היא מתריעין עליה כל השומעים כדי שלא תבא עליהן ע\"כ. ר\"ל השומעים דוקא אבל מסתמא אע\"פ דודאי אין זמן בעולם שאין בו חרב כיון דלא שמענו כאילו אינו בעולם דמכיון דלא נשמע הרי כאילו אין חרב כלל דאילו היה לדאג שמא יבא לכאן כבר היה נשמע שמעו ואפשר עוד וקרוב לשמוע דרש\"י סובר דדוקא אותן השומעים וחוששין בעצמן פן גם עליהן תעבור המכה וזה שדקדק להאריך כדי שלא תבא כו' ופשיטא דמש\"ה הוא אלא להכי כתב כן. דדוקא כשיש כאן החששא שתבא עליהן והב\"י שלא כתב היישוב שעל דעת רש\"י אין ספק אצלי שלא היה לפניו אלא ספר הרי\"ף. והעתיק לשון רש\"י כמו שהביאו הר\"ן ומה שהקשה עוד הב\"י דאמאי לא אמרי' בדבר שיהו מתריעים בכל מקום שהדבר ידוע שאין בעולם מכה מהלכת ומתפשטת יותר ממנה. נראה לי דל\"ק. דהא בגמ' איתא דשמואל גזר תעניתא בנהרדעי משום דהוי מותנא בי חוזאי ואמרינן משום דהוי שיירתא דמתלווה ובא עמהן. שמעת מיניה דבלאו הכי לא ועיין במשנה ג' כתבתי דעת הר\"ן בפי' כל מקום דהכא: \n",
+ "על הארבה ועל החסיל. ובברייתא מתריעין על הגובאי בכל שהוא רשב\"א אומר אף על התגבר וכתב הראב\"ד בהשגות דלת\"ק כל המינים מזיקין הן חוץ מן החגב שהרי הילק והגזם השחיתו בימי יואל וה\"ה לסלעם וחרגל ע\"כ. אבל המגיד כתב דדוקא אלו ג' שהזכירו ולא שאר המינין אלא א\"כ בתערובות כלומר של יואל בתערובות ארבה וחסיל היו: \n"
+ ],
+ [
+ "כמלא פי תנור. פי' הר\"ב תבואה כו' בגמ' ועדיין תיבעי לך ככסויא דתנורא או דלמא כי דרא דרפתא שורות לחם הדבקים בפומא דתנורא זה אצל זה אי נמי זה למעלה מזה תיקו: \n"
+ ],
+ [
+ "מתריעין. בענינו. רש\"י. והכי איתא בסוף פ\"ק בגמרא. וכתב הר\"ן דאע\"ג דכל מתריעין סתמא אף תענית במשמע כדלעיל הכא שאני שלפי שהדבר ידוע שאסור להתענות בשבת ממילא משמע דכי תנן מתריעין בלא תענית קאמר. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב דהלכה שאין תוקעין בחצוצרות כו' פי' המגיד שאין תקיעתן דבר ברור שיציל. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב אבל מתענין כ\"כ הרמב\"ם בפירושו ובחבורו פרק א' מהלכות תענית. וכתב המגיד דדבריו תמוהים וצ\"ע. אבל הטור סימן תקע\"ו השמיט מדברי הרמב\"ם תיבת מתענין וכתב הב\"י שכך נראה שהיא הנוסחא בדברי הרמב\"ם. שהרי בהלכות שבת פ\"ב ופ\"ל שכתב זועקות על אלו בשבת. לא כתב שמתענין ע\"כ: \n",
+ "על עיר שהקיפוה כו' ובכל אלו לא פירש במשנתינו בחול מה דינם. והר\"ן במשנה ג' כתב שאין מתענין עליהם אפילו בחול לא בעיר עצמה ולא בסביבותיה. והביא ראיה מהגמ' וטעמא הרמב\"ן פירש משום דכיון דמחמת הצרה ותוקף בהלתה אי אפשר לבני העיר להתענות אף סביבותיהן אין מתענין ואין זה מחוור אלא נראה לי משום דכל מתריעין דמשנתינו פי' בברייתא דהיינו בתעניות בה\"ב משום דרצופין אין מטריחים על הצבור. וכשהסכנה בת יומא כי הא דהכא היה צריך לתעניות הרצופים. לפי שסכנתה בכל יום והצלתה צריכה שתהא נחפזת מאד ואין מטריחין כו' גם אין מקום לתעניות בה\"ב. לא ראו לגזור תעניות כלל. עכ\"ל: \n",
+ "ולא לצעקה. שאין אנו בטוחים כ\"כ שתועיל תפלתינו לצעוק עליהם בשבת. רש\"י סוף פ\"ק דף י\"ד ע\"א: \n",
+ "ולא הודו לו חכמים. כתב הר\"ב אבל בחול מתריעין וא\"כ מתני' דוקא בסביבותיה. וכר\"ע דמשנה ד'. וכבר כתבתי בשם ב\"י במשנה ה' דלהרמב\"ם ההוא מתני' נמי כרבי עקיבא. אבל הרמב\"ם פי' דהדין אצלינו שאין מתריעין על הדבר כל עיקר והכי מסקינן בגמרא דלא הודו לו כלל ואפילו בחול. ופירש\"י דגזירה היא. וכתב הר\"ן ומיהו ה\"מ לומר שאין דנין עיר שיש בה דבר כעיר שהקיפוה עובדי כוכבים שנתריע עליה ברציפה ואפילו בשבת דליתא. ומיהו אותה העיר מתענה ומתרעת וסביבותיה מתענות ולא מתריעות כת\"ק דרבי עקיבא ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "שלא תבא. לישנא מעליא נקט. רש\"י: \n",
+ "חוץ מרוב גשמים. לפי שאין מתפללין על רוב הטובה שנאמר (מלאכי ג׳:י׳) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר. וגומר [מאי] עד בלי די עד שיבלו שפתותיכם מלומר די. גמרא. ופירש הר\"ן וכיון שכך מדתו של הקב\"ה שכשהוא נענה לעמו ישראל משפיע להם מטובתו עד שיבלו שפתותיהם מלומר די אין מתפללין עליה: \n",
+ "והכניסו תנורי פסחים. שהם בחצירות רש\"י: \n",
+ "שלא ימוקו. בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה. הר\"ן: \n",
+ "עג עוגה. בברייתא כדרך שעשה חבקוק הנביא שנאמר על משמרתי אעמודה פירש\"י כמין בית האסורים עשה וישב ומה שכתב הר\"ב רושם עגול כעין עוגה כך כתב רש\"י [כג.] לפי שע\"י רשימת העגולה נעשית מה שבתוכה כעין עוגה ועיין ריש מועד קטן: \n",
+ "ונדבה. רצון ועין יפה. רש\"י: \n",
+ "[*עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. ירושלמי הדה אמרה הר הבית מקורה היה ותני כן אסטיו לפנים מאסטיו היה. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק קמא דפסחים ומשנה ד' פ\"ד דסוכה ומשנה ד' פ\"ח דשקלים]: \n",
+ "אם נמחית אבן הטועים. פירש הר\"ן שכשם שאי אפשר לאבן שתמחה כך א\"א להתפלל על רוב הטובה. ע\"כ. וכן הוא בברייתא א\"ל כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה אעפ\"כ הביאו לי פר הודאה הביאו לו כו' אמר לפניו רבש\"ע כו'. יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהיה ריוח בעולם מיד נשבה הרוח כו': \n",
+ "נידוי. פי' הר\"ב שמנדין על כבוד הרב. והוא הטיח דברים ואמר לא כך שאלתי כ\"כ רש\"י. ובברייתא מסיים הכי. שאלו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. דאליהו נשבע דלא ירדו גשמים ואתה נשבעת שירדו. ונמצא דזה או זה בא לידי שבועת שוא [*ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ה' דעדיות]: \n",
+ "מתחטא. פירש הר\"ב מתגעגע ולשון ארמית הוא כמ\"ש בערוך [ערך חט] כי הילדים רכים (בראשית ל\"ג). תרגום [יונתן] ארום טלייא מחטיין: \n"
+ ],
+ [
+ "קודם הנץ החמה לא ישלימו. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחתי גשמים רש\"י. [*ופי' הנץ החמה כתבתי במשנה ב' פ\"ק דברכות]: \n",
+ "קודם חצות. דחצות זמן אכילה הוא. ומחצות ואילך חל התענית כיון שלא סעדו בשעת סעודה. רש\"י [*ומ\"ש הר\"ב הלכה כר\"א. גמ']: \n",
+ "וקראו הלל הגדול. הודו לאלהי האלהים כל\"ח (תהלים קל\"ו) עד על נהרות בבל גמרא סוף פסחים ומשום דכתיב ביה נותן לחם לכל בשר נאה להאמר על השובע. רש\"י. ודרך שיר הוא שלא נאמר אלא על השובע. אבל בפסוקי דזמרה אומרים עיין בתוס': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במנחה. כתב הר\"ב דכל יומא במנחה לא משום שכרות מפרש בגמרא מדרבנן כהן שיכור אסור בנשיאת כפים ואסמכוה מדנסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר. לומר מה נזיר אסור ביין אף כהן מברך אסור ביין. ומאי דכתב הר\"ב דבקצת תענית יש נעילה ובמקצתן לא הרמב\"ם כתב בפרק י\"ד מהלכות תפלה בתעניות שיש בהן נעילה כגון צום כפור ותענית צבור ותענית שאין בו נעילה כגון ט' באב וי\"ז בתמוז. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ה מהל' תענית דבד' צומות הללו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. נראה שסברתו כמ\"ש הר\"ן דנעילה נתקנה בכל תעניות שהוקבעו לתפלה אבל ד' צומות. לא הוקבעו אלא לאבל לא תקנו בהו נעילה. ותמיהני על הר\"ן שנסתפק אם כל תעניות צבור שוות בזה ולא הביא דברי הרמב\"ם דנראין בהדיא כסברא זו: \n",
+ "ובנעילת שערים. מפורש בירושלמי פרק תפלת השחר אימתי נעילה. יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלין אותן לעת ערב בגמר תפלה. רש\"י. [*ויש לתמוה על רש\"י שהביא מפרק תפלת השחר ואיתא נמי בירושלמי דפרקין: \n",
+ "ובמעמדות. פי' הר\"ב אנשי מעמד כו' כדתנן במשנה ב' וג']: \n"
+ ],
+ [
+ "לפי שנאמר צו וגו' וסופו תשמרו. לכל ישראל צוה כדפירש הר\"ב במשנה ז' פרק ב' ואי אפשר לכל ישראל כולן שיהו עומדין בעזרה בשעת קרבן: \n",
+ "נביאים הראשונים. שמואל ודוד. רש\"י. וכן כתיב בדברי הימים א' ט' המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם: \n",
+ "של לוים. שגם הם נתחלקו לכ\"ד משמרות. ככתוב בד\"ה: \n",
+ "וקוראין במעשה בראשית. פירוש בין אותן שהיו רחוקים ומתכנסים בעריהן בבה\"כ בין אותן שהיו בירושלים במקדש. כדפי' הר\"ב במשנה דלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "מפני כבוד השבת. עיין סוף פרק ב' בפירוש הר\"ב: \n",
+ "ולא באחד בשבת. פי' הר\"ב מפני שהוא שלישי ליצירה כו'. א\"נ מפני שבשבת נתנה בו נשמה יתירה כו'. הני תרי טעמי בגמ' פליגי בהו אמוראי ובמשניות בנוסחאות דוקניות ל\"ג מן ואנשי מעמד עד וימותו. וכן נראה שהיתה גירסת הר\"ב. ועוד מוכיח מה שכתב ובכל יום היו אנשי מעמד מתפללין תפלת נעילה. ומאן דכר שמה דתפלה זו. אלא שהר\"ב מבאר והולך מנהגם של אנשי המעמד. ועוד נ\"ל שכל מה שכתב מן ולא היו כו' עד תפלת נעילה שייך הכל לסוף דבור שבסוף המשנה דלעיל והכל דבור אחד. והתחלת פי' משנה ג' הוא מן דבור פרשה גדולה כו'. ומה שכתב הר\"ב ויום שלישי ליצירתו חלוש טפי. בפירש\"י לא נכתב טפי. ועיין מזה במשנה ג' פרק ט' דשבת: \n",
+ "[*ביום הראשון. של שבוע קורין בראשית. פרשה ראשונה [ופרשה] יהי רקיע לפי שאין בפ' בראשית לבדה ט' פסוקים כדי קריאת כהן לוי וישראל. וכן כולם. בששי תוצא הארץ ויכלו השמים לפי שבפרשה תוצא הארץ אין בה אלא ח' פסוקים לפי' אומר ויכלו. לשון רש\"י. ועיין פרק ד' דמגילה משנה ד']: \n",
+ "פרשה גדולה וכו'. כתב הר\"ב לאחר שקרא הראשון ג' פסוקים כדתנן במשנה ד' פ\"ד דמגילה הקורא בתורה לא יפחות מג' פסוקים: \n",
+ "במנחה נכנסים וקורין על פיהן. פרשה בנעילה ליכא. רש\"י. ובודאי שכן נראה מהמשנה וז\"ש הרמב\"ם במשנה דלקמן ואין קורין אלא בשחרית ובנעילה. דמשמע דיש קריאה בנעילה. זו לאידענא מנין לו. ובחבורו לא כתב ואין קורין כו' אלא ואין מעמד כו': \n",
+ "[*כקורין את שמע. עיין בטור אורח חיים סימן מ\"ט]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל יום שיש בו הלל. [ בלי מוסף הם ימי חנוכה] אין בו מעמד בשחרית. לפי שהלל מד\"ס הן עשו להם חיזוק ודחו המעמד. הרמב\"ם. ושל שחרית דוחה. כדתנן במשנה ז' פ\"ד דר\"ה הראשון מקרא את ההלל. ודקרי הלל מד\"ס. אע\"ג דתיקון נביאים הוא כמ\"ש במשנה ז' פ\"ה דפסחים. כל שאינו מפורש בתורת משה רבינו ע\"ה מד\"ס קרי ליה וכן לשון הרמב\"ם לענין מגילה שהיא מד\"ס והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים ע\"כ בריש ה' מגילה. ועיין בריש מסכת ערובין. גם לקמן בסמוך: \n",
+ "מעמד. קיבוצן לכל תפלה מן הד' תפלות ועמידתן שם לתפלה ולתחנה ולבקשה ולקרות בתורה נקרא מעמד רמב\"ם פ\"ו מהלכות כלי המקדש: \n",
+ "קרבן מוסף אין בו בנעילה. בירושלים לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד. אין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף. וישראל שבהם היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים. ודוחה אפילו דנעילה. עכ\"ל רש\"י. ואע\"פ שהגבעונים אשר לא מבני ישראל המה נתונים נתונים לחטוב עצים ולשאוב מים לבית אלהים כדמפורש בספר יהושע (ט') יתכן בעיני לומר שזהו לצורך עובדי המקדש לבשל קרבנותיהם ושאר צרכיהם. ופירוש למזבח ה' דכתיב ביהושע לעובדי המזבח אבל למזבח עצמו לא היו מניחים לגבעונים לחטוב עצים ולשאוב מים. ואין נראה לחלק בין חטיבת עצים ושאיבת מים דלקרבן מוסף ודלקרבן התמיד. ושאר הקרבנות. ובעזרא סי' ח' כתוב ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. יש ג\"כ לפרש לעבוד עבודה לצורך הלוים. כדי שהלוים יהיו פנוים במלאכת עבודת ה': \n",
+ "קרבן עצים אין בו בנעילה. פירש הר\"ב דכדברי סופרים דמי שאע\"פ דתקנת נביאים היא כד\"ס דמי ובגמרא דף כ\"ח ע\"ב קרי לה מדאורייתא משום דתקנת נביאים היא. ועיין בריש ערובין. ומ\"ש הר\"ב דלא ירד לסוף דעתו של הרמב\"ם שנראה מדבריו שיש תפלה יתירה לאנשי מעמד והיא נקראת מוסף. אמת כך דעתו בפירושו ובחבורו פרק הנזכר וטעמא כתב בפירושו וז\"ל ואמרו במה שקדם שאנשי מעמד קורין במוסף מורה שיש מעמד במוסף וכו' והיא תפלה יתירה כו'. וכתב הכ\"מ שגי' אחרת היתה להרמב\"ם בגמרא דריש פרקין. דלאותה הגירסא אין מפרשים משנה דר\"פ. ויש יום אחד באלו הפרקים שנושאין כפיהם ד' פעמים כו' אלא דבין במעמדות בין ביוה\"כ יש נשיאות כפים ד' פעמים [*וגם פשטא דירושלמי משמע כהרמב\"ם דאמר בריש פרקין אדתנן שלשה פרקים כו' את ש\"מ תלת. את ש\"מ שמתענין במעמדות. ושמתפללין ארבע. ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ\"ל. והר\"ב שכתב דלא מצא כדברי הרמב\"ם בירושלמי מפרש דמתפללים ארבע. כלומר שיש יום שמתפללים ד' כלומר ביוה\"כ ולא קאי אמעמדות. אבל משום שהוא מפרש בענין אחר לא שפיר קאמר שלא מצא. וכ\"ש שפשט השמועה משמע טפי כהרמב\"ם]: \n"
+ ],
+ [
+ "זמן עצי הכהנים והעם שהתנדבו משלהם כו'. כמ\"ש הר\"ב. ועיין ברפ\"ד דשקלים מה שכתבתי בס\"ד ומה שכתב שהביאו עמהם קרבן נדבה פי' במשנה ג' פ\"ק דמגילה עולת נדבה: \n",
+ "בני ארח בן יהודה. פירוש משבט יהודה. וכן בן בנימין פירוש משבט בנימין. כי אלו השני שבטים הגלו לבבל והם שעלו. וכן פירש בגמרא בבני דוד בן יהודה שהוא דוד המלך שהוא מבני יהודה ובני יונדב בן רכב הוא מבני יתרו חותן משה ונזכר בירמיה סי' ל\"ה. [*ושוב מצאתי כך בתוספות ספ\"ג דעירובין [מ\"א ע\"ב]] : \n",
+ "בעשרים בתמוז. לפי שאותן שהתנדבו באחד בניסן ספקו עד כ' בתמוז. רש\"י: \n",
+ "ובני גונבי עלי בני קוצעי קציעות. דבקציעות בלבד לא היו יכולים להנצל מהשומרים. שהרחוקים הביאו גרוגרות וצימוקים לבכורים כדתנן במשנה ג' פ\"ג דבכורים: \n",
+ "שבו בני פרעוש שניה. נראה שהאחרונים שהביאו בכ' באלול לא הספיקו אלא עד אחד בטבת ולא נמצאו מי שהתנדבו והטילו גורלות. והנה אין אחד מהמביאים שהביא רק לשני ימים כי אם בני פרעוש ועכשיו שעלה הגורל להם הביאו לשלשה חדשים: \n"
+ ],
+ [
+ "בי\"ז בתמוז נשתברו הלוחות. כתב הר\"ב בז' בסיון בהשכמה עלה. כ\"ד דסיון וט\"ז דתמוז. מלו להו ארבעין. בי\"ז בתמוז נחית. [אתא ותברינהו] גמרא ועיין בפירש\"י לפרשת כי תשא: \n",
+ "ובטל התמיד. בגמרא שכך קבלנו מאבותינו: \n",
+ "והובקעה העיר. פירשו בגמרא בשניה. דבראשונה הכתיב בירמיה (נ\"ב ו') ומלכים [ב' כ\"ה ג'] בתשעה לחדש וגו' ותבקע העיר: \n",
+ "ושרף אפוסטומוס את התורה. כך קבלנו מאבותינו: \n",
+ "והעמיד צלם בהיכל. כתב הר\"ב בירושלמי חד אמר צלם של מנשה וכו'. וחילוף גירסאות איכא בינייהו. דלמ\"ד מנשה גורס והועמד. ולמאן דאמר אפוסטמוס גורס והעמיד. וצלם מנשה כתב רש\"י כדמפורש בתרגום ירושלמי בפ' השמים כסאי וגו' (ישעיה ש\"ו) : \n",
+ "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ. מפרש בגמרא דכתיב (במדבר י\"ב) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן וגו' ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' והאספסוף התאוו וגו' ויאכלו עד חדש ימים דה\"ל כ\"ב בסיון. וכתיב ותסגר מרים שבעת ימים. הא כ\"ט בסיון. וכתיב שלח לך אנשים. וכתיב וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום ב' דסיון. ותמוז דההוא שתאמלויי מליוהו [כמ\"ש במשנה ד' פ\"ק דשבועות] הא ל\"ב. וח' דאב. וכתיב ויבכו בלילה ההוא דלאחר בואם היינו ט' באב: \n",
+ "וחרב הבית בראשונה. דבמלכים (ב' כ\"ה) כתיב בחדש החמישי בשבעה לחדש וגו' וישרוף את בית ה' ובירמיה ג\"כ כתיב בחדש החמישי בעשור לחדש. הא כיצד בז' נכנסו גוים להיכל ואכלו וקלקלו בו בז' ובח'. ובט' סמוך לחשיכה הציתו בו את האור. והיה דולק והולך כל היום כולו בברייתא בגמרא: \n",
+ "ובשניה. דתניא מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב וכו': \n",
+ "ונלכדה ביתר. עיר גדולה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד גוים. ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. הרמב\"ם פ\"ה מה' תענית: \n",
+ "ונחרשה העיר. כדכתיב ציון שדה תחרש (ירמיה כ\"ו) שנתחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "ומלכבס. אפילו לכבס ולהניח כדי שילבוש לאחר זמן אסור. כדמסיק בגמרא ופירש\"י דטעמא דאסור משום דנראה כמסיח דעתו שעוסק בכיבוס בגדים: \n",
+ "ובחמישי מותרין כו'. [*כתב הר\"ב כשהיו מקדשין על פי הראייה כו'. ומסיים רש\"י וכשחל ט' באב בד' בשבת. לא אצטריך למתני דמותרין כדאמרינן בגמ' לא שנו. אלא לפניו וכו'] ועיין במשנה ו' פ\"ק: \n",
+ "שני תבשילין. כתב הר\"ב אין אסור אלא דבר שאינו נאכל וכו'. ולא התנה כן בשני תבשילין דעירוב בריש פ\"ב דביצה. דאין למדין זה מזה: \n",
+ "רבן שמעון בן גמליאל אומר. כתב הר\"ב ואין הלכה כר\"ש ב\"ג. וכך כתב הרמב\"ם. ועיין במשנה ז' פ\"ח דערובין: \n"
+ ],
+ [
+ "כחמשה עשר באב. פירש הר\"ב שבו כלו מתי מדבר בשנת המ' פירש רש\"י דתניא כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר וכו' היו מתים הרבה מהם בתשעה באב ובשנת הארבעים לא מת אחד מהם. וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש. [חזרו ושכבו בקבריהן בלילות] עד ליל חמשה עשר כיון שראו שנתמלאה הלבנה בט\"ו ולא מת אחד מהן ידעו שחשבון החדש מכוון וכבר ארבעים שנה של גזרה נשלמו. ע\"כ. ותמיהתם זאת לפי שהש\"י אמר (במדבר י״ד:ל״ד) במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה יום לשנה. וסברו שמספר הארבעים יתחילו מהשנה שהיתה בה שלוח המרגלים ואילו היה כן לא כלו להם כל המ'. אבל הש\"י התחיל החשבון מזמן יציאתם ממצרים כל ימי היותם במדבר. ומ\"ש הר\"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יו\"ט כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון. ומ\"ש לפי שמאז תשה כו' ליבש העצים וחיישינן שיגדלו תולעים בעצים וכל עץ שיש בו תולעת פסול למערכה. כדפירש הר\"ב במשנה ב' פ\"ו דשקלים: ",
+ "וביום הכפורים. פירש הר\"ב שבו נתנו לוחות אחרונות. שבי\"ז בתמוז שיבר הלוחות כדלעיל. ובי\"ח טחן העגל וחזר ועלה. וארבעים יום התנפל. ועוד ארבעים יום שבהן קבל לוחות אחרונות [כמפורש בפרשת עקב]. חשוב י\"ב דתמוז דהוא חסר בההוא שתא. ושלשים דאב וכ\"ט דאלול הרי ע\"א. ותשעה דתשרי הרי שמנים [יום]. וליל צום השלים כנגד הלילה שאחרי י\"ז בתמוז. דלא הוה בחושבנא דהא ביום הי\"ח עלה. הוה ליה שמונים שלמים לילה ויום. ובקר יו\"כ ירד שהוא י' בתשרי. רש\"י: ",
+ "שא נא עיניך וראה כו'. היפיפיות שבהן היו אומרות כך שאין האשה אלא ליופי ואל תתן עיניך כו'. המיוחסות שלא היו נושאות חן בעיני רואיהן היו אומרות אל תתן וכו' שאין אשה אלא לבנים. וכשיהיו בניך מיוחסים הכל קופצים עליהם בין זכרים בין נקבות כ\"פ הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמרא: ",
+ "אשה יראת ה'. שמן הסתם המיוחסות הן יראות ה' שעקר יחוסן של ישראל שאין בהן פסול ממזרות. וכיוצא בזה כדמוכח ברפ\"ק [צ\"ל פרק בתרא] דקדושין והנהו חציפין דדרי נינהו כדאמרינן מדחציף כולי האי ש\"מ ממזר הוא. א\"נ מיוחסות דהכא היינו אנשי חיל יראי ה' כדרך שקורין גם בזמנינו מיוחסים אותם שיש בהם גדולים בחכמה ויראה. ושאין במשפחתם חכמים ויראי ה' אותם בשם יקראו שאינם מיוחסים: ",
+ "ואומר תנו לה כו'. גם זה הפסוק היו אומרות. ולא שייך למפרך מאי ואומר: ",
+ "וכן הוא אומר צאנה וכו'. רבן שמעון בן גמליאל קאמר לה. ופי' הר\"ן צאנה משמע שיוצאות וחולות: ",
+ "זה בנין בית המקדש. פירש הר\"ב שנתחנך ביוה\"כ. כלומר שגם יוה\"כ היה בתוך ימי החנוך. כדמוכח במלכים א' סימן ח' ויעש את החג שבעת ימים ושבעת ימים. ומפורש בגמ' דמ\"ק דף ט' דשבעת ימים היה החינוך קודם לשבעת ימי החג. ונמצא שבשבעה בתשרי שהם שני ימים קודם יוה\"כ התחילו ימי החינוך. ומ\"מ מקרי יוה\"כ יום שמחת לבו. דלא למעוטי שאר יומי אלא שעל כל פנים היה הוא יום חדוה ושמחת החינוך. ואין לומר שעל בית שני נדרש בכאן דהא כתיב בעזרא ו' ושיציא ביתא דנא עד יום תלתא לירח אדר וגו' ועבדו בני ישראל וגו' חנוכת בית אלהנא דנא בחדוא וגו' ויעשו בני הגולה את הפסח. ובנין הורדוס דוחק לומר. לפי שסיפר יוסף בן גוריון בפרק נ\"ה מספרו בענין חנוך הבית שעשה אותו היום משתה בכל שנה ושנה בכל מדינות יהודה. וזה א\"א ביום הכפורים: ",
+ "סליק לה מסכת תענית"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה תענית",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Taanit",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה תענית, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Taanit, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..01b9a653d21ba1b9a2bb3215ac391314fb85dd41
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,395 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יומא",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Yoma, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם שסדר כפורים אחר שקלים כפי סדורם שמצות שקלים בפ' כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות ע\"כ. ובשם רב שרירא [גאון] כתוב בספר יוחסין דבתר שקלים תנינן סדר יומא דדמי לשבת וערובין. משום דיומא דכפורא לשבתא דמי: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "שבעת ימים כו'. מפרישין. ולעיל במשנה ו' פ\"ב דבכורים תני מנינא לבסוף אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכן הביאו התוספות דבב\"ק. ובפרק קמא דר\"ה תני מנינא ברישא כמו הכא ובפ\"ק דע\"ג ובפ\"ק דקדושין תני מנינא לבסוף: \n",
+ "מביתו. פי' הרמב\"ם מאשתו כדי שלא תמצא נדה. ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ\"ש הכתוב בבועל נדה. (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים ע\"כ. [*וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ג דפרה] וה\"פ שלא תמצא אחר ביאה ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה דאטו ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה. וחיישינן שמא ימצא בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה\"ג אף לת\"ק דמשנה ג' פ\"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא: \n",
+ "שמא יארע בו פסול. פי' הר\"ב קרי. ועיין מ\"ש בריש דמאי בס\"ד: \n",
+ "אם כן אין לדבר סוף. אבל בטומאה כ\"ג זריז הוא [*ונשמר] מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדי' ליה צרה כ\"ש דמזריז טפי. גמרא [י\"ג.]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. פירוש הטבת שתי נרות. אבל הטבת חמש נרות קודמין לקטרת. שכן במשנה ג' דפרק דלקמן. וכן בפ\"ג דתמיד. דפייס דמי מדשן המנורה קודם לפייס דקטורת אלא התם בחמש נרות. והכא בשתי נרות. גמרא. והכי פסק הרמב\"ם בפ' ו' מהלכות תמידין ודלא כמתני' דרפ\"ו דתמיד דשנוי הטבת שתי נרות קודם לקטורת דהתם אבא שאול והכא רבנן. והא דלא תנן הכא הטבת חמש נרות משום דלא הויין בכ\"ג כ\"פ התוס' ועיין לקמן פ\"ב משנה ב' ועיין פ\"ג דתמיד: \n",
+ "ומקריב את הראש ואת הרגל. נקט האיברים הראשונים בהעלאה. כבפרק דלקמן משנה ג' וה\"ה לכולהו. [*וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עי\"כ ומקריב אברי התמיד על המזבח] ועיין במשנה ג' פ\"ז דתמיד: \n",
+ "[*אם רצה להקריב כו'. עיין משנה ג' פ\"ו דתמיד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים. אבל שעירים לא דכיון דעל חטא דישראל קאתו חלשא דעתיה. ופר דעל חטא דידיה ודאחיו הכהנים קאתי אי איכא איניש בכהנים דאית ביה מלתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מביא את השינה. ועיין מ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "והעלוהו לעליית בית אבטינס. פי' הר\"ב ללמדו חפינת הקטורת שזו עבודה קשה כו'. עיין במשנה ב' פ\"א דמנחות ובהל' עבודת יוה\"כ פ\"ג. [*עוד עיין על לשכה זו בסוף מסכת מדות]: \n",
+ "והשביעוהו פי' הר\"ב שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת כו'. שבאותה שעה. לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הרמב\"ם: \n",
+ "ואתה שלוחנו ושליח ב\"ד. מפרש בגמ' דהכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב\"ד. ולא שהוא שלוחם ושליח ב\"ד לענין עבודה דקי\"ל דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים בס\"ד: \n",
+ "והן פורשין ובוכין. פי' הר\"ב דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו. פירש\"י דכתיב (שמות ד׳:א׳) והן לא יאמינו לי וגו'. וכתיב (שם) והנה ידו מצורעת כשלג. ופירוש כשרים מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "באצבע צרדה. פי' הר\"ב אצבע הסמוכה לאגודל וכו' וכפירש\"י. וכתבו התוס' בפ\"ג דמנחות דף ל\"ה וז\"ל הדבר ידוע שא\"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי וכן הוא בילמדנו בסוף פ' בא ושעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזהו אצבע צרדה. זו אצבע גדולה של ימין. וכן יסד הקליר בפרשת שקלים ע\"כ. ותוספתא זו היא בפירקין דהכא גם הרמב\"ם פי' אצבע אמצעי. ומה שהכריח לרש\"י לפרש אצבע הסמוכה לאגודל משום דהכי איתא בגמרא מאי צרדה צרתא דדא מאי היא גודל. והבין דה\"פ למאי היא צרה. ומשני לגודל. ול\"נ ע\"פ המפרשים ז\"ל דה\"פ. צרתא דדא דצרדה היא אותו אצבע הארוך ונקרא כן לפי שהיא צרה לאחרת ר\"ל שאצלה הסמוכה גם לגודל והיינו צרה דדא. ולפי שלא שייך לומר שהאחת צרה לחברתה אלא בערך ג' שמשתתפין עמו דוגמתו שתי נשים שהם צרות זו לזו בערך בעליהן שמשתתפין עמו. וזה ששאל מאי היא ?, כלומר מאי צרה שייך. ומשני גודל הוא השלישי שמשתתפין עמו לפי שהסמוכה אל הגודל משתתפת יותר שהיא מצרנית יותר. הלכך קורא להארוך צרדה. שהיא צרה לאצבע הסמוכה כאילו הסמוכה היא עקרת הבית. והארוך הצרה בהתכנס אחריה\n",
+ "והפג. וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמינן וריחיה לא פג. רש\"י פ\"ג משנה ה'. [*ולשון הרמב\"ם בפירושו שתעמוד שעה אחת ובחבורו פ\"א מהלכות תמידין כתב עמוד והצטנן מעט כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "מאשמורה הראשונה. מפורש בריש מסכת ברכות: \n",
+ "[*מלאה מישראל. פירש הר\"ב המביאים קרבנותיהם כו'. עיין במשנה ד' פרק ב' דביצה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בראשונה כל מי שרוצה כו'. דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע\"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא: \n",
+ "כל מי כו'. פירש הר\"ב כל כהן שהוא מאותו בית אב. שהמשמר נחלק לז' בתי אבות כדמפורש במשנה ו' פ\"ב דתענית: \n",
+ "ואם היו שניהם שוים הממונה אמר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל והוא הפייס בין כולם כמ\"ש הר\"ב וכן פירש רש\"י ופירשו כן לפי שא\"א לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד שאם יהיה הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במי יסיים ומה גורל שייך בכך: \n",
+ "הצביעו. כתב הר\"ב ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם. הכי תניא בברייתא דף כ\"ה. [*ועיין סוף פ\"ז] ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו. וכן דעת התוס' שכתבו בד\"ה והא בעינן כו' דמשום כך לא היה הפייס בעזרה עצמה (כדאיתא התם בברייתא) דגנאי היה לזה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תמיד כתב והממונה נוטל כו' ומחזירה. משמע דמיד החזירה. וע\"י הנטילה ידעי מי הוא שממנו מתחילין. ומ\"ש הר\"ב והממונה מוצא מפיו סך ומנין כו' וכ\"כ רש\"י משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך על ידי ממונה אחד נעשית ויותר נראה דעת הרמב\"ם שכתב ומסכימין על המנין כו' ולא כתב הממונה אלא גבי נטילה. וכמ\"ש כ\"מ בשם ריטב\"א שכתב בשם התוס' שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת. ע\"כ. ומי הוא הממונה עיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "[*ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר\"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ\"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ\"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ\"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א\"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש\"י והר\"ב. אבל הרמב\"ם פירש מפני הרמאים וז\"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ\"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "בפייס. עיין משנה ב' פרק כ\"ג ממסכת שבת: \n",
+ "ארבע פייסות היו שם. נראה לפרש שהיו שם בכל יום ויום חוץ מיום הכפורים. שהרי פי' הר\"ב [בראש] וסוף פרק דלעיל שכל עבודות יוה\"כ אין כשרות אלא בכהן גדול. וברייתא היא בהוריות דף י\"ב. ומייתי לה נמי במכילתין פ\"ג דף ל\"ב וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר אבל בפיוט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. וז\"ל בעל המאור והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבע פייסות טעו כולן במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובין במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים. לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. ע\"כ. אבל הרמב\"ן השיגו בספר מלחמות ה' וכתב שא\"א שיטעו כל רבותינו בעלי הקרובות. ועוד דא\"כ זה הפרק אין בו דבר מסדר היום. ועוד היאך שנו אותם סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מיום הכפורים והעלה שהיו כל הד' פייסות אף ביום הכפורים ואמר שתרומת הדשן לא היתה בכ\"ג. וז\"ש בסוף פרק דלעיל [כ:] משום חולשא דכהן גדול כו' ה\"פ מתוך שהעבודות המוטלות על כ\"ג מרובות תרמינן מחצות כדי שכשיאיר פני המזרח יכול מיד לעבוד עבודותיו ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה. (וכן פירש ריב\"א בתוספות דף כ\"א) ופייס השני היה לדשון מזבח הפנימי והמנורה. וכ\"כ בפיוט העבודה עוד יפיסו לדשון פנימי ומנורה. אבל שחיטת התמיד וזריקתו בכהן גדול היה. ופייס הג' לקטורת. רוצה לומר למי שיזכה במחתה. וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי שני כהנים מתברכים בכל יום. וזה ששנינו בריש פרק ה' נטל המחתה בימינו היינו בקטרת שלפני ולפנים. אבל שעל מזבח הזהב הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה וכן הוא בתוספתא ואע\"פ שלא פייסו במחתה בשאר הימים (כדפירש הר\"ב במשנה ה' פ\"ה דתמיד) מכל מקום בזה היום פייסו. ופייס הד' להעלאת אברים דאמש כגון שחל יוה\"כ לאחר השבת. וכמ\"ד (במשנה סוף פט\"ו דשבת) דחלבי שבת קרבים ביוה\"כ. ונמצינו למדין שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה שאף בו ביום היו ארבע פייסות אלו. אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה. לפי שרצה לפרש כל הפייסות שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשאר הפרקים כל עבודה שכהן גדול עובד בו ביום מאלינו נמצינו למדין איזה מהן ביוה\"כ ואיזה מהן בשאר הימים. עכ\"ד. ולפי שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר חלבי שבת קריבין ביוה\"כ. אלא כרבי עקיבא דס\"ל דאין קרבין דהלכה כר\"ע מחברו כמ\"ש המפרשים וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין לכך נ\"ל ליישב בדרך אחר. דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול והכ\"ג זרקן ומעלן למערכה וכדתנן בסוף תמיד נשחט שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האברים. וכך היו עושין גם ביוה\"כ משום כבודו וגדולתו. ודעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עבודת יוה\"כ שהיו פייסות. אבל יראה מלשונו דלתרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי בלבד היה. ועוד שכתב בפ\"ב בכל יום מי שזכה במחתה וכו' והיום חותה כ\"ג במחתה של זהב. ובה נכנס להיכל. הרי דס\"ל דאפילו קטרת דהיכל היה המחתה ביד כהן גדול עצמו דלא כהרמב\"ן. ולטעמיה אזיל דס\"ל דהטבת נרות דשחר שמדליקין המנורה וכמ\"ש הרב בשמו בסוף פ\"ג דתמיד. וא\"כ היה דוקא בכ\"ג. וממילא שאר הפייסות נמי לא היו. ותנא קא חשיב לכולהו משום שאר ימות השנה כן נראה לי דעתו ז\"ל. אע\"פ שיש לדחוק ולומר דס\"ל דדשון המנורה היה בפייס ע\"י כהן הדיוט וההדלקה עצמה בכ\"ג. מ\"מ נראה שדעתו כמ\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שוחט כו'. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ג דתמיד: \n",
+ "הראש והרגל. פירש הר\"ב דסבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גודל האברים כדאיתא בגמרא [כ\"ה:] [וברש\"י]. ואיתא נמי [שם] דמקראי ילפינן דראש קדים. דכתיב (ויקרא א׳:י״ב) את ראשו ואת פדרו וערך. ומשום דרישא נפישא ביה עצמות. קרבה רגל בהדיה ואין בשום אבר כל כך בשר עמו כרגל. כ\"פ [המפרש] בתמיד פ\"ד: \n",
+ "[*והגרה כתב הר\"ב ובו מחוברין קנה הריאה עם הכבד. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ג דתמיד. ולא דק דבהדיא תנן בפ\"ד דתמיד דכבד היתה קריבה עם דופן הימנית]: \n",
+ "והחביתין. פי' הר\"ב מנחתו של כ\"ג וכו'. שנאמר מחציתה וגו' וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרויה חביתין רש\"י ורמב\"ם [*ודאפסיק] ביה בין סולת ליין. עיין בפירוש הר\"ב ספ\"ד דתמיד]: \n",
+ "דרך הלוכו היה קרב. וכתבם הר\"ב כדרך ששנו בברייתא והקרבים לא שנאום. דלפי שאין להם תנועה מעצמם מודה בן עזאי דקרבים באחרונה: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשים לקטרת. כתב הר\"ב שמעשרת דכתיב ישימו קטורה וגו' ברך ה' חילו. ואע\"ג דבההוא קרא גופא כתיב נמי וכליל על מזבחך שהוא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא כתיב. דאל\"כ נמצאו הכל עשירים דעולה שכיחי טובא דנודרין ונודבין. גמרא. [*ועיין במנחות פ\"ד משנה ד']: \n",
+ "מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח. מ\"ש הר\"ב שהיו נותנים מתחלה מחצי כבש ולמטה במזרח. עיין מ\"ש בזה בסוף שקלים. ומ\"ש שהיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך הכי איתא בגמרא [דף כו:] ובמ\"ב איתא לההיא קרא דבבית אלהים וגו' כמ\"ש הר\"ב שם משום דהתם לא שייך רוב עם דכולהו אתו בכל פייס אבל הכא דזמנא אחריתא אתו לעבודה אחת שייך רוב עם. [*אי נמי הא דברוב עם אעיקר העבודה קאי. דלהכי מחלקים העבודה ולא קאי אפייס]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בחג ביד אחד צלוחית של מים. עיין לקמן]: \n",
+ "ושנים בידם שני גזירי עצים. וכתב הר״ב דבשחר כתיב ובער דמשמע חד [כהן]. ובגמרא דריש פרקין (יומא כב.) דמי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדר המערכה ובשני גזרי עצים. כי היכי דאתו לפייס. [*וכתב הכ״מ פ״ד מהלכות תמיד בשם הריטב״א דמי שזכה בבקר אומר בערב לחברו זכה עמי בעץ שני: \n",
+ "ושנים בידם ב' בזיכי לבונה. וכתב הכ\"מ פ\"ד מהלכות תמידין בשם הריטב\"א דהעומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחד. והט\"ו זוכה בבזך השני. ע\"כ וכן נ\"ל בצלוחית של מים דלעיל ודלקמן]: \n",
+ "ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים. דאין מנסכין בחג אלא בשל שחר כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסוכה. והלכך לא משכחת לה בחול בתמיד של בין הערבים. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הקרבים והסלת והיין בשנים שנים. דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים כדתנן במשנה ג' פ\"ק דפרה. והיין בכבש רביעית ההין ובאיל שלישית ההין ככתוב בפ' שלח לך: \n"
+ ],
+ [
+ "והרגל בשנים וכו'. לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב (ויקרא א׳:ו׳) אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבין אותה שני כהנים וג'. הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n",
+ "העוקץ והרגל וכו'. וכתבו התוס' ק\"ל דהכא לא חשיב לא כדרך הלוכו ולא כדרך נתוחו. ולא כדרך עלויו. ולא כדרך הפשטו. ואיני יודע איזה דרך תפס לו. ונ\"ל דמשום דמבעי ליה למתני הראש והרגל ברישא. וקתני בהו הרגל בשנים נקיט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דגבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי להו בחד כהן. תנא נמי הגרה שהוא בשלשה. וכיון דבעי למתני הגרה. תני בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה. והדר תני הנך דלית לכל חד וחד. אלא חד כהן. וקתני להו בסידרא דרישא שתי ידות ושתי דפנות. עכ\"ל. אבל לשון הרמב\"ם בפרק הנזכר הראשון מוליך את הראש. והב' והג' מוליכין הרגל של ימין. והד' והה' מוליכין את העוקץ וכו' הרי שסובר שכסדר שהן שנויין שכך היו מוליכין בזה אחר זה: \n",
+ "[*אם רצה כו' פירש הר\"ב כהן יחידי כו' ובלא פייס. וכן פירש\"י. וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי. ושיבאו על ידי כן לידי סכנה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הממונה. פירש הר\"ב הוא הסגן. וכפירש\"י. והטעם שנקרא ממונה פירש הר\"ב ברפ\"ב דסנהדרין. והתוספת בפי\"א דמנחות דף ק' דחו זה הפירוש. וכתבו ממונה אחר היה ושמא היה זה שהוא ממונה על הפייסות. דמקרי ממונה סתם. ע\"כ: [*הרואה אומר כו'. ועד אחד נאמן במלתא דעבידי לגלויי. ירושלמי]: \n",
+ "מתתיה בן שמואל. כתבו התוספות דמנחות שם שזהו שעל הפייסות דתנן ליה ברפ\"ה דשקלים. [*ואולי דמשום הכי פסקו כמותו הר\"ב והרמב\"ם שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המיסך את רגליו. פי' הר\"ב כנוי לנקבים גדולים. ומסיים רש\"י. ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצורך בנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו. וכן בשאול כתיב (שמואל א' כ\"ד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו: \n",
+ "קדוש ידים ורגלים מן הכיור. רש\"י. ובגמרא בשלמא רגלים משום ניצוצות. אלא ידים מ\"ט. אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף בידו הנצוצות הנתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין. ויוציא לעז על בניו שאינם שלו: \n"
+ ],
+ [
+ "לעזרה. לעזרת ישראל כן פי' הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע\"א: \n",
+ "[*לעבודה. פי' הר\"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ\"ל]: \n",
+ "עד שיטבול. פי' הר\"ב שהדברים ק\"ו ומה כ\"ג המשנה מקדש לקדש כו'. אע\"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש. ואע\"פ שהוא כ\"ג דקדוש טפי ואע\"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך. ומחמת שכפרת היום מרובה אפ\"ה צריך טבילה וכו' כל אלו חומרות צריך להכניס בק\"ו דאלת\"ה איכא למפרך. כ\"כ התוס': \n",
+ "חמש טבילות ועשרה קדושין. דכתיב. (ויקרא ט״ז:ד׳) בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה. ומניין שכל טבילה צריכה ב' קדושין. ת\"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אם אינו ענין לטבילה דנפקא מבגדי קדש תנהו ענין לקדוש. דכתיב (שם) ופשט את בגדי הבד. וסמיך ליה ורחץ וגו' ולבש את בגדיו שדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב [ורחץ] תרי זמני. גמרא [ורש\"י]: \n",
+ "וכולן בקודש וכו'. עיין בפי' משנה ו': \n",
+ "על בית הפרוה. עיין משנה ח' פ\"ג דמעשר שני. [*ועיין במשנה ו']: \n",
+ "חוץ מזו בלבד. פי' הר\"ב הראשונה. וכתבו התוס' סברא הוא כיון דאכתי לא נתחדש בבגדי קדש שיטבול בחול: \n"
+ ],
+ [
+ "פשט ירד וטבל כו'. כתב הר\"ב וטבילה ראשונה זו כו' לא הוצרך קדוש כו'. ואקשינן בגמרא דתשעה הוו ולעיל תנן עשרה קדושין. ומשנינן קדושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם. [*ועיין במשנה ו']: \n",
+ "[*ונסתפג. פי' הר\"ב ונתקנח עיין מ\"ש במשנה ה' פ' כ\"ב דשבת בס\"ד: \n",
+ "וקדש ידיו ורגליו. פי' הר\"ב מן הכיור וכן פי' רש\"י. ולא דייקא דהא תנן בפרק דלקמן משנה ה' והיום בקיתון של זהב. וכן כתב הרא\"ש בכאן]: \n",
+ "קרצו. כדכתיב (ירמיה מ\"ו כ') קרץ מצפון בא בא. ומתרגמינן [עממין] קטולין מציפונא ייתון עלה. גמרא: \n",
+ "ומרק. נקרא השלמת הפעולה איזה פעולה שתהיה. הרמב\"ם. והושאל ממורק ושטף (ויקרא ו') ומרקו הרמחים (ירמיהו מ״ו:ד׳) שענינם צחצוח וגמר כלי על שלימת צחצוחו: \n",
+ "על ידו. כתב הר\"ב בשבילו. וכתב רש\"י כמו קוצץ אדם ע\"י עצמו (דתנן במשנה ו' פ\"ז דב\"מ): \n",
+ "ולהטיב את הנרות. עיין במשנה ב' דפרק קמא: \n",
+ "ואת האברים ואת החביתים. תימה דלא תנן והסלת והרמב\"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכפורים: \n"
+ ],
+ [
+ "בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ\"ש הר\"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ\"ק וריש פרק ג' דתמיד: \n",
+ "של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כ״ח:ח׳) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [*ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]: \n",
+ "אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ\"ב דברכות: \n",
+ "שתפיג. עיין במ\"ז פ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאוהו וכו'. עיין במ\"ג פ\"ז: \n",
+ "הפרוה. פי' הר\"ב מכשף כו' בנאה כפי' רש\"י ובמ\"ג פ\"ה דמדות כתב גם כן פי' הרמב\"ם. וכן כתבו התוס' בשם הערוך: \n",
+ "רבי מאיר אומר פשט קדש כו'. דס\"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בין בגד לבגד תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא. ולדידיה במשנה ד' פשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל כו' ולבש וקדש כו' אלא ההיא מתני' כרבנן דהכא. גמרא ד' ל\"א ע\"ב: \n",
+ "לבש וקדש ידיו ורגליו. הכל מודים בקדוש שני שלובש ואח\"כ מקדש. מ\"ט דאמר קרא (שמות כ״ה:ד׳) או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. גמ' דף ל\"ב ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "הנדואין. כתב הר\"ב מארץ הודו. ותוספת הנו\"ן לא פירש. ורש\"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו (ירמיהו י״ג:כ״ג) הינדואה ע\"כ. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר\"ב: \n",
+ "של שמנה מאות זוז. הקשו בתוספות אמאי לא קאמר ח' מנה. דליכא למימר דזוזי היינו פשיטי כי ההיא דמ\"ח פ\"ה דכתובות ומשנה ה' פ\"ו. והיינו שמינית דמנה צורי דאכתי תקשי לימא של מנה. ועוד דמסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מינייהו רק שליש דומיא דרבנן. ושמא י\"ל דאין הלשון נופל בטוב לומר שמנה מנה. והואיל ולא קתני כולה מלתא בלשון מנה להכי לא קתני סך הכל כמו רבנן. ע\"כ. ור\"ל שבשמנה יש ג\"כ אותיות מנה וקריאתם מתחלפות שזה המ\"ם בחולם וזה בקמץ. וב' תיבות השוות באותיותיהם ומתחלפים בנקודתם כבד על הלשון לאומרם תכופות. ולי היה נראה לתרץ דאפשר דבפלוסין מונין כל חשבון וסך גדול בכללות לכל ק' זוז קורין מנה. ובהינדואה פורטין החשבון ואע\"פ שהוא גדול. ונקט ר\"מ מדינה ומדינה כלשונה. וכדמות ראיה לזה בפ\"ה דף נ\"ה בגמרא. ר\"מ אומר מונה אחת ושתים אחת ושלש. ור' יהודה אומר שתים ואחת שלש ואחת. ול\"פ מר כי אתריה דמונין הפרט תחלה. ומר כי אתריה דמונין הכלל תחלה: \n",
+ "וחכמים אומרים בשחר כו'. דכ\"ע מיהת דשחר עדיפי דאמר קרא ד' זימני בד בלבישת בגדי שחר. חד לגופיה. וחד ל' לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כמו בשאר ימות השנה. וחד לומר שהוא מובחר מבד של שאר הימים. וחד לומר שטוב משל ערבית. גמרא ותוס': \n",
+ "משל צבור. עיין במשנה ה' פ\"ז דשקלים. וממשנה זו נראה לי שלמד הרמב\"ם מה שכתב בפ\"ד מהל' שקלים דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. דס\"ל דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כ\"ה לענין זה. וכ\"מ לא הראה מקום בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "פרו כמו שנאמר בפרשת אחרי מות. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ומשלו היה כדכתיב אשר לו: \n",
+ "בין האולם ולמזבח. פירש הר\"ב כל צפון העזרה היה כשר כו'. עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ומתודה. דכתיב (ויקרא ט״ז:ו׳) וכפר בעדו וגו' ואי אפשר לומר כפרת דמים שעדיין לא נשחט הפר אלא כפרת דברים דומיא דשעיר המשתלח. דכתיב גבי' (שם) לכפר עליו. גמ': \n",
+ "אנא. כתיב הכא כפרה וכתיב בחורב (שמות ל״ב:ל״א) אולי אכפרה. ונאמר שם אנא חטא העם הזה. אף כאן באנא. גמ': \n",
+ "השם. דילפינן מכפרה דעגלה ערופה. דכתיב ביה (דברים כ״א:ח׳) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בה'. גמ'. ולפי שהוא אמר השם ככתבו לפיכך לא הזכירו התנא אלא תני השם. וכן אנו עושין בפיוט. ומדתנן לפני ה' תטהרו בלשון הכתוב אע\"ג דכהן גדול ככתבו אמרו. ש\"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי אלא שנאו בכנויו. והכי שפיר למעבד בפיוט גם כן. ותסייע לסברת הרי\"ץ ן' גיאות בטור סימן תרכ\"א. [*וגירסתינו הכא השם. וכן בפרק דלקמן משנה ב' ולא כן בפ\"ו משנה ב' שהגירסא בשם ושם אפרש בס\"ד]: \n",
+ "עויתי פשעתי חטאתי. עיין במשנה ב' דפרק דלקמן. ותימה על הר\"ב והרמב\"ם דנטרי להו עד התם ולא פירשו הכא. ובגמרא אמתני' דהכא מתנייה: \n",
+ "והן עונין אחריו בשכמל\"ו. ובגמרא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. א\"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב\"ה אתם הבו גודל. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לצפון המזבח. מקשינן בגמרא מדקאמר לצפון המזבח דמשמע שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. מני ראב\"י היא דס\"ל הכי. והא מתניתין דלעיל דתנן בין האולם ולמזבח מדמכשר בין האולם ולמזבח שמע מינה דס\"ל דמקצת מזבח בצפון קאי וראב\"ש היא. ומשנינן תני כבין האולם ולמזבח. כלומר סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של המזבח ולא כנגד מערב המזבח ולבין האולם דלאו בצפון הוא. ולפי לשון הר\"ב דלעיל שכתב כל צפון העזרה היה כשר כו' היינו כרבי דף ל\"ו דסבירא ליה דאף הצפון שבמזרח העזרה כשר דאילו ר' אליעזר בר\"ש לא מכשיר אלא כנגד המזבח לצפון ובמערב עד האולם. והר\"ב נמשך בפירושו אחר פסק הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות בית הבחירה שהכשיר כל צפון העזרה מכותל האולם עד כותל מזרחי של העזרה כו'. אבל צריך עיון בדבריו שם שהוא מונה והולך מכותל צפונית של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים ומחצה. [*ובפירושו ריש פרק ה' דזבחים כתב שכך מוכח בתוספתא וראיתיה שם רפ\"ו ונדפסה בטעות] וברפ\"ה דמדות תנן שרוחב העזרה קל\"ה נמצא שמחציתו ס\"ז ומחצה. וא\"כ הוה ליה להוסיף בצפון העזרה הכשירה לשחיטת קדשי קדשים עד ס\"ז ומחצה. ועוד קשה דבפרק ד' מהלכות עבודת יו\"כ העתיק המשנה דלעיל כלשונה בין האולם ולמזבח. שמעת מיניה דס\"ל דכל היכא דיש צד צפון אפילו כנגד המזבח כשר. ואילו הכא אינו מכשיר אלא מה שבין המזבח ולצפון וכנגדו למערב ולמזרח. איברא דבעל כ\"מ בפרק ג' מהלכות עבודת יו\"כ אדכתב הרמב\"ם היכן מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח. ביאר שדעת הרמב\"ם לפסוק כראב\"י דמזבח לאו בצפון קאי. כדאמר הכא בגמרא. והוקשה לו הלשון דבפ\"ד בין האולם ולמזבח וכתב שנראה שצריך להגיה כבין האולם ולמזבח עכ\"ד. ואם תיקן והגיה לחבר פרקיו שבהלכות עבודת יו\"כ עדיין לא נתקן מ\"ש בפרק ה' מהלכות בית הבחירה כמ\"ש. דבהדיא מוכח דס\"ל דמזבח בצפון נמי קאי. ולכן נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם דס\"ל דלא כראב\"י. וטעמו דאזיל בתר סתמא דסוף מדות דלפום ההוא חושבנא מזבח בצפון נמי קאי כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך פוסק כאותו סתם. (ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ו עיין בפירש\"י בגירסא ש\"מ דלאותה גירסא משנה דמדות לאו ראב\"י היא) ואיזהו צפונו ג' מחלוקת בברייתא מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה. וכנגד כל המזבח דברי רבי יוסי בר\"י. ר\"א בר\"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ורגלי ישראל. אבל מן החליפים כו'. ולכולהו הני תנאי מזבח בצפון נמי קאי. וס\"ל להרמב\"ם דרבי דמוסיף לא הוסיף בכולי צפון אלא כל שכנגד בין המזבח ולכותל וטעמא משום דס\"ל כרבי יוסי בר יהודה בחדא ופליג עליה בחדא. דר\"י בר\"י סובר דדוקא כנגד כל המזבח. וטעמו דבעינן על ירך המזבח צפונה. בהא דס\"ל על ירך כלומר מקיר המזבח כו' מודה ליה רבי ופליג עליה דס\"ל דכל שכנגד הירך למערב ולמזרח נמי בכלל צפון. וניחא ליה להרמב\"ם להשוותן בכל מה שנוכל ודוקא ר\"א בר\"ש דנקט בלישניה אף בין האולם ולמזבח לדידיה ודאי צ\"ל דס\"ל אף כנגד המזבח במערב כל שהוא בצפון הכל כשר. אבל רבי נוכל לומר דמודה לר\"י בחדא כדאמרן והיינו נמי טעמא דבעינן בגמרא למוקים מתני' דבין האולם ולמזבח כר\"א בר\"ש משום דאיהו נקט הך לישנא אבל רבי אע\"ג דמרחיב הצפון למערב ולמזרח. מ\"מ אפשר דס\"ל דוקא בכנגד מה שבין כותל מזבח לכותל צפונית העזרה. אלא דבעי תלמודא אפילו תימא רבי כו'. וסובר הרמב\"ם דדחויא הוא ולפי האמת לרבי אינו כשר אלא כנגד מה שבין הקיר וכו' ומשום דהלכה כרבי מחבירו פסק כמותו והשוהו לר\"י בר יהודה מה שיוכל. ובירושלמי לגרסא אחת איזהו צפונו של מזבח שהוא כשר לשחיטת ק\"ק מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה המזרחי. ע\"כ. וכל שכן עד כותל האולם ומאן שמעת ליה דמכשיר עד כותל מזרחי רבי ואפ\"ה לא קאמר אלא מקירו של מזבח אלא כדכתיבנא. וא\"ל דלירושלמי כוליה מזבח בדרום קאי דא\"כ לימא כל צפון העזרה וק\"ל. והשתא מ\"ש בפ\"ג מה' עבודת יו\"כ בצפון המזבח ניחא דהא אמרן דלדידיה אינו כשר אלא מקיר וכו' והלכך דוקא בצפון המזבח משוך וכו' ולאו מטעמא דסבר ליה כראב\"י דאין מזבח בצפון אלא כרבי וכדאמרן. וז\"ש בפ\"ד בין האולם ולמזבח אם נפשך להגיה יש לך על מי לסמוך [על] בעל כ\"מ ז\"ל. ומיהו לאו מטעמיה אלא כרבי וכדאמרן. א\"נ אין להגיה וי\"ל דסמך על פירושו ובאורו דבמקומו פרק ה' מה' בית הבחירה דשם ביאר איזהו מקומן של עבודות הצפונית [*ונמצא לו כך בפ\"ג מה' הקרבנות שהעתיק ל' המשנה ותיכף לסמיכה כו' אע\"ג דבגמרא אמרי' דה\"ק שתכף כו'] כ\"ז לדברי הרמב\"ם כפענ\"ד ומקצת כתבתי ג\"כ בזה בספר צ\"ה סי' מ\"ג. [*ועיין מ\"ש בס\"ד ספ\"ב דתמיד] אבל ללשון הר\"ב שכתב לעיל כל צפון העזרה היה כשר נראה ודאי דס\"ל כשנויא דגמ'. דמתני' דבין האולם כרבי. והשתא רבי ס\"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר. ומדלא כתב במשנתינו זאת דקדוק דלצפון דבגמרא. נראה דסבירא ליה דאין הלכה כראב\"י בזה. אלא דמזבח בצפון נמי קאי. וכמשנה דלעיל כרבי. ומטעם שכתבתי להרמב\"ם דמתני' דסוף מדות נמי מוכחת דסברה דמזבח בצפון נמי קאי: \n",
+ "אשכרוע. כתב הרמב\"ם והוא בל' עברי ברוש. אבל בתרגום יונתן בפסוק ברוש תדהר ותאשור בירוון מורנין ואשכרועין ישעיה מ\"א וס'. [*וכך העתיק הרמב\"ם בעצמו רפ\"ב דנגעים. וכן כתב שם הר\"ב]: \n"
+ ],
+ [
+ "מוכני. פי' הר\"ב גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברין כו' וכן כתב רש\"י וכ\"פ בסוף פ\"ק דתמיד ואע\"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א\"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלהו כאדם החס על כליו כל שכן כלי קדש. ומיהו לסוגיא דפ\"ב דזבחים דף כ\"א ע\"ב דפליגי רב חסדא ור' יוחנן דלר\"י מבערב משקע ליה ולר\"ח קודם עמוד השחר דזהו זמן פסולו. מוכח מהתם דלר\"י דמשקע ליה בערב לא היה צריך לגלגל לשקעו דמשלשלו ונופל מאליו לבור אלא להעלותו בשחר היה צריך הגלגל כדי להשמיע הקול כדאיתא בתמיד פ\"ק ופ\"ג. ולר\"ח דמשקע ליה סמוך לעלות השחר הוי השקוע בגלגל להשמיע הקול שהוא סמוך לעלות השחר. ונמצא לפי זה דמפרשי להו רש\"י והר\"ב אליביה דרב חסדא שהשקוע היה ע\"י גלגל והיה סמוך לעלות השחר דאז זמן פסולו בלינה. ובסוף פ\"ד דסוכה מפרשים שהיו משקיעין אותו בערב. והיינו כר\"י ועיין פ\"ג דתמיד משנה ח'. עוד עיין פירוש הרמב\"ם שכתבו הר\"ב בספ\"ק דתמיד. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש בעל כף נחת בפ\"ק דתמיד שאינו גלגל אלא קנה בתוך קנה חלול. כדמות מכחול בשפופרת ותקוע במים ועל ידי ניענוע המכחול מעלין המים ע\"כ וזאת התחבולה מפורסמת במקומינו ואינו נ\"ל מהגמ' דקאמר גלגלא דמשקע ליה וכן בזבחים דמשני לרב חסדא דמשקע ליה. ופריך אי דמשקע ליה מי משתמע קליה. משקע ליה בגלגלא. ש\"מ דשקוע משמיע קול ובתחבולה זאת כשמנענעין ומשמיעין קול מעלין המים ולא משקעין. גם מה שהקשה בכף נחת שהיקף הכיור היה י\"ב אמות למיעוט כנגד י\"ב דדין שנעשו לי\"ב כהנים והיה צריך שרוחב פי הבאר יהיה רחב כמותו. ולא מצינו מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור. ע\"כ. כלומר דלמאי דתנן במשנה ו' פ\"ג דמדות די\"ב מעלות היו שם וכו' לא היה מקום פנוי אלא ג' אמות כדפי' הר\"ב שם ובשלמא הכיור עצמו בי\"ב דדיו שהיה גבוה על הארץ והיו דדיו מטין על המעלות. אבל הבור היכי הויא קאי. וי\"ל דבמקום הבור חסרו מן המעלות עד כדי שעורה והיינו אמה א' שאף אם עגולו י\"ב אמות לא היה אלכסונו רק ד' אמות. ועוד יש לומר דהקיפו לא היה אלא ט' אמות ואע\"ג דאמרן בפ' י\"א דמנחות ד' צ\"ח תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו. הכא שהיו עומדין חוץ לכיור היה להם לכל שנים מהם יותר מאמתא ופלגא ומסתגי להו. וכיון שהקיפו ט' אמות אלכסונו ג\"א וכן היה מקום פנוי כן נראה בעיני. ומ\"ש כף נחת בפירוש מלת מוכני שהוא לשון הכנה והזמנה בערוך כתב שמוכני זה ל' יון בגלגל המתגלגל כו'. וי\"א מוכני מלשון ואת כנו: \n",
+ "שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש\"י: \n",
+ "כל ידות הכלים. באותן כלים שא\"א לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא: \n",
+ "נברשת. פירש הר\"ב מנורה ודומה לו בספר (דניאל ח') לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלטשצר רש\"י וכן הוא בירושלמי: \n",
+ "של זהב. [*על פתחו של היכל]. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק\"ש. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הגרוס בן לוי. עיין בריש פ\"ה דשקלים: \n",
+ "ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב. פי' הר\"ב בית גרמו ובית אבטינס הגרוס בן לוי וכו'. ובריש פ\"ה דשקלים נמנו אלו בין הממונים ואתיא הא דהכא דמפרש על בית גרמו וכו' כפי' השני שפירש הר\"ב שם דממונים הראשונים הוא מונה [*ועיין עוד מ\"ש שם פי' שלישי בשם הירושלמי דאליביה אתיא נמי] דאילו לפי' א' דהחסידים הוא מונה לא נאמר ושם רשעים ירקב אלא על בן קמצר וחבריו. כלומר הדומים לו והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין ודשקלים. וטעמא שכיון שמצאו תשובה לדבריהם נתקבלו. וכן נראה ג\"כ בברייתא בגמ' דידן דעל בית גרמו וכו' לא נאמר ושר\"י. ומה שלא מצא בן קמצר תשובה לומר ג\"כ שמא ילמוד וכו' פי' ביפה מראה דמאי איכפת להו למכתב כל אותיות שמות האליל בבת אחת אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך ע\"כ [*ואני תמה על שלא מצא הגרוס ב\"ל ג\"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון וכו']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אישי. אדוני כ\"פ הר\"ב במשנה ג' פרק קמא: \n"
+ ],
+ [
+ "קשר לשון זהורית. היינו כדי שלא יתחלפו כדפי' הר\"ב. ולקחו של זהורית. דאסמכוהו אקרא דאם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א') עיין סוף פ\"ו: \n",
+ "זהורית. פי' הר\"ב צבוע אדום. תרגום ותולעת שני וצבע זהורי. רמב\"ם: \n",
+ "ובני אהרן. דתרי זימני כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. קמא לעונותיו ועונות ביתו. ותניין על אחיו הכהנים שכולן קרוין ביתו שנאמר (תהילים קט״ו:י׳) בית אהרן. וכך הוא יפה להתודות בתחלה עליו ועל ביתו דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב כדתניא בגמרא דהכא [מג:]. ותו בגמרא פ\"ה דף נ\"א מקשה היכי מכפר להו בפר דלאו דידהו (דהא מאשר לו ילפינן דמשלו [הוא מביא] כמ\"ש שם) ומשני דרחמנא הפקיר ממונו שלו לכל אחיו הכהנים: \n",
+ "[*אנא השם. וכן הוא בפ' דלעיל משנה ח' ועיין לקמן פ\"ו משנה ב']: \n",
+ "לעונות ולפשעים ולחטאים. כתב הר\"ב אבל חכמים אמרי עונות אלו זדונות וכה\"א (במדבר ט״ו:ל״א) הכרת תכרת הנפש [ההיא] עונה בה פשעים אלו מרדים וכה\"א (מלכים ב ג׳:ז׳) מלך מואב פשע בי (מרד בי) חטאות אלו שגגות וכה\"א (ויקרא ו') נפש כי תחטא בשגגה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ומהו ז\"ש משה נושא עון וכו' בגמרא בברייתא איתא בדר\"מ הני תרי קראי והתודה וגו' ונושא עון וגו' ואהא קא מהדר אלא מה שאמר משה נושא עון וגו' ובקרא דוהתודה לא מהדר ולא מידי. והרמב\"ם פירש דס\"ל לחכמים דבסידרא לא קא מיירי קרא ולא בא הכתוב אלא לכלול מיני העונות ע\"כ. אבל בת\"כ ראיתי מה שאמר משה נושא עון וגו' ואומר והתודה וגו' אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדות כאילו הם שגגות לפניו: \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו וקבל במזרק. נראה דה\"נ קרצו ומרק אחר על ידו כמו בתמיד דתנן בפרק דלעיל אלא שקצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא: \n",
+ "ממרס כו' שלא יקרוש. והמלה עברית כמו שנאמר ביחזקאל מ\"ו (י\"ד) ושמן שלישית ההין לרום את הסלת ובארמית מתורגם מרוח אשך דמריס פחדין ומלת יקרוש עיין במשנה ה' פ\"ה דפסחים: \n",
+ "הרובד הד' שבהיכל. פירש הר\"ב כלומר רובד הרביעי שבעזרה כשיוצא מן ההיכל לעזרה כו' ומדנקט בעזרה ש\"מ תרתי חדא דאולם והיכל חדא קדושה ואולם נמי אוהל מועד מיקרי והוא סברת רבא בגמרא. ועוד ש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי בשעה שמקטירים לפני ולפנים כת\"ק דספ\"ק דכלים כפירוש הר\"ב שם. אבל כפי הנראה מסוגיא דגמרא דהכא דליכא פלוגתא בהכי ולר\"י נמי לא פרשי בין האולם ולמזבח בשעה שמקטיר לפני ולפנים. וכן כתב הר\"ש בפי' למס' כלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם: \n",
+ "וחותה. לשון עברי הוא לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד) רמב\"ם משנה דלקמן: \n",
+ "מן המעוכלות הפנימיות. כמו המאוכלות באל\"ף שמתחלף בעי\"ן שהם ממוצא אחד וסוף פ\"ק דתמיד גרס באל\"ף ופירש הר\"ב שם הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב והן קרובים להיות דשן עד כאן. ומפני כן במשנה ה' פרק ה' דתמיד גבי חתיית אש לקטרת שבכל יום כתב הר\"ב דל\"ג מן המאוכלות הפנימיות שהן קרובים לדשן דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה ע\"כ. ונראה דבנוסחת משנתו דהכא לא היה כתוב כלל. לפיכך לא הוצרך לכתוב דל\"ג משא\"כ [התם] שהיה כתוב כן בנוסחת משנתו. וכן הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עי\"כ כתב וחותה בה אש מעל המזבח ולא הזכיר מן המאוכלות ואילו בפ\"ג מהלכות תמידין כתב ונוטל מן הגחלים שנתעכלו קרוב לומר דהכא ל\"ג במשנה ובתמיד גריס. ולענין קושית הר\"ב בתמיד כבר השיגו הראב\"ד להרמב\"ם ואמר שאין זה בנוסחאות המדויקות לענין קטרת אלא בענין תרומת הדשן ע\"כ. ומ\"ש בכ\"מ דפשטא דמתניתין דפ\"ה דתמיד משמע דלענין קטרת מתנייא ואינו יודע נוסחא אחרת ע\"כ לא השיב בזה להראב\"ד כלום שגם הוא סובר ודאי דפשטא דההיא מתניתין דפ\"ה דלענין קטרת היא אלא ה\"ק דבנוסחא מדויקת (שראה וידע הוא ז\"ל) לא מתנייא בפ\"ה לענין קטרת. והיכא מתניא בספ\"ק לענין תרומת הדשן. אבל נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם משום דבפ\"ב מה\"ת לענין תרומת הדשן כתב וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש. ובקטורת רפ\"ג לא הזכיר בלב האש אפשר לומר שזהו חלוף נוסחאתו דבתרומת הדשן גורס הפנימיות והן שקרובים להיות דשן ובקטורת ל\"ג פנימיות אבל גרס מאוכלות והן גחלים בוערות מאד ואינם קרובים להיות לדשן כמו הפנימיות ובקטרת דלפני ולפנים שהיה דקה מן הדקה ועוד משום חולשא דכ\"ג ל\"ג כלל דלא הטריחוהו לחפש אפי' אחר מאוכלות לבד [*ובתוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"ד השוו המדות דבין הכא בין בקטורת דכל השנה ל\"ג הפנימיות]: \n",
+ "על רובד הרביעי שבעזרה. לכאורה היינו דבין רישא לסיפא דברישא הוא מונה מהיכל ולחוץ והכא מונה מירידתו מן הכבש והוא פונה למול ההיכל. דאי לאו הכי אלא דהכא נמי ברובד דלעיל מיירי מ\"ש דהכא תנן שבעזרה וברישא תנן שבהיכל ואמרי' תני של היכל ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי דארישא קאמר כיני (פי' כן היא) מתני' על הרובד הרביעי שבעזרה. וברמב\"ם פ\"ד מה' עי\"כ כתוב בסיפא על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רביעי: \n"
+ ],
+ [
+ "בשל כסף. פי' הר\"ב דהתורה חסה על ממונן של ישראל הכי תניא דף מ\"ד ע\"ב. לא של כסף ולא של זהב כתיב בתורה אלא כדפירש\"י ואנן נמי חסינן וז\"ל בר\"פ דף ל\"ט התורה חסה כו' שנאמר (ויקרא י״ד:ל״ו) וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה תורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א\"כ חסה על ממונן הקל וכו': \n",
+ "חותה בשל סאה כו'. עי' משנה ה' פ\"ה דתמיד: \n",
+ "והיום אדום. פי' הר\"ב [מזהב] הקרוי זהב פרוים והוא החשוב שבשבעה זהבים דמני להו רב חסדא בגמ' דף מ\"ד דכל המאוחר בחשבון הוא החשוב. א\"נ טעמא הואיל ודומה לדם פרים ומצות היום להביא דם הפר לפני ולפנים ולפני הפרוכת ועל מזבח הפנימי: \n",
+ "והיום מוסיף מלא חפניו. שמכניס לפני ולפנים לבד מפרס של שחרית ושל ערבית הנתן על מזבח הפנימי. רש\"י: \n",
+ "והיום דקה מן הדקה. זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יו\"כ למכתשת ושוחקה הדק. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "עולין במזרחו של כבש. פי' הרב דאמר מר כל פינות וכו' לא יהיו אלא לימין לקמן בפ\"ה בגמרא דף נ\"ח יליף לה מים שעשה שלמה דכתיב (ד\"ה ב' ד') על י\"ב בקר ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' פונים נגבה וג' פונים מזרחה. דמונה והולך המקיף את הים ובא לו מצפון למערב וממערב לדרום וכו' דדרך ימין מקיפה: \n",
+ "והיום כ\"ג עולה כו'. כך גירסת הר\"ב. ונ\"א והיום עולים באמצע ויורדים באמצע והיא גירסת הרמב\"ם ופי' שהכהנים עולים באמצע כו' לפני כהן גדול כדי להדרו: \n",
+ "והיום מן הקיתון של זהב. דאמרינן בפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] [דבכל] כלי שרת מקדש דכתיב ורחצו לרבות שאר כלי קדש. ריב\"א. תוס' סוף דף מ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע מערכות. פירש הר\"ב ומערכה רביעית לאברים ופדרים כו' ונפקא מואש. ורבנן ו' לא דרשי'. גמ': \n",
+ "והיום חמש. נפקא להו מוהאש ואפילו למאן דלא דריש וי\"ו וי\"ו ה\"א דריש. גמרא: \n",
+ "שתים. כתב הר\"ב ומקרא ג' של והאש וגו' דריש ליה שהמבעיר קסמים כו' ואינך נפקא להו מונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א') ור\"י אי מהתם ה\"א קאי אארעא ועביד מפוחא קמ\"ל. וקרא ונתנו דריש ליה כו' כדאיתא בגמרא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הוציאו לו את הכף ואת המחתה. פירשו בגמרא מחתה מלאה קטרת וממנה חפן כו': \n",
+ "ונתן לתוך הכף. כדאשכחן בנשיאים (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת מלאה קטרת. גמ': \n",
+ "נטל את המחתה בימינו. היינו מחתה דגחלים. וכתב הר\"ב לפי שהיא כבדה וחמה כו' דאי לאו הכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כדאי' בגמ'. אבל לא משום דהולכה בשמאל פסולה דאם כן מאי קאמר מטעם יציבא כו' דאינה אלא סברא בעלמא עדיפא ה\"ל לאקשויי והא הולכה בשמאל פסולה. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עי\"כ שכתב כבר בארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ובשאר עבודות לפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו אבל מפני כובד וכו' ע\"כ. דש\"מ דהני טעמי צריכים. משום דאל\"ה הולכה פסולה בשמאל והדין עמו משום דאיתותב רב ששת דמכשיר בשמאל בפרקין דף מ\"ט. ובכ\"מ בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש לא הראה מקום על זה הדין. וא\"ת קושיתינו דעדיפא הוה ליה לאקשויי כו' נ\"ל דשאלה זו דיציבא כו' נשאלה בבית המדרש קודם דבעיא מיניה מרב ששת הולכה בשמאל מהו. אי נמי בתר דפשטה רב ששת דהולכה כשירה. וקודם דאיתותב אבל אין ה\"נ דבתר דאיתותב מברייתא דתני בה בהדיא דשמאל פסולה בהולכה צריכים להני טעמי בלאו יציבא כו' אלא מכח הדין עצמו כדברי הרמב\"ם. ומסדר הגמרא סדר השאלה כמו שנשאלה כדאמרינן בעלמא. ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה (ביבמות משנה ו' פ\"ג) וגדולה מזו בגמרא פרק בתרא דף ע\"ו דמאי דקאמר מעיקרא צ\"ל דלא איתמר אלא בתר מאי דאיתמר בתר הכי כ\"ש הך פירכא שמסודרת קודם התיובתא. וכתב בכ\"מ וק\"ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן. אי נמי אף על גב דהולכה בשמאל פסולה מדאורייתא משום דא\"א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה. ובהכי אכשר רחמנא עכ\"ל. וז\"ש דלא פסלה אלא מדרבנן היינו טעמא משום דבקרא דמיניה ילפינן ימין (כדכתב הר\"ב ריש פ\"ב דזבחים) לא כתיב אלא קבלה ונתינה. והיינו דבע' בגמרא אהולכה אי כשרה בשמאל. ולא איפשיט אלא מברייתא דתני דשמאל פוסל בהולכה. ואין להקשות אמאי לא תקנו שיוליך ב' פעמים פעם המחתה בימין ופעם הכף בימין. דהבאה א' אמר רחמנא (ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטרת וגו' והביא מבית לפרוכת) ולא שתי הבאות. כדאיתא בגמרא ריש פרקין [*והשתא דאתית להכי אפשר לומר דאפילו בתר דאתותב רב ששת פרכינן שפיר יציבא בארעא כו' דכיון שאינו רשאי לעשות שתי הבאות על כרחין מכשירין השמאל בחדא. ומשום יציבא כו' ה\"ל להפוך ותהא המחתה בשמאל. אלא שאין לשונו של הרמב\"ם כך שהרי כתב לפיכך היה מן הדין כו' ומשמע דמהדין שהקדים דהיינו שהולכה בשמאל פוסלת הוא. הלכך נראה דהולכת המחתה של גחלים שאינה אלא מכשירי הקטרת מן הדין כשר אף בשמאל]: \n",
+ "לבין שתי הפרוכת. כתב הר\"ב לפי שנסתפקו בבית שני אם המחיצה וכו' והיה עוביה אמה ומסיים רש\"י ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה אמה ולהוסיף על עוביה א\"א דכתיב (ד\"ה א' כ\"ה) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל עכ\"ל. וקשיא לי דבד\"ה שני ג' (ד') כתיב והגבה מאה ועשרים. ופירש\"י שם דעד קירוי עלייה ראשונה ל' וממנו עד גג העליון צ' בין הכל ק\"ך. וכ\"כ הרד\"ק לסברת רז\"ל. א\"כ גובה הראשון יותר מהשני. הלכך נראה בעיני שזה שלא היה יכול לעמוד בבית שני לפי שגובה ההיכל עצמו עד קירוי עלייה ראשונה היה מ' כדתנן במדות פ\"ד ושל ראשון לא היה רק ל' כמ\"ש רש\"י בד\"ה. והכי איתא בפ\"ק דב\"ב דף ג' כי קאי בתלתין קאי. ועיין משנה ה' פ\"ד דמדות מ\"ש בס\"ד. ואפשר שהיה כתוב בפירש\"י מ' וטעו והדפיסו מאה. וא\"ת אמאי עשאו בית שני גבוה מבית ראשון כבר אמרו בגמ' דב\"ב דכתיב (חגי ב׳:ט׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון בבנין ובשנים. וגם שם פירש\"י בבנין ק' אמה. וא\"א מהקושיא שכתבתי אלא ר\"ל מ' דהיכל כמ\"ש. וכבר כתבתי זה במהדורות לסי' נ\"א בספר צורת הבית. עוד הקשו התם בגמרא לעבד מאי דאפשר בבנין ואידך בפרוכת. אמר אביי גמירי אי כולה בבנין כמקדש ראשון אי כולה בפרוכת כמשכן. ובהכי מתרצים התוספות דכאן אמאי לא עביד פרוכת אחת שעביה אמה. אלא דכיון דגמירי אי כולה בפרוכת ה\"נ גמירי דלעבדיה כי היכי דעבדי במשכן ובמשכן נאמר והבדילה וגו' דמשמע שמצד החיצון של פרוכת יהא קדש ומתחלת עוביה ולפנים יהא הכל קדש קדשים ודלמא אותה אמה כלחוץ ונמצא דמתחלת עוביה ולפנים אינו הכל קדש קדשים אבל כי עביד שתי פרוכת ניחא דאע\"ג דהוי כלחוץ קיימינן והבדילה בעובי פרוכת השניה שהיה דבוק לסוף אמה טרקסין: \n",
+ "רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת א' שעוביה אמה. דס\"ל והבדילה הפרוכת היינו בין חלל לחלל [דחלל] שחוצה לה קדש וחלל שלפנים הימנה קדשי קדשים א\"נ דלמא פשיטא ליה דקדושת האמה כלפנים נמצא דלדידיה מתחלת עוביה ולפנים קדש קדשים כמו במשכן. תוספות: \n",
+ "פרופה. פירש הר\"ב ראשה כפולה לצד החיצון ונאחזת בקרס כו' וכפי' רש\"י. ור\"ל שהפרוכת על פני כל הדביר מכותל הצפון עד כותל הדרום. ושם בכותל דרום נכפלה ר\"ל היתה ארוכה ויצאת לחוץ לתוך ההיכל ונאחזת בכותל הדרום בקרס כו' ועל שם הקרס מקרי פרופה כדמתרגם קרסי זהב. פורפין דדהב: \n",
+ "מן הדרום ואע\"ג דנמצא כשהוא מהלך בהיכל עד שמגיע לפריפה זו שהוא הולך לשמאלו שההולך ממזרח למערב והופך פניו לדרום פונה לשמאלו. ובמשנה ה' דפרק דלעיל כתב הר\"ב דכל פינות כו' לא יהו אלא לימין. מ\"מ כדי שכשהוא מהלך עם הפרוכת השני בתוך הדביר שנמצא שמאלו עם הפרוכת וימינו מול ארון הקודש. אבל לעשות גם פריפה הראשונה בצפון לא בעו למעבד דכבוד הוא לקדש הקדשים שלא יהיו נפתחים שתי הפרוכות בצד אחד ויהיו עיניו ניזונות מיד מבית קדש קדשים כדאמר בגמרא אליבא דר\"מ דס\"ל כר' יוסי שלא היה אלא פרוכת אחת. ומצריכו שלא יכנס בהיכל כנגד הפריפה כדי שלא יזונו עיניו כל שהוא מהלך באורך ההיכל דרך הפריפה שכנגדו. ואמרינן בגמרא דלר\"י נמי פריפת הפרוכת בצפון ונמצא שאם היה נכנס להיכל וילך לו כנגד הפריפה שהיה פונה לימינו ואפילו הכי הצריכו ר' מאיר לפנות לשמאלו שלא יזונו עיניו. ומיניה נשמע לרבנן דס\"ל דשתי פרוכות היו דמה\"ט לא עבדי פריפתו דחיצונה בצפון כדי שלא יזונו עיניו כל מה שנוכל לעכבו. ועיין משנה ה' דלקמן: \n",
+ "לארון. פירש הר\"ב מקום ארון כו' דבבית שני כו'. כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרוכת אחת והוא יספר בכאן סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שתי פרוכות. הרמב\"ם. ובגמ' והא קתני לבין שני הבדים. אימא כבין שני הבדים: \n",
+ "בין שני הבדים. פירש הר\"ב שהבדים היו ארוכים כו' הכל לשון רש\"י. וזו צורתו: ? מערב \n",
+ "צבר את הקטורת. עיין בפירוש הר\"ב ??צפון דרום ארון סוף פ\"ו דתמיד: \n",
+ "ונתמלא כל הבית כולו עשן. לשון הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות עי\"כ וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא ע\"כ. דאלת\"ה מאי ?? פרכת למימרא דנתמלא כו': \n",
+ "בדרך בית כניסתו. פירש הר\"ב לאחוריו וילפינן לה בגמרא מאמר קרא (ד\"ה ? מזרח ב' א') ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים דה\"ל לכתוב מירושלים או מן הבמה כו' לירושלים. אלא ה\"ק ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה: \n",
+ "שלא להבעית את ישראל. פירש הר\"ב שיאמרו מת הוא. כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראוין. או אם ישנה דבר במעשה הקטורת הלא תראה אמר השם יתעלה לאהרן (ויקרא ט״ז:ב׳) ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "[*משניטל הארון. משנגנז לא קתני אלא משניטל. תנן כמ\"ד ארון גלה לבבל כו' דלא כי הא דתנן במשנה ב' פ\"ו דשקלים. גמ']: \n",
+ "אבן היתה שם. באמצע בית ק\"ק כדאיתא בהדיא פ\"ק דמגילה דף י' דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות לכל רוח וכו'. ואני תמה על הרמב\"ם והתוספות דב\"ב [דף כ\"ה ד\"ה וצבא] שהרמב\"ם בריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה כתב במערבו. והתו' פ\"ב דב\"ב כתבו במזרח וגם שניהם לא ביארו זו מנין להם. וזה שמצא הכ\"מ כתוב על פיסקא דריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה. דאיתא הכי במלאכת המשכן פרק ד' ע\"כ. לא לזה שכתב במערבו קאי שדקדקתי באותה ברייתא ולא מצאתי בה כלל מזה. אלא קאי על מ\"ש ולפניו צנצנת המן וכו' דההיא היא דאיתא התם ועוד שאילו לזה נתכוין עדיין לא יצא הרמב\"ם מידי קושיא למה לו לפסוק כברייתא חיצונה ודלא כברייתא שבגמ'. אלא מעולם לא נתכוין הכ\"מ להעיר על זה. וצ\"ע. גם על התו' צ\"ע. ועיין עוד מזה מה שאכתוב בפ\"ב דב\"ב משנה ט' בס\"ד: \n",
+ "מימות נביאים ראשונים. דוד ושמואל מפרש במסכת סוטה [דף מ\"ח]. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה. דגבי פר כתיב (שם) והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וגבי שעיר כתיב (ויקרא י\"ז) והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת הרי שבפר מפורש דאותן דלפני הכפורת דהיינו דלמטה שבע. ובשעיר מפורש דאותה שעל הכפורת אחת היא דכתיב והזה אותו וחדא משמע. וכתיב נמי (שם) ועשה את דמו כאשר עשה לדם [הפר] מה ת\"ל כאשר עשה. שיהיו כל עשייתיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע. וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת. גמ': \n",
+ "לא למעלה ולא למטה. דהא אמרן דלמטה דשעיר ילפינן מלמטה דפר וא\"כ לא לכתוב כלל גבי שעיר ולפני הכפורת. דסוף סוף גמר ממטה דפר מהיקשא דכאשר עשה. אלא הא דכתיב בשעיר ולפני הכפורת. לאקושי על הכפורת ללפני. מה לפני על הארץ משמע ולא ממש נוגע בכפורת אף על דלא ממש נוגע בכפורת אבל אפכא ליכא למימר דכיון דיליף מעלה דפר ממעלה דשעיר לשתוק מן על הכפורת דגבי פר אלא דאתי לאקושי לפני לעל מה על ממש כו' דההוא על הכפורת דגבי פר לאו מופנה כראב\"י דאמר על פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים. גמרא: \n",
+ "כמצליף. פירש הר\"ב כמלקה וכו' הכי איתא בגמ'. וכתב רש\"י כמצליף לא ידעתי לשונו ע\"כ. ובערוך הביא יודע כמביא למעלה (תהלים ע\"ד ה') תרגומו יצליף בקורנסא היאך גבר דמרים ידוהי: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאו לו את השעיר. רוצה לומר בין האולם ולמזבח במקום ששחט את פרו כדתנן במשנה ח' פ\"ג. ועיין בפירוש הר\"ב שם משנה ט' וז\"ל הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות עי\"כ ואח\"כ יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר: \n",
+ "שחטו וקבל במזרק את דמו. עיין בפרק דלעיל משנה ג' מ\"ש שם בס\"ד. רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד. ובגמרא בעינן למימר דטעמיה משום דמחלפי ורבי יהודה לית ליה תקנתא דלכתוב עלייהו הי דפר והי דשעיר. דזימנין דלאו אדעתיה לעיונא בכתבא. ודחו ליה ממשנתינו די\"ג שופרות משנה ה' פ\"ו דשקלים דתנן וכתוב עליהם כו'. ונראה לי דטעמיה שסובר שלא היה שום צורך בכן שני שיכול לקחת בתחלה אותו הדם המונח קודם שיניח עליו זה שבידו. [*אבל בסוף הסוגיא דף נ\"ו ע\"ב מסקינן דמשום חולשא דכ\"ג לאו אדעתיה לעיוניה בכתיבה דאלת\"ה בלא כתיבה נמי הא האי חיור והאי סומק אלא משום חולשא כו' ה\"נ כו': \n",
+ "נטל דם הפר והניח דם השעיר. פי' הר\"ב דמסקנא דמלתא דר' יהודה [היא] וכן פי' הרמב\"ם. וכן הוא בסוגיא וטעמו נ\"ל דאין לפרש דכרבנן אתיא ויהיה פי' והניח. כלומר לאפוקי שיערה דבסיפא דאם כן לשתוק לגמרי ולא לתני כלל והניח דם השעיר. וכן לקמן לא ליתני והניח דם הפר]: \n",
+ "על הפרוכת. כתב הר\"ב דכתיב וכן יעשה לאהל מועד. כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל. ומה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל. וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך בהיכל. גמרא. ובספר הרמב\"ם פרק ג' מהלכות עי\"כ כתוב וחוזר ומזה בהיכל מדם הפר שמנה וכו'. שכך נאמר בדם הפר על הכפורת ולפני הכפורת וחוזר ומזה מדם השעיר כן על הפרוכת כו' שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כך מצאתי בדפוס ישן גם חדש. ודברים מתמיהים הם דקרא דהביא בפר נאמר בשעיר. ועוד דקאי אהזיות דבקדש הקדשים והביאו אדהיכל. וכן נמי הך קרא דהביא בשעיר נאמר בהזיות דקדש הקדשים. וראו?י הוא להגיה דקודם וחוזר ומזה בהיכל צ\"ל שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו וגו'. ובמקומו כאן נגיה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד. וז\"ש שכך נאמר בדם הפר וכו' אין לו מקום כלל וצריך למוחקו מן הספר ואני מתמיה שהכ\"מ לא העיר בכל זה: \n"
+ ],
+ [
+ "זה מזבח הזהב. דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא. רש\"י: \n",
+ "מחטא ויורד. לשון רש\"י מחטא לשון ירידה היא כדאמרינן במנחות דף ס\"ו ע\"ב נושא עולה ומתחטא עכ\"ל. ולדבריו כפל לשון במלות שונות מחטא ויורד. ולי נראה דלישנא דדכויי הוא כדאמרינן בחולין רפ\"ב דף כ\"ז. ומאי משמע דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב (תהילים נ״א:ט׳) תחטאני באזוב ואטהר ע\"כ. וה\"נ קתני מחטא ע\"ש שאלו המתנות לטהר המזבח נתונים נתונים המה כדכתיב (ויקרא ט״ז:י״ט) וטהרו וקדשו מטמאות בני ישראל: \n",
+ "מקרן מזרחית צפונית וכו'. סבר לה כר' יוסי דמתני' [א'] דלעיל דחמר דלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה מן הצפון וכשגמר מתנות פנים ויצא דרך הצפון פגע תחלה בצפונית מערבית ובההוא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא (שם) ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח כדאמר בגמרא ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין כך פירש\"י. אבל הרשב\"א מיישב למתניתין דהכא דסברה כת\"ק דר\"י בחדא ופליגא עליה בחדא סברה כוותיה דשתי פרוכת היו. ופליגא עליה בחדא דסברה דחיצונה פרופה מן הצפון ופנימי מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון. ומשום הכי פסק הרמב\"ם כהך סתמא בתרא כמ\"ש בכ\"מ פ\"ד מה' עי\"כ ואתי שפיר לפי זה דתחלת כניסתו לבית קדשי קדשים היה דרך ימין. עיין מ\"ש בריש פרקין. ועדיין צריכין אנו למודעי. דאע\"ג דהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות בית הבחירה ובפ\"ז מהלכות כלי המקדש כתב דשתי פרוכות היו ולא הזכיר דרך פריפתן דהשתא י\"ל דס\"ל דחיצונה פרופה מהצפון מ\"מ הכא בעיו\"כ כתב נמצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים כו'. נראה מלשונו זה שהעתיק דעת רבי יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת. דלת\"ק היה לו להעתיק סדר הליכתו בשתי הפרוכות. ולכן נראה לי דהרמב\"ם לא בא לעשות מחלוקת אחרת בין תנא דהכא לת\"ק דר\"י דלעיל כ\"ש למ\"ש הרשב\"א עצמו דבספרים גרסינן בגמרא בהדיא דתנא דהכא ס\"ל כר\"י. אלא שמפני שזה שהיו שני פרוכות משום ספיקא הוה. ואי לאו ספיקא לא עבדי אלא פרוכת אחת כמו לר\"י משום דפשיטא ליה כדלעיל בשם התוס' ובפרוכת אחת פתחא בצפון דהכי ס\"ל ר\"י ומיניה נשמע לכ\"ע היכא דליכא ספיקא. ועוד משום דבהכי הוי הקפה לימין כדלעיל. והדבר ידוע דכל הני הלכות הלכתא למשיחא נינהו וכשיבנה בית המקדש ב\"ב כבר בא אליהו והתיר כל הספיקות הלכך בבנין בית הבחירה העתיק המשנה כשהיה בבית שני משום דבנין יחזקאל שלעתיד לא פירש על פי חז\"ל. וכ\"כ שם וז\"ל בנין העתיד להבנות אע\"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר עכ\"ל אבל הכא דלאורי לן העבודה הוא בא כתבה ע\"פ מה שהיא עבודה כשאין כאן אלא פרוכת אחת לפי שכן יהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: \n",
+ "[*משם היה גומר. לישנא דמשם לא דייקא דהל\"ל לשם ובפי' רש\"י כתוב שם והוא נכון. וכן בברייתא מקום שר\"י הגלילי מתחיל שם ר\"ע פוסק מקום שר\"ע מתחיל שם ר\"י הגלילי פוסק]: \n",
+ "ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה כו'. אתאן לרבי אליעזר דלת\"ק מחטא ויורד מלמעלה למטה וכו' כפי' הר\"ב אבל להרמב\"ם בפ' הנזכר אתאן אף לת\"ק דדוקא במזרחית צפונית שלפניו בראשונה נותן מלמעלה למטה דבאותו קרן אינו יכול ליתן עד שיצא מכל המזבח כדלעיל ונמצא שעומד שם באותו קרן והוא לפניו. אבל במערבית צפונית נותן מיד במקומו שהוא עומד כדי שלא יעבור על מצות וישהה המתנה ואח\"כ מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ואח\"כ מקיף ברגל למערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית כמ\"ש הרשב\"א הביאו הכ\"מ. ונמצא שהרמב\"ם שכתב להך סיפא לא משום דפסק כר\"א אלא דס\"ל דאתאן אף לת\"ק הלכך ז\"ש עליו הכ\"מ דפסק כר\"א משום דבגמרא פליגי ר\"מ ור\"י אליביה הוה ליה לכתוב דליתא לפי דברי הרשב\"א ופירושו. וכן נראה דהרי בפי' המשנה כתב דאין הלכה כר\"א וראוי יותר ליישב דבריו לדבריו שלא יהיו סותרים זה את זה בכל מקום שנוכל ומ\"מ [כתב] הרשב\"א דבגמרא משמע דלא כפירושו זה: \n"
+ ],
+ [
+ "טהרו. פי' הר\"ב המקום המגולה שבו כו'. כדכתיב (שמות כ\"ב) כעצם השמים לטהר. גמ': \n",
+ "על יסוד מערבי. וכן על יסוד דרומי פירשם הר\"ב ברפ\"ה דזבחים ובמשנה ג' שם: \n",
+ "לנחל. כמו לנחל איתן עמק. לשון רש\"י פסחים דף כ\"ב: \n",
+ "ומועלין בהן. [*מדרבנן דאי לא יצאו מידי מעילה מדאורייתא היאך נמכרין לגננין לזבל. כ\"כ התוספות. ומשנה שלימה שנינו בפרק ח' דחולין משנה ו' [דבדם] אין מועלין והיינו מדאורייתא. עוד] עיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "כל מעשה יה\"כ. פי' הר\"ב בבגדי לבן בפנים ובהיכל. בגמרא. דכתיב (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחקת וחקה עכובא הוא וכתיב זאת משמע חוקה על זאת כתובה ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי לבן בחוץ וחד למעוטי בגדי זהב. הכי איתא בגמ'. ומפרש הר\"ב דבגדי לבן בחוץ היינו חוץ להיכל כגון וידוי והגרלה ושפיכת שירים אע\"ג דרש\"י פירש בחוץ בהיכל שהוא חוץ לפני ולפנים. הר\"ב כתב כלשון הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות עי\"כ: \n",
+ "ממקום שפסק כו'. ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה (שמות ל׳:י׳) ת\"ק סבר חטאת אחת אמרתי לך ולא לעשות כפרה אחת מב' בהמות ור\"א ור\"ש סברי חטוי אחת אמרתי לך ולא לעשות שני חטויין לשטת ההזאה שתי פעמים. גמ' [ורש\"י]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר\"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ\"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר\"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא. ודמים מחד קרא נפקא. והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה\"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר\"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס\"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א\"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים: ואף\n",
+ " ע\"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב\"ם דהל\"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום: \n",
+ "והשני ירעה. פירש הר\"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב\"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע\"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ\"ט דפסחים: \n",
+ "*)רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר\"י וכו'. דהא דאמר ר\"י תמות לאו על אותו שאמר ת\"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז\"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס\"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר\"ב [*שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ\"ד דנזיר: [*ועיין מ\"ש ברפ\"ד דתמורה]: \n"
+ ],
+ [
+ "אנא השם עוו פשעו חטאו. ה\"ג בכולה מתניתין ברישא עון ובסיפא חטא כדלעיל משנה ב' פ\"ד. וע\"ש בפי' הר\"ב. וז\"ש הרמב\"ם בכאן כבר בארתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע ע\"כ ש\"מ דגירסתו במשנתינו לא כן הוא: ",
+ "[*אנא בשם כפר נא כו'. ותימה דבב' וידויי הפר תנן אנא השם כפר נא כו' כדלעיל פ\"ג משנה ח' ופ\"ד משנה ב'. וראיתי בטוא\"ח סי' תרכ\"א דכתב ג\"כ חילוף גירסאות. אבל כל הוידויין שוין דבכולן גרסי' בשני בבי\"ת אנא בשם כו'. ובירושלמי אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם. ובשניה אנא בשם. והביא ב\"י דברי הרא\"ש שכתב וז\"ל וסבור אני דאנא השם היה אומר [בראשונה] ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה [נשנית] בלשון העולם ע\"כ כלומר שאע\"פ שבמשנה כתוב בשניהם אנא השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפלותיהם אנא השם אבל כהן גדול היה אומר בשניה אנא בשם עכ\"ל הב\"י. וא\"כ משמע דגירסת המשנה בשלשת הוידויים גם בשניה אנא השם כו'. ומ\"מ צריך טעם לפי הירושלמי ולמאי דכתב הרא\"ש שכן צ\"ל אף למשנתינו שכהן גדול היה אומר בשניה בבי\"ת אנא בשם כו' ומאי שנא שניה מהראשונה ונ\"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה\"א הקריאה שקורא להש\"י בשמו כדי שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם ר\"ל שבשם הזה יכפר כי הוא המקור לכל השמות. וכדברי הרא\"ש. שהוא שם בן ד'. ועיין בד\"ה כשהיו כו']: ",
+ "עמך בית ישראל. אפילו לת\"ק דספ\"ק דשבועות דס\"ל דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות. לא הוצרך להזכיר אני וביתי ובני אהרן דאטו כהנים לאו בכלל עמך בית ישראל נינהו. גמ': ",
+ "והכהנים והעם וכו'. השתא מפרש דכל היכא דתנן והן אומרים בשכמל\"ו דר\"ל הכהנים והעם. אבל אין לומר דדוקא הכא העם דאוידוי דידהו הזכיר השם. דמ\"ש. דלאו בוידוי תליא מלתא אלא בהזכרה. וא\"ל דהעם לא היו בעזרה אלא בשעת וידוי שלהם דאמאי לא אלא דתנא נטר לה עד הכא שהוא סוף ההזכרות. וכ\"כ הרמב\"ם בסוף פ\"ב מהל' עי\"כ על כולם והכהנים והעם וכו'. וכן הוא בפיוט אלא דגבי לה' חטאת לא כתב כלל. והטעם נ\"ל שבכל מקום שאמר לפני ה' תטהרו תיקן הפייטן כדי שהחזן יאמר להן תטהרו. כמו שאמר הכהן לברך העם שיקוים בהם תטהרו. אבל בלה' חטאת שלא אמר הכהן פסוק דתטהרו לא תיקן הפייטן ג\"כ והכהנים והעם כו': ",
+ "כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כ\"ג כו'. משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים. וא\"נ מפי כ\"ג ודלא בהני דתנינן לא היו עושין כל אלה. ואע\"פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו' פ\"ז דסוטה ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם מהר\"ר משה קרדואירו בסוף עבודת יה\"כ שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל\"ף דלי\"ת דהיינו וכו' וביום זה היה מזכיר בנקוד חול\"ם סגו\"ל קמ\"ץ סגו\"ל: "
+ ],
+ [
+ "הכל כשרים להוליכו. מהו דתימא כפרה כתיבא ביה ולבעי כהן קמ\"ל דאיש כתיב להכשיר את הזר. גמרא: \n",
+ "הכהנים גדולים. בי\"ס ל\"ג גדולים. אבל הרמב\"ם העתיק גדולים. בפרק ג' מהלכות עבודת י\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הבבליים לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. בגמרא. כמ\"ש הר\"ב בפי' משנה ז' פרק י\"א דמנחות: \n",
+ "צוק עיין במשנה ו': \n",
+ "שבעה ומחצה לכל מיל. [כתב הר\"ב] שהן י\"ב מיל. וז\"ל התוספות בפ\"ב דב\"ב דף כ\"ג. פעמים נותן שיעור בריסין ופעמים במילין. ופעמים בפרסה ע\"כ. ופי' הר\"ב רו\"ס פסיעות כו'. עיין משנה ד' פ\"ד דעירובין. והא דתנן התם במשנה ח'. וכן ברפ\"ה דנשכר לזויות. מסקי בתוספות דהכא דדוקא כשהולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית. אבל ההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו זויות דאלת\"ה הרי היה יכול לילך בכאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן שהן ת\"ת אמה תרי חומשיהן ע\"כ וכבר כתבתי בזה שם רפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא עומד מרחוק כו'. לא היו עושין סוכה אחת עשרה שא\"כ לא היה מקרי ארץ גזירה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום. כך נ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "ודחפו לאחוריו. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ב) אל ארץ גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד. ומשום הכי בעינן שיהא צוק דתרווייהו יליף בברייתא מדכתיב גזירה: \n",
+ "בא וישב לו תחת סוכה אחרונה. כתב הר\"ב דלזה התירו לפי שירא כו' כ\"כ רש\"י. ומצינו עוד כיוצא בזה במשנה ג' פ\"ד דעירובין דיוצא להציל וכו' ויראים מפני האויבים לאוקמתא חדא כמ\"ש שם בס\"ד ולפי שבגמ' לא הביאו לההוא אוקמתא ראיה מדהכא. ש\"מ דהכא שאני דטפי חששו ליראת המדבר מיראת האויב. להכי שפיר כתב רש\"י לזה התירו כו': \n",
+ "משיצא חוץ לחומת ירושלים. דוהמשלח משמע משעה ששילחו כבר לצד המדבר. ור' שמעון דריש והמשלח לעזאזל דחיפתו וזריקתו הוא שילוחו. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "[*במגיס. פירש הר\"ב בקערה. ועיין בפירושו לסוף פ\"ה דפסחים]: \n",
+ "והקטירן. כתב הר\"ב א\"א לומר שהיה מקטירן עכשיו כו' ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. וכן לשון רש\"י ולאו דוקא כו'. וזה שהאריך רש\"י וכתב ואח\"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם. ויטבול שניה להוציא כף ומחתה. ויטבול שלישית למוספים ואימורי חטאות הללו כו' כדקתני בפרקין דלקמן וכו' ועיין שם: \n",
+ "קלען במקלעות. [*והר\"ב העתיק קלען במקלות כגירסת הירושלמי ומה שפירש הר\"ב כמין קליעה] מסיים רש\"י ז\"ל ארבעה בני אדם נושאים ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור. ומהלכים מוט אצל מוט הפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפין זה תחת זה כמין קליעה ושלמים וכו'. ואולי השמטת סופר הוא בדברי הר\"ב שהשמיט ממלת קליעה עד מלת קליעה: \n",
+ "והוציאן לבית השריפה. לשון הרמב\"ם פרק ג' מהלכות עי\"כ ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה ע\"כ. ומעשה זה נמי לא עכשיו היה ומיהו בשעת הקריאה היה בפרק דלקמן ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "משיצאו חוץ לחומת העזרה. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. ולהלן ילפינן לפר ושעיר שיהיו נשרפין חוץ לג' מחנות כפר העלם דבר. א\"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מחנה אחת אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והיינו חוץ לעזרה. והר הבית הוא מחנה שניה. וירושלים מחנה שלישית כמפורש משנה ח' פרק קמא דכלים. ור' שמעון אצטריך האי מחוץ למחנה למילף מפרה אדומה דמה להלן דכתיב נמי בה אל מחוץ למחנה ושריפתה במזרח ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אהל מועד ופתח האהל במזרח הוה אף כאן שריפתם במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע שעיר למדבר. כתב הר\"ב שנאמר ושלח וגו' ואח\"כ ואת חלב וגו' וכפירוש רש\"י ולאו דוקא כמ\"ש לעיל. אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח\"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' ופירש רש\"י בגמרא אדאמר ויודעים שהגיע שעיר למדבר ונעשית מצותו כתב ומתחיל לקרות הפרשה. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שהגיע שעיר למדבר הרי שאפילו הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר: \n",
+ "דרכיות. פירש הר\"ב אבנים גדולות. וכ\"פ הרמב\"ם מצעות גדולות [*ונ\"ל שצ\"ל מצבות גדולות*)] ולא פירשו מאיזה לשון הוא. ורש\"י כתב דרכיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה כו'. ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי\"ת ויהיה מלשון דרבנאי בעובדא דסבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות דף ח' שפירש\"י אורבים ושומרים: \n",
+ "בית חדודו. על שם הצוק שהוא זקוף וחדוד נקרא המדבר בית חדודו והכינוי שב לשעיר וזה לגירסת הס' ובגמרא ורש\"י. אבל גירסת רמב\"ם שמגיע לבית חורון שהוא במדבר ע\"כ. וביהושע סימן י\"ו בית חורון תחתון ובית חורון עליון: \n",
+ "על פתחו של היכל. ותנא קמא ורבי יהודה סברי כדאיתא בברייתא דף ס\"ז דבראשונה היו קושרין וכו'. ולפי שהיו מציצין ורואין ואם לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין וכו' אלא דרביות היו עושין כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בא לו כהן גדול לקרות. פירש\"י דילפינן ממלואים (כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ק) ואמרי' בפ\"ק (דף ה') מנין שאף מקרא פרשה שנצטוה בואתה תצוה מעכב. ת\"ל (ויקרא ח׳:ה׳) ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות בעשיית המלואים בצו את אהרן. זה הדבר אפי' דיבור מעכב: \n",
+ "חזן פי' הר\"ב שמש. ומה משמש פי' במשנה ז' פ\"ז דסוטה. ונקרא חזן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשבת שהוא לשון חוזה שצריך לראות מה הם צרכי צבור וכ\"פ בעל חכמת שלמה בפ\"ג דמכות דף כ\"ב ע\"ב: \n",
+ "הכנסת. בה\"כ היה סמוך לעזרה בהר הבית. רש\"י: \n",
+ "וראש הכנסת נותנו לסגן. אהא פירש הר\"ב משום יקרא כו' דלא תימא שזה שהסגן אינו מקבלו מהחזן לפי שהחזן חולק כבוד לסגן שיקבלו מראש הכנסת וקי\"ל דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דרביה פליג ליה יקרא ואנן סתמא תנן דלעולם המנהג כן כ\"פ התוספת פ\"ז דסוטה דף מ' ומ\"ש הר\"ב להראות שיש שררות וכו'. כ\"פ תוס' שם. ורש\"י התם והכא. וע\"ש בפי' הר\"ב: \n",
+ "וכהן גדול עומד. כתב הר\"ב מכלל דעד השתא יושב כו' דבעזרת נשים היה כו'. גמרא. ונראה טעמא אי משום יקרא דכ\"ג שלא יהיה עומד כל כך זמן רב בלא עבודה מתחלת שילוח השעיר עד הגיעו למקומו כמ\"ש בסוף פרק דלעיל וא\"נ משום חולשא דכ\"ג: \n",
+ "שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל. רש\"י: \n",
+ "קורא על פה. עיין בפי' משנה ז' פ\"ז דסוטה: \n",
+ "על התורה. פי' הר\"ב שתי ברכות וכ\"פ הרמב\"ם כאן ובסוטה פ\"ז וכן מפרש על ישראל ועל שאר התפלה לחדא ברכה וגרסי כנ\"א ועל הכהנים ועל ישראל ועל שאר התפלה אבל בפ\"ז דסוטה מפרש הר\"ב כפירש\"י. וכן הוא בירושלמי דהכא ודהתם. ומיהו הרמב\"ם בספ\"ג מהלכות עי\"כ כתב דהני שמנה ברכות כולן לאחריה הן שכתב ומוסיף לאחריה ז' ברכות ואלו הן רצה מודים סלח לנו ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים. ואח\"כ אומר תפלה תחנה וכו' וזה כגרסת הספר על ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה. וברייתא בגמרא ועל הכהנים בפני עצמן ועל ישראל בפני עצמן ועל שאר תפלה: \n",
+ "ועל העבודה ועל ההודאה. מברך בשביל העבודה שעבד והודאה סמוכה לעבודה דכתיב (תהלים ג') זובח תודה יכבדנני אחר עבודה תודה והיא הודאה. רש\"י: \n",
+ "ועל שאר התפלה. כתב הר\"ב מפרש בגמרא תחנה רנה בקשה כו' כד\"א אל הרנה ואל התפלה. מלכים א' ח' [כ\"ח]. ות\"י צלותא ובעותא ובפרק אין עומדין (ברכות לא.) אל הרנה ואל התחנה*). רנה זו תפלה. פירוש שבח ובירמיה ז' י\"א מתרגם רנה בעותא. וברבות ריש ואתחנן רנה זו קילוסו של הקב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ומלאכת שניהן שוה כאחת. ואע\"ג דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. בתר אילו ואיל העם ואימורי חטאת. יליף בגמרא. דכתיב נמי והמשלח בתר הכי ומה המשלח דמעיקרא דאין עמידה שלו אלא עד מתן דמים דחבירו. כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ו'. ה\"נ והשורף יכבס דמעיקרא. וקראי דלא כסדרן כדלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אם בבגדי בוץ קורא קדש כו'. דאילו קרא באצטלית כבר קידש קודם שפשט בגדי בוץ ואינו צריך עתה אלא טבילה וקידוש. הרא\"ש: \n",
+ "ויצא ועשה את אילו וכו'. פירש הר\"ב דכל דכתיב בפרשת אחרי מות קדים לדכתיב בחומש הפקודים דאמרינן בגמרא דמתניתין לאו מתקנתא היא דהא לא קאמר פר ושעיר ואימורי חטאת אימתי עביד להו. אלא כדתני בברייתא משמו דר\"א כמ\"ש הר\"ב ופירשו התוס' דאע\"ג דלאו מתקנתא היא מ\"מ לאו משבשתא והא דתנא דמתניתין שייר לאמורי חטאת דאינו אלא גמר קרבן דאינהו עצמן שלא הוקטרו אימוריהן כשרין. ושייר פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ דאדברי ר' עקיבא קאי דמקדים לשבעה כבשים בשל שחר. קאמר איהו דמאחר להו ואנא ידענא דטעמא משום דלבסוף כתיבי. וא\"כ ה\"ה לפר ושעיר דחוץ (וכה\"ג עיין במשנה ב' פ\"ט דערובין) וניחא ליה למנקט כבשים משום דתנאי אחרינא פליגי בכבשים עצמן מר סבר אחד בשחר וששה בערבית. ומ\"ס ו' בשחר ואחד בערבית עכ\"ד. והא דמאחר הוצאת כף ומחתה לאילו כו' אפרש בדרבי עקיבא בס\"ד ואיל העם דאמרן הוא איל האמור באחרי [מות] והוא האיל האמור בחומש הפקודים. דכתיב איל אחד. גמרא: \n",
+ "[*תמימים בני שנה. צריך לי עיון אמאי נקט הכי בכבשים ולא כן בשאר הקרבנות. ובס\"א ל\"ג בני שנה ואכתי קשיא תמימים למה לי]: \n",
+ "עם תמיד של שחר היו קרבין. קאי אשבעת כבשים ופר העונה נמי עם של שחר. וכדכתב הר\"ב מטעם הברייתא שבגמרא. וטעמיה דכתיב מלבד וגו'. ור\"א ס\"ל דאין למדין יוה\"כ מרגלים. דלהכי סידר רחמנא עבודת היום ברישא. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ שעיר הנעשה בחוץ. לפי שהוא מן המוספין שהיה ראוי להקדימו. אלא דקרא קאמר מלבד חטאת הכפורים להקדים הפנימי. ומיהו בתריה לא מאחרינן ליה. ור\"א דס\"ל דכל המוספין מאחרין איצטריך למלבד חטאת הכפורים לדרשא אחריתי על מה שזה מכפר זה מכפר במ\"ג פ\"ק דשבועות. וצ\"ל דלר\"ע תרתי שמעינן. מדלא כתב עם חטאת הכפורים. דהא ליכא למטעי ולפרש שיבא עמו ממש. דהא בפרשת אחרי מות כתיב שני שעירים. ולא שלשה. ומ\"ש ואח\"כ אילו ואיל העם והא דלא קתני להו משום דר\"א מודה לו דבטבילה שלישית הוו. כ\"כ התוספות. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ אימורי החטאת בטבילה ג' ואח\"כ הוצאת כף ומחתה. כ\"כ רש\"י ז\"ל. ונ\"ל דטעמו משום דואת חלב החטאת כתיב בתר ויצא ועשה את עולתו. ודעת התוספות והרמב\"ם עיין בסמוך. ומ\"ש ואח\"כ הוצאת כף ומחתה ור\"ל בטבילה רביעית וטעמא מפורש בגמרא דכתיב (שם) ובא אהרן אל אהל מועד. ופשט את בגדי הבד אשר לבש. כלום אדם פושט אלא מה שלבש ומה ת\"ל אשר לבש שלבש כבר. אלמא זו היא פשיטה שניה ש\"מ דיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להך ביאה. ובמאי איירי דבכולהו עבודת פנים כבר כתיב ובא והביא. כמ\"ש התוס' פ\"ג דף ל\"ב. אלא בהוצאת כף ומחתה איירי. הלכך כיון דש\"מ דאיכא הפסק ש\"מ דהך קרא שלא כסדרו. ודכתיב בתריה ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם מוקדם לשל זה. וכי תימא דהא אפסקיה שעיר הנעשה בחוץ ונקיים מקראות כסדרן דובא בהוצאת כף ומחתה. ואח\"כ ויצא ועשה את וגו'. ליתא דקרא הכי משמע ויצא ועשה את עולתו מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם ש\"מ דביציאה ראשונה נעשה אילו ואיל העם ואילו עבדי בתר הוצאת כף ה\"ל ביציאה שניה. ומיהו שעיר קדים נמי דקרא לא קאמר מה דהוה ביציאה ראשונה. אלא ממאי דכתיבי באותה פרשה בפרשת אחרי מות. והשעיר הזה בפרשת פנחס כתיב. ומ\"ש ואח\"כ תמיד של בין הערבים מסיים רש\"י בטבילה חמישית ולרש\"י הא דקתני היו קרבים עם תמיד כו'. לאו דוקא אלא לאפוקי עם של שחר. והתוספות חולקים על רש\"י כמ\"ש דאימורי חטאת בטבילה השלישית וסוברים דעם תמיד של בין הערבים קרבים. ואהא קאי מאי דאמר ר\"ע היו קרבין עם תמיד של בין הערבים. ר\"ל אימורי חטאת ולא הוצרך להזכירם בשם מהטעם שלא הזכירם ר\"א. כמ\"ש לעיל. והכי קאמר היו קריבין עוד קריבות אחרות ושעיר הנעשה בחוץ דקתני ה\"ק ושעיר כו'. קרב אח\"כ בזמנו עם אילו ואיל העם שהזכיר כבר ר\"א. ולהתוספות. הך קרא דובא אהרן שנכתב שלא כסדר אינו מוקדם אלא לפסוק ורחץ. ומיד ובא להוצאת כף ומחתה. ואח\"כ ואת חלב וגו'. וכ\"כ הרא\"ש. דהסברא נותנת שהאימורים היו קרבים אחר הוצאת כף ומחתה. כדי למעט ההפסקות בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דכתובים מיד אחריהם ומ\"מ בסדר קצרה שלו כתב כדרך רש\"י ז\"ל. וכן דעת בעל המאור. ולהרמב\"ם דרך אחרת דמאחר להוצאת כף ומחתה עד אחר תמיד של בין הערבים קודם קטורת הערבים והטבת נרות. ונראה טעמו כטעם התוספות. דמתניתין מוכחת דאימורי חטאת קריבין עם התמיד. וסובר נמי דמתניתין בסדרא קא מיירי דהא דתני היו קרבים עם תמיד. היינו שאחר השעיר והעולות היו אימורי חטאת קריבים עס התמיד. וכך היה סדרן. ואח\"כ קדש וכו' להוציא כף ומחתה וכו' ונכנס להקטיר וכו' כסדרא דמתניתין דלקמן ואזלא תמיהת התוספות במשנה דלקמן דתנן נכנס להקטיר ולא תנן תמיד של בין הערבים. ותירצו משום דכבר תנא ליה ברישא בדברי ר\"ע וזה דוחק. אבל להרמב\"ם ניחא שכבר נעשה התמיד קודם הוצאת כף ומחתה. וסדר המשנה כוותיה דייקא וטעם קדימת התמיד ואיחור הוצאת כף נ\"ל דסבר דמצוה שישארו כלי הקטרת בדביר כל כמה שיוכל לאחרו ולשהותו שם. ויותר ראוי ג\"כ שסוף ביאת כהן גדול יהיה בהיכל ממה שיהיה סוף ביאתו בקדשי קדשים הלכך מאחרין אותן מלהוציאן עד קודם קטורת הערב שזהו סוף ביאתו להיכל בו ביום. והפייטן נקט אילו ואיל העם תרב חטאת ומוספין והוצאת כף וסדר תמיד וכו'. ובתורת כהנים נשנו אילו ואיל העם ושבעה כבשים תמימים ואח\"כ הוצאת כף ומחתה ואחר כך עושה התמיד. ונ\"ל שצ\"ל וששה כבשים וכו' דסתם ספרא ר' יהודה. והכי ס\"ל בגמרא. אבל פר ושעיר חיצון לא הזכיר כלל. וצ\"ע. ובירושלמי אמר רבי יוחנן זו דברי ר\"א ור\"ע. אבל דברי חכמים כולם היו קרבים עם תמיד של בין הערבים. ולזה נראה שכוון הפייטן. וז\"ש ר\"י עם תמיד לאו דוקא עם ממש. אלא לאפוקי עם של שחר. דה\"נ בגמרא דידן בפלוגתא דתנאי בכבשים. אמרו האי לישנא עם תמיד ולאו דוקא. דהא בדרבי עקיבא פליגי. וכ\"כ בעל המאור בדרבי (מאיר) [אליעזר] בברייתא דלאו דוקא: \n"
+ ],
+ [
+ "ונכנס להקטיר. עיין לעיל דלרש\"י ותוספות ר\"ל אחר שהקריב התמיד. ולהרמב\"ם מתניתין כמשמעה: \n",
+ "ולהטיב את הנרות. כתב הר\"ב הטבה זו הדלקה היא דהא בשחר מטיב את הנרות דהיינו דשונן ותיקון הפתילות החדשות. אלא הטבה זו הדלקה היא. אבל הרמב\"ם ס\"ל בפרק ג' מהלכות תמידין. וכמ\"ש הר\"ב בשמו בפרק ג' מתמיד. דבשחר נמי מדליקין אחר שמטיבן. וא\"כ בערב היה צריך לחזור ולתקנן ולהדליקן ולדידיה שפיר תנן להטיב. והתוספות תירצו בע\"א. דהכא קודם שמת שמעון הצדיק שנמצאו שני נרות מזרחיות דולקים והניחן דולקים מפני הנס עד הערב שמטיבן ואח\"כ מדליקן. אבל הר\"ב פירש בסוף פ\"ג דתמיד דאף בימי שמעון הצדיק לא הניחו דולק. אלא המערבי שמשני המזרחים ואנן להטיב הנרות תנן. וכבר כתב הראב\"ד בזה בפרק ב' מהלכות עי\"כ. שאע\"פ שלשון המשנה כך היא לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד. [*ועיין מ\"ש בסוף פרק ג' דמסכת תמיד]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ומצנפת. בתורה נקרא דשל הדיוטות מגבעת ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. תוספות פרק ב' דף כ\"ה. ורש\"י מפרש בפירוש החומש דהכל חדא. ותלמידי הר\"י כתבו בפרק אין עומדין דמצנפת קטנה ממגבעת. והרמב\"ן בפירוש החומש בואתה תצוה כתב שהמצנפת היא כמין צניף שצונף בו את ראשו. מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום. אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות. ואף היא מצנפת היא. אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כמין מגבעת שהוא כובע. כדברי אונקלוס כו'. בחילוף כ\"ף וגימ\"ל באותיות גיכ\"ק. ולפי שהמגבעת כמו מצנפת הזכירו חז\"ל תמיד בכהן גדול. ובכהן הדיוט מצנפת וכו'. ולשון הרמב\"ם בריש פרק ח' מהלכות כלי המקדש קרוב לדברי הרמב\"ן שז\"ל מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שכהן גדול צונף בה כמי שלופף על השבר ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת עכ\"ל. אבל הראב\"ד השיגו שמגבעות הם ככובעים שלנו חדין מלמעלה והן קצרין ע\"כ. ולדבריו צ\"ל כדברי התוספות]: \n",
+ "באלו נשאלין. כתב הר\"ב השואל פניו אחורי הכהן. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דלישנא דברייתא פניו כלפי הכהן ה\"פ פניו פונות למקום שפונים פני הנשאל. והכ\"מ הכריח שכן הוא בסוף פ\"י מהל' כלי המקדש. ומ\"ש בקול נמוך. זה לשון הרמב\"ם [שם] בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ע\"כ. והיינו דמתפלת חנה ילפינן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אסור באכילה ושתיה. כתב הר\"ב אע\"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע\"ד ע\"ב. ומ\"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע\"ו ע\"א. ומ\"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת. למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא. היה יכול לכתוב ג\"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב\"ם. וכ\"כ הרי\"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת\"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי\"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ\"ל ומ\"ש הר\"ב דאכילה ושתיה חד. עיין בפירושו למ\"ג: \n",
+ "באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש\"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש\"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ\"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ': \n",
+ "המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרמב\"ם והרא\"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא\"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר\"ן. ועיין ריש מסכת מ\"ק. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]: \n"
+ ],
+ [
+ "כמוה וכגרעינתה. פירוש הכותבת אינה דבוקה לגרעינתה אלא יש בינה לגרעינתה חלל וקמ\"ל דצריך למעך אותו חלל לשער בכמוה וכגרעינתה בלבד. לא כמוה וכגרעינתה וכחללה דאלת\"ה בכולי דוכתי דתנן כזית פירושו עם גרעינתה ולא תנן בהדיא. אלא הכא הא קמ\"ל. תוספות והר\"ן. ומ\"ש הר\"ב שהיא פחותה מכביצה כתב הר\"ן דיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר בגמ' יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה [*וכך כתב הר\"ב במסכת כלים פי\"ז משנה י\"ב]: \n",
+ "מלא לוגמיו. הר\"ב העתיק כמלא לוגמיו וא\"א לומר שהגירסא כך היא דהא בגמ' דף ע\"ו אמרינן אימא כמלא לוגמיו ומ\"ש הר\"ב ושעור זה באדם בינוני וכו'. פי' השעור באדם בינוני הוא פחות מרביעית. אבל בשאר אדם הכל לפי גדלו ולפי קטנו. דהא הכי תנן בכלים פי\"ז משנה י\"א דמשערים לפי מה שהוא אדם. ומיהו באכילה לא מפלגינן אלא אפילו לעוג מלך הבשן מחייבים בככותבת. וטעמא אמרינן בגמרא דבאכילה קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה. ומיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא. והשתיה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה מש\"ה לענין דלאו ביתובא דעתא הוא. בשל עולם הן שמין בבינונית כמ\"ש שם הר\"ן. והא דאמרן פחות מרביעית. כתב הר\"ן לא קאימנא שפיר בהאי פחות מרביעית כמה הוה בציר מיניה: \n",
+ "האוכל והשותה אין מצטרפין. דאע\"ג דמחד שמא נינהו כדלקמן הואיל משום יתובא דעתא הוא והאי לא קמיתבא דעתיה כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אינו חייב אלא חטאת אחת. כתב הר\"ב דמחד קרא נפקא כו' כדאיתא דף ע\"ו בגמ' שנאמר (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר. שכר שתייה הוא דיליף שכר שכר מנזיר וקרייה רחמנא ואכלת. [*דאילו יין איכא למימר ע\"י אניגרון שהוא מין מאכל שנותנין בו יין]: \n",
+ "אוכלין שאינן ראוין לאכילה. כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין. רמב\"ם פ\"ב מהלכות שביתת עשור: \n",
+ "משקין שאינן ראויין לשתיה ושתה ציר וכו'. הרמב\"ם [שם] כתב כגון ציר כו'. וכן העתיק הטור סוף סימן תרי\"ב ופירוש ציר ומורייס. עיין משנה ד' פ\"ו דנדרים: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עוברה שהריחה. כתב הר\"ב עובר מריח ריח התבשיל וכו'. וכן כתב רש\"י ונ\"ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא ההיא עוברה דארחא לחישו לה ואילחשא קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחא ולחישו לה ולא אילחשה וקרי עליה זורו רשעים מרחם וגו' ונפק מינה שבתאי אצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה שהרי בידו לחזור בו: \n",
+ "ואם אין שם בקיאין כו'. כתב הר\"ב מתני' מפרשא בגמרא בד\"א כו' בזמן שהחולה אומר איני צריך ואמרינן תונבא פי' שטות נקט ליה מחמת חוליו. אבל אמר צריך כו' דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע. ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגוויה טפי. וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא כו': \n"
+ ],
+ [
+ "דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב\"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי\"ד מהמ\"א. דאע\"ג דתנא ביה\"כ עסיק קמ\"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא\"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו': \n",
+ "עד שיאורו עיניו. ולשון הר\"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש\"י והר\"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י\"א ג' לכך אין להגיה ראותו: \n",
+ "אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר\"ב שאינה רפואה גמורה. וכ\"כ רש\"י. וז\"ל הרמב\"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר\"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען: \n",
+ "החושש בגרונו. ול' הר\"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש\"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי\"ף והרא\"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ\"ח: \n",
+ "וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י\"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש\"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ\"ה ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ספק הוא שם וכו'. מפרשינן בגמרא דהכי קאמר דלא מבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתיה חי הוא מפקחים עליו. אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחים עליו. ולא מבעיא ספק חי ספק מת דישראל הוא. אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו. וכתבו התוספת דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל: \n",
+ "מפקחין. עיין משנה ו' פ\"ח דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואשם ודאי. דאילו אשם תלוי אע\"ג דכתיב ביה כפרה (שם ה') וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג. לא מכפר כפרה גמורה אלא תולה להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת. אי נמי הנך אין אחר מכפר כפרתן. אשם תלוי אחר מכפר כפרתן דתנן [במשנה ד' פ\"ו דכריתות] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין. אשמות תלויין פטורין. גמרא: \n",
+ "מכפרין. פירש הר\"ב עם התשובה ולא חש למיתנה וכו' שאם לא היה מתחרט כו' שזו עיקר התשובה. וז\"ל הרמב\"ם והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון. ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ\"ח) ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה ל\"א): \n",
+ "על עברות קלות וכו'. מ\"ש הר\"ב ומסקנא דמלתא בגמרא שאם הזיד וכו' אינו זז וכו' דארבעה כתובים כתיבי. נאמר (ירמיה י\"ג) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה. ונאמר (ויקרא ט\"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם למדת שיש עבירה שצריכה יה\"כ. ונאמר (תהלים פ\"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה. ונאמר (ישעיה כ\"ב) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון. למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. וזוהי חלול השם. פי' הר\"ב חוטא ומחטיא אחרים. וכדפירש\"י. ובגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג\"כ קלות בדבר מקרי חלול השם דהיינו מחטיא אחרים. והיינו דלעיל מהך קרא כתיב ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד וגו' והנה הרוג בקר ושחוט צאן וגו'. כביכול לפניו יש אבל והם אוכלים ושמחים. והרואים כך סוברים דלית דין ולית דיין אין לך חילול השם גדול מזה. [*ועיין בפי' הר\"ב משנה ט' פ\"ה דאבות ועוד שם פ\"ג משנה י\"א וסוף פ\"ד] ומ\"ש ואם שגג וכו' החטאת מכפרת מסיים הרמב\"ם או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו. ומ\"ש הר\"ב אבל בזמן שיש שם שעיר כו' כדתנן במשנה ו' פ\"ק דשבועות ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אין יה\"כ מכפר. כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיכפרו לו עונותיו באותו היום. הרמב\"ם. [*ולפי זה נראה דהכא נמי בתרי זימני כמו ברישא דלהכי אין מספיקין דאינו פורש. כמ\"ש הר\"ב]: ",
+ "עבירות שבין אדם לחבירו וכו'. והא דכתיב (שמואל א ב׳:כ״ה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ה\"ק ופללו לשון פיוס שפייס לחברו וריצהו האלהים ימחול לו. ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו. גמרא [פו.]: ",
+ "לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם כו' שנאמר וזרקתי כו' ואומר מקוה כו'. לפי שהדרך הישרה הוא שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהטהר. ואז כשבא לטהר מסייעין לו וע\"ז אמר לפני מי אתם מיטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה. והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח. וז\"ש מי מטהר אתכם ובמאי דסיים פתח שנאמר וזרקתי עליכם וזהו בלי התעוררות האדם. אלא הוא ברחמיו מטהרם. וכן זה הכתוב נאמר (ביחזקאל ל״ו:י״ז). בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו וגו' ואשפוך וגו' ואפיץ וגו' ויבא אל הגוים וגו' ויחללו וגו' לא למענכם וגו' וקדשתי את שמי הגדול המחולל וגו' ולקחתי וגו' וזרקתי וגו' הרי שאמר שאע\"פ שמחללין הש\"י אפילו בבואם בגלות החל הזה. עם כל זה ולקחתי וזרקתי והדר מייתי קרא דמקוה אמאי דפתח שהש\"י מטהר את הבא ליטהר. דהכא כתיב (ירמיהו י״ד:ז׳-ח׳) אם עונינו ענו בנו וגו' כי רבו משובתינו לך חטאנו מקוה ישראל מושיעו בעת צרה הרי שאחרי שהתודו על חטאם אמרו מקוה וזה דומה לטהרת מי מקוה שמטהרים הבא ונכנס וטובל בתוכם. כן הבא ונכנס תחת כנפי שכינתו יתברך הוא חוסהו בצל כנפיו ומסייעו להטהר כך נ\"ל. והש\"י ברחמיו יטהרנו מכל טומאתינו. ולבית קדשו יקבץ נפוצותינו. במהרה בימינו. אמן ואמן: ",
+ "סליק מסכת יומא"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יומא",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה יומא, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Yoma, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0813e097c72591caa51001c37937f31e036fa927
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Moed/Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,391 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Yoma",
+ "text": {
+ "Mishnah Yoma, Introduction": [
+ "כתב הרמב\"ם שסדר כפורים אחר שקלים כפי סדורם שמצות שקלים בפ' כי תשא וכפורים בפרשת אחרי מות ע\"כ. ובשם רב שרירא [גאון] כתוב בספר יוחסין דבתר שקלים תנינן סדר יומא דדמי לשבת וערובין. משום דיומא דכפורא לשבתא דמי: \n\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "שבעת ימים כו'. מפרישין. ולעיל במשנה ו' פ\"ב דבכורים תני מנינא לבסוף אתרוג שוה לאילן בג' דרכים וכן הביאו התוספות דבב\"ק. ובפרק קמא דר\"ה תני מנינא ברישא כמו הכא ובפ\"ק דע\"ג ובפ\"ק דקדושין תני מנינא לבסוף: \n",
+ "מביתו. פי' הרמב\"ם מאשתו כדי שלא תמצא נדה. ויהיה הוא טמא ז' ימים. כמ\"ש הכתוב בבועל נדה. (ויקרא ט״ו:כ״ד) ותהי נדתה עליו וטמא ז' ימים ע\"כ. [*וכ\"כ הר\"ב ברפ\"ג דפרה] וה\"פ שלא תמצא אחר ביאה ספק נדה שתמצא דם על הסדין שקנחה בו ואין ידוע אם בשעת ביאה היה בה דם זה או לאחר ביאה דאטו ברשיעי עסקינן שיבא על ספק נדה. וחיישינן שמא ימצא בתוך כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה דבכה\"ג אף לת\"ק דמשנה ג' פ\"ב דנדה מטמאה את בועלה. גמרא: \n",
+ "שמא יארע בו פסול. פי' הר\"ב קרי. ועיין מ\"ש בריש דמאי בס\"ד: \n",
+ "אם כן אין לדבר סוף. אבל בטומאה כ\"ג זריז הוא [*ונשמר] מהטומאה ולא מתקינין לו כהן אחר אלא משום דכי עבדי' ליה צרה כ\"ש דמזריז טפי. גמרא [י\"ג.]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. פירוש הטבת שתי נרות. אבל הטבת חמש נרות קודמין לקטרת. שכן במשנה ג' דפרק דלקמן. וכן בפ\"ג דתמיד. דפייס דמי מדשן המנורה קודם לפייס דקטורת אלא התם בחמש נרות. והכא בשתי נרות. גמרא. והכי פסק הרמב\"ם בפ' ו' מהלכות תמידין ודלא כמתני' דרפ\"ו דתמיד דשנוי הטבת שתי נרות קודם לקטורת דהתם אבא שאול והכא רבנן. והא דלא תנן הכא הטבת חמש נרות משום דלא הויין בכ\"ג כ\"פ התוס' ועיין לקמן פ\"ב משנה ב' ועיין פ\"ג דתמיד: \n",
+ "ומקריב את הראש ואת הרגל. נקט האיברים הראשונים בהעלאה. כבפרק דלקמן משנה ג' וה\"ה לכולהו. [*וז\"ל הרמב\"ם בפ\"א מהלכות עי\"כ ומקריב אברי התמיד על המזבח] ועיין במשנה ג' פ\"ז דתמיד: \n",
+ "[*אם רצה להקריב כו'. עיין משנה ג' פ\"ו דתמיד]: \n"
+ ],
+ [
+ "ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים. אבל שעירים לא דכיון דעל חטא דישראל קאתו חלשא דעתיה. ופר דעל חטא דידיה ודאחיו הכהנים קאתי אי איכא איניש בכהנים דאית ביה מלתא מידע ידע ליה ומהדר ליה בתשובה. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "מביא את השינה. ועיין מ\"ו: \n"
+ ],
+ [
+ "והעלוהו לעליית בית אבטינס. פי' הר\"ב ללמדו חפינת הקטורת שזו עבודה קשה כו'. עיין במשנה ב' פ\"א דמנחות ובהל' עבודת יוה\"כ פ\"ג. [*עוד עיין על לשכה זו בסוף מסכת מדות]: \n",
+ "והשביעוהו פי' הר\"ב שלא יהא צדוקי לתקן הקטורת כו'. שבאותה שעה. לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה כמו שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ז) וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו. הרמב\"ם: \n",
+ "ואתה שלוחנו ושליח ב\"ד. מפרש בגמ' דהכי קאמרי ליה משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת ב\"ד. ולא שהוא שלוחם ושליח ב\"ד לענין עבודה דקי\"ל דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ד דנדרים בס\"ד: \n",
+ "והן פורשין ובוכין. פי' הר\"ב דאמר מר החושד בכשרים לוקה בגופו. פירש\"י דכתיב (שמות ד׳:א׳) והן לא יאמינו לי וגו'. וכתיב (שם) והנה ידו מצורעת כשלג. ופירוש כשרים מי שמעשיו סתומין ושמא אין בלבו כלום. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "באצבע צרדה. פי' הר\"ב אצבע הסמוכה לאגודל וכו' וכפירש\"י. וכתבו התוס' בפ\"ג דמנחות דף ל\"ה וז\"ל הדבר ידוע שא\"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי וכן הוא בילמדנו בסוף פ' בא ושעור רצועה של יד עד אצבע צרדה ומאי צרדה אמצעי. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזהו אצבע צרדה. זו אצבע גדולה של ימין. וכן יסד הקליר בפרשת שקלים ע\"כ. ותוספתא זו היא בפירקין דהכא גם הרמב\"ם פי' אצבע אמצעי. ומה שהכריח לרש\"י לפרש אצבע הסמוכה לאגודל משום דהכי איתא בגמרא מאי צרדה צרתא דדא מאי היא גודל. והבין דה\"פ למאי היא צרה. ומשני לגודל. ול\"נ ע\"פ המפרשים ז\"ל דה\"פ. צרתא דדא דצרדה היא אותו אצבע הארוך ונקרא כן לפי שהיא צרה לאחרת ר\"ל שאצלה הסמוכה גם לגודל והיינו צרה דדא. ולפי שלא שייך לומר שהאחת צרה לחברתה אלא בערך ג' שמשתתפין עמו דוגמתו שתי נשים שהם צרות זו לזו בערך בעליהן שמשתתפין עמו. וזה ששאל מאי היא ?, כלומר מאי צרה שייך. ומשני גודל הוא השלישי שמשתתפין עמו לפי שהסמוכה אל הגודל משתתפת יותר שהיא מצרנית יותר. הלכך קורא להארוך צרדה. שהיא צרה לאצבע הסמוכה כאילו הסמוכה היא עקרת הבית. והארוך הצרה בהתכנס אחריה\n",
+ "והפג. וריחו לא נמר (ירמיה מח) מתרגמינן וריחיה לא פג. רש\"י פ\"ג משנה ה'. [*ולשון הרמב\"ם בפירושו שתעמוד שעה אחת ובחבורו פ\"א מהלכות תמידין כתב עמוד והצטנן מעט כו']: \n"
+ ],
+ [
+ "מאשמורה הראשונה. מפורש בריש מסכת ברכות: \n",
+ "[*מלאה מישראל. פירש הר\"ב המביאים קרבנותיהם כו'. עיין במשנה ד' פרק ב' דביצה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בראשונה כל מי שרוצה כו'. דמעיקרא סברי כיון דאיכא אונס שינה לא אתו הלכך אע\"ג דתיקנו פייס לשאר עבודות לא חזו לתקן להך עבודה. כיון דחזו דאתו ואתו נמי לידי סכנה תקינו לה רבנן נמי פייסא. גמרא: \n",
+ "כל מי כו'. פירש הר\"ב כל כהן שהוא מאותו בית אב. שהמשמר נחלק לז' בתי אבות כדמפורש במשנה ו' פ\"ב דתענית: \n",
+ "ואם היו שניהם שוים הממונה אמר להם. פירוש לכל הכהנים שיש שם דכיון דזה הגורל של המרוצה לא עלתה חזרו להטיל גורל והוא הפייס בין כולם כמ\"ש הר\"ב וכן פירש רש\"י ופירשו כן לפי שא\"א לעשות פייס באצבעות בין שנים בלבד שאם יהיה הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במי יסיים ומה גורל שייך בכך: \n",
+ "הצביעו. כתב הר\"ב ונוטל המצנפת מראשו של אחד מהם. הכי תניא בברייתא דף כ\"ה. [*ועיין סוף פ\"ז] ולכאורה שכך היה עומד בלא מצנפת עד שפייסו. וכן דעת התוס' שכתבו בד\"ה והא בעינן כו' דמשום כך לא היה הפייס בעזרה עצמה (כדאיתא התם בברייתא) דגנאי היה לזה לעמוד בלא מצנפת בעזרה ע\"כ. אבל הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות תמיד כתב והממונה נוטל כו' ומחזירה. משמע דמיד החזירה. וע\"י הנטילה ידעי מי הוא שממנו מתחילין. ומ\"ש הר\"ב והממונה מוצא מפיו סך ומנין כו' וכ\"כ רש\"י משמע דנטילת המצנפת ואמירת הסך על ידי ממונה אחד נעשית ויותר נראה דעת הרמב\"ם שכתב ומסכימין על המנין כו' ולא כתב הממונה אלא גבי נטילה. וכמ\"ש כ\"מ בשם ריטב\"א שכתב בשם התוס' שזה שנוטל המצנפת לא היה יודע סך המנין. והאומר המנין לא היה יודע ממי נטל המצנפת. ע\"כ. ומי הוא הממונה עיין ר\"פ דלקמן: \n",
+ "[*ואין מוציאין אגודל במקדש. פי' הר\"ב מפני הרמאים כשיקרב המנין לכלות כו'. וכ\"כ רש\"י ז\"ל ולכאורה אין נראה שיהיה כ\"כ רוחק בין אגודל והאצבע כרוחק בין שני אצבעות של שני בני אדם. ונ\"ל שהיו עומדים צפופים כדתנן במשנה ה' פ\"ה דאבות והיו דחוקים כל כך זה אצל זה עד שנמצאו אצבעות של כולם סמוכים ביותר ויהיה א\"כ נראה כן כהוצאת אצבע ואגודל כדפירש רש\"י והר\"ב. אבל הרמב\"ם פירש מפני הרמאים וז\"ל ולא יחשבו הגודל למי שהשליך גודלו לפי שהוא נח לפשטו ולקפצו. ושמא יפשוט אותו כשיקריב המנין לצאת כדי שיבא הפייס אצלו. ולשונו פ\"ד מהלכות תמידין מפני הרמאים שהגודל קצר וטח להוציאו ולכפותו]: \n"
+ ],
+ [
+ "בפייס. עיין משנה ב' פרק כ\"ג ממסכת שבת: \n",
+ "ארבע פייסות היו שם. נראה לפרש שהיו שם בכל יום ויום חוץ מיום הכפורים. שהרי פי' הר\"ב [בראש] וסוף פרק דלעיל שכל עבודות יוה\"כ אין כשרות אלא בכהן גדול. וברייתא היא בהוריות דף י\"ב. ומייתי לה נמי במכילתין פ\"ג דף ל\"ב וכן מיוסד בסליחה דמוסף יום כפור. מתחלת איך אשא ראש וכו' ובטלו הפייסות בצום המובחר אבל בפיוט העבודה הזכיר כל הד' פייסות על סדרן. וז\"ל בעל המאור והוי יודע כי בעלי הקרובות שהכניסו בפיוטיהן בסדר עבודת היום ארבע פייסות טעו כולן במשנתינו ולא הבינו כי הפייסות החשובין במשנתינו לשאר ימות השנה הם ולא ביום הכפורים. לפי שכל עבודת היום אינה כשרה אלא בכהן גדול. ע\"כ. אבל הרמב\"ן השיגו בספר מלחמות ה' וכתב שא\"א שיטעו כל רבותינו בעלי הקרובות. ועוד דא\"כ זה הפרק אין בו דבר מסדר היום. ועוד היאך שנו אותם סתם ולא פירשו שהדברים אמורים בשאר הימים חוץ מיום הכפורים והעלה שהיו כל הד' פייסות אף ביום הכפורים ואמר שתרומת הדשן לא היתה בכ\"ג. וז\"ש בסוף פרק דלעיל [כ:] משום חולשא דכהן גדול כו' ה\"פ מתוך שהעבודות המוטלות על כ\"ג מרובות תרמינן מחצות כדי שכשיאיר פני המזרח יכול מיד לעבוד עבודותיו ולא יהיה היום קצר והמלאכה מרובה. (וכן פירש ריב\"א בתוספות דף כ\"א) ופייס השני היה לדשון מזבח הפנימי והמנורה. וכ\"כ בפיוט העבודה עוד יפיסו לדשון פנימי ומנורה. אבל שחיטת התמיד וזריקתו בכהן גדול היה. ופייס הג' לקטורת. רוצה לומר למי שיזכה במחתה. וגם היא מעשרת כדאיתא בירושלמי שני כהנים מתברכים בכל יום. וזה ששנינו בריש פרק ה' נטל המחתה בימינו היינו בקטרת שלפני ולפנים. אבל שעל מזבח הזהב הרי הוא כקטרת של כל ימות השנה וכן הוא בתוספתא ואע\"פ שלא פייסו במחתה בשאר הימים (כדפירש הר\"ב במשנה ה' פ\"ה דתמיד) מכל מקום בזה היום פייסו. ופייס הד' להעלאת אברים דאמש כגון שחל יוה\"כ לאחר השבת. וכמ\"ד (במשנה סוף פט\"ו דשבת) דחלבי שבת קרבים ביוה\"כ. ונמצינו למדין שכל זה הפרק בסדר יום הכפורים נשנה שאף בו ביום היו ארבע פייסות אלו. אלא שכלל בהן אף הפייסות של שאר ימות השנה. לפי שרצה לפרש כל הפייסות שמאחר שהוא מפרש והולך לקמן בשאר הפרקים כל עבודה שכהן גדול עובד בו ביום מאלינו נמצינו למדין איזה מהן ביוה\"כ ואיזה מהן בשאר הימים. עכ\"ד. ולפי שאין הלכה כר' ישמעאל דאמר חלבי שבת קריבין ביוה\"כ. אלא כרבי עקיבא דס\"ל דאין קרבין דהלכה כר\"ע מחברו כמ\"ש המפרשים וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מהלכות תמידין לכך נ\"ל ליישב בדרך אחר. דפייס הרביעי היה לשיושיטו האיברים לכהן גדול והכ\"ג זרקן ומעלן למערכה וכדתנן בסוף תמיד נשחט שכך דרכו של כהן גדול בכל יום כשרוצה להעלות האברים. וכך היו עושין גם ביוה\"כ משום כבודו וגדולתו. ודעת הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עבודת יוה\"כ שהיו פייסות. אבל יראה מלשונו דלתרומת הדשן ודשון מזבח הפנימי בלבד היה. ועוד שכתב בפ\"ב בכל יום מי שזכה במחתה וכו' והיום חותה כ\"ג במחתה של זהב. ובה נכנס להיכל. הרי דס\"ל דאפילו קטרת דהיכל היה המחתה ביד כהן גדול עצמו דלא כהרמב\"ן. ולטעמיה אזיל דס\"ל דהטבת נרות דשחר שמדליקין המנורה וכמ\"ש הרב בשמו בסוף פ\"ג דתמיד. וא\"כ היה דוקא בכ\"ג. וממילא שאר הפייסות נמי לא היו. ותנא קא חשיב לכולהו משום שאר ימות השנה כן נראה לי דעתו ז\"ל. אע\"פ שיש לדחוק ולומר דס\"ל דדשון המנורה היה בפייס ע\"י כהן הדיוט וההדלקה עצמה בכ\"ג. מ\"מ נראה שדעתו כמ\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "מי שוחט כו'. עיין בפי' הר\"ב רפ\"ג דתמיד: \n",
+ "הראש והרגל. פירש הר\"ב דסבר הטוב והיפה קרב תחלה כלומר גודל האברים כדאיתא בגמרא [כ\"ה:] [וברש\"י]. ואיתא נמי [שם] דמקראי ילפינן דראש קדים. דכתיב (ויקרא א׳:י״ב) את ראשו ואת פדרו וערך. ומשום דרישא נפישא ביה עצמות. קרבה רגל בהדיה ואין בשום אבר כל כך בשר עמו כרגל. כ\"פ [המפרש] בתמיד פ\"ד: \n",
+ "[*והגרה כתב הר\"ב ובו מחוברין קנה הריאה עם הכבד. וכ\"כ ג\"כ בפ\"ג דתמיד. ולא דק דבהדיא תנן בפ\"ד דתמיד דכבד היתה קריבה עם דופן הימנית]: \n",
+ "והחביתין. פי' הר\"ב מנחתו של כ\"ג וכו'. שנאמר מחציתה וגו' וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרויה חביתין רש\"י ורמב\"ם [*ודאפסיק] ביה בין סולת ליין. עיין בפירוש הר\"ב ספ\"ד דתמיד]: \n",
+ "דרך הלוכו היה קרב. וכתבם הר\"ב כדרך ששנו בברייתא והקרבים לא שנאום. דלפי שאין להם תנועה מעצמם מודה בן עזאי דקרבים באחרונה: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשים לקטרת. כתב הר\"ב שמעשרת דכתיב ישימו קטורה וגו' ברך ה' חילו. ואע\"ג דבההוא קרא גופא כתיב נמי וכליל על מזבחך שהוא עולה מסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא כתיב. דאל\"כ נמצאו הכל עשירים דעולה שכיחי טובא דנודרין ונודבין. גמרא. [*ועיין במנחות פ\"ד משנה ד']: \n",
+ "מי מעלה אברים מן הכבש ולמזבח. מ\"ש הר\"ב שהיו נותנים מתחלה מחצי כבש ולמטה במזרח. עיין מ\"ש בזה בסוף שקלים. ומ\"ש שהיו עושין כן משום ברוב עם הדרת מלך הכי איתא בגמרא [דף כו:] ובמ\"ב איתא לההיא קרא דבבית אלהים וגו' כמ\"ש הר\"ב שם משום דהתם לא שייך רוב עם דכולהו אתו בכל פייס אבל הכא דזמנא אחריתא אתו לעבודה אחת שייך רוב עם. [*אי נמי הא דברוב עם אעיקר העבודה קאי. דלהכי מחלקים העבודה ולא קאי אפייס]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*בחג ביד אחד צלוחית של מים. עיין לקמן]: \n",
+ "ושנים בידם שני גזירי עצים. וכתב הר״ב דבשחר כתיב ובער דמשמע חד [כהן]. ובגמרא דריש פרקין (יומא כב.) דמי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסדר המערכה ובשני גזרי עצים. כי היכי דאתו לפייס. [*וכתב הכ״מ פ״ד מהלכות תמיד בשם הריטב״א דמי שזכה בבקר אומר בערב לחברו זכה עמי בעץ שני: \n",
+ "ושנים בידם ב' בזיכי לבונה. וכתב הכ\"מ פ\"ד מהלכות תמידין בשם הריטב\"א דהעומד אחר י\"ג כהנים הי\"ד זוכה בבזך אחד. והט\"ו זוכה בבזך השני. ע\"כ וכן נ\"ל בצלוחית של מים דלעיל ודלקמן]: \n",
+ "ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים. דאין מנסכין בחג אלא בשל שחר כדפי' הר\"ב רפ\"ד דסוכה. והלכך לא משכחת לה בחול בתמיד של בין הערבים. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הקרבים והסלת והיין בשנים שנים. דכבש בן שנה ואיל בן שתי שנים כדתנן במשנה ג' פ\"ק דפרה. והיין בכבש רביעית ההין ובאיל שלישית ההין ככתוב בפ' שלח לך: \n"
+ ],
+ [
+ "והרגל בשנים וכו'. לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב (ויקרא א׳:ו׳) אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים אלא האבר השלם היו מקריבין אותה שני כהנים וג'. הרמב\"ם בפ\"ו מהלכות מעשה הקרבנות: \n",
+ "העוקץ והרגל וכו'. וכתבו התוס' ק\"ל דהכא לא חשיב לא כדרך הלוכו ולא כדרך נתוחו. ולא כדרך עלויו. ולא כדרך הפשטו. ואיני יודע איזה דרך תפס לו. ונ\"ל דמשום דמבעי ליה למתני הראש והרגל ברישא. וקתני בהו הרגל בשנים נקיט נמי הרגל של שמאל בשנים וקתני העוקץ בהדיה ואקדמיה משום דגבי טלה תנינהו בהדי הדדי לעוקץ ורגל שמאל וכיון דתנא להנך דלא סגי להו בחד כהן. תנא נמי הגרה שהוא בשלשה. וכיון דבעי למתני הגרה. תני בהדיה החזה ואקדמיה כי היכי דקתני גבי טלה. והדר תני הנך דלית לכל חד וחד. אלא חד כהן. וקתני להו בסידרא דרישא שתי ידות ושתי דפנות. עכ\"ל. אבל לשון הרמב\"ם בפרק הנזכר הראשון מוליך את הראש. והב' והג' מוליכין הרגל של ימין. והד' והה' מוליכין את העוקץ וכו' הרי שסובר שכסדר שהן שנויין שכך היו מוליכין בזה אחר זה: \n",
+ "[*אם רצה כו' פירש הר\"ב כהן יחידי כו' ובלא פייס. וכן פירש\"י. וקשיא לי אמאי לא חיישינן דאתי לאנצויי. ושיבאו על ידי כן לידי סכנה]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הממונה. פירש הר\"ב הוא הסגן. וכפירש\"י. והטעם שנקרא ממונה פירש הר\"ב ברפ\"ב דסנהדרין. והתוספת בפי\"א דמנחות דף ק' דחו זה הפירוש. וכתבו ממונה אחר היה ושמא היה זה שהוא ממונה על הפייסות. דמקרי ממונה סתם. ע\"כ: [*הרואה אומר כו'. ועד אחד נאמן במלתא דעבידי לגלויי. ירושלמי]: \n",
+ "מתתיה בן שמואל. כתבו התוספות דמנחות שם שזהו שעל הפייסות דתנן ליה ברפ\"ה דשקלים. [*ואולי דמשום הכי פסקו כמותו הר\"ב והרמב\"ם שם]: \n"
+ ],
+ [
+ "כל המיסך את רגליו. פי' הר\"ב כנוי לנקבים גדולים. ומסיים רש\"י. ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצורך בנקבים גדולים כורע על ברכיו ומכסה גופו את רגליו. וכן בשאול כתיב (שמואל א' כ\"ד) ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו: \n",
+ "קדוש ידים ורגלים מן הכיור. רש\"י. ובגמרא בשלמא רגלים משום ניצוצות. אלא ידים מ\"ט. אמר רבי אבא זאת אומרת מצוה לשפשף בידו הנצוצות הנתזין על רגליו שלא יצא בהן חוץ ונראה ככרות שפכה שאין מי רגליו מקלחין אלא שותתין. ויוציא לעז על בניו שאינם שלו: \n"
+ ],
+ [
+ "לעזרה. לעזרת ישראל כן פי' הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דכלים. ואני הארכתי להוכיח שכדבריו כן הוא בספר צורת הבית סי' ע\"א: \n",
+ "[*לעבודה. פי' הר\"ב לאו דוקא ומסיימי התוס' אלא אפילו לשחיטה דלאו עבודה היא מוכח לקמן דבעי טבילה ואפילו בלא עבודה רק שנכנס לעזרה וכן מוכח בירושלמי דקאמר לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה וכן מוכח לקמן עכ\"ל]: \n",
+ "עד שיטבול. פי' הר\"ב שהדברים ק\"ו ומה כ\"ג המשנה מקדש לקדש כו'. אע\"פ שטבל כבר טבילה חשובה במקום קדוש. ואע\"פ שהוא כ\"ג דקדוש טפי ואע\"פ שהוטלה עליו כל עבודת היום וזריז וזהיר טפי מתוך כך. ומחמת שכפרת היום מרובה אפ\"ה צריך טבילה וכו' כל אלו חומרות צריך להכניס בק\"ו דאלת\"ה איכא למפרך. כ\"כ התוס': \n",
+ "חמש טבילות ועשרה קדושין. דכתיב. (ויקרא ט״ז:ד׳) בגדי קדש הם ורחץ בשרו במים ללמדך שכל חליפות קדש בו ביום טעון טבילה. ומניין שכל טבילה צריכה ב' קדושין. ת\"ל ופשט ורחץ ורחץ ולבש. אם אינו ענין לטבילה דנפקא מבגדי קדש תנהו ענין לקדוש. דכתיב (שם) ופשט את בגדי הבד. וסמיך ליה ורחץ וגו' ולבש את בגדיו שדינן ורחץ אופשט ואולבש כאילו כתיב [ורחץ] תרי זמני. גמרא [ורש\"י]: \n",
+ "וכולן בקודש וכו'. עיין בפי' משנה ו': \n",
+ "על בית הפרוה. עיין משנה ח' פ\"ג דמעשר שני. [*ועיין במשנה ו']: \n",
+ "חוץ מזו בלבד. פי' הר\"ב הראשונה. וכתבו התוס' סברא הוא כיון דאכתי לא נתחדש בבגדי קדש שיטבול בחול: \n"
+ ],
+ [
+ "פשט ירד וטבל כו'. כתב הר\"ב וטבילה ראשונה זו כו' לא הוצרך קדוש כו'. ואקשינן בגמרא דתשעה הוו ולעיל תנן עשרה קדושין. ומשנינן קדושא בתרא כי פשיט בגדי קדש ולבש בגדי חול עביד ליה התם. [*ועיין במשנה ו']: \n",
+ "[*ונסתפג. פי' הר\"ב ונתקנח עיין מ\"ש במשנה ה' פ' כ\"ב דשבת בס\"ד: \n",
+ "וקדש ידיו ורגליו. פי' הר\"ב מן הכיור וכן פי' רש\"י. ולא דייקא דהא תנן בפרק דלקמן משנה ה' והיום בקיתון של זהב. וכן כתב הרא\"ש בכאן]: \n",
+ "קרצו. כדכתיב (ירמיה מ\"ו כ') קרץ מצפון בא בא. ומתרגמינן [עממין] קטולין מציפונא ייתון עלה. גמרא: \n",
+ "ומרק. נקרא השלמת הפעולה איזה פעולה שתהיה. הרמב\"ם. והושאל ממורק ושטף (ויקרא ו') ומרקו הרמחים (ירמיהו מ״ו:ד׳) שענינם צחצוח וגמר כלי על שלימת צחצוחו: \n",
+ "על ידו. כתב הר\"ב בשבילו. וכתב רש\"י כמו קוצץ אדם ע\"י עצמו (דתנן במשנה ו' פ\"ז דב\"מ): \n",
+ "ולהטיב את הנרות. עיין במשנה ב' דפרק קמא: \n",
+ "ואת האברים ואת החביתים. תימה דלא תנן והסלת והרמב\"ם העתיק גם כן המשנה כלשונה בפ\"ב מהלכות עבודת יום הכפורים: \n"
+ ],
+ [
+ "בין דם לאברים. ובגמרא יליף לה משום דבקטורת כתיב בבקר בבקר ובתמיד חד בבקר ומ\"ש הר\"ב והנרות נמי קדמו לאברים. עיין משנה ב' דפ\"ק וריש פרק ג' דתמיד: \n",
+ "של בין הערבים. בין אברים לנסכים. דכתיב (במדבר כ״ח:ח׳) כמנחת הבקר וכנסכו תעשה מה מנחת הבקר קטרת קודמת לנסכים אף כאן קטרת קודמת לנסכים. ומדלא כתיב כאברי הבקר אלא כמנחת הבקר. הלכך למנחה קדים ולא לאברים. גמרא. [*ושם נסכים מפורש בריש פרק ה' דשקלים]: \n",
+ "אסטניס. עיין פי' המלה במשנה ו' פ\"ב דברכות: \n",
+ "שתפיג. עיין במ\"ז פ\"ק: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאוהו וכו'. עיין במ\"ג פ\"ז: \n",
+ "הפרוה. פי' הר\"ב מכשף כו' בנאה כפי' רש\"י ובמ\"ג פ\"ה דמדות כתב גם כן פי' הרמב\"ם. וכן כתבו התוס' בשם הערוך: \n",
+ "רבי מאיר אומר פשט קדש כו'. דס\"ל דתרי קדושי שהצריך הכתוב בין בגד לבגד תרוייהו משום לבישת בגדים המתחלפים תחת הראשונים הוא. ולדידיה במשנה ד' פשט וקדש ידיו ורגליו וירד וטבל כו' ולבש וקדש כו' אלא ההיא מתני' כרבנן דהכא. גמרא ד' ל\"א ע\"ב: \n",
+ "לבש וקדש ידיו ורגליו. הכל מודים בקדוש שני שלובש ואח\"כ מקדש. מ\"ט דאמר קרא (שמות כ״ה:ד׳) או בגשתם אל המזבח מי שאינו מחוסר אלא גישה יצא זה שמחוסר לבישה וגישה. גמ' דף ל\"ב ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "הנדואין. כתב הר\"ב מארץ הודו. ותוספת הנו\"ן לא פירש. ורש\"י כתב שהוא כוש כדמתרגם יונתן היהפך כושי עורו (ירמיהו י״ג:כ״ג) הינדואה ע\"כ. שוב מצאתי בתרגום אסתר מהודו ועד כוש. מן הינדיא רבא ועד כוש. וזה כדברי הר\"ב: \n",
+ "של שמנה מאות זוז. הקשו בתוספות אמאי לא קאמר ח' מנה. דליכא למימר דזוזי היינו פשיטי כי ההיא דמ\"ח פ\"ה דכתובות ומשנה ה' פ\"ו. והיינו שמינית דמנה צורי דאכתי תקשי לימא של מנה. ועוד דמסתמא בזוזי צורי איירי דהוו להו של שחרית עדיפי מינייהו רק שליש דומיא דרבנן. ושמא י\"ל דאין הלשון נופל בטוב לומר שמנה מנה. והואיל ולא קתני כולה מלתא בלשון מנה להכי לא קתני סך הכל כמו רבנן. ע\"כ. ור\"ל שבשמנה יש ג\"כ אותיות מנה וקריאתם מתחלפות שזה המ\"ם בחולם וזה בקמץ. וב' תיבות השוות באותיותיהם ומתחלפים בנקודתם כבד על הלשון לאומרם תכופות. ולי היה נראה לתרץ דאפשר דבפלוסין מונין כל חשבון וסך גדול בכללות לכל ק' זוז קורין מנה. ובהינדואה פורטין החשבון ואע\"פ שהוא גדול. ונקט ר\"מ מדינה ומדינה כלשונה. וכדמות ראיה לזה בפ\"ה דף נ\"ה בגמרא. ר\"מ אומר מונה אחת ושתים אחת ושלש. ור' יהודה אומר שתים ואחת שלש ואחת. ול\"פ מר כי אתריה דמונין הפרט תחלה. ומר כי אתריה דמונין הכלל תחלה: \n",
+ "וחכמים אומרים בשחר כו'. דכ\"ע מיהת דשחר עדיפי דאמר קרא ד' זימני בד בלבישת בגדי שחר. חד לגופיה. וחד ל' לבד שאין לובש עמהן בגדי זהב כמו בשאר ימות השנה. וחד לומר שהוא מובחר מבד של שאר הימים. וחד לומר שטוב משל ערבית. גמרא ותוס': \n",
+ "משל צבור. עיין במשנה ה' פ\"ז דשקלים. וממשנה זו נראה לי שלמד הרמב\"ם מה שכתב בפ\"ד מהל' שקלים דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. דס\"ל דאין בין בגדי כ\"ג לבגדי כ\"ה לענין זה. וכ\"מ לא הראה מקום בזה: \n"
+ ],
+ [
+ "פרו כמו שנאמר בפרשת אחרי מות. בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ומשלו היה כדכתיב אשר לו: \n",
+ "בין האולם ולמזבח. פירש הר\"ב כל צפון העזרה היה כשר כו'. עיין במשנה דלקמן: \n",
+ "ומתודה. דכתיב (ויקרא ט״ז:ו׳) וכפר בעדו וגו' ואי אפשר לומר כפרת דמים שעדיין לא נשחט הפר אלא כפרת דברים דומיא דשעיר המשתלח. דכתיב גבי' (שם) לכפר עליו. גמ': \n",
+ "אנא. כתיב הכא כפרה וכתיב בחורב (שמות ל״ב:ל״א) אולי אכפרה. ונאמר שם אנא חטא העם הזה. אף כאן באנא. גמ': \n",
+ "השם. דילפינן מכפרה דעגלה ערופה. דכתיב ביה (דברים כ״א:ח׳) כפר לעמך ישראל אשר פדית ה' אף כאן בה'. גמ'. ולפי שהוא אמר השם ככתבו לפיכך לא הזכירו התנא אלא תני השם. וכן אנו עושין בפיוט. ומדתנן לפני ה' תטהרו בלשון הכתוב אע\"ג דכהן גדול ככתבו אמרו. ש\"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי אלא שנאו בכנויו. והכי שפיר למעבד בפיוט גם כן. ותסייע לסברת הרי\"ץ ן' גיאות בטור סימן תרכ\"א. [*וגירסתינו הכא השם. וכן בפרק דלקמן משנה ב' ולא כן בפ\"ו משנה ב' שהגירסא בשם ושם אפרש בס\"ד]: \n",
+ "עויתי פשעתי חטאתי. עיין במשנה ב' דפרק דלקמן. ותימה על הר\"ב והרמב\"ם דנטרי להו עד התם ולא פירשו הכא. ובגמרא אמתני' דהכא מתנייה: \n",
+ "והן עונין אחריו בשכמל\"ו. ובגמרא תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו. א\"ל משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקב\"ה אתם הבו גודל. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "לצפון המזבח. מקשינן בגמרא מדקאמר לצפון המזבח דמשמע שהוצרך למושכו מכנגד המזבח ולצפון מכלל דמזבח לאו בצפון קאי. מני ראב\"י היא דס\"ל הכי. והא מתניתין דלעיל דתנן בין האולם ולמזבח מדמכשר בין האולם ולמזבח שמע מינה דס\"ל דמקצת מזבח בצפון קאי וראב\"ש היא. ומשנינן תני כבין האולם ולמזבח. כלומר סמוך לבין האולם ולמזבח אצל מקצוע צפונית של המזבח ולא כנגד מערב המזבח ולבין האולם דלאו בצפון הוא. ולפי לשון הר\"ב דלעיל שכתב כל צפון העזרה היה כשר כו' היינו כרבי דף ל\"ו דסבירא ליה דאף הצפון שבמזרח העזרה כשר דאילו ר' אליעזר בר\"ש לא מכשיר אלא כנגד המזבח לצפון ובמערב עד האולם. והר\"ב נמשך בפירושו אחר פסק הרמב\"ם בפרק ה' מהלכות בית הבחירה שהכשיר כל צפון העזרה מכותל האולם עד כותל מזרחי של העזרה כו'. אבל צריך עיון בדבריו שם שהוא מונה והולך מכותל צפונית של עזרה עד כותל המזבח רוחב ששים ומחצה. [*ובפירושו ריש פרק ה' דזבחים כתב שכך מוכח בתוספתא וראיתיה שם רפ\"ו ונדפסה בטעות] וברפ\"ה דמדות תנן שרוחב העזרה קל\"ה נמצא שמחציתו ס\"ז ומחצה. וא\"כ הוה ליה להוסיף בצפון העזרה הכשירה לשחיטת קדשי קדשים עד ס\"ז ומחצה. ועוד קשה דבפרק ד' מהלכות עבודת יו\"כ העתיק המשנה דלעיל כלשונה בין האולם ולמזבח. שמעת מיניה דס\"ל דכל היכא דיש צד צפון אפילו כנגד המזבח כשר. ואילו הכא אינו מכשיר אלא מה שבין המזבח ולצפון וכנגדו למערב ולמזרח. איברא דבעל כ\"מ בפרק ג' מהלכות עבודת יו\"כ אדכתב הרמב\"ם היכן מגריל במזרח העזרה בצפון המזבח. ביאר שדעת הרמב\"ם לפסוק כראב\"י דמזבח לאו בצפון קאי. כדאמר הכא בגמרא. והוקשה לו הלשון דבפ\"ד בין האולם ולמזבח וכתב שנראה שצריך להגיה כבין האולם ולמזבח עכ\"ד. ואם תיקן והגיה לחבר פרקיו שבהלכות עבודת יו\"כ עדיין לא נתקן מ\"ש בפרק ה' מהלכות בית הבחירה כמ\"ש. דבהדיא מוכח דס\"ל דמזבח בצפון נמי קאי. ולכן נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם דס\"ל דלא כראב\"י. וטעמו דאזיל בתר סתמא דסוף מדות דלפום ההוא חושבנא מזבח בצפון נמי קאי כמ\"ש שם בס\"ד. ולפיכך פוסק כאותו סתם. (ובפ\"ק דמכלתין דף י\"ו עיין בפירש\"י בגירסא ש\"מ דלאותה גירסא משנה דמדות לאו ראב\"י היא) ואיזהו צפונו ג' מחלוקת בברייתא מקירו של מזבח צפוני ועד כותל העזרה. וכנגד כל המזבח דברי רבי יוסי בר\"י. ר\"א בר\"ש מוסיף אף בין האולם ולמזבח. רבי מוסיף אף מקום דריסת רגלי כהנים ורגלי ישראל. אבל מן החליפים כו'. ולכולהו הני תנאי מזבח בצפון נמי קאי. וס\"ל להרמב\"ם דרבי דמוסיף לא הוסיף בכולי צפון אלא כל שכנגד בין המזבח ולכותל וטעמא משום דס\"ל כרבי יוסי בר יהודה בחדא ופליג עליה בחדא. דר\"י בר\"י סובר דדוקא כנגד כל המזבח. וטעמו דבעינן על ירך המזבח צפונה. בהא דס\"ל על ירך כלומר מקיר המזבח כו' מודה ליה רבי ופליג עליה דס\"ל דכל שכנגד הירך למערב ולמזרח נמי בכלל צפון. וניחא ליה להרמב\"ם להשוותן בכל מה שנוכל ודוקא ר\"א בר\"ש דנקט בלישניה אף בין האולם ולמזבח לדידיה ודאי צ\"ל דס\"ל אף כנגד המזבח במערב כל שהוא בצפון הכל כשר. אבל רבי נוכל לומר דמודה לר\"י בחדא כדאמרן והיינו נמי טעמא דבעינן בגמרא למוקים מתני' דבין האולם ולמזבח כר\"א בר\"ש משום דאיהו נקט הך לישנא אבל רבי אע\"ג דמרחיב הצפון למערב ולמזרח. מ\"מ אפשר דס\"ל דוקא בכנגד מה שבין כותל מזבח לכותל צפונית העזרה. אלא דבעי תלמודא אפילו תימא רבי כו'. וסובר הרמב\"ם דדחויא הוא ולפי האמת לרבי אינו כשר אלא כנגד מה שבין הקיר וכו' ומשום דהלכה כרבי מחבירו פסק כמותו והשוהו לר\"י בר יהודה מה שיוכל. ובירושלמי לגרסא אחת איזהו צפונו של מזבח שהוא כשר לשחיטת ק\"ק מקירו של מזבח הצפוני עד כותל העזרה המזרחי. ע\"כ. וכל שכן עד כותל האולם ומאן שמעת ליה דמכשיר עד כותל מזרחי רבי ואפ\"ה לא קאמר אלא מקירו של מזבח אלא כדכתיבנא. וא\"ל דלירושלמי כוליה מזבח בדרום קאי דא\"כ לימא כל צפון העזרה וק\"ל. והשתא מ\"ש בפ\"ג מה' עבודת יו\"כ בצפון המזבח ניחא דהא אמרן דלדידיה אינו כשר אלא מקיר וכו' והלכך דוקא בצפון המזבח משוך וכו' ולאו מטעמא דסבר ליה כראב\"י דאין מזבח בצפון אלא כרבי וכדאמרן. וז\"ש בפ\"ד בין האולם ולמזבח אם נפשך להגיה יש לך על מי לסמוך [על] בעל כ\"מ ז\"ל. ומיהו לאו מטעמיה אלא כרבי וכדאמרן. א\"נ אין להגיה וי\"ל דסמך על פירושו ובאורו דבמקומו פרק ה' מה' בית הבחירה דשם ביאר איזהו מקומן של עבודות הצפונית [*ונמצא לו כך בפ\"ג מה' הקרבנות שהעתיק ל' המשנה ותיכף לסמיכה כו' אע\"ג דבגמרא אמרי' דה\"ק שתכף כו'] כ\"ז לדברי הרמב\"ם כפענ\"ד ומקצת כתבתי ג\"כ בזה בספר צ\"ה סי' מ\"ג. [*ועיין מ\"ש בס\"ד ספ\"ב דתמיד] אבל ללשון הר\"ב שכתב לעיל כל צפון העזרה היה כשר נראה ודאי דס\"ל כשנויא דגמ'. דמתני' דבין האולם כרבי. והשתא רבי ס\"ל דכל צפון אפילו שכנגד מזבח עצמו בין למערב בין למזרח כשר. ומדלא כתב במשנתינו זאת דקדוק דלצפון דבגמרא. נראה דסבירא ליה דאין הלכה כראב\"י בזה. אלא דמזבח בצפון נמי קאי. וכמשנה דלעיל כרבי. ומטעם שכתבתי להרמב\"ם דמתני' דסוף מדות נמי מוכחת דסברה דמזבח בצפון נמי קאי: \n",
+ "אשכרוע. כתב הרמב\"ם והוא בל' עברי ברוש. אבל בתרגום יונתן בפסוק ברוש תדהר ותאשור בירוון מורנין ואשכרועין ישעיה מ\"א וס'. [*וכך העתיק הרמב\"ם בעצמו רפ\"ב דנגעים. וכן כתב שם הר\"ב]: \n"
+ ],
+ [
+ "מוכני. פי' הר\"ב גלגל לשקעו בבור שיהיו מימיו מחוברין כו' וכן כתב רש\"י וכ\"פ בסוף פ\"ק דתמיד ואע\"פ שאפשר לשלשלו לבור והוא נופל מאליו אולי יראים שמא יתקלקל או ישבר א\"נ דרך כבוד הוא שלא לשלשלו ושיפול מאליו אלא יגלגלהו כאדם החס על כליו כל שכן כלי קדש. ומיהו לסוגיא דפ\"ב דזבחים דף כ\"א ע\"ב דפליגי רב חסדא ור' יוחנן דלר\"י מבערב משקע ליה ולר\"ח קודם עמוד השחר דזהו זמן פסולו. מוכח מהתם דלר\"י דמשקע ליה בערב לא היה צריך לגלגל לשקעו דמשלשלו ונופל מאליו לבור אלא להעלותו בשחר היה צריך הגלגל כדי להשמיע הקול כדאיתא בתמיד פ\"ק ופ\"ג. ולר\"ח דמשקע ליה סמוך לעלות השחר הוי השקוע בגלגל להשמיע הקול שהוא סמוך לעלות השחר. ונמצא לפי זה דמפרשי להו רש\"י והר\"ב אליביה דרב חסדא שהשקוע היה ע\"י גלגל והיה סמוך לעלות השחר דאז זמן פסולו בלינה. ובסוף פ\"ד דסוכה מפרשים שהיו משקיעין אותו בערב. והיינו כר\"י ועיין פ\"ג דתמיד משנה ח'. עוד עיין פירוש הרמב\"ם שכתבו הר\"ב בספ\"ק דתמיד. ועיין מ\"ש שם בס\"ד. ומ\"ש בעל כף נחת בפ\"ק דתמיד שאינו גלגל אלא קנה בתוך קנה חלול. כדמות מכחול בשפופרת ותקוע במים ועל ידי ניענוע המכחול מעלין המים ע\"כ וזאת התחבולה מפורסמת במקומינו ואינו נ\"ל מהגמ' דקאמר גלגלא דמשקע ליה וכן בזבחים דמשני לרב חסדא דמשקע ליה. ופריך אי דמשקע ליה מי משתמע קליה. משקע ליה בגלגלא. ש\"מ דשקוע משמיע קול ובתחבולה זאת כשמנענעין ומשמיעין קול מעלין המים ולא משקעין. גם מה שהקשה בכף נחת שהיקף הכיור היה י\"ב אמות למיעוט כנגד י\"ב דדין שנעשו לי\"ב כהנים והיה צריך שרוחב פי הבאר יהיה רחב כמותו. ולא מצינו מקום פנוי בין האולם ולמזבח לזה הבור. ע\"כ. כלומר דלמאי דתנן במשנה ו' פ\"ג דמדות די\"ב מעלות היו שם וכו' לא היה מקום פנוי אלא ג' אמות כדפי' הר\"ב שם ובשלמא הכיור עצמו בי\"ב דדיו שהיה גבוה על הארץ והיו דדיו מטין על המעלות. אבל הבור היכי הויא קאי. וי\"ל דבמקום הבור חסרו מן המעלות עד כדי שעורה והיינו אמה א' שאף אם עגולו י\"ב אמות לא היה אלכסונו רק ד' אמות. ועוד יש לומר דהקיפו לא היה אלא ט' אמות ואע\"ג דאמרן בפ' י\"א דמנחות ד' צ\"ח תרי גברי באמתא ופלגא לא מסתגי להו. הכא שהיו עומדין חוץ לכיור היה להם לכל שנים מהם יותר מאמתא ופלגא ומסתגי להו. וכיון שהקיפו ט' אמות אלכסונו ג\"א וכן היה מקום פנוי כן נראה בעיני. ומ\"ש כף נחת בפירוש מלת מוכני שהוא לשון הכנה והזמנה בערוך כתב שמוכני זה ל' יון בגלגל המתגלגל כו'. וי\"א מוכני מלשון ואת כנו: \n",
+ "שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה. לפי שקדשו בכלי ולא כבוד קדשים הוא לפסול מים קדושים. רש\"י: \n",
+ "כל ידות הכלים. באותן כלים שא\"א לעשות עצמן של זהב כגון סכינים או קרדומים הלכך עביד הידות דזהב. גמרא: \n",
+ "נברשת. פירש הר\"ב מנורה ודומה לו בספר (דניאל ח') לקבל נברשתא דדהבא במעשה בלטשצר רש\"י וכן הוא בירושלמי: \n",
+ "של זהב. [*על פתחו של היכל]. ותנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאין ממנה והכל יודעין שהגיע זמן ק\"ש. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "הגרוס בן לוי. עיין בריש פ\"ה דשקלים: \n",
+ "ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב. פי' הר\"ב בית גרמו ובית אבטינס הגרוס בן לוי וכו'. ובריש פ\"ה דשקלים נמנו אלו בין הממונים ואתיא הא דהכא דמפרש על בית גרמו וכו' כפי' השני שפירש הר\"ב שם דממונים הראשונים הוא מונה [*ועיין עוד מ\"ש שם פי' שלישי בשם הירושלמי דאליביה אתיא נמי] דאילו לפי' א' דהחסידים הוא מונה לא נאמר ושם רשעים ירקב אלא על בן קמצר וחבריו. כלומר הדומים לו והכי איתא בהדיא בירושלמי דפרקין ודשקלים. וטעמא שכיון שמצאו תשובה לדבריהם נתקבלו. וכן נראה ג\"כ בברייתא בגמ' דידן דעל בית גרמו וכו' לא נאמר ושר\"י. ומה שלא מצא בן קמצר תשובה לומר ג\"כ שמא ילמוד וכו' פי' ביפה מראה דמאי איכפת להו למכתב כל אותיות שמות האליל בבת אחת אבל בכתיבת השם הקדוש נראה דניחא שיהא כולו נכתב בבת אחת שלא יהיה רגע שיהיה השם חסר. ועוד שזה רמז לענין היחוד השלם וסלוק השנוי משמו יתברך ע\"כ [*ואני תמה על שלא מצא הגרוס ב\"ל ג\"כ תשובה לדבריו שמא ילמוד אדם שאינו הגון וכו']: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אישי. אדוני כ\"פ הר\"ב במשנה ג' פרק קמא: \n"
+ ],
+ [
+ "קשר לשון זהורית. היינו כדי שלא יתחלפו כדפי' הר\"ב. ולקחו של זהורית. דאסמכוהו אקרא דאם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיה א') עיין סוף פ\"ו: \n",
+ "זהורית. פי' הר\"ב צבוע אדום. תרגום ותולעת שני וצבע זהורי. רמב\"ם: \n",
+ "ובני אהרן. דתרי זימני כתיב וכפר בעדו ובעד ביתו. קמא לעונותיו ועונות ביתו. ותניין על אחיו הכהנים שכולן קרוין ביתו שנאמר (תהילים קט״ו:י׳) בית אהרן. וכך הוא יפה להתודות בתחלה עליו ועל ביתו דמוטב שיבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב כדתניא בגמרא דהכא [מג:]. ותו בגמרא פ\"ה דף נ\"א מקשה היכי מכפר להו בפר דלאו דידהו (דהא מאשר לו ילפינן דמשלו [הוא מביא] כמ\"ש שם) ומשני דרחמנא הפקיר ממונו שלו לכל אחיו הכהנים: \n",
+ "[*אנא השם. וכן הוא בפ' דלעיל משנה ח' ועיין לקמן פ\"ו משנה ב']: \n",
+ "לעונות ולפשעים ולחטאים. כתב הר\"ב אבל חכמים אמרי עונות אלו זדונות וכה\"א (במדבר ט״ו:ל״א) הכרת תכרת הנפש [ההיא] עונה בה פשעים אלו מרדים וכה\"א (מלכים ב ג׳:ז׳) מלך מואב פשע בי (מרד בי) חטאות אלו שגגות וכה\"א (ויקרא ו') נפש כי תחטא בשגגה. גמרא. ומ\"ש הר\"ב ומהו ז\"ש משה נושא עון וכו' בגמרא בברייתא איתא בדר\"מ הני תרי קראי והתודה וגו' ונושא עון וגו' ואהא קא מהדר אלא מה שאמר משה נושא עון וגו' ובקרא דוהתודה לא מהדר ולא מידי. והרמב\"ם פירש דס\"ל לחכמים דבסידרא לא קא מיירי קרא ולא בא הכתוב אלא לכלול מיני העונות ע\"כ. אבל בת\"כ ראיתי מה שאמר משה נושא עון וגו' ואומר והתודה וגו' אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדות כאילו הם שגגות לפניו: \n"
+ ],
+ [
+ "שחטו וקבל במזרק. נראה דה\"נ קרצו ומרק אחר על ידו כמו בתמיד דתנן בפרק דלעיל אלא שקצר התנא בלשונו וסמך אדלעיל דזיל בתר טעמא: \n",
+ "ממרס כו' שלא יקרוש. והמלה עברית כמו שנאמר ביחזקאל מ\"ו (י\"ד) ושמן שלישית ההין לרום את הסלת ובארמית מתורגם מרוח אשך דמריס פחדין ומלת יקרוש עיין במשנה ה' פ\"ה דפסחים: \n",
+ "הרובד הד' שבהיכל. פירש הר\"ב כלומר רובד הרביעי שבעזרה כשיוצא מן ההיכל לעזרה כו' ומדנקט בעזרה ש\"מ תרתי חדא דאולם והיכל חדא קדושה ואולם נמי אוהל מועד מיקרי והוא סברת רבא בגמרא. ועוד ש\"מ דחוץ לאולם בכל העזרה לא פרשי בשעה שמקטירים לפני ולפנים כת\"ק דספ\"ק דכלים כפירוש הר\"ב שם. אבל כפי הנראה מסוגיא דגמרא דהכא דליכא פלוגתא בהכי ולר\"י נמי לא פרשי בין האולם ולמזבח בשעה שמקטיר לפני ולפנים. וכן כתב הר\"ש בפי' למס' כלים. וכ\"כ שם הרמב\"ם: \n",
+ "וחותה. לשון עברי הוא לחתות אש מיקוד (ישעיהו ל׳:י״ד) רמב\"ם משנה דלקמן: \n",
+ "מן המעוכלות הפנימיות. כמו המאוכלות באל\"ף שמתחלף בעי\"ן שהם ממוצא אחד וסוף פ\"ק דתמיד גרס באל\"ף ופירש הר\"ב שם הגחלים שבאמצע האש שנתאכלו היטב והן קרובים להיות דשן עד כאן. ומפני כן במשנה ה' פרק ה' דתמיד גבי חתיית אש לקטרת שבכל יום כתב הר\"ב דל\"ג מן המאוכלות הפנימיות שהן קרובים לדשן דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה ע\"כ. ונראה דבנוסחת משנתו דהכא לא היה כתוב כלל. לפיכך לא הוצרך לכתוב דל\"ג משא\"כ [התם] שהיה כתוב כן בנוסחת משנתו. וכן הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עי\"כ כתב וחותה בה אש מעל המזבח ולא הזכיר מן המאוכלות ואילו בפ\"ג מהלכות תמידין כתב ונוטל מן הגחלים שנתעכלו קרוב לומר דהכא ל\"ג במשנה ובתמיד גריס. ולענין קושית הר\"ב בתמיד כבר השיגו הראב\"ד להרמב\"ם ואמר שאין זה בנוסחאות המדויקות לענין קטרת אלא בענין תרומת הדשן ע\"כ. ומ\"ש בכ\"מ דפשטא דמתניתין דפ\"ה דתמיד משמע דלענין קטרת מתנייא ואינו יודע נוסחא אחרת ע\"כ לא השיב בזה להראב\"ד כלום שגם הוא סובר ודאי דפשטא דההיא מתניתין דפ\"ה דלענין קטרת היא אלא ה\"ק דבנוסחא מדויקת (שראה וידע הוא ז\"ל) לא מתנייא בפ\"ה לענין קטרת. והיכא מתניא בספ\"ק לענין תרומת הדשן. אבל נ\"ל ליישב דברי הרמב\"ם משום דבפ\"ב מה\"ת לענין תרומת הדשן כתב וחותה מן הגחלים שנתאכלו בלב האש. ובקטורת רפ\"ג לא הזכיר בלב האש אפשר לומר שזהו חלוף נוסחאתו דבתרומת הדשן גורס הפנימיות והן שקרובים להיות דשן ובקטורת ל\"ג פנימיות אבל גרס מאוכלות והן גחלים בוערות מאד ואינם קרובים להיות לדשן כמו הפנימיות ובקטרת דלפני ולפנים שהיה דקה מן הדקה ועוד משום חולשא דכ\"ג ל\"ג כלל דלא הטריחוהו לחפש אפי' אחר מאוכלות לבד [*ובתוס' פ\"ו דזבחים דף ס\"ד השוו המדות דבין הכא בין בקטורת דכל השנה ל\"ג הפנימיות]: \n",
+ "על רובד הרביעי שבעזרה. לכאורה היינו דבין רישא לסיפא דברישא הוא מונה מהיכל ולחוץ והכא מונה מירידתו מן הכבש והוא פונה למול ההיכל. דאי לאו הכי אלא דהכא נמי ברובד דלעיל מיירי מ\"ש דהכא תנן שבעזרה וברישא תנן שבהיכל ואמרי' תני של היכל ומיהו בירושלמי נראה דבחדא רובד מיירי דארישא קאמר כיני (פי' כן היא) מתני' על הרובד הרביעי שבעזרה. וברמב\"ם פ\"ד מה' עי\"כ כתוב בסיפא על הרובד שבעזרה ולא הזכיר רביעי: \n"
+ ],
+ [
+ "בשל כסף. פי' הר\"ב דהתורה חסה על ממונן של ישראל הכי תניא דף מ\"ד ע\"ב. לא של כסף ולא של זהב כתיב בתורה אלא כדפירש\"י ואנן נמי חסינן וז\"ל בר\"פ דף ל\"ט התורה חסה כו' שנאמר (ויקרא י״ד:ל״ו) וצוה הכהן ופנו את הבית וגו' על מה חסה תורה על פכין של כלי חרס שאין להם טהרה במקוה א\"כ חסה על ממונן הקל וכו': \n",
+ "חותה בשל סאה כו'. עי' משנה ה' פ\"ה דתמיד: \n",
+ "והיום אדום. פי' הר\"ב [מזהב] הקרוי זהב פרוים והוא החשוב שבשבעה זהבים דמני להו רב חסדא בגמ' דף מ\"ד דכל המאוחר בחשבון הוא החשוב. א\"נ טעמא הואיל ודומה לדם פרים ומצות היום להביא דם הפר לפני ולפנים ולפני הפרוכת ועל מזבח הפנימי: \n",
+ "והיום מוסיף מלא חפניו. שמכניס לפני ולפנים לבד מפרס של שחרית ושל ערבית הנתן על מזבח הפנימי. רש\"י: \n",
+ "והיום דקה מן הדקה. זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יו\"כ למכתשת ושוחקה הדק. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "עולין במזרחו של כבש. פי' הרב דאמר מר כל פינות וכו' לא יהיו אלא לימין לקמן בפ\"ה בגמרא דף נ\"ח יליף לה מים שעשה שלמה דכתיב (ד\"ה ב' ד') על י\"ב בקר ג' פונים צפונה וג' פונים ימה וג' פונים נגבה וג' פונים מזרחה. דמונה והולך המקיף את הים ובא לו מצפון למערב וממערב לדרום וכו' דדרך ימין מקיפה: \n",
+ "והיום כ\"ג עולה כו'. כך גירסת הר\"ב. ונ\"א והיום עולים באמצע ויורדים באמצע והיא גירסת הרמב\"ם ופי' שהכהנים עולים באמצע כו' לפני כהן גדול כדי להדרו: \n",
+ "והיום מן הקיתון של זהב. דאמרינן בפ\"ב דזבחים [דף כ\"ב] [דבכל] כלי שרת מקדש דכתיב ורחצו לרבות שאר כלי קדש. ריב\"א. תוס' סוף דף מ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ארבע מערכות. פירש הר\"ב ומערכה רביעית לאברים ופדרים כו' ונפקא מואש. ורבנן ו' לא דרשי'. גמ': \n",
+ "והיום חמש. נפקא להו מוהאש ואפילו למאן דלא דריש וי\"ו וי\"ו ה\"א דריש. גמרא: \n",
+ "שתים. כתב הר\"ב ומקרא ג' של והאש וגו' דריש ליה שהמבעיר קסמים כו' ואינך נפקא להו מונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח (ויקרא א') ור\"י אי מהתם ה\"א קאי אארעא ועביד מפוחא קמ\"ל. וקרא ונתנו דריש ליה כו' כדאיתא בגמרא: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "הוציאו לו את הכף ואת המחתה. פירשו בגמרא מחתה מלאה קטרת וממנה חפן כו': \n",
+ "ונתן לתוך הכף. כדאשכחן בנשיאים (במדבר ז׳:י״ד) כף אחת מלאה קטרת. גמ': \n",
+ "נטל את המחתה בימינו. היינו מחתה דגחלים. וכתב הר\"ב לפי שהיא כבדה וחמה כו' דאי לאו הכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כדאי' בגמ'. אבל לא משום דהולכה בשמאל פסולה דאם כן מאי קאמר מטעם יציבא כו' דאינה אלא סברא בעלמא עדיפא ה\"ל לאקשויי והא הולכה בשמאל פסולה. אלא שראיתי להרמב\"ם בפ\"ד מהלכות עי\"כ שכתב כבר בארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ובשאר עבודות לפיכך היה מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטרת בימינו אבל מפני כובד וכו' ע\"כ. דש\"מ דהני טעמי צריכים. משום דאל\"ה הולכה פסולה בשמאל והדין עמו משום דאיתותב רב ששת דמכשיר בשמאל בפרקין דף מ\"ט. ובכ\"מ בפרק ה' מהלכות ביאת המקדש לא הראה מקום על זה הדין. וא\"ת קושיתינו דעדיפא הוה ליה לאקשויי כו' נ\"ל דשאלה זו דיציבא כו' נשאלה בבית המדרש קודם דבעיא מיניה מרב ששת הולכה בשמאל מהו. אי נמי בתר דפשטה רב ששת דהולכה כשירה. וקודם דאיתותב אבל אין ה\"נ דבתר דאיתותב מברייתא דתני בה בהדיא דשמאל פסולה בהולכה צריכים להני טעמי בלאו יציבא כו' אלא מכח הדין עצמו כדברי הרמב\"ם. ומסדר הגמרא סדר השאלה כמו שנשאלה כדאמרינן בעלמא. ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה (ביבמות משנה ו' פ\"ג) וגדולה מזו בגמרא פרק בתרא דף ע\"ו דמאי דקאמר מעיקרא צ\"ל דלא איתמר אלא בתר מאי דאיתמר בתר הכי כ\"ש הך פירכא שמסודרת קודם התיובתא. וכתב בכ\"מ וק\"ל כיון שהולכה בשמאל פוסלת היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו. ואפשר דהולכה בשמאל לא פסלה אלא מדרבנן. אי נמי אף על גב דהולכה בשמאל פסולה מדאורייתא משום דא\"א שלא בהילוך בקטרת לא פסלה. ובהכי אכשר רחמנא עכ\"ל. וז\"ש דלא פסלה אלא מדרבנן היינו טעמא משום דבקרא דמיניה ילפינן ימין (כדכתב הר\"ב ריש פ\"ב דזבחים) לא כתיב אלא קבלה ונתינה. והיינו דבע' בגמרא אהולכה אי כשרה בשמאל. ולא איפשיט אלא מברייתא דתני דשמאל פוסל בהולכה. ואין להקשות אמאי לא תקנו שיוליך ב' פעמים פעם המחתה בימין ופעם הכף בימין. דהבאה א' אמר רחמנא (ולקח הכהן מלא המחתה גחלי אש וגו' ומלא חפניו קטרת וגו' והביא מבית לפרוכת) ולא שתי הבאות. כדאיתא בגמרא ריש פרקין [*והשתא דאתית להכי אפשר לומר דאפילו בתר דאתותב רב ששת פרכינן שפיר יציבא בארעא כו' דכיון שאינו רשאי לעשות שתי הבאות על כרחין מכשירין השמאל בחדא. ומשום יציבא כו' ה\"ל להפוך ותהא המחתה בשמאל. אלא שאין לשונו של הרמב\"ם כך שהרי כתב לפיכך היה מן הדין כו' ומשמע דמהדין שהקדים דהיינו שהולכה בשמאל פוסלת הוא. הלכך נראה דהולכת המחתה של גחלים שאינה אלא מכשירי הקטרת מן הדין כשר אף בשמאל]: \n",
+ "לבין שתי הפרוכת. כתב הר\"ב לפי שנסתפקו בבית שני אם המחיצה וכו' והיה עוביה אמה ומסיים רש\"י ואינה יכולה לעמוד בגובה מאה אמה ולהוסיף על עוביה א\"א דכתיב (ד\"ה א' כ\"ה) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל עכ\"ל. וקשיא לי דבד\"ה שני ג' (ד') כתיב והגבה מאה ועשרים. ופירש\"י שם דעד קירוי עלייה ראשונה ל' וממנו עד גג העליון צ' בין הכל ק\"ך. וכ\"כ הרד\"ק לסברת רז\"ל. א\"כ גובה הראשון יותר מהשני. הלכך נראה בעיני שזה שלא היה יכול לעמוד בבית שני לפי שגובה ההיכל עצמו עד קירוי עלייה ראשונה היה מ' כדתנן במדות פ\"ד ושל ראשון לא היה רק ל' כמ\"ש רש\"י בד\"ה. והכי איתא בפ\"ק דב\"ב דף ג' כי קאי בתלתין קאי. ועיין משנה ה' פ\"ד דמדות מ\"ש בס\"ד. ואפשר שהיה כתוב בפירש\"י מ' וטעו והדפיסו מאה. וא\"ת אמאי עשאו בית שני גבוה מבית ראשון כבר אמרו בגמ' דב\"ב דכתיב (חגי ב׳:ט׳) גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון בבנין ובשנים. וגם שם פירש\"י בבנין ק' אמה. וא\"א מהקושיא שכתבתי אלא ר\"ל מ' דהיכל כמ\"ש. וכבר כתבתי זה במהדורות לסי' נ\"א בספר צורת הבית. עוד הקשו התם בגמרא לעבד מאי דאפשר בבנין ואידך בפרוכת. אמר אביי גמירי אי כולה בבנין כמקדש ראשון אי כולה בפרוכת כמשכן. ובהכי מתרצים התוספות דכאן אמאי לא עביד פרוכת אחת שעביה אמה. אלא דכיון דגמירי אי כולה בפרוכת ה\"נ גמירי דלעבדיה כי היכי דעבדי במשכן ובמשכן נאמר והבדילה וגו' דמשמע שמצד החיצון של פרוכת יהא קדש ומתחלת עוביה ולפנים יהא הכל קדש קדשים ודלמא אותה אמה כלחוץ ונמצא דמתחלת עוביה ולפנים אינו הכל קדש קדשים אבל כי עביד שתי פרוכת ניחא דאע\"ג דהוי כלחוץ קיימינן והבדילה בעובי פרוכת השניה שהיה דבוק לסוף אמה טרקסין: \n",
+ "רבי יוסי אומר לא היתה שם אלא פרוכת א' שעוביה אמה. דס\"ל והבדילה הפרוכת היינו בין חלל לחלל [דחלל] שחוצה לה קדש וחלל שלפנים הימנה קדשי קדשים א\"נ דלמא פשיטא ליה דקדושת האמה כלפנים נמצא דלדידיה מתחלת עוביה ולפנים קדש קדשים כמו במשכן. תוספות: \n",
+ "פרופה. פירש הר\"ב ראשה כפולה לצד החיצון ונאחזת בקרס כו' וכפי' רש\"י. ור\"ל שהפרוכת על פני כל הדביר מכותל הצפון עד כותל הדרום. ושם בכותל דרום נכפלה ר\"ל היתה ארוכה ויצאת לחוץ לתוך ההיכל ונאחזת בכותל הדרום בקרס כו' ועל שם הקרס מקרי פרופה כדמתרגם קרסי זהב. פורפין דדהב: \n",
+ "מן הדרום ואע\"ג דנמצא כשהוא מהלך בהיכל עד שמגיע לפריפה זו שהוא הולך לשמאלו שההולך ממזרח למערב והופך פניו לדרום פונה לשמאלו. ובמשנה ה' דפרק דלעיל כתב הר\"ב דכל פינות כו' לא יהו אלא לימין. מ\"מ כדי שכשהוא מהלך עם הפרוכת השני בתוך הדביר שנמצא שמאלו עם הפרוכת וימינו מול ארון הקודש. אבל לעשות גם פריפה הראשונה בצפון לא בעו למעבד דכבוד הוא לקדש הקדשים שלא יהיו נפתחים שתי הפרוכות בצד אחד ויהיו עיניו ניזונות מיד מבית קדש קדשים כדאמר בגמרא אליבא דר\"מ דס\"ל כר' יוסי שלא היה אלא פרוכת אחת. ומצריכו שלא יכנס בהיכל כנגד הפריפה כדי שלא יזונו עיניו כל שהוא מהלך באורך ההיכל דרך הפריפה שכנגדו. ואמרינן בגמרא דלר\"י נמי פריפת הפרוכת בצפון ונמצא שאם היה נכנס להיכל וילך לו כנגד הפריפה שהיה פונה לימינו ואפילו הכי הצריכו ר' מאיר לפנות לשמאלו שלא יזונו עיניו. ומיניה נשמע לרבנן דס\"ל דשתי פרוכות היו דמה\"ט לא עבדי פריפתו דחיצונה בצפון כדי שלא יזונו עיניו כל מה שנוכל לעכבו. ועיין משנה ה' דלקמן: \n",
+ "לארון. פירש הר\"ב מקום ארון כו' דבבית שני כו'. כי בבית ראשון שהיה שם ארון לא היה שם אלא פרוכת אחת והוא יספר בכאן סדר בית שני שלא היה שם ארון והיו שם שתי פרוכות. הרמב\"ם. ובגמ' והא קתני לבין שני הבדים. אימא כבין שני הבדים: \n",
+ "בין שני הבדים. פירש הר\"ב שהבדים היו ארוכים כו' הכל לשון רש\"י. וזו צורתו: ? מערב \n",
+ "צבר את הקטורת. עיין בפירוש הר\"ב ??צפון דרום ארון סוף פ\"ו דתמיד: \n",
+ "ונתמלא כל הבית כולו עשן. לשון הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות עי\"כ וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא ע\"כ. דאלת\"ה מאי ?? פרכת למימרא דנתמלא כו': \n",
+ "בדרך בית כניסתו. פירש הר\"ב לאחוריו וילפינן לה בגמרא מאמר קרא (ד\"ה ? מזרח ב' א') ויבא שלמה לבמה אשר בגבעון ירושלים דה\"ל לכתוב מירושלים או מן הבמה כו' לירושלים. אלא ה\"ק ויבא שלמה הבמה אשר בגבעון דרך הליכתו וכן לירושלים בשובו מגבעון היתה כביאה ראשונה: \n",
+ "שלא להבעית את ישראל. פירש הר\"ב שיאמרו מת הוא. כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקדש הקדשים אם לא היו ראוין. או אם ישנה דבר במעשה הקטורת הלא תראה אמר השם יתעלה לאהרן (ויקרא ט״ז:ב׳) ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "[*משניטל הארון. משנגנז לא קתני אלא משניטל. תנן כמ\"ד ארון גלה לבבל כו' דלא כי הא דתנן במשנה ב' פ\"ו דשקלים. גמ']: \n",
+ "אבן היתה שם. באמצע בית ק\"ק כדאיתא בהדיא פ\"ק דמגילה דף י' דתניא ארון שעשה משה יש לו י' אמות לכל רוח וכו'. ואני תמה על הרמב\"ם והתוספות דב\"ב [דף כ\"ה ד\"ה וצבא] שהרמב\"ם בריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה כתב במערבו. והתו' פ\"ב דב\"ב כתבו במזרח וגם שניהם לא ביארו זו מנין להם. וזה שמצא הכ\"מ כתוב על פיסקא דריש פ\"ד מהלכות בית הבחירה. דאיתא הכי במלאכת המשכן פרק ד' ע\"כ. לא לזה שכתב במערבו קאי שדקדקתי באותה ברייתא ולא מצאתי בה כלל מזה. אלא קאי על מ\"ש ולפניו צנצנת המן וכו' דההיא היא דאיתא התם ועוד שאילו לזה נתכוין עדיין לא יצא הרמב\"ם מידי קושיא למה לו לפסוק כברייתא חיצונה ודלא כברייתא שבגמ'. אלא מעולם לא נתכוין הכ\"מ להעיר על זה. וצ\"ע. גם על התו' צ\"ע. ועיין עוד מזה מה שאכתוב בפ\"ב דב\"ב משנה ט' בס\"ד: \n",
+ "מימות נביאים ראשונים. דוד ושמואל מפרש במסכת סוטה [דף מ\"ח]. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה. דגבי פר כתיב (שם) והזה באצבעו על פני הכפורת קדמה ולפני הכפורת יזה שבע פעמים וגבי שעיר כתיב (ויקרא י\"ז) והזה אותו על הכפורת ולפני הכפורת הרי שבפר מפורש דאותן דלפני הכפורת דהיינו דלמטה שבע. ובשעיר מפורש דאותה שעל הכפורת אחת היא דכתיב והזה אותו וחדא משמע. וכתיב נמי (שם) ועשה את דמו כאשר עשה לדם [הפר] מה ת\"ל כאשר עשה. שיהיו כל עשייתיו שוות כשם שלמטה בפר שבע כך למטה בשעיר שבע. וכשם שלמעלה בשעיר אחת כך למעלה בפר אחת. גמ': \n",
+ "לא למעלה ולא למטה. דהא אמרן דלמטה דשעיר ילפינן מלמטה דפר וא\"כ לא לכתוב כלל גבי שעיר ולפני הכפורת. דסוף סוף גמר ממטה דפר מהיקשא דכאשר עשה. אלא הא דכתיב בשעיר ולפני הכפורת. לאקושי על הכפורת ללפני. מה לפני על הארץ משמע ולא ממש נוגע בכפורת אף על דלא ממש נוגע בכפורת אבל אפכא ליכא למימר דכיון דיליף מעלה דפר ממעלה דשעיר לשתוק מן על הכפורת דגבי פר אלא דאתי לאקושי לפני לעל מה על ממש כו' דההוא על הכפורת דגבי פר לאו מופנה כראב\"י דאמר על פני הכפורת קדמה זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא קדים. גמרא: \n",
+ "כמצליף. פירש הר\"ב כמלקה וכו' הכי איתא בגמ'. וכתב רש\"י כמצליף לא ידעתי לשונו ע\"כ. ובערוך הביא יודע כמביא למעלה (תהלים ע\"ד ה') תרגומו יצליף בקורנסא היאך גבר דמרים ידוהי: \n"
+ ],
+ [
+ "הביאו לו את השעיר. רוצה לומר בין האולם ולמזבח במקום ששחט את פרו כדתנן במשנה ח' פ\"ג. ועיין בפירוש הר\"ב שם משנה ט' וז\"ל הרמב\"ם בפרק ד' מהלכות עי\"כ ואח\"כ יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר: \n",
+ "שחטו וקבל במזרק את דמו. עיין בפרק דלעיל משנה ג' מ\"ש שם בס\"ד. רבי יהודה אומר לא היה שם אלא כן אחד. ובגמרא בעינן למימר דטעמיה משום דמחלפי ורבי יהודה לית ליה תקנתא דלכתוב עלייהו הי דפר והי דשעיר. דזימנין דלאו אדעתיה לעיונא בכתבא. ודחו ליה ממשנתינו די\"ג שופרות משנה ה' פ\"ו דשקלים דתנן וכתוב עליהם כו'. ונראה לי דטעמיה שסובר שלא היה שום צורך בכן שני שיכול לקחת בתחלה אותו הדם המונח קודם שיניח עליו זה שבידו. [*אבל בסוף הסוגיא דף נ\"ו ע\"ב מסקינן דמשום חולשא דכ\"ג לאו אדעתיה לעיוניה בכתיבה דאלת\"ה בלא כתיבה נמי הא האי חיור והאי סומק אלא משום חולשא כו' ה\"נ כו': \n",
+ "נטל דם הפר והניח דם השעיר. פי' הר\"ב דמסקנא דמלתא דר' יהודה [היא] וכן פי' הרמב\"ם. וכן הוא בסוגיא וטעמו נ\"ל דאין לפרש דכרבנן אתיא ויהיה פי' והניח. כלומר לאפוקי שיערה דבסיפא דאם כן לשתוק לגמרי ולא לתני כלל והניח דם השעיר. וכן לקמן לא ליתני והניח דם הפר]: \n",
+ "על הפרוכת. כתב הר\"ב דכתיב וכן יעשה לאהל מועד. כשם שמזה לפני ולפנים כך מזה בהיכל. ומה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר כך מזה בהיכל. וכשם שלפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר כך בהיכל. גמרא. ובספר הרמב\"ם פרק ג' מהלכות עי\"כ כתוב וחוזר ומזה בהיכל מדם הפר שמנה וכו'. שכך נאמר בדם הפר על הכפורת ולפני הכפורת וחוזר ומזה מדם השעיר כן על הפרוכת כו' שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו כאשר עשה לדם הפר כך מצאתי בדפוס ישן גם חדש. ודברים מתמיהים הם דקרא דהביא בפר נאמר בשעיר. ועוד דקאי אהזיות דבקדש הקדשים והביאו אדהיכל. וכן נמי הך קרא דהביא בשעיר נאמר בהזיות דקדש הקדשים. וראו?י הוא להגיה דקודם וחוזר ומזה בהיכל צ\"ל שנאמר בדם השעיר ועשה את דמו וגו'. ובמקומו כאן נגיה שנאמר וכן יעשה לאהל מועד. וז\"ש שכך נאמר בדם הפר וכו' אין לו מקום כלל וצריך למוחקו מן הספר ואני מתמיה שהכ\"מ לא העיר בכל זה: \n"
+ ],
+ [
+ "זה מזבח הזהב. דאילו מזבח החיצון לאו לפני ה' הוא. רש\"י: \n",
+ "מחטא ויורד. לשון רש\"י מחטא לשון ירידה היא כדאמרינן במנחות דף ס\"ו ע\"ב נושא עולה ומתחטא עכ\"ל. ולדבריו כפל לשון במלות שונות מחטא ויורד. ולי נראה דלישנא דדכויי הוא כדאמרינן בחולין רפ\"ב דף כ\"ז. ומאי משמע דהאי חטהו לישנא דדכויי הוא דכתיב (תהילים נ״א:ט׳) תחטאני באזוב ואטהר ע\"כ. וה\"נ קתני מחטא ע\"ש שאלו המתנות לטהר המזבח נתונים נתונים המה כדכתיב (ויקרא ט״ז:י״ט) וטהרו וקדשו מטמאות בני ישראל: \n",
+ "מקרן מזרחית צפונית וכו'. סבר לה כר' יוסי דמתני' [א'] דלעיל דחמר דלא היתה שם אלא פרוכת אחת ופרופה מן הצפון וכשגמר מתנות פנים ויצא דרך הצפון פגע תחלה בצפונית מערבית ובההוא קרן דפגע ברישא לא עביד דאמר קרא (שם) ויצא אל המזבח עד דנפיק מכוליה מזבח כדאמר בגמרא ובא לו למזרחית צפונית ונותן שם וחוזר לצפונית מערבית דרך ימין כך פירש\"י. אבל הרשב\"א מיישב למתניתין דהכא דסברה כת\"ק דר\"י בחדא ופליגא עליה בחדא סברה כוותיה דשתי פרוכת היו. ופליגא עליה בחדא דסברה דחיצונה פרופה מן הצפון ופנימי מן הדרום וכי נפיק נפיק מן הצפון. ומשום הכי פסק הרמב\"ם כהך סתמא בתרא כמ\"ש בכ\"מ פ\"ד מה' עי\"כ ואתי שפיר לפי זה דתחלת כניסתו לבית קדשי קדשים היה דרך ימין. עיין מ\"ש בריש פרקין. ועדיין צריכין אנו למודעי. דאע\"ג דהרמב\"ם בפ\"ד מהלכות בית הבחירה ובפ\"ז מהלכות כלי המקדש כתב דשתי פרוכות היו ולא הזכיר דרך פריפתן דהשתא י\"ל דס\"ל דחיצונה פרופה מהצפון מ\"מ הכא בעיו\"כ כתב נמצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים כו'. נראה מלשונו זה שהעתיק דעת רבי יוסי שלא היתה אלא פרוכת אחת. דלת\"ק היה לו להעתיק סדר הליכתו בשתי הפרוכות. ולכן נראה לי דהרמב\"ם לא בא לעשות מחלוקת אחרת בין תנא דהכא לת\"ק דר\"י דלעיל כ\"ש למ\"ש הרשב\"א עצמו דבספרים גרסינן בגמרא בהדיא דתנא דהכא ס\"ל כר\"י. אלא שמפני שזה שהיו שני פרוכות משום ספיקא הוה. ואי לאו ספיקא לא עבדי אלא פרוכת אחת כמו לר\"י משום דפשיטא ליה כדלעיל בשם התוס' ובפרוכת אחת פתחא בצפון דהכי ס\"ל ר\"י ומיניה נשמע לכ\"ע היכא דליכא ספיקא. ועוד משום דבהכי הוי הקפה לימין כדלעיל. והדבר ידוע דכל הני הלכות הלכתא למשיחא נינהו וכשיבנה בית המקדש ב\"ב כבר בא אליהו והתיר כל הספיקות הלכך בבנין בית הבחירה העתיק המשנה כשהיה בבית שני משום דבנין יחזקאל שלעתיד לא פירש על פי חז\"ל. וכ\"כ שם וז\"ל בנין העתיד להבנות אע\"פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר עכ\"ל אבל הכא דלאורי לן העבודה הוא בא כתבה ע\"פ מה שהיא עבודה כשאין כאן אלא פרוכת אחת לפי שכן יהיה לעתיד במהרה בימינו אמן: \n",
+ "[*משם היה גומר. לישנא דמשם לא דייקא דהל\"ל לשם ובפי' רש\"י כתוב שם והוא נכון. וכן בברייתא מקום שר\"י הגלילי מתחיל שם ר\"ע פוסק מקום שר\"ע מתחיל שם ר\"י הגלילי פוסק]: \n",
+ "ועל כולן היה נותן מלמטה למעלה כו'. אתאן לרבי אליעזר דלת\"ק מחטא ויורד מלמעלה למטה וכו' כפי' הר\"ב אבל להרמב\"ם בפ' הנזכר אתאן אף לת\"ק דדוקא במזרחית צפונית שלפניו בראשונה נותן מלמעלה למטה דבאותו קרן אינו יכול ליתן עד שיצא מכל המזבח כדלעיל ונמצא שעומד שם באותו קרן והוא לפניו. אבל במערבית צפונית נותן מיד במקומו שהוא עומד כדי שלא יעבור על מצות וישהה המתנה ואח\"כ מקיף ברגל לצפונית מערבית ומשם נותן מיד לקרן מערבית דרומית ואח\"כ מקיף ברגל למערבית דרומית ונותן מיד לקרן דרומית מזרחית כמ\"ש הרשב\"א הביאו הכ\"מ. ונמצא שהרמב\"ם שכתב להך סיפא לא משום דפסק כר\"א אלא דס\"ל דאתאן אף לת\"ק הלכך ז\"ש עליו הכ\"מ דפסק כר\"א משום דבגמרא פליגי ר\"מ ור\"י אליביה הוה ליה לכתוב דליתא לפי דברי הרשב\"א ופירושו. וכן נראה דהרי בפי' המשנה כתב דאין הלכה כר\"א וראוי יותר ליישב דבריו לדבריו שלא יהיו סותרים זה את זה בכל מקום שנוכל ומ\"מ [כתב] הרשב\"א דבגמרא משמע דלא כפירושו זה: \n"
+ ],
+ [
+ "טהרו. פי' הר\"ב המקום המגולה שבו כו'. כדכתיב (שמות כ\"ב) כעצם השמים לטהר. גמ': \n",
+ "על יסוד מערבי. וכן על יסוד דרומי פירשם הר\"ב ברפ\"ה דזבחים ובמשנה ג' שם: \n",
+ "לנחל. כמו לנחל איתן עמק. לשון רש\"י פסחים דף כ\"ב: \n",
+ "ומועלין בהן. [*מדרבנן דאי לא יצאו מידי מעילה מדאורייתא היאך נמכרין לגננין לזבל. כ\"כ התוספות. ומשנה שלימה שנינו בפרק ח' דחולין משנה ו' [דבדם] אין מועלין והיינו מדאורייתא. עוד] עיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "כל מעשה יה\"כ. פי' הר\"ב בבגדי לבן בפנים ובהיכל. בגמרא. דכתיב (ויקרא ט״ז:ל״ד) והיתה זאת לכם לחקת וחקה עכובא הוא וכתיב זאת משמע חוקה על זאת כתובה ולא על אחרת וכתיב נמי אחת חד למעוטי בגדי לבן בחוץ וחד למעוטי בגדי זהב. הכי איתא בגמ'. ומפרש הר\"ב דבגדי לבן בחוץ היינו חוץ להיכל כגון וידוי והגרלה ושפיכת שירים אע\"ג דרש\"י פירש בחוץ בהיכל שהוא חוץ לפני ולפנים. הר\"ב כתב כלשון הרמב\"ם בפ\"ה מהלכות עי\"כ: \n",
+ "ממקום שפסק כו'. ושניהם מקרא אחד דרשו מדם חטאת הכפורים אחת בשנה (שמות ל׳:י׳) ת\"ק סבר חטאת אחת אמרתי לך ולא לעשות כפרה אחת מב' בהמות ור\"א ור\"ש סברי חטוי אחת אמרתי לך ולא לעשות שני חטויין לשטת ההזאה שתי פעמים. גמ' [ורש\"י]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר\"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ\"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר\"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא. ודמים מחד קרא נפקא. והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה\"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר\"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס\"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א\"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים: ואף\n",
+ " ע\"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב\"ם דהל\"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום: \n",
+ "והשני ירעה. פירש הר\"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב\"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע\"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כ\"ב) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ\"ט דפסחים: \n",
+ "*)רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר\"י וכו'. דהא דאמר ר\"י תמות לאו על אותו שאמר ת\"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז\"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס\"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר\"ב [*שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ\"ד דנזיר: [*ועיין מ\"ש ברפ\"ד דתמורה]: \n"
+ ],
+ [
+ "אנא השם עוו פשעו חטאו. ה\"ג בכולה מתניתין ברישא עון ובסיפא חטא כדלעיל משנה ב' פ\"ד. וע\"ש בפי' הר\"ב. וז\"ש הרמב\"ם בכאן כבר בארתי לך כי סדר הוידוי חטא עון ופשע ע\"כ ש\"מ דגירסתו במשנתינו לא כן הוא: ",
+ "[*אנא בשם כפר נא כו'. ותימה דבב' וידויי הפר תנן אנא השם כפר נא כו' כדלעיל פ\"ג משנה ח' ופ\"ד משנה ב'. וראיתי בטוא\"ח סי' תרכ\"א דכתב ג\"כ חילוף גירסאות. אבל כל הוידויין שוין דבכולן גרסי' בשני בבי\"ת אנא בשם כו'. ובירושלמי אמר רבי חגי בראשונה היה אומר אנא השם. ובשניה אנא בשם. והביא ב\"י דברי הרא\"ש שכתב וז\"ל וסבור אני דאנא השם היה אומר [בראשונה] ובשניה אנא בשם אלא שהמשנה [נשנית] בלשון העולם ע\"כ כלומר שאע\"פ שבמשנה כתוב בשניהם אנא השם לישנא דעלמא נקט שדרך העולם לומר בתפלותיהם אנא השם אבל כהן גדול היה אומר בשניה אנא בשם עכ\"ל הב\"י. וא\"כ משמע דגירסת המשנה בשלשת הוידויים גם בשניה אנא השם כו'. ומ\"מ צריך טעם לפי הירושלמי ולמאי דכתב הרא\"ש שכן צ\"ל אף למשנתינו שכהן גדול היה אומר בשניה בבי\"ת אנא בשם כו' ומאי שנא שניה מהראשונה ונ\"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה\"א הקריאה שקורא להש\"י בשמו כדי שיתודה לפניו. ובשניה שמבקש הכפרה אומר בשם ר\"ל שבשם הזה יכפר כי הוא המקור לכל השמות. וכדברי הרא\"ש. שהוא שם בן ד'. ועיין בד\"ה כשהיו כו']: ",
+ "עמך בית ישראל. אפילו לת\"ק דספ\"ק דשבועות דס\"ל דכהנים מתכפרים בשעיר המשתלח בשאר עבירות. לא הוצרך להזכיר אני וביתי ובני אהרן דאטו כהנים לאו בכלל עמך בית ישראל נינהו. גמ': ",
+ "והכהנים והעם וכו'. השתא מפרש דכל היכא דתנן והן אומרים בשכמל\"ו דר\"ל הכהנים והעם. אבל אין לומר דדוקא הכא העם דאוידוי דידהו הזכיר השם. דמ\"ש. דלאו בוידוי תליא מלתא אלא בהזכרה. וא\"ל דהעם לא היו בעזרה אלא בשעת וידוי שלהם דאמאי לא אלא דתנא נטר לה עד הכא שהוא סוף ההזכרות. וכ\"כ הרמב\"ם בסוף פ\"ב מהל' עי\"כ על כולם והכהנים והעם וכו'. וכן הוא בפיוט אלא דגבי לה' חטאת לא כתב כלל. והטעם נ\"ל שבכל מקום שאמר לפני ה' תטהרו תיקן הפייטן כדי שהחזן יאמר להן תטהרו. כמו שאמר הכהן לברך העם שיקוים בהם תטהרו. אבל בלה' חטאת שלא אמר הכהן פסוק דתטהרו לא תיקן הפייטן ג\"כ והכהנים והעם כו': ",
+ "כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כ\"ג כו'. משמע דאלו כשהיו שומעין מפי שאר כהנים. וא\"נ מפי כ\"ג ודלא בהני דתנינן לא היו עושין כל אלה. ואע\"פ שבמקדש מברכין ככתבו בברכת כהנים כדתנן במשנה ו' פ\"ז דסוטה ואולי טעם הדבר כמו שכתב החכם מהר\"ר משה קרדואירו בסוף עבודת יה\"כ שבכל יום היו מזכירין הכהנים אותו בברכת הכהנים בנקוד אל\"ף דלי\"ת דהיינו וכו' וביום זה היה מזכיר בנקוד חול\"ם סגו\"ל קמ\"ץ סגו\"ל: "
+ ],
+ [
+ "הכל כשרים להוליכו. מהו דתימא כפרה כתיבא ביה ולבעי כהן קמ\"ל דאיש כתיב להכשיר את הזר. גמרא: \n",
+ "הכהנים גדולים. בי\"ס ל\"ג גדולים. אבל הרמב\"ם העתיק גדולים. בפרק ג' מהלכות עבודת י\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "הבבליים לא בבליים היו אלא אלכסנדריים כו'. בגמרא. כמ\"ש הר\"ב בפי' משנה ז' פרק י\"א דמנחות: \n",
+ "צוק עיין במשנה ו': \n",
+ "שבעה ומחצה לכל מיל. [כתב הר\"ב] שהן י\"ב מיל. וז\"ל התוספות בפ\"ב דב\"ב דף כ\"ג. פעמים נותן שיעור בריסין ופעמים במילין. ופעמים בפרסה ע\"כ. ופי' הר\"ב רו\"ס פסיעות כו'. עיין משנה ד' פ\"ד דעירובין. והא דתנן התם במשנה ח'. וכן ברפ\"ה דנשכר לזויות. מסקי בתוספות דהכא דדוקא כשהולך מקרן דרומית מערבית של עולם למזרחית צפונית. אבל ההולך ממזרח העולם למערבו או מצפון לדרום אין נותנין לו זויות דאלת\"ה הרי היה יכול לילך בכאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן שהן ת\"ת אמה תרי חומשיהן ע\"כ וכבר כתבתי בזה שם רפ\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "אלא עומד מרחוק כו'. לא היו עושין סוכה אחת עשרה שא\"כ לא היה מקרי ארץ גזירה כיון שמן הסוכה רשאין לילך עד לשם בו ביום. כך נ\"ל: \n"
+ ],
+ [
+ "ודחפו לאחוריו. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ב) אל ארץ גזירה אין גזירה אלא דבר המתגזר ויורד. ומשום הכי בעינן שיהא צוק דתרווייהו יליף בברייתא מדכתיב גזירה: \n",
+ "בא וישב לו תחת סוכה אחרונה. כתב הר\"ב דלזה התירו לפי שירא כו' כ\"כ רש\"י. ומצינו עוד כיוצא בזה במשנה ג' פ\"ד דעירובין דיוצא להציל וכו' ויראים מפני האויבים לאוקמתא חדא כמ\"ש שם בס\"ד ולפי שבגמ' לא הביאו לההוא אוקמתא ראיה מדהכא. ש\"מ דהכא שאני דטפי חששו ליראת המדבר מיראת האויב. להכי שפיר כתב רש\"י לזה התירו כו': \n",
+ "משיצא חוץ לחומת ירושלים. דוהמשלח משמע משעה ששילחו כבר לצד המדבר. ור' שמעון דריש והמשלח לעזאזל דחיפתו וזריקתו הוא שילוחו. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "[*במגיס. פירש הר\"ב בקערה. ועיין בפירושו לסוף פ\"ה דפסחים]: \n",
+ "והקטירן. כתב הר\"ב א\"א לומר שהיה מקטירן עכשיו כו' ועדיין עליו לקרות הפרשה בבגדי לבן. וכן לשון רש\"י ולאו דוקא כו'. וזה שהאריך רש\"י וכתב ואח\"כ יטבול וילבש בגדי זהב לאילו ואיל העם. ויטבול שניה להוציא כף ומחתה. ויטבול שלישית למוספים ואימורי חטאות הללו כו' כדקתני בפרקין דלקמן וכו' ועיין שם: \n",
+ "קלען במקלעות. [*והר\"ב העתיק קלען במקלות כגירסת הירושלמי ומה שפירש הר\"ב כמין קליעה] מסיים רש\"י ז\"ל ארבעה בני אדם נושאים ב' מוטות שנים לפנים שנים לאחור. ומהלכים מוט אצל מוט הפר והשעיר נתונים עליהם מורכבין זה על זה וכופפין זה תחת זה כמין קליעה ושלמים וכו'. ואולי השמטת סופר הוא בדברי הר\"ב שהשמיט ממלת קליעה עד מלת קליעה: \n",
+ "והוציאן לבית השריפה. לשון הרמב\"ם פרק ג' מהלכות עי\"כ ומשלחן ביד אחרים להוציאן לבית השריפה ע\"כ. ומעשה זה נמי לא עכשיו היה ומיהו בשעת הקריאה היה בפרק דלקמן ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "משיצאו חוץ לחומת העזרה. דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. ולהלן ילפינן לפר ושעיר שיהיו נשרפין חוץ לג' מחנות כפר העלם דבר. א\"כ למה נאמר כאן מחוץ למחנה דמשמע מחנה אחת אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת מטמאים בגדים והיינו חוץ לעזרה. והר הבית הוא מחנה שניה. וירושלים מחנה שלישית כמפורש משנה ח' פרק קמא דכלים. ור' שמעון אצטריך האי מחוץ למחנה למילף מפרה אדומה דמה להלן דכתיב נמי בה אל מחוץ למחנה ושריפתה במזרח ירושלים דכתיב בה אל נוכח פני אהל מועד ופתח האהל במזרח הוה אף כאן שריפתם במזרחה של ירושלים ורבנן סברי דנשרפין לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "הגיע שעיר למדבר. כתב הר\"ב שנאמר ושלח וגו' ואח\"כ ואת חלב וגו' וכפירוש רש\"י ולאו דוקא כמ\"ש לעיל. אלא משום דלעיל תני ליה והקטירן וכו' וכן בכתוב לא נכתב אח\"כ ואת חלב וגו' אלא ועשה את עולתו וגו' ואת חלב וגו' ופירש רש\"י בגמרא אדאמר ויודעים שהגיע שעיר למדבר ונעשית מצותו כתב ומתחיל לקרות הפרשה. וכ\"כ הרמב\"ם בפ\"ג ויוצא לעזרת הנשים וקורא שם אחר שהגיע שעיר למדבר הרי שאפילו הקריאה לא היתה קודם שהגיע שעיר למדבר: \n",
+ "דרכיות. פירש הר\"ב אבנים גדולות. וכ\"פ הרמב\"ם מצעות גדולות [*ונ\"ל שצ\"ל מצבות גדולות*)] ולא פירשו מאיזה לשון הוא. ורש\"י כתב דרכיות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה כו'. ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי\"ת ויהיה מלשון דרבנאי בעובדא דסבי דבי אתונא בפרק קמא דבכורות דף ח' שפירש\"י אורבים ושומרים: \n",
+ "בית חדודו. על שם הצוק שהוא זקוף וחדוד נקרא המדבר בית חדודו והכינוי שב לשעיר וזה לגירסת הס' ובגמרא ורש\"י. אבל גירסת רמב\"ם שמגיע לבית חורון שהוא במדבר ע\"כ. וביהושע סימן י\"ו בית חורון תחתון ובית חורון עליון: \n",
+ "על פתחו של היכל. ותנא קמא ורבי יהודה סברי כדאיתא בברייתא דף ס\"ז דבראשונה היו קושרין וכו'. ולפי שהיו מציצין ורואין ואם לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו. ולבתר הך תקנתא מנין היו יודעין וכו' אלא דרביות היו עושין כו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "בא לו כהן גדול לקרות. פירש\"י דילפינן ממלואים (כמ\"ש הר\"ב בריש פ\"ק) ואמרי' בפ\"ק (דף ה') מנין שאף מקרא פרשה שנצטוה בואתה תצוה מעכב. ת\"ל (ויקרא ח׳:ה׳) ויאמר משה אל העדה זה הדבר אשר צוה ה' לעשות בעשיית המלואים בצו את אהרן. זה הדבר אפי' דיבור מעכב: \n",
+ "חזן פי' הר\"ב שמש. ומה משמש פי' במשנה ז' פ\"ז דסוטה. ונקרא חזן כמ\"ש במשנה ג' פ\"ק דשבת שהוא לשון חוזה שצריך לראות מה הם צרכי צבור וכ\"פ בעל חכמת שלמה בפ\"ג דמכות דף כ\"ב ע\"ב: \n",
+ "הכנסת. בה\"כ היה סמוך לעזרה בהר הבית. רש\"י: \n",
+ "וראש הכנסת נותנו לסגן. אהא פירש הר\"ב משום יקרא כו' דלא תימא שזה שהסגן אינו מקבלו מהחזן לפי שהחזן חולק כבוד לסגן שיקבלו מראש הכנסת וקי\"ל דאין חולקים כבוד לתלמיד במקום הרב אלא היכא דרביה פליג ליה יקרא ואנן סתמא תנן דלעולם המנהג כן כ\"פ התוספת פ\"ז דסוטה דף מ' ומ\"ש הר\"ב להראות שיש שררות וכו'. כ\"פ תוס' שם. ורש\"י התם והכא. וע\"ש בפי' הר\"ב: \n",
+ "וכהן גדול עומד. כתב הר\"ב מכלל דעד השתא יושב כו' דבעזרת נשים היה כו'. גמרא. ונראה טעמא אי משום יקרא דכ\"ג שלא יהיה עומד כל כך זמן רב בלא עבודה מתחלת שילוח השעיר עד הגיעו למקומו כמ\"ש בסוף פרק דלעיל וא\"נ משום חולשא דכ\"ג: \n",
+ "שבחומש הפקודים. ספר וידבר שמתחיל במנינן של ישראל. רש\"י: \n",
+ "קורא על פה. עיין בפי' משנה ז' פ\"ז דסוטה: \n",
+ "על התורה. פי' הר\"ב שתי ברכות וכ\"פ הרמב\"ם כאן ובסוטה פ\"ז וכן מפרש על ישראל ועל שאר התפלה לחדא ברכה וגרסי כנ\"א ועל הכהנים ועל ישראל ועל שאר התפלה אבל בפ\"ז דסוטה מפרש הר\"ב כפירש\"י. וכן הוא בירושלמי דהכא ודהתם. ומיהו הרמב\"ם בספ\"ג מהלכות עי\"כ כתב דהני שמנה ברכות כולן לאחריה הן שכתב ומוסיף לאחריה ז' ברכות ואלו הן רצה מודים סלח לנו ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים. ואח\"כ אומר תפלה תחנה וכו' וזה כגרסת הספר על ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה. וברייתא בגמרא ועל הכהנים בפני עצמן ועל ישראל בפני עצמן ועל שאר תפלה: \n",
+ "ועל העבודה ועל ההודאה. מברך בשביל העבודה שעבד והודאה סמוכה לעבודה דכתיב (תהלים ג') זובח תודה יכבדנני אחר עבודה תודה והיא הודאה. רש\"י: \n",
+ "ועל שאר התפלה. כתב הר\"ב מפרש בגמרא תחנה רנה בקשה כו' כד\"א אל הרנה ואל התפלה. מלכים א' ח' [כ\"ח]. ות\"י צלותא ובעותא ובפרק אין עומדין (ברכות לא.) אל הרנה ואל התחנה*). רנה זו תפלה. פירוש שבח ובירמיה ז' י\"א מתרגם רנה בעותא. וברבות ריש ואתחנן רנה זו קילוסו של הקב\"ה: \n"
+ ],
+ [
+ "ומלאכת שניהן שוה כאחת. ואע\"ג דכתיב (ויקרא ט״ז:כ״ז) יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו. בתר אילו ואיל העם ואימורי חטאת. יליף בגמרא. דכתיב נמי והמשלח בתר הכי ומה המשלח דמעיקרא דאין עמידה שלו אלא עד מתן דמים דחבירו. כמ\"ש הר\"ב בריש פרק ו'. ה\"נ והשורף יכבס דמעיקרא. וקראי דלא כסדרן כדלקמן: \n"
+ ],
+ [
+ "אם בבגדי בוץ קורא קדש כו'. דאילו קרא באצטלית כבר קידש קודם שפשט בגדי בוץ ואינו צריך עתה אלא טבילה וקידוש. הרא\"ש: \n",
+ "ויצא ועשה את אילו וכו'. פירש הר\"ב דכל דכתיב בפרשת אחרי מות קדים לדכתיב בחומש הפקודים דאמרינן בגמרא דמתניתין לאו מתקנתא היא דהא לא קאמר פר ושעיר ואימורי חטאת אימתי עביד להו. אלא כדתני בברייתא משמו דר\"א כמ\"ש הר\"ב ופירשו התוס' דאע\"ג דלאו מתקנתא היא מ\"מ לאו משבשתא והא דתנא דמתניתין שייר לאמורי חטאת דאינו אלא גמר קרבן דאינהו עצמן שלא הוקטרו אימוריהן כשרין. ושייר פר העולה ושעיר הנעשה בחוץ דאדברי ר' עקיבא קאי דמקדים לשבעה כבשים בשל שחר. קאמר איהו דמאחר להו ואנא ידענא דטעמא משום דלבסוף כתיבי. וא\"כ ה\"ה לפר ושעיר דחוץ (וכה\"ג עיין במשנה ב' פ\"ט דערובין) וניחא ליה למנקט כבשים משום דתנאי אחרינא פליגי בכבשים עצמן מר סבר אחד בשחר וששה בערבית. ומ\"ס ו' בשחר ואחד בערבית עכ\"ד. והא דמאחר הוצאת כף ומחתה לאילו כו' אפרש בדרבי עקיבא בס\"ד ואיל העם דאמרן הוא איל האמור באחרי [מות] והוא האיל האמור בחומש הפקודים. דכתיב איל אחד. גמרא: \n",
+ "[*תמימים בני שנה. צריך לי עיון אמאי נקט הכי בכבשים ולא כן בשאר הקרבנות. ובס\"א ל\"ג בני שנה ואכתי קשיא תמימים למה לי]: \n",
+ "עם תמיד של שחר היו קרבין. קאי אשבעת כבשים ופר העונה נמי עם של שחר. וכדכתב הר\"ב מטעם הברייתא שבגמרא. וטעמיה דכתיב מלבד וגו'. ור\"א ס\"ל דאין למדין יוה\"כ מרגלים. דלהכי סידר רחמנא עבודת היום ברישא. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ שעיר הנעשה בחוץ. לפי שהוא מן המוספין שהיה ראוי להקדימו. אלא דקרא קאמר מלבד חטאת הכפורים להקדים הפנימי. ומיהו בתריה לא מאחרינן ליה. ור\"א דס\"ל דכל המוספין מאחרין איצטריך למלבד חטאת הכפורים לדרשא אחריתי על מה שזה מכפר זה מכפר במ\"ג פ\"ק דשבועות. וצ\"ל דלר\"ע תרתי שמעינן. מדלא כתב עם חטאת הכפורים. דהא ליכא למטעי ולפרש שיבא עמו ממש. דהא בפרשת אחרי מות כתיב שני שעירים. ולא שלשה. ומ\"ש ואח\"כ אילו ואיל העם והא דלא קתני להו משום דר\"א מודה לו דבטבילה שלישית הוו. כ\"כ התוספות. ומ\"ש הר\"ב ואח\"כ אימורי החטאת בטבילה ג' ואח\"כ הוצאת כף ומחתה. כ\"כ רש\"י ז\"ל. ונ\"ל דטעמו משום דואת חלב החטאת כתיב בתר ויצא ועשה את עולתו. ודעת התוספות והרמב\"ם עיין בסמוך. ומ\"ש ואח\"כ הוצאת כף ומחתה ור\"ל בטבילה רביעית וטעמא מפורש בגמרא דכתיב (שם) ובא אהרן אל אהל מועד. ופשט את בגדי הבד אשר לבש. כלום אדם פושט אלא מה שלבש ומה ת\"ל אשר לבש שלבש כבר. אלמא זו היא פשיטה שניה ש\"מ דיש הפסקת חילוף בגדים בין עבודת היום להך ביאה. ובמאי איירי דבכולהו עבודת פנים כבר כתיב ובא והביא. כמ\"ש התוס' פ\"ג דף ל\"ב. אלא בהוצאת כף ומחתה איירי. הלכך כיון דש\"מ דאיכא הפסק ש\"מ דהך קרא שלא כסדרו. ודכתיב בתריה ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם מוקדם לשל זה. וכי תימא דהא אפסקיה שעיר הנעשה בחוץ ונקיים מקראות כסדרן דובא בהוצאת כף ומחתה. ואח\"כ ויצא ועשה את וגו'. ליתא דקרא הכי משמע ויצא ועשה את עולתו מיציאה ראשונה עביד אילו ואיל העם ש\"מ דביציאה ראשונה נעשה אילו ואיל העם ואילו עבדי בתר הוצאת כף ה\"ל ביציאה שניה. ומיהו שעיר קדים נמי דקרא לא קאמר מה דהוה ביציאה ראשונה. אלא ממאי דכתיבי באותה פרשה בפרשת אחרי מות. והשעיר הזה בפרשת פנחס כתיב. ומ\"ש ואח\"כ תמיד של בין הערבים מסיים רש\"י בטבילה חמישית ולרש\"י הא דקתני היו קרבים עם תמיד כו'. לאו דוקא אלא לאפוקי עם של שחר. והתוספות חולקים על רש\"י כמ\"ש דאימורי חטאת בטבילה השלישית וסוברים דעם תמיד של בין הערבים קרבים. ואהא קאי מאי דאמר ר\"ע היו קרבין עם תמיד של בין הערבים. ר\"ל אימורי חטאת ולא הוצרך להזכירם בשם מהטעם שלא הזכירם ר\"א. כמ\"ש לעיל. והכי קאמר היו קריבין עוד קריבות אחרות ושעיר הנעשה בחוץ דקתני ה\"ק ושעיר כו'. קרב אח\"כ בזמנו עם אילו ואיל העם שהזכיר כבר ר\"א. ולהתוספות. הך קרא דובא אהרן שנכתב שלא כסדר אינו מוקדם אלא לפסוק ורחץ. ומיד ובא להוצאת כף ומחתה. ואח\"כ ואת חלב וגו'. וכ\"כ הרא\"ש. דהסברא נותנת שהאימורים היו קרבים אחר הוצאת כף ומחתה. כדי למעט ההפסקות בין עבודת היום להוצאת כף ומחתה דכתובים מיד אחריהם ומ\"מ בסדר קצרה שלו כתב כדרך רש\"י ז\"ל. וכן דעת בעל המאור. ולהרמב\"ם דרך אחרת דמאחר להוצאת כף ומחתה עד אחר תמיד של בין הערבים קודם קטורת הערבים והטבת נרות. ונראה טעמו כטעם התוספות. דמתניתין מוכחת דאימורי חטאת קריבין עם התמיד. וסובר נמי דמתניתין בסדרא קא מיירי דהא דתני היו קרבים עם תמיד. היינו שאחר השעיר והעולות היו אימורי חטאת קריבים עס התמיד. וכך היה סדרן. ואח\"כ קדש וכו' להוציא כף ומחתה וכו' ונכנס להקטיר וכו' כסדרא דמתניתין דלקמן ואזלא תמיהת התוספות במשנה דלקמן דתנן נכנס להקטיר ולא תנן תמיד של בין הערבים. ותירצו משום דכבר תנא ליה ברישא בדברי ר\"ע וזה דוחק. אבל להרמב\"ם ניחא שכבר נעשה התמיד קודם הוצאת כף ומחתה. וסדר המשנה כוותיה דייקא וטעם קדימת התמיד ואיחור הוצאת כף נ\"ל דסבר דמצוה שישארו כלי הקטרת בדביר כל כמה שיוכל לאחרו ולשהותו שם. ויותר ראוי ג\"כ שסוף ביאת כהן גדול יהיה בהיכל ממה שיהיה סוף ביאתו בקדשי קדשים הלכך מאחרין אותן מלהוציאן עד קודם קטורת הערב שזהו סוף ביאתו להיכל בו ביום. והפייטן נקט אילו ואיל העם תרב חטאת ומוספין והוצאת כף וסדר תמיד וכו'. ובתורת כהנים נשנו אילו ואיל העם ושבעה כבשים תמימים ואח\"כ הוצאת כף ומחתה ואחר כך עושה התמיד. ונ\"ל שצ\"ל וששה כבשים וכו' דסתם ספרא ר' יהודה. והכי ס\"ל בגמרא. אבל פר ושעיר חיצון לא הזכיר כלל. וצ\"ע. ובירושלמי אמר רבי יוחנן זו דברי ר\"א ור\"ע. אבל דברי חכמים כולם היו קרבים עם תמיד של בין הערבים. ולזה נראה שכוון הפייטן. וז\"ש ר\"י עם תמיד לאו דוקא עם ממש. אלא לאפוקי עם של שחר. דה\"נ בגמרא דידן בפלוגתא דתנאי בכבשים. אמרו האי לישנא עם תמיד ולאו דוקא. דהא בדרבי עקיבא פליגי. וכ\"כ בעל המאור בדרבי (מאיר) [אליעזר] בברייתא דלאו דוקא: \n"
+ ],
+ [
+ "ונכנס להקטיר. עיין לעיל דלרש\"י ותוספות ר\"ל אחר שהקריב התמיד. ולהרמב\"ם מתניתין כמשמעה: \n",
+ "ולהטיב את הנרות. כתב הר\"ב הטבה זו הדלקה היא דהא בשחר מטיב את הנרות דהיינו דשונן ותיקון הפתילות החדשות. אלא הטבה זו הדלקה היא. אבל הרמב\"ם ס\"ל בפרק ג' מהלכות תמידין. וכמ\"ש הר\"ב בשמו בפרק ג' מתמיד. דבשחר נמי מדליקין אחר שמטיבן. וא\"כ בערב היה צריך לחזור ולתקנן ולהדליקן ולדידיה שפיר תנן להטיב. והתוספות תירצו בע\"א. דהכא קודם שמת שמעון הצדיק שנמצאו שני נרות מזרחיות דולקים והניחן דולקים מפני הנס עד הערב שמטיבן ואח\"כ מדליקן. אבל הר\"ב פירש בסוף פ\"ג דתמיד דאף בימי שמעון הצדיק לא הניחו דולק. אלא המערבי שמשני המזרחים ואנן להטיב הנרות תנן. וכבר כתב הראב\"ד בזה בפרק ב' מהלכות עי\"כ. שאע\"פ שלשון המשנה כך היא לא היה בין הערבים הטבה אלא לנר המערבי בלבד. [*ועיין מ\"ש בסוף פרק ג' דמסכת תמיד]: \n"
+ ],
+ [
+ "[*ומצנפת. בתורה נקרא דשל הדיוטות מגבעת ולשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. תוספות פרק ב' דף כ\"ה. ורש\"י מפרש בפירוש החומש דהכל חדא. ותלמידי הר\"י כתבו בפרק אין עומדין דמצנפת קטנה ממגבעת. והרמב\"ן בפירוש החומש בואתה תצוה כתב שהמצנפת היא כמין צניף שצונף בו את ראשו. מגלגל ומחזיר מגלגל ומחזיר סביב ראשו כפל על כפל ומצנפת של כהן גדול אינה קרויה מגבעת בשום מקום. אבל בכהן הדיוט אמר הכתוב מגבעות. ואף היא מצנפת היא. אלא שקושר בה כל ראשו ומעלה הכפלים עליו כמין מגבעת שהוא כובע. כדברי אונקלוס כו'. בחילוף כ\"ף וגימ\"ל באותיות גיכ\"ק. ולפי שהמגבעת כמו מצנפת הזכירו חז\"ל תמיד בכהן גדול. ובכהן הדיוט מצנפת וכו'. ולשון הרמב\"ם בריש פרק ח' מהלכות כלי המקדש קרוב לדברי הרמב\"ן שז\"ל מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו אלא שכהן גדול צונף בה כמי שלופף על השבר ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת עכ\"ל. אבל הראב\"ד השיגו שמגבעות הם ככובעים שלנו חדין מלמעלה והן קצרין ע\"כ. ולדבריו צ\"ל כדברי התוספות]: \n",
+ "באלו נשאלין. כתב הר\"ב השואל פניו אחורי הכהן. וכ\"כ הרמב\"ם. ואע\"ג דלישנא דברייתא פניו כלפי הכהן ה\"פ פניו פונות למקום שפונים פני הנשאל. והכ\"מ הכריח שכן הוא בסוף פ\"י מהל' כלי המקדש. ומ\"ש בקול נמוך. זה לשון הרמב\"ם [שם] בקול נמוך כמי שמתפלל בינו לבין עצמו ע\"כ. והיינו דמתפלת חנה ילפינן: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "אסור באכילה ושתיה. כתב הר\"ב אע\"ג דענוש כרת באכילה ושתיה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל׳) והאבדתי את הנפש ההיא. ענוי שהיא אבידת נפש. ואיזה זה אכילה ושתיה. גמרא דף ע\"ד ע\"ב. ומ\"ש ה' ענויין כנגד ה' ענויין הכתובים בתורה וכו'. דכי כל הנפש אשר לא תעונה לא קחשיב דלא חשיב אלא צוויין. אבל האי דלא ציווי הוא לא קחשיב. תוספות דף ע\"ו ע\"א. ומ\"ש משום דבעי למתני כו' דלית בהו כרת. למה שפסק במשנה דלקמן דחצי שיעור נמי דאורייתא. היה יכול לכתוב ג\"כ דלחצי שיעור תנן אסור. וכדאיתא בגמרא. ומ\"ש הר\"ב שבת שבתון דאמור כו'. וכן לשון הרמב\"ם. וכ\"כ הרי\"ף. וטעמא דבלבול הסדר לא ידענא. ובתוס' כתבו דרוב ספרים גורסים ובעשור אך בעשור. שבת שבתון. ושבת שבתון והיתה לכם. וטעמא דמקרא דובעשור מיניה נפקא לן פירושא דעינוי לעיל. יכול ישב בחמה ובצינה ויצטער ת\"ל (שם) כל מלאכה לא תעשו. והיינו ההוא קרא דובעשור. דכתיב ביה ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו. וכיון דכתיב לבסוף קא מייתי לכולהו מלמטה למעלה. וי\"ס שגורסים שבת שבתון. אך בעשור. ובעשור. והיתה לכם. ועל אותה גירסא אין אדם יכול ליתן טעם עכ\"ל ומ\"ש הר\"ב דאכילה ושתיה חד. עיין בפירושו למ\"ג: \n",
+ "באכילה ובשתיה וברחיצה. אכילה ושתיה דאקרו ענוי מנלן. כתיב הכא תענו. וכתיב (דברים ח׳:ג׳) ויענך וירעיבך. ש\"מ דרעבון אקרי ענוי. רחיצה. דכתיב (מלכים א' כ') כי נשאת את ארון ה' אלהים לפני דוד אבי וכי התענית בכל אשר התענה אבי וכתיב התם (שמואל ב י״ז:כ״ט) כי אמרו העם רעב ועיף וצמא. וכתיב (משלי כ״ה:כ״ה) מים קרים על נפש עיפה. ולא כתיב בנפש. ש\"מ עיף מרחיצה הוא. סיכה דכתיב בדניאל [י'] לחם וגו' וסוך לא סכתי וכתיב (שם) כי מן היום וגו'. ולהתענות. וכתבו התוספות דכמה ענויין של צער עשה דניאל ואנן לא גמרינן אלא סיכה משום דרשא דבמשנה ד' פ\"ט דשבת מותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח) ומההוא דרשא לחודא לא סגי דאם כן ליתסר אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתייה להכי אייתי קרא דדניאל דכתיב ביה להתענות. תשמיש המטה דכתיב (בראשית ל״א:נ׳) אם תענה את בנותי ואם תקח נשים תענה מתשמיש. תקח צרות. גמ': \n",
+ "המלך והכלה כו' והחיה כו'. דאסורא דידהו לאו דאורייתא וקראי אסמכתא בעלמא כמ\"ש הרמב\"ם והרא\"ש והלכך הקילו בו דהם אמרו והם אמרו. וא\"נ דאורייתא כיון דלא פורשו בהדיא בקרא קילי טפי דמסרן לחכמים והם יכולין להקל ולהתיר כפי מה שנראה להם. הר\"ן. ועיין ריש מסכת מ\"ק. [*ומ\"ש הר\"ב והלכה כר\"א וכ\"כ הרמב\"ם וטעמא הואיל ופירשו בגמרא דבריו. המגיד סוף הלכות שביתת עשור]: \n"
+ ],
+ [
+ "כמוה וכגרעינתה. פירוש הכותבת אינה דבוקה לגרעינתה אלא יש בינה לגרעינתה חלל וקמ\"ל דצריך למעך אותו חלל לשער בכמוה וכגרעינתה בלבד. לא כמוה וכגרעינתה וכחללה דאלת\"ה בכולי דוכתי דתנן כזית פירושו עם גרעינתה ולא תנן בהדיא. אלא הכא הא קמ\"ל. תוספות והר\"ן. ומ\"ש הר\"ב שהיא פחותה מכביצה כתב הר\"ן דיש לנו לכוין שאינה פחותה ממנה אלא מעט דכיון דחד אמורא אמר בגמ' יתירה מכביצה לא מפלגינן מיניה מאן דפליג עליה [*וכך כתב הר\"ב במסכת כלים פי\"ז משנה י\"ב]: \n",
+ "מלא לוגמיו. הר\"ב העתיק כמלא לוגמיו וא\"א לומר שהגירסא כך היא דהא בגמ' דף ע\"ו אמרינן אימא כמלא לוגמיו ומ\"ש הר\"ב ושעור זה באדם בינוני וכו'. פי' השעור באדם בינוני הוא פחות מרביעית. אבל בשאר אדם הכל לפי גדלו ולפי קטנו. דהא הכי תנן בכלים פי\"ז משנה י\"א דמשערים לפי מה שהוא אדם. ומיהו באכילה לא מפלגינן אלא אפילו לעוג מלך הבשן מחייבים בככותבת. וטעמא אמרינן בגמרא דבאכילה קים להו לרבנן דבהכי מיתבא דעתיה. ומיהו כולי עלמא טובא ועוג מלך הבשן פורתא. והשתיה בדידיה מיתבא דעתיה בדחבריה לא מיתבא דעתיה מש\"ה לענין דלאו ביתובא דעתא הוא. בשל עולם הן שמין בבינונית כמ\"ש שם הר\"ן. והא דאמרן פחות מרביעית. כתב הר\"ן לא קאימנא שפיר בהאי פחות מרביעית כמה הוה בציר מיניה: \n",
+ "האוכל והשותה אין מצטרפין. דאע\"ג דמחד שמא נינהו כדלקמן הואיל משום יתובא דעתא הוא והאי לא קמיתבא דעתיה כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "אינו חייב אלא חטאת אחת. כתב הר\"ב דמחד קרא נפקא כו' כדאיתא דף ע\"ו בגמ' שנאמר (דברים י״ד:כ״ו) ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן ביין ובשכר. שכר שתייה הוא דיליף שכר שכר מנזיר וקרייה רחמנא ואכלת. [*דאילו יין איכא למימר ע\"י אניגרון שהוא מין מאכל שנותנין בו יין]: \n",
+ "אוכלין שאינן ראוין לאכילה. כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין. רמב\"ם פ\"ב מהלכות שביתת עשור: \n",
+ "משקין שאינן ראויין לשתיה ושתה ציר וכו'. הרמב\"ם [שם] כתב כגון ציר כו'. וכן העתיק הטור סוף סימן תרי\"ב ופירוש ציר ומורייס. עיין משנה ד' פ\"ו דנדרים: \n"
+ ],
+ [],
+ [
+ "עוברה שהריחה. כתב הר\"ב עובר מריח ריח התבשיל וכו'. וכן כתב רש\"י ונ\"ל שדקדקו לפרש כן מהני עובדא דאיתנהו בגמרא ההיא עוברה דארחא לחישו לה ואילחשא קרי עליה בטרם אצרך בבטן וגו' ונפק מינה ר' יוחנן. וההיא עוברה דארחא ולחישו לה ולא אילחשה וקרי עליה זורו רשעים מרחם וגו' ונפק מינה שבתאי אצר פרי. הא קמן דמצד העובר בא התאוה שהוא מריח ומתאוה שהרי בידו לחזור בו: \n",
+ "ואם אין שם בקיאין כו'. כתב הר\"ב מתני' מפרשא בגמרא בד\"א כו' בזמן שהחולה אומר איני צריך ואמרינן תונבא פי' שטות נקט ליה מחמת חוליו. אבל אמר צריך כו' דלב יודע מרת נפשו ומשום דספק נפשות להקל הלכך כי אמר צריך תלינן בלב יודע. ולאו משום תונבא אלא קים ליה בגוויה טפי. וכי אמר אינו צריך תלינן בתונבא כו': \n"
+ ],
+ [
+ "דברים טמאים. הם הדברים האסורים כשקצים ורמשים ובהמה טמאה וזולתם הרמב\"ם בפירושו. וכתב בכסף משנה פי\"ד מהמ\"א. דאע\"ג דתנא ביה\"כ עסיק קמ\"ל אפילו דברים טמאים. לומר דא\"צ לחזר אחר דברים המותרים וכו': \n",
+ "עד שיאורו עיניו. ולשון הר\"ב וכשמראיתו חוזרת. וכן לשון רש\"י והר\"ן ומצאנו למראה עיניו ישעיה י\"א ג' לכך אין להגיה ראותו: \n",
+ "אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו. פירש הר\"ב שאינה רפואה גמורה. וכ\"כ רש\"י. וז\"ל הרמב\"ם כי זה אינו מועיל אלא בדרך סגולה ואין עוברין על המצות אלא ברפואה בלבד ר\"ל בדברים המרפאים בטבע והוא דבר אמיתי הוציאו הדעת והנסיון הקרוב לאמת. אבל להתרפאות בדברים שהם מרפאין בסגולתן אסור כי כחם חלש אינו מצד הדעת ונסיונו רחוק והיא טענה חלושה מן הטוען: \n",
+ "החושש בגרונו. ול' הר\"ב החושש בשיניו ופי' שמתחיל בשר החניכים כו'. כן פי' רש\"י בעובדא דרבי יוחנן חש בצפידנא דמייתי בגמרא אהך מתניתין. והרי\"ף והרא\"ש כתבו ל' המשנה החש בפיו. ול' הטור החושש בשיניו. בסי' שכ\"ח: \n",
+ "וכל ספק נפשות דוחה את השבת. דכתיב (ויקרא י\"ח) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולא שימות בהם פי' רש\"י אשר יעשה אותם האדם המצות שיחיה בהם ודאי ולא שייכא בעשייתם [לבא] לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק. הכי מסיק בגמרא דף פ\"ה ע\"ב: \n"
+ ],
+ [
+ "ספק הוא שם וכו'. מפרשינן בגמרא דהכי קאמר דלא מבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם דאם איתיה חי הוא מפקחים עליו. אלא אפילו ספק חי ספק מת מפקחים עליו. ולא מבעיא ספק חי ספק מת דישראל הוא. אלא אפילו ספק כותי ספק ישראל מפקחין עליו. וכתבו התוספת דהיינו טעמא דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב משום דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם שלא יוכל לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל: \n",
+ "מפקחין. עיין משנה ו' פ\"ח דפסחים: \n"
+ ],
+ [
+ "ואשם ודאי. דאילו אשם תלוי אע\"ג דכתיב ביה כפרה (שם ה') וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג. לא מכפר כפרה גמורה אלא תולה להגין עליו מן היסורין עד שיודע לו שודאי חטא ויביא חטאת. אי נמי הנך אין אחר מכפר כפרתן. אשם תלוי אחר מכפר כפרתן דתנן [במשנה ד' פ\"ו דכריתות] חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יום הכפורים חייבין. אשמות תלויין פטורין. גמרא: \n",
+ "מכפרין. פירש הר\"ב עם התשובה ולא חש למיתנה וכו' שאם לא היה מתחרט כו' שזו עיקר התשובה. וז\"ל הרמב\"ם והתשובה הוא שיתודה אדם על עונותיו לפני השם ויתנחם על מה שחטא ויקבל עליו שלא ישוב לאותו עון לעולם. אמר בוידוי והפרישה מן העון. ומודה ועוזב ירוחם (משלי כ\"ח) ואמר בחרטה על העון כי אחרי שובי נחמתי (ירמיה ל\"א): \n",
+ "על עברות קלות וכו'. מ\"ש הר\"ב ומסקנא דמלתא בגמרא שאם הזיד וכו' אינו זז וכו' דארבעה כתובים כתיבי. נאמר (ירמיה י\"ג) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם. למדת שיש עבירה שמתכפרת בתשובה לבדה. ונאמר (ויקרא ט\"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם למדת שיש עבירה שצריכה יה\"כ. ונאמר (תהלים פ\"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם למדת שיש עבירה שצריכה יסורין ומסתברא הקל לקלה והחמור לחמורה. ונאמר (ישעיה כ\"ב) ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמותון. למדנו שיש עבירה שאין לה כפרה אלא במיתה. וזוהי חלול השם. פי' הר\"ב חוטא ומחטיא אחרים. וכדפירש\"י. ובגמרא משמע דכל שעושה עבירה ואחרים למדין ממנו לנהוג ג\"כ קלות בדבר מקרי חלול השם דהיינו מחטיא אחרים. והיינו דלעיל מהך קרא כתיב ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד וגו' והנה הרוג בקר ושחוט צאן וגו'. כביכול לפניו יש אבל והם אוכלים ושמחים. והרואים כך סוברים דלית דין ולית דיין אין לך חילול השם גדול מזה. [*ועיין בפי' הר\"ב משנה ט' פ\"ה דאבות ועוד שם פ\"ג משנה י\"א וסוף פ\"ד] ומ\"ש ואם שגג וכו' החטאת מכפרת מסיים הרמב\"ם או שחטא חטא שהוא חייב עליו אשם ודאי והביא אשמו. ומ\"ש הר\"ב אבל בזמן שיש שם שעיר כו' כדתנן במשנה ו' פ\"ק דשבועות ע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אין יה\"כ מכפר. כמו אמרם אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ולפיכך לא יעזרהו השם שיעשה בצום כיפור מה שראוי לו לעשות כדי שיכפרו לו עונותיו באותו היום. הרמב\"ם. [*ולפי זה נראה דהכא נמי בתרי זימני כמו ברישא דלהכי אין מספיקין דאינו פורש. כמ\"ש הר\"ב]: ",
+ "עבירות שבין אדם לחבירו וכו'. והא דכתיב (שמואל א ב׳:כ״ה) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים ה\"ק ופללו לשון פיוס שפייס לחברו וריצהו האלהים ימחול לו. ואם לה' יחטא איש מי יתפלל בעדו אם אינו שב מעבירות שבידו. גמרא [פו.]: ",
+ "לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם כו' שנאמר וזרקתי כו' ואומר מקוה כו'. לפי שהדרך הישרה הוא שיבור לו האדם בעצמו להתקדש ולהטהר. ואז כשבא לטהר מסייעין לו וע\"ז אמר לפני מי אתם מיטהרים. ומפני שלפעמים לפי שיצר לב האדם רע עליו לא יוכל להתגבר עליו לכופו ליטהר בתשובה. והוא רחום יכפר עון יעוררהו ובימין צדקו יתמכהו לבלתי ידח ממנו נדח. וז\"ש מי מטהר אתכם ובמאי דסיים פתח שנאמר וזרקתי עליכם וזהו בלי התעוררות האדם. אלא הוא ברחמיו מטהרם. וכן זה הכתוב נאמר (ביחזקאל ל״ו:י״ז). בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו וגו' ואשפוך וגו' ואפיץ וגו' ויבא אל הגוים וגו' ויחללו וגו' לא למענכם וגו' וקדשתי את שמי הגדול המחולל וגו' ולקחתי וגו' וזרקתי וגו' הרי שאמר שאע\"פ שמחללין הש\"י אפילו בבואם בגלות החל הזה. עם כל זה ולקחתי וזרקתי והדר מייתי קרא דמקוה אמאי דפתח שהש\"י מטהר את הבא ליטהר. דהכא כתיב (ירמיהו י״ד:ז׳-ח׳) אם עונינו ענו בנו וגו' כי רבו משובתינו לך חטאנו מקוה ישראל מושיעו בעת צרה הרי שאחרי שהתודו על חטאם אמרו מקוה וזה דומה לטהרת מי מקוה שמטהרים הבא ונכנס וטובל בתוכם. כן הבא ונכנס תחת כנפי שכינתו יתברך הוא חוסהו בצל כנפיו ומסייעו להטהר כך נ\"ל. והש\"י ברחמיו יטהרנו מכל טומאתינו. ולבית קדשו יקבץ נפוצותינו. במהרה בימינו. אמן ואמן: ",
+ "סליק מסכת יומא"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יומא",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Moed"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה יומא",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Yoma",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה יומא, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Yoma, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bc57c37a27698aaf589d7f003f9ce23518c50e66
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
@@ -0,0 +1,508 @@
+{
+ "language": "he",
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+ "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "status": "locked",
+ "license": "Public Domain",
+ "digitizedBySefaria": true,
+ "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+ "actualLanguage": "he",
+ "languageFamilyName": "hebrew",
+ "isBaseText": true,
+ "isSource": true,
+ "isPrimary": true,
+ "direction": "rtl",
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוטה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "text": {
+ "Mishnah Sotah, Introduction": [
+ "גמרא מכדי תנא מנזיר קא סליק מאי תנא [בנזירות] דקתני סוטה [אחריה]. כדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולתני סוטה והדר לתני נזיר. איידי דתנא כתובות ותנא המדיר. תנא נדרים. ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים. וקתני סוטה כדרבי. וזה מן התימה על הרמב\"ם שכתב דסדר גיטין אחר נזיר. וזה לשונו. וכשהשלים לדבר על הנשואין. ומה שיתחייב בשבילן מהפרת נדרים התחיל בענין הגירושין. שאחרי הנשואין באין הגירושין. וסדר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה. שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין. כמו שאבאר במקומו. ע\"כ. ומבואר מלשון הגמ' שהוא אומר דסליק מנזיר ופתח בסוטה ולא הפסיק באחרת בינתים. ועוד דאי סבר דהפסיק בגיטין. אלא דאפילו הכי טעמא הוא דסוטה נמשכת בסדורה אחר נזיר. א\"כ היה ליה לבעל הגמרא לומר טעם שכתב הרמב\"ם דסוטה וגיטין שניהן מענין הגירושין. ולא היה צריך לדחוק עצמו לתלות סוטה בנזיר ויש גיטין המפסקת ביניהן. ולפיכך רואה אני לסדר סוטה אחר נזיר כפשטא דגמרא:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "המקנא לאשתו. כתב הר\"ב אע\"ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא. לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות. אלא כדפירש רש\"י. מדלא תני ר\"א אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים. תוס'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטתה פירש רש\"י כמו הם קנאוני (דברים ל״ב:כ״א) כי קנאה חמת גבר (משלי ו׳:ל״ד) . ולהלכה שכתב הר\"ב שחייב לקנאות. לישנא דהתראה. וכ\"ה אומר (יואל ב׳:י״ח) ויקנא ה' לארצו. גמ'. והא דפסק דלא כמתניתין. וגם הרמב\"ם פסק כך נראה לי משום דבברייתא פליגי ר' ישמעאל ור\"ע. ר' ישמעאל סבירא ליה רשות. ור\"ע סבירא ליה חובה. וכיון דלתרווייהו מיהו לאו איסורא הוא. הלכך לית הלכתא כמתני' ובאנו לכלל הלכה כר\"ע מחבירו: \n",
+ "ומשקה ע\"פ עד אחד או ע\"פ עצמו. דסתירה איתקיש לטומאה דכתיב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה [ובטומאה כ\"ע מודו דע\"א נאמן לאחר קנוי כמו שאפרש במשנה ג' פ\"ו] קנוי נמי איתקיש לטומאה דכתיב (שם) וקנא את אשתו והיא נטמאה. הא מיעט רחמנא בה. [והיא נטמאה ועד אין בה. ודרשינן אין בה תרי אלא חד] ומה ראית מסתברא סתירה עדיפא לאחמורי בה דאתחלתא דטומאה היא. גמ'. ומ\"ש הר\"ב שסתירתה אוסרתה עליו מספק כדתניא בפ\"ה דף כ\"ח מת\"ל והיא נטמאה. והיא לא נטמאה. אם נטמאה. למה שותה. אם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק [אוסרה]: \n",
+ "רבי יהושע אומר וכו' ומשקה על פי שנים. דס\"ל דממעטינן מבה בין לקינוי בין לסתירה. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואעפ\"כ אמרינן בגמ' דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה. ובגמ' גרסינן לאנשי ביתיה. אבל נ\"ל גירסת הר\"ב עקרית. וכי הא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיח:) אר\"י מעולם לא קראתי לאשתי [אשתי] אלא ביתי. [*ומיהו מצינו בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות נ\"א.) גבי כוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתיה ופירש\"י לאשתו. ואע\"פ שתלמידי הר\"י הרגישו בזה וכתבו דכדי שיניח ברכה אל ביתה אמרו שישגרו אל אנשי ביתיה. ע\"כ מ\"מ אכתי תקשי דלימא לביתיה כי הכא ותו דמצינו נמי בפ' התכלת (מנחות דף מ\"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה ופירש\"י היה מטיל ציצית [לכסות] שמתכסה בו אשתו. ע\"כ. ולכן נ\"ל שלשונם לאנשי ביתיה ג\"כ להחשיב להאשה כאילו היא גברת הבית וכעין לישנא דקרא עקרת הבית] ומ\"ש הר\"ב שיש לחוש לדברי ר\"י בר' יהודה דאמר שמקנא אדם ע\"פ ע\"א ומשקה לה על פי שנים דסבר מיעוטא דבה קאי אסתירה אבל קינוי אתקיש כדלעיל דאילו ונסתרה והיא נטמאה לאו להקישא אתא אלא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדאיתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב ואם נסתרה פי' אפילו ע\"פ שנים דלא כמ\"ש הרמב\"ם בס\"פ כ\"ד מהלכות אישות וראה אותה שנסתרה דמאי בזמן הזה אפילו בזמן שבהמ\"ק קיים ויש שם מי המרים הא אפילו ר\"י בר' יהודה עצמו ס\"ל דאינו משקה אלא ע\"פ שנים. ואנן קיי\"ל דמספק מיהו אסורה עליו. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מה\"ס אליבא מאי דקיי\"ל כר' יהושע קינא לה בפני שנים וראה הוא או ע\"א הנאמן אצלו שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ואכתי קשיא לי אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה הרי אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים יש לחוש שמא תסתר ע\"פ עד אחד או שהוא יראה הסתירה ותאסור עליו שלא יוכל להשקותה כדאמרן. וכיון שיש לחוש לדר\"י בר' יהודה לא לימא כו' דלמא מסתרתא ע\"פ עצמו או ע\"פ עד אחד ולא יוכל להשקותה. אבל נ\"ל דבזמן שיש מי המרים למ\"ד רשות וכ\"ש למ\"ד חובה. הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע\"פ שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסר עליו הרשות אע\"פ שאפשר שאם תסתר ע\"פ עצמו או ע\"פ עד אחד שתאסר עליו עולמית. משא\"כ בזמן הזה שאי אפשר שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר\"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א\"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש\"י וא\"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו': \n",
+ "עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע\"י קינוי: \n",
+ "כדי טומאה . פירש הר\"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב\"ם: \n",
+ "ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ\"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "טמאה אני לך. וכן במשנה ו' פ\"ג. אבל במשנה ב' פ\"ד ל\"ג לך אך ביש ספרים גרסי: \n",
+ "ושבאו עדים שהיא טמאה. כתבו התוס' מסתברא דה\"ה לעד אחד שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ע\"כ. כמ\"ש הר\"ב ספ\"ו. ועמ\"ש במשנה ב' פט\"ז ומשנה ה' פי\"ב דיבמות. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב ועד אין בה וכו'. כתב רש\"י אע\"ג דדרשינן ליה לעד א' נאמן בסוטה [כמ\"ש הר\"ב ספ\"ו] אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ג' שם אכתוב דרשא אחרת: \n",
+ "[ושבעלה אינו רוצה להשקותה. וכן תנן בפ\"ג משנה ו' ולא כן הלשון במשנה ב' פ\"ד]: \n",
+ "רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. כתב הר\"ב אם הבעל נאמן וכו' וטעמייהו דרבנן וכו' ובגמ' דהדר אמר להו ר\"י מקרא דכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא האיש את אשתו אל הכהן מן התורה האיש מביא את אשתו: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל: \n",
+ "דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר\"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש\"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב: \n",
+ "וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ויוצאת. ואינה נהרגת. שלא התרו בה עדים בשעת מעשה: \n",
+ "מעלין אותה. תמהו התוס' בריש פרק ב' דלסדר הפרשה מביא מנחתה. וכהן מביא פיילי ונותן לתוכו מים ועפר קודם העלאה זו ושם נסתפקו איזה דוקא. אבל בדף י\"ז ע\"ב בדבור המתחיל דכתיב כתבו דסדר הפרשה עיקר. ודבריהרמב\"ם אכתוב בריש פ' ב'. וכתב הר\"ב מעלין ומורידין אותה כו' דאי לאו הכי מאי מעלין. הא התם קיימא לפני הסנהדרין דבלשכת הגזית שבעזרה. גמ'. ור\"ל מורידין ומעלין ומורידין: \n",
+ "לשער המזרח שעל פתח שער נקנור. לשון רש\"י לשערי מזרח שער החיצון שבו נכנסין להר הבית. *)לשערי נקנור. ומשם לשערי נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ע\"כ. ובספר כפתור ופרח פ\"ו כתב עוד פי' אחר שהוא כאילו אמר לשער המזרח שהוא שער נקנור: \n",
+ "שער נקנור. כתב הר\"ב כדאמרינן ביומא. פ\"ג משנה י' גמ' ופירש\"י: \n",
+ "ששם משקין את הסוטות. ובמשנה ג' פ\"ו דשקלים פירש הר\"ב שער הנשים לעמוד על קרבנן היינו בנידר ונידב או שאר חובות שאינן מחוסרי כפרה: \n",
+ "ומטהרין את היולדות. כתב הר\"ב כדי שיעמדו על קרבנן כו' גמ'. ופירש\"י מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה [ועיין בפירש הר\"ב משנה ד' פ\"ג] עובי חלל אותו שער. מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת. לפיכך לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער [*שיגין עליו השער בחמה מפני החמה. ובגשמים מפני הגשמים. תוספות פ\"ק דיבמות ד' ו'] שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרי רחמנא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה זבים וכו'. ותנא חדא מינייהו נקט. גמ': \n",
+ "אם נפרמו נפרמו. פירש הר\"ב שני פירושים. עוד שלישי לו במסכת מכות פ\"ג מי\"ב: \n",
+ "עד שהוא מגלה את לבה. עיין במ\"ג פ\"ו דסנהדרין ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. אע\"ג דגזרת הכתוב הוא. שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.) . תוס': \n",
+ "לא היה מגלהו. כתב הר\"ב שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. פירש\"י פרחי כהונה נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם. וכתבו התוס' ותימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה ובין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תניא בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורס בינה לבין העם כהן פונה לאחוריה ופרעה כדי לקיים בה מצות פריעה. ולר\"י נמי נעשה כך. וי\"ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נזמים הם תכשיטי האף. הרמב\"ם. ומלשון הר\"ב דפ\"ו דשבת גם תכשיטי אוזן בכלל. [*ועיין במ\"ח פרק י\"א דכלים]: \n",
+ "חבל מצרי. כתב הר\"ב מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים לפי שנאמר בתחלת פרשת עריות (ויקרא י״ט:ל״ו) כמעשה ארץ מצרים וגו' ואע\"פ שנאמר כמו כן וכמעשה ארץ כנען וגו' ויקחו חבל שבמדינה. שכל השינויים שנוכל לעשות עושין כדי לנוולה ולפיכך נוטלין חבל שלא מהמדינה ולכך ראוי ליקח יותר חבל מצרי מטעם שעשתה מעשה מצרית ולקמן רפ\"ב כפיפה מצרית מפרש הר\"ב סל עשוי מצורי הדקל וכו' וכפירש\"י שם. אבל רש\"י מפרש גם בכאן חבל מצרי עשוי מצורי הדקל וכו' וכ\"ה בבבלי פ\"ה דעירובין נ\"ח תני רב יוסף ג' חבלים הם של מגג ושל נצר ושל פשתן. ומפרש של נצר לסוטה דתנן וכו' ולפיכך נראה דלירושלמי כפיפה מצרית דלקמן יש לפרש ג\"כ ממצרים. ועל שם שעשתה מעשה מצרית אבל אין לומר דירושלמי נמי ס\"ל שעשוי מצורי דקל בין בכפיפה בין בחבל דהשתא המ\"מ שמושית ולא שרשית: \n",
+ "שלבה גס בה. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך תלקה הירך תחלה. לקלל אותה דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש\"י. ובגמ' הא כתיב (שם) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. אמר אביי כי לייט. לייט תחלה ירך והדר בטן לייט ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי. בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב (שם) לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן. דבטן ברישא והדר ירך. שלא להוציא לעז על מים המרים: \n"
+ ],
+ [
+ "שמשון הלך אחר עיניו. שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. איני והכתיב (שם) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. כי [אזל] מיהו בתר ישרותיה [אזל]. גמ': \n",
+ "אבשלום נתגאה בשערו שנאמר (שמואל ב י״ד:כ״ה) וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו'. לפיכך נתלה בשערו. שנאמר (שם יח) ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויתלה בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכן לענין הטובה כו'. פירש הר\"ב ומיהו יותר וכו' דמדה טובה מרובה כו' דהתם חדא שעתא. הכא ז' יומי. גמ'. וכתבו התוס' [י\"א] וא\"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה. דכתיב (דברים לג) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב (ויקרא כ״ו:ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה. אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר. אבל קשיא לרבי. והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה. א\"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים. עכ\"ל. ולי נראה דל\"ק ולא מידי שמפני מדת טובה הוצרך הפורענות להתאחר כל כך כמו שפירש\"י בפירוש החומש כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן ששים וכו'. ותדע שזו מצד מדת טובה היא מדתנן במ\"ה [פ\"ג] רבי אומר הזכות תולה כו'. אלא מתנוונה כו' ולרב ששת בגמ' דלעיל ד' ו' לרבנן נמי מתנוונה. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ג מה' סוטה ש\"מ דאע\"פ שמתנוונה וחייה חיי צער הן אפ\"ה זכותה גרמה לה זה. וכ\"ש שחיי אנשי המדבר בריוח היו וזוהי דעת ספרי שהעתיק רש\"י בפי' פ' בהעלותך (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח\"כ נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר (שם) הבשר עודנו בין שניהם: \n",
+ "ואין באחיו גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים. רש\"י: \n",
+ "מי לנו גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרימדה שמדד לקבור (גבי) [את] יוסף ע\"י גדולובה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב\"ה. רש\"י. \n",
+ "[*ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנא' והלך לפניך וגו'. ומ\"מ בהא עדיף מרע\"ה שעמו לא נתעסק אלא המקום ב\"ה משא\"כ בשאר הצדיקים שכבוד ה' יאספהו ועכ\"ז מתעסקים בו בני אדם כדרך כל הארץ וכמאמרי הפסוקים בקבורת הצדיקים בקצתםמיקמי שהתעסק עמהם ויהיה פי' לא על משה בלבד אמרו היינו שהמקום ב\"ה התעסק בקבורתו ולא בכל מה שנא' במשה דהיינו שלא התעסק עמו אלא המקום ב\"ה בזה ודאי שאמרו על משה בלבד נ\"ל]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כפיפה מצרית. עמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ו: \n",
+ "היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ\"ה מ\"ש בשם התוס' ובחבור הרמב\"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח\"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח\"כ מביא מנחה כו' וצ\"ע. והכ\"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ\"ש במ\"ג: \n",
+ "ונותנה על ידיה. כן הוא בס\"א. וכן העתיק הרמב\"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה: \n",
+ "כדי ליגעה. [*שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר\"ב שתודה כו' ולמ\"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת\"ק דר\"ש דמשנה ב' פ\"ג. ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא [בספ\"ט דב\"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ\"ה פ\"ב דיבמות. ומ\"ש הר\"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע\"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ\"ג. ופירש הר\"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע\"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ\"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח\"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ\"ד. ותימה דהא במ\"ב פ\"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ\"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ\"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס\"ד. [*בברייתא דפ\"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ\"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר\"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש\"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר\"ב דמ\"ד] ואע\"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת: \n",
+ "[*כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר\"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה\"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר\"ב להקושיא דהעומר ג\"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר\"ב שמ\"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר\"ב הכניס לפירוש רש\"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז\"ל רש\"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע\"פ כו'. עכ\"ל: \n",
+ "מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז\"ל כמ\"ש רפ\"י דמנחות. ע\"ש]: \n",
+ "גרש. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס\"ח ע\"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ומנופה בי\"ג נפה כדתנו התם במ\"ו פ\"ו: \n",
+ "רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר\"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א\"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג\"א בלשון דפליג. ועיין בפ\"ג דבכורים [ע\"ו] : \n",
+ "מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשה. תנא פיילי של חרס חדשה. דברי רבי ישמעאל. מ\"ט גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה [כמ\"ש בפי' הר\"ב רפי\"ד דנגעים]. [*ועיין גם שם מלשון פיילי] אף כאן חרס חדשה. אי מה להלן מים חיים. אף כאן מים חיים. לר' ישמעאל ה\"נ איכא למפרך מה למצורע וכו'. אמר רבא אמר קרא בכלי חרס [ולא כתב ולקח כלי חרס] כלי שאמרתי לך כבר [ומאי ניהו דמצורע] ונ\"ל דלרבא אף רבנן דר' ישמעאל דלא בעו מים חיים מודו בכלי דבעיא חדשה משום דלאו גזירה שוה היא זו אלא הוראת מקום. ועל הכלי לבד קפיד קרא ולפיכך לא קשיא דהכא סתם תנא דחדשה בעינן ובריש פ\"ב דזבחים כמ\"ש הר\"ב שכל המימות כשרים לקדוש [דהיינו מי הכיור] ואפילו אינן מים חיים. וכן הרמב\"ם פסק בסוטה דחדשה בעינן ולא הוצרך בפ\"ה מהלכות ביאת מקדש שיהו מי הכיור מים חיים וכ\"מ כתב שצ\"ע. לדידי לא קשיא ולא מידי. דלמסקנא אפילו למאן דלא בעי מי הכיור שיהו מים חיים מצי למילף ממצורע שכלי חרס תהיה חדשה: \n",
+ "חצי לוג. הלכתא גמירי לה. כ\"פ רש\"י בפרק שתי מדות במנחות דף פ\"ח וצ\"ל דהכי גמירי לה שצריך מים למחוק הכתב יפה יפה בקלות. ולפיכך ר\"י שממעט בכתב. ממעט במים. ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ד דסוכה. א\"נ הלכתא גמירי לה לאו מסיני אלא כך קבלו מרבותם וכמ\"ש בשם התוס' במ\"ג פ\"ח דיבמות. ועיין מ\"ש בסוף עדיות. וכן במ\"ג פ\"ק דזבחים: \n",
+ "ופנה לימינו. גמרא מ\"ט דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. וטעמא כתבתי במשנה ה' פ\"ד דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "בא לו לכתוב. הכא ודאי תנן שלא כסדר. דהא צריך שישביעה קודם שיכתוב. כדאיתא בגמרא דלקמן דף י\"ז ע\"ב כתבה קודם שתקבל עליה [שבועה] פסולה. והשביע ואח\"כ וכתב. ומיהו לא בהדיא תנן לה אלא על מה היא אומרת דלקמן וקרא הוא דמסיק לפרושי. ועוד בתוס' הביאו ירושלמי דאתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר משביע ואח\"כ כותב. וחד אמר כותב ואח\"כ משביע אבל תמהו למ\"ד דכותב ואח\"כ משביע דבפ' הוציאו לו (יומא ס' ע\"א) כ\"ע סברי היכא דכתיב חקה מעכב נמי על הסדר. ע\"כ. וזה ג\"כ מן התימה על סדור הרמב\"ם שכתבתי בריש פרקין: \n",
+ "מאם לא שכב וגו' הנקי. פירש הר\"ב שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם וגו' הכי ס\"ד דגמרא. אבל למסקנא דפריך סתם מתניתין דר\"מ היא אדר\"מ דלא ס\"ל מכלל לאו אתה שומע הן. [במ\"ד פ\"ג דקדושין] הוה טעמא דדריש הנקי כתיב [בלא יו\"ד דמשמע חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית. לשון רש\"י פ\"ד דשבועות דף ל\"ו]: \n",
+ "ואינו כותב והשביע וכו' ואינו כותב ואמרה כו'. כתב הר\"ב ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות כו'. לכאורה הכי דריש האלות וה\"מ למיכתב הדברים. אלא לומר לך כל אלות אפילו הבאות מחמת ברכות אלא דבגמרא לא אמרינן הכי. אלא הכי דריש. אלות אלות ממש. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה [דאלה אקרו דכתיב (דברים כט) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת] האלה למעוטי צוואות וקבלות. דה\"י דגבי מיעוטא למעוטא דרשינן לה. ורבי יוסי ה' דהאלה אינה ממעטת דאורחיה הוא. ורבי יהודה ה' דהאלות נמי למעוטא דריש לה. ועיין סוף פרק קמא דהוריות: \n"
+ ],
+ [
+ "הנייר. פירש הר\"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה: \n",
+ "הדפתרא. פירש הר\"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי\"ש: \n",
+ "שנאמר בספר. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דגיטין ומ\"ש שם: \n",
+ "ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ\"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו': \n",
+ "בקומוס. פירש הר\"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי\"ב דשבת: \n",
+ "בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב\"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא *)יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי\"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ\"כ הרמב\"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ': \n"
+ ],
+ [
+ "שלא שטיתי ארוסה ונשואה. אע\"פ שעל הארוסה הוה הגלגול ועיקר שבועה ראוי להקדים מכל מקום הואיל וארוסה קודם בזמן. הקדימה המשנה. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס. בתחלה העתיק יש לבעל לגלגל וכו' משנתארסה וכו' ולאחר שנשאת וכו' ואח\"כ כתב לכך נאמר אמן אמן וכו'. אמן נשואה. אמן ארוסה: \n",
+ "ושומרת יבם. כתב הר\"ב מתניתין רבי עקיבא היא כו' ואינה הלכה אלא שומרת יבם שזנתה מותרת וכו'. ועיין בפירושו ריש פרק ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "אמן שלא אטמא. כתב הר\"ב שאם תטמא לאחר זמן מים מערערים אותה פירש רש\"י חוזרין לה לתוך גרונה כאדם הנחנק על ידי משקה נראה כעושה ערער והוא לשון זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) עד כאן. והכי מפרש בברייתא שלא תעלה על דעתך שרבי מאיר אומר שבודקין אותה מעכשיו. אלא לכשתטמא מים מערערים כו': \n"
+ ],
+ [
+ "ולא על מאחר שתתגרש נסתרה לאחר וכו'. לשון הר\"ב ולא משנתגרשה שאם זנתה וכו' וחזר והחזירה כו'. וגרסינן במשנה ולא משנתגרשה וכו'. והכי קאמר לא על קודם שתתארס כלומר אם בנשואין הראשונים השביעה אינו מגלגל על קודם שתתארס. וכן לא משנתגרשה ונסתרה כו' ואח\"כ החזירה והשביעה לאחר נשואין שניים לא היה מתנה עמה על אחר הגירושין ומילי מילי קתני מש\"ה הדר תני לא היה מתנה עמה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס ולא אחר שגרשה אם גרשה והחזירה. אבל רש\"י גורס כגירסת הספרים. ולא על מאחר שתתגרש. ומפרש ואפילו לר\"מ דאמר מתנה על העתיד וכו' ולדידיה ותסתר לאחר ותטמא ויחזירנה מבעי ליה. ומצאתי נדפס בגליון של משניות דפוס קטן. וז\"ל נ\"ל דה\"ג ותטמא ואחר כך יחזירנה. זה הכלל כו' ע\"כ. והיה לו להגיה ג\"כ ותסתר. [*ומ\"ש הר\"ב דבקדושין תלא רחמנא עיין פ\"ד דיבמות משנה י\"ב]: \n",
+ "זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו כו'. הא היתה אסורה כגון אם היא יבמה ואם זנתה בנשואי אחיו נאסרה עליו כדתנן במשנה ב' פ\"ק ואם מת חולצת ולא מתיבמת. וא\"נ במחזיר גרושתו. ואם זנתה בנשואין הראשונים נאסרה עליו. לפיכך יכול להתנות על כל זה. הכי מסיק בגמ'. ונ\"ל דהיינו זה הכלל לאתויי הנך וא\"נ לר\"מ דהא הכל שוין תנן. ולר\"מ נמי אייתי מתני' בזה הכלל להתנות עליה שלא תזנה אחר שיחזירה אם יגרש ויחזור דה\"נ מסיק בגמרא ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכהן מניח ידו מתחתיה. פי' הר\"ב תחת יד האשה. והביאו תוס' ירושלמי. ואין הדבר כיעור. ומניח מפה. ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד. שאין יצה\"ר מצויה לשעה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים. והר\"ב העתיק תחתיה וכן הרמב\"ם פ\"ג מהלכות סוטה וכן הוא בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "הניף והגיש וכו'. עיין במשנה ו' פ\"ה דמנחות: \n",
+ "היה משקה ואח\"כ מקריב כו'. גמרא. הא אקרבה ה\"ק [וכו'] . ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן: \n",
+ "ואחר כך מקריב. כתב הר\"ב תלתא קראי וכו' ואחר ישקה וכו' דאם לא נמחק יפה ועדיין רשומן ניכר כו'. גמרא. וכתבו התוספות דלאו דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר. דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא דהא ממעטינהו [פרק דלעיל משנה ד'] דאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו משום דרשומו ניכר הוה כתב שאינו יכול להמחות. אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח\"כ השקה כשירה כדדריש' ר\"ש והשקה קמא. ומ\"ש הר\"ב והשקה בתרא שאם נמחקה וכו' מערערין וכו' כדתנן במשנה דלקמן. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אמרה איני שותה. ואע\"פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות כמ\"ש הרמב\"ם ברפ\"ב מה\"ס: \n",
+ "מגילתה נגנזת. ופירש רש\"י דכל כתבי הקדש שאינן לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בצד ההיכל. ירושלמי והביאוהו התו': \n",
+ "ומנחתה מתפזרת על הדשן. פירש הר\"ב ונשרפת כו' דהואיל וקדשה בכלי כו' והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה: \n",
+ "מערערים אותה. כתב הר\"ב דדלמא טהורה היא ומחמת בעתותא קאמרה וכפירש\"י. ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר\"ע דף י\"ט ע\"ב דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין והכא מחמת ביעתותא אנן קיימין. וא\"נ לר\"י דסבר דלעולם מערערין. וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע\"פ שאין אנו רואין ביעתותא יש לנו לחוש דילמא מחמת ביעתותא: \n",
+ "מערערים לשון ערער תתערר. ירמיה נא [נח]. ובגמרא דף י\"ט תניא ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע\"כ. ומ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס [מהגמ' דפ\"ק ד\"ז] ומאיימין עליה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את. עמדי על בורייך ושתי אל תפחדי לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי יש שם מכה מחלחל ויורד. אין שם מכה אין עושה כלום. ע\"כ. הוא ענין בפני עצמו לא מכלל הערעור: \n"
+ ],
+ [
+ "אינה מספקת לשתות וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מוכיח דמתני' ר\"ע היא דסבר כר\"ש כו' אימא סיפא אם יש לה זכות תולה [והא רבי שמעון סבר במתניתין דלקמן דאין זכות תולה]. בזכות כרבנן ס\"ל: \n",
+ "הוציאוה הוציאוה. הכי גרסינן בס\"א וכן כתבו התוספות [*דפסחים סוף פרק ח' דף צ\"ב וכן בתוספות] פ\"ג דזבחים דף ל\"ב דגרסינן תרי זימני [וכ\"כ תוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה וראה]: \n",
+ "שלא תטמא העזרה. דכתיב בפרשת שלוח טמאים בסדר נשא ולא יטמאו את מחניהם. ואע\"פ שאין ענין טומאה זו דומה לשאר טומאות דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו ודתנן במשנה ז' פ\"ג דחגיגה מעבירין על טהרת עזרה התם בכלים שבתוכה כדפי' שם הר\"ב והכא אין לומר בטומאת כלים שבעזרה. כיון דלא מצית מוקמת למתניתין בטומאת מת. [*דהוה למיחש שבפתאום תמות ותאהיל אבל בנגיעה ודאי מזהירים שלא תגע. כי היכי דמזהירים התם במשנה ח' ממקצת שיוכלו להזהר והכא יוכלו ודאי להזהר מכל וכל שלא תגע] ויראה לי שטהרת הטומאה שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד: \n",
+ "העזרה. פי' הר\"ב שלא תפרוס נדה. דמחמת ביעתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ\"ד דנדה שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ותטמא שער נקנור ועזרת נשים כו' שנדה וזבה אסורים לכנוס להר הבית כדתנן ספ\"ק דכלים. וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. והר\"ב שנכנס בשער נקנור וע\"נ ויצא בהר הבית. זה לפי שבתחלה מפרש ל' המשנה ששונה בעזרה וזה השם לא הונח על הר הבית אבל יצא לו באמיתת הדין שכן אסורים אפי' בהר הבית. ויותר נראה לי לפרש דמשנה עצמה קוראת העזרה גם להר הבית דהכי נמי אשכחן במשנה ח' פרק ו' דשבת כמו שכתבתי שם וכן במשנה ח' פרק קמא דבכורים. ומה שכתב הר\"ב דמת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו כו' לפי שעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית. ושער נקנור עצמו אע\"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כמו שכתבתי בשם רש\"י משנה ה' פ\"ק. וקדושת עזרה רוצה לומר עזרת ישראל. ומשם ואילך שהיא מחנה שכינה כמפורש בסוף פרק קמא דכלים. ושם אפרש טעמא דמת עצמו מותר במחנה לויה: \n",
+ "יש זכות תולה שנה כו'. וכולהו זכות התורה. אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט. וכן מבואר בלשון הרמב\"ם סוף פ\"ג מהלכות סוטה וכדתנן והכל לפי רוב המעשה במשנה ט\"ו פ\"ג דאבות. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. \n",
+ "שנה. ואע\"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר דכתיב (דניאל ד׳:כ״ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצר מלכא. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר. גמ': \n",
+ "יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים. אשכחן קרא דאמר ותני [שונה בהארכת זמן כלומר מקרא כתוב שהקב\"ה מאריך זמן עד ג' פעמים הלכך הוו להו ג' שנים] דכתיב (עמוס א׳:י״א) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום וגו' גמ'. ותוס' הביאו ירושלמי שנה אחת מנבוכדנצר. שתי שנים מאמנון (שמואל ב י״ג:כ״ג) ויהי לשנתים ימים. שלש שנים מאחאב (מלכים א כ״ב:א׳) וישבו שלש שנים אין מלחמה: \n",
+ "תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמוד בפרשת סוטה. דילפינן מונקתה ונזרעה זרע. *)ונקתה ע\"י זכיות כדי זריעות זרע ט' חדשים י\"א יותר כדמפרש בגמרא. רש\"י. ומיהו הני דאמרי יותר לא נקטי קרא דונקתה. ובירושלמי הביאו תוס' ד\"ה הא מני. וד\"ה יש בו אי לא כתיב אלא מזכרת עון הוי דפורענות השתא דכתיב נמי מנחת זכרון הוי אומר לטובה. יש לה זכות. מנחת זכרון. אין לה זכות. מזכרת עון: \n",
+ "כאילו לומדה תפלות. וכן העתיק הר\"ב. אבל בגמרא מוכח דל\"ג כאלו דאמרינן תפלות ס\"ד [וכי תורה תפלות קרי לה] אלא אימא כאילו לומדה תפלות: \n",
+ "תפלות. פי' הר\"ב חבור משכב אנשים. נ\"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי\"ת מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים פ\"ג דכלים. וטפלה של תנור דפ\"ה שם כי התי\"ו והטי\"ת מתחלפין במוצא דטלנ\"ת. אבל הרמב\"ם פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע\"כ וזהו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) אשר טחתם תפל (יחזקאל י״ג:י״ד) שענינם דבר חסר וגרוע: \n",
+ "כאילו לומדה תפלות. פי' הר\"ב שמתוך התורה וכו' כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה. בגמ'. ורבנן [כלומר בן עזאי] מיבעי ליה לכדר\"י בר חנינא. דאר\"י בר חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא בידי שמעמיד עצמו ערום עליה. פי' רש\"י שפורש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל\"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם: \n",
+ "רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הר\"ב פירש מה שפירש אבל התוס' דקדקו ופירשו בשם רבינו האי. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטים משבת לשבת [כדתנן במשנה ח' פ' ה' דכתובות] ועונתה מצוי לה. ואילו המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. [כדתנן שם משנה ז'] ושער בינונית הוא ארבע סאין בסלע [כדתנן במשנה ב' פ\"ח דעירובין] וסלע ד' דינרין. נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרין שהם י\"ח קבין. הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתפלות עמו. שני קבים. מי\"ח קבים שיפרוש ממנה. דקביים אחד מתשעה בי\"ח קבין. ע\"כ. וכן כתבו בפ\"ה דכתובות דף ס\"ב בשם הערוך וצריך לומר משום לשון קצרה לא אמרו רוצה אשה בשני קבין וכו' מי\"ח קבין וכו' אבל ראה זה מצאתי בפ\"ג דב\"מ [לח.] אמתני' ו' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חברו וכתבו הר\"ב שם בפירושו. והתם אין ערך ויחס הקב לתשעה קבין ע\"פ דרך זה. לכך נראה לי שזה שאמר ט' קבין בדקדוק אמרו שכן הוא שיעור שדה כדתנן סוף פ\"ק דב\"ב. אבל מה שאמרו קב לתפוס שיעור המועט והוא מספר אחד כי לפני אחד מה אתה סופר. ואמרו שרוצה אשה בקב שהוא המועט. מתשעה קבין שהוא שיעור מספיק. שהרי כך הוא שיעור השדה ודכוותה בכ\"מ: \n",
+ "רשע ערום. כתב הר\"ב כגון המטעים דבריו לדיין וכו' והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא. מה שכתב שעבר מוסב על רשעתו. וז\"ל רש\"י והרי ערמתו ורשעו הוא שעובר וכו' ומ\"ש לא תשיא לא תשא כתיב. ומיניה דרשינן קרי ביה לא תשיא. להזהיר לבעל דין שלא יטעים כו' פ\"ד דשבועות דף ל\"א: \n",
+ "ומכות פרושין. פירש הר\"ב שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע. וכ\"כ רש\"י ומדת הענוה היא בכלל מדת פרושין שהם החכמים. וז\"ל הרמב\"ם החכמים קוראין עצמן פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. והם מיחלים לשכר העה\"ב ולמדות המעלות: \n",
+ "הרי אלו מכלי עולם. לשון הרמב\"ם ומ\"ש מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם ע\"כ. ירצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד כו' בפ\"ק דאבות: \n"
+ ],
+ [
+ "במים המאררים. כן הוא בכל הנוסחאות מלבד בגמרא פרק קמא דף ו' מייתי לה במים המרים ובספרי במים המרים המאררים: \n",
+ "מדהה. כתב הר\"ב הגוון החסר נקרא דיהא בלשון המשנה. וזה הרבה במסכת נגעים. הרמב\"ם: \n",
+ "ומוציא אתה שם רע על הטהורות כו'. בפ\"ק דף ו' אדתנן התם ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ושבאו עדים שנטמאה ואמר רב ששת ואפילו אחר שתייה שאין המים בודקין הואיל ואיכא דידע בה דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה כמ\"ש שם הר\"ב. ומותיב לה דאי איתא שאין המים בודקין נמצא אתה מוציא שם רע כו' שאומרים טמאות הן אלא שיש להן עדים ומשני לר\"ש קאמרת לר\"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תליא. וקרא דעד אין בה איכא למדחי דהא דרשינן ליה לסוטה ודאית דעד אחד אמר נטמאת וכו' כמ\"ש לעיל. ותו מייתי ברייתא דיליף ליה טהורה ולא שיש לה עדים ומשני יש לה עדים במדינת הים לא שכיח. פירש\"י לא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי וכתבו התוספות וה\"ה בא עליה בעלה בדרך [שאין המים בודקים אותה כדכתיב. ונקה האיש כדלעיל] נמי לא שכיח: \n",
+ "רבי אומר הזכות תולה לה כו' אלא מתנוונה. פליגי רב ששת ורב יוסף. רב יוסף ס\"ל דלת\"ק מתנוונה נמי לא. ורב ששת סובר דת\"ק נמי סבירא ליה דתולה אבל מתנוונה כו'. ופירש רש\"י ולא פליגי רבנן עליה דרבי אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו פרק ג' העתיק דברי רבי אפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל. ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת\"ק ולתרוצי לקושיתו של ר\"ש. א\"נ לא להלכה כתב כן שכבר כתב בפירושו שכשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה. אין תכליתו מעשה מן המעשים. שאין אומרים שום הלכה כפלוני ע\"כ. אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ראה להעתיק דבריו: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו שמנחותיהן נשרפות. דדמיא לאשם תלוי [שהרי על ספק היא באה] ותנן [בריש פרק ו' דכריתות] אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תוס' בשם ירושלמי. וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות סוטה. ומ\"מ לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואילו הכא נשרפת אפילו קרב הקומץ נמי כמ\"ש (בהלכות) [בשם] הרמב\"ם. וצ\"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה: \n",
+ "האומרת טמאה אני לך. [עיין מ\"ש משנה ג' פ\"ק] ושבאו לה עדים. בגמ' פ\"ק דף ו' מותיב למאי דאמרינן [כדפירש הר\"ב שם משנה ג'] שאם יש לה עדים אין המים בודקין אותה דהשתא לאו בת בדיקה היא. ותגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ומשני שזנתה בעזרה כגון שנצרכה לנקביה שאין לה שומרים [*ופירש\"י ועל זנות זה באו לה העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה] והקשו התוס' כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפ\"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה [*ואח\"כ הפר לה בעלה [אם] שלו היתה בהמתה] תצא ותרעה בעדר ואע\"ג דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו [כמ\"ש שם הר\"ב בראש הפרק] דבדעת הוקדש אפי' הכי כיון דמשלו היא תרעה. ועוד תנן התם בפ\"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו כו' אם משנגנבה נזר אינו נזיר וה\"נ היו עדים קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי אקדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר\"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב. דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה ע\"כ. ונראה בעיני דמנחת סוטה אע\"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ\"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע\"י קנויו היא באה ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא. ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע\"י ספקו שמא חטאה באה. וקנויו גרמה להביא המנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות. אבל הא דפריך הגמרא תגלי מלתא למפרע כו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין. ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהוי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק בא. וכיון שיש עדים א\"א לברר הספק ויהיה טעות למפרע. אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא. וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק. ודוק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' והשתא אתי שפיר נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תשרף דכיון דמספק גמר והקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואינו מתחרט מעיקרו הוי: \n",
+ "ושבאו לה עדים. וכן במשנה ב' פרק ד' אבל במשנה ג' דפרק קמא ל\"ג לה: \n",
+ "[*ושבעלה אינו וכו'. וכן תנן בפ\"ק במ\"ג. ולא כן בפרק דלקמן משנה ב']: \n",
+ "ושבעלה בא עליה בדרך. כתבו התוספות ותימה לר\"י כיון שבא עליה בדרך היינו קודם שתקדוש ואין המים בודקין [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' דפ\"ק] ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש. ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון. וכשיש שם עדים הרי העון מבורר ואין צריך בירור. אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר. אף על גב דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון. ע\"כ: \n",
+ "וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פירש הר\"ב נשרפין שיריה על בית הדשן וכו' ובסוף מסיק הא כיצד. הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבים בעצמם. שלא בדקדוק כתב כן. דהא דכתב נשרפים שיריה על בית הדשן. לאו היינו קריבה דבסיפא דקריבה היינו על המזבח. ואילו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים כמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ג'. אלא כתנאי. וכ\"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. דממנו מיותר אלא למדרשיה באנפיה נפשיה כל שממנו וכו'. דר\"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכהנת שנשאת לישראל. כתב הר\"ב בת כהן מנחתה נאכלת וכו'. דכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וכו' לישנא קטיעה הוא. ורש\"י מפרש הכי. כהנת בת כהן מנחתה נאכלת. דכל וכו' כהן ולא כהנת הנשואה לישראל וכן כהנת אלמנה וכו'. גם מה שאמר הר\"ב שהביאה מנחת נדבה ליתא בפירש\"י אלא שהביאה מנחה ובין נדבה ובין חובה בכלל. וא\"א לומר דנדבה דוקא דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ומ\"מ מדכתיב כל מרבינן דמנחת כהן של נדבה נמי אינה נאכלת כדאיתא בספרא: \n",
+ "מנחתה נאכלת. פירש הר\"ב דכתיב וכל מנחת כהן ולא כהנת. גמרא. ובתוספות הביאו ירושלמי דפריך הכתיב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו מעתה כהן ולא כהנת [והא תנן בפ\"ז דיבמות [משנה ב'] דבת כהן לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו וכו' דש\"מ דאם לא ניסת יאכלו בשבילה] ומשני והכהן המשיח תחתיו מבניו (שם ו) [וכתיב גבי מנחות] את שבנו עומד תחתיו יצאה זו שאין בנה עומד תחתיה. ובבבלי פרק הזרוע (חולין דף קל\"ב) איתא נמי דלא מפיק ליה מכהן ולא כהנת אלא מדאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם) בני אהרן ולא בנות אהרן [רש\"י]. ע\"כ: \n",
+ "כהנת מתחללת. פירש הר\"ב אם נבעלה לפסול לה כו' כדדרשינן בפ\"ד דקדושין ד' ע\"ז ולא יחלל זרעו. לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל פירש\"י דעיקר חלול האמור כאן משום ביא' עצמו שהיתה כשרה ונתחללה ע\"כ. ודלא כמ\"ש בפירושו דהכא יחלל שני חלולים אחד לה ואחד לזרעה: \n",
+ "וכהן אין מתחלל. פירש הר\"ב אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול כו' ולשון הספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין. הרמב\"ם: \n",
+ "ואין כהנת אוכלת בק\"ק. כתב הר\"ב דכתיב כל זכר בבני אהרן. גמרא. ואע\"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן. [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ז פ\"ק דקדושין] טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת כמו שכתב הר\"ב ברפי\"ב דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ\"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה: \n",
+ "ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר\"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת\"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה: \n",
+ "האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר\"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ\"ד דנזיר מ\"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י\"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש\"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב\"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע\"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר\"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה\"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י\"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא: \n",
+ "[*מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש\"י]: \n",
+ "ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ״א:ז׳) כי ימכור איש את בתו. גמרא. \n",
+ "האיש מקדש את בתו. פי' הר\"ב קטנה וכן ל' רש\"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ\"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ\"ח פ\"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה\"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) בעא מיניה ר\"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו': \n",
+ "ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת: \n",
+ "ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר\"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ\"ו דסנהדרין ד' מ\"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ\"ק מ\"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ\"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ארוסה כו' ולא נוטלות כתובה. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פ\"ד דכתובות ומה שכתבתי במ\"ח [צ\"ל ז'] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] ועיין מ\"ש לקמן במאי מוקמינן לה בגמ': \n",
+ "ושומרת יבם. כתב הר\"ב דמקינוי ואסור לא אימעוט ואפילו אית לן דשומרת יבם שזינתה מותרת(לבעלה) [ליבמה] . [כמ\"ש הר\"ב בפ\"ב משנה ה'] נהי דמותרת מיהו לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה. כן כתב רש\"י ז\"ל ותמהו התוס' דאי לא מיתסרא לא הוה צריך קרא למעוטי כדתנן ספ\"ב כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה [ועוד] דמה קנוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותה אלא מדאיצטריך למעוטי ש\"מ דמתסרא מיהו ליכא למפשט מינה משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו [דדרשינן מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. וה\"נ מוקים לארוסה שבא עליה בבית חמיו] דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה לכ\"ע. הלכך שייכא נמי [בדין] אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. ע\"כ: \n",
+ "ולא נוטלות כתובה. כתב הר\"ב דמקנוי ואיסור לא אמעיט דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' לרבות כו' דואמרת אליהם רבויא. וה\"נ אמרינן לעיל בפרקין. רש\"י: \n",
+ "אלמנה לכהן גדול כו' לא שותות כו'. משום דחלוקים בטעמא הוצרך לחלקן תוס'. ומ\"ש הר\"ב דאלמנה גובה כתובתה כדאמרינן בכתובות. ר\"ל סוף פרק י\"א: \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. הר\"ב מפרש לכולהו בטעמא דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה וכפירוש רש\"י. ודרשא דכתיב כי תשטה כו' הביאה רש\"י בשם ספרי ולא צריכין לומר דחלוצה משום אשגרת לישנא כמ\"ש ברפ\"ט דיבמות דהא עקרה וזקנה [*דלקמן בנ\"ג] דלכ\"ע לא הוי אלא מד\"ס ואמרו לא שותות וטעמא דבשב ואל תעשה יכולין לעקור דבר מן התורה כנזכר בהרבה מקומות. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ח דמכילתין. וכן הרמב\"ם מפרש למתני' בטעם שכל שאין האיש מנוקה מעון וכו' שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"ק. וכ\"כ עוד במשנה ג' וסבירא ליה דלאו דוקא בעון אשה זו שבא עליה בדרך. אלא כל עון קאמר קרא ועון דד\"ס נמי בכלל כדאשכחן לר\"י הגלילי במ\"ה פ\"ח לענין הירא ורך הלבב דס\"ל דיראת עבירה דד\"ס נמי בכלל זו נ\"ל. וטעמא רבה איכא שהתורה צותה לשמוע לדברי חכמים ושלא לסור מדבריהם. ונמצא שהעובר על דבריהם אינו מנוקה מעון דהכא ויש בכלל הירא מעבירות שבידו דהתם. כך נ\"ל. והוסיף הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה\"ס ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שהיא מד\"ס וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה כו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ע\"כ. אלא שהראב\"ד השיג עליו מהא דמוקמינן לארוסה ושומרת יבם שקדמה שכיבת בעל לבועל. ושבא עליה בבית חמיו כו' וכמו שכתבתי לעיל ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. תיפוק ליה משום דאינו מנוקה מעון עכ\"ד. וכתב הכ\"מ דיש לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה הוא: \n",
+ "ונתינה. עיין מ\"ש בריש פ\"ג דמכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ושבאו לה עדים. וה\"נ במשנה ו' פ\"ג אבל במשנה ג' דפ\"ק ל\"ג לה: \n",
+ "[*אמר בעלה איני משקה. ולא כן הלשון בפרק דלעיל משנה ו' ובפרק קמא משנה ג' אלא ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ובירושלמי דפרקין גרס בסדר המשנה לתרוייהו ואמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונ\"ל דאיזו תלמיד הגיה בגירסת הירושלמי דהיה גורס ג\"כ כמו גירסתינו דגרס ואמר בעלה וכו'. והגיה ושבעלה כו' וכלומר שצ\"ל כלשונות השתים דבפרק דלעיל ודפרק קמא ואח\"כ הכניסוהו הסופרים המעתיקים. וכן המדפיסים בפנים שהבינו שהגהה היא על שזה חסר ולא הבינו שהגהה היא על הלשון שצ\"ל כסגנון דלעיל ולא דלגרוס לתרוייהו]: \n",
+ "בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. פירש הר\"ב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא דמי למתני' ג' פ\"ד דיבמות דהתם ספק נשואה והוי ספק אי עומד לגבות כלל מה שאין כן הכא. דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות. אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא כגבתה ומוחזקת. גמ' דהתם דף ל\"ח: \n",
+ "ובית הלל אומרים כו' ולא נוטלות כתובתן. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ\"ק דכתובות מ\"ו ח' ואימור לא זנתה שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוס'. [*והר\"ב שכתב וז\"ל ובה\"א לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות וכו' לא דק דלמאי הוצרך לפרש מתוך כו' דמכיון שהיא בספק אם זנתה הוי ככל ספיקא דממונא דהיכא דקאי תיקום ואין להוציא מהמוחזק אלא אטעייה להר\"ב דהתוס' כתבו כן מפרק החולץ דהתם מפרש מתוך כו' אבל לא השגיח הר\"ב שהתוספות העתיקו ללשון המשנה ובה\"א או שותות או לא נוטלות כתובתן ואהא פרכינן התם או שותות והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך וכו'. וכן הוא הסוגיא בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ\"א) אבל הר\"ב עצמו העתיק כאן כמו שהיא הגי' לפנינו לא שותות ולא נוטלות כו' ואין כאן פירכא ולא שנויא. וכבר תמהו התוס' דהתם אדלא פריך הכא דהוא עיקר מלתא. וגירסת הספרים ליתא מכח הנהו סוגיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מעוברת כו'. תימה אמאי לא תני מעוברת בתר בבא דאלמנה לכ\"ג דדמי בטעמא. תוספות בריש פרקין: \n",
+ "איילונית וכו' לא שותות וכו' רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא וכו'. והכי ס\"ל רבנן או אשה או בנים כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות. וכי תימא הא רבנן אית להו הך סברא במעוברת ומאי שנא. נ\"ל דשאני דהא דאיילונית איסורייהו משום דמיפקד אפריה ורביה ולהחזיק מצוה מן התורה אסרוה. אבל הא דמעוברת ומינקת לא גזרו להחזיק שום מצוה. אלא מפני חשש התינוק שמא תתעבר שנית בזמן ההנקה [דמעוברת נמי להנקה קיימא] ותיעכר החלב והולד ימות. כי לא יתן לה הבעל להחיות הולד בדבר אחר. כמו שעושה בולד שלו אם תתעבר ויעכר החלב. כדאיתא בפ\"ד דיבמות דף מ\"ב ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא. ולפיכך לא החמירו בה. וזהו שדקדק הרמב\"ם לכתוב בפרק ב' מה\"ס. עבר ונשא מעוברת חברו ומינקת חברו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. ע\"כ [*ומאי קאמר שאין זו עבירה. והרי עובר הוא על דברי חכמים שאסרו ליקח מעוברת כו'] אבל ר\"ל שאין כאן עבירה בערך העובר בענין איילונית כו' שהם גזירות ובכלל ושמרתם [את משמרתי] עשו משמרת למשמרתי ואילו הך אינה אלא תקנה ומכל מקום אסור לעבור. ועיין בהקדמת הרמב\"ם תמצא חלוקה זו: \n",
+ "איילונית. סימניה פירש הר\"ב במ\"א פ\"ק דיבמות: \n",
+ "ושאר כל הנשים כו'. תימה הא משנה יתירה מאי קמ\"ל הא שמעינן ליה מרישא והאומרת איני שותה. אינה נוטלת כתובה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. כתב הר\"ב מהו דתימא הואיל ונאנסה אסורה כו' קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי ליה. ובגמ' אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת והיא אשת ישראל אבל אשת כהן דאפי' כי נתפסה אסורה אימא לא תשתה. קמ\"ל. וכתבו התוס' דוהיא לא נתפסה אצטריך לאשת כהן שנאנסה שתהא אסורה. וכמ\"ש במשנה ט' פרק ב' דכתובות. ומש\"ה לא ממעטינן אשת כהן משתיה מוהיא דהא אצטריך לדרשא עצמה דנאנסה תהא אסורה. ע\"כ. והדר אמרינן בגמ' ומותרת לבעלה פשיטא (מ\"ד) כו' ובמתנוונה דרך אברים שלא דרך בטן וירך אימא דנאנסה כו': \n",
+ "אשת סריס שותה. כתב הר\"ב דלא תימא מבלעדי אישך וכו'. קמ\"ל דלא. ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל לבועל כמ\"ש בריש פרקין. תוס': \n",
+ "אשת סריס. לשון הרמב\"ם בפ\"ב מה\"ס. אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. ודסריס חמה מותר תנן בסוף פרק ח' דיבמות. וסריס אדם פירש הכ\"מ כששתה כוס של עקרין שמותרת לו. וקרו ליה סריס אדם לפי שעל ידי אדם בא לו. ע\"כ. והא דבסוף פרק ח' דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין. משום דעיקר סריס אדם הוא פצוע דכה וכרות שפכה להכי לא מצי למתני וזו היא דעת רש\"י שגם סריס דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס\"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל: \n",
+ "על ידי כל עריות מקנאים. כתב הר\"ב דלא תימא כו' לאפוקי הא דאסירא עליה כו' קמ\"ל. וכתבו התוספות תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסורה וקיימא לבעל ואפ\"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי שותה ע\"כ: \n",
+ "חוץ מן הקטן. כתב הר\"ב פחות מבן תשע כו' כך פי' הרמב\"ם ופי' הכ\"מ בפ\"א מה\"ס דמשמע להרמב\"ם דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה. אבל בן תשע ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה עכ\"ל. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר\"ב: \n",
+ "וממי שאינו איש. פירש הר\"ב למעוטי בהמה. שאין זנות לבהמה [כדתנן במשנה ג' פ\"ו דתמורה] אתנן כלב מותר. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא להשקותה כו'. כתב הר\"ב וממה שנאמר אשה תחת אישה למדנו שכל המונע כו' לפיכך אם היתה סומא כו' גמרא. וכן מנאן הרמב\"ם בפירושו. ומשמע דחרש ושוטה שאין מונע להשקותה אלא ממה שאינן בני קינוי ולא שמיעטם הכתוב מצד המום שבהם. שאינם בכלל ההיקש דאשה תחת אישה. וראיתי להרמב\"ם בחיבורו פ\"ב שכתב אשת אינו שומע ואינה שומעת שאינן שותות וכתב (במדבר ה) ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ע\"כ. והשמיט שוטה ושוטית ובזה העיר הכ\"מ. אבל ה\"ל ג\"כ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמרא ת\"ר איש מת\"ל איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כך המים בודקין אותו. כתב הר\"ב את הבועל דא\"א לומר הבעל אם אינו מנוקה מעון דהא כשאינו מנוקה מעון לא בדקו לה מיא לדידה והא דלא תנן לבועל כדקתני בסיפא דהכא איידי דתני אותה תני אותו וסיפא איידי דתנא בעל תנא בועל. גמ': \n",
+ "שנאמר ובאו ובאו. כתב הר\"ב שניהם בוי\"ו יתירא לדרשא. דלביאת מים תלתא כתיבי וצריכי. חד לצוואה שהקב\"ה גוזר שיבואו בה המים. וחד לעשיה מודיע הקב\"ה ומבטיח לישראל שיבדקוה המים. וחד לידיעה דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כיון דבקללה מזכיר הירך תחלה. ותלתא וו\"י לצואה ועשייה וידיעה לבועל. גמ'. ומש\"ה באיסור דבועל סגי בחד וי\"ו לדרשה: \n"
+ ],
+ [
+ "שמטמא את השלישי. לפי מ\"ש הר\"ב בפ\"ק דפסחים משנה ו' דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה אליבא דר\"ע נמי פירש\"י שם דף י\"ח דשלישי דהכא היינו משקין: \n",
+ "שאין לו מקרא מן התורה. גמ'. ומאחר דאין לו. למה טמא. אמר רב יהודה אמר רב מן התורה אין לו. מדין ק\"ו יש לו. במה הצד דטבול יום דשרץ וכלי חרס. ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה [כדתנן סוף זבים] ככר שני שפוסל בחולין [כדתנן במשנה ג' פרק ב' דטהרות] אינו דין הוא שיעשה שלישי בתרומה דכי פרכת מה לטבול יום דיש במינו אב הטומאה מה שאין כן אוכל שאין במינו אב הטומאה. כלי חרס יוכיח שאין במינו אב הטומאה [*ומטמא את התרומה כשהוא ראשון כ\"ש שפוסלה] וכי פרכת מה לכלי חרס שכן מטמא מאוירי טבול יום יוכיח. וחזר הדין וכו'. ודור אחר פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וריב\"ז צד חמור לא פריך הואיל ואין חומר שבשניהן שוה: \n",
+ "אמר ר' יהושע וכו' שהרי עקיבא תלמידך. ולא נמנה בין התלמידים החשובים שהיו לו לריב\"ז שמנאם במשנה ח' פ\"ב דאבות. לפי שלא תלמידו היה אלא תלמיד תלמידו. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הפרק ואמר בשביל ר\"ע תלמידך לרוב מעלתו לפי שר\"ע תלמיד ר\"א בן הורקנוס. ור\"א תלמיד ריב\"ז. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. וכך פסק הרמב\"ם. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו. הכא כמה משניות מוכחי כן משנה ה' פרק ג' דעירובין וה' דפרק ה' וסוף פרק ב' דכתובות. וממ\"ש הר\"ב שתחום אלפים דרבנן ש\"מ דלר\"ע אלפים דאורייתא הן. וקשה דבמשנה ח' פ\"ד דעירובין מפרש הר\"ב דנפקא לן מקראי דערי מקלט כו' ובספ\"ב דשבת כתב דקראי אסמכתא הן. והא משמע הכא דבהא פליגי והכי איתא אמתני' דהכא בגמ' מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן. וצריך עיון: \n",
+ "ואלפים אמה שדות וכרמים. כתב הר\"ב והשאר שדות וכרמים וכן פירש\"י [*והכי הוא לישנא דברייתא פ\"ה דעירובין דף נ\"ו ע\"ב] ונראה לי משום דתפסת מועט תפסת. כיון דבחד ענינא הוא לרבי אליעזר. אבל לר\"ע דקרא דאלף בשל לוים וקרא דאלפים בשל שבת דתרי עניני נינהו מקיימין המקראות שניהם כמות שהם: \n"
+ ],
+ [
+ "עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל. פירש הר\"ב ראשי פרקים בלבד היו עונין ומסיים בברייתא משה אמר אשירה לה'. והם אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה. והן אומרים אשירה לה'. ולישנא דראשי פרקים קשיא. ולכן נראה לי שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. ובכל פרק היו עונין אותו ראש פרק. ובהלל פליגי רש\"י ותוספות בפ\"ג דסוכה דף ל\"ח דלרש\"י בראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר. ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל. והתוס' מפרשים שמתחלת הפרק עד סופו עונה ראשו על כל דבר ודבר עד סופו. וכן פרק שני עונה ראש פרק שני. ועל כל דבר ודבר עד סופו. וכן כולן. כגון הללויה. בצאת ישראל. לא לנו כו'. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות חנוכה [הלכה י\"ב] כפירוש רש\"י: \n",
+ "כקורין את שמע. בברייתא. כסופר הפורס על שמע בבה\"כ. שהוא פותח תחלה. והן עונין אחריו. פי' רש\"י וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה. ומפרשים בגמ' טעמו דר' נחמיה דדרשינן ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי. לאמר דפתח משה ברישא: \n",
+ "ולא כקורין את ההלל. נ\"ל דלהכי קאמר תו. לאפוקי נמי מדעת שלישית דאיתא בברייתא ר' אליעזר בנו של ר\"י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל. והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. להכי אמר דלא הוו כלל כקריאת הלל. דאפילו כקריאה זו נמי לא: \n"
+ ],
+ [
+ "ועדיין הדבר שקול. פירש הר\"ב יש לו הכתוב בוי\"ו ומשמעותו כאילו הוא לא באל\"ף. ויש לא באל\"ף וכו'. וכן כתב הרמב\"ם. ובגמ' לא מייתי אלא בכל צרתם לא צר (ישעיהו ס״ג:ט׳) דכתיב באל\"ף וכתיב (שם) ומלאך פניו הושיעם. אלא דמשמע הכי ומשמע הכי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שקינא. פרק זה היה הגון שיהא שנוי ומעורב בפרק ראשון לאחר אותה בבא דאלו אסורות לאכול בתרומה ואח\"כ היה לו לשנות כיצד עושה לה וכל הסדר אבל תימא דלאחר [ששנה] שבדקוה המים הוא חוזר לקנוי. תוס': \n",
+ "אפילו שמע מעוף הפורח. לשון הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף: \n",
+ "רבי יהושע אומר עד שישאו וכו'. כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו. רש\"י: \n",
+ "מוזרות בלבנה. פירש הר\"ב נשים הטוות לאור הלבנה. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות לטוות בקיבוץ ומשיחות ביחד: \n"
+ ],
+ [
+ "לא היתה שותה. כתב הר\"ב שרגלים לדבר בפ\"ק דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא א\"ל ועבר וכבר עבר דאי ס\"ד כדכתיב ועבר בתר טומאה וסתירה. קינוי למה לי: \n",
+ "אפילו עבד כו'. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דר\"ה: \n",
+ "חמותה כו'. עיין פט\"ו דיבמות משנה ד' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועד אין בה כל עדות שיש בה. כתב הר\"ב וה\"ק קרא תרי לית בה אלא חד. וקאמר והיא לא נתפשה לאוסרה וכן לשון רש\"י ובגמ' אסורה וכלומר קרא דקאמר והיא לא נתפשה לומר דאילו הוה בה עד אחד והיא לא נתפשה היתה אסורה: \n",
+ "ומה אם עדות אחרונה כו'. כתבו התוס' פ\"ק דף ג' וז\"ל תימה ה\"מ למפרך. מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע\"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פ\"ק לר\"א דאתקוש סתירה לטומאה י\"ל דאהא סמיך. אע\"ג שאמרה בדרך ק\"ו: \n",
+ "ת\"ל כי מצא בה ערות דבר. מקשים בגמרא תיפוק לי דהא ממעטינן מועד אין בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה. כמ\"ש בריש פרק קמא ומתרצינן דה\"נ קאמר ת\"ל בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן. נאמר כאן דבר כו'. וכתבו התוס' בפ\"ק דף ג'. תימה למה לי גזרה שוה אפילו בלא גזרה שוה מהיכא תיתי לי דלתהימן בה עד אחד. מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא. ע\"כ: \n",
+ "כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר וכו'. עיין בסוף מסכת גיטין ומה שכתבתי שם: \n"
+ ],
+ [
+ "עד אומר נטמאת כו'. פירש הר\"ב ודוקא כי אתו בהדי הדדי. אבל בזה אחר זה. כשאמר הראשון נטמאת הוי מהימן כבי תרי. וכתבו התוס' נראה לפרש בזה אחר זה. שקבלו עדות הראשון והורו ע\"פ עדותו. דלא תקשה על מה שכתבתי בשם רש\"י במשנה ד' פט\"ו דיבמות: \n",
+ "אשה אומרת נטמאת. ירושלמי נתני עד אחד אמר נטמאת ואשה אמרה לא נטמאת. אשה אמרה נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת. תניי דבית רבי כן. ע\"כ. ומשנה ה' פרק ט\"ו דיבמות דתנן נמי כה\"ג לענין היתר אשת איש וכתבתי שם הירושלמי דעלה כדקאמר הכא. ודהרמב\"ם אינו סובר הירושלמי להלכה אלא דדוקא תנן תרי פסולי דאי חד כשר וחד פסול. כי היכי דהורע כח שני פסולים לגבי עד כשר כדלקמן. ה\"נ עד אחד פסול לגבי ע\"א כשר. ותמהני דבחבורו פ\"ק מהלכות סוטה השמיט בבא זו דאשה אומרת כו'. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ח' פרק בתרא בס\"ד: \n",
+ "ושנים אומרים לא נטמאת. פי' הר\"ב כלומר לא נטמאת בפניך כו' גם אנו היינו עמך. אבל ביבמות פט\"ו לא פירש כן משום דכשאומרים לא מת מכחישים אותו. אבל הכא אפשר שנטמאה קודם שבאו. והיה יכול לפרש שאומרים עמנו היית במקום אחר. ובדיש עדי סתירה. ומיהו אתיא במכ\"ש דהא כשמעידין כן מזימין הראשון ופשיטא דמהימני מדין מזימין שהאמינם התורה אפי' לגבי ב' ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא בהני תרתי בבי דמתני' דבפסולי עדות הלך וכו' דבפסולי עדות איירינן כדמוקים בגמ'. דאי ל\"ת הכי פשיטא דאין עד אחד במקום שנים. כך פירש רש\"י. וכתב ב\"י בא\"ה סימן קע\"ח דאע\"ג דחד דאתא מעיקרא משוינן ליה כתרי הוי תרי ותרי והדרא לספיקא דשותה. ופירש\"י וכי מוקמינן בפסולי עדות בין בבת אחת בין בזה אחר זה. ועל כרחך דבזה אחר זה אצטריך עיקר לאשמועינן דאי לבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא. בחד וחד נמי היתה שותה. ע\"כ: \n",
+ "שנים אומרים נטמאת כו'. כתב הר\"ב דאשמעינן בין לקולא בין לחומרא. וכן ל' הרמב\"ם. גם לעיל בפט\"ו דיבמות לשון הר\"ב כן הוא ויותר ראוי היה לומר בהפך. וכן בגמ' ותרתי בפסולי עדות למה לי מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא אזלינן קמ\"ל. [וכן בגמ' פ' בתרא ד' מ\"ז] ופירש\"י לחומרא שתשתה. לקולא להקל מעליה שלא תשתה. אימא כיון דאיכא הכחשה כל דהוא נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מלתא אספיקא ותשתה קמ\"ל ע\"כ. וכתבו התוס' וא\"ת הא ממתני' פט\"ו דיבמות ומתני' ח' פ\"ט דלקמן שמעינן לה י\"ל דהכא אצטריך דאפי' לקולא אע\"ג דרגלים לדבר. ועוד דלא תנא פסולי עדות בהדיא במתני' להכי תני גבי כל חד וחד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*בכל לשון. והתוספות גורסין בלשונם כמו שכתבתי בשמם בסוף דבור המתחיל [ותפלה וכו'] : \n",
+ "פרשת סוטה. כתב הר\"ב דכתיב וכו'. וכתב רש\"י ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן. ה\"א ניגמר מיבמה בק\"ו ומה יבמה קלה לא עשה [בה] כל הלשונות כלשון הקדש סוטה חמורה לא כל שכן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מקרא דואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר. והרמב\"ם פי' ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וה\"ג בגמ'. אבל רש\"י כתב דה\"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ומהאי קרא יליף ליה בספרי. ול\"ג ואמר הכהן לאשה. אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע\"כ. וכדבריו מוכח בגמ' שאכתוב לקמן בוידוי מעשר דיליף לה אמירה אמירה מסוטה. ומאי אולמיה דהאי מהאי אלא דהכא כתיב אל. ומעתה הר\"ב דנסיב קרא דאל האשה ומסיים לה בלשון שהוא אומר. וזה דלא כשום גירסא. ועוד קשה על גירסא זו דבלשון שהוא אומר דאם כן משמע אפי' אינה שומעת. ואילו בקריאת שמע ושבועות עדות ופקדון. דקפדינן אשמיעה לא הוי דכוותה ואנן אלו נאמרין תנן. ומיהו י\"ל דס\"ל להר\"ב והרמב\"ם דהא לא אצטריך קרא דודאי שצריכה שתבין במה שאומר לה הכהן הואיל ומשביעה. ואי לאו דרבי קרא כל לשון ה\"א דלשון הקדש אע\"פ שאינה מכרת. ולהכי לא סגי להך מ\"ד בואמרה האשה אמן אמן. דיליף לה מ\"ד בספרי דבלשון הקדש דסבירא ליה דשייך לומר ואמרה אמן אע\"פ שאינה מכרת. ולשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ג [הלכה ז'] כתב בלשון שהיא מכרת ע\"כ: \n",
+ " ווידוי מעשר. כתב הר\"ב דכתיב ואמרת וכו' ויליף אמירה מסוטה. ולא ילפינן מלוים דכתיב בהו עניה ואמירה. גמ': \n",
+ "קריאת שמע. פירש הר\"ב דכתיב שמע. ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמ' והיו ככתבם. ורבנן ההוא לשלא יקראנה למפרע. ור' נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דברכות: \n",
+ "ותפלה. גמרא רחמי היא כל היכא דבעי מצלי. פי' רש\"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוין לצלי. ומ\"ש הר\"ב דבצבור אבל יחיד לא. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש רש\"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. צבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס. אינו מואס בתפלתן של רבים ע\"כ. ומשמע להר\"ב דכ\"ש שאר לשונות דלא. דהא ארמי קרוב ללשון הקודש הוא. והקשו בתוס' אמאי שייר הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות. וברכת המצות. דליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא תפלה דרבנן כדמשמע פרק ג' דברכות [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ב'] ועוד דמשמע דקדוש דאורייתא בפ\"ק דנזיר [כמ\"ש שם פרק ו' משנה ה'] בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנן בריש פרק ב' דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא. אלא הני אמאי שייר. ונראה דהני נאמרין בכל לשון [אפי'] אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע\"כ. [*ולשיטתייהו אזלי שכתבו בריש פרקין ה\"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם ופי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע. ובגמ' לא משמע הכי ע\"כ. ולא תירצו תנא ושייר מדקתני אל כמ\"ש בשמם לקמן בד\"ה ושבועת הפקדון כו']: \n",
+ "וברכת המזון. כתב הר\"ב דכתיב וברכת את ה' [וכו']. ולא ילפינן ברכה מברכות הר גריזים כדילפינן מינייהו ברכת כהנים לקמן. להכי כתיב וברכת את ה'. כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה. ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב\"ה בלב שלם להנאתך. והכי נמי איתא בירושלמי. ואמרת דכתיב גבי וידוי לא דמי להאי. דהכא כתיב את ה'. אבל התם כתיב לפני ה'. דלהכי כתיב [לפני ה' משום] דבעזרה היה מתודה להכי איצטריך גזרה שוה דאמירה אמירה. תוס': \n",
+ "ושבועת העדות כו'. דכתיב ושמעה קול אלה. פירש\"י מדלא כתיב והשביעו באלה ע\"כ. וכתבו התוס' דאי לאו קרא ה\"א נילף קול קול ממשה כדלקמן משנה ג': \n",
+ "ושבועת הפקדון. כתב הר\"ב גמר תחטא תחטא. וכתבו התוס' אגב דילפינן בשבועות בהא גזירה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא. דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון הקדש. ע\"כ. ובהכי נראה לי לתרוצי מה שתמהו התוס' בריש פרק ו' דשבועות דף ל\"ט דלא תני במתני' שבועת הדיינים. ושבועת בטוי. דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר. וכתבו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתא בהני. להכי תני להו לחודייהו. עכ\"ל. ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות אלא אגב דתנא שבועת העדות ואית ליה ג\"ש לשבועת הפקדון תני ליה נמי והיינו טעמא דנסיב לה הגמרא לג\"ש משום דמתניתין קשיתיה דלא תנן נמי לדיינין ובטוי אלא דתנא נסיב פקדון משום הך ג\"ש דדמיא לעדות. וזו היא סברת בעלי התוס' דמכילתין דלא תמהו כמו בעלי התוס' דשבועות: \n"
+ ],
+ [
+ "מקרא בכורים וחליצה כו'. צריך עיון איזה סדר נקט התנא. דלא נקטינהו ככתוב. ועוד פרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה. כי הדר תני להו לפרושי מפיך להו. ועיין מ\"ש בזה בריש פרק דלקמן בשם התוס': \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד. פי' הר\"ב כמו מנין. ואיידי מתני' ה' ולהלן תני נמי הכא כיצד: \n",
+ "מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש. פירש הר\"ב דכתיב ואמרו כו' קול רם וכתיב התם והאלהים יעננו בקול. במתן תורה. ובלשון הקדש נתנה. רש\"י. וכתבו התוס' ואין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון. דעניה וקול [מעניה וקול] גמיר ואין דנין עניה וקול. מקול. גרידא: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה וכו'. ורבנן מיבעי להו לדבר שמעשה מעכב ור\"י מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו. והא דבמשנה ג' פי\"ב דיבמות קריאה אינה מעכבת בין לר\"א בין לר\"ע ואין סברא לומר דקריאה אינה מעכבת ואם קרא בלשון חול מעכב. כתבו התוספות דמסתבר למימר דס\"ל דקריאה מעכב וקא סבר לא נחלקו ר\"ע ור\"א בדבר זה דהכי אמר בעלמא כגון בפ' ר\"א דמילה (שבת ד' קל\"ה) גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה ותמה רבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [היכי מצי] לומר דלעכבו תרוויהו. וי\"ל דמכה ככה נפקא ליה למדרשיה בין לפניו בין לאחריו. ע\"כ. תו בגמ' ור\"י האי וענתה ואמרה מאי עביד ליה. מיבעי ליה לאגמורי ללוים בלשון הקדש. דג\"ש דקול קול לא גמיר מרבו ואין אדם דן ג\"ש אא\"כ קבלה: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכות וקללות כיצד כו'. ומנלן דבלשון הקדש פירש הר\"ב במ\"ג וקשה למה לא נשנה במשנה: \n",
+ "והכהנים והלוים כו'. כדכתיב בסיפא דקרא דמייתי וכל ישראל וגו' נגד הכהנים והלוים. ובירושלמי רמי ליה דבפרשת כי תבא כתיב אלה יעמדו וגו' על הר גריזים שמעון ולוי. ר' אומר זקני כהונה ולויה למטה. ושאר כל השבט למעלה ר\"ש אומר הראוי לשרת למטה. ושאר כל השבט למעלה: \n",
+ "ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה רש\"י. ובגמרא דף ל\"ז ע\"ב מפיק ליה מדכתיב (דברים י״א:כ״ט) ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו'. מת\"ל אם ללמד. שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל. הרי כבר נאמר (שם כ\"ז) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וכו' אלא להקדים ברכה לקללה: \n",
+ "ואלו ואלו שבהר גריזים ושבהר עיבל. והא דכתיב ואלה יעמדו לברך. לא שהיו השבטים מברכין ומקללין. אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה. רש\"י. שנאמר וענו הלוים ואמרו וגו': \n",
+ "הפכו פניהם כו' ופתחו בקללה. בגמ' שם יכול יהו כל הברכות קודמות לקללות. ת\"ל ברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה. ואין כל הברכות קודמות לקללות. ולהקיש ברכה לקללה. מה קללה בלוים אף ברכה בלוים. ומה קללה בקול רם. אף ברכה בקול רם. ומה קללה בלשון הקדש אף ברכה בלשון הקדש. ומה קללה בכלל ופרט [*ארור אשר לא יקים הרי בכלל ארור אשר יעשה פסל הרי בפרט וכן כולן] אף ברכה בכלל ופרט [*ברוך אשר יקים ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולן] ומה קללה אלו ואלו עונים ואומרים אמן אף ברכה אלו ואלו עונים ואומרים אמן. \n",
+ "ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו' בשבעים לשון ונטלו את האבנים כו'. ובירושלמי עוד הוא מעשה נסים נתן הקב\"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון: \n",
+ "בשבעים לשון. כתב רבינו בחיי וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (דברים כ״ז:ג׳). זה יורה שכל התורה כולה כתובה עליהן וכ\"כ הרמב\"ן מצינו בספר חגי [וברמב\"ן כתוב תאגי] שכל התורה היתה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתגיה וזיוניה ומשם נעתקו. ע\"כ. [ודרך נס היה בלא ספק למלאות שבעים לשון בכל התורה על מספר י\"ב אבנים שכל אבן משא איש. גם כתיבתן ביום אחד מעשה נסים הוא] אבל רבינו סעדיה גאון ז\"ל כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות. [ע\"כ] : \n",
+ "בשבעים ל'. כתב הר\"ב בכתב של שבעים אומות כלומר בכתב ולשון של ע' אומות: \n",
+ "שנאמר באר היטב. דאם לא כן באר היטב למה לי. ויש מפרשים תיבת היטב עולה ע' כזה ה' ה\"ט הט\"י הטי\"ב [*והתיבה עצמה כ\"כ בספר] גור אריה: \n",
+ "ונטלו את האבנים. פירש הר\"ב לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב (שם) והעלית עליו עולות. רש\"י. [*וכתיב (שם) וזבחת שלמים. ומיהו קשיא לי דעדיפא ה\"ל לפרש דאף הכתיבה היתה לאחר שהעלו העולות והשלמים. שכ\"כ וכתבת על האבנים. אחר והעלית וזבחת וגו']. \n"
+ ],
+ [
+ "ברכת כהנים כיצד. ותימה דלא פירש מנלן בלשון הקדש. ובברייתא כה תברכו בלשון הקדש נאמר כאן (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו. ונאמר להלן (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם. וכתבו התוס' ואין ללמוד מוברכת דברכת המזון שבכל לשון כמ\"ש ריש פרקין. דברכת המזון אין הברכות עצמן מפורשות בתורה. ולפיכך ילפינן ממפורשות. דברכות דהר גריזים היא הפיכת הארורות המפורשות. ע\"כ. ורי\"א אינו צריך. הרי הוא אומר כה בלשון הזה. וכתבו התו' אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה. אלא ככה עכ\"ל. [*וכמ\"ש לעיל במ\"ד בד\"ה רי\"א כו']: \n",
+ "ובמקדש ברכה אחת. כתב הר\"ב לפי שאין עונין אמן במקדש ואין כאן שום הפסק. וכתבו התוס' תימה והלא עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין את השם. כדתנן [בע\"ח] בפ\"ג דיומא. וזה היה הפסק גדול מעניית אמן וכו' ושמא היו עונין בשכמל\"ו לאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא. ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק. ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו ברכה אחת. ע\"כ. אבל לפי מ\"ש במשנה ב' פ\"ו דיומא בשם הר\"מ קרדואיר\"ו אפשר דלא היתה עניית בשכמל\"ו בברכת כהנים. אלא דאכתי קשה לי ממה שפירש הר\"ב בסוף ברכות דאחר הברכה עונין בשכמל\"ו. ובגמרא דהתם דף ס\"ג יכול הברכות כולן תהא להן תהלה אחת. ת\"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. והיה נ\"ל לומר דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אמר בברכתו ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם שכן היתה תקנת עזרא במקדש. וכמ\"ש הר\"ב בסוף ברכות. אבל בברכת כהנים שא\"א לשנות ועליהם אין להוסיף אלא כה תברכו כמו שנכתבו בתורה והואיל והמברכין לא אמרו ברוך ה' כו' לפיכך העונין ג\"כ לא היו עונין בשכמל\"ו. ונמצא שאין כאן הפסק כלל. וא\"ת א\"כ יהיו עונין אמן. וי\"ל שכיון שאין עניית אמן במקדש בשאר ברכות לא רצו לשנות. אבל לקושטא דמלתא נ\"ל דהיו אומרים בשכמל\"ו וכשיטת התוס' וגם מה שכתבתי דאין עונין אלא אחר שאמר ברוך ה' כו' ג\"כ אמת ולפיכך לא היה כאן הפסק. וכן מוכח בגמ' שהבאתי במ\"ח פ\"ג דיומא. בשעה שאני מזכיר השם הבו גודל כו'. ונמצא שבברכת כהנים לא היו מפסיקין בין ברכה לברכה אבל ענו בשכמל\"ו. כששמעו השם: \n",
+ "כנגד כתפותיהם. פירש הר\"ב מפני שצריך נשיאת כפים ומיהו נשיאת כפים הגבהה בעלמא במשמע. ומ\"ש הר\"ב וכתיב הוא ובניו כל הימים ובא ושרת ואתקש ברכה לשירות [דכתיב (דברים י׳:ח׳)] לשרתו ולברך בשמו. גמרא: \n",
+ "שנאמר וישא אהרן וגו'. נ\"ל דלאו ר\"י אמרה דאי הכי לדידיה בגבולין נמי ליבעי נשיאות כפים למעלה מראשיהן ולא אשכחן דפליג. אלא ארישא מהדר נשיאת כפים מנלן שנאמר וישא. וכה\"ג מפרש רש\"י במשנה ד' פרק קמא דבכורות [*וכן פירש הר\"ב בחד פירושא במשנה ב' פ\"ב דפסחים]. ועיין בסוף מסכת עדיות: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכות כ\"ג וכו'. לא אתפרש מנלן דאין נאמרין אלא בלשון הקדש. ולפיכך נראה בעיני דאע\"ג דקאמר ברכות כ\"ג לא קפיד אברכות עצמן אלא על הקריאה מה שהוא קורא בתורה שלא תהא אלא בלשון הקדש. ועל זה אין צריך ראיה כלל. דכיון שהוא קורא בספר תורה והיא אינה כתובה אלא בלשון הקדש. וקיי\"ל נמי דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה מבואר שכשהיה קורא בלשון הקדש היה קורא. וראיה לדברי שכן הרמב\"ם בסוף פ\"ג מהלכות עבודת יוה\"כ לא התנה בברכות שיהיו בלשון הקדש. ועוד בריש הל' ברכות שאחר שכתב ברכת הנהנין. וכן ברכות המצות. כתב וכל הברכות כלן נאמרין בכל לשון וכו' ולא הוציא מכללן ברכות כ\"ג. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "חזן הכנסת. עיין ריש פרק ז' דיומא: \n",
+ "והסגן לכהן גדול. פירש הר\"ב דכתיב ברוב עם וגו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וביומא מפרש בטעם אחר: \n",
+ "על התורה כו'. פירש הר\"ב [ברכה] שלאחריה כו' בכאן מפרש הר\"ב כפירש\"י והיא שיטת ירושלמי דהכא ודיומא פרק ז'. אבל התם מפרש כפירוש הרמב\"ם בפירושו דהכא ודהתם. אבל בחיבורו סוף פ\"ז מהלכות עי\"כ כתב כשיטת הירושלמי: \n",
+ "ועל ישראל. פירש\"י. מתפלל על ישראל וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל: \n"
+ ],
+ [
+ "פרשת המלך כו'. גם בכאן לא אמרו בגמרא מנלן דבלשון הקדש. והרמב\"ם כתב בפרק ג' מהל' חגיגה. וז\"ל הקריאה והברכות בלשון הקדש. שנאמר (שם ל\"א) תקרא את התורה הזאת כלשונה. אע\"פ שיש שם לועזית. ע\"כ. ויש לתמוה דברכות מנלן והא משנתינו דייקא ולא תני ברכות המלך כדתנן ברכות כ\"ג וגם הכ\"מ נסיב להו לפרש מנליה. ולא עלה בידו. ועוד שכבר כתבתי במשנה דלעיל דבכהן גדול דתנן בהדיא ברכות לא כתב בהן בחיבורו שיהא דוקא בלשון הקדש ושכן נראה ג\"כ מדבריו בריש הלכות ברכות. וצ\"ע והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כ\"ג. לפי שפרשת המלך מצוה מן התורה שנאמר תקרא וגו'. אבל קריאת כ\"ג ביה\"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנסת הגדולה: \n",
+ "מוצאי יו\"ט הראשון של חג. פירש הר\"ב ת\"ל בבא כל ישראל מתחלת חוה\"מ דביו\"ט הראשון לא. דבמועד משמע בתוך המועד. תוס': \n",
+ "בשמיני. ה\"ג בגמ' ופריך בשמיני ס\"ד [הא אמרת במוצאי יו\"ט הראשון] ומשנינן אימא בשמינית. ומ\"מ צ\"ע דלא לתני בשמינית. דהא לא סגי ליה עד דמפרש במוצאי שביעית. ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ה דאבות: \n",
+ "בימה נגזר משם במה. כן משמע בערוך: \n",
+ "של עץ בעזרה. פירוש בעזרת נשים כדלקמן: \n",
+ "והמלך עומד ומקבל וקורא. אותה קרייה ע\"י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש\"י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע\"כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא שמשה אמר ליהושע תקרא וגו' ויהושע מלך הוה: \n",
+ "וקורא יושב. ה\"נ מפרשים בגמ' דבעזרת נשים היה מדהיה יושב. והא אין ישיבה [בעזרה] אלא למלכי בית דוד ולא נמצא מלך בבית שני לבית דוד. והכי תניא בסוף פרק בתרא דף מ\"ח משחרב ביהמ\"ק ראשון וכו' ופסק מלך מבית דוד: \n",
+ "[*ושבחוהו חכמים. עיין מ\"ש לקמן בד\"ה ופרשת המלך כו']: \n",
+ "אחינו אתה. תלתא זימני שכן לשון חכמים כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דשקלים. וביש ספרים לא נמצא אלא כפול ולא משולש. ונ\"ל לגי' ההיא שלא באו אלא לומר שכל העם היו אומרים כן. והכי איתא בספרי פרשת המלך והיו אומרים לו כל ישראל אל תירא אגריפס. אחינו אתה אחינו אתה: \n",
+ "עשר תעשר כי תכלה לעשר. כתב הר\"ב מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים וכפירש\"י. וקצת קשה שכיון שבשמינית שהיא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות היתה הקריאה. נמצא *) שעדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי ע\"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר. היה קורא אותם יחד כו' ואח\"כ קורא פרשת המלך. וכתב רש\"י ואי משום דיש כאן דילוג בתורה [יותר] בכדי שלא יפסוק התורגמן. אין למלך מתורגמן. ואין מתרגמין אחריו ע\"כ. ואכתי תקשה דכ\"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפילו בהפסק מועט שוהין הצבור לפי שאין תורגמן. לכך נ\"ל דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור וכיוצא בזה שכתבו התוס' על ושבחוהו חכמים דפריך בגמ' האמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. ומשנינן מצוה שאני. והוכיחו שם התוס' דדוקא מצוה שבינו לקונו הוא דשאני שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל למחול על כבודו כגון לחלק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות\"ח גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה. שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד. גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה ע\"כ: \n",
+ "ופרשת המלך וברכות וקללות. הר\"ב כתב ואח\"כ ברכות וקללות. וחוזר וקורא פרשת המלך. ולא ידעתי זו מנין לו לשנות מסדר השנוי במשנתינו. ורש\"י מפרש כמו במשנה והרמב\"ם פירש שקורא עשר תעשר. וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות. לפי שנאמר (דברים כ״ח:ס״ט) אשר כרת אתם בחורב. ובפרק ג' מהלכות חגיגה כתב כמו כן. וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ע\"כ. וכזה נראה להגיה בלשונו שבפירוש המשנה. אבל גם בזה קשה. דהא במשנה שנינו כי תכלה קודם לפרשת המלך. ואם קורא על הסדר נמצא שפרשת המלך קורא קודם לכי תכלה וצריך לומר שנוסחא אחרת היתה לו. ובסדר משנה דירושלמי עשר תעשר וכי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משוח מלחמה כו'. כתבו התוס' תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה. והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחר כולן. וי\"ל דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה. אבל הכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה. משום דזוטרי מיליה ופסיק ושרי להו. ע\"כ. כלומר שאין בהם אלא פירוש הפסוק בלבד. אבל בפרשת עגלה ערופה יש דינין מלבד פירוש הפסוק כמו נמצא טמון וכו'. ועוד ראויה להקדימה שכן היא קודמת בתורה. וכתבו עוד התוספות וא\"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה. [וי\"ל] דלא שייך למימר פ' משוח מלחמה. שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה. ע\"כ: \n",
+ "בשעה שמדבר אל העם. האי דלא תני הכא נמי כיצד כדקתני פרק דלעיל מקרא בכורים כיצד. משום דהתם סליק מיניה דקתני לעיל מיניה ואלו נאמרים בלשון הקודש. תוס': \n",
+ "ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה. מפרש בגמ' דומיא דשוטרים דכתיב (שם כ') ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה ויש ממונה על גביו. אף כהן בממונה ויש ממונה על גביו. אבל כהן גדול אע\"פ שהמלך ממונה על גביו. מיהו בעבודה ליכא. ואימא סגן. סגן לאו ממונה הוא. שכל עוד שלא אירע פסול בכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום. וא\"ת אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע כו' בריש פ\"ג דיומא מפרש הר\"ב שהוא הסגן. כבר כתבו התוס' ודאי ממונה הוא לדברים שמינוהו אחיו הכהנים אבל מן התורה אין לו שום מינוי יותר על אחיו הכהנים. ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגזבר שגידלוהו אחיו הכהנים: \n",
+ "ודבר אל העם בלשון הקדש. כתב הר\"ב נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר. גמ'. ועמ\"ש בפרק דלעיל משנה ג'. וכתבו התוס' ירושלמי הרי ק\"ש הרי כתיב בה (שם ו') ודברת בם. והיא נאמרת בכל לשון. א\"ר חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה. ונגשו הכהנים בני לוי (שם כ\"א). מה להלן בלשון הקדש. אף כאן בלשון הקדש. ואיכא דיליף הגשה הגשה. מונגש משה אל הערפל (שמות כ'): \n",
+ "לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. כשאמר יהודה על שמעון. היינו נמי שמעון על יהודה. שאין גבורת המלחמה ונצחונה תלוי במתחיל ולפיכך אמר תו ולא שמעון על בנימין. ועיין כיוצא בזה במשנה ו' פ\"ק דקדושין. ועוד נ\"ל דיהודה ובנימין היו לאחדים עם מלכות בית דוד. ושמעון שהוא ממלכות עשרת השבטים גבולו בתוך ערי יהודה כמפורש בספר יהושע. ולפיכך כשיהודה הולך ללחום עם מלכות י' שבטים מסתמא ילחום בשבט הקרוב אליו והוא שמעון. ומפני כן יהלוך שמעון ויתגרה מלחמה עם בנימין שנתחבר עם יהודה: \n",
+ "וצחצוח חרבות. הוא מריטת כלי מלחמה. כגון הסייף והרמחים. הרמב\"ם. והוא מלשון נחשת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה) ענין זך ולוטש: \n",
+ "ושפעת. לשון רבוי. כמו ושפעת מים תכסך. (איוב כ\"ב י\"א). ערוך: \n"
+ ],
+ [
+ "ודברו השוטרים. עיין מה שכתבתי במשנה ה': \n",
+ "אחד הבונה בית התבן וכו'. אחד הבונה ואחד הלוקח וכו'. גמרא ת\"ר אשר בנה. אין לי אלא אשר בנה. לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת\"ל מי האיש אשר בנה בית. דמי האיש רבוי הוא. אין לי אלא בית. מנין לרבות בית התבן כו'. ת\"ל אשר בנה מ\"מ. דמצי למכתב מי אשר בית בנה אלא *) דרוש ביה בנה מ\"מ שהרי לא הזכיר בית עדיין. והאי דכתיב בית למעוטי בית שער כו' שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם: \n",
+ "בית האוצרות. לאוצר יין שמן ותבואה. רש\"י: \n",
+ "אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל וכו'. גמרא ת\"ר אשר נטע אין לי אלא נטע לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת\"ל ומי האיש אשר נטע כרם. אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין ת\"ל אשר נטע יכול שאני מרבה הנוטע ד' אילני מאכל וה' אילני סרק. ת\"ל כרם דדמי לכרם. ופחות שבכרמים חמשה גפנים הם. והא דהכא תנן הנוטע כרם בהדיא וברישא לא תנן הבונה בית בהדיא. משום דהא מיהת כי נקט בית התבן הוה בית דבקרא נמי בלישנא אבל הכא כי נקט נטיעת ה' אילני מאכל. אין כרם דכתיב בקרא בלישנא. ול' הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז מה' מלכים. אחד הבונה בית לישיבתו. וא' הבונה [בית התבן] בית הבקר כו': \n",
+ "אחד המארס את הבתולה כו'. גמ'. ת\"ר אשר ארש א' המארס את הבתולה וא' המארס את האלמנה וכו' ומדלא כתיב אשר אשה ארש: \n",
+ "כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה. כמו שומעין מערכי מלחמה דברים של כהן. כלומר שהכהן אומר להן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שער. בית כניסת שער החצר להסתופף שם שומר הפתח. רש\"י. כלומר ואינו ראוי לדירה אלא להסתופף לפי שעה: \n",
+ "מרפסת. מפורש בפירוש משנה ג' פ\"ח דעירובין: \n",
+ "אלמנה לכ\"ג וכו'. פי' הר\"ב דכתיב ולא לקחה וכו' ואע\"ג דבאלמנה לכ\"ג כתיב (ויקרא כ\"א) לא יקח [*וקיחה היינו קדושין. רש\"י] אפ\"ה אינו לוקה עד שיבעול [כדרבה] דאמר רבה כו' ומתני' אפילו כר\"י הגלילי [דמתני' ה'] דאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות **) שבידו [*הכא אין עבירה בקדושיה אע\"ג דכתיב לא יקח דקרא הא טעמא קאמר ולא יחלל ופירש\"י עד שיביא זרעו או האשה לידי חלול וממזרת ונתינה אין עבירה בקדושיה דלא כתיב בהו לא יקח אלא לא יבא ולא יתחתן. ע\"כ]. וכדאי' בגמ': \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. לכאורה יהיה חוזר שהרי מדברי סופרים היא החלוצה לכהן הדיוט ולא שנאה אלא משום אשגרת לישן. וכמ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות. אבל הרמב\"ם העתיקה בפ\"ז מה' מלכים. ונראה דס\"ל דאינו חוזר מד\"ס. דהא במלחמת הרשות היא כדתנן בסוף פרקין. ועמ\"ש רפ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו שאין זזין ממקומן וכו'. גמ'. ת\"ר לא יצא בצבא (דברים כ״ד:ה׳) יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים ת\"ל (שם) ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו וכו'. ת\"ל עליו. עליו אי אתה מעביר. אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתיב לא יעבור. לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n"
+ ],
+ [
+ "ויספו השוטרים. כתב הר\"ב על דברי כהן. וכן ל' רש\"י. וכלומר דודברו השוטרים דבמשנה ב' אינן דברי עצמן אלא דברי כהן והשוטר משמיע כדאיתא בגמרא דף מ\"ג מונגש עד ודבר. כהן מדבר. וכהן משמיע. מודבר עד ויספו. כהן מדבר ושוטר משמיע. מויספו ואילך. שוטר מדבר ושוטר משמיע: \n",
+ "בקשרי המלחמה. פירש הר\"ב כשמתקשרין לעמוד צפופים. וכן לשון רש\"י ולישנא דמתני' ה' פ\"ה דאבות הוא ושם מפורש: \n",
+ "זהו המתירא מן העבירות. ומיהת מודו לר\"ע נמי דמי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה שחוזר מדכתיב ולא ימס לבב אחיו כלבבו כדאיתא בגמרא: \n",
+ "מן העבירות שבידו. פירש הר\"ב אפי' עבר על דברי סופרים. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ד דמכילתין: \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. הא ודאי אשגרת לישן הוא דהא פירש הר\"ב דלר\"י עבירה דדברי סופרים לא היא בכלל הירא מעבירות: \n"
+ ],
+ [
+ "מעמידין זקיפין לפניהם. פירש הר\"ב גבורים ממונים וכו'. וז\"ל רש\"י בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים כו' ויזקיפו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם: \n",
+ "ואחרים מאחוריהם. פירוש מאחורי עם המלחמה ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מהל' מלכים ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה וכו': \n",
+ "לקפח. פירש הר\"ב לחתוך. תרגום וערפתו ותקפיח. ערוך: \n",
+ "ולהלן הוא אומר כו'. דאי מקרא קמא לא סגי דכיון דכתיב וגם מגפה משמע דמלתא באפי נפשה ולא תליא בניסה. ועוד דמגפה משמעה בידי שמים יותר מדמשמע בידי אדם. ועוד דאיכא למימר שאני התם שהמבשר לעלי לא רצה להבהילו במגפה בתחילה. ולפיכך הקדים לומר ניסה שלא יהא נבהל פתאום וימות שהרי אף כשאמר כן ראה מה עלתה בו. אבל לא נשמע מהכא דניסה היא סיבת הנפילה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל מלחמת מצוה כו'. פירש הר\"ב לא נחלקו אלא כו' ת\"ק קרי לה מלחמת רשות וכו'. גמ'. רשות דרבנן זו היא מצוה דר\"י. מצוה דרבנן זו הוא חובה דר\"י. ופירש\"י רשות דרבנן זו היא מצוה דר\"י ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהוא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר\"י דאין חתן יוצא לה אלא שר\"י קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש ואזיל. מצוה דרבנן דאמרי בה הכל יוצאין אמר נמי ר\"י הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמועינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו. אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קרא את זו מצוה ואפי' היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותה מעלה אחת ולומר הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה. ור\"י דקרי לקמייתא מצוה למלתיה. לאשמועינן דהעוסק בה פטור מן המצוה. והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הלכך קרייה חובה. כדאיתא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ותימה דכ\"ע הא ס\"ל העוסק במצוה פטור כו' כדאשכחן במשנה ה' פ\"ב דברכות. וכן במשנה ג' פ\"ז דיומא דאין מעבירים על המצות וכ\"ש כשעוסק בה כבר. וא\"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל. ויש לפרש דהכי קאמר וסובר דאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו כשהוא עוסק במלחמה זו מפני שכבר הוא עוסק במצוה ופטור מזו הבאה לידו. דבמלחמה זו לאו דמצוה היא ולפיכך לא יתבטל מהמצוה הבאה לידו. [*ואע\"ג דר\"י פליג וה\"ל למתני רי\"א ולא אמר ר\"י. מצינו כמו כן בפרק אחרון דמסכת [ערכין] משנה ח' לדברי הרמב\"ם. עיין שם]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עגלה ערופה בלשון הקדש. עיין מ\"ש בשם התוס' בר\"פ דלעיל: \n",
+ "שנאמר כי ימצא. ה\"ק שנאמרו ענו ואמרו כו' [כמ\"ש הר\"ב]. וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא וכו' [גמרא]: \n",
+ "שלשה מב\"ד הגדול. מפרש בגמ' בברייתא זקניך שנים. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה: \n",
+ "רבי יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושפטיך שנים. ותנא קמא ההוא מבעי ליה למיוחדין שבשופטיך. ור\"י וי\"ו דושפטיך דריש למנינא להביא עוד שנים. ות\"ק וי\"ו לא משמע ליה. גמרא. ומדלא כתב הר\"ב הלכה כמאן. ש\"מ דס\"ל ככללין דהלכה כת\"ק. אבל במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין תנן להו בלשון פלוגתא דר\"ש ור\"י ופסק כר\"י. וכן פסק הרמב\"ם כאן והתם. ובחיבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין ובפ\"ט מהלכות רוצח ושם כתב הכ\"מ דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואין הלכה כסתם והדרין לכללין דר\"ש ור\"י הלכה כר\"י ע\"כ. אלא שלא פירש זו מנין לו שיש לסדרים סדר ואדרבא נמצא להתוס' בהפך בפ\"ח דשבת דף פ\"א דאדר\"י אסר לקנח בחרס בשבת אמרינן אלמא דבר שאין מתכוין אסור. והא אר\"י הלכה כסתם משנה. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו בתוס' דמאי קושיא דהא הוה מחלוקת בפ\"ב דביצה רי\"א כל הכלים אין נגררים כו'. ובתרי מסכתות אין סדר ושמא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא. ותירצו דאע\"ג דלכולהו אמוראי בתרי מסכתות אין סדר ואין הלכה כסתם. רבי יוחנן אית ליה דאפילו בתרי מסכתות הלכה כסתם. דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק. ע\"כ. וכ\"כ בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמסתמא סתם דהכא נשנה אחר מחלוקת דסנהדרין. והלכה כסתם. אבל נ\"ל דמשם ראיה דנוכל לומר שהרמב\"ם מתרץ קושית התוס' בכך דלהכי מקשה גמרא מסתם דבנזיר אע\"ג דמחלוקת היא בביצה משום דכיון דבתרי סדרי נינהו. ונזיר בסדר נשים שאחר סדר מועד אמרינן דיש סדר והוה מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. וטעמא רבה איכא דכיון דנקטינן בסידרייהו באסמכתא דקרא (ישעיהו ל״ג:ו׳) והיה אמונת עתך כדאיתא בפ\"ב דשבת דף (ל\"ב) [לא.] אית לן למימר דכסדר האסמכתא למדם רבינו הקדוש. מה שאין כן סדר המסכתות שבכל סדר וסדר. אע\"פ שמפני טעם ונימוק סדרן. מ\"מ הואיל ולא באסמכתא דקרא נסדרו לא היה מלמדן עם תלמידיו אלא במקום שלבם חפץ. ומיהו לדעת הרי\"ף והרא\"ש נמי אין סדר אפילו בתרי סדרי. כמו שאכתוב בשמם במשנה ט' פרק קמא דקדושין בס\"ד. [*ושוב ראיתי בתשובות מהר\"ם רוטנבורג הנדפסים בפראג ששם בסימן תתקפ\"ב בפסקא המתחלת ומעשה היה כו' כתוב אסתם בשבועות ומחלוקת בכתובות הוי תרתי מסכתות ואין סדר ולכן אין לחוש על הסתם שבשבועות. ע\"כ. אע\"ג דמסכת שבועות שבסדר נזיקין מאוחר לכתובות שבסדר נשים. ועיין מ\"ש במשנה ה' (פ\"ה) [פ\"ז] דתמורה]. ועוד בגמרא פ\"ב דקדושין דף נ\"ד מייתי ראיה דהלכה כר\"מ דהתם מדסתם לן תנא כוותיה בסדר זרעים. ואע\"ג דמסקנא משום דבבחירתא סתם כוותיה מ\"מ חזינן דגמרא סברה דכל היכא דאשכחן סתם ומחלוקת בתרי סדרי שיש לפסוק כסתם. ואין מוקדם ומאוחר בהן. ועוד קשיא לי על פסק הרמב\"ם דהתם גופיה בסמיכת זקנים לא פסק כר\"י כמו שאכתוב שם בס\"ד. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ט דסנהדרין. [*ובני מהר\"ר אברהם שיחי' מחבר פי' לירושלמי הראה לי דבירושלמי הכא ובסנהדרין פ\"ק דף י\"ט ע\"א. א\"ר נראין דברי ר\"ש בסמיכה ודברי ר\"י בעריפה וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא סמוך לספר. כתב הר\"ב דכתיב כי ימצא. פרט לממציא כו'. וכתבו התוס' בפ' הנחנקים (סנהדרין ד' פ\"ו) דליכא לאקשויי אדהכא מדכתיב (דברים כ״ב:כ״ב) כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל. דאימא ה\"נ פרט לממציא כו'. כגון בית פלוני דשכיחי ה\"נ דפטירי. [ואין חילוק בין לשון פרט למצוי דהתם או פרט לממציא דה\"נ בגמרא דהכא גרס פרט למצוי והרמב\"ם בפירושו כתב פרט לממציא. ובחבורו פרק ט' מהל' רוצח נראה דגרס פרט למצוי. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ב' דמכות] דהכי נמי דרשינן מכי ימצא באדמה. דהוי כמסקנא דהתם דדרשינן מונמצא בידו וה\"נ באדמה כמו בידו: \n",
+ "או לעיר שאין בה ב\"ד. דבעינן זקני העיר וליכא. גמ': \n",
+ "דברי ר\"א. גמ'. קסבר אפשר לצמצם וקרובה. ואפילו קרובות. פירש\"י כמו ובהמה רבה (יונה ד') וכתב הר\"ב ואין כן הלכה אלא שתיהן מביאין עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בבכורות פ\"ב דף י\"ח דקסברי א\"א לצמצם ויביאו בשותפות ויתנו ביניהן ויאמרו אם זו היא הקרובה הרי היא שלהן. ואלו יקנו להם חלקם במתנה. ואם אלו וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא ראשו כו'. כתב הר\"ב במת מצוה קנה מקומו לקוברו שם [עסקינן] דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה [ב\"ק דף פ\"א]. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר מטבורו. פי' הר\"ב קסבר עיקר חיותא בטבוריה הוא כו'. וז\"ל הרמב\"ם לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל. ר\"ע אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: \n",
+ "רבי עקיבא אומר [כו']. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע. וכ\"כ הרמב\"ם וכתב הכ\"מ בפ\"ט מהלכות רוצח. ויש לתמוה דהא קי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקיי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ועיין מ\"ש כבר בזה במשנה י' פ\"ח דעירובין בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין המום פוסל בה. דמהו דתימא ניליף מק\"ו. ומה פרה שאין השנים פוסלות בה [כדתנן בר\"מ פרה כשירה הזקנה וכו'] מום פוסל בה דכתיב (במדבר י\"ט) אין בה מום. עגלה ששנים פוסלות בה [כדתנן התם]. אינו דין שיהא מום פוסל בה קמ\"ל דלא. דשאני התם דאמר קרא (שם) אשר אין בה מום. בה מום פוסל. ואין מום פוסל בעגלה. כך למדתי מהגמרא: \n",
+ "ואיתן כמשמעו קשה. פי' הרמב\"ם חזק ההמשכה. וכ\"כ בחבורו פ\"ט מהלכות רוצח ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. ע\"כ. אבל רש\"י מפרש בפירוש החומש נחל איתן קשה שלא נעבד. ע\"כ. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים. אלא עמק. וכן מביא רש\"י מה שדרשו בפרקין א\"ר יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביאו עגלה בנחל. אמר הקב\"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות וכו'. ופירש\"י נחל איתן קשה. ע\"כ. אבל נראה בעיני דהיינו פלוגתייהו דרבי יאשיה ור' יונתן בברייתא בגמ'. אשר לא יעבד ולא יזרע לשעבר דברי ר' יאשיה [דדריש אשר דמוכח דלאו לשון צוואה היא. אלא לישנא דלשעבר] ר' יונתן אמר להבא. דרש\"י נסיב לה בפי' החומש אליבא דר' יאשיה משום דמשמעות דאשר הכי משמע טפי דלא בא לאוסרו להבא. אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד. ש\"מ דמתני' דלא כר' יאשיה אלא כר' יונתן. [ועיין מ\"ש עוד לקמן בזה] הלכך ניחא להרמב\"ם טפי לומר דנחל היינו נהר. שכן פירושו ברוב המקומות. ועוד דכן דוירחצו את ידיהם משמע מהנחל. והשתא האי דדריש רבי יוחנן בן שאול לא אתיא אלא אליבא דר' יאשיה. דאי לרבי יונתן אדרבה כל נחל מגדל ועושה פירות אם בעצמו בדגים. ואם בשפתו לכשיזרע או יעבד. ועוד י\"ל דלהרמב\"ם לרבי יאשיה נמי נחל היינו נהר. אלא דקרא אתני שיהא המקום שעורפים בו הוא במקום שלא נעבד בו. ואתיא רבי יוחנן בן שאול ככ\"ע ומתני' מיהא דלא כר' יאשיה דהא אליביה לא אסרה תורה לזרוע כו' לפיכך ניחא להרמב\"ם לפרש קשה על חוזק הנהר: \n",
+ "אע\"פ שאינו איתן כשר. פי' הר\"ב שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה. וכן פירש\"י. וקצת קשה. דהוי ליה למתני ואם אינו איתן כשר שזהו ל' דיעבד. אבל לשון אע\"פ משמעותו להוציא ולאפוקי שלא נטיל עוד תנאי בדבר. ועוד דלשון אם אינו כו' לשון קצרה הוא. מלשון אע\"פ שאינו כו'. ולמה לו להאריך. והרמב\"ם פי' וז\"ל ענין איתן גדול כמו שאמר. גוי איתן הוא (ירמיה ה') . ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפילו שלא היה גדול השיעור כשר. וכבר פירשו איתן קדמון. ע\"כ. בא לומר שאיתן יש בו שני פירושים גדול וחזק. ושאמר התנא דקפידת הכתוב על החוזק. ואע\"פ שאינו גדול. ומעתה ל\"ק מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ודע ששם במשנה שנינו אע\"פ שאינו איתן כשר. ופירש\"י דלא כתיב ביה עכובא. ולא נאמר אלא למצוה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע\"כ. שמבואר נגלה שלא השמיטו שהרי לפי פירושו ה\"ק אע\"פ שאינו גדול וא\"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה. וזהו איתן האמור בתורה. כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה. וא\"ת ולהרמב\"ם שכתב דממעטים גדול ואמאי. והא כתיב גוי איתן. וכי תימא דהיינו דכתב וכבר פירשו איתן קדמון דא\"כ נצריך להיות קדמון ולא שיהיה עשוי מחדש. אבל ודאי שז\"ש וכבר פירשו איתן קדמון ר\"ל וגם זה הפירוש ממועט בדברי משנתינו באמרה אע\"פ שאינו איתן ולא הצריכה אלא שיהיה קשה בלבד ולא זולת. והדרא קושיא לדוכתיה דהיאך ממעטינן הני פירושים וקרא כתיב גוי איתן ל\"ק דקראי אחרינא כתיבא כדאיתא בגמ' ת\"ר מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר (במדבר כ\"ד) איתן מושבך ושים בסלע קנך. ואומר (מיכה ו') שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ: \n",
+ "מאחוריה. פי' הר\"ב ממול ערפה דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף. גמ'. ועיין בפירוש משנה ה' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "ומותר לסרוק כו'. פירש הר\"ב מה זריעה כו'. אף כל עבודה כו' ואימא אשר לא יעבד בה כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא *) גמ'. והיינו נמי כר' יונתן דאדאמרינן ר' יאשיה מאשר נ\"ל כמ\"ש לעיל. קאמרינן ור\"י אשר רבויא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "במקום עריפה של עגלה. גמ'. ת\"ר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה. ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה: \n",
+ "ופטרנוהו בלא מזון כו'. כן הגי' בספרים. והר\"ב שפירש בלא מזונות כו' לפי שבגירסתו ל\"ג בלא מזון. וכן ל\"ג בלא לויה אלא בברייתא בגמ'. וכ\"כ רש\"י ופטרנוהו. בגמ' מפרש בלא מזונות וגירסתם מצאתי בנוסת משנה שבירושלמי: \n",
+ "בלא מזון. והוצרך ללסטם את הבריות ולכך נהרג. רש\"י: \n",
+ "והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה. רש\"י: \n",
+ "והכהנים אומרים. כדכתיב לעיל (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם נגשים. רש\"י: \n",
+ "כפר לעמך וגו'. עיין במשנה ח' פ\"ג דיומא כתבתי דבמקום שנאמר כפרה ילפינן מחורב דבעי למימר אנא כדאשכחן להלן. אנא חטא וגו'. ופרכינן התם בגמרא דף ל\"ז בעגלה ערופה נמי. וקאי בקשיא: \n",
+ "לא היו צריכים לומר ונכפר כו'. כלומר ונכפר דכתב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מלתא באנפי נפשה היא שרוח הקדש בשרה כו'. [רש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. פירש\"י דס\"ל האי תנא דעגלה ערופה אין ירידתה לנחל איתן אוסרתה אלא עריפתה. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות רוצח פסק שירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה. וכתב הכ\"מ דאפ\"ה תצא ותרעה בעדר. משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג. וכ\"ש לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועליות המדידה והענינים הנעשין במצוה שעל ידי כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג. דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי. ע\"כ: \n",
+ "תקבר. דאסורה בהנאה עיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "עד אחד אומר ראיתי וכו'. עיין מ\"ש בכולה מתניתין בפ\"ו משנה ד' וכן שם בפירוש הר\"ב דמה שחסר בזו. גילה בזו. כי שתיהן בענין אחד ואין חלוקה ביניהן: \n",
+ "אשה אומרת כו'. לשון הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות רוצח אשה אומרת כו' בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דעד כאן לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה. אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב על זה נראה מהגמרא שהוא שבוש דבזה אחר זה הראשון עקר. ואפילו אשה. עכ\"ל הכ\"מ. ולי קשיא *) לשון הרמב\"ם שבפי\"ב מהלכות גרושין לענין עדות היתר א\"א לא ביאר בזה כלל ולא עוד אלא שהמגיד כתב עליו שם וז\"ל וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהתירה הראשון וזה מוסכם ע\"כ ואין לחלק דהתם בהתירוה דהכא נמי בעינן שהב\"ד הורו על פיה שלא תיערף וכמ\"ש בשם התוס' בענין עדות סוטה בפ\"ו וצ\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. פירש הר\"ב לפי שמכירין כו' כדת\"ר [לעיל] לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' א' בסוף העולם [הכיר בו] לא היו עורפין: \n",
+ "משבא אלעזר בן דינאי. ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ\"ב דכתובות דף כ\"ז אדתנן ע\"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי ופירש שם רש\"י רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה: \n",
+ "ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא. ה\"ג בס\"א. אבל בן דינאי לא הוצרכו להחזיר ולשנות שמו כי זה [השם] בן דינאי נאה לו כי ראוי לדונו. א\"נ לשון איש ריב ומדון. וכהר\"ר זנוויל כ\"ץ אמר לקיים גירסת הספר ולהגיה ותחלה במקום ותחינה ואין נ\"ל שהרי תחלה בן דינאי היה נקרא ואם גם זה השם נשתנה הוה ליה לתנא לומר כן שנשתנה בשתי אלו השמות. ועוד למה נשתנה פעמיים: \n",
+ "בן הרצחן. ירושלמי בריה קטילה: \n",
+ "שנאמר לא אפקוד וגו'. ולא מייתי קרא דונקה האיש דכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ק וילפינן מיניה לכל עון דזנות שבאיש כדאיתא לעיל ריש פ\"ד דבהאי קרא טפי טובא קמ\"ל. והכי איתא בגמ' ת\"ר ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר. וכי תימא עון דידיה אין. דבניה ודבנתיה לא. ת\"ש לא אפקוד וגו'. וכי תימא עון א\"א אין. עון דפנויה לא. ת\"ש כי הם עם הזונות יפרדו *) (הושע ד׳:י״ד). [*ועמ\"ש סוף משנה י\"ב] ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ג:\n",
+ " בטלו האשכלות. פי' הר\"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת. רש\"י בגמ'. ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו\"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:] והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. ע\"כ. והרמב\"ם פי' אשכלות כינוי על אדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכלות איש שהכל בו: \n",
+ "שנאמר אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי בן אדם החשוב בעיני אלהים יתברך: \n"
+ ],
+ [
+ "יוחנן כהן גדול כו'. משנה זו שנויה כבר בסוף מסכת מעשר שני. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "סנהדרין. כתב הר\"ב שונאי הדרת פנים. ועיין מ\"ש בריש מסכת סנהדרין: \n",
+ "בטלה השיר מבית המשתאות. פירשו הפוסקים בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהיינו שיר של אהבה שבין אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו. אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה: \n",
+ "שנאמר בשיר לא ישתו יין. והר\"ב שכתב דכתיב זקנים משער שבתו וגו'. משום דמנלן דמשבטלה סנהדרין כתיב. כדאיתא בגמ'. וקרא דזקנים וגו' לא כתיב ביה דאסור אלא משמע דנשבת מאליו להכי מייתי מתני' קרא בשיר לא ישתו דלמיסר משמע. מ\"ש הר\"ב הזקנים היושבים בשער. לשון הרמב\"ם והם הזקנים שאמר הקב\"ה עליהם תתן לך בכל שעריך: \n"
+ ],
+ [
+ "בטל השמיר. כתב הר\"ב ובו פתחו אבני האפוד וכו'. דכתיב בהו במלואותם שלא יחסרו בהם וכו'. ומראה להם וכו' והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. [*ברייתא בגמ']: \n",
+ "ונופת צופים. פי' הר\"ב דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה ומדקדוק הלשון ששם העצם לא יתרבה. וא\"כ היאך אמרו צופים. ונ\"ל לדברי הר\"ב שהמקום ההוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אומר הרמתים צופים בריש שמואל וכן נקרא בימי התנאים. אלא שנשתבש אח\"כ בפי ההמון ובימי הר\"ב והיו קוראין אותו צופיאה. ול' הרמב\"ם מין דבש שהיה בא מא\"י נקרא צופים משמע שר\"ל שהדבש נקרא צופים. ובגמ' זה דבש הבא מן הצופים ופירש\"י ההרים הגבוהים שמשם צופין למרחוק ומפרשינן בגמ' כדמתרגם רב יוסף [כאשר תעשינה הדבורים] (דברים א׳:מ״ד) כמה דנתזין דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי טורייא. וזה מן התימה על הר\"ב שמפרש בענין אחר ממה שאמרו בגמ'. ואע\"ג דבתר הכי מייתי גמ' מתני' ט' פ\"ה דמכשירין דתנן בה דבש זיפים. ואיכא דמפרש על שם מקומו כדכתיב (יהושע ט״ו:כ״ד) זיף וטלם ובעלות. לא משמע דמייתי לה לענין פירושא דמשנתינו. אלא דאגב דתנן הכא נופת צופים ומפרשינן בדבש טוב ומשובח. מייתי ליה מתניתין דמכשירין דמיירי נמי בדבש המשונה משאר דבש בענין העובי. אבל לא לומר דכי היכי דהתם איכא דמפרש על שם מקומו. הכי נמי הכא דכוותיה דאי הכי כי היכי דהתם מייתי ליה קרא דכתיב ביה מקום הנקרא זיף הכי נמי הוה ליה למיתי הכתוב דכתיב ביה מקום הנקרא צופים: \n",
+ "ופסקו אנשי אמנה. פי' הר\"ב אנשים שמאמינים בהקב\"ה. גמ'. ופי' רש\"י מאמינים בהקב\"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויו\"ט: \n",
+ "שנאמר הושיעה ה' וכי גמר חסיד. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע\"ג דדוד אמרו מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד וחכמינו ז\"ל ידעו שזה שפסקו *) אמונים היה משחרב בהמ\"ק [*ודכוותיה נמי במ\"ט]: \n"
+ ],
+ [
+ "הטהרה נטלה. ול' הר\"ב בטלה וכן ל' הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמ': \n",
+ "המעשרות נטלו את שומן הדגן. פי' הר\"ב דמעשר אקרי חלב. כדכתיב כל חלב יצהר וכן פירש\"י בגמ'. וסיפיה דקרא וכל חלב תירוש ודגן. ואע\"ג דקרא בתרומה משתעי [בפרשת קרח] כבר כתבתי במסכת דמאי רפ\"ד שהשאילו שם מעשרות לכל המתנות אבל קשה לי אמאי נקט ר' שמעון בן אלעזר שומן דגן טפי משומן יצהר ותירוש. והא בהו נמי שייך לשון שומן כדר' יוסי במתניתין דלעיל שומן הפירות. ושמא משום דדגן הוא צורך לבני אדם יותר מהכל. אבל הוא הדין לאינך: \n"
+ ],
+ [
+ "בפולמוס. פירש הר\"ב חיל וכן פירש\"י. ובאיוב ה' ואל מצנים יקחהו מתורגם ופולמסין במאני זיינא ידבריניה: \n",
+ "עטרות חתנים. פי' הר\"ב מאבן מלח כו'. גמ'. ובפ\"ק דגיטין דף ז' מייתי לה ופי' התוס' עטרות שעושין כעין כיפה למעלה מראשו. אבל בראשו לא דהא של קנים אמרי' נמי דעושין ואין דרך לשום עטרה של קנים בראש האדם: \n",
+ "עטרות כלות. פירש הר\"ב כעין עיר כו'. ועיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ו דשבת: \n",
+ "ושלא ילמד אדם את בנו יונית. כתב הר\"ב מפרש בגמרא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ\"ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה כו' ותימה דהא בפולמוס של טיטוס תנן והוא החריב הבית כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פ שזה לא היה בפולמוס האחרון שהוא החורבן. מ\"מ הוא שהחריב ותנן בספ\"ז אגריפס המלך וכו' ופירש הר\"ב מזרעו של הורדוס היה ובימיו נחרב בית שני. ומצאתי בתוספות ספ\"ז דב\"ק שהקשו כן. דטיטוס היה בשעת החורבן כדאמרי' בהניזקין ומלכי בית חשמונאי קדמו טובא. כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה. ותירצו די\"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מנייהו. א\"נ אי הוה בעי למיקם [בארור] לא היה מקרי עבריין. אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ע\"כ. [*ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ד) מסיימי. ומיהו קשה דהא אמרינן [שבועות דף ל\"ז] ארור בו קללה בו נדוי]. ומ\"ש הר\"ב באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר. גמרא. ותימה דלא תנן לה נמי וי\"ל דשנויה היא בהדי איסור גדולין דספ\"ז דב\"ק [ד' פ\"ב] ולא הוצרך לשנותה בכאן. ועי' מ\"ש שם בשם התוספות: \n",
+ "ורבותינו. ר\"ל רבינו הקדוש המחבר. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מושלי משלים. לשון הר\"ב כגון ממשלות שועלים וכו'. וז\"ל רש\"י מושלי משלות לתת (אות) אמלתא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים כו' ע\"כ. וללשון זה ניחא לישנא דכגון. וכן ממשלות ומ\"ם ראשונה במקום מן: ",
+ "השקדנים לשון הר\"ב שוקדים על דלתות בית המדרש כו'. וכן לשון רש\"י. ולשון הכתוב (משלי ח) הוא לשקוד על דלתותי יום יום ומפרש בשרשי [ר' דוד] קמחי. ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר: ",
+ "משמת ראב\"ע פסק העושר כו'. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש\"י: ",
+ "שהיה קטנותן של חסידים. פירש הר\"ב מקטניהן וסופן וכן פירש רש\"י. ולבי מהסס שא\"כ כינוי השם שלא לכבודו. והרמב\"ם כתב ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר התחלתו קטן עכ\"ל. ובירושלמי מצאתי בנוסח המשנה שהיה תמציתן של חסידים וכן עוד שם בברייתא: ",
+ "זיו החכמה. כתב רש\"י זה לא ידענא מאי היא ע\"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה דלקמן: ",
+ "בטל כבוד התורה. כתב הר\"ב שעד שמת כו' והיו לומדים תורה מעומד. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק קמא דאבות: ",
+ "ומתה טהרה ופרישות. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה: ",
+ "זיו הכהונה. לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר. וכהנים רבים אוכלים על שלחנו ע\"כ. ונ\"ל שז\"ש חכם צ\"ל א) כהן. שכן היה כהן כדתנן במסכת פרה פרק ג' משנה ה' ועוד אמרו בסוף פרק ד' דפסחים [ד' נ\"ז] שצווחה עזרה שאו שערים ויכנס רבי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה: ",
+ "רבי פנחס בן יאיר כו'. בנוסחא אחרינא שהיא ברייתא. ולכך לא פירשוה הרמב\"ם והר\"ב. אבל בנוסח בבלי וירושלמי היא במשנה עד רבי פנחס בן יאיר תניין. וכן גי' רש\"י: ",
+ "חברים. ר\"ל תלמידי חכמים. וכבר כתבתי בשם הרמב\"ם בפ\"ב דדמאי משנה ג' שנקראו כן על שם שחברתם חברה נאמנת ע\"ש: ",
+ "ובני חורין. לשון רש\"י מיוחסים: ",
+ "חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים. ואלו עניים: ",
+ "ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם: ",
+ "ואין דורש. לישראל: ",
+ "ואין מבקש עליהם רחמים. עכ\"ל רש\"י: ",
+ "ואין שואל. בשלום חברו. כן נ\"ל: ",
+ "רבי אליעזר הגדול. הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמיד ריב\"ז כנזכר בפרקי אבות [פ\"ב מ\"ח]: ",
+ "שרו חכימיא. לשון רש\"י. התחילו החכמים: ",
+ "ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים. ע\"כ: ",
+ "כחזנא. עיין פירושו ריש פ\"ז דיומא:",
+ "כעמא דארעא. כעמי הארץ ב) כעממים בגוים. רש\"י: ",
+ "ואין שואל ואין מבקש. הכי גרסינן במשנה בגמרא דבבלי וירושלמי. ולא קשיא דלא אמר ואין דורש. כיון דתרי תנאי נינהו. ולישנא דמר הכין. ודמר הכין: ",
+ "בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. רש\"י: ",
+ "ויוקר יאמיר. וכן הגירסא בבבלי וירושלמי. ורש\"י לא פירש כלום ואולי גירסתו כגירסת בעל עין יעקב דגריס ויוקר יהא. וכן מצאנו במדרש רבה שיר השירים בפסוק התאנה חנטה. ויוקר הוה. ובפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז) גרסינן והיוקר יעוות ופירש\"י היוקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה. יקר כבוד. ל\"א היקר יעוות מכובד שבהן יהא עותן ורמאי. מ\"ר ע\"כ. והר\"ר נתן פלאצקע\"ר אמר כי יאמיר מענין גבהות כמו שפירש הר\"ב על אמרכל במשנה ב' פ\"ה דשקלים. וכיוצא בזה פירש הרד\"ק בראש אמיר דישעיה י\"ז שהוא הסעיף העליון ויהיה ענינו בכאן שהיוקר יגדל עד למעלה כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. עוד יש לפרש מלשון את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) שפירש\"י מל' אהבה ויוקר כפירוש ראשון שכתב רש\"י בפרק חלק. שענינו כבוד. והמכוון שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדף אחריו. והרי זה דוגמת וחוצפא יסגא ומענינו: ",
+ "והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות. רש\"י: ",
+ "ואין תוכחה. אין לך אדם שיכול להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין א\"ל אתה כמוני. רש\"י: ",
+ "בית ועד. של חכמים יהיו לבית זנות. שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם. רש\"י: ",
+ "רבי פנחס בן יאיר כו'. ליתא בבבלי ולא בירושלמי בנוסח המשנה. ולא בגמ' דהכא. אבל בלשון אחרת שנויה בברייתא דספ\"ק דע\"ז דף כ' בבבלי. ובירושלמי פ\"ג דשקלים מסכים לנוסחאתינו אלא דל\"ג פרישות ובעל יפה מראה יהיב טעמא משום דכולהו מייתי להו מקרא [כדאיתא התם בירושלמי] ודטהרה מביאה לידי פרישות. ושפרישות מביאה לידי קדושה לית ליה קרא. ע\"כ. ולי נראה דהירושלמי ס\"ל דאין בין טהרה לפרישות דהיינו מטהר עצמו היינו פורש עצמו מדבר המותר. ובירושלמי פ\"ק דשבת איתא נמי בגירסא אחרת קצת. אבל בעל יפה מראה תקנה כגי' דשקלים: ",
+ "זריזות מביאה לידי נקיות. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד\"א זריזין מקדימין למצות. וזהו פירוש הר\"ן במסכת ע\"ז. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. וזהו פירש\"י. ופירוש נקיות נקי באין חטא: ",
+ "ונקיות מביאה לידי טהרה. פירש\"י צח ומלובן ועדיף מנקי ע\"כ. ואי הכי נוכל לעשות כמה חלוקות בבחינת הנקייה. וכן בכולן. ונראה לי כפירוש שכתב בעל יפה מראה בשם נ\"י כלומר טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ומה שהקשה עליו בעל יפה מראה דקרא דמייתי בירושלמי. וכפר עליה הכהן וטהר (ויקרא י״ב:ח׳). לא רמיזא ביה טהרת המחשבה. נ\"ל דאי משום הא לא איריא דהא בטהרה מביאה לידי קדושה דמייתי מדכתיב (שם ט\"ז) וטהרו וקדשו הוצרך הוא עצמו לפרש שאינו אלא דוגמא בעלמא וה\"נ נימא דכותה וי\"מ פירש דטהרה דהכא היינו אוכל חוליו בטהרה: ",
+ "וטהרה מביאה לידי פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. רש\"י: ",
+ "ופרישות מביאה לידי קדושה. פי' י\"מ שהוא פרישות טפי להתקדש אפי' מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים. ע\"כ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שארז\"ל [יבמות כ. סנהדרין נג.]. כלומר במותר וצריך לך: ",
+ "וקדושה מביאה לידי ענוה. פירש י\"מ בשם הר\"ן מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה: ",
+ "וענוה מביאה לידי יראת חטא. כתב י\"מ הר\"ן פירש שהוא ירא ממנו כירא מן האויב. ולא הונח בזה. דמאי רבותא דיראת חטא בתר פרישות וטהרה וקדושה. וי\"ל דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א\"נ ר\"ל שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ב דאבות: ",
+ "ויראת חטא מביאה לידי חסידות. כתב י\"מ הר\"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. ע\"כ. *) (וכהר\"ן) בפירוש הר\"ב משנה ח' פ\"ב דאבות. ובמשנה ג' פרק ט\"ז דשבת כתבתי דויתור החסיד משלו במקום שיש נדנוד עבירה הוא. ומפירש\"י העתקתיו: ",
+ "וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. פירש רש\"י להשרות עליו שכינה. ע\"כ: ",
+ "ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. בירושלמי דכתיב (יחזקאל ל\"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם שבתחלה יתן בהם רוח הקדש. וע\"י זה יחיו. וכן פי' נמוקי יוסף ונתתי רוחי בכם. שרוח הקדש נדבקת בהם. ואע\"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו. כדכתיב התם (יחזקאל ל\"ח) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד להם. דהיינו רוח הקדש. לשון י\"מ: ",
+ "תחיית המתים בא ע\"י אליהו ז\"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו. ומייתי מדכתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. ופי' הר\"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו. נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא: ",
+ "סליק מסכת סוטה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוטה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה סוטה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Sotah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9332a97aeab7272a2a9607045b37543998aef953
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Tosafot Yom Tov/Seder Nashim/Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah/Hebrew/merged.json
@@ -0,0 +1,504 @@
+{
+ "title": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "language": "he",
+ "versionTitle": "merged",
+ "versionSource": "https://www.sefaria.org/Tosafot_Yom_Tov_on_Mishnah_Sotah",
+ "text": {
+ "Mishnah Sotah, Introduction": [
+ "גמרא מכדי תנא מנזיר קא סליק מאי תנא [בנזירות] דקתני סוטה [אחריה]. כדרבי דתניא רבי אומר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה. לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. ולתני סוטה והדר לתני נזיר. איידי דתנא כתובות ותנא המדיר. תנא נדרים. ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים. וקתני סוטה כדרבי. וזה מן התימה על הרמב\"ם שכתב דסדר גיטין אחר נזיר. וזה לשונו. וכשהשלים לדבר על הנשואין. ומה שיתחייב בשבילן מהפרת נדרים התחיל בענין הגירושין. שאחרי הנשואין באין הגירושין. וסדר גיטין אחר נזירות. ואחר גיטין סוטה. שענינה מענין הגירושין שהסוטה כשתזנה יש לכוף האיש והאשה על הגירושין. כמו שאבאר במקומו. ע\"כ. ומבואר מלשון הגמ' שהוא אומר דסליק מנזיר ופתח בסוטה ולא הפסיק באחרת בינתים. ועוד דאי סבר דהפסיק בגיטין. אלא דאפילו הכי טעמא הוא דסוטה נמשכת בסדורה אחר נזיר. א\"כ היה ליה לבעל הגמרא לומר טעם שכתב הרמב\"ם דסוטה וגיטין שניהן מענין הגירושין. ולא היה צריך לדחוק עצמו לתלות סוטה בנזיר ויש גיטין המפסקת ביניהן. ולפיכך רואה אני לסדר סוטה אחר נזיר כפשטא דגמרא:\n"
+ ],
+ "": [
+ [
+ [
+ "המקנא לאשתו. כתב הר\"ב אע\"ג דהמקנא משמע דיעבד אין לכתחילה לא. לאו מהמקנא דייק. שיכול לפרש הבא לקנאות. אלא כדפירש רש\"י. מדלא תני ר\"א אומר מקנא אדם לאשתו על פי שנים. תוס'. ולישנא דמקנא לשון כעס הוא שמכעיסה ומקניטתה פירש רש\"י כמו הם קנאוני (דברים ל״ב:כ״א) כי קנאה חמת גבר (משלי ו׳:ל״ד) . ולהלכה שכתב הר\"ב שחייב לקנאות. לישנא דהתראה. וכ\"ה אומר (יואל ב׳:י״ח) ויקנא ה' לארצו. גמ'. והא דפסק דלא כמתניתין. וגם הרמב\"ם פסק כך נראה לי משום דבברייתא פליגי ר' ישמעאל ור\"ע. ר' ישמעאל סבירא ליה רשות. ור\"ע סבירא ליה חובה. וכיון דלתרווייהו מיהו לאו איסורא הוא. הלכך לית הלכתא כמתני' ובאנו לכלל הלכה כר\"ע מחבירו: \n",
+ "ומשקה ע\"פ עד אחד או ע\"פ עצמו. דסתירה איתקיש לטומאה דכתיב (במדבר ה') ונסתרה והיא נטמאה [ובטומאה כ\"ע מודו דע\"א נאמן לאחר קנוי כמו שאפרש במשנה ג' פ\"ו] קנוי נמי איתקיש לטומאה דכתיב (שם) וקנא את אשתו והיא נטמאה. הא מיעט רחמנא בה. [והיא נטמאה ועד אין בה. ודרשינן אין בה תרי אלא חד] ומה ראית מסתברא סתירה עדיפא לאחמורי בה דאתחלתא דטומאה היא. גמ'. ומ\"ש הר\"ב שסתירתה אוסרתה עליו מספק כדתניא בפ\"ה דף כ\"ח מת\"ל והיא נטמאה. והיא לא נטמאה. אם נטמאה. למה שותה. אם לא נטמאה למה משקה. מגיד לך הכתוב שהספק [אוסרה]: \n",
+ "רבי יהושע אומר וכו' ומשקה על פי שנים. דס\"ל דממעטינן מבה בין לקינוי בין לסתירה. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ואעפ\"כ אמרינן בגמ' דבזמן הזה לא לימא איניש לביתיה. ובגמ' גרסינן לאנשי ביתיה. אבל נ\"ל גירסת הר\"ב עקרית. וכי הא דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת קיח:) אר\"י מעולם לא קראתי לאשתי [אשתי] אלא ביתי. [*ומיהו מצינו בסוף פרק שלשה שאכלו (ברכות נ\"א.) גבי כוס של ברכה דמשגרו לאנשי ביתיה ופירש\"י לאשתו. ואע\"פ שתלמידי הר\"י הרגישו בזה וכתבו דכדי שיניח ברכה אל ביתה אמרו שישגרו אל אנשי ביתיה. ע\"כ מ\"מ אכתי תקשי דלימא לביתיה כי הכא ותו דמצינו נמי בפ' התכלת (מנחות דף מ\"ג) רב יהודה רמי תכלתא לפרזומא דאנשי ביתיה ופירש\"י היה מטיל ציצית [לכסות] שמתכסה בו אשתו. ע\"כ. ולכן נ\"ל שלשונם לאנשי ביתיה ג\"כ להחשיב להאשה כאילו היא גברת הבית וכעין לישנא דקרא עקרת הבית] ומ\"ש הר\"ב שיש לחוש לדברי ר\"י בר' יהודה דאמר שמקנא אדם ע\"פ ע\"א ומשקה לה על פי שנים דסבר מיעוטא דבה קאי אסתירה אבל קינוי אתקיש כדלעיל דאילו ונסתרה והיא נטמאה לאו להקישא אתא אלא לכמה שיעור סתירה כדי טומאה הוא דאתא כדאיתא בגמ'. ומ\"ש הר\"ב ואם נסתרה פי' אפילו ע\"פ שנים דלא כמ\"ש הרמב\"ם בס\"פ כ\"ד מהלכות אישות וראה אותה שנסתרה דמאי בזמן הזה אפילו בזמן שבהמ\"ק קיים ויש שם מי המרים הא אפילו ר\"י בר' יהודה עצמו ס\"ל דאינו משקה אלא ע\"פ שנים. ואנן קיי\"ל דמספק מיהו אסורה עליו. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"א מה\"ס אליבא מאי דקיי\"ל כר' יהושע קינא לה בפני שנים וראה הוא או ע\"א הנאמן אצלו שנסתרה יוציא ויתן כתובה. ואכתי קשיא לי אמאי אמרינן בגמ' בזמן הזה הרי אפילו בזמן שביהמ\"ק קיים יש לחוש שמא תסתר ע\"פ עד אחד או שהוא יראה הסתירה ותאסור עליו שלא יוכל להשקותה כדאמרן. וכיון שיש לחוש לדר\"י בר' יהודה לא לימא כו' דלמא מסתרתא ע\"פ עצמו או ע\"פ עד אחד ולא יוכל להשקותה. אבל נ\"ל דבזמן שיש מי המרים למ\"ד רשות וכ\"ש למ\"ד חובה. הואיל ואפשר שיכול להיות שתסתר ע\"פ שנים ואז יועיל הקינוי שלפניו להשקותה לפיכך לא נמנענו מן החובה או לא נאסר עליו הרשות אע\"פ שאפשר שאם תסתר ע\"פ עצמו או ע\"פ עד אחד שתאסר עליו עולמית. משא\"כ בזמן הזה שאי אפשר שתשוב להתירה אסרו לקנאות כלל: \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד הוא מקנא לה וכו'. כתב הר\"ב בגמ' מפרש למתני' הכי א\"ל בפני שנים אל תדברי וכו'. פירש\"י וא\"ל לאו פירושא דכיצד מקנא לה הוא אלא תרתי קתני והכי קאמר לא תדברי וכו': \n",
+ "עדיין היא מותרת לביתה. כלומר לבעלה לפי שלא אסרתה התורה מספק אלא ע\"י קינוי: \n",
+ "כדי טומאה . פירש הר\"ב כדי לצלות כו' באש בינונית. הרמב\"ם: \n",
+ "ואסורה לאכול בתרומה. כדילפינן לקמן [דף כ\"ח] שלשה ונטמאה אמורים בפרשה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "טמאה אני לך. וכן במשנה ו' פ\"ג. אבל במשנה ב' פ\"ד ל\"ג לך אך ביש ספרים גרסי: \n",
+ "ושבאו עדים שהיא טמאה. כתבו התוס' מסתברא דה\"ה לעד אחד שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ע\"כ. כמ\"ש הר\"ב ספ\"ו. ועמ\"ש במשנה ב' פט\"ז ומשנה ה' פי\"ב דיבמות. ומ\"ש הר\"ב מדכתיב ועד אין בה וכו'. כתב רש\"י אע\"ג דדרשינן ליה לעד א' נאמן בסוטה [כמ\"ש הר\"ב ספ\"ו] אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. ע\"כ. ועיין במשנה ה' פרק ג' שם אכתוב דרשא אחרת: \n",
+ "[ושבעלה אינו רוצה להשקותה. וכן תנן בפ\"ג משנה ו' ולא כן הלשון במשנה ב' פ\"ד]: \n",
+ "רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. כתב הר\"ב אם הבעל נאמן וכו' וטעמייהו דרבנן וכו' ובגמ' דהדר אמר להו ר\"י מקרא דכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא האיש את אשתו אל הכהן מן התורה האיש מביא את אשתו: \n"
+ ],
+ [
+ "ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל: \n",
+ "דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר\"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש\"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב: \n",
+ "וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "ויוצאת. ואינה נהרגת. שלא התרו בה עדים בשעת מעשה: \n",
+ "מעלין אותה. תמהו התוס' בריש פרק ב' דלסדר הפרשה מביא מנחתה. וכהן מביא פיילי ונותן לתוכו מים ועפר קודם העלאה זו ושם נסתפקו איזה דוקא. אבל בדף י\"ז ע\"ב בדבור המתחיל דכתיב כתבו דסדר הפרשה עיקר. ודבריהרמב\"ם אכתוב בריש פ' ב'. וכתב הר\"ב מעלין ומורידין אותה כו' דאי לאו הכי מאי מעלין. הא התם קיימא לפני הסנהדרין דבלשכת הגזית שבעזרה. גמ'. ור\"ל מורידין ומעלין ומורידין: \n",
+ "לשער המזרח שעל פתח שער נקנור. לשון רש\"י לשערי מזרח שער החיצון שבו נכנסין להר הבית. *)לשערי נקנור. ומשם לשערי נקנור הוא שער העליון שבין עזרת ישראל לעזרת נשים ע\"כ. ובספר כפתור ופרח פ\"ו כתב עוד פי' אחר שהוא כאילו אמר לשער המזרח שהוא שער נקנור: \n",
+ "שער נקנור. כתב הר\"ב כדאמרינן ביומא. פ\"ג משנה י' גמ' ופירש\"י: \n",
+ "ששם משקין את הסוטות. ובמשנה ג' פ\"ו דשקלים פירש הר\"ב שער הנשים לעמוד על קרבנן היינו בנידר ונידב או שאר חובות שאינן מחוסרי כפרה: \n",
+ "ומטהרין את היולדות. כתב הר\"ב כדי שיעמדו על קרבנן כו' גמ'. ופירש\"י מפני שלא נתקדש בקדושת עזרה [ועיין בפירש הר\"ב משנה ד' פ\"ג] עובי חלל אותו שער. מפני המצורעין שמכניסין ידיהן לבהונות ליתן מדם האשם על בוהן ידו ומחוסר כפורים שנכנס לעזרה בכרת. לפיכך לא קדשום שיוכל לעמוד בחלל השער [*שיגין עליו השער בחמה מפני החמה. ובגשמים מפני הגשמים. תוספות פ\"ק דיבמות ד' ו'] שאם היה כהן מוציא את דם האשם חוץ לעזרה הרי הוא נפסל ביוצא לפיכך צריך להכניס ידו לתוך חלל העזרה וביאת מקצת שרי רחמנא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וה\"ה זבים וכו'. ותנא חדא מינייהו נקט. גמ': \n",
+ "אם נפרמו נפרמו. פירש הר\"ב שני פירושים. עוד שלישי לו במסכת מכות פ\"ג מי\"ב: \n",
+ "עד שהוא מגלה את לבה. עיין במ\"ג פ\"ו דסנהדרין ומ\"ש שם בס\"ד: \n",
+ "רבי יהודה אומר אם היה לבה נאה לא היה מגלהו. אע\"ג דגזרת הכתוב הוא. שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.) . תוס': \n",
+ "לא היה מגלהו. כתב הר\"ב שמא תצא זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה. פירש\"י פרחי כהונה נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם. וכתבו התוס' ותימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה ובין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תניא בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורס בינה לבין העם כהן פונה לאחוריה ופרעה כדי לקיים בה מצות פריעה. ולר\"י נמי נעשה כך. וי\"ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "נזמים הם תכשיטי האף. הרמב\"ם. ומלשון הר\"ב דפ\"ו דשבת גם תכשיטי אוזן בכלל. [*ועיין במ\"ח פרק י\"א דכלים]: \n",
+ "חבל מצרי. כתב הר\"ב מפרש בירושלמי לפי שעשתה מעשה מצרים לפי שנאמר בתחלת פרשת עריות (ויקרא י״ט:ל״ו) כמעשה ארץ מצרים וגו' ואע\"פ שנאמר כמו כן וכמעשה ארץ כנען וגו' ויקחו חבל שבמדינה. שכל השינויים שנוכל לעשות עושין כדי לנוולה ולפיכך נוטלין חבל שלא מהמדינה ולכך ראוי ליקח יותר חבל מצרי מטעם שעשתה מעשה מצרית ולקמן רפ\"ב כפיפה מצרית מפרש הר\"ב סל עשוי מצורי הדקל וכו' וכפירש\"י שם. אבל רש\"י מפרש גם בכאן חבל מצרי עשוי מצורי הדקל וכו' וכ\"ה בבבלי פ\"ה דעירובין נ\"ח תני רב יוסף ג' חבלים הם של מגג ושל נצר ושל פשתן. ומפרש של נצר לסוטה דתנן וכו' ולפיכך נראה דלירושלמי כפיפה מצרית דלקמן יש לפרש ג\"כ ממצרים. ועל שם שעשתה מעשה מצרית אבל אין לומר דירושלמי נמי ס\"ל שעשוי מצורי דקל בין בכפיפה בין בחבל דהשתא המ\"מ שמושית ולא שרשית: \n",
+ "שלבה גס בה. כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשים שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "לפיכך תלקה הירך תחלה. לקלל אותה דכתיב (במדבר ה׳:כ״א) בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה. רש\"י. ובגמ' הא כתיב (שם) וצבתה בטנה ונפלה יריכה. אמר אביי כי לייט. לייט תחלה ירך והדר בטן לייט ומיא כי בדקי כי אורחייהו בדקי. בטן ברישא והדר ירך. בקללה נמי כתיב (שם) לצבות בטן ולנפיל ירך ההיא דמודע לה כהן. דבטן ברישא והדר ירך. שלא להוציא לעז על מים המרים: \n"
+ ],
+ [
+ "שמשון הלך אחר עיניו. שנאמר (שופטים י״ד:ג׳) ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני. איני והכתיב (שם) ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא. כי [אזל] מיהו בתר ישרותיה [אזל]. גמ': \n",
+ "אבשלום נתגאה בשערו שנאמר (שמואל ב י״ד:כ״ה) וכאבשלום לא היה איש יפה וגו' ובגלחו את ראשו וגו'. לפיכך נתלה בשערו. שנאמר (שם יח) ויקרא אבשלום לפני עבדי דוד ואבשלום רוכב על הפרד ויבא הפרד תחת שובך האלה הגדולה ויאחז ראשו באלה ויתלה בין השמים ובין הארץ והפרד אשר תחתיו עבר. גמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכן לענין הטובה כו'. פירש הר\"ב ומיהו יותר וכו' דמדה טובה מרובה כו' דהתם חדא שעתא. הכא ז' יומי. גמ'. וכתבו התוס' [י\"א] וא\"ת הא מצינו מדת פורענות גדולה ממדה טובה. דכתיב (דברים לג) איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה גבי מדת פורענות. וגבי מדה טובה כתיב (ויקרא כ״ו:ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה. וי\"ל דעדיין גבי מדת פורענות מיירי רדיפה ולא הריגה. אבל הכא דכתיב ורדפו מכם חמשה סיפא דקרא ונפלו אויביכם לפניכם לחרב. מספר הישר. אבל קשיא לרבי. והא במרגלים נפרע מהם יום לשנה יום לשנה. א\"כ היתה מרובה מדת פורענות ממדה טובה של מרים. עכ\"ל. ולי נראה דל\"ק ולא מידי שמפני מדת טובה הוצרך הפורענות להתאחר כל כך כמו שפירש\"י בפירוש החומש כדי שלא ימות אחד מהם פחות מבן ששים וכו'. ותדע שזו מצד מדת טובה היא מדתנן במ\"ה [פ\"ג] רבי אומר הזכות תולה כו'. אלא מתנוונה כו' ולרב ששת בגמ' דלעיל ד' ו' לרבנן נמי מתנוונה. וכ\"פ הרמב\"ם בפ\"ג מה' סוטה ש\"מ דאע\"פ שמתנוונה וחייה חיי צער הן אפ\"ה זכותה גרמה לה זה. וכ\"ש שחיי אנשי המדבר בריוח היו וזוהי דעת ספרי שהעתיק רש\"י בפי' פ' בהעלותך (במדבר י״א:כ׳) עד חדש ימים זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואח\"כ נשמתן יוצאה וברשעים הוא אומר (שם) הבשר עודנו בין שניהם: \n",
+ "ואין באחיו גדול ממנו. שהיה מלך הרי מדה שמדד שנקבר אביו בגדולים ובו במדה מדדו לו שנקבר הוא בגדולים. רש\"י: \n",
+ "מי לנו גדול מיוסף. מי לנו לענין כבוד קבורה לקבור בגדולים גדול מיוסף שלא נתעסק בו אלא משה שהוא גדול מישראל ואין בישראל גדול ממנו הרימדה שמדד לקבור (גבי) [את] יוסף ע\"י גדולובה מדדו לו שאין גדול בכבודו קבור ממשה שלא נתעסק בו אלא הקב\"ה. רש\"י. \n",
+ "[*ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקים שנא' והלך לפניך וגו'. ומ\"מ בהא עדיף מרע\"ה שעמו לא נתעסק אלא המקום ב\"ה משא\"כ בשאר הצדיקים שכבוד ה' יאספהו ועכ\"ז מתעסקים בו בני אדם כדרך כל הארץ וכמאמרי הפסוקים בקבורת הצדיקים בקצתםמיקמי שהתעסק עמהם ויהיה פי' לא על משה בלבד אמרו היינו שהמקום ב\"ה התעסק בקבורתו ולא בכל מה שנא' במשה דהיינו שלא התעסק עמו אלא המקום ב\"ה בזה ודאי שאמרו על משה בלבד נ\"ל]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כפיפה מצרית. עמ\"ש בפרק דלעיל מ\"ו: \n",
+ "היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ\"ה מ\"ש בשם התוס' ובחבור הרמב\"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח\"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח\"כ מביא מנחה כו' וצ\"ע. והכ\"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ\"ש במ\"ג: \n",
+ "ונותנה על ידיה. כן הוא בס\"א. וכן העתיק הרמב\"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה: \n",
+ "כדי ליגעה. [*שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר\"ב שתודה כו' ולמ\"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת\"ק דר\"ש דמשנה ב' פ\"ג. ואע\"ג דר\"ש דריש טעמא דקרא [בספ\"ט דב\"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ\"ה פ\"ב דיבמות. ומ\"ש הר\"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע\"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ\"ג. ופירש הר\"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע\"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ\"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח\"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ\"ד. ותימה דהא במ\"ב פ\"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח\"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ\"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ\"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס\"ד. [*בברייתא דפ\"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ\"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר\"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש\"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר\"ב דמ\"ד] ואע\"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת: \n",
+ "[*כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר\"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה\"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר\"ב להקושיא דהעומר ג\"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר\"ב שמ\"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר\"ב הכניס לפירוש רש\"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז\"ל רש\"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע\"פ כו'. עכ\"ל: \n",
+ "מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז\"ל כמ\"ש רפ\"י דמנחות. ע\"ש]: \n",
+ "גרש. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס\"ח ע\"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש\"י. ומ\"ש הר\"ב ומנופה בי\"ג נפה כדתנו התם במ\"ו פ\"ו: \n",
+ "רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר\"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א\"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג\"א בלשון דפליג. ועיין בפ\"ג דבכורים [ע\"ו] : \n",
+ "מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "חדשה. תנא פיילי של חרס חדשה. דברי רבי ישמעאל. מ\"ט גמר כלי כלי ממצורע מה להלן חרס חדשה [כמ\"ש בפי' הר\"ב רפי\"ד דנגעים]. [*ועיין גם שם מלשון פיילי] אף כאן חרס חדשה. אי מה להלן מים חיים. אף כאן מים חיים. לר' ישמעאל ה\"נ איכא למפרך מה למצורע וכו'. אמר רבא אמר קרא בכלי חרס [ולא כתב ולקח כלי חרס] כלי שאמרתי לך כבר [ומאי ניהו דמצורע] ונ\"ל דלרבא אף רבנן דר' ישמעאל דלא בעו מים חיים מודו בכלי דבעיא חדשה משום דלאו גזירה שוה היא זו אלא הוראת מקום. ועל הכלי לבד קפיד קרא ולפיכך לא קשיא דהכא סתם תנא דחדשה בעינן ובריש פ\"ב דזבחים כמ\"ש הר\"ב שכל המימות כשרים לקדוש [דהיינו מי הכיור] ואפילו אינן מים חיים. וכן הרמב\"ם פסק בסוטה דחדשה בעינן ולא הוצרך בפ\"ה מהלכות ביאת מקדש שיהו מי הכיור מים חיים וכ\"מ כתב שצ\"ע. לדידי לא קשיא ולא מידי. דלמסקנא אפילו למאן דלא בעי מי הכיור שיהו מים חיים מצי למילף ממצורע שכלי חרס תהיה חדשה: \n",
+ "חצי לוג. הלכתא גמירי לה. כ\"פ רש\"י בפרק שתי מדות במנחות דף פ\"ח וצ\"ל דהכי גמירי לה שצריך מים למחוק הכתב יפה יפה בקלות. ולפיכך ר\"י שממעט בכתב. ממעט במים. ועיין מ\"ש במ\"ט פ\"ד דסוכה. א\"נ הלכתא גמירי לה לאו מסיני אלא כך קבלו מרבותם וכמ\"ש בשם התוס' במ\"ג פ\"ח דיבמות. ועיין מ\"ש בסוף עדיות. וכן במ\"ג פ\"ק דזבחים: \n",
+ "ופנה לימינו. גמרא מ\"ט דאמר מר כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין. וטעמא כתבתי במשנה ה' פ\"ד דיומא: \n"
+ ],
+ [
+ "בא לו לכתוב. הכא ודאי תנן שלא כסדר. דהא צריך שישביעה קודם שיכתוב. כדאיתא בגמרא דלקמן דף י\"ז ע\"ב כתבה קודם שתקבל עליה [שבועה] פסולה. והשביע ואח\"כ וכתב. ומיהו לא בהדיא תנן לה אלא על מה היא אומרת דלקמן וקרא הוא דמסיק לפרושי. ועוד בתוס' הביאו ירושלמי דאתפלגון ר' יוחנן ור\"ל חד אמר משביע ואח\"כ כותב. וחד אמר כותב ואח\"כ משביע אבל תמהו למ\"ד דכותב ואח\"כ משביע דבפ' הוציאו לו (יומא ס' ע\"א) כ\"ע סברי היכא דכתיב חקה מעכב נמי על הסדר. ע\"כ. וזה ג\"כ מן התימה על סדור הרמב\"ם שכתבתי בריש פרקין: \n",
+ "מאם לא שכב וגו' הנקי. פירש הר\"ב שהן קללות הבאות מחמת ברכות דמשמע הא אם וגו' הכי ס\"ד דגמרא. אבל למסקנא דפריך סתם מתניתין דר\"מ היא אדר\"מ דלא ס\"ל מכלל לאו אתה שומע הן. [במ\"ד פ\"ג דקדושין] הוה טעמא דדריש הנקי כתיב [בלא יו\"ד דמשמע חנקי וקאי אקרא דבתריה דכתיב ואת כי שטית למשמע הכי חנקי ממים המאררים האלה ואת כי שטית. לשון רש\"י פ\"ד דשבועות דף ל\"ו]: \n",
+ "ואינו כותב והשביע וכו' ואינו כותב ואמרה כו'. כתב הר\"ב ויליף לה מדכתיב האלות האלה. האלות לרבות קללות כו'. לכאורה הכי דריש האלות וה\"מ למיכתב הדברים. אלא לומר לך כל אלות אפילו הבאות מחמת ברכות אלא דבגמרא לא אמרינן הכי. אלא הכי דריש. אלות אלות ממש. האלות לרבות קללות הבאות מחמת ברכות. אלה למעוטי קללות שבמשנה תורה [דאלה אקרו דכתיב (דברים כט) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת] האלה למעוטי צוואות וקבלות. דה\"י דגבי מיעוטא למעוטא דרשינן לה. ורבי יוסי ה' דהאלה אינה ממעטת דאורחיה הוא. ורבי יהודה ה' דהאלות נמי למעוטא דריש לה. ועיין סוף פרק קמא דהוריות: \n"
+ ],
+ [
+ "הנייר. פירש הר\"ב של עשבים שכותשים אותן ומדבקין אותן בדבק שקורין גליד ועושין וכו'. רש\"י. וכ\"כ הר\"ב במשנה ב' פרק קמא דמגילה: \n",
+ "הדפתרא. פירש הר\"ב דלא עפיץ שהיו מעבדים הקלפים בעפצים שקורין גלי\"ש: \n",
+ "שנאמר בספר. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ג' פ\"ב דגיטין ומ\"ש שם: \n",
+ "ואינו כותב לא בקומוס וכו'. במשנה ב' פ\"ב דמגילה פורט נמי וסקרא. והכא כללינהו בולא בכל דבר וכו': \n",
+ "בקומוס. פירש הר\"ב שרף האילן ועיין עוד פירוש אחר בפירושו למשנה ד' פי\"ב דשבת: \n",
+ "בדיו. מלאכת עשייתו כתבתי בשם הרמב\"ם במשנה ב' פרק ב' דמגילה ואלא מיהו שאני דיו דהכא מדהתם. דהכא דכתיב ומחה קפיד קרא אכתב שהוא *)יכול להמחות ולפיכך כשהוטל קנקנתום בדיו שעי\"כ מתקיים הרי זה פסול לפ' סוטה אבל לדהתם אינה פסולה. דהתם לא קפדינן שתהא יכולה להמחק. כ\"כ הרמב\"ם בפירוש משנתינו זאת. והראיה שהביא מדאמר לכל מטילין קנקנתום חוץ מפרשת סוטה. הוא בגמרא פ' דלקמן דף כ': \n"
+ ],
+ [
+ "שלא שטיתי ארוסה ונשואה. אע\"פ שעל הארוסה הוה הגלגול ועיקר שבועה ראוי להקדים מכל מקום הואיל וארוסה קודם בזמן. הקדימה המשנה. והרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס. בתחלה העתיק יש לבעל לגלגל וכו' משנתארסה וכו' ולאחר שנשאת וכו' ואח\"כ כתב לכך נאמר אמן אמן וכו'. אמן נשואה. אמן ארוסה: \n",
+ "ושומרת יבם. כתב הר\"ב מתניתין רבי עקיבא היא כו' ואינה הלכה אלא שומרת יבם שזנתה מותרת וכו'. ועיין בפירושו ריש פרק ד' ומ\"ש שם: \n",
+ "אמן שלא אטמא. כתב הר\"ב שאם תטמא לאחר זמן מים מערערים אותה פירש רש\"י חוזרין לה לתוך גרונה כאדם הנחנק על ידי משקה נראה כעושה ערער והוא לשון זעקת שבר יעוערו (ישעיהו ט״ו:ה׳) עד כאן. והכי מפרש בברייתא שלא תעלה על דעתך שרבי מאיר אומר שבודקין אותה מעכשיו. אלא לכשתטמא מים מערערים כו': \n"
+ ],
+ [
+ "ולא על מאחר שתתגרש נסתרה לאחר וכו'. לשון הר\"ב ולא משנתגרשה שאם זנתה וכו' וחזר והחזירה כו'. וגרסינן במשנה ולא משנתגרשה וכו'. והכי קאמר לא על קודם שתתארס כלומר אם בנשואין הראשונים השביעה אינו מגלגל על קודם שתתארס. וכן לא משנתגרשה ונסתרה כו' ואח\"כ החזירה והשביעה לאחר נשואין שניים לא היה מתנה עמה על אחר הגירושין ומילי מילי קתני מש\"ה הדר תני לא היה מתנה עמה. וז\"ל הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס ולא אחר שגרשה אם גרשה והחזירה. אבל רש\"י גורס כגירסת הספרים. ולא על מאחר שתתגרש. ומפרש ואפילו לר\"מ דאמר מתנה על העתיד וכו' ולדידיה ותסתר לאחר ותטמא ויחזירנה מבעי ליה. ומצאתי נדפס בגליון של משניות דפוס קטן. וז\"ל נ\"ל דה\"ג ותטמא ואחר כך יחזירנה. זה הכלל כו' ע\"כ. והיה לו להגיה ג\"כ ותסתר. [*ומ\"ש הר\"ב דבקדושין תלא רחמנא עיין פ\"ד דיבמות משנה י\"ב]: \n",
+ "זה הכלל כל שתבעל ולא היתה אסורה לו כו'. הא היתה אסורה כגון אם היא יבמה ואם זנתה בנשואי אחיו נאסרה עליו כדתנן במשנה ב' פ\"ק ואם מת חולצת ולא מתיבמת. וא\"נ במחזיר גרושתו. ואם זנתה בנשואין הראשונים נאסרה עליו. לפיכך יכול להתנות על כל זה. הכי מסיק בגמ'. ונ\"ל דהיינו זה הכלל לאתויי הנך וא\"נ לר\"מ דהא הכל שוין תנן. ולר\"מ נמי אייתי מתני' בזה הכלל להתנות עליה שלא תזנה אחר שיחזירה אם יגרש ויחזור דה\"נ מסיק בגמרא ומדייק מדקתני ולא היתה אסורה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "וכהן מניח ידו מתחתיה. פי' הר\"ב תחת יד האשה. והביאו תוס' ירושלמי. ואין הדבר כיעור. ומניח מפה. ואינו חוצץ. ומביא כהן זקן. ואפילו תימא כהן ילד. שאין יצה\"ר מצויה לשעה. ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ו' פרק ג' דבכורים. והר\"ב העתיק תחתיה וכן הרמב\"ם פ\"ג מהלכות סוטה וכן הוא בירושלמי: \n"
+ ],
+ [
+ "הניף והגיש וכו'. עיין במשנה ו' פ\"ה דמנחות: \n",
+ "היה משקה ואח\"כ מקריב כו'. גמרא. הא אקרבה ה\"ק [וכו'] . ובהשקאה גופה פליגי ר\"ש ורבנן: \n",
+ "ואחר כך מקריב. כתב הר\"ב תלתא קראי וכו' ואחר ישקה וכו' דאם לא נמחק יפה ועדיין רשומן ניכר כו'. גמרא. וכתבו התוספות דלאו דוקא נקט דקרא אתא לרשומן ניכר. דכיון דכתיב ומחה ממילא שמעינן אי רישומו ניכר דלאו מחוי הוא דהא ממעטינהו [פרק דלעיל משנה ד'] דאין מטילין קנקנתום לתוך הדיו משום דרשומו ניכר הוה כתב שאינו יכול להמחות. אלא עיקר קרא אם הקריב מנחתה ואח\"כ השקה כשירה כדדריש' ר\"ש והשקה קמא. ומ\"ש הר\"ב והשקה בתרא שאם נמחקה וכו' מערערין וכו' כדתנן במשנה דלקמן. וע\"ש: \n"
+ ],
+ [
+ "אמרה איני שותה. ואע\"פ שאינה אומרת טמאה אני שאין כופין אותה לשתות כמ\"ש הרמב\"ם ברפ\"ב מה\"ס: \n",
+ "מגילתה נגנזת. ופירש רש\"י דכל כתבי הקדש שאינן לקרות בהן נגנזין שלא יתבזו. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב בצד ההיכל. ירושלמי והביאוהו התו': \n",
+ "ומנחתה מתפזרת על הדשן. פירש הר\"ב ונשרפת כו' דהואיל וקדשה בכלי כו' והאי מתפזרת היינו נשרפת כדאמר לקמן ואלו שמנחותיהן נשרפות וקא חשיב להא האומרת איני שותה: \n",
+ "מערערים אותה. כתב הר\"ב דדלמא טהורה היא ומחמת בעתותא קאמרה וכפירש\"י. ונראה שנתכוונו להעמיד המשנה כר\"ע דף י\"ט ע\"ב דסבר דאומרת איני שותה כי אומרת מחמת בעתותא הוא דמערערין והכא מחמת ביעתותא אנן קיימין. וא\"נ לר\"י דסבר דלעולם מערערין. וטעמא מפרשים אליביה דלעולם אע\"פ שאין אנו רואין ביעתותא יש לנו לחוש דילמא מחמת ביעתותא: \n",
+ "מערערים לשון ערער תתערר. ירמיה נא [נח]. ובגמרא דף י\"ט תניא ר' יהודה אומר כלבוס של ברזל מטילין לתוך פיה שאם נמחקה מגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בע\"כ. ומ\"ש הרמב\"ם בפ\"ד מה\"ס [מהגמ' דפ\"ק ד\"ז] ומאיימין עליה ואומרין לה בתי אם ברור לך הדבר שטהורה את. עמדי על בורייך ושתי אל תפחדי לפי שאין המים דומין אלא לסם יבש מונח על בשר חי יש שם מכה מחלחל ויורד. אין שם מכה אין עושה כלום. ע\"כ. הוא ענין בפני עצמו לא מכלל הערעור: \n"
+ ],
+ [
+ "אינה מספקת לשתות וכו'. כתב הר\"ב בגמרא מוכיח דמתני' ר\"ע היא דסבר כר\"ש כו' אימא סיפא אם יש לה זכות תולה [והא רבי שמעון סבר במתניתין דלקמן דאין זכות תולה]. בזכות כרבנן ס\"ל: \n",
+ "הוציאוה הוציאוה. הכי גרסינן בס\"א וכן כתבו התוספות [*דפסחים סוף פרק ח' דף צ\"ב וכן בתוספות] פ\"ג דזבחים דף ל\"ב דגרסינן תרי זימני [וכ\"כ תוס' יבמות ז' ע\"ב ד\"ה וראה]: \n",
+ "שלא תטמא העזרה. דכתיב בפרשת שלוח טמאים בסדר נשא ולא יטמאו את מחניהם. ואע\"פ שאין ענין טומאה זו דומה לשאר טומאות דלא מצינו לה טהרה לטומאה זו ודתנן במשנה ז' פ\"ג דחגיגה מעבירין על טהרת עזרה התם בכלים שבתוכה כדפי' שם הר\"ב והכא אין לומר בטומאת כלים שבעזרה. כיון דלא מצית מוקמת למתניתין בטומאת מת. [*דהוה למיחש שבפתאום תמות ותאהיל אבל בנגיעה ודאי מזהירים שלא תגע. כי היכי דמזהירים התם במשנה ח' ממקצת שיוכלו להזהר והכא יוכלו ודאי להזהר מכל וכל שלא תגע] ויראה לי שטהרת הטומאה שבמחנה היא בפרישת הטומאה ממנה בלבד: \n",
+ "העזרה. פי' הר\"ב שלא תפרוס נדה. דמחמת ביעתותא פתאומית רגילה לפרוס שמרפים הדמים ונפתח המקור ולא דמי לחרדה מסלקת הדמים דתנן סוף פ\"ד דנדה שהיא דאגה אינה באה פתאום. גמ'. ומ\"ש הר\"ב ותטמא שער נקנור ועזרת נשים כו' שנדה וזבה אסורים לכנוס להר הבית כדתנן ספ\"ק דכלים. וטעמא שהוא נקרא מחנה לויה. והר\"ב שנכנס בשער נקנור וע\"נ ויצא בהר הבית. זה לפי שבתחלה מפרש ל' המשנה ששונה בעזרה וזה השם לא הונח על הר הבית אבל יצא לו באמיתת הדין שכן אסורים אפי' בהר הבית. ויותר נראה לי לפרש דמשנה עצמה קוראת העזרה גם להר הבית דהכי נמי אשכחן במשנה ח' פרק ו' דשבת כמו שכתבתי שם וכן במשנה ח' פרק קמא דבכורים. ומה שכתב הר\"ב דמת עצמו מותר להכניסו להר הבית ולשער נקנור שלא נתקדשו כו' לפי שעד שער נקנור הוא מחנה לויה וקוראהו בכלל הר הבית. ושער נקנור עצמו אע\"פ שהוא בעזרת ישראל לא נתקדש כמו שכתבתי בשם רש\"י משנה ה' פ\"ק. וקדושת עזרה רוצה לומר עזרת ישראל. ומשם ואילך שהיא מחנה שכינה כמפורש בסוף פרק קמא דכלים. ושם אפרש טעמא דמת עצמו מותר במחנה לויה: \n",
+ "יש זכות תולה שנה כו'. וכולהו זכות התורה. אלא מיהת הכל לפי זכותה שאינה דומה עושה מרובה לעושה מועט. וכן מבואר בלשון הרמב\"ם סוף פ\"ג מהלכות סוטה וכדתנן והכל לפי רוב המעשה במשנה ט\"ו פ\"ג דאבות. ועיין מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. \n",
+ "שנה. ואע\"פ שאין ראיה לדבר. זכר לדבר דכתיב (דניאל ד׳:כ״ד) להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן ענין הן תהוה ארכה לשלותך וכתיב (שם) כולא מטא על נבוכדנצר מלכא. וכתיב (שם) לקצת ירחין תרי עשר. גמ': \n",
+ "יש זכות תולה שתי שנים יש זכות תולה שלש שנים. אשכחן קרא דאמר ותני [שונה בהארכת זמן כלומר מקרא כתוב שהקב\"ה מאריך זמן עד ג' פעמים הלכך הוו להו ג' שנים] דכתיב (עמוס א׳:י״א) כה אמר ה' על שלשה פשעי אדום וגו' גמ'. ותוס' הביאו ירושלמי שנה אחת מנבוכדנצר. שתי שנים מאמנון (שמואל ב י״ג:כ״ג) ויהי לשנתים ימים. שלש שנים מאחאב (מלכים א כ״ב:א׳) וישבו שלש שנים אין מלחמה: \n",
+ "תדע שהזכות תולה לה. תראה ותלמוד בפרשת סוטה. דילפינן מונקתה ונזרעה זרע. *)ונקתה ע\"י זכיות כדי זריעות זרע ט' חדשים י\"א יותר כדמפרש בגמרא. רש\"י. ומיהו הני דאמרי יותר לא נקטי קרא דונקתה. ובירושלמי הביאו תוס' ד\"ה הא מני. וד\"ה יש בו אי לא כתיב אלא מזכרת עון הוי דפורענות השתא דכתיב נמי מנחת זכרון הוי אומר לטובה. יש לה זכות. מנחת זכרון. אין לה זכות. מזכרת עון: \n",
+ "כאילו לומדה תפלות. וכן העתיק הר\"ב. אבל בגמרא מוכח דל\"ג כאלו דאמרינן תפלות ס\"ד [וכי תורה תפלות קרי לה] אלא אימא כאילו לומדה תפלות: \n",
+ "תפלות. פי' הר\"ב חבור משכב אנשים. נ\"ל שמפרש תפלות כאילו כתיב בטי\"ת מענין חבית שנתרועעה וטפלה בגללים פ\"ג דכלים. וטפלה של תנור דפ\"ה שם כי התי\"ו והטי\"ת מתחלפין במוצא דטלנ\"ת. אבל הרמב\"ם פי' תפלות דברי הבאי ודברי משלים ע\"כ וזהו מלשון היאכל תפל מבלי מלח (איוב ו׳:ו׳) אשר טחתם תפל (יחזקאל י״ג:י״ד) שענינם דבר חסר וגרוע: \n",
+ "כאילו לומדה תפלות. פי' הר\"ב שמתוך התורה וכו' כדכתיב אני חכמה שכנתי ערמה. בגמ'. ורבנן [כלומר בן עזאי] מיבעי ליה לכדר\"י בר חנינא. דאר\"י בר חנינא אין דברי תורה מתקיימין אלא בידי שמעמיד עצמו ערום עליה. פי' רש\"י שפורש מכל עסקיו ונעשה עליה עני וחסר כל. ל\"א שמערים שיתקיים תורתו לקבוץ על יד וללמוד מכל אדם: \n",
+ "רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הר\"ב פירש מה שפירש אבל התוס' דקדקו ופירשו בשם רבינו האי. המשרה אשתו על ידי שליש לא יפחות לה מקבין חטים משבת לשבת [כדתנן במשנה ח' פ' ה' דכתובות] ועונתה מצוי לה. ואילו המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה ג' דינרין בשבת. [כדתנן שם משנה ז'] ושער בינונית הוא ארבע סאין בסלע [כדתנן במשנה ב' פ\"ח דעירובין] וסלע ד' דינרין. נמצאת סאה בדינר וג' סאין בג' דינרין שהם י\"ח קבין. הרי שחכמים עמדו על סוף דעתה שהיא רוצה בתפלות עמו. שני קבים. מי\"ח קבים שיפרוש ממנה. דקביים אחד מתשעה בי\"ח קבין. ע\"כ. וכן כתבו בפ\"ה דכתובות דף ס\"ב בשם הערוך וצריך לומר משום לשון קצרה לא אמרו רוצה אשה בשני קבין וכו' מי\"ח קבין וכו' אבל ראה זה מצאתי בפ\"ג דב\"מ [לח.] אמתני' ו' המפקיד פירות אצל חבירו אפי' אבודין לא יגע בהן מאי טעמא אמר רב כהנא רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חברו וכתבו הר\"ב שם בפירושו. והתם אין ערך ויחס הקב לתשעה קבין ע\"פ דרך זה. לכך נראה לי שזה שאמר ט' קבין בדקדוק אמרו שכן הוא שיעור שדה כדתנן סוף פ\"ק דב\"ב. אבל מה שאמרו קב לתפוס שיעור המועט והוא מספר אחד כי לפני אחד מה אתה סופר. ואמרו שרוצה אשה בקב שהוא המועט. מתשעה קבין שהוא שיעור מספיק. שהרי כך הוא שיעור השדה ודכוותה בכ\"מ: \n",
+ "רשע ערום. כתב הר\"ב כגון המטעים דבריו לדיין וכו' והרי רשעתו וערמתו של זה שעבר על לא תשיא. מה שכתב שעבר מוסב על רשעתו. וז\"ל רש\"י והרי ערמתו ורשעו הוא שעובר וכו' ומ\"ש לא תשיא לא תשא כתיב. ומיניה דרשינן קרי ביה לא תשיא. להזהיר לבעל דין שלא יטעים כו' פ\"ד דשבועות דף ל\"א: \n",
+ "ומכות פרושין. פירש הר\"ב שמכה עצמו להראות שהוא עניו וצנוע. וכ\"כ רש\"י ומדת הענוה היא בכלל מדת פרושין שהם החכמים. וז\"ל הרמב\"ם החכמים קוראין עצמן פרושים להיותם מופרשים מבני אדם שיש להם חסרונות והמדות הפחתיות והרדיפה אחר תאות העולם. והם מיחלים לשכר העה\"ב ולמדות המעלות: \n",
+ "הרי אלו מכלי עולם. לשון הרמב\"ם ומ\"ש מבלי עולם או מכלי עולם שאלו הדברים המפסידים מציאות האדם ע\"כ. ירצה מציאות האדם לפי שהוא עיקר הבריאה בעולם השפל וכן אמרו על ג' דברים העולם עומד כו' בפ\"ק דאבות: \n"
+ ],
+ [
+ "במים המאררים. כן הוא בכל הנוסחאות מלבד בגמרא פרק קמא דף ו' מייתי לה במים המרים ובספרי במים המרים המאררים: \n",
+ "מדהה. כתב הר\"ב הגוון החסר נקרא דיהא בלשון המשנה. וזה הרבה במסכת נגעים. הרמב\"ם: \n",
+ "ומוציא אתה שם רע על הטהורות כו'. בפ\"ק דף ו' אדתנן התם ואלו אסורות מלאכול בתרומה וכו' ושבאו עדים שנטמאה ואמר רב ששת ואפילו אחר שתייה שאין המים בודקין הואיל ואיכא דידע בה דכתיב (במדבר ה) ועד אין בה כמ\"ש שם הר\"ב. ומותיב לה דאי איתא שאין המים בודקין נמצא אתה מוציא שם רע כו' שאומרים טמאות הן אלא שיש להן עדים ומשני לר\"ש קאמרת לר\"ש מדזכות לא תליא עדים נמי לא תליא. וקרא דעד אין בה איכא למדחי דהא דרשינן ליה לסוטה ודאית דעד אחד אמר נטמאת וכו' כמ\"ש לעיל. ותו מייתי ברייתא דיליף ליה טהורה ולא שיש לה עדים ומשני יש לה עדים במדינת הים לא שכיח. פירש\"י לא מסקי אינשי אדעתייהו למחשדינהו לטהורות בהכי וכתבו התוספות וה\"ה בא עליה בעלה בדרך [שאין המים בודקים אותה כדכתיב. ונקה האיש כדלעיל] נמי לא שכיח: \n",
+ "רבי אומר הזכות תולה לה כו' אלא מתנוונה. פליגי רב ששת ורב יוסף. רב יוסף ס\"ל דלת\"ק מתנוונה נמי לא. ורב ששת סובר דת\"ק נמי סבירא ליה דתולה אבל מתנוונה כו'. ופירש רש\"י ולא פליגי רבנן עליה דרבי אלא בסוף שהיא מתה באותה מיתה לחוד. ע\"כ. והרמב\"ם בחבורו פרק ג' העתיק דברי רבי אפשר שסובר דתנא קמא ורבי לא פליגי כלל. ורבי לא אתי אלא לפרושי דברי ת\"ק ולתרוצי לקושיתו של ר\"ש. א\"נ לא להלכה כתב כן שכבר כתב בפירושו שכשיש מחלוקת בין החכמים בסברת אמונה. אין תכליתו מעשה מן המעשים. שאין אומרים שום הלכה כפלוני ע\"כ. אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ראה להעתיק דבריו: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו שמנחותיהן נשרפות. דדמיא לאשם תלוי [שהרי על ספק היא באה] ותנן [בריש פרק ו' דכריתות] אם משנשחט נודע לו. הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה. תוס' בשם ירושלמי. וצריך לומר דקדושת כלי מדמי ליה לנשחטה ואף כשלא קמץ איירי וכן כתב הרמב\"ם בפ\"ד מהלכות סוטה. ומ\"מ לא דמי ממש לאשם תלוי דהתם תנן משנזרק הדם הבשר יאכל ואילו הכא נשרפת אפילו קרב הקומץ נמי כמ\"ש (בהלכות) [בשם] הרמב\"ם. וצ\"ע טעמא מאי דמדמינן לה במקצת ולא לכולה: \n",
+ "האומרת טמאה אני לך. [עיין מ\"ש משנה ג' פ\"ק] ושבאו לה עדים. בגמ' פ\"ק דף ו' מותיב למאי דאמרינן [כדפירש הר\"ב שם משנה ג'] שאם יש לה עדים אין המים בודקין אותה דהשתא לאו בת בדיקה היא. ותגלי מלתא למפרע דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש. ומשני שזנתה בעזרה כגון שנצרכה לנקביה שאין לה שומרים [*ופירש\"י ועל זנות זה באו לה העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה] והקשו התוס' כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפ\"ד דנזיר האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה [*ואח\"כ הפר לה בעלה [אם] שלו היתה בהמתה] תצא ותרעה בעדר ואע\"ג דבעל מיגז גייז ואינו עוקר הנדר מעיקרו [כמ\"ש שם הר\"ב בראש הפרק] דבדעת הוקדש אפי' הכי כיון דמשלו היא תרעה. ועוד תנן התם בפ\"ה מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו כו' אם משנגנבה נזר אינו נזיר וה\"נ היו עדים קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי אקדיש. ולא דמי לאשם תלוי דתנן ר\"פ בתרא דכריתות דנודע לו קודם שנשחט ירעה עד שיסתאב. דהא מפרש התם טעמא דמתוך שלבו נוקפו בשעת הפרשה ומתירא מספק החטא גמר ומקדיש ליה ע\"כ. ונראה בעיני דמנחת סוטה אע\"ג דאיהי מכפרה ונבדקת בה אפ\"ה יש לבעל קצת שייכות בגווה הואיל וע\"י קנויו היא באה ושמה תוכיח. מנחת קנאות היא. ולפיכך דמיא לאשם תלוי שע\"י ספקו שמא חטאה באה. וקנויו גרמה להביא המנחה. מקדיש מספק ולפיכך אין מצדו שום טעות. אבל הא דפריך הגמרא תגלי מלתא למפרע כו' היינו מצד העדים שאז אין המים בודקין. ואין כאן בת מנחה מכח זה פריך בגמ' דלהוי הקדש טעות. לפי שעל בירור הספק בא. וכיון שיש עדים א\"א לברר הספק ויהיה טעות למפרע. אבל אשם תלוי שלא בא לבירור ספק אלא לכפר אם חטא. וכן דעת נדרו במנחה זו אין בה טעות שהוא גומר ומקדיש מכח ספק. ודוק מה שאכתוב לקמן בשם התוס' והשתא אתי שפיר נמי. ולא קשיא מה שהקשו בתוס' שישאל על הקדשו ולא תשרף דכיון דמספק גמר והקדיש אי אפשר שימצא פתח ויאמר אדעתא דהכי לא נדרתי. ואינו מתחרט מעיקרו הוי: \n",
+ "ושבאו לה עדים. וכן במשנה ב' פרק ד' אבל במשנה ג' דפרק קמא ל\"ג לה: \n",
+ "[*ושבעלה אינו וכו'. וכן תנן בפ\"ק במ\"ג. ולא כן בפרק דלקמן משנה ב']: \n",
+ "ושבעלה בא עליה בדרך. כתבו התוספות ותימה לר\"י כיון שבא עליה בדרך היינו קודם שתקדוש ואין המים בודקין [כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' דפ\"ק] ותגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש. ונראה דדוקא לגבי שבאו לה עדים שייך למימר הכי משום דמנחה לברר עון. וכשיש שם עדים הרי העון מבורר ואין צריך בירור. אבל הכא שבא עליה בדרך שצריך לברר. אף על גב דאין המים בודקין כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש מאחר שלא נתברר העון. ע\"כ: \n",
+ "וכל הנשואות לכהנים מנחותיהן נשרפות. פירש הר\"ב נשרפין שיריה על בית הדשן וכו' ובסוף מסיק הא כיצד. הקומץ קרב בעצמו והשירים קרבים בעצמם. שלא בדקדוק כתב כן. דהא דכתב נשרפים שיריה על בית הדשן. לאו היינו קריבה דבסיפא דקריבה היינו על המזבח. ואילו בית הדשן היינו מקום בעזרה לפסולי מוקדשים הנשרפים כמ\"ש הר\"ב לעיל משנה ג'. אלא כתנאי. וכ\"ע כל שממנו לאישים הרי זה בבל תקטירו מדכתיב (ויקרא ב׳:י״א) כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו. דממנו מיותר אלא למדרשיה באנפיה נפשיה כל שממנו וכו'. דר\"א סבר מקריב השירים על המזבח ולשם עצים. ולרבנן לית להו האי סברא אלא נשרפים שיריה על בית הדשן כדאיתא בגמ': \n"
+ ],
+ [
+ "וכהנת שנשאת לישראל. כתב הר\"ב בת כהן מנחתה נאכלת וכו'. דכל מנחת כהן וכו' כהן ולא כהנת. וכן כהנת אלמנה וכו' לישנא קטיעה הוא. ורש\"י מפרש הכי. כהנת בת כהן מנחתה נאכלת. דכל וכו' כהן ולא כהנת הנשואה לישראל וכן כהנת אלמנה וכו'. גם מה שאמר הר\"ב שהביאה מנחת נדבה ליתא בפירש\"י אלא שהביאה מנחה ובין נדבה ובין חובה בכלל. וא\"א לומר דנדבה דוקא דהא קרא דכל מנחת כהן בשל חובה כתיב. ומ\"מ מדכתיב כל מרבינן דמנחת כהן של נדבה נמי אינה נאכלת כדאיתא בספרא: \n",
+ "מנחתה נאכלת. פירש הר\"ב דכתיב וכל מנחת כהן ולא כהנת. גמרא. ובתוספות הביאו ירושלמי דפריך הכתיב (שם כב) וכהן כי יקנה נפש קנין כספו מעתה כהן ולא כהנת [והא תנן בפ\"ז דיבמות [משנה ב'] דבת כהן לישראל והכניסה לו עבדים לא יאכלו וכו' דש\"מ דאם לא ניסת יאכלו בשבילה] ומשני והכהן המשיח תחתיו מבניו (שם ו) [וכתיב גבי מנחות] את שבנו עומד תחתיו יצאה זו שאין בנה עומד תחתיה. ובבבלי פרק הזרוע (חולין דף קל\"ב) איתא נמי דלא מפיק ליה מכהן ולא כהנת אלא מדאהרן ובניו כתובין בפרשה וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן (שם) בני אהרן ולא בנות אהרן [רש\"י]. ע\"כ: \n",
+ "כהנת מתחללת. פירש הר\"ב אם נבעלה לפסול לה כו' כדדרשינן בפ\"ד דקדושין ד' ע\"ז ולא יחלל זרעו. לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל פירש\"י דעיקר חלול האמור כאן משום ביא' עצמו שהיתה כשרה ונתחללה ע\"כ. ודלא כמ\"ש בפירושו דהכא יחלל שני חלולים אחד לה ואחד לזרעה: \n",
+ "וכהן אין מתחלל. פירש הר\"ב אלא כל זמן שהוא עמה הוא פסול כו' ולשון הספרא להחלו בזמן שהוא נוהג מנהג זה הרי הוא חולין. הרמב\"ם: \n",
+ "ואין כהנת אוכלת בק\"ק. כתב הר\"ב דכתיב כל זכר בבני אהרן. גמרא. ואע\"ג דמבני אהרן ממעטינן ולא בנות אהרן. [וכמ\"ש הר\"ב במ\"ז פ\"ק דקדושין] טרח קרא וכתב זכר לרבות בעלי מומין למחלוקת כמו שכתב הר\"ב ברפי\"ב דזבחים: \n"
+ ],
+ [
+ "מה בין איש לאשה כו'. שייר טובא דתנינן בספ\"ק דקדושין וכן הפרת נדרים דאין אשה מפירה נדרי בתה: \n",
+ "ואין האשה פורעת ופורמת. כתב הר\"ב דכתיב איש צרוע. לא קשיא דלמעוט אשה מחליטת צרעת. דהא בהך קרא איש צרוע טמא יטמאנו הכהן כתיב. דהכי דרשינן בגמ'. איש צרוע הוא טמא הוא טמא יטמאנו הכהן בראשו נגעו. והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וגו' דמדכתיב והצרוע וגו' ולא איבעי ליה למכתב אלא בגדיו וגו' לרבות צרוע דאשה לומר שנחלטת בטומאה כמו האיש. ומה ת\"ל איש לענין שלמטה למעוטי אשה מפריעה ופרימה: \n",
+ "האיש מדיר את בנו בנזיר. פי' הר\"ב בנו קטן וחלה נזירתו עליו אפילו לכשיגדיל. ולא פירש כן במקומו פ\"ד דנזיר מ\"ו אלא שיכול להדירו עד שיביא ב' שערות אחר שיהיה בן י\"ג ויום אחד. אבל שהנזירות שהדירו קודם שהגדיל יחול עליו לאחר שהגדיל זה לא פירש שם. גם אינו במשמע. דמכיון שיצא מרשותו שלא יוכל להזירו כמו כן יצא מרשותו מה שהזירו. ואין סברא לחלק. ומכיון שאין כאן אלא הלכה יש להקל בנזירות משום הקפת הראש וחולין לעזרה וכדתנן ספק נזירות מותר. איברא דמלשון רש\"י באותה סוגיא דנזיר דף ל' אי אייתי שתי שערות מעיקרא וכו' משמע קצת דסברתו שאם הדירו קודם שהביא שתי שערות עליו להשלים נזירתו אף משיביא. אבל תוס' כתבו שם בהדיא דנזירות אביו מתבטל בהבאת סימנים. גם דעת הרמב\"ם נראה שכן הוא שכתב בפרק ב' מהלכות נזיר הרי זה נזיר וחייב לנהוג בו כל דקדוקי נזירות וכו'. ועד מתי יש לו להדירו עד שיגדל ויעשה איש. ע\"כ. ואי איתא דסבר דנזירות חלה עליו אפי' אחר הבאת סימנים היה לו לכתוב ובעודו קטן חייב האב לנהוג וכו' אלא משום דאין חלות הנזירות אלא בקטנותו בלבד לא הוצרך לפרש ובלאו האי דיוקא אילו כן דעתו לא הוה ליה למשתק מיניה. ואפשר לי לומר שמה שכתב הר\"ב ואפי' לכשיגדיל. מוסב על מדיר לא על חלה וה\"ק שהוא מדירו אפילו לכשיגדיל. ופירוש לכשיגדיל כלומר לאחר שנעשה גדול לענין נדרים. ומיהו עד שיביא ב' שערות אחר י\"ג שנים ותו לא דפשיטא דמכיון שיוצא מרשותו לגמרי פקעה לה הדרת אביו ממילא: \n",
+ "[*מוכר את בתו. לאמה כשהיא קטנה ל' רש\"י]: \n",
+ "ואין האשה מוכרת את בתה. דכתיב (שמות כ״א:ז׳) כי ימכור איש את בתו. גמרא. \n",
+ "האיש מקדש את בתו. פי' הר\"ב קטנה וכן ל' רש\"י. לאו לאפוקי נערה דבהדיא תנן רפ\"ב דקידושין האיש מקדש את בתו כשהיא נערה אלא לאפוקי בוגרת. וכן אתה מוצא במ\"ח פ\"ג דקדושין קדשתי את בתי וכו' כשהיא קטנה ולאו דוקא וה\"ה כשהיא נערה. אלא דכל שלא בגרה קטנה קרי לה. ובגמ' פרק החובל (בבא קמא דף פ\"ז) בעא מיניה ר\"א מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב כו': \n",
+ "ואין האשה מקדשת את בתה. פי' התוס' מרישא דקרא דאת בתי נתתי לאיש יליף ליה ואמר אבי הנערה אל הזקנים משמע למעט אמה דאינה זכאה בבתה לתת: \n",
+ "ואין האשה נסקלת ערומה. כתב הר\"ב דכתיב ורגמו אותו וגו' אותו ולא כסותו אבל אותה בכסותה. לאו דממעט ליה מקרא דהא ליכא מיעוט [להכי] דאיצטריך אותו למדרש בלא כסותו אלא טעמא משום בזיונה. תוס' פ\"ו דסנהדרין ד' מ\"ה. ורמינן התם בגמ' מהשקאת סוטה דכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו וכו' בפ\"ק מ\"ה ומשני הכא דקטלינן לה אין לך בזיון וייסורין גדול מזה. וכי תימא דליעבד לה תרתי אמר קרא (ויקרא כ\"ט) ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "ארוסה כו' ולא נוטלות כתובה. עיין בפירוש הר\"ב מ\"ב פ\"ד דכתובות ומה שכתבתי במ\"ח [צ\"ל ז'] פט\"ו דיבמות [ד\"ה ומניח] ועיין מ\"ש לקמן במאי מוקמינן לה בגמ': \n",
+ "ושומרת יבם. כתב הר\"ב דמקינוי ואסור לא אימעוט ואפילו אית לן דשומרת יבם שזינתה מותרת(לבעלה) [ליבמה] . [כמ\"ש הר\"ב בפ\"ב משנה ה'] נהי דמותרת מיהו לא בעי למנסב אשה זונה והיא הפסידה כתובתה. כן כתב רש\"י ז\"ל ותמהו התוס' דאי לא מיתסרא לא הוה צריך קרא למעוטי כדתנן ספ\"ב כל שתבעל ולא תהא אסורה לו לא היה מתנה [ועוד] דמה קנוי שייך היכא דלא מיתסרא בסתירותה אלא מדאיצטריך למעוטי ש\"מ דמתסרא מיהו ליכא למפשט מינה משום דמוקי לה בגמרא כגון שבא עליה יבם בבית אחיו [דדרשינן מבלעדי אישך שקדמה שכיבת בעל לבועל ולא שקדמה שכיבת בועל לבעל. וה\"נ מוקים לארוסה שבא עליה בבית חמיו] דקנאה לפוטרה בגט בלא חליצה לכ\"ע. הלכך שייכא נמי [בדין] אשתו ליאסר עליו בזנות כדברי הכל. ע\"כ: \n",
+ "ולא נוטלות כתובה. כתב הר\"ב דמקנוי ואיסור לא אמעיט דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' לרבות כו' דואמרת אליהם רבויא. וה\"נ אמרינן לעיל בפרקין. רש\"י: \n",
+ "אלמנה לכהן גדול כו' לא שותות כו'. משום דחלוקים בטעמא הוצרך לחלקן תוס'. ומ\"ש הר\"ב דאלמנה גובה כתובתה כדאמרינן בכתובות. ר\"ל סוף פרק י\"א: \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. הר\"ב מפרש לכולהו בטעמא דלא נאמרה פרשה אלא בראויה לקיימה וכפירוש רש\"י. ודרשא דכתיב כי תשטה כו' הביאה רש\"י בשם ספרי ולא צריכין לומר דחלוצה משום אשגרת לישנא כמ\"ש ברפ\"ט דיבמות דהא עקרה וזקנה [*דלקמן בנ\"ג] דלכ\"ע לא הוי אלא מד\"ס ואמרו לא שותות וטעמא דבשב ואל תעשה יכולין לעקור דבר מן התורה כנזכר בהרבה מקומות. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ח דמכילתין. וכן הרמב\"ם מפרש למתני' בטעם שכל שאין האיש מנוקה מעון וכו' שכתב הר\"ב במשנה ג' פ\"ק. וכ\"כ עוד במשנה ג' וסבירא ליה דלאו דוקא בעון אשה זו שבא עליה בדרך. אלא כל עון קאמר קרא ועון דד\"ס נמי בכלל כדאשכחן לר\"י הגלילי במ\"ה פ\"ח לענין הירא ורך הלבב דס\"ל דיראת עבירה דד\"ס נמי בכלל זו נ\"ל. וטעמא רבה איכא שהתורה צותה לשמוע לדברי חכמים ושלא לסור מדבריהם. ונמצא שהעובר על דבריהם אינו מנוקה מעון דהכא ויש בכלל הירא מעבירות שבידו דהתם. כך נ\"ל. והוסיף הרמב\"ם בחבורו פ\"ב מה\"ס ואפילו בא על ארוסתו בבית חמיו שהיא מד\"ס וכתב לפיכך אם היתה אשתו אסורה עליו מחייבי לאוין או מחייבי עשה אפילו שניה כו' אינה שותה אלא תצא בלא כתובה. ע\"כ. אלא שהראב\"ד השיג עליו מהא דמוקמינן לארוסה ושומרת יבם שקדמה שכיבת בעל לבועל. ושבא עליה בבית חמיו כו' וכמו שכתבתי לעיל ואמאי אצטריך קרא למעוטינהו. תיפוק ליה משום דאינו מנוקה מעון עכ\"ד. וכתב הכ\"מ דיש לדחוק ולומר דקרא תרי טעמי יהיב למעט ארוסה הוא: \n",
+ "ונתינה. עיין מ\"ש בריש פ\"ג דמכות: \n"
+ ],
+ [
+ "ושבאו לה עדים. וה\"נ במשנה ו' פ\"ג אבל במשנה ג' דפ\"ק ל\"ג לה: \n",
+ "[*אמר בעלה איני משקה. ולא כן הלשון בפרק דלעיל משנה ו' ובפרק קמא משנה ג' אלא ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ובירושלמי דפרקין גרס בסדר המשנה לתרוייהו ואמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונ\"ל דאיזו תלמיד הגיה בגירסת הירושלמי דהיה גורס ג\"כ כמו גירסתינו דגרס ואמר בעלה וכו'. והגיה ושבעלה כו' וכלומר שצ\"ל כלשונות השתים דבפרק דלעיל ודפרק קמא ואח\"כ הכניסוהו הסופרים המעתיקים. וכן המדפיסים בפנים שהבינו שהגהה היא על שזה חסר ולא הבינו שהגהה היא על הלשון שצ\"ל כסגנון דלעיל ולא דלגרוס לתרוייהו]: \n",
+ "בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. פירש הר\"ב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא דמי למתני' ג' פ\"ד דיבמות דהתם ספק נשואה והוי ספק אי עומד לגבות כלל מה שאין כן הכא. דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות. אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא כגבתה ומוחזקת. גמ' דהתם דף ל\"ח: \n",
+ "ובית הלל אומרים כו' ולא נוטלות כתובתן. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ\"ק דכתובות מ\"ו ח' ואימור לא זנתה שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוס'. [*והר\"ב שכתב וז\"ל ובה\"א לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות וכו' לא דק דלמאי הוצרך לפרש מתוך כו' דמכיון שהיא בספק אם זנתה הוי ככל ספיקא דממונא דהיכא דקאי תיקום ואין להוציא מהמוחזק אלא אטעייה להר\"ב דהתוס' כתבו כן מפרק החולץ דהתם מפרש מתוך כו' אבל לא השגיח הר\"ב שהתוספות העתיקו ללשון המשנה ובה\"א או שותות או לא נוטלות כתובתן ואהא פרכינן התם או שותות והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך וכו'. וכן הוא הסוגיא בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ\"א) אבל הר\"ב עצמו העתיק כאן כמו שהיא הגי' לפנינו לא שותות ולא נוטלות כו' ואין כאן פירכא ולא שנויא. וכבר תמהו התוס' דהתם אדלא פריך הכא דהוא עיקר מלתא. וגירסת הספרים ליתא מכח הנהו סוגיות]: \n"
+ ],
+ [
+ "מעוברת כו'. תימה אמאי לא תני מעוברת בתר בבא דאלמנה לכ\"ג דדמי בטעמא. תוספות בריש פרקין: \n",
+ "איילונית וכו' לא שותות וכו' רבי אליעזר אומר יכול הוא לישא וכו'. והכי ס\"ל רבנן או אשה או בנים כמו שכתבתי במ\"ה פ\"ו דיבמות. וכי תימא הא רבנן אית להו הך סברא במעוברת ומאי שנא. נ\"ל דשאני דהא דאיילונית איסורייהו משום דמיפקד אפריה ורביה ולהחזיק מצוה מן התורה אסרוה. אבל הא דמעוברת ומינקת לא גזרו להחזיק שום מצוה. אלא מפני חשש התינוק שמא תתעבר שנית בזמן ההנקה [דמעוברת נמי להנקה קיימא] ותיעכר החלב והולד ימות. כי לא יתן לה הבעל להחיות הולד בדבר אחר. כמו שעושה בולד שלו אם תתעבר ויעכר החלב. כדאיתא בפ\"ד דיבמות דף מ\"ב ולא הוי זה אלא כתקנה בעלמא. ולפיכך לא החמירו בה. וזהו שדקדק הרמב\"ם לכתוב בפרק ב' מה\"ס. עבר ונשא מעוברת חברו ומינקת חברו הרי זו שותה שאין כאן עבירה. ע\"כ [*ומאי קאמר שאין זו עבירה. והרי עובר הוא על דברי חכמים שאסרו ליקח מעוברת כו'] אבל ר\"ל שאין כאן עבירה בערך העובר בענין איילונית כו' שהם גזירות ובכלל ושמרתם [את משמרתי] עשו משמרת למשמרתי ואילו הך אינה אלא תקנה ומכל מקום אסור לעבור. ועיין בהקדמת הרמב\"ם תמצא חלוקה זו: \n",
+ "איילונית. סימניה פירש הר\"ב במ\"א פ\"ק דיבמות: \n",
+ "ושאר כל הנשים כו'. תימה הא משנה יתירה מאי קמ\"ל הא שמעינן ליה מרישא והאומרת איני שותה. אינה נוטלת כתובה. תוס': \n"
+ ],
+ [
+ "אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. כתב הר\"ב מהו דתימא הואיל ונאנסה אסורה כו' קמ\"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי ליה. ובגמ' אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת והיא אשת ישראל אבל אשת כהן דאפי' כי נתפסה אסורה אימא לא תשתה. קמ\"ל. וכתבו התוס' דוהיא לא נתפסה אצטריך לאשת כהן שנאנסה שתהא אסורה. וכמ\"ש במשנה ט' פרק ב' דכתובות. ומש\"ה לא ממעטינן אשת כהן משתיה מוהיא דהא אצטריך לדרשא עצמה דנאנסה תהא אסורה. ע\"כ. והדר אמרינן בגמ' ומותרת לבעלה פשיטא (מ\"ד) כו' ובמתנוונה דרך אברים שלא דרך בטן וירך אימא דנאנסה כו': \n",
+ "אשת סריס שותה. כתב הר\"ב דלא תימא מבלעדי אישך וכו'. קמ\"ל דלא. ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל לבועל כמ\"ש בריש פרקין. תוס': \n",
+ "אשת סריס. לשון הרמב\"ם בפ\"ב מה\"ס. אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. ודסריס חמה מותר תנן בסוף פרק ח' דיבמות. וסריס אדם פירש הכ\"מ כששתה כוס של עקרין שמותרת לו. וקרו ליה סריס אדם לפי שעל ידי אדם בא לו. ע\"כ. והא דבסוף פרק ח' דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין. משום דעיקר סריס אדם הוא פצוע דכה וכרות שפכה להכי לא מצי למתני וזו היא דעת רש\"י שגם סריס דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס\"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל: \n",
+ "על ידי כל עריות מקנאים. כתב הר\"ב דלא תימא כו' לאפוקי הא דאסירא עליה כו' קמ\"ל. וכתבו התוספות תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסורה וקיימא לבעל ואפ\"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי שותה ע\"כ: \n",
+ "חוץ מן הקטן. כתב הר\"ב פחות מבן תשע כו' כך פי' הרמב\"ם ופי' הכ\"מ בפ\"א מה\"ס דמשמע להרמב\"ם דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה. אבל בן תשע ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה עכ\"ל. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר\"ב: \n",
+ "וממי שאינו איש. פירש הר\"ב למעוטי בהמה. שאין זנות לבהמה [כדתנן במשנה ג' פ\"ו דתמורה] אתנן כלב מותר. גמרא: \n"
+ ],
+ [
+ "לא להשקותה כו'. כתב הר\"ב וממה שנאמר אשה תחת אישה למדנו שכל המונע כו' לפיכך אם היתה סומא כו' גמרא. וכן מנאן הרמב\"ם בפירושו. ומשמע דחרש ושוטה שאין מונע להשקותה אלא ממה שאינן בני קינוי ולא שמיעטם הכתוב מצד המום שבהם. שאינם בכלל ההיקש דאשה תחת אישה. וראיתי להרמב\"ם בחיבורו פ\"ב שכתב אשת אינו שומע ואינה שומעת שאינן שותות וכתב (במדבר ה) ואמר אל האשה פרט למי שאינה שומעת ע\"כ. והשמיט שוטה ושוטית ובזה העיר הכ\"מ. אבל ה\"ל ג\"כ להעיר על דרשא דואמר מנין לו דבגמרא ת\"ר איש מת\"ל איש איש לרבות אשת חרש ואשת שוטה וכו': \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "כך המים בודקין אותו. כתב הר\"ב את הבועל דא\"א לומר הבעל אם אינו מנוקה מעון דהא כשאינו מנוקה מעון לא בדקו לה מיא לדידה והא דלא תנן לבועל כדקתני בסיפא דהכא איידי דתני אותה תני אותו וסיפא איידי דתנא בעל תנא בועל. גמ': \n",
+ "שנאמר ובאו ובאו. כתב הר\"ב שניהם בוי\"ו יתירא לדרשא. דלביאת מים תלתא כתיבי וצריכי. חד לצוואה שהקב\"ה גוזר שיבואו בה המים. וחד לעשיה מודיע הקב\"ה ומבטיח לישראל שיבדקוה המים. וחד לידיעה דבטן והדר ירך שלא להוציא לעז כיון דבקללה מזכיר הירך תחלה. ותלתא וו\"י לצואה ועשייה וידיעה לבועל. גמ'. ומש\"ה באיסור דבועל סגי בחד וי\"ו לדרשה: \n"
+ ],
+ [
+ "שמטמא את השלישי. לפי מ\"ש הר\"ב בפ\"ק דפסחים משנה ו' דאין אוכל מטמא אוכל מן התורה אליבא דר\"ע נמי פירש\"י שם דף י\"ח דשלישי דהכא היינו משקין: \n",
+ "שאין לו מקרא מן התורה. גמ'. ומאחר דאין לו. למה טמא. אמר רב יהודה אמר רב מן התורה אין לו. מדין ק\"ו יש לו. במה הצד דטבול יום דשרץ וכלי חרס. ומה טבול יום שמותר בחולין פוסל בתרומה [כדתנן סוף זבים] ככר שני שפוסל בחולין [כדתנן במשנה ג' פרק ב' דטהרות] אינו דין הוא שיעשה שלישי בתרומה דכי פרכת מה לטבול יום דיש במינו אב הטומאה מה שאין כן אוכל שאין במינו אב הטומאה. כלי חרס יוכיח שאין במינו אב הטומאה [*ומטמא את התרומה כשהוא ראשון כ\"ש שפוסלה] וכי פרכת מה לכלי חרס שכן מטמא מאוירי טבול יום יוכיח. וחזר הדין וכו'. ודור אחר פריך מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד חמור וריב\"ז צד חמור לא פריך הואיל ואין חומר שבשניהן שוה: \n",
+ "אמר ר' יהושע וכו' שהרי עקיבא תלמידך. ולא נמנה בין התלמידים החשובים שהיו לו לריב\"ז שמנאם במשנה ח' פ\"ב דאבות. לפי שלא תלמידו היה אלא תלמיד תלמידו. וז\"ל הרמב\"ם בסוף הפרק ואמר בשביל ר\"ע תלמידך לרוב מעלתו לפי שר\"ע תלמיד ר\"א בן הורקנוס. ור\"א תלמיד ריב\"ז. ע\"כ: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר כו'. כתב הר\"ב והלכה כר\"א. וכך פסק הרמב\"ם. ואע\"ג דהלכה כר\"ע מחבירו. הכא כמה משניות מוכחי כן משנה ה' פרק ג' דעירובין וה' דפרק ה' וסוף פרק ב' דכתובות. וממ\"ש הר\"ב שתחום אלפים דרבנן ש\"מ דלר\"ע אלפים דאורייתא הן. וקשה דבמשנה ח' פ\"ד דעירובין מפרש הר\"ב דנפקא לן מקראי דערי מקלט כו' ובספ\"ב דשבת כתב דקראי אסמכתא הן. והא משמע הכא דבהא פליגי והכי איתא אמתני' דהכא בגמ' מר סבר תחומין דאורייתא ומר סבר דרבנן. וצריך עיון: \n",
+ "ואלפים אמה שדות וכרמים. כתב הר\"ב והשאר שדות וכרמים וכן פירש\"י [*והכי הוא לישנא דברייתא פ\"ה דעירובין דף נ\"ו ע\"ב] ונראה לי משום דתפסת מועט תפסת. כיון דבחד ענינא הוא לרבי אליעזר. אבל לר\"ע דקרא דאלף בשל לוים וקרא דאלפים בשל שבת דתרי עניני נינהו מקיימין המקראות שניהם כמות שהם: \n"
+ ],
+ [
+ "עונין אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את ההלל. פירש הר\"ב ראשי פרקים בלבד היו עונין ומסיים בברייתא משה אמר אשירה לה'. והם אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה. והן אומרים אשירה לה'. ולישנא דראשי פרקים קשיא. ולכן נראה לי שהשירה מתחלקת לענינים ופרקים. ובכל פרק היו עונין אותו ראש פרק. ובהלל פליגי רש\"י ותוספות בפ\"ג דסוכה דף ל\"ח דלרש\"י בראשי פרקים עונין ראשי פרקים ולא יותר. ועל כל דבר חוץ מראשי פרקים עונין הללויה עד שיגמור את ההלל. והתוס' מפרשים שמתחלת הפרק עד סופו עונה ראשו על כל דבר ודבר עד סופו. וכן פרק שני עונה ראש פרק שני. ועל כל דבר ודבר עד סופו. וכן כולן. כגון הללויה. בצאת ישראל. לא לנו כו'. ע\"כ. ודעת הרמב\"ם בפ\"ג מהלכות חנוכה [הלכה י\"ב] כפירוש רש\"י: \n",
+ "כקורין את שמע. בברייתא. כסופר הפורס על שמע בבה\"כ. שהוא פותח תחלה. והן עונין אחריו. פי' רש\"י וקורין כולן יחד. וכך שרתה רוח הקודש על כולם וכיונו יחד את השירה ככתבה. ומפרשים בגמ' טעמו דר' נחמיה דדרשינן ויאמרו דאמור כולהו בהדי הדדי. לאמר דפתח משה ברישא: \n",
+ "ולא כקורין את ההלל. נ\"ל דלהכי קאמר תו. לאפוקי נמי מדעת שלישית דאיתא בברייתא ר' אליעזר בנו של ר\"י הגלילי אומר כקטן המקרא את ההלל. והן עונין אחריו כל מה שהוא אומר. משה אמר אשירה לה' והן אומרים אשירה לה'. משה אמר כי גאה גאה והן אומרים כי גאה גאה. להכי אמר דלא הוו כלל כקריאת הלל. דאפילו כקריאה זו נמי לא: \n"
+ ],
+ [
+ "ועדיין הדבר שקול. פירש הר\"ב יש לו הכתוב בוי\"ו ומשמעותו כאילו הוא לא באל\"ף. ויש לא באל\"ף וכו'. וכן כתב הרמב\"ם. ובגמ' לא מייתי אלא בכל צרתם לא צר (ישעיהו ס״ג:ט׳) דכתיב באל\"ף וכתיב (שם) ומלאך פניו הושיעם. אלא דמשמע הכי ומשמע הכי: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "מי שקינא. פרק זה היה הגון שיהא שנוי ומעורב בפרק ראשון לאחר אותה בבא דאלו אסורות לאכול בתרומה ואח\"כ היה לו לשנות כיצד עושה לה וכל הסדר אבל תימא דלאחר [ששנה] שבדקוה המים הוא חוזר לקנוי. תוס': \n",
+ "אפילו שמע מעוף הפורח. לשון הרמב\"ם אפילו שיש לו ראיה מצפצוף העוף: \n",
+ "רבי יהושע אומר עד שישאו וכו'. כלומר משום סתירה שאין בה ב' עדים אינה נאסרת עליו. רש\"י: \n",
+ "מוזרות בלבנה. פירש הר\"ב נשים הטוות לאור הלבנה. שהואיל וטוות בלילה הנה מפחד בלילות מתקבצות לטוות בקיבוץ ומשיחות ביחד: \n"
+ ],
+ [
+ "לא היתה שותה. כתב הר\"ב שרגלים לדבר בפ\"ק דף ג' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה עד אחד בסוטה שרגלים לדבר. שהרי קינא לה ונסתרה. ועד אחד מעידה שהיא טמאה. אמר ליה רב פפא לאביי והא כי כתיבא קינוי בתר סתירה וטומאה כתיבא א\"ל ועבר וכבר עבר דאי ס\"ד כדכתיב ועבר בתר טומאה וסתירה. קינוי למה לי: \n",
+ "אפילו עבד כו'. עיין בפירוש הר\"ב במשנה ח' פ\"ק דר\"ה: \n",
+ "חמותה כו'. עיין פט\"ו דיבמות משנה ד' ומ\"ש שם: \n"
+ ],
+ [
+ "ועד אין בה כל עדות שיש בה. כתב הר\"ב וה\"ק קרא תרי לית בה אלא חד. וקאמר והיא לא נתפשה לאוסרה וכן לשון רש\"י ובגמ' אסורה וכלומר קרא דקאמר והיא לא נתפשה לומר דאילו הוה בה עד אחד והיא לא נתפשה היתה אסורה: \n",
+ "ומה אם עדות אחרונה כו'. כתבו התוס' פ\"ק דף ג' וז\"ל תימה ה\"מ למפרך. מה לעדות אחרונה שכן רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה ע\"כ. ולפי מה שכתבתי בריש פ\"ק לר\"א דאתקוש סתירה לטומאה י\"ל דאהא סמיך. אע\"ג שאמרה בדרך ק\"ו: \n",
+ "ת\"ל כי מצא בה ערות דבר. מקשים בגמרא תיפוק לי דהא ממעטינן מועד אין בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה. כמ\"ש בריש פרק קמא ומתרצינן דה\"נ קאמר ת\"ל בה. בה ולא בקינוי. בה ולא בסתירה וטומאה בעלמא בלא קינוי ובלא סתירה דלא מהימן עד אחד מנלן. נאמר כאן דבר כו'. וכתבו התוס' בפ\"ק דף ג'. תימה למה לי גזרה שוה אפילו בלא גזרה שוה מהיכא תיתי לי דלתהימן בה עד אחד. מעדות אחרונה ליכא למילף דאיכא פירכא. ע\"כ: \n",
+ "כי מצא בה ערות דבר ולהלן הוא אומר וכו'. עיין בסוף מסכת גיטין ומה שכתבתי שם: \n"
+ ],
+ [
+ "עד אומר נטמאת כו'. פירש הר\"ב ודוקא כי אתו בהדי הדדי. אבל בזה אחר זה. כשאמר הראשון נטמאת הוי מהימן כבי תרי. וכתבו התוס' נראה לפרש בזה אחר זה. שקבלו עדות הראשון והורו ע\"פ עדותו. דלא תקשה על מה שכתבתי בשם רש\"י במשנה ד' פט\"ו דיבמות: \n",
+ "אשה אומרת נטמאת. ירושלמי נתני עד אחד אמר נטמאת ואשה אמרה לא נטמאת. אשה אמרה נטמאת ועד אחד אמר לא נטמאת. תניי דבית רבי כן. ע\"כ. ומשנה ה' פרק ט\"ו דיבמות דתנן נמי כה\"ג לענין היתר אשת איש וכתבתי שם הירושלמי דעלה כדקאמר הכא. ודהרמב\"ם אינו סובר הירושלמי להלכה אלא דדוקא תנן תרי פסולי דאי חד כשר וחד פסול. כי היכי דהורע כח שני פסולים לגבי עד כשר כדלקמן. ה\"נ עד אחד פסול לגבי ע\"א כשר. ותמהני דבחבורו פ\"ק מהלכות סוטה השמיט בבא זו דאשה אומרת כו'. ועיין מה שאכתוב בזה במשנה ח' פרק בתרא בס\"ד: \n",
+ "ושנים אומרים לא נטמאת. פי' הר\"ב כלומר לא נטמאת בפניך כו' גם אנו היינו עמך. אבל ביבמות פט\"ו לא פירש כן משום דכשאומרים לא מת מכחישים אותו. אבל הכא אפשר שנטמאה קודם שבאו. והיה יכול לפרש שאומרים עמנו היית במקום אחר. ובדיש עדי סתירה. ומיהו אתיא במכ\"ש דהא כשמעידין כן מזימין הראשון ופשיטא דמהימני מדין מזימין שהאמינם התורה אפי' לגבי ב' ומ\"ש הר\"ב ואשמועינן תנא בהני תרתי בבי דמתני' דבפסולי עדות הלך וכו' דבפסולי עדות איירינן כדמוקים בגמ'. דאי ל\"ת הכי פשיטא דאין עד אחד במקום שנים. כך פירש רש\"י. וכתב ב\"י בא\"ה סימן קע\"ח דאע\"ג דחד דאתא מעיקרא משוינן ליה כתרי הוי תרי ותרי והדרא לספיקא דשותה. ופירש\"י וכי מוקמינן בפסולי עדות בין בבת אחת בין בזה אחר זה. ועל כרחך דבזה אחר זה אצטריך עיקר לאשמועינן דאי לבת אחת מאי הלך אחר רוב דעות איכא. בחד וחד נמי היתה שותה. ע\"כ: \n",
+ "שנים אומרים נטמאת כו'. כתב הר\"ב דאשמעינן בין לקולא בין לחומרא. וכן ל' הרמב\"ם. גם לעיל בפט\"ו דיבמות לשון הר\"ב כן הוא ויותר ראוי היה לומר בהפך. וכן בגמ' ותרתי בפסולי עדות למה לי מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא אזלינן קמ\"ל. [וכן בגמ' פ' בתרא ד' מ\"ז] ופירש\"י לחומרא שתשתה. לקולא להקל מעליה שלא תשתה. אימא כיון דאיכא הכחשה כל דהוא נימא אוקי האי לבהדי הנך ואוקי מלתא אספיקא ותשתה קמ\"ל ע\"כ. וכתבו התוס' וא\"ת הא ממתני' פט\"ו דיבמות ומתני' ח' פ\"ט דלקמן שמעינן לה י\"ל דהכא אצטריך דאפי' לקולא אע\"ג דרגלים לדבר. ועוד דלא תנא פסולי עדות בהדיא במתני' להכי תני גבי כל חד וחד: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "[*בכל לשון. והתוספות גורסין בלשונם כמו שכתבתי בשמם בסוף דבור המתחיל [ותפלה וכו'] : \n",
+ "פרשת סוטה. כתב הר\"ב דכתיב וכו'. וכתב רש\"י ובספרי אמרינן דאי לא כתיב קרא להתיר בכל לשון כדלקמן. ה\"א ניגמר מיבמה בק\"ו ומה יבמה קלה לא עשה [בה] כל הלשונות כלשון הקדש סוטה חמורה לא כל שכן. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב מקרא דואמר אל האשה בכל לשון שהוא אומר. והרמב\"ם פי' ואמר הכהן לאשה בכל לשון שהוא אומר. וה\"ג בגמ'. אבל רש\"י כתב דה\"ג ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת. ומהאי קרא יליף ליה בספרי. ול\"ג ואמר הכהן לאשה. אל האשה משמע דברים הנכנסים בלבה שתהא מכרת בלשון. ע\"כ. וכדבריו מוכח בגמ' שאכתוב לקמן בוידוי מעשר דיליף לה אמירה אמירה מסוטה. ומאי אולמיה דהאי מהאי אלא דהכא כתיב אל. ומעתה הר\"ב דנסיב קרא דאל האשה ומסיים לה בלשון שהוא אומר. וזה דלא כשום גירסא. ועוד קשה על גירסא זו דבלשון שהוא אומר דאם כן משמע אפי' אינה שומעת. ואילו בקריאת שמע ושבועות עדות ופקדון. דקפדינן אשמיעה לא הוי דכוותה ואנן אלו נאמרין תנן. ומיהו י\"ל דס\"ל להר\"ב והרמב\"ם דהא לא אצטריך קרא דודאי שצריכה שתבין במה שאומר לה הכהן הואיל ומשביעה. ואי לאו דרבי קרא כל לשון ה\"א דלשון הקדש אע\"פ שאינה מכרת. ולהכי לא סגי להך מ\"ד בואמרה האשה אמן אמן. דיליף לה מ\"ד בספרי דבלשון הקדש דסבירא ליה דשייך לומר ואמרה אמן אע\"פ שאינה מכרת. ולשון הרמב\"ם בחבורו פ\"ג [הלכה ז'] כתב בלשון שהיא מכרת ע\"כ: \n",
+ " ווידוי מעשר. כתב הר\"ב דכתיב ואמרת וכו' ויליף אמירה מסוטה. ולא ילפינן מלוים דכתיב בהו עניה ואמירה. גמ': \n",
+ "קריאת שמע. פירש הר\"ב דכתיב שמע. ואיצטריך לאפוקי מרבי דאמר בגמ' והיו ככתבם. ורבנן ההוא לשלא יקראנה למפרע. ור' נפקא ליה מדברים הדברים. ורבנן דברים הדברים לא משמע להו. ועיין מ\"ש במשנה ג' פ\"ב דברכות: \n",
+ "ותפלה. גמרא רחמי היא כל היכא דבעי מצלי. פי' רש\"י דהא רחמי נינהו וההוא לישנא דידע לכוין לצלי. ומ\"ש הר\"ב דבצבור אבל יחיד לא. דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו. פירש רש\"י יחיד צריך שיסייעוהו מלאכי השרת. צבור לא צריכי להו דכתיב (איוב ל״ו:ה׳) הן אל כביר לא ימאס. אינו מואס בתפלתן של רבים ע\"כ. ומשמע להר\"ב דכ\"ש שאר לשונות דלא. דהא ארמי קרוב ללשון הקודש הוא. והקשו בתוס' אמאי שייר הלל וקדושה של שבת וברכת הפירות. וברכת המצות. דליכא למימר דלא נקט אלא דאורייתא דהא תפלה דרבנן כדמשמע פרק ג' דברכות [כמ\"ש הר\"ב שם במשנה ב'] ועוד דמשמע דקדוש דאורייתא בפ\"ק דנזיר [כמ\"ש שם פרק ו' משנה ה'] בשלמא מקרא מגילה איכא למימר להכי שייר דתנן בריש פרק ב' דמגילה הלועז ששמע אשורית יצא. אלא הני אמאי שייר. ונראה דהני נאמרין בכל לשון [אפי'] אינו שומע הלכך לא דמו להני דמתני' דנאמרין דוקא בלשונם ע\"כ. [*ולשיטתייהו אזלי שכתבו בריש פרקין ה\"ג בסדר המשנה אלו נאמרין בלשונם ופי' כל אדם בלשונו שהוא שומע לאפוקי למדי שאינו אומר בלשון פרסי אם אינו שומעו אבל בכל לשון משמע בין שומע ובין אינו שומע. ובגמ' לא משמע הכי ע\"כ. ולא תירצו תנא ושייר מדקתני אל כמ\"ש בשמם לקמן בד\"ה ושבועת הפקדון כו']: \n",
+ "וברכת המזון. כתב הר\"ב דכתיב וברכת את ה' [וכו']. ולא ילפינן ברכה מברכות הר גריזים כדילפינן מינייהו ברכת כהנים לקמן. להכי כתיב וברכת את ה'. כלומר מאחר שהברכה והשבח כלפי השכינה תוכל לברך בכל לשון שתרצה. ומסתמא בלשון שאתה מכיר שתתן שבח להקב\"ה בלב שלם להנאתך. והכי נמי איתא בירושלמי. ואמרת דכתיב גבי וידוי לא דמי להאי. דהכא כתיב את ה'. אבל התם כתיב לפני ה'. דלהכי כתיב [לפני ה' משום] דבעזרה היה מתודה להכי איצטריך גזרה שוה דאמירה אמירה. תוס': \n",
+ "ושבועת העדות כו'. דכתיב ושמעה קול אלה. פירש\"י מדלא כתיב והשביעו באלה ע\"כ. וכתבו התוס' דאי לאו קרא ה\"א נילף קול קול ממשה כדלקמן משנה ג': \n",
+ "ושבועת הפקדון. כתב הר\"ב גמר תחטא תחטא. וכתבו התוס' אגב דילפינן בשבועות בהא גזירה שוה דבתביעת ממון הכתוב מדבר נקט לה נמי הכא. דהא מהיכא תיתי דנבעי בלשון הקדש. ע\"כ. ובהכי נראה לי לתרוצי מה שתמהו התוס' בריש פרק ו' דשבועות דף ל\"ט דלא תני במתני' שבועת הדיינים. ושבועת בטוי. דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר. וכתבו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתא בהני. להכי תני להו לחודייהו. עכ\"ל. ולי נראה דאף שבועת הפקדון לא היה צריך לשנות אלא אגב דתנא שבועת העדות ואית ליה ג\"ש לשבועת הפקדון תני ליה נמי והיינו טעמא דנסיב לה הגמרא לג\"ש משום דמתניתין קשיתיה דלא תנן נמי לדיינין ובטוי אלא דתנא נסיב פקדון משום הך ג\"ש דדמיא לעדות. וזו היא סברת בעלי התוס' דמכילתין דלא תמהו כמו בעלי התוס' דשבועות: \n"
+ ],
+ [
+ "מקרא בכורים וחליצה כו'. צריך עיון איזה סדר נקט התנא. דלא נקטינהו ככתוב. ועוד פרשת עגלה ערופה ומשוח מלחמה. כי הדר תני להו לפרושי מפיך להו. ועיין מ\"ש בזה בריש פרק דלקמן בשם התוס': \n"
+ ],
+ [
+ "כיצד. פי' הר\"ב כמו מנין. ואיידי מתני' ה' ולהלן תני נמי הכא כיצד: \n",
+ "מה עניה האמורה להלן בלשון הקדש. פירש הר\"ב דכתיב ואמרו כו' קול רם וכתיב התם והאלהים יעננו בקול. במתן תורה. ובלשון הקדש נתנה. רש\"י. וכתבו התוס' ואין לומר אדרבה נילף קול קול משבועת הפקדון. דעניה וקול [מעניה וקול] גמיר ואין דנין עניה וקול. מקול. גרידא: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי יהודה אומר וענתה ואמרה ככה וכו'. ורבנן מיבעי להו לדבר שמעשה מעכב ור\"י מכה ככה. ורבנן כה ככה לא משמע להו. והא דבמשנה ג' פי\"ב דיבמות קריאה אינה מעכבת בין לר\"א בין לר\"ע ואין סברא לומר דקריאה אינה מעכבת ואם קרא בלשון חול מעכב. כתבו התוספות דמסתבר למימר דס\"ל דקריאה מעכב וקא סבר לא נחלקו ר\"ע ור\"א בדבר זה דהכי אמר בעלמא כגון בפ' ר\"א דמילה (שבת ד' קל\"ה) גבי פלוגתא דב\"ש וב\"ה ותמה רבי כיון דהטיל הכתוב ככה בין קריאה למעשה [היכי מצי] לומר דלעכבו תרוויהו. וי\"ל דמכה ככה נפקא ליה למדרשיה בין לפניו בין לאחריו. ע\"כ. תו בגמ' ור\"י האי וענתה ואמרה מאי עביד ליה. מיבעי ליה לאגמורי ללוים בלשון הקדש. דג\"ש דקול קול לא גמיר מרבו ואין אדם דן ג\"ש אא\"כ קבלה: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכות וקללות כיצד כו'. ומנלן דבלשון הקדש פירש הר\"ב במ\"ג וקשה למה לא נשנה במשנה: \n",
+ "והכהנים והלוים כו'. כדכתיב בסיפא דקרא דמייתי וכל ישראל וגו' נגד הכהנים והלוים. ובירושלמי רמי ליה דבפרשת כי תבא כתיב אלה יעמדו וגו' על הר גריזים שמעון ולוי. ר' אומר זקני כהונה ולויה למטה. ושאר כל השבט למעלה ר\"ש אומר הראוי לשרת למטה. ושאר כל השבט למעלה: \n",
+ "ופתחו בברכה. כל הארורים היו אומרים תחלה בלשון ברכה רש\"י. ובגמרא דף ל\"ז ע\"ב מפיק ליה מדכתיב (דברים י״א:כ״ט) ונתתה את הברכה על הר גריזים ואת הקללה וגו'. מת\"ל אם ללמד. שתהא ברכה על הר גריזים וקללה על הר עיבל. הרי כבר נאמר (שם כ\"ז) אלה יעמדו לברך את העם על הר גריזים וכו' אלא להקדים ברכה לקללה: \n",
+ "ואלו ואלו שבהר גריזים ושבהר עיבל. והא דכתיב ואלה יעמדו לברך. לא שהיו השבטים מברכין ומקללין. אלא הלוים העומדים בין שני ההרים הופכין פניהם להר גריזים בברכה ולהר עיבל בקללה. רש\"י. שנאמר וענו הלוים ואמרו וגו': \n",
+ "הפכו פניהם כו' ופתחו בקללה. בגמ' שם יכול יהו כל הברכות קודמות לקללות. ת\"ל ברכה וקללה ברכה אחת קודמת לקללה. ואין כל הברכות קודמות לקללות. ולהקיש ברכה לקללה. מה קללה בלוים אף ברכה בלוים. ומה קללה בקול רם. אף ברכה בקול רם. ומה קללה בלשון הקדש אף ברכה בלשון הקדש. ומה קללה בכלל ופרט [*ארור אשר לא יקים הרי בכלל ארור אשר יעשה פסל הרי בפרט וכן כולן] אף ברכה בכלל ופרט [*ברוך אשר יקים ברוך אשר לא יעשה פסל וכן כולן] ומה קללה אלו ואלו עונים ואומרים אמן אף ברכה אלו ואלו עונים ואומרים אמן. \n",
+ "ובנו את המזבח וסדוהו בסיד וכתבו עליו וכו' בשבעים לשון ונטלו את האבנים כו'. ובירושלמי עוד הוא מעשה נסים נתן הקב\"ה בינה בלב כל אומה ואומה והשיאו את התורה שהיתה כתובה בשבעים לשון: \n",
+ "בשבעים לשון. כתב רבינו בחיי וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת (דברים כ״ז:ג׳). זה יורה שכל התורה כולה כתובה עליהן וכ\"כ הרמב\"ן מצינו בספר חגי [וברמב\"ן כתוב תאגי] שכל התורה היתה כתובה בהן מבראשית עד לעיני כל ישראל בתגיה וזיוניה ומשם נעתקו. ע\"כ. [ודרך נס היה בלא ספק למלאות שבעים לשון בכל התורה על מספר י\"ב אבנים שכל אבן משא איש. גם כתיבתן ביום אחד מעשה נסים הוא] אבל רבינו סעדיה גאון ז\"ל כתב שהיה כתוב בהן מספר המצות כמו שהן כתובות בהלכות גדולות כעין אזהרות. [ע\"כ] : \n",
+ "בשבעים ל'. כתב הר\"ב בכתב של שבעים אומות כלומר בכתב ולשון של ע' אומות: \n",
+ "שנאמר באר היטב. דאם לא כן באר היטב למה לי. ויש מפרשים תיבת היטב עולה ע' כזה ה' ה\"ט הט\"י הטי\"ב [*והתיבה עצמה כ\"כ בספר] גור אריה: \n",
+ "ונטלו את האבנים. פירש הר\"ב לאחר שהעלו העולות והשלמים כדכתיב (שם) והעלית עליו עולות. רש\"י. [*וכתיב (שם) וזבחת שלמים. ומיהו קשיא לי דעדיפא ה\"ל לפרש דאף הכתיבה היתה לאחר שהעלו העולות והשלמים. שכ\"כ וכתבת על האבנים. אחר והעלית וזבחת וגו']. \n"
+ ],
+ [
+ "ברכת כהנים כיצד. ותימה דלא פירש מנלן בלשון הקדש. ובברייתא כה תברכו בלשון הקדש נאמר כאן (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו. ונאמר להלן (דברים כ״ז:י״ב) אלה יעמדו לברך את העם. וכתבו התוס' ואין ללמוד מוברכת דברכת המזון שבכל לשון כמ\"ש ריש פרקין. דברכת המזון אין הברכות עצמן מפורשות בתורה. ולפיכך ילפינן ממפורשות. דברכות דהר גריזים היא הפיכת הארורות המפורשות. ע\"כ. ורי\"א אינו צריך. הרי הוא אומר כה בלשון הזה. וכתבו התו' אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה. אלא ככה עכ\"ל. [*וכמ\"ש לעיל במ\"ד בד\"ה רי\"א כו']: \n",
+ "ובמקדש ברכה אחת. כתב הר\"ב לפי שאין עונין אמן במקדש ואין כאן שום הפסק. וכתבו התוס' תימה והלא עונין ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כשהיו שומעין את השם. כדתנן [בע\"ח] בפ\"ג דיומא. וזה היה הפסק גדול מעניית אמן וכו' ושמא היו עונין בשכמל\"ו לאלתר כשהיו שומעין שם הנכבד והנורא. ולא היו ממתינין עד סוף הפסוק. ולפי שלא היו מפסיקין בין פסוק לפסוק חשיב להו ברכה אחת. ע\"כ. אבל לפי מ\"ש במשנה ב' פ\"ו דיומא בשם הר\"מ קרדואיר\"ו אפשר דלא היתה עניית בשכמל\"ו בברכת כהנים. אלא דאכתי קשה לי ממה שפירש הר\"ב בסוף ברכות דאחר הברכה עונין בשכמל\"ו. ובגמרא דהתם דף ס\"ג יכול הברכות כולן תהא להן תהלה אחת. ת\"ל ומרומם על כל ברכה ותהלה על כל ברכה וברכה תן לו תהלה. והיה נ\"ל לומר דבשכמל\"ו לא שייך לומר אלא כשהמברך אמר בברכתו ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם שכן היתה תקנת עזרא במקדש. וכמ\"ש הר\"ב בסוף ברכות. אבל בברכת כהנים שא\"א לשנות ועליהם אין להוסיף אלא כה תברכו כמו שנכתבו בתורה והואיל והמברכין לא אמרו ברוך ה' כו' לפיכך העונין ג\"כ לא היו עונין בשכמל\"ו. ונמצא שאין כאן הפסק כלל. וא\"ת א\"כ יהיו עונין אמן. וי\"ל שכיון שאין עניית אמן במקדש בשאר ברכות לא רצו לשנות. אבל לקושטא דמלתא נ\"ל דהיו אומרים בשכמל\"ו וכשיטת התוס' וגם מה שכתבתי דאין עונין אלא אחר שאמר ברוך ה' כו' ג\"כ אמת ולפיכך לא היה כאן הפסק. וכן מוכח בגמ' שהבאתי במ\"ח פ\"ג דיומא. בשעה שאני מזכיר השם הבו גודל כו'. ונמצא שבברכת כהנים לא היו מפסיקין בין ברכה לברכה אבל ענו בשכמל\"ו. כששמעו השם: \n",
+ "כנגד כתפותיהם. פירש הר\"ב מפני שצריך נשיאת כפים ומיהו נשיאת כפים הגבהה בעלמא במשמע. ומ\"ש הר\"ב וכתיב הוא ובניו כל הימים ובא ושרת ואתקש ברכה לשירות [דכתיב (דברים י׳:ח׳)] לשרתו ולברך בשמו. גמרא: \n",
+ "שנאמר וישא אהרן וגו'. נ\"ל דלאו ר\"י אמרה דאי הכי לדידיה בגבולין נמי ליבעי נשיאות כפים למעלה מראשיהן ולא אשכחן דפליג. אלא ארישא מהדר נשיאת כפים מנלן שנאמר וישא. וכה\"ג מפרש רש\"י במשנה ד' פרק קמא דבכורות [*וכן פירש הר\"ב בחד פירושא במשנה ב' פ\"ב דפסחים]. ועיין בסוף מסכת עדיות: \n"
+ ],
+ [
+ "ברכות כ\"ג וכו'. לא אתפרש מנלן דאין נאמרין אלא בלשון הקדש. ולפיכך נראה בעיני דאע\"ג דקאמר ברכות כ\"ג לא קפיד אברכות עצמן אלא על הקריאה מה שהוא קורא בתורה שלא תהא אלא בלשון הקדש. ועל זה אין צריך ראיה כלל. דכיון שהוא קורא בספר תורה והיא אינה כתובה אלא בלשון הקדש. וקיי\"ל נמי דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה מבואר שכשהיה קורא בלשון הקדש היה קורא. וראיה לדברי שכן הרמב\"ם בסוף פ\"ג מהלכות עבודת יוה\"כ לא התנה בברכות שיהיו בלשון הקדש. ועוד בריש הל' ברכות שאחר שכתב ברכת הנהנין. וכן ברכות המצות. כתב וכל הברכות כלן נאמרין בכל לשון וכו' ולא הוציא מכללן ברכות כ\"ג. ועיין במשנה דלקמן: \n",
+ "חזן הכנסת. עיין ריש פרק ז' דיומא: \n",
+ "והסגן לכהן גדול. פירש הר\"ב דכתיב ברוב עם וגו'. וכ\"פ הרמב\"ם. וביומא מפרש בטעם אחר: \n",
+ "על התורה כו'. פירש הר\"ב [ברכה] שלאחריה כו' בכאן מפרש הר\"ב כפירש\"י והיא שיטת ירושלמי דהכא ודיומא פרק ז'. אבל התם מפרש כפירוש הרמב\"ם בפירושו דהכא ודהתם. אבל בחיבורו סוף פ\"ז מהלכות עי\"כ כתב כשיטת הירושלמי: \n",
+ "ועל ישראל. פירש\"י. מתפלל על ישראל וחותם ברוך הבוחר בעמו ישראל: \n"
+ ],
+ [
+ "פרשת המלך כו'. גם בכאן לא אמרו בגמרא מנלן דבלשון הקדש. והרמב\"ם כתב בפרק ג' מהל' חגיגה. וז\"ל הקריאה והברכות בלשון הקדש. שנאמר (שם ל\"א) תקרא את התורה הזאת כלשונה. אע\"פ שיש שם לועזית. ע\"כ. ויש לתמוה דברכות מנלן והא משנתינו דייקא ולא תני ברכות המלך כדתנן ברכות כ\"ג וגם הכ\"מ נסיב להו לפרש מנליה. ולא עלה בידו. ועוד שכבר כתבתי במשנה דלעיל דבכהן גדול דתנן בהדיא ברכות לא כתב בהן בחיבורו שיהא דוקא בלשון הקדש ושכן נראה ג\"כ מדבריו בריש הלכות ברכות. וצ\"ע והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כ\"ג. לפי שפרשת המלך מצוה מן התורה שנאמר תקרא וגו'. אבל קריאת כ\"ג ביה\"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנסת הגדולה: \n",
+ "מוצאי יו\"ט הראשון של חג. פירש הר\"ב ת\"ל בבא כל ישראל מתחלת חוה\"מ דביו\"ט הראשון לא. דבמועד משמע בתוך המועד. תוס': \n",
+ "בשמיני. ה\"ג בגמ' ופריך בשמיני ס\"ד [הא אמרת במוצאי יו\"ט הראשון] ומשנינן אימא בשמינית. ומ\"מ צ\"ע דלא לתני בשמינית. דהא לא סגי ליה עד דמפרש במוצאי שביעית. ועיין מ\"ש במשנה ט' פ\"ה דאבות: \n",
+ "בימה נגזר משם במה. כן משמע בערוך: \n",
+ "של עץ בעזרה. פירוש בעזרת נשים כדלקמן: \n",
+ "והמלך עומד ומקבל וקורא. אותה קרייה ע\"י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש\"י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע\"כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא שמשה אמר ליהושע תקרא וגו' ויהושע מלך הוה: \n",
+ "וקורא יושב. ה\"נ מפרשים בגמ' דבעזרת נשים היה מדהיה יושב. והא אין ישיבה [בעזרה] אלא למלכי בית דוד ולא נמצא מלך בבית שני לבית דוד. והכי תניא בסוף פרק בתרא דף מ\"ח משחרב ביהמ\"ק ראשון וכו' ופסק מלך מבית דוד: \n",
+ "[*ושבחוהו חכמים. עיין מ\"ש לקמן בד\"ה ופרשת המלך כו']: \n",
+ "אחינו אתה. תלתא זימני שכן לשון חכמים כמ\"ש הר\"ב במשנה ג' פ\"ג דשקלים. וביש ספרים לא נמצא אלא כפול ולא משולש. ונ\"ל לגי' ההיא שלא באו אלא לומר שכל העם היו אומרים כן. והכי איתא בספרי פרשת המלך והיו אומרים לו כל ישראל אל תירא אגריפס. אחינו אתה אחינו אתה: \n",
+ "עשר תעשר כי תכלה לעשר. כתב הר\"ב מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים וכפירש\"י. וקצת קשה שכיון שבשמינית שהיא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות היתה הקריאה. נמצא *) שעדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי ע\"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב ואע\"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר. היה קורא אותם יחד כו' ואח\"כ קורא פרשת המלך. וכתב רש\"י ואי משום דיש כאן דילוג בתורה [יותר] בכדי שלא יפסוק התורגמן. אין למלך מתורגמן. ואין מתרגמין אחריו ע\"כ. ואכתי תקשה דכ\"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפילו בהפסק מועט שוהין הצבור לפי שאין תורגמן. לכך נ\"ל דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור וכיוצא בזה שכתבו התוס' על ושבחוהו חכמים דפריך בגמ' האמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. ומשנינן מצוה שאני. והוכיחו שם התוס' דדוקא מצוה שבינו לקונו הוא דשאני שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל למחול על כבודו כגון לחלק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות\"ח גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה. שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד. גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה ע\"כ: \n",
+ "ופרשת המלך וברכות וקללות. הר\"ב כתב ואח\"כ ברכות וקללות. וחוזר וקורא פרשת המלך. ולא ידעתי זו מנין לו לשנות מסדר השנוי במשנתינו. ורש\"י מפרש כמו במשנה והרמב\"ם פירש שקורא עשר תעשר. וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות. לפי שנאמר (דברים כ״ח:ס״ט) אשר כרת אתם בחורב. ובפרק ג' מהלכות חגיגה כתב כמו כן. וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ע\"כ. וכזה נראה להגיה בלשונו שבפירוש המשנה. אבל גם בזה קשה. דהא במשנה שנינו כי תכלה קודם לפרשת המלך. ואם קורא על הסדר נמצא שפרשת המלך קורא קודם לכי תכלה וצריך לומר שנוסחא אחרת היתה לו. ובסדר משנה דירושלמי עשר תעשר וכי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "משוח מלחמה כו'. כתבו התוס' תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה. והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחר כולן. וי\"ל דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה. אבל הכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה. משום דזוטרי מיליה ופסיק ושרי להו. ע\"כ. כלומר שאין בהם אלא פירוש הפסוק בלבד. אבל בפרשת עגלה ערופה יש דינין מלבד פירוש הפסוק כמו נמצא טמון וכו'. ועוד ראויה להקדימה שכן היא קודמת בתורה. וכתבו עוד התוספות וא\"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה. [וי\"ל] דלא שייך למימר פ' משוח מלחמה. שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה. ע\"כ: \n",
+ "בשעה שמדבר אל העם. האי דלא תני הכא נמי כיצד כדקתני פרק דלעיל מקרא בכורים כיצד. משום דהתם סליק מיניה דקתני לעיל מיניה ואלו נאמרים בלשון הקודש. תוס': \n",
+ "ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה. מפרש בגמ' דומיא דשוטרים דכתיב (שם כ') ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה ויש ממונה על גביו. אף כהן בממונה ויש ממונה על גביו. אבל כהן גדול אע\"פ שהמלך ממונה על גביו. מיהו בעבודה ליכא. ואימא סגן. סגן לאו ממונה הוא. שכל עוד שלא אירע פסול בכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום. וא\"ת אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע כו' בריש פ\"ג דיומא מפרש הר\"ב שהוא הסגן. כבר כתבו התוס' ודאי ממונה הוא לדברים שמינוהו אחיו הכהנים אבל מן התורה אין לו שום מינוי יותר על אחיו הכהנים. ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגזבר שגידלוהו אחיו הכהנים: \n",
+ "ודבר אל העם בלשון הקדש. כתב הר\"ב נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר. גמ'. ועמ\"ש בפרק דלעיל משנה ג'. וכתבו התוס' ירושלמי הרי ק\"ש הרי כתיב בה (שם ו') ודברת בם. והיא נאמרת בכל לשון. א\"ר חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה. ונגשו הכהנים בני לוי (שם כ\"א). מה להלן בלשון הקדש. אף כאן בלשון הקדש. ואיכא דיליף הגשה הגשה. מונגש משה אל הערפל (שמות כ'): \n",
+ "לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. כשאמר יהודה על שמעון. היינו נמי שמעון על יהודה. שאין גבורת המלחמה ונצחונה תלוי במתחיל ולפיכך אמר תו ולא שמעון על בנימין. ועיין כיוצא בזה במשנה ו' פ\"ק דקדושין. ועוד נ\"ל דיהודה ובנימין היו לאחדים עם מלכות בית דוד. ושמעון שהוא ממלכות עשרת השבטים גבולו בתוך ערי יהודה כמפורש בספר יהושע. ולפיכך כשיהודה הולך ללחום עם מלכות י' שבטים מסתמא ילחום בשבט הקרוב אליו והוא שמעון. ומפני כן יהלוך שמעון ויתגרה מלחמה עם בנימין שנתחבר עם יהודה: \n",
+ "וצחצוח חרבות. הוא מריטת כלי מלחמה. כגון הסייף והרמחים. הרמב\"ם. והוא מלשון נחשת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה) ענין זך ולוטש: \n",
+ "ושפעת. לשון רבוי. כמו ושפעת מים תכסך. (איוב כ\"ב י\"א). ערוך: \n"
+ ],
+ [
+ "ודברו השוטרים. עיין מה שכתבתי במשנה ה': \n",
+ "אחד הבונה בית התבן וכו'. אחד הבונה ואחד הלוקח וכו'. גמרא ת\"ר אשר בנה. אין לי אלא אשר בנה. לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת\"ל מי האיש אשר בנה בית. דמי האיש רבוי הוא. אין לי אלא בית. מנין לרבות בית התבן כו'. ת\"ל אשר בנה מ\"מ. דמצי למכתב מי אשר בית בנה אלא *) דרוש ביה בנה מ\"מ שהרי לא הזכיר בית עדיין. והאי דכתיב בית למעוטי בית שער כו' שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם: \n",
+ "בית האוצרות. לאוצר יין שמן ותבואה. רש\"י: \n",
+ "אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל וכו'. גמרא ת\"ר אשר נטע אין לי אלא נטע לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת\"ל ומי האיש אשר נטע כרם. אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין ת\"ל אשר נטע יכול שאני מרבה הנוטע ד' אילני מאכל וה' אילני סרק. ת\"ל כרם דדמי לכרם. ופחות שבכרמים חמשה גפנים הם. והא דהכא תנן הנוטע כרם בהדיא וברישא לא תנן הבונה בית בהדיא. משום דהא מיהת כי נקט בית התבן הוה בית דבקרא נמי בלישנא אבל הכא כי נקט נטיעת ה' אילני מאכל. אין כרם דכתיב בקרא בלישנא. ול' הרמב\"ם בחיבורו פ\"ז מה' מלכים. אחד הבונה בית לישיבתו. וא' הבונה [בית התבן] בית הבקר כו': \n",
+ "אחד המארס את הבתולה כו'. גמ'. ת\"ר אשר ארש א' המארס את הבתולה וא' המארס את האלמנה וכו' ומדלא כתיב אשר אשה ארש: \n",
+ "כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה. כמו שומעין מערכי מלחמה דברים של כהן. כלומר שהכהן אומר להן. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "בית שער. בית כניסת שער החצר להסתופף שם שומר הפתח. רש\"י. כלומר ואינו ראוי לדירה אלא להסתופף לפי שעה: \n",
+ "מרפסת. מפורש בפירוש משנה ג' פ\"ח דעירובין: \n",
+ "אלמנה לכ\"ג וכו'. פי' הר\"ב דכתיב ולא לקחה וכו' ואע\"ג דבאלמנה לכ\"ג כתיב (ויקרא כ\"א) לא יקח [*וקיחה היינו קדושין. רש\"י] אפ\"ה אינו לוקה עד שיבעול [כדרבה] דאמר רבה כו' ומתני' אפילו כר\"י הגלילי [דמתני' ה'] דאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות **) שבידו [*הכא אין עבירה בקדושיה אע\"ג דכתיב לא יקח דקרא הא טעמא קאמר ולא יחלל ופירש\"י עד שיביא זרעו או האשה לידי חלול וממזרת ונתינה אין עבירה בקדושיה דלא כתיב בהו לא יקח אלא לא יבא ולא יתחתן. ע\"כ]. וכדאי' בגמ': \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. לכאורה יהיה חוזר שהרי מדברי סופרים היא החלוצה לכהן הדיוט ולא שנאה אלא משום אשגרת לישן. וכמ\"ש במ\"ג פ\"ט דיבמות. אבל הרמב\"ם העתיקה בפ\"ז מה' מלכים. ונראה דס\"ל דאינו חוזר מד\"ס. דהא במלחמת הרשות היא כדתנן בסוף פרקין. ועמ\"ש רפ\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ואלו שאין זזין ממקומן וכו'. גמ'. ת\"ר לא יצא בצבא (דברים כ״ד:ה׳) יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים ת\"ל (שם) ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו וכו'. ת\"ל עליו. עליו אי אתה מעביר. אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתיב לא יעבור. לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין: \n"
+ ],
+ [
+ "ויספו השוטרים. כתב הר\"ב על דברי כהן. וכן ל' רש\"י. וכלומר דודברו השוטרים דבמשנה ב' אינן דברי עצמן אלא דברי כהן והשוטר משמיע כדאיתא בגמרא דף מ\"ג מונגש עד ודבר. כהן מדבר. וכהן משמיע. מודבר עד ויספו. כהן מדבר ושוטר משמיע. מויספו ואילך. שוטר מדבר ושוטר משמיע: \n",
+ "בקשרי המלחמה. פירש הר\"ב כשמתקשרין לעמוד צפופים. וכן לשון רש\"י ולישנא דמתני' ה' פ\"ה דאבות הוא ושם מפורש: \n",
+ "זהו המתירא מן העבירות. ומיהת מודו לר\"ע נמי דמי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה שחוזר מדכתיב ולא ימס לבב אחיו כלבבו כדאיתא בגמרא: \n",
+ "מן העבירות שבידו. פירש הר\"ב אפי' עבר על דברי סופרים. עיין מ\"ש בזה בריש פ\"ד דמכילתין: \n",
+ "וחלוצה לכהן הדיוט. הא ודאי אשגרת לישן הוא דהא פירש הר\"ב דלר\"י עבירה דדברי סופרים לא היא בכלל הירא מעבירות: \n"
+ ],
+ [
+ "מעמידין זקיפין לפניהם. פירש הר\"ב גבורים ממונים וכו'. וז\"ל רש\"י בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים כו' ויזקיפו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם: \n",
+ "ואחרים מאחוריהם. פירוש מאחורי עם המלחמה ולשון הרמב\"ם בפ\"ז מהל' מלכים ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה וכו': \n",
+ "לקפח. פירש הר\"ב לחתוך. תרגום וערפתו ותקפיח. ערוך: \n",
+ "ולהלן הוא אומר כו'. דאי מקרא קמא לא סגי דכיון דכתיב וגם מגפה משמע דמלתא באפי נפשה ולא תליא בניסה. ועוד דמגפה משמעה בידי שמים יותר מדמשמע בידי אדם. ועוד דאיכא למימר שאני התם שהמבשר לעלי לא רצה להבהילו במגפה בתחילה. ולפיכך הקדים לומר ניסה שלא יהא נבהל פתאום וימות שהרי אף כשאמר כן ראה מה עלתה בו. אבל לא נשמע מהכא דניסה היא סיבת הנפילה: \n"
+ ],
+ [
+ "אבל מלחמת מצוה כו'. פירש הר\"ב לא נחלקו אלא כו' ת\"ק קרי לה מלחמת רשות וכו'. גמ'. רשות דרבנן זו היא מצוה דר\"י. מצוה דרבנן זו הוא חובה דר\"י. ופירש\"י רשות דרבנן זו היא מצוה דר\"י ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהוא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר\"י דאין חתן יוצא לה אלא שר\"י קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש ואזיל. מצוה דרבנן דאמרי בה הכל יוצאין אמר נמי ר\"י הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמועינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו. אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קרא את זו מצוה ואפי' היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותה מעלה אחת ולומר הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה. ור\"י דקרי לקמייתא מצוה למלתיה. לאשמועינן דהעוסק בה פטור מן המצוה. והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הלכך קרייה חובה. כדאיתא ע\"כ. ומ\"ש הר\"ב וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ותימה דכ\"ע הא ס\"ל העוסק במצוה פטור כו' כדאשכחן במשנה ה' פ\"ב דברכות. וכן במשנה ג' פ\"ז דיומא דאין מעבירים על המצות וכ\"ש כשעוסק בה כבר. וא\"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל. ויש לפרש דהכי קאמר וסובר דאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו כשהוא עוסק במלחמה זו מפני שכבר הוא עוסק במצוה ופטור מזו הבאה לידו. דבמלחמה זו לאו דמצוה היא ולפיכך לא יתבטל מהמצוה הבאה לידו. [*ואע\"ג דר\"י פליג וה\"ל למתני רי\"א ולא אמר ר\"י. מצינו כמו כן בפרק אחרון דמסכת [ערכין] משנה ח' לדברי הרמב\"ם. עיין שם]: \n"
+ ]
+ ],
+ [
+ [
+ "עגלה ערופה בלשון הקדש. עיין מ\"ש בשם התוס' בר\"פ דלעיל: \n",
+ "שנאמר כי ימצא. ה\"ק שנאמרו ענו ואמרו כו' [כמ\"ש הר\"ב]. וסדר עגלה ערופה כיצד כי ימצא וכו' [גמרא]: \n",
+ "שלשה מב\"ד הגדול. מפרש בגמ' בברייתא זקניך שנים. ואין ב\"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה: \n",
+ "רבי יהודה אומר חמשה שנאמר זקניך שנים ושפטיך שנים. ותנא קמא ההוא מבעי ליה למיוחדין שבשופטיך. ור\"י וי\"ו דושפטיך דריש למנינא להביא עוד שנים. ות\"ק וי\"ו לא משמע ליה. גמרא. ומדלא כתב הר\"ב הלכה כמאן. ש\"מ דס\"ל ככללין דהלכה כת\"ק. אבל במשנה ג' פ\"ק דסנהדרין תנן להו בלשון פלוגתא דר\"ש ור\"י ופסק כר\"י. וכן פסק הרמב\"ם כאן והתם. ובחיבורו פ\"ה מהלכות סנהדרין ובפ\"ט מהלכות רוצח ושם כתב הכ\"מ דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוי סתם ואח\"כ מחלוקת. ואין הלכה כסתם והדרין לכללין דר\"ש ור\"י הלכה כר\"י ע\"כ. אלא שלא פירש זו מנין לו שיש לסדרים סדר ואדרבא נמצא להתוס' בהפך בפ\"ח דשבת דף פ\"א דאדר\"י אסר לקנח בחרס בשבת אמרינן אלמא דבר שאין מתכוין אסור. והא אר\"י הלכה כסתם משנה. ותנן נזיר חופף ומפספס. והקשו בתוס' דמאי קושיא דהא הוה מחלוקת בפ\"ב דביצה רי\"א כל הכלים אין נגררים כו'. ובתרי מסכתות אין סדר ושמא סתם ואח\"כ מחלוקת הוא. ותירצו דאע\"ג דלכולהו אמוראי בתרי מסכתות אין סדר ואין הלכה כסתם. רבי יוחנן אית ליה דאפילו בתרי מסכתות הלכה כסתם. דמסתמא סתם לבסוף ואין לנו לומר שסתם רבי קודם ושוב חזר ממה שפסק. ע\"כ. וכ\"כ בפרק החולץ (יבמות דף מ\"ב) וא\"כ ה\"נ אית לן למימר דמסתמא סתם דהכא נשנה אחר מחלוקת דסנהדרין. והלכה כסתם. אבל נ\"ל דמשם ראיה דנוכל לומר שהרמב\"ם מתרץ קושית התוס' בכך דלהכי מקשה גמרא מסתם דבנזיר אע\"ג דמחלוקת היא בביצה משום דכיון דבתרי סדרי נינהו. ונזיר בסדר נשים שאחר סדר מועד אמרינן דיש סדר והוה מחלוקת ואח\"כ סתם דהלכה כסתם. וטעמא רבה איכא דכיון דנקטינן בסידרייהו באסמכתא דקרא (ישעיהו ל״ג:ו׳) והיה אמונת עתך כדאיתא בפ\"ב דשבת דף (ל\"ב) [לא.] אית לן למימר דכסדר האסמכתא למדם רבינו הקדוש. מה שאין כן סדר המסכתות שבכל סדר וסדר. אע\"פ שמפני טעם ונימוק סדרן. מ\"מ הואיל ולא באסמכתא דקרא נסדרו לא היה מלמדן עם תלמידיו אלא במקום שלבם חפץ. ומיהו לדעת הרי\"ף והרא\"ש נמי אין סדר אפילו בתרי סדרי. כמו שאכתוב בשמם במשנה ט' פרק קמא דקדושין בס\"ד. [*ושוב ראיתי בתשובות מהר\"ם רוטנבורג הנדפסים בפראג ששם בסימן תתקפ\"ב בפסקא המתחלת ומעשה היה כו' כתוב אסתם בשבועות ומחלוקת בכתובות הוי תרתי מסכתות ואין סדר ולכן אין לחוש על הסתם שבשבועות. ע\"כ. אע\"ג דמסכת שבועות שבסדר נזיקין מאוחר לכתובות שבסדר נשים. ועיין מ\"ש במשנה ה' (פ\"ה) [פ\"ז] דתמורה]. ועוד בגמרא פ\"ב דקדושין דף נ\"ד מייתי ראיה דהלכה כר\"מ דהתם מדסתם לן תנא כוותיה בסדר זרעים. ואע\"ג דמסקנא משום דבבחירתא סתם כוותיה מ\"מ חזינן דגמרא סברה דכל היכא דאשכחן סתם ומחלוקת בתרי סדרי שיש לפסוק כסתם. ואין מוקדם ומאוחר בהן. ועוד קשיא לי על פסק הרמב\"ם דהתם גופיה בסמיכת זקנים לא פסק כר\"י כמו שאכתוב שם בס\"ד. ועיין מ\"ש במשנה ב' פ\"ט דסנהדרין. [*ובני מהר\"ר אברהם שיחי' מחבר פי' לירושלמי הראה לי דבירושלמי הכא ובסנהדרין פ\"ק דף י\"ט ע\"א. א\"ר נראין דברי ר\"ש בסמיכה ודברי ר\"י בעריפה וכו']: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא סמוך לספר. כתב הר\"ב דכתיב כי ימצא. פרט לממציא כו'. וכתבו התוס' בפ' הנחנקים (סנהדרין ד' פ\"ו) דליכא לאקשויי אדהכא מדכתיב (דברים כ״ב:כ״ב) כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל. דאימא ה\"נ פרט לממציא כו'. כגון בית פלוני דשכיחי ה\"נ דפטירי. [ואין חילוק בין לשון פרט למצוי דהתם או פרט לממציא דה\"נ בגמרא דהכא גרס פרט למצוי והרמב\"ם בפירושו כתב פרט לממציא. ובחבורו פרק ט' מהל' רוצח נראה דגרס פרט למצוי. ועיין מ\"ש במשנה ב' פרק ב' דמכות] דהכי נמי דרשינן מכי ימצא באדמה. דהוי כמסקנא דהתם דדרשינן מונמצא בידו וה\"נ באדמה כמו בידו: \n",
+ "או לעיר שאין בה ב\"ד. דבעינן זקני העיר וליכא. גמ': \n",
+ "דברי ר\"א. גמ'. קסבר אפשר לצמצם וקרובה. ואפילו קרובות. פירש\"י כמו ובהמה רבה (יונה ד') וכתב הר\"ב ואין כן הלכה אלא שתיהן מביאין עגלה אחת בשותפות. והכי אמרינן בבכורות פ\"ב דף י\"ח דקסברי א\"א לצמצם ויביאו בשותפות ויתנו ביניהן ויאמרו אם זו היא הקרובה הרי היא שלהן. ואלו יקנו להם חלקם במתנה. ואם אלו וכו': \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא ראשו כו'. כתב הר\"ב במת מצוה קנה מקומו לקוברו שם [עסקינן] דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה [ב\"ק דף פ\"א]. רש\"י: \n"
+ ],
+ [
+ "רבי אליעזר אומר מטבורו. פי' הר\"ב קסבר עיקר חיותא בטבוריה הוא כו'. וז\"ל הרמב\"ם לפי שהוא אמצעות הגוף הכולל כלי המזון שבהם נמשך המאכל. ר\"ע אומר מקום שאיפת הרוח הוא הצורך הגדול בחיות לפי שנאמר כל אשר נשמת רוח חיים באפיו: \n",
+ "רבי עקיבא אומר [כו']. כתב הר\"ב והלכה כר\"ע. וכ\"כ הרמב\"ם וכתב הכ\"מ בפ\"ט מהלכות רוצח. ויש לתמוה דהא קי\"ל משנת ראב\"י קב ונקי וצריך לומר שסובר שלא נאמר כלל זה לדחות מאי דקיי\"ל הלכה כר\"ע מחבירו ע\"כ. ועיין מ\"ש כבר בזה במשנה י' פ\"ח דעירובין בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "ואין המום פוסל בה. דמהו דתימא ניליף מק\"ו. ומה פרה שאין השנים פוסלות בה [כדתנן בר\"מ פרה כשירה הזקנה וכו'] מום פוסל בה דכתיב (במדבר י\"ט) אין בה מום. עגלה ששנים פוסלות בה [כדתנן התם]. אינו דין שיהא מום פוסל בה קמ\"ל דלא. דשאני התם דאמר קרא (שם) אשר אין בה מום. בה מום פוסל. ואין מום פוסל בעגלה. כך למדתי מהגמרא: \n",
+ "ואיתן כמשמעו קשה. פי' הרמב\"ם חזק ההמשכה. וכ\"כ בחבורו פ\"ט מהלכות רוצח ומורידין אותה אל נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. ע\"כ. אבל רש\"י מפרש בפירוש החומש נחל איתן קשה שלא נעבד. ע\"כ. לדבריו נחל האמור כאן אינו של מים. אלא עמק. וכן מביא רש\"י מה שדרשו בפרקין א\"ר יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביאו עגלה בנחל. אמר הקב\"ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות וכו'. ופירש\"י נחל איתן קשה. ע\"כ. אבל נראה בעיני דהיינו פלוגתייהו דרבי יאשיה ור' יונתן בברייתא בגמ'. אשר לא יעבד ולא יזרע לשעבר דברי ר' יאשיה [דדריש אשר דמוכח דלאו לשון צוואה היא. אלא לישנא דלשעבר] ר' יונתן אמר להבא. דרש\"י נסיב לה בפי' החומש אליבא דר' יאשיה משום דמשמעות דאשר הכי משמע טפי דלא בא לאוסרו להבא. אבל הרמב\"ם בפירוש המשנה דבהדיא תנן ומקומה אסור מלזרוע ומלעבוד. ש\"מ דמתני' דלא כר' יאשיה אלא כר' יונתן. [ועיין מ\"ש עוד לקמן בזה] הלכך ניחא להרמב\"ם טפי לומר דנחל היינו נהר. שכן פירושו ברוב המקומות. ועוד דכן דוירחצו את ידיהם משמע מהנחל. והשתא האי דדריש רבי יוחנן בן שאול לא אתיא אלא אליבא דר' יאשיה. דאי לרבי יונתן אדרבה כל נחל מגדל ועושה פירות אם בעצמו בדגים. ואם בשפתו לכשיזרע או יעבד. ועוד י\"ל דלהרמב\"ם לרבי יאשיה נמי נחל היינו נהר. אלא דקרא אתני שיהא המקום שעורפים בו הוא במקום שלא נעבד בו. ואתיא רבי יוחנן בן שאול ככ\"ע ומתני' מיהא דלא כר' יאשיה דהא אליביה לא אסרה תורה לזרוע כו' לפיכך ניחא להרמב\"ם לפרש קשה על חוזק הנהר: \n",
+ "אע\"פ שאינו איתן כשר. פי' הר\"ב שלא נאמר איתן לעכובא אלא למצוה. וכן פירש\"י. וקצת קשה. דהוי ליה למתני ואם אינו איתן כשר שזהו ל' דיעבד. אבל לשון אע\"פ משמעותו להוציא ולאפוקי שלא נטיל עוד תנאי בדבר. ועוד דלשון אם אינו כו' לשון קצרה הוא. מלשון אע\"פ שאינו כו'. ולמה לו להאריך. והרמב\"ם פי' וז\"ל ענין איתן גדול כמו שאמר. גוי איתן הוא (ירמיה ה') . ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפילו שלא היה גדול השיעור כשר. וכבר פירשו איתן קדמון. ע\"כ. בא לומר שאיתן יש בו שני פירושים גדול וחזק. ושאמר התנא דקפידת הכתוב על החוזק. ואע\"פ שאינו גדול. ומעתה ל\"ק מ\"ש הכ\"מ וז\"ל ודע ששם במשנה שנינו אע\"פ שאינו איתן כשר. ופירש\"י דלא כתיב ביה עכובא. ולא נאמר אלא למצוה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע\"כ. שמבואר נגלה שלא השמיטו שהרי לפי פירושו ה\"ק אע\"פ שאינו גדול וא\"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה. וזהו איתן האמור בתורה. כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה. וא\"ת ולהרמב\"ם שכתב דממעטים גדול ואמאי. והא כתיב גוי איתן. וכי תימא דהיינו דכתב וכבר פירשו איתן קדמון דא\"כ נצריך להיות קדמון ולא שיהיה עשוי מחדש. אבל ודאי שז\"ש וכבר פירשו איתן קדמון ר\"ל וגם זה הפירוש ממועט בדברי משנתינו באמרה אע\"פ שאינו איתן ולא הצריכה אלא שיהיה קשה בלבד ולא זולת. והדרא קושיא לדוכתיה דהיאך ממעטינן הני פירושים וקרא כתיב גוי איתן ל\"ק דקראי אחרינא כתיבא כדאיתא בגמ' ת\"ר מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר (במדבר כ\"ד) איתן מושבך ושים בסלע קנך. ואומר (מיכה ו') שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ: \n",
+ "מאחוריה. פי' הר\"ב ממול ערפה דגמר עריפה עריפה מחטאת העוף. גמ'. ועיין בפירוש משנה ה' פ\"ו דזבחים: \n",
+ "ומותר לסרוק כו'. פירש הר\"ב מה זריעה כו'. אף כל עבודה כו' ואימא אשר לא יעבד בה כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא *) גמ'. והיינו נמי כר' יונתן דאדאמרינן ר' יאשיה מאשר נ\"ל כמ\"ש לעיל. קאמרינן ור\"י אשר רבויא הוא: \n"
+ ],
+ [
+ "במקום עריפה של עגלה. גמ'. ת\"ר ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת\"ל הערופה. ומה ת\"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה: \n",
+ "ופטרנוהו בלא מזון כו'. כן הגי' בספרים. והר\"ב שפירש בלא מזונות כו' לפי שבגירסתו ל\"ג בלא מזון. וכן ל\"ג בלא לויה אלא בברייתא בגמ'. וכ\"כ רש\"י ופטרנוהו. בגמ' מפרש בלא מזונות וגירסתם מצאתי בנוסת משנה שבירושלמי: \n",
+ "בלא מזון. והוצרך ללסטם את הבריות ולכך נהרג. רש\"י: \n",
+ "והנחנוהו בלא לויה. יחידי בלא חבורה. רש\"י: \n",
+ "והכהנים אומרים. כדכתיב לעיל (דברים כ״א:ה׳) ונגשו הכהנים בני לוי ולא פירש על מה הם נגשים. רש\"י: \n",
+ "כפר לעמך וגו'. עיין במשנה ח' פ\"ג דיומא כתבתי דבמקום שנאמר כפרה ילפינן מחורב דבעי למימר אנא כדאשכחן להלן. אנא חטא וגו'. ופרכינן התם בגמרא דף ל\"ז בעגלה ערופה נמי. וקאי בקשיא: \n",
+ "לא היו צריכים לומר ונכפר כו'. כלומר ונכפר דכתב בקרא לאו אוענו ואמרו קאי שיהא אף זה בכלל אמירה אלא מלתא באנפי נפשה היא שרוח הקדש בשרה כו'. [רש\"י]: \n"
+ ],
+ [
+ "נמצא ההורג עד שלא נערפה תצא ותרעה בעדר. פירש\"י דס\"ל האי תנא דעגלה ערופה אין ירידתה לנחל איתן אוסרתה אלא עריפתה. והרמב\"ם בפ\"י מהלכות רוצח פסק שירידתה לנחל איתן אוסרתה בהנאה. וכתב הכ\"מ דאפ\"ה תצא ותרעה בעדר. משום דאדעתא שימצא ההורג לא אקדשה שהרי דבר מצוי הוא שימצא ההורג. וכ\"ש לפי מה שפירשו קצת מפרשים שמתועליות המדידה והענינים הנעשין במצוה שעל ידי כך הוא קרוב שיתגלה מי הוא ההורג. דהא ודאי מעיקרא מסקי אדעתייהו שימצא ההורג ולא גמרי ומקדשי. ע\"כ: \n",
+ "תקבר. דאסורה בהנאה עיין בפירוש הר\"ב משנה ט' פ\"ב דקדושין: \n"
+ ],
+ [
+ "עד אחד אומר ראיתי וכו'. עיין מ\"ש בכולה מתניתין בפ\"ו משנה ד' וכן שם בפירוש הר\"ב דמה שחסר בזו. גילה בזו. כי שתיהן בענין אחד ואין חלוקה ביניהן: \n",
+ "אשה אומרת כו'. לשון הרמב\"ם בפרק ט' מהלכות רוצח אשה אומרת כו' בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו. ע\"כ. וכתב הכ\"מ דעד כאן לא מפלגינן בין באו בבת אחת לבאו בזה אחר זה. אלא דוקא כשהעד הראשון הוא כשר ולאפוקי מהראב\"ד שכתב על זה נראה מהגמרא שהוא שבוש דבזה אחר זה הראשון עקר. ואפילו אשה. עכ\"ל הכ\"מ. ולי קשיא *) לשון הרמב\"ם שבפי\"ב מהלכות גרושין לענין עדות היתר א\"א לא ביאר בזה כלל ולא עוד אלא שהמגיד כתב עליו שם וז\"ל וה\"ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואח\"כ באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהתירה הראשון וזה מוסכם ע\"כ ואין לחלק דהתם בהתירוה דהכא נמי בעינן שהב\"ד הורו על פיה שלא תיערף וכמ\"ש בשם התוס' בענין עדות סוטה בפ\"ו וצ\"ע: \n"
+ ],
+ [
+ "משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. פירש הר\"ב לפי שמכירין כו' כדת\"ר [לעיל] לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' א' בסוף העולם [הכיר בו] לא היו עורפין: \n",
+ "משבא אלעזר בן דינאי. ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ\"ב דכתובות דף כ\"ז אדתנן ע\"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי ופירש שם רש\"י רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה: \n",
+ "ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא. ה\"ג בס\"א. אבל בן דינאי לא הוצרכו להחזיר ולשנות שמו כי זה [השם] בן דינאי נאה לו כי ראוי לדונו. א\"נ לשון איש ריב ומדון. וכהר\"ר זנוויל כ\"ץ אמר לקיים גירסת הספר ולהגיה ותחלה במקום ותחינה ואין נ\"ל שהרי תחלה בן דינאי היה נקרא ואם גם זה השם נשתנה הוה ליה לתנא לומר כן שנשתנה בשתי אלו השמות. ועוד למה נשתנה פעמיים: \n",
+ "בן הרצחן. ירושלמי בריה קטילה: \n",
+ "שנאמר לא אפקוד וגו'. ולא מייתי קרא דונקה האיש דכתב הר\"ב במשנה ב' פ\"ק וילפינן מיניה לכל עון דזנות שבאיש כדאיתא לעיל ריש פ\"ד דבהאי קרא טפי טובא קמ\"ל. והכי איתא בגמ' ת\"ר ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר. וכי תימא עון דידיה אין. דבניה ודבנתיה לא. ת\"ש לא אפקוד וגו'. וכי תימא עון א\"א אין. עון דפנויה לא. ת\"ש כי הם עם הזונות יפרדו *) (הושע ד׳:י״ד). [*ועמ\"ש סוף משנה י\"ב] ועמ\"ש במשנה ה' פ\"ג:\n",
+ " בטלו האשכלות. פי' הר\"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת. רש\"י בגמ'. ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו\"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:] והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. ע\"כ. והרמב\"ם פי' אשכלות כינוי על אדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכלות איש שהכל בו: \n",
+ "שנאמר אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי בן אדם החשוב בעיני אלהים יתברך: \n"
+ ],
+ [
+ "יוחנן כהן גדול כו'. משנה זו שנויה כבר בסוף מסכת מעשר שני. ועיין מ\"ש שם בס\"ד: \n"
+ ],
+ [
+ "סנהדרין. כתב הר\"ב שונאי הדרת פנים. ועיין מ\"ש בריש מסכת סנהדרין: \n",
+ "בטלה השיר מבית המשתאות. פירשו הפוסקים בשם רבינו האי גאון ז\"ל דהיינו שיר של אהבה שבין אדם לחברו ולשבח יפה ביפיו. אבל שירות ותשבחות וזכרון חסדים של הקב\"ה מנהג כל ישראל לאמרן בבית חתונה ובבית המשתאות בקול נגינות ובקול שמחה: \n",
+ "שנאמר בשיר לא ישתו יין. והר\"ב שכתב דכתיב זקנים משער שבתו וגו'. משום דמנלן דמשבטלה סנהדרין כתיב. כדאיתא בגמ'. וקרא דזקנים וגו' לא כתיב ביה דאסור אלא משמע דנשבת מאליו להכי מייתי מתני' קרא בשיר לא ישתו דלמיסר משמע. מ\"ש הר\"ב הזקנים היושבים בשער. לשון הרמב\"ם והם הזקנים שאמר הקב\"ה עליהם תתן לך בכל שעריך: \n"
+ ],
+ [
+ "בטל השמיר. כתב הר\"ב ובו פתחו אבני האפוד וכו'. דכתיב בהו במלואותם שלא יחסרו בהם וכו'. ומראה להם וכו' והן נבקעות מאליהן כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום. [*ברייתא בגמ']: \n",
+ "ונופת צופים. פי' הר\"ב דבש הבא ממקום ששמו ציפיאה ומדקדוק הלשון ששם העצם לא יתרבה. וא\"כ היאך אמרו צופים. ונ\"ל לדברי הר\"ב שהמקום ההוא נקרא צופים בלשון מקרא כמה דאת אומר הרמתים צופים בריש שמואל וכן נקרא בימי התנאים. אלא שנשתבש אח\"כ בפי ההמון ובימי הר\"ב והיו קוראין אותו צופיאה. ול' הרמב\"ם מין דבש שהיה בא מא\"י נקרא צופים משמע שר\"ל שהדבש נקרא צופים. ובגמ' זה דבש הבא מן הצופים ופירש\"י ההרים הגבוהים שמשם צופין למרחוק ומפרשינן בגמ' כדמתרגם רב יוסף [כאשר תעשינה הדבורים] (דברים א׳:מ״ד) כמה דנתזין דבריאתא ושייטין ברומי עלמא ומייתין דובשא מעשבי טורייא. וזה מן התימה על הר\"ב שמפרש בענין אחר ממה שאמרו בגמ'. ואע\"ג דבתר הכי מייתי גמ' מתני' ט' פ\"ה דמכשירין דתנן בה דבש זיפים. ואיכא דמפרש על שם מקומו כדכתיב (יהושע ט״ו:כ״ד) זיף וטלם ובעלות. לא משמע דמייתי לה לענין פירושא דמשנתינו. אלא דאגב דתנן הכא נופת צופים ומפרשינן בדבש טוב ומשובח. מייתי ליה מתניתין דמכשירין דמיירי נמי בדבש המשונה משאר דבש בענין העובי. אבל לא לומר דכי היכי דהתם איכא דמפרש על שם מקומו. הכי נמי הכא דכוותיה דאי הכי כי היכי דהתם מייתי ליה קרא דכתיב ביה מקום הנקרא זיף הכי נמי הוה ליה למיתי הכתוב דכתיב ביה מקום הנקרא צופים: \n",
+ "ופסקו אנשי אמנה. פי' הר\"ב אנשים שמאמינים בהקב\"ה. גמ'. ופי' רש\"י מאמינים בהקב\"ה לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאות שבתות ויו\"ט: \n",
+ "שנאמר הושיעה ה' וכי גמר חסיד. וסיפיה כי פסו אמונים מבני אדם. ואע\"ג דדוד אמרו מצינו לו כמה מזמורים שאמרן על העתיד וחכמינו ז\"ל ידעו שזה שפסקו *) אמונים היה משחרב בהמ\"ק [*ודכוותיה נמי במ\"ט]: \n"
+ ],
+ [
+ "הטהרה נטלה. ול' הר\"ב בטלה וכן ל' הרמב\"ם. והכי איתא בברייתא בגמ': \n",
+ "המעשרות נטלו את שומן הדגן. פי' הר\"ב דמעשר אקרי חלב. כדכתיב כל חלב יצהר וכן פירש\"י בגמ'. וסיפיה דקרא וכל חלב תירוש ודגן. ואע\"ג דקרא בתרומה משתעי [בפרשת קרח] כבר כתבתי במסכת דמאי רפ\"ד שהשאילו שם מעשרות לכל המתנות אבל קשה לי אמאי נקט ר' שמעון בן אלעזר שומן דגן טפי משומן יצהר ותירוש. והא בהו נמי שייך לשון שומן כדר' יוסי במתניתין דלעיל שומן הפירות. ושמא משום דדגן הוא צורך לבני אדם יותר מהכל. אבל הוא הדין לאינך: \n"
+ ],
+ [
+ "בפולמוס. פירש הר\"ב חיל וכן פירש\"י. ובאיוב ה' ואל מצנים יקחהו מתורגם ופולמסין במאני זיינא ידבריניה: \n",
+ "עטרות חתנים. פי' הר\"ב מאבן מלח כו'. גמ'. ובפ\"ק דגיטין דף ז' מייתי לה ופי' התוס' עטרות שעושין כעין כיפה למעלה מראשו. אבל בראשו לא דהא של קנים אמרי' נמי דעושין ואין דרך לשום עטרה של קנים בראש האדם: \n",
+ "עטרות כלות. פירש הר\"ב כעין עיר כו'. ועיין מ\"ש בשם התוספות ברפ\"ו דשבת: \n",
+ "ושלא ילמד אדם את בנו יונית. כתב הר\"ב מפרש בגמרא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ\"ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה כו' ותימה דהא בפולמוס של טיטוס תנן והוא החריב הבית כמ\"ש הר\"ב. ואע\"פ שזה לא היה בפולמוס האחרון שהוא החורבן. מ\"מ הוא שהחריב ותנן בספ\"ז אגריפס המלך וכו' ופירש הר\"ב מזרעו של הורדוס היה ובימיו נחרב בית שני. ומצאתי בתוספות ספ\"ז דב\"ק שהקשו כן. דטיטוס היה בשעת החורבן כדאמרי' בהניזקין ומלכי בית חשמונאי קדמו טובא. כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה. ותירצו די\"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מנייהו. א\"נ אי הוה בעי למיקם [בארור] לא היה מקרי עבריין. אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ע\"כ. [*ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס\"ד) מסיימי. ומיהו קשה דהא אמרינן [שבועות דף ל\"ז] ארור בו קללה בו נדוי]. ומ\"ש הר\"ב באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר. גמרא. ותימה דלא תנן לה נמי וי\"ל דשנויה היא בהדי איסור גדולין דספ\"ז דב\"ק [ד' פ\"ב] ולא הוצרך לשנותה בכאן. ועי' מ\"ש שם בשם התוספות: \n",
+ "ורבותינו. ר\"ל רבינו הקדוש המחבר. רמב\"ם: \n"
+ ],
+ [
+ "מושלי משלים. לשון הר\"ב כגון ממשלות שועלים וכו'. וז\"ל רש\"י מושלי משלות לתת (אות) אמלתא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים כו' ע\"כ. וללשון זה ניחא לישנא דכגון. וכן ממשלות ומ\"ם ראשונה במקום מן: ",
+ "השקדנים לשון הר\"ב שוקדים על דלתות בית המדרש כו'. וכן לשון רש\"י. ולשון הכתוב (משלי ח) הוא לשקוד על דלתותי יום יום ומפרש בשרשי [ר' דוד] קמחי. ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר: ",
+ "משמת ראב\"ע פסק העושר כו'. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש\"י: ",
+ "שהיה קטנותן של חסידים. פירש הר\"ב מקטניהן וסופן וכן פירש רש\"י. ולבי מהסס שא\"כ כינוי השם שלא לכבודו. והרמב\"ם כתב ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר התחלתו קטן עכ\"ל. ובירושלמי מצאתי בנוסח המשנה שהיה תמציתן של חסידים וכן עוד שם בברייתא: ",
+ "זיו החכמה. כתב רש\"י זה לא ידענא מאי היא ע\"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה דלקמן: ",
+ "בטל כבוד התורה. כתב הר\"ב שעד שמת כו' והיו לומדים תורה מעומד. עיין מ\"ש במשנה ד' פרק קמא דאבות: ",
+ "ומתה טהרה ופרישות. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה: ",
+ "זיו הכהונה. לשון רש\"י שהיה חכם ועשיר. וכהנים רבים אוכלים על שלחנו ע\"כ. ונ\"ל שז\"ש חכם צ\"ל א) כהן. שכן היה כהן כדתנן במסכת פרה פרק ג' משנה ה' ועוד אמרו בסוף פרק ד' דפסחים [ד' נ\"ז] שצווחה עזרה שאו שערים ויכנס רבי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה: ",
+ "רבי פנחס בן יאיר כו'. בנוסחא אחרינא שהיא ברייתא. ולכך לא פירשוה הרמב\"ם והר\"ב. אבל בנוסח בבלי וירושלמי היא במשנה עד רבי פנחס בן יאיר תניין. וכן גי' רש\"י: ",
+ "חברים. ר\"ל תלמידי חכמים. וכבר כתבתי בשם הרמב\"ם בפ\"ב דדמאי משנה ג' שנקראו כן על שם שחברתם חברה נאמנת ע\"ש: ",
+ "ובני חורין. לשון רש\"י מיוחסים: ",
+ "חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים. ואלו עניים: ",
+ "ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם: ",
+ "ואין דורש. לישראל: ",
+ "ואין מבקש עליהם רחמים. עכ\"ל רש\"י: ",
+ "ואין שואל. בשלום חברו. כן נ\"ל: ",
+ "רבי אליעזר הגדול. הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמיד ריב\"ז כנזכר בפרקי אבות [פ\"ב מ\"ח]: ",
+ "שרו חכימיא. לשון רש\"י. התחילו החכמים: ",
+ "ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים. ע\"כ: ",
+ "כחזנא. עיין פירושו ריש פ\"ז דיומא:",
+ "כעמא דארעא. כעמי הארץ ב) כעממים בגוים. רש\"י: ",
+ "ואין שואל ואין מבקש. הכי גרסינן במשנה בגמרא דבבלי וירושלמי. ולא קשיא דלא אמר ואין דורש. כיון דתרי תנאי נינהו. ולישנא דמר הכין. ודמר הכין: ",
+ "בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. רש\"י: ",
+ "ויוקר יאמיר. וכן הגירסא בבבלי וירושלמי. ורש\"י לא פירש כלום ואולי גירסתו כגירסת בעל עין יעקב דגריס ויוקר יהא. וכן מצאנו במדרש רבה שיר השירים בפסוק התאנה חנטה. ויוקר הוה. ובפרק חלק (סנהדרין דף צ\"ז) גרסינן והיוקר יעוות ופירש\"י היוקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה. יקר כבוד. ל\"א היקר יעוות מכובד שבהן יהא עותן ורמאי. מ\"ר ע\"כ. והר\"ר נתן פלאצקע\"ר אמר כי יאמיר מענין גבהות כמו שפירש הר\"ב על אמרכל במשנה ב' פ\"ה דשקלים. וכיוצא בזה פירש הרד\"ק בראש אמיר דישעיה י\"ז שהוא הסעיף העליון ויהיה ענינו בכאן שהיוקר יגדל עד למעלה כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. עוד יש לפרש מלשון את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) שפירש\"י מל' אהבה ויוקר כפירוש ראשון שכתב רש\"י בפרק חלק. שענינו כבוד. והמכוון שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדף אחריו. והרי זה דוגמת וחוצפא יסגא ומענינו: ",
+ "והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות. רש\"י: ",
+ "ואין תוכחה. אין לך אדם שיכול להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין א\"ל אתה כמוני. רש\"י: ",
+ "בית ועד. של חכמים יהיו לבית זנות. שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם. רש\"י: ",
+ "רבי פנחס בן יאיר כו'. ליתא בבבלי ולא בירושלמי בנוסח המשנה. ולא בגמ' דהכא. אבל בלשון אחרת שנויה בברייתא דספ\"ק דע\"ז דף כ' בבבלי. ובירושלמי פ\"ג דשקלים מסכים לנוסחאתינו אלא דל\"ג פרישות ובעל יפה מראה יהיב טעמא משום דכולהו מייתי להו מקרא [כדאיתא התם בירושלמי] ודטהרה מביאה לידי פרישות. ושפרישות מביאה לידי קדושה לית ליה קרא. ע\"כ. ולי נראה דהירושלמי ס\"ל דאין בין טהרה לפרישות דהיינו מטהר עצמו היינו פורש עצמו מדבר המותר. ובירושלמי פ\"ק דשבת איתא נמי בגירסא אחרת קצת. אבל בעל יפה מראה תקנה כגי' דשקלים: ",
+ "זריזות מביאה לידי נקיות. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד\"א זריזין מקדימין למצות. וזהו פירוש הר\"ן במסכת ע\"ז. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. וזהו פירש\"י. ופירוש נקיות נקי באין חטא: ",
+ "ונקיות מביאה לידי טהרה. פירש\"י צח ומלובן ועדיף מנקי ע\"כ. ואי הכי נוכל לעשות כמה חלוקות בבחינת הנקייה. וכן בכולן. ונראה לי כפירוש שכתב בעל יפה מראה בשם נ\"י כלומר טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ומה שהקשה עליו בעל יפה מראה דקרא דמייתי בירושלמי. וכפר עליה הכהן וטהר (ויקרא י״ב:ח׳). לא רמיזא ביה טהרת המחשבה. נ\"ל דאי משום הא לא איריא דהא בטהרה מביאה לידי קדושה דמייתי מדכתיב (שם ט\"ז) וטהרו וקדשו הוצרך הוא עצמו לפרש שאינו אלא דוגמא בעלמא וה\"נ נימא דכותה וי\"מ פירש דטהרה דהכא היינו אוכל חוליו בטהרה: ",
+ "וטהרה מביאה לידי פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. רש\"י: ",
+ "ופרישות מביאה לידי קדושה. פי' י\"מ שהוא פרישות טפי להתקדש אפי' מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים. ע\"כ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שארז\"ל [יבמות כ. סנהדרין נג.]. כלומר במותר וצריך לך: ",
+ "וקדושה מביאה לידי ענוה. פירש י\"מ בשם הר\"ן מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה: ",
+ "וענוה מביאה לידי יראת חטא. כתב י\"מ הר\"ן פירש שהוא ירא ממנו כירא מן האויב. ולא הונח בזה. דמאי רבותא דיראת חטא בתר פרישות וטהרה וקדושה. וי\"ל דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א\"נ ר\"ל שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע\"כ. ועיין מ\"ש במשנה ח' פ\"ב דאבות: ",
+ "ויראת חטא מביאה לידי חסידות. כתב י\"מ הר\"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. ע\"כ. *) (וכהר\"ן) בפירוש הר\"ב משנה ח' פ\"ב דאבות. ובמשנה ג' פרק ט\"ז דשבת כתבתי דויתור החסיד משלו במקום שיש נדנוד עבירה הוא. ומפירש\"י העתקתיו: ",
+ "וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. פירש רש\"י להשרות עליו שכינה. ע\"כ: ",
+ "ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. בירושלמי דכתיב (יחזקאל ל\"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם שבתחלה יתן בהם רוח הקדש. וע\"י זה יחיו. וכן פי' נמוקי יוסף ונתתי רוחי בכם. שרוח הקדש נדבקת בהם. ואע\"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו. כדכתיב התם (יחזקאל ל\"ח) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד להם. דהיינו רוח הקדש. לשון י\"מ: ",
+ "תחיית המתים בא ע\"י אליהו ז\"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו. ומייתי מדכתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. ופי' הר\"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו. נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא: ",
+ "סליק מסכת סוטה"
+ ]
+ ]
+ ]
+ },
+ "versions": [
+ [
+ "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+ "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+ ]
+ ],
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוטה",
+ "categories": [
+ "Mishnah",
+ "Acharonim on Mishnah",
+ "Tosafot Yom Tov",
+ "Seder Nashim"
+ ],
+ "schema": {
+ "heTitle": "תוספות יום טוב על משנה סוטה",
+ "enTitle": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "key": "Tosafot Yom Tov on Mishnah Sotah",
+ "nodes": [
+ {
+ "heTitle": "משנה סוטה, הקדמה",
+ "enTitle": "Mishnah Sotah, Introduction"
+ },
+ {
+ "heTitle": "",
+ "enTitle": ""
+ }
+ ]
+ }
+}
\ No newline at end of file