ec88c13b0a62964352ed800df18f94d11c30948c36dfafb5d1ce15eb03ebefe0

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,167 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>להלוותם </b>פר\"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי\"ג פא\"נ (עע\"ב) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר\"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח\"ב) ישראל שבח\"ל. עובדי ע\"ז בטהרה הם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. ",
+                "<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. ",
+                "<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ\"ל תוס'. ",
+                "<b>ולדידי </b>חזי לי דלק\"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא\"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא\"י. כי כל החונה בא\"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא\"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא\"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח\"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ\"ש בגרגשי. וגבעונים ה\"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע\"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א\"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח\"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ\"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח\"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח\"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א\"י (עיין מ\"ש בסמוך בס\"ד) ונכון הדבר. ",
+                "<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע\"ק גדר ישוב א\"י. ",
+                "<b>בא\"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ\"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. ",
+                "<b>רי\"א בא\"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע\"ג בזה. מאי דעתיה דר\"י <b>ואע\"ג</b> דהכא בא\"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי\"ד דר\"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע\"ל. א\"ה מאי עדיפותא דא\"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. ",
+                "<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו\"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. או מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע\"ב לר\"מ בסוריא כו' ולר\"י אפילו בא\"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר\"מ היא. תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע\"ב נראה מתנגד למ\"ש בגמרא. וצ\"ע. ",
+                "<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ\"ל פשוט דווקא להשכיר לב\"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא\"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א\"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע\"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי\"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר\"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי\"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ\"ד מצות בטלות לע\"ל. הך קרא ליה\"מ נאמר. וס\"ל כמ\"ד אין בין עה\"ז ליה\"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש\"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את\"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הנכנס לע\"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע\"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה\"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע\"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ\"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק י\"ד (ספ\"ז). "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ\"מ. וכדמפרש רש\"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג\"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. ",
+                "<b>י\"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא\"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. ",
+                "<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ\"ע פ\"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר\"ש. ",
+                "<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר\"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ\"ל. אע\"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ\"ש בס\"ד בתשובה הנ\"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. ",
+                "<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צורת חמה ולבנה </b>מ\"ש הר\"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ\"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. ",
+                "<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סימן כח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד\"ת כו' תו' ור\"ן. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהירושלמי ס\"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ\"ש ר\"ן בפרק כירה. ",
+                "<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע\"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ\"ה ס\"ל דאסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שיש בה תפיסת י\"א </b>ות\"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת\"ק (ע\"ל מ\"ז בתי\"ט. בשם רש\"י ור\"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ\"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב\"א בתשובה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. ",
+                "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ביתו סמוך לע\"ז </b>כשקדם הכותל לע\"ז. <b>ע\"ל</b> מ\"ז. ",
+                "<b>לע\"ז </b>הבית ע\"ז עצמו נעבד. כ\"פ המפרשים. <b>ולענ\"ד</b> אצ\"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע\"ז. בכל ענין אסור. ",
+                "<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. ",
+                "<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ. מסדר טהרות. ז\"ל והאב השני משמשי ע\"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע\"כ. ",
+                "<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע\"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר\"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. ",
+                "<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר\"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר\"א. אליבא דר\"ע. משו\"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ\"ע בחבורו. ",
+                "<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר\"פ ר\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנמייה </b>כ\"ה במשניות תי\"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי\"ת. ו��כי גרס נמי הערוך. וכן רד\"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א\"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזרקה בחמתו </b>בתי\"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ\"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ\"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח\"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס\"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה\"ג הוא דסגי אע\"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע\"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבהנאתו </b>ע\"פ רע\"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. ",
+                "<b>כגון חומץ כו' </b>עתי\"ט. ז\"ל אבל בכלי שאינו ב\"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול\"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו\"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. ",
+                "<b>ותגוב </b>המגופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר\"ל כל המגופה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע\"ל רי\"ו בתי\"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע\"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ\"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. ",
+                "<b>באיזה </b>מקום. עפ\"ה דבתרא משנה ז'. ",
+                "<b>מדד עד שלא פסק </b>הב\"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו\"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע\"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו\"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. ",
+                "<b>עכבת יין </b>כתי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל\"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"ל </b>רע\"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ואוסר. צ\"ל ומסקי. ע\"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח </b>ל\"ג. ",
+                "<b>הרי אלו </b>עתי\"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יגעיל </b>תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואח\"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע\"ב לסופן כו'. כצ\"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי\"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. ",
+                "<b>שפה </b>עמו\"ק בי\"ד סקפ\"א. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>להלוותם </b>פר\"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי\"ג פא\"נ (עע\"ב) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר\"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח\"ב) ישראל שבח\"ל. עובדי ע\"ז בטהרה הם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. ",
+                "<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. ",
+                "<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ\"ל תוס'. ",
+                "<b>ולדידי </b>חזי לי דלק\"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא\"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא\"י. כי כל החונה בא\"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא\"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא\"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח\"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ\"ש בגרגשי. וגבעונים ה\"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע\"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א\"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח\"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ\"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח\"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח\"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א\"י (עיין מ\"ש בסמוך בס\"ד) ונכון הדבר. ",
+                "<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע\"ק גדר ישוב א\"י. ",
+                "<b>בא\"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ\"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. ",
+                "<b>רי\"א בא\"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע\"ג בזה. מאי דעתיה דר\"י <b>ואע\"ג</b> דהכא בא\"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי\"ד דר\"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע\"ל. א\"ה מאי עדיפותא דא\"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. ",
+                "<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו\"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. א�� מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע\"ב לר\"מ בסוריא כו' ולר\"י אפילו בא\"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר\"מ היא. תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע\"ב נראה מתנגד למ\"ש בגמרא. וצ\"ע. ",
+                "<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ\"ל פשוט דווקא להשכיר לב\"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא\"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א\"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע\"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי\"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר\"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי\"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ\"ד מצות בטלות לע\"ל. הך קרא ליה\"מ נאמר. וס\"ל כמ\"ד אין בין עה\"ז ליה\"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש\"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את\"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הנכנס לע\"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע\"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה\"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע\"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ\"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק י\"ד (ספ\"ז). "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ\"מ. וכדמפרש רש\"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג\"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. ",
+                "<b>י\"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא\"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. ",
+                "<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ\"ע פ\"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר\"ש. ",
+                "<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר\"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ\"ל. אע\"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ\"ש בס\"ד בתשובה הנ\"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. ",
+                "<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צורת חמה ולבנה </b>מ\"ש הר\"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ\"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. ",
+                "<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סימן כח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד\"ת כו' תו' ור\"ן. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהירושלמי ס\"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ\"ש ר\"ן בפרק כירה. ",
+                "<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע\"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ\"ה ס\"ל דאסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שיש בה תפיסת י\"א </b>ות\"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת\"ק (ע\"ל מ\"ז בתי\"ט. בשם רש\"י ור\"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ\"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב\"א בתשובה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. ",
+                "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ביתו סמוך לע\"ז </b>כשקדם הכותל לע\"ז. <b>ע\"ל</b> מ\"ז. ",
+                "<b>לע\"ז </b>הבית ע\"ז עצמו נעבד. כ\"פ המפרשים. <b>ולענ\"ד</b> אצ\"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע\"ז. בכל ענין אסור. ",
+                "<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. ",
+                "<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ. מסדר טהרות. ז\"ל והאב השני משמשי ע\"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע\"כ. ",
+                "<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע\"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר\"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. ",
+                "<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר\"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר\"א. אליבא דר\"ע. משו\"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ\"ע בחבורו. ",
+                "<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר\"פ ר\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנמייה </b>כ\"ה במשניות תי\"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי\"ת. והכי גרס נמי הערוך. וכן רד\"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א\"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזרקה בחמתו </b>בתי\"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ\"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ\"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח\"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס\"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה\"ג הוא דסגי אע\"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע\"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבהנאתו </b>ע\"פ רע\"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. ",
+                "<b>כגון חומץ כו' </b>עתי\"ט. ז\"ל אבל בכלי שאינו ב\"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול\"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו\"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. ",
+                "<b>ותגוב </b>המגופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר\"ל כל המגופה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע\"ל רי\"ו בתי\"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע\"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ\"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. ",
+                "<b>באיזה </b>מקום. עפ\"ה דבתרא משנה ז'. ",
+                "<b>מדד עד שלא פסק </b>הב\"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו\"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע\"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו\"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. ",
+                "<b>עכבת יין </b>כתי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל\"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"ל </b>רע\"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ואוסר. צ\"ל ומסקי. ע\"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח </b>ל\"ג. ",
+                "<b>הרי אלו </b>עתי\"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יגעיל </b>תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואח\"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע\"ב לסופן כו'. כצ\"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי\"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. ",
+                "<b>שפה </b>עמו\"ק בי\"ד סקפ\"א. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,298 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור\"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הג\"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק\"מ</b>. דהכא ה\"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי\"ט משם נ\"י. <b>ולר\"ת</b> צ\"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע\"כ. <b>אע\"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא\"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. ",
+                "<b>חזית </b>י\"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה\"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי\"ט</b> ואתיא כרבנן דר\"י כו'. ר\"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה\"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע\"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר\"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא\"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע\"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ\"ש שם. וא\"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י\"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו\"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא\"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בו ד\"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. ",
+                "<b>בזמן </b>ע\"פ הרע\"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי\"נ (דקי\"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש\"י משוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. ",
+                "<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מקול התינוקות </b>מ\"ש רע\"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר\"מ. ואינו נראה בעיני (אע\"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א\"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ\"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע\"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. "
+            ],
+            [
+                "<b>(דנו\"א) </b>בפירוש רע\"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז\"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד\"א ע\"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי\"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שכתב וי\"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. ",
+                "<b>שגר </b>עמ\"ש בלחם נקודים. ברכות פ\"ד מ\"ג. ",
+                "<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ\"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש\"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו\"ם. דהא במ\"ב פ\"ב דב\"מ (עמ\"ש שם בס\"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ\"ל תי\"ט. <b>וצ\"ע</b> דוק. ",
+                "<b>וז\"ל </b>רמ\"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ\"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע\"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז\"ל תי\"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע\"כ. ",
+                "<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. ",
+                "<b>ולפרש </b>הוי\"ו כמו שי\"ן. כמ\"ש תי\"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ\"ז</b> כתב ז\"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע\"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא\"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ\"ד</b> לק\"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ\"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ\"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ\"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תי\"ט על ריצב\"א. עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. ",
+                "<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי\"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג\"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ\"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ\"א. ",
+                "<b>והעבדים </b>אע\"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. ",
+                "<b>ומדעת </b>הר\"מ נראה דאין חזקת של\"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה\"מ דמתני' תסייעיה. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א\"כ כל ב\"ח שוים לכלל הזה. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי\"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא\"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע\"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע\"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו\"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ\"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר\"מ אפשר דלאו הכי ס\"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ\"פ אין אחריות דעתו עלינו. ",
+                "<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש\"מ</b> דבתר אכילת ג\"ש פירות אזלינן. כמש\"ל <b>נ\"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. "
+            ],
+            [
+                "<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש\"מ ר\"י. לית ליה הא דר\"י ור\"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע\"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע\"ל</b> מ\"ו בתי\"ט ד\"ה ולצורית. לשון הרב המגיד "
+            ],
+            [
+                "<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ\"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר\"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. ",
+                "<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה\"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי\"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב\"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע\"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל\"ג ע\"פ תשובת הרא\"ש. ובסימן קל\"ד ס\"ב. <b>אמנם</b> בסע\"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ\"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל\"ג העיר סמ\"ע בזה. וצל\"ע. ",
+                "<b>כמחזיק </b>אע\"פ שבא מחמת טענה. ",
+                "<b>כנותן מתנה </b>וה\"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלמין </b>וא\"ת ה\"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר\"צ. שא\"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ\"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע\"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא\"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ\"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובונה עלייה ע\"ג ביתו </b>תי\"ט מיגז גייז לישניה דרשב\"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע\"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר\"ה. מ\"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ\"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר\"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו\"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>המגורות </b>כרמ\"ז. נ\"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. ",
+                "<b>רע\"א א\"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ\"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. ",
+                "<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את\"ק קאי ר\"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא\"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע\"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב\"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ\"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג\"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע\"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע\"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע\"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ\"ה שריא אליבא דכ\"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז\"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו\"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. ",
+                "<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב\"ם. <b>והוא</b> ע\"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ",
+                "<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ\"ז. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יש��ה </b>לא יכרות. כתי\"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ\"ג דע\"ז. שפיה לצרכה. ובפ\"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הקנה </b>לענין מ\"ש תו'. וק\"ק כו'. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד יומא פ\"ב מ\"ג. ד\"ה הגרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי\"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה\"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משך </b>מר\"ה לסמטא (נ\"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי\"ן בסי\"ן. כדרך ולשטר חד בשי\"ן ימנית. ובתרגום בסי\"ן שמאלית בכ\"מ. וכן נקרא בלע\"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר\"ה לא מהניא. ",
+                "<b>קנה </b>אע\"פ שלא מדד כו'. כצ\"ל בלשון הרע\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה ה\"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ\"ש בס\"ד שילהי תרומות. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק\"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ\"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ\"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. ",
+                "<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. ",
+                "<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ\"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ\"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. ",
+                "<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה\"נ דהוה פטור. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. עיין כיוצא בה בי\"ד (סימן שמ\"ט) בהגה. כשהיו או\"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח\"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי\"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). ",
+                "<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק\"ו לכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ\"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ביבש א\"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב\"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ\"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע\"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. ",
+                "<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב\"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א\"א למחוק כ\"כ בצמצום. ע\"כ מתי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ\"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש\"ע תי\"ט בשם רשב\"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ\"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט\"ס בלשונו. וכך צ\"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב\"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ\"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. ",
+                "<b>לא יגדוש </b>ואע\"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע\"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל\"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ספ\"ט דתרומות. ",
+                "<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטסיאות </b>חברו במ\"ז פ\"ב דר\"ה. ועמ\"ש שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. ",
+                "<b>ואם ידוע </b>כו' צ\"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל\"ה הא סבר כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי\"ל</b> בדוחק. אע\"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ\"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו\"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ\"ש בס\"ד בחייתא דקיטרא (שי\"ע סל\"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ\"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ\"ד דמנגדינן ליה. וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל. אע\"ג דאנן קיי\"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. ",
+                "<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ\"ע (סימן מ\"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח\"ש פ\"ד דאבות מי\"ג. ",
+                "<b>היכל וכותליו </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה\"נ</b> לא תקנו כלום. אע\"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ\"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא\"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ\"ש בן סירא. ואפ\"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ\"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. ",
+                "<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. ",
+                "<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי\"ט. <b>ור\"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי\"ל לכתוב כן באר היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה שנתן נתן </b>ואע\"פ שבטעות היה. ",
+                "<b>היה </b>נ\"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. ",
+                "<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבוכין </b>עלח\"ש מ\"ה פ\"ד דעירובין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ\"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ\"ש</b> שילהי מציעא. ",
+                "<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל\"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע\"כ. <b>צ\"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. ",
+                "<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ\"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב\"ם <b>ר\"ל</b> נוחלין זה את זה הול\"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא\"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> ��חר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. ",
+                "<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ\"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דרבנן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש\"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ\"ש</b> תי\"ט. ליישב דרשה דת\"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ\"ע ז\"ל. בס' יונת אלם. פצ\"ט. דקאי כוותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו\"ל לאשמועינן רבותא. וכ\"ש אחין דלא קדמי. <b>וי\"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה\"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו\"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. ",
+                "<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. ",
+                "<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. ",
+                "<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע\"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז\"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי\"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א\"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה\"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע\"כ בחייו איירי. זה פשוט. ",
+                "<b>זיכה בה </b>מ\"ש תי\"ט משם הראב\"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ\"ע</b> ועמו\"ק (הר\"ן). ",
+                "<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ\"ש נ\"י. ",
+                "<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב\"ל. דהו\"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. על מ\"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ\"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש\"ך (סצ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ\"ה דכתובות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה דוחין. בלשון הנ\"י. צ\"ל וא\"כ לרבנן דקיי\"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש\"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ\"ש בפ\"ג דקידושין. ובא\"ע ס\"מ (ואצ\"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א\"צ למה שנדחק נ\"י. ואינו נרא' מ\"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש\"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל\"ש ש\"מ. קנה. מה\"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ\"ג דקדושין. דכה\"ג מיקרי בא לעולם. משו\"ה בריא וש\"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה\"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא\"כ באחר. דהו\"ל ספיקא דדינא. המע\"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. ",
+                "<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות </b>עמ\"ש פ\"ב דקדושין ובמו\"ק אה\"ע (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ\"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי\"ל בא\"ע (ספ\"ח. וצ\"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ\"ש שם בס\"ד על לשון הטור. ועדיין צ\"ע. יע\"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ\"ש תי\"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ\"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר\"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק\"ל. ",
+                "<b>איברא </b>לדידי. בלא\"ה לק\"מ. דכה\"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק\"ל. <b>א\"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר\"ש. ואע\"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר\"ש. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סלעין עשרין </b>קמ\"ל תפוס לשון אחרון. ",
+                "<b>תלתין סלעין </b>קמ\"ל דלשון ראשון עיקר כה\"ג. ",
+                "<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד\"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. ",
+                "<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ\"ל אע\"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. ",
+                "<b>דרכונות </b>ס\"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע\"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו\"ה כולהו צריכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כותבין גט </b>כו'. ול\"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. ",
+                "<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב\"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יתן </b>דס\"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה\"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועשם </b>ז\"ל תי\"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. ",
+                "<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי\"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה נמצא. צ\"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ\"י. <b>ר\"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר\"י. וקיי\"ל כותיה. <b>אכן</b> נ\"י גופיה לא ס\"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי\"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א\"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ\"י בדעת הגאון. אע\"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה\"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה\"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ\"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב\"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע\"פ גזרת ב\"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. ",
+                "<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ\"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור\"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק\"מ מ\"ש נ\"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,296 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור\"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הג\"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק\"מ</b>. דהכא ה\"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי\"ט משם נ\"י. <b>ולר\"ת</b> צ\"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע\"כ. <b>אע\"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא\"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. ",
+                "<b>חזית </b>י\"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה\"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי\"ט</b> ואתיא כרבנן דר\"י כו'. ר\"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה\"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע\"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר\"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא\"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע\"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ\"ש שם. וא\"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י\"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו\"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא\"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בו ד\"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. ",
+                "<b>בזמן </b>ע\"פ הרע\"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי\"נ (דקי\"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש\"י משוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. ",
+                "<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מקול התינוקות </b>מ\"ש רע\"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר\"מ. ואינו נראה בעיני (אע\"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א\"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ\"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע\"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. "
+            ],
+            [
+                "<b>(דנו\"א) </b>בפירוש רע\"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז\"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד\"א ע\"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי\"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שכתב וי\"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. ",
+                "<b>שגר </b>עמ\"ש בלחם נקודים. ברכות פ\"ד מ\"ג. ",
+                "<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ\"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש\"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו\"ם. דהא במ\"ב פ\"ב דב\"מ (עמ\"ש שם בס\"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ\"ל תי\"ט. <b>וצ\"ע</b> דוק. ",
+                "<b>וז\"ל </b>רמ\"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ\"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע\"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז\"ל תי\"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע\"כ. ",
+                "<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. ",
+                "<b>ולפרש </b>הוי\"ו כמו שי\"ן. כמ\"ש תי\"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ\"ז</b> כתב ז\"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע\"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא\"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ\"ד</b> לק\"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ\"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ\"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ\"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תי\"ט על ריצב\"א. עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. ",
+                "<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי\"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג\"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ\"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ\"א. ",
+                "<b>והעבדים </b>אע\"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. ",
+                "<b>ומדעת </b>הר\"מ נראה דאין חזקת של\"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה\"מ דמתני' תסייעיה. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א\"כ כל ב\"ח שוים לכלל הזה. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי\"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא\"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע\"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע\"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו\"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ\"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר\"מ אפשר דלאו הכי ס\"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ\"פ אין אחריות דעתו עלינו. ",
+                "<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש\"מ</b> דבתר אכילת ג\"ש פירות אזלינן. כמש\"ל <b>נ\"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. "
+            ],
+            [
+                "<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש\"מ ר\"י. לית ליה הא דר\"י ור\"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע\"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע\"ל</b> מ\"ו בתי\"ט ד\"ה ולצורית. לשון הרב המגיד "
+            ],
+            [
+                "<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ\"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר\"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. ",
+                "<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה\"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי\"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב\"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע\"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל\"ג ע\"פ תשובת הרא\"ש. ובסימן קל\"ד ס\"ב. <b>אמנם</b> בסע\"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ\"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל\"ג העיר סמ\"ע בזה. וצל\"ע. ",
+                "<b>כמחזיק </b>אע\"פ שבא מחמת טענה. ",
+                "<b>כנותן מתנה </b>וה\"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלמין </b>וא\"ת ה\"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר\"צ. שא\"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ\"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע\"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא\"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ\"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובונה עלייה ע\"ג ביתו </b>תי\"ט מיגז גייז לישניה דרשב\"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע\"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר\"ה. מ\"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ\"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר\"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו\"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>המגורות </b>כרמ\"ז. נ\"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. ",
+                "<b>רע\"א א\"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ\"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. ",
+                "<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את\"ק קאי ר\"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא\"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע\"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב\"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ\"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג\"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע\"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע\"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע\"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ\"ה שריא אליבא דכ\"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז\"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו\"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. ",
+                "<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב\"ם. <b>והוא</b> ע\"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ",
+                "<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ\"ז. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישפה </b>לא יכרות. כתי\"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ\"ג דע\"ז. שפיה לצרכה. ובפ\"ג דמעילה. אין מועלין בש��וי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הקנה </b>לענין מ\"ש תו'. וק\"ק כו'. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד יומא פ\"ב מ\"ג. ד\"ה הגרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי\"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה\"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משך </b>מר\"ה לסמטא (נ\"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי\"ן בסי\"ן. כדרך ולשטר חד בשי\"ן ימנית. ובתרגום בסי\"ן שמאלית בכ\"מ. וכן נקרא בלע\"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר\"ה לא מהניא. ",
+                "<b>קנה </b>אע\"פ שלא מדד כו'. כצ\"ל בלשון הרע\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה ה\"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ\"ש בס\"ד שילהי תרומות. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק\"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ\"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ\"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. ",
+                "<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. ",
+                "<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ\"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ\"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. ",
+                "<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה\"נ דהוה פטור. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. עיין כיוצא בה בי\"ד (סימן שמ\"ט) בהגה. כשהיו או\"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח\"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי\"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). ",
+                "<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק\"ו לכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ\"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ביבש א\"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צרי�� לקנח המדות. וכב\"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ\"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע\"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. ",
+                "<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב\"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א\"א למחוק כ\"כ בצמצום. ע\"כ מתי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ\"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש\"ע תי\"ט בשם רשב\"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ\"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט\"ס בלשונו. וכך צ\"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב\"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ\"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. ",
+                "<b>לא יגדוש </b>ואע\"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע\"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל\"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ספ\"ט דתרומות. ",
+                "<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטסיאות </b>חברו במ\"ז פ\"ב דר\"ה. ועמ\"ש שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. ",
+                "<b>ואם ידוע </b>כו' צ\"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל\"ה הא סבר כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי\"ל</b> בדוחק. אע\"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ\"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו\"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ\"ש בס\"ד בחייתא דקיטרא (שי\"ע סל\"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ\"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ\"ד דמנגדינן ליה. וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל. אע\"ג דאנן קיי\"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. ",
+                "<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ\"ע (סימן מ\"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח\"ש פ\"ד דאבות מי\"ג. ",
+                "<b>היכל וכותליו </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה\"נ</b> לא תקנו כלום. אע\"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ\"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא\"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ\"ש בן סירא. ואפ\"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ\"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. ",
+                "<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. ",
+                "<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי\"ט. <b>ור\"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי\"ל לכתוב כן באר היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה שנתן נתן </b>ואע\"פ שבטעות היה. ",
+                "<b>היה </b>נ\"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. ",
+                "<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבוכין </b>עלח\"ש מ\"ה פ\"ד דעירובין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ\"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ\"ש</b> שילהי מציעא. ",
+                "<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל\"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע\"כ. <b>צ\"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. ",
+                "<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ\"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב\"ם <b>ר\"ל</b> נוחלין זה את זה הול\"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא\"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> בחר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. ",
+                "<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ\"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דר��נן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש\"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ\"ש</b> תי\"ט. ליישב דרשה דת\"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ\"ע ז\"ל. בס' יונת אלם. פצ\"ט. דקאי כוותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו\"ל לאשמועינן רבותא. וכ\"ש אחין דלא קדמי. <b>וי\"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה\"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו\"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. ",
+                "<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. ",
+                "<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. ",
+                "<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע\"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז\"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי\"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א\"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה\"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע\"כ בחייו איירי. זה פשוט. ",
+                "<b>זיכה בה </b>מ\"ש תי\"ט משם הראב\"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ\"ע</b> ועמו\"ק (הר\"ן). ",
+                "<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ\"ש נ\"י. ",
+                "<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב\"ל. דהו\"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. על מ\"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ\"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש\"ך (סצ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ\"ה דכתובות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה דוחין. בלשון הנ\"י. צ\"ל וא\"כ לרבנן דקיי\"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש\"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ\"ש בפ\"ג דקידושין. ובא\"ע ס\"מ (ואצ\"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א\"צ למה שנדחק נ\"י. ואינו נרא' מ\"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש\"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל\"ש ש\"מ. קנה. מה\"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ\"ג דקדושין. דכה\"ג מיקרי בא לעולם. משו\"ה בריא וש\"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה\"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא\"כ באחר. דהו\"ל ספיקא דדינא. המע\"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. ",
+                "<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות </b>עמ\"ש פ\"ב דקדושין ובמו\"ק אה\"ע (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ\"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי\"ל בא\"ע (ספ\"ח. וצ\"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ\"ש שם בס\"ד על לשון הטור. ועדיין צ\"ע. יע\"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ\"ש תי\"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ\"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר\"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק\"ל. ",
+                "<b>איברא </b>לדידי. בלא\"ה לק\"מ. דכה\"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק\"ל. <b>א\"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר\"ש. ואע\"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר\"ש. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סלעין עשרין </b>קמ\"ל תפוס לשון אחרון. ",
+                "<b>תלתין סלעין </b>קמ\"ל דלשון ראשון עיקר כה\"ג. ",
+                "<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד\"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. ",
+                "<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ\"ל אע\"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. ",
+                "<b>דרכונות </b>ס\"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע\"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו\"ה כולהו צריכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כותבין גט </b>כו'. ול\"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. ",
+                "<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב\"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יתן </b>דס\"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה\"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועשם </b>ז\"ל תי\"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. ",
+                "<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי\"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה נמצא. צ\"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ\"י. <b>ר\"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר\"י. וקיי\"ל כותיה. <b>אכן</b> נ\"י גופיה לא ס\"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי\"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א\"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ\"י בדעת הגאון. אע\"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה\"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה\"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ\"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב\"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע\"פ גזרת ב\"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. ",
+                "<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ\"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור\"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק\"מ מ\"ש נ\"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,324 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא\"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ לדחקו של בתי\"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו\"ן אינה ראיה. כי היא נו\"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג\"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר\"ק פ\"א הפעל. ויהיו א\"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. ",
+                "<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו\"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת\"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. ",
+                "<b>ההבער </b>עתי\"ט דוחק שא\"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ\"ד פשיטא היה צ\"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא\"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ\"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי\"ט. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. ",
+                "<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ\"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא\"כ בזה וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש\"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ\"ה לכבוד רש\"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד\"א אע\"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ\"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר\"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ\"ה לא מצי למתבעיה כה\"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ\"ש</b> הלכתא אהדדי לק\"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר\"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. ",
+                "<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער\"ב ותי\"ט דודאי ל\"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. ",
+                "<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה\"ג. אע\"ג דאדם מועד לעולם. וא\"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. ",
+                "<b>הנזק והמזיק </b>עתי\"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע\"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ\"ש לעיל כבר נתיישב זה. ",
+                "<b>ורמ\"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ\"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג\"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ\"ש רמ\"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד\"ק במכלול (דז\"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ\"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר\"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע\"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה\"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוה כסף </b>ז\"ל תי\"ט. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב\"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב כו' ואעפ\"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ\"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא\"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח\"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. ",
+                "<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי\"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר\"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר\"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. ",
+                "<b>ואין </b>לומר דהרי\"ף אזיל לטעמיה. דס\"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. ",
+                "<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ\"ד. ",
+                "<b>וע\"פ עדים ב\"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ\"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ\"ל</b> לק\"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס\"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע\"ג דבעל השור משלם מכיסו כ\"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש\"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. ",
+                "<b>ושור המועד </b>ג\"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש\"י. <b>דע\"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. ",
+                "<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב\"ח קמיירי. כפירש\"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ\"א כמו בפגו\"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ\"א. כמו פ\"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א\"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. ",
+                "<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ\"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ\"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. ",
+                "<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ\"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו\"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סי\"ז) בפלוגתא לא קמיירי. ",
+                "<b>וה\"ט </b>דשייר נמי חתול. אע\"ג דנ\"ל ג\"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. ",
+                "<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש\"מ אית ליה לר\"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא\"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ\"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר\"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב\"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב\"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. ",
+                "<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר\"א התם. דאמר אע\"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר\"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ\"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. ",
+                "<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו\"ד. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע\"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר\"י בתרבות דשלשלאות. ואפ\"ה ס\"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס\"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסנהדרין. ",
+                "<b>הנחש </b>ר\"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ\"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. ",
+                "<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח\"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ\"ע ברא\"ש כאן. ",
+                "<b>שקפצו </b>עתי\"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. ",
+                "<b>נסתבך </b>בלשונו של נ\"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי\"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ\"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו\"ה לא תני לה. אע\"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ\"ש בס\"ד בחי\"ג. זהו דבר ברור. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>גם </b>במ\"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דיו </b>העתיק רמ\"ז מ\"ש ה\"ע וז\"ל. אין דנין ק\"ו אלא להטיל על הלמ\"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע\"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ\"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר\"ט קרן מרגל. וק\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה ברה\"ר. צ\"ל חלוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימא. צ\"ל א\"כ לכתוב קרא פצע בפצע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ\"מ למו\"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי\"ט בעובדא דר\"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ\"ש בשי\"ע (סקכ\"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד רץ </b>כו' ע\"פ רע\"ב דבע\"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה\"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר\"מ ברץ בע\"ש בה\"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע\"ל. ",
+                "<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל\"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ\"ל דשניהם פטורין. דכל כה\"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו\"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה\"ג. דהו\"ל לעמוד משו\"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שפקפק במ\"ש בעל הגהת ש\"ע שהביא לשון נ\"י בשם הרמ\"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע\"ד הש\"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע\"ז </b>כתב רמ\"ז וז\"ל מוכח ממ\"ש הרב בהגה דגם הרמב\"ם ס\"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע\"כ יפנה מעסקיו עכ\"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר\"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי\"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ\"ע למעשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ\"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע\"כ. <b>ולפ\"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא\"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ\"ע שהרי א\"כ לקתה מדה\"ד ואין זו מדה בתורה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ\"ז הקיפהו בקושיות. אך מ\"ש דלפ\"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>שור שוה מנה </b>שור תם. ",
+                "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שורו שחבל באו\"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או\"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ\"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. ",
+                "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ\"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. ",
+                "<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי\"ט. <b>ולפמ\"ש</b> בס\"ד במ\"ב רפי\"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא\"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע\"ל מ\"ה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. ",
+                "<b>לקה </b>מ\"ד בקמ\"ץ הלמ\"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי\"ג לוקה. בשור\"ק. משלא נזכר פועלו. ",
+                "<b>שניהם חייבים </b>ע\"פ רע\"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. ",
+                "<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש\"י. ",
+                "<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע\"פ הודאתו. משו\"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. ",
+                "<b>ולשון </b>אינו מדויק נ\"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי\"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע\"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי\"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר\"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ\"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד\"א) ואע\"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ\"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. ",
+                "<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>המע\"ה </b>מ\"ש רע\"ב ואי תפס ל\"מ מניה. ",
+                "<b>עש\"ך </b>סס\"ת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ\"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס\"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ\"ה פירש\"י. ועדיין צ\"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר\"מ בין לר\"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ\"ה לא נעשה עליו ש\"ש אלא לחלקו. עמ\"ש תי\"ט בסמוך. מטעם הרא\"ש בשטת התו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. ",
+                "<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. ",
+                "<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע\"ב ניחא דאתי אליבא דכ\"ע. ובתרא דלא כר\"ע דפ\"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל\"ל יצא לחז\"ל ג\"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר\"ע. כה\"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא\"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. ",
+                "<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ\"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע\"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב\"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע\"פ שאין דינו מסור לב\"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. ",
+                "<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו\"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ\"ד. וכמ\"ש שם בס\"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. ",
+                "<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר\"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר\"י. כי היכי דמפטר כה\"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>ו��כי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר\"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע\"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד\"ה. ואצ\"ל מועד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי\"ט</b> דה\"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ\"ה. כי ליתא לפרה. ",
+                "<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ\"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ\"ש בס\"ד לעיל שילהי פ\"ק) נמי מיפטר. ",
+                "<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע\"ה. אלא נגח לשורו של בעה\"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה\"ג במועד. דממילא משמע. ",
+                "<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי\"ט. ",
+                "<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. ",
+                "<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ\"ב דריש מכילתין בפי' רע\"ב ד\"ה רשות הנזק והמזיק. ובח\"מ (סי' שפ\"ט) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיה מתכוין </b>עתי\"ט שכתב ומזה אני תמה ע\"ל הר\"מ דמשמע דס\"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר\"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ\"ע. ",
+                "<b>שמין את האשה </b>עתי\"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ\"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ\"ע ",
+                "<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש\"י. <b>ור\"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו\"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ\"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ\"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עבד או אמה </b>סד\"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ\"ל. <b>ותי\"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א\"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע\"כ. ",
+                "<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי\"ע (סמ\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שור </b>כו' נ\"ל הוא הדין לסירוס. ",
+                "<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי\"ע (סקי\"א. ולענין צב\"ח שם סק\"ו וסי\"ז). ",
+                "<b>כי��צא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט שיירינהו. והו\"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי\"ע שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ\"ד דלעיל. ",
+                "<b>פטור </b>וקמ\"ל דסגי להו בשמירה פחותה. ",
+                "<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע\"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ\"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. ",
+                "<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי\"ט. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו\"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל\"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא\"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א\"כ בכלל מכירה היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה\"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר\"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד\"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע\"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש\"י ומצאתי כדברי. ",
+                "<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי\"ע (סי\"ז). ",
+                "<b>אא\"כ קשור </b>כו'. צ\"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רואין </b>עתי\"ט עמ\"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח\"כ. עכ\"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו\"ל מתנה כמכירה. כמ\"ש בפב\"ה (וכמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ז) וכן בכמה דוכתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחובל בחברו ביו\"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי\"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. ",
+                "<b>לא </b>אמרינן תמכור נ\"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנדון בנפשו </b>עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"י פ\"ג. ",
+                "<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סת\"כ). יע\"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשל�� ג\"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו\"ד) <b>ואע\"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס\"ל. דיש עבדים בושת. ואע\"ג דבושת העבד. לרבו. מ\"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ\"ש התו'. ",
+                "<b>איברא </b>לכ\"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה\"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב\"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי\"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. ",
+                "<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע\"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. ",
+                "<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. ",
+                "<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל\"פ ע\"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי\"ף ור\"מ הנ\"ל. ת\"ק כרי\"ף. ור\"י כר\"מ ס\"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. ",
+                "<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. ",
+                "<b>ארבע מאות </b>זוז נ\"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ\"ה סלע. כמ\"ש בס\"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. ",
+                "<b>ואמנם </b>אע\"פ שזה נחשב כש\"ד. מ\"מ איני עושה אלא מחצה. דאע\"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו\"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. ",
+                "<b>העביר טליתו. </b>צ\"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. ",
+                "<b>אי נמי </b>בת\"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו\"ק א\"ח (ס\"ח). ",
+                "<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ\"ל דפטור אע\"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע\"ג דלא דומיא הוי דסיפא. ",
+                "<b>גם </b>י\"ל דפטור נמי מפגם משפחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה\"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. ",
+                "<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה\"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא ש��יחא לא קמיירי. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתי\"ט. שכתב ג\"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. ",
+                "<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ. שאם אמר בפירוש ע\"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ\"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א\"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע\"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ\"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע\"ג דפטור. נ\"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה\"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. ",
+                "<b>ובכה\"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ\"ש רז\"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ\"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא\"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ\"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע\"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ\"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. ",
+                "<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש\"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. ",
+                "<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ\"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. ",
+                "<b>ואפשר </b>כה\"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. ",
+                "<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי\"ט אפילו א\"ל ע\"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ\"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א\"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א\"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה\"ג. כך י\"ל לכאורה ועדיין צ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע\"פ שמן התורה למדוהו. ק��א גופיה בעי טעמא. ",
+                "<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא\"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר\"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלהרא\"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ\"ש תי\"ט בשמו בסמוך. וצ\"ע ברא\"ש. ",
+                "<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי\"ט שכתב דלרש\"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ\"ש לפ\"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא\"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א כו'. </b>עתי\"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ\"כ המגיד כו'. שביד בע\"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר\"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי\"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ\"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש\"ע ח\"מ סי' שנ\"ד) ומ\"ש שם בס\"ד במו\"ק <b>ונראה</b> דהר\"מ ס\"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי\"ל שמין שברים לניזק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ש\"פ </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ד דב\"מ. ",
+                "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד </b>מפרש רשב\"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א\"צ למ\"ש תו'. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>נתן לו הקרן </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ\"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מש\"פ בקרן </b>סד\"א הני מילי דחשיב ש\"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש\"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש\"פ שלא מחל עליו. הו\"א לא חשיב. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומת אביו </b>ואח\"כ הודה. כך פירש\"י. ",
+                "<b>קרן וחומש ואשם </b>ה\"ג בנוסח גמרא דילן. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יירשנו </b>ע\"ל הר\"ן בתי\"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו\"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ליהויריב </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא רפ\"ד דתענית. ",
+                "<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי\"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. ",
+                "<b>י\"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ\"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. ",
+                "<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו </b>כתי\"ט ומלשון הרע\"ב פ\"ט דב\"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. ",
+                "<b>משא\"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל\"ה מיבעי ליה למחויי. ",
+                "<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע\"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע\"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ\"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,322 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא\"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ לדחקו של בתי\"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו\"ן אינה ראיה. כי היא נו\"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג\"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר\"ק פ\"א הפעל. ויהיו א\"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. ",
+                "<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו\"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת\"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. ",
+                "<b>ההבער </b>עתי\"ט דוחק שא\"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ\"ד פשיטא היה צ\"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא\"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ\"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי\"ט. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. ",
+                "<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ\"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא\"כ בזה וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש\"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ\"ה לכבוד רש\"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד\"א אע\"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ\"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר\"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ\"ה לא מצי למתבעיה כה\"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ\"ש</b> הלכתא אהדדי לק\"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר\"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. ",
+                "<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער\"ב ותי\"ט דודאי ל\"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. ",
+                "<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה\"ג. אע\"ג דאדם מועד לעולם. וא\"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. ",
+                "<b>הנזק והמזיק </b>עתי\"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע\"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ\"ש לעיל כבר נתיישב זה. ",
+                "<b>ורמ\"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ\"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג\"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ\"ש רמ\"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד\"ק במכלול (דז\"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ\"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר\"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע\"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה\"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוה כסף </b>ז\"ל תי\"ט. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב\"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב כו' ואעפ\"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ\"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא\"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח\"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. ",
+                "<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי\"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר\"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר\"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. ",
+                "<b>ואין </b>לומר דהרי\"ף אזיל לטעמיה. דס\"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. ",
+                "<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ\"ד. ",
+                "<b>וע\"פ עדים ב\"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ\"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ\"ל</b> לק\"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס\"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע\"ג דבעל השור משלם מכיסו כ\"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש\"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. ",
+                "<b>ושור המועד </b>ג\"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש\"י. <b>דע\"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. ",
+                "<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב\"ח קמיירי. כפירש\"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ\"א ��מו בפגו\"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ\"א. כמו פ\"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א\"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. ",
+                "<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ\"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ\"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. ",
+                "<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ\"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו\"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סי\"ז) בפלוגתא לא קמיירי. ",
+                "<b>וה\"ט </b>דשייר נמי חתול. אע\"ג דנ\"ל ג\"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. ",
+                "<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש\"מ אית ליה לר\"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא\"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ\"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר\"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב\"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב\"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. ",
+                "<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר\"א התם. דאמר אע\"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר\"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ\"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. ",
+                "<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו\"ד. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע\"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר\"י בתרבות דשלשלאות. ואפ\"ה ס\"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס\"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסנהדרין. ",
+                "<b>הנחש </b>ר\"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ\"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. ",
+                "<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח\"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ\"ע ברא\"ש כאן. ",
+                "<b>שקפצו </b>עתי\"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. ",
+                "<b>נסתבך </b>בלשונו של נ\"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי\"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ\"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו\"ה לא תני לה. אע\"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ\"ש בס\"ד בחי\"ג. זהו דבר ברור. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>גם </b>במ\"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דיו </b>העתיק רמ\"ז מ\"ש ה\"ע וז\"ל. אין דנין ק\"ו אלא להטיל על הלמ\"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע\"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ\"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר\"ט קרן מרגל. וק\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה ברה\"ר. צ\"ל חלוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימא. צ\"ל א\"כ לכתוב קרא פצע בפצע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ\"מ למו\"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי\"ט בעובדא דר\"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ\"ש בשי\"ע (סקכ\"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד רץ </b>כו' ע\"פ רע\"ב דבע\"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה\"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר\"מ ברץ בע\"ש בה\"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע\"ל. ",
+                "<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל\"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ\"ל דשניהם פטורין. דכל כה\"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו\"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה\"ג. דהו\"ל לעמוד משו\"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שפקפק במ\"ש בעל הגהת ש\"ע שהביא לשון נ\"י בשם הרמ\"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע\"ד הש\"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע\"ז </b>כתב רמ\"ז וז\"ל מוכח ממ\"ש הרב בהגה דגם הרמב\"ם ס\"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע\"כ יפנה מעסקיו עכ\"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר\"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי\"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ\"ע למעשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ\"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע\"כ. <b>ולפ\"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא\"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ\"ע שהרי א\"כ לקתה מדה\"ד ואין זו מדה בתורה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ\"ז הקיפהו בקושיות. אך מ\"ש דלפ\"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>שור שוה מנה </b>שור תם. ",
+                "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שורו שחבל באו\"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או\"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ\"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. ",
+                "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ\"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. ",
+                "<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי\"ט. <b>ולפמ\"ש</b> בס\"ד במ\"ב רפי\"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא\"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע\"ל מ\"ה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. ",
+                "<b>לקה </b>מ\"ד בקמ\"ץ הלמ\"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי\"ג לוקה. בשור\"ק. משלא נזכר פועלו. ",
+                "<b>שניהם חייבים </b>ע\"פ רע\"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. ",
+                "<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש\"י. ",
+                "<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע\"פ הודאתו. משו\"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. ",
+                "<b>ולשון </b>אינו מדויק נ\"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי\"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע\"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי\"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר\"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ\"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד\"א) ואע\"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ\"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. ",
+                "<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>המע\"ה </b>מ\"ש רע\"ב ואי תפס ל\"מ מניה. ",
+                "<b>עש\"ך </b>סס\"ת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ\"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס\"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ\"ה פירש\"י. ועדיין צ\"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר\"מ בין לר\"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ\"ה לא נעשה עליו ש\"ש אלא לחלקו. עמ\"ש תי\"ט בסמוך. מטעם הרא\"ש בשטת התו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. ",
+                "<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. ",
+                "<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע\"ב ניחא דאתי אליבא דכ\"ע. ובתרא דלא כר\"ע דפ\"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל\"ל יצא לחז\"ל ג\"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר\"ע. כה\"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא\"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. ",
+                "<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ\"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע\"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב\"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע\"פ שאין דינו מסור לב\"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. ",
+                "<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו\"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ\"ד. וכמ\"ש שם בס\"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. ",
+                "<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר\"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר\"י. כי היכי דמפטר כה\"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>והכי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר\"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע\"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד\"ה. ואצ\"ל מועד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי\"ט</b> דה\"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ\"ה. כי ליתא לפרה. ",
+                "<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ\"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ\"ש בס\"ד לעיל שילהי פ\"ק) נמי מיפטר. ",
+                "<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע\"ה. אלא נגח לשורו של בעה\"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה\"ג במועד. דממילא משמע. ",
+                "<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי\"ט. ",
+                "<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. ",
+                "<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ\"ב דריש מכילתין בפי' רע\"ב ד\"ה רשות הנזק והמזיק. ובח\"מ (סי' שפ\"ט) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיה מתכוין </b>עתי\"ט שכתב ומזה אני תמה ע\"ל הר\"מ דמשמע דס\"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר\"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ\"ע. ",
+                "<b>שמין את האשה </b>עתי\"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ\"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ\"ע ",
+                "<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש\"י. <b>ור\"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו\"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ\"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ\"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עבד או אמה </b>סד\"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ\"ל. <b>ותי\"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א\"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע\"כ. ",
+                "<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי\"ע (סמ\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שור </b>כו' נ\"ל הוא הדין לסירוס. ",
+                "<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי\"ע (סקי\"א. ולענין צב\"ח שם סק\"ו וסי\"ז). ",
+                "<b>כיוצא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט שיירינהו. והו\"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי\"ע שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ\"ד דלעיל. ",
+                "<b>פטור </b>וקמ\"ל דסגי להו בשמירה פחותה. ",
+                "<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע\"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ\"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. ",
+                "<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי\"ט. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו\"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל\"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא\"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א\"כ בכלל מכירה היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה\"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר\"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד\"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע\"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש\"י ומצאתי כדברי. ",
+                "<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי\"ע (סי\"ז). ",
+                "<b>אא\"כ קשור </b>כו'. צ\"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רואין </b>עתי\"ט עמ\"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח\"כ. עכ\"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו\"ל מתנה כמכירה. כמ\"ש בפב\"ה (וכמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ז) וכן בכמה דוכתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחובל בחברו ביו\"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי\"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. ",
+                "<b>לא </b>אמרינן תמכור נ\"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנדון בנפשו </b>עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"י פ\"ג. ",
+                "<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סת\"כ). יע\"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשלם ג\"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו\"ד) <b>ואע\"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס\"ל. דיש עבדים בושת. ואע\"ג דבושת העבד. לרבו. מ\"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ\"ש התו'. ",
+                "<b>איברא </b>לכ\"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה\"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב\"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי\"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. ",
+                "<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע\"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. ",
+                "<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. ",
+                "<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל\"פ ע\"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי\"ף ור\"מ הנ\"ל. ת\"ק כרי\"ף. ור\"י כר\"מ ס\"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. ",
+                "<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. ",
+                "<b>ארבע מאות </b>זוז נ\"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ\"ה סלע. כמ\"ש בס\"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. ",
+                "<b>ואמנם </b>אע\"פ שזה נחשב כש\"ד. מ\"מ איני עושה אלא מחצה. דאע\"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו\"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. ",
+                "<b>העביר טליתו. </b>צ\"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. ",
+                "<b>אי נמי </b>בת\"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו\"ק א\"ח (ס\"ח). ",
+                "<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ\"ל דפטור אע\"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע\"ג דלא דומיא הוי דסיפא. ",
+                "<b>גם </b>י\"ל דפטור נמי מפגם משפחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה\"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. ",
+                "<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה\"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתי\"ט. שכתב ג\"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. ",
+                "<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. ",
+                "<b>��מ\"ש </b>מהרפ\"כ. שאם אמר בפירוש ע\"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ\"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א\"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע\"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ\"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע\"ג דפטור. נ\"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה\"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. ",
+                "<b>ובכה\"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ\"ש רז\"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ\"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא\"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ\"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע\"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ\"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. ",
+                "<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש\"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. ",
+                "<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ\"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. ",
+                "<b>ואפשר </b>כה\"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. ",
+                "<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי\"ט אפילו א\"ל ע\"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ\"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א\"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א\"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה\"ג. כך י\"ל לכאורה ועדיין צ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע\"פ שמן התורה למדוהו. קרא גופיה בעי טעמא. ",
+                "<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא\"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר\"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלהרא\"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ\"ש תי\"ט בשמו בסמוך. וצ\"ע ברא\"ש. ",
+                "<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי\"ט שכתב דלרש\"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ\"ש לפ\"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא\"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א כו'. </b>עתי\"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ\"כ המגיד כו'. שביד בע\"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר\"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי\"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ\"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש\"ע ח\"מ סי' שנ\"ד) ומ\"ש שם בס\"ד במו\"ק <b>ונראה</b> דהר\"מ ס\"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי\"ל שמין שברים לניזק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ש\"פ </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ד דב\"מ. ",
+                "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד </b>מפרש רשב\"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א\"צ למ\"ש תו'. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>נתן לו הקרן </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ\"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מש\"פ בקרן </b>סד\"א הני מילי דחשיב ש\"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש\"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש\"פ שלא מחל עליו. הו\"א לא חשיב. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומת אביו </b>ואח\"כ הודה. כך פירש\"י. ",
+                "<b>קרן וחומש ואשם </b>ה\"ג בנוסח גמרא דילן. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יירשנו </b>ע\"ל הר\"ן בתי\"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו\"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ליהויריב </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא רפ\"ד דתענית. ",
+                "<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי\"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. ",
+                "<b>י\"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ\"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. ",
+                "<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו </b>כתי\"ט ומלשון הרע\"ב פ\"ט דב\"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. ",
+                "<b>משא\"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל\"ה מיבעי ליה למחויי. ",
+                "<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע\"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע\"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ\"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,412 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש\"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק\"ל</b> מ\"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. ",
+                "<b>ישבע </b>מ\"ש תי\"ט על הג\"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ\"ש מבטלת ג\"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג\"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה\"ה מ\"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ\"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ\"ש. בעי מוכר לקבולי מ\"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע\"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. ",
+                "<b>לפי </b>דבריהם הללו צ\"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. ",
+                "<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע\"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה רוכב ע\"ג בהמה </b>קמ\"ל אע\"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע\"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג\"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ\"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע\"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. ",
+                "<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מפריחין </b>עתי\"ט דוחק גדול מ\"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג\"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ\"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע\"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע\"פ. אדרבה. כ\"ש דמציאתה שלה. עתי\"ט. <b>נראה</b> לענ\"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד\"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע\"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט\"א. ואוכל פירותיה עדיין. ",
+                "<b>קס\"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג\"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע\"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו\"ה הו\"א דמציאתה נמי שלו (כי��ן דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ\"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס\"ד. <b>אבל</b> התי\"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע\"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע\"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור\"י. ודלא כרב אסי ושמואל ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה. דהא קיי\"ל הילכתא כשמואל בדיני ול\"ח לפרעון. ור\"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי\"ט</b> א\"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר\"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו\"ה נפל מניה. משא\"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. ",
+                "<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע\"ב ותי\"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. ",
+                "<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ\"ז דצ\"ל שאני אלומים. מאלומות. ",
+                "<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>מ\"ש בביאור לשון ט\"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז\"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע\"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ\"ג דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ\"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח. דאע\"ג דמיירי נמי במדדין. מ\"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש\"ך. ",
+                "<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. ",
+                "<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי\"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא\"ת לקני ליה חצרו (כרמ\"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל\"י מאי קאמר) וי\"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע\"כ. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע\"כ. <b>במ\"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא\"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ\"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ\"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא\"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. ",
+                "<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו\"ה אבדה מדעת היא. ",
+                "<b>עוד </b>כרמ\"ז. עמ\"ש תי\"ט. דה\"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה\"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז\"ל א\"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע\"כ. ",
+                "<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ\"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע\"פ הנ\"י כתב כן. ",
+                "<b>מחציו ולפנים של בע\"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ\"ש הר\"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע\"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה\"ה של מוצא ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי\"ל יאוש שלא מדעת ל\"ק. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס\"ל (וכן נ\"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא\"כ בחצר. דממילא הונח שם. ",
+                "<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי\"ל (ח\"מ סרס\"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ\"ע. וכ\"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש\"ל בס\"ד) הבו דלא לוסיף. ",
+                "<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי\"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה\"מ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו\"ה קפחיה להה\"מ בטעותא. ",
+                "<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי\"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שהתי\"ט לקח דבריו מהב\"י. ומיגז גייז ליה. וצ\"ע בנ\"י. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ\"ט. ",
+                "<b>וס\"ל </b>לר\"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור\"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א\"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ\"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ\"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע\"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע\"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע\"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ\"ד מקום מכריז. וכפרש\"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. ",
+                "<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב\"ב) <b>ולפ\"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. ",
+                "<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש\"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת\"ו (דךב\"ב). ",
+                "<b>אבל </b>להר\"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש שם ב\"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. ",
+                "<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע\"ג דהוו להו תרי עשה. נ\"ל. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>ה\"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא\"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ\"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. ",
+                "<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה\"מ תי\"ט. <b>צ\"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע\"פ שי\"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ\"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או\"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה\"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול\"ת הוא. וכבוד או\"א עשה גרידא. משו\"ה מידחי. וכן הר\"מ הביא טעם זה. ",
+                "<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע\"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ\"מ אינו נ\"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה\"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר\"מ אין דרכו לסתום בכזו. ",
+                "<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת\"ל דהאי עשה ול\"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד\"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס\"ד דאפ\"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא\"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד\"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע\"ג דאיכא נמי ל\"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. ",
+                "<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ\"ע צריך להקים בחנם. וצ\"ע. ",
+                "<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ\"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה\"ג. משום דס\"ל צב\"ח אינו מ\"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>של רבו </b>מובהק ז\"ל תי\"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ\"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע\"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר\"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי\"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ\"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. ",
+                "<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ\"ע באבן בוחן שלי. ",
+                "<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ\"ל דקמ\"ל אפילו אינו רבו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שאבדו </b>נקט אבדו. אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ\"י. <b>ר\"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע\"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו\"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק\"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד\"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ\"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. ",
+                "<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל\"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב\"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. ",
+                "<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ\"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א\"ל ראב\"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א\"ל מ\"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה\"ב. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע\"ב בפירש\"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ\"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע\"ב. מהעתקת פירוש רש\"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי\"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש\"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז\"ל אמר צ\"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש\"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. ",
+                "<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש\"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר\"ל. וא\"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק\"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז\"ל ג\"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יגע בהן </b>ע\"פ רע\"ב (ועמ\"ז פ\"ט דמכלתין) <b>לפ\"ז</b> נראה עכ\"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד\"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירות כו' ה\"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרצ\"ב) דאע\"ג דלהר\"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה\"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה\"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש\"ל בס\"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ\"ז שהקשה על הרע\"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז\"ל. וק\"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה\"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע\"כ. ",
+                "<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר\"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש\"ל בס\"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. ",
+                "<b>ואמנם </b>מש\"כ. וה\"מ לאשמועינן כו'. ",
+                "<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה\"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. ",
+                "<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. ",
+                "<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. ",
+                "<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ\"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. ",
+                "<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א\"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי\"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו\"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו\"ה לא פלוג. כך נראה לי ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז בשם ל\"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס\"ד דלק\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע\"ס פרקין. מיהו לפמ\"ש תי\"ט. <b>י\"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר\"ש עלה סמיך. ולר\"י ליתא. ",
+                "<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ\"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן רצ\"ב). ",
+                "<b>אם משהניח�� כו'. </b>כתב הרע\"ב ר\"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב\"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס\"ל לר\"י דלא בעינן דעת. עכ\"ל תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>ואיברא </b>הרע\"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. ",
+                "<b>גם </b>דברי תי\"ט אין להם הבנה. דלמאי נ\"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר\"י אף בב\"ח. אין צריך דעת. כ\"ש בחבית משו\"ה לא הוה צריך רע\"ב לאסוקה לברייתא. ",
+                "<b>ולא </b>כ\"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי\"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר\"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע\"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ\"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי\"ל לבעל תי\"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. ",
+                "<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי\"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר\"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב\"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ\"ע בין לר\"י בין לר\"ע. כה\"ג לא צריך דעת. כדס\"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר\"י ור\"ע. בלדעת דווקא. ור\"ח הוא דפליג אדר\"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר\"י ור\"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר\"ע. כ\"ש לר\"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>צררן </b>ובבית א\"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע\"כ תי\"ט. <b>ולק\"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבדו </b>כרמ\"ז צ\"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ\"ב מ\"ז. ",
+                "<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ\"ש שם. ",
+                "<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע\"ג דבפ\"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב\"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע\"כ. ",
+                "<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי\"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע\"פ שמותר מן הדין. משא\"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע\"מ ליטול בעינן כו' ול\"ד למ\"ט דלא בעינן ע\"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש\"ל בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. ",
+                "<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא\"ת כיון דמעות ��ינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>לק\"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי\"א) וכן דמי אבדה (דפ\"ב מ\"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו\"ל שואל לד\"ה. וחייב גם באונסין. וה\"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. ",
+                "<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד בעלית מלאכה ה\"ל מנין מטלטלין פ\"א. ",
+                "<b>מי שפרע </b>נ\"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב\"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר\"ל לב\"ח של החייב. ע\"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע\"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע\"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ\"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו\"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב\"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע\"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב\"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז\"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש התי\"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ\"מ. שתי כסף (ערפ\"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה\"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. ",
+                "<b>ארבע כסף מכ\"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר\"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. אין לו טעם וריח. ",
+                "<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר\"י בגמרא דמכילתין פ\"ד (ד\"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ\"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. ",
+                "<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. ",
+                "<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגר��ם ברוב פעמים באותו מקום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. ",
+                "<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. ",
+                "<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש\"פ. ודינו כש\"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. ",
+                "<b>אבל </b>אשה בפחות מש\"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו\"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש\"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש\"פ. כדתנן התם. אע\"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש\"פ. שמא אעפ\"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש\"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר\"ש פ\"ק דדמאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההקדשות </b>מ\"ש בתי\"ט בקדשים קלים צ\"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע\"כ. <b>השיב</b> רמ\"ז עם מ\"ש הר\"מ (פ\"ח מהל' נ\"מ) וז\"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. ",
+                "<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פ\"ק דפסחים (ריש ד\"ו) סד\"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא\"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה\"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר\"ש לכל התורה כולה בבנין אב. ",
+                "<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש\"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. ",
+                "<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי\"ט. ד\"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש\"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>רמ\"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע\"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ\"ע מ\"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי\"ל בח\"מ (סרכ\"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש\"ל (ד\"ה לידע) י\"ל קצת. ",
+                "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי\"ט לשון ר\"מ ביה\"ח קל כו' ואורך ימים. ",
+                "<b>אין </b>זה בנ\"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה\"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש\"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. ",
+                "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז\"ל תי\"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע\"כ. <b>וצ\"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע\"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע\"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא\"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. ",
+                "<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע\"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. ",
+                "<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר\"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. ",
+                "<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. ",
+                "<b>וכרמ\"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול\"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א\"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע\"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע\"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. ",
+                "<b>א\"כ </b>לפ\"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא\"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. ",
+                "<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא\"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש\"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ\"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. ",
+                "<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע\"ב. צ\"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע\"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבי�� להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע\"ב בשטת רביה הר\"מ ז\"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא\"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ\"פ. אע\"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. ",
+                "<b>הילכך </b>תמיהא לי על הרב תי\"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא\"ש במתה ונשברה. א\"כ מ\"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא\"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש\"י ברור מאד. ",
+                "<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א\"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש\"י קיימין. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שהעתיד לשון נ\"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו\"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע\"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר\"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא\"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ\"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ\"י. שא\"א אלא בפשיעה. ולא הו\"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס\"ל כה\"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ\"י. ",
+                "<b>והבנתו </b>של תי\"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ\"י ברור מללו. "
+            ],
+            [
+                "<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. ",
+                "<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. ",
+                "<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז\"ל תי\"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ\"ז פ\"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע\"כ. ",
+                "<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה\"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי\"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש\"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. ",
+                "<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. ",
+                "<b>איברא </b>לק\"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא\"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א\"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע\"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. ",
+                "<b>אך </b>דעת התי\"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק\"ל. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א\"כ דא ודא אחת היא. מ\"מ אינו מוכרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ\"ה בש\"ע (סשל\"ב) ולשון תי\"ט מגומגם. ",
+                "<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. ",
+                "<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע\"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. ",
+                "<b>וא\"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר\"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס\"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה\"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ\"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. ",
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי\"ט בציונו ערפ\"ט. ",
+                "<b>שהם בני אי\"ו </b>ז\"ל תי\"ט. אע\"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא\"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ\"ז</b> ל\"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ\"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע\"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא\"ל קב\"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א\"א נקראים בניו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ\"ז. קמ\"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. ",
+                "<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים מתירין </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע\"כ. ",
+                "<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. ",
+                "<b>וא\"ת </b>א\"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל\"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה\"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע\"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ\"מ צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. ",
+                "<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל ב��תנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי\"ט דעת הרמב\"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ\"ל עיקר. אע\"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי\"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו\"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א\"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו\"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה\"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו\"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה\"י. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד\"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. ",
+                "<b>ותימה </b>מהרמ\"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. ",
+                "<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר\"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ\"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע\"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ\"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ\"ש בתי\"ט בשם הר\"מ. מגו לאפטורי משבועה ל\"א. <b>עמו\"ק</b> ח\"מ סע\"ח סל\"ב. בס\"ד. ",
+                "<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז\"ל הרע\"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע\"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. ",
+                "<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו\"ק ח\"מ ר\"ס רכ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>(דמה\"ב) כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל </b>לענין מ\"ש תי\"ט כאן על הש\"ע (סשי\"ג) עמו\"ק שם בס\"ד. ",
+                "<b>ואין לשוכר </b>עתי\"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב\"ם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם במו\"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש\"ע</b> על מהרמא\"י דשלא בדקדוק הגיה. ",
+                "<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ\"ד הרמ\"ה. ואין אחריות הרמב\"ם עליו בזה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי\"ף והרמב\"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור\"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. ",
+                "<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א\"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק\"ל. והיינו דקמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ\"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ\"ל להעמידה בחכירות. ",
+                "<b>ודק\"ל </b>לרש\"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י\"ל</b> דמצי א\"ל חטי מארעאי בעינא. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז שהקשה כך על פירש\"י. ",
+                "<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא\"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה\"ג. <b>עוד</b> נ\"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס\"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. ",
+                "<b>ואם מכת מדינה </b>עתי\"ט עד אע\"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. ",
+                "<b>מנכה </b>לשון הר\"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. ",
+                "<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. ",
+                "<b>אבל </b>פירוש סמ\"ע (שהעתיקו תי\"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ\"ל. משו\"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש המגיד. עמ\"ש רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>הה\"מ בשם הרמב\"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ\"ע</b> מאי קאמר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחהו </b>ז\"ל רמ\"ז ולפי' הר\"ב בפשוטו. דר\"ל שמחקו מאצלו. ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>כתי\"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. ",
+                "<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. ",
+                "<b>נשבע ונוטל </b>דבע\"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ\"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה\"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ\"ש רפ\"ז דשבועות. ",
+                "<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. ",
+                "<b>ולא יכנס </b>כתב רא\"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי\"ל דפריעת ב\"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. ",
+                "<b>וק\"ל </b>לרמ\"ז. א\"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב\"ח להוציא כליו בע\"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי\"ט מ\"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא\"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. ",
+                "<b>ריחיים </b>עתי\"ט שכתב בשם הטור סצ\"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק\"ו כתב בשם הרא\"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב\"ד למשכן קרקע ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> דבסצ\"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ\"מ</b> אם ב\"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין </b>לשון רש\"י הכל לפי מה (כצ\"ל. ובזה א\"צ להגהת ח\"ש) שהאחד כו' כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>שכך כותב לו </b>עתי\"ט פשיטא דתו'. ",
+                "<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ\"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר בעל העליה לבעה\"ב לתקן </b>כנ\"י וא\"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה\"ב לבנות. <b>ולענ\"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו\"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ\"ז אין צורך לכל הטורח הלז. ",
+                "<b>רי\"א אף זה דר כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דב\"ב. ",
+                "<b>ויושב בבית </b>דהו\"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ\"י</b> וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב\"א. דש\"מ כל שזה אינו נהנה. אע\"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא\"ה פטור ע\"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא\"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע\"ג דמשמע מלשון רשב\"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע\"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע\"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו\"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה\"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה\"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו\"ה קנסינן ליה. אע\"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזורע למטה </b>כנ\"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ברירא לי. מ\"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. ",
+                "<b>אלא </b>שי\"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא\"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. ",
+                "<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ\"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא\"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע\"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא\"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל\"ה בכל גוונא חייב) א\"כ אע\"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ\"מ אינו נופל אלא ע\"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו\"ק בס\"ד בח\"מ סשל\"ו. ",
+                "<b>אין שומעין לו </b>אע\"פ שעדיין שוה כדי שכרו. ",
+                "<b>משקבל עליו וא\"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז\"ל תי\"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע\"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ\"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא\"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי\"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ\"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ\"ל) בטרדת פועליו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ\"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד\"א. או במתלקט עשר מתוך ד\"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ\"ל</b> עכ\"פ. דבבציר משיעור ד\"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד\"א. דכה\"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל\"ה ליחזי דמאן הוא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,410 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש\"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק\"ל</b> מ\"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. ",
+                "<b>ישבע </b>מ\"ש תי\"ט על הג\"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ\"ש מבטלת ג\"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג\"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה\"ה מ\"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ\"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ\"ש. בעי מוכר לקבולי מ\"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע\"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. ",
+                "<b>לפי </b>דבריהם הללו צ\"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. ",
+                "<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע\"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה רוכב ע\"ג בהמה </b>קמ\"ל אע\"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע\"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג\"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ\"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע\"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. ",
+                "<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מפריחין </b>עתי\"ט דוחק גדול מ\"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג\"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ\"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע\"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע\"פ. אדרבה. כ\"ש דמציאתה שלה. עתי\"ט. <b>נראה</b> לענ\"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד\"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע\"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט\"א. ואוכל פירותיה עדיין. ",
+                "<b>קס\"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג\"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע\"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו\"ה הו\"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ\"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס\"ד. <b>אבל</b> התי\"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע\"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מ��ונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע\"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור\"י. ודלא כרב אסי ושמואל ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה. דהא קיי\"ל הילכתא כשמואל בדיני ול\"ח לפרעון. ור\"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי\"ט</b> א\"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר\"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו\"ה נפל מניה. משא\"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. ",
+                "<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע\"ב ותי\"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. ",
+                "<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ\"ז דצ\"ל שאני אלומים. מאלומות. ",
+                "<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>מ\"ש בביאור לשון ט\"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז\"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע\"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ\"ג דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ\"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח. דאע\"ג דמיירי נמי במדדין. מ\"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש\"ך. ",
+                "<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. ",
+                "<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי\"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא\"ת לקני ליה חצרו (כרמ\"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל\"י מאי קאמר) וי\"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע\"כ. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע\"כ. <b>במ\"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא\"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ\"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ\"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא\"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. ",
+                "<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו\"ה אבדה מדעת היא. ",
+                "<b>עוד </b>כרמ\"ז. עמ\"ש תי\"ט. דה\"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה\"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז\"ל א\"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע\"כ. ",
+                "<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ\"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע\"פ הנ\"י כתב כן. ",
+                "<b>מחציו ולפנים של בע\"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ\"ש הר\"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע\"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה\"ה של מוצא ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי\"ל יאוש שלא מדעת ל\"ק. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס\"ל (וכן נ\"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא\"כ בחצר. דממילא הונח שם. ",
+                "<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי\"ל (ח\"מ סרס\"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ\"ע. וכ\"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש\"ל בס\"ד) הבו דלא לוסיף. ",
+                "<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי\"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה\"מ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו\"ה קפחיה להה\"מ בטעותא. ",
+                "<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי\"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שהתי\"ט לקח דבריו מהב\"י. ומיגז גייז ליה. וצ\"ע בנ\"י. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ\"ט. ",
+                "<b>וס\"ל </b>לר\"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור\"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א\"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ\"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ\"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע\"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע\"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע\"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ\"ד מקום מכריז. וכפרש\"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. ",
+                "<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב\"ב) <b>ולפ\"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. ",
+                "<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש\"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת\"ו (דךב\"ב). ",
+                "<b>אבל </b>להר\"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש שם ב\"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. ",
+                "<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע\"ג דהוו להו תרי עשה. נ\"ל. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>ה\"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא\"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ\"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. ",
+                "<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה\"מ תי\"ט. <b>צ\"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע\"פ שי\"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ\"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או\"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה\"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול\"ת הוא. וכבוד או\"א עשה גרידא. משו\"ה מידחי. וכן הר\"מ הביא טעם זה. ",
+                "<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע\"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ\"מ אינו נ\"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה\"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר\"מ אין דרכו לסתום בכזו. ",
+                "<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת\"ל דהאי עשה ול\"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד\"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס\"ד דאפ\"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא\"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד\"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע\"ג דאיכא נמי ל\"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. ",
+                "<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ\"ע צריך להקים בחנם. וצ\"ע. ",
+                "<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ\"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה\"ג. משום דס\"ל צב\"ח אינו מ\"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>של רבו </b>מובהק ז\"ל תי\"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ\"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע\"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר\"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי\"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ\"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. ",
+                "<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ\"ע באבן בוחן שלי. ",
+                "<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ\"ל דקמ\"ל אפילו אינו רבו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שא��דו </b>נקט אבדו. אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ\"י. <b>ר\"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע\"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו\"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק\"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד\"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ\"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. ",
+                "<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל\"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב\"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. ",
+                "<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ\"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א\"ל ראב\"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א\"ל מ\"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה\"ב. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע\"ב בפירש\"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ\"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע\"ב. מהעתקת פירוש רש\"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי\"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש\"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז\"ל אמר צ\"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש\"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. ",
+                "<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש\"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר\"ל. וא\"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק\"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז\"ל ג\"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יגע בהן </b>ע\"פ רע\"ב (ועמ\"ז ��\"ט דמכלתין) <b>לפ\"ז</b> נראה עכ\"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד\"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירות כו' ה\"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרצ\"ב) דאע\"ג דלהר\"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה\"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה\"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש\"ל בס\"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ\"ז שהקשה על הרע\"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז\"ל. וק\"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה\"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע\"כ. ",
+                "<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר\"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש\"ל בס\"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. ",
+                "<b>ואמנם </b>מש\"כ. וה\"מ לאשמועינן כו'. ",
+                "<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה\"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. ",
+                "<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. ",
+                "<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. ",
+                "<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ\"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. ",
+                "<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א\"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי\"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו\"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו\"ה לא פלוג. כך נראה לי ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז בשם ל\"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס\"ד דלק\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע\"ס פרקין. מיהו לפמ\"ש תי\"ט. <b>י\"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר\"ש עלה סמיך. ולר\"י ליתא. ",
+                "<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ\"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן רצ\"ב). ",
+                "<b>אם משהניחה כו'. </b>כתב הרע\"ב ר\"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב\"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס\"ל לר\"י דלא בעינן דעת. עכ\"ל תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>ואיברא </b>הרע\"ב ��יגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. ",
+                "<b>גם </b>דברי תי\"ט אין להם הבנה. דלמאי נ\"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר\"י אף בב\"ח. אין צריך דעת. כ\"ש בחבית משו\"ה לא הוה צריך רע\"ב לאסוקה לברייתא. ",
+                "<b>ולא </b>כ\"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי\"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר\"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע\"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ\"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי\"ל לבעל תי\"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. ",
+                "<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי\"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר\"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב\"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ\"ע בין לר\"י בין לר\"ע. כה\"ג לא צריך דעת. כדס\"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר\"י ור\"ע. בלדעת דווקא. ור\"ח הוא דפליג אדר\"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר\"י ור\"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר\"ע. כ\"ש לר\"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>צררן </b>ובבית א\"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע\"כ תי\"ט. <b>ולק\"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבדו </b>כרמ\"ז צ\"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ\"ב מ\"ז. ",
+                "<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ\"ש שם. ",
+                "<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע\"ג דבפ\"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב\"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע\"כ. ",
+                "<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי\"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע\"פ שמותר מן הדין. משא\"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע\"מ ליטול בעינן כו' ול\"ד למ\"ט דלא בעינן ע\"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש\"ל בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. ",
+                "<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא\"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>לק\"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי\"א) וכן דמי אבדה (דפ\"ב מ\"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו\"ל שואל לד\"ה. וחייב גם באונסין. וה\"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. ",
+                "<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד בעלית מלאכה ה\"ל מנין מטלטלין פ\"א. ",
+                "<b>מי שפרע </b>נ\"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב\"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר\"ל לב\"ח של החייב. ע\"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע\"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע\"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ\"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו\"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב\"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע\"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב\"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז\"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש התי\"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ\"מ. שתי כסף (ערפ\"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה\"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. ",
+                "<b>ארבע כסף מכ\"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר\"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. אין לו טעם וריח. ",
+                "<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר\"י בגמרא דמכילתין פ\"ד (ד\"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ\"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. ",
+                "<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. ",
+                "<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגרים ברוב פעמים באותו מקום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. ",
+                "<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. ",
+                "<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש\"פ. ודינו כש\"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. ",
+                "<b>אבל </b>אשה בפחות מש\"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו\"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש\"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש\"פ. כדתנן התם. אע\"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש\"פ. שמא אעפ\"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש\"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר\"ש פ\"ק דדמאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההקדשות </b>מ\"ש בתי\"ט בקדשים קלים צ\"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע\"כ. <b>השיב</b> רמ\"ז עם מ\"ש הר\"מ (פ\"ח מהל' נ\"מ) וז\"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. ",
+                "<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פ\"ק דפסחים (ריש ד\"ו) סד\"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא\"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה\"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר\"ש לכל התורה כולה בבנין אב. ",
+                "<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש\"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. ",
+                "<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי\"ט. ד\"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש\"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>רמ\"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע\"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ\"ע מ\"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי\"ל בח\"מ (סרכ\"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש\"ל (ד\"ה לידע) י\"ל קצת. ",
+                "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי\"ט לשון ר\"מ ביה\"ח קל כו' ואורך ימים. ",
+                "<b>אין </b>זה בנ\"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה\"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש\"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. ",
+                "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז\"ל תי\"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע\"כ. <b>וצ\"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע\"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע\"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא\"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. ",
+                "<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע\"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. ",
+                "<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר\"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. ",
+                "<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. ",
+                "<b>וכרמ\"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול\"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א\"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע\"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע\"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. ",
+                "<b>א\"כ </b>לפ\"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא\"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. ",
+                "<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא\"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש\"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ\"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. ",
+                "<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע\"ב. צ\"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע\"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע\"ב בשטת רביה הר\"מ ז\"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא\"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ\"פ. אע\"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. ",
+                "<b>הילכ�� </b>תמיהא לי על הרב תי\"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא\"ש במתה ונשברה. א\"כ מ\"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא\"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש\"י ברור מאד. ",
+                "<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א\"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש\"י קיימין. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שהעתיד לשון נ\"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו\"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע\"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר\"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא\"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ\"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ\"י. שא\"א אלא בפשיעה. ולא הו\"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס\"ל כה\"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ\"י. ",
+                "<b>והבנתו </b>של תי\"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ\"י ברור מללו. "
+            ],
+            [
+                "<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. ",
+                "<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. ",
+                "<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז\"ל תי\"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ\"ז פ\"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע\"כ. ",
+                "<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה\"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי\"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש\"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. ",
+                "<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. ",
+                "<b>איברא </b>לק\"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא\"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א\"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע\"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. ",
+                "<b>אך </b>דעת התי\"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק\"ל. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א\"כ ��א ודא אחת היא. מ\"מ אינו מוכרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ\"ה בש\"ע (סשל\"ב) ולשון תי\"ט מגומגם. ",
+                "<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. ",
+                "<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע\"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. ",
+                "<b>וא\"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר\"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס\"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה\"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ\"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. ",
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי\"ט בציונו ערפ\"ט. ",
+                "<b>שהם בני אי\"ו </b>ז\"ל תי\"ט. אע\"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא\"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ\"ז</b> ל\"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ\"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע\"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא\"ל קב\"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א\"א נקראים בניו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ\"ז. קמ\"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. ",
+                "<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים מתירין </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע\"כ. ",
+                "<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. ",
+                "<b>וא\"ת </b>א\"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל\"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה\"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע\"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ\"מ צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. ",
+                "<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל במתנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי\"ט דעת הרמב\"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ\"ל עיקר. אע\"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי\"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו\"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א\"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו\"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה\"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו\"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה\"י. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד\"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. ",
+                "<b>ותימה </b>מהרמ\"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. ",
+                "<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר\"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ\"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע\"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ\"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ\"ש בתי\"ט בשם הר\"מ. מגו לאפטורי משבועה ל\"א. <b>עמו\"ק</b> ח\"מ סע\"ח סל\"ב. בס\"ד. ",
+                "<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז\"ל הרע\"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע\"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. ",
+                "<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו\"ק ח\"מ ר\"ס רכ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>(דמה\"ב) כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל </b>לענין מ\"ש תי\"ט כאן על הש\"ע (סשי\"ג) עמו\"ק שם בס\"ד. ",
+                "<b>ואין לשוכר </b>עתי\"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב\"ם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם במו\"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש\"ע</b> על מהרמא\"י דשלא בדקדוק הגיה. ",
+                "<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ\"ד הרמ\"ה. ואין אחריות הרמב\"ם עליו בזה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי\"ף והרמב\"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור\"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. ",
+                "<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א\"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק\"ל. והיינו דקמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ\"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ\"ל להעמידה בחכירות. ",
+                "<b>ודק\"ל </b>לרש\"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י\"ל</b> דמצי א\"ל חטי מארעאי בעינא. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז שהקשה כך על פירש\"י. ",
+                "<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא\"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה\"ג. <b>עוד</b> נ\"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס\"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. ",
+                "<b>ואם מכת מדינה </b>עתי\"ט עד אע\"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. ",
+                "<b>מנכה </b>לשון הר\"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. ",
+                "<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. ",
+                "<b>אבל </b>פירוש סמ\"ע (שהעתיקו תי\"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ\"ל. משו\"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש המגיד. עמ\"ש רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>הה\"מ בשם הרמב\"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ\"ע</b> מאי קאמר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחהו </b>ז\"ל רמ\"ז ולפי' הר\"ב בפשוטו. דר\"ל שמחקו מאצלו. ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>כתי\"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. ",
+                "<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. ",
+                "<b>נשבע ונוטל </b>דבע\"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ\"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה\"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ\"ש רפ\"ז דשבועות. ",
+                "<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. ",
+                "<b>ולא יכנס </b>כתב רא\"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי\"ל דפריעת ב\"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. ",
+                "<b>וק\"ל </b>לרמ\"ז. א\"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב\"ח להוציא כליו בע\"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי\"ט מ\"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא\"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. ",
+                "<b>ריחיים </b>עתי\"ט שכתב בשם הטור סצ\"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק\"ו כתב בשם הרא\"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב\"ד למשכן קרקע ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> דבסצ\"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ\"מ</b> אם ב\"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין </b>לשון רש\"י הכל לפי מה (כצ\"ל. ובזה א\"צ להגהת ח\"ש) שהאחד כו' כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>שכך כותב לו </b>עתי\"ט פשיטא דתו'. ",
+                "<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ\"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר בעל העליה לבעה\"ב לתקן </b>כנ\"י וא\"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה\"ב לבנות. <b>ולענ\"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו\"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ\"ז אין צורך לכל הטורח הלז. ",
+                "<b>רי\"א אף זה דר כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דב\"ב. ",
+                "<b>ויושב בבית </b>דהו\"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ\"י</b> וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב\"א. דש\"מ כל שזה אינו נהנה. אע\"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא\"ה פטור ע\"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא\"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע\"ג דמשמע מלשון רשב\"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע\"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע\"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו\"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה\"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה\"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משו�� דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו\"ה קנסינן ליה. אע\"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזורע למטה </b>כנ\"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ברירא לי. מ\"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. ",
+                "<b>אלא </b>שי\"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא\"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. ",
+                "<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ\"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא\"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע\"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא\"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל\"ה בכל גוונא חייב) א\"כ אע\"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ\"מ אינו נופל אלא ע\"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו\"ק בס\"ד בח\"מ סשל\"ו. ",
+                "<b>אין שומעין לו </b>אע\"פ שעדיין שוה כדי שכרו. ",
+                "<b>משקבל עליו וא\"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז\"ל תי\"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע\"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ\"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא\"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי\"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ\"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ\"ל) בטרדת פועליו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ\"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד\"א. או במתלקט עשר מתוך ד\"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ\"ל</b> עכ\"פ. דבבציר משיעור ד\"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד\"א. דכה\"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל\"ה ליחזי דמאן הוא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,208 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. ",
+                "<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ\"ש</b> הרע\"ב ספ\"ב דנדה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ\"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. ",
+                "<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ\"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ\"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ\"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). ",
+                "<b>א\"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב\"ש וב\"ה בכל מקום. אע\"ג דב\"ש במקום ב\"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר\"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב\"ש. וכן הא דא\"ר הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר\"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע\"ב הנ\"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש\"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר\"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו\"ה הודו. להם ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דמ\"ש. ובשי\"ע (סק\"ז) ובאג\"ב. ",
+                "<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי\"ט להכי אהדריה כו'. דבכה\"ג פ\"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע\"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד\"ש. לא כיפי תלי להם. עמ\"ש שם בס\"ד. איברא ליתא. ",
+                "<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי\"ח כו' ולא למנין שנים. ע\"כ. <b>ר\"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד\"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי\"ע סק\"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד\"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. ",
+                "<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע\"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול\"כ. או כתבן ול\"ק. הל\"מ נינהו. אלו ואלו דא\"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ\"ינ (דק\"ל סע\"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. ",
+                "<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ\"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע\"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע\"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ\"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג\"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. ",
+                "<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע\"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע\"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ\"י וי\"א. ועפ\"ק דשבת בסוגית י\"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ\"ל) לא היה הלל במחלוקת. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ\"ב דעירובין בר\"אי ששמע דברים מר\"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ\"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא\"צ. דלאורתא אמ\"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג\"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב\"ש. על רבם ועל ב\"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבשר </b>כתי\"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ\"ש התו' שם. וזה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו\"ק ריש הלכות חנוכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי\"ט מ\"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ\"ל</b> הבל. במ\"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. ",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ\"ש ראב\"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי\"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי\"ט אליבא דרע\"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע\"פ שדייק ראב\"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. ",
+                "<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח\"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג\"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמפרש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע\"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ\"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע\"ת קץ. כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב\"ע עה\"ח. ובהגהותי לצמח דוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ\"ר (עה\"פ וימלא ז\"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א\"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי\"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא\"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ\"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ\"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בח\"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ\"ל שהתחילו מתמוז. ",
+                "<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס\"ע צ\"ע. כי בפ\"ג משמע שהתחילו באייר. א\"כ אינן יב\"ח. ובפ\"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא\"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש\"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב\"ח בשנה האחרת. כמ\"ש בפירושי לס\"ע. ",
+                "<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. ",
+                "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז\"ל רע\"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ\"ש בס\"ד במבוי י\"ב (לעיר האלהית) וריב\"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גלגילון </b>ע\"פ הר\"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה א��נה מגדלת אפרוח כו' עכ\"ל הרא\"ש. ",
+                "<b>תמיהא לי. </b>א\"כ לא הכינה שבת כלום. וי\"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. ",
+                "<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא\"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן ב\"פ הבא על ב\"פ. נ\"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ\"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם רבעי </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם מ\"ו פ\"ז דפאה. ",
+                "<b>ובה\"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע\"ה, ראב\"ד. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ\"ש ראב\"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"צ לנקב </b>עתי\"ט שמגיה בלשון רע\"ב מוחל בחי\"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה\"א גרסינן. כמ\"ש בס\"ד בטהרות. ",
+                "<b>אע\"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה\"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ\"ח דפרה וריש כלים ובכ\"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי\"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ\"ל ד\"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ\"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע\"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב\"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה\"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו\"ה כל מה שנדבק השמן. ע\"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב\"ש נמי. ופליגי בשיעורא. ",
+                "<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי\"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר\"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ\"ש בחבורו. של\"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. ",
+                "<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי\"ט. זהו האמת בכוונתו ז\"ל. ור\"ל דמ\"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדול�� שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ\"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע\"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע\"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו\"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד מופנה. </b>ה\"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. ",
+                "<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל\"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא\"ה. ואחר אין לו. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>בשם כ\"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע\"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה\"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>אי נמי </b>אע\"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה\"ג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונדוהו </b>הראב\"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר\"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג\"כ יש לחוש ללעז. כי אע\"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ\"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב\"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד\"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא\"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ\"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. ",
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ח\"ו. צ\"ל ויש לומר דס\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי\"ג פג\"ה (צט\"ב) ואעתיקנו הנה. וז\"ל תו' שם בד\"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע\"ג דבת\"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע\"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ\"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ\"ש שם בס\"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ\"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד\"ה והאמר) ובת\"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת\"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ\"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו\"ה מקל ביה ר\"י במין במינו טפי מבעלמא. אע\"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר\"י דמחמיר במין במינו. ואע\"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר\"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב\"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ\"ה מחמיר בה ר\"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ\"ש בס\"ד בהגהותי לס' הי\"ד פ\"ו מהל' ק\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהורהנה </b>כתי\"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר\"מ (ע\"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ\"ב דפסחים (דל\"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע\"ש. <b>גם</b> מ\"ש תי\"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. ",
+                "<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב\"ד. <b>ולדידי</b> א\"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע\"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ\"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע\"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נשמט </b>מלשון רע\"ב דבור שלם. וכן צ\"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע\"ב. כנראה מתי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע\"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש </b>אע\"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל. ומן הדין אוכלין מ\"ש כו'. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>בדותא היא במ\"כ. ובלא\"ה לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שילהי קונדרס בנין ב\"ה אשר לי יע\"ש. ",
+                "<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע\"ל </b>פירש הר\"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א\"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ\"ל. <b>וכתב</b> עליו כ\"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ\"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ\"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר\"מ. אדרבה זוהי כוונת הר\"מ ז\"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע\"פ שא\"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ\"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או\"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו\"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו\"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי\"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה\"י. <b>וכך</b> היה אומר הר\"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה\"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע\"ל נמי. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש\"ל. משא\"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ\"כ הכ\"מ ותי\"ט. דאזלי בתר איפכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר\"מ. ומ\"ש תי\"ט בשם רש\"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר\"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי\"ט הרגיש בכך. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עוד. דמשו\"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>הוא נגד מ\"ש בגמרא (קדושין עא\"א) בפירוש. אהא דאר\"י משפחה שנטמעה נטמעה. א\"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב\"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. ",
+                "<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע\"ב בראש משנתנו. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל בהכרח. שאל\"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי\"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ\"ש לע\"ל. שיתן הקב\"ה תורה חדשה וכמש\"ל. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שתי\"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר\"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ\"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ��מזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. ",
+                "<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ\"י יוחסין (עב\"ב) ממזרים טהורים לע\"ל כר\"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר\"ן בשם הרמב\"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר\"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא\"ב) דמצות בטלות לע\"ל (וכ\"ה במ\"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. ",
+                "<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד\"ת. ",
+                "<b>לדבריו </b>של ר\"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. ",
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ\"ש בהגה תוך תי\"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו\"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע\"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע\"ס שבירת לה\"א (נה\"א). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,206 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. ",
+                "<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ\"ש</b> הרע\"ב ספ\"ב דנדה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ\"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. ",
+                "<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ\"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ\"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ\"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). ",
+                "<b>א\"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב\"ש וב\"ה בכל מקום. אע\"ג דב\"ש במקום ב\"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר\"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב\"ש. וכן הא דא\"ר הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר\"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע\"ב הנ\"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש\"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר\"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו\"ה הודו. להם ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דמ\"ש. ובשי\"ע (סק\"ז) ובאג\"ב. ",
+                "<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי\"ט להכי אהדריה כו'. דבכה\"ג פ\"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע\"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד\"ש. לא כיפי תלי להם. עמ\"ש שם בס\"ד. איברא ליתא. ",
+                "<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי\"ח כו' ולא למנין שנים. ע\"כ. <b>ר\"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד\"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי\"ע סק\"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד\"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. ",
+                "<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע\"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול\"כ. או כתבן ול\"ק. הל\"מ נינהו. אלו ואלו דא\"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ\"ינ (דק\"ל סע\"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. ",
+                "<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ\"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי א��ד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע\"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע\"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ\"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג\"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. ",
+                "<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע\"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע\"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ\"י וי\"א. ועפ\"ק דשבת בסוגית י\"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ\"ל) לא היה הלל במחלוקת. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ\"ב דעירובין בר\"אי ששמע דברים מר\"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ\"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא\"צ. דלאורתא אמ\"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג\"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב\"ש. על רבם ועל ב\"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבשר </b>כתי\"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ\"ש התו' שם. וזה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו\"ק ריש הלכות חנוכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי\"ט מ\"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ\"ל</b> הבל. במ\"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. ",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ\"ש ראב\"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי\"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי\"ט אליבא דרע\"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע\"פ שדייק ראב\"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. ",
+                "<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח\"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג\"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמ��רש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע\"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ\"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע\"ת קץ. כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב\"ע עה\"ח. ובהגהותי לצמח דוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ\"ר (עה\"פ וימלא ז\"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א\"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי\"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא\"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ\"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ\"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בח\"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ\"ל שהתחילו מתמוז. ",
+                "<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס\"ע צ\"ע. כי בפ\"ג משמע שהתחילו באייר. א\"כ אינן יב\"ח. ובפ\"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא\"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש\"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב\"ח בשנה האחרת. כמ\"ש בפירושי לס\"ע. ",
+                "<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. ",
+                "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז\"ל רע\"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ\"ש בס\"ד במבוי י\"ב (לעיר האלהית) וריב\"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גלגילון </b>ע\"פ הר\"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ\"ל הרא\"ש. ",
+                "<b>תמיהא לי. </b>א\"כ לא הכינה שבת כלום. וי\"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. ",
+                "<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא\"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן ב\"פ הבא על ב\"פ. נ\"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ\"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם רבעי </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם מ\"ו פ\"ז דפאה. ",
+                "<b>ובה\"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע\"ה, ראב\"ד. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ\"ש ראב\"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"צ לנקב </b>עתי\"ט שמגיה בלשון רע\"ב מוחל בחי\"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה\"א גרסינן. כמ\"ש בס\"ד בטהרות. ",
+                "<b>אע\"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה\"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ\"ח דפרה וריש כלים ובכ\"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי\"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ\"ל ד\"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ\"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע\"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב\"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה\"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו\"ה כל מה שנדבק השמן. ע\"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב\"ש נמי. ופליגי בשיעורא. ",
+                "<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי\"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר\"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ\"ש בחבורו. של\"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. ",
+                "<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי\"ט. זהו האמת בכוונתו ז\"ל. ור\"ל דמ\"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ\"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע\"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע\"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו\"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד מופנה. </b>ה\"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. ",
+                "<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל\"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא\"ה. ואחר אין לו. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>בשם כ\"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע\"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה\"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>אי נמי </b>אע\"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה\"ג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונדוהו </b>הראב\"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר\"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג\"כ יש לחוש ללעז. כי אע\"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ\"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב\"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד\"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא\"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ\"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. ",
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ח\"ו. צ\"ל ויש לומר דס\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי\"ג פג\"ה (צט\"ב) ואעתיקנו הנה. וז\"ל תו' שם בד\"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע\"ג דבת\"כ דריש נמי גבי ח��בים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע\"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ\"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ\"ש שם בס\"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ\"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד\"ה והאמר) ובת\"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת\"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ\"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו\"ה מקל ביה ר\"י במין במינו טפי מבעלמא. אע\"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר\"י דמחמיר במין במינו. ואע\"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר\"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב\"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ\"ה מחמיר בה ר\"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ\"ש בס\"ד בהגהותי לס' הי\"ד פ\"ו מהל' ק\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהורהנה </b>כתי\"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר\"מ (ע\"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ\"ב דפסחים (דל\"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע\"ש. <b>גם</b> מ\"ש תי\"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. ",
+                "<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב\"ד. <b>ולדידי</b> א\"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע\"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ\"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע\"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נשמט </b>מלשון רע\"ב דבור שלם. וכן צ\"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע\"ב. כנראה מתי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע\"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש </b>אע\"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל. ומן הדין אוכלין מ\"ש כו'. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>בדותא היא במ\"כ. ובלא\"ה לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שילהי קונדרס בנין ב\"ה אשר לי יע\"ש. ",
+                "<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע\"ל </b>פירש הר\"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א\"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ\"ל. <b>וכתב</b> עליו כ\"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ\"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. ��י הגיד לבכ\"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר\"מ. אדרבה זוהי כוונת הר\"מ ז\"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע\"פ שא\"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ\"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או\"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו\"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו\"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי\"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה\"י. <b>וכך</b> היה אומר הר\"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה\"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע\"ל נמי. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש\"ל. משא\"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ\"כ הכ\"מ ותי\"ט. דאזלי בתר איפכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר\"מ. ומ\"ש תי\"ט בשם רש\"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר\"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי\"ט הרגיש בכך. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עוד. דמשו\"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>הוא נגד מ\"ש בגמרא (קדושין עא\"א) בפירוש. אהא דאר\"י משפחה שנטמעה נטמעה. א\"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב\"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. ",
+                "<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע\"ב בראש משנתנו. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל בהכרח. שאל\"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי\"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ\"ש לע\"ל. שיתן הקב\"ה תורה חדשה וכמש\"ל. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שתי\"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר\"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ\"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. ",
+                "<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנ��סקה הלכה בפ\"י יוחסין (עב\"ב) ממזרים טהורים לע\"ל כר\"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר\"ן בשם הרמב\"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר\"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא\"ב) דמצות בטלות לע\"ל (וכ\"ה במ\"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. ",
+                "<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד\"ת. ",
+                "<b>לדבריו </b>של ר\"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. ",
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ\"ש בהגה תוך תי\"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו\"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע\"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע\"ס שבירת לה\"א (נה\"א). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה הורו. עד עפ\"י ב\"ד (רוב) יושבי. כצ\"ל. <b>עיין</b> לתי\"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. ",
+                "<b>נ\"ל </b>מכאן יצא לו לרמב\"ם. מ\"ש בענין סמיכה בזה\"ז. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דסנהדרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש פוטר </b>אולי הוא רשב\"ן תלמידו של ריב\"ז. לא רשב\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ש\"מ</b> דס\"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר\"י (דרפ\"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר\"י דהוה אחד מופלא ע\"ג השבעים. והוא אב\"ד. וכ\"כ תו' בסנהדרין (יו\"ב) ד\"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא\"ב) ומ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ולרבנן דר\"י. ע\"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב\"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ\"ק דזבחים אמר ב\"ע מקובלני מפי ע\"ב זקנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאף אלו כו'. </b>עתי\"ט. <b>ועיין</b> מ\"ש בחי\"ג סוטה (יז\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. ",
+                "<b>כ\"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ\"ש</b> תו' (יומא יב\"ב) וכן נשיא שעבר. ע\"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. ",
+                "<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי\"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט\"ו שנה. אעפ\"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ\"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא\"כ במלכי ישראל. אע\"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ\"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דמכות. ",
+                "<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח\"ש פ\"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ\"ל שנגע ג\"כ בזה ודחהו. דא\"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת\"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה\"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה\"כ עצמו. גם זה א\"א דא\"כ לא הי\"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו\"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ\"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג\"כ. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ\"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב\"י דה\"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ר\"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ\"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה\"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. ",
+                "<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. ",
+                "<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע\"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א\"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. ",
+                "<b>א\"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג\"כ מן התורה. ע\"פ המחשבה עכ\"פ) <b>ואע\"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר\"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא\"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי\"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע\"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע\"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א\"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה\"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע\"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. ",
+                "<b>לקלקלה </b>פירש רע\"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה\"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ\"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ\"ש בס\"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע\"ג דלכאורה כה\"ג הו\"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. ",
+                "<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי\"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א\"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ\"מ</b> נ\"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי\"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע\"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש\"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה הורו. עד עפ\"י ב\"ד (רוב) יושבי. כצ\"ל. <b>עיין</b> לתי\"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. ",
+                "<b>נ\"ל </b>מכאן יצא לו לרמב\"ם. מ\"ש בענין סמיכה בזה\"ז. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דסנהדרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש פוטר </b>אולי הוא רשב\"ן תלמידו של ריב\"ז. לא רשב\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ש\"מ</b> דס\"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר\"י (דרפ\"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר\"י דהוה אחד מופלא ע\"ג השבעים. והוא אב\"ד. וכ\"כ תו' בסנהדרין (יו\"ב) ד\"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא\"ב) ומ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ולרבנן דר\"י. ע\"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב\"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ\"ק דזבחים אמר ב\"ע מקובלני מפי ע\"ב זקנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאף אלו כו'. </b>עתי\"ט. <b>ועיין</b> מ\"ש בחי\"ג סוטה (יז\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. ",
+                "<b>כ\"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ\"ש</b> תו' (יומא יב\"ב) וכן נשיא שעבר. ע\"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. ",
+                "<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי\"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט\"ו שנה. אעפ\"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ\"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא\"כ במלכי ישראל. אע\"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ\"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דמכות. ",
+                "<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח\"ש פ\"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ\"ל שנגע ג\"כ בזה ודחהו. דא\"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת\"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה\"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה\"כ עצמו. גם זה א\"א דא\"כ לא הי\"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו\"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ\"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג\"��. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ\"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב\"י דה\"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ר\"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ\"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה\"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. ",
+                "<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. ",
+                "<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע\"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א\"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. ",
+                "<b>א\"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג\"כ מן התורה. ע\"פ המחשבה עכ\"פ) <b>ואע\"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר\"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא\"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי\"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע\"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע\"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א\"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה\"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע\"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. ",
+                "<b>לקלקלה </b>פירש רע\"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה\"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ\"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ\"ש בס\"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע\"ג דלכאורה כה\"ג הו\"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. ",
+                "<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי\"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א\"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ\"מ</b> נ\"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי\"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע\"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש\"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש\"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד\"א. יעשה זה בן גרושה. ואע\"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ\"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. ",
+                "<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ\"ה לקי. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש\"ע להלן. ",
+                "<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. ",
+                "<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע\"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. ",
+                "<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. ",
+                "<b>ותמה </b>עליהם מהרש\"א מדברי תו' עצמם. בפ\"ק דב\"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא\"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. ",
+                "<b>ול\"נ </b>דלק\"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו\"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו\"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע\"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה\"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ\"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. ",
+                "<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש רש\"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש\"י. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ\"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. ",
+                "<b>ר\"ל </b>לבעלה. <b>מ\"ש</b> הרא\"ש על פירש\"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ\"ב ונ\"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב\"ב פ\"ג מ\"ד. ולקמן בפרקין מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. ",
+                "<b>ברוכב </b>הסוס. אע\"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אסטסית </b>עיין בתי\"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע\"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע\"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ\"ש בס\"ד לקמן מ\"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע\"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב\"ן לדעתם ז\"ל. כמ\"ש בס' מלחמותיו. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. ",
+                "<b>המכחישים </b>תורה שבע\"פ מרעישים את העולם על חז\"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו\"ת אוהל יעקב (סט\"ז) וזכר שם שמהר\"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע\"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א\"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז\"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה\"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א\"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע\"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז\"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. ",
+                "<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע\"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז\"ל עדים זוממים חידוש הוא. א\"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא\"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל\"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע\"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ\"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג\"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב\"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא\"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב\"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. ",
+                "<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש\"ע להלן בזה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר\"י דלעיל מ\"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ\"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. ",
+                "<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ\"ט נעשין כולן זוממין. דאע\"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע\"פ שהוזמו ראשונים. משו\"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. ",
+                "<b>משא\"כ </b>לר\"י. כיון דס\"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך ר\"י דאמר כמאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי\"ט דמשמע פ\"ג דב\"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. ",
+                "<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ\"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק\"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. ",
+                "<b>ובענין </b>מ\"ש הכ\"מ (בשטת הרמב\"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע\"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז\"ל. כמש\"נ בס\"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב\"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב\"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב\"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב\"ד. גם מן הכתוב הנ\"ל. <b>ונ\"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק\"ו. כמו הבת (אך מג\"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ\"ז י\"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב\"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב\"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע\"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ\"ע. <b>ר\"ל</b> דאיכא למימר אה\"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ\"ש פ\"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א\"ל דמים פטור. והכי תנן פ\"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב\"ד. והוא לקברות יובל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט\"א). ",
+                "<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו\"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע\"כ. ",
+                "<b>י\"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. ",
+                "<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע\"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ\"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. ",
+                "<b>תדע </b>דהא ברוצח וג\"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ\"ה פטור בגווני דאמרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ��מנו. ר\"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א\"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ\"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא\"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. ",
+                "<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ\"ץ הנו\"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש\"י וכ\"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי\"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ\"ש שא\"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה\"א והיו\"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ\"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה\"א לבד. כ\"א בינותי. ואף בזה י\"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע\"מ קימו. אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע\"כ. ",
+                "<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג\"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו\"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר\"ל ע\"י הברזל ניהו קיסם. ",
+                "<b>א\"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז\"ל לא יתכן. ",
+                "<b>אבל </b>הנלע\"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ\"ץ. לחיר\"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. ",
+                "<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש\"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ\"ע מה רמ\"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי\"ט. <b>הו\"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. ",
+                "<b>ושליח ב\"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריב\"י אומר בתחלה </b>כו' כתי\"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר\"ל</b> במאי דס\"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. ",
+                "<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש\"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת\"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר\"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא\"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו\"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ\"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה\"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ\"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ\"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא\"כ בלא\"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א\"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס\"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ\"ג ביוה\"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. ",
+                "<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ\"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר\"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי\"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג\"כ מדברי מהרש\"א ז\"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ\"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי\"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו\"ה נדחקו מאד ברפכ\"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע\"ש. ונ\"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק\"ל. ",
+                "<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא\"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. ",
+                "<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ\"ש די\"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה\"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ\"ל. א\"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה\"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה\"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. ",
+                "<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג\"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ\"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה\"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה\"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה\"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ\"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר\"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה\"כ. אם יארע עוד פסול בכ\"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא\"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה\"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. ",
+                "<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ\"ע אתיא. וס\"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ\"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע\"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא\"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו\"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע\"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע\"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ\"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ\"ש התו' פ\"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ\"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. ",
+                "<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה\"כ. שאירע פסול בכ\"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ\"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ\"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ\"ג הוא. אע\"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע\"י מלך והסכמת ב\"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג\"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ\"ל דבר ברור בעזה\"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה\"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע\"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ\"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע\"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ\"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ\"ג ביוה\"כ. היו ג\"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע\"ד דברים נכונים מאד. ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ\"ג. דס\"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס\"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ\"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית ��ני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו\"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ\"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס\"ד. <b>עי\"ל</b> דבעיא אליבא דר\"י אזלא. והשתא אליבא דת\"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר\"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס\"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר\"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס\"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש\"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ\"ש מהרש\"ל ומהרש\"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק\"ל. ",
+                "<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ\"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ\"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע\"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע\"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ\"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ\"ג. ובן כ\"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה\"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה\"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב\"ש קאי (ביחוד לפמ\"ש לעיל בד\"א). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמ\"מ ע\"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ\"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה\"ד. וחד מנייהו בשנים. משו\"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. ",
+                "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו\"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ\"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב\"ל תלת יומי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ\"כ אין מוציאין אותו משם. ",
+                "<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ\"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ\"ל</b> שבמות הכהן מפ��ין עצמותיו לקבר אבותיו. ",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי\"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס\"ד. ",
+                "<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. ",
+                "<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי\"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א\"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. ",
+                "<b>וחלוצה </b>כת\"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש\"ס. מ\"מ דבר תמוה הוא שבכ\"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר\"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ\"ש גם בריש מכלתין. ",
+                "<b>אלמנה וגרושה </b>כרע\"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח\"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב\"ם ג\"כ. ",
+                "<b>והתימה </b>מבתי\"ט שלא העיר בזה. גם על הר\"מ צ\"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. ",
+                "<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמפטם </b>כתי\"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ\"ז פ\"ג דר\"ה ע\"כ. <b>במ\"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ\"ך. וחבריו בפ\"ו דבתרא. ופ\"ד דמציעא. ובגמרא רפ\"ב דביצה. בעלי פטסיאות. ",
+                "<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א\"כ תרומה היאך עולה בק\"א. וכ\"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע\"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה\"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. ",
+                "<b>כל מל\"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ\"ע</b> משום התראת ספק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. ",
+                "<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ\"ע למה. ",
+                "<b>אחת </b>נ\"ל דאצטריך ליה. סד\"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע\"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעו��ו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע\"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ\"ש בס\"ד בי\"ד (סקפ\"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו\"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע\"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו\"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס\"ד במו\"ק בהלכות כתיבת תפלין בא\"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ\"ע. ",
+                "<b>כופת </b>גרסינן בתי\"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי\"ט בה\"א שבוש. ",
+                "<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז\"ל הריב\"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. ",
+                "<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר\"א הלכה כן. נ\"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ\"ד לוקה ומשלם. דלרחב\"ג דס\"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר\"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מנין ארבעים </b>מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ שאם הוסיף אחד על נ\"ט אינו עובר בלא יוסיף. ",
+                "<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת\"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. ",
+                "<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. ",
+                "<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. ",
+                "<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ\"ט דנדה מ\"ה. ובפי כרסה. פירש\"י כנגד טבורה). ",
+                "<b>אכן </b>להריב\"ן ד\"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. ",
+                "<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ\"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא\"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ\"ד בשא\"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. ",
+                "<b>ואמנם </b>לפמ\"ש רע\"ב. בלא\"ה אין לטועה שיטעה בכך. ",
+                "<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע\"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. ",
+                "<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ\"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח\"ב סס\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע\"ל רע\"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש\"ע בס\"ד שלהי אבות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,177 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש\"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד\"א. יעשה זה בן גרושה. ואע\"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ\"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. ",
+                "<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ\"ה לקי. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש\"ע להלן. ",
+                "<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. ",
+                "<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע\"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. ",
+                "<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. ",
+                "<b>ותמה </b>עליהם מהרש\"א מדברי תו' עצמם. בפ\"ק דב\"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא\"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. ",
+                "<b>ול\"נ </b>דלק\"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו\"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו\"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע\"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה\"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ\"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. ",
+                "<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש רש\"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש\"י. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ\"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. ",
+                "<b>ר\"ל </b>לבעלה. <b>מ\"ש</b> הרא\"ש על פירש\"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ\"ב ונ\"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב\"ב פ\"ג מ\"ד. ולקמן בפרקין מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. ",
+                "<b>ברוכב </b>הסוס. אע\"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אסטסית </b>עיין בתי\"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע\"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע\"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ\"ש בס\"ד לקמן מ\"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע\"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב\"ן לדעתם ז\"ל. כמ\"ש בס' מלחמותיו. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. ",
+                "<b>המכחישים </b>תורה שבע\"פ מרעישים את העולם על חז\"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו\"ת אוהל יעקב (סט\"ז) וזכר שם שמהר\"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע\"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א\"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז\"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה\"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א\"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע\"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז\"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. ",
+                "<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע\"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז\"ל עדים זוממים חידוש הוא. א\"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא\"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל\"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע\"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ\"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג\"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב\"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא\"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב\"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. ",
+                "<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש\"ע להלן בזה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר\"י דלעיל מ\"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ\"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. ",
+                "<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ\"ט נעשין כולן זוממין. דאע\"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע\"פ שהוזמו ראשונים. משו\"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. ",
+                "<b>משא\"כ </b>לר\"י. כיון דס\"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך ר\"י דאמר כמאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי\"ט דמשמע פ\"ג דב\"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. ",
+                "<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ\"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק\"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. ",
+                "<b>ובענין </b>מ\"ש הכ\"מ (בשטת הרמב\"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע\"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז\"ל. כמש\"נ בס\"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב\"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב\"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב\"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב\"ד. גם מן הכתוב הנ\"ל. <b>ונ\"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק\"ו. כמו הבת (אך מג\"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ\"ז י\"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב\"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב\"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע\"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ\"ע. <b>ר\"ל</b> דאיכא למימר אה\"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ\"ש פ\"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א\"ל דמים פטור. והכי תנן פ\"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב\"ד. והוא לקברות יובל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט\"א). ",
+                "<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו\"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע\"כ. ",
+                "<b>י\"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. ",
+                "<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע\"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ\"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. ",
+                "<b>תדע </b>דהא ברוצח וג\"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ\"ה פטור בגווני דאמרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ממנו. ר\"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א\"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ\"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא\"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. ",
+                "<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ\"ץ הנו\"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש\"י וכ\"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי\"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ\"ש שא\"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה\"א והיו\"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ\"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה\"א לבד. כ\"א בינותי. ואף בזה י\"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע\"מ קימו. אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע\"כ. ",
+                "<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג\"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו\"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר\"ל ע\"י הברזל ניהו קיסם. ",
+                "<b>א\"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז\"ל לא יתכן. ",
+                "<b>אבל </b>הנלע\"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ\"ץ. לחיר\"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. ",
+                "<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש\"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ\"ע מה רמ\"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי\"ט. <b>הו\"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. ",
+                "<b>ושליח ב\"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריב\"י אומר בתחלה </b>כו' כתי\"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר\"ל</b> במאי דס\"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. ",
+                "<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש\"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת\"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר\"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא\"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו\"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ\"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה\"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ\"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ\"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא\"כ בלא\"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א\"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס\"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ\"ג ביוה\"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. ",
+                "<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ\"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר\"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי\"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג\"כ מדברי מהרש\"א ז\"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ\"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי\"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו\"ה נדחקו מאד ברפכ\"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע\"ש. ונ\"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק\"ל. ",
+                "<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא\"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. ",
+                "<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ\"ש די\"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה\"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ\"ל. א\"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה\"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה\"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. ",
+                "<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג\"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ\"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה\"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה\"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה\"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ\"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר\"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה\"כ. אם יארע עוד פסול בכ\"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא\"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה\"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. ��כבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. ",
+                "<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ\"ע אתיא. וס\"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ\"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע\"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא\"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו\"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע\"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע\"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ\"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ\"ש התו' פ\"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ\"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. ",
+                "<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה\"כ. שאירע פסול בכ\"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ\"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ\"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ\"ג הוא. אע\"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע\"י מלך והסכמת ב\"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג\"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ\"ל דבר ברור בעזה\"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה\"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע\"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ\"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע\"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ\"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ\"ג ביוה\"כ. היו ג\"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע\"ד דברים נכונים מאד. ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ\"ג. דס\"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס\"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ\"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו\"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ\"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס\"ד. <b>עי\"ל</b> דבעיא אליבא דר\"י אזלא. והשתא אליבא דת\"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר\"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס\"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר\"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס\"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש\"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ\"ש מהרש\"ל ומהרש\"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק\"ל. ",
+                "<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ\"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ\"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע\"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע\"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ\"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ\"ג. ובן כ\"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה\"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה\"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב\"ש קאי (ביחוד לפמ\"ש לעיל בד\"א). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמ\"מ ע\"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ\"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה\"ד. וחד מנייהו בשנים. משו\"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. ",
+                "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו\"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ\"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב\"ל תלת יומי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ\"כ אין מוציאין אותו משם. ",
+                "<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ\"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ\"ל</b> שבמות הכהן מפנין עצמותיו לקבר אבותיו. ",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי\"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס\"ד. ",
+                "<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. ",
+                "<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי\"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א\"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. ",
+                "<b>וחלוצה </b>כת\"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש\"ס. מ\"מ דבר תמוה הוא שבכ\"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר\"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ\"ש גם בריש מכלתין. ",
+                "<b>אלמנה וגרושה </b>כרע\"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח\"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב\"ם ג\"כ. ",
+                "<b>והתימה </b>מבתי\"ט שלא העיר בזה. גם על הר\"מ צ\"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. ",
+                "<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמפטם </b>כתי\"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ\"ז פ\"ג דר\"ה ע\"כ. <b>במ\"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ\"ך. וחבריו בפ\"ו דבתרא. ופ\"ד דמציעא. ובגמרא רפ\"ב דביצה. בעלי פטסיאות. ",
+                "<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א\"כ תרומה היאך עולה בק\"א. וכ\"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע\"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה\"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. ",
+                "<b>כל מל\"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ\"ע</b> משום התראת ספק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. ",
+                "<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ\"ע למה. ",
+                "<b>אחת </b>נ\"ל דאצטריך ליה. סד\"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע\"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע\"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ\"ש בס\"ד בי\"ד (סקפ\"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו\"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע\"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו\"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס\"ד במו\"ק בהלכות כתיבת תפלין בא\"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ\"ע. ",
+                "<b>כופת </b>גרסינן בתי\"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי\"ט בה\"א שבוש. ",
+                "<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז\"ל הריב\"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. ",
+                "<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר\"א הלכה כן. נ\"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ\"ד לוקה ומשלם. דלרחב\"ג דס\"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר\"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מנין ארבעים </b>מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ שאם הוסיף אחד על נ\"ט אינו עובר בלא יוסיף. ",
+                "<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת\"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. ",
+                "<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. ",
+                "<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. ",
+                "<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ\"ט דנדה מ\"ה. ובפי כרסה. פירש\"י כנגד טבורה). ",
+                "<b>אכן </b>להריב\"ן ד\"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. ",
+                "<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ\"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא\"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ\"ד בשא\"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. ",
+                "<b>ואמנם </b>לפמ\"ש רע\"ב. בלא\"ה אין לטועה שיטעה בכך. ",
+                "<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע\"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. ",
+                "<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ\"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח\"ב סס\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע\"ל רע\"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש\"ע בס\"ד שלהי אבות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,359 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ\"ל הרע\"ב. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע\"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ\"ש הר\"מ בהל' ק\"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר\"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר\"א בצינעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי\"ט ולא אתפרש טעמא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דקיי\"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ\"ש הר\"מ בפ\"ד מה\"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל\"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע\"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע\"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בפירושו. שנ\"ל כשתהיה הסכמה מכה\"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא\"ל תאמר כו. א\"א שתמצא ב\"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר\"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא\"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב\"ר ומהרלנ\"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע\"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג\"כ כי ברב חכמה רב כעס. "
+            ],
+            [
+                "<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר\"י דבהנשרפין. דס\"ל השיך בו את הנחש. חייב. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר\"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר\"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. ",
+                "<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ\"ע חייב. דאע\"ג דארסו בין שניו עומד. מ\"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. ",
+                "<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב\"ד ממיתין אותן ע\"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב\"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. ",
+                "<b>ור\"א </b>דס\"ל כל הקודם להרגו זכה. נ\"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס\"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ\"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"ב </b>עתי\"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. ",
+                "<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי\"ט</b> ואפ\"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי\"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. ",
+                "<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב\"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ\"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע\"ב זקן. משום דאליבא דכ\"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר\"י. דס\"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ\"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד\"ב ודיו\"ב) וסוכה (דנ\"א) ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דהוריות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כ\"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ\"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא\"ה אינו יושב בדין) לשם. ",
+                "<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ\"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ\"ג. אליבא דר\"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ\"ש בדוד) או אליבא דר\"י דס\"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ\"ג. ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ\"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ\"ג. שהוא מכפר על ישראל בי\"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ\"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא\"כ במלך. <b>מ\"מ</b> מ\"ש בתחלה נ\"ל עקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע\"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה\"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע\"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ\"ל נכון. ",
+                "<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ\"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ\"ש הרע\"ב בפ\"ז דנדרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג\"כ ברחבעם. שלא נשא רק י\"ח נשים. אע\"פ ששאל המון נשים. ",
+                "<b>אפסנ��א </b>נראה שיש לו עיקר בלה\"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכ\"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע\"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי\"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע\"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע\"פ שאח\"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ\"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ\"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ\"מ אר\"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. ",
+                "<b>אינו יכול לפסלן </b>ז\"ל רע\"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי\"ט</b> נ\"מ לענין זמן (ע\"ל מ\"ח) א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ע\"כ. ",
+                "<b>וא\"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי\"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א\"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר\"ה ור\"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ\"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב\"ד אחר לסתור הדין. דהו\"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע\"פ שפסק כדברי ב\"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב\"א נ\"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה רועי בקר </b>ע\"פ רע\"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו\"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר\"מ. דילמא ס\"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>כמ\"ש תי\"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>המשחק בקוביא </b>כרע\"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ\"א מ\"ה. ופ\"ב מ\"י וע\"ש בתי\"ט. ובגמרא רפ\"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש\"י בהעתק תי\"ט. <b>איברא</b> לשטת רש\"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. ",
+                "<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע\"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ\"ש במקומו (סל\"ג בח\"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. ",
+                "<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי\"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ\"י ע\"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. ",
+                "<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר\"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ\"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע\"כ תי\"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש\"י ונ\"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. ",
+                "<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה\"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שונא כל שלא דבר עמו ג\"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג\"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. ",
+                "<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ\"ל. לאו למימרא דכ\"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח\"מ (סע\"ט) וכך צריך לומר מ\"ש שם (ספ\"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ\"ש שם בס\"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע\"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. ",
+                "<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר\"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. ",
+                "<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה\"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ\"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ\"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. ",
+                "<b>ועוד </b>דהא קיי\"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע\"ג דחס רחמנא עלייהו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמכות בשלשה לת\"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר\"י. ",
+                "<b>מ\"מ </b>נ\"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב\"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר\"מ ז\"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב\"ד כ\"ג בלבד. נמצא במלקות (אע\"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת\"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. ",
+                "<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ\"ש תו' תחלת דין עיקר ול��ון רש\"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. ",
+                "<b>אין דנין בע\"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה\"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ\"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. ",
+                "<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ\"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ\"ע בגמרא ותו'. ",
+                "<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ\"ל. ובמשנת תי\"ט נשמטה תיבת ממונות. ",
+                "<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ\"ל שכיוונו קרוב למ\"ש נ\"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה\"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע\"כ תי\"ט. <b>ולכלל</b> הב\"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב\"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. ",
+                "<b>עוד </b>כתב תי\"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג\"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש\"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. ",
+                "<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב\"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ\"ק אינו באמצע העולם. אלא ע\"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז\"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר\"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר\"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. ",
+                "<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. ",
+                "<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א\"י קרוב לסופו) ולד\"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ\"ש האדומי הידוע. ",
+                "<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות </b>מפירש\"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ\"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ\"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי\"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. ",
+                "<b>נראה </b>שצ\"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא\"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב\"ד את החודש. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בלח\"ש פ\"ב דר\"ה. ובמו\"ק (סתר\"ע). ",
+                "<b>א\"א בשלשה וא\"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע\"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. ",
+                "<b>שעות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ברכות פ\"ק מ\"ב. ובמו\"ק בכמה מקומות. ס\"א. סנ\"ח. וביחוד (סתמ\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן התלמידים </b>עמ\"ש ר\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר אחד </b>מן הב\"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ\"ה מ\"ד. <b>וצ\"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב\"ד איירי. קמ\"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. ",
+                "<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ\"ל. ועמ\"ש בכ\"מ עד\"ז בס\"ד. ",
+                "<b>שכל המתודה י\"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א\"ל חלק. עמש\"ל מ\"ו. ופרק חלק מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ\"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי\"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע\"כ. <b>וא\"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י\"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק\"ל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>רמ\"ז שעכן לא נהרג ע\"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. ",
+                "<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב\"ד. ע\"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע\"פ עצמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר\"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ\"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ\"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו\"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע\"ג דליכא מיעוטא. כמ\"ש תו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר\"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח\"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל משום דכה\"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש\"י. ",
+                "<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י\"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. ",
+                "<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש\"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ\"ל לפרשו פרק קדה. ר\"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב\"ח וק\"ל. <b>לכן</b> נ\"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר\"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק\"ל. ",
+                "<b>ונותנה על לבו </b>כתי\"ט נתינה זו לא דווקא. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ\"ל. תרתי. דתני ר\"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ\"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה\"י. ",
+                "<b>ואין האשה נתלית </b>ור\"א דריש בן לרבות סו\"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי\"ט הא לר\"א כל הנסקלין נתלין. ובסו\"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>סד\"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה לשון אומרת </b>ה\"ג בלא ה\"א. ובסתי\"ט הלשון. הה\"א ט\"ס. ",
+                "<b>כביכול </b>ע\"ד הרמ\"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר\"ל כ\"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב\"ה. כמ\"ש בס\"ה עה\"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב\"ך. והיינו ך\"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע\"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ\"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג\"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי\"ת והבי\"ת פתוח\"ה רפוי\"ה. ויו\"ד דגוש\"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. ",
+                "<b>קלני </b>איני קל. לפ\"ז המלה נקראת בציר\"י הלמ\"ד <b>קליני</b> ולד\"א כמ\"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ\"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז\"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. ",
+                "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה\"ט חיה אותו האיש. עמ\"ש בס\"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי\"ל</b> כיון שלא הי\"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח\"כ. כי עדיין לא הגיעה ת\"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. ",
+                "<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב\"ד. הו\"ל כפרה ע\"י קבורה ועכול עכ\"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. ",
+                "<b>וא\"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב\"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא\"כ</b> היכי ס\"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י\"ל חלק. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. ",
+                "<b>א\"נ </b>הרוגי ב\"ד. אפילו לא התודו. כיון ד��קטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. ",
+                "<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ולא היה. צ\"ל שאין ראוי להתאבל. ",
+                "<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. ",
+                "<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. ",
+                "<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש\"י. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע\"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק\"ל. ",
+                "<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה\"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק\"ל. ",
+                "<b>הבא על הזכר </b>ז\"ל תי\"ט. תימה למנ\"מ נקט ליה הכא. <b>וי\"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו\"ה נסיב להו בהדדי. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכה יוסי </b>לשון הר\"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דברכות. <b>וצ\"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ\"ה דאייתי תי\"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי\"ט. מפירש\"י מידי בהא. ",
+                "<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ\"ש תי\"ט לתרץ קושית הירושלמי וא\"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. ",
+                "<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ\"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב\"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב\"ה מחול כה\"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א\"כ לא שנא וקב\"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א\"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה\"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. ",
+                "<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ\"ט דקריעת ב\"ד. אם אינו גדוף. ",
+                "<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ\"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע\"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. ",
+                "<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. ",
+                "<b>ונראה </b>דפשיטא י\"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ\"ה גמרינן קריעה מהתם בק\"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ\"כ</b> נ\"ל דל\"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. ",
+                "<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ\"ש הרמ\"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע\"א). ",
+                "<b>ויעביר באש </b>כרש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די\"ל מאי פטור בדין שמים. ס\"ד אע\"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ\"ל. ואע\"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א\"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע\"פ</b> שאינו נענש בב\"ד שלמטה. י\"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. ",
+                "<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. ",
+                "<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס\"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח\"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. ",
+                "<b>והנשאל </b>כתי\"ט ותמהני ע\"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ\"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ\"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי\"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ\"ש בסמוך בס\"ד. ",
+                "<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש\"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ\"ק דעירובין (כמ\"ש בס\"ד שם בחי\"ג) ומאי דקשיא להו ��תו'. א\"כ ליחייב כרת. <b>לק\"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. ",
+                "<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש\"ד אל מדעתכם (שבת קמ\"ט) <b>ומ\"ש</b> תו' וי\"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי\"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז\"ל</b> תי\"ט (ע\"ל רע\"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש\"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ\"כ הר\"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ\"מ כתב. שכ\"ה בפרשת קדושים בת\"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ\"ד. <b>במ\"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס\"פ שניה) וכ\"ה בת\"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה\"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר\"מ. אלא מסייעא לרש\"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת\"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש\"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר\"מ ז\"ל. דבפ\"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ\"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר\"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר\"מ. <b>ז\"ל</b> תי\"ט. וק\"ל מאי קמ\"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ\"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע\"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א\"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש\"י ורע\"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע\"כ. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א\"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה\"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ\"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב\"א שמא ממשפחת דורקטי היא. ",
+                "<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע\"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה\"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. ",
+                "<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ\"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב\"ע. כך היה נ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מפירש\"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב\"ה. ה\"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר\"מ פ\"ה. אחד שאמר אמרה ע\"א כו'. או שאמר אמר לי הקב\"ה ה\"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ\"ל מהיכן יצא לו זה. ול��אי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת\"ק דר\"ש) וכ\"ש דקשיא מ\"ט אקיל עליה רחמנא. ",
+                "<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע\"ב במשנתנו אליבא דר\"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא\"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע\"א. מיתתו בחנק. ",
+                "<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר\"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע\"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע\"פ ג\"ש גרידא (א\"ל בבתו דוק) וצ\"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע\"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס\"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר\"ש. ופר\"מ במשנה קפחיה לרע\"ב בהך טעותא. ובדותא היא. ",
+                "<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי\"ט</b> הפליג. ",
+                "<b>ביחוד </b>במקום יחוד. ",
+                "<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג דח\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ\"א (סס\"ז) ובחי' על הרא\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרטימר </b>נ\"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא\"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה\"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. ",
+                "<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא\"מ. וכן בפמש\"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א\"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא\"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא\"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא\"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ\"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי\"ז דכלים ויש\"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ\"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. ",
+                "<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר\"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס\"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא\"ה. <b>או</b> דילמא אה\"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ\"ל. או ע\"ש מקום הטולים דמשנה הנ\"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. ",
+                "<b>אכל טבל כו' </b>נ\"א ל\"ג. ומילתא דפשיטא דל\"ג. דהא אינו נעשה בסו\"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי\"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. ",
+                "<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס\"ל לר\"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה\"י. עכ\"פ אין כאן ט\"ס כל עיקר ולא שבוש. במ\"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי\"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי\"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק\"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ\"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת\"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. ",
+                "<b>א\"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ\"ש רפ\"ח דיבמות. <b>י\"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט. אדכתב הרע\"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש\"ש יוה\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע\"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש\"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ\"מ</b> מפסידים זכיות. כמ\"ש הרע\"ב (וע\"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע\"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל\"ת דבר. ",
+                "<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה\"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב\"ד דאיהו גדול אע\"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד\"א. ותי\"ט לא חלי ולה מרגיש. ",
+                "<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע\"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. ",
+                "<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ\"ג מ\"י. <b>וצ\"ל</b> דה\"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר\"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא\"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. ",
+                "<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה\"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נערה. נ\"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע\"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע\"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע\"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ\"ע ברמב\"ן עה\"ת. ועיין מטפחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה\"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר\"י ור\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה\"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש\"י) לכן מתרין בו מספק. או\"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע\"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון הר\"מ שהעתיקו תי\"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע\"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע\"ז חמורה. ועמ\"ש בס\"ד באבן בוחן (סק\"ה וק\"ו). "
+            ],
+            [
+                "<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי\"ת על דבר זה יותר מעל ע\"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו\"ה ודאי חמיר טובא. אע\"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע\"פ מסיני היא. שאל\"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד\"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע\"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע\"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד\"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא\"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ\"ש תו' בכ\"מ אפילו על א\"א. עם שאין זו דעתי. כמ\"ש במקומו בס\"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ\"מ אינם מצווים על האונס. ועמש\"כ בחלון מצרי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז\"ל הרע\"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב\"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה\"ב. ועוה\"ב האמור כאן. הוא עוה\"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב\"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה\"ב אין בו אכילה ושתיה. אע\"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו\"ה קתני יש להם חלק עד כאן. ",
+                "<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע\"ב ז\"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר\"מ ז\"ל) כי לדעת הר\"מ ז\"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג\"כ בכאר\"י. וכ\"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע\"ב מדעת הר\"מ. שלדעתו ז\"ל גם העוה\"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג\"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב\"ד ז\"ל ח\"ו) כמו שהניח ז\"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר\"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז\"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה\"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא\"כ בעוה\"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ\"ש בו בס\"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג\"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע\"פ שיש שם מיתה. כמש\"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע\"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ\"ש שטעם הכופר בת\"ה שא\"ל חלק לעוה\"ב מפני שכפר בת\"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה\"ב כפשטו ומשמעו. ר\"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ\"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי\"ל חלק לעה\"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג\"ע. ומי שא\"ל חלק בת\"ה. א\"ל חלק גם בג\"ע <b>ולכן</b> מ\"ש שם חז\"ל לא יהא לו חלק בת\"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת\"ה. וכ\"כ הרע\"ב ספ\"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ\"ש בעלית היראה ובמ\"א בס\"ד. ובמטפחת ריש ח\"ב. ",
+                "<b>ותו </b>האיכא נמי מ\"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ\"פ רואה אני דברי הר\"מ ז\"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול. אע\"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ\"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז\"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר\"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז\"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב\"ן ז\"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז\"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה\"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר\"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה\"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע\"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א\"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב\"ן ז\"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב\"ן ז\"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע\"ד שאמרו רז\"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א\"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב\"ם ג\"כ במ\"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע\"ל בלח\"ש ועס\"ה ס\"פ קן צפור מבואר כמ\"ש כאן מדעת עצמי בס\"ד. ",
+                "<b>האומר אין ת\"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ\"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב\"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. ",
+                "<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה\"א י\"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. ",
+                "<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש\"ע בס\"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. ",
+                "<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי\"ד פ\"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז\"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אד��יה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת\"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. ",
+                "<b>כיוצא </b>בה מש\"ע רע\"ב. ובכלל זה הקורא בסד\"ה של מלכי עכו\"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר\"ל) <b>אבל</b> מ\"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ\"ל בהם חוץ. כי עכ\"פ המחוברים בלה\"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא\"ה. דנ\"מ טובא לאסבורי קראי וד\"ח ז\"ל ג\"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס\"ע והנלוה אליו. וכן בכ\"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ\"ס ג\"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש\"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. ",
+                "<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג\"כ. וכבר הארכתי בזו במו\"ק א\"ח סש\"ו. ועמש\"ע בס\"ד בעץ אבות פ\"ב מי\"ד. ",
+                "<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. ",
+                "<b>על המכה </b>מ\"ש תי\"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. ",
+                "<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש\"י</b> בפ\"ק דע\"ז. גבי עובדא דרחב\"ת. והוא מוכרח בעצמו וק\"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ\"י יוחסין (דעא\"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס\"ע שלי במוסף י\"כ. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>בהגיית שם הוי\"ה ב\"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל\"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס\"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא\"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש\"י בדברי חול (ע\"ש ברש\"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד\"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. ",
+                "<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט\"ב) ועבד רחב\"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש\"מ מהתם. דהילכתא היא. אע\"ג דמתניא אליבא דיחידאה. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט השמיטה הר\"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחאב </b>אע\"ג דלכאור' עבד תשובה. ע\"ס אם לבינה. ",
+                "<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ\"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס\"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה\"ב. כמ\"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי\"ט כתב מה שכתב. ",
+                "<b>וגיחזי </b>א\"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. ",
+                "<b>ובס\"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח\"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר\"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ\"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה\"ב. כדאיתא בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש\"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ\"ל רע\"ב. <b>עמ\"ש </b>בס\"ד באגדה פ\"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח\"ד. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש\"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי\"ט</b> דאלת\"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק\"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד\"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ\"ד הכי) אע\"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י\"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל\"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש\"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. ",
+                "<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע\"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש\"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. ",
+                "<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א\"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר\"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת. א\"ל חלק לעה\"ב </b>כתו' ה\"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה\"ה לכל עובדי ע\"ז. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ\"ו שכל המתודה י\"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה\"נ א��תא בגמרא (מז\"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב\"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב\"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד\"ה) <b>א\"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ\"ל העובד ע\"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר\"ע ובין לרי\"ש (פד\"מ סד\"ב) נכרת הוא לעוה\"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי\"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע\"א שלא שב). ",
+                "<b>דילמא </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד\"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ\"ל. דאינהו נמי ל\"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. ",
+                "<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש\"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. ",
+                "<b>והקשה </b>תי\"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע\"ג דקבול עלייהו אחריות. ",
+                "<b>ול\"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא\"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. ",
+                "<b>ומעשר שני </b>עמ\"ש בס\"ד פרק לולב הגזול. ",
+                "<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. ",
+                "<b>רשעים </b>עשי\"ע (סע\"ט דךא\"ב בסופו). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזקן ממרא </b>כרש\"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה\"א. כו ממרים הוא מבעלי הה\"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. ",
+                "<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו\"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. ",
+                "<b>וזוממי </b>נ\"ל שהנפרד. זומם בשור\"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול\"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק\"ל. ",
+                "<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע\"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע\"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי\"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע\"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י\"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א\"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. ",
+                "<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. ",
+                "<b>א\"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. ",
+                "<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. ",
+                "<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. ",
+                "<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שמעו </b>עתי\"ט בשם הר\"מ ותו'. וכתב ז\"ל. וא\"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. ",
+                "<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ\"ש</b> הכ\"מ אם שמעו ז\"מ ובית דינו. ",
+                "<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור\"ל הז\"מ. וב\"ד החלוקים עמו. שאם הב\"ד שבהר הבית שהם אותו ב\"ד שבעזרה. מזכה את הז\"מ. וב\"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג\"כ הדין כך. שבאין לב\"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר\"ל כשהז\"מ אינו שומע לדברי הב\"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לעבור על ד\"ת </b>פירש הר\"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע\"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב\"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ\"ל. <b>וי\"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב\"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ\"ה ז\"ל ( ). ",
+                "<b>ולא בב\"ד שביבנה </b>עמ\"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ\"ע איך יתיישב לפ\"ז. אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב\"ע כו' א\"ל ר\"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א\"ל כיון דאתייהיב ק\"ו למדרש. כמ\"ד ליה דמי. ",
+                "<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע\"ה שנשא ק\"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות ",
+                "סליקא סנהדרין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,357 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ\"ל הרע\"ב. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע\"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ\"ש הר\"מ בהל' ק\"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר\"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר\"א בצינעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי\"ט ולא אתפרש טעמא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דקיי\"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ\"ש הר\"מ בפ\"ד מה\"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל\"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע\"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע\"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בפירושו. שנ\"ל כשתהיה הסכמה מכה\"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא\"ל תאמר כו. א\"א שתמצא ב\"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר\"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא\"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב\"ר ומהרלנ\"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע\"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג\"כ כי ברב חכמה רב כעס. "
+            ],
+            [
+                "<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר\"י דבהנשרפין. דס\"ל השיך בו את הנחש. חייב. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר\"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר\"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. ",
+                "<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ\"ע חייב. דאע\"ג דארסו בין שניו עומד. מ\"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. ",
+                "<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב\"ד ממיתין אותן ע\"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב\"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. ",
+                "<b>ור\"א </b>דס\"ל כל הקודם להרגו זכה. נ\"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס\"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ\"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"ב </b>עתי\"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. ",
+                "<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי\"ט</b> ואפ\"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי\"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. ",
+                "<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב\"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ\"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע\"ב זקן. משום דאליבא דכ\"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר\"י. דס\"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ\"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד\"ב ודיו\"ב) וסוכה (דנ\"א) ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דהוריות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כ\"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ\"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא\"ה אינו יושב בדין) לשם. ",
+                "<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ\"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ\"ג. אליבא דר\"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ\"ש בדוד) או אליבא דר\"י דס\"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ\"ג. ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ\"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ\"ג. שהוא מכפר על ישראל בי\"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ\"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא\"כ במלך. <b>מ\"מ</b> מ\"ש בתחלה נ\"ל עקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע\"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה\"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע\"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ\"ל נכון. ",
+                "<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ\"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ\"ש הרע\"ב בפ\"ז דנדרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג\"כ ברחבעם. שלא נשא רק י\"ח נשים. אע\"פ ששאל המון נשים. ",
+                "<b>אפסניא </b>נראה שיש לו עיקר בלה\"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכ\"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע\"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי\"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע\"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע\"פ שאח\"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ\"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ\"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ\"מ אר\"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. ",
+                "<b>אינו יכול לפסלן </b>ז\"ל רע\"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי\"ט</b> נ\"מ לענין זמן (ע\"ל מ\"ח) א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ע\"כ. ",
+                "<b>וא\"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי\"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א\"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר\"ה ור\"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ\"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב\"ד אחר לסתור הדין. דהו\"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע\"פ שפסק כדברי ב\"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב\"א נ\"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה רועי בקר </b>ע\"פ רע\"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו\"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר\"מ. דילמא ס\"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>כמ\"ש תי\"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>המשחק בקוביא </b>כרע\"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ\"א מ\"ה. ופ\"ב מ\"י וע\"ש בתי\"ט. ובגמרא רפ\"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש\"י בהעתק תי\"ט. <b>איברא</b> לשטת רש\"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. ",
+                "<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע\"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ\"ש במקומו (סל\"ג בח\"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. ",
+                "<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי\"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ\"י ע\"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. ",
+                "<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר\"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ\"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע\"כ תי\"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש\"י ונ\"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. ",
+                "<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה\"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שונא כל שלא דבר עמו ג\"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג\"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. ",
+                "<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ\"ל. לאו למימרא דכ\"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח\"מ (סע\"ט) וכך צריך לומר מ\"ש שם (ספ\"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ\"ש שם בס\"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע\"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. ",
+                "<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר\"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. ",
+                "<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה\"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ\"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ\"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. ",
+                "<b>ועוד </b>דהא קיי\"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע\"ג דחס רחמנא עלייהו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמכות בשלשה לת\"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר\"י. ",
+                "<b>מ\"מ </b>נ\"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב\"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר\"מ ז\"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב\"ד כ\"ג בלבד. נמצא במלקות (אע\"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת\"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. ",
+                "<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ\"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש\"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. ",
+                "<b>אין דנין בע\"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה\"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמ��א) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ\"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. ",
+                "<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ\"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ\"ע בגמרא ותו'. ",
+                "<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ\"ל. ובמשנת תי\"ט נשמטה תיבת ממונות. ",
+                "<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ\"ל שכיוונו קרוב למ\"ש נ\"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה\"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע\"כ תי\"ט. <b>ולכלל</b> הב\"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב\"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. ",
+                "<b>עוד </b>כתב תי\"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג\"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש\"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. ",
+                "<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב\"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ\"ק אינו באמצע העולם. אלא ע\"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז\"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר\"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר\"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. ",
+                "<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. ",
+                "<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א\"י קרוב לסופו) ולד\"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ\"ש האדומי הידוע. ",
+                "<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות </b>מפירש\"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ\"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ\"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יוש��ים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי\"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. ",
+                "<b>נראה </b>שצ\"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא\"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב\"ד את החודש. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בלח\"ש פ\"ב דר\"ה. ובמו\"ק (סתר\"ע). ",
+                "<b>א\"א בשלשה וא\"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע\"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. ",
+                "<b>שעות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ברכות פ\"ק מ\"ב. ובמו\"ק בכמה מקומות. ס\"א. סנ\"ח. וביחוד (סתמ\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן התלמידים </b>עמ\"ש ר\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר אחד </b>מן הב\"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ\"ה מ\"ד. <b>וצ\"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב\"ד איירי. קמ\"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. ",
+                "<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ\"ל. ועמ\"ש בכ\"מ עד\"ז בס\"ד. ",
+                "<b>שכל המתודה י\"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א\"ל חלק. עמש\"ל מ\"ו. ופרק חלק מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ\"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי\"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע\"כ. <b>וא\"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י\"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק\"ל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>רמ\"ז שעכן לא נהרג ע\"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. ",
+                "<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב\"ד. ע\"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע\"פ עצמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר\"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ\"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ\"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו\"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע\"ג דליכא מיעוטא. כמ\"ש תו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר\"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח\"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל משום דכה\"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש\"י. ",
+                "<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י\"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. ",
+                "<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש\"י כ��ן. ומצוי בגמרא. היה נ\"ל לפרשו פרק קדה. ר\"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב\"ח וק\"ל. <b>לכן</b> נ\"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר\"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק\"ל. ",
+                "<b>ונותנה על לבו </b>כתי\"ט נתינה זו לא דווקא. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ\"ל. תרתי. דתני ר\"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ\"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה\"י. ",
+                "<b>ואין האשה נתלית </b>ור\"א דריש בן לרבות סו\"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי\"ט הא לר\"א כל הנסקלין נתלין. ובסו\"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>סד\"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה לשון אומרת </b>ה\"ג בלא ה\"א. ובסתי\"ט הלשון. הה\"א ט\"ס. ",
+                "<b>כביכול </b>ע\"ד הרמ\"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר\"ל כ\"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב\"ה. כמ\"ש בס\"ה עה\"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב\"ך. והיינו ך\"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע\"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ\"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג\"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי\"ת והבי\"ת פתוח\"ה רפוי\"ה. ויו\"ד דגוש\"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. ",
+                "<b>קלני </b>איני קל. לפ\"ז המלה נקראת בציר\"י הלמ\"ד <b>קליני</b> ולד\"א כמ\"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ\"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז\"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. ",
+                "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה\"ט חיה אותו האיש. עמ\"ש בס\"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי\"ל</b> כיון שלא הי\"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח\"כ. כי עדיין לא הגיעה ת\"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. ",
+                "<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב\"ד. הו\"ל כפרה ע\"י קבורה ועכול עכ\"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. ",
+                "<b>וא\"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב\"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא\"כ</b> היכי ס\"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י\"ל חלק. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. ",
+                "<b>א\"נ </b>הרוגי ב\"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. ",
+                "<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ולא היה. צ\"ל שאין ראוי להתאבל. ",
+                "<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. ",
+                "<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. ",
+                "<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש\"י. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע\"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק\"ל. ",
+                "<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה\"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק\"ל. ",
+                "<b>הבא על הזכר </b>ז\"ל תי\"ט. תימה למנ\"מ נקט ליה הכא. <b>וי\"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו\"ה נסיב להו בהדדי. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכה יוסי </b>לשון הר\"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דברכות. <b>וצ\"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ\"ה דאייתי תי\"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי\"ט. מפירש\"י מידי בהא. ",
+                "<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ\"ש תי\"ט לתרץ קושית הירושלמי וא\"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. ",
+                "<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ\"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב\"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב\"ה מחול כה\"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א\"כ לא שנא וקב\"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א\"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה\"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. ",
+                "<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ\"ט דקריעת ב\"ד. אם אינו גדוף. ",
+                "<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ\"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע\"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דל��עט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. ",
+                "<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. ",
+                "<b>ונראה </b>דפשיטא י\"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ\"ה גמרינן קריעה מהתם בק\"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ\"כ</b> נ\"ל דל\"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. ",
+                "<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ\"ש הרמ\"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע\"א). ",
+                "<b>ויעביר באש </b>כרש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די\"ל מאי פטור בדין שמים. ס\"ד אע\"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ\"ל. ואע\"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א\"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע\"פ</b> שאינו נענש בב\"ד שלמטה. י\"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. ",
+                "<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. ",
+                "<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס\"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח\"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. ",
+                "<b>והנשאל </b>כתי\"ט ותמהני ע\"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ\"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ\"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי\"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ\"ש בסמוך בס\"ד. ",
+                "<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש\"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ\"ק דעירובין (כמ\"ש בס\"ד שם בחי\"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א\"כ ליחייב כרת. <b>לק\"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. ",
+                "<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש\"ד אל מדעתכם (שבת קמ\"ט) <b>ומ\"ש</b> תו' וי\"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי\"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז\"ל</b> תי\"ט (ע\"ל רע\"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש\"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ\"כ הר\"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ\"מ כתב. שכ\"ה בפרשת קדושים בת\"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ\"ד. <b>במ\"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס\"פ שניה) וכ\"ה בת\"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה\"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר\"מ. אלא מסייעא לרש\"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת\"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש\"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר\"מ ז\"ל. דבפ\"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ\"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר\"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר\"מ. <b>ז\"ל</b> תי\"ט. וק\"ל מאי קמ\"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ\"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע\"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א\"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש\"י ורע\"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע\"כ. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א\"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה\"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ\"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב\"א שמא ממשפחת דורקטי היא. ",
+                "<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע\"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה\"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. ",
+                "<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ\"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב\"ע. כך היה נ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מפירש\"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב\"ה. ה\"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר\"מ פ\"ה. אחד שאמר אמרה ע\"א כו'. או שאמר אמר לי הקב\"ה ה\"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ\"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת\"ק דר\"ש) וכ\"ש דקשיא מ\"ט אקיל עליה רחמנא. ",
+                "<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע\"ב במשנתנו אליבא דר\"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא\"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע\"א. מיתתו בחנק. ",
+                "<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר\"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע\"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע\"פ ג\"ש גרידא (א\"ל בבתו דוק) וצ\"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע\"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס\"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר\"ש. ופר\"מ במשנה קפחיה לרע\"ב בהך טעותא. ובדותא היא. ",
+                "<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי\"ט</b> הפליג. ",
+                "<b>ביחוד </b>במקום יחוד. ",
+                "<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג דח\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ\"א (סס\"ז) ובחי' על הרא\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרטימר </b>נ\"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא\"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה\"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. ",
+                "<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא\"מ. וכן בפמש\"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א\"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא\"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא\"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא\"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ\"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי\"ז דכלים ויש\"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ\"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. ",
+                "<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר\"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס\"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא\"ה. <b>או</b> דילמא אה\"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ\"ל. או ע\"ש מקום הטולים דמשנה הנ\"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. ",
+                "<b>אכל טבל כו' </b>נ\"א ל\"ג. ומילתא דפשיטא דל\"ג. דהא אינו נעשה בסו\"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי\"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. ",
+                "<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס\"ל לר\"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה\"י. עכ\"פ אין כאן ט\"ס כל עיקר ולא שבוש. במ\"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי\"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי\"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק\"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ\"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת\"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. ",
+                "<b>א\"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ\"ש רפ\"ח דיבמות. <b>י\"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט. אדכתב הרע\"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש\"ש יוה\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע\"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש\"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ\"מ</b> מפסידים זכיות. כמ\"ש הרע\"ב (וע\"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע\"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל\"ת דבר. ",
+                "<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה\"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב\"ד דאיהו גדול אע\"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד\"א. ותי\"ט לא חלי ולה מרגיש. ",
+                "<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע\"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. ",
+                "<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ\"ג מ\"י. <b>וצ\"ל</b> דה\"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר\"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא\"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. ",
+                "<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה\"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נער��. נ\"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע\"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע\"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע\"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ\"ע ברמב\"ן עה\"ת. ועיין מטפחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה\"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר\"י ור\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה\"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש\"י) לכן מתרין בו מספק. או\"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע\"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון הר\"מ שהעתיקו תי\"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע\"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע\"ז חמורה. ועמ\"ש בס\"ד באבן בוחן (סק\"ה וק\"ו). "
+            ],
+            [
+                "<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי\"ת על דבר זה יותר מעל ע\"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו\"ה ודאי חמיר טובא. אע\"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע\"פ מסיני היא. שאל\"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד\"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע\"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע\"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד\"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא\"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ\"ש תו' בכ\"מ אפילו על א\"א. עם שאין זו דעתי. כמ\"ש במקומו בס\"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ\"מ אינם מצווים על האונס. ועמש\"כ בחלון מצרי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז\"ל הרע\"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב\"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה\"ב. ועוה\"ב האמור כאן. הוא עוה\"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב\"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה\"ב אין בו אכילה ושתיה. אע\"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו\"ה קתני יש להם חלק עד כאן. ",
+                "<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע\"ב ז\"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר\"מ ז\"ל) כי לדעת הר\"מ ז\"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג\"כ בכאר\"י. וכ\"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע\"ב מדעת הר\"מ. שלדעתו ז\"ל גם העוה\"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג\"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב\"ד ז\"ל ח\"ו) כמו שהניח ז\"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר\"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז\"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה\"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא\"כ בעוה\"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ\"ש בו בס\"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג\"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע\"פ שיש שם מיתה. כמש\"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע\"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ\"ש שטעם הכופר בת\"ה שא\"ל חלק לעוה\"ב מפני שכפר בת\"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה\"ב כפשטו ומשמעו. ר\"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ\"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי\"ל חלק לעה\"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג\"ע. ומי שא\"ל חלק בת\"ה. א\"ל חלק גם בג\"ע <b>ולכן</b> מ\"ש שם חז\"ל לא יהא לו חלק בת\"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת\"ה. וכ\"כ הרע\"ב ספ\"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ\"ש בעלית היראה ובמ\"א בס\"ד. ובמטפחת ריש ח\"ב. ",
+                "<b>ותו </b>האיכא נמי מ\"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ\"פ רואה אני דברי הר\"מ ז\"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול. אע\"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ\"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז\"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר\"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז\"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב\"ן ז\"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז\"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה\"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר\"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה\"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע\"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א\"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב\"ן ז\"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב\"ן ז\"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע\"ד שאמרו רז\"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א\"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב\"ם ג\"כ במ\"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע\"ל בלח\"ש ועס\"ה ס\"פ קן צפור מבואר כמ\"ש כאן מדעת עצמי בס\"ד. ",
+                "<b>האומר אין ת\"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ\"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב\"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. ",
+                "<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה\"א י\"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. ",
+                "<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש\"ע בס\"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. ",
+                "<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי\"ד פ\"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז\"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת\"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. ",
+                "<b>כיוצא </b>בה מש\"ע רע\"ב. ובכלל זה הקורא בסד\"ה של מלכי עכו\"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר\"ל) <b>אבל</b> מ\"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ\"ל בהם חוץ. כי עכ\"פ המחוברים בלה\"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא\"ה. דנ\"מ טובא לאסבורי קראי וד\"ח ז\"ל ג\"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס\"ע והנלוה אליו. וכן בכ\"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ\"ס ג\"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש\"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. ",
+                "<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג\"כ. וכבר הארכתי בזו במו\"ק א\"ח סש\"ו. ועמש\"ע בס\"ד בעץ אבות פ\"ב מי\"ד. ",
+                "<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. ",
+                "<b>על המכה </b>מ\"ש תי\"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. ",
+                "<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש\"י</b> בפ\"ק דע\"ז. גבי עובדא דרחב\"ת. והוא מוכרח בעצמו וק\"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ\"י יוחסין (דעא\"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס\"ע שלי במוסף י\"כ. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>בהגיית שם הוי\"ה ב\"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל\"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס\"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא\"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש\"י בדברי חול (ע\"ש ברש\"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד\"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. ",
+                "<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט\"ב) ועבד רחב\"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש\"מ מהתם. דהילכתא היא. אע\"ג דמתניא אליבא דיחידאה. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט השמיטה הר\"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחאב </b>אע\"ג דלכאור' עבד תשובה. ע\"ס אם לבינה. ",
+                "<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ\"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס\"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה\"ב. כמ\"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי\"ט כתב מה שכתב. ",
+                "<b>וגיחזי </b>א\"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. ",
+                "<b>ובס\"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח\"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר\"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ\"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה\"ב. כדאיתא בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש\"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ\"ל רע\"ב. <b>עמ\"ש </b>בס\"ד באגדה פ\"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח\"ד. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש\"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי\"ט</b> דאלת\"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק\"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד\"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ\"ד הכי) אע\"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י\"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל\"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש\"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. ",
+                "<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע\"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש\"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. ",
+                "<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א\"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר\"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת. א\"ל חלק לעה\"ב </b>כתו' ה\"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה\"ה לכל עובדי ע\"ז. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ\"ו שכל המתודה י\"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה\"נ איתא בגמרא (מז\"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב\"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב\"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד\"ה) <b>א\"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ\"ל העובד ע\"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר\"ע ובין לרי\"ש (פד\"מ סד\"ב) נכרת הוא לעוה\"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי\"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע\"א שלא שב). ",
+                "<b>דילמא </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד\"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ\"ל. דאינהו נמי ל\"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. ",
+                "<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש\"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. ",
+                "<b>והקשה </b>תי\"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע\"ג דקבול עלייהו אחריות. ",
+                "<b>ול\"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא\"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. ",
+                "<b>ומעשר שני </b>עמ\"ש בס\"ד פרק לולב הגזול. ",
+                "<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. ",
+                "<b>רשעים </b>עשי\"ע (סע\"ט דךא\"ב בסופו). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזקן ממרא </b>כרש\"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה\"א. כו ממרים הוא מבעלי הה\"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. ",
+                "<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו\"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. ",
+                "<b>וזוממי </b>נ\"ל שהנפרד. זומם בשור\"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול\"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק\"ל. ",
+                "<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע\"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע\"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי\"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע\"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י\"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א\"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. ",
+                "<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. ",
+                "<b>א\"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם ��סמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. ",
+                "<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. ",
+                "<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. ",
+                "<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שמעו </b>עתי\"ט בשם הר\"מ ותו'. וכתב ז\"ל. וא\"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. ",
+                "<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ\"ש</b> הכ\"מ אם שמעו ז\"מ ובית דינו. ",
+                "<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור\"ל הז\"מ. וב\"ד החלוקים עמו. שאם הב\"ד שבהר הבית שהם אותו ב\"ד שבעזרה. מזכה את הז\"מ. וב\"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג\"כ הדין כך. שבאין לב\"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר\"ל כשהז\"מ אינו שומע לדברי הב\"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לעבור על ד\"ת </b>פירש הר\"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע\"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב\"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ\"ל. <b>וי\"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב\"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ\"ה ז\"ל ( ). ",
+                "<b>ולא בב\"ד שביבנה </b>עמ\"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ\"ע איך יתיישב לפ\"ז. אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב\"ע כו' א\"ל ר\"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א\"ל כיון דאתייהיב ק\"ו למדרש. כמ\"ד ליה דמי. ",
+                "<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע\"ה שנשא ק\"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות ",
+                "סליקא סנהדרין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,195 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מראות </b>ז\"ל תי\"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ\"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע\"כ. <b>והנה</b> מ\"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ\"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו\"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. ",
+                "<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו\"ץ. <b>ולכן</b> גם מ\"ש תי\"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג\"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. ",
+                "<b>ידיעות </b>עתי\"ט ז\"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ\"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע\"פ מ\"ש דבחד סגי. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע\"ג דלא כתיבן גבי הדדי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעירי </b>ר\"ח י\"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר\"ח. היה קרב גם בר\"ה. מלבד מוסף ר\"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. ",
+                "<b>אמרו לו </b>ר\"מ הוא דקא\"ל לר\"ש. כתי\"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר\"ש סתמא הוא רשב\"י כו' היה אחר דורו של ר\"מ. ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר\"ש חברו של ר\"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב\"ב ור\"ע. ונחלקו בכ\"מ זע\"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב\"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר\"מ ור\"ש. ולא חשב הר\"מ ר\"מ קודם ר\"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ\"כ רמ\"ז. ועתי\"ט פרק ב' דהוריות מ\"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר\"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ותוספת העזרה </b>עמש\"ל ד\"ה וכל שלא נעשה. ",
+                "<b>ואו\"ת </b>והקשו תו' אע\"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ\"ש כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע\"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. ",
+                "<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ\"ק מ\"ה פירש הרע\"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ\"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס\"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ\"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ\"ל תי\"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ\"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י\"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ\"ד קודם מ\"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמי הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט\"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש\"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ\"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש\"י ליתא לגמרי. ",
+                "<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע\"פ רע\"ב. שכתב וב\"ש אע\"פ שלא היה שם מלך ולא או\"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע\"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל\"ר. בתר דפתח בנכנס ל\"י. לרמוז שאין ב\"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ\"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר\"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה\"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע שבנדה </b>דא\"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. ",
+                "<b>פירוש </b>לפרושם. אע\"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד\"א יגמור. ואח\"כ יפרוש. ",
+                "<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ\"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח\"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ\"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר\"מ. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ\"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. ",
+                "<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח\"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש\"ל רפ\"ה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כפרו שניהם </b>תכ\"ד. דהיינו התחיל תכ\"ד כו'. וכתו' א\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ\"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור\"י דכיון שהעיד זה תכ\"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ\"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע\"כ מהעתקת תי\"ט) <b>נ\"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ\"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א\"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ\"ע בתו'. ",
+                "<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ\"ד. מה\"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ\"ד קמ\"ל. כתי\"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ\"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ\"ש תי\"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש\"י נשאו שתי אחיות. כתי\"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע\"כ. <b>נ\"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש\"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב\"ם וק\"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס\"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ\"ל. דוק והבן. ",
+                "<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש\"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי\"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע\"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר\"י. דס\"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. ",
+                "<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ\"ש התו' שם. ורש\"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ\"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע\"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ\"פ בהרשאתה ודאי סגי כה\"ג. ויכול להשביע על ��י טענתו. את הנתבע. בשבילה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופתה את בתו </b>עתי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר\"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא\"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב\"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש\"י. שי\"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא\"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע\"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא\"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד\"א אע\"ג דפטור מפגם וקנס. מ\"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי\"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו\"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי\"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ\"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ\"ל ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח\"מ סרמ\"ג וי\"ד סרנ\"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמים כו' פטורים </b>אע\"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב\"ה ג\"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי\"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ\"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ\"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. ",
+                "<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע\"ג</b> דאתי מחרש בק\"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ\"ז דסנהדרין (ס\"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע\"פ שאינו לא שומע ולא יודע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי עצמו </b>עתי\"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח\"כ הודה כו' וה\"ה בשבועת העדות ע\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש\"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ\"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס\"ד אין אדם משים א\"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע\"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי\"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי\"ל כר\"י דמחייב. ולא היא. הב\"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי\"ו מטעמא דיהיב ביה הר\"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר\"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ\"ל</b> פשוט דכה\"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. ",
+                "<b>השתא </b>דיוקיה דתי\"ט ארע\"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי\"ט. במה שרצה ליישב לשון רש\"י ואח\"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא\"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע\"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו\"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש\"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט. אע\"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ\"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב\"ד. ולא עדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וההודאה בש\"פ </b>עתי\"ט בשם הר\"ן ותו'. וכתב הוא ז\"ל אלא קשיא מ\"ש רע\"ב דבשבועת התורה ע\"כ לית ליה קרקע. א\"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. ",
+                "<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע\"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע\"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי\"ט כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא\"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע\"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו\"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ\"ש הר\"ן והה\"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ\"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא\"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ\"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. ",
+                "<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי\"ט. דכה\"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי\"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע\"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש\"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח\"מ סצ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ מחייב שבועה </b>עתי\"ט עד וה\"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב\"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר\"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי\"ט בשם הר\"ן דשקיל וטרי טובא מ\"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י\"ח. אע\"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ\"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג\"כ למ\"ש במאמינו. דקאי אכולהו. ",
+                "<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א\"כ משו\"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. ",
+                "<b>ונמצא </b>לפ\"ז. עדיין אין דינו של הר\"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי\"ט בכך. גם בלא\"ה לדינא צ\"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר\"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ\"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דסברא היא. אפ\"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע\"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע\"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאפ\"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר\"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו\"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. ",
+                "<b>אעפ\"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ\"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. ",
+                "<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ\"ל (אע\"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה\"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי\"ל שומא הדרא לעולם מה\"ט. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ ס\"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה\"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. ",
+                "<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ\"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל דלק\"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע\"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי\"ט בשם תו' ור\"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס\"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ\"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ\"ע בתו' ור\"ן. ",
+                "<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה\"ב מגו. כמ\"ש רע\"ב. <b>וא\"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה\"ב. ",
+                "<b>תירץ </b>הר\"ן ה\"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע\"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע\"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז\"ל תי\"ט. כרע\"ב אבל א\"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה\"ב כו'. וזה כסברת רי\"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע\"ד כו'. וכר\"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ\"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר\"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי\"ף כתב לה. אלא אסברא די\"א שלא תקנו כלום בבעה\"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד\"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר\"ן וקדייק. וא\"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ\"ל בבי\"ת. לא כמ\"ש בתי\"ט ככופר בכ\"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע\"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע\"ש וק\"ל) וע\"ז תרץ. ה\"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע\"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א\"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב\"ז</b> (בתשו' סס\"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז\"ל וק\"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע\"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ\"מ אינו מת ברעב. משא\"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ\"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ\"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק\"מ. כי אם אינו עושה אצל בע\"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב\"ת. לא כ\"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק\"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו\"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אב�� אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה\"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב\"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה\"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס\"ד) וכ\"ע להשיב ע\"ד הר\"ן. במ\"ש שראו חז\"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ\"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר\"ן) שוב הביא מ\"ש הריטב\"א ע\"ש. וסיים אלא דק\"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע\"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר\"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי\"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי\"ל תרוייהו קושטא כו'. לק\"מ ע\"פ מ\"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). "
+            ],
+            [
+                "<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע\"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע\"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר\"א. או לקוחים הם בידי. קמ\"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע\"ד למשכנו. ואח\"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ\"ה לא הויא מגו. כה\"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע\"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ\"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו\"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. ",
+                "<b>ה\"ז נשבע </b>לשון תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר ע\"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבלת בי שתים </b>אע\"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש\"מ דס\"ל לר\"י דבר גורם לממון כממון דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב\"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר\"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א\"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ\"ד פ\"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש\"ל רפ\"ד ורפ\"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע\"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו\"ל הודאה חוץ לב\"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ\"ל</b> דמיירי בבא לפני ב\"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע\"ה מודה. ",
+                "<b>לבני </b>אפילו כה\"ג (ער\"ן בתי\"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ\"ל דאפ\"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע\"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ\"ל זו הוי. כמ\"ש תי\"ט. דליתא. ונדחק בחנם. ",
+                "<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>תשו' אמ\"ה ז\"ל (סקמ\"ג). ",
+                "<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע\"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ\"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ\"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ\"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו נולד הבן כו' ה\"ז נשבע ונוטל </b>וא\"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. ",
+                "<b>ותיובתא </b>לרא\"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה\"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע\"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי\"ל</b> דלק\"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע\"ג דלא קטעין איהו. ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. ",
+                "<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש\"ל בסמוך מ\"ח) משכחת לה נמי כה\"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשביעית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ\"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר\"מ ור\"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב\"ש וב\"ה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע\"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ\"ו. מחלוקת ר\"י יר\"ן עם ר\"א. ואעפ\"כ התחיל רבי לומר העיד ר\"י ור\"ן. גם ר\"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מראות </b>ז\"ל תי\"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ\"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע\"כ. <b>והנה</b> מ\"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ\"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו\"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. ",
+                "<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו\"ץ. <b>ולכן</b> גם מ\"ש תי\"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג\"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. ",
+                "<b>ידיעות </b>עתי\"ט ז\"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ\"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע\"פ מ\"ש דבחד סגי. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע\"ג דלא כתיבן גבי הדדי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעירי </b>ר\"ח י\"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר\"ח. היה קרב גם בר\"ה. מלבד מוסף ר\"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. ",
+                "<b>אמרו לו </b>ר\"מ הוא דקא\"ל לר\"ש. כתי\"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר\"ש סתמא הוא רשב\"י כו' היה אחר דורו של ר\"מ. ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר\"ש חברו של ר\"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב\"ב ור\"ע. ונחלקו בכ\"מ זע\"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב\"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר\"מ ור\"ש. ולא חשב הר\"מ ר\"מ קודם ר\"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ\"כ רמ\"ז. ועתי\"ט פרק ב' דהוריות מ\"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר\"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ותוספת העזרה </b>עמש\"ל ד\"ה וכל שלא נעשה. ",
+                "<b>ואו\"ת </b>והקשו תו' אע\"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ\"ש כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע\"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. ",
+                "<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ\"ק מ\"ה פירש הרע\"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ\"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס\"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ\"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ\"ל תי\"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ\"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י\"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ\"ד קודם מ\"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמ�� הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט\"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש\"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ\"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש\"י ליתא לגמרי. ",
+                "<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע\"פ רע\"ב. שכתב וב\"ש אע\"פ שלא היה שם מלך ולא או\"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע\"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל\"ר. בתר דפתח בנכנס ל\"י. לרמוז שאין ב\"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ\"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר\"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה\"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע שבנדה </b>דא\"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. ",
+                "<b>פירוש </b>לפרושם. אע\"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד\"א יגמור. ואח\"כ יפרוש. ",
+                "<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ\"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח\"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ\"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר\"מ. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ\"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. ",
+                "<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח\"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש\"ל רפ\"ה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כפרו שניהם </b>תכ\"ד. דהיינו התחיל תכ\"ד כו'. וכתו' א\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ו��ילו היה חוזר בו תכ\"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור\"י דכיון שהעיד זה תכ\"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ\"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע\"כ מהעתקת תי\"ט) <b>נ\"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ\"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א\"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ\"ע בתו'. ",
+                "<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ\"ד. מה\"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ\"ד קמ\"ל. כתי\"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ\"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ\"ש תי\"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש\"י נשאו שתי אחיות. כתי\"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע\"כ. <b>נ\"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש\"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב\"ם וק\"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס\"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ\"ל. דוק והבן. ",
+                "<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש\"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי\"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע\"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר\"י. דס\"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. ",
+                "<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ\"ש התו' שם. ורש\"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ\"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע\"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ\"פ בהרשאתה ודאי סגי כה\"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופתה את בתו </b>עתי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר\"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא\"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב\"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש\"י. שי\"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא\"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע\"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא\"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד\"א אע\"ג דפטור מפגם וקנס. מ\"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי\"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו\"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי\"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ\"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ\"ל ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח\"מ סרמ\"ג וי\"ד סרנ\"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמים כו' פטורים </b>אע\"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב\"ה ג\"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי\"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ\"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ\"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. ",
+                "<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע\"ג</b> דאתי מחרש בק\"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ\"ז דסנהדרין (ס\"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע\"פ שאינו לא שומע ולא יודע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי עצמו </b>עתי\"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח\"כ הודה כו' וה\"ה בשבועת העדות ע\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש\"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ\"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס\"ד אין אדם משים א\"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע\"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי\"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי\"ל כר\"י דמחייב. ולא היא. הב\"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי\"ו מטעמא דיהיב ביה הר\"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר\"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ\"ל</b> פשוט דכה\"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. ",
+                "<b>השתא </b>דיוקיה דתי\"ט ארע\"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי\"ט. במה שרצה ליישב לשון רש\"י ואח\"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא\"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע\"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו\"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש\"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט. אע\"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ\"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב\"ד. ולא עדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וההודאה בש\"פ </b>עתי\"ט בשם הר\"ן ותו'. וכתב הוא ז\"ל אלא קשיא מ\"ש רע\"ב דבשבועת התורה ע\"כ לית ליה קרקע. א\"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. ",
+                "<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע\"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע\"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי\"ט כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא\"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע\"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו\"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ\"ש הר\"ן והה\"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ\"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא\"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ\"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. ",
+                "<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי\"ט. דכה\"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי\"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע\"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש\"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח\"מ סצ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ מחייב שבועה </b>עתי\"ט עד וה\"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב\"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר\"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי\"ט בשם הר\"ן דשקיל וטרי טובא מ\"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י\"ח. אע\"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ\"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג\"כ למ\"ש במאמינו. דקאי אכולהו. ",
+                "<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א\"כ משו\"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. ",
+                "<b>ונמצא </b>לפ\"ז. עדיין אין דינו של הר\"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי\"ט בכך. גם בלא\"ה לדינא צ\"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר\"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ\"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דסברא היא. אפ\"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע\"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע\"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאפ\"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר\"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו\"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. ",
+                "<b>אעפ\"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ\"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. ",
+                "<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ\"ל (אע\"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה\"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי\"ל שומא הדרא לעולם מה\"ט. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ ס\"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה\"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. ",
+                "<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ\"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל דלק\"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע\"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי\"ט בשם תו' ור\"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך ד��קמן. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס\"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ\"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ\"ע בתו' ור\"ן. ",
+                "<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה\"ב מגו. כמ\"ש רע\"ב. <b>וא\"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה\"ב. ",
+                "<b>תירץ </b>הר\"ן ה\"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע\"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע\"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז\"ל תי\"ט. כרע\"ב אבל א\"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה\"ב כו'. וזה כסברת רי\"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע\"ד כו'. וכר\"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ\"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר\"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי\"ף כתב לה. אלא אסברא די\"א שלא תקנו כלום בבעה\"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד\"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר\"ן וקדייק. וא\"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ\"ל בבי\"ת. לא כמ\"ש בתי\"ט ככופר בכ\"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע\"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע\"ש וק\"ל) וע\"ז תרץ. ה\"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע\"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א\"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב\"ז</b> (בתשו' סס\"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז\"ל וק\"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע\"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ\"מ אינו מת ברעב. משא\"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ\"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ\"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק\"מ. כי אם אינו עושה אצל בע\"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב\"ת. לא כ\"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק\"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו\"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה\"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב\"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה\"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס\"ד) וכ\"ע להשיב ע\"ד הר\"ן. במ\"ש שראו חז\"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ\"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר\"ן) שוב הביא מ\"ש הריטב\"א ע\"ש. וסיים אלא דק\"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע\"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר\"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי\"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי\"ל תרוייהו קושטא כו'. לק\"מ ע\"פ מ\"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). "
+            ],
+            [
+                "<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע\"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע\"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר\"א. או לקוחים הם בידי. קמ\"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע\"ד למשכנו. ואח\"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ\"ה לא הויא מגו. כה\"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע\"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ\"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו\"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. ",
+                "<b>ה\"ז נשבע </b>לשון תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר ע\"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבלת בי שתים </b>אע\"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש\"מ דס\"ל לר\"י דבר גורם לממון כממון דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב\"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר\"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א\"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ\"ד פ\"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש\"ל רפ\"ד ורפ\"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע\"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו\"ל הודאה חוץ לב\"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ\"ל</b> דמיירי בבא לפני ב\"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע\"ה מודה. ",
+                "<b>לבני </b>אפילו כה\"ג (ער\"ן בתי\"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ\"ל דאפ\"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע\"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ\"ל זו הוי. כמ\"ש תי\"ט. דליתא. ונדחק בחנם. ",
+                "<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>תשו' אמ\"ה ז\"ל (סקמ\"ג). ",
+                "<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע\"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ\"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ\"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ\"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו נולד הבן כו' ה\"ז נשבע ונוטל </b>וא\"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. ",
+                "<b>ותיובתא </b>לרא\"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה\"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע\"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי\"ל</b> דלק\"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע\"ג דלא קטעין איהו. ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. ",
+                "<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש\"ל בסמוך מ\"ח) משכחת לה נמי כה\"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשביעית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ\"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר\"מ ור\"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב\"ש וב\"ה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע\"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ\"ו. מחלוקת ר\"י יר\"ן עם ר\"א. ואעפ\"כ התחיל רבי לומר העיד ר\"י ור\"ן. גם ר\"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,200 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש\"ל פ\"ו מ\"ג. <b>ונ\"ל</b> טופח ע\"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. ",
+                "<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח\"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. ",
+                "<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת\"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ\"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ\"ל דאי אפשר ליזהר בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>להשיר ממנו משקין</b> נ\"ל דאחשבינהו ע\"י מעשה. אע\"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. ",
+                "<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ\"ה ודוק. ",
+                "<b>ונפל </b>לשון תי\"ט הרע\"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר\"מ כו' כתב כ\"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע\"כ. <b>צ\"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ\"ד מ\"ג בתי\"ט. בת\"כ שהביא רש\"י פ\"ק דחולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו\"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. ",
+                "<b>גסטריות </b>ע\"פ רע\"ב (לקוח מפיר\"מ). ",
+                "<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ\"ו דמקואות מ\"ו. ",
+                "<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ\"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ\"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ\"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב\"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ\"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא\"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ\"ע בפ\"ק דעירובין. ובהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ\"ז דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע\"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו\"ל ס\"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ\"ע. כך נ\"ל לפום ריהטא. ועמו\"ק (סתקי\"ז) ודוק. ",
+                "<b>נמכר </b>צ\"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י\"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר\"י מ\"ד פ\"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא\"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ\"ש שם ובסוף אהלות. כ\"ש כותים. א\"כ זה ששינה. על כרחנו א\"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. ",
+                "<b>מחצה </b>כו' עתי\"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי\"ג</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר\"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ\"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. ",
+                "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ\"ש. א\"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש</b> כו'. ה\"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע\"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר\"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ\"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. ",
+                "<b>ושכתב </b>תי\"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. ",
+                "<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע\"ז <b>אע\"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משו�� החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא\"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח\"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו\"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ\"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח\"כ לטנן בהא קמ\"ל רבותא. אע\"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס\"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. ",
+                "<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר\"י. דס\"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. ",
+                "<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. ",
+                "<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ\"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא\"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ\"ע בכלב. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>בדברי מהר\"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע\"כ. <b>ר\"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ\"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ\"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא\"כ בטהורה כדאמרן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי\"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי\"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ\"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע\"ב. <b>ר\"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ\"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. ",
+                "<b>אם נער</b> עמ\"ש בס\"ד בריש מכלתין. גבי אילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. ",
+                "<b>ובה\"א יערה</b> צ\"ע מ\"ש מהא דלעיל (מ\"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש\"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. "
+            ],
+            [
+                "<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ\"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר\"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי\"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. ",
+                "<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי\"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ\"ד הר\"א וכ\"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ\"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א\"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ\"ל נוסח פירוש הר\"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ\"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה\"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע\"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס\"ד אם פשט אה\"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו\"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ\"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע\"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע\"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא\"כ באה\"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע\"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ\"ל נכון. דוק בריש מקואות. ",
+                "<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ\"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע\"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ\"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בקילון</b> צ\"ע מ\"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח\"כ בפירוש הר\"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע\"ב ושתיקת תי\"ט. ",
+                "<b>אם נגבו</b> עתי\"ט משם הכ\"מ אליבא דראב\"ד עד ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע\"כ. <b>וצריך</b> לפרש א\"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. ",
+                "<b>כ\"ע </b>הכ\"מ אליבא דרמב\"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. ",
+                "<b>הרי </b>כאן מלין ע\"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי\"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א\"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א בכי יותן </b>נל\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ\"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר\"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ\"ש תי\"ט בשם מהר\"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצונן לחם</b> הר\"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ\"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת\"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה\"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע\"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר\"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ\"ט הקדרה טמאה. אע\"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ\"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר\"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. ",
+                "<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע\"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס\"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר\"ל העמידם על חזקתם. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ\"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. ",
+                "<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע\"ה הר\"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע\"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה\"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק\"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע\"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע\"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א\"ה מאי איריא ע\"ה. נימא ציר טמ�� משיקו. וטהור ממ\"נ. ",
+                "<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ\"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע\"ה נגעו בה. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל בע\"ה הענין הוא בהפך מדעת ר\"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע\"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ\"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר\"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע\"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ\"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקין</b> בד\"ה הם בסוד ז\"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה\"ו עולה ט\"ל. י\"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו\"ק בדיוק נפלא. המ\"י. ",
+                "<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. ",
+                "<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. ",
+                "<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. ",
+                "<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע\"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. ",
+                "<b>ודבש </b>דבורים. שא\"ל שם לווי. כתי\"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר\"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק\"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. ",
+                "<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע\"פ שפרשוהו ג\"כ בשל תמרים. ",
+                "<b>ודבש דבורים</b> לענין מ\"ש תי\"ט. שאפילו קרוש. עמו\"ק א\"ח (סקנ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע\"פ שהיא רכה. מ\"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א\"ל דין משקה) <b>אצ\"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע\"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ\"ל. ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. ",
+                "<b>והמוהל </b>עיין פ\"ד דעדיות. ",
+                "<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ\"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ\"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא\"כ שאר פ��רות. דילמא לא סגי להו בגרידה. ",
+                "<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ\"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה\"ה כאן קמ\"ל דשרי אף באכילה. ע\"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ\"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ\"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי\"ת. מן להתגרד. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלב הזכר טהור </b>ונ\"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא\"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש\"ל פ\"ו מ\"ג. <b>ונ\"ל</b> טופח ע\"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. ",
+                "<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח\"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. ",
+                "<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת\"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ\"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ\"ל דאי אפשר ליזהר בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>להשיר ממנו משקין</b> נ\"ל דאחשבינהו ע\"י מעשה. אע\"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. ",
+                "<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ\"ה ודוק. ",
+                "<b>ונפל </b>לשון תי\"ט הרע\"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר\"מ כו' כתב כ\"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע\"כ. <b>צ\"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ\"ד מ\"ג בתי\"ט. בת\"כ שהביא רש\"י פ\"ק דחולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו\"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. ",
+                "<b>גסטריות </b>ע\"פ רע\"ב (לקוח מפיר\"מ). ",
+                "<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ\"ו דמקואות מ\"ו. ",
+                "<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ\"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ\"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ\"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב\"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ\"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא\"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ\"ע בפ\"ק דעירובין. ��בהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ\"ז דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע\"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו\"ל ס\"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ\"ע. כך נ\"ל לפום ריהטא. ועמו\"ק (סתקי\"ז) ודוק. ",
+                "<b>נמכר </b>צ\"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י\"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר\"י מ\"ד פ\"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא\"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ\"ש שם ובסוף אהלות. כ\"ש כותים. א\"כ זה ששינה. על כרחנו א\"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. ",
+                "<b>מחצה </b>כו' עתי\"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי\"ג</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר\"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ\"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. ",
+                "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ\"ש. א\"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש</b> כו'. ה\"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע\"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר\"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ\"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. ",
+                "<b>ושכתב </b>תי\"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. ",
+                "<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע\"ז <b>אע\"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא\"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשי��לין. נפסדים אח\"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו\"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ\"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח\"כ לטנן בהא קמ\"ל רבותא. אע\"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס\"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. ",
+                "<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר\"י. דס\"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. ",
+                "<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. ",
+                "<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ\"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא\"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ\"ע בכלב. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>בדברי מהר\"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע\"כ. <b>ר\"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ\"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ\"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא\"כ בטהורה כדאמרן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי\"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי\"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ\"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע\"ב. <b>ר\"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ\"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. ",
+                "<b>אם נער</b> עמ\"ש בס\"ד בריש מכלתין. גבי אילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. ",
+                "<b>ובה\"א יערה</b> צ\"ע מ\"ש מהא דלעיל (מ\"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש\"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. "
+            ],
+            [
+                "<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ\"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר\"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי\"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. ",
+                "<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי\"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ\"ד הר\"א וכ\"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ\"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א\"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ\"ל נוסח פירוש הר\"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ\"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה\"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע\"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס\"ד אם פשט אה\"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו\"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ\"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע\"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע\"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא\"כ באה\"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע\"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ\"ל נכון. דוק בריש מקואות. ",
+                "<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ\"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע\"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ\"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בקילון</b> צ\"ע מ\"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח\"כ בפירוש הר\"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע\"ב ושתיקת תי\"ט. ",
+                "<b>אם נגבו</b> עתי\"ט משם הכ\"מ אליבא דראב\"ד עד ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע\"כ. <b>וצריך</b> לפרש א\"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. ",
+                "<b>כ\"ע </b>הכ\"מ אליבא דרמב\"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. ",
+                "<b>הרי </b>כאן מלין ע\"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי\"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א\"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א בכי יותן </b>נל\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ\"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר\"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ\"ש תי\"ט בשם מהר\"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצונן לחם</b> הר\"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ\"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת\"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה\"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע\"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר\"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ\"ט הקדרה טמאה. אע\"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ\"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר\"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. ",
+                "<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע\"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס\"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר\"ל העמידם על חזקתם. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ\"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. ",
+                "<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע\"ה הר\"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע\"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה\"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק\"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע\"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע\"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א\"ה מאי איריא ע\"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ\"נ. ",
+                "<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ\"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע\"ה נגעו בה. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל בע\"ה הענין הוא בהפך מדעת ר\"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע\"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ\"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר\"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע\"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ\"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקין</b> בד\"ה הם בסוד ז\"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה\"ו עולה ט\"ל. י\"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו\"ק בדיוק נפלא. המ\"י. ",
+                "<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. ",
+                "<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. ",
+                "<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. ",
+                "<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע\"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. ",
+                "<b>ודבש </b>דבורים. שא\"ל שם לווי. כתי\"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר\"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק\"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. ",
+                "<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע\"פ שפרשוהו ג\"כ בשל תמרים. ",
+                "<b>ודבש דבורים</b> לענין מ\"ש תי\"ט. שאפילו קרוש. עמו\"ק א\"ח (סקנ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע\"פ שהיא רכה. מ\"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א\"ל דין משקה) <b>אצ\"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע\"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ\"ל. ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. ",
+                "<b>והמוהל </b>עיין פ\"ד דעדיות. ",
+                "<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ\"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ\"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא\"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה. ",
+                "<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ\"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה\"ה כאן קמ\"ל דשרי אף באכילה. ע\"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ\"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ\"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי\"ת. מן להתגרד. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלב הזכר טהור </b>ונ\"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא\"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,233 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מקואת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ\"ד ה\"א. האחד צרו\"י העי\"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו\"ל. ע\"מ מקנה. ונמצא בציר\"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז\"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד\"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו\"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ\"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז\"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. ",
+                "<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע\"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. ",
+                "<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע\"ב דאזיל בשטת הר\"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ\"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע\"פ המים טהור. ",
+                "<b>הניחא </b>לר\"ש דהתם (מ\"ח). ולשטת פיר\"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ\"ד הר\"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ\"ע אי איירי בגבא שברה\"י או ברה\"ר. <b>עוד</b> צ\"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ\"ב מ\"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו\"ה. לחפש ולעיין בחבור הר\"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב\"ד חזרו המים כו' וכ\"ן מלשון רע\"ב והר\"ש במ\"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ\"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. ",
+                "<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא\"צ למ\"ש הר\"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע\"כ תי\"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר\"ש. משום דמיהת טופח ע\"מ להטפיח בעינן (כמ\"ש שם בס\"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע\"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ\"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו\"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש\"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. ",
+                "<b>אם הדיח כו'. </b>עתי\"ט העתיק לשון ראב\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>תקון. צ\"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ\"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח\"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא\"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה\"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע\"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ\"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע\"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ\"ש שלהי ערלה בס\"ד. ועפ\"ב דמכשירין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ומ\"מ ק\"ל כו'. דת\"ל משום טפה כו' וכדפ\"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבים </b>ע\"ל מ\"א. ",
+                "<b>בורות </b>כו'. ע\"פ רע\"ב. כל הני בידי אדם נינהו. ",
+                "<b>מי תמציות שפסקו</b> מ\"ש בתי\"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרין לחלה</b> לתי\"ט ובחבורו של הר\"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. ",
+                "<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר\"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי\"ט. ובחנם נדחק בלשון הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה טהור</b> עתי\"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול\"ל השקה. ",
+                "<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע\"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. ",
+                "<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב\"ץ (ספ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעים סאה</b> מקו\"ה גי' מ' סאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר\"ם מהעתקת תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> שצ\"ל יש טומאה דרבנן כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין</b> עפ\"ד דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ\"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל\"ח שאובין כו' תי\"ט בשם הרא\"ש. <b>לפ\"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע\"ב מוקי לה ברביעית. <b>א\"כ</b> אין פירוש זה דרא\"ש עולה בקנה אחד. עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש ר\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי\"ט אבל התו\"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ\"ס. <b>נ\"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר\"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ\"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א\"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ\"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ\"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו ע\"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר\"ש והר\"מ והרשב\"א והרא\"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב\"י (י\"ד סר\"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא\"א לי להלום לשון המשנה ע\"פ דרכיהם. וא\"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב\"ד שהביאם ג\"כ הב\"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה\"מ לפ\"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר\"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז\"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ\"מ ה\"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר\"מ והר\"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר\"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע\"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו\"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. דהעבירו ע\"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז\"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ\"ש ע\"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע\"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ\"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ\"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב\"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה\"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע\"ג. כסיפא. דע\"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ\"ש פ\"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ\"ס. דלא אשבורן הוא. ",
+                "<b>העבירו ע\"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ\"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ\"ה דפרה ולעיל פ\"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א\"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ\"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו זב וזבה</b> ע\"ל בתי\"ט ז\"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר\"ל בתוספתא. ועשי\"ע (ספ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי\"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה\"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי\"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי\"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. ",
+                "<b>ובו ארבעים סאה</b> ז\"ל תי\"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ\"ס כו' והרא\"ש כתב בשם רי\"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ\"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע\"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ\"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי\"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). ",
+                "<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי\"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול\"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו\"ה לא מטהר נמי בבציר ממ\"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ\"פ מ\"ס מחוברין. וק\"ל. ",
+                "<b>על כן </b>במ\"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ\"ש רע\"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ\"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ\"ז בכר וכסת. דכל ע\"י אדם. לא צריך כלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גסטרא </b>טמאה. ",
+                "<b>אם היו המים צפים ע\"ג</b> (הגסטרא) <b>כ\"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר\"ש. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע\"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי\"ל</b> ברישא אע\"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע\"ג. אע\"ג דטהרו מטומאתם. מ\"מ מתטמאין ע\"ג כ\"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז\"ל הר\"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ\"כ בהעתקת תי\"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר\"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ\"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע\"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר\"ם שהביא בתי\"ט. צל\"ע. ",
+                "<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי\"ט שכתב הר\"ש. ושמא מטעם זה (ר\"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו\"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל\"ה סילון זה למה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א </b>כו'. עתי\"ט לשונו של רבו ר\"ל מתחשב כל (הכותל) שע\"ג. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי\"ב בל\"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ\"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. ",
+                "<b>בזמן </b>עתי\"ט ז\"ל. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים (יש להוסיף פי\"א ופט\"ו מ\"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר\"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. ",
+                "<b>אמנם </b>לפירוש רע\"ב (והוא ע\"ד פיר\"מ) משמע שאין חילוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. ",
+                "<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ\"ל הטעם משום דמ\"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא\"כ מים במים. ",
+                "<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה\"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא\"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. ",
+                "<b>ומוהל </b>גרסינן. בה\"א. ע\"ל רפ\"ט דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל\"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ\"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב\"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע\"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>",
+                "<b>ונפלו למקוה</b> חסר. ",
+                "<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. ",
+                "<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ומעלה צ\"ל ל\"מ מים שבתוכם שאובים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ\"ל האי אפילו שייך לכובש. וה\"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ\"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ\"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. ",
+                "<b>היה מוליך </b>כו' עפ\"ה מ\"ה. <b>כתי\"ט</b> וק\"ל הא דהקשה מהרי\"ק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ו דפ\"ה. <b>ומ\"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חלוקים </b>עתי\"ט ז\"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ\"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה </b>ז\"ל תי\"ט. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל\"נ כמ\"ש ע\"כ. ",
+                "<b>דברי </b>הר\"ש נכונים בלי ספק. והתי\"ט לא עמד על סודו. ובעזה\"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סי' תר\"ג. יע\"ש. ",
+                "<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת\"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר\"ש למימר. דאפ\"ה בעי רפוי. ור\"ש לחומרא. וי\"ל ת\"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור\"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א\"נ ת\"ק. או הא. או הא. קאמר. ור\"ש ס\"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת\"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר\"ש דווקא ריפוי. א\"ד תרווייהו קבעי. משו\"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. ",
+                "<b>מרקה </b>נ\"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. ",
+                "<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. ",
+                "<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><b>והתפלה </b>עיין מו\"ק א\"ח (סל\"ט). </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותפלה ש\"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בלח\"ש מ\"ג פ\"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. ",
+                "<b>מלא מ\"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ\"א <b>כאילו הן יין</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו\"ק א\"ח סק\"ץ. ",
+                "<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. ",
+                "<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,231 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ\"ד ה\"א. האחד צרו\"י העי\"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו\"ל. ע\"מ מקנה. ונמצא בציר\"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז\"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד\"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו\"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ\"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז\"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. ",
+                "<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע\"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. ",
+                "<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע\"ב דאזיל בשטת הר\"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ\"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע\"פ המים טהור. ",
+                "<b>הניחא </b>לר\"ש דהתם (מ\"ח). ולשטת פיר\"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ\"ד הר\"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ\"ע אי איירי בגבא שברה\"י או ברה\"ר. <b>עוד</b> צ\"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ\"ב מ\"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו\"ה. לחפש ולעיין בחבור הר\"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב\"ד חזרו המים כו' וכ\"ן מלשון רע\"ב והר\"ש במ\"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ\"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. ",
+                "<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא\"צ למ\"ש הר\"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע\"כ תי\"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר\"ש. משום דמיהת טופח ע\"מ להטפיח בעינן (כמ\"ש שם בס\"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע\"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ\"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו\"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש\"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. ",
+                "<b>אם הדיח כו'. </b>עתי\"ט העתיק לשון ראב\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>תקון. צ\"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ\"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח\"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא\"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה\"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע\"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ\"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע\"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ\"ש שלהי ערלה בס\"ד. ועפ\"ב דמכשירין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ומ\"מ ק\"ל כו'. דת\"ל משום טפה כו' וכדפ\"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבים </b>ע\"ל מ\"א. ",
+                "<b>בורות </b>כו'. ע\"פ רע\"ב. כל הני בידי אדם נינהו. ",
+                "<b>מי תמציות שפסקו</b> מ\"ש בתי\"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרין לחלה</b> לתי\"ט ובחבורו של הר\"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. ",
+                "<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר\"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי\"ט. ובחנם נדחק בלשון הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה טהור</b> עתי\"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול\"ל השקה. ",
+                "<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע\"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. ",
+                "<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב\"ץ (ספ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעים סאה</b> מקו\"ה גי' מ' סאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר\"ם מהעתקת תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> שצ\"ל יש טומאה דרבנן כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין</b> עפ\"ד דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ\"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל\"ח שאובין כו' תי\"ט בשם הרא\"ש. <b>לפ\"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע\"ב מוקי לה ברביעית. <b>א\"כ</b> אין פירוש זה דרא\"ש עולה בקנה אחד. עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש ר\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי\"ט אבל התו\"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ\"ס. <b>נ\"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר\"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ\"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א\"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ\"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ\"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו ע\"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר\"ש והר\"מ והרשב\"א והרא\"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב\"י (י\"ד סר\"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא\"א לי להלום לשון המשנה ע\"פ דרכיהם. וא\"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב\"ד שהביאם ג\"כ הב\"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה\"מ לפ\"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר\"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז\"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ\"מ ה\"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר\"מ והר\"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר\"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע\"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו\"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. דהעבירו ע\"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז\"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ\"ש ע\"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע\"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ\"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ\"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב\"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה\"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע\"ג. כסיפא. דע\"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ\"ש פ\"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ\"ס. דלא אשבורן הוא. ",
+                "<b>העבירו ע\"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ\"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ\"ה דפרה ולעיל פ\"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א\"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ\"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו זב וזבה</b> ע\"ל בתי\"ט ז\"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר\"ל בתוספתא. ועשי\"ע (ספ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי\"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה\"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי\"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי\"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. ",
+                "<b>ובו ארבעים סאה</b> ז\"ל תי\"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ\"ס כו' והרא\"ש כתב בשם רי\"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ\"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע\"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ\"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי\"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). ",
+                "<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי\"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול\"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו\"ה לא מטהר נמי בבציר ממ\"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ\"פ מ\"ס מחוברין. וק\"ל. ",
+                "<b>על כן </b>במ\"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ\"ש רע\"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ\"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ\"ז בכר וכסת. דכל ע\"י אדם. לא צריך כלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גסטרא </b>טמאה. ",
+                "<b>אם היו המים צפים ע\"ג</b> (הגסטרא) <b>כ\"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר\"ש. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע\"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי\"ל</b> ברישא אע\"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע\"ג. אע\"ג דטהרו מטומאתם. מ\"מ מתטמאין ע\"ג כ\"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז\"ל הר\"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ\"כ בהעתקת תי\"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר\"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ\"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע\"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר\"ם שהביא בתי\"ט. צל\"ע. ",
+                "<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי\"ט שכתב הר\"ש. ושמא מטעם זה (ר\"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו\"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל\"ה סילון זה למה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א </b>כו'. עתי\"ט לשונו של רבו ר\"ל מתחשב כל (הכותל) שע\"ג. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי\"ב בל\"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ\"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. ",
+                "<b>בזמן </b>עתי\"ט ז\"ל. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים (יש להוסיף פי\"א ופט\"ו מ\"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר\"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. ",
+                "<b>אמנם </b>לפירוש רע\"ב (והוא ע\"ד פיר\"מ) משמע שאין חילוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. ",
+                "<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ\"ל הטעם משום דמ\"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא\"כ מים במים. ",
+                "<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה\"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא\"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. ",
+                "<b>ומוהל </b>גרסינן. בה\"א. ע\"ל רפ\"ט דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל\"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ\"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב\"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע\"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>",
+                "<b>ונפלו למקוה</b> חסר. ",
+                "<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. ",
+                "<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ומעלה צ\"ל ל\"מ מים שבתוכם שאובים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ\"ל האי אפילו שייך לכובש. וה\"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ\"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ\"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. ",
+                "<b>היה מוליך </b>כו' עפ\"ה מ\"ה. <b>כתי\"ט</b> וק\"ל הא דהקשה מהרי\"ק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ו דפ\"ה. <b>ומ\"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חלוקים </b>עתי\"ט ז\"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ\"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה </b>ז\"ל תי\"ט. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל\"נ כמ\"ש ע\"כ. ",
+                "<b>דברי </b>הר\"ש נכונים בלי ספק. והתי\"ט לא עמד על סודו. ובעזה\"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סי' תר\"ג. יע\"ש. ",
+                "<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת\"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר\"ש למימר. דאפ\"ה בעי רפוי. ור\"ש לחומרא. וי\"ל ת\"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור\"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א\"נ ת\"ק. או הא. או הא. קאמר. ור\"ש ס\"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת\"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר\"ש דווקא ריפוי. א\"ד תרווייהו קבעי. משו\"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. ",
+                "<b>מרקה </b>נ\"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. ",
+                "<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. ",
+                "<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><b>והתפלה </b>עיין מו\"ק א\"ח (סל\"ט). </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותפלה ש\"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בלח\"ש מ\"ג פ\"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. ",
+                "<b>מלא מ\"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ\"א <b>כאילו הן יין</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו\"ק א\"ח סק\"ץ. ",
+                "<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. ",
+                "<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מקואת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,273 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הלכה כר\"א</b> עתי\"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע\"ד. משום שע\"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע\"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיוודע עוברה</b> פרע\"ב לסוף ג\"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס\"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד\"א) וצ\"ע שלא דברו מזה הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ\"ל בלשון רפ\"ב. ",
+                "<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי\"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ\"ה. ",
+                "<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ\"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג\"כ שלא תזקין מהר כמוהו. ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. ",
+                "<b>רי\"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג\"ח. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת\"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר\"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע\"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד\"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז\"ל בעון משז\"ל. <b>מצינו</b> ג\"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לא\"ע (סכ\"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ\"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ\"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק\"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דאתינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. ",
+                "<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ\"ט. ועתשו' שלי כ\"י. ",
+                "<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ\"ה לרע\"ב. ",
+                "<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי\"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ\"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת\"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס\"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע\"ב נמשך אחר פירוש ר\"מ במשנה. ולא דק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא\"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ\"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. ",
+                "<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש\"מ מהא מתני'. דלכ\"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל\"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד שי\"ע (סי\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ\"ט ע\"ש. ובגמרא דרפ\"ח. ובמש\"ל מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע\"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא\"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ\"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש\"ל משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירוק</b> לרע\"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי\"ן בל\"א. גם בלוי\"א (גוון תכלת) גם ברוי\"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. ",
+                "<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע\"ל הר\"מ בתי\"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. ",
+                "<b>בשנת </b>כוש\"ר הולידה אשה בק\"א בריה בצורת ד\"א. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע\"ג</b> דלפ\"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי\"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי\"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ\"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ\"ק. ",
+                "<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע\"ל במשצה הסמוכה. <b>אב\"א</b> דאיבדקא בהילוכא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כעליון </b>עתי\"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר\"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. ",
+                "<b>והן יושבות על כל דו\"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ\"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. ",
+                "<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי\"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי\"ט שלא לצורך. ",
+                "<b>כ\"ע </b>אבל הרמב\"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א\"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ\"ש עליו שם בהגהותי בס\"ד. ",
+                "<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר\"מ היא. דס\"ל כותים גרי אריות הן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג\"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ\"ש בס\"ד במגדל. שוקת ב'. ",
+                "<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. ",
+                "<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמעוברת בלא\"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אם זו אסורה דבר תורה. ",
+                "<b>ומיטמא בט\"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. ",
+                "<b>ופוסל </b>ע\"ל תי\"ט. דא\"ל נמי לענין פסול דאמו (ר\"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא\"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי\"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע\"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא\"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור\"ל א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ\"ל דאתא למימר דא\"ל זכיה כו'. ",
+                "<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ\"ד א\"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את\"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. ",
+                "<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל\"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. ",
+                "<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה\"ג ודאי חי. וכמ\"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. ",
+                "<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה\"ג. עמ\"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא\"צ לדחוק. אלא כה\"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. ",
+                "<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. ",
+                "<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. ",
+                "<b>מ\"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דבכורות. <b>וה\"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש\"ל פ\"א. ועמ\"ש בתשובה באריכות. ",
+                "<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ\"מ ברפ\"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבין עליה משום א\"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ\"ל דהן חייבין. אע\"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע\"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע\"פ שאין לו אישות. משו\"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א\"א. ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ\"ש הר\"מ בהדיא. דקידושי כסף מד\"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש\"י מיושבים היטב. ",
+                "<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש\"י ספ\"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי\"א. פירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי\"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי\"א אתי שפיר. משו\"ה לא חייש רש\"י. אי אתיא מילתיה דרי\"א דלא כמתניתין. דרי\"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי\"א דייק כפירש\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל\"מ הוא (כמ\"ש תי\"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל\"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו\"מ. ",
+                "<b>קנאה </b>עתי\"ט ביאה שא\"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א\"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פ' הבע\"י. ",
+                "<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ\"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. ",
+                "<b>ופוסל את הבהמה מע\"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו\"ה אוקמה רש\"י בע\"א כו'. <b>ונ\"ל</b> דה\"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב\"ד. אע\"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר\"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. ",
+                "<b>דילמא </b>מש\"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. ",
+                "<b>מ\"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר\"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתו�� מניה. והי\"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ\"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי\"ג גם כאן יביאו. ע\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ\"ל לומר דל\"פ רבנן ור\"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו\"ה קרו ליה לא אפשר. ור\"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע\"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ\"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. ",
+                "<b>וא\"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי\"ג. וע\"ל מי\"ב. ועמו\"ק אה\"ע (סקנ\"ה) וח\"מ (סל\"ה וסרל\"ה). ",
+                "<b>לא חולצת כו'. </b>ור\"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו\"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ\"ד אומרים בט\"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב\"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט\"מ. אע\"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו\"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב\"י בדעת הר\"מ. אי הכי לק\"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ\"ש ב\"י בדעת הר\"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ\"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. ",
+                "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל וה\"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ\"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר\"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק\"ל. ",
+                "<b>כל שי\"ל קשקשת. י\"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא\"ט. ועמ\"ש שם בס\"ד ובעלית מלאכה. במ\"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ\"ו. יע\"ש באורך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שי\"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה\"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י\"ל קרנים. עמו\"ק א\"ח סימן תקפ\"ו. ",
+                "<b>ויש שי\"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש\"י. ואע\"ג דלא נ\"מ כו' תי\"ט. <b>ודאי</b> לא לנ\"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש בתי\"ט. ואע\"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ\"ש במו\"ק (סר\"י) בקונטרס לחם לשובע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שירבה השחור</b> ע\"ל רע\"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה\"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח\"כ. ",
+                "<b>מיהא </b>ספקא הוי מ\"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה\"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ\"ל פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ\"ע. כיון דקיי\"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א\"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. ",
+                "<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי\"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו\"ה לעולם ספק הוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והש\"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. ",
+                "<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. ",
+                "<b>א\"כ </b>ר\"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ\"ז המומיא טהורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש\"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר\"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר\"פ. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר\"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ\"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ\"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ\"ע. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שכתב ונ\"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל\"ח סמרטוט. ",
+                "<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ\"ה דע\"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע\"ש</b> בתי\"ט ד\"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע\"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי\"ח) ההיא בתוך גבולי א\"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר\"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א\"י קאי. ועמ\"ש ריש גטין <b>כתי\"ט</b> ר\"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ\"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס\"ד דכתמים הבאין משם טהורין. ",
+                "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע\"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז\"ש הרע\"ב שעשאום כנכרים. אע\"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ\"ש רע\"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ\"ש תי\"ט בסמוך על הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי\"ט שהעתיק מ\"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהוא דבור חמור ונרגש בו מהרש\"א קצת. ואציגה הנה מ\"ש בזה בימי חרפי (אע\"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דה\"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע\"כ צ\"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל\"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה\"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו\"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע\"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא\"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו\"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר\"ל דהא ע\"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ\"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש\"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ\"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע\"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ\"ש מהרש\"א ז\"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ\"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ\"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א\"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו\"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו\"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע\"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד\"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה\"ק. ",
+                "<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס\"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו\"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע\"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ\"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע\"י הוכחה (ועוד בל\"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ\"ז לק\"מ. ודקארי לה מאי קארי. ",
+                "<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ\"ה בחור לא. ",
+                "<b>ש\"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע\"ד נכון בהבנת לשון התו'. ",
+                "<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו\"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר\"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס\"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ\"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א\"ו כדאמרן דל\"ש כותי או גוי. וא\"ל א\"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ\"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש\"ל כ\"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס\"ד לא. קמ\"ל. דכוותה אשכחן בפ\"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע\"ג דכה\"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ\"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא\"י דווקא. כדכתב שם הר\"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו\"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו\"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ\"ש בסמוך. משא\"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ\"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע\"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י\"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע\"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע\"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. ",
+                "<b>וכן </b>א\"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס\"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר\"מ ורבנן. לכ\"ע כישראל הן חשובין. משו\"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא\"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב\"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ\"ע. דישראלים גמורין הן. משא\"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ\"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ\"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר\"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ\"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר\"א ור\"א. והתוספתא ר\"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר\"ח מנ\"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. ",
+                "<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ\"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע\"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה\"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע\"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו\"ם. אפילו קודם גזרה. משו\"ה עושה מדור כעכו\"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר\"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו\"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו\"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ\"פ משו\"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע\"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע\"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה\"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו\"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע\"פ שאין עמו אשה. ",
+                "<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו\"ם אלא בא\"י. ומשו\"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור ל��י שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א\"י. כבפ\"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע\"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דאל\"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא\"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו\"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע\"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. ",
+                "<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ\"ש התוספות בדבור הנזכר ע\"פ פירושנו. דמשו\"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ\"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע\"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ\"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא\"ה משנו שפיר. ",
+                "<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ\"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ\"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ\"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע\"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק\"ל. אפ\"ה א\"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע. עיין בגמרא פ\"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ\"ד כהנים פסולים. ולמ\"ד כשרים. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט על הר\"מ וק\"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע\"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ\"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מידי ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע\"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ\"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו\"ק. וכן בכ\"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה\"ג. ",
+                "<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א\"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע\"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ\"ש בס\"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. ",
+                "<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ\"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ\"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ\"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע\"י שחייה עמוקה. <b>מ\"ש</b> תי\"ט דאצ\"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו\"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א\"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ\"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ\"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. ",
+                "<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. ",
+                "<b>וכן בפוליום </b>עתי\"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. ",
+                "<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ\"ש הראיה. ",
+                "<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת\"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא\"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו\"ק בסימן קפ\"ז. וכן משמע ממעשה דר\"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל\"ה. לשמעינן רבותא. ועשי\"ע (סנ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>דם ולא כתם</b> עתי\"ט וק\"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא\"ש בדקה ק\"ע כו'. <b>הו\"ל </b>לאתויי מתני' דפ\"ט לקמן. דה\"נ מוכח מדר' נחמיה. דס\"ל כהא דשמואל. וכמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ\"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר\"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע\"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע\"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ\"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ\"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה\"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע\"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו\"ן. או זיי\"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ\"ה ז\"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א\"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ\"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א\"כ אפשר ג\"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע\"פ שלא עבר על ידו. שמא ע\"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ\"ל שלא לסמוך על זיי\"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ\"ה ז\"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ\"ל. לפי מ\"ש בגמרא דצפון חזק מז\"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי\"ט. <b>אע\"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ\"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ\"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. ",
+                "<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש\"י כאן. וביבמות (דפע\"ב) לא פירש כן. עחי\"ג שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת\"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו\"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע\"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר\"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנוקת </b>ע\"פ רע\"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר\"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב\"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש הרא\"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז\"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא\"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג) כמ\"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה\"ג בזכר. אע\"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ\"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה\"פ ותתחלחל. שפרסה נד��. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה\"י ודברי הרא\"ש בכאן אינן מספיקין כלל. ",
+                "<b>אבל </b>דעת ראב\"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש\"י מדויק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת\"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי\"ט. ",
+                "<b>במ\"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א\"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס\"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע\"י מגע המקור. דקמ\"ל דטמא בכל שהו. כדקיי\"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. ",
+                "<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ\"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי\"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ\"ל דלק\"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט\"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ\"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט\"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ\"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הלכה כר\"א</b> עתי\"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע\"ד. משום שע\"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע\"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיוודע עוברה</b> פרע\"ב לסוף ג\"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס\"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד\"א) וצ\"ע שלא דברו מזה הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ\"ל בלשון רפ\"ב. ",
+                "<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי\"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ\"ה. ",
+                "<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ\"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג\"כ שלא תזקין מהר כמוהו. ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. ",
+                "<b>רי\"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג\"ח. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת\"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר\"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע\"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד\"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז\"ל בעון משז\"ל. <b>מצינו</b> ג\"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לא\"ע (סכ\"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ\"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ\"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק\"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דא��ינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. ",
+                "<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ\"ט. ועתשו' שלי כ\"י. ",
+                "<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ\"ה לרע\"ב. ",
+                "<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי\"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ\"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת\"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס\"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע\"ב נמשך אחר פירוש ר\"מ במשנה. ולא דק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא\"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ\"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. ",
+                "<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש\"מ מהא מתני'. דלכ\"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל\"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד שי\"ע (סי\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ\"ט ע\"ש. ובגמרא דרפ\"ח. ובמש\"ל מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע\"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא\"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ\"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש\"ל משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירוק</b> לרע\"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי\"ן בל\"א. גם בלוי\"א (גוון תכלת) גם ברוי\"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. ",
+                "<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע\"ל הר\"מ בתי\"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. ",
+                "<b>בשנת </b>כוש\"ר הולידה אשה בק\"א בריה בצורת ד\"א. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע\"ג</b> דלפ\"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי\"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי\"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ\"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ\"ק. ",
+                "<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע\"ל במשצה הסמוכה. <b>אב\"א</b> דאיבדקא בהילוכא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כעליון </b>עתי\"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר\"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. ",
+                "<b>והן יושבות על כל דו\"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ\"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. ",
+                "<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי\"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי\"ט שלא לצורך. ",
+                "<b>כ\"ע </b>אבל הרמב\"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א\"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ\"ש עליו שם בהגהותי בס\"ד. ",
+                "<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר\"מ היא. דס\"ל כותים גרי אריות הן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג\"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ\"ש בס\"ד במגדל. שוקת ב'. ",
+                "<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. ",
+                "<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמעוברת בלא\"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אם זו אסורה דבר תורה. ",
+                "<b>ומיטמא בט\"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. ",
+                "<b>ופוסל </b>ע\"ל תי\"ט. דא\"ל נמי לענין פסול דאמו (ר\"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא\"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי\"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע\"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא\"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור\"ל א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ\"ל דאתא למימר דא\"ל זכיה כו'. ",
+                "<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ\"ד א\"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את\"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. ",
+                "<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל\"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. ",
+                "<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה\"ג ודאי חי. וכמ\"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. ",
+                "<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה\"ג. עמ\"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא\"צ לדחוק. אלא כה\"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. ",
+                "<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. ",
+                "<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. ",
+                "<b>מ\"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דבכורות. <b>וה\"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש\"ל פ\"א. ועמ\"ש בתשובה באריכות. ",
+                "<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ\"מ ברפ\"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבין עליה משום א\"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ\"ל דהן חייבין. אע\"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע\"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע\"פ שאין לו אישות. משו\"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א\"א. ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ\"ש הר\"מ בהדיא. דקידושי כסף מד\"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש\"י מיושבים היטב. ",
+                "<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש\"י ספ\"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי\"א. פירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי\"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי\"א אתי שפיר. משו\"ה לא חייש רש\"י. אי אתיא מילתיה דרי\"א דלא כמתניתין. דרי\"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי\"א דייק כפירש\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל\"מ הוא (כמ\"ש תי\"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל\"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו\"מ. ",
+                "<b>קנאה </b>עתי\"ט ביאה שא\"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א\"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פ' הבע\"י. ",
+                "<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ\"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. ",
+                "<b>ופוסל את הבהמה מע\"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו\"ה אוקמה רש\"י בע\"א כו'. <b>ונ\"ל</b> דה\"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב\"ד. אע\"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר\"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. ",
+                "<b>דילמא </b>מש\"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. ",
+                "<b>מ\"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר\"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי\"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ\"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי\"ג גם כאן יביאו. ע\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ\"ל לומר דל\"פ רבנן ור\"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו\"ה קרו ליה לא אפשר. ור\"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע\"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ\"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. ",
+                "<b>וא\"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי\"ג. וע\"ל מי\"ב. ועמו\"ק אה\"ע (סקנ\"ה) וח\"מ (סל\"ה וסרל\"ה). ",
+                "<b>לא חולצת כו'. </b>ור\"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו\"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ\"ד אומרים בט\"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב\"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט\"מ. אע\"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו\"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב\"י בדעת הר\"מ. אי הכי לק\"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ\"ש ב\"י בדעת הר\"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ\"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. ",
+                "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל וה\"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ\"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר\"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק\"ל. ",
+                "<b>כל שי\"ל קשקשת. י\"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא\"ט. ועמ\"ש שם בס\"ד ובעלית מלאכה. במ\"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ\"ו. יע\"ש באורך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שי\"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה\"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י\"ל קרנים. עמו\"ק א\"ח סימן תקפ\"ו. ",
+                "<b>ויש שי\"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש\"י. ואע\"ג דלא נ\"מ כו' תי\"ט. <b>ודאי</b> לא לנ\"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש בתי\"ט. ואע\"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ\"ש במו\"ק (סר\"י) בקונטרס לחם לשובע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שירבה השחור</b> ע\"ל רע\"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה\"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח\"כ. ",
+                "<b>מיהא </b>ספקא הוי מ\"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה\"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ\"ל פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ\"ע. כיון דקיי\"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א\"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. ",
+                "<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי\"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו\"ה לעולם ספק הוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והש\"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. ",
+                "<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. ",
+                "<b>א\"כ </b>ר\"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ\"ז המומיא טהורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש\"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר\"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר\"פ. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר\"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ\"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ\"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ\"ע. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שכתב ונ\"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל\"ח סמרטוט. ",
+                "<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ\"ה דע\"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע\"ש</b> בתי\"ט ד\"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע\"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי\"ח) ההיא בתוך גבולי א\"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר\"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א\"י קאי. ועמ\"ש ריש גטין <b>כתי\"ט</b> ר\"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ\"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס\"ד דכתמים הבאין משם טהורין. ",
+                "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע\"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז\"ש הרע\"ב שעשאום כנכרים. אע\"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ\"ש רע\"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ\"ש תי\"ט בסמוך על הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי\"ט שהעתיק מ\"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהו�� דבור חמור ונרגש בו מהרש\"א קצת. ואציגה הנה מ\"ש בזה בימי חרפי (אע\"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דה\"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע\"כ צ\"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל\"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה\"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו\"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע\"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא\"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו\"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר\"ל דהא ע\"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ\"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש\"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ\"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע\"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ\"ש מהרש\"א ז\"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ\"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ\"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א\"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו\"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו\"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע\"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד\"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה\"ק. ",
+                "<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס\"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו\"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע\"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ\"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע\"י הוכחה (ועוד בל\"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ\"ז לק\"מ. ודקא��י לה מאי קארי. ",
+                "<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ\"ה בחור לא. ",
+                "<b>ש\"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע\"ד נכון בהבנת לשון התו'. ",
+                "<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו\"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר\"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס\"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ\"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א\"ו כדאמרן דל\"ש כותי או גוי. וא\"ל א\"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ\"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש\"ל כ\"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס\"ד לא. קמ\"ל. דכוותה אשכחן בפ\"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע\"ג דכה\"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ\"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא\"י דווקא. כדכתב שם הר\"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו\"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו\"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ\"ש בסמוך. משא\"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ\"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע\"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י\"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע\"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע\"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. ",
+                "<b>וכן </b>א\"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס\"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר\"מ ורבנן. לכ\"ע כישראל הן חשובין. משו\"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא\"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב\"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ\"ע. דישראלים גמורין הן. משא\"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ\"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ\"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר\"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ\"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר\"א ור\"א. והתוספתא ר\"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר\"ח מנ\"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. ",
+                "<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ\"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע\"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה\"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע\"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו\"ם. אפילו קודם גזרה. משו\"ה עושה מדור כעכו\"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר\"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו\"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו\"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ\"פ משו\"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע\"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע\"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה\"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו\"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע\"פ שאין עמו אשה. ",
+                "<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו\"ם אלא בא\"י. ומשו\"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור לפי שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א\"י. כבפ\"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע\"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דא��\"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא\"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו\"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע\"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. ",
+                "<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ\"ש התוספות בדבור הנזכר ע\"פ פירושנו. דמשו\"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ\"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע\"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ\"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא\"ה משנו שפיר. ",
+                "<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ\"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ\"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ\"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע\"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק\"ל. אפ\"ה א\"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע. עיין בגמרא פ\"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ\"ד כהנים פסולים. ולמ\"ד כשרים. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט על הר\"מ וק\"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע\"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ\"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מ��די ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע\"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ\"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו\"ק. וכן בכ\"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה\"ג. ",
+                "<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א\"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע\"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ\"ש בס\"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. ",
+                "<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ\"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ\"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ\"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע\"י שחייה עמוקה. <b>מ\"ש</b> תי\"ט דאצ\"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו\"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א\"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ\"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ\"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. ",
+                "<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. ",
+                "<b>וכן בפוליום </b>עתי\"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. ",
+                "<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ\"ש הראיה. ",
+                "<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת\"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא\"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו\"ק בסימן קפ\"ז. וכן משמע ממעשה דר\"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל\"ה. לשמעינן רבותא. ועשי\"ע (סנ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>דם ולא כתם</b> עתי\"ט וק\"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא\"ש בדקה ק\"ע כו'. <b>הו\"ל </b>לאתויי מתני' דפ\"ט לקמן. דה\"נ מוכח מדר' נחמיה. דס\"ל כהא דשמואל. וכמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ\"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר\"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע\"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע\"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ\"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ\"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה\"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע\"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו\"ן. או זיי\"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ\"ה ז\"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א\"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ\"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א\"כ אפשר ג\"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע\"פ שלא עבר על ידו. שמא ע\"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ\"ל שלא לסמוך על זיי\"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ\"ה ז\"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ\"ל. לפי מ\"ש בגמרא דצפון חזק מז\"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי\"ט. <b>אע\"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ\"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ\"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. ",
+                "<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש\"י כאן. וביבמות (דפע\"ב) לא פירש כן. עחי\"ג שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת\"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו\"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע\"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר\"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנוקת </b>ע\"פ רע\"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר\"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב\"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש הרא\"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז\"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא\"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג) כמ\"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה\"ג בזכר. אע\"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ\"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה\"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה\"י ודברי הרא\"ש בכאן אינן מספיקין כלל. ",
+                "<b>אבל </b>דעת ראב\"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש\"י מדויק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת\"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי\"ט. ",
+                "<b>במ\"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א\"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס\"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע\"י מגע המקור. דקמ\"ל דטמא בכל שהו. כדקיי\"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. ",
+                "<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ\"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי\"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ\"ל דלק\"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט\"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ\"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט\"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ\"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר\"פ עושין (פסולין) [פסין]. ",
+                "<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. ",
+                "<b>לפי\"ז </b>אין המ\"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל\"ף. אלא שסובל החלוף בעי\"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו\"ן מלעין נ\"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ\"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>שהקפיד ע\"ל רע\"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז\"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע\"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע\"י עתר. אע\"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ\"ב דטהרות. ",
+                "<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. ",
+                "<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ\"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ\"ק דשבת. ",
+                "<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הקליפים</b>. ע\"פ רע\"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ\"ש רפ\"ג דטבול יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא\"כ כשמבשלים אותה. ",
+                "<b>שיגוס </b>בסמ\"ך. כ\"ה העיקר. דלא כתי\"ט שכתב ולנ\"ל במ\"ם מלשון דשביעית. ",
+                "<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע\"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע\"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. "
+            ],
+            [
+                "<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר\"ש ור\"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר\"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר\"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו כשאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע\"ב</b> תפס לו שטת הר\"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח\"כ נטעה. נטהרה ע\"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר\"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע\"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ\"ע. מ\"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע\"ב. <b>ועלה</b> קאי ר\"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר\"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד\"ה. א\"כ נשאר בטומאתו כו'. ",
+                "<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי\"ט וז\"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ\"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ\"ע בחלוק זה) דמאי (צ\"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). ",
+                "<b>ולא </b>היא. דלר\"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת\"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא\"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס\"פ. ומאי קאמר נמי ר\"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את\"ק. דנקוב כאינו נקוב ס\"ל. איהו לת\"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א\"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי\"ט בפירוש ר\"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי\"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א\"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר\"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס\"ל לר\"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). ",
+                "<b>איברא </b>אע\"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר\"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ\"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס\"ל לר\"ש דמטהר כלום. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר\"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס\"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. ",
+                "<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי\"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. ",
+                "<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר\"ש ור\"מ כמו זר נחשבו. אם פיר\"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת\"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע\"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי\"ט. אע\"פ שכמדומה ר\"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. ",
+                "<b>ופר\"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע\"כ בנקוב איירי כנ\"ל. א\"כ מנין למר. דלר\"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ\"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. ",
+                "<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו\"ה לא קתני בטהרתו. סד\"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע\"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר\"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו\"ל כנקוב. קמ\"ל ר\"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ\"ל לפירוש רע\"ב. ",
+                "<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש\"ל. גם פירושו של הר\"מ אינו מתקבל. דקשיא מ\"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ\"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ\"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. ",
+                "<b>טהורה </b>דלת\"ק. אע\"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ\"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. ",
+                "<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר\"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א\"כ אין ענין טהרה לו (ול\"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר\"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. ",
+                "<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ\"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חריע </b>תי\"ט רמי דר\"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כורת </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי\"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ\"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא\"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. ",
+                "<b>ארשב\"ח </b>לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט\"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת\"ת (וכן מט\"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ\"ה גי' השמי\"ם. שסודו בת\"ת. וביחוד במשך הוי\"ו. דהוא זו\"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ\"ה גי' זכ\"ר ונקב\"ה. וה\"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז\"ס שאין כלי מחזיק ברכ\"ה (זכ\"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי\"ת. זו אשה כ\"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג\"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו\"ד. ",
+                "<b>והוא </b>הענין שאמרו ת\"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש\"ה ונתתי שלום באר\"ץ. וזה גורמים ת\"ח ע\"י. מחלוקתם לשם שמי\"ם כנ\"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו\"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות\"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ\"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ",
+                "<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ\"ר נשא פי\"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר\"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. ",
+                "<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי\"ר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר\"פ עושין (פסולין) [פסין]. ",
+                "<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. ",
+                "<b>לפי\"ז </b>אין המ\"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל\"ף. אלא שסובל החלוף בעי\"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו\"ן מלעין נ\"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ\"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>שהקפיד ע\"ל רע\"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז\"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע\"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע\"י עתר. אע\"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ\"ב דטהרות. ",
+                "<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. ",
+                "<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ\"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ\"ק דשבת. ",
+                "<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הקליפים</b>. ע\"פ רע\"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ\"ש רפ\"ג דטבול יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא\"כ כשמבשלים אותה. ",
+                "<b>שיגוס </b>בסמ\"ך. כ\"ה העיקר. דלא כתי\"ט שכתב ולנ\"ל במ\"ם מלשון דשביעית. ",
+                "<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע\"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע\"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. "
+            ],
+            [
+                "<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר\"ש ור\"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר\"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר\"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו ��שאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע\"ב</b> תפס לו שטת הר\"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח\"כ נטעה. נטהרה ע\"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר\"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע\"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ\"ע. מ\"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע\"ב. <b>ועלה</b> קאי ר\"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר\"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד\"ה. א\"כ נשאר בטומאתו כו'. ",
+                "<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי\"ט וז\"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ\"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ\"ע בחלוק זה) דמאי (צ\"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). ",
+                "<b>ולא </b>היא. דלר\"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת\"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא\"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס\"פ. ומאי קאמר נמי ר\"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את\"ק. דנקוב כאינו נקוב ס\"ל. איהו לת\"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א\"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי\"ט בפירוש ר\"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי\"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א\"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר\"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס\"ל לר\"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). ",
+                "<b>איברא </b>אע\"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר\"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ\"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס\"ל לר\"ש דמטהר כלום. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר\"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס\"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. ",
+                "<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי\"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. ",
+                "<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר\"ש ור\"מ כמו זר נחשבו. אם פיר\"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת\"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע\"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי\"ט. אע\"פ שכמדומה ר\"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. ",
+                "<b>ופר\"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע\"כ בנקוב איירי כנ\"ל. א\"כ מנין למר. דלר\"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ\"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. ",
+                "<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו\"ה לא קתני בטהרתו. סד\"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע\"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר\"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו\"ל כנקוב. קמ\"ל ר\"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ\"ל לפירוש רע\"ב. ",
+                "<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש\"ל. גם פירושו של הר\"מ אינו מתקבל. דקשיא מ\"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ\"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ\"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. ",
+                "<b>טהורה </b>דלת\"ק. אע\"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ\"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. ",
+                "<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר\"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א\"כ אין ענין טהרה לו (ול\"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר\"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. ",
+                "<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ\"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חריע </b>תי\"ט רמי דר\"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כורת </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי\"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ\"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא\"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. ",
+                "<b>ארשב\"ח </b>לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט\"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת\"ת (וכן מט\"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ\"ה גי' השמי\"ם. שסודו בת\"ת. וביחוד במשך הוי\"ו. דהוא זו\"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ\"ה גי' זכ\"ר ונקב\"ה. וה\"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז\"ס שאין כלי מחזיק ברכ\"ה (זכ\"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי\"ת. זו אשה כ\"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג\"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו\"ד. ",
+                "<b>והוא </b>הענין שאמרו ת\"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש\"ה ונתתי שלום באר\"ץ. וזה גורמים ת\"ח ע\"י. מחלוקתם לשם שמי\"ם כנ\"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו\"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות\"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ\"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ",
+                "<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ\"ר נשא פי\"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר\"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. ",
+                "<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי\"ר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,334 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי\"ע (סימן פ'). ",
+                "<b>שלשית </b>עתי\"ט שמצא בנא\"י מנוקד בסגו\"ל קמ\"ץ וציר\"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר\"ם בחיר\"ק ציר\"י חיר\"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ\"ק דברכות נקדתיה בשו\"א קמ\"ץ ציר\"י יע\"ש. וכ\"ה דעת הקמחי בשרשיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס\"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. ",
+                "<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי\"ט לא שיער את זאת. ",
+                "<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר\"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ\"ל עד\"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו\"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ\"פ הרע\"ב שני. ",
+                "<b>וקשה </b>דהא שעירי יו\"כ בני שנה הם. כדאיתא פש\"ש (סה\"ב) ושם הביא רש\"י ברייתא דת\"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר\"ח ורגלים. לע\"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי\"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב\"א. אע\"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. ",
+                "<b>ה\"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ\"ש רפ\"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפסח </b>בפירע\"ב. צ\"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא\"מ. ס\"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ\"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי\"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע\"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ\"ל תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר\"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו\"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ\"ג. וחולקין אותו לג\"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. ",
+                "<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי\"ט אליבא דהר\"מ התם. ניחא טובא. דקס\"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש\"ל בס\"ד) דקמיפלגי ר\"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. ",
+                "<b>ותו </b>נ\"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד\"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ\"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ספ\"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ\"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ\"ל. אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. ",
+                "<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר\"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. ",
+                "<b>וה\"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. ",
+                "<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. ",
+                "<b>א\"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר\"ע (עמ\"ש ריש כלים. ד\"ה ומ\"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ\"ח. ",
+                "<b>מכל חטאות</b> עתי\"ט עד ותנן כל ז' ימים. א\"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ\"ה כב\"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב\"א משום מעלה. <b>ואב\"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש\"ל מ\"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה\"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. ",
+                "<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). "
+            ],
+            [
+                "<b>וירדו </b>מן השוורים. ",
+                "<b>וזורקו </b>למקל. ",
+                "<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע\"פ רע\"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י\"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא\"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. ",
+                "<b>ומקדש </b>צ\"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א\"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז\"י. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מ\"ט לא היו מזין עליו מאפר מ\"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ\"ש</b> רע\"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט\"מ (רפ\"ח דכלים). ",
+                "<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר\"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א\"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. דקפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע\"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. ",
+                "<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י\"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. ",
+                "<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו\"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו\"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע\"ש. ",
+                "<b>עוד </b>נ\"ל דבהכי פליגי רבנן ור\"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר\"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא\"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. ",
+                "<b>וחכ\"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש\"ל. ",
+                "<b>ונ\"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע\"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ\"מ לעיל. מ\"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. ",
+                "<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ\"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ\"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ\"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ\"מ נקרבת על שם הכ\"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ\"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע\"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ\"ש הראשונה עשה משה. ואף למ\"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. ",
+                "<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר\"מ ז\"ל. מ\"ש בפתיחתו לספר הי\"ד שלו. שעזרא כ\"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב\"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ\"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ\"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ\"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ\"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ\"ג של ב\"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ\"ל מפני שלא נתמנה לכ\"ג קבוע כנ\"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס\"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס\"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ\"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבי�� והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ\"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י\"ב כ\"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב\"י כ\"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח\"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ\"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ\"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. ",
+                "<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש\"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. ",
+                "<b>כ\"ג </b>עתי\"ט ועמ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא\"ש כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ\"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ\"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג\"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע\"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש\"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. ",
+                "<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט\"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר\"ש (במשנה ה'). ",
+                "<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב\"ז כו'. ",
+                "<b>ובזה </b>י\"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע\"פ ב\"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב\"פ. כמ\"ש הר\"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ\"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ\"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע\"י כ\"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב\"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ\"ד דר\"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי\"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ\"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר\"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. ",
+                "<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב\"פ עשו פרה בימי ריב\"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב\"ז. וקצת נראה שלא היה כ\"ג כשר מאותה דפ\"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א\"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב\"א כ\"ג. ויהושע ב\"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ\"ח. שמטמאים את האדם מ\"ה (עמ\"ש ריש כלים) וכ\"ה מסקנת הגמרא יומא (יד\"א) כר\"ע. דטהור שנפלו עליו מ\"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ\"ש ספ\"ט דמכלתין. לק\"מ. עדיין צ\"ע. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה במעורבי. צ\"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי\"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ\"ד דכלים. וגמרא ספ\"ב דסוכה. </b>",
+                "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי\"ט. מ\"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ\"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע\"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. ",
+                "<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ\"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ\"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי\"ט) דאא\"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ\"מ</b> היה נ\"ל. אע\"ג דלא סגי בלא כלי. מ\"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ\"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ\"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. ",
+                "<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי\"ט בשם הר\"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. ",
+                "<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ\"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. ",
+                "<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר\"א. דמעיקרא מודה ליה לר\"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ\"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. ",
+                "<b>רי\"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל\"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא\"א שלא יהא נסט. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע\"י ד\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש פעמים</b> עתי\"ט. ז\"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד\"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ\"ש שם. ומ\"ש על הר\"מ בחבור בס\"ד. ",
+                "<b>ולמש\"ע </b>תי\"ט על הר\"מ ז\"ל שנכנס לבד. ל\"א לי (כצ\"ל) עיין מ\"ש שם בעזה\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא היה נ\"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט\"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי\"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ\"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש\"ל במדות. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי\"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח\"ב) והיתה פתוחה לחול. א\"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר\"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. ",
+                "<b>ואחד בהר המשחה</b> צ\"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי\"ל</b> כיון שעקר מ\"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק\"ל. ",
+                "<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. ",
+                "<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי\"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג\"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר\"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש\"י. מיב\"ע המדומה. <b>א\"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי\"ט שהקשה וז\"ל. ול\"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ\"ש היו כל ז\"י בכ\"א. ",
+                "<b>נ\"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ\"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא\"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע\"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. ",
+                "<b>ובכלי לבן</b> רע\"ב ותי\"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. ",
+                "<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי\"ט בשם הר\"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת\"ק. בעיא בגדי לבן דכ\"ג כשל י\"כ (דבשל י\"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי\"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). ",
+                "<b>מיהו </b>צ\"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ\"ד אבנטו של כ\"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר\"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ\"ג. אי פסלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם להוסיף</b> כו' עתי\"ט לשון ר\"מ. ולא יוסיף מים אע\"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר\"פ לקמן. דס\"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נע��ה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ\"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ\"ל פשוט. ",
+                "<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ\"ח. ופסולין למקוה. ",
+                "<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> קמ\"ל אע\"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס\"ד כלי אחד הן חשובות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> עתי\"ט וז\"ל. ונ\"ל הב\"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ\"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח\"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש\"ל פ\"ה בס\"ד. וערפ\"ט. וכ\"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ\"ש במ\"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ\"ש פרק י\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע\"ל ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>יזלף</b> עתי\"ט. ובמ\"ז פ\"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ\"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ידו או רגלו</b> ז\"ל רע\"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ\"ע</b> עפ\"ה דמקואות. ואתיא כפיר\"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ\"ק. שכה\"מ פירשוהו לשון שבח. תי\"ט. <b>אפ\"ה</b> נקוט דר\"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה ג\"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ\"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב\"ד הגדול שבישראל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי\"ט וי\"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע\"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. ",
+                "<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הז\"א מטמאיך ל\"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ\"ח דכלים מ\"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט\"י. <b>לענין</b> מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. עמ\"ש מ\"ו פ\"י דנדה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ\"ה. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב יש חסרון. וכך צ\"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. ",
+                "<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ\"ז אפשר יכלול גם הים האמצעי (שהוא ים הגדול של תורה. עמ\"ש ר\"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו\"ק (א\"ח סרכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחת בשבוע</b> כרע\"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א\"ב. תי\"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ\"ל</b> ליישבו. דקס\"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע\"פ שאח\"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ\"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח\"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ\"א ביובל ר\"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע\"פ שאח\"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א\"נ</b> אפכא. קמ\"ל דלא תימא אע\"פ שכזבו פ\"א בשבוע. אם אח\"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו\"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי\"ט. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ\"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב\"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דיו</b> כר\"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א פסול</b> ואתי ר\"א כב\"ש דהמפקיד. דר\"א שמותי הוא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם ע\"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע\"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ\"ח ואפ\"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע\"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. ",
+                "<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ\"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ\"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. ",
+                "<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו מדף</b> עתי\"ט. אמנם ט\"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור ��חטאת אם מניעו. הר\"מ. ומ\"ש הרע\"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע\"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ\"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ\"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה\"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע\"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי\"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. ",
+                "<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא\"מ א\"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע\"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ\"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ\"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס\"נ. כה\"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ\"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג\"ה. הכי נמי הכא. אע\"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס\"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ\"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה\"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י\"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע משום פירוקא לסכנתא ורז\"ל החמירו מאד במים מגולים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ\"ש תי\"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו\"ק א\"ח (סר\"י). ",
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי\"ט שהר\"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד\"ס לד\"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. ",
+                "<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי\"ט אי\"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ\"ש הר\"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ\"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר\"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ\"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ\"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ\"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע\"מ מכשירין) (מ\"ש תי\"ט דההוא ר\"א תנא הוא. לא היה צרי�� להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר\"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו\"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ\"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. ",
+                "<b>ועכ\"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו\"ר ותי\"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ\"ח. שהם אב הטומאה. כמ\"ש ריש כלים. ",
+                "<b>גם </b>את\"ל שלא נטמאת דבלה במ\"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ\"ח טופח עליה. נטמא במ\"ח. שמטמאין אדם ד\"ת. והוא מטמא אחד. כמ\"ש בפ\"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ\"פ טמאה היא. ומ\"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו\"ר כפי שהועתק בתי\"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ\"ש בין טמאה כו'. ה\"ק ל\"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ\"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא\"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל\"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. ",
+                "<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י\"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ\"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו\"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ\"ש בפ\"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר ביאתו </b>עתי\"ט העתיק לשון הר\"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. ",
+                "<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור\"ש אגב שטפיה אתיא ליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל\"ה כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושל טהורה</b> כתי\"ט ה\"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ\"מ במ\"ח דלקמן וכ\"ה בגמרא בהדיא. <b>א\"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי\"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. ",
+                "<b>שלא גמלו </b>כתי\"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b> ואע\"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש\"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי\"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד\"ת. פסול מד\"ת. והטעון מד\"ס. פוסלו מד\"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. ",
+                "<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. ",
+                "<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ\"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא</b> כר\"ש ש\"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל\"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ\"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד\"א פסול. משו\"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי\"ט בשם רש\"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג\"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי\"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ\"ח. <b>וא\"כ</b> קשה. מאי איריא כ\"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ\"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו\"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ\"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע\"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ\"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. ",
+                "<b>צלוחית </b>של מי חטאת. ",
+                "<b>טובל </b>האזוב בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ\"ל ה\"ה לשאינו מקבל הזיה. אע\"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ\"ב) בכ\"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא\"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה\"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. ",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. ",
+                "<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון ש\"ר כו' פטור </b>ע\"פ רע\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספקו טהור. ",
+                "<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי\"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי\"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר\"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר\"ה. או דרה\"י. ",
+                "<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה\"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ\"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח\"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר\"ה. כההיא דתנן רפ\"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. ",
+                "<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי\"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש\"ר היינו טעמא דפטור. אע\"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא\"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ\"ח ברה\"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע\"ג דברה\"י דינם כודאי. אבל בר\"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. ",
+                "<b>מחליקין </b>בפיר\"מ העתיקו תי\"ט. מעמידין צ\"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. ",
+                "<b>לפני חלון ש\"ר </b>רבותא נקט חלון ש\"ר. דאע\"פ שהזה על ספק טומאה. לר\"ש בתי\"ט. <b>שמא</b> צ\"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש\"ל. א\"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ\"ש</b> על מ\"ש הר\"מ בחבור כו'. ולפ\"ז דווקא בחלון ש\"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג\"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר\"מ. <b>ר\"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר\"ל</b> איזו שהיא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ\"ע</b> מ\"ט טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמחובר לשלשלת</b> צ\"ע היכי דמי. ",
+                "<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי\"ט בשם מהר\"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ\"מ הרמ\"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר\"מ בפירושו גורס כמהר\"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי\"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ\"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א\"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה\"ק ודאי. על כן א\"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי\"ט עצמו. א\"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,332 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי\"ע (סימן פ'). ",
+                "<b>שלשית </b>עתי\"ט שמצא בנא\"י מנוקד בסגו\"ל קמ\"ץ וציר\"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר\"ם בחיר\"ק ציר\"י חיר\"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ\"ק דברכות נקדתיה בשו\"א קמ\"ץ ציר\"י יע\"ש. וכ\"ה דעת הקמחי בשרשיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס\"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. ",
+                "<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי\"ט לא שיער את זאת. ",
+                "<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר\"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ\"ל עד\"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו\"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ\"פ הרע\"ב שני. ",
+                "<b>וקשה </b>דהא שעירי יו\"כ בני שנה הם. כדאיתא פש\"ש (סה\"ב) ושם הביא רש\"י ברייתא דת\"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר\"ח ורגלים. לע\"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי\"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב\"א. אע\"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. ",
+                "<b>ה\"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ\"ש רפ\"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפסח </b>בפירע\"ב. צ\"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא\"מ. ס\"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ\"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי\"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע\"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ\"ל תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר\"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו\"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ\"ג. וחולקין אותו לג\"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. ",
+                "<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי\"ט אליבא דהר\"מ התם. ניחא טובא. דקס\"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש\"ל בס\"ד) דקמיפלגי ר\"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. ",
+                "<b>ותו </b>נ\"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד\"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ\"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ספ\"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ\"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ\"ל. אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. ",
+                "<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר\"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. ",
+                "<b>וה\"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. ",
+                "<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. ",
+                "<b>א\"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר\"ע (עמ\"ש ריש כלים. ד\"ה ומ\"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ\"ח. ",
+                "<b>מכל חטאות</b> עתי\"ט עד ותנן כל ז' ימים. א\"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ\"ה כב\"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב\"א משום מעלה. <b>ואב\"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש\"ל מ\"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה\"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. ",
+                "<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). "
+            ],
+            [
+                "<b>וירדו </b>מן השוורים. ",
+                "<b>וזורקו </b>למקל. ",
+                "<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע\"פ רע\"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י\"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא\"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. ",
+                "<b>ומקדש </b>צ\"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א\"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז\"י. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מ\"ט לא היו מזין עליו מאפר מ\"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ\"ש</b> רע\"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט\"מ (רפ\"ח דכלים). ",
+                "<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר\"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א\"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. ��קפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע\"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. ",
+                "<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י\"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. ",
+                "<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו\"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו\"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע\"ש. ",
+                "<b>עוד </b>נ\"ל דבהכי פליגי רבנן ור\"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר\"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא\"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. ",
+                "<b>וחכ\"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש\"ל. ",
+                "<b>ונ\"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע\"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ\"מ לעיל. מ\"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. ",
+                "<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ\"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ\"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ\"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ\"מ נקרבת על שם הכ\"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ\"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע\"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ\"ש הראשונה עשה משה. ואף למ\"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. ",
+                "<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר\"מ ז\"ל. מ\"ש בפתיחתו לספר הי\"ד שלו. שעזרא כ\"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב\"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ\"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ\"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ\"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ\"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ\"ג של ב\"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ\"ל מפני שלא נתמנה לכ\"ג קבוע כנ\"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס\"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס\"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ\"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבית והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ\"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י\"ב כ\"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב\"י כ\"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח\"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ\"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ\"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. ",
+                "<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש\"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. ",
+                "<b>כ\"ג </b>עתי\"ט ועמ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא\"ש כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ\"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ\"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג\"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע\"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש\"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. ",
+                "<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט\"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר\"ש (במשנה ה'). ",
+                "<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב\"ז כו'. ",
+                "<b>ובזה </b>י\"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע\"פ ב\"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב\"פ. כמ\"ש הר\"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ\"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ\"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע\"י כ\"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב\"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ\"ד דר\"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי\"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ\"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר\"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. ",
+                "<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב\"פ עשו פרה בימי ריב\"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב\"ז. וקצת נראה שלא היה כ\"ג כשר מאותה דפ\"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א\"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב\"א כ\"ג. ויהושע ב\"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ\"ח. שמטמאים את האדם מ\"ה (עמ\"ש ריש כלים) וכ\"ה מסקנת הגמרא יומא (יד\"א) כר\"ע. דטהור שנפלו עליו מ\"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ\"ש ספ\"ט דמכלתין. לק\"מ. עדיין צ\"ע. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה במעורבי. צ\"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי\"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ\"ד דכלים. וגמרא ספ\"ב דסוכה. </b>",
+                "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי\"ט. מ\"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ\"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע\"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. ",
+                "<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ\"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ\"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי\"ט) דאא\"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ\"מ</b> היה נ\"ל. אע\"ג דלא סגי בלא כלי. מ\"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ\"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ\"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. ",
+                "<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי\"ט בשם הר\"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. ",
+                "<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ\"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. ",
+                "<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר\"א. דמעיקרא מודה ליה לר\"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ\"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. ",
+                "<b>רי\"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל\"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא\"א שלא יהא נסט. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע\"י ד\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש פעמים</b> עתי\"ט. ז\"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד\"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ\"ש שם. ומ\"ש על הר\"מ בחבור בס\"ד. ",
+                "<b>ולמש\"ע </b>תי\"ט על הר\"מ ז\"ל שנכנס לבד. ל\"א לי (כצ\"ל) עיין מ\"ש שם בעזה\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא הי�� נ\"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט\"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי\"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ\"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש\"ל במדות. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי\"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח\"ב) והיתה פתוחה לחול. א\"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר\"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. ",
+                "<b>ואחד בהר המשחה</b> צ\"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי\"ל</b> כיון שעקר מ\"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק\"ל. ",
+                "<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. ",
+                "<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי\"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג\"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר\"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש\"י. מיב\"ע המדומה. <b>א\"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי\"ט שהקשה וז\"ל. ול\"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ\"ש היו כל ז\"י בכ\"א. ",
+                "<b>נ\"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ\"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא\"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע\"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. ",
+                "<b>ובכלי לבן</b> רע\"ב ותי\"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. ",
+                "<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי\"ט בשם הר\"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת\"ק. בעיא בגדי לבן דכ\"ג כשל י\"כ (דבשל י\"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי\"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). ",
+                "<b>מיהו </b>צ\"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ\"ד אבנטו של כ\"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר\"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ\"ג. אי פסלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם להוסיף</b> כו' עתי\"ט לשון ר\"מ. ולא יוסיף מים אע\"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר\"פ לקמן. דס\"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נעשה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ\"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ\"ל פשוט. ",
+                "<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ\"ח. ופסולין למקוה. ",
+                "<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> קמ\"ל אע\"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס\"ד כלי אחד הן חשובות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> עתי\"ט וז\"ל. ונ\"ל הב\"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ\"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח\"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש\"ל פ\"ה בס\"ד. וערפ\"ט. וכ\"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ\"ש במ\"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ\"ש פרק י\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע\"ל ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>יזלף</b> עתי\"ט. ובמ\"ז פ\"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ\"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ידו או רגלו</b> ז\"ל רע\"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ\"ע</b> עפ\"ה דמקואות. ואתיא כפיר\"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ\"ק. שכה\"מ פירשוהו לשון שבח. תי\"ט. <b>אפ\"ה</b> נקוט דר\"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה ג\"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ\"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב\"ד הגדול שבישראל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי\"ט וי\"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע\"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. ",
+                "<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הז\"א מטמאיך ל\"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ\"ח דכלים מ\"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט\"י. <b>לענין</b> מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. עמ\"ש מ\"ו פ\"י דנדה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ\"ה. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב יש חסרון. וכך צ\"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. ",
+                "<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ\"ז אפשר יכלול גם הים האמצע�� (שהוא ים הגדול של תורה. עמ\"ש ר\"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו\"ק (א\"ח סרכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחת בשבוע</b> כרע\"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א\"ב. תי\"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ\"ל</b> ליישבו. דקס\"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע\"פ שאח\"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ\"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח\"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ\"א ביובל ר\"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע\"פ שאח\"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א\"נ</b> אפכא. קמ\"ל דלא תימא אע\"פ שכזבו פ\"א בשבוע. אם אח\"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו\"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי\"ט. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ\"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב\"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דיו</b> כר\"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א פסול</b> ואתי ר\"א כב\"ש דהמפקיד. דר\"א שמותי הוא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם ע\"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע\"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ\"ח ואפ\"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע\"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. ",
+                "<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ\"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ\"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. ",
+                "<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו מדף</b> עתי\"ט. אמנם ט\"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור לחטאת אם מניעו. הר\"מ. ומ\"ש הרע\"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע\"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ\"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ\"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה\"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע\"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי\"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. ",
+                "<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא\"מ א\"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע\"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ\"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ\"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס\"נ. כה\"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ\"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג\"ה. הכי נמי הכא. אע\"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס\"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ\"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה\"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י\"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע משום פירוקא לסכנתא ורז\"ל החמירו מאד במים מגולים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ\"ש תי\"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו\"ק א\"ח (סר\"י). ",
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי\"ט שהר\"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד\"ס לד\"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. ",
+                "<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי\"ט אי\"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ\"ש הר\"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ\"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר\"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ\"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ\"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ\"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע\"מ מכשירין) (מ\"ש תי\"ט דההוא ר\"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר\"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו\"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ\"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. ",
+                "<b>ועכ\"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו\"ר ותי\"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ\"ח. שהם אב הטומאה. כמ\"ש ריש כלים. ",
+                "<b>גם </b>את\"ל שלא נטמאת דבלה במ\"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ\"ח טופח עליה. נטמא במ\"ח. שמטמאין אדם ד\"ת. והוא מטמא אחד. כמ\"ש בפ\"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ\"פ טמאה היא. ומ\"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו\"ר כפי שהועתק בתי\"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ\"ש בין טמאה כו'. ה\"ק ל\"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ\"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא\"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל\"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. ",
+                "<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י\"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ\"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו\"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ\"ש בפ\"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר ביאתו </b>עתי\"ט העתיק לשון הר\"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. ",
+                "<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור\"ש אגב שטפיה אתיא ליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל\"ה כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושל טהורה</b> כתי\"ט ה\"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ\"מ במ\"ח דלקמן וכ\"ה בגמרא בהדיא. <b>א\"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי\"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. ",
+                "<b>שלא גמלו </b>כתי\"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b> ואע\"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש\"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי\"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד\"ת. פסול מד\"ת. והטעון מד\"ס. פוסלו מד\"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. ",
+                "<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. ",
+                "<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ\"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל ��הוא</b> כר\"ש ש\"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל\"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ\"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד\"א פסול. משו\"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי\"ט בשם רש\"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג\"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי\"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ\"ח. <b>וא\"כ</b> קשה. מאי איריא כ\"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ\"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו\"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ\"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע\"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ\"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. ",
+                "<b>צלוחית </b>של מי חטאת. ",
+                "<b>טובל </b>האזוב בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ\"ל ה\"ה לשאינו מקבל הזיה. אע\"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ\"ב) בכ\"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא\"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה\"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. ",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. ",
+                "<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון ש\"ר כו' פטור </b>ע\"פ רע\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספקו טהור. ",
+                "<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי\"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי\"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר\"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר\"ה. או דרה\"י. ",
+                "<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה\"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ\"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח\"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר\"ה. כההיא דתנן רפ\"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. ",
+                "<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ות��\"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש\"ר היינו טעמא דפטור. אע\"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא\"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ\"ח ברה\"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע\"ג דברה\"י דינם כודאי. אבל בר\"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. ",
+                "<b>מחליקין </b>בפיר\"מ העתיקו תי\"ט. מעמידין צ\"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. ",
+                "<b>לפני חלון ש\"ר </b>רבותא נקט חלון ש\"ר. דאע\"פ שהזה על ספק טומאה. לר\"ש בתי\"ט. <b>שמא</b> צ\"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש\"ל. א\"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ\"ש</b> על מ\"ש הר\"מ בחבור כו'. ולפ\"ז דווקא בחלון ש\"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג\"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר\"מ. <b>ר\"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר\"ל</b> איזו שהיא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ\"ע</b> מ\"ט טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמחובר לשלשלת</b> צ\"ע היכי דמי. ",
+                "<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי\"ט בשם מהר\"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ\"מ הרמ\"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר\"מ בפירושו גורס כמהר\"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי\"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ\"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א\"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה\"ק ודאי. על כן א\"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי\"ט עצמו. א\"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ומטמאה ט\"א </b>עתי\"ט וז\"ל צל\"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. <b>אין</b> זה צ\"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ\"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי\"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. <b>ולאצטרופי</b> נמי פשיטא דל\"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א\"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי\"ט בזה. ולא מצאתי. ",
+                "<b>וחייבין עליה כו'. </b>האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ\"ד דנדה. ",
+                "<b>אבר מן החי </b>האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ\"ה נמי דמי לנבלה. ",
+                "<b>סופג </b>כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'. ",
+                "<b>לענין </b>מה שתמה תי\"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק לי\"ד סק\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאות </b>אם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ויש </b>לתמוה על תי\"ט. שלא פירש א\"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות. ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. <b>וגדולה</b> מזו במשנה דלעיל. דאע\"ג דכייל י\"ג דברים בנבלת העוף. אפ\"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה\"ה בהא. וכן הר\"מ פירש באמת כמ\"ש. דוק בלשונו. וא\"צ לפרש בשרץ. ",
+                "<b>ולא מצטרפות</b> נ\"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט. </b>וז\"ל מש\"כ נבלת הטמא שא\"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. <b>לא</b> ידע מר מאי קאמר. ",
+                "<b>הכנפים כו' מצטרפות</b> עתי\"ט עד מ\"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. <b>נ\"ל</b> הטעם פשוט. לפי מש\"ל (מ\"ב) בס\"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא\"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו\"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה. ",
+                "<b>חלקן זה ראשון וזה ראשון</b> צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ\"ה שניהן מטמאין. <b>א\"כ</b> הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא\"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונגעה בעלה </b>יפה אר\"י פמ\"ש. הוייות דרו\"ש קחזינא הכא. אע\"פ שלא ביאר טעמו. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. אכתי לא גמרינן מדי. מכדי האי עלה כבוש הוא. ואינו אלא למראה. התנן התם רפ\"ב דעוקצין. טהורים לד\"ה. דלא שומר ולא יד נינהו. ואילו הכא סתמא תנן אליבא דכ\"ע. דהאי עלה תורת אוכל עליו. ומידי הוא טעמא דרישא. משום דנגוב הוא ולא הוכשר. <b>שוב</b> עלה בידי עלה זה לתרופה. שאני עלה ירק. שהוא אוכל בעודו ירוק. כדתנן (מ\"ז פ\"ב דעוקצין) עלי ירקות ירוקים מצטרפין. משא\"כ בעלה זית טרף שאינו ראוי למאכל אדם. ושומר אינו. משנכבש הזית עלהו הלא יבול. ",
+                "<b>חזר לקדרה</b> דלמשקה אין שיעור לטמא משקה <b>אבל</b> לטמא כלים. נ\"ל פשוט דבעינן מיהת טופח ע\"מ להטפיח. ",
+                "<b>מנערת </b>מלשון מסלק הטבלא ומנערה. הר\"ש. ",
+                "<b>הו\"ל </b>לאתויי קרא. וינער ה' את מצרים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יעשם </b>מהכבד. העי\"ן פתוחה. והשי\"ן דגושה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוטב </b>מרק. סתמו מעורב ממים עם לחות היוצא מהבשר. ובגמרא דפרק העור והרוטב מפרש. הרוטב חלב דקריש. פרש\"י לחה דבשר. ",
+                "<b>והגריסין </b>שנתבשלו באחד משבעת משקין. ",
+                "<b>והחלב </b>בשני קמצי\"ן גרסינן. שהוא משבעה משקין. עם שקשה לי לצייר בו ענין המיחוי. שישוב עוד משקה זב לאחר קרישתו. ",
+                "<b>ונראה </b>שחלב קרוש היא חמאה. ",
+                "<b>יתר מכביצה טמא</b> דמשקין נעשין תחלה ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יותר מכביצה טמא </b>כו' דאע\"ג דאין משקה הנבלע באוהל מקבל טומאה כו'. רע\"ב. ",
+                "<b>היינו </b>משום דכל זמן שהמשקה בלוע. אין עליו דין משקה. דמשקה הבא לאוכל. כאוכל דמי. ",
+                "<b>שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת </b>שהמשקין מיטמאין ומטמאין בכל שהו. ",
+                "<b>זב שחלב כו'. </b>עיין לר\"מ עד. ושוין בזה האוכל. והמשקין כו'. <b>ר\"ל</b> בענין המשא וההסט. שוין. אבל לא בענין השיעור. כי לאוכלין לעולם יש להן שיעור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל הפקח</b> דמסוטה גמרינן. דיש בה דעת לישאל. ודאי אין משקין את השוטה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא בעשרה דלים</b> עתי\"ט וז\"ל ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים (ר\"ל על פעולת הדליה) והמכוון על המים שנשאבו י\"פ בדלי אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דלים בבית השמוש. משמע דדלים עצמן היו עשרה ע\"כ. <b>ואני</b> אומר מה בכך. גם כששנו כאן בבי\"ת. כך משמעו. הממלא את החבית ע\"י עשרה דליות. שדלה בעשר פעמים. והכי שפיר משמע. ולחנם נדחקו בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין </b>אם נפלו למקוה. ",
+                "<b>עיין </b>משנה ג' פרק ב' דמקואות. ",
+                "<b>שטהרו </b>משום רובא נקט שטהרו. דכוותה ריש מכלתין דפ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ר\"ה כו'. </b>אבל ספק אם רה\"י או ר\"ה. נתבאר ספ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות </b>כצ\"ל במשנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילין </b>בר\"ה. הר\"ש. <b>לא</b> היה צריך לכך. סתם שבילין ר\"ה נינהו. ע\"ל פ\"ו. <b>גם</b> לא ידעתי מ\"ט לא כן פירש לעיל מ\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שדרסה אשה כו'. </b>צ\"ע מאי שנא אשה דנקט. ומאי טעמא לא מפליג הכי לעיל גבי אחד שדרס. דילמא קמ\"ל בהא רבותא באשה. וה\"ה לאיש בכה\"ג. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א הוא נאמן ע\"י עצמו </b>עמ\"ש ריש מכות בס\"ד. <b>ונ\"ל</b> הא דמתרצינן דבוריה. משום דאית ליה מגו. <b>מיהו</b> היכא דאמרי עדים האידנא אטמי ליה. ושוב לא זזה ידינו מתוך ידו. וידענו שלא טבל. אינו נאמן להכחיש העדים. ",
+                "<b>עיין </b>בפיר\"ש דאייתי מתניתא בידיה. מביא אדם קרבן ע\"י עבדו ושפחתו העברים. וכתב עליה ז\"ל. לא משכחת קרבן באמה עברייה. דאי בהביאה שתי שערות מאי בעיא גביה. <b>ותימה</b> על אוצר בלום כמוהו. דלא ידע. במחוסרי כפרה אין חלוק בין גדולים לקטנים. ומ\"ט שתק מר במתניתין שלהי נגעים. דתנן נמי כה\"ג. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ספקו טמא</b> ומטמאינן מספק כל אדם וכלים כו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים כו' תי\"ט. <b>וליתא</b> דהא הכא ספק טומאה הבאה בידי אדם היא. ונשאלין עליה אפילו בכלי מונח ע\"ג קרקע. כמי שיש בו דעת להשאל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והטומאה בחצר</b> לא טומאה ודאית כו'. <b>לא</b> ידעתי מאי כוונתו בתוספת זה. והוא כנטול דמי בעיני. אם לא רצה לומר. דלאו דווקא טומאה ודאית. ומ\"מ ר\"א. אפילו בטומאה ודאית. מטהר ספק ביאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק רשות הרבים טהור</b> כצ\"ל. ",
+                "<b>שבילי בית גלגול </b> נראה שהם שבילים מתעקמים ועולים בזקיפת ההר דרך סבוב (כעין מדרגה. שקורין בל\"א. שווינד\"ל טרע\"פ) והקף סביב סביב. מחמת גובה ההר וחדוד שפועו. אין שם מסלול ודרך להגיע לראשו. אם לא ע\"י שבילים שחצבו בו באופן זה בעיקום ודרך עקלתון. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפרון </b>עתי\"ט בשם הערוך כמו מגדל של אלכסנדריא כו'. <b>כך</b> שמו של אותו מגדל. וכל האי ההוא שבו המגדל. נקרא פארון. וכן כל מגדלי ים. העשוים להאיר (בנרות שמדליקין בהם) לספינות השטות בים בלילה. נקראים ע\"ש אותו של אלכסנדריא. פארון בלעז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והחיצונות טמאות</b> כרע\"ב שהעוברים כו' ובגדיהם עוברים על פיהם כו'. ואין הלשון מדוקדק של\"מ בשום מקום שאוהל מטמא אלא במת תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מה היה לו שלא ראה מה שלפניו בפרע\"ב ור\"ש וכן רש\"י (שממנו לקחו כולם) שכתבו ברור מללו. ובגדיהם עוברים על פני אוירן. ודייק לישנא טובא. ולחנם האריך לשון תי\"ט עליהם. יטול מה שחדש בזה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משמשת </b>עיין לר\"מ בתי\"ט. שהאש' היא רבת העסקים והמשמוש. ",
+                "<b>וכך </b>אמרו בב\"ר שהנשים ממשמשניות הן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגבאים </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. אלה הגבאין ג\"כ הם ע\"ה והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה כו'. ",
+                "<b>נתעלמה </b>ממנו משנה שלמה (פיו\"ח) כל שהוחזקו אבותיו כו' גבאי צדקה. משיאין לכהונה כו'. הנה הם כשרים ונאמנים יותר מסתם חברים. <b>אלא</b> הכא בגובים מס המלך עסקינן כפיר\"ש. והם גרועים מסתם ע\"ה. שהרי הם פסולים לעדות. כמ\"ש בפז\"ב. ",
+                "<b>אם יש עמהם נכרי כו'. </b>אגנבים קאי. והכא ודאי לא מיירי בנכרי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אודיארין </b>הם אוליירין. דלי\"ת ולמ\"ד חברים במוצא. ומתחלפים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>להוציא פת לעני</b> ע\"ה. שאינה מכירתו. וכעין מש\"ל מ\"ז פ\"ה. וכן האשה בחברתה דבסמוך. וצ\"ל דככרות וקדרה ברה\"י הן. אפ\"ה קמטהרי חכמים. משום דמרתתי (עני ואשה) נגע. וכדקיי\"ל בעלמא ביוצא ונכנס. וכדתנן ספ\"ד דע\"א. ",
+                "<b>וכי מ\"מ כו' </b>עתי\"ט ועם שיש קצת טעם בדבריו. ",
+                "<b>לא </b>נתיישב יתור לשון. תסגי ליה למימר וכי מ\"מ רע\"מ. ומה הלשון אומרת וחכמים מטהרין. לפי דרכו הוא יתור נפיש לגמרי. <b>ונ\"ל</b> ר\"א בא לכלול גם טעם חכמים. והכי קאמר. וכי מפני מה. כלומר במאי קמפלגי. אלא ר\"ע סבר. דלא מרתתא. דכי חזיא לחברתה ע\"ה. דמגליא קדרה מציא אשתמוטי ואמרה דעבדה הכי. כי היכי דלא תקדיח תבשילה. ולתקוני קדרה איכוונא. ורבנן סברי לא חיישינן שתגלה הקדרה כדי לאכול. שהרי כשתבוא בעלת הקדרה. ותראנה לוקחת מן הקדרה מאומה. תהא נתפשת כגנב. ומה שחתתה גחלת מתחת הקדרה. שמא באמת לטובתה נתכוונה. לתקנת התבשיל שלא יקדיח. ובנגיעת הקדרה. אינה מטמאתה. שאין כ\"ח מתטמא מגבו. אבל גילוי קדרה. ודאי מטמיא לה מאוירא. <b>ואפשר</b> לומר. ר\"ע פליג אעני נמי. אף לדר\"א. וה\"ק וכי מ\"מ ר\"ע מטמא באשה וקדרה. אלא מפני גרגרנותה של אשה. שאע\"פ שאינה צריכה (דלאו בעניה מיירי) רק מפני זוללותה. חשודה לגלות קדרה. ולגנוב אפילו טעימה בלבד. עאכ\"ו בעני הדחוק ורעב. שחשוד לגנוב כבר. למלאות נפשו כי ירעב. ואינו חושש אם יראוהו. כי לא יבוזו לגנב וגו'. פשיטא דחייש ר\"ע. ורבנן אפ\"ה לא חיישי כדאמרן דמסתפי. ורבותא אשמעינן אליבא דרבנן. דאפילו לא מצאתו עומד במקום שהניחתו כשנכנסה. לית לן בה. ",
+                "<b>גרגרניות </b>ענינו הומות לאכול מן הגרגרת כו' הר\"מ. כלומר שכ\"כ מתאות לאכילה. עד שלא יספיק לה מה שאוכלת מן הושט. כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ושיבוש </b>הוא. אבל כוונת הר\"מ כבר בארה הוא בעצמו. באמרו והוא השפוי כובע. ר\"ל למה נקרא הבלען גרגרן. עם היות אין הגרגרת בעלת האכילה. ותקן את זה. במ\"ש והוא השפוי כובע. כלומר כי שם שורש התחלת הגרגרת. ומשם היא נהנה ג\"כ מהאכילה. והכונה על בלענות. ואכילה שאינה הוגנת. שממהר לבלוע המאכל למקום שאינו יכול לחזור. והוא דרך הלעטה. ובזה נודע מה טעמו לפרש הש\"כ. כי משם יוצאין ומתחברים הקנה והושט. לכן ההנאה מגעת לשניהן שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המאבד ביום</b> צריך לפרש דחשיב ספק טומאה הבאה בידי אדם. ",
+                "<b>ואם חיה משמרם טהורים</b> קמ\"ל אע\"ג דאינו יושב בצידם. אלא כדרך סתם שמירה דמתניתין. אע\"פ שהוא יוצא ונכנס. סגי. כמ\"ש בס\"פ דלעיל בס\"ד. כך נ\"ל. ",
+                "<b>נפלו כו' נפל כו'. </b>לא דמי לההיא דפ\"ה דע\"א מ\"ד. דאפילו ברשות גוי. לית לן בה. כה\"ג. ",
+                "<b>שאני </b>התם דלא ידע לאיזה צורך הפליג הישראל. וכל שעתא סבר השתא אתי חזי לי. אבל הכא ידע דצריך לשהות זמן מה עד שיחזור ויבוא לכאן. שהרי עסוק הוא בהבאה. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> פתוח ומצאו נעול</b> נ\"ל מיירי נמי בשלא נגנב כלום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמא </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ונ\"ל</b> פשוט דלאו דווקא. אלא ה\"ה לקבולי טומאה. חדא מילתא היא. <b>וקרי</b> ליה טטמא. כמו גבי הכשר. דאוכל המוכשר לקבל טומאה. טמא קרי ליה. דוק ותשכח טובא. ",
+                "<b>חשב עליו כו'. </b>היינו דבור. כמו בכל מקום במשנה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלאה משקין טמאין</b> הא דנקט משקין. אע\"ג דודאי אין השקה מועלת. אלא למים בלבד. לא לשאר משקין. כדתנן מ\"ח פ\"ד דמכשירין. נ\"ל דקמ\"ל אע\"ג דנתערבו שאר משקין במים. אם רוב מן המים. נדונין כמים. וסל��א להו השקה. כדתנן נמי התם. עצים שנפלו עליהם. משקין טמאין וירדו עליהן גשמים. אם רבו. טמאין. וכן עוד בכמה מקומות במקואות דכוותה. דהולכין אחר הרוב. ועיין גמרא פ\"ג דבכורות (כב\"א) הלוקח ציר מע\"ה משיקו כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר מלמסוק</b> היינו פירושא דמשתגמר מלאכתן. דסליק מנה. כלומר כיצד היא גמר מלאכתן. גמר כו'. ",
+                "<b>והמוהל</b> נ\"ל הגרסא מוהל בה\"א. היא עיקר. והוא מלשון סבאך מהול. הנה שייכות מוהל במשקה בלתי אמתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שימתונו</b> מלשון גמרא פא\"ע (מז\"ב) במתונתא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקרדומות של מתכת</b> נ\"ל פשוט. לפי שהן מקבלין טומאה. <b>לאפוקי</b> מארופות של עץ. דפשוטי כלי עץ. לאו בני קבולי טומאה נינהו. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ למ\"ש תי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה נוגע באום</b> אם היה השרץ. יוצא מן העלים כו'. <b>ר\"ל</b> דרך יציאתו מונח כך מת. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>פרודים כן נקראין גם בכתוב. עבשו פרודות ובעדויות אוכל פרוד אינו מצטרף דבר\"ד. ",
+                "<b>טהורה </b>ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה. ונגע קודם שנתחרך. אלא אמרינן כבר נחרך קודם. וטהור היה כשנגע. וק\"ל. <b>ובחנם</b> נדחק תי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמאים </b>ר\"ל הטמאים. ",
+                "<b>בית הבד טמא</b> מה שבבית הבד. מאוכלין ומשקין וכלים. ",
+                "<b>אר\"י </b>כו'. עתי\"ט ז\"ל. ונ\"מ אם שם טומאה שמטמא במגע ולא בהסט. אבל קשה דמשנתנו מיירי כו' אף בהסט. והייתי יכול לתרץ דאכתי נ\"מ דעל הנגיעה נאמנין כו'. ועל ההסט א\"א שיהיו נאמנין כו' עכ\"ל. <b>ולא</b> יכולתי להלמו. תמה על עצמך. א\"כ מאי מהני דמהימני אנגיעה. ואכתי מאי נפקא מנה. <b>אבל</b> בכדי טרח טירחא דלא צריך. דודאי לענין הנזכר במשנתנו. לא נ\"מ מידי בין ר\"מ ור\"י. בין למר בין למר בית הבד טמא. אלא מיהא איכא נפקותא בין שני הטעמים. לענין טומאת מגע גרידא. וכדקאמר מעקרא. ואין כאן קושיא ולא תרוץ ולא חלוק בין פירושו של הר\"ש והר\"מ. ",
+                "<b>כולן טמאות </b>דמהראשונה נטמא כל מה שבבור. אפילו היה הרבה מאד. מקבלין המשקין טומאה. אע\"פ שהן בקרקע. והיינו דווקא יין ושמן ומי פירות וכיוצא בהן. <b>אבל</b> המים שבקרקע. עיין דינן בפ\"ק דמקואות. <b>ומים</b> שאובין שבקרקע. גם הם. כשאר משקין. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>צל\"ע הא סתמא קתני. וכי לא בדק ולא כיסה. אימא לאחר שמילאה נפל בה. <b>שכח</b> הסיפא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבניהם</b> לשון בנים הוא. ואין הלשון מקושר יפה. אם לא בדוחק. <b>וצריך</b> לעשות הפסק והעמדה אחר תיבת התינוקות. שבניהם של בדדים יוצאים כו'. וצריך להגיה בפירוש רע\"ב. וכשרוצים בניהם כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי הגת טהורה</b> כלומר מה שנמצא בתוכה. ",
+                "<b>טהור </b>הגרגיר. ולא נטמא במגע האדם שנפל ממנו. אם לא נגע במקום משקה טופח שבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו טהור</b> ע\"ל רע\"ב. ומתניתין איירי בבור סיד. <b>ר\"ל</b> בור החפור בקרקע. שסדין אותו. להחזיק המשקין שנותנין בו. לאפוקי בור אלכסנדרי (פט\"ו דכלים) שהוא כלי עץ (בלתי מקבל סיד) שהוא מקבל טומאה. דכי נמי קלטה שפת הבור את הצנורא. נטמא הבור. ומטמא את משקה שבתוכו למטה. ",
+                "<b>כ\"ע </b>ובתו\"א דבור של שמן. טמא ברה\"י. תי\"ט בשם רמב\"ם. <b>קשיא</b> לי גאי ברה\"י איירי. ביין אמאי טהור. הא ספ�� הוא. אלא ע\"כ בר\"ה איירי מתני'. ובשמן טמא. כיון דמחליק. כודאי דמי. כך נ\"ל מוכרח. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם שלפני הבוצרים </b>ר\"ל שעומד לפניהם לבצרו. ",
+                "<b>ושל אחר</b> ר\"ל שכבר נבצר. ",
+                "<b>של גת</b> ע\"ד ראובן שמעון. שמש ירח. ודומיהם רבים. ",
+                "סליקא לה מסכת טהרות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקולית של מים</b> לר\"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד\"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ\"ט מ\"ה) והוא קרוב למ\"ש בו הר\"מ (לשונו מגומגם) וכן הר\"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. ",
+                "<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר\"ש שנמשך רע\"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ\"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת\"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ\"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ\"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט\"י. ע\"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. ",
+                "<b>קלות </b>עתי\"ט משם הר\"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד\"ס. <b>צ\"ע</b> שיהו ד\"ס חמורים בזה. מט\"י שהוא ד\"ת. ",
+                "<b>והחרחור </b>ע\"פ רע\"ב. צ\"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי\"ט ונ\"ל דלדברי הר\"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ\"ש בסמוך בשם הר\"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ\"ל ישר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט\"י. כ\"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה\"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט\"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ\"ל אע\"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט\"י (כשטת משנתנו. דס\"ל כא\"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ\"פ הר\"ש. ",
+                "<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא\"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. ",
+                "<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר\"ש ונגע ט\"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. ",
+                "<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו\"ל למתני' תי\"ט. ",
+                "<b>ער\"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. ",
+                "<b>מן הצדדים</b> כתב רע\"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב\"ה מ\"ד פ\"ה דתרומות. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>אבל הר\"ש כו' ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חב��ר מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. ",
+                "<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא\"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע\"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע\"י המשכה בפה. לא מאליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ\"ש בס\"ד פ\"ח דאהלות. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. אבל הראב\"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. ",
+                "<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ\"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ\"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ\"ש שם רפ\"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי\"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה\"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ\"ב מ\"ג. אבל. ",
+                "<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ\"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע\"פ שהוא נתון ע\"ג הירק. ונאכל עמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו\"ק א\"ט (סקס\"ח ותס\"ב). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ\"ע (לא כיחידאה דספ\"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה\"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע\"פ ר\"ש ז\"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל\"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ\"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר\"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע\"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא\"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע\"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו\"מ של הר\"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ\"ש בסוף. א\"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא\"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר\"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ז\"ל. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש\"ל על הר\"ש בס\"ד. <b>ומש\"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא\"כ הא נגעה. ",
+                "<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר\"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ\"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי\"ט לשון הר\"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו\"ל למתני ומקיפין תי\"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע\"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ\"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ\"ל נ\"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. ",
+                "<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) ",
+                "<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ\"ש בס\"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב\"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. ",
+                "<b>אמר ה\"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה\"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. ",
+                "<b>ל\"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע\"י וליכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר\"מ. ורע\"ב והרש\"מ ט\"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ\"ש. תי\"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר\"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ\"ש ר\"י. והספיקה הקיצור. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע\"ב (מפיר\"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר\"י כו'. וק\"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי\"ט. <b>וא\"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק\"ל מ\"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי\"ט. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא\"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. ",
+                "<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי\"ל דברים שבלב אינן דברים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקולית של מים</b> לר\"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד\"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ\"ט מ\"ה) והוא קרוב למ\"ש בו הר\"מ (לשונו מגומגם) וכן הר\"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. ",
+                "<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר\"ש שנמשך רע\"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ\"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת\"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ\"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ\"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט\"י. ע\"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. ",
+                "<b>קלות </b>עתי\"ט משם הר\"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד\"ס. <b>צ\"ע</b> שיהו ד\"ס חמורים בזה. מט\"י שהוא ד\"ת. ",
+                "<b>והחרחור </b>ע\"פ רע\"ב. צ\"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי\"ט ונ\"ל דלדברי הר\"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ\"ש בסמוך בשם הר\"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ\"ל ישר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט\"י. כ\"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה\"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט\"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ\"ל אע\"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט\"י (כשטת משנתנו. דס\"ל כא\"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ\"פ הר\"ש. ",
+                "<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא\"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. ",
+                "<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר\"ש ונגע ט\"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. ",
+                "<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו\"ל למתני' תי\"ט. ",
+                "<b>ער\"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. ",
+                "<b>מן הצדדים</b> כתב רע\"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב\"ה מ\"ד פ\"ה דתרומות. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>אבל הר\"ש כו' ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. ",
+                "<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא\"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע\"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע\"י המשכה בפה. לא מאליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ\"ש בס\"ד פ\"ח דאהלות. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. אבל הראב\"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. ",
+                "<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ\"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ\"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ\"ש שם רפ\"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי\"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה\"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ\"ב מ\"ג. אבל. ",
+                "<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ\"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע\"פ שהוא נתון ע\"ג הירק. ונאכל עמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו\"ק א\"ט (סקס\"ח ותס\"ב). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ\"ע (לא כיחידאה דספ\"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה\"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע\"פ ר\"ש ז\"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל\"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ\"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר\"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע\"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא\"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע\"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו\"מ של הר\"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ\"ש בסוף. א\"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא\"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר\"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ז\"ל. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש\"ל על הר\"ש בס\"ד. <b>ומש\"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא\"כ הא נגעה. ",
+                "<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר\"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ\"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי\"ט לשון הר\"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו\"ל למתני ומקיפין תי\"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע\"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ\"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ\"ל נ\"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. ",
+                "<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) ",
+                "<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ\"ש בס\"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב\"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. ",
+                "<b>אמר ה\"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה\"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. ",
+                "<b>ל\"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע\"י וליכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר\"מ. ורע\"ב והרש\"מ ט\"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ\"ש. תי\"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר\"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ\"ש ר\"י. והספיקה הקיצור. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע\"ב (מפיר\"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר\"י כו'. וק\"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי\"ט. <b>וא\"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק\"ל מ\"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי\"ט. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא\"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. ",
+                "<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי\"ל דברים שבלב אינן דברים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בהקדמת </b>פיר\"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט\"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט\"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט\"י. אף בלא טבול משקה. ומ\"ד דאמר טבול במשקה בעי נט\"י. גם בפירות וירקות בעי נט\"י.  ",
+                "<b>מלוג</b> דנפישי מיא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דנפישי גברי. ",
+                "<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע\"פ</b> ר\"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ\"ש</b> נדבכין די אבן גלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>התימני </b>עיין מ\"ש בתענית פ\"ג. ",
+                "<b>כר\"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. ",
+                "<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו\"ק א\"ח (סק\"ס). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע\"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר\"ל</b> בארץ ובזויות הבית. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. ",
+                "<b>עמו\"ק </b>א\"ח (סקמ\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ\"ל. ",
+                "<b>מכאן </b>נראה שאע\"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א\"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס\"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע\"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד\"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו\"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ\"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ\"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ\"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד\"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו\"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום. וכ\"כ התו' דס\"ת לאו דווקא. וצ\"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס\"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע\"כ שביעית נוהגת בה. רע\"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. ",
+                "<b>גזר ראב\"ע ��\"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ\"ש מח\"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. ",
+                "<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. ",
+                "<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי\"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס\"ד דר\"ג וכי לא ידע ר\"י מ\"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח\"ז מהר\"ן כ\"ץ ז\"ל חתר ליישב זאת בספרו פת\"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה\"י. והוא שעם היות לא נעלם מר\"ג בלבולו של סנחריב. אעפ\"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ\"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר\"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע\"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע\"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור\"י</b> ס\"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ\"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו\"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו\"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ\"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ\"ל. ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ\"ב דיבמות. גוי שקדש בזה\"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ\"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ\"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ\"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דק��יעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג\"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ\"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח\"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר\"פ ת\"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר\"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ\"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ\"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ\"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ\"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. ",
+                "<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע\"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ\"ג דס\"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ\"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג\"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג\"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא\"י כנ\"ל) אח\"כ נתערבו אלו באלו. ר\"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ\"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ\"ז. עשי\"ע (סמ\"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. "
+            ],
+            [
+                "<b> וכתב עברי</b> עיין לר\"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע\"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז\"ל להזהיר שלא יכתוב ההי\"ן חתי\"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. ",
+                "<b>ועל העור</b> לתי\"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ\"ע אמאי סגי הכא בעור ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ\"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ\"ל דדינה על הקלף. משא\"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס\"ת על הגויל. משו\"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס\"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ\"ש גויל אבני דלא משפיין. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שאילת יעב\"ץ (סמ\"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי\"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ\"ש שם בכאן. על מקומו. ",
+                "<b>המירם </b>נ\"ל שהוא כמ\"ש רש\"י עה\"פ שמעו נא המורים. שוטים. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרושים</b> ע\"פ רע\"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע\"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע\"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע\"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ\"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בהקדמת </b>פיר\"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט\"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט\"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט\"י. אף בלא טבול משקה. ומ\"ד דאמר טבול במשקה בעי נט\"י. גם בפירות וירקות בעי נט\"י.  ",
+                "<b>מלוג</b> דנפישי מיא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דנפישי גברי. ",
+                "<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע\"פ</b> ר\"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ\"ש</b> נדבכין די אבן גלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>התימני </b>עיין מ\"ש בתענית פ\"ג. ",
+                "<b>כר\"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. ",
+                "<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו\"ק א\"ח (סק\"ס). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע\"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר\"ל</b> בארץ ובזויות הבית. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. ",
+                "<b>עמו\"ק </b>א\"ח (סקמ\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ\"ל. ",
+                "<b>מכאן </b>נראה שאע\"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א\"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס\"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע\"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד\"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו\"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ\"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ\"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ\"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד\"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו\"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום. וכ\"כ התו' דס\"ת לאו דווקא. וצ\"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס\"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע\"כ שביעית נוהגת בה. רע\"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. ",
+                "<b>גזר ראב\"ע מ\"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ\"ש מח\"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. ",
+                "<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. ",
+                "<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי\"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס\"ד דר\"ג וכי לא ידע ר\"י מ\"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח\"ז מהר\"ן כ\"ץ ז\"ל חתר ליישב זאת בספרו פת\"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה\"י. והוא שעם היות לא נעלם מר\"ג בלבולו של סנחריב. אעפ\"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ\"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר\"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע\"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע\"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור\"י</b> ס\"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ\"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו\"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו\"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ\"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ\"ל. ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ\"ב דיבמות. גוי שקדש בזה\"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ\"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ\"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ\"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דקביעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג\"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ\"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח\"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר\"פ ת\"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר\"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ\"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ\"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ\"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ\"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. ",
+                "<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע\"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ\"ג דס\"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ\"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג\"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג\"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא\"י כנ\"ל) אח\"כ נתערבו אלו באלו. ר\"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ\"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ\"ז. עשי\"ע (סמ\"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. "
+            ],
+            [
+                "<b> וכתב עברי</b> עיין לר\"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע\"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז\"ל להזהיר שלא יכתוב ההי\"ן חתי\"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. ",
+                "<b>ועל העור</b> לתי\"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ\"ע אמאי סגי הכא בעור ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ\"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ\"ל דדינה על הקלף. משא\"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס\"ת על הגויל. משו\"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס\"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ\"ש גויל אבני דלא משפיין. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שאילת יעב\"ץ (סמ\"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי\"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ\"ש שם בכאן. על מקומו. ",
+                "<b>המירם </b>נ\"ל שהוא כמ\"ש רש\"י עה\"פ שמעו נא המורים. שוטים. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרושים</b> ע\"פ רע\"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע\"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע\"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע\"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ\"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json

@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע\"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר\"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר\"י. וה\"ז דומה בדומה ממש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב ל\"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר\"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר\"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת\"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר\"ש הגירסא משובשת. ע\"כ לשון תי\"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר\"מ קאי ע\"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר\"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי\"ט לשון יעמוד. דקאמר הר\"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). ",
+                "<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר\"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ\"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי\"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. וצ\"ע בת\"כ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי\"ט ונ\"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י\"ג. כדתנן פ\"ה דאבות ע\"כ. <b>הו\"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר\"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יומו</b> עתי\"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל\"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר\"י דפליג. משמע דד\"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר\"י כה\"ג. בש\"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א\"ד הכא ריה\"ג הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באסדא </b>עפ\"ד דברכות. ",
+                "<b>ה\"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע\"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ\"ש רע\"ב רפ\"ב דכלים. ",
+                "<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר\"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר\"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ\"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ\"מ שהעתיק תי\"ט. כסבור שגם הר\"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי\"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר\"מ. <b>וצ\"ל</b> לפי דרך הר\"מ באילן יפה. ר\"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. ",
+                "<b>הדלת </b>מהר\"ם הגיה ונקד הדלי\"ת כו' תי\"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו מצד אחד </b>אפילו עלו מצד אחד. הר\"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ\"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר\"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ\"ל קשיא תו. דהו\"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>אמנם</b> לפיר\"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר\"י. ",
+                "<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר\"מ ורע\"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי\"ט בזה אינם נשמעים. ",
+                "<b>אכן </b>הר\"ש ומהר\"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג\"א דלעיל. יתכן משאן ל\"ר. דקאי אבגדים. ",
+                "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע\"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). ",
+                "<b>ספסלים </b>עיין פכ\"ב דכלים. ספסל ל\"ז. וחמשה גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ\"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל\"נ. ",
+                "<b>ששה כסאות</b> ה\"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ\"ש תי\"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל\"ז. ",
+                "<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז\"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי\"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו\"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. ",
+                "<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע\"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ\"ו. ",
+                "<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ\"ה מ\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. ",
+                "<b>הכל טהור</b> עתי\"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה\"ה לכף מאזנים. כמ\"ש שם בס\"ד. וא\"צ למחוק לבר מאהיל. וה\"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר\"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. ",
+                "<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו\"ן. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ\"ש לעיל טליות. ��הן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ\"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. ",
+                "<b>אבל לא במשא</b> וכ\"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או\"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ\"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ\"ל שמטמא הכל במשא. ",
+                "<b>עיין </b>פיר\"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע\"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. ",
+                "<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו\"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו\"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ\"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. ",
+                "<b>צ\"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע\"י דבר שיש בו רו\"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו\"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ\"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא\"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין. תי\"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>הטהור </b>ר\"ל הנדבך. ",
+                "<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי\"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו\"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. ",
+                "<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנושא והנישא ע\"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר\"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע\"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע\"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ\"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע\"ג גתו. ובספ\"ק דעדיות טמא ע\"ג ע\"ה. הוא כמו ע\"י ע\"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע\"ל רע\"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ\"ח. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דכך כתב הר\"ש. אינו נ\"ל דהתם הא דלא מטמא כ\"ח. משום דכ\"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ\"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה\"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ\"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ\"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז\"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ\"ח דפרה מ\"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן האדם </b> כתי\"ט בשם הר\"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ\"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. ",
+                "<b>אולי </b>ר\"ל בסיפא דברייתא דר\"ח מפרש לה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}

json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json

@@ -0,0 +1,126 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע\"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר\"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר\"י. וה\"ז דומה בדומה ממש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב ל\"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר\"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר\"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת\"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר\"ש הגירסא משובשת. ע\"כ לשון תי\"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר\"מ קאי ע\"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר\"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי\"ט לשון יעמוד. דקאמר הר\"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). ",
+                "<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר\"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ\"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי\"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. וצ\"ע בת\"כ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי\"ט ונ\"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י\"ג. כדתנן פ\"ה דאבות ע\"כ. <b>הו\"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר\"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יומו</b> עתי\"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל\"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר\"י דפליג. משמע דד\"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר\"י כה\"ג. בש\"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א\"ד הכא ריה\"ג הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באסדא </b>עפ\"ד דברכות. ",
+                "<b>ה\"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע\"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ\"ש רע\"ב רפ\"ב דכלים. ",
+                "<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר\"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר\"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ\"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ\"מ שהעתיק תי\"ט. כסבור שגם הר\"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי\"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר\"מ. <b>וצ\"ל</b> לפי דרך הר\"מ באילן יפה. ר\"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. ",
+                "<b>הדלת </b>מהר\"ם הגיה ונקד הדלי\"ת כו' תי\"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו מצד אחד </b>��פילו עלו מצד אחד. הר\"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ\"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר\"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ\"ל קשיא תו. דהו\"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>אמנם</b> לפיר\"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר\"י. ",
+                "<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר\"מ ורע\"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי\"ט בזה אינם נשמעים. ",
+                "<b>אכן </b>הר\"ש ומהר\"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג\"א דלעיל. יתכן משאן ל\"ר. דקאי אבגדים. ",
+                "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע\"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). ",
+                "<b>ספסלים </b>עיין פכ\"ב דכלים. ספסל ל\"ז. וחמשה גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ\"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל\"נ. ",
+                "<b>ששה כסאות</b> ה\"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ\"ש תי\"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל\"ז. ",
+                "<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז\"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי\"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו\"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. ",
+                "<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע\"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ\"ו. ",
+                "<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ\"ה מ\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. ",
+                "<b>הכל טהור</b> עתי\"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה\"ה לכף מאזנים. כמ\"ש שם בס\"ד. וא\"צ למחוק לבר מאהיל. וה\"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר\"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. ",
+                "<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו\"ן. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ\"ש לעיל טליות. שהן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ\"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. ",
+                "<b>אבל לא במשא</b> וכ\"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או\"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ\"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ\"ל שמטמא הכל במשא. ",
+                "<b>עיין </b>פיר\"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע\"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. ",
+                "<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו\"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו\"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ\"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. ",
+                "<b>צ\"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע\"י דבר שיש בו רו\"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו\"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ\"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא\"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין. תי\"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>הטהור </b>ר\"ל הנדבך. ",
+                "<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי\"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו\"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. ",
+                "<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנושא והנישא ע\"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר\"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע\"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע\"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ\"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע\"ג גתו. ובספ\"ק דעדיות טמא ע\"ג ע\"ה. הוא כמו ע\"י ע\"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע\"ל רע\"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ\"ח. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דכך כתב הר\"ש. אינו נ\"ל דהתם הא דלא מטמא כ\"ח. משום דכ\"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ\"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה\"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ\"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקב�� טומאה מנבלת עוף עצמה. כ\"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז\"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ\"ח דפרה מ\"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן האדם </b> כתי\"ט בשם הר\"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ\"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. ",
+                "<b>אולי </b>ר\"ל בסיפא דברייתא דר\"ח מפרש לה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}