dc0cac8e773a02f8ece3c9c5b4abfa74828ee001a394e85ea562ce9d58df9d3d

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Chatam Sofer on Torah/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,321 @@
+Chatam Sofer on Torah
+חתם סופר על התורה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Chatam Sofer on Torah
+
+Introduction
+
+
+
+Bereshit
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Vayechi
+
+
+
+Shemot
+
+
+
+Vaera
+
+
+
+Bo
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Mishpatim
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Parashat Shekalim
+
+
+
+Seventh of Adar
+
+
+
+Parashat Zachor
+
+
+
+Purim
+
+
+
+Parashat Parah
+
+
+
+Parashat HaChodesh
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Pesach
+
+
+
+First Day of Pesach
+
+
+
+Second Day of Pesach
+
+
+
+Chol HaMoed Pesach
+
+
+
+Seventh Day of Pesach
+
+
+
+Eighth Day of Pesach
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Bamidbar
+
+
+
+Shavuot
+
+
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+
+
+<b>"And they travelled from Charada, and they camped in Makhelot, and they travelled from Makhelot, and they camped in Tachat"</b> (Bamidbar 33:24-5). This is an allusion to a saying of Chaza"l regarding the verse <b>"Efrayim is joined to idols; let him be"</b> (Hoshea 4:17) - that if there is togetherness and peace to the Jews, even if they serve idolatry, no evil will rule them. And this is why the generation of the Flood was punished more than the generation of the Dispersal [i.e. tower of Babel], even though the sin of the generation of the Dispersal was great (for they denied the main principle) - since they were in togetherness until God mixed up their languages. This is <b>"they travelled from Charada [חרדה]"</b> - they had no need to be afraid [<i>lehachrid</i> להחריד], since <b>"they camped in Makhelot"</b> [can also mean "in communities"] - in togetherness. But after this, <b>"they travelled from Makhelot, and they camped in Tachat" [תחת]</b> - in the lowest [<i>tachtonah</i> תחתונה] floor, until they returned and camped - and after this, in <b>"Mitka" [מתקה]</b> (Bamidbar 33:28) and in <b>"Yotvata" [יטבתה]</b> (Bamidbar 33:34) - sweet [<i>matok</i> מתוק] and good [<i>tov</i> טוב]. And this is easy to understand. (From there it is told).
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>"To be good in their eyes, they should be for wives. However, concerning the family..."</b> From the beginning, one should pay attention. It first says, "To be good in their eyes, they should be for wives," and afterwards it says, "However, concerning the family of their father's tribe..." This requires clarification. For the daughters of Zelophehad were not fit to give birth, as they married after forty years, as mentioned in Bava Batra 119a. Rather, a miracle occurred for them afterward. And if the inheritance of the husband is not from the Torah, they would be allowed to marry from any tribe they desired since they had no sons, and the husband does not inherit them. It was only because the Holy One, blessed be He, gave them good advice to marry from their own tribe so that a miracle could happen for them. Thus, the verse is meticulously clarified.
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Shoftim
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+“who is the man…” A house, a vineyard, and a woman. The Rambam (Hilchot De’ot 5:11) put (the verse about) a vineyard before (the verse about) a house (whereas the Torah put house first) because in the rebuke it is written “…a woman you will betroth, a house you will build, a vineyard…” (Deuteronomy 28:30) because in the curse everything is reversed, from which we learn it would have been appropriate to put the vineyard for his livelihood before the house, and the verse here presents a difficulty, see Rashi. (Rashi says that the verse refers to the fourth year’s produce - that is, he may well have planted it before building a house.) Behold, we rely on Rabbi Nehorai at the end of Kiddushin who said, “I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah,” which is like Rabbi Shimon bar Yochai in Brachot 35b; and Rabbi Yishmael challenged this from the verse “you will gather your grain.” It seems to me that when Israel is settled on their Land, it is a mitzvah to gather your grain, not for the need of making a livelihood, because the words of Rabbi Shimon bar Yochai and Rabbi Nehorai are correct, but rather because of the mitzvah of developing the Land of Israel, and because of this Boaz winnowed barley in the threshing room and Elisha the prophet plowed with twelve yoke of oxen before him. And not only agricultural work, but study of all the professions because of (the mitzvah of) developing and honoring the Land of Israel, so that people will not say there is no shoemaker in all of the Land of Israel, or a builder, and the like, and bring them far distant lands. Therefore, study of all the professions is a mitzvah, and Rabbi Shimon bar Yochai and Rabbi Nehorai were referring to when we are dispersed amongst the nations who have many professionals and do not need us, and one who occupies himself with them - it is in order to find a livelihood; therefore, “I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah.” And when they do the will of the Omnipresent, planting is not for making a livelihood, but rather is for the mitzvah; therefore,  a house precedes a vineyard, but in the rebuke, when they are not acting according to Rabbi Shimon bar Yochai, and the vineyard is for making a livelihood, it would be appropriate to place the vineyard before the house, but when acting from madness (see Deuteronomy 28:28) everything is turned upside down.
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Vayeilech
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+V'Zot HaBerachah
+

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Chatam Sofer on Torah/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,324 @@
+Chatam Sofer on Torah
+חתם סופר על התורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Chatam_Sofer_on_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Chatam Sofer on Torah
+
+Introduction
+
+
+
+Bereshit
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Vayechi
+
+
+
+Shemot
+
+
+
+Vaera
+
+
+
+Bo
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Mishpatim
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Parashat Shekalim
+
+
+
+Seventh of Adar
+
+
+
+Parashat Zachor
+
+
+
+Purim
+
+
+
+Parashat Parah
+
+
+
+Parashat HaChodesh
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Pesach
+
+
+
+First Day of Pesach
+
+
+
+Second Day of Pesach
+
+
+
+Chol HaMoed Pesach
+
+
+
+Seventh Day of Pesach
+
+
+
+Eighth Day of Pesach
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Bamidbar
+
+
+
+Shavuot
+
+
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+
+
+<b>"And they travelled from Charada, and they camped in Makhelot, and they travelled from Makhelot, and they camped in Tachat"</b> (Bamidbar 33:24-5). This is an allusion to a saying of Chaza"l regarding the verse <b>"Efrayim is joined to idols; let him be"</b> (Hoshea 4:17) - that if there is togetherness and peace to the Jews, even if they serve idolatry, no evil will rule them. And this is why the generation of the Flood was punished more than the generation of the Dispersal [i.e. tower of Babel], even though the sin of the generation of the Dispersal was great (for they denied the main principle) - since they were in togetherness until God mixed up their languages. This is <b>"they travelled from Charada [חרדה]"</b> - they had no need to be afraid [<i>lehachrid</i> להחריד], since <b>"they camped in Makhelot"</b> [can also mean "in communities"] - in togetherness. But after this, <b>"they travelled from Makhelot, and they camped in Tachat" [תחת]</b> - in the lowest [<i>tachtonah</i> תחתונה] floor, until they returned and camped - and after this, in <b>"Mitka" [מתקה]</b> (Bamidbar 33:28) and in <b>"Yotvata" [יטבתה]</b> (Bamidbar 33:34) - sweet [<i>matok</i> מתוק] and good [<i>tov</i> טוב]. And this is easy to understand. (From there it is told).
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>"To be good in their eyes, they should be for wives. However, concerning the family..."</b> From the beginning, one should pay attention. It first says, "To be good in their eyes, they should be for wives," and afterwards it says, "However, concerning the family of their father's tribe..." This requires clarification. For the daughters of Zelophehad were not fit to give birth, as they married after forty years, as mentioned in Bava Batra 119a. Rather, a miracle occurred for them afterward. And if the inheritance of the husband is not from the Torah, they would be allowed to marry from any tribe they desired since they had no sons, and the husband does not inherit them. It was only because the Holy One, blessed be He, gave them good advice to marry from their own tribe so that a miracle could happen for them. Thus, the verse is meticulously clarified.
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Shoftim
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+“who is the man…” A house, a vineyard, and a woman. The Rambam (Hilchot De’ot 5:11) put (the verse about) a vineyard before (the verse about) a house (whereas the Torah put house first) because in the rebuke it is written “…a woman you will betroth, a house you will build, a vineyard…” (Deuteronomy 28:30) because in the curse everything is reversed, from which we learn it would have been appropriate to put the vineyard for his livelihood before the house, and the verse here presents a difficulty, see Rashi. (Rashi says that the verse refers to the fourth year’s produce - that is, he may well have planted it before building a house.) Behold, we rely on Rabbi Nehorai at the end of Kiddushin who said, “I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah,” which is like Rabbi Shimon bar Yochai in Brachot 35b; and Rabbi Yishmael challenged this from the verse “you will gather your grain.” It seems to me that when Israel is settled on their Land, it is a mitzvah to gather your grain, not for the need of making a livelihood, because the words of Rabbi Shimon bar Yochai and Rabbi Nehorai are correct, but rather because of the mitzvah of developing the Land of Israel, and because of this Boaz winnowed barley in the threshing room and Elisha the prophet plowed with twelve yoke of oxen before him. And not only agricultural work, but study of all the professions because of (the mitzvah of) developing and honoring the Land of Israel, so that people will not say there is no shoemaker in all of the Land of Israel, or a builder, and the like, and bring them far distant lands. Therefore, study of all the professions is a mitzvah, and Rabbi Shimon bar Yochai and Rabbi Nehorai were referring to when we are dispersed amongst the nations who have many professionals and do not need us, and one who occupies himself with them - it is in order to find a livelihood; therefore, “I set aside all the trades in the world, and I teach my son only Torah.” And when they do the will of the Omnipresent, planting is not for making a livelihood, but rather is for the mitzvah; therefore,  a house precedes a vineyard, but in the rebuke, when they are not acting according to Rabbi Shimon bar Yochai, and the vineyard is for making a livelihood, it would be appropriate to place the vineyard before the house, but when acting from madness (see Deuteronomy 28:28) everything is turned upside down.
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Vayeilech
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+V'Zot HaBerachah
+

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Em LaMikra/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,237 @@
+Em LaMikra
+אם למקרא
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Em LaMikra
+
+Genesis
+
+
+
+Exodus
+
+
+
+Leviticus
+
+
+
+Numbers
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+<b>And they shall make for themselves, fringes (<i>tzitzit</i>):</b> It is a sign of their priesthood, of their eternal priesthood, as it is written (Exodus 19:6), "And you will be to Me a kingdom of priests, and a holy nation." And just as the Children of Aharon are separated from other Jews by their clothing, because they are priests of our nation; so too is Israel separated from the nations with their clothing. For they are the priests of the entire [human] specie. And I see an amazing similarity: For with the high priest, it states (Exodus 28:36), "And you shall make a <i>tzitz</i> (diadem) of pure gold"; and with Israel it states, "And they shall make for themselves, <i>tzitzit</i> on the corners of their garments." With the high priest, it states (Exodus 39:31), "They put  on it a greenish-blue string (<i>ptil tekhelet</i>)"; and with Israel, it states "and they will place with the fringes of each corner a greenish-blue string." And you will not find, "a greenish-blue string" anywhere besides these two articles. With the high priest, it states (Exodus 28:36), "and engrave on it, etc., 'Holy unto the Lord'"; and with Israel, it is stated, "In order that you shall remember, etc. and you shall be holy to your God." With the high priest, it states (Exodus 28:38), "And it shall be on his forehead always, for favor upon them before the Lord"; and with Israel, it is stated, "and you will look upon it and you will remember etc. and you will not search, etc." And even though it is written, <i>tzitz</i>, with the high priest; whereas it is written, <i>tzitzit</i>, with the commanded shawl (<i>talit</i>), the derivation of the word [in both cases] is the same. For both of them are from the expression, flower and bud (<i>tzitz</i>). And that is why hair on the head is called, <i>tzitzit</i> - since they are like buds that emerge from a sapling and from a tree. And likewise did Rabbi Abarbanel understand it. As he wrote that the emergence of the flower and the bud from the staff of Aharon was because the high priesthood was fit for him. And [he wrote as follows]: And since it stated (Numbers 17:23), "<i>vayatzetz tzitz</i> (and it had blossomed a blossom,)," it taught that Aharon was designated for the high priesthood and would merit the garments of the high priesthood. For the <i>tzitz</i> is the greatest in stature among them. To here [are his words]. Behold he made the <i>tzitz</i> of the high priest to be like the matter of, "it had put forth a sprouting-flower, it had blossomed a blossom." And this is in the fashion that we wrote. And likewise are the children of a person called, <i>tzetzaim</i>; and so too is the expression, <i>tzitz</i> and <i>tzitzit</i>, one of going out and of giving birth. It is true that this is not the opinion of Gesenius about the word, <i>tzitz</i>. For he wrote that it is called this as it emits splendor, since it shines. But, if so, it would have been appropriate to also call the other articles of gold that were on the high priest and the Temple [this], since they [also] shine - especially the breastplate and the stones of the smock (<i>ephod</i>). And do not argue that it is [so described] from the word, <i>urim</i> (associated with lights, <i>orim</i>) and <i>tumim</i>! For the <i>urim</i> and <i>tumim</i> are not the stones themselves. As it is written thus (Exodus 28:30): "Place in the breastplate the <i>urim</i> and <i>tumim</i>." It is [then] a proof from there that the <i>urim</i> are not the stones. But if you want to say that the <i>tzitz</i> of the high priest is from an expression of light, <i>tzitzit</i> is also close to this. As it appears that it can be resolved as being from this idea, and that such is [actually] more acceptable than the [connection to the] <i>tzitz</i> itself. For behold, it is written explicitly about <i>tzitzit</i>, "and you will look upon it," Behold, it was given for seeing. And, if so, it is probable to say it is from the [same] usage as, "peering (<i>metzitz</i>) [through] the lattice" (Song of Songs 2:9). But we have not found a proof for the golden <i>tzitz</i>, except that which we have found in the words of our Rabbis that he should not remove his thoughts from it. And behold that is mental sight, similar to, "and you will look upon it," concerning the <i>tzitzit</i>. And now I thought to point out some of the other similarities that are between them, meaning between the commanded <i>talit</i> and the priestly garments. And they are really amazing! For they will show to anyone who speaks truth in his heart that all of the words of our mouth [here] are right: 1] In the making of the strings of the <i>tzitzit</i>, it is learned in the Sifrei, that it needs to be twisted. As it is learned that, "greenish-blue" is [also] found about the tabernacle - just like there [the fibers must be] twisted, here too [they must be] twisted. And how pleasant are these words of the Sifrei, and the comparison to the tabernacle, in that it is the place of priestly service, so that the priestly garments are also included. And even though the Rambam did not mention this to be the law, the Raavad (on Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:10), may his memory be blessed, nevertheless already objected against this. And even the Kesef Mishneh, whose approach is to defend the Rambam, found almost nothing to say. And the Rambam himself in his answer to the Sages of Lunel, concluded [as follows]: And I do not have any other proof about this. And the Rabbi, Kesef Mishneh, commented well with [these words]: And it appears that because he saw those weaknesses in his words, he wrote, "And I do not have any other proof about this." 2] The four [sets of] fringes impede one another (all of them must be present to be effective, Menachot 28, Mishneh Torah, Laws of Fringes 1). And likewise a high priest who served with less then eight [priestly] garments or a simple priest with less than four, is called lacking garments (and so, is ineffective, Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 10). 3] How do we make fringes, etc. One puts in four strings and doubles them up in the middle. It comes out that there will be eight strands hanging down from the corner (Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:6). And with the priestly garments, any place that it states, twisted, the string must be made of eight [strands]. Moreover, Item 1 can be said [here also], that it is learned that the fringes must be twisted from the twisting of the tabernacle. 4] It is permissible to enter a toilet or a bathhouse with fringes. If the white or greenish-blue strings get severed, they can be thrown to the trash heap, since it is a commandment that has no holiness in its substance (Mishneh Torah, Laws of Fringes 3:9). It is [similarly] permissible to derive benefit form priestly garments, even not during the time of service. (Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 8). And while priestly garments do have holiness in their substance, it is the opinion of the Ritva that they are not holy in their substance in the same way as the serving vessels, but their law is rather one of holiness of the value, see there in the Rabbi, Mishneh LeMelekh. And likewise did the Rambam write about fringes: It is forbidden to sell a fringed garment to a non-Jew until he removes the fringes - not because there is holiness in the substance, etc. 5] And more than anything else, that which fringes is an exception to the rule, to push off the prohibition of <i>shatnez</i> (forbidden mixture of wool and linen) - since the greenish-blue [fabric] is wool and the Torah obligates [us] to place it in a garment of wool or of linen, this coming from the juxtaposition of, "Do not wear a forbidden mixture [..." and,] "Make yourself twisted-cords" (Deuteronomy 22:11-12) - and who will not be amazed when he remembers that forbidden mixtures are not permitted anywhere else in the entire Torah except in only one other topic, and that would be the priestly garments!?! 
+
+Deuteronomy
+

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Em LaMikra/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,240 @@
+Em LaMikra
+אם למקרא
+merged
+https://www.sefaria.org/Em_LaMikra
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Em LaMikra
+
+Genesis
+
+
+
+Exodus
+
+
+
+Leviticus
+
+
+
+Numbers
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+<b>And they shall make for themselves, fringes (<i>tzitzit</i>):</b> It is a sign of their priesthood, of their eternal priesthood, as it is written (Exodus 19:6), "And you will be to Me a kingdom of priests, and a holy nation." And just as the Children of Aharon are separated from other Jews by their clothing, because they are priests of our nation; so too is Israel separated from the nations with their clothing. For they are the priests of the entire [human] specie. And I see an amazing similarity: For with the high priest, it states (Exodus 28:36), "And you shall make a <i>tzitz</i> (diadem) of pure gold"; and with Israel it states, "And they shall make for themselves, <i>tzitzit</i> on the corners of their garments." With the high priest, it states (Exodus 39:31), "They put  on it a greenish-blue string (<i>ptil tekhelet</i>)"; and with Israel, it states "and they will place with the fringes of each corner a greenish-blue string." And you will not find, "a greenish-blue string" anywhere besides these two articles. With the high priest, it states (Exodus 28:36), "and engrave on it, etc., 'Holy unto the Lord'"; and with Israel, it is stated, "In order that you shall remember, etc. and you shall be holy to your God." With the high priest, it states (Exodus 28:38), "And it shall be on his forehead always, for favor upon them before the Lord"; and with Israel, it is stated, "and you will look upon it and you will remember etc. and you will not search, etc." And even though it is written, <i>tzitz</i>, with the high priest; whereas it is written, <i>tzitzit</i>, with the commanded shawl (<i>talit</i>), the derivation of the word [in both cases] is the same. For both of them are from the expression, flower and bud (<i>tzitz</i>). And that is why hair on the head is called, <i>tzitzit</i> - since they are like buds that emerge from a sapling and from a tree. And likewise did Rabbi Abarbanel understand it. As he wrote that the emergence of the flower and the bud from the staff of Aharon was because the high priesthood was fit for him. And [he wrote as follows]: And since it stated (Numbers 17:23), "<i>vayatzetz tzitz</i> (and it had blossomed a blossom,)," it taught that Aharon was designated for the high priesthood and would merit the garments of the high priesthood. For the <i>tzitz</i> is the greatest in stature among them. To here [are his words]. Behold he made the <i>tzitz</i> of the high priest to be like the matter of, "it had put forth a sprouting-flower, it had blossomed a blossom." And this is in the fashion that we wrote. And likewise are the children of a person called, <i>tzetzaim</i>; and so too is the expression, <i>tzitz</i> and <i>tzitzit</i>, one of going out and of giving birth. It is true that this is not the opinion of Gesenius about the word, <i>tzitz</i>. For he wrote that it is called this as it emits splendor, since it shines. But, if so, it would have been appropriate to also call the other articles of gold that were on the high priest and the Temple [this], since they [also] shine - especially the breastplate and the stones of the smock (<i>ephod</i>). And do not argue that it is [so described] from the word, <i>urim</i> (associated with lights, <i>orim</i>) and <i>tumim</i>! For the <i>urim</i> and <i>tumim</i> are not the stones themselves. As it is written thus (Exodus 28:30): "Place in the breastplate the <i>urim</i> and <i>tumim</i>." It is [then] a proof from there that the <i>urim</i> are not the stones. But if you want to say that the <i>tzitz</i> of the high priest is from an expression of light, <i>tzitzit</i> is also close to this. As it appears that it can be resolved as being from this idea, and that such is [actually] more acceptable than the [connection to the] <i>tzitz</i> itself. For behold, it is written explicitly about <i>tzitzit</i>, "and you will look upon it," Behold, it was given for seeing. And, if so, it is probable to say it is from the [same] usage as, "peering (<i>metzitz</i>) [through] the lattice" (Song of Songs 2:9). But we have not found a proof for the golden <i>tzitz</i>, except that which we have found in the words of our Rabbis that he should not remove his thoughts from it. And behold that is mental sight, similar to, "and you will look upon it," concerning the <i>tzitzit</i>. And now I thought to point out some of the other similarities that are between them, meaning between the commanded <i>talit</i> and the priestly garments. And they are really amazing! For they will show to anyone who speaks truth in his heart that all of the words of our mouth [here] are right: 1] In the making of the strings of the <i>tzitzit</i>, it is learned in the Sifrei, that it needs to be twisted. As it is learned that, "greenish-blue" is [also] found about the tabernacle - just like there [the fibers must be] twisted, here too [they must be] twisted. And how pleasant are these words of the Sifrei, and the comparison to the tabernacle, in that it is the place of priestly service, so that the priestly garments are also included. And even though the Rambam did not mention this to be the law, the Raavad (on Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:10), may his memory be blessed, nevertheless already objected against this. And even the Kesef Mishneh, whose approach is to defend the Rambam, found almost nothing to say. And the Rambam himself in his answer to the Sages of Lunel, concluded [as follows]: And I do not have any other proof about this. And the Rabbi, Kesef Mishneh, commented well with [these words]: And it appears that because he saw those weaknesses in his words, he wrote, "And I do not have any other proof about this." 2] The four [sets of] fringes impede one another (all of them must be present to be effective, Menachot 28, Mishneh Torah, Laws of Fringes 1). And likewise a high priest who served with less then eight [priestly] garments or a simple priest with less than four, is called lacking garments (and so, is ineffective, Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 10). 3] How do we make fringes, etc. One puts in four strings and doubles them up in the middle. It comes out that there will be eight strands hanging down from the corner (Mishneh Torah, Laws of Fringes 1:6). And with the priestly garments, any place that it states, twisted, the string must be made of eight [strands]. Moreover, Item 1 can be said [here also], that it is learned that the fringes must be twisted from the twisting of the tabernacle. 4] It is permissible to enter a toilet or a bathhouse with fringes. If the white or greenish-blue strings get severed, they can be thrown to the trash heap, since it is a commandment that has no holiness in its substance (Mishneh Torah, Laws of Fringes 3:9). It is [similarly] permissible to derive benefit form priestly garments, even not during the time of service. (Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those Who Serve Therein 8). And while priestly garments do have holiness in their substance, it is the opinion of the Ritva that they are not holy in their substance in the same way as the serving vessels, but their law is rather one of holiness of the value, see there in the Rabbi, Mishneh LeMelekh. And likewise did the Rambam write about fringes: It is forbidden to sell a fringed garment to a non-Jew until he removes the fringes - not because there is holiness in the substance, etc. 5] And more than anything else, that which fringes is an exception to the rule, to push off the prohibition of <i>shatnez</i> (forbidden mixture of wool and linen) - since the greenish-blue [fabric] is wool and the Torah obligates [us] to place it in a garment of wool or of linen, this coming from the juxtaposition of, "Do not wear a forbidden mixture [..." and,] "Make yourself twisted-cords" (Deuteronomy 22:11-12) - and who will not be amazed when he remembers that forbidden mixtures are not permitted anywhere else in the entire Torah except in only one other topic, and that would be the priestly garments!?! 
+
+Deuteronomy
+

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Harchev Davar/Torah/Harchev Davar on Deuteronomy/Hebrew/Sefer Torat Elohim, Vilna 1879.txt

@@ -0,0 +1,664 @@
+Harchev Davar on Deuteronomy
+הרחב דבר על דברים
+Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
+
+הרחב דבר על דברים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+ והנה כלשון זה המקרא אמר מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. רבוי דברים יש כאן. ומה נ״ל אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל. אלא לא בא להזהיר על גוף תורה שבכתב והקבלות שבע
+
+ ואלו לא נהג משה טובת עין ולא הי׳ נותן מצות חקים ומשפטים בזמנו לישראל היה ניתן ע״י עזרא וכדאיתא בסנהדרין דכ״א ב׳ תני׳ ראוי הי׳ עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה. במשה ה״א ומשה עלה אל האלהים ובעזרא ה״א הוא עזרא עלה כו׳ במשה ה״א ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא ה״א כי עזרא וגו׳ וללמד לישראל חק ומשפט. ואין הכונה עיקר נתינת הלוחות ותורה שבכתב. דלזה בודאי הי׳ משה מיוחד באשר לא קם כמוהו נביא בישראל אלא דרך הפלפול היינו חקים ומשפטים. וג״ז דייק התנא שתנתן התורה על ידו לישראל. עי׳ עיקר מה שלמד הקב״ה חקי התורה והגיונה למשה לא הי׳ אפשר אלא על ידו וזה הכח ניתן למשה יחד בשעת לוחות ראשונות כמבואר בכתוב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא חקים ומשפטים ועוד כמה מקראות מבואר בס׳ שמות אבל הלמוד לישראל זה הדבר אלמלא ניתן למשה זה הכח הי׳ ניתן ע״י עזרא. והי׳ נכרת הברית ע״ז אז בימי עזרא כי אז הי׳ יסוד לגלות החל הזה שההכרח לנו להגיע לזה הלימוד כמש״כ. וגם עתה הית׳ יד ה׳ על עזרא והרחיב הלמוד הזה לאין תכלית:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בפ׳ שלח לא נזכר כל הוכחת משה רבינו וטענותיו עמהם. ובזה אין שום קושי וכזה רבות בתורה. אבל זה פלא דשם מבואר עיקר חטא ישראל שאמרו כת אחת כי חזק היא ממנו וגם הכת שסירבו על עיקר ביאה לא״י משום שסירבו על עול תורה ומצות. וע״ז לא מצינו שום טענת משה שטען עמהם מהטעם שכתבנו שם י״ד ו׳ שאין משיבים למאן דפקר. ורק בשביל הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ ביאר משה רבינו כאן את טענותיו אתם. ולמאי ביאר מ״ר כאן בערבות מואב את טענותיו אשר עם אותו הכת דוקא. אלא כ״ז היה בשביל דורות הבאים. בשכבר ידע והודיע להם כי מוכנים המה שיהיו מפוזרים בארצות ובטרוף הגלות יגיעו לצרות רבות ושמדות כאשר יבא עוד להלן ד׳ ל׳. וידע משה רבינו שאז לא יחשבו עם ה׳ כי אין יכולת ח״ו להושיעם בעת צרה וכבר ראו מעשה ה׳ אפי׳ בהשגחה נסתרה. וגם לא יחפצו להנתק מהשגחת ה׳ אחר שיהיו בארץ לא להם וטבע הארץ אם יהיה טובה או רעה לא להם היא. וכל ישעם וכל חפצם שיהיה הקב״ה משגיח עליהם כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ו ל״ה מן הפסוק והנשארים בכם וגו׳ והלאה. אבל זה הטענה ששנא ה׳ אותם ומאס בהם תהי׳ מצוי ומורגל בפי עם ה׳ הנאנחים והנאנקים מורדף בלי חשך. עד שירמי׳ הנביא אמר המאוס מאסת את יהודה וגו׳. ע״כ הקדים מ״ר לספר כי בהיותם במדבר ג״כ עלה בדעת כת אחת מישראל לחשוב כן. והוכיחו בדמיונות כוזבות כי כן הוא מצד שראו חוזק הכנעני ובני ענק. וכל הוכחות שהוכיח משה להם כי טועים הם לא הועילו להם. אבל הרי אנו רואים עתה שלא הי׳ אלא דמיון כוזב. כך כל מה שאנחנו רואים וחושבים כזה אינו אלא דמיון שוא. אלא כך וכך רצונו ית׳ וכבודו ולא מחשבותינו מחשבותיו:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וגם עד שלא נבנה בהמ״ק היה המקום מקודש לתורה. ומש״ה כשמצאו דוד ושמואל הרואה אותו מקום עשו אותו לשער המצוין בהלכה. והיינו דכתיב בתהלים ע״ח וימאס באהל יוסף וגו׳ ויבח�� בשבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ומשמעות הלשון אשר אהב קודם שבחרו לבהמ״ק והיינו משום שנקבע שם שער המצוין בהלכה אשר אהב ה׳ יותר מכל משכנות יעקב כדאי׳ בברכות ד״ח א׳ ודייק הכתוב הר ציון דמש״ה נקרא הר כמש״כ בס׳ בראשית י״ב י״ז. והיינו שהבטיח ה׳ לדוד בס׳ שמואל ב׳ ז׳ כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. ואי׳ שם ד״ז כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו. והכי עיקר הנוס׳ והכי אי׳ ברי״ף ויליף מזה המקרא ושמתי מקום וגו׳ ונטעתיו. דדברי חכמים כמשמרות נטועים. ואנן מברכינן וחיי עולם נטע בתוכנו והוא התלמוד כמבואר בשו״ע או״ח סי׳ קל״ט. ואמר הקב״ה בדוד שיהי׳ מסייע לקבוע מקום לתורה והיינו במה שנמצא ההר הטוב הזה ועשה שם דוד ישיבה מיד. וזהו דכתיב דה״ב ג׳ ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ וגו׳ אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי. ואין הלשון מדויק אלא משמעו במקום אשר הכין דוד מכבר להיות מקום קבוע לתורה:
+
+
+Chapter 4
+
+ ויותר מזה למי שעפ״י מזלו או עפ״י השגחת ה׳ אינו מוצלח והוא עני ומדוכא. בזה האופן הרבה חלק לבבם של בעלי אמונה בה׳ ואוחזים בעץ החיים בעבודתו. ממי שאין לו אמונה דמי שמאמין בה׳ ובהשגחתו ובכל הכתוב בתורה ודברי עבדיו הנביאים וחכמי תורה. אינו נקרא אובד לגמרי שהרי הוא עלז כמה שעות בה׳ ובעבודתו וגם הבטחון כי טוב ה׳ למעוז בעת צרה וישועת ה׳ כהרף עין מרחיב לבבו וגם בעת צר לו מאוד הרי מאמין שהוא נקיון מעונותיו. וכי שכרו משלם בעולם הגמול. ווה הרעיון עצמו מוסיף חיות ומחזק את הלב עד שישועת ה׳ באה לאותו אדם במועדו עפ״י מזלו או עפ״י השגחה. משא״כ מי שאינו מאמין והוא מתחכם כי אך עולם כמנהגו נוהג בלי שום השגחה עליונה רק מזל או מקרה הרי חייו של אותו עני ומדוכא אינם חיים כלל וטוב ממנו המות. ועכ״ז בא הקב׳׳ה במאמרו לחבקוק הנביא על תוכחתו שראה בימי החרבן כמה שמן חלקם של נ״נ וחבריו רשעי עולם. וכמה סובלים יראי ה׳ וחושבי שמו ותורתו ית׳ צרת ועוני אשר לא ישוער. ויענהו ה׳ שהוא טועה בעיקר הדבר.  ולא כמו שהוא חושב כי אך טוב לרשעים ורע לצדיקים לא כן הדבר. הן הרשעים הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. פי׳ איך שהוא חזק ונראה שמח בעולמו אבל באמת לא ישרה נפשו בו שהוא מתאוה לדבר שאין בידו להשיג ומתמרמר מזה עד שחייו אינם חיים שלמים. והביאו בילקוט ע״ז המקרא שסנחריב היה כובש כל העולם והיתה בוערת בקרבו התאוה לכבוש ג״כ את ירושלים ולא ישרה נפשו בו מעולם. ונ״נ כבש גם ירושלים בכ״ז לא ישרה נפשו משום שהיה קצר קומה והיה מתאוה להיות גדול בקומה ולא השיג תאותו. ומה נאמר בשלוי עולם שלא השגו חיל כ״כ כמו סנחריב ונ״נ. ולהיפך וצדיק באמונתו יחיה. הרי הוא בעניו וצרותיו חי ועלז באמונתו ומהביל כל הליכות עולמו שהוא ברע רק עובד ומקוה ומיחל לה׳ ושמח בו בחייו ויודע שיחיה עוד לנצח בחיי העוה״ב. והיינו דתנן באבות פ״ב מרבה תורה מרבה חיים. שהיא גורמת להרבות הרגשות טובות:
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והא דתנן כל השוכח דבר אחד ממשנתו. אינו פשטא דקרא שלא מיירי אלא במקרא כמבואר בסיפיה דקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ולמדנו מזה בקידושין ד״ל דחייב אדם ללמד לבנו ולבן בנו מקרא. אלא הוא כונה שניה אזהרה על ת״ח העוסקים בחקים ומשפטים שלא ישכחו מה שהעלו משנה שלהם מתוך העיון וזהו לשון דבר אחד ממשנתו. ובמנחות דצ״ט אי׳ מלימודו. היינו מה שלמד והוכיח בשכלו. וכעין דאיתא בע״ז די״ט עה״מ ובתורתו יהגה ע״ש ולמדו זה הכונה ג״כ מדכתיב את הדברים אשר ראו עיניך ולפי הענין הדברים מיותר והכי מיבעי פן תשכח את אשר ראו עיניך ופן יסורו הדברים מלבבך וגו׳. ומזה למדו כונה שניה שהוא איזה משנה וחידוש הלכה אשר ראו עיניך. היינו עיני הדעת עפ״י העיון. ובירושלמי ברכות פ״ה א״ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח שנאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך הרי מפרש כמש״כ:
+
+
+
+
+
+ וראוי לדעת שכמו בחרבן ב״ר שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ׳ נצבים וביומא ד״ט. היו ראשי המחטיאים גדולי תורה. כך חרבן ב״ש שהגיע ע״י שנאת חנם. ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות ומזה הגיעו לש״ד בהיתר כמו שבארנו בס׳ במדבר ס״פ ל״ה. היו ג״כ עיקר המחטיאים את הרבים ת״ח גדולי תורה שעליהם צווחה תורה בשירת האזינו עם נבל ולא חכם וכאשר יבואר שם. והוא מטעמים שכתבנו ובסוכה שם איתא סופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני כו׳. וגם ע״ז כתיב כי הגדיל לעשות ובת״ח יותר מכולם אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר באשר שאז שלט זה היצה״ר ביותר. וכד דייקינן שני החטאים הללו אע״ג שנראים לנו שהם רחוקים זמ״ז הרבה באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה בריוח כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבודת כוכבים בב״ר. וזה היה אהבת הבצע בב״ש. ועדיין הוא מרקד בינינו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. וע״ז אמר (בירמיהו ב׳:כ״ד) פרה למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשם ימצאונה. ות״י כערודא כו׳ כן כנשתא דישראל מרדת וטעת מן אורייתא ולא צביא למיתב נביא אמר לה כל בעהא דאורייתא לא ישתלהון בזמנה ישכחונה. פי׳ שת״ח לא נתייגעו בתורה ע״כ בבוא מעשה לידם טעו ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו אמר הנביא משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחלה וכסבורים אשר בחדשה. היינו בזמן שיחודש המעשה ימצאונה. היינו ימצאו יסדות ההוראה ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה. ומה שהוכיחם ירמיה כ״ז בשעת החרבן משום דעיקר חרבן בהמ״ק היה תלוי בכח מלחמתה ש״ת בישראל. כמו שיבואר בחבורי רנה ש״ת באורך כאשר יגזור האל בחיים. וכבר הוכחנו בקדמת העמק שאלה ח״ג אשר גם קהלת הזהיר ע״ז במקרא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ. דפירושו אשר הזהיר לבני שהוא ת״ח כמש״כ בס׳ בראשית מ״ה ט״ז. לעשות ספרים אין קץ מדברים מחודשים בשעת למודם. וכבר עשו כן נביאים הראשונים כמש״כ הרמב״ם בהקדמת חיבורו הגדול וכבר ביארנו בס׳ שמות ל״ד כ״ז שכן פי׳ דבר ה׳ למשה כתב לך את הדברים. לפי פי׳ הגמרא נדרים דף ל״ח יע״ש:
+
+
+
+ והנה כבר נתפרש הטעם שיש להקדים העיון טרם בוא המעשה שהוא כדי שיצא ההוראה בעיון ישר בלי שכחה וקלות העיון. ולזה בא סמיכות הפרשת ע״מ ובא זה המקרא ומרמז בתיבת שם לגלות עוד טעם על אזהרה זו משום שבהגיע מעשה לידו יוכל להיות איזה רצון ונטיית הדעת להוציא ההוראה בזה האופן. ויהיה סם המות. משא״כ בטרם הגיע מעשה לידו אין שום מקום לדעת נוטה ויהי סם חיים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכבר ביארנו בהע״ש סי׳ א׳ דאין בעיקר הדין מחלוקת ולא כהרמב״ן בפ׳ יתרו שכתב דזהו סברת שמאי בביצה דט״ז דתניא אמרו עליו על שמאי הזקן בכל ימיו היה אוכל לכ״ש כו׳ אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש״ש שאמר ברוך ה׳ יום יום. והוכחנו שם דאאל׳׳כ דפליגי בדין שהרי במס׳ שבת דף ט״ו איתא דלא נחלקו שמאי והלל אלא בג׳ דברים ועוד דמגוף לשון הברייתא מוכח הכי דקאמר מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש״ש. אלמא דמשום שכל מעשיו לש״ש והיה אוכל בכל השבוע כאלו הוא מכניס אורח ועוסק בדבר מצוה שפטור מה״מ. ועוד ביארנו שם. ולכאורה קשה הא בביצה שם איתא תנ״ה בש״א מחד בשבא לשבתיך ובה״א ברוך ה׳ יום יום. אלמא דמחלוקת היא בדין דאי אפשר לומר דכל ב״ה היינו תלמידיו המרובים כולם היו במעלת הלל שכל מעשיהם לש״ש. אלא ע״כ פליגי בעיקר דין. אבל מכ״מ נראה דכ״ע מודי בעיקר הדין דמצוה להכין מחד בשבא אלא שנחלקו בהא שכתב הרמ״א ססי׳ רמ״ח דאפילו הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ורשאי לצאת לפני השבת אע״ג שיודע שיהא נצרך אח״כ לחלל שבת משום עוסק במצוה פטור מה״מ. כמש״כ המרדכי פ״א דשבת סי׳ רנ״ח ולכאורה קשה טובא הא אין בכח מצות פרנסה לדחות כל המצות. ותו הרי אפילו מילה בזמנה בשבת הסכימו הפוסקים שאם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך לחלל שבת אח״כ. וע״כ צ״ל דאע״ג דמצוה להכין לפני השבת על הש״ק אינו אלא כמו כל המצות דכתיב ההכנה בתורה ומכ״מ אינו מ״ע ממש אלא הכנה למצוה והכי מוכרח לומר לשיטת רש״י כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ח. והכנה דמצוה נדחית אפילו מפני מצוה קלה כמו פרנסה ובזה פליגי ב״ש וב״ה דב״ש סברי דהיא כמצוה גמורה ואינה נדחית מפני מצוה דפרנסה וב״ה סברי ברוך ה׳ יום יום. פי׳ דבכל יום איכא מצוה לפרנסה אשה ובנים. ודוחה מצוה זו. אבל הלל עצמו שכל מעשיו היו לש״ש והוי מצוה גמורה ודוחה ופוטר מן מצוה ממש ג״כ אפילו לשמאי:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+
+ והנה בפסחים שם אמרו שיעקב אמר ברוך שם כ״מ לע״ו. ומשה לא אמרו ואנן אומרים בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער אמרו תנו לה בחשאי. והוא פלא. אבל הענין ידוע דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות. ומדה זו טעונה ברכה כדאי׳ בב״מ דקט״ו הקדש טעונה ברכה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ז ולהלן ל״ג כ״ו ובכ״מ. ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות. ע״כ ברך את שם כבוד מלכותו. והוא ה׳ אלהינו. והיינו דאי׳ בר״ה פ״ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות. משא״כ משה רבינו לא אמר ברוך משום שהי׳ מתנהג במדת תפארת וכדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ואנחנו יש לנו כח להגביה דרכינו. אבל לא זכינו להיטיב מעשינו. ע״כ אנו צריכים לומר ברוך שם כו׳ אבל הוא גנאי לנו ומש״ה אומרים בחשאי. וכפי המשל:
+
+ ולולא לשון הרמב״ם ז״ל הייתי מפרש עיקר לשון המשנה פ׳ הרואה אפי׳ הוא נוטל את נפשך לא מיירי במס״נ אלא על דביקות. ולשון הוא הכונה על הקב״ה. אפי׳ בשעה שהקב״ה נוטל א״נ מצוה לייחדו. וע״ז מביא בברכות דס״א עובדא דר״ע שקרא ק״ש בשעה שסרקו את בשרו. ואמר שבכל יום הי׳ מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו׳. ולא שהי׳ ר״ע מקוה למיתה רעה זו חלילה. אלא שהי׳ מצפה כשיגיע למות בעתו לא יתבלבל ויהי׳ בדעת צלולה לקיים מצות יחוד ולקרות שמע ועתה הרגיש בעצמו שהגיע למות מש״ה הי׳ מקבל עומ״ש באהבה. אבל עיקר דין מס״נ מדר״א הוא דנ״ל כדאי׳ בפסחים דכ״ה ובסנהדרין דע״ד אינהו דאמרי כר״א. והדברים עתיקים וכתבנו בהע״ש סי׳ ק״א:
+
+
+
+
+
+ ובזה נראה טעם ההוראה הידועה ברא״ש ור״ן פ׳ יוה״כ דשוחטין לחולה שיב״ס בשבת כדי שלא להאכילו נבלה א��״ג שאיסור נבלה קל מח״ש. ונאמר ע״ז טעמים שונים. ועל כולם יש לדון. איברא נראה להוכיח עיקר הדין מדתנן ביומא פ״ב מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי׳ דברים טמאים ומאי אפי׳ הרי מאכילין ביוה״כ דבכרת וכש״כ דברים טמאים דבלאו אלא נוח לעבור על איסור כרת מלהאכיל דבר איסור. ותנן ביחוד דברים טמאים ולא סתם דברים אסורים משום שדברים טמאים מטמטמים ביותר. ומש״ה תני׳ בבריי׳ שם טבל ונבילה מאכילין נבילה. וקשה פשיטא זה בלאו וזה במיתה ותו ליתני טבל וערלה אלא קמ״ל אפי׳ נבילה דמטמטם ביותר. ובזה נראה הא שדקדקו חז״ל ביבמות דקי״ד ובכ״מ קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו. ולמאי נקטי ביחוד נבלות. והכי מיבעי קטן עושה עבירות. אלא משום דס״ד דאע״ג שאין לב״ד לחוש על עצם האיסור שעושה בקטנות. מכ״מ על ב״ד לחוש שלא יטמטם לב הקטן ויזיק לנפשו גם כשיגדל והיה לאיש. מש״ה הוסיפו דאפי׳ אוכל נבלות כו׳: והנה ביבמות שם אי׳ בן חבר שרגיל אצל אבי אמו ע״ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו. ודייק בגמ׳ מסיפא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו וקשה מרישא דתני׳ אין חוששין שמא	 יאכילנו כו׳ מבואר הא אם ודאי יאכילנו באמת אסור. וכדיוק הגמ׳ שם דק״ב אין חוששין שמא חלצה סנדל כו׳ הא חזינן חוששין. אבל לדברינו מיושב שפיר. דאע״ג שאין לחוש לקטן במה שאוכל במקרה דברים טמאים שיטמטם בזה לבו גם כשיגדל. כמו שיש לחוש בגדול אפי׳ בשעת סכ״נ על אותה שעה. מכ״מ זה אינו אלא כשהקטן אוכל במקרה. אבל בן שהוא רגיל לאכול דברים טמאים ודאי יש לחוש לדבר שיטמטם לבו גם כשיגדל. מש״ה בן חבר שהוא רגיל אצל אבי אמו. דוקא אין חוששין שמא כו׳ הא ודאי מאכילו על האב לחוש שלא יתפטם באיסורא. ויזיק גם כשיזקין ויהי׳ לאיש: עוד תני׳ התם ביבמות. יונק תינוק והולך מכנענית ומבהמה טמאה ואין חושש משום יונק שקץ. ומסיק משום סכנה. מבואר דאם אפשר בא״א אסור. וכ״כ בחי׳ רשב״א בשם ר״ח בז״ל שמעינן דחלב כנענית כחלב ב״ט. ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן עכ״ל. והכי תני׳ בתוספתא מס׳ שבת אין יונקין מן הכנענית ומבהמה טמאה. ותמה הרשב״א ממשנה מפורשת במס׳ ע״ז פרק ב׳. בת עובד כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה. והכי מבואר ברבה פ׳ שמות ע״ש בחי׳ הרשב״א. אבל האמת כמבואר בתנחומא פ׳ שמות שהביא משנה דמס׳ ע״ז. ופירש מהו ברשותה אוכלת מתחת ידיה. מבואר שבאמת אין בחלב כנענית שום איסור יותר מחלב ישראלית כמש״כ הרשב״א. אלא משום שהכנענית אוכלת דברים טמאים ה״ז מטמטם לב התינוק. והיינו דתנן דבת עובד כוכבים מניקה בנה ש״י כשהיא ברשותה ואוכלת מידי הישראלית. מיהו כ״ז ביונק בתמידית. משא״כ אם המניקה ישראלית אוכלת דבר איסור במקרה משום פקו״נ אין חשש כלל לתינוק והוי כמו קטן אוכל נבלות במקרה:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+
+ והיה נראה דשני הפירושים אמת וקאי על תרוייהו. ומרומז במקרא בס׳ שופטים ג׳ ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם. ולא כתיב נתנו להם. למדנו דלהם משמעו אפי׳ זקנים דלאו בר אולודי. מש״ה בנות כותי אסור לישראל. משא״כ בנות ישראל לכותי אינו אסור אלא לבניהם משום הולד. והכי דייק עוד בנחמיה י״ג ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם. אבל הרמב״ם הל׳ יבום פ״א כ׳ ובגוים ה״א כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל. וזהו כפי׳ ר״ת הא׳ שבתו׳ שם. ובהל׳ איסורי ביאה פי״ב ה״ז פי׳ שהבן מן הכותית אינו בנו שנא׳ כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה׳. הוא פי׳ אחר שעובד ע״ז והכי משמע ביבמות דע״ו דילמא מוליד בן ואזיל ופלח לע״ז. וא״כ קאי רק על סיפי׳ דקרא ובתו לא תקח לבנך. וכיב״ז אי׳ בחולין כ״ז ב׳ מסתברא משום דסליק מינה וקרא דעזרא י׳ ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארצות וגו׳ הוא להיפך ממה שדקדקנו מאינך קראי:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+ ובתהלים ס״ח אחר שהודיע דרך הפרנסה לישראל ע״י קרבנות כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב כ״ט. אמר עוד ה׳ יתן אומר המבשרות צבא רב. פי׳ עוד תהי׳ שעה שיהי׳ בטל הכנה זו שכונן ה׳ לפרנסת נחלתו ונלאה ויתן המקום ית׳ אומר. היינו תפלות וברכות אשר ישפיעו ברכה לצבא רב היינו לכל אוה״ע שישראל שרויין בקרבם. ואז יתברכו הכל בשביל ישראל כדאי׳ ביבמות דס״ג א׳ על פסוקים שבברכת אברהם דאפי׳ משפחות הדרות באדמה אפי׳ ספינות הבאות מגלי׳ לאספמיא אין מתברכין אלא בשביל ישראל ונתלות באומר שבפי ישראל. מלכי צבאות ידדון ידדון. שהם ישמחו יעלזו בשפע שמגעת באמת אך להם אבל מ״מ ונות בית תחלק שלל. ישראל שגרים בקרבם ומכונים בשם שכנים ונות בית גם המה יחלקו שלל שיהנו מברכות ארצם. אם תשכבון בין שפתים. מבאר היאך יגיע הנאה לישראל מברכות אוה״ע בארצם . ואמר דלא מיבעי במקום ובזמן שיהי׳ רשות לישראל להתאחז בארץ אפי׳ אם תשכבון בין שפתים. שלא יהי׳ להם רשות להיות באחזה בארץ אלא דרים על שפת השדות. ובמס׳ ב״ב דל״ו א׳ קרי להו מגודא דערודי ולבר. היינו קצות השדה שאינן ראוין לזריעה. זה נקרא בלשון הכתוב בין שפתים. מ״מ כנפי יונה נחפה בכסף. ידוע דעדת ישראל נמשלו ליונה כמו ששמו חז״ל בסנהדרין דצ״ה א׳ בפי אבישי ב״צ זה הרעיון והביאו זה המקרא וכאן נמשלו ביחוד לפי הענין לכנפי יונה. באשר טבע ישראל להיות סוחרים ועפים ממקום למקום. כמש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״א. ובזה הברכה ממציאים כסף מחיר התבואה הנותר מצורך יושבי הארץ והמה נחפים בכסף. ואברותיה. הוא משל לגדולי הסוחרים שהמה טסים למרחוק כמו האבר שבעוף שפורח למרחוק. המה נחפים בירקרק חרוץ שהוא הזהב. נמצא שביאר הנביא הליכות חיי ישראל בזמן שאינם בא״י הוא ע״י שהקב״ה יתן אומר המשפיע ברכה:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה ברבה פ׳ תצוה פל״ח אי׳ לקח פר בן בקר הה״ד גדולים מעשי ה׳ דרושים לכל חפציהם. כשהוא רוצה הוא קוראה בלשון נקבה שנאמר ויקחו אליך פרה וגו׳ וכשהוא רוצה הוא קורא בלשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר. והוא פלא. אבל הכונה דשני חטאים משונים בכפרתן. חטא ע״ז מתכפר בפר ב״ב כמו חטא הצבור. אבל חטא הנתינה אינו אלא שהביא אחרים לידי עבירה ע״ז באה לכפרה פרה אדומה שהיא מטהרת ומביאה לידי קדושה. ומש״ה נמשלה לצדקת מרים דזכיין בהא דמתני לגברי ובני לבי מדרשא כמבואר בפ׳ חקת:
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובמשלי כתיב באהבתה תשגה תמיד. ואמרו בעירובין דנ״ד זה ר״א בן פדת שהי׳ יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. פי׳ שאע״ג שהי׳ נראה כמו שוגה מדרך העולם מכ״מ לא הי׳ ר״א ב״פ לבוז. ואדרבה הי׳ מכובד מאד והוא משום שהכירו בו שהי׳ באהבתה. היינו באהבת התורה שכח את עצמו והוא תהלת האדם ותפארתו. וכיב״ז כל דרך חסידות ואהבת ה׳ אם רק הוא באמת בלי פניה ושלא לש״ש:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בברכות ד״ח אי׳ דריב׳׳ל תמה איכא סבי בבבל והא על האדמה כתיב. וקשה הא גם במצות כבוד או״א כתיב למען יאריכון ימיך על האדמה וגו׳. ומכ״מ ודאי שכרו גם בחו״ל וכמש״כ בס׳ שמות במקרא של כבוד או״א . וא״כ מה מקשה כאן על האדמה כתיב. ולפי דברינו בהע״ד ניחא. דכאן מדבר רק בא״י שיתרחב ישובה. משא״כ בחו״ל לא שייך הרחבה זו שיהא לטובת ישראל:
+
+
+
+
+
+
+ ובמדרש כאן אי׳ אמר ר״א משאמר הקב״ה הדבר הזה באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. מאיליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה וכו׳. ויש להבין אמאי כתיב הרעות והטוב. ולא והטובות. או הרע. אלא משום דטוב אחד הקב׳׳ה נותן בחסדו. והיינו לפני המעשה כדי שיהא עושה. א״כ יוצא מפי עליון. אבל אין שום פורענות ויסורין בלי עון:
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+ והנה שם הביא הגמ׳ מקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש. וע״ז הביא הגמ׳ הא דתני ר״י מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו שנא׳ פסילי כו׳ אבל לפי הנראה הוא טה״ד וצ״ל פסילי אלהיהם תגדעון. מש״ה דריש משפסלו מאלוה וישראל מותר בהנאה אזי תגדעון. שלא יהי נשאר צורת ע״ז כמו שהיא. אבל מקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש הוא להיפך דלא מהני ביטול כמש״כ לעיל ז׳ כ״ה בשם התוספתא וירו׳ והרמב״ם ז״ל דמהאי קרא למדנו דאם הגיע ליד ישראל עד שלא נתבטלה שוב לא מהני ביטול. ולא כפרש״י שם בדמ״ב א׳ דנ״ל מדכתיב ושם בסתר לזה מיירי בע״ז שעשה ישראל. אבל ע״ז של עובד כוכבים שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול נ״ל מהאי קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והיינו דאי׳ בתמורה די״ח תשא ובאת מאי עביד לי׳ אפי׳ ממרעייהו ל״א אפי׳ ממרגייהו. ופרש״י אפי׳ הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לא יאמר איני טורח אחריהם לבקשם באגם ולהוליכם אלא אמתין עד פעם אחרת עכ״ל. וקשה דמה״ת לעבור מל מ״ע ובאת שמה. והבאתם שמה. ועל ל״א הקשו התוס׳ שהרי אסור בעבודה ואין אפשר שדשו. אבל לדברינו מיושב שפיר דהא ודאי שהמקדיש בהמה בהיותו בביתו מפריש לאחר שיבא לירושלים יהי׳ קרבן דלמאי יקדישנו בביתו וליפוש אסורא דגיזה ועבודה. וא״כ ה״ז דומה לאומר ה״ז עולה לאחר ל״י. וזהו לשון המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך שיגיע עת שיהיו קדוש ועד אותו זמן מותר בעבודה כמבואר בירושל׳ קדושין פ״ג ר״א בשם ר״י ה״ז עולה לאחר ל״י ומכרה בתוך ל״י ה״ז מכורה ר׳ בון ב״ח קומי ר״ז תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין א״ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר ל״י כו׳ ר״א [וצ״ל ר׳ בא] בשם ר״י ה״ז עולה לאחר ל״י מכרה בתוך ל״י אינה מכורה. ליידא מילה אמר לאחר ל״י פי׳ א״כ אמאי אמר שיהא הקדש לאחר ל״י ומשני ושייר לו גיזה ועבודה. הא לחזור בו לכ״ע אסור. אפי׳ לר״א בשם ר״י דאפשר למכור בתוך ל״י. מכ״מ אם לא מכר לכ״ע א״י לחזור בו. [ולא כמש״כ הר״ן בשם הרשב״א בנדרים ר״ל דהאומר ה״ז והיינו עולה לאחר ל״י פלוגתא בירושל׳ אי יכול לחזור בו] והיינו משמעות זה המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך לאח״ז תשא ובאת וגו׳ וכסוגיא דתמורה אפי׳ ממרעייהו וקשה עליו להביאו מחויב להביא וא״י לחזור. איברא כ״ז אינו אלא אי נימא דלאחר ל״י לא מהני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל לבר פדא בנדרים דכ״ט ב׳ דבכיב״ז אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וא״כ גם בקדושת דמים כך הדין. אפי׳ בנדרי צדקה כמש״כ הר״ן שם והכי אי׳ בירושלמי גיטין פ״ז גבי מחלוקת רבי וחכמים דכ״ע מודי בהקדש דהאומר לאחר ל״י אמירתו לגבוה כו׳ וא״י לחזור בו. צ״ל דמפרשי האי קרא רק קדשיך אשר יהיו לך לולדות קדשים. כדאי׳ בתמורה שם. והיינו אשר יהיו לך מאליו ולא שהקדשת בפיך. והדברים עתיקים:
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והא דאי׳ בבכורות ד״מ א׳ דאפי׳ אין השבר ניכר אלא בשעת מלאכה והיינו בשעת הילוך ה״ז מום. אין הפי׳ שהוא צולע דא״כ אפי׳ בלי שבר פסול אלא בשעה שהוא מהלך יפה ניכר השבר. וכן לשון הרמב״ם הל׳ בהמ״ק פ״ז. מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהי׳ ניכר אע״פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהלך כו׳ וכך לשון הטור יו״ד סי׳ ש״ט ואפי׳ השבר קטן שאינו ניכר בו שבשבר אלא כשהוא מהלך. ומה שפרש״י שם מחמת שצולע. הוא טה״ד וצ״ל מחמת שפוסע:
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+ והוא כמש״כ התוס׳ זבחים דע״א ב׳ דמש״ה רשאין לאפות תרומה חמץ סמוך לפסח ואע״ג שממעטין באכילתו. הוא משום דחמץ עדיף ממצה ואית בי׳ משום למשחה לגדולה. וכ״כ התוס׳ בבכורות דכ״ז במה שהקשו אמאי לא נמצא באכילת תרומה משום למשחה ויישבו דבלחם לא שייך למשחה. והוא תמוה לכאורה מסוגיא מפורשת בסוטה פ״א דלהכי נאכל שירי מנחות עם דבש משום למשחה. אלא צ״ל כונת התוס׳ דבחמץ לא בעינן יותר ושאני שירי מנחות שאינו נאכל אלא מצה שהוא לחם עוני:
+
+
+
+
+
+ וראוי לדעת שהי׳ במשמע מלשון פרש״י שם שהרי אינו חלוק משלפניו כו׳ דהאי דיש השלמה בפסח כל שבעה הוא מצד הסברא משום שאינו חלוק משלפניו. ואאל״כ דא״כ הכי מיבעי מה עצרת בתשלומין. ותו דלהלן די״ז א׳ פרש״י בד״ה מה חג המצות יש לה תשלומין כל ז׳. כדרבינן קראי בפ״ק בחה״ס וה״ה לחג המצות שהרי אף הוא ז׳ ימים. הרי דלא מצד הסברא למדנו אלא ודאי בלי שום קרא לא למדנו תשלומין לראשון ורק משום דכתיב ביום השביעי עצרת. אלא משום דלכאורה ק׳ מי יאמר שהוא לתשלומין דראשון ולא מצוה בפ״ע. ע״ז יישב רש״י דזה א״א שהרי חד רגל הוא. אלא אינו רק לתשלומין וה״ה עצרת דשמיני אינו מצות קרבן בפ״ע אלא לתשלומין. והא דפרש״י בדי״ז דחה״מ נ״ל מחה״ס היינו משום שלא ידענו ממקרא דעצרת אלא דשביעי משלים חובת הראשון ומנ״ל דכל שבעה משלימין מש״ה פרש״י דנ״ל מחה״ס דכתיב שבעה ימים:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ עוד יש לשום לב על סמיכות אזהרה לפ׳ דינין. ובמדרש אי׳ שגם בכסא שלמה המלך היו כתובין שלש אזהרות הכתובין כאן על מעלות לכסא משפט. ולפי הנראה אינם ענין למשפט. אבל חז״ל בסנהדרין ד״ו למדו מכאן כל המעמיד דיין ע״ה כאלו העמיד אשרה. ואצל ת״ח הוי כאלו נטע אשרה אצל מזבח. והרמב״ם בהל׳ סנהדרין פ״ג ה״ח הוסיף דבר וכ׳ ועוד אמרו כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו׳. ובמקום ת״ח כאלו נטע אשרה . ומסתמא כך היה לפניו נוס׳ בגמרא. וביארנו בשאלתות הנוספות לפ׳ משפטים ע״פ דברי גאון ז״ל דיש נ״מ לדין דבמקום שאין ת״ח אין אסור להעמיד דיין ע״ה אם אין לפנינו דיין ע״פ התורה ואם א״א להשיג אזי אפי׳ ערכאות שבסוריא שדנים עפ״י דעת ב״א כשר. וא״כ ה״ז כמו דין מצבה שפעם היא כשרה היינו בימי האבות שהיתה אהובה. פעם היא אסורה היינו משעה שנהייתה שנואה כמש״כ במקרא הסמוך בהע״ד. משא״כ במקום שיש ת״ח אלא שהוא אינו דיין ע״פ איזו סיבה אסור להעמיד דיין ע״ה אפי׳ א׳׳א להשיג דיין ע״פ התורה והרי זה כמו איסור אשרה לע״ז דלעולם אסור להעמיד. וע״ע מש״כ בפ׳ יתרו במקרא ואתה תחזה. ולפי זה נסמכו יפה שתי אזהרות הללו לכאן. וגם לשון המקרא שאנו עומדים בו מתפרש יפה דאסור להעמיד אשרה כל עץ אצל מזבח וגו׳ והיינו דיין ע״ה אצל ת״ח דהוי כאשרה:
+
+
+Chapter 17
+
+ גם אזהרה זו נסמך למשפטים להזהיר שלא למנות דיין אפי׳ אינו עץ. היינו שהוא ת״ח אלא שהוא בעל עבירה וזהו מכונה בשם מום כדכתיב כי משחתם בהם מום בם. והיינו ע״ז ג״ע: כל ��בר רע. אם אך ארבעין בכתפי׳ פסול להיות דיין:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכן נהגו גדולי התנאים בדבריהם שהרי הלל א׳ ודאשתמש בתגא חלף ובא אחריו ר׳ צדוק באבות פ״ד ואמר כל הנהנה מד״ת כאלו נוטל חייו מן העולם וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף. ואלו בא זה המאמר לכונה זו מעיקרו לא היה צריך ר״צ להוסיף דבר.  אלא עיקר המאמר של הלל היה לכונה אחרת ור״צ הוסיף כונה שניה בדבר הלל:
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+
+ וכדתניא בתוספתא חולין והובא בש״ע יו״ד סי׳ של״ג ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא. מש״ה נקרא בפי חז״ל ראשית הגז כמשמעו גיזה ראשונה. ומיושב בזה קו׳ התוס׳ חולין דקל״ו על הא דאי׳ שם מה תרומה ששיריה ניכרין אף ראשית הגז ששיריה ניכרין. והקשו מנלן בתרומה מדכתיב ראשית וה״נ בגז כתיב ראשית. ולדברינו מבואר דראשית דכתיב בתרומה הוא המובחר שבדגנך וע״כ מיירי שיש שיריים שאינו מובחר אבל בגז משמעות * ראשון היה אפשר לפרש כל הגיזה הראשונה של צאנו הכל בכלל ראשית הגז:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובס׳ יחזקאל כתיב והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי. הבאור ע״ז שראה יחזקאל ספרו אשר זכה בו מהר סיני והמלאך פירש לו כל המרומז בספרו. ופי׳ מתחלה שכתובה פנים. היינו פי׳ הכתוב כמשמעו. ואחור היינו צרופי שמות שבהם נכלל ענינים הרבה. עוד ראה כתוב אליה ענינים שלא מענין הפ׳ וכמו שהיה כתוב כל פסוק בפ״ע וזהו קינים. ענינים מפוזרים מלשון קנים תעשה את התבה. ואע״ג שכתיב קינים ביו״ד דמשמעו מלשון קינה מכ״מ מדלא כתיב קינות בל״נ כמו קינה. מבואר דגם זה נכלל בתיבה זו. עוד ראה שנרמז בהם כמה חכמות ומדעים שבטבע העולם ונדברים ב״א בהם והיינו והגה. עוד נרמז בהם סודות שאין לדבר בהם אלא במחשבה וזהו והי. כמו אות ה׳ וי׳ שאין נשמע כ״כ בהרגש הדבור. כ״ז ידע יחזקאל בפי׳ נבואתו והוא למד לישראל כפי אשר יצוה. ואע״ג שזהו תורה שבע״פ שלא ניתן לכתוב מכ״מ זה אינו אלא לומר לרבים מתוך הכתב אסור אבל בפ״ע רשאי לכתוב כמש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז ע״ש:
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובזה יבואר לשון הגמ׳ שם דס״ח ב׳ דקאמר מנלן דעובד כוכבים לא תפסי קידושין מדכתי׳ ואח״כ תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא ופרש״י שההוכחה הוא מדכתיב אח״ז והיתה לך לאשה וזה דוחק שלא נזכר בגמ׳. ולדברינו מבואר יפה דלשון ובעלתה הוא רק משום קידושין. מיהו בשאילתות דר״א שאי׳ כ״ה הביא הנו׳ והיתה לך לאשה מכלל דמעיקרא לאו בת הויה:
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+ והא שלא למדנו זה הדין מדכתיב בפ׳ משפטים כי תפגע שור אויבך. וכמו דאי׳ בפסחים דקי״ג בקרא דפריקה כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו. ומיירי בשונא ישראל ומי שרי למיסניה הא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא מיירי בעביד עבירה. וא״כ ה״נ באבידה דכתיב שור אויבך. מיהו למש״כ בפ׳ משפטים שם ובכ״מ. דבמקום דכתיב אויב סמוך לשונא פי׳ בת״א בעל דבבו. היינו מקניט בדברים היינו מחרפו מגדפו. ולפי זה מיושב שפיר לדעת הרמב״ם בהל׳ דעות פ״ו ה״ה שהמכה את חבירו והמחרפו אע״ג שאינו רשאי אינו עובר על לא תשנא. מש״ה בלשון אויבך לא קשה שהרי אין בזה אזהרה מפורשת. אבל על שנאך דבלב ממש שפיר קשה. מיהו דעת השאלתות דר״א סי׳ כ״ד אינו כן אלא כש״כ דעובר בזה הלאו. וא״כ קשה אמאי לא מדייק הג׳ במקרא הקודם דכתיב באבידה שור אויבך. דאפילו של רשע עובר עבירה חייב להחזיר. ונראה דבאמת משמעות אויבך שהוא אויב לך ולא שאתה אויבו. וא״כ לא קשה ומי שרי למיס��יה. מיהו בשנאך שפיר קשה. אחר שאינו שונא אלא בלב מאין יודע שהוא שונאך. וע״כ הפי׳ שאתה שונאו מש״ה שפיר מקשה הגמ׳ ומי שרי:
+
+ והא שפסק הרמב״ם צער בע״ח דרבנן. הוא מסוגיא דפסחים דקי״ג דמפרש שנאך דקרא בשונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים. ואי משום צער בע״ח מה לי ישראל או עובד כוכבים כדאי׳ בב״מ שם. והגר״א בחו״מ סי׳ ער״ב הקשה ע״ז הפסק מהא דקי״ל בהל׳ שבת צער בע״ח דאורייתא. ונראה דמחלק בבע״ח שמזונותיו עליו ואסור לטעום בעצמו קודם שיתן לבהמתו. ממילא ה״ה שאר צערא משא״כ בהמת חבירו.
+
+
+
+ והנה כ״ז ביארתי לדעת תנא דמשנתנו דעל כל מצוה מטיבין בעוה״ז. אבל מבואר שם בקידושין דר׳ יעקב חולק וס״ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא זולת מצות גמ״ח שאדם אוכל פירות בעוה״ז ואיתא שם בברייתא ר״י אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחה״מ תלוי בה. בכאו״א כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשלוה״ק כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו כו׳ אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. משמע דמפרש תרווייהו קראי בעוה״ב. ואם כן קשה שינוי הלשון מדוע הקדים בכאו״א למען יאריכון ימיך ואח״כ למען ייטב לך ובשלוה״ק להיפך ולאו דבר ריק הוא. ונראה דמכאן למד ר׳ יעקב הא דתנן באבות רי״א יפה שעה אחת קורת רוח בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. יפה שעה אחת בתורה ומע״ט יותר מכל חיי עוה״ב. ולכאורה שני המאמרים הללו סותרים זא״ז דאחר דיפה שעה אחת בתורה ומע״ט בעוה״ז. א״כ היאך יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. אלא הענין כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ט׳ דמי שעובד את ה׳ מיראת העונש ואהבת שכר בזה יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. וכדעתי׳ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דיותר טוב שיקבל שכרו משלם בעוה״ב. וא״כ איזה טוב יש באריכות ימים בעוה״ז אחר שקורת רוח בעוה״ב יפה מזה. אבל בעובד מאהבת ה׳ ודאי יקרה שעה אחת עבודת ה׳ בעוה״ז יותר מחיי עוה״ב שאין בה עבודה. מעתה מי שעובד מאהבה ודאי ראוי לאריכות ימים בעוה״ז. דזהו שכרו שנוח וערב לו יותר מחיי עוה״ב. והנה בכבוד או״א כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך. וביארנו שיעשה שלא בדעת אנוש הנותן ע״ז המצוה אלא רק משום שצוך ה׳ אלהיך. ובשלוח הקן וכדומה לא הוצרך להזהיר ע״ז. שהרי אין דעת האדם נותנת למצוה זו אלא שהקב״ה מצוה. וממילא עושה בשביל הצווי אחר שכן מי שנוהג כבוד אב בזה האופן ה״ז עובד מאהבה. ולמעלה מטבע אנושי שמבקש שכר. ומש״ה כתיב למען יאריכון ימיך בעוה״ז כמשמעו דלאיש כזה הוא שכר גדול ואח״כ למען ייטב לך בעולם שכולו טוב. אבל בשלוה״ק מיירי בעובד מיראה. א״כ אין בזה שכר בהארכת ימים בעוה״ז. מש״ה כתיב למען ייטב לך בעוה״ז והארכת ימים בעולם שכולו ארוך. ולא כתיב אריכות ימים בעוה״ז. והיינו שדקדק התנא בברייתא דקידושין הנ״ל לסיים אלא למען ייטב לך קודם ולמען יאריכון ימיך. ובקרא דכבוד אב כתיב תחלה למען יאריכון ימיך. וקרא דכבוד אב קודם לשלוה״ק וגם בתחלת הברייתא הקדים זה המקרא דכבוד אב לשלוה״ק. אלא לא דריש בסוף הברייתא אלא למען ייטב לך דכבוד אב והארכת ימים דשלוה״ק. ול״ד נקיט למען יאריכון ימיך. והאי גברא דחזי ר׳ יעקב לא היה עובד מאהבה. מש״ה מת מיד והגיע תומ״י לחיי העוה״ב שיפה יותר מכל חיי עוה״ז:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ומזה יש ללמוד לענין מה שהעלה הנמוק״י יבמות פ״ב על הא דתניא ואם באו עדי טומאה יוציא. דקמ״ל שאע״ג שאין אנו יודעים אם היה באונס או ברצון תולין שהיה ברצון. שאין הדין ברור אלא באופן דתנן התם הנטען על האשה והוציאה מת״י ופרש״י נחשד. וע״ז אמר רב ובעדים פי׳ עדי ביאה וכפי׳ הנמוק״י שאין אנו יודעים אם מתחלה הי׳ ברצון מכ״מ אסורה לבעלה. אבל דוקא בנטען עלה משא״כ באינו נטען באמת נאמנת לומר שמתחלה היה באונס . והכי הוכחנו בהע״ש סי׳ קל״ד אות י״ב דעת רש״י בכתובות ד״ט:
+
+
+
+
+
+
+ מיהו לדעת הרמב״ם שכ׳ דאם בשדה מוכח שהוא אונס ודאי. צ״ל דדוקא ושכב עמה שרואין שהי׳ הסוף ברצון. אין לחייב את הבועל משום אונס אלא אם היו עדים שהי׳ תחלה ג״כ באונס. משא״כ אם לא ראו שהי׳ בסוף ברצון. יש מזה להוכיח שהי׳ אונס מתחלה ועד סוף. והראב״ד אינו מחלק בדבר. ולעולם בעינן עדים:
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ומצאנו מאמר תמוה במס׳ ר״ה ד״ד נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. בשכר שחביבה תורה לישראל ככלבתא לאוה״ע זכיתם לכתם אופיר. והמשל תמוה. והענין דמשונה אהבת שני הדברים הללו שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו. ולא כמו כל אהבת שהמה מובנים לכל בני אדם אע״ג שאין כל האדם שוין בטבען וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר. אבל מ״מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר. משא״כ אהבת התורה לישראל מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה. וכן אהבת הכלבתא לאוה״ע השוגים בה מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו. המה דברים נפלאים. ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בהמה. היינו אורייתא וישראל כולא חד. מש״ה בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה. וכן רוח הכלב עם אוה״ע השוגים בה. וה״ק בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו׳:
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בדה״י ב׳ כ״ה כתיב ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה׳ לאמר לא יומתו וגו׳. והלשון משונה והכי מיבעי בספר תורת משה. אבל כבר ביארנו לעיל א׳ ג׳ וד׳ י״ד דתורת משה לא מיקרי אלא פלפולה של תורה וכאן הוא להיפך. שעפ״י תורת משה משמע בא״א. אבל בספר משה היינו בפשט תורה שכתב משם הוא כך והיינו להמלך. וכן בס׳ יהושע ח׳ ל״ב ויכתב על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. דייק הכתוב אשר כתב ולא כמשמעות תורת משה בכ״מ:
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+
+
+
+
+ ומש״ה תניא ר״פ מ״ח ובלבד שיודעין להקרות כעין דיינים. פי׳ דוקא שיהיה מקרין אפילו החולץ יכול לומר בעצמו מצוה שיהיו מקרין. ובזה מיושב הא דתניא זה הפרט יותר משאר דיני חליצה והתוס׳ נתקשו בזה ע״ש. אבל במש״כ ברור הטעם דשארי דינים אם החולץ יודע בעצמו א״צ הדיין לדעת משא״כ קריאה:
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכמו כן מתפרש בתהלים ק״ב אתה תקום תרחם ציון וגו׳ וייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה כי השקיף ממרום קדשו ה׳ משמים אל ארץ הביט לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ה׳.  הדקדוק מבואר. שהחל בלשון יחיד תפלת הערער וסיפיה דקרא בל״ר ולא בזה את תפלתם. וכן לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. וכבר נדרש ע״ז ברבה פ׳ אמור. גם כפל לשון כי השקיף ממרום קדשו ה׳ משמים אל ארץ הביט.  וכל הענין וחבור המקראות יש להבין.  והענין דראה המשורר ברוה״ק דבדור אחרון יתפללו כל ישראל בר״ה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כלו. אמנם כונת תפלה זו אין שוה לכל אדם.  יש אוהב ה׳ בכל לבו ומתפלל על כבודו ית׳ שיתגדל ויש מתפלל ע״ז כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו.  וכהבטחת ה׳ לא״א בשעת מצות מילה כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ח׳.  ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה.  וא״כ תפלתו זו בלי לב הוא לגמרי רק מצות אנשים מלומדה. ואמר ברוה״ק פנה אל תפלת הערער. אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד  שמים. מכ״מ ולא בזה את תפלתם של כל ההמון אע״ג שתפלתם הוא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ.  מכ״מ אל כביר לא ימאס תפלת הצבור הבאה יחד עם הערער. ואמר ברוה״ק תכתב זאת לדור אחרון של הגלות שתתקיים תפלה זו שייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי ארץ את כבודו. ועם נברא יהלל יה. בכל ימי ר״ה שנעשים עם נברא. כפי׳ חז״ל על זה המקרא ברבה פ׳ אמור. ע״פ לשון הכתוב במוספי ר״ה ועשיתם עולה ולא והקרבתם אלא מרמז שנעשים בריה חדשה יהלל יה בחג הסוכות. שיהיו בטוחים שנשמע תפלתם אם מעט ואם הרבה. ואמר כי השקיף ממרום קדשו וגו׳. אע״ג שבאמת תפלת הצבור אין כדאי להיות נשמע. מכ״מ באשר השקיף ה׳ לרעה על מלה״ש היינו ממרום קדשו על המלאכים ברקיע של מטה. והתבונן כי גם בהם יש תָּהָָלָה. ע״כ ה׳ משמים אל ארץ הביט. על בני אדם אשר מעפר המה הביט ברחמים לשמוע אנקת אסיר. מי שמצטער על כבוד שמים. שהוא תמיד אסיר תקוה שאין מתפייס על שטוב לו גם בגלות. לפתח בני תמותה. ואותם שאין להם הרגש על צער השכינה. ורק מכ״מ מתפללים. מכ״מ יגיעו לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים בהקבץ עמים יחדו וגו׳. וכ״ז הרעיון מרומז בפרשה זו:
+
+
+ ובברכות די״א ב׳ אי׳ ורבנן אמרי אהבת עולם וכה״א מרחוק ה׳ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו. אבל הענין דאהבה הבאה ע״י התלמוד גדול מאהבה הבאה ע״י קרבנות בשני דברים. א׳ דקרבנות אינו אלא בירושלים קרוב לפני המלך ה׳ היינו מקום מלכותו ית׳. משא״כ תורה בכל מקום. וזהו מאמר הנביא מרחוק ה׳ נראה לי. ב׳ דקרבנות אפילו בירושלים אינו אלא בזמן שבהמ״ק קיים. והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל. משא״כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא ואהבת עולם אהבתיך. והיינו שמביא הגמ׳ שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד אהבת עולם. אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע״י קרבנות. שקרבנות כל ישראל ראוים לזה. ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה ה״ז מגיע ליראה ויראה לכל אחד לפי ערכו. משא״כ אהבה הבאה מן התלמוד. אינו אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה ולא הכל ראוים ומוכשרים לזה. ע״ז מסיים הנביא על כן משכתיך חסד. פי׳ מש״ה המשיך הקב״ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד. דבמה שמהנים למתדבקים לת״ח שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה׳. וביארנו בזה ברנה ש״ת בביאור המקרא על משכבי בלילות וגו׳ וזהו דבר הכתוב ואהבת עולם אהבתיך. שיהי׳ בלי הפסק מקום וזמן. ע״כ משכתיך חסד שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה:
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והיינו דברי ירמי׳ הנביא ד׳ בבאור. אם תשוב ישראל וגו׳ אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה. והתברכו בו גוים ובו יתהללו. כי כה אמר ה׳ וגו׳ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים וגו׳ פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם. ביאור המאמר. ירמי׳ הזהיר את ישראל שבדורו אם ירצו לשוב יהי׳ דווקא אלי. פי׳ מאהבת ה׳ ולא מאהבת עצמו היינו יראת העונש. ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד. לא יהי׳ באופן שהוא מתנודד ואינו בטוח שיעמוד לעד אלא תהי׳ מאהבה ואז לא תנוד. ופי׳ עוד עד היכן יגיע כח התשובה עד ונשבעת חי ה׳ באמת וגו׳. ומבואר יפה לעיל י׳ כ׳ עפ״י חז״ל. ופי׳ הנביא טעם על אזהרה שלו שהיא לא מחקי התשובה שמתקבלת אפי׳ היא מיראה כמו שאמר הושע הנביא שהי׳ קודם ירמי׳. ואמר שובה ישראל וגו׳ כי כשלת בעונך. ומפרש הגמ׳ ביומא דפ״ו ב׳ שהוא מיראה. ע״כ פ׳ כי כה אמר ה׳ וגו׳ והענין שנבואה זו אמר ירמיה סמוך לשתי שנים אחרונות שלפני חרבן בהמ״ק. ואי׳ בגיטין דע״ט צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם שאלמלי ישבו כל משך ונושנתם בארץ לא נשתייר ח״ו מישראל שו״פ. וביומא שם אי׳ עוד גדולה תשובה ומע״ט שהוא כתריס בפני הפורענות. וע״כ מיירי אפי׳ מיראה דאלו מאהבה לא שייך כתריס שהרי עונות נעשים כזכיות שנא׳ ועליהם חיה יחיה ואין מקום לפורענות אלא אפי׳ מיראה מכ״מ א״א שיגיעו היסורים בשעת תשובה. מעתה יפה הזהיר ירמיה בזמנו בשם ה׳ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים רוצה אני שתחרשו לבבכם רק באופן שלא יגדל מזה קוצים. ומפרש עוד היאך יצא מזו החרישה קוצים פן תצא כאש חמת ובערה ואין מכבה וגו׳. היינו דתשובה זו כתריס שלא יחרב הבית בשנים אלו של תשובה. ואח״כ יעברו משך ונושנתם והתשובה תתנודד. ואז לא תהי׳ לכם תקומה ח״ו. ויהי׳ הניר בשביל גידול קוצים. ע״כ אם תשובו יהי׳ דווקא אלי מאהבה ולא תנוד לעולם. וזהו דבר ה׳ כאן. כי תשוב בכל לבבך ובכל נפשך מאהבה:
+
+
+
+
+ וזהו שהתגעגעו בני קרח בזכרם תענוג אהבת ה׳ בעת עליית ישראל ברגל לעזרה ואמרו (תהילים מ״ב:ה׳) צמאה נפשי וגו׳ מתי אבא ואראה וגו׳ אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך [בשעה שעלו מירושלים לעזרה היו כ״כ מרובה המון ישראל כחולות עד שלא היו יכולים לרוץ לעזרה. אלא עברו בדוחק והיו הרגלים כמו בסך. מבלי יכולים לפסוע פסיעה גסה ולא במרוץ. והיינו שמוסיף בלשון] אדדם עד בית. [כמו המדדה הוא קופץ לאט] בקול רנה ותודה המון חוגג [בשעה שהיו הולכים בדוחק מה עשו אז המון חוגג היו מעוררים את אהבת ה׳ בקול רנה ותודה] ועתה בזכרי תענוג רוחני זה שחסר לנו בגלות. נשפך עלינו נפשנו. ואמר כמו שרוצה לנחם א״ע ולהשקיט את המית לבבו. מה תשתוחחי נפשי וגו׳ כי עוד עודנו ישועות פניו. [עוד יבא עת שתשוב ותזכה לזה] הוסיף להתגעגע באופן אחר אלהי עלי נפשי תשתוחח [לא על ה׳ הנני מתרעם חלילה שהסיר ממנו תאות נפשנו. אלא על עצמי הנני מתרעם. על מה שאינני משיג אהבת ה׳ ומחסר את נפשי מהנאה זו]. ע״כ אזכרך מארץ ירדן [בשעה שהנני בארץ ירדן. אע״ג שהיא ארץ מבורכת. מכ״מ אזכרך שחסר ממני תענוג הרוחני שהי׳ לי בהיותי בא״י] וחרמונים מהר מצער [שידוע שחרמון הוא שבעה מטל ברכת ה׳. עד שאמר הנביא כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ששם באמת לא הי׳ בטבע טלי ברכה כמו בחרמון. עד שצוה ה׳ את הברכה. ואמר כאן שחביב עלי טל חרמון שירדו על הר מצער נגד הר חרמון עצמו. וביאר התרעומות על עצמו] שהרי תהום אל תהום קורא לקול צנוריך [כבר ביארו חז״ל בתענית פרק א׳ ע״ז המקרא. אין טפח יורד מלמעלה עד שעולה שני טפחים מלמטה. והמשילו חז״ל מיטרא בעלה דארעא. אשר בשעה שהוא מעורר את התאוה מתעוררת היא לנגדו במדה מרובה ממנו. והנה אם הוא כן בדומם. אף כי בנפש הישראלי שאם היינו מעוררים את האהבה כראוי. הי׳ מתעורר מלמעלה. או להיפך. שאם הי׳ הקב״ה מעורר אהבתו אלינו. היינו גם אנחנו מתעוררים להשיג אהבה. אבל לא כן הדב��. הרי] כל משבריך וגליך עלי עברו [כל מאורעות שבעולם שהן כגלי הים עצבוני ויעכרוני. ואינני מוצא בי רוח השמחה לאהבת ה׳]. יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה׳ לשפוך עלי חוט ש״ח. היינו התעוררות של מעלה. ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי׳ בע״ז ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנא׳ יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה׳ ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה . וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. ומחמת זה תתעורר אהבת ה׳ אלי]. וע״ז מסיים עוד הפעם להניח המית נפשו מה תשתוחחי נפשי וגו׳ ישועות פני ואלהי. [הוסיף כאן לומר שישועה זו שאנו מקוים תהי׳ כ״י ישועה לאלהי׳ ג״כ. שהרי גם שכינה מצטערת כ״י בשעה שחסר תענוג זה מבניה]:
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+ והיינו שהזהיר ר״א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון. ופרש״י שלא יעסקו במקרא יותר מדי ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא. וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא. דמשמעות הגיון הוא עיון כפרש״י ע״ז די״ט יהגה יעיין. אלא ה״פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא מן ההגיון שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת ובב׳׳ר פ׳ תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה. למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת. כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד. שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכש״כ א״א לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד. אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה. ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו. אז יכול להפנות גם לשערי חכמות. ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו. וה״ז האדם המעלה דומה לעץ מאכל. דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים גשם מטרות עוז טל ושמש. ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי אלא מתחלת גידול הפרי. העיקר הוא הגשם המרובה כדאי׳ בתענית פ״א מטרא רזיא לאילנא. ואין הטל והשמש מועילים אז כלל עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו אז טוב שיבא הטל לרככו ולהמתיקו. ואח״כ בא השמש וממתיקו יותר. משא״כ בעוד לא גדל כ״צ בגשם. אין השמש מועיל כלל. ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך. בא השמש ומגביהו וממשיכו מן הפרי. כך האדם המעלה גדל ע״י התלמוד שנמשל למטר. וע״י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל. מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש וע״י חכמת הטבע שנמשל לשמש. כמבואר בקהלת מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש. דמשמע הטבע מגיע עוד לכבוד לפני אוה״ע ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם. ואח״כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל. ואח״כ טוב להמתיק עוד כחו ע״י חכמת חיצונית שהוא השמש. משא״כ בעוד לא גדל בלימודו. אין חכמת חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם. ומטים המקראות לעקלקלות:
+
+
+ וכמו שאמרה חנה אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה׳ ולא נתכנו עלילות. וכתיב ולו בוא״ו הענין דמכחישי ההשגחה העליונה באים בשלש טענות. א׳ שהקב״ה רם ומסולק מהעולם השפל. ואינו יודע הנעשה ��ארץ וע״ז כתיב בתהלים קל״ט אשר יומרוך למזמה. ב׳ שאע״ג שאם היה רוצה לדעת היה יודע מכ״מ עזב ה׳ את הארץ. כי במה נחשב האדם בריה קלה לעשות מאומה בעולם. ואין להקב״ה לחוש למעשיו כמו שאין לאדם לשום לב למעשה הזבוב בביתו. ג׳ אפילו יהיו מעשה האדם לרע מזיקים בעולם. אין כבודו ית׳ לשפוט בזה. וראוי לפני כבודו לוותר. על כל אלה אמרה חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה. לא תאמרו שהוא גבוה גבוה הרבה מבלי ראות למטה. יצא עתק מפיכם . נגד שתי טענות האחרונות שהעתיק הקב״ה השגחתו מן העולם יצא הרעיון של עתק מפיכם. ונתנה טעם על אזהרה הראשונה כי אל דעות ה׳ היאך אפשר לחשוב שאינו יודע מה בארץ. הרי הוא ברא דעות בני אדם וכל הידיעות הוא בראן. ואיך אפשר שאינו יודע. וכלשון הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳. ועל טענה שניה שאין לו לחוש למעשה האדם. אמרה ולו נתכנו עלילות של ב״א שכל פעולה נוגע לו כ״י לבנות ולהרס. ובירושל׳ וברבה פ׳ קדושים אי׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו ר״ה בשם ר׳ יעבץ מהו מגיד לאדם מה שחו יוצר הרים ובורא רוח פי׳ דשחו של אדם יוצר הרים בטובם ובורא רוח לעקור הרים ברעתם. ועל טענה שלישית שאין כבודו ית׳ לנקום על רעת האדם. ע״ז אמרה חנה ולא נתכנו עלילות הכונה ושכר ועונש נעשה מאליו. וכמו שהוא אינו פועל מאומה. אלא שאחר שיסד עולמו כך שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כמש״כ ר״פ ראה ובפ׳ בחקתי. וא״כ הנענש ה״ז כתינוק השולח ידו במכונה והוא נזוק ע״י גלגלי המכונה המזיקים בשעה שמעבטים ארחותם. ולא שייך לומר על בעל המכונה שיוותר להתינוק שלא יריעו לו הגלגלים כי קטן הוא כך העולם ומלואו כמכונה גדולה נתקן על מעשה האדם וא״א לוותר. והיינו דאי׳ בירושלמי שקלים פ״ה ובב״ר פ׳ תולדות אר״ח כל האומר הקב׳׳ה וותרן יוותרו מיעוהי. ר״ל כמו מי שאוכל דבר המזיק למענו וכי אפשר לוותר שלא יכאב לו כך הטבע א״א לוותר על עונשי עבירה אם לא ע״י תשובה שהיא רפואה. כ״ז אמרה חנה:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכיב״ז פי׳ בד״ר פ׳ תצא עה״פ בתהלים נ׳ תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. אם תשב באחיך תדבר שהוא אח מאב ואינו נגד טבע ב״א לדבר עליו סרה. מכ״מ אחר שאסור מצד יראת ה׳. ואם תבא לזה. סופך אשר גם בבן אמך שמטבע ב״א לאהבהו כפשטא דקרא יסיתך אחיך בן אמך. שהוא אוהבך ביותר מכ״מ תתן עליו דופי. כך מי ששכח את מי שגמל עמו מכבר. מגיע לידי מדה שמשכח גם את מי שעושה עמו בשעה זו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והכי מתפרש לשון התנא במס׳ אבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. פי׳ אם לא אראה בשבילי כל הנצרכים לי מי יראה בשבילי. וא״כ הרי מחויב אנכי לראות בשבילי ככל אדם מהעובדי כוכבים העמלים  לצרכם. מכ״מ כשאני לעצמי שאני עושה בשבילי בלי צד רצון ה׳ בכך היינו לפרנסת עצמו או אשתו ובני ביתו וכדומה אלא רק לרצונו ממש מה אני. מה חשיבותי בעולם ומה ישיות שלי. דא״כ הרי אני ככל המון האדם ולא הוא כן ישיות של ישראל:
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+
+ והמשורר בתהלים ח׳ אמר בשם מלאכי מעלה ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. הכונה שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו ית׳ שבכל הארץ הבא ע״י ישראל. עד שיש להם מקום לבקש שהלואי יתן הוד כזה על השמים. וביאר המשורר ע״י מי בא זה הכבוד. מפי עוללים ויונקים. והוא משל על יגיעי תורה שמבואר במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. והטעם שעמל תורה בעי דעתא צילותא וזה א״א אלא באוכלי מן. שהיו בטוחים במזונות ולא נצרכו אפי׳ לשום טה״נ. שניה לה אוכלי תרומה. שגם המה בטוחים יותר מאוכלי מעשר. כי הבעלים יראים להשהותן בבית שלא יהי׳ מי מאנשי ביתו נכשל באיסור מיתה ב״ש וכמש״כ לעיל כ״ו י״ג. אבל בשביל שטה״נ לבעלים מש״ה אין דעת המקבל שפוי כ״כ. ומכ״מ גם להם כח ועוז לעמל בתורה. ולזה אמר המשל עוללים ויונקים. עולל הוא עובר לא ראה אור השמש. והוא ניזון במעי אמו. וא״נ אפי׳ לבקש פרנסתו ממנה. ויונק גם הוא פרנסתו מזומנת ובטוחה. ויותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק. אבל מכ״מ לפעמים נצרך לבכות ולבקש מאמו שתיניקהו וכן בזה״ז יש עמלי תורה בית הוריהם בכבוד ורצון והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש ניזונים בנדבת אחרים שרוצים לזכות בת״ת. ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי ע״י שני אופנים אלו. יסדת עוז התורה. ובכחה להשבית אויב ומתנקם. שכך הוא עיקר זכות התורה כמש״כ כ״פ. ופי׳ אויב הוא בלב ומתנקם הוא בפועל. כ״ז הוא כבוד ה׳ ע״י ישראל. מה שא״א להשיג ע״י מלאכים. והמה מתקנאים בנו שזכינו לכח עמל תורה שבא ע״י עוללים ויונקים. והוסיף המשורר כי אראה שמיך וגו׳. שנמסר כל הידיעות בזה בכל אדם המעלה אפי׳ באוה״ע. ע״ז מסיים מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא ביקשו בזה אשר תנה הודך על השמים. דבחכמות אלו שהמה טבעים שגבה כח המלאכים הרבה מכח אנושי. הרי למדנו דכבודה ש״ת ועוזה אינה באה כי אם ע״י מורשה קהלת יעקב. המחזיקים את העוללים ויונקים. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״א בשירת הבאר:
+
+
+
+
+
+ ועכ״ז התפלל דוד המלך ע״ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי׳ בברכות ד״ד א׳ לוי ור״י חד א׳ כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות. ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח״א כן אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו׳ עם מפיבושת כו׳. והדבר תמוה. למאי חקרו חסידותיו של דוד. ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה שהתגבר של רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה. אלא משום דקשה לחז״ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך. והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פי׳ ח״א שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה׳ על משפטי צדקך היינו על הטובה מעין הרעה כדאי׳ שם ד״ס א׳ וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית׳. והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח״א דה״פ שמרה נפשי שלא אחטא. כי חסיד אני מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך. ויהי׳ הקלקול רב. ע״כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך. וע״ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות:
+
+
+ וענין הבדל הברכה לפי כח התורה מבואר במס׳ עירובין דנ״ג ב׳. דוד דגלי מסכתא כתיב בי׳ יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכמא כתיב בי׳ אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש״י לא הי׳ זוכה להורות כהלכה. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה. ותו דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול. וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה. אלא ודאי הפשט במקומו דשאול הי׳ מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו. והי׳ מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם. והוא משום שלא כבשם תחתיו. וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש לא עשה שמות כ״כ. והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו. ומש״ה כתיב בדוד ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. כמו שביארנו בס׳ במדבר כ״ד ח׳. ובאשר יראי ה׳ אין להם שמחה על חורבן הישוב אפי׳ של שונאיו כמו שראינו הנביאים ירמי׳ ויחזקאל שקוננו ע״ז. מש״ה כתיב בכבוש דוד יראיך יראוני וישמחו שלא שמתי שמות בארץ. ופי׳ הגמ׳ בטעמו ש״ד דדוד גלי מסכתא היינו שתורתו והוראתו היו עפ״י הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא. ומש״ה הצליח כן במלחמה שיהי׳ קבוע. משא״כ שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא. וזה אינו משנה ואפשר יבא אחר וחקרו בסברא אחרת ע״כ הי׳ הצלחתו לשעה. וכך בא הברכה בכהנים ולוים. לפי כח תורתם. כך תהיי הצלחת מלחמתם:
+
+ והכי מבואר במכילתא פ׳ בשלח והובא בתוס׳ מס׳ סוטה פ״ז רי״א בשעה שעמדו ישראל על הים אמר יהודה אני אלך לים ובנימין אמר אני אלך תחלה קפץ שבטו של בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנא׳ שם בנימין צעיר רודם רד ים. שרי יהודה רגמתם. משל למלך שהיו לו שני בנים אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ אמר הגדול לי אמר אבא בשלש שעות. והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עה״ש וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר בני שניכם רציתם לקיים דברי לשניכם אשלם שכר. כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק. והמשל נפלא. וגם תחלת הענין יש להבין. מדוע גבר בנימין על יהודה. והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף הי׳ מיועד להיות באחד משני אופנים. אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע. וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים. אזי יהא בדרך השגחה פרטית כל הליכות הטבע. ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע״כ יהא נקרע פתאום. והי׳ דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס כל האפשר. ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והי׳ נצרך עוד לשהוי איזה שעות ואז ילכו תחלה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה. ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא הי׳ ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחלה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוין להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים. כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות ב״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל. ולבנימין נתן בהמ״ק שנסים קבועים היו בו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ולא תקשה מאין בא לשבט דן כח הדין אחרי שלא הי׳ לו כח התורה דכבר הראה הכתוב בפ׳ יתרו לדעת שאם אין דיינים ע״פ התורה אז יש להעמיד ערכאות שבסוריא היינו אנשים שאין להם דעת במשפטי התורה רק בדעת נוטה של ב״א ולהביא בזה שלום על ישראל. ולא עוד אלא אפי׳ מה שהיו שבט דן ע״פ רוב הזמנים עובדי עבודת כוכבים כידוע מכ״מ לא גרע זכות הדין לעשות שלו. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ משפטים בזה״ל דוד א׳ יראת ה׳ טהורה עומדת לעד מהו כך אדם שונה מדרש הו״א ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות כו׳ א״ל חבירו יש לך אפוטקאות ליתן אותם בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א״ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך וא״ל אין לך כלום שנ׳ והי׳ אמונת עתך וגו׳ יראת ה׳ היא אוצרו לכך נאמר יראת ה׳ טהורה וגו׳ והנביא צוה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והוא פלא מה זה שייך לפ׳ משפטים וגם מה זה הנביא צוח. אלא כך הענין . שלמד מדכתיב יראת ה׳ טהורה וגו׳ אחר כל המקראות תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳. פקודי ה׳. מצות ה׳. ואח״כ יראת ה׳ ללמד דכל אלה תלוי ועומד על יראת ה׳. בל״ז אינם כלום. והרי משפטי ה׳ כתיב לאחר יראת ה׳. למדנו מזה דלא כן זכות משפטים דאפי׳ בלי יראת ה׳ יש בהם זכות שעושה מישרים בין אדם לרעהו. וע״ז מסיים דהנביא צוח ציון במשפט תפדה. דנהי שאין לה זכות תורה ומע״ט שבין אדם לשמים אחר שעבדו עבודת כוכבים. אבל אכתי בזכות משפט תפדה וכן שביה בצדקה. וכך הי׳ שבט דן זכות המשפטים גבר אצלו על כל דרכיו:
+
+
+
+ ויש להוסיף דפי׳ ובימי אקרא. משמעו גם ימי צרות ר״ל גם ימי החג. שאז היו קוראים לה׳. וע״ז יבאר אפפוני חבלי מות. היינו בזמן צרות. מצרי שאול מצאוני. בימי החג. דאז יש לחוש על קלקולים כדאי׳ בקידושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳ עה״פ ולא תחללו את שם קדשי. וזהו התפלה כי ישמרנו ה׳ ממצרי שאול. ואמר צרה על ימי הצרות. ויגון על ימי השמחה. ובשם ה׳ אקרא אנה ה׳ מלטה נפשי. משני הדברים. ע״ז בא המשורר ואמר חנון ה׳ ומחונן למבקשיו להיות מפלט להם בעת צרה. וצדיק ומציל את עמו מן העבירות. והכי יתפרש קראי דלהלן:
+
+
+ והוא כלשון המקרא תהלים ע״ו ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא כ״ג מ״ג דיוק לשון סוכו ומעונתו. וגם על מה קרא את ירושלים בשם שלם שהי׳ בעוד לא קרא א״א ה׳ יראה. וביארנו שם דהר המוריה נקרא ירושלים ע״ש השגחה קבועה של פרנסת העולם שתלוי בעבודת בהמ״ק. ובזה מכונה בשם ביתו כ״י. אבל לענין מלחמה ממשיל המקרא כמו מלך בו״ד בשעה שיוצא למלחמה מניח בית פלטין שלו אשר הוא מפרנס שם את המדינה בהשגחתו. ויוצא למדינה אחרת להשגיח על חילו בשעת מלחמה. ויש לו שם פלטין קבוע אשר שם עיקר דירתו בכל משך המלחמה ונקרא מעונתו. ובכל יום הולך לעיקר מקום מלחמה ויש לו אהל וסוכה בכ״מ. כך עיקר השגחתו של הקב״ה לענין מלחמה שמכונה בשם מעונתו הוא בציון היינו בשערים המצוינים בהלכה דשמה כח חרבם של ישראל. שהוא התורה. ומכ״מ הי׳ אז בשעת נס של יחזקיהו לפני ירושלים בשלם סוכו היינו בדרך עראי ומפרש שמה שבר וגו׳. הרי דמעונה משמעו עיקר דירה בלי מקומו ממש. אלא שעת המלחמה גורם לכך. כך המשיל כאן דישראל המה לענין מלחמה מעונתו של אלהי קדם. להנהיג את האוה״ע לפי צרכן של ישראל כדאי׳ פ׳ הבע״י ונברכו בך אפי׳ אוה״ע מתברכים בשביל ישראל. וכן אמרו אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל:
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+
+
+
+ ובזה יובן הא דאי׳ בסנהדרין דמ״ז א׳. בהא שגירר חזקיהו מלך יהודה את עצמות אביו על מטה של חבלים. וקאמר ואי משום יקרא דחיי הוא מ״ט. ומשני כי היכי דתהווי לי׳ כפרה. וקשה הא בסמוך מוכיח הגמ׳ דיקרא דשכב הוא מדתנא רנ״א סימן יפה לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתה לא נספד ולא נקבר וכו׳ ש״מ יקרא דשכבי הוא הרי אי יקרא דחיי הוא אין בזה כפרה למת. והאיך משני דאפי׳ למ״ד יקרא דחיי מכ״מ הוי לי׳ כפרה. ונראה דמש״ה פירש״י בד״ה על מטה כו׳ ובזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים כו׳. ולמאי פרש״י הכי ולא כמשמעו כדי שהבזיון יהי׳ לו לכפרה. אלא משום שבא ליישב דאפי׳ למ״ד יקרא דחיי הוא מכ״מ הוה בזה כפרה. משום שהי׳ בזה זכות הר��ים שנתייסרו בו אחרים ובזה לכ״ע הוי ליה כפרה:

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Harchev Davar/Torah/Harchev Davar on Deuteronomy/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,667 @@
+Harchev Davar on Deuteronomy
+הרחב דבר על דברים
+merged
+https://www.sefaria.org/Harchev_Davar_on_Deuteronomy
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefer Torat Elohim, Vilna 1879
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002095301
+
+הרחב דבר על דברים
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+ והנה כלשון זה המקרא אמר מלאכי הנביא האחרון זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים. רבוי דברים יש כאן. ומה נ״ל אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל. אלא לא בא להזהיר על גוף תורה שבכתב והקבלות שבע
+
+ ואלו לא נהג משה טובת עין ולא הי׳ נותן מצות חקים ומשפטים בזמנו לישראל היה ניתן ע״י עזרא וכדאיתא בסנהדרין דכ״א ב׳ תני׳ ראוי הי׳ עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל אלמלא קדמו משה. במשה ה״א ומשה עלה אל האלהים ובעזרא ה״א הוא עזרא עלה כו׳ במשה ה״א ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים בעזרא ה״א כי עזרא וגו׳ וללמד לישראל חק ומשפט. ואין הכונה עיקר נתינת הלוחות ותורה שבכתב. דלזה בודאי הי׳ משה מיוחד באשר לא קם כמוהו נביא בישראל אלא דרך הפלפול היינו חקים ומשפטים. וג״ז דייק התנא שתנתן התורה על ידו לישראל. עי׳ עיקר מה שלמד הקב״ה חקי התורה והגיונה למשה לא הי׳ אפשר אלא על ידו וזה הכח ניתן למשה יחד בשעת לוחות ראשונות כמבואר בכתוב ואותי צוה ה׳ בעת ההיא חקים ומשפטים ועוד כמה מקראות מבואר בס׳ שמות אבל הלמוד לישראל זה הדבר אלמלא ניתן למשה זה הכח הי׳ ניתן ע״י עזרא. והי׳ נכרת הברית ע״ז אז בימי עזרא כי אז הי׳ יסוד לגלות החל הזה שההכרח לנו להגיע לזה הלימוד כמש״כ. וגם עתה הית׳ יד ה׳ על עזרא והרחיב הלמוד הזה לאין תכלית:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בפ׳ שלח לא נזכר כל הוכחת משה רבינו וטענותיו עמהם. ובזה אין שום קושי וכזה רבות בתורה. אבל זה פלא דשם מבואר עיקר חטא ישראל שאמרו כת אחת כי חזק היא ממנו וגם הכת שסירבו על עיקר ביאה לא״י משום שסירבו על עול תורה ומצות. וע״ז לא מצינו שום טענת משה שטען עמהם מהטעם שכתבנו שם י״ד ו׳ שאין משיבים למאן דפקר. ורק בשביל הכת שאמרו בשנאת ה׳ אותנו וגו׳ ביאר משה רבינו כאן את טענותיו אתם. ולמאי ביאר מ״ר כאן בערבות מואב את טענותיו אשר עם אותו הכת דוקא. אלא כ״ז היה בשביל דורות הבאים. בשכבר ידע והודיע להם כי מוכנים המה שיהיו מפוזרים בארצות ובטרוף הגלות יגיעו לצרות רבות ושמדות כאשר יבא עוד להלן ד׳ ל׳. וידע משה רבינו שאז לא יחשבו עם ה׳ כי אין יכולת ח״ו להושיעם בעת צרה וכבר ראו מעשה ה׳ אפי׳ בהשגחה נסתרה. וגם לא יחפצו להנתק מהשגחת ה׳ אחר שיהיו בארץ לא להם וטבע הארץ אם יהיה טובה או רעה לא להם היא. וכל ישעם וכל חפצם שיהיה הקב״ה משגיח עליהם כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ו ל״ה מן הפסוק והנשארים בכם וגו׳ והלאה. אבל זה הטענה ששנא ה׳ אותם ומאס בהם תהי׳ מצוי ומורגל בפי עם ה׳ הנאנחים והנאנקים מורדף בלי חשך. עד שירמי׳ הנביא אמר המאוס מאסת את יהודה וגו׳. ע״כ הקדים מ״ר לספר כי בהיותם במדבר ג״כ עלה בדעת כת אחת מישראל לחשוב כן. והוכיחו בדמיונות כוזבות כי כן הוא מצד שראו חוזק הכנעני ובני ענק. וכל הוכחות שהוכיח משה להם כי טועים הם לא הועילו להם. אבל הרי אנו רואים עתה שלא הי׳ אלא דמיון כוזב. כך כל מה שאנחנו רואים וחושבים כזה אינו אלא דמיון שוא. אלא כך וכך רצונו ית׳ וכבודו ולא מחשבותינו מחשבותיו:
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וגם עד שלא נבנה בהמ״ק היה המקום מקודש לתורה. ומש״ה כשמצאו דוד ושמואל הרואה אותו מקום עשו אותו לשער המצוין בהלכה. והיינו דכתיב בתהלים ע״ח וימאס באהל יוסף וגו׳ ויבחר בשבט יהודה את הר ציון אשר אהב. ומשמעות הלשון אשר אהב קודם שבחרו לבהמ״ק והיינו משום שנקבע שם שער המצוין בהלכה אשר אהב ה׳ יותר מכל משכנות יעקב כדאי׳ בברכות ד״ח א׳ ודייק הכתוב הר ציון דמש״ה נקרא הר כמש״כ בס׳ בראשית י״ב י״ז. והיינו שהבטיח ה׳ לדוד בס׳ שמואל ב׳ ז׳ כתיב ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו ושכן תחתיו. ואי׳ שם ד״ז כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו. והכי עיקר הנוס׳ והכי אי׳ ברי״ף ויליף מזה המקרא ושמתי מקום וגו׳ ונטעתיו. דדברי חכמים כמשמרות נטועים. ואנן מברכינן וחיי עולם נטע בתוכנו והוא התלמוד כמבואר בשו״ע או״ח סי׳ קל״ט. ואמר הקב״ה בדוד שיהי׳ מסייע לקבוע מקום לתורה והיינו במה שנמצא ההר הטוב הזה ועשה שם דוד ישיבה מיד. וזהו דכתיב דה״ב ג׳ ויחל שלמה לבנות את בית ה׳ וגו׳ אשר הכין במקום דוד בגורן ארנן היבוסי. ואין הלשון מדויק אלא משמעו במקום אשר הכין דוד מכבר להיות מקום קבוע לתורה:
+
+
+Chapter 4
+
+ ויותר מזה למי שעפ״י מזלו או עפ״י השגחת ה׳ אינו מוצלח והוא עני ומדוכא. בזה האופן הרבה חלק לבבם של בעלי אמונה בה׳ ואוחזים בעץ החיים בעבודתו. ממי שאין לו אמונה דמי שמאמין בה׳ ובהשגחתו ובכל הכתוב בתורה ודברי עבדיו הנביאים וחכמי תורה. אינו נקרא אובד לגמרי שהרי הוא עלז כמה שעות בה׳ ובעבודתו וגם הבטחון כי טוב ה׳ למעוז בעת צרה וישועת ה׳ כהרף עין מרחיב לבבו וגם בעת צר לו מאוד הרי מאמין שהוא נקיון מעונותיו. וכי שכרו משלם בעולם הגמול. ווה הרעיון עצמו מוסיף חיות ומחזק את הלב עד שישועת ה׳ באה לאותו אדם במועדו עפ״י מזלו או עפ״י השגחה. משא״כ מי שאינו מאמין והוא מתחכם כי אך עולם כמנהגו נוהג בלי שום השגחה עליונה רק מזל או מקרה הרי חייו של אותו עני ומדוכא אינם חיים כלל וטוב ממנו המות. ועכ״ז בא הקב׳׳ה במאמרו לחבקוק הנביא על תוכחתו שראה בימי החרבן כמה שמן חלקם של נ״נ וחבריו רשעי עולם. וכמה סובלים יראי ה׳ וחושבי שמו ותורתו ית׳ צרת ועוני אשר לא ישוער. ויענהו ה׳ שהוא טועה בעיקר הדבר.  ולא כמו שהוא חושב כי אך טוב לרשעים ורע לצדיקים לא כן הדבר. הן הרשעים הנה עפלה לא ישרה נפשו בו. פי׳ איך שהוא חזק ונראה שמח בעולמו אבל באמת לא ישרה נפשו בו שהוא מתאוה לדבר שאין בידו להשיג ומתמרמר מזה עד שחייו אינם חיים שלמים. והביאו בילקוט ע״ז המקרא שסנחריב היה כובש כל העולם והיתה בוערת בקרבו התאוה לכבוש ג״כ את ירושלים ולא ישרה נפשו בו מעולם. ונ״נ כבש גם ירושלים בכ״ז לא ישרה נפשו משום שהיה קצר קומה והיה מתאוה להיות גדול בקומה ולא השיג תאותו. ומה נאמר בשלוי עולם שלא השגו חיל כ״כ כמו סנחריב ונ״נ. ולהיפך וצדיק באמונתו יחיה. הרי הוא בעניו וצרותיו חי ועלז באמונתו ומהביל כל הליכות עולמו שהוא ברע רק עובד ומקוה ומיחל לה׳ ושמח בו בחייו ויודע שיחיה עוד לנצח בחיי העוה״ב. והיינו דתנן באבות פ״ב מרבה תורה מרבה חיים. שהיא גורמת להרבות הרגשות טובות:
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והא דתנן כל השוכח דבר אחד ממשנתו. אינו פשטא דקרא שלא מיירי אלא במקרא כמבואר בסיפיה דקרא והודעתם לבניך ולבני בניך ולמדנו מזה בקידושין ד״ל דחייב אדם ללמד לבנו ולבן בנו מקרא. אלא הוא כונה שניה אזהרה על ת״ח העוסקים בחקים ומשפטים שלא ישכחו מה שהעלו משנה שלהם מתוך העיון וזהו לשון דבר אחד ממשנתו. ובמנחות דצ״ט אי׳ מלימודו. היינו מה שלמד והוכיח בשכלו. וכעין דאיתא בע״ז די״ט עה״מ ובתורתו יהגה ע״ש ולמדו זה הכונה ג״כ מדכתיב את הדברים אשר ראו עיניך ולפי הענין הדברים מיותר והכי מיבעי פן תשכח את אשר ראו עיניך ופן יסורו הדברים מלבבך וגו׳. ומזה למדו כונה שניה שהוא איזה משנה וחידוש הלכה אשר ראו עיניך. היינו עיני הדעת עפ״י העיון. ובירושלמי ברכות פ״ה א״ר תנחום הסובר תלמודו לא במהרה הוא משכח שנאמר פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך הרי מפרש כמש״כ:
+
+
+
+
+
+ וראוי לדעת שכמו בחרבן ב״ר שהיה עיקרו בשביל עבודת כוכבים כמבואר בפ׳ נצבים וביומא ד״ט. היו ראשי המחטיאים גדולי תורה. כך חרבן ב״ש שהגיע ע״י שנאת חנם. ועיקרו היה אהבת ממון יותר מדאי כדתניא בתוספתא שלהי מנחות ומזה הגיעו לש״ד בהיתר כמו שבארנו בס׳ במדבר ס״פ ל״ה. היו ג״כ עיקר המחטיאים את הרבים ת״ח גדולי תורה שעליהם צווחה תורה בשירת האזינו עם נבל ולא חכם וכאשר יבואר שם. והוא מטעמים שכתבנו ובסוכה שם איתא סופו אל הים האחרון שנתן עיניו במקדש שני כו׳. וגם ע״ז כתיב כי הגדיל לעשות ובת״ח יותר מכולם אמנם משה רבינו הזהיר על עבודת כוכבים ביותר באשר שאז שלט זה היצה״ר ביותר. וכד דייקינן שני החטאים הללו אע״ג שנראים לנו שהם רחוקים זמ״ז הרבה באמת ממקור אחד יוצאים בדבר הנראה שהוא מביא לידי פרנסה בריוח כאשר יבואר לפנינו שזה היה החשק לעבודת כוכבים בב״ר. וזה היה אהבת הבצע בב״ש. ועדיין הוא מרקד בינינו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וירמיהו הנביא הוכיח לחכמי דורו על שלא שמו לב לעיין בהלכות טרם הגיע מעשה לידם וסמכו עצמם כי בבוא מעשה לידם אז יחקרו. וע״ז אמר (בירמיהו ב׳:כ״ד) פרה למוד מדבר באות נפשה שאפה רוח תאנתה מי ישיבנה כל מבקשיה לא ייעפו בחדשם ימצאונה. ות״י כערודא כו׳ כן כנשתא דישראל מרדת וטעת מן אורייתא ולא צביא למיתב נביא אמר לה כל בעהא דאורייתא לא ישתלהון בזמנה ישכחונה. פי׳ שת״ח לא נתייגעו בתורה ע״כ בבוא מעשה לידם טעו ולא רצו לחזור כשבא גדול מהם להשיב ההוראה. ומה גרם להם שטעו אמר הנביא משום דכל מבקשי התורה לא נתייגעו תחלה וכסבורים אשר בחדשה. היינו בזמן שיחודש המעשה ימצאונה. היינו ימצאו יסדות ההוראה ואין צורך להתייגע טרם בוא המעשה. ומה שהוכיחם ירמיה כ״ז בשעת החרבן משום דעיקר חרבן בהמ״ק היה תלוי בכח מלחמתה ש״ת בישראל. כמו שיבואר בחבורי רנה ש״ת באורך כאשר יגזור האל בחיים. וכבר הוכחנו בקדמת העמק שאלה ח״ג אשר גם קהלת הזהיר ע״ז במקרא ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ. דפירושו אשר הזהיר לבני שהוא ת״ח כמש״כ בס׳ בראשית מ״ה ט״ז. לעשות ספרים אין קץ מדברים מחודשים בשעת למודם. וכבר עשו כן נביאים הראשונים כמש״כ הרמב״ם בהקדמת חיבורו הגדול וכבר ביארנו בס׳ שמות ל״ד כ״ז שכן פי׳ דבר ה׳ למשה כתב לך את הדברים. לפי פי׳ הגמרא נדרים דף ל״ח יע״ש:
+
+
+
+ והנה כבר נתפרש הטעם שיש להקדים העיון טרם בוא המעשה שהוא כדי שיצא ההוראה בעיון ישר בלי שכחה וקלות העיון. ולזה בא סמיכות הפרשת ע״מ ובא זה המקרא ומרמז בתיבת שם לגלות עוד טעם על אזהרה זו משום שבהגיע מעשה לידו יוכל להיות איזה רצון ונטיית הדעת להוציא ההוראה בזה האופן. ויהיה סם המות. משא״כ בטרם הגיע מעשה לידו אין שום מקום לדעת נוטה ויהי סם חיים:
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכבר ביארנו בהע״ש סי׳ א׳ דאין בעיקר הדין מחלוקת ולא כהרמב״ן בפ׳ יתרו שכתב דזהו סברת שמאי בביצה דט״ז דתניא אמרו עליו על שמאי הזקן בכל ימיו היה אוכל לכ״ש כו׳ אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש״ש שאמר ברוך ה׳ יום יום. והוכחנו שם דאאל׳׳כ דפליגי בדין שהרי במס׳ שבת דף ט״ו איתא דלא נחלקו שמאי והלל אלא בג׳ דברים ועוד דמגוף לשון הברייתא מוכח הכי דקאמר מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לש״ש. אלמא דמשום שכל מעשיו לש״ש והיה אוכל בכל השבוע כאלו הוא מכניס אורח ועוסק בדבר מצוה שפטור מה״מ. ועוד ביארנו שם. ולכאורה קשה הא בביצה שם איתא תנ״ה בש״א מחד בשבא לשבתיך ובה״א ברוך ה׳ יום יום. אלמא דמחלוקת היא בדין דאי אפשר לומר דכל ב״ה היינו תלמידיו המרובים כולם היו במעלת הלל שכל מעשיהם לש״ש. אלא ע״כ פליגי בעיקר דין. אבל מכ״מ נראה דכ״ע מודי בעיקר הדין דמצוה להכין מחד בשבא אלא שנחלקו בהא שכתב הרמ״א ססי׳ רמ״ח דאפילו הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ורשאי לצאת לפני השבת אע״ג שיודע שיהא נצרך אח״כ לחלל שבת משום עוסק במצוה פטור מה״מ. כמש״כ המרדכי פ״א דשבת סי׳ רנ״ח ולכאורה קשה טובא הא אין בכח מצות פרנסה לדחות כל המצות. ותו הרי אפילו מילה בזמנה בשבת הסכימו הפוסקים שאם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך לחלל שבת אח״כ. וע״כ צ״ל דאע״ג דמצוה להכין לפני השבת על הש״ק אינו אלא כמו כל המצות דכתיב ההכנה בתורה ומכ״מ אינו מ״ע ממש אלא הכנה למצוה והכי מוכרח לומר לשיטת רש״י כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ח. והכנה דמצוה נדחית אפילו מפני מצוה קלה כמו פרנסה ובזה פליגי ב״ש וב״ה דב״ש סברי דהיא כמצוה גמורה ואינה נדחית מפני מצוה דפרנסה וב״ה סברי ברוך ה׳ יום יום. פי׳ דבכל יום איכא מצוה לפרנסה אשה ובנים. ודוחה מצוה זו. אבל הלל עצמו שכל מעשיו היו לש״ש והוי מצוה גמורה ודוחה ופוטר מן מצוה ממש ג״כ אפילו לשמאי:
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+
+ והנה בפסחים שם אמרו שיעקב אמר ברוך שם כ״מ לע״ו. ומשה לא אמרו ואנן אומרים בחשאי משל לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער אמרו תנו לה בחשאי. והוא פלא. אבל הענין ידוע דהליכות עולם הטבע מכונה בשם מלכות. ומדה זו טעונה ברכה כדאי׳ בב״מ דקט״ו הקדש טעונה ברכה שנא׳ ואכלת ושבעת וברכת וגו׳. אבל הנהגה שהיא למעלה מן הטבע אינה טעונה ברכה והשפעה כמש״כ בס׳ בראשית כ״ד כ״ז ולהלן ל״ג כ״ו ובכ״מ. ויעקב עזב בניו במדה פחותה ובגלות. ע״כ ברך את שם כבוד מלכותו. והוא ה׳ אלהינו. והיינו דאי׳ בר״ה פ״ד דבזה המקרא שמע ישראל יש בו מלכות. משא״כ משה רבינו לא אמר ברוך משום שהי׳ מתנהג במדת תפארת וכדכתיב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ואנחנו יש לנו כח להגביה דרכינו. אבל לא זכינו להיטיב מעשינו. ע״כ אנו צריכים לומר ברוך שם כו׳ אבל הוא גנאי לנו ומש״ה אומרים בחשאי. וכפי המשל:
+
+ ולולא לשון הרמב״ם ז״ל הייתי מפרש עיקר לשון המשנה פ׳ הרואה אפי׳ הוא נוטל את נפשך לא מיירי במס״נ אלא על דביקות. ולשון הוא הכונה על הקב״ה. אפי׳ בשעה שהקב״ה נוטל א״נ מצוה לייחדו. וע״ז מביא בברכות דס״א עובדא דר״ע שקרא ק״ש בשעה שסרקו את בשרו. ואמר שבכל יום הי׳ מצטער על פסוק זה אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו כו׳. ולא שהי׳ ר״ע מקוה למיתה רעה זו חלילה. אלא שהי׳ מצפה כשיגיע למות בעתו לא יתבלבל ויהי׳ בדעת צלולה לקיים מצות יחוד ולקרות שמע ועתה הרגיש בעצמו שהגיע למות מש״ה הי׳ מקבל עומ״ש באהבה. אבל עיקר דין מס״נ מדר״א הוא דנ״ל כדאי׳ בפסחים דכ״ה ובסנהדרין דע״ד אינהו דאמרי כר״א. והדברים עתיקים וכתבנו בהע״ש סי׳ ק״א:
+
+
+
+
+
+ ובזה נראה טעם ההוראה הידועה ברא״ש ור״ן פ׳ יוה״כ דשוחטין לחולה שיב״ס בשבת כדי שלא להאכילו נבלה אע״ג שאיסור נבלה קל מח״ש. ונאמר ע״ז טעמים שונים. ועל כולם יש לדון. איברא נראה להוכיח עיקר הדין מדתנן ביומא פ״ב מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו אפי׳ דברים טמאים ומאי אפי׳ הרי מאכילין ביוה״כ דבכרת וכש״כ דברים טמאים דבלאו אלא נוח לעבור על איסור כרת מלהאכיל דבר איסור. ותנן ביחוד דברים טמאים ולא סתם דברים אסורים משום שדברים טמאים מטמטמים ביותר. ומש״ה תני׳ בבריי׳ שם טבל ונבילה מאכילין נבילה. וקשה פשיטא זה בלאו וזה במיתה ותו ליתני טבל וערלה אלא קמ״ל אפי׳ נבילה דמטמטם ביותר. ובזה נראה הא שדקדקו חז״ל ביבמות דקי״ד ובכ״מ קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין להפרישו. ולמאי נקטי ביחוד נבלות. והכי מיבעי קטן עושה עבירות. אלא משום דס״ד דאע״ג שאין לב״ד לחוש על עצם האיסור שעושה בקטנות. מכ״מ על ב״ד לחוש שלא יטמטם לב הקטן ויזיק לנפשו גם כשיגדל והיה לאיש. מש״ה הוסיפו דאפי׳ אוכל נבלות כו׳: והנה ביבמות שם אי׳ בן חבר שרגיל אצל אבי אמו ע״ה אין חוששין שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אין זקוק לו. ודייק בגמ׳ מסיפא דקטן אוכל נבלות אין מצווין להפרישו וקשה מרישא דתני׳ אין חוששין שמא	 יאכילנו כו׳ מבואר הא אם ודאי יאכילנו באמת אסור. וכדיוק הגמ׳ שם דק״ב אין חוששין שמא חלצה סנדל כו׳ הא חזינן חוששין. אבל לדברינו מיושב שפיר. דאע״ג שאין לחוש לקטן במה שאוכל במקרה דברים טמאים שיטמטם בזה לבו גם כשיגדל. כמו שיש לחוש בגדול אפי׳ בשעת סכ״נ על אותה שעה. מכ״מ זה אינו אלא כשהקטן אוכל במקרה. אבל בן שהוא רגיל לאכול דברים טמאים ודאי יש לחוש לדבר שיטמטם לבו גם כשיגדל. מש״ה בן חבר שהוא רגיל אצל אבי אמו. דוקא אין חוששין שמא כו׳ הא ודאי מאכילו על האב לחוש שלא יתפטם באיסורא. ויזיק גם כשיזקין ויהי׳ לאיש: עוד תני׳ התם ביבמות. יונק תינוק והולך מכנענית ומבהמה טמאה ואין חושש משום יונק שקץ. ומסיק משום סכנה. מבואר דאם אפשר בא״א אסור. וכ״כ בחי׳ רשב״א בשם ר״ח בז״ל שמעינן דחלב כנענית כחלב ב״ט. ולא התירוהו אלא לתינוק מסוכן עכ״ל. והכי תני׳ בתוספתא מס׳ שבת אין יונקין מן הכנענית ומבהמה טמאה. ותמה הרשב״א ממשנה מפורשת במס׳ ע״ז פרק ב׳. בת עובד כוכבים מניקה בנה של ישראל ברשותה. והכי מבואר ברבה פ׳ שמות ע״ש בחי׳ הרשב״א. אבל האמת כמבואר בתנחומא פ׳ שמות שהביא משנה דמס׳ ע״ז. ופירש מהו ברשותה אוכלת מתחת ידיה. מבואר שבאמת אין בחלב כנענית שום איסור יותר מחלב ישראלית כמש״כ הרשב״א. אלא משום שהכנענית אוכלת דברים טמאים ה״ז מטמטם לב התינוק. והיינו דתנן דבת עובד כוכבים מניקה בנה ש״י כשהיא ברשותה ואוכלת מידי הישראלית. מיהו כ״ז ביונק בתמידית. משא״כ אם המניקה ישראלית אוכלת דבר איסור במקרה משום פקו״נ אין חשש כלל לתינוק והוי כמו קטן אוכל נבלות במקרה:
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+
+ והיה נראה דשני הפירושים אמת וקאי על תרוייהו. ומרומז במקרא בס׳ שופטים ג׳ ויקחו את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם. ולא כתיב נתנו להם. למדנו דלהם משמעו אפי׳ זקנים דלאו בר אולודי. מש״ה בנות כותי אסור לישראל. משא״כ בנות ישראל לכותי אינו אסור אלא לבניהם משום הולד. והכי דייק עוד בנחמיה י״ג ואשביעם באלהים אם תתנו בנותיכם לבניהם ואם תשאו מבנותיהם לבניכם ולכם. אבל הרמב״ם הל׳ יבום פ״א כ׳ ובגוים ה״א כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מליחשב בקהל. וזהו כפי׳ ר״�� הא׳ שבתו׳ שם. ובהל׳ איסורי ביאה פי״ב ה״ז פי׳ שהבן מן הכותית אינו בנו שנא׳ כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה׳. הוא פי׳ אחר שעובד ע״ז והכי משמע ביבמות דע״ו דילמא מוליד בן ואזיל ופלח לע״ז. וא״כ קאי רק על סיפי׳ דקרא ובתו לא תקח לבנך. וכיב״ז אי׳ בחולין כ״ז ב׳ מסתברא משום דסליק מינה וקרא דעזרא י׳ ואשר לא ניתן בנותינו לעמי הארצות וגו׳ הוא להיפך ממה שדקדקנו מאינך קראי:
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+ ובתהלים ס״ח אחר שהודיע דרך הפרנסה לישראל ע״י קרבנות כמש״כ בס׳ ויקרא כ״ב כ״ט. אמר עוד ה׳ יתן אומר המבשרות צבא רב. פי׳ עוד תהי׳ שעה שיהי׳ בטל הכנה זו שכונן ה׳ לפרנסת נחלתו ונלאה ויתן המקום ית׳ אומר. היינו תפלות וברכות אשר ישפיעו ברכה לצבא רב היינו לכל אוה״ע שישראל שרויין בקרבם. ואז יתברכו הכל בשביל ישראל כדאי׳ ביבמות דס״ג א׳ על פסוקים שבברכת אברהם דאפי׳ משפחות הדרות באדמה אפי׳ ספינות הבאות מגלי׳ לאספמיא אין מתברכין אלא בשביל ישראל ונתלות באומר שבפי ישראל. מלכי צבאות ידדון ידדון. שהם ישמחו יעלזו בשפע שמגעת באמת אך להם אבל מ״מ ונות בית תחלק שלל. ישראל שגרים בקרבם ומכונים בשם שכנים ונות בית גם המה יחלקו שלל שיהנו מברכות ארצם. אם תשכבון בין שפתים. מבאר היאך יגיע הנאה לישראל מברכות אוה״ע בארצם . ואמר דלא מיבעי במקום ובזמן שיהי׳ רשות לישראל להתאחז בארץ אפי׳ אם תשכבון בין שפתים. שלא יהי׳ להם רשות להיות באחזה בארץ אלא דרים על שפת השדות. ובמס׳ ב״ב דל״ו א׳ קרי להו מגודא דערודי ולבר. היינו קצות השדה שאינן ראוין לזריעה. זה נקרא בלשון הכתוב בין שפתים. מ״מ כנפי יונה נחפה בכסף. ידוע דעדת ישראל נמשלו ליונה כמו ששמו חז״ל בסנהדרין דצ״ה א׳ בפי אבישי ב״צ זה הרעיון והביאו זה המקרא וכאן נמשלו ביחוד לפי הענין לכנפי יונה. באשר טבע ישראל להיות סוחרים ועפים ממקום למקום. כמש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״א. ובזה הברכה ממציאים כסף מחיר התבואה הנותר מצורך יושבי הארץ והמה נחפים בכסף. ואברותיה. הוא משל לגדולי הסוחרים שהמה טסים למרחוק כמו האבר שבעוף שפורח למרחוק. המה נחפים בירקרק חרוץ שהוא הזהב. נמצא שביאר הנביא הליכות חיי ישראל בזמן שאינם בא״י הוא ע״י שהקב״ה יתן אומר המשפיע ברכה:
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה ברבה פ׳ תצוה פל״ח אי׳ לקח פר בן בקר הה״ד גדולים מעשי ה׳ דרושים לכל חפציהם. כשהוא רוצה הוא קוראה בלשון נקבה שנאמר ויקחו אליך פרה וגו׳ וכשהוא רוצה הוא קורא בלשון זכר שנאמר לקח פר בן בקר. והוא פלא. אבל הכונה דשני חטאים משונים בכפרתן. חטא ע״ז מתכפר בפר ב״ב כמו חטא הצבור. אבל חטא הנתינה אינו אלא שהביא אחרים לידי עבירה ע״ז באה לכפרה פרה אדומה שהיא מטהרת ומביאה לידי קדושה. ומש״ה נמשלה לצדקת מרים דזכיין בהא דמתני לגברי ובני לבי מדרשא כמבואר בפ׳ חקת:
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובמשלי כתיב באהבתה תשגה תמיד. ואמרו בעירובין דנ״ד זה ר״א בן פדת שהי׳ יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי. פי׳ שאע״ג שהי׳ נראה כמו שוגה מדרך העולם מכ״מ לא הי׳ ר״א ב״פ לבוז. ואדרבה הי׳ מכובד מאד והוא משום שהכירו בו שהי׳ באהבתה. היינו באהבת התורה שכח את עצמו והוא תהלת האדם ותפארתו. וכיב״ז כל דרך חסידות ואהבת ה׳ אם רק הוא באמת בלי פניה ושלא לש״ש:
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בברכות ד״ח אי׳ דריב׳׳ל תמה איכא סבי בבבל והא על האדמה כתי��. וקשה הא גם במצות כבוד או״א כתיב למען יאריכון ימיך על האדמה וגו׳. ומכ״מ ודאי שכרו גם בחו״ל וכמש״כ בס׳ שמות במקרא של כבוד או״א . וא״כ מה מקשה כאן על האדמה כתיב. ולפי דברינו בהע״ד ניחא. דכאן מדבר רק בא״י שיתרחב ישובה. משא״כ בחו״ל לא שייך הרחבה זו שיהא לטובת ישראל:
+
+
+
+
+
+
+ ובמדרש כאן אי׳ אמר ר״א משאמר הקב״ה הדבר הזה באותה שעה מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. מאיליה הרעה באה על עושי הרעה והטובה באה וכו׳. ויש להבין אמאי כתיב הרעות והטוב. ולא והטובות. או הרע. אלא משום דטוב אחד הקב׳׳ה נותן בחסדו. והיינו לפני המעשה כדי שיהא עושה. א״כ יוצא מפי עליון. אבל אין שום פורענות ויסורין בלי עון:
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+ והנה שם הביא הגמ׳ מקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש. וע״ז הביא הגמ׳ הא דתני ר״י מנין לעובד כוכבים שפוסל אלוהו שנא׳ פסילי כו׳ אבל לפי הנראה הוא טה״ד וצ״ל פסילי אלהיהם תגדעון. מש״ה דריש משפסלו מאלוה וישראל מותר בהנאה אזי תגדעון. שלא יהי נשאר צורת ע״ז כמו שהיא. אבל מקרא פסילי אלהיהם תשרפון באש הוא להיפך דלא מהני ביטול כמש״כ לעיל ז׳ כ״ה בשם התוספתא וירו׳ והרמב״ם ז״ל דמהאי קרא למדנו דאם הגיע ליד ישראל עד שלא נתבטלה שוב לא מהני ביטול. ולא כפרש״י שם בדמ״ב א׳ דנ״ל מדכתיב ושם בסתר לזה מיירי בע״ז שעשה ישראל. אבל ע״ז של עובד כוכבים שזכה בהם ישראל דלא מהני ביטול נ״ל מהאי קרא פסילי אלהיהם תשרפון באש:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והיינו דאי׳ בתמורה די״ח תשא ובאת מאי עביד לי׳ אפי׳ ממרעייהו ל״א אפי׳ ממרגייהו. ופרש״י אפי׳ הן במרעה באפר והגיע זמן הרגל לא יאמר איני טורח אחריהם לבקשם באגם ולהוליכם אלא אמתין עד פעם אחרת עכ״ל. וקשה דמה״ת לעבור מל מ״ע ובאת שמה. והבאתם שמה. ועל ל״א הקשו התוס׳ שהרי אסור בעבודה ואין אפשר שדשו. אבל לדברינו מיושב שפיר דהא ודאי שהמקדיש בהמה בהיותו בביתו מפריש לאחר שיבא לירושלים יהי׳ קרבן דלמאי יקדישנו בביתו וליפוש אסורא דגיזה ועבודה. וא״כ ה״ז דומה לאומר ה״ז עולה לאחר ל״י. וזהו לשון המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך שיגיע עת שיהיו קדוש ועד אותו זמן מותר בעבודה כמבואר בירושל׳ קדושין פ״ג ר״א בשם ר״י ה״ז עולה לאחר ל״י ומכרה בתוך ל״י ה״ז מכורה ר׳ בון ב״ח קומי ר״ז תמן את אמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא את אומר הכין א״ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר ל״י כו׳ ר״א [וצ״ל ר׳ בא] בשם ר״י ה״ז עולה לאחר ל״י מכרה בתוך ל״י אינה מכורה. ליידא מילה אמר לאחר ל״י פי׳ א״כ אמאי אמר שיהא הקדש לאחר ל״י ומשני ושייר לו גיזה ועבודה. הא לחזור בו לכ״ע אסור. אפי׳ לר״א בשם ר״י דאפשר למכור בתוך ל״י. מכ״מ אם לא מכר לכ״ע א״י לחזור בו. [ולא כמש״כ הר״ן בשם הרשב״א בנדרים ר״ל דהאומר ה״ז והיינו עולה לאחר ל״י פלוגתא בירושל׳ אי יכול לחזור בו] והיינו משמעות זה המקרא רק קדשיך אשר יהיו לך לאח״ז תשא ובאת וגו׳ וכסוגיא דתמורה אפי׳ ממרעייהו וקשה עליו להביאו מחויב להביא וא״י לחזור. איברא כ״ז אינו אלא אי נימא דלאחר ל״י לא מהני אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל לבר פדא בנדרים דכ״ט ב׳ דבכיב״ז אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וא״כ גם בקדושת דמים כך הדין. אפי׳ בנדרי צדקה כמש״כ הר״ן שם והכי אי׳ בירושלמי גיטין פ״ז גבי מחלוקת רבי וחכמים דכ״ע מודי בהקדש דהאומר לאחר ל״י אמירתו לגבוה כו׳ וא״י לחזור בו. צ״ל דמפרשי האי קרא רק קדשיך אשר יהיו לך לולדות קדשים. כדאי׳ בתמורה שם. והיינו אשר יהיו לך מאליו ולא שהקדשת בפיך. והדברים עתיקים:
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והא דאי׳ בבכורות ד״מ א׳ דאפי׳ אין השבר ניכר אלא בשעת מלאכה והיינו בשעת הילוך ה״ז מום. אין הפי׳ שהוא צולע דא״כ אפי׳ בלי שבר פסול אלא בשעה שהוא מהלך יפה ניכר השבר. וכן לשון הרמב״ם הל׳ בהמ״ק פ״ז. מי שנשבר עצם רגלו והוא שיהי׳ ניכר אע״פ שאינו ניכר כשעומד אם ניכר כשיהלך כו׳ וכך לשון הטור יו״ד סי׳ ש״ט ואפי׳ השבר קטן שאינו ניכר בו שבשבר אלא כשהוא מהלך. ומה שפרש״י שם מחמת שצולע. הוא טה״ד וצ״ל מחמת שפוסע:
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+ והוא כמש״כ התוס׳ זבחים דע״א ב׳ דמש״ה רשאין לאפות תרומה חמץ סמוך לפסח ואע״ג שממעטין באכילתו. הוא משום דחמץ עדיף ממצה ואית בי׳ משום למשחה לגדולה. וכ״כ התוס׳ בבכורות דכ״ז במה שהקשו אמאי לא נמצא באכילת תרומה משום למשחה ויישבו דבלחם לא שייך למשחה. והוא תמוה לכאורה מסוגיא מפורשת בסוטה פ״א דלהכי נאכל שירי מנחות עם דבש משום למשחה. אלא צ״ל כונת התוס׳ דבחמץ לא בעינן יותר ושאני שירי מנחות שאינו נאכל אלא מצה שהוא לחם עוני:
+
+
+
+
+
+ וראוי לדעת שהי׳ במשמע מלשון פרש״י שם שהרי אינו חלוק משלפניו כו׳ דהאי דיש השלמה בפסח כל שבעה הוא מצד הסברא משום שאינו חלוק משלפניו. ואאל״כ דא״כ הכי מיבעי מה עצרת בתשלומין. ותו דלהלן די״ז א׳ פרש״י בד״ה מה חג המצות יש לה תשלומין כל ז׳. כדרבינן קראי בפ״ק בחה״ס וה״ה לחג המצות שהרי אף הוא ז׳ ימים. הרי דלא מצד הסברא למדנו אלא ודאי בלי שום קרא לא למדנו תשלומין לראשון ורק משום דכתיב ביום השביעי עצרת. אלא משום דלכאורה ק׳ מי יאמר שהוא לתשלומין דראשון ולא מצוה בפ״ע. ע״ז יישב רש״י דזה א״א שהרי חד רגל הוא. אלא אינו רק לתשלומין וה״ה עצרת דשמיני אינו מצות קרבן בפ״ע אלא לתשלומין. והא דפרש״י בדי״ז דחה״מ נ״ל מחה״ס היינו משום שלא ידענו ממקרא דעצרת אלא דשביעי משלים חובת הראשון ומנ״ל דכל שבעה משלימין מש״ה פרש״י דנ״ל מחה״ס דכתיב שבעה ימים:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ עוד יש לשום לב על סמיכות אזהרה לפ׳ דינין. ובמדרש אי׳ שגם בכסא שלמה המלך היו כתובין שלש אזהרות הכתובין כאן על מעלות לכסא משפט. ולפי הנראה אינם ענין למשפט. אבל חז״ל בסנהדרין ד״ו למדו מכאן כל המעמיד דיין ע״ה כאלו העמיד אשרה. ואצל ת״ח הוי כאלו נטע אשרה אצל מזבח. והרמב״ם בהל׳ סנהדרין פ״ג ה״ח הוסיף דבר וכ׳ ועוד אמרו כל המעמיד בישראל דיין שאינו הגון כאלו הקים מצבה כו׳. ובמקום ת״ח כאלו נטע אשרה . ומסתמא כך היה לפניו נוס׳ בגמרא. וביארנו בשאלתות הנוספות לפ׳ משפטים ע״פ דברי גאון ז״ל דיש נ״מ לדין דבמקום שאין ת״ח אין אסור להעמיד דיין ע״ה אם אין לפנינו דיין ע״פ התורה ואם א״א להשיג אזי אפי׳ ערכאות שבסוריא שדנים עפ״י דעת ב״א כשר. וא״כ ה״ז כמו דין מצבה שפעם היא כשרה היינו בימי האבות שהיתה אהובה. פעם היא אסורה היינו משעה שנהייתה שנואה כמש״כ במקרא הסמוך בהע״ד. משא״כ במקום שיש ת״ח אלא שהוא אינו דיין ע״פ איזו סיבה אסור להעמיד דיין ע״ה אפי׳ א׳׳א להשיג דיין ע״פ התורה והרי זה כמו איסור אשרה לע״ז דלעולם אסור להעמיד. וע״ע מש״כ בפ׳ יתרו במקרא ואתה תחזה. ולפי זה נסמכו יפה שתי אזהרות הללו לכאן. וגם לשון המקרא שאנו עומדים בו מתפרש יפה דאסור להעמיד אשרה כל עץ אצל מזבח וגו׳ והיינו דיין ע״ה אצל ת״ח דהוי כאשרה:
+
+
+Chapter 17
+
+ גם אזהרה זו נסמך למשפטים להזהיר שלא למנות דיין אפי׳ אינו עץ. היינו שהוא ת״ח אלא שהוא ��על עבירה וזהו מכונה בשם מום כדכתיב כי משחתם בהם מום בם. והיינו ע״ז ג״ע: כל דבר רע. אם אך ארבעין בכתפי׳ פסול להיות דיין:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכן נהגו גדולי התנאים בדבריהם שהרי הלל א׳ ודאשתמש בתגא חלף ובא אחריו ר׳ צדוק באבות פ״ד ואמר כל הנהנה מד״ת כאלו נוטל חייו מן העולם וכך היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף. ואלו בא זה המאמר לכונה זו מעיקרו לא היה צריך ר״צ להוסיף דבר.  אלא עיקר המאמר של הלל היה לכונה אחרת ור״צ הוסיף כונה שניה בדבר הלל:
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+
+ וכדתניא בתוספתא חולין והובא בש״ע יו״ד סי׳ של״ג ראשית הגז מצותה בתחלה ואם הפריש בין באמצע בין בסוף יצא. מש״ה נקרא בפי חז״ל ראשית הגז כמשמעו גיזה ראשונה. ומיושב בזה קו׳ התוס׳ חולין דקל״ו על הא דאי׳ שם מה תרומה ששיריה ניכרין אף ראשית הגז ששיריה ניכרין. והקשו מנלן בתרומה מדכתיב ראשית וה״נ בגז כתיב ראשית. ולדברינו מבואר דראשית דכתיב בתרומה הוא המובחר שבדגנך וע״כ מיירי שיש שיריים שאינו מובחר אבל בגז משמעות * ראשון היה אפשר לפרש כל הגיזה הראשונה של צאנו הכל בכלל ראשית הגז:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובס׳ יחזקאל כתיב והיא כתובה פנים ואחור וכתוב אליה קינים והגה והי. הבאור ע״ז שראה יחזקאל ספרו אשר זכה בו מהר סיני והמלאך פירש לו כל המרומז בספרו. ופי׳ מתחלה שכתובה פנים. היינו פי׳ הכתוב כמשמעו. ואחור היינו צרופי שמות שבהם נכלל ענינים הרבה. עוד ראה כתוב אליה ענינים שלא מענין הפ׳ וכמו שהיה כתוב כל פסוק בפ״ע וזהו קינים. ענינים מפוזרים מלשון קנים תעשה את התבה. ואע״ג שכתיב קינים ביו״ד דמשמעו מלשון קינה מכ״מ מדלא כתיב קינות בל״נ כמו קינה. מבואר דגם זה נכלל בתיבה זו. עוד ראה שנרמז בהם כמה חכמות ומדעים שבטבע העולם ונדברים ב״א בהם והיינו והגה. עוד נרמז בהם סודות שאין לדבר בהם אלא במחשבה וזהו והי. כמו אות ה׳ וי׳ שאין נשמע כ״כ בהרגש הדבור. כ״ז ידע יחזקאל בפי׳ נבואתו והוא למד לישראל כפי אשר יצוה. ואע״ג שזהו תורה שבע״פ שלא ניתן לכתוב מכ״מ זה אינו אלא לומר לרבים מתוך הכתב אסור אבל בפ״ע רשאי לכתוב כמש״כ בס׳ שמות ל״ד כ״ז ע״ש:
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ובזה יבואר לשון הגמ׳ שם דס״ח ב׳ דקאמר מנלן דעובד כוכבים לא תפסי קידושין מדכתי׳ ואח״כ תבא אליה ובעלתה מכלל דמעיקרא לא ופרש״י שההוכחה הוא מדכתיב אח״ז והיתה לך לאשה וזה דוחק שלא נזכר בגמ׳. ולדברינו מבואר יפה דלשון ובעלתה הוא רק משום קידושין. מיהו בשאילתות דר״א שאי׳ כ״ה הביא הנו׳ והיתה לך לאשה מכלל דמעיקרא לאו בת הויה:
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+ והא שלא למדנו זה הדין מדכתיב בפ׳ משפטים כי תפגע שור אויבך. וכמו דאי׳ בפסחים דקי״ג בקרא דפריקה כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו. ומיירי בשונא ישראל ומי שרי למיסניה הא כתיב לא תשנא את אחיך בלבבך. אלא מיירי בעביד עבירה. וא״כ ה״נ באבידה דכתיב שור אויבך. מיהו למש״כ בפ׳ משפטים שם ובכ״מ. דבמקום דכתיב אויב סמוך לשונא פי׳ בת״א בעל דבבו. היינו מקניט בדברים היינו מחרפו מגדפו. ולפי זה מיושב שפיר לדעת הרמב״ם בהל׳ דעות פ״ו ה״ה שהמכה את חבירו והמחרפו אע״ג שאינו רשאי אינו עובר על לא תשנא. מש״ה בלשון אויבך לא קשה שהרי אין בזה אזהרה מפורשת. אבל על שנאך דבלב ממש שפיר קשה. מיהו דעת השאלתות דר״א סי׳ כ״ד אינו כן אלא כש״כ דעובר בזה הלאו. וא״כ קשה אמאי לא מדייק הג׳ במקרא הקודם דכתיב באבידה שור אויבך. דאפילו של רשע עובר עבירה חייב להחזיר. ונר��ה דבאמת משמעות אויבך שהוא אויב לך ולא שאתה אויבו. וא״כ לא קשה ומי שרי למיסניה. מיהו בשנאך שפיר קשה. אחר שאינו שונא אלא בלב מאין יודע שהוא שונאך. וע״כ הפי׳ שאתה שונאו מש״ה שפיר מקשה הגמ׳ ומי שרי:
+
+ והא שפסק הרמב״ם צער בע״ח דרבנן. הוא מסוגיא דפסחים דקי״ג דמפרש שנאך דקרא בשונא ישראל ולא שונא עובד כוכבים. ואי משום צער בע״ח מה לי ישראל או עובד כוכבים כדאי׳ בב״מ שם. והגר״א בחו״מ סי׳ ער״ב הקשה ע״ז הפסק מהא דקי״ל בהל׳ שבת צער בע״ח דאורייתא. ונראה דמחלק בבע״ח שמזונותיו עליו ואסור לטעום בעצמו קודם שיתן לבהמתו. ממילא ה״ה שאר צערא משא״כ בהמת חבירו.
+
+
+
+ והנה כ״ז ביארתי לדעת תנא דמשנתנו דעל כל מצוה מטיבין בעוה״ז. אבל מבואר שם בקידושין דר׳ יעקב חולק וס״ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא זולת מצות גמ״ח שאדם אוכל פירות בעוה״ז ואיתא שם בברייתא ר״י אומר אין לך כל מצוה ומצוה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחה״מ תלוי בה. בכאו״א כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך בשלוה״ק כתיב למען ייטב לך והארכת ימים הרי שאמר לו אביו כו׳ אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך לעולם שכולו ארוך. משמע דמפרש תרווייהו קראי בעוה״ב. ואם כן קשה שינוי הלשון מדוע הקדים בכאו״א למען יאריכון ימיך ואח״כ למען ייטב לך ובשלוה״ק להיפך ולאו דבר ריק הוא. ונראה דמכאן למד ר׳ יעקב הא דתנן באבות רי״א יפה שעה אחת קורת רוח בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. יפה שעה אחת בתורה ומע״ט יותר מכל חיי עוה״ב. ולכאורה שני המאמרים הללו סותרים זא״ז דאחר דיפה שעה אחת בתורה ומע״ט בעוה״ז. א״כ היאך יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. אלא הענין כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ט׳ דמי שעובד את ה׳ מיראת העונש ואהבת שכר בזה יפה שעה אחת בעוה״ב יותר מכל חיי עוה״ז. וכדעתי׳ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא דיותר טוב שיקבל שכרו משלם בעוה״ב. וא״כ איזה טוב יש באריכות ימים בעוה״ז אחר שקורת רוח בעוה״ב יפה מזה. אבל בעובד מאהבת ה׳ ודאי יקרה שעה אחת עבודת ה׳ בעוה״ז יותר מחיי עוה״ב שאין בה עבודה. מעתה מי שעובד מאהבה ודאי ראוי לאריכות ימים בעוה״ז. דזהו שכרו שנוח וערב לו יותר מחיי עוה״ב. והנה בכבוד או״א כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה׳ אלהיך. וביארנו שיעשה שלא בדעת אנוש הנותן ע״ז המצוה אלא רק משום שצוך ה׳ אלהיך. ובשלוח הקן וכדומה לא הוצרך להזהיר ע״ז. שהרי אין דעת האדם נותנת למצוה זו אלא שהקב״ה מצוה. וממילא עושה בשביל הצווי אחר שכן מי שנוהג כבוד אב בזה האופן ה״ז עובד מאהבה. ולמעלה מטבע אנושי שמבקש שכר. ומש״ה כתיב למען יאריכון ימיך בעוה״ז כמשמעו דלאיש כזה הוא שכר גדול ואח״כ למען ייטב לך בעולם שכולו טוב. אבל בשלוה״ק מיירי בעובד מיראה. א״כ אין בזה שכר בהארכת ימים בעוה״ז. מש״ה כתיב למען ייטב לך בעוה״ז והארכת ימים בעולם שכולו ארוך. ולא כתיב אריכות ימים בעוה״ז. והיינו שדקדק התנא בברייתא דקידושין הנ״ל לסיים אלא למען ייטב לך קודם ולמען יאריכון ימיך. ובקרא דכבוד אב כתיב תחלה למען יאריכון ימיך. וקרא דכבוד אב קודם לשלוה״ק וגם בתחלת הברייתא הקדים זה המקרא דכבוד אב לשלוה״ק. אלא לא דריש בסוף הברייתא אלא למען ייטב לך דכבוד אב והארכת ימים דשלוה״ק. ול״ד נקיט למען יאריכון ימיך. והאי גברא דחזי ר׳ יעקב לא היה עובד מאהבה. מש״ה מת מיד והגיע תומ״י לחיי העוה״ב שיפה יותר מכל חיי עוה״ז:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ומזה יש ללמוד לענין מה שהעלה הנמוק״י יבמות פ״ב על הא דתניא ואם באו עדי טומאה יוציא. דקמ״ל שאע״ג שאין אנו יודעים אם היה באונס או ברצון תולין שהיה ברצון. שאין הדין ברור אלא באופן דתנן התם הנטען על האשה והוציאה מת״י ופרש״י נחשד. וע״ז אמר רב ובעדים פי׳ עדי ביאה וכפי׳ הנמוק״י שאין אנו יודעים אם מתחלה הי׳ ברצון מכ״מ אסורה לבעלה. אבל דוקא בנטען עלה משא״כ באינו נטען באמת נאמנת לומר שמתחלה היה באונס . והכי הוכחנו בהע״ש סי׳ קל״ד אות י״ב דעת רש״י בכתובות ד״ט:
+
+
+
+
+
+
+ מיהו לדעת הרמב״ם שכ׳ דאם בשדה מוכח שהוא אונס ודאי. צ״ל דדוקא ושכב עמה שרואין שהי׳ הסוף ברצון. אין לחייב את הבועל משום אונס אלא אם היו עדים שהי׳ תחלה ג״כ באונס. משא״כ אם לא ראו שהי׳ בסוף ברצון. יש מזה להוכיח שהי׳ אונס מתחלה ועד סוף. והראב״ד אינו מחלק בדבר. ולעולם בעינן עדים:
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ומצאנו מאמר תמוה במס׳ ר״ה ד״ד נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. בשכר שחביבה תורה לישראל ככלבתא לאוה״ע זכיתם לכתם אופיר. והמשל תמוה. והענין דמשונה אהבת שני הדברים הללו שאינו מושג למי שאינו שקוע באהבה זו. ולא כמו כל אהבת שהמה מובנים לכל בני אדם אע״ג שאין כל האדם שוין בטבען וזה אוהב דבר זה יותר וזה אוהב דבר זה ביותר. אבל מ״מ הכל מבינין סוג אהבה של כל דבר. משא״כ אהבת התורה לישראל מה שמתקשר ההוגה בה באהבה ושוגה בה. וכן אהבת הכלבתא לאוה״ע השוגים בה מה שהוא משוקץ ומתועב בעיני האדם שאין לו אהבה זו. המה דברים נפלאים. ומזה יש להבין ולהשכיל כי דבר רוחני יצוק בהמה. היינו אורייתא וישראל כולא חד. מש״ה בהגות ישראל בתורה מתקשר בה כמו בן המתקשר באמו בשעה שמדבר בה. וכן רוח הכלב עם אוה״ע השוגים בה. וה״ק בשכר שחביבה תורה לישראל באותו אופן נעלה שאינו מושכל לדעת אנושי כמו אהבת כלבתא כו׳:
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והנה בדה״י ב׳ כ״ה כתיב ואת בניהם לא המית כי ככתוב בתורה בספר משה אשר צוה ה׳ לאמר לא יומתו וגו׳. והלשון משונה והכי מיבעי בספר תורת משה. אבל כבר ביארנו לעיל א׳ ג׳ וד׳ י״ד דתורת משה לא מיקרי אלא פלפולה של תורה וכאן הוא להיפך. שעפ״י תורת משה משמע בא״א. אבל בספר משה היינו בפשט תורה שכתב משם הוא כך והיינו להמלך. וכן בס׳ יהושע ח׳ ל״ב ויכתב על האבנים את משנה תורת משה אשר כתב לפני בני ישראל. דייק הכתוב אשר כתב ולא כמשמעות תורת משה בכ״מ:
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+
+
+
+
+ ומש״ה תניא ר״פ מ״ח ובלבד שיודעין להקרות כעין דיינים. פי׳ דוקא שיהיה מקרין אפילו החולץ יכול לומר בעצמו מצוה שיהיו מקרין. ובזה מיושב הא דתניא זה הפרט יותר משאר דיני חליצה והתוס׳ נתקשו בזה ע״ש. אבל במש״כ ברור הטעם דשארי דינים אם החולץ יודע בעצמו א״צ הדיין לדעת משא״כ קריאה:
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכמו כן מתפרש בתהלים ק״ב אתה תקום תרחם ציון וגו׳ וייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי הארץ את כבודך פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה כי השקיף ממרום קדשו ה׳ משמים אל ארץ הביט לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים בהקבץ עמים יחדו וממלכות לעבוד את ה׳.  הדקדוק מבואר. שהחל בלשון יחיד תפלת הערער וסיפיה דקרא בל״ר ולא בזה את תפלתם. וכן לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. וכבר נדרש ע״ז ברבה פ׳ אמור. גם כפל לשון כי השקיף ממרום קדשו ה׳ משמים אל ארץ הביט.  וכל הענין וחבור המקראות יש להבין.  והענין דראה המשורר ברוה״ק דבדור אחרון יתפללו כל ישר��ל בר״ה על מלכות שמים שישוב לירושלים וימלוך על כל העולם כלו. אמנם כונת תפלה זו אין שוה לכל אדם.  יש אוהב ה׳ בכל לבו ומתפלל על כבודו ית׳ שיתגדל ויש מתפלל ע״ז כדי שבזה ישוב ישראל על אדמתו.  וכהבטחת ה׳ לא״א בשעת מצות מילה כמש״כ בס׳ בראשית י״ז ח׳.  ויש שאין לו הרגש בצרת הגלות להליכות עולמו בהצלחה.  וא״כ תפלתו זו בלי לב הוא לגמרי רק מצות אנשים מלומדה. ואמר ברוה״ק פנה אל תפלת הערער. אותו יחיד שבכל ההמון המעורר רחמי שמים מעומק הלב על כבוד  שמים. מכ״מ ולא בזה את תפלתם של כל ההמון אע״ג שתפלתם הוא רק בשביל טובת עצמם או מן השפה ולחוץ.  מכ״מ אל כביר לא ימאס תפלת הצבור הבאה יחד עם הערער. ואמר ברוה״ק תכתב זאת לדור אחרון של הגלות שתתקיים תפלה זו שייראו גוים את שם ה׳ וכל מלכי ארץ את כבודו. ועם נברא יהלל יה. בכל ימי ר״ה שנעשים עם נברא. כפי׳ חז״ל על זה המקרא ברבה פ׳ אמור. ע״פ לשון הכתוב במוספי ר״ה ועשיתם עולה ולא והקרבתם אלא מרמז שנעשים בריה חדשה יהלל יה בחג הסוכות. שיהיו בטוחים שנשמע תפלתם אם מעט ואם הרבה. ואמר כי השקיף ממרום קדשו וגו׳. אע״ג שבאמת תפלת הצבור אין כדאי להיות נשמע. מכ״מ באשר השקיף ה׳ לרעה על מלה״ש היינו ממרום קדשו על המלאכים ברקיע של מטה. והתבונן כי גם בהם יש תָּהָָלָה. ע״כ ה׳ משמים אל ארץ הביט. על בני אדם אשר מעפר המה הביט ברחמים לשמוע אנקת אסיר. מי שמצטער על כבוד שמים. שהוא תמיד אסיר תקוה שאין מתפייס על שטוב לו גם בגלות. לפתח בני תמותה. ואותם שאין להם הרגש על צער השכינה. ורק מכ״מ מתפללים. מכ״מ יגיעו לספר בציון שם ה׳ ותהלתו בירושלים בהקבץ עמים יחדו וגו׳. וכ״ז הרעיון מרומז בפרשה זו:
+
+
+ ובברכות די״א ב׳ אי׳ ורבנן אמרי אהבת עולם וכה״א מרחוק ה׳ נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד. והוכחה זו סתומה לענין ברכה זו. אבל הענין דאהבה הבאה ע״י התלמוד גדול מאהבה הבאה ע״י קרבנות בשני דברים. א׳ דקרבנות אינו אלא בירושלים קרוב לפני המלך ה׳ היינו מקום מלכותו ית׳. משא״כ תורה בכל מקום. וזהו מאמר הנביא מרחוק ה׳ נראה לי. ב׳ דקרבנות אפילו בירושלים אינו אלא בזמן שבהמ״ק קיים. והרי למצער ירשו ישראל מקדשי אל. משא״כ תורה אין הפסק לעולם. וזהו מאמר הנביא ואהבת עולם אהבתיך. והיינו שמביא הגמ׳ שראוי לומר בברכה שנאמרה על התלמוד אהבת עולם. אכן בדבר אחד היה נוח לישראל אהבה הבאה ע״י קרבנות. שקרבנות כל ישראל ראוים לזה. ומי שבא ברגל לירושלים ומביא קרבן ראיה ה״ז מגיע ליראה ויראה לכל אחד לפי ערכו. משא״כ אהבה הבאה מן התלמוד. אינו אלא מי שזוכה להיות עמל בתורה ולא הכל ראוים ומוכשרים לזה. ע״ז מסיים הנביא על כן משכתיך חסד. פי׳ מש״ה המשיך הקב״ה לאהבת עולם של תורה מדת החסד. דבמה שמהנים למתדבקים לת״ח שיהיו יכולים לעסוק בתורה משיגים גם המה אהבת ה׳. וביארנו בזה ברנה ש״ת בביאור המקרא על משכבי בלילות וגו׳ וזהו דבר הכתוב ואהבת עולם אהבתיך. שיהי׳ בלי הפסק מקום וזמן. ע״כ משכתיך חסד שיהא כל אדם מישראל ראוי לזה:
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והיינו דברי ירמי׳ הנביא ד׳ בבאור. אם תשוב ישראל וגו׳ אלי תשוב ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד ונשבעת חי ה׳ באמת במשפט ובצדקה. והתברכו בו גוים ובו יתהללו. כי כה אמר ה׳ וגו׳ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים וגו׳ פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליכם. ביאור המאמר. ירמי׳ הזהיר את ישראל שבדורו אם ירצו לשוב יהי׳ דווקא אלי. פי׳ מאהבת ה׳ ולא מאהבת עצמו היינו יראת העונש. ואם תסיר שקוציך מפני ולא תנוד. לא יהי׳ באופן שהוא מתנודד ואינו בטוח שיעמוד לעד אלא תהי׳ מאהבה ואז לא תנוד. ופי׳ עוד עד היכן יגיע כח התשובה עד ונשבעת חי ה׳ באמת וגו׳. ומבואר יפה לעיל י׳ כ׳ עפ״י חז״ל. ופי׳ הנביא טעם על אזהרה שלו שהיא לא מחקי התשובה שמתקבלת אפי׳ היא מיראה כמו שאמר הושע הנביא שהי׳ קודם ירמי׳. ואמר שובה ישראל וגו׳ כי כשלת בעונך. ומפרש הגמ׳ ביומא דפ״ו ב׳ שהוא מיראה. ע״כ פ׳ כי כה אמר ה׳ וגו׳ והענין שנבואה זו אמר ירמיה סמוך לשתי שנים אחרונות שלפני חרבן בהמ״ק. ואי׳ בגיטין דע״ט צדקה עשה הקב״ה עם ישראל שהקדים שתי שנים לונושנתם שאלמלי ישבו כל משך ונושנתם בארץ לא נשתייר ח״ו מישראל שו״פ. וביומא שם אי׳ עוד גדולה תשובה ומע״ט שהוא כתריס בפני הפורענות. וע״כ מיירי אפי׳ מיראה דאלו מאהבה לא שייך כתריס שהרי עונות נעשים כזכיות שנא׳ ועליהם חיה יחיה ואין מקום לפורענות אלא אפי׳ מיראה מכ״מ א״א שיגיעו היסורים בשעת תשובה. מעתה יפה הזהיר ירמיה בזמנו בשם ה׳ נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים רוצה אני שתחרשו לבבכם רק באופן שלא יגדל מזה קוצים. ומפרש עוד היאך יצא מזו החרישה קוצים פן תצא כאש חמת ובערה ואין מכבה וגו׳. היינו דתשובה זו כתריס שלא יחרב הבית בשנים אלו של תשובה. ואח״כ יעברו משך ונושנתם והתשובה תתנודד. ואז לא תהי׳ לכם תקומה ח״ו. ויהי׳ הניר בשביל גידול קוצים. ע״כ אם תשובו יהי׳ דווקא אלי מאהבה ולא תנוד לעולם. וזהו דבר ה׳ כאן. כי תשוב בכל לבבך ובכל נפשך מאהבה:
+
+
+
+
+ וזהו שהתגעגעו בני קרח בזכרם תענוג אהבת ה׳ בעת עליית ישראל ברגל לעזרה ואמרו (תהילים מ״ב:ה׳) צמאה נפשי וגו׳ מתי אבא ואראה וגו׳ אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך [בשעה שעלו מירושלים לעזרה היו כ״כ מרובה המון ישראל כחולות עד שלא היו יכולים לרוץ לעזרה. אלא עברו בדוחק והיו הרגלים כמו בסך. מבלי יכולים לפסוע פסיעה גסה ולא במרוץ. והיינו שמוסיף בלשון] אדדם עד בית. [כמו המדדה הוא קופץ לאט] בקול רנה ותודה המון חוגג [בשעה שהיו הולכים בדוחק מה עשו אז המון חוגג היו מעוררים את אהבת ה׳ בקול רנה ותודה] ועתה בזכרי תענוג רוחני זה שחסר לנו בגלות. נשפך עלינו נפשנו. ואמר כמו שרוצה לנחם א״ע ולהשקיט את המית לבבו. מה תשתוחחי נפשי וגו׳ כי עוד עודנו ישועות פניו. [עוד יבא עת שתשוב ותזכה לזה] הוסיף להתגעגע באופן אחר אלהי עלי נפשי תשתוחח [לא על ה׳ הנני מתרעם חלילה שהסיר ממנו תאות נפשנו. אלא על עצמי הנני מתרעם. על מה שאינני משיג אהבת ה׳ ומחסר את נפשי מהנאה זו]. ע״כ אזכרך מארץ ירדן [בשעה שהנני בארץ ירדן. אע״ג שהיא ארץ מבורכת. מכ״מ אזכרך שחסר ממני תענוג הרוחני שהי׳ לי בהיותי בא״י] וחרמונים מהר מצער [שידוע שחרמון הוא שבעה מטל ברכת ה׳. עד שאמר הנביא כטל חרמון שיורד על הררי ציון. ששם באמת לא הי׳ בטבע טלי ברכה כמו בחרמון. עד שצוה ה׳ את הברכה. ואמר כאן שחביב עלי טל חרמון שירדו על הר מצער נגד הר חרמון עצמו. וביאר התרעומות על עצמו] שהרי תהום אל תהום קורא לקול צנוריך [כבר ביארו חז״ל בתענית פרק א׳ ע״ז המקרא. אין טפח יורד מלמעלה עד שעולה שני טפחים מלמטה. והמשילו חז״ל מיטרא בעלה דארעא. אשר בשעה שהוא מעורר את התאוה מתעוררת היא לנגדו במדה מרובה ממנו. והנה אם הוא כן בדומם. אף כי בנפש הישראלי שאם היינו מעוררים את האהבה כראוי. הי׳ מתעורר מלמעלה. או להיפך. שאם הי׳ הקב״ה מעורר אהבתו אלינו. היינו גם אנחנו מתעוררים להשיג אהבה. אבל לא כן הדבר. הרי] כל משבריך וגליך עלי עברו [כל מאורעות שבעולם שהן כגלי הים עצבוני ויעכרוני. ואינני מוצא בי רוח השמחה לאהבת ה׳]. יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי ביאר עיקר תפלתו ומה הוא מבקש שיצוה ה׳ לשפוך עלי חוט ש״ח. היינו התעוררות של מעלה. ובלילה שירה עמי הוא שקידת התורה בלילה כדאי׳ בע״ז ד״ג כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנא׳ יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. תפלה לאל חיי. היינו שאחר שלמד בלילה משוך עליו חוט של חסד שמתקבל תפלתו ביום. והוא בקשה שיעזרני ה׳ ללמוד בלילה בחשק נמרץ עד שמחמת זה תתעורר האהבה מלמטה כטבע התורה . וכהבטחת התורה כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך. ומחמת זה תתעורר אהבת ה׳ אלי]. וע״ז מסיים עוד הפעם להניח המית נפשו מה תשתוחחי נפשי וגו׳ ישועות פני ואלהי. [הוסיף כאן לומר שישועה זו שאנו מקוים תהי׳ כ״י ישועה לאלהי׳ ג״כ. שהרי גם שכינה מצטערת כ״י בשעה שחסר תענוג זה מבניה]:
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+ והיינו שהזהיר ר״א לתלמידיו מנעו בניכם מן ההגיון. ופרש״י שלא יעסקו במקרא יותר מדי ואין הכוונה שלא ילמדו הרבה מקרא. וגם הלא לא נזכר במלת הגיון ביחוד מקרא. דמשמעות הגיון הוא עיון כפרש״י ע״ז די״ט יהגה יעיין. אלא ה״פ מנעו בניכם שלא הגיעו עוד ללמוד התלמוד ועומדים בלימוד מקרא מן ההגיון שהוא העיון שלא יעיינו עוד בלמודם שהוא מקרא באשר לא עמדו עוד על עיון התלמוד לכוין אל האמת ובב׳׳ר פ׳ תולדות אמרו ורוב דגן זה תלמוד ותירוש זה אגדה וכן בריש ויקרא יחיו דגן בתלמוד ויפרחו כגפן באגדה. למדנו כשם שאין לשתות יין לפני מאכל לחם באשר היין משכר אז ביותר ומאבד את הדעת. כך אין להשקיע הדעת באגדה לפני התלמוד. שהוא מאבד את הדעת אז. ומזה יש להבין דמכש״כ א״א לקוות להשיג מעלת התלמוד וחכמת הטבע יחד. אם לא שיקדים עמל התלמוד הרבה. ואחר שכבר עמל ומצא כדי מדתו. אז יכול להפנות גם לשערי חכמות. ויהיו שניהם שמורים ומתקיימים בידו. וה״ז האדם המעלה דומה לעץ מאכל. דכמו עץ מאכל גידולו וטובו משתלם בשלשה דברים גשם מטרות עוז טל ושמש. ושלשה אלה לא ביחד משתמשים לטובת הפרי אלא מתחלת גידול הפרי. העיקר הוא הגשם המרובה כדאי׳ בתענית פ״א מטרא רזיא לאילנא. ואין הטל והשמש מועילים אז כלל עד שגדל הפרי ונצרך להמתיקו אז טוב שיבא הטל לרככו ולהמתיקו. ואח״כ בא השמש וממתיקו יותר. משא״כ בעוד לא גדל כ״צ בגשם. אין השמש מועיל כלל. ולא עוד אלא אפילו הטל הבא לרכך. בא השמש ומגביהו וממשיכו מן הפרי. כך האדם המעלה גדל ע״י התלמוד שנמשל למטר. וע״י הבנת המקרא שהוא דברי אגדה ונמשל לטל. מגיע למוסרים טובים ואיך להתנהג בהליכות עולם ולהגביה הנפש וע״י חכמת הטבע שנמשל לשמש. כמבואר בקהלת מה יתרון לאדם שיעמול תחת השמש. דמשמע הטבע מגיע עוד לכבוד לפני אוה״ע ולעשות גדולות בישראל. אבל סדר הגידול העיקר הוא הגשם. ואח״כ טוב בדברי אגדה שנמשל לטל. ואח״כ טוב להמתיק עוד כחו ע״י חכמת חיצונית שהוא השמש. משא״כ בעוד לא גדל בלימודו. אין חכמת חיצונית מועיל למעלת כבוד הישראלי כלל ולא עוד אלא אפילו לימוד המקרא והעיון בו שנמשל לטל באים חכמות חיצוניות ומגביהים המוסר היוצא מהם. ומטים המקראות לעקלקלות:
+
+
+ וכמו שאמרה חנה אל תרבו תדברו גבהה גבהה יצא עתק מפיכם כי אל דעות ה׳ ולא נתכנו עלילות. וכתיב ולו בוא״ו הענין דמכחישי ההשגחה העליונה באים בשלש טענות. א׳ שהקב״ה רם ומסולק מהעולם השפל. ואינו יודע הנעשה בארץ וע״ז כתיב בתהלים קל״ט אשר יומרוך למזמה. ב׳ שאע״ג שאם היה רוצה לדעת היה יודע מכ״מ עזב ה׳ את הארץ. כי במה נחשב האדם בריה קלה לעשות מאומה בעולם. ואין להקב״ה לחוש למעשיו כמו שאין לאדם לשום לב למעשה הזבוב בביתו. ג׳ אפילו יהיו מעשה האדם לרע מזיקים בעולם. אין כבודו ית׳ לשפוט בזה. וראוי לפני כבודו לוותר. על כל אלה אמרה חנה אל תרבו תדברו גבוה גבוה. לא תאמרו שהוא גבוה גבוה הרבה מבלי ראות למטה. יצא עתק מפיכם . נגד שתי טענות האחרונות שהעתיק הקב״ה השגחתו מן העולם יצא הרעיון של עתק מפיכם. ונתנה טעם על אזהרה הראשונה כי אל דעות ה׳ היאך אפשר לחשוב שאינו יודע מה בארץ. הרי הוא ברא דעות בני אדם וכל הידיעות הוא בראן. ואיך אפשר שאינו יודע. וכלשון הכתוב הנוטע אזן הלא ישמע וגו׳. ועל טענה שניה שאין לו לחוש למעשה האדם. אמרה ולו נתכנו עלילות של ב״א שכל פעולה נוגע לו כ״י לבנות ולהרס. ובירושל׳ וברבה פ׳ קדושים אי׳ כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו ר״ה בשם ר׳ יעבץ מהו מגיד לאדם מה שחו יוצר הרים ובורא רוח פי׳ דשחו של אדם יוצר הרים בטובם ובורא רוח לעקור הרים ברעתם. ועל טענה שלישית שאין כבודו ית׳ לנקום על רעת האדם. ע״ז אמרה חנה ולא נתכנו עלילות הכונה ושכר ועונש נעשה מאליו. וכמו שהוא אינו פועל מאומה. אלא שאחר שיסד עולמו כך שוב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כמש״כ ר״פ ראה ובפ׳ בחקתי. וא״כ הנענש ה״ז כתינוק השולח ידו במכונה והוא נזוק ע״י גלגלי המכונה המזיקים בשעה שמעבטים ארחותם. ולא שייך לומר על בעל המכונה שיוותר להתינוק שלא יריעו לו הגלגלים כי קטן הוא כך העולם ומלואו כמכונה גדולה נתקן על מעשה האדם וא״א לוותר. והיינו דאי׳ בירושלמי שקלים פ״ה ובב״ר פ׳ תולדות אר״ח כל האומר הקב׳׳ה וותרן יוותרו מיעוהי. ר״ל כמו מי שאוכל דבר המזיק למענו וכי אפשר לוותר שלא יכאב לו כך הטבע א״א לוותר על עונשי עבירה אם לא ע״י תשובה שהיא רפואה. כ״ז אמרה חנה:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ וכיב״ז פי׳ בד״ר פ׳ תצא עה״פ בתהלים נ׳ תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי. אם תשב באחיך תדבר שהוא אח מאב ואינו נגד טבע ב״א לדבר עליו סרה. מכ״מ אחר שאסור מצד יראת ה׳. ואם תבא לזה. סופך אשר גם בבן אמך שמטבע ב״א לאהבהו כפשטא דקרא יסיתך אחיך בן אמך. שהוא אוהבך ביותר מכ״מ תתן עליו דופי. כך מי ששכח את מי שגמל עמו מכבר. מגיע לידי מדה שמשכח גם את מי שעושה עמו בשעה זו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ והכי מתפרש לשון התנא במס׳ אבות אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. פי׳ אם לא אראה בשבילי כל הנצרכים לי מי יראה בשבילי. וא״כ הרי מחויב אנכי לראות בשבילי ככל אדם מהעובדי כוכבים העמלים  לצרכם. מכ״מ כשאני לעצמי שאני עושה בשבילי בלי צד רצון ה׳ בכך היינו לפרנסת עצמו או אשתו ובני ביתו וכדומה אלא רק לרצונו ממש מה אני. מה חשיבותי בעולם ומה ישיות שלי. דא״כ הרי אני ככל המון האדם ולא הוא כן ישיות של ישראל:
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+
+ והמשורר בתהלים ח׳ אמר בשם מלאכי מעלה ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים. מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען צורריך להשבית אויב ומתנקם. הכונה שמלאכי מעלה נפלאו על כבוד שמו ית׳ שבכל הארץ הבא ע״י ישראל. עד שיש להם מקום לבקש שהלואי יתן הוד כזה על השמים. וביאר המשורר ע״י מי בא זה הכבוד. מפי עוללים ויונקים. והוא משל על יגיעי תורה שמבואר במכילתא פ׳ בשלח לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן שניה לה אוכלי תרומה. והטעם שעמל תורה בעי דעתא צילותא וזה א״א אלא באוכלי מן. שהיו בטוחים במזונות ולא נצרכו אפי׳ לשום טה״נ. שניה לה אוכלי תרומה. שגם המה בטוחים יותר מאוכלי מעשר. כי הבעלים יראים להשהותן בבית שלא יהי׳ מי מאנשי ביתו נכשל באיסור מיתה ב״ש וכמש״כ לעיל כ״ו י״ג. אבל בשביל שטה״נ לבעלים מש״ה אין דעת המקבל שפוי כ״כ. ומכ״מ גם להם כח ועוז לעמל בתורה. ולזה אמר המשל עוללים ויונקים. עולל הוא עובר לא ראה אור השמש. והוא ניזון במעי אמו. וא״נ אפי׳ לבקש פרנסתו ממנה. ויונק גם הוא פרנסתו מזומנת ובטוחה. ויותר משהבן רוצה לינק האם רוצה להניק. אבל מכ״מ לפעמים נצרך לבכות ולבקש מאמו שתיניקהו וכן בזה״ז יש עמלי תורה בית הוריהם בכבוד ורצון והמה נמשלו לאוכלי מן. ויש ניזונים בנדבת אחרים שרוצים לזכות בת״ת. ונמשלו לאוכלי תרומה. ואמר המשורר כי ע״י שני אופנים אלו. יסדת עוז התורה. ובכחה להשבית אויב ומתנקם. שכך הוא עיקר זכות התורה כמש״כ כ״פ. ופי׳ אויב הוא בלב ומתנקם הוא בפועל. כ״ז הוא כבוד ה׳ ע״י ישראל. מה שא״א להשיג ע״י מלאכים. והמה מתקנאים בנו שזכינו לכח עמל תורה שבא ע״י עוללים ויונקים. והוסיף המשורר כי אראה שמיך וגו׳. שנמסר כל הידיעות בזה בכל אדם המעלה אפי׳ באוה״ע. ע״ז מסיים מה אדיר שמך בכל הארץ. ולא ביקשו בזה אשר תנה הודך על השמים. דבחכמות אלו שהמה טבעים שגבה כח המלאכים הרבה מכח אנושי. הרי למדנו דכבודה ש״ת ועוזה אינה באה כי אם ע״י מורשה קהלת יעקב. המחזיקים את העוללים ויונקים. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״א בשירת הבאר:
+
+
+
+
+
+ ועכ״ז התפלל דוד המלך ע״ה שמרה נפשי כי חסיד אני ואי׳ בברכות ד״ד א׳ לוי ור״י חד א׳ כך אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד ג׳ שעות. ואני חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. וח״א כן אמר דוד לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים בכבודם ואני ידי מלוכלכות בשפיר ושליה ולא עוד אלא כל מה שאני עושה כו׳ עם מפיבושת כו׳. והדבר תמוה. למאי חקרו חסידותיו של דוד. ודאי יש עוד הרבה ענינים שהתנהג בחסידות כמו מה שהתגבר של רצונו ולא הרג את שאול ועוד הרבה. אלא משום דקשה לחז״ל לפי הפשט וכי אפשר לומר לפני ה׳ שישמור אותו מפני שהוא חסיד וראוי הוא לכך. והלא אין צדיק בארץ לבא בזרוע בשביל מעשיו הטובים. להכי פי׳ ח״א שהחסידות היו התמימות הנפלאה להודות לה׳ על משפטי צדקך היינו על הטובה מעין הרעה כדאי׳ שם ד״ס א׳ וזהו מרוב בטחון במדת טובו ית׳. והיינו מה שסיים באותו מקרא הושע עבדך אתה אלהי הבוטח אליך. וח״א דה״פ שמרה נפשי שלא אחטא. כי חסיד אני מתנהג בחסידות במעשים שקרובים להסיר מורא וכבוד מלך. ויהי׳ הקלקול רב. ע״כ שמרה נפשי לעבדך הבוטח אליך שתוליכני בדרך הישר. והיא ברכת משה שיהא אוריך לאיש חסידך. וע״ז יתפלל כל חסיד להיות נשמר מן המעוות:
+
+
+ וענין הבדל הברכה לפי כח התורה מבואר במס׳ עירובין דנ״ג ב׳. דוד דגלי מסכתא כתיב בי׳ יראיך יראוני וישמחו. שאול דלא גלי מסכמא כתיב בי׳ אל כל אשר יפנה ירשיע. ופרש״י לא הי׳ זוכה להורות כהלכה. והוא תמוה לומר על שאול שלא הורה כהלכה. ותו דאותו מקרא מיירי בהצלחת שאול. וגם מיירי במלחמה ולא בהוראה. אלא ודאי הפשט במקומו דשאול הי׳ מתגבר במלחמה והרשיע לעשות שמות בארץ אויביו. והי׳ מוכרח לעשות כן כדי שלא ישובו מיד להלחם. והוא משום שלא כבשם תחתיו. וזהו לשון ירשיע. אבל דוד כשכבש לא עשה שמות כ״כ. והוא משום שכבשם ושם בה נציבים שלו. ומש״ה כתיב בדוד ויהי דוד לכל דרכיו משכיל. כמו שביארנו בס׳ במדבר כ״ד ח׳. ובאשר יראי ה׳ אין להם שמחה על חורבן הישוב אפי׳ של שונאיו כמו שראינו הנביאים ירמי׳ ויחזקאל שקוננו ע״ז. מש״ה כתיב בכבוש דוד יראיך יראוני וישמחו שלא שמתי שמות בארץ. ופי׳ הגמ׳ בטעמו ש״ד דדוד גלי מסכתא היינו שתורתו והוראתו היו עפ״י הכרח העיון עד שנעשה משנה ומסכתא. ומש״ה הצליח כן במלחמה שיהי׳ קבוע. משא״כ שאול שלא הורה אלא מצד הסברא ומדמה מילתא למילתא. וזה אינו משנה ואפשר יבא אחר וחקרו בסברא אחרת ע״כ הי׳ הצלחתו לשעה. וכך בא הברכה בכהנים ולוים. לפי כח תורתם. כך תהיי הצלחת מלחמתם:
+
+ והכי מבואר במכילתא פ׳ בשלח והובא בתוס׳ מס׳ סוטה פ״ז רי״א בשעה שעמדו ישראל על הים אמר יהודה אני אלך לים ובנימין אמר אני אלך תחלה קפץ שבטו של בנימין והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנא׳ שם בנימין צעיר רודם רד ים. שרי יהודה רגמתם. משל למלך שהיו לו שני בנים אמר לגדול הקיצני בשלש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר. הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ אמר הגדול לי אמר אבא בשלש שעות. והקטן אמר לי אמר אבא להקיצו עם עה״ש וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר בני שניכם רציתם לקיים דברי לשניכם אשלם שכר. כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק. והמשל נפלא. וגם תחלת הענין יש להבין. מדוע גבר בנימין על יהודה. והיאך לא חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף הי׳ מיועד להיות באחד משני אופנים. אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע. וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים. אזי יהא בדרך השגחה פרטית כל הליכות הטבע. ואם ימסרו נפשם באמונה אזי בע״כ יהא נקרע פתאום. והי׳ דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס כל האפשר. ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והי׳ נצרך עוד לשהוי איזה שעות ואז ילכו תחלה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבודו של הקב״ה הוא להראות נס נגלה. ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא הי׳ ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחלה. והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוין להמשל שהמלך צוה לבנו הגדול להקיצו בשלש שעות ביום כדרכן של מלכים. כך נתן הקב״ה דעת ורצון שבט הגדול שהוא יהודה להלוך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו. ונתן דעת ורצון שבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות ב״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל. ולבנימין נתן בהמ״ק שנסים קבועים היו בו:
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+ ולא תקשה מאין בא לשבט דן כח הדין אחרי שלא הי׳ לו כח התורה דכבר הראה הכתוב בפ׳ יתרו לדעת שאם אין דיינים ע״פ התורה אז יש להעמיד ערכאות שבסוריא היינו אנשים שאין להם דעת במשפטי התורה רק בדעת נוטה של ב״א ולהביא בזה שלום על ישראל. ולא עוד אלא אפי׳ מה שהיו שבט דן ע״פ רוב הזמנים עובדי עבודת כוכבים כידוע מכ״מ לא גרע זכות הדין לעשות שלו. והיינו דאי׳ ברבה פ׳ משפטים בזה״ל דוד א׳ יראת ה׳ טהורה עומדת לעד מהו כך אדם שונה מדרש הו״א ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום. משל לאדם שאמר לחבירו יש לי אלף מדות כו׳ א״ל חבירו יש לך אפוטקאות ליתן אותם בהם אם יש לך כן הכל שלך ואם לאו אין בידך כלום. כך אדם שונה הכל א״ל אם יש לך יראת חטא הכל שלך וא״ל אין לך כלום שנ׳ והי׳ אמונת עתך וגו׳ יראת ה׳ היא אוצרו לכך נאמר יראת ה׳ טהורה וגו׳ והנביא צוה ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. והוא פלא מה זה שייך לפ׳ משפטים וגם מה זה הנביא צוח. אלא כך הענין . שלמד מדכתיב יראת ה׳ טהורה וגו׳ אחר כל המקראות תורת ה׳ תמימה. עדות ה׳. פקודי ה׳. מצות ה׳. ואח״כ יראת ה׳ ללמד דכל אלה תלוי ועומד על יראת ה׳. בל״ז אינם כלום. והרי משפטי ה׳ כתיב לאחר יראת ה׳. למדנו מזה דלא כן זכות משפטים דאפי׳ בלי יראת ה׳ יש בהם זכות שעושה מישרים בין אדם לרעהו. וע״ז מסיים דהנביא צוח ציון במשפט תפדה. דנהי שאין לה זכות תורה ומע״ט שבין אדם לשמים אחר שעבדו עבודת כוכבים. אבל אכתי בזכות משפט תפדה וכן שביה בצדקה. וכך הי׳ שבט דן זכות המשפטים גבר אצלו על כל דרכיו:
+
+
+
+ ויש להוסיף דפי׳ ובימי אקרא. משמעו גם ימי צרות ר״ל גם ימי החג. שאז היו קוראים לה׳. וע״ז יבאר אפפוני חבלי מות. היינו בזמן צרות. מצרי שאול מצאוני. בימי החג. דאז יש לחוש על קלקולים כדאי׳ בקידושין דפ״א סקבא דשתא ריגלא. ועי׳ מש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ מועדי ה׳ עה״פ ולא תחללו את שם קדשי. וזהו התפלה כי ישמרנו ה׳ ממצרי שאול. ואמר צרה על ימי הצרות. ויגון על ימי השמחה. ובשם ה׳ אקרא אנה ה׳ מלטה נפשי. משני הדברים. ע״ז בא המשורר ואמר חנון ה׳ ומחונן למבקשיו להיות מפלט להם בעת צרה. וצדיק ומציל את עמו מן העבירות. והכי יתפרש קראי דלהלן:
+
+
+ והוא כלשון המקרא תהלים ע״ו ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה סלה. וכבר ביארנו בס׳ ויקרא כ״ג מ״ג דיוק לשון סוכו ומעונתו. וגם על מה קרא את ירושלים בשם שלם שהי׳ בעוד לא קרא א״א ה׳ יראה. וביארנו שם דהר המוריה נקרא ירושלים ע״ש השגחה קבועה של פרנסת העולם שתלוי בעבודת בהמ״ק. ובזה מכונה בשם ביתו כ״י. אבל לענין מלחמה ממשיל המקרא כמו מלך בו״ד בשעה שיוצא למלחמה מניח בית פלטין שלו אשר הוא מפרנס שם את המדינה בהשגחתו. ויוצא למדינה אחרת להשגיח על חילו בשעת מלחמה. ויש לו שם פלטין קבוע אשר שם עיקר דירתו בכל משך המלחמה ונקרא מעונתו. ובכל יום הולך לעיקר מקום מלחמה ויש לו אהל וסוכה בכ״מ. כך עיקר השגחתו של הקב״ה לענין מלחמה שמכונה בשם מעונתו הוא בציון היינו בשערים המצוינים בהלכה דשמה כח חרבם של ישראל. שהוא התורה. ומכ״מ הי׳ אז בשעת נס של יחזקיהו לפני ירושלים בשלם סוכו היינו בדרך עראי ומפרש שמה שבר וגו׳. הרי דמעונה משמעו עיקר דירה בלי מקומו ממש. אלא שעת המלחמה גורם לכך. כך המשיל כאן דישראל המה לענין מלחמה מעונתו של אלהי קדם. להנהיג את האוה״ע לפי צרכן של ישראל כדאי׳ פ׳ הבע״י ונברכו בך אפי׳ אוה״ע מתברכים בשביל ישראל. וכן אמרו אין פורענות בא לעולם אלא בשביל ישראל:
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+
+
+
+ ובזה יובן הא דאי׳ בסנהדרין דמ״ז א׳. בהא שגירר חזקיהו מלך יהודה את עצמות אביו על מטה של חבלים. וקאמר ואי משום יקרא דחיי הוא מ״ט. ומשני כי היכי דתהווי לי׳ כפרה. וקשה הא בסמוך מוכיח הגמ׳ דיקרא דשכב הוא מדתנא רנ״א סימן יפה לאדם שנפרעין ממנו לאחר מיתה לא נספד ולא נקבר וכו׳ ש״מ יקרא דשכבי הוא הרי אי יקרא דחיי הוא אין בזה כפרה למת. והאיך משני דאפי׳ למ״ד יקרא דחיי מכ״מ הוי לי׳ כפרה. ונראה דמש״ה פירש״י בד״ה על מטה כו׳ ובזהו לעיני כל כדי שיתייסרו האחרים כו׳. ולמאי פרש״י הכי ולא כמשמעו כדי שהבזיון יהי׳ לו לכפרה. אלא משום ��בא ליישב דאפי׳ למ״ד יקרא דחיי הוא מכ״מ הוה בזה כפרה. משום שהי׳ בזה זכות הרבים שנתייסרו בו אחרים ובזה לכ״ע הוי ליה כפרה:

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Harchev Davar/Torah/Harchev Davar on Genesis/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,232 @@
+Harchev Davar on Genesis
+הרחב דבר על בראשית
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Harchev Davar on Genesis
+
+
+
+Chapter 1
+
+This is also the meaning of the bracha "Who created you in din and made you die in din", according to the nature of creation expressed in God's words to Adam "for dust you are, and to dust you will return". (See H.D. 2:9, 3:19.) In H.D. Bamidbar 16:16 we explain based on the Gemara in Moed Katan 16a that the laws of the Torah are the source of the laws of nature by which the world was created and is sustained so that both are therefore called din. This is the meaning of the saying of chazal (based on Bereshit Rabbah 12:15) "God first created His world with din (justice) and when He saw that it would not survive He combined rahamim (mercy) with din".  This does not imply that God changed His mind. Creation was according to absolute justice but the continuing conduct of the world was not possible under strict justice, which demands punishment for every violation of the laws of the Torah, unless mercy is included also. God knew before creation that this would be necessary. 
+
+
+
+
+
+The Gemara (Sanhedrin 67b) says that sorcery denies the 'entourage on high' which Rabbenu Bahya defines as the conduct of the world by natural means which is 'on high' compared to us. The Gemara there says that R. Hanina had no fear of sorcery because he was especially meritorious and was subject to a level of conduct higher than natural means and so unaffected by sorcery.            
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+
+And for this purpose, the nation of Israel was formed as it says in the prophet Isaiah,"I created you and appointed you a covenant people, a light of nations." And the meaning of "A covenant people" is to repair all of the nations with faithfulness which is called "covenant". And this is like what is written in the book of Shemot (31:16) and in several places. "A light of nations" through your manner. And this is the purpose of creation as God said to Joshua, "In order that all the nations of the world will  know the hand of God, for it is strong, in order that you will fear God your God for all time."(Joshua 4:24). The desire for all of the nations is only that they will know the hand of God and not like the purpose of the selections of Israel that they will also fear God for all time. And for this end, the beginning was at the time of Joshua when they were commanded to  write the Written Torah on the stones in seventy languages. And it is written with regard to the stones, "On this day you have become a nation,"(Devarim 27:9) as we explained in its place .  And afterwards the great dispersion of Israel among the nations came for this purpose as we will explain there as well with the help of God. However, from the very beginning God warded Abraham our father, the head of the chosen nation. And the power of every nation lies in its roots... 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+...And it appears from what we've seen that Ya'akov is compared to his seed as a sign of the way the way their world would develop. And if so, we can also say that just as Ya'akov ascended from Egypt, the place of his exile to the Land of Israel with great honor, so too shall Israel go out from the lands of their captivity in the days of the Messiah...And the principle reason that most of our lives are in exile, I already explained in Parashat Lech (Bereshit 17:6) that the Holy Blessed One revealed to Abraham our father that his children were created to be a light to the nations. And this is possible only when they are dispersed in exile. And thus Ya'akov our father, when he came to Egypt, for this was then his principle settlement there, the God's blessed name became very great when they saw how he cared for Ya'akov and his seed.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Harchev Davar/Torah/Harchev Davar on Genesis/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,235 @@
+Harchev Davar on Genesis
+הרחב דבר על בראשית
+merged
+https://www.sefaria.org/Harchev_Davar_on_Genesis
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Harchev Davar on Genesis
+
+
+
+Chapter 1
+
+This is also the meaning of the bracha "Who created you in din and made you die in din", according to the nature of creation expressed in God's words to Adam "for dust you are, and to dust you will return". (See H.D. 2:9, 3:19.) In H.D. Bamidbar 16:16 we explain based on the Gemara in Moed Katan 16a that the laws of the Torah are the source of the laws of nature by which the world was created and is sustained so that both are therefore called din. This is the meaning of the saying of chazal (based on Bereshit Rabbah 12:15) "God first created His world with din (justice) and when He saw that it would not survive He combined rahamim (mercy) with din".  This does not imply that God changed His mind. Creation was according to absolute justice but the continuing conduct of the world was not possible under strict justice, which demands punishment for every violation of the laws of the Torah, unless mercy is included also. God knew before creation that this would be necessary. 
+
+
+
+
+
+The Gemara (Sanhedrin 67b) says that sorcery denies the 'entourage on high' which Rabbenu Bahya defines as the conduct of the world by natural means which is 'on high' compared to us. The Gemara there says that R. Hanina had no fear of sorcery because he was especially meritorious and was subject to a level of conduct higher than natural means and so unaffected by sorcery.            
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+
+And for this purpose, the nation of Israel was formed as it says in the prophet Isaiah,"I created you and appointed you a covenant people, a light of nations." And the meaning of "A covenant people" is to repair all of the nations with faithfulness which is called "covenant". And this is like what is written in the book of Shemot (31:16) and in several places. "A light of nations" through your manner. And this is the purpose of creation as God said to Joshua, "In order that all the nations of the world will  know the hand of God, for it is strong, in order that you will fear God your God for all time."(Joshua 4:24). The desire for all of the nations is only that they will know the hand of God and not like the purpose of the selections of Israel that they will also fear God for all time. And for this end, the beginning was at the time of Joshua when they were commanded to  write the Written Torah on the stones in seventy languages. And it is written with regard to the stones, "On this day you have become a nation,"(Devarim 27:9) as we explained in its place .  And afterwards the great dispersion of Israel among the nations came for this purpose as we will explain there as well with the help of God. However, from the very beginning God warded Abraham our father, the head of the chosen nation. And the power of every nation lies in its roots... 
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+...And it appears from what we've seen that Ya'akov is compared to his seed as a sign of the way the way their world would develop. And if so, we can also say that just as Ya'akov ascended from Egypt, the place of his exile to the Land of Israel with great honor, so too shall Israel go out from the lands of their captivity in the days of the Messiah...And the principle reason that most of our lives are in exile, I already explained in Parashat Lech (Bereshit 17:6) that the Holy Blessed One revealed to Abraham our father that his children were created to be a light to the nations. And this is possible only when they are dispersed in exile. And thus Ya'akov our father, when he came to Egypt, for this was then his principle settlement there, the God's blessed name became very great when they saw how he cared for Ya'akov and his seed.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Imrei Yosher on Ruth/Hebrew/Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862.txt

@@ -0,0 +1,17 @@
+Imrei Yosher on Ruth
+אמרי יושר על רות
+Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268473
+
+אמרי יושר על רות
+
+ 
+וגם יש גואל קרוב ממני. והוא תמוה כיון שרות רוצית בו והוא בה מה היו לו להמתין על רצונו של טוב כיון שאין עליו שום דין מדיני תורה לישאנה. והנראה כי היא רימזה לו במה שאמרה כי גואל אתה שידעה ברוה"ק שהגואל עתיד לצאת ממנה. ומהראוי שיהי' בועז סיבה להגואל שיצא ממנו כי הוא משבט יהודה אשר מלכים ממנו יצאו ומחוקק מבין רגליו והוא היה ראש הסנהדרין והחשוב שבאותו הדור. וע"ז השיב לה בועז כי יש גואל קרוב ממני והוא כי עינינו הרואות בגאולת אחשורוש שנאמר במרדכי איש יהודי איש ימיני. וקאמר בש"ס דאביו משבט יהודה ואמו משבט בנימין וכתבו המפרשים דהוצרך שיהי' ג"כ משבט בנימין מפני דעתידין זרעו של עמלק ליפול ביד בניה של רחל דווקא כמבואר בש"ס והנה באלימלך ובניו נאמר אפרתים וטוב ואלימלך אחים היו כמ"ש רש"י. ואפשר שהיו ג"כ אחים מן האם. ובועז לא היה רק מהאב. (ובתהלים קל"ב) בקרא דשמענוהו באפרתה פי' רש"י באפרתה היינו שבא מאפרים. וכ"כ האבן עזרא כאן כי אפרתה נאמר לפעמים על שבט אפרים וא"כ גם כאן אפשר לומר שהיו מצד אמם משבט אפרים שהוא מזרעה של רחל כמו מרדכי. ומהראוי שיהיו טוב הסיבה להגואל כי הוא גואל קרוב יותר להיותו ג"כ מזרעו של רחל והיתה יותר זקוקה לטוב וכאשר לא רצה טוב ממילא נזקקה לבועז שהיה מיהודה והמובחר שבדורו ולזה צוה לו לשלוף נעלו מחמת שהיתה באמת יותר זקוקה לטוב רק שלא רצה ושליפת הנעל היה כאן תיקון החליצה שיהיו לה רשות להינשא לאחר ובסוד חליצה היה זה ואף שעתידין ליפול בזרעו של רחל דווקא מכל מקום הא מבואר בזוהר דנפש מחלון היה גם כן מקשקש במעיה שהיו גם כן מאפרתים דהיינו משבט אפרים. ואפשר לומר ברמז מה שאמר חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מערה נעמי דמבואר בקרא שקרא לישראל נועם וחובלים (זכרי' יא) והמקדש נקרא שדה ולזה אמר חלקת השדה דהיינו הביהמ"ק אשר לאלימלך הוא עינוי להש"י כמבואר במדרש ואמר לאחינו כי מצינו שקרא הקב"ה לישראל אחותו. מכרה נעמי. דהיינו ישראל מכרו הביהמ"ק ומסרוהו לנכרים מחמת חטאם ואמר לו אם תגאל גאל ואמר לו אנכי אגאל שלא היה יודע שכוונתו על רות שא"א לו להביא רק ע"י רות וכאשר הודיע לו שהיא מרות דווקא לא רצה. ולזה נכתב ג"כ אשת המת קניתי להקים. וכוונתו הי' היות כי כאשר הוא (דהיינו בועז) יהיה הגואל א"כ בע"כ יצטרך להקים שם המת שהוא משבט יוסף על נחלתו:  
+במדרש ישלם ה' פעלך ומשכורתך שלימה מעם ד' אלקים אשר באת לחסות. משכורתך שלימה. אמר ר' חסא למה אשר באת לחסות. והוא תמוה. וליישב נראה דהנה קשה על הא שאמר לה ותהי משכורתך שלימה. דמה ענין ברכה היא. וכי חשיד קב"ה שלא לשלם לאיש כפועלו ובוודאי משכורתו של כל אחד שלם ועכ"פ היה לו לומר תהי משכורתך כפולה אבל שתהיה שלימה א"צ לברכתו. וליישב זה נקדים הא דאמרינן ביבמות מפני מה הגרים שבעוה"ז מעונין ויסורין באין עליהן מפני ששוהין לבא שנאמר ותהי משכורתך שלימה אשר באת ופי' רש"י שמיהרת ולא איחרת ע"ש. והוא תמוה שלא נתן קצבה לדבר אימת נקרא שהייה ואימת נקרא מהירה. ולזה נראה דהנה מחמת שנפש דוד היה מובלע ברות והיה מוכרח לצאת ממנה. ולזה היה הגירות שלה מוכרח לבא עד שאף אם לא היה בבחירתה לגייר עצמה היה הקדושה המובלע בתוכה ממשיכה כמו בשלשלת ברזל לגיירה בביטול הבחירה. וכן כל הגרים ע"כ ניצוץ קדושה מובלע בתוכן הממשיכין אותן לגייר עצמן. אמנם רות קודם בא הזמן של ניצוץ הקדושה לצאת ולא היה עדיין אצלה כפייה מהניצוץ הקדושה לצאת מיהרה עצמה בבחירתה לגייר עצמה. משא"כ כל הגרים אותן שיסורין באין עליהם ע"כ לאו בבחירתן גיירו עצמן ושוהין לבא עד שניצוץ הקדושה ממשיכן בע"כ ובביטול הבחירה ולזה אין להם שכר גירות וא"ש. ולזה אמר בועז שפיר דאף שמיהרת בבחירתך מ"מ הניצוץ קדושה היה ג"כ מקשקש במעיה כמו שאמר בזוהר והיו כעין זה וזה גורם. ולזה אמר לה בועז שתהי' משכורתה שלימה כאילו נעשה הכל מדעתה בלי שום סיוע מחמת שמיהרת והיה קצת בבחירת' ובשכר זה יהי' נחשב אצל הקב"ה כאילו נעשה הכל מדעתה ויהי' השכר שלם. וזה ג"כ מאמר ר' חסא שלא נטעה לומר שתהי משכורתך שלימה קאי על הא שאמר לעיל הוגד לי החסד שעשית עם חמותך וע"ז אמר שתהי' משכורתה שלימה מעם ה'. ולזה פי' קשה מה צ"ל זה וודאי שתהיה משכורתה שלימה כי לא חשיד קב"ה לגרע השכר. ולזה אמר ר' חסא שתהי' משכורתך שלימה מעם ה' קאי על אשר באת לחסו' ובזה הוצרכה לברכתו שלא הי' מגיע לה מן הדין שכר שלם על שבאה לחסות מחמת שהי' בסיוע הניצוץ קדושה ובירך אותה שתהיה משכורת' שלימה על שמיהרה כן נראה לי ברור ונכון:  
+בגמרא מגילה דף ג' ע"ב גופא אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו כו' תנא סמוך אע"פ שאינו נראה כו' ומקשינן בשלמא נראה ואינו סמוך משכחת לה דקאי בהר אלא סמוך ואינו נראה כו' והרמב"ם פסק דאף בנראה ואינו סמוך בעינן שלא יהא רחוק יותר ממיל. ותמהו עליו נושאי כליו. ועיין היטיב בטורי זהב א"ח סימן תרפ"ח ס"ק ג'. ותירץ הט"ז שם דבהר אין אנו חושבין השיפוע רק כמו אילו היה שוה. ואם אז לא היה רחוק יותר ממיל אף שעכשיו מחמת השיפוע הוא רחוק הרבה נידון ככרך ע"ש היטיב שהביא ראיה ומפרש פי' דחוק בש"ס. ולפענ"ד נראה ראיה ברור' לדברי הרמב"ם ז"ל. דלכאורה קשה בהא דמקשה הש"ס בשלמא נראה ואינו סמוך משכחת לה דקאי בהר משמע דלא משכחת נראה ואינו סמוך רק דקאי בהר. הא סמוך אמרו בש"ס שהוא מיל. ובבכורות אמרו דמעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. וכמה רגל בהמה רועה ששה עשר מיל ופי' רש"י הטעם דט"ז מיל שלטא עינא דרועה הרי להדיא דמשכחת נראה אפי' לא קאי בהר. אלא ע"כ צ"ל דגם בנראה בעינן כשעומד בשוה שלא יהיו רחוק יותר ממיל ולא משכחת נראה ואינו סמוך רק בעומדת בהר דאז אף שאם נחשוב השיפוע יהא רחוק הרבה מאד מ"מ כיון שאילו היו בשוה אינו רחוק יותר ממיל נידון ככרך וממילא מוכח כדעת הרמב"ם וכמו שפי' הטורי זהב עיין שם ודו"ק ע"כ:  
+וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלף נעלו:  
+ותירגם המתרגם וכהדא מנהגא בעדנא די מלקדמין מתנהגא בישראל בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפן חד מן חברי' ומקיימין כל מדעם טלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחברי' והכי נהגין בית ישראל למקני חד מן חברי' קדם סהדיא ואמר פרוקא לבועז אושיע ידך לקנינא וקני לך וטלע בועז ית נרתק יד ימיני' וקני ליה. והנה נעל הוא רק לשון כבל ומסגור או מנעל. רגלים וכאן פירש התרגום נרתק ובתורה ת"א סיניה והא דפי' נרתק יד ימיני' כי הרלב"ג כ' וידמה שעבר השיב לו נעלו אחר זה כי לא יתכן שישאר שופט יחף ברגלו אחת ולזה תרגום נרתק יד ימיני' ובזהר פרשת חקת מבואר להדיא דהאי קרא וזאת לפנים בישראל דנעלו היא סנדליה ע"ש. והנה בתרגום מבואר והכי נהגין בית ישראל למקני חד מן חברי' קדם סהדיא כי כן מתרגם וזאת התעודה בישראל מגזרת עדות כמו שפירש אבן עזרא ומוכח דהתרגום סובר דקנין סודר צריך להיות בפני עדים ודלא כדעת הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה ובתוספת דקנין סודר הוא כמו על הקנינים דמתקיימין בינם לבין עצמם ולא איברא סהדי אלא לשיקרא רק כדעת הראב"ד שם דקנין סודר צריך להיות גוף הקנין בפני עדים. וטעם לזה כי כאשר על הקנין הוא מצד המנהג כמ"ש כהדא מנהגא והמנהג אינו רק שיקנה בפני עדים ובש"מ ב"ב דף מ' קנין בפני שנים אמר אברהם. לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים אפילו הוא מודה לו כך כתב הגאון ז"ל ואני מוסיף על דברי הגאון. וז"ל כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום משא ומתן ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין האמור במקרא שלף נעלו ונתן לרעהו אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו וכו' עד כאן לשונו:  
+הנה הראב"ד פירש הקרא דלא הוה בקנין קני ע"מ להקנות דהיא תפיסת הסודר רק הקנין היה בחליפין ממש רק דאינו שוים והתרגום נראה דתרגם הקרא על קנין תפיסת הסודר ולא בתורת חליפין ממש דהתרגום מתרגם בעל מקום שכתוב בקרא ונתן ויהב או ומני וכאן פירש ואושיט והושטה אינו לשון נתינת דבר שלו לרשות אחר רק דמושיט לו את שלו כמו ויושט המלך את שרביט הזהב והטעם שתרגם כן כי כאשר פירש התעודה בישראל מלשון עדות וכיון שהי' צריך עדים לא היה הקנין רק מצד המנהג ואם היה מתרגם ויהב היינו שנתן לא היה צריך עדים ומוכח דהתרגום סובר בזה כדעת הראב"ד דבקנין חליפין ממש גם באינן שוים אין צריך עדים רק בקנין תפיסת הסודר צריך עדים:  
+והנה ר"ת מפרש הקרא ועל התמורה זו חליפין שוה בשוה דמהני לכ"ע אפילו בפירי. והפני יהושע תמה דלמה לו לר"ת ללמוד זה מדברי קבלה דהא חליפין שוה בשוה תיפוק ליה דמהני מטעם קנין כסף דקונה מדאורייתא דהא שוה כסף ככסף וביותר ק' דאפי' לתקנת חכמים דכסף אינו קונה אבל חליפין שוה בשוה קונה כמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ ובתוספת בבא מציעא דכל הענין שהפקיעו חכמים הקנין של כסף כי שמא יאמר נשרף וקשה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא יאמר על הכסף נשרפו ותירצו דעל הכסף אין יכול לומר כי חייב באונסין כי יש לו היתר תשמיש או דכספים אין להם שמירה רק בקרקע א"כ בחליפין שוה בשוה לא הפקיעו חכמים הקנין מטעם קנין כסף כי אם יפקעו הקנין יאמר על החליפין שמשך לרשותו נשרף. ונראה דסברת הר"ת היא דמדאורייתא משיכה אינו קונה מטלטלין א"כ כשמחליף דבר על דבר לא קנה המחליף במשיכתו את הדבר ואיך יקנה חבירו החליפין לא מבעיא לשיטת הרמב"ן דלמאן דסובר דעיקר קנין מן התורה במעות משיכה אינו קנין גם במתנה ובמציאה אלא אפילו לשיטת התוספת בע"ג דף ע"א דבמתנה ובמציאה כיון דליכא מעות משיכה הוה קנין י"ל דדוקא במקום שאין חבירו צריך לקבל תמורה עבור החפץ כי על עיקר הוכחת התוספת דאל"כ במה יקנה המציאה ולזה יליף הר"ת מקרא על התמורה דחליפין שוה בשוה נקנה במשיכת אחד ולדידן דתיקנו חכמינו ז"ל דמשיכה קונה חליפין שאינו בתפיסת סודר רק שמחליף דבר על דבר באמת הקנין מדרבנן כי מטעם קנין הכסף קונה החפץ במשיכ' ושוה כסף ככסף ולא הפקיעו חז"ל הקנין מעות כי לא הועילו בחליפין דא"כ יאמרו נשרפו החיטין שמשך דאינו חייב באונסין ואינו דומה למעות כמו שכתבו התוספת והרמב"ן בבא מציעא בסוגיא. והא דמעות קונות מדאורייתא במטלטלין כי מעות מטבע נקנה במשיכה לכ"ע כי מעות אינו נקנה במעות כי מטבע אינו נעשה חליפין וכתוב בקרא ונתן הכסף וקם לו שדות ��כסף יקנו א"כ התורה גילה דכסף היינו מעות נקנה במשיכה כשנקנה בתורת חליפין אין אונאה ובתורת מעות יש אונאה:  
+כתב המ"א בסי' ת"צ בשם הילקוט מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה התור' אלא על ידי יסורין או כאשר בזמן ההוא קבלנו עלינו עול תורה ומצות ונכנסנו תחת כנפי השכינה במעמד הנבחר דוגמת רות שקבל' עליה הדת וצריך טעם למה אין קורין ביום הראשון ואפשר דנתפשט המנהג עפ"י מה שכתב האבן עזרא וכן הסכים הרמב"ן בפרשת משפטים כי אחר מתן תורה בו ביום אמר השם יתברך אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וצוה להזהיר אותם על ע"ג וציוה המשפטים אשר תשים לפניהם והשכים ממחרת היום בבוקר לכרות עמהם ברית על הכל ובנה מזבח וזבח זבחים ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם באגנות ולקח הספר שכתב אמ' וקראו באזניהם וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו ואמרו על אשר דיבר ד' נעשה ונשמע היה יום אחר מתן תורה וכאשר כריתות הברית היתה ביום שלאחר מתן תורה ואמרו נעשה מה שקבלנו עלינו ונשמע עוד לעשות קורין רות ביום השני ובתבואת שור במסכת בבא בתרא למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות ותוספת חגיגה דף י"ז הביאו בשם הירושלמי דדוד מת בעצרת וקיימא לן שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכיון שמת בעצרת נולד בעצרת ועיקר ספר רות כתב שמואל הנביא ליחס את דוד כי לכך נקראה רות שיצא ממנה דוד ולהכי קורין רות ביום לידתו וקשה גם כן מדוע אין קורין ביום הראשון כאשר נולד בעצרת ואפשר דטעם קריאת המגילה אינו על לידתו רק על מיתתו וכיון שמת בעצרת פשיטא דלא נקבר רק ביום שלאחר עצרת דהא לשיטות רש"י ובה"ג לא שרינן להתעסק בו רק באישתהא כמבואר בטור א"ח סימן תקכ"ו וראיתי בשם חכם צבי דמתרץ קושית התוספת על הירושלמי שכתב דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו דאמרו במסכת שבת דדוד מת בשבת וכתב דדוד מת בעצרת שחל בשבת ולא הקריבו ביום טבוח שהוא אחר השבת כי יום הקבורה תופס מדרבנן. ולפי עניות דעתי נראה דאם היה מת בשבת היה נקבר בלילה וכשנקבר בלילה אינו מבואר דתופס היום שלאחריו כי כשנקבר ביום אנינות לילה מדרבנן דבקדשים הלילה הולך אחר היום אבל כשנקבר בלילה לא נמצא שיהיה ביום אסור מטעם אנינות ולזה מקשה תוספת שפיר:  
+במשנה למלך פ"ג מהלכות אבל הקשה דהא נשיא שמת הכל מחויבין לטמאות לו איך הקריבי למחר עולת ראיה דאינו בא בטומאה ומתרץ כיון דהוה עליהם מצות ראיה ושמחה לא היה צריכין ליטמאות: וצ"ע דהא בפסחים דף ע' כגון שהיה נשיא גוסס בשלשה עשר מבואר דאם מת הנשיא בא הקרבן פסח בטומאה כיון שכל ישראל חייבין לטמאות ודאי רוב הקהל טמאין ולשיטתו הא לא היו מטמאין כיון שחייבין בעולת ראיה ושמחה ואפשר דסברתו ביום י"ג או י"ד לא נתחייבו עדיין בעולת ראיה ושמחה מטמאין עצמם אבל כשמת ביו"ט וכבר נתחייבו בעולת ראיה ושמחה סובר דאין מטמאין לנשיא:  

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Imrei Yosher on Ruth/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,20 @@
+Imrei Yosher on Ruth
+אמרי יושר על רות
+merged
+https://www.sefaria.org/Imrei_Yosher_on_Ruth
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268473
+
+אמרי יושר על רות
+
+ 
+וגם יש גואל קרוב ממני. והוא תמוה כיון שרות רוצית בו והוא בה מה היו לו להמתין על רצונו של טוב כיון שאין עליו שום דין מדיני תורה לישאנה. והנראה כי היא רימזה לו במה שאמרה כי גואל אתה שידעה ברוה"ק שהגואל עתיד לצאת ממנה. ומהראוי שיהי' בועז סיבה להגואל שיצא ממנו כי הוא משבט יהודה אשר מלכים ממנו יצאו ומחוקק מבין רגליו והוא היה ראש הסנהדרין והחשוב שבאותו הדור. וע"ז השיב לה בועז כי יש גואל קרוב ממני והוא כי עינינו הרואות בגאולת אחשורוש שנאמר במרדכי איש יהודי איש ימיני. וקאמר בש"ס דאביו משבט יהודה ואמו משבט בנימין וכתבו המפרשים דהוצרך שיהי' ג"כ משבט בנימין מפני דעתידין זרעו של עמלק ליפול ביד בניה של רחל דווקא כמבואר בש"ס והנה באלימלך ובניו נאמר אפרתים וטוב ואלימלך אחים היו כמ"ש רש"י. ואפשר שהיו ג"כ אחים מן האם. ובועז לא היה רק מהאב. (ובתהלים קל"ב) בקרא דשמענוהו באפרתה פי' רש"י באפרתה היינו שבא מאפרים. וכ"כ האבן עזרא כאן כי אפרתה נאמר לפעמים על שבט אפרים וא"כ גם כאן אפשר לומר שהיו מצד אמם משבט אפרים שהוא מזרעה של רחל כמו מרדכי. ומהראוי שיהיו טוב הסיבה להגואל כי הוא גואל קרוב יותר להיותו ג"כ מזרעו של רחל והיתה יותר זקוקה לטוב וכאשר לא רצה טוב ממילא נזקקה לבועז שהיה מיהודה והמובחר שבדורו ולזה צוה לו לשלוף נעלו מחמת שהיתה באמת יותר זקוקה לטוב רק שלא רצה ושליפת הנעל היה כאן תיקון החליצה שיהיו לה רשות להינשא לאחר ובסוד חליצה היה זה ואף שעתידין ליפול בזרעו של רחל דווקא מכל מקום הא מבואר בזוהר דנפש מחלון היה גם כן מקשקש במעיה שהיו גם כן מאפרתים דהיינו משבט אפרים. ואפשר לומר ברמז מה שאמר חלקת השדה אשר לאחינו לאלימלך מערה נעמי דמבואר בקרא שקרא לישראל נועם וחובלים (זכרי' יא) והמקדש נקרא שדה ולזה אמר חלקת השדה דהיינו הביהמ"ק אשר לאלימלך הוא עינוי להש"י כמבואר במדרש ואמר לאחינו כי מצינו שקרא הקב"ה לישראל אחותו. מכרה נעמי. דהיינו ישראל מכרו הביהמ"ק ומסרוהו לנכרים מחמת חטאם ואמר לו אם תגאל גאל ואמר לו אנכי אגאל שלא היה יודע שכוונתו על רות שא"א לו להביא רק ע"י רות וכאשר הודיע לו שהיא מרות דווקא לא רצה. ולזה נכתב ג"כ אשת המת קניתי להקים. וכוונתו הי' היות כי כאשר הוא (דהיינו בועז) יהיה הגואל א"כ בע"כ יצטרך להקים שם המת שהוא משבט יוסף על נחלתו:  
+במדרש ישלם ה' פעלך ומשכורתך שלימה מעם ד' אלקים אשר באת לחסות. משכורתך שלימה. אמר ר' חסא למה אשר באת לחסות. והוא תמוה. וליישב נראה דהנה קשה על הא שאמר לה ותהי משכורתך שלימה. דמה ענין ברכה היא. וכי חשיד קב"ה שלא לשלם לאיש כפועלו ובוודאי משכורתו של כל אחד שלם ועכ"פ היה לו לומר תהי משכורתך כפולה אבל שתהיה שלימה א"צ לברכתו. וליישב זה נקדים הא דאמרינן ביבמות מפני מה הגרים שבעוה"ז מעונין ויסורין באין עליהן מפני ששוהין לבא שנאמר ותהי משכורתך שלימה אשר באת ופי' רש"י שמיהרת ולא איחרת ע"ש. והוא תמוה שלא נתן קצבה לדבר אימת נקרא שהייה ואימת נקרא מהירה. ולזה נראה דהנה מחמת שנפש דוד היה מובלע ברות והיה מוכרח לצאת ממנה. ולזה היה הגירות שלה מוכרח לבא עד שאף אם לא היה בבחירתה לגייר עצמה היה הקדושה המובלע בתוכה ממשיכה כמו בשלשלת ברזל לגיירה בביטול הבחירה. וכן כל הגרים ע"כ ניצוץ קדושה מובלע בתוכן הממשיכין אותן לגייר עצמן. אמנם רות קודם בא הזמן של ניצוץ הקדושה לצאת ולא היה עדיין אצלה כפייה מהניצוץ הקדושה לצאת מיהרה עצמה בבחירתה לגייר עצמה. משא"כ כל הגרים אותן שיסורין באין עליהם ע"כ לאו בבחירתן גיירו עצמן ושוהין לבא עד שניצוץ הקדושה ממשיכן בע"כ ובביטול הבחירה ולזה אין להם שכר גירות וא"ש. ולזה אמר בועז שפיר דאף שמיהרת בבחירתך מ"מ הניצוץ קדושה היה ג"כ מקשקש במעיה כמו שאמר בזוהר והיו כעין זה וזה גורם. ולזה אמר לה בועז שתהי' משכורתה שלימה כאילו נעשה הכל מדעתה בלי שום סיוע מחמת שמיהרת והיה קצת בבחירת' ובשכר זה יהי' נחשב אצל הקב"ה כאילו נעשה הכל מדעתה ויהי' השכר שלם. וזה ג"כ מאמר ר' חסא שלא נטעה לומר שתהי משכורתך שלימה קאי על הא שאמר לעיל הוגד לי החסד שעשית עם חמותך וע"ז אמר שתהי' משכורתה שלימה מעם ה'. ולזה פי' קשה מה צ"ל זה וודאי שתהיה משכורתה שלימה כי לא חשיד קב"ה לגרע השכר. ולזה אמר ר' חסא שתהי' משכורתך שלימה מעם ה' קאי על אשר באת לחסו' ובזה הוצרכה לברכתו שלא הי' מגיע לה מן הדין שכר שלם על שבאה לחסות מחמת שהי' בסיוע הניצוץ קדושה ובירך אותה שתהיה משכורת' שלימה על שמיהרה כן נראה לי ברור ונכון:  
+בגמרא מגילה דף ג' ע"ב גופא אמר ריב"ל כרך וכל הסמוך לו כו' תנא סמוך אע"פ שאינו נראה כו' ומקשינן בשלמא נראה ואינו סמוך משכחת לה דקאי בהר אלא סמוך ואינו נראה כו' והרמב"ם פסק דאף בנראה ואינו סמוך בעינן שלא יהא רחוק יותר ממיל. ותמהו עליו נושאי כליו. ועיין היטיב בטורי זהב א"ח סימן תרפ"ח ס"ק ג'. ותירץ הט"ז שם דבהר אין אנו חושבין השיפוע רק כמו אילו היה שוה. ואם אז לא היה רחוק יותר ממיל אף שעכשיו מחמת השיפוע הוא רחוק הרבה נידון ככרך ע"ש היטיב שהביא ראיה ומפרש פי' דחוק בש"ס. ולפענ"ד נראה ראיה ברור' לדברי הרמב"ם ז"ל. דלכאורה קשה בהא דמקשה הש"ס בשלמא נראה ואינו סמוך משכחת לה דקאי בהר משמע דלא משכחת נראה ואינו סמוך רק דקאי בהר. הא סמוך אמרו בש"ס שהוא מיל. ובבכורות אמרו דמעשר בהמה מצטרף כמלא רגל בהמה רועה. וכמה רגל בהמה רועה ששה עשר מיל ופי' רש"י הטעם דט"ז מיל שלטא עינא דרועה הרי להדיא דמשכחת נראה אפי' לא קאי בהר. אלא ע"כ צ"ל דגם בנראה בעינן כשעומד בשוה שלא יהיו רחוק יותר ממיל ולא משכחת נראה ואינו סמוך רק בעומדת בהר דאז אף שאם נחשוב השיפוע יהא רחוק הרבה מאד מ"מ כיון שאילו היו בשוה אינו רחוק יותר ממיל נידון ככרך וממילא מוכח כדעת הרמב"ם וכמו שפי' הטורי זהב עיין שם ודו"ק ע"כ:  
+וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וזאת התעודה בישראל ויאמר הגואל לבועז קנה לך וישלף נעלו:  
+ותירגם המתרגם וכהדא מנהגא בעדנא די מלקדמין מתנהגא בישראל בזמן דשקלן וטרן ופרקן ומחלפן חד מן חברי' ומקיימין כל מדעם טלע גבר ית נרתק יד ימיניה ואושיט ביה קנין לחברי' והכי נהגין בית ישראל למקני חד מן חברי' קדם סהדיא ואמר פרוקא לבועז אושיע ידך לקנינא וקני לך וטלע בועז ית נרתק יד ימיני' וקני ליה. והנה נעל הוא רק לשון כבל ומסגור או מנעל. רגלים וכאן פירש התרגום נרתק ובתורה ת"א סיניה והא דפי' נרתק יד ימיני' כי הרלב"ג כ' וידמה שעבר השיב לו נעלו אחר זה כי לא יתכן שישאר שופט יחף ברגלו אחת ולזה תרגום נרתק יד ימיני' ובזהר פרשת חקת מבואר להדיא דהאי קרא וזאת לפנים בישראל דנעלו היא סנדליה ע"ש. והנה בתרגום מבואר והכי נהגין בית ישראל למקני חד מן חברי' קדם סהדיא כי כן מתרגם וזאת התעודה בישראל מגזרת עדות כמו שפירש אבן עזרא ומוכח דהתרגום סובר דקנין סודר צריך להיות בפני עדים ודלא כדעת הרמב"ם בפרק ה' מהלכות מכירה ובתוספת דקנין סודר הוא כמו על הקנינים דמתקיימין בינם לבין עצמם ולא איברא סהדי אלא לשיקרא רק כדעת הראב"ד שם דקנין סודר צריך להיות גוף הקנין בפני עדים. וטעם לזה כי כאשר על הקנין הוא מצד המנהג כמ"ש כהדא מנהגא והמנהג אינו רק שיקנה בפני עדים ובש"מ ב"ב דף מ' קנין בפני שנים אמר אברהם. לכאורה הא דאמרינן להו בפני שנים לאו מפחד כפירה הוא אלא שאין מתקיים המעשה אלא בשנים אפילו הוא מודה לו כך כתב הגאון ז"ל ואני מוסיף על דברי הגאון. וז"ל כי על תפיסת הסודר בלבד נאמר מפני שאין בו שום משא ומתן ושלא בעדים מחזי כחוכא וטלולא אבל בקנין האמור במקרא שלף נעלו ונתן לרעהו אין צריך לעדות אלא מה שיודה לו וכו' עד כאן לשונו:  
+הנה הראב"ד פירש הקרא דלא הוה בקנין קני ע"מ להקנות דהיא תפיסת הסודר רק הקנין היה בחליפין ממש רק דאינו שוים והתרגום נראה דתרגם הקרא על קנין תפיסת הסודר ולא בתורת חליפין ממש דהתרגום מתרגם בעל מקום שכתוב בקרא ונתן ויהב או ומני וכאן פירש ואושיט והושטה אינו לשון נתינת דבר שלו לרשות אחר רק דמושיט לו את שלו כמו ויושט המלך את שרביט הזהב והטעם שתרגם כן כי כאשר פירש התעודה בישראל מלשון עדות וכיון שהי' צריך עדים לא היה הקנין רק מצד המנהג ואם היה מתרגם ויהב היינו שנתן לא היה צריך עדים ומוכח דהתרגום סובר בזה כדעת הראב"ד דבקנין חליפין ממש גם באינן שוים אין צריך עדים רק בקנין תפיסת הסודר צריך עדים:  
+והנה ר"ת מפרש הקרא ועל התמורה זו חליפין שוה בשוה דמהני לכ"ע אפילו בפירי. והפני יהושע תמה דלמה לו לר"ת ללמוד זה מדברי קבלה דהא חליפין שוה בשוה תיפוק ליה דמהני מטעם קנין כסף דקונה מדאורייתא דהא שוה כסף ככסף וביותר ק' דאפי' לתקנת חכמים דכסף אינו קונה אבל חליפין שוה בשוה קונה כמ"ש הרמב"ן הובא בש"מ ובתוספת בבא מציעא דכל הענין שהפקיעו חכמים הקנין של כסף כי שמא יאמר נשרף וקשה מה הועילו חכמים בתקנתם דהא יאמר על הכסף נשרפו ותירצו דעל הכסף אין יכול לומר כי חייב באונסין כי יש לו היתר תשמיש או דכספים אין להם שמירה רק בקרקע א"כ בחליפין שוה בשוה לא הפקיעו חכמים הקנין מטעם קנין כסף כי אם יפקעו הקנין יאמר על החליפין שמשך לרשותו נשרף. ונראה דסברת הר"ת היא דמדאורייתא משיכה אינו קונה מטלטלין א"כ כשמחליף דבר על דבר לא קנה המחליף במשיכתו את הדבר ואיך יקנה חבירו החליפין לא מבעיא לשיטת הרמב"ן דלמאן דסובר דעיקר קנין מן התורה במעות משיכה אינו קנין גם במתנה ובמציאה אלא אפילו לשיטת התוספת בע"ג דף ע"א דבמתנה ובמציאה כיון דליכא מעות משיכה הוה קנין י"ל דדוקא במקום שאין חבירו צריך לקבל תמורה עבור החפץ כי על עיקר הוכחת התוספת דאל"כ במה יקנה המציאה ולזה יליף הר"ת מקרא על התמורה דחליפין שוה בשוה נקנה במשיכת אחד ולדידן דתיקנו חכמינו ז"ל דמשיכה קונה חליפין שאינו בתפיסת סודר רק שמחליף דבר על דבר באמת הקנין מדרבנן כי מטעם קנין הכסף קונה החפץ במשיכ' ושוה כסף ככסף ולא הפקיעו חז"ל הקנין מעות כי לא הועילו בחליפין דא"כ יאמרו נשרפו החיטין שמשך דאינו חייב באונסין ואינו דומה למעות כמו שכתבו התוספת והרמב"ן בבא מציעא בסוגיא. והא דמעות קונות מדאורייתא במטלטלין כי מעות מטבע נקנה במשיכה לכ"ע כי מעות אינו נקנה במעות כי מטבע אינו נעשה חליפין וכתוב בקרא ונתן הכסף וקם לו שדות בכסף יקנו א"כ התורה גילה דכסף היינו מעות נקנה במשיכה כשנקנה בתורת חליפין אין אונאה ובתורת מעות יש אונאה:  
+כתב המ"א בסי' ת"צ בשם הילקוט מה ענין רות אצל עצרת שנקראת בעצרת בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה התור' אלא על ידי יסורין או כאשר בזמן ההוא קבלנו עלינו עול תורה ומצות ונכנסנו תחת כנפי השכינה במעמד הנבחר דוגמת רות שקבל' עליה הדת וצריך טעם למה אין קורין ביום הראשון ואפשר דנתפשט המנהג עפ"י מה שכתב האבן עזרא וכן הסכים הרמב"ן בפרשת משפטים כי אחר מתן תורה בו ביום אמר השם יתברך אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וצוה להזהיר אותם על ע"ג וציוה המשפטים אשר תשים לפניהם והשכים ממחרת היום בבוקר לכרות עמהם ברית על הכל ובנה מזבח וזבח זבחים ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם באגנות ולקח הספר שכתב אמ' וקראו באזניהם וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו ואמרו על אשר דיבר ד' נעשה ונשמע היה יום אחר מתן תורה וכאשר כריתות הברית היתה ביום שלאחר מתן תורה ואמרו נעשה מה שקבלנו עלינו ונשמע עוד לעשות קורין רות ביום השני ובתבואת שור במסכת בבא בתרא למה נקרא שמה רות שיצא ממנה דוד שריוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות ותוספת חגיגה דף י"ז הביאו בשם הירושלמי דדוד מת בעצרת וקיימא לן שהקדוש ברוך הוא יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכיון שמת בעצרת נולד בעצרת ועיקר ספר רות כתב שמואל הנביא ליחס את דוד כי לכך נקראה רות שיצא ממנה דוד ולהכי קורין רות ביום לידתו וקשה גם כן מדוע אין קורין ביום הראשון כאשר נולד בעצרת ואפשר דטעם קריאת המגילה אינו על לידתו רק על מיתתו וכיון שמת בעצרת פשיטא דלא נקבר רק ביום שלאחר עצרת דהא לשיטות רש"י ובה"ג לא שרינן להתעסק בו רק באישתהא כמבואר בטור א"ח סימן תקכ"ו וראיתי בשם חכם צבי דמתרץ קושית התוספת על הירושלמי שכתב דדוד מת בעצרת והיו כל ישראל אוננין והקריבו למחר תיפוק ליה בלאו הכי לא הקריבו דאמרו במסכת שבת דדוד מת בשבת וכתב דדוד מת בעצרת שחל בשבת ולא הקריבו ביום טבוח שהוא אחר השבת כי יום הקבורה תופס מדרבנן. ולפי עניות דעתי נראה דאם היה מת בשבת היה נקבר בלילה וכשנקבר בלילה אינו מבואר דתופס היום שלאחריו כי כשנקבר ביום אנינות לילה מדרבנן דבקדשים הלילה הולך אחר היום אבל כשנקבר בלילה לא נמצא שיהיה ביום אסור מטעם אנינות ולזה מקשה תוספת שפיר:  
+במשנה למלך פ"ג מהלכות אבל הקשה דהא נשיא שמת הכל מחויבין לטמאות לו איך הקריבי למחר עולת ראיה דאינו בא בטומאה ומתרץ כיון דהוה עליהם מצות ראיה ושמחה לא היה צריכין ליטמאות: וצ"ע דהא בפסחים דף ע' כגון שהיה נשיא גוסס בשלשה עשר מבואר דאם מת הנשיא בא הקרבן פסח בטומאה כיון שכל ישראל חייבין לטמאות ודאי רוב הקהל טמאין ולשיטתו הא לא היו מטמאין כיון שחייבין בעולת ראיה ושמחה ואפשר דסברתו ביום י"ג או י"ד לא נתחייבו עדיין בעולת ראיה ושמחה מטמאין עצמם אבל כשמת ביו"ט וכבר נתחייבו בעולת ראיה ושמחה סובר דאין מטמאין לנשיא:  

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Megillat Setarim on Esther/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,176 @@
+Megillat Setarim on Esther
+מגילת סתרים על אסתר
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Megillat Setarim on Esther
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>[To fulfill (<i>lekayem</i>)] these days of Purim in their times, as instituted (<i>kiyem</i>) by Modekhai and Esther]</b> He warned that the Jews fulfill them in their times, even though they did not see the miracle, in the same way as Mordekhai and Esther fulfilled them when they saw the miracle that came through them - as it was certainly with great joy and light-heartedness. 'And to take it upon themselves and upon their offspring,' in the same way as they swore about and fulfilled doing so themselves.
+<b>the words of the fasts and their outcries:</b> This does not refer to what is above. For behold they did not fulfill the fasts over [the miracles]. Rather it refers to what is below, meaning about the words of the fasts and outcries...
+<b>And the word of Esther</b> caused the fulfillment of these matters of Purim. And the intention of "the word of Esther" is that which she said to accept the fasts, or that which she said to the king. 

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Megillat Setarim on Esther/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,179 @@
+Megillat Setarim on Esther
+מגילת סתרים על אסתר
+merged
+https://www.sefaria.org/Megillat_Setarim_on_Esther
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Megillat Setarim on Esther
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>[To fulfill (<i>lekayem</i>)] these days of Purim in their times, as instituted (<i>kiyem</i>) by Modekhai and Esther]</b> He warned that the Jews fulfill them in their times, even though they did not see the miracle, in the same way as Mordekhai and Esther fulfilled them when they saw the miracle that came through them - as it was certainly with great joy and light-heartedness. 'And to take it upon themselves and upon their offspring,' in the same way as they swore about and fulfilled doing so themselves.
+<b>the words of the fasts and their outcries:</b> This does not refer to what is above. For behold they did not fulfill the fasts over [the miracles]. Rather it refers to what is below, meaning about the words of the fasts and outcries...
+<b>And the word of Esther</b> caused the fulfillment of these matters of Purim. And the intention of "the word of Esther" is that which she said to accept the fasts, or that which she said to the king. 

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Palgei Mayim on Lamentations/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,29 @@
+Palgei Mayim on Lamentations
+פלגי מים על איכה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Palgei Mayim on Lamentations
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>How she sits alone.</b> The text describes a situation where distress is mentioned first, followed by the mention of the preceding goodness. Similarly, when it describes being like a widow, the order is reversed, and it mentions being a servant in foreign lands before mentioning the distress. The reason for this is that when expressing their distress, they use the language of "How" (איכה), which is not commonly used by anyone. There are two types of divisions: one is a division in the essence of the matter, such as someone who divides their wealth, which is considered abundant wealth compared to others, or someone who divides their poverty, which is considered impoverished to the point of lacking bread and clothing to cover their body. And the second type of division is in relation to what came before, such as a great and awesome king who is reduced from his kingdom and is left with only a fraction of the people. The distress is not in the division itself but rather in relation to what came before. In contrast, if it were stated the other way around, saying "How the city that was once so populous is now sitting alone," I would say that the division of distress was not in its essence but rather in relation to what came before. Therefore, it says, "How she sits alone," indicating that the loneliness, in its essence, was in a state of division that was never experienced before, as "from year to year, from bird to beast, they wander and go." Only afterwards does it mention its preceding goodness, which was elevated above all. This implies that even in its second division, there was also a division. Similarly, when it is described as a widow, widows exist throughout history, and there has never been a woman like this. Then it mentions its preceding goodness and its significance. In contrast, when it is described as a servant among the nations, the imposition of tribute is not a division in its essence. Many nations impose tribute, and it is not a division itself but rather in relation to what came before. Therefore, its preceding greatness is mentioned first, as it served over all the nations, and as a punishment for this, the division that came in the form of tribute is considered. And regarding the statement "Rabbotai," with the letter Yod at the end, it is as if the Almighty is saying, "It is significant to Me that I have not withheld My glory except from Israel." It refers to three things: Jerusalem, which remains desolate without its inhabitants; Israel, who are left like a widow, lacking the abundance of the Holy Spirit; and the land of Israel, whose rulership has been transformed into the imposition of tribute.
+
+Verse 2
+
+<b>You shall weep bitterly at night.</b> The prophet explains that the reason for the punishment mentioned in the previous verse was due to the sin of the weeping on that night, which refers to the weeping of the spies. So that people would not wonder why the later generation would be held accountable for the sin of the spies that occurred many generations ago, he said, "And its tear is upon its cheek." This means that even the later generation still despised the desirable land, turned away from holiness, and chose the impurity of idolatry. It is as if he said that the tears of the spies, who despised the desirable land, are still on the cheeks of this generation as well. And therefore...
+<b>She has no consolation.</b> She had no comfort.
+<b>From all her lovers. </b>Of all the prophets during the time of destruction, none prophesied only for good. As it is written (Jeremiah 38:32), "We will not seek peace for this city, only disaster."
+<b>All her foes. </b>We were the angels; even they turned into enemies for her, as our sages said in the Midrash that even Michael, who constantly advocates for the merit of Israel, can sometimes become an adversary.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Palgei Mayim on Lamentations/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,32 @@
+Palgei Mayim on Lamentations
+פלגי מים על איכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Palgei_Mayim_on_Lamentations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Palgei Mayim on Lamentations
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>How she sits alone.</b> The text describes a situation where distress is mentioned first, followed by the mention of the preceding goodness. Similarly, when it describes being like a widow, the order is reversed, and it mentions being a servant in foreign lands before mentioning the distress. The reason for this is that when expressing their distress, they use the language of "How" (איכה), which is not commonly used by anyone. There are two types of divisions: one is a division in the essence of the matter, such as someone who divides their wealth, which is considered abundant wealth compared to others, or someone who divides their poverty, which is considered impoverished to the point of lacking bread and clothing to cover their body. And the second type of division is in relation to what came before, such as a great and awesome king who is reduced from his kingdom and is left with only a fraction of the people. The distress is not in the division itself but rather in relation to what came before. In contrast, if it were stated the other way around, saying "How the city that was once so populous is now sitting alone," I would say that the division of distress was not in its essence but rather in relation to what came before. Therefore, it says, "How she sits alone," indicating that the loneliness, in its essence, was in a state of division that was never experienced before, as "from year to year, from bird to beast, they wander and go." Only afterwards does it mention its preceding goodness, which was elevated above all. This implies that even in its second division, there was also a division. Similarly, when it is described as a widow, widows exist throughout history, and there has never been a woman like this. Then it mentions its preceding goodness and its significance. In contrast, when it is described as a servant among the nations, the imposition of tribute is not a division in its essence. Many nations impose tribute, and it is not a division itself but rather in relation to what came before. Therefore, its preceding greatness is mentioned first, as it served over all the nations, and as a punishment for this, the division that came in the form of tribute is considered. And regarding the statement "Rabbotai," with the letter Yod at the end, it is as if the Almighty is saying, "It is significant to Me that I have not withheld My glory except from Israel." It refers to three things: Jerusalem, which remains desolate without its inhabitants; Israel, who are left like a widow, lacking the abundance of the Holy Spirit; and the land of Israel, whose rulership has been transformed into the imposition of tribute.
+
+Verse 2
+
+<b>You shall weep bitterly at night.</b> The prophet explains that the reason for the punishment mentioned in the previous verse was due to the sin of the weeping on that night, which refers to the weeping of the spies. So that people would not wonder why the later generation would be held accountable for the sin of the spies that occurred many generations ago, he said, "And its tear is upon its cheek." This means that even the later generation still despised the desirable land, turned away from holiness, and chose the impurity of idolatry. It is as if he said that the tears of the spies, who despised the desirable land, are still on the cheeks of this generation as well. And therefore...
+<b>She has no consolation.</b> She had no comfort.
+<b>From all her lovers. </b>Of all the prophets during the time of destruction, none prophesied only for good. As it is written (Jeremiah 38:32), "We will not seek peace for this city, only disaster."
+<b>All her foes. </b>We were the angels; even they turned into enemies for her, as our sages said in the Midrash that even Michael, who constantly advocates for the merit of Israel, can sometimes become an adversary.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Palgei Mayim on Lamentations/Hebrew/Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862.txt

@@ -0,0 +1,966 @@
+Palgei Mayim on Lamentations
+פלגי מים על איכה
+Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268473
+
+פלגי מים על איכה
+
+הקדמה
+
+<b>י</b>דוו <b>ה</b>דווים <b>ו</b>ילפתו <b>ה</b>חוטאים בהעלותם על לבם גודל עוונותם. וצרות צרורות בשמלותם. כי אל קנא ה' לא ישא לחטאתם. כי אם בשובם מרעתם אז ירפא משובתם. ואף כי אותן אשר נשאם ה' ונתן להם עושר וכבוד במחנותם. מהראוי שיהיה על פניהם יראתם. ולהיות עינם ולבם על תורת ה' ומצותיו מבלי לשנותם. כי חטא הקל נחשב גדול ורב לעומתם. וגם שבר קטן לאשר שלא הורגלו בצרה לזאת יוחשב גדול במערכותם. ומכ"ש בנפלם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ישברו כל עצמותם. ועל כוונה זו אמרו במדרש שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה ירמיה משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה ירמיה אמר איכה ישבה בדד משל למטרונה אחד ראה אותה בשלוותה ואחד בפחזותה וכו'. והכוונה למען לא יתפלא לב האדם בראותו הצרות צרורות שעברו על ראשינו מה שלא עלו על כל אומה ולשון עד שקונן ירמיה עליהם בלשון איכה (והוא מורכב משתי תיבות מלשון אי כה כלומר היכן היתה כזאת) ולזה אמ' מחמת שהי' נשיאותם גדול ביתר שאת על כל האומות על כן החטא הקל חשוב מאוד בערכם כאמרו יתברך (עמוס ג׳:ב׳) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם (וידעתי שהוא מלשון חשיבות כמו שפי' רש"י על הקרא ואדעך בשם וכן פי' התרגום וריביתך בשם) וזהו כוונת הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד פי' מחמת שהחשבתי אתכם על כל האומות ע"כ אפקוד עליכם. וזהו ג"כ כוונת המדרש כי כשהחשיבות של ישראל היה ביתר שאת מכל האומות ולכך אמר עליהם משה שראה אותן בשלוותן בלשון איכה ואחר כך כשחטאו ומלבד אשר בערכם אף חטא הקל יחשב גדול הרבו לעשות פשעים גדולים יותר על כל האומות עד שהתנבא ישעיה עליהם כשראה פחזותה איכה היתה לזונה. ולכך היה עונשם גדול לאין תכלית עד שהתנבא ירמיה עליהם כשראה ניוולם איכה ישבה בדד. והנה עיקר המגילה הזאת לא לבד הסיפור מצרות שאירע לנו כי זה אינו מן המדה אפי' אצל האדם בינו לבינו להזכיר לעצמו היגונות שאירע לו כי מה תועלת יש בסיפורם ומכ"ש שיבא אדם לחבירו ויזכיר לו הצרות שאירע לו מימים ימימה. אמנם אם יספר לו סיבת הצרות שאירע לו למען ישמור עצמו מהסיבות המביאות לידי הצרות הוא ראוי ונכון. לכן ראיתי לפרש המגילה הזאת שבכל מקום שמזכיר הצרה מזכיר גם כן החטא שהיא הסיבה שהביאה הצרה הזאת למען נשוב אל ה' בכל לבבינו ולזאת התנבא גם כן במגילה הזאת כי כאשר נשוב אל ה' ישוב ירחמינו ועתיד לנחמינו ולבנות כמו רמים מקדשינו ומאשפות הארץ ישוב יעלנו. וישפיע רוח קדשו עלינו עד שמלאכי השרת ידרשונו. איה מקום כבודו ולא יוסיף עוד לדאבה אותנו. אכ"יר:  
+<small>וזאת לדעת כל מקום שנרשם ציון כזה )( מורה שהוא מפי' האלשי"ך  
+</small>
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה ישבה בדד. </b>בכאן הזכיר הצרה קודם ואח"כ הזכיר הטובה שהי' לה מקודם וכן בהיתה כאלמנה ולבסוף היפך הסדר ואמר שרתי במדינות היתה למס הזכיר המעלה קודם ואח"כ הצרה. והטעם לזה כיון שבא להפליג צרתם בלשון איכה שלא נמצא כן לשום אדם ויש שני מיני הפלגות האחד שההפלגה הוא בעצמות הדבר כגון שמפליגין אחד בעושר שהוא מופלג בעושר אשר לא נמצא עשיר כמותו או שמפליגין אחד בעוני שלא נמצא עני כזה שאין לו לא לחם ולא כסות אף לכסות בשרו. והשני הפלגה בערך אל הקודם כגון שמלך גדול ונורא הורד ממלכותו ואין לו רק כאחד משאר העם שבע��מותו הצרה אינה בהפלגה רק ההפלגה הוא בערך אל הקודם ולזה אילו אמר בהיפך העיר רבתי עם איכה ישבה בדד הייתי אומר כי הפלגת הצרה לא היה בעצמותה מופלג רק בערך אל הקודם ולכך אמר איכה ישבה בדד שהבדידה מצד עצמותה היתה בהפלגה שלא נמצא מעולם בדידה כזו עד שנ"ב שנה מעוף עד בהמה נדדו הלכו ואח"כ הזכיר טובתה הקודמת אשר נתעלתה על כל לרמז כי עוד בה ההפלגה השני' ג"כ וכן בהיתה כאלמנה שהאלמנות חיות שיש לנו זה זמן רב לא תמצא מעולם בשום אשה כן ואח"כ הזכיר טובתה הקודמת וחשיבותה משא"כ בהיתה למס שנתינת המס אינ' הפלגה בעצמותה שהרבה מדינות נותנין מס ואינה הפלגה רק בערך אל הקודם לכך הזכיר מעלתה קודם שהיתה שרתי על כל המדינות עד שנגד זה נחשב העונש בהפלגה מה שהיתה למס. ומה שאמר רבתי ביו"ד לבסוף היותו מאמר הקב"ה וכאילו אמר חשובה אלי שלא האצלתי מכבודי רק לישראל. ומקונן על שלשה דברים על ירושלים שנשארה בדד מיושביה ועל ישראל שנשארו כאלמנה שנחסר מהם שפע רוח הקודש ועל ארץ ישראל שנהפך שררותה לנתינת מס: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>בכה תבכה בלילה. </b>אמר הנביא סיבת הפלגת העונש הנזכר בפסוק הקודם היה בסיבת החטא על מה שבכו בלילה של בכיית מרגלים ולמען לא יתפלא האדם למה יותפס הדור האחרון בעון מרגלים אשר היה לפני דורות רבים לזה אמר. ודמעתה על לחיה. כלומר אף דור האחרון עדיין היו מואסים בארץ חמדה וברחו מהקדושה ובחרו בטומאת ע"ג וכאילו אמר שדמעת המרגלים שמאסו בארץ חמדה עדיין על לחיה של הדור הזה ג"כ ולכך: 
+
+<b>אין לה מנחם. </b>לא הי' לה נחמה: 
+
+<b>מכל אוהביה. </b>מכל הנביאים שבשעת החורבן כולם לא נבאו עלי' רק לרעה כמ"ש (ירמי' לח) איננו דורש לשלו' לעיר הזאת כ"א לרעה: 
+
+<b>כל רעיה. </b>היינו המלאכים אף הם היו לה לאובים כמו שאמרו חז"ל במדרש שגם מיכאל המלמד זכות על ישראל תמיד נהפך לאויב: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>מעוני ומרוב עבודה. </b>הנביא מקונן על יהודה שגלתה והוכפל צרותיה שקודם שגלתה היה לה עוני ורוב עבודה מהכשדים ואח"כ גלתה ממנה: 
+
+<b>בגוים לא מצאה מנוח. </b>ואח"כ אף שהיא יושבת בגוים בתוך הגולה לא מצאה מנוח: 
+
+<b>כל רודפיה. </b>אפי' חלש שבחלושים היה יכול להשיגה עד שהיה רודף אותם קול עלה נדף: 
+
+<b>בין המצרים. </b>כאילו נרדפת בין המצרים אשר אין מקום לברוח ולהציל: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. </b>אמר הסיבה להעונש זה הוא משום שביטלו מלעלות לרגל: 
+
+<b>שעריה שוממין. </b>מבלי בא בשעריה לרגל: 
+
+<b>כהניה נאנחים. </b>כי ע"י הקרבנות נתרבה הקדושה בהכהנים המקריבין. ובמיעוטן נתמעט הקדושה ולכך כהניה נאנחים: 
+
+<b>בתולותיה. </b>והמון העם אשר בציון המכונים בשם בתולות בת ציון נוגות כי ברבות עם מתרבה הקדושה על העם: 
+
+<b>והיא. </b>גם ציון מר לה על ביטול קדושתה ועל שמיעטו השראת קדושה בציון ולכך נענשו להגלות ממנה ולהיות נרדף מכל אדם: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>היו צריה לראש. </b>מקונן על גודל צרתם שמורה שח"ו געל הקב"ה בישראל כי כל מי שהצר להם נעשה ראש: 
+
+<b>אויביה שלו. </b>וכל מי שלא הצר לה רק שהיה לה לאויב היה יושב בשלוה וזה מורה כי כל מי שהרבה להצר להם הגדיל הקב"ה שכרו. ואמר הנביא סיבת זה היה. כי ה' הוגה הוא לשון הסרה כמו (משלי כ״ה:ד׳) הגו סיגים מכסף והיינו מחמת שהשם יתברך הסיר השגחתו מהם: 
+
+<b>על רוב פשעיה. </b>והסרת ההשגחה היה מחמת רוב פשעיה וממילא היה התגברות לכח הטומאה כי כשזה נופל זה קם וכל מי שהרבה להצר על כן היה תגבורות כח הטומאה כי הטומאה שונא להקדושה וממילא נתעלה ונתגבר יותר: (וזה כוונת אמרם ז"ל במדרש כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל רוב פשעיה שהוא תמוה והכוונה שלא יעלה על הדעת מה שהיה הוגה אשר עי"ז היו צריה לראש לא היה לעונש על הפושעים רק שהיה זה ממילא שנתרומם מזלם לזה אמר ת"ל על רוב פשעיה שגם זה לא היה רק לסיבת עונש על רוב פשעיה): 
+
+<b>עולליה הלכו שבי. </b>הביא לראיה שהיה סר מהם עד שנפלו תחת המקרה ולא תחת השגחה כי הלא אפי' עוללים שהן משוללי חטא וההשגחה לא חייבה עונש עליהם ואף על פי כן הלכו שבי לפני צר וזה מורה כי ה' סר מאתם: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויצא וגו' </b>אחר שעולליה הלכו מציון יצא ונסתלקה השכינה ממנה כמו שאמרו חז"ל על פסוק זה גלו תינוקת של בית רבן שכינה עמהם: 
+
+<b>היו שריה כאילים. </b>אמר כי סיבת הסתלקות השכינה מהם היה מחמת כי היה שריה כאילים לא מצאו מרעה כמו שהאיל כשאינו מוצא מרעה עוזב ילדיו כדכתיב (ירמיהו י״ד:ה׳) גם אילת בשדה ילדה ועזב כי לא היה דשא כן היו שריה עוזבים להמון ולא הוכיחום ולא למדום ולכך הלכו בלא כת לפני רודף כמאחז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זכרה וגו' כל מחמדיה וגו'. </b>זוכרות צרותיה היות כל מחמדיה דהיינו התורה והמצות ואפי' החוקי' היו מחמדים לכל העולם כדכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואומר (שם לג) עמים הר יקראו ועיי' רש"י שם ואומר (שם כח) כי יראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועתה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה שכבר הוגברו הצרות: 
+
+<b>שחקו על משבתה. </b>פירוש על שבתותיה (כמו שפי' רש"י) שחקו אפילו על המצות שאינן חוקים רק שכליות כגון שבתות ומועדים ג"כ הן עכשיו לשחוק בעיניהן. 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חטא חטאה וגו'. </b>אמר הטעם להסיבה לה נאמר למעלה כי כמו שלבושי רקמה והתכשיטין אם נשימם באף חזיר אין לך דבר מגונה גדול מזה כן אם יתקשט איש המלוכלך בטינופים או אשה שיזוב ממנה זוב דמה עד שיהי' מלוכלך כל גופה ופניה וידיה בדם נידותה ודאי שהקישוטין גנות ובזיון הוא להם ואין לך שחוק והיתול גדול מזה ומזה הטעם גם המצות שהם כתכשיטין מ"מ אם חוטא גדול המלוכלך בחטאים ופשעים יעסוק במצות בפרהסיא הוא לשחוק והיתול כמ"ש (ירמיהו ד׳:ג׳) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ועפירש"י שם) ומבואר בזוהר ובספרי הקבלה כי הרשע גמור העושה מצוה מוסיף כח בהטומאה וזהו מאמר הנביא כאן לומר הסיבה מה שהמצות הן עכשיו לשחוק ואמר משום חטא חטאה ירושלים ועי"כ לנדה היתה מלוכלך בחטאים כמו אשה אשר יזוב ממנה דם נדות ע"כ: כל מכבדיה. המצות שהיה מקודם כשהיו ישראל צדיקים מכבדים אותם מ"מ עכשיו שנטמאה בחטאים כנדה: 
+
+<b>הזילוה. </b>נתבזית בעשותן מחמת כי ראו ערותה פירוש שראו החטאים שעשתה: 
+
+<b>גם היא נאנחה. </b>מחמת שהאומות מבזין המצות בעיניהן נעשית כנאנחה: 
+
+<b>ותשב אחור. </b>שמחמת זה תוהא על הראשונות: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. </b>אמר דרך משל כשאדם הוליך בטיט ורפש אז אם תיכף כשרואה שמתלכלכין שולי בגדיו חוזר לביתו ורוחץ ומנקה הבגדים אין לו היזק אבל כשרואה בליכלוך שהוא בשולי הבגד ואינו משגיח והולך עוד בטיט ורפש מתלכלך כל הבגד עד שאין לו תקנה ברחיצה וזהו מאמר הנביא מחמת כי כשהיתה טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ולזה ותרד פלאים ירדה לגמרי: 
+
+<b>אין מנחם לה. </b>כל כך ירדה עד שאין לה מנחם שהוא כינוי לשכינה כמו שפי' האלשיך כלומר שנסתלק ממנה השכינה: 
+
+<b>ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. </b>אף שאין לנו זכות עצמינו מ"מ ראוי לך לעשות מחמת שהגדיל אויב כאמור בשירת האזינו לולא כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה וגו': 
+
+
+Verse 10
+
+<b>ידו פרש צר וגו'. </b>מוסב על הבקשה של ראה ה' כי הגדיל אויב וכל כך הגדיל ארב עד כי פרש צר ידו על המקדש והקודש היינו כלי שרת הנקראים מחמדיה: 
+
+<b>כי ראתה וגו'. </b>כלומר אחר שראתה מחמדי' גוים באה מקדשה פרחה הקדושה מהם ושוב היו יכולין לשלוט בהם יד האויבים כיון שנתחללה הקדושה. וכענין שאמרו בש"ס ובאו בה פריצים וחללוה כשבאו גוים להיכל נעשה חולין: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>כל עמה נאנחים. </b>גם זה מוסב על הבקשה פי' ועוד מטעם זה ראוי לך לרחם על גודל הירידה שלנו עד כי כל עמה וגו'. ולכך: 
+
+<b>ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה. </b>נתבזיתי בעיני כל העמים וראוי לך לחוס על ביזוי כבוד שמך כי בזיון שלנו הוא בזיונך כביכול כי שמך משותף בשמינו וראוי לך לחוס ולרחם: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>לא אליכם כל עוברי דרך. </b>מקרא זה הוא תמוה דהא בסוף הוא אומר ועולל למי כאשר עוללת לי ועוד שהיה לכתוב עליכם בעי"ן. ולכך נראה שהוא על דרך הכתוב בשירת האזינו לו חכמו ישכילו זאת איך ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם וגו' הרי מבואר שכשרואין שהעונש הוא שלא בדרך הטבע ראי' הוא שמאת ה' היתה זאת וזה הוא ג"כ כוונתו כאן שאחר הבקשה להקב"ה מסבב פניו כלפי האומות ומדבר עם עוברי דרך ה' ומבעטים אורחותם ואומר להם שלא אליכם תתייחס הרעות והצרות שנעשה לי ולומר ידינו רמה כי הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי ואילו היה זה מכה בדרך הטבע היה מזדמן עוד לפעמים לאומה הנרדפת ממלכות אחר שירדוף א' אלף וכיון שמכאוב כזה לא נמצא ולא ימצא ראיה הוא כי צורם מכרם ולא אליכם תתייחס. ועוד ראיה שהכל מאתו יתברך כי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. הוגה הוא מלשון דיבור והיינו כי כל אשר נעשה לי לא נעשה רק כל מה שדיבר ה' לי ע"י נביאיו ביום חרון אפו ע"י התראות של הנביאים וכיון שכל הנעשה לי הכל התרה ודיבר מקודם ודאי מאתו יתברך הוא ולא אליכם תתייחס רק ממרום וגו': 
+
+
+Verse 13
+
+<b>ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. </b>ירדנה הוא מלשון רדיית הפת אמר שמזה שאמר למעלה ניכר לי כי הקב"ה בעצמו שלח האש ממרום בעצמותי והוא יפרישנה בחסדו: 
+
+<b>פרש רשת לרגלי השיבני אחור. </b>כי יש שני מיני רשתות אחת שמעמידין רשת על המזיק לתופסו ולהמיתו בתוכו או להכשילו ולפעמים הרשת שמעמידין הוא כדי לתופסו חיים ליהנות ממנו ובהקב"ה לישראל הוא רק על צד השני כמ"ש (תהילים צ׳:ג׳) תשב אנוש עד דכה ותאמר שובו בני אדם. וזהו אמרו כאן פרש רשת לרגלי השביני אחור פי' פרישת רשת שלו עלי הוא רק כדי להשיבני אליו וזהו השיבני אחור: 
+
+<b>נתנני שוממה. </b>וגם כשנתנני שוממה הוא רק: 
+
+<b>כל היום דוה. </b>כמו אשה נדה המופרשת מבעלה הוא רק כל ימי טומאתה וכשתטהר תחזור לבעלה כן אומרת הכנס"י מה שנתנני שוממה דהיינו מה שאני מופרש ממנו הוא רק כל היום דוה כ"ז שאני מלוכלך בחטאים וכשאטהר יחזירני (ודוה הוא מלשון והדוה בנדתה): 
+
+
+Verse 14
+
+<b>נשקד עול פשעי. </b>רש"י פי' נקודים היו הפשעים בידו וכו' והלשון קשה לפירושו כי היה לו לכתוב נשקד פשעי בידו לזה נראה כי עול פשעי היינו העונש של הפשעים כי מחמת שאל רחום הוא מקטין העונש עד שהעונש נגד מה שראוי להפשע הוא רק כנקודה קטנה וכטיפה מן הים יחשב לזאת אומרת הכנס"י שחטאי רבים כל כך עד שאפי' עול הפשעים דהיינו העונשים הן רק כנקודות מ"מ ישתרגו עלו על צוארי: או יאמר כי נשקד מלשון כי שוקד ה' על הרעה והכוונה כי בהאומות ממתין עד שתתמלא סאתם ושוב אין להם תקומה משא"כ לישראל שוקד הוא להענישם קודם שתתמלא סאתם למען יהי' יכול לנקותם ע"י העונשים בכדי לקרבם אצלו אח"כ: 
+
+<b>הכשיל כחי נתנני אדני בידי לא אוכל קום. </b>הוא כענין אמרו יתברך אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ולכאו' יקשה איך אפשר שיוסיפו על גזירת מי שאמר והיה העולם רק הכוונה שמחטיאים אותנו וממילא עוזרי' לרעה וז"א ג"כ כאן שהכשיל כחי במה שנתנני בידי לא אוכל קום היינו בידי האומות שמחטיאים אותנו בכדי שלא אוכל קום דהיינו להצדיק מעשי ולשוב אליו יתברך: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>סלה כל אבירי. </b>הצדיקים נקראים אבירי כדכתיב (ישעיה מו) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ודרשו חז"ל שהם הצדיקים. וסלה מלשון סולו סולו המסילה וגו'. ופירושו פינו וזהו אמרו כל אבירי שהיו בקרבי פינה אותם הקב"ה מירושלים שהחרש והמסגר גלי תחלה ואח"כ כשנתמעטו המגינים שלי: 
+
+<b>קרא עלי מועד. </b>הוא יעידת גייסות: 
+
+<b>לשבור בחורי. </b>הצדיקים הנותרים ואח"כ: 
+
+<b>גת דרך לבתולת בת יהודה. </b>היינו כל המין ישראל דרכם כדורך בגת: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>אני בוכיה. </b>בוכה אני כל כך בתמידות עד שקניתי לי שם שהכל קוראין אותי בוכיה:  
+<b>ירדה מים. </b>הדמעות כאילו הן יורדין מעצמן. ואמר הסיבה לזה כי רחק ממני מנחם. היינו ביאת משיח הנקרא מנחם ורואה אני שהגורם לעיכבא דמשיחא הוא כי:  
+<b>היו בני שוממים. </b>כלומר שאין מי שילמדם תורה ומצות (כמו שהארץ נקראת שוממה כשאין מי לעובדה):  
+<b>כי גבר אויב. </b>גברה עצת האויב להדיח אותי ואת בני מתורה ומצות ובזה אני רואה כי רחק ממני מנחם:  
+
+Verse 17
+
+<b>פרשה ציון בידיה. </b>ציון במר תיילל ומשברת ידיה עד כי אין לה מנחם בזוכרה כי: 
+
+<b>צוה ה' ליעקב סביביו צריו. </b>שמחמת חטא יעקב צוה ה' שיהיה צריו סביביו וע"י זה: 
+
+<b>היתה ירושלים לנדה ביניהם. </b>באמצעיתם נלקה ירושלים עד שהיתה לנדה שנחסר ממנה השראת הקב"ה שכינתו בתוכה כאילו היתה נדה: 
+
+
+Verse 18
+
+<b>צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל העמים. </b>מה שאמר להעמים לשמוע הענין הוא כי אמרו חז"ל על הקרא דלא אליכם מכאן לקובלנא מן התורה הביאו רש"י ע"ש והכונה לזה כי הגם שאמרו חז"ל שלא לפרסם חטאיו דכתיב (תהילים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וראינו כי עד הכתוב לא אליכם הנביא מקונן בלשון נסתר כמו איכה ישבה בכה תבכה גלתה יהודה ומן הכתוב דלא אליכם הכנס"י הם המדברים בעדם ומתודים על חטאתם ומפרשים חטאם בפני כל האומות שמדברים עם העוברי דרך ואומרים להם נשקד עול פשעי והוא היפך ממה שקבעו חז"ל להסתיר חטאיו. והתירוץ לזה כי מחמת שעונשם היה גדול כים ויש בזה חילול השם ובכדי לקדש שם שמים ראוי לפרש חטאם וגם למען יראו ויקחו מוסר ולזה אמר כשמתודה על חטאיו צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו זאת כל העמים מה גרמו לי חטאי וקחו מוסר כי הביטו וראו מכאובי מה שעונותי גרמו לי עד כי בחורי ובתולותי שלא טעמו טעם חטא הלכו בשבי בגרמת חטאי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>קראתי למאהבי. </b>אמר הסיבה להעונש מחמת שקראתי למאהבי וקראתי הוא לשון חשיבות כמו ראו קראתי בשם בצלאל התרגום חזי דרביתי כלומר החשבתי למאהבי דהיינו האומות עש"ה (הושע ב׳:ז׳) אלכה אחר מאהבי וגו': 
+
+<b>המה רמוני. </b>המה הטו את לבבי מאחרי ה' עד שהכנסו בלבי אכזריות גדול כ"כ עד שכהני וזקני בעיר גועו ולא היה עין חמלתי עליהם כמאמר הכתוב (יחזקאל ט״ז:מ״ט) יד עני ואביון לא החזיקו: 
+
+<b>וישיבו את נפשם. </b>אפי' אוכל להשיב נפש לא נ��תי להם: 
+
+
+Verse 20
+
+<b>צר לי מעי חמרמרו. </b>מבקשת הכנס"י ואומרת ראה ה' כאשר נעשה צר לי ומעי חמרמרו באמת נהפך לבי בקרבי למיטב ועם כל זה עדיין: 
+
+<b>מחוץ שכלה חרב בבית כמות. </b>ואילו היה הדבר בצינעא לא היה קשה בעיני כל כך אך שמעו וגו': 
+
+
+Verse 21
+
+<b>שמעו כי נאנחה אני. </b>הדבר קשה עלי מאוד שהצרה נעשה בפרהסיא עד כי שמעו כל העולם כי נאנחה אני ולזה אין מנחם לי. איני יכול לקבל תנחימין: אויבי שמעו רעתי ששו. שמחו על מפלתי להיות כי ידעי שאתה עשות וראה נא ההפרש ביני לבינם והוא כענין שאמר דוד (תהילים ל״ה:י״ג) ובצלעי שמחי וגו' ואני בחלותם לבושי שק. וכן הוא כוונתו כאן שהאומות כששמעו רעתו ששו אמנם אני כל בקשתי הלואי הבאת יום קראת ע"י הנביא (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה וגו' וזהו מה שאמר ויהיו כמונו לקרוא כולם בשם ה' וכיון שהם רעים כל כך לזאת מבוקשינו: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>תבא כל רעתם לפניך. </b>שאותן שאינן מוכנים לכך תבא כל רעתם לפניך: 
+
+<b>ועולל למו כאשר עוללת לי. </b>אמר בלשון עולל ולא בלשון פועל כי פעולה נאמר על תכלית הפעולה משא"כ עולל נאמר על הסיבות הקודמת המביאין לתכלית הפעולה כי מחמת זה נקרא הקב"ה עילת כל העילות והנה תכלית היסורין שלנו הוא לתכלית הטוב ולכך אין אני מבקשין רק על הסיבות שנשלח עלינו שכמו כן יושלח עליהם היות כי על ידם רבות אנחותי ולבי דוי: קודם שנבא לפרש נקדים מה שאמר באיכה רבתי אמרו חז"ל. רבי ור' יוחנן היו דורשין בפסוקים אלו ומתנחמים ע"ש מוכח מדברים שהכתוב מדבר בהגדלת חסדו יתברך עמנו אף בשעה שחרה אפו בנו ולזה נתתי אל לבי לילך בעקבותיהם ולפרש כתובים אלו באופן שמורים הגדלת חסדו יתברך עמנו בכל הצרות שעברו עלינו: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה יעיב באפו. </b>בשום לב על אמרו יעיב לשון עתיד ולא העיב לשון עבר ועם האמור בהקדמה הנ"ל נתיישב כי ידוע שהשכינה עמנו בגלות לבטחון שעל ידה בטוחים אנחנו להיגאל. והנה בשירת הים פי' רש"י דהא דכתיב אז ישיר ולא כתיב אז שר שהפי' הוא שראה הנס עלה בלבו שישיר וכן הכוונה כאן שבא להפליג גודל חסדו בלשון איכה ואמר שבשעה שעלה בלבו להעיב את בת ציון (ולכך אמר יעיב כמו שפירש"י על ישיר): 
+
+<b>השליך משמים ארץ תפארת ישראל. </b>היא הקדושה שנקראת תפארת ישראל השליכה ג"כ לגלות: 
+
+<b>ולא זכר הדום רגליו. </b>היינו שלא זכר כלל שהשכינה הוא הדום רגליו בשביל טובת ישראל כנ"ל: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>בלע ה' ולא חמל וגי'. </b>וגם הגדיל חסדו עמנו שלא נגע תיכף בנפשות ישראל רק שמקודם מה שבלע ולא חמל לא היה רק את כל נאות יעקב והרס הבתים והמבצרים: 
+
+<b>הגיע לארץ. </b>אולי ישובו ומחמת שקירר כעסו בחורבן הבית עי"כ לא הגיע עונש לישראל רק מה שחילל ממלכה ושריה: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>כל קרן ישראל. </b>וגם אחר שהרס המבצרים ולא שבו מ"מ לא גדע רק קרן ישראל דהיינו הגדולה והשררה של ישראל וכשראה שעדיין לא שבו והשיב אחור ימינו מ"מ לא הבעיר ביעקב רק כאש אכלה סביב דהיינו העשרת השבטים שהיו סביבות ירושלים ולא בתוכה ממש והמתין אולי ישיבו: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דרך קשתו. </b>אמר שעוד הגדיל חסדו כי אף שלא שבו עד שהגיע העונש לגוף הישראל שהן בירושלים מ"מ מתחילה לא עשה רק כדורך קשת כדי ליירא לכשנגדו כך היה הקב"ה נדמה להם רק כאויב הדורך קשת כדי לייראם ואח"כ כשראה שעדיין לא שבו: 
+
+<b>נצב ימינו כצר. </b>פי' שימין הוא כינוי לרחמים והנה כשרופא אשר הוא רחמן בטבעו יבוא אל חולה שצריך לייסר אותו ולחתוך הבשר לרפאותו כדי שלא ת��פשט החולי בכל הגוף מעורר רחמנותו להתאכזר עליו ולחתוך הבשר בכדי שיתרפא כמו כן עושה הקב"ה כשרואה עוונות ישראל רבו וירא מהמקטרג שלא יקטרג על כלל ישראל מתאכזר ונוטל הצדיקים מהם כדי שיכפרו על עון הדור וזהו כוונתו כאן שהשיב אחור ימינו דהיינו המדה"ר במה שנראה כצר שהרג כל מחמדי עין יעוד זאת עשה בגודל רחמנותו ששפך חמתו באוהל בת ציון ולא נגע בגוף הישראל: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>כאויב. </b>ואף שעדיין לא שבו מ"מ לא היה אויב ממש רק כאויב בכ"ף הדמיון ולכך כתיב בלע ישראל ולא כתיב כל ישראל: 
+
+<b>כל ארמנותיה. </b>שקירר כעסו במה ששפך חמתו על עצים ואבנים ובלע כל ארמנותיה כדי למעט בהריגת ישראל: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>שכו. </b>בית קדשי קדשים: 
+
+<b>מועדו. </b>הוא הביהמ"ק שהקב"ה נועד שם עד ששוכח מועד ושבת מרוב הצרות: 
+
+<b>בזעם אפו מלך. </b>כלומר שמחמת האף לא השגיח על מלכות בית דוד שלא נתן שינה לעיניו עד אשר מצא מקום לבנות הביהמ"ק: 
+
+<b>וכהן. </b>וגם חילל הכהונה אשר עיקרן הן לעבודת הביהמ"ק: )( 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זנח ה' מזבחו. </b>נתן טעם לא יתפלא באיזה דרך היה מקום לבני נכר למשול בביהמ"ק של מטה שהוא מכוון נגד ביהמ"ק של מעלה ולזה אמר זנח ה' מזבחו היינו שסילק ונתרחק מבית המקדש של מעלה הנקרא מזבחו ועל ידי כן נאר מקדשו היינו המקדש של מטה: 
+
+<b>חומות ארמנותיה. </b>פי' שלא הסגיר ביד אויב רק חומת ארמנותיה משולל קדושה ועי"כ נתנו בבית ה' בשעת החורבן שמחו על חרבנו כשמחת יום מועד: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו. </b>כלומר שחשב ה' להשחית חומת בת ציון תיכף כשנטה קו הבנין כמו שנאמר (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי ועל חמתי הי' לי העיר הזאת מיום בנותי אותה: 
+
+<b>ולא השיב. </b>לא חזר ממחשבתו עד שהשחיתה: )( 
+
+
+Verse 9
+
+<b>טבעו בארץ שעריה. </b>ראו כמה עון ביטול תורה גורם כמו שאמרו חז"ל ויתר הקב"ה על עון ע"ג ולא ויתר על עון ביטול תורה וזהו אמר כאן טבעי בארץ שעריה כי השערים נטבעו ולא שלטו בהם יד אויב מחמת שחלקו כבוד לתורה ופתחו עצמם שיכנס הארון כמ"ש חז"ל: 
+
+<b>ושיבר בריחיה. </b>של השערים שלא יעכבו טביעת השערים משא"כ מלכה ושריה בגוים שלטו בהם יד האויבים מחמת החטא ביטול תורה וזה אמרו אין תורה: 
+
+<b>גם נביאיה לא מצאו חזון. </b>כלומר אף בעת שלא קיבלו הנביאים עדיין נביאות קשות הנקרא חזון והי' להסרב טוב ואעפ"כ ביטלו התורה. ולכך ישבו וגו': 
+
+
+Verse 10
+
+<b>ישבו לארץ וגו'. </b>כל כך הי' העון ביטול תורה גורם עד שהושיב נבוכדנצר הזקנים דהיינו הסנהדרין לארץ: 
+
+<b>בתולת ירושלים. </b>ואפילו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא המכונין בשם בתולת ירושלים נלכדו בעוונם והורד ראשן לארץ וחגרו שקים: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>כלו וגו' עולל ויונק ברחובות. </b>אמר הנביא שהחטא ביטול תורה גדול כל כך עד שגרם עונשים אפילו לעוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא ועי"ז כלו בדמעות עיני: 
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>מה אעידך. </b>עפירש"י והדברים נאמרים הרבה בכפל וגם לשון מה אעידך קשה. ונראה שבא להפליג הן העונש והן החטא והן הנחמה שיהיה לישראל ועל החטאים אמר מה אעידך כלומר מה אעיד לך על חטאך כי הוא ללא צורך לראיה כי המפורסמות א"צ עדות וראיה ונגד העונש המופלג אמר מה אדמה לך כי שם דמה נאמר על הדמות בענין כמ"ש הרב המורה בחלק ראשון כלומר לא בא מעולם שום דמיון בענין לעונש מופלג כמוך. ונגד הנחמה שיהיה להם לעתיד אמר מה אשוה לך ואנחמך שלא יהיה לשום נוצר שום השתוות אפי' בעצמות כי יזכו להיות רוחניים יותר ממלאכי השרת ולזה אמר בתולת בת ציון כי לעתיד יהיו כולן צדיקים המכונים בשם בתולות שלא טעמו טעם חטא: 
+
+<b>כים שברך. </b>ממשיל יסורים הבאים לישראל לים כי כמו שהים בולע כל המימות כך הישראל בולעין כל היסורין ואינן כלין כמשז"ל חצי כלין והם אינן כלין משא"כ האומות כלין כשמגיע עליהם העונש: 
+
+<b>מי ירפא לך. </b>שישראל אין להם רופא אחר רק הן מרפאין עצמן כאשר שבין בתשובה: 
+
+
+Verse 14
+
+<b>נביאיך חזי וגו'. </b>אמר זה נגד מ"ש למעלה מה אעידך על החטאים אמר שסיבת חטאך הי' ע"י מה שנביאיך חזו לך שוא וגו': 
+
+
+Verse 15
+
+<b>הזאת העיר. </b>כל כך החטיאך עד שכל האומות תמהו על גודל חטאך ואמרו הזאת העיר שאמרו עליה כלילת יופי הוא מלוכלך עתה בחטאים כל כך: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>אמרו בלענו. </b>אמר זה נגד הפלגת העונש שאמר למעלה מה אדמה לך ואמר שכ"כ הי' העונש בהפלגה עד שאמרו האייבים בלענוהו: )( (יז) אשר זמם, שקיים כל הקללות שנאמר בתוכחה ואפי' אותן אשר לא נכתבו רק הי' במחשבה כענין שאמר גם כל מכה אשר לא כתובה בספר וגו' ועם כל זה ראה גודל חסדו עמנו: 
+
+<b>בצע אמרתו. </b>בצע הוא לשון חילוק כלומר שחילק אמרתו כי בתוכחה כתיב עד השמדך וחילק אמרתו וביטל הקללה דעד השמדך ושפך חמתו במה שהרס הביהמ"ק ולא חמל ושמח עליך אויב ובמה שהרס קרן צריך: 
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>צעק לבם. </b>ומחמת הצרות הללו שהיו גדולים עד למאוד צעק לבם אל ה' עד שנתבטל מהם קללות עד השמדך. ועתה מדבר הנביא אל חומת בת ציון שתוריד כנחל דמעה וגו': 
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ראה ה' צרותי והביטה </b>על כל העונשים והצרות שהבאת עלי: 
+
+<b>למי עוללת כה אם תאכלנה. </b>למי מהאומות עוללת עוד כצרה זו אם אירע גם להם שהאכלנה נשים פרים: 
+
+<b>אם יהרג. </b>זהו תשובת השכינה כמו שפירש"י: 
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>תקרא וגו' פליט ושריד. </b>הכתוב הזה תמוה מאוד כי ח"ו לומר שלא נשאר שריד ופליט כי אפילו שיבטא לא כלה וגם לשון תקרא תמוה. ונראה שהוא מוסב למעלה על קובלנת ישראל שאמרו למי עוד מהאומות עוללת כה והשיב הקב"ה אם יהרג וגומר ע"ז אומרת הכנס"י ומתנצלת הלא אם תקרא ותזמין למשפט מגורי מסביב היינו כצ שכני הרעים שיביאי יחד לדין כיום מועד שיאספו כולם למשפט כמו שנתאספו ביום מועד היינו ביום יעידת גייסות כשנתאספו עלי והיית שופטם באף כאשר נשפטתי אני ודאי שלא היה נשאר מהם ביום אף ה' שריד ופליט מגודל רעתם אך אין אתה שופט אותם כלל ואותי שפטת כל כך באף על ידם עד שכל אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. </b>כי הנה יש שני מיני יסורים אחד שבא בתורת רחמנות לעורר בתשובה והוא לצורך רפואה כעין רופא המחתך בבשר כדי לרפאות או כמו שמכין למי שנתעלף להשיב רוחו עליו והשני דרך כעס ונקימה וזה מקונן הנביא ואמר שראה במראה הנבואה העוני היינו היסורין הבאין בשבט עברתו היינו בדרך כעס ולא בדרך חמלה לרפואה: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>נהג וילך. </b>נהג נאמר על המנהיג בידו ויולך נאמר על מי שמניחו לילך לפניו ואינו מנהיג אותו וזה אמר הנביא שראה במראה הנביאה שאותי נהג בידיו וגם הוליך לישראל והכל היה: 
+
+<b>חושך ולא אור. </b>היינו שהראני במראה הנבואה שהי' ההולכה בתוקף החושך ולא ראיתי שום אור ומזה יש לי ראיה שהיסורין המה של כעס ולא לסיבת רפואה כ"א הי' לסיבת רפואה הי' מראיני האור מתוך החושך: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>יהפוך ידו. </b>מתנחמים עצמם לומר שאין מכל זה ראיה להתייאש ח"ו מהגאול' כי כן דרכו של הקב"ה בי להפוך ידו ולהטיב לי ואם נשוב ישוב וירחמוני: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>בלה בשרי. </b>אומר הכנס"י לקונן כמעט יש לי יאוש כי הלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי כי כמו כשנשבר העצם ואין עור ובשר קיים שאין לו שוב רפואה כן הדבר אצלי שלקח ממני כל הצדיקים עד שח"ו אבדה תקותי מרפואה: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>ויקף ראש ותלאה. </b>כי לפעמים אף שהחולי והשבר הוא קשה כל כך עד שא"א להתרפא בעצמו מצד הטבע מ"מ יכול לבוא רפואה ע"י סמים כמו שאחז"ל עמה פעמי' אפשר דעביד לי סמתרי וחיי אבל הקב"ה בנה עלי והקיף ראש ותלאה שהתלאים רבים כל כך עד שנעשה עלי הבנין. או יאמר כי יש לפעמים יסורים ע"י כעס פתאומי ולאלה יש תקוה שיתקרר הכעס וירחם אבל אם היסורין באין בגודל תחבולות כדרך בונה בנין לאלו אין תקוה וזהו אמרו בנה עלי כלומר שלא הי' כעס פתאומי רק ע"י סיבות רבות כמו בונה בנין בכדי להקיפני מכל צד בצרות רבות ורעות: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>כמתי עולם. </b>ענין זה מורה ח"ו שהחושך שהראה במראה הנבואה שהוא חושך עולם ח"ו כמת אשר נשכח זכרו מלב כך אני מיואש מרפואה ח"ו: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>גדר בעדי ולא אצא. </b>אמר כל כך נעשה הקב"ה לי כשונא כאילו גדר ומנע ממני דרכי התשובה שלא אנא שוב מחטאתי ומהיסורין שלי: 
+
+<b>נחשתי. </b>ידוע שיש ארבעה מיני מתכות זהב כסף נחושת ועופרת וכולם הם כנגד מעשיו של אדם (כמבואר כל זה בספר יערות דבש דרוש ו' ע"ש) ונחושת הוא מעשים התלוים ביצה"ר כגון אכילה ומשגל הכרוך עליו מעשה נחש וזהו אמרו הכבוד נחשתי היינו יצרי הרע במעשים התלוים ביצה"ר ליטמאות בהם: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>שתם תפלתי. </b>שמחמת הוטמאי במעשי אין תפלתי טהורה לעלות למעלה: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>גדר דרכי. </b>כ"כ הכביד עלי נחשתי הוא יצרי הרע עד כי היצה"ר גדר דרכי היינו דרכי התורה והמצות בגזית. נתיבותי עוה. מחמת כי מנע ממני התורה והמצות הרגלתי עצמי בדרכים מעוותים ומקולקלים. 
+
+
+Verse 10
+
+<b>דוב אורב. </b>מוסב למעלה כ"כ הגביר עלי יצרי הרע עד כי הי' לי היצה"ר כדוב אורב להחטיאני בכל פעם: 
+
+<b>אריה במסתרים. </b>ואח"כ כשנתמלא סאתי היה עלי כאריה במסתרים כי האריה כאשר טרף במסתר משסעהו תיכף כשסע הגדי כן הביא עלי האד פתאום וישסעני כשסע הגדי: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>דרכי סורר. </b>מוסב על דוב אורב שכל כך ארב עלי להכשילני עד כי סרר דרכי התורה והמצות בסירים וקוצים בכדי שלא אוכל לעשותם ומחמת זה: 
+
+<b>ויפשחני. </b>עשה אותי כ"כ רע עד שפסעתי על התורה והמצות ועי"ז: 
+
+<b>שמני שומם. </b>בבוא עת הפורענות: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>דרך קשתו וגו'. </b>בבוא עת הפורענות דרך קשתו ולירות בי כל חציו ועשאני כמטרא לחץ לירות בי חציו ולא יחטיאו להעבירני: 
+
+
+Verse 13
+
+<b>הביא בכליותי. </b>היצה"ר הביא במחשבתי חצים להחטיאני אף במחשבתי: 
+
+
+Verse 14
+
+<b>הייתי שחוק. </b>מחמת שכל קינה זו אמר הנביא בשם הכנ"י ורצה לומר בשמם שהנביא הי' להם לשחוק וזה הביא עליהם כל הרע הזה וכיון שהוא עצמו המדבר אמר בלשון מדבר בעדו שכל זה הי' מחמת כי בעת הנבאי להם רע שחוק הייתי להם: 
+
+<b>נגינתם. </b>הייתי להם ומחמת זה באו עליך כל הרעות האלה: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>השביעני במרורים. </b>חזר לומר בשם הכנס"י השביעני במרורים החטיאני הרבה מאוד כי המרור מתחילה מתוק וסופו מר כן החטא מתחילתו מתוק וסופו מר לכך ממשיל החטא למרור: 
+
+<b>הרוני לענה. </b>אמר על העונש שהוא דומה ללענה שתחילתו וסופו מר: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>ויגרס בחצץ. </b>בשעת החטא היה דומה לאוכל קמח ובתוכו טמון אבנים קטנים המשברים השינים ובשעת העונש: 
+
+<b>הכפישני באפר. </b>כל גופי: 
+
+
+Verse 17
+
+<b>ותזנח משלום. </b>בעון שזנחתי התורה ��נק' שלום לכך: 
+
+<b>נשיתי טובה. </b>נשיתי מהטוב: 
+
+
+Verse 18
+
+<b>אבד נצחי. </b>מגודל היסורין אמרתי מה שאני מקוה להיות קיים ונצחי נכזבה תוחלתי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>זכור עניי וגו'. </b>מבקשים להקב"ה זכור לי זכות זה מה שעכשיו אצלי עניי היינו היסורין ומרודי היינו המרד שמרדתי בהקב"ה הוא אצלי לענה וראש שמתחרט ומצטער אני על החטאים לענה הוא מאכל וראש הוא משקה כלומר שאוכלי ושקויי הוא לענה וראש ע"כ: 
+
+
+Verse 20
+
+<b>זכור תזכור. </b>אנו מבקשים להקב"ה שתזכור ברחמיך מה שעניי ומרודי אצלי לענה וראש: 
+
+<b>ותשוח עלי נפשי. </b>מבוקשתינו שתכניע נפשי עלי שלא אמרוד בך: 
+
+
+Verse 21
+
+<b>זאת אשיב. </b>האמור למטה ע"כ אוחיל לו: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>חסדי ה' כי לא תמנו. </b>כלומר בזה שלא תמנו בתוקף הגזירות מחמת חסדי ה' אני רואה כי לא כלו רחמיו: 
+
+
+Verse 23
+
+<b>חדשים לבקרים. </b>ועוד אני רואה חסדים המתחדשים לבקרים: 
+
+<b>רבה אמונתיך. </b>החסדים הן במה שאתה מרבה אמונתך אצלי ואתה מחזיק בידינו שלא נהיה נסוגים אחור ח"ו מגודל היסורין. או יאמר שמה שאתה מתחדש נסים בכל בוקר הם מרבים האמונה בלבי: 
+
+
+Verse 24
+
+<b>חלקי ה'. </b>וכל כך אתה מגביר אמונתך אצלי עד שאמרה נפשי שה' חלקי: 
+
+
+Verse 25
+
+<b>טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. </b>אמר הנביא אל תתייאש ויש לך ליחל לו כי טוב ה' לקויו לנפש הדורש ממנו הטוב היינו שיוליכה בדרך הטוב: 
+
+
+Verse 26
+
+<b>טוב ויחיל. </b>מלת טוב מוסב על ה' האמור בפסוק ראשון כלומר טוב ה' אם יחיל ודומם לתשועתו (הוי"ו משמש במקום אם כמו וצמית והלכת שמשפטו ואם צמית): 
+
+<b>ודומם לתשועת ה'. </b>מוסב ג"כ למעלה שטוב ה' לאותו שכל עיקר תקותו והתאבלותו הוא רק על מה שבגלות ובכל צרתם לו צר ומקוה לתשועת ה' ואינו חש כלל על צרותיו רק על גלות. דומם הוא מלשון אבלות: 
+
+
+Verse 27
+
+<b>עול בנעוריו. </b>מוסב ג"כ על טוב ה' לקויו ואמר שגם טוב הוא הקב"ה לגבר אשר ישא עול התורה והמצות מנעוריו משעה שננער היצה"ר לצאת דאז אין כח להיצה"ר להחטיאו: 
+
+
+Verse 28
+
+<b>ישב בדד וידום. </b>ולכך ראוי למי שיש לו יסורין ישב בדד וידום שימתין לתשועת ה' ויקבלם באהבה כמו שפי' רש"י. כי נטל עליו. כיון שבעל הגזירות נשא עליו הגזירה זו: 
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+<b>יתן למכהו וגומר. </b>כיון שיאמין שהכל מהקב"ה לא יקשה עליו מאומה משום יסורין: 
+
+
+Verse 31
+
+<b>כי לא יזנח. </b>מוסב על מה שאמר למעל' שלא יקשה עליו יסורין רק שישב בדד וידום היינו שיצפה לתשועת ה' ואמר טעם לזה כי לא יזנח וגו': 
+
+
+Verse 32
+
+<b>אם הוגה. </b>הוגה הוא לשון תוגה כלומר אף שהוגה מ"מ בטוחים אנחנו ורחם כרוב חסדיו שירחם עלינו (רש"י): 
+
+
+Verse 33
+
+<b>לא ענה מלבו. </b>וכמו כן אנחנו הכנס"י ראוי לעשות לנו כן לישב בדד ולידום כי העינוי שהי' לנו ע"י הצר הצורר נבוכדנצר בודאי שלא ענה מלבו כלומר מרצונו: 
+
+<b>ויגה בני איש. </b>מה שעשה תוגה לבני אברהם יצחק ויעקב שנקראים בני איש כמו שפירש"י (תהילים ד׳:ג׳) לא היה זה מלבו ומרצונו: 
+
+
+Verse 34
+
+<b>לדכא וגו'. </b>בתמיה וכי יעלה על הדעת שנבוכדנצר מעצמו ומרצונו עשה הכל לדכא תחת רגליו כל העולם שנמשלו בימיו כל אנשי ארץ לאסירים תחתיו בידיהם וברגליהם אין זה מדרך הטבע וגם עשה נבוכדנצר עד שכמעט הפך כל העולם כולו והחריד כל הארץ והיעלה על הדעת להטות משפט גבר נגד פני עליון מה שעשה נ"נ והטה משפט כל גבר: 
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+<b>לעות וגו'. </b>והיעלה על הדעת שכל העוותים שעשה נבוכדנצר לכל העולם שה' לא ראה זאת וע"כ הכל מאתו יתברך הי' לעונש ונבוכדנצר הי' שבט אפו יתברך: 
+
+
+Verse 37
+
+<b>מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. </b>ועוד היעלה על הדעת שימצא אדם שכל אשר יגזור אומר יתקיים אם ה' לא צוה זאת וכיון שנתקיימו כל גזרותיו של נ"נ בודאי מאת ה' היתה זאת ע"כ ראוי לנו לישב בדד ולידום ולייחל לתשועת ה'. 
+
+<b>מי זה אמר וגו'. </b>כי הנה אף אם לפעמים רואה אדם חמס וריב בעיר או מדינה עכ"ז אינו מייחס זאת אל המלך כי א"א להמלך להיות עיניו פקוחה על כל אך הוא מושיב שרים על כל עיר ועיר והשר הלז הוא עושה עול ואין שום אשמה אל המלך אבל אצל הקב"ה אשר כל העולם נעשה במאמרו מכ"ש שכל העולם בידו ותחת השגחתו וסוקר הכל בסקירה אחת. וסרס המקרא ודרשהו וכאלו אמר הלא ה' שהוא הבעל משפט ועושה דין הלא זה הוא אמר ותהי וא"כ איך יעלה על הדעת שהוא לא צוה ולא נעשה הכל ע"י פקודתו והכתוב הזה בלשון תמוה נאמר מי זה אמר ותהי ה' כלומר ה' שאמר והיה העולם לא צוה בתמיה ההוא לא צוה כל הנעשה והמגיע אלינו: 
+
+
+Verse 38
+
+<b>לא תצא הרעות והטוב. </b>אף שאמרנו שהכל בגזירת הקב"ה מ"מ בחירת המעשה הן לטוב הן לרע לא תצא מפי עליון. ומה שאמר הרעות בלשון רבים והטוב בלשון יחיד היות כי גם העונש הרע אינו בא בעצם מאתו כי מאתו לא תצא רע רק הרע הבא על האדם העון עצמו עושה כי ע"י העון בורא מלאך משחית אשר הוא המציק לו כמ"ש (ישעיהו ס״ד:ו׳-ז׳) ותמוגגינו ביד עונינו ולזה אמר הרעות בלשון רבים כי אין הקב"ה סיבה לא לרוע המעשה ולא לרוע העונש משא"כ בהטוב הקב"ה היא סיבה לטוב התגמול ולא לטוב המעשה כי הוא תלוי בבחירת ב"א. וכתוב זה מוסב למעלה שאמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אל תאמר שהקב"ה הוא סיבה עצמיות גם על מעשה הרע כי מפי עליון לא תצא הרעות שהחטא בעצמו העושה הרע רק כשיש זכות המגין הקב"ה מסככו באברתו לבל יגע בו הרע וכשנתגבר העון הקב"ה מסיר סוכתו הרי הוא כאילו נתן רשות למשחית ולכך. 
+
+<b>מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. </b>גם זה בלשון תמוה וכי מפי עליון המושל בכל מאתו לא תצא הרעות שהן לתכלית הטוב (והוי"ו של והטוב משמשת בלשון למ"ד התכלית כמו ביומא פ"ו משנה ז' נתנו במגיס והקטירן שפירושו כדי להקטירן אח"כ שבשעה זו עדיין לא הקטירן ע"ש): 
+
+
+Verse 39
+
+<b>מה יתאונן אדם חי. </b>מי שהוא צדיק במדרגת אדם חי אין לו להתאונן ולהתרעם על הקב"ה רק גבר על חטאיו יש לו להתאונן שהם המצירים והמריעים לו: או אפשר לפ' אלו הפסוקים באופן אחר 
+
+<b>גבר על חטאיו. </b>שכובש את יצרו ומתגבר עליו אין לו להתרעם על היסורים הבאים עליו כיון שנתבאר למעלה שהכל בגזירה מאת הקב"ה ולא חשיד קב"ה למעבד דינא בלא דינא: 
+
+
+Verse 40
+
+<b>נחפשה. </b>ועתה אין לנו תקנה רק לחפוש דרכינו בעצמינו ונחקורה על חטאינו אצל אחרים בכדי שיתוודע לנו חטאינו כי אין אדם רואה חוב לעצמו ואחר זה נשובה אל ה': 
+
+<b>ומאי לבבינו אל כפים. </b>המעשה נקרא בשם כפים כמו שמצינו זה כמה פעמים בכתוב ולבב נאמר על המחשבה לזה אמר נשא לבבינו אל כפים כלומר נייחד המעשה והמחשבה רק לשם ה' ואז יהיה ה' אתנו להצילנו:) 
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+<b>נחנו פשענו. </b>ולכך נכתב חסר אל"ף לומר בעת שהיינו מכינים בשם נחנו שהקב"ה שהוא האל"ף לא היה אתנו ולכך פשענו ומרינו אתה לא סלחת: 
+
+
+Verse 43
+
+<b>סכותה. </b>מאחר שלא סלחת לעונינו עשית מחיצה בינינו ובינך באף ותרדפנו בו כמו שפי' רש"י: 
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+<b>סחי ומאוס תשימני. </b>בתמיה וכי סחי ומאוס תשימני: 
+
+
+Verse 46
+
+<b>פצו וגו'. </b>כלומר וכי סחי ומאוס תשימני כי הלא פצו וגו': 
+
+
+Verse 47
+
+<b>השאת והשבר. </b>מה שנשאת אותנו מקודם למעלה על הכל והשבר שהיה לנו אח"כ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זה היה לנו לפחד ופחת. ואף שנכתב במדויקים בשי"ן ימנית וכן הוא ברש"י מ"מ יש לפרש בו ענין זה והשאת הוא מלשון הכאה והסתה כי העושר הוא המשיא והמפתה את האדם לדרך רע: 
+
+
+Verse 48
+
+<b>פלגי מים וגו'. </b>זהו תשובת השכינה למען לא יתייאשו: (מט) 
+
+<b>עיני נגרה. </b>מוסב על תשובת השכינה: 
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+<b>עיני עוללה לנפשי וגומר. </b>האומות נקראים בנות ירושלים והנה מבואר בדברי החוקרים כי כשאדם רואה הגדלת שונאו הוא יותר רע ומר מכל הצרות הבאות על האדם ולזה אמר עיני עוללה לנפשי הכנס"י מתאוננים ואומרים עינים שלי עוללין ועושין לי רעה מכל בנות עירי מהטוב שאני רוא' שיש לבנות עירי: )( 
+
+
+Verse 52
+
+<b>צדוני כצפור. </b>חשב הגליות שהיה להם כי בגלות מצרים צוד צדוני כצפור אשר ניצוד על גרעוני חטה כן צדוני במצרים על דבר החיטין שמכרו שם ונשארו ע"י כן במצודה רעה שם ומה שאמר חנם כי יעקב ובניו שירדו מצרימה לא היה בסיבת חטא:  
+
+Verse 53
+
+<b>צמתו וגו. </b>זה היה בגלות בבל בדניאל (רש"י): 
+
+
+Verse 54
+
+<b>צפו מים על ראשי. </b>בגלות החיל הזה הצרות גדלו כל כך עד שהמים כאילו הן צפין על ראשי עד שאמרתי נגזרתי: 
+
+
+Verse 55
+
+<b>קראתי מבור תחתיות. </b>חוזר לבקש ואומר הנה אז במצרים קראתי וגו' היינו במצרים אף שהייתי משוקע בטומאה עמוקה עד שכמעט נכנסתי בתוך שער החמישים ועם כל זה כשקראתיך משם קולי שמעת: 
+
+
+Verse 56
+
+<b>אל תעלם אזניך. </b>לזאת אנו מבקשים שגם עכשיו אל תעלם אזניך: 
+
+<b>לרוחתי לשועתי. </b>כי החטאים הן מחיצה מפסקת בינינו ובין אבינו שבשמים וזה שאמר לרווחתי כי כשהקב"ה רוצה לקבל תפלת השבים צריך לחתור חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל התשובה כמו שעשה למנשה וזה שאמר לרוחתי שירויח מקום שיכנס בו שועתנו לפניו: 
+
+
+Verse 57
+
+<b>אמרת אל תירא. </b>על הים אמרת אל תיראו ופסוקים אלו רומזין על גלות מצרים והפסוקים הבאים על גלות בבל ומדי הסמוכים: 
+
+
+Verse 58
+
+<b>גאלת חיי. </b>זהו נגד דניאל שהוא ניצל והאויבים אכלום האריות: 
+
+
+Verse 59
+
+<b>ראיתי ה' עותתי. </b>מבקשים הכנס"י אף אם אתה רואה עותתי ועונותי היה אתה בעצמך שופט משפטי ואל תניחנו ביד אויבינו כי הן עושין רק דרך נקימה. ולזה אמר: 
+
+
+Verse 60
+
+<b>ראיתה כל נקמתם. </b>כי הנך רואה כשאני נופל בידם הן מתכוונים להנקם ממני ונקמתם רעה מאוד ע"כ הנני מבקש נפלה נא בידך והיה אתה השופט: 
+
+
+Verse 61
+
+<b>חרפתם ה'. </b>חרפתם הוא רק לחרף אלקים חיים: 
+
+<b>מחשבותם לי. </b>רק להרע לי: 
+
+
+Verse 62
+
+<b>והגיונם עלי. </b>כל דיבורם הוא רק ממני: 
+
+
+Verse 63
+
+<b>שבתם וקימתם הביטה. </b>הבט שכל שיבתם וקימתם רק ממני אני מנגינתם. אני להם במקום נגינה כי שוחקים עלי תמיד: 
+
+
+Verse 64
+
+<b>גמול. </b>נגד מחשבתם. כמעשה ידיהם. נגד המעשה: 
+
+
+Verse 65
+
+<b>תאלתך. </b>שיהיו נואלים ממועצותיהם ומחשבותיהם שחושבים עלי (רש"י): 
+
+
+Verse 66
+
+<b>תרדוף באף. </b>ביקש שהרדיפה יהיה באף למען ישמדו מתחת שמי ה': 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה יועם זהב וגומר. </b>אמר להפליג הקינה הגם כי ידוע ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים על הביהמ"ק ולזה אמר איכה היה ההפלגה גדולה כל כך כי אף שכבר שפך חמתו על הביהמ"ק עד שיועם הזהב של הביהמ"ק היינו הארון שנגנז ונשתנה הכתם הטוב היינו מה שהוא במדרגה קטנה מזהב נשתנה לגמרי והאבנים של הביהמ"ק נשפכו בראש כל חוצות לזאת מפליג התמיה שאחר כל אלה גם בני ציון היקרים נחשבו לנבלי חרש אשר כמעט אין להם תקנה: 
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>תנין חלצו שד. </b>אמרו חז"ל כי התנינים היו מגלין שדי הנשים הניקו גוריהן וכמו זר יחשב שינוי דרך הטבע כזה. לזה נראה כי חז"ל קראו להצרים הצוררים בשם תנינים וגוריהן וכמש"ה (יחזקאל כט) התנין הגדול והיינו שחלצו האויבים שדי הנשים למען יניקו בניהם של האויבים ומחמת זה: 
+
+<b>בת עמי לאכזר. </b>היו נחשבים נגד הילדים שלהם לאכזר: 
+
+<b>כיענים. </b>ששמעו אותן בוכין ולא לקחום לעצמם לינק אותן כי לא נשאר להם חלב בדדיהן. ולזה אמר: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דבק לשון יונק. </b>מחמת שלא היה להם מה לינק. ועוללים שהיה אכילתם לחם שאלו לחם פורש אין להם: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>נשמו בחוצות. </b>מחמת שראו כל טוב בחוצות ולא היה להם במה לקנות. 
+
+<b>חבקו אשפתות. </b>נשקו האשפה כשמצאו אותה לשכב עליה: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויגדל עון וגו'. </b>זהו תשובת הקב"ה לכך בא עליך כל זאת היות שגדול עון בת עמי מחטאת סדום כי עיקר חטאת סדום היה מה שיד עני ואביון לא החזיקו. כדכתיב (יחזקאל טז) ולהם היה נחשב רק לחטאת שלא ניתן להם עדיין תורה משא"כ בבת עמי נחשב לזדון ולכך בסדום נהפך כמו רגע ולא סבלה יסורין הרבה וגם לא חילו בה ידי אויב מה שלא היה כן בירושלים מגודל העון: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זכו נזיריה וגו'. </b>מספר גודל העון שהיה להם כי הלא היה ביניהם צדיקים גמורים שנזרו מכל תאות העולם הזה עד שזכו משלג וגם היה ביניהם בעלי תשובה ועליהן הושאל שם לובן החלב שעיקרו דם ונהפך ללובן וכמו כן היה ביניהם שופטים העושין דין ברשעים ולהם הושאל אדימת עצם כי האדום נמשל לדין וגם היה ביניהם אנשים שהיו מוסרים נפשם על קדושת השם ולהם הושאל גזרת הספיר כמאמר חז"ל כי הספיר לא ישבר בכל הכאות ונכנס בהסדן של ברזל ועם כל זה אף על אותן הצדקים לא חמלת. עד: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חשך משחור תארם. </b>כ"כ היית כאכזר עליהם בשלותך עד שחשך משחור תארם של הצדיקים מחמת עוני ורעב: 
+
+<b>לא נכרו. </b>לא היה שום אדם מרחם עליהם עד שצפד עורם (וניכרו מלשון יהי מכירך ברוך רות ב׳:י״ט) ומחמת זה בא העונש הכתוב למטה: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>מחללי רעב. </b>לכך נענשו מדה כנגד מדה ומתו ברעב שהוא יותר מאוס וגרוע מחללי חרב: 
+
+
+Verse 10
+
+<b>נשים רחמניות. </b>מפני שהיו אכזרים על הצדיקים ולכך התאכזרו מגודל הצרות על בניהם: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>ויצת אש בציון. </b>אמר הנביא כל כך היה האף והחימה גדול עד שאחר כל הצרות שכלה ה' את חמתו ושפך חרון אפו הוכרח עוד לשפך חמתו ולהצית אש בציון כי אם לא היה שופך חמתו על הביהמ"ק היה ח"ו כליה לכל הכלל: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>לא האמינו מלכי ארץ. </b>כלומר הנך רואה שנחרב בחטאך כי הלא אפי' מלכי ארץ לא האמינו כי היה מחוץ לדרך הטבע וע"כ שהיה מחטאת נביאיה וגומ': 
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>נעו עורים. </b>עורים נקראים אותן שהן עורים בדעת כדכתיב ולפני עור: 
+
+<b>בחוצות. </b>שעברו בפרהסיא ולא היה מוחה בידם כמו שאמרו חז"ל שחרבה ירושלים על שלא מיחו זה בזה: 
+
+<b>נגאלו בדם וגו'. </b>כל כך נכשלו על שנגאלו בעון. שפיכת דמים וכל כך הרבו לשפוך דם עד שלא יוכלו ליגע בלבושיהם מרוב ליכלוך הדמים: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>סורו. </b>אמר הנביא מאחר שכל זה היה מחטאת נביאים ע"כ סורו מהם: 
+
+<b>טמא קראו למו. </b>קראו אותן טמאים: 
+
+<b>סורו אל תגעו כי נצו וגו'. </b>סרס המקרא ודרשהו אמר הנביא תפרשו עצמיכם מאותן הנביאי שקר תיכף כי אחר שתראו כי נצו לשון סרחון כשתראו שנסרחה עצתם של נביאי שקר אשר אמרו לכם תמיד: 
+
+<b>בגוים לא יוסיפו לגור. </b>וגם נעו. שתלכו בגולה ותהיו נדים ונעים אז תקראו בעצמיכם בקול בחפזון ותאמ��ו להנביאי שקר סירו סירו אל תגעו לכן שמעו לעצתי שתסירו תיכף מהם וטמא קראו למו: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>פני ה' חלקם. </b>אותן הנביאים והכהנים אשר החטיאו הרבים והכעיסו לה' במעשיהם אותו הכעס של הקב"ה חלק אותן מכלל ישראל שלא יוסיף להביטם מחמת העון אשר פני כהנים לא נשאו וגו': 
+
+
+Verse 17
+
+<b>עודינה תכלינה עינינו. </b>כלומר בעוד אשר עדיין כלתה נפשינו לעזרת מלכים שיבואו לעזרתינו תיכף צדו וגו': 
+
+
+Verse 18
+
+<b>צדו. </b>מלשון צידה כלומר פתאום צדונו אויבינו: 
+
+<b>קרב קצנו. </b>בתוך סיפור הצרות מזכיר חסדי ה' ואמר קרב קצינו כלומר הקב"ה קירב את הקץ של הגלות שהיה לנו להיות עוד שני שנים בארץ ישראל כמנין ונושנתם והקב"ה הקדים שני שנים ואמר טעם לזה מלאו ימינו כי בא קצנו שאם היה ממתין עד עת בא הקץ של מנין ונושנתם היה מלאו ימינו שהיו נשלמין ימינו לגמרי ולא היינו עוד בעולם כלל שהיה מקוים בנו ח"ו כי אבד תאבדון כאמרם ז"ל צדקה עשה הקב"ה שהקדים שני שנים לונושנתם. וזה שאמר כי בא קצינו ובא מלשון שקיעה כמו ובא השמש והיינו שהיה הקץ שלנו שקעה לגמרי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>קלים היה רודפינו. </b>בשביל הצדקה זו שמיהר את הגלות קלים היו רודפינו לרוץ בכדי למהר הגלות: 
+
+<b>על ההרים. </b>בזכות אבות הנקראים הרים: 
+
+<b>דלקונו. </b>רדפו אותנו במהרה בכדי שלא יקויים ח"ו כי אבד תאבדון: 
+
+<b>במדבר. </b>על עון שעשו במדבר והוא עון העגל בחטא זה ארבו לנו: 
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>שישי ושמחי. </b>כלומר הנך עתה שש ושמח במפלתינו (כי הציווי נאמר לפעמים בלשון הוה וכמו וראה בטוב (קהלת ב) והוא כמו וראות בטוב. וכן וראה עניי משפטו וראות עניי) אבל דע כי גם עליך תעבור כוס של פורעניות: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>תם עונך וגו'. </b>אחר ההפרש שבין ישראל לאדום שבישראל אחר שנתייסרו נתכפר עונם וזה שאמר תם עונך לא יוסיף להגלותך מחמת שמקבלין היסורין מאהבה משא"כ האומות כאשר נפקדו על עונם ויסורים באין עליהם יקללו במלכות ובאלהיו ואז יתגלה החטאים הטמונים בלבם וזה שאמר פקד עונך גילה על חטאתיך כשתפקד על עונך ותענש מיד תגלה חטאתך הטמונה בקרבך וזה ג"כ מה שאמר למעלה תשכרי ותתערי כשתשכר מחמת כוס הפרעניות שיגיע עליך אז תתערי תתגלה כל האפקורסות הטמונה בלבך לעיני כל: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>זכר ה' מה היה לנו. </b>הגדולה שהיה: 
+
+<b>הביטה וראה. </b>הביטה במה שהיה לנו לשעבר וראה במה שעכשיו ותעריך זה לעומת זה ותראה גודל חרפתנו: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>נחלתינו. </b>הוא הביהמ"ק כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה שהיה מקום השראת שכינה ועתה נהפכה לזרים והיינו כחות הטומאה כי סביב רשעים יתהלכון כידוע ליודעי חן: )( 
+
+
+Verse 3
+
+<b>ואין אב. </b>שיתומים חיים אנחנו שהלך ונסתלק אבינו שבשמים ממנו: 
+
+<b>אמותינו. </b>היינו ציון וירושלים: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>מימינו בכסף שתינו. </b>כשהם היו נכנעים תחתינו מ"מ היינו שותים אפי' מימינו מהם בכסף ולא גזלנו מהם מאומה ועתה עצנו במחיר יבואו במחיר הטובות שעשינו עמהם יביאו אותן עצים אשר הטעינו על צוארינו כאשר נרדפנו עד שיגענו ולא הונח לנו: 
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>מצרים נתנו יד. </b>וכל זה היה בעין ששמנו בטחונינו על מצרים ולא בהקב"ה ולכך באו עלינו הצרות: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>אבותינו חטאו. </b>הכוונה ע"ד האמור בכתבי האר"י כי מחמת שנפש הבן בכח נפש האב ולפעמים כשהבן עתיד להיות רשע גורם להחטיא את האב ולזה ג"כ מתודין ואומרין שמחמת עונותינו הרבים כל העונות שעשו אבותינו נחשבים לחטאינו מחמת שנעשו בגרמתינו: 
+
+<b>ואינם. </b>ח��ב הקב"ה עונות אבותינו לנגדם כאילו אינם: 
+
+<b>ואנחנו עונותיהם סבלנו. </b>אנחנו נענשים גם בעונותיהם כענין שנאמר פוקד עון אבות על בנים והוא מהאי טעמא שבגרמתם חטא האב ולכך הגדיל העונש עד כי עבדים משלו וגו': 
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>בידם נתלו. </b>תלו עצמם בידיהם ואבדו עצמם לדעת בחטא שבשלותם פני זקנים לא נהדרו: 
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>זקנים משער שבתו. </b>פירשו המפרשים כי הלוים הבחורים היו משוררים והזקנים היו משוערים וזהו אמרו מעת אשר הזקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם מאז שבת משוש לבינו היות כי נפלה עטרת ראשנו: 
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>היה דוה לבנו. </b>ועם כי היה לנו כל הצרות האלה לא היה דוה לבנו רק על הר ציון ששמם. 
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ה' לעולם תשב. </b>עיקר בקשתי היות כי עכשיו אין השם שלם ואין הכסא שלם ולזה מבוקשינו אתה ה' לעולם תשב שיהיה השם שלם והכסא שלם: )( 
+
+
+Verse 20
+
+<b>לנצח תשכחינו </b>ימות המשיח נקרא נצח ומבקשת למה תשכחינו מלהשיבנו אליך עד זמן ימות המשיח ותמתין עד שנהיה אנחנו המתחילים בתשובה ולזאת תעזבנו לאורך ימים ע"כ מבקשין אנחנו היה המתחיל להשיבנו: 
+
+
+Verse 21
+
+<b>כקדם. </b>כימי צאתם ממצרים שהיית אתה המתחיל 
+
+
+Verse 22
+
+<b> אם מאס מאסתנו. </b>הלא כבר קצפת עלינו עד מאד וקבלנו עונש שלנו ולכך מבקשין השבינו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם אמן: 
+
+סליק 

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Imrei Yosher/Palgei Mayim on Lamentations/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,969 @@
+Palgei Mayim on Lamentations
+פלגי מים על איכה
+merged
+https://www.sefaria.org/Palgei_Mayim_on_Lamentations
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Alshich on Five Megillot, Warsaw, 1862
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001268473
+
+פלגי מים על איכה
+
+הקדמה
+
+<b>י</b>דוו <b>ה</b>דווים <b>ו</b>ילפתו <b>ה</b>חוטאים בהעלותם על לבם גודל עוונותם. וצרות צרורות בשמלותם. כי אל קנא ה' לא ישא לחטאתם. כי אם בשובם מרעתם אז ירפא משובתם. ואף כי אותן אשר נשאם ה' ונתן להם עושר וכבוד במחנותם. מהראוי שיהיה על פניהם יראתם. ולהיות עינם ולבם על תורת ה' ומצותיו מבלי לשנותם. כי חטא הקל נחשב גדול ורב לעומתם. וגם שבר קטן לאשר שלא הורגלו בצרה לזאת יוחשב גדול במערכותם. ומכ"ש בנפלם מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ישברו כל עצמותם. ועל כוונה זו אמרו במדרש שלשה נתנבאו בלשון איכה משה ישעיה ירמיה משה אמר איכה אשא לבדי ישעיה אמר איכה היתה לזונה ירמיה אמר איכה ישבה בדד משל למטרונה אחד ראה אותה בשלוותה ואחד בפחזותה וכו'. והכוונה למען לא יתפלא לב האדם בראותו הצרות צרורות שעברו על ראשינו מה שלא עלו על כל אומה ולשון עד שקונן ירמיה עליהם בלשון איכה (והוא מורכב משתי תיבות מלשון אי כה כלומר היכן היתה כזאת) ולזה אמ' מחמת שהי' נשיאותם גדול ביתר שאת על כל האומות על כן החטא הקל חשוב מאוד בערכם כאמרו יתברך (עמוס ג׳:ב׳) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם (וידעתי שהוא מלשון חשיבות כמו שפי' רש"י על הקרא ואדעך בשם וכן פי' התרגום וריביתך בשם) וזהו כוונת הכתוב רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקוד פי' מחמת שהחשבתי אתכם על כל האומות ע"כ אפקוד עליכם. וזהו ג"כ כוונת המדרש כי כשהחשיבות של ישראל היה ביתר שאת מכל האומות ולכך אמר עליהם משה שראה אותן בשלוותן בלשון איכה ואחר כך כשחטאו ומלבד אשר בערכם אף חטא הקל יחשב גדול הרבו לעשות פשעים גדולים יותר על כל האומות עד שהתנבא ישעיה עליהם כשראה פחזותה איכה היתה לזונה. ולכך היה עונשם גדול לאין תכלית עד שהתנבא ירמיה עליהם כשראה ניוולם איכה ישבה בדד. והנה עיקר המגילה הזאת לא לבד הסיפור מצרות שאירע לנו כי זה אינו מן המדה אפי' אצל האדם בינו לבינו להזכיר לעצמו היגונות שאירע לו כי מה תועלת יש בסיפורם ומכ"ש שיבא אדם לחבירו ויזכיר לו הצרות שאירע לו מימים ימימה. אמנם אם יספר לו סיבת הצרות שאירע לו למען ישמור עצמו מהסיבות המביאות לידי הצרות הוא ראוי ונכון. לכן ראיתי לפרש המגילה הזאת שבכל מקום שמזכיר הצרה מזכיר גם כן החטא שהיא הסיבה שהביאה הצרה הזאת למען נשוב אל ה' בכל לבבינו ולזאת התנבא גם כן במגילה הזאת כי כאשר נשוב אל ה' ישוב ירחמינו ועתיד לנחמינו ולבנות כמו רמים מקדשינו ומאשפות הארץ ישוב יעלנו. וישפיע רוח קדשו עלינו עד שמלאכי השרת ידרשונו. איה מקום כבודו ולא יוסיף עוד לדאבה אותנו. אכ"יר:  
+<small>וזאת לדעת כל מקום שנרשם ציון כזה )( מורה שהוא מפי' האלשי"ך  
+</small>
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה ישבה בדד. </b>בכאן הזכיר הצרה קודם ואח"כ הזכיר הטובה שהי' לה מקודם וכן בהיתה כאלמנה ולבסוף היפך הסדר ואמר שרתי במדינות היתה למס הזכיר המעלה קודם ואח"כ הצרה. והטעם לזה כיון שבא להפליג צרתם בלשון איכה שלא נמצא כן לשום אדם ויש שני מיני הפלגות האחד שההפלגה הוא בעצמות הדבר כגון שמפליגין אחד בעושר שהוא מופלג בעושר אשר לא נמצא עשיר כמותו או שמפליגין אחד בעוני שלא נמצא עני כזה שאין לו לא לחם ולא כסות אף לכסות בשרו. והשני הפלגה בערך אל הקודם כגון שמלך גדול ונורא הורד ממלכותו ואין לו רק כאחד משאר העם שבעצמותו הצרה אינה בהפלגה רק ההפלגה הוא בערך אל הקודם ולזה אילו אמר בהיפך העיר רבתי עם איכה ישבה בדד הייתי אומר כי הפלגת הצרה לא היה בעצמותה מופלג רק בערך אל הקודם ולכך אמר איכה ישבה בדד שהבדידה מצד עצמותה היתה בהפלגה שלא נמצא מעולם בדידה כזו עד שנ"ב שנה מעוף עד בהמה נדדו הלכו ואח"כ הזכיר טובתה הקודמת אשר נתעלתה על כל לרמז כי עוד בה ההפלגה השני' ג"כ וכן בהיתה כאלמנה שהאלמנות חיות שיש לנו זה זמן רב לא תמצא מעולם בשום אשה כן ואח"כ הזכיר טובתה הקודמת וחשיבותה משא"כ בהיתה למס שנתינת המס אינ' הפלגה בעצמותה שהרבה מדינות נותנין מס ואינה הפלגה רק בערך אל הקודם לכך הזכיר מעלתה קודם שהיתה שרתי על כל המדינות עד שנגד זה נחשב העונש בהפלגה מה שהיתה למס. ומה שאמר רבתי ביו"ד לבסוף היותו מאמר הקב"ה וכאילו אמר חשובה אלי שלא האצלתי מכבודי רק לישראל. ומקונן על שלשה דברים על ירושלים שנשארה בדד מיושביה ועל ישראל שנשארו כאלמנה שנחסר מהם שפע רוח הקודש ועל ארץ ישראל שנהפך שררותה לנתינת מס: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>בכה תבכה בלילה. </b>אמר הנביא סיבת הפלגת העונש הנזכר בפסוק הקודם היה בסיבת החטא על מה שבכו בלילה של בכיית מרגלים ולמען לא יתפלא האדם למה יותפס הדור האחרון בעון מרגלים אשר היה לפני דורות רבים לזה אמר. ודמעתה על לחיה. כלומר אף דור האחרון עדיין היו מואסים בארץ חמדה וברחו מהקדושה ובחרו בטומאת ע"ג וכאילו אמר שדמעת המרגלים שמאסו בארץ חמדה עדיין על לחיה של הדור הזה ג"כ ולכך: 
+
+<b>אין לה מנחם. </b>לא הי' לה נחמה: 
+
+<b>מכל אוהביה. </b>מכל הנביאים שבשעת החורבן כולם לא נבאו עלי' רק לרעה כמ"ש (ירמי' לח) איננו דורש לשלו' לעיר הזאת כ"א לרעה: 
+
+<b>כל רעיה. </b>היינו המלאכים אף הם היו לה לאובים כמו שאמרו חז"ל במדרש שגם מיכאל המלמד זכות על ישראל תמיד נהפך לאויב: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>מעוני ומרוב עבודה. </b>הנביא מקונן על יהודה שגלתה והוכפל צרותיה שקודם שגלתה היה לה עוני ורוב עבודה מהכשדים ואח"כ גלתה ממנה: 
+
+<b>בגוים לא מצאה מנוח. </b>ואח"כ אף שהיא יושבת בגוים בתוך הגולה לא מצאה מנוח: 
+
+<b>כל רודפיה. </b>אפי' חלש שבחלושים היה יכול להשיגה עד שהיה רודף אותם קול עלה נדף: 
+
+<b>בין המצרים. </b>כאילו נרדפת בין המצרים אשר אין מקום לברוח ולהציל: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד. </b>אמר הסיבה להעונש זה הוא משום שביטלו מלעלות לרגל: 
+
+<b>שעריה שוממין. </b>מבלי בא בשעריה לרגל: 
+
+<b>כהניה נאנחים. </b>כי ע"י הקרבנות נתרבה הקדושה בהכהנים המקריבין. ובמיעוטן נתמעט הקדושה ולכך כהניה נאנחים: 
+
+<b>בתולותיה. </b>והמון העם אשר בציון המכונים בשם בתולות בת ציון נוגות כי ברבות עם מתרבה הקדושה על העם: 
+
+<b>והיא. </b>גם ציון מר לה על ביטול קדושתה ועל שמיעטו השראת קדושה בציון ולכך נענשו להגלות ממנה ולהיות נרדף מכל אדם: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>היו צריה לראש. </b>מקונן על גודל צרתם שמורה שח"ו געל הקב"ה בישראל כי כל מי שהצר להם נעשה ראש: 
+
+<b>אויביה שלו. </b>וכל מי שלא הצר לה רק שהיה לה לאויב היה יושב בשלוה וזה מורה כי כל מי שהרבה להצר להם הגדיל הקב"ה שכרו. ואמר הנביא סיבת זה היה. כי ה' הוגה הוא לשון הסרה כמו (משלי כ״ה:ד׳) הגו סיגים מכסף והיינו מחמת שהשם יתברך הסיר השגחתו מהם: 
+
+<b>על רוב פשעיה. </b>והסרת ההשגחה היה מחמת רוב פשעיה וממילא היה התגברות לכח הטומאה כי כשזה נופל זה קם וכ�� מי שהרבה להצר על כן היה תגבורות כח הטומאה כי הטומאה שונא להקדושה וממילא נתעלה ונתגבר יותר: (וזה כוונת אמרם ז"ל במדרש כי ה' הוגה יכול על מגן ת"ל רוב פשעיה שהוא תמוה והכוונה שלא יעלה על הדעת מה שהיה הוגה אשר עי"ז היו צריה לראש לא היה לעונש על הפושעים רק שהיה זה ממילא שנתרומם מזלם לזה אמר ת"ל על רוב פשעיה שגם זה לא היה רק לסיבת עונש על רוב פשעיה): 
+
+<b>עולליה הלכו שבי. </b>הביא לראיה שהיה סר מהם עד שנפלו תחת המקרה ולא תחת השגחה כי הלא אפי' עוללים שהן משוללי חטא וההשגחה לא חייבה עונש עליהם ואף על פי כן הלכו שבי לפני צר וזה מורה כי ה' סר מאתם: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויצא וגו' </b>אחר שעולליה הלכו מציון יצא ונסתלקה השכינה ממנה כמו שאמרו חז"ל על פסוק זה גלו תינוקת של בית רבן שכינה עמהם: 
+
+<b>היו שריה כאילים. </b>אמר כי סיבת הסתלקות השכינה מהם היה מחמת כי היה שריה כאילים לא מצאו מרעה כמו שהאיל כשאינו מוצא מרעה עוזב ילדיו כדכתיב (ירמיהו י״ד:ה׳) גם אילת בשדה ילדה ועזב כי לא היה דשא כן היו שריה עוזבים להמון ולא הוכיחום ולא למדום ולכך הלכו בלא כת לפני רודף כמאחז"ל לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זא"ז: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זכרה וגו' כל מחמדיה וגו'. </b>זוכרות צרותיה היות כל מחמדיה דהיינו התורה והמצות ואפי' החוקי' היו מחמדים לכל העולם כדכתיב (דברים ד׳:ו׳) ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה ואומר (שם לג) עמים הר יקראו ועיי' רש"י שם ואומר (שם כח) כי יראו כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ועתה בנפול עמה ביד צר ואין עוזר לה שכבר הוגברו הצרות: 
+
+<b>שחקו על משבתה. </b>פירוש על שבתותיה (כמו שפי' רש"י) שחקו אפילו על המצות שאינן חוקים רק שכליות כגון שבתות ומועדים ג"כ הן עכשיו לשחוק בעיניהן. 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חטא חטאה וגו'. </b>אמר הטעם להסיבה לה נאמר למעלה כי כמו שלבושי רקמה והתכשיטין אם נשימם באף חזיר אין לך דבר מגונה גדול מזה כן אם יתקשט איש המלוכלך בטינופים או אשה שיזוב ממנה זוב דמה עד שיהי' מלוכלך כל גופה ופניה וידיה בדם נידותה ודאי שהקישוטין גנות ובזיון הוא להם ואין לך שחוק והיתול גדול מזה ומזה הטעם גם המצות שהם כתכשיטין מ"מ אם חוטא גדול המלוכלך בחטאים ופשעים יעסוק במצות בפרהסיא הוא לשחוק והיתול כמ"ש (ירמיהו ד׳:ג׳) נירו לכם ניר ואל תזרעו אל קוצים (ועפירש"י שם) ומבואר בזוהר ובספרי הקבלה כי הרשע גמור העושה מצוה מוסיף כח בהטומאה וזהו מאמר הנביא כאן לומר הסיבה מה שהמצות הן עכשיו לשחוק ואמר משום חטא חטאה ירושלים ועי"כ לנדה היתה מלוכלך בחטאים כמו אשה אשר יזוב ממנה דם נדות ע"כ: כל מכבדיה. המצות שהיה מקודם כשהיו ישראל צדיקים מכבדים אותם מ"מ עכשיו שנטמאה בחטאים כנדה: 
+
+<b>הזילוה. </b>נתבזית בעשותן מחמת כי ראו ערותה פירוש שראו החטאים שעשתה: 
+
+<b>גם היא נאנחה. </b>מחמת שהאומות מבזין המצות בעיניהן נעשית כנאנחה: 
+
+<b>ותשב אחור. </b>שמחמת זה תוהא על הראשונות: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה. </b>אמר דרך משל כשאדם הוליך בטיט ורפש אז אם תיכף כשרואה שמתלכלכין שולי בגדיו חוזר לביתו ורוחץ ומנקה הבגדים אין לו היזק אבל כשרואה בליכלוך שהוא בשולי הבגד ואינו משגיח והולך עוד בטיט ורפש מתלכלך כל הבגד עד שאין לו תקנה ברחיצה וזהו מאמר הנביא מחמת כי כשהיתה טומאתה בשוליה לא זכרה אחריתה ולזה ותרד פלאים ירדה לגמרי: 
+
+<b>אין מנחם לה. </b>כל כך ירדה עד שאין לה מנחם שהוא כינוי לשכינה כמו שפי' האלשיך כלומר שנסתלק ממנה הש��ינה: 
+
+<b>ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב. </b>אף שאין לנו זכות עצמינו מ"מ ראוי לך לעשות מחמת שהגדיל אויב כאמור בשירת האזינו לולא כעס אויב אגור פן ינכרו צרימו ויאמרו ידינו רמה וגו': 
+
+
+Verse 10
+
+<b>ידו פרש צר וגו'. </b>מוסב על הבקשה של ראה ה' כי הגדיל אויב וכל כך הגדיל ארב עד כי פרש צר ידו על המקדש והקודש היינו כלי שרת הנקראים מחמדיה: 
+
+<b>כי ראתה וגו'. </b>כלומר אחר שראתה מחמדי' גוים באה מקדשה פרחה הקדושה מהם ושוב היו יכולין לשלוט בהם יד האויבים כיון שנתחללה הקדושה. וכענין שאמרו בש"ס ובאו בה פריצים וחללוה כשבאו גוים להיכל נעשה חולין: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>כל עמה נאנחים. </b>גם זה מוסב על הבקשה פי' ועוד מטעם זה ראוי לך לרחם על גודל הירידה שלנו עד כי כל עמה וגו'. ולכך: 
+
+<b>ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה. </b>נתבזיתי בעיני כל העמים וראוי לך לחוס על ביזוי כבוד שמך כי בזיון שלנו הוא בזיונך כביכול כי שמך משותף בשמינו וראוי לך לחוס ולרחם: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>לא אליכם כל עוברי דרך. </b>מקרא זה הוא תמוה דהא בסוף הוא אומר ועולל למי כאשר עוללת לי ועוד שהיה לכתוב עליכם בעי"ן. ולכך נראה שהוא על דרך הכתוב בשירת האזינו לו חכמו ישכילו זאת איך ירדוף אחד אלף אם לא כי צורם מכרם וגו' הרי מבואר שכשרואין שהעונש הוא שלא בדרך הטבע ראי' הוא שמאת ה' היתה זאת וזה הוא ג"כ כוונתו כאן שאחר הבקשה להקב"ה מסבב פניו כלפי האומות ומדבר עם עוברי דרך ה' ומבעטים אורחותם ואומר להם שלא אליכם תתייחס הרעות והצרות שנעשה לי ולומר ידינו רמה כי הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי ואילו היה זה מכה בדרך הטבע היה מזדמן עוד לפעמים לאומה הנרדפת ממלכות אחר שירדוף א' אלף וכיון שמכאוב כזה לא נמצא ולא ימצא ראיה הוא כי צורם מכרם ולא אליכם תתייחס. ועוד ראיה שהכל מאתו יתברך כי אשר עולל לי אשר הוגה ה' ביום חרון אפו. הוגה הוא מלשון דיבור והיינו כי כל אשר נעשה לי לא נעשה רק כל מה שדיבר ה' לי ע"י נביאיו ביום חרון אפו ע"י התראות של הנביאים וכיון שכל הנעשה לי הכל התרה ודיבר מקודם ודאי מאתו יתברך הוא ולא אליכם תתייחס רק ממרום וגו': 
+
+
+Verse 13
+
+<b>ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה. </b>ירדנה הוא מלשון רדיית הפת אמר שמזה שאמר למעלה ניכר לי כי הקב"ה בעצמו שלח האש ממרום בעצמותי והוא יפרישנה בחסדו: 
+
+<b>פרש רשת לרגלי השיבני אחור. </b>כי יש שני מיני רשתות אחת שמעמידין רשת על המזיק לתופסו ולהמיתו בתוכו או להכשילו ולפעמים הרשת שמעמידין הוא כדי לתופסו חיים ליהנות ממנו ובהקב"ה לישראל הוא רק על צד השני כמ"ש (תהילים צ׳:ג׳) תשב אנוש עד דכה ותאמר שובו בני אדם. וזהו אמרו כאן פרש רשת לרגלי השביני אחור פי' פרישת רשת שלו עלי הוא רק כדי להשיבני אליו וזהו השיבני אחור: 
+
+<b>נתנני שוממה. </b>וגם כשנתנני שוממה הוא רק: 
+
+<b>כל היום דוה. </b>כמו אשה נדה המופרשת מבעלה הוא רק כל ימי טומאתה וכשתטהר תחזור לבעלה כן אומרת הכנס"י מה שנתנני שוממה דהיינו מה שאני מופרש ממנו הוא רק כל היום דוה כ"ז שאני מלוכלך בחטאים וכשאטהר יחזירני (ודוה הוא מלשון והדוה בנדתה): 
+
+
+Verse 14
+
+<b>נשקד עול פשעי. </b>רש"י פי' נקודים היו הפשעים בידו וכו' והלשון קשה לפירושו כי היה לו לכתוב נשקד פשעי בידו לזה נראה כי עול פשעי היינו העונש של הפשעים כי מחמת שאל רחום הוא מקטין העונש עד שהעונש נגד מה שראוי להפשע הוא רק כנקודה קטנה וכטיפה מן הים יחשב לזאת אומרת הכנס"י שחטאי רבים כל כך עד שאפי' עול הפשעים דהיינו העונשים הן רק כנ��ודות מ"מ ישתרגו עלו על צוארי: או יאמר כי נשקד מלשון כי שוקד ה' על הרעה והכוונה כי בהאומות ממתין עד שתתמלא סאתם ושוב אין להם תקומה משא"כ לישראל שוקד הוא להענישם קודם שתתמלא סאתם למען יהי' יכול לנקותם ע"י העונשים בכדי לקרבם אצלו אח"כ: 
+
+<b>הכשיל כחי נתנני אדני בידי לא אוכל קום. </b>הוא כענין אמרו יתברך אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. ולכאו' יקשה איך אפשר שיוסיפו על גזירת מי שאמר והיה העולם רק הכוונה שמחטיאים אותנו וממילא עוזרי' לרעה וז"א ג"כ כאן שהכשיל כחי במה שנתנני בידי לא אוכל קום היינו בידי האומות שמחטיאים אותנו בכדי שלא אוכל קום דהיינו להצדיק מעשי ולשוב אליו יתברך: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>סלה כל אבירי. </b>הצדיקים נקראים אבירי כדכתיב (ישעיה מו) שמעו אלי אבירי לב הרחוקים מצדקה ודרשו חז"ל שהם הצדיקים. וסלה מלשון סולו סולו המסילה וגו'. ופירושו פינו וזהו אמרו כל אבירי שהיו בקרבי פינה אותם הקב"ה מירושלים שהחרש והמסגר גלי תחלה ואח"כ כשנתמעטו המגינים שלי: 
+
+<b>קרא עלי מועד. </b>הוא יעידת גייסות: 
+
+<b>לשבור בחורי. </b>הצדיקים הנותרים ואח"כ: 
+
+<b>גת דרך לבתולת בת יהודה. </b>היינו כל המין ישראל דרכם כדורך בגת: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>אני בוכיה. </b>בוכה אני כל כך בתמידות עד שקניתי לי שם שהכל קוראין אותי בוכיה:  
+<b>ירדה מים. </b>הדמעות כאילו הן יורדין מעצמן. ואמר הסיבה לזה כי רחק ממני מנחם. היינו ביאת משיח הנקרא מנחם ורואה אני שהגורם לעיכבא דמשיחא הוא כי:  
+<b>היו בני שוממים. </b>כלומר שאין מי שילמדם תורה ומצות (כמו שהארץ נקראת שוממה כשאין מי לעובדה):  
+<b>כי גבר אויב. </b>גברה עצת האויב להדיח אותי ואת בני מתורה ומצות ובזה אני רואה כי רחק ממני מנחם:  
+
+Verse 17
+
+<b>פרשה ציון בידיה. </b>ציון במר תיילל ומשברת ידיה עד כי אין לה מנחם בזוכרה כי: 
+
+<b>צוה ה' ליעקב סביביו צריו. </b>שמחמת חטא יעקב צוה ה' שיהיה צריו סביביו וע"י זה: 
+
+<b>היתה ירושלים לנדה ביניהם. </b>באמצעיתם נלקה ירושלים עד שהיתה לנדה שנחסר ממנה השראת הקב"ה שכינתו בתוכה כאילו היתה נדה: 
+
+
+Verse 18
+
+<b>צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו נא כל העמים. </b>מה שאמר להעמים לשמוע הענין הוא כי אמרו חז"ל על הקרא דלא אליכם מכאן לקובלנא מן התורה הביאו רש"י ע"ש והכונה לזה כי הגם שאמרו חז"ל שלא לפרסם חטאיו דכתיב (תהילים ל״ב:א׳) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה וראינו כי עד הכתוב לא אליכם הנביא מקונן בלשון נסתר כמו איכה ישבה בכה תבכה גלתה יהודה ומן הכתוב דלא אליכם הכנס"י הם המדברים בעדם ומתודים על חטאתם ומפרשים חטאם בפני כל האומות שמדברים עם העוברי דרך ואומרים להם נשקד עול פשעי והוא היפך ממה שקבעו חז"ל להסתיר חטאיו. והתירוץ לזה כי מחמת שעונשם היה גדול כים ויש בזה חילול השם ובכדי לקדש שם שמים ראוי לפרש חטאם וגם למען יראו ויקחו מוסר ולזה אמר כשמתודה על חטאיו צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי שמעו זאת כל העמים מה גרמו לי חטאי וקחו מוסר כי הביטו וראו מכאובי מה שעונותי גרמו לי עד כי בחורי ובתולותי שלא טעמו טעם חטא הלכו בשבי בגרמת חטאי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>קראתי למאהבי. </b>אמר הסיבה להעונש מחמת שקראתי למאהבי וקראתי הוא לשון חשיבות כמו ראו קראתי בשם בצלאל התרגום חזי דרביתי כלומר החשבתי למאהבי דהיינו האומות עש"ה (הושע ב׳:ז׳) אלכה אחר מאהבי וגו': 
+
+<b>המה רמוני. </b>המה הטו את לבבי מאחרי ה' עד שהכנסו בלבי אכזריות גדול כ"כ עד שכהני וזקני בעיר גועו ולא היה עין חמלתי עליהם כמאמר הכתוב (יחזקאל ט״ז:מ״ט) יד עני ואביון לא החזיקו: 
+
+<b>וישיבו את נפשם. </b>אפי' אוכל להשיב נפש לא נתתי להם: 
+
+
+Verse 20
+
+<b>צר לי מעי חמרמרו. </b>מבקשת הכנס"י ואומרת ראה ה' כאשר נעשה צר לי ומעי חמרמרו באמת נהפך לבי בקרבי למיטב ועם כל זה עדיין: 
+
+<b>מחוץ שכלה חרב בבית כמות. </b>ואילו היה הדבר בצינעא לא היה קשה בעיני כל כך אך שמעו וגו': 
+
+
+Verse 21
+
+<b>שמעו כי נאנחה אני. </b>הדבר קשה עלי מאוד שהצרה נעשה בפרהסיא עד כי שמעו כל העולם כי נאנחה אני ולזה אין מנחם לי. איני יכול לקבל תנחימין: אויבי שמעו רעתי ששו. שמחו על מפלתי להיות כי ידעי שאתה עשות וראה נא ההפרש ביני לבינם והוא כענין שאמר דוד (תהילים ל״ה:י״ג) ובצלעי שמחי וגו' ואני בחלותם לבושי שק. וכן הוא כוונתו כאן שהאומות כששמעו רעתו ששו אמנם אני כל בקשתי הלואי הבאת יום קראת ע"י הנביא (צפניה ג׳:ט׳) כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה וגו' וזהו מה שאמר ויהיו כמונו לקרוא כולם בשם ה' וכיון שהם רעים כל כך לזאת מבוקשינו: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>תבא כל רעתם לפניך. </b>שאותן שאינן מוכנים לכך תבא כל רעתם לפניך: 
+
+<b>ועולל למו כאשר עוללת לי. </b>אמר בלשון עולל ולא בלשון פועל כי פעולה נאמר על תכלית הפעולה משא"כ עולל נאמר על הסיבות הקודמת המביאין לתכלית הפעולה כי מחמת זה נקרא הקב"ה עילת כל העילות והנה תכלית היסורין שלנו הוא לתכלית הטוב ולכך אין אני מבקשין רק על הסיבות שנשלח עלינו שכמו כן יושלח עליהם היות כי על ידם רבות אנחותי ולבי דוי: קודם שנבא לפרש נקדים מה שאמר באיכה רבתי אמרו חז"ל. רבי ור' יוחנן היו דורשין בפסוקים אלו ומתנחמים ע"ש מוכח מדברים שהכתוב מדבר בהגדלת חסדו יתברך עמנו אף בשעה שחרה אפו בנו ולזה נתתי אל לבי לילך בעקבותיהם ולפרש כתובים אלו באופן שמורים הגדלת חסדו יתברך עמנו בכל הצרות שעברו עלינו: 
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה יעיב באפו. </b>בשום לב על אמרו יעיב לשון עתיד ולא העיב לשון עבר ועם האמור בהקדמה הנ"ל נתיישב כי ידוע שהשכינה עמנו בגלות לבטחון שעל ידה בטוחים אנחנו להיגאל. והנה בשירת הים פי' רש"י דהא דכתיב אז ישיר ולא כתיב אז שר שהפי' הוא שראה הנס עלה בלבו שישיר וכן הכוונה כאן שבא להפליג גודל חסדו בלשון איכה ואמר שבשעה שעלה בלבו להעיב את בת ציון (ולכך אמר יעיב כמו שפירש"י על ישיר): 
+
+<b>השליך משמים ארץ תפארת ישראל. </b>היא הקדושה שנקראת תפארת ישראל השליכה ג"כ לגלות: 
+
+<b>ולא זכר הדום רגליו. </b>היינו שלא זכר כלל שהשכינה הוא הדום רגליו בשביל טובת ישראל כנ"ל: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>בלע ה' ולא חמל וגי'. </b>וגם הגדיל חסדו עמנו שלא נגע תיכף בנפשות ישראל רק שמקודם מה שבלע ולא חמל לא היה רק את כל נאות יעקב והרס הבתים והמבצרים: 
+
+<b>הגיע לארץ. </b>אולי ישובו ומחמת שקירר כעסו בחורבן הבית עי"כ לא הגיע עונש לישראל רק מה שחילל ממלכה ושריה: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>כל קרן ישראל. </b>וגם אחר שהרס המבצרים ולא שבו מ"מ לא גדע רק קרן ישראל דהיינו הגדולה והשררה של ישראל וכשראה שעדיין לא שבו והשיב אחור ימינו מ"מ לא הבעיר ביעקב רק כאש אכלה סביב דהיינו העשרת השבטים שהיו סביבות ירושלים ולא בתוכה ממש והמתין אולי ישיבו: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דרך קשתו. </b>אמר שעוד הגדיל חסדו כי אף שלא שבו עד שהגיע העונש לגוף הישראל שהן בירושלים מ"מ מתחילה לא עשה רק כדורך קשת כדי ליירא לכשנגדו כך היה הקב"ה נדמה להם רק כאויב הדורך קשת כדי לייראם ואח"כ כשראה שעדיין לא שבו: 
+
+<b>נצב ימינו כצר. </b>פי' שימין הוא כינוי לרחמים והנה כשרופא אשר ��וא רחמן בטבעו יבוא אל חולה שצריך לייסר אותו ולחתוך הבשר לרפאותו כדי שלא תתפשט החולי בכל הגוף מעורר רחמנותו להתאכזר עליו ולחתוך הבשר בכדי שיתרפא כמו כן עושה הקב"ה כשרואה עוונות ישראל רבו וירא מהמקטרג שלא יקטרג על כלל ישראל מתאכזר ונוטל הצדיקים מהם כדי שיכפרו על עון הדור וזהו כוונתו כאן שהשיב אחור ימינו דהיינו המדה"ר במה שנראה כצר שהרג כל מחמדי עין יעוד זאת עשה בגודל רחמנותו ששפך חמתו באוהל בת ציון ולא נגע בגוף הישראל: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>כאויב. </b>ואף שעדיין לא שבו מ"מ לא היה אויב ממש רק כאויב בכ"ף הדמיון ולכך כתיב בלע ישראל ולא כתיב כל ישראל: 
+
+<b>כל ארמנותיה. </b>שקירר כעסו במה ששפך חמתו על עצים ואבנים ובלע כל ארמנותיה כדי למעט בהריגת ישראל: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>שכו. </b>בית קדשי קדשים: 
+
+<b>מועדו. </b>הוא הביהמ"ק שהקב"ה נועד שם עד ששוכח מועד ושבת מרוב הצרות: 
+
+<b>בזעם אפו מלך. </b>כלומר שמחמת האף לא השגיח על מלכות בית דוד שלא נתן שינה לעיניו עד אשר מצא מקום לבנות הביהמ"ק: 
+
+<b>וכהן. </b>וגם חילל הכהונה אשר עיקרן הן לעבודת הביהמ"ק: )( 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זנח ה' מזבחו. </b>נתן טעם לא יתפלא באיזה דרך היה מקום לבני נכר למשול בביהמ"ק של מטה שהוא מכוון נגד ביהמ"ק של מעלה ולזה אמר זנח ה' מזבחו היינו שסילק ונתרחק מבית המקדש של מעלה הנקרא מזבחו ועל ידי כן נאר מקדשו היינו המקדש של מטה: 
+
+<b>חומות ארמנותיה. </b>פי' שלא הסגיר ביד אויב רק חומת ארמנותיה משולל קדושה ועי"כ נתנו בבית ה' בשעת החורבן שמחו על חרבנו כשמחת יום מועד: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חשב ה' להשחית חומת בת ציון נטה קו. </b>כלומר שחשב ה' להשחית חומת בת ציון תיכף כשנטה קו הבנין כמו שנאמר (ירמיהו ל״ב:ל״א) כי על אפי ועל חמתי הי' לי העיר הזאת מיום בנותי אותה: 
+
+<b>ולא השיב. </b>לא חזר ממחשבתו עד שהשחיתה: )( 
+
+
+Verse 9
+
+<b>טבעו בארץ שעריה. </b>ראו כמה עון ביטול תורה גורם כמו שאמרו חז"ל ויתר הקב"ה על עון ע"ג ולא ויתר על עון ביטול תורה וזהו אמר כאן טבעי בארץ שעריה כי השערים נטבעו ולא שלטו בהם יד אויב מחמת שחלקו כבוד לתורה ופתחו עצמם שיכנס הארון כמ"ש חז"ל: 
+
+<b>ושיבר בריחיה. </b>של השערים שלא יעכבו טביעת השערים משא"כ מלכה ושריה בגוים שלטו בהם יד האויבים מחמת החטא ביטול תורה וזה אמרו אין תורה: 
+
+<b>גם נביאיה לא מצאו חזון. </b>כלומר אף בעת שלא קיבלו הנביאים עדיין נביאות קשות הנקרא חזון והי' להסרב טוב ואעפ"כ ביטלו התורה. ולכך ישבו וגו': 
+
+
+Verse 10
+
+<b>ישבו לארץ וגו'. </b>כל כך הי' העון ביטול תורה גורם עד שהושיב נבוכדנצר הזקנים דהיינו הסנהדרין לארץ: 
+
+<b>בתולת ירושלים. </b>ואפילו הצדיקים שלא טעמו טעם חטא המכונין בשם בתולת ירושלים נלכדו בעוונם והורד ראשן לארץ וחגרו שקים: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>כלו וגו' עולל ויונק ברחובות. </b>אמר הנביא שהחטא ביטול תורה גדול כל כך עד שגרם עונשים אפילו לעוללים ויונקים שלא טעמו טעם חטא ועי"ז כלו בדמעות עיני: 
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>מה אעידך. </b>עפירש"י והדברים נאמרים הרבה בכפל וגם לשון מה אעידך קשה. ונראה שבא להפליג הן העונש והן החטא והן הנחמה שיהיה לישראל ועל החטאים אמר מה אעידך כלומר מה אעיד לך על חטאך כי הוא ללא צורך לראיה כי המפורסמות א"צ עדות וראיה ונגד העונש המופלג אמר מה אדמה לך כי שם דמה נאמר על הדמות בענין כמ"ש הרב המורה בחלק ראשון כלומר לא בא מעולם שום דמיון בענין לעונש מופלג כמוך. ונגד הנחמה שיהיה להם לעתיד אמר מה אשוה לך ואנחמך שלא יהיה לשום נו��ר שום השתוות אפי' בעצמות כי יזכו להיות רוחניים יותר ממלאכי השרת ולזה אמר בתולת בת ציון כי לעתיד יהיו כולן צדיקים המכונים בשם בתולות שלא טעמו טעם חטא: 
+
+<b>כים שברך. </b>ממשיל יסורים הבאים לישראל לים כי כמו שהים בולע כל המימות כך הישראל בולעין כל היסורין ואינן כלין כמשז"ל חצי כלין והם אינן כלין משא"כ האומות כלין כשמגיע עליהם העונש: 
+
+<b>מי ירפא לך. </b>שישראל אין להם רופא אחר רק הן מרפאין עצמן כאשר שבין בתשובה: 
+
+
+Verse 14
+
+<b>נביאיך חזי וגו'. </b>אמר זה נגד מ"ש למעלה מה אעידך על החטאים אמר שסיבת חטאך הי' ע"י מה שנביאיך חזו לך שוא וגו': 
+
+
+Verse 15
+
+<b>הזאת העיר. </b>כל כך החטיאך עד שכל האומות תמהו על גודל חטאך ואמרו הזאת העיר שאמרו עליה כלילת יופי הוא מלוכלך עתה בחטאים כל כך: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>אמרו בלענו. </b>אמר זה נגד הפלגת העונש שאמר למעלה מה אדמה לך ואמר שכ"כ הי' העונש בהפלגה עד שאמרו האייבים בלענוהו: )( (יז) אשר זמם, שקיים כל הקללות שנאמר בתוכחה ואפי' אותן אשר לא נכתבו רק הי' במחשבה כענין שאמר גם כל מכה אשר לא כתובה בספר וגו' ועם כל זה ראה גודל חסדו עמנו: 
+
+<b>בצע אמרתו. </b>בצע הוא לשון חילוק כלומר שחילק אמרתו כי בתוכחה כתיב עד השמדך וחילק אמרתו וביטל הקללה דעד השמדך ושפך חמתו במה שהרס הביהמ"ק ולא חמל ושמח עליך אויב ובמה שהרס קרן צריך: 
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+<b>צעק לבם. </b>ומחמת הצרות הללו שהיו גדולים עד למאוד צעק לבם אל ה' עד שנתבטל מהם קללות עד השמדך. ועתה מדבר הנביא אל חומת בת ציון שתוריד כנחל דמעה וגו': 
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>ראה ה' צרותי והביטה </b>על כל העונשים והצרות שהבאת עלי: 
+
+<b>למי עוללת כה אם תאכלנה. </b>למי מהאומות עוללת עוד כצרה זו אם אירע גם להם שהאכלנה נשים פרים: 
+
+<b>אם יהרג. </b>זהו תשובת השכינה כמו שפירש"י: 
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>תקרא וגו' פליט ושריד. </b>הכתוב הזה תמוה מאוד כי ח"ו לומר שלא נשאר שריד ופליט כי אפילו שיבטא לא כלה וגם לשון תקרא תמוה. ונראה שהוא מוסב למעלה על קובלנת ישראל שאמרו למי עוד מהאומות עוללת כה והשיב הקב"ה אם יהרג וגומר ע"ז אומרת הכנס"י ומתנצלת הלא אם תקרא ותזמין למשפט מגורי מסביב היינו כצ שכני הרעים שיביאי יחד לדין כיום מועד שיאספו כולם למשפט כמו שנתאספו ביום מועד היינו ביום יעידת גייסות כשנתאספו עלי והיית שופטם באף כאשר נשפטתי אני ודאי שלא היה נשאר מהם ביום אף ה' שריד ופליט מגודל רעתם אך אין אתה שופט אותם כלל ואותי שפטת כל כך באף על ידם עד שכל אשר טפחתי ורביתי אויבי כלם: 
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>אני הגבר ראה עני בשבט עברתו. </b>כי הנה יש שני מיני יסורים אחד שבא בתורת רחמנות לעורר בתשובה והוא לצורך רפואה כעין רופא המחתך בבשר כדי לרפאות או כמו שמכין למי שנתעלף להשיב רוחו עליו והשני דרך כעס ונקימה וזה מקונן הנביא ואמר שראה במראה הנבואה העוני היינו היסורין הבאין בשבט עברתו היינו בדרך כעס ולא בדרך חמלה לרפואה: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>נהג וילך. </b>נהג נאמר על המנהיג בידו ויולך נאמר על מי שמניחו לילך לפניו ואינו מנהיג אותו וזה אמר הנביא שראה במראה הנביאה שאותי נהג בידיו וגם הוליך לישראל והכל היה: 
+
+<b>חושך ולא אור. </b>היינו שהראני במראה הנבואה שהי' ההולכה בתוקף החושך ולא ראיתי שום אור ומזה יש לי ראיה שהיסורין המה של כעס ולא לסיבת רפואה כ"א הי' לסיבת רפואה הי' מראיני האור מתוך החושך: 
+
+
+Verse 3
+
+<b>יהפוך ידו. </b>מתנחמים עצמם לומר שאין מכל זה ראיה להתייאש ח"ו מהגאול' כי כן דרכו של הקב"ה בי להפוך ידו ולהטיב לי ואם נשוב ישוב וירחמוני: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>בלה בשרי. </b>אומר הכנס"י לקונן כמעט יש לי יאוש כי הלא בלה בשרי ועורי שבר עצמותי כי כמו כשנשבר העצם ואין עור ובשר קיים שאין לו שוב רפואה כן הדבר אצלי שלקח ממני כל הצדיקים עד שח"ו אבדה תקותי מרפואה: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>ויקף ראש ותלאה. </b>כי לפעמים אף שהחולי והשבר הוא קשה כל כך עד שא"א להתרפא בעצמו מצד הטבע מ"מ יכול לבוא רפואה ע"י סמים כמו שאחז"ל עמה פעמי' אפשר דעביד לי סמתרי וחיי אבל הקב"ה בנה עלי והקיף ראש ותלאה שהתלאים רבים כל כך עד שנעשה עלי הבנין. או יאמר כי יש לפעמים יסורים ע"י כעס פתאומי ולאלה יש תקוה שיתקרר הכעס וירחם אבל אם היסורין באין בגודל תחבולות כדרך בונה בנין לאלו אין תקוה וזהו אמרו בנה עלי כלומר שלא הי' כעס פתאומי רק ע"י סיבות רבות כמו בונה בנין בכדי להקיפני מכל צד בצרות רבות ורעות: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>כמתי עולם. </b>ענין זה מורה ח"ו שהחושך שהראה במראה הנבואה שהוא חושך עולם ח"ו כמת אשר נשכח זכרו מלב כך אני מיואש מרפואה ח"ו: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>גדר בעדי ולא אצא. </b>אמר כל כך נעשה הקב"ה לי כשונא כאילו גדר ומנע ממני דרכי התשובה שלא אנא שוב מחטאתי ומהיסורין שלי: 
+
+<b>נחשתי. </b>ידוע שיש ארבעה מיני מתכות זהב כסף נחושת ועופרת וכולם הם כנגד מעשיו של אדם (כמבואר כל זה בספר יערות דבש דרוש ו' ע"ש) ונחושת הוא מעשים התלוים ביצה"ר כגון אכילה ומשגל הכרוך עליו מעשה נחש וזהו אמרו הכבוד נחשתי היינו יצרי הרע במעשים התלוים ביצה"ר ליטמאות בהם: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>שתם תפלתי. </b>שמחמת הוטמאי במעשי אין תפלתי טהורה לעלות למעלה: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>גדר דרכי. </b>כ"כ הכביד עלי נחשתי הוא יצרי הרע עד כי היצה"ר גדר דרכי היינו דרכי התורה והמצות בגזית. נתיבותי עוה. מחמת כי מנע ממני התורה והמצות הרגלתי עצמי בדרכים מעוותים ומקולקלים. 
+
+
+Verse 10
+
+<b>דוב אורב. </b>מוסב למעלה כ"כ הגביר עלי יצרי הרע עד כי הי' לי היצה"ר כדוב אורב להחטיאני בכל פעם: 
+
+<b>אריה במסתרים. </b>ואח"כ כשנתמלא סאתי היה עלי כאריה במסתרים כי האריה כאשר טרף במסתר משסעהו תיכף כשסע הגדי כן הביא עלי האד פתאום וישסעני כשסע הגדי: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>דרכי סורר. </b>מוסב על דוב אורב שכל כך ארב עלי להכשילני עד כי סרר דרכי התורה והמצות בסירים וקוצים בכדי שלא אוכל לעשותם ומחמת זה: 
+
+<b>ויפשחני. </b>עשה אותי כ"כ רע עד שפסעתי על התורה והמצות ועי"ז: 
+
+<b>שמני שומם. </b>בבוא עת הפורענות: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>דרך קשתו וגו'. </b>בבוא עת הפורענות דרך קשתו ולירות בי כל חציו ועשאני כמטרא לחץ לירות בי חציו ולא יחטיאו להעבירני: 
+
+
+Verse 13
+
+<b>הביא בכליותי. </b>היצה"ר הביא במחשבתי חצים להחטיאני אף במחשבתי: 
+
+
+Verse 14
+
+<b>הייתי שחוק. </b>מחמת שכל קינה זו אמר הנביא בשם הכנ"י ורצה לומר בשמם שהנביא הי' להם לשחוק וזה הביא עליהם כל הרע הזה וכיון שהוא עצמו המדבר אמר בלשון מדבר בעדו שכל זה הי' מחמת כי בעת הנבאי להם רע שחוק הייתי להם: 
+
+<b>נגינתם. </b>הייתי להם ומחמת זה באו עליך כל הרעות האלה: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>השביעני במרורים. </b>חזר לומר בשם הכנס"י השביעני במרורים החטיאני הרבה מאוד כי המרור מתחילה מתוק וסופו מר כן החטא מתחילתו מתוק וסופו מר לכך ממשיל החטא למרור: 
+
+<b>הרוני לענה. </b>אמר על העונש שהוא דומה ללענה שתחילתו וסופו מר: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>ויגרס בחצץ. </b>בשעת החטא היה דומה לאוכל קמח ובתוכו טמון אבנים קטנים המשברים השינים ובשעת העונש: 
+
+<b>הכפישני באפר. </b>כל גופי: 
+
+
+Verse 17
+
+<b>ותזנח משלום. </b>בעון שזנחתי התורה הנק' שלום לכך: 
+
+<b>נשיתי טובה. </b>נשיתי מהטוב: 
+
+
+Verse 18
+
+<b>אבד נצחי. </b>מגודל היסורין אמרתי מה שאני מקוה להיות קיים ונצחי נכזבה תוחלתי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>זכור עניי וגו'. </b>מבקשים להקב"ה זכור לי זכות זה מה שעכשיו אצלי עניי היינו היסורין ומרודי היינו המרד שמרדתי בהקב"ה הוא אצלי לענה וראש שמתחרט ומצטער אני על החטאים לענה הוא מאכל וראש הוא משקה כלומר שאוכלי ושקויי הוא לענה וראש ע"כ: 
+
+
+Verse 20
+
+<b>זכור תזכור. </b>אנו מבקשים להקב"ה שתזכור ברחמיך מה שעניי ומרודי אצלי לענה וראש: 
+
+<b>ותשוח עלי נפשי. </b>מבוקשתינו שתכניע נפשי עלי שלא אמרוד בך: 
+
+
+Verse 21
+
+<b>זאת אשיב. </b>האמור למטה ע"כ אוחיל לו: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>חסדי ה' כי לא תמנו. </b>כלומר בזה שלא תמנו בתוקף הגזירות מחמת חסדי ה' אני רואה כי לא כלו רחמיו: 
+
+
+Verse 23
+
+<b>חדשים לבקרים. </b>ועוד אני רואה חסדים המתחדשים לבקרים: 
+
+<b>רבה אמונתיך. </b>החסדים הן במה שאתה מרבה אמונתך אצלי ואתה מחזיק בידינו שלא נהיה נסוגים אחור ח"ו מגודל היסורין. או יאמר שמה שאתה מתחדש נסים בכל בוקר הם מרבים האמונה בלבי: 
+
+
+Verse 24
+
+<b>חלקי ה'. </b>וכל כך אתה מגביר אמונתך אצלי עד שאמרה נפשי שה' חלקי: 
+
+
+Verse 25
+
+<b>טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו. </b>אמר הנביא אל תתייאש ויש לך ליחל לו כי טוב ה' לקויו לנפש הדורש ממנו הטוב היינו שיוליכה בדרך הטוב: 
+
+
+Verse 26
+
+<b>טוב ויחיל. </b>מלת טוב מוסב על ה' האמור בפסוק ראשון כלומר טוב ה' אם יחיל ודומם לתשועתו (הוי"ו משמש במקום אם כמו וצמית והלכת שמשפטו ואם צמית): 
+
+<b>ודומם לתשועת ה'. </b>מוסב ג"כ למעלה שטוב ה' לאותו שכל עיקר תקותו והתאבלותו הוא רק על מה שבגלות ובכל צרתם לו צר ומקוה לתשועת ה' ואינו חש כלל על צרותיו רק על גלות. דומם הוא מלשון אבלות: 
+
+
+Verse 27
+
+<b>עול בנעוריו. </b>מוסב ג"כ על טוב ה' לקויו ואמר שגם טוב הוא הקב"ה לגבר אשר ישא עול התורה והמצות מנעוריו משעה שננער היצה"ר לצאת דאז אין כח להיצה"ר להחטיאו: 
+
+
+Verse 28
+
+<b>ישב בדד וידום. </b>ולכך ראוי למי שיש לו יסורין ישב בדד וידום שימתין לתשועת ה' ויקבלם באהבה כמו שפי' רש"י. כי נטל עליו. כיון שבעל הגזירות נשא עליו הגזירה זו: 
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+<b>יתן למכהו וגומר. </b>כיון שיאמין שהכל מהקב"ה לא יקשה עליו מאומה משום יסורין: 
+
+
+Verse 31
+
+<b>כי לא יזנח. </b>מוסב על מה שאמר למעל' שלא יקשה עליו יסורין רק שישב בדד וידום היינו שיצפה לתשועת ה' ואמר טעם לזה כי לא יזנח וגו': 
+
+
+Verse 32
+
+<b>אם הוגה. </b>הוגה הוא לשון תוגה כלומר אף שהוגה מ"מ בטוחים אנחנו ורחם כרוב חסדיו שירחם עלינו (רש"י): 
+
+
+Verse 33
+
+<b>לא ענה מלבו. </b>וכמו כן אנחנו הכנס"י ראוי לעשות לנו כן לישב בדד ולידום כי העינוי שהי' לנו ע"י הצר הצורר נבוכדנצר בודאי שלא ענה מלבו כלומר מרצונו: 
+
+<b>ויגה בני איש. </b>מה שעשה תוגה לבני אברהם יצחק ויעקב שנקראים בני איש כמו שפירש"י (תהילים ד׳:ג׳) לא היה זה מלבו ומרצונו: 
+
+
+Verse 34
+
+<b>לדכא וגו'. </b>בתמיה וכי יעלה על הדעת שנבוכדנצר מעצמו ומרצונו עשה הכל לדכא תחת רגליו כל העולם שנמשלו בימיו כל אנשי ארץ לאסירים תחתיו בידיהם וברגליהם אין זה מדרך הטבע וגם עשה נבוכדנצר עד שכמעט הפך כל העולם כולו והחריד כל הארץ והיעלה על הדעת להטות משפט גבר נגד פני עליון מה שעשה נ"נ והטה משפט כל גבר: 
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+<b>לעות וגו'. </b>והיעלה על הדעת שכל העוותים שעשה נבוכדנצר לכל העולם שה' לא ראה זאת וע"כ הכל מאתו יתברך הי' לעונש ונבוכדנצר הי' שבט אפו יתברך: 
+
+
+Verse 37
+
+<b>מי זה אמר ותהי ה' לא צוה. </b>ועוד היעלה על הדעת שימצא אדם שכל אשר יגזור אומר יתקיים אם ה' לא צוה זאת וכיון שנתקיימו כל גזרותיו של נ"נ בודאי מאת ה' היתה זאת ע"כ ראוי לנו לישב בדד ולידום ולייחל לתשועת ה'. 
+
+<b>מי זה אמר וגו'. </b>כי הנה אף אם לפעמים רואה אדם חמס וריב בעיר או מדינה עכ"ז אינו מייחס זאת אל המלך כי א"א להמלך להיות עיניו פקוחה על כל אך הוא מושיב שרים על כל עיר ועיר והשר הלז הוא עושה עול ואין שום אשמה אל המלך אבל אצל הקב"ה אשר כל העולם נעשה במאמרו מכ"ש שכל העולם בידו ותחת השגחתו וסוקר הכל בסקירה אחת. וסרס המקרא ודרשהו וכאלו אמר הלא ה' שהוא הבעל משפט ועושה דין הלא זה הוא אמר ותהי וא"כ איך יעלה על הדעת שהוא לא צוה ולא נעשה הכל ע"י פקודתו והכתוב הזה בלשון תמוה נאמר מי זה אמר ותהי ה' כלומר ה' שאמר והיה העולם לא צוה בתמיה ההוא לא צוה כל הנעשה והמגיע אלינו: 
+
+
+Verse 38
+
+<b>לא תצא הרעות והטוב. </b>אף שאמרנו שהכל בגזירת הקב"ה מ"מ בחירת המעשה הן לטוב הן לרע לא תצא מפי עליון. ומה שאמר הרעות בלשון רבים והטוב בלשון יחיד היות כי גם העונש הרע אינו בא בעצם מאתו כי מאתו לא תצא רע רק הרע הבא על האדם העון עצמו עושה כי ע"י העון בורא מלאך משחית אשר הוא המציק לו כמ"ש (ישעיהו ס״ד:ו׳-ז׳) ותמוגגינו ביד עונינו ולזה אמר הרעות בלשון רבים כי אין הקב"ה סיבה לא לרוע המעשה ולא לרוע העונש משא"כ בהטוב הקב"ה היא סיבה לטוב התגמול ולא לטוב המעשה כי הוא תלוי בבחירת ב"א. וכתוב זה מוסב למעלה שאמר מי זה אמר ותהי ה' לא צוה אל תאמר שהקב"ה הוא סיבה עצמיות גם על מעשה הרע כי מפי עליון לא תצא הרעות שהחטא בעצמו העושה הרע רק כשיש זכות המגין הקב"ה מסככו באברתו לבל יגע בו הרע וכשנתגבר העון הקב"ה מסיר סוכתו הרי הוא כאילו נתן רשות למשחית ולכך. 
+
+<b>מפי עליון לא תצא הרעות והטוב. </b>גם זה בלשון תמוה וכי מפי עליון המושל בכל מאתו לא תצא הרעות שהן לתכלית הטוב (והוי"ו של והטוב משמשת בלשון למ"ד התכלית כמו ביומא פ"ו משנה ז' נתנו במגיס והקטירן שפירושו כדי להקטירן אח"כ שבשעה זו עדיין לא הקטירן ע"ש): 
+
+
+Verse 39
+
+<b>מה יתאונן אדם חי. </b>מי שהוא צדיק במדרגת אדם חי אין לו להתאונן ולהתרעם על הקב"ה רק גבר על חטאיו יש לו להתאונן שהם המצירים והמריעים לו: או אפשר לפ' אלו הפסוקים באופן אחר 
+
+<b>גבר על חטאיו. </b>שכובש את יצרו ומתגבר עליו אין לו להתרעם על היסורים הבאים עליו כיון שנתבאר למעלה שהכל בגזירה מאת הקב"ה ולא חשיד קב"ה למעבד דינא בלא דינא: 
+
+
+Verse 40
+
+<b>נחפשה. </b>ועתה אין לנו תקנה רק לחפוש דרכינו בעצמינו ונחקורה על חטאינו אצל אחרים בכדי שיתוודע לנו חטאינו כי אין אדם רואה חוב לעצמו ואחר זה נשובה אל ה': 
+
+<b>ומאי לבבינו אל כפים. </b>המעשה נקרא בשם כפים כמו שמצינו זה כמה פעמים בכתוב ולבב נאמר על המחשבה לזה אמר נשא לבבינו אל כפים כלומר נייחד המעשה והמחשבה רק לשם ה' ואז יהיה ה' אתנו להצילנו:) 
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+<b>נחנו פשענו. </b>ולכך נכתב חסר אל"ף לומר בעת שהיינו מכינים בשם נחנו שהקב"ה שהוא האל"ף לא היה אתנו ולכך פשענו ומרינו אתה לא סלחת: 
+
+
+Verse 43
+
+<b>סכותה. </b>מאחר שלא סלחת לעונינו עשית מחיצה בינינו ובינך באף ותרדפנו בו כמו שפי' רש"י: 
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+<b>סחי ומאוס תשימני. </b>בתמיה וכי סחי ומאוס תשימני: 
+
+
+Verse 46
+
+<b>פצו וגו'. </b>כלומר וכי סחי ומאוס תשימני כי הלא פצו וגו': 
+
+
+Verse 47
+
+<b>השאת והשבר. </b>מה שנשאת אותנו מקודם למעלה על הכל והשבר שהיה לנו אח"כ מאיגרא רמא לבירא עמיקתא זה היה לנו לפחד ופחת. ואף שנכתב במדויקים בשי"ן ימנית וכן הוא ברש"י מ"מ יש לפרש בו ענין זה והשאת הוא מלשון הכאה והסתה כי העושר הוא המשיא והמפתה את האדם לדרך רע: 
+
+
+Verse 48
+
+<b>פלגי מים וגו'. </b>זהו תשובת השכינה למען לא יתייאשו: (מט) 
+
+<b>עיני נגרה. </b>מוסב על תשובת השכינה: 
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+<b>עיני עוללה לנפשי וגומר. </b>האומות נקראים בנות ירושלים והנה מבואר בדברי החוקרים כי כשאדם רואה הגדלת שונאו הוא יותר רע ומר מכל הצרות הבאות על האדם ולזה אמר עיני עוללה לנפשי הכנס"י מתאוננים ואומרים עינים שלי עוללין ועושין לי רעה מכל בנות עירי מהטוב שאני רוא' שיש לבנות עירי: )( 
+
+
+Verse 52
+
+<b>צדוני כצפור. </b>חשב הגליות שהיה להם כי בגלות מצרים צוד צדוני כצפור אשר ניצוד על גרעוני חטה כן צדוני במצרים על דבר החיטין שמכרו שם ונשארו ע"י כן במצודה רעה שם ומה שאמר חנם כי יעקב ובניו שירדו מצרימה לא היה בסיבת חטא:  
+
+Verse 53
+
+<b>צמתו וגו. </b>זה היה בגלות בבל בדניאל (רש"י): 
+
+
+Verse 54
+
+<b>צפו מים על ראשי. </b>בגלות החיל הזה הצרות גדלו כל כך עד שהמים כאילו הן צפין על ראשי עד שאמרתי נגזרתי: 
+
+
+Verse 55
+
+<b>קראתי מבור תחתיות. </b>חוזר לבקש ואומר הנה אז במצרים קראתי וגו' היינו במצרים אף שהייתי משוקע בטומאה עמוקה עד שכמעט נכנסתי בתוך שער החמישים ועם כל זה כשקראתיך משם קולי שמעת: 
+
+
+Verse 56
+
+<b>אל תעלם אזניך. </b>לזאת אנו מבקשים שגם עכשיו אל תעלם אזניך: 
+
+<b>לרוחתי לשועתי. </b>כי החטאים הן מחיצה מפסקת בינינו ובין אבינו שבשמים וזה שאמר לרווחתי כי כשהקב"ה רוצה לקבל תפלת השבים צריך לחתור חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל התשובה כמו שעשה למנשה וזה שאמר לרוחתי שירויח מקום שיכנס בו שועתנו לפניו: 
+
+
+Verse 57
+
+<b>אמרת אל תירא. </b>על הים אמרת אל תיראו ופסוקים אלו רומזין על גלות מצרים והפסוקים הבאים על גלות בבל ומדי הסמוכים: 
+
+
+Verse 58
+
+<b>גאלת חיי. </b>זהו נגד דניאל שהוא ניצל והאויבים אכלום האריות: 
+
+
+Verse 59
+
+<b>ראיתי ה' עותתי. </b>מבקשים הכנס"י אף אם אתה רואה עותתי ועונותי היה אתה בעצמך שופט משפטי ואל תניחנו ביד אויבינו כי הן עושין רק דרך נקימה. ולזה אמר: 
+
+
+Verse 60
+
+<b>ראיתה כל נקמתם. </b>כי הנך רואה כשאני נופל בידם הן מתכוונים להנקם ממני ונקמתם רעה מאוד ע"כ הנני מבקש נפלה נא בידך והיה אתה השופט: 
+
+
+Verse 61
+
+<b>חרפתם ה'. </b>חרפתם הוא רק לחרף אלקים חיים: 
+
+<b>מחשבותם לי. </b>רק להרע לי: 
+
+
+Verse 62
+
+<b>והגיונם עלי. </b>כל דיבורם הוא רק ממני: 
+
+
+Verse 63
+
+<b>שבתם וקימתם הביטה. </b>הבט שכל שיבתם וקימתם רק ממני אני מנגינתם. אני להם במקום נגינה כי שוחקים עלי תמיד: 
+
+
+Verse 64
+
+<b>גמול. </b>נגד מחשבתם. כמעשה ידיהם. נגד המעשה: 
+
+
+Verse 65
+
+<b>תאלתך. </b>שיהיו נואלים ממועצותיהם ומחשבותיהם שחושבים עלי (רש"י): 
+
+
+Verse 66
+
+<b>תרדוף באף. </b>ביקש שהרדיפה יהיה באף למען ישמדו מתחת שמי ה': 
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>איכה יועם זהב וגומר. </b>אמר להפליג הקינה הגם כי ידוע ששפך הקב"ה חמתו על עצים ואבנים על הביהמ"ק ולזה אמר איכה היה ההפלגה גדולה כל כך כי אף שכבר שפך חמתו על הביהמ"ק עד שיועם הזהב של הביהמ"ק היינו הארון שנגנז ונשתנה הכתם הטוב היינו מה שהוא במדרגה קטנה מזהב נשתנה לגמרי והאבנים של הביהמ"ק נשפכו בראש כל חוצות לזאת מפליג התמיה שאחר כל אלה גם בנ�� ציון היקרים נחשבו לנבלי חרש אשר כמעט אין להם תקנה: 
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>תנין חלצו שד. </b>אמרו חז"ל כי התנינים היו מגלין שדי הנשים הניקו גוריהן וכמו זר יחשב שינוי דרך הטבע כזה. לזה נראה כי חז"ל קראו להצרים הצוררים בשם תנינים וגוריהן וכמש"ה (יחזקאל כט) התנין הגדול והיינו שחלצו האויבים שדי הנשים למען יניקו בניהם של האויבים ומחמת זה: 
+
+<b>בת עמי לאכזר. </b>היו נחשבים נגד הילדים שלהם לאכזר: 
+
+<b>כיענים. </b>ששמעו אותן בוכין ולא לקחום לעצמם לינק אותן כי לא נשאר להם חלב בדדיהן. ולזה אמר: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>דבק לשון יונק. </b>מחמת שלא היה להם מה לינק. ועוללים שהיה אכילתם לחם שאלו לחם פורש אין להם: 
+
+
+Verse 5
+
+<b>נשמו בחוצות. </b>מחמת שראו כל טוב בחוצות ולא היה להם במה לקנות. 
+
+<b>חבקו אשפתות. </b>נשקו האשפה כשמצאו אותה לשכב עליה: 
+
+
+Verse 6
+
+<b>ויגדל עון וגו'. </b>זהו תשובת הקב"ה לכך בא עליך כל זאת היות שגדול עון בת עמי מחטאת סדום כי עיקר חטאת סדום היה מה שיד עני ואביון לא החזיקו. כדכתיב (יחזקאל טז) ולהם היה נחשב רק לחטאת שלא ניתן להם עדיין תורה משא"כ בבת עמי נחשב לזדון ולכך בסדום נהפך כמו רגע ולא סבלה יסורין הרבה וגם לא חילו בה ידי אויב מה שלא היה כן בירושלים מגודל העון: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>זכו נזיריה וגו'. </b>מספר גודל העון שהיה להם כי הלא היה ביניהם צדיקים גמורים שנזרו מכל תאות העולם הזה עד שזכו משלג וגם היה ביניהם בעלי תשובה ועליהן הושאל שם לובן החלב שעיקרו דם ונהפך ללובן וכמו כן היה ביניהם שופטים העושין דין ברשעים ולהם הושאל אדימת עצם כי האדום נמשל לדין וגם היה ביניהם אנשים שהיו מוסרים נפשם על קדושת השם ולהם הושאל גזרת הספיר כמאמר חז"ל כי הספיר לא ישבר בכל הכאות ונכנס בהסדן של ברזל ועם כל זה אף על אותן הצדקים לא חמלת. עד: 
+
+
+Verse 8
+
+<b>חשך משחור תארם. </b>כ"כ היית כאכזר עליהם בשלותך עד שחשך משחור תארם של הצדיקים מחמת עוני ורעב: 
+
+<b>לא נכרו. </b>לא היה שום אדם מרחם עליהם עד שצפד עורם (וניכרו מלשון יהי מכירך ברוך רות ב׳:י״ט) ומחמת זה בא העונש הכתוב למטה: 
+
+
+Verse 9
+
+<b>מחללי רעב. </b>לכך נענשו מדה כנגד מדה ומתו ברעב שהוא יותר מאוס וגרוע מחללי חרב: 
+
+
+Verse 10
+
+<b>נשים רחמניות. </b>מפני שהיו אכזרים על הצדיקים ולכך התאכזרו מגודל הצרות על בניהם: 
+
+
+Verse 11
+
+<b>ויצת אש בציון. </b>אמר הנביא כל כך היה האף והחימה גדול עד שאחר כל הצרות שכלה ה' את חמתו ושפך חרון אפו הוכרח עוד לשפך חמתו ולהצית אש בציון כי אם לא היה שופך חמתו על הביהמ"ק היה ח"ו כליה לכל הכלל: 
+
+
+Verse 12
+
+<b>לא האמינו מלכי ארץ. </b>כלומר הנך רואה שנחרב בחטאך כי הלא אפי' מלכי ארץ לא האמינו כי היה מחוץ לדרך הטבע וע"כ שהיה מחטאת נביאיה וגומ': 
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>נעו עורים. </b>עורים נקראים אותן שהן עורים בדעת כדכתיב ולפני עור: 
+
+<b>בחוצות. </b>שעברו בפרהסיא ולא היה מוחה בידם כמו שאמרו חז"ל שחרבה ירושלים על שלא מיחו זה בזה: 
+
+<b>נגאלו בדם וגו'. </b>כל כך נכשלו על שנגאלו בעון. שפיכת דמים וכל כך הרבו לשפוך דם עד שלא יוכלו ליגע בלבושיהם מרוב ליכלוך הדמים: 
+
+
+Verse 15
+
+<b>סורו. </b>אמר הנביא מאחר שכל זה היה מחטאת נביאים ע"כ סורו מהם: 
+
+<b>טמא קראו למו. </b>קראו אותן טמאים: 
+
+<b>סורו אל תגעו כי נצו וגו'. </b>סרס המקרא ודרשהו אמר הנביא תפרשו עצמיכם מאותן הנביאי שקר תיכף כי אחר שתראו כי נצו לשון סרחון כשתראו שנסרחה עצתם של נביאי שקר אשר אמרו לכם תמיד: 
+
+<b>בגוים לא יוסיפו לגור. </b>וגם נעו. שתלכו בגולה ותהיו נדים ונעים אז תקראו בעצמיכם בקול בחפזון ותאמרו להנביאי שקר סירו סירו אל תגעו לכן שמעו לעצתי שתסירו תיכף מהם וטמא קראו למו: 
+
+
+Verse 16
+
+<b>פני ה' חלקם. </b>אותן הנביאים והכהנים אשר החטיאו הרבים והכעיסו לה' במעשיהם אותו הכעס של הקב"ה חלק אותן מכלל ישראל שלא יוסיף להביטם מחמת העון אשר פני כהנים לא נשאו וגו': 
+
+
+Verse 17
+
+<b>עודינה תכלינה עינינו. </b>כלומר בעוד אשר עדיין כלתה נפשינו לעזרת מלכים שיבואו לעזרתינו תיכף צדו וגו': 
+
+
+Verse 18
+
+<b>צדו. </b>מלשון צידה כלומר פתאום צדונו אויבינו: 
+
+<b>קרב קצנו. </b>בתוך סיפור הצרות מזכיר חסדי ה' ואמר קרב קצינו כלומר הקב"ה קירב את הקץ של הגלות שהיה לנו להיות עוד שני שנים בארץ ישראל כמנין ונושנתם והקב"ה הקדים שני שנים ואמר טעם לזה מלאו ימינו כי בא קצנו שאם היה ממתין עד עת בא הקץ של מנין ונושנתם היה מלאו ימינו שהיו נשלמין ימינו לגמרי ולא היינו עוד בעולם כלל שהיה מקוים בנו ח"ו כי אבד תאבדון כאמרם ז"ל צדקה עשה הקב"ה שהקדים שני שנים לונושנתם. וזה שאמר כי בא קצינו ובא מלשון שקיעה כמו ובא השמש והיינו שהיה הקץ שלנו שקעה לגמרי: 
+
+
+Verse 19
+
+<b>קלים היה רודפינו. </b>בשביל הצדקה זו שמיהר את הגלות קלים היו רודפינו לרוץ בכדי למהר הגלות: 
+
+<b>על ההרים. </b>בזכות אבות הנקראים הרים: 
+
+<b>דלקונו. </b>רדפו אותנו במהרה בכדי שלא יקויים ח"ו כי אבד תאבדון: 
+
+<b>במדבר. </b>על עון שעשו במדבר והוא עון העגל בחטא זה ארבו לנו: 
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>שישי ושמחי. </b>כלומר הנך עתה שש ושמח במפלתינו (כי הציווי נאמר לפעמים בלשון הוה וכמו וראה בטוב (קהלת ב) והוא כמו וראות בטוב. וכן וראה עניי משפטו וראות עניי) אבל דע כי גם עליך תעבור כוס של פורעניות: 
+
+
+Verse 22
+
+<b>תם עונך וגו'. </b>אחר ההפרש שבין ישראל לאדום שבישראל אחר שנתייסרו נתכפר עונם וזה שאמר תם עונך לא יוסיף להגלותך מחמת שמקבלין היסורין מאהבה משא"כ האומות כאשר נפקדו על עונם ויסורים באין עליהם יקללו במלכות ובאלהיו ואז יתגלה החטאים הטמונים בלבם וזה שאמר פקד עונך גילה על חטאתיך כשתפקד על עונך ותענש מיד תגלה חטאתך הטמונה בקרבך וזה ג"כ מה שאמר למעלה תשכרי ותתערי כשתשכר מחמת כוס הפרעניות שיגיע עליך אז תתערי תתגלה כל האפקורסות הטמונה בלבך לעיני כל: 
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>זכר ה' מה היה לנו. </b>הגדולה שהיה: 
+
+<b>הביטה וראה. </b>הביטה במה שהיה לנו לשעבר וראה במה שעכשיו ותעריך זה לעומת זה ותראה גודל חרפתנו: 
+
+
+Verse 2
+
+<b>נחלתינו. </b>הוא הביהמ"ק כדכתיב אל המנוחה ואל הנחלה שהיה מקום השראת שכינה ועתה נהפכה לזרים והיינו כחות הטומאה כי סביב רשעים יתהלכון כידוע ליודעי חן: )( 
+
+
+Verse 3
+
+<b>ואין אב. </b>שיתומים חיים אנחנו שהלך ונסתלק אבינו שבשמים ממנו: 
+
+<b>אמותינו. </b>היינו ציון וירושלים: 
+
+
+Verse 4
+
+<b>מימינו בכסף שתינו. </b>כשהם היו נכנעים תחתינו מ"מ היינו שותים אפי' מימינו מהם בכסף ולא גזלנו מהם מאומה ועתה עצנו במחיר יבואו במחיר הטובות שעשינו עמהם יביאו אותן עצים אשר הטעינו על צוארינו כאשר נרדפנו עד שיגענו ולא הונח לנו: 
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>מצרים נתנו יד. </b>וכל זה היה בעין ששמנו בטחונינו על מצרים ולא בהקב"ה ולכך באו עלינו הצרות: 
+
+
+Verse 7
+
+<b>אבותינו חטאו. </b>הכוונה ע"ד האמור בכתבי האר"י כי מחמת שנפש הבן בכח נפש האב ולפעמים כשהבן עתיד להיות רשע גורם להחטיא את האב ולזה ג"כ מתודין ואומרין שמחמת עונותינו הרבים כל העונות שעשו אבותינו נחשבים לחטאינו מחמת שנעשו בגרמתינו: 
+
+<b>ואינם. </b>חשב הקב"ה עונות אבותינו לנגדם כאילו אינם: 
+
+<b>ואנחנו עונותיהם סבלנו. </b>אנחנו נענשים גם בעונותיהם כענין שנאמר פוקד עון אבות על בנים והוא מהאי טעמא שבגרמתם חטא האב ולכך הגדיל העונש עד כי עבדים משלו וגו': 
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+<b>בידם נתלו. </b>תלו עצמם בידיהם ואבדו עצמם לדעת בחטא שבשלותם פני זקנים לא נהדרו: 
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>זקנים משער שבתו. </b>פירשו המפרשים כי הלוים הבחורים היו משוררים והזקנים היו משוערים וזהו אמרו מעת אשר הזקנים משער שבתו ובחורים מנגינתם מאז שבת משוש לבינו היות כי נפלה עטרת ראשנו: 
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>היה דוה לבנו. </b>ועם כי היה לנו כל הצרות האלה לא היה דוה לבנו רק על הר ציון ששמם. 
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>ה' לעולם תשב. </b>עיקר בקשתי היות כי עכשיו אין השם שלם ואין הכסא שלם ולזה מבוקשינו אתה ה' לעולם תשב שיהיה השם שלם והכסא שלם: )( 
+
+
+Verse 20
+
+<b>לנצח תשכחינו </b>ימות המשיח נקרא נצח ומבקשת למה תשכחינו מלהשיבנו אליך עד זמן ימות המשיח ותמתין עד שנהיה אנחנו המתחילים בתשובה ולזאת תעזבנו לאורך ימים ע"כ מבקשין אנחנו היה המתחיל להשיבנו: 
+
+
+Verse 21
+
+<b>כקדם. </b>כימי צאתם ממצרים שהיית אתה המתחיל 
+
+
+Verse 22
+
+<b> אם מאס מאסתנו. </b>הלא כבר קצפת עלינו עד מאד וקבלנו עונש שלנו ולכך מבקשין השבינו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם אמן: 
+
+סליק 

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Deuteronomy/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,386 @@
+Kli Yakar on Deuteronomy
+כלי יקר על דברים
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Kli Yakar on Deuteronomy
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+
+
+
+
+... And on Tisha b'Av was the incident of the spies and on that day was born the character trait of baseless hatred (Sinat Chinam) within Israel as it is written (Deut. 1:27) “It is out of hatred for us that יהוה brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out." And on this Rashi explained "What is in your own mind about your friend, you imagine is what is in his mind about you" (Sifrei Devarim 24:3). Because they each thought after this (the incident with the spies) that they hated their fellow and thus it made sense to them to think that God hated them as well...
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+Many say that this verse...has a hint for that time and for the future. This idea of “going around” refers to the many years which the Jewish People will be wandering (in exile). As long as Israel is in exile they are told, “turn to the Tzafon”. The rabbis interpreted this to mean, “If the time of (the nation of) Esau comes, hide yourselves. (ed.- The root of the word for North, Tzafon, can also mean “to hide”)
+This idea of hiding means that if a Jewish person in exile finds some small amount of success he should hide it from (the people of) Esau, because there is no nation which is more jealous of Israel than Esau, because in their opinion everything (the Israel has) is stolen from Esau because Jacob our forefather took the blessings from Esau.
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+<b> Another explanation:</b> These two guardings are about the positive commandments and the negative commandments, through which he guards all of the limbs and blood vessels upon which the human abode stands. For our Rabbis, may their memory be blessed, already said (Zohar, Vayishlach 170b) that the 248 positive commandments correspond to the 248 limbs and the 365 negative commandments correspond to the 365 blood vessels in a person. As about this is it said, "'Revere God' (Ecclesiastes 12:13) - that is the negative commandments; 'and observe His commandments' - that is the positive commandments; 'for this is all that a person is' - like the number of his limbs and blood vessels." And they also said (Job 15:20), "All of the days of an evil person, he travails with pain (<i>mitchollel</i>)" - meaning [he is] a dead corpse (<i>met challal</i>). For with every sin, he damages one of his limbs or one of his blood vessels. And it appears to me that one can differentiate between the expression, corpse; and the expression, dead - via the same distinction that there is between positive commandments and negative commandments. As dead implies [the body died] on its own, whereas corpse means that it was actively killed. And one who transgresses positive commandments transgresses passively; so behold he damages a limb, and it dies on its own. But one who actively transgresses a negative commandment, behold he actively kills one of his blood vessels and becomes a corpse (<i>challal</i>) and emptied (<i>challul</i>) of the blood within it. And 'the blood is the lifeforce,' so its evacuation from even one blood vessel is more dangerous than the death of a limb. That is why the Torah was more stringent with the punishment of a negative commandment than with a positive commandment. As the damage of the blood vessels is more dangerous than damage to a limb. And about this, it stated, "Guard yourself" - that is the guarding of the limbs. Because they are the essence of a person, their guarding depends upon keeping the positive commandments. "And guard your life exceedingly" - that is the guarding of the blood vessels. Since 'blood is the lifeforce,' and it requires much guarding, that is why it states, "exceedingly"; and this guarding is by way of the negative commandments. And this explanation is correct.
+, since they are the essence of a person.....
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+“Slaughter from your cattle…as I have commanded you”:  Not at all times, but only periodically, when the desire becomes strong.  And what was said, “just as the gazelle and the deer are eaten, so may you eat them” (Deuteronomy 12:22), and as it said, “When one hunts game of an animal or bird” (Leviticus 17:13), and our Sages said, “the Torah taught proper behavior, that a person should eat meat only on this kind of occasional basis” (Talmud Bavli Chullin 84a 46).  The explanation of the matter is that if people accustom themselves to eating the animals present in the home, ox, sheep, or goat, then all day they will have desire and will accustom themselves to eat it on a daily basis, but they don’t eat it until they hunt game of animals or birds in the forest or desert, where there is danger and great effort to hunt them, then their desire will be calmed, because the eating isn’t worth the great pain and effort.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>For because (<i>biglal</i>) of this thing, the Lord will bless you:</b> The Rabbis, may their memory be blessed (Shabbat 151b), learned from the expression, <i>biglal</i>, that  it is a cycle (<i>galgal</i>) that repeats itself in the world. But many wondered about the expression, since <i>biglal</i> is not [related to] <i>galgal</i>, as behold, a [letter], <i>gimmel</i> is lacking [in the former]. And I say that their intention, may their memory be blessed, was to understand <i>biglal</i> as related to the usage, "and they would roll (<i>gallelu</i>) the stone" (Genesis 29:3). And [by this], they wanted to say [that] when poverty goes around among people from this one to that one - as is customary - then "the Lord will bless you," and cause that it not roll over and fall upon (crush) you when it falls on people. And axiomatically, we learn that the thing goes around in the world like a cycle, such that everyone who gives will in the end [also] receive. As that is the trait of everything that exists in all three of the worlds, that everything that gives will come back to [also] take, in the way that we explained above in Parshat Bereshit on the verse, "the sixth day" (Kli Yakar on Genesis 1:31:5). As with everything that exists, the thing moves like a cycle, that each one of them gives and receives, except for God alone - He gives and does not receive.
+<b>And it appears that the reason for the thing is</b> that God did not want man to establish himself on the land - he and his seed - forever, in the way that it stated (Leviticus 25:23), "And the land may not be sold forever, as the land is Mine." And if a man would never come to this trait - not he and not his seed - he would establish himself on the land forever, and forget that 'to God is the land (earth).' Therefore, the Holy One, blessed be He, causes that every man come to this trait, either he or his seed; to know and make known that they are all like strangers upon the land, and [that] to God is the universe and its fullness. And that which it is written after [this] verse to give a reason why it goes around upon people, "Since a destitute person will never be lacking from within the land"(Deuteronomy 15:11), is because [being] within the  land necessitates this matter, as mentioned. "Therefore, I command you: open your hand to your poor," so that they will also give to you or to your seed. But not to both of them, as it is stated (Psalms 37:25), "and I have never seen a righteous man abandoned, and his seed seeking bread" - meaning to say he and his seed, but rather [it can only be] either he or his seed. And with this, this verse does not contradict that which the Rabbis, may their memory be blessed, said (Shabbat 151b) [that] either he or his seed come to be included in this trait. And some say that the lack of a <i>gimmel</i> in the word, <i>biglal</i>, is to say that it follows from the iniquity of refraining from acts of loving-kindness. As the [letter combination] <i>gimmel-dalet</i> [as expounded by] the Rabbis, may their memory be blessed, [means] to give to the poor (<i>gomel dalim</i>) and the lack of a <i>gimmel</i> (which represents giving) to the poor, moves the cycle [forward].
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+The rabbis interpreted (Brachot 19b), with regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.
+For example, a respected elder for whom it is socially inappropriate [to chase after an ox, is exempt from this mitzvah.]  And similarly, someone may be exempt in the manner described by the rabbis (Avot 4:18), "Rabbi Shimon ben Elazar says...do not seek to see your friend at the time of their humiliation."  For there is no distinction between physical or financial humiliation, they are equivalent in the circumstance when it is impossible to rescue them [from that humiliation] and return whatever it is that has wandered off.
+This is what the text is referring to when it literally says, "Do not see the ox of your friend or the sheep that has wandered off," i.e. when they are so completely astray, that they might as well be submerged in the river.  In such circumstances, [when the text literally says,] "you should ignore them", [it means that] it is necessary for you to conduct yourself as if you had not seen.
+Certainly, when the verse says, "you must take it back", it is teaching us that if you have the means to take them back, if they are not so completely astray, but rather it is possible for you [individually] to return that which has wandered away, then you shall return them to your fellow; you are obligated to try to see, in order to rescue them.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+<b>And it appears that the whole essence of this <i>hakhel</i> (assembly) is on account of repentance.</b> As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Vayikra Rabba 30:7) that the first day of the Holiday (Sukkot) is called the first [day] of the calculation of iniquities. Therefore they must immediate make preparation towards repentance; and that preparation is is this assembly, in which the king assembles the people and reads from Deuteronomy. For most of the book is words of chastisement for sins and words of submission. And it is already known that the assembly is very necessary for repentance. As by their being assembled, they would be one group and they would turn together to do repent to God in order that the penitents be [considered] a public. As it is specifically during the ten days between Rosh Hashanah and Yom Kippur that the Holy One, blessed be He, accepts the repentance of an individual. However during all [the rest] of the days of the year, the Holy One, blessed be He, only accepts the repentance of the community (Rosh Hashanah 18a). And this is the meaning of that which our Rabbis, may their memory be blessed, [in Vayikra Rabba], "'And you shall take for yourselves on the first day' (Leviticus 23:40) - and is it the first; is it not the fifteenth [of the month]? Rather it is the first [day] in the calculation of iniquities, etc." But whey did Scripture mention  this matter specifically in the verse that is speaking about the four species; and why did it not mention this in the verse that is speaking about sitting in the sukkah? Rather it is because in the taking of the four species, it hints to all of the four clusters of Jews becoming one group, as explained above in Parashat Emor (Kli Yakar on Leviticus 23:40). And the verse needs to give a good explanation and understanding for why it is specifically on this day that they were commanded to do this commandment that instructs that all of Israel be one group to atone for one another. Rather it is because from Rosh Hashanah to Yom Kippur, the Holy One, blessed be He accepts even the repentance of the individual. Hence they do not yet need to be one group, so that the penitents be [considered] a public. And from Yom Kippur to the holiday of Sukkot, they do not do iniquities, since everyone is occupied with the commandments of the sukkah and the lulav. And 'a commandment drags along [another] commandment.' Hence, generally 'no harm befalls the righteous' until the first day of Sukkot, which is the first [day] of the calculation of iniquities. Hence they need to make a preparation for repentance; and that preparation is that they should all be one, like these four species. And that is why it is stated, "And you shall take for yourselves on the first day" -- to give an enriching reason, why I commanded you about the taking of these four species in a group specifically on this day: Because it is the first day of of the calculation of iniquities. Hence you need to make a preparation towards repentance for all of the days of the year. And this preparation is when you become one group, like these four species. Then God will accept your repentance, since 'Behold, God does not despise the mighty' (see Berachot 8a).
+And this is also a reason for this <i>hakhel</i> (assembly). As in addition to the taking of these four species on the first day of the festival, God commanded to make another impression similar to [the impression made by] it, at the end of seven years. Since the seventh year also causes assembly and peace by way of one not planting and growing upon it. And the destitute of His people eat on it, since the [landowners] are not permitted to hold on to their produce on the seventh year as [would usually be the way of] an owner. And without a doubt, this is is a cause of peace, since all disagreements are from the trait of "what's mine is mine" [and] "this one says, 'it is all mine.'" And this is not so [prevalent] on the seventh year, since [even if] in the positive acts, not all are equal, in the negative acts, all are equal, and this is truly the way of peace. And so [too] with the festival of Sukkot, when everyone goes out from a permanent dwelling to a temporary dwelling and sits under the 'Sukkah (hut) of His peace.' Behold, [accordingly] on the first of the intermediate days, the king was commanded to make an impression about peace and this is the matter of <i>hakhel</i>. As all of this is a preparation to repentance, and [so] he reads from Deuteronomy words of exhortation and rebuke. And this is [the meaning of] what they said, "'the men' to learn, etc, 'the youngsters' - why are they coming, to bring reward to those that bring them." Since in the time when Israel repents, they offer supplications in front of Him, may He be blessed, for the forgiving of sin and say, "If not for our sake, then do it for the sake of those weaned from their mothers, who have not sinned." [This is] as it is found in the text of 'Avinu Malkenu' - Have mercy on our sucklings and on our youngsters. And we [also] say, "Do it for those weaned from their mothers, etc." And this is the reward that is given to those that bring them, from the youngsters - that they will say in front of Him, may He be blessed, "Do it for the sake of these youngsters that are brought to the House of God," in the same way as it stated in Joel 2:16, "Collect the people, sanctify the assembly, gather the elders, collect the sucklings, and those that suck the breasts, etc.
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>Hearken, O heaven as I declare, let the earth hear my mouth’s sayings:</b> Rashi explained, "Why did he call heaven and earth as witnesses against them? If the Israelites will say, 'We have never accepted the covenant,' who can come and refute them? Therefore he called heaven and earth as witnesses against them - witnesses that endure forever and ever, such that if they should act worthily, etc." According to those books that follow the version, "that endure forever and ever (<i>vaed</i>), such that if they act worthily, etc." - it follows that it is all one reason. But according to the books that follow the version, "And also (<i>veod</i>), such that if they act worthily," it follows that it is two reasons. But (if they are two reasons) there is a difficult with the first reason: And do heaven and earth have a mouth to testify? And it should not be said that there are no words being spoken here besides that if heaven gives its dew and rain and the ground gives its produce when they do the will of God and not give it when they do not do His will, that is the sign that the Israelites accepted the covenant - if so, why did he say, "and also, such that if they acted worthily, etc."? That is the same as the first reason!
+And it appears that we can resolve [the difficulty] with this version, based on what our Rabbis, may their memory be blessed, said (Shabbat 88a:6), "'The sixth day' (Genesis 1:31) - to say that everything is suspended and waiting until the sixth day of Sivan: If Israel accepts the Torah, it is for the better; but if not, the world will return to chaos and disorder." And it follows that since we see that heaven and earth exist today and that they did not return to being chaos and disorder, it is a sign that the Israelites accepted the Torah. And this is what he wrote that "heaven and earth will testify against them." And what is the testimony that they will testify? "That they exist forever," since their existence gives credible testimony of the Lord that the Israelites have already accepted the Torah. For, if not, they would not be existing and continuing but rather would have already returned to chaos and disorder.
+And the reason of the thing, that the existence of heaven and earth is dependent upon the Torah, is because the higher beings and the lower beings are two opposites and require an intermediary to bind them. And that is man who is constructed from matter and form; and this construction is through the Torah. For without the Torah, man would be compared to a beast and he would not have a portion from the higher beings. Hence one who occupies himself with Torah brings peace between the retinue above and the retinue below, so that they not oppose each other - since the intermediary binds them. This is what is written, "May my teaching come down as the rain." As anything poured is a connection. And just like the rain that falls from the heaven to the earth appears as if it connects heaven to the earth - since  all that is poured is similar to a connection - so too is my teaching (<i>likchi</i>), being the Torah that was taken (<i>lekucha</i>) from heaven to the earth, the place through which earth and firmament kiss.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Deuteronomy/English/Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009.txt

@@ -0,0 +1,1140 @@
+Kli Yakar on Deuteronomy
+כלי יקר על דברים
+Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
+
+Kli Yakar on Deuteronomy
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+<b>Also at me was Hashem angry.</b> Moshe mentioned the decree against him here, because one depends on the other. Because of the decree against the spies they were forced to remain in the desert for forty years. As a result of this the time arrived for Miriam to die. Because of her death the well ceased and there was no water. And through this Moshe ended up hitting the rock and being punished.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>I pleaded to Hashem.</b> Rashi explains that even though the righteous can claim rewards based on their good deeds, they ask the Almighty only for an undeserved gift. This is difficult to understand, for why would one think that they would ask for reward based on the good deeds that they had already performed? A person can never have any claim that Hashem owes him, because all of the mitzvot that a person does can never be sufficient to pay Hashem back for all the goodness that He does…  
+The answer to this question is that when it says that the righteous can claim based on their good deeds it does not refer to those good deeds that they have already performed, but to those good deeds that they will do in the future. For it is understood that no righteous person wants to claim any physical benefit, except in order to be able to fulfill another mitzva… If so, Moshe could have based his request on those good deeds that he would do in the future if Hashem would grant him his request. This is something real.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>Look out for yourself and guard your life exceedingly. “</b>Guard yourself” means look after your physical body. It does not add “exceedingly” as it does after the second part of the verse which refers to guarding one’s soul, because one must be even more careful to protect one’s soul than one’s body.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>Only your forefathers.</b> The word “only” is to exclude the heavens and the heavenly heavens. Out of all of those, Hashem only desired your forefathers. This is in accordance with the opinion of the kabbalists, who said that the righteous are greater than the acts of heaven and earth. All agree that everything else was only created for the sake of mankind.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>Look, I place before you today.</b> “See” is singular. “Before you” is plural. This is what our Sages teach us: A person must always view things as if the entire world is half righteous and half wicked. If he performs a single <i>mitzvah</i> he tips himself and the entire world to the side of merit. Therefore Moshe spoke to every individual, “See” that he should see in his thought that every single action affects all of them.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+<b>Judges and officers.</b> The explanation is that this verse is a command to those who have the authority and power to appoint judges, that they should appoint them in order that they will judge. The judges should not show favoritism even to those who appointed them. This is the meaning of the phrase, “appoint for yourself,” as if to say, “over yourself”. It follows <i>a fortiori</i> that the judges should judge all the people justly.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+
+
+Verse 56
+
+
+
+Verse 57
+
+
+
+Verse 58
+
+
+<b>If you will not guard to perform.</b> The prophet Yeshaya is certainly speaking about a generation who fulfill the mitzvos. However they do not do so out of fear of Hashem, but for some other purpose, to achieve a material goal, or out of fear for some person who forces them to act against their will. This causes Hashem’s name to be profaned, for without doubt Hashem examines the hearts and know that they are not acting for the right reason, and He punishes them for their evil thoughts. Those who witness this see them involved in learning Torah and performing mitzvos, and will criticize Hashem’s actions. Therefore our Sages have said: If you see a generation for whom the Torah is not dear to it, gather to yourself (Berachot 63a). The Sages were not speaking about a generation that does not learn Torah at all, but is referring to those who learn but not out of fear of Hashem. Therefore the Torah is not dear to them, as their main goal and priority, but they have some other value and goal… Hashem will find reasons to destroy the wisdom of the wise people of such a generation, because such learning does not create a pleasant spirit before Him.
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>Life and the good.</b> If it is life that you seek, look towards the good, to do that which is good in the eyes of Hashem. And if you ask, why “good” is not mentioned first, for it is through the good actions that one merits life, the answer is that it comes to warn us not to do that which is good in Hashem’s eyes only in order to live. But rather to live in order to do that which is good. A person should not seek life for material gain, but only in order to spend his life serving his Creator.
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>Remember world history.</b> Remember that the world was created in six days, and protect it so that it does not become destroyed. <b>Study the generational epochs.</b> This refers to two sets of ten generations; from Adam until Noach, and from Noach until Avraham. Consider that if Hashem is patient, and does not punish immediately, this may lead you to think that there is no Judge and no justice. Perhaps you will decide, as a result, to act wickedly. Know that you are trusting in lies, and understand from those generations who angered Hashem until eventually he destroyed them with the flood, and until Avraham came along and received the reward of all of them.
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+<b>For it is I! I am the One!.</b> It repeats the word “I” to negate the view of those who say that there are two deities, one who rules over good, and one who rules over evil… The proof of this is that it states, “I put to death and make live … and no one can rescue from My grasp.” If there was another deity with Me, he would save from My hand, and the dead would live, the living would die instantly. From this you can understand and know that there is no other deity Our Sages learned from here the source for the resurrection of the dead in the Torah (Pesachim 68a), as it states, “I put to death and make live.” One might think that this refers to putting one person to death and making another person live, therefore the verse states, “I smite and I will heal.” Just as smiting and healing are referring to the same person , so too death and life refer to the same person. The support for their opinion is that it first states, “put to death” and then “make live”.
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+<b>And Hoshe’a.</b> He was only named Yehoshua due to Moshe’s prayer that Hashem should save him from the plot of the spies. As long as there were people from that generation alive, he was called by the name Yehoshua. However, once all of that generation had died out, there was no longer a need to call him by that name, and Moshe returned to calling him Hoshe’a.
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+<b>At the very height of that day.</b> The day of death is called a person’s sunset, but when Moshe died, “His appearance was not dulled and his freshness did not fade.” Therefore it was as if he was still in the middle of his life, and at the height of his day.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Deuteronomy/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,1351 @@
+Kli Yakar on Deuteronomy
+כלי יקר על דברים
+merged
+https://www.sefaria.org/Kli_Yakar_on_Deuteronomy
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Kli Yakar on Deuteronomy
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+
+
+
+
+... And on Tisha b'Av was the incident of the spies and on that day was born the character trait of baseless hatred (Sinat Chinam) within Israel as it is written (Deut. 1:27) “It is out of hatred for us that יהוה brought us out of the land of Egypt, to hand us over to the Amorites to wipe us out." And on this Rashi explained "What is in your own mind about your friend, you imagine is what is in his mind about you" (Sifrei Devarim 24:3). Because they each thought after this (the incident with the spies) that they hated their fellow and thus it made sense to them to think that God hated them as well...
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+<b>Also at me was Hashem angry.</b> Moshe mentioned the decree against him here, because one depends on the other. Because of the decree against the spies they were forced to remain in the desert for forty years. As a result of this the time arrived for Miriam to die. Because of her death the well ceased and there was no water. And through this Moshe ended up hitting the rock and being punished.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+Many say that this verse...has a hint for that time and for the future. This idea of “going around” refers to the many years which the Jewish People will be wandering (in exile). As long as Israel is in exile they are told, “turn to the Tzafon”. The rabbis interpreted this to mean, “If the time of (the nation of) Esau comes, hide yourselves. (ed.- The root of the word for North, Tzafon, can also mean “to hide”)
+This idea of hiding means that if a Jewish person in exile finds some small amount of success he should hide it from (the people of) Esau, because there is no nation which is more jealous of Israel than Esau, because in their opinion everything (the Israel has) is stolen from Esau because Jacob our forefather took the blessings from Esau.
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>I pleaded to Hashem.</b> Rashi explains that even though the righteous can claim rewards based on their good deeds, they ask the Almighty only for an undeserved gift. This is difficult to understand, for why would one think that they would ask for reward based on the good deeds that they had already performed? A person can never have any claim that Hashem owes him, because all of the mitzvot that a person does can never be sufficient to pay Hashem back for all the goodness that He does…  
+The answer to this question is that when it says that the righteous can claim based on their good deeds it does not refer to those good deeds that they have already performed, but to those good deeds that they will do in the future. For it is understood that no righteous person wants to claim any physical benefit, except in order to be able to fulfill another mitzva… If so, Moshe could have based his request on those good deeds that he would do in the future if Hashem would grant him his request. This is something real.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>Look out for yourself and guard your life exceedingly. “</b>Guard yourself” means look after your physical body. It does not add “exceedingly” as it does after the second part of the verse which refers to guarding one’s soul, because one must be even more careful to protect one’s soul than one’s body.
+<b> Another explanation:</b> These two guardings are about the positive commandments and the negative commandments, through which he guards all of the limbs and blood vessels upon which the human abode stands. For our Rabbis, may their memory be blessed, already said (Zohar, Vayishlach 170b) that the 248 positive commandments correspond to the 248 limbs and the 365 negative commandments correspond to the 365 blood vessels in a person. As about this is it said, "'Revere God' (Ecclesiastes 12:13) - that is the negative commandments; 'and observe His commandments' - that is the positive commandments; 'for this is all that a person is' - like the number of his limbs and blood vessels." And they also said (Job 15:20), "All of the days of an evil person, he travails with pain (<i>mitchollel</i>)" - meaning [he is] a dead corpse (<i>met challal</i>). For with every sin, he damages one of his limbs or one of his blood vessels. And it appears to me that one can differentiate between the expression, corpse; and the expression, dead - via the same distinction that there is between positive commandments and negative commandments. As dead implies [the body died] on its own, whereas corpse means that it was actively killed. And one who transgresses positive commandments transgresses passively; so behold he damages a limb, and it dies on its own. But one who actively transgresses a negative commandment, behold he actively kills one of his blood vessels and becomes a corpse (<i>challal</i>) and emptied (<i>challul</i>) of the blood within it. And 'the blood is the lifeforce,' so its evacuation from even one blood vessel is more dangerous than the death of a limb. That is why the Torah was more stringent with the punishment of a negative commandment than with a positive commandment. As the damage of the blood vessels is more dangerous than damage to a limb. And about this, it stated, "Guard yourself" - that is the guarding of the limbs. Because they are the essence of a person, their guarding depends upon keeping the positive commandments. "And guard your life exceedingly" - that is the guarding of the blood vessels. Since 'blood is the lifeforce,' and it requires much guarding, that is why it states, "exceedingly"; and this guarding is by way of the negative commandments. And this explanation is correct.
+, since they are the essence of a person.....
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>Only your forefathers.</b> The word “only” is to exclude the heavens and the heavenly heavens. Out of all of those, Hashem only desired your forefathers. This is in accordance with the opinion of the kabbalists, who said that the righteous are greater than the acts of heaven and earth. All agree that everything else was only created for the sake of mankind.
+
+Chapter 11
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>Look, I place before you today.</b> “See” is singular. “Before you” is plural. This is what our Sages teach us: A person must always view things as if the entire world is half righteous and half wicked. If he performs a single <i>mitzvah</i> he tips himself and the entire world to the side of merit. Therefore Moshe spoke to every individual, “See” that he should see in his thought that every single action affects all of them.
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+“Slaughter from your cattle…as I have commanded you”:  Not at all times, but only periodically, when the desire becomes strong.  And what was said, “just as the gazelle and the deer are eaten, so may you eat them” (Deuteronomy 12:22), and as it said, “When one hunts game of an animal or bird” (Leviticus 17:13), and our Sages said, “the Torah taught proper behavior, that a person should eat meat only on this kind of occasional basis” (Talmud Bavli Chullin 84a 46).  The explanation of the matter is that if people accustom themselves to eating the animals present in the home, ox, sheep, or goat, then all day they will have desire and will accustom themselves to eat it on a daily basis, but they don’t eat it until they hunt game of animals or birds in the forest or desert, where there is danger and great effort to hunt them, then their desire will be calmed, because the eating isn’t worth the great pain and effort.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>For because (<i>biglal</i>) of this thing, the Lord will bless you:</b> The Rabbis, may their memory be blessed (Shabbat 151b), learned from the expression, <i>biglal</i>, that  it is a cycle (<i>galgal</i>) that repeats itself in the world. But many wondered about the expression, since <i>biglal</i> is not [related to] <i>galgal</i>, as behold, a [letter], <i>gimmel</i> is lacking [in the former]. And I say that their intention, may their memory be blessed, was to understand <i>biglal</i> as related to the usage, "and they would roll (<i>gallelu</i>) the stone" (Genesis 29:3). And [by this], they wanted to say [that] when poverty goes around among people from this one to that one - as is customary - then "the Lord will bless you," and cause that it not roll over and fall upon (crush) you when it falls on people. And axiomatically, we learn that the thing goes around in the world like a cycle, such that everyone who gives will in the end [also] receive. As that is the trait of everything that exists in all three of the worlds, that everything that gives will come back to [also] take, in the way that we explained above in Parshat Bereshit on the verse, "the sixth day" (Kli Yakar on Genesis 1:31:5). As with everything that exists, the thing moves like a cycle, that each one of them gives and receives, except for God alone - He gives and does not receive.
+<b>And it appears that the reason for the thing is</b> that God did not want man to establish himself on the land - he and his seed - forever, in the way that it stated (Leviticus 25:23), "And the land may not be sold forever, as the land is Mine." And if a man would never come to this trait - not he and not his seed - he would establish himself on the land forever, and forget that 'to God is the land (earth).' Therefore, the Holy One, blessed be He, causes that every man come to this trait, either he or his seed; to know and make known that they are all like strangers upon the land, and [that] to God is the universe and its fullness. And that which it is written after [this] verse to give a reason why it goes around upon people, "Since a destitute person will never be lacking from within the land"(Deuteronomy 15:11), is because [being] within the  land necessitates this matter, as mentioned. "Therefore, I command you: open your hand to your poor," so that they will also give to you or to your seed. But not to both of them, as it is stated (Psalms 37:25), "and I have never seen a righteous man abandoned, and his seed seeking bread" - meaning to say he and his seed, but rather [it can only be] either he or his seed. And with this, this verse does not contradict that which the Rabbis, may their memory be blessed, said (Shabbat 151b) [that] either he or his seed come to be included in this trait. And some say that the lack of a <i>gimmel</i> in the word, <i>biglal</i>, is to say that it follows from the iniquity of refraining from acts of loving-kindness. As the [letter combination] <i>gimmel-dalet</i> [as expounded by] the Rabbis, may their memory be blessed, [means] to give to the poor (<i>gomel dalim</i>) and the lack of a <i>gimmel</i> (which represents giving) to the poor, moves the cycle [forward].
+
+Chapter 16
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+<b>Judges and officers.</b> The explanation is that this verse is a command to those who have the authority and power to appoint judges, that they should appoint them in order that they will judge. The judges should not show favoritism even to those who appointed them. This is the meaning of the phrase, “appoint for yourself,” as if to say, “over yourself”. It follows <i>a fortiori</i> that the judges should judge all the people justly.
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+The rabbis interpreted (Brachot 19b), with regard to the laws of returning a lost object, it is stated: “You shall not see the ox of your brother or his sheep go astray and ignore them; return them to your brother” (Deuteronomy 22:1). The baraita explains that the seemingly extraneous expression and disregard them must be understood to give license that at times you disregard lost objects and at times you do not disregard them.
+For example, a respected elder for whom it is socially inappropriate [to chase after an ox, is exempt from this mitzvah.]  And similarly, someone may be exempt in the manner described by the rabbis (Avot 4:18), "Rabbi Shimon ben Elazar says...do not seek to see your friend at the time of their humiliation."  For there is no distinction between physical or financial humiliation, they are equivalent in the circumstance when it is impossible to rescue them [from that humiliation] and return whatever it is that has wandered off.
+This is what the text is referring to when it literally says, "Do not see the ox of your friend or the sheep that has wandered off," i.e. when they are so completely astray, that they might as well be submerged in the river.  In such circumstances, [when the text literally says,] "you should ignore them", [it means that] it is necessary for you to conduct yourself as if you had not seen.
+Certainly, when the verse says, "you must take it back", it is teaching us that if you have the means to take them back, if they are not so completely astray, but rather it is possible for you [individually] to return that which has wandered away, then you shall return them to your fellow; you are obligated to try to see, in order to rescue them.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+
+
+Verse 49
+
+
+
+Verse 50
+
+
+
+Verse 51
+
+
+
+Verse 52
+
+
+
+Verse 53
+
+
+
+Verse 54
+
+
+
+Verse 55
+
+
+
+Verse 56
+
+
+
+Verse 57
+
+
+
+Verse 58
+
+
+<b>If you will not guard to perform.</b> The prophet Yeshaya is certainly speaking about a generation who fulfill the mitzvos. However they do not do so out of fear of Hashem, but for some other purpose, to achieve a material goal, or out of fear for some person who forces them to act against their will. This causes Hashem’s name to be profaned, for without doubt Hashem examines the hearts and know that they are not acting for the right reason, and He punishes them for their evil thoughts. Those who witness this see them involved in learning Torah and performing mitzvos, and will criticize Hashem’s actions. Therefore our Sages have said: If you see a generation for whom the Torah is not dear to it, gather to yourself (Berachot 63a). The Sages were not speaking about a generation that does not learn Torah at all, but is referring to those who learn but not out of fear of Hashem. Therefore the Torah is not dear to them, as their main goal and priority, but they have some other value and goal… Hashem will find reasons to destroy the wisdom of the wise people of such a generation, because such learning does not create a pleasant spirit before Him.
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>Life and the good.</b> If it is life that you seek, look towards the good, to do that which is good in the eyes of Hashem. And if you ask, why “good” is not mentioned first, for it is through the good actions that one merits life, the answer is that it comes to warn us not to do that which is good in Hashem’s eyes only in order to live. But rather to live in order to do that which is good. A person should not seek life for material gain, but only in order to spend his life serving his Creator.
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+<b>And it appears that the whole essence of this <i>hakhel</i> (assembly) is on account of repentance.</b> As our Rabbis, may their memory be blessed, said (Vayikra Rabba 30:7) that the first day of the Holiday (Sukkot) is called the first [day] of the calculation of iniquities. Therefore they must immediate make preparation towards repentance; and that preparation is is this assembly, in which the king assembles the people and reads from Deuteronomy. For most of the book is words of chastisement for sins and words of submission. And it is already known that the assembly is very necessary for repentance. As by their being assembled, they would be one group and they would turn together to do repent to God in order that the penitents be [considered] a public. As it is specifically during the ten days between Rosh Hashanah and Yom Kippur that the Holy One, blessed be He, accepts the repentance of an individual. However during all [the rest] of the days of the year, the Holy One, blessed be He, only accepts the repentance of the community (Rosh Hashanah 18a). And this is the meaning of that which our Rabbis, may their memory be blessed, [in Vayikra Rabba], "'And you shall take for yourselves on the first day' (Leviticus 23:40) - and is it the first; is it not the fifteenth [of the month]? Rather it is the first [day] in the calculation of iniquities, etc." But whey did Scripture mention  this matter specifically in the verse that is speaking about the four species; and why did it not mention this in the verse that is speaking about sitting in the sukkah? Rather it is because in the taking of the four species, it hints to all of the four clusters of Jews becoming one group, as explained above in Parashat Emor (Kli Yakar on Leviticus 23:40). And the verse needs to give a good explanation and understanding for why it is specifically on this day that they were commanded to do this commandment that instructs that all of Israel be one group to atone for one another. Rather it is because from Rosh Hashanah to Yom Kippur, the Holy One, blessed be He accepts even the repentance of the individual. Hence they do not yet need to be one group, so that the penitents be [considered] a public. And from Yom Kippur to the holiday of Sukkot, they do not do iniquities, since everyone is occupied with the commandments of the sukkah and the lulav. And 'a commandment drags along [another] commandment.' Hence, generally 'no harm befalls the righteous' until the first day of Sukkot, which is the first [day] of the calculation of iniquities. Hence they need to make a preparation for repentance; and that preparation is that they should all be one, like these four species. And that is why it is stated, "And you shall take for yourselves on the first day" -- to give an enriching reason, why I commanded you about the taking of these four species in a group specifically on this day: Because it is the first day of of the calculation of iniquities. Hence you need to make a preparation towards repentance for all of the days of the year. And this preparation is when you become one group, like these four species. Then God will accept your repentance, since 'Behold, God does not despise the mighty' (see Berachot 8a).
+And this is also a reason for this <i>hakhel</i> (assembly). As in addition to the taking of these four species on the first day of the festival, God commanded to make another impression similar to [the impression made by] it, at the end of seven years. Since the seventh year also causes assembly and peace by way of one not planting and growing upon it. And the destitute of His people eat on it, since the [landowners] are not permitted to hold on to their produce on the seventh year as [would usually be the way of] an owner. And without a doubt, this is is a cause of peace, since all disagreements are from the trait of "what's mine is mine" [and] "this one says, 'it is all mine.'" And this is not so [prevalent] on the seventh year, since [even if] in the positive acts, not all are equal, in the negative acts, all are equal, and this is truly the way of peace. And so [too] with the festival of Sukkot, when everyone goes out from a permanent dwelling to a temporary dwelling and sits under the 'Sukkah (hut) of His peace.' Behold, [accordingly] on the first of the intermediate days, the king was commanded to make an impression about peace and this is the matter of <i>hakhel</i>. As all of this is a preparation to repentance, and [so] he reads from Deuteronomy words of exhortation and rebuke. And this is [the meaning of] what they said, "'the men' to learn, etc, 'the youngsters' - why are they coming, to bring reward to those that bring them." Since in the time when Israel repents, they offer supplications in front of Him, may He be blessed, for the forgiving of sin and say, "If not for our sake, then do it for the sake of those weaned from their mothers, who have not sinned." [This is] as it is found in the text of 'Avinu Malkenu' - Have mercy on our sucklings and on our youngsters. And we [also] say, "Do it for those weaned from their mothers, etc." And this is the reward that is given to those that bring them, from the youngsters - that they will say in front of Him, may He be blessed, "Do it for the sake of these youngsters that are brought to the House of God," in the same way as it stated in Joel 2:16, "Collect the people, sanctify the assembly, gather the elders, collect the sucklings, and those that suck the breasts, etc.
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>Hearken, O heaven as I declare, let the earth hear my mouth’s sayings:</b> Rashi explained, "Why did he call heaven and earth as witnesses against them? If the Israelites will say, 'We have never accepted the covenant,' who can come and refute them? Therefore he called heaven and earth as witnesses against them - witnesses that endure forever and ever, such that if they should act worthily, etc." According to those books that follow the version, "that endure forever and ever (<i>vaed</i>), such that if they act worthily, etc." - it follows that it is all one reason. But according to the books that follow the version, "And also (<i>veod</i>), such that if they act worthily," it follows that it is two reasons. But (if they are two reasons) there is a difficult with the first reason: And do heaven and earth have a mouth to testify? And it should not be said that there are no words being spoken here besides that if heaven gives its dew and rain and the ground gives its produce when they do the will of God and not give it when they do not do His will, that is the sign that the Israelites accepted the covenant - if so, why did he say, "and also, such that if they acted worthily, etc."? That is the same as the first reason!
+And it appears that we can resolve [the difficulty] with this version, based on what our Rabbis, may their memory be blessed, said (Shabbat 88a:6), "'The sixth day' (Genesis 1:31) - to say that everything is suspended and waiting until the sixth day of Sivan: If Israel accepts the Torah, it is for the better; but if not, the world will return to chaos and disorder." And it follows that since we see that heaven and earth exist today and that they did not return to being chaos and disorder, it is a sign that the Israelites accepted the Torah. And this is what he wrote that "heaven and earth will testify against them." And what is the testimony that they will testify? "That they exist forever," since their existence gives credible testimony of the Lord that the Israelites have already accepted the Torah. For, if not, they would not be existing and continuing but rather would have already returned to chaos and disorder.
+And the reason of the thing, that the existence of heaven and earth is dependent upon the Torah, is because the higher beings and the lower beings are two opposites and require an intermediary to bind them. And that is man who is constructed from matter and form; and this construction is through the Torah. For without the Torah, man would be compared to a beast and he would not have a portion from the higher beings. Hence one who occupies himself with Torah brings peace between the retinue above and the retinue below, so that they not oppose each other - since the intermediary binds them. This is what is written, "May my teaching come down as the rain." As anything poured is a connection. And just like the rain that falls from the heaven to the earth appears as if it connects heaven to the earth - since  all that is poured is similar to a connection - so too is my teaching (<i>likchi</i>), being the Torah that was taken (<i>lekucha</i>) from heaven to the earth, the place through which earth and firmament kiss.
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>Remember world history.</b> Remember that the world was created in six days, and protect it so that it does not become destroyed. <b>Study the generational epochs.</b> This refers to two sets of ten generations; from Adam until Noach, and from Noach until Avraham. Consider that if Hashem is patient, and does not punish immediately, this may lead you to think that there is no Judge and no justice. Perhaps you will decide, as a result, to act wickedly. Know that you are trusting in lies, and understand from those generations who angered Hashem until eventually he destroyed them with the flood, and until Avraham came along and received the reward of all of them.
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+<b>For it is I! I am the One!.</b> It repeats the word “I” to negate the view of those who say that there are two deities, one who rules over good, and one who rules over evil… The proof of this is that it states, “I put to death and make live … and no one can rescue from My grasp.” If there was another deity with Me, he would save from My hand, and the dead would live, the living would die instantly. From this you can understand and know that there is no other deity Our Sages learned from here the source for the resurrection of the dead in the Torah (Pesachim 68a), as it states, “I put to death and make live.” One might think that this refers to putting one person to death and making another person live, therefore the verse states, “I smite and I will heal.” Just as smiting and healing are referring to the same person , so too death and life refer to the same person. The support for their opinion is that it first states, “put to death” and then “make live”.
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+
+
+Verse 43
+
+
+
+Verse 44
+
+<b>And Hoshe’a.</b> He was only named Yehoshua due to Moshe’s prayer that Hashem should save him from the plot of the spies. As long as there were people from that generation alive, he was called by the name Yehoshua. However, once all of that generation had died out, there was no longer a need to call him by that name, and Moshe returned to calling him Hoshe’a.
+
+Verse 45
+
+
+
+Verse 46
+
+
+
+Verse 47
+
+
+
+Verse 48
+
+<b>At the very height of that day.</b> The day of death is called a person’s sunset, but when Moshe died, “His appearance was not dulled and his freshness did not fade.” Therefore it was as if he was still in the middle of his life, and at the height of his day.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Exodus/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,735 @@
+Kli Yakar on Exodus
+כלי יקר על שמות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Kli Yakar on Exodus
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>And she saw that he was good.</b> That the house was filled with light, as it says <b>"And God saw the light, that it was good"</b> (Bereishit 1:4). And for this reason she hid him, because she was scared that the Mitzrim would see this light, and through the light see the boy also. For this reason she hid him more than all the other boys [were hidden]. And further, [she worried] that they would sense through the excess of light that this [boy] was the redeemer who would bring "from darkness to light, and from subjugation to redemption" (Siddur Ashkenaz, petitionary prayer before returning the Torah to the Ark on a weekday). And perhaps she thought that the light was created with him in order for her to learn from it to conceal him, just like the Original Light which was stored away for the righteous in the future to come (see Rashi on Bereishit 1:14).
+And the number of <b>"three months"</b> is an allusion to the light of the Torah, which was stored away until the third month, which is Sivan. This is as we learn from the verse "They lay up sound wisdom for the upright" (Mishlei 2:7) - therefore, she could not hide him further. And see further in the verse of "your sandals from on your feet" (Shemot 3:5), that Moshe was totally lacking in materialism, and he would illuminate from both his parts [i.e. body and soul], and his human body was full of light. And this miracle proves his quality for the future. And it seems that regarding the reality of this light that was born with him, it's written "and she opened it, and saw it; the child" (Shemot 2:6). What is "and she saw it; the child"? Our rabbis of blessed memory said, "she saw God's Presence with him". And God's Presence, who mentioned its name? Rather "and saw it" refers to her finding of the light which is mentioned obliquely in the saying <b>"for he is good"</b> (Shemot 2:2). And this light she saw with the child, because [the particle] את <i>et</i> is used in the place of עם <i>im</i>. And because of this he seemed like an older youth, because they were connected together, the boy and the light. Because of this, it's said "and she saw it", wishing to say: the light to the boy, the light with the boy.
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>And the children of Yisrael sighed from the labour and cried out</b>. It's a bit difficult to mix them, and to teach "they sighed and cried out from the labour". It seems that the sighing was internal and because of the labour; however, the crying out wasn't dependent on the labour. For they thought that they were worthy of redemption due to their deeds, even without this harsh labour - however, in the eyes of God they were wicked and sinners and unworthy of redemption except due to their labour, as it is written "For I am very angry with the nations... for I was a little angry, but they helped forwards the evil" (Zechariah 1:15). For this reason it's said "their cry for help... went up to God, because of the work" (Shemot 2:23) - that "they helped forwards the evil", as is said.
+One can also explain that there were two groups in Yisrael. The good amongst them cried out and prayed to God to save them from the weight of the labour, but the lesser among them didn't pray to God - they cried out like merchants to God, and regarding them it says <b>cried out</b>, and for this reason it didn't combine them together, since it says <b>And the children of Yisrael sighed from the labour</b> - these are the good ones, who prayed to God, for the principal of prayer is in the heart. <b>And cried out</b> - speaks of the lesser ones, who <b>cried out</b> like merchants. For this reason it says <b>"And their call for help ascended to God"</b> (ibid.) - from the groups, those who called for help to God from the labour, their calls for help ascended, but not from the crying group who did not pray.
+And some say that this "crying out" was that they said openly to the faces of the Egyptians that it was for the death of the king, as though they mourned him. But the "sighing" was internal, from the labour, for out of fear they couldn't say in front of the Egyptians that they were crying out from labour. And we don't mix them this way.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first month of the year for you: Since The Holy One, Blessed be God, showed Moses with His finger the moon in its newness saying "like this you see and shall bless" thus He said this is the beginning of the month. That is to say this newness (of the moon) will be for you the beginning of the months, that every time that you see the newness of the moon in this picture you will have a new month for every month of the year. And after God gave this sign - it was known about all the days of every month of the year to make them new for  every month of the year
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+<b>Watching (or “guarding”) for Hashem: Afterwards it is written that the night was, “guarded … for all the B’nei Yisrael.” This can be likened to two companions who said to one another, “You hold my lamp and I will hold yours.” The two “lamps” are that of the mitzvah (see Mishlei 6:23) and that of the human soul (see Mishlei 20:27). Thus Hashem told B’nei Yisrael that if they would guard the “lamp” of the Pesach sacrifice, He would guard their souls by not allowing the destroyer to enter their homes. And about this guarding , it stated, "a night of watching for Hashem to bring them out of the Land of Egypt." And corresponding to Israel's guarding the mitzvot, it stated, "watching for all of the Children of Israel throughout their generations."</b>
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+Our sages  (מנחות לז) explain that you place the Tefilin on the weaker hand, to teach us that Tefilin should be placed on the left hand.  the reason for this is that the intellect and our physicality are problematic for on another; when the one rises, the other falls.  When the physicality of an individual is afflicted, the strength of the intellect waxes.  The reason for the affliction in Egypt is to bring the physicality of the Jewish people into the iron crucible (as mentioned in Deut.) and through that the intellect of the Jew would overcome it.  Both young and old men will attest to this - when a man is young and immature, his physicality is in the ascendancy over his intellect, and when he gets older his intellect has the ascendency over his physicality.  It is for this reason that Solomon (In Ecclesiastes) says "Don't say that your earlier days were better than your later ones because it is not out of wisdom that you ask it" - because at the age of 60 comes wisdom, length of days and understanding.
+So it is with the two hands of man, because the left hand is weaker. and it is weak because of its proximity to the heart, which is the source of intellect. (This is therefore the primary example of the intellect controlling the physical forces in man). However, the right hand is next to the liver which is the source of desire.  The liver does not oppose the physical force in any way, because that is the source of its strength.  The place in which the intellect dwells (the heart) makes the hand weak.  Therefore when the verse says: והיה לאות על ידכה it is as if it is says that it should be a sign on your heart, because the heart is the reason that his hand is weak.  Indeed, this is the reason of the Tefilin should be put on the arm, (to remember that the whole purpose of the exodus from Egypt is to teach this concept), and the Shel Rosh should be between the eyes, because the heart and the eyes are the two agents of sin (as seen in the Yerushalmi).  Therefore these two places need something to remind them about the existence of G-d and his capacity, and through that will return from sin.
+Another explanation is as follows:  It mentions the weaker hand to teach us that man will not overcome (anything), but that G-d is the one who battles in any war. (Wearing Tefilin on the left weaker hand illustrates that) a man's hand is weak and he is unable to do anything with it unless G-d will help and strengthen his hand.  This is the meaning of the verse in Psalms (תהלים טז ח) I place G-d opposite me always, He will never move from my right hand).  At first, King David was upset that the heart should be on the left hand side, and the liver on the right hand side of a human being.  This would indicate that G-d created man in such a way that his desires should be the main force, and his intellect subservient to his desires.  Afterwards, David states: G-d is opposite me - his right hand supports my left hand.  It is through that I am confident that I will never be moved - that the strength of his desires will never move him from the straight path.  this is because the hand of G-d provides power and energy to the heart (intellect) which is opposite him as he stands in front of G-d.  It is for this reason that he states afterwards: "Therefore my heart rejoices" to see that G-d is supporting my left hand. David ends the psalm stating: the pleasantness of your right hand is eternity" - not in my right hand, because the intellect is supported by the right hand of G-d which is opposite my left hand.  Therefore, G-d commanded us to put on Tefilin, where the name of G-d is engraved on them on the weaker hand, to teach us that the strength of G-d's right hand gives our left hand strength.  This is the meaning of the verse:כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.  G-d's right hand opposite man's left hand took us out of Egypt.  This in turn teaches that no deed is dependent upon man's action, rather with the help of G-d.
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+"And Moses took the bones of Joseph with him": this verse is juxtaposed to the previous verse "the jews ascended(Egypt) armed. because it states in the midrach Yalkut of this portion that the jews would journey in the desert with two arks, that of the ark of the Shechinah(the tablets of moses) and that of Joseph and the nations of the world would ask , what is the point of having this ark of joseph together with the ark of the coveneant and they would answer,"this one fulfilled what is in this one", for joseph fulfilled all the ten commandments etc.
+Another point, because Moses saw that the lord blessed is he, was leading them towards the sea of reeds , and moses thought"lest the sea stop us, it will split in the merit of joseph" the reason we explained above in Parshat Vayeishev
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+1 AND YOU [MOSES] RAISE UP YOUR STAFF AND STRETCH OUT YOUR HAND OVER THE SEA: In the Midrash (Shemot Rabah 21:9), they said: "Because the Egyptians would say that without the staff, [Moses] wasn't able to do all the miracles that he did, therefore G-d said: "Remove your staff and stretch out your hand because 'raise' is a word often used to mean remove." And I will now give a reason for the matter why, specifically at the Splitting of the Sea of Reeds, G-d commanded Moses to make the staff exemplify what was occurring above [in the Heavens]. For behold,  all the Plagues were brought about through the Finger of G-d therefore down [on Earth] they were brought about through the staff of Moses, because the staff is comparable to a finger. But by the sea, [G-d] smote with the entire Hand. As it says, "And Israel saw the Great Hand etc." Therefore, G-d said to Moses that he should make the staff exemplify this and remove the finger-like staff and stretch out your [Moses's] entire hand, which exemplified the Strong Supreme Hand of God. Therefore, it was said that "Israel saw the Great Hand" and through this they saw that Moses did not act through the power of the staff in all of these great and mighty actions because he needed to stretch out his hand, it modeled the Strong Hand above therefore they [the Israelites] believed in G-d and Moses, His Servant. That they returned from their declarations when they said in the past that through the strength of the staff, [Moses] did all this.
+2 AND FROM THIS YOU WILL UNDERSTAND, THAT IN TRUTH, what was the sin of Moses by the Waters of Strife? Because here [by the splitting of the sea] the exact opposite was stated, because here it was stated: "Raise up your staff" which means 'Remove your staff' and "Stretch out your hands" and through this they [the Israelites] came to believe. And there [by the waters of tribulation] it was said: "And he [Moses] raised his hand and he struck the rock with his staff," [which implies] that he removed his hand because he had not done the action with his hand, but rather with his staff, and therefore returned the earlier remarks--[of the Israelites] who said that it was with the power of the staff that he did everything--to their place [i.e. the thoughts were believed again] and with this diminished the belief [of the Israelites] as it is written: "Because you did not [cause them to] believe in me." And this matter will be explained, G-d willing, better in its place in the Section (Chukat 20:8).
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+(1) They traveled from Rephidim and they came to the Sinai wilderness, and they camped in the wilderness. And Israel camped there opposite the mountain. Look at how many repetitions are written here. What would be missing in the [meaning of the] text if it would have just said, "They traveled from Rephidim and they encamped in the Sinai wilderness opposite the mountain"? Any why does it first say "they camped" [in plural] and then afterward "he camped" [in singular]? First it says, "in the Sinai wilderness," and then it just says, "in the wilderness." And first it refers to the mountain using the name Sinai, and after it just calls it a mountain. And it seems that all of this is proving to us that Bnei Yisrael are not worthy of receiving the Torah until there is peace among them. "The owners of collections that are all stemming from one shepherd." (Ecclesiastes 12:11 - see pshat and parshanut there) All of the paths of Torah are paths of peace. And the result of separation of hearts, where one forbids something and another permits it, is that the Torah becomes 2 Torahs. That is why the [previous] pasuk specifies that that it was in the third month on this day that they came to the Sinai wilderness. It is teaching that this month [of Sivan], which has the astrological sign of twins, is instructing us about attachment and love, that together [the Jews] should be perfect[ly connected] to each other like twins. And then there will be great peace among those who love Torah. And there is also a hint to this in the fact that there are 2 luchot which are like twins to each other, with 5 commandments [on one] parallel to 5 [on the other]. 
+(2) Afterwards, it says "they journeyed from Rephidim," which means to say, "from the place in which they fought and had disagreements" since the place was called "Masah uMerivah" [which means "Test and Fighting"], and the letters of רפידי׳׳ם spell פרידי׳׳ם, [which means "separate"]...because of the distance that existed between them.  Our Sages (in the Talmud Sanhedrin 106a) expounded the name to connote רפו ידים "their hands weakened," since one is dependent on the other, since through growing distant from one another, they weakened their grip in the Torah.  When it says that they travelled Rephidim, it means from that place — from that separation between them and they arrived at the Sinai desert, which caused them to join together in unity.  [How so?] Desiring honor and power is the reason for all fighting and all illness.  Through seeing Mount Sinai, the lowliest of all the mountains — and realizing that this was the mountain that the Holy One Blessed Be He desired to rest [His Presence] on — through this they realized that God chooses the humble, and inspired them to choose humility themselves, which is the catalyst for peace.  This is why the Torah relates to them in the plural initially, "they came to the Sinai desert," "they encamped in the desert."  As long as they were [aimlessly] in the desert they remained divided in their minds.  They were not yet of one heart and mind like a single person.  However, as they came to be opposite the mountain, and it was related to them that on this mountain God would descend, then [it switches to the singular] ויחן ישראל — they were like one person with a single heart and mind...
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>And you shall make the cover:</b> ... And the two keruvim resembled children, to teach that [only] if the teacher is like an angel of God and clean of all sin - like a one-year-old child - they should then seek Torah from his mouth. And he needs to be clean from [sin against] God and from [sin against] man. For the wings were pointed upward to [show] his fulfilling [his obligation] towards the Heavens. And one was looking towards the other [to show] his fulfilling [his obligation] towards the creatures, [and also] teaches about the peace that is given to those that love the Torah. And they were twins together in peace and friendship. (Verse 20:) "The faces of the cherubim being turned toward the cover" -  that the entire endeavor of their attention (literally, faces) be to the Torah in the ark; not like those that are sages in their own eyes and expound for their own glory and not for the glory of the Torah.
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+The commentators argued about whether "these" [are the records] applies to the making of the Mishkan mentioned in parshat Vayakhel, or if it applies to what will be mentioned in this parsha. They also wondered why Moshe made an accounting of what he'd done with the silver and copper but not an accounting of what he'd done with the gold?! Therefore "I shall hazard a guess" (lit. "my heart shall imagine") to say: that "these are the records" applies to the making of the Mishkan mentioned before, since they had already completed the labors of the Mishkan in general and specific, and all that they had to do with the silver and copper had already been completely completed, and therefore Moshe was happy that they'd completed the work with silver and copper and was excited to give an accounting to remove himself from any suspicion. And he didn't want to delay until they'd also finished the priestly garments which are mentioned in this parsha to give an accounting of the silver and gold and copper all at once since of all the things mentioned in this parsha, none have any silver or copper. Since the labor with silver and copper was done, he saw fit to give an accounting immediately. But regarding the gold there was no need to yet give an accounting since they had not yet made the priestly garments discussed in this parsha, and those [garments] had gold, and they still needed more gold and there was no way to yet give an accounting of the gold.
+And if you say there is still a difficulty: why did [Moshe] not do an accounting of the gold after the priestly garments were finished? An answer to this is: since it says in the midrash (Shemot Rabbah 51:6) brought by Rabbeinu Bachya on this parsha, and this is his language: When Moshe came to give an accounting, 1775 shekels were missing and he forgotten and did not know what he'd done with them. A divine voice cried out: "And [from] THE one thousand and THE seven hundred and seventy five he made hooks for the pillars" (Ex 38:28) to fulfill what is said: "not so my servant Moshe who is the most faithful in my house" (Numbers 12:7). Up until his [Rabbeinu Bachya's] language. It seems that the author of the midrash felt that the two extraneous heh's - as it says "v'et HAelef u'shva HAme'ot" and it should have read: "v'et elef u'shva me'ot" as it says early, "me'at kikar" (38:25) [just "a hundred kikar"] not "HAme'at kikar" ["THE hundred" kikar] with the definitive heh, so why was the definitive heh usd with the words "thousand" and "hundred" in this verse? It must be because Moshe forgot and did not know what he'd done with them [meaning the silver and copper] and Israel was accusing him saying he took them for himself! A divine voice rang out and said, "THE thousand" you are speaking about and THE seven hundred you are saying Moses took - it's not so! Rather he made hooks for the pillars. If so [meaning if that's what happened], after Israel saw that heaven testified for him [Moshe], therefore they no longer wanted to receive an accounting of the gold from him because they said: "If he'd have withheld something for himself from gold - heaven would not have testified for him regarding silver [which is much less valuable], for in the end, he never fulfilled an accounting [for the gold] and a divine voice [nevertheless] called out, "he is faithful in all my house," including regarding the gold! Therefore he didn't give a gold accounting.
+There are those who say that even initially they [the people] did not request an accounting from Moshe, but rather Moshe himself wanted to acquit himself, and that is why it says  "which were accounted at the word of Moshe."

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Exodus/English/YU Torah miTzion Beit Midrash.txt

@@ -0,0 +1,119 @@
+Kli Yakar on Exodus
+כלי יקר על שמות
+YU Torah miTzion Beit Midrash
+http://www.torontotorah.com
+
+Kli Yakar on Exodus
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+“Speak to the Children of Israel and have them take for Me an offering; from every person whose heart inspires him to generosity, you shall take My offering. And this is the offering that you shall take from them...” “Three offerings are mentioned here, etc.”  [Megilah 29b, Psikta Rabti] There are a few questions on this subject. For why did He attribute the first two offerings to G-d, as in the first He said ‘Have them take for Me’ –for My Name, and in the second one He said ‘You shall take My offering’, but in the third neither was mentioned; on the contrary, it is said regarding it ‘From them’, associating it with the donors...
+
+
+
+
+[Answer:] For wherever there is the concept of humility and submission among those below, there is hidden the might of G-d, who dwells among the contrive and humble of  spirit. However, wherever there is a tinge of haughtiness, G-d does not wish to associate His Name. Therefore, the first two gifts-where the hand of every man was equal, for the rich did not  add  and the poor did not subtract, and no one can brag over his fellow and say ‘My donation is greater than yours’ – were associated with G-d ...
+In the same way, the objects made from these two donations were similar to the donation itself. For just as everyone was equal with no condescension of one over the other, so too, from one donation the sockets [for the Mishkan’s wall boards] were made – for all the sockets were equal to each other, and they were underneath the building as a threshold that is trodden upon, and they served as the foundations to the whole building. They were like their makers ... These sockets teach humility, since humility is the foundation upon which the entire house of Israel stands ... 
+From the second offering they brought the communal sacrifices which were also the same every day, one lamb in the morning and one in the afternoon. It states, “G-d’s [accepted] sacrifices are a broken spirit”, meaning to say that the purpose of sacrificing is to bring man to a state of a broken spirit. Therefore, this offering was also associated with G-d ... However, the third offering was not equal from all; some gave less, and some gave more. The rich who gave more had room to boast over the poor and say to him, “I have a greater share in the house of our G-d, as I gave a larger donation.”... There-fore it was not attributed to G-d.

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Exodus/English/Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009.txt

@@ -0,0 +1,1178 @@
+Kli Yakar on Exodus
+כלי יקר על שמות
+Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
+
+Kli Yakar on Exodus
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>He caused the wild animals to depart.</b> The wild animals and the locusts left Egypt after the plague, but the frogs died in Egypt, because Hashem wanted to teach the Jews that someone who is willing to give up his life for a sanctification of Hashem’s Name will be rescued. Therefore, all the frogs died except for those who jumped into the hot ovens. Later in history, Chananyah, Mishael, and Azariah derived that they should be willing to give up their lives for a sanctification of Hashem’s Name from the fact that only these frogs were saved from death.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+<b>Vigil (or “guarding”) for Hashem.</b> Afterwards it is written that the night was, “guarded … for all the B’nei Yisrael.” This can be likened to two companions who said to one another, “You hold my lamp and I will hold yours.” The two “lamps” are that of the <i>mitzvah</i> (see Mishlei 6:23) and that of the human soul (see Mishlei 20:27). Thus Hashem told B’nei Yisrael that if they would guard the “lamp” of the Pesach sacrifice, He would guard their souls by not allowing the destroyer to enter their homes.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+<b>Moshe took … with him.</b> While the rest of Yisrael were collecting booty, Moshe was occupied with <i>mitzvos</i>. The phrase “with him” hints that Moshe disdained to take from the spoils because unlike the good deed of tending to the dead, it would not go “with him” to the next world. On account of this the Sages (<i>Sotah</i> 13a) apply to him the verse, “One who is wise in heart takes (i.e. acquires) <i>mitzvos</i>” (Mishlei 10:8). Moshe may have chosen this particular <i>mitzvah</i> to engage in at this time to remind B’nei Yisrael of the day of death so that they would be less enthralled by the plunder.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>[Which] Your hands established.</b> Every aspect of the Tabernacle was made in according with Hashem’s instructions, as the verse states, “You shall erect the <i>mishkon</i> according to its rules as shown to you on the mountain” (26:30). Therefore it is as if Hashem’s own hands established it. Rashi cites the verse, “My hand also founded the earth and My right hand spanned the heavens” (Yeshayahu 48:13), indicating that heaven and earth were each created with a single hand. He contrasts this with this verse in which it is implied that the Mishkon was fashioned with two hands. The idea is that the hosts of heaven were created with Hashem’s right hand while those of earth were created with His left. But because the Mishkon—the <i>Shechinah’s</i> dwelling place on earth—serves as the intermediary between the two, it was created with both hands. Similarly, Adam was created out of earth from the site of the future Beis Hamikdosh because he, too, serves as an intermediary between the hosts of heaven and those of earth.
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+<b>A kingdom of <i>kohanim</i>.</b> By accepting the Torah they would become kings even over the <i>kohanim</i>, because a Torah scholar is considered superior to a <i>kohein</i>. Thus the Sages rule that the life of a <i>mamzer</i> who is a scholar takes precedence over that of a <i>kohein gadol</i> who is an ignoramus (<i>Horayos</i> 13a).
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+
+<b>Who brought you out.</b> Hashem did not identify Himself as the one who created heaven and earth because there were no witnesses to that event. He also refrained from mentioning that He created human beings since it can be argued that it would have been better for them if they had <i>not</i> been created (see <i>Eiruvin</i> 13b), whereas Hashem wished to mention only the unambiguous good He had done for them.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>If you do mistreat him.</b> The verse should have really said “If you mistreat <i>them</i>,” since it is speaking of all three categories mentioned above. It uses the singular to hint that sometimes the mistreating of the orphan alone causes both him and his mother—the widow—to cry out to Hashem. Thus the oppressor incurs a double punishment. Alternatively, since Hashem is the “Father of orphans,” if one mistreats an orphan one mistreats <i>Him</i> as well, so to speak. This causes His attribute of judgment to cry out in heaven at the same time that the orphan cries out on earth.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>I will set My meetings with you there.</b> The Divine light radiated outward from the ark affecting everything around it. Thus the Sages say that it actually bore those who appeared to bear it. This is a hint that those who support Torah scholars are actually supported by them.
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>Make its dishes … and its supports (<i>menakios</i>).</b> The word <i>menakios</i> derives from a root meaning “clean.” The <i>menakios</i> are listed last to indicate that one’s livelihood must be “clean” of any taint of theft and that one must welcome the poor in a way that is “clean” of any taint of disgrace.
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+<b>If You will bear their sin and if not.</b> Whether or not You agree to bear their sin, blot out my merits from my account and add them to theirs so that they will merit complete forgiveness (<i>Seforno</i>). <b>If You will bear their sin and if not.</b> Blot me out in any event: If You agree to bear their sin, take me as atonement for them. And if You do not agree to bear their sin, how can I endure the sight of their destruction?
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+<b>He placed a cover over his face.</b> Moshe, in his great humility, was embarrassed when people gaped at the radiance of his face. But whenever he received instruction from God he was required to remove it, in keeping with the Sages’ principle that one who is prone to shame cannot learn (Pirkei Avos 2:5).
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>All that Ad-noy commanded Moshe.</b> It is never mentioned anywhere that Moshe actually told Betzalel what he was to do. Apparently Betzalel knew through Divine inspiration. That is why it is written that he did “all that Ad-noy commanded Moshe,” and not, “all that Moshe commanded <i>him</i>”.
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>The <i>mishkon</i> was set up.</b> The passive voice is used here to indicate that it could not be set up by human hands. Nevertheless Hashem told Moshe to make the attempt and it would arise on its own. This was a hint concerning all human endeavor—a person may begin a task but it is Hashem who completes it.
+The setting up of the <i>mishkon</i> is mentioned three times—in verses 2, 17 and 18. Some say that this is to foreshadow the three Holy Temples. Thus in two of the verses (2 and 18) the verb appears in active forms, indicating that the B’nei Yisrael would build the first two Temples actively through their merits. In verse 17, by contrast, the passive voice is used, which hints that the construction of the Third Temple would not depend upon human merit. Thus the Sages teach that when the time comes, the redemption will take place even if the generation is entirely guilty..

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Exodus/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,1362 @@
+Kli Yakar on Exodus
+כלי יקר על שמות
+merged
+https://www.sefaria.org/Kli_Yakar_on_Exodus
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+-YU Torah miTzion Beit Midrash
+-http://www.torontotorah.com
+
+Kli Yakar on Exodus
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>And she saw that he was good.</b> That the house was filled with light, as it says <b>"And God saw the light, that it was good"</b> (Bereishit 1:4). And for this reason she hid him, because she was scared that the Mitzrim would see this light, and through the light see the boy also. For this reason she hid him more than all the other boys [were hidden]. And further, [she worried] that they would sense through the excess of light that this [boy] was the redeemer who would bring "from darkness to light, and from subjugation to redemption" (Siddur Ashkenaz, petitionary prayer before returning the Torah to the Ark on a weekday). And perhaps she thought that the light was created with him in order for her to learn from it to conceal him, just like the Original Light which was stored away for the righteous in the future to come (see Rashi on Bereishit 1:14).
+And the number of <b>"three months"</b> is an allusion to the light of the Torah, which was stored away until the third month, which is Sivan. This is as we learn from the verse "They lay up sound wisdom for the upright" (Mishlei 2:7) - therefore, she could not hide him further. And see further in the verse of "your sandals from on your feet" (Shemot 3:5), that Moshe was totally lacking in materialism, and he would illuminate from both his parts [i.e. body and soul], and his human body was full of light. And this miracle proves his quality for the future. And it seems that regarding the reality of this light that was born with him, it's written "and she opened it, and saw it; the child" (Shemot 2:6). What is "and she saw it; the child"? Our rabbis of blessed memory said, "she saw God's Presence with him". And God's Presence, who mentioned its name? Rather "and saw it" refers to her finding of the light which is mentioned obliquely in the saying <b>"for he is good"</b> (Shemot 2:2). And this light she saw with the child, because [the particle] את <i>et</i> is used in the place of עם <i>im</i>. And because of this he seemed like an older youth, because they were connected together, the boy and the light. Because of this, it's said "and she saw it", wishing to say: the light to the boy, the light with the boy.
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+<b>And the children of Yisrael sighed from the labour and cried out</b>. It's a bit difficult to mix them, and to teach "they sighed and cried out from the labour". It seems that the sighing was internal and because of the labour; however, the crying out wasn't dependent on the labour. For they thought that they were worthy of redemption due to their deeds, even without this harsh labour - however, in the eyes of God they were wicked and sinners and unworthy of redemption except due to their labour, as it is written "For I am very angry with the nations... for I was a little angry, but they helped forwards the evil" (Zechariah 1:15). For this reason it's said "their cry for help... went up to God, because of the work" (Shemot 2:23) - that "they helped forwards the evil", as is said.
+One can also explain that there were two groups in Yisrael. The good amongst them cried out and prayed to God to save them from the weight of the labour, but the lesser among them didn't pray to God - they cried out like merchants to God, and regarding them it says <b>cried out</b>, and for this reason it didn't combine them together, since it says <b>And the children of Yisrael sighed from the labour</b> - these are the good ones, who prayed to God, for the principal of prayer is in the heart. <b>And cried out</b> - speaks of the lesser ones, who <b>cried out</b> like merchants. For this reason it says <b>"And their call for help ascended to God"</b> (ibid.) - from the groups, those who called for help to God from the labour, their calls for help ascended, but not from the crying group who did not pray.
+And some say that this "crying out" was that they said openly to the faces of the Egyptians that it was for the death of the king, as though they mourned him. But the "sighing" was internal, from the labour, for out of fear they couldn't say in front of the Egyptians that they were crying out from labour. And we don't mix them this way.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+<b>He caused the wild animals to depart.</b> The wild animals and the locusts left Egypt after the plague, but the frogs died in Egypt, because Hashem wanted to teach the Jews that someone who is willing to give up his life for a sanctification of Hashem’s Name will be rescued. Therefore, all the frogs died except for those who jumped into the hot ovens. Later in history, Chananyah, Mishael, and Azariah derived that they should be willing to give up their lives for a sanctification of Hashem’s Name from the fact that only these frogs were saved from death.
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+This month shall mark for you the beginning of the months; it shall be the first month of the year for you: Since The Holy One, Blessed be God, showed Moses with His finger the moon in its newness saying "like this you see and shall bless" thus He said this is the beginning of the month. That is to say this newness (of the moon) will be for you the beginning of the months, that every time that you see the newness of the moon in this picture you will have a new month for every month of the year. And after God gave this sign - it was known about all the days of every month of the year to make them new for  every month of the year
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+
+
+Verse 42
+
+<b>Watching (or “guarding”) for Hashem: Afterwards it is written that the night was, “guarded … for all the B’nei Yisrael.” This can be likened to two companions who said to one another, “You hold my lamp and I will hold yours.” The two “lamps” are that of the mitzvah (see Mishlei 6:23) and that of the human soul (see Mishlei 20:27). Thus Hashem told B’nei Yisrael that if they would guard the “lamp” of the Pesach sacrifice, He would guard their souls by not allowing the destroyer to enter their homes. And about this guarding , it stated, "a night of watching for Hashem to bring them out of the Land of Egypt." And corresponding to Israel's guarding the mitzvot, it stated, "watching for all of the Children of Israel throughout their generations."</b>
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+Our sages  (מנחות לז) explain that you place the Tefilin on the weaker hand, to teach us that Tefilin should be placed on the left hand.  the reason for this is that the intellect and our physicality are problematic for on another; when the one rises, the other falls.  When the physicality of an individual is afflicted, the strength of the intellect waxes.  The reason for the affliction in Egypt is to bring the physicality of the Jewish people into the iron crucible (as mentioned in Deut.) and through that the intellect of the Jew would overcome it.  Both young and old men will attest to this - when a man is young and immature, his physicality is in the ascendancy over his intellect, and when he gets older his intellect has the ascendency over his physicality.  It is for this reason that Solomon (In Ecclesiastes) says "Don't say that your earlier days were better than your later ones because it is not out of wisdom that you ask it" - because at the age of 60 comes wisdom, length of days and understanding.
+So it is with the two hands of man, because the left hand is weaker. and it is weak because of its proximity to the heart, which is the source of intellect. (This is therefore the primary example of the intellect controlling the physical forces in man). However, the right hand is next to the liver which is the source of desire.  The liver does not oppose the physical force in any way, because that is the source of its strength.  The place in which the intellect dwells (the heart) makes the hand weak.  Therefore when the verse says: והיה לאות על ידכה it is as if it is says that it should be a sign on your heart, because the heart is the reason that his hand is weak.  Indeed, this is the reason of the Tefilin should be put on the arm, (to remember that the whole purpose of the exodus from Egypt is to teach this concept), and the Shel Rosh should be between the eyes, because the heart and the eyes are the two agents of sin (as seen in the Yerushalmi).  Therefore these two places need something to remind them about the existence of G-d and his capacity, and through that will return from sin.
+Another explanation is as follows:  It mentions the weaker hand to teach us that man will not overcome (anything), but that G-d is the one who battles in any war. (Wearing Tefilin on the left weaker hand illustrates that) a man's hand is weak and he is unable to do anything with it unless G-d will help and strengthen his hand.  This is the meaning of the verse in Psalms (תהלים טז ח) I place G-d opposite me always, He will never move from my right hand).  At first, King David was upset that the heart should be on the left hand side, and the liver on the right hand side of a human being.  This would indicate that G-d created man in such a way that his desires should be the main force, and his intellect subservient to his desires.  Afterwards, David states: G-d is opposite me - his right hand supports my left hand.  It is through that I am confident that I will never be moved - that the strength of his desires will never move him from the straight path.  this is because the hand of G-d provides power and energy to the heart (intellect) which is opposite him as he stands in front of G-d.  It is for this reason that he states afterwards: "Therefore my heart rejoices" to see that G-d is supporting my left hand. David ends the psalm stating: the pleasantness of your right hand is eternity" - not in my right hand, because the intellect is supported by the right hand of G-d which is opposite my left hand.  Therefore, G-d commanded us to put on Tefilin, where the name of G-d is engraved on them on the weaker hand, to teach us that the strength of G-d's right hand gives our left hand strength.  This is the meaning of the verse:כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים.  G-d's right hand opposite man's left hand took us out of Egypt.  This in turn teaches that no deed is dependent upon man's action, rather with the help of G-d.
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+"And Moses took the bones of Joseph with him": this verse is juxtaposed to the previous verse "the jews ascended(Egypt) armed. because it states in the midrach Yalkut of this portion that the jews would journey in the desert with two arks, that of the ark of the Shechinah(the tablets of moses) and that of Joseph and the nations of the world would ask , what is the point of having this ark of joseph together with the ark of the coveneant and they would answer,"this one fulfilled what is in this one", for joseph fulfilled all the ten commandments etc.
+Another point, because Moses saw that the lord blessed is he, was leading them towards the sea of reeds , and moses thought"lest the sea stop us, it will split in the merit of joseph" the reason we explained above in Parshat Vayeishev
+<b>Moshe took … with him.</b> While the rest of Yisrael were collecting booty, Moshe was occupied with <i>mitzvos</i>. The phrase “with him” hints that Moshe disdained to take from the spoils because unlike the good deed of tending to the dead, it would not go “with him” to the next world. On account of this the Sages (<i>Sotah</i> 13a) apply to him the verse, “One who is wise in heart takes (i.e. acquires) <i>mitzvos</i>” (Mishlei 10:8). Moshe may have chosen this particular <i>mitzvah</i> to engage in at this time to remind B’nei Yisrael of the day of death so that they would be less enthralled by the plunder.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+1 AND YOU [MOSES] RAISE UP YOUR STAFF AND STRETCH OUT YOUR HAND OVER THE SEA: In the Midrash (Shemot Rabah 21:9), they said: "Because the Egyptians would say that without the staff, [Moses] wasn't able to do all the miracles that he did, therefore G-d said: "Remove your staff and stretch out your hand because 'raise' is a word often used to mean remove." And I will now give a reason for the matter why, specifically at the Splitting of the Sea of Reeds, G-d commanded Moses to make the staff exemplify what was occurring above [in the Heavens]. For behold,  all the Plagues were brought about through the Finger of G-d therefore down [on Earth] they were brought about through the staff of Moses, because the staff is comparable to a finger. But by the sea, [G-d] smote with the entire Hand. As it says, "And Israel saw the Great Hand etc." Therefore, G-d said to Moses that he should make the staff exemplify this and remove the finger-like staff and stretch out your [Moses's] entire hand, which exemplified the Strong Supreme Hand of God. Therefore, it was said that "Israel saw the Great Hand" and through this they saw that Moses did not act through the power of the staff in all of these great and mighty actions because he needed to stretch out his hand, it modeled the Strong Hand above therefore they [the Israelites] believed in G-d and Moses, His Servant. That they returned from their declarations when they said in the past that through the strength of the staff, [Moses] did all this.
+2 AND FROM THIS YOU WILL UNDERSTAND, THAT IN TRUTH, what was the sin of Moses by the Waters of Strife? Because here [by the splitting of the sea] the exact opposite was stated, because here it was stated: "Raise up your staff" which means 'Remove your staff' and "Stretch out your hands" and through this they [the Israelites] came to believe. And there [by the waters of tribulation] it was said: "And he [Moses] raised his hand and he struck the rock with his staff," [which implies] that he removed his hand because he had not done the action with his hand, but rather with his staff, and therefore returned the earlier remarks--[of the Israelites] who said that it was with the power of the staff that he did everything--to their place [i.e. the thoughts were believed again] and with this diminished the belief [of the Israelites] as it is written: "Because you did not [cause them to] believe in me." And this matter will be explained, G-d willing, better in its place in the Section (Chukat 20:8).
+
+Chapter 15
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>[Which] Your hands established.</b> Every aspect of the Tabernacle was made in according with Hashem’s instructions, as the verse states, “You shall erect the <i>mishkon</i> according to its rules as shown to you on the mountain” (26:30). Therefore it is as if Hashem’s own hands established it. Rashi cites the verse, “My hand also founded the earth and My right hand spanned the heavens” (Yeshayahu 48:13), indicating that heaven and earth were each created with a single hand. He contrasts this with this verse in which it is implied that the Mishkon was fashioned with two hands. The idea is that the hosts of heaven were created with Hashem’s right hand while those of earth were created with His left. But because the Mishkon—the <i>Shechinah’s</i> dwelling place on earth—serves as the intermediary between the two, it was created with both hands. Similarly, Adam was created out of earth from the site of the future Beis Hamikdosh because he, too, serves as an intermediary between the hosts of heaven and those of earth.
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+(1) They traveled from Rephidim and they came to the Sinai wilderness, and they camped in the wilderness. And Israel camped there opposite the mountain. Look at how many repetitions are written here. What would be missing in the [meaning of the] text if it would have just said, "They traveled from Rephidim and they encamped in the Sinai wilderness opposite the mountain"? Any why does it first say "they camped" [in plural] and then afterward "he camped" [in singular]? First it says, "in the Sinai wilderness," and then it just says, "in the wilderness." And first it refers to the mountain using the name Sinai, and after it just calls it a mountain. And it seems that all of this is proving to us that Bnei Yisrael are not worthy of receiving the Torah until there is peace among them. "The owners of collections that are all stemming from one shepherd." (Ecclesiastes 12:11 - see pshat and parshanut there) All of the paths of Torah are paths of peace. And the result of separation of hearts, where one forbids something and another permits it, is that the Torah becomes 2 Torahs. That is why the [previous] pasuk specifies that that it was in the third month on this day that they came to the Sinai wilderness. It is teaching that this month [of Sivan], which has the astrological sign of twins, is instructing us about attachment and love, that together [the Jews] should be perfect[ly connected] to each other like twins. And then there will be great peace among those who love Torah. And there is also a hint to this in the fact that there are 2 luchot which are like twins to each other, with 5 commandments [on one] parallel to 5 [on the other]. 
+(2) Afterwards, it says "they journeyed from Rephidim," which means to say, "from the place in which they fought and had disagreements" since the place was called "Masah uMerivah" [which means "Test and Fighting"], and the letters of רפידי׳׳ם spell פרידי׳׳ם, [which means "separate"]...because of the distance that existed between them.  Our Sages (in the Talmud Sanhedrin 106a) expounded the name to connote רפו ידים "their hands weakened," since one is dependent on the other, since through growing distant from one another, they weakened their grip in the Torah.  When it says that they travelled Rephidim, it means from that place — from that separation between them and they arrived at the Sinai desert, which caused them to join together in unity.  [How so?] Desiring honor and power is the reason for all fighting and all illness.  Through seeing Mount Sinai, the lowliest of all the mountains — and realizing that this was the mountain that the Holy One Blessed Be He desired to rest [His Presence] on — through this they realized that God chooses the humble, and inspired them to choose humility themselves, which is the catalyst for peace.  This is why the Torah relates to them in the plural initially, "they came to the Sinai desert," "they encamped in the desert."  As long as they were [aimlessly] in the desert they remained divided in their minds.  They were not yet of one heart and mind like a single person.  However, as they came to be opposite the mountain, and it was related to them that on this mountain God would descend, then [it switches to the singular] ויחן ישראל — they were like one person with a single heart and mind...
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+<b>A kingdom of <i>kohanim</i>.</b> By accepting the Torah they would become kings even over the <i>kohanim</i>, because a Torah scholar is considered superior to a <i>kohein</i>. Thus the Sages rule that the life of a <i>mamzer</i> who is a scholar takes precedence over that of a <i>kohein gadol</i> who is an ignoramus (<i>Horayos</i> 13a).
+
+Chapter 20
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+
+<b>Who brought you out.</b> Hashem did not identify Himself as the one who created heaven and earth because there were no witnesses to that event. He also refrained from mentioning that He created human beings since it can be argued that it would have been better for them if they had <i>not</i> been created (see <i>Eiruvin</i> 13b), whereas Hashem wished to mention only the unambiguous good He had done for them.
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>If you do mistreat him.</b> The verse should have really said “If you mistreat <i>them</i>,” since it is speaking of all three categories mentioned above. It uses the singular to hint that sometimes the mistreating of the orphan alone causes both him and his mother—the widow—to cry out to Hashem. Thus the oppressor incurs a double punishment. Alternatively, since Hashem is the “Father of orphans,” if one mistreats an orphan one mistreats <i>Him</i> as well, so to speak. This causes His attribute of judgment to cry out in heaven at the same time that the orphan cries out on earth.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+“Speak to the Children of Israel and have them take for Me an offering; from every person whose heart inspires him to generosity, you shall take My offering. And this is the offering that you shall take from them...” “Three offerings are mentioned here, etc.”  [Megilah 29b, Psikta Rabti] There are a few questions on this subject. For why did He attribute the first two offerings to G-d, as in the first He said ‘Have them take for Me’ –for My Name, and in the second one He said ‘You shall take My offering’, but in the third neither was mentioned; on the contrary, it is said regarding it ‘From them’, associating it with the donors...
+
+
+
+
+[Answer:] For wherever there is the concept of humility and submission among those below, there is hidden the might of G-d, who dwells among the contrive and humble of  spirit. However, wherever there is a tinge of haughtiness, G-d does not wish to associate His Name. Therefore, the first two gifts-where the hand of every man was equal, for the rich did not  add  and the poor did not subtract, and no one can brag over his fellow and say ‘My donation is greater than yours’ – were associated with G-d ...
+In the same way, the objects made from these two donations were similar to the donation itself. For just as everyone was equal with no condescension of one over the other, so too, from one donation the sockets [for the Mishkan’s wall boards] were made – for all the sockets were equal to each other, and they were underneath the building as a threshold that is trodden upon, and they served as the foundations to the whole building. They were like their makers ... These sockets teach humility, since humility is the foundation upon which the entire house of Israel stands ... 
+From the second offering they brought the communal sacrifices which were also the same every day, one lamb in the morning and one in the afternoon. It states, “G-d’s [accepted] sacrifices are a broken spirit”, meaning to say that the purpose of sacrificing is to bring man to a state of a broken spirit. Therefore, this offering was also associated with G-d ... However, the third offering was not equal from all; some gave less, and some gave more. The rich who gave more had room to boast over the poor and say to him, “I have a greater share in the house of our G-d, as I gave a larger donation.”... There-fore it was not attributed to G-d.
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>And you shall make the cover:</b> ... And the two keruvim resembled children, to teach that [only] if the teacher is like an angel of God and clean of all sin - like a one-year-old child - they should then seek Torah from his mouth. And he needs to be clean from [sin against] God and from [sin against] man. For the wings were pointed upward to [show] his fulfilling [his obligation] towards the Heavens. And one was looking towards the other [to show] his fulfilling [his obligation] towards the creatures, [and also] teaches about the peace that is given to those that love the Torah. And they were twins together in peace and friendship. (Verse 20:) "The faces of the cherubim being turned toward the cover" -  that the entire endeavor of their attention (literally, faces) be to the Torah in the ark; not like those that are sages in their own eyes and expound for their own glory and not for the glory of the Torah.
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+<b>I will set My meetings with you there.</b> The Divine light radiated outward from the ark affecting everything around it. Thus the Sages say that it actually bore those who appeared to bear it. This is a hint that those who support Torah scholars are actually supported by them.
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+<b>Make its dishes … and its supports (<i>menakios</i>).</b> The word <i>menakios</i> derives from a root meaning “clean.” The <i>menakios</i> are listed last to indicate that one’s livelihood must be “clean” of any taint of theft and that one must welcome the poor in a way that is “clean” of any taint of disgrace.
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+<b>If You will bear their sin and if not.</b> Whether or not You agree to bear their sin, blot out my merits from my account and add them to theirs so that they will merit complete forgiveness (<i>Seforno</i>). <b>If You will bear their sin and if not.</b> Blot me out in any event: If You agree to bear their sin, take me as atonement for them. And if You do not agree to bear their sin, how can I endure the sight of their destruction?
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+<b>He placed a cover over his face.</b> Moshe, in his great humility, was embarrassed when people gaped at the radiance of his face. But whenever he received instruction from God he was required to remove it, in keeping with the Sages’ principle that one who is prone to shame cannot learn (Pirkei Avos 2:5).
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+The commentators argued about whether "these" [are the records] applies to the making of the Mishkan mentioned in parshat Vayakhel, or if it applies to what will be mentioned in this parsha. They also wondered why Moshe made an accounting of what he'd done with the silver and copper but not an accounting of what he'd done with the gold?! Therefore "I shall hazard a guess" (lit. "my heart shall imagine") to say: that "these are the records" applies to the making of the Mishkan mentioned before, since they had already completed the labors of the Mishkan in general and specific, and all that they had to do with the silver and copper had already been completely completed, and therefore Moshe was happy that they'd completed the work with silver and copper and was excited to give an accounting to remove himself from any suspicion. And he didn't want to delay until they'd also finished the priestly garments which are mentioned in this parsha to give an accounting of the silver and gold and copper all at once since of all the things mentioned in this parsha, none have any silver or copper. Since the labor with silver and copper was done, he saw fit to give an accounting immediately. But regarding the gold there was no need to yet give an accounting since they had not yet made the priestly garments discussed in this parsha, and those [garments] had gold, and they still needed more gold and there was no way to yet give an accounting of the gold.
+And if you say there is still a difficulty: why did [Moshe] not do an accounting of the gold after the priestly garments were finished? An answer to this is: since it says in the midrash (Shemot Rabbah 51:6) brought by Rabbeinu Bachya on this parsha, and this is his language: When Moshe came to give an accounting, 1775 shekels were missing and he forgotten and did not know what he'd done with them. A divine voice cried out: "And [from] THE one thousand and THE seven hundred and seventy five he made hooks for the pillars" (Ex 38:28) to fulfill what is said: "not so my servant Moshe who is the most faithful in my house" (Numbers 12:7). Up until his [Rabbeinu Bachya's] language. It seems that the author of the midrash felt that the two extraneous heh's - as it says "v'et HAelef u'shva HAme'ot" and it should have read: "v'et elef u'shva me'ot" as it says early, "me'at kikar" (38:25) [just "a hundred kikar"] not "HAme'at kikar" ["THE hundred" kikar] with the definitive heh, so why was the definitive heh usd with the words "thousand" and "hundred" in this verse? It must be because Moshe forgot and did not know what he'd done with them [meaning the silver and copper] and Israel was accusing him saying he took them for himself! A divine voice rang out and said, "THE thousand" you are speaking about and THE seven hundred you are saying Moses took - it's not so! Rather he made hooks for the pillars. If so [meaning if that's what happened], after Israel saw that heaven testified for him [Moshe], therefore they no longer wanted to receive an accounting of the gold from him because they said: "If he'd have withheld something for himself from gold - heaven would not have testified for him regarding silver [which is much less valuable], for in the end, he never fulfilled an accounting [for the gold] and a divine voice [nevertheless] called out, "he is faithful in all my house," including regarding the gold! Therefore he didn't give a gold accounting.
+There are those who say that even initially they [the people] did not request an accounting from Moshe, but rather Moshe himself wanted to acquit himself, and that is why it says  "which were accounted at the word of Moshe."
+
+Verse 22
+
+<b>All that Ad-noy commanded Moshe.</b> It is never mentioned anywhere that Moshe actually told Betzalel what he was to do. Apparently Betzalel knew through Divine inspiration. That is why it is written that he did “all that Ad-noy commanded Moshe,” and not, “all that Moshe commanded <i>him</i>”.
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+<b>The <i>mishkon</i> was set up.</b> The passive voice is used here to indicate that it could not be set up by human hands. Nevertheless Hashem told Moshe to make the attempt and it would arise on its own. This was a hint concerning all human endeavor—a person may begin a task but it is Hashem who completes it.
+The setting up of the <i>mishkon</i> is mentioned three times—in verses 2, 17 and 18. Some say that this is to foreshadow the three Holy Temples. Thus in two of the verses (2 and 18) the verb appears in active forms, indicating that the B’nei Yisrael would build the first two Temples actively through their merits. In verse 17, by contrast, the passive voice is used, which hints that the construction of the Third Temple would not depend upon human merit. Thus the Sages teach that when the time comes, the redemption will take place even if the generation is entirely guilty..

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Genesis/English/Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology.txt

@@ -0,0 +1,349 @@
+Kli Yakar on Genesis
+כלי יקר על בראשית
+Rabbi Mike Feuer, Jerusalem Anthology
+https://www.sefaria.org
+
+Kli Yakar on Genesis
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+to work the ground from where he had been taken – It is not for naught that the verse mentions “from where he had been taken.” I also found written in the midrash (Shachar Tov Tehillim 92) that the first man (Adam HaRishon) settled himself on Mount Moriah, and from where did they learn this? I further found in the words of our Sages (Chullin 60a) that Adam HaRishon offered a young bull with horns and hooves, and where did they find support in the Torah for this? It appears to me that the source for these statements is the verse “from where he had been taken.” That is to say, from the place about which it says “an altar of earth you shall make for Me…” (Shemot 20:21) As the Sages said, ‘the Holy One created him from the place of his atonement, if only that it be an atonement for him!’ (Bereshit Rabbah 14:8) This refers to Mount Moriah to which Gd sent him to work the ground, build an earthen altar from it and offer upon it an offering of atonement; he was taken from that earth and it is the gate through which he passed, as it gave him his thick, coarse substance through whose agency he fell into sin - as is explained above on the verse “…a tree which makes fruit.” (Bereshit 1:11) Therefore in the place which caused his sin, his atonement will be found because that place – that is, that earth – caused him to sin and therefore that earth is obligated to help him to attain atonement through working it into an altar upon which to offer a bull with horns and hooves. This is a correct explanation of the commandment ‘“an altar of earth you shall make for Me,’ because the damage will be fixed through that which caused the sin. Even according to the opinion that Gd gathered dust for the first man from the whole earth this is still the explanation, because the place about which it says “an altar of earth you shall make for Me” is the location of the foundation stone, from which the world was founded. Dust taken from the center of the world is like dust gathered from the whole earth. Through this the difficulty presented by the verse “…the land upon which you are lying to you I will give it and to your seed” is resolved. (Bereshit 28:13) Rashi explains the verse that Gd folded the entire land underneath Ya’akov. According to my explanation we do not have to say this, rather we can say that he lay down on the spot which is the navel of the world and its center - therefore it was as if he lay down on all the land in its entirety. 
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+…and for this reason it did not say at the beginning of this vision, ‘and Gd appeared to him’ but rather only once he (Avraham) had entered the land, because then he was prepared to behold visions of the Divine Presence. Beforehand, when he was still outside the land, he only heard a voice speaking of things. This is because Gd did not appear to him until he came to the land, as is explained shortly. Therefore he called that place the ladder of Tzur (sulma shel tzur) as it says in the Yalkut on this portion (remez 62) that once Avraham arrived at the ladder of Tzur he said ‘let my portion be in this land.’ Who told the author of this midrash that Avraham arrived at the ladder of Tzur? He certainly meant Mount Moriah, because that was the location of the ladder which Yaakov saw standing in the house of Gd (Bet El). Via that ladder souls ascend and descend, and there is the bedrock from which the body is hewn as it says, “…look at the rock whence you were hewn...” (Isaiah 51:1) because from that rock, which is called the foundation stone, the world in general was founded. Also man, who is called a microcosm (olam katan), was fashioned from the place of that rock, which is the also the place of the ladder for the soul as stated. For this reason it says “go to you” (lech l’cha) here and at the binding of Yitzchak, and so too in the verse “…I will go to the mountain of myrrh…” (Shir HaShirim 4:6) and so too “…the rain is over, and gone (to itself – halach lo)” (ShirHaShirim 2:11) it returned to the place of its source, 'because a mist comes up from the land' (compare Bereshit 2:6 and Taanit 9b). The same construction is found in the verse “Now get up and cross (to yourselves) the brook of Zered…” (Devarim 2:13) that is, so too into the land of Israel. And also “I will go (to me) to the great ones…” (Jeremiah 5:5) because there is the dwelling place of the whole ones. This is true of all ‘to me, to him, to you, to them’ (li, lo, lecha, lahem) in the Bible that they should be interpreted so. Therefore Avraham understood from the phrase go you (to yourself – lech lecha) to go to the land of Canaan, even though it was not stated to which land he should head. 
+
+Chapter 13
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+It seems to me from all this that one can say, that the Holy One gave the land to Avraham in order that he acquire there two types of benefit. The first is spiritual, and is acquired simply through seeing. The other is physical and is acquired through marking out its boundaries (see Baba Metzia 14b). The spiritual benefit is, that there is the place of the Sanctuary below aligned with the Holy Temple above. There the Lord made a place for His dwelling, and there “was His strengthen hidden.” (Habakuk 3:4) Anyone who gazes upon that holy place is immediately clothed in a spirit of purity and holiness and will see the supernal King  with his eyes. Sight alone is enough in order for one to acquire that perfection in the place which Avraham called “The Lord will see” (Bereshit 22:14), which can be read as will see (yireh) or will be seen (yeira’eh). Just as one comes there to see so to they come to be seen, because immediately upon arrival the Divine Presence sees him and he sees the face of the Divine Presence. In that moment, one becomes influenced and ennobled and cleaves to the radiance of the Divine Presence.  This is almost like the world to come, because there too the righteous sit and take pleasure in the radiance of His Presence. It is not every place in the land where one can merit to this perfection, but rather in the place which is called ‘The Lord sees,’ which is Mount Moriah and Bet El because above it is written “…until Beth El…To the place of the altar that he had made at first…” (Bereshit 13:3-4) and below (28:17) Rashi states that the Holy Temple came out to Bet El to meet him (Yaakov). The commentators explain that from that moment on those two places were connected, the place of the Holy Temple and Bet El, and became one. Therefore it was said here to Avram “Please raise your eyes and see, from the place where you are…” (Genesis 13:14) God indicated directly that this spiritual perfection which is acquired through sight will only be acquired by him from the place which he stood, which was Bet El. This is what is implied by the plain meaning of the verses “And he went on his journeys, from the south and until Beth el.” This is also what is meant by “to the land that I will show you,” (Bereshit 12:1) that I will show you there, for this reason you will see the King in His beauty with your own eyes.
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+And go (you) to the land of Moriah – It mentioned ‘go you’ meaning go to your essence, because from there the origin of human physicality was taken, from the place of which it is said “An altar of earth you shall make for Me…” (Shemot 20:21) as was explained in the portion of Lech Lecha (Bereshit 12:1). In the word Moriah, the yud hey appears superfluous, because it is said “I will go to the mountain of myrrh (mor)…” (Shir HaShirim 4:6) However, there is the place of the foundation stone, from which two worlds created with the letters yud hey were founded, because the gate of heaven is there, and there the union between the Holy One and Israel is made complete, like the cleaving of a man to his wife between whom the name yud hey mediates, and His beloved said fifteen (songs of praise) parallel to the fifteen (yud hey) steps which came up from the Court of Women. These letters are also a sign of the Holy Temple which would be built there after the fifteen generations from Avraham to Shlomo.
+Upon one of the mountains which I will say to you – It says this because the Holy One had not revealed the place where the Holy Temple was to built to any creature, as will be explained below in the portion of Re’eh (Devarim 12:4). Except that Avraham knew this secret and that is why he called the place HaShem yireh (Gd will see) as I will explain on that verse. Another explanation of the phrase ‘which I will say to you’ is that in the future the word of Gd would come to the prophets from there, as it says “…and I will speak with you from atop the ark cover…” (Shemot 25:22) There are those who say that this phrase is referring to Gd’s statement ‘and bring him up to a whole offering.’ It doesn’t say ‘bring him up as’ but rather bring him up to. That is to say, in order to offer a different offering which I will say to you – who will be the offering? Either your son or some other thing. 
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+And he arrived at the place and lodged there because the sun had set. Our Sages said (Chullin 91b) that this was Mount Moriah, as it says about it “…and he saw the place from afar.” (Bereshit 22:4) That place was called ‘the place’ without any specific name. Every place has an identifying name, derived from the name of its owner or its nature, but in this it was separate from all other places – the essence and name of this place was hidden as I explained above in the portion of Vayera (22:14). Therefore it is called simply ‘the place,’ because it has not yet received the name which will distinguish it from all other places.
+Another reason why it is called simply ‘the place,’ is because this is the place of the world. This is both because the foundation stone, from which the world was founded, is located there, and that even now the whole world rests on it because from there the Divine abundance pours out to the world. Ya’akov sensed that this would be the place of the Holy Temple when he saw that the sun set upon him before its proper time, because this holy place dims the sphere of the sun and does not require the sun. On the contrary  - the sun needs it, as the Sages taught ‘R’ Avin said, we find that one who wants to make windows makes them wide on the inside and narrow on the outside in order to draw in the light from outside. But the windows of the Holy Temple were wide on the outside and narrow within – why? In order that the light would go out from the Temple and illuminate the world, as it says “…and the earth shone from His glory,” (Yechezkiel 43:2) and it is written “As a Throne of Glory, exalted from the beginning, so is the place of our Sanctuary.” (Yirmiyahu 17:12) See the version of this midrash in Yalkut parshat Tetzaveh 378. This is a proof that the sun does not light the Holy Temple, therefore the light of the sun dimmed immediately upon reaching this holy place, “…and it shall come to pass that at eventide it shall be light,” (Zechariah 14:7) because Gd shined the supernal light from this holy place until He appeared to Yaakov in a vision that night.
+There is another hint in what it says in the midrash Yalkut Shimoni 118, that the sun set two hours before its time. Why precisely two hours? There is a hint in this about the future, that so too will Israel’s sun set two years before its time. As Rashi explained in the Torah portion of Va'etchanan (Devarim 4:25) Gd brought the exile two years early, as its says “And the Lord hastened with the evil…” (Daniel 9:14) If this is so, then the Holy Temple which will be built in this place is destined to be destroyed two years before its sun has set. Therefore this hint came to Yaakov through the early setting of the sun, that there would be a sign in his hand that in the future the Holy Temple would be destroyed two years early. Therefore “…and he took some of the stones of the place and placed [them] at his head…” (Bereshit 28:11) They said in the midrash, brought by the Rama in Orach Chaim 555:2, that the pious and holy ones were accustomed to place a stone under their heads when they laid down on the night of Tisha B’Av. He said that they have a support from this verse “…and he took some of the stones…” because Yaakov saw the destruction. And who told the writer of this midrash that Yaakov saw the destruction? Certainly they learned this from the fact that the sun set two hours early, as I said.
+and he took some of the stones of the place and placed them at his head  - After it was known to him that this place would be the House of Gd which dims the sphere of the sun, therefor he took some of the stones of the place and set them as a guard to his head in order to show how he cherished their sanctity as it says “For Your servants desired its stones…” (Tehillim 102:15) He took twelve stones parallel to the twelve tribes as it says in the midrash (Bereshit Raba 68:11) that the stones argued, each one saying ‘let the righteous one rest his head on me!’ until they became one stone. This was a hint for the future as the writer of the Guide to the Perplexed wrote, that this is why the Holy One hid this place which would be the location of the Holy Temple and the King’s palace – in order that there not be argument between the tribes, each desiring that holy place to be theirs. Also for the sake of peace, as it says “But only to the place which the Lord your God shall choose from all your tribes…” (Devarim 12:5) And it is written “But only in the place the Lord will choose in one of your tribes…” (Devarim 12:14) How is this? When David purchased the threshing floor from Aravna the Yevusi, he collected the money from all of the tribes, as Rashi explains there (see Shmuel II 24:24). If this is so, then the argument between the stones which ended in their becoming one stone was sign for the future, that so too will be the argument between the crown jewels, the twelve tribes of Gd, that each tribe will say let the righteous One of the world rest His head upon me, referring to the Holy Temple as it says “As a Throne of Glory, exalted from the beginning, so is the place of our Sanctuary.” (Yirmiyahu 17:12) In the end they were made as one stone when David collected the gold from all of them. About this stone it is said regarding the building of the Second Temple “Who are you, O great mountain? Before Zerubbabel you sink to a plain! He will bring out the stone of the main architect, with shouts of grace, grace to it.” (Zechariah 4:7) When it says that He will bring out the stone of the main architect (even rosha) it means the stone which was at the head (rosh) of Yaakov. Bring it out to build the foundation for the Palace of Gd. Yaakov made a bed from it to lie upon in order that it be a sign that this will be 'the bed which is to Shlomo' (Song of Songs 3:7) – the king to whom peace belongs, as Rashi explained in Shir HaShirim on the verse “Behold the bed of Shlomo…” 

txt/Tanakh/Acharonim on Tanakh/Kli Yakar/Torah/Kli Yakar on Genesis/English/Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009.txt

@@ -0,0 +1,1395 @@
+Kli Yakar on Genesis
+כלי יקר על בראשית
+Yalkut, Sifsei Chachomim Chumash, Metsudah Publications, 2009
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002691623
+
+Kli Yakar on Genesis
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+<b>Heaven.</b> The term <i>rakiya</i> — “firmament” — signifies a barrier, emphasizing the sky’s role as a source of division in creation. For this reason Hashem chose to use the word <i>shomayim</i> — “heaven,” indicating that <i>esh</i> (fire) and <i>mayim</i> (water) abide there together in peace.
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+<b>And behold it was very good.</b> There is a difference between <i>ki tov</i> — “<i>that</i> it was good” — and <i>hineih tov</i> — “<i>behold</i> it was good.” <i>Ki</i> has the additional connotation of “when,” lending it an aspect of conditionality. <i>Hineih</i>, by contrast, expresses an absolute. Thus the “goodness” of the rest of creation only became definite when human beings were brought into being. Note also that the letters of מְאֹד — very” — spell out the word אָדָם — “man”.
+
+<b>The sixth day.</b> Unlike the other days, the sixth is preceded by the definite article <i>hei</i>, which has a numerical value of five, indicating that the creation of the world was contingent upon Yisrael’s acceptance of the five books of the Torah on the sixth of <i>Sivan</i>. This is because the physical and spiritual components of creation are only held together by the Torah observance of human beings.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+<b>The Tree of Life.</b> Hashem did not command Adam to refrain from eating of this tree because it bore no seductive fruit. Rather it was the tree itself that granted immortality. By contrast the fruit of the Tree of Knowledge was extremely tempting and after they had eaten of it they understood the benefit to be had by partaking of the Tree of Life as well.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+<b>That it was tempting to the eyes.</b> The prospective sinner is always faced with a choice between spiritual reward in the next world, which no eye has ever beheld, and tangible pleasure that is evident to all.
+
+Chapter 4
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>[Kayin] was building a city.</b> The verb is in the present tense to indicate that he continued building it his entire life, in the way of the avaricious who are never satisfied with what they possess.
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>Lemech married two women.</b> Adah, whom he married to bear children, gave birth to two righteous men, one a shepherd like many of the righteous, and one the inventor of instruments for praising Hashem. But Tzillah, whom he married for pleasure, gave birth to a weapon maker in the spirit of Kayin.
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+<b>Take for yourself (or “from your own”).</b> He was forbidden to take from others, even though everything was about to be destroyed. This would also increase the miracle since Noach surely did not possess enough to feed them all without a special blessing.
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>There he built an altar.</b> God did not appear to Avraham when He gave him the order to go to Canaan because He does not grant visions outside of the Holy Land. Similarly, Avraham did not wish to build an altar where God does not allow His Presence to dwell.
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+<b>Three hundred and eighteen.</b> See Rashi. Yet in verse 24 Avraham refers to the “men” who went with him. Undoubtedly he took with him actual soldiers but the number 318 hinted that victory was impossible without Divine assistance. <i>Eli-ezer</i> means “My God helps”.
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>Possessor of heaven and earth.</b> Malki Zedek uses this title here in honor of Avraham, who was the first to make known God’s involvement with the lower world. Alternatively, he mentions it in his blessing to indicate that all bounty derives from the “dew of heaven and the fatness of earth” (27:28). Alternatively, it was through the victory over the four kings that God’s sovereignty over the earth became known.
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+<b>Sarah will <i>bear</i> you a son.</b> In verse 16 God did not mention that Sarah would actually <i>bear</i> a son, so Avraham thought that perhaps she would adopt one.
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+<b>Will not inherit.</b> Banishment does not prevent a son from inheriting. Rather, what she meant was that he would never inherit Avraham’s good character, hence he must be banished to prevent him from influencing Yitzchok.
+
+Chapter 22
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+<b>Father.</b> Suspecting that Avraham intended to sacrifice him and not realizing that it was Hashem’s command, Yitzchok tested him to see whether he still responded to the name “Father.” <b>Here I am, my son.</b> Avraham assured him that he still his loving father. <b>But where is the lamb.</b> If he still loved him, what was he planning to offer? <b>Elokim will show the lamb.</b> Avraham hinted that he was indeed to be the offering, but it was Hashem who had chosen him.
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+<b>As the stars … and like the sand.</b> In times of peace they will be like the stars. 
+And when the nations try to destroy them, they will resemble the sand upon which the conquering waves are broken. <b>Your descendants will inherit.</b> After they have descended to their lowest point they will seek Hashem with all their hearts and then ascend to inherit their enemies.
+
+Chapter 23
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+<b>To eulogize … and to weep.</b> Usually weeping precedes eulogizing because the mourner’s sense of loss diminishes with time. In Sarah’s case, however, her absence was felt more each day.
+
+Chapter 24
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>Among whom I live.</b> If Yitzchok lived near his wife’s family, either in Canaan or in Charan, he would be subject to their influence. But if he married a woman from Charan and they lived in Canaan he would not be influenced by them.
+
+Chapter 25
+
+
+
+Verse 1
+
+<b>Avraham again took.</b> The word <i>vayosef</i> — “again” — has connotations of continuing a previous relationship, hinting that this was the second time he married her. <b>Keturah.</b> See Rashi. Avraham named her in honor of the holy incense to make it known that she had repented fully after having lapsed into idolatry, so that now even her former deeds ascended to Heaven like the incense.
+
+Chapter 26
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+<b>He named the well Eisek [Quarrel].</b> This well foreshadowed the First Holy Temple, in the time of which the kings of Judah and Israel, Israel’s “shepherds,” quarreled over the kingship and as an offshoot of their quarrel the shepherds of the nations also joined the fray.
+<b>Sitnah [Obstruction] (or “Hatred”).</b> This foreshadowed the Second Holy Temple, in the time of which baseless hatred became rampant. <i>Eisek</i> implies strife over a specific issue, whereas <i>sitnah</i> implies hatred for no reason.
+<b>Rechovos [Wide Spaces].</b> This foreshadowed the Third Holy Temple, in the time of which the land will seem spacious because peace will reign among Israel.
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+
+
+Verse 27
+
+
+
+Verse 28
+
+
+
+Verse 29
+
+
+
+Verse 30
+
+
+
+Verse 31
+
+
+
+Verse 32
+
+
+
+Verse 33
+
+
+
+Verse 34
+
+
+
+Verse 35
+
+
+
+Verse 36
+
+
+
+Verse 37
+
+
+
+Verse 38
+
+
+
+Verse 39
+
+
+
+Verse 40
+
+
+
+Verse 41
+
+<b>That I have been in your house.</b> Actually, he was only in Lavan’s house for a month (29:14). The rest of the time he was in the field and in his tents. However, that month was so unpleasant that it seemed as if he spent the entire twenty years there.
+
+Verse 42
+
+<b>The Fear (or “fear”) of Yitzchok.</b> Lavan did not fear Avraham — who was already dead — but only his God. Yitzchok, on the other hand, was still alive and very powerful and it was primarily out of fear of him that Lavan refrained from harming Yaakov.
+
+Chapter 32
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+<b>Like the sands of the sea.</b> In favorable times the Israelites are likened to the stars and in bad times they are trampled like the dust. But in intermediate times they are like the sand of the shore, which the waves continually threaten to overwhelm, but upon which they are broken instead.
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+
+Verse 15
+
+<b>A man found him.</b> The word “found” implies that he was looking for him, yet only an angel could have known that he was astray. <b>Going astray in the field.</b> The angel saw that he was under the mistaken impression that his brothers were at peace with him and wanted to warn him.
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+<b>The chief butler did not remember.</b> After he was restored to his position he considered it beneath his dignity to remember a lowly Hebrew slave.
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+<b>They stood next to the cows.</b> They were so weak that they could stand only by leaning upon the healthy ones. This indicated that the populous would only survive the years of famine by consuming what they saved during the years of plenty.
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+Chapter 48
+
+
+
+Chapter 49
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+<b>Unstable as water.</b> You lost the kingship because a ruler must be levelheaded. <b>You have gone up your father’s bed.</b> You lost the priesthood because you caused the Divine Presence to depart from your father’s bed and the Holy Temple is the “bed” of our heavenly Father. <b>You profaned.</b> You wished to prevent me from fathering more children so that your inheritance would not be reduced; therefore you have forfeited the extra portion of the firstborn.
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+
+Verse 11
+
+
+
+Verse 12
+
+
+
+Verse 13
+
+
+
+Verse 14
+
+
+<b>He saw that rest is good.</b> Unlike the pursuit of material wealth, the acquisition of Torah knowledge involves toil of the soul but quiescence of the body. For this reason the Torah was given on Shabbos.
+
+Verse 15
+
+
+
+Verse 16
+
+<b>As one of the tribes.</b> See Rashi’s alternate explanation. Although in the desert the tribe of Yehudah traveled first and Dan last, they were equal in that both produced leaders (David and Shimshon) who eliminated the wicked from their midst.
+
+Verse 17
+
+
+
+Verse 18
+
+
+
+Verse 19
+
+
+
+Verse 20
+
+<b>From Asher will come rich food.</b> Asher provided oil for the Temple service, upon which all prosperity depended, thus it was through Asher that the world enjoyed rich food. <b>Delicacies for (or “of”) the king.</b> Through the provisioning of the Temple Asher indirectly provided for the entire world, just as a king provides for his people. Alternatively, Asher was generous in the giving of charity.
+
+Verse 21
+
+
+
+Verse 22
+
+
+
+Verse 23
+
+
+
+Verse 24
+
+
+
+Verse 25
+
+
+
+Verse 26
+
+<b>The blessings, etc.</b> Alternatively, “The blessings that your father [gave you] are stronger than the blessings my forebears [gave me]” — Yaakov received the right of the firstborn through deceit, but he transferred it to Yoseif openly. <b>Even to the boundaries.</b> Therefore he was able to glory in it wherever he went.
+
+Chapter 50
+
+
+
+Verse 1
+
+
+
+Verse 2
+
+
+
+Verse 3
+
+
+
+Verse 4
+
+
+
+Verse 5
+
+
+
+Verse 6
+
+
+
+Verse 7
+
+
+
+Verse 8
+
+
+
+Verse 9
+
+
+
+Verse 10
+
+
+<b>There they eulogized.</b> The Egyptians mourned his passing bitterly because with his arrival the famine abated and with his death it returned.